---

הלכות אישות

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְות עֲשֵׂה. וּשְׁתֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לִשָּׂא אִשָּׁה בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. ב) שֶׁלֹּא תִּבָּעֵל אִשָּׁה בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. ג) שֶׁלֹּא יִמְנַע שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. ד) לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות אישות - פרק ראשון

א קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא לִשָּׂא אוֹתָהּ מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבוֹעֲלָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְתִהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יִרְצֶה הָאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה יִקְנֶה אוֹתָהּ תְּחִלָּה בִּפְנֵי עֵדִים וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ':

 מגיד משנה  קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דלעכו''ם בייחוד בעלמא הויא אשתו וכיון שבא עליה לשם אישות הויא לה אשת איש שחבירו עכו''ם חייב עליה כנזכר פרק ט' מהלכות מלכים ומלחמותיהן: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל כו'. זה פשוט בהרבה מקומות: ומ''ש שהוא מצות עשה. כבר נזכר בספר המצות בארוכה:

ב וְלִקּוּחִין אֵלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה הֵם. וּבְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בְּבִיאָה. בְּבִיאָה וּבִשְׁטָר מֵהַתּוֹרָה. וּבְכֶסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלִקּוּחִין אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין קִדּוּשִׁין אוֹ אֵרוּסִין בְּכָל מָקוֹם. וְאִשָּׁה שֶׁנִּקְנֵית בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הִיא הַנִּקְרֵאת מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְאֹרֶסֶת:

 מגיד משנה  ובאחד משלשה דברים וכו'. משנה (קידושין ב') האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה. ומ''ש רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השרש השני שהניח הרב בספר המצות שאין הדברים הנדרשים בגזירה שוה או באחת מי''ג מדות נקראים דבר תורה אלא דברי סופרים אא''כ יאמרו בהם בביאור שהם מן התורה והוא ז''ל סובר כמו שפירשו קצת המפרשים דבשטר אמרו שהוא מן התורה ולא בכסף. וכבר השיב הוא ז''ל כן למי ששאל ממנו מה טעם אמר שהכסף מדברי סופרים והרמב''ן ז''ל האריך להשיב עליו על זה בספר ההשגות שחיבר על ספר המצות והרבה בזה דברים. ודע שאף לדברי רבינו אע''פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו:

 כסף משנה  ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי''ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ''ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה''ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ''ש רבינו עצמו בפ''ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה''ה, ומה שכתב רבינו הוא מדברי סופרים הוא מן השורש וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו: בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל''ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג''ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': כתב הר''א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ''ש בפרק אלו מגלחין (מ"ק דף י"ח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין:

 לחם משנה  ובכסף מדברי סופרים. טעמו של רבינו ז''ל הוא משום דכל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה או בי''ג מדות הם נקראים דברי סופרים כמו שכתב בס' המצות. וא''ת שטר נמי נלמד מהיקשא דויצאה והיתה וא''כ למה אמר שהוא מן התורה כבר נשאל מרבינו על זה בתשובה הביאה הרמב''ן ז''ל במנין המצות ותירץ דשטר הוי ודאי מן התורה דבפרק האשה נקנית (דף ט':) אמרו לרבי יוחנן דלמד ביאה מבעולת בעל לא מצי למילף לה ומבעלה משום דהוה אמינא התם תרתי בעינן כסף וביאה וכי תימא נערה המאורסה היכי משכחת לה איירי בשטר א''כ ודאי ע''כ שטר נפקא לן מנערה המאורסה ואם כן לכך נקרא דבר תורה זו היא תשובתו ז''ל. ויש להקשות על זה דמכל מקום מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאי בלא היקשא שמעינן לה אלא מנערה המאורסה לבד אם כן לישתוק קרא מויצאה והיתה וכי תימא היקשא לשאר מילי הא לא משמע שם הכי בגמרא אלא דעיקר היקשא להכי אתא דהקשה שם (דף ה) לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' משמע שם דלהאי היקשא דויצאה והיתה קרי ליה יתורא אלא ע''כ צריכים אנו לומר דמ''ש בגמרא משכחת לה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס היינו השתא דאית לן היקשא וא''כ כיון דבהיקש נלמד הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מכסף דאע''ג דכתיב כי יקח משום דנלמד בגזירה שוה קרי ליה ד''ס. ואין לומר דלא איצטריך היקשא אלא השתא דאיתא ג''ש דקיחה קיחה ומשום דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף לכך איצטריך היקשא דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף אלא הוי שטר וכסף לחודיה לא סגי בלא ביאה אבל בלא גזירה שוה דקיחה קיחה ובלא היקשא הוה יליף שטר מנערה המאורסה הא ליתא דאם כן לא לימא רחמנא גזירה שוה דקיחה קיחה ואנא ידענא דהאי קיחה הוי כסף מדאיצטריך היקשא דויצאה והיתה משמע ע''כ איכא קיחה אחרינא שהוא בכסף וכדי שלא נטעה דבכי הך הוא דהוי נערה המאורסה לכך איצטריך היקשא דויצאה והיתה אלא ודאי עכ''פ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן שטר וא''כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דבלאו הקישא ידעינן ואי אמרת הקישא למה לי י''ל דלשאר מילי אתא וגמרא דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר היינו לומר דלמה ליה לבעל הברייתא למילף שטר מהיקשא דויצאה והיתה בלאו הכי ידעינן ליה דהא איצטריך לומר דבעינן לשמה שטר אירוסין ולשאר מילי וזהו שדקדק רש''י ז''ל בלשונו בגמרא שכתב הכי קשיא ליה הך תנא כו' דמשמע דלא מקשה אלא לתנא כדכתיבנא. ע''ק לרבינו ז''ל דקאמר דכסף הוי מדברי סופרים היכי קאמר שם בגמרא גבי חופה קונה (דף ה:) דהא דלא תני לה במתניתין משום דהנך דמתניתין כתיבי והך לא כתיבא והשתא לדברי רבינו ז''ל כיון דחופה נלמד ממה הצד שהוא אחד משלש עשרה מדות א''כ הוי כמו כסף דנלמד בג''ש וכי היכי דחופה לא כתיבא כסף נמי לא כתיבא והוי מדברי סופרים ומ''מ תני לה וכבר הקשה קושיא זו הרמב''ן ז''ל. ונראה לי לומר דמ''מ ג''ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגזירה שוה ומשום מה מצינו וקל וחומר אין עונשין ומזהירין וא''כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו. ע''ק לרבינו ז''ל מ''ש בגמרא (דף י"א) אמר רב אשי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והקשו שם (ע"ב) והרי קידושי אשה דכתיב ביה כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בית הלל וכו' אלא אי איתמר וכו' והשתא לדברי רבינו ז''ל למה הדר ממימרא קמייתא תריץ הכי מאי דקאמר רב אשי הוא כסף האמור בתורה דוקא אבל הך כסף הוי מדברי סופרים והך הוי כסף מדינה דלדעתו ז''ל כסף קידושי אשה מד''ס מיקרי ויש לומר דהכי פריך מהיכי קא ילפת מכסף דעפרון וכסף דעפרון אמור בתורה הוא ולדידך הוי כסף צורי ואם כן אמאי אמרינן בפרוטה ובשוה פרוטה אלא ודאי דכסף האמור בתורה לאו כסף צורי הוא. והרב ב''י הביא סיוע לדברי רבינו ז''ל בספר כסף משנה מההיא דאמרינן בפרק הנחנקין (דף פח:) דחמש טוטפות הוי לעבור על דברי סופרים ואין זו ראיה מוכרחת דהתם אינו נלמד טוטפות בגזירה שוה שהוא אחד משלש עשרה מדות ואף ע''ג דילפינן לה מרבוי טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים י''ל דאין זו דרשא מוכרחת אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלכה למשה מסיני וכן גבי עירוב מקואות אמרו דשיעורין הלכה למשה מסיני אבל דבר הנלמד מגזירה שוה או מאחד משלש עשרה מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה. עוד כתבו ההגהות דרבינו ז''ל מפרש ההיא דאמרו בפ' השולח ובפ''ק דכתובות גבי מה שהקשו תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר כפירוש רבותיו של רש''י ז''ל ואי אפשר לומר כפירושם ממש דהם פירשו דכשתירץ בגמרא שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הוא משום דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה ולכך שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ורבינו ז''ל אי אפשר שיפרש כך דהא לקמן בסוף פרק שלישי כתב דהמקדש בביאה אע''פ שקידושיו קידושין מכין אותו מכת מרדות ועוד דאם כן קדיש בשטר שהוא מדאורייתא לדעת רבינו ז''ל מאי איכא למימר לכך נראה דהוא מפרש כרבותיו של רש''י ז''ל הקושיא דהא תינח וכו' אבל בתירוץ דשויוה רבנן על כרחך מפרש כפירוש רש''י ז''ל דמאי דתירץ שויוה רבנן וכו' יש כח ביד חכמים לעקור הקידושין ולשום בעילתו בעילת זנות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם כן הוא הדין בשטר דאמרינן כל דמקדש וכו':

ג  וְכֵיוָן שֶׁנִּקְנֵית הָאִשָּׁה וְנַעֲשֵׂית מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְלֹא נִכְנְסָה לְבֵית בַּעְלָהּ הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְהַבָּא עָלֶיהָ חוּץ מִבַּעְלָהּ חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין. וְאִם רָצָה לְגָרֵשׁ צְרִיכָה גֵּט:

ד * קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּבוֹעֵל אוֹתָהּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְהוֹלֵךְ. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קְדֵשָׁה. מִשֶּׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה נֶאֶסְרָה הַקְּדֵשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יח) 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ כָּל הַבּוֹעֵל אִשָּׁה לְשֵׁם זְנוּת בְּלֹא קִדּוּשִׁין לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁבָּעַל קְדֵשָׁה:

 ההראב"ד   קודם מ''ת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת פי שגל עומדת לפרקים למשגל ולשמש את הבית ופעמים למשכב. וי''ס שכתוב בהם פילגשים בלי קידושין עכ''ל:

 מגיד משנה  קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומעשה יהודה ותמר יוכיח: משנתנה התורה נאסרה הקדשה וכו'. דעת רבינו שלאו לא תהיה קדשה בא לאסור הביאה דרך זנות וכבר רבו הדעות בפסק זה. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א אין קדשה אלא מזומנת כו'. פילגשים בלא קידושין (ובלא כתובה) עכ''ל (x מכל מקום אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם שאם כדבריו מפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי משהוצרכו לפיתוי אינה קדשה עכ"ל). ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה. ובספרי נראה בבאור שלאו לא תהיה קדשה בא להזהיר על ביאת הפנויה כמה שכתב רבינו ומכל מקום אפשר שאינו אלא במיוחדת לכך כדברי ר''א ז''ל וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל ונראה סיוע לרבינו ז''ל ממה שאמרו בהרבה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה ועוד מדקאמר ר' אלעזר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה פירוש ונפסלה מן הכהונה ואע''ג דלא קיימא לן כוותיה דרבי אלעזר מכל מקום משמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה היה מותר היכי אמר רבי אלעזר דמקריא זונה. ואפשר לומר שכתוב זה הוא כדברי המתרגם שהוא אזהרה לשפחה והבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות. ומכל מקום דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה העובדת כו''ם שבפירוש נזכר בכתוב בבנות ישראל ומבואר זה בגמרא ונתבאר בדברי רבינו פרק שנים עשר מהלכות איסורי ביאה ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והעובדת כו''ם מדברי סופרים לפי שאיסור העריות היא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו והנה תראה שאם חמותו היא בסקילה ואם אמו מדברי סופרים בלבד ונדות היא בישראלית מן התורה בכרת ובעובדת כו''ם אין נדות כלל אלא מדברי סופרים. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי ה''ר משה הכהן ז''ל שהבין מדברי רבינו שאף העובדת כו''ם בכלל לאו זה והקשה עליו ממה שאמר במסכת עבודה זרה וכבר נתבאר פרק י''ב מהלכות איסורי ביאה מה שרבינו סובר בזה:

 כסף משנה  קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב''ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב''ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז''ל וגם דברי הרמב''ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ''ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב''ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן:

 לחם משנה  קודם מתן תורה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל ולדעת רבינו ז''ל כך היא הגירסא אין ספק שנעלם ממנו מ''ש רבינו ז''ל בהלכות מלכים פ''ד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין או גירסא אחרת היתה לו שם בדברי רבינו ז''ל וכבר הרגיש בזה הרב ב''י ז''ל. עוד כתב ונראה לי סיוע לרבינו ז''ל וכו' קשה דהנהו תרתי ראיות איכא למישדי בהו נרגא משום דדעת רבינו ז''ל דהבועל אשה בלא קידושין עובר בעשה וכמ''ש ליקוחין אלו וכו' וא''כ כיון שהוא אסור מן התורה בטלו אלו הראיות ולעולם דלאו ליכא ואע''פ שנראה שכוונת ה''ה ז''ל במ''ש ואפשר לומר כדברי וכו' והבא על האשה וכו' שכוונתו במה שאמר והבא וכו' לדחות אלו הראיות כדכתיבנא מ''מ עדיין אין דעתי נוחה איך סבר להביא סיוע לרבינו ז''ל. ועוד למה כתב ואפשר לומר [שכתוב זה הוא כדברי המתרגם וכו'] אם כוונתו לדחות דעת רבינו ז''ל לימא ואפשר לומר כדברי הראב''ד ז''ל. ויש לדחות הראיות משום דהבא על האשה שלא לשום אישות עובר בעשה. ונראה שהסיוע שהביא ה''ה ז''ל לדעתו הוא דהגירסא היא פילגשים בקידושין ובלא כתובה דאם כדברי הראב''ד ז''ל דהגירסא פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה אמרו ע''כ צריך אתה לומר דאפילו עשה אין כאן דאם לא כן למה הותרו הפילגשים וכי תימא השתא נמי דאיכא איסורא דרבנן דדוד גזר על יחוד דפנויה למה הותרו כבר תירץ זה הריב''ש ז''ל בסימן שצ''ה דדוד קודם שגזר על יחוד הפנויה נשאן ולכך לא גרשן וכמו שמבואר שם אלא אי אמרת איכא עשה א''כ איך הותרו הפילגשים אלא ודאי דאיסור דאורייתא ליכא. ונגד זה הביא הראיות דעל פי הגירסא איכא איסורא מן התורה וכיון שכן הגירסא היא פילגשים קידושין בלא כתובה ובתר הכי קאמר דאפילו נאמר דהגירסא היא כדברי רבינו ז''ל דפילגשים קידושין בלא כתובה יש לפרש הכתוב כדברי המתרגם ואין כאן סיוע דהבא עליה עובר בעשה ואיכא איסורא מן התורה וזהו אומרו ואפשר ולא חזר לדעת הראב''ד ז''ל משום דע''כ נדחה גירסתו בגמרא. עוד כתב ה''ה ז''ל פירוש ונפסלה מן הכהונה, ראייתו היא משום דרבי אלעזר בא לפרש הזונה האמורה בתורה וקאמר דהיא פסולה מן התורה דה''ק רישא דברייתא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א:) זונה כשמה וכו' משמע דלפרש זונה דקרא קאתי אבל אין ראייתו משום פסול דרבנן אין לפוסלה מן הכהונה דהא נתין הבא על בת ישראל פסול דרבנן הוא דנתין מן התורה מותר לדעת רבינו וכתב רבינו ז''ל בפרק שבעה עשר מהלכות איסורי ביאה דעשאה זונה אלא ודאי שאני התם דלא עשאה זונה אלא מדרבנן. אבל הכא הוי פסול מן התורה כדפרישית: לפיכך כל הבועל אשה וכו'. בסנהדרין פרק כ''ג (דף כ"א) אמרו דדוד גזר על היחוד ועל הפנויה והקשו יחוד דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' רמז וכו'. ולדעת רבינו ז''ל קצת קשה דלמה הקשה מיחוד שהוא רמז מן התורה היה לו להקשות מפנויה שהוא ברור בתורה לאו דלא תהיה קדשה. ונראה לתרץ דאין הכי נמי אלא שרצה להקשות ליחוד שהוא דבור ראשון:

ה כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְחַיָּב עַל בִּיאָתוֹ כָּרֵת וְהֵם הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' הֵן הַנִּקְרָאוֹת עֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵם וְאָחוֹת וּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  כל שאסר ביאתו בתורה וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות:

ו וְיֵשׁ נָשִׁים אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת שְׁנִיָּה. וְעֶשְׂרִים [א] נָשִׁים הֵן וְאֵלּוּ הֵן. א) אֵם אִמּוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה אֲסוּרָה: ב) אֵם אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ג) אֵם אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה אֲסוּרָה: ד) אֵם אֲבִי אָבִיו בִּלְבַד: ה) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ: ו) אֵשֶׁת [ב] אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ז) אֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם: ח) אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב: ט) כַּלַּת בְּנוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק [ג] אֲפִלּוּ כַּלַּת בֶּן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: י) כַּלַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יא) בַּת בַּת בְּנוֹ בִּלְבַד: יב) בַּת [ד] בֶּן בְּנוֹ בִּלְבַד: יג) בַּת בַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יד) בַּת בֶּן בִּתּוֹ בִּלְבַד: טו) בַּת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: טז) בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: יז) אֵם אֵם אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יח) אֵם אַב אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יט) אֵם אֵם אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: כ) אֵם אַב אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד. נִמְצְאוּ הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶן הֶפְסֵק אַרְבַּע. אֵם הָאֵם עַד לְמַעְלָה. וְאֵם הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת אֲבִי הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ עַד לְמַטָּה:

 מגיד משנה  ויש נשים אחרות וכו'. כל אלו הנשים שזכר רבינו מפורשות ביבמות בפרק כיצד (דף כ"א) ובהלכות. ומה שכתב רבינו שכלת בן בנו אסורה לפי שאין לה הפסק לעולם. מבואר שם. אבל מה שכתב ובת בן בנו בלבד דמשמע דיש לה הפסק הוא בעיא דלא איפשיטא שם לפי דעתו ז''ל ששם (דף כ"ב) שנינו תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעי שבחמיו ושבחמותו שנייה ואיבעיא להו התם שניות דבי רבי חייא יש להן הפסק או לא ולא אפשיטא והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא וסובר רבינו דאכולהו הני דרבי חייא קא מיבעיא להו וכן פירש''י ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל הקשה דהיאך אפשר שכלת בן בן בנו תהיה אסורה ובת בן בן בנו תהיה מותרת לפיכך פירש דלא קא מיבעיא להו אשלישי שבבנו דהוא אין לו הפסק שלא להקל בבת מכלה. ולשון הגמרא דקאמר שניות דבי רבי חייא קשה לזה הפירוש שאם כן היה להם לפרש. וכבר כתבתי למעלה שאין איסור העריות על פי הסברא ואף בשניות יש כן. ודע שלפי גמרתנו אשת חמיו מותרת ובירושלמי אסרוה מפני מראית העין ולא הזכירוה בהלכות וגם רבינו לא הזכיר כן וקצת המפרשים החמירו כדברי הירושלמי והרמב''ן ז''ל מן המתירין:

 כסף משנה  ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע''ה או נלמד מי''ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. בפרק כיצד (שם כ"ב) תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ''ב וא''ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה''ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י''ח:

 לחם משנה  ויש נשים אחרות וכו'. הקשה הרב ב''י דהיכי קאמר מפי הקבלה כיון דאינו אלא משום גזירה דעריות. ונראה דמשום דאמרו בגמרא בפרק כיצד (דף כא) רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי את כל התועבות [האל וכו' האל] קשות מכלל דאיכא רכות. עוד אמרו שם דשלמה גזר עליהם ומשום הא אפשר דקראם רבינו ז''ל דברי קבלה: והן הנקראות שניות וכו'. שם אמרו בברייתא מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו וכו' הרי כאן שמנה. עוד שם (דף כב) תני דבי רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעית שבחמיו ושבחמותו שנייה ע''כ. ואלו הששה שהוזכרו בברייתא דרבי חייא עשאן רבינו ז''ל עשרה שחילק שלישי שבבנו לשנים בת בת בנו ובת בן בנו ושבבתו ג''כ לשנים בת בת בתו ובת בן בתו ושבחמיו לשנים ושבחמותו לשנים הרי כאן עשרה ושמונה דברייתא הנזכר הרי כאן י''ח עוד הוסיף שנים אחרות שהם אם אבי אמו ואם אבי אביו אע''פ שלא מנאן בגמרא מפני שמנאן בירושלמי כדברי ההגהה ויש כאן דקדוקים רבים. ובגמרא דידן משמע דלא סבירא להו להנהו תרי דאמרו שם (דף כא:) גבי פלוגתא אשת [אחי] אבי אביו ואחות אבי אביו א''ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שית סרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דרבי חייא והנך תרתי הא שית סרי וכו' ואמרו שם בגמרא במסקנא דלאו מר בריה דרבינא חתים עליה והשתא אי איתא דס''ל לגמרא דידן הנהו תרי דירושלמי אמאי קאמר דלא חתים עליה הא הנהו תרי דירושלמי ואינך שית סרי הויין אלא ודאי דלית ליה לגמרא דידן הני תרי ואם כן הוה ליה לרבינו ז''ל למיפסק כגמרא דידן וכמו שעשה (באם) [באשת] חמיו דפסק דמותרת אע''ג דאסרוה בירושלמי משום דבגמרתנו משמע איפכא וכדכתב ה''ה ז''ל. ונראה דכיון דמצא רבינו ז''ל דברי רבינא דמנה שית סרי מסכימים עם דברי הגמרא ירושלמית אע''ג דרב אשי אמר לאו מר בריה דרבינא חתים עליה ולא סבירא ליה מכל מקום פסק כדברי הירושלמי כיון דאשכח דרבינא בגמרא דידן מסכים עמו. עוד יש לדקדק בדברי רבינו ז''ל דכי היכי דחילק שלישי שבבנו ושבבתו לשנים וכן רביעי דבחמותו ושבחמיו כ''א לשנים כן היה לו לחלק שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו כ''א לשנים ולעשות משניות דרבי חייא י''ב באופן שיעלה מניינם לכ''ב ולחשוב בת בת בת אשתו ובת בן בת אשתו בת בן בן אשתו ובת בת בן אשתו וכדהקשה זה הרב ב''י ז''ל והניח הדבר בצ''ע. ולי נראה לתרץ דבבנו ובבתו חילק כל אחד לשנים משום דכל חדא מינה הוא רבותא לומר דאין לו הפסק דאטו גרע מכלת בן בן בנו וכמו שהקשה הרמב''ן ז''ל לכך הוצרך לפרטן כי היכי דלא נלמוד מכלת בן בן בנו וכ''ת אי משום הא תינח בשלישי דבבנו שחילק לשנים בשלישי שבבתו מאי רבותא איכא למימר דהא כלת בן בתו אינה אסורה. וי''ל דמ''מ אפ''ה סברא הוא דבבתו אין להם הפסק דלא גרע מכלת בן בן בנו וכ''נ מדברי הר''נ ז''ל בפירוש ההלכות. וכמו שאמרו בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ולכך הוצרך רבינו ז''ל לפרש כל החלוקות כי היכי דלא נלמוד שום אחד מהם מכלת בן בן בנו. ומה שחילק חמיו וחמותו לשנים יש ליתן טעם גם כן דאם אם חמיו ואם אם חמותו הוצרך להזכירן משום דלא נלמוד מן אמו ונימא השתא אם אמו שהיא שנייה אין לה הפסק אלו שהם מן התורה לא כל שכן דאין להם הפסק לכך הוצרך לומר דאפילו הכי הני בלבד. ואם אב אבי אשתו הוצרך להזכיר כי היכי דלא נימא דלית כאן ערוה דאורייתא דמתסרא לא תתסר כאן שנייה וכמו שכתב רש''י ז''ל בגמרא דלא אסרו אלא בדבר דאית בה ערוה דאורייתא קא משמע לן דאפילו הכי מתסרא. ואם אב אם אשתו שהזכירה הזכירה אגב דעשה שלש חלוקות עשה הרביעית כדי לפרש כל אפשרות החלוקה. עוד כתב רבינו ז''ל אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב מדמנה רבינו ז''ל הני תרי בחד משמע דסבירא ליה דמ''ש בגמרא (דף כא ע"ב) הא לא קשיא הנך תרתי דדמיין להדדי כחדא חשיב להו קאי אאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב דכולהו אחי אמו קרי להו וכדכתבו התוספות בשם ריב''ם ודלא כרש''י ז''ל שכתב דקאי אאשת אחי [אבי] האב ואחות (אחי) אבי האב וקשה דא''כ כיון דלדידיה אשת אחי האב ואחות אבי האב בתרתי חשיב להו א''כ כשהקשו בגמרא ואמרו תא שמע מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו ותירץ תנא ושייר ופריך מאי שייר דהאי שייר הא כיון דהם תרתי מאי קושיא היא זו וכדהקשו התוספות ז''ל. ויש לומר דודאי טפי אית לן לומר דאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב הוו חדא טפי מאשת אחי אבי האב ואחות אבי האב דשאני הכא דכולהו אחי אמו קרינן בהו וכדכתבו התוספות, אבל מכל מקום אפשר לחשוב אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב כחדא כדכתב רש''י ז''ל והמקשה שהקשה סבור שהם חדא ותירץ לו המתרץ לפי דרכו ששייר שניות דרבי חייא. אבל לקמן דאמר הנך תרתי דדמיין וכו' פירש רבינו ז''ל דאיירי באחי האם דאין סברא ודאי לחשוב הנהו דאחי האם בתרתי ואחרינא בחדא לכך פירש דסבור דהנהו דאחי האם הוו חדא ואחריני תרתי: בת בת בת אשתו וכו'. יש ספרים כתוב בהן בת בת אשתו וט''ס הוא דבת בת אשתו ערוה היא ולא שנייה כמ''ש הכתוב את בת בנה ואת בת בתה: נמצאו השניות שאין להם הפסק ארבע וכו'. קשה לפי דעת רבינו ז''ל דסובר כולהו דרבי חייא למה אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק דעל כרחך הנהו ד' לא הוו אלא להנהו דמתניתין לבד דהא כולהו דרבי חייא אית להו הפסק ודאי לימא איפכא דארבע דמתניתין לית להו הפסק דהוו הנהו אחריני והוו כלל מוחלט לדעת רבינו ז''ל דכולהו אחריני אית להו הפסק וטפי עדיף לומר כלל מוחלט, ויש לומר דרב ששמע ארבע נשים לא שמע הדבר בדרך כלל אלא מי שאמרן לו פרטן כל אחד ואחד והוא שכח ולא הוה ידע אחריני מאי היא ואם כן כיון דלא אמרו לו הדבר סתמי ארבע נשים אין כאן קושיא כלל דלא מסרו לו כללו עד שנקשה היה להם למסור כלל מוחלט ועם זה נתבאר סברת רבינו ז''ל. ודעת הרמב''ן היא כאשר כתב ה''ה ז''ל בשמו דכששאלו בגמרא שניות דבי ר''ח יש להן הפסק וכו' לא שאלו (אלא) על שלישי שבבנו וכו' דודאי הוא לית ליה הפסק ואיכא למידק עליו תרתי חדא דמאי פשיט בגמרא תא שמע שלישי רביעי שלישי רביעי אין טפי לא והשתא מה פשיטות הוא זה הא לדעתו ז''ל ע''כ פירוש מ''ש שלישי שבבנו ר''ל משלישי ואילך וא''כ כל הני נמי הכי הוו. ותו אם הוא הקשה דלא גרע מכלת בן בן בנו נשייליה אם כן אם אבי אביו לדעת הירושלמי דיש לה הפסק אמאי אטו גרע מאשת אבי אביו שאין לה הפסק. ויש לתרץ לקושיא ראשונה דהכי קאמר בשלמא לדידי אתי שפיר דלא נקט הברייתא משלישי ואילך הוו שניות משום דאיכא אחריני דברייתא דאית להו הפסק לכך נקט לשון השוה בשניהם אבל לדידך דכולהו אין להם הפסק אם כן לימא הברייתא משלישי ואילך הם שניות אמאי נקט לשון מוטעה ותירץ לו המתרץ דהכי נמי קאמר. ולקושיא שניה יש לומר דאשת אבי אביו אין לה הפסק משום דאיכא בהו ערוה דאורייתא שהוא אשת אביו אבל באם אבי אביו אין שם ערוה דאורייתא דליתי ליגע וכמ''ש בשם רש''י ז''ל וכ''ת אם אבי אמו אמאי הוי בלבד הא איכא ערוה דאורייתא שהיא אמו מכל מקום כיון דהוי אם אבי אמו האב הפסיק ביניהם דכיון דאין שנייה ולא ערוה ביניהם לא אתו למטעי. ובב''י בטא''ה במקומו כתב דטעמא דלית בהו ערוה דאורייתא ואינו נראה דודאי ערוה דאורייתא אית בה אלא טעמא כדפרישית:

ז כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְלֹא חִיֵּב עָלָיו כָּרֵת הֵן הַנִּקְרָאִים אִסּוּרֵי לָאוִין. וְעוֹד נִקְרָאִין אִסּוּרֵי קְדֻשָּׁה. וְתִשְׁעָה הֵן וְאֵלּוּ הֵן. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה בֵּין לְכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וּמַמְזֶרֶת לְבֶן יִשְׂרָאֵל. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. וּבַת יִשְׂרָאֵל לִפְצוּעַ דַּכָּא. וּכְרוּת שָׁפְכָה. וּגְרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לְאַחֵר. וִיבָמָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְזָר וַעֲדַיִן רְשׁוּת הַיָּבָם עָלֶיהָ. הַחֲלוּצָה הֲרֵי הִיא כִּגְרוּשָׁה וְהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַנְּתִינִים הֲרֵי הֵם כְּמַמְזֵרִים אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת וְאִסּוּרָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּבְהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה יִתְבָּאֵר לְךָ מַה הֵם הַנְּתִינִים:

 מגיד משנה  כל שאסר ביאתו בתורה. זה מפורש בהרבה מקומות (יבמות דף כ') שאלו הן בלאו ובפרק כיצד קורא במשנה לחייבי לאוין איסור קדושה: החלוצה הרי היא כגרושה. פרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ה) מפורש בגמרא שחלוצה מדבריהם ובקצת מקומות במשנה שנאוה עם הגרושה בדברים שהם מן התורה (אלא) שלא בדוקא אלא אשיגרת לישנא הוא וכן כתבו ז''ל ומוכרח הוא: והנתינים הרי הם כממזרים וכו'. מה שכתב רבינו שהנתינים אסורים מדברי סופרים הוא ממה שאמר ביבמות נתינים דוד גזר עליהם וכבר הקשו עליו ובהלכות איסורי ביאה יתבאר:

 לחם משנה  ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואם תאמר הרי עשרה הן ויש לומר דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר כיון דתרוייהו חד פסול אחד הוא. ואם תאמר מ''מ י''א הם דהא עמוני ומואבי תרי הם וכרות שפכה ופצוע דכא הם תרי וכ''ת כיון דבחד לאו הם הכל דבר אחד א''כ גרושה זונה וחללה בחד לאו הם ואמאי מנאם בתלתא. ויש לומר דכוונת רבינו ז''ל למנות כאן הנשים הפסולות ולכך זונה וחללה כיון דכל אחת היא אשה פסולה מנה אותן כל חד וחד באנפי נפשה אע''ג דהם בחד לאו אבל עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה האשה היא אחת וכיון שכן כיון דהאשה היא אחת והלאוין אינם מחולקים מני להו בחד לאו ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחרינא ואי הוה עמוני ומואבי כל חד בלאו לחודיה אע''ג דהאשה היא אחת היה מונה להן בתרתי אבל כיון שהלאו אחד והאשה אחת מני להו בחד ובת ישראל לממזר וממזרת לבן ישראל אע''ג דהנשים הם תרתי מכל מקום בחד דיבורא דלא יבא ממזר אתי פסולייהו ולהכי מני להו בחד אבל בזונה וחללה הרי פרטן הכתוב כל חד לחודיה אע''ג דהוו בחד לאו זה שמעתי ונכון. ולי נראה לתרץ דעמוני ומואבי הם חד טעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ולכך מני להו בחדא ופצוע דכא וכרות שפכה הכל הוא פסול אחד שהוא בגיד והוו תרוייהו כעין פסול אחד ולכך מני להו בחדא. אבל בסמ''ג מצאתי דטעמא דאשר לא קדמו לא הוי אלא בעמוני לבד דאשר שכר הוי טעמא למואב ולכך הראשון נכון. וא''ת למה לא מנה הבא על הפנויה שהוא איסור לאו לדעת רבינו ז''ל מלא תהיה קדשה ויש לומר דלא מנה אלא הנשים שניות שהם אסורות לישא אותם דומיא דעריות וזהו שאמר כל שאסר ביאתו וכו' כלומר שהביאה היא אסורה מחמת פיסול האשה אבל הכא אין פיסול האשה מחמת עצמה אלא שלא בא עליה כדין על ידי קידושין שקודמין ולכך לא מנאה וברור הוא:

ח וְיֵשׁ שֶׁאִסּוּר בִּיאָתָן בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וּשְׁלֹשָׁה הֵם. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וּבְעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ לֹא יָבוֹא אוֹ לֹא יִקַּח אֶלָּא מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ט) 'דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'' אַתָּה לָמֵד שֶׁדּוֹר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא יָבוֹא. וּמִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יג) 'וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח' אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה לֹא יִקַּח. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה:

 מגיד משנה  ויש שאיסור ביאתן בעשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שאלו הם השלשה שהזכיר רבינו ומהם בכתובות פרק אלו נערות (דף ל'):

 לחם משנה  ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלש הן. תימה אמאי לא מנה האחרת והוא רביעית שהוא כשכנס את יבמתו לישא צרתה הוא או אחיו דהוא בעשה וכמו שכתב רבינו ז''ל בהלכות יבום וחליצה פ''א הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין וכו' הרי זה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה כו'. ועוד קשה למה לא מנה זה במנין המצות בעשה אחרינא. מיהו לזה יש לומר דכיון שכתב מצות עשה ליבם שנאמר יבמה יבא עליה הוי בכלל זה האי דהך עשה דעובר כאן אינו אלא אותו עשה דיבמה וכו' דעליה לחוד לאו עשה הוא וא''כ איך ימנה אותו רבינו ז''ל בתרתי כיון דהכל עשה אחת אבל לקושיא הראשונה צ''ע. אחר כך מצאתי לה''ה ז''ל שהוקשה לו בפרק שני. וע''ק למה לא מנה לישא עובדת כו''ם שאסור משום לא תתחתן בם. מיהו הא לא קשיא דלא מנה אלא נשי ישראל ישראליות הפסולות אבל לא עובדת כו''ם דאינם מן המנין:

הלכות אישות - פרק שני

א הַבַּת מִיּוֹם לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת י''ב שָׁנָה גְּמוּרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת קְטַנָּה וְנִקְרֵאת תִּינֹקֶת. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא כְּשׁוּמָא. אֲבָל אִם הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּגּוּף בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לַהֲבָאַת שֵׂעָר וְהִיא מִבַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרֵאת נַעֲרָה:

 מגיד משנה  הבת מיום לידתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שעד הזמן הזה היא קטנה ומסקנא דגמרא בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ז) כן. ומ''ש אפילו הביאה כמה שערות מפורש שם: אבל אם הביאה שתי שערות וכו'. שם ובפרק בא סימן (שם מ"ח) ודין הבוגרת הוא בהרבה מקומות:

 לחם משנה  הבת מיום לידתה כו'. ופסק כמ''ד תוך הזמן כלפני הזמן:

ב וַהֲבָאַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה נִקְרָא סִימָן הַתַּחְתּוֹן. וּמֵאַחַר שֶׁתָּבִיא סִימָן הַתַּחְתּוֹן תִּקָּרֵא נַעֲרָה עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. וּמִתְּחִלַּת יוֹם תַּשְׁלוּם הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים וָמַעְלָה תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת. וְאֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד:

ג הִגִּיעָה לְי''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה. וּכְשֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים תִּהְיֶה נַעֲרָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת:

 מגיד משנה  הגיעה לי''ב וכו'. משנה שם פרק יוצא דופן בת עשרים שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית וכו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית:

 לחם משנה  וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת כ' תהיה נערה. כלומר לא תימא דהוי כמו הבאת שערות לאחר עשרים דלא מהני כיון דנראה בה סימני אילונית אלא כיון דנראה בה בשנת עשרים הוי כקודם עשרים והוי נערה:

ד * הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנִרְאוּ בָּהּ ( כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית הֲרֵי הִיא אַיְלוֹנִית. וְאִם לֹא נִרְאוּ בָּהּ (כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת ל''ה [א] שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   היתה בת כ' שנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה השיעור איני יודע מהו והיה לו לומר היתה בת עשרים שנה שנכנסו בה שלשים יום עכ''ל:

 מגיד משנה  היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כך נמצא בספרי רבינו ולפי זה הוא מפרש שמה שאמרו שם שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה ומסקנא דגמרא הכין הוא שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמו וקורא שיצאו. אבל כל שאר המפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר דכיון דהיא בת י''ט ושלשים יום משנת עשרים הרי הן חשובין שנה וכאילו נשלמו לה עשרים. וכ''כ בהשגות א''א זה השיעור איני יודע וכו' וכ''נ עיקר: ואם לא נראו בה וכו'. שם גבי סריס דבעינן רוב שנותיו בשלא נולדו בו סימני סריס והוא הדין לאילונית ומוכרח הוא. ובקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק כמו שיתבאר בפרק זה סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו:

 כסף משנה  היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כתב ה''ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט''ס וכך יש להגיה אם היא בת י''ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה''ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק סובר דבאילונית בעינן כולהו. ול''נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ''ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן:

 לחם משנה  פחות שלשים יום כו'. קשה לפירוש רבינו ז''ל דאמרינן בגמרא (דף מה:) בפרק יוצא דופן גבי ההיא מתניתין דקטן וקטנה [שלשים] יום בשנה [חשוב שנה] והשתא לדעת המפרשים אתי שפיר דלהכי חשובים שנה אבל לדעת רבינו ז''ל אין טעם ולכך כתב הטור ז''ל שהוא טעות סופר:

ה הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת אַיְלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בָּהּ סִימָן מִסִּימָנֵי אַיְלוֹנִית. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהּ יְמֵי נַעֲרוּת אֶלָּא מִקַּטְנוּתָהּ תֵּצֵא לְבַגְרוּת:

 מגיד משנה  נמצאת למד וכו'. מפורש ביבמות פרק הערל (דף פ') דאילונית מקטנותה יוצאה לבגרות:

 לחם משנה  הגיעה לזמן הזה וכו'. הא אם הביאה הוי גדולה כיון שלא הביאה סימני אילונית ומ''ש בברייתא בפרק הערל (דף פ) דאפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא אילונית היינו כשהביאה סימני אילונית: נמצאת אתה למד כו'. קשה דאיך נלמד מן האמור הא עם כל האמור אפשר לומר דהאילונית למפרע נעשת גדולה מבת י''ב ויום אחד ותקרא נערה עד ששה חדשים למפרע כדהוה סבור רב יוסף בפרק הערל (שם) שהקשה לרב דאמר שתים עשרה וכו' נעשה סריס למפרע והקשה רב יוסף לרב אילונית לר''מ יהא לה קנס כלומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד ותירץ אביי מקטנותה יצאה לבגר כלומר דנערות תליא בסימנים וא''כ מאין למד ממה שכתב לעיל סברת אביי יותר מסברת רב יוסף. ויש לומר דכיון דאמר לעיל כשהביאה מבת עשרים שתי שערות אז תקרא נערה א''כ ודאי שהנערות תלוי בסימנים דאם לא כן היה לנו לומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד אלא ודאי דנערות תליא בסימנין ואילונית שאין לה סימנין מקטנותה יצתה לבגר:

ו וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי אַיְלוֹנִית. כָּל שֶׁאֵין לָהּ דָּדִין. וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְאֵין לָהּ שִׁפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. וְקוֹלָהּ עָבֶה וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. וְהַנַּעֲרָה וְהַבּוֹגֶרֶת וְהָאַיְלוֹנִית כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרֵאת גְּדוֹלָה:

 מגיד משנה  ואלו הן סימני אילונית וכו'. ביבמות פרק הערל (שם) ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים רבן שמעון בן אלעזר אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין אשה לאיש. ופסק רבינו כדברי כולם וסובר שכל אחד מוסיף על דברי חבירו:

ז וְיֵשׁ בְּבַת סִימָנִין מִלְּמַעְלָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין סִימָן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. מִשֶּׁתַּחֲזִיר יָדֶיהָ לְאָחוֹרָהּ וְיֵעָשֶׂה [ב] קֶמֶט (בִּמְקוֹם הַדָּדִין). וּמִשֶּׁיַּשְׁחִיר [ג] רֹאשׁ הַדָּד. וּמִשֶּׁיִּתֵּן אָדָם יָדוֹ עַל עֹקֶץ הַדָּד וְהוּא שׁוֹקֵעַ [ד] וְשׁוֹהֶה לַחֲזֹר. וּמִשֶּׁיִּפָּצֵל רֹאשׁ [ה] חֹטֶם הַדָּד וְיֵעָשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ [ו] כַּדּוּר קָטָן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ מִשֶּׁיִּפָּצֵל הַחֹטֶם עַצְמוֹ. וְכֵן [ז] מִשֶּׁיִּטּוּ הַדָּדִין. וּמִשֶּׁיִּתְקַשְׁקְשׁוּ [ח] הַדָּדִין. וּמִשֶּׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה [ט] שֶׁהוּא מְקוֹם הַבָּשָׂר הַתָּפוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָעֶרְוָה לְעֵמַּת הַבֶּטֶן. וּמִשֶּׁיִּתְמַעֵךְ [י] הַבָּשָׂר הַזֶּה וְלֹא [כ] יִהְיֶה קָשֶׁה:

 מגיד משנה  ויש בבת סימנין מלמעלה וכו'. הסימנין האלו הם בפרק יוצא דופן (נדה מז) דברי תנאים במשנה ובגמרא וידוע שאין הסימנין מועילים קודם הגעת זמן ולא עדיפי סימנין אלו משתי שערות וזה פשוט ומוכרח שם ונפסקה הלכה בגמרא שם כדברי כל התנאין להחמיר ופירשו בהלכות שאם הביאה אחד מסימנין אלו מחזיקין אותה כגדולה שלא תמאן וכקטנה שלא תחלוץ עד שתביא שתי שערות וגם זה ברור. ובפרק בא סימן (דף מ"ח) מבואר שם הביאה שתי שערות שוב אין משגיחין בעליון וגם כן מבואר שם שדעת חכמים הוא שאי אפשר לעליון לבא אלא אם כן בא התחתון ומפרש רבינו שאי אפשר שיבואו כל הסימנין העליונים קודם התחתון ונתבארו דברי רבינו. ויש בדברים אלו שיטה אחרת שיש מן הסימנין האלו שהן סימני בגרות:

 לחם משנה  ויש בבת סימנים וכו' (ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין כו'). רבינו ז''ל לא גריס בברייתא סימני בגרות וסבירא ליה דכל הני סימני נערות הן אע''פ שבפירוש המשנה לא כתב כן. ופסק כדברי כולן להחמיר שכן אמר ואע''ג דאמר דחד מתני לה אהא וחד מתני לה אההיא ברייתא דמעשר ורבינו ז''ל פסק בהלכות מעשרות דהלכה גם כן כדברי כולן להחמיר אין חשש בזה דאפשר דהא והא איתא ואע''ג דמר מתני לה אהא ומר אהא אפשר דכתרוייהו אמרן רב ולכך פסק הכא והתם להחמיר: ויש בבת סימנים מלמעלה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ומפרש רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כל הסימנים העליונים וכו'. קשה למה כתב שהוא מפרש במשנה כך דודאי מתני' לא קאמר אלא חד סימן העליון לבד אי אפשר שיבא אלא א''כ יש התחתון אבל משום דלדידן מספקא לן הי מינייהו הוי כדקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כולן אבל מתניתין לעולם לא קאמר אלא עליון. וי''ל דכיון דמתניתין רבי אמרה ורבי מסופק שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב שרבי שאמר כן כוונתו כך הוא כיון שהוא מסופק: (ובקונטרס אחר מצאתי זה הלשון שאכתוב ועוד לשונות אחרות והואלתי להציגם פה ולכתוב כל דבר ודבר במקומו כדי להקל על המעיין): ויש בבת סימנים מלמעלה וכו' ומשיתקשקשו הדדין כו'. בגמרא פרק יוצא דופן (דף מ"ו) תנו רבנן אלו הם סימני בגרות רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר כשיתקשקשו הדדין רבי יוחנן (בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וכו') משיפצל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משתמעך הכף ע''כ. וכאן הזכיר רבינו ז''ל אלו הסימנים עם סימני נערות ומבואר בסמוך באומרו הרי היא ספק בין נערה לקטנה דמשמע דס''ל דאלו סימני נערות ולשון הברייתא קשה לזה ששם אמרו דאלו הד' הם סימני בגרות ואילו שרבינו ז''ל היה גורס סימני נערות: ומשיפצל ראש חוטם הדד וכו'. הפרש הפירוש הוא דלפירושו הוא שהחוטם יעשה ראש אחר שהוא כדור ולפירוש רבותיו אינו אלא שיעשה החוטם עצמו והגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו, וכן בסמ''ג: עוד ראיתי ונתון אל לבי לכתוב באלו ההלכות קצת קושיות הנופלות על הסמ''ג מפני שהוא ורבינו ז''ל הכל הולכים אל מקום אחד. במנין השניות כתב סמ''ג בלאוין ק''י ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לה הפסק ובס''א מצאתי ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם רק שמן האב אין לה הפסק ומן האם אית ליה הפסק x וכל אחד מהנוסחאות הם דברים תמוהים דהם נגד דברי הגמרא דבהדיא אמרו בפרק כיצד אמר רב ארבע נשים יש להם הפסק ונקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו ופירשו שם כלת בתו ובהני אין שום מחלוקת כלל ודברים אלו צריך עיון. עוד כתב בעשין נ' (בהלכות מיאון) גבי סימני בגרות דרש''י ז''ל מפרש שהם שמונה כולם מבגרות וכו' נראה שהיה לו פירוש אחר משא''כ בפירוש שלנו דמפרש דשיעורא דר''י דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד וא''כ לא הוי ח'. וכתב עוד ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רמב''ם וכו' ונראה ודאי דרבינו אינו גורס שם בברייתא אלא אלו הן סימני נערות וכולן הם סימני נערות וכ''נ מה''ה ז''ל לא כמו שהבין סמ''ג שעם היות לרבינו ז''ל גירסתנו בגמרא פירש מה שפירש ולכך הוקשה לו מה שהקשה רש''י ז''ל ורבינו ז''ל לא הזכיר סימני בגרות כלל אלא משמע דס''ל דהכל הם סימני נערות. עוד יש לי להקשות שם בדברי סמ''ג קושיא חזקה שהוא כתב כל הדינים האלו שכתב כאן רבינו ז''ל וכתב הגיע לשנת עשרים [פחות שלשים] ולא הביא שתי שערות [למטה] והביא שתי שערות בזקן אע''פ וכו' עד שיולדו לו וכו' וא''כ משמע דהבאת שתי שערות בזקן לא הוי כהבאת שתי שערות במקומות הידועות שא''כ שאפילו שהביא כל סימני סריס כיון שהביא שתי שערות קודם עשרים וכמו שאמרו בברייתא דפרק הערל ונתבאר שם סגי אלא ודאי שאין הבאת שתי שערות בזקן חשוב כהבאת שתי שערות כדכתבו התוס' בפרק הערל ולזה כתב שתי שערות במקומות הידועות להבאת שער וכן למטה כתב שתי שערות אלו צריך שיהיו במקום הערוה וכו' א''כ תימה איך כתב שם בעשין נ''ב גבי מצות חליצה ואח''כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה הא שתי שערות בזקן לאו כלום הוא וצ''ע:

ח כָּל אֵלּוּ הַסִּימָנִין שְׁמוֹנָה. נִרְאֶה בַּבַּת סִימָן אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ כֻּלָּן וְהִיא בַּת י''ב שָׁנָה אוֹ פָּחוֹת אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה. נַעֲשֵׂית בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְנִרְאֶה בָּהּ סִימָן הַתַּחְתּוֹן אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ. וְאִם לֹא נִרְאֶה הַתַּחְתּוֹן וְנִרְאֶה בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ * הֲרֵי [ל] הִיא סָפֵק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה וְדָנִים בָּהּ לְהַחֲמִיר. וְאִם נִרְאוּ כֻּלָּן [וְלֹא נִרְאֶה סִימָן הַתַּחְתּוֹן] הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה וַדָּאִית. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן אֶלָּא כְּבָר בָּא סִימָן [מ] הַתַּחְתּוֹן וְנָשַׁר:

 ההראב"ד   הרי היא ספק וכו'. א''א ואם הביאה שתי שערות עדיין היא ספק בין נערות לבוגרת עכ''ל:

ט הַבַּת שֶׁיָּלְדָה אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה סִימָנִים לֹא תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה. בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִין:

 מגיד משנה  הבת שילדה אחר י''ב וכו'. ביבמות פ''ק (דף י"ב) בנים הרי הן כסימנין ומפורש בשאר מקומות. ומ''ש רבינו אחר י''ב, א''א שהוא סובר שא''א לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות לעולם שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר שאע''פ שאפשר לה לילד קודם לכן אין בנים כסימנין אלא למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל כלפני זמן אין בנים כסימנין אלא כשילדה לאחר זמן וכבר כתב הוא בפרק י''ט בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות וכו' ומוכרח שם מדבריו שהבת מתעברת וממאנת אע''פ שיולדת ולד של קיימא שהוא סובר שהיא מתעברת בקטנות ובזמן שהיא יכולה למאן. והסוגיא שביבמות קשה לזה הפי' שא''כ מצינו חמות ממאנת. ויש לתרץ שהוא סובר בודאי אחר שילדה אינה יכולה למאן אבל בין עבור ללידה ממאנת. ועדיין קשה דהא משכחת לה במקדש הבת בבטן אמה ואחר שהוכר עוברה ורבינו סבר שהיא מקודשת כנזכר פ''ז וי''ל דלאו ודאי תמות היא בשעת מיאון ומדברי הרבה מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת עבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הר''א ז''ל ממה שכתב פרק י''ט בהשגות וכ''נ מן הסוגיא שם פרק נושאין על האנוסה:

 לחם משנה  הבת שילדה אחר י''ב שנה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ''ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י''ב א''כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ''מ דהרי הם כסימנים וא''כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז''ל אחר י''ב. ואולי יש לומר דאע''ג דאינם סימנים מ''מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ''ש התוספות בשם ר''י בפירקא קמא בד''ה שכבר ילדו דאע''ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה''ק אי אפשר שמ''ש רבינו ז''ל אחר י''ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ''ש הוא אליבא דכ''ע בין למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ''ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע''כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ''ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י''ב בין לאחר י''ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ''ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י''ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י''ט דכתב בת הממאנת וכו' וא''ת א''כ למ''ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ''ת דס''ל דא''א להתעבר קודם י''ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס''ל דא''א להתעבר קודם שתים עשרה ומ''מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז''ל אחר שתים עשרה מפני דס''ל כמ''ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי''ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י''ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז''ל:

(ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה): הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י''ל הוא הנכון. והנה ה''ה ז''ל מפרש כפירוש התוספות ז''ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע''ג דהיא קטנה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ''ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ''ש ה''ה ז''ל בשם הר''א ז''ל ולזה כתב ה''ה ז''ל דסוגיא זו אינה אלא למ''ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל דהוי כלפני הזמן ס''ל כסברת המקשה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב''ם ז''ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז''ל דכשמתעברת תוך י''ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז''ל גורס בפ''ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה''ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א''כ הך דכבר ילדו עכ''פ בגדלות אחר י''ב וא''כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע''פ שלא הביאו שערות אחר י''ב מ''מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ''ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ''ש ה''ה ז''ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז''ל שם אחר י''ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ''ש ה''ה ז''ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע''כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ''ק שמא תתעבר ותמות דא''כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא''א לילד וכו' וגורס בפ''ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז''ל אפשר שיגרוס שם בפ''ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה''ה ז''ל בספר כ''מ. ולפי גירסא זו מ''ש ה''ה ז''ל וכתב הוא בפי''ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ''ש אח''כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי''ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י''ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ''ש שמא תתעבר ותמות ר''ל כשילדה קודם י''ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א''כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר''י לימא נפקא מינה למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז''ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר''י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר''י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה''ה דהוה מצי למימר כן אלא ר''ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ''ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז''ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א''כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב''ד ז''ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז''ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה''ה ז''ל דגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ''ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז''ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א''כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע''פ שתלד בגדלות וכמ''ש התוספות בפ''ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה''ה ז''ל דגורס רבינו ז''ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא''כ בכה''ג הוה מצי לתרוצי התם וא''כ נראה לכאורה דלא כתב ה''ה ז''ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז''ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר''א ז''ל דלדעת רבינו ז''ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ''ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר''א ז''ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע''כ אתה צ''ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ''ק וא''כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז''ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ''ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה''ה ז''ל בדברי רבינו ז''ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע''כ לא קאמר ה''ה ז''ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי''ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא''ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ''ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז''ל. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):

י הַבֵּן מִשֶּׁיִּוָּלֵד עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִקְרָא קָטָן וְנִקְרָא תִּינוֹק וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ סִימָן אֶלָּא שׁוּמָא. הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לְשֵׂעָר. וְהוּא מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרָא גָּדוֹל וְנִקְרָא אִישׁ:

 מגיד משנה  הבן משיולד כו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה): ואפילו הביא כמה שערות וכו'. שם מבואר: הביא שתי שערות למטה וכו'. שם בן י''ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן:

יא הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא קָטָן עַד שֶׁיִּהְיֶה * בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה * וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן. אִם נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא סָרִיס וְדִינוֹ [נ] דִּין הַגָּדוֹל לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא נִרְאֶה בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סָרִיס עֲדַיִן קָטָן הוּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶן אוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   בן כ' וכו'. כתב הראב''ד ז''ל שנכנס שלשים יום בשנת כ' עכ''ל: ולא הביא שתי שערות בזקן. א''א אנו אין לנו אלא שזה שלא הביא ב' שערות בזקן הוא סימן סירוס וקי''ל כר''י דאפילו באחד מהם ואין אנו צריכים עוד לסימן אחר עכ''ל:

 מגיד משנה  הגיע לזמן הזה וכו'. שם מבואר. ומ''ש בן עשרים שנה פחות שלשים יום הוא כפי דעתו הנזכר למעלה בדין הבת וכבר כתבתי שחלקו עליו ז''ל. ואף כאן ג''כ כתוב בהשגות א''א שנכנס שלשים יום בשנת עשרים ע''כ ועיקר: הגיע לזמן הזה וכו'. חילוק זה שכתב רבינו שאם הביא שתי שערות בזקן דבעינן כל סימני סריס ואם לא הביא אין צריך אלא אחד הוא בפרק הערל (יבמות דף פ') איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם ר''י אמר אחד מהם היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולם כי פליגי בשלא הביא ובהלכות והלכתא כר''י. וא''ת והלא שאין לו זקן הוא אחד מסימני סריס כמו שיתבאר בסמוך וא''כ זה שהביא שתי שערות בזקן היאך אפשר שיהיו בו כל סימני סריס והלא חסר מהם זה כבר תירצו בתוס' דאין לו זקן ר''ל נתמלא זקנו. ומכל מקום הלשון שכתב רבינו ולא הביא שתי שערות בזקן אם נראה בו אחד מסימני סריס השיג עליו הר''א ז''ל ואמר דכיון דלא הביא שתי שערות בזקן הרי יש לו סימן אחד מסימני סריס ואין צריך יותר דהא בחד סגי לר''י דקי''ל כותיה. וי''ל לדעת רבינו דאע''ג דלא הביא שתי שערות בזקן אכתי בעינן סימן אחר ולשון הגמרא מוכיח כן דקאמר דפלוגתייהו בלא הביא וקאמר ר''י באחד מהן ואם לא היה צריך לסימן אחר היה לו לומר הרי הוא סריס. ולדעת הר''א ז''ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז''ל וזה דבר תימה שא''כ למה הוזכרו שאר סימנין ובסמוך יתבאר: ואם לא נראה בו סימן וכו'. שיעור החמש ושלשים שנה ויום אחד מפורש בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ה) עד רוב שנותיו:

 לחם משנה  הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות וכו'. לפי מה שפירש הראב''ד ז''ל דהכל תלוי בהבאת שתי שערות א''כ היכי קאמר בגמרא פרק הערל (דף פ':) לא רב נחמן סיכי דיקנא הוה ליה דלפי דעתו אי הוה ליה סיכי דיקנא למה היה אומר אם בשרו היה מעלה הבל איתיב ליה ברת הא בלאו הכי סגי כיון שהיה לו שתי שערות וכי תימא ודאי זו אינה קושיא דסיכי דיקנא אינן שתי שערות אלא צמיחת הזקן קצת ומשום הכי צריך סימן אחר א''כ מה הקשה לו ה''ה ז''ל למה הוזכרו שאר סימנין [הא] לא הוזכרו אלא שיהיה לו סיכי דיקנא דאז ודאי אין דנין אותו כסריס ולא הוזכרו שאר הסימנין וא''כ מה מקשה לו ה''ה ז''ל. ואם לא הבין זה בדברי הראב''ד ז''ל אלא שהוא סבור דסיכי דיקנא הוו שתי שערות א''כ למה אינו מקשה לו הקושיא שהקשיתי. ונראה לתרץ דה''ה ז''ל הבין שהראב''ד ז''ל מפרש דברי הגמרא כך אלא הא דאמר רבה בר אבוה כו' כמאן כרב הונא כלומר ונפשוט מהכא דהלכה כרב הונא כיון דרבה בר אבוה מסייע ליה ולא אתי ככללין דרב הונא ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותירץ הגמרא דאי משום הא לא תסייעיה לרב הונא דרבה בר אבוה דעת שלישי יש לו דסובר דאע''פ דיש לו שתי שערות צריך שיהיה לו סימן אחר לשנאמר שאינו סריס ואם כן מיניה לאו סייעתא אבל אינו מפרש הראב''ד ז''ל כמאן כרב הונא כלומר דהוא דוחק דרבה בר אבוה אתי דלא כרבי יוחנן שאם זה הוא הפירוש ודאי שאין מקום לתירוץ הגמרא במה שתירץ דלא אתי כחד מינייהו דכ''ש דהשתא קשה טפי אלא הפי' הוא כמו שכתבתי ולכך לא השיג עליו מדברי הגמרא דרבה בר אבוה דעת שלישי ולא קי''ל כותיה אלא כרבי יוחנן לגבי רב הונא:

יב הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה סָרִיס אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס. הִגִּיעַ לִשְׁנַת עֶשְׂרִים פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס אֵינוֹ סָרִיס. אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּקַטְנוּתוֹ עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ לוֹ כָּל סִימָנֵי סָרִיס אוֹ * עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   עד שיהיה בן ל''ה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולא אפילו נולדו בו השאר שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם עכ''ל:

 מגיד משנה  הגיע לשנת עשרים וכו'. וכבר הזכרתי שהמפרשים ז''ל סוברים שנת עשרים שנכנס בה שלשים יום. ומ''ש רבינו עד שיולדו לו כל סימני סריס הוא מן הסוגיא שהזכרתי היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כלם. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א ולא אפילו נולדו בו השאר (כולם) שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם ע''כ והוא מפרש כ''ע לא פליגי דעד שיהו כולם וא''א שהרי חסר מהם סימן גדול זה הילכך אינו נדון כסריס בשום צד כי פליגי בשלא הביא דר''י סבר באחד מהם והרי יש לו שזהו סימן אחד מהם ורב הונא סבר בעינן כולהו. ולפי שיטה זו יש לתמוה לר''י דקי''ל כוותיה וכמ''ש הוא ז''ל למעלה למה הוזכרו שאר סימנים והלא אינן מעלין ולא מורידין שהכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן. ודברי רבינו עיקר:

יג וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי סָרִיס. כָּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן. וּשְׂעָרוֹ [ס] לָקוּי. וּבְשָׂרוֹ מַחֲלִיק. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַעֲלִים [ע] רְתִיחָה. וּכְשֶׁמֵּטִיל מַיִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה [פ] כִּפָּה. וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ [צ] דִּיהָה. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו [ק] מַחְמִיצִין. וְרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינוֹ מַעֲלֶה [ר] בְּשָׂרוֹ הֶבֶל. וְקוֹלוֹ לָקוּי וְאֵינוֹ נִכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה:

 מגיד משנה  ואלו הן סימני סריס וכו'. ברייתא שם פרק הערל (יבמות דף פ':):

יד וְסָרִיס זֶה הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס חַמָּה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַבֵּן שֶׁחָתְכוּ אוֹ נִתְּקוּ אוֹ מִעֲכוּ גִּידָיו אוֹ בֵּיצָיו כְּמוֹ שֶׁהָעַכּוּ''ם עוֹשִׂין הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס אָדָם. וּכְשֶׁיִּהְיֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁאֵין זֶה מֵבִיא סִימָן לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה וכו'. שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתניתין הכין:

 לחם משנה  וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה כו'. כתב ה''ה ז''ל ברייתא שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכין כלומר אל יקשה בעיניך דהבן שנתקו גידיו או חתכו אותן בידי שמים כלומר שנפלו מחמת חולי שלמה נקרא זה סריס אדם ולא סריס חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא מי שהוא ממעי אמו שלא ראה שעה אחת בכשרות כמבואר שם אבל מי שלקה אחר שיצא ממעי אמו בין בידי אדם בין בידי שמים נקרא סריס אדם:

טו * בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא הֵבִיא סִימָן שֶׁלְּמַטָּה וְנִרְאוּ בּוֹ כָּל הַסִּימָנִין שֶׁל מַעְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן. וְאִם לֹא נִבְדַּק מִלְּמַטָּה כֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גָּדוֹל:

 ההראב"ד   בן י''ג שנה ויום אחד. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שזה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו וטעה במה שסידר בבת כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן עליון אבל הבן אין לו סימן העליון וסימנין האמורים סימני סירוס הם ולא סימני בגרות ועד שיהא בן עשרים קטן הוא אע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

 מגיד משנה  בן י''ג שנה ויום אחד וכו'. זה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו וגם לא הבנתי מהו ואי אלו סימנים עליונים שיש באיש ואין לומר הסימנים שהן באשה שהרי אין הדדין משתנין באיש בגדלות כמו באשה ובפרק בא סימן (נדה מ"ח:) אמרו בגמרא גבי אשה דכ''ע אתחתון סמכינן מנא ה''מ דאמר קרא איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד והקשו אימא או האי או האי ותירצו כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. ופרש''י ז''ל איש אין בו סימן עליון שאין לו סימן דדין משתנים ע''כ. ואולי שרבינו סובר ומפרש שיש לאיש סימנים עליונים אלא שאין סומכין עליהם ועדיין לא ידעתי מניין לו מ''ש וצ''ע. ובהשגות א''א נ''ל כי זה היה שטף רוח וכו' ואע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

 לחם משנה  בן י''ג שנה ויום אחד כו'. קשה דכיון דרבינו ז''ל מפרש מ''ש בגמרא (נדה דף מ"ח:) מה איש תחתון ולא עליון דלא סמכינן אעליון מנין לו הא דהיכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון. ונראה לתרץ זה עם קושיא אחרת שיש לי על פי' המפרשים שפירשו מה איש תחתון ולא עליון כלומר דבאיש לא שייך עליון אם כן לדידהו אמאי מהני לר''מ באשה עליון היכא דלא נבדק התחתון דכ''כ התוספות ז''ל בריש פרק בא סימן (שם) דהקשו דלר''מ למה הוזכר עליון ותירצו דאהני דהיכא דבא עליון מסתמא אמרינן גדולה היא ואמרינן כבר בא תחתון וקשה דכיון דאנן ילפינן מאיש דלא שייך ביה עליון כלל א''כ הכא לא מהני עליון כלל ואי אמרת דשאני התם דלא שייך א''כ היכי ילפת מיניה. וזה יתורץ לפירוש רבינו ז''ל והוא סיוע לדבריו דאשה ואיש שוים דלא מהני עליון אלא היכא דלא נבדק התחתון ומכאן יצא לו דבאיש היכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון דומיא דאשה לר''מ דסמכינן ע''כ אעליון דאם לא אמאי הוזכר לדבריו סימן העליון כדכתבו התוספות:

טז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת בְּכָל מָקוֹם שִׁעוּרָן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן [ש] לְעִקָּרָן. וּמִשֶּׁיִּצְמְחוּ וְיִהְיוּ יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג עַד [ת] שֶׁיַּגִּיעוּ לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן דָּנִין בָּהֶן לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ בְּבֵן וּבְבַת נַחְשֹׁב אוֹתָם גְּדוֹלִים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְצָמְחוּ כְּדֵי לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג. וְנַחְשֹׁב אוֹתָם קְטַנִּים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְלֹא הִגִּיעוּ לָכֹף [א] רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:

 מגיד משנה  שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכ''מ וכו'. שם (דף נ"ב:) משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ''מ כדין לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ובגמ' הלכה כדברי כולם להחמיר. ונראה שרבינו מפרש שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן. אבל רש''י ז''ל פי' דלקרוץ בצפורן הוי המועט:

 לחם משנה  שתי שערות האמורות בבן ובת כו' דנין בהן להחמיר בכל מקום וכו'. קשה דבריש הלכות פרה אדומה כתב רבינו ז''ל היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים וכו' וגוזז במספרים את ראשן המשחיר כו' הוצרך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג והשתא כיון דדנין להחמיר בפרה ובנגעים ובכ''מ כמבואר בגמרא היל''ל שם דצריך שישאר מן השער כדי שיכוף ראשו לעיקרו דינטל בפי הזוג דילמא אינו שער והו''ל כאילו אינו וצ''ע. ועוד קשה דבפרק ב' דנגעים לא הזכיר רבינו ז''ל אלא נטילת הזוג ואיכא למטעי דהוי טומאת ודאי ואינו אלא טומאת ספק ונפקא מינה דלא מייתי עלה קרבן והיה לו לבארו גם קשה דבפ''ב דנגעים כתב שאפילו דהלבן כל שהוא אזלינן בתר עיקרו ובפרה כתב דבעינן בעיקר כדי נטילת הזוג. ויש לחלק בפרה דכיון דאיכא שער בעינן שיהיה השיעור של שער אדום אבל בלבן כד מדלית העיקר שהוא לבן הוי כאילו אין שם שער ולכך פסול והבן זה. ועל קושיא האחרת י''ל דסמך על מה שכתב כאן. ובשם הר''י קורקוס כתב הרב ב''י בהלכות פרה שתירץ דסובר רבינו ז''ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת דוקא. וזה אי אפשר דבפרק שמיני כתב גבי שער שחור דאינו מציל עד שיהא כדי לכוף ראשו לעיקרו ועוד דכאן כתב דנין להחמיר בכל מקום. אלא מקום יש לתרץ כמו שתירץ הר''י קורקוס ז''ל בתירוץ ב' שכתב שם הרב ב''י ז''ל בשמו יעויין שם ע''כ בקונטרס:

יז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֵלּוּ צְרִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹם הָעֶרְוָה. וּבֵית הָעֶרְוָה כֻּלּוֹ מְקוֹם סִימָנִין בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה בֵּין עַל אֵיבְרֵי הַזֶּרַע עַצְמָן. וּצְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. [ב] וְשֶׁיִּהְיֶה בְּעִקָּרָן גֻּמּוֹת. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן בְּגֻמָּה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי גֻּמּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵין בָּהֶן שֵׂעָר הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. חֲזָקָה אֵין גֻּמָּא בְּלֹא [ג] שֵׂעָר וּשְׂעָרוֹת הָיוּ בָּהֶן וְנָשְׁרוּ:

 מגיד משנה  שתי שערות וכו' צריכות שיהיו וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה אחת על גבי קשר אצבעותיה של יד ואחת על גבי קשר אצבעותיה של רגל דברי ר''ש וכו' רבנן אמרי (רב חסדא) עד שיהו שתי שערות במקום אחד ע''כ, ופסקו בהלכות כרבנן ופי' רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא אבל קצת המפרשים פירשו דרבנן לא נחלקו אלא שיהו במקום אחד אבל כיון שהם במקום אחד אפילו בקשרי אצבעות יד או רגל הן סימן אבל ודאי גבה וכרסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכרסה שפתי הערוה אבל גבה וכרסה ממש ודאי אין מועילין אלו דבריהם ז''ל ולזה הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל: ושיהיה בעיקרן גומות. שם א''ר חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע''פ שאין שערות ודעת רבינו דלא פליגן אהדדי וכ''נ שם: ומה שכתב אפילו שתיהם בגומא אחת. מתבאר שם בסוגיא:

 כסף משנה  שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ''ש ה''ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו:

 לחם משנה  שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל אבל ודאי גבה וכרסה ממש כו' הביא זה בשם המפרשים לפרש לשון רבינו ז''ל מאין יצא לו בית הערוה וה''ק דגבה וכרסה הוא מקום הערוה ומ''מ קשה מאין יצא לו להרמב''ם ז''ל דמאי דקאמרי רבנן עד שיהו שתי שערות וכו' לא קאי אפילו אמאי דקאמר אחד בקשרי אצבעותיה של יד ובמה שיהיו במקום אחד סגי וכפירוש המפרשים ז''ל ואם נאמר דלשון במקום אחד משמע ליה לרבינו ז''ל שהוא מקום המיוחד שהוא בית הערוה ונדקדק זה בלשון ה''ה ז''ל שכתב ופירש רבינו ז''ל שמקום אחד הוא מקום הערוה בדוקא זה אי אפשר שהרי כתב רבינו ז''ל וצריכות להיות במקום אחד משמע דס''ל דמקום אחד דקאמרי רבנן כפשוטו ומ''ש ה''ה ז''ל ופירש רבינו הכוונה לומר דלדעת רבינו ז''ל קאי במקום אחד לגבה וכרסה ולא למאי דקאמר אחד על מקום קשרי אצבעותיה כמו שפירשו המפרשים. ואולי הסברא הכריח לרבינו ז''ל לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ''ע: ושיהיה בעיקרן גומות וכו'. כתב ה''ה ז''ל ודעת רבינו י''ל דלא פליגין אהדדי. קשה דמי הכריחו לומר כן דאע''פ דפליגי פסק כרב אדא בר אהבה בגומות אע''פ שאין בו שערות ושתי שערות בגומא אחת. וי''ל דמ''מ מדכתב הלשון של רב הונא שאמר צריך שיהיה בעיקרן גומות משמע דדעתו דלא פליגא. ומ''מ מה שכתב ונראה כן מן הגמרא לא ידענא מנא ליה: חזקה אין גומא וכו'. אין להקשות דילמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי:

יח הַבַּת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ י''ב שָׁנָה וְהַבֵּן שֶׁהֵבִיא בְּתוֹךְ י''ג שְׁנֵיהֶם שׁוּמָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמָן הֵם עוֹמְדוֹת אַחַר י''ג לְזָכָר וְאַחַר י''ב לִנְקֵבָה אֵינָן סִימָן:

 מגיד משנה  הבת שהביאה ב' שערות וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו) מחלוקת ופסק כחכמים שאומרים כן:

יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּבְדְּקוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְנוֹדַע שֶׁהֵן שׁוּמָא. אֲבָל אִם לֹא נִבְדְּקוּ אֶלָּא אַחַר זְמַן וְנִמְצְאוּ שָׁם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת סִימָנִין. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא קֹדֶם זְמַן צָמְחוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שׁוּמָא:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן וכו'. זה פשוט ומתבאר בסוגיא בפרק בא סימן וכתב הרמב''ן ז''ל וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותן לחומרא כדין כל שאר הספיקות ע''כ דבריו ז''ל:

כ כְּשֶׁבּוֹדְקִין הַבַּת בֵּין בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהוּא כָּל שְׁנַת י''ב בֵּין קֹדֶם זְמַן זֶה בֵּין לְאַחַר הַזְּמַן בּוֹדְקִין עַל פִּי נָשִׁים כְּשֵׁרוֹת וְנֶאֱמָנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחַת בּוֹדֶקֶת וְשׁוֹמְעִין לָהּ אִם הֵבִיאָה וְאִם לֹא הֵבִיאָה:

 מגיד משנה  כשבודקין הבת וכו'. פרק בא סימן (שם מ"ח) תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ופסק רבינו הלכה כמותו ויש שם תנאים חולקים בברייתא וכפסק הזה נראה מן ההלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. כתב הרמ''ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכן פסק הרי''ף וצריך עיון מה שפסק זה הרב עכ''ל:

 לחם משנה  כשבודקין את הבת בין בתוך הזמן וכו' בין קודם זמן וכו' בודקין ע''פ נשים כשרות וכו'. ה''ה ז''ל הבין בדברי רבינו ז''ל דבברייתא (נדה דף מ"ח:) שלש מחלוקות ורבנן ס''ל בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק נשים בודקות אותן ורבי יהודה ס''ל דתוך הפרק אין בודקין ור''ש סבר אף תוך הפרק נשים בודקות ולאחר הפרק להחמיר ולא להקל והיינו דפליגי אדרבנן דלרבנן בין להחמיר בין להקל ולר''ש להחמיר דוקא והיינו להאיבעית אימא דאמר בגמרא דר''ש ולאחר הפרק ולית ליה כו' אבל ללישנא קמא דנאמנות וכו' לכאורה נראה דהם דברי ר' יהודה ולא הוו אבל ב' מחלוקות דר''ש ות''ק הוו דבר אחד ופסק רבינו ז''ל כלישנא בתרא וכרבנן. אבל הרמ''ך ז''ל סובר דליכא בברייתא אלא ב' חלוקות דר' יהודה ור''ש ולכך השיג על רבינו ז''ל דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש וא''כ הו''ל למפסק כר''י. ודבר תימא הוא זה דהא אמרו דרבי יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק וכבר אפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן דתוך הפרק כלפני הפרק וכ''פ רבינו ז''ל לעיל אלא שקשה טובא לזה מ''ש ה''ה ז''ל דכפסק הזה נראה מן ההלכות דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל דכ''נ מן ההלכות. לכך נ''ל לומר בדוחק דרבינו ז''ל פוסק כי הא דנאמנות להחמיר ולא להקל אלא דתוך זמן כיון דהשתא לא מהני נאמנותם לא להחמיר ולא להקל אע''פ דלבסוף מהני נאמנותם להחמיר ולהקל דהיינו בתר י''ב לא איכפת לן וכ''נ שהבין הרב ב''י בטאה''ע יעויין שם. ועל מה שהשיג הרמ''ך אם נאמר דכוונתו להשיג על רבינו ז''ל מה שכתבתי דלא היל''ל דנאמנת האשה להחמיר ולהקל כשהוא תוך זמן דליכא חזקה דרבא אם כוונתו כך קשה דלא היה לו להקשות משום דהלכה כר''י דבין לר''ש בין לר''י הוי הכי דע''כ לא פליג ר''ש אלא משום דאית ליה דתוך הפרק כלפני הפרק ומהני נאמנות להחמיר אבל להקל ודאי דמודה דלא מהני ע''כ אמרתי שלא נתבררו לי דבריו (ע"כ) מקונטרס אחר:

כא כָּל הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת וּבְעֶרְכִין וּבְכָל מָקוֹם אֵינָן לֹא שְׁנֵי הַלְּבָנָה וְלֹא שְׁנֵי הַחַמָּה אֶלָּא שָׁנִים שֶׁל סֵדֶר הָעִבּוּר שֶׁהֵן פְּשׁוּטוֹת וּמְעֵבָּרוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהֵם קוֹבְעִין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּבְאוֹתָן הַשָּׁנִים מוֹנִין לְכָל דִּבְרֵי הַדָּת:

 מגיד משנה  כל השנים האמורות בבן ובבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ובירוש' בנדרים אמרו אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד נמלכו ב''ד לעברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין חוזרין ע''כ. (ועוד מבואר שם) וביאור זה הירושלמי הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו שהרי בת שלש שנים ויום אחד אם היא אשת איש כגון שקידשה אבי' הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור והטעם לפי שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה וא''כ היאך אפשר שתהיה חזרת הבתולים שהוא דבר טבעי בה תלויה בעיבורו של חדש אלא שהשם יתעלה גזר כך וזהו לאל גומר עלי:

כב אֵין סוֹמְכִין עַל הַנָּשִׁים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים וְלֹא עַל הַקְּרוֹבִים אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד:

 מגיד משנה  אין סומכין על הנשים וכו'. זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ג) דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר:

כג הָאָב שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקָרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים. בְּנִי זֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לִנְדָרִים וּלְעֶרְכִין וְלַחֲרָמוֹת וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת אֲבָל לֹא [ד] לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים:

 מגיד משנה  האב שאמר וכו'. מימרא דרב חסדא שם ותניא נמי כוותיה:

כד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיבַר זִכְרוּת וְאֵיבַר נְקֵבוּת הוּא הַנִּקְרָא אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא סָפֵק אִם זָכָר סָפֵק אִם נְקֵבָה. וְאֵין לוֹ סִימָן שֶׁיִּוָּדַע בּוֹ אִם הוּא זָכָר וַדַּאי אִם הִיא נְקֵבָה וַדָּאִית לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  מי שיש לו וכו'. האנדרוגינוס נזכר בהרבה מקומות בגמרא וענינו הוא כמו שהזכיר רבינו:

כה וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זִכְרוּת וְלֹא נְקֵבוּת אֶלָּא אָטוּם הוּא הַנִּקְרָא טֻמְטוּם וְגַם הוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע הַטֻּמְטוּם וְנִמְצָא זָכָר הֲרֵי הוּא כְּזָכָר וַדַּאי. וְאִם נִמְצָא נְקֵבָה הֲרֵי הוּא נְקֵבָה. * וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁהָיוּ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת גְּדוֹלִים וְהֵם שֶׁנְּדַבֵּר בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם:

 ההראב"ד   וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה בחזקת גדולים אלא יבדקו אם יש להם סימנין אם לאו דלענין הבאת סימנין הרי הם ככל אדם עכ''ל:

 מגיד משנה  ומי שאין לו וכו'. זהו טומטום ונזכר גם כן בהרבה מקומות ומהם פרק הערל (יבמות פ"ג) ושם מתבאר שאם נקרע הרי הוא נדון כפי מה שימצא שיהיה אם זכר ואם נקבה: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן י''ב שנה וכו'. בהשגות א''א ולמה בחזקת גדולי' וכו'. ואיני יודע כוונת רבינו ג''כ אם הוא שאפי' בלא סימנין הן בחזקת גדולים או שלא דיבר לענין סימנין אלא לענין הזמן ואמר שהוא בן י''ב שנה כדין הנקבה לפי שהוא ספק ודנין אותו להחמיר ומ''מ דוקא בהבאת סימנין. והנראה מפשט המאמר שהוא סובר שאין צורך בהן לסימנין ואפשר שאין דרכן להביא סימנין לא כזכר ולא כנקבה. ומכל מקום אני תמה בדבר בין לדעתו בין לדעת הר''א ז''ל כשהן בן י''ב שנה אפילו בהבאת סימנין למה הן בחזקת גדולים וכל שכן הטומטום שהרי אם יקרע שמא ימצא זכר ואם כן המצות שהנשים פטורות מהן ואלו חייבין בהן מספק כשהן בן י''ב שנה ויום אחד למה יתחייבו והלא פטורין הן ממה נפשך שאם זכרים הם עדיין לא הגיעו לכלל חיוב ואם הם נקבות כל הנקבות פטורות ממצות אלו וזה צריך עיון:

 לחם משנה  וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. מה שתמה ה''ה ז''ל והניחו בצריך עיון יש לומר דלא כתב רבינו ז''ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשים דב''ד ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם:

כו חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת הָאֲמוּרִים בְּכָל מָקוֹם הֵן הָאִלְּמִים שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְלֹא מְדַבְּרִים. אֲבָל מִי שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם. וְאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵן שְׁלֵמִים בְּדַעְתָּן וְאֵינָן לֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים נִקְרָאִין פִּקֵּחַ וּפִקַּחַת:

 מגיד משנה  חרש וחרשת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות חרש וחרשת שדברו בהן חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע: אבל מי שמדבר וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות ומהם בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א):

כז נִמְצְאוּ כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ עֶשְׂרִים שֵׁמוֹת. וְאִלּוּ הֵן. קִדּוּשִׁין. עֶרְוָה. שְׁנִיָּה. אִסּוּרֵי לָאוִין. אִסּוּרֵי עֲשֵׂה. קְטַנָּה. נַעֲרָה. בּוֹגֶרֶת. אַיְלוֹנִית. גְּדוֹלָה. סִימָן הַתַּחְתּוֹן. סִימָן הָעֶלְיוֹן. קָטָן. סְרִיס חַמָּה. סְרִיס אָדָם. גָּדוֹל. אַנְדְּרוֹגִינוּס. טֻמְטוּם. חֵרְשִׁים. פִּקְחִים. שִׂים כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ לְעֻמָּתְךָ תָּמִיד וְאַל יָלוֹזוּ מֵעֵינֶיךָ כָּל עִנְיְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְבָאֵר כָּל שֵׁם מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנַּזְכִּיר אוֹתוֹ:

הלכות אישות - פרק שלישי

א כֵּיצַד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת. אִם בְּכֶסֶף הוּא מְקַדֵּשׁ אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה [א] פְּרוּטָה. אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּזֶה. וְנוֹתֵן לָהּ [ב] בִּפְנֵי עֵדִים. וְהָאִישׁ הוּא שֶׁאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַכֶּסֶף:

 מגיד משנה  כיצד האשה מתקדשת אם בכסף כו'. משנה פרק קמא האשה נקנית בכסף בית הלל אומרין בפרוטה ובשוה פרוטה ולשון הקידושין מבואר בגמרא ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי, כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוגיא משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ובפני עדים מפורש בהרבה מקומות: והאיש הוא שאומר וכו'. שם ברייתא:

ב נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ. הֲרֵינִי מְאֹרֶסֶת לְךָ. הֲרֵינִי לְךָ לְאִנְתּוּ אוֹ בְּכָל לְשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  נתנה היא ואמרה לו וכו'. שם בברייתא מבואר: וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא וכו'. זה החילוק אינו מבואר בגמרא שם אבל הוא בהלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ואע''פי שבגמרא (שם ז') אמרו שיש צד שהאשה נותנת לו והיא מתקדשת וכגון שהוא אדם חשוב כבר נתבאר דין אדם חשוב פ''ה ושם נזכר דדוקא כשחזר הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה והרי זה כנתן הוא ואמר הוא: ואם נתן הוא ואמרה היא וכו'. בזה יש לשונות בגמרא ופסקו ז''ל כלשון אחרון (שם ו') דאמר ספק הוי וחיישינן מדרבנן:

ג וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה אוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

 מגיד משנה  ואם קידש בשטר כותב וכו'. שם (ט') כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי וכו' ושם נתבאר דדין השטר הוא משום דמקשינן הויה ליציאה ולזה כתבו מן המפרשים ז''ל שאף הוא פסול במחובר כמו הגט כמבואר פ''א מהלכות גירושין וכן מוכיח הסוגיא שבפרק קמא x דגיטין שהגט והקידושין שוין לפסול המחובר וכן כתב הרשב''א ז''ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקידושין:

 לחם משנה  ואם קידש בשטר כותב על הנייר וכו' הרי את מקודשת לי וכו'. קשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו כן גבי גט פרק ראשון וגבי עבד פרק חמישי ובודאי דה''ה כן גבי שטר קידושין דומיא דגט כיון דאית לן עידי חתימה כרתי ובפרק האיש מקדש (דף מ"א) אמרו שם הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה דאמר עידי חתימה כרתי משמע דלרבי מאיר שטר קידושין בעדי חתימה סגי ולא ידעתי למה לא הזכירו כאן רבינו ז''ל דפסול:

ד וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת כְּגֵט. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא [ג] לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ לְדַעְתָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת

 מגיד משנה  וצריך שיכתוב וכו'. בפרק קמא דקידושין בעיא דאיפשטא: ואינו כותבו וכו'. שם ברייתא: כתבו שלא לשמה וכו'. דין שלא לשמה הוא בבעיא שהזכרתי ודין לשמה ושלא מדעתה הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק רבינו כפסק ההלכות שפסקו שאינה מקודשת וכ''פ ר''ח ז''ל. ויש מן הגאונים ז''ל שפסקו כדברי האומר מקודשת והסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שיש לחוש ולהחמיר וכתב הרשב''א ז''ל שנוסח שטר הקידושין צריך שיזכיר בו שמות האיש והאשה כגט. ודע שאין צריך שיכתב בדבר שאין יכול להזדייף וזהו שכתב רבינו למעלה על העלה ובכל דבר שירצה והטעם דעידי מסירה עיקר בקידושין כמו בגירושין ודין הגירושין מבואר פ''ד מהלכות גירושין:

 לחם משנה  כתבו שלא לשמה וכו'. בהלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא והביאו ראיה לדבריהם דאע''ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפרק הנושא (דף ק"ב:) בשטרי אירוסין ממש. וראיתי מי שהקשה כיון דהרמב''ם ז''ל פסיק הכי משמע דאית ליה דתירוצא דשטר אירוסין הוי קושטא דמילתא וא''כ איך כתב בפרק כ''ב מהלכות מלוה על מה שפסק רבינו ז''ל שם אין כותבין שטר אירוסין כתב ה''ה ז''ל דפירוש שטר אירוסין הוא שטר פסיקתא הא ודאי אינו כן כיון דהוא פסק כרב שרביא ודאי דאית ליה שטר ממש והך קושיא נמי נ''ל דאיתא התם בגוונא אחרינא כיון דהוא פסיק בהלכות זכייה ומתנה בפ''ו שדברים אלו לא נתנו ליכתב. ובפרק הנושא אמרו מאן דאית ליה הכי מוקי הך מתניתין דשטרי אירוסין בשטר אירוסין ממש דאי לא לא מיתוקמא מתניתין אליביה לפי פירוש רבינו ז''ל דמפרש דלא נתנו ליכתב דאין הכתיבה מועלת כדפירש שם בהלכות זכיה ואם כן מה מועיל כתיבה בשטרי פסיקתא דכותבין אותן מדעת שניהם כדפריך שם בגמרא אלא ודאי ע''כ מתני' איירי בשטרי אירוסין ממש. ואי לאו דברי ה''ה ז''ל ל''ק כלל דלרבינו הוה מצינן למימר דאית ליה שטרי אירוסין ממש אבל בדברי ה''ה ז''ל קשה. וי''ל דה''ה ז''ל ס''ל דלפי המסקנא דתירצו דברייתא איירי בשקנו מידו הך משנה נמי איירי בשטרי אירוסין וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מיתרצא קושיא חדא דהקשו שם התוספות ז''ל דלרבינא דאית ליה כתבו שלא מדעתה מקודשת א''כ מתניתין איירי בשטרי פסיקתא וא''כ מאי קבעי לעיל אי דברים הללו נתנו ליכתב אי לאו ודאי דנתנו ליכתב והשתא ניחא דהוה מספקא ליה דילמא איירי בשקנו מידו ומ''מ משמע ליה מתניתין בלא קנין לפי פשטא ולכך קאמר מאי לאו בשטר פסיקתא ובלא קנו מידו כפשטא דמתניתין הכי משמע. ולפי האמת מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ובקנו מידו ואע''ג דקנו מידו לא אמרינן בהא סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעינן דעת שניהם. ומ''מ מוכחינן שפיר דהלכתא כרב פפא ורב שרביא אע''ג דלפי האמת מוקמינן מתניתין בשטרי פסיקתא משום דכיון דרב אשי מוקי מתניתין כוותייהו בשטרי אירוסין משמע דס''ל כוותייהו ולפי האמת דקאמרינן בשקנו מידו לאו משום דלית הלכתא כרב פפא ורב שרביא אלא דלא צריכינן להכי דמצינן לאוקמי בשקנו מידו. זה נראה לי ליישב דעת ה''ה ז''ל שכתב בפירוש דברי רבינו ז''ל שם פירוש שטר אירוסין שטרי פסיקתא דמשמע דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל כן דאין לומר דמפרש כן לדברי שאר המפרשים דהיינו הר''ז הלוי ז''ל דפסק כרבינא דזהו דוחק כיון דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל ודאי דמה שהוא מפרש דעתו מפרש: גבי כתבו שלא מדעת כתב הטור ז''ל בשם הרמ''ה ז''ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ונסתפק הרב ב''י ז''ל שם אי איירי בקדשה בנייר בפירוש או אפילו שקדשה בשטר. ונ''ל דאין מקום לספק ההוא דאפילו קדשה בשטר מיירי דהאי דינא נפקא ליה להרמ''ה ז''ל מההיא סוגיא דפרק האיש מקדש דכתיבנא דאוקימו שם פלוגתא דר''מ ורבי אליעזר ורבנן דכתבו לשמה ושלא מדעתה ושם אמרו רבנן שמין את הנייר כו' והתם ע''כ איירי שקדשה בשטר עצמו וקא אמרי רבנן שמין את הנייר וטעמו של הרמ''ה ז''ל דפסק כרבנן התם:

ה  וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בִּבְעִילָה זוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וּבוֹעֲלָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה ( מִסְּתָמָא) דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה. וּכְשֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת. ( וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת):

 מגיד משנה  ואם קידש בביאה וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף פ"א) אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ופשוט הוא שכל האומר שעל דעת לקדשה מתייחד עמה והוא בפני עדים הן הן עידי ביאה: והמקדש בביאה וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף י') שם איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה מאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ופשטו שם שכל הבועל דעתו אגמר ביאה. וכתב רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה אקדיש לי בביאה סתם אבל אם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה ע''כ וכן עיקר: ובין שבא עליה כדרכה וכו'. שם מפורש:

 לחם משנה  ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת וכו'. והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב ה''ה ז''ל שדעת רבינו ז''ל כדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה וכו' היכא דא''ל אקדיש לי בביאה סתם וכו'. קשה דלא הוצרך בעל ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוספות ז''ל דבפרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמרינן דנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפירש ואמר בתחילת ביאה ליקני אבל הרי''ף ז''ל תירץ בפרק הבא על יבמתו דהתם הוי העראה במקום חופה דהיינו אחר קידושין ורבינו ז''ל אית ליה כדברי הרי''ף ז''ל בפרק עשירי שכתב שם והבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה ושם כתב ה''ה ז''ל שהוא כדעת ההלכות ז''ל וא''כ למה הוצרך רבינו ז''ל לשני התירוצים. וי''ל דודאי כדברי בעל ההלכות הוי פשטי הדברים מדקאמר דעתו וכו' משמע דהיכא דפירש לה וכדברי ההלכות ג''כ ס''ל משום דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו בפ''ק בד''ה ובעלה וא''ת ונילף מג''ש דקני בביאה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין שנקנה בהעראה אתיא קיחה קיחה. ולפי זה ניחא דהך ג''ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד:

ו  הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ כְּשֶׁיְּקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמָעָם שֶׁהוּא קוֹנֶה הָאִשָּׁה וְלֹא שֶׁיְּהֵא מַשְׁמָע שֶׁהִקְנָה עַצְמוֹ לָהּ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ אוֹ שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. הֲרֵינִי בַּעְלֵךְ. הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ. הֲרֵינִי אִישֵׁךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל. אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ. הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי. הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי. הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי. הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי. הֲרֵי אֶת חֲרוּפָתִי. הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי. הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הדברים שיאמר האיש וכו'. מימרא שם אמר לה וכו' כל הלשונות שהזכיר רבינו מפורשים שם בגמרא ומוסכמין חוץ מלשון חרופתי שיש מי שסובר שאינה מקודשת אלא ביהודה שהיו קורין לארוסה חרופה וכבר העלה הרשב''א ז''ל כדברי רבינו שהוא כאחד משאר לשונות. ודע שאלו הלשונות מועילין והוא שתהא האשה מכרת בהן ואע''פ שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהן כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום שהיא מקודשת וכל זה מתבאר מדברי רבינו במ''ש למטה בסמוך בכל לשון שהיא מכרת בו וכן העלה הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת''ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה''ק האומר ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר''ן כתב רש''י דס''ל כמ''ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל מעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כרבי עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למאן דאמר בפרק השולח (גיטין דף מ"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאף על גב דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב''ם דהאומר חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי''ל כרבי עקיבא דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל''ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס''ל דמקודשת למאן דאמר דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ''ל. והריטב''א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ''ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למאן דאמר התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי''ל דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש''י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי''ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה''ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר''ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה:

 לחם משנה  הדברים שיאמר האיש כשמקדש כו'. כתב הרב המגיד ז''ל ודע שאלו הלשונות מועילין וקשה כיון דאלו הלשונות של הברייתא אינם מועילין אלא דיעבד א''כ כשהקשו בגמרא במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה וכו' אדהקשו על הבעיא היה להם להקשות על הברייתא דאי במדבר אפילו לא אמר כלום ואי אינו מדבר מנא ידעה. וי''ל דודאי הברייתא יש לתרץ דידעה דאותם הלשונות קרוב להכיר אותם אבל בבעיא ג''כ קשיא ליה למקשה דלית לשנויי דידעה משום דאין קרוב להכיר אותם הלשונות ולכך מקשה במאי עסקינן וכו': הרי את ארוסתי וכו'. יש בקצת ספרי רבינו ז''ל אסורתי במקום עצורתי וניחא לפי גירסתו מה שקשה לפי פירוש רבותיו של רש''י ז''ל דקאמר אשה עצורה לנו. ורש''י ז''ל הצריך הפירוש האחר ולפי גירסא זו לא צריכנא למשכוני אנפשין:

ז אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְיֻחֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי. הֲרֵי אַתְּ נֶגְדָּתִי. הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי. הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי. הֲרֵי אַתְּ עֲצוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תְּפוּסָתִי. הֲרֵי זוֹ [ד] מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסִקֵי קִדּוּשִׁין אֵין חוֹשִׁשִׁין [ה] לִמִלּוֹת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  אמר לה או כתב לה וכו'. שם בעיא ואמרו אי בשאינו מדבר עמה על עסקי קידושין מנא ידעה ותירצו במדבר עמה והקשו אי הכי אפילו לא אמר כלום ותירצו דטפי עדיף כשלא אמר לה כלום משאמר לשונות אלו ונתבארו דברי רבינו:

ח וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ. וְיִהְיֶה מַשְׁמַע הַדְּבָרִים בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי הַקִּדּוּשִׁין וְרָצְתָה וְעָמַד וְקִדֵּשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם אֶלָּא נָתַן בְּיָדָהּ אוֹ בָּעַל הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן [ו] דַּיּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. וְכֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְהַגֵּרוּשִׁין אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֵם [ז] אַתֵּם עֵדַי. אֵלָּא כֵּיוָן שֵׁגֵּרֵשׁ אוֹ קִדֵּשׁ בִּפִנֵיהֵם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מִגֹרֵשֵׁת:

 מגיד משנה  ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם וכבר כתבתי למעלה שאף הלשונות שהזכיר רבינו למעלה צריך שתהא מכרת בהן אא''כ היה מדבר עמה על עסקי קידושיה: היה מדבר עם האשה וכו'. שם ברייתא ופסק הלכה בגמרא ובהלכות. ודע שהמפרשים נחלקו בעסוקין מענין לענין ובאותו ענין כגון שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אלא שהם [כ''ה בר''ן וכן פירש''י] צורך זווגם ולא פירש. והרב בעל העיטור ז''ל כתב שאינה מקודשת והרשב''א ז''ל כתב שהיא מקודשת והביא ראיה מן התוספתא ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע''פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין: וכן עדי הקדושין וכו'. זה מבואר בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין מ"ג) ופירוש אפילו להיותן מזומנין לכך אינו צריך אלא כל שראו הקידושין או הגירושין די וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא כשקידשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם אבל אם הטמין לה עדים אחורי הגדר לא דדילמא אי ארגישה בהן לא מקבלא קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו ע''כ:

 כסף משנה  היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ''ל דאע''פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח''כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא''כ הל''ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ''ש:

 לחם משנה  היה מדבר עם האשה [על עסקי הקידושין ורצתה] ועמד וקידש ולא פירש וכו' הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו כו'. ורצתה פירש מהררי''ק ז''ל דהיינו דאמרה אין. משמע דאי לא אמרה אין לא מיקדשא אפילו מדבר עמה על עסקי קידושין אבל בגט לא כתב שם רבינו ז''ל אלא מדבר עמה על עסקי גיטה בלבד דהתם ודאי לא בעינן רצתה משום דהוי בעל כרחה. וא''ת א''כ בגמרא כשאמרו אי כשמדבר עמה על עסקי גיטה אפילו לא אמר לה לימא אפילו דאיירי דלא אמרה ובודאי דידעה כיון שמדבר עמה על עסקי הגט אע''ג דלא אמרה אין דהא בגט לא אמרה ואמרינן דידעה ומיבעיא ליה אי הני לישני הוו לישני דקידושין או דילמא לא הוי לישני דקידושין ולא מיקדשא. ותו קשיא ליה היכא דאמרה הני לישני ודיבר עמה על עסקי קידושיה אף ע''ג דלא אמרה אין כיון דידעה דהוי קידושין אי הני לישני דמיועדת וכו' הוו קידושין אמאי לא מיקני במדבר. ורבינו ז''ל סתם וכתב והוא שיהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ולמטה כתב דמדבר על עסקי קידושין בעינן שתאמר הן א''כ למעלה נמי נראה דבעינן שתאמר הן וא''כ קשה בלאו אמירת הן כיון דידעה מאי קאמרה ליהוי ספק מקודשת דדילמא הני לישני הוו לשון קידושין. וי''ל דבלאו אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהב לה משום דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעתה דהוו לשון קידושין דמשמע לה כיון דלא נתרציתי לו בפירוש ודאי דלא יקדש לי אבל בגט כיון דהוא בע''כ אפילו בלא אמירת הן ידעה דהוי גט דאמרה כיון דדיבר לי שרוצה ליתנו אף ע''פ שלא אמרתי לו הן נותנו לי בעל כרחי, ועוד דשם בגט אע''ג דלא אמר לה כלל כתב שם רבינו ז''ל דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן ולכך בידיעה קצת סגי. ע''כ בקונטרס: היה מדבר עם האשה כו'. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה וכו' מלשון והיה רוצה משמע דאפי' דקאמרה אין ולא דמי לכנסי פקדון זה שכתב רבינו ז''ל פ''ה שאפילו אחר שנטלתו אי אמרה אין סגי דשאני הכא דדילמא מתנה יהיב ניהלה כיון שלא פירש או דלמא מלוה הוי והמקדש במלוה אינה מקודשת לכך צריך לשוב לקחתו. ע''כ קונטרס:

ט הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ תְּהִי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן אִם אוֹמֵר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי לחציי וכו'. פירקא קמא דקידושין (שם ז') מימרא דרבא. ומה שכתב רבינו וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת נלמד ממה שהזכיר שם איתתא לבי תרי לא חזיא:

י אָמַר לָהּ הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ הָאַחֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת בַּחֲצִי פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * אָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר. שְׁתֵּי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה. שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָּנַי בִּפְרוּטָה. בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה. אוֹ בִּתְּךָ וְקַרְקָעָתְךָ לִי בִּפְרוּטָה. בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק:

 ההראב"ד   אמר לה חצייך וכו'. כתב הראב''ד אם שתי חצייך בפרוטה מקודשת בספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין אותן של מעלה למה הן מתקדשות ודאי אלא בספק עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. אלו השתי חלוקות שהזכיר רבינו בעיות בגמרא באם ת''ל שמקודשת ורבינו פוסק בכל מקום כאם ת''ל. אבל הרשב''א ז''ל כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו דקאמר בחד זימנא ואפילו הכי סלקא בתיקו וכ''ש אינך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר חצי כלל אינה מקודשת אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת ע''כ דבריו וזהו דעת הר''א ז''ל בהשגותיו. ומכל מקום אין דבריהם מוכרחין דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי אם ת''ל מקודשת ובתר מכן בעו הא דשתי חצייך בפרוטה משמע x דאינהו ידעו בדקדוק הלשון טפי מינן ואף על פי כן יש להחמיר כדבריהם ז''ל ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט: אמר לה חצייך מקודשת לי היום וכו'. כל אלו שהזכיר רבינו בעיות ולא איפשטו שם:

 כסף משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. כתב ה''ה אבל הרשב''א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב''ד בהשגותיו גם הרא''ש כתב כדבריהם. והר''ן יישב קושיא זו לדעת רבינו:

 לחם משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת. כתב ה''ה ז''ל דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי את''ל מקודשת כו'. כנראה שה''ה ז''ל לא נתן טעם אבל יש ליתן קצת טעם ולומר דבחצייך בפרוטה אית לן לומר דמקודשת דמונה והולך הוא וה''ק לה נמצא שהחצי מגיע לך בפרוטה והחצי בפרוטה אבל ב' חצייך בפרוטה אין כאן מונה והולך דהיל''ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל באומרו שני חצייך משמע דדעתו לקדש לחצאין ואע''ג דבגמרא אמר הכא ודאי דבחד זימנא קאמר לה כו' היינו לחד צד אבל לצד אחר אית לן למימר בההיא דב' חצייך דמקודשת טפי: אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו' הרי זו מקודשת וכו'. בסי' ל''ה כתב הרב ב''י ז''ל על קושיית התוס' ז''ל שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דאמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה וכו' ותירצו דאיירי דלא אמר התם לשון קידושין. ורבינו והטור ז''ל דכתבו דין זה גבי קידושין קמה להו הקושיא. ותירץ הרב הנזכר דכשאמר תחילה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הוה אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחצייה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית ע''כ. וקשה דא''כ מה יתרץ לשני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת. וי''ל דאף כשבאו בבת אחת לא נתרצית דאמרה לחצאין רוצה לקנותני בחצי פרוטה כל חציי. וכשהזכיר פרוטה לכל חציה י''ל כדכתב הרב ז''ל והמחבר כתב. לכך נ''ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר וזה אי אפשר דאין קידושין לחצאין לא אמרינן בכולהו כיון דהיא מעכבת ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא''כ גבי בתך ופרתך ודוחק:

יא  הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-טז) 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה'. וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין הוּא זַכַּאי בַּכּל עַד שֶׁתִּבָּגֵר. לְפִיכָךְ מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד עַד שֶׁתִּבָּגֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכֵּן אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האב מקדש את בתו וכו'. משנה פ' האיש מקדש (דף מ"ג) ואסיקו בגמרא דאפי' נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה כמו שיתבאר: וכן הוא זכאי במציאתה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג): ומה שכתב רבינו מן האירוסין, לפי שכשנשאת שוב אין לאביה רשות בה בשום דבר ואפילו נתגרשה בעודה קטנה ומבואר שם ובהרבה מקומות וכמו שיזכיר רבינו בסמוך לפיכך מקבל האב וזה מבואר בהרבה מקומות. ומה שהזכיר אפילו חרשת מבואר במשנה ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ובגיטין פרק הניזקין (דף נ"ה): ואם היתה בת שלש שנים וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) והובאה פ''ק דקידושין (דף י'):

 לחם משנה  האיש מקדש את בתו שלא לדעתה כו'. אע''ג דבגמרא פ''ק דקידושין (דף ג':) משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דוקא דהקשו ואימא ה''מ קטנה וכו' עד שהוצרכו לאתויי נערה מקרא דויצאה חנם מ''מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לן דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטיה בנערה הוא כדכתבו התוספות ז''ל: וכן כשהיא נערה רשותה בידו וכו' ולא היא. ובמאמר אמרינן התם במסקנא דנערה עושה מדעת עצמה משום דזקוקה ועומדת. ורבינו ז''ל לא כתב בהלכות יבום כן בפירוש אלא כתב וקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא: רבינו ז''ל לא הביא הא דההוא אמר לקריבי וכו' משמע דאית ליה דמאי דכתב הרי''ף ז''ל דהא סבירא להו דחיישינן שמא נתרצה האב ולית הלכתא כוותייהו לפי דעתו ז''ל ולא במאי דכתב הרי''ף ז''ל דלא שייך הך פלוגתא בהך פלוגתא דא''כ היה לו לרבינו ז''ל להביאו אלא כדכתיבנא. והטור ז''ל הביא הך עובדא בסימן ל''ז שכתב שם וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה כו' ופסק כרבה ולכך כתב כל זמן שלא שדכה וטרח וכו' והיינו כרבה דאמרו שם איכא בינייהו דלא טרח והרב ב''י ז''ל לא שת לבו לזאת וכתב שם שהם דברי הרמ''ה ז''ל ותמה על מ''ש וטרח לחזור וכו', ובמה שכתבתי הוא מבואר. עוד כתב שם הרב ב''י ז''ל וגרסינן תו בגמרא זו היא גירסת הרא''ש ז''ל אבל בספרים דידן וכו' ודברי הרמב''ם ז''ל בפרק הנזכר כגירסת הרא''ש ז''ל והך ודאי כשגגה היוצאה מלפני השליט דאין כאן חילוף נוסחאות בין הר''ן והרא''ש ז''ל דהר''ן הביא מימרא תליתאה והרא''ש ז''ל הביא מימרא תניינא וכד מעיינת ביה בקל יתבאר דהר''ן והרמב''ם והרא''ש ז''ל גירסא אחת להם והוא פשוט. ע''ק בדברי רבינו ז''ל בה' עבדים שפסק שם מעות הראשונות לקידושין ניתנו ושם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וכתב שם דאחר יעוד מוסרה וכיון דהוא סבר דלא כרבי יוסי הם דברים סותרים. ועוד קשה שם מה שכתב מוכר האלמנה דלא משכחת לה אלמנה כדהקשו בגמרא וכאן אני כותב הדברים בקוצר כי כבר הארכתי בהם במקום אחר:

יב בָּגְרָה הַבַּת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  בגרה הבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א):

 כסף משנה  וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופרש''י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח''כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:

יג נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָּה [ח] הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין אֵינָהּ אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וּבֵין הִיא וּבֵין [ט] אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בֵּין אִם נִתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא [י] בְּפָנָיו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  נתקדשה קודם שתבגור וכו'. דברי רבינו שבכאן מבוארים בהלכות פ' האיש מקדש. ויש מן המפרשים שהן סוברים שאם נתרצה האב אחר שקדשה שחוששין לקידושיו וכבר תירץ הרשב''א ז''ל כל מה שהקשו על דברי ההלכות:

 כסף משנה  נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי טעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס''ל לדרב ושמואל. וכתב הרי''ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס''ל לדרב ושמואל x לית הלכתא כוותייהו. והר''ן נסתפק בכוונת הרי''ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא''כ נאמר שאם נתרצה אח''כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח''כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ''ע. ומהרי''ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול''נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש''י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה''פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע''פ שהאב יכול לקדשה בע''כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא''כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה''ל תלמיד במקום הרב:

 לחם משנה  נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. כבר נודע בכאן קושיית הר''ן ז''ל. והרב ב''י ז''ל לא נראה לו יישוב הרב מהר''י קולון בשורש ל' ותירץ תירוץ אחר ואמר והיכא דנתקדשה בפניו ודאי דמוכיח דכיון דלא מיחה באותה שעה נתרצה ולכך צריך עיכוב דידה דאם היא מעכבה רצוי האב לא מהני. וקשה בדבריו דהא בגמרא (דף מ"ה:) גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן וכו' משמע התם דטפי עדיף היכא דליתיה קמן מהיכא דאיתיה דהיכא דאיתיה אמרינן האי דאישתיק מרתח רתח והלכתא כרב הונא דאמר הכי בגמרא. וע''ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ אם לא שיאמר דכשיעכב הוא לבסוף לא מהני נתקדשה בפניו אבל כשנתרצה הוכיח סופו על תחלתו והיינו תירוץ שתירץ מהר''י קולון ז''ל. ולהר''י קולון ז''ל קשה דלא תירץ אלא לאביה אבל להיא מה יתרץ אם לא שיאמר דכשתעכב היא אפילו שיתרצה האב לבסוף לא מהני מאחר שמתחלה לא קדשה הוא דאז היה יכול לקדשה בע''כ כדכתב הרב ב''י ז''ל א''כ ודאי בשני התירוצים יבאו על נכון כל דברי רבינו ז''ל אבל בחד בלא חבריה לא סגי:

יד  הָיְתָה הַבַּת סָפֵק בּוֹגֶרֶת. בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. וְכֵן הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ בֵּין מֵאִישׁ פְּלוֹנִי בֵּין מֵאִישׁ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכֵן הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ. וְאוֹמֵר הָאָב לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה [כ] צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ:

 מגיד משנה  היתה הבת ספק בוגרת כו'. זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והעמידוה בגמרא ביום השלמת הששה חדשים שיש בין נערות לבגרות ואמר רב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקיימא לן כרב ומבואר זה בהלכות. ורבינו לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבינו שלא הזכיר סימני בגרות כלל פרק שני מהלכות אישות: יש לאיש לעשות שליח וכו'. משנה (שם מ"א) ריש פרק האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו: ואומר האב לבתו וכו'. פרק קמא מימרא (שם י"ט):

 כסף משנה  היתה הבת ספק בוגרת וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ''ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ''כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר''ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ''ל:

 לחם משנה  היתה הבת ספק בוגרת וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא קשה קצת אם כן אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה וליהוי נערה ובשלמא כשקידשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמו שכתבו התוספות ז''ל וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה. ואם היינו אומרים דמאי דכתב כאן רבינו ז''ל ספק נערה ספק בוגרת היינו כגון שנראה בה אחד מסימני נערות שכתב רבינו ז''ל בפרק ראשון דהיא ספק נערה ואחר כך הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן שהביאה הסימן הראשון ויש לנו ספק אם אותו הסימן סימן נערות והשתא בוגרת דכבר עברו הששה חדשים או דילמא לא היה סימן נערות ולא נעשתה נערה אלא כשהביאה שתי שערות ומשם ואילך עדיין היא בתוך הששה חדשים וכ''כ שם הראב''ד ז''ל בהשגות על דברי רבינו ז''ל בפ''א דאם אירע כן הוי ספק בין נערה לקטנה מתורצת קושיין דלעיל דכיון דנראה בה סימן אחד מסימני נערות ועברו הששה חדשים לא אמרינן נערה היא ואוקמינן אחזקתה דכבר נראה בה סימן אחד של נערות ואתרע לה חזקתה דנראה שהיתה אז נערה והשתא בוגרת. אבל אם נפרש באופן הראשון יקשה עליו קצת מה שכתבתי: הטור ז''ל כתב בשם הרמ''ה דדוקא מכחישתו צריכה גט משניהם וכתב הרב ב''י ז''ל שם בסימן ל''ו שהוא מפרש מה שאמר ואי סלקא דעתך וכו' דלפי הפירוש ההוא מוכרחים אנו לומר דלפי המסקנא (דף עט:) תנאי ולא אמרינן אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכו' דהא שמואל במכחישתו פליג וכשאמרו בגמרא ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא וכו' דוחה נמי מאי דקאמר דמתנייתא לא פליגי ולא כפירוש רש''י ז''ל דלפי פירושו דחי מאי דקאמר דאמוראי דפליגי אבל מתנייתא לא פליגי זה נראה מוכרח בדברי הרמ''ה ז''ל. וקשה דלפי האמת אמאי מוקי גמרא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באין מכחישתו כיון דרב פליג דוקא במכחישתו אבל בשאין מכחישתו מודה ונימא דלפי האמת דמתנייתא לא פליגי ולא הוי תנאי. וי''ל דלפי האמת אין הכי נמי דמצינן למימר הכי אבל לא ברירא ליה להגמרא אי רב פליג נמי בשאין מכחישתו או לא לכך לא קאמר הכי. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז''ל כשהביא פירוש הרמ''ה דס''ל דגמרא לא ברירא ליה אי פליג רב בהא או לא ע''ש: ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכו'. אע''ג דבגמרא (דף יט) נאמר זה אליבא דרבי יוסי כבר כתב הרא''ש ז''ל דלא פליגי רבנן בהא יעויין שם בפסקיו וכן הרי''ף ז''ל הביאה בהלכותיו. והרב ב''י ז''ל כתב שהרי''ף ז''ל לא הביאה ואולי דבספרו בדברי הרי''ף ז''ל ליתיה אבל א''א לומר כן דההיא דמקדש במנה שיש עליה משכון נאמר בגמרא אליבא דרבי יוסי ומכל מקום הביאה הרי''ף ז''ל בהלכות. וע''כ צריך אתה לומר משום דע''כ לא פליגי אלא מטעמא אחרינא וא''כ גם זה נאמר להך מימרא דצאי וקבלי קידושיך ומאי שנא דהרי''ף הביא ההיא דמשכון ולא הביא הך אלא ודאי כגירסת ספרינו עיקר בדברי הרי''ף ז''ל:

טו * כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ [ל] אֲמִתַּת הַדָּבָר. לְפִיכָךְ אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ אֵינָן צְרִיכִין עֵדִים כְּמוֹ שְׁלִיחַ הַגֵּט וּכְמוֹ שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים:

 ההראב"ד   כל העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל. אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  כל העושה שליח וכו'. מה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה בגיטין פרק התקבל (דף ס"ג) שצריך עדים במינויו. אבל מה שכתב ששליח הולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא גם כן מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר''א ז''ל בהשגות וכבר הסכים הרשב''א ז''ל פרק האיש מקדש לדברי רבינו. וכן נראה מן הירושלמי דקאמר לא הוחזק השליח בעדים ויתבאר פרק ט'. ובגמרתנו (קידושין דף מ"ה) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים:

 כסף משנה  כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'. כתב ה''ה שמה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא''ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ''ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב''ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ''ע עכ''ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים הר''ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ''כ הראב''ד והרמ''ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא''ש כתב (קידושין דף מ"ה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז''ל מכאן נראה לדקדק שא''צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב''ם, והראב''ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ''ל. וה''ה כתב כבר הסכים הרשב''א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ''נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ''ל: ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י''ל דע''כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה''ל (כתובות כ"ג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש''ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשווי לאבוה שליח: כתב הרמ''ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה:

 לחם משנה  כמו שליח הגט. ואם תאמר מאי שנא דבשליח הגט אמרינן דנאמן לומר עשאני שליח אע''פ שהבעל מכחישו וכאן אינו נאמן אי מהתם ילפינן למה לי הודו השליח והמשלח אפילו לא הודה המשלח נמי. וי''ל דהתם האמינוהו רבנן משום עיגונא דאיתתא כי היכי דהאמינוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועוד דקא נפיק גיטא מתותי ידיה אבל הכא לא והראיה שהביא הוא דמן הדין לא היה צריך עדים דאם כן היה לו לעשות שם בעדים אע''פ שיהא נאמן לומר עשאני שליח מכל מקום ראוי לעשותו בעדים והוא יאמר אחר כך עשאני בעדים כדכתב הרא''ש ז''ל ויתבאר שם באופן האחר בסימן רמ''ג דכתב הרב ב''י דס''ל להרא''ש ז''ל דאע''פ דצריך לעשות השליח בעדים מכל מקום נאמן השליח לומר עשאני שליח בעדים. אבל רבינו ז''ל אינו סובר כן אלא הוא סובר דבגט אינו צריך לעשות בעדים כלל אבל קשה שלא ראינו זה מבורר בגט דלא יהא צריך לעשותו בעדים. וה''ה ז''ל כתב בפרק ו' דהלכות גירושין ראיה לזה משום דמתברר מן הסוגיות דפרק קמא דא''צ שליח להביא עדים שהוא שליח ואין זו ראיה דאינו צריך להביא עדים על כך מכל מקום ראוי לנו לומר שיעשהו בעדים כדאית ליה להרא''ש ז''ל. ואולי שה''ה ז''ל סובר דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך להביא עדים על כך ודאי דאינו צריך לעשותו בעדים דאם צריך לעשותו בעדים לא היה להם לרבנן להאמינו על עיקר השליחות אע''פ שהאמינוהו על עיקר הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמכל מקום כל זמן שלא ידענו שהוא שליח אין ראוי להאמינו אלא ודאי דאין צריך עדים על השליחות ומכל מקום זה דוחק. ע''ק בדברי רבינו ז''ל למה שהביא כאן ראיה משליח הגט דבפ''ט מהלכות גירושין כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע''פ שהוא עד אחד וכו' משמע דדוקא בעדים חתומים על הגט האמינוהו אבל אי לא לא וא''כ הכא שאין עדים חתומים על שטר הקידושין או היכא דמתקדשת בכסף אמאי הוי כאן מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק מקודשת כי התם ובדברי רבינו ז''ל היינו יכולין לתרץ דהתם איירי דלא הודה הבעל אבל כאן הודה השליח והמשלח. אבל ה''ה כתב שם דאפילו יודה הבעל הוי ספק מגורשת וא''כ היכי ילפינן מהתם דהויא מקודשת ודאי ליהוי ספק כי התם. ויש לומר דהתם דהוי להתיר לא האמינוהו אבל הכא דהוי לאסור האמינוהו דיש לחלק בין היתר לאיסור כדכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו בפרק קמא דקידושין גבי הא דאמר שליח קבלה דקידושין אין צריך לעשותו בעדים וכיון דהתם נאמן להתיר כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הויא מגורשת ודאי כאן שהוא לאסור מקודשת ודאי אפילו כשאין השטר חתום והיכא דהודו השליח והמשלח נאסרה ודוחק. ולענין הדין נמצאו בענין סברות דלרבינו בגט ובקידושין א''צ עדים בשליחות ולהרא''ש בקידושין אינו צריך כדכתב הטור ז''ל בשמו בסימן ל''ה אבל בגט צריך שיעשהו בעדים ומ''מ נאמן לומר עשאני שליח בעדים. ולדברי הראב''ד ז''ל בהשגות שכתב שאין לדמות קידושין לגט משמע דאית ליה איפכא מדברי הרא''ש ז''ל דבגט אין צריך לעשותו בעדים ובקידושין צריך:

טז  הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִין לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלְכוּ וְקִדְּשׁוּ אוֹתָהּ הֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁהּ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים:

 מגיד משנה  השליח נעשה עד כו'. פרק האיש מקדש אסיקו בגמרא (שם מ"ג) והלכתא שליח נעשה עד. עוד שם אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואמרו שם בגמרא דכיון דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין לענין דיני ממונות דנוגעין בעדות הם. וכבר נתבאר דין זה בדברי רבינו פ''א מהלכות שלוחין ושותפין ומכאן למדו קצת המפרשים דהוא הדין לקידושי כסף שאינן נאמנים בלא עדים אחרים שהרי הן נוגעין בעדותן מחמת הכסף וכן הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. וכתב הרשב''א וכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת וי''ל שהיא ספק מקודשת אלו דבריו ז''ל. ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי בר בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע''כ. ואף בה''ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר:

 כסף משנה  השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. כתב ה''ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה''ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ''ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו:

יז הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהָעַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּנֵי בְּרִית וְנֶאֱמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם' לְרַבּוֹת הַשָּׁלִיחַ וּמַה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית לְהוֹצִיא אֶת הָעַכּוּ''ם. אֲבָל הָעֶבֶד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִשְׁלִיחוּת הַקִּדּוּשִׁין וְהַגִּטִּין לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין:

 מגיד משנה  הכל כשרים לשליחות וכו'. זה מתבאר בגיטין פרק המביא גט (דף כ"ב) במשנה ובגמרא והיקש הקידושין לגירושין ידוע בכמה מקומות וג''כ מתבאר זה בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) גבי קידושין:

 לחם משנה  הכל כשרים לשליחות. מ''ש רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אע''ג דאמרו בפרק האיש מקדש (דף מא:) לדר''ש דאמר תרומת עכו''ם אינה מדמעת לא דרשינן ליה להכי ורבינו ז''ל פסק כרבי שמעון בהלכות תרומות שכתב שם שתרומת עכו''ם אסורה מד''ס מכל מקום הרי כתבו התוספות ז''ל בפרק ב' דגיטין (דף כג: בד"ה מה אתם) דלר''ש מ''מ קי''ל דאין שליחות לעכו''ם מהאי קרא דכיון דאיתרבי שליח מינה הוי דומיא דאתם ואע''ג דעיקר קרא לא אתא אלא לענין דעושה שליח דלענין שליחות לעכו''ם לא שייך גבי תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה מ''מ ילפינן ליה דגם הוי דומיא דאתם. ובהלכות תרומות כתב רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אף ע''ג דלא הוה צריך ליה התם דכיון דבעכו''ם ליתיה בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח מכל מקום כיון דהוצרך טעם זה לענין אין שליחות לעכו''ם בכל התורה כולה כתבו ג''כ התם:

יח  שְׁלִיחַ הָאִישׁ שֶׁמְּקַדֵּשׁ אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּכֶסֶף זֶה אוֹ בִּשְׁטָר זֶה. אִם שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה הוּא שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ אוֹ אֵרַסְתִּיהָ לְךָ אוֹ נְתַתִּיהָ לְךָ לְאִשָּׁה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי הָאָב אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ. אִם אָמַר הָאָב אוֹ הַשָּׁלִיחַ הֵן דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ שָׁתַק. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר דַּיּוֹ וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים כֻּלָּן שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין שָׁלִיחַ עִם שָׁלִיחַ אוֹ עִם הָאָב:

 מגיד משנה  שליח האיש שמקדש אומר לה וכו'. אלו דברים פשוטים ומוסכמים חוץ ממ''ש ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח ונחלק עליו הרמב''ן ז''ל בדין השליח ואמר שאינו כותבו אלא מדעתה כדקי''ל גבי גט דאפילו באומר אמת גט פסול או בטל וה''נ מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה בעינן ולא שלוחו ואפילו באומרת אמת עכ''ל:

יט  מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ. וְכֵן מִצְוָה לָאִשָּׁה שֶׁתְּקַדֵּשׁ עַצְמָהּ בְּיָדָהּ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר לִפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. וְכֵן הָאִישׁ אֵין רָאוּי לְקַדֵּשׁ קְטַנָּה. וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו שֶׁמָּא לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְנִמְצָא מְגָרְשָׁהּ אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ:

 מגיד משנה  מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו וכו'. פרק האיש מקדש בגמרא שם: וכן מצוה על האשה שתקדש את עצמה וכו'. גם זה שם: ואף על פי שיש רשות לאב וכו'. שם אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: וכן האיש אין ראוי לקדש וכו'. גם זה שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך:

 לחם משנה  מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ''ש מצוה שיקדש וכו' י''ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:

כ הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי תּוֹרָה. וְכֵן מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁטָר מִן הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת' כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. אֲבָל הַכֶּסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ( וְכֵן דִּין הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים) [מ] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה' וְאָמְרוּ חֲכָמִים * לִקּוּחִים אֵלּוּ יִהְיוּ בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כג-יג) 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי':

 ההראב"ד   לקוחין אלו וכו'. א''א אין פרצה גדולה מזו ופי' משובש ששמע בתינח דקדש בכספא הוא שהטעהו בזה ועם כל זה לא היה לו לטעות ולא היה לו לכתוב עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בביאה וכו'. כבר הארכתי בזה בפרק ראשון:

 כסף משנה  המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה. איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי''ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב''ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד''ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא: כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו': כתב הראב''ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א''א אין פרצה גדולה מזו וכו'. ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו:

כא אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדָּבָר כָּךְ הוּא כְּבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף. וְכֵן אִם רָצָה לְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר מְקַדֵּשׁ. אֲבָל אֵין מְקַדְּשִׁין בְּבִיאָה לְכַתְּחִלָּה וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִים [נ] בְּדָבָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

כב וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין אוֹ הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר זֶה הֶרְגֵּל לִזְנוּת וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה:

 מגיד משנה  (כא-כב) אבל אין מקדשין בביאה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י"ב) רב מנגיד על דמקדש בביאה ועל דמקדש בשוקא ועל דמקדש בלא שידוכי:

 לחם משנה  וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז''ל פסק דלא כנהרדעי אבל מכל מקום קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות תלמוד תורה [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה. והרב בית יוסף ז''ל בטור יו''ד בסימן של''ד כתב אבל הרמב''ם ז''ל לא כתבו משמע דס''ל דכיון דספיקא הוי וכו' ואחריו נמשך רבינו ז''ל. ודבר תימה הוא זה והרי בפירוש פסק רבינו ז''ל דלא כנהרדעי. ובשלמא לדברי הטור ז''ל יש לומר דנמשך אחר סברת אביו דאית ליה דהלכתא כנהרדעי כדכתב באורח חיים סימן כ''ו כן אמת דקשה דבסימן קל''ד גבי המוסר מודעא כתב דמשמתינן ליה וסתם שלא כדעת אביו וכבר תמה שם הרב בית יוסף ז''ל יעויין שם ובסימן קמ''א ג''כ כתב בסתם דברי הרמב''ם ז''ל השולח גט ומבטלו ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות אבל מכל מקום בההיא דחייל עליה שמתא עשה כהוגן דנמשך אחר סברת אביו אבל לרבינו ז''ל קשה. ואולי י''ל לדעתו דכיון דבפ' ואלו מגלחין אמרו דמנדין אותו פעם שניה שמתא חמירא מנגידא וקים ליה בדרבה מיניה ומאן דאית ליה בפירקא קמא דקידושין דנגדינן אולי סובר דלא מנדינן ליה:

כג * כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ [ס] קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה:

 ההראב"ד   כל המקדש אשה וכו'. כתב הראב''ד אין אנו נוהגין כן אלא מקדש ואח''כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה. וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עכ''ל:

 לחם משנה  כל המקדש את האשה כו' צריך לברך קודם הקידושין. בנוסח הברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו משמע מדברי הרב בית יוסף בטור יורה דעה בריש הלכות מילה דאית ליה לרבינו ז''ל דמברכין אותה אחר המילה ואף על גב דהוי אחר עשייתה. יש לומר לדעתו כמו שפירש רבינו תם דשאני התם דאין המברך עושה המצוה ובזה ניחא דבפסחים פירקא קמא כשאמרו התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה לא הזכירו זה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכיון דהראיה דהביא הרמב''ן ז''ל להך דינא שכתב רבינו ז''ל גבי קידושין היא מהתם דאמאי לא הזכירו קידושין צריך על כל פנים ליישב לדעתו למה לא הזכירו חוץ מהא דלהכניסו בבריתו. ובמה שכתבתי אתי שפיר דלא איירי אלא במצות שהמברך עושה המצוה ולא כי התם אבל הכא המברך עושה המצוה גבי קידושין דסובר רבינו ז''ל דהמקדש עצמו מברך אף על פי שאין אנו נוהגין כן כדכתוב בהגהות מיימוניות:

כד כֵּיצַד מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [ע] יִשְׂרָאֵל. זוֹ הִיא בִּרְכַּת אֵרוּסִין. וְנָהֲגוּ הָעָם לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֵׁכָר. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  (כג-כד) כל המקדש אשה וכו'. זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכתב הרמב''ן ז''ל כלל גדול הוא ובירושלמי בגמרא ברכות אמרו חוץ מקידושין בבעילה. ונראה לי הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה והוא טעם הירושלמי ומדלא אמר בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא וכ''ש דלכולהו ש''מ דקידושי כסף ושטר עובר לעשייתן מברכין ברכת אירוסין וכ''כ רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הר''ם ז''ל עכ''ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו ובארצותינו פשט המנהג לברך אחר הקידושין ונתנו קצת המפרשים טעם לדבר מפני שאין המצוה תלויה בו לבדו ואם היה מברך קודם הקידושין שמא לא תתרצה האשה להתקדש ונמצא שמברך לבטלה ע''כ דבריהם וזהו דעת ההשגות. ונוסח הברכה שהזכיר רבינו מבואר פ''ק דכתובות בגמרא וגירסת ספרינו וצונו על העריות ובספרי רבינו והבדילנו מן העריות וגירסא נכונה היא והוא על מה שאמרו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות. ומ''ש אם אין שם יין ולא שכר מברך אותה ברכה בפני עצמה. דבר פשוט הוא שאין כוס מעכב ואינו אלא מנהג:

הלכות אישות - פרק רביעי

א אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. * אֲבָל הָאִישׁ [א] שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁקִּדֵּשׁ בְּעַל כָּרְחוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכֶסֶף אִם קִדֵּשׁ בְּכֶסֶף פְּרוּטָה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְיֵשׁ לְאַחַת מֵהֶן אוֹ לְאַחֵר לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין עַל יְדֵי כֻּלָּן מִדַּעְתָּן:

 ההראב"ד   אבל האיש שאנסוהו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שיאמר רוצה אני עכ''ל:

 מגיד משנה  אין האשה מתקדשת וכו'. זה מבואר בכמה מקומות ומהם פ''ק דקידושין (דף כ'): והמקדש אשה בעל כרחה וכו'. מסקנא פרק חזקת הבתים (בתרא מ"ח) דאמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן לפיכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה: אבל האיש שאנסוהו לקדש וכו'. זה דעת רבינו והטעם דעד כאן דלא אפקעינהו רבנן אלא כשנאנסה האשה מפני שאם היו הקידושין קידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בעל כרחה והילכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו: ובהשגות א''א והוא שיאמר רוצה אני ע''כ. ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים כמבואר פרק עשירי מהלכות מכירה וכ''ש כאן שהוא קונה שאע''פ שהוא באונס שקנינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר''א ז''ל שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא: ויש לאיש וכו'. בבא זו מבוארת במשנה בהאיש מקדש ובגמרא:

 לחם משנה  אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת וכו'. כתב ה''ה ז''ל ובהשגות וכו' מה שקשה על זה הלשון כתבתי בהלכות גזילה פ''ז ובהלכות מכירה פ''י. ונוסף עוד יש להקשות מ''ש שם ה''ה ז''ל בפ''י מהלכות מכירה על מה שכתב רבינו ז''ל בד''א באנס שהרי הוא חמסן וכו' דהיינו חמסן האמור שם בסוף פרק הכונס (דף סב) ודבר תימה הוא זה דאי חמסן דבפרק הכונס בלא אמר רוצה אני מיירי וא''צ מסירת מודעא דלאו זביניה זביני דאי לאו הכי אמאי קרי ליה חמסן. ואי איירי רבינו כשאמר רוצה אני דהוי זביניה זביני לאו היינו חמסן. ונראה לתרץ לשאר הקושיות שהקשיתי בפ''י מהלכות מכירה שה''ה מפרש מ''ש בגמרא הא דאמר רוצה אני בזה האופן דמתחלה הקשו אי יהיב דמי חמסן קרית ליה כלומר אע''ג דמי שעובר בלאו זביניה זביני כדכתב ה''ה ז''ל בפ''א מהלכות גזילה לדעת רבינו ז''ל מ''מ קשה ליה דאין ראוי לקרותו חמסן אלא למי שגזל ממון חבירו דכך הוא פירוש חמס בלשון המקרא אבל כיון דזביניה זביני לא מיקרי חמסן לכך תירץ דיש חילוק ויש ב' אופנים האחד שגוזל את חבירו ולוקח הדבר בעל כרחו מידו כלומר שהוא אינו עושה כלל אלא על כרחו חוטף אותו מידו. אבל יש אופן אחר שכופה אותו ועל כרחו נותן הוא בעצמו הדבר בידו מחמת ההכאות שזה נקרא עושה מעשה כלומר שהוא עושה הפועל, ולאופן הראשון מיקרי שלא אמר רוצה אני כיון שהוא צווח מתחלה ועד סוף ולב' מיקרי אמר רוצה אני כיון שהוא עושה הדבר בידו. ופירש רבינו ז''ל כן משום דבזה תירץ קושיא אחת שהקשו התוספות בפרק חזקת הבתים (דף מ"ח בד"ה אלא סברא) גבי הא דרב הונא דתליוה וזבין דבעי מעיקרא למילף מכפרה וגט ודחו ואמרו אלא סברא הוא אגב אונסיה וכו' והקשו התוספות דא''כ ל''ל קרא בכפרה, ובזה ניחא דאיצטריך לומר דצ''ל רוצה אני בפירוש וכי תימא נגמור מיניה שאני כפרה דלא ליהוי זבח רשעים תועבה לכך צריך שיאמר בפירוש והשתא כפי פירוש זה השיגו הראב''ד ז''ל בפרק ראשון מהל' גזילה לרבינו ז''ל שצריך שלא יאמר רוצה אני כלומר שצווח מתחלה ועד סוף ואינו עושה מעשה אלא על כרחיה חטפו מידו ונקט הראב''ד ז''ל לישנא דגמרא ועל זה פירש ה''ה ז''ל שאם אמר רוצה אני כלומר שעשה המעשה שהוא נותנו בידו מחמת ההפצרה לא גרע מתליוה וכו' דבודאי גבי תליוה וכו' צריך שיעשה המעשה ההוא באונס ולכך ה''ה ז''ל ג''כ נקט לישנא דגמרא ולכך כתב דלא גרע וכו' כלומר דאפילו הרמב''ם ז''ל מודה בזה אבל כאן שהשיג הראב''ד ז''ל ואמר והוא שיאמר רוצה אני תימה מהראב''ד ז''ל דמה כוונתו לומר כאן והוא שיאמר רוצה אני דאם כוונתו לומר שיעשה המעשה בידו ודאי דע''כ הענין כך הוא דודאי הקידושין הוא עושה אותן שהרי אומר הרי את מקודשת לי וכו' ולעולם הוא עושה כאן המעשה מחמת ההכאה וא''כ לא היה לו לומר והוא שיאמר וכו' דודאי כן הוא אלא נראה שכוונתו שיאמר בפירוש רוצה אני לכך תימה שבהלכות מכירה לא ראינו להראב''ד ז''ל שהצריך שם לומר בפירוש רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר הוא קיים כלומר שהוא עושה המעשה אפילו שיהיה מחמת אונס הוא קיים לאפוקי שאינו עושה כלל הוא אלא שע''כ חוטפים אותו ממנו. זה נ''ל ליישב דברי ה''ה והלשון שכתב אלא כל זמן שהוא עושה כו' מוכיח כל מה שכתבתי ודומה קצת לפירוש זה נתברר בדברי הרב ב''י ז''ל בח''מ סימן ר''ה. ואכתי קשה דברי ה''ה דהלכות מכירה וכבר עלה בדעתי לתרצם בתירוץ דחוק במ''ש שהרי הוא חמסן ר''ל תחלתו הוא חמסן אע''פ שלבסוף נתרצה ומפני שהוא דחוק איני חש לכותבו וצ''ע: אבל האיש שאנסוהו וכו'. כתב ה''ה ז''ל על מ''ש הראב''ד ז''ל בהשגות דצריך שיאמר רוצה אני דבהלכות מכירה לא הצריך שיאמר רוצה אני ולכאורה יש לתמוה דבפ''א מהלכות גזילה כתב רבינו כל החומס עבדו וכו' וכתב שם הראב''ד ז''ל ולא אמר רוצה אני וכתב ה''ה ז''ל דעת הרב ז''ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוה וזבין דזביניה זביני דאסיקנא בפ' חזקת הבתים (ד' מ"ח) דזביניה זביני משמע דאית ליה דבעינן רוצה אני במכירה בין לדעת הראב''ד ז''ל בין לדעתו. וכי תימא דמה שאמר שם רוצה אני לאו דווקא שאמר כן אלא במה ששתק לבד דיו וכמ''ש הרב בית יוסף ז''ל בריש הלכות מוכר באונס בחושן משפט ולפי זה מ''ש הראב''ד ז''ל ולא אמר רוצה אני ר''ל שאמר בפירוש איני רוצה ואין הלשון מדוייק אלא כל ששתק דיו ומ''ש שם ה''ה ז''ל שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ר''ל שתק. מלבד שדבר זה אין לו שחר וכפי הלשון קשה דא''כ מה תמה כאן על הראב''ד ז''ל לימא דמאי דקאמר כאן הראב''ד ז''ל בהלכות אישות והוא שיאמר רוצה אני ר''ל ששתק. אמת שיש לדחות זה דא''כ למה הוצרך הראב''ד ז''ל להטיל תנאי זה כאן הלא סתמא דמילתא הוא ששתק. בשלמא התם בהלכות גזילה הוצרך להטיל התנאי ההוא שיאמר בפירוש איני רוצה ויהיה כוונתו במ''ש והוא שלא אמר שאמר בפירוש איני רוצה אבל כאן [אם] כוונתו היתה זאת לא היה לו להטיל כאן התנאי ללא צורך דסתמא דמילתא דברי הרמב''ם כך ששתק אבל מכל מקום כל זה דוחק. ולעיקר הקושיא י''ל דשאני התם דאין שם אונס אלא הפציר עליו רעים וכאן אי אמרינן דלא בעינן רוצה אני משום דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני אבל התם דליכא אונס בעינן דיאמר רוצה אני בפירוש והיכא דאמר רוצה אני בפירוש כתב ה''ה ז''ל דמהני דלא גרע מתליוה וזבין וכו' כלומר כי היכי דהתם מהני בלא רוצה אני משום אונסא דזוזי ה''ה הכא אע''ג דליכא אונס היכא דאמר רוצה אני לא גרע מהתם וזה פשוט אצלי בדברי ה''ה ז''ל אבל קשה אצלי בדברי רבינו ובדברי ה''ה ז''ל דקאמר דלא בעינן שיאמר רוצה אני דבהדיא אמרו סוף פרק הכונס (דף ס"ב) דבעינן שיאמר רוצה אני דהקשו שם על מאי דאמר דחמסן יהיב דמי והא א''ר הונא תליוה וכו' ותירצו הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלומר דהתם גבי תליוה אמר רוצה אני והא דקרי ליה חמסן דלא אמר רוצה אני א''כ נתברר דבתליוה וזבין צריך שיאמר רוצה אני ובפ''י מהלכות מכירה גבי מ''ש רבינו בד''א בחמסן כו' כתב ה''ה ז''ל הלוקח באונס נקרא חמסן כל זמן שלא נתרצה המוכר כדאיתא סוף פרק הכונס משמע דפסק רבינו כההיא סוגיא וה''ה ז''ל כתב כאן בהפך. ואם תפרש דמאי דאמר שם רוצה אני ר''ל ששתק כדכתב הרב ב''י צריך אתה לתת הכרח מנין לו לרבינו לפרש כן ולהוציא הדברים מפשטן. ועוד קשה דבפרק חזקת הבתים על הא דאמר רב הונא תליוה וזבין כו' אמר שם אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' ומאי ראיה מייתי הא התם בעינן שיאמר רוצה אני וכן אמרו שם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולכך מהני אבל הכא בלא רוצה לא מהני ואי אמרינן דבעינן רוצה אני כדמשמע סוגיא דהכונס ומהך ראיה דכתיבנא קשה טובא דבסוף הסוגיא אמרו שם ולרב ביבי דמסיים בה משמיה וכו' למה הוצרכו לדחוק שם ולומר דלרב הונא לא ס''ל דזה דוחק גדול כדכתבו שם התוספות דלישנא דמסיים בה דקאי על רב הונא משמע דלא פליג עליה לימא דהתם לא אמר רוצה אני ולכך לאו זביניה זביני והא דקאמר הכא דזביניה זביני הוא דאמר רוצה אני דרב ביבי על מה דקאמר רב הונא גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה קאי וסתם גזלן הוי דלא אמר רוצה אני ולאו זביניה זביני ומש''ה אמר אין ראייתו ראיה ולכך הוצרך לבעל הגמרא לומר דרב הונא דקאמר זביניה זביני פליג ארב ביבי דאי לאו הא דרב הונא דזביניה זביני הוא אתי שפיר דלא פליג רב הונא עליה ומשני דקאמר רב הונא אין ראייתו ראיה משום דאין זביניה זביני השתא נמי נימא הכי דאיירי בדלא אמר רוצה אני. ועוד קשה על זה דבערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף כ"א:) אמרו על מתניתין דגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמאן דמסר מודעא צריך לבטלה ודייק לה ממתניתין דקאמרה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולמ''ל לומר כן לימא כופין אותו עד שיתן אלא ודאי דאתא לאשמועינן למאן דמסר מודעא דמבטלה והשתא קשה טובא אי בעינן שיאמר רוצה אני מאי דייק לימא מתני' איצטריך לומר הכי דאם לא אמר רוצה אני לא מהני. וע''ק על רבינו למה חילק בין קרבן וגיטי נשים למכירה דשם הצריך לומר רוצה אני ובהלכות גירושין פ''ג כתב דבעינן שיאמר רוצה אני ובהלכות מעשה הקרבנות פרק י''ד כתב דבעינן שיאמר רוצה אני ובמכירה וכאן בקידושין לא הזכיר רוצה אני. וע''ק דבהלכות יבום וחליצה לא הזכיר גבי חליצה דבעינן שיאמר רוצה אני ובסוף פרק מצות חליצה אמר דגט וחליצה שוים ובכולהו בעי שיאמר רוצה אני. וע''ק טובא על רבינו מאי דהקשה עליו ה''ה ז''ל בהלכות גזילה פ''ט והניחו ה''ה בצ''ע דכיון דבהך סוגיא דבפרק חזקת אמרו דרב הונא ורב ביבי פליגי איך הסכים הוא שם וכתב דלא פליגי היפך הסוגיא. ולתרץ הכל אומר בודאי דרבינו אית ליה דדוקא גבי קרבן וגיטי נשים בעינן שיאמר רוצה אני משום דאף ע''ג דבגמרא דפרק חזקת מעיקרא השוה מכירה לגיטי נשים וקרבן ומשמע דבעינן בכולהו שיאמר רוצה אני כשאמר אחרי כן אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני אית ליה לרבינו דלא בעינן רוצה אני משום דהוקשה לו קושיית התוספות שהקשה שם אם כן קרא למאי אתא כיון דהוי סברא דבכולהו אגב אונסיה גמר ומקני היכא דתליוה וזבין והא בתליוה וזבין הוי כדכתבו שם התוספות דבלאו קרא ידעינן ליה ורבינו מתרץ קושיא זאת דאיצטריך קרא לומר דבקרבן דהוי איסורא בעינן רוצה אני אבל גבי ממון לא בעינן רוצה אני ואי מסברא בלא רוצה אני הוה מהני להכי אתא קרא לקרבן ומיניה ילפינן לכל מילי דאיסורא כגון גיטי נשים וחליצה דבעינן שיאמר רוצה אני ואע''ג שרבינו לא הזכיר רוצה אני כיון דהוי מילתא דאיסורא ודאי דילפינן מגט וסמך על מ''ש בגט אבל בממון לא בעינן רוצה אני והוקשה לו לרבינו למה הוצרך בגמרא לומר דרב הונא ורב ביבי פליגי לימא דרב ביבי איירי בגזלן וסתם גזלן הוי ע''כ דכיון דרוצה ליטלו בלא ממון מסתמא זה אינו רוצה אלא מפני שרוצה ליטלו בחנם ובע''כ נותנו לו בממון וסתמא לא הוי רוצה אני אבל בכי הא דרב הונא דרוצה ליתן לו ממון סתמא הוי רוצה אני אם לא מסר מודעא ומשום הך קושיא סובר רבינו דהך סוגיא אית לה דאפילו בע''כ גמר ומקני אגב אונסו ולא תליא מילתא בשיאמר רוצה אני או שישתוק אלא אפילו עומד וצווח כיון דקיבל הדמים אגב אונסיה וזוזי גמר ומקני דאי לא לימא דלא פליגי רב ביבי ורב הונא כדכתיבנא דהא רב ביבי איירי בגזלן סתמא דעומד וצווח איני רוצה הוא כדכתיבנא אלא ודאי דאית לה להך סוגיא דאפילו עומד וצווח לא מהני ולכך קאמרה דרב ביבי ורב הונא פליגי אבל להך סוגיא דהכונס דבעינן שיאמר רוצה אני ותליא מילתא ברצונו ודאי דרב ביבי ורב הונא לא פליגי ורבינו פסק כסוגיא דהכונס דרב אשי אמרה והוא בתרא ומארי דגמרא וסוגיא דהכא יתרץ דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ומ''מ קרי ליה חמסן אע''ג דזביניה זביני כיון דלקחו בע''כ וסוגיא דהכונס אית לה דהא בהא תליא ואי זביניה זביני לאו חמסן הוא ולכך הוצרך להעמיד ההיא דרב הונא דאמר רוצה אני וכיון דלפי סוגיא דהכונס ל''פ רב הונא ורב ביבי כדכתיבנא לכך פסק רבינו כתרוייהו וחילק ביניהם ומשום דקשיא לרבינו עוד בההיא סוגיא דהכונס דלפי פשטה משמע רוצה אני למאי איצטריך קרא לקרבן בלאו קרא ידעינן ליה כדכתיבנא הוצרך לפרש דמאי דקאמר רוצה אני לאו דוקא אלא דסתמא דמילתא הוי רוצה אני ומאי דקאמר לא אמר רוצה אני ר''ל שלא אמר בפירוש איני רוצה כדכתב הרב הב''י ואף ע''פ שהוא לשון דחוק הכרח הקושיא הכריחו לפרש כן כדכתיבנא ומש''ה כתב רבינו דלא בעינן רוצה אני במכר בהדיא אלא סתמא דמילתא הוי כאומר רוצה אני ולכך לא הזכיר בהלכות מכירה רוצה אני אלא בקרבן ובגיטין דאפילו לפי סוגיא דהכונס מוכרח כן כדכתיבנא וסוגיא דערכין דמשמע דאפילו בגיטי נשים לא בעינן שיאמר רוצה אני כדכתיבנא מפרש רבינו דמאי דבעי רב ששת דלימא עד שיתן כוונתו לומר דכיון דמתניתין בקרבן כבר אמרה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני די שיאמר וכן בגיטין כופין אותו עד שיתן דממילא משמע דבעינן רוצה אני בגיטין כיון דאמרו בקרבן ואח''כ אמר וכן ממילא משמע דשוין הם ובכולהו בעינן רוצה אני אלא ודאי אתא לאשמועינן דינא דמודעא ולפי זה בגט בעינן רוצה אני והוכרח רבינו לפרש כן כי היכי דלא לפלוג הסוגיא דמצות חליצה דבהדיא אמר שם דבעינן רוצה אני בגט ובחליצה דאמרו שם הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ומאי דכתב ה''ה בפרק י' דהלכות מכירה בחמסן נתבאר בהכונס דהוי כל זמן שלא נתרצה היינו שיאמר בפירוש איני רוצה ובקידושין היכא שקידש הוא לא בעי רבינו רוצה אני אע''ג דבגיטין בעינן רוצה אני משום מאי דכתב ה''ה ז''ל דכיון שהוא קונה עדיף טפי ולא בעינן רוצה אני והשתא סליק פסקי דרבינו כהוגן דפסק כסוגיא דהכונס ואגיטין וקרבן בעינן רוצה אני וה''ה בחליצה ודרב הונא ודרב ביבי ל''פ ובמכר לא בעינן רוצה אני וה''ה בקידושין היכא שהוא מקדש כיון שהוא קונה והראב''ד ז''ל אית ליה גם כן דבמכר לא בעינן רוצה אני אלא בגיטין וקרבן וסוגיא דהכונס יפרש כמו שפירשתי ואית ליה דתרי סוגיי ל''פ הא דהכונס והא דפרק חזקת דאית ליה דהא דפרק חזקת אית לה ג''כ דסתמא דמילתא הוי רוצה אני במכר וכדי שלא יהיה מכר צריך שיאמר בהדיא איני רוצה ולדידיה גזל ואח''כ לקח או שרצה ליקח מעיקרא בדמים ותליוה וזבין הם שוים ואם שתק מהני ואם לא אמר איני רוצה לא מהני ולא בעי לאוקומי הא דרב ביבי דקאמר איני רוצה בהדיא דכיון דקאי על רב הונא דאמר גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה משמע דסתמא איירי אפילו הביא ראיה שמכרו סתם וכיון שכן דסוגיי לא פליגי השיג עליו בהלכות גזילה דלא היה לו לפסוק כרב הונא ורב ביבי וכאן השיג לומר דכיון דבגיטין וה''ה בקידושין ואינו מחלק כמו שחילק רבינו דשאני כאן שהוא קונה ונתבררו דבריו, וא''ת בין לדעת רבינו ז''ל בין לדעת הראב''ד ז''ל למה מהני תליוה וקדיש הא הוי תליוה ויהיב דאין זה דבר מחוייב לעשות כמו שתירצו התוספות גבי קרבן וגט. וי''ל דכיון דמקדש אשה והרי היא זקוקה לו והוא ברצונו לגרשה והיא אינה ברצונה הוי כתליוה וזבין:

ב  הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין מִדַּעְתָּהּ בְּיַד חֲבֶרְתָּהּ וְאָמַר לַחֲבֶרְתָּהּ כְּשֶׁנָּתַן הַקִּדּוּשִׁין בְּיָדָהּ וְאַתְּ נַמִּי. אוֹ וְכֵן גַּם אַתְּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן מְקֻדָּשׁוֹת. אֲבָל אִם נָתַן בְּיָדָהּ וְאָמַר לָהּ וְאַתְּ. הֲרֵי זוֹ שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוִּן אֶלָּא לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּכְאִלּוּ אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַה תֹּאמְרִי בְּדָבָר זֶה. וּלְפִיכָךְ קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁהֲרֵי זֶה עֲדַיִן שׁוֹאֲלָהּ לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּמִפְּנֵי זֶה הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. פרק קמא דנדרים (דף ו') בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחבירתה ותפסי בה קידושין לחבירתה או דילמא ואת חזאי קאמר לה לחבירתה ולא תפסי בה קידושין בחבירתה ולא איפשיטא בעיין ופירוש רבינו בה מבואר. ויש פי' אחר ולדברי הכל אם נתן כסף לשתיהן שתיהן מקודשות ודאי:

 לחם משנה  המקדש את האשה ונתן וכו'. וא''ת הא אמר בגמרא בפ''ק דנדרים דרב פפא דאמר למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות כו' x (את"ל קאמר את"ל דאית ליה לשמואל יש יד לקידושין מי אית ליה ידים שאינן מוכיחות) וכו' וכיון דאיכא ואת''ל היה לו לפסוק דיש יד לקידושין דכל את''ל פשיטותא הוא כי היכי דפסק רבינו גבי צדקה בהלכות מתנות עניים פרק שמיני ומהך טעמא פסק גבי פאה דיש יד לפאה דאע''ג דליכא את''ל בהדיא גבי פאה וכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דקידושין גבי בעיא דבתך בפרוטה דכיון דזה את''ל לא הוי בהדיא לא הוי פשיטותא מ''מ כיון דאמרו שם גבי צדקה את''ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה איפשיטא בעיא דפיאה דבעיא דפיאה לא הוי אלא משום דדילמא יש היקש למחצה אבל כיון דאמרינן דאין היקש למחצה לא ומהך טעמא פסק גבי בית הכסא בהלכות ק''ש דיש זימון משום דהוי את''ל וא''כ הכא אמאי לא פסק הכי. וי''ל כיון דהבעיין לית ליה ואת''ל דרב פפא לעולם מיבעיא ליה אלא ה''ק את''ל דאית ליה לשמואל הכי מש''ה לא הוי פשיטותא. וא''ת כיון דהוי ואת''ל פשיטותא אמאי בפ''ק דשבת (דף י') גבי הא דא''ר יהודה גבי מרחץ והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבה''כ יש זימון או אין זימון ולא איפשיטא ליה דה''ק דלא איפשיטא הא כיון דהוי ואת''ל הוי פשיטותא לדעת רבינו ז''ל והך בעיא דיש זימון הוי ואת''ל להא דיש יד לבה''כ וי''ל דאע''ג דהוי פשיטותא הוי משום דהבעיין נטה לצד אחד מהבעיא יותר מהאחר אבל מ''מ לא איפשיטא ליה לבעיין בהחלט ולכך קאמר לא איפשיטא ליה ובפסקי הרב מהר''י בן לב זלה''ה הראשונים הקשה קושיא כעין זאת מהא דאמרינן פרק כיצד הרגל (דף י"ט) יש העדאה לצרורות וכו' ומתורצת כמו שכתבתי ע''ש. ומ''מ ק''ק על רבינו למה גבי הפקר בהלכות עבדים פ''ב כתב על בעיא דהפקר הרי זה ספק הפקר ולא כתב אינו הפקר כי היכי דכתב [גבי בעיא דשכיב מרע שהפקיר כל נכסיו ועמד] בהלכות זכיה ומתנה פ''ט שכ''מ שהקדיש או הפקיר וכו' עד עמד חוזר בכל והוא משום דהוי בעיא דלא איפשיטא כי הכא והמוציא מחבירו עליו הראיה ולא כתב שם ספק כי הכא. ובהך בעיא דיש יד מפרש הר''ן שהאשה האחת המתקדשת מקבלת השני פרוטות ואח''כ אמר לאחרת שלא קבלה ואת. אבל רבינו ז''ל מפרש שהאשה הזאת אינה מקבלת בעד עצמה אלא בעד חבירתה ולא אמר הרי את מקודשת למי שקבלה המעות. וא''ת מאי שנא מגירושין דהתם אמרינן יש יד לגירושין כדכתב שם הר''ן ז''ל דמוכרח מן הסוגיא בשלמא לפירוש הר''ן ז''ל ניחא דלא עשה לה מעשה דלמי שאמרה ואת לא נתן לה ולא כלום אבל לפירוש רבינו ז''ל הרי נתן לה. והא לאו קושיא כלל דלא נתן לה אלא בשביל חבירתה וכשאמר לה ואת לא עשה לה מעשה מוכיח בשבילה:

ג  אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר זֶה נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לְפָנָיו אוֹ לַיָּם אוֹ [ב] לָאוּר אוֹ לְדָבָר הָאָבֵד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְאַבָּא אוֹ לְאָבִיךָ אוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לוֹ שֶׁיְּקַבְּלֵהוּ לִי וְנָתַן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  התקדשי לי בדינר וכו'. ברייתא שם וסוגיא: אמרה לו תנהו לאבא וכו'. גם זה ברייתא שם (קידושין ח'):

 כסף משנה  אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. בגמרא (קדושין ח') אמרי' דאצ''ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד:

 לחם משנה  לפניו או לים או לאור. כך היא הגירסא בספר כ''י והשתא א''ש שהזכיר רבינו ז''ל שדיתינהו קמיה דהיינו לפניו ואח''כ כתב או לים אבל בגירסת הרב ב''י (וכן בכ"מ) ז''ל כתוב היה בפניו לים ולזה כתב שלא הזכיר רבינו ז''ל שדיתינהו קמיה ותמה עליו. ובדברי הטור ז''ל יש לתמוה שכתב אפילו שלא לדבר האבד דנהי דסברת המקשה הוה משמע ליה דשדיתינהו קמיה הוי רבותא טפי לומר אינה מקודשת מ''מ הרי תירץ המתרץ דכ''ש הוא וא''כ איך כתב הוא אפילו כסברת המקשה וצ''ע:

ד  אָמְרָה הַנִּיחֵהוּ עַל הַסֶּלַע אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיָה סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר זֶה אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לֶעָנִי אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַסָּמוּךְ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. תְּנֵהוּ לַכֶּלֶב הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה הַכֶּלֶב שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה רָץ אַחֲרֶיהָ לְנָשְׁכָהּ וְאָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְכֶלֶב זֶה הֲרֵי זוֹ סָפֵק [ג] מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמרה לו הניחהו על הסלע וכו'. גם זה ברייתא שם וסלע של שניהם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרשב''א ז''ל דבהניחהו על הסלע אפילו אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת ואינו דומה לדין שנתבאר פ''ה האשה שאמרה תן לפלוני דינר ואתקדש אני לך וכו' משום דהתם נתן אותו לבן דעת אבל ע''ג הסלע או זרקו לים ודאי לא אלו דבריו ז''ל. והרמב''ן ז''ל מחמיר כל זמן שאמרה ואתקדש אני לך. ומדברי רבינו שכתב פ''ה נראה שאפילו באומרת תנהו לפלוני ואתקדש אני לך צריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו אלא שכאן כבר א''ל הרי את מקודשת לי: אמר לה התקדשי וכו'. שם ובודאי העני הרי הוא כאחר לענין שאם אמרה תנהו לו ואתקדש אני לך שהיא מקודשת על הדרך שיתבאר פ''ה: תנהו לכלב וכו'. גם זה שם. וכלב הרץ אחריה בעיא ולא אפשיטא:

 לחם משנה  אמרה הניחהו על הסלע וכו' ואם היה הסלע שלה וכו'. כתב הטור ז''ל בשם הרמ''ה דאפילו בסלע שלה צריך שייחדה לו הסלע כו' אין להקשות א''כ לפלוג וליתני בדידה בהניחהו בסלע שלה בין היכא דייחד לה להיכא דלא ייחד. די''ל כולה בדידה שייחדה לו סלע פלוני דסד''א כיון שייחדה לו סלע פלוני סמכא דעתה לכך אמר דאינה מקודשת כיון שאינו שלה ואם היה שלה מקודשת: כתב ה''ה ז''ל בשם הרשב''א ז''ל דהניחהו על הסלע אפילו אמרה אתקדש אני לך וכו' משמע דס''ל להרשב''א ז''ל דטעמא דגבי תן מנה לפלוני מקודשת משום דאמרה ואתקדש אני לך אבל הכא לא אמרה כן. ולכאורה נראה דהתוספות ורש''י ז''ל לית להו הכי שכתבו דלא דמי דהתם התחילה וכו' משמע מינה דטעם משום התחילה הוא אבל לפי האמת הכל דבר אחד. ומה שהוצרכו רש''י והתוספות לומר כן דאמר הרי את מקודשת לי והיא אמרה תן לפלוני משמעותיה דלהתקדש קאמרה לכך הוצרכו התוס' לומר דאין דעתה להתקדש כיון שלא התחילה אבל אם היא אמרה הבה ואתקדש אני לך אע''פ שהוא התחיל ואמר הרי את מקודשת לי ודאי דמקודשת דלא שייך טעמא דאינה חוששת שכתבו התוספות. וזה נ''ל דבר פשוט בדברי התוספות ורש''י ז''ל דלא פליגי עם הרשב''א ז''ל:

ה  הָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת אוֹ כֵּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בָּאָה אִשָּׁה וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מְעַט מֵאֵלּוּ וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אִם אָמְרָה הֵן וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מֵהֶן אוֹ הַשְׁלֵךְ לִי אוֹ דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם לֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא תֵּן לִי בִּלְבַד וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי כּוֹס אֶחָד וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ וְאָמְרָה הַשְׁקֵנִי הַשְׁקוֹת אוֹ תֵּן הַשְׁקֵה הַשְׁלֵךְ אֵינָהּ מְ דֶּשֶׁת שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִרְאִין אֶלָּא הַשְׁקֵנִי בִּלְבַד וְלֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בְּדָבָר אַחֵר:

 מגיד משנה  היה מוכר פירות או כלים וכו'. שם מעשים בגמרא והם כמו שכתבם רבינו וכתב הרשב''א ז''ל הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה מתחלה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע''כ דבריו:

 כסף משנה  היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ''נ ממ''ש הרא''ש בשם הראב''ד ושכך נראה לו וכ''כ ה''ה x בשם הרמב''ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב''ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב''א שכתב הר''ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה:

 לחם משנה  היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן באה אשה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן לך תהי מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. מ''ש ה''ה בשם הרשב''א אבל אם שתקה מקודשת נראה דאיירי דוקא כשחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי ר''ל מה שהזכיר קודם או בשתיקה לחודא סגי אבל בשלא חזר ואמר התקדשי לי אז צריך שיאמר הן כדכתב רבינו והשתא א''ש דלא פליג הרשב''א על רבינו ולכך הביאו ה''ה בלשון סתום ומתורצת קושיית הרב ב''י שהקשה לה''ה בכסף משנה: היה מוכר פירות או כלים וכו'. קשה לפירוש דברי רבינו ז''ל שכתב שצריך לומר הן ובשתיקה לא מהניא דבפ''ק דקידושין (דף י"ג) אמרינן ההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מיניה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר''נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו'. והשתא לפי דברי רבינו והרשב''א ז''ל שהם סוברים דכיון דאמרו מתחילה בלשון שאלה לא מהני שתיקה א''כ הא התם בלשון שאלה הואי ובלאו טעמא דדידי שקלי אפילו שיהיה מקדשה בדבר שהוא שלו לא מהני. וי''ל דר''נ ראה לתת טעם לומר שאפי' שלא היה בתחלה בלשון שאלה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי ואישתיקא לא מהני ודברי הרשב''א ז''ל שכתב הרב בית יוסף בסי' כ''ט הם סתומים וז''ל. אבל הרשב''א סובר דאפילו לא אמרה היא מתחילה כיון דאמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי ולא אהדרא ליה אין מקדישנא לך אלא א''ל הב או הבה אפילו חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי כו' והשתא קשיא דיוקא אדיוקא שבתחילה כתב ואיהי לא מהדרא אין מקדישנא לך משמע דאישתיקא לא מהני ואח''כ כתב אלא א''ל הבה מיהבא כו' משמע דאישתיקא מהני והרב ב''י ז''ל הבין דברי הרשב''א ז''ל דבעינן שתאמר אין ואישתיקא לא מהניא ודייק רישא וקשיא אדדייק מרישא נידוק מסיפא והרב ז''ל ס''ל דפליג אהרא''ש ז''ל. ול''נ דהרא''ש והרשב''א ז''ל ודברי הרמב''ן ז''ל שכתב ה''ה ז''ל כולם דעת אחת להם דהיכא שהתחיל בלשון שאלה ובשעת נתינה אמר הרי את מקודשת לי אי שתקה מהני כיון דבשעת נתינה אמר כן אבל אם אמרה הבה מיהבא לא מהני אע''ג דאמר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי ואי בשעת נתינה לא אמר הרי את מקודשת לי אי אמרה אין מהני ואי שתקה לא מהני והשתא א''ש דלא קשיא דיוקא אדיוקא דהרשב''א ז''ל דה''ק כיון דהוא אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך וכו' (והוא) [והיא] לא אהדרא ליה אין דהתם בעינן שתשיב אין ולא די בשתיקה כיון שלא אמר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי ומ''ש אחר כך אלא הבה מיהבא אפילו חזר ואמר הרי את מקודשת וכו' אסיפא דלישניה קאי הא דקאמר אלא אמרה הבה מיהבא כלומר כיון דאמרה הבא מיהבא לא מהני מה שאמר לבסוף הרי את מקודשת לי אבל אי לא אמרה הבה מיהבא הוה מהני מה שאמר בסוף הרי את מקודשת לי. והרא''ש נמי ה''ק אם אומר בשעת נתינה וכו' אבל אי לא אמר בשעת נתינה כן צריך שתאמר אין כדברי הרשב''א ז''ל ודברי הרמב''ן ז''ל שכתב ה''ה ז''ל. אבל אם שתקה ודאי מקודשת ארישא דלישניה סמיך וקאי אמאי דכתב ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וכו' ועל דא קאמר דאם שתקה מקודשת כיון דאמר בתחילה הרי את מקודשת לי. ועם זה נסתלקה תמיהת הרב מהררי''ק ז''ל על ה''ה ז''ל שכתב דברי הרמב''ן בסתמא על דברי רבינו ז''ל והוא חולק עליהם דאינו חולק עליהם דלעולם רבינו ז''ל יודה היכא דאמר הרי את מקודשת לי בשעת נתינה אפילו שתקה לבסוף ולא איירי אלא דאמר בלשון שאלה לבד. עוד י''ל ליישב דברי דעת הרב מהררי''ק ז''ל דלא קשה דיוקא אדיוקא מדברי הרשב''א ונאמר דלכאורה נראה דהך קושיא איתא על דברי רבינו ז''ל דבתחילה קאמר דצריך שיאמר הן ואח''כ כתב אם אמרה לו תן לי מהם או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו ע''כ. משמע דמשום דאמרה דברים שמוכיחים כן אינה מקודשת הא שתקה מקודשת וקשיא רישא אסיפא אלא דתירוץ אחד לרבינו ולהרשב''א דס''ל דהיכא דאמרה הב אשקי שדי הוי רבותא טפי דלא מיבעיא שתקה דלא מהני אלא אפילו הב דאמרה בפירוש שיתן לא מהני ולכך הוצרך לתת טעם ולומר לא תשחק עמי בדברים וכו' ועם זה א''ש מאי דכתב הרשב''א ז''ל בסוף דבריו אלא אמרה הבה וכו' כלומר לרבותא נקטיה אפילו שתאמר הבה מיהבא שהוא רבותא טפי דהוה ס''ד דמהני קא משמע לן דלא מהני וכ''ש שתקה זה אפשר לומר אבל התירוץ הראשון נראה לי עיקר:

ו הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו [ד] וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִין. קַל וָחֹמֶר לִמְקַדֵּשׁ בְּלֹא עֵדִים. הַמְקַדֵּשׁ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל תּוֹרָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. [ה] בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים אוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן סָפֵק פְּסוּלֵי תּוֹרָה אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ בִּכְשֵׁרִים וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק. וַאֲפִלּוּ כָּפְרָה הָאִשָּׁה וְהִכְחִישָׁה אֶת הָעֵדִים וְאָמְרָה לֹא קִדַּשְׁתַּנִי כּוֹפִין אוֹתָהּ לִקַּח גֵּט. וְכֵן דִּין כָּל קִדּוּשֵׁי סָפֵק אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ וַדַּאי וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  המקדש בע''א וכו'. מסקנא דגמרא פרק האומר לחבירו (שם ס"ה:): המקדש בפסולי עדות וכו'. דין הפסולי עדות מן התורה פשוט הוא ומבואר בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ו) שהפסולין אינן כשרין לעדות אשה לא x לעיולי ולא לאפוקי ודין הפסולי עדות מדבריהם מבואר בדברי קצת הגאונים ז''ל שדנין בהן להחמיר והוו דינן כקידושי ספק כמ''ש רבינו ודין קידושי ספק כתבו כאן רבינו ועוד יש להוסיף שאם עמד אחר וקידשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר דומה לדין המבואר פ''ט יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני. ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז''ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברין שכל אותן שהן נלמדין מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים וכ''כ רבינו פי''ג מהלכות עדות והוא ג''כ מהשרש הב' שהניח בספר המצות כמו שכתבתי פ''א וכבר חלקו עליהם ז''ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה''ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מה שכתב וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמאי שנא ממה שכתב בפרק י' מהלכות גירושין וז''ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא''צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ''ל. וכתב מהרי''ק בשורש קע''ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש''ה מותרת לבעלה וא''צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הוא מ''ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה''ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א''א ה''נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א''א, אבל ה''ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ''נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם.

 לחם משנה  המקדש בעד אחד וכו'. כתב ה''ה ז''ל מסקנא דגמרא בפרק האומר (דף ס"ה:) ע''כ. ובמסקנא אמרו שם מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו רב פפא אמר חוששין לקידושיו וא''כ אין כאן מסקנא ברורה וחוששין אבל מדבתר הכי מייתי גמרא מאי דא''ל רב אשי לרב כהנא ושקיל וטרי אליביה משמע דהוי מסקנא וכן לעיל שקלי וטרו לאותובי ולתרוצי למ''ד אין חוששין ש''מ דהכי הלכתא. ובדין המקדש בעד אחד כתב בעל תרומת הדשן דאם אמר עד אחד בפני ובפני חבירי קידש דחוששין לכ''ע וקשה על זה אם כן מה הקשו בגמרא מההיא דאומר לאשה קדשתיך וכו' ומההיא דשנים שבאו ממדינת הים נימא דהתם איירי שאמר עד אחד בפני ובפני חברי קידש כיון דחוששין בהא לכ''ע, וי''ל דעדיפא מינה קא משני: המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וכו'. כתב הרב המגיד ומבואר בסנהדרין וכו'. הוא כפי גירסת הרי''ף והרא''ש ורבינו שגורסים בין לעיולי בין לאפוקי כמבואר בדבריהם אבל לגירסתנו אין משם ראיה וברור הוא: המקדש בפסולי עדות וכו' של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש וכו'. מה שכתב הרב המגיד שכל אותם שהם נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים. קשה דהא אמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ח) אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ואם טעמו ז''ל משום דכל הבאים מן מדרש מיקרו דברי סופרים אם כן כל הנהו דאתו מדרשא התם למה קראם רבינו דין תורה שאמרו שם אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות בנים לבנים מנ''ל א''כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בנים כו' עוד שם אשכחן לחובה לזכות מנ''ל וכו' וכל האי מפקינן ליה מריבוי. וכתב רבינו פרק י''ג מהלכות עדות הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים וכו' אינן פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת האב וכו' משמע דהכל מדין תורה. ועוד קשה דאפילו שהם דברי סופרים מכל מקום דין תורה יש לו שהרי הכסף כתב רבינו בריש הלכות אלו שהוא מדברי סופרים משום דנלמד מגזירה שוה ומכל מקום דין תורה יש לו כדכתב שם רבינו וכן ביאר שם הרב המגיד ז''ל ואם כן למה הוא קראם דברי סופרים והוו פסולים מדרבנן דאם קידשה אחר תפשי בה קידושין ואולי יש לזה חילוק דדבר הנלמד באחד מי''ג מדות דיינינן ליה דין תורה ממש אבל ריבוי דאינו מהשלש עשרה מדות דיינינן ליה כדין דבריהם להחמיר בקידושי ספק. ולראשונה יש לומר דקאמר רבינו מדבריהם קרובים משום דאתו בדרשא דאם אינו ענין אבל השאר כיון דאתו מריבוי לא נחשב אלא גילוי והוי דין תורה. ואם תאמר הא לזכות אתי בדרשא דאם אינו ענין וכו' ואפילו הכי כתב רבינו ז''ל דהוי מן התורה, ויש לומר דלא הוי אלא גילוי בעלמא דכ''ש הוא השתא לחובה הם נאמנין אע''פ שהם קרובים לו לזכות לא כל שכן לכך בגילוי כל דהו סגי זה נראה לי בדברי ה''ה ז''ל. אבל בשם הר''ש בן צמח ז''ל הביא הרב בית יוסף בטור אבן העזר במקומו וקרובי האם לדברי רבינו הם כדין תורה ממש ואין נראה כן מלשונו שכתב המקדש בפסולי עדות של דברי סופרים ושם בהלכות עדות קראם לאלו דברי סופרים משמע דכל הנהו קרי להו הכי: המקדש בפסולי עדות וכו'. כבר כתבתי במהדורא קמא דיש להקשות על דברי רבינו ז''ל כי היכי דבכסף כתב שאע''פ שהוא מדברי סופרים הוא כדין תורה ממש הכי נמי הוה ליה למימר בקרובי האם דלא קראם רבינו ז''ל דברי סופרים אלא מפני שאינם מפורשים בכתובים אבל מכל מקום דין תורה יש להם. ויש לתרץ דשאני כסף דאתי מגזירה שוה דקיחה קיחה כיון דאית לן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו א''כ הוי הלכה למשה מסיני ולכך אית ליה דדינו כדין תורה ממש אבל הכא ילפינן מריבוי וכיון דאדם יכול לדורשו (בלא לומר התחילה משום דהתם כיון דהוא אמר מעיקרא קבלה) לא הוי כדין תורה ממש. וא''ת לדעת רבינו ז''ל ביאה בעל כרחה שקונה ביבמה דאמרינן בפ''ק דקידושין (דף י"ד) דנפקא לן מה''א דויבמה א''כ ליהוי מדרבנן ואם אחד בא על יבמתו בעל כרחה ליהוי ספק מקודשת ואם בא אחר וקידשה ליתפסו בה קידושין מספק ורבינו ז''ל כתב סתם בהלכות יבום וחליצה דקונה בע''כ בסתמא ולא ביאר כלל זה משמע דקונה דין תורה. ואין לומר דקידושין תופסין ביבמה מספיקא דקי''ל כשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט וכו' והך ספיקא הוי אחרינא והוי ס''ס דמכל מקום הבא עליה לא ליחייב כאשת איש. וי''ל דשאני התם שהריבוי לא בא אלא לפרש הביאה אם היא בע''כ או מדעתה אבל לא בא לומר דין נוסף וכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא הוי מאי דאתי מריבויא כדין תורה ממש:

ז  קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. * אֲבָל גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה הַיְתוֹמָה. אוֹ קְטַנָּה שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. אִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְבוֹנַת לַחַשׁ בְּיוֹתֵר וּמַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת אֵין כָּאן שֵׁם קִדּוּשִׁין וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם הָיְתָה מִבַּת עֶשֶׂר שָׁנִים וּלְמַעְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְכָלָה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וְנִתְקַדְּשָׁה לְדַעְתָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. הָיְתָה מִבַּת שֵׁשׁ וְעַד סוֹף עֶשֶׂר בּוֹדְקִין אֶת יְפִי דַּעְתָּהּ אִם מַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין וְהַקִּדּוּשִׁין צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:

 ההראב"ד   אבל גדול שקידש את הקטנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה השיעור לא מצאתי אותו מפורש ואם יאמר מפני שאמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והוא נקרא קטני קטנים במסכת כתובות וא''כ אפילו בן שש. וגם מה שאמר מבת עשר ולמעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר (מקודשת למיאון. בת עשר) למד מפעוטות במסכת גיטין (ומה שאמר ואפילו היתה סכלה ביותר) והלא אמרו קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואם יודעת לשמור קידושיה אע''פ שאינה יודעת להבחין ולהכיר בעסקי נישואין וקידושין צריכה מיאון. ואי קשיא לך אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר אימא לך כדי להתקדש ע''י עצמה אבל אם קדשה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה מפעוטות אלא שתדע לשמור קידושיה והכי איתא התם עכ''ל:

 מגיד משנה  קטן שקידש וכו'. משנה פרק האיש מקדש (קידושין נ'): אבל גדול שקידש וכו'. דברי רבינו בזמנים אלו למדם ממה ששנינו ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"ז) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אין צריכה למאן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ובגיטין פרק התקבל (דף ס"ה) אמר רבא שלש מדות בקטן וכו' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה x מתקדשת למיאון ושתי המאמרים האלו בהלכות וזמן הפעוטות ידוע בפרק הניזקין שהוא מבן ו' עד בן י' כל חד לפום חורפיה וכבר נזכר זמן זה בהלכות בפרק התקבל והסכים רבינו בין שני המאמרים האלה שפי' יכולה לשמור קידושיה שאמר רב חנינא יודעת לשמור כסף קידושיה כמו במקחה וממכרה כפעוטות וכן פירש בפירוש המשנה ששיעורו של רבי חנינא היא מבת שש עד בת עשר וכן כתב בעל העיטור ז''ל וכן מוכיח בירושלמי כמ''ש הרשב''א ז''ל וכן עיקר. ויש בהשגות בזה שיטה אחרת:

 לחם משנה  ואם היתה מבת עשר כו'. תימה דמדכתב כאן רבינו ז''ל דעד עשר בעינן בדיקה ואחר כך אפילו שתהא סכלה ביותר לא איכפת לן משמע דאית ליה דמאי דאמרינן בגמרא בהניזקין כבר עשר הוא לומר דעל כרחין צריך לבודקו אבל מכאן והלאה אפילו שאינו יודע לא איכפת לן ואם כן במכירה ודאי לפ''ז מעשר ולמעלה אפילו שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר דהא בקידושין נתנו שיעורא בפעוטות כמקח וממכר ומשיעורא דמקח וממכר ילפינן לקידושין וא''כ כיון דבקידושין אית לן דיותר מעשר אפילו סכלה קידושיה קידושין הוא הדין והוא הטעם במקח וממכר דאי לאו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואם כן איך כתב רבינו ז''ל בפרק כ''ט מה' מכירה קטן עד שש שנים אין הקנאתו לאחרים ולא כלום ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן וכו' משמע דעד שיגדיל דהיינו בן י''ג שנה ויום אחד בעינן שיהא יודע בטיב משא ומתן ואי לא לא מהני. ועוד כתב שם קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר י''ב אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר משמע דפחות מכאן אם אינו יודע [אין] ממכרו ממכר וכתב ה''ה דזה נלמוד מפרק מי שמת דאמר שם שלח להו תינוק בן י''ד שנה וכו' ועוד דלדבריו דאותה הסוגיא האמורה שם בת י''ג שנה היינו דוקא אבל פחות מכאן אם אינו יודע בטיב משא ומתן לא מהני א''כ הא דקאמר בהניזקין כבר עשר דפירש כאן רבינו ז''ל בבת י' דוקא צריכה בדיקה אבל משם ואילך אפילו אינו יודע לא איכפת לן א''כ פליג אהא דמי שמת וקשו סוגיות אהדדי. ואין לומר שמה שכתב כאן רבינו ז''ל דבת עשר אע''פ שהיא סכלה ביותר לאו דאינה יודעת לשמור קידושיה קאמר אלא הכוונה לומר דאע''פ שהיא סכלה ביותר אינה צריכה בדיקה דחזקה דהיא יודעת לשמור כדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל אבל אם ידעינן שאינה יודעת לשמור קידושיה ודאי דלא מהני דא''כ גם במכירה גבי מקח וממכר היה לו לכתוב כן ולא לסתום שם הדברים דמשמע דלעולם עד בן י''ג ויום אחד צריך בדיקה ולא עוד אלא שכתב שם בודקים את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע לפי שיש קטן וחכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע ויש אחר שאפילו בן י''ג אינו יודע משמע דלעולם צריך בדיקה עד בן י''ג ויום אחד. אבל בשם הרמ''ה ז''ל כתב הטור ז''ל משמו בחושן משפט סימן רל''ח דבמקח וממכר אית ליה הך סברא דעד עשר צריך בדיקה ומשם ואילך סתמיה כחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף והם דברים מסכימים למה שכתב כאן רבינו ז''ל בהלכות אישות. אבל על רבינו ז''ל יש לתמוה שלא כתב שם כן אלא אדרבה נראה בהיפך מדבריו כדכתיבנא וצ''ע:

ח * כֵּיצַד מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. שֶׁאִם נִתְקַדְּשָׁה וְלֹא רָצְתָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצָה בּוֹ וְיוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מְמָאֶנֶת. וְלָמָּה יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט מִפְּנֵי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן תְּלוּיִין שֶׁאִם יָשְׁבָה עִם בַּעְלָהּ עַד שֶׁגָּדְלָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁגָּדְלָה. וְאִם לֹא רָצְתָה לֵישֵׁב צְרִיכָה לְמָאֵן וְתֵצֵא בְּלֹא גֵּט:

 ההראב"ד   כיצד מקודשת למיאון וכו'. כתב הראב''ד זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן עכ''ל:

 מגיד משנה  כיצד מקודשת למיאון וכו'. שם ביבמות פרק בית שמאי. ודע שמה שכתב רבינו שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה הוא דוקא כשבעל אחר שגדלה אבל לא בעל אחר מכאן אינה אשת איש אלא מדברי סופרים וקידושי אחר תופסין בה וכבר ביאר רבינו זה בארוכה פי''א מהלכות גירושין. ומה שכתב כאן נעשית אשת איש גמורה לומר שצריכה גט ואם בא עליה אחר שגדלה היא אשת איש מן התורה ואם לא בא עליה היא אשת איש מדברי סופרים וזה מבואר בדבריו שם בהלכות גירושין. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה כאן. א''א זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן ע''כ. וכבר נתבארה כוונת רבינו בהלכות גירושין ודבריו שם כדברי ההלכות ולא השיגו שם הר''א ז''ל:

 כסף משנה  (ז-ח) אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'. ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורים מן התורה אלא מד''ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר''ד כהן בבית כ''ד שרבינו ביאר דבריו בפי''א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד''א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י''ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו הרי זו אינה ממאנת עכ''ל. דנלע''ד דכוונת הרמב''ם היא כמו שגילה כוונתו בפ''ד דהלכות קידושין וז''ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה ואם כן נראה מ''ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א''א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע''פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ''ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס''ד דכוונת הרמב''ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א''צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושין הראשונים א''צ לקדשה קידושין אחרים וכ''כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ''ל. ועוד כתב הרמב''ם באותו פרק וז''ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ''ל. נראה דס''ל כר''נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש''י דע''י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח''כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס''ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח''כ א''כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ''ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא''כ הרמב''ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב''ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב''ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע''ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שיהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ''ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ''כ ה''ה אבל מ''ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה''ה כן שכתב בפי''א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר''ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי''ק בשרש ל' ולה''ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה''ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ''מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי''ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי''א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל''ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ''ע: כתב הרמ''ך אע''פ שהיא נבונת לחש וכו' תימה כיון דקיימא לן כר''ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר''ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ''ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ''ע עכ''ל: ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש x חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה: בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. כתב הרב רבי משה כהן ז''ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר''ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ''ש ה''ה:

 לחם משנה  ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה כו'. הרב מהר''ר דוד כהן ז''ל בבית כ''ד האריך לבאר דרבינו סובר דהבעילה הוא גמר הקידושין הראשונים ולא שהם מחדש והדין עמו. וקשה דא''כ איך אמרו בגמרא בפרק ב''ש (דף קט:) או דלמא משום דקא סבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה וכו' דלמא לעולם דלא נפטרה יבמה ושאני הכא דכבר התחילו הקידושין והשתא לא הוי מקדש אחות יבמה. ועוד קשה במאי דאמרו שם (דף קי) אי דבעל מאי טעמא דשמואל ותירצו קא סבר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וקשה דלרב נמי על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. וי''ל דאף ע''ג דהוי גמר ולא התחלה מכל מקום מקדש מיקרי כיון דקדם הזיקה לגמר הקידושין. ולקושיא שניה יש לומר דלשמואל הבעילה אין כוונתו לגמר אלא על דעת קידושין הראשונים. ולרב נהי דכוונתו לקידושין הראשונים אבל כוונתו לגמור אותם ובבעילה גומרם. עוד קשה לי מ''ש שם רב ששת כי ניים ושכיב רב אמרה והקשה מהא דאמרינן המקדש קידושיה תלויים לימא דהך תלויים הוו דעד שתגדיל יכולה למאן וכיון שגדלה אינה יכולה למאן והוו קידושי דרבנן אע''פ שלא בעל וכדכתב רבינו ז''ל בפרק ראשון מהלכות גירושין. ומ''ש רבינו דבעינן בעל היינו ע''כ שתהא מקודשת מן התורה דאם לא כן לר''ג היכי תצא הלזו משום אחות אשה שהיא זקוקה מן התורה וכמו שהכריח הרב מהרר''י קולון בשרש ל'. ויש לומר דמשמע ליה תלוים ולכשתגדיל גמרי לגמרי אפילו מן התורה. והרב מוהרר''י קולון בשרש הנזכר הבין דברי רבינו כאן דאיירי בלא בעל ולכך תמה מה שתמה אבל כדפרשינן דבריו דבבעל כדכתב הר''י ז''ל נסתלק תמיהתו ולא תמה כלל על מה שסבור רבינו דהבעילה היא גמר ולא קידושין ממש כדכתב הרב בעצמו דבהא לא איירי הרב הנזכר וכו' ודברי הטור מוכיחין כדכתב מה''ר דוד כהן זלה''ה. איברא דבסימן קנ''א בספר אבן העזר גבי דינא דחוששין שמא נשרו כתב שם דודאי בעל לשם קידושין משמע דאית ליה דהבעילה הם קידושין אם לא שנדחוק ונאמר דכוונתו לומר לשם גמר קידושין כדכתב הרב ב''י ז''ל לשון ה''ה ז''ל כדי שלא יקשה מדבריו על דבריו:

ט * חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְכֵן חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה שֶׁקִּדֵּשׁ פִּקַּחַת אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁקִּדֵּשׁ שׁוֹטָה אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ההראב"ד   חרש שנשא פקחת וכו' מותרת לבעלה החרש. כתב הראב''ד טעה בזה שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין עכ''ל:

 מגיד משנה  חרש שנשא פקחת וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ב) מבואר במשנה ובגמרא שתיקנו חכמים לחרש ולחרשת נישואין והן מדבריהם ויש חולקין בגמרא ואומרים שהן ספק קידושי תורה ואין הלכה כן. וכתב רבינו לפיכך אם בא פקח וקידש וכו'. ודברים פשוטים הם שכל שהקידושין הם מדברי סופרים קידושי תורה חלין בה דומה לקטנה שהגדילה ולא בא עליה משהגדילה שקידושי תורה תופסין בה. וכתב רבינו ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש. ובהשגות אמר אברהם טעה בזה שאינה מותרת וכו'. ואני אומר לא טעה רבינו דע''כ לא אמרו אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכו' אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה שאז יש לחוש שמא יאמרו גירש אבל חרש שאין לו קידושין ולא גירושין דבר תורה אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו שגירש ואחר כך החזירה אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם וזה נראה לי מבואר בדברי רבינו. ודע שהר''א ז''ל לא דקדק בלשונו כשכתב מחזיר גרושתו מן הנשואין והיה לו לומר מן האירוסין שהרי לא נשאת לפקח הזה: אבל השוטה וכו'. שם פרק חרש מבואר בסוגיא:

 לחם משנה  חרש שנשא פקחת וכו' אין קידושיו קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים. כתב ה''ה כשהראשון יש לו קידושין מן התורה אע''ג דקטנה שלא מיאנה שקבלה קידושין אחר שגדלה כתב רבינו פרק י''א מהלכות גירושין לא יגרש שני ונושא ראשון משום שמא יאמרו וכו' אע''ג דקידושין ראשונים מדרבנן שאני התם שעיקרן הם קדושי דאורייתא וכשגדלה יהיו קידושי תורה אבל הכא בחרש אין לו עיקר קידושי תורה. מיהו לא יתכן תירוץ זה אלא לפי הרב מוהר''ר דוד כהן ז''ל שסובר שקידושי קטנה נגמרים בגדלות מן התורה ומפני כן יש להם עיקר מן התורה שהרי נגמרים בגדלות אבל לפי דברי ה''ה ז''ל דסובר דכשגדלה אמרינן לשם קידושין בעל והם קידושין מחדש לא שייך למימר הכי. ונראה לתרץ דבחרש כולי עלמא ידעי דלית ליה קידושין מן התורה ולכך ודאי אמרינן שאין זה אלא קידושי דרבנן אבל בקטנה שגדלה הרי בגדלות יש לה קידושין וטעו אינשי ואמרי דהני קידושי בגדלות נעשו ולא ידעי דבקטנות נעשו וטעו אינשי בכך והוא מבואר בדברי ה''ה ז''ל כשהראשון יש לו קידושין מן התורה וכו' כלומר דשייך פה קידושין מן התורה טעו אבל חרש דלא שייך ביה קידושין לא: חרש שנשא פקחת וכו'. כתב ה''ה ז''ל ואני אומר לא טעה רבינו וכו' לא דמי לקטנה שלא מיאנה והגדילה שכתב רבינו בפ' י''א דמגרש ראשון ונושא שני אבל כו' משום גזירה דשמא יאמרו אע''ג דלא הוי אלא קידושי דרבנן דהתם כיון דאית ליה קידושין מן התורה סבורים העולם שהם קידושי תורה אבל חרש דכ''ע ידעי דאין לו קידושין מן התורה לא אתו למטעי בדבר וזהו מ''ש ה''ה ז''ל אבל חרש אין לו קידושין וגירושין מן התורה. ומה שיש עוד לדקדק בזה כתבתי שם בהלכות גירושין:

י סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ בֵּין סְרִיס חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס וכו'. נתבאר פרק ט''ז מהלכות איסורי ביאה שסריס אדם אינו ראוי לבא בקהל והוא בלאו ומ''מ קידושיו קידושין כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) ואין צריך לומר סריס חמה שהוא כשר לבא: וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות בכתובות (דף ק') וביבמות והעלה רבינו יעקב ז''ל במשנה ראשונה דיבמות דאף על פי שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר:

 לחם משנה  סריס שקידש בין סריס חמה וכו'. כתב ה''ה ז''ל נתבאר בפי''ו מהלכות איסורי ביאה כו'. ויש לתמוה עליו תרתי דבפרק הערל (דף ע"ט:) קמיפלגי במתני' ר''א ור''ע בסריס גבי סריס חמה וסריס אדם ולר''ע דהלכה כוותיה סריס אדם חולץ אבל סריס חמה לא חולץ מפני שהיתה לו שעת הכושר לסריס אדם ולא לסריס חמה וא''כ מאי כ''ש הוא זה סריס אדם דיש לו שעת הכושר הוי קידושיו קידושין אבל סריס חמה לא כי היכי דאמרי' לענין חליצה ויבום. וע''ק למה לא הביאו ראיה מפורשת מהתם דאמר חולץ וחולצין נראה דאי לא הוו קידושיו קידושין מאי חליצה שייך. ועוד אמרו שם במתני' (דף פ"א) סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. וי''ל לקושיא הראשונה דודאי לענין קידושין תלוי הדבר בענין איסור לבא בקהל דמילתא דאיסורא אית לן לומר דלא תפסי קידושין ולכך הוי כ''ש אבל לענין יבום דתליא בהקמת שם לאחיו טפי עדיף מי שהיתה לו שעת הכושר למי שלא היתה לו דהתם אע''פ שהוא איסורא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אי לאו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כי היכי דאמרינן בחייבי לאוין בפרק כיצד (דף כ'): וכן איילונית שנתקדשה כו'. כתב ה''ה ז''ל והעלה רבינו יעקב ז''ל וכו'. משמע דהבין דברי רבינו דאיירי בין הכיר בין לא הכיר ויותר הדבר מבואר בדברי הטור ז''ל סימן ס''ד שכתב שם אחר שהביא דברי רבינו והתוס' כתבו דאיילונית שנתקדשה כו' אפילו מדרבנן אינה צריכה גט והיינו בלא הכיר בה משמע דהבין דברי רבינו דאיירי אפילו לא הכיר וזה דבר תימה שרבינו אמר הרי אלו קידושין גמורים וא''כ ע''כ איירי בהכיר דאי לא הכיר דהוי נמי קידושין גמורים א''כ במתני' קמא דיבמות שאמר שם במשנה דהיכא דנמצאו איילונית צרותיהן מותרות אי בלא הכיר בה הוי קידושי תורה א''כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוי צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הם ולא הוו קידושין ואי רבינו יעקב אמר דבעי גט היינו מדרבנן ואע''ג דאמרינן במתניתין כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וכדהקשו שם התוספות דמשמע כיון דהוי נישואין מדרבנן צרתה חולצת אפשר דהכא הקילו טפי משום דהוו נישואי טעות ולא הצריכוה גט אלא מפני מראית העין דבכדי תיפוק וכיון שכן צרתה מתייבמת אבל שיהו קידושין מן התורה זה א''א כדכתיבנא וא''כ רבינו דכתב שהם קידושין מן התורה שהרי כתב קידושין גמורים ועוד שכתב בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית נראה דכי היכי דסריס חמה ואדם הוו קידושי תורה ה''נ איילונית הוו קידושי תורה א''כ א''א דאיירי בלא הכיר וכיון שכן מניין להם דבלא הכיר אית ליה לרבינו כרבינו יעקב כיון דלא איירי בהו כלל. איברא דבפרק כ''ד מהלכות אישות כתב רבינו נכסי צאן ברזל חייב באחריותן וכתב שם היתה איילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו' וכתב בסוף דבריו שאין שם אישות גמורה משמע דאית בה קצת אישות דצריכה גט היכא דלא הכיר וכדעת ר''ת. אבל ה''ה ז''ל והטור ז''ל לא הזכירו לשון זה כלל משמע שהבינו בדברי רבינו כמ''ש כאן דהוא אפילו בלא הכיר וזה א''א כדכתיבנא וצ''ע:

יא * טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁקִּדְּשׁוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁן אִישׁ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָּפֵק:

 ההראב"ד   טומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראוים להנשא כלל עכ''ל:

 מגיד משנה  טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או וכו'. דין הטומטום כבר נתבאר שהוא קודם שנקרע ספק זכר ספק נקבה. והדין הזה הוא ברייתא בהערל (יבמות דף ע"ג) ואנדרוגינוס פוסק רבינו כרבי יוסי דברייתא (שם דף פ"ג) דאמר בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ועל מה שכתב רבינו וצריכין גט מספק כתוב בהשגות אמר אברהם ולמה הם צריכין גט מספק והלא אינן ראויין לינשא כלל ע''כ. ורבינו הזכיר שני דברים כשקידשו הם וכשנתקדשו הם ובודאי כשקידשו דבר פשוט שצריכין לתת גט להתיר אשה זו אבל כשנתקדשו הם יש לומר שהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהם דרך נקבותן שלא יהיה כבא על ספק אשת איש ובפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה יתבאר עוד בדין האנדרוגינוס:

 לחם משנה  טומטום ואנדרוגינוס כו'. כאן פסק רבינו דטומטום ואנדרוגינוס ספק וכן בריש הלכות מטמאי משכב ומושב כתב טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה וכו' מטמאים בלובן וכו' והם דברים האמורים בפ''ק דנדה ומבואר שם דהוו ספק וכן בהלכות חגיגה פ''ב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם וכו' וכן בשאר מקומות. וא''כ יש לתמוה על רבינו עם הסוגיא שבבכורות פרק אלו מומים (דף מ"א:) אמר שם גבי פלוגתא דבכור טומטום ואנדרוגינוס דאמרו חכמים במשנה דאינו בכור אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל [ספיקא הוא] וקדוש מספיקא א''ל רבא אלא מעתה בערכין יערך ופירש''י ז''ל אלא מעתה דספק הוא בערכין יערך וכו' אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כו' דלמ''ד טומטום ספק הוי דבערכין יערך. עוד הקשו שם אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד טומטום ספק הוי לא איצטריך קרא למעוטי טומטום גבי שלמים כיון דהוי ספיקא. עוד הקשו שם הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד ספיקא הוא קדוש בתמורה. עוד הקשו שם ת''ש ר''א אומר הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמאן דאמר ספק הוי קדוש מספיקא ע''כ. ולכך יש לתמוה על רבינו שפסק כאן דהוי ספיקא ובכל אותן הברייתות פסק טומטום ולא סמי ליה מהתם כדסמי ליה בגמרא למ''ד ספיקא הוי דבהלכות ערכין פ''א כתב טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום ע''כ. ובהלכות איסורי מזבח פ''ג כתב המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה''ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופם וכו'. ובהלכות תמורה פ''א כתב הממיר בכלאים או בטרפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן וכו'. הרי נתבאר מכל אלו דטומטום לענין ערך אינו נערך ואינו קדוש בתמורה ואינו קדוש למזבח והוא דבר תימה שזה הפך האמור בסוגיא דבכורות. וקשה עוד דבאנדרוגינוס נמי דפסק כאן רבינו דהוי ספיקא תפול הקושיא דראוי שיערך ויהיה קדוש דאי לא אמרינן בגמרא אלא סמי טומטום דוקא הוי משום דס''ל דאנדרוגינוס בריה הוי כרב חסדא אבל לרבינו דאית ליה ספיקא הוי נופלת הקושיא בתרוייהו. מיהו לזה היה נ''ל לתרץ דרבינו מפרש דמ''ש בגמרא אלא מעתה בערכין יערך אין פירושו כדברי רש''י ז''ל דפירש אלא מעתה דספק הוא אלא ה''ק נהי דהוי ספק כדאמרת אבל מ''מ אינו קדוש מספיקא דרחמנא אמר זכר וכל מקום שנאמר זכר משמע זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום דכן הוא משמעותיה כדמוכח בהדיא בהני ברייתות אבל לדידך דאמרת דהוי קדוש מספיקא תיקשי כל הני ברייתות. ותירץ דסמי מכאן טומטום ורבינו פסק דלא כר''ח משום דדחיק נפשיה למסמי כל הני ברייתות ולא פסק אלא כרבא דקאמר דהוי ספיקא ומ''מ אינו נערך ואינו קדוש. וזהו שכתב רבינו דאיסור הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולים למזבח וכו' לפי שהם ספק זכר ספק נקבה וכו' ובקרבנות נאמר זכר ונקבה (תמימה) עד שיהיה זכר ודאי ונקבה ודאית וכו' דהיינו סברת רבא כדפירש' דכ''מ שנאמר זכר ונקבה משמע זכר ודאי ונקבה ודאית. ופירוש זה היה יכול ליישבו כפי סוגיית הגמרא שבפרק אלו מומין אבל מה אעשה שבהלכות בכורות פ''ב כתב רבינו בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו וכו' נולד טומטום ה''ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל מים ממקום נקבות ע''כ הרי פסק כרב חסדא וא''כ לדידיה סמי טומטום ויפלו הקושיות האמורות. ועוד דשם חילק בין אנדרוגינוס לטומטום משמע דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו וטומטום ספק וכאן פסק בשניהם שהוא ספק ודברים אלו מתמיהים הם. ועל צד הדוחק היה נ''ל לומר דלעולם פסק דלא כר''ח כדפרישית וטומטום ואנדרוגינוס שוים שאין בהם קדושה כלל ומ''ש נולד טומטום ר''ל אפילו שנקרע ונמצא זכר מ''מ כיון שבשעת הלידה היה טומטום יש להחמיר בו מספק משום דדילמא זכר ודאי בשעת לידה קאמר רחמנא או דילמא אפילו שלא בשעת לידה וזה דקדק במ''ש נולד טומטום ולא קאמר טומטום ואמר מלת נולד לומר שבשעת הלידה היה כן ואינו עתה. ודין זה הוציאו רבינו מן הסברא מ''מ דוחק גדול הוא זה מחמת הקושיות הגדולות עיילנא נפשאי בקופא דמחטא ותו קשיא טובא דכתב שם בין שמטיל מים במקום זכרות וכו' ובגמרא בפרק אלו מומין (דף מ"ב:) אמרינן אם מטיל מים ממקום זכרות כ''ע ל''פ דזכר הוי וא''כ איך כתב כאן דאינו קדוש. ויש ספרים שכתוב בהם בין שמטיל האנדרוגינוס מים וכו' וכתב בספר כסף משנה דהוא טעות והראשון עיקר ומ''מ תפול הקושיא האמורה וצריך עיון: טומטום או אנדרוגינוס וכו'. במהדורא קמא הקשיתי כאן על רבינו ז''ל עם הסוגיא דבכורות דפרק אלו מומין (דף מ"א) דאמרו שם על מתניתין דבכור אנדרוגינוס מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד''ה ספיקא וקדוש מספיקא והקשו עליו מכמה ברייתות ואמרו שם סמי מכאן טומטום ורבינו פסק כרב חסדא בפ''ב דבכורות ובכל אותם הברייתות כשהביא הדינים הזכיר טומטום והוא בהלכות ערכין פ''א ובהלכות איסורי מזבח פ''ג ובהלכות מעשה הקרבנות פט''ו ובהלכות פסולי המוקדשין פ''ז ועוד הקשיתי שם גבי אנדרוגינוס דכפי הסוגיא דבכורות משמע דהוא בריה דאל''כ היה הבכור אנדרוגינוס קדוש מספק וכיון דהוא פסק בפ''ב דבכורות דאינו קדוש משמע דהוי בריה והוא פסק כאן דהוי ספק וכן בכמה מקומות והנחתי הדבר בצ''ע. ועתה אני בא לתרץ דרבינו ראה דטומטום אית לן דהוי ספיקא דהא ת''ק ור' ישמעאל אית להו הכי במתני' דבכורות ובגמרא אמר ר''י על רשב''י טומטום שביק תרי ועביד כחד משמע דאית להו דטומטום ספיקא ור''ח אית ליה דכולהו אית להו דטומטום ספיקא כההיא דנותנין עליו חומרי האיש והאשה דמטמאין בלובן ובאודם שפסק כן רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מטמאי משכב ומושב משמע דהוי ספיקא וכן בכמה מקומות וא''כ לר''ח אית לן למימר דבכ''מ שהזכיר טומטום הוי טעות וכמה משניות בגמרא הזכיר טומטום גבי דינים אלו גבי ערכין בפ''ק דערכין ובפרק כיצד מערימין בתמורה אמרו ילדה טומטום אין קדושה חלה עליהן ובכמה מקומות שהוא דוחק לומר דלר''ח הוי טעות ולר' יוחנן א''ל דאתא כרבנן בתראי דאמרינן דאית להו דטומטום הוי בריה דנותנים לטומטום בין איש ובין אשה וכו' והם דלא כהלכות וכל זה דוחק גדול. לכך נ''ל דהך סוגיא דפריך כל הני לר''ח הוא משום דאית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל כמה סוגיי בגמרא הפך מזה כמ''ש התוספות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק בפ''ב וכן בתוספות בסוף נדרים וכן רב בסוף המפלת כדכתבו התוספות בבכורות ולא ס''ל לרבינו הני חילוקי שמחלקין התוספות אלא דסוגיי פליגי דהך סוגיא אית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל הני סוגיי אית להו דאתא קרא להא דפטר הכתוב כל זמן שהוא ספק לנו עד אשר יתברר לנו כדכתבו התוספות שם גבי טומטום ולהנהו לא קשה מידי לר''ח דשאני התם דאיכא קראי למעוטי טומטום אבל גבי בכור דליכא קרא יתירא אלא חד זכר לא למעוטי טומטום ואע''ג דאמרינן בגמרא לעיל דגבי בכור נמי איכא קרא יתירא הזכיר הזכרים היינו משום דלא מצינן לאוקומי מתני' כת''ק משום דאצטריך קרא למעוטי ספיקא אבל בדאית לן דאתא קרא לספיקא לא אמרינן ומתני' כת''ק. ועוד דהתם בדרך דחייה איתמר כדי דלא נפשוט בעיא דר' ישמעאל ואנן לית לן הכי ומיהו אע''ג דגבי בכור לית לן קרא יתירא אית להו לרבנן בתראי דממעטים אנדרוגינוס לא משום דהוי בריה בפני עצמו דהא בכולי גמרא קי''ל דאנדרוגינוס נמי ספיקא והא דאמרינן בהערל דהוי בריה בפני עצמו לאו ממש בריה כדכתבו שם התוס' אלא דמי לבריה בפני עצמו וכיון דדמי לבריה ממילא אימעוט אנדרוגינוס אף ע''ג דליכא קרא יתירא למעטו. אי נמי י''ל דאית לן קרא יתירא דזכר הזכרים כדאמרינן לעיל ומוקמינן ליה לאנדרוגינוס דוקא אבל בכל הני דהביא הגמרא דאיכא תרי מיעוטי גבי ערכין איכא הזכר ואיכא אם נקבה ולאנדרוגינוס סגי חד דליכא למימר יכול יהא בערך אלא גבי טומטום כדהקשו שם התוס' בפרק על אלו מומין וגבי שלמים איכא תרי אם דאם מיעוטא הוא כדכתבו שם התוס' והקשו הני קושיי שם התוס' ותירצו אותם ורבינו לית ליה להנהו תירוצי וגבי עולה אפשר דאיכא נמי תרי מיעוטי חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אבל גבי בכור דליכא אלא חד לא מוקמינן ליה אלא לאנדרוגינוס. ובין להך תירוצא ובין לתירוצא קמא דתריצנא אתו כל הברייתות והמשניות שהזכירו טומטום לפי זה כפשטן משום דאיכא מיעוטא למעוטינהו אבל גבי בכור ליכא מיעוטא והיינו כדאית לן דאתי קרא למעוטי ספיקא אבל להך סוגיא דאית לה דלא אתא קרא למעוטי ספיקא הוצרך לשבש כל הברייתות ומשניות ורבינו פסק כהנהו דאית להו דאתי קרא למעוטי ספיקא משום דלדידהו אתו משניות וברייתות כפשטן כדכתיבנא. ויש הוכחה לפירוש זה דבחגיגה פ''ק (דף ד') אמרו גבי זכורך דלא אתי למעט טומטום משום דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא ותירץ כשביציו מבחוץ. ורבינו בהלכות חגיגה פ''ב כתב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראייה מפני שהם ספק אשה ולא הזכיר כלל שטומטום פטור אפילו כשביציו מבחוץ אלא ודאי משום דס''ל כההיא סוגיא דלפי האמת קרא אתא למעוטי ספיקא ומ''ש שם בשלמא אנדרוגינוס דהוא בריה ליתא דלא אמרו כן אלא משום דס''ל לההיא סוגיא דלא אתא קרא למעוטי ספיקא אבל אנן דקי''ל דאתי קרא להכי טומטום ואנדרוגינוס כולהו הוי ספיקא ואתא קרא למעוטינהו וסוגיא דחגיגה הוי כסוגיא דאלו מומין דאית לה דאנדרוגינוס בריה וטומטום ספיקא ולא אתא קרא למעוטי ספיקא ודחויות הן כדכתיבנא. גם יש הוכחה לזה דביומא פרק יה''כ (דף ע"ד) אר''י דחצי שיעור אסור מן התורה מריבויא דכל חלב דאמרו בברייתא דמרבה כוי וחצי שיעור ואמר שם דאותה ברייתא הויא אסמכתא אי ספיקא היא איצטריך קרא לרבויי ספיקא ותירצו דלרבי יוחנן לעולם הוי דרשא גמורה וכוי הוי בריה ואנן קי''ל דכוי הוי ספק כדכתב רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מ''א וקי''ל כר''י דחצי שיעור אסור מן התורה כדפסק בפי''ד מהלכות מ''א וא''כ לדידיה ברייתא דכוי הוי דרשא גמורה כרבי והם דברים סותרים דכיון דהוי ספק לא אתא קרא לרבויי ספיקא. אלא דעם מה שכתבתי מתורץ יפה דלפי האמת כוי ספק ואתי קרא לרבויי ספיקא. מיהו בלאו הכי י''ל דאע''ג דההיא ברייתא סברה דכוי בריה לא פסק רבינו ז''ל כוותה בהא אלא במאי דקאמרה אסור מן התורה מכל חלב אבל מ''מ עם מה שכתבתי אתי שפיר טפי ודרך זה נכון בעיני לדעת רבינו ז''ל. ויצאנו מידי כל הקושיות בשלום ומיהו קשה קצת מ''ש בפ''ג מהלכות איסורי מזבח הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם משמע דהם מומין לפוסלו למזבח וקשה דהיינו כר' ישמעאל דאמר הכי בפרק אלו מומין ודלא כת''ק ואפילו תאמר דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא בעי אליביה מ''ט דר' ישמעאל וכו' משמע דהלכתא כוותיה הא איהו לא קאמר אלא באנדרוגינוס דוקא אבל לא בטומטום כדאמר ר''ח דבטומטום כ''ע מודו וכן ר''י אית ליה דת''ק ור' ישמעאל ל''פ בטומטום ועוד דא''כ למה בפרק ב' דבכורות הצריך לטומטום שיהיה לו מום הא אין לך מום גדול מזה וצ''ע. ואגב גררא אמינא דמהך סוגיא דבכורות דבעי לר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס או מיבעיא ליה ואת''ל קאמר ואמרו שם למאי נ''מ למילקא עליה או למיתביה לכהן קשה לשיטת רבינו דאית ליה דכל את''ל פשיטותא הוא דא''כ היכי קאמר נ''מ למילקא הא אפילו א''ר ישמעאל את''ל לקי דכל את''ל פשיטותא וכי תימא לא אמרו רבי ישמעאל בהדיא הא לעיל גבי בעיא דצדקה פסק רבינו פשיטותא אע''ג דלא אמרו באת''ל בהדיא ויש לתרץ ואין כאן מקומו. ולענין יבום וחליצה כתב רבינו בענין אנדרוגינוס דאינו חולץ ואינו מיבם והטעם דאינו ראוי להולדה ואע''ג דבעלמא הוי ספיקא ביבום דתלוי בהולדה ואינו מוליד אינו חולץ ואינו מיבם וכן מבואר בתוספתא הביאה הרי''ף ז''ל ולא תליא יבום במאי דקי''ל בעלמא ומזה הטעם הרא''ש דסובר דהוי זכר אפשר דיסבור כאן דאינו חולץ ואינו מיבם כיון דאינו ראוי להולדה ולאו הא בהא תליא אלא כדכתב הטור ז''ל בספר אה''ע (דף רמ"ב) דאי הא בהא תליא אם כן לרבינו ז''ל הו''ל התם ספיקא א''ו כדכתיבנא וכ''כ שם הרב מהוררי''ק ז''ל:

יב הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לָעֶרְוָה חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַמְקַדֵּשׁ אֶת הַנִּדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

 מגיד משנה  המקדש אחת מן העריות וכו'. מבואר במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין הנדה שם מבואר בגמרא: וכתב רבינו ואין ראוי לעשות כן שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה כמו שיתבאר פרק י' אין ראוי לקדשה. ויש מי שכתב שטעם דברי רבינו כאן הוא שמא יגע בבשרה:

 כסף משנה  ואין ראוי לעשות כן. כתב הרמ''ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ''ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח:

יג * אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר בִּפְנֵי בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ בְּפָנָיו גֵרַשְׁתַּנִי [ו] נֶאֱמֶנֶת חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, כָּל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מְעִזָּה:

 ההראב"ד   אשת איש שפשטה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אומר אני שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא להנשא וליטול (בה) כתובה:

 מגיד משנה  אשת איש שפשטה ידה וכו'. בגיטין סוף המגרש (דף פ"ט) אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואמרו שם דשמואל פליג אדרב הונא וכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופסק רבינו כשמואל וכ''נ מן ההלכות, ויש מי שכתב שחוששין להא דרב הונא ואף אם נתקדשה שלא בפניו צריכה גט וכבר העלה הרשב''א ז''ל פרק התקבל כדעתו של רבינו. ובדין האשה שאמרה לבעלה גרשתני כתוב בהשגות. א''א אני אומר שאינה נאמנת וכו' וכדעתו סברו קצת מפרשים ז''ל אבל כבר הכריחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בראיות שנאמנת היא אף להנשא ודעת הרמב''ן ז''ל שנוטלת כתובה ולא תוספת ובפי''ב מהלכות גירושין עיקרו של דין זה ושם יתבאר:

 לחם משנה  אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הרב ב''י ז''ל בס' אה''ע בסי' י''ז בשם ר' ירוחם אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ודבריו אלו הם בנתיב כ''ב ותמוהים הם דאיך תשאר עם הראשון הא כיון דהיא נאמנת לומר שגרשה הוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת לאחר וצ''ע. ועל מה שתמה הרב ב''י ז''ל על מ''ש בסוף הלשון והוא לא ערער י''ל דאית ליה דמאי דאמרי' חזקה אין אשה מעיזה וכו' לא הוי לינשא לכתחלה כדסבר הראב''ד ז''ל דהוי היכא דלא ערער מותרת לו לגמרי ולהכי נקט לא ערער: אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הראב''ד בהשגותיו אני אומר שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא לינשא [ולא] ליטול כתובה ויותר ביאר דבריו בהשגות בפי''ו מהלכות אישות שכתב שם בהשגות ואני אומר שלא אמרו נאמנת לינשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וכו' ע''כ. ויש לדעת הרי''ף ז''ל ד' סוגיות חולקות לכאורה והר''ן ז''ל הקשה רובם במקומם לדעתו ז''ל ואני באתי לתרצם. בהאשה שלום (דף קי"ד:) אמרו קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אמרו שם באומרת לבעלה גירשתני וכו' והקשו שם וליהמנה מדרב המנונא וכו' וקשה לדעת הראב''ד ז''ל משום הא דרב המנונא אינה נאמנת לינשא לכתחילה או נימא אם נשאת תצא לפי הפירוש האחר וא''כ שפיר קאמרה מתני' דאינה נאמנת. ויש לתרץ לדעתו דמדקאמר אינה נאמנת משמע דאפילו אם נשאת תצא ולכך פריך מדרב המנונא דאם נשאת לא תצא. ולפירוש האחר שפירש הראב''ד ז''ל דברי רב המנונא אם נשאת תצא פריך הכי דמדקאמר אינה נאמנת משמע דליכא נאמנות כלל ולא תופסין בה קידושין ואמאי ליתפסו בה קידושין כדרב המנונא. בפרק התקבל (דף ס"ד) דאמר גבי בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד ממני א''ר יוחנן הוי דבר שבערוה וכו' והקשו שם וליהמנה לדידה מדרב המנונא וכו' וכבר הקשה שם הר''ן ז''ל כן ותירץ דהך וליהמנה לעיל קאי אמאי דקאמר דאין דבר שבערוה פחות משנים כלומר ואפילו אם נשאת תצא ומש''ה פרכינן וליהמנה מדרב המנונא לענין שלא תצא. ועדיין קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא דכבר כתבתי דב' פירושים כתב בה בפי''ו מהלכות אישות. ולהך פירושא לא מתיישבה כלל דליכא למימר דפריך דמדקאמר אין דבר שבערוה משמע דלא מהני כלל ולא תפסי בה קידושין ולהכי פריך ליתפסו בה קידושין מדרב המנונא דהא ודאי כיון דשני ה''מ לקולא אבל לחומרא לא משמע דאית ליה דתפסי בה קידושין דהיינו לחומרא דאל''כ נימא חזקה דשליח עושה שליחותו כו' אלא ודאי דתפסי בה קידושין וא''כ מאי פריך להך פירושא. וי''ל דהוה סבר המקשה דכיון דאיכא מאן דמסייעי לה אפילו לכתחלה להנשא מהימנא או לפחות דאם נשאת לא תצא וע''כ לא קאמר התם רב המנונא דלא מהימנא אלא לענין דתפסי בה קידושין משום דליכא מאן דמסייע לה אבל הכא דאיכא מאן דמסייע לה מהימנא אפילו להנשא או אם נשאת לא תצא ומשני דאדרבה משום הא גריעא דהיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ויש מי שתירץ דהכי פריך ליהמנה מדרב המנונא כלומר הכא דאיכא חזקה דשליח ודרב המנונא להימנה לגמרי דנהי דחזקת שליח לחודא לא מהני לקולא ודרב המנונא לחודא לא מהני אלא לענין דתפסי בה קידושין אבל היכא דאיכא תרווייהו כי הכא ליהמנה לגמרי. בפרק האשה שנתארמלה גבי אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני וכו' גבי סיפא דקאמרה ואם משנשאת באו עדים לא תצא אמרו שם (דף כ"ג) הרי זו לא תצא דאיכא מאן דלא מתני לה ארישא משום דאית ליה כרב המנונא. והשתא קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא אפילו אית ליה דרב המנונא לא מצי למיתני ארישא דלא תצא. וי''ל דשאני התם דנשאת ואח''כ באו עדים ובהא מודה רב המנונא דלא תצא ובכה''ג תירצו התוספות גבי מה שאמר התם ומר סבר שלא בפניו מעיזה וכו'. בפרק בתרא דנדרים גבי מתניתין דהשמים ביני לבינך איכא דמדמו לה להא דאמרה לבעלה גרשתני ואמרו שם דאפי' למשנה אחרונה הכא מהימנא משמע לכאורה דכי היכי דהתם נוטלת כתובה ה''נ נוטלת דלא כהראב''ד ז''ל כדהקשה שם הר''ן ז''ל אלא שי''ל לדעתו דמאי דמהני הכא לענין דתפסי בה קידושין או אם נשאת לא תצא הוי כי התם לענין יציאה ונטילת הכתובה דהתם לא מהני נאמנות אלא לההיא דנטילת כתובה. אבל הכא דמהני לענין תפיסת הקידושין או דאם נשאת לא תצא מסתייע לן ולא נאמר דליהני לענין נטילת כתובה ג''כ:

יד הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת אוֹ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְכֵן יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ צָרַת יְבָמָה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. נִסְתַּפֵּק לַחֲכָמִים אִם הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה כִּשְׁאָר חִיּוּבֵי לָאוִין אוֹ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ כְּעֶרְוָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִכְנֹס אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ בְּגֵט:

 מגיד משנה  המקדש אחת מן השניות וכו'. השניות כבר נתבאר דינן פרק ראשון שהם מדבריהם, ואיסורי לאוין ואיסורי עשה ואע''פ שהן מן התורה קידושין תופסין בהן כסתם משנה שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ו): וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ובקצתן נמצא צרת ערוה וט''ס הוא לפי שצרת ערוה היא אשת אח שלא במקום מצוה והיא בכרת ואין קידושין תופסין בה אלא צרת יבמה הוא פירושו שהאח שמת היו לו שתי נשים ונתיבמה האחת מהן וצרתה אסורה לשאר האחין בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר פ''א מהלכות יבום וכן השיב הרב ז''ל לחכמי לוני''ל שהקשו לו לפי שנזדמנה להם נוסחא שכתוב בה צרת ערוה וכן השיב לא עלי תלונותיכם כמו שאמרתם ולא על עצמכם אבל תלונתנו על הסופר ועל המגיה ונוסח דברינו הם וכן היבם שקידש צרת יבמה הרי אלו קידושין גמורים עכ''ל. ולא מנאה רבינו עם איסורי עשה לפי שאינה נמנית במצוה מיוחדת כמו האחרות ולזה הוצרך רבינו לפרוט אותה בכאן: חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) א''ר יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה וכו' לא תהא בה הויה לזר ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסו בה קידושין הוא דאתא ושם אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל:

 לחם משנה  חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. וא''ת כיון דרבינו פסק כשמואל דמספקא לן אי ללאו אתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא א''כ איך כתב בפרק ב' דהלכות יבום וחליצה גבי יבמה שנשאת לזר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה וכההיא הא כיון דמספקא לן אי ללאו הוא דאתא אין מלקין על הספקות. וע''ק דממ''ש בפט''ו מהלכות איסורי ביאה דממזר לא הוי אלא מערוה משמע דיבמה נשאת לזר לא הוי ממזר וכיון דמספקא לן אי תפסי בה קידושין או לא הל''ל דהוי ספק ממזר דתפיסת קידושין תלוי בענין ממזרת וכדכתב רש''י בפ' החולץ (דף מ"ט:) גבי אביי דאית ליה שומרת יבם דהולד ממזר משום דמספקא ליה אי הוי כרב ולא תפסי בה קידושין. וי''ל דרבינו מפרש כפירוש התוס' בין במאי דקאמר מספקא ליה לשמואל אי ללאו לחודיה הוא דאתא או דלא תפסי קידושין נמי הוא דאתא אבל לעולם דאית ביה לאו ובין במאי דקאמרי דתפיסת קידושין לא תליא בממזרת ומפרשינן הא דאביי בגוונא אחרינא יעויין שם בפרק החולץ בד''ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה וכו':

טו הַמְקַדֵּשׁ כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אֵינָן קִדּוּשִׁין אֶלָּא הֲרֵי הִיא אַחַר הַקִּדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין. וְכֵן עַכּוּ''ם וְעֶבֶד שֶׁקִּדְּשׁוּ בַּת יִשְׂרָאֵל אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עַכּוּ''ם בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וּצְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  המקדש כותית או שפחה וכו'. מפורש במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין העכו''ם והעבד מפורש בהרבה מקומות ומסקנא בהחולץ (יבמות מ"ה): ישראל מומר שקידש אע''פ שהוא עובד וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות מ"ז) בדין הגר אמרו בגמרא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר הוא וקידושיו קידושין וזה מבואר. ומן הסוגיא שבפ''ק דיבמות (שם ט"ז) נ''ל שאפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קידושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל הולידו מן העובדת כו''ם אין חוששין לו שהרי אפילו ישראל גמור הבא על העובדת כו''ם והוליד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא בנה וזה ברור:

טז * הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין עַד שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ כְּקִדּוּשֵׁי קְטַנָּה שֶׁגָּדְלָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה הֲרֵי זֶה סָפֵק קִדּוּשִׁין לִשְׁנֵיהֶם:

 ההראב"ד   המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחד וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקדשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש אשה שחציה וכו'. בגיטין פרק השולח (דף מ"ג) נחלקו אמוראים חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אם קידושיה קידושין ופוסק רבינו כדברי האומר שהן קידושין ושפחה חרופה האמורה בתורה היא זו כמו שיתבאר בסמוך. עוד שם איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר ר''נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אר''נ גמרי קידושי ראשון א''ר זירא כותיה דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ונדחית ראיה זו שם. והנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה ופי' מקודשת אבל אינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה וזה פשוט וכשנשתחררה דעתו לפי הנראה כמ''ד גמרי קידושי ראשון וא''כ הוא יש לתמוה היאך כתב בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ''ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית אשת איש גמורה ומומתין על ידה וכמו שנזכר בסוגיא. על כן נ''ל בדעת רבינו שהוא פוסק בדין זה כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר שהוא ספק והביאו לזה מה שאמרו שם למעלה מזה א''ר חסדא נתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושין דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין אי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין. וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קידושין משניהם חלין וכבר כתב רבינו מימרא זו סוף פ''ו מהלכות יבום וחליצה וא''כ מ''ש ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שיהו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אחרי כן ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והרי זו כקטנה וכמו שכתבתי למעלה בפ' זה בדעת רבינו בדין הקטנה ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו בא אחר וקדשה ואח''כ נשתחררה אבל ממ''ש סוף פ''ו מהל' יבום נראה שהנוסחא הראשונה עיקר. ויש בהשגות בזה דברים ובכלל דברי יתבארו דבריהם:

 כסף משנה  המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. כתב הר''ן על מ''ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' x ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א''כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה''ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב''ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה''ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב''ם במקום הזה מחוורין עכ''ל. ול''נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה''ק אע''פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין [להתירה] למקדש על ידיהם לד''ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא''צ לקדשה קידושין אחרים וה''נ דכוותה:

 לחם משנה  המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו וכו' קשה דהך גירסא אין לה מובן כלל דמה נפשך אי אחרי שחרור פקעי קידושין א''כ אינן לא קידושי ראשון ולא קידושי שני ואי לא פקעי אם כן מקודשת היא לראשון ואמאי הם ספק קידושין בגט ראשון לבד סגי וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל שממה שכתב בפרק ו' מהלכות יבום משמע דהראשונה עיקר הא היא ודאי מינה ובה אין לה מובן כלל וצ''ע:

יז וְאֵי זוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה זוֹ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁקִּדְּשָׁהּ עֶבֶד עִבְרִי. וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת חוֹרִין הֲרֵי זוֹ סָפֵק קִדּוּשִׁין:

 מגיד משנה  ואי זו שפחה האמורה בתורה. משנה בכריתות הובאה שם פרק השולח (שם מ"ג): ומי שחציו עבד וכו'. בעיא דלא איפשטא שם בפרק השולח:

יח שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ [ז] קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה:

 מגיד משנה  שכור שקידש קידושיו קידושין ואע''פ וכו'. ברייתא בעירובין פרק הדר (דף ס"ה) שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. עוד שם לא שאנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום ע''כ. ומפני שהוא בעריות החמורות ע''כ כתב רבינו ומתיישבין בדבר זה:

יט הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קִדְּשָׁהּ בְּאֹכֶל אוֹ בִּכְלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה פָּחוֹת מִפְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף אִם הָיָה בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וְאִם אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי [ח] סָפֵק. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּתַבְשִׁיל אוֹ בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אִם לֹא הָיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַגִּיעַ לְמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיִּפָּסֵד וְיֹאבַד וְלֹא יִהְיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְדָבָר שֶׁל טַעַם הוּא זֶה וְרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו:

 מגיד משנה  המקדש בפחות מפרוטה וכו'. משנה שם בהאיש מקדש (דף מ"ו): קידשה באוכל או בכלי וכו'. בקידושין פ''ק (שם י"ב) אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש''פ במדי ושם מבואר דקידושי ספק הן ופסק רבינו כמימרא זו וכן מבואר בהלכות. וכן דעת קצת הגאונים והרמב''ן והרשב''א ז''ל וכתב הרשב''א דמשמע שאפילו ידוע שש''פ בודאי במדי אינן אלא קידושי ספק שאין לך בכסף אלא מקומו ושעתו וכן מורה לשון רבינו וכן נראה מדברי התוספות וכ''כ הרמב''ן ז''ל: יראה לי שאם קידש וכו'. זו סברת רבינו בטעם נכון וכתב עליו הרמב''ן ז''ל והדברים נראים ומתקבלים ויש חולקים:

 לחם משנה  הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה מדינה. דקדק מכאן הרב המגיד ז''ל שאפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו מדכתב רבינו באותה מדינה וזהו שכתב וכן מורה לשון רבינו אבל הטור בסימן ל''א דקדק בהפך ממאי דכתב רבינו דבתבשיל וירק כיון דאינו יכול להגיעו לאותו מקום אינה מקודשת משמע דאם יכול להגיעו לאותו מקום הוי מקודשת ודאי כיון דטעמא הוא משום דבעי לאמטויי למקום אחר. אבל לפירוש ר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה דדילמא איכא כאן א' ממדי ויטעה ויאמר כיון דבמקומו שוה פרוטה ואינה מקודשת אתי למימר דמאן דמקדש בפרוטה אינה מקודשת ודאי דלא הוי מקודשת מן התורה. ולי נראה דאין זו קושיא על הרב המגיד ז''ל דאע''ג דאית ליה לרבינו דטעמא הוי משום דבעי לאמטויי להתם מ''מ כיון דבכאן אינו שוה אין לך אלא מקומו ושעתו ולעולם הוי ספק מקודשת ולא נאמר דהוי מקודשת ודאית אלא כשהוא שוה באותה מדינה וכמו שדקדק הרב המגיד ז''ל. וא''ת לדעת רבינו דמחלק בין תבשיל וירק לשאר מילי כשהקשו בגמרא (דף י"ב) לשמואל ממתני' דב''ה דבפרוטה ובשוה פרוטה דמשמע דבעינן שוה פרוטה אמאי לא תירצו דהתם איירי בדבר שאינו יכול להתקיים. וי''ל דניחא ליה לאוקמי מתניתין בכל מילי. ותו איכא עובדא בגמרא בפירקא קמא דקידושין (דף י"ג) ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ולא הזכירו רבינו אע''ג דהלכה כאביי ורבא וכדפרשו רבנן מההיא משפחה דסורא כדאמר התם ומכל מקום לא הזכירו רבינו משום דההוא דינא לא בעינא לה אלא כדלית לן מילתא דשמואל אבל אנן דאית לן מילתא דשמואל דמקודשת בפחות משוה פרוטה בין יצא הקול דיש עדים דשוה פרוטה בין דלא יצא הקול חיישינן דלפחות משוה פרוטה נמי חיישינן. ועל כן יש לתמוה על הרמ''ה שכתב דין זה הטור בשמו בסימן ל''א ומשמע שם דפסק כאביי ורבא דהיכא דיצא הקול חיישינן כדאמרו שם והא איכא סהדי באידית והוא מפרש כפירוש התוספות דר''ל דיצא הקול דאיכא עדים ולכך כתב אלא אפילו יצא הקול וכו' חיישינן להו אבל לא אסרינן לה וכו' זה נראה דעתו שם. וקשה עליו טובא דכיון דהוא פסק כשמואל כדכתב הטור ז''ל לעיל מיניה וכתב הרמ''ה אם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקידושי ראשון להצריכה גט להוציאה משני אבל לא לפסול הולד ממנו. וא''כ כיון דפסק כשמואל וכו' בכל גווני חיישינן לה אפילו דליכא ש''פ ומאי האי דכתב ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים וכו' בלאו הכי לא שרינן לה. וכן מ''ש אבל לא אסרינן לה ע''פ אשה או קרוב וכו' דלעולם אסרינן לה משום דחיישינן שמא ש''פ במדי כדכתיבנא. ויש לתרץ לזה עם קושיא אחרת דאיכא בהא דשמואל דאמר חיישינן שמא ש''פ וכו' דקשה ליה ממתניתין דהאיש מקדש דאמרה המקדש שתי נשים בש''פ או אשה בפחות מש''פ דאף ע''פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ואמאי ניחוש שמא ש''פ במדי וליכא למימר דהא מתני' אינה מקודשת קידושי ודאי אבל מ''מ קידושי ספק הוו כי היכי דתירצו בהא מתני' דפרוטה ובש''פ דהקשו מינה לשמואל ואמרו הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק וכה''ג ודאי מיתרצא ההיא מתניתין דאמרה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו דקאמרה מתני' אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת דע''כ צ''ל לשמואל דהיינו אינה מקודשת ודאי אלא ספק וכ''כ רבינו לקמן בפ''ה. דבשלמא בהני מתניתין איכא לתרוצי הכי אבל בהא משום דשלח סבלונות לא מצי למימר הכי דאם כן משמע דאם היה שולח סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים הוה מקודשת ודאית ואינו דסבלונות לא הוי אלא מדרבנן דחוששין לסבלונות מהא גמר וא''כ ע''כ מתניתין אינה מקודשת כלל קאמר ואי הוה שולח לה סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים מקודשת מדרבנן אבל השתא אינה מקודשת כלל וא''כ תיקשי לשמואל דאמר דאפילו דליכא ש''פ הוי ספק מקודשת. והרמ''ה עצמו נראה דכיון לתרץ קושיא זו שכתב הטור בשמו בפירוש ה''ה אחר שכתב דין זה דשלח סבלונות וז''ל וכתב הרמ''ה ודוקא דקדיש בכספא אבל קדיש במידי אחרינא דיקיר וזילא אפילו אין בו ש''פ חיישינן משמע דאית ליה לתרוצי הך קושיא דהך מתני' דקאמרה בפחות מש''פ היינו שקידשה במטבע והוא פחות מש''פ ובדידיה לא שייך לומר חיישינן שמא ש''פ וכו' ואע''ג דכשהקשו בגמרא ממתניתין דפ''ק דאמר בש''פ לא תירצו כן י''ל דשאני מתני' דפ''ק דקאמרה בפרוטה ובש''פ דמשמע דמאי דקאמר בש''פ לא הוי מטבע אלא מידי אחרינא דיקיר וזיל ולכך הוצרכו לתרץ שם דקידושי ספק אבל בהא מתני' דלא הזכיר פרוטה מתרץ לה הרמ''ה בכה''ג. ונראה דלזה כיון רבינו לקמן שכתב דין זה המקדש בפחות מפרוטה ולא כתב בפחות מש''פ כמתני' משום דאית ליה דקדשה במטבע כדכתיבנא וא''כ עם זה נוכל לתרץ קושיתינו שהקשינו על הרמ''ה דאע''ג דלא קי''ל כשמואל פסק הוא כאביי ורבא דאהני לן דינייהו היכא דקדש בכספא ובהא איירי הרמ''ה במה דכתב אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא וכו' דבה לא שייך הא דשמואל ולכך הוצרך לומר דכיון דקי''ל כאביי ורבא היכא דיצא הקול דקדשה במטבע פחות מפרוטה ויצא קול דיש עדים דהוה ש''פ חיישינן ואם אין כוונתו של הרמ''ה זאת לא מצאתי מקום ליישב דבריו דאם נאמר דס''ל כרבינו ואיירי בתבשיל וירק דלא חיישינן להו אם ש''פ במקום אחר זה א''א להרמ''ה מדכתב הולד כשר ע''כ סבר כדברי הר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה כדכתיבנא והפסול לא הוי אלא מדרבנן דלרבינו הוי ספק ממזר כיון דהפסול מד''ת וכ''כ שם הרב ב''י ז''ל דהרמ''ה סבר כדברי ר''י ולר''י כתבו הפוסקים ז''ל דלא שאני ליה בין דבר המתקיים לאינו מתקיים דלפי טעמו אין לחלק א''כ ע''כ צריכים אנו לפרש דבריו כדכתיבנא. ורבינו אע''פ דשני ליה האי דאביי ורבא להיכא דקדיש בכספא כדכתיבנא לא חשש לכותבו כיון דבגוונא דמייתי ליה בגמרא לא אהני לן דפסקינן כשמואל ואין דרכו להביא מה שלא נזכר בדברי הגמ'. עוד ראיתי מי שהקשה על הרמ''ה ז''ל דכתב דהולד כשר בהא דשמואל כדאמרי' בגמרא דהוו פרשי רבנן מההיא משפחה ולא משום דס''ל כשמואל הא אפילו אית להו כשמואל הולד כשר. וי''ל דמ''מ פגום מיהא הוי ולכך היה ראוי שיפרשו מינה א''נ היא גופא קאמר לא משום דאית להו כשמואל דהא דשמואל לא תליא בהא דאפילו לשמואל הולד כשר אלא משום אביי ורבא ועל דברי הרב ב''י ז''ל שכתב דהרמ''ה פסק כר''ח ובקש למצוא לו טעם יש לתמוה טובא דאיך אפשר לומר כן והלא בהדיא כתב הוא דחיישינן לקול עדים והיינו דאביי ורבא דר''ח עדי בצד אסתן ותיאסר ודימה להאי דר' חנינא וקשה הוא בעיני:

כ  הַמְקַדֵּשׁ (אִשָּׁה) בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בִּפְרוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכֵּן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שְׁלָחָן שֶׁהָיוּ קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין:

 מגיד משנה  המקדש אשה בפחות מש''פ וכו'. משנה בהאיש מקדש דף נ') קרוב ללשון רבינו:

 כסף משנה  (יט-כ) המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. כתב הרמ''ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ''ע ולקמן פ''ט כתב דין סבלונות מ''מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ''ע עכ''ל ואיני רואה טעם בהג''ה זו: יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. כתב מהרי''ק בשורש פ''ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע''י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ''מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה:

כא הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַקִּדּוּשִׁין לְתוֹךְ יָדָהּ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָצְתָה לִזְרֹק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ וּזְרָקָן בֵּין לְתוֹךְ יָדָהּ בֵּין לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַבַּעַל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ יָדָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ מִדַּעְתָּהּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ הַנַּח קִדּוּשִׁין עַל מָקוֹם זֶה וְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק:

 מגיד משנה  המקדש את האשה בכסף וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף ע"ז) מתבאר במשנה ואף על פי שבגט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה כנזכר פרק חמישי מהלכות גירושין זהו דוקא בגט מפני שחוב הוא לה כמו שכתב רבינו שם וכן מתבאר במציעא (דף י"א) כנזכר בהלכות בפרק הזורק: היתה עומדת ברשות הבעל וכו'. שם מתבאר במשנה: היתה עומדת ברשות של שניהם וזרק לה קידושין וכו'. זה לא נתבאר שם לענין גירושין אבל יצא לרבינו מהבעיא שהיא פירקא קמא דקידושין (דף ח') וכבר נזכרה בפרק זה והיא על הברייתא ששנו שם אמרה לו תנהו על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופירושה שאף על פי שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה כנזכר פרק רביעי מהלכות מכירה בקידושין יש לחוש שמא הוה משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בהם. ונראה דבגירושין אינה מתגרשת ברשות של שניהם ואפילו ספק מגורשת אינה ויש לדקדק בזה ויתבאר שם בהלכות גירושין:

 כסף משנה  המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה''ז מקודשת. לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע''ג דלענין מתנה כתב בפ''ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה:

 לחם משנה  או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה. רבינו לא כתב חצר המשתמרת וכבר תמה הרב ב''י ז''ל ותירץ דסמך על מ''ש שם ויש לי גמגום על תירוץ זה דסתם שדה אינה משתמרת וכדכתב שם בהלכות זכיה ומתנה אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו וכו':

כב הָיוּ עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ. קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אוֹ שֶׁהָיוּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ וְקָרוֹב לָהּ. כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל זֶהוּ קָרוֹב לָהּ. שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִשְׁמֹר אוֹתָן אוֹ שְׁנֵיהֶן אֵין יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אוֹתָן זֶה הוּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

 מגיד משנה  היו עומדין ברה''ר וכו' עד סוף הפרק. מבואר בהזורק (גיטין ע"א) בהיקש הקידושין לגירושין ובהלכות גירושין יתבאר דעת רבינו באלו הדינין ופירושו בגמרא ומה שהשוה רבינו כאן ובגירושין רשות שאינו של שניהם לרה''ר הוא מפני שהן מוקשין לענין מכירה כדאיתא בהמוכר את הספינה והקשו שם ובהרבה מקומות מגט למקח וממכר בענין הרשויות:

 כסף משנה  היו עומדים בר''ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ"ה) אבל הר''ן תמה על רבינו מפני שהוא ז''ל כתב בפי''ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר''ה אלא בסימטא: ומ''ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע"ח) ומשמע דס''ל דרב ור''י פליגי לענין דינא והלכה כר''י דקי''ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר''י ובפרק ה' מהלכות גירושין יתבאר:

 לחם משנה  היו עומדים בר''ה כו'. כאן דליכא דינא דד' אמות דאין ד' אמות קונות אלא בסימטא או בשדה הפקר כדכתב שם בפי''ז מהלכות גזילה ולכך בעי הכא דינא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו אבל בסימטא או מקום דמהני דינא דארבע אמות ודאי דמדין ארבע אמות קני דסמך על מה שכתב על זה בהלכות גירושין כי היכי דסמך על דינים אחרים שהזכיר שם בהשאלת מקום ולא הזכירן כאן. וה''ה בקש למצוא טעם למה רבינו דימה הא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו ברשות שאינו של שניהם לר''ה דבגמרא לא הוזכר דין זה אלא גבי ר''ה. וכתב הטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה. והרב ב''י כתב אחר שכתב דברי ה''ה אבל הר''ן תמה על רבינו וכו'. ודבריו תמוהים דנראה מדבריו דמאי דקשיא ליה להר''ן תירץ ה''ה ולא דמי הא להא דלהר''ן לא קשיא כלל למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה לענין אינו יכול לשומרו או יכול לשומרו דודאי הא לא קשיא וכמו שתירץ ה''ה אלא קשיא ליה למה בהלכות גירושין כתב הדין דארבע אמות גבי ר''ה דבר''ה ליכא דינא דארבע אמות ובזה לא תירץ כלל ה''ה ולא הוקשה לה''ה מר''ה וכמ''ש הב''י ז''ל ומה שהשוה ר''ה לרשות שאינו של שניהם דאדרבא בהפך הוקשה לו למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה להך ענינא דאינו יכול לשומרו ולזה תירץ מה שתירץ. אבל קושיית הר''ן אינה ענין לדברי הרב המגיד:

הלכות אישות - פרק חמישי

א הַמְקַדֵשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן חָמֵץ בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר וכו'. במשנה בהאיש מקדש (קידושין נ"ז). ומ''ש רבינו ואפילו היה אסור מדבריהם כו'. למדו מאיסור החמץ בשעה ששית שמפורש בפסחים בפ''ב (דף כ"א) שאפילו בזמן שאיסורו מדבריהם אינה מקודשת והוא הדין לשאר דברים. וכבר תירצו המפרשים ז''ל הסוגיא שהיא גבי חולין שנשחטו בעזרה בסוף האיש מקדש (דף נ"ח תוספות שם) שנראה שהיא קשה על זה הדין וכן הסכים הרמב''ן ז''ל שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת:

 כסף משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. מדברי ה''ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ''נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ''ל כן משום דאי הוה ס''ל לרבינו הכי ה''ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה''ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששים לקידושיו וכן משמע מדברי הר''ן שזו היא דעת רבינו:

 לחם משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת וכו'. כתב ה''ה וכן הסכים הרמב''ן ז''ל שבכל איסורי הנאה וכו'. לכאורה משמע דהרמב''ן ג''כ ס''ל דאפילו חמץ בשעה ששית שאסור מדבריהם אינה מקודשת וכו' והוא ז''ל כתב בספר המלחמות דחמץ בשעה ו' מקודשת ודלא כרש''י דמפרש משש שעות ולמעלה מתחלת ו' ולא מסוף ו' וחמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן מקודשת לכך נראה לומר דמ''ש ה''ה וכן הסכים וכו' הוא לענין ה''ה לשאר דברים דקאמר קודם הוא ז''ל אמר למעלה דנלמוד מן החמץ לשאר דברים וכן הסכים הרמב''ן דנלמוד משם לשאר דברים אבל לא לענין חמץ דרבנן בשעות דרבנן דבהא לא הסכים הרמב''ן ז''ל. ואני דוחק עצמי בכך מפני המובן מדברי ה''ה לכאורה דסובר לפי דברי רבינו דבאיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וכן הבין הרב ב''י בספר כ''מ אבל אם נפרש דברי ה''ה דסובר בדברי רבינו דבעינן חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ומ''ש שלמדו מאיסור החמץ בשעה ששית שאפילו בזמן שאיסורו וכו' ר''ל כיון דאמרו שם דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אינה מקודשת כפירוש שפירשו התוס' המקדש משש שעות שר''ל מסוף שש שעות א''כ ה''ה שעות דרבנן וחמץ דאורייתא וז''ש מפרש שם שאפילו בזמן וכו' כלומר נלמוד בהה''ד בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ובכי הא אתי וכן הסכים הרמב''ן ז''ל כפשוטו דקאי לכל מאי דכתב לעיל:

ב עָבַר וּמָכַר דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה וְקִדֵּשׁ בְּדָמָיו הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת חוּץ מֵעַכּוּ''ם שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי עַכּוּ''ם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כָּמוֹהָ. הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עַכּוּ''ם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהַכּל מֵעַכּוּ''ם אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם'. אֲבָל הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹר הַנִּסְקָל אָסוּר בַּהֲנָאָה פִּרְשׁוֹ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב לְגַבֵּי הַשּׁוֹר:

 מגיד משנה  עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו הרי זו וכו'. במשנה הנזכרת. ודין עכו''ם מבואר בסוגיא: המקדש בפרש של עגלי עכו''ם וכו'. מימרא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (דף ל"ד) אבל המקדש בפרש שור וכו' שם:

ג * הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אוֹ בְּמַיִם שֶׁמִּלְּאָן לַעֲשׂוֹתָן מֵי נִדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הַמְקַדֵּשׁ בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְהוּא יְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְהֶקְדֵּשׁ וְיָבִיא אֲשָׁמוֹ כְּדִין כָּל מוֹעֵל בִּשְׁגָגָה. וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ההראב"ד   המקדש בפירות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דוקא בשכר הבאת האפר והמים או מילוי המים עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בפירות שביעית וכו'. דין פירות שביעית מתבאר מן המשנה (דף נ"ח) ומפורש שם בגמרא. ודין אפר פרה ומים שמילאן לעשות מי נדה שנינו שם המקדש במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ובגמרא הקשו ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו' להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ותירץ אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש ופירושו לדעת רבינו אע''פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש יכול הוא ליטול שכר הבאה ומילוי לפיכך כשהוא מקדש בגוף המים והאפר הרי היא נהנת מהם שיכולה ליטול פרוטה ממי שהוא צריך להם מחמת טורח הבאה ומילוי וכן נראה מפי' ר''ח ז''ל. ובהשגות אמר אברהם דוקא בשכר הבאת האפר והמים או בשכר מילוי המים עכ''ל. והוא מפרש שאינו מקדשה בגוף האפר והמים אלא בשכר. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדעת רבינו: המקדש בהקדש של בדק הבית בשוגג הרי וכו'. במשנה שם מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה וכן מבואר בגמרא:

ד קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (ויקרא כז-ל) 'לַה' הוּא':

 מגיד משנה  קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה וכו'. מחלוקת במשנה (דף נ"ב) ופסקו הלכה בגמרא (דף נ"ד) כן:

 לחם משנה  קידשה במעשר שני כו'. פסק כרבי מאיר (דף נ"ב:) דאמר בין בשוגג בין במזיד לא קידש דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ושם בגמרא (דף נ"ד:) הקשו ממתניתין דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני x שלו מני אילימא רבי מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה משמע דהך מתניתא ליתא אליבא דרבי מאיר דקיי''ל כוותיה וא''כ קשה איך פסקה הוא בהלכות מעשר שני פרק ח' שכתב שם הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו וכו'. ועוד הדברים שם כמעורבים שלבסוף כתב שנאמר ונתן הכסף וכו' והיינו כרבי מאיר וכתב לשון המשנה שהוא כרבי יהודה וצ''ע. ופירוש המשנה כפירוש אחר מרש''י ז''ל כמבואר שם וכן פירשו בתוספות המשנה במעשר שני וכבר עמד על זה בעל ספר כסף משנה ע''ש: קידשה במעשר שני וכו'. בגמרא פרק האיש מקדש (דף נ"ד:) אמרו דברייתא דקאמרה דמעשר נתן במתנה לא משכחת לה אליבא דרבי מאיר אלא שניתן לו בטבלו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמו ואם כן תימה על רבינו שפסק כרבי מאיר ופסק כאן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו איך כתב בהלכות מעשר שני פרק שלישי לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל כו'. וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה שם בהלכות מעשר שני ותירץ בשם הר''י קורקוס דדוקא להך מילתא אמרינן דהוי כמי שלא הורמו דלא מיקרי לה' כיון שלא הורמו. והוצרך רבינו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כעולא דאמר גבי מתניתין המקדש במעשרות ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דקיימא לן כרבי מאיר ולדידיה לא מיתוקמא סתם משנה בלאו הכי אלא ודאי שצריך לחלק בין הנושאים. גם מה שכתב בפרק ששי מהלכות ביכורים דמעשר שני חייב בחלה וכן בהלכות חמץ ומצה פסק דיוצאים במצה של מעשר שני ובהלכות סוכה ולולב כתב גם כן דיוצאים באתרוג של מעשר שני. ולדברי רבי מאיר דאמר ממון גבוה ליתנהו להנהו דיני כדאמרינן בפרק כל שעה וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה בהלכות ביכורים ותירץ שם בשם הר''י קורקוס דפסק כר' חנן דאמר בפרק לולב הגזול דבהיתר אכילה תליא מילתא ופסק כן מהטעם שכתב שם ולא מהטעם שכתב הרב בית יוסף ז''ל דרבי חייא רבו דרב אסי דהאי רבי חייא בר אבין הוא כדאמרינן שם בגמרא ורבי חייא רבו של רב אינו אותו רבי חייא ומפני שנדמה לו שהוא רבי חייא רבו של רב ורב אסי תלמידו של רב כתב כן וקושטא דמילתא כדכתיבנא:

ה כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ מִקָּדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים וְכֵן לֵוִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשַׂר עָנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים וכו'. במשנה ובמסקנא דגמרא כן: אבל כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וכו'. במשנה (דף נ"ח) המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות הרי זו מקודשת ואפילו ישראל ובגמרא אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו מן המשנה שאומרת ואפילו ישראל ותירצו משנתנו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ונשאו ונתנו שם בדבר וסלקא שמעתא הכין ולזה פסק רבינו כך ויש חולקין ודעת רבינו נראה עיקר. וכתב רבינו ובכורים בכלל תרומות הן כדאמר מר (חולין דף ק"כ) ותרומת ידך אלו הבכורים:

 לחם משנה  וישראל שקידש במעשר עני וכו'. נראה לי דהיינו ישראל עני שנתנו לו מעשר עני דומיא דכהן שנתן לו תרומה גדולה וכן לוי שנתן לו מעשר ראשון דאי כל ישראל בעלמא יכול לקדש במעשר עני אף על פי שאינו שלו קשה הדבר לאומרו דמעשר ראשון נמי כחולין הוו ומותר לזרים ואינו יכול לקדש בו אלא הלוי דוקא א''כ ה''ה והוא הטעם למעשר עני אף על פי שהוא ממון הדיוט ומותר לזרים אף על פי שיש לחלק דשאני מעשר עני אי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאמרינן הך טעמא בעלמא מכל מקום כל כמה דלא מפקר להו לאו עני הוא ולאו דיליה הוא ואינו יכול לקדש בו לפיכך נראה כמו שכתבתי:

ו מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ הֲרֵי הֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי אִמּוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בָּהֶן אִשָּׁה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ לַאֲכִילָה יֵשׁ לוֹ לְמָכְרָן לְמִי שֶׁהֵן רְאוּיִין לוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִגָּרְנוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ לְמָכְרָהּ וְאֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה. לְפִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:

 מגיד משנה  מתנות שלא הורמו וכו'. כבר נתבאר זה: אבל ישראל שקידש וכו'. גם זה כבר נתבאר:

 לחם משנה  וטובת הנאה אינה ממון. אף על גב דבהלכות נדרים פרק שביעי כתב רבינו מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורים וכו' ובפרק ב' דנדרים משמע דהך מתניתין לא מיתוקמא אלא בדאית לן טובת הנאה ממון וכדאוקמה רבא התם (דף פ"ה) והכא פסק בהפך וכבר כתב שם הרב בעל הכסף משנה ותירץ בשם ר''מ בר''ש המעילי דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור בהן ואם כן אמרינן נמי בהו טובת הנאה ממון. והוצרך רבינו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי''ל כעולא והתם הוי סתם משנה לכך הוצרך לחלק בין הנושאין:

ז הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּגֵזֶל אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בְּחָמָס. אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) ובהלכות והטעם שכשנתייאשו הבעלים הויא מקודשת אף ע''ג דקי''ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד אשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהיא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה:

 לחם משנה  [ אם נתייאשו הבעלים] (הנכנס לבית חבירו) וכו'. בפרק כ''ד מהלכות כלים פסק רבינו כרבנן דעורות דגנב מחשבה מטמאתן משום דסתם גניבה יאוש בעלים כדאמרינן בגמרא דהגוזל וכיון שכן קשה איך כתב כאן גבי גזל וגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע וכו' בשלמא גבי גזל בעינן שנדע אותו אבל גבי גניבה סתמא יאוש בעלים והך קושיא איתא נמי בהלכות גניבה שכתב שם הרבה פעמים אם נתייאשו הבעלים בכמה דינים אלא שי''ל דהך לישנא גבי גניבה לא הוי דוקא אלא ר''ל שלא ידענו שלא נתייאשו כדאמר בפרק כ''ד מהלכות כלים דאם ידענו שלא נתייאשו אפילו גבי גניבה או עורות שלו מטמאתן במחשבה דידיה:

ח הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח לוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה וּבָא בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָהּ דָּבָר זֶה שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ. וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת [א] חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  הנכנס לבית חבירו ולקח כו'. מעשה שם ההוא דקדיש בפרזומא דשיכרא וכו' ושם מבואר:

'ט (ואם' קידשה וכו') היתה סחורה וכו'. גם זה מעשה שם ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א''ל מאן אחלך וה''מ במוזא אבל כישא מצי א''ל אנא שקלי כישא שקול את (נמי) כישא. ובהלכות פירשו מוזא דשמכי ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים ומש''ה א''ל רבא מאן אחלך ע''כ. וזהו שכתב רבינו הואיל וצריכה שומת ב''ד וכתב הרשב''א ז''ל מאן פלג לך ואפילו נתן לה שוה שתי פרוטות אינה מקודשת לפי שבכולו היא מתקדשת לו ולא בחציו אא''כ פירש לה במה שיש לי בו עכ''ל. וכ''כ הרמב''ן ז''ל:

 לחם משנה  הנכנס לבית חבירו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) אמרו ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשכרא וכו' וכתבו שם התוס' בד''ה אם נמצאו דע''כ איירי ההיא דשוייה שליח דאי לא כן מאי מייתי [מתרומה הא התם איירי דשוייה שליח] כדאוקמינא לה בפרק אלו מציאות אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת וכו' ואח''כ אמר ה''נ מסתברא וכו' משמע דכ''ע אית להו הכי ורבינו לא הזכיר כאן שליח אלא אדרבא נראה מדבריו בהפך דבלא דעתו נכנס שם וא''כ קשה למה ליה טעמא דמשום כסופא דשאני גבי תרומה דעשאו שליח ולא הוצרך בגמרא לתת טעם זה אלא היכא דשוייה שליח כדכתבו התוס' ועוד למה לא הזכיר שוייה שליח כיון דבגמרא מוכרח לפרש כן והרב ב''י בספר כ''מ הוקשה לו בפ''ד מהלכות תרומות שלא הזכיר שם רבינו דשווייה שליח וכתב שסמך על סוגיא דהכא ועם מ''ש שם מתורץ הכל יע''ש: ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז וכו'. אי הך תמרה או אגוז הוי אפילו פחות משוה פרוטה קשה דהוי ס''ס שמא שוה פרוטה במדי או לא ואת''ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אי מקפיד או לא אע''פ שאין הלשון משמע כן ולזה הדעת נוטה:

ט הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ וְחִלְּקָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ [ב] בְּחֶלְקוֹ הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. הטור כתב וז''ל כתב הרמב''ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפ' האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א''ל מאן אחלך וה''מ במוזא אבל כישא מצי א''ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש''י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר''ן יש מי שאומר שאפי' במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי א' מהן שלו ולא נהירא אלא שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא''ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב''ם בפרק ה' עכ''ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגי' הר''ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ''ך כדעת הר''ן. ומ''ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. נ''ל שלמד כן מדאמרי' בפ' איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא:

 לחם משנה  היתה סחורה וכו'. לה''ה היה לו נוסחא בדברי רבינו מוחלפת מדברי הטור דהטור מוסיף בה דברים והרב ב''י כתב דמדברי הר''ן נראה דאית ליה גירסת הטור ולא ידעתי מאין נראה לו כיון דלכל הגירסאות הדין אחד הוא והר''ן לא הזכיר שום גירסא:

י גָּזַל אֶת הָאִשָּׁה אוֹ גָּנַב מִמֶּנָּה אוֹ [ג] חֲמָסָהּ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגֵּזֶל וּבַגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ. אִם קָדַם בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה כְּשֶׁנָּתַן לָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  גזל את האשה וכו'. זה מבואר בגמרא ובהלכות פרקא קמא ובהאיש מקדש. ודע שאם אחר שהחזיר לה גזלתה א''ל הרי את מקודשת לי בה אפילו אמרה הן אינה מקודשת דומה להחזיר לה חוב המבואר למטה וכן השוו אותם בגמרא בפירוש. ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורת השבה אחר שבא לידה והוא שלה במה תתקדש לו:

יא וְכֵן אִם נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי פִּקָּדוֹן זֶה וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ. אִם אָמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁנְּטָלַתּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְשָׁתְקָה אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁכָּל שְׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה הֵן אַחַר שֶׁנָּטְלָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  וכן אם נתן לה פקדון וכו'. פירקא קמא (דף י"ב) ובהלכות:

יב הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה. אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר הֵן. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר שֶׁנָּטְלָה הַחוֹב שֶׁלָּהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ אֲפִלּוּ אָמְרָה הֵן אֵינָהּ מְ דֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ מִמֶּנּוּ כְּלוּם אֶלָּא שֶׁלָּהּ נָטְלָה וּכְבָר נִפְרַע חוֹבוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנָּטְלָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וּלְתָבְעוֹ בַּחוֹב פַּעַם אַחֶרֶת:

 מגיד משנה  החזיר לה חוב וכו'. ברייתא שם (י"ג) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר וא''ל התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ופירשוה בגמרא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא והעמידוה בגמרא דוקא בדלא שדיך. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש חזר ואמר לה שלא חזר בו מן הפרעון אלא שדעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת וחזר דקתני חזר לדבר עמה וכ''נ מדברי בעל הלכות ז''ל. וכתב הרשב''א ולפי פירוש זה אפשר שאם חזר וא''ל לא לפרעון אלא לשם קידושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפילו לא שידך וצריך תלמוד עכ''ל. ומ''מ בשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע''פ שלא שידך ואע''פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת אלו דבריו ז''ל: ואם א''ל אחר וכו'. זהו מ''ש בברייתא לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת. ודע שאין חילוק בזה בין שידך ללא שידך שכיון שבא לידה בתורת פרעון במה תתקדש אחרי כן וכן מתבאר בדברי רבינו ופשוט הוא:

 לחם משנה  החזיר לה חוב וכו'. לפי מה שכתב ה''ה בשם הרשב''א דבעינן שיזכיר לה גבי חוב כנסי חוב זה שאני חייב ליכי דהזכיר מתחלה שנתנו בתורת חוב א''כ קשה איך אמרו בקידושין (דף י"ג) ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך כו' דתניא וכו' הא ליכא ראיה כלל דברייתא דקאמרה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאינה מקודשת משום דלא קידשה במנה סתם אלא נתנו לה בתורת החוב מתחלה אבל התם גבי חטף מקודשת משום דקידשה סתם וכן לפי מה שנסתפק לפי פירוש רבינו דהיכא דלא אמר לה שתתקדש ותתפרע בו אלא שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קידושין דאפשר דמקודשת קשה הך קושיא דנימא דההיא דחטף הוא דאמר לה בפירוש שאינו רוצה בתורת חזרת הגזל אלא בתורת קידושין מיהו הא לא הוי קושיא כ''כ דהוי אוקימתא ובלאו הכי היה יכול לתרץ דהתם גבי חטף איירי דקאמרה אין אלא דמשמע ליה דקידשה היינו כדרך כל הקידושין ע''ד הסתם אבל קושיא ראשונה קשה טובא. ונראה לתרץ לתרי קושיי דגבי גזל אע''ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קבלה בחזרת הגזל שלה דע''כ לא אמרינן דלאו כל כמינה לומר בתורת חוב קבלתי אלא גבי חוב דאפשר שהיא סבורה שיפרע לה החוב אח''כ אבל גזלן כיון דהוא גזלן וגברא אלמא וחטף מידה כשבא לידה ודאי לא קבלה אלא לדעת חזרת הגזל ואפילו שיאמר לה לא בתורת גזל אני נותנו לך לא מהני דאנן סהדי דבתורת חזרת הגזל קבלה כדכתיבנא. ולקושיא ראשונה מרווח יותר תירוץ זה:

יג הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֲפִלּוּ הָיְתָה בִּשְׁטָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּדִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר קַיָּם לֵהָנוֹת בּוֹ מֵעַתָּה שֶׁכְּבָר הוֹצִיאָה אוֹתוֹ דִּינָר וְעָבְרָה הֲנָאָתוֹ:

 מגיד משנה  המקדש במלוה וכו'. פ''ק (דף ו') ובפרק האיש מקדש (דף מ"ז) מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת ושם מתבאר שאפילו בשטר אינה מקודשת ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקידושין ויש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דה''ל כמקדש במלוה ופרוטה וכן נזכר בגמרא (שם מ"ח) באוקימתא אחת שעשו שם על ברייתא אחת וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. ורבינו לא הזכיר חזרת השטר וגם בהלכות לא נזכר כלל ואפשר שאף הוא ז''ל יודה בזה אלא שא''כ היה דעתו כשהזכיר דין דמשכון היה לו להזכיר זה:

 לחם משנה  המקדש במלוה וכו'. הטור כתב באה''ע בסימן כ''ח ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב''ם ז''ל שאינה מקודשת וכו' כיון דלא אדכרא בעידן קידושין סתמא לקידושין כו' אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה וכו' נראה שהבין בדברי רבינו דמ''ש כאן הוא שלא קידש בשטר אלא בדינר וזה מובן מפשט לשונו שכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך ומש''ה משמע ליה דאיירי אפילו החזיר לה השטר אבל כשאמר התקדשי בשטר חוב ודאי מודה הרמב''ם דמקודשת דהיינו סברת חכמים לפי מ''ד מעיקרא בפרק האיש מקדש כדאמרינן לימא כתנאי ולזה נתכוון ה''ה במ''ש וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת ואע''פ שאינה אוקימתא אלא לימא כתנאי מ''מ כיון דמאי דאתמר בגמרא הוו דחיות לדחות ולימא משמע ליה לה''ה לומר דזה אוקימתא וכן נזכר בדברי הר''ן ומשום הך משמע ליה לטור דכ''ע מודו בהכי. ומה שהקשה ה''ה דכשהזכיר [שטר] דין המשכון היה לו להזכיר זה אינה קושיא לדברי ה''ה דשאני התם דקדשה במלוה בפירוש ודכוותיה בשטר לא מהני כדכתיבנא. אלא דוקא כשאמר לה התקדשי בשטר חוב זה אבל מדברי ה''ה נראה דרוח אחרת עמו בדברי רבינו דלא שני ליה בין אמר התקדשי בשטר חוב להיכא דאמר התקדשי לי בדינר סתמא דאי הוה שני ליה בין הא להא כדעת הטור מאי מייתי מאוקימתא דגמרא הא רבינו לא איירי אלא כשאמר לה התקדשי לי בדינר ולא אמר לה התקדשי בשטר ובהא ודאי לא מהני אבל כשאמר לה בשטר חוב מהני ושמין את השטר ומה שהקשה דלמה לא הזכיר רבינו כשהזכיר דין המשכון אינה קושיא כדכתיבנא אלא ודאי דלא שני ליה בין הא להא, וע''כ יש לתמוה על הרב ב''י ז''ל שבסימן כ''ח הביא על דברי הטור דברי ה''ה כאילו הם שוים ולא שת לבו לחלק ביניהם: (מהדורא ג' מצאנו בזה הלשון) כתב ה''ה ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר וכו' נראה כוונת הרב דאע''פ דקידשה בשטר מ''מ אם יש בנייר ש''פ מקודשת וקשה דאיך כתב הרב שאפשר שרבינו יודה בזה שהרי הוא כתב בפרק ג' שלא לדעתה או שלא לשמה אינה מקודשת דאי ס''ל הכי ה''ל מקודשת מחמת הנייר ואע''פ שלא יהיה בנייר ש''פ מקודשת מספק חיישינן שמא ש''פ במדי. וראיה לדבר הרמ''ה דס''ל הכי כמבואר באה''ע דכתב כן כתבו שלא לשמה כמ''ש. ויש לתרץ דשאני הכא דכיון דקידשה בתורת כסף אמרינן נמי דדעתה מה ששוה בתורת כסף אבל התם דלא קידשה בתורת כסף אלא בשטר לא אמרינן דעתה אנייר דהוי קידושי כסף ופסק שם דלא כחכמים לפי האוקימתא דאי בעית אימא וכו' וק''ל:

יד הָיָה לוֹ אֶצְלָהּ מִלְוֶה עַל [ד] הַמַּשְׁכּוֹן וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ הַמִּלְוֶה וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית בַּמַּשְׁכּוֹן מֵעַתָּה וַהֲרֵי הִגִּיעַ הֲנָאָה לְיָדָהּ:

 מגיד משנה  היה לו אצלה מלוה וכו'. פירקא קמא (דף י"ט) אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה ופי' במלוה שלה הוא מקדשה ומחזיר לה המשכון ויש שהיו סוברים לומר אפילו אינו מחזיר לה המשכון בשעת קידושין היא מקודשת ודעת רבינו עיקר וכן הסכים הרשב''א ז''ל וכ''נ מדברי הרמב''ן ז''ל דבעינן חזרת המשכון:

 לחם משנה  היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו'. כתב הטור בשם הרמ''ה דוקא דמטא לידיה בתורת משכון, ונפקא ליה מהא דעשה לי שירים ונזמים וכו' דהשוו בגמרא למקדש במלוה ונימא שאני התם דאית ליה משכון ולכך מקודשת אלא כיון דלא נתנה ליה מעיקרא בתורת משכון אינה מקודשת כמו במלוה וכ''כ הר''ן ז''ל בפרק האיש מקדש וכו' ע''ש:

טו * הַמְקַדֵּשׁ בַּהֲנָאַת מִלְוֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָה אוֹתָהּ עַתָּה מָאתַיִם זוּז וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ בְּמִלְוֶה זוֹ שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבְעָהּ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ הֲנָאָה מֵעַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלְוֶה זוֹ עַד סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתַי בַּהֲנָאַת [ה] מִלְוֶה דְּבָרִים שֶׁאֵין רָאוּי לְשָׁמְעָן:

 ההראב"ד   המקדש בהנאת מלוה כו'. כתב הראב''ד ז''ל הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחד והאריך לה בשכר הקידושין מתקדשת וזהו דארוח לה זימנא וכ''ש מה שכתב הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בהנאת מלוה וכו'. שם (דף ו':) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ובגמרא פירשה הנאת מלוה דארווח לה זמנא ובהלכות פירש כגון דמטא זמניה למגבא מינה וארווח לה זמנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא ליך עד זמן פלוני מיקדשת לי ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה ממלוה גופה לא קשיא הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשת בה מלוה גופה ליתא דתתקדיש בה דקי''ל מלוה להוצאה ניתנה ע''כ לשון ההלכות. ויש מי שכתב דלפירוש זה כ''ש אם מחל לה המלוה בעצמה ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז''ל לא ישרו בעיניו דברי ההלכות דא''א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמה וכיון דבשעת הקידושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרווחת זמן ממלוה גופה וכן דעת ר''ח ז''ל ולזה פירש הנאת מלוה שעתה נותן לה מעות בהלואה ומרויח לה זמן שקובע לה לפרעון והרמב''ן והרשב''א ז''ל מסכימין לדעת ההלכות וראוי לחוש לדבריהם ובכלל דברי יתבארו דברי ההשגות:

 לחם משנה  המקדש בהנאת מלוה וכו'. התוס' הקשו על פירוש רש''י ז''ל (דף ו': בד"ה דארווח) דהוי רבית קצוצה כיון שהיה צריך לתת פרוטה לקדש לאשה והך קושיא אינה כ''כ לדעת רש''י ז''ל דכיון דלא היה בשעת הלואה אינו רבית קצוצה כמ''ש הרמב''ם בפ''ז מהלכות מלוה הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזור לך חובך הרי זה אבק רבית וכו' לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה. אבל לפי דעת רבינו דהך הוי בשעת הלואה קשה ליה קושיית התוס' דכיון דהיה צריך לתת פרוטה לאשה רבית קצוצה הוי אלא שי''ל דאין זו כל כך הנאה לקדש אשה כמו דירת חצר כשלוקח רבית גמור אבל כשנושא אשה הנה נתחייב לה בעשרה דברים כדכתב רבינו בהלכות אישות ואינו כ''כ הנאה ולכך הוי הערמת רבית. והראב''ד ז''ל שהקשה לו שם וכתב וקידושין יוכיחו לא מפני שהוא סובר דהקידושין הוי רבית קצוצה דבהדיא אמרו בגמרא דאינו אלא הערמת רבית אלא מוכיח מהתם דהוי בשעת מתן מעות דאי לא לא הוה מקדש דבעינן נתינת מעות לידה בשעת הקידושין ומ''מ לא הוי רבית גמור דקידושין משום דמה שנושא אשה אינו הנאה גמורה כדכתיבנא. והראב''ד ז''ל אזיל שם לטעמיה כמו שפירש כאן בקידושין כמ''ש בהשגות:

טז אָמַר לָהּ הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ וּבַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ הֲרֵי זוֹ [ו] מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ בַּמִּלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ וּבִפְרוּטָה זוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בהאומר (דף ס"ג) ובמקומות אחרים מהמסכתא:

יז הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  היה לו חוב ביד אחרים. זה יצא לרבינו מן האוקימתות שעשו שם על הברייתות (דף מ"ז) דתניא היתה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר''מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת והעמידוה (שם מ"ח) באוקימתא אחרונה בשהקנה לה במעמד שלשתן וקא מיפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי קאמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר ל''ש מלוה ולא שנא פקדון וקי''ל סוף פ''ק דגיטין (דף י"ג) הא דרב לא שנא מלוה ול''ש פקדון הילכך קי''ל כר''מ. ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה לה בכתיבה ומסירה אם היא מקודשת ואפשר שלדעתו אינה מקודשת ויורה זה ממ''ש למטה היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וכו' משמע דוקא משכון אבל בשטר לא ויהיה הטעם לפי שבשטר הוא יכול לחזור ולמחול משא''כ במשכון וכל שיכול למחול לא סמכא דעתה וכדעת חכמים לפי אוקימתא אחת שעשו בגמרא על הברייתא הנזכרת ולפ''ז כשהיא מתקדשת במעמד שלשתן הוא מפני שאינו יכול לחזור ולמחול וכפי הדעת שהזכרתי פ''ו מהלכות מכירה. ויש מחמירין ואומרים שאפילו במלוה בשטר מקודשת ויש מי שכתב שאפילו במעמד שלשתן אינה מקודשת ודבריהם בזה ארוכים וראוי להחמיר בכל זה:

יח קִדְּשָׁהּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בִּשְׁאֵלָה שֶׁהִשְׁאִילָהּ. אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְהַשְּׁאֵלָה פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאֶחָד מֵהֶן קַיָּם בִּרְשׁוּתָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  קידשה בפקדון וכו'. דין הפקדון ברייתא שם והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון:

 לחם משנה  קידשה בפקדון. כתב הרב המגיד דין הפקדון ברייתא והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון. וקשה היכן מצא כן ה''ה ז''ל ולא עוד אלא שכתב שהוא מפרש הא דאמרינן שם בגמרא (דף מ"ז:) במסקנא גבי מחלוקת דרבנן ור' מאיר אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו כלומר דהיכא דכל המלוה קיימת פליגי מר סבר מצי המלוה למיהדר ולתובעה ולכך מקודשת ומר סבר לא מצי ולכך אינה מקודשת. והקשו שם ואלא הא דא''ר הונא השואל וכו' לימא כתנאי וכו'. ותירצו ע''כ ל''פ אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא וכו' וא''כ כיון דבגמרא תלי ענין הקידושין בענין חזרת המלוה לתובעה נימא נמי דדוקא גבי פקדון דיכול לתובעו מקודשת אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל אינו יכול לתובעו כל אותן הימים ששאל לו אינה מקודשת אע''ג דהדרא בעינא כפקדון מ''מ יש חילוק זה וענין הקידושין תלוי בדבר ואיך סתם כאן רבינו שבשאלה מקודשת דמשמע אפילו שקנה השואל החפץ כגון שבקע בו זה ודאי לא ידענא היכן מבואר שכתב ה''ה שהוא מפורש. איברא דאם היינו אומרים דרבינו הוציאו מכח הסברא דכיון דדמיא לפקדון דהדרא בעינא הויא מקודשת אע''פ שאין זה מוכרח כדכתיבנא אבל שיהיה זה מבואר לא ידענא. ויש לתרץ דכיון דבגמרא אמרו דטעמא דמלוה משום דלהוצאה נתנה ובשאלה אמרו שם דהדרא בעינא כפקדון אפ''ה ליה ביה טעמא דמלוה והיינו כמבואר בגמרא ושוה לפקדון:

יט  אָמַר לָהּ הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְדִבֵּר עָלֶיהָ [ז] לַשִּׁלְטוֹן וְהִנִּיחַ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁהַהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ מִדְּבָרָיו הֲרֵי הִיא כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר וכו'. מבואר במשנה (שם ס"ג) ובהלכות:

כ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּמְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ וְעָשָׂה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת יִזְכֶּה בָּהּ הַפּוֹעֵל מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כָּל זְמַן שֶׁיַּעֲשֶׂה מִקְצָת מִן הַמְּלָאכָה זוֹכֶה בְּמִקְצָת מִן הַשָּׂכָר וְנִמְצָא הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי במלאכה וכו'. גם זה מתבאר שם הדין והטעם:

 לחם משנה  הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך. רבינו אית ליה דאין אומן קונה בשבח כלי וכן כתב בהדיא בפ''י מה' שכירות אבל הטור כתב בשם הרא''ש דאומן קונה בשבח כלי ותימה דבחושן המשפט בהלכות פועלים סימן של''ט כתב דקבלן עובר בבל תלין סתמא בלי שום חולק והיינו ודאי דאין אומן קונה בשבח כלי דאי קונה בהדיא אמרינן בגמרא דאינו עובר. ועוד לדבריו קשיא הרא''ש מדידיה אדידיה דבהדיא כתב שם הרא''ש בפרק המקבל והלכתא כרב ששת והכי אסקה רבה בפרק הגוזל עצים דאין אומן קונה בשבח כלי וכו' והיינו כדברי רבינו והרי''ף ואם כן מה שכתב בפרק האיש מקדש לדחות ראיות הרי''ף הוא משום דלא ס''ל כוותיה וקשיא מדידיה אדידיה אלא ודאי דמ''ש בפרק האיש מקדש הוא שאין ראיותיו מוכרחות אבל מ''מ הדין דין אמת ואע''ג דבפרק המקבל כתב דברי הרי''ף ז''ל וראיותיו לא חשש לדחותם אחר שכבר דחאם במקום אחר. ומכל מקום כיון שהדין דין אמת הביאם שם והתימה על הרב מוהררי''ק ז''ל שהביא דברי הרא''ש באבן העזר ובחשן המשפט על דברי רבינו בסתם בזה הלשון. הרב נתן טעם לדבר מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הא לאו הכי לא וקשה דלמטה כתב האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו' אף על פי שחייב עצמו לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת הכא נמי כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אינה מקודשת ואם כן אפילו שאינה להשכירות אלא לבסוף אין כאן קידושין כלל. ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכי תימא לתרץ זה דמה שאמר כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו הרי מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעמא שהשכירות וכו' הא לאו מילתא היא כלל דבין למ''ד ישנה לשכירות וכו' בין למ''ד אינה לשכירות כולי עלמא מודו כשאומר בשכר שעשיתי דלא הוו קידושין כדאמרו שם בגמרא. ואי משום מאי דאמר מעיקרא בשכר שנעשה הא לא נתן בידה כלום ודמי להתקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו'. וי''ל דאעפ''י שלא נתן בידה כלום כיון שהוא מקדשה עתה לכשיתן לה שתתקדשי לי הויא מקודשת אבל באומר התקדשי לי בדינר והרי זה משכון התם לא הויא מקודשת משום דאמר לה בהא מקודשת מעכשיו שהרי אמר לה והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר וכו' משמע שדעתו לקדשה מעכשיו ונותן לה הדינר להבטחה. וכי תימא תתקדש מיהא כשיתן לה הא אינו כלום כיון דלא נעשתה כוונתו להתקדש מעכשיו אינן קידושין אפילו לאחר זמן:

כא הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ וְנָתַן וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי עַל פִּיךְ הֲרֵי זוֹ [ח] מְקֻדֶּשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָהּ כְּלוּם הֲרֵי נֶהֱנֵית בִּרְצוֹנָהּ שֶׁנַּעֲשָׂה וְנֶהֱנָה פְּלוֹנִי בִּגְלָלָהּ. וְכֵן אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לוֹ וְנָתַן לוֹ וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּרְצוֹנֵךְ הֲרֵי זוֹ [ט] מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האשה שאמרה וכו'. פרק קמא (שם ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ופירש רבינו שהוא אמר לה הרי את מקודשת לי וכן כתב הרשב''א ז''ל והכרח הוא דאם לא אמר הוא לא עדיף כשנותן לאחר על פיה משאם נתן לידה ואמרה היא שמבואר פרק שלישי שאינן אלא קידושי ספק: וכן אם אמרה לו וכו'. גם זה שם תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת ויש מי שפירשה בשאותו פלוני מינה שליח את זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפילו הודיעו לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא היה יודע בהן אינה מקודשת אלו דבריהם. והרשב''א ז''ל תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, עוד כתב ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גוונא קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב בדוקא וצ''ע עכ''ל. ודברי תימה הן אצלי דהא על כרחך אם נפרשה שזהו שליח ודאי הוא אמר התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונך שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר פ''ג היכא שנתן הוא ואמרה היא שאינו אלא קידושי ספק כ''ש בכי האי גוונא אלא ודאי בשאמר לה השליח הוא וא''כ יפה פירש רבינו שאין כאן צורך לשליח וזהו שלא נזכר בגמרא שאותו פלוני אמר לה כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שם שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושיא שהקשה הוא ז''ל דלכאורה משמע דכה''ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת. אני אומר לדבריו א''כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכי האי גוונא מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימה אלא ודאי יש חילוק בין זו לההיא דבעינן אדם חשוב דהתם היא אומרת הילך וכו' זה מתנה משלה והיא חסרה ממון ולפיכך בעינן חשוב בדוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסרה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כנ''ל:

 לחם משנה  האשה שאמרה תן דינר לפלוני וכו'. מה שהקשה הרב המגיד על דברי הרשב''א דא''כ יפה כח שליח מהמשלח, י''ל דיפה ויפה כיון שהוא נותן המעות הוא מקדש אותה במעות שהוא נותן לה ולכך יפה כחו בהא ממשלחו ודוק:

כב אָמַר לָהּ הֵילָךְ דִּינָר זֶה בְּמַתָּנָה וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ הַבָּאָה לִיךְ בִּגְלָלִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ הַמְקַדֵּשׁ כְּלוּם. אָמְרָה לוֹ הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנַת עַצְמָהּ לוֹ:

 מגיד משנה  אמר לה הילך דינר זה וכו'. מימרא שם (דף ז') ופירשוה קצת מפרשים בשזה השליח של אותו פלוני כמו שפירשו בזה של מעלה וכבר הוכחתי בסמוך דעת רבינו: אמרה לו הילך דינר זה מתנה וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ופירשה רבינו בשאמר לה הוא וכן כתב הרשב''א ז''ל והכרח הוא כמו שכתבתי למעלה בדין האשה שאמרה תן דינר לפלוני ואתקדש אני לך:

כג הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר וַהֲרֵי זֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדֵךְ עַד שֶׁאֶתֵּן הַדִּינָר [י] אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ. לְפִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדִּינָר לְיָדָהּ וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לֶהֱיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. הָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'. שם (דף ח') מימרא. וכתב הרשב''א ז''ל ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת עכ''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל: היה בידו משכון וכו'. שם ברייתא ופירשוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב''ן במס' שבועות:

 לחם משנה  לפי שב''ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון. כתב הרב המגיד דבכל ענין מיירי בין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. והטור כתב כן בשם רבינו, והרב ב''י ז''ל תמה עליו דאין הכרח מדברי רבינו ואע''פ שמכאן אין הכרח מכל מקום הדין הוא מוכרח ממה שכתב בהלכות שכירות דפירש דבין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו הוי ש''ש וטעמא משום דאית להו להר''י והרמב''ם בהא דרבי יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא והא דאמרו בגמרא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו בדרך דחייה איתמר. וכן כתב הר''ן בפרק כל הנשבעים לדעתם ע''ש. אבל על דברי הטור יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא''ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת משמע דאית ליה דרבי יצחק לא איירי בשעת הלואה ובריש הלכות מלוה על המשכון כתב דלא שנא בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה משמע דסבירא ליה דלכולי עלמא הא דר' יצחק בכל גווני הוא. וכן הזכיר שם בשם אביו דאין לחלק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א''א ז''ל וא''כ קשו דברי אביו מדידיה אדידיה וכבר הוזכר קצת מזה בדברי הרב ב''י ז''ל שם וצ''ע:

כד הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירִיהוּ לִי אֵינָהּ [כ] מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין הֶחֱזִירָה בֵּין לֹא הֶחֱזִירָה. שֶׁאִם לֹא הֶחֱזִירַתּוּ לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם הֶחֱזִירַתּוּ הֲרֵי לֹא נֶהֱנֵית וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מימרא שם (דף ו'):

כה נָתַן לָהּ אֲגֻדָּה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוֹ וְקִבְּלָה אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא אֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְאָמַר תִּתְקַדֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה זוּזִים הַמֻּחְבָּאִים בְּתוֹךְ הָאֲגֻדָּה. אִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. [ל] וְאִם שָׁתְקָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמָעוֹת אֵלּוּ שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם וְתִהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק מִפְּנֵי הָאֲגֻדָּה שֶׁמָּא שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

 מגיד משנה  נתן לה אגודה של הדס וכו'. שם (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בציפיתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדש בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא רבא ראייה לדבריו מברייתא אחת שהיא בדין פקדון ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה ורב אחא הקשה על רב הונא ואמרו בגמרא שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא כהאי גוונא מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה, ודעת רבינו דכיון דשלח לה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אלמא דלא חיישינן ליה חדא דרבא לא חשש ורב אחא הקשה על רב הונא ורבינא לא הוה חייש לה אנן למאי ניחוש ואף על גב דשלח להו רבינא אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דהוה חייש בעיקר דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש זהו דעתו ז''ל. כתב הרשב''א ז''ל וטעמא דמסתבר הוא. ומה שכתב רבינו ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה הוא מפני הדין הנזכר פרק רביעי בקדש באוכל או בכלי שהוא פחות משוה פרוטה שהיא מקודשת בספק. ויש חולקין ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בארבעה זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לי עיקר להחמיר:

 לחם משנה  נתן לה אגודה של הדס וכו' ואם שתקה אינה מקודשת וכו'. וא''ת לפי מה שכתב הרב המגיד לעיל שאפשר שרבינו יודה שקידש במלוה והחזיר לה השטר שמקודשת מחמת השטר אלא שאם כן היה דעתו וכו' דמשמע דמסופק בדבר לצד האחד שאינה מקודשת א''כ אמאי מקודשת כאן מחמת האגודה כיון שהוא אמר תתקדש בארבעה זוזים שבה. וי''ל דמכל מקום כיון דמתחלה כוונתו היתה לקדש באגודה עצמה אלא מפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר תקדש בארבעה זוזים שבה וגם בזה ניחא קושיא אחריתא דאמאי אמרינן הכא דמקודשת מחמת האגודה ולקמן גבי הרי את מקודשת לי בכוס זה אמרינן דאם הוא של שמן הרי זו מקודשת מאי שנא מאגודה דאמר תיקדש בארבעה זוזים שבה מקודשת מחמת האגודה אף על גב דלא קדשה בה אלא בארבעה זוזים אלא שמתחלה כוונתו לקדשה באגודה עצמה ומפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר כן ואם כן אם אית בה שוה פרוטה מקודשת אבל התם מסתמא דעתו בשמן כדנתן טעם הרב המגיד ז''ל:

כו הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא [מ] מִסָּפֵק שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה תְּמָרָה אַחַת פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי וכו'. משנה פרק האיש מקדש (שם מ"ו). ומ''ש אלא מספק. הוא כפי הדין הנזכר בפ''ד וכמו שכתבתי בסמוך:

 כסף משנה  האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בגמרא מוקי לה כרבי שמעון ורבינו בפרק ז' מהלכות שבועות ובפרק ד' מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא''כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה:

 לחם משנה  האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו. בגמ' בפרק האיש מקדש (מ"ו) אמר מאן תנא התקדשי וכו' אמר רבה רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ותימה על רבינו דהוא ז''ל בהל' שבועות פ''ז פסק דלא כר' שמעון שכתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וא''כ הכא אפילו בזו ובזו נמי צריך שיהא האחד מהם שוה פרוטה וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר''י קארו ז''ל בספר כסף משנה והניחה בצריך עיון: שאותם תמרים שאכלה וכו'. מה שיש להקשות על מה שפסק רבינו כאן כתבתי בהל' זכייה ומתנה פ''ו ע''ש:

כז אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּם שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אִם יֵשׁ בָּאַחֲרוֹנָה שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. שֶׁאוֹתָן תְּמָרִים שֶׁאָכְלָה הֲרֵי הֵן כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין אֶלָּא בִּתְמָרָה אַחֲרוֹנָה:

 מגיד משנה  אמר לה התקדשי וכו'. במשנה הנזכרת והספק שכתב רבינו הוא מהטעם הנזכר בסמוך: היתה אוכלת וכו'. משנה שם ואוקימתא דר' אמי בגמ' ומבואר בהלכות. ומ''ש רבינו הוא מן הטעם הנזכר למעלה:

כח אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּאֵלּוּ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּן שְׁוֵה פְּרוּטָה מְ דֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ הִיא אוֹכֶלֶת וּמְ דֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מימרא דרבא שם (דף מ"ז) ותניא כוותיה:

כט הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס [נ] זֶה אִם הָיָה מָלֵא מַיִם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא יַיִן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא שֶׁמֶן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְאִם הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַכּוֹס:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. שם ת''ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל''ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא ע''כ בגמרא. ופי' רבינו ראשונה במיא ב' בחמרא ג' בציהרא פי' ציהרא שמן והטעם לפי שהמים אינן חשובין ובטלין אצל הכלי ודעתו על הכל אבל יין כיון שהוא חשוב קצת יותר מן המים אינו בטל אצל הכלי ולפיכך בו ולא במה שבתוכו בשמן מתוך שהוא דבר חשוב ביותר ואינו עומד לשתיה כיין הרי הוא דבר בפני עצמו לפיכך במה שבתוכו ולא בו ואין לומר בו ולא במה שבתוכו כמו שאמרו ביין מפני שהיין עומד לשתיה ויסתפק ממנו כאחת אבל בשמן אם היה דעתו לקדשה בכלי לא היה נותנו לה מלא שמן שהרי הוא עומד לתשמיש השמן. זהו לדעת רבינו ורש''י ז''ל פי' בדרך אחרת והספק שכתב רבינו הוא ממה שנזכר למעלה:

הלכות אישות - פרק ששי

א הַמְקַדֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם בֵּין בְּקִדּוּשִׁין בֵּין בְּגֵּרוּשִׁין בֵּין בְּמִקָּח בֵּין בְּמִמְכָּר בֵּין בִּשְׁאָר דִּינֵי מָמוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּתְנָאֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים:

ב וְאֵלּוּ הֵן הַד' דְּבָרִים שֶׁל כָּל תְּנַאי. שֶׁיִּהְיֶה [א] כָּפוּל. וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לַלָּאו. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קוֹדֵם [ב] לַמַּעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד וְיִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה מִיָּד וּכְאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל הוֹאִיל וְחָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה:

 מגיד משנה  (א-ב) המקדש על תנאי וכו'. מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא: וכל תנאי שבעולם וכו'. הד' דברים שהזכיר רבינו מפורשים בגמ' במקומות מפוזרות ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת התנאים במשנה פרק האומר (דף ס"א) והביאו בהלכות דעת ר''מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי וכן פסקו כל הפוסקים בגיטין וקידושין מן הדין או מן התקנה כמו שיתבאר בסמוך בפרק זה. ודין תנאי קודם למעשה במשנה בב''מ בסוף פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד) וכל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל ואין שם במשנה מחלוקת ואמרו בגמרא דאתיא כרבי מאיר דיליף מתנאי בני גד ובני ראובן: ודין הן קודם ללאו. מבואר בסוגיא פרק מי שאחזו (גיטין ע"ה) גבי ההיא דאתקין שמואל בגיטא: ואפשר לקיימו. משנה במציעא פרק השוכר (צ"ד) ופסק הלכה שם בגמרא וכן נזכר בגיטין פרק המגרש בברייתא. ויש מי שהקשה על רבינו למה לא כתב ג''כ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו. ויש לומר דההיא סוגיא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי דעביד אוקימתא אחריתא התם זהו דעת רבינו. עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו ע''י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ''ד מהלכות חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע''פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל:

 כסף משנה  (א-ב) וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. כתב ה''ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו ע''י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ''ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול''נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע''י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע''פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע''י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר''י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה''נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א''ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע''י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע''י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע''י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע''מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע''י שליח מהני נמי בביאה וא''כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע''י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע''ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ''פ רבינו סוף פ''ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ''ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך ק''ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא''א לקיימה ע''י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע''י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי:

 לחם משנה  (א-ב) המקדש על תנאי כו' מקודשת. כתב הרב המגיד ויש מי שהקשה על רבינו למה לא מנה גם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"ה) וכו' וי''ל דההיא סוגיא כו'. באמת תירוץ זה אינו מספיק דמהיכן ראה רבינו דרב אשי פליג ארב אדא בענין דינא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה גם דרב אדא נקיט ליה בדרך פשיטות שהקשה לרבא ואמר טעמא משום דמעשה קודם לתנאי וכו' דנראה לו הדבר פשוט דלהא מילתא גמרינן נמי מתנאי בני גד וכו' ואם כן אמאי נאמר דרב אשי פליג לענין הדין. לכך היה נראה לי דטעמו של רבינו כדכתב הרא''ש בסוף פרק יש נוחלין וז''ל אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' ואע''ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג בפרק מי שאחזו על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ע''כ. ולכך רבינו פסק כי הך מימרא דרבא דאתרוג דהוזכרה בהרבה מקומות בגמרא בדרך סתם כנראה שהיא הלכה. ועדיין אין כל זה מספיק דלדעת רבינו דסבר דבמעכשיו אין צריך בדקדוקין של כל התנאים דהן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכו' אם כן הך מימרא דאתרוג לא פליג על הא דרב אדא דנימא דבאתרוג מהני משום דאמר על מנת וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא איכפת לן במעכשיו שיהא התנאי קודם למעשה ולכך הובאה בגמרא בהך הלכה ואם כן אין לו טעם לדחות הא דרב אדא מחמת הא דאתרוג אלא שי''ל דסובר רבינו דהא דאהני מעכשיו היינו היכא דאיכות התנאי שייך ביה אלא שלא הוציאו בלשון נאות או שהקדים המעשה לו אז מועיל מעכשיו כאילו הוציאו בלשון הראוי והנאות ולא הקדים המעשה ומהטעם שכתב רבינו לקמן בסוף הפרק אבל בתנאי דלא מהני משום איכות התנאי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ר''ל דהוי טעמא משום גריעות התנאי ולא גרם דבר האמירה או קדימתו המעשה אז אפילו במעכשיו לא מהני והוי כמו דבר שאי אפשר לקיימו דאפילו במעכשיו לא מהני ואם כן כיון דהא דאתרוג קאמר דמהני משמע דסבירא ליה בכל דוכתא דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דאי לא לא הוה מהני מעכשיו לענין זה כדפרישית אבל הר''ן ז''ל לא כתב כן בפרק מי שאחזו גבי ת''ר ה''ז גיטך וכו' ע''ש. עוד כתב ה''ה עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו וכו' ובכאן לא (כתב גירסת) [נהירא] להרב בעל כ''מ בזה התירוץ ה''ה ואמר דודאי אי רבינו הוה ס''ל הוה מני ליה בהדי אלו הד' תנאים אלא שרבינו פוסק כמ''ד בפרק המדיר (דף ע"ד) המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט כדכתב בסוף פ''ז ולדידיה הוי טעמא דחליצה באומר חלוץ ע''מ שאתן לך מאתים זוז משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה דלא הוצרכו לתרץ בגמרא דטעמא דחליצה הוי משום דא''א לקיים ע''י שליח אלא למ''ד דהמקדש ע''ת ובעל אינה צריכה הימנו גט אבל אנן דלא קי''ל כוותיה לא סבירא לן האי וא''כ טעמו של רבינו בפ''ד מהלכות חליצה ויבום לא הוי כדכתב ה''ה דא''א לקיימו ע''י שליח אלא משום דאחולי אחליה זו היא כוונתו ז''ל עם שהוא האריך יותר. ולכאורה היה נ''ל סעד לסברא זו מההיא דמסקינן בגמרא בפ''ג (דף נ"ג) אמר רבינא דכ''ע יש תנאי בחליצה ויש תימה אי הך מילתא דא''א לקיימו ע''י שליח הוא הכי מוסכם איך פליג רבינא עליה וכמו שהקשו התוספות בפרק המדיר (דף ע"ד) וזה היה נראה שהכריחו לרבינו לומר דמ''ד המקדש ע''ת ובעל צריכה הימנו גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה ולדידיה יש חשש בחליצה כלומר דהיכא דעשה התנאי בגמר החליצה דלא שייך הטעם אחולי אחליה ודאי דמהני תנאי וכמ''ש שם התוספות בפרק המדיר שהקשו למקשה דסבר הטעם משום דאחולי אחליה וכי ס''ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין ותירצו דס''ד שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין או המכר א''כ משמע דהיכא דהוי בשעת הגמר לא שייך לומר אחליה ובכה''ג משכחת לה יש תנאי בחליצה ואתי רבינא בפרק רבן גמליאל כהלכתא דקי''ל דצריכה הימנו גט. ומ''מ אין כל זה נראה בעיני. חדא דאם כן לדעת רבינו אין שום תנאי מועיל לא בשום מכר ולא בשום קנין אלא כשאמר בשעת גמר הקנין וזה לא הוזכר בדברי רבינו לא בהלכות מכירה ולא בשום מקום מהלכות קנין. וע''ק דהמקדש ע''ת ובעל הטעם שצריכה הימנו גט (או בהפך) [הוא מספק] שמא מחל התנאי וכמ''ש רבינו בסוף פ''ז וכן ביאר דבריו שם ה''ה והובאו בדברי כ''מ וא''כ כיון דבקידושין מקודשת מספק בחליצה אמאי אמרינן דודאי מחל נימא שמא מחל ותהא ספק חליצה כמו בקידושין דכיון דכקידושין מדמית לה ליהוי כקידושין אלא ודאי דלאו טעמא משום אחולי ודברי ה''ה בתירוץ הקושיא עיקר:

ג כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר שֶׁהִתְנָה תְּנַאי זֶה נָתַן לָהּ הַדִּינָר. הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת עַל תְּנַאי. וְאִם נָתְנָה לוֹ מָאתַיִם זוּז תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא נָתְנָה לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  כיצד האומר לאשה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך ופשוט הוא:

ד אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְנָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ וְהִשְׁלִים הַתְּנַאי וְאָמַר אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת * הֲרֵי הַתְּנַאי [ג] בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה וְנָתַן בְּיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ הִתְנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 ההראב"ד   הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה. כתב הראב''ד ז''ל לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח''כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר אם תתני דהיינו התנאי עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם אמר לה הרי את מקודשת וכו'. לשון המשנה (מציעא צ"ד) בדין מעשה קודם לתנאי כך הוא וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל ע''כ. ופירוש רבינו בה מבואר שהוא מפרש שיש בו מעשה שהקדים ועשה המעשה בפועל ואח''כ התנה תנאו אבל אם לא עשה המעשה אעפ''י שהקדימו באמירה הרי התנאי קיים וכגון שאמר הרי את מקודשת אם תתני לי מאתים זוז ואם לאו לא תהיי מקודשת ואח''כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים ואע''פ שלא הזכיר רבינו זה בביאור כ''נ ממ''ש כאן מפני שהקדים המעשה ונתן בידה. ובהשגות א''א לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח''כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר אם תתני דהיינו התנאי עכ''ל. וכן פירשו כדבריו בתוס' וכן פירש הרמב''ן והרשב''א ז''ל דרך פשיטות ולדבריהם כל מה שהזכירו בגמרא הרי את מקודשת ע''מ שיהיה כך למאן דלית ליה בגמרא כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי אין הלשון ההוא מדוקדק אלא כשאמר ע''מ שיהיה כך הרי את מקודשת ולדידן דקי''ל דעל מנת כמעכשיו אין צריך בע''מ כל הדקדוקין אלו כמו שיתבאר. אבל באומר אם כגון ה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי ה''ז גיטך זהו דעתם ז''ל וכן כתבו בביאור. ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק לפי דעתם וזה נראה שהכריחו לרבינו לפרש מה שפירש ודין זה צ''ע:

 כסף משנה  (ג-ד) כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז''ל מלשון הרמב''ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א''ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח''כ התנה אע''פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ''ל מ''ש ול''נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא''כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח''כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע''פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ''מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א''ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר''ן צ''ל דהא דתנן ה''ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה''ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב''ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא''כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב''ד והרמ''ך בהגהותיהם עכ''ל:

 לחם משנה  אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מלשון רבינו שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה וכו' משמע דאפילו שהקדים המעשה לתנאי באמירה לאו כלום הוא דטעמא דפסול משום דנתן הדינר הא לא נתן אע''פ שאמר תחלה הרי את מקודשת לי וכו' מהני ומ''מ איכא למשדי בהא נרגא ולומר דהיינו טעמא דהיכא דלא נתן מהני משום דאח''כ אמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת שחזר להזכיר התנאי קודם המעשה אעפ''י שבתחלה הזכיר המעשה תחלה הרי בסוף התנאי הזכירו לבסוף אבל כשלא הזכיר המעשה בסוף כלל אלא בתחלה לא הוו קידושין ולכך כשכתב כיצד הזכיר התנאי תחלה. ואע''פ שאין זה נכון מ''מ כתב ה''ה שזה הדין לא הזכיר רבינו בביאור משום דאיכא למשדי הך נרגא כדפרישית ומ''מ כתב שודאי דעתו של רבינו דאפילו דהקדימו באמירה מהני. עוד כתב ה''ה ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק כו'. וקשה דלדעת רבינו נמי (דאם) ההיא דהרי זה גיטך אם לא באתי אינו מדוקדק שלא הזכיר שם במשנה כפל התנאי ונראה דלא דמי דלרבינו חזר וכפל ולא הזכירו דסמך על מה שאמר במקומות אחרים דצריך כפל אבל לדעת המפרשים קשה דהזכיר הדבר בהפך מה שהוא שהזכיר המעשה קודם ואינו דומה חסרון הענין כמו לומר הדבר בהפך דבחסרון אית לן לומר סמך על מקום אחר משא''כ בדבר הנאמר בהפך. ובהך פירוש דפירש לרבינו בתנאי קודם למעשה איכא לאקשויי מההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"ה) בתרתי חדא דשם אמר מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה [לתנאיה לא הוי גיטא] מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה [אף כל תנאי קודם למעשה] לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי. וקשה דהיכן ראה רבא בברייתא דמעשה קודם לתנאי לפירוש רבינו שאע''פ דמעשה קודם ר''ל ענין המעשה הא בברייתא לא אמרו אלא שאמר התנאי אבל לעולם שעשה המעשה אח''כ מ''מ לשאר המפרשים הרי אמרו שם מעשה קודם לתנאי שהרי הזכירו הרי זה גיטך שהוא המעשה קודם וכ''ת נימא דמתני' הזכיר המעשה קודם שלא בדקדוק כההיא מתני' דה''ז גיטך אם לא באתי דההיא שלא בדקדוק לדעתם לזה י''ל דרבא פריך על אביי דאומר דברייתא הוי בדקדוק ומה שלא הזכיר כפילת התנאי משום דמשמע ליה מתני' בדיוקא היא וא''כ הא הוי מעשה קודם לתנאי דאי אמרת לאו בדיוקא אפילו כענין הכפל נמי לאו דוקא כההיא דה''ז גיטך דלאו דוקא לענין הכפל אלא ודאי דהוי דוקא ולהכי פריך אבל לרבינו קשה כדפרישית. וע''ק מה שהקשו שם (ע"ב) גבי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה והא לפירוש רבינו כל זמן שאינו נותנו לה תנאי קודם למעשה מיקרי וקושיא זו הקשה הר''ן בפרק האומר. ונראה לתרץ לזה דגמרא תריץ מקמי הכי דלא אמר אם מתי יהא גט משום דלא מקדים איניש פורענותא כו' כלומר להזכיר המיתה קודם וחזרו והקשו א''כ לימא לא יהא גט אם לא מתי כלומר אפילו להזכיר המיתה בדרך שלילה לא היה לו להזכיר אלא לומר לא יהא גט וכו' ותירץ בעינן תנאי קודם למעשה פירוש כיון דהך לאו פורענותא הוא רצה שמואל לסדר הלשון כמו סדר הענין וכמו שהענין הוא שהתנאי קודם למעשה רצה ג''כ לסדר הלשון בזה האופן וז''א בעינן תנאי קודם למעשה כלומר דבענין בעינן תנאי קודם למעשה ואם כן רצה שמואל לסדר הלשון מסכים לענין והוא בעיני תירוץ נאות לדעת רבינו אבל לקושיא ראשונה צ''ע. וכבר עלה בדעתי לומר דמשמע ליה לגמרא דמדקאמר ה''ז גיטך משמע שכבר נתנו לה וזה אינו שוה כלל דאין לשון של זה מורה על הנתינה כבר אלא שהוא בידו ומורה אותו באצבעו. ועוד שה''ה כתב שהמשנה של ה''ז גיטך אם לא באתי הוא מדוייק לפי דעת רבינו משמע דאין לשון זה מורה על הנתינה כלל וצ''ע:

ה וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ וְאִם לֹא תִּתְּנִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  וכן אם אמר לה אם תתני וכו'. כבר נתבאר זה ועוד יבאר רבינו למטה מה שחלקו בזה ושם אבאר:

ו וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְאִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל לְפִי שֶׁהִקְדִּים לָאו לְהֵן וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  וכן אם אמר לה אם לא וכו'. כבר נתבאר:

ז וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תַּעֲלִי [ד] לָרָקִיעַ אוֹ תֵּרְדִי לַתְּהוֹם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תַּעֲלִי לָרָקִיעַ וְלֹא תֵּרְדִי לַתְּהוֹם לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם תְּנַאי זֶה וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:

ח הֲרֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה אִם תֹּאכְלִי חֵלֶב וְדָם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת. אִם תֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא יְהֵא גֵּט. וְאַחַר שֶׁהִתְנָה נָתַן הַדִּינָר אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם. וְאִם עָבְרָה וְאָכְלָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לֹא אָכְלָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה הֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל וְשֶׁלֹּא תִּתְקַדֵּשׁ וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ:

 מגיד משנה  הרי שהתנה בדבר שאפשר וכו'. בפרק המגרש (גיטין פ"ד) מחלוקת אביי ורבא ופסק רבינו כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא ושם בגמרא הקשו והא מתנה על כל מה שכתוב בתורה תנאו בטל ותירץ רבינא כי אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כגון שארה כסותה ועונתה דבודאי קא עקר אבל הכא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלת לא תיכול ולא תתגרש ונתבארו דברי רבינו:

ט וּבַמֶּה אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל חוּץ מְדַבֵּר שֶׁבְּמָמוֹן שֶׁתְּנָאוֹ קַיָּם. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אוֹ גֵּרֵשׁ אוֹ נָתַן אוֹ מָכַר עַל תְּנַאי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּתְנָאוֹ שֶׁיְּזַכֶּה עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹּא זִכְּתָה לוֹ תּוֹרָה וּמָנְעָה מִמֶּנּוּ אוֹ יִפְטֹר עַצְמוֹ בִּתְנָאוֹ מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתוֹ בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמְרִין לוֹ תְּנָאֲךָ בָּטֵל וּכְבָר נִתְקַיְּמוּ מַעֲשֶׂיךָ וְאֵין אַתָּה נִפְטָר מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתְךָ בּוֹ הַתּוֹרָה וְלֹא תִּזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  כל המתנה על מה שכתוב וכו'. כבר נתבאר זה:

י כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה עַל תְּנַאי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. שֶׁאוֹמְרִין לוֹ בִּכְסוּת וּשְׁאֵר שֶׁהוּא תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאֲךָ קַיָּם אֲבָל בְּעוֹנָה תְּנָאֲךָ בָּטֵל שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבָה אוֹתְךָ בְּעוֹנָה וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאַתָּה חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וְאֵין בְּיָדְךָ לִפְטֹר עַצְמְךָ בִּתְנָאֲךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ יְפַת תֹּאַר עַל תְּנַאי שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵין לוֹ לְהִתְעַמֵּר בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מָנְעָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה. וְלֹא מִפְּנֵי תְּנָאוֹ יִזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא תְּנָאוֹ בָּטֵל וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  כיצד כגון שקידש אשה וכו'. ברייתא הובאה שם פרק קמא דקידושין (דף י"ט) ובשאר מקומות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וקיימא לן כרבי יהודה: ודין היפת תאר שכתב רבינו. כ''ש הוא שהרי בעונה אינו בא אלא לפטור עצמו שלא יתחייב בה ואעפ''כ תנאו בטל כל שכן זה שבא לזכות במה שאינו רשאי. וזה פשוט:

יא  הִתְנָה עַל הָאִשָּׁה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין אוֹ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין שֶׁתִּבָּעֵל לְאָבִיהָ וּלְאָחִיהָ אוֹ לִבְנָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲלֶה לָרָקִיעַ אוֹ שֶׁתֵּרֵד לַתְּהוֹם וּתְנָאוֹ בָּטֵל שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שֶׁיַּעַבְרוּ אֲחֵרִים וְיָבֹאוּ עַל הָעֶרְוָה וְנִמְצָא שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  התנה על האשה בשעת קידושין או בשעת גירושין וכו'. שם נתבארו אלו החלקים בסוגיא פרק המגרש (גיטין דף פ"ד):

 לחם משנה  התנה על האשה בשעת קידושין וכו' שתבעל לאביה וכו' וכיוצא בו וכו' זה תנאו בטל שאין בידה שיעברו אחרים. כתב הרב המגיד ושיהא דבר שאפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז''ל אם פירוש דבריו באומרו בדוקא ר''ל דנראה לכאורה שפירש דוקא זאת החלוקה היא מוסכמת ולא שאר החלוקות קשה קצת שבתחלה כתב שהחלוקה של תנאי קודם למעשה ג''כ היא מוסכמת מהרמב''ן דפליג על רבינו שכתב אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא וכו' ולא הזכיר מחלוקת כלל. ואולי י''ל דאף על פי שלא הזכירו ראה שום פוסק שקרא ערער ומפני שבטלו דבריו לא הזכירו לכך כתב שזה מוסכם וכו' מה שאין כן בתנאי קודם למעשה ואם היינו מפרשים דמ''ש בדוקא ר''ל שהוא דוקא אפשר לקיימו ולא שיפול ג''כ על א''א לקיימו הוה אתי שפיר מה שהקשיתי אבל הראשון נראה במשמע לשונו:

יב אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּתֵּן לִי פְּלוֹנִי חֲצֵרוֹ אוֹ שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה תְּנָאוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ וְתִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן רַב עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ וְעַד שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן עֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יג שִׂים כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל תְּנָאִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ תָּמִיד. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַנּוֹתֵן גֵּט עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן עַל תְּנַאי תֵּדַע שֶׁהַתְּנַאי יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ אוֹתָן בְּכָל מָקוֹם. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵהֶן אֵין כָּאן תְּנַאי:

 מגיד משנה  שים כל אלו הדברים וכו'. כבר נתבאר:

יד * יֵשׁ מִקְצָת גְּאוֹנִים [ה] אַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ אָדָם לִכְפּל תְּנָאוֹ אֶלָּא בְּגִטִּין וְקִדּוּשִׁין בִּלְבַד אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה שֶׁכְּפִילַת הַתְּנַאי עִם שְׁאָר הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן לָמְדוּ אוֹתָן חֲכָמִים (במדבר לב-כט) 'אִם יַעַבְרוּ בְּנֵי גָּד' וְגוֹ' (במדבר לב-ל) 'וְאִם לֹא יַעַבְרוּ' וּתְנַאי זֶה לֹא הָיָה לֹא בְּגִטִּין וְלֹא בְּקִדּוּשִׁין. וְכָזֶה הוֹרוּ גְּדוֹלֵי הַגְּאוֹנִים [ו] הָרִאשׁוֹנִים וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

 ההראב"ד   יש מקצת גאונים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כבר כתבנו הטעם בספר משפטים בדברי האחרונים עכ''ל:צ''ל בס' קנין עיין מ''מ

 מגיד משנה  יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול וכו'. כן הוא דעת הרב אלפסי ז''ל בתשובה וקצת מן האחרונים סוברין כן והוקשה עליהם והלא עיקר תנאי בני גד ובני ראובן בממון היה והם ז''ל תירצו דר''מ בלחוד הוא דבעי תנאי כפול ויליף לה מתנאי בני גד וראובן ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי קא מצריך תנאי כפול ואנן לא קי''ל כוותיה דרבנן פליגי עליה ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של שכיב מרע המגרש על תנאי שיכפול תנאו כדאיתא פ' מי שאחזו (דף ע"ה) ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוה איכא בי דינא דס''ל כר''מ והוה מתיר אע''פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צורך לכפול התנאי והלכך בגיטין וקידושין אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין אותה לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכים בה להחמיר מדברי חכמים וכ''נ שהוא דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. עוד דקדק הרמב''ן אי בעינן בדיני ממונות הן קודם ללאו ושיהיה תנאי קודם למעשה ושיהיה בדבר שאפשר לקיימו והעלה הוא ז''ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא הרי הוא כדין הכפל בין בממון בין בגיטין בין בקידושין על הדרך הנזכר למעלה. וכ''כ רבינו פ''ג מה' זכייה ומתנה שרבותיו סוברים שאין צריך הן קודם ללאו בתנאי ממון אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא שהרי משנה היא סתומה בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ צ"ד) גבי הלכתא פסיקתא דאע''ג דאתיא אליבא דרבי מאיר כדאיתא בגמ' קי''ל כוותיה בהא וכתב הוא דאע''ג דהוה משמע דאי גמרינן מתנאי ב''ג וב''ר לכל מילי הוה לן למגמר איכא למימר דסוגיא דגמ' מכרעת שאין כל הדברים שוין ולא נתברר הטעם אלו דבריו ז''ל. ושיהיה דבר שאפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז''ל בכל דבר ודעת רבינו שהלכה כר''מ בתנאי כפול ובהן קודם ללאו כמו שהלכה כמותו בתנאי קודם למעשה דכיון דכולן מתנאי בני גד וראובן נלמדו אין למדין ממנו לחצאין וזה דעת הגאונים הראשונים ז''ל ולזה הסכים בעל העיטור. ודע שלדעת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתקונו וכן כתבו בתוס' וזה מוכרח מכמה דינים שנתבארו בדברי רבינו פי''א מה' מכירה ופ''ה מה' זכייה ומתנה. ובהשגות א''א כבר כתבנו הטעם בספר משפטים כדברי האחרונים עד כאן. וטעות סופרים הוא וראוי להיות בספר קנין והוא פ''ג מהלכות זכייה ומתנה. ודע שהטעם שכתב הר''א ז''ל שם אינו מספיק מפני מה צריך תנאי קודם למעשה בממון ואין צריך כפל ולא הן קודם ללאו וגם שם לא הביא ראיה לדבריו:

טו הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז בְּשָׁנָה זוֹ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא אֶתֵּן לִיךְ לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְנָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ בְּנִיסָן וְנָתַן לָהּ הַמָּאתַיִם זוּז שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בֶּאֱלוּל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מֵאֱלוּל. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁל רִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹנוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אוֹ יִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה:

 מגיד משנה  המקדש על תנאי וכו'. בפרק האומר (דף ס') נחלקו באומר ע''מ דרב הונא סבר דלאלתר חלין הקידושין ומקיים תנאיה ואזיל ורב יהודה אמר שאין חלין עד שיתקיים התנאי ונפקא מינה אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר וכן נפקא מינה למה שהזכיר רבינו פרק שמיני מהלכות גירושין. וכתוב בהלכות וקי''ל כרב הונא דקי''ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ע''כ ולא נחלקו אלא בעל מנת אבל באם אפילו רב הונא מודה שאינן חלין עד שיתקיים התנאי וזה מוכרח מן המשניות שבפרק מי שאחזו (גיטין ע"ד) וכל זה מוסכם מכל המפרשים ז''ל ומ''מ אם יש זמן בגט או בשטר המתנה או בשטר המכר יש מי שסובר דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו והו''ל כאומר מהיום או מעכשיו ובפרק ח' מהלכות גירושין אאריך בזה:

 כסף משנה  המקדש ע''ת כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. . ומ''ש וכן הדין בגיטין. יתבאר בפ''ו מהל' גירושין. ומ''ש ובממונות. כתב הר''ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה ע''פ דאילו בשטר אע''פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי''ל כוותיה בממונא עכ''ל:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי וְלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו בְּדִינָר זֶה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה תְּנָאוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹן:

 מגיד משנה  בד''א בשהיה שם תנאי וכו'. כבר נתבאר זה בע''מ וכ''ש במעכשיו:

יז כָּל הָאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו לֹא יִצְטָרֵךְ לִכְפּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים הַתְּנַאי עַל הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ הֲרֵי זֶה כְּמַפְלִיג בִּדְבָרִים וְאֵין שָׁם תְּנַאי. וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר [ז] מֵעַכְשָׁו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל הַתְּנַאי וְלֹא לְהַקְדִּימוֹ לַמַּעֲשֶׂה:

 מגיד משנה  כל האומר מעכשיו וכו'. זה דעת כל הגאונים ז''ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוספות חלוקים בזה והרמב''ן והרשב''א ז''ל הניחו דבר זה בצ''ע וקבלת הגאונים תורה והיא תכריע: אבל צריך להתנות וכו'. זה מבואר בברייתא פ' המגרש (דף פ"ד) ה''ז גיטיך על מנת שתעלי לרקיע רבי יהודה בן תימא אומר ה''ז גט וא''ר נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה אלמא אפילו בע''מ אין התנאי כלום אם הוא דבר שא''א לקיימו וזה מבואר: וכל האומר על מנת וכו'. כבר הזכרתי זה למעלה:

 לחם משנה  כל האומר מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד זה דעת כל הגאונים ז''ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כו' קשה טובא דמה הכרח הוא זה הא המשניות דהרי זה גיטך אם לא באתי הם ג''כ שלא בדקדוק לכל המפרשים שהזכיר דמעשה קודם ואפילו לדעת רבינו שלא בדקדוק לענין הכפל דלא הזכיר הכפל וא''כ נימא דאין הפרש בין [אם] לעל מנת כיון שבכולן לא הזכיר. וי''ל דשאני התם דליכא למטעי דודאי כיון דהוי תנאי דגם צריך כפל אבל הכא דאיכא למטעי משום דהוי כמעכשיו היה לו לתנא לפרש כפל. ועוד קשה לדעת רבינו דמפרש תנאי קודם למעשה ר''ל קדימה בענין א''כ היכן ראה בעל מנת שלא יהיה צריך תנאי קודם למעשה דהא לענין זה בדקדוק באו אותן המשניות דעל מנת כמ''ש ה''ה ז''ל לדעת רבינו דבאו בדקדוק המשניות לענין זה בתנאי קודם למעשה ואפילו תאמר דלענין הכפל לא באו בדקדוק לענין זה באו. וי''ל דכיון דלענין הכפל למדנו דמעכשיו דא''צ ה''ה בתנאי קודם למעשה דזיל בתר טעמא דהטעם דא''צ בתנאי כל כך חוזק כיון שכל המעשה חל מעכשיו וה''ה נמי הכא גבי תנאי קודם למעשה דאיכא הך טעמא והר''ן בפירוש ההלכות הקשה על סברא הזאת בהא לר' יוחנן דאמר כמעכשיו מכל מקום צריך שיוכל לקיימו ע''י שליח. ויש לתרץ דכיון דאין זה דבר שייך בחולשת התנאי אפילו שיהיה כמעכשיו אין טעם לומר דבמעכשיו לא יהיה צריך הא דיוכל לקיימו ע''י שליח והבן זה בדקדוק. ועוד קשה לדעתם ל''ל לשמואל לתקוני בגיטא כל הני לתקון הרי זה גיטך על מנת שאמות ואין כאן אתחולי בפורענותא וא''צ כאן שום דקדוק מהתנאים בשלמא לשאר המפרשים הא דשמואל בדמעכשיו היא וכמו שכתב ה''ה בפרק שמיני מהלכות גירושין ומ''מ בעינן כל דקדוקי התנאים אבל לרבינו קשה. ונראה לתרץ לזה דמ''מ לשון הרי זה גיטך אתחולי בפורענותא הוא דכיון דהוא אינו רוצה שיתקיים הגט אלא עם המיתה א''כ בהזכירו קיום הגט מזכיר המיתה לכך מזכיר אם לא מתי וכו': אבל צריך להתנות וכו'. כתב ה''ה זה מבואר בברייתא וקשה קצת דבגמרא גופיה תיקשי ל''ל לאוקומי הא דאפשר לקיימו דלא כחכמים נימא דמתניתין איירי בתנאי דאם דומיא דרישא דקאמר כל שיש מעשה בתחלתה דאיירי בתנאי דאם דבמעכשיו א''צ תנאי קודם למעשה ורבנן דקאמרי דא''צ אפשר לקיימו היינו בע''מ דהוי כמעכשיו דא''צ שום דבר כיון דהוי מעכשיו אבל במתניתין דהוי תנאי דאם מודו רבנן. וי''ל דלא מסתברא ליה לגמרא לחלק בהא דאי אפשר לקיימו בין מעכשיו לאם הסברא הוא דהיכא דאי אפשר לקיימו לא מהני שום תנאי:

יח כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי חָצֵר זוֹ נְתוּנָה לִיךְ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי תְּנָאוֹ קַיָּם [ח] וְנִתְקַדְּשָׁה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה וְזָכְתָה זוֹ בֶּחָצֵר וְהֵם יִתְּנוּ הַמָּאתַיִם זוּז. וְאִם לֹא נָתְנוּ לֹא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְגֹרֶשֶׁת וְלֹא תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה לַתְּנַאי וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה זוֹ בֶּחָצֵר וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר וְתִתְקַדֵּשׁ זוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נַעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל:

 מגיד משנה  כיצד האומר לאשה וכו'. ביאור רבינו בציור הענין ונראה מדבריו שהטעם שבמעכשיו ובעל מנת אינו צריך לדברים אלו הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חזוק יותר וכיוצא בזה הטעם כתב הר''א ז''ל בפירושיו לדעת הגאונים ז''ל:

הלכות אישות - פרק שביעי

א הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי * עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי. רָצָה הָאָב מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא רָצָה אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. * עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי. שָׁמַע וּמִחָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא מִחָה אוֹ שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב מְלַמְּדִין הָאָב שֶׁיֹּאמַר אֵינִי רוֹצֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ קִדּוּשִׁין וְלֹא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם:

 ההראב"ד   על מנת שירצה אבי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר''ל דעל מנת שירצה אבי עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי (אלא עד דאמר בפירוש מסתמא) עד שישתוק משמע הילכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא ע''מ שירצה אבא שלא ימחה משמע עכ''ל: על מנת שלא ימחה וכו'. כתב הראב''ד אם לא מיחה היינו שתק א''כ מה בין שישתוק לשלא ימחה עכ''ל: מת הבן וכו'. כתב הראב''ד ואפילו שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שאין לו זמן למחאה אא''כ נתן לו זמן שלא ימחה בתוך כך וכך:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. דין זה במשנה וגמרא בקידושין פרק האומר (דף ס"ג) ודעת רבינו שהאומר ע''מ שירצה פלוני ר''ל ע''מ שיאמר הן בברור והאומר ע''מ שלא ימחה ר''ל ע''מ שישתוק ואם שתק ואין צ''ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי ואם אמר ע''מ שישתוק הרי הוא כאומר ע''מ שלא ימחה. ואע''פ שאין דין האומר ע''מ שישתוק נזכר בביאור בדברי רבינו פשוט הוא לפי שיטתו שהאומר ע''מ שישתוק ר''ל שלא ימחה. ומ''מ יש חילוק בין האומר ע''מ שישתוק לאומר ע''מ שלא ימחה כגון ששתק בשעת שמיעה ואח''כ מיחה ויתבאר זה למטה. ובהשגות א''א לא הסכים יפה כו' ולא הכריע הרב ז''ל אי זה משתי הלשונות הוא הלכה אם שנאמר דע''מ שירצה ר''ל שישתוק או שר''ל שלא ימחה והרמב''ן ז''ל אף הוא מפרש השמועה כפי' הר''א ז''ל ופסק כתירוצא בתרא דע''מ שירצה שלא ימחה קאמר וכבר פירש הרשב''א השמועה כדעת רבינו דע''מ שירצה שיאמר הן הוא וכן הוא מוכרח מן התוספתא כמ''ש ודקדוק הלשון כך הוא דע''מ שירצה ר''ל שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו ויאמר הן וכן עיקר. ודע שכל התנאין שלא נקבע להן זמן סתמן לעולם וכן מתבאר בדברי רבינו פ''ח מהלכות גירושין לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה ע''מ שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי והאומר ע''מ שירצה פלוני שהוא לדעת רבינו כאומר ע''מ שיאמר הן הרי זמנו לעולם. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהאומר ע''מ שיאמר הן אפילו אמר בתחילה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבינו והרשב''א ז''ל באומר ע''מ שירצה וכן שנינו בתוספתא ע''מ שירצה אבא אע''פ שאומר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה ופי' ספק מקודשת קאמר ולעולם אינה יוצאה מידי ספק קידושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי והאומר על מנת שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אע''פ שחזר ומיחה ואם מיחה בשעת שמיעה אפילו חזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה יתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קידושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם לפיכך כל שהוא במעשה כמו ע''מ שיאמר הן או ע''מ שירצה לפי שיטת רבינו כל זמן שאומר הן נתקיים התנאי וכיון שאומר הן פעם אחת נתקיים התנאי וכן באומר ע''מ שישתוק כיון ששתק פעם אחת נתקיים התנאי שהרי שתק והתנאי זה תלוי בדבר שהוא במעשה שכל האומר ע''מ שיהיה כן כיון שהיה פעם אחת נתקיים התנאי והאומר ע''מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל וה''ז כאומר לאשה ה''ז גיטיך ע''מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין אפילו פעם אחת לעולם כנזכר בהלכות גירושין וכל זה במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא. כך העלו דינין אלו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ואין ביניהם מחלוקת אלא באומר ע''מ שירצה שהרמב''ן סובר שהוא כאומר ע''מ שלא ימחה והרשב''א סובר כדעת רבינו שהוא כאומר ע''מ שיאמר הן וכן עיקר. ודע שיש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות במתנה בהן וכן לכל מקום מעניני התנאים וכ''כ ז''ל:

 כסף משנה  האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר''ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ''ש לא מיחה או שמת ה''ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב''ד השיגו במ''ש מת הבן ואח''כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ''ל. ול''נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון שבעל מנת שישתוק ע''כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירשו רש''י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל''כ ה''ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאי לא כן לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה''ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב''ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא''ת א''כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י''ל דכשאמר ע''מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע''מ שלא ימחה אע''פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע''מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. מה שהקשה הר''ן על רבינו אינו מתורץ מדברי ה''ה ז''ל והרב ב''י באה''ע סימן ל''ח תירץ דברי רבינו וכתב שם שלדעתו ע''מ שלא ימחה צריך שלא ימחה בשעת שמיעה, אבל יש הפרש בין לשון זה לע''מ שישתוק דבע''מ שישתוק אם שתק מיד נתקיים התנאי אבל בע''מ שלא ימחה אע''פ ששתק מיד אם מיחה תוך כדי דיבור או בזמן שעסוקים באותו ענין אינה מקודשת ויש הכרח לפירוש זה ויתורצו שני קושיות שהקשה הר''ן על פירוש המפרשים. חדא דאם לאו אינה מקודשת משמע דהוי אינה מקודשת כלל ולמפרשים הוי ספק. שניה דבגמרא (דף ס"ג) לא מקשה למאי דקאמר דשירצה הוי אין אלא ממציעתא ואמאי לא מקשה מסיפא דקאמר מלמדין אותו שיאמר איני רוצה דאפילו שיאמר איני רוצה מאי הוי למחר יאמר אין. והר''ן תי' בפירוש ההלכות קושיות אלו למפרשים ולדברי רבינו אתי שפיר כפי מה שפירש הרב ב''י ז''ל. אלא שיש לתמוה עליו לכאורה דא''כ אמאי לא אוקמו בגמרא כולה מתניתין בע''מ שלא ימחה ורישא נפרש הכי רצה האב כלומר שלא מיחה תוך כדי דבור או בזמן שעסוקים באותו ענין מקודשת לא רצה שמיחה האב אינה מקודשת. ויש לתרץ לדעתו דלא משמע ליה לגמרא לומר דלשון ע''מ שירצה הוא ע''מ שלא ימחה דבשלמא על מנת שיאמר אין או ע''מ שישתוק שהוא בלשון קיום מעשה משמע אבל ע''מ שלא ימחה שהוא בלשון שב ואל תעשה לא משמע ולהכי כשהעמידו בגמרא שלא ימחה לא רצו להעמיד כן ברישא דקאמר ע''מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא וכי תירצו בגמרא ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום מפרש הפירוש הרמב''ן ז''ל שאינו רוצה לומר שלשון ע''מ שירצה משמע הכי אלא מתניתין לא נקט לשון המדבר אלא הכוונה ובתירוץ הראשון לא רצו לומר דע''מ שירצה דמתניתין ר''ל הכוונה לכך העמידו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. עוד יש לדקדק לדעת רבינו דפירש דבע''מ שירצה שר''ל שיאמר אין פעם אחת שיאמר אין הויא מקודשת ולעולם עומדת בספק א''כ כשהקשו בגמרא דע''מ שלא ימחה א''א לאוקומי רישא משום דהיכי קאמר רצה האב מקודשת דהא יש למחות לעולם א''כ כשנאמר דפירוש ע''מ שירצה ע''מ שיאמר אין תיקשי סיפא אמאי קאמר אינה מקודשת הא בספק היא דדילמא יאמר אין. וי''ל דמצינן לתרוציה מאי אינה מקודשת ר''ל קידושין ודאים אבל לעולם דמקודשת קידושי ספק. אבל כדאמרינן דפירוש ע''מ שירצה ר''ל שלא ימחה דקשיא לן רישא דקאמר מקודשת לא אפשר לתרץ מאי מקודשת קידושי ספק דמקודשת משמע קידושי ודאי לכך קאמר בגמרא דא''א לאוקומי בע''מ שלא ימחה. ולתרץ קושיית הר''ן כתבתי במקום אחר: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שירצה אבי וכו'. דעת רבינו בעל מנת שירצה אבא הוי כמו ע''מ שיאמר הן וע''מ שלא ישתוק הוי כמו ע''מ שלא ימחה אלא שיש חילוק ביניהם להיכא דשתק בשעת שמיעה. ועיקרן של דברים כך הוא שבכל תנאי שהוא בקום עשה שהוא ע''מ שירצה אבא שר''ל לדעת רבינו ע''מ שיאמר הן וכן בע''מ שיאמר הן אפילו מיחה בשעת שמיעה יש לחוש שמא אח''כ יאמר הן דכיון דהתנאי בקום עשה בכל עת שיתקיים התנאי אפילו פעם אחת הקידושין קידושין אבל בע''מ שלא ימחה אין אנו אומרים כן דבפעם אחת שיתקיים התנאי ולא ימחה הקידושין קידושין אלא שלא ימחה כל ימי חייו כיון שענינו הוא שב ואל תעשה אבל בע''מ שישתוק אע''פ שענינו שב ואל תעשה כיון דאפקיה בלשון תעשה דינו כקום עשה ובשתיקה בשעת שמיעה סגי זהו דעת רבינו ז''ל כפי מה שביאר דעתו ה''ה ז''ל בפירוש. ויצא לנו מזה דכשאמר על מנת שירצה שהכוונה היא עד שיאמר הן אע''פ שהאב לא רצה בשעת שמיעה או שתק מ''מ הוי ספק מקודשת דדילמא יאמר אח''כ הן ובפעם אחת שיתקיים התנאי סגי אבל כשמת קודם שמיעה ודאי דאינה מקודשת כלל ובע''מ שלא ימחה אפילו שמע האב ולא מיחה לא אמרינן דהויא מקודשת גמורה ולא הפסידה הקידושין אחרים אלא מקודשת מספק דדילמא ימחה אח''כ והוא אמר שלא ימחה דמשמע כל ימי חייו. אבל אם האב רצה הרי זו מקודשת דאין כאן חשש כלל. וא''כ יש לתמוה בדברי רבינו איך כתב בע''מ שירצה אבא שכשלא רצה או שתק הוי כמו מת ואינה מקודשת וכן בע''מ שלא ימחה כתב שכשלא מיחה הרי זו מקודשת גמורה כמו שמת וזה מבואר הביטול כמו שכתבתי והוכחתי. וכבר הקשה (על) זה על רבינו הר''ן בפירוש ההלכות אלא שהרב מוהרר''י קארו ז''ל בסימן ל''ח תירץ דע''מ שירצה אבא לדעת רבינו הוא שיאמר הן בשעת שמיעה ובהאי שעתא הדבר תלוי וכן בע''מ שלא ימחה ר''ל בשעת שמיעה הדבר תלוי והאריך שם לבאר דעת רבינו. אבל מ''מ לפי דעת ה''ה שכתב דבע''מ שירצה אבא לדעת רבינו אפילו שיתקיים התנאי פעם אחת בחייו מקודשת וכ''כ בעל מנת שלא ימחה יש תימה גדול בדברי רבינו כמו שכתבתי והתימה מה''ה ז''ל איך לא עמד עליו ואפשר שהוא מפרש דברי רבינו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת כלומר לא רצה עד שעת מיתה שלעולם כשהיה שומע אותו דבר היה מוחה ואח''כ מת או שהיה שותק עד שעת מיתה ולא אמר הן ואחר כך מת או שמת קודם שמיעה הרי אינה מקודשת וכולה בבא דרבינו במת איירי אלא שלא רצה או שתק ר''ל ואח''כ מת ואו שמת שכתב ר''ל שמת קודם שישמע. וכן יש לפרש הבבא האחרת שכתב לא מיחה או שמת שר''ל לא מיחה ומת אח''כ או שמת קודם שמיעה מקודשת. וכל זה באמת דוחק גדול אבל דוחק הקושיא עביד לי לעיולי פילא בקופא דמחטא וצ''ע: מת הבן ואחר כך שמע וכו'. יש להקשות נוסף על מה שהקשיתי במקום אחר לפי מה שפירש הרב בית יוסף ז''ל דלרבינו הוי דוקא מת הבן ואחר כך שמע האב משום דמלמדים אותו תוך כדי דיבור דוקא אבל שמע קודם מיתת הבן לא מהני כיון דשתק דאם כן לפי פירוש רבינו מתניתין דאמרה מת הבן מלמדים וכו' איירי כששמע אחר מיתת הבן ואם כן מאי קשה ליה דאי בעל מנת שישתוק הא שתיק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן אומרים לו כששמע לא תרצה וכבר הקשה הר''ן בפירוש ההלכות קושיא זו וכן הרא''ש בפסקיו ותירצו דמתניתין משמע בכל גווני אבל לרבינו דלא איירי בכל גווני אלא ששמע אחר מיתת הבן קשה. וי''ל דמכל מקום לרבינו איירי שכששמע תוך כדי דיבור אומרים לו אמור שאין אתה רוצה ודייקא שפיר מתניתין דקאמרה בעל מנת שישתוק מלמדין אותו לומר כשתשמע תאמר איני רוצה כיון דעדיין לא שמע אלא ודאי שכבר שמע ומלמדים אותו שיאמר איני רוצה אחר השמיעה ואי בעל מנת שישתוק כיון דכבר שתק הא שתיק ולא מהני שיאמר איני רוצה: עוד כתב הרב המגיד כאן שנתבאר בדברי רבינו בפרק שביעי מהלכות גירושין דכל היכא שלא קבע זמן אם הוא תנאי בשב ואל תעשה כל אימת דמבטל ליה נתבטלו הקידושין. וקשה קצת דשם כתב רבינו ז''ל על מנת שלא תשתי יין לעולם משמע דדוקא אי קאמר לעולם משמע דצריך שיאמר לעולם. איברא דברישא קאמר עד שלשים יום משמע דכל היכא דקבע זמן לעולם משמע וקשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא מכל מקום מנא ליה להרב המגיד דרישא דוקא נימא דסיפא דוקא ולא תידוק מינה. וי''ל דמסתברא רישא דוקא דהסברא הוא דכל היכא דלא קבע זמן משמע לעולם כמו על מנת שלא תינשא לפלוני דלא קבע זמן ומשמע לעולם:

ב הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו וכן שם יש כיוצא בזה גבי עפר ושאלו בגמרא וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ותירצו לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקדושי ספק ע''כ:

ג הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שיש לי מאתים וכו'. שם במשנה ע''מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ומ''ש רבינו ואם אין לו באותו מקום מקודשת מספק אע''פ שאינו מבואר בגמרא שלא הקשו וניחוש שמא יש לו במסיים מקום ואומר שיש לו במקום פלוני מבואר הוא בתוספתא ששנינו שם ע''מ שיש לי ביד פלוני אע''פ שאמר אין בידי מקודשת שמא עשו קנוניא עכ''ל וזה מבואר. ובגמרא שאלו ואם לאו אינה מקודשת פשיטא ותירצו מהו דתימא א''ל מאי נפקא ליך מינה אנא טרחנא ומייתינא קמ''ל. וכתב הרשב''א ז''ל ומסתברא מדקאמר אנא טרחנא דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו והיינו קפידא דפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהלוכה אבל אם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע''פ שהתנה עמה בפירוש ע''מ שיש לי במקום פלוני כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם אנן לא קפדינן בה שאין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד בו וכן מפורש וכו' עכ''ל. ועוד האריך [ואף] אם איני כדאי לחלוק אומר אני שאפילו יש במקום קרוב כמוהו או יותר קרוב לא נתקיים התנאי בודאי שהרי מצינו שיש קפידא באומר ע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא כדאיתא בירושלמי וזו ודאי אינה קפידא אצל רוב בני אדם אלא שכל שהתנה עליה ונמצא הפך תנאו יכולה היא להקפיד בכל שהוא. ונתבאר מכאן שאם היה לו הבית כור עפר יותר קרוב מהמקום שהזכיר הוא שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אתיא כמו שנתבאר ואפילו אם היה קרוב כמוהו יכולה לומר לרוח זה הייתי רוצה לילך ולא לרוח זה ואין צ''ל אם שווי הקרקעות שבאותו המקום שהזכיר הוא אינו שוה עם שווי אותו מקום שיש לו ואי אפשר שיהיו שוים בכל דבר כללו של דבר כל שאינו כמו שהתנית אינה מקודשת ויכולה להקפיד בכל שהוא כמו שיתבאר מן התנאין שיוזכרו פרק שמיני. כך נ''ל:

 לחם משנה  הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז וכו'. כתב ה''ה בשם הרשב''א דאם היה לו במקום קרוב כמוהו מקודשת והקשה עליו שהרי מצינו שיש קפידא בע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב וכו'. ונ''ל לתרץ לדעתו ז''ל דיש לחלק דהתם כיון דעיקר התנאי הוא זה שיהיה רחוק ודאי דצריך לקיים התנאי ואם הוא קרוב לא מהני משום בעינא מטרפסא אע''פ דהיא קפידא מועטת אבל הכא אין התנאי אלא הבית כור אין לנו להקפיד בחששא מועטת כזה ודי שנקיים עיקר התנאי שהוא הבית כור ונימא דאין קפידתו בחששא מועטת כההיא דמטרפסא וכו' ודוק זה. אבל ה''ה סבור דהוא מתני לה כן בפירוש במה שאמר שיש לו במקום פלוני דהוי קפידא והוי כמו התם ואין זה מוכרח כמו שכתבתי: האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מ''ש רבינו אם יש שם עדים שיש לו אינו מוכרח דפליג על הר''ן בפירוש ההלכות דהיכא שהם בידו אין צריך להביא ראיה דחזקה שהם שלו דאפשר דרבינו איירי היכא שאינו בידו ולאפוקי מדברי הרב ב''י ז''ל שכתב בסי' ל''ח על דברי הטור שהוא כלשון רבינו שהוא חולק על הר''ן ואינו מוכרח כדכתיבנא: הרי את מקודשת וכו'. ה''ה כתב שמה שאמר רבינו אם אין לו באותו מקום דהוי ספק יש לו ראיה מן התוספתא דקאמרה גבי מאתים זוז על מנת שיש לי ביד פלוני ואין זו ראיה דשאני התם דהוי זוזי דמצנעי אבל ארעא קלא אית לה כדאמר בגמרא בצריכותא אע''ג דגבי היכא דלא הזכיר במקום פלוני לא אהני לן הך טעמא היינו משום דכיון דלא הזכיר מקום אפשר דיש לו במקום אחר ואנחנו לא נדע אבל כשהזכיר מקום וידענו שבאותו המקום אין לו ודאי דאינה מקודשת דאם איתא דאית ליה ה''ל קלא באותו המקום וזהו דעת הרא''ש בפסקיו הזכירו הטור:

ד הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּהּ. הֶרְאָה הַזּוּזִים בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהֶרְאָה בֵּית כּוֹר עָפָר בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. לָקַח הַמָּעוֹת בְּהַלְוָאָה אוֹ בְּשֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁשָּׂכַר הַשָּׂדֶה אוֹ לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת וְהֶרְאָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאַרְאֵךְ שֶׁאַרְאֵךְ מִשֶּׁל עַצְמִי דָּבָר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי בזה ע''מ וכו'. משנה וגמרא שם:

ה הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיָה בּוֹ נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים. אִם הָיוּ הַנְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִזְרִיעָה. וְאִם אֵינָן מְלֵאִין מַיִם נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִזְרִיעָה:

 מגיד משנה  היה לו בית כור וכו'. זה מבואר בסוגיא שם וכתב הרשב''א ז''ל דבית כור עפר משמע במקום אחד דוקא אבל אם הבית כור בשנים או בשלשה מקומות מחולקין לגמרי אע''פ שיש בין כולם כשיעור בית כור אינה מקודשת. עוד כתב ובור מלא מים אע''פ שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דלצורך השדה ותיקונו הוא ואדם עושה אותו להשביח שדותיו ונקעים מלאים מים דוקא אמרו מפני שאין מספיקים להשקות מהם השדות ואינן שבח השדה עכ''ל: קרובה לשער ראשה ובגמרא מצינו גבי שומא בעומדת על הפדחת זימנין דמתחזיא זימנין דלא מתחזיא. ורבינו שכתב אפילו קרובה לש

 לחם משנה  היה לו בית כור עפר וכו' ואם אינן מלאין מים נמדדין עמו. בגמרא (דף ס' ס"א) מסקינן דלהקדש מדמי ליה, וא''ת הא בהקדש בהלכות ערכין וחרמין פרק רביעי כתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם וכו' וא''כ איך כתב כאן רבינו נמדדין עמו הא יש לדמותו להקדש. וי''ל דאע''פ דמשלימין הבית הכור מ''מ גבי הקדש מוכח בגמרא דאין ראוי לתת להם הערך הקצוב בתורה גבי זרע חומר שעורים ולכך כתב שם שמחשבין אותם בפני עצמן אבל הכא גבי קידושין לא, דאינו להעריך אותו עד שנאמר שיהא נמדד בפני עצמו אלא לומר שהוא בכלל הבית הכור ונתקיים דברו שאמר בית כור וא''כ לכך קאמר כאן נמדדין עמו כלומר הרי נתקיים דברו והרי יש כאן בית כור. מיהו אי רבינו מפרש דנקדשו באנפי נפשייהו הוי שלא יחשב המדרון כפירוש רש''י עדיין קשה דכיון דכן בקידושין לא חשבינן המדרון. ואולי י''ל דמדמינן ליה אמדרון ובקידושין כיון דיש לו בית כור חשבינן המדרון וממ''ש רבינו בפרק ו' מהלכות ערכין משמע דסבר כפירוש רש''י שכתבתי או אפשר דאית ליה דמאי דאמר ונקדשו באנפי נפשייהו הוי להעריכו בפני עצמו ולא כדין בית כור אבל קשה דמדברי הגמרא משמע דלהעריכו בבית כור קאמר דקאמר וכי תימא בית כור וכו' ע''ש: [(בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) בפרק כ''ח מהלכות מכירה כתב רבינו גבי היו בתוך השדות גאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים וכו' ולוקח אלו הגאיות והסלעים בלא דמים וכתב שם הרב המגיד דכן דעת הרב ן' מיגאש משום דגבי הקדש כתב ולוקח אותם בלא פדיון ומשמע לכאורה דגבי הקדש נמי אית ליה לרבינו הכי ממאי דכתב בהלכות ערכין פרק ד' כנז''ל היו בהן מקומות נמוכות עשרה וכו' מחשבין מה שראוי להם וגבי נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים כתב אין נמדדין עמה משמע דאין הדין שוה לנמוכות עשרה מדשני בלישניה דשם כתב מחשבין מה שראוי להם וכאן כתב אין נמדדין משמע דאית ליה דלוקח אותם בלא פדיון. אע''ג דאפשר לפרש דמה שאמר מחשבין מה שראוי להם היינו בתורת בית כור אלא שאין מחשבין המדרון שלהם כדכתב רש''י וכמו שכתבתי למעלה אבל במ''ש אין נמדדין עמה היינו שלא יהא בתורת בית כור אלא מה ששוה ויהיה דעת רבינו כפירוש רש''י ז''ל כמו שכתבתי למעלה אבל מכל מקום הוא דוחק לפרש כן דהעיקר לפרש בדברי רבינו כמו הפירוש השני שכתבתי למעלה אע''פ שקשה מה שאמרו בגמרא וכי תימא כל כמה דהוי בית כור לא חשיב דמשמע דהיינו בתורת בית כור כמו שהקשיתי למעלה מכל מקום י''ל דלא הביאו כן בגמרא אלא לראיה שהוא קדוש אבל אינו מוכרח בתורת בית כור כי התם כיון שאינו ראוי לזריעה ועוד דיש לנו להסכים דעת רבינו עם דעת רבו הרב ן' מיגאש ז''ל ואע''ג דהתוספות הקשו על סברא זו בפרק האומר בקידושין דאיך אפשר דיקח אותם בלי פדיון הא אמרת בכור ושובך דקדשי י''ל דשאני כור ושובך דחשיבי ודעתו עליהם להקדישם אבל אלו אין דעתו להקדישם כיון דלא חשיבי ולוקח אותם בלי פדיון]:

ו הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ נְדָרִים וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר אֲפִלּוּ נִמְצֵאת שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שאין עליך וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ') ובפרק המדיר (דף ע"ב) בכתובות ושם בכתובות נתבאר בגמרא שאין הקידושין בטלים אלא בנדרים אלו שהזכיר רבינו וכן נזכר בהלכות פרק האיש מקדש: ומ''ש רבינו ואם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר וכו'. הוא בירושלמי מבואר כלשון רבינו:

ז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּךְ מוּמִין וְנִמְצָא בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. וּבְהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ יִתְבָּאֲרוּ כָּל מוּמִין שֶׁל כֹּהֲנִים. וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶן בַּנָּשִׁים. רֵיחַ רַע. וְזֵעָה. וְרֵיחַ הַפֶּה. וְקוֹל עָבֶה. וְדָדִין גַּסִּין מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח. וְטֶפַח בֵּין דָּד לְדָד. וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת. וְשׁוּמָא שֶׁעַל הַפַּדַּחַת. אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָה לְשֵׂעָר רֹאשָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר. וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיְתָה שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר בִּשְׁאָר הַפָּנִים אוֹ שׁוּמָא גְּדוֹלָה כְּאִיסָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מוּם בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּנָשִׁים:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת וכו'. שם בפרק האיש מקדש ובכתובות פרק המדיר על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ופי' הך סיפא דכל המומין הפוסלין בכהנים אכולה מתניתין קיימא שאפילו המתנה ע''מ שאין עליה מומין אין דעתו אלא למומין אלו דומה לדין הנדרים הנזכר בסמוך: ויותר עליהם בנשים וכו'. בגמרא בפרק המדיר (דף ע"ה) מפורשין מומין אלו שכתב רבינו שהם יתרים בנשים. וכתב רבינו ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו והקשו והא ראה ונתפייס הוא ותירצו בעומדת תחת כפה של ראשה ער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה יודע המומין שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו בגמרא והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז''ל. ויתר פרטי בבא זו מפורשין בגמרא:

 כסף משנה  ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפרק שמיני מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אף על פי שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ''ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע''פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א''ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל''ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה''ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר''ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב''ם הא דאוקימנא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה''ה כתב וז''ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ''ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז''ל ואע''פ שבפכ''ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת:

 לחם משנה  ואפילו קרובה לשער ראשה. משמע כ''ש רחוקה וזה הוא דבר מתמיה דבגמרא כתובות (דף ע"ח) משמע דוקא בקרוב משער ראשה דאינה נראית אינה מקודשת אבל אם היתה רחוקה דנראית מקודשת דראה ונתפייס הוא וכבר הוקשה זה להרב המגיד ותירץ מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה נודע וכו' ולכאורה נראה כוונתו לומר דהאי אפילו אינו מדוייק וכוונתו לומר אע''ג שזו אינה נראית ולא חשיבא מום מ''מ הוי מום והוי אפילו כמו אע''פ או אע''ג ומפני שלשונו סתום כתב שסמך על מה שכתב שם. ואם כוונתו זאת קשה מה שכתב אחר כך דלדעת רבינו מ''ש בגמרא והא ראה ונתפייס וכו' הוא לענין כתובה דמשמע דלענין קידושין אע''פ שהיא נראית מום ואם כן זה סותר מ''ש קודם שסמך על מ''ש בפרק כ''ה דמשמע דכשנראית ודאית (לא) הוי מקודשת וכאן כתב דלא אמרו כן בגמרא אלא לענין כתובה וא''כ כיון שלא אמרו בגמרא אלא לענין כתובה לא היל''ל שסמך על מ''ש שם דלא סמך על מ''ש שם כלל. לכך נראה שכוונתו ז''ל לתרץ שתי קושיות האחת דבגמרא משמע דדוקא קרובה ולא רחוקה ואפילו תאמר דמ''ש בגמ' כן הוא לענין כתובה ולא לענין קידושין דבקידושין אפילו ראה אינה מקודשת מכל מקום יש קושיא אחרת דשם בפרק כ''ה כתב וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום תצא שלא בכתובה וא''כ משמע דברחוקה משער ראשה אבדה כתובתה כיון דכאן בקידושין כתב שהוא מום אם כן לענין כתובה נמי הוי הכי לזה תירץ הרב המגיד ואמר. לקושיא השניה דהא כתב לענין כתובה שכל המומים האמורים כאן דהם מומים לענין כתובה שלענין זה סמך על מה שכתב שם בענין כתובה שכל מומים שבגלוי ראה ונתפייס הוא. ולקושיא הראשונה שהרי בגמרא הקשו והא ראה ונתפייס זה אינו אלא לענין כתובה אבל לענין קידושין אפילו שיהיה מום גלוי אינה מקודשת ואם כנסה אח''כ ספק אם מחל תנאו לשם קידושין כדכתב רבינו לקמן ולכך צריכה גט מספק. אבל לענין כתובה לקולא דלא בעי למיתב לה ואם הוא מום שבגלוי ינתן לה דעל זה הקשו בגמרא והא ראה ונתפייס. ולפי זה יתורץ לשון אפילו דלענין קידושין דלא אמרינן ראה ונתפייס הוי אפילו מפני שאין זה מום גדול כל כך כיון שאינו נראה ולענין כתובה ברחוקה אית לה כתובה וכאן לית לה. ומוהררי''ק ז''ל בכ''מ ובאה''ע דקדק מלשון רבינו שכתב כאן שומא שיש בו שיער בשאר הפנים וכן ממ''ש בהלכות ביאת מקדש בדין מומי הכהנים שכתב שם שומא בפניו דמשמע דהשומא אינה פוסלת אלא בפנים לדעת רבינו דאם כן איך הקשו בגמרא האי שומא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה כיון דאין הפיסול אלא כשהשומא בפנים היה לו להקשות ראה ונתפייס הוא כדהקשה בתר הכי. ונראה לתרץ קושיא זו עם מ''ש ה''ה דלא אמרינן ראה ונתפייס לענין קידושין. ואפשר דזה הוא מה שהקשו כאן הכא והכא פסלה דרצה להקשות דאין קידושין ולא אמרינן ראה ונתפייס:

ח הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּיר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש אשה סתם ונמצא בה וכו'. בגמרא על משנתנו דתצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי (דאמר אי אפשי באשה נדרנית). אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא, והובאה סוגיא זו בהלכות והיא הלכה ואפילו לדעת רב דאמר קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה: קידשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. שם ברייתא (כתובות ע"ד) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. והקשו והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת ותירץ רבה הא ר''מ הא רבי אלעזר ולפי תירוץ זה קי''ל כברייתא קמייתא דאתיא כרבי מאיר ורבא תירץ שהברייתא השניה היא באשה חשובה דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה ורבינו פוסק כרבה ולא חלק בין אשה חשובה לשאינה חשובה והטעם משום דמקשינן לרבא ואיצטריך לשינויא ולרבה לא אקשינן מידי הילכך לא סמכינן אשינויא דרבא. והעלה הרשב''א שהיא מותרת לינשא ואין חוששין שמא תלך לה אצל חכם ויתיר את הנדר ונמצאו קידושין ראשונים חלין למפרע לפי שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה שהיו לה מן השני. ודבר זה הוא מחלוקת בירושלמי ופסק הוא ז''ל כן:

 כסף משנה  המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו'. . כתב הר''ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב''ם כתב בפ''ז הרי זו מקודשת מספק. ונ''ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה''ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה''נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:

 לחם משנה  המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים וכו'. כתב ה''ה ואפילו כדעת רב דאמר קידשה על תנאי [וכנסה סתם] צריכה גט וכו' כלומר אפילו לרב דהוה לן למימר לדידיה דהוי גט ודאי מ''מ לא הוי אלא גט ספק וזה מבואר שם בדברי הר''ן בפרק המדיר: (בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) קדשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. רבינו נראה דפסק כאן כרבי מאיר בגמרא (דף ע"ד:) אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וקשה בפרק י' מהלכות גירושין משמע דפסק כרבי אלעזר דלא חילק שם בין נדר שצריך חקירת חכם לאין צריך. וי''ל דהר''ן כתב בפרק המדיר דקי''ל כרבי מאיר משום דסתם מתניתין דפרק השולח אתיא כוותיה וקשה במ''ש תנא קמא משום נדר לא יחזיר מצי למיהוי נמי כרבי אלעזר דאמר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. ונראה לתרץ דמשמע ליה דארבע מחלוקות הם ות''ק ור' אלעזר פליגי בטעמא דלת''ק בכולהו איכא למיחש לטעמא דקלקולא משום דאדם רוצה שתתבזה וכו' ולרבי אלעזר אע''ג דבצריך ליכא למיחש גזרו צריך אטו אינו צריך ובכי הא אתי שפיר דברי רבינו דשם פסק כחכמים דמשום נדר לא יחזיר וטעמייהו דאית להו דבכולהו איכא קלקולא באינו צריך כרבי אלעזר ובצריך כר''מ ואדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ועדיין קשה דבהלכות אלו בפי''ז פסק רבינו דאלמנה מוכרת שלא בבית דין ולא גרושה והיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק אלמנה משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. וכאן פסק כרבי מאיר דאדם רוצה שתתבזה אשתו וכו'. וי''ל דשאני בין ביזוי לביזוי ואפילו רבי מאיר מודה בההוא ביזוי דהוי ביזוי טפי מה שאין כן בתורת נדר וכדכתב הרא''ש בפסקיו בפרק המדיר:

ט קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין וְהָיוּ בָּהּ מוּמִין וְהָלְכָה אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפֵּא אוֹתָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם הִתְנָה הָאִישׁ שֶׁאֵין עָלָיו נְדָרִים וְשֶׁאֵין בּוֹ מוּמִין וְהָיוּ עָלָיו נְדָרִים וְהָיוּ בּוֹ מוּמִין וְהָלַךְ אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירוֹ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפְּאוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאֵין גְּנַאי לָאִישׁ בַּמּוּמִין שֶׁכְּבָר נִרְפְּאוּ וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֹאת:

 מגיד משנה  אבל אם התנה האיש וכו'. ברייתא שם (דף ע"ה):

י הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז מִיכַּן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתַן לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוּזִים אֵלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי [א] שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ חָזְרָה הִיא [ב] אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. משנה בקידושין פרק האומר (ס'): הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. ובגמרא (שם נ"ט) לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע''פ שנתאכלו המעות. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר אם נאבד השטר או נשרף תוך שלשים יום אינה מקודשת דומה לדין הגט המבואר פ''ט מהלכות גירושין וכן כתוב בהלכות גדולות. וכתב הרשב''א ז''ל מיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף והאריך בזה: ואם חזר בו וכו'. שם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ור''ל אמר אינה חוזרת לא אתי וכו'. ואיפסיקא הלכתא שם כר' יוחנן וה''ה שהוא חוזר ופשוט הוא:

 לחם משנה   [הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו'.] כתב ה''ה וכתב הרשב''א אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת כו'. וא''ת אפילו אינו ש''פ הא חיישינן שמא ש''פ במדי והוי כקידושי כסף וי''ל דכיון דאין בו ש''פ אמרינן דודאי אין דעתו לקדש אלא בשטר אבל לא בתורת כסף אבל כשיש בו ש''פ אמרינן דקידשה נמי בתורת כסף וכי אמרינן חיישינן שמא ש''פ במדי היינו כשראינו שקידשה בתורת כסף:

יא בָּא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי [ג] לְעוֹלָם. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת וְתָפְסוּ בָּהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂת אֵשֶׁת אִישׁ וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבוֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

 מגיד משנה  בא שני וקידשה וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי ובגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם. ומתוך מ''ש רבינו ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון וכו'. נראה שהוא סובר כדעת הרמב''ן ז''ל שכתב שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קידושי ראשון. וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קידושי הראשון ע''כ. אבל הרשב''א חולק בזה ואומר דכל שקידשה אחר הרי חזרה בה מקידושי ראשון ובאותה שעה נפקעו לגמרי ושוב אינן חלין ואין לך חזרה גדולה מקבלת קידושי שני ואין סומכין על ירושלמי בזה אלו דבריו ז''ל:

יב הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּדִינָר זֶה וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק לִשְׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט בֵּין בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים. אֲפִלּוּ הֵן [ד] מֵאָה עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה קִדּוּשֵׁי כֻּלָּן תּוֹפְסִין בָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלָּן:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי וכו'. במשנה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ובגמרא אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ואמרו שם דלרב מספקא ליה האי לישנא דמעכשיו לאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי. עוד שם אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר ואמר מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ''נ דאי (האי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן) תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי (האי לישנא) הוי חזרה דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין והקשו פשיטא ותירצו מ''ד האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד קמ''ל (אביי דלא משמע אלא או תנאה או חזרה) עולא אר''י אפילו (קידושי) מאה תופסים בה ואמרו שם דטעמא דר''י משום דשיורי שיירי בקידושייהו וכל חד רווחא שבק לחבריה ומוכרח הוא שם בסוגיא דלר''י ודאי שיירו קאמרינן ולאו ספיקא הוי ובהלכות לא הביא אלא הא דרב ושמואל בלבד ושם כתוב וקי''ל כרב וכן הכריע הרמב''ן ז''ל ואע''ג דרב ור''י הלכה כר''י הא סוגיא מכרעת כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר''י בהא והוו להו תרי לגבי ר''י ואע''ג דפליג נמי עליה דרב מ''מ ליכא תרי לגבי רב מחד טעמא אלא מתרי טעמי. ועוד דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין ומן הטעם הזה פסק רבינו ג''כ כרב ומן הטעם הזה לא רצה לסמוך על הא דאביי דאית בה קולא ואמר דמאמצעי אינה צריכה גט משום דהאי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן כיון דפליגי ביה אמוראי אנן לא מכרעינן ביה אלא נקיטינן לכולהו חומרי ומספקינן ליה בתנאה בלחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. זה נראה בדעת רבינו ובהלכות שלא כתבו הא דאביי אלא הא דרב בלבד בלא נתינת טעם לדבריו ויש מי שפוסק כר' יוחנן וכן דעת הרשב''א ז''ל: הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך:

 כסף משנה  הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ''ש ה''ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר''ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל''ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה''ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה''ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה''ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא''כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה''ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז''ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז''ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע''ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר''י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה''ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור''י הלכה כר''י וא''כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי''ף סובר כן ומ''ש וקי''ל כרב לאו משום דס''ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר''י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי''ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר''י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר''י ודוגמת זה מצינו משום דס''ל כר''מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד מ''מ ליכא תרי לגבי [רב] מחד טעמא אלא מתרי טעמי. וא''ת רב ושמואל נמי לגבי ר''י הוו מתרי טעמי. וי''ל דכולהו סברי תנאה הוי אלא חד אית ליה דודאי תנאה הוי וחד מספקא ליה וא''כ דמי לחד טעמא אבל שמואל ור''י הם מחולקים לגמרי בטעמים:

יג הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ עַל כָּל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיִי מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. בפרק המגרש (דף פ"ב) נחלקו רבי אליעזר וחכמים במגרש את אשתו וא''ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני שר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובעי ר' אבא בקידושין היאך תיבעי לר''א וכו' תיבעי לרבנן ע''כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא אבל בקידושין קנין כל דהו סגי או דילמא ויצאה והיתה לבתר דבעיא הדר פשטה בין לר''א בין לרבנן בעינן ויצאה והיתה פירוש וכשם שאינה מגורשת לדעת חכמים כך אינה מקודשת לדעתם אמר אביי את''ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה וכו' ומפרש רבינו את''ל דאיתא לספיקא ולבעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע''פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקידושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה. ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר' יוחנן דלעיל דאמר רווחא לחבריה שבק דה''ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקידושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דר' אבא דאינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן: אבל אם וכו'. כבר נתבאר שם בגמרא (שם פ"ד) וכן מתבאר בהלכות דבע''מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה''ה לקידושין שהיא מקודשת וכתב רבינו ותהיה אסורה על אותו פלוני וכו' ודבר פשוט הוא וטעמו עמו:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' הרי זו מקודשת מספק. לפי מ''ש ה''ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף פ"ב ע"ב) אם איתא לדר' אבא היינו לספיקא [ולבעיא] דר' אבא א''כ ההוא דינא דבא אחר וקידשה וכו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ושמעון אסרה על ראובן נקראת אשת שני מתים מספיקא. ויש להחמיר כיון שהוא ספק אם תפסי קידושין בחוץ אם לא וא''כ קשה על רבינו למה לא כתב דין זה בהלכות יבום וחליצה גבי דין אשת שני מתים שכתב בפ''ו: אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. כתב ה''ה כבר נתבאר שם בגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע''מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה''ה לקידושין וכו'. וקשה לי דאיך דמינו דין זה לגיטין דהא בגיטין אם אמר ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט לדעת רבינו וכמ''ש בהלכות גירושין בפרק ח' הרי זה גיטך ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ה''ז גיטך ע''מ שלא תשתי יין וכו'. אבל אם אמר לה ע''מ שלא תינשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט וא''כ אם היינו מדמין קידושין לגירושין היינו אומרים ג''כ בקידושין דאם אמר לה ע''מ שתהא מותרת לפלוני לעולם דאינה מקודשת כמו שאינה מגורשת בגירושין אלא צריך שיאמר ע''מ שתהא מותרת לפלוני עד חמשים שנה ורבינו לא כתב כן אלא כשאמר סתמא ע''מ שתהא מותרת לפלוני הרי זו מקודשת. אלא שי''ל דשאני הכא דהתנה בדבר שא''א לקיימו אלא עדיין קשה דל''ל למילף מגירושין אפילו דבגירושין לא ליהוי גיטא הוא בדין משום דאפשר לקיים התנאי והוי שיור אבל הכא שהתנה בדבר שא''א לקיימו שהוא מתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אע''ג דאפילו בקידושין משמע בגמרא דכשראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה דחלין הקידושין ולא מיקרי מתנה על מ''ש בתורה התם דוקא הוא משום דלא הוציאו בלשון תנאי דלא אמר ע''מ אלא חוץ ולכך נתקיים אבל הכא מתנה על מ''ש בתורה הוא וא''כ לא צריך למילף בכאן מגירושין. וי''ל דנהי דמתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אבל רצה ללמוד מגירושין משום דכאן לא הוי תנאי אחר חיצוני אלא הם בגוף הקידושין דדוקא ע''מ שתבלעי קנה של מאה אמה וכו' דאומר הקידושין הם מוחלטין על תנאי זה ודאי דהוו קידושין והתנאי בטל אבל כאן שהתנאי הוא בענין הקידושין שאינן מוחלטין ה''א שהקידושין בטילין לכך הביא ראיה מגירושין דאע''פ שהתנאי הוא בענין הגירושין אפילו שאמר ע''מ שלא תינשאי עד חמשים שנה דהרי התנאי הוא בענין הגט עצמו ומ''מ לא הוי שיורא ג''כ בקידושין נימא הכי:

יד הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הַיּוֹם בְּאַחַת וּבְאַחַת לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה מִן קִדּוּשֵׁי פְּרוּטָה שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם אָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁאֶתְגַיֵּר. לְאַחַר שֶׁתִּתְגַיְּרִי. לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר. לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי. לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלֵךְ. לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ. אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְקַדְּשָׁהּ:

 מגיד משנה  הנותן שתי פרוטות וכו'. בעיא דבעי ר' אושעיא בקידושין פרק האומר (דף ס"ב) ולא אפשיטא התם אבל רבינו פסק אותה כפשטה דהוו קידושין וכן דעת הרשב''א ז''ל כדבריו ואמר שיצא לו לרבינו מאותה סוגיא דפרק אע''פ (כתובות נ"ט) דאמרינן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש דקדשה ואמרו שם שהטעם מפני שבידו להקדישה עכשיו ואף ע''פ שיעבור בינתים זמן שאינו יכול להקדישה הרי היא מקודשת ואף בדין זה כיון דשניהם רוצין עכשיו בכך והיה בידם שתתקדש מעכשיו ולעולם אע''פ שבשעה שנתן לה גט הרי היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מ''מ עכשיו הוא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו ע''כ דבריו ז''ל. ומ''מ כתב בתשובה דנראה שהקידושין השניים לא עדיפי מהאומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שכל שלא אמר מעכשיו יכולין הן לחזור בהן תוך הזמן אף כאן הכי שלא אמר מעכשיו ולאחר שאגרשיך וכתב שאף רבינו אפשר שסובר כן ואפילו אמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשך י''ל כן שהרי א''א להם לחול מעכשיו שכבר היא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלו דבריהם ז''ל: אבל אם אמר לאשה וכו'. משנה בפרק האומר (קידושין ס"ב):

 כסף משנה  הנותן שתי וכו'. כתבו ה''ה והר''ן בשם הרשב''א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע''פ וכו'. ל''נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה''ז מקודשת דקאמר ה''ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל''כ כך ה''ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים:

טו הָאוֹמֵר לִיבָמָה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הוֹאִיל וְאִלּוּ קִדְּשָׁהּ עַתָּה הָיוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  האומר ליבמה וכו'. במשנה זו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת והעמידה ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) כר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולמ''ד אין תופסין ביבמה אע''פ שתופסין בשאר חייבי לאוין אתיא מתניתין אפילו כרבנן הילכך אנן דקי''ל דיבמה יש בה ספק קידושין כדאיתא התם וכנזכר פ''ד אף כאן היא ספק מקודשת ודבר פשוט הוא לפי הסוגיא אשר שם וכן כתבו מן המפרשים ז''ל:

 כסף משנה  האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה''ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה''ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי:

טז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת * וְהֻכַּר הָעֵבָּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁתֵּלֵד עַל יְדֵי אָבִיהָ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן דֹּפִי:

 ההראב"ד   והוכר העובר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב''י דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כותיה:

 מגיד משנה  האומר לחבירו וכו'. במשנה קידושין פרק האומר (דף ס"ב) האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא הביאו ברייתא כיוצא בזה וא''ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין והעמידוה בגמרא בלשון אחרון בשהוכר עוברה וסובר רבינו שאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בהוכר עוברה מודה וי''מ סוברין כן והם מפרשים הסוגיא על דרך זה ויש חולקין ואומרים דלדידן דקי''ל אין אדם מקנה דבר שלב''ל אפילו הוכר עוברה אינה מקודשת וזהו דעת ההשגות וכך כתוב שם א''א לפי ההלכה וכו' ולית הלכתא כוותיה ע''כ ודבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים גם כן ודעת רבינו האיי כדעת ההשגות ויש לחוש לדברי רבינו וקצת מפרשים: ויראה לי שצריך וכו'. סברת רבינו ראויה אליו ז''ל:

 כסף משנה  ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. בפ''ג דקידושין (דף ס"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת''כ דר''י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב''י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע''פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב''י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב''ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא''ר חנינא ל''ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב''י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב''י ור''מ ורבי כולהו ס''ל אדם מקנה דשלב''ל ואע''ג דמוקי לראב''י כשיטה דאלמא ס''ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב''ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב''י בשחת דהוי דבר שב''ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי''ל משנת ראב''י קב ונקי ואביי ס''ל דראב''י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב''ל ומש''ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב''ל מיקרו. וכתב הר''ן ואע''ג דראב''י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר''ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב''ם כתב דאומר אם ילדה עכ''ל:

 לחם משנה  האומר לחבירו אם ילדה אשתך וכו'. כתב הרב המגיד לתרץ השגת הראב''ד וסובר רבינו דאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה וכו' בשהוכר עוברה מודה ויש כאן מקום עיון איך ניישב הסוגיא על דרך זה. וי''ל דמפרש רבינו דמה שאמרו בגמרא (דף ס"ב:) בלשון אחרון כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר''ל דברי הכל בין רבנן בין ר' אליעזר ולא כפירוש רש''י דפירש בין לרבה בין לרב יוסף דלשון דודברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל ולא שייך לומר כן אלא לפירוש רבינו אבל לפירוש רש''י ולדברי הכל מנא ליה. ומ''ש בלישנא קמא כמאן אי כרבה בשהוכר עוברה לאו כפי' רש''י ז''ל דהוא אליבא דר''א אלא כלומר לא מצית לאוקמי אפילו בשלא הוכר וכר''א לרבה דהא לרבה לר''א הוכר בעינן אלא ע''כ מוקמת לה בשהוכר עוברה ואתי בין לרבנן בין לר''א דאפילו רבנן מודו בשהוכר עוברה אבל לרב יוסף מוקמינן אפילו בשלא הוכר עוברה וכר''א. והרב מהר''י ן' לב בפסקיו הראשונים תירץ לדעת רבינו תירוץ דחוק ושכח תירוץ הר''ן אבל איכא למירמי על תירוץ הר''ן דפסק רבינו בהלכות תרומות כרבנן כדהקשה שם הרב בעל כ''מ ולפי הפירוש שכתבתי אתי שפיר אבל מ''מ קשה דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה דהיה לו לבאר שם דאם הוכר עוברה קנה:

יז הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ דִּינָר אֶחָד הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשֶּׁלָּקְחָה הַדִּינָר וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִים לָהּ הַשְּׁאָר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאַשְׁלִים לִיךְ מֵאָה דִּינָרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ מֵעַכְשָׁו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּמֵאָה דִּינָרִים סְתָם אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ וְהִתְחִיל לִמְנוֹת לְתוֹךְ יָדָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּשְׁלִים [לָהּ מֵאָה] וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר זֶה בָּזֶה. * וְכֵן אִם נִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר אוֹ נִמְצָא מֵהֶן דִּינָר נְחשֶׁת אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהֶם דִּינָר רַע אִם יְכוֹלָה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק יַחֲלִיפֶנּוּ וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ההראב"ד   וכן אם נמצא מנה חסר וכו' נמצא בהם דינר רע כו' לא יחליפנו. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן דהכי איתא בגמרא כו' עכ''ל:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. פ''ק א''ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ''ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דא''ל ע''מ דמי וא''ר הונא אמר רב כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי. ובפרק האיש מקדש אמרו בגמרא דפליגי ת''ק דברייתא וי''א באומר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר דת''ק סבר אינה מקודשת וי''א סברי מקודשת ואמרו שם אלא הא דאמר ר' אלעזר וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ותירצו מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעיה מנה חסר צ''ט לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ויש פוסקין כת''ק וכל שנתן לה מנה חסר דינר אינה מקודשת וזה דעת הרשב''א ז''ל אבל הרמב''ן פסק כיש אומרים ודקדק כן מן הברייתא שהביאו פ''ק ואזכיר אותה בסמוך וזהו שבהלכות לא הביא סוגיא זו שבפרק האיש מקדש וזה נראה דעת רבינו שלא חלק וכתב ונתן לה אפילו דינר אחד וכו': בד''א כשאמר לה וכו'. שם פ''ק הקשו על ר''א מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו א''ל התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף ותירצו שם דכולה ברייתא במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זו ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר הוא נמי במנה זו ודינא אחרינא קא תני דכל שהטעה אותה שאין שם מנה אינה מקודשת וממילא בטלו הקידושין ואפילו בלא חזרה ואפילו ישלים וכן פירשו קצת מפרשים ז''ל ועיקר ועוד שם אוקימתא אחרת לתרץ הברייתא לדעת ר' אלעזר דרב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכולא מנה ופירשוה דלעולם רישא דברייתא במנה סתם ולא תיקשי לר' אלעזר דמונה והולך שאני דאע''ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה דמונה והולך דעתה אכולא מנה אבל בההיא דר' אלעזר דלא נתן לה אלא דינר וקבלתיה ודאי לשם קידושין קבלתיה ע''מ שישלים. ומתבאר מן ההלכות ורבינו שאין הלכה כאוקימתא זו דרב אשי והטעם משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמרא והך הויא לישנא דאמורא ולא שבקינן לישנא דגמרא ותפסינן לישנא דאמוראי וכן מפורש בכיוצא בזה בהלכות בסוף ערבי פסחים ונתבארו דברי רבינו: וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ואמרו שם בגמרא האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה ותירצו לא צריכא דיהבי' ניהלה בליליא אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי פי' ולא הכירה בו מעיקרא. ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכן לא נזכר בהלכות מפני שכשהזכירו נמצא משמע שלא היתה יודעת בו כשקבלתו: נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע''י הדחק וזה מבואר. והר''א ז''ל מצא נוסחא בספרי רבינו שכתוב בה לא יחליפנו ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם אינו כן דהכי איתא בגמרא נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לענין מנה תנן יחליף אבל אע''ג דלא החליף מקודשת ע''כ. וכבר כתבתי שהנוסחא המדוקדקת היא יחליפנו:

 כסף משנה  בד''א כשא''ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה''ה שם פ''ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח''כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע''ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה''ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי''ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש''י פירש בענין אחר:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין וכו'. קשה מאי אפילו אדרבא בגמ' פרק האיש מקדש (דף מ"ז) מוכח דטפי עדיף כשנתן לה מעט משום דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' אבל כשהנשאר הוא מעט אז כסיפא לה מילתא למיתבעי' ואינה מקודשת. וי''ל דדעת רבינו לפסוק דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' דאם הנשאר הוא מעט כמו דינר לבד אז ודאי כסיפא לה מילתא אבל כשהנשאר הוא עשרה דינרים לא כסיפא ואז עדיף טפי מכשנתן לה דינר אחד דכיון דלא נתן לה אלא דינר אחד אע''ג דלא כסיפא לה מילתא מ''מ לא סמכא דעתה כ''כ כיון שלא נתן לה אלא דינר אחד לבד אבל כשנתן לה דינרים רבים והנשאר ג''כ רבים אז סמכא דעתה מפני שמה שנתן לה רבים והנשארים רבים ולא כסיפא לה מילתא ובערך זה כתב רבינו אפילו. וא''ת א''כ מנין לו לה''ה דרבינו פסק כי''א מדכתב אפילו הא לא כתב אפילו אלא בערך זה אבל לעולם בחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת. וי''ל דמ''מ מדסתם רבינו משמע ליה לה''ה דבכל גווני קאמר רבינו דאל''כ היה לו לפרש דהיכא דחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת:

יח אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּבְגָדִים אֵלּוּ שֶׁהֵן שָׁוִין חֲמִשִּׁים דִּינָרִים וְהָיוּ שֶׁל מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְאַוָּה לָהֶן אִם הָיוּ שָׁוִין חֲמִשִּׁים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁעַת לְקִיחָה. וְאֵינָן צְרִיכִין [ה] שׁוּמָא בַּשּׁוּק וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת כְּדֵי שֶׁתִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ אֶלָּא הוֹאִיל וְהֵן שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם אֵינָן שָׁוִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בגמרא (דף ז') ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשים ושוו חמשים רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהיו הקידושין בטלים כיון שלא נשומו קודם קבלתה כמו שפירש''י ז''ל אלא שאינן חלין עד שיהיו נשומין ומ''מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא. וממ''ש רבינו והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם נראה שהוא סבור שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. ויש מפרשים אחרים שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות הם שומא:

 כסף משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ''ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה x. ז''ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע''כ מה שמצאתי בשם מ''מ: ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ''ל לחדש הנה בפ''ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר''ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל''ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א''ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב''ם בפ''ז מה''א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ''ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש''י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב''ם ז''ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א''ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס''ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע''ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ''מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:

 לחם משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. כתב ה''ה [בגמרא] ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי [שומא] כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהו הקידושין בטלין כיון שלא נישומו קודם קבלתה וכמו שפירש רש''י ז''ל אלא שאינן חלין עד שיהו נישומין ומ''מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דשיראי לא צריכי שומא. וממה שכתב רבינו והם של משי וכיוצא בהן שאשה מתאוה להן נראה שהוא סבר שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. וי''מ שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות שומא ע''כ. ואיכא למידק לכאורה חדא שמה שמפרשים דאם נישומו אחרי כן לדעת רב יוסף מקודשת קשה על הראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדבריו דהראיה ראשונה דקאמר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים קשה לדידיה מי ניחא דהא בתורת תבואה וכלים נמי אמאי אינה נקנה נשיימינהו אחר שנתנה לו ומהני, מיהא הא לא קשיא כל כך דמצינן לומר דה''ק אינו נקנה כל זמן שלא נישומו אבל אם נישומו אח''כ מהני. אבל הראיה השניה קשה דקאמר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר ולא כלום ואמאי לא אמר ולא כלום נשיימינהו השתא אחר שנתנה לו ודוחק הוא לפרש כן דלא אמר כלום ר''ל כל זמן שלא שמו אותו אח''כ. וע''ק במ''ש דדוקא שיראי לא צריכי שומא אבל בשאר דברים צריכי א''כ מה ראיה מביא לדבריו דברייתא דקאמר אינו נקנה בתבואה וכלים שפיר קאמרה אליבא דרבה דע''כ לא קאמר רבה אלא גבי שיראי שהאשה מתאוה להן דהא רבה גבי מעשה דשיראי אמר למילתיה כדאמרינן בגמרא (דף ז':) ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' אבל בשאר דברים מודה ועל הא קאמרה ברייתא דאינו נקנה וכן ברייתא דעגל וטלית מיתוקמא שפיר אליביה דבשאר דברים מודה רב כדפרישית. וע''ק דרבינו שמחלק כאן בין דין שיראי לדבר אחר גם גבי כהן היה נראה שיחלק כן דהא בגמרא השוו אותם וא''כ בפרק ז' מהלכות בכורות גבי פדיון הבן למה לא ביאר רבינו מכל זה כלל דצריך שומא ואם הוא דבר שהכהן מתאוה להן אינו צריך שומא. וע''ק דכאן היה לו לפרש דאי אמר בכל דהו מקודשת ומיהו י''ל דכיון דלא אמר לה ששוה חמשין היינו כל דהו ומדכתב רבינו אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים הם חמשין דינרין משם נלמוד דאי לא אמר ששוים חמשין דמקודשת אבל לקושיי קמאי לכאורה יש מקום עיון וכד מעיינינן אשכחנא דכל הני דאקשינן לאו מילתא היא ומילי דכדי נינהו דהא כל אלו הדברים שפירש ה''ה החילוק של שיראי לדברים אחרים וכן מאי נישומו אח''כ לדעת רב יוסף דמקודשת אינו אלא ללישנא קמא דהוי טעמא משום דסמכא האשה דעתה אבל ללישנא בתרא אזלינן בתר טעמא דקיץ משום דאמר כסף אמר קרא מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואין בזה חילוק בין שיראי לדבר אחר דלא הוי טעמא משום סמיכת דעתא דאשה דקיץ בעינן ואפילו אם נישומו אח''כ לא מהני דבשלמא כי הוי טעמא משום סמיכות דעת די שישומו אח''כ כדי שתסמוך דעתה אבל כי אמרינן טעמא דקיץ אפילו שישומו אח''כ לא מהני והראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדעת רבינו ללישנא בתרא דללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת בכהן לא אזלינן בתר סמיכת דעתיה ולא בעינן שומא כלל ומאחר ששוין אע''פ שלא נישומו (אותן) לא איכפת לן כלל וע''כ צריך לתרץ ברייתא דעגל זה דלא שוי וכגון דקביל כהן עילוי' כדתירצו בגמרא וכן ברייתא דעבד עברי דאינו נקנה צריך לתרצה ג''כ בתירוץ שתירצו בגמרא בתורת כסף הוא נקנה וכו' דכיון דלא הוי טעמא ללישנא קמא אלא משום סמיכות דעת לא שייך הך טעמא אלא באשה לבד. ורבינו פסק כלישנא קמא וכנראה מדברי ה''ה שהוזכר כן בלשונו וטעמו משום דאמר בגמרא וכו' שיראי לא צריכי שומא ומדקאמר שיראי משמע דיש חילוק בין שיראי לדבר אחר כדכתב ה''ה וזה אינו אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת אבל ללישנא בתרא לא כדכתיבנא וזה הביאו לרבינו לפסוק כלישנא קמא ובזה עלו כל דבריו נכון. ומה שפירש בדברי רב יוסף ללישנא קמא דאם נישומו אח''כ דמהני נראה שטעמו לתרץ הקושיא שהקשו התוס' מההיא דחכמים דאמרי שמין את הנייר וכו' משמע שמין אחר הקידושין ולפירוש רבינו ניחא דשומא אחר הקידושין מהני לדעת רב יוסף וכן אתי שפיר לפירושו ההיא דאמרינן לקמן (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא [קמיה דרב] וקא מעיין בה אי אית בה ש''פ וכו' דכתבו שם התוס' דנראה דאתי דלא כרב יוסף והוא דוחק דכיון דהוי כרב יוסף בשאר מילי דלא הוו שיראי בעי שומא א''כ הוי רב שימי דלא כהלכתא אבל לדעת רבינו אתי שפיר דהשומא אחר הקידושין מהניא לרב יוסף. ולמה שכתבתי דללישנא בתרא אין חילוק בין שיראי לדבר אחר יש סיוע לדבר ממה שכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דלר''ת דמחלק בין שיראי לאבנים טובות ומרגליות לא הוי אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכות דעת וכן י''ל לדעת רבינו. ומ''מ קשה קצת בדברי ה''ה שכתב דלענין דינא לא נפקא לן מידי בין פירוש רבינו שפירש ששומא אחר קידושין מהניא לדעת רב יוסף ולרש''י דהא ודאי נפקא לן טובא דהא פסקינן כרב יוסף במילי דלא הוו שיראי שהאשה מחמדת להם ובהא לרש''י ז''ל לא מהני שומא אחר הקידושין ולרבינו מהני והר''ן בפירוש ההלכות כתב דלא נפקא לן בין פירוש רבינו לפירש''י כלל. אבל דברי ה''ה הם מגומגמים. ותו תמיהא לי דמ''ש רבינו בהלכות עבדים פרק ב' כיצד מכר עצמו במאה וכו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים דהא אמרינן בגמרא ישיב אפילו שוה כסף ואוקמוה בתורת דמים הוא נקנה ולא בתורת תבואה והכי היה לו לרבינו לכתוב ודבריו קשים וצ''ע:

יט אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּדִבְרֵי אֵרוּסִין הוּא אוֹמֵר בְּמֵאָה דִּינָרִים אֲקַדֵּשׁ אוֹתָךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי מִתְקַדֶּשֶׁת לְךָ אֶלָּא בְּמָאתַיִם וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזוֹ לְבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה וְקִדְּשׁוּ סְתָם. אִם הָאִישׁ תָּבַע אֶת הָאִשָּׁה יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וְאִם הָאִשָּׁה תָּבְעָה אֶת הָאִישׁ יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ:

 מגיד משנה  איש ואשה שהיו עסוקים וכו'. תוספתא נזכרת בהלכות שם:

כ הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ עַל תְּנַאי אַחֵר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  העושה שליח לקדש לו וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות שכל ששינה שליח שליחותו אין דבריו קיימים וגדולה מזאת תתבאר בענין הגט פרק תשיעי מהלכות גירושין שאם אמר לו לא תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת:

כא אָמַר לוֹ קַדְּשָׁהּ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ קַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלָם לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הַבַּעַל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבֵּל לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:

 מגיד משנה  אמר לו קדשה וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ'): וכן היא שאמרה וכו'. בדין שליח קבלת הגט מפורש כן פרק התקבל (דף ס"ה) והוא הדין לשליח דקידושין ופשוט הוא:

כב הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזְרוּ בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי [ו] דִּבּוּר אֵין חֲזָרָתָם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. פרק בתרא דנדרים (דף פ"ז) ובבבא בתרא פ' יש נוחלין (דף קכ"ט) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע''ז וקידושין:

כג * הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ ( אַחַר כָּךְ) בֵּינָהּ וּבֵינוֹ בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְכָנַס [ז] סְתָם אוֹ בָּעַל סְתָם הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אוֹ בְּמִלְוֶה וְחָזַר וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט שֶׁעַל בְּעִילָה זוֹ סָמַךְ וְלֹא עַל אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַפְּסוּלִין. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ עַתָּה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה:

 ההראב"ד   המקדש על תנאי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן אלא א''כ כנסה סתם בעדים דהו''ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש על תנאי וחזר וכו'. זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג) לא תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב''ד אלא דהצריך עדים. וכתב בהשגות א''א אינו כן וכו' ורבינו כתב אפילו בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים. והרשב''א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אא''כ היה בו הרווחת ממון כגון ע''מ שתתן לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר''ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על וכו'. שם קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט עוד שם (דף ע"ד) ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק. ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע''פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש''פ וכו'. אע''פ שכתב רבינו וכן. חלק בין דין זה לדין המקדש על תנאי בג' דברים. הא' שלמעלה הזכיר וכנס או בעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן כתב בפני עדים. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ''ש שמא ביטל התנאי וכאן הוא על הודאי כמ''ש חזקה היא שאין וכו' וכל זה מבואר בלשונו למי שמעיין בו. והטעם לב' חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א''צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן אין צריך עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא אבל במקדש בפחות מש''פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים והטעם שהמקדש על תנאי שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין. וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ''נ פרק בא סימן וכאן אמרו המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה ממנו גט וסובר רבינו דהוא הדין למלוה וכן פסקו בה''ג זהו דעת רבינו. ויש מי שאומר שבפחות מש''פ צריכה גט ודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין. ויש מי שאומר שאפילו בפחות מפרוטה הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו:

 כסף משנה  המקדש ע''ת וחזר וכו'. כתב הר''ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע"ג) איתמר קידשה ע''ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב''ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב''א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע''מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ''ל הר''ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא''ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע''מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה''ל כאילו א''ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י''ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע''פ שחזר אח''כ ומחל. וא''ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ"ח) ע''מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע''פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע''פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה''נ שאם מחלה אח''כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה''נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע''פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח''כ ה''נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה''ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ''ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלויים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ''כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ''ל: ומ''ש רבינו המקדש ע''ת וכנס סתם אעפ''י שלא בעל צריכה גט אע''ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר''א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי''ל כרב באיסורי וע''כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ''ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע"ד) א''ר עולא בר אבא אמר עולא א''ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע''ת ובעל בפחות מש''פ ובעל ד''ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א''ר יוסף בר אבא א''ר מנחם א''ר אמי המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש''י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש''פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע''ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ''ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש''פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ''ל. והרי''ף כתב הא במקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס''ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר''א. וכתב הר''ן וז''ל הרמב''ם השוה מקדש במלוה לפחות מש''פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א''ר אלעזר מנ''ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע''ג דא''ל בהדי פחות מש''פ הא כייל נמי בהדה ע''ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר''א כאביי ס''ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש''ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע"ת) וצריכה גט מספק עכ''ל. ול''נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה''ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש''פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע''ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא''ת בפחות מש''פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י''ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה''ז מקודשת ואפילו את''ל דצריכה גט דקאמר ר''א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א''ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע''ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש''פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע''ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר:

 לחם משנה  המקדש על תנאי וכו'. כתב ה''ה זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר לא תימא טעמיה דרב (חסדא) דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב''ד אלא שהצריך עדים. וכתב בהשגות א''א אינו כן אא''כ כנסה סתם בעדים דה''ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ''ל. ורבינו כתב אפי' בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים והרשב''א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין אא''כ היה בו הרווחת ממון כגון ע''מ שתתני לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר''ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על תנאי וכו'. שם (דף ע"ד) קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר מקודשת וצריכה הימנו גט. עוד שם ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה ממנו בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע''פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש''פ כו'. כתב הכ''מ אע''פ שכתב רבינו וכן חלק בין דין זה לדין המקדש ע''ת בשלשה דברים. האחד שבתחלה הזכיר וכנס ובעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן הזכיר. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ''ש שמא בטל [התנאי] וכאן הוא על הודאי כמ''ש חזקה [היא שאין כו'] וכל זה מבואר בלשונו [למי שמעיין בו] והטעם לשני חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש ע''ת כל שנתבטל התנאי א''צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן א''צ עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן (הקידושין) חלים ממילא אבל במקדש בפחות מש''פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריך ביאה בעדים והטעם שהמקדש ע''ת שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ''נ פרק בא סימן וכאן אמר המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה וכ''פ בה''ג זהו דעת רבינו וי''א שבפחות מש''פ צריכה גט בודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין ויש מי שאומר שאפילו בפחות מש''פ הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו ע''כ לשון הרב ז''ל. (ולפי שהיה חסר בספר הדפוס העתקתיו פה מספר כסף משנה) וכיוצא בדברים האלו כתב הר''ן ז''ל בפרק האיש מקדש ויש לי לדון עליהם דאיך כתב שיש מחלוקת בין הרשב''א ורבינו שהרשב''א מפרש כנס בעל ורבינו מפרש דלאו בעילה דלהרשב''א קשה מ''ש שם (דף ע"ד) אר''א המקדש במלוה ובעל ע''ת ובעל בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט ולדידיה ודאי מחלוקת דרב ושמואל בכניסה דלאו בעילה דבבעל כ''ע מודו דצריכה גט. ולפירוש רבינו קשה דהא אמר שם אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאי אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולדידיה ודאי מחלוקת דאביי ורבא בבעילה היא כיון דאמר טעמא משום דאין אדם עושה וכו' וכן מוכרח נמי מן הצריכותא שעשו שם מהך דהכא לההיא דקטנה שלא מיאנה וכו' והתם ודאי בבעילה הוי ומדשוו התם בגמרא משמע דדיניהם שוים דכאן הוי בעילה וכן גט ודאי כמו התם ולא גט ספק וא''כ אין מקום לפירוש רבינו לדברי אביי וקושיא זו עמד עליו מהר''ר דוד כהן ז''ל ע''ש. ואם נפשך לומר דהרשב''א פסק כאביי ומפרש המחלוקת בבעילה ורבינו פסק כר''א ומפרש בכניסה לבד א''כ אין מחלוקת בין רבינו להרשב''א ז''ל בענין הפירוש אלא בענין הפסק ולא היה לו לה''ה לכתוב שיש מחלוקת בענין הפירוש בין רבינו להרשב''א. ולכאורה דברים אלו תמוהין הם אבל נראה לבאר עם מ''ש הר''ן בפירוש ההלכות בפרק המדיר שכתב שם דפירוש אביי הוא לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה דליתא אלא רב איירי בבעילה ולא בכניסה דבכניסה בלא בעילה אינה צריכה גט דליתא טעמא דאחולי אחיל אלא בבעילה איירי וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דודאי דכי אמרינן אין אדם עושה וכו' נראה דודאי בעל לשם קידושין אבל כי אמרינן טעמא דאחולי אחיל אז אינה צריכה גט אלא מספק דאימור אחולי אחיל והצריכותא שעשו בגמרא הוא לפי סברת אביי דאית ליה מחלוקת דרב ושמואל בבעל וצריכה גט בודאי משום דבעל לשם קידושין אבל לפי המסקנא לית לן דאביי אלא טעמא הוי משום דאחולי אחיל וכדכתב שם הר''ן ז''ל והיינו כסברת ר''א דבבעל כ''ע מודו ולא פליגי אלא בכנס לבד משום דדילמא אחולי אחיל זהו פירוש רבינו ופסק כר''א דטעמא משום אחולי אחיל והמחלוקת הוא בכנס בלא בעילה ובבעל על תנאי כ''ע מודו דצריכה גט זה סובר רבינו שהוא מספק מפני שאמרו שם זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה וכו' וא''ת מנין לו לבעל הגמרא כשאמר אביי לטעמא דרב משום דאין אדם עושה וכו' ור''ל וצריכה גט בודאי ודילמא מאי דקאמר צריכה גט הוי מספק ודוקא בבעל אמרינן אחולי אחיל ולא בכנס ובכי הא לא הוה צריך הגמרא לומר צריכותא התם מימר כיון דהך גט מספק וההיא דהתם הוי גט ודאי משום דבעל לשם קידושין ולא דמו להדדי. וי''ל דודאי בעל הגמ' ידע דדברי אביי במה שאמר לפי שאין אדם כו' ר''ל דהוי גט ודאי ולכך הוצרך למיעבד צריכותא אליביה. זהו תורף פירוש רבינו ומכאן יצא לו דהיכא דמחל התנאי מהני מדאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל וזה מ''ש ה''ה שהוציאו רבינו מכאן. אבל להרשב''א ז''ל דרך אחרת שלעולם אין מועיל כאן מחילת תנאי והוא מפרש דמ''ש אביי לא תימא כיון שכנסה סתם כלומר לא תימא כיון שבעל אחולי אחיל לתנאיה משום דבעל ודאי לשם קידושין ולזה מחל התנאי הקודם ואית לה כתובה אלא טעמא משום דבעל דאין אדם עושה וכו' ולכך אמרו דבעל לשם קידושין אבל כתובה לית לה ולפי פירוש זה מ''ש אביי שכנסה סתם ר''ל כיון שבעל וזהו מ''ש ה''ה והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא בבעל וזה מתבאר היטב בדברי הר''ן ז''ל וא''כ לדעתי אין מכאן ראיה דמהני מחילה באלו התנאים. אבל מ''מ קשה מדר''א דע''כ מפרש מחלוקת דרב ושמואל בכניסה בלא בעילה וטעמא משום מחילה א''כ משמע דשייך כאן מחילה ולא מצאתי תירוץ לזה אלא שנאמר שהוא גורס בההיא דר''א דברי הכל אינה צריכה גט כקצת נוסחאות דגרסי הכי כדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות ולפי זה סבר ר''א דאפילו בבעל כ''ע מודו דא''צ גט וכי קאמר רב דצריכה גט היינו בטענת אשה אחת כעין שתי נשים כדאמר שם רבה ויסכים סברת ר''א עם רבה בענין מחלוקת רב ושמואל ועם זה עלו דבריו על נכון ולזה כתב ה''ה שמפרש כן כל כניסה האמורה באותה סוגיא אבל אין כן דעת רבינו דעם היות דלאביי ודאי מחלוקת דרב ושמואל הוא בבעל מ''מ לר''א הוי כניסה בלא בעל וכדידיה קיי''ל ולכך פסק רבינו כנס ולא בעל דקושטא דמילתא הוי כר''א. עוד כתב ה''ה וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה קשה לרבינו כמאן פסק אי כמאן דאמר המקדש על תנאי ובעל וכן בפחות מש''פ ובמלוה דצריכה גט ל''ל לרב המגיד לכתוב וסובר רבינו דה''ה למלוה דילמא דוקא בעל תנאי דאמר בגמרא לא היה כח ביד חכמים וכו' הוי ספק אבל בהני תרי דלא אמר כן הוי ודאי ואי פסק כמ''ד המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי א''כ אמאי ס''ל ה''ה למלוה דהא הך לא קאמר אלא גבי פחות מש''פ דוקא וי''ל דה''ק אע''ג דתרי מימרי דאיכא בגמרא פליגי על מ''ד דבמלוה צריכה גט וכדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות לתת טעם לדעת הרי''ף ז''ל במימרא דרב יוסף ס''ל בפחות מש''פ דוקא צריכה גט ולא בתנאי ומלוה ומימרא דרב כהנא פליג בתנאי ומודה במלוה א''כ לדעת רבינו אפילו שצריך גט למלוה הל''ל דהוי מספיקא מ''מ סובר רבינו דשוים הם פחות מש''פ ומלוה ובכולהו הוו קידושין ודאי וז''ש וסובר רבינו דה''ה למלוה ומ''ש ה''ה וכ''נ פרק בא סימן דבתנאי הוי ספק לא ידענא מהיכן למד כן:

הלכות אישות - פרק שמיני

א הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ. שֶׁל דְּבַשׁ וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן. בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף וְנִמְצָא [א] שֶׁל זָהָב. שֶׁל זָהָב וְנִמְצָא [ב] שֶׁל כֶּסֶף. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי. לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן. נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר. מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין. בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ. בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר. עָשִׁיר וְנִמְצָא עָנִי. עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק. רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב. עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי שִׁפְחָה אוֹ בַּת גּוֹדֶלֶת אוֹ אוֹפָה וְאֵין לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּבָנִים וְאֵין לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי וְיֵשׁ לוֹ. בְּכָל אֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. סתם משנה פרק האיש מקדש (דף מ"ח): על מנת שאני כהן. מוסכם הוא במשנה שם:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס וכו'. בגמרא (דף מ"ח:) אוקמוה לפלוגתא דרבנן ור''ש כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב דרבנן סברי קפידא. ורבינו לא ביאר זה ונראה לי טעמו משום דבגמרא מדמי לה להא פלוגתא דהתקבל לי גטי ממקום פלוני דרבי אליעזר מכשיר ורבנן פוסלים מטעמא דקפידא. וכן בקידושין כי האי גוונא וכיון שביאר לקמן גבי קידושין וגטין הך דינא דהוי קפידא ממילא נתבאר זה: או בת גודלת או אופה וכו'. בגמרא (דף מ"ט) איכא תרי לישני ללישנא קמא פי' מגודלת גדולה וראויה לשמשני ומשום הכי מתקיף מר בר רב אשי לרב אשי דאמר דמדלא פליג רבי שמעון גבי כהן ונמצא לוי משמע דמודה בשבח יוחסין ואתקיף ליה אלא הא דקתני על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו על מנת שאין לו ויש לו הכי נמי דלא פליג אלא פליג ברישא וה''ה בסיפא ה''נ פליג ברישא וה''ה בסיפא ותירצו התם אידי ואידי דשבח ממון הוא וכו' ולהך לישנא מגודלת ר''ל גדולה לשמשני כדכתיבנא. ולישנא בתרא אמרו מאי מגודלת גדלת דהיינו אשה חשובה דאמר לא ניחא לי וכו'. והר''ן בפירוש ההלכות כתב דרבינו נקט כלישנא קמא ומפרש מגודלת גדולה ולא כדפירש''י גדולה וראויה לשמשני אלא ר''ל מלשון גדילים שהיא עושה גדילים דהיינו שבח ממון כו'. ול''נ דהוי כלישנא בתרא דגמרא דהוי גדלת מלשון גדילים וללישנא בתרא פירש רבינו חננאל כן וכתבוהו התוס' דמתוך שהולכת מבית לבית לקלוע מספרת כל הדברים ממנה. וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב גדלת אומר בגמרא מאי גדלת ר''ל מקשטת הנשים דהיינו לישנא בתרא דאמרו גדלת דבלישנא קמא אמרו גדולה. וע''ק לפירוש הר''ן דבלישנא קמא אמר בגמרא גדולה ממש ואיך אפשר לומר מלשון גדילים אלא המחוור הוא כלישנא בתרא כדכתיבנא:

ב וּבְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַנִי וְאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר. וְכֵן אִם אָמַר הוּא בְּלִבִּי הָיָה לְקַדְּשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַתְנִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים:

ג הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בַּסָּם וְנִמְצָא בַּסָּם וּבוּרְסַי. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ. עַל מְנָת שֶׁשְּׁמִי יוֹסֵף וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין שְׁמִי אֶלָּא יוֹסֵף וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן. שֶׁאֵינִי אֶלָּא בַּסָּם וְנִמְצָא בַּסָּם וּבוּרְסַי. שֶׁאֵינִי אֶלָּא בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ וּבֶן עִיר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי ע''מ שאני בסם וכו'. תוספתא:

ד הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא הַתּוֹרָה וִיתַרְגֵּם אוֹתָהּ תַּרְגּוּם אֻנְקְלוּס הַגֵּר. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קוֹרֵא צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּדִקְדּוּק יָפֶה. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּנָּאָה צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה וְסַפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא שֶׁל רַבִּי חִיָּא:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה וכו'. מפורש בגמרא (שם מ"ט) וכסברת ר' יהודה: ואם אמר לה כו'. שם בגמרא: ע''מ שאני יודע וכו'. מפורש בגמרא ובהלכות נפסקה הלכה כן:

 כסף משנה  ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דרבי חייא. כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי רבי חייא והוא הדין לדרבי אושעיא:

 לחם משנה  על מנת שאני יודע לשנות וכו'. פסק כחזקיה דאמר הלכות ומפרש הלכות משנה וכן פירשו בהלכות:

ה עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד אֵין אוֹמְרִין כְּבֶן עֲזַאי וּבֶן זוֹמָא אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּהִלְכוֹת [ג] הֶחָג שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָן בָּרַבִּים מִדְּבָרִים הַקַּלִּים סָמוּךְ לֶחָג כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעָם בְּקִיאִין בָּהֶן. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם אֵין אוֹמְרִין כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם דְּבַר חָכְמָה וְאוֹמֵר. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר אֵין אוֹמְרִין כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב אֶלָּא כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר אֵין אוֹמְרִין [כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם] וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא הִרְהֵר בְּעַכּוּ''ם בְּלִבּוֹ שֶׁעֲוֹן עַכּוּ''ם גָּדוֹל הוּא וּמִשֶּׁיְּהַרְהֵר לַעֲבֹד בְּלִבּוֹ נַעֲשֶׂה רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא-טז) 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם'. וְכָתוּב (יחזקאל יד-ה) 'לְמַעַן תְּפשֹׁ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם':

 מגיד משנה  על מנת שאני תלמיד וכו'. שם אפילו במסכת כלה. ומפרש רבינו הלכות החג שפירוש כלה דרשה כמו שאמרו אבא מרישי כלה דרפרם הוה וכן פי' בערוך בשם ר''ח ז''ל: על מנת שאני חכם וכו'. שם: על מנת שאני גבור וכו'. שם: על מנת שאני עשיר וכו'. שם כלשון רבינו ג' בבות אלו: על מנת שאני צדיק וכו'. שם אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ופי' רבינו מקודשת מספק ופשוט הוא שהרי אמרו שמא הרהר תשובה: על מנת שאני רשע וכו'. גם זה שם:

 לחם משנה  על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהרו תשובה בלבן. וא''ת המקדש בפסולי עדות אמאי אינה מקודשת ניחוש שמא הרהרו תשובה בלבן וי''ל דשאני הכא דכיון שהוא אומר לה ע''מ שאני צדיק אמרינן שמא הרהר בלבו תשובה כדי לקדשה משא''כ בעדים. ועוד דהכא אומר בפנינו ע''מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו וכן תירץ הרב מהר''ר מאיר מפדובה בתשובותיו:

ו הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה. לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹּהֶנֶת. עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה. עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁהוּא כֹּהֵן וַהֲרֵי הוּא לֵוִי. לֵוִי וַהֲרֵי הוּא כֹּהֵן. עָשִׁיר וַהֲרֵי הוּא עָנִי. עָנִי וַהֲרֵי הוּא עָשִׁיר. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעָה אוֹתָהּ:

 מגיד משנה  המקדש את וכו'. משנה פרק האומר (קידושין ס"ב): וכן היא שאמרה וכו'. זה פשוט שהוא והיא שוין בזה והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא:

הלכות אישות - פרק תשיעי

א הַמְ דֵשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאָסוּר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּאַחַת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּאַחַת אֵין אַחַת מֵהֶן מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש שתי נשים וכו'. משנה וגמרא שם בהאיש מקדש (קידושין דף נ'):

ב קִדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְאָמַר הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיוּ בָּהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּן מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהֶן הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶן הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיְתָה בָּהֶן שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ אִשָּׁה אַחַת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּם מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

 מגיד משנה  קידש נשים רבות וכו'. במשנה פרק האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן ע''י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. ובגמרא (שם נ"א) הקשו ממשנה זו לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ויתבאר ענין זה בסמוך. ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. ותירץ אביי דמשנתנו דמשמע הא נכריות מקודשות הוא באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי וקיימא לן כאביי בהא כמו שיתבאר בסמוך ולזה פסק רבינו כסוגיא זו וכ''כ בה''ג. אבל קצת מפרשים ז''ל כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דרב המנונא דאמר בב''ב פרק מי שמת דאת וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל כר''נ דאתי וחמור קנה מחצה משנתנו אתיא כפשטה בכל גווני והסוגיא הזאת לא נאמרה אלא לתרץ משנתנו אפילו לדעת רב המנונא. ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ''ב מהלכות מכירה כדעת ר''נ דאת וחמור קנה מחצה ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז''ל ודעת הרמב''ן ז''ל כדברי אחרים. והרשב''א הניח הדבר בצריך עיון וצ''ע: וכן אם אמר להן. זה פשוט כפי מה שכתבתי בדעת רבינו דבקידושין את וחמור לא קנה וכאן ג''כ חולקין האחרים ז''ל:

 לחם משנה  קידש נשים רבות כאחת וכו'. כתב ה''ה שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. נראה דהכי פירושו אילו היה יודע כשאמר הרי כולכם מקודשות לי שלא היתה מתקדשת לו אפילו אחת משתי אחיות והיה צריך כדי לקדש אחת מהשתי אחיות קידושין אחרים לא היה מקדשן. וקשה דא''כ איך כתב רבינו וכן אם אמר להן הרי כולכן מקודשות לי והיתה בהן שפחה או עכו''ם וכו' הא הכא לא שייך לומר שצריך לקדש אותה קידושין אחרים דהא בעכו''ם ושפחה ליכא נישואין דקידושין כלל. ודוחק הוא לומר דטעם זה אינו אלא לחלוקה [הראשונה ולחלוקה] אחרת יהיה הטעם של ועוד שכתב אח''כ. ועם מ''ש הר''ן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה וכו' יתיישב ג''כ החלוקה זאת עיין שם אבל מ''מ אינו סובל לשונו של ה''ה לפירוש הר''ן ז''ל. עוד כתב ועוד שהוא במלה אחת מקדשן וכו' משמע לפי טעם זה דאילו היו בשתי מלות שהיה אומר לנכריות הרי אתן והאחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור וא''ת כשאמר רבינו ואם אמר להן הראויה מכם לביאה וכו' לשמועינן רבותא דאפילו שאמר לנכריות הרי אתן והאחיות דהן מקודשות דבשלמא בגמרא הוצרכו לומר הראויה מכם לביאה וכו' משום דשקלו וטרו למ''ד את וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל דקנה לשמועינן רבותא. וי''ל דהא הוי רבותא טפי דאעפ''י שאמר הראויה וכו' הוה ס''ד האחת מן האחיות תיהוי מקודשת דראויה לביאה היא לחודה קמ''ל דאינן מקודשות דלא מיקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא: כתב ה''ה בלשון קידש נשים רבות כאחת וכו' ואפילו ר''נ דפליג בדיני ממונות וכו'. קשה איך הקשו בפרק האיש מקדש (דף נ"א) למ''ד את וחמור לא קנה הא אפילו למ''ד קנה מחלק בין קידושין לגירושין ועוד רב ששת דקאמר התם מנא אמינא והביא ראיה מתרומה לימא לעולם כרב נחמן דקנה מחצה והתם אי קנה הוי הכל משום דהוי במלה אחת דכשהוא תורם מר ומתוק במלה אחת היא אבל כשהם שתי מלות לעולם דלא קנה הכל אלא מחצה. ועוד לרב ששת גופיה תיקשי היכי קנה התם הכל הא אמר הרב המגיד דכשהוא במלה אחת כ''ע מודו דמדלא קנה הא לא קנה הא א''כ התם נמי כי היכי דמן המר אינו תרומה מן המתוק נמי לא ליהוי תרומה. עוד קשה בדברי רשב''ם דפירש דהפירוש לכולהו הוי לרב המנונא ולרב נחמן דמדנכריות קנו ואחיות לא קנו משמע דקנה הכל הא אינו כן אדרבה משמע דקנה מחצה כר''נ וכמו שפירשו שאר המפרשים. וי''ל דאי פריש הכי הרב המגיד לא הוי אלא לר''נ אבל לרב ששת כיון שהוא נותן כח כ''כ לקונה שאפילו חלק החמור הוא קונה דהיה בדין שלא יקנה כיון שחלק הדבר בב' מלות ואמר את וחמור די שיקנה חלק אחד ולא חלק החמור ומ''מ ייפו כחו שהוא קונה ג''כ חלק החמור כ''ש הוא שכשכולל לו ולחמור במלה אחת שהוא יקנה חלק החמור אבל לר''נ שאינו קונה אלא חלקו לבד כמ''ש אח''כ כשיכלול לו ולחמור במלה אחת לא יקנה כלל כיון שהחמור לא קנה וכי מקשה בגמרא מאחיות הוא מקשה לכולהו כלומר לר''נ ורב המנונא דמשמע כר''ש דקנה הכל דאל''כ אפילו לר''נ לא יקנו נכריות כיון דהוי מלה אחת א''ו שקנה הכל כר''ש ואע''פ שאחיות לא קנו נכריות קנו וכר''ש ולזה אפשר ג''כ שכיון רשב''ם ועם זה יתורץ הכל וק''ל:

ג אָמַר לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת הֲרֵי אַחַת מִכֶּם מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנָתַן לָהֶן פְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּבַּלְתָּהּ אַחַת עַל יַד חֲבֶרְתָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאָב [א] אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְקִבֵּל הָאָב קִדּוּשֶׁיהָ כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן:

 מגיד משנה  אמר לשתי אחיות וכו'. זה דעת אביי שכתבתי למעלה דאמר דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ורבא פליג עליה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאביי ושם בסוגיא מבוארים הצדדין שכתב רבינו:

ד הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לְאַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קֹדֶם שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 מגיד משנה  העושה שליח וכו'. זה פשוט ודבר ברור הוא שאע''פ שמינה שליח יכול הוא לקדש אשה לעצמו וק''ו הוא מהאשה שמנתה שליח להתקדש שיכולה לקדש עצמה כמו שיתבאר בסמוך: וכן אשה וכו'. משנה בפ' עשרה יוחסין ומתבאר בלשון רבינו שאם ידוע אי אלו קידושין קדמו שהקודמין הן קידושין וכן מבואר במשנה ופשוט הוא. עוד שם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין אם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס ולא הוצרך רבינו לבאר זה לפי שדין האב בבתו הקטנה ודין האשה הגדולה בעצמה ידוע הוא שהן שוים ואע''ג דבגמרא עביד בהו צריכותא (וכ"כ רבינו בפירוש לעיל סוף פ"ג):

 כסף משנה  העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. כתב ה''ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל''נ שרבינו סמך על מ''ש בפ''ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְחוֹקִין אֲבָל ( בִּקְרוֹבִים) אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וְהִיא אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים ברחוקים כו'. זה פשוט ומוכרח:

ו הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּמֵת הַשָּׁלִיחַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ אִם לֹא קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ שֶׁחֶזְקַת [ב] שָׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ. כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הוּא שָׁלִיחַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אַתְּ קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת:

 מגיד משנה  האומר לשלוחו וכו'. מימרא בנזיר פרק הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י"ב) והביאוה בהלכות פרק האיש מקדש. והקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קידשה לזה x (וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים שאומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו) ועוד כל הקטנות שיש להן אב ומת אח''כ או שהלך למדינת הים יאסרו שמא השליח הזה קדשן. ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא משום קנס לפי שעשה שלא כהוגן למנות שליח לקדש לו אשה סתם. אבל הרמב''ן ז''ל נחלק עליהם ואמר שכך הוא הדין שאפילו קטנות שמת אביהן מותרות לפי שהן בחזקת פנויות ואין חזקה שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין בפנינו מועלת לו הא אילו באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכ''ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא וכ''ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה כך נ''ל ע''כ לשון הרמב''ן ז''ל בגיטין פרק התקבל. ושמעתי שיש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין אע''פ שאינו יכול לקדשה לעצמו שאל''כ יאמרו מותר בקרובות השליח. ולהיות שליח קבלה שלה פשוט הוא בהאיש מקדש (קידושין מ"ה) ויתבאר בפרק זה שהבוגרת ממנה אביה שליח: היתה לה וכו'. שם בנזיר (דף י"ב) ובהלכות:

ז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּן שָׁלִיחַ אֶת אֲבִיהֶם לְקַדֵּשׁ לָהֶם אִשָּׁה. וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין. כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּטִּין מִכָּל הָאַחִין. הוֹאִיל וְכֻלָּן נָתְנוּ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ לָהֶן אִשָּׁה. מֵת אֶחָד מֵהֶם כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:

 מגיד משנה  מי שהיו וכו'. ברייתא פ' האיש מקדש (נ"ב) ובסמוך אבאר בדין זה:

ח הָאָב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ וּבַת בּוֹגֶרֶת וְנָתְנָה לוֹ הַבּוֹגֶרֶת רְשׁוּת לְקַדְּשָׁהּ וְקִדֵּשׁ בִּתּוֹ סְתָם לְאֶחָד. אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר בִּתִּי הַבּוֹגֶרֶת שֶׁעָשָׂת אוֹתִי שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ אֵין הַבּוֹגֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת (וַאֲחוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת):

 מגיד משנה  האב שהיתה וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ובפרק האיש מקדש (דף נ"א) דקדקו הא קטנות בכלל תיובתא דרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ותי' הב''ע שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרות בוגרות דעלמא והקשו א''ה מאי למימרא ותירצו הכא ב''ע דשויתיה שליח ואפילו אמרה לי ליהוו קידושי לדידך לא שביק איניש מצוה דרמיא עלויה ועביד מצוה דלא רמיא עלויה ובכיוצא בזה הסוגיא שבפרק האומר ופסקוה המפרשים ז''ל ואע''פ שהוא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ''מ האי דינא קושטא היא לכ''ע ונראה לומר טעם לזה שאל''כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ''ע שאפילו מינתה אותו בוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע''פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכות. ודע שיש מדקדקים ממה שאמרו לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה''ה למי שיש לו בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש וכ''ש אם המשודכת במעמד x החתן והאב שעליה נתכוונו והביא סעד לזה ג''כ ממה ששנינו בתוספתא שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ויש דוחין ראיה זו xx דהתם כל אחד קידש אחת ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהן קידש זה ואי זו קידש זה ולפיכך אומרין כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה כשקידש לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י''ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם. וכן העלו בבית דינו של רבינו יעקב ז''ל הלכה למעשה שאפילו היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל להחמיר: מי שיש לו וכו' וכן אם קידש וכו'. שתיהן במשנה (קידושין ס"ד) מחלוקת ר''מ ור' יוסי ופסק רבינו כר''י דנמוקו עמו וכן מבואר בהלכות:

ט מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְכֻלָּן בִּרְשׁוּתוֹ וְקִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לַבַּעַל קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת קִדֵּשׁ לוֹ אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת. הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן [ג] הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת וְהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁמַּשְׁמָע בִּתּוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין בִּבְנוֹתָיו גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וּמַשְׁמָע בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁאֵין בָּהֶן קְטַנָּה מִמֶּנָּה:

י נֶאֱמָן הָאָב לוֹמַר עַל בִּתּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְאוֹסְרָהּ עַל הַכּל:

 מגיד משנה  נאמן האב וכו'. מתבאר מן המשנה שם ומימרא בגמרא (שם ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה וכו':

יא הָאָב שֶׁאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְעוֹלָם עַל כָּל אָדָם עַד שֶׁיֹּאמַר הָאָב נוֹדַע לִי שֶׁלִּפְלוֹנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְתִהְיֶה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁבָּגְרָה:

 מגיד משנה  האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. שם מתבאר במשנה (דף ס"ג) ובגמרא שהיא אסורה. ומ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כל שכן האב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

 לחם משנה  האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. [כתב ה''ה] מ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי וכו' הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו'. וקשה דדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא הוי אלא בתוך כדי דיבור לבד אבל רבינו כתב שאפילו נודע לאב אחר שבגרה שאינה צריכה גט אלא ממנו ובשלמא לטעמא בתרא שכתב שאפילו (בן) אחר נאמן להתירה לעצמו כ''ש וכו' ניחא אבל להך טעמא קשה. ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכתב בפ''ב מהלכות גירושין גבי האשה שבאה ואמרה אשת איש אני וכו' דהשיג שם עליו ה''ר משה הכהן דלא מהני תוך כדי דיבור והוא רצה ליישב שם לדעת רבינו דאפילו אחר כדי דיבור מהני ע''ש. ובזה יתיישב מ''ש כאן עם היות ששם כתב הדבר מגומגם ולזה כתב כאן טעם אחר שאמר ובסמוך וכו' שהוא טעם נכון לדעת הכל ועוד אהני טעמא בתרא דאפילו שנודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קידשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן הפה שאסר וכו' דמפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן:

יב אָמַר הָאָב אֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אַף [ד] לִכְנֹס וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים:

 מגיד משנה  אמר האב וכו'. שם קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחר ואמר אני קידשתיה נאמן ובגמרא א''ר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר נאמן אף לכנוס ותניא כותיה דרב אסי וכן הלכה. וכתב הרשב''א ז''ל שכשכונסה א''צ לקדשה ואמרו בירושלמי אין למדין ממנו לדבר אחר. אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ע''כ:

יג בָּאוּ שְׁנַיִם זֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ. שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. כְּנָסָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵינוֹ אוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  באו שנים וכו'. משנה כלשונה שם ובירושלמי ר' זעירא ור' יוסי בשם ר''י קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב''א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ''ל: כנסה ואח''כ וכו'. באותה ברייתא שם קרוב ללשון רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכונסה אף עפ''י שלא כנסה והביא לזה סעד:

יד הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיךְ נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמֶּנּוּ. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנֹס שֶׁמָּא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ וְהִיא תַּרְגִּיל לוֹ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ:

 מגיד משנה  האשה שאמרה נתקדשתי וכו'. סוף הברייתא שם האשה שאמרה נתקדשתי וכו' ובא אחר וכו'. ופירש רבינו שהוא נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו והכוונה שאע''פ שכשנתגרש אנו מחזיקין אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר. וכתב הרשב''א ז''ל שאע''פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ''ל עכ''ל:

טו הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתְּךָ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:

 מגיד משנה  האומר לאשה קידשתיך. משנה שם (דף ס"ה) כלשון רבינו: קידשתיך והוא וכו'. שם במשנה כלשון רבינו. ופי' גדולה האם: קידשתי את בתך כו'. גם זה במשנה שם קרוב ללשון רבינו ואמרו עליה בגמרא הא תו למה לי ותירצו איידי דתנא הא תנא הא. וכתב הרשב''א ז''ל שהוא תמה על רבינו למה כתב בחבורו ואם שנאוה בגדר האחרות מה לו לפוסקה בהלכותיו. ול''נ שכתבה רבינו לפי שבדין הראשון אין לומר בו אלא איסור אחד לו בקרובות האם וכאן יש שני איסורין אחד לו בקרובות הבת ואחד לאם בקרוביו. ואע''פ ששניהן פשוטין רצה לבארם רבינו ואין תימה בזה וכ''ש אחר שהוא בחבור המשנה:

 לחם משנה  האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני וכו' קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. תימא דהך מותר בקרובותיה ואסורה בקרוביו במאי קמיירי אי איירי אחר שנתן לה גט א''כ אמאי הוא מותר בקרובותיה הרי כתב ה''ה ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות [גרושתו] כלומר אפי' כשאומרת קדשתני כמבואר בדברי ה''ה ואי איירי קודם נתינת הגט והלא כשהיא אומרת קידשתני בלא גט היא אסורה לכל העולם שכ''כ רבינו לקמן מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם משא''כ דבלאו הכי אסורה לכל העולם ואיך כתב הרי אסורה בקרוביו דמאי שנא דלקרוביו אסורה אבל לכולי עלמא שריא וצ''ע:

טז וְכָל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין בְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם קִדּוּשִׁין בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ. אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתֹּאמַר אִשָּׁה לְאִישׁ קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם שֶׁאֵין לוֹ בָּזֶה הֶפְסֵד. וְאִם נָתַן לָהּ גֵּט מֵעַצְמוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  וכל אלו שטוענין וכו'. מפורש שם בגמרא וכן בהלכות: וכל מקום שתאמר האשה וכו'. שם מימרא וכתב הרשב''א ז''ל ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראים הדברים שאע''פ שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע''כ דבריו. ודע שדעת רבינו והגאונים ז''ל שהארוסה אין לה כתובה אלא א''כ כתב לה כמו שיתבאר בפרק זה ובמקומות אחרים ולדבריהם כשאמרו כופין אותו ליתן כתובה הוא בשכתב לה. וא''ת א''כ היאך יכול לומר לא קידשתיך. י''ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואחר כן מקדשין וכ''כ הרמב''ן ז''ל. ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות גרושתו וכן מוכיח בגמרא דאמרינן התם בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבתהא וכן כתבו קצת מן המפרשים ולשון רבינו שכתב שאין לו בזה הפסד צ''ע. ואולי ר''ל שאין לו הפסד ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרובותיה:

יז הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת [ה] לַשָּׁלִיחַ. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת [ו] כֵּן. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר נִקְרָא רָשָׁע:

 מגיד משנה  העושה שליח לקדש וכו'. ר''פ האומר (נ"ח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה קרוב ללשון רבינו: ואסור לעשות כן וכו'. מפורש בגמ' בקידושין (שם דף נ"ט) ובמקח ובממכר אמרו שם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ועוד מבואר שם:

יח * הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן שֶׁשְּׁלָחוֹ נִתְקַדַּשְׁתִּי. אִם לֹא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וְהָאִשָּׁה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבֵי הַמְשַׁלֵּחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן:

 ההראב"ד   העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה שליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קדשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כשהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו. לשון התוספתא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתיה והיא אומרת לראשון השני נעשה כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל:

 מגיד משנה  העושה שליח וכו'. ירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל הירושלמי. ומפרש רבינו הוחזק כשעשאו שליח בעדים וביאור דבריו שהשליח הזה הודיע לאשה שהוא שליח איש פלוני ואם היה מינויו בעדים היא סומכת על השליחות וחזקה לראשון ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט אבל כשלא היה מינויו בעדים היא אינה סומכת כל כך על השליחות שהרי המשלח יכול לכפור בשליחות ולפיכך כשאמרה איני יודעת חזקה לשני. ובהשגות א''א אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קידשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו עכ''ל. ואין לו הכרע בב' הפירושים אבל נראה מדברי הר''א ז''ל שאפילו בשהוחזק והיא אומרת לראשון אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קידשתיך ואפשר שאף כן דעת רבינו:

יט אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי אִם לַשּׁוֹלֵחַ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ. אִם לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְאִם הֻחְזַק שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 כסף משנה  (יח-יט) העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא''ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע''פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ''מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע''כ וצ''ע עכ''ל. והר''ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב''ם (בפרק ט' מה"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז''ל אזיל לטעמיה שכתב בפ''ג מה''א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב''ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ''ל:

כ הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וּבְעֵת הֲלִיכָתוֹ בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת וְחָזְרָה בָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל לָהּ הַקִּדּוּשִׁין חָזְרָה אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. וְכֵן הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ וְחָזַר בּוֹ:

 מגיד משנה  האשה שעשתה שליח וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) משנה וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין ואם אינם יודעים שניהם נותנין גט וכו' וכבר נזכר דין זה למעלה. ובפרק האומר (דף נ"ט) אמרו בגמרא לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת ריש לקיש אמר אינה חוזרת וקי''ל כרבי יוחנן כדאיתא התם וחזרתה היא קבלת קידושין מאחר לענין ביטול השליחות וזה מבואר: ומה שכתב רבינו וכן האיש וכו'. פשוט הוא ששליחותו ושליחותה שוים וכן מתבאר שם:

כא * הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן. וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה אַחַת בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים [ז] שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְאַחַת מֵהֶן אָבְדָה וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אֲנִי הִיא שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי וְכָתַבְתָּ לִי כְּתֻבָּה וְאָבְדָה כְּתֻבָּתִי:

 ההראב"ד   המקדש אחת מחמש וכו'. כתב הראב''ד מפני שהסכימו בגמרא ארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה לפיכך הוצרך לכל זה ולא היה צריך לא לכתובה ולא לאבדה שאם התנה לה סתם אע''פ שלא כתב חייב ואלו הנשים כל אחת אומרת אותי קידש והתנה לי כתובה עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש אחת מחמש נשים וכו'. ביבמות (דף קי"ח:) משנה וגמרא ופסק רבינו הלכה כר''ע וכמ''ש בהלכות: ומ''ש אסור בקרובות כולן. פשוט הוא שהרי כל קרובותיהן הן לו בספק ערוה החמורה ועוד שכל שהוא נותן גט אסור הוא בקרובות כמו שכתבתי למעלה ודבר ברור הוא: והדבר ידוע שכתובה וכו'. אלו דברי רבינו והכוונה שהדבר ידוע שדין משנתנו בשכתב כתובה היא דאי לא הא קי''ל דארוסה אין לה כתובה וזה כפי שיטתו ושיטת הגאונים ז''ל כמו שכתבתי למעלה. ובהשגות א''א מפני שהסכימו בגמרא וכו'. ורבינו תופס לו אחד מן הדרכים ובודאי דמשכחת לה בדרך שכתב הר''א ז''ל ועוד דרכים אחרים כגון שכתב כתובה לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים או מתו וכן כתב הרמב''ן ז''ל:

כב הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻּחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת וּמִטּוֹת מוּצָעוֹת וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין וְנָשִׁים שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת נִתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית הַיּוֹם. שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת אֵרוּסִין וְשָׁמַעְנוּ קוֹל הֲבָרָה וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האשה שיצא עליה קול וכו'. בגיטין פ' המגרש (דף פ"ח) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת וכו' ובגמ' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות וכו' ואומרים פלונית מתקדשת היום וכו' והקשו מתקדשת דילמא לא איתקדשה ותירצו א''ר פפא אימא פלונית נתקדשה היום וכו' א''ר אבא אמר רב הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ושם (דף פ"ט) א''ר אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ופירש רש''י ז''ל x כל שלא בדקו ב''ד אחריו אם הוא קול גמור כשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם או בנרות דולקות עד שבאו אותם עדים והעידו בביטול הקול וכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו ע''כ. ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי רבינו שצריך שיוחזק בב''ד בזמנו: שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין וכו'. מבואר בסוגיא שכתבתי מתקדשת דילמא לא איתקדשה: וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת וכו'. גם זה מבואר במימרא דרב שכתבתי למעלה ולשון רבינו קרוב ללשון הגמ' וכתב הרשב''א ז''ל xx פי' בדאיכא קמן ראובן שאומר אני שמעתי מלוי ושמעון שאמר אני שמעתי מיהודה דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרי אחריני והלכו להם ורבותא קא משמע לן דאע''ג דכל חד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפי תרי ביחד כדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי בדליכא קמן אלא חד דשמע משום חד ואמר פלוני מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר הברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד אלא כדפירש רש''י ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד. וגרסינן בירושלמי רבי יוסי בשם ר''י נבדקה שם ונמצא מפי נשים מפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בו אלא עד מפי עד בלבד עכ''ל. ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול כל שאמרו שנים ששמעו שאמר אחד שנתקדשה בפני שני עדים ידועים וכן מורה לשון הגמ':

 כסף משנה  האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'. אמר רבי אבא א''ר הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. וכתב הרא''ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב''א וכן נראה שהוא דעת הרי''ף ורבינו וכן כתב הר''ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה''ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב''ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אף על פי שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ''ל: ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש''י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב''ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה''ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות:

 לחם משנה  האשה שיצא עליה קול וכו'. ראיתי להאריך כאן קצת לברר וללבן הדברים מהא דגרסינן בפרק המגרש (דף פ"ט) על מתניתין דיצא שמה בעיר מקודשת וכו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים וכו' וכן תני לוי וכו' עוד שם [א''ר אבא] אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני בודקים והולכים וכו' והני תרי גווני קול הן שכתבם רבינו. האחד שכתב ראשונה. והב' הוא וכן אם באו ב' וכו' וסובר דהיינו החילוק בין קול ראשון לשני בראשון בעינן היום ובב' אע''פ שלא אמר אלא נתקדשה סתם סגי וכן בראשון בעינן דטובא יאמרו כן ובשני די שיאמרו שנים וכן ביאר דבריו הר''ן בפירוש ההלכות. ויש לדקדק בדבריו חדא היכן ראה רבינו בקול שני שיהו שמחת דאירוסין דמדהזכיר וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו' משמע דסבירא ליה דהא קול בתרא בעינן דאית שמחת אירוסין והא מנא ליה דאפילו שמיעת קול הברה אינו מוכרח בגמרא דאדרבה מדברי הגמרא משמע דאפילו שמיעת קול הברה לא בעינן שהרי אמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו וכו'. מיהו זו אינה קושיא דרבינו מפרש לא ששמעו קול הברה לבד אלא גם כן בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע וכו' ומ''מ אינו מוכרח בגמרא אבל דאית שמחת אירוסין אינו כן בגמרא. ועוד קשה לדעתו קול בגירושין היכי משכחת לה דהא התוספות והר''ן כתבו דלגירושין קאמר הך קלא בתרא משום דקמא לא שייך [אלא] בקידושין ולרבינו דבעינן אפילו בתרא דאית שמחת אירוסין היכי משכחת לה מתניתין דקאמר דיצא שמה בעיר מקודשת הא בגירושין לא שייך שמחת אירוסין. ועוד קשה למה לא הזכיר מה שאמרו שם בברייתא בעיר אחרת אין חוששין לו ופירש''י ז''ל יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ולא הזכיר רבינו מכל זה כלל דבשלמא מה שכתב שם שלא לפלוני אין חוששין לו הרי הזכירו רבינו בדבריו שכתב האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני אע''פ שכשהזכיר כיצד וכו' לא אמר שם אלא נתקדשה פלונית היום מ''מ סמך על מה שאמר ראשונה אבל הא דבעיר אמאי לא הזכיר. ועוד קשה דבהך ברייתא גרסינן לה הכי לדעת רבינו ת''ר בעולה אין חוששין לה x (חלוצה אין חוששין לה) נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה שלא לפלוני אין חוששין לה וכו' כדהובא בהלכות בפרק המגרש וכך נראה שהיא גירסת רבינו ממה שכתב בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה שכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה וכו' וכתב שם הרב המגיד דמפרש רבינו דאיירי אפילו דהוחזק בקול בבית דין ודייק לה מדיוקת חלוצה ולא גרושה דדוקא חלוצה משום דהוי דבר דרבנן אין חוששין לה אע''ג דהוחזק הקול בבית דין אבל בגרושה חוששין כיון דהוחזק הקול בבית דין והשתא היכי מפרש הוא סיפא דברייתא נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה דאמאי אין חוששין לה דאי משום דלא אמר היום כדאמר רש''י הא לסברת רבינו בקול שני שכתב אע''ג דלא אמר היום מהני ובודאי הכי אמרינן בבעולה וחלוצה דהוחזק בבית דין הוי בגוונא דקול שני דקול קמא דנרות דולקות לא שייך התם וא''כ סיפא דנשואה וארוסה בהך קול דומיא דרישא איירי. ודוחק לומר דאיירי בגוונא דקול דנרות דולקות ולהכי חוששין משום דלא אמר היום דסיפא דומיא דרישא ואיירי בגוונא דקול שני וא''כ אמאי אין חוששין כיון דלא בעינן היום בקול שני לדעת רבינו. ועוד קשה אמאי קאמר רבינו דבעינן שיהא העדות מכשרים היכא דליכא נרות דולקות הא אמר שם בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף מבטלינן [קלא] או לא מבטלין אמר ליה מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי כשרים שמע מינה מבטלינן קלא אמר ליה אדרבה מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים הוי קול ש''מ לא מבטלינן קלא ע''כ. וכיון דרבינו נראה דפסק דלא מבטלינן וכנראה מדברי הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות א''כ הא אפילו מפי נשים נמי הוי קלא. מיהו לזה יש לומר דמאי דפליגי בגמרא רב חסדא ורב ששת הוא היכא דאיכא נרות דולקות וכי תימא תיקשי לרב חסדא מההיא ברייתא דלוי דאמרו שם ונשים שמחות לה ואומרות וכו' אפשר דרבינו גריס כיש ספרים שכתבו התוספות ובני אדם ולרב חסדא דוקא בני אדם אבל לא נשים אע''ג דאיכא רגלים לדבר ולרב ששת כיון דאיכא רגלים לדבר אפילו מפי נשים מהני כיון דאיכא רגלים לדבר. ולקושיות ראשונות י''ל דרבינו מדלא הזכיר בגוונא דקול שני היום משמע דלא בעינן היום בקול שני וברייתא ראשונה דארוסה ע''כ בגוונא דקול שני איירי דומיא דרישא כדפרישית וא''כ אמאי אין חוששין וכדי למצוא טעם לזה סובר רבינו דטעמא הוא משום דבעינן דאית שמחת אירוסין והכא ליכא שמחת אירוסין דסיפא דנשואה הוי דומיא דרישא דבעולה וחלוצה וכי היכי דברישא ליכא שמחה דלא שייכא ה''נ בסיפא ולהכי אין חוששין אבל אם היה שמחת אירוסין חוששין. ועוד יש סמך לזה משום דאמרו שם בברייתא דכשיצא הקול כאן שנתקדשה בעיר אחרת לא מהני ואמאי הא כיון שנתקדשה מה לי כאן מה לי בעיר אחרת אלא ודאי טעמא הוא דמששומעין הקול צריך לראות שמחת האירוסין ואם יצא כאן הקול שנתקדשה בעיר אחרת לא הוי קול דאין רואין שמחת אירוסין ולזה לא הוצרך רבינו להזכיר בעיר אחרת דכיון שהזכיר דאית שמחת אירוסין סגי ובזה יתורצו רוב הקושיות האמורות. עוד כתב ה''ה וכ''נ מדברי רבינו שצריך שיוחזק [הקול] בבית דין בזמנו וקשה מנין לו כן בדברי רבינו דלעולם נימא דאפילו שיצא הקול היום ואחר כמה ימים בדקוהו בבית דין ומצאוהו כהלכתא שאמרו שראו נרות דולקות והנשים שהיו אומרות נתקדשה פלונית היום ההוא מהני. ושמא יש לומר דכוונת הרמב''ם הוא דאם בדקוהו בבית דין אחר שנשאת אע''פ שיצא קודם שנשאת לא תצא ולא חשבינן ליה קלא דקמי נישואין וכמ''ש הר''ן בפירוש ההלכות אבל אם בדקוהו קודם שנשאת אע''פ שלא היה בעת יציאתו הוי קול וכמ''ש רבינו כל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו ולשון אין חוששין משמע לא מהני כלל א''כ אפילו שבדקוהו אחר שנשאת קלא דבתר נישואין איקרי ולאו כלום דאי אהני מאי דיצא קודם נישואין ואם יבדקוהו אחר הנישואין מיקרי קלא דקמי נישואין לא היה לו לרבינו לומר אין חוששין לו דמשמע אינו שוה כלל זה נ''ל כוונתו בדוחק: xx האשה שיצא עליה קול וכו'. בספרי אשר כתבתי על הרמב''ם הבאתי לשון הטור ודקדקתי שם שהנוסחא הכתובה בו כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אינו מדוקדק ובשלטי הגבורים הביא לשון הטור בסגנון אחר וז''ל ודוקא תרי מתרי כדפירשתי כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי שמעו מיששכר ויהודה וכו' וזו נוסחא שאין לה מובן כלל דא''כ היינו חד מתרי ראובן ששמע משמעון ולוי דשמעון ולוי ששמעו מיששכר ויהודה ליתנהו קמן וא''כ היכי כתב אבל חד מתרי לא ובפסקי הרא''ש כתוב ומיירי בתרי דשמעי מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל חד מחד ותרי מחד לא. לכן אני אומר דנוסחת הטור המדוקדקת צריך שתהיה כן או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ותרי פלוני הם מיותרים כי מ''ש פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני שני מיותר וכן פלוני מפלוני ופלוני נמי מיותר ומ''ש ודוקא צ''ל כן ודוקא תרי מתרי כגון שמע ראובן משמעון ולוי מיששכר (ולוי ושמעון קמא ויהודה בתרא יתירה ועם זאת הנוסחא אשר הגהתי בדבריו הוי הלשון כדברי הרא''ש ז''ל בפסקיו והוי ממש כמ''ש הרשב''א בתשובה דלישב הנוסחא הכתובה בספרים ושיהא חלוק על הרשב''א א''א כדפרישית ועוד דברי הרא''ש ז''ל בפסקיו יוכיחו כדכתיבנא): וכן אם באו שנים וכו'. בגמרא אמרו אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ע''כ. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דברי הגמרא שבאו השנים ואמרו לנו שנתקדשה פלונית בפני שנים ואמרו לנו דבר זה שמענו מפלוני ואותו פלוני שמע הדבר מפלוני כלומר שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ואותם עדי הקידושין הלכו למדינת הים. וזה הפירוש מפרש ה''ה לפי דברי רבינו בלשון הגמרא ולכך כתב שכן מורה לשון הגמרא. אבל הר''ן לא נראה לפרש כן ושאר הגירסא לדעת רבינו. ע''ש. וא''ת דמשמע מדברי רבינו שאמר שיבואו כאן שנים ויעידו ששמעו עדות מפלוני ופלוני אבל אם בא אותו פלוני לבד והעיד בפנינו ששמע מפי פלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני לא מהני ואמאי כיון דהם אינן מעידים אלא ששמעו מפלוני א''כ לכאורה נראה שאם יבא אותו הפלוני ויעיד הוי יותר טוב. וי''ל דמ''מ אלו השנים הרי הם מעידים ששמעו קול ושראו שמחת אירוסין לדעת רבינו והרי יש כאן עדות ששמעו קול הברה ושמחת אירוסין מה שאין כן כשבא אחד לבד. אבל הטור כתב בסימן מ''ו בשם הרמב''ן דהוי קלא אפילו אשה שאמרה מפי תרי ע''כ. נראה שדעתו דכשאמר בגמרא כדי שיאמר שמענו מפי פלוני וכו' לאו דוקא שיבאו לפניהם שאינו כן אלא אם בא אחד נמי ששמע מהעדים סגי ומאי דאמרו בגמרא שנים רבותא קמ''ל שאפילו שלא בא אותו פלוני ששמע מהעדים אלא שבאו אותם ששמעו מאותו פלוני שאותו פלוני שמע מהם סגי. ומ''ש אשה שאמרה מפי תרי מפני שהוא פוסק כמאן דאמר לא מבטלינן קלא ואמרו בגמרא לדעתו אפילו נשים ולכך כתב אשה. עוד כתב הטור בסימן מ''ו וז''ל כיצד הקול ברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות וכו' או שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ודוקא תרי מתרי כדפרישית כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אבל חד מחד או תרי מחד לא על כרחך נראה שכוונתו שאלו השנים שיעידו בפנינו צריך שכל אחד שמע הדבר מפי שנים ולא כדברי הרשב''א ז''ל שכתב דרבותא קמ''ל דאע''פ שאלו השנים כל אחד שמע מאחד סגי והטור אין דעתו כן אלא שכל אחד ישמע משנים. ולדעתו ז''ל צ''ל שזה גירסת הגמרא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני כלומר אלו השנים המעידים כל אחד שמע משנים שהם פלוני ופלוני. וא''ת א''כ למה ליה למימר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני וכו' לימא כדי שיאמרו פלוני ופלוני שמעו מפלוני ופלוני דבשלמא להרשב''א ניחא דרבותא קמ''ל אע''פ שכל אחד שמע מאחד סגי אבל לטור קשה דלימא ששמעו מפלוני ופלוני והא לחוד סגי. וי''ל דרבותא קמ''ל אע''פ שלא שמע זה מהשנים ששמע זה והוה אמינא דהוי כשנים מחולקים ולא יצטרפו זה בזה קמ''ל. זה נראה לי ליישב דברי הטור אבל משמעות לשונו קשה שכתב ראובן משמעון ושמעון וכו' ולא הוה ליה למימר כן אלא ראובן משמעון וזבולון דאין דרך לכפול שם אחד. ועוד שכתב אבל חד מתרי או תרי מחד לא וכפי מה שכתבתי לשמועינן יותר רבותא ולימא דאפילו תרי מתרי לא מהני אלא אם ישמע כל אחד מפי שנים:

כג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָא. פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק לֹא הֻחְזְקָה. אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִין עַל דְּבָרֶיהָ הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:

 מגיד משנה  בד''א בשלא היה שם אמתלא וכו'. שם במשנה ובלבד שלא תהיה שם אמתלא: כיצד היא וכו'. שם משנה וגמרא:

 כסף משנה  בד''א שלא היה אמתלא וכו'. כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ''ש או קידושי ספק הוו הני מילי:

כד יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ אֲמַתְלָא. אִם נִרְאִין הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין שֶׁהוּא כֵּן סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָא וְלֹא תֻּחְזַק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמְעָה הָאֲמַתְלָא בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָא:

 מגיד משנה  יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. שם (דף פ"ט:) אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא וזה פירושה לדעת רבינו. דרב זביד פליג עליה דרבה ואמר דאין סומכין על אמתלא שלא יצאה בשעת הקול אא''כ במקום אמתלא. במקום הוכחה שאמתלא אמיתית. וכן דעת ההלכות דרב זביד פליג עליה דרבא והלכתא כוותיה. וקרוב לזה פירש הרמב''ן ז''ל וכתב במקום אמתלא כגון שמעיקרא אמרו זרק לה קידושין ואחר עשרה ימים אמרו שהיו קרוב לו תולין באמתלא ומתירין אותה לינשא כיון שמתחלה אמרו שהיו בזריקה וכן כיוצא בזה וכן עיקר:

 לחם משנה  יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וכו' אין חוששין לאמתלא. דע שכל מה שמפרש רבינו הוי כרב זביד דפליג עליה דרבה בר רב הונא (דף פט:) דמשמע דס''ל דהוא מחמיר יותר ממנו ואמר דאם האמתלא יש לה הוכחה כגון שאמר מתחילה שהקידושין נזרקו הוא מועיל האמתלא אחר עשרה ימים א''כ מה זה שאמר בגמרא א''ל רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה וכו' והא רב זביד מחמיר יותר מרבה בר רב הונא ואדרבא מתניתין אתי שפיר טפי לרבה משום דהוא מיקל יותר וסבר דלא בעינן אמתלא ראויה אלא כל אמתלא שתהיה סגי. וכן קשה הקושיא הראשונה שהקשו לרב זביד וממאי דקאמר במתניתין ובלבד שלא תהא שם אמתלא והתירוץ שתירצו עלה לא יתיישב יפה לפירוש זה ומ''מ יש ליישבו וק''ל. אבל הקושיא הראשונה קשה טובא. ואם נאמר שרבינו מפרש כפירוש הרמב''ן שפירש הר''ן בפירוש ההלכות דרב זביד מחמיר מצד ומיקל מצד. דהוא מחמיר לענין האמתלא שתהא נכונה כדי שתועיל מכאן ועד עשרה ימים והוא מיקל דאם יש מקום לאמתלא מתחילה כלומר שאמרו שהקידושין בזריקה אע''פ שלא תצא אמתלא לעולם מ''מ אם נשאת לא תצא וזהו שאמר חוששין. ובזה יתורץ שפיר דברי הגמרא דמעיקרא מקשה רב פפא לרב זביד דמתניתין קאמרה דמקודשת כלומר דאם נשאת תצא ובלבד שלא תהא אמתלא משמע דאם לא תהא שם אמתלא גמורה דהיא מקודשת ואם נשאת תצא והיכי קאמרת דהיכא דיש הוכחה לאמתלא אע''פ שלא תצא האמתלא לעולם אם נשאת [לא] תצא. לזה תירץ ואמר דמאי דקאמר אמתלא רוצה לומר דאם יש מקום אמתלא כלומר הוכחה אינה מקודשת קידושין גמורין כדי שאם נשאת תצא אלא לא תנשא ואם נשאת לא תצא והדר מקשה רב כהנא לרב פפא בהא ואת לא תסברא והתנן נתקדשה וכו' בשלמא לרב זביד דמיקל היכא דיש מקום מתחילה לאמתלא ואם נשאת לא תצא אתי שפיר דגם כאן יש מקום אמתלא מתחלה באלו הקידושין כיון שהלך בעלה למדינת הים ויאמר דקידש על תנאי ולכך לא תצא מבעלה הראשון אלא לדידך קשה. כן נראה מדברי הר''ן שיש לפרש (על) דברי הרמב''ן ז''ל אבל הרב המגיד כתב שקרוב לפירוש זה פירש הרמב''ן משמע שאין פירוש רבינו פירוש הרמב''ן ממש ואע''פ שבהרמב''ן אנו מוכרחים לפרש כן משמע דרבינו דרך אחר יש לו ובקונטריס אבאר. ולכך נראה דלרבינו גם כן רב זביד מיקל מצד שתלה הדבר בעיני בית דין שכתב נראין הדברים לבית דין וכו' וא''כ נאמר דהאמתלא שתצא לאחר עשרה ימים אע''פ שאינה כל כך אמתלא טובה כיון שנראה לבית דין שהיא טובה סגי ובכי האי גוונא אתי שפיר קושייא דרב פפא דבשלמא הא דרב זביד אע''ג דהך אמתלא דקידש על תנאי אינה אמתלא כיון שרואים ב''ד דודאי כן הוא שהיתה סבורה שבעלה מת סגי אבל לדידך דלא תליא הדבר בעיני ב''ד א''כ צריך אמתלא טובה ובכה''ג הוי פירוש אחר פירושו של רבינו דומיא לפירוש הרמב''ן ז''ל. והקושיא ראשונה שהקשו בגמרא יש לישבה דהקשו דהיכי קאמרת בעינן אמתלא נראית לב''ד הא במשנה שם אמרו אמתלא דמשמע אמתלא גמורה בעינן ולא אמתלא חלושה אע''פ שנראית לב''ד שהיא טובה לזה תירצו מקום אמתלא כלומר אמתלא הנראית לב''ד שהיא טובה אע''פ שהיא חלושה: יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. כבר הקשיתי בחיבורי על הרמב''ם מה שיש להקשות על פירוש רבינו. ועוד יש להקשות דנראה דהוא מפרש היפך מפירוש רש''י ז''ל ומקשה רב פפא היכי קאמרת מקום אמתלא דמשמע אמתלא חשובה הא במשנה קאמר אמתלא משמע אפילו קצת אמתלא ותירץ מקום אמתלא קאמר כלומר דהוי אמתלא חשובה. וקשה דמאי מקשה ליה נימא דמתניתין אירי בשיצא האמתלא מיד שהרי רבינו כתב דאם האמתלא יצא מיד אע''פ שאינה אמתלא גמורה מהני דלכאורה נראה דמפרש דברי רבינו כן לשון המשנה שכתב לעיל מהא אבל אם היה שם אמתלא ושמעו אמתלא כששמעו הקול וכו' והיינו מתניתין כדכתב הרב המגיד שם במשנה ובלבד שלא תהא שם אמתלא. ועוד קשה מה שהקשיתי מאי דמקשה ליה רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא וכו'. ויותר קשה התירוץ שתירץ לו שאני התם דאתי בעל וקא מערער ומשמע דהוי אמתלא חשובה והשתא התירוץ נהפכה לו לקושיא דאמאי בעי אמתלא חשובה כיון דלרב פפא באמתלא כל דהו סגי. ונראה לי לתרץ בדוחק בדעת רבינו דודאי רב זביד ורבה בר רב הונא לפרושי מתניתין אתו ורבה מפרש דאיירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים וז''ש על מתני' אמתלא שאמרו ורב זביד נמי משמע דלפרושי מתניתין קא אתי וקאמר דנהי דמתניתין קאמרה עד עשרה ימים אלא דצריך שתהא אמתלא חשובה ולהכי מקשה ליה מתניתין דאיך אפשר דמתניתין איירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים ובעינן חשובה הא ממתניתין אמתלא קאמר דמשמע אמתלא כל דהו ותירץ במקום אמתלא קאמר דהוי אמתלא חשובה אמר ליה רב כהנא וכו' את דמקשת לרב זביד ודאי דסבירא לך דמתניתין לא איירי אלא ביצאה אמתלא לאלתר דאי יצאה מכאן ועד עשרה ימים לא בעינן אמתלא חשובה אלא אפילו גרועה כרבה. זו אי אפשר דהא אמרינן לעיל ברבי יוחנן לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' דהוי דלא כרבה וא''כ כיון דהוי דלא כהלכתא אית לך למסבר כוותיה ואי אית לך למסבר כוותיה הוי כרב זביד דמצי למיקם כרבי יוחנן דאפשר דרבי יוחנן יודה באמתלא חשובה מכאן ועד עשרה ימים וכיון דאת פרכת לרב זביד ולית ליה דיניה משמע דבעית דאמתלא תהא לאלתר והא זה אי אפשר דהא התם בנתקדשה וכו' לא יצאה לאלתר אלא לאחר כמה ימים. ותירץ שאני התם דהוי יותר מאמתלא דהדבר ברור דאתי בעל ומערער ובהא מודינא ועדיין נ''ל זה דוחק וצ''ע:

כה מַעֲשֶׂה בְּאַחַת שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִבְנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וּלְאַחַר זְמַן שָׁאֲלוּ לְאָבִיו וְאָמַר עַל תְּנַאי כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לוֹ וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְלֹא סָמְכוּ חֲכָמִים עַל דְּבָרָיו אֶלָּא אָמְרוּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם אֲמַתְלָא:

 מגיד משנה  מעשה באחת וכו'. שם בגמ' מבואר:

כו יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וּבָא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּפָנֵינוּ בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵן בְּקוֹל. אִם בָּאוּ עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם. וְאִם לָאו מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל וְנוֹשֵׂא הַשֵּׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי לֹא יִכְנֹס הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר:

 מגיד משנה  יצא עליה קול שהיא מקודשת וכו'. שם בגמרא מחלוקת ופסק רבינו כן וכן דעת ההלכות וכן פסקו ז''ל: ואם לאו מגרש ראשון וכו'. שם מחלוקת ופסק כרב הונא וכ''פ בהלכות והביאו ראיה לזה וכן דעת התוספות:

כז יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר. אֶחָד כּוֹתֵב גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן:

 מגיד משנה  יצא עליה קול וכו'. שם מחלוקת ופסק הלכה בגמרא כן והטעם שכל שאין שם קידושין ברורים אין חוששין לקול שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. ומכאן הביא רבינו יעקב ראיה בגט שיצא עליו קול של פסול והצריכה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל בטול קול לעז לא החמירו כל כך ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא ע''י שתאמר שב' הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש להחמיר. ותדע לך מהדין הנזכר בסמוך שאמרו שאין מגרש שני ונושא ראשון דאע''ג דבקידושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא עכ''ל הרשב''א ז''ל. ול''נ דדינו של רבינו יעקב ז''ל אמת שעד כאן לא אמרו בדין הנזכר בסמוך אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שזהו מחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר אבל בדין הגט אפילו אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן כנ''ל:

כח מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לַאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת שֶׁהוּבְלוּ לָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק אַף עַל פִּי [ח] שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הָאֵרוּסִין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּן לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

 מגיד משנה  מקום שנהגו וכו'. פרק האיש מקדש (דף נ':) מבואר בגמרא לפי גירסת הגאונים וכן בהלכות. וכתב הרמב''ן ז''ל דבמקום חדש דאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות וכ''ש הוא ממקום שרובן משלחין אותן קודם האירוסין. וכתב הרשב''א ז''ל דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל הכא דלעתים מקדשים במקרה ואח''כ מסבלין אפילו מיעוט לא מיקרי. ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ''ל:

כט הֻחְזַק שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפְּנֵי הַסּוֹפֵר שֶׁמָּצָא הִקְדִּים וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

 מגיד משנה  הוחזק שטר כתובה וכו'. שם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ופי' רש''י ז''ל שראו שטר כתובה ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי חיישינן. ומפרש רבינו שמקצתן עושין כן חוששין דומיא דסבלונות. ושאר פרטי דין זה מפורשים בגמרא:

ל שְׁנַיִם אוֹמְרִין רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין לֹא רְאִינוּהָ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין [טַעֲנַת] לֹא רְאִינוּהָ רְאָיָה שֶׁדֶּרֶךְ הָעָם לְקַדֵּשׁ בְּצִנְעָה:

 מגיד משנה  שנים אומרים וכו'. בכתובות פרק האשה שנתארמלה או שנתגרשה (דף כ"ב:). ת''ר שנים אומרים נתקדשה וכו' ונאמרו שם שתי אוקימתות והאחת היא כך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו פשיטא לא ראינוה אינה ראייה ותירצו לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ''ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ע''כ:

לא * אָמַר עֵד אֶחָד מְקֻדֶּשֶׁת הִיא זוֹ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֶחָד אוֹמֵר מְקֻדֶּשֶׁת וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי. אָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי וּלְאַחַר זְמַן עָמְדָה וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְאָמְרָה מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי בַּתְּחִלָּה שֶׁאֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת וְרָאִינוּ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַשֵּׁנִי. וְאִם לֹא נָתְנָה אֲמַתְלָא אוֹ שֶׁנָּתְנָה וְאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וְקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי קִדּוּשֵׁי סָפֵק. לְפִיכָךְ נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו וְעַל הַכּל עַד שֶׁיָּבוֹא אֲרוּסָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁבָּאת וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְיֵשׁ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת:

 ההראב"ד   אמר עד א' וכו'. כתב הראב''ד זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם. מתחלה אמר כשהיא מכחשת את העד שאמרה מקודשת היא מותרת ולבסוף אמר אפילו כשיש עד אחד שמסייע אותה לא תנשא אבל בוא וקבל דבר אמת שאם היתה היא מכחישתו מותרת היא וכל שכן הוא אלא בשאינה מכחשת כגון דאמר עד אחד אביה קידשה ועד אחד אמר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושין והיו קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו היו והיא אינה מכחשת כלל בזה אמרו תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' לכתחילה לא תנשא עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר עד אחד וכו'. זה מבואר פרק האומר (דף ס"ה) בסוגיא דאמרינן התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן וכו': אחד אומר מקודשת וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) על הברייתא שאמרה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא אוקמה x רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה. ומפרש רבינו ואם נשאת לא תצא שהרי אומרת לא נתקדשתי ודעתו ז''ל שאם היא היתה מסופקת אפילו נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת. ודבריו ז''ל מתמיהין ממ''ש ז''ל בסמוך בעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי שהיא מותרת ומשמע מלשונו שאפילו לכתחלה תנשא וכן מוכיח הסוגי' שבפרק האומר וא''כ בכאן שעד אחד אומר כדבריה והיא אומרת לא נתקדשתי למה לא תנשא לכתחלה. וי''ל לדעתו ז''ל דטפי עדיף כשאין עד אחד אומר כדבריה משאם הוא אומר כן. והטעם מפני שכל שאין לה עד כלל חזקה אינה מעיזה פניה להכחיש העד אם היה אמת דהא ליכא מי שמסייעה אבל כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה ולפיכך לכתחלה לא תנשא ודומה קצת לנזכר בגמרא גבי גירושין כך נ''ל לדעתו ז''ל. והר''א ז''ל הקשה בהשגות על רבינו וכתב באוקימתא דרב פפא בשאינה מכחשת היא כגון שעד אחד אומר אביה קדשה ועד אחד אומר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה והאחד אומר קרוב לו ואינה מכחשת ולפיכך לא תנשא לכתחלה אבל במכחשת מותרת היא לינשא ע''כ דבריו. וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ולדבריהם אע''פ שהיא מסופקת בדבר כיון שהיא בחזקת פנויה ואין שם עד שנתקדשה אלא אחד ואחד מכחישו אם נשאת לא תצא: אמרה מקודשת אני וכו'. בכתובות שם (דף כ"ב) ת''ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והקשו והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה ותניא כוותיה מעשה באשה וכו' שאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה וכו' ואמרו [חכמים] אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ופי' אמתלא טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז''ל וכתב רבינו שאם לא נתנה אמתלא לדבריה שיש בה ממש שצריכה גט משני. ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה: וכן האשה שאמרה וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ופשוט הוא:

 לחם משנה  אמר עד אחד מקודשת וכו'. ע''כ הכא איירי דאמר העד נתקדשה בפני [שנים] דאילו אמר נתקדשה בפני לבד הא קי''ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו. ובהכי איירי סוגיא דכתובות לדעת רבינו דקאמר עד אחד אומר נתקדשה וכו' דאי לא תיקשי מאי דכתיבנא. וכ''ת א''כ היכי כתב ה''ה דעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי משמע בסוגיא דהאומר דהיא מותרת הא כל אותה סוגיא לא איירי אלא במקדש בעד אחד לבד כגון שאמר בפני נתקדשה אבל אם אמר נתקדשה בפני שנים לא איירי. וי''ל דמ''מ כיון דאמרה התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כיון דתלו הדבר בהכחשה מה לי אם יאמר העד נתקדשה בפני מה לי אם יאמר נתקדשה בפני שנים כיון דתלו הדבר בהכחשה דידה א''כ אפילו שיאמר נתקדשה בפני שנים והיא אומרת להד''מ ודאי דאינה מקודשת. ולתרץ הקושיא דכתובות דאוקמה רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דקאמר התם לא תנשא והתם הוי עד אחד בהכחשה דאי היא מודה הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואפילו מסופקת אם נשאת תצא כדכתב ה''ה אלא ודאי דהיא מכחשת העד שאומר שנתקדשה בפני שנים ומ''מ קאמר רב פפא דלא תנשא ומההיא סוגיא דהאומר משמע דעד אחד בהכחשה אינו כלום ואפילו שיאמר העד שנתקדשה בפני שנים דכיון דהוי טעמא משום דהיא מכחשת מה לי הא מה לי הא לכך הוצרך לחלק דשאני היכא דעד מסייעה. והראב''ד ז''ל הוצרך לתרץ ולחלק הך קושיא דבסוגיא דכתובות אינה מכחשת אלא שהיא מסופקת ולדבריו אפילו מסופקת אם נשאת לא תצא כדכתב ה''ה: עד שיבא ארוסה וכו'. כתב ה''ה ופשוט הוא שאפילו בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה. וקשה דאמאי לא אמרינן הכא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כמ''ש לעיל מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו וכו'. וי''ל דשאני הכא דיש להם לתלות לומר דאולי מה שאמר שהיתה מקודשת הוי משום ענין ונתנה אמתלא לדבריה וקידושי השני קידושין לכך הצריכוה לגרשה מן השני. אבל הכא אין להם במי לתלות וכיון שראו שיצא עליה קול מראשון ואח''כ גירש השני יאמרו ודאי גירש הראשון ונשאה השני וגירשה אחר כך ועתה מת ונשאה הראשון והוי מחזיר ארוסתו דלא אסיקו אדעתייהו דקול קמא הוי שקר כיון דראו עדים שהיו על ככה:

הלכות אישות - פרק עשירי

א הָאֲרוּסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וַאֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּהּ לוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא הַנִּקְרָא כְּנִיסָה [א] לַחֻפָּה וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ קְנָאָהּ וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר:

 מגיד משנה  הארוסה אסורה לבעלה כו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתייחד עמה: והבא על ארוסתו כו'. זה מבואר בירושלמי: ואפילו אם קידשה בביאה וכו'. פ''ק דקידושין (דף י') איבעיא להו בגמרא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ואמרו נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת''ל נשואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרה כניסה לחופה. ועוד דאע''ג דבעיא לא אפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו: והבא על ארוסתו וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמר בגמ' שהאשה נקנית לבעלה בהעראה ופי' בהלכות שהוא בביאה שלאחר אירוסין וכשהיא לשם נשואין קונה בהעראה בלבד וזהו דעת רבינו:

 כסף משנה  הארוסה אסורה לבעלה מד''ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. כתב ה''ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ''מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר:

ב כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה הָאֲרוּסָה לַחֻפָּה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָבֹא עָלֶיהָ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר. וּמִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה נִקְרֵאת נְשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ לֹא גָּמְרוּ הַנִּשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן:

 מגיד משנה  כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות (כתובות דף מ"ח קידושין דף ה') ופי' דוקא בשיש לה כתובה וכ''כ רבינו למטה בפרק זה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ועוד יתבאר שם: ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו'. גם זה מבואר בהרבה מקומות שהיא נשואה אע''פ שלא נבעלה. ולענין כתובה הוא בעיא שם (כתובות דף נ"ו) ריש פרק אע''פ באם תימצי לומר דחיבת חופה קונה: אבל אם היתה נדה אע''פ וכו'. שם בעיא לענין כתובה ולא איפשיטא חופה דלא חזיא לביאה אם היא קונה וכתוב בהלכות הילכך אינה קונה. ודעת רבינו שה''ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ''נ מדברי מקצת הגאונים ז''ל ויש חולקין ואומרים דלא מיבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא:

 כסף משנה  כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה וכו'. הר''ן כתב בפרק אע''פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי''ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ''ל וגם הרא''ש דחה דברי רבינו:

 לחם משנה  ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו' אבל אם היתה נדה אע''פ שנכנסה וכו'. כתב הר''ן שיש תימה על רבינו ממאי דאמרו בגמרא ביבמות יש חופה לפסולות והא התם לא חזיא לביאה. ונראה לי לתרץ דהכל הולך בתר הכוונה דכונס לחופה אם כונס לבא עליה אחר אותה חופה אעפ''י שהיא ביאה פסולה הרי קנאה ומשום הכי אמרינן התם דיש חופה לפסולות כלומר כשנשא אחת מחייבי לאוין וכנסה לחופה כיון דדעתו לבא עליה תיכף אחרי החופה אעפ''י שלא בא עליה קנאה דהא חזינן דנשאה אבל כשכנסה נדה אין דעתו לבוא עליה אלא אחר שתטהר דודאי לאו אדעתיה למיעבד איסורא אלא לבא עליה אחר שתטהר ולא קנאה. וסעד לדבר זה שהכל הולך בתר כוונתו מצאתי בדברי ר''י הובא בבית יוסף ז''ל שכתב שאם דעתו שהיתה טהורה ונמצאת טמאה הרי היתה החופה בטעות ולא קנאה: אבל אם היתה נדה וכו'. הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות הקשה על רבינו דבפרק הבא על יבמתו איפליגו בה רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא וקי''ל כרב דאמר יש חופה לפסולות וכן פסק הרמב''ם בפ''ז מהלכות תרומות. ותו קשיא לי דמהרמב''ם נראה דמפרש כפירוש רש''י שכן כתב שם ואם נכנסה לחופה בלא קידושין והיינו כפירוש רש''י התם דאית לה חופה בלא קידושין ולתרוייהו בין לרב בין לשמואל לפי האי פירושא אית ליה כרב הונא דאמר בפ''ק דקידושין חופה קונה כדכתבו שם התוספות ז''ל וכיון דאית לן דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. והכי נראה דרבינו בפ''ג מהלכות אלו פסק דהאשה מתקדשת בכסף בשטר ובביאה ולא הזכיר חופה משמע דהוי דלא כרב הונא. א''כ איך פסק בפ''י מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות. ונראה לתרץ קושיא זאת וקושיית הר''ן דרבינו מכח הקושיא דלא ניתי רב ושמואל דלא כהלכתא סובר דיש ודאי לחלק בין פוסל לקידושין גמורים דהא מצינו דאעפ''י דאינן קידושין גמורים הם פוסלים דהא היבם פוסל ואינו מאכיל א''כ אית להו לרב ושמואל דלענין קנין חופה לחודה אינה קונה ולענין לפסול אית להו דחופה מהניא לפסול ומשום דלא תיקשי הפסקים אהדדי דהוא פסק דחופה אינה קונה ופסק דיש חופה לפסולות דאית ליה דחופה בלא קידושין מהניא לפסול בתרומה אע''פ דלא מהניא להאכיל ועם זה נסתלקה קושיית הר''ן דאע''פ דיש חופה לפסולות לפסול מכל מקום לא תנשא נדה דלעשות קנין גמור אינו מועיל דיש לחלק בין לקנות להיכא דפוסל כדכתיבנא:

ג וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ [ב] הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה מַנְגִּינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:

 מגיד משנה  וצריך לברך וכו'. ברייתא פ''ק דכתובות (דף ז':) ונוסח הברכות שם מפורש בגמרא ובפרק שני מהלכות ברכות נתבאר זה:

ד וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן מֵבִיא [ג] כּוֹס שֶׁל יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּן עַל הַכּוֹס וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדַס עִם הַיַּיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס אַחַר הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ:

 מגיד משנה  ואם יהיה שם יין וכו'. פי' שאין היין מעכב ודבר פשוט. ומ''ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ''ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז''ל פ''ח מהלכות תפלה וה''ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:

ה וְאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן:

ו הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא כְּנִיסָה לַחֻפָּה. אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְלֹא תִּנָּשֵׂא נִדָּה עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאֵין מְבָרְכִין לָהּ בִּרְכַּת חֲתָנִים עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא וּבֵרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

 מגיד משנה  המארס את האשה וכו'. שם (כתובות דף ז:) ת''ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ע''כ. אלמא כל זמן שאין מתייחד אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה: אירס וכנס לחופה ולא בירך וכו'. זה פשוט שאע''פ שצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא: ולא תינשא נדה וכו'. כך כתב ן' מיגאש ז''ל וכן דעת קצת הגאונים ז''ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמו שנתבאר פכ''ב מהלכות איסורי ביאה אין ראוי שתכנס לחופה. וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין ומ''ש ואם עבר ונשא וכו'. דבר נכון הוא וכ''כ ז''ל:

 לחם משנה  ולא נתייחד עמה בביתו וכו'. הר''ן ז''ל כתב שיש מחלוקת במה שנקרא חופה אם הוא ייחוד או הבאה לביתו. ונראה מדברי רבינו דתרתי בעינן יחוד והבאה לביתו שכן כתב למעלה עד שיביא אותה לתוך ביתו ונתייחד עמה ויפרישנה לו וכו' וזהו אומרו כאן ולא נתייחד עמה בביתו משמע דבדבר אחד לא מהני אלא אחר ייחוד בביתו. ולכך קצת קשה על הרב המגיד שכתב שיוצא דין זה ממה שאמרו בגמ' (ז:) שביהודה היו מברכין מפני שמתייחד משמע דכ''ז שאין מתייחד אין מברך אותה ברכה דאם מכאן הוציאו רבינו אם כן אפילו שלא נתייחד עמה בביתו סגי דומיא דיהודה שלא היה מתייחד עמה אלא בבית חמיו:

ז וְצָרִיךְ לִכְתֹּב [ד] כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה [ה] לַחֻפָּה וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. וְכַמָּה הוּא כּוֹתֵב לָהּ. אִם הָיְתָה בְּתוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמָּאתַיִם דִּינָרִים וְאִם בְּעוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמֵּאָה דִּינָרִים וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עִקַּר כְּתֻבָּה. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף לָהּ אֲפִלּוּ כִּכַּר זָהָב מוֹסִיף. וְדִין הַתּוֹסֶפֶת וְדִין הָעִקָּר אֶחָד הוּא לְרֹב הַדְּבָרִים. לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כְּתֻבָּה סְתָם הוּא הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת כְּאֶחָד. [ו] וַחֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ כְּתֻבָּה [ז] לָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

 מגיד משנה  וצריך לכתוב כתובה וכו'. כתיבת הכתובה פשוט הוא בכמה מקומות אבל מ''ש רבינו קודם כניסה לחופה הוא מפני שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. והרמב''ן ז''ל הקשה על זה מדאמרינן בגמרא פ''ק דכתובות (דף ז') ר' אמי שרא למבעל לכתחלה בשבתא אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין והא ודאי ברביעי נשאה ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול שהתפיס' מטלטלין בשבת עכ''ל. ויש לדחות שכך היה מעשה שאירע כן ומ''מ מן הדין לכתחלה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שר' אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו: והחתן נותן שכר הסופר וכו'. משנה בבא בתרא פרק גט פשוט (דף קס"ז:): וכמה הוא כותב לה וכו'. משניות פ''ק דכתובות (דף י') ובהרבה מקומות: ואם רצה להוסיף וכו'. משנה בפרק אע''פ ואמרו בגמרא (נ"ד:) פשיטא ותירצו מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ''ל, וכתב הרמב''ן ז''ל שאם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד הרי הוא עושה ויכול לכתוב ויהבינא ליכי מוהר בתוליכי אלפא זוזי וכ''כ בתשובות הגאונים ז''ל: ודין התוספת וכו'. שם בגמרא מימרא והזכיר שם הרבה דברים בפרט יתבארו בדברי רבינו כל אחד במקומו: וחכמים הם שתיקנו וכו'. כך הוא פסק הלכה אע''פ שיש מי שסובר בגמ' פ' אע''פ (דף נ"ו) דכתובה דאורייתא. ומ''ש כדי שלא תהא קלה וכו'. כך נזכר לשון זה פרק האשה שנפלו לה נכסים (שם פ"ב:) ובמקומות אחרים:

ח דִּינָרִים אֵלּוּ לֹא תִּקְּנוּ אוֹתָם מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר אֶלָּא מִמַּטְבֵּעַ [ח] שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחשֶׁת וְאֶחָד כֶּסֶף עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּסֶּלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. וְנִמְצָא מָאתַיִם דִּינָרִים שֶׁל בְּתוּלָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים זוּזִין שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר וּמֵאָה דִּינָרִים שֶׁל בְּעוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר זוּזִים וּמֶחֱצָה. וּמִשְׁקַל כָּל זוּז שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים שְׂעוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים:

 מגיד משנה  דינרין אלו לא תקנו אותם וכו'. מימרא פ''ק דקידושין (דף י"א) ובמקומות אחרים כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. וכבר נתבאר שכתובה מדבריהם וידוע שהוא שמינית מכסף צורי וכבר כתבתי פ''א מהלכות עירובין של''ב שעורות הם משקל ארגנ''ש אחד נמצאו מאתים של בתולה ע''ה ארגניץ שהם ד' אוקיות ושלש רבעי אוקיא חסר ארגינץ מ''מ עתה במקומותינו כותבין בכתובות והוסיף לה מדיליה מאתים דינרין של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר והן מאתים של כסף צורי שהם שש מאות ארגינץ וכ''כ הרשב''א ז''ל בתשובה:

ט אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וְלִבְעוּלָה מִמֵּאָה. וְכָל הַפּוֹחֵת בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֶחָד הַכּוֹתֵב אֶת הַכְּתֻבָּה בִּשְׁטָר וְאֶחָד שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָהּ מֵאָה אוֹ מָאתַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר [ט] לִבְעל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב:

 מגיד משנה  אין פוחתין וכו'. מחלוקת פרק אע''פ (שם נ"ד:) ונפסקה הלכה כר' מאיר דאמר שאם פיחת בעילתו בעילת זנות: אחד הכותב וכו'. פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב. ומבואר פרק אע''פ (שם נ"ה) שאם אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה אם קנו ממנו א''צ להמלך בו והוא אפי' במתנת קרקע וג''כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד. ועוד יתבאר פי''ו שיש מקומות שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד: וכן אם נתן לה וכו'. זה מתבאר מההיא דרבי אמי שרא למבעל וכו' שהזכרתי למעלה וכתב רבינו בדין תפיסת המטלטלין עד שיהא לו פנאי לכתוב שחכמים תיקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה ולא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן כמ''ש פי''ו:

 כסף משנה  אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע''פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה''ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע''פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע''פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי''ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר:

 לחם משנה  וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות. דקדקו שם במשנה (דף נ"ד:) מדקאמר כל הפוחת דמשמע אע''פ שאם פוחת תנאו בטל מ''מ לא סמכא דעתה דאם לא כן הל''ל כל בתולה שאין לה מאתים וכו' וזהו למ''ד כתובה דאורייתא. ורבינו אע''ג דסבירא ליה כתובה דרבנן מ''מ נקט לשון זה דכל הפוחת דמשמע דאע''פ דהתנאי בטל משום דאזיל לטעמיה דפסק בפרק י''ב שאף על פי שהיא מדרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

י הַכּוֹנֵס אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁכָּתַב וְאָבַד שְׁטַר הַכְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ. חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה אִם רָצָה לְקַיְּמָהּ. לְפִי שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ [י] אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְאִם הוֹצִיא זֶה מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ לַלּוֹקֵחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ אִם לֹא מָכְרָה:

 מגיד משנה  הכונס את האשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) וכר''מ: אבל המוכרת כתובתה וכו'. זה פשוט ג''כ ומבואר בב''ק פרק החובל (דף פ"ט) בסוגיא על המשנה של העבד והאשה פגיעתן רעה:

יא הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חוֹרִין וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסֶפֶת כְּלָל הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב [כ] לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ [לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי]:

 מגיד משנה  המארס את האשה וכו'. זה פשוט במשנה פרק אע''פ (כתובות דף נ"ד) ששנינו שם אע''פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב''ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה ומסקנא בגמרא (דף נ"ו.) והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה. וכתב רבינו מבני חורין למעט את המשועבדין וכ''כ רב שרירא גאון ז''ל והם נסמכין בזה על מה שאמרו פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ג:) מיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמרא דאפילו מנה ומאתים מן הנישואין וכ''כ הרב בעל העיטור ז''ל. ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שיעבודה מזמן ראשון עד זמן שני: אבל אם ארס וכו'. זה דעת כל הגאונים ז''ל ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (דף פ"ט) ופ''ק דבבא מציעא (דף י"ז) אי אית לה כתובה לארוסה או לא ולא איפשיטא הילכך אין לה כלום. ורבותינו הצרפתים ז''ל חלוקים בזה ואף האחרונים ג''כ נחלקו בדין זה ודעת הרמב''ן ז''ל כדעת הגאונים ז''ל ודעת הרשב''א ז''ל כדעת חכמי הצרפתים ז''ל: והמארס את בתו וכו'. כבר נתבאר זה פ''ג:

 כסף משנה  המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. הרא''ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע''פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע''מ לכונסה מ''מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע''ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ''ל. והר''ן כתב הלכה כר''א ב''ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב''ם כתב בפ''י מה''א שאינה גובה מבני חורין עכ''ל:

יב וְכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה יִהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אֵינוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלֹא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּשּׁוּק אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ. בֵּין שֶׁהָיָה בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה אַלְמוֹן. וְאִם הָיְתָה בְּעוּלָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִם הַבְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן:

 מגיד משנה  וכן תיקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח וכו'. פ''ק דכתובות (דף ז'): ואינו עוסק במלאכה. מפורש בתוספתא ובפרקי ר''א. ומ''ש רבינו בין שהיה אלמון כך כתבו ז''ל בודאי כל שהיא בתולה זמן שמחתה ז' ודבר ברור הוא: ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים וכו'. שם: ומ''ש שאפילו בחור אינו חייב לשמוח עמה אלא ג' ואע''פ שמברכין שם ברכת חתנים כל ז' כנזכר פ''ב מהלכות ברכות כן הוא בגמרא איב''א בבחור ז' לברכה ג' לשמחה ואע''ג דאמרינן התם איבעית אימא באלמון יום אחד וכו' לא פליגי לישני אהדדי וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וזה דעת הרמב''ן ז''ל. ויש מי שכתב דהנהו לישני פליגן אהדדי ונקיטינן x כלישנא בתרא וכל זמן שהוא בחור חייב לשמוח אפילו עם האלמנה ז' שהיאך יברכו לו ברכת חתנים כל ז' ימים וד' ימים האחרונים הוא משכים למלאכתו וחבילתו על כתפו וזה נראה דעת הרב רשב''א ז''ל:

יג יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת בְּיוֹם אֶחָד וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּן כְּאַחַת. אֲבָל לְשִׂמְחָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ. עִם בְּתוּלָה שִׁבְעָה. עִם בְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה:

 מגיד משנה  יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו'. דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ''ק דמ''ק (דף ח'): ומה שכתב אבל לשמחה וכו'. שם אמרו אין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר בסמוך מיעקב אבינו:

יד מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל אֲפִלּוּ [ל] בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא [מ] בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעֵדָּה שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בַּסְּעֻדָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא [נ] אִשָּׁה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט-כז) 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת'. וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין:

 מגיד משנה  מותר לארס בכל יום חול. פי' למעט שבת וי''ט וכבר נתבאר פ' כ''ג מהלכות שבת: ומ''ש אפילו בט' באב. מפורש הוא בירושלמי בפ''ק דכתובות שמואל אמר אפילו בט''ב יארס שלא יקדמנו אחר: אבל אין נושאין וכו'. שם (כתובות דף ה') בגמרא גזירה שמא ישחוט בן עוף. ועכשיו במקומותינו נהגו לישא אשה בששי ולא ידעתי על מה סמכו בזה ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהן שהן באין לידי חלול שבת אם משבות ע''י עצמן אם ממלאכה ע''י עכו''ם. ויש מי שדוחה מהלכה מה שנזכר בגמרא בגזירה זו והביא סמך לזה ואינו עיקר. והרמב''ן ז''ל אחר שהאריך כתב בסוף דבריו ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ''כ הרב ן' מיגש עכ''ל: ואין צ''ל וכו' בשבת. פשוט הוא ואפילו קידושין אסורין כמו שנזכר למעלה ובנישואין הרי הוא קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכן מבואר בירושלמי פ''ק. עוד אומר שם הלין דנסיבין ארמלן צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת ע''כ. וחולו של מועד משנה פ''ק דמ''ק (דף ח':) וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות שביתת יום טוב: אין מערבין שמחה בשמחה וכו'. שם בסוגיא: ושאר הימים וכו'. פ''ק דכתובות מבואר בגמרא (דף ג') שאם יש בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בהם והוא דטריח ליה בסעודה כמ''ש רבינו ותקנת חכמים היא. וכתב הרב אבן מיגש ז''ל אם אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקריבי כלה בעו דליעביד חתן סעודה כייפינן ליה עד דיעביד סעודה כפום מנהגם דחזי לדידיה ולדידה דקי''ל עולה עמו ואינה יורדת והעיד משמו של רבינו אלפס שמעשים באו לפניו בכל יום וכך היה דן. ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ואף הרמב''ן ז''ל כתב שהדין דין אמת:

טו מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ חֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן:

 מגיד משנה  מקום שאין ב''ד וכו'. משנה ריש פרק בתולה נשאת וכו' שפעמים בשבת בתי דינין יושבין וכו'. ויש מי שכתב שאם אין שם ב''ד קבוע אפילו בחמישי ובשני הרי הוא נושא בכל יום וחזר הדבר כאילו ב''ד קבועים בכל יום שהרי כל הימים שוים: ומנהג חכמים שנושא את וכו'. שם משנה והטעם בברייתא בגמרא:

טז הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה וְאִם רָצָה לְכָנְסָהּ כּוֹנֵס. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

 מגיד משנה  המארס את בתו קטנה וכו'. בפרק אף ע''פ (דף נ"ז:) תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכתב רבינו עד שתגדיל וכן מפורש בירושלמי: ואין ראוי לעשות וכו'. שם אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וכבר כתב רבי' פ''ג x שאפילו קידושין שאין ראוי שיקדש אדם את בתו כשהיא קטנה:

 כסף משנה  המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ''כ בפרק שלישי אף על פי שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו':

יז אֵרְסָהּ וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין שֶׁהוּא יוֹם הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ י''ב חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וּלְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:

 מגיד משנה  ארסה ושהה וכו'. משנה וגמרא שם: תבעה אחר שבגרה נותנין לה י''ב וכו'. שם בגמרא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד [או יותר] ונתקדשה (שאין נותנין לה אלא לתשלום) נותנין לה י''ב חדש. פירוש והוא הדין שאם בגרה חדש א' או יותר ונתקדשה [שנותנים לה] י''ב חדש מיום הבגר ומ''מ לעולם אין פוחתין לה מל' יום כמבואר בסמוך והכל מתבאר שם בגמרא כמו שהזכיר רבינו: קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש וכו'. שם מבואר בגמרא: וכן המארס את הבעולה נותנין לה וכו'. במשנה ולאלמנה שלשים יום. ורבינו כתב בעולה למעט אלמנה מן האירוסין שמשנתנו אינה אלא באלמנה מן הנישואין וכן מתבאר בירושלמי וכ''כ מן המפרשים ז''ל:

יח כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֵת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ אִם י''ב חֹדֶשׁ י''ב חֹדֶשׁ וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 מגיד משנה  כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו'. שם במשנה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ונראה דאין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן אלא בה ואם הוא בחור שנושא את הבעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון שנושא את הבתולה והיא נערה יש לו י''ב חדש. אבל מן הירושלמי נראה שזמנו הוא לפי מה שהוא לבחור שנים עשר חדש ולאלמון ל' יום:

יט הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָהּ נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. וְכֵן אִם חָלָה הוּא אוֹ הִיא אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּטְהַר אוֹ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְכֵן הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אִשָּׁה עַד שֶׁיַּבְרִיא:

 מגיד משנה  הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב וכו'. שם במשנה: ואם הגיע הזמן באחד בשבת וכו'. מפורש בגמרא פירקא קמא (כתובות ב') באחד בשבת מפני שאינו זמן כניסה וערב שבת ג''כ מבואר הוא שאינו יכול לכונסה כמו שנתבאר למעלה וכל שאין העיכוב מחמתו אינו חייב במזונותיה וזה מתבאר שם. ודע שאם היא בתולה ואין שם בתי דינין יושבין אלא בשני וחמישי אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שאחר הגעת הזמן שהרי אינו זמן כניסה עד יום רביעי וכן נראה שם בגמרא: וכן אם חלה וכו'. מסקנא דשמעתין בפירקא קמא שכל זמן שהעיכוב מחמת האונס לא אכלה וזה מבואר:

הלכות אישות - פרק אחד עשר

א הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמִנָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה. אִם מִן הָאֵרוּסִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. שֶׁמִּשֶּׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אוֹ שְׁבוּיָה אִם נִשְׁתַּחְרְרָה הַשִּׁפְחָה וְנִתְגַּיְּרָה הַכּוּתִית וְנִפְדֵית הַשְּׁבוּיָה וְהֵן פְּחוּתוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה כְּתֻבָּתָן מֵאָה:

 מגיד משנה  הנושא את הבתולה וכו'. משנה פרקא קמא (דף י':): וכן הנושא בתולה משוחררת וכו'. משניות שם:

ב וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל וְחֶזְקַת הַשִּׁפְחָה וְהַכּוּתִית וְהַשְּׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל תִּקְּנוּ לְאֵלּוּ מֵאָה בֵּין נִבְעֲלוּ בֵּין לֹא נִבְעֲלוּ וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר:

ג מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ [א] מֵאָה. קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה שֶׁנִּבְעֲלָה אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ אָדָם גָּדוֹל כְּתֻבָּתָהּ [ב] מָאתַיִם, סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. וְכֵן גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּאִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה, פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה:

 מגיד משנה  מוכת עץ כתובתה מנה וכו'. מחלוקת בגמרא (שם י"א:) ובשלא הכיר בה. ופסקו בהלכות כרבא דאמר אפילו לא הכיר בה ונשאת ע''מ שהיא בתולה יש לה מנה: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד וכו'. משנה שם: וכן גדולה שבא עליה קטן וכו'. משנה שם ונחלקו בפירושה רב ושמואל ופסק רבינו כשמואל דקי''ל כוותיה בדיני:

ד בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ אַיְלוֹנִית כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהֶן כְּתֻבָּה. הַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל. וְהַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלָּשֵׂאת אוֹתָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם כָּנַס הַחֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה:

 מגיד משנה  בתולה שהיא בוגרת או סומא וכו'. בוגרת מבואר שם. וסומא מתבאר פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ו) בברייתא. ואילונית ר''ל בשהכיר בה דאם לא הכיר בה הרי הוא מקח טעות כמו שיתבאר פרק כ''ד ודין האילונית מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק אלמנה ניזונת (דף ק':): אבל החרשת והשוטה וכו'. זה מבואר בגמרא ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ושם נתבארו פרטי בבא זו: וכשם שאין לה כתובה וכו'. זה פשוט שכיון שאין לה נישואין מן התורה וחכמים תיקנו לה נישואין שלא בכתובה אף תנאי כתובה אין לה: ואם כנס החרשת וכו'. פירוש דברי רבינו הם ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו שם חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע''פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליהן כלום רצו לקיימן יש להם כתובה מנה. וכתב רבינו שהוא הדין לפקח שנשאה חרשת ונתפקחה שיש לה כתובה מנה ודבר ברור הוא שאיך תהיה היא בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה. ולא הזכיר רבינו דין פקח שנשא שוטה ונשתפת לפי שהשוטה אין לה נישואין כלל. ופשוט הוא שאם רוצה לקיימה אחר שנשתפת שצריך לקדשה ולכתוב לה כתובה:

 לחם משנה  אבל החרשת והשוטה לא תיקנו לה כתובה. כך אמרו בפרק חרש (דף קי"ג) וקשה דבפרק אלו נערות (דף ל"ו) אמרינן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה החרשת והשוטה והבוגרת וכו' אין להם טענת בתולים ותירץ הא ר''ג והא ר' יהושע משמע מאותה סוגיא דלכ''ע יש לה כתובה לחרשת ולשוטה דטענת בתולים לא הוי אלא להפסידה כתובתה דומיא דפלוגתא דר''ג ור' יהושע דמדמה ליה בגמרא דלא איירי אלא לענין ממונא. ואם נאמר דאיירי בדכתב לה כתובה אינו נראה ודאי דכיון דכתב לה הכי הוי מתנה ולית ליה טענת בתולים כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה דכ''כ רבינו למטה דכל מאי דלא תקינו כתובה אין לה טענת בתולים וצריך עיון:

ה  נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְכָתַב לָהֶן מֵאָה מָנֶה כְּתֻבָּתָן קַיֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו:

 מגיד משנה  נשא חרשת או שוטה וכו'. ברייתא שם קרוב ללשון רבינו:

ו חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים פִּקְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָן מֵאָה. וְאִם בֵּית דִּין הֵם שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ עַל נְכָסָיו נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת בּוֹ לֹא תִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וְכֵן הַקָּטָן לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים נִשּׂוּאִין הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָבוֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הַקָּטָן עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִים שֶׁהֵבִיא סִימָנִין:

 מגיד משנה  חרש או שוטה וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך: ואם ב''ד הם שהשיאו וכו'. כן נזכר בהלכות ממה שאמרו שם ההוא חרש דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ד' מאה זוזי בנכסיה אמר רבא מאן חכים [למעבד הכי] כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי: אבל השוטה וכו'. שם (קי"ב:) מבואר בסוגיא הדין. והטעם כמו שהזכיר רבינו שאין הנישואין מתקיימין בשוטת או שוטה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ולא הות קיימא בהו תקנתא דרבנן: וכן קטן וכו'. שם מבואר בגמרא הדין והטעם: ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואע''פ וכו'. שם הדין והטעם:

ז קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם הִגְדִּיל וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל יֵשׁ לָהּ עִקַּר [ג] כְּתֻבָּה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:

 מגיד משנה  קטן אפי' בן ט' וכו'. בכתובות פ' הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה. וכתב הרשב''א ז''ל כלומר והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי עכ''ל. ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ותניא כוותיה וזהו שכתב רבינו עיקר כתובה: וכן גר וכו'. שם במשנה וכתב רבינו מנה לפי שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד ונשאת אח''כ אין לה אלא מנה וכ''ש זו:

 לחם משנה  קטן אפילו בן ט' שנים ויום א' שנשא אשה אין לה כתובה מאתים. בס''פ הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה ע''כ ומפרש רבינו גבי גר שכתובתה מנה וגבי קטן נראה שסובר שכתובתה מאתים כדמעיקרא. וקשה אי בתר מעיקרא אזלינן אפילו גבי גר נמי ואי בתר השתא אזלינן אפילו גבי קטן נמי הא אחר שהגדיל בעולה היא. וי''ל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן וגבי גר שאני דאפילו אזלינן בתר מעיקרא לאו בתולה היא דהתם קודם שנתגיירה חשובה זונה ולכך כתובתה מנה. וא''ת לרבינו מאי אשמעינן גבי גר מתניתין דקאמר שע''מ כן קיימה פשיטא דיש לה כתובה דאפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וכדהקשו שם בתוס' והם תירצו לזאת הקושיא דקמ''ל מתניתין גבי גר וקטן דכתובתה מאתים כדמעיקרא. ולרבינו דס''ל גבי גר דכתובתה מנה קשה מאי אשמעינן גבי גר והיכי קאמר שע''מ כן קיימה והרי אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה. וי''ל דאשמעינן דאע''ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נישואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נישואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום קמ''ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה:

ח כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְהַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:

 מגיד משנה  כל בתולה שכתובתה מאתים וכו'. משנה פ''ק (דף י') ופי' יש לה טענת בתולים ואין לה כלום. וכן מתבאר בדברי רבינו בביאור בסוף פ' זה וכן העלו בהלכות: וכל שכתובתה מנה. שם במשנה מבואר שבתולה מן הנישואין x אין לה טענת בתולים. וממה שאמרו בגמ' (דף י"ב) ניחוש שמא תחתיו זנתה ה''ק שמא אם יבואו לב''ד יבואו עדים ויעידו. והרבה פירושי' נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אלא המשנה כפשטה והן הן דברי רבינו ועיקר. וכתב רבינו או שלא תקנו לה חכמים כתובה ופשוט הוא שאין טענת בתולים אלא להפסידה ממה שהוא תנאי ב''ד:

 לחם משנה  וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים וכו'. כתב ה''ה שם במשנה מבואר וכו' ומ''ש בגמרא ניחוש וכו' שמא אם יבאו לב''ד וכו'. נראה לכאורה לומר דהוקשה לו הסוגיא דניחוש שמא תחתיו זנתה וא''כ אמאי כתב רבינו סתם דכתובתה מאתים דהא בגמרא בפרק בתולה נשאת אמרו שם ואיכא דמתני לה אמתניתין בתולה אלמנה וכו' ומכח הך קושיא הוצרכו להעמידה שקדש ובעל לאלתר. ולזה נראה שתירץ דהכי קאמר שמא אם יבאו לבית דין וכו' והיינו כפירש''י ז''ל כלומר דאמאי אמרו שאין לו טענת בתולים ואין אתה מצריכה לבא לב''ד היה לנו להצריכה לבא לב''ד שיערער שמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר ואם כוונתו זאת קשה טובא דלא תירץ מה שהקשה דעדיין קשה אמאי כתב רבינו סתם אין לו טענת בתולים היה לנו להצריכה לבא לערער בבית דין והקושיא שהקשו על מתניתין יש להקשות על דברי רבינו שהם דברי המשנה דהא בגמרא לא מצו לתרוצי הך קושיא אלא בשקידש ובעל לאלתר וכו'. ועוד קשה דכיון דאח''כ כתב שהסוגיא זו לא הובא בהלכות למה הוצרך לישבה דמדהוצרך לישבה מתחילה משמע דהא עיקר ואח''כ כתב דדעת הלכות ורבינו שאינה עיקר ודבריו מתמיהין. ועוד קשה למה אינה עיקר ואיך דחו הך סוגיא מהלכה בלי טעם וראיה. מיהו לזה נראה לתרץ דהם סוברים דמה שהקשו בגמרא וניחוש שמא תחתיו זנתה הוא לדעת רבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה משום דס''ל דאיכא עדים שלא נבעלה ובחזקת בתולה כנסה ודאי ולכך הקשו כיון דודאי משוית לה בעולה ניחוש שמא תחתיו זנתה אבל לרב אשי דאמר דכיון דנכנסה לחופה לאו בתולה מיקרי ולא אמרינן ניחוש שמא תחתיו וכו' אלא דאמרינן דנבעלה מראשון ולית לן לאוסרה כיון דנכנסה לחופה עם הראשון וכיון דהך קושיא לא הוי אלא לרבה הוי דלא כהלכתא דלית הלכתא כרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה וכו' ולכך דחאוה מהלכה ולשאר הקושיות צריך עיון:

ט וּמַה הִיא טַעֲנַת בְּתוּלִים. זֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהִיא בְּתוּלָה וְטוֹעֵן וְאוֹמֵר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. וּשְׁנֵי סִימָנִין הֵן לִבְתוּלָה. הָאֶחָד דָּמִים שֶׁשׁוֹתְתִין מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשֵּׁנִי הַדֹּחַק שֶׁיִּמָּצֵא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ:

 מגיד משנה  ושני סימנין הן לבתולה וכו'. שם (דף ט') ופ' אלו נערות (דף ל"ו):

י הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וְטָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ אִם אָמְרָה אֱמֶת הוּא לֹא מְצָאַנִי בְּתוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִכַּנִי [ד] עֵץ אוֹ קַרְקַע וְהָלְכוּ בְּתוּלַי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹעֵן אוֹמֵר שֶׁמָּא אִישׁ בָּא עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ כְּלוּם אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּטַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ שֶׁאֵין הַדָּבָר וַדַּאי לוֹ:

 מגיד משנה  הנושא את הבתולה וכו'. במשנה (כתובות דף י"ג) הוא מחלוקת תנאים והלכה כר''ג ורבי אלעזר שאמרו כן וכבר נתבאר שכתובת מוכת עץ מנה. ומ''ש ויש לו להחרים וכו'. רוצה לומר שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת ברי אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים ז''ל:

יא אָמְרָה הִיא אֱמֶת אָמַר שֶׁלֹּא מְצָאַנִי בְּתוּלָה וְאִישׁ בָּא עָלַי בְּאֹנֶס אַחַר שֶׁנִּתְאָרַסְתִּי לוֹ. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת אוֹ אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנֵךְ. הֲרֵי זֶה מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבֵנִי מָמוֹן שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ:

 מגיד משנה  אמרה היא אמת וכו'. גם זה במשנה (שם י"ב) ר''א וכן רבן גמליאל וכן נפסקה הלכ' והחרם הוא מתקנת הגאונים ז''ל:

יב טָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא בָּא עָלַי וַעֲדַיִן אֲנִי בְּתוּלָה. בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אוֹ חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים. אָמְרָה בָּא עָלַי וּבְתוּלָה מְצָאַנִי כְּכָל הַבְּתוּלוֹת וְשֶׁקֶר הוּא טוֹעֵן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה. אִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי לָהּ דָּם בּוֹדְקִין בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁמָּא אֵין לָהֶם דָּם כְּלָל לֹא דַּם [ה] נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים אִם נִמְצְאוּ כֻּלָּן כֵּן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. לֹא נִמְצְאוּ בְּנוֹת מִשְׁפַּחְתָּהּ כֵּן בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא חלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיָּבַשׁ לַחְלוּחִית הָאֵיבָרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְעַנֵּית בָּרָעָב. מַרְטִיבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין [ו] אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא וְתִבָּעֵל שֵׁנִית וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם אִם לָאו. וְאִם אֵין שָׁם חלִי וְלֹא רָעָב וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא דֹּחַק בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ הוֹאִיל וְלֹא יָצָא דָּם אֵין כָּאן בְּתוּלִים. שֶׁכָּל בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ דָּם בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת אֶלָּא מִפְּנֵי הַחלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֹּחַק אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁמָּא בּוֹגֶרֶת הִיא שֶׁרֹב הַבּוֹגְרוֹת אֵין לָהֶן דֹּחַק שֶׁמַּרְגִּישִׁין בּוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי גָּדְלָה וְנִתְרַפּוּ אֵיבָרֶיהָ וְכָלוּ בְּתוּלֶיהָ. וְאִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן אוֹמְרִין לוֹ שֶׁמָּא הִטֵּיתָה אוֹ בָּעַלְתָּ בְּנַחַת וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּדֹּחַק. אִם אָמַר לֹא כִּי אֶלָּא וַדַּאי פֶּתַח פָּתוּחַ הָיָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים לְכָל בְּתוּלָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בְּרִיאָה בֵּין חוֹלָה שֶׁכָּל נַעֲרָה בְּתוּלָה פִּתְחָהּ סָתוּם הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם הוֹאִיל וּמָצָא פֶּתַח פָּתוּחַ אֵין כָּאן בְּתוּלִים:

 מגיד משנה  טען ואמר וכו'. שם (י' ע"ב) ההוא דאמר בעלתי ולא מצאתי דם אמרה היא עדיין בתולה אני ואמרו שם דרבן גמליאל בדקה ושם ביארו כיצד בדקה שהושיבה על פי חבית של יין ולא היה ריחה נודף והכיר שעדיין היתה בתולה. ורבינו לא כתב בדיקה זו בביאור משום דלאו דוקא זו דהוא הדין לאחרת. ומה שכתב או חוזר ובועל בפני עדים רוצה לומר שמכינין הסודר בפני עדים ומתיחד עמה בפניהם אבל לבעול ממש בפניהם אסור שאסור לבעול בפני כל בריה כנזכר פ' י''ד: אמרה בא עלי וכו'. שם מעשה שר''ג בדק בקרובותיה ומצא שלא היה להן דמים ואמר לו זכה במקחך: לא נמצאו בנות משפחתה כן וכו'. שם מעשה שהיתה יבשה מחמת רעב והאכילה רבי והשקה וחזר ובעל ומצא דם. וכתב רבינו דהוא הדין מחמת חולי ופשוט הוא: ואם אין שם חולי וכו'. זה מתבאר שם באלו נערות (שם ל"ו) שהטוען טענת דמים אינו צריך טענת פתח פתוח ובאחת מהן בלבד היא טענת בתולים: ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק וכו'. בפרק אלו נערות (שם ע"א וע"ב) והבוגרת אין לה טענת בתולים והקשו והא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון ותירצו אי דקא טעין טענת דמים ה''נ הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח זו היא גירסת רבינו והרבה מן המפרשים ז''ל. ויש שם גירסא אחרת הפך מזו והיא גירסת מקצת הגאונים אי דקטעין טענת פתח פתוח ה''נ הב''ע דקטעין טענת דמים והעלה הרמב''ן ז''ל כגירסת רבינו מכח הירושלמי שאמר פ''ק בוגרת כחבית פתוחה: ואם לא בגרה עדיין וכו'. פ''ק (דף י') מעשה שם דר''ג אמר לההוא דהוה טעין טענת פתח פתוח שמא הטית ואיכא דאמרי שמא במזיד הטית וקא עקרת לדשא ועברא ר''ל x שלא בעל בנחת: אם אמר לא כי וכו'. מבואר שם. ומ''ש בין בריאה בין חולה ר''ל שאין חילוק בין בריאה בין חולה אלא בטענת דמים אבל לא בטענת פתח פתוח ודבר ברור הוא. וכתב רבינו ואף על פי שיצא דם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים. ואין כן דעת הרבה מן המפרשים אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח ומה שאמרו בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובתה דוקא בשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שמצא דם לא וזה נראה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

 לחם משנה  ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטית או בעלת בנחת. הטור הביא בלשון הרמב''ם וכתב או לא בעלת בנחת והוא וכו' וכן נראה שהיה גורס כדבריו הרב המגיד ז''ל. והוא מפרש מאי דאמר בגמרא (דף י') איכא דאמרי הכי אמר לה שמא במזיד הטית כלומר שמא הטה בכח ללישנא קמא אמר בעל בנחת והטה והשתא אמר שבעל בכח ולכך לא הרגיש. וז''א במזיד הטית כלומר שמא כיון שהיה הדבר במזיד ובכח עשית הטייה ולא הרגשת ועקרת לדשא ועברא. אבל בספרים דידן כתוב בדברי רבינו בעלת בנחת וכן הביאו הר''ן דבריו בפירוש ההלכות. ואולי יש לומר בדוחק וליישב הגירסא הטית דכתב רבינו הוא במזיד הטית כלומר בכוונה ומ''ש בעלת בנחת הוא כלישנא קמא דשמא הטית ויהיה לפי פירוש התוספות כך שמא הטית ומפני שהיה בנחת לא הרגשת והוא דוחק ועיקר הגירסא כדכתיבנא. והטור בא''ה הביא דין האמור בברייתא דבראשונה מעמידין וכו' כל שלא נהג וכו' וכתב דבמקום דנוהגים להעמיד עדים ולא העמיד אינו יכול לטעון ורבינו לא כתבו משום דאפשר דס''ל כדכתב הרא''ש בשם הרא''מ דהך לית ליה חזקה אין אדם טורח וכו' ואנן דקי''ל דחזקה הוי הך דלא כהלכתא:

יג [ז] יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁהַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. וְאֵין דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא מַרְאָה דָּבָר זֶה וְטָעוּת הָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּכְבָר בָּדַקְתִּי עַל סְפָרִים רַבִּים וְקַדְמוֹנִים וּמָצָאתִי שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין לְבוֹגֶרֶת אֶלָּא טַעֲנַת דָּמִים בִּלְבַד:

 מגיד משנה  יש גאונים שהורו שהבוגרת וכו'. כבר כתבתי למעלה הגירסא שהיתה להם ועל פי אותה גירסא הורו כן:

יד חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה וְהֵם [ח] הִתְקִינוּ וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְהָאִשָּׁה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ נֶאֱמָן וְעָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִישׁ. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ וְהוֹפֵךְ שִׂמְחָתוֹ אֵבֶל:

 מגיד משנה  חכמים הם שתקנו וכו'. מימרות פירקא קמא ועוד נזכר שם בגמרא שיש צדדין שכשלא מצא בתולים שאסורה עליו שמא זנתה תחתיו ונתבארו בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ומ''ש רבינו שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כך היא לשון הגמרא שם. וכתב הרשב''א ז''ל משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה [עדיף] עכ''ל:

טו וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. אִם נִסְתְּרָה מִיָּד. וְאִם לֹא נִסְתְּרָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 מגיד משנה  ועד כמה יש לטעון וכו'. ביבמות פרק ב''ש (דף קי"א:) ברייתא טענת בתולים כל ל' יום דברי ר''מ רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אפילו לאחר כמה שנים וקי''ל כר' יוסי:

טז הוֹרוּ כָּל [ט] הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן אִם הִכְחִישָׁתוֹ אִשְׁתּוֹ. לְהַפְסִידָהּ עִקַּר הַכְּתֻבָּה. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה אוֹ שֶׁהוֹדְתָה לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֵדָּה וּמַפְסִידָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר:

 מגיד משנה  הורו כל הגאונים וכו'. זו סברא כתבוה הגאונים ז''ל ונזכרה בהלכות שם והטעם מפני שהתוספת אינו מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו אלא מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובין שאין המחויב נאמן בהפקעתן. ויש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאינה טענה ברורה כל כך אבל בטוען טענה שלא מצא דם נאמן אפילו להפסידה תוספת אע''פ שהיא מכחשת ואומרת מצא ואבד. וזה דעת הרשב''א ז''ל ואין כן דעת רבינו אלא אינה מפסדת תוספת אלא בראיה ברורה וכ''נ. ומ''ש רבינו שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כן כתבו הגאונים וכבר נתבאר פי''ד מהלכות מלוה ולוה שהלוה שטען פרעתיך שטר זה ואמר למלוה השבע לי שלא פרעתיך שאינו גובה אלא בשבועה אלא שאין זה דומה לטענת פרעון משום דשטרא לפרעון קיימא וכבר חילק שם רבינו בין טוען טענת פרעון לטוען שטר אמנה וצ''ע: ומ''ש שהיא אין לה להשביעו. כ''כ הגאונים ז''ל:

 כסף משנה  הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. כתב הרי''ף דטעמא דמסתבר הוא והרא''ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע''פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ''ל. ול''נ דל''ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא''כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו:

יז הֲרֵי שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִפְסִידָה עִקַּר הַכְּתֻבָּה חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ מֵאָה. לְפִי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  הרי שרצה לקיימה וכו'. כבר כתבתי שיש צד שאסורה עליו ויתבאר בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ובדרך שהוא מותר לקיימה כבר נתבאר פ''י מהלכות אלו שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה:

הלכות אישות - פרק שנים עשר

א כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיֹּרֶת אוֹ הַמְשֻׁחְרֶרֶת יִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וְיִזְכֶּה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

 לחם משנה  כשנושא וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה בדבריו בענין המלבושים וכו'. כבר יישב הרמב''ן דעתו בפירוש התורה דפירוש כסותה ר''ל כסות שעל המטה וזהו שאמרו בברייתא כסותה כמשמעו ע''ש. ולפי זה רבי אליעזר בן יעקב פליג אתנא קמא בכולהו ואפילו בכסותה דלרבי אליעזר בן יעקב ודאי שפירוש כסותה הם המלבושים דהא אמר שלא יתן לא של ילדה וכו' והיינו ודאי המלבושים. וזהו דוחק דנראה דלא פליגי אלא בשארה ועונתה אבל בכסותה שוים דהם המלבושים. וזהו דוחק דר''א דקאמר שלא יתן לא של ילדה וכו' לא איירי אלא בכסות המטה הראוי לה לילדה או לזקנה ולכך כתב הרב המגיד בהא דכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור''א וכו' דמשמע ליה דלא פליגי בהא. [וכתב עוד הרב המגיד] ואע''פ שהם שנים וכו' וא''ת א''כ למה לא פסק ג''כ כרבי אליעזר בן יעקב בענין עונתה שהרי אמר שם (דף מ"ח) לפום עונתה תן לה כסותה וכו'. ונראה לתרץ דודאי האי היתר דהך משנת ראב''י לא סגי כיון דאיכא תרי והוא סמך בענין המזונות אברייתא אחרת שמכרעת כמ''ש ועוד וכו' ועוד שכן מכרעת ברייתא דאמר תקנו מזונות וכו'. וא''ת והא בפרק אע''פ (דף נח:) הגיהו ברייתא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה ולפי זה אין ראיה כלל דלא הוזכר בברייתא דהמזונות הם תקנה. ויש לומר דבפרק אע''פ אפילו לפי מה שהגיהו הברייתא שם בגמרא אמרו דהמזונות הם תקנה שכן אמרו שם על מימרא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה וכו' ועל זה הקשו מברייתא ותירצו תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה כלומר ועיקר התקנה הם המזונות אבל לעולם המזונות תקנה הוי ואע''פ שהרב המגיד כתב לשון הברייתא אין חשש בזה כיון דאפילו לפי ההגהה שהגיהו בגמרא יש משם מזונות:

ב וְהָעֲשָׂרָה שְׁלֹשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. (שמות כא-י) 'שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ'. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ [א] מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם. הָאֶחָד מֵהֶם עִקַּר כְּתֻבָּה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפֹּאתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקָבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם:

 מגיד משנה  (א-ב) כשנושא אדם וכו'. הג' דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקת תנאים בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז:) בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות וכן תרגם אונקלוס שארה זיונה וכן פירש''י ז''ל בפירוש התורה אבל הרמב''ן ז''ל כתב שם בפי' החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם ת''ק ור' אלעזר וראב''י אע''פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה וכנ''ל עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים בזה. ונ''ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מה''ת ואע''פ שהם שנים לגבי ראב''י מ''מ משנת ראב''י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' וכן משמע בגמ' בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ''ל. אבל הרשב''א ז''ל וקצת מפרשים ז''ל הסכימו לדעת רבינו שהם כולם מה''ת: והשבעה מד''ס וכו'. כולן נתבארו במשנה פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז ונ"א) וגם כן במקומות אחרים וכולן נתבארו בארוכה בדברי רבינו אחד לאחד על הסדר שנזכר כאן:

 כסף משנה  (א-ב) כשנושא אדם אשה וכו'. כתב הרב המגיד השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע''פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ''מ משנת ראב''י קב ונקי עכ''ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב''י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה:

ג וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכָה בָּהֶן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵן. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. * וְאִם מֵתָה [ב] בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בַּיְרֻשָּׁה:

 ההראב"ד   ואם מתה בחייו וכו'. כתב הראב''ד א''א ירושת הבעל דבר תורה:

 מגיד משנה  והד' שזוכה בהן וכו'. כולן חוץ מן הירושה נתבארו במשנה ונתבאר בגמרא שהם מדבריהם אבל הירושה אם היא מן התורה או מדבריהם היא מחלוקת תנאים ואמוראים במקום אחר (שם דף פ"ג) ורבינו פוסק כדברי האומר שהיא מדבריהם ונחלקו עליו וכבר כתבתי בזה בפ''א מהלכות נחלות:

ד וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת [ג] פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרֻשָּׁתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנִית וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יְסַפְּקוּ [ד] לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  ועוד תקנו חכמים וכו'. מימרא פרק אע''פ (דף נ"ח:) א''ר הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קא סבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה והקשו מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ותירצו אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ע''כ. ופ' שני דייני גזרות (כתובות ק"ו:) בגמרא פסקו הלכה כן וכתבו מן המפרשים ז''ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כטווה בצמר שאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת ולזה הסכים הרשב''א ז''ל פרק אע''פ: ומ''ש מפדיון וקבורה. הוא מבואר פרק נערה בסוף הברייתא (שם מ"ז:) דתקנו מזונות ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופירש''י ז''ל תחת נדוניית כתובתה. ודע שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובה ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה. וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפילו תאמר איני נפדית ואיני ניזונת ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: אבל אם אמר הבעל וכו'. זה פשוט דמזונות עיקר ומתבאר בהרבה מקומות (שם נ"ח: וע'):

 לחם משנה  לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה וכו'. הר''ן ז''ל הקשה בפירוש ההלכות דמשמע מהסוגיא דבפרק אע''פ דריש לקיש דקאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה הוה סבר דיקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל רב הונא דסבר דיכולה לומר איני נזונית וכו' אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך וכו' והאריך שם הר''ן ז''ל והרב בעל כסף משנה תירץ קושייתו שם בפרק י' מהלכות ערכין ולדידיה קשה הך קושיא גופא מההיא סוגיא אחרונה דלא שייך בה תירוצא דהרב כסף משנה ז''ל והוא ממאי דאמרו שם (דף נ"ח:) לרב הונא לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית לא בשאינה ניזונית משמע דאי אית ליה כרב הונא אפילו דניזונת לא קדיש ואע''ג דלא אמר יקדשו ידיך כיון דלר''מ אליבא דרב הונא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוי כאילו אמר לדידן יקדשו ידיך לעושהן ואפילו הכי לא מהני. ויש לי לתרץ קושיא זו וקושיית הר''ן דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל דיקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידי אשתו לר''מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא היה מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני נזונית ואיני עושה וכן כתבו שם התוס' דמה שאמרו בגמרא מאי לאו בניזונת לא כשהוא אינו זן אותה קאמר אלא שהוא חפץ לזונה אבל אי מעלה לה מזונות ודאי דלאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני ניזונית וא''כ הרמב''ם ז''ל בפרק י' מהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונת משל בעלה ולכך קאמר דאי אמר יקדשו ידיך לעושהן מהני ובזה באו דברי רבינו ז''ל על נכון:

ה כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתְבוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָהּ זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:

 מגיד משנה  כל הדברים האלו. מפורשים פרק נערה שנתפתתה (שם דף נ"א) במשנה:

ו הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אוֹ שֶׁהִתְנַת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם הַתְּנַאי קַיָּם חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶן. וְכָל הַמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְאֵלּוּ הֵן. עוֹנָתָהּ. וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ:

 לחם משנה  התנה הבעל שלא יתחייב באחת מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכו' ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. וקשה בדברי רבינו דכיון דהוא פסק כר''י דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים אפילו שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם (יותר) כשל תורה כדכתב ה''ה ז''ל הא אפילו שיהא כתובה מן התורה דבר שבממון תנאו קיים ואפילו נאמר דס''ל לרבינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמר ר''י בגמרא וכדכתב הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות ונאמר לפי זה דטעות נפל בדברי ה''ה במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ''ל יותר משל תורה מ''מ קשה דאפילו לר''י היינו דווקא כשהתנה על פה אבל כשכתב לה התקבלתי סגי ורבינו כתב דאע''פ שכתבה לו התקבלתי לא מהני. ועוד קשה בדברי רבינו במה שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' דאיך תלה טעם ביטול התנאי מפני שכל הפוחת הא בגמרא לא אמרו הכי אלא שאע''פ שנתבטל התנאי מ''מ בעילתו בעילת זנות משום דפחת בתנאה וזהו שאמרו שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת לבתולה בעילתו בעילת זנות מדרבנן חשבינן ליה להך בעילה בעילת זנות כאילו הוי דאורייתא שהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והשתא הוי מילתא דאיסורא ולא הוי דבר שבממון ולכך לא מהני תנאה וזהו שכתב שכל הפוחת כלומר הטעם דהתנאי בטל משום דהוי מילתא דאיסורא אבל הפוחת בעילתו בעילת זנות ואע''ג דהוי איסורא דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועם זה יתיישבו דברי רבינו וה''ה על נכון במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ועוד כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. ויש לתמוה על הראב''ד ז''ל דמה תמה על רבינו הא בפרק הכותב איפליגו רשב''ג ורבנן במשנה בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אם מתה לא יירשנה ורשב''ג סבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולדברי הראב''ד ז''ל איך אמרי רבנן דאם מתה לא יירשנה הא הוה מתנה על דבר שלב''ל וכן רשב''ג ל''ל טעמא דכל המתנה וכו' לימא משום דמתנה על דבר שלב''ל. ונראה דזה מבואר עם מ''ש הר''ן ז''ל דכשכותב לה בעודה ארוסה עדיין אין לו זכות מהירושה ויכול להתנות עליו קודם שיזכה בו שלא יזכה אבל אחר שנשאת שכבר זכה בירושה אינו יכול להפקיע ומתניתין ניחא דאיירי בכתב לה ועודה ארוסה ומש''ה יכול להתנות אבל רבינו שנתן טעם זה לכל הירושות שהוא בהפקיע עצמו מן הזכות שיש לו לכך השיג הראב''ד ז''ל על רבינו שהוא חסרון דעת. והרי''ף ז''ל לית ליה להך טעמא דכתב רבינו ז''ל ובפרק כ''ג יתבאר בהלכות. כתב ה''ה כשהליץ בעד רבינו ולפי שכל המורישין וכו' ונראה לכאורה שלשון זה הוא מיותר שכבר מתורץ במ''ש שאילו לא היה כתוב בירושה חקת משפט היה יכול להפקיע כשאר תנאי של ממון וא''כ אלו הדברים אין צורך בהם. ונ''ל לומר שרצה ליישב דעת רבינו מפני שיש להשיב על מה שתירץ בדין האשה ואמר שמה שהיה מועיל כאן הוא מפני שהיא תוריש לאחר כיון דאין סלוקו מן הנכסים מועיל אם כן ג''כ לא יועיל מה שתוריש לאחר שכיון שאין לה שום רשות לתת כלום מנכסיה שהכל הוא של בעלה א''כ מה תועיל מה שתוריש היא ולזה תירץ ואמר אפילו שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון שאין סלוקו של בעל מועיל וא''כ הוא של בעל מ''מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישים שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו' ולפי זה הוי הך לפי שכל וכו' שכתב ה''ה כמו ועוד דהוי תירוץ אחר: התנה עמה וכו'. כבר הקשיתי על זה מה שראוי להקשות ועתה נוסף אצלי למה לא אמרו בגמרא בפרק הכותב (דף פ"ג:) על מאי דקאמר רב הילכתא כוותיה דרשב''ג ולא מטעמיה דה''ק הילכתא כוותיה דרשב''ג דמתנה בירושה התנאי בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דהוי ירושה והוי חקת משפט דהא בפרק כ''ג מהלכות אלו כתב ה''ה דאית ליה לרבינו דמאי דקאמר רשב''ג הוי בשנשאת וא''כ לימא דטעמא הוי משום חקת משפט דבשלמא אי רשב''ג לא איירי אלא בכתב לה ועודה ארוסה ליכא ביה טעמא דחקת משפט אבל כיון דהוא סבור דאיירי בשנשאת לימא בגמרא הכי וכי תימא אכתי תיקשי וסבר רב תנאו קיים וכו' מ''מ קשה למאי איצטריך הגמרא לומר מעיקרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לימא כדכתיבנא ואע''פ דאיתא הקושיא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי וכו' השתא נמי הך קושיא איתיה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל גווני אפילו בכותב לה ועודה ארוסה דרישא דמתניתין בהכי אוקמוה בגמ' וכיון דאמר רב הלכה כרשב''ג אכולה מילתא קאי דאפילו בכותב לה ועודה ארוסה דלא שייך טעמא דחוקת משפט הילכתא כוותיה ולכך איצטריך לבקש טעמא. ותו קשיא לי דהתם בסוגיא בפרק הכותב (דף פ"ד) הקשו על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דריב''ב גבי יובל דירושת הבעל דאורייתא ותירצו שם בגמרא דאליבא דריב''ב קאמר וליה לא ס''ל ורבינו בפרק י''א מהלכות שמיטה ויובל כתב כן דר''י בן ברוקא דיורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מן הדמים וכתב שם דאע''ג דירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא''כ לדבריו קשה טובא למה ליה לרב לאוקמיה לר' יוחנן בן ברוקא דלא כוותיה ולומר דאית ליה דהוי דאורייתא לימא דאית ליה דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ובפשטא דשמעתתא גופא לא קשה דאיכא למימר דכולי האי ודאי לא עבדי רבנן שלא יחזור ביובל אבל לרבינו דכתב דעבוד רבנן כי האי לישני הכי וצ''ע. ותו קשיא דכיון דקי''ל כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה תנאו בטל כדפסק רבינו בהלכות מכירה וקי''ל כר''י דדבר שבממון תנאו קיים א''כ ע''כ ודאי דאנו צריכים לחלק שלא יחלוק רב על ר''י דשאני גבי אונאה דלא ידע ומחיל כדתירצו בפרק הזהב וכיון שכן גבי ירושה נמי איכא טעמא דלא ידע ומחיל מדהקשו בפרק הכותב וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת וכו' ומדמדמו אונאה דלא ידע ומחיל להא משמע דגבי ירושה נמי לא ידע ומחיל כדכתבו שם התוס' משום דאינו ברור לו שהיא תמות בחייו וכיון שכן הוא איך כתב רבינו בפרק כ''ג במתנה כשהיא ארוסה דתנאו קיים הא לא ידע ומחיל גבי אונאה. ונראה דרבינו דלית ליה דגבי ירושה איכא לא ידע ומחיל ומאי דדימו אותה בגמרא הוא אליבא דאביי דאמר בפרק הזהב מחוורתא רב כר''מ ושמואל כר''י וכן כתב הרמב''ן בספר מלחמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על זה דא''כ לרבה דפליג התם אאביי הך סוגיא דפרק הכותב ליתא ואתי רב כהלכה ואיך פסק הרי''ף דלית הילכתא כרב כמו שהקשה והאריך שם והך קושיא נמי איתא על רבינו דהולך על דרך הרי''ף אלא שיש לתרץ מה שתירץ הוא שם דרבה לא לאיפלוגי על אביי הוא דאתי וקושטא דמילתא דבע''מ פליגי ושמואל כר''י ולפ''ז הוי הילכתא כשמואל. איברא דקשה לי טובא דמדברי הרי''ף בפרק הזהב לא משמע כן שכתב דברי רב ואח''כ כתב ופסק רבה אליביה דרב ואח''כ כתב וכן הלכתא משמע דהלכתא כרב וכדתריץ רבה אליביה תירוץ ודברי הרמב''ן ז''ל בספר המלחמות מגומגמים בעיני מ''מ אני אומר דרבינו הולך על דרך הרי''ף ז''ל. ומ''מ קשה לי על הרב המגיד ז''ל שהוא גורס בסוגיא דיש נוחלין גבי בכור שאני התם דלא ידע ומחיל משמע דלהאי גירסא גבי ירושה לית ביה ידע ומחיל וכדכתבו התוס' בפרק הכותב וא''כ הדרא קושיא לדוכתה. איברא דלפירוש רשב''ם שפירש בפרק יש נוחלין דלא גרסינן מי ידע דימחל אתי שפיר יעויין שם אבל להרב המגיד לא ידע ומחיל משמע דלית ליה גבי ירושה ידע ומחיל וצ''ע מה שהקשיתי:

ז כֵּיצַד. הִתְנָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו עוֹנָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בְּעוֹנָתָהּ. שֶׁהֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ תְּנַאי מָמוֹן:

ח הִתְנָה עִמָּהּ לִפְחֹת מֵעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁכָּתַב לָהּ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה עִקַּר כְּתֻבָּה וְכָתְבָה לוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה מֵהֶן כָּךְ וְכָךְ וְהִיא לֹא נִתְקַבְּלָה תְּנָאוֹ בָּטֵל שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת:

 מגיד משנה  (ו-ח) התנה הבעל שלא יתחייב וכו'. מה שהזכיר רבינו שהתנאי קיים אפילו בשאר וכסות הוא כדעת רבי יהודה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים כנזכר בברייתא (קידושין י"ט:) שכתבתי פרק ששי ואין צריך לומר בשאר דברים שהם מדבריהם. והג' שהזכיר רבינו שאין התנאי מועיל. האחד שהוא העונה הוא מפני שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון ואפילו רבי יהודה מודה בו. ועיקר כתובה שאין התנאי מועיל בו יצא לו לרבינו ממה ששנינו בפרק אע''פ (כתובות נ"ד:) רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרו בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה [מאתן] וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכא דעתה והויא לה בעילתו בעילת זנות וסובר רבינו דכיון דקי''ל הלכה כר''מ בגזירותיו אע''ג דר''מ אמר דטעמא דתנאו בטל משום דכתובה דאורייתא כדאיתא התם ואנן קי''ל דכתובה דרבנן מ''מ הלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא אע''ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ותנאו בטל כל זמן שרצה לקיימה ואפ''ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים כמו שיתבאר בכמה מקומות שאם מחלה האשה כתובתה לבעלה שמחילתה מחילה ומהם פרק שבעה עשר וכן כתב הרמב''ן ז''ל לדעת רבינו. ויש מי שסובר דלא קי''ל כוותיה דר''מ אלא שבעילתו בעילת זנות כשנפחת עיקר כתובה וכ''ש כשאין לה כלל אבל מ''מ תנאו קיים ואפילו אם רצה לקיימה אע''פ שאינו רשאי להשהותה בלא כתובה כיון שרוצה לקיימה. ודין הירושה בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ועוד יתבאר פרק כ''ג בארוכה. וכתב רבינו וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנאמר לחוקת משפט. ובהשגות א''א חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות ע''כ. ואני סבור שרבינו הוצרך לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר ואילו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכן היה בדין בשאר ירושות אילו היו כשאר תנאי ממון אבל מתוך שענין ירושה הוא חקת משפט אי אפשר להפקיעו ולומר איש פלוני יירשני במקום שיש בן, וירושת הבעל אע''פ שהיא מדבריהם לדעתו ז''ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והוא שנשאת כמו שיתבאר פרק כ''ג ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין לתת נכסיהם במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש כתב רבינו שהוא מפני שענין הירושה הוא חקת משפט. ואל יקשה עליך מה שאמרו פרק יש נוחלין (ב"ב דף ק"ל) גבי האומר איש פלוני יירשני וכו' שהטעם (שם קנ"ו) משום דלא ידע יורש דניחול דודאי אפילו ידע ומחיל אין בדבריו כלום וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל:

ט הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם [ה] כְּשֶׁל תּוֹרָה. * וְכָל תְּנַאי שֶׁבַּיְרֻשָּׁה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר כז-יא) 'לְחֻקַּת מִשְׁפָּט'. וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים תְּנָאוֹ קַיָּם, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם:

 ההראב"ד   וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנא' לחוקת משפט. כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ''ל:

י כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה. פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם סְעֻדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים. וְכֵן אֹרֶז וְדֹחַן אוֹ מִשְּׁאָר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קִטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵרוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן. וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ [ו] דָּגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לְמֶרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  כמה מזונות וכו'. בבא זו ופרטיה בפרק אע''פ (כתובות ס"ד:) במשנה ובגמ' בביאור:

 לחם משנה  כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד:) דלרבנן דקי''ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ''ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי''ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא''כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה וא''כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכ''ש למאן דמוקי מתניתין כר''ש דבעינן לרבנן תלת וצריך עיון:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַּבְשִׁילֵי בָּשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ [ח] כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתֻבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בעני שבישראל וכו'. משנה שם ומתבאר ג''כ בגמרא בפרק מציאת האשה (שם דף ס"ח): ואם היה עני ביותר וכו'. בפרק המדיר (דף ע"ז) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' קמיה דשמואל אמר וכו' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ורב [אמר לך] אין אדם דר עם נחש בכפיפה ובהלכות והלכתא כשמואל וכ''פ ר''ח ז''ל אבל בעל הלכות פסק כרב וכתב הרשב''א ואפילו לדברי ר''ח ורב אלפס אפשר לומר שאם אין ב''ד יכולין לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס א''נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מה''ט דעד שכופין אותו להוציא יכפו אותו לזון הא אין יכולים לכופו לזון יכפוהו להוציא עכ''ל. והן הן דברי רבינו:

 כסף משנה  ואם היה עני ביותר וכו'. כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב''ח שאין לו עכ''ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב''ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה:

יב בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:

 מגיד משנה  בעל שרצה ליתן וכו'. בפרק אע''פ (דף ס"ד:) במשנה המשרה את אשתו ע''י שליש וכו' והיא אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ובגמרא (דף ס"ה:) מאי אוכלת ר''נ אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש תנן ובהלכות וקי''ל הלכה כר''נ בדיני וכתב רבינו שהוא רשאי להשרותה בפני עצמה ובלבד שיאכל עמה בכל לילי שבת וכן הוא פשטה של משנתנו. אבל הרשב''א ז''ל כתב כי הראב''ד ז''ל פירש כגון שהוא עושה מלאכה או שלומד בעיר אחרת שעונתו מע''ש לע''ש. ונראה שהזקיקו לפרש כן שאילו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר להשרותה ע''י שליש אלא אוכלת עמו על השלחן ואי לאו יוציא ויתן כתובה משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משלחן בעלה וכדתנן גבי המדיר את אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס יותר מכן יוציא ויתן כתובה ואמרו בגמרא דיתר משלשים שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא כך נ''ל וא''נ מתני' כשקבלה עליה והכי מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר עכ''ל וכ''כ בתשובות להרמב''ן (סי' ק"ד) ורבינו כתב שהוא רשאי ומשמע מדבריו שכל אדם רשאי והטעם שאינו דומה למדיר אשתו מליהנות לה דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפילו בליל שבת אבל כאן שאין כאן איסור הנאה ועוד שהוא אוכל עמה בכל לילי שבת רשאי. זה נ''ל לדעת רבינו:

יג הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטֹּרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

 מגיד משנה  האשה שפסקו לה וכו'. ברייתא שם (דף נ"ו:). היה בעלה כהן וכו'. סברת ר''ע במשנה שם דבכל גווני נותן מחצה חולין ומחצה תרומה וידוע שהלכה כר''ע מחבירו:

יד כְּשֵׁם שֶׁאָדָם חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת [ט] בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאֲכִילָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ כְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְאִם לֹא רָצָה גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה [י] מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו וַהֲרֵי פָּחוּת הוּא מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶת אֶפְרוֹחָיו. וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָם אַחַר שֵׁשׁ:

 מגיד משנה  כשם שאדם חייב וכו'. שם בגמרא (דף ס"ה:) בסוף הפרק אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש ופירוש אף על פי שאין יורדין לנכסיו לזון הבנים הקטנים כשהם עד שש זן אותן בע''כ ופי' ושנת שש בכלל וכן מוכיח שם וכן מתבאר בדברי רבינו למטה: מכאן ואילך וכו'. בפרק נערה (שם מ"ט:) באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה ת''ש כי אתו קמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פירוש יארוד תנין כלומר אדם זה אכזרי כתנין. ועוד שם כי אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ונימא הכי עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אָמוּד וְאֵין יָדוּעַ אִם רָאוּי לִתֵּן צְדָקָה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי אֲבָל אִם הָיָה [כ] אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן מִמֶּנּוּ צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶן מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בַּעַל כָּרְחוֹ מִשּׁוּם צְדָקָה וְזָנִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ:

 מגיד משנה  בד''א באיש וכו'. שם ולא אמרן אלא היכא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא אכפיי' לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. ודע שדעת רבינו שכופין אותו ויורדין לנכסיו כל שהוא בפניו כדי לזון את בניו הקטנים וכ''כ בביאור פרק שביעי מהלכות מתנות עניים אבל שלא בפניו אין יורדין לנכסיו כמו שיתבאר בפרק זה. אבל הרשב''א כתב היכא דאמיד כייפינן ליה פירוש מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זיינינן להו לבניה מנכסיה כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל מי שהלך למדינת הים וכו' וכ''כ רב האי ז''ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו שלשה רגלים מיקם הוא דקאים בבל תאחר אבל אין לב''ד לכופו ולעשות כלום עכ''ל. ובפי''ד מהלכות מעשה הקרבנות ביאר רבינו דין הנודר בארוכה:

 לחם משנה  בד''א באיש שאינו אמוד וכו'. כתב הרב המגיד וכן כתב רבינו האיי ז''ל וכו' קשה טובא דבפרק י''ד מהלכות מעשה הקרבנות כתב הנודר שעבר עליו שלש רגלים יש לכופו ודברים מוכרחים בגמרא ועיין בהר''ן:

טז מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת. שְׁלֹשָׁה [ל] חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין [מ] פּוֹסְקִין לָהּ בָּהֶן מְזוֹנוֹת שֶׁחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹסְקִין לָהּ [נ] מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בַּדִּין אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ לִמְזוֹנוֹת מִכְרָהּ קַיָּם וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה עַד שֶׁיָּבוֹא [ס] בַּעְלָהּ וְיִטְעֹן אוֹ עַד [ע] שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן:

 מגיד משנה  מי שהלך וכו'. פ' שני דייני גזירות (שם ק"ז:) נחלקו רב ושמואל אחר שלשה חדשים אם פוסקין לה מזונות ונפסקה שם הלכה כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש ורבינו כתב ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכן נראה מן הסוגיא שם דלרב אפילו בדספקא מעשה ידיה פוסקין לה מזונות וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי רבינו: וכן אם לא עמדה בדין וכו'. דעת רבינו שמזונות אלו שוין למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונותיה שלא בב''ד ואפילו בלא טענת חינא כדאיתא פרק אלמנה ניזונית (שם צ"ו:) כך זו מוכרת שלא בב''ד וכן משמע בסוגיא דלא שמעו בו שמת הוא לרב כמו שמעו בו שמת לשמואל ולא ראיתי מי שיחלוק בזה: ואינה צריכה וכו'. בפרק אלמנה ניזונית (דף ק':) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופטורה מן השבועה כחנן (דף ק"ז) דאמר תשבע בסוף ולא בתחילה. ופי' רבינו בסוף בשני דרכים או בבא הבעל לטעון או בבאה היא לגבות כתובתה:

 כסף משנה  מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא''ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר''ן כתב אע''פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב''ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ''ל מדברי רש''י וכו' ובסוף דבריו כתב אע''פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם:

יז וּכְשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ כָּךְ מוֹכְרִין לִמְזוֹן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל יֶתֶר עַל שֵׁשׁ אֵינָן זָנִין אוֹתָן מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמוּד. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים וְזָנִין אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת וּמְפַרְנְסִין אוֹתָן:

 מגיד משנה  וכשם שב''ד מוכרין וכו'. פרק נערה (דף מ"ח) א''ר חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א''ל רבינא לרב אשי מ''ש מהא דתניא מי שהלך למדה''י ואשתו תובעת מזונות ב''ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותה אבל לא בניו ובנותיו ולא ד''א א''ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר [זו] צדקה וכו' ופי' רבינו כך הוא דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע אבל פחותים מכאן ודאי יורדין לנכסיו שהרי הוא חייב לזונן על כרחו וכן משמע שם דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע וכשהן גדולים מבן שש אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אפילו אמיד שהרי אפילו בפניו אין יורדין אלא מתורת צדקה ושלא בפניו אין יורדין לצדקה כמו שאמרו ולא ד''א: וכן מי שנשתטה ב''ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות וכו'. כך נמצא בכל ספרי רבינו ויש לשאול שנראה מדבריו שהבנים שהם יותר על שש אין זנין אותן מנכסי מי שנשתטה ודינו שוה למי שהלך למדה''י ובגמרא חלקו בהן בפירוש כמו שהזכרתי למעלה ואין שם בזה שום מחלוקת. והתשובה שרבינו לא כתב במי שנשתטה אלא מי שמוציאין מנכסיו בין שהוא אמיד בין שאינו אמיד והוא בקטנים עד שש ובזה הושוו מי שנשתטה ומי שהלך למדה''י אבל בגדולים מבן שש והוא אמיד לא דיבר רבינו כאן ובזה חלוק מי שנשתטה ממי שהלך וסמך לו רבינו על מ''ש בסוף הלכות נחלות שמי שנשתטה שפוסקין צדקה על ממונו ולא יהיו בניו הגדולים על שש פחותין מאחר וכבר ביאר רבינו למעלה שהן ניזונין משום צדקה וכל שמוציאין ממנו צדקה זנין בניו וזה ברור כך נראה לי:

 לחם משנה  וכן מי שנשתטה וכו'. קשה טובא דרבינו כמאן פסק אי פסק כמאן דאמר (כתובות דף מ"ח) דבר אחר תכשיט גבי מי שנשתטה שאמרו שם דדבר אחר פירוש תכשיט וא''כ אע''פ דפוסקין תכשיט צדקה מניין לנו דפוסקין ולמה כתב בהלכות גזילות דפוסקין צדקה על ממונו של מי שנשתטה ואי פסק כמאן דאמר דבר אחר זו צדקה א''כ גבי מי שהלך למדינת הים שאמרו שם ולא דבר אחר משמע דהוא צדקה אבל תכשיט נותנים והוא ז''ל כתב בפרק י''ג גבי האשה שהלך בעלה וכו' דאין נותנין לה תכשיט וא''כ זה כמ''ד תכשיט וכבר הקשה זה הר''ן שם ותו קשיא לרבינו ההיא דמי שנשתטה דקאמר וזנין בניו וכו' בדאמיד והיינו ביותר על שש וההיא דמי שהלך דקאמר דאין זנין ג''כ אפילו בדאמיד וקאמר דאין זנין יותר על שש א''כ קשה למ''ד שם דדבר אחר פירוש צדקה קשה ההיא ולא דבר אחר דפירוש צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפילו בדאמיד כ''ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאיש דעלמא וכדכתב ה''ה ותו קשה מאי דאמר שם מ''ד תכשיט כ''ש צדקה דמה כ''ש שייך דהא דבר האמור שם בפירוש צדקה דקאמר ולא בניו ובנותיו וא''כ אפילו צדקה דבניו ובנותיו קאמר דאין נותנין וא''כ אין לומר בזה כ''ש בדבר האמור שם בפירוש. ותו קשה למ''ד תכשיט ההיא דמי שנשתטה למה הזכיר ודבר אחר היינו הא כיון דהזכיר צדקה דהיינו וזנין בניו ובנותיו כ''ש תכשיט מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דצדקה דבניו ובנותיו אלים מתכשיט. ונראה לתרץ דמכח הך קושיא דקשיא למאן דאמר צדקה דלמה הוצרך לומר גבי מי שהלך ולא דבר אחר פירשו בגמרא רב חסדא דהוי תכשיט אבל בההיא דמר עוקבא דמי שנשתטה סובר רבינו דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה משום דלרב חסדא משמע ליה לשון דדבר אחר כולה מילתא צדקה ותכשיט והוצרך לומר כן לתרץ לשון ולא דבר אחר דאם נאמר דהוא דוקא צדקה קשה מה שהקשיתי וא''כ בדברי מר עוקבא דמי שנשתטה לא פליגי כלל דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה דאפילו למאן דאמר תכשיט משמע נמי צדקה והכריחו לרבינו לפרש כן משום דלא הביאו בגמרא המחלוקת על הברייתא ועל דברי מר עוקבא. ולתרץ הקושיא למאן דאמר צדקה נראה לי דהוצרך לומר ולא דבר אחר דאם לא כן היינו מפרשים ולא בניו ובנותיו דקאמר היינו בדלא אמיד כדפירש הר''ן ז''ל דאשמועינן דאע''ג דרובא דאינשי ניחא להו בהכי אין זנין אבל אי אמיד ודאי זנין לכך קאמר ולא דבר אחר דרוצה לומר צדקה לאשמועינן דאיירי בדאמיד דע''כ דבר אחר איירי בדאמיד ומה שאמרו בגמרא למאן דאמר תכשיט כ''ש צדקה היינו משום דהיינו יכולין לפרש ולא זנין בניו ובנותיו איירי בדלא אמיד אבל אמיד זנין לכך קאמר כ''ש צדקה משום דאינו מפורש בברייתא כיון דיש לפרש פירוש זה. כנ''ל לתרץ זה ונכון הוא:

יח יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ עַד שֶׁיְּהֵא שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְאִם לֹא תּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא נָטְלָה כְּתֻבָּתָהּ מִבַּעְלָהּ אוֹ מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָטְלָה וְלֹא מָחֲלָה וְאֵין מַצְרִיכִין אוֹתָהּ לְהָבִיא כְּתֻבָּה. וְדַעְתִּי נוֹטָה לָזֶה בְּמִי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם מֵת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתָּבִיא כְּתֻבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְעוֹד שֶׁנִּזֹּנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁים וּלְעוֹלָם טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ:

 מגיד משנה  יש מן הגאונים שהורה וכו'. סברות חלוקות לראשונים והכרעת רבינו עיקר ואף על פי שכתבתי למעלה שמזונות האשה אף בחיי הבעל הם מדבריהם שלא כדעת רבינו מ''מ אינן תלויין כלל בכתובה כמו מזונות האלמנה. ודע שדברי רבינו באלמנה הוא במקום שכותבין כתובה אבל במקום שאין כותבין כשם שגובה עיקר בלא כתובה כך היא ניזונת בלא כתובה וזה פשוט וכ''כ רבינו בביאור פי''ח:

 כסף משנה  יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי''ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה''י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב''א בר''פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב''ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה''י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא''א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא כו' א''ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב''ד אין לה מזונות ואם איתא ל''ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א''ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ''ל. והרא''ש כתב על דברי רבינו וז''ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע''ג דליתא לדשמואל מ''מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ''ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ''ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי''ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכ''ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ''ל. ומ''ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' וי''ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין ביורש. ומ''ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י''ל דראב''י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ''ש התוספות בפרק נערה (דף מ"ז). ומ''ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה''ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב''ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ''ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י''ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב''ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב''ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה:

יט הָלַךְ [פ] בַּעְלָהּ וְלָוְתָה וְאָכְלָה כְּשֶׁיָּבוֹא [צ] חַיָּב לְשַׁלֵּם. עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ מִשֶּׁלּוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת [ק] מְעוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא צִוָּהוּ לְזוּנָהּ וְהִיא לֹא לָוְתָה מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  הלך בעלה ולותה. זה מבואר פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז:) כנזכר בהלכות ונראה מדברי רבינו שאפילו בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב''ן ז''ל: עמד אחד מדעת וכו'. מחלוקת שם במשנה ונפסקה הלכה בגמרא (שם ק"ט) כחנן שהניח מעותיו על קרן הצבי. והרשב''א ז''ל כתב בנדרים פ' אין בין המודר מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא אמרינן כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה עכ''ל והאריך בזה. עוד כתב ונ''ל דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו הרי הוא חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי ב''ד דה''ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן והוא הדין לזן את עבדו ושפחתו העברים שאין הבעלים יכולין לומר להם עשה עמי ואיני זנך דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון עכ''ל ועוד האריך. ואין נראה כן דעת הראשונים ז''ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה''ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ואפשר שדינו של הרב ז''ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא. כך נראה לי:

כ הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא רָצְתָה בְּדָבָר זֶה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ הָיָה לָהּ לְתָבְעוֹ אוֹ לוֹמַר לוֹ אֵין מַעֲשֵׂה יָדַי מַסְפִּיקִין לִי:

 מגיד משנה  הבעל שאמר לאשתו וכו'. שם בפ' שני דייני גזירות (שם ק"ז) מתבאר בסוגיא שאם א''ל צאי מעשה ידייך במזונותייך שאין לה מזונות. וכתב רבינו שאילו לא רצתה בדבר זה וכו' לומר דדוקא כששתקה אבל אם מיחתה ואמרה איני רוצה לא כל הימנו דמזוני עיקר כמו שנזכר למעלה ופשוט הוא וכ''כ המפרשים ז''ל ורש''י פי' וקבלה עליה ואפשר שהוא ז''ל יודה ששתיקתה היא קבלה:

כא הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וּמָכְרוּ בֵּין דִּין וְנָתְנוּ לָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת. הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא שָׁהֲתָה עַד שֶׁבָּא הוּא אוֹמֵר הִנַּחְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ וְנִפְטָר וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב עָלֶיהָ:

 מגיד משנה  הרי שעמדה וכו'. שם x מי שהלך למדינת הים ובא ואשתו תובעת מזונות ואמר הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואם קדמו ב''ד ופסקו מה שפסקו פסקו. עוד שם מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרין תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא [הבעל] ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. ובהלכות פירש נאמן בשבועה ודעת רבינו בפי' ברייתות אלו כך הוא מי שהלך למדינת הים ואחר חזרתו אשתו שדחקה עצמה וניזונת תובעת מזונות והוא אמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום. ויש שם גירסא אחר' xx ואם אמר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך רשאי ופי' שכבר א''ל בצאתו והיא שתקה. ובירושלמי מצאתי כגי' הראשונה ואם קדמו ב''ד ופסקו ומכרו לה או היא מכרה לעצמה אין לאחר מעשה ב''ד כלום ואינו נאמן הבעל לומר הנחתי לה שום דבר כדי להפקיע מעשיהם וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו שהיא נשבעת בנקיטת חפץ כשמכרה קרקע ונראה שהוא פי' למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל אם יטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה ושבועת המשנה ידוע שהיא בנקיטת חפץ והברייתא שאמרה ואם אמר בעל הנחתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה שלא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה והויא לה כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה כנזכר בהלכה ופי' שבועת היסת כדין כופר בכל וכ''כ ז''ל:

 לחם משנה  הרי שעמדה וכו'. כתב ה''ה כאן בברייתא חלוף הגירסא ועיין בהר''ן כי שם ביאר כל מה שצריך הכל באר היטב:

כב מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה אֵין לָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  מכרה מטלטלין וכו'. דעת רבינו שכיון שלא מכרה קרקע אלא מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהן ולומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אף כאן אינה נשבעת אלא היסת: הרי שלא תבעה וכו'. פשוט הוא לפי הגירסא שהזכרתי בברייתא ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואפילו לגירסא אחרת הדין דין אמת וכתב הרמב''ן ז''ל פרק אלמנה ניזונת והוכיח כן וכתב הוא ז''ל וה''מ דלא מפקא מבעל כלום אבל אם עשתה והותירה הכל שלה שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה והאריך בזה וכן דעת הרשב''א ז''ל:

כג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ בֵּין שֶׁפֵּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא סְתָם מַמְתִּינִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם תַּמּוּ יְמֵי נִדְרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא תַּמּוּ וְהִתִּיר נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְאוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְיִהְיֶה אֶחָד מֵחֲבֵרָיו מְפַרְנֵס אוֹתָהּ דְּבָרִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן יֶתֶר עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לַכּל:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה פרק המדיר (דף ע'). ומה שכתב בין שלא פירש אלא סתם הוא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: ובאותן השלשים יום וכו'. שם (ע"א) עד ל' יום יעמיד פרנס ופירשו בגמרא למה שאין מעשה ידיה מספיקין ושם הקשו היאך יכול להעמיד לה פרנס שליחותיה קא עביד ותירץ רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד ונתבאר שם בגמרא שמותר לילך אפילו אצל חנוני הרגיל אצלו לומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והוא נותן לו ובא ונוטל מזה וכבר נזכר בדברי רבינו דין זה פ''ז מהלכות נדרים. ודע שדין משנתנו בשלא הדירה אלא מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יתר משבת יוציא ויתן כתובה כמו שיתבאר פי''ד וכ''כ הרשב''א ז''ל וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל:

 כסף משנה  המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר''ן על זה וז''ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש''ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א''ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע''פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א''צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ''ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע''כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש''ה ס''ל ז''ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א''צ להפר היינו משום דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע''פ היינו כר''י בן נורי דס''ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש''ה ע''כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע''פ דוק ותשכח. אבל לת''ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת''ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת''ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי''ל כר''י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול''ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל''כ יצטרך לגרש בע''כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב''ם ז''ל כהוגן עכ''ל:

 לחם משנה  המדיר את אשתו מליהנות לו וכו'. הר''ן בפירוש ההלכות תמה על רבינו למה לא הזכיר מה שאמרו בגמרא בריש פרק המדיר דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא ספקה לדברים קטנים וכדאמרו שם בגמרא ותירץ דסובר רבינו דסוגיא דהמדיר אזלא כמאן דאמר קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אבל אנן דקי''ל קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א''צ לזה דאע''ג דמשועבד חל עליו הנדר וקשה לזה דא''כ איך כתב רבינו בפרק י''ד אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו' שאינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע''פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון כדכתב רש''י ז''ל בפרק אע''פ. גם קשה על ה''ה שנראה שנטה לדברי הר''ן שכתב ודע שכל מקום וכו' רוצה לומר שאוסר הנאתו עליה וכן לקמן בפרק י''ג הלך לשיטה זאת שכתב שם וכבר כתבתי בפרק י''ב שאין הבעל יכול לאסור וכו' אלא בדרך שיאסר הנאתו עליה וכן כתב שם שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי וכו' דמשמע דאפילו דמשועבד לה יכול להפקיע מידי שיעבוד ומאי שנא מעונה. ונראה דדוקא גבי ממון אמרינן מפקיעין מידי שיעבוד. ומ''ש ה''ה יאסור הנאתו וכו' היינו הנאת מזונות דהוא ממון דכיון דהוא דבר דניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לה עלי שאר כסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי מועיל שם ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו:

כד הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעֹם אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת מַמְתִּינִין לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל מַאֲכָל רַע. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ מִמִּין שֶׁלֹּא אָכְלָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ. יוֹצִיא אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. נָדְרָה הִיא שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת וְקִיֵּם לָהּ הוּא אֶת נִדְרָהּ אוֹ נָדְרָה בְּנָזִיר וְלֹא הֵפֵר לָהּ. אִם רָצָה שֶׁתֵּשֵׁב תַּחְתָּיו וְלֹא תֹּאכַל פֵּרוֹת אוֹ תִּהְיֶה נְזִירָה תֵּשֵׁב. וְאִם אָמַר אֵינִי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי הָיָה בְּיָדוֹ לְהָפֵר וְהוּא קִיֵּם לָהּ בִּרְצוֹנוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה המדיר את אשתו שלא תטעום וכו' ונתבאר בגמרא לדעת שמואל שאם הדירה הוא ממתינין לו ל' יום. ודע שכ''מ שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר''ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט: אפילו הדירה וכו'. מפורש בתוספתא ובירושלמי: נדרה היא שלא תאכל וכו'. שם בגמרא (דף ע"א) מחלוקת תנאים ופסק רבינו כסתם משנה דמוקמינן לה בשנדרה היא וקיים לה הוא וקתני יוציא ויתן כתובה והוא באומר איני רוצה באשה נדרנית כדאיתא בגמרא:

 כסף משנה  נדרה היא שלא תאכל אחד מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר''ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בעל כרחו אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב''ם שכתב בפרק י''ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה''ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש''ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ''ל:

הלכות אישות - פרק שלשה עשר

א  כַּמָּה [א] הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ. בְּגָדים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנִּמְצְאוּ הַחֲמִשִּׁים שִׁשָּׁה דִּינָרִין וּרְבִיעַ דִּינַר כֶּסֶף. נוֹתְנִין לָהּ חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלוֹבֶשֶׁת בְּלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים וְהֵם מוֹתַר הַכְּסוּת הֲרֵי הֵן שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְכַּסֶּה בָּהֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ. וְנוֹתְנִין לָהּ חֲגוֹרָה לְמָתְנֶיהָ וְכִפָּה לְרֹאשָׁהּ וּמִנְעָל מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד:

 מגיד משנה  כמה הכסות שהוא וכו'. משנה וגמרא פרק אף על פי (כתובות דף ס"ה):

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאוֹתָן הַיָּמִים וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר זְמַנִּים וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת אֵין הַדָּמִים עִקָּר. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיִּהְיוּ שָׁם הַבְּגָדִים בְּיֹקֶר הַרְבֵּה אוֹ בְּזוֹל הַרְבֵּה. אֶלָּא הָעִקָּר שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו שֶׁמְּחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ בְּגָדִים הָרְאוּיִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וּבִימוֹת הַחַמָּה בְּפָחוֹת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת כָּל אִשָּׁה בַּעֲלַת בַּיִת שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה:

 מגיד משנה  בד''א באותן הימים וכו'. שם (כתובות ס"ד ס"ה) מתבאר בגמרא דאין כל המקומות שוים ואמרו שם גבי מנעלים האי תנא במקום הרים קאי ודבר פשוט הוא. ומ''ש רבינו בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה הוא מפני שמדבר באשת עני כמו שיתבאר למטה בסמוך:

ג וּבִכְלַל הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּלֵי בַּיִת וּמָדוֹר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בּוֹ. וּמַה הֵן כְּלֵי בַּיִת מִטָּה מֻצַּעַת וּמַפָּץ אוֹ מַחְצֶלֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּגוֹן קְדֵרָה וּקְעָרָה וְכוֹס וּבַקְבּוּק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַמָּדוֹר שֶׁשּׂוֹכֵר לָהּ בַּיִת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְתִהְיֶה רְחָבָה חוּצָה לוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְיִהְיֶה לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא חוּץ מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  ובכלל הכסות שהוא חייב וכו'. שם במשנה. וכלי אכילה וכו' בירושלמי נותן לה פך ושמן ונר ופתילה וכוס וחבית וקערה וקדרה וכן בתוספתא: והמדור ששוכר לה וכו'. פשוט הוא שיש לה מדור ואמרו פרק הנושא (שם ק"ג) שמשתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה וידוע שאין בית פחות מד' על ד': ותהיה רחבה וכו'. .

ד וְכֵן מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים כְּגוֹן בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לְהַקִּיף עַל רֹאשָׁהּ וּפַדַּחְתָּהּ וּפוּךְ וְשָׂרָק וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עָלָיו:

 מגיד משנה  וכן מחייבין אותו וכו'. זה נלמד מדין מי שהלך למדינת הים שנחלקו בגמרא בפרק שני דייני גזרות (שם ק"ז) אם יש לה תכשיט אלמא דלכ''ע בפניו יש לה תכשיט ופשוט הוא:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בְּעָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָאוּי לִקְנוֹת לָהּ כְּלֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה וּכְלֵי זָהָב כּוֹפִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן. וְכֵן הַמָּדוֹר לְפִי עָשְׁרוֹ וְהַתַּכְשִׁיט וּכְלֵי הַבַּיִת הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וְאִם קָצְרָה יָדוֹ לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ כְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה הַכְּתֻבָּה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

 מגיד משנה  בד''א בעני וכו'. בפרק אע''פ שם (דף ס"ד:) משנה: ואם קצרה ידו ליתן לה וכו'. זה נלמד ממה שנחלקו רב ושמואל (שם ע"ז) באומר איני זן ואיני מפרנס ומשמע דבעני ד''ה כיון שאין יכולין לכופו לזון כופין אותו להוציא כמ''ש פי''ב בדין המזונות:

ו וְלֹא הָאִשָּׁה בִּלְבַד אֶלָּא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים בְּנֵי שֵׁשׁ אוֹ פָּחוֹת חַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּסוּת הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶם וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר לִשְׁכֹּן בּוֹ. וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם לְפִי עָשְׁרוֹ אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּן בִּלְבַד. זֶה הַכְּלָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מְזוֹנוֹת בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ יֵשׁ לוֹ כְּסוּת וּכְלֵי בֵּית וּמָדוֹר. וְכָל שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתָיו כָּךְ מוֹכְרִין לִכְסוּתוֹ וּכְלֵי בֵּיתוֹ וּמְדוֹרוֹ:

 מגיד משנה  ולא האשה בלבד וכו'. זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עושרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ופשוט הוא: זה הכלל וכו'. כן מוכיח בפרק מציאת האשה (שם דף ס"ח) שהבנות אף על פי שאין בלשון התנאי אלא תהויין בביתי ומיתזן מנכסי שיש להם לבוש וכסות וה''ה לכל מקום וג''ז פשוט:

ז הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּפָסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּכְלֵי בַּיִת וּשְׂכַר מָדוֹר אֵין פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ בַּעַל שֶׁתִּתְקַשֵּׁט לוֹ. אֲבָל מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט. וְדִין הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בְּטַעֲנַת הַכְּסוּת וְהַכֵּלִים וּשְׂכַר הַמָּדוֹר כְּדִינָם בְּטַעֲנַת הַמְּזוֹנוֹת אִם אָמַר הוּא נָתַתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָתַתָּ דִּין אֶחָד לַכּל:

 מגיד משנה  האשה שהלך בעלה וכו'. פרק שני דייני גזירות (שם דף ק"ז) נחלקו אמוראים אם נותנים לה תכשיט ופסק רבינו כדברי האומר אין נותנין לה: אבל מי שנשתטה וכו'. פרק נערה (שם דף מ"ט) מתבאר דלכ''ע יש לה תכשיט:

ח הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכָּל הַמִּינִין. בַּעֲנִיּוּת [ב] שָׁנָה אַחַת יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְתוּבָה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה (כתובות דף ע') פרק המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום ובגמרא (שם ע"א:) וכמה קצבה אר''י אמר שמואל י''ב חדש רבב''ח אר''י י' שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל ולא הוזכרו מחלוקות אלו בהלכות ואפשר שדעתו שאין הלכה כר''י אלא כת''ק שאינו מחלק בין עניות לעשירות ולכולן יש ל' יום אבל רבינו פסק כר''י מדשקלו וטרו אמוראי אליבי' ופסק כשמואל דאמר י''ב חודש. ובחידושי הרשב''א ז''ל וכתב רבינו חננאל ז''ל דהלכתא כר''י ואיכא מ''ד הלכתא כרב חסדא דהוא בתרא וזה נראה יותר. עוד כתב שאינו יודע טעם לדברי רבינו דהא קי''ל שמואל ור''י הלכה כר''י או יפסוק כר''י דהלכתא כוותיה במקום שמואל או כרב חסדא דהוא בתרא עכ''ל. ואני אתן טעם נכון לדברי רבינו ודאין אין הלכה כר''י משום דהוי להו שמואל ורב חסדא כנגדו בחד טעמא דלא בעינן זמן מרובה כולי האי והוו להו תרי לגבי חד וכן אין הלכה כרב חסדא משום דהוו להו שמואל ור''י כנגדו בחד טעמא דלא סגיא זמן מועט כולי האי הלכך הלכתא כשמואל דבתרי טעמי פליגי עליה ובודאי דרב חסדא מודה דבשנים עשר חדש יוציא שהרי אפילו ברגל אחד אמר יוציא וזה ברור כנ''ל:

ט הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְמֶרְחָץ. בִּכְרַכִּים שַׁבָּת אַחַת בִּכְפָרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. שֶׁלֹּא תִּנְעל מִנְעָל. בִּכְפָרִים שְׁלֹשָׁה יָמִים וּבִכְרַכִּים מֵעֵת לְעֵת. יֶתֶר עַל זֶה יַתִּיר [ג] אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  הדירה שלא תלך לבית המרחץ וכו'. ירושלמי פ' המדיר: שלא תנעול מנעל וכו'. גם זה שם:

י הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל מִכְּלֵי הַבַּיִת שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הַשְּׁכֵנוֹת לִשְׁאל אוֹתָן וּלְהַשְׁאִילָן כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְשֶׁלֹּא תֶּאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹתָם לְבָנִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁהוּא כִּילַי:

 מגיד משנה  הדירה שלא תשאל וכו'. מימרא וברייתא בפרק המדיר (שם דף ע"ב) וכתב רבינו יתיר נדרו פירוש שממתינין לו ל' יום כנזכר פי''ב ואע''פ שבגמרא לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה וכן פירשו קצת מפרשים ז''ל וכבר כתבתי פי''ב שכ''מ שנזכר הדירה ר''ל שהדירה מהנאתו אם תעשה כך: וכן היא שנדרה וכו'. מימרא שם:

יא מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁלֹּא תֵּצֵא אִשָּׁה לַשּׁוּק בְּכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ בִּלְבַד עַד שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיהָ רְדִיד הַחוֹפֶה אֶת כָּל גּוּפָהּ כְּמוֹ טַלִּית נוֹתֵן לָהּ בִּכְלַל הַכְּסוּת רְדִיד הַפָּחוּת מִכָּל הָרְדִידִין. וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן לָהּ לְפִי עָשְׁרוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. לְפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ לָצֵאת וְלֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ לְבַקְּרוֹ וּלְבֵית הָאָבֵל וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה לִגְמל חֶסֶד לְרֵעוֹתֶיהָ אוֹ לִקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הֵם לָהּ. שֶׁאֵינָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְלֹא תָּבוֹא. אֲבָל גְּנַאי הוּא לְאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה יוֹצְאָה תָּמִיד פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחוֹבוֹת. וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה וְלֹא יְנִיחֶנָּהּ לָצֵאת אֶלָּא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ כְּמוֹ פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ לְפִי הַצֹּרֶךְ. שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ שֶׁכָּךְ כָּתוּב (תהילים מה-יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה:'

 מגיד משנה  מקום שדרכן שלא תצא וכו'. כבר נתבאר למעלה שהכל לפי מנהג המקום כמו שמוכיח בפרק אע''פ (דף ס"ה) ולא הוצרך רבינו לפרוט בזה אלא לומר אע''פ שהם עומדות בבית בלא רדיד כיון שאינן יוצאות לשוק חוץ ממנו חייב ליתן לה שהרי צריכה היא לילך לבית האבל וכיוצא בו וזהו שסמך ענין המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל: אבל גנאי הוא לאשה וכו'. בב''ר כשמזכיר גנותן של נשים אומר נשים יצאניות הן שנאמר ותצא דינה ואמרו רבותינו ז''ל גבי נערה המאורסה פירצה קוראה לגנב: ויש לבעל וכו'. כך אמרו ז''ל במדרש וכבשוה וכבשה כתיב מלמד שהאיש דרכו לכבש את האשה שלא תהא יצאנית:

יב הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר חֹדֶשׁ אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת רֶגֶל אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את וכו'. פרק המדיר משנה (שם ע"א): בזמן שהם בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה. שם ובגמרא הא גופה קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא ב' יוציא ויתן כתובה אימא סיפא ג' יוציא ויתן כתובה הא ב' יקיים ותירץ אביי סיפא אתאן לכהנת ור''י היא. פירוש דמפליג בעלמא בין אשת כהן שאינו יכול להחזירה אחר שגירשה לאשת ישראל ולא קיימא לן כר''י אלא כסתם מתניתין דפליג עליה בעלמא הילכך כאן אף באשת כהן בב' יוציא ויתן כתובה ואע''פ שיש שם אוקימתא אחרת זו עיקר וכן פסק בהלכות:

יג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֲסָרָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִים שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ בֵּית הָאָבֵל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְהֻחְזְקוּ שָׁם פְּרוּצִים שׁוֹמְעִין לוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו'. משנה וגמרא שם ויש מי שפי' זו ואותה שלא תלך לבית אביה כגון שנדרה היא ואמרה תיאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית אבא או לבית האבל ושמע בעלה ולא הפר לה שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי עליך אם תלכי כבר נתבאר למעלה פרק י''ב בכיוצא בזה שאין כופין אותו להוציא לאלתר אלא עד ל' יום אלו דבריהם. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה במדירה הבעל מהנאתו אם תלך וזהו שכתב יתיר נדרו ר''ל תוך זמן השלשים יום הידוע למעלה פרק י''ב שממתינין לבעל וכבר כתבתי פרק י''ב שאין הבעל יכול לאסור לאשתו שום דבר אלא בדרך זה שיאסור הנאתו עליה אם תעשה כך:

 לחם משנה  המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו'. כתב הרב המגיד כגון שנדרה היא ואמרה תיאסר הנאת וכו' כבר נתבאר למעלה פרק י''ב כיוצא בזה [שאין כופין אותו] להוציא לאלתר אלא עד שלשים יום אלו דבריהם ע''כ. ונראה דיש ט''ס כאן וצריך לומר כבר נתבאר למעלה בכיוצא בזה להמתין עד שלשים יום ולא להוציא לאלתר, וכוונתו לומר דודאי איירי בנדרה היא דאם לא כן קשה דיוציא ויתן כתובה משמע לאלתר ולמעלה נתבאר דהילכתא כשמואל דצריך להמתין עד שלשים אלא ודאי דאיירי דנדרה איהי וכן תירצו בגמרא (דף ע"א) כשהקשו לשמואל מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום מכל הפירות דקאמר דיוציא ויתן כתובה ותירצו דנדרה איהי [וקיים לה איהו] אבל בדעת רבינו כתב ה''ה שנראה שמפרש לאלתר ואיירי בהמתנה, וקשה לי טובא בדעת רבינו אם כן מאי הקשו בגמרא לדעתו מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות לשמואל והוצרכו לדחוק בכל מה שדחקו שם לימא דיוציא ויתן כתובה ר''ל לאחר שלשים יום וכמו שמפרש הוא הך משנה דהמדיר שלא תלך לבית אביה וכו' וג''כ קשה בההיא דהדירה שלא תשאול שנראה מדברי ה''ה שמפרש דנדר הוא שכתב ואע''פ שבגמרא לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד וכו' וא''כ לפי זה נמי קשה הקושיא האמורה דמה הקשו לשמואל נימא דאיירי בהמתנה ומ''ש יוציא ויתן כתובה לא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר מיהו הא לא קשה כולי האי דיש לומר ודאי דהך תירוצא דלא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר קשה דתירוצא דחיקא היא ולכך מהדר בגמרא לאוקומי דנדרה איהי וכו' אבל בברייתא דשלא תשאל ע''כ צריך לומר הך תירוצא דאי אפשר לומר דנדרה איהי דהא בסיפא קאמר וכן היא שנדרה וכו' ולכך צריך לידחק בתירוץ זה:

יד הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ שׁוֹמְעִין לוֹ וְתִהְיֶה הִיא הוֹלֶכֶת לָהֶם כְּשֶׁיֶּאֱרַע לָהֶם דָּבָר. וְתֵלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ וּבְכָל רֶגֶל וְרֶגֶל. וְלֹא יִכָּנְסוּ הֵם לָהּ אֶלָּא אִם אֵרַע לָהּ דָּבָר כְּגוֹן חלִי אוֹ לֵדָה. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיִּכָּנְסוּ אֲחֵרִים בִּרְשׁוּתוֹ. * וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶצְלִי אִמְּךָ וְאַחְיוֹתֶיךָ וְאֵינִי שׁוֹכֶנֶת עִמָּהֶם בְּחָצֵר אַחַת מִפְּנֵי שֶׁמְּרֵעִין לִי וּמְצֵרִין לִי שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּשְׁבוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ:

 ההראב"ד   וכן היא שאמרה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אימתי בזמן שהן באות בגבולה אבל אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן אע''פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות הואיל והוא רוצה בעמידתם אבל מבקשים מהן לסדר להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן:

 מגיד משנה  האומר לאשתו וכו'. דברים פשוטים הן אלו וכן כתבו מן הגאונים ז''ל: וכן היא שאמרה וכו'. כך כתב הרב אלפס בתשובה. ובהשגות א''א אימתי בזמן שהן באות בגבולה וכו'. ואני אומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב''ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לא כל הימנה ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה זהו דעתי:

טו הָאִישׁ שֶׁאָמַר אֵינִי דָּר בְּמָדוֹר זֶה מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי אָדָם רָעִים אוֹ פְּרוּצִים אוֹ עַכּוּ''ם בִּשְׁכוּנָתִי וַאֲנִי מִתְיָרֵא מֵהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ בִּפְרִיצוּת שֶׁכָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רַע. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וְשׁוֹכֵן בֵּין בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים. וְכָךְ הִיא שֶׁאָמְרָה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֲנִי אֵינִי מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִין לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת אֵין רְצוֹנִי שֶׁיֵּצֵא עָלַי שׁוּם רַע בִּשְׁכֵנוּת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  האיש שאמר איני דר במדור זה וכו'. וכן היא שאמרה וכו'. (פרק המדיר דף ע"ב):

טז כָּל הַיִּשּׁוּב אֲרָצוֹת אֲרָצוֹת הוּא. כְּגוֹן אֶרֶץ כְּנַעַן וְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ תֵּימָן וְאֶרֶץ כּוּשׁ וְאֶרֶץ שִׁנְעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מִמְּדִינוֹת וּכְפָרִים. וְעָרֵי יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן נִשּׂוּאִין שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ. יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל:

 מגיד משנה  כל הישוב ארצות ארצות וכו'. זה פשוט. ומה שכתב וערי ישראל לענין נישואין שלש ארצות וכו'. שם פרק שני דייני גזרות (דף ק"י):

יז אִישׁ שֶׁהָיָה מֵאֶרֶץ מִן הָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ לְאַרְצוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁעַל מְנָת כֵּן נִשְּׂאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מִן הָאֲרָצוֹת וְהִיא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ [ד] יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר [ה] לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וְלֹא מִכְּפָר [ו] לִמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַמְּדִינָה טוֹבָה לָהֶם וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַכְּפָרִים טוֹבָה לָהֶם:

 מגיד משנה  איש שהיה מארץ מן הארצות וכו'. תוספתא אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל כופין x אותה לצאת שעל מנת כן נשאה וכו' והביאה בהלכות: אבל הנושא אשה וכו'. במשנה שם ומפרש בתוספתא בזמן שהוא מאותה הארץ שנשאה: ואינו יכול להוציאה וכו'. שם במשנה ולשון המשנה כרך ורבינו כתב מדינה והכל אחד ומצינו בכתוב שם מדינה למקום מיוחד עילם המדינה:

יח וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וְלֹא מֵרַע לְיָפֶה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִטָּפֵל [ז] וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ בַּנָּוֶה הַיָּפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ קַלָּה וּכְעוּרָה. וְכֵן לֹא יוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  וכשמוציאה ממדינה למדינה וכו'. שם במשנה מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה אבל לא מיפה לרעה רשב''ג אומר אף לא מנוה רעה לנוה יפה מפני שנוה היפה בודק וידוע שהלכה כרשב''ג במשנתנו. ופי' רבינו שהנוה היפה בודק שהוא צריכה להטפל ולבדוק ולפ''ז מה שאמרו בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חלי מעים לדוגמא בעלמא נקטה לומר שרוב הטובה מצינו שמזיק לפעמים. ויש בזה פירוש אחר: וכן לא יוציאנה וכו'. תוספתא נזכר בהלכות:

יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  בד''א מחוצה לארץ וכו'. שם במשנה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל מעלין וכו' לאתויי מנוה היפה לנוה הרע. ומה שכתב אפילו ממקום שרובו ישראל הוא כפי התוספתא וכל הדברים בכלל הכל שהזכירו במשנה:

'[כ] אמר' האיש לעלות וכו'. ברייתא שם. עוד בברייתא כיוצא בזה כשהן בארץ ישראל והאחד רוצה לצאת והאחד אינו רוצה ולא הוצרך רבינו לכתוב זה מפני שקל וחומר הוא מדין העליה: והוא הדין לכל מקום וכו'. במשנה הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים וזה מבואר:

כ אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם. הַכּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:

הלכות אישות - פרק ארבעה עשר

א עוֹנָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. לְכָל אִישׁ וְאִישׁ כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. כֵּיצַד. בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים וְהָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה שֶׁמַּכְשֶׁלֶת כֹּחָן אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְיוֹשְׁבִין בְּבָתֵּיהֶן עוֹנָתָן בְּכָל לַיְלָה. הַפּוֹעֲלִין כְּגוֹן הַחַיָּטִין וְהָאוֹרְגִין וְהַבּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בָּעִיר עוֹנָתָן פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בְּעִיר אַחֶרֶת עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. וְהַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַמַּלָּחִין אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה מַתִּישׁ כֹּחָן וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:

 מגיד משנה  עונה האמורה בתורה וכו'. משנה פרק אף על פי (כתובות דף ס"א ס"ב) והחלוקין שהזכיר רבינו מבוארים במשנה ובגמרא. ויש בקצת ספרי רבינו והמלחים אחד לג' חדשים וטעות סופרים הוא שעיקר הנוסחא אחד לששה חדשים וכן הוא במשנה וכן הוא בספרי רבינו המדוייקים:

ב יֵשׁ לְאִשָּׁה לְעַכֵּב עַל בַּעְלָהּ שֶׁלֹּא יֵצֵא לִסְחוֹרָה אֶלָּא לְמָקוֹם קָרוֹב שֶׁלֹּא יִמָּנַע מֵעוֹנָתָהּ וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּתָהּ. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לְמָנְעוֹ לָצֵאת מִמְּלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ קְרוֹבָה לִמְלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ רְחוֹקָה. כְּגוֹן חַמָּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת גַּמָּל אוֹ גַּמָּל לְהֵעָשׂוֹת מַלָּח. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נְשׁוֹתֵיהֶן שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵן רַךְ וְעָנֹג שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם אֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב:

 מגיד משנה  יש לאשה לעכב על בעלה וכו'. זה מתבאר שם במשנה שאמרו הפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחת פירוש ולא יותר וברשותה אמרו בגמרא כמה כמה דבעי: וכן יש לה למונעו לצאת וכו'. (שם ס"ב) בעיא דאפשיטא: ות''ח יוצאין לתלמוד וכו'. במשנה והתלמידים יוצאים לת''ת שלא ברשות ל' יום וכו' דברי ר''א ובגמרא אמר רב הלכה כר''א א''ר אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר''א אבל חכ''א התלמידים יוצאים לת''ת ב' או ג' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. ופסק רבינו כחכמים ואע''פ שהביאו בגמרא מעשה דרב רחומי דנח נפשיה התם מפני שלא בא לעת שהיה רגיל לבא ובהלכות לא הביאו הא דרב אדא בר אהבה ודעתם כר''א:

 לחם משנה  יש לאשה לעכב על בעלה וכו'. קשה קצת למה לא הזכיר רבינו דהפועלים שעונתן שתים בשבת יש להם רשות לצאת שבת אחת בלתי רשותה. ואולי זה נרמז במה שאמר שלא ימנע מעונתה דסתם עונה הוא פעם אחת בשבת כלומר דאין לו רשות יותר:

ג נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה [א] נָשִׁים אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ וְאֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לִתֵּן שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כָּרָאוּי לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אוֹתָן לִשְׁכֹּן בְּחָצֵר אַחַת. אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת לְעַצְמָהּ:

 מגיד משנה  נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת וכו'. ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו (דף ס"ה) א''ר אמי [אף בזה יוציא ויתן כתובה שאני אומר] כל הנושא אשה על אשה יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למיזיינינהו ובהלכות וקי''ל כרבא:

ד וְכַמָּה הִיא עוֹנָתָן. לְפִי מִנְיָן. כֵּיצַד. פּוֹעֵל שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים יֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת. הָיוּ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים נִמְצָא עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְכֵן אִם הָיָה מַלָּח וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים תִּהְיֶה עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר עַל אַרְבַּע נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶן עוֹנָה פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ:

 מגיד משנה  וכמה הוא עונתן לפי מנין כיצד וכו'. זה נלמוד ממה שיבוא בסמוך: ולפיכך צוו חכמים שלא ישא וכו'. בפרק החולץ (יבמות מ"ד) אמרו בגמרא דאפי' דאפשר ליה מתניתין עצה טובה קמשמע לן דלא לייבם טפי מארבע נשים כי היכי דלמטינהו עונה בחדש ומכאן שעונותיהן לפי מנינן:

ה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֹּאמַר לַאֲחֵרִים מַה שֶּׁאָמַר לָהּ אוֹ מַה שֶּׁאָמְרָה לוֹ מִדִּבְרֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שֶׁמְּדַבֵּר אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁאֵין זוֹ יְכוֹלָה לְהָעֵז פָּנֶיהָ וְלוֹמַר לַאֲחֵרִים דִּבְרֵי קָלוֹן. וְכֵן אִם הִדִּירָהּ שֶׁתִּהְיֶה [ב] פּוֹעֶלֶת בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה שׁוֹטִים וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אֶלָּא כִּשְׁטוּת. הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו שתאמר. משנה וגמרא בפרק המדיר (כתובות דף ע"א): וכן אם הדירה וכו' שתהיה וכו'. משנה ונאמרו עליה אוקימתות בגמרא וזו אחת מהן ושתיהן אמת: או שהדירה שתעשה וכו'. שם אוקימתא שנייה ושתיהן בהלכות:

ו הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ [ג] הַמִּטָּה שַׁבָּת אַחַת מַמְתִּינִין לוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יָפֵר נִדְרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּדַר הֲרֵי צִעֲרָהּ וְנִתְיָאֲשָׁה. וְכֵיצַד מַדִּירָהּ. אִם אָמַר לָהּ תַּשְׁמִישִׁי אָסוּר עָלַיִךְ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לֹא נָדַר כְּלוּם. וְאִם נִשְׁבַּע נִשְׁבַּע לַשָּׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ. אָמַר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זֶה נֵדֶר וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו מתשמיש וכו'. פרק אע''פ (דף ס"א) משנה המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב''ש אומרים שתי שבתות וב''ה אומרים שבת אחת ובגמרא אמר שמואל דאפילו לא קבע זמן לנדרו ימתין שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו וקיימא לן כוותיה כמו שהזכרתי פי''ב ולזה סתם רבינו: ואפילו היה מלח וכו'. שם בגמרא: וכיצד מדירה וכו'. זה נלמד מן הסוגיא שבריש פרק המדיר (שם ע') דאמרי' דכל היכא דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושם באותו הפרק (שם ע"א:) הביאו מימרא דרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן הדין בו ומבואר זה בנדרים (דף ט"ו:) פרק ואלו מותרין שהקשו על המשנה דקונס שאיני משמשך והא מן התורה משועבד לה ותירצו באומר הנאת תשמישך עלי וזה מבואר:

ז אָסוּר לָאָדָם לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מֵעוֹנָתָהּ וְאִם עָבַר וּמָנַע כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-י) 'שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע'. וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעל יַמְתִּין שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁמָּא יַבְרִיא שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹ יִטּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אסור לאדם וכו'. הלאו מבואר בכתוב וכן הזכירו חכמים במכילתא כמו שכתב רבינו בספר המצות: ואם חלה או תשש וכו'. פרק אע''פ:

ח הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה בַּעְלָהּ [ד] מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה הִיא הַנִּקְרֵאת מוֹרֶדֶת וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי מָה מָרְדָה. אִם אָמְרָה מְאַסְתִּיהוּ וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ מִדַּעְתִּי [ה] כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁעָתוֹ לְגָרְשָׁהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל לְשָׂנוּא לָהּ [ו] וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל וְתִטּל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִין בֵּין מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ וְנִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת בְּשֶׁל בַּעַל כְּלוּם וַאֲפִלּוּ מִנְעָל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ וּמִטְפַּחַת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁלְּקָחָן לָהּ פּוֹשֶׁטֶת וְנוֹתֶנֶת לוֹ וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ מַתָּנָה מְחַזֶּרֶת אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא:

 מגיד משנה  האשה שמנעה וכו'. בפרק אע''פ (דף ס"ג) הזכיר במשנה המורדת ובגמ' שאלו מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה ר''י ברבי חנינא אמר ממלאכה ובהלכות פסקו כרב הונא דדוקא מתשמיש הויא מורדת אבל לא ממלאכה וכן כתבו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל באומרת איני עושה מלאכה כופה אותה בשוטים או שאינו זנה או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עליה עבד או שפחה לשמשו עכ''ל: ואם אמרה מאסתיהו וכו'. שם היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפק מינה רב חיננא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הואי. ודעת רבינו לפרש לא כייפינן לה אלא נותן לה גט ומפסדת כתובתה וכופין אותו ליתן גט שאם לא היו כופין אותו לגרשה מאי לא כייפינן לה כבר היא אגידא בו ועוד שהרי באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסדת היא כתובתה ואין כופין אותה אלא בפחיתת כתובה כמו שיתבאר ואם איתא דבמאיס עלי אין כופין אותו לגרשה מהו דלא כייפינן לה ובמה יפה כחה מן המורדת והלא מפסדת היא כתובתה. ודעתו ז''ל שמה שהזכירו חכמים שאין האיש מוציא אלא לרצונו אלא בדרכים שאמרו יוציא ויתן כתובה היינו שאינו מוציא ונותן כתובה אבל להוציא בלא כתובה כופין אותו באומרת מאיס עלי וגם כן הוא סובר שמה שאמרו בגמרא כלתיה דרב זביד אימרדא והוה תפיסא חד שירא ונחלקו שם בדינה. ומסקנא דגמרא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה (בלאותיה הקיימין) לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל. כל זה אינו אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וזהו שאמרו אימרדא סתם לפי שאומרת כן היא נקראת מורדת. ואל יקשה בעיניך מה שאמרו במשנה פוחת עד כנגד כתובתה שמה שהזכירו כאן בגמרא הוא לפי דעת התנאים האחרונים שחזרו ונמנו שאין כאן פחיתת כתובה בכל שבת ושבת כדין המשנה אלא שהיא מפסידתה בבת אחת אחר ארבע שבתות כמו שנתבאר ולדעת זו נחלקו בגמרא אם הפסידה בלאותיה הקיימין והעלו שאם תפסה אין מוציאין מידה זהו דעתו ז''ל. אבל באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימין אבל מה שנתן לה הבעל הפסידה לגמרי דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהיב לה והוא הדין לתוספת כתובה זו היא שיטת רבינו ז''ל בדין זה. ודע שלדבריו כל מקום שהזכירו חכמים יוציא ויתן כתובה רוצה לומר שכופין הבעל להוציאה ולתת לה כתובה וכן כתב הוא ז''ל בפירוש המשנה שלו. ודע שיש בכל מה שהזכרתי שיטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כתב שבדין הגמרא אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם והם סבורין שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה זו תצא וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור שלא תהיה אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה כ''ש שהם ז''ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין. ובשאר מקומות שאמרו חכמים יוציא ויתן כתובה נחלקו ז''ל יש מי שאומר שכופין אותו להוציא ולתת כתובה ויש מי שאומר שאין כופין ליתן גט אלא באותן מקומות שהזכירו חכמים כפייה בפי' אבל בכ''מ שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא הזכירו כפייה פירושו שכופין אותו לתת כתובה ומבקשין ממנו לתת גט וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ושמור אלו העיקרים וזכור אותם. וג''כ חולקין עליו במה שמפסדת האומרת מאיס עלי והרבה מהם מפרשים דההיא מעשה דכלתיה דרב זביד היתה באומרת מאיס עלי וכל מה שהזכרתי למעלה שהעלו בגמרא למסקנא באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסדת כלום עד י''ב חדש ובתוך י''ב חדש אין מכריזין עליה ולא פוחתין מכתובתה כלום ובזה היא חלוקה ממורדת כמו שיתבאר ואם גירש הבעל תוך הזמן הזה נותן לה כל כתובתה משלם ובתוך י''ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י''ב חדש הפסידה כל עיקר כתובתה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל ונדונייתה אלא שאם היה לה שום בלאות הקיימין ותפסה אותם אין מוציאין אותם מתחת ידה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים מהם. ואין לה מזונות תוך י''ב חדש אלו כיון שאינה רוצה בו. ואם מת הבעל תוך י''ב חדש גובה כתובתה מן היורשים ואין צ''ל שאם מתה שהוא יורשה לעולם עד שיגרשנה ולאחר י''ב חדש אם רצה הבעל לגרש מגרש ואם לאו אין כופין אותו לעולם וכמו שכתבתי ואם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת לפי שהפסידה כתובתה וכבר נתבאר פרק עשירי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כך העלה דינין אלו הרשב''א ז''ל וכן הוא דעת קצת מפרשים ז''ל:

 כסף משנה  האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. כתב הר''ן בתשובות הרמב''ם פירש זו שאמר בפרק אע''פ (כתובות דף ס"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב''ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז''ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה''ל כההיא דאמרינן בס''פ אלמנה (שם דף ק"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב''ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ''ל:

ט וְאִם מָרְדָה מִתַּחַת בַּעְלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְאָמְרָה הֲרֵינִי מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּכָךְ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִּלְּלַנִי אוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה עִמִּי מְרִיבָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שׁוֹלְחִים לָהּ מִבֵּית דִּין וְאוֹמְרִין לָהּ הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתֵךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אוֹתָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בְּכָל יוֹם [ז] אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִית מָרְדָה עַל בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  ואם מרדה מתחת בעלה וכו'. זמן הד' שבתות וההמלכה וההכרזה מבוארין בגמרא ודלא כמתניתין וכ''כ ז''ל ותוך זמן זה אם גירשה הבעל לא הפסידה כלום וכתב רבינו בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ובגמרא אמרו ומכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו וכו' א''ר אמי אין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו. וזה פירושה לדעת רבינו דיקא נמי דאין מכריזין בשוקים וברחובות דקתני ד' שבתות זו אחר זו אי אמרת בשלמא דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות היינו דצריך זמן כולי האי אף על פי שמכריזין בכל יום אלא אי אמרת בשוקים וברחובות מכריזין בבציר מהאי זמן מיפרסמא מילתא טפי ומיכספא היא. ויש בזה פירוש אחר לרש''י ז''ל ועולה ממנו שאין מכריזין עליה בכל יום אלא בד' שבתות בלבד. ומה שכתב רבינו בדין המורדת הזאת כבר כתבתי למעלה שרבינו סבור שמה שאמרו בגמרא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי הוא במורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ועל דרך זה כתב מה שכתב כאן וכבר כתבתי שהרשב''א ז''ל וקצת מן המפרשים חלוקים ע''ז ולדבריהם זהו דין המורדת לאחר ד' שבתות ובהמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה עיקר ותוספת ומה שנתן לה הבעל ונדונייתה שהיא נכסי צאן ברזל ואפילו תפסה מהן בלאות הקיימין מוציאין מתחת ידה אבל בנכסי מלוג לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש מהם ביד הבעל מוציאים מתחת ידו וכן הוא דעת רבינו בכל זה חוץ מן הבלאות של נכסי צאן ברזל שהוא סובר שאם תפסה אותם אין מוציאין מתחת ידה. ומה שכתב ואין נותנין לה גט עד י''ב חדש אפשר שהוא סבור שלאחר י''ב חדש מכריחין הבעל לגרשה וכבר הזכרתי למעלה שאין דינו בכפיית הבעל אמת או אפשר שהוא סבור בזה כדעת קצת מפרשים שאמרו שלעולם אין כופין אבל משהין אותה י''ב חדש ומבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני קטטה ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה. ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא שהיית י''ב חדש אלא באומר' מאיס עלי אבל במורדת אין משהין אותה יותר מד' שבתות ואחר המלכה שנייה הפסידה הכל והבעל יגרשנה אם ירצה או יקיים אותה ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ויש בענינים אלו דעות חלוקים למפרשים ז''ל:

 כסף משנה  ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מבית דין וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם ס"ג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב''ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומה שכתב אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר''ן לי נראה דה''ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב''ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ''ל:

 לחם משנה  ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו וכו' שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך וכו' הפסדת אותה. כתב הרב המגיד ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא וכו' לכאורה נראה דהיינו מה שכתב למעלה וז''ל ובזה חלוקה היא ממורדת וכו' לאחר שנים עשר חדש הפסידה וכו'. ונראה דיש הפרש במה שכתב הוא דמורדת לא יפסיד עד י''ב חדש אבל לעולם דמשהינן אגיטא כדאמרו בגמרא קאי נמי אבעינא ליה דאע''ג דמפסיד אחר שתים עשרה שבתות מכל מקום לענין שהיית הגט ימתין שנים עשר חדש. והך יש מי שכתב סובר דאין זמן שנים עשר חדש למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כלל וזה נתבאר יותר בפרק אף על פי בדברי הר''ן:

י וְאַחַר הַהַכְרָזָה שׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין פַּעַם שְׁנִיָּה וְאוֹמְרִים לָהּ אִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ הִפְסַדְתְּ כְּתֻבָּתֵךְ. אִם עָמְדָה בְּמִרְדָּהּ וְלֹא [ח] חָזְרָה נִמְלָכִין בָּהּ וּתְאַבֵּד כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כְּתֻבָּה כְּלָל. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ גֵּט עַד י''ב חֹדֶשׁ וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כָּל י''ב חֹדֶשׁ. וְאִם מֵתָה קֹדֶם הַגֵּט בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ:

 מגיד משנה  ואם מתה קודם הגט בעלה וכו'. מבואר בהלכות ופשוט הוא שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין:

יא כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ אִם מָרְדָה כְּדֵי [ט] לְצַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִדָּה אוֹ חוֹלָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת:

 מגיד משנה  כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו וכו'. שם ברייתא אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם ואמרו שם נדה בת תשמיש היא ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. וכתב הרשב''א דדוקא כשהתחילה למרוד קודם נדותה ואחר כך פירסה נדה וכן הוא בירושלמי מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה אסרתה המרדתה עליו אלא כן אנן קיימין כשמרדה עליו עד שלא באת לנדה עכ''ל. אבל בגמרין לא חילקו כלל וגם רבינו לא הזכירו ומכאן למד רבינו דהוא הדין אם היה בעלה מלח וכן נלמוד זה מדין המדיר הנזכר למעלה:

יב וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה לְהִנָּשֵׂא וּמָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְלֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ. וְכֵן יְבָמָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם כְּדֵי לְצַעֲרוֹ [י] כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ:

 כסף משנה  וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. כתב הריב''ש נראה לע''ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ''ש הרמב''ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה:

יג הַמּוֹרֶדֶת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אַחַר י''ב חֹדֶשׁ בְּלֹא כְּתֻבָּה תַּחֲזִיר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל. אֲבָל נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וּבְלָאוֹתֵיהֶן [כ] קַיָּמִים אִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָהּ וְאִם תְּפָסָן הַבַּעַל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָבַד מִנְּכָסֶיהָ שֶׁקִּבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּתָן עָלָיו אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ כְּלוּם. זֶה הוּא דִּין הַגְּמָרָא [ל] בְּמוֹרֶדֶת:

 מגיד משנה  המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר וכו'. כבר ביארתי למעלה דעת רבינו ודעת החולקים עליו:

 כסף משנה  אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. כתב הריב''ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ''ש הרמב''ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו:

יד וְאָמְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּבָבֶל מִנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת בְּמוֹרֶדֶת. וְלֹא פָּשְׁטוּ אוֹתָן הַמִּנְהָגוֹת בְּרֹב יִשְׂרָאֵל וְרַבִּים וּגְדוֹלִים חוֹלְקִין עֲלֵיהֶם בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת וּכְדִין הַגְּמָרָא רָאוּי לִתְפֹּס וְלָדוּן:

 מגיד משנה  ואמרו הגאונים שיש להם בבבל וכו'. תקנת הגאונים כתוב בהלכות וכבר כתבו קצת מן האחרונים שאין נוהגין עכשיו על פי אותה תקנה וכמו שכתב רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

טו הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ אֲבָל אֵינִי בָּא עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. וְיֵשֵׁב וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-י) 'לֹא יִגְרָע'. שֶׁאִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחָהּ אֲבָל לְעַנּוֹת אָסוּר. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 מגיד משנה  המורד על אשתו וכו'. במשנה וכן המורד על אשתו מוסיפים על כתובתה ג' דינרים בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין וכו' וידוע שהלכה כסתם משנה ונתבאר בגמרא דלדידן דקיימא לן דמורדת הוא מתשמיש אף מורד הוא מתשמיש וכתב רבינו שהשלשה דינרים הם ל''ו שעורות כסף לפי שהדינרין אלו הן של דבריהם והם שמינית שבצורי ובדינר צורי יש צ''ו שעורות כסף כמו שנתבאר פ''י נמצא שהשמינית הוא י''ב שעורות ולפיכך שלשה דינרים הם ל''ו שעורות והם ארגינץ אחד ושמינית. וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה. וכתב רבינו שהוא עובר בל''ת ודבר פשוט הוא וכבר הזכיר רבינו לאו זה למעלה וידוע ג''כ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה חוץ מלאוים ידועים כנזכר פרק י''ח מהלכות סנהדרין:

 לחם משנה  המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה וכו'. נראה דרבינו מפרש מתניתין דהמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלש וכו'. כ''ז שהיא תרצה אבל אם לא תרצה היא יוציא ויתן כתובה וזה פשוט. וא''ת א''כ מאי הקשו בגמרא (דף ס"ג:) למ''ד מורד ממלאכה דהא אמר רב יוציא ויתן כתובה נימא נמי דמתני' יוצאה היא כמו למ''ד מורדת מתשמיש. ונראה דהוה מצי למימר ולטעמיך וכדכתבו שם התוספות ע''ש:

טז * אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין הוּא אוֹמֵר זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמּוֹ. וְכֵן אִם טָעֲנָה הִיא וְאָמְרָה שֶׁהוּא מוֹרֵד מִתַּשְׁמִישׁ וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמָּהּ. מַחְרִימִין בַּתְּחִלָּה עַל מִי שֶׁהוּא מוֹרֵד וְלֹא יוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וְאַחַר כָּךְ אִם לֹא הוֹדוּ אוֹמְרִין לָהֶם הִתְיַחֲדוּ בִּפְנֵי עֵדִים. נִתְיַחֲדוּ וַעֲדַיִן הֵם טוֹעֲנִין מְבַקְּשִׁין מִן הַנִּטְעָן וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה כְּפִי כֹּחַ הַדַּיָּן. אֲבָל לִבְעל בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאָסוּר לִבְעל בִּפְנֵי כָּל בְּרִיָּה:

 ההראב"ד   איש ואשתו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין אני רואה בכאן פשרה לדיין ומשנתנו היא השמים ביני לבינך ואמרו בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא האי אתתא רחיקא מן ההוא גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ואם כמשנה ראשונה [הרי האמינוה מפני שיכולה לומר אינו יורה כחץ ואם כמשנה אחרונה] הרי אמרו יעשו סעודה והן מתרגלין זה עם זה ואין כאן מקום לחרמות מפני שהוא גנאי להן עכ''ל:

 מגיד משנה  איש ואשתו שבאו לב''ד וכו'. בפרק אחרון דנדרים (דף צ':) משנה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ומפרש לה בירושלמי באומרת כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא ההיא איתתא רחיקא מן ההוא גברא. ואע''פ שלפי גמרתנו פי' המשנה הוא שאינו יורה כחץ כמו שיתבאר פרק ט''ו למד רבינו מן הירושלמי שאף בטוענת שאינו נוהג עמה [כדרך כל הארץ] והוא מכחיש יעשו פשרה. ובהשגות א''א אין אני רואה בכאן פשרה לדיין וכו'. ואני אומר שדברי רבינו הם ממה שאמרו במשנה יעשו דרך בקשה ואע''פ שבירושלמי פירש יעשו סעודה וכו' כמ''ש הר''א ז''ל בירושלמי הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס שהיא על ידי סעודה ועיקר הכוונה הוא שיתפשרו ביניהם באי זה דרך שיהיה ולזה סתם רבינו. ומ''ש הר''א ז''ל שאין כאן מקום לחרמות מפני הגנאי אני אומר שכיון שהם טוענים דברים אלו בבית דין אין חוששין לגנאי להוציא הדין לאמיתו וכבר הזכרתי בספר קניין בהרבה מקומות שלא נזכר בגמרא בשום מקום חרם סתם בביאור אבל הגאונים ז''ל כתבו כן. ומה שכתב רבינו שאסור לבעול בפני כל בריה נתבאר בגמרא בנדה פרק כל היד (דף י"ז):

 לחם משנה  איש ואשתו שבאו לבית דין וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף צ"א) פירש מתניתין דהשמים בינו לבינה דאינו יורה כחץ ובכי הא לא תקשה לרב המנונא דקאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום דאינה מעיזה דהכא ודאי מעיזה כיון דקים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים אבל היכא שאמר שהוא מרוחק ממנה הוא דבר דקים ליה וקים לה הוי ודאי דומיא דרב המנונא דאינה מעיזה ולדידן דקי''ל כרב המנונא היא נאמנת וא''כ ודאי נראה בהדיא דפליג גמרא דידן עם הירושלמי. או נאמר דירושלמי כתב כן אליבא דרבה דאמר דגירשתני אינה נאמנת. וא''כ תימה על רבינו דאפילו דנאמר דפליג גמרא דידן לירושלמי וסבירא ליה דאפילו לרב המנונא אינה נאמנת איך שביק גמרא דידן וסבר כירושלמי. וכבר תמה כן הרשב''א בתשובותיו סימן תרכ''ח וכן מוהר''י בן לב ז''ל בפסקיו שלישים שאלה שלישית וק''ב ועוד קשה דאיך יסכימו שני הדינים יחדיו הך דרב המנונא והך דהירושלמי. ונראה לי לומר דסובר רבינו דגמרא דידן משמע למתניתין דהשמים ביורה כחץ והוא ס''ד דתרווייהו קים להו ביורה כחץ ולכך הקשה לרב המנונא וכדכתב שם הר''ן אבל אם הוה סבירא ליה דמתניתין איירי בשטוען שהוא מרוחק ממנה לא היה קשה ליה מידי דיש לחלק בין טענת יורה כחץ וגרשתני להך טענה דהתם טוען טענה שעל כל פנים מפיק נפשה מבעלה דהא גירשתני ודאי מוציאה עצמה מבעלה וכן אינו יורה כחץ עכ''פ מוציאה עצמה מבעלה דאין לו שום תיקון אלא יוציא ויתן כתובה ולכך ודאי טענה כי האי לא הות טעינא לה אי לא הוה קושטא דלא מעיזה נפשה כולי האי אבל הך טענה דהוא מרוחק ממנה אינה מוציאה עצמה מבעלה עכ''פ דהא אפשר לו להתפייס ואל ימרוד בה עוד דהרי יש בידו לתקנו א''כ לפי זה יסכימו שני הדינים יחד ואין חילוק בין הירושלמי לגמרא דידן לענין הדין אלא לענין פירוש המשנה לבד:

יז הָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה חַיָּב לְרַפְּאוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. רָאָה שֶׁהַחלִי אָרֹךְ וְיַפְסִיד מָמוֹן הַרְבֵּה לִרְפוּאָה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי כְּתֻבָּתֵךְ מֻנַּחַת אוֹ רַפְּאִי עַצְמֵךְ מִכְּתֻבָּתֵךְ אוֹ הֲרֵינִי מְגָרְשֵׁךְ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהוֹלֵךְ שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

 מגיד משנה  האשה שחלתה וכו'. במשנה פרק נערה (כתובות דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה [ואם] אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. וכתב רבינו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. ודבר פשוט הוא שיש בזה רוע מוסר. אבל הרשב''א ז''ל כתב תניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב''ד ז''ל במוטלת על המטה וכל שכן בבנות ישראל הקדושות אם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה עכ''ל. ואין נראה כן מדעת רבינו שלא חילק. ואני אומר שאם כן הוא לא היו סותמין במשנה ובגמ' מלפרש במה דברים אמורים בשאינה מוטלת אבל במוטלת אינו רשאי וכבר חלקו שם בדין האלמנה ברפואה בין יש לה קצבה לשאין לה קצבה ולא חילקו כלל בשהיא אשת איש וענין יפת תואר חדוש הוא ולא התירה אותה תורה אלא כנגד יצר הרע ורצה לחוס עליה שהיא שבויה בארץ נכריה ובעלה בעל כרחה ואין לה שום דבר לרפא את עצמה לפיכך דרשו ז''ל ושלחתה לנפשה בזמן שהיא יכולה לילך מאיליה. ואפשר שאף ביפת תואר הוא אסמכתא מדבריהם ותמהני על רבינו למה לא הזכיר הדין ההוא בהלכות מלכים בדיני יפת תואר:

 כסף משנה  האשה שחלתה וכו'. כתב ה''ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא''כ לא היו סותמין וכו'. מ''כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ''ש בבנות ישראל הקדושות הראב''ד או הרשב''א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה''ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דספרי מיתניא אליביה דרבי נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש''ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ''ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ''ש בפ''ח מהלכות מלכים ומ''מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עכ''ל:

יח נִשְׁבֵּית חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם הָיָה כֹּהֵן שֶׁכְּבָר נֶאֶסְרָה עָלָיו פּוֹדֶה אוֹתָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְבֵית אָבִיהָ. אֲפִלּוּ הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת מְטַפֵּל לָהּ עַד שֶׁמַּחֲזִירָהּ לִמְדִינָתָהּ וּמְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כָּל כְּתֻבָּתָהּ. הָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַשְּׁבוּיָה מֻתֶּרֶת לוֹ מַחֲזִירָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה וְאִם רָצָה אַחַר כָּךְ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  נשבית חייב לפדותה וכו'. שם במשנה לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתיך חייב שהוא תנאי ב''ד נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי:

יט אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר עַל דָּמֶיהָ אֶלָּא כַּמָּה שֶׁהִיא שָׁוָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבוּיוֹת. הָיוּ דָּמֶיהָ יוֹתֵר עַל כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאָמַר הֲרֵינִי מְגָרְשָׁהּ וְזוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְתֵלֵךְ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיוּ דָּמֶיהָ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹנָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אֲבָל אִם פְּדָאָהּ וְנִשְׁבֵּית פַּעַם שְׁנִיָּה וְרָצָה לְגָרְשָׁהּ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  אין מחייבין את הבעל וכו'. בגמרא (שם נ"ב) מחלוקת תנאים ופסקו בהלכות כן. ופירוש דמיה הוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר הבעל וכ''כ הרב ז''ל ודבר ברור הוא: היו דמיה וכו'. גם זה שם מחלוקת תנאים ופסקו בהלכות כרבן שמעון בן גמליאל שאמר כן:

 כסף משנה  היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד''א בפעם ראשונה וכו'. נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה:

 לחם משנה  אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. בגמרא (דף נ"ב) איכא תרי מחלוקת דר' ורשב''ג חד הוא דלרבי אפילו ביותר מכדי דמיה פודין בפעם ראשונה ולרשב''ג אין פודין והשני הוא דבשכתובתה פחותה מדמיה לרבי פודין ולרשב''ג אין פודין וכתב הר''ן בפירוש ההלכות דפסק הרי''ף בקמייתא כרשב''ג משום דמתניתין דהשולח מסייע ליה דקאמר אין פודין את השבויים יותר מכדי [דמיהן] ובאידך פסק כרבי. ונראה ודאי שזה טעם רבינו וא''כ לפי זה אפילו אם הבעל רוצה לפדות אותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי דמהך דהכא אפשיטא הבעייא דהשולח דטעמא הוי משום דלא ליגנבו ולייתו כדכתב הר''ן ז''ל וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים וז''ל אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם וא''כ קשה על רבינו שכתב כאן אין מחייבין את הבעל לפדות וכו' דמשמע דאם רצה הבעל לפדות מעצמו פודה. ואין לומר דיש לחלק בין אשתו לאחר דאשתו כגופו כמו שחילקו התוס' ז''ל דא''כ אמאי פסק כרשב''ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה מתניתין אלא גבי אחר אבל אשתו לא אלא ודאי דאין לחלק. ונראה לתרץ דהכי קאמר דאפילו בשכתובתה יותר על דמיה דאז ודאי אם היה נותן לה כתובתה היתה פודה את עצמה בממונה דאע''פ שהוא יותר מכדי דמיה האדם יכול לפדות עצמו בממונו אפילו בממון רב ולכך הוה ס''ד דנחייב את הבעל לתת לה כתובתה והיא פודה את עצמה בממונה אע''פ שהוא יותר מכדי דמיה קמ''ל: המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה. דאם הדירה היא וקיים לה הוא ואפילו שהדירה אחר שנשבית אינו חייב לפדותה ואע''ג דהוא נתן אצבע בין שיניה לא תלי הא בהא לפי מסקנת הגמרא כדכתב הרב''י ז''ל באבן העזר ולא נתבאר זה בדברי רבינו ז''ל:

כ מִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ וְהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה וּפוֹדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבַּעַל פּוֹדֶה:

 מגיד משנה  מי שנשבית אשתו וכו'. זה פשוט שכל מה שהוא תנאי ב''ד אפילו שלא בפניו יורדין לנכסיו ובפירוש אמרו בגמרא (דף מ"ח) שיורדין לנכסיו שלא בפניו כדי לקוברה. וכתב רבינו ומוכרין בהכרזה לפי שכל מכירות ב''ד הם בהכרזה ולא מיעטו מהם אלא כרגא ומזוני וקבורה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (דף ק':) וענין הכרזה מבואר בהלכות מלוה ולוה:

כא הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נֵדֶר שֶׁהוּא חַיָּב בִּגְלָלוֹ לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּה וְנִשְׁבֵּית אַחַר שֶׁהִדִּירָהּ אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִדִּירָהּ נִתְחַיֵּב לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. שם פרק נערה (דף נ"ב) מחלוקת ר''א ורבי יהושע ופסק רבינו כרבי יהושע וידוע שהלכה כמותו לגבי ר''א:

 כסף משנה  המדיר את אשתו נדר וכו'. הרי''ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ''ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר''ן כתב שי''א שכיון שהרי''ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס''ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ''ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה''נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי''ל כר''א דמחייב ולאו מטעמיה עכ''ל. וקשה לי שרבינו בספי''ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ''ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר''ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ''ל שהטעם שכתבתי עיקר:

כב הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין וְנִשְׁבֵּית אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ. וַהֲלֹא הַשְּׁבוּיָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן וַהֲרֵי הוּא פּוֹדֶה אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה אֲסוּרָה מִקֹּדֶם וְאִסּוּר הַשְּׁבִיָּה הוּא שֶׁגָּרַם לָהּ:

 מגיד משנה  האשה שהיתה אסורה וכו'. יש חייבי לאוין שהוא מוסכם בגמרא שאינו חייב לפדותה ויש שנחלקו בהן אביי ורבא ופסק כרבא וידוע שהלכה כמותו לגבי אביי:

כג מֵתָה אִשְׁתּוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ וְלַעֲשׂוֹת לָהּ מִסְפֵּד וְקִינִים כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּדִינָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת. אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם הָיָה כְּבוֹדָהּ יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ קוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  מתה אשתו וכו'. שם (דף מ"ו:) במשנה וכתב רבינו כדרך כל המדינה לומר שאם נהגו בני המדינה שלא להספיד אינו מספיד וכן מבואר בירושלמי: ואפילו עני שבישראל וכו'. במשנה וחייב בקבורתה רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל אל יפחות מב' חלילין ומקוננת ובגמרא (שם מ"ח) מכלל דת''ק סבר הני לא היכי דמי אי דאורחה מאי טעמיה דת''ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ''ט דרבי יהודה ותירצו לא צריכא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ת''ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא ורבי יהודה סבר אפילו לאחר מיתה ושם מתבאר בגמרא שהלכה כרבי יהודה. ובהלכות לא כתבו סוגיא זו וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה והטעם שאין לך הספד בפחות מכן וכבר ביאר רבינו שהכל כמנהג המדינה: אם היה עשיר וכו'. מימרא שם:

 לחם משנה  מתה אשתו חייב בקבורתה וכו' ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. כתב ה''ה וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה וכו'. מפני שהוקשה לו שאיך כתב רבינו לשון המשנה כפשטה דמשמע דלכל אחד מישראל צריך עכ''פ כך הא אמרינן בגמרא שיהא אורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ואי לאו אורחא דידיה ולאו דידה לא לכך כתב והטעם שאין לך הספד וכו' וכבר ביאר רבינו וכו' ועוד שסמך על מ''ש הכל כמנהג המדינה. מ''מ קשה קצת למה לא תלה רבינו הדבר במנהג משפחתו ומשפחתה כדמשמע בגמרא אלא תלה במנהג המדינה:

כד  לֹא רָצָה לִקְבֹּר אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וּקְבָרָהּ מוֹצִיאִין מִבַּעְלָהּ עַל כָּרְחוֹ וְנוֹתְנִין לָזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זוֹ מֻשְׁלֶכֶת לַכְּלָבִים. הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת כְּשֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי מָמוֹן הַבַּעַל וּלְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ לְפִי כְּבוֹדָהּ:

 מגיד משנה  לא רצה לקבור את אשתו וכו'. ירושלמי תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רבי חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רבי יוסי אמר בין אב בין אחר גובה ואתיין אלין כהלין פלוגתא תמן דתנינן x מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו א''ר חגי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה א''ר יוסי בין הוא בין אחר אינו גובה על דעתיה דרבי חגי בין למזונות בין לקבורה אב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסי לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים [למזונות בין אב בין אחר אינו גובה] ע''כ. ופסק רבינו כרבי יוסי מפני שנראים דבריו בטעם שלא תתבזה אשתו מתה מוטלת (שם) עד שיזדקקו בית דין לדבר ועוד דמשמע בגמרין שהלכה כרבי יוסי בענין המזונות ודלא כרבי חגי שהרי לא חילקו בין אב לאחר וכיון שכן אף בדין הקבורה משמע שהלכה כרבי יוסי ואין לנו לפסוק במזונות כרבי יוסי ובקבורה כרבי חגי ודלא כחד מינייהו לגמרי זה נראה לדעת רבינו. והרשב''א ז''ל פסק בדין הקבורה כרבי חגי וכתב שלא נתבררו לו דברי רבינו דכיון דרבי חגי פליג עליה דרבי יוסי המוציא מחבירו עליו הראיה ועוד דבגמרין משמע דדוקא ב''ד יורדין לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי עכ''ל. ואני אומר אם מן הטעם השני אפי' אב לא יגבה דהא בגמרא לא הזכירו לא אב ולא אחר וא''כ למה פסק הוא ז''ל כרבי חגי שהאב גובה אלא אף על פי שבגמרתנו לא הזכירו דין מי שהוציא בקבורה אנו למדין מן הירושלמי כיון דבגמרין לא פליגי עליה, ולטעם הראשון כבר כתבתי טעם לדעת רבינו: היה במדינה אחרת וכו'. מימרא פרק נערה (דף מ"ח): ומ''ש בלא הכרזה הוא ממה שאמרו פרק אלמנה ניזונת (דף ק"ב) דלקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וכן פירש''י ורבינו האיי ז''ל. ויש מי שהוסיף לפרש שאפילו הלוה לצורך קבורה או למזונות כשבאין ב''ד לפרעו מוכרין בלא הכרזה שלשים יום כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסד המלוים [לדברים כאלו וכן ראוי לעשות]:

 לחם משנה  לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה. כתב ה''ה דהרשב''א פסק בדין הקבורה כר' חגי הא אחר אינו גובה לפי מה שכתב ה''ה בשמו בסוף פרק י''ב דאפילו במזונות מי שאומר הניח מעותיו על קרן הצבי היינו במפרש דמחמת מה שחייב לה בעלה הוא זן אותה צ''ל ג''כ הכא דמה שאמר אינו גובה היינו במפרש שמחמת הקבורה שחייב בעלה הוא קובר אותה אבל סתם לא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:

הלכות אישות - פרק חמשה עשר

א הָאִשָׁה שֶׁהִרְשַׁת אֶת בַּעִלָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ הֲרֵי זֶה [א] מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא קִיֵּם חַיָּב לִבְעל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א-כב) 'פְּרוּ וּרְבוּ':

 מגיד משנה  האשה שהרשת בעלה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי פי''ד שאמרו בפ' אע''פ ברשות כמה דבעי: בד''א בשהיו לו בנים וכו'. ביאר רבינו שמצות עונה ומצות פריה ורביה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו ופשוט הוא. ושנינו פרק הבע''י (יבמות ס"א:) לא יבטל אדם מפריה ורביה אא''כ יש לו בנים ופירושה שיבעול בכל עונה כמ''ש רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לה זמנים ידועים:

 לחם משנה  האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. וא''ת בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבעונה אין תנאו קיים מפני דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה וכדפסק רבינו פרק י''ב הא הכא אמרינן דאם הרשתה לבעלה שימנע עונתה לגמרי רשאי. ונ''ל דשאני התם דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחל אבל אחר הנישואין כיון שהיא הרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם ודוחק. אי נמי דהכא נמי אינה מחילה אלא שכ''ז שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו להמנע אבל בידה לתבוע כל עת שתרצה: ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה וכו'. זהו מה שאמר בגמרא פ''ק דקידושין (דף כט:) הא לן והא להו כלומר דכיון דאין לבו מתאוה לתשמיש ילמוד תורה ואחר כך ישא כדכתב רש''י ז''ל:

ב הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:

 מגיד משנה  האיש מצווה ולא האשה וכו'. דין האשה מחלוקת במשנה (שם ס"ה:) ופסק כסתם משנה וכן מוכיח בגמרא: ואימתי נתחייב האיש במצוה זו וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן שבע עשרה ובמסכת אבות שנינו בן שמונה עשרה לחופה. ונ''ל שאם הנוסחא הכתוב בה מבן שבע עשרה היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן שבע עשרה שלמים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן שמונה עשרה כלשון המשנה ופירוש משנכנס לכלל שמונה עשרה: וכיון שעברו עשרים שנה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ברייתא עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם אימתי ישא אשה כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אשה אומר תיפח עצמותיו [של אותו האיש]: ואם היה עוסק בתורה וכו'. שם נתבאר בגמרא:

ג מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְשׁוֹגֶה בָּהּ כְּבֶן עֲזַאי וְדָבֵק בָּהּ כָּל יָמָיו וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו חַיָּב לִשָּׂא אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר:

 מגיד משנה  מי שחשקה נפשו וכו'. מעשה דבן עזאי מפורש ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף ס"ג:) שלא נשא אשה וסובר רבינו שקיבלו חכמים תשובתו שאמר מה אעשה וכו'. וכתב רבינו והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו דודאי בן עזאי לא היה יצרו גובר עליו שאם לא כן כל ימיו היו בהרהורי עבירה חלילה שהרי הן קשין מעבירה וזה מבואר. ומ''ש רבינו ואפילו היו לו בנים וכו'. עוד יתבאר בפרק זה:

 כסף משנה  מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ילמוד תורה ואח''כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה:

 לחם משנה  והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו'. אכולה מילתא קאי אפי' למאי דאמר ואם היה מתירא וכו' דאם יצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה וכן כתב הרב ב''י ז''ל באהע''ז וכן נראה שם בגמ':

ד כַּמָּה בָּנִים יִהְיוּ לְאִישׁ וְתִתְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ בְּיָדוֹ. זָכָר [ב] וּנְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה-ב) 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם'. הָיָה הַבֵּן סָרִיס אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּת אַיְלוֹנִית לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ:

 מגיד משנה  כמה בנים יהיו לו וכו'. במשנה שם (דף ס"א:) בית שמאי אומרים ב' זכרים וב''ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם וידוע שהלכה כב''ה. ופי' דוקא זכר ונקבה אבל שני זכרים לא ואין צ''ל שתי נקבות וכן מוכיח בגמרא: היה הבן סריס וכו'. הסריס מבואר שם (דף ס"ב ע"ב) בברייתא וה''ה לאילונית ושניהם מבוארים בירושלמי:

ה נוֹלְדוּ לוֹ וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵן בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת וּמֵתוּ וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶן זָכָר וּנְקֵבָה עֲדַיִן לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה:

 מגיד משנה  נולדו לו ומתו וכו'. שם מבואר בגמרא למסקנא דוקא הניחו הא לאו הכי לא: במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים וכו'. גם זה מבואר שם בסוגיא:

ו הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגֵיוּתוֹ [ג] וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים וְהוּא עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁיִּוָּלֵד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס:

 מגיד משנה  היו לו בנים בגיותו וכו'. שם מחלוקת ר''י ור''ל וידוע שהלכה כר''י ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג''כ ונכון הוא שאל''כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר''י דבבנים עכו''ם די לו. ודין העבד מבואר שם:

ז לֹא יִשָּׂא אָדָם עֲקָרָה וּזְקֵנָה וְאַיְלוֹנִית וּקְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא אִם כֵּן קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה לְהוֹצִיא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ בְּשׁוֹט עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא אֵין שׁוֹמְעִין אֶלָּא יוֹצִיא אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד:

 מגיד משנה  לא ישא אדם עקרה וכו'. זה מתבאר במשנה ובגמרא דמי שלא קיים מצות פריה ורביה אינו נושא אשה דלאו בת בנים וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע''פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים היא ומבואר בתוספתא פ''א דיבמות. והשיגו ה''ר משה הכהן ואמר ואפילו קיים מצות פריה ורביה אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כרבי יהושע דאמר היה לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו עכ''ל. ואין זו קושיא לפי שדברי רבי יהושע הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה. וכן מבואר בהלכות דרבי יהושע לא פליג אדבית הלל ולא אמרה אלא מדרבנן ומוכרח הוא וכבר הזכיר רבינו סברת רבי יהושע למטה בפרק זה וכתב שמצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ובפכ''א מהלכות א''ב כתב סתם ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד והוא מדבריהם כמו שמתבאר שם: נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו'. משנה וברייתא יבמות (ס"ד): ומ''ש או ישא אשה וכו'. שם מבואר כרבא. ומ''ש ואם לא רצה להוציא וכו'. הכל מפורש בפרק המדיר בכתובות (דף ע"ז) ונזכר כאן בהלכות:

 לחם משנה  לא ישא אדם עקרה וכו'. כתב הרב המגיד דברי רבי יהושע הם מדברי סופרים וא''ת א''כ איך אמרו שם בגמרא על מתניתין דלא יבטל אדם מפריה ורביה דהוי דלא כרבי יהושע הא שפיר מיתוקמא כוותיה ונימא דמתניתין איירי בדאורייתא ורבי יהושע איירי מדרבנן. וי''ל דדחיקא לאוקמיה מתניתין בדאורייתא דלא יבטל אלא א''כ וכו' משמע דאם קיים אפילו מדרבנן מותר לבטל. והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב דהרי''ף לא גריס מתניתין דלא כרבי יהושע ולדבריו ל''פ אהדדי אלא דמתניתין אמרה דכשקיים אדם פ''ו לא יצטרך למכור ספר תורה לישא בת בנים אבל לעולם צריך לחזור אחר אשה בת בנים וזהו שאמר ר' יהושע נשא אשה וכו' כלומר אם יש סיפק בידו אבל בלא נשא כלל אסור לעמוד ולפי זה יש ליישב כן דעת רבינו ומ''מ הרבה סתם רבינו הדברים בסוף הלכות ס''ת שכתב לעולם אין מוכרין ס''ת וכו' או שישא אשה בדמיו ולמה לא פירש שם דאם קיים פ''ו אינו מוכר ס''ת לישא אשה בת בנים אבל אם לא קיים ימכור כמו שביארנו:

ח * שָׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים [ד] וְלֹא יָלְדָה וַהֲרֵי הוּא יוֹרֶה כְּחֵץ שִׁכְבַת זֶרַע. חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנָּה וְתֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה וְיֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת. לֹא תִּהְיֶה זוֹ פְּחוּתָה [ה] מֵאַיְלוֹנִית שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנּוּ בִּלְבַד וְיוֹצִיא וְיִתֵּן הַכְּתֻבָּה כֻּלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת:

 ההראב"ד   שהתה עשר שנים וכו'. כתב הראב''ד אין לי חלק בדבריו שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה שמא לא זכתה ליבנות מהם. ואומר אני שיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספת שיאמר על דעת כן לא הוספתי לה עכ''ל:

 מגיד משנה  שהתה עשר שנים וכו'. שם (יבמות ס"ה) הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה א''ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ופירשו בהלכות במי ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ובא להוציאה ואמר שהחולי ממנה שאינה ראויה לילד ולפיכך הפסידה כתובתה והיא טוענת שהחולי ממנו היא נאמנת לפי שיודעת בבריא אם הוא יורה כחץ והוא אינו יודע וכשמוציאה גובה כתובתה ע''כ דברי ההלכות. ומבואר בכאן שאם הוא יורה כחץ שאין לה כתובה וכתב רבינו אבל יש לה תוספת והביא ראיה מן האילונית ודין האילונית הוא בפכ''ד ויש חולק לומר שהאילונית אין לה תוספת כמו שיתבאר שם ולדבריהם אפשר שאף לזו אין לה תוספת. ובהשגות א''א אין לי חלק בדבריו וכו' וכבר הסכים הרשב''א ז''ל והוכיח כדברי ההלכות דבבעל ראשון היא השמועה וכדברי רבינו וכ''נ מדברי רש''י ז''ל ועיקר:

 לחם משנה  שהתה עשר שנים ולא ילדה וכו'. הרב מהר''י ן' לב בפסקיו שלישית סימן ק''כ האריך שם וכן בסימן ג' והקשה על דברי ההלכות דלמה לא הקשה דהך דרב המנונא דתירצו בסוף נדרים דמשום דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת הוי סברא הפוכה מההיא דר' אמי דקאמר דאדרבה משום דקים לה ולא קים ליה נאמנת. ונראה לי שכל זה נכלל בדברי הרב אלפסי במה שהקשה שם דהך דר' אמי הוי הפך משנה אחרונה וכוונתו להקשות דבמשנה אחרונה אמרו בהפך דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת משום דמעיזה ותירץ דלענין ממון ולענין הגירושין הם סברות הפוכות דלענין ממון ודאי היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת דברי ושמא ברי עדיף דלא בעי לאפוקה נפשה מבעלה אלא טענתייהו לענין ממון בלבד אז היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת אמנם לענין הגירושין הוי איפכא דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת דאשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבינו נראה שהולך על דרך הרב אלפסי ז''ל. וא''ת הך ברייתא דפרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) דנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו' היכי מיתוקמא לדעת רבינו אי ביורה כחץ אמאי קאמר יוציא ויתן כתובה הא חזקת החולי ממנה ואין לה כתובה ואם אינו יורה כחץ היכי קאמר שמא לא זכה להבנות ממנה דכיון דאינו יורה כחץ ודאי דאינו ראוי להוליד ולא יבנה לא מזאת ולא מאחרת ולמה כופין אותו לגרש ואי דלא ידעינן אי יורה כחץ אי לא א''כ העמד ממון על חזקתו כדכתב לקמן רבינו ואל יתן כתובה. ונראה דבטוענת היא שאינו יורה כחץ ומהימנינן לה לענין הכתובה משום דקים לה אבל מ''מ יוציא דאולי אין האמת כדבריה ושמא לא זכה להבנות ממנה ולכך אין לו בנים ולכך אמרו יוצאין:

ט * הוּא אוֹמֵר מִמֶּנָּה נִמְנָע הוֹלָדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת מִמֶּנּוּ נִמְנָע מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אִם מִמֶּנִּי אִם מִמֶּנּוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הַעֲמֵד מָמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו עַד שֶׁתִּטְעֹן בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ. וְלָמָּה נֶאֱמֶנֶת הִיא בְּטַעֲנָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגֶּשֶׁת אִם יוֹרֶה כְּחֵץ אִם לֹא יוֹרֶה כְּחֵץ וְהוּא אֵינוֹ [ו] מַרְגִּישׁ:

 ההראב"ד   הוא אומר ממנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בבעל ראשון ושני אף על פי שלא אמרה כן עכ''ל:

 מגיד משנה  הוא אומר ממנה וכו'. זהו הדין הנזכר בגמ' שהזכרתי בסמוך ופי' אפילו הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע וכיוצא באלו כיון שהיא טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ יש לה כתובה ממנו שהרי היא נאמנת בדבריה וכל שהוא אינו יורה כחץ מה לו אם היא ראויה אם לאו כך פירשו מקצת המפרשים ז''ל. ואף כאן כתוב בהשגות על מ''ש רבינו והיא אומרת שאינו יורה כחץ א''א בבעל ראשון ושני וכו'. וזה כפי שיטתו שהוא מפרש הגמרא בבעל שלישי וכבר כתבתי שדברי ההלכות הם כדברי רבינו ועיקר: ויש לו להחרים וכו'. כבר הזכרתי שלא נמצא בגמרא בביאור חרם סתם בשום מקום אבל כך הסכימו הגאונים ז''ל בהרבה דברים: ואם אמרה איני יודעת וכו'. זה נלמד ממ''ש בגמרא איהי קים לה וכל שטוענת שמא לא קים לה מלבד שהדבר בעצמו ברור דהעמד ממון על חזקתו ומספק אין לה כתובה ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרי' בפ' החולץ (ל"ח:) וכן עיקר:

י הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִתְבֹּעַ מִבַּעְלָהּ לְגָרְשָׁהּ אַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָלְדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ שׁוֹמְעִין לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה צְרִיכָה הִיא לְבָנִים לְזִקְנוּתָהּ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְיִתֵּן [ז] עִקַּר כְּתֻבָּה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא לִרְצוֹנָהּ וְתִטּל:

 מגיד משנה  האשה שבאה לתבוע וכו'. (שם דף ס"ה:) ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן פי' שהיתה תובעת להתגרש מפני שלא ילדה אמר לה לא מיפקדת [אפריה ורביה] א''ל לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה פי' בן שתשען עליו בשעת זקנתה וכשתמות יקברנה אמר כי האי ודאי כייפינן [ויוציא ויתן כתובה] ומתבאר שם דדוקא בבאה מחמת טענה שהיא צריכה לבנים בעת זקנתה אבל בבאה מחמת מצות פריה ורביה אומרים לה שאינה מצווה וכן מתבאר מדברי רבינו. וכתב הוא ז''ל שזה הדין הוא אחר עשר שנים ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא מיניה שהוא מצווה על פ''ו ואינו מוציא אלא לאחר עשר ועוד שהרי בגמרא לא הזכירו בדין זה זמן אחר וא''א לומר אלא לאחר עשר המוזכר שם עליו שאם לא כן איזה זמן תגביל לה וזה ברור ומוכרח. ומה שכתב רבינו שאין לה תוספת מבואר בהלכות:

 לחם משנה  האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע''כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא''כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת. כתב הרב המגיד ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא וכו', קשה לי עליו תרתי. חדא אמאי לא הכריח דע''כ איירי אחר עשר דאי בתוך עשר קשיא על זה מתניתין דנדרים וליכא שום גוונא לתרוצי אלא דההיא דקאמר התם דיעשו דרך בקשה היא תוך עשר והך דהכא היא לאחר עשר דכן הכריח לקמן ה''ה ז''ל גבי האשה שבאה לב''ד וכו' שכתב שם ה''ה ז''ל והעמידה בתוך עשר דוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה וטוענת שהחולי ממנו אינה נאמנת וכי תימא ותדחה לזה דהו''א דאידי ואידי בכל גווני בין לאחר עשר בין תוך עשר דהתם דקאמר יעשו דרך בקשה איירי דאינה באה מחמת טענה והך דהכא בבאה מחמת טענה וכו' תיקשי לך כשהכריח ג''כ ה''ה לקמן גבי האשה שבאה לב''ד ואמרה בעלי אין יכול לשמש דכתב דהעמידה רבינו בתוך עשר מכח הך דהכא נימא נמי דלאו הכרח הוא והך דהכא איירי בשבאה מחמת טענה ומתניתין בלא באה אלא ודאי ע''כ צ''ל דמתניתין דיעשו דרך בקשה לא מיתוקמא בשאינה באה מחמת טענה דא''כ מאי טעמא דמשנה ראשונה דקאמר כופין וכ''כ התוספות בפרק הבא על יבמתו והשתא הדרא קושיא לדוכתא. ותו קשיא במאי דכתב ה''ה דהוא פשוט דבתוך עשר לא עדיף מיניה שהוא מצווה על פריה ורביה כלומר ואע''ג דלית ליה בנים לא כפינן ליה לגרשה משום שיקיים פריה ורביה וא''כ כ''ש דאין לכופו דבעיא חוטרא לידה כו'. וקשה לפי דבריו דא''כ מ''ט דמשנה ראשונה דכופין תוך עשר אטו מי עדיפא מיניה ואפילו משנה אחרונה לא קאמרה אלא משום שלא תהא נותנת עיניה באחר אבל אי לאו הך טעמא משמע דכופין ואמאי מי עדיפא מיניה. ולקושיא ראשונה יש לי לומר דודאי כאן לא היה יכול להכריח כן ה''ה משום דהוה מוקמינן דבאה מחמת טענה ואף על גב דדחקינן בהכי דאיכא למימר מ''ט דמשנה ראשונה כיון דלא באה מחמת טענה מ''מ דחקינן ואמרינן דמשנה ראשונה אפילו בשאינה באה קאמרה דכופין כי היכי דלא נחלק בין תוך עשר לאחר עשר כיון דלא אשכחנא בהדיא בגמרא חילוק כזה בפירוש אבל למטה שהכריח שם ה''ה כבר מצינו שם חילוק בין תוך עשר לאחר עשר מכח ההכרח שהכריח כאן ה''ה וכיון שכן טפי עדיף לאוקמי מתניתין תוך עשר מלאוקמה בשאינה באה ולדחוק טעמא דמשנה ראשונה דבתוך עשר לא עדיפא מיניה וכו'. ואין להקשות דילמא לדידיה לא כייפינן משום יוליד ויקיים פריה ורביה אבל הכא הא קאמרה שהוא אינו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד דהא ודאי לדידיה נמי תוך עשר לא כייפינן אע''פ שיטעון שהיא (אינה) פולטת ש''ז מכל מקום לא כייפינן לה תוך עשר:

יא הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין אֵין עוֹלֶה לָהֶן אוֹתוֹ זְמַן מִן הַמִּנְיָן:

 מגיד משנה  הלך בסחורה וכו'. ברייתא שם (דף ס"ד) חלה הוא או שחלתה היא או [שהיו] שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. והלך לסחורה מבואר בירושלמי תני חלה הוא או שחלתה היא או שהלך למדה''י אינו עולה לו ע''כ. ודע שרבינו מפרש מה שאמרו שם גבי אברהם אבינו שלא עלתה לו ישיבת ח''ל מן המנין שאינו לדורות וכן פירש רש''י ז''ל. ויש מי שכתב שמי שעמד עם אשתו בחו''ל ואח''כ באו לארץ שמונה משעת כניסתו לארץ דשמא זכות הארץ תעמוד להם:

יב הִפִּילָה מוֹנָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֻחְזְקָה לִנְפָלִים וְשֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה וְיוֹצִיא וְיִתֵּן [ח] כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  הפילה מונה מיום וכו'. משנה שם. וכתב הרשב''א ז''ל פי' בירושלמי דהוא הדין להיו לו בנים ומתו דגרסינן התם היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו עכ''ל: אם הפילה וכו'. שם (דף ס"ה ע"ב) הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים ופירש רש''י ז''ל דיוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה עכ''ל כדברי רבינו ופשוט הוא:

יג הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁהֶה עִמָּהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִפַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בַּעֲקָרוּת. הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה שְׁנַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת הִפַּלְתִּי שְׁלֹשָׁה נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בְּמַפֶּלֶת וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. * וּבְכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִפִּילָה אוֹ שֶׁהִפִּילָה שְׁלֹשָׁה שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן כְּתֻבָּה:

 ההראב"ד   ובכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה. כתב הראב''ד ז''ל אני איני רואה מקום לחרמות אלו שהרי חכמים האמינוה משום דלא מחזקה נפשה בעקרה ועוד כי הגירושין הוא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה עכ''ל:

 מגיד משנה  הוא אומר הפילה בתוך עשר וכו'. שם מבואר הדין והטעם: ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. נ''ל שדעת רבינו בזה הוא מפני שידוע שכל שהוא טוען על חבירו מנה לי בידך בברי משביעו היסת כנזכר פ''א מהלכות טוען ונטען וכיון שכן זה שהוא טוען ברי כנגדה ומחמת טענתה מחוייב להוציאה ולתת כתובה הרי הוא כטוענה בברי יש לי לפרוע לה מנה שלא כדין. ולמעלה בדין יורה כחץ כתב חרם סתם ולא כתב היסת והטעם מפני ששם טענתו שמא ואין נשבעין היסת על שמא כמו שמבואר בהלכות טוען ונטען. ובהשגות אמר אברהם איני רואה בכאן וכו'. וכבר הראיתי פנים לדברי רבינו:

 כסף משנה  הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה ז''ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק''ל על זה שסוף סוף קושיית הראב''ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא''כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה''ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ''ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע לפיכך נשבעת ונוטלת:

 לחם משנה  ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה בהשגות א''א איני רואה מקום לחרמות הללו וכו'. מ''ש הר''א ז''ל חרמות אע''ג דכאן הוא שבועה מפני שכוונתו להשיג על רבינו על מה שכתב למעלה גבי יורה כחץ דיחרים חרם סתם ואחר כך יתן כתובה ומפני כן כתב חרם והרב ב''י בכסף משנה סתר דברי ה''ה בהלכה זו ואין דבריו מוכרחים במה שהקשה על ה''ה ז''ל:

יד נִשֵּׂאת לָרִאשׁוֹן וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה וְהוֹצִיאָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי תֵּצֵא שֶׁלֹּא [ט] בִּכְתֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה:

 מגיד משנה  נשאת לראשון ושהתה עמו עשר שנים וכו'. שם תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ע''כ. ומשמע הא אם נשאת למי שיש לו בנים אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכן כתבו מקצת מן הגאונים ז''ל ועוד הוסיף רבינו לומר שאם יש לו אשה אחרת הרי הוא כמי שיש לו בנים והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכשאמרו תצא בלא כתובה כתבו מקצת הגאונים דדוקא בלא הכיר בה אבל הכיר בה לא תהא פחותה זו מן האילונית שיתבאר פכ''ד שאם הכיר בה יש לה כתובה מפני שרצה ליזוק בנכסיו וכן נראה מהתוספתא וכך הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שיש לה משני כתובה ואע''פ שנשאת לשלישי ולא היו לה בנים אין השני יכול לחזור ולתובעה בכתובה שנתן לה וכך מתבאר בגמרא וכן העלו ז''ל ורבינו סתם דבריו ומשמען הוא שיש לה כתובה משני ודי בכך:

טו הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה בַּעְלִי אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ שִׁמּוּשׁ שֶׁמּוֹלִיד אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין [י] פְּשָׁרָה וְאוֹמְרִים לָהּ רָאוּי לִיךְ שֶׁתִּנְהֲגִי עִם בַּעְלֵךְ עַד שֶׁתִּשְׁהִי עֶשֶׂר [כ] שָׁנִים וְלֹא תּוֹלִידִי וְאַחַר כָּךְ תִּתְבְּעִי. וּמְגַלְגְּלִין עִמָּהּ בְּדָבָר זֶה וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לֵישֵׁב וְלֹא דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין הַמּוֹרֶדֶת אֶלָּא מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ [ל] פְּשָׁרָה:

 מגיד משנה  האשה שבאה לבית דין וכו'. זהו דין משנה אחרונה שבפרק אחרון דנדרים (דף צ':) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ולפי גמרתנו הוא בטוענת שאינו יורה כחץ כמו שכתב כאן רבינו והעמידה הוא ז''ל בתוך עשר בדוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה ממנו וטוענת שהחולי ממנו כבר נתבאר למעלה שמוציא אותה ונותן לה כתובה כל זמן שטוענת שהיא צריכה לבנים כמו שמבואר למעלה:

 לחם משנה  אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ וכו'. הך אינו יכול צ''ל דאיירי דטענה דאינו יכול ולא קים ליה וקים לה דומיא דיורה כחץ ובהכי סליק שפיר התירוץ למעלה בעד רבינו דהיכא דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה ולא קים ליה וקים לה דנאמנת דומיא דגירשתני דהא הכא בעיא לאפוקי נפשה מבעלה אלא ודאי צ''ל לדעתו דקים לה ולא קים ליה וכן ראיתי שכתב מוהר''י בן לב בפסקיו שלישים סימן ק''א:

טז אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם אָדָם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ. שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף נֶפֶשׁ אַחַת בְּיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָם. וְכֵן מִצְוַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אָדָם בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְלֹא תֵּשֵׁב אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ שֶׁלֹּא תֵּחָשֵׁד:

 מגיד משנה  אף על פי שקיים אדם וכו'. ברייתא בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ב:) בשם רבי יהושע ופסק הלכה כן מבואר בגמרא ושם נתבאר שאין אדם רשאי לישב בלא אשה:

יז וְחוֹבָה עַל כָּל אִישׁ לְקַנְּאוֹת לְאִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְיִבְעל בְּעַל כָּרְחָהּ אֶלָּא בְּדַעְתָּהּ וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה וְשִׂמְחָה:

 מגיד משנה  וחובה על כל איש וכו'. בפ''ק דסוטה (דף ג') וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה וידוע שהלכה כר''ע מחברו: אמרו חכמים וכו'. מימרא שם: ולא יאנוס אותה וכו'. ברייתא ומימרא בעירובין סוף המוצא תפילין (דף ק':):

יח וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. וְלֹא תַּרְבֶּה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. וְלֹא תִּתְבַּע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ. וְלֹא תִּהְיֶה מְדַבֶּרֶת בְּעֵסֶק זֶה. וְלֹא תִּמְנַע מִבַּעְלָהּ כְּדֵי [מ] לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָהּ אֶלָּא נִשְׁמַעַת לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה. וְתִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לְכִעוּר:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים על האשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות: ולא תתבע תשמיש וכו'. שם בעירובין: ולא תמנע מבעלה וכו'. זה מבואר שהמונעת התשמיש נקראת מורדת ופשוט הוא בהרבה מקומות שהיא משועבדת לו לכך:

 לחם משנה  ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה דבשבת פרק תולין (דף ק"מ ע"ב) אמר לה רב חסדא לברתיה וכו' נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא מרגניתא אחוי ליה וכוורא לא אחוי ליה עד דמצטער והדר אחוי ליה ע''כ. ופירש רש''י ז''ל נקיט מרגניתא כשבעליך ממשמש ביך להתאוות לך לתשמיש ואוחז דדיה בידו אחד והאחרת על אותו מקום מרגניתא אחוי ליה הדדין המציאי לו כדי שתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחויין ליה ע''כ. משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו ובעל ההגהה כתב צריך עיון בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא. ונ''ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו כן לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':

יט וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה. וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ [נ] בְּנַחַת. וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רַגְזָן:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים שהיא וכו'. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ב:) תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא: ולא יטיל עליה אימה יתירה וכו'. מימרא פרק קמא דגיטין (דף ו':):

כ וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ [ס] עַל פִּיו. וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן. וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים על האשה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל"א) אמרו שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. ופרק קמא דמגילה (דף י"ב:) בהגדה הזכירו דאמרי אינשי קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי. ודברים פשוטים הם:

הלכות אישות - פרק ששה עשר

א הַנְּכָסִים שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ בֵּין קרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִכְתָּבִין בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֵינָן נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא נְדוּנְיָא שְׁמָם. וְאִם קִבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּתוֹ אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לוֹ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לוֹ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם לֹא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאִשָּׁה אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לָהּ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי מְלוֹג:

 מגיד משנה  הנכסים שמכנסת האשה וכו'. מה שכתב רבינו שאין הנדוניא בכלל כתובה יש לו עיקר בהרבה מקומות בגמרא שחלקו בביאור בין כתובה לנכסי צאן ברזל וא''צ לומר לנכסי מלוג כמו שנתבאר במורדת פרק י''ד ויתבאר פרק כ''ב בדין שומרת יבם ופרק כ''ד יתבאר בדין הרבה נשים שדין הכתובה חלוק מדין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וכ''נ בהרבה מקומות בגמרא שאין הנדוניא בכלל כתובה אע''פ שלא חלקו בפירוש כמו שאמרו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד:) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ''ט מצוה עבד ולא מידי חסרה ובנדוניא אין לומר לאו מידי חסרה שהרי הביאה ממון שלה ויתבאר דין זה פרק י''ז. עוד אמרו בהרבה מקומות בגמרא מקולי כתובה שנו כאן ומשמע שהוא דוקא בעיקר כתובה ותוספת לפי שהוא מתחייב בהן ולא קיבל כלום אבל בנדוניא משמע שלא הקלו ודינה כדין שאר חובות. והנראה אלי מדברי רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפירוש שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם הוא ז''ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכן כתב הרשב''א ז''ל בתשובת שאלה שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו [זיבורית] אלא בכתובה ותוספת. ודע שיש קצת דברים שהכתובה והחוב שוים בהן כפוגמת כתובתה ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים ושלא בפניו ומן המשועבדין שכל אלו בעל חוב גם כן צריך שבועה בהן ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב. ודע שאין דעת רבינו מוסכם בזה מכל המפרשים ז''ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכ''מ. ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשין ובאי כחו אבל כשהן בעין דינם חלוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב''ן ז''ל בריש פרק אע''פ בכתובות וז''ל הילכך כל דיני כתובה דמנה ומאתים כנכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשיעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל עכ''ל. ועיקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים בכמה מקומות נדוניא בכלל כתובה כמו שאמרו בפרק אף ע''פ (דף נ"ה) גובה כתובתה בבית אביה ואמרו (דף מ"ו:) וקבורתה תחת כתובתה [וכן] ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובה דברתא וכן כתובת בנין דכרין היא אף בנדוניא ואף רבינו מודה בדין בנין דכרין כנזכר פרק י''ט. והרשב''א ז''ל הטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת ומוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי דכתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ''ל. ולפי שענין זה עיקר גדול בהרבה מקומות הארכתי בו ועוד אבאר בכל דיני הכתובה כל אחד במקומו מהו דין הנדוניא: ואם קיבל הבעל אחריות וכו'. דעת רבינו הוא שאין כל מה שנכתב בכתובה שהכניסה לו נקרא נכסי צאן ברזל אלא מה שקיבל עליו אחריות בפירוש והשאר הוא נכסי מלוג וכן מוכיח במשנה ברייתא פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ו) שאין כל מה שהכניסה לו בנדוניא צאן ברזל אלא מה שקיבל אחריות וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וכן העלה הרשב''א ז''ל שם:

 כסף משנה  הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה''ה מ''ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ''ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה''ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו:

 לחם משנה  הנכסים שמכנסת האשה לבעלה וכו'. כתב ה''ה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן ופשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב וכו'. וא''ת אם כן למה הוצרך רבינו [לכתוב] דין הפוחתת ודין הפוגמת בכתובה הא פשיטא דלא יפה כחו מן החוב הא לאו מילתא היא דהו''א דגרשה ולא תגבה אפי' בשבועה קמ''ל דבשבועה מיהת גביא וכיון דבמנה מאתים גביא בשבועה כ''ש נכסי צאן ברזל וכ''ת נכסי צאן ברזל גובה בלא שבועה לזה הוצרך ה''ה לומר דהוא פשוט דלא יפה כחה מכח החוב:

ב [א] וְכֵן כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ וְלֹא כָּתְבוּ אוֹתָן בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ לְעַצְמָהּ. אוֹ נָפְלוּ לָהּ בַּיְרֻשָּׁה אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה. הַכּל נִקְרָאִין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁכֻּלָּן בִּרְשׁוּתָהּ הֵן. וְאֵין נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מֵאָה אוֹ מָאתַיִם עִם הַתּוֹסֶפֶת בִּלְבַד:

 מגיד משנה  וכן כל נכסים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומסקנא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) שאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ונשאת ומכרה בעל מוציא מיד הלקוחות כדין כל נכסי מלוג כמו שיתבאר בפרק כ''ב: ואין נקרא כתובה וכו'. מה שכתב רבינו שהתוספת הוא כדין העיקר מבואר ריש פרק אע''פ (דף נ"ד:) תנאי כתובה ככתובה דמי. ופירוש תוספת כתובה ככתובה דמי והכוונה בכל מקום שלא נזכר חילוק בביאור בין העיקר והתוספת:

ג כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה וְדִין הַתּוֹסֶפֶת כְּדִין הָעִקָּר. וְלֹא תִּקְּנוּ לִגְבּוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן וְאֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁאִם הָיוּ לַבַּעַל שָׂדוֹת טוֹבוֹת וְרָעוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת וּבָאָה הָאִשָּׁה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הָרָעָה שֶׁבִּנְכָסָיו וְהִיא הַנִּקְרֵאת זִבּוּרִית:

 מגיד משנה  ולא תקנו לגבותה וכו'. זה פשוט דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים ובהרבה מקומות פשוט הוא שכל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג כן כמו שיתבאר פרק כ''ב בדין המתחיל כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל וכו'. וכן התקינו שאם היו לבעל וכו'. משנה במסכת גיטין פרק הניזקין (דף מ"ח:) וכתובת אשה בזיבורית ומפורש בגמרא בפרק אע''פ בכתובות (דף נ"ה) שהתוספת הוא כמו העיקר ומן הזיבורית ולדעת רבינו נכסי צאן ברזל אינם בכלל דין זה אלא הרי הן כחוב ומן הבינונית. ולדעת הרמב''ן ז''ל אף הן מן הזיבורית והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם היא בבינונית משמע דלדברי הכל נכסי צאן ברזל מן הבינונית:

 לחם משנה  וכן התקינו וכו'. כתב הרב המגיד והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום. קשה דלמה לא הכריע לפי שיטתו שכתב למעלה הרב המגיד בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה והא הכא דלא שייך לומר הלשון גורם ואם כן אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה:

ד וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁכְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ לֹא תִּגְבֶּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶצְלָהּ כְּלוּם וְלֹא מָכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא מָחֲלָה אוֹתָהּ. וְשָׁמִין לָהּ כָּל מַה [ב] שֶּׁעָלֶיהָ וּפוֹחֲתִין אוֹתוֹ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ לִרְצוֹנוֹ גּוֹבָה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין שָׁמִין כְּסוּת שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי לְקָחָן לָהּ וְזָכְתָה בָּהֶן וְהוּא רוֹצֶה לְהוֹצִיאָהּ לֹא [ג] הִיא:

 מגיד משנה  וכן התקינו שכשתבוא וכו'. במשנה פרק הכותב (דף פ"ז) ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזה אפילו נצ''ב כן כמ''ש למעלה שאפילו מלוה הבא ליפרע מן היורשים אינו נפרע אלא בשבועה כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה: ושמין לה וכו'. בסוף פרק נערה (שם דף נ"ד) מסקנא דגמרא דאלמנה שמין מה שעליה ואמרו שם מ''ט כי אקני לה אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובהלכות ושמעינן מיניה דמאן דמגרש לאתתיה אדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו [קא] בעי לאפוקה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה והאריך בזה: אבל אם גירשה וכו'. פטור השבועה בגרושה כשנפרעת מן הבעל הוא פשוט. ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות אבל לענין השבועה שלא נפרעה הכתובה כל הגרושות שוות:

 כסף משנה  וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע''פ שהם נצ''ב:

ה וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וְאֵינָהּ גּוֹבָה מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְאֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתָתוֹ. וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה הֵם:

 מגיד משנה  וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע. כך מצאתי בספרי רבינו ואם כך היא הנוסחא משמעה היא שהגרושה הבאה לגבות מן הבעל גובה אף מן המטלטלין דמיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפיה וזה דעת קצת מפרשים ז''ל שכשאמרו מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דוקא אחר מיתת הבעל אבל מחיים דבעל גובה אף מן המטלטלין. ומדברי הרשב''א ז''ל שכתב בתשובה כדעת רבינו נראה שהיתה נוסחת ספרי רבינו שלו וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' והוא כולל אף הגרושה וכן עיקר שבזה הורע כח הכתובה מן החוב שאילו החוב נגבה בחיי הלוה מן המטלטלין ולא כן הכתובה ויש לזה ראיה בנדרים (דף ס"ה:) פרק ר''א ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב ומבואר דינו פרק י''ח מהלכות מלוה ולוה ויש אומרים שדינן ככתובה ואין להאריך בזה לפי שעכשיו הכל נגבה אף מן המטלטלין ואפילו מן היתומים מתקנת הגאונים כמו שיתבאר בפרק זה: ואינה גובה משבח וכו'. בבכורות (דף נ"ב) פרק יש בכור לנחלה הובא בהלכות ר''פ אע''פ ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח ובגמרא שם ולא האשה בכתובתה איני והא אמר שמואל ב''ח גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן מ''ט תנאי כתובה ככתובה דמי ע''כ בגמרא. ודע שאין נכסי צאן ברזל בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן השבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פרק כ''א מהלכות מלוה ולוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל בתשובה:

 כסף משנה  וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י''ז:

ו * וְכֵן מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁתִּטּל הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ מִן הַפָּחוּת שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר. אִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בִּכְתֻבָּתָהּ מָעוֹת סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ בָּהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ בֵּין בַּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת הֲרֵי הִיא כְּדִין הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ כַּמָּה שֶׁהִלְּוָהוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 ההראב"ד   וכן מקולי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא אחד משמנה בכסף צורי עכ''ל:

 מגיד משנה  וכן מקולי כתובה וכו'. משנה בפרק שני דייני גזירות (דף ק"י:) נשא אשה בא''י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א''י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא''י נותן לה ממעות א''י. ופי' מעות א''י הם קלים משל קפוטקיא ואמרו בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן ובחוב דעלמא הכל הולך אחר מקום כתיבת השטר כנזכר שם. ודע שכל זה הוא כשיש בשווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א''א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק עשירי שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות עוד נתבאר במשנה שהנושא במקום אחר ומגרשה באותו מקום נותן ממעות אותו מקום וגם כי לא הוצרך לבאר זה לפשיטתו. ובהשגות א''א והוא שכתב לה וכו' ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע''פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודחו סברת הר''א ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי לא פירש אי אלו מאתים אותן דחזו לה עכ''ל. ודע שנכסי צאן ברזל לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פרק י''ז מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרשב''א ז''ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נכסי צאן ברזל בכלל אלא הרי הוא כדין החוב: במה דברים אמורים בשהיה בכתובתה מעות וכו'. זה פשוט שכל שכתב לה מטבע ידוע גובה היא מה שכתב לה ובלבד שלא יהיה פחות משיעור חכמים וכן נראה מן הברייתא והירושלמי. ומה שכתב רבינו כמו שיתבאר בהלכות הלואה הכוונה פ''ד מהלכות מלוה ולוה:

ז תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל [ד] הַיְשִׁיבוֹת שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ אַחֲרֵי מוֹת בַּעְלָהּ אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְקִינוּ לְבַעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל. וְכֵן שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה כֻּלָּן כִּכְתֻבָּה הֵן וְיֶשְׁנָן בְּמִטַּלְטְלִין כְּבַקַּרְקַע. חוּץ [ה] מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין שֶׁלֹּא מָצָאנוּ מִנְהַג יְרֻשָּׁתָן פָּשׁוּט בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר מַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל דִּין הַגְּמָרָא שֶׁאֵין יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע:

 מגיד משנה  תקנו הגאונים וכו'. תקנה זו כתובה בהלכות ובכל ספרי הגאונים והטעם היה מפני שהרבה אנשים מתעסקים במטלטלין לבד בזמן הזה ואשה סומכת עליהן וכיוצא בזה אמרו בגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ז) גמלים של ערביא וארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם והוא מפני שבאותן המקומות היה רוב עסקיהם בכך והיתה האשה סומכת עליהן אע''פ שהן מטלטלין: ומ''ש שאין כתובת בנין דכרין בכלל תקנה זו. כך נראה מדברי הגאונים ז''ל ולא עוד אלא שיש מהם מי שאומר שאינה נוהגת היום כלל:

ח כְּבָר נָהֲגוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדַעְנוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ שִׁמְעָן שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבָּה בֵּין מִמְּקַרְקְעֵי בֵּין מִמִּטַּלְטְלֵי. וְדָבָר זֶה תִּקּוּן גָּדוֹל הוּא וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּנְבוֹנִים הִנְהִיגוּ דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי זֶה תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן וְנִמְצָא הָאַלְמָנָה גּוֹבָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין בִּתְנַאי זֶה לֹא בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים:

 מגיד משנה  כבר נהגו בכל המקומות וכו'. מדברי רבינו נראה שאע''פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשין אפילו מטלטלין וכן כתב הרשב''א בסוף כתובות ואם כתב לה מקרקעי אגב מטלטלי אפילו מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה:

ט הֲרֵי שֶׁלֹּא כָּתַב כָּךְ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁל גְּאוֹנִים גּוֹבָה. וְאִם לָאו אוֹ שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ הַדָּבָר מִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר הַרְבֵּה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים לָדוּן בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה כְּדִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֵם תַּקָּנַת הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה עַד שֶׁנּוֹצִיא בָּהּ מָמוֹן מִן הַיּוֹרְשִׁים:

 מגיד משנה  הרי שלא כתב וכו'. דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב''ד כיון שנתחדש אחר הגמרא:

 כסף משנה  הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב''ש וז''ל מ''ש הרמב''ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י''ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א''כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י''ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י''ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ''נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ''ל:

י וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל נִכְסֵי הַבַּעַל אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּאַלְפַּיִם זְהוּבִים הַכּל תַּחַת שִׁעְבּוּד הַכְּתֻבָּה. וְכָל שֶׁיִּמְכֹּר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מִנְּכָסָיו אַף עַל פִּי שֶׁמִּמְכָּרוֹ קַיָּם וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר כָּל נְכָסָיו אִם יִרְצֶה יֵשׁ לָהּ לִטְרֹף אוֹתָן בִּכְתֻבָּתָהּ כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה אוֹ כְּשֶׁיָּמוּת אִם לֹא תִּמְצָא נְכָסִים [ו] בְּנֵי חוֹרִין. וּכְשֶׁתִּטְרֹף לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּתֻבָּה קַלָּה בְּעֵינָיו:

 מגיד משנה  ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי וכו'. משנה וברייתא פרק האשה שנפלו לה: וכל שימכור וכו'. זה מבואר שגובה מן המשועבדין במקום שאין בני חורין. ודין השבועה שכתב מבואר פרק הכותב ודין נכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי דין כל חוב הוא כן:

יא כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ [ז] נִמְנָעִין מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ בִּשְׁבוּעָה. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ נוֹדֶרֶת לָהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  כשמשביעין ב''ד או היורשין את האלמנה וכו'. בגיטין פרק השולח משנה (דף ל"ד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בב''ד אבל חוץ לב''ד משביעין אותה וקיימא לן כוותיה דרב יהודה דא''ל לרבי ירמיה ביראה אדרה בב''ד ואשבעה חוץ לב''ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לב''ד או נדר בב''ד וכן דעת רבינו וכן הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ופירש''י ז''ל שהשבועה שהוא חוץ לב''ד הוא כעין היסת שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ וכן דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא באר. וענין הנדר הוא שהיא אוסרת על עצמה לעולם אי זה דבר שירצו היתומים אם נפרעה מכתובתה כלום ומפורש בגמרא שהגרושה שלא נפרעה בחיי הבעל ובאת לגבות מן היורשין שמשביעין אותה בב''ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ורבינו לא הוצרך לבאר זה כיון שלא הזכיר אלא אלמנה ודע שנכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי אין כאן קל בכתובות מבשאר חובות:

יב מֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת אַחַר הַנִּשּׂוּאִין וְנוֹטֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. אֲבָל אֵינָהּ נוֹדֶרֶת וְנוֹטֶלֶת שֶׁמָּא [ח] יָפֵר לָהּ הַבַּעַל:

 מגיד משנה  מתה האלמנה וכו'. בשבועות פרק כל הנשבעים (דף מ"ח) העמידו המשנה שאמרה מתה יורשיה מזכירין כתובתה דווקא בשנשבעה ומתה הא לאו הכי אין יורשיה מזכירין כתובתה אליבא דרב ושמואל דאמרי שכשמת הלוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה שאין בני מלוה נשבעין ונוטלין לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו. ובהלכות פרק הנושא כתבו כן דדוקא נשבעה הא לאו הכי לא. ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו שיתבאר פי''ח וכן הדין בחוב כמו שנתבאר פי''ז מהלכות מלוה ולוה: ואם נשאת קודם שתשבע וכו'. בגיטין פרק השולח (דף ל"ה) מימרא:

 כסף משנה  מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפי''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע''פ שהיא נכסי צאן ברזל ע''כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו:

יג יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּין שֶׁיִּחֵד בְּאַרְבַּעַת הַמְּצָרִים בֵּין בְּמֵצַר אֶחָד גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנָּה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם כָּתַב לָהּ מִטַּלְטְלִין וְהֵן עַצְמָן קַיָּמִין נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם נִמְכְּרוּ וְנִלְקַח בָּהֶן מִטַּלְטְלִין אֲחֵרִים וְנוֹדַע שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּם מִדְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין הָרִאשׁוֹנִים נוֹטַלְתָּן בְּלֹא שְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחד וכו'. ריש פרק אע''פ (דף נ"ה) מבואר בגמרא: וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. שם מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו [פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה] והלכתא בלא שבועה ובהלכות והוא דידע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו ע''כ.

 כסף משנה  ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ''כ הריב''ש דאע''פ דבר''פ אע''פ (דף נ"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר''י דס''ל הכי בפרק אלמנה לכה''ג וקי''ל כוותיה: ומ''ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה:

יד הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז הַבַּעַל אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עָלֶיהָ עֵדִים בַּמִּקְצָת שֶׁנָּטְלָה וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה עַצְמָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁנָּטְלָה בַּחֲצִי פְּרוּטָה לֹא תִּטּל הַשְּׁאָר אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  הפוגמת וכו'. משנה פרק הכותב (כתובות דף פ"ו): ואפילו יש עליה וכו' ואפילו דקדקה בחשבון וכו'. בעיי דלא איפשיטו שם ופסק רבינו שלא תטול אלא בשבועה דידוע שכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ודין נכסי צ''ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה:

טו אָמַר הַבַּעַל נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְעַד אֶחָד מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּתְקַבְּלָה הַכּל אוֹ מִקְצָת לֹא תִּפָּרַע כָּל הַכְּתֻבָּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  אמר הבעל נתקבלת הכל והיא אומרת וכו'. במשנה שם ועד אחד מעידה שהיא פרועה ופירש רבינו בין בכל בין במקצת ופשוט הוא שכל שבאה להכחיש העד צריכה שבועה:

טז הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע [ט] אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ לוֹ. בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע וּמַגְבִּין אוֹתָהּ כְּתֻבָּתָהּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהֶן טֹרַח לְהוֹדִיעוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב לְהוֹדִיעוֹ שׁוֹלְחִין לוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא יָבוֹא תִּשָּׁבַע וְתִטּל:

 מגיד משנה  הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. משנה שם. ומ''ש רבינו והוא שיהיה במקום רחוק וכו' מפורש כן בהלכות ויש לו סמך בירושלמי:

יז הַפּוֹחֶתֶת כְּתֻבָּתָהּ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה בְּאֶלֶף זוּז הוּא אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְאֵין לִי אֶלָּא חָמֵשׁ מֵאוֹת זוּז וְזֶה שֶׁכָּתַב לִי אֶלֶף אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אָמְרָה אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָה אוֹתוֹ וּכְאִלּוּ הוֹדֵית שֶׁהוּא שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:

 מגיד משנה  הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה וכו'. מבואר בגמרא ובהלכות שם:

יח כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לָהּ בֵּית דִּין הִשָּׁבְעִי וּטְלִי. וּמָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לַבַּעַל עֲמֹד וְתֵן לָהּ וְאֵין אַתָּה נֶאֱמָן בְּטַעֲנָה זוֹ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ:

 מגיד משנה  כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. זה שכתב רבינו שאם אמר הבעל תשבע לי על טענתי שהיא נשבעת למד כן ממ''ש בפרק שבועת הדיינין האי מאן דאמר לחבריה וכו' ונתבאר בפי''ד מהלכות מלוה ולוה בדין המתחיל התובע את חבירו לפרעו. ודין הכתובה ונכסי צאן ברזל והחוב שוים בזה ושם נתבאר בארוכה:

יט אָמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ תִּשָּׁבַע לִי עַל טַעֲנָתִי אוֹמְרִין לָהּ הִשָּׁבְעִי וּטְלִי וְתִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן גּוֹבָה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל אִם בָּאָה לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו תִּשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטּל:

 מגיד משנה  התנית עמו שתגבה וכו'. מבואר בהלכות פרק הכותב וכן דעת הרבה מן הגאונים ז''ל:

כ * הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ מִיּוֹרְשָׁיו בְּלֹא [י] שְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן עַל יוֹרְשָׁיו הֲרֵי זוֹ [כ] נוֹטֶלֶת מֵהֶן [ל] בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאָה לִטְרֹף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינָהּ הַבַּעַל. שֶׁאֵין תְּנַאי הַבַּעַל מוֹעִיל אֶלָּא עָלָיו וְעַל יוֹרְשָׁיו אֲבָל לְהַפְסִיד מָמוֹן אֲחֵרִים אֵינוֹ מוֹעִיל:

 ההראב"ד   התנית עמו וכו' אבל כו'. כתב הראב''ד ז''ל איני מודה בזה שאם קדם הנאמנות למקח לוקח איהו דאפסיד אנפשיה עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם באה לטרוף וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים ז''ל ודעת ההלכות כן שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ויש מהם ז''ל מי שחלק ואמר דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו כשלקחו אחר החוב והנאמנות. וזה דעת הר''א בהשגות וכתב בעל העיטור דלמעשה עושין כדעת ההלכות:

כא אַלְמָנָה שֶׁהָיָה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ נִשְׁבַּעַת וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ [מ] לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה שָׁנָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. וְאִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא [נ] מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּיוֹם מִיתַת בַּעְלָהּ. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה [ס] אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אלמנה שהיה וכו'. מסקנא דגמרא פרק הנושא שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה לעולם: ואם אין שטר כתובה וכו'. כן כתוב בהלכות בפרק הכותב דבמקום שכותבין אפי' הוציאה גט אינה גובה כלום ויש חולקים בזה מדאמר ר''י פרק קמא דמציעא (דף י"ו) הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכבר הכריע הרמב''ן ז''ל שם כדעת ההלכות ורבינו וכן דעת הרבה מהגאונים ועיקר. ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו. וידוע שלעולם טוענין ליורש:

כב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֶלָּא סוֹמְכִין עַל תְּנַאי בֵּית דִּין הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:

 מגיד משנה  בד''א במקום שדרכן וכו'. זה מוסכם דבמקום שאין כותבין בו וסומכין על תנאי ב''ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעה וכן מתבאר במשנה (דף פ"ט) ובגמרא פרק הכותב ופרק הנושא (דף ק"ד) וכתב רבינו שבתוספת צריכה להביא ראיה וכן עיקר לפי שהתוספת אינו מתנאי ב''ד שנאמר אע''פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק''ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכן כתב הרמב''ן ז''ל פ''ק דבבא מציעא:

כג וְעַד כַּמָּה תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה הָעִקָּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה. אִם הָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ עַד [ע] עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְאִם בָּאָה לִתְבֹּעַ אַחַר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אֵין לָהּ כְּלוּם שֶׁאִלּוּ לֹא מָחֲלָה לֹא שָׁתְקָה כָּל זְמַן זֶה. וַהֲרֵי אֵינָהּ עִם הַיּוֹרְשִׁים כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר נִכְלַמְתִּי מִלְּתָבְעָן וְהֵן עִמִּי בַּבַּיִת:

 מגיד משנה  ועד כמה תגבה האלמנה וכו'. משנה וגמרא פרק הנושא ופסק הלכה בגמרא ודע שהוא הדין תוספת ואע''פ שאין גובה התוספת אלא בראיה ברורה וכמו שכתב רבינו או אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה כבר נתבאר שגובה לעולם מ''מ נ''מ בשאין לה שטר והיתומים מודים בתוספת אלא שאומרים שנמחל מפני ששתקה שהדין עמהם כל זמן שעמדה בבית אביה וכדרך העיקר וכן מתבאר בגמרא לפי גירסת רש''י ז''ל והירושלמי וכן עיקר. ודע שהגרושה גובה לעולם כשמוציאה גיטה כמו שיתבאר בפרק זה וכן מבואר בגמרא שם שהגרושה היא כבעלת חוב ולזה כתב רבינו האלמנה ודין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכן כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל ומ''מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ''מ נ''מ שהיכא שהיורשין מודים שלא פרעוה שאע''פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ''ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן:

 כסף משנה  ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב''ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ''ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה''נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא''כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ''ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה''נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ''ה שנה מחלה נמי תוספת וכ''כ ה''ה:

כד לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַיּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ וּמְטַפֵּל [פ] בָּהּ יֵשׁ לָהּ לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אַחַר כ''ה שָׁנָה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ:

 מגיד משנה  לפיכך אם היה וכו'. מעשה שם בגמרא:

כה הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נִשֵּׂאתִי וְעִקַּר כְּתֻבָּתִי מָאתַיִם וְהַבַּעַל אוֹ יוֹרְשָׁיו אוֹמְרִים בְּעוּלָה נִשֵּׂאת וְאֵין לָהּ אֶלָּא מֵאָה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁעָשׂוּ לָהּ הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר לַעֲשׂוֹתָן לִבְתוּלָה כְּגוֹן מִינֵי שִׂמְחָה אוֹ כְּתָרִים אוֹ מַלְבּוּשׁ יָדוּעַ אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין כָּךְ אֶלָּא לִבְתוּלָה הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. וְאִם אֵין לָהּ עֵדִים בָּזֶה הֲרֵי [צ] זוֹ נוֹטֶלֶת מָנֶה. * וְאִם הָיָה הַבַּעַל קַיָּם יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וְנֶאֱמָן הַקָּטָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ וְלוֹמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִית מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואם היה הבעל קיים וכו'. א''א שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא עכ''ל:

 מגיד משנה  היא אומרת בתולה נישאתי. משנה (דף ט"ו.) ריש פרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובגמרא טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן וכתב רבינו שהוא נאמן ובשבועת התורה כדין מודה במקצת. ובהשגות א''א שבועת התורה אין כאן וכו' והכוונה לפי שאין הכתובה ניגבת מן המטלטלין כמו שנתבאר למעלה. ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד. ומ''מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ''ש ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה אלא א''כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך נקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ''ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתיה ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה נישאתי יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כך נ''ל: ונאמן הקטן וכו'. במשנה שם (דף כ"ח) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זה כתב ידו של אבא של רבי ושל אחי זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וכו' ובגמרא א''ר הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו ופירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן ודעת רבינו לפי מ''ש פ''ז ופי''ד מהלכות עדות דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד אבל הרבה מן המפרשים ז''ל ראיתי שפירשוה אפילו אהא דיצאתה בהינומא: וכל הדברים וכו'. כוונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראיה כפי מה שנתבאר ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה:

 כסף משנה  ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב''ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב''ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח''כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר''ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו:

 לחם משנה  היא אומרת בתולה נישאתי וכו'. כתב ה''ה ובהשגות אמר אברהם שבועת התורה אין כאן וכו' וכתב ה''ה ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תיקנו וכו'. נראה דרצה ה''ה לתרץ לפי הגירסא שגורס בדברי רבינו למעלה וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' דלפי גירסא זו אפילו הגרושה אינה גובה מן המטלטלים ותפסה ה''ה עיקר אבל לפי הגירסא האחרת שגורס בדברי רבינו שלא תגבה האלמנה אין כאן קושיא דכאן בגרושה והגרושה גובה מן המטלטלים. ומ''מ אני תמה טובא על דברי ה''ה שכתב שכיון שגובה מן המטלטלים לתקנת הגאונים דלא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד דהא בפ''ק דמציעא (דף ד') גבי שטר שכתוב בו סלעים ומלוה אומר ה' ולוה אומר שלש אמרו שם בגמרא אי נמי משום דהוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמרא גובה מן המטלטלין וא''כ לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ולפי דעת ה''ה ז''ל אין ראוי לפוטרו משבועה וקושיא גדולה היא זו אם לא שנחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע''פ שגובה ג''כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד: וכל הדברים האלו וכו'. כתב ה''ה כוונת רבינו שבמקום שאין כותבים [וכו' ובודאי אף במקום שכותבים] אם נאבדה וכו'. כלומר אע''פ שכתב רבינו וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין וכו' לאו למימרא דבמקום שכותבין לא שייך כלל מכל דינים אלו דה''ה במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה אז יש דין ביניהם מענין השבועה אבל בדין הראשון דלא נאבדה לא שייך אלא במקום שאין כותבין:

כו * הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵרַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת, שֶׁאֵינָהּ מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַד [ק] שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיָּצָא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדָהּ:

 ההראב"ד   האשה שאמרה לבעלה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פניה וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת והרי כתובתה יוצאה מתחת ידה שהכל כתוב בכתובה ועוד במשנתנו לא חילק והוא מחלק. וכבר כתבתי כל הצורך לאחד מן החברים לבטל כל אלו הדברים. ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וא''ת תינשא לכתחלה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה שאמרה לבעלה וכו'. מימרא בהרבה מקומות ועיקרה פרק אחרון דנדרים (דף צ"א) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרבה סברות נאמרו בזה יש מי שאומר שאינה נאמנת לינשא לכתחילה ואין צ''ל ליטול כתובה וזה דעת הר''א ז''ל בהשגות. וכתב שדברי רבינו במות טלואות הם. וכבר הקריבו עליהם קרבן הרבה מפרשים ז''ל והוכיחו בראיות שהיא נאמנת אף לינשא ועיקר. ולענין גביית הכתובה ג''כ הכריע הרמב''ן ז''ל כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' האשה שנתארמלה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת אלו דבריו ז''ל וכדעת רבינו ופירושה ואין צ''ל נכסי צאן ברזל. ומ''מ ראיתי מי שסובר דדוקא כשאינה תובעת כתובה אלא שהיא באה לינשא אבל אם תבעה כתובתה אינה נאמנת דומיא דאמרה מת בעלי שנתבאר בסוף הפרק ויש לחוש לסברא זו אע''פ שיש חולקין:

 כסף משנה  האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. וי''ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ''כ ה''ה בסוף פרק זה בשם הרמב''ן וכ''כ הר''ן בסוף נדרים:

כז אָמַר לָהּ הַבַּעַל כָּךְ הָיָה גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבֵר וְאָבַד שׁוֹבְרִי. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּי וְלֹא יִתְחַיֵּב בְּתוֹסֶפֶת נֶאֱמָן וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר וְנִשְׁבָּע הוּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל הַתּוֹסֶפֶת:

 מגיד משנה  אמר לה וכו'. זה יצא לרבינו ממ''ש בפ' הכותב (דף פ"ט) הב''ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה נאמן לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מיגו וכפי מה שנתבאר בדעת רבינו:

 לחם משנה  (כו-כז) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' אמר לה הבעל כך היה וכו'. בפרק הכותב (דף פ"ט) פליגי שמואל ורב דשמואל מוקי מתניתין דהוציאה גט וכו' במקום שאין כותבין ולדידיה בגט גביא עיקר ותוספת במקום שאין כותבין וכי הוציאה כתובה אח''כ לא גביא כלל לא כתובה ולא תוספת. אבל לרב בגט גובה העיקר לבד וכשהוציאה כתובה אח''כ גובה תוספת והקשו ממתניתין דקאמרה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרע וקאמר בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי כלומר דמצי למימר כשהוציאה כתובתה פרעתיך בגט עיקר ותוספת והכי טענתי בעת ההיא בב''ד שהיה לה כתובה וכתבו לי שובר ואבד שוברי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא מפני שכבר גבאתו בגיטה אבל תוספת תיגבי ותירצו הכא במאי עסקינן כשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול לומר [לא] גירשתיה וכו' משמע דלשמואל אפילו בשיש עידי גירושין לא גביא כתובתה כלל דכבר גבתה עיקר ותוספת ואנן קי''ל כשמואל וכן פסקו בהלכות וכן דעת רבינו. וא''ת א''כ למה כתב רבינו מתוך שיכול לומר וכו' הא לשמואל לא גביא כלל כיון שכבר גבתה בגט וכ''ת דרבינו איירי במקום שכותבין כתובה הא אין כותבין שובר. וי''ל דאנן קי''ל דכותבין שובר וכ''פ רבינו בהלכות מלוה ולוה וא''כ איירי במקום שכותבין ושפיר אתי כשמואל וכ''ת א''כ למה כתב אם דרך אותו המקום שאין כותבין דגובה עיקר תגבה תוספת אליבא דשמואל י''ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב למעלה שאין גובין תוספת אלא בראיה ברורה וא''ת א''כ איך אמרו בגמרא שיהא נאמן לומר לשמואל פרעתי עיקר והתוספת ולכך לא יפרע אליבא דשמואל הא בגט לא היה יכול לגבות אלא התוספת. וי''ל דהוא אמר כששאלת ממני הכתובה אני הודיתי לך על העיקר ועל התוספת כדי שלא תשביעני ופרעתי לך הכל. וא''ת סוף סוף אמאי נאמן על התוספת אטו מאן דמפיק שטרא לחבריה יאמר לו פרעתי לך ועשית לי שובר ואבד שוברי וי''ל דשאני הכא כיון דודאי גבתה העיקר נאמן על התוספת לומר ג''כ פרעתי ועשית לי שוברי. והטור בסימן ק' כתב הוציאה גט ואין בידה וכו' ואם הוציאה כתובה בלא גט וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן וכו' קשה דבתחילת לשונו נראה דפסק כרב דאמר הוציאה גט גובה העיקר וכו' דלא כשמואל בדיני ועוד דאפילו כרב לא פסק דכתב אח''כ ואם הוציאה כתובה וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן ולרב הא נאמן לגבי עיקר דבגט גובה עיקר. וע''ק מה שהקשה הרב ב''י במ''ש ואם הוא במקום שאין רשאין וכו' וגובה הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר אלא דאע''ג דלא מפקא גיטא גביא. ונראה לתרץ דודאי פסק כשמואל ומ''ש אינה גובה תוספת הוא מפני שהוא סבור שאין גובין התוספת אלא בראיה ברורה וכמ''ש הרמב''ם ז''ל ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום דפירוש הוציאה גט ר''ל עידי גט וכל גט האמור במתניתין הוא עידי גט ורשב''ג דקאמר שלא בגט ר''ל שלא בעידי גט ולכך כתב כן משום דהלכה כר''י דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום ולפי פירושו הדין הוא כן ומ''ש בגמרא אפילו שלא בגט גובה מן הסכנה ואילך לא הוי לר''י. מ''מ אני תמה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דרשב''ג דמן הסכנה ואילך כמו שהזכירו הטור: אמר לה הבעל וכו'. רבינו מפרש מ''ש בגמרא מיגו שיכול לומר וכו' לענין התוספת בלבד ובהכי מיתרצא הקושיא שהקשו התוס' (בד"ה מגו) דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת:

כח הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתָהּ וְנִפְטָר:

 מגיד משנה  הוציאה גט וכו'. משנה שם והחילוק שחילק רבינו בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין מבואר בגמרא ובהלכות וכתב רבינו ונשבע היסת והטעם מפני שהוא כופר בכל:

כט הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת. הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵי זוֹ מֵהֶן גּוֹבָה אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֵרְתָהּ גּוֹבָה בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁתִּרְצֶה וּתְבַטֵּל הַשְּׁנִיָּה:

 מגיד משנה  הוציאה שני גיטין וכו'. משנה בפרק הכותב ושאר החלוקות ג''כ מבוארים שם במשנה וגמרא וברייתא שם:

ל הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל. אִם גֵּט קוֹדֵם לִכְתֻבָּה גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה אִם אֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה וְגוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ זוֹ שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁעַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:

לא הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וּמִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁאִם תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אַחַר מוֹתוֹ תִּטּל כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם בָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה וַהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת. וְאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטּל כְּתֻבָּה מֵחַיִּים בִּלְבַד. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר דְּבָרֶיהָ עַל עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין בָּאָה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא מַתִּירִין אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְשָׂה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

 מגיד משנה  האשה נאמנת וכו'. משנה וגמרא ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ד) וכתב רבינו שמשביעין אותה ופשוט הוא כדין כל הבא ליפרע מן היורשין: באה ואמרה וכו'. מימרא שם (קי"ז:) באה ואמרה וכו' בעיא באת''ל פסק רבינו כן כדרכו בכל הגמרא: אבל אם באה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כפי דעתו ז''ל:

 כסף משנה  האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב''ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא''כ אין מקום לשבועה זו. ומ''ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה''ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה''ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י''ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא:

 לחם משנה  באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה. הרב''י נתן טעם למה פסק כן ועי' בפסקי מוהר''י ן' לב הראשונים סימן פ':

הלכות אישות - פרק שבעה עשר

א מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת. כָּל שֶׁנִּשֵּׂאת בַּתְּחִלָּה קוֹדֶמֶת לִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵין לָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְגַם הִיא נִשְׁבַּעַת [א] וְנוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב. אִם הָיָה הַחוֹב קוֹדֵם גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה. וְאִם הַכְּתֻבָּה קָדְמָה גּוֹבָה הָאִשָּׁה [ב] בַּתְּחִלָּה וְהַנִּשְׁאָר לַבַּעַל חוֹב:

 מגיד משנה  מי שהיה וכו'. משנה מי שהיה נשוי ארבע נשים (כתובות דף צ"ג): ומ''ש רבינו וגם היא נשבעת וכו'. הוא כבן ננס שאמר במשנה שאף האחרונה נשבעת ואע''פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות:

 לחם משנה  מי שהיה נשוי נשים רבות וכו'. כתב ה''ה וכגון שהן גרושות כולן נשבעות וכו' והאי טעמא משום שמא ימצא אחד מן השדות שאינו שלו וכפי' התוס' שפירשו בגמרא ולא כפירוש רש''י ז''ל שם ואם כן היה לו להזכיר להרב המגיד דדוקא בשנמצאת שדה אחת שאינה שלו אלא ודאי משמע שלא פירש כן:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה קְנוּיָה לוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁלָּוָה הוּא. שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר תְּחִלָּה זָכָה תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָשָׂא נָשִׁים זוֹ אַחַר זוֹ וְלָוָה בֵּין קֹדֶם נִשּׂוּאִין בֵּין אַחַר נִשּׂוּאִין וְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה קָנָה קַרְקַע כֻּלָּן חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁשִּׁעְבּוּד כֻּלָּן כְּאֶחָד בָּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה הָיָה מְשֻׁעְבָּד לַכּל וְאֵין כָּאן דִּין קְדִימָה:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשהיתה וכו'. זה מבואר בהלכות פרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין הב''ח כן כמבואר פרק כ' מהלכות מלוה ולוה. וכתב רבינו כולן חולקות כאחת והכוונה כשהנכסים מספיקים אבל אם אינם מספיקים לכולן המלוה קודם לאשה כמו שיתבאר בסמוך:

ג וְכֵן אִם הָיָה זְמַן הַכְּתֻבּוֹת וְהַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים שָׁעוֹת חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁאֵין שָׁם קוֹדֵם. וּלְעוֹלָם כָּל שֶׁקָּדַם וְזָכָה בְּמִטַּלְטְלִין כְּדֵי חוֹבוֹ אוֹ כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה [ג] בְּמִטַּלְטְלִין:

 מגיד משנה  וכן אם היה וכו'. גם זה מבואר בהלכות בפרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין החוב כן כנזכר פ''כ מהלכות מלוה ולוה ודין הנדוניא ועיקר הכתובה שוים במה שנזכר מראש הפרק ע''כ שהרי דין כל בעל חוב כן:

 כסף משנה  שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הר''ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ''ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק''ב דה''מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז''ה:

ד מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָלָיו שְׁטַר חוֹב וּבָא בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה לִגְבּוֹת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע כְּדֵי הַחוֹב וְהַכְּתֻבָּה. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מָעוֹת וְהָאִשָּׁה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לִגְבּוֹת שְׁנֵיהֶם וְלֹא הָיָה בָּהּ דִּין קְדִימָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה כְּלוּם תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב. שֶׁהֲרֵי בַּעַל חוֹב הִפְסִיד וְהוֹצִיא מְעוֹתָיו וְהָאִשָּׁה לֹא חָסְרָה דָּבָר שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא:

 מגיד משנה  מי שגירש את וכו'. מימרא שם פרק הכותב (דף פ"ו) ובהלכות האריכו בה וסוף דבריהם כדברי רבינו וכן עיקר:

ה וְכֵן [ד] מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְקַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ דִּין קְדִימָה הָאִשָּׁה נִדְחֵית מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב וְהוּא גּוֹבֶה חוֹבוֹ תְּחִלָּה:

 כסף משנה  (ד-ה) מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב''ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב''ח וכו'. כתב הריב''ש על זה וז''ל כבר ביאר הוא ז''ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב''ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא''כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב''ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ''ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ''ש הריב''ש:

ו וְכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין [ה] אִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין כְּדֵי לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב כָּל חוֹבוֹ תְּחִלָּה. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה מַה שֶּׁתִּטּל בִּכְתֻבָּתָהּ תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה:

ז הָיוּ כְּתוּבִין בִּכְתֻבָּתָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָן וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה וְחוֹלֶקֶת עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת:

 מגיד משנה  היו כתובין בכתובתה וכו'. זה ברור לדעת רבינו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בו כלום אבל נדונייתה הרי הוא כחוב בעלמא וכבר הארכתי בכיוצא בזה ריש פי''ו:

 כסף משנה  היו כתובים וכו'. אבל מ''ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי:

ח * מִי שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרֵשׁ וְיֵשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וְאֵין שָׁם דִּין קְדִימָה וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת. רוֹאִים אִם כְּשֶׁיֵחָלֵק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יְגִיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה חוֹלְקִים מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כַּשִּׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ. וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁנִיָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁלִישִׁית מָאתַיִם וְשֶׁל רְבִיעִית מֵאָה נִמְצָא הַכּל אֶלֶף וְגֵרֵשׁ כֻּלָּן אוֹ מֵת. אִם הִנִּיחַ אַרְבַּע מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נוֹטֶלֶת מֵאָה אוֹ פָּחוֹת. הִנִּיחַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִם תֵּחָלֵק בֵּין כֻּלָּן בְּשָׁוֶה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מֵאָה אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. לוֹקְחִין אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה מֵאָה מֵאָה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נָטְלָה כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁבְּיַד כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן מֵאָה זוּז אִם תַּחֲלֹק הָאַרְבַּע מֵאוֹת בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה נִמְצָא הַשְּׁלִישִׁית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּשְׁלִישׁ וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָאתַיִם. לְפִיכָךְ לוֹקְחִין מֵאַרְבַּע הַמֵּאוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְחוֹלְקִין בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה שֶׁנִּמְצֵאת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנָּטְלָה מָאתַיִם שֶׁלָּהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן מֵאָה וּשְׁתֵּי נָשִׁים חוֹלְקִין אֶת הַמֵּאָה בְּשָׁוֶה בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִמְצָא בְּיַד הָרִאשׁוֹנָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וְכֵן בְּיַד הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא בְּיַד הַשְּׁלִישִׁית מָאתַיִם וּבְיַד הָרְבִיעִית מֵאָה וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקוֹת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הֵן [ו] מֵאָה:

 ההראב"ד   מי שמת או גירש וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זהו ע''ד הרב ז''ל ואינו מחוור כלל עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שמת או גירש וכו'. חלוקה זו שכתב רבינו נתבאר בביאור פרק מי שהיה נשוי בהלכות וכן הדין בכל חובות כנזכר פ''כ מהלכות מלוה ולוה ושם כתב רבינו ויש מן הגאונים שהורה שיחלקו לפי ממונם ולא הכריע שם כלום ובכאן נתבאר שדעתו כדעת ההלכות שהרי לא כתב כאן דעת אחרת. ובהשגות א''א זהו על דרך הרב ז''ל ואינו מחוור כלל ע''כ. וכבר הכריחו הרבה מן המפרשים האחרונים ז''ל ובכללם הרשב''א כדעת ההלכות ורבינו ועיקר:

ט * הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁמִּצְוָה [ז] עָשָׂה וַהֲרֵי לֹא חָסְרָה כְּלוּם. וְאִם עָרֵב שֶׁל כְּתֻבַּת בְּנוֹ הוּא וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהָאָב בִּגְלַל בְּנוֹ מְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ וְגוֹמֵר וּמַקְנֶה. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן זֶה שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי עָרֵב כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי פּוֹרֵעַ כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי חַיָּב בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבִיו. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּבְּלָן אוֹ מֵאָבִיו אִם הָיָה עָרֵב. שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ וְנִמְצְאוּ עוֹשִׂין קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

 ההראב"ד   הערב לאשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה שאמר אע''פ שקנו מידו אינו חייב לשלם לאו כלום הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  הערב לאשה וכו'. כבר ביארתי דין זה כדעת רבינו ודעת ההשגות פכ''ה מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי שאין דין זה אלא במנה ומאתים ותוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב דעלמא ופשוט הוא כפי מה שנתבאר: אי זה הוא קבלן וכו'. שם פכ''ה מהלכות מלוה ולוה שדין הקבלנות הוא באומר תן לו ואני נותן לך ושם כתבתי שיש מי שאומר דבכתובה דלא שייך בה תן לו שהרי אינה נותנת כלום שצריך שיתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תני לו ואני קבלן. ואין כן דעת רבינו אלא כל שאומר הנשאי לו ואני נותן ה''ז כאומר בעלמא תן לו ואני נותן וזה דעת רמב''ן ז''ל ועיקר: המגרש את אשתו וכו'. משנה פרק גט פשוט (ב"ב קע"ג:) ופרק שום היתומים (ערכין כ"ג) ופירש''י ז''ל ידירנה הבעל הנאה על דעת רבים נדר שאין לו הפרה עכ''ל:

י וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָאָה לִטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַדִּירָהּ אֶלָּא נִשְׁבַּעַת וְטוֹרֶפֶת. וְאִם רָצְתָה תַּחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁכְּבָר יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וְהֵם הִפְסִידוּ עַל עַצְמָם שֶׁלָּקְחוּ נְכָסִים שֶׁתַּחַת שִׁעְבּוּדָהּ:

 מגיד משנה  וכן המקדיש וכו'. מחלוקת תנאים במשנה שם פרק שום היתומים ונראה מן הגמרא שאפי' במקדיש צריך הדרת הנאה. וכתב רבינו ואח''כ תפרע מן הפודה מיד ההקדש לפי שמן ההקדש עצמו אינה נפרעת אלא אחר שיצא לפדיון על הדרך שנתבאר פי''ח מהלכות מלוה ולוה. ונ''ל שדין זה הוא אפילו בנדוניא שהרי מפני חשש קנוניא הוא אבל מלשון הגמרא שאמרו שם ערב נמי מצוה קעביד ולא מידי חסרה משמע דדוקא בעיקר כתובה ותוספת שהוא כעיקר אבל בנכסי צ''ב לא וצ''ע: אבל המגרש וכו'. שם ובהלכות פרק גט פשוט:

 לחם משנה  וכן המקדיש נכסיו וכו'. כתב ה''ה ונראה מן הגמרא שאפילו במקדיש וכו' נ''ל מההוא עובדא דההוא גברא דזביננהו ואמרו שם (דף כ"ג:) ערב תנן הקדש תנן משמע דפסק כמ''ד דידירנה הנאה:

יא הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ [ח] כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת. שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ קְטָטָה וְיֵשׁ לָהּ [ט] לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי [י] לְבַעְלִי. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ דִּין [כ] וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְלֹא כָּתְבָה וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְנִפְסַד הַמֶּכֶר וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר בֵּין אוֹתָהּ שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְקָנוּ מִיָּדָהּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁלֹּא רָצְתָה לֹא הָלְכָה בִּרְצוֹן בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  הבעל שמכר וכו'. בפרק מי שהיה נשוי (דף צ"ה) נתבאר בגמרא ובהלכות. ודע שיש קרקעות שמכרו בהן בטל לאלתר ואינו קיים עד שעת גוביינא והם קרקע שייחד לה ושהכניסה לו כפי מה שנתבאר פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שאם קבלה עליה אחריות נכסים בפירוש שמכרן קיים אע''פ שרבינו לא ביאר זה ודברי רבינו בכאן הם בשאר נכסים שאע''פ שהם משועבדין לה מכרו בהם קיים עד שעת גוביינא כמו שנזכר שם: וכן אם מכר הבעל וכו'. אוקימתא דרב אשי בגמרא שם ונפסקה כן בהלכות. וכתב רבינו ונפסד המכר נראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לראשון יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי לבעלי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי אפילו בלא חתימתי נתקיים המכר. ודברי טעם הם אלא שקשה לזה דהתם בבעיא דאישתדוף בני חרי משמע בהדיא שהברייתא שאמרה כתב לראשון ולא חתמה לשני וחתמה אבדה כתובתה שהוא אפילו כשנתקיים המכר הראשון ואבדה כתובתה משני מפני שכל שלא חתמה לראשון אינה יכולה לומר לשני נחת רוח עשיתי לבעלי ומראשון ג''כ אבדה כתובתה מפני שיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כנזכר פרק י''ט מהלכות מלוה ולוה וכוונת רבינו במ''ש ונפסד המכר צריכה תלמוד:

 כסף משנה  הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. כתב הרב המגיד כוונת רבינו במה שכתב ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ''ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא''כ נפסד המכר א''נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה''א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ''ל:

 לחם משנה  וכן אם מכר הבעל וכו'. מ''ש בגמרא (דף צ"ה) כתב לראשון ולא חתמה לו וכו' אבדה כתובתה והקשו בגמרא ואי ס''ד אשתדוף בני חרי קשה איהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה הכתובה הרי יש לה לגבות אותה השדה וכי תימא דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א''כ מאי הקשה בגמרא ואי ס''ד הא הוי הכל שדה אחת ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה''ה:

יב מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָיָה הַקִּנְיָן מוֹעִיל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן בּוֹ נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא קָנוּ מִיָּדָהּ לַלּוֹקֵחַ. וְהָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה וְלֹא הֵסִירָה שִׁעְבּוּדָהּ אֶלָּא מֵעַל הַלּוֹקֵחַ. וּכְשֶׁתַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לָרִאשׁוֹנָה חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וּמוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ שֶׁהֲרֵי קָנוּ לוֹ. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

 מגיד משנה  מי שהיו לו שתי נשים וכו'. משנה שם:

יג אַלְמָנָה בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין נִשְׁבַּעַת וּמוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְנִפְרַעַת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲנָשִׁים נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמַת הַקַּרְקַע. וְאַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. אֲבָל הַגְּרוּשָׁה לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת בְּבֵית דִּין לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּבְהִלְכוֹת הַלְוָאָה יִתְבָּאֵר מִשְׁפַּט מְכִירַת בֵּית דִּין הֵיאַךְ הִיא. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא:

 מגיד משנה  אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין וכו'. משנה שם פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו) אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב''ד ר''ש אומר וכו' וקי''ל כסתם משנה ובפרק אלו מציאות אמרו בגמרא (ב"מ דף ל"ב) אינה צריכה ב''ד של מומחין אבל צריכה ב''ד של הדיוטות והביאוה כאן בהלכות וכתב כגון גברי מהימני ובקיאי בההיא שומא ע''כ. ופירושו אע''ג דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינן ראויים לדון דיני ממונות שאם לא כן במה יפה כחה יותר משאר דינין וכ''כ מן המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו נשבעת מסקנא דגמרא (דף צ"ח) והלכתא [מוכרת שלא בב''ד] צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ורש''י ז''ל פירש שלא גבתה יותר והרמב''ן ז''ל פירש שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וזה דעת רבינו: ואחריות המכר וכו'. מימרא שם: אבל הגרושה וכו'. משנה שם וגרושה לא תמכור אלא בב''ד ויש בגמרא מי שהעמידה כר''ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב''ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע''פ שרבינו סובר טענת חן האשה כמ''ש פי''ב מהלכות מלוה ולוה ומשמע הכא בגמרא דמאן דאית ליה משום חינא אפי' גרושה מוכרת שלא בב''ד י''ל דע''כ לא קי''ל טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומים קטנים והוא הדין להכרזה הנזכר בפרק שום היתומים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב''ד לית לן ההוא טעמא שהרי אפשר לה בב''ד אלא לא אמרו מוכרת שלא בב''ד אלא מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בב''ד וכדברי האומר כן ואין זה הטעם בגרושה לפיכך לא תמכור אלא בב''ד זהו דעת רבינו וקצת נראה מן ההלכות כן ועיקר והרשב''א ז''ל פסק כאן כמ''ד משום חינא וגרושה מוכרת שלא בב''ד: וכל המוכרת וכו'. שם נתבאר וב''ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין ומוכרין בהכרזה כמבואר פי''ב מהלכות מלוה ולוה: אבל המוכרת וכו'. כבר נתבאר למעלה זה:

 כסף משנה  אבל הגרושה לא תמכור אלא בב''ד. כתב ה''ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר''ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב''ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע''פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב''ד. הר''ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי''ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ''ע עכ''ל. ול''נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס''ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ''ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי''ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ''ש הר''ן שמדברי הרי''ף נראה שלא פסק כר''י דנזקקין ל''נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר''י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי''ל דאל''כ ה''ל לפרש:

יד אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ אִם מָכְרָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַלְמָנָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה. וְהוּא שֶׁמָּכְרָה לְאַחֵר אֲבָל אִם שָׁמָה לְעַצְמָהּ לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הִכְרִיזָה:

 מגיד משנה  אלמנה שמכרה וכו'. נראה שכוונת רבינו שכתב בינה לבין עצמה הוא אפילו בלא ג' היודעים בשומא וכ''כ פי''ח בדין המזונות ויהיה דעתו כדעת קצת מפרשים שאמרו שאע''פ שצריכה ב''ד הדיוטות והבקיאים בשומא זהו לכתחילה אבל דיעבד אפילו בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים. אבל הרמב''ן ז''ל כתב באלו מציאות אפילו בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה בלבד וכ''כ בעיטור בשם ר''ח ז''ל בין לכתובה בין למזונות ואפילו בשלשה הדיוטות אם שמה לעצמה לא עשתה כלום דכיון שאינם ראויים לדין וכפי מ''ש למעלה אמרינן לה מאן שם ליך ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם שלשה בקיאין בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימין: אבל אם שמה וכו'. מימרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום והעמידוה שם אפילו בשהכריזה דאמרינן לה מאן שם ליך וכבר כתבתי בסמוך שנראה בדעת רבינו דדוקא בשלא היו שם שלשה בקיאין אבל אם עשתה מדעתם לא אמרינן לה מאן שם ליך שהרי הן שמו לה ואפילו בלא הן דוקא שמה לעצמה אבל לאחרים מכרה קיים אלמא בלא ב''ד הדיוטות בדיעבד מכרה קיים וזהו דעת קצת המפרשים ז''ל וכתבתי ג''כ שיש חולקים בזה ואומרים שמימרא זו היא בששמה עם שלשה הדיוטות שאל''כ מאי איריא לעצמה אפילו לאחרים לא עשתה כלום שהרי אמרו צריכה שלשה הדיוטות ומשמע אפילו בדיעבד אלא כאן עם השלשה קאמר ולאחרים מכרה קיים ולעצמה כיון שאין ג' אלו ראויים לדין אמרינן לה מאן שם ליך זהו דעתם ז''ל ודאמרינן לה מאן שם ליך שהזכירו בגמרא כתב הרשב''א ז''ל כלומר מי מכר ליך לפי שהיא שלוחה למכור אבל לדידה מי מכרו ומכאן שהשליח אינו יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו בעלים למכרו לפי שהוא נעשה שליח להקנות בקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכות ולהקנות דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד עכ''ל:

 כסף משנה  אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב''ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר''ן שדעת רבינו כהרמב''ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח''כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב''ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים:

 לחם משנה  אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה וכו'. קשה לדעת רבינו שהוא סבר שמ''ש צריכה ב''ד הדיוטות כו' הוא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו בינו לבינה סגי א''כ איך אמרו בגמרא פרק אלו מציאות (דף ל"א:) גבי איסור ורב ספרא עבוד עיסקא וכו' אמר ליה אביי ולאו (מי) איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה וכו' דהא הא לא הוי אלא לכתחילה והא דאיסור הוי אפילו בדיעבד דכבר פליג רב ספרא עליה. וי''ל דרבינו סובר דלכתחילה דהתם הוי כבדיעבד דהכא דהתם איכא טעמא רבה לומר דאפילו לכתחילה לא הוה צריך משום חינא וכדכתבו התוספות אי נמי יש לומר דמ''ש כאן רבינו ומכרה שוה בשוה הוא שב''ד רואים אחר שמכרה דהוי בשוה אבל התם דרב ספרא אין מי שיגלה לנו דהוי שוה בשוה ואע''ג דאיכא תרי לא ידעין בשומא מיקרו כיון דלא הוו ב''ד. וממה שכתב רבינו בפרק ד' מהלכות שלוחין דאם פסק בפחות משלשה אינו כלום הוא כשלא ידעו ב''ד אם חלק בשוה ואם ידעו ב''ד פשיטא דהוי חלוקה מעליא אע''פ שלא היו שם בעת החלוקה:

טו הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵין לָהּ כְּלוּם וּבִלְבַד שֶׁתִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת אַלְמָנָה. הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה מִכְרָהּ בָּטֵל וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:

 מגיד משנה  היתה כתובתה מאתים וכו'. משנה שם. ומה שכתב ובלבד שתשבע כבר נתבאר למעלה שהיא צריכה שבועה: היתה כתובתה מנה וכו'. משנה שם כתנא קמא:

 לחם משנה  ואפילו אמרה אני אחזיר וכו'. לא ידענא למה פסקו הפוסקים דלא כרשב''ג דאמר שם במשנה (דף צ"ח) דלעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין דהא כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו:

טז הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה וְלָאַחֲרוֹן שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּם קַיָּם:

 מגיד משנה  היתה כתובתה ארבע מאות וכו'. משנה שם ודין צאן ברזל בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספת לפי שיפוי כח הוא לאשה מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בבית דין וכמו שנזכר בגמרא וכמו שכתב למעלה ואם במה שלא חסר הוא בו כלום אמרו כן כל שכן בנכסי צאן ברזל שהביאה משלה כך נראה [לי] ואפלו לדעת רבינו שהוא מחלק בשאר דברים בין נכסי צאן ברזל לעיקר ותוספת כמו שנתבאר:

 כסף משנה  היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא''ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע''פ שפסק בפכ''א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ''ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר''ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא''ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר''ת ולפ''ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה''מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו:

יז יֵשׁ לָאִשָּׁה [ל] לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ בְּמַתָּנָה אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרְשָׁהּ יָבֹא הַלָּה וְיִטּל וְאִם מֵתָה הִיא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  יש לאשה למכור וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בדין המתבאר בסמוך:

יח הֲרֵי שֶׁמָּכְרָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ נָתְנָה לְאַחֵר מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְתִגְבֶּה הַשְּׁאָר בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים. וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים שׁוּמַת הַקַּרְקַע:

 מגיד משנה  הרי שמכרה וכו'. משנה שם (דף צ"ז) מכרה כתובתה או מקצתה משכנה וכו' לא תמכור את השאר אלא בב''ד וחכ''א מוכרת היא ואפילו ארבע וחמש פעמים וקי''ל כחכמים כמבואר בגמרא:

יט הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים בֵּין לְבַעְלָהּ לֹא אִבְּדָה שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הָיָה לָהּ בֵּן זָכָר יוֹרֵשׁ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה מִנִּכְסֵי אָבִיו יוֹתֵר עַל חֶלְקוֹ כְּדִין תְּנַאי זֶה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ עָלָיו. וּמוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְלֹא עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל הַמּוֹחֲלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָהּ אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה:

 מגיד משנה  המוכרת כתובתה וכו'. פרק נערה אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין וכו' מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין [וכו' בעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי וכו' בתר דבעיא וכו' מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי] עוד שם יתיב רבין וכו' משמיה דרבי אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות א''ל [רב חסדא] אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבא ה''א לך משיב רעה תחת טובה וכו' ע''כ בגמרא. ויש מי שפסק כרב חסדא ומוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות אבל רבינו ז''ל סבור דהלכה כר''א דהא רב חסדא גופיה לא אמרה בדוקא אלא באי לאו ובדרך דחייה ועוד דאפי' פליגי בהדיא דילמא הלכה כר''א לגבי דרב חסדא ופירש רבינו שכל תנאי כתובה כדין כתובת בנין דיכרין ודבר ברור הוא במוכרת שאם בניה הזכרים יורשים כתובתה אחר שמכרה כ''ש שיש לה שאר תנאי כתובה חוץ מן המזונות אחר שנתארמלה כמו שיתבאר בפרק י''ח ובמוחלת כיון שאפילו מזונות שהיא יש לה עליו בחייו אבדה כ''ש שאר תנאי כתובה שהרי המזונות הם מן התורה כנזכר פרק י''ב כ''ש תנאי כתובה שהן מדבריהם. זה נראה לדעת רבינו שפי' אין לה מזונות עליו אבל רש''י ז''ל פירש אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה עכ''ל וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכשמחלה כל כתובתה וכבר נתבאר פ''י שהמוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה. וענין כתובת בנין דכרין יתבאר פרק י''ט: ומוחלת כתובתה וכו'. כבר נתבאר פ''ה מהלכות מכירה שאין המחילה צריכה קנין ושם הבאתי ראיה לזה וכן א''צ לעדים כל שהיא מודה דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בקידושין פרק האומר וכבר העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר לו שהוא נותן עיניו לגרשה כשמבקש שתמחול כתובתה מה שאין כן בנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק כ''ב וזה דעת רבינו:

 כסף משנה  המוכרת כתובתה וכו'. מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו הוא הדין לתוספת כמו שכתב בסוף פרק י''ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ''ש רבינו בפרק כ''ב הם בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: אבל המוחלת וכו'. ואפילו מזונות אין לה עליו. כך נראה מדברי הרי''ף והרא''ש וגם הר''ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר: כתב הרשב''א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אף על פי שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. . מ''ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס''פ החובל (ב"ק דף צ"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו:

הלכות אישות - פרק שמונה עשר

א אַלְמָנָּה נִזּוֹנֶת [א] מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן [ב] אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּטּל כְּתֻבָּתָהּ. וּמִשֶּׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ [ג] בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ עָשְׂתָה כְּתֻבָּתָהּ אַפּוֹתִיקִי לְאַחֵר. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר לוֹ פֹּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ. בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם מָכְרָה [ד] מִקְצָתָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וּמִשֶּׁתִּתְאָרֵס הָאַלְמָנָה אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ:

 מגיד משנה  אלמנה ניזונת וכו'. ר''פ אלמנה ניזונת (צ"ה:) ובהלכות פסקו הלכה כשמואל דאמר שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ולסלקה מן המזונות אלא היא ניזונת על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה וכן הסכימו האחרונים ז''ל: ומשתתבע כתובתה וכו'. מימרא פרק נערה (דף נ"ד) ודוקא בב''ד אבל שלא בב''ד לא אבדה מזונותיה כדאיתא התם: וכן אם מכרה וכו'. ברייתא שם ואמרו בגמרא דדברים אלו אפילו עשתה אותם שלא בב''ד אבדה מזונותיה: אבל אם מכרה וכו'. מסקנא דגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ז) שלא אבדה מזונות בשביל מקצת כתובה ודלא כר''ש: ומשתתארס האלמנה וכו'. כבר נתבאר פי''ב שתנאי המזונות אחר מיתת הבעל הוא כל זמן משך אלמנותה וכן הוא לשון המשנה (דף נ"ב:) כל יומי מיגד אלמנותיך וכיון שנתארסה אשת איש היא ולא אלמנה ופשוט הוא ומתבאר מן הגמרא שם שהרי אמוראים יש שם שאמרו שאם תבעה לינשא ונתפייסה שאין לה מזונות ואף על פי שאין הלכה כן כדאיתא התם בשנתארסה ודאי כולי עלמא מודו וזה ברור:

ב כְּשֵׁם שֶׁנִּזֹּנֶת אַחַר מוֹתוֹ מִנְּכָסָיו כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר (אוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּמָדוֹר) שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּבִשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. נָפַל הַמָּדוֹר אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה הָנִיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ [ה] אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמָה שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא. וְיֹורְשִׁין שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם:

 מגיד משנה  כשם שניזונת וכו'. בפרק הנושא במשנה (דף ק"ג) ונותנים לה מדור לפי כבודה ובגמרא ת''ר משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה בעבדים וכו' בכרים וכסתות וכו' בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. וכתב הרשב''א ז''ל נ''ל ממתני' דאין משתמשת בכל הבתים עם היורשין ביחד אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת וכו' לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכו' דודאי לאו בכולן קאמר אלא נותנין לה מהם לפי כבודה ע''כ ובירושלמי דדרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם כשבעלה נתון במדינת הים ומשתמש בכלי כסף וזה כדרך שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים ע''כ: נפל המדור וכו'. שם מדור האלמנה שנפל אין היתומים חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו אומרת הניחו לי ואבננו משלי אין שומעין לה וכתב הרשב''א ז''ל אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה עכ''ל וכן יתבאר בסמוך בדעת רבינו ועוד כתב ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו עכ''ל: וכן לא תחזק וכו'. שם בעי אביי שיפצה מאי תיקו וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבינו לא תחזק וכן כתב הרשב''א ז''ל:

ג נָפַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעְלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד הַבַּעַל גָּדוֹל מִכְּבוֹדָהּ נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  נפל הבית וכו'. זה דעת הרבה מן הראשונים ומבואר הוא בירושלמי שאמרו לא היה שם בית היורשין שוכרין לה בית. וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ופירש לפי שיטה זו מה שאמרו בגמרא פרק נערה (דף נ"ד) תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה דה''ק ולא בבי עקתי בבית צר שלי שאם לא היה לבעל בית ראוי לדור בו היתומים והיא אינה יכולה להכריח היתומים שתדור בבית ההוא לבדה או עמהם אלא הם דרין בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה והרי היא כמי שאין לו בית כלל אבל ודאי יש לה לפרוע שכר המדור ומזונותיה ע''כ דבריהם: ואם היה כבוד הבעל וכו'. פרק נערה אמרו בגמרא (דף מ"ח) דעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה ואע''פ ששם לא נאמר אלא בדין קבורתה ולאחר מיתה שהזכירו שם ר''ל לאחר מיתתה ה''ה לאחר מיתת הבעל ובחייה וכן מתבאר ממה שאמרו בפרק הנושא (דף ק"ג) משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה ונזכר למעלה ומשמע לכאורה לפי כבוד הבעל היא משתמשת וברור הוא:

ד בִּרְכַּת הַבַּיִת מְרֻבָּה כֵּיצַד. חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב בְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ אִם הָיוּ חֲמִשְּׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבַּע קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אֵינֶנִּי זָזָה מִבֵּית אָבִי פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם. יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לָךְ אֶלָּא כְּפִי [ו] בִּרְכַּת הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם יְלָדִים נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. * וּמוֹתַר מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה וּמוֹתַר הַכְּסוּת לַיּוֹרְשִׁין:

 ההראב"ד   ומותר מזונות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אף אני כך הייתי סבור עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם רבי יוחנן אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה עכ''ל:

 מגיד משנה  ברכת הבית וכו'. משנה וגמרא שם בפרק הנושא: ומותר מזונות וכו'. בסוף פרק אע''פ (דף ס"ה) ת''ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה והקשו מותר בלאות לאשה למה לה ותירצו שמתכסה בהם בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם הוא כדי שלא תתגנה באפיה הכא תתגנה ותתגנה ע''כ בגמרא. וכל שכן שמותר מזונות האלמנה ליורשין שהרי מותר בלאות שבחיי הבעל הם לאשה כשנתאלמנה הם ליורשים כל שכן שמותר מזונות שבחיי הבעל הם לבעל כשנתאלמנה הם ליורשים וזה שלא הוצרך אביי להזכיר מותר מזונות דפשוט הוא. ובהשגות א''א אף אני כך הייתי סבור וכו'. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו דשיטת גמרא שלנו הכין מכרעא דאם איתא דמותר מזונות אלמנה היו שלה הוה ליה לאביי למימר וחלופא באלמנה. עד כאן דבריו ז''ל:

ה אַלְמָנָה שֶׁחָלְתָה אִם צְרִיכָה לִרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ כִּמְזוֹנוֹת וְיוֹרְשִׁין חַיָּבִין בָּהּ. וְאִם הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ מִתְרַפְּאָה מִכְּתֻבָּתָהּ. נִשְׁבֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת וְהִיא בַּשִּׁבְיָהּ אֵין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ מִנְּכָסָיו אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  אלמנה שחלתה וכו'. פרק נערה (דף נ"ב) וכדעת רשב''ג ופסקו בהלכות כמותו וכן מוכיח בגמרא. ורפואה שיש לה קצבה פירש''י ז''ל שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות עכ''ל. ובגמרא א''ר יוחנן עשו הקזת דם בא''י כרפואה שאין לה קצבה עוד שם קריבי' דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו קוצו לה מידי לרופא פירש''י ז''ל שיקבל עליו רפואה עולמית בכך וכך ע''כ. ושמעינן מהכא דבכה''ג שקצבו הרפואה הויא לה רפואה שיש לה קצבה ומשלה ואמרו בגמרא שם דר''י הדר ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ונתחרט על שלמד ליתומים דרך זה משום דאדם חשוב אין לו להורות דרך לבעל דין כדי להנצל מחיובו: נשבית אין היורשין וכו'. ברייתא פרק נערה (דף נ"ב) ופסק הלכה בגמרא כן:

ו * מֵתָה הָאַלְמָנָה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם נִשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה וְאַחַר כָּךְ מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ אֲבָל לֹא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאַלְמָנָה לַיּוֹרְשִׁין. וְיוֹרֵשׁ שֶׁאָמַר לָאַלְמָנָה טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל הִיא שֶׁרָצְתָה בָּזֶה שׁוֹמְעִין לָהּ:

 ההראב"ד   מתה האלמנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואף על פי שלא ירשו כלום עכ''ל:

 מגיד משנה  מתה האלמנה וכו'. ראש פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ"ה:) ומעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ובפרק האשה שנפלו פי' בגמרא (דף פ"א) יורשי כתובתה בשומרת יבם שמתה ויורשי הבעל שהן יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל שלה חייבין בקבורתה כמו שיתבאר פרק כ''ב וסובר רבינו דכ''ש באלמנה דעלמא שלא נשבעה שאין יורשין שלה יורשין כלום כנזכר פרק י''ו שיורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל בהשגו' כתוב א''א דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכו'. ובאמת שיש לחלק בין זו שדינה שיורשיה יורשין אותה אלא שלא נשבעה לההיא דשומרת יבם ואין בידי להכריע: מעשה ידי האלמנה וכו'. במשנה (דף צ"ה) הנזכר בסמוך: ויורש שאמר וכו'. זה פשוט שדין היורשין עמה כדין הבעל עם אשתו כנזכר פרק י''ב וכן משמע בגמרא ואמרו בירושלמי בפרק אלמנה ניזונת אלמנה שאמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה ע''כ. ודבר פשוט הוא שהמזונות לתקנתה נתקנו ואין כח ביתומים לעקרה אבל היא שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה וכן כתבו מן המפרשים ז''ל ואמרו שאפילו היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע''פ שאינה רשאה לינשא תוך כ''ד חדש ללידת הולד כמו שנתבאר פרק י''א מהלכות גירושין וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. כתב הר''ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ''ש בשומרת יבם והראב''ד השיג עליו והדין עמו עכ''ל:

ז וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לִיתוֹמִים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו:

 מגיד משנה  וכל מלאכות שהאשה וכו'. מימרא כלשונה בגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):

ח  מְצִיאַת [ז] הָאַלְמָנָה וּפֵרוֹת נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לַבַּעַל לְעַצְמָהּ וְאֵין לַיּוֹרֵשׁ [ח] בָּהֶם כְּלוּם:

 מגיד משנה  מציאת האלמנה וכו'. דין המציאה שהיא לעצמה מימרא שם. ודין הפירות מבואר בהלכות פרק נערה והכריחו כן מן הגמרא שכיון שאין חייבין בפדייתה אינו מן הדין שיאכלו פירות שהרי חייבו חכמים לבעל בפדייתה תחת פירות כנזכר פי''ב:

ט וְהַנְּכָסִים עַצְמָם שֶׁהֵם נְדֻנְיָתָהּ נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין לַיּוֹרְשִׁים בָּהֶם דִּין לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן הוֹתִירוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְהָיוּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהַמּוֹתָר לַבַּעַל. וְאִם מֵתָה הָאַלְמָנָה בְּלֹא שְׁבוּעָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים נְדֻנְיָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם הָיָה בָּהֶן מוֹתָר הַמּוֹתָר לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל:

 מגיד משנה  והנכסים עצמם שהם וכו'. ביאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכבר נתבאר פי''ו שאם נתיחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותן בלא שבועה ועל דרך זה כתב רבינו שאם מתה בלא שבועה שיורשיה יורשין הנדוניא וזהו שכתב רבינו ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או אם נפחתה ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין כלום דלא עדיף מחוב דעלמא שכל שמת לוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה אין יורשין נוטלין כלום שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו כנזכר פי''ז מהלכות מלוה ולוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם:

 כסף משנה  והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אף על פי שהוא נצ''ב. כך הוא הגירסא הנכונה וזה על פי מ''ש ברפי''ו שבין נכסי מלוג בין נצ''ב נקראים נדוניא. ומ''ש אף על פי שהוא נצ''ב היינו לומר שאף על פי ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה:

י אַלְמָנָה [ט] שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב אֵין מוֹצִיאִין [י] מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִין עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה [כ] שֶּׁתָּפְסָה וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וְהִיא נִזּוֹנֶת מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיִקְחוּ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הַשְּׁאָר:

 מגיד משנה  אלמנה שתפסה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת א''ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרו שם שמעשה היה שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציאה מידה ובירושלמי נחלקו מהו מימר לה חוי מה בידך תלמידוי דר' מנא אמרי אמרינן לה חוי מה בידך אלון ר' יוסי בי ר' בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידך לא אמרינן לה. ופסק רבינו כתלמידי רבי מנא שמחשבין עמה. ואמרו בגמרא אמר רבינא לא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מוציאין ונחלקו הגאונים ז''ל בדברים אלו ודעת ההלכות הוא שאם תפסה למזונות אפילו אחר מיתת הבעל אין מוציאין מידה ואם תפסה לכתובה אם מחיים דבעל תפסה אין מוציאין ואם תפסה לאחר מיתה מוציאין מידה וזה דעת רבינו אבל יש מן הגאונים שסוברים שאין שום תפיסה מועלת לה אפילו למזונות לאחר מיתה אלא דוקא מחיים ולמזונות בלבד ויש מהם מי שסובר שאין חלוקה בין כתובה למזונות שלשניהם תפיסה דמחיים מועלת ולאחר מיתה אינה מועלת כלל:

יא וְכֵן אִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּכְתֻבָּתָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת גּוֹבָה מֵהֶן. אֲבָל אִם תָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ [ל] לִכְתֻבָּתָהּ אֵינָהּ גּוֹבָה מֵהֶן אַף עַל גַּב שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה וּתְנָאֵי הַכְּתֻבָּה מִן הַמִּטַּלְטְלִין. לְפִיכָךְ תִּזּוֹן הָאַלְמָנָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפְסָה:

 כסף משנה  (י-יא) אלמנה שתפסה מטלטלין וכו' אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה:

יב וְאִם הִנִּיחַ בַּעְלָהּ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָן הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָן וְהֵן מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִין בְּבֵית דִּין עַד שֶׁאִזּוֹן מֵהֶן שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנְתָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְכָזֶה דָּנִין תָּמִיד בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין:

 מגיד משנה  (יא-יב) אף על גב שתקנו הגאונים וכו'. תקנת הגאונים שתהיה האשה ניזונת מן המטלטלין כתובה היא בהלכות ובדברי הגאונים ז''ל. ומ''ש רבינו שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כל כך את תקנתם דבר ברור הוא שלא ליפות כחה במטלטלין כל כך שהרי אפילו בקרקע שבדין הגמרא היא ניזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך וא''כ במטלטלין אינו נראה שלא יוכלו למכור אפילו לכתחלה וכבר העיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעיטור שבתשובת הגאונים ז''ל כתוב כן:

יג אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין:

 מגיד משנה  אבל אם הניח קרקע יכולה וכו'. גם זה מבואר בתשובה הנזכרת שאין להם למכור בקרקעות וכן נראה קצת מן הגמרא. ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות. משנה היא בפרק הניזקין (גיטין דף מ"ח) ומ''מ העלה הרשב''א שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת אפילו מן המשועבדים ובמזונות הבנות אפילו היו ממנו אינן ניזונות מהמשועבדים והוכיח שם כן. ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובים בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים:

 כסף משנה  אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ''ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי:

יד * הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה (כְּמוֹ) שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

 ההראב"ד   הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו ניזונת מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו עכ''ל:

 מגיד משנה  הניח נשים רבות וכו'. מבואר הוא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וכן הוא בתוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגביה בד''א בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות ע''כ. ועל מ''ש רבינו שאין דין קדימה במטלטלין כתוב בהשגות א''א ואפילו ניזונות מן הקרקע וכו'. ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא שאפילו ניזונות מן הקרקע ניזונות בשוה שאל''כ היה לו לומר ניזונות מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתן ולפי זה ראוי להיות בספריו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרן ולהפקיען מידי שעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות כנ''ל וטעם נכון הוא זה והטעם שכתב הר''א ז''ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו הוא אפילו בכתובה לא תהיה דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והגע עצמך מי שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מיתתו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו זמן וע''פ התנאי הנזכר מי לא יהיה בו דין קדימה אלא ודאי אין לטעם ההוא עיקר ואינו דומה ללוה ולוה ואח''כ קנה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבדו עד שעה שנקנה ולפיכך חל השיעבוד בשוה. והרשב''א כתב בדין המזונות דבשיעבוד המזונות הקלו ומ''ש נראה לי:

טו  אַלְמָנָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. וְאִם הֻכַּר הָעֵבָּר וְכֵן אִם הֱנִיחָהּ מְעֻבֶּרֶת נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה בֵּן שֶׁל קַיָּמָא נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִפִּילָה אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם אֶלָּא תּוֹבַעַת יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ:

 מגיד משנה  אלמנה שנפלה וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"א:) ת''ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה מבעל מאי אפליגו בה וכו' והלכתא לית לה משמיא קנסוה ע''כ בגמרא. ובהלכות ירושלמי חלה כמי שברח הלך למדינת הים כמי שברח ע''כ ונתבארו כל דברי רבינו. ומ''ש רבינו שאם הוכר העובר וכו' הטעם הוא מפני שכל ימי עבורה הן כג' חדשים הראשונים דכל יבמה שבעולם שכשם שאינה יכולה להתיבם ולא לחלוץ תוך שלשה חדשים כמבואר פ''א מהלכות יבום כך כל ימי עבורה אינה יכולה לא להתיבם ולא לחלוץ ואין צ''ל לינשא לאחר לפיכך ניזונית משל בעל ודבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למדינת הים אינו אלא בשחלה והלך למדינת הים אחר העמדה בדין אבל חלה או הלך ולא עמד בדין קודם לכן אינה ניזונית משל יבם וכן מתבאר בירושלמי וכן כתבו ז''ל:

טז תָּבְעָה יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ וְעָמַד בְּבֵית דִּין [מ] וּבָרַח אוֹ שֶׁחָלָה [נ] אוֹ שֶׁהָיָה הַיָּבָם בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל:

 כסף משנה  (טו-טז) אלמנה שנפלה לפני יבם וכו' תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה''י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה''ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ''ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ''ה ולא כתב או שהלך למ''ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא''כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה:

יז נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה כִּשְׁאָר הַיָּבָמִין:

יח מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר יִהְיֶה מָקוֹם פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹת הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ יִהְיֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְשָׁתְקָה אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת:

 מגיד משנה  מי שיחד קרקע וכו'. סוף פרק נערה (דף נ"ד:) קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קא מפסדה מזוני אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר''ל אמר להו כ''ש שריבה לה מזונות ואסיקו בגמ' אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות. וכתב רבינו ושתקה לפי שאם לא היתה שם או שהיתה שם ועמדה ומיחתה ואותו מקום שיחד לה אינו מספיק למזונותיה לא כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע''כ אבל בשתיקתה הפסידה וכ''נ מפירוש רש''י ז''ל וקרוב לזה מתבאר פרק ו' מהלכות זכייה ומתנה שמי שמחלק נכסיו לבניו ועשה אשתו שותפית עמהם ושתקה אבדה כתובתה כנזכר שם אבל בעיטור כתב קצץ לה מזונות איכא מאן דאמר דוקא שלא צמצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין לה כדי צרכה ע''כ:

יט * אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין [ס] לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַלֵּף לוֹ הַדָּבָר בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִבֵּית דִּין עַד שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי זוֹ בָּאָה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכָל הַנִּפְרָע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְכֵן רָאוּי לָדוּן:

 ההראב"ד   אלמנה שבאה לב''ד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והלא מה שאמרו תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה העמידוה בששמעה בו שמת והיינו אלמנה עכ''ל:

 מגיד משנה  אלמנה שבאה לבית דין וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים והוא ז''ל הכריע כדעת רבותיו. ובהשגות כתוב א''א והלא מה שאמר חנן תשבע בסוף וכו'. ואין זו קושיא דשמואל (דף ק"ז) הוא שהעמידה בששמעו בו שמת והיינו אלמנה ואין הלכה כמותו ולרב דקי''ל כותיה משנתנו דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה אין צריך להעמידה בששמעו בו שמת. ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת והלכתא מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה במוכרת למזונות היא ונשבעת בתחילה אבל דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל הוא כדברי ההשגות ומה שאמרו צריכה שבועה לבסוף כשתבא לגבות כתובתה קאמר אבל בתחילה לא והביאו ראיה לזה:

 כסף משנה  אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. נתבאר בפרק י''ב:

כ אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה לִמְזוֹנוֹת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וּכְשֶׁיָּבֹאוּ הַיֹּרְשִׁין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ נִשְׁבַּעַת:

 מגיד משנה  אלמנה שבאה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שדין השבועה שהצריך רבינו בתחילה הוא מפני שמפרש צריכה שבועה בתחילה ולמזונות ואין כן דעת מפרשים אחרים אבל דין ההכרזה מבואר הוא בגמרא שם למזוני מזבנין בלא הכרזה: וכן יש לה למכור וכו'. שם (דף צ"ח) מבואר בגמרא בין בכתובה ובמזונות וכבר כתב דין הכתובה למעלה פי''ז: וכן אם מכרה למזונות וכו'. דבר זה מחלוקת בין המפרשים ז''ל וכבר הארכתי בו בפ' י''ז:

 לחם משנה  אלמנה שבאה לבית דין וכו'. כתב ה''ה ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת וכו'. וקשה דה''ה כתב לעיל בפרק י''ז דמ''ש רבינו ונשבעת היא מסקנא דגמרא והלכתא מוכרת שלא בב''ד צריכה הכרזה וכו' נראה משם שמפרש לענין כתובה וכאן נראה שמפרש לענין מזונות ולתרץ זה אם נפשך לומר דרבינו מפרש בין לענין כתובה בין לענין מזונות מכל מקום קשה לי מי הכריחו לרבינו לפרש הדבר לענין מזונות ולומר דההיא דתירצו בגמרא דכששמעו בו שמת בא אליבא דשמואל דוקא אבל לרב צריכה שבועה והיא סברא הפוכה הוה ליה לאוקמא לענין כתובה בדוקא. ונראה שרבינו הכריחו לזו הקושיא שהקשו דהיכי פסיק בגמרא דלא בעי הכרזה מההיא דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דילמא שאני התם דמכרה למזונות ואינה צריכה שבועה ולפי דברי רבינו דסובר דבמכרה צריכה שבועה מיתרצא הך קושיא ולכך מפרשה בכל גוונא בין לענין כתובה בין לענין מזונות. ונראה לומר דמה ששאלו לרבינו לענין כתובה אם מוכרת שלא בבית דין הוא משום דדילמא משום דמוכרת שלא בבית דין לא צריכה שבועה אע''ג דבעלמא לענין כתובה כשמוכרת בבית דין בעיא שבועה משום דהיא לא קפדה אטעמא דחינא ובאה לב''ד אבל כשמכרה שלא בבית דין דקפדה אטעמא דחינא דלא להתבזות לבא לב''ד לכך לא בעיא שבועה. וטעם זה כתבו הר''ן בפרק אלמנה ע''ש ומסיק בגמרא דאפילו מוכרת שלא בב''ד בעיא שבועה וזהו שכתב רבינו ונשבעת אפילו מוכרת שלא בב''ד גבי כתובה דיצא לו מכאן כדכתב שם ה''ה ופירוש הרמב''ן שכתב ה''ה עיין בהר''ן ז''ל:

כא וְכַמָּה מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹת כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא יוֹתֵר עַל זֶה. וּמוֹכְרִין עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לָהּ [ע] מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכֶרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

 מגיד משנה  וכמה מוכרין וכו'. שם (דף צ"ו) אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לל' יום ופירש''י ז''ל שהטעם שהלוקח לא ימסור לה המעות כולם ביחד לפי שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשין עכ''ל: וכן מוכרת וכו'. דעת רבינו היא שמוכרת למזון כל מה שצריכה לה כפלים וכפלי כפלים מכתובתה ומ''ש פ' אלמנה ניזונת מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ה''פ מוכרת והולכת למזונות כל מה שתרצה עד כדי שתשייר שיעור כתובתה ועצה טובה היא שכשלא ישארו בנכסים אלא שיעור כתובתה תוכל למכור כל הנשאר ביחד מה שאינה יכולה לעשות כן למזון כמו שנתבאר אבל ודאי אם רצתה מוכרת היא למזון כדי צרכה אע''פ שהוא יותר מכתובתה וכן מבואר בגמ' פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז.) ואע''פ שיש בזה דעת אחרת בהלכות כדברי רבינו עיקר וכן העלו האחרונים ז''ל:

כב אַלְמָנָה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ. אִם מָצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו הוֹלְכִין לְדַרְכָּם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:

 מגיד משנה  אלמנה שפסקו לה וכו'. כבר נתבאר פרק י''ב האשה שהלך בעלה למדינת הים שבית דין פוסקין לה מזונות ואין מחשבין על מעשה ידיה וכן הדין באלמנה וכן נראה מן הסוגיא שבפרק שני דייני גזירות שאמרו בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי פירוש שפוסקין לה מזונות ומשמע התם אפילו בדספקא מעשה ידיה וכן כתב הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה מן הסוגיא. ומה שכתב רבינו שאם היו היורשין קטנים שבית דין מחשבין עמה סברא נכונה היא וראויה אליו שבית דין אביהם של קטנים וכן נראה כדעת הרשב''א ז''ל:

כג אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ [פ] מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן יוֹרֵשׁ טוֹעֲנִין אָנוּ לוֹ וְאוֹמְרִים לָהּ הָבִיאִי כְּתֻבָּתֵךְ וְהִשָּׁבְעִי וּטְלִי מְזוֹנוֹתֶיךָ אֶלָּא אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אלמנה שאין שטר וכו'. כבר נתבאר זה פרק י''ב:

 כסף משנה  אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. נתבאר בפי''ד ומ''ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב''ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה''ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא''ה סימן צ''ג וק''ל דא''כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ''ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי''ו במקום או וה''ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע''פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום:

כד  הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי רָצְתָה נִזּוֹנֶת כְּדִין כָּל הָאַלְמָנוֹת רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְנִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ מִכָּל פָּנִים. שֶׁאִם עֲדַיִן הִיא אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם גֵּרְשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ. לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת מְזוֹנוֹת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

 מגיד משנה  האשה שהלכה וכו'. ברייתא הובאה שם פרק שני דייני גזירות ומבוארת בהלכות והטעם הוא שהיא נאמנת על המיתה דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ואינה נאמנת על הגירושין כמבואר פרק י''ב מהלכות גירושין:

כה הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעְלָהּ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ מִסָּפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  האשה שהיה לה וכו'. זה מבואר פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו) ובהלכות:

כו אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלֹשׁ [צ] שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁתָּבְעָה. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד לֹא וִתְּרָה אֶלָּא תּוֹבַעַת וְנוֹטֶלֶת מְזוֹן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ:

 מגיד משנה  אלמנה ענייה וכו'. שם (דף צ"ו) אלמנה ששהתה ב' או ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות והקשו השתא ב' אבדה ג' מיבעיא ותירצו לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה פי' בצנועה שבושה לבא לבית דין ג' בפרוצה ב' ופסק רבינו כלשון ראשון. ועוד שם לא אמרן אלא למפרע אבל [מכאן] ולהבא יש לה ובחידושי הרשב''א ירושלמי ר' חייא אמר בשלא לותה אבל לותה גובה למפרע אפילו ג' שנים בשאין בידה משכון היה בידה משכון אפילו לא לותה גובה כלומר שתפסה משכון תוך שלש שנים אבל לאחר שלש מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום. וכתב הרמב''ן ז''ל דדוקא באלמנה לא הפסידה אלא לאחר ג' אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה מזונותיה הפסידה וא''נ מכרה נכסי מלוג דידה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה לפי שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה''מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה אפילו הותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב מזוני הרי משכון בידה תמשכננו ואינה צריכה להתנות עמו בב''ד ולומר לו איני ניזונת ואיני עושה אלא כל שאין מעלה לה זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה עכ''ל:

כז אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא [ק] נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתִטּל. מִשֶּׁנִּשֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבְעוּ הַיּוֹרְשִׁים שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ לָהּ:

 מגיד משנה  אלמנה שתבעה וכו'. שם בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ת''ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ע''כ בגמרא ובהלכות פירשוה קודם שנשאת הנכסים הם בחזקתה והיתומים שאומרים נתננו הם כבאים להפקיעה מחזקתה והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב רבינו או תשבע שבועת היסת ותטול ונראה לי טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת מפני שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמי שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל וידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר כמבואר פ''א מהלכות טוען ונטען אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה ומוכרת מהם למזונות וכשנשאת הוא בהפך שאין הנכסים ברשותה אלא ברשות יורשין והיא באה להוציא מתחת ידם ונשבעים היסת ונפטרים:

 כסף משנה  אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. כתב ה''ה נ''ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ''כ הר''ן וז''ל הרמב''ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב''א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע''פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא''כ הל''ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז''ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ''ל:

כח * דִּין תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה כְּדִין הָעִקָּר. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה אוֹ מָכְרָה אוֹ מָחֲלָה אוֹ מִשְׁכְּנָה תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּתָהּ עִם הָעִקָּר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם תָּבְעָה מִקְצָת וְהִנִּיחָה מִקְצָת הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁתָּבְעָה מִקְצָת הָעִקָּר וְהִנִּיחָה מִקְצָתוֹ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ הַמּוֹחֶלֶת סְתָם מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתֻבָּה שְׁמָם בְּכָל מָקוֹם:

 ההראב"ד   דין תוספת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא כך כתב הרב אלפס ז''ל בהלכותיו ותמהנו עליו עכ''ל:

 מגיד משנה  דין תוספת וכו'. בראש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה לתובעת ונאמרו בו פירושין הרבה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שכשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר אף על פי שלא גבאתו כך הניזונת מחמת תוספת אם תובעתו בב''ד כאילו גבאתו ומפסדת מזונות וקמ''ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהיא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה אבל תוספת דמדעתה יהיב לה הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא וכך פירש הרמב''ן ז''ל שכך הוא דעת ההלכות ועיקר. ובהשגות א''א לא כך כתב הרב ז''ל וכו'. סובר הר''א ז''ל מ''ש בהלכות בדרך אחרת שלא כדעת הרמב''ן ז''ל ולדברי שניהם דינו של רבינו אמת. ומה שכתב רבינו וכל המוכרת וכו'. שם מבואר בגמרא שהתוספת כעיקר הוא למוכרת ולמוחלת:

 לחם משנה  דין תוספת כתובה כדין העיקר. כתב הרב המגיד דמפרש ולתובעת דאמר בגמרא כפירוש הרמב''ן. ול''נ יותר מפורש בדבריו שהוא מפרש שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה אלא מקצת ויש לה מזונות וזהו שכתב ואם תבעה מקצת וכו'. ואולי ה''ה כדי להסכימו עם דעת ההלכות כ''כ:

הלכות אישות - פרק תשעה עשר

א מִתְּנָּאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנִים הַזְּכָרִים יוֹרְשׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וּנְדֻנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין שְׁאָר הַיְרֻשָּׁה עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מתנאי כתובה וכו'. משנה פרק נערה (כתובות דף נ"ב:): ומה שכתב רבינו שהנדוניא הוא בכלל דין זה מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ומוכרח מן הגמרא שאמרו מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אלמא דאף נדוניא בכלל כתובת בנין דכרין:

 כסף משנה  מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בפט''ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע:

ב כֵּיצַד [א]. נָשָׂא אִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ אֶלֶף וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם. בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ. וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת. וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת:

 מגיד משנה  כיצד נשא אשה וכו'. משנה (שם צ"א) פרק מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח''כ מת הוא ויתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ובפרק נערה (שם נ"ב:) הקשו למה לא תקנוה אע''ג דליכא מותר דינר ותירצו במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן:

ג [ב] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל כְּדֵי שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי [ג] שֶׁיַּחְלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר חוֹלְקִים הַכּל בְּשָׁוֶה שֶׁאִם יִירְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים נִמְצָא תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חִלּוּק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:

ד וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו וְלוֹ מֵהֶן בָּנִים זְכָרִים אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  והוא הדין למי שנשא וכו'. זה פשוט ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי שהמשנה שכתבתי היא בין שנשאת בבת אחת או בזו אחר זו ובחיי הראשונה או לאחר מיתתה:

ה אָמְרוּ הַיְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחֲרֵי מִיתַת אֲבִיהֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק אֵין שָׁמִין אוֹתָן אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן:

 מגיד משנה  אמרו היתומים וכו'. משנה שם קרוב ללשון רבינו: אף על פי שנתרבו וכו'. מפורש בגמרא ופירוש מועטין ונתרבו כגון דקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון אי נמי כגון שנתיקרו ומרובין ונתמעטו כגון שהוזלו או x נשרפו אבל נמצא שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

ו הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:

 מגיד משנה  היה שם יתר וכו'. מבואר בגמרא (דף צ':) שב''ח נעשה מותר לכתובה:

ז  מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר [ד] מוֹתוֹ וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יֶתֶר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת בָּנֶיהָ קוֹדְמִים [ה] לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע [ו] בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שהיה נשוי וכו'. שם (דף צ"א) הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה. ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה אלא שבאה היא עצמה לגבות כתובתה שאין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן לפי שלא התקינו באחת בחייו ואחת במותו אלא דוקא כשמתה האחרת ובניה גובין כתובתה שכיון שכל הבנים נוטלין ליכא למיחש לאינצויי אבל כשהשנייה בחיים ואין בניה נוטלין כלום איכא למיחש לאינצויי. ואין זה עיקר אלא בכל גוונא נוטלים בני הראשונה וכן העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכן יש מי שכתב שאם אינו מספיק לשתי הכתובות שאין בני הראשונה נוטלין כלום שלא תקנו כתובת בנין דכרין אלא כשיכולין ליטול כל הכתובה אבל לחצאין לא תקנו וגם זה אינו עיקר אלא בין כך ובין כך נוטלין וכן הכריע הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אם נשבעה השנייה. פשוט הוא שאין לאלמנה ולא ליורשיה כתובה אלא אחר שבועה כנזכר פט''ז:

 לחם משנה  מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. כתב ה''ה ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה וכו'. קשה קצת דאיך הקשו בגמרא (דף צ"א) מתה אחת בחייו ואחת במותו וכו' דלישמעינן כתובה נעשית מותר לחבירתה ולא לימא אחת בחייו ואחת במותו אלא נימא דהא אתא לאשמועינן דצריך שימותו שתיהן לגבות כתובת בנין דיכרין ולזה אמר אחת בחייו כו' כלומר שמתה אחת בחייו ואחת במותו ונראה דאי לא לא. ונראה דזה דוחק דאתא לדיוקא ולא בעי גמרא אלא שישמיענו חידוש בדבר עצמו ולא בדיוק:

ח הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ חוֹלְקִין הַבָּנִים הַכּל בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:

 מגיד משנה  היה נשוי שתי נשים וכו'. משנה ריש פרק מי שהיה נשוי (דף צ'). ומה שכתב רבינו אם נשבעו וכו'. כך הוא בגמרא פרק כל הנשבעים (שבועות דף מ"ח) וכנזכר פרק ט''ז. ומה שכתב לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר. פשוט הוא שאין כאן עסק למותר שהרי חוב הוא זה ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי בגמ':

ט אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְכָל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין:

 מגיד משנה  אחת נשבעה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך: וכל היורש כתובת אמו שמתה וכו'. מבואר פרק נערה (דף נ"ג:) ובגמרא הקשו ותטרוף ממשעבדי ותירצו ירתון תנן פירוש וכשם שאין יורש זוכה אלא במה שלא שיעבד אביו כך כתובת בנין דכרין אינה אלא במה שלא שיעבד אביו:

י וּמִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. בָּגְרָה הַבַּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה אוֹ נִתְאָרְסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּגְרָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וּבַת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא לָאַחִים:

 מגיד משנה  ומתנאי הכתובה שתהיינה הבנות ניזונות וכו'. במשנה פרק נערה לא כתב לה בנן נוקבן וכו' ובגמרא רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן והקשו לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב ותירצו אלא בגור ולא אינסוב אינסוב ולא בגור דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בארוסה וכן תני לוי וכו'. ופסקו הגאונים כרב דהתם אוקמוה לפלוגתייהו כתנאי ורב קאי כתנא קמא והלכתא כותיה דמשנתארסה אע''פ שלא הגיע זמנה לינשא אבדה מזונות ומבואר בדברי רבינו במ''ש למטה המארס בת הניזונת מן האחים וכו' שאפילו נתארסה בעודה קטנה שאין אירוסיה אלא מדבריהם כנזכר פרק ד' אבדה מזונות וכן דעת קצת מפרשים אבל ר''ח פירש דדוקא ארוסה נערה הוא שאבדה מזונות משעת אירוסין לפי שאירוסיה אירוסין גמורין מדאורייתא אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד וזה דעת בעל העיטור והרשב''א ז''ל: ובת הניזונת וכו'. מבואר בגמרא פרק נערה (דף מ"ג) פסק הלכה בגמרא:

יא פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ. אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד הַבַּעַל וְלַבָּנוֹת פּוֹסְקִין לָהֶן דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:

 מגיד משנה  פוסקין לבת מזונות וכו'. שם בגמ' (דף מ"ג): וכסות. דין הכסות מבואר בירושל' ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן בכסותי ע''כ ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות: ומוכרין למזון וכו'. זהו מה שאמרו (דף פ"ז) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופי' מזון האשה והבנות. ומה שכתב אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכו' מפורש הוא בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת. ומה שכתב ואין הבנות נשבעות פשוט הוא ומבואר בגמרא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) וכן כתבו ז''ל:

יב * אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן. וְלֹא הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת בִּתְנָאִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה יֵשׁ לָהֶן כְּפִי הַתְּנָאִים:

 ההראב"ד   אין הבנים יורשין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן עכ''ל:

 מגיד משנה  אין הבנים וכו'. זה שכתב שאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידם שאין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה הוא כפי שיטתו שכתב סוף פרק י''ז שהמוחלת כתובתה לבעלה אין לה שום תנאי כתובה והוא סבור שאפילו מזונות הבנות תלוי בכך וכשאינה תחת ידם חוששין לכל מה שאפשר לחוש, ודבר תימה הוא שיפסידו הבנות מזונותיהן בשביל כך וכבר הזכרתי פרק י''ז מה שנזכר בגמרא פרק נערה ממוחלת כתובה לבעלה שאין לה מזונות ולא לבניה כתובת בנין דכרין אבל שאר תנאי כתובה אינן מבוארין בגמרא. ובהשגות כתוב א''א הפלא ופלא וכו' ואם פרע הבעל כתובת אשתו (או פרעון יורשין) לא יטלו בנותיו מזונות ע''כ. ובודאי שדעת רבינו במזונות הבנות צריך עיון:

 לחם משנה  אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אע''פ שה''ה הודה לדברי הראב''ד ז''ל שדברי רבינו צריכים עיון מכל מקום יש לתת טעם דלכל מאי דאפשר לחוש נחוש ונאמר בהדיא מחלה תנאי הבנות מה שאין כן בפרעון:

יג * מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לַעֲקֹר אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו אוֹ אַל תִּזּוֹן אַלְמָנָתוֹ מִנְּכָסָיו אוֹ אַל יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. נָתַן כָּל נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַנְּכָסִים בִּתְנָאִין אֵלּוּ בָּאִין כְּאֶחָד וּלְפִיכָךְ אַלְמָנָתוֹ וּבְנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו וּבָנָיו יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

 ההראב"ד   מי שצוה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש''מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כן מכמה ראיות המפורשות בגמרא שאין פנאי לכותבן אבל למזונות אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שיעבודא אבל לגבי מזון הבנות וכ''ש לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שיעבודן ומי שיש לו לב יבין ואל יטעה כלל באסיפותיו עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שצוה וכו'. פרק מציאת האשה (ס"ח:) האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו וה''ה לכל שאר תנאי כתובה וזה ברור: נתן כל וכו'. זה מבואר בהלכות פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג) בארוכה גבי מה שאמרו מגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ''ש וכבר הסכימו רוב האחרונים ז''ל לדברי ההלכות והם ממש כדברי רבינו אע''פ שלא נזכר שם בביאור דין כתובת בנין דכרין כל תנאי כתובה שוים בזה וגדולה מזו כתב הרב רבי יוסף ן' מיגש שמלוה על פה גובה ממתנת שכיב מרע אע''ג דאינה גובה מן המשועבדין גובה היא ממתנת שכיב מרע על הדרך שגובה מן היורשין והוא מבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה וכן הסכים הרשב''א ז''ל. ובהשגות א''א רואה אני דעת המחבר הזה וכו'. וכן אני אומר שמי שיש לו לב אל יסמוך על כל השגותיו וכבר הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שאין טעמו מחוור בזה ושוין הם מזונות האלמנה והבנות וכתובת בנין דכרין שאין מתנת שכיב מרע מפקיען כדברי רבינו וכן עיקר:

 כסף משנה  נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. כן כתב הרא''ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא:

יד * בַּת הַמְמָאֶנֶת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַבָּנוֹת וְיֵשׁ לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת. אֲבָל בַּת הַיְבָמָה וּבַת הַשְּׁנִיָּה וּבַת הָאֲרוּסָה וּבַת הָאֲנוּסָה אֵין לָהֶן [ח] מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן בִּתְנַאי זֶה. אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:

 ההראב"ד   בת הממאנת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה שאינו כתב כי הממאנת אין לה לא בת ולא בן ולא שאלו עליה אלא על עצמה אם תחזור לבית אביה אם יש לה מזונות מן האחים או לא ופשטו שיש לה עכ''ל:

 מגיד משנה  בת הממאנת וכו'. בהשגות א''א מה שאינו כתב וכו'. ובאמת שכוונת רבינו כשכתב בת הממאנת רצה לומר שמי שנשא קטנה יתומה וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה ומת האב אותה הבת יש לה מזונות מאחיה ודין מזונות הבת עצמה הממאנת כתב רבינו למטה בסמוך. והר''א כתב שזה דבר שאי אפשר להיות לפי שכל זמן שהבת היא יכולה למאן אינה מולידה ואם ילדה בקטנותה אינה יכולה למאן וכבר כתבתי בענין זה בפרק ב' מהלכות אלו שדעת רבינו הוא שאפשר לבת להתעבר בקטנות ולמאן אע''פ שתלד ולד של קיימא ועל דרך זו כתב רבינו בכאן מ''ש. ומכל מקום לא ידעתי מאין הוציא דין זה שהרי ממה שכתב לפנינו נשאת הבת ומיאנה נראה שהוא גורס בפרק נערה כגירסת ספרינו ממאנת יש לה מזונות ועל הבת עצמה שמיאנה וחזרה לבית אביה הוא ואחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה כנזכר פרק כ''ד מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהן מתנאי כתובה וצריך עיון: אבל בת היבמה ובת השנייה וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטו שם פרק נערה (דף נ"ד) ובהלכות הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וה''מ לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן כתקנת אושא עד ו' שנים כדכתבינן לעיל ע''כ לשון ההלכות. וכבר נתבארו פרק י''ב מהלכות אלו דיני האב במזונות בניו בחייו. ובת האנוסה. ר''ל מי שאנס אשה שחייב לנשאה (כמ"ש ולו תהיה לאשה) אם ילדה לו בת אפילו באישות אין לה מזונות לפי שהאנוסה אין לה כתובה שיצא כסף קנסה בכתובתה וכמו שנתבאר פרק א' מהלכות נערה:

 כסף משנה  בת הממאנת וכו'. כתב ה''ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ''ע גם הר''ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא''כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנשואי מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע''כ באים מש''ה לד''ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה:

 לחם משנה  בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. כתב הרב המגיד ובאמת שכוונת וכו' וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה וכו'. אף על גב שהרב המגיד כתב בפרק שני דרבינו סובר שממאנת בין עיבור ללידה ולא אחר לידה מכל מקום כתב כאן שכוונת רבינו הוא שאחר לידה ממאנת בו כלומר הנראה מפשט דבריו אבל האמת יש לבאר כמו שביאר בפרק שני וזהו שכתב בסוף לשונו כך הוא באמת פשט הלשון מוכיח כן והר''א ז''ל השיגו ואני כתבתי פרק שני מהלכות אלו פירוש דברי רבינו באופן אחר ויתישבו דבריו:

טו הַמְאָרֵס בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת הָאֵרוּסִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֶיהָ (אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבָּגֵר וְזוֹ) אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן עַצְמָהּ אֶלָּא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וְאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אֲרוּסָתוֹ וְתֵלֵךְ וְתִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים:

 מגיד משנה  המארס בת הניזונת וכו'. שם (דף נ"ג) ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות ויש שם ב' לשונות ופסקו הגאונים ז''ל שיש לה ומפרש רבינו כפי' הנגיד ז''ל והוא המחוור שבפירושים והשאלה היא אם יש לה מזונות מן הארוס תיכף שנתארסה כיון שהיא מפסדת מזון מן האחין מחמת אירוסיה והעלו שיש לה. ומ''ש רבינו אלא קטנה הוא מפני שסובר שאפילו קטנה הפסידה מזונות מן האחין מיד שנתארסה וכבר כתבתי למעלה שיש חולקין בזה:

 כסף משנה  המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. כתב ה''ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא:

טז נִשֵּׂאת הַבַּת וּמֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבָּגֵר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס:

 מגיד משנה  נשאת הבת ומיאנה וכו'. שם בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות רבי יהודה אומר וכו' ופירשו שם דממאנת איכא בין ת''ק לרבי יהודה דתנא קמא סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה ובהלכות והלכתא כתנא קמא ומפרש רבינו שאע''פ שכשנשאת הפסידה מזונות בשובה לבית אביה חוזרת למזונותיה וכן נראה עיקר אע''פ שיש בזה פירושים אחרים לומר שכל שנשאת שוב אינה חוזרת למזונותיה:

 לחם משנה  נשאת הבת ומיאנה וכו'. מה שהוקשה על זה עיין בב''י דתירץ דאע''ג דלרבי ממאנת אין לה מזונות האי משום דהוי מדעתה אבל נתגרשה דהוי בע''כ יש לה מזונות. וצ''ל לדעת רבינו דרבי יהודה קרי עודה בבית אביה אע''ג דנתגרשה מן הנישואין משום הך טעמא דהוי בע''כ. וא''ת לדעת רבינו לעיל כשהקשו בגמרא (דף נג:) לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב הוצרכו לומר דארוסה איכא בינייהו למה ליה כולי האי נימא דבהא פליגי רב סבר עד דתלקחן לגוברין ואם נשאת אפילו שנתגרשה אח''כ אין לה מזונות ולכך אמר לוי דלא תנינן אלא עד דתבגרן משום דאז אין לה שום מזונות אבל בנישואין אם נתגרשה חוזרת לבית אביה למזונות. ויש לומר דלא משמע האי לישנא אלא שעד אותו זמן אוכלת אבל לענין אם תחזור עוד או אם לא תחזור עוד בהא ודאי לא איירי ולא בעי לאוקומי פלוגתא בהכי:

יז מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִין אֶת אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאַחַת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין [ט] נְכָסִים מְרֻבִּין. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְנוֹתְנִין הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְהַבָּנִים [י] יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים:

 מגיד משנה  מי שמת וכו'. בבבא בתרא (דף קלט:) ראש פרק מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר מפני שאני זכר הפסדתי וכו' ובהלכות ולית הלכתא כאדמון וכן פסקו כל הגאונים ז''ל וכן דעת האחרונים. ובגמרא וכמה הן מרובין והעלו כל שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו [הם מרובים פחות מכאן הרי אלו מועטין] והקשו ואי ליכא עד שיבגרו שקלו להו בנות לכולהו פירוש והלא אף על פי שאין בנכסים שיעור לכולן ודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ותירץ רבא מוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים פירוש ואי ליכא שאר ישאלו הבנים על הפתחים כדאיתא במתניתין ופירוש בזמן שהנכסים מרובין הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדין ברשותן וכן הוא מוכרח שם וכן כתבו ז''ל שם וכמבואר בדברי רבינו ובמועטין מניחין מזונות הבנות ביד בית דין או ביד אפוטרופוס שמינוהו בית דין לצורך הבנות:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין הוֹאִיל וּבְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים הוּא שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין הֲרֵי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כְּאֶחָד מִן הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הַמּוּעָטִין. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהֶם בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ כְּבָנִים וְכָזֶה [כ] הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשהניח קרקע וכו'. מבואר כן בהלכות שם:

יט הִנִּיחַ קַרְקַע וְהָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כֵּן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁים. הָיוּ מוּעָטִין בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִין מִכְרָן [ל] קַיָּם:

 מגיד משנה  הניח קרקע וכו'. שם (דף קמ) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין ופירוש אפילו נתמעטו קודם שיבאו לבית דין כיון שבשעת מיתה היו מרובין זכו הבנים והבנות ניזונות תחת ידיהן: היו מועטין וכו'. שם מועטין ונתרבו מאי ברשות יורשין קיימי וכו' תא שמע דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. ונחלקו המפרשים האחרונים ז''ל בפירוש דבר זה יש מי שאמר דמועטין ונתרבו דוקא שנתרבו קודם שיבאו לבית דין וכן מה שאמרו קדמו ומכרו דוקא קודם שיבאו לב''ד אבל לאחר שבאו וזיכו בהם ב''ד את הבנות אין לאחר מעשה ב''ד כלום וזה דעת רש''י ז''ל והרמב''ן ז''ל. ויש מפרשים דאפילו משבאו המזונות ביד בית דין והעמידום ביד אפוטרופוס או ביד שליש למזונות הבנות אם נתרבו הבנים יורשים ואפילו לא נתרבו אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו וזה דעת רבינו יצחק והרשב''א ז''ל:

כ הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיָּזוּן [מ] אֶת בִּתָּהּ אֵין הַחוֹב וְלֹא מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ מְמַעֲטִין בַּנְּכָסִים אֶלָּא יִירְשׁוּ הַבָּנִים הַכּל וְיִתְּנוּ לְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ וְיָזוּנוּ בַּת אֵשֶׁת אֲבִיהֶן עַד זְמַן שֶׁפָּסַק וְיָזוּנוּ אַחְיוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְיֵצְאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם:

 מגיד משנה  היו הנכסים מרובין וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ובהלכות והנך בעיי כולהו לא איפשיטו ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה. ע''כ בהלכות שם:

כא הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן [נ] הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמְּזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדְמִין לִירֻשַּׁת הַבֵּן אֶת כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נִדְחֵית יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת לֹא תִּדָּחֶה יְרֻשַּׁת הַכְּתֻבָּה שֶׁהִיא תְּנַאי בֵּית דִּין מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת:

 מגיד משנה  הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה וכו'. שם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין מה בת אצל האחין הבת ניזונת ואחין יחזרו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תחזור על הפתחים ע''כ. וי''מ דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים בנים ישאלו קל וחומר מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה אבל בירושלמי לא אמר כן אלא אלמנה ובנים שניהם שוין וכן אלמנה ובנות שתיהם שוות פירוש שאין היורש נדחה מפני האלמנה אבל היא אינה דוחה את הבנות מפני שאין אוכלים אלא בתנאי בית דין ואע''פ שהבנות דוחות את הבנים אין האלמנה דוחה אותם אלא במקום שיש בנות שהן דוחות את הבנים והאלמנה דוחה אותן. ואין נראה כן דעת רבינו שלא כתב הירושלמי וכן נראה דעת הרמב''ן ז''ל. ודע שכשהאלמנה דוחה את הבנות כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדים ב''ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לל' יום כדרך שאמרו בלוקח כנזכר פי''א עוד כתבו ז''ל שכיון שאמרו שהאלמנה קודמת פשיטא שהיא ממעטת בנכסים כיון שמוציאין לה ממזונותיה בתחלה: וכן אני אומר וכו'. סברת רבינו פשוטה היא ונכוחה:

כב מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן אֵין אוֹמְרִים יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחְלְקוּ שְׁאָר הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שמת וכו'. משנה פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט):

הלכות אישות - פרק עשרים

א צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּרְנָסָה. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאָב עָנִי אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

 מגיד משנה  צוו חכמים וכו'. פרק נערה (דף נ"ב:) בגמרא מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ''ל דנלבשה ונכסייה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבי לה: המשיא את בתו וכו'. משנה פרק מציאת האשה (דף ס"ח) המשיא את בתו לא יפחות לה מחמשים זוז ונתבאר פרק י''ג שזהו השיעור שפוסקין לאשת העני שבישראל: במה דברים אמורים וכו'. שם מתבאר בגמרא שפרנסה שמין באב כפי מה שיתבאר בסמוך והוא לפי עשרו ומכל מקום אין כופין את האב בכך אלא כך ראוי לו לעשות וזהו שכתב הרי זה ראוי:

 לחם משנה  צוו חכמים שיתן אדם לבתו וכו'. וא''ת היכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (דף נ"ב:) אמרו הא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו וכו' משמע דהוי מן התורה וי''ל דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא:

ב פֵּירֵשׁ עַל הַבַּעַל שֶׁאֵין לָהּ כְּלוּם וְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה עֲרֻמָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. וְלֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה אֶלָּא מְכַסֶּנָּה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

 מגיד משנה  פירש על הבעל וכו'. במשנה הנזכרת:

ג הָאָב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת אוֹמְדִין [א] דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסָה וְנוֹתְנִין לָהּ. וּמִנַּיִן יוֹדְעִין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ. מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִין בָּהּ. וְאִם לֹא יָדְעוּ לוֹ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעַת נוֹתְנִין לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסָתָהּ:

 מגיד משנה  האב שמת והניח בת וכו'. שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב ופסק הלכה כר''י דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ומפורש בגמ' דבין השיא בין לא השיא שמין באב ובהלכות כתוב שנחלקו הגאונים בזה יש מי שאמר שהשומא הוא לפחות מן העישור ולא להוסיף ויש מי שאמר דבין לפחות בין להוסיף וזה דעת רבינו והרבה מן האחרונים ועיקר: ואם לא ידעו וכו'. שם מבואר בגמרא ובהלכות:

 לחם משנה  וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה וכו'. כלומר לאותה הבת נתן כל כך כשהיה לו כ''כ ממון עתה שיש לו פחות לאותו ערך כמה יתן: ואם לא ידעו ב''ד אומדין דעתו ונותנין לה וכו' x. האי אומדין דעתו לא ידעתי מהו דכבר פסוק הוא עישור נכסיו ואין כאן מקום לאומד דעת ואולי שהוא טעות וצריך להיות ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין כלומר שאם [לא] נודע אומד דעתו שאז יתנו לה וכו':

ד הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת כָּל שֶׁתָּבוֹא לְהִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים. וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּן לְהִנָּשֵׂא כְּאַחַת רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר. וְהַשְּׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁלִישִׁית עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. וּשְׁאָר הַנְּכָסִים לַאַחִים:

 מגיד משנה  הניח בנות וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו ומתבאר מכאן שאין הבת נוטלת פרנסתה אלא לזמן נישואיה וכתב הרשב''א ז''ל ומסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב אע''פ שאין מוציאין עד שעת נישואין מעכשיו אומדים דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה בית דין מה שראוי ליטול ונוטלתו בשעת נישואין:

ה עִשּׂוּר זֶה שֶׁהוּא לְפַרְנָסָה אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים (הָרִאשׁוֹנִים) וְאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מִן [ב] הַקַּרְקַע וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה [ג] מִשְּׂכִירוּת הַקַּרְקַע וְאִם רָצוּ הָאַחִין לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע נוֹתְנִין:

 מגיד משנה  עישור זה וכו'. שם (דף ס"ט:) אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ופירוש שאם היו לו מטלטלין וקרקעות אין המטלטלין נחשבים לכלום אלא הקרקעות בלבד ונוטלת העישור של קרקעות בקרקע וכן מתבאר בדברי רבינו במה שכתב למטה או בעישור הקרקעות ומה שכתב רבינו לפיכך אפילו מתקנת אחרונים אינה נוטלת וכו' מבואר בהלכות ודע שדעת הרמב''ן והרשב''א זכרונם לברכה הוא שבזמן שנותנין פרנסה לבנות לפי אומדנותו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו בלבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלין והכל שוה וזהו שאמרו בגמרא פרק נערה (דף נ':) רב זן מחטי דעליה ופירשו בגמרא דפרנסה הואי ומאי עליה מעילויא דאב וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב. ואף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא רבינו חילוק הקרקעות אלא בדין העישור בלבד ולמטה גם כן כתב או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות: ויש לה לגבות עישור וכו'. שם פרק מציאת האשה (דף ס"ט) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתיה וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דהכי פירושא בששכרן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו ומשום הכי מגבינן ביה מיניה דלאו כמטלטלי דמי הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וה''ל כגוף הבתים משום דכבר זכה לו האב בכנגד מה שנשתמשו בהן בחייו אלא שאינו נגבה אלא לבסוף ומש''ה אמר אפילו מעמלא דאי לא מאי אפילו עכ''ל: ואם רצו האחים וכו'. שם מבואר בגמרא דאילו בעו לסלקה בזוזי מצו לסלקה:

 לחם משנה  לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע. וא''ת אדרבא פרנסה עדיפא ממזונות דפרנסה טרפה ממשעבדי מה שאין כן במזונות ותו הא בגמרא איכא מ''ד דפרנסה אפילו ממטלטלין נוטלת מה שאין כן במזונות ואפילו דדין הוא שנאמר שתקנת הגאונים תועיל לפרנסה מכ''ש במזונות ואולי דהגאונים לא תקנו אלא בכתובה ותנאיה בלבד ולכך אין ללמוד בתקנות זו מזו אי נמי בכתובה ובתנאי כתובה איכא טעמא כדכתב ה''ה בפרק י''ז דעתה כל עסקינו במטלטלין ואשה סמכא דעתה עליהם ולכך כתובה ותנאי הוי כאילו שיעבדם בפירוש לאשה מה שאין כן בפרנסה שאינה תנאי כתובה:

ו הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעֲלַת חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא [ד] שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתוּ הָאַחִין נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן בְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְהַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 מגיד משנה  הבת בעישור וכו'. שם מבואר בגמ': ואם מתו האחין וכו'. שם גם כן מבואר:

ז וְהָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם הַבַּת טוֹרֶפֶת מִן הַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסָתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִים כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 מגיד משנה  והאחין שמכרו או משכנו. שם אמר רבי [לרבי חייא] (האחין) בין שמכרו בין שמשכנו (הבנות) מוציאין לפרנסה וכ''פ בהלכות וכתב הרשב''א ז''ל שכמו שאינן מוציאות מן היתומים אלא בשבועה כך אין מוציאות מן המשועבדין אלא בשבועה כשאר ב''ח הבאין לטרוף ממשעבדי:

ח מִי שֶׁהִשִּׂיא בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִשְׁאֲרוּ קְטַנּוֹת וּמֵת בְּלֹא בֵּן אֵין נוֹטְלִין פַּרְנָסָה לִקְטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקוֹת הַנְּכָסִים אֶלָּא חוֹלְקוֹת כֻּלָּן בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שהשיא וכו'. בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) אמרו כן במשנה גבי בנים היורשין וכן בבנות היורשות הדין כן ופשוט הוא שם בתוספתא:

ט מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה [ה] הָרִאשׁוֹנָה בְּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ:

 מגיד משנה  מי שמת והניח שתי בנות וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) מחלוקת ר''י ור''ח ופסקו בהלכות כר''י דאמר שניה ויתרה וזכתה הראשונה בעישור שלה וכדברי רבינו ויש מי שפסק כרבי חנינא דאמר דנוטלת שניה עישור שלה והשאר חולקות בשוה וכן פ' בירושלמי ולזה הסכים הרשב''א ז''ל:

י מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה אַל תְּפַרְנְסוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי שׁוֹמְעִים לוֹ שֶׁאֵין זֶה מִתְּנָאֵי [ו] כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  מי שצוה בשעת מיתה וכו'. שם (דף ס"ח) אמר רבי האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה וכן פסקו בהלכות ויש בזה גירסאות חלוקות וכבר הסכימו כן רש''י והרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודין המזונות נתבאר פרק י''ט:

יא מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה קוֹדְמִין לִמְזוֹנוֹת הַבַּת. וְכֵן אִם נִשֵּׂאת הַבַּת אֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ שֶׁהֲרֵי הַנְּכָסִים כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֶת מֵהֶן:

 מגיד משנה  מי שמת והניח וכו'. פרק יש נוחלין (בבא בתרא ק"מ:) מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' ואמרו שם דשויוה רבנן כאן לבעל בנכסי אשתו כיורש ולא כלוקח מפני שלא תפסיד האלמנה שאם היה כלוקח הא קיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים כמבואר פרק י''ח. ודע שכל שכן אם האלמנה תובעת כתובתה שהיא דוחה מזון הבת ופרנסתה בין מקרקע בדין הגמרא בין מטלטלין מתקנת הגאונים ז''ל שהרי הכתובה טורפת מן המשועבדין ואפילו שיעבדן האב וכן כתבו ז''ל ופשוט הוא:

יב קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לָהּ. אוֹ בְּאֻמְדַּן דַּעַת הָאָב אוֹ בְּעִשּׂוּר הַקַּרְקָעוֹת. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִין זָנִין אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת מְחָאָה:

 מגיד משנה  קטנה יתומה וכו'. משנה פרק מציאת האשה (דף ס"ח) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו' ופירשו בגמרא בקטנה ואע''ג דלא מתזנא ולא מיחתה וכתב הרשב''א ז''ל דאע''ג דגדלה משנשאת ולא תבעה אחר גדלותה מיד לא אבדה לעולם לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו:

יג נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה אֶת הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת אִם פָּסְקוּ הָאַחִין מִלָּתֵת מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מְזוֹנוֹתֶיהָ וְזָנוּ אוֹתָהּ בְּבֶגֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ. שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין וְהִיא עֲדַיִן לֹא [ז] נִשֵּׂאת מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ:

 מגיד משנה  נשאת הבת וכו'. שם תנו רבנן הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ופסקו שם הלכה כן והקשו מהמשנה דדוקא קטנה אבל גדולה אבדה פרנסתה ותירצו דהא דרבי הוא בשמיחתה על פרנסתה אבל לא מיחתה אבדה פרנסתה בין בנישואין בין בבגר א''ל רבינא לרבא וכו' בגרה אין צריכה למחות נשאת אינה צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות והקשו מי אמר רבא הכי וכו' ותירצו הא (דרבא) במתזנא מינייהו הא (דרבי) בלא מתזנא והעולה מכל זה הוא שאם אינה ניזונת מהן אם נשאת בנערות או היתה בוגרת אע''פ שלא נשאת צריכה למחות ואם לא מיחתה אבדה פרנסתה וזה מבואר בדברי רבינו. היתה ניזונת מהן ובגרה ונשאת דאיכא תרתי ולא מיחתה אבדה פרנסתה וזה מתבאר בדברי רבינו במה שאמר והיא עדיין לא נשאת. בגרה ולא נשאת אינה צריכה למחות כיון שניזונת וזה מבואר בדברי רבינו נשאת בנערות ולא בגרה אינה צריכה למחות כיון שניזונת מהן ופירש רש''י ז''ל שניזונת אחרי נשואיה מן האחין וחילוק זה לא נתבאר בדברי רבינו ואולי יש לו בזה דעת אחרת:

 כסף משנה  נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. כתב הר''ן יש לתמוה על הרמב''ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ''ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ''ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע''פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה''ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה:

יד מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָהּ לִקַּח בָּהֶן קַרְקַע בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא וּמֵת וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאָמְרָה הַבַּת תְּנוּ אוֹתָם לְבַעְלִי כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְנִשֵּׂאת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. וְאִם עֲדַיִן [ח] מְאֹרֶסֶת הִיא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב:

 מגיד משנה  מי שצוה ליתן לבתו וכו'. שם (דף ס"ט:) משנה וגמרא ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בגדולה שנתארסה ופסק שמואל כרבי יוסי דאמר הרשות בידה ורב נחמן פסק כר' מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכל שלא נשאת יעשה שליש מה שהושלש בידו אבל נשאת לא עלה על דעת האב להעמיד לה שליש אלא עד שעת נישואין ופסקו בהלכות כרב נחמן וכדברי רבינו וכן הסכימו ז''ל. ומה שכתב רבינו בין בריא בין שכיב מרע, לפי שסתם אמרו במשנה ומתבאר בסוף פירקא קמא דגיטין (דף ט"ו) שמצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא בשעת מסירה לשליש:

הלכות אישות - פרק אחד ועשרים

א מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹרֶגֶת. לִרְקֹם רוֹקֶמֶת. לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים טוֹוָה. וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהַטְּוִיָּה הִיא הַמְּלָאכָה הַמְיֻחֶדֶת לְנָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה-כה) 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ':

 מגיד משנה  מציאת האשה וכו'. ראש פרק מציאת האשה (דף ס"ה) משנה כלשון רבינו: ומה היא עושה לו וכו'. במשנה פרק אע''פ (כתובות דף נ"ט:) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ובירושלמי אמרו תני שבעה גופי מלאכות מנו [חכמים] והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן ומן התוספתא נראה שהכל כמנהג המדינה וכמו שכתב רבינו: ואם לא היה דרך וכו'. בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אחת מכל אלו אין יכול לכופה ומפרש רבינו אינו כופה אלא לעשות בצמר אבל ודאי בצמר כופה אותה שהרי אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר כמו שיתבאר בסמוך ופשוט הוא. ולא ביאר רבינו כמה הוא שיעור מה שהיא טווה בצמר בכל שבוע ובמשנה (דף ס"ד:) אמרו כמה היא עושה לו משקל חמשה סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל וכו' ופירש''י ז''ל שמשקל יהודה כפלים בשל גליל נמצא שהכל שיעור אחד ואולי שרבינו סובר שאין קצבה זו בכל המקומות אלא הכל לפי המנהג. ומה שכתב רבינו שהפשתן מזיק את הפה וכו'. מבואר שם בגמרא:

 כסף משנה  אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה:

ב דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשְׂתָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ [א] הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בִּמְלָאכָה:

 מגיד משנה  דחקה עצמה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא בהעדפה ע''י הדחק ופסקו בהלכות בשם רבינו האיי גאון ז''ל כתנא קמא דאמר שהוא לבעל. עוד שם בגמרא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו ולא נזכרו בעיות אלו בהלכות ולא כתבן ג''כ רבינו ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דרבי עקיבא ואין הלכה כמותו: היה לו וכו'. במשנה פרק אף על פי (כתובות דף נ"ט:) רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ובגמרא הלכה כרבי אליעזר:

 כסף משנה  דחקה עצמה וכו'. כתב הרב המגיד בפרק אף על פי נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דרבי עקיבא ואין הלכה כמותו. כלומר דאף על פי שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה''ה והר''ן שכתבו שהרי''ף פסק כתנא קמא דלנסחי דהרי''ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ''ל שמ''ש הרא''ש ואנן ס''ל כרבנן מדברי הרי''ף הוא וכך היתה נוסחת ה''ה והר''ן כהרי''ף:

ג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעְלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעְלָהּ כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ תִּטּל מִלְּפָנָיו וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום וכבר כתבתי למעלה שהלכה כרבי אליעזר שאמר שהבטלה מביאה לידי זמה לכך הזכיר רבינו טעמו של רבי אליעזר ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה: וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו וכו'. בגמרא (דף ס"א) א''ר יצחק בר חנניא א''ר הונא אע''פ שאמרו [הכניסה לו ד' שפחות] יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו והוא מפרשה כך אע''פ שמן הדין היה ראוי שתשב בקתדרא כמו ששנינו במשנתנו אבל מוזגת וכו'. ומה שכתב רבינו ועומדת ומשמשת בפני בעלה וכו'. פשוט הוא וכל שכן הוא מהצעת המטה ומפורש בירושלמי שאפילו הכניסה לו מאה שפחות חייבת לו בדברים אלו: אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או וכו'. ברייתא שם (דף ס"א:) אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו:

 לחם משנה  וכן כל אשה רוחצת לבעלה וכו' ומוזגת לו את הכוס. כתב ה''ה והוא מפרשה. כלומר דאינו מפרש כפירוש המפרשים שהוקשה להם דבמשנה קאמרה דאינה מצעת והיכי אמר רב הונא (דף ס"א) מצעת וחלקו בין מטתו בלבד לשאר מטות ורבינו אינו סובר כן אלא מפרש שאע''פ שאין הדין כן הוא כשאמר במשנה מ''מ אמרו חכמים שתעשה כן:

ד וּמְלָאכוֹת אֵלּוּ עוֹשָׂה אוֹתָן הִיא בְּעַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵין עוֹשִׂין מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל אֶלָּא אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  ומלאכות אלו וכו'. כבר נתבאר זה:

ה יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲנִיִּים וְאֵלּוּ הֵן. אוֹפָה הַפַּת בַּתַּנּוּר, וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַפַּת מְצוּיָה לָעֲנִיִּים. וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת הַתַּבְשִׁילִין [ב]. וּמְכַבֶּסֶת אֶת הַבְּגָדִים. וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. וּמְטַחֶנֶת. כֵּיצַד מְטַחֶנֶת. יוֹשֶׁבֶת בָּרֵחַיִם וּמְשַׁמֶּרֶת הַקֶּמַח וְאֵינָהּ טוֹחֶנֶת. אוֹ מְחַמֶּרֶת אַחַר הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ הָרֵחַיִם. וְאִם הָיָה דַּרְכָּן לִטְחֹן בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד טוֹחֶנֶת:

 מגיד משנה  יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה וכו'. תקנת עזרא היא בבבא קמא פרק מרובה (דף פ"ב) כלשונה. ודין המלאכות מפורש במשנה בפרק אע''פ (כתובות דף נ"ט:) טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה. ולא הזכיר רבינו בכאן הצעת המטה לפי שכבר הזכיר למעלה שכל אשה חייבת בה ולא חלק בהצעת המטה בין עניים לעשירים אבל י''א שבזמן שהן עניים מצעת כל מטות בני הבית וכשהן עשירים אינה מצעת אלא מטתו בלבד וגורסין במשנה ומצעת את המטה ובגמרא בההיא דרב הונא שהזכרתי למעלה גורסים ומצעת לו. ומ''ש ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. הוא בברייתא כלשון רבינו וכ''ה גירסת ההלכות ומפרשה רבינו בעניים דוקא. x וי''א לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו: כיצד מטחנת וכו'. בגמרא אמרו על משנתנו טוחנת סלקא דעתך בתמיה ותירצו אימא מטחנת ואב''א ברחיא דידא:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲנִיִּים אֲבָל אִם הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ נְכָסִים שֶׁרָאוּי לִקְנוֹת מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ שִׁפְחָה אַחַת אֵינָהּ מְטַחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִין לִקְנוֹת מֵהֶן שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֶלָּא נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ לַשִּׁפְחָה לְהֵינִיק:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה וכו'. במשנה הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ובגמרא לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אף על פי שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו [משלה] xx ואחד שמצאה לו משלו ופירש''י ז''ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס לשמשה וזהו דעת רבינו. וי''מ ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך ואינה יורדת וי''מ שדרך בנות משפחתו [בכך] לפי שעולה עמו ובירושלמי א''ר שמואל לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו היא ראויה להכניס כהדא דתני אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו: הכניסה לו שתי שפחות וכו'. במשנה (שם נ"ט) שתים אין מבשלת ואינה מניקה את בנה:

 כסף משנה  הכניסה לו שתי שפחות וכו'. אע''ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמ' כר''א דאמר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו ג' שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא''ר הונא אע''פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין:

ז נִמְצְאוּ כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אוֹתָן לְבַעְלָהּ חָמֵשׁ מְלָאכוֹת. טוֹוָה וְרוֹחֶצֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּפָנָיו. וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁמִּקְצָת הַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת אוֹתָן וּמִקְצָתָן אֵינָן עוֹשׂוֹת שֵׁשׁ מְלָאכוֹת. מְטַחֶנֶת וּמְבַשֶּׁלֶת וְאוֹפָה וּמְכַבֶּסֶת וּמֵינִיקָה וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ:

 מגיד משנה  נמצאו כל המלאכות וכו'. כבר נתבאר זה וכבר כתבתי שרבינו הוציא מ''ש ועומדת לשמש לפניו מק''ו מהצעת המטה:

ח כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשֶׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִרְהוּר שֶׁמָּא יָבוֹא לִבְעל. לְפִיכָךְ מַצַּעַת מִטָּתוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בְּיָדוֹ כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד אֶלָּא מַנַּחַת אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכְּלִי אוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהוּא נוֹטְלוֹ:

 מגיד משנה  כל מלאכות וכו'. שם (דף ס"א) א''ר יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא אביי מנחא לה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא. ודע שממה שכתב רבינו ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו וכן דעת קצת מפרשים ויש מחמירין בכל דבר. ודע שימי נדותה וימי לבונה שוין בזה כמו שנתבאר פרק י''א מהלכות איסורי ביאה וכן עיקר: והרחצת פניו ידיו ורגליו. פירוש אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאינה נוגעת כלל בגופו שאם בנוגעת אפילו בלא הרחצה כלל אסור כמבואר פרק י''א מאיסורי ביאה:

ט * הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעָשְׂתָה מַלְאֲכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ פְּטוּרָה וְאֵין זֶה מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין שָׁלוֹם בְּתוֹךְ הַבַּיִת לְעוֹלָם אֶלָּא נִמְצֵאת נִזְהֶרֶת וְנִמְנַעַת מֵרֹב הַמְּלָאכוֹת וְנִמְצֵאת קְטָטָה בֵּינֵיהֶם:

 ההראב"ד   האשה ששברה כלים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה ששברה כלים וכו'. בהשגות אמר אברהם לא מן השם הוא זה וכו'. והרשב''א כתב בפרק השואל שדעתו נוטה לדעת רבינו ושכן גרסינן בירושלמי בפרק הכותב האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאם לא כן אין לך שלום הבית עד כאן. וזה מבואר כדברי רבינו וכן עיקר עכ''ל הרשב''א ז''ל. וטעם הר''א ז''ל אינו לפי שהאשה היא שכורה עם הבעל בכל שעה אבל הוא אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה:

י * כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן כּוֹפִין אוֹתָהּ וְעוֹשָׂה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹט. טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נִמְנַעַת מִלַּעֲשׂוֹת מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶן אוֹ שְׁכֵנִים. וְדָבָר זֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאֶפְשָׁר בַּדָּבָר:

 ההראב"ד   כל אשה שתמנע וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע עכ''ל:

 מגיד משנה  כל אשה שתמנע וכו'. בפרק אף על פי העלו בהלכות שאין דין מורדת ממלאכה. וכתב הרשב''א ז''ל אלא כופה בשוט או שאינו זנה או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו עכ''ל. והרמב''ן ז''ל כתב שכופה אותה בשוט וכן דעת רבינו ועיקר. ומקצת הראשונים כתבו שמשמתין אותה ובהשגות אמר אברהם מעולם לא שמעתי וכו'. טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות וכו'. דברי רבינו פשוטים הם:

 כסף משנה  כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא''כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ''ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס''ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י''ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ''ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר''ן בפרק אע''פ. ועי''ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ''ש ה''ה פרק י''ב בשם המפרשים ובשם הרשב''א והר''ן פרק אע''פ ואע''פ שהתוספות והרא''ש שם דחו סברא זו י''ל דהרמב''ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא:

יא * הָאִשָּׁה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִין לְחָלָב. פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכל יוֹתֵר אוֹ לֶאֱכל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת מִפְּנֵי חֳלִי הַתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבִטְנָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר שֶׁאִם תֹּאכַל יוֹתֵר מִדַּאי אוֹ תֹּאכַל מַאֲכָלִים רָעִים יָמוּת הַוָּלָד מִפְּנֵי שֶׁצַּעַר גּוּפָהּ קוֹדֵם:

 ההראב"ד   האשה כל זמן וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דברים שאינן כתב שלא דברו בגמרא אלא בשנתנו בן אחד להניק ופסקו לה מזונות אם צריכה יותר כדי צורך הולד חייבת לאכול משל בעלה כדי צורך הולד עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה וכו'. במשנה שם (דף ס"ד:) אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה ובגמ' (דף ס"ה:) א''ר יהושע בן לוי מוסיפין לה יין מפני שהיין יפה לחלב: פסקו לה וכו'. שם (דף ס':) פסקו לה קמעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה ומפרש רבינו זה אפילו באשה המניקה את בנה ואף על פי שתחלת הברייתא הוא הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חבירתה ומשמעה באשה המניקה בשכר בן חבירתה. ובהשגות א''א דברים שאינן כתב וכו'. ואף רש''י ז''ל כן פירש פסקו לה מזונות מועטין אוכלת משלה כדי שיהיה לה חלב ולא תמיתנו עכ''ל. ותמהני במה שכתב רבינו או תאכל מאכל רע שהרי שנינו שם ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. ויש לומר שהוא בשאינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמין:

 כסף משנה  פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה''ה והר''ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה''ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ''ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע''ק על דבריו דא''כ ה''ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ''ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה''ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה ואע''פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א''כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א''א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה''ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב:

יב יָלְדָה תְּאוֹמִים אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק שְׁנֵיהֶם אֶלָּא מֵינִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מֵינִיקָה לַשֵּׁנִי. הֲרֵי שֶׁרָצְתָה הָאִשָּׁה לְהֵינִיק בֶּן חֲבֵרְתָהּ עִם בְּנָהּ הַבַּעַל מְעַכֵּב וְאֵינוֹ מַנִּיחָה אֶלָּא לְהֵינִיק בְּנוֹ בִּלְבַד:

 מגיד משנה  ילדה תאומים וכו'. ירוש' הביאוהו בהל' מניקה את בנה א''ר חגי לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ע''כ: הרי שרצתה וכו'. בירוש' ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חבירתה כהדא דתני אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה ע''כ:

יג נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ כּוֹפֶה אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן כ''ד חֹדֶשׁ אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה. הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֵינִיק אֶת בְּנִי וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּינִיק אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְנַוֵּל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת שׁוֹמְעִין לָהּ שֶׁצַּעַר הוּא לָהּ לִפְרשׁ מִבְּנָהּ:

 מגיד משנה  נדרה שלא וכו'. שם (דף נ"ט:) תניא נדרה שלא להניק את בנה וכו' ב''ה אומרים כופה ומניקתו ופירש''י ז''ל דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. וזמן הכ''ד חדש מסקנא דגמרא שם (דף ס'): היא אומרת אני אניק וכו'. שם היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא:

יד הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ וַהֲרֵי הוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא תֵּינִיק אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שְׁפָחוֹת אִם לֹא רָצְתָה לְהֵינִיק שׂוֹכֵר מֵינִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:

 מגיד משנה  היתה ענייה וכו'. (שם) הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה מהו ופשטו דבתר דידיה אזלינן דעולה עמו ואינה יורדת:

 לחם משנה  היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה והרי הוא עשיר וכו'. קשה דאם הוא עשיר לקנות הרי כתב דין זה למעלה או שהיה לו ממון לקנות וכו' מפני שהוא גורס בתוספתא תנא אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו ובשלמא לשאר מפרשים שפירשו ומה שאמרו בגמרא היא אמרה וכו' היינו כדרך בני משפחתה אע''פ שאינו עשיר ניחא אבל לרבינו קשה דהיינו מה שאמר בתוספתא ואחד שמצאה לו וכו' ואע''פ שנאמר שהבעיין לא היה יודע התוספתא דאחד שמצאה לו וכו' מ''מ לא היה לו לרבינו להביא דין אחד שתי פעמים:

טו הִיא אוֹמֶרֶת רָאוּי הוּא לִשְׂכֹּר אוֹ לִקְנוֹת שִׁפְחָה וְהוּא אוֹמֵר אֵינוֹ רָאוּי. עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה וְאֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  היא אומרת וכו'. פשוט הוא זה שעליה להביא ראיה שהרי מן הסתם היא משועבדת לו ואין כאן מקום לשבועה לפי שהיא אינה תובעת ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה:

טז הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק. אֶלָּא אִם רָצְתָה נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמֵינִיקָתוֹ. וְאִם לֹא רָצְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטַפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הֵינִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ. אֲבָל אִם [ג] הִכִּירָהּ וַאֲפִלּוּ הוּא סוּמָא אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִמּוֹ מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד. אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָה אוֹתוֹ בְּשָׂכָר עַד כ''ד חֹדֶשׁ:

 מגיד משנה  האשה שנתגרשה וכו'. ברייתא שם (נ"ט:) נתגרשה אינו כופה ואם היה (בנה) מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה. ולא ביאר רבינו בכמה ימים נאמר שהוא מכירה לפי שהוא פוסק כשמואל דאמר כל זמן שמכירה שאין שיעור קצוב לדבר שאין כל הולדות שוים בהכרה אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר ושם נתבאר שאפילו סומא הדין כן שמכירה בריח ובטעם:

 כסף משנה  האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד''א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. כתב ה''ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר''י וכ''ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה:

יז הַגְּרוּשָׁה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יוֹתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶן מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַמְעֵבֶּרֶת אֵין לָהּ כְּלוּם. * שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ אִם רָצְתָה הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ. וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר אִם הוּא אֶצְלִי אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת וְאִם הוּא אֵצֶל אִמּוֹ לֹא אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ:

 ההראב"ד   שלמו חדשיו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים עכ''ל:

 מגיד משנה  הגרושה אין לה וכו'. זה ברור שכל זמן שהיא מגורשת גמורה אין בעלה חייב במזונותיה אלא נותן לה שכר הנקה כמו שנתבאר. ומ''ש אבל נותן הוא לה כו'. דבר פשוט הוא שהרי חייב הוא במזונות בניו ובנותיו עד בן ו' כנזכר פי''ב. והמעוברת שנתגרשה אין לה כלום מבעלה ולכשתלד אז יתן לה שכרה והדברים הצריכין לולד ותניקהו או אם רצתה קודם שיכירה הילד תניחהו לו: שלמו לו חדשיו וכו'. זה מתבאר מהסוגיא שבס''פ אע''פ (דף ס"ה:) שאמרו שם זן אדם בניו קטני קטנים ועד כמה עד בן ו' כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו ואמרו שם משום דבעי למיכל בהדה. ואמרינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) דאפילו בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה. ודעת רבינו שהוא אפילו בגרושה. ובהשגות א''א אין הדעת סובלת וכו'. ולא מצאתי חיוב בבן ד' וה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו' כנזכר פרק לא יחפור ונתבאר פ''ב מהלכות תלמוד תורה ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו כו' כנזכר פ''א מהלכות תלמוד תורה ואין זה קושיא שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו: והבת אצל וכו'. בפרק הנושא (דף ק"ב) גבי נשאת לאחר זאת אומרת וכו' בת אצל האם לא שנא גדולה ול''ש קטנה:

יח כֵּיצַד. הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר בִּתָּהּ אֶצְלָהּ וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב וְתִזּוֹן מִנְּכָסָיו אַחַר מוֹתוֹ בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. וְאִם לֹא רָצְתָה הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ אֶצְלָהּ אַחַר שֶׁגְּמָלָתָן אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ וְנוֹתֶנֶת אוֹתָן לַאֲבִיהֶן אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָן לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶן אָב וְהֵן מְטַפְּלִין בָּהֶן:

 מגיד משנה  ומ''ש רבינו היה האב ראוי לצדקה וכו', לפי שאין כופין אותו לזון ביותר משש אלא בתורת צדקה כנזכר פרק י''ב: ואם לא וכו'. זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם:

הלכות אישות - פרק שנים ועשרים

א הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן [א] לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

 מגיד משנה  הבעל קודם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות: ומאימתי יזכה בירושתה וכו'. בפרק נערה (כתובות דף מ"ח) משנה ובגמרא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע''פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע''פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והקשו אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון ותריץ רב אשי תנא סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון פי' וכ''ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לנישואין. ולא הוזכר זה בהלכות וגם רבינו לא הוצרך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו שסתם החצרות הם ללון וכשנכנסה ונתייחדה עמו בחצרו בסתם ג''כ מתבאר בדבריו שהואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה, ובזה נסתלק מ''ש הר''א ז''ל בהשגות. וחצר של שניהם כתבו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שדינה כחצר שלה:

ב כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ. אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. * וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וּמֵתָה הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. * אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ:

 ההראב"ד   וכן אם הלך וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אם חצר דידיה אפילו בסתם עכ''ל: אבל אם עדיין וכו'. ואם חצר דידה אפילו בסתם עכ''ל:

ג וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעְלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ:

 מגיד משנה  וכן אם היתה בוגרת וכו'. זה ברור שאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושה בלכתה אליו אא''כ הוא או שלוחיו עמה:

ד הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת [ב] הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. * אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה [ג] יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:

 ההראב"ד   אבל הפקח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה דכיון דפקח שנשא חרשת אם מתה תחתיו לא תקנו לה כתובה מן הסתם אף כאן אינו יורשה ואם כן אף חרש שנשא פקחת כן היא ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו עכ''ל:

 מגיד משנה  הנושא אשה וכו'. מפורש בתוספתא פרק שני מיבמות בין בחייבי לאוין בין בשניות מדבריהם שהבעל יורשה ופשוט הוא שאם אין קידושין תופסים בה כגון חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינו יורשה: וכן הנושא וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ונתבאר בהלכות ביבמות פרק ב''ש דקטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יירשנה: אבל הפקח וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי''ז וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו: והחרש שנשא וכו'. גם זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ולא עוד אלא שלפעמים יש לה כתובה ממנו כשהשיאוה ב''ד אליו כנזכר פי''ד. ובהשגות כתב הראב''ד ז''ל שאע''פ שהיא בת דעת ונשאת לו אינה יורשה שמה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע''כ:

 כסף משנה  וכן הנושא את הקטנה וכו'. בפרק ראשון מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: והחרש שנשא וכו'. כתב הרב המגיד ג''ז לא מצאתי מבואר עכ''ל. והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות:

ה קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב אִם מֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ:

 מגיד משנה  קטנה שנתקדשה וכו'. בקידושין פ' האיש מקדש (דף מ"ה:) נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אביה וכו' עד ורב ירמיה בר אבא אמר וכו' ופסק רבינו סוף פרק שביעי מהלכות תרומות כדברי רב הונא וכ''ש הוא לענין ממון שהעמד ממון על חזקתו ולזה כתב בכאן בין בפניו:

ו הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד עִמּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה:

 מגיד משנה  הורו הגאונים וכו'. בהלכות פרק אף על פי. ודע שלפי שיטתנו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד כמ''ש פרק י''ד אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל לעולם ואם גירשה מעצמו ודאי אבד ירושתה:

ז כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס [ד] הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת [ה] כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

 מגיד משנה  כל נכסים שיש לאשה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים משנתארסה ונשאת [ומכרה] הבעל מוציא מיד הלקוחות ופרק נערה (דף נ') א''ר יוסי ברבי חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שגוף הקרקע מכור ואם ימות הוא בחייה זכו הלקוחות וכן מבואר בירושלמי פרק הכותב וכן מבואר בדברי רבינו ופשוט הוא. ולכשמתה היא בחייו מוציא הבעל הגוף מתקנת אושא ונחלקו הגאונים ז''ל אם הוא מוציאן בלא דמים ורבינו האיי ז''ל הכריע בלא דמים וכ''כ בהלכות וקי''ל הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה אתתא מהדר להו ללוקח ולא יכול למימר הבעל דלמא מציאה אשכחה ע''כ. והן הן דברי רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל מלשון הרב אלפס ז''ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחה איכא למימר דאע''ג דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש נינהו דשקלה מלוקח אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאיגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אי אחלפינהו אף ע''ג דחילופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות דמדשלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם. עוד כתב בשם רבינו אפרים ז''ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה הוה לדעתו ולהנאתו ואי לא מודה אית לן מדינא להחרים חרם סתם בכך עכ''ל:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [ו] בִּנְכָסִים הַיְדוּעִין לַבַּעַל אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל וּמָכְרָה אוֹתָן מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס:

 מגיד משנה  בד''א בנכסים וכו'. זו סברת ר''ש במשנה פרק האשה (דף ע"ה) שהוא מחלק בין נכסים ידועים לנכסים שאינן ידועים ופי' ר''י אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ותניא כותיה והלכה כר''ש כמבואר בהלכות וכ''כ ז''ל: וכן ארוסה וכו'. מתבאר שם במשנה ובגמרא דדוקא נשאת אבל מכרה קודם הנישואין אין הבעל מוציא מיד הלקוחות:

ט  הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תְּבֻטַּל הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה אֵין הַבַּעַל [ז] אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו אֵינוֹ יוֹרְשָׁן. שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:

 מגיד משנה  האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. דין ביטול המתנה אם נתגרשה או נתאלמנה מבואר פ''ו מהלכות זכיה ומתנה והוא דוקא בשכתבה כל נכסיה אבל אם שיירה מקצת מתנתה קיימת כנזכר שם. ודין שאין הבעל אוכל פירות מתבאר בפרק האשה (שם ע"ח ע"ט) בגמרא: ולא עוד אלא וכו'. שם הקשו על דין מברחת מדתניא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה כיצד היא עושה כותבה שטר פסים לאחר דברי רשב''ג וחכ''א רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח פי' מקבל המתנה ותירצו שדין הברייתא הוא במקצת הנכסים וכבר נתבאר פ''ז שדעת רבינו הוא שהאומר ע''מ שירצה פלוני ע''מ שיאמר הן קאמר אף כאן לכשארצה לכשאומר הן הוא. וזהו שכתב רבינו דהרי לא קנה קנין גמור וכו' וכן דעת הרשב''א ז''ל ומ''מ לכשתרצה קנה מקבל מתנה ואפילו היו במתנה מטלטלין ובשעה שתרצה אינם ברשותו של מקבל אלא בר''ה לפי שמשעת משיכה קנה לכשתרצה היא כך כתב הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה ועיקר:

 כסף משנה  האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר''ן פירש''י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב''ם בפרק כ''ב מה''א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי הוא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא''ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ''כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ''ש במשנתנו]. והרמב''ם כתב שאע''פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה''נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע''י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב''ם כמ''ש בפרק י''ב מה''א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ''ל לדעתו ז''ל עכ''ל:

י * שׁוֹמֶרֶת יָבָם יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

 ההראב"ד   שומרת יבם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה בכל אלה דכיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הכל שלו ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובה הרי הוא בחזקתה כעיקר כתובה. וכמדומה לי שטעה במשנה או משום משנת מי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו ב''ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה לו שמשנה זו דומה לו ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב בכתובה כעיקר כתובה הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  שומרת יבם וכו'. משנה פ' האשה (דף פ':) וביבמות בפרק החולץ (דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב''ש וב''ה שמוכרת ונותנת וקיים וה''ה אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל: ואין ליבם פירות וכו'. בנכסי מלוג הוא מפני שאין היבם חייב לפדותה כנזכר פי''ח וכבר נתבאר פי''ב שפדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה ועוד שאם מתה יורשי אביה יורשין נכסי מלוג שלה כנזכר בסמוך. אבל מ''ש שאפילו בנכסי צאן ברזל אין לו פירות הוא תימה למה לא יזכה במחציתן שהרי אם מתה הוא יורש מחציתן כמבואר בסמוך. ואולי שהוא סובר שאין לו זכות אלא בגוף הקרקע ליורשה אם תמות אבל לא בפירות ולא ידעתי מאין הוציא זה והרבה מן המפרשים חלוקים עליו בזה ודעת הרמב''ן ז''ל ביבמות שבפירות יש לו המחצית: מתה כשהיא וכו'. במשנה הנזכרת מתה וכו' ב''ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב כך היא גירסת רש''י ז''ל ופירש הוא נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקתן ואמרו בפרק מי שמת על לשון כזה בחזקת מי והעלו הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וכתובה דהיינו עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא בשנפלו לה בעודה שומרת יבם אבל בשנפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינם כנכסי צאן ברזל וחולקין בהן כך כתב הרשב''א ז''ל שזהו פסק הלכה לפי שיטת רש''י ז''ל. ורבינו סובר כן אלא שאינו מחלק בנכסי מלוג בין נפלו לה בעודה שומרת יבם לנפלו לה מחיים דבעל אלא בכל גווני הן ליורשים. ויש בזה שיטה אחרת לקצת גאונים ז''ל והם גורסין במשנה הכתובה בחזקת יורשי הבעל ואינן גורסין וכתובה וזהו פירושה. נכסים בחזקתן כיצד הכתובה ר''ל העיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין ר''ל נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא נפלו לה בעודה שומרת יבם אבל נפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינן כנכסי צאן ברזל ואם מתה יורשי הבעל יורשין אותה וזה דעת קצת מפרשים אחרונים. ולר''א ז''ל שיטה אחרת בהשגות שהוא סובר שנכסי צאן ברזל כולן ליבם ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה וכתב על רבינו שטעה במה שכתב בזה ולבאר דעות אלו מן הגמרא יארכו הדברים וכבר פירש הרמב''ן ז''ל הסוגיא שביבמות לדעת רבינו ונראה שהוא מסכים לדעתו בכל מ''ש חוץ מאכילת פירות קודם כניסה כמ''ש למעלה. ודע שאין המאמר מועיל בזה כלום וכן כתב רבינו סוף פרק ג' מהלכות נחלות. ומ''ש רבינו ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. מבואר שם בגמרא:

 כסף משנה  מתה כשהיא וכו'. כתב הר''ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב''ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב''ש איתמר ורבא ה''ק אי נפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ''ע ידו עדיפא מידה דודאי ס''ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב''ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב''ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל''ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול''ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז''ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ''ב כפירוש רש''י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ''ל:

 לחם משנה  שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. כתב הרב המגיד והוא הדין אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה וכו'. קשה דכשנפלו לה בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה כדקאמרינן בגמרא ואם כן היכי קאמר דמוכרת משום דלא עדיף מבעל. ואולי יש לומר דמאי דקאמר הרב המגיד לא הוי אלא בדיעבד, או נאמר דכיון דשם בדיעבד מכור כאן מעלין ליה דרגא דאפילו לכתחילה, ולשון דלא עדיף קשה לזה: ואין ליבם וכו'. כתב הרב המגיד מפני שאין היבם חייב לפדותה. עיין בהר''ן שהוא הקשה שם על טעם זה ונראה דלזה כתב הרב המגיד ועוד:

יא שׁוֹמֶרֶת יָבָם כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  שומרת יבם וכו'. שם (דף פ"א:) אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע''ג דזבין לא הוי זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע''פ שכתובתה אינו אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראים (וערבאין) לכתובתה וכן נפסקה בהלכות עוד בגמרא הלכתא בין יבם ואחר כך חלק (עם אחיו בנכסים) בין חלק ואח''כ יבם לא עשה כלום:

יב כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

 מגיד משנה  כנס את יבמתו וכו'. במשנה שם הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן וכו' וחלקו חכמים בתלושין ואמרו כל הקודם בהן זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ומחלוקתן הוא שר''מ סבר דמטלטלי משתעבדי לכתובה וחכמים סוברים שאין משתעבדין והוא הדין שחולקין בכספים וכן פירש''י ז''ל ומודים שאם קדמה ותפסה שנשתעבדו לה וידוע שהלכה כחכמים שאין המטלטלין משתעבדין לכתובה וכן נתבאר בפרק הכותב שהלכה כר''ע שאין תפיסה מועלת בהן אלא אם כן תפסה מחיים כנזכר פרק י''ח ובתפסה מחיים לא הוצרך רבינו לבאר שפשוט הוא שכל זמן שהם תחת שיעבודה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין פירות המחוברין, זהו דין הגמרא לדברי הכל. וכתב רבינו שאע''פ שהכתובה נגבית מן המטלטלין מתקנת גאונים האחרונים אין אומרים ילקח בהן קרקע לפי שאין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכן כתב בפירוש המשנה שאין שורת הדין מורה בשום פנים שתקנת האחרונים תעכבהו מלישא וליתן בנכסי אחיו וזה כנגד דעת ההלכות שכתבו תניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש הכל החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות הא מתניתא ר''מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואע''ג דלית הלכתא כוותיה כיון דתקינו רבנן השתא למגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה עכ''ל, וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל עשו תקנת האחרונים כאילו היו משועבדים בדין הגמרא ובעיטור כתב בשם גאון כדעת רבינו. ונראה שאפילו לדעת רבינו אם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי שלוקחין קרקע מן המטלטלים שהניח האב שהרי משועבדין הן לה מן הדין ולא מן התקנה כנזכר פי''ו:

יג הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הַכּל שֶׁל יָבָם. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אֶחָיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶם:

 כסף משנה  הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. כתב x הריב''ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע:

יד  יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים [ח] שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  יבמה שלא היתה לה וכו'. במשנה שם אם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ובגמרא (שם פ"ב:) ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

טו  הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ שֶׁנָּתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. * וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

 ההראב"ד   וכן בעל שמכר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה שמכרה וכו'. כשנתנה לבעלה מבואר הוא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ט) שאין לאיש x ראיה בנכסי צאן ברזל xx של אשתו שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אלא א''כ רצה הבעל אח''כ אבל ודאי אם רצה הבעל לקיים מקיים דהו''ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פרק הניזקין (גיטין דף נ"ה:) ונתבאר פ''ל מהלכות מכירה: וכן הבעל כו'. בנכסי צאן ברזל מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ') שמקחו בטל כנזכר פרק ל' מהלכות מכירה ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז''ל דודאי בנכסי צאן ברזל בטל מיד. ובהשגות א''א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו' והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו לה אפותיקי היא ושם השוו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו לאפותיקי. ודעת הרמב''ן ז''ל לפסוק בנכסי צאן ברזל שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב''א ז''ל הסכים לדעת רבינו בנכסי צאן ברזל וזה דעת הגאונים ז''ל ועיקר. ודין האפותיקי כתבתי בו פ''ל מהלכות מכירה ופי''ח מהלכות מלוה ולוה. ומ''ש רבינו בנכסי מלוג. מבואר בגמרא פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ו:) ואמרו בירושלמי שאפילו מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל המכר בטל לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף הקרקע כלום:

 כסף משנה  האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ''ב וכו' לא עשתה כלום. כתב הריב''ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל:

 לחם משנה  וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו כו'. כתב ה''ה בהשגות א''א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו'. וא''ת דה''ה הבין בדברי הראב''ד ז''ל דהוא מכחיש לרבינו בענין הדין דהוא מכור עד שעת גבייה וזהו שכתב שהוא מחלוקת רשב''ג ורבנן והלכה כרבנן דקאמרי דעד שעת גבייה הוא מכור כדקאמר בירושלמי ומוכיח כן מפני שכתב ה''ה למטה גבי מכר במטלטלין זה הדין לדעת הראב''ד ז''ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי ממקרקעי שהוא סובר וכו'. והיכן כתב הראב''ד ז''ל אם לא שהבין כאן כן ה''ה. אבל קשה לזה שכתב בפרק י''ח מהלכות מלוה המגדל עוז ז''ל לשון הראב''ד בשם הרמב''ן ז''ל שכתב שם שפסק בההיא כרשב''ג ומכרו בטל וא''כ הוא מסכים לדעת רבינו. אבל נראה לי עיקר השגתו שדעתו כך היא דקשה על דברי רבינו דדין זה ודאי הוציאו מן הירושלמי שהוזכר שם גבי נכסי צאן ברזל דלא מצאנו מקום אחר שיוציאנו משם. ולפי הפירוש שמפרש הירושלמי בפרק י''ח מהלכות מלוה היה לו לפרש כאן דהיינו דוקא כשמכרו לעולם אז אינו מכור אבל מכרו עד שעת גבייה מכור כמו שכתב שם וזהו שכתב הראב''ד ז''ל וזה אי אפשר להוציאו אלא משם וכפי הפירוש שהוא מפרש הירושלמי אי אפשר שיוציאנו משם. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דסמך כאן על מה שכתב בפרק י''ח מהלכות מלוה ולוה וכאן איירי כשמכרו לעולם ולכך אינו מכור:

טז  מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אִם מָכַר מִמִכָּרוֹ מִמְכָּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן [ט] הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִכְרָן קַיָּם:

 מגיד משנה  מכר מטלטלין וכו'. זה הדין לדעת הר''א ז''ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי מקרקעי שהוא סובר שאם מכרו מכרו קיים אבל הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל נחלקו בזה ואמרו שאפילו במטלטלין המכר בטל וכבר הארכתי בזה פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שדעת רבינו האיי כדעת רבינו: מכרו שניהם וכו'. מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (דף נ') ובהלכות:

 לחם משנה  מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. כתב ה''ה שזה הדין פשוט לדעת הראב''ד ז''ל דלא עדיף ממקרקעי שהוא סובר שאם מכרו וכו' קשה דבמקרקעי לא הוי אלא עד שעת גבייה דבהדיא אמרו בגמרא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכא במטלטלין הוי המכר לעולם. וי''ל דבמטלטלין לא שייך לומר עד שעת גבייה דאין שם גבייה ולכך בדין הוא דליהוי לעולם:

יז וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ מִמְכָּרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר:

 מגיד משנה  וכן האשה וכו'. ג''ז מבואר שם שאף לבעל עצמו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והטעם שכיון שגוף נכסי מלוג הוא שלה לא הויא ליה איבה אי לא הות מזבנא אותם אליו או לאחרים ומתוך כך אינה יכולה לטעון נחת רוח:

יח כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעְלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לֹא קָנָה בַּעְלָהּ. * וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה. שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ אֵין לַבַּעַל רְאָיָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלָל חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו בטול מקח למה ואיזה נחת רוח יהיה לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה לבעלה שיהו שלשה שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת, ולא היא מוחלת עיקר שעבודה מחלה ומעיקרו מעקרת אבל מוכרת ונותנת לא עקרה לעיקר שיעבודה וכדקיימא קיימא ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ''ל:

 מגיד משנה  כיצד האשה שמכרה וכו'. שם מבואר פרק חזקת הבתים. וענין השלש שדות שהזכיר רבינו כבר ביארתיו לדעתו פרק ל' מהלכות מכירה. ויש בזה דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה ואפי' שלש שדות הקיימים שמחילתה מחילה מפני שעקרה שיעבודה מעיקרו משא''כ במוכרת או נותנת. ואין כן דעת רבינו והרמב''ן והרשב''א ז''ל ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר כתובה ותוספת משום דבהנהו לא הויא ליה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן מחילתה מחילה וכן כתבתי פרק י''ז:

 כסף משנה  כיצד האשה שמכרה וכו' או נתנה לבעלה מנצ''ב וכו'. כתב ה''ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה וכו'. ואין כן דעת רבינו והרמב''ן והרשב''א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר הכתובה והתוספת וכו'. ואני אומר שמדקדוק דברי רבינו נראה דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ''ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים. ובמ''ש ה''ה שדעת רבינו שאם מחלה נצ''ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לאפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא''ש בתשובה דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא במסלקת שיעבודה מאותם קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה [אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה] דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך:

 לחם משנה  כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו' או שדה שהכניס לה שום משלו וכו'. ה''ה בפרק שלישי מהלכות מכירה פירש דרבינו מפרש שדה שכתב לה בכתובתה היינו נכסי צאן ברזל וכן נראה ממה שכתב שם רבינו שהכניסה לו בנדונייתא. וקשה דבכאן כתב מנכסי צאן ברזל או שדה שייחד או שדה שכתב וכו' משמע דתרי מילי נינהו ומפרש כפירוש המפרשים. ונראה דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא אילימא למעוטי שאר נכסים כפירוש הרי''ף ז''ל שפירש בהלכות נכסי צאן ברזל דאי אפשר לפרש שאר נכסים נכסי הבעל דא''כ לא אתי שפיר מאי דקאמר כ''ש דתיהוי ליה איבה ומשמע דהוי מקחו בטל לאלתר דרבינו סובר דבשאר נכסי הבעל מקחו קיים עד שעת גבייה וכדכתב בפרק שלשים מהלכות מכירה. ואם נפרש כפירוש התוספות שפירשו שם דוחק הוא לכך הוא מפרש כך אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל ולפי זה מאי דקאמר שכתב לכתובתה היינו שייחד לה הבעל בנדונייתא וכדכתב ה''ה בשם יש מי שפירש לזה אמר דכ''ש דתיהוי ליה איבה ומקחו בטל לאלתר אלא ודאי דלא ממעט נכסי צאן ברזל ופירוש כתב לה בכתובתה הוי בין שייחד לה הבעל בנדונייתא כדסליק אדעתין עד השתא ובין נכסי צאן ברזל שר''ל שייחד לה בנדונייתה ולכך כיון דהאי כתב לה כתובה כולל כל השני דברים עביד שפיר רבינו שכתב כאן נכסי צאן ברזל או שכתב לה בכתובתה שהוא הפירוש הראשון ושם כתב שהכניסה לו בנדונייתא מפני דגם זה הפירוש נכנס בכלל ורבינו סמך במקום אחד על מקום אחר ולא הוצרך להאריך ולבאר: חוזרת בכל עת שתרצה וכו'. בהשגות הקשה דלמה חוזרת דאי מטעמא דנחת רוח אם כן עתה מה נחת רוח עבדה ולכך סבירא ליה דאינה חוזרת. עוד הקשה דמה בין נותנת לבעלה למוחלת וכי היכי דמוחלת כתובתה אע''ג דמכר גם כן שיעבוד השדות המיוחדות לה שהרי בכל מחילה הכתובה הוא כל שעבוד אשר בה והביא ראיה לזה ממה שאמרו בריש פרק אע''פ דכשמחלה הכתובה מחלה התנאי וא''כ כיון דהתם מהני אמאי בנותנת לא מהני ותירץ דהנתינה אינה עוקרת השיעבוד מעיקרו כמחילה כמבואר שם:

יט  נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ וּמָחֲלָה הָאִשָּׁה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים יֵרָאֶה לִי * שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁקָּנוּ מִדָּה שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת שֶׁהֶחֱזִירָה נְכָסִים אֵלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל מֵבִיא רְאָיָה לִטּל כְּלוּם וְלֹא לְהַחֲזִיק בַּנְּכָסִים אֶלָּא לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעָתָהּ מִלְּשַׁלֵּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִין לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי:

 ההראב"ד   שאינה יכולה לומר וכו' שהרי אין הבעל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל יצא וילמד לנערים ואילו מחלה כל כתובת' לבעלה היינו אומרים נחת רוח עשתה לבעלה מעתה אפי' בלא קנין עכ''ל:

 מגיד משנה  נכסי צאן ברזל שאבדו. זו סברת רבינו בלא ראיה מן הגמרא והיה באפשר לומר שכשם שאין מתנתה אליו בגופן מועלת כלום כך מחילתן בשיעבודן אינה מועלת כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בהיותי מוחלת אותן לו דאי לא הויא ליה איבה. אבל רבינו הכריע שהרי זה דומה למחזרת נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג וכיון שהבעל לא לקחן לעצמו אלא שנגנבו או שאבדו יכולה למחול לו השיעבוד ולעשותן כנכסי מלוג אבל לתתן אליו בין קרקע בין מטלטלין יכולה היא לטעון נחת רוח. ובהשגות בזה דברים לא נתבררו לי:

 לחם משנה  שאינה יכולה וכו'. בהשגות כתוב יצא וילמד וכו':

כ  בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי [י] לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לְפֵרוֹת וְלָקַח אוֹתָן הַמָּעוֹת לִסְחוֹרָה שׁוֹמְעִין לוֹ:

 מגיד משנה  בעל שמכר וכו'. פירוש קרקע של נכסי מלוג. ומבואר הוא בכתובות פרק האשה (דף פ':) והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא. פי' שמא תכסיף שהלוקח יכחישנה ליכא שהרי תמיד יראנה מתוך שהיא קרובה לעיר א''נ בעל אריס פי' שמא תכסיף ליכא שהרי הוא עצמו אריס עם הלוקח ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני לרבא לא עשה כלום דהא ליכא ריווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי דעביד עסקא דלרבא הא איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי וידוע שהלכה כרבא לגבי אביי:

כא [כ] הָיוּ לָאִשָּׁה כְּסָפִים. אִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֵן הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן. וְאִם נִכְסֵי מְלוֹג הֵן בֵּין שֶׁהִכְנִיסָה אוֹתָן לוֹ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ נָפְלוּ לָהּ מִטַּלְטְלִין אוֹ נִתְּנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

 מגיד משנה  היו לאשה כספים וכו'. כשהן בנכסי צאן ברזל מפורש בירושלמי פרק מציאת האשה שנושא ונותן בהם והביאוהו בהלכות ובדין הוא שהרי אחריותן עליו. וכשהן בנכסי מלוג מבואר במשנה פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט) כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

כב וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

 מגיד משנה  וכן האשה וכו'. דין החבלה מהו שלו ומהו שלה שילקח ממנו קרקע מבואר במשנה פ' מציאת האשה (דף ס"ה:) ונתבאר פ''ד מהלכות חובל ומזיק:

כג נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְקֵנִים לֹא יִמָּכְרוּ [ל] מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם. אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

 מגיד משנה  נפלו לה עבדים וכו'. בפרק האשה (ע"ט:) [משנה] נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב''ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. כך מצאתי הנוסחא במקצת ספרים בההיא דעבדים רשב''ג ובההיא דזיתים רבי יהודה וזו היא נוסחת רבינו ולזה פסק בעבדים כרשב''ג דכ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ובזיתים וגפנים פסק כסתם משנה שלא כדברי ר''י ואמרו בגמרא מחלוקת בשנפלו לה בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. ובירושלמי מתניתין כשאין עושין כדי טיפולן אבל אם עושין לא תמכור שעדיין כבוד בית אביה קיים והביאוהו בהלכות ונתבארו דברי רבינו. ולא תמכור פירש''י ז''ל יכולה היא לעכב ע''כ:

 כסף משנה  נפלו לה עבדים זקנים וכו'. הטור כתב איני יודע למה פסק חד כחכמים וחד כרשב''ג ע''כ. וגירסתו הטעתו שהיה גורס בשניהם רשב''ג והאמת שהיה גורס רבינו גבי זיתים ר' יהודה במקום רשב''ג וכמ''ש ה''ה והר''ן:

 לחם משנה  נפלו לה עבדים אע''פ שהם זקנים לא ימכרו מפני שבח בית אביה וכו'. בגמרא פרק האשה (דף ע"ט:) א''ר כהנא אמר רב מחלוקת שנפלו בשדה אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל לא תמכור משום דקא כליא קרנא והקשו שם דהרי עבדים דכליא קרנא ופליגי והשתא לדעת רבינו שפירש מתניתין בשאין עושין כדי טפולן וכדכתב ה''ה מאי קושיא נימא דעבדים דמתניתין דפליגי היינו דעושים כדי טיפולן דסתמא דעבדים הכי הוי וכדכתבו התוספות שם דאי לא למאי אהנו וזיתים אין עושין כדי טיפולן. ויש לומר דמ''מ אע''ג דאין עושין כדי טיפולן זיתים הוי כמו עבדים דעושין כדי טיפולן משום דזיתים וגפנים אהנו לעצים אבל עבדים לא אהנו כלל אם אין עושין כדי טיפולן ואי לא פליגי בזיתים הוא הדין דלא הוה להו למיפלג בעבדים אע''ג דעושין כדי טיפולן א''נ דעבדים הוי דומיא דזיתים אין עושין כדי טיפולן. וכי תימא למאי אהנו ניחא להו למרייהו משום כבוד דלימרו דאית להו עבדים ההולכים לפניהם כדרך השרים:

כד נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל. תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

 מגיד משנה  נפלו לה פירות וכו'. במשנה שם (דף ע"ט) דין המחוברים מחלוקת ר''מ וחכמים ופסק הלכה כחכמים ודין התלושין דברי הכל: אבל המגרש וכו'. דין התלושין הוא מוסכם במשנה ובגמרא ודין המחוברין הוא כדעת ר''ש במשנה ולפי גירסת ספרינו ת''ק חולק עליו וסובר שהן שלו שכך הקשו בגמרא ר''ש היינו ת''ק ואמרו מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו דלת''ק הן שלו אפי' מחוברין ולר''ש שלה ופסקו בהלכות כר''ש וזהו דעת ר''ח ובעל העיטור ז''ל. ויש שפסקו כת''ק וה''ג גורסין ר''ש היינו ת''ק ותירצו מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן ולפי גירסא זו אין כאן מחלוקת ושלה הן וכן עיקר וכדברי רבינו:

כה עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבֶהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן וּבְכָל צָרְכֵיהֶם וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. לְפִיכָךְ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְאִם גֵּרְשָׁהּ וְרָצְתָה הָאִשָּׁה לִתֵּן דָּמִים וְלִטּל וְלַד הַשִּׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

 מגיד משנה  עבדי נכסי מלוג וכו'. פרק אלמנה לכ''ג (יבמות דף ס"ו) מפורש במשנה שהוא חייב במזונות עבדי מלוג ופשוט הוא שה''ה לבהמת מלוג: לפיכך ולד וכו'. בפרק האשה (כתובות דף ע"ט:) תניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה וחנניה בן אחי יאשיה אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג וכו' אמר שמואל הלכה כחנניה אמר רבא ומודה חנניה שאם נתגרשה שנותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה פי' שהוא כבוד להם שיהיו לה עבדים ושפחות:

כו הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם וְגֵרְשָׁהּ נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ. וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה שֶׁתִּתֵּן דָּמָיו וְתִטּל מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

 מגיד משנה  הכניסה לו שני כלים וכו'. מימרא דרב יהודה פ' אלמנה לכ''ג (יבמות דף ס"ז) קרוב ללשון רבינו ובהלכות וכן הלכה:

כז  הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ קַרְקַע בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קַרְקַע אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת מַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה אוֹתָן הַדָּמִים לָאִשָּׁה וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל [מ] פֵּרוֹתֵיהֶן:

 מגיד משנה  הנותן מתנה וכו'. בפ' חזקת הבתים (נ"א:) אמר רבא הלכה וכו' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הוא בגי' ספרינו וכ''כ בהלכות וכתב הרשב''א ז''ל ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לא''ה לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז''ל ואין דעתי נוחה בכך עכ''ל: וכן הנותן וכו'. כבר נזכר דין זה פ''ג מהלכות זכייה ושם הארכתי בבאור: וכן המוכרת כתובתה. בב''ק בפ' החובל (פ"ט.) אמר רבא הלכתא המוכרת כתובתה טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות:

 כסף משנה  וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה וכו'. בפרק החובל (ב"ק דף פ"ט):

כח וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג שֶׁנִּגְנַב וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם הַכֶּפֶל לָאִשָּׁה שֶׁאֵין זֶה פְּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים. הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ כָּל הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר [נ] וְהַבּשֶׁת שֶׁלָּהּ וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

 מגיד משנה  ולד בהמת וכו'. בפרק האשה שנפלו (ע"ט:) מימרא מפורשת: החובל באשתו וכו'. פ''ד מהלכות חובל ומזיק נתבאר דין זה ושם הארכתי בביאור:

 כסף משנה  ולד בהמת מלוג שנגנב וכו'. פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע"ט):

כט  הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע מִבַּעַל גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל קָנְתָה וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַקַּרְקַע. וְאִם הָיוּ מָעוֹת [ס] טְמוּנִין לֹא קָנְתָה שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

 מגיד משנה  המוכר קרקע לאשתו וכו'. פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ"א) אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו וכו' במעות שאינן טמונים קנתה [והבעל אוכל פירות] במעות טמונים לא קנתה [דאמרינן לגלויי זוזי בעי] ומפרש רבינו לא קנתה שאין המכר קיים שיכול לומר הוא כדי לגלותן מכרתי אבל מן המעות ילקח בהן קרקע אחר והוא יאכל פירותיה לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שהם בידה נתנו לי במתנה כמו שיתבאר בסמוך וכיון שכן אף על פי שהם עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהם והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב פ''ב מהלכות מלוה ולוה הבעל שלוה מאשתו ואח''כ גירשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אא''כ הביאה ראייה שהם בנדוניתה עכ''ל. והכרח הוא שהוא ז''ל מחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונין למעות שאינן טמונין ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונין ילקח בהן קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלותן לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל''כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נראה [לי] לדעת רבינו אבל מדברי הרשב''א ז''ל וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונין וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אם לא טען בברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגרשה חייב להחזירה לה וכבר כתבתי דעת זה פ''ב מהלכות מלוה ולוה ולפי זה אף במוכר במעות טמונין אם טען ברי שמשלו היו אין לו בהם כלום:

 לחם משנה  המוכר קרקע לאשתו וכו'. מה מאד יש לתמוה בדברי ה''ה במה שכתב שדעת רבינו לחלק בין אשה שקנתה שדה מבעלה למלוה אליו דבקנתה סבורה היא שהמכר מכר ולכך הוציאה המעות מידה ולכך יש לחלק שם בין טמונים לשאינם טמונים אבל כשהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות ודאי שהן לבעלה בין שהיו טמונים בין שלא היו טמונים דא''כ מאי הקשו בגמרא (דף נ"א:) מברייתא דהבעל שלוה מאשתו למ''ד דאפילו במעות טמונים קנתה האשה ואמרו שם לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי ותירצו דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה כלומר התם ודאי דלגלויי זוזי הוא דבעי משום דודאי אי לאו הכי הבעל לא הוה משוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה ומאי קושיא הא לדעת רבינו שאני הלואה ממכר וכדכתב ה''ה דהלואה כיון דהוציא המעות מידה חוששין שמא משלו הם. ותו קשיא מה שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות מלוה שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם דאי הויא ביד האשה ר''ל ביד ממש איך נתן טעם להיכא שגירשה שאין לה עליו כלום מפני שהם ביד האשה הא לפי דעת רבינו כל מעות שביד האשה נאמנת האשה עליהם לומר שהם נכסי מלוג וכמ''ש כאן רבינו וא''כ אמאי אין לה עליו כלום מיהו לזה י''ל דודאי מ''ש שם רבינו שביד האשה ר''ל שהיו ביד אשה ונתנה לבעלה שכיון שהוציאם מרשותה חוששין שהם של בעלה וכדכתב כאן ה''ה. ועוד תימה גדול הוא על מ''ש ה''ה ז''ל בפרק שני מהלכות מלוה ולוה כשהביא שם דעת מי שאמר שהאשה נאמנת על המעות שבידה לומר שלי הם ע''מ שאין לבעלי רשות בהן שאין דעת רבינו כן כמ''ש כאן דהא שם לא הזכיר כלל דהאשה נאמנת כלל על מעות שבידה שאינה נאמנת לומר כן דאע''ג דשם כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם ביד האשה לאו בידה ממש הוא כדכתיבנא דאפילו לדעת רבינו נאמנת לומר נכסי מלוג הן אלא ודאי ר''ל שהוציאם מידה וא''כ נימא דרבינו מודה היכא שהיו בידה דנאמנת לומר שלי הן ואין לבעלי רשות בהן נהי דבהך פירקין דהכא מוכח בהדיא דסובר רבינו דאין האשה נאמנת על כך אבל מפירקין דהתם לא מוכח כלל ואיך כתב שם שאין דעת רבינו כן וכמ''ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב שאין דעת רבינו כן ממה שנתבאר בפרק ב' מהלכות מלוה דלא ראיתי שם שום ראיה כלל כדכתיבנא. ותו קשיא לפי דעת רבינו דסובר דמן המעות יקח בהן הקרקע ומ''ש בגמרא לא קנתה ר''ל שאין המכר קיים אבל מן המעות ילקח בהן קרקע א''כ כשהקשו שם על מ''ש רבא בגמ' המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ותירצו הך במעות טמונים הך בשאין טמונים אמאי לא תירצו דמה שאמר הבעל אוכל פירות ר''ל מן המעות שמחזיר לה הבעל ילקח קרקע ואוכל פירות. מיהו גם לזה י''ל דלא מצי לשנויי הכי משום דהוי דומיא דמ''ש דמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דאין הבעל אוכל פירות במתנה ר''ל מן השדה עצמו ה''נ אינו אוכל פירות המכר דדכוותיה הוא. ולקושיא ראשונה נ''ל לומר בדוחק דחילוק ה''ה עצמו הוא מאי דתירצו שם בגמרא שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' כלומר ודאי דטעמא משום דלגלויי זוזי ובודאי משום לגלויי זוזי לא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה ולא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ודאי לאו טעמא הוא אלא דכיון דהוציא חוששין של בעל הם ואין חילוק בין טמונים לשאינן טמונים וכדכתב ה''ה. ולקושיא השנית י''ל בדוחק דמתבאר הדבר ממ''ש פרק ב' מהלכות מלוה משום דבין כשהמעות ביד האשה להיכא שהוציא מידה אין לעלות אלא מדריגה אחת וכמ''ש רבינו שם דהיכא דהוציאם מידה הם של בעלה ממש ואינה נאמנת כלל וזהו שכתב שם שכל המעות שביד האשה שפירושו שהוציאם מידה כדכתיבנא א''כ כשהיו בידה מעלין ליה מדריגה אחת ונאמר שתהא נאמנת לומר נכסי מלוג הם אבל לשאר המפרשים שאפילו כשהוציאם מידה במעות טמונים דוקא וגם כשהוא טוען ברי אז של בעל כשיהיו בידה מעלין ליה דרגא דאפילו שהבעל טוען [ברי] היא נאמנת לומר שלי הם ע''מ שאין לבעלי רשות בהם ומפני זה כתב ה''ה שנתבאר משם שאין האשה נאמנת לומר שלי הם ע''מ שאין לבעלי רשות בהם. ובדעת הרשב''א יש להקשות דמאי הקשו בגמרא למ''ד לא קנתה מההיא דהבעל שלוה מאשתו וכו' הא התם ע''כ כשטוען ברי ונימא דהך דקאמר קנתה הוא כשהבעל אינו טוען ברי דהמעות הם שלו. וי''ל דמקשה לו משום דסתמא קאמר דקנתה ומשמע דאע''ג דטוען ברי דשלו הם. ומ''ש הרשב''א ז''ל דמה שאמר אין לה עליו כלום הוי בטוען ברי. ולכאורה נראה דהיינו דוקא גבי הלואה דאשה אבל גבי הלואה דעבד אע''ג דאינו טוען ברי שלו הם דכיון דבאשה יש לו אכילת פירות בעבד דלא שייך אכילת פירות ודאי דהכל הוי של בעל או דילמא כיון דלא שייך זיל לאידך גיסא והוי דעבד וצ''ע ומ''ש המוכר שדה לאשתו לא קנתה לפירוש רשב''א ז''ל אתי שפיר דר''ל לא קנתה שיחזיר לה הבעל המעות או יהיה הדבר כשהיה אבל רבינו סובר דלא קנתה אבל מ''מ מהמעות ילקח פירות:

ל הֲרֵי שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הָאִשָּׁה הִיא אוֹמֶרֶת בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לִי וְהוּא אוֹמֵר מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיךָ הֵם שֶׁהֵם שֶׁלִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵן. וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם אָמְרָה עַל מְנָת כֵּן נִתְּנוּ לִי עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִי רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא אֶעֱשֶׂה בָּהֶן כָּל מַה שֶּׁאֶרְצֶה עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. שֶׁכָּל מָמוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת הַבַּעַל הוּא שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה:

 מגיד משנה  הרי שנמצאו מעות ביד האשה וכו'. דין זה שכתב רבינו בכאן שהיא נאמנת לומר על מעות שהם בידה שהם נכסי מלוג כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה שאמרו שם גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי והקשו הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה פי' שהיא טוענת שנתן לה אחר במתנה שהיא נאמנת לומר ושמא תבריח משל בעלה ותירצו קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאתה פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהיה נאמנת לפי שלא תעיז פנים לומר נתנו לי אלא א''כ הוא אמת לפי שקול יוצא למתנה וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת לפי שהוא אינו יכול לטעון טענת ברי ואין נשבעין היסת על שמא כנזכר פ''ח מהלכות טוען ונטען. ומ''ש שאם אמרה ע''מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן שאינה נאמנת. כך הוא דעת הרמב''ן ז''ל והביא ראייה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון מן האשה ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיען מבעלה לגמרי אפילו מתה יעשו כדבריה מיגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש''מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע''מ שאין לבעלי רשות בהם ויש חולקין בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחין ראייה זו וזה דעת הרשב''א ז''ל וכבר כתבתי דעות אלו פ''ז מהלכות פקדון ובפ''ב מהל' מלוה:

 כסף משנה  הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו'. כתוב בספר התרומות שהבבא הראשונה היא מדתניא בפרק חזקת (ב"ב דף נ"ב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראיה ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו וגדולה מזו אמרו אימור מעיסתה קמצה ותניא בתוספתא דבתרא פרק ט' האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בשל בעלה והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממון ירשתי מבית אבי אבא יעשה מפורש כפירושו כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא בסתום שתהא מבררת שדבריה אמיתיים ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית תהיה נאמנת אע''פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה והוכיח כן גם מהירושלמי שכתב ה''ה וכתב ג''כ שהיא טוענת שמא ולפיכך אין משביעין אותה אלא מחרים סתם מתקנת הגאונים. ושתי פסקות אחרונות סמכו ענין לו (דף נ"א:) אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש הר''י ן' מיגש ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה הוא שאמרה כך. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל וכשהיא טוענת במתנה נתנם לי הרי הוא יורש אותה אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה במתנה ע''מ שאין לך רשות בהן אלא אעשה בהם מה שארצה לא קנה יתהון בעל לא לפירות ולא לירושה וטעמא דמילתא דלא מהימנא להוציא מה שבידה מירושת הבעל לפי שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאים לאחר מיתה אינה נאמנת משום דבההיא שעתא ליתא בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים. ומ''ש הרב בפיסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה אף לענין פירות קאמר וכ''ש לענין ירושה. וכתב עוד מיהו אי הוו מטלטלין ידועים לבעל בכה''ג לא היה אומר הרב והן כעין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר עכ''ל:

לא אָמְרָה לוֹ אַתָּה נָתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן לָהּ הַבַּעַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

 מגיד משנה  אמרה לו וכו'. דעת רבינו הוא שאע''פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה וגדולה מזו נתבאר פ''ד שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה שאינה מעיזה. וכתב רבינו בכאן שנשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מוחזקת ונשבעת היסת כדין כופר בכל:

לב  אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן [ע] הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַקְּטַנִּים. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחֲזִיר לְאִשָּׁה. מֵתָה יַחֲזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחֲזִיר לָעֶבֶד וְאִם מֵת יַחֲזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דָּבָר שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן פִּקָּדוֹן זֶה שֶׁל [פ] פְּלוֹנִי הוּא אִם הָיוּ בְּחֶזְקַת נֶאֱמָנִין אֵצֶל זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ וְאִם לָאו יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

 מגיד משנה  אין מקבלין וכו'. בבא זו כתבה רבינו פ''ז מהלכות שאלה ופקדון ושם ביארתי:

לג  הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ כְּסָפִים הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶם וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶן אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ לוֹקְחִים דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּים וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ אוֹ שֶׁהָיָה כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין לוֹקְחִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף שֶׁמָּא יֹאכַל הַכּל וְנִמְצָא הַקֶּרֶן אָבֵד:

 מגיד משנה  האשה שהיו לה כספים וכו'. פרק האשה שנפלו (דף ע"ט) נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ובגמרא פשיטא ארעא ובתי ארעא וכו' פי' הא' אומר שדות והאחד אומר בתים לוקחים שדות ומפרש רבינו שלוקחים דבר שפירותיו מרובין ויציאתו מעוטה והוא כלל לכל הדברים שיחלקו בהם האיש והאשה וקרוב לזה פירש''י. ומ''ש ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. הוא ממה שאמרו שם כללא דמלתא גזעו מחליף x קרנא אין גזעו מחליף פירא וכתב בהלכות הילכך כל היכא דקתני ילקח בהן קרקע אין קונה בו אלא דבר שגזעו מחליף וכן עיקר:

לד הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִזָּתָהּ וְדֶקֶל לְפֵרוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶּה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:

 מגיד משנה  האשה שהכניסה וכו'. שם אמר רבא אר''נ הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו'. ובהלכות פירש לא היה לה אלא חלב וגיזה וביצה בלבד וכן לא היה לה בדקל אלא פירותיו בלבד ע''כ וכן עיקר: וכן אם הכניסה וכו'. שם אמר ר''נ עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסה ביה ואזיל עד דבלי ופירש רבינו עד שיכלה הקרן וכן עיקר שלא כדברי רש''י ז''ל שפירש בהא דעיילא ליה גלימא שהשחקין יהיה לה לקרן וכן פירש בההיא דהכניסה לו עז לחלבה שהעז היא שלה לגמרי ועורה יהיה לה קרן ובתרנגולת הנוצה ובדקל העצים ואין זה עיקר אלא כדעת רבינו וההלכות וכן הכריע הרשב''א ז''ל:

לה  הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁפְּחִיתָתָן עַל הַבַּעַל אִם הָיוּ הַבְּלָאוֹת קַיָּמִין וְהָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן. וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּדְמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא זֶה. וְכָל הַנּוֹשֵׂא עַל מִנְהָג זֶה קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַפְּחָת כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח אִם הוֹתִירוּ דְּמֵיהֶן לְפִי מִנְהָג זֶה. יֵשׁ לַבַּעַל לָכוֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְּהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָן לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  הורו הגאונים וכו'. בפרק אלמנה לכ''ג מפורש בהלכה שהגאונים הראשונים הורו שאין הבעל חייב בדין הגמרא בנכסי צאן ברזל אלא באבידה וגניבה אבל לא בכחישה ופחת דמים והרב אלפס הכריח מן הגמרא שהוא חייב בכל בדין הגמרא וכן מוכיח בתוספתא וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכתוב בהלכות אלא מיהו אע''ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבי ליה לבעל השתא בכחישה ופחיתת דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עלייהו הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ''ל ההלכות וזה דעת רבינו וביאר הוא ז''ל שלפי מנהג זה אינו נוטל השבח ופשוט הוא וידוע שאין מנהג ארצותינו כן אלא כדין הגמרא ונכסי צאן ברזל הרי הן כחוב גמור על הבעל: יש לבעל לכוף וכו'. שם (דף פ':) ההיא אתתא דעיילא ליה לגברא תרתי אמהתא אזל גברא נסיב אתתא אחריתי עייל לה חדא מינייהו אתאי לקמיה דרבה צווחה לא אשגח בה וכו' ולא היא משום רווח ביתא ופרש''י ז''ל שאף היא עושה צרכי הבית וכן פירש הר''א ז''ל ואע''פ שהכניסה לאשה האחרת לא גרעה מאורחים שהשפחות בבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאים. וזה נראה בדעת רבינו ולפיכך בעיר אחרת אינו יכול להוליכן דהא ליכא רווח ביתא:

 כסף משנה  הורו הגאונים שנצ''ב אע''פ שפחיתתן על הבעל וכו'. . ומ''ש מנהג פשוט הוא זה, זה היה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז''ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ': והוי יודע שהמנהג הזה שכתב רבינו בשם הגאונים לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובתה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך כמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור: יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו וכו'. כתב הרא''ש נראה כפר''ש דמיירי בשהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחילה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך [השפחות] לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ''ל. והטור כתב הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב''ם אפילו בבית אחר שכתב יש לבעל לכוף וכו' אבל לפירש''י אינו יכול להוציאה מן הבית ליחדה שתשמש לאשתו אחרת עכ''ל. דקדק הטור מדכתב רבינו בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדכתב בסיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר. ואפשר שטעמו מפני שהוא ז''ל מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך וזהו שדייק רבינו לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ובעיר אחרת אפילו משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אחת [אע''פ שמשמשים אותו בבית אחר] אחר שיגמרו שימושו בבית האחר אפשר לבא אצלה לשמשה לסייע לשפחות האחרות משא''כ כשהם בעיר אחרת א''נ דכשהוא בעיר אחרת ליכא רווח ביתא שאין שימושו מוטל עליה. וה''ה כתב שדעת רבינו כפירש''י ולא שת לבו לדקדק בזה ומ''ש הוא הנכון:

הלכות אישות - פרק שלשה ועשרים

א הָאִשָׁה שֶׁהִתְנֵית עַל בַּעְלָהּ לְבַטֵּל זְכוּת מִדְּבָרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶן הַבַּעַל אִם כָּתַב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ. אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ קַיָּם. וְאִם כָּתַב לָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ:

 מגיד משנה  האשה שהתנית וכו'. (כתובות דף פ"ג) ראש פרק הכותב לאשתו דין ודברים וכו' ובגמרא תני ר' חייא האומר לאשתו והקשו וכי כתב לה מאי הוי פי' לא מיבעיא לר' חייא דתני אומר אלא אפילו כתב קשה לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום פירוש אם היתה שדה משותפת בין שנים ואמר האחד לחבירו לשונות אלו לא אמר כלום לפי שאין כאן לשון מתנה ואם כן למה הועילו דבריו במשנתנו. ותירצו בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דא''ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה פירוש כיון שעדיין לא זכה בנכסים בלשון סילוק יכול להסתלק מהם והקשו א''ה נשואה נמי ותירצו נשואה ידו כידה פירוש והרי הוא כשותף בהם וכיון שהנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון סלוק. וכתב רבינו שאם קנו מידו אחר נישואין הועילו מעשיו ויצא לו ממ''ש בפרק חזקת גבי הא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו שאם קנו מידו דקנה חבירו ולא יהא כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו וזה פשוט ומוסכם. עוד אמרו בגמרא פרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ר''נ אמר מגופה של קרקע קנו מידו וכו' אמר אמימר הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו ומפורש שם אפילו בעורר על קניינו ומפרש רבינו האיי גאון בעיא זו בקנו מידו ועודה ארוסה וכן פירש בהלכות פירוש דקא מיבעיא להו במשנתנו ששנינו שהכותב בעודה ארוסה דין ודברים אין לי שהוא אוכל פירות אם קנו מידו מי אמרינן דמגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל דכיון דלא היה צריך לקנין וקנו ממנו לאוסופי כחה הוא או דילמא ל''ש ואסיקו דמגוף הקרקע קנו מידו ואין לו פירות וזה הוא דעת רבינו ונתבארו מדבריו שכתב ואם קנו מידו וכו' עד כבר סילק עצמו מגוף הקרקע. ובהשגות כתוב על זה א''א כל מ''ש כאן הכל הבל ורעות רוח ע''כ ולא ידעתי אי זה רוח היתה עמו באמרו לדברי רבינו וההלכות ורבינו האיי ז''ל הבל ורעות רוח בלא טעם מוכרח ומ''מ אבאר דבריו ז''ל. דע שיש פירוש אחר בבעיא זו שאמרו דלדין משנתנו פשוט היה להם שאין קנין מועיל בארוסה יותר מאמירה וכי קא מיבעיא להו על האומר לחבירו אין לי עסק על שדה זו הוא ששאלו אם קנו מידו והעלו אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו וה''ה לאשתו נשואה אם קנו מידו שדינה כארוסה בשלא קנו אלו דבריהם ז''ל ואין להם ראייה לסתור פירוש ההלכות ורבינו. והרמב''ן והרשב''א ז''ל כתבו ב' הפירושים ולא הכריעו בהם כלום. וכתב הרמב''ן ז''ל הא דתנן דין ודברים אין לי בנכסיך נ''ל דאפילו לנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מהני דאין הלשון הזה אלא לשון תנאי ואפילו על דבר שאינו בעולם אדם מתנה והאריך בזה:

 כסף משנה  ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו. מדקדוק דברי רבינו נ''ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע''פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה''ה דא''כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע''י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע''ג דבכותב לה ועודה ארוסה א''צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו x אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ''ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור:

ב * הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ אִם מָכְרָה וְנָתְנָה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם. אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתָהּ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁאֵין לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עִרְעֵר עַל קִנְיָנוֹ וְאָמַר לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי פֵּרוֹת מִפְּנֵי קִנְיָן זֶה אֶלָּא שֶׁאִם מָכְרָה מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּלֹא נְכָסִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כְּבָר סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע:

 ההראב"ד   התנה עמה קודם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כל מ''ש בכאן הכל הבל ורעות רוח עכ''ל:

ג הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן אֲבָל מוֹכְרִין אֶת הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִין בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. שֶׁלֹּא סִלֵּק עַצְמוֹ אֶלָּא מִפֵּרוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּלְבַד:

 כסף משנה  התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. בגמרא אהא דאמרינן (דף פ"ג) ולטעמיך הא דתנן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה''נ בדשייר כתב הרא''ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב''ם ז''ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמ' דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא''כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ''ל. והר''ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב''ם כתב בפרק כ''ג מה''א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ''ל:

ד הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע וְלוֹקְחִין פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִין בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּירֵי פֵּירֵי פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ לֹא פֵּרוֹת וְלֹא פֵּירֵי פֵּרוֹתֵיהֶן עַד לְעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ אֲבָל אִם מֵתָה יִירַשׁ הַכּל:

 מגיד משנה  (ג-ד) התנה עמה וכו'. פי' דברי רבינו הם בארוסה ובלא קנין והוא מוכרח מדבריו ודין זה הוא במשנה וכדעת ר' יהודה ששנינו שם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה''ז אינו אוכל פירות וכו' ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים וכו' ובתוספתא ר''י אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות [כיצד מוכר פירות] וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל מן הסוגיא שבגמרא נראה שאינו יכול לכופה למכור הפירות וליקח בהן קרקע כדי שיאכל הוא פירותיו אלא שאם מכרתו היא ולקחה בהן קרקע הוא אוכל פירותיו עד שיכתוב לה עד עולם ורבינו סמך לו על התוספתא וכ''נ מן הירוש' וקי''ל כר''י דשקלי וטרו בגמ' אליביה וכ''כ ז''ל ובגמ' איבעיא להו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות מהו שיאכל פירות מפירי פירות סליק נפשיה מפירות לא סליק נפשיה או דלמא מכל מילי סליק נפשי' ואמרו פשיטא מכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות וכו' ודחו ההכרח שאמרו על פשיטות זה. ויש מן הגאונים ז''ל שפסקו דכיון דבעיין לא איפשיטא יד האשה על התחתונה ויש מהם שפסקו כפשיטות הגמרא וזה דעת רשב''א ז''ל ונראה שהם מפרשים אותה אליבא דר''י ובשאמר עד עולם ולא נזכרה בעיא זו בהלכות ולא בדברי רבינו ואולי שדעתם היה לפרשה אליבא דת''ק והלכה כר''י ולזה לא הזכירוה:

ה הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה הֲרֵי זֶה לֹא [א] יִירָשֶׁנָּה אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִּירַשׁ מִקְצָת נְכָסִים וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחְזְרוּ נְכָסִין לְבֵית אָבִיהָ הַכּל קַיָּם:

 מגיד משנה  התנה עמה שלא יירשנה וכו'. במשנה מחלוקת בדין הירושה ת''ק ורשב''ג ורשב''ג אמר מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ובגמרא אמר רב הלכה כרשב''ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי''ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי א''ר יוסף אילין דכתבין [לנשיהן] אי מיתת בלא בני תיהדר לבי נשא [כל מה דעיילא] תנאי ממון הוא וקיים ע''כ בהלכות וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודוקא במתנה ועודה ארוסה וכההיא דרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום דכיון שהירושה ראוי לו אם תמות עתה ה''ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום אפילו קנו מידו וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדעת רבינו, והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה א''נ בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהן ז''ל מסכימין לדעת רבינו. ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר נישואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר נישואין ודאי תנאו בטל שכל תנאי שבירושה בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל כדעת רבינו בענין הדין והם סבורים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחת:

 לחם משנה  התנה עמה שלא יירשנה וכו'. מלשון התשובה שהביא הרב המגיד מרבינו נראה שהוא סובר דלא כהלכות שהוא פוסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דקאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואע''ג דהוי דבר שבממון שאני ירושה דכתיב בה חקת משפט ומ''ש במשנה כל המתנה על מה שכתוב בתורה הוא אפילו אחר הנישואין ובהא הלכה כרשב''ג ובכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים דהיינו דרב כהנא ואפילו רשב''ג לא פליג אהא ומפני כן השיג על ההלכות בתשובה דודאי תנאו [בטל] משום דירושה הוי חקת משפט אבל דעת ההלכות כפי מה שפירש הרמב''ן והרשב''א הוא דסובר דמתניתין הוי בכותב לה ועודה ארוסה ועל הא קאמר דלית הילכתא כרשב''ג דדבר שבממון תנאו קיים ולפי דעת רבינו ת''ק אינו מחלק בין תנאי שבממון דירושה לדבר אחר ולכך תנאו קיים והיינו דוקא כשקנו מידו דאם לא קנו מידו אחר הנישואין אינו כלום וא''ת לדעת רבינו כיון דסוף סוף סיפא דמתניתין דירושה איירי דקנו מידו דכיון דאיירי לאחר נישואין ודאי דקנו מידו א''כ לוקמא רישא בגמרא הכותב לאשתו דין ודברים וכו' בשקנו מידו ומאי מקשה מההיא דהאומר לאשתו דין ודברים וכו' נימא דשאני הכא דקנו מידו ואפילו שיהיה אחר הנישואין. ויש לי לתרץ זה לדעת רבינו עם קושיא אחרת שיש לי בדבריו והוא דאמאי לא כתב רבינו בראש הפרק האומר לאשתו דין ודברים וכו' דכשהיא [ארוסה] מהני והא בגמרא (דף פ"ג) אמרו תני ר' חייא האומר וא''כ אמאי לא קאמר רבינו האומר. וי''ל דהר''ן ז''ל פירש דמה שאמר ר' חייא האומר הוא להודיענו דלא תימא דכתיבה דמתניתין הוי בשטר והוי בקנין אלא אפילו באמירה לחוד בלא קנין סגי אבל כל היכא דליכא קנין אין חילוק בין כתיבה לאמירה לא הוצרך ר' חייא להשמיענו זה ועם זה יתורץ דרבינו דלא הזכיר אלא כתיבה דכיון דהוי בלא קנין מה לי כתיבה מה לי אמירה וכן בגמרא הוצרכו לתרץ בכותב לה ועודה ארוסה ולא תירצו דקנו מידו משום דר' חייא תני האומר והאומר משמע בלא קנין כדכתיבנא בשם הר''ן ז''ל ודברי הראב''ד ז''ל בהשגות נראה דמחולפים למה שכתב בפרק י''ב וכד מעיינת בהו הכל דבר אחד:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא שֶׁהַנַּחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה קֹדֶם שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת תְּנָאוֹ בָּטֵל וְיִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ז * הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵירֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת [ב] כְּלָל. אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   התנה עמה אחר נישואין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שחסר בכאן וקנו מידו ואע''פ שקנו מידו לסלוק הירושה אינו מועיל לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינה הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים והנישואין כבר חלין על הכל אבל תנאי דקודם נישואין לא חלו הנישואין אלא ע''מ שלא יירשנה ותנאי ממון הוא וקיים עכ''ל:

 מגיד משנה  התנה עמה אחר וכו'. פשוט הוא שדברי רבינו הם בשקנו מידו שכבר כתב בתחילת הפרק ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו והדין שכתב כאן פשוט הוא שכל שקנו מידו מסתלק הוא מן הפירות וכמו שנזכר למעלה שאפילו אחר נישואין מסתלק הוא בקנין חוץ מירושה שאינו מועיל בה קנין אחר נישואין: ובהשגות א''א נ''ל שחסר מכאן וקנו מידו וכו' והסכים לדעת רבינו אבל מ''ש שחסר מדברי רבינו וקנו מידו אין כאן חסרון שכיון שכתב רבינו כאן הרי זה אינו אוכל פירות ודאי בשקנו מידו הוא וסמך לו רבינו על מ''ש בריש הפרק שכל תנאי שאחר נישואין צריך קנין ואם עיין הראב''ד ז''ל עיון שלם בדבריו לא אמר שיש בהן חסרון כי כולם נכוחים למבין:

ח הַבַּעַל שֶׁהוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט וַאֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת שֶׁל זְמוֹרוֹת. מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל:

 מגיד משנה  הבעל שהוציא הוצאות וכו'. פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט:) במשנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ובגמרא וכמה קימעא א''ר אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד וכו' לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר ופסק רבינו כדברי האומר כדינר שלא לחייב את הבעל להפסיד הוצאותיו אלא בראיה ברורה. עוד שם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ונתבארו דברי רבינו. וכבר נתבאר בדברי רבינו פ''א מהלכות שקלים ששיעור הדינר משקל צ''ו שעורות כסף נקי והם שלש ארגינצ''ש:

 כסף משנה  הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. כתוב בדפוס x קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ''ל. ובתשובת הריב''ש ג''כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי xx תלמיד עכ''ל:

 לחם משנה  אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד וכו'. ר''ל בביתו על שלחנו ולא בשוק או בשדה דרך עראי:

ט [ג] וְכֵן אִם נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן הוֹצָאוֹת עַד שֶׁהֱבִיאָן אוֹ עַד שֶׁהוֹצִיאָן מִיַּד מִי שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ וְלָקַח בָּהֶן קַרְקַע וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ כַּשִּׁעוּר מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר שָׁמִין כַּמָּה שֶׁהִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא. אִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה. וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח אֵין לוֹ מִן [ד] הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח [ה] וּבִשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  וכן אם נפלו לה וכו'. שם (דף פ') ההיא אתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי במחוזא אזל גברא אפיק שית מאה ואייתי ד' מאה בהדי דקא אתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מינייהו אתא לקמיה דר' אמי א''ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לר' אמי ה''מ היכא דקא אכיל פירא האי קרנא קא אכיל והוצאה היא [אמר להו] א''כ ה''ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע''כ בגמרא. ומתבאר מזה שאם לקח קרקע ואכל מפירותיו אפילו דינר או כגרוגרת דרך כבוד שאע''פ שההוצאה היתה כדי להביא המעות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וזהו שכתב רבינו בכאן ומה שנזכר בגמרא שכשהוציא מן הקרן שאין הדין כן מתבאר בדברי רבינו שכתב ולקח קרקע ואכל פירותיו וכ''כ למעלה ואכל פירות: הוציא ולא אכל וכו'. במשנה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ובגמרא אמר רבא אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְגָרֵשׁ אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ אֲפִלּוּ אָכַל הַרְבֵּה שָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָכַל וּפוֹחֵת אוֹתוֹ מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע וְנוֹטְלוֹ. שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא מֵעַצְמָהּ. וְכֵן הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת יָרַד:

 מגיד משנה  בד''א במגרש אבל האשה שמרדה וכו'. סברא כתובה בהלכות שם מסתברא לן דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא [ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרשה אבל במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול וכו' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה]: וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו'. שם אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ''ט עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו וכתב הרשב''א ז''ל איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא עכ''ל:

יא מִנְהָגוֹת רַבּוֹת יֵשׁ בִּנְדוּנְיָא. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבּוֹת הַנְּדוּנְיָא יֶתֶר עַל דָּמֶיהָ בִּשְׁלִישׁ אוֹ בְּחֹמֶשׁ אוֹ בְּמֶחֱצָה. כְּגוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַנְּדוּנְיָא מֵאָה וְכוֹתְבִים שֶׁהִכְנִיסָה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּפְנֵי הָעָם וּכְשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא הַמֵּאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב פָּחוֹת. וְאִם פָּסְקָה לְהָבִיא לוֹ בְּמֵאָה כֵּלִים נוֹתֶנֶת שְׁוֵה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְכוֹתְבִין שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָנֶה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאִישׁ מָעוֹת לְפִי הַנְּדוּנְיָא דָּבָר קָצוּב שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בּוֹ הַכַּלָּה וְתִקְנֶה בּוֹ בְּשָׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיַּכְנִיס הָאִישׁ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לָאִשָּׁה וְיִצְטָרֵף לִנְדֻנְיָתָהּ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ:

 לחם משנה  מנהגות רבות וכו'. מלשון המשנה והגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ו:) היה נראה דכשכותבין בכתובה שליש יותר בעת הגביה היו גובין ג''כ השליש וזה היה נראה מלשון הירושלמי שאמר מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף שליש וכו' שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ושמו דעתה של אשה שרוצה וכו' משמע דההוספה ג''כ היו גובין מדקאמר דהאיש רוצה למחול ממונו שרוצה לישא אשה הגונה לו וכן נראה מלשון רש''י גבי גמליא דערביא אשה גובה פורנא מה שכתב רש''י השליש שמוסיפין יותר. אבל מלשון הטור ומלשון רבינו לא משמע הכי אלא שאע''פ שבכתובה כותבין כן כשבא לגבות פוחתין השליש ממ''ש בכתובה ואין זה במשמעות דברי הירושלמי כדפרישית ואלו המנהגות שהזכיר רבינו כאן רובם נתבארו בפרק מציאת האשה במשנה ובבבא מציעא בפרק המקבל ע''ש:

יב הַנּוֹשֵׂא סְתָם כּוֹתֵב וְנוֹתֵן [ו] כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס נוֹתֶנֶת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וּכְשֶׁתָּבֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מַגְבִּין לָהּ מַה שֶּׁבִּכְתֻבָּתָהּ כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִנְהַג הַמְּדִינָה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְעַל פִּיו דָּנִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה:

 מגיד משנה  (יא-יב) מנהגות רבות יש בנדוניא וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ז:) במשנה רשב''ג אומר הכל כמנהג המדינה ואפשר דלא פליג ת''ק עליה ומיהו אפילו פליג הלכה כרשב''ג וזה מוסכם מכל המפרשים ז''ל וכן מתבאר בב''מ בפרק המקבל (דף ק"ג) מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' וכל המנהגות שכתב רבינו נזכרים בגמרא. וכתב רבינו והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה וכ''כ ז''ל ולא ביאר רבינו בעיר חדשה שאין בה מנהג מה יהיה הדין וכתבו ז''ל שהוא כדין הגמרא שאם פסקה להכניס לו כספים שהבעל מוסיף שליש שאם הכניסה לו מנה נעשה במאה וחמשים כל מנה ומנה ואם פסקה להכניס לו בגדים ותכשיטין ולשומן המנה נעשה בשמונים ואם פסקה להכניס לו שום במנה חייבת לתת לו מאה ועשרים וחמש לפי שהוא פוחת בשום פחות חומש ואמרו בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף x אחד ומחצה ובשום פוחת חומש א''ר יוסי בר' חנינא שמו [חכמים] דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות אותן חומש ושמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן [בכספים] xx ולעשותם באחד ומחצה א''ר יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו ע''כ בירושלמי ונזכר בהלכות:

יג אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין וְאָמַר לָהּ כַּמָּה אֶת מַכְנֶסֶת לִי כָּךְ וְכָךְ וְאָמְרָה לוֹ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ כַּמָּה [ז] אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ וְעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶן קִנְיָן. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים [ח] הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה:

 מגיד משנה  איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו'. בפרק הנושא בכתובות (דף ק"ב) א''ר גידל אמר רב האומר לחבירו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הדברים הנקנין באמירה. וכתב רבינו שהוא הדין איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו' וכ''ש הוא מדין האב וג''כ מתבאר מן הגמ' שם ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפרק זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא קנה הבעל:

 כסף משנה  איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. משמע דאתי במכ''ש דכמה אתה נותן לבנך דא''ר גידל וכמ''ש ה''ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר''פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר''י אמר חייב ור''ל אמר פטור ואותבינן לר''ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה''ג לאו בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש''י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא''ת א''כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע''כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע''י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע''י עצמם היא ואע''ג דהאי אוקימתא לר''ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב''ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה''ה בשעת נישואין אע''פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע''פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב''ם פרק י''א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ בֵּין קְטַנָּה וּבֵין גְּדוֹלָה וּפָסַק הָאָב לִבְנוֹ וּבְנִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ וּמֵרֹב שִׂמְחָתוֹ בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים גָּמַר וּמַקְנֶה לוֹ [ט] בַּאֲמִירָה. אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים לֹא קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ מִידֵי הַפּוֹסֵק שֶׁיִּתֵּן כָּךְ וְכָךְ:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשפסק וכו'. בירושלמי xxx אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה ונזכר בהלכות עוד שם אמרו בירושלמי [הפקחין היו כותבין וכו'] ותני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים ועל זה סמך רבינו וכן ראיתי כתוב בשם הרב אלפסי ז''ל שכ''כ בתשובה. ויש בגמרא בפרק הנושא (דף ק"ב:) שהדברים אלו לא נתנו ליכתב כלומר שאינן נגבין מן המשועבדין וכבר נתבאר זה פרק ששי מהלכות זכייה ומתנה ושם כתבתי בו:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ''ש בנישואין ראשונים. ירושלמי כתבו הרי''ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב''ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע''פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב''ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ''כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ''ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה''ה לשעת הנישואין כמ''ש הריב''ש הא לאו הכי לא:

טו הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יַד בִּתּוֹ לֹא קָנְתָה הַבַּת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ בַּעְלָהּ. וְכֵן הַבֵּן לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס. שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא עַל מְנָת לִכְנֹס. לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם יָכוֹל הָאָב לוֹמַר לַיָּבָם לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְהַשֵּׁנִי חָכָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת רוֹצָה בּוֹ:

 מגיד משנה  האב שפסק ע''י בתו וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ו) משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ובגמרא אפילו [היה] ראשון ע''ה והשני תלמיד חכם ובירושלמי הקשו ולא [אלו] הדברים שהן קונין באמירה הן תני בר קפרא פוסק [לשם כתובה] ע''מ לכנוס. וכתוב בהלכות פי' כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס [הוא] וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתבינן ע''כ. והפי' x האחר הוא שיש מי שפירש הירושלמי דוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך שפסק מפורש ע''מ לכנוס אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע''פ שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר:

טז הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וְהָלַךְ הָאָב לִמְדִינָה אַחֶרֶת יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לַבַּעַל אֲנִי לֹא פָּסַקְתִּי עַל עַצְמִי מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת [י] אוֹ כְּנוֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא אוֹ פָּטְרֵנִי בְּגֵט. אֲבָל אִם פָּסְקָה הִיא עַל עַצְמָהּ וְלֹא הִגִּיעָה יָדָהּ הֲרֵי זוֹ [כ] יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתִּמְצָא מַה שֶּׁפָּסְקָה אוֹ עַד שֶׁתָּמוּת. וְלָמָּה לֹא תִּפְטֹר עַצְמָהּ בְּמַרְדּוּת. שֶׁהַמּוֹרֶדֶת וְהִיא אֲרוּסָה הַבַּעַל רוֹצֶה לְכָנְסָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֲבָל זוֹ אֵין הַבַּעַל רוֹצֶה בָּהּ עַד שֶׁתִּתֵּן הַנְּדוּנְיָא שֶׁפָּסְקָה וְהִיא רוֹצָה בּוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֶרֶת לוֹ אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלָה אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁפָּסְקָה עַל עַצְמָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט אוֹ יִכְנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא:

 מגיד משנה  הפוסק מעות לחתנו וכו'. פרק שני דייני גזירות (דף ק"ח ק"ט) משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל [אמרו חכמים] תשב עד שילבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי עכשיו אבא פסק [עלי] מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ויש בגמרא תנא החולק על משנתנו דאמר שאפילו בפסקה על עצמה יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ונפסקה הלכה בגמרא כאדמון ופסקו בהלכות כתנא דמתניתין דאמר דמודה אדמון בפסקה על עצמה שהיא יושבת עד שילבין ראשה ויש מי שפסק כתנא דברייתא אליבא דאדמון ודעת ההלכות ורבינו עיקר. ופירש רבינו ופשט לו את הרגל והלך למדינה אחרת וכתב הרשב''א ז''ל והוא שלא הניח נכסים כאן אבל בשיש לו נכסים יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה עכ''ל: ולמה לא תפטור עצמה במרדות וכו'. בהלכות והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה [גט לאלתר] לא שנא פסק עלה אביה ולא שנא פסקה איהי כדאמרינן ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה ע''כ ורבינו חולק על זה ונתן טעם לדבריו לפי שלא אמרו כן אלא באשה שאינה רוצה בבעל האומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה כנזכר פי''ד אבל זו שאומרת או כנוס היאך תקרא מורדת וכבר כתבתי פי''ד שאפילו במורדת אין כופין את הבעל לגרש וכן פשטה הוראה בארצותנו וכל שכן בדין זה שאין כופין לגרש כל זמן שפסקה על עצמה אבל פסק עליה אביה כופין אותו או לכנוס בלא נדוניא או לתת גט: בד''א בגדולה וכו'. שם (ק"ט) בגמ' תנא בד''א בגדולה אבל בקטנה וכו' אמר רב כופין לבעל ליתן גט. וכ' רבינו או יכנוס בלא נדוניא ופשוט הוא:

יז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים חַיָּב לָזוּן אוֹתָם שָׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיִּתְּנוּ עַל דָּבָר זֶה בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיָּדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. [ל] נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אוֹתָהּ הַבַּת כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים לֹא יֹאמַר רִאשׁוֹן אִם תָּבוֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לַמָּקוֹם שֶׁהִיא שָׁם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

 מגיד משנה  הנושא את האשה ופסקה עמו וכו'. ראש פרק הנושא (דף ק"א:) הנושא את האשה ופסקה עמו [כדי] שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים והעמידוה בגמרא בלא כתב לה וכשפסק בשעת קידושין דדברים הנקנים באמירה הן וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא חייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקת דעתה על הראשונות וכן מצאתי בירושלמי תני זנה חמש שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גורם בין שהיא גרמה נותן בזול עכ''ל. ומ''ש רבינו אבל שלא בשעת קידושין וכו'. נתבאר פי''א מהלכות מכירה ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב וכבר כתבתי בזה שם: נתגרשה בתוך השנים שקיבל וכו'. שם במשנה נשאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון [את בתה] חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה [וכן] לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. וכתב הרשב''א ז''ל אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משמע דדמים הוא נותן לה ולא מזונות ממש וכן מפורש בירושלמי x המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן לשונו:

 כסף משנה  הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר''ל אבל לר''י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי''ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי''ל דרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ''ש הוא ז''ל בפרק י''א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר''י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה''מ למימר ר''ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ''כ רבינו בפרק הנזכר וז''ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע''פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ''ל. והראב''ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה''ה דחה ראייתו ומ''מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב''ן והרשב''א בתשובותיהם כדעת הראב''ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ''מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפי''א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע''פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי''ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהל' מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע''פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי''ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי''ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין:

 לחם משנה  והוא שיתנו וכו' אבל שלא בשעת הקידושין וכו'. אע''ג דבהל' מכירה פי''א כתב דאי מהני קנין היינו בשעת הנישואין מפני שהוא דומה לדברים הנקנים באמירה משמע דשלא בשעת הנישואין אפילו קנין לא מהני דהוי דבר שאינו קצוב והכא כתב דמהני. וי''ל דיש חילוק בין קידושין לנישואין ומ''ש כאן דלא צריך הוא בשעת הקידושין דאז אמרינן הן הן וכו' ובשעת הנישואין י''ל קצת הן הן הדברים הנקנים וכו' וזהו שכתב שם מפני שהוא דומה כלומר יש לו דומה קצת לדברים הנקנים וכו' ומשום הכי בקנין מיהא סגי אבל אחר הנישואין אפילו בקנין לא סגי משום דהוי דבר שאינו קצוב ומ''ש כאן רבינו עד שקנו מידו ר''ל בשעת הנישואין אבל אחר הנישואין לא כדכתב שם ועם זה יסכימו דברים שאמר שם עם דברים האמורים כאן [ועי' בכ''מ]: סליק להו הלכות אישות בס''ד

יח נִשֵּׂאת הַבַּת בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבַעֲלֵי אִמָּהּ שְׁנֵיהֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ אֵלּוּ שֶׁפָּסְקוּ לָזוּן אוֹתָהּ אִם קָנוּ מִיָּדָן אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר הֲרֵי זוֹ כְּבַעַל חוֹב בִּשְׁטָר וְטוֹרֶפֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנִּכְסֵיהֶן הַמְשֻׁעְבָּדִים עַד סוֹף הַזְּמַן שֶׁפָּסְקוּ. וְאִם פָּסְקוּ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְלֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן הֲרֵי הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא [מ] נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ:

 מגיד משנה  נשאת הבת בתוך זמן זה וכו'. במשנה נשאת הבעל נותן לה מזונות והם נותנים לה דמי מזונות וכתב הרשב''א ז''ל ירושלמי הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה אמר רבי יוסי הדא אמרה הפוסק לזון כלתו [זנה] ומעשה ידיה של בנו הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת הבית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו' והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ''ל. עוד כתב שאם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה לא ליורשים ולא דמי לנשאת דבת איתזוני היא ואילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה והכין איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ''ל: מתו אלו שפסקו לזון אותה וכו'. במשנה מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעלת חוב ע''כ והעמידוה בגמרא דוקא בשקנו מידו וכמו שכתב רבינו אבל אם לא קנו מידו אפילו כתב לה אינה גובה מן המשועבדין. ומסתברא לי דדוקא מן המשועבדין אינה גובה אבל מן היורשין גובה אפילו לא כתב לה שהרי מלוה על פה נגבית היא מן היורשין כל שהיא תוך זמן כנזכר פי''א מהלכות מלוה ולוה וזו כל שמת תוך החמש שנים חזקה לא פרעה מהשנים הבאות ומשנתנו שאמרה מתו הוא הדין דאפילו בחייהן היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מן המשועבדין ובשקנו מידו כל שאין שם בני חורין אבל משום בנותיהן שאינן ניזונות אלא לאחר מיתה נקט לה ולאשמועינן דאפילו קנו מידו בנותיו אינן ניזונות אלא מנכסים בני חורין וכמו שכתבתי פי''ח כנ''ל. עוד שנינו במשנתנו הפקחין היו כותבין ע''מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' הפקחין שהיו רוצין ליזהר שאם יגרשה או ימות הוא או תמות אשתו שלא יהיה לבת מזונות היו כותבין לשון זה ולא נזכר בדברי רבינו שפשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתנו הודיענו כיצד היו עושין. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא שאם כתב לה כן וגירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע''פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל [ואמר לו] ע''מ שמעשר ראשון שלי [מעשר ראשון שלו וכו'] ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהיא בידך מקנין הראשון קאמר הכי נמי מנישואין ראשונים קאמר עכ''ל ועוד הביא ראיה לזה מן הירושלמי וכבר נתבאר דין המעשר פ''ו מהלכות מעשר:

 כסף משנה  מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה''ה. ומ''ש או שחייב עצמו בשטר, כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים:

הלכות אישות - פרק ארבעה ועשרים

א הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַיְלוֹנִית וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בְּמַה שֶּׁזָּכָה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים:

 מגיד משנה  הנושא את האילונית ולא היו לו וכו'. מ''ש רבינו שאם אין לו בנים ולא אשה אחרת שכופין אותו ומוציא. מבואר הוא פט''ו: ומ''ש שיש לה כתובה, בשהכיר בה. משנה פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק':) ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה:

ב אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְנִמְצֵאת אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. וְכֵן * הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ. אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַפְרִישִׁין בֵּינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל:

 ההראב"ד   וכן הנושא שנייה וכו'. כתב הראב''ד הרב ז''ל כתב כן ותמהנו עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית וכו'. דין האילונית במשנה הנזכרת מפורש שאין לה כתובה בשלא הכיר בה ודין חייבי לאוין אמרו שם שיש להן כתובה ופי' ר''י בגמרא דוקא בשהכיר בה אבל לא הכיר לא ותניא x כוותיה. ודין השני במשנה הנזכרת אמרו שאין לה כתובה והכריחו בהלכות שהוא אפילו בשהכיר בה: ומה שכתב שאין להם מזונות מתבאר מן המשנה וממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות (דף פ"ה) ונזכר בהלכות בארוכה. וכן מה שכתב שאין מוציאין מן הבעל פירות וכו', גם זה מבואר שם. ומה שכתב שיש להם תוספת, הוא ממה שאמרו בגמרא כתובות (דף ק"א) לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ותניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ונתבאר בהלכות שאף האילונית בדין זה. ובהשגות א''א הרב ז''ל כתב כך וכו'. ודע שבפירוש אמרו בירושלמי אף באילונית שיש לה תוספת וזה דעת הגאונים ז''ל וכן הסכימו בעל העיטור והרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדברי רבינו:

 כסף משנה  אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ''כ הרי''ף. ותמה הראב''ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר''ן דלפי זה י''ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי''ף עכ''ל. ומ''ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו, כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ''ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה: וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש''י פירש בע''א:

ג וְלָמָּה אֵין לָהֶן עִקָּר וְיֵשׁ לָהֶן תּוֹסֶפֶת. הָעִקָּר שֶׁהוּא תַּקָּנַת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ עִקָּר. אֲבָל תּוֹסֶפֶת שֶׁהוּא חִיֵּב עַצְמוֹ בָּהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה וְתַעֲמֹד לְפָנָיו הֲרֵי עָמְדָה בַּתְּנַאי שֶׁלָּהּ וַהֲרֵי הִקְנֵית לוֹ הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת [לְפָנָיו] אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָהּ עָלָיו וּמַה הִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא אֲסוּרָה הָיְתָה מִקֹּדֶם:

 מגיד משנה  ולמה אין להם עיקר וכו'. זהו נתינת טעם שכתב רבינו לדין הנזכר בסמוך:

 כסף משנה  ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. גם רש''י נתן טעם זה. ומ''ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה:

ד וְלָמָּה לֹא חִלְּקוּ בַּשְּׁנִיָּה בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אִם נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין; וְהִכִּיר בָּהּ. אוֹ אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. שֶׁחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ רָצָה לָזוּן בִּנְכָסָיו וְחַיָּבֵי עֲשֵׂה אִסּוּרָן קַל. וְיֵשׁ לִשְׁתֵּיהֶן מְזוֹנוֹת לְאַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִכָּל נְכָסֶיהָ:

 מגיד משנה  ולמה לא חילקו בשנייה וכו'. זהו דעת רבינו ביבמות פרק יש מותרות (דף פ"ה:) וכנזכר כאן בהלכות ורשב''א נתן שם טעם אחר וידוע שהלכה כרבי מחבירו: אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. דין חייבי לאוין כשהכיר בהן מפורש פרק אלמנה ניזונת (דף ק') במשנה כמ''ש למעלה. ודין חייבי עשה הוא ממה שאמרו בפרק יש מותרות בגמרא דלדברי רבי חייבי עשה יש להם כתובה שהרי מן התורה הן ואין צריכין חזוק וכתב רבינו ואפילו לא הכיר בהן לפי שלא מצינו חילוק אלא בחייבי לאוין שאיסורן חמור אבל באלו שאיסורן קל בכל גווני יש להן כתובה: ויש לשתיהן מזונות וכו'. מפורש בגמרא פרק יש מותרות שאין להם מזונות מחיים שהרי אומרין לו עמוד והוצא ואיך נחייבהו למזונות וכן מבואר שם שיש להם מזונות לאחר מיתה אם לא הספיק לגרשה עד שמת: וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם. כך מצאתי בספרי רבינו ושם פרק יש מותרות אמרו בגמרא בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן מזונות או אין להן מזונות והקשו היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה ותירצו לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזונות או דילמא כתובה דלמישקל ומיפק אית לה מזוני [דלמא תיעכב גביה] לית לה אמר ליה לית לה והקשו והא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה עוד שם אית דאמר [א''ל תניא] יש לה והקשו והא בעמוד והוצא קאי והקשו על קושיא זו ואלא הא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה. וי''ל שרבינו פוסק כלישנא בתרא ולההוא לישנא ליכא שקלא וטריא כלל בלותה ואכלה והוא סבור שלא אמרו אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלותה בעודו במדינת הים לכשיבא כופין אותו לשלם ולהוציאה ולפי זה כשתירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה הוא הדין שהיו יכולין לתרץ בשלותה ואכלה אלא שמשמע יש לה מזונות הוא בנזונת והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה. ואפשר שכתב כן רבינו מפני שהוא סובר שעל הדרך שהממאנת אין לה מזונות והוא בלותה ואכלה ומיאנה כמו שיתבאר בסמוך יש לחייבי לאוין מזונות זה נראה לדעת רבינו אבל בהלכות לא כתבו אלא לשון ראשון ואפילו לותה ואכלה אינו חייב לשלם וכן נראה עיקר חדא שלא לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה ועוד דהא משמע דלישני לא פליגן במידי וכמה יש בתלמוד כיוצא בזה: וכשכופין אותן להוציא וכו'. שם מתבאר זה וכן כתבו ז''ל:

 כסף משנה  ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. לפי זה חלוצה כיון שהיא מד''ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכ''ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א''נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי''ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכ''ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש''י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש''מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד''ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ''ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ''ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה:

ה הַמְמָאֶנֶת [א] אֵין לָהּ כְּתֻבָּה אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם לָוְתָה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחְתָּיו וְאָכְלָה וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מְזוֹנוֹת מִן הַבַּעַל:

 מגיד משנה  הממאנת אין לה עיקר כתובה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק') משנה הממאנת וכו' אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות וכבר הזכרתי למעלה מה שאמרו בגמרא שיש לה תוספת ובדין המזונות אמרו בפ' שני דייני גזירות (שם דף ק"ז:) כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים לותה ואכלה עמדה ומיאנה ע''כ:

ו מִי [ב] שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  מי שזינתה תחת בעלה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (שם דף ק':) מבואר בגמרא שאין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ופשוט הוא שאין לה תנאי כתובה:

'[ז] והיאך' דין נשים אלו בנדוניא וכו'. מה שכתב רבינו שאפילו זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. מתבאר שם ועוד יתבאר למטה בפרק זה. ומה שכתב שהשנייה או אחת מחייבי עשה אף על פי שלא הכיר בהן והאילונית וחייבי לאוין בשהכיר בהן שהן בנדונייתא ככל הנשים. הטעם בכולן חוץ מן השנייה הוא לפי שכבר נתבאר שיש להן כתובה עיקר ותוספת כשאר הנשים וכיון שכן דינן קיים בנדונייתא כשאר הנשים וכן מתבאר בהלכות. ועל הא דשנינו שם שאין לה בלאות אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שנו אלא נכסי מלוג אבל צאן ברזל יש לה וכו' אלא אשנייה וקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה פי' נכסי מלוג שהם שלה קנסוה חכמים ואין לה ולדידיה בדידה פי' נכסי צאן ברזל שהם ברשותו קנסוהו חכמים ויש לה ואמרו בגמרא שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ולא מיכסי בה וכו' פי' מדאמר רב כהנא דשנייה הוא דאין לה בלאות נכסי מלוג משום קנסא אבל שאר נשים אית להו אלמא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לבעל להשתמש בהן ולכלותם לגמרי עד בלתי השאיר בלאותיה ואם בלה אותם חייב לשלם לאשה ושנייה אבדה זה משום קנס והקשו אמר ר''נ פירא הוי [ומכסי בה עד דבלי] והיא המימרא שהזכרתי פרק כ''ב ותירצו דר''נ פליגא ואנן קיימא לן כר''נ בדיני וכן פסק רבינו פרק כ''ב והוא ז''ל סובר דאפילו הכי דין השנייה כדקאי קאי דר''נ לא פליג אדשמואל בהא וא''ת א''כ מאי איריא שנייה אפילו שאר נשים נמי אין להם בלאות כבר תירץ זה רבינו בפירוש המשנה ביבמות ואמר שאם לא מפני הקנס שקנסוה חכמים כשעברה עבירה היה ראוי שאחר שאין לה כתובה שלא יגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויין לו וזה הוצרכה המשנה להשמיענו אלו דבריו. ונראה לפרש לפי שיטתו מה שאמרו דר''נ פליגא רוצה לומר אמאי דאמרי' שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי דר''נ סובר דפירא הוי ואפילו הכי צריכין לשנייה משום קנסא מהטעם שהזכיר רבינו שראוי היה מן הדין שלא יגיע לבעל שום דבר ממנה אחר שאין לה כתובה ממנו ודעת ההלכות בדין השנייה כדעת רבינו:

ז וְהֵיאַךְ דִּין נָשִׁים אֵלּוּ בִּנְדוּנְיָא שֶׁלָּהֶם. כָּל אִשָּׁה שֶׁנְּדֻנְיָתָהּ קַיֶּמֶת אֲפִלּוּ זִנְּתָה נוֹטֶלֶת שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה אוֹ אֶחָד מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ הֲרֵי הִיא בִּנְדֻנְיָתָהּ כְּכָל הַנָּשִׁים:

 כסף משנה  והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. מ''ש הרב המגיד בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר''ן שכתב וז''ל ולפי זה צ''ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס''ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' (x דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו אלמא ס"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס''ל דרב כהנא ור''נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה xx לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס''ל דנכסי מלוג קרנא הוי א''כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר''נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס''ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי:

ח נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְנִכְסֵי מְלוֹג מַה שֶּׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אָבַד לָהּ וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא הִכִּיר בָּהּ כָּל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ בָּלָה אוֹ שֶׁנִּשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהֲרֵי הִיא נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לִהְיוֹתָן אֶצְלוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֵפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה לֹא זָכָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג:

 מגיד משנה  היתה אילונית או מחייבי לאוין וכו'. דין האילונית מפורש בסוגיית הגמרא פרק אלמנה ניזונת ודין חייבי לאוין נתבאר שם בהלכות וכן כתב הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ''ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה''ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ''כ הרי''ף:

ט וְהַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ בְּלָיוֹת כְּלָל שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנְּכָסֶיהָ בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ וְיוֹצְאָה:

 מגיד משנה  והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. שם בסוגיית הגמרא ובהלכות:

 כסף משנה  והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. גם זה נלמד ממ''ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם:

י מִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא הַמְזַנָּה בִּלְבַד אֶלָּא אַף הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ הַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ מִנְּדֻנְיָתָהּ וְיוֹצְאָה וְאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם לֹא מַה שֶּׁפִּחֵת וְלֹא מַה שֶּׁאָבַד:

 מגיד משנה  מי שזינתה תחת בעלה וכו'. שם אמר שמואל [וכו' תניא נמי הכי וכו'] נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכ''ש מנה ומאתים והיוצאות משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ובהלכות בלאותיה הן בלאות נכסיה הנכנסין והיוצאין עמה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל עד כאן:

 כסף משנה  מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אע''פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ''ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש''ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה''ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ''ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר''ן:

יא וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן [ג] עָבְרָה עַל דַּת משֶׁה. יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וּשְׂעַר רֹאשָׁהּ גָּלוּי. אוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּעַת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. אוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה. אוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת בַּעְלָהּ דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלוֹת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֵשָּׂרִין. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי וְעִסָּה זוֹ פְּלוֹנִית הִפְרִישָׁה לִי חַלָּתָהּ וּפְלוֹנִי הֶחָכָם טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם וְאַחַר שֶׁאָכַל אוֹ בָּא עָלֶיהָ שָׁאַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ טְהוֹרָה אֲנִי וּבָא עָלֶיהָ:

 מגיד משנה  ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהם וכו'. במשנה בפרק המדיר (דף ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו [היא] דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ונתבאר בסוגיית הגמרא שם שאם היא הולכת בשוק ושערה מגולה שהיא עוברת על דת משה וכן אמרו שם ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת הראש וביאר רבינו שכשאמרו מאכילתו שאינו מעושר כל שכן שאר דברים האסורין שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר פרק ראשון מהלכות תרומות ומ''מ אפילו יהיה מן התורה ק''ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה ואעפ''כ יוצאה בלא כתובה מחמת כן כ''ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם: והיאך יודע דבר זה וכו'. כל אלו מפורשין בגמרא כמ''ש רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל שאם היא מודה כ''ש שמפסדת כתובה שאף ע''פ שאין אדם משים עצמו רשע להפסיד ממון הודאת בעל דין כמאה עדים:

 כסף משנה  והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך:

יב וְאֵי זוֹ הִיא דָּת יְהוּדִית הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת יְהוּדִית. יוֹצְאָה לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי [ד] מְפֻלָּשׁ וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד [ה] כְּכָל הַנָּשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת. אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ עַל לְחָיֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הָעַכּוּ''ם הַפְּרוּצוֹת. אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאֵית זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל רָם מִבַּעְלָהּ עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעְלָהּ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  ואלו הן הדברים וכו'. במשנה הנזכרת ובגמרא שם ובהלכות נתבארו כל אלו שהזכיר רבינו ופירושו בהם מבואר. ומ''ש או למבוי מפולש. כן נראה מן הירושלמי:

 כסף משנה  או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. כך היא הגירסא הנכונה: או שהיתה מקללת וכו'. שם (דף ע"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א''ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא:

יג  עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר תָּמִיד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְאִם לֹא חָגְרָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם יָצְתָה בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי הוֹאִיל וּשְׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת:

 מגיד משנה  עזרא תיקן להם וכו'. תקנת עזרא מפורשת בבבא קמא פרק מרובה (דף פ"ב) ופשוט הוא שאם לא עשתה שאינה קרויה עוברת על דת יהודית שהרי לא הזכירוה (במשנה): וכן אם יצתה וכו'. בגמרא בפרק המדיר שם (דף ע"ב) x ובירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ונזכר בהלכות וכתבוהו ג''כ בעל העיטור והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  עזרא תיקן וכו'. בפרק מרובה (ב"ק דף פ"ב). ומ''ש שאם לא חגרה לא עברה על דת. פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא:

יד [ו] הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת צְרִיכָה הַתְרָאָה וְעֵדִים וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ. עָבְרָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְיָדַע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְהִתְרָה בָּהּ בְּלֹא עֵדִים וְחָזְרָה וְעָבְרָה הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר אַחַר הַתְרָאָה עָבְרָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא עָבַרְתִּי כְּלָל אוֹ לֹא הִתְרָה בִּי. אִם רָצָה לְהוֹצִיא הֲרֵי זֶה נוֹתֵן כְּתֻבָּה אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עָבְרָה. שֶׁאִם תּוֹדֶה שֶׁעָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה זוֹ אֵין לָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  העוברת על דת צריכה התראה וכו'. במסכת סוטה פרק ארוסה (דף כ"ה) בעיא דאיפשטא שצריכה התראה והוזכרה בהלכות בפרק המדיר: עברה בינו לבינה וכו'. זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחבירו וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא הראיה ומ''מ בלא ראיה יכול להשביעה. ונ''ל דדוקא כשידוע שעברה על דת אלא שנחלקו אם היה אחרי התראה אם לא או אם היתה שם התראה כלל אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו נראה שאינו יכול להשביעה כיון ששטר כתובתה בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכ''ש הוא לדעת רבינו שכתב פי''ד מהלכות מלוה ולוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה או רבית היה בו או אבק רבית שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ואף כאן כיון שאין ידוע שעברה הדין כן חייב לפרעה ואח''כ אם רצה לטעון עליה אם תודה תחזיר ואם תכפור תשבע היסת כנ''ל:

טו כֵּיצַד הִיא יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר בְּיוֹתֵר שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֲבֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה בִּזְנוּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֶּחָצֵר לְבַדָּהּ וְרָאוּ רוֹכֵל יוֹצֵא וְנִכְנְסוּ מִיָּד בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֲזוֹרָהּ. אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה. אוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמָּקוֹם אָפֵל. אוֹ מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָן מְנַשְּׁקִין זֶה אֶת זֶה אוֹ מְגַפְּפִין זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ דְּלָתוֹת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אִם [ז] רָצָה הַבַּעַל לְהוֹצִיאָהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאֵין זוֹ צְרִיכָה הַתְרָאָה:

 מגיד משנה  כיצד היא יוצאה משום שם רע וכו'. כבר הזכרתי למעלה מ''ש פרק אלמנה ניזונת והיוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ואלו הדברים שהזכיר רבינו בכאן כולם מפורשים בירושלמי בפרק המדיר וזה דעת הרבה מן המפרשים ז''ל שבדברים אלו אבדה כתובתה:

 כסף משנה  כיצד היא יוצאה משום ש''ר וכו'. קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ"ד כ"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ''ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה:

טז  עוֹבֶרֶת עַל דַּת משֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית וְכֵן זֹאת שֶׁעָשְׂתָה [ח] דָּבָר מְכֹעָר אֵין כּוֹפִין אֶת הַבַּעַל לְהוֹצִיא אֶלָּא אִם רָצָה לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה שֶׁהַכְּתֻבָּה תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְלֹא הִקְפִּידוּ אֶלָּא עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת אֲבָל אֵלּוּ הַפְּרוּצוֹת אֵין לָהֶן תַּקָּנָה [זוֹ] אֶלָּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

 מגיד משנה  עוברת על דת משה וכו'. בעוברת על דת משה ויהודית מוסכם הוא מכל המפרשים ז''ל ומתבאר בגמרא בסוטה שם (דף כ"ה) שאם רצה בעל לקיימה מקיימה וכ''כ הרשב''א ז''ל פרק המדיר דאף ע''ג דהתם בסוטה בעו לה ולא איפשטא כיון ששאלו אחר מכן בעל שמחל על קנויו מהו באם תימצי לומר בעוברת על דת רצה לקיים מקיים קא בעי לה וכ''ש שנתבאר שם שקנויו מחול קודם סתירה אבל במי שעשתה דבר מכוער נחלקו בו הגאונים ז''ל ויש מי שסובר ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) שאם היו שם עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק יומא ופלגא שמוציאין אותה ב''ד מן הבעל ודינו בזה כדין הנטען מאשת איש ונתגרשה וכפי מה שנתבאר פ''ב מהלכות סוטה וזה דעת רב אחא משבחא ורש''י ז''ל אבל בהלכות כתבו שכל מה שהוזכר בגמרא ביבמות לא אמרו אלא מנטען אבל מבעל לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה דהיינו שיראו כמנאפין וכן דעת בעל הלכות גדולות שאין מוציאים מן הבעל בדבר מכוער וזהו דעת רבינו ודבריהם וראיותיהם בזה ארוכים וכבר הסכים רבינו יעקב ז''ל לדעת ההלכות ורבינו וכן דעת העיטור וכ''נ מדברי הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו שאף ע''פ שאינו מוציאה אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא וכו'. דבר ברור הוא וטעמו עמו:

 כסף משנה  עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. אף על גב דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה''ה והר''ן בשם הרשב''א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול''נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב''ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא:

יז מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ אַחַת מִקְּרוֹבוֹתָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהוּא מַאֲמִינָם [ט] וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית לוֹ שֶׁזִּנְּתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו אִם רָאָה אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בְּדָבָר אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל:

 מגיד משנה  מי שראה אשתו וכו'. בקידושין פי' האומר (דף ס"ו) איבעיא להו אשתו זנתה בעד אחד [ושותק מהו וכו'] אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו שם דחד סמיא דהוה [מסדר מתנייתא] קמיה דמר שמואל וכו' וא''ל [חד גברא] אשתו זנתה ואמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק ופירש רבא דה''ק שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא אינו צריך להוציאה. ובהלכות כתבו הא דרבא ואמרו וה''מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחוייב לאפוקה ויהיב לה כתובתה ע''כ וזהו דעת רבינו. ומ''ש לפיכך משביעה בנקיטת חפץ וכו'. לא נתברר לי טעמו ומצאתי בעיטור כתוב כן בשם הרב אבן מיגא''ש ז''ל ובודאי אם יש שם עד אחד מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע''פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר והם ז''ל דנין אותן כדין הנשבעין ונוטלין ולא ידעתי מאין זה וג''כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ואולי מפני שמצינו שבזמן הבית היה יכול להשקותה ולהשביעה על חשש זנות וע''י קנוי וסתירה וכבר השיג עליו בכל זה הרמ''ך ז''ל ודברי רבינו צריכים תלמוד:

 כסף משנה  מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. כתב הרב המגיד לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם עד אחד מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אף על פי שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ''ך עכ''ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי אם תרצה להפרע אומר לה תשבעי לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"א) ונתבאר בדברי רבינו פרק י''ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא על פי עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אף על פי שהוא טוען כן על פי עד אחד אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י''ד מהלכות מלוה:

יח אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בִּרְצוֹנָהּ אֵין מַשְׁגִּיחִין לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא [י] עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְאִבְּדָה הַבְּלָאוֹת שֶׁהֲרֵי הוֹדֵית בִּזְנוּת. וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְסוֹמֵךְ דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרֶיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ [כ] שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:

 מגיד משנה  אמרה לו אשתו וכו'. במשנה בפרק אחרון דנדרים (דף צ':) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה [אלא] האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ודקדקו בגמרא (דף צ"א) למשנה ראשונה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל [ואמרה שזינתה] אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס וכו' והעמידוה באשת כהן ושאמרה שנאנסה. ומסוגיא זו יש ראיה למ''ש רבינו בכאן שהיא מפסדת כתובתה בהודאתה ואע''ג דקי''ל כמשנה אחרונה מ''מ לענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים. ומ''ש שאם הוא מאמינה שחייב להוציאה. נלמד מההוא דשמואל דלעיל וכ''כ הרשב''א ז''ל וזה לשונו כתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסירא ליה לעולם ואפי' אם תחזור ואמרה דבאונס הוא ע''כ: ואין ב''ד כופין וכו'. כבר נתבאר זה למעלה במה שכתבתי מן ההלכות:

יט הָאִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה' הָא נִתְפָּשָׂה מֻתֶּרֶת. בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ [ל] עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ בְּרָצוֹן וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָנִיחוּ לוֹ שֶׁאִלְמָלֵי לֹא אָנַס אוֹתִי הָיִיתִי שׂוֹכַרְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ וּמִתְּחִלָּה [הָיְתָה] בְּאֹנֶס:

 מגיד משנה  האשה שזינתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א:): וכל שתחלת וכו'. מימרא דרבא שם קרוב ללשון רבינו ותניא כוותיה:

 כסף משנה  האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח''כ מחזירים אותם. ומ''ש או באונס. ברייתא בס''פ נערה שנתפתתה:

כ  נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁבֻיּוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת וּמֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְאִם הֱנִיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְדִין הַשּׁוֹגֶגֶת וְדִין הַנֶּאֱנֶסֶת אֶחָד הוּא שֶׁהַשְּׁגָגָה צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ:

 מגיד משנה  נשים שגנבו וכו'. שם אמר ר''י הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו וא''ל רבנן לר''י והא קא [חזינן] דממטיאן להו נהמא מחמת יראה [קא עבדן] והא קא חזינן דמשלחן להו גירי מחמת יראה [הוא] ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן. ושם בגמ' אמרו עוד ת''ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין גנובי x ליסטות אינם כשבויין והתניא איפכא ותירצו מלכות אמלכות לא קשיא הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר ליסטות אליסטות לא קשיא הא בבן נצר הא בליסטים דעלמא ורבו בזה הפירושין ורבינו לא הזכיר מזה כלום אלא הא דר''י ודי בכך. וכתבו המפרשים ז''ל שכל שהיא אסורה לבעל מחמת מעשה כגון זו שכתב רבינו אם הניחום והלכו לליסטים מעצמן שאין הבעל חייב לפדותן ודבר ברור הוא והוכיחו כן מן התוספתא ואע''פ שבתחלה באת ביד לסטים זה באונס: ודין השוגגת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות:

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁגְגָה אוֹ שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית זוֹנָה מִכָּל מָקוֹם וְהוּא אָסוּר בְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

 מגיד משנה  במה ד''א כשהיה וכו'. שם בפרק נערה שנתפתתה ברייתא ומבואר בהרבה מקומות:

כב אֶחָד אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת וְלֹא הִפְסִידָה מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם. וְכוֹפִין אֶת הַכֹּהֵן לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְגָרְשָׁהּ:

 מגיד משנה  אחד אשת ישראל וכו'. זה מפורש בגמ' (דף צ"א) פרק אחרון דנדרים:

כג  אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ נֶאֱנַסְתִּי אוֹ שָׁגַגְתִּי וְנִבְעַלְתִּי לְאַחֵר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אשת כהן שאמרה וכו'. זו היא משנה אחרונה (שם דף צ') שהזכרתי למעלה חזרו לומר שלא תהא אשה וכו'. ומ''ש ואם היתה נאמנת לו וכו'. כבר נתבאר למעלה באשת ישראל וה''ה לאשת כהן שאונס באשת כהן כרצון באשת ישראל:

כד  הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לְסֵתֶר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סוֹטָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר מְכֹעָר מִזֶּה. וְהַיּוֹם שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר:

 מגיד משנה  האומר לאשתו וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בראש מסכת סוטה (דף ב'). ומ''ש ואם מת קודם שישקנה וכו'. מחלוקת ב''ש וב''ה שם פרק ארוסה (דף כ"ד) וידוע שהלכה כב''ה שאמרו שאינה נוטלת כתובה. ומ''ש והיום שאין שם מי סוטה וכו'. מתבאר שם פרק ראשון וכמו שאכתוב בסמוך:

כה אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה. וְחַיָּב לְהוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּלְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אמר לה בינו לבינה כו'. שם בפרק ראשון (דף ב':) אמר רבי חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי''ל כרבי יוסי בר (רבי) יהודה דאמר קנוי ע''פ עצמו xx ומתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו שכל שמעשיה גורמים לה ליאסר תצא בלא כתובה ודבר ברור הוא. ומה שכתב שהוא אינו נאמן להפסידה כתובתה. גם זה פשוט אבל מה שכתב שהוא משביעה על זה כבר כתבתי למעלה בכיוצא בזה בדין השבועה:

 כסף משנה  אמר לה בינו לבינה וכו' ה''ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא''כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ''א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי''ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קינוי ע''פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה:

הלכות אישות - פרק חמשה ועשרים

א  הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. בְּאֵלּוּ נְדָרִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַמִּינִים שֶׁדֶּרֶךְ כָּל נְשֵׁי הַמָּקוֹם לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן. אֲבָל נִמְצָא עָלֶיהָ נֵדֶר אַחֵר חוּץ מֵאֵלּוּ לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם:

 מגיד משנה  הנושא אשה וכו'. במשנה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב:) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומפרש שמואל בגמרא דאפילו בקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה וכ''פ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכדעת רבינו והביאו סיוע לזה מן הירושלמי ובגמרא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין וביאר רבינו שהוא הדין לשאר המינים שדרך נשי המקום להתקשט בהן ופשוט היא ובירושלמי כלי פשתן [הדקין] הבאין מבית שאן ככלי צבעונין [הן]:

ב וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה וְלֹא שָׁמַע בּוֹ וְרָצָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד. הָיָה מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו וַחֲזָקָה שֶׁשָּׁמַע וְרָצָה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. [א] וְנִכְפָּה בְּעִתִּים יְדוּעִים הֲרֵי הוּא מִמּוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. דָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיָה מִנְהַג הַנָּשִׁים שָׁם לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת וְהַכּל יוֹדְעִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין זוֹ הִיא בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי כְּמוֹ עָרֵי אֱדוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה. אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת שָׁם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל וְאִם תֵּצֵא הַבַּת לַמֶּרְחָץ בַּנֶּשֶׁף תֵּצֵא מִתְנַכֵּרָה וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָהּ אָדָם חוּץ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מֶרְחָץ וְשֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ קְרוֹבָה לִבְדֹּק בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מֶרְחָץ בְּעִיר זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לָצֵאת בָּהּ וּפְנֵיהֶם מְגֻלּוֹת אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֲרֵי הַכּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְנַכֵּר וּלְהִתְחַבֵּא אַף בַּמֶּרְחָץ וְשֶׁתִּהְיֶה הַבַּת רוֹחֶצֶת בַּלַּיְלָה אוֹ בְּבַיִת קָטָן בַּמֶּרְחָץ לְבַדָּהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה וְלֹא תִּוָּדַע הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אַף בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי. וְהַדְּבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְאֵינָם גְּזֵרַת הַכָּתוּב:

 מגיד משנה  וכן הכונס וכו'. במשנה כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלין בנשים וכבר נתבארו פרטי המומין פ''ז מהלכות אלו. ומ''ש ולא ידע וכו'. הוא מפני שאם ידע אינה מפסדת כתובה כמו שיתבאר בסמוך וכתב רבינו בזו ובנמצאו עליה נדרים שאבדה אף התוספת ומתבאר ממ''ש פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה וכו' אין להם תוספת וכ''ש מנה מאתים וכן כתבו ז''ל והטעם משום דעל הנשים הוא רמיא מילתא לגלויי: כיצד היה וכו'. שם במשנה (דף ע"ה) וחכ''א בד''א במומין שבסתר אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה ביד קרובותיו. וכתב רבינו שאם לא היו לו קרובות בעיר יכול לטעון במומין שבסתר אע''פ שיש שם מרחץ שהרי אין לו ביד מי יבדוק ויש חולקין בזה. ודין הנכפה שכתב מפורש בגמרא א''ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי ולא אמרן אלא דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה זמן כמומין שבגלוי דמי: דבר ידוע וכו'. אלו [הם] דברי רבינו בטעם נכון כמו שביאר בארוכה:

 כסף משנה  דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה:

ג הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדֵק בִּקְרוֹבוֹתָיו אֵינוֹ קְרוֹבוֹתָיו בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְיֻדָּעָיו. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּר בְּעִיר שֶׁאֵין לוֹ קָרוֹב כְּלָל אִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ רֵעִים וְאוֹמֵר לְאֶחָד מֵרֵעָיו שֶׁתִּבְדֹּק לוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ עַל פְּלוֹנִית. וּלְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דִּין זֶה שֶׁאֵין כָּל אָדָם מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ לַכּל אֶלָּא לִקְרוֹבָיו וְעוֹד שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת אֶלָּא לְדִבְרֵי קְרוֹבָיו בְּיוֹתֵר:

 מגיד משנה  הורו מקצת הגאונים וכו'. גם בזה אין ראיה מן הגמרא לא לדעת מקצת הגאונים ולא לדעת רבינו ובסברא הם חולקים:

ד כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין. אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיוּ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס כְּגוֹן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע בָּהֶן הַבַּעַל וְרָצָה. אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל. הָיוּ מוּמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית הַבַּעַל עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ:

 מגיד משנה  כיצד היא טענת המומין וכו'. ברייתא שם בגמרא x מודים חכמים לר''מ במומין שדרכן לבא עמה מבית אביה ואפי' היא ברשות הבעל האב צריך להביא ראיה והעמידוה ביתרת והקשו יתרת מאי ראיה מייתי ותירצו [מייתי] ראיה דראה ונתפייס הוא: היו מומין שאפשר שנולדו וכו'. במשנה (דף ע"ה) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות ובגמרא שאלו מאי שנא רישא ומ''ש סיפא ונאמרו שם הרבה אוקימתות ואחת מהן רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו ופסק רבינו כאוקימתא זו וכ''נ מן ההלכות שהביאו משנה כפשטה. ויש שם אוקימתא אחרת רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופירשו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דרב אשי מוקי לה לרישא בנערה ובשאין האב טוען ברי ואף ע''פ שהיא טוענת ברי אין טענתה מועלת לאביה שהרי בעודה ארוסה והיא נערה או קטנה כתובתה לאביה והוא אינו טוען ברי אבל סיפא כיון שנשאת הרי כתובתה לעצמה והיא טוענת ברי והו''ל כמנה לי בידך ופסק הרשב''א ז''ל כרב אשי דהוא בתרא ואמר דאפילו בנמצאו ברשות האב אם היתה היא בוגרת שכתובתה לעצמה או שהיה האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו על הבעל להביא ראיה אלו דבריו ז''ל:

ה הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ אוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכָךְ. וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּה:

 מגיד משנה  הביא הבעל ראיה וכו'. זה דבר פשוט שאם האב מביא ראיה שראה ונתפייס או שהן מומים שבגלוי או שיש שם מרחץ ויש לו קרובות שחזקתו שידע שאינו יכול לטעון וכנזכר למעלה ומבואר במשנה ובגמרא:

ו בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאָה לִי עַד עַתָּה אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ יָפֶה וְחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע וְרָצָה:

 מגיד משנה  בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו'. זה נראה שלמד רבינו ממ''ש ונתבאר פרק י''א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון. ובירושלמי בפ''ק דכתובות השוו בתולים למומין בשאר דברים ולפי דבריו הסוגיא שבפ' המדיר גבי אוקימתא דרבא שהזכרתי למעלה שמשמעה בביאור שאין אומרין חזקה שאין אדם שותה בכוס אא''כ בודקו להוציא מן הבעל כתובה כל זמן שהוא מביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה המומין מפרש רבינו שהיא דוקא כשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון זה נ''ל לדעתו ז''ל:

 כסף משנה  בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא''כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי''ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע''ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ''ל: [א''ה אבל בדברי ה''ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ''ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש''מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל''ט ס''ק כ''ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ''מ ע''ש. ודבריו תמוהין דלפע''ד מוכח להדיא מלשון המ''מ להיפך וכמ''ש]:

ז הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְנִמְצָא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְנִדָּתָהּ אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁתִּרְאֶה דַּם נִדָּה הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁבּוֹדֶקֶת בָּהֶן עַצְמָהּ אֶחָד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ חוּץ מִן הָעֵד שֶׁל אִישׁ שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה:

 מגיד משנה  הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת וכו'. מ''ש רבינו שהאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אלא בשני עדים. יתבאר דעתו ודעת החולקים עליו פ''ד מהלכות איסורי ביאה. ומ''ש שלא הפסידה כתובה בכך. מפורש היא במסכת נדה סוף פרק ראשון (דף י"ב:) וכדשמואל דאמר הלכה כר''ח בן אנטיגנוס שאמר כן ונזכר זה בהלכות בסוף אלמנה ניזונת:

ח וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוּם גָּדוֹל הוּא זֶה לֹא הִפְסִידָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ תְּחִלָּה וּמְשַׁמֶּשֶׁת. [ב] הֲרֵי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה וּבְעֵת שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְיוֹצִיא וְלֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּתְרַפֵּא וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַנִּדָּה:

 מגיד משנה  הרי שבדקה עצמה וכו'. גם זה מתבאר שם בנדה בגמרא ובהלכות פרק אלמנה ניזונת שאין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וכתב רבינו שאף תוספת אין לה והטעם שאין לך מום גדול מזה שהרי אינה ראויה לעמוד תחתיו וחייב הוא לגרשה ועל דעת כן לא כתב לה ולא יהא מום זה פחות מאחד מן המומין הנזכרים פ''ז זהו דעתו ז''ל אבל הרמב''ן ובעל העיטור ז''ל כתבו שיש לה תוספת והטעם לפי ששאר מומין היא היתה יודעת אותם והיה לה לגלות ולהודיע אבל זו לא היתה יודעת במום זה הא למה זו דומה לאילונית שלא הכיר בה שנתבאר פרק כ''ד שיש לה תוספת. ולדברי רבינו נ''ל לחלק בין זו לאילונית לפי שהאילונית יכול היה לבדקה קודם לכן בסימנין וג''כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ''ו כנזכר פט''ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שאין לה תוספת וכ''ש מנה מאתים כנזכר פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) כך נראה לדעת רבינו ועיקר. ומה שכתב ולא יחזיר לעולם. כן מבואר שם ויתבאר פ''י מהלכות גירושין:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ וּמִבְּעִילָה רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא נִמְצָא דָּם וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה כֻּלָּהּ וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  בד''א כשהיתה כך מתחילת נישואיה וכו'. זה פשוט שכל שאירע לה אחר נישואין נסתחפה שדהו ומתבאר מדין האשה שנולדו בה מומין הנזכר בסמוך:

י וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית מֻכַּת שְׁחִין אִם רָצָה לְקַיֵּם יְקַיֵּם וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא יִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  וכן אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות מהמשנה הנזכרת למעלה בדין המומין ושנינו (שם דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה [ואם] אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי וממקומות אחרים שכל מה שאירע לה תחתיו נסתחפה שדהו כיון שהיא לא גרמה:

יא הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנִּשָּׂא אֲפִלּוּ נִקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין [ג] אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב וְאִם לֹא רָצְתָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם נוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ שֶׁחָזַר לִלְקֹט צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ לַחְצֹב נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ אוֹ לְעַבֵּד עוֹרוֹת. כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן [ד] כְּתֻבָּה. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  האיש שנולדו בו מומין וכו'. משנה בפרק המדיר (דף ע"ו) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב''ג בד''א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא x ובגמרא אלו הן מומין גדולין נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו ופסק ר''נ הלכה כדברי חכמים שאפילו במומים גדולים אין כופין אותו להוציא וכן פסקו בהלכות וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת, והוא מפני שהוא ז''ל סובר שכל אשה המורדת כופין הבעל להוציאה בלא כתובה כנזכר פי''ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון: אבל אם נולד לו וכו'. במשנה שם ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי בין שהן [כן] עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן א''ר מאיר אע''פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ''א מקבלת היא ע''כ חוץ ממוכה שחין מפני [שהיא] ממיקתו וקי''ל כחכמים שכל שהתנה עמה בפירוש אינה יכולה לחזור בה. וכתב הרשב''א ז''ל שאם לא התנה עמה בפירוש אע''פ שהיה כן קודם נישואין וידעה אפילו חכמים מודים שיכולה היא לומר איני יכולה לקבל ולא נחלקו ר''מ וחכמים אלא במתנה עמה בפירוש. ואין נראה כן דעת רבינו אלא כל שהיה כן קודם נישואין וידעה סברה וקיבלה וקצת נראה כן מן הסוגיא האמורה על משנת האיש שנולדו בו מומין וזהו שלא הזכיר רבינו אלא דין נולד לו ריח הפה וכו' שהוא בשהיה כן אחר נישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקיבלה וחכמים אפילו בלא התנה עמה פליגי זה נראה בדעת רבינו. ואמרו בגמרא מאי בעל פוליפוס א''ר יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה ופסק רבינו כדברי שניהם וכן נזכרו בהלכות:

יב נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין [ה] כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישִׁין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוֹ. וְאִם אָמְרָה אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלֶיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

 מגיד משנה  נעשה האיש מוכה שחין וכו'. כבר הזכרתי המשנה שאמרה חוץ ממוכה שחין ומבואר בגמרא דאף ע''ג דאמרה ניחא לי לא שבקינן לה מפני שממיקתו ואי אמרה ניחא לי בסהדי שבקינן לה וכן מבואר בהלכות:

 כסף משנה  נעשה האיש מוכה שחין וכו'. לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה: סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען

יג מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ. יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  מי שהיה בעל ריח הפה וכו'. שם במשנה מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ע''כ:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אִישׁוּת בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות גרושין

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁתֵי מִצְוֹת:

אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה וְהִיא שֶׁיְּגָרֵשׁ הַמְגָרֵשׁ בְּסֵפֶר. וְאַחַת מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת:

וּבֵאוּר שְׁתֵי מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות גרושין - פרק ראשון

א אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים הֵן עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. א) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאִישׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. ב) וְשֶׁיְּגָרֵשׁ בִּכְתָב וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. ג) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַכְּתָב שֶׁגֵּרְשָׁהּ וֶהֱסִירָהּ מִקִּנְיָנוֹ. ד) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנוֹ דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ה) וְשֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב לִשְׁמָהּ. ו) וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ אֶלָּא נְתִינָתוֹ לָהּ [בִּלְבַד]. ז) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. ח) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. ט) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. י) וְשֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ הוּא שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבַּגֵּט כְּגוֹן הַזְּמַן וַחֲתִימַת הָעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 לחם משנה  ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה וכו'. וא''ת למה לא מנה שיהא הכותב ישראל ולא אחד מחמשה ממה שכתב בספ''ג וכן קשה למה לא מנה שתהא האשה המקבלת אותו בת דעת ולא קטנה ושוטה שנתמעטה מושלחה פרט לזו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות. וי''ל דטעם החמשה עיקרן משום לשמה הוא דחש''ו אינן בני דעה ולא יכתבו לשמה וגם עכו''ם דאדעתיה דנפשיה עביד ועבד אינו בתורת גיטין ואנן בעינן שיכתבו מי שהוא בתורת גיטין והכל חוזר לטעם לשמה והרי הם נכללים במה שכתב ושיהיה נכתב לשמה. גם הא דקטנה ושוטה בכלל דשיתנו לה בתורת גירושין הוא כלומר דהיא יודעת שהיא לשם גירושין וקטנה ושוטה לאו בני דעה נינהו. וא''ת למה לא מנאן רבינו כפי סדר הפסוק שפירש רבינו אחרי כן. ויש לומר דבענין המנין מנה רבינו כפי הענין והענין הוא כך תחילה שיגרש ברצונו ואח''כ במה מגרש ואחר שידענו שמגרש בכתב צריך לדעת מה יהיה כתוב שם ואח''כ צריך לדעת איך יכתבו אם לשמה או לא ואח''כ שלא יהיה מחוסר מעשה אחר הכתיבה ואח''כ ענין הנתינה אבל בענין הראיות פירש רבינו כפי סדר הפסוקים. ואם תאמר ואיך ביאר על סדר הפסוקים הא ביאר פסוק ושלחה קודם פסוק שלא יהא מחוסר מעשה וכו' שיוצא ממה שאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כו'. וי''ל דבתחילה ביאר כל תיבה ותיבה לבדה ואח''כ ביאר סמיכת התיבות וביאר תחילה סמיכת וכתב ונתן ואח''כ ביאר סמיכת ספר כריתות ונתן שהוא אח''כ ונמצאו דברי רבינו על סדר נכון כדרכו בכל המקומות:

ב וּמִנַּיִן שֶׁעֲשָׂרָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו' (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ'. אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ:

 מגיד משנה  (א-ב) אין האשה מתגרשת וכו' ועשרה דברים הם וכו' ומנין וכו' אם לא תמצא חן בעיניו שאינו מגרש וכו'. פרק חרש (יבמות דף קי"ב:) האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו:

ג (דברים כד-א) 'וְכָתַב'. מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. (דברים כד-א) 'לָהּ'. לִשְׁמָהּ. (דברים כד-א) 'סֵפֶר כְּרִיתֻת'. דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִכְרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד-א) 'וְנָתַן בְּיָדָהּ'. מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָה שֶׁהוּא כְּיָדָהּ אוֹ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהַכּל כְּיָדָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ'. שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַגֵּט שֶׁהוּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ. לֹא שֶׁיִּשְׁלַח עַצְמוֹ מִמֶּנָּה:

 מגיד משנה  וכתב מלמד וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ה') וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף: לה לשמה. פרק כל הגט (דף כ"ו): ספר כריתות וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ה') בעינן דבר הכורת בינו לבינה דכתיב ספר כריתות: ונתן בידה וכו'. פרק קמא דבבא מציעא (דף י':) ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת''ל ונתן מ''מ. ובספרי א''כ מה ת''ל ידה מה ידה מיוחדת שהיא רשותה אף כל שהיא רשותה: ושלחה וכו'. פרקא קמא דקידושין (דף ה':) וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת וכו':

ד כֵּיצַד. כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הָעִנְיָן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְגוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ אֵינִי בַּעְלֵךְ אֵינִי אֲרוּסֵךְ אֵינִי אִישֵׁךְ אֵין זֶה גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ' וְלֹא שֶׁיִּשְׁלַח אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין אֵינוֹ גֵּט:

 כסף משנה  וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין. בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ"ה:):

 לחם משנה  וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'. בפרק המגרש (דף פ"ה) אפליגו רבנן ורבי יהודה דרבנן אמרי גופו של גט הרי את מותרת כו' ור' יהודה סבר דצריך למכתב ודן די יהוי ליכי וכו' ודברי רבינו נראה דסותרין דכאן פסק כרבנן ולקמן בפרק ד' בסדר הגט הזכיר ודן די יהוי ליכי מינאי כו'. והר''ן ז''ל כתב לתרץ זה דמ''ש שם רבינו לא הוי לעיכובא משמע דסבירא ליה לרבינו דאפילו לרבנן לכתחילה בעינן ודן ואם כן קשה לכאורה דשם בגמרא איבעיא לן בעינן ודן או לא בעינן ודן כלומר אי הלכה כרבי יהודה או לא ופסק שם מדרבה התקין בגיטא וכו' ולא התקין ודן. והשתא קשה כיון דאפילו לרבנן בעינן לכתחילה ודן א''כ לדידיה מי ניחא הא רבה לכתחילה הוא דהתקין ואמאי לא התקין ודן. ונראה דרבינו מפרש מ''ש שם בגמרא בעינן ודן או לא בעינן ודן אליבא דרבנן קא מיבעיא ליה נהי דלעיכובא לא בעינן ודן לכתחילה בעינן או לא בעינן והשתא פשיט שפיר דלכתחילה לא בעינן דאי בעינן אמאי לא התקין ליה רבה ובעיין לא איפשיטא ולכך פסק רבינו דלכתחילה בעינן ליה והביאו בסדר הגט משום דאפילו לרבנן מספקא לן אי בעינן לכתחילה או לא ואע''ג דהוי ספיקא דרבנן מ''מ רצה רבינו להחמיר כיון דרבי יהודה בעי ליה אפילו לעיכובא ויש סיוע לפירוש זה מדלא אמרו בגמרא הלכה כרבי יהודה או אין הלכה כרבי יהודה ומדאמר בעינן ודן או לא בעינן וכו' משמע דלרבנן קא מיבעיא לן. זה נ''ל לפי שיטת הר''ן ז''ל אבל לפי דברי ה''ה ז''ל שהביא שם בפרק ד' דברי הרמב''ן והרשב''א ז''ל שפסקו כרבי יהודה ולא הזכיר שם שדעת רבינו חלוק עליהם משמע לכאורה דהוא סובר בדברי רבינו שכך דעתו ואם הדבר כן קשה מדידיה אדידיה שכאן נראה דפסק כרבנן וצריך עיון: כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' וגופו של גט וכו'. ע''כ צריך לומר דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן מדכתבו רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם האיש והאשה והזמן עם הרי את מותרת לכל אדם ומה שלא הזכיר כאן אלא הרי את מותרת הוא מפני דכאן לא נחית לומר אלא גט הכשר מן התורה דאקרא קאי כמבואר בדבריו ושלחה שיהא ענין הגט כו' ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן כמבואר לקמן:

ה זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד-א) 'וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ' אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ עַד שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ גָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְשִׁלְּחָהּ אֶלָּא שֶׁאִם גֵּרֵשׁ וְלֹא הוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ וְהֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  זה שנאמר בתורה וכו'. בספרי ונתן בידה כיון שנתנו בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו הזורק גט לאשתו וזרקו לה בתוך ביתה או בתוך חצרה ויצאה מביתו מגיד שהאשה יוצאה מלפני האיש והלכה והיתה לאיש אחר מגיד שלא תינשא עמו בשכונה: שלא נאמר ושלחה וכו'. פ' הזורק (גיטין דף פ"א) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' וב''ה אומרים צריכה הימנו גט שני וכו':

ו  וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב' (דברים כד-א) 'וְנָתַן' מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה הוּא הַגֵּט הַכָּשֵׁר. יָצָא דָּבָר שֶׁמְּחֻסַּר [א] קְצִיצָה אַחַר הַכְּתִיבָה. לְפִיכָךְ אִם כָּתַב גֵּט עַל קֶרֶן הַפָּרָה נוֹתֵן לָהּ הַפָּרָה. וְאִם חָתַךְ הַקֶּרֶן אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם כָּתַב בִּמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  ומנין שלא יהא מחוסר וכו'. המביא תניין (דף י"ט) על הכל כותבים על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה הפרה וכו' ובגמרא בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה וכו' נראה דהאי דאמרינן מי שאינו מחוסר וכו' כגון יד של עבד וקרן של פרה דפרה ועבד דבר חשוב הוא ומסתמא לא יהיב לה ומחוסר קציצה הוא אי לא יהיב לה פרה ועבד אבל אם חתך מן הקלף אחר שנכתב הגט לאו מחוסר קציצה הוא. וזה נראה מהא דאמרינן (דף פ"ז) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר וכו' ובגמרא רב אשי אמר והוא דידיע ביה מתחתא דמגילתא וליכא למיחש שמא שני גיטין היו וחתך מן האחד בתחלתו ועשה שניהם גט אחד אבל בגט אחד בדף אחד אפילו נחתך מן המגילה כשר וגם מגופו של גט כגון הזמן אמרו גזייה לזמן ויהביה ניהלה כשר משמע דלאו מחוסר קציצה הוא אא''כ היה הדבר שנכתב בו הגט טפל לגבי מה שנחתך ממנו כגון קרן לגבי פרה ויד לגבי עבד וה''ה אם כתב הגט בקלף גדול ונחתך ממנו דמחוסר קציצה הוא הואיל והקלף חשוב יותר ממה שנכתב בו הגט אבל אם חתך ממה שאינו כתוב ולא מועיל בגט כשר ובמחובר לקרקע פסול בכל ענין דמחוסר קציצה הוא. וכתב מר יהודאי גאון ז''ל ומאן דכתיב גיטא אקלפא ובתר דכתביה גזיז מינה שיורא דמגלתא פסול. ורבינו חננאל ז''ל דחה האי סברא דבמידי דתלוש אפילו קציץ מיניה לית לן בה ומייתי ראיה מהכא דאמרינן (דף כ"א:) כתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא אמר פסול שמא יקטום והוי קציצה במחובר כיון שהוא נקוב מכלל דבשאינו נקוב ליכא למיגזר שמא יקוץ כיון שהוא תלוש. ורבינו האי ז''ל כתב דאי כד אתחיל למכתביה הוה בדעתיה למיגז מיניה לית ליה למיגז מיניה בתר דאיכתוב אבל אי כד כתביה לא הוה בדעתיה למיגז מיניה אי גייז מיניה בתר דאיכתוב לית לן בה:

ז אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר אֲפִלּוּ טֹפֶס הַגֵּט. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְשֵׁם הָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  אין כותבין וכו'. התם נמי אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר וכו'. ובגמרא כתבו במחובר והא אמרת רישא אין כותבים וכו' ומסקנא אין כותבים טופס במחובר גזרה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר וכ''כ הרב. וכתב הרי''ף וליתא כדבעינן למימר קמן, פי' תורף שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם:

 לחם משנה  אין כותבין במחובר וכו'. ע''כ צריך נמי מקום הכתיבה כמבואר לקמן דמקום הכתיבה מדרבנן ואם טעה בו הגט פסול ומה שלא הזכיר רבינו כאן אפשר דבכלל הזמן הוי: ואח''כ כתב שם האיש והאשה והזמן. מכאן ראיה לסברת הר''ן דס''ל דלהרמב''ם לא צריך זמן כסברת רבנן מדלא הזכירו כאן:

ח כָּתַב כָּל הַגֵּט עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ נָקוּב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ הַגֵּט פָּסוּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ:

 מגיד משנה  כתב כל הגט וכו'. שם כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר וכו' על עלה של עציץ נקוב וכו' רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום:

 לחם משנה  על העלה הזרוע בעציץ נקוב וכו' הגט פסול. מה שכתב רבינו עציץ נקוב דמשמעו שאינו נקוב לא, אפשר משני פנים משום דשאינו נקוב הוי כדבר התלוש ואע''פ שיקטום אין חשש בזה וכן אם חתך הקלף אחר הכתיבה אין בזה כלום וכדכתב הטור ז''ל או שהוא סבור דכשאינו נקוב אין לחוש שמא יקטום אבל לעולם אם קטם פסול וכדכתב הרב ב''י ז''ל בשם הרשב''א ע''ש: (נ"א) כתב כל הגט [על העלה הזרוע] בעציץ נקוב כו'. וא''ת אמאי נקט עציץ נקוב דאפי' שאינו נקוב נמי ובשלמא בגמרא ליכא למיפרך דלהודיעך כח אביי דמתיר נקט הכי אבל לרבינו דפסק כרבא קשה. וי''ל דמאי דנקט נקוב הוא לומר לך דאפילו נקוב דה''א כיון דיונק מן הקרקע כמחובר הוי ואפילו שלא יקטום נמי הגט בטל מן התורה קמ''ל דאינו בטל אלא פסול משום גזירה ואע''ג דיונק מן הקרקע לא הוי נטילת העציץ כתלוש משום דלא הוי תלישה דמוכח כמבואר בדברי הר''ן ע''ש:

ט וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ אֶלָּא בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'סֵפֶר כְּרִיתֻת' וְנָתַן בְּיָדָהּ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בְּתוֹרַת סֵפֶר כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטַר חוֹב אוֹ מְזוּזָה אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה וְנֵעוֹרָה וַהֲרֵי הוּא בְּיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר כָּךְ הֲרֵי הוּא גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:

 מגיד משנה  ומנין שאין נותנין לה אלא בתורת גירושין וכו'. שם בהזורק (דף ע"ח) א''ל כנסי שטר חוב זה וכו' נתן בידה והיא ישנה וכו' (אינו גט) פי' שצריך לתת לה בתורת גירושין שנאמר ונתן בידה:

 כסף משנה  אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א''ל אח''כ הרי הוא גיטך ה''ז גט. בפ' הזורק (דף ע"ח):

 לחם משנה  אבל אם נתנו לה בתורת שט''ח וכו' אינו גט. בפרק הזורק (דף ע"ח) אמר לה כנסי שט''ח זה וכו' וכתב הר''ן ז''ל דהך מתניתין איירי ע''כ במדבר עמה על עסקי גיטה דאי לא מאי איריא כנסי שט''ח אפילו סתמא נמי אינו גט אלא ודאי דאיירי במדבר עמה על עסקי גיטה וסתמא הוי גט והשתא דאמר לה כנסי שט''ח זה גרע וכן כשמצאתו מאחוריו ואע''פ שנתנו לה בשתיקה גרע כיון דלא הוי נתינה מעלייתא זה הוא דעת הר''ן ז''ל. ונ''ל שאין דעתו של רבינו ז''ל כן אלא מדמתניתין סתמא קאמרה משמע דאפילו אינו מדבר עמה על עסקי גיטה והאי דנקט כנסי שט''ח זה משום דבנתן לה בשתיקה הגט פסול מיהא הוי אבל כשאמר לה כנסי שט''ח זה הוי גט בטל ומכאן יצא לו לרבינו מ''ש לקמן דכשנתן לה בשתיקה דהוי גט פסול: ואם אמר לה אח''כ הרי הוא גיטיך כו'. דין זה הוא מוכרח בגמרא וליכא מאן דפליג עליה וקשה לדברי הרשב''א שכתב ה''ה בפ''ג גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין ע''כ. וכאן נראה דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה ה''ז גיטיך הגט כשר ולא בעינן שיחזור ויתננו והא הכא נתינה דאורייתא הוי דכתיב ונתן בידה דומיא דהתם. ועוד קשה ממ''ש כאן רבינו בסמוך דאם לא אמר ה''ז גיטיך הגט כשר מן התורה ופסול מדרבנן ובקידושין אפילו מן התורה אינה מקודשת. וי''ל דשאני התם דאמר הוא הוי דאורייתא כמבואר בתוס' בקידושין (דף ד':) בד''ה כתב רחמנא כי יקח וכו' ומש''ה כי לא אמרו קודם נתינה א''נ היכא דלא אמרו כלל לא הוו קידושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי כיון דאמרו הוא מדרבנן אפילו שיאמר (לו) [לה] אחר נתינה הגט כשר וגם בשלא אמרו כלל הגט אינו פסול אלא מדרבנן. ומ''מ קשה לדברי הרשב''א ממה שכתב הרב בפרק חמישי מהלכות אישות וכן אם נתן לה פקדון וכו' דמשמע התם דאפילו אחר שנטלתו אי אמרה הן הוו קידושין וכאן כתב דאפילו שהיא רוצה דמשמע דאמרה הן לא הוו קידושין אם אמרה אחר שנטלתו. ויש לומר דמאי דכתב הרשב''א הוא היכא דיהביה סתם ומשום הכי אפילו אמרה אחר כן אינה מקודשת משום דדילמא מעיקרא מתנה יהביה ניהלה אי נמי מלוה הוא והמקדש במלוה אפילו היה בעין אינה מקודשת ומשום הכי צריך לשוב לקחתו אבל גבי פקדון הרי פירש לה מעיקרא דבתורת פקדון יהביה ניהלה דהכי אמר לה כנסי פקדון זה וכו' ומשום הכי באמירה אחר שנטלתו סגי:

י אָמַר לְעֵדִים רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוֹדִיעַ אֶת הָעֵדִים שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְזֶה שֶׁאָמַר לָהּ שְׁטַר חוֹב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְלַם מִמֶּנָּה:

 מגיד משנה  אמר לעדים וכו'. פרק חרש (יבמות דף קי"ג:) ביבמות אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר וא''ל כנסי וכו' [ה''ז מגורשת]:

יא  הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הוּא גִּטֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  המגרש צריך שיאמר וכו'. במס' מעשר שני (פ"ד מ"ז) ומייתי פרק קמא דקידושין (דף ו') היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין. פירוש אבל אם אין עסוקים באותו ענין צריך לפרש [ובתר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי]:

 לחם משנה  המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה גט הרי זה גיטך וכו'. מה שאמר כשיתן לה גט לאו דוקא דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמר לה הא גיטך מהני ומה שאמר כשיתן לה הגט הוא משום דלכתחלה הכי עדיף טפי:

יב  גֵּט שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְאָמַר לָהּ טְלִי גִּטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּנְטָלַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה קָשׁוּר עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְרֵכוֹ וּשְׁלָפַתּוּ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אֵינוֹ גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְנָתַן בְּיָדָהּ' לֹא שֶׁתִּקַּח הִיא מֵעַצְמָהּ וַהֲרֵי לֹא נָתַן לָהּ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם הִרְכִּין לָהּ בְּגוּפוֹ אוֹ הִטָּה יָדוֹ עַד שֶׁשָּׁלְפָה הַגֵּט מֵעָלָיו וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:

 מגיד משנה  גט שהיה וכו'. פרק הזורק (דף ע"ח) או שמצאתו מאחוריו וא''ל וכו' וכי א''ל (הא גיטך) מאי הוי הוה ליה טלי גיטיך וכו' אימא [ששלפתו מאחוריו] שלפתו נמי הא בעינן ונתן וכו'. לא צריכא דעריק לה חרציה ושלפתיה, פי' חרציה חלציו. וזהו הרכין לה בגופו שכתב הרב:

 לחם משנה  הרכין לה בגופו וכו'. היינו דאמר בגמרא דעריק לה חרציה ופירש רש''י ז''ל שקירב לה מתניו. ואפשר שזהו שכתב רבינו הרכין לה בגופו. ומ''ש או הטה ידו וכו' הוא משום דכתב למעלה שהיה הגט קשור על ידו ועל דא קאמר השתא הטה ידו והוי שקירב לה מתניו. אבל הטור ז''ל הבין בהרכין גופו דר''ל צמצם מתניו ולא צריך קירוב מתנים ע''ש ובב''י:

יג  וּמִנַּיִן שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יט-טו) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר'. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה זוֹ הַיּוֹם עֶרְוָה וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּמִיתַת בֵּית דִּין וּלְמָחָר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת בְּלֹא עֵדִים. לְפִיכָךְ אִם נָתַן לָהּ גֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ גֵּט כְּלָל:

 מגיד משנה  ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'. תימה על זה הטעם שכתב הרב שהרי אשה שאנו יודעים בודאי שהיא אשת איש והלכה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי נאמנת ומתירין אותה להנשא ואם זה הטעם אמת איך התירוה לינשא ושמו מכשול לפניו שמא שקרנית היא. ולולא הטעם שכתב הרב אין זה קושיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו שעל ידי דבורה יעקרו הקידושין ובכמה מקומות אמרו חכמים שהיא צריכה לעדי חתימה או לעדי מסירה והטעם שכתב הרב לא מצאתי. ונראה הואיל וקי''ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי צריך שיעידו עדים שגירשה מטעם דילפינן דבר דבר מממון ואפילו לר''מ בעינן עדי חתימה מהאי טעמא וגבי גט הוא דכתיב דבר אבל אי אמרה מת הרי היא נאמנת מן הטעם שאמרו חכמים מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה:

 לחם משנה  ומנין שיתננו לה בפני עדים וכו'. מה שהקשה המפרש מאשה שהיא נאמנת אי נמי מעד אחד אינה קושיא כלל דהכא לא קאמר הרמב''ם אלא זה שהוא דין תורה ובאשה ובעד אחד נמי דין תורה הוא דצריך שני עדים אלא דרבנן משום דאיתתא דייקא ומנסבא הקילו כמבואר בתוס' בפרק האשה רבה (דף פ"ח) בד''ה מתוך חומר שהחמרת עליה וכו' וכן בדברי הרמב''ם בסוף הלכות אלו. אבל יש להקשות בדברי הרמב''ם דמשמע דסבירא ליה גזרה שוה דדבר דבר ומשום הכי ילפינן בגט דצריך בשני עדים דהיכי מצי למילף ממון הא בממון כשהחייב מודה משלם אבל הכא אפילו ששניהם מודים אינה מקודשת וא''כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ובשלמא בקידושין הקשו בפירוש בגמרא בפרק האומר (דף ס') ותירצו דשאני בקידושין דחייבה לאחריני כלומר דהא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו אבל בגירושין מאי איכא חב לאחריני וי''ל דבגירושין נמי חב לאחריני דאסר לה אכהן וכן כתבו התוספות בהמביא פ''א (דף ד') בד''ה דקי''ל הלכה כר' אליעזר וכו'. ומ''ש רש''י גבי קדושין דהוא אסור בקרובותיה וכו' ה''ה דהוה מצי למימר דחב לאחריני דאסר לה אכולי עלמא אלא נקט הכי למימר דאיכא חובה אפילו אחר שגירשה. ואפשר שהרמב''ם במה שכתב ואי אפשר וכו' הרגיש קושיא זאת ותירצו באופן אחר וכוונתו אפילו דאת''ל דלא מצי למילף מג''ש אלא דצריך שני עדים ולא סגי בעד אחד היינו היכא דאין שניהם מודים אבל היכא דשניהם מודים לא ילפת דדיו לבא מן הדין וכו' וזה אינו דמסברא אפילו היכא דשניהם מודים צריך עדים דשאני גבי גט דא''א וכו' מה שאין כן בממון ומשום הכי דין הוא דאפילו שניהם מודים צריך עדים אע''ג דגבי ממון אינו צריך:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט בִּכְתַב יַד סוֹפֵר. * אֲבָל אִם כָּתַב הַבַּעַל הַגֵּט בִּכְתַב יָדוֹ וְחָתַם עָלָיו עֵד אֶחָד וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל [וּפוֹסֵל לִכְהֻנָּה]:

 ההראב"ד   אבל אם כתב וכו'. א''א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום. אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפי' ריח גט אין בו אין השכל מורה כן, עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א וכו'. (פ' המגרש) (דף פ"ו.) (משנה) שלשה גיטין פסולין וכו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' (ובגמרא) אמר רב כתב ידו שנינו אהייא וכו' ומסקנא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אלמא כתב הגט בכתב ידו ועד אחד חתום עליו פסול:

 כסף משנה  בד''א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה. תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט''ס הוא ובספר כתיבת יד אינו:

טו  תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט. שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ גֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ כְּחֶרֶס מֵחַרְסֵי אֲדָמָה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ עֵדִים. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ שֶׁיָּעִידוּ מִתּוֹכוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים בְּתוֹכוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם בֵּין בִּפְנֵי אוֹתָן הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עָלָיו [ב] בֵּין בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי [ג] מְסִירָה:

 מגיד משנה  תקנת חכמים היא וכו'. פרק השולח (דף ל"ד:) אמרינן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם וכו' ומסקנא לא צריכא (אלא) לר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וכו'. ונראה מדברי הרי''ף דהא דאמרינן עדי חתימה כרתי אפילו נתנו לה בינו לבינה הואיל והגט יוצא מתחת ידיה והעדים חתומים בו כשר בדיעבד וכן כתב הר''ן. וכתב הרב נותנו לה בפני שנים בין בפני אותן החתומים עליו וכו' והא נראה מהא דאמרינן פרק קמא דגיטין (דף י') איכא בינייהו שמות מובהקין פירוש שמות ידועים שהם של עכו''ם ולא אתי למסמך עלייהו לממסריה לה באנפייהו. ועוד נראה מהאי צריכותא דאמרינן פרק כל הגט (דף כ"ו) גבי כותב טופסי גיטין דמוקמינן שאין קיום הגט אלא בחותמיו אליבא דר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי צריך עדי מסירה ויש מן (הגאונים) [האמוראים] וכו' דסבירא להו כר''א דאמר עדי מסירה כרתי פרק המגרש (דף פ"ו:):

 לחם משנה  תקנת חכמים שיהיו העדים חותמים על הגט וכו'. רבינו סבור כדברי הרב אלפסי דלרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ה''ה ג''כ עדי חתימה וראיותיו הם משני מקומות. האחד ממה שאמרו בפרק השולח (דף ל"ו) דלר' אלעזר התקינו עדי חתימה משום דזמנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים וליכא עדי מסירה ואי אמרת דלר' אלעזר עדי חתימה לא מהני א''כ כי מייתי סהדי מאי אהנו לן עדי חתימה. עוד הביא ראיה ממ''ש רב בפרק המגרש (דף כ"ו) כתבו סופר ועד הולד ממזר ואיהו סבר כר' אלעזר ובמאי עסקינן אי בדאיכא עדי מסירה השתא היכא דליכא עדים כלל מהני השתא משום דאיכא עד אחד גרע ואי דליכא עדי מסירה אפילו שנים חתומים נמי לא מהני אלא ודאי דאיירי בלא עדי מסירה ועדי חתימה מהני לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי. והרא''ש ז''ל דחה ראיותיו בפסקיו. ורבינו נראה שסובר כדברי ההלכות דלר' אלעזר עדי חתימה מהני מחמת השתי ראיות שהביא הרב אלפסי עם היות שהראיה שהביא מההיא דפרק המגרש דאיכא עדי מסירה השתא משום דאיכא עד אחד גרע נראה דרבינו חולק על זה בפרק ג' שכתב שכשהיה בו עד אחד אפילו בעדי מסירה הגט פסול מ''מ הראיה במקומה עומדת דהוא סבור דהך לא הוי מזוייף מתוכו כמו מזוייף שזייפו החתימות אלא הוי כמזוייף ולכך לא הוי אלא פסול ולא שייך לומר הולד ממזר ואם כן אי רב איירי בעדי מסירה אמאי הולד ממזר אלא ודאי בלא עדי מסירה איירי ועדי חתימה סגי נמצא דלדעתם לר' אליעזר עדי חתימה נמי מהני. וקשה לי טובא דהא בריש פרק המביא קמא (דף ג') אמר מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה ומהדר שם בגמרא לאוקמי מתניתין כר' אלעזר ולא מצי לאוקמה עד שבמסקנא (דף ד') אמרו לעולם ר''א היא וכי לא בעי ר' אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי. והשתא לדעת ההלכות ורבינו מאי בעי בגמרא מאן תנא הא שפיר אתי כר' אלעזר דהא חתימת העדים מדבריהם לא נתקן אלא משום זמנין דמייתי סהדי ולכך הוצרכו לומר בפני נחתם דאי מייתי סהדי דסמכינן אעדי חתימה דלא ליתי בעל ולערער לא נחתם לשמה. ויש לומר דבמשנה אמרו שם בפ' המביא תניין (דף ס"ו) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם פסול ואי טעמא דבפני נחתם הוי משום דזמנין דמייתי סהדי הא טעמא לא סגי לפסול הגט דאפילו אין עליו עדים כלל ומסרו בפני עדים כשר אלא ודאי מדפסול הוי טעמא משום דהוי מזוייף מתוכו ולכך פסול. וכי תימא נימא דמה שאמר מתניתין דהיכא דלא אמר בפני נחתם פסול הוא היכא דמייתי עדי מסירה וסמכינן אחתימה או היכי דלא נתנו בעדי מסירה אלא נתנו בינו לבינה. זה אינו דמתני' משמע פסול בכל גוונא אפילו דרוצה ליתנו השליח בעדי מסירה כיון דלא אמר בפני נחתם פסול. א''נ י''ל דטעמא דלשמה לא הוי אלא משום שלא יוציא לעז כדמשמע שם בגמרא ואם כן אי אמרת דלר' אליעזר צריך בפני נחתם משום דזמנין דמייתי אם כן הוי גזרה לגזרה משום דילמא מייתי סהדי ואת''ל מייתי אכתי מי לימא דאתי בעל ויערער ואכתי אם יערער אינו לעז וכולי האי לא חיישינן:

טז  חָתְמוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְעָבַר וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ עֵדֵי מְסִירָה פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְעֵדִים שֶׁבּוֹ כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ שֶׁהוֹרָה מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוּא פָּסוּל:

 לחם משנה  ויש (מי) שהורה מן הגאונים שהוא פסול וכו'. כלומר כיון דרבנן אמרי בעינן עדי מסירה אם עבר על דברי חכמים פסול ורבינו סובר דהך עדי מסירה לא הוי אלא לכתחלה:

יז  הָיוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ פְּסוּלִין אֲפִלּוּ אֶחָד פָּסוּל וְאֶחָד כָּשֵׁר וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל שֶׁנִּמְצָא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:

 מגיד משנה  היו עדיו מתוכו וכו'. פ''ק דגיטין (דף ד') אמרינן לעולם ר''א הוא וכי לא בעי ר''א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא (עליה) עדים בעי דאמר רבי אבא מודה (היה) ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול נראה דמגרע גרע היכא דאיכא עדים ולא חתמו לשמה וה''ה אם אחד מהם פסול גרע מהיכא דליכא עדים כלל. והרי''ף נראה דלא ס''ל האי סברא דכתב פ' המגרש מהא (נמי) שמעי' דלא בעי עדי מסירה היכא דאיכא עדי חתימה דהא רב הוא דאמר אם נשאת בעד אחד וכו' וכתב נמי וחזינן לגאון וכו' (ולא) נראים דברי גאון כדעת הרב דלדעת הרב פסול בלבד ואין הולד ממזר. וש''מ הר''ם והרי''ף ז''ל לא פליגי וחילוק יש בין עד אחד פסול ואחד כשר לכתב סופר ועד דבעבור העד הפסול הוה ליה כמזוייף ולדעת הגאון כתב סופר ועד נמי מזוייף:

 לחם משנה  היו עדיו מתוכו פסולין וכו' אפילו עד אחד פסול ועד אחד כשר וכו'. א''א לדקדק דהיכא דליכא אלא עד אחד כשר בעדי מסירה כשר דהרי הוא עצמו כתב לקמן בפרק ג' דהוא פסול דכתב שם ולא יראה לי דבר וכו'. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל נראה דדקדק מלשון של מעלה שכתב שאם נתן לה גט בינו לבינה וכו' דסבירא ליה כסברת הרי''ף דכשר בעדי מסירה דאין הדיוק מוכרח דאפשר דה''ק דהיכא דלא נתנו בפני עדים אינו גט כלל אבל היכא דאיכא עדי מסירה הוא גט פסול אבל כשר לגמרי דסבר הרי''ף לא שמענו. ומלבד זה לדבריו יקשה הרמב''ם מדידיה אדידיה ממ''ש כאן לפרק ג' כמ''ש וא''ת היכי סבירא ליה דעד אחד כשר הוי מזוייף מתוכו ופסול הא פסק כר''א דעדי מסירה כרתי ובמתני' איתא ר''א אומר אע''פ שאין עליו עדים דמשמע לא מיבעיא כשיש עד אחד שהוא כשר אלא אפילו כשאין עדים כשר בעדי מסירה. וי''ל דר''א לא קאי אלא אכתב ידו ואין עליו עדים ואהא פליג דהא בזמן לא פליג כמו שאנו עתידים לבאר וכי היכי דלא פליג אזמן הכי נמי לא פליג אעד אחד וה''ק לא מבעיא כשיש עדי חתימה שהוא כשר אלא אפילו אין עליו עדים כשר אי נמי עד אחד דמתני' הוי בכתב ידו דחד והכי פסיק הרמב''ם ומפני כך מודה ר''א דלא הוי מזוייף מתוכו אבל כתב סופר ועד אחד לא:

יח * הִרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב מְלֹא [ד] שְׁנֵי שִׁיטִין פָּסוּל. וְכַמָּה יַרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי שִׁיטִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִין עִמּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם מְסָרוֹ לָהּ בְּעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרֻחָקִין הַרְבֵּה וְאֵין נִקְרָאִין עִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין חָתוּם עָלָיו עֵד כְּלָל הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:

 ההראב"ד   הרחיק את העדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל חוכך אני בזה להחמיר שמא תתן תנאי בגט באותן שני שטין ותוציא גט בעדי חתימה ונמצא זה כמזוייף מתוכו דאתי למסמך על עדי חתימה עכ''ל:

 מגיד משנה  הרחיק את וכו'. פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב:) גבי שאר שטרות תניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכן כשר. פירוש לפי שאין העדים נקראים עמו אבל אם יש שם עדי מסירה לא הוי מזוייף מתוכו הואיל ואין העדים נקראים עמו. ובתוספתא דגיטין פ' בתרא הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין פסול פחות מכן כשר וכמה ירחיק את העדים מן הכתב ויהא כשר כדי שיהו נקראין עמו דברי רבי ר' שמעון (בן אלעזר) אומר מלא שיטה אחת רבי דוסתאי בר רבי ינאי אומר מלא חתימת שני עדים. ונראה דפסק הרב כרבי. וכאן לא הביא הרב אלא לשון התוספתא ולא פירש אם בכתב ידי העדים או לא ובהלכות מלוה ולוה פירוש השמועה כדאיתא בפ' גט פשוט:

 לחם משנה  הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין וכו'. נראה דסבירא ליה לרב ז''ל דלא דמי הא לכתבו שלא לשמה ועד אחד כשר שכתב בפ' ג' דהוי מזוייף מתוכו דהא ודאי דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מזוייף מתוכו דהשתא אין זיוף בו כלל אלא מפני שיכול להזדייף ולהוסיף תנאי והוי כנייר מחוק וכדפתרא דאע''ג דיכול להוסיף עליו תנאי מ''מ כשר דכותבין על דבר שיכול להזדייף כדפסק הרב בפרק ד' כיון דעדי מסירה כרתי ומ''ש כאן ואע''פ שאין עליו עדים כונתו דלא מבעיא כשיש עליו עדי חתימה והרחיק שני שיטין דכשר דהא דהרחיק שני שיטין לאו ריעותא היא דדבר שיכול להזדייף הוי אלא אפילו אין עליו עדים כשר אבל כל הני דפרק ג' כתבו שלא לשמה ועד אחד כולהו הוו מזוייף מתוכו דהשתא יש בו פיסול ולהכי פסול אפילו בעדי מסירה. זה נראה לי ליישב דעת רבינו. ולשון אע''פ דקאמר דלכאורה היה נראה דכ''ש הוי דכיון דלא הוי מזוייף מתוכו דכשר דהרחיק את העדים פשיטא דכשר. אבל בהשגות דעת אחרת והקשה על רבינו דאע''ג שהוא דבר שיכול להזדייף בו מ''מ לא דמי לנייר מחוק ולדפתרא דשאני הכא דאי מוסיף תנאי בהני שני שיטין אתו למיסמך אעדי חתימה דאין ניכר בו זיוף כלל אבל התם כשכתב על חרס או על הדיפתרא לא אתי למיסמך אעדי חתימה דהא ידעי דדבר שיכול להזדייף הוא ודלמא זייפתיה והדעת נוטה לסברת הראב''ד ז''ל אבל רבינו לא חילק בין יכול להזדייף דהכא ליכול להזדייף דהתם דהא מתני' סתמא תנן דדבר שיכול להזדייף מותר. אבל הרב מהר''י קארו ז''ל בסוף סימן קל''ה תירץ דשאני הכא דהרחיק דמכשיר משום דהפיסול ניכר אבל בהני דפרק ג' אין הפיסול ניכר דמי ידע אי כתבו לשמה או לא. וקשה לדבריו דהא התם בעד אחד פסול והתם הפיסול ניכר דאין בו אלא עד אחד וכאן אזיל לטעמיה שכתב בסימן ק''ל דהרמב''ם סבירא ליה דכשר כמ''ש למעלה וכבר הוכחתי הפך דבריו ואולי דסבירא ליה דמאי דקאמר הרב בפ' ג' ולא יראה לי וכו' לא קאי אעד אחד כשר דבהא ודאי כשר לגמרי: ואע''פ שאין חתום עליו עד כלל ה''ז כשר וכו'. האי דקאמר ואע''פ קשה קצת דאדרבה כשאין שם עדים כלל הוא כשר יותר דליכא למיחש חששא דהראב''ד ז''ל דשמא תתן תנאי בגט אלא שמצד אחר יש לומר דעדיף כשיש בו עדים אע''פ שהם מרוחקים דסוף סוף הרי יש שם עדים חתומים ומפני הצד הזה כתב רבינו ז''ל אע''פ שאין וכו'. ומאי דכתב הראב''ד ז''ל בהשגות שמא תתן תנאי בגט נראה דאין הכוונה להשיגו משום דאתיא להנשא בגט שלא נעשה כהלכתו שהוא מרוחק שני שיטין דא''כ למה אמר שמא תתן תנאי היה לו לומר שמא ימלאנה טיוטא וסברי ב''ד שהגט כשר אלא הכוונה להשיגו שמא תתן תנאי והגט נמצא מזוייף. וכתבתי זה מפני שנראה מדברי הרב''י ז''ל שאין דעתו כן:

יט  הָעֵדִים שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם צְרִיכִין [ה] לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. קְרָאוּהוּ וְהוּא בְּיַד הַבַּעַל אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְהֶחְזִירוּהוּ לוֹ. וְחָזַר הוּא וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ:

 לחם משנה  וחזר הוא והכניסו וכו' חוזרין וקוראין אותו אחר שנתנו לה. הוציאו ממה שאמרו בפרק המביא (דף י"ט:) לא צריכא דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה וכו' ומשמע ליה לרבינו דכיון דחייש דילמא חלופי חלפיה א''כ לכתחלה צריך לקחתו מידו. ועוד ראיה ברורה ממאי דהקשו התוס' מההיא דהזורק כתב גט לאיש וסובר לאשה וטעה וכו' ואמרו שם איבעיא ליה לאקרויי והשתא אי לא קרייה אפילו לא הוחלף נמי ותירצו שם בתוס' בדעייליה לבי ידיה ולא קרייה דקנסוה רבנן דאיבעי ליה למקרייה וכתירוץ זה סובר רבינו ודינו פשוט:

כ לֹא קְרָאוּהוּ אֶלָּא נָטְלָתוֹ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וּקְרָאוּהוּ תְּחִלָּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר הַבַּעַל שְׁטָר אַחֵר הָיָה וְלֹא הָיָה הַגֵּט שֶׁקְּרָאתֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  (יט-כ) העדים שנותנין וכו'. המביא תניין (דף י"ט:) אמר רבינא הכי אמר לי אמימר משמיה דרב דימי (מנהרדעא) הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקרייה מיתיבי וכו' לא כל הימנו לאוסרה (עליו) וכו'. וכתב הרב ולא עוד וכו'. זה ביאור לא כל הימנו לאוסרה עליו:

כא הֲרֵי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַגֵּט בַּתְּחִלָּה וְנָתַן לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וּזְרָקַתּוּ לָאוּר אוֹ לַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר גֵּט כָּשֵׁר הָיָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי שלא וכו'. פירוש דכי היכי דאינו נאמן לאוסרה בדקריוה ברישא כך אינו נאמן להתירה בדלא קריוה ברישא:

כב  זָרַק לָהּ הַגֵּט לַחֲצֵרָהּ לְבֵין הֶחָבִיּוֹת בִּפְנֵי עֵדִים וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ מְזוּזָה אוֹ שְׁטָר אַחֵר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. שֶׁזֶּה שֶׁנִּמְצָא הוּא שֶׁזָּרַק. נִמְצְאוּ שָׁם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ מְזוּזוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט שֶׁזָּרַק גְּרָרוּהוּ עַכְבָּרִים וַהֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  זרק לה וכו'. התם נמי ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אישתכח מזוזתא וכו' וגיטא אימור עכברים שקלוה. פירוש וספק מגורשת היא פי' והאי ביני דני בחצרה היו דאי בחצרו רשותו הוא:

כג הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִין עַל הַגֵּט צְרִיכִים לִהְיוֹתָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת קוֹרְאִים בִּפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים. וְהוּא שֶׁיַּכִּירוּ לְשׁוֹן הַגֵּט. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם רוֹשְׁמִין לָהֶם הַנְּיָר בְּרֹק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדָּבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ מִתְקַיֵּם וְהֵן כּוֹתְבִין עַל הָרשֶׁם. וְאֵין עוֹשִׂין [ו] כָּךְ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת הוֹאִיל וַחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  העדים שחותמין וכו'. התם נמי תניא עדים שאין יודעים לחתום (רב אמר) מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעין דיו וכו'. וכתב הרב והוא שיכירו לשון הגט. פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית או יונית או שאר לשונות, ואין לומר שיבינו לשון הגט שהרי אמרו עדים שאין יודעים לקרות קורא לפניהם וחותמין ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם. ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים מה שאין כן בשאר שטרות דלא בעינן עדים שידעו לקרותו ואם נאמר שצריכין להבין לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא. אלא ודאי אע''ג דאין יודעין לקרות ולהבין לשון הגט קוראין לפניהם להודיע שזה השטר גט הוא ודבר כורת בין איש לאשתו וחותמין:

 כסף משנה  העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט. כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ''ל. ואיני מבין דבריו שאע''פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ''ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע''פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז''ל הרמב''ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ''ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב''א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ''ב דגיטין (דף י"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ''ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע''פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון:

 לחם משנה  העדים שחותמים על הגט וכו'. כתב מוהרי''ק ז''ל בסימן ק''ל שהוציאו רבינו ממה שהקשו בפרק המביא תניין והא לא ידעי למיקרי ותירצו בדידעי והוצרך לדחוק שם דקי''ל דבכל לשון כשר והקשו מההיא דגט שכתבו עברית וכו' ואי איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם והוצרך להודיענו דאע''פ שאין מכירין הלשון זו היא ראייתו. ואע''פ שיש להקשות לכאורה דלרבינו נימא אמאי לא תירץ דהודיענו דאחרים קראוהו לפניהם ואין הלכה כרשב''ג דקאמר בשאר שטרות לא ולזה י''ל דאם כן לימא אין הלכה כרשב''ג ואמאי קאמר האי שטרא וכו'. מיהו ראיה אחרת שהביא שם מההיא דירושלמי לא ברירא לן מילתא דהא הוכיח דמדקאמר הירושלמי הדיינים חותמים וכו' ואין עדים אלא אם כן וכו' דע''כ דקוראין לפניהם איירי וכו' דאל''כ אמאי חותמים הדיינים אלא ודאי שקראו אחרים לפניהם ומ''מ קאמר ואין העדים חותמים דמ''מ קשה אפילו לדברי רבינו למה הוצרך לירושלמי לומר שעדים יודעים לקרות במכירין הלשון לבד סגי לדעת רבינו. עוד כתב שם הרב באותו הפרק על לשון הרא''ש שפירש דברי הרי''ף ז''ל דמה שלא הביא ההיא דרב גמדא ותירצו ע''ש. ולדידי לא קשיא כלל דמ''ש שם ולפי דבריו פירושו דכיון דהוא הביא ההיא דהלכה כרשב''ג והביא ההיא דר''נ דהוי בשאר שטרות וקאמר דבתרתי סגי דהא ר''נ וספרי הדיינים סגי ורשב''ג קאמר דבשאר שטרות לא אלא ודאי דמפרש דרשב''ג מודה היכא דאיכא שנים דאפילו בשאר שטרות מהני ולהכי סגי בשנים או סופר ואב ב''ד שלא כר''נ וכן ההיא דרב פפא שהביא מתיישב ג''כ בכי ה''ג. והראיה שהביא הרא''ש דאפילו בשנים עכו''ם וכו' אינו להכריח שהרי''ף ז''ל סובר כן אלא ההכרח הוא משום מ''ש והשתא נתן טעם מי הכריחו להרי''ף לומר כן מפני שאפילו שנאמר שרב פפא סובר כרבנן מ''מ אין לומר דמחלוקתם מן הקצה אל הקצה בין רבנן ור''ש דלר''ש אפילו בשנים כשרים לא מהני ולרבנן אפילו בשני עכו''ם מסיחים לפי תומם מהני אבל שאר המפרשים יאמרו יפה דאין חשש בכך ועם זה הכל עולה על נכון: והוא שיכירו לשון הגט וכו'. כוונתו שיבינו לשון הקדש וכן פירש בהגהות אשרי מא''ז. ובפ''ד גבי עדים חתומין בכתב אחד וגט בכתב אחר שכשר הצריך רבינו שידעו לשון הכתב והכתיבה והטעם דבעי התם תרתי מפני דהגט בכתב אחד והעדים בכתב אחר גרע והרב מוהר''י קארו כתב על זה בסי' ק''ל ואפשר דהרמב''ם לטעמיה ודבריו סתומים: הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם. כלומר דרבנן הוא דתקנו משום דלמא מייתי עדי מסירה אבל לעולם בעינן עדי מסירה ואם כן כיון דאינו אלא תקנה משום דלמא מייתי בהא הקילו אבל בעדי חתימה לחוד ודאי דסבירא ליה לרבינו דהוא מדאורייתא כמבואר למעלה:

כד אַף עַל פִּי שֶׁחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מְפָרְשִׁין [ז] שְׁמוֹתֵיהֶן בַּגֵּט. וְכֵן הִתְקִינוּ בְּעֵדֵי הַגֵּט שֶׁאֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה [ח] בִּפְנֵי זֶה. וְאִם חָתְמוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּכְתֹּב זְמַן בַּגֵּט וּמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. שֶׁמָּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ קְרוֹבָתוֹ [ט] וְתִזְנֶה כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו וְיִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחַר הַזְּנוּת וְיִתֵּן לָהּ. וְאִם לֹא יִהְיֶה בּוֹ זְמַן יְכוֹלָה לוֹמַר קֹדֶם הַזְּנוּת נִתְגָּרַשְׁתִּי. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ זְמַן בְּגִטִּין:

 מגיד משנה  אע''פ שחתימת העדים וכו'. פרק השולח (דף ל"ו) התקינו שיהו עדים מפרשים שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם. ובפ''ק דגיטין (דף י') אמר רב פפא וכו' עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם: וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן וכו'. פרק המביא תניין (דף ט"ז) מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר''י אומר משום בת אחותו וכו' ואמרינן בירושלמי (בפרק השולח) מעשה באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזנתה עד שהיא אשתו (לימים עמד וגירשה) הלך והקדים זמנו בגט אמר מוטב שתדון כפנויה ואל תדון כאשת איש. ומקום כתיבתו נמי כדאמרינן פ' גט פשוט (ב"ב קע"ב) כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני. וגבי גט איתמר פרק המגרש (דף פ"ו) גט שיש עליו עדים וכו' יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלש גיטין פסולין. ופ''ק דר''ה (דף ב') אמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אבל גבי גט אם זמן הגט מאוחר לחתימתו נמצא מחזיק אותה באשת איש עד אותו הזמן וחכמים תקנו זמן שלא יקדים ושלא יאחר ואף על גב דבמאוחר ליכא למיגזר משום בת אחותו אי שרינן ליה אתי למישרי מוקדם. ובפרק המביא תניין (דף י"ז) תנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ומדאמרינן גבי כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה והוא שעסוקין באותו ענין דכמעשה ב''ד דמיא משמע דבגט אע''ג דעסוקים באותו ענין פסול. ונראה דדוקא מוקדם שזמן הגט קודם החתימה כגון שנכתב ונחתם במרחשון וכתבו בו שבתשרי קודם למרחשון נכתב כההיא דירושלמי פסול וכן נמי מאוחר שנכתב ונחתם בתשרי וכתב בו במרחשון שלאחריו כדי להחזיק אותה באשת איש פסול אבל אם היה עומד בתשרי וכתב הגט לשמה כהלכתו וכתב בו זמן מרחשון וחתמו בו העדים שנכתב הגט בפניהם בו ביום הכתוב בגט נראה דכשר דלא חשבינן ליה מוקדם ומאוחר הואיל וזמן הכתוב בגט והחתימה הכל ביום אחד. וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו כלומר בזמן הכתוב בגט ולא אמר ביום כתיבתו והאי דאמרינן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול דוקא שנכתב בו זמן ונחתם בלילה אחר הזמן. ומ''ש הראב''ד ז''ל קיימא גיטא בבית דין האי לא פסול לדעת הרב דא''כ גט הבא ממדינת הים ליפסול:

 כסף משנה  אע''פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'. בפרק השולח (דף ל"ו) ופירש רש''י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ומ''ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. הטעם ביאר רבינו בפרק ט': וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט. בפ''ב דגיטין (דף י"ז). ומ''ש ומקום כתיבתו. בפרק הזורק (דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'. בפ''ב דגיטין (דף י"ז) וכר''י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום:

 לחם משנה  ואם חתמו זה שלא בפני זה הרי זה וכו'. מדלא קאמר רבינו אההיא דמפרשים שמותיהם דאם לא פריש דפסול משמע דסבירא ליה דכשר דאל''כ כי היכי דקאמר כן אהך דחתימה דזה שלא בפני זה לעיל נמי לימא הכי. ונראה שהוא מפרש כפירוש הטור דמפרש שמותיהם רצה לומר דמתחילה היה חותם אני יעקב עד אני ראובן עד והתקינו שיהו חותמין יעקב בן יצחק עד ראובן בן יעקב עד כדי שיכירו אותו, ולפי זה אע''פ שלא פירש אלא אמר אני ראובן עד כדמעיקרא הגט כשר כדכתב הטור בסימן ק''ל ומפני שהוא מפרש כן כתב לקמן בנוסח הגט שכשהעדים חותמים פלוני בן פלוני עד וכו'. ומ''מ היה קצת קשה בדברי רבינו דלא כתב לא הכא ולא התם דאם כתב בן יעקב לבד ולא כתב עד או יוסף לבד ולא כתב עד דפסול כדכתב הטור שם והוא מוכרח בפרק המגרש כמ''ש שם מוהררי''ק ז''ל:

כה * גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה מֻקְדָּם [י] אוֹ מְאֻחָר אוֹ שֶׁנִּכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה [כ] שֶׁלְּאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁעֲסוּקִין [ל] בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן. אוֹ כָּתַב אֶת הַגֵּט בִּירוּשָׁלַיִם וְטָעָה וְכָתַב בְּלוּד. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד [מ] שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ בִּזְמַן [נ] כְּתִיבָתוֹ וּבִמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ:

 ההראב"ד   גט שיש עליו עדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה במאוחר דכשר להנשא בו ולא תימא לזמן הגט אלא מדקיימא בבית דין בגיטה או שנתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור זמן מותרת להנשא מיד לפי שאינו יכול לקלקלה. ואומר אני שאוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן שלכך איחרו וכמי שהתנה עמה הוא. וכל הפוסל גט מאוחר מפריז ומפסיד ותועה דאי היה פסול עד שהשיב רבי את ר' חנינא ב''ג משטר מאוחר ומתרץ קסבר אין כותבין שובר ישיב עליו מגט שאינו יכול לתרץ אלא ש''מ לדברי הכל כשר. ואני הוא המזכה ומזכה אני במקומי שאם היה פסול לא לשתמיט תנא וליתנייה ולימא ובגיטין בין מוקדם בין מאוחר פסול כדקא מפליג בפרוזבול, עכ''ל:

 מגיד משנה  או כתב הגט בירושלים וכו'. פרק הזורק (דף ע"ט:) היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה. ומזרח ומערב פירש הרב לוד וירושלים דלוד מן המזרח וירושלים מן המערב והאי דאמר רב הונא אמר שמואל (שם פ':) זו דברי ר''ח אבל חכמים אומרים הולד כשר מכל מקום הוי הגט פסול אפילו לרבנן. ונראה דהאי כתב במערב פירש חתם והאי כתובו בהיני נמי חתומו כמו שפירש הרב בהלכות לוה פרק כ''ג וכן מי שנמסרה להם עדות במדינה זו וכו' וכן כתב הרב בכמה מקומות. לכך נראה שאם היה הסופר במזרח וכתב בו מקום מערב ששם צוהו הבעל לכתוב והלך וחתמו במערב הכתוב בגט שהגט כשר הואיל וחתמו במקום הכתוב בגט וזהו שכתב הרב עד שיחתמו בו במקום כתיבתו כלומר במקום הכתוב בגט דלכתיבה אין אנו חוששין אלא לחתימה ואין לומר דכתיבה וחתימה בעינן במקום אחד דהא חזינן פרק שביעי שכתב הרב נכתב בארץ ונחתם בחוץ לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דבתר חתימה אזלינן והכי איתא בתוספתא דגיטין פ''ב גט שכתבו בעיר הזאת לא יחתמנו לעיר אחרת ואם חתמו כשר:

 כסף משנה  גט שיש עליו עדים ואין בו זמן. במשנה פרק המגרש (דף פ"ו). ומ''ש או שהיה מוקדם, דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא''ש שכתב שהוא בטל. ומ''ש או מאוחר פסול, טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (דף קט"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א''נ בקפיצה א''נ מילי מסר ע''כ. ואי ס''ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח''כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה''ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (דף ק"ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'. בפ''ב דגיטין (דף י"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב''א והרא''ש דברייתא דראב''צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב''צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש''י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע''ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ''מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט:

 לחם משנה  גט שיש עליו עדים וכו'. הרא''ש ז''ל כתב במוקדם שהוא גט בטל ומוהרי''ק ז''ל תמה בסימן קכ''ז על זה דמאי שנא משאר פסולים דרבנן ותו קשה טובא דאטו גרע מאין בו זמן כלל דהא לר''י דקי''ל כוותיה הוי חששא משום שמא יחפה והרי טפי איכא חששא דחפוי לאין בו זמן דהא מוקדם אהני מיהא לשבוע דלקמיה. ומהר''ר ישראל יישב זה ואמר דמוקדם לא גבי אפילו מבני חרי והוי חספא וא''כ לפי זה אתי שפיר דגרע טפי מאין בו זמן דמבני חרי מיהא גבי כשאין בו זמן. אבל קשה להא דאין טעם הזמן משום הלקוחות בכאן דלפי זה ודאי דעדיף טפי אין בו זמן משום דהתם לא גבי מהלקוחות והכא גבי אבל טעמא משום שמא יחפה וא''כ היכי גרוע ודבר קשה הוא זה אבל רב סובר שהוא פסול מדרבנן וכל פסול זמן דלדעתו הכי הוי. וא''כ כשכתב התורף במחובר דאמר לעיל דבטל מן התורה אע''ג דפירוש תורף מקום העדים והזמן והרי את מותרת לכל אדם ומשמע דאם כתב הזמן במחובר הוי בטל לאו דוקא דאם כתב הזמן במחובר ואח''כ תלשו וסיים התורף מהני אבל לפי דעת הרא''ש ז''ל כתב מוהרי''ק ז''ל בסי' קכ''ו דאפשר דפסול כמו גט מוקדם וזה מסייעו להרא''ש ז''ל וכן הדין הנזכר בגמ' גבי תורף כמו גבי חש''ו ודומיהם דמדהזכירו תורף סתם ובכללו הזמן משמע דהיכא דהזמן נעשה בפסול הוי בטל כמו בשם האיש והאשה ומ''מ דברי הרא''ש תמוהים וצ''ע: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן וכו'. גט שאין בו זמן אי מועיל בעדי מסירה כתב הרב מוהר''י קארו ז''ל בסימן קכ''ז שהוא מחלוקת בין המפרשים והכריח מדברי הרמב''ם דסבירא ליה דפסול וקשה דא''כ מאי דחי בפרק גט פשוט ודילמא אבא שאול כר''א ס''ל כלומר דאע''ג דאין בו זמן כשר בעדי מסירה הא לסברת הרמב''ם וסייעתו פסול וצ''ע: או מאוחר וכו' כל אלו פסולים עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו וכו'. השיג הראב''ד ז''ל בטעם דמאוחר. וטעמו של רבינו כדכתב הר''ן דאיכא למיחש לבת אחותו מפני שתוציא את גיטה ותאמר קודם זנות נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי ע''כ אנו רואים שהוא מאוחר והוי כאין בו זמן. וכבר הקשה מוהררי''ק ז''ל בסימן קכ''ז על טעם זה דהראב''ד ותירץ דכיון דכתוב בו זמן וכשיגיע אותו זמן אי אפשר לחפות עליה כשר וכדמכשרינן בכתוב בו שנה אחת משום דאהני לשבוע דלקמיה כו' וקשה לפי זה גט מוקדם אמאי פסול הא אהני לשבוע דלקמיה אלא ודאי כל גט שנעשה בפסול לא אמרינן דכשר משום הך טעמא ולא אמר בגמרא גבי שבוע אלא דאינו משקר שם במה שכותב אבל הכא דמשקר לא אהני הך טעמא: או שהיה מוקדם או מאוחר וכו'. הראב''ד הקשה עליו במאוחר דס''ל דכשר והרב מוהר''י קארו בסי' קכ''ז הקשה היכי מכשרינן הא איכא לשמא יחפה וכדפירש הר''ן ותירץ ואפשר וכו'. וקשה דלא דמי לכתוב בו שבוע דהתם אהני לשבוע דלקמיה אבל הכא לא אהני כלל דאי קודם זמן הגט תאמר לעולם דכבר היא מגורשת והגט מאוחר ואי אחר זמן הגט הרי מגורשת. ונראה כוונת הרב דמאי דקא חיישינן אנן דהוא מאוחר הוא כשהיא מראה הגט בב''ד קודם שיגיע זמנו ולהכי אנו מאמינים לה לעולם כשתאמר דהיא מגורשת כיון דאנו רואים דהגט מאוחר דהרי עדיין לא הגיע הזמן אבל אחר שעבר זמן הגט אין אנו מאמינים לה שהוא מאוחר דאמרינן דבזמנו כתבוהו ואם זינתה קודם חייבת מיתה ולהאי מילתא אהני כשהיא מראה הגט לב''ד שעבר הזמן: עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו. יש לפרש הל' דבמקום שכותבין צריך שיחתמו אותו ובעינן שיזכיר גם כן מקום הכתיבה. ואין לדקדק מכאן מה שכתב הרב ב''י בסימן קכ''ח אבל קצת ראיה יש לדברי מוהררי''ק ז''ל ממה שכתב כאן המפרש ממ''ש רבינו פ''ז גבי שנכתב בא''י ונחתם בחוץ לארץ:

כו * חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וּנְתָנוֹ לָהּ אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב שֵׁם הַיּוֹם אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ כָּשֵׁר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:

 ההראב"ד   חתך ממנו הזמן כו'. כתב הראב''ד ז''ל חתך ממנו הזמן ונתנו לה לכתחלה לא תנשא שהרי משלשה גיטין פסולין הוא זה, עכ''ל:

 מגיד משנה  חתך ממנו וכו'. המביא תניין (י"ז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי א''ל לרמאי לא חיישינן וכו' מה הועילו חכמים בתקנתם פירוש מדשני ליה לרמאי לא חיישינן ולא שני כדשנינן לעיל אהני דלכתחילה לא תינשא משמע הכא דלכתחלה תינשא. כתב בו שבוע שנה חדש שבת מאי וכו'. והרי''ף לא הביא שיטה זו ונראה ליה דפליג האי שיטה למתני' דאמרינן גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול וגזייה לזמן נמי כמי שלא נכתב דמי ולדעת הרב יש חילוק בין לא כתב בו זמן לגזייה לזמן דגזייה לזמן רמאות הוא ולרמאות לא חיישינן ובפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב:) אבא שאול אומר (אפילו) אם כתב בו אני גירשתיה היום כשר ההוא יומא דנפיק ביה (גיטא) משמע:

 כסף משנה  חתך ממנו הזמן וכו'. שם (דף י"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א''ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש''י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש''ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. ודעת רבינו כדעת ר''ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב''א והר''ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ''מ כתבו הרשב''א והר''ן שכדברי רש''י הוא הנכון: ומ''ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'. שם (א"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש''י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש''י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד:

כז  וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהוּ מוֹנִין בְּגִטִּין לְמַלְכוּת אוֹתוֹ הַזְּמַן מִשּׁוּם שְׁלוֹם [ס] מַלְכוּת. כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ מַלְכוּת אוֹתָהּ הַמְּדִינָה אוֹ לְבִנְיַן הַבַּיִת אוֹ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְאִם אֵין דַּרְכָּן לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת בְּגִטִּין אוֹ [ע] לִיצִירָה אוֹ לַמַּלְכוּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס [פ] מַקְדוֹן שֶׁהוּא מִנְיַן שְׁטָרוֹת. וְאִם כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת אוֹתוֹ זְמַן בִּמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשׁוּת אוֹתָהּ מַלְכוּת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  וכן תקנו שיהו מונין לגיטין וכו'. פ' הזורק (דף ע"ט:) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' וצריכא דאי אשמעינן מלכות שאינה הוגנת (משום) דמליכא אבל מלכות מדי ומלכות יון מאי דהוה הוה וכו', וזהו שכתב הרב מלכות שאינה מלכות אותה המדינה. ובתוספתא דגיטין פ''ח x (א"ר אליעזר) כתב לשם הפרכין (לשם הורכינוס) או שהיו שני מלכים עומדים וכתב לשם אחד מהם כשר ושמא זהו שכתב הרב כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות וזהו שני מלכים עומדים שיש להם רשות באותה מדינה:

 כסף משנה  וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'. סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע''פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ''ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז''ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא''ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה''ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י''ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים:

 לחם משנה  כתב לשם מלכות וכו'. בפ' הזורק (דף פ') גבי ההיא מתני' דכתב לשם מלכות אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר''מ אבל חכ''א אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת. ולשון הרי זו מגורשת משמע דתנשא לכתחלה כדכתבו התוס'. עוד שם א''ר אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר''מ אבל חכמים וכו'. ונחלקו בפירושה התוס' ורש''י ז''ל דרש''י פי' אשלום מלכות קאי והתוס' פי' דקאי אהיה במזרח וכתב במערב ועל דא קאמר הולד כשר ולכתחלה לא תנשא אבל בההיא דשלום מלכות מגורשת ותנשא לכתחלה וכן נראה דעת רבינו ממ''ש דשינה מקום עמידת העדים דהולד פסול ולא בטל וכן כתב מוהררי''ק ז''ל בסי' קכ''ח וא''כ יש לתמוה עליו למה פסק כאן דפסול הא הרי זו מגורשת קאמר דמשמע לכתחלה בשלמא אם היה כפי' רש''י היה אפשר לומר דפליג ארב יהודה ומר שמואל והוא פסק כרב דקאמר דכשר ולא תנשא לכתחילה אבל מאחר שהוא אינו מפרש כפי' רש''י ז''ל דקאי אשלום מלכות קשה. ונראה דאע''פ שהוא מפרש כפירוש התוס' פי' דההוא דמגורשת ר''ל דאם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והוכרח לומר כן מכח ההיא קושיא דהקשו שם בתוס' בפ' בתרא דאמרו שם ותו ליכא והא איכא שלום מלכות משמע דהוא פסול והתוס' הוצרכו לשנות שם הגירסא מחמת קושיא זו:

כח  הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים. אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר אַחַר כַּמָּה שָׁנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה [צ] וּמְקוֹם הַכְּתִיבָה, לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶן הַבַּעַל בּוֹ כִּתְבוּ וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶן וְהָיוּ עוֹמְדִין בְּתִשְׁרֵי וְנִתְאַחֲרוּ עַד נִיסָן וַהֲרֵי הֵן בְּלוּד כּוֹתְבִין זְמַן הַגֵּט מִנִּיסָן וּבְלוּד [ק] שֶׁשָּׁם נִכְתַּב הַגֵּט כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת:

 מגיד משנה  האומר לשנים וכו'. פרק גט פשוט ב''ב (דף קע"ב) אמר להו רב לספרי וכו' כי קיימיתו בשילי וכו' ולגבי גט נאמר פ' הזורק בגיטין (דף פ') ור''ל כתובו חתומו כמו שביארנו והתם נמי אמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אוקנייתא וכו'. ונראה דוקא שטרי אוקנייתא דמשעת הקנין חל השעבוד ואם יודעין יום הקנין כותבין אותו יום ולא מיתחזי כשיקרא דסתם קנין לכתיבה עומד אבל בגט או בשטר שאין בהם קנין שזמן הכתיבה מוכיח עליו אם לא יכתבו היום שעומדין בו מיחזי כשיקרא:

 כסף משנה  האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'. כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע''פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר''י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע''י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב''ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר''י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב"ב קע"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע''ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט''ו דיבמות (דף קי"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא''ש שפסק כדברי ר''י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב''א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם:

הלכות גרושין - פרק שני

א  זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ'. אֶחָד הַכּוֹתֵב בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִכְתֹּב לוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹתֵן בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִתֵּן לָהּ. לֹא נֶאֱמַר וְכָתַב אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. וְנָתַן שֶׁלֹּא תִּקַּח מֵעַצְמָהּ:

ב אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

 לחם משנה  אמר לשנים כתבו וכו' הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין וכו'. כתב הרב מוהרר''י קארו בסימן ק''ל דהיכא דחתם סופר ועד יש להכשיר בדיעבד אבל לא לכתחלה ושכן יש לפרש דברי הרמב''ם. וקשה לזה מכאן שכתב הרמב''ם כותבין וחותמין והכי איתא במתני' ובודאי דאחד מהם כתב דבהא אמרו דאם כתבו סופר פסול כדפסק הרב וא''כ משמע דחתם סופר כשר אפילו לכתחלה דהא כותבין וחותמין קאמר. וי''ל דהכא קאמר דכותבין וחותמין ונותנים לה דמשמע דהם נתנוהו לה וא''כ הא איכא עדי מסירה ולכך כשר לכתחלה וכי תימא מזוייף מתוכו הוי דכיון דחתם סופר פסול אפילו איכא עדי מסירה פסול י''ל כיון דחתם סופר לא פסול אלא לכתחלה דאין סברא לומר דאפילו איכא עדי מסירה חשיב כמזוייף מתוכו די לנו שנאמר שלכתחלה יהא פסול בלא עדי מסירה:

ג וְכוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִין וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְיַאַסְרֶנָּה עָלָיו:

 מגיד משנה  (א-ג) זה שנאמר בתורה וכו'. מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף פרק המביא תניין (דף כ"א:) ופרק האיש מקדש (דף מ"ג) אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה (פלונית) הם הם שלוחיו הם הם עדיו וכן בגירושין. ומ''ש הרב והוא מגרש בו כל זמן שירצה, נראה דוקא שלא נתייחד עמה אחר שכתבו דגט ישן פסול כדאמרינן פ' הזורק (דף פ"א) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ז) במשנה כותבין גט לאיש אע''פ שאין אשתו עמו:

 כסף משנה  כותבין גט לאיש אע''פ שאין אשתו עמו וכו'. ז''ל רבינו בפרק כ''ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ''ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע''ג דתנן (ב"ב קס"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע''פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל''ש ורבותא אשמעינן דאע''ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע''ג דפרש''י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ''ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח''כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח''כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ''ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע''ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ומ''ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו', בפרק גט פשוט שם (דף קע"ב):

 לחם משנה  והוא שיהיו העדים והסופר וכו'. כתב הרב מוהרר''י קארו ז''ל בסימן ק''כ דמדינא לא בעינן סופר אלא מאי דכתב סופר הוא לאשמועינן דחתם סופר ועד כשר. וקשה דמלשון הרמב''ם שכתב העדים והסופר משמע שחתמו בו שני עדים וסופר ובהא אפילו הרא''ש מודה דבדיעבד כשר כמבואר בסי' ק''ל ואדרבא היה לו לאשמועינן היכא דחתם סופר ועד אחד דלהרא''ש פסול בדיעבד וא''כ לא הוה ליה להזכיר סופר בהך חלוקה אלא אמר לעדים כתבו כמו החלוקה ראשונה וממילא משמע דחתם סופר ועד כשר דהא ודאי אחד מהם כתבו דאם לא כן הא אמרו פסול:

ד וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה [א] כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר [ב] הַסּוֹפֵר בְּכָל מָקוֹם:

 מגיד משנה  ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. פרק האומר דגיטין (דף ס"ו): והאשה נותנת שכר הגט וכו'. פרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) והאידנא דלא עבדינן הכי וכו':

 כסף משנה  ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו', בפרק התקבל (גיטין דף ס"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש''י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש''י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:

 לחם משנה  האשה נותנת שכר הסופר בכ''מ וכו'. מ''ש בכ''מ להודיענו דאע''פ שכתבו גט לאיש ולא היתה אשתו עמו דנותנת היא השכר אע''פ דלא נכתב מדעתה ובמעמד שלה:

ה * וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַצְמוֹ לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ. הֲרֵי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בֵּית דִּין אוֹ שְׁנַיִם נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְכָתְבוּ הֵן עַצְמָן וְחָתְמוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵם לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל וְחָזַר וְנָתַן גֵּט זֶה לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי כְּתָבוֹ מִי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ:

 ההראב"ד   וצריך שיאמר הבעל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בגמרא שלנו הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' פרק קורדיקוס, עכ''ל:

 מגיד משנה  וצריך שיאמר וכו'. פ' מי שאחזו (דף ע"א:) אע''פ שכתבוהו וחתמוהו (ונתנוהו לו) וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל וכו':

 לחם משנה  הרי שאמרו לו ב''ד או שנים וכו'. דעת רבינו נראה לפסוק כרבי יוסי דאמר בפ' התקבל (דף ס"ו:) דמילי לא מימסרן לשליח ואמרו שם דשמואל לא סבירא ליה כוותיה באומר אמרו אלא דכשר. ולדידיה חתם סופר ועד פסול כדאמרו בגמרא דהא בהא תליא. ואע''ג דרבינו פסק בפ''ט דחתם סופר ועד כשר וכאן נראה לכאורה שפסק כשמואל דאומר אמרו כשר מדקאמר (באומר אמרו) פסול הרי אמרו שם בגמרא דלמ''ד כשר ולא תעשה כזאת בישראל חתם סופר ועד כשר משום דלא שכיח ורבינו פסק כן שהרי כתב (כאן) פסול. ואם תאמר איך כתב רבינו פסול דמשמע לא תנשא לכתחלה [ואם נשאת] כשר דלא תנשא לא משמע הכי אלא משמע דלא יגרש בגט זה ואם גירשה בו מגורשת. ונראה דרבינו מפרש כשר ולא תעשה שלא תנשא בו לכתחלה ויש לי סיוע לדבריו ממה שהקשו שם מי חיישינן והא תניא עדים החתומים וכו' ועל גט אשה לא חשו ואם איתא לימא שאני התם דכבר חתמו וגירש בו האשה ואין לפוסלו בשביל כך ותנשא לכתחילה אלא ודאי דלכתחלה לא תנשא ולכך פריך שפיר דהיכי קאמר התם לא חשו חכמים לדבר זה דמשמע דתנשא לכתחלה ומפני שנסתפק לו לרבינו אי פסקינן כסוגיא דמי שאחזו דמשמע התם דבטל כדכתבו המפרשים לכך כתב רבינו ומתיישבין וכו' כלומר שמור מעשות דבר זה מפני שיש לומר שיהיה הגט בטל ויבא לידי פסול דאורייתא. כן נראה פי' דבריו ותמיהא לי טובא דרבינו כתב משנה דמי שאחזו (דף ע"א:) כצורתה שאמרו אמרו לו וכו' ואמר להן כתובו וכו' ובגמרא דמדלא אמר במתני' תנו דהוי רבותא טפי דמשמע דבתנו נותנין ודלא כרבי יוסי וא''כ רבינו דפסק כרבי יוסי למה לא כתב תנו ותמיהא זו גדולה אמאי לא מצאתי לרבינו בכל הלכותיו שהזכיר דין זה של אומר לג' תנו דפסול ולא הזכיר כן אלא באומר לשלשה או שנים כתבו ותנו דבהא כולי עלמא מודו ואין לומר דסמך רבינו על מ''ש גבי אמרו דהגט בטל דהא התם מספקא ליה מילתא לרבינו מטעמא דפריש אבל בתנו היה לו לומר בטל לגמרי בלי שום ספק והיה משמיענו שאינו ספק בטל אלא בטל ודאי. ובפ' ד' דהלכות זכיה פסק רבינו במתנה כשמואל דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט ובאומר אמרו פסול ושם השיגו הראב''ד ז''ל דה''ה לאומר תנו ואין זו השגה כלל שם דהתם פסק רבינו דלא מהני כלל דגבי ממון נראה לרבינו לפסוק דאינו כלום כיון דבפרק מי שאחזו משמע דהגט בטל ואפילו להך סוגיא הוי פסול מפני כן גבי ממון אוקי ממונא בחזקתיה ופסק לא קנה כלל וכיון דלא קנה באומר אמרו כל שכן באומר תנו ומ''מ קשה שם שאמר וכן אם אמר לשנים כתבו ותנו דלמה הוצרך ליכתב פשיטא דהשתא באומר אמרו אינו כלום כ''ש בכתבו ותנו ועוד היה לו להודיענו אותו הדין אפילו בשלשה ואפילו באומר תנו. ונראה דרבינו מ''ש שם וכן הוא להודיענו דכשאמר במתנה כתבו ותנו דאפילו הכתיבה אינם יכולים לצוות לאחר שיעשה וכן נראה מלשונו שכתב שם דאין יכולים לומר לסופר לכתוב אבל כאן ודאי יש תימה על רבינו על מה שהקשיתי ואני תמה מהראב''ד ז''ל איך לא השיגו כאן. עוד קשה דשם בגמרא בפ' התקבל איבעיא לן באומר כתובו אי כתב ידן הוא אי כתב הגט הוא כלומר דאי כתב ידן הוא יכולין לומר לסופר שיכתוב והם יחתמו למ''ד אמרו כשר ואי כתב הגט הוא אינם יכולים לומר כן אלא הם עצמם יתנו וסלקה בתיקו וכיון דמספקא ליה לרבינו אם אומר אמרו כשר מדאורייתא או לא הוה ליה לאתויי הך דינא דאומר כתבו דאם אמר לסופר וכתב הוי ספיקא אם כשר מדאורייתא או לא. ונראה לתרץ לזה דרבינו פוסק דאם אמר לסופר וכתב באומר כתבו דהגט בטל לגמרי ולא הוי ספיקא וטעמא משום דמספקא לן אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא ואת''ל דכתב ידן עדיין מספקא לן אם אומר בטל או לא מפני ספק הסוגיות והוי תרי ספיקי לחומרא ומשום הא ודאי הגט בטל לגמרי וכן דקדק רבינו בלשונו שכתב גבי הך דינא דאמר לשנים וכו' שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתוב ולא אמר שיכתבו ויחתמו שהרי בריש לישנא אמר אבל אם אמר לסופר וכתב ולעדים וחתמו והכי הוה ליה למימר בסיפיה אלא דבא לדקדק מ''ש ואני תמה אם כאן הוא בטל אם במתנה ג''כ הוי הכי ולמה לא כתב רבינו דין זה בהלכות זכיה דהיכא דאמר כתבו לבד אינם יכולים לומר לסופר לכתוב:

ו אָמַר לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאִמְרוּ לָעֵדִים וְיַחְתֹּמוּ וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם [ג] אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַתֶּם חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט [ד] בָּטֵל:

 מגיד משנה  אמר לשנים וכו'. פרק האומר דגיטין (דף ס"ו:) אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה [כתבו גט] ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' א''ר יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלין וכו' והלכתא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואמרינן נמי א''ר ירמיה (בר אבא) שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתבו וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד וכו' (וכן הלכה) גופא אמר לשנים וכו' עד מעשה לא עבדי דבורא קא אמרי אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. וכתב הרב הרי הגט פסול כלומר כשר הוא מן התורה ולא תעשה ופסול מדברי סופרים ואם נשאת לא תצא. וכתב הרב מתישבין בדבר דקרוב הוא להיות בטל וכו' ושמא זה הוציא מהא דאמרינן שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו גט ואמרו לסופר וכו' שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד אי מילי מימסרן לשליח ואמרינן פ' מי שאחזו (דף ע"א:) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להם כתבו ואמרו לסופר וכתב וכו' הרי הגט בטל וכו' ושקלינן וטרינן בגמרא ואסקה רב אשי כולה ר' יוסי היא וכו' נראה מזה אליבא דרבי יוסי אפילו אמר אמרו לא הוי גט דמילי לא מימסרן לשליח ואמרינן הרי הגט בטל לכן כתב הרב וקרוב להיות הגט בטל ופסק נמי כרב חסדא ור''נ דאמרי כשר ולא תעשה דסבירא להו דגט פסול הוא:

 כסף משנה  (ה-ו) הרי שאמרו לו ב''ד או שנים וכו'. נקט ב''ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב''ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ''ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב''ד קמ''ל. ומ''ש שא''ל כתובו, כלומר וגם א''ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ומ''ש ה''ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז''ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא''כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה''ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז''ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה''ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת''ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל''ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ''ל. ונסתייע ממ''ש ה''ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ''ש רבינו ה''ז גט פסול על מ''ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ''ש הר''ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה''ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז''ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ''ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד''ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד''ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע''פ שאין ב''ד מוציאין אותה מ''מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע''פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ''מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה''ז ספק מגורשת דהוה משמע שב''ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה''ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים:

 לחם משנה  ומתיישבין בדבר זה הרבה וכו'. מה שנסתפק הרב הוא מפני שראה בפרק מי שאחזו (דף ע"א:) דקאמר דהגט בטל ואסיק רב אשי אפילו דאמר אמרו וכו' ובפ' האומר (דף ס"ו:) קאמר שמואל דכשר על כן הכריע הרב ביניהם דהוא פסול וקרוב הוא להיות בטל כמ''ש רב אשי מפני שבפרק מי שאחזו תניא כוותיה:

ז וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּחִבּוּר זֶה בְּגֵט שֶׁהוּא בָּטֵל הוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פָּסוּל הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

ח הַבַּעַל שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּיָדוֹ חָתוּם וְאָמַר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם בּוֹ וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר אֲפִלּוּ [ה] מֵאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ גֵּט כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  הבעל שהביא וכו'. [פרק] האומר דגיטין (דף ס"ג:) ההיא דהוו קרו לה נפאתא אזול סהדי כתבו תפאתא וכו' ומסקנא כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים:

 כסף משנה  הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'. נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'. לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע''פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ''ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע''ג דרבה הוה ס''ל (דף ס"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי''ל כר''נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול:

 לחם משנה  אמר לאחרים לכתוב גט וכו'. הרב ב''י בסימן קכ''ב הקשה דלמה לא הזכיר רבינו נאבד דהוי רבותא טפי דהא רבא הוא סבר בגמרא (דף ס"ג:) דאע''ג דבפסול אמרינן מי אמר כתובו חספא והבו לה בנאבד אמרינן עשו עדים שליחותם ותירץ שם דלדידן דקי''ל כרב נחמן הוי הסברא הפוכה והוי כ''ש נאבד מפסול. ודבר דחוק הוא זה דמנין לו לרבינו לידחק בזה לכך נראה לומר דודאי כשהגט פסול מדרבנן הוי נאבד מכ''ש דפסול דבפסול הא מיהא הגיע לידה גט כשר מן התורה מה שאין כן בנאבד ורבה דהוא סבר בגמרא דבנאבד עשו עדים שליחותם משום דלא שייך טעמא דמי אמר כתובו חספא והבו לה כ''ש בגט פסול שהוא כשר מן התורה ולא שייך לומר חספא וכשתירץ ר''נ כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים משמע ליה לרבינו דאפי' הגט פסול צריך לכתוב אחר דהא טעמיה משום דמי אומר לאלה כתובו ואנחו בכיסייכו משמע דצריך שיגיע לידה גט כשר וכיון דכתב רבינו נמצא גט פסול כל שכן בנאבד דבין לרבה בין לר''נ נאבד מכ''ש דפסול. אי נמי יש לומר דלא הוצרך רבינו לפרש נאבד דמכיון שאמר עד שיגיע לידה גט כשר הרי משמע מכאן דנאבד כותבין אחר כיון שלא הגיע לידה. ועל הרב ב''י אני תמה דכיון דדעתו דרבינו ס''ל דנאבד הוי כ''ש דפסול א''כ למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב דכיון דהרמב''ם לא כתב זאת אלא בנמצא הגט פסול משמע דס''ל דבנאבד לא איבעיא לן אלא הגט בטל ודאי ואמרינן עשו עדים שליחותם עד שבשביל כך תמה על הטור דהיה לו לפרש כיון שהגט נאבד אם היה כשר (או) אם כתבו אחר הוא בטל וזה סותר דבריו שכתב כאן שהרי כאן כתב דנאבד הוי כ''ש דפסול ובפסול לא אמרינן עשו עדים שליחותן וכ''ש נאבד ולא נתבררו לי דבריו:

ט אָמַר לָהֶם הַבַּעַל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לָהּ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לַשָּׁלִיחַ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל אֵין כּוֹתְבִים אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִים לְגֵרוּשִׁין וְשֶׁמָּא לֹא רָצָה אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לַשָּׁלִיחַ בִּלְבַד וְלֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר וַהֲרֵי כָּתְבוּ וְנָתְנוּ. לְפִיכָךְ לֹא יִכְתְּבוּ אַחֵר. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ ( וְנָתְנוּ לָהּ) הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר להם הבעל וכו'. התם נמי בעא מיניה רבא מרב נחמן [אמר לשנים] כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סלק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש וכו' תיקו וכתב הרי''ף ותיקו דאיסורא לחומרא וכו' והרב לא גריס האי גירסא אלא הכי גריס בעא מינה וכו' פי' אם אמר הבעל לשנים כתבו ותנו לשליח ואבד הגט מידם או נמצא הגט פסול מהו כלומר יכולין הם לכתוב גט אחר אפילו כמה פעמים או לא מי אמרינן עשו עדים שליחותו או דילמא יכולין לחזור ולכתוב עד דמטי גיטא לידה וסלקא בתיקו. וכן נראה דהא בגמרא סמך האי בעיא גבי ההיא דהוו קרו לה נפאתא וכו' והתם נמי להא דמיא:

 כסף משנה  אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'. בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר''נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א''ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי''ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש''י שהוא ז''ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א''ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את''ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל''ש עכ''ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי''ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ''ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה''ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי''ף:

 לחם משנה  אמר להם הבעל כתבו וחתמו וכו'. הרב ב''י תמה על רבינו באותו הסימן למה לא כתב אלא בעיא דויוליך ולמה לא כתב בעיא דכתבו ותנו לשליח לבד להודיענו דאפי' הכי ספק ולא נימא עשו עדים שליחותן ואינה מגורשת כלל ועיין שם בתירוץ קושיא זו. ונ''ל לתרץ דרבינו סובר דויוליך לה דבעו בגמ' הוי בהפך מפי' רש''י וה''ק את''ל לעיל לא אמרינן עשו עדים שליחותן אלא לטרחא דידהו חייש כאן שאמר שיוליך השליח מדקפיד לומר כן משמע דבעינן דיוליכנו השליח דוקא או לא וסלקא בתיקו ורבינו אזיל לשיטתו דכל את''ל פשיטותא הוא אע''ג דאין לומר כלל זה אלא כשהאת''ל מפורש בגמ' כדכתב הרב ב''י ז''ל היינו דוקא כשהבעיין אחד אבל כאן שהוא בעיין אחר דהוא רבינא ששאל לרב אשי מדשאל זה משמע דאידך פשיטא ליה דמגורשת משום דלא עשו עדים שליחותן ולכך לא כתב רבינו שהוא ספק אלא כשאמר ותנו לשליח להוליך לה אבל כל זמן שלא אמר להוליך הדין האמור קיים שכותבים עד מאה פעמים:

י  הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם אוֹ לְיֶתֶר מִשְּׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גַּרְשׁוּהָ [ו] שַׁלְּחוּהָ שִׁבְקוּהָ תַּרְכוּהָ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לָהֶם פִּטְרוּהָ פַּרְנְסוּהָ עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:

 מגיד משנה  האומר וכו'. שם (ס"ה:) כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה וכו' פטרוה פרנסוה וכו' שלחוה שבקוה וכו'. פי' ובכ''מ שאמרו לא אמר כלום גט בטל ועדיין אשת איש כשהיתה:

יא אָמַר לָהֶם הוֹצִיאוּהָ עִזְבוּהָ הַתִּירוּהָ הַנִּיחוּהָ הוֹעִילוּהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מַשְׁמָע מִלּוֹת אֵלּוּ גֵּרוּשִׁין אוֹ עִנְיָן אַחֵר. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין לָהּ. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר להן הוציאוה. שם [איבעיא להו הוציאוה] מהו וכו' פשוט מהא חדא וכו'. פירוש אבל האחרים לא איפשוט וספק מגורשת היא. ונראה דגרשוה שלחוה תרכוה כתבו אגרת שמשמען לשון גירושין אע''ג דאינו מדבר עמהם על עסקי גירושין היה לו לומר כדאמרינן גבי קדושין גבי הרי את מיועדת וכו'. ומצאתי כתוב בשם הראב''ד דכל אותן הלשונות בשכבר דבר עמהם על עסקי גירושין שאם לא כך מנין הם יודעים שעל עסקי גרושין הוא אומר. ואני אומר והלא כתוב כלה גרש יגרש, גרש את האמה, ואם לא דבר עמהם בענין גירושין מה לנו לחוש:

יב  הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בִּמְסֻכָּן וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד וְהַיּוֹצֵא [ז] בְּקוֹלָר אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ:

 מגיד משנה  האומר כתבו וכו'. פרק האומר (דף ס"ו) אמרינן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה משחק בה (דף ס"ה) בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו וכו' ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן והלכה כר''ש. ובירושלמי א''ר מנא ולא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה. ותו גרסינן בירושלמי הלכה כר''ש השזורי במסוכן מה בין מסוכן מה בין חולה חולה כדרך כל הארץ ומסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך הארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והרחוקים לאחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד. פירוש אבל חולה כדרך כל הארץ צריך שיאמר תנו:

 לחם משנה  במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה אבל סתם חולה לא. והא דקאמר מתניתין הבריא שאמר וכו' רצה משחק בו דמשמע דוקא בריא אבל סתם חולה לא איכא למימר דמתני' כל סתם חולה בריא קרי ליה מפני שכבר פי' במשנה אחרת המסוכן דמשמע דוקא מסוכן אין אבל סתם חולה לא:

יג  בָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ [ח] עַצְמוֹ מִן הַגַּג אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וּמֵת אֵינוֹ גֵּט. * סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ הֲרֵי זֶה גֵּט עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּוַדַּאי שֶׁהָרוּחַ דְּחָפַתּוּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ [ט] קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ [י] יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. וְהוּא שֶׁיָּדְעוּ [כ] אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ [ל] הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הוּא שֶׁכּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה מֵהֶן אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ [מ] בּוֹ רֹב סִימָנִין וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ שֶׁהֲרֵי עַתָּה חַי [נ] הוּא אַף עַל פִּי [ס] שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת:

 ההראב"ד   ספק הפיל עצמו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה הספק בירושלמי מצא אותו ושם אמרו אם על אתר נפל ה''ז גט אם לאחר שעה אין זה גט, עכ''ל:

 מגיד משנה  בריא שאמר וכו'. פרק האומר שם (דף ס"ז) מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג וכו': ספק הפיל וכו'. ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעיניה מן הדא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההן על אתר ולא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו הרי זה גט: מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט וכו'. תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין וכו'. וזהו שכתב הרב אע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו וכו'. ופ' מי שאחזו (דף ע':) אמר ר''י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב וכו':

 כסף משנה  בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'. משנה פרק התקבל (דף ס"ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב''ג אם מעצמו נפל ה''ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה''ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ''ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב''ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע''כ. [ותימה היאך פסק הרמב''ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה''ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב''ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה''ז גט עכ''ל. והרא''ש והטור גורסים בדברי רבינו ה''ז ספק גט ושהראב''ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה''ז גט כדגריס הרשב''א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה''ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו. למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ומ''ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'. שם: ודע דאמתניתין (גיטין דף ס"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר''י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי''ף והרא''ש וכ''כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ''כ בנמוקי יוסף בשם הריטב''א ורבו:

 לחם משנה  בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו' ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט. הרב ב''י בסימן קמ''א כתב התוספתא שאמרו שם ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפו. עוד הביא ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו מהו נשמעינה מן הדא רשב''ג אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק היא הכא אמר ספק מעצמו ספק הרוח דחפו הרי זה גט ע''כ. ובדברי רבינו יש שתי נוסחאות האחד היא נוסחתנו שהיא הרי זה גט והאחרת נוסחת הטור שהיא הרי זה ספק גט והוא רצה ליישב ב' הנוסחאות ודבר זה קשה לי טובא במה שרצה ליישב דרבינו קאי אמאי שאמר מעיקרא מיד ואיירי רבינו לאלתר קשה טובא דהך מיד דכתב רבינו במאי עסקינן דאי דידעינן דמעצמו נפל אפילו לזמן מרובה הוי גט נמי כמ''ש הוא בעצמו ואי איירי דלא ידעינן אלא סתם וכיון דהוי מיד הוי ספק ולכך הוי גט אם כן למה כתב ספק דחפתו וכו' היינו חלוקה דמיד שכתב קודם ולמה שיישב לגירסא דה''ז ספק גט דמה שאמר התוספתא אין כותבין ונותנין לאחר זמן שמא וכו' הוא דהוי גט מספק. גם על מה שאמר רבינו ז''ל ספק וכו' איירי לאחר זמן גם זה קשה בהירושלמי שאומר אם לאחר זמן נפל אינו גט והרי שם אומר אינה מגורשת כלל. לכך נ''ל לומר דשתי חלוקות בדבר האחת סתם דלא ידעינן אם מעצמו אם מחמת הרוח ועל דא אמרינן דאם היה על אתר תלינן ואמרינן דהוי מעצמו ואם לאחר זמן אמרינן דהוי מחמת הרוח. ויש עוד חלוקה אחת דהוי ספיקא אפילו שיהיה לאחר זמן כגון שראינו בו שעלה לגג ונראה לנו שהפיל עצמו ובא הרוח ודחפתו ויש פנים לכאן ולכאן ולא ידענו תוכן הדבר וזהו הספק ששאלו עליו בירושלמי ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ופשיטא ליה בירושלמי מההיא דעל אתר דהוי ספק מדרך הסתם א''כ למדנו לספק זה אפילו שיהיה לאחר זמן ותדע לך דעל זה הספק שאלו בירושלמי דשם אמרו הדא אמרה ספק וכו' ואי ההוא ספיקא הוי על אתר א''כ היכי קאמר הדא אמרה דמשמע מהך דעל אתר יוצא לנו דין אחר דומה לזה הא הוא הוא אלא ודאי דהירושלמי בא ללמד על ספק זה ועם זה יתיישבו דברי רבינו במה שאמר מתחלה והרג עצמו מיד היינו על אתר ועל הסתם אמרינן שמעצמו נפל ומה שאמר אחרי כן ספק מעצמו וכו' היינו ספק האחר שאמרו בירושלמי ומ''מ לא כתב לגירסת הרי זה גט כדאמר בירוש' משום דלעולם יש לתלות מחמת הרוח כיון שהוא לאחר זמן דהוא רחוק לומר שהאדם הורג את עצמו אם לא שיהיה לאלתר: והרג עצמו מיד וכו'. קשה דלכאורה משמע דאפי' היכא דידענו שמעצמו נפל צריך שיהיה מיד והא ליתא דבין בתוספתא בין בירוש' לא בעינן מיד אלא בספק אבל בודאי אפילו לאחר זמן. וי''ל דהרמב''ם מאי דקאמר מיד בספק איירי וכיון דהוי מיד הוי הוכחה בודאי ומאי דקאמר אח''כ ספק ר''ל דהוא לאחר זמן ואין הוכחה כלל. (וכתב הכ"מ שהרא"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה"ז ספק גט). והשתא אי גרסינן בהרמב''ם הרי זה גט מאי דהקשה עליו הראב''ד הוה ליה לפרושי דלאחר זמן אינו גט כדאיתא בירוש' ואי גרסינן בהרמב''ם הרי זה ספק גט מאי דהקשה הראב''ד הוא מאי נפשך במאי קא מיירי אי דלאלתר גט ודאי הוי ואי לאחר זמן אינו גט כלל. זו היא כוונת הראב''ד ועיין במהר''י קארו סימן קמ''א אשר שם האריך הרבה לפרש השגה זאת: והוא שידעו אותו כו'. מלשון הרמב''ם שלא הזכיר בבואה דבבואה כדאיתא בגמרא (דף ס"ו) משמע דס''ל דתנא דבי רבי ישמעאל אתא לתרוצי דלא חיישינן לשד ולא צריכא לתרוצי דלעיל וכן פירש הר''ן וא''כ קשה איך כתב והוא שידעו אותו דמה שאמר התם דמות אדם משום דלא ניחוש לשד. וי''ל דהר''ן סובר והוא שידעו ששם האיש שהזכיר הוא בעל שם האשה שהזכיר דהוא מפרש שמו ושמה כדפרישית דאומר ראובן בן יעקב כל השומע קולי יתן גט לאשתי דינה בת לאה וצריך שידעו ששם איש זה הוא בעל לשם אשה זאת ועדיין צריכין אנו לידע מאין לו לרבינו דבר זה וצ''ע: אפילו נשחט בו רוב x שני הסימנין וכו'. אע''ג דבגמ' אמרו שנים או רוב שנים לא הוצרך רבינו אלא לכתוב רוב שנים לבד דרובו ככולו והוא הדין לכל השנים:

יד מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ וְאָמַר כְּשֶׁהִתְחִיל בּוֹ הַחלִי כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. וְאִם לֹא הִגִּיעַ הֲרֵי זֶה סָפֵק:

 מגיד משנה  מי שהיתה רוח רעה וכו'. שם (דף ס"ז:) מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וכו' מאי קורדיקוס וכו' הא רוחא קורדיקוס שמה: וכן השכור וכו'. פרק הדר (דף ס"ה) אמרינן שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח לכל דבריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמו מי שאחזו קורדיקוס דמי וה''ז ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואין צריך לומר תנו. וכן נראה שהרב כתב שכור אחר מי שאחזו קורדיקוס דאע''ג דהוא כפקח לכל דבריו אינו כבריא:

 כסף משנה  וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה''ז ספק. לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע''פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה''ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ''כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע''פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט:

 לחם משנה  ואם לא הגיע הרי זה ספק כו'. קשה לזה מה שהקשה הרב מוהררי''ק בסימן קמ''א דבהלכות אישות כתב שהם קידושין כמו בריא והכא כתב ספק ורואין אנו מה שתירץ המפרש דכיון דלא קאמר כתבו כדמשמע מדבריו שכתב מי שהיה כו' ואמר כשהתחיל כתבו וסמיך ליה וכן וכו' דמשמע דבמאי דאיירי חלוקה דלעיל דהוא בכתבו בלא תנו איירי הך חלוקה כתבו ולכך מספקא ליה אי הוי כחולה והוא לקולא ואינו צריך תנו או דילמא לא והשתא ניחא אמאי לא כתב הרמב''ם בהך חלוקה דלעיל כתבו ותנו דהוה משמעינן רבותא טפי דאפילו אמר תנו אינו מועיל דבשלמא במתניתין ליכא למיפרך הכי דהרי כבר תירצו התוספות דלאו דווקא כתבו אלא אפילו תנו אבל הרמב''ם דבחלוקה דלקמיה דבריא כתב כתבו ותנו ושנה לשון המשנה משמע דדייק בלשניה א''כ היל''ל בחלוקה דלעיל כתבו ותנו אלא ודאי משום דבעי למיסמך לה הך חלוקה דשכור והך חלוקה איירי בלא תנו כדפרישית מפני כן לא כתב תנו:

טו  אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּרֵא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 מגיד משנה  אמר כשהוא בריא וכו'. שם (דף ס"ז:) אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וכו' ור''י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה (דף ע':) והלכתא כר''י:

 כסף משנה  אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה''ז פסול. יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר''י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר''ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר''י אם כתבו אינו כלום ולר''ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר''ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר''ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר''ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא''כ ה''ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ''ע:

טז  מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ [ע] בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים [פ] בְּסֵרוּגִין אִם אָמַר לָהֶם עַל לָאו לָאו וְעַל [צ] הֵן הֵן הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וּצְרִיכִין לְבָדְקוֹ [ק] יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב [ר] בְּיָדוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אִם הָיְתָה [ש] דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. שֶׁאֵין דִּין מִי [ת] שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ:

 מגיד משנה  מי שנשתתק וכו'. שם דאמרינן ליה בסירוגין וכו' דאמרינן ליה חד לאו ותרי הן וכו' וזהו שכתב הרב צריך לבדקו יפה יפה: וכן אם אמר כתבו וכו'. התם (דף ע"א) נמי אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' א''ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם וכו':

 כסף משנה  מי שנשתתק וכו'. מדברי רבינו למדנו דאע''ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז''ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר''נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א''כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה''ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א''צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ''ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא''כ ה''ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ''ל דס''ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה''ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל במ''ש וצריכים לבודקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר''ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ''ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ''ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ומ''ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. בפ' מי שאחזו (דף ע"ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי''ף והרא''ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע''י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא''ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ''ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א''ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש''י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ''ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש''ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר''ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא''ר יוסף מאי קמ''ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה''ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ''ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע''פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע''י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע''י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ''ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא''צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ''ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע''ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא''צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג''פ ואח''כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג''פ לערבינהו וליתנינהו, ומ''ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג''פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג''פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח''כ בסמוך גבי חרש גמור אע''פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ''נ מדבריו פכ''ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע''פ שבטור חשן המשפט סי' רל''ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס''ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג''פ וכדמשמע מדברי הר''ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ''ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג''פ אתא דס''ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש''ה אקשי ליה מאי קמ''ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א''נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע''י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע''י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ''מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס''ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז''ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ''ל:

 לחם משנה  מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וכו'. דברי רבינו מגומגמין כמ''ש הרב ב''י ז''ל בסי' קכ''א ונ''ל ליישב דעתו ולומר דתנא דבי רבי ישמעאל (דף ע"א) הביאו הגמרא לומר דלא בעינן לדחוקי ולומר דהשלש דמתניתין הוי שש אלא שלש כפשטן אלא שהוא בדיקת פירות וכיוצא בהן ומפני כן כתב רבינו וצריך לבודקו יפה יפה כלומר בבדיקת פירות וכיוצא בהן ולא כתב אלא שלש כתנא דבי ר' ישמעאל ומכל מקום הזכיר סירוגין כר''נ שתירץ משום דמשמע ליה דר''נ ל''פ אתנא דבי רבי ישמעאל ועם זה נתיישבו דבריו: מי שנשתתק והרי דעתו נכונה כו' ואמרו לו נכתוב. הא דלא הצריכו כאן שנאמר לו ג''כ נתן לאשתך כמו בבריא ובחלוקה דלקמיה הצריך לומר תנו שכתב וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו דמשמע דבעינן כתבו ותנו י''ל דהיכא דנשתתק אין אנו מצריכין לומר נתן משום דהוא בטל משא''כ בבריא ואעפ''כ כתב בכתב ידו כיון שהוא כותב הצריכו שיאמר תנו משום דכיון דכתב ה''ל לסיומי למילתיה ולומר תנו:

יז מִי שֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִשְׁתַּטָּה אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּבְרִיא. וְאֵין סוֹמְכִין עַל רְמִיזַת הַחֵרֵשׁ וְלֹא עַל [א] כְּתָבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. אֲבָל אִם נָשָׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ מְגָרֵשׁ בִּרְמִיזָה [ב] שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה כָּךְ מוֹצִיא בִּרְמִיזָה:

 מגיד משנה  מי שנשא וכו'. התם נמי ת''ר חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו וכו' אלא במטלטלין אבל לא לגיטין. והאי חרש דלא בדקינן ליה לענין גיטין דוקא שנשא כשהוא פקח אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנן (יבמות קי"ב:) חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים וכו' ותנן נמי פרק הנזקין (גיטין נ"ט) חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין וכו'. א''ד א''ר נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין:

יח  הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אָבִיהָ מְקַבֵּל גִּטָּהּ וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לְיַד הָאָב נִתְגָּרְשָׁה. גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה אִם הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד [ג] אָבִיהָ נִתְגָּרְשָׁה. וְאֵין עוֹשָׂה נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ בְּחַיֵּי אָבִיהָ. אֲבָל הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַגֵּט לְבִתּוֹ הַמְאֹרָסָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה:

 מגיד משנה  המקדש קטנה וכו'. פרק האומר דגיטין (דף ס"ד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. ונראה דוקא נערה אבל קטנה דלית לה יד אביה ולא היא, עוד שם (דף ס"ה) ג' מדות בקטן וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פי' כגון שמת אביה אבל בחיי אביה אביה ולא היא והכי פי' הרי''ף וכו' במאי קמיפלגי רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא כדגרסינן פרק האיש מקדש (קדושין מ"ד) וכו' וגרסינן נמי התם בעא מיניה רבא מר''נ נערה מהו שתעשה שליח וכו' כלומר בחיי אביה אבל לאחר מיתת אביה וכו' עושה שליח [עכ''ל]. והכי אמרינן התם ופ' האומר דגיטין (דף ס"ג) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה וכו' לפיכך וכו':

 לחם משנה  המקדש קטנה על ידי אביה וכו' ואין עושה נערה המאורסה שליח. הא דכתב בפ' שלישי מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה והוא כתב בפ' שני דגדולה איקרי נערה ואיילונית ובוגרת דמשמע דנערה יכולה לעשות שליח לקדש אע''ג דאינה יכולה לעשות שליח לקבל גט וזהו אי אפשר דבגמרא ריש פרק האיש מקדש (דף מ"א) מוכח דלא ידעינן שליחות בקידושין אלא מגירושין מהיקש דהויה ליציאה ואי בגירושין אינה יכולה בקידושין מהיכא תיתי. לכך נ''ל דמאי דכתב הרב לעיל שיכולה לעשות שליח הוא אחרי מיתת אביה אי נמי כגון שהשליח שהיא עושה בקידושין הוא בודאי לדעת אביה דהא היא עצמה אינה יכולה לקבל קידושין בלא דעת אביה הוה ליה כאילו אביה עשאו:

יט קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּמֵת. אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת מִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְאִם לָאו אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁתַּבְחִין וְאִם גֵּרְשָׁהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  קדשה אביה וכו'. התם (דף ס"ד:) נמי ת''ר קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת פירוש אם מת אביה וכו' עד כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר:

 לחם משנה  קדשה אביה כשהיא קטנה וכו'. הא דבקידושין אפילו היכא שיודעת לשמור כסף קידושיה לא מהני מדאורייתא והכא במבחנת לשמור גיטה הוי גט מדאורייתא דשאני קידושין מגט דבקידושין צריך דעת המתקדשת אבל בגט לא כמבואר בגמ' ועוד דבקידושין לית לה יד אבל הכא אע''ג דלית לה יד דכיון דכבר נשאת מקבלת גיטה ומפני כן בקידושין הצריכו שאפילו שיודעת לשמור קידושיה תהיה מבת שש שנים ולמעלה כפעוטות כדכתב הרב פ' רביעי וכאן לא הצריכו דשאני קידושין מגט כדכתיבנא:

כ  מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם [ד] הִכּוּהוּ עַכּוּ''ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ [ה] הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ''ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ. לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הָעַכּוּ''ם, אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בְּעַכּוּ''ם רוֹצֶה אֲנִי וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא וְהָעַכּוּ''ם אֲנָסוּהוּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  מי שהדין נותן וכו'. בערכין פ' האומר משקלי עלי (דף כ"א) וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ופ' המגרש (דף פ"ח:) גט מעושה בישראל כשר ובעכו''ם פסול ובעכו''ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה ישראל אומר לך וכשר אמר ר''נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ובעכו''ם וכו': ולמה לא בטל גט זה וכו'. זה הוציא הרב מפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ז:) דאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זבינא מאי טעמא (אילימא) וכו' אלא כדתניא וכו' וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים וכו':

 כסף משנה  ואם העכו''ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה''ז גט פסול. בסוף גיטין (דף פ"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו''ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש''י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו''ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו''ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו''ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א''ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש''י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו''ם עכו''ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ''ל. משמע בהדיא דכדין עכו''ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר''נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו''ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס''ל דאע''ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו''ם כשר וכו' ש''מ קי''ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל''ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה''ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ''ע:

 לחם משנה  מי שהדין נותן כו'. כבר כתבתי בלשון זה בקונטרסים אחרים ושם הארכתי בקושיות הנופלות על רבינו בשתי הסוגיות בההיא דפ' במגרש (דף פ"ח:) ופ' חזקת הבתים (דף מ"ח) ואני אומר לתרץ הכל לדעתו ז''ל דתפס עיקר ההיא דרב משרשיא מכח ההיא סוגיא דהמגרש דהא בגמרא תפסוה עיקר לדעת רב הונא דאמר תלויה וזבין כו' והילכתא כוותיה כדאמרו שם בגמרא והוא סובר שהסוגיא שבפ' חזקת תתרץ הקושיא שהקשו בפ' המגרש דכפיה שלא כדין דעכו''ם כשאינו כדין דישראל כיון דעכו''ם בני עשויי נינהו דשאני עכו''ם דשלא כדין דידהו הוא שהם יודעים שעושין שלא כדין ומ''מ כופין וכן הישראל שכופין אותו לא גמר ומגרש כיון שיודע שכופין אותו שלא כדין אבל שלא כדין דישראל הוא שהישראלים טעו בדין וסבורים שהדין כך ולכך הוי גט פסול כיון דסבורים היו דבדין עושין מה שעושין ועוד דהוא הישראל המעושה גמר ומגרש כיון שהוא סבור שבדין כופין אותו אבל אין הכי נמי דאם היו הישראלים כופין עם היותם שהוא שלא כדין דישראל ושלא כדין דעכו''ם דאפילו ריח הגט אין בו ומאי דאמר שמואל דשלא כדין דישראל פסול ופוסל הוא משום דסתמא דמילתא דשלא כדין דישראל הוי טעות וכמ''ש רבינו לקמן וטעו ב''ד של ישראל או שהיו הדיוטות כלומר שהיו הדיוטות ולא ירדו לעומק הדין ולהכי קאמר דשלא כדין דישראל פסול ופוסל ופי' רבינו דבשלא כדין דישראל הוי גט מדרבנן משום דהוא פסק כסוגיא דהמגרש ובההיא סוגיא כיון דעכו''ם בני עשויי נינהו מ''ש ובעכו''ם כדין פסול ופוסל ע''כ דהוי גט מדאורייתא וה''נ שלא כדין פסול ופוסל בישראל דכוותיה דבתרוויהו קאמר שמואל חד לישנא דפסול ופוסל והכל משמעות אחת. ועם זה יתיישבו דברי רבינו מ''ש למעלה ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו''ם בין ביד ישראל דמשמע דאם הוא אנוס ביד ישראל דהגט בטל ולמטה כתב דבשטעו ב''ד של ישראל דהגט פסול דיש לחלק בין טעות לאנוס דכשהוא טעות אז הגט פסול אבל בשאונסין אותו והם ידעו שאנסוהו אז הגט בטל כדכתיבנא ואע''ג דאין הכא ממון ובגמרא אמרו תליוה וזבין זביניה זבינא תליויה ויהיב לאו מתנתו מתנה הא כתבו שם התוספות דהמצוה שעושה הוי כקבלת ממון וזהו שכתב רבינו כאן שאין אומרין אנוס כו'. ומ''ש רבינו כגון מי שהוכה עד שמכר לאו למימרא דהתם הוי אנוס ולאו זביניה זבינא דהא הוא פסק שם דזביניה זבינא אלא מה שאמר כגון מי שהוכה הביאו לדמיון דבר שאינו מחוייב לעשותו שאמר קודם שאין אומרין אנוס וכו' דבר שאינו מחוייב כו' ועל זה הביא דמיון ואמר דדבר שאינו מחוייב הוי כגון מכירה והתם אי הוי זביניה זבינא משום דאיכא זוזי ואמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ורב הונא שהביא ראיה בגמרא מההיא דגיטי נשים לדיניה דהוי זביניה זבינא אין ראייתו אלא משום דמצוה דהתם הוי כזוזי דהכא כדכתיבנא אבל אי לאו טעמא דמצוה איכא לאקשויי מההיא ראיה דהא איהו סבר דביהיב לאו מתנתו מתנה והתם קאמר דהוי גט אלא ודאי על כל פנים אית ליה טעמא דמצוה ולכך רבינו דפסק כרב הונא כתב טעמא דמצוה וכי תימא א''כ איך דחו בגמרא שם ראיתו ואמרו דילמא שאני התם משום דמצוה לשמוע כו' דמשמע דעד השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דמצוה. וי''ל דה''ק דילמא שאני התם דטעמא דמצוה עדיף טפי מזוזי ומעיקרא היה סבור דהוי כזוזי לבד. כל זה נ''ל לע''ד ליישב דברי רבינו ז''ל: ולמה לא ביטל גט זה שהרי אנוס וכו'. צ''ע בדעת רבינו דלא נראה כן לא מפרק חזקת הבתים (דף מ"ח) ולא בפרק המגרש (דף פ"ח) וכן שנאמר שפסק הרב כאחת מאלו הסוגיות קשה טובא דאי פסק הרב כסוגית המגרש הרי נאמר שם דגזרו בדין דעכו''ם אטו בדין דישראל אבל דבר תורה אינו גט כלל והרב כתב דהוא פסול דמשמע דהוא גט מן התורה כי כן דרכו בכל מקום שכותב פסול הוא גט מן התורה כמו שביאר בפ' עשירי ועוד קשה זאת הקושיא עצמה דשלא כדין דישראל דנאמר שם בפ' המגרש דדבר תורה אינו גט אבל גזרו אטו בדין דישראל כמבואר שם בדברי רש''י ומוכרח מן הגמרא וכאן כתב רבינו פסול דמשמע דהוא גט מן התורה כדכתיבנא. ועוד קשה שאם פסק הרב כסוגיא הזאת צריך לדחוק לשונו ולומר דמה שכתב שהרי הוא אנוס ביד עכו''ם אין כוונתו עכו''ם מעצמם דהרי מסוגיא דמגרש משמע דטעם דעכו''ם מעצמם אינו משום מצוה אלא משום גזירה כדפרישית וא''כ לא יתיישבו דבריו כלל שיתן טעם שוה לעכו''ם מעצמם דמשמע הכל מן התורה ולישראל הוי גט אלא ע''כ צריך לומר דעכו''ם ר''ל ישראל ע''י עכו''ם שאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ועכ''ז קשה דטעם זה שייך בעכו''ם מעצמם דהרי כבר גירש לרצונו כיון דהוא כדין כמו שכתב הרב ואם כן כיון דטעם זה שוה בין לעכו''ם מעצמם בין לישראל ליהוי כשנתן הגט ע''י עכו''ם כשר מן התורה ואם פסק הרב כסוגית חזקת הבתים וסבירא ליה כרב משרשיא דדבר תורה בעכו''ם כשר ומפני כן כתב פיסול בעכו''ם מ''מ קשה בשלא כדין דישראל דהיכן מצא הרב דהוא גט מן התורה דלא דיבר רב משרשיא על זה דאפילו רב משרשיא מודה דהוא גט בטל מן התורה ועוד דאם כן קשה איך יתרץ קושיית אי הכי מה לי שלא כדין דעכו''ם מה לי שלא כדין דישראל דכיון דעכו''ם בני עשויי נינהו כדהקשו בפ' המגרש ועוד דאיך כתב הרב לפי שאינו כמוכר ונותן אפילו שיהיה כמוכר ונותן ולא יהיה שם מצוה כלל לא יהיה הגט בטל דהרי נאמר שם דאגב אונסיה גמר ומקני בדין העכו''ם ולדברי הרמב''ם כדין דעכו''ם ושלא כדין דישראל שניהם שוים ועוד דמלשון הרב שכתב למה גט זה אינו בטל שהרי הוא אנוס בין על ידי עכו''ם בין על ידי ישראל משמע הטעם דאינו בטל על ידי ישראל מפני שהוא כדין והוא מצוה אבל אם יהיה שלא כדין ולא יהיה שם מצוה יהיה הגט בטל ולמטה כתב דשלא כדין דישראל הגט פסול ומן התורה הוא גט. וי''ל דהרב פסק כסוגית חזקת הבתים וסבירא ליה ז''ל דמה שהקשו שם בגמרא נימא אגב אונסיה גמר ומקני הוא משום דאיכא אגב אונסיה ומצוה והוי כמו התם דאיכא אגב אונסיה וזוזי ושניהם שקולים. והר''ן פי' אי הכי בשלמא לדידי דלא ס''ל תלויה וזבין זביניה זבינא אע''ג דאיכא הכא בעכו''ם מצוה מ''מ פסול משום דהוי דומיא דהתם אבל בישראל דאיכא מצוה טפי מצד הענין שהוא מצוה ומצד דהוי שומע דברי חכמים מפני כן כשר אלא לדידך דזביניה זבינא אע''ג דהכא ליכא זוזי כי התם הא איכא מצוה דהוי כמו זוזי ומשני הא אמר רב משרשיא דמפני כן שהוא מצוה דבר תורה הוא גט ולעולם עכו''ם לאו בני עשויי נינהו בין לפי סברת המקשה בין למתרץ ומפני כן בשלא כדין דעכו''ם דליכא מצוה אפילו ריח גט אין בו אבל בשלא כדין דישראל אע''ג דליכא מצוה מצד הענין איכא מצוה מצד שהוא שומע דברי חכמים דהרי כפאוהו ב''ד של ישראל או שלשה הדיוטות דסוף סוף ב''ד הוא ומצוה לשמוע דבריהם אבל אם היה כופה אותו אחד מישראל דאינו ב''ד וליכא מצוה לשמוע דברי ב''ד ודאי דהדין שוה לשלא כדין דעכו''ם ומפני כן דקדק הרב בלשונו למטה שכתב טעו בית דין של ישראל או שלשה הדיוטות ומה שאמר הרב שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק רוצה לומר למי שנלחץ ונדחק מיד ישראל אחד או מיד אנס אחד דהשתא אין בו מצוה כלל ואז הגט יהיה בטל לגמרי אבל כשכפאוהו ב''ד אפילו שהוא שלא כדין הרי ביאר למטה דמן התורה הוא גט כדכתיבנא והרב אסיפיה דלישניה קא סמיך ולא חש להאריך ובזה נסתלקה קושית אי הכי שהקשו בפרק המגרש שיש טעם נכון לחלק בין שלא כדין דעכו''ם לשלא כדין דישראל ודברי שמואל נכונים בטעמם דמה שכתב בין בעכו''ם בין ישראל פסול ופוסל ר''ל דרבנן אבל דאורייתא הוי גט. וא''ת א''כ דמדרבנן הוא פסול איך כתב פסול ופוסל דמשמע פסול מן התורה ופוסל לכהונה. וי''ל דמאי דקאמר ופוסל הוא מפני שנראה לפרש שמה שאמר פסול אינו מן התורה וביאר ואמר דאינו אלא להא מילתא דפוסל לכהונה לא תנשא לכתחלה כמו פסולי דרבנן כמבואר פרק עשירי ולפי זה דברי רב משרשיא הם נכונים ואין צריך לדחוק בכל מה שדחקו התוספות בפרק חזקת הבתים דאמרו דסוגיא זו אינה כמסקנא והמתרץ לפי סברת המקשה תירץ וכל זה דוחק. אבל לפי מה שפירשתי בדעת רבינו נתיישבו דברי רב משרשיא ודברי שמואל כי סוגיא זו של חזקת הבתים דאין כאן מקום קושיא כלל ומה שאמר בפרק המגרש דהא דרב משרשיא בדותא הוא מפני שלא הבינו בדברי רב משרשיא דטעמו מפני מצוה כמבואר כאן אבל בפרק חזקת הבתים עמדו על תוכן דברי רב משרשיא ולא הקשו על דבריו כלל וכיון דסוגיא זו של פרק חזקת הבתים היא מיושבת על נכון פסק הרב כמותה ועוד דאתיא כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זבינא דהלכתא כוותיה כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות מכירה. זה נראה לי ליישב דעת רבינו ומ''מ קשה דהרי כפי סוגיא זו של פרק חזקת הבתים תליוה וזבין והך מילתא דגט הם שוים דבכולהו הוי תליוה וזבין הך משום זוזי והך משום מצוה וא''כ מן הדין כי היכי דהצריך כאן רבינו לומר רוצה אני אפילו בכדין דישראל בתליוה וזבין נמי היה ראוי שיהיה מצריך לומר רוצה אני ובריש פ' רביעי להלכות אישות גבי האיש שקידש בעל כרחו שקידושיו קידושין שהשיג הראב''ד על הרמב''ם צריך שיאמר רוצה אני כתב הרב המגיד והליץ בעד רבינו דכיון דבתליוה וזבין אינו צריך גם שם אינו צריך והוא תימה. ועוד קשה דבפרק הכונס (דף ס"ב) אמרינן מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי והקשו אם יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זבינא ותירצו לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני משמע דבתליוה וזבין בעינן שיאמר רוצה אני שלא כדברי ה''ה וצ''ע. מיהו אם נאמר דמה שהשוה בפ' חזקת הבתים תליוה וזבין לגט הוא לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דזוזי אבל לפי המסקנא דסבירא ליה טעמא דזוזי יש לחלק ביניהם כמ''ש הרמב''ן ז''ל בחידושיו ואתי שפיר קושיא הראשונה דהתם מפני טעם זוזי לא הצריכו לומר רוצה אני אבל כאן דליכא טעם זוזי צריך שיאמר רוצה אני דאינו שוה לטעם זוזי דמתחלה אם הוא אסיק אדעתיה טעמא דזוזי לא היה משוה אותם אבל מ''מ קשה סוגיא דפ' הכונס וצ''ע. ודברי מוהררי''ק כו' שכתב בסימן רכ''ז עיין שם ועוד אני אומר לתרץ כל מ''ש כאן לדעתו ז''ל דתפס עיקר וכו' כמו שכתוב לעיל בה''א:

הלכות גרושין - פרק שלישי

א כָּל גֵּט שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם [א] הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ וּנְטָלוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  כל הגט וכו'. (דף כ"ד) פרק כל הגט שנכתב שלא לשם אשה וכו' ואוקמה רב פפא בסופרים העשויים להתלמד:

 כסף משנה  כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'. משנה ריש פ' כל הגט (דף כ"ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ''ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ''י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור''י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס''ל אחרון פוסל ה''ל ר''י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע''ג דרב ושמואל ס''ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס''ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא''ת א''כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד''ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ''י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י''ל דכיון דקי''ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל"ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע''ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ''ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן:

ב יֶתֶר עַל זֶה כָּתַב לְגָרֵשׁ אֵת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וּמָצָא בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין אֵינוֹ גֵּט:

ג יֶתֶר עַל זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה וְנִמְלַךְ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:

ד יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק [ב] גֵּרוּשִׁין. וְכָל גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  (ב-ד) יתר על זה כתב לגרש וכו' יתר מכן יש לו שתי נשים וכו' יתר מכן אמר ללבלר וכו'. שם (דף כ"ה) וזעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון והכי כתב הרי''ף ומשם תבין וכ''כ הרב בכולהו אינו גט דלא פסלי לכהונה ובאחרון כתב הרי זו ספק גירושין ומשמע דס''ל יש ברירה. וא''ת הואיל ויש ברירה אמאי הוי ספק גירושין י''ל הואיל ואמרינן במתני' פסול לגרש בו משמע דקצת ספק יש בדבר וספק מגורשת היא והואיל ואפליגו אמוראי באחרון מכלל דפסול לגרש בו דאחרון לא דמי לפסול בו לגרש בו דאמור בקמאי והא כללא דשמואל דאמר כ''מ ששנו חכמים פסול פסול ופוסל ליתא הואיל ולית הלכתא כוותיה והרי''ף לא כתבו. וכתב הרב אע''פ שהעביר עליו קולמוס וכו'. פ' המביא תניין (דף כ') ואפילו לרבי יהודה דאמר גבי כתיבת השם מעביר עליו קולמוס ומקדשו x הכא כריתות בעינן וליכא:

 כסף משנה  וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'. פ' המביא תניין (דף כ') א''ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע''ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב''א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב''ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע''ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק"ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ''ל:

 לחם משנה  יתר על כן אמר לסופר כתוב ואיזו שארצה אגרש וכו'. הא דלא הביא הרב תולה בדעת אחרים דהוא בעיא בגמרא נ''ל דכיון דס''ל דהכא הוא ספק מגורשת פשיטא דהתם הוא ספק מגורשת וכ''ת דאיכא למטעי דהתם ליהוי מגורשת ודאי זה לא עלה על הדעת. ומה ששאל הבעיין הוא אי ליהוי כספק מגורשת או דומיא דאחריני דפוסל לכהונה לבד אבל ודאי מגורשת לא אסיק אדעתיה:

ה  מִי שֶׁכָּתַב [גֵּט] לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם [ג] אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת [ד] וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וַהֲרֵי נָתַן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ:

 מגיד משנה  מי שכתב גט לגרש וכו'. פרק הזורק (דף ע"ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וכו' ומסקנא דאם נתגרשה תנשא לכתחלה:

 כסף משנה  מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'. משנה פרק הזורק (דף ע"ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב''ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש''י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח''כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א''ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א''ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא''ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע''י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ''ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר:

 לחם משנה  ואם גירשה באותו הגט ישן וכו'. יש להקשות בגט ישן דאמאי כשר הא מוקדם הוא ובפ' כל הגט הקשו התוספות קושיא זו אבל בדברי רבינו קשה יותר דגט מוקדם אפילו נתנו בעדי מסירה פסול כפי מה שפירשתי לעיל בדבריו ואיך כתב שנתנו בעדי מסירה כשר וכבר עמדו התוספות על קושיא זו בפרק כל הגט:

ו * אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב גֵּט לִפְלוֹנִית וְיִהְיֶה עִמִּי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ וְנִכְתַּב וּנְשָׂאָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁנִּכְתַּב גֵּט זֶה וְנִמְצָא שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ כְּתֹב אוֹתוֹ [ה] לַאֲרוּסָתִי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה וּכְנָסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ כָּשֵׁר. כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ גֵּרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה כְּשֶׁכְּתָבוֹ:

 ההראב"ד   אמר לסופר כתוב וכו' לארוסתי. כתב הראב''ד ז''ל דוקא שזמן הגט אחר הנישואין אבל אם כתב זמן גט מן האירוסין אינו גט משום דהוי גיטה קודם לבנה עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר לסופר וכו'. ביבמות פ' ר''ג (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו וכו' ועלתה בתיקו והאי דאמרינן פרק כל הגט (דף כ"ו:) האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט שלא יעשו לכתחלה והאי דיבמות בדיעבד קאמר כדאמרינן בהזורק נתגרשה תנשא לכתחלה:

 כסף משנה  אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'. ביבמות פ' ר''ג (דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (דף כ"ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע''ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר''ת דההיא דפרק ר''ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ''פ הרא''ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש''י ז''ל שכתב דההיא דפרק ר''ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו:

ז  מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר הִתִּירוּ חֲכָמִים לְסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין וְיַנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבֵם לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ:

 מגיד משנה  מפני תקנת סופר וכו'. פרק כל הגט (דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וכו' ומוקי לה ר''י מפני תקנת סופר וכו' קרי רב עליה דר''א טוביינא דחכימי:

 כסף משנה  מפני תקנת הסופר וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה''ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב''ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר''ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש''ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה''ה ודין זה משנה פ' כל הגט (דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה''ה לשטרי מקח והלואה ור''י פוסל בכולן ור''א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר''א ואפ''ה פסק רבינו כת''ק דס''ל דלא קי''ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר''י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש''ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כ"ג) אלמא ס''ל דלא גזרינן טופס אתו תורף:

ח  סוֹפֵר שֶׁכָּתַב הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְחָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וּמְסָרוּ לָהּ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט. ( אֶלָּא שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלָמָּה אֵינוֹ בָּטֵל) לְפִי שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם חָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵעֵדָיו פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ עֵד אֶחָד בִּלְבַד כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דָּבָר זֶה אֶלָּא כִּמְזֻיָּף לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי וְהוֹאִיל וְנִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם:

 מגיד משנה  סופר שכתב וכו'. פרק השולח גט (דף ל"ד) אמרינן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והואיל ומפני תיקון העולם אם חתמו שלא לשמה גט פסול הוא בלבד ולא גט בטל ואע''ג דבפ''ק (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר''א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי דהוי ליה כמזוייף כמזוייף הוי ולא מזוייף ודאי. וכתב הרב ויש מי שאומר וכו', זה דעת הגאון כמו שבאר פ''ק:

 כסף משנה  סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'. בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר''א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש''י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה''ל מזוייף מתוכו. ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו', טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע''פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע''י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע''י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן:

ט  הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאוֹ. אִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהַגֵּט שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ הוּא הַגֵּט שֶׁנִּמְצָא וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא [ו] שָׁהָה אָדָם שָׁם מִן הָעוֹבְרִים אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ טְבִיעוּת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט שֶׁהָיָה כָּרוּךְ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ:

 מגיד משנה  המביא גט. פרק כל הגט (דף כ"ז) המביא גט ואבד ממנו (אם) מצאו לאלתר כשר וכו' מצאו בחפיסא וכו' ורמינהי מצא גיטי נשים וכו' לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות וכו' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש וכו' וכן כתב הרי''ף [אמר ר''י אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם] אמר רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כל שלא עבר אדם שם וכתב הרי''ף וראינו לגאון שפסק הלכה כל שלא שהה אדם שם וכו' (והכי מסקנא דשמעתא) ע''כ: אבד במקום שהשיירות וכו'. דעת רבינו צ''ע שאינו נראה כן לא בגיטין (דף כ"ז) ולא בב''מ (דף י"ח) שנזכרה סוגיא זו. ויש לומר דר''ז לא פליג עלה דרבה אלא במקום שהשיירות מצויות שם דלא בעינן הוחזקו אבל בהוחזקו ואין שיירות מצויות מחזירין אפילו שלא לאלתר והטעם דיותר יש לחוש בשיירות מצויות שהוא מעבר כל העולם ואע''ג שלא הוחזקו שנים מלחוש לאדם אחד בשהוחזקו ואין שיירות מצויות וברייתא דאי זה הוא (שלא) x לאלתר בשיירות מצויות הוא בין לרבה בין לר''ז אלא דלרבה דוקא בדאיכא תרתי ולר''ז אפילו לא הוחזקו ואין הוחזקו מעלה ומוריד בדבר זה אלא לחלק בדין לאלתר בין שהה לעבר כמו שיתבאר ולפי זה זהו שכתב רבינו בכאן שבמקום שאין השיירות מצויות מחזירין אפילו לאחר זמן ולא חלק בין הוחזקו שני יוסף ללא הוחזקו ולמטה כשכתב הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשמו הוא דוקא במקום שהשיירות מצויות ונמשך הוא למה שכתב בסמוך למעלה ממנו וכן משמע לשונו שכתב הואיל ועבר אדם שם ולא כתב אם עבר אדם שם ונראה שהוא נמשך אל מ''ש בסמוך ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים ויהיה דעת רבינו שאם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות פסקינן לחומרא כדברי האומר שלא עבר אדם שם וטעם לדבריו, אני אומר מפני שאין לנו לפסוק כר' זירא ודלא כרבה אלא משום חומרא דאדרבה טפי הוה משמע למפסק כרבה חדא דאיכא לישנא בגמרא דאמר דר' זירא לא פליג עליה ונמצאו דבריו של רבה לההוא לישנא בלא מחלוקת ועוד דרבה עבד עובדא כשמעתיה ומעשה רב ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא קבלוה מרבה מכל אילין אנפי משמע דהלכתא כרבה וכן פסקו קצת הגאונים ז''ל ומ''מ משום חומרא דעת רבינו כדעת ההלכות לפסוק כר' זירא וכלישנא בתרא ובשיירות מצויות אפילו לא הוחזקו ודי לנו אם נפסוק כחומרא זו בששהה אדם שם אבל בשעבר אדם שם לא יפסוק כתרי חומרי דאי לא שהה אפילו ללישנא בתרא דר' זירא איכא למימר דס''ל כשמואל דאמר הלכה שלא שהה אדם שם ומסתייה אי פסקינן דלא כרבה דאמר דאפילו לאחר זמן מחזירין כיון דליכא תרתי ולדידיה ברייתא בדאיכא תרתי היא ולאו למנקט בכולהו חומרי דלא משכחינן אמורא דמחמיר כולי האי אבל בדאיכא תרתי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות שאפילו לרבה פסול כל שלא לאלתר נקטינן בפירושא דלאלתר כדברי המחמיר ואומר שלא עבר אדם שם כללו של דבר חדא חומרא נקטינן כולי חומרי לא נקטינן דלא חזינן מאן דמחמיר כולי האי. ודע שזה דעת רבינו בלא ספק שאם היה דעתו כשכתב למטה הוחזק באותו המקום אפילו במקום שאין השיירות מצויות מה ראה לפסוק במקום שהשיירות מצויות כדברי האומר שלא שהה ובהוחזקו שנים כדברי האומר שלא עבר אלא ודאי דעתו כשפסק שלא עבר הוא באיכא תרתי ומן הטעם שאמרתי ואף דעת ההלכות נ''ל כן שכך כתבו פ''ק דמציעא גבי הא דר''ז ורבה הא מילתא כיון דלא אפסיק בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואע''ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו מקום כלישני בתרא דר''ז עכ''ל. ופרק כל הגט כתבו הילכתא לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' ולא הזכירו כלל בהוחזקו ואין שיירות מצויות שלא להחזיר אלא לאלתר, ואחרי כן כתבו שם גבי פלוגתא דאי זהו לאלתר וראינו לגאון שפסק שלא שהה אדם שם ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכים אנו ליתן סימן מובהק ע''כ. הזכירו בכאן הוחזקו לומר דכל דאיכא תרתי פסקינן שלא עבר דודאי ברייתא בשיירות מצויות היא לכולי עלמא לפי מה שנתבאר דר''ז לא פליג אלא בשיירות מצויות דלא בעי הוחזקו אבל אי ליכא אלא חדא פסקו כדברי האומר שלא שהה ואע''פ שיש מן האחרונים שכתבו כדעת ההלכות דברים אחרים והפליגו ענינן לדעת אחרת דברי רבינו שהיה תלמיד תלמידו ז''ל יוכיחו. ועוד שהדבר בעצמו הוא כדאי לאמרו וכל כי האי מילתא לימא איניש קמי רביה ולא לשתוק ובין שיהיה דעת ההלכות כמ''ש בין שיהיה כדברי האחרונים ז''ל המתחוור לי מכלל הסוגיא בפסק ההלכה הוא כמ''ש בדעת רבינו. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה על מ''ש רבינו למטה הואיל ועבר אדם שם ואע''פ שלא שהה, אמר אברהם בלבול אני רואה בכאן וכו' גם הרב רשב''א ז''ל כתב שלא ידע טעם לדברי רבינו בזה (ולא ירד לסוף דעתו) וכשתדקדק בדבריו תמצא שכוונתי אל כוונתו וזכיתי דעתו. ונשאר לבאר בדברי רבינו מ''ש או מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין באורכו וכו' והוא פירוש למה שאמרו במשנה מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והוא ז''ל סבור דחדא קתני דתרתי בעי שימצא באותו הכלי שנאבד בו ושיהיה מכיר הגט אבל אם מצאו שלא בכלי אפילו מכירו פסול ולא סמכינן אטביעות עינא וזה דעת רש''י ז''ל אלא שכתב דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וכן מוכיח בגמרא ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה, ומ''מ הרבה מן האחרונים ז''ל פירשו דמתני' תרתי קתני והכי קאמר אם אבד בכלי ומצאו שם כשר וכן אם מכירו כשר אע''פ שלא אבדו בכלי ואע''ג דמשמע בגמרא דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן ה''מ בדאשכחיה אחר אבל אם מצאו מי שאבד ממנו ויש לו בו טביעות העין ה''ז כשר שעד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין כמו שיתבאר פ' ח' מה' מאכלות אסורות, מדברי הרמב''ן ז''ל נראה שאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטביעות העין ומפרש הגמרא בדרך אחרת. עוד יש לבאר במ''ש הוחזק איש אחר ששמו כשמו שכתב בהשגות הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחרת ר''ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון הוא לזה הפירוש ע''כ. ואני אומר שדבר פשוט הוא זה שכיון שאין כותבין את הגט אלא אם כן מכירין כנזכר פרק ב' פשוט הוא שאותו מקום שהזכירו רבינו הוא המקום הנזכר בגט ומ''מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ושם עירה כלל כשר ודין זה מחלוקת בין המפרשים ולמטה אכתוב בו:

 כסף משנה  המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הטור הרמב''ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע''פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא''כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. והנה במה שפי' ה''ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב''ד: ודע שהרשב''א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה''ה שהזכיר שהרשב''א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב''ם ולא כתב איך הרשב''א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. כתב ה''ה ומ''מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר''ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי''ל בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כ"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע''כ, וכן כתבו התוס' והרא''ש והרשב''א והמרדכי:

 לחם משנה  אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. נראה לה''ה ממה שתפס באור רבינו דאע''ג דבשיירות מצויות ולא הוחזקו לא מהדרינן באין שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב על לשון ההלכות הפך זה שכתב שם דלא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות ואף ע''ג דלא הוחזקו וכ''ש אם הוחזקו אע''פ שאין השיירות מצויות. ועם סברא זו של הרא''ש ז''ל נ''ל לתרץ דעת רבינו שלא כדברי ה''ה ז''ל ואומר דיש להקשות עליה מה שהקשה הרשב''א כתבו הרב''י סימן קל''ב וז''ל ותמה על עצמך ר''ז מ''ש נקוט במקום שהשיירות מצויות כו' ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו ע''כ. ונראה דרבינו סבירא ליה כסברת הרא''ש ז''ל כדכתיבנא והוקשה לו דאמאי לא חילק ר''ז בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי בשהשיירות מצויות ומדלא חילק ר''ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אע''ג דאין שיירות מצויות אפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ואם לאלתר ממש אי אפשר לומר כן דאפילו הוחזקו פשיטא שאין חוששין לגט אחר וכדכתבו שם התוספות (דף כ"ז) בד''ה הא אמר תנו נותנין וכו' לכך נקט השיעור הפחות יותר שהוא שעבר אדם שם ומשום דר''ז סבירא ליה דלאלתר דמתני' הוי שלא שהה לכך לא חילק בין הוחזקו ללא הוחזקו דבהוחזקו בפחות משיעור זה כיון שעבר אדם שם מיהו לא מהדרינן ועם זה יתיישבו דברי רבינו ומ''ש הוחזק באותו מקום וכו' הוא אף על פי שאין השיירות מצויות שלא כדברי הרב המגיד ז''ל. ואף בדברי ההלכות יש צד ליישבם על פי דרך זה. ובין כך ובין כך נ''ל כוונת רבינו מה שכתב ולדברי הרב המגיד ז''ל יש לדקדק עם מ''ש הטור שם בסימן קל''ב בד''א דמחמירין לפסול בחד צד לריעותא דהוחזקו שנים וכו' או בשיירות מצויות וכו' אבל לענין מיתה כיון שמעידים על יוסף בעל פלונית וכו' מותרת אלא אם כן שיירות מצויות וגם הוחזקו משמע דטפי יש להקל בעדות אדם שמת מהכא. והרב המגיד כתב בסוף הלכות גירושין גבי הא דבא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים וכו' כשתלך וכו' בהוחזקו אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו משמע דבהוחזקו לחודיה אין משיאין את אשתו דאי מאי דכתב שם ה''ה הוחזקו הוי בהדי שיירות מצויות היה לו לבאר אלא ודאי הוי הוחזקו לחודיה ועכ''ז קאמר דאין מעידין וכאן כתב לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן והוא הפך הסברא וכמו שנזכר בדברי הטור דטפי אית לן לאקולי גבי מיתה מהכא. ואולי י''ל לדעתו דמחמרינן טפי גבי מיתה משום דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל הכא דנפילה כיון דראינו לזה שנפל ממנו ולא ידענו אם נפל מהאחר אם לאו לא חיישינן בהוחזקו עוד כתב הרב המגיד ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן וכו' קשה מי הזקיקו להרב המגיד לומר כן לימא דלא כתב רבינו משום דמספקא ליה בגמרא אי משום טביעות עינא או משום סימנא ומה שאמר בגמרא ודוקא צורבא וכו' הוא לצד דאמרינן משום טביעות עינא כלומר אפילו אם הוה אמרינן דמהני טביעות עינא הוי בצורבא מרבנן אבל אפילו בצורבא מרבנן מספקא לן דדילמא טעמא הוי משום סימנא וכיון דהוי ספיקא פסק רבינו לחומרא. ונראה לומר דהרב המגיד לא רצה לפרש דמאי דאמרו בגמרא ודוקא צורבא מרבנן וכו' הוא על דרך הספק, חדא דפשטא דגמרא לא משמע הכי ועוד אפילו אם נאמר כן עדיין לא יצאנו מידי ספק דלמה לא כתב רבינו שהוא ספק ואם נתנו לאשה הוי מגורשת מספק ולכך כתב הרב המגיד מה שכתב:

י  הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אִישׁ אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגֵּט חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא * הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

 ההראב"ד   הואיל ועבר אדם שם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בלבול אני רואה כאן, למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אע''פ שלא שהה חוששים ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות מצויות לשאינן מצויות ובין הוחזקו לשלא הוחזקו שהכל כשר ולא חלקו בהן אלא כשמצאו לאחר זמן והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ר''ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון לזה הפירוש, עכ''ל:

יא * הָיָה לָעֵדִים בַּגֵּט סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. אוֹ שֶׁאָמְרוּ מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁמוֹת כְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וּבְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת וְהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:

 ההראב"ד   היה לעדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו לשליח עכ''ל:

 מגיד משנה  היה לעדים בגט וכו'. שם רבי ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא גט אחד של יוסף בן שמעון וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית דה''ל סימן מובהק ודעת כל המפרשים דרבי ירמיה ורב אשי לא אתו לאפלוגי אהא דרבה ור''ז לומר דלעולם לא מהדרינן לזמן מרובה בכי האי גוונא אלא אוקמתי רויחי נקטי דבכי הני גוני בכל גוני מהדרינן. ובהשגות כתוב היה לעדים וכו' אמר אברהם אפילו לשליח ע''כ. ונראה שאף רבינו יודה בזה ומוכרח הוא מן הגמרא:

 לחם משנה  כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית וכו'. תימה דבגמרא (דף כ"ז:) אמרו דדוקא שאמר נקב בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לאו משום דמספקא לן אי סימנין דאורייתא אי דרבנן אבל אם הוה ידעינן הסימנין דאורייתא בנקב בעלמא סגי והא רבינו בהלכות גזילה ואבידה פסק בההיא בעיא דאלו מציאות (דף כ"ז) דסימנין דאורייתא עיין שם, ואם כן תימה הוא איך כתב כאן נקב בצד אות פלונית לא היל''ל אלא נקב בעלמא וצ''ע:

יב שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּין וְנִתְעָרְבוּ נוֹתְנִין שְׁנֵיהֶן לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶן לָזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. לְפִיכָךְ אִם אָבַד אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל:

 מגיד משנה  שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותנין שניהן וכו'. משנה היא בפ' המגרש (דף פ"ו:) קרוב ללשון רבינו ופי' הרי השני בטל פירש''י ז''ל דלא ידעינן דמאן ניהו עכ''ל. כלומר הילכך לא ינתן לאחת מהן אבל אם נתנו לאחת מהן ודאי שהיא ספק מגורשת ואם נתן לשתיהן שתיהן בספק גירושין. וכתוב בעיטור מדאמרינן נותן שניהם לזה ש''מ דספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח''כ נותן לה ומגורשת ע''כ. ואיני יודע מהו דהא קי''ל כרבנן דאמרי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה כנזכר פ''ב וכן פסק הוא ז''ל עצמו וכיון שכן כשהגיע גט לידה מגורשת היא ממ''נ אע''ג דלא נתנו לאביה:

יג מִי שֶׁהָיוּ [ז] לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. כְּשֶׁמְּגָרֵשׁ כּוֹתֵב שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֶׁהֵן רְגִילִין בּוֹ וִידוּעִין בּוֹ בְּיוֹתֵר וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל [ח] שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרֵשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. * וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ [ט] כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   ואם כתב כו'. כתב הראב''ד ז''ל נראה לי והוא שיהא רגיל באותה חניכה יותר, עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שהיו לו שני שמות וכו'. בפ' השולח (דף ל"ד:) במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר''ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה מפני תיקון העולם ובגמרא אמר רב אסי והוא דאיתחזק בתרי שמי ההיא דהוו קרו לה (רובא) מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ע''כ בהלכות מן הגמרא. וגם רבינו לא ביאר יותר. ודין החניכה שכתב הוא בפ' המגרש (דף פ"ז:) ועוד יתבאר ויש בגמרא סוגיא על משנה זו ונחלקו בפירושה המפרשים ז''ל והעולה מדבריהם לפסק הלכה אכתוב בקיצור: מי שהיו לו שני שמות אחד במקום אחד ואחד במקום אחר כגון יהודה וגליל וכתב הגט ביהודה כדי לתתו בגליל שאשתו שם צריך שיכתוב שם של גליל שהוא מקום הנתינה וכותב וכל שום שיש לי לרבות שם של מקום הכתיבה ואם לא כתב אלא שם של יהודה שהוא מקום הכתיבה אינה מגורשת ואפשר לדבריהם שאפילו נשאת בו תצא. היה מקום הכתיבה והנתינה אחד ואין לו באותו מקום אלא שם אחד אע''פ שיש לו במקום אחר שם אחר וכתב שמו שיש לו במקום זה בלבד כשר. ויש מי שכתב שלכתחלה צריך שיכתוב וכל שום שיש לי לרבות שם אחר שיש לו במקום אחר כן נראה מן הירושלמי ואם לא עשה כן לדברי הכל מגורשת ותנשא בו לכתחלה ואם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום שיש לו לרבות שם מקום הנתינה ומקום הכתיבה ה''ז פסול. היו לנו שני שמות במקום הכתיבה שבו נתן הגט וגירש באחד מהן ולא כתב וכל שום שיש לו ה''ז כשר בדיעבד. ואפשר שזה נתבאר בדברי רבינו במ''ש ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר וירצה לומר שכתב חניכתו וחניכתה ולא יותר, והרשב''א ז''ל כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם והראשון עיקר והוא דעת הרמב''ן ז''ל וכתב שאנו שיש לנו שני שמות האחד בשם ישראל ושם אחר שהלועזות קורין צריך לכתוב שם ישראל ושם האחר ויאמר אנא פלוני דמתקרי פלוני וכבר נהגו עכשיו לכתוב בכל גט וכל שום אחראן וחניכא דאית לי וכן נזכר בנוסח הגט שכתב רבינו בפ''ד:

 לחם משנה  מי שהיו לו שני שמות וכו'. בפ' השולח (ל"ד:) על ההיא מתניתין דבראשונה כו' א''ר אסי והוא דאיתחזק בתרי שמי. ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דברי רב אסי וגם לא אחד מן הדינים שהזכיר ה''ה היוצאים מסוגיית הגמ'. ונראה שהוא מפרש מתני' דהיה משנה שמו כו' שמי שהיו לו ב' שמות היה כותב השם הרגיל ולא היה כותב וכל שום התקין ר''ג שיכתבו וכל שום ואמר שם רב אסי בגמ' והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר כשידעינן שיש לו ב' שמות אז צריך לכתוב וכל שום אבל אם לא ידענו שיש לו ב' שמות אלא שם אחד ולא כתב וכל שום אע''פ שיודע אח''כ שיש לו שם אחר אין לפסול משום דלא כתב וכל שום והיינו הדין שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה מרים כו' וקאמר בגמרא שכותבין השם וכותבין וכל שום והשתא אתי שפיר שלא כתב רבינו ההיא דרב אסי דודאי דאי לא כתב אלא שם אחד אע''פ שלא כתב וכל שום מהני דלא גרע (כתומחני) [כחניכתו] וחניכתה ועם זה יתיישבו דברי רבינו שהזכיר הדברים האמורים בגמ':

יד כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר וְכָתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ וְשֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  שינה שמו וכו'. משנה פרק הזורק (דף פ') שינה שמו ושמה תצא מזה וכו'. וכתב רבינו אע''פ שכתב וכל שום שיש לו. ודע שלכתחלה צריך לכתוב שם עירו ושם עירה וכ''ש אם הגט כתוב במקום אחר שיאמר אני פלוני ממקום פלוני מגרש פלונית בת פלוני ממקום פלוני וכ''כ בנוסח הגט שכתב רבינו וכ''נ מן הגמ' וכן כתבו ז''ל. ואם לא כתב נחלקו בו המפרשים ודעת הראב''ד שהוא פסול ודעת בעל העיטור שהוא כשר והרשב''א ז''ל נסתפק בתשובה בדין זה ולדברי הכל אם כתבו בשינוי פסול לגמרי:

 כסף משנה  כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'. כתב הריב''ש בסימן מ''ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ"כ הרמב"ם והרמב"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום:

 לחם משנה  שינה שמו או שמה וכו'. כתב הרב המגיד ולדברי הכל אם כתבו בשנוי פסול לגמרי אף על גב דמתניתין היא שינה שמו ושמה דתצא והולד ממזר מכל מקום הוי מצי למימר דמתניתין פיסול דרבנן הוי כו' דהא איכא במתני' היה במזרח וכתב במערב דאף על גב דאמר תצא וכו' הוי פיסול דרבנן לכך קאמר דלכ''ע הוי בטל כדברי רבינו:

טו  הַכּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה. עַכּוּ''ם וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו:

 מגיד משנה  הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה וכו'. בפרק המביא (דף כ"ב:) משנה הכל כשרים לכתוב הגט ואפי' חש''ו וכו' ובגמ' הקשו והא לאו בני דעה נינהו א''ר הונא והוא שיהיה גדול עומד על גביו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ועוד יש בגמ' סוגיא על משנה זו. ודעת רבינו הוא דשמואל מוסיף אדרב הונא וס''ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול על גבן ובכי האי גוונא היא מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן דמשמע אפי' לכתחלה ובדיעבד הא קי''ל בפסול מחובר ושלא לשמה שאם נכתב טופס במחובר ושלא לשמה כיון שהתורף נכתב כדינו כשר כמו שנתבאר פ''א בדין המחובר, ובפרק זה נתבאר בדין שלא לשמה שאפי' לכתחלה התירו התופס מפני תקנת סופר והוא הדין נמי בשכתב הטופס מי שאינו ראוי לכותבו שכשר אבל בתורף אפי' עומד גדול על גביו פסול ודין הנכרי מבואר שם בגמ' שהוא עושה לדעתו ופסול ודין העבד סובר רבינו שכשם שהוא פסול לשליחות הגט מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין כנזכר בגמ' ויתבאר פ''ו כך הוא פסול לכתיבת הגט. ויש בדברים אלו שיטות אחרות יש מי שפסק כרב הונא ובגדול עומד על גביו חרש שוטה וקטן אפי' לכתחלה כותבין אפי' תורף ובשאין גדול עומד על גביו אם כתבו תורף פסול ובטל, אם כתב טופס י''ל שהוא כשר בדיעבד וי''ל שהוא פסול אבל לא בטל ולפ''ז הנכרי אפי' ישראל עומד על גביו פסול לכל ופסול לכתיבת טופס לכתחלה. ואם כתבו י''ל כשר וי''ל פסול ואם כתב תורף פסול ובטל אע''פ שישראל עומד על גביו ויש מי שפסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרין לכתוב טופס אפי' בלא עמידת גדול על גביהן ואם כתבו תורף אפי' גדול עומד עליהם י''ל שהוא פסול ובטל והנכרי הרי הוא כחרש שוטה וקטן. וי''ל שהוא פסול לכתוב לכתחלה אפילו תופס ע''כ דבריהם. והעבד כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהוא כישראל וכשר לתופס ולתורף כישראל גמור ולא פסלוהו אלא לשליחות אבל לא לכתיבה. ונשאר לבאר מ''ש רבינו שישראל שהמיר לעכו''ם או מחלל שבת בפרהסיא שהוא כעכו''ם, ומבואר בהרבה מקומות בגמרא פירקא קמא דחולין ובעבודה זרה ובעירובין שהוא מומר לכל התורה כלה והוה ליה כעכו''ם ומ''מ כבר נתבאר פ''ד מהלכות אישות שאם קדש בת ישראל שקדושיו קדושין וצריכה גט ואף כאן לא נתכוון רבינו אלא לומר שהוא פסול לכתוב הגט אבל ודאי אפילו קדש בעודו ישראל מגרש הוא לאחר שהמיר וכן כתבו כל הגאונים ז''ל ופשוט הוא שכיון שקדושיו קדושין אף גטו גט גמור, וכתב רבינו יעקב שכשהמומר מגרש א''צ להזכיר בגט שם של עכו''ם ובשם של יהדות בלבד כשר ומ''מ יש נוהגין לכתוב שניהם:

'יט (הכותב' גט בשבת או ביום הכפורים וכו'):

 כסף משנה  הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'. כתב ה''ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י''ל שהוא פסול ובטל אע''פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש''ו וי''ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ''ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ''ל שלזה כיון ה''ה שכתב ואם כתב תורף י''ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע''פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב''ן והרשב''א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית:

טז וְלָמָּה אֵין כּוֹתְבִין אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הַכּוֹתֵב לִכְתֹּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְהָעַכּוּ''ם עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן בְּנֵי דֵּעָה. וְהָעֶבֶד אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לְפִיכָךְ הוּא פָּסוּל כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים:

 לחם משנה  (טו-טז) הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה וכו'. ולמה אין כותבין אלו החמשה וכו'. ה''ה כתב דדעת רבינו הוא דשמואל מוסיף אדרב הונא והיה נ''ל לפרש דברים אלו דנהי דרב הונא דקאמר והוא שגדול עומד על גביו אינו מחלק בין טופס לתורף אלא בכל גוונא כשר כשגדול עומד על גביו אבל שמואל מוסיף אדרב הונא וקאמר דנהי דבעינן גדול עומד על גביו אבל הא מיהא לא אהני אלא לטופס אבל בעינן שיור מקום התורף. ומה שהביאני לפרש כן בדברי ה''ה משום דאם נאמר דרב הונא לא פליג אדשמואל אלא סבר דעכ''פ בעינן שיור מקום התורף א''כ כשהקשו לרב הונא (דף כ"ג) מההיא דנכרי פסול ודאי משום דמשמע ליה לגמרא דאיירי אפילו בטופס לבד והוא דבר קשה לומר פסול לענין הטופס דהא בדיעבד כשר הוא הטופס כדכתב רבינו לכך היה נ''ל לומר כדכתיבנא דלא מפליג רב הונא כלל בין טופס לתורף אלא בכל גוונא כשר כשגדול עומד על גביו דוקא. אבל ראיתי להרב ב''י ז''ל בסי' קכ''ג דסובר בדעת רבינו דרב הונא לא פליג אשמואל ושמואל לא פליג ארב הונא דרב הונא בטופס לבד איירי ואפשר דמאי דנקט בברייתא פסול משום דקאי אמתניתין דבכל הני דקאמר מתניתין דכשר בגט פסול והיינו לכתחלה ואיידי דנקט במתניתין כשר נקט בברייתא פסול. עוד ראיתי שם בסוף אותו פרק להרב''י ז''ל דברים תמוהין כשבא לבאר דברי הטור כתב ומעתה יתבארו דברי רבינו וכו' חדא במ''ש ומשום דכתב הרא''ש בין בנכרי בין בחש''ו דגזרינן טופס אטו תורף כתב דפליג אהרמב''ם כו'. ותימה דהרא''ש לא פליג אהרמב''ם אלא במ''ש דחש''ו אם כתבו הטופס בדיעבד בלא גדול עומד על גביו דכשר ולהרא''ש נראה מדברי הטור דאפילו בדיעבד פסול כיון שאין גדול עומד על גביו אבל לכתוב טופס לכתחילה חש''ו בגדול עומד על גביו זה לא שמעינן שיחלוק הרא''ש עליו והרי גמרא ערוכה הוא דבגדול עומד על גביו סגי אפילו לכתחילה וא''כ איך כתב הרב''י ז''ל דפליג אהרמב''ם דמכשיר בחש''ו לכתוב טופס לכתחילה ואם נפשך לומר דפירוש דבריו הוא כלומר דפליג אהרמב''ם במאי דקאמר שהוא לכתחילה שהוא סבר אפילו בדיעבד אכתי קשה מה שאמר אח''כ מיהו לא ברירא ליה לרבינו אי גזר הרא''ש בטופס אפילו בדיעבד דהא ודאי ברור הוא לדעת רבינו דהרא''ש גזר אפילו בדיעבד דהרי כתב דלהרא''ש בחש''ו הוי אפילו בדיעבד כשאין גדול עומד על גביו וכיון דשמעינן כן בחש''ו כשאין גדול עומד על גביו ה''ה בנכרי דהכל הוי טעמא משום דגזרינן טופס אטו תורף ואפילו תדחוק ותאמר דבנכרי איכא לפלוגי אפשר דבדיעבד כשר ואינם שוים חש''ו ונכרי א''א שיסבור הרב''י ז''ל כן ממ''ש בסוף הלשון ואם הגירסא הרמב''ן בנו''ן וכו' דהכי ס''ל להרמב''ן כמ''ש לעיל גבי חש''ו וא''כ הוא יקשה אמאי לא כתב רבינו נמי דהרא''ש והרמב''ן בנכרי כו' הא דס''ל דאי אמרינן בחש''ו דאפילו בדיעבד פסול הוא הדין דאמרינן כן בנכרי. ועוד אני תמיה במ''ש ומחק הגירסא דאיתא בהרא''ש וכ''כ הרמב''ם דאסור לחש''ו וכו' ואמר ואם הגירסא הרמב''ם במ''ם ספר מוטעה נזדמן לו וכו' ואיך כתב כן והלא הגירסא שיש בידינו בדברי הרמב''ם כך הוא כמ''ש הרא''ש וז''ל מותר להניח חש''ו לכתוב תופס הגט לכתחילה והוא שיהא גדול וכו' משמע דאם אין שם גדול אין כותבין לכתחלה ואפילו תאמר דלהרב''י ז''ל יש לו גירסא אחרת בדברי הרמב''ם א''א לומר דהא מוכרח הוא מן הגמרא לפירוש הרמב''ם דבטופס אם אין גדול עומד על גביו אסור לחש''ו לכתוב שהרי אמרו והוא שיהיה גדול עומד על גביו והיינו בטופס ומ''מ הצריך שיהיה גדול עומד וקשה עוד מזאת שמחק הגירסא ואמר שהוא הרמב''ן בנו''ן ואיך אפשר לומר כן והא הוא הביא תחילה בפסקיו דברי רב אלפסי ואמר מדהביא רב אלפס הני תרי אוקימתות כו' משמע מתוך דבריו דאוקימתא דשמואל קיימא אאוקימתא דרב הונא וכו' ועל זה כתב וכ''כ הרמב''ם וכו' והרי הפירוש הזה של רב אלפס הוא הפירוש עצמו של הרמב''ם ופירוש של הרמב''ן הוא דפליגי וכמ''ש הרב ב''י ז''ל עצמו ואיך אפשר לגרוס בדברי הרא''ש הרמב''ן. סוף דבר שלא ירדתי לסוף דעת הרב בזה הלשון כלל: והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין וכו'. אע''ג דבגמרא נתנו טעם לנכרי משום דאדעתא דנפשיה עביד משמע דהך טעמא דאינו בתורת גיטין וקידושין לא אהני לענין כתיבה מדלא יהיבי לה בגמרא גבי נכרי יש לומר דסבור רבינו דה''ה דהוה מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רויחא נקט דאהך טעמא דאינו בתורת גיטין וכו' איכא בגמרא מאן דאתקיף עליה ומשום הכי כתב רבינו בנכרי טעמא דאדעתא דנפשיה עביד ולא כתב טעמא דעבד משום דהוי טעמא רויחא כדכתיבנא:

יז  כָּתַב אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ טֹפֶס הַגֵּט וְהִנִּיחַ מָקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וּכְתָבָן הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

יח מֻתָּר [י] לְהָנִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה [כ] גָּדוֹל הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הָעַכּוּ''ם וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יט הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁגָגָה וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ וַחֲתָמוֹ בּוֹ בַּיּוֹם בְּזָדוֹן וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל:

 כסף משנה  הכותב גט בשבת וכו'. בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז''ל כתב הרמב''ם כתב גט בשבת או ביוה''כ בשוגג ונתנו לו ה''ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו''ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו''ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ''ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה''כ לאשמועינן דאע''ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ''ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ''ש לכתבו בשוגג ביו''ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו''ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה''כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו''ט דמש''ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה''כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ''ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה''כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו''ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו''ט נ''ל שהוא מיותר. ומ''מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש''ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל''ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ''ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל''ל ה''ז גט כשר ובבבא שניה ה''ז בטל ולא ה''ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ''ע. ודינים הללו לא כתב ה''ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי:

 לחם משנה  הכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת כו'. בדברי רבינו יש שני נוסחאות. האחד כתב הטור בסימן קכ''ג והשני מה שיש בידינו וכבר הזכירה שם הרב בית יוסף ז''ל ונוסחא שהביא הטור ודאי שהיא מיושבת כפי דבריו שכתב שם אבל מה שרצה לישב נוסחתנו ואמר דכותב בשבת הוי מחלל שבתות בפרהסיא ובבא ראשונה נקט בשגגה משום דבזדון אינה מגורשת א''כ תמיהא לי טובא אמאי כתב כתבו וחתמו בו ביום בזדון אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה ותלה הפיסול מפני שהעדים עשו פיסול שחתמו הא בלאו הכי הגט פסול מפני שכתבו ישראל מחלל שבתות בפרהסיא. ונ''ל ליישב לפי נוסחתנו דהך ישראל לא הוי מחלל שבתות בפרהסיא דכתבו בשבת בצנעא ולכך הוי גט פסול אפילו בזדון ונקט בתחלה בשגגה דאם הוא בזדון הוי גט פסול מיהא ולכך נקט אח''כ כתבו וחתמו דמשום דכתבו וחתמו דאיכא (פיסול) [פרסום] לכך הגט בטל. וא''ת א''כ אמאי נקט אחר כן כתבו ביו''ט בזדון לישמעינן דאפי' בשבת הוי פסול ולא בטל. וי''ל דהו''א דבי''ט הוי כשר לגמרי קמ''ל דפסול מיהא הוי וה''ה בשבת נמי דהוי פסול ולא בטל ולכך נקט בתחלה בשגגה דבזדון הוי גט פסול כנ''ל לישב נוסחא דידן ומה שהוא הקשה שם ותו איכא למידק וכו' קל להבין התירוץ:

הלכות גרושין - פרק רביעי

א אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוֹ בַּאֲבַר בְּשָׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר. וְאֵין כּוֹתְבִין בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה:

 מגיד משנה  אין כותבין את הגט וכו'. פרק המביא תניין (דף י"ט) משנה בכל כותבין בדיו וכו': כתבו באבר וכו'. שם תני ר' חייא כתבו באבר וכו' ומדתני כתבו ולא תנא כותבין שמעינן דלכתחלה לא יכתוב בהן זהו דעת רבינו:

 כסף משנה  כתבו באבר. פרק ב' (דף י"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס''ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל''ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל''ש באברא ל''ש במיא דאברא כשר. ומ''ש בשחור פירש''י דהיינו פחמים ושיחור פירש''י אדרימנ''ט:

 לחם משנה  כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר וכו'. קשה דהיל''ל דהיינו דוקא מיא דאברא ולא אבר כדאמרינן בגמרא (דף י"ט) והרב ב''י ז''ל סי' קכ''ד כתב דרבינו סובר דרב פליג עליה דשמואל בפירוש הברייתא ואפילו נאמר כן לדעת הרי''ף לדעת רבינו קשה לאומרו משום דפסק כמאן דאמר ברוק וטעמא דסבירא ליה דלא פליגי כל הני אהדדי וכדכתב הרב בית יוסף עצמו בסימן ק''ל ובשלמא להרי''ף שלא הביא אלא דברי רב לבד אפשר לומר כן. וי''ל שרבינו מפרש הפך מפירוש הרא''ש ושאר המפרשים דאברא עדיף ממיא דאברא ומאי דאמר שמואל דרושמין באבר היינו מיא דאברא כלומר ששרו בו האבר ואינן רושמין כל כך ולכך סתם כאן וכתב באבר כשר דמשמעות אבר הוי אבר ממש. והרב המגיד כתב דמדתני כתבו משמע ליה לרבינו דהוי בדיעבד וא''ת גבי איסור הנאה דאמר שם כתבו על איסור הנאה כשר למה כתב רבינו דלכתחלה כותבין באיסור הנאה היה לו לומר דלכתחלה אין כותבין אלא בדיעבד. ויש לומר מהתם משמע דהוי אפילו לכתחילה משום דהא טעמא פירוש בגמרא דנתינה לא משמע אלא נתינת גט ומהך טעמא אפילו לכתחילה הוי. אי נמי הך הכרח שכתב כאן הרב המגיד דמדאמר כתבו משמע דלכתחילה לא יכתוב הוא מוסמך עם הכרח אחר האמור בלשון האחר דבגמרא לא אמרו לאתויי הא משמע דהכא הוי בדיעבד דוקא ולכך לא אמרינן דמתניתין הביא הא:

ב כּוֹתְבִין בְּמֵי עַפְּצָא לְכַתְּחִלָּה עַל גַּב הַנְּיָר וְהָעוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מְגִלָּה עֲפוּצָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. וְאִם כָּתַב אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הַכּל כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט וַאֲפִלּוּ עַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְכוֹתְבִין עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְהוּא שֶׁיִּתְּנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה:

ג כֵּיצַד כּוֹתֵב ( אוֹתוֹ). עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל [א] הֶעָלִין וְעַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד וְעַל קֶרֶן שֶׁל פָּרָה. וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ הַנְּיָר הַמָּחוּק וְהַדִּפְתְּרָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים:

 מגיד משנה  (ב-ג) כותבין במי עפצא. שם וכל דבר שהוא מתקיים לאיתויי מאי לאיתויי הא דתני ר' חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר. ואע''פ שג''כ שנינו כאן כתבו ומשמע דוקא דיעבד כתב רבינו שכותבין לכתחלה משום דאמרינן במתני' בכל כותבין וכו' שהיה לכתחלה ואתיא לאיתויי הא דרב חנניא ומפני שזו דרבי חנניא היא אפילו לכתחלה והאי דרב חייא היא דוקא בדיעבד אמרו בגמרא דמשנתנו שהיא לכתחלה אתיא לאיתויי הא דר' חנניא ולא אמרו דאתיא לאיתויי הא דרבי חייא זה דקדק רבינו בטוב עיונו. ומה שכתב רבינו אבל לא על גבי מגילה עפוצה מפורש בגמרא בביאור: על הכל כותבין וכו'. שם (דף כ') בגמרא כתבו על איסורי הנאה כשר: וכותבין על דבר שיוכל להזדייף וכו'. שם (דף כ"א:) משנה אין כותבין לא על הנייר המחוק וכו' ואמרו בגמרא מאן חכמים ר''א היא דאמר עדי מסירה כרתי. עוד שם אמר רבי אלעזר לא הכשיר ר''א אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ור''י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דה''ל תנאה מדכר דכירי (ליה) וקי''ל כר''י דרבי אלעזר תלמידו היה ולזה סתם רבינו וגם בהלכות לא כתבו ממחלוקת זה כלום. ומה שכתב רבינו על החרס וכו' כל הדברים שהזכיר מפורשים שם. ומה שכתב ונותן לה את הפרה כבר נתבאר ענינו פ''א:

ד  הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵדֵי מְסִירָה. שֶׁהֲרֵי אֵין יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. אֲפִלּוּ הָיוּ מֻחְזָקִין בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּעֵדִים נִמְסַר לִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ שֶׁהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה:

 מגיד משנה  היה הגט חקוק על ידו וכו'. שם בעי רבי אמי ברבי חמא היו מוחזקים בעבד שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דלמא איהו מנפשיה עייל אמר רבא ותיפוק ליה דכתב דיכול להזדייף הוא ופירשו שם בגמרא משום דהכא ליכא קמן עדי מסירה דאי בעדים נחזי מאי קאמרי ותירצו דבעיי דרמי הוא בכתובת קעקע מאי הוי עלה ת''ש דאמר רשב''ל הגודרות אין להם חזקה פירוש גדרות צאן וכל דבר שיש בו רוח חיים אינו כשאר מטלטלין שיש לחוש שמא מאליהם באו לרשות זה הילכך בעבד דלמא הוא מנפשיה עייל והויא לה ספק מגורשת וכשהעבד הוא שלה הויא מגורשת גמורה כיון שהכתב בכתובת קעקע שאינו יכול להזדייף והויא לזה דומיא דטבלא שיתבאר בסמוך ונתבארו דברי רבינו:

ה  הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא וְהָעֵדִים עָלָיו וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻחְזָקִין בְּטַבְלָא [ב] שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו אִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה:

 מגיד משנה  היה הגט חקוק על הטבלא וכו'. שם (דף כ') בעיא דאיפשיטא:

ו  חָקַק הַגֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יַרְכֵי הָאוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כְּתָב הוּא. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ירמיה יז-א) 'כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל' כְּלוֹמַר שֶׁהוּא חֲפָרוֹ. וְכֵן אִם חָקַק הַיְרֵכוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. [ג] אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן כִּכְתַב דִּינַר זָהָב שֶׁהַכְּתָב בּוֹלֵט אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּתָב:

 מגיד משנה  חקק הגט על הלוח וכו'. שם ת''ר וכתב ולא וחקק והקשו למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהי עבד שיצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות ותירצו ל''ק הא דחק תוכות הא דחק ירכות ומבואר שם בסוגיא דירכות אפילו בולטות וכגון שחקק מאחורי הטס שהוא כשר ונתבארו דברי רבינו:

ז  הַמְקָרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב אוֹ שֶׁרָשַׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן. גֵּט שֶׁנִּכְתַּב בִּכְתָב מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וְעֵדָיו חֲתוּמִין בִּכְתָב אַחֵר כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיְּהוּ הָעֵדִים מַכִּירִין לְשׁוֹן הַכְּתָב וְהַכְּתִיבָה

 מגיד משנה  הקורע על העור וכו'. בירושלמי בפ' זה הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול ובתוספתא אמרו הדברים בהפך שהקורע פסול והרושם כשר. ויש תימה על רבינו למה הכשיר שניהם. ועוד אני תמה בזה שהוא כתב פי''א מהלכות שבת הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב וא''כ למה אמר בכאן כשר ואיני יודע בזה טעם נכון. ואולי משום דקי''ל דאפילו על העלה של זית כשר אע''פ שאינו מתקיים מה שאין כן לענין שבת כנזכר שם וצ''ע. ובתוספתא משמע דאפילו בגט בעינן דבר של קיימא ועלה של זית של קיימא הוא וכן אמרו שם על עלה של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא כשר על עלי חזרת על עלי כרשין על עלי בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול ולא סמך עליה רבינו כיון שלא הוזכר זה בגמרא: כותבין הגט בכל כתב וכו'. משנה פרק המגרש (דף פ"ז:) ונתבאר בסוגיא פ' המביא תניין דבכל כתב ובכל לשון כשר: גט שכתוב בכתב מן וכו'. בפ' המגרש גט שכתבו עברית ועדיו יונית ובירושלמי פתר לה כשהיו יודעים לקרות ולא היו יודעים לחתום או שהיו יודעים את שניהם וחתמו באי זה מהם שרצו:

 כסף משנה  גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה. יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע''פ מ''ש בפ''א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ''ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ''א ואע''פ שמדברי הירושלמי שהביא ה''ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה:

ח * אֶחָד מִן הָעֵדִים חָתַם בִּכְתָב (לָשׁוֹן אַחַת) וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בִּכְתַב לָשׁוֹן אַחֶרֶת כָּשֵׁר. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אַחַת וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת פָּסוּל:

 ההראב"ד   אחד מן העדים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה מצאו בתוספתא ולא כמ''ש אלא כך אמרו גט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו ה' עדים בה' לשונות פסול אבל אם חתמו עליו באחת מן הלשונות לא שמענו ואפשר שהחתימה מצרפן, עכ''ל:

 מגיד משנה  אחד מן העדים וכו'. זהו סוף המשנה עד אחד עברית וכו': אבל אם היה וכו'. בהשגות א''א דבר זה מצאו בתוספתא וכו', ורבינו לא רצה להכשיר בשהחתימה אחת מפני האפשר הזה שכתב הר''א ז''ל וסעד לדבריו ממשנתנו שהכשירה כשהוא כתוב בלשון אחד והחתימות בלשון אחר או שאחד מהן כלשון הכתב והשנית בלשון אחר ולא הזכירה בשכתוב בשתי לשונות וחתום בלשון אחד ואם הדין היה שוה היה מזכירו המשנה ומשמע דדבר זה קולא הוא וכל שלא נזכרה בביאור אין לנו להכשיר. ואפשר גם כן שיש לרבינו בתוספתא גירסא אחרת או שהוא מפרשה דחתומין עליו דנקיט לדיוקא דידה הוא דדוקא כשהוא כתוב בחמש לשונות פסול הא אם היה כתוב בלשון אחד אף על פי שהחתימות שונות כשר אבל כשהוא כתוב בלשונות שונות אע''פ שהחתימה בלשון אחד פסול לפי שלא מצינו שהוכשר, כך נ''ל לדעת רבינו:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'. ה''ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב''ד וגם הר''ן הליץ בעדו והרשב''א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ''ל דל''ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ''ש הר''ן:

ט כָּל לָשׁוֹן שֶׁיִּכָּתֵב בָּהּ הַגֵּט צָרִיךְ שֶׁיִּזָהֵר הַסּוֹפֵר בְּדִבְרֵי הַגֵּט שֶׁלֹּא יְהֵא מַשְׁמָעָן שְׁנֵי עִנְיָנִים עַד שֶׁנִּמְצָא הַקּוֹרֵא אוֹמֵר שֶׁמָּא לְכָךְ וּלְכָךְ נִתְכַּוֵּן שֶׁאֵין מַשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁמָּא לְעִנְיָן זֶה נִתְכַּוֵּן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין. אֶלָּא יִהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן סָפֵק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן אֶלָּא מַשְׁמָעָן עִנְיָן אֶחָד שֶׁגֵּרֵשׁ וְשָׁלַח פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית:

 מגיד משנה  כל לשון וכו'. זה מבואר בגמ' באותן דקדוקין שהזכיר רבינו בנוסח שלנו ובודאי שהוא הדין בכל הלשונות ופשוט הוא:

י וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַכְּתָב מְבֹאָר הֵיטֵב בְּאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַקְּטַנִּים [ד] לִקְרוֹתוֹ שֶׁמַּכִּירִים אוֹתוֹ כְּתָב שֶׁאֵינָן לֹא נְבוֹנִים וְלֹא סְכָלִים ( וְלֹא בִּקְטַנִּים) אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וְלֹא יִהְיֶה כְּתָב [ה] מְעֻקָּם וּמְבֻלְבָּל שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה:

 מגיד משנה  וכן צריך וכו'. כבר נחלקו המפרשים ז''ל יש מי שאומר שאם היו אותיות הגט נוגעות זו בזו פסול שכתב הגט צריך להיות ככתיבת הספרים שאמרו כל אות שאין גויל מקיף אותה מד' רוחותיה פסולה ואין זה עיקר אלא כדעת מי שמכשיר בו דבוקות וכ''כ הרמב''ן ז''ל פרק המביא תניין זה לשונו ומסתברא כיון שהותר ליכתב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל עלה של זית ושלא בדיו לא בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותה תינוק לא חכים ולא טפש כשרה בין נוגעת בין אינה נוגעת עכ''ל, והוא כדעת רבינו ורוב המפרשים ז''ל ועיקר. ומה שאמרו שיקרא האותיות מי שאינו לא חכם ולא טפש הוא ממה שנתבאר בכיוצא בזה פרק א' מהלכות תפילין:

יא  הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ בִּלְבּוּל עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנּוּ עִנְיָן אַחֵר. הוֹאִיל וְנִקְרָא לְעִנְיַן הַגֵּרוּשִׁין וְיֵשׁ בּוֹ מַשְׁמַע גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זֶה פָּסוּל. כְּבָר נָהֲגוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב הַגֵּט לְשׁוֹן אֲרָמִי וּכְנֹסַח זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְכָתְבוֹ בְּכָל לָשׁוֹן לְכַתְּחִלָּה:

 לחם משנה  כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט לשון ארמי וכו'. כבר כתבתי למעלה דה''ה סובר בדברי רבינו דהוא פסק כר' יהודה ובפירוש המשנה הסכים רבינו לזה שכתב שם ר' יהודה אומר אף על פי שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתב בו ודין דיהוי ליכי מינאי והלכה כר' יהודה ע''כ. משמע דס''ל דר' יהודה צריך מדרבנן קאמר דקאמר אע''פ שגופו של גט משמע דר''ל אע''ג דמן התורה גופו של גט הוא כך מ''מ מדרבנן צ''ל כן והלכה כר' יהודה ויש הוכחה לפירוש זה של רבינו מדהזכיר ר' יהודה ספר תירוכין וכו' וכל זה הלשון מדרבנן הוא ועל פי' זה פסק כר' יהודה ויסכימו דברי ה''ה ולא יחלוק רבינו עם מ''ש למעלה וגופו של גט וכו':

הלכות גרושין - וזה הוא נוסח הגט

יב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת בְּכָךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי בְּשַׁבָּת כָּךְ וְכָךְ לַיְצִירָה אוֹ לַשְּׁטָרוֹת לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ הָכָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּמִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם [ו] אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לִי וְלַאֲבָהָתִי וּלְאַתְרִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִי צָבִיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וּפַטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי דְּמִמָּתָא פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵיכִי וְלַאֲבָהָתִיכִי וּלְאַתְרִיכִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִיכִי דִּי הֲוִית אִנְתָּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא. וּכְדוֹ פַּטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי דְּיִתְהַוְיָין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשִׁיכִי לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל גְּבַר דְּיִתְצַבְיָין וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיָדִיכִי ( מִן שְׁמִי) מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִנָּאִי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבוּקִין כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. וְהָעֵדִים חוֹתְמִים לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד:

 מגיד משנה  (יא-יב) היה בו וכו'. זה שכתב רבינו במשמעות שני ענינים שהוא פסול הוא נמשך אחר מ''ש למטה בבא המתחלת הרי שכתוב בנוסח זה ולא האריך וכו' ושם יתבאר. ומ''ש אם היה בכתבו עיקום או בלבול זה פשוט וכפי מה שנתבאר בסמוך: כבר נהגו וכו'. גם בימי חכמי הגמרא נהגו כן כמו שיתבאר ובמשנה בפרק המגרש (דף פ"ה) שנינו גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן די יהוי לכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין ובגמרא במאי קא מיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואע''ג דלא כתיב לה ודן מוכיח מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתיב ביה ודן דמוכח מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה אבל לא כתיב ביה ודן אמרינן בדבור (בעלמא) גירשה ושטרא ראיה בעלמא הוא וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל והרבה מן המפרשים ז''ל דקי''ל כר' יהודה בהא והוכיחו כן ממ''ש פ''ק דנדרים (דף ה':) דרבא ס''ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ונחלקו המפרשים ז''ל כיון שכתוב בו למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין אם צריך לכתוב בו הרי את מותרת לכל אדם שיש מי שכתב שצריך שבכלל להתנסבא אינו אלא היתר נישואין אבל לא היתר זנות וה''ל כאומר חוץ מזנותיך שנתבאר פרק ח' שהיא ספק מגורשת. ויש מי שכתב שאין צורך שלא אמרו אלא באומר בפירוש חוץ מזנותיך אבל בסתם מותרת היא לכל דבר וכ''ש שכבר כתב בגט ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין שהוא דבר כולל. ויש במקצת נוסחי הגאון שאין כתוב בהן והרי את מותרת לכל אדם אבל רבינו ז''ל כתבו בנוסח שלו וכן עיקר ובהרבה מקומות נראה בגמרא שהיו רגילין לכתבו והרמב''ן ז''ל מן המחמירין וכתב אלא ודאי צריך למכתב והרי את מותרת לכל ואם לאו אסורה. וקרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט עכ''ל. ודע שיש קצת חלוף בנוסחי הגט בדברי הראשונים ז''ל ולדברי הכל הנוסח שכתב רבינו כשר גמור הוא:

 כסף משנה  והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד. לרווחא דמילתא כתב כן שא''צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (פ"ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ''ש רבינו בפ''א א''צ לכתוב עד:

יג כְּשֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וּבְנֹסַח זֶה לֹא יִכְתֹּב וְדֵין בְּיוּ''ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְדִין כְּלוֹמַר מִשְׁפָּט יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וְלֹא יִכְתֹּב וְאִגֶּרֶת בְּיוּ''ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְאִי גָרַת כְּלוֹמַר אִם זָנִית. לֹא יִכְתֹּב לִימְהָךְ בְּיוּ''ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא לִי מֵהַךְ [וְכֵן יַרְחִיק רֶגֶל הַהֵ''א מִגַּגָּהּ שֶׁמָּא יִקְרָא לִמְחַךְ] כְּלוֹמַר לִשְׂחוֹק. וְלֹא יִכְתֹּב תֶּהֱוְיָן וְתִצְבְּיָן בִּשְׁתֵּי יוּדִי''ן שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא תֶּהֱוְיָין וְתִצְבְּיָין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם [ז] שְׁתֵּי נָשִׁים וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ לָזוֹ אֶלָּא [ח] לִשְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי''ו דְּוּכְדוֹ שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ''ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָעוֹ וּכְדִי כְּלוֹמַר בִּתְנַאי זֶה אֶפְטֹר אוֹתָךְ. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי''ו דְּתֵרוּכִין וְשִׁבוּקִין שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ''ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא שָׁבְקָה וְגֵרְשָׁה אוֹתוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:

 מגיד משנה  כשיכתוב הגט וכו'. שם (פ"ו:) אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין דמשמע דין אלא ודן וכו'. וכל אלו הדקדוקין שכתב רבינו מבוארים במימרא זו שם. ועוד שם לא ליכתוב למחך בחי''ת דמשמע כחוכא אלא למהך ולא ליכתוב לאיתנסבא באל''ף באמצע דמשמע לא יתנסבא אלא להתנסבא. ואפשר שלא הזכירו רבינו לפי שהם בשינוי האותיות מה' לח' ומה' לא' וכבר כתב רבינו למעלה מה שכולל זה: ומ''ש רבינו בהארכת הווי''ן כן הוא בגמ' וכתב הרשב''א ז''ל [לא] לאורכינהו [טפי] משאר ווי''ן קאמר אלא כשאר ווי''ן וכדי שלא יראו יודי''ן וכ''כ בתוס' והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הוא לעשות כן כדי שיזכירו ולא יבאו לידי קצור עכ''ל. אבל מדברי רבינו נראה שכל שמשמען ווי''ן לכל מי שיקרא כשר הוא:

 לחם משנה  כשיכתוב הגט בלשון הזה ובנוסח זה כו'. כתב ה''ה ואף מדברי רבינו נראה כן שכל שמשמען ווי''ן לא ידעתי מאין הוציאו זה דהרי רבינו הזכיר אריכת ווי''ן כדאמרו בגמרא משמע שיאריך דוקא: ולא יכתוב לימהך ביו''ד כו'. הרב ב''י ז''ל כתב דטעות נפל כאן. ואפשר ליישב הגי' דרבינו מפרש דמה שאמר בגמרא דמשמע לי מהך פירוש לי שחוק דנחליף הה''א לח' ונאמר שהוא שחוק כדרך אותיות אחה''ע שמתחלפות וזה הפירוש היינו מפני שא''א לפרש פירוש אחר כיון שהם שתי תיבות ולהכי רבינו לא הזכיר דלא יכתוב למחך בחי''ת דכל שכן דהוא משמע שחוק ובגמרא לא הזכירו כן לפ' לשון לי מהך דפירושו חוכא ולכך הזכירו בגמרא ולא לכתוב למחך מלשון כי חוכא, אבל רבינו שהזכיר דמשמע לי שחוק א''צ עוד: ואח''כ כתב דאפילו אמר לסופר לכתוב סתם כיון דאתי בעל ומערער סגי לפיסולא. ונ''ל לתרץ דמ''ש תחלה דבעינן תרתי היינו כדי שאם נשאת תצא אבל בחדא לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא וזהו שכתב לבסוף דבחדא לא תנשא לכתחלה כלומר ואם נשאת לא תצא וכן מבואר לקמן בדברי רבינו נסים דבתרתי אם נשאת תצא שכתב היכא שכתב הגט הבעל עצמו וניסת וערער הבעל תצא משמע דתרתי בעינן ובדברי רבינו האיי שהביא ה''ה לסיוע לא הוזכר אלא אחד דאיכא חדא לא תנשא לכתחלה ובדברי רבינו נסים הוזכר דהיכא דאיכא תרתי אם נשאת תצא באופן שעם דברי רב האיי והר''ן הביא ראיה לכל מה שאמרו רבוותא. עוד כתב ה''ה ז''ל ואם עדים מצויים כו' כלומר ולא יועיל אח''כ ערעור דבעל כיון שט''ס היה כדכתב הר''ן בלשון שהזכיר ה''ה:

יד * הֲרֵי שֶׁכָּתַב בְּנֹסַח זֶה וְלֹא הֶאֱרִיךְ וָוִי''ן אֵלּוּ אוֹ לֹא כָּתַב הַיּוּדִי''ן הַיְתֵרוֹת אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי''ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן פָּסוּל:

 ההראב"ד   הרי שכתב וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כתב גאון כל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער, עכ''ל:

 מגיד משנה  הרי שכתב בנוסח הגט וכו'. דעת רבינו בזה הוא מפני שכיון שאמרו חכמים שלא לעשות כן כל המשנה ממטבען הגט פסול ולא תנשא בו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא שזהו ענין הפסול שהזכיר רבינו פ' י'. ובהשגות א''א כתב גאון כו'. בספר העיטור בזה דברים והנני כותב כלשונו וכן כתבם הרשב''א ז''ל וכתבו רבוואתא דכל הני דקדוקי דרב היכא דכתיב ליה בעל גופיה א''נ סופר מפומיה ובתר הכי אתי בעל ומערער דאמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה אתכוונית אבל אם אמר בעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט אפילו סתם וטעו הסופר והעדים באחד מאלו האותיות והבעל אינו מערער דגט כשר ותנשא בו ואם עדים מצויים יעידו בפני ב''ד שטעות סופר היה וכ''כ רבינו האיי אי בעל יהיב רשותא לסופר למכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתיהון אי איתיה לספרא מתקן ליה ואי לא ואינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ודאי אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרית א''נ למיחך כחוכא ולכך אתכוונית לא מנסבינן לה אבל אי מנסבא לא מפקינן דהא קאמרינן משום שלום מלכות יוציא והולד ממזר וליתא לדר''מ וכ''ש לענין ט''ס, ורבינו נסים השיב כן בקבלה מפי הגאון היכא שכתב הגט הבעל עצמו אם נשאת וערער הבעל תצא ואם האשה טוענת ט''ס הוא עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלימה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום וכן דעת הגאונים ז''ל. ובתשובה לר''ח ז''ל כגון אלו שאינם מפורשים אם יבא אדם לכתוב אלה הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן אל הנאמנין ע''כ בעיטור, ולפי שזה דבר מצוי הארכתי בו וכתבתי דעות אלו ואין בידי להכריע:

טו  גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין. אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרֵשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל מַחַק אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. * וְכֵן גֵּט שֶׁנִּמְצָא קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִקְרַע וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   וכן גט שנמצא קרוע וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אם גט מקוים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אומרין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב''ד, ודומה לי שלא הסכים יפה להלכה עכ''ל:

 מגיד משנה  גט שמחק בו אות וכו'. זה מבואר בתוספתא ובירושלמי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר ע''כ. וזה מבואר ונהגו שלא לקיים שום מחק בגט להחמיר: וכן גט שנמצא קרוע כו'. בתוספתא בסוף המסכתא נקרע כשר נתקרע פסול נקרע בו קרע של ב''ד פסול נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נמחק או שנתטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול ע''כ. וקרע ב''ד הוא שתי וערב כמו שנתבאר בפרק כ''ג מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי בזה. ובדין נקרע קרע ב''ד כתוב בהשגות א''א אם גט מקויים הוא וכו'. ורבינו כתב דין התוספתא וענינה ודאי בפסול הגט והכשרו וכן מן הירושלמי מתבאר בפרק המביא תניין בביאור. ומ''ש הר''א שאם הוא מקויים שכשר אפשר שהוא אמת והטעם שהוכחה היא שבא לידה שלם שאל''כ לא היו מקיימין אותו ב''ד ובודאי שהאשה היא שקיימתו ולא הבעל שאין דרך הבעל לקיים הגט וכ''כ הרשב''א ז''ל וכתב שנראה שאף רבינו יודה בזה:

 כסף משנה  גט שמחק בו אות או תיבה וכו'. כתבו בתוס' בר''פ המגרש (דף פ"ד ע"ב ד"ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע''פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע''כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ''ש ה''ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו:

טז  נִמֹּק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת אִם יָכוֹל לִקְרוֹת כָּשֵׁר וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמַּחַק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנָּתַן לָהּ בִּפְנֵיהֶם:

 מגיד משנה  בד''א כשהיה הגט וכו'. חילוק זה לא כתבו רבינו בדין שאר השטרות פרק כ''ג מהלכות מלוה ולוה והטעם שאע''פ שהוא סבור שהלכה כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי בגיטין ואפי' בשטרות כמ''ש בפרק י''א מהלכות מלוה ולוה מ''מ השטרות הן חלוקים מן הגיטין דבשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ובגיטין לא בעינן כל שיש עדי מסירה וכר' אליעזר דאמר הכי פרק המביא תניין ומתבאר חלוק זה בדברי רבינו במ''ש למעלה בפרק זה ובמ''ש שם ולזה לא חלק בשטרות כמו שחלק כאן והוכרח ז''ל לחלק בכאן בין עדי חתימה לעדי מסירה לפי שכבר נתבאר למעלה שאפילו על הנייר המחוק ועל הדפתרא שהוא דבר שיכול להזדייף כשר בעדי מסירה אלמא המחקין שהזכירם התוספתא בשאין עדי מסירה לפנינו וכן סובר רבינו כשקרוע שתי וערב וכ''נ מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשו על המשנה שאמרה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותירצו א''ר זעירא תני בונא שילוח אפי' [לא] כתב [אלא] אני פלוני מגרש את אשתי כשר ע''כ. אבל ודאי בנטשטש ואינו יכול לקרות אם נמסר אחר כך בעדי מסירה אינו כלום דהא לאו כתב הוא דאין האשה מתגרשת אלא בכתב. וזה מבואר בדברי רבינו שכתב אבל יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר ה''ז כשר ושאינו יכול לקרות בשעת מסירה אינו כשר והרשב''א ז''ל סבור שאף בנקרע קרע ב''ד בשעת מסירה פסול ובטל שהרי כחרס הוא כיון שקרעו ואין בזה דבריו מוכרחין:

 לחם משנה  בד''א כשהיה הגט וכו'. לשון הירושלמי שהביא ה''ה ולאו כמקורע הוא. פי' הוא דע''כ הגט אינו כתוב בעלה זית אחד אלא בעלי זיתים הרבה דבעלה זית אחד אינו יכול לכתוב כל לשון הגט וא''כ הוי כמקורע ואמאי כשר ותירצו דאפילו אינו כותב אלא אני פלוני מגרש וכו' כשר מדאורייתא ולזה אמר דעל עלה של זית כשר כלומר הוי גט כשר מדאורייתא:

יח  חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ גֵּט אֶחָד לַחֲמֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶן. אִם כְּתָבוּהוּ בַּכְּלָל כְּגוֹן שֶׁכָּתְבוּ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכֵן אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְאִשְׁתּוֹ לֵיכִי דִּי תֶּהֱוְיָן וְכָל טֹפֶס הַגֵּט וּשְׁנֵי עֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה כְּלָל כָּל מִי שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם כָּתַב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט וְהִתְחִיל תַּחְתָּיו גֵּט אַחֵר בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה וְכָתַב וּבְיוֹם זֶה אוֹ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט הַשֵּׁנִי. וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַגִּטִּין וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה. אִם נִתְּנָה מְגִלָּה זוֹ לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה הֲרֵי כֻּלָּן מְגֹרָשׁוֹת. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה וְהָיְתָה מְגִלָּה זוֹ יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מֵהֶן. אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁגִּטָּהּ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין עִמּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיְתָה הַמְּגִלָּה יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 כסף משנה  חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת. הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע''פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ''א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ''ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ''ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת:

 לחם משנה  חמשה שכתבו גט אחד לה' נשותיהן וכו' ה''ז גט כשר וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה. כתב ה''ה מן הסוגיא נראה שהן שוין וקשה דמהיכא משמע ליה כן מן הסוגיא דהא בגמרא (דף פ"ז) אם דמו לא דמו אלא זמן אחד לכולן לההיא דשאלת שלום אבל כשכתב זמנים לכל אחד ואחד אינה מגורשת כלל. ויש לומר דמעיקרא אסיק אדעתיה בגמרא דפירוש וזמן אחד לכולן ר''ל שאע''פ שכתב גט מפני עצמו לכל אחד ואחד כיון שהם ביום אחד סגי זמן לכל אחד ואחד משמע ליה דהוי זמנים חלוקים דעל כן הקשו שם דהוי כדכתב ביום ונחתם וכו' ואם כן חזר דין זמן לכולן לפי סברת המקשה כמו זמן לכל אחד ואחד לפי האמת וכיון דלפי סברת המקשה מדמי ליה לההיא דשאלת שלום משמע דהוי דומיא דהתם והוי ספק מגורשת וכי תימא הכי פריך כיון דהתם בשאלת שלום בגט הוי ספק הכא אמרינן כיון דהוי גט אכל אחד ואחד אע''פ שהזמן אחד ואינו גט כלל זה אינו דהא בגמרא לא קאמר אלא ליחוש דילמא כי חתמו סהדי אבתרא וכו' ולשון ליחוש משמע ספק וכי תימא א''כ אמאי מייתי ה''ה ראיה מההיא דמדמה הגמרא הך לההיא דשאלת שלום ובההיא דשאלת שלום קאמר חיישינן הוה ליה לאיתויי ראיה מדקאמרה הגמרא ליחוש דילמא כי חתמו וכו' דלשון חששא משמע ספק. ויש לומר דזה אינו ראיה כ''כ דדילמא מאן דקאמר ניחוש ר''ל לכל הפחות ניחוש מיהא ולהגדיל הקושיא אמר כן אבל לפי האמת אינו גט כלל אבל השתא דדמה לההיא דעדים החתומים ושם אמרו חיישינן דמשמע דהוי ספק הכי נמי הוי ספק במגילה אחת זה בצד זה אם יש שם שני עדים נקראים בסוף גט זה ושני עדים בסוף גט זה הרי זה כשר וכל שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת וכו':

יט כָּתַב אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי גֵּרַשְׁנוּ נְשׁוֹתֵינוּ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין שְׁתֵּי נָשִׁים מִתְגָּרְשׁוֹת בְּגֵט אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ' וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶרְתָּהּ. חָזַר וּפְרָטָן בְּתוֹךְ הַגֵּט וְכָתַב פְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

 מגיד משנה  (יח-יט) חמשה שכתבו גט וכו'. במשנה פרק המגרש (דף פ"ו:) חמשה שכתבו [כלל בתוך הגט] איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית והעדים מלמטה כולן כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו כשר ובגמרא שאלו היכי דמי כלל והיכי דמי טופס א''ר יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס ורשב''ל אמר אפילו זמן אחד לכולן הוי טופס אלא ה''ד כלל דכתב (ביה) אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית והקשה ר' אבא לר' יוחנן דאמר זמן אחד לכולן זהו כלל ליחוש דילמא כי חתמו סהדי אבתרא הוא דחתימי מי לא תניא עדים החתומין על שאלת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו ותירצו לאו איתמר עלה וכו' שאלו פסול ושאלו כשר ה''נ דכתיב ביה (אני) פלוני (גירשתי פלונית אשתי) ופלוני ופלוני. עוד הקשו ולר' יוחנן דאמר זמן אחד לכל אחד (ואחד) זהו טופס הגט מאי איריא משום טופס ותיפוק ליה דה''ל נכתב ביום ונחתם בלילה ותירצו דכתיב בחד בשבא בחד בשבא פי' שבזמן אחד אלא שנכתב בו הרבה פעמים. עוד שם לר''ל דאמר זמן אחד לכולן נמי טופס הוי והיכי דמי כלל דכתיב ביה הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה לה ולא לה ולחברתה ותירצו דהדר כתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית ע''כ. כתבתי כל סוגיא זו לפי שכולה היא צריכה לבאר דברי רבינו ועתה אבארם. מ''ש אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו וכו' הוא כדברי ר' יוחנן וידוע שהלכה כמותו לגבי ר''ל. ומ''ש ואם אין שם עדי מסירה וכו'. פשוט הוא שהרי כיון שאנו אומרים שהעדים חתומין על הכל וכולן מתגרשות במגילה זו הרי הוא כשאר גיטין דעלמא. ומ''ש אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני וכו' הוא כ''כ כר' יוחנן דאמר שכיון שהזכיר הזמן בכל אחד ואחד זהו טופס אע''פ שהזמן הוא אחד לכולן דאי לא תיפוק ליה דה''ל מוקדם כמו שנזכר בסוגיא שכתבתי וזהו שכתב רבינו וכתב ביום זה וכו'. ודין הטופס נתבאר במשנה שאת שהעדים נקרין עמו כשר ולא האחרים ומפרשה רבינו בשאין שם עדי מסירה דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכן דעת הרמב''ן ז''ל וז''ל והא דתנן ה' שכתבו טופס לכל אחד ושני גיטין וכתבו העדים בראש הדף כתב רמב''ם ז''ל דכולן בעדי מסירה כשרים ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ובודאי מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו דהא ידיע מילתא לכל מאן דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי וא''צ לומר בראש הדף ומאחריו ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים ואם נתנו לה בפני עדים כשר עכ''ל וכן דעת הרשב''א. ומ''ש רבינו אם היתה המגילה יוצאת מתחת יד אחת מן הראשונות הרי זו ספק מגורשת, יצא לו ממ''ש בגמרא גבי עדים החתומים על שאלת שלום בגט חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו וחיישינן הוא ספק מגורשת ודין הטופס כן הוא שהוא ספק אם חתמו על הכל או על האחרון בלבד ומן הסוגיא נראה שהן שוין. ומ''ש רבינו כתב אני פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית מבואר בסוגיא שהזכרתי שאמרו והתורה אמרה לה ולא לה ולחברתה. ומ''ש חזר ופרט בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית בזמן פלוני הרי אלו כשרים, הוא ממ''ש דהדר כתוב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית ואע''פ שהסוגיא זו נאמרה לתרץ דברי ר''ל סובר רבינו שדין זה אמת דהא רבי יוחנן מיקל טפי מדר''ל ואמר דכלל ששנינו במשנה הוא אפי' בשלא כתב לה תחלה אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית ולא ראינו שיחלוק על ר''ל שמה שהוא מכשיר יפסול רבי יוחנן ואדרבה הוא מיקל ממנו ולזה פסק רבינו דין זה וכיון שזמן אחד לכולן כולן כשרים [אם ניתן לכל אחד בעדי מסירה] או בלא עדי מסירה אין כשר רק התחתון בלבד כנזכר למעלה והכלל הוא שכל שחזר ופרטן מה שכתבן תחלה בכלל אינו פוסל והרשב''א ז''ל חלוק בזה ודברי רבינו עיקר:

כ  כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין בִּמְגִלָּה אַחַת זֶה בְּצַד זֶה. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים נִקְרָאִים בְּסוֹף גֵּט זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים בְּסוֹף גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכָל שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

 לחם משנה  כתב שני גיטין בשני דפין וכו'. שם בפ' המגרש (דף פ"ז) שני גיטין שכתבן זה בצד זה וכו' והקשו בגמרא וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב דתנן בן איש פלוני וכו' ותירצו דכתב ראובן בן אקמא וכו'. עוד הקשו וליתכשר האי בראובן בן וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פלוני עד כשר וכו' ותירצו דלא כתב עד וכו' והיוצא מן הסוגיא זו דבין שכתוב יעקב עד לבד או בן יעקב עד לבד סגי ולפי זה הוקשה לנו למעלה למה לא הזכיר רבינו לעיל כלל מכל זה אלא אמר סתם שיחתום פלוני בן פלוני עד דבלאו הכי לא סגי. ועוד נמשך לנו קושיא אחרת כאן על מ''ש רבינו היו שם ב' עדים ובלבד וכו' אם יצא מתחת יד זה וכו' ואמאי לא פירש דהיינו דוקא כשכתב בקמא ראובן בן אבל לקמא ראובן ובשני בן פלוני עד תרוייהו כשרים, ועוד דהיה לו לפרש דאפילו כדכתב ראובן בן פלוני לקמא אי כתב בבתרא יעקב עד סגי ותרוייהו כשרים אלא צריך דלא ליכתוב עד אבתרא כדאמרו שם בגמרא. ונ''ל לתרץ לכל זה לדעת רבינו דהוא סובר דכל סוגיא זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כדאמרו בהשולח בברייתא ובגמרא הקשו לדין המשנה קודם התקנה השנויה בברייתא והוא דאפילו לא חתם אלא בן פלוני עד או פלוני כשר דהוא מפרש העדים מפרשים שמותיהם כפירוש הטור וכמו שכתבתי למעלה דמעיקרא היה חותם אני ראובן חתמתי עד אחר כך התקינו שיהיו חותמים אני ראובן בן יעקב חתמתי עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן שום קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ולא הקשו בגמרא אלא בדין המשנה שהוא קודם התקנה שהקשו גם כן ממשנה בבן פלוני עד שהוא קודם התקנה ולכך סתם רבינו ולא פירש אלא כתב למעלה צריך שיכתוב פלוני בן פלוני עד וכאן אינו כשר אלא הראשון לבד אע''פ שלא כתוב שם אלא ראובן לבד ובשני בן יעקב עד בבן יעקב עד לא מתכשר וכי תימא א''כ ראובן קמא אמאי מתכשר וי''ל דודאי בן יעקב עד אראובן קמא קאי ואע''ג דאינו כתוב שם כיון דעיקר השם כתוב שם סגי דומה למ''ש התוספות בפרק המגרש דאע''ג (דכתבו) [דלא כתבו] ראובן עד מ''מ מתכשר ראובן קמא משום עד בתרא דקאי נמי אקמא. זה נ''ל לדעת רבינו. אבל הטור בסימן ק''ל סבירא ליה שסוגיא זו נאמרה אפילו אחר התקנה ששם כתב דדינים אלו כתב יוסף עד או בן יעקב עד וכו' ומיהו אם היו שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וחתם הראשון יוסף לבד וחתם השני בן יעקב תחת השני כשר שעד שכתב בשני הוא חוזר גם כן על הראשון וכו' ואע''ג שלא כתב שאפילו אם כתב בראשון ראובן בן ובשני יעקב עד לבד דשניהם כשרים י''ל דזה אינו אלא לפי מה שהיו נוהגים לחתום היונים שהיו חותמים ראובן בן ר''ל בנו של ראובן כדכתב רש''י אבל עתה נשתקע יוני מן העולם לא כתבם ולא לשונם וא''כ השתא אין לומר שחתמו בלשון יוני ולכך פסול, זה נ''ל לדעת הטור ז''ל ומה מאד תמהתי על הרב בית יוסף שם בסימן ק''ל גבי דין כתב שני גיטין בשני דפין וכו' דתמה על הטור דלמה לא ביאר דהא דלא מכשרינן אלא חד מינייהו דוקא כדכתב ראובן בן אאחד ויעקב אאידך אבל אי כתב ראובן אאחד ובן יעקב אאידך שניהם כשרים. ולא ידעתי מקום לתמיהא זו דהרי כתב הדבר רבינו בפירוש כאן אע''פ שלא כתבו שם מה בכך:

כא הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד בָּאִים מִתַּחַת גֵּט זֶה לְתַחַת גֵּט זֶה. אִם יָצָא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִים עִם גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יָצָא מִתַּחַת יָד שְׁנִיָּה שֶׁאֵין הָעֵדִים נִקְרָאִים עִמּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיִּמְסֹר לָהּ בְּעֵדִים:

 מגיד משנה  (כ-כא) כתב ב' גיטין וכו'. במשנה (דף פ"ז) שני גיטין שכתבם זה בצד זה ושני עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה ושנים עדים יונים וכו'. פי' שהישראלים היונים אינם חותמים כדרך העברים. ורבינו לא הזכיר דין היונים לפי שכבר נשתקע כתב יוני מן העולם כנזכר פ''א מהלכות תפילין וכתב המשנה זו מה שעולה לנו עתה ממנה לפסק ההלכה והוא כמ''ש הוא ז''ל שהגט שהעדים נקראים עמו הוא כשר ואם יצא מתחת יד השניה אינו גט אלא בעדי מסירה אבל בעדי מסירה כשר כמו שנזכר למעלה בדין ה' שכתבו גט לנשותיהם ועיקר:

כב כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהָעֵדִים בֵּין שְׁנֵי הַגִּטִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּסוֹף הָרִאשׁוֹן וּלְמַעְלָה מִן הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּסוֹף גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְזוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּרֹאשׁ גִּטָּהּ מִלְּמַעְלָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בְּרֹאשׁ הַדַּף שֶׁל גֵּט אוֹ מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחוֹרָיו אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  כתב שני גיטין וכו'. משנה שם הקיף ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים מלמטה את שהעדים נקרין עמו כשר פי' וכל אלו המשניות הם בעדי חתימה בלבד אבל בעדי מסירה כולן כשרין ולא הוצרך רבינו להזכיר זה כאן לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך: העדים שחתמו וכו'. משנה שם. ומ''ש ואם מסר לה בעדים כשר הוא כפי מ''ש למעלה ועיקר:

 לחם משנה  כתב שני גיטין בב' דפין וכו'. כתב ה''ה שלא הוצרך רבינו להזכיר כאן שבעדי מסירה כולן כשרים לפי שהוא נכלל במה שיתבאר בסמוך. ולא ידעתי היכן לא הזכירו דהא בכל אלו הדינים ראיתי שהזכיר רבינו שאם נמסר בעדי מסירה כשר וגם בדין זה של כתב שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וכו' ראיתי שכתב בסוף שהעדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר. וכי תימא שה''ה גרסתו בדברי רבינו העדים שחתמו וכו' והוא חלוקה אחרת וכ''נ מהלשון האחר שתפס העדים שחתמו וכו' ולכך תמה כאן שהיה לו לומר שאם נמסר מגורשת, דבר זה אין לו שחר דאם כן למה כתב שהרי כלל במה שיתבאר בסמוך הרי בפירוש כתבו בסמוך דהא דין זה דהעדים חתומים בראש הדף הוא ואחר כך כתב שהעדים שחתמו בראש הדף שאם נמסר בעדים כשר וא''כ אין לומר בזה לשון נכלל כיון דכבר כתבו בפירוש. ואולי שום גירסא אחרת היה לו לה''ה בדברי רבינו שלא היה מזכיר עדי מסירה בכולן וצ''ע:

כג הִקִּיף רֹאשׁ הַדַּף זֶה לְרֹאשׁ דַּף זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע שֶׁנִּמְצְאוּ הָעֵדִים בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַגִּטִּין שְׁנֵיהֶם בְּטֵלִין. וְאִם נִמְסְרוּ לָהֶן בְּעֵדִים שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

 מגיד משנה  הקיף ראש דף וכו'. במשנה. ומ''ש ואם נמסרו להם בעדים וכו' הוא כפי מה שנזכר:

כד  שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה בְּסוֹף הַדַּף הַשֵּׁנִי כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בַּמְּגִלָּה שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ וְשֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן הַסּוֹפֵר שֶׁיַּשְׁלִים בַּדַּף הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ וְנֶחְתַּךְ מִקְצָת זֶה מִסּוֹף הַדַּף וּמִקְצָת הַשֵּׁנִי מֵרֹאשׁ הַדַּף:

 מגיד משנה  שייר מקצת וכו'. שם במשנה שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר והקשו בגמ' וליחוש דילמא הני תרי גיטי הוו ואתרמי ליה זמן דקמא ועדים דבתרא וגזייה לזמן דבתרא ועדים דקמא (ואשתכח דקא מגרשא בלאו דילה) אמר רבא אמר רב בשיש ריוח וכו' רב אשי אמר דידיע ביה מתחתא דמגלתא. ואוקימתא זו דרב אשי לבד נזכרה בהלכות והכין ק''ל דבתרא הוא ופירש''י ז''ל שניכר בו מתיחת הקלף סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים כדרך עושי קלפים וכו' עכ''ל. וכתב רבינו שאם אינו ניכר הרי הוא ספק ואפי' נמסר בעדים שהרי אין עדי המסירה מוציאין אותנו מידי ספק שמא היו ב' גיטין. ונ''ל שאם היו עדים מעידים שגט אחד היה ונמסר לה בעדים כשר וכן נראה מדברי רבינו וברור הוא:

 כסף משנה  שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע''פ שמסרו בעדים ה''ז ספק מגורשת. כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר''ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ''ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה''ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין:

כה הֲרֵי שֶׁכָּתַב הַגֵּט וְאַחַר שֶׁגָּמַר כָּתַב שַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ פְּלוֹנִי רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְחָתְמוּ הָעֵדִים מִלְּמַטָּה וַהֲרֵי גֵּט זֶה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים אֶלָּא עַל שְׁאִילַת שָׁלוֹם. אֲבָל אִם כָּתַב וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ וְשָׁלוֹם עָלֶיךָ רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהֲרֵי לִוָּה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל דִּבְרֵי הַגֵּט וְעַל שְׁנֵיהֶם חָתְמוּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  הרי שכתב וכו'. כבר הזכרתי זה למעלה בסוגיא שכתבתי בדין חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן: ומ''ש רבינו ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך ה''ז כשר, הוא כפי שיטתו הנכונה שכולן בעדי מסירה כשרים כמו שכבר כתבתי שם:

הלכות גרושין - פרק חמישי

א זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד-א) 'וְנָתַן בְּיָדָהּ' אֵין עִנְיַן הַכָּתוּב אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לָהּ. וְאֶחָד יָדָהּ אוֹ חֵיקָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ [א] אוֹ שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׂתָה יָדוֹ כְּיָדָהּ הַכּל אֶחָד הוּא. וְאֶחָד חֲצֵרָהּ הַקְּנוּיָה לָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ הַמֻּשְׂכֶּרֶת לָהּ אוֹ שְׁאוּלָה לָהּ הַכּל רְשׁוּתָהּ הוּא. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לִרְשׁוּתָהּ נִתְגָּרְשָׁה:

 מגיד משנה  זה שנאמר וכתב וכו'. בפ' הזורק (דף ע"ז) במשנה ובברייתא ובגמרא נזכר זה בביאור וכל החלקים שהזכיר רבינו מבוארים שם ובמקומות אחרים:

ב הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ. אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת שָׁם בְּצַד חֲצֵרָהּ נִתְגָּרְשָׁה. וְאִם לָאו לֹא נִתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁתַּעֲמֹד בְּצַד חֲצֵרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָצֵר שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר הַגֵּט בְּתוֹכָהּ. שֶׁחוֹב הִיא לָהּ הַגֵּרוּשִׁין וְאֵין חָבִין לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו:

 מגיד משנה  הזורק גט וכו'. ריש פרק הזורק גט לאשתו וכו'. ובגמרא אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה רב אושעיה אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי ובהלכות והלכתא [כוותיה] דעולא דהכין אסקה רב אשי בפ''ק דמציעא (דף י"ב) כוותיה דאמר רב אשי חצר אתרבי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו [הילכך בעינן והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה] גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ע''כ. וכן הסכימו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל מיהו בשעומד בצד ביתה או בצד חצרה וזרקו לה מתגרשת היא בעל כרחה וזה פשוט. עוד כתב והיכא דזרק לה גיטא מדעתה ומרצונה בחצר אפילו שאינה סמוכה לה איכא למימר דמודה עולא דמתגרשת דלא גרע משליחות ומסתברא דאינה מגורשת דהא בשליחות דכוותה אינה מגורשת משום דעיקר גירושין חוב הוא לאשה ואע''פ שהיא מחזרת להתגרש אבל אם נתנו כבר בחצירה שהיא בצפורי ואמר לה הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת וכו' והאריך בזה והביא הירושלמי שאמרו פרקא קמא דגיטין נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו ואמר ר' חנינא נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה, עוד כתב ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא דאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות כדאיתא פ''ק דמציעא ובשליח דכוותה מגורשת בממנה שליח לקבלה, עוד כתב והיכא דנתנו לה בחצרה שלא מדעתה במקום יבם מסתברא דהויא ספק מגורשת דהא מספקא לן פ' האשה שלום ביבמות מזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי גט או לא חולצת ולא מתיבמת, עוד כתב והיכא דקיימא לה בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אם זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה, עוד כתב צ''ע בין לעולא בחצרה הסמוכה לה בין לר' אושעיא אם זרקו לה בחצרה והיא ישנה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפה מידה ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר עכ''ל. וכבר כתבתי זה פ''א. ודע שבגמרא הקשו גבי חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה והעמידה ר''א בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ורבא מתרץ במסקנא דגיטה וחצרה באין לה כאחד ולזה סתם רבינו:

ג  הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַגַּג שֶׁלָּהּ וְהוּא מִלְּמַטָּה בַּחֲצֵרוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ לְמַעְלָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת הַמַּעֲקֶה אוֹ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג נִתְגָּרְשָׁה וּבִלְבַד שֶׁיָּנוּחַ. אֲבָל אִם נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת אוֹ אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁבָה הָרוּחַ וְהֶעֱלַתְהוּ וְנִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף הוֹאִיל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לָנוּחַ אֵינוֹ גֵּט וְלֹא נִתְגָּרְשָׁה:

 כסף משנה  היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'. כתב הר''ן שתמה הרמב''ן על מ''ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א''א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר''ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש''ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה''ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא''א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל''ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז''ל ל''ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ''מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ''ל. ולפי זה מ''ש רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה''ז מגורשת. וה''ה מיישב דברי רבינו ע''פ דרך הר''ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא''ת א''כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה''ז מגורשת, כבר יישב ה''ה דנ''מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א''נ אם מת הבעל או בטלו בינתים:

ד הָיָה הַגַּג שֶׁלּוֹ וְהוּא מִלְּמַעְלָה בּוֹ וְהִיא מִלְּמַטָּה בֶּחָצֵר שֶׁלָּהּ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַגֵּט מִמְּחִצּוֹת הַגַּג וְהִגִּיעַ לִמְחִצּוֹת מְקוֹמָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בּוֹ נִתְגָּרְשָׁה:

ה זְרָקוֹ לִרְשׁוּתָהּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם [וְנִמְחַק אוֹ] נֶאֱבַד אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם הִגִּיעַ לִרְשׁוּתָהּ [וְנָח] וְאַחַר כָּךְ בָּא הָאֵשׁ וּשְׂרָפַתְהוּ הֲרֵי זֶה גֵּט:

 מגיד משנה  (ג-ה) היתה עומדת וכו'. במשנה (דף ע"ט) היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת והעמידוה רישא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא בגג דידיה וחצר דידה והקשו בגמרא ארישא (כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת אמאי) והא לא מנטר א''ר יהודה אמר שמואל בגג שיש לו מעקה עסקינן עולא בר מנשיא משמיה דאבימי אמר הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. עוד הקשו אסיפא דכיון שיצא מרשות הגג והעמידוה כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות פירוש שכיון שיצא מרשות הגג הוא בתוך מחיצות החצר. עוד שם נמחק א''ר נחמן אמר רבא בר אבהו לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא מ''ט מעיקרא לאו למינח קאי עוד שם נשרף א''ר נחמן וכו' לא שנו אלא שקדם גט לדליקה אבל דליקה לגט לא מ''ט מעיקרא לשרפה אזיל ע''כ בגמרא. ועתה אבאר כל דברי רבינו. דע שהוא מפרש הא דלא שנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו' דה''ק לא שנו דנמחק או נשרף הרי זו מגורשת כל שלא קדמה דליקה לגט כמו שנזכר בסמוך אלא דרך ירידה פי' בסיפא דמתניתין שהוא מלמעלה והיא מלמטה וזורקו לה דרך ירידה וכיון שהוא כדרך תנועתו הטבעית שדרכו לירד אם נמחק או נשרף הרי זו מגורשת אע''פ שלא נח כיון שהיה הולך לנוח אבל נמחק דרך עליה פי' ברישא דמתני' שהוא מלמטה והיא מלמעלה אינה מגורשת דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית כל שלא נח לבסוף אינה מתגרשת דמעיקרא לאו למינח קאי פי' שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא''ת לדעת רבינו אחר שהוא מצריך שינוח הגט כשהוא מלמטה והיא מלמעלה למה אמרה המשנה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת ומה הועיל לנו זה מאימתי היא מתגרשת כיון שהוא תלוי בהנחה דלבסוף. י''ל דנפקא מינה אם קדשה אחר משהגיע לאויר הגג וקודם שינוח אי נמי אם מת הבעל בינתים או אם ביטלו בינתים כך נראה לי לפי דעתו, ויתר הדברים שכתב כולן מבוארים הם במ''ש. ודע שיש בזה פי' אחר דהא דלא שנו אלא שנמחק דרך ירידה וכו' דכולא אסיפא דמתניתין קאי והכי פירושה דרך ירידה כשזורקו כלפי מעלה להעבירו על מעקה הגג שהוא בו לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד אבל נמחק דרך עלייה קודם שיגיע לחזור ולירד אע''פ שיצא מאויר גג לאויר החצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך עלייתו לא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. כך פירש''י ז''ל וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכולם כתבו דאפי' ברישא דמתניתין אם נמחק או נשרף אחר שיגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת כל שלא קדמה דליקה לגט דומיא דסיפא והא דקתני לה במתניתין אסיפא ולא ארישא כתב הרמב''ן ז''ל דאורחא דמילתא נקט דבחצר שכיחי מים ואש, זה דעת ה''ר משה הכהן בהשגות:

 לחם משנה  זרקו לרשותה לתוך האש ונשרף או לתוך המים ואבד אינו גט אבל אם הגיע לרשותה ונח. הך ונח קשה טובא דאפילו לא נח נמי כמבואר בדברי ה''ה אלא כיון שקדם הגט לאש הוי כשר:

ו זְרָקוֹ עַל גַּבֵּי קָנֶה אוֹ רֹמַח הַנְּעוּצִים בִּרְשׁוּתָהּ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיָּנוּחַ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר בּוֹ. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה גְּבוֹהוֹת עַל הַפְּנִימִית כֵּיוָן שֶׁזָּרַק הַגֵּט לְתוֹךְ אֲוִיר הַחִיצוֹנָה נִתְגָּרְשָׁה. שֶׁהַפְּנִימִית בְּכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּרֶת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֻפּוֹת:

ז  * כֵּיצַד. שְׁתֵּי קֻפּוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ בְּתוֹכָן אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ עַל צַד הַקֻּפָּה הַפְּנִימִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ וְאֵין לָהּ שׁוּלַיִם אֲבָל יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם אֲפִלּוּ נָח בְּקַרְקָעִיתָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁכְּלִי הָאִשָּׁה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ קוֹנֶה לָהּ הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:

 ההראב"ד   כיצד ב' קופות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו כלום דגמרא על שולים דחיצונה קא קפיד ומוטה על צדה אין לה עסק בכאן, עכ''ל:

 מגיד משנה  (ו-ז) זרקו ע''ג קנה וכו'. שם מבואר בגמ': ב' חצרות זו לפנים מזו. שם אמר אביי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונות עודפות על הפנימיות וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונות ה''ז מגורשת מ''ט פנימית גופה במחיצות החיצונה קא מינטרא ופירושה כגון שהחיצונה מקפת הפנימית ומחיצות החיצונה גבוהות על מחיצות הפנימית והוא זרקו לה נגד הפנימית אע''פ שלא הגיע לאויר מחיצות הפנימית כיון שהיה כנגדה ותוך אויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת כך פירשו ז''ל וזה דעת רבינו: מה שאין וכו'. גם זה שם שתי קופות זו בתוך זו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אפילו הגיע לאויר פנימית (ה"ז) אינה מגורשת מ''ט דהא לא נח והקשו וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ותירצו הב''ע בקופה שאין לה שולים ע''כ בגמ'. ונראה שרבינו מפרש שהקופות הללו הם ברשות הבעל וע''ז הקשו כליו של לוקח ברשות מוכר הוא. ותירצו בקופה שאין לה שולים שהפנימית שהיא שלה אין לה שולים ואין הבעל מקפיד על מקומה הואיל ואינה ראויה לתשמיש וכיון שכן אם נח הגט בה וכגון שמוטה על צדה מגורשת שאין הבעל מקפיד על מקומה וכליה קונה לה ואם יש לה שולים הרי הבעל מקפיד על מקומה וכיון שהיא ברשותו והוא מקפיד אין כליה קונין לה זו היא שיטתו ז''ל. ויש בזה שיטות אחרות ויש מפרשים שב' הקופות הן בחצרה וי''מ שהם בסמטא או בחצר שאינה של שניהם וכי קא מקשה כליו של לוקח ברשות מוכר הוא קרי החיצונה רשות מוכר ומתרץ בשאין לה שולים לחיצונה ונמצא שאין הפנימית עומדת עליה. וזה דעת הר''א ז''ל שכתב א''א זה אינו כלום וכו'. עוד יש בזה גירסא אחרת ואין דבר זה מצוי כדי להאריך בו ובהלכות לא הוזכרו דינין אלו כלל לפי שאינן מצויין:

 כסף משנה  כיצד שתי וכו'. רבינו מפרש כפירש''י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו:

ח  זָרַק לָהּ גִּטָּהּ וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לִכְלִי מִן הַכֵּלִים שֶׁלָּהּ שֶׁאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ כְּגוֹן צְלוֹחִית אוֹ קְפִיפָה קְטַנָּה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם הִגִּיעַ לַמִּטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ וְהָיְתָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי חָלְקָה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹם כִּרְעֵי הַמִּטָּה:

 מגיד משנה  זרק לה גיטה וכו'. במשנה (דף ע"ז) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה וכו' ובגמ' (דף ע"ח) ואפי' הוא עמה במטה אמר רבא לא שנו אלא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת והקשו במטה שלה מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא וכו' ותירצו לא צריכה דגבוהה י' ופי' רבינו מפני שחלקה רשות לעצמה פי' אין הבעל מקפיד עליה ואפשר שאין כן בלוקח ומוכר דעלמא והקשו והא איכא מקום כרעי אמקום כרעי לא קפדי אינשי. עוד שם זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ותירץ ר' יוחנן [מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה אמר רבא מ''ט דר''י] לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה [תניא נמי הכי זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה לתוך] כל דבר שהוא כקלתה הרי זו מגורשת כל דבר שהוא כקלתה וכו' לאיתויי טסקא דאכלה בה תמרי ע''כ:

ט הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ וְלֹא יִחֲדוֹ [לָהּ] וְזָרַק לָהּ גֵּט וְהִגִּיעַ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהֶן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נִתְגַּלְגֵּל וְנָפַל עַל גַּבֵּי קוֹרָה אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלַע רָחוֹק מִמֶּנָּה. אִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל עָלָיו אֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵין לוֹ שָׁם לְוַוי הֲרֵי זֶה לֹא חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּכְאִלּוּ הוּא וְהִיא בְּמָקוֹם אֶחָד. וְאִם יֵשׁ שָׁם אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּמָקוֹם אֶחָד הִשְׁאִיל לָהּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת לֹא הִשְׁאִיל לָהּ וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

 מגיד משנה  השאילה הבעל וכו'. דברי רבינו בכאן אינן מבוארים אם הוא ר''ל שאם זרקו לה ברחוק ארבע אמות שהיא עומדת בהן לא נתגרשה ומה שאמר שאם המקום שנפל עליו אין בו ד' אמות על ד' אמות וכו' הוא שבתחלתו נח תוך ארבע אמות שהיא עומדת ואחרי כן נתגלגל ונח באותו מקום וזה שכתב רבינו נתגלגל ונפל וכו' לומר שאם מתחלה נח ברחוק ארבע אמות אינה מגורשת ויהיה הטעם שלו מפני שאף ע''פ שהשאילה מקום בחצרו אין קונה לה אלא בקרוב מקום שהיא עומדת בו שהרי בחצר שלה אינה קונה לה בגט אלא בעומדת בצדה כמו שנתבאר ואם נפל ברחוק ממנה נמצא שאותו מקום בלבד מושאל לה ושאר החצר אינו מושאל לה ונמצא שאינה עומדת בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש בו ולא עדיף ודאי מחצרה שאינה מתגרשת אלא בעמדה בצדה. או שמא דעתו ז''ל הוא שכל שנפל תוך ארבע אמות שהיא עומדת בהן מגורשת אע''פ שנפל במקום שיש ד''א על ד''א או שהוא גבוה עשרה טפחים או שיש לו שם לווי ולא אמרו שאינה מתגרשת כשנפל על מקום כזה אלא כשהוא רחוק ממנה וזהו שכתב רבינו או ע''ג סלע רחוק ממנה לומר שאם היה קרוב לה בכל גוונא מתגרשת. ואי זו שתהיה כונתו לא ידעתי מאין הוציא מ''ש מד''א שלה שהרי בגמרא לא הזכירו זה כלל וכך שנינו שם (דף ע"ז:) ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר אזל גיטא נפל בפיסלא א''ר יוסף חזינן אי הוי ד''א על ד''א פליג ליה רשותא לנפשיה ואי לא חדא רשותא הוא והעמידוה כגון שהשאילה מקום בחצרו דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי ולא אמרן אלא דלא גבוה י' אבל גבוה י' אע''ג דלא הוי ד''א ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי אבל אית ליה שם לווי אע''ג דלא גבוה י' ואע''ג דלא הוי ד''א ע''כ. מ''מ נ''ל שכונתו היתה למה שכתבתי תחלה:

 כסף משנה  השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ''כ הר''ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ''ע מנין לו וכבר השיגו הרמ''ך:

 לחם משנה  השאיל לה הבעל מקום בחצרו וכו'. כתב ה''ה בפירוש הראשון דמאי דנקט ארבע אמות הוא לחומרא דדוקא אי מתחילה נח לתוך ד' אמות אז מגורשת כשנתגלגל ונפל על מקום שאין בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה אבל אי לא נח מתחילה בתוך ארבע אמות אפילו שנפל על מקום שאין ד' על ד' אינה מגורשת. ולפי זה דברי רב יוסף שאמרו בגמרא (דף ע"ז:) חזינן ליה אי הויא ד' על ד' וכו' הוי כשנפל תוך ד' אמות וקשה דאמאי לא מוקי לה בגמרא בחצר שאינה של שניהם במקום ד' אמות קונות לשם וכיון שנפל תוך ד' אמות קונות לה ומאי דאמר רב יוסף חזינן וכו' משום דאי חלק רשות לעצמו אפילו תוך ד' אמות אינה קונה שכיון דלפירוש זה ע''כ מוקמינן ההיא דרב יוסף תוך ארבע אמות. וי''ל דלא מסתבר ליה לומר דחלק רשות כשיש בו ד' על ד' כיון שהוא תוך ד' אמות:

י זָרַק לָהּ גִּטָּהּ לִרְשׁוּתָהּ וְעָבַר בְּתוֹךְ רְשׁוּתָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ וְנָפַל חוּץ לִרְשׁוּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ:

 מגיד משנה  זרק לה גיטה וכו'. פרקא קמא דמציעא (דף י"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' ולא איפשיטא. ויש מפרשים אותה בהפקר שהפקירו ואמר כל הקודם בו זכה וי''מ במתנה שנותנו לבעל החצר ואח''כ חזר בו אם קנתה לו חצרו של מקבל אם לאו. ורבינו לא הזכיר דין זה לא בהפקר ולא במתנה וגם בהלכות לא נזכרה בעיא זו ויש מי שכתב דאפשר שדעת ההלכות היה דאע''ג דלא איפשיטא בעיין התם אפשיטא ממה שאמרו בגיטין בקדמה דליקה לגט אינה מגורשת כמ''ש למעלה אלמא כיון שלא היה סופו לנוח לאו כמונח דמי. והרמב''ן והרשב''א ז''ל פירשו דשאני התם דכיון דקדמה דליקה לגט כאילו זרקו לכתחלה לתוך הדליקה לשרפו הוא אבל הכא כשזורקו ראוי היה לנוח בתוך הבית והם ז''ל כתבו דבעיין לא איפשיטא והויא לה ספיקא ודינא בממון כשאר ספקות שבממון, ונראה לדבריהם שבגט הויא ספק מגורשת וכ''נ בדעת הרשב''א כמ''ש בפרק הזורק ורבינו כתב כאן שאינה מגורשת ואפשר שהוא סבור דלגבי גט בודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ממה שאמרו בגמרא גבי נמחק אבל דרך עליה לא מ''ט מעיקרא לאו למינח קאי וכמ''ש למעלה והכא נמי איגלאי מילתא דמעיקרא לאו למינח ברשותה קאי הילכך אינה מגורשת, זה נראה לדעתו ז''ל:

 לחם משנה  זרק לה גט לרשותה וכו'. כתב ה''ה ואפשר שהוא סבור דלגבי גט בודאי אויר שאין סופו לנוח וכו' אם כנראה מפשט דבריו דרצה לחלק בין גט לממון כדי ליישב ההיא בעיא דמציאה דהוי לענין ממון וקאמר דדוקא לגבי גט אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אבל לגבי ממון איכא למיבעי קצת דא''כ למה גבי ממון לא כתב רבינו אותו הדין כלל לא גבי הפקר ולא גבי מתנה. לכך נראה דהכל שוה לדעת רבינו ומ''ש ה''ה דלגבי גט ר''ל לגבי גט ידענו הדבר בודאי ומינה פשטינן לענין ממון:

יא  הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּגָּהּ (זוֹ) וּזְרָקוֹ לָהּ וְנָפַל בְּגַג אַחֵר סָמוּךְ לוֹ. אִם יְכוֹלָה לִפְשֹׁט יָדָהּ וְלִטְּלוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת * שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדִּיּוּרִין חֲלוּקִין לְמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהֵן חֲלוּקִין לְמַטָּה אֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עַל מָקוֹם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   שאף על פי שדיורין כו'. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי מהו זה ואנו לענין השאלת מקום הגט אנו מפרשים שאע''פ שאמרו חד מקום מושלי אינשי אבל תרי לא אע''פ שהללו שני גגין הם של שני דיורין לגבי גט כגג אחד דמו, עכ''ל:

 מגיד משנה  היתה עומדת וכו'. בפרק הזורק (דף ע"ט:) הא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו וכו' ומפרשה רבינו בשהגגין הם מבעלים חלוקים האחד הוא שלה והאחר הוא מאדון אחר דומיא דהא דשמואל דלא יעמוד וכו'. אבל יש מפרשים אותה כגון שהיו לבעל שני גגין סמוכין זה לזה והשאילה מקום בזה לקבל גיטה ונפל בזה לא אמרינן הכא רשויות חלוקות דהא דאמרינן לעיל ב' מקומות לא מושלי אינשי משום קפידא הוא יש משאיל חצרו ומקפיד על ביתו אבל כולי האי גגין סמוכין ואין תשמיש רגיל בהן לא קפדי אינשי כך פירש''י ז''ל. וזה דעת הר''א ז''ל שכתב בהשגות א''א לא ידעתי מהו זה ואנו לענין השאלת מקום הגט אנו מפרשים שאע''פ שאמרו חד מקום מושלי אינשי אבל תרי לא אע''פ שהללו שני גגין הן של ב' דיורין לגבי גט כחד גג דמו עכ''ל. ולזה הפירוש הסכים הרשב''א ז''ל:

יב הָיְתָה יָדָהּ קַטַפְרֵס וְזָרַק הַגֵּט עַל יָדָהּ וְנָפַל לָאָרֶץ. אִם נָפַל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ וְנָח הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נָפַל לְתוֹךְ הַיָּם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְהוּא שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתוֹ לְאִבּוּד הָיָה עוֹמֵד:

 מגיד משנה  היתה ידה קטפרס וכו'. שם (דף ע"ח:) אמר רב יהודה היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה אע''פ שהגיע הגט לידה אינה מגורשת והקשו אמאי הא כי נפיל בד''א דידה קא נפיל ותירצו בדלא נח והקשו ותתגרש מאוירה דד' אמות תפשוט דבעי רבי אליעזר ד' אמות שאמרו יש להם אויר או אין להם אויר תפשוט דאין להם אויר ותירצו הב''ע בעומדת על גב הנהר דמעיקרא לאבוד קאי ע''כ. ונתבאר מכאן שאם נח תוך ד' אמות שלה שהיא מגורשת בודאי ואם היתה עומדת על גב הנהר ונפל בתוכו שהוא ודאי שאינה מגורשת ואם לא היתה עומדת על גב הנהר (ולא) נח תוך הד' אמות אלא שהיו תוך אויר ובאו מים ומחקוהו או באה אש ושרפתו היא בעיא דר''א דלא איפשיטא ורבינו כתב הב' חלקים ראשונים ולא כתב הג' אבל ממ''ש והוא שהיתה עומדת וכו' נראה כן:

 לחם משנה  היתה ידה קטפרס וכו'. כתב ה''ה אבל ממ''ש והוא שהיתה עומדת וכו' נראה כן ביאור דבריו ע''כ. משמע מדברי רבינו שזו ספק שהרי בתחלה כתב שאם נפל לתוך ד''א ונח מגורשת משמע הא לא נח אינה מגורשת ואח''כ כתב נפל לתוך הים או לתוך האש אינה מגורשת והוא שתהיה עומדת וכו' משמע דאם אינה עומדת מגורשת אע''פ שלא נח וא''כ קשיא דיוקא אדיוקא אלא ודאי שהוא ספק אם היא מגורשת אם לאו:

יג זְרָקוֹ לָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה הַגֵּט מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וּמִמֶּחֱצָה לְמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה קָרוֹב לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה:

יד * כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ. הָיָה הוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ [ב] שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 ההראב"ד   כיצד הוא קרוב לו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולן עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלו החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל, עכ''ל:

טו בָּא הוּא תְּחִלָּה וְעָמַד וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה הִיא כְּנֶגְדּוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ. אִם הָיָה הַגֵּט בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאִם תָּשׁוּחַ תִּטְּלֶנּוּ. עָמְדָה הִיא תְּחִלָּה וּבָא הוּא וְעָמַד כְּנֶגְדָּהּ וּזְרָקוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הוֹאִיל וְהוּא לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

 מגיד משנה  (יג-טו) זרקו לה ברה''ר וכו'. (דף ע"ח) היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ורבינו השוה רשות שאינה של שניהם לרה''ר וכן הן מוקשים בדיני ממונות וכן נראה כאן מן הירושלמי ובגמרא שאלו היכי דמי קרוב לה והיכי דמי קרוב לו א''ר ד''א שלה זהו קרוב לה ד''א שלו קרוב לו וכו' ר''י אמר קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה וכו' מיפרשא לה מיניה דר''י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמרו שניהם אין יכולים לשמרו זהו מחצה על מחצה וכן אמרו שם משמיה דרבי יונתן ותניא נמי הכי ר''א אומר כל שהוא קרוב לה מלו (אילו) בא כלב ונטלו הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה אינה מגורשת א''ל שמואל לר' יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה א''ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא הכי ואצרכוה חליצה. והנראה אלי בדעת רבינו שהוא מפרש הא דשמואל דבדין קרוב לה אתא לאפלוגי שהוא בגיטין כדי שתשוח ותטלנו ומצד החומרא אמרו כן ועוד רצה להחמיר שמואל ואמר שלא לעשות מעשה עד שיגיע לידה ממש ואנן קי''ל כר' יוחנן ורבי יונתן לענין דינא וזהו שכתב רבינו כן בדין הקדושין פ''ד מהלכות אישות ומיהו לענין גיטין קי''ל כשמואל שאינה מגורשת ודאית אלא כדי שתשוח ותטלנו ואפילו הכי הוי גט פסול עד שיגיע גט לידה דהא הוה עובדא וחשו לדשמואל ואצרכוה חליצה וכל שהוא אינו יכול לשמרו והיא יכולה לשמרו והוא רחוק מכדי שתשוח ותטלנו הויא לה ספק מגורשת לדעת רבינו ואע''פ שבקדושין הויא ודאי מקודשת כנזכר פרק ד' מהלכות אישות והטעם דשמואל פריש לה שחכמים החמירו בגט שלא לדונה בודאי מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו מיהו ודאי ספק מגורשת הויא דלא גרע משניהם אין יכולין לשמרו או משניהם יכולין לשמרו שכתב רבינו שהיא ספק מגורשת. והוצרכתי לדחוק בזה בדעת רבינו מפני שלא הזכיר כאן קרוב לה כל שיכולה לשמרו והוא אינו יכול כמ''ש בדין הקידושין וכאן כתב היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה''ז פסול עד שיגיע גט לידה ואם היה דעתו שכל שהוא קרוב לה בכדי שיכולה לשומרו והוא אינו יכול ה''ל גט פסול עד שיגיע גט לידה דקיי''ל כר' יוחנן ור''י לגמרי אלא דחיישינן להא דשמואל דאמר ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכדרב מרדכי דאמר דאצרכוה חליצה היה לו ז''ל לבאר ולא לכתוב כאן כדי שתשוח ותטלנו שהרי אינו מעלה ומוריד כאן. ולפי שזה שכתבתי רחוק קצת יש לי לומר שאף רבינו סבור בדין קרוב לה בגט מ''ש בקידושין אלא דבגט חוששין עד שיגיע לידה ומ''ש היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הוא אפילו בשניהם יכולין לשמרו ושמואל אמחצה על מחצה קאי ולא פליג כלל אדר' יוחנן ורבי יונתן אלא דין חדש קאמר וקיימא לן כוותיה וגם זה דחוק בעיני ולא נתברר לי כוונת רבינו בזה. וראיתי לרשב''א שכתב דברי רבינו ואמר שהוא ז''ל פירש הא דשמואל דמודה דכל שהוא אינו יכול לשמרו והיא יכולה לשמרו שהיא מגורשת גמורה כר' יוחנן ור''י ולא בא שמואל אלא לומר שאם באה היא ועמדה אע''פ שזכתה בתוך ד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך ד' אמות שלה וזרקו לה אם נפל הוא תוך כדי שתשוח ותטלנו הויא לה מגורשת אע''פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי ולמעבד בה עובדא לא עבדינן הואיל והבעל בתוך ד''א שלה עד שיגיע גט לידה ע''כ דבריו, וכתב שעם זה הפירוש עמדו דברי רבינו שאין בהם נפתל ועקש ויצאה כל סוגייתנו בשלום והוא רחוק מאד מדעתי מצד הגמרא ויותר רחוק שיהיה דעת רבינו כן. מצד הגמרא דאם איתא דשמואל איירי דוקא בשניהם עומדים ברשות אחת ותוך ד''א אלא שהיא קדמה היה לו לבאר שהרי צד זה לא נזכר בגמרא כלל והיאך יאמרו בסתם שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואנו נאמר דבכה''ג מיירי. ועוד דאם איתא דהכי הוא ודאי כל שהיא קדמה בתוך הארבע אמות אין ביאתו אחר כן מעכב מרשותה כלל לענין דינא וכדאמרינן לעיל מינה בההיא דרב היכי דמי מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם בד' אמות והקשו וליחזי הי מינייהו קדים ומתוך כך עשו אוקימתא אחרת אלמא כל שקדמה היא אין ביאתו אחר כן מונעת כלל מדינא. וברור הוא ג''כ שאין דעת רבינו כמ''ש הוא ז''ל. חדא שרבינו לא כתב דין קרוב לה שתהיה מגורשת גמורה ולא הזכיר בכל דינין אלו מגורשת גמורה אלא א''כ הגיע הגט לידה. ועוד שבביאור כתב שאם היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו שהוא פסול קודם שכתב דין עמדה היא תחלה ובא הוא ומבואר בדבריו ופשוט שאע''פ שאין הבעל תוך ד' אמותיה הוא פסול עד שיגיע הגט לידה. ואף הר''א ז''ל כך הוא סבור שזה דעת רבינו שכתב בהשגות אמר אברהם תמה אני אחר שהסכימו בסוף וכו'. ובודאי כוונת רבינו לפי הנראה הוא מ''ש תחלה ואל יקשה בעיניך מ''ש כאן שהוא פסול עד שיגיע לידה ולמעלה כתב בדין היתה ידה עשויה קטפרס שאם נפל לתוך ד' אמות שלה ונח שהיא מגורשת גמורה לפי שלמעלה כבר הגיע הגט לידה וכמ''ש רבינו וזרק הגט על ידה ואע''פ שהוא קטפרס כיון שנח תוך ד' אמותיה הרי הוא כנח בידה. ומ''ש רבינו בא הוא תחלה וכו', הוציאו ממה שהזכרתי שאמרו בסוגיא וליחזו הי מינייהו קדים וידוע שד' אמות של אדם קונות לו וכל הקודם בהן זכה הילכך אין חבירו הבא אחר מכאן מעכב מרשותו כלל לפיכך אם קדם הוא הרי היא שבאה לאחר מיכן כאילו לא באה (שאף הוא שבא לאחר מיכן הרי כאילו (לא) בא הוא שם) אע''פ שהוא יכול לשמרו והיה מן הדין שתהיה ספק מגורשת כדין מחצה על מחצה הרי היא מגורשת גמורה כל שהגט תוך ד' אמותיה אלא שהגט פסול עד שיגיע גט לידה מן החומרא וג''כ היה פסול אפילו לא בא הוא. וידוע שענין פסול בדברי רבינו הוא שלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כנזכר פרק י' ואין דין קדימה מועלת ברשויות אלא בארבע אמות בלבד מפני שלא הזכירוהו בגמרא אלא על ד' אמות. ועוד שידוע שבעלמא אין אדם קונה יותר ואע''פ שבגיטין תלוי הדבר בשמירה לענין קדימה לא נזכרה אלא ד' אמות. כך נראה לי בדעת רבינו. ודע שבמה שהזכירו בגמרא בשניהם אינם יכולים לשמרו שהוא מחצה על מחצה והויא לה ספק מגורשת x הקשו בתוספות כיון שהיא אינה יכולה לשמרו אמאי מגורשת כלל וקושיא חזקה היא ומתוך כך פירשו דהכי קאמר שניהם אינם יכולים לשמרו כל אחד בפני עצמו אלא ששניהם צריכין בשמירתו. והרמב''ן והרשב''א ז''ל הקשו על זה ולא העלו תירוץ בדבר זה:

 כסף משנה  (יג-טו) זרקו לה ברה''ר וכו' עד ה''ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה. הרשב''א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס''ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע''ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ''כ הא דאמר ר''י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ''כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע''פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז''ל מפרש דהא דא''ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש''י ויפה פירש דאם איתא ה''ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה''ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר''י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א''ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר''י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה''פ לפי שיטתו של רבינו ז''ל ד''א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה''ז מגורשת גמורה לכ''ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום וכ''ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר''י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ''ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ''ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר''י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד''א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע''פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד''א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע''פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע''פ שבאה היא בתוך אותם ד''א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ''ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב''ד שכתב עליו א''א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע''כ. וא''א לומר כן שהרי הרב ז''ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה''ז גט פסול אלא ודאי עם מ''ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ''ל. וה''ה דחה שיטת הרשב''א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב''א. וה''ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר''ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ''כ אינו דוחה דברי ר''י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה''ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ''מ ה''ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ''מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז''ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא''נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ''ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע''ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז''ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ''ל לדעת הרב עכ''ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר''ן: ועל מה שהשוה רבינו רה''ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה''ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר''ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז''ל כתב בפרק י''ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ''ע עכ''ל:

 לחם משנה  (יג-טו) זרקו לה ברה''ר או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת היה הגט מחצה למחצה הרי זו ספק מגורשת עד שיהיה קרוב לה היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה''ז פסול עד שיגיע גט לידה ואח''כ תנשא בו לכתחלה כיצד הוא קרוב לו או קרוב לה היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה וכו'. כך היא הגירסא במקצת הספרים x וע''פ גרסא זו כתב הרשב''א מה שפירש בדברי רבינו ומבואר שעם הגירסא הזאת אי אפשר לפרש בשום צד פי' ה''ה בדברי רבינו ודברי הרשב''א מוכיחים ומה שהקשה לו ה''ה שכתב דין היה קרוב לה כדי שתשוח קודם עמידה וכו' אין זו קושיא דלפי דעת הרשב''א י''ל דכיצד קאי לכל החלוקות ובתחלה ביאר רבינו קרוב לו ואח''כ ביאר רבינו המין הב' של קרוב לה כדי שתשוח. ואמר עמדה היא תחלה כו' כלומר בזה האופן איירי מ''ש לעיל היה קרוב לו כו' אבל הגירסא אשר לו לה''ה אשר יש בקצת ספרים הביאה הרב''י בסי' קל''ט וז''ל זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם קרוב לו אינה מגורשת כו' (עיין בפנים) ולא הזכיר רבינו דין קרוב לה וע''פ גירסא זו פירש ה''ה מה שפירש וכתב שלא כתב רבינו דין קרוב לה והוא סבור ג''כ שהרשב''א מפרש פי' בדברי רבינו בפי' גירסא זאת ולכך הקשה לו שרבינו לא כתב דין מגורשת גמורה כדכתיב. ואני תמה כיון שהוא סבור שפי' הרשב''א הוא לפי גירסא זאת א''כ אמאי לא הקשה ממ''ש היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה הרי זו ספק מגורשת דלפי דעת הרשב''א ממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה מגורשת גמורה דלא הצריך שתשוח ותטלנו אלא היכא דהוא נכנס תוך ד' אמות דידה. אבל האמת הוא שהרשב''א פירש כן לפי גירסת מקצת הספרים שיש בידינו ועם גירסא זו אין בדברי רבינו קושיא כלל. ועל מ''ש בפירוש רבינו קשה דאמאי לא הזכיר רבינו רבותא טפי דאפילו קרוב לה היא ספק מגורשת ולא הזכיר אלא מחצה על מחצה הרי זו ספק. ונ''ל לישב דמה שביאר במחצה על מחצה הרי זו ספק הוא אפילו שיהיה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו אבל הוא מחצה על מחצה ששניהם יכולים לשמרו או שצריך שניהם לשמרו מפני כן הרי זו ספק מגורשת א''כ בענין כדי שתשוח ותטלנו א''א לו לרבינו לומר שהיה ספק אלא דוקא כשהוא מחצה על מחצה. ומ''ש ה''ה ואנן קי''ל כר''י ור' יונתן לענין דינא לאו לגבי דשמואל דשמואל לא פליג עלייהו אלא שמחמיר בגט לגבי רב והאמוראים הנזכרים קודם בגמרא. ובפירוש השני שפי' הרב המגיד שרבינו סבור דשמואל אמחצה על מחצה קאי קשה דמנא ליה לרבינו דאפי' דקרוב לה שהוא אינו יכול לשמרו דבעינן שיגיע לידה דילמא לא קאמר הכי בגמרא אלא בשניהם יכולים כל אחד לשמרו אז בעינן שיגיע לידה אבל כשהוא קרוב לה לא בעינן שיגיע לידה. ואולי משמע ליה מדקאמר ואת לא תעביד עובדא (אלא) עד שיגיע לידה משמע דליכא שום אופן אחר אלא זה בכל גוונא אפילו שיהיה קרוב לה. ואל יקשה בעיניך מ''ש כאן וכו' אם יקשה לך ההוא דינא דהיתה ידה קטפרס עיין בב''י מה שהבין בדברי הרשב''א שהוא מתורץ שם וידוע שענין הפיסול אפשר שכתב זה כאן ה''ה מפני שהרגיש למה שאמר דענין הפיסול אינו מחמת שבא הוא דאם כן קשה למה למעלה אמר פסול עד שיגיע ואח''כ תנשא דמשמע הענין דפסול וכאן אמר פיסול סתם דמשמע אפי' בדיעבד ואם נשאת תצא בשלמא אם טעם הפיסול כאן מפני שבא הוא ניחא לזה תירץ ואמר דענין הפיסול סתם וענין הפיסול האמור למעלה הכל דבר אחד דידוע שענין הפיסול וכו' הוא שלכתחלה לא תנשא:

טז  זָרַק הַגֵּט לְיָדָהּ וְהָיָה קָשׁוּר בִּמְשִׁיחָה וּקְצָת הַמְּשִׁיחָה בְּיָדוֹ. אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ [ג] וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁתִּפְסֹק הַמְּשִׁיחָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְנַתְּקוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  זרק הגט לידה וכו'. שם (ע"ח:) אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו וכו'. וכתב הרשב''א פירשו בתוספות בשם רבינו יעקב כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתפסק במשיכתו הרי זו מגורשת אבל אם המשיחה חזקה שיכול למושכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת אפילו קפצה האשה ידה וכחה יפה משל בעלה ומפני זה אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת דאין נתינה אלא כעין נתינת גזילה וכעין זו פירשו משם רבינו שמואל ז''ל אבל רבינו יצחק פי' דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע''פ שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה הרי זו מגורשת כיון שקפצה ידה מרצון הבעל דלא גרע מעדיק לה חרציה שאין הבעל נותנו ממש לידה ואפילו הכי מגורשת ואעפ''כ הורה להחמיר כדברי הראשונים ז''ל והצריך לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לידה לגמרי דבזה אין לפקפק כלום עכ''ל. ומ''ש עדיק לה חרציה נתבאר פ''א:

יז  נָתַן הַגֵּט בְּיַד עַבְדָּהּ וְהוּא נֵעוֹר וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. אִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זֶה גֵּט וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת אֵינוֹ גֵּט. נְתָנוֹ בְּיַד הָעֶבֶד וְהוּא יָשֵׁן וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  נתן הגט ביד עבדה וכו'. שם אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה וכו' עד והלכתא בכפות. וכתב רבינו בנעור שאינו כפות אינו גט ובישן שאינו כפות ה''ז פסול כלומר שהוא גט גמור מן התורה אלא שפסול מדבריהם כמו שיתבאר בפרק עשירי החלוק שיש בדבריו באמרו אינו גט לאמרו פסול, ומתוך כך נ''ל שהוא מפרש כך דכי אקשינן והא אמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה וכו' לאו לדין גמור אקשינן דלא ליהוי גיטא כלל דהא עכשיו בעודו ישן אינו ראוי להלך ואף על גב דכי מיתער מהלך מכל מקום השתא לאו חצר מהלכת היא (ולאו בר הכי הוא) [ולאו בתר אחרי כן אזלינן] אלא הכי אקשינן אמאי הרי זה גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור ששניהם מצויין תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפות ולא גזרו כפות אטו שאינו כפות דמלתא דלא שכיחא היא שיהיה כפות ורבא כי קאמר הרי זה גט בישן בדין תורה קאמר וכל שהוא כפות אפילו נעור מגורשת גמורה וילפינן לה מדאמרינן בפרק המביא תניין (דף כ"א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו. והקשו ואמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכ''ת בעומד והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואמרו שם והלכתא בכפות ולא הזכירו ישן כלל אלמא דכפות בלחוד סגי אף על גב דנעור כ''נ לדעתו ז''ל. ויש בזה שיטות אחרות ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוא כדעת בעל הלכות גדולות שכתב בהא דהמביא תניין ובכפות נמי ה''מ היכא דנים ויתבא איהי וקא מנטרא ליה אבל היכא דתיר לא. לומר דתרתי בעינן, והא דלא אמרו בגמ' הילכתא בישן וכפות משום דלא מתרץ התם אלא קושיא דחצר מהלכת אבל דין נעור שהוא משום חצר המשתמרת שלא לדעתה כבר אמר רבא בהדיא בפרק הזורק ומההיא שמעינן לה וכי מתרצינן בפרק הזורק והלכתא בכפות הכי פירושה דישן שהוא כפות הרי זה גט דאיכא תרתי הא לאו הכי לא. אלו דבריהם ז''ל והאריכו להוכיח כן:

 כסף משנה  נתן הגט בידה עבדה וכו'. הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה''ז גט פסול היה כפות ה''ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה''ז גט וכן גורסין הרשב''א והר''ן וה''ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ''ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר''ן וה''ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז''ל:

 לחם משנה  נתן הגט ביד עבדה וכו'. כבר ראית מה שנדחק ה''ה. ולי נראה לומר דמפרש רבינו כפירוש התוספות שפירשו בפ' המביא תניין (דף כ"א) שכתבו שם וליכא למימר דה''פ והלכתא בכפות לא חשיב חצר מהלכת דלא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל ואע''פ שדחו שם התוספות זה לאו קושיה היא דהא לפי פירוש ה''ה ג''כ שייכא ההיא דחייה אלא שאין דחייה היא וקל להבין. וכ''ת מאין יצא לו לרבינו דבישן פסול. וי''ל דהוקשה לו בפרק המביא תניין כשתירצו מימרא דרבא בכפות שהוא דבר דלא שכיח כדכתב ה''ה אמאי לא מוקי לה בישן שהוא דבר דשכיח אלא ודאי מפני שרבא השמיענו שאפילו לכתחלה מגרשה דלא גזרינן כפות אטו שאינו כפות כדאמר שם בצריכותות דלהכי אצטריך הא דרבא ובישן לא סבירא ליה בגמרא הכי אלא דמדרבנן פסול דגזרינן ישן אטו שאינו ישן משום דשכיח לכך אוקמוה בגמרא בכפות ולא בישן ומכאן יצא לו דישן פסול. זה נ''ל לדעתו ז''ל. ובמה שפירש ה''ה קשה אם מה שהקשה בגמרא הוא דמאי קאמר ה''ז גט דמשמע אפילו לכתחלה ואמאי לגזור ישן אטו אינו ישן למה ליה לאתויי ההיא דרבא מינה ובה הוה ליה לאקשויי שכן אמרה ישן משמע דוקא ישן הוי גט הא אינו ישן לא ואמאי נגזור ישן אטו שאינו ישן. וי''ל דאי לאו דרבא ה''א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרינן אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן ישן אמטולתיה כיון דאיהו גופיה מדרבנן לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע''פ שעומד ואינו גט מן התורה משום דכיון דמהלך לא קנה ה''ה עומד וא''כ נגזור ישן אטו שאינו ישן:

יח  כָּתַב הַגֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ וְכָתַב לָהּ שְׁטָר מַתָּנָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בָּעֶבֶד זָכְתָה בַּגֵּט וְנִתְגָּרְשָׁה אִם הָיָה כָּפוּת. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת וְנֵעוֹר קָנְתָה הָעֶבֶד וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְכֵן אִם נָתַן הַגֵּט בַּחֲצֵרוֹ וּמוֹכֵר לָהּ הֶחָצֵר אוֹ נְתָנוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁקָּנְתָה הֶחָצֵר בִּשְׁטָר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ [ד] בַּחֲזָקָה נִתְגָּרְשָׁה:

 מגיד משנה  כתב הגט ונתנו וכו'. מימרא בהמביא תניין הזכרתיה בסמוך וכתבתי חלוק הפירושים שיש עליה. ומ''ש רבינו ואם אינו כפות ונעור וכו' הוא מפני שאם היה ישן אע''ג דאינו כפות ה''ז גט פסול לפי שיטתו ז''ל. ומ''ש עד שיגיע גט לידה נראה שהוא סבור שאם נטלתו היא מן העבד נתגרשה. והרשב''א ז''ל נסתפק בזה אם צריך שיטלנו הבעל ויחזור ויתננו לה אבל אם נטלתו היא דילמא הוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע: וכן אם נתן הגט וכו'. מימרא שם:

הלכות גרושין - פרק ששי

א הַשָׁלִיחַ שֶׁעוֹשָׂה הָאִשָּׁה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ הוּא הַנִּקְרָא [א] שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ תִּתְגָּרֵשׁ כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ. וּצְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים. וּצְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ. וַאֲפִלּוּ הֵם הָרִאשׁוֹנִים אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה:

 מגיד משנה  השליח שעושה וכו'. במשנה פרק התקבל (דף ס"ד) האשה שאמרה התקבלי לי גיטי וכו' עד מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה פי' שהרי קרוע הוא ואע''פ שהסוגיא זו נאמרה לדעת רב חסדא דאמר גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין השליש נאמן ופליג עליה דרב הונא דאמר בעל נאמן דעת רבינו הוא כדעת ההלכות שפסקו כרב חסדא כמו שיתבאר בפי''ב ואף רב הונא פירשו ז''ל שלא אמרה אלא כשהאיש והאשה בעיר אחת דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה. ומ''מ יש מי שפסק כרב הונא ולדבריהם כל שהבעל ואשתו בעיר אחת צריך השליח שיביא עדים כשקבלו אע''פ שהוא קיים בידו ובתשובה לרב אלפס מבואר כדברי רבינו:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים. בֵּין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ הַבַּעַל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין שֶׁנִּמְסַר לוֹ בְּעֵדִים. יְצִיאָתוֹ מִתַּחַת יָדוֹ כִּיצִיאָתוֹ מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתֵּן לוֹ הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ הָאִשָּׁה עַצְמָהּ:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשאבד או וכו'. כדברי ה''ה נראה מדברי הרשב''א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר''ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר''ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא''ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ''מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא''ש ודבריו הם ככ''ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ודע שמ''ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש''י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא''צ עדים:

ג  הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה:

 מגיד משנה  הבעל אינו יכול וכו'. זה מבואר בכמה מקומות:

ד וְכֵן הָאִשָּׁה שׁוֹלַחַת שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הֲבָאָה. וְאֵין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה צָרִיךְ [ב] עֵדִים:

 מגיד משנה  וכן האשה שולחת וכו'. בסוגיא בפרק התקבל שהזכירו הרבה פעמים הבא לי גיטי וכ''כ בה''ג באשה ומשויא נמי שליח להולכה. וכן דעת הרמב''ן ז''ל נוטה וכ''כ הרשב''א ז''ל. וי''מ הבא לי גיטי התראה עם בעלי והוא יעשה אותך שליח להולכה ותביא לי גיטי. ונ''ל להביא ראיה לדעת רבינו ממ''ש במשנה (דף ס"ה) הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה ואם איתא שהאשה אינה יכולה לעשות שליח הבאה מאי קמ''ל מתניתין פשיטא שאם הבעל עושה שליח הולכה באי זה מקום שירצה יכול לעשותו וכן אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה אבל אם האשה יכולה לעשות שליח הבאה קמ''ל טובא. והטעם לדין המשנה לפי שהיא מתגרשת בהגעת הגט לידה אפי' בע''כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר כנ''ל: ואין שליח הולכה כו'. זה יצא לרבינו ממה שלא הזכירו עדים בשליח הולכה כלל. וכן מתבאר מן הסוגיות שבפרקא קמא שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח ופשוט הוא מכמה דינין שיתבאר בהלכות אלו והוא הדין לשליח הבאה שאף היא אינה מגורשת בו עד שיגיע לידה:

 כסף משנה  כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר''ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד:

ה וְאֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט שֶׁשָּׁלַח הַבַּעַל אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ שְׁלִיחַ הֲבָאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיַן גִּטִּין שָׁלִיחַ סְתָם הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה:

 מגיד משנה  ואין האשה וכו'. בשליח הולכה מבואר הוא בכמה מקומות ובשליח הובאה מבואר במשנה שהזכרתי הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. פי' אם היא בת ישראל נשואה לכהן וזה מבואר:

ו  הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט בֵּין לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין לִשְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה חוּץ מִן הַחֲמִשָּׁה. הָעַכּוּ''ם וְהָעֶבֶד וְהַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן. וְאִם קִבֵּל אוֹ הֵבִיא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  הכל כשרין לשליחות וכו'. פרק המביא תניין (דף כ"ג) משנה הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש''ו וסומא ועכו''ם וכו' ודין הסומא נתבאר בגמרא שהוא בחוצה לארץ וכתבו רבינו פרק ז' ודין העבד אמרו בגמרא א''ר אסי אמר ר' יוחנן אין העבד [נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה] וכו'. ויש מי שכתב שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה אבל להולכה כשר הוא ואין כן דעת הרב אלפס ודעת רבינו אלא בין לקבלה בין להולכה פסול וכ''נ מן הירושלמי וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל ובה''ג בעו רבנן קמי רב חנינא גאון בבלה רבתי דעכו''ם לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ולומר לעכו''ם אמטי האי מנא לישראל פלניא וניתביה לאיתתיה ואמר להו לרבנן [לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו''ם כלל לא בעינן דכי נפק גיטא מידא דבעל לידא דאיתתא או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה אבל] ביד עכו''ם כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי אע''ג דאתייה עכו''ם לגיטא או יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה בעדי מסירה לאיתתא לכתחלה לא מנסבינן לה משום דעכו''ם לאו בר ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן רש''א כולן כשרים ואמר רבי זירא ירד ר''ש לשיטתו דרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן הלכה כר''א ע''כ. ובעטור כתוב ואנן דכתבין דרבי אליעזר דמכשיר אפילו לכתחילה מסתברא ה''נ אם נתגרשה תנשא לכתחלה בעדי מסירה:

 לחם משנה  הכל כשרים לשליחות הגט וכו'. ק''ל ליש מי שכתב ה''ה שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה א''כ דיש הפרש בין זה לזה איך פשטו הא בגמרא ההיא בעיא דמהו שיעשה שליח לקבלה וכו' מדקא פסיל עכו''ם לענין הובאה נימא דלעולם להולכה כשר אבל לקבלה פסול. וי''ל דלפשטן משמע ליה דשוים ומ''מ הך מי שכתב רצה לחלק ביניהם ממה שאמרו שם אר''י אין העבד נעשה שליח לקבלה כו' והוקשה לו דלר''י תיקשי ליה מתניתין דלישמעינן רבותא טפי בעבד וכמ''ש התוספות מכלל דעבד כשר כמו שאמר הפשטן לכך תירצו בעד ר''י שיש חילוק בין קבלה להולכה ופסק הך יש מי שכתב כר''י. זה נ''ל לדעתו ז''ל והר''ן בפירוש ההלכות כתב כן עיין שם. עוד קשה להך פירושא במה שהקשו בגמרא טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר אדמקשה ליה גמרא לר''י בטעמא ליקשיה ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח לקבלה אינו נעשה אבל שליח להולכה נעשה ואמאי הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ואם כן אפילו שליח להולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה. ואולי דלזה כיון הגמרא במה שהקשה לו. וק''ק אמאי תליא מילתא בהך טעמא דנפיק מיניה דלהולכה כשר הוה לך למיתלא בטעמא אחרינא דאפילו להולכה פסול. עוד כתב ה''ה ומ''ש שהפסולים בעבירה אינו סבור שיהיו בדין חרש שוטה וקטן נ''ל דאין הלשון מדוקדק דחרש שוטה וקטן לאו פסולים בעבירה מיקרו ולא קאמר הכי אלא משום עכו''ם ועבד דלאו בני מצות נינהו: הכל כשרין לשליחות וכו'. כתב ה''ה לשון דהלכות גדולות ובסופו כתב ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר' שמעון דתנן ר' שמעון וכו'. הר''ן בפירוש ההלכות כתב על זה לא ידענא מאי סיוע דר''א שייכא הכא. ונ''ל לפרש לשון ההלכות כך דבפרק המביא קמא (דף י':) אמרו במשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו''ם אע''פ שחותמיהם עכו''ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר אף אלו כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט והקשו בגמרא והא לאו בני כריתות נינהו ותירצו אמר ר''ז ירד ר''ש לשיטתו של ר''א דאמר עדי מסירה כרתי, והשתא מייתי כי היכי דהתם אעפ''י שהשטרות הם כתובים בערכאות של עכו''ם כיון שנתנו בעדי ישראל כשר דעדי מסירה כרתי ה''נ כיון דהישראל הוא המוסר ונותנו בעדי מסירה ישראל אע''ג דאיכא עכו''ם באמצע אינו כלום כיון שעיקר הדבר נעשה בישראל ה''נ נימא הכי. עוד כתב ה''ה ובעיטור כתב אנן דכתבין כר''א דמכשיר אפילו לכתחלה הך לכתחלה נראה דהיינו היכא שנתגרשה שתנשא לכתחלה אבל לא שתתגרש לכתחלה בהכי דא''כ היכי קאמר בסיפא דלישנא הכא אם נתגרשה תנשא לכתחלה ה''ל למימר שתתגרש לכתחלה בהא:

ז * אֲבָל הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲבֵרָה כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת גֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִין בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה פְּסוּלִין לַהֲבָאַת הַגֵּט. וְאִם הֵבִיאוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אֲבָל אִם לֹא נִסְמֹךְ בּוֹ אֶלָּא עַל דִּבְרֵי פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ גֵּט:

 ההראב"ד   אבל הנשים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ואם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב בפני נחתם למה אם הביאו פסול. ועוד כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו ע''כ. עוד השיג עליו וכתב לא ידעתי מאין הוציא זה ועבד ועכו''ם הוא דקא פסיל בגמרא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. אבל מי שחלל שבת או בא על אשת איש למה יהיה פסול להביא את הגט והלא הוא ישראל גמור לכל דבריו עכ''ל:

 מגיד משנה  ומ''ש רבינו הנשים והקרובים כשרים. מבואר הוא בגמרא בהרבה מקומות. ומ''ש שהפסולין בעבירה מדברי תורה דפסולין להבאת הגט, דע שהוא ז''ל אינו סבור שיהיו כדין חרש שוטה וקטן והעבד והעכו''ם שהרי בהן כתב שאם הביא אחד מהם הגט שאינו גט וכאן כתב ואם הביאו הרי זה פסול וידוע שענין פסול בדברי רבינו הוא שלא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא כמו שנתבאר פרק עשירי. ומ''מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפסול והיכן מצינו שפסלו חכמים פסול בעבירה מן התורה להבאת הגט וראיתי הרבה מן המפרשים חולקים עליו בזה גם הר''א ז''ל בהשגות א''א ואם נתקיים בחותמיו וכו': בד''א בשנתקיים וכו'. זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה אין סומכין עליו בעדות הגט כלל ברור הוא שהרי אפילו בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן כמו שיתבאר פי''ב וכל שכן בדין הגט וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין (דף פ"ו:) שאמרו בחשוד על העריות דאיכא מ''ד התם שכשר לעדות ממון ומודה שאינו נאמן לעדות אשה לא לעיולה ולא לאפוקה וכן כתב הרשב''א ופשוט הוא. ובהשגות כתוב כאן כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו עכ''ל. גם הרשב''א כתב הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר על פי חותמיו. ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא שאם נתקיים בחותמיו על פי אחרים שהוא כשר ולפי שזה מעיד עליו לא יפסל בכך. ולא אמר רבינו אלא אם אין לנו בגט עדות אחרת אלא מפני פסול בעבירה מן התורה שאינו גט על פיו. וזה נ''ל מבורר בלשונו ז''ל:

 כסף משנה  אבל הפסולים בעבירה וכו'. כתב ה''ה ומ''מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ''ל. הרשב''א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ''ב דגיטין וגם הרא''ש חולק עליו: במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'. כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ''ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב''ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל''ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ''ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה''נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין:

 לחם משנה  בד''א כשנתקיים הגט בחותמיו כו'. כתב ה''ה וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין שאמרו דחשוד על העריות כו'. וא''ת דילמא לא אמרו כן אלא דוקא בחשוד על העריות מפני שהוא נפסל בהן ודילמא מפיק לה דליהוי שכיחי ליה א''נ מעייל לה משום מים גנובים אבל פיסול אחר לא. וי''ל דמ''מ קאמר דלזה הפירוש אינו פסול לעדות ממון פסול לעדות אשה דלא מסתבר לומר דהפסול לכל לא ליהוי פסול לעדות אשה ומ''מ אין זו ראיה מוכרחת כדמפר' ומפני כן כתב קצת: בד''א כשנתקיים הגט וכו'. כתב ה''ה זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה וכו'. כאן משמע דהסברא הוי להאמין יותר באשה שמת בעלה מבגט וקשה דהרי בגמרא בסוף פ''ב (דף כ"ג:) משמע איפכא דהא אמר שם אשה נאמנת להביא גיטה מק''ו ומה נשים שאמרו חכמים אינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה היא שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה. משמע דיש להאמין יותר בגט מבמת בעלה דאי לא מאי ק''ו הא איכא פירכא הסברא שכתב ה''ה שיש להאמין במת בעלה יותר. ומיהו אין זו קושיא כל כך כיון דהפירכא אינו אלא מסברא היינו יכולים לעשות לה הכנסת פירכא אבל מ''מ קשה בדברי ה''ה איך למד כן בכ''ש הא איכא פירכא מ''ש בגמרא ונימא מה למיתת הבעל שכן אינן נאמנות חמש נשים אבל בגט שנאמנות חמש נשים נאמן וכי תימא שאני לחמש נשים שאינן נאמנות שם משום שנאה אבל בשאר דבר דליכא שנאה נאמן א''כ היכי עביד מיניה ק''ו בגמרא:

ח  הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְגָדַל כְּשֶׁהֱבִיאוֹ. חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ. שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה. עַכּוּ''ם וְנִתְגַּיֵּר. עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר. הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט וְהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ. הָיָה שָׁפוּי כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כְּשֶׁהֵבִיא הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת:

 מגיד משנה  היה השליח קטן וכו'. משנה בפ' המביא תניין (דף כ"ג):

ט  הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים וְאָמְרָה לוֹ טֹל לִי גִּטִּי וִיהֵא לִי בְּיָדְךָ הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וּכְאִלּוּ אָמְרָה לוֹ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי. וְיֵשׁ לָאִשָּׁה [ג] לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. * וּקְטַנָּה אֵינָהּ עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחֲצֵרָהּ קוֹנָה לָהּ גִּטָּהּ כִּגְדוֹלָה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים וְאֵין מְעִידִין עַל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ בֶּן דֵּעָה גְּמוּרָה:

 מגיד משנה  אשה שעשתה וכו'. פרק התקבל (גיטין דף ס"ג:) תנו רבנן טול לי שא לי ויהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. וכתבו מקצת המפרשים דדוקא שאמרה לי אבל אם לא אמרה לי אלא טול גיטי שא גיטי יהא גיטי בידך אינו מספיק לקבלה ומיהו התקבל גיטי משמע דמהני כך כתבו הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל: ויש לאשה וכו'. שם בגמרא אמר רב אין האשה עושה שליח וכו'. ובהלכות הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא איכא מאן דפסק כרב ואיכא מאן דפסק הילכתא כרבי חנינא ומסייע ליה למימריה מההוא מעשה וכו' והאריכו בזה ובסוף כתבו הילכך הלכה כרבי חנינא ודא היא סברא דרב האי גאון ז''ל ומסתברא כוותיה ע''כ. וזהו דעת רבינו וכן פירש ר''ת וזה נראה דעת הרשב''א ז''ל ועיקר: וקטנה אינה עושה שליח לקבלה וכו'. במשנה שם (דף ס"ה:) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי וכו'. וכתב רבינו אף על פי שחצרה קונה לה כגדולה ומבואר הוא בפירקא קמא בגמרא דמציעא (דף י':) דקטנה יש לה יד ויש לה חצר. וכבר כתבתי פרק חמישי דחצר בגט מדין שליחות הוא ולפיכך אינה קונה אלא אם כן האשה עומדת בצדה כמו שהזכרתי למעלה ולזה הוצרך רבינו שהטעם שאינה עושה שליח ויש לה חצר הוא מפני ששליח קבלה צריך עדים. ובאמת שאין זה מוכרח שיש לומר דחצרה גם כן הוא מדין ידה כמו שאמרו שם חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות. ובהשגות א''א זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח וכו'. ולפי שאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין לא אאריך בו:

 לחם משנה  וקטנה אינה עושה שליח לקבלה. כתב ה''ה וכבר כתבתי בפ''ה דחצר בגט מדין שליחות הוא. ואני תמה בזה דאדרבא בפרק ה' כתב איפכא דשם כתב דרבינו פסק כרב אשי דאמר בפ''ק דמציעא (דף י"ב.) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ופי' הוא דחצר איתרבאי משום יד והוי למעליותא דמסברא מדין שליחות היה קונה חצר אלא דאיתרבי משום יד למקום דלא מהני שליחות דמהני משום יד אבל מקום דמהני שליחות ודאי לא גרע משליחות ולכך במתנה דהוי זכות מהני מדין שליחות בגט דהוי חוב לא מהני מדין שליחות אלא מדין יד וכיון דמהני מדין יד עומדת בצד חצרה בעינן דומיא דידה דסמוכה וא''כ נתבאר מזה בפירוש שרבינו פסק דמשום יד אתרבאי. ועוד שם פ''ק דמציעא (דף י') מבואר לעיל בפלוגתא דר''י ור''ל גבי קטנה דחד אמר אין לה חצר וחד אמר יש לה חצר דלענין גט כ''ע לא פליגי דמשום יד אתרבאי וא''כ איך כתב ה''ה דמדין שליחות איתרבאי. וקשה עוד מזה שכתב ולפיכך אינה קונה אא''כ האשה עומדת בצדה דמשמע דאי משום יד איתרבאי לא בעינן עומדת אדרבא בפרק הזורק (דף ע"ז:) משמע איפכא גבי פלוגתא דרב עולא ור' הושעיא אי בעינן עומד אי לאו דאמר שם לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר משום יד איתרבאי ומר סבר משום שליחות איתרבאי כלומר דמ''ד דלא בעינן עומדת סבר משום שליחות ומ''ד בעינן עומדת קא סבר משום יד וא''כ משמע דאדרבא טפי י''ל דבעינן עומדת למ''ד משום יד מלמ''ד משום שליחות. ועל דברי רבינו יש לתמוה שכתב שאע''פ שהקטנה אינה עושה שליח מ''מ חצרה קונה דהא בגמרא משמע דאי אמרינן חצר משום שליחות אמרינן הא בהא תליא דהא שם בפ''ק דמציעא על פלוגתא דר''י ור''ל אמרו דמ''ד אין לה חצר סבר משום שליחות איתרבאי וכיון דאין לה שליחות אין לה חצר ומ''ד משום יד סבר דיש לה חצר דכי היכי דיש לה יד יש לה חצר וא''כ הא בהא תליא ואיך רצה רבינו לחלק ביניהם: וקטנה אינה עושה שליח. מה שקשה בלשון זה של ה''ה כתבתי לעיל בספר זה ותירצתי לעיל. אחר כן נתתי אל לבי בהתירוץ הראשון ואינו נראה בעיני על כן בחרתי בדרך אחר עם קושיא אחרת שאני מוסיף והיא מניין לו לרבינו מ''ש בפרק י''ז מהלכות גזילה דקטנה יש לה חצר אפילו אינה עומדת בצד חצרה הא כיון דטעמא הוי משום דלמדנו מגט כדכתב שם הא בגט לא הוי טעמא אלא משום יד ולא משום שליחות דאין שליחות לקטן וכיון דהוי משום יד מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה כמו שאמרו בפ' הזורק (דף ע"ז:) וכיון שכן היה לנו לומר דבעינן עומדת בצדה כמו בגט מטעם יד והוא ז''ל כתב שם סתם דיש לה חצר ולא הצריך שתהא עומדת בצדה. ועוד קשה לי כיון דטעמו של רבינו שאין הקטנה עושה שליח לקבלה משום דשליח קבלה צריך עדים משמע דבדבר דאין צריך עדים הקטנה עושה שליח א''כ בממון דאין צריך עדים הקטנה תעשה שליח וזה אי אפשר שהרי כתב רבינו בפרק ב' מהלכות שותפין אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן והקטנה וכן גבי תרומה לפי טעם זה היתה יכולה הקטנה לעשות שליח לתרום כיון דאין צריך עדים וכ''ת גבי תרומה הכי נמי א''כ הוה נ''מ טובא בין טעם רבינו לטעם הראב''ד לענין תרומה וא''כ איך כתב ה''ה דאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין. ולתרץ כל זה אומר דודאי אין הקטנה עושה שליח כלל בין שליח הצריך עדים בין שאינו צריך עדים וכמ''ש רבינו בהלכות שותפין אבל משמע ליה לרבינו דגבי גט דוקא כיון דמועיל חצרה גבי קטנה אע''ג דהוי טעמא משום יד מועיל נמי שליחות ויצא לו כן ממה שאמרו בגמרא בפרקא קמא (דף י"ב) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות מדקאמר גמרא לא גרע ולא אמר עדיף משליחות משמע דחצר ושליח שוים וז''א לא גרע כלומר נהי דלא עדיף אבל לא גרע וסברא היא לומר דכיון דחצר מועיל גבי קטנה גבי גט תועיל נמי שליח שעושה אותו מדעתו וכי היכי דאמרינן חצר לא גרעה משליחות ה''נ אמרינן דשליח לא גרע מחצר וכי היכי דחצר מהני משום יד מהני נמי שליח אבל אי הוה אמרינן דטעמא דמועיל חצר הוי מטעם שליחות ודאי דאין מועיל חצר בקטנה משום דכיון דשליחות אין לה ודאי דאין לה חצר וזהו שאמרו שם בפרקא קמא (דף י':) מ''ס משום שליחות אתרבאי וכיון דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ואסיק רב אשי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אבל גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו הילכך בעינן עומדת בצד ביתה ורבינו מפרשה בפנים אחרים שמפרשה רש''י ז''ל. והטעם שהוקשה לו דלפי פירוש רש''י ז''ל גבי מתנה לא בעינן עומדת בצד ביתה דכיון דמשום שליחות זכי אע''ג דליכא ביה משום יד דאינה עומדת בצד ביתה לא איכפת לן וכיון שכן קשה טובא מה שהקשו התוספות בפ' המביא שני (דף כ"א) גבי הא דאמר אביי התם גבי מימרא דרבא דכתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה וכו' חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה דאיתה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה כו' הקשו שם בתוס' (בד"ה אטו) מהך דהכא דאמרינן דגבי מתנה אע''ג דלא הוי דומיא דיד דאינו עומד בצד חצרו קני מטעם שליחות דזכין לאדם כו' א''כ הכי נמי אע''ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות עוד הקשו חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות אע''ג דמטעם יד לא קנה ותירצו דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן [דלא] גרע משליחות. ורבינו להמלט מאלו הקושיות פי' דלעולם לא קני מטעם שליחות היכא דליכא טעמא דיד דדומיא דיד בעינן ורב אשי סבירא ליה דחצר אתרבאי משום יד ולא בעינן עומדת בצד ביתה אע''ג דבפרק הזורק אמרינן לימא בהא קא מיפלגי מר סבר משום יד אתרבאי וכו' משמע דלמאן דאית ליה משום יד בעינן עומדת הא אסיקו התם בגמרא דכ''ע משום יד ומר סבר דלא בעינן עומדת משום דלא אתי יד אלא לומר דבעינן חצר המשתמרת לדעתה ורב אשי דהכא ג''כ סבר הכי משום יד אתרבאי ולא בעינן עומדת דאל''כ לימא מה ידה בדבוקה וכו' כדהקשו שם ולהכי גבי מתנה דזכות הוא לו אוקמיה אדיניה דמשום יד קני אע''ג דאינה עומדת דביד לא בעינן עומדת כדפרישית ולא קני במתנה מטעם שליחות אע''ג דליכא ביה טעמא דידה כפי' רש''י ז''ל עד שתפול על זה שתי הקושיות הנזכרות אבל דעתו הוא דמשום יד קני והא דבעינן גבי גט עומדת אע''ג דבטעמא דיד לא בעינן עומדת לזה תירץ רב אשי ואמר דלא גרע משליחות הילכך בעינן עומדת כלומר כיון דבשליחות אמרינן דאין חבין לאדם אלא בפניו א''כ די שנאמר כאן דיד לא גרע משליחות אבל שיהא עדיף משליחות לא וז''א ולא גרע כאילו אמר ולא עדיף וכוונתו לומר די לנו שלא יגרע משליחות אבל לא עדיף ממנו וכיון שכן בעינן עומדת בצד ביתה שיהא בפניה כי היכי דבשליחות בעינן לפניו אע''ג דהתם הוי בפניו מדעתו והכא אע''ג דהוי בעל כרחה כיון שהוא בפניה סגי, ואם כי לכאורה משמע דעדיף משליחות מ''מ כיון דהוי בפניה דמי לשליחות דהא דבעל כרחה מתגרשת הא גלי רחמנא גבי גט דמהני אבל מ''מ דומיא דשליחות בעינן שתהא בפניה ולהכי בעינן עומדת א''כ לפי פירוש זה מה שאמר רב אשי ולא גרע משליחות הוא טעם לבעינן עומדת ודלא כדפירש''י שהוא טעם לסיפא דלישניה דקאמר גבי מתנה כלומר דהכא אע''ג דליכא יד טעמא משום שליחות דהא ליכא מכח הני תרי קושיי דכתיבנא. וזה הפירוש נראה שמפרש רבינו מריהוט לשונו שכתב בפ''ה הזורק גט לתוך חצרה וכו' ואע''פ שהיא וכו' ואין חבין לאדם אלא בפניו למי שמעיין בו. ועם זה נתיישבו דברי ה''ה שכתב כאן כבר כתבתי בפ''ה דחצר בגט מדין שליחות הוא כלומר דלא עדיף משליחות כדכתיבנא ולכך בעינן עומדת כלומר משום טעמא דלא עדיף משליחות אמרינן עומדת דמשום יד לא בעינן עומדת כדכתיבנא ולזה הוצרך רבינו כאן לתת טעם מפני שהוקשה לו כיון דלא עדיף משליחות א''כ אמאי כאן בקטנה לא מהני שליח כיון דמהני חצר ובאמת שאין זה מוכרח שי''ל דחצרה ג''כ מדין ידה הוא כלומר מה שאמרו שם בגמרא ולא גרע ר''ל לא גרע אבל עדיף משליחות והוא ג''כ מדין ידה כפירש''י ז''ל ועם זה לא היה צריך לטעם רבינו:

י  הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֶלָּא הֲרֵי זֶה גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ. הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְלֹא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הִתְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ [אוֹ הֵא לְךָ] אוֹ זְכֵה לָהּ לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ לָהּ עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ עִקַּר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה:

 מגיד משנה  האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. משנה בפרק התקבל (דף ס"ב:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור וכו': אבל אם אמר לו וכו'. מפורש בגמרא מוסכם מן התנאים: אבל אם אמר לו הולך וכו'. זה מחלוקת ר' נתן ורבי בגמרא ואמרו בהלכות והלכה כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי דמי דגרסינן פרק השולח אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נ''מ להולך לאו כזכי וזה דעת רבינו והוא הדין לנתן לה כמ''ש רבינו וכ''כ הרמב''ן ז''ל וכך הוא דעתו אבל הרשב''א ז''ל כתב בהולך ותן לה או בהולך לה בלחוד דה''ל ספק אם יכול לחזור בו אם לאו ואם מת חולצת ולא מתיבמת וזה דעת קצת מפרשים ז''ל ודבריהם בזה ארוכים:

 לחם משנה  האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. קשה כיון דהוא פוסק כמ''ד הולך לאו כזכי א''כ למה כתב אי אפשי שתקבל דהא בגמרא דקדקו שם בפרק התקבל (דף ס"ב:) דמדקאמר מתניתין אי אפשי שתקבל משמע דאם אמר הולך ותן בלא אי אפשי לא דלא כר' נתן ורבינו אי פסק כר' נתן לא היה לו לכתוב אי אפשי. ונראה דרבינו רצה להודיענו חידוש אחד דדוקא כשאמר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לא הוי לשון זכיה וכדכתב שם רש''י גבי הא דאמר בגמרא אבע''א אי אפשי אתא לאשמועינן ופירש''י גלי דעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכיה הוא משמע דכשהוא לשון התקבל או לשון זכי שא''א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר ממה שאמר אי אפשי לכך כתב כאן רבינו ואמר א''ל הבעל אין רצוני כו' כדי לומר אח''כ אבל אם אמר התקבל כו' כלומר דאע''ג דאמר אי אפשי כיון דאמר התקבל הוי חזרה משום שאמר אי אפשי ומפני שלא נטעה דדוקא באי אפשי הוא דאמרינן דנעשה שליח להולכה אבל הילך לבד לא אמרינן הכי אלא דכזכי דמי לכך כתב אח''כ אבל אם אמר לו הולך כו': וכך אם אמר לו הולך ותן לה וכו'. קשה דרבינו פסק בפ''ד מהל' זכיה דבמתנה אע''ג דהולך לאו כזכי תן הוי כזכי וא''כ קשה בריש פרק התקבל דפשטו בגמרא דהולך כזכי ממתניתין (דף ס"ב:) דאמר לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה דהולך כזכי דמי מנא ליה לגמרא דהולך ותן בגט הם שוים נימא דהוי כמו במתנה דאע''ג דהתם הולך לא הוי כזכי תן הוי כזכי ומתניתין דקאמרה הכי דהוי כזכי הוא משום דאמר ג''כ ותן וכ''ת לימא תן לחודיה אדרבה נימא דמתניתין להכי קאמרה תן לומר לך דהולך לא מהני בלא תן משום דהולך לאו כזכי בשלמא כפירוש המפרשים דאפילו במתנה הם שוים לא משמע ליה לגמרא חילוק בין תן להולך אבל לרבינו כיון דבמתנה איכא חילוק שמא הכא נמי איכא חילוק ולא תפשוט מינה כלל וצ''ע:

יא  שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה שֶׁבָּא לְקַבֵּל גֵּט מִן הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אָנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ גֵּט זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה כְּלוֹמַר אֵינִי עוֹקֵר שְׁלִיחוּתְךָ אֶלָּא בֵּין שֶׁעָשְׂתָה אוֹתְךָ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה הֲרֵי אַתָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ לֹא [שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה] שַׂמְתִּיךָ אֶלָּא שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי עָקַר הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה הִיא וְאָמַר לַבַּעַל מֵעוֹלָם לֹא נַעֲשֵׂיתִי שְׁלִיחַ הֲבָאָה לָהּ:

 מגיד משנה  שליח האשה וכו'. שם (דף ס"ב:) אתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך כמו שאמרה א''ר נחמן וכו' אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ואמרו שם דטעמא דרב משום דעקר שליח לשליחותיה לגמרי הוא דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וכן נתבארו בהלכות, וכתב בעל העטור דוקא דאמר לו הבעל הולך או הילך או התקבל כמו שאמרה אבל אמר לו הולך או הילך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטא לידה גיטא מיגרשא דשליח הולכה שויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבל על דעת מה שאמר לו הבעל קבל והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. והרשב''א נחלק עליו ודקדק מן הסוגיא דאפילו אמר לו התקבל לה ולא אמר כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת אבל אם אמר לו הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה מבואר בסוגיא שכשיגיע גט לידה מגורשת וזה דעת רבינו שהאריך בבאור הא לך גט כמו שאמרה וברור הוא:

 לחם משנה  שליח האשה וכו'. רבינו לא הזכיר כאן דהילך כזכי דמי דאסיקו הכי בגמרא בפרק התקבל ולא ידעתי טעמו למה. וה''ה כתב גבי אבל אם אמר לו הולך ותן ולא אמר וכו' וזה דעת רבינו שהאריך בביאור הולך גט כמו שאמרה. נראה דדקדק מרבינו מדהאריך לבאר פירוש כמו שאמרה שכתב כלומר איני וכו' דבעינן דוקא שיאמר כמו שאמרה. וקשה דהא הילך כזכי דמי ובלאו כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת דהילך הוי זכי כמו התקבל ולדעת הרשב''א אפילו דאמר התקבל לא מהני אפילו שיגיע גט לידה. ואולי י''ל בדוחק דדעת רבינו כדעת בעל העיטור ושיעור לשונו כן הוא כתב בעל העיטור כן כו' ואף על פי שהרשב''א נחלק עליו מכל מקום דעת רבינו כדעת בעל העיטור ועיין בהר''ן ז''ל:

יב  אָמַר שָׁלִיחַ לַבַּעַל שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲנִי וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שַׂמְתִּיךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה אֶלָּא גָּרַע אוֹתָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לְקַבָּלָה וְהוּא אוֹמֵר לַבַּעַל לַהֲבָאָה בִּלְבַד:

 מגיד משנה  אמר שליח וכו'. שם ובהלכות התקבל לי גיטי ואשתך אמרה וכו' וכן כתוב בה''ג וכן פסקו מן האחרונים ז''ל:

 לחם משנה  אמר שליח לבעל שליח הובאה אני וכו' כיון שהגיע גט לידה מגורשת. קשה קצת דמשמע בדברי רבינו דאם הגיע לידה דוקא מגורשת הא אם לא הגיע אינה מגורשת כלל ואמאי הא בעיא דלא איפשיטא בפרק האומנין (דף ע"ו) אי אדיבורא דידיה או אדידה ודוקא התם דלענין ממון נקטינן לה לקולא וכדכתיבנא בה' שכירות אבל הכא אית לן למינקטא לחומרא והוי ספק מגורשת משום דילמא דאדיבורא דידה קא סמיך וכיון שהגיע לידו מגורשת. וי''ל דמה שאמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ר''ל מגורשת ודאי אבל ספק אפילו שלא הגיע לידה מגורשת מספק ומ''מ היה לו לרבינו לברר. והר''ן כתב כן שם בפרק התקבל ע''ש:

יג הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. בָּא שָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ וְלֹא נְטַלְתּוֹ. אֶלָּא אָמְרָה לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים יִהְיֶה (לִי) גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ. אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת בְּסָפֵק עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי:

 מגיד משנה  הבעל ששלח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו וכו' ואסיקו דהוי ספק בדבר שבערוה והספק הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה שהיא ממנה אותו עתה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל. וכתב רבינו ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי ופשוט הוא:

יד  שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט כְּשֶׁהוּא נוֹתְנוֹ לָהּ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי [ד] שְׁנַיִם וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. שֶׁדִּין הַשָּׁלִיחַ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין הַבַּעַל עִמָּהּ שֶׁתַּחְתָּיו הוּא קָם. * לְפִיכָךְ אִם נְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לָהּ וְלֹא קְרָאוּהוּ עֵדֵי מְסִירָה וּנְטַלְתּוֹ וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  שליח שהביא גט וכו'. זה פשוט לפי מה שכבר נתבאר פ''א שהבעל צריך לתת הגט בפני שנים ולא עדיף שלוחו ממנו. ובירושלמי עשה שליח להוליך את הגט (לאשתו) צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים ע''כ. ומ''ש רבינו שצריכין לקרותו הוא מבואר מהיקש השליח לבעל ודין הבעל נתבאר פ''א. ומ''ש לפיכך אם נתנו השליח וכו' הוא ג''כ מהטעם הנזכר. ובהשגות א''א דברים בגו שאם הביאו השליח ממקום שצ''ל בפני נכתב ובפני נחתם הרי אותן השנים כב''ד של קיום שטרות שאין צריכין לקרותו והשליח כב' עדים המעידים על החתימות ועל עיקר הגט ע''כ. ורבינו סתם דבריו לפי שהוא סבור שבכל שליח הדין כן וכ''נ עיקר שאע''פ שהדיינין חותמין הקיום אע''פ שלא קראו השטר היינו לפי שבעל השטר כשיוציאנו לגבותו או לראיה שלו יקראו אותו ויעשו כפי הכתוב בו ואף כאן אם לא קראוהו בשעת הקיום שאמר השליח בפני נחתם והיא מוציאה את גיטה אח''כ אף היא מגורשת גמורה וזה פשוט ומבואר בדברי רבינו. אבל בשנטלתו וזרקתו לים ולא נודע מה נתן לה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו הנותנו לה ואמר לה ה''ז גיטך שנתבאר פ''א שהיא ספק מגורשת וכבר אמרו שהבעל ג''כ אינו מצוי לקלקלה ועוד דאפילו הן מכירין החתימה צריכין לקרותו דסתם אמרו הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה שצריכין הם לדעת אם הוא גט אם לאו ואם לא ידעו ואבד הויא ספק מגורשת אלא ודאי בעינן או גט מקויים בחותמיו יוצא מתחת ידה או עדים שראוהו כשנתן לה ואם השליח אומר בפני נחתם הרי הוא כמקיימו והוא שיתברר שיש גט בידה כך נ''ל:

 לחם משנה  שליח שהביא גט וכו'. מ''ש הר''א ז''ל בהשגות שאם הביאו השליח ממקום שצ''ל בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. מלשון זה שכתב ועל עיקר גט נראה לטעם הר''א ז''ל דבאומרו בפני נכתב הוי כמעיד על עיקר הגט ובאומרו בפני נחתם מעיד על החתימות ולכן אם נאבד הרי זו מגורשת ודאי כיון שהשליח העיד על עיקר הגט וא''כ הוא קשה טובא לדעת הר''א ז''ל דהקשו בפ''ק (דף ג') דליבעי תרי ותירצו בקיום שטרות דרבנן וכו' והכא משום עיגונא הקילו והשתא קשה דנהי דלענין קיום שטרות נאמן בתרי אבל היכא דנאבד דחשבינן לה דודאי מגורשת משום דהוא מעיד על עיקר הגט שאמר בפני נכתב אמאי מהימנינן ליה דהא ודאי מן התורה צריך לעדות זה. ועוד קשה מ''ש דלרבה דאמר אין עדים מצויים לקיימו בפני נכתב למה לי לימא דלהא אצטריך בפני נכתב דילמא יאבד הגט והשליח מעיד על עיקר הגט. מיהו זו אינה קושיא דלהא ודאי לית לן למיחש ועל מה שהקשה ה''ה להראב''ד קשה מאי הקשה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו וכו' דעדיף ועדיף כלומר האמינוהו חכמים מה שלא האמינו לבעל אפילו שיאמר בפני נחתם, וכן מה שהקשה דאפי' מזכירין החתימות צריכין למקרייה וכו' אין זו קושיא דהר''א ז''ל לא קאמר הטעם מפני שאמר בפני נחתם אלא מפני שאמר בפני נכתב שהוא מעיד על עיקר הגט ומהך טעמא נמי קושיא ראשונה שמקשה לו אינה. וי''ל לזה דהך ועוד נקשר עם מ''ש קודם וכבר אמרו שהבעל גם כן אינו מצוי לקלקלה וה''ק ועוד אפילו תאמר שהבעל מצוי לקלקלה הא איירי שמכירין החתימות ואיך אפשר דהם מכירין החתימות והעדים והבעל יכוונו לקלקלה אלא ודאי עכ''פ צריך שיכירו ויקראו הגט:

טו עָבַר הַשָּׁלִיחַ וְנָתַן הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם מֵת הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  עבר השליח וכו'. גם זה פשוט מהיקש השליח לבעל. וראיתי לרבינו שכתב כאן שאם השליח קיים יחזור ויתננו לה, ובדין הבעל לא כתב כן פרק ראשון ושם כתב שיש מן הגאונים מי שסובר שהוא פסול כשנתן בלא עדי מסירה. ונראה שחשש רבינו כאן לסברתם היכא דאפשר כיון שהבעל עצמו לא נתנו לה:

 לחם משנה  עבר השליח כו'. כתב כאן ה''ה דכיון דהבעל עצמו לא [נתנו לה] חשש [רבינו] למ''ד שהוא פסול בשלא נתן בעדי מסירה. וא''ת א''כ לעיל בריש הפרק בשליח קבלה שכתב שלא יתן לו הגט אלא בעדי מסירה למה לא כתב שם שאם נתנו לו בלא עדי מסירה שיחזור ויתננו לו כיון שהאשה עצמה לא קבל [ה] הגט. ויש לחלק מקבלה לנתינה דקבלת האשה הוי בע''כ ולכך אפילו קבלו השליח קבלה שלה בלא עדי מסירה מגורשת משא''כ בנתינת הבעל שהוא מדעתו:

טז  שָׁלִיחַ שֶׁנָּטַל הַגֵּט וְקֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הָאִשָּׁה חָזַר הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי עִמְּךָ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָאִשָּׁה גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁשָּׁלַח שָׁלִיחַ אַחֵר לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר [ה] לַאֲחֵרִים גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא. הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל הַמְבַטֵּל בִּפְנֵי אֲחֵרִים צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּבִטְּלוֹ הוֹאִיל וְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ לַחֲצֵרָהּ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל וַהֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  שליח שנטל הגט וכו'. (דף ל"ב) ריש פרק השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו כו' עד התקין רבן גמליאל הזקן. ובגמרא גבי היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו אמר רב נחמן בפני שנים והלכתא כוותיה. עוד שם (דף ל"ג) ת''ר בטלו מבוטל דברי רבי. פירוש אפילו לאחר תקנת רבן גמליאל והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמ' שם כמותו וכן מוסכם מכל המפרשים ז''ל. ומ''ש ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הוא ממ''ש בנדרים (דף פ"ז) וביש נוחלין בכל התורה כולה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עכו''ם ומקדש ומגרש:

יז הָיָה מְחַזֵּר וּמְבַקֵּשׁ שָׁלִיחַ כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שְׁנַיִם שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁהוּא מְחַזֵּר וְרוֹדֵף הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְחַזֵּר לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

 מגיד משנה  היה מחזר ומבקש וכו'. שם בגמ' גבי אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ''ל:

יח אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי יָכוֹל לְבַטֵּל לָזֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי [ו] שְׁנַיִם אֲחֵרִים. * שָׁלַח הַגֵּט בְּיַד שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה מִשֶּׁבִּטְּלוֹ בִּפְנֵי אֶחָד מֵהֶם בָּטֵל הַגֵּט:

 מגיד משנה  אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו'. בהלכות שם ת''ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב''ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה אמר רבא א''ר נחמן הלכתא כרבי ע''כ בהלכות מן הגמרא, ועוד שם (דף ל"ג:) בגמ' אמר לשנים תנו גט לאשתי וכו' והעמידה רב אשי בעדי הולכה פי' שהם שלוחי הולכה. ומ''ש רבינו ואפילו בפני שנים אחרים משום דקי''ל כרבי אפילו בקמייתא דאמר ביטלו מבוטל. ומ''ש רבינו שלח הגט ביד שנים וכו'. הוא מהברייתא שהזכרתי דאוקמה רב אשי בעדי הולכה. ועל מ''ש רבינו ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, כתוב בהשגות א''א לא מיחוורא וכו'. ובאמת שבדין א''ל כתבו גט לאשתי דפליגי רבי ורשב''ג אמרו בגמרא במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמיפלגי דרבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך וכתבי ויהבי ליכתבו וליתבו רשב''ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי, ולא נזכרה סוגיא זו בהלכות כלל גם רבינו לא ביאר זה כלל והיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטיל ולאידך לא בטיל, וי''ל שהם סוברין שסוגיא זו לא נאמרה אלא לתקנת ר''ג שתיקן שלא יהו מבטלין במקום אחר ופלוגתייהו דרבי ורשב''ג הכא בלכתחלה הוא אם יכול לבטלו בתחלה וכן פירש''י אבל מכיון דקי''ל כאידך דרבי דאמר ביטלו מבוטל אפי' בפני אחרים לא גרע כשביטלו בפני שנים מן העשרה משאם ביטלו בפני אחרים שאינם מהם וזהו שכתב רבינו ואפי' בפני שנים אחרים ובודאי העדים ששנינו כאן שלוחי כתיבה והולכה הם כמו שהזכרתי שאמרו בגמרא וכתבי ויהבי כך נ''ל לדעתם ז''ל. ומ''ש רבינו ג''כ בשלוחי הולכה שאם ביטלו לאחד מהם שהשליחות בטל י''ל שהוא סבור שאפי' למ''ד בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא''א לומר שדבריו ז''ל הם דוקא בשאמר לעשרה כולכם כתובו או שאמר להם כולכם הוליכו שיתבאר פ''ט שכולם צריכין להיות ביחד ושיכתב במעמד כולם שא''כ היה לו לבאר, ועוד שבפירוש מתבאר בגמרא שדינין אלו הם אף כשאינו אומר כולכם:

 לחם משנה  אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי וכו'. כבר כתבתי בלשון זה כל הקושיות שיש בו בספר אחר. ואני אומר דמה שאמר ה''ה וי''ל שסוברים כוונתו לומר דרבינו וההלכות סוברים דהך סוגיא איירי בביטל את כלם בפני שנים מהם ובהא פליגי רבי ורשב''ג ועל דא קא אמרי יכול לבטל זה שלא בפני זה ובהאי גוונא ג''כ הם דברי רבינו שבטל לכלם בפני שנים מהם וכמ''ש ה''ה לא גרע כשביטל בפני שנים מהם שכשביטל בפני שנים אחרים משמע דסובר דרבינו איירי כשביטל בפני שנים מהם את כלם וכה''ג איירי פלוגתא דרבי ורשב''ג (דף ל"ג) והסוגיא שפי' דפליגי בעדות שבטלה מקצתה וכו' הוא משום דסבור דהך מחלוקת בתרא דרבי ורשב''ג הוי אחר החזרה דרבי שאמר דביטלו אינו מבוטל וכמו שאמרו לקמן בגמרא דרבי חזר בו ועל דא מפרש הגמרא דכיון דכולהו סברי דביטלו אינו מבוטל כאן איירי דביטל את כלם בפני שנים מהם ובודאי דכאן בהא פליגי חד אמר אע''ג דהאחרים שביטל שלא בפניהם אינם בטלים כיון דאלו השנים שביטל להם ג''כ הוי בפניהם הם בטלים ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורבי סבר דאע''ג דביטל לכלם לאחרים שאינם בפניהם לא מהני הביטול אלא לאלו שבפניהם כדאמר רשב''ג אבל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא''כ יכול לבטל אפי' לכתחלה דלא נפק מיניה חורבא דאפילו אזלי ויהבי הגט לא נפקא לן מידי אבל לדידן דקי''ל כרבי דביטלו מבוטל לא אמרי' הך פלוגתא דרבי ורשב''ג בתר החזרה הוה אלא פליגי בהך פלוגתא במאי דפליגי בפלוגתא קמא והוא דאם ביטלו בדיעבד אי מבוטל אי לאו ולא פליגי לכתחילה אלא דרבי סבר אם ביטלו מבוטל וז''ש יכול לבטל כלומר אע''ג דלכתחלה אינו יכול לבטל מ''מ בדיעבד כשביטל את כלם בפני שנים מהם אם ביטלו מבוטל דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים ורשב''ג סבר דאם ביטלו אינו מבוטל, וכ''ת האי מחלוקת דרבי ורשב''ג למה לי י''ל דהך פלוגתא בתרא הוי להודיעך כחו דרשב''ג דאפילו שביטל בפני שנים מהם אינו ביטול והשתא רבינו הביא הדין האמור בגמרא דיכול לבטלו ור''ל בדיעבד ואם ביטלו מבוטל ונקט הוא לישנא דיכול כלישנא דברייתא אפי' בדיעבד ג''כ כמו שהוא הפי' בלשון הברייתא. ודין העדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה לא כתבו רבינו מפני שאין עסק לברייתא בדין זה ומדכתבו רבינו בדין השליחות דקאמר שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומה שלא כתב רבינו כן בדין העדות כתב ה''ה דסובר רבינו דאע''ג דנימא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה מ''מ בשליחות בטלה ומפני כן כתבו בדין השליחות ולא כתבו בדין העדות דהתם אפשר דרבינו סובר דלא בטלה כדבעינן למימר בגמרא אליבא דרבי ולא הוצרך רבינו להזכירו דכיון דבשליחות כתב דבטלה משמע הא בעדות לא. ומה שהוקשה לו לה''ה הוא דאם רבינו היה כותב דין העדות שבטלה היה לו לבאר דלא בטלה אבל השתא דלא כתב רבינו הדין כלל בעדות דמה שאמר בגמרא יכול לבטל וכו' לאו בהאי דינא קא עסיק. ומ''מ קצת קשה על ה''ה למה הוצרך להביא ב' מחלוקות דרבי ורשב''ג כיון דהכל הם דברי א' ומחלוקת שני לא הוי אלא להודיעך כחו דרשב''ג וכיון דלית הלכתא כרשב''ג לא ה''ל לאתויי מחלוקת שני. וע''ק לי מה שאמרו בגמרא חדא כרבי וחדא כרשב''ג ולא ידענא במאי מספקא ליה הא ודאי אי אית לן כרבי דביטלו מבוטל באידך נמי הוי כרבי, ומה שאמר ה''ה ובודאי הדין ששנינו וכו' אפשר דבא ליתן טעם כיון דבברייתא אמרו כתבו לבד למה כתב רבינו אמר לעשרה כתבו ותנו לזה כתב דבגמרא מוכח דשלוחי הולכה. וצ''ל בין בדברי רבינו בין בדברי הגמרא דלא ביטל השליחות אלא העדות לבד דאם בטל ג''כ השליחות הא בשליחות אמרי' דבטלה מקצתה בטלה כולה ואולי זו היא כוונת ה''ה ז''ל כלומר אע''פ שהוא דחוק כן בלשון רבינו אל תתמה דלשון הגמרא נקט דהם שלוחי הולכה והובאה וכמו שנפרש דברי הגמרא כן נפרש דבריו. א''נ דכיון שעשאם שלוחים לכתיבה והולכה אע''ג דביטל השליחות כיון דהם שלוחים לכתיבה ג''כ ולכתיבה אינם מבוטלים הרי עשאם עיקר לכל אחד מהם ואינם מבוטלים אפילו להולכה ודו''ק: אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. לשון רבינו קשה דהאי יכול לבטל מאי פירושו אי יכול לבטל פי' בדיעבד אבל לא לכתחלה א''א דבגמרא (דף ל"ג:) קאמר רבא דפסק ר''נ כוותיה דלכתחלה יכול לבטל משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא''כ היכי קאמר רבינו דבדיעבד יכול לבטל דוקא, ואי פירוש דבריו הוא אפילו לכתחלה יכול א''כ היכי כתב ואפילו בפני שנים אחרים דמשמע דבפני שנים אחרים יכול לבטל לכתחלה וזה אינו דאסור לבטל מפני התקנה דר''ג שלא בפני השליח. זה דקדק הר''מ הכהן. ובל' ה''ה תמיהא טובא שבא לתרץ קושיא שהוקשה לו על רבינו וההלכות דאמאי לא הזכירו דלמאן דבטיל בטיל ולאידך לא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וי''ל שהם ז''ל סוברים וכו' עד סוף הלשון. ובאמת דבריו תמוהים דפלוגתא דרבי מעדות שבטלה וכו' לא שייכא כלל בפלוגתא דבטלו מבוטל דפלוגתא דרבי הוי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ועל זה אמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואפילו דנאמר דכשיבטל שלא בפני השליח מבוטל אינו סותר דין זה כלל ולא שייך ביה דהך דינא אם מותר לבטל לכתחלה לשנים ולא לאחרים משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. תדע לך דרבי אית ליה ביטלו מבוטל ואית ליה עדות שבטלה וכו'. ומה מאד תימה סוף לשונו שכתב לא גרע כשביטל בפני שנים מהם וכו' דמה ענין זה לזה דהכא לא ביטל אלא לשנים לבד אבל לא לאחרים אבל כשביטל בפני שנים אחרים דקאמר רב דמבוטל הוא כשביטל לכולן בפניהם. ואם דעתו לומר דרבינו והגמרא לא איירי בענין אחד דרבינו איירי כשביטל כלם בפני השנים ולז''א יכול לבטל גט וכו' והגמרא איירי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ולכך רבינו לא הוצרך לחלק ולומר דלחד בטליה ולאידך לא בטליה דהוא איירי כשביטל כולן זה ודאי דבר שאין לו שחר. חדא דעדיין קשה אמאי לא הביא רבינו דין הגמרא דיכול לבטל לכתחלה משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ועוד דהיה מודיענו דאם ביטל שנים מהם שאין השאר מבוטלים, ועוד קשה על ההלכות שהביאו דברי הגמרא אמאי לא הביאו במאי קא מיפלגי שגם כוונת הרב המגיד לתרץ בעד ההלכות. ועוד שאם דעתו זאת למה לו לומר ויש לומר שהם סוברים וכו' לא היה לו לומר אלא יש לומר דהגמרא ורבינו לא איירי בענין אחד ולא היה לו לתלות במחלוקת דרבי דביטלו מבוטל. ונראה לי ליישב לשון הרב המגיד בשנקדים שלש הקדמות ברורות. האחת דיש חילוק בין רבינו והתוספות דהתוס' סוברים דאפילו נאמר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונאמר גם כן כרבי דביטלו מבוטל מכל מקום צריך שיבטל בפני שנים מהם וכמבואר בד''ה רבי סבר עדות שבטלה מקצתה וכו' במה שכתבו ויש לומר דמשמע ליה וכו' וטעמא דאע''ג דנחשוב ביטול אלו השנים כאילו נתבטלו כולם לא נחשוב האחרים כאילו הם כאן עד שנאמר שכיון שיש כאן אחד מהם הוי כאילו כולם כאן דכולם הם גוף אחד והוי בפניהם אלא נאמר דבטלה כולה לענין שיהיו מבוטלים כדין ביטול שלא בפניהם ולכך צריך שיהיה הביטול בפני שנים מהם דאפילו לרבי אם אין הביטול בפני שנים אינו מועיל. ורבינו סבור הפך זה דכשנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו שלא יהיה כאן אלא אחד נחשוב כאילו כולם כאן משום דהם גוף אחד והוי בפניהם ומבואר זה בדבריו במ''ש בענין השליחות שאפילו בטל בפני אחד מהם מבוטל וכתב ה''ה דטעמו משום דס''ל דלכ''ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הקדמה השנית דרבי אע''ג דס''ל דביטלו מבוטל לבסוף חזר בו והודה לדברי רשב''ג כדאמרינן בגמרא א''ר יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי וכו' ואע''ג דא''ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן דמשמע דס''ל דלא חזר כבר כתבו התוספות (דף ל"ד) בסוף דיבור התם ממונא הכא איסורא דאף ע''ג דס''ל לר''נ דחזר פסק דכוותיה דביטלו מבוטל משום דאיהו פוסק בהדיא בכתובות כחכמים. הקדמה השלישית דיש מחלוקת בין רש''י והתוספות בהך פלוגתא דיכול לבטל זה שלא בפני זה אי שייכא בתקנת ר''ג או לא דלדברי התוספות לא שייכא כלל דאפילו קודם תקנת ר''ג למ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מבוטל משום דאיכא חששא דממזרות טפי דאף ע''פ דישמעו שבטלו המקצת יטעו ויסברו דאין השאר מבוטלים והוי כביטל בפני אחד לר''נ או בפני שנים לרב ששת דלכ''ע לא הוי בטל אפילו קודם תקנת רשב''ג. ורש''י ז''ל סבור דשייכא בתקנת ר''ג דמ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך אינו מבוטל משום תקנה דרבן גמליאל וכמבואר כל זה בד''ה רבי סבר עדות וכו'. ואחר אלו הג' הקדמות אבאר לשון ה''ה ואומר דהוא סובר דרבינו אינו מפרש כפירוש התוספות דסבר דהפלוגתא הוי קודם התקנה ולא שייכא בתקנה כלל דא''כ ודאי אין שום תיקון לדברי רבינו דכיון דהוא סבור דהוא מבוטל לא מצי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאפילו רבי דאית ליה ביטלו מבוטל מודה דאי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דביטלוה אינו מבוטל ורבינו ע''כ סבור בענין זה דבטלה כולה כמו שאבאר מדלא פירש כאן דלמאן דבטליה בטליה ולאידך לא וכדהקשה ה''ה וא''כ ודאי דאינו יכול לבטל על כן כתב ה''ה שהוא מפרש כפירש''י ז''ל דשייכא לתקנת ר''ג ופליגי בלכתחלה דלרבי לכתחילה יכול לעשותו משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וליכא חששא דאזלי ויהבי וכי תימא עדיין לא תקנת כלום דמ''מ היה לו לרבינו לומר דין דעדות שבטלה וכו' ולמאן דבטליה בטליה ולאידך לא לזה אמר דרבינו סובר דהך פלוגתא דהך ברייתא לא הוי אלא בדאית לן דביטלו אינו מבוטל דרבי כאן סברתו היא אחר החזרה כשחזר והודה לרשב''ג כדפרישית ולכך קאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לדידן דקי''ל כרבי דביטלו מבוטל מודה דבטלה והטעם משום דהוא סבור דמ''ד בטלה כולה ר''ל דאפילו ביטל בפני אחד הוי כאילו ביטל בפני כולן מפני שהם גוף אחד כדפרישית ומ''ד לא בטלה סבר דאע''ג דכשביטל לפני השנים הוו מבוטלים השאר לא הוו [מבוטלים] כאילו הביטול של האחרים הוא שלא בפניהם וכדאית להו לתוספות בסברת מ''ד דעדות שבטלה וכו' וא''כ רבי דקאמר הכא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הוי משום דאית ליה ביטלו אינו מבוטל כחזרה והך ביטול הוי כאילו ביטל לאחרים שלא בפניהם דלא נחשוב לאחרים ולאלו כאילו הם גוף אחד ולכך לא הוי בטול לאחרים אלא לאלו אבל לדידן דקי''ל דביטלו מבוטל הא מודה רבי דהוי ביטול לאחרים אלא שנחשב כאילו הוי ביטול שלא בפניהם וא''כ לא גרע כשביטל בפני אלו הב' משביטל בפני שנים אחרים. וז''א לא גרע וכו', אבל בשליחות כתב רבינו דאפילו ביטל בפני אחד מודה דהוי ביטול וטעמו משום דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוי כאילו הם גוף אחד ולכך הוצרך ה''ה לומר דס''ל לרבינו דכ''ע מודו דבטלה ואף ע''ג דבגמרא אוקמוה לההיא ברייתא דאמר לשנים תנו גט כו' בעדי הולכה דמשמע דפליג רבי ואמר דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אפשר לומר דלא אמרו כן בגמרא אלא לאוקומי לישנא דעדות שבטלה מקצתה וכו' אבל ללישנא דמשלפא לא הוי הכי ועוד דהא דחו לה דילמא כר' יהושע וכו' אי נמי סובר רבינו דכ''ע מודו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכי פליגי לא פליגי אלא בדיעבד אם ביטלו מבוטל וכדהקשו בתוספות בברייתא דרבי סבר דדילמא אפילו רבי סבר בטלה ומאי דקאמר יכול הוא בדיעבד ולפ''ז סליק לשון ה''ה כהוגן והוצרך לומר דמפרש כפירש''י ז''ל ולא כדברי התוספות דלדברי התוס' כיון דלא שייכא בתקנה אפילו דנאמר דביטלו מבוטל מ''מ כשביטל לאותם השנים בטלו והשאר אינו יכול לבטל דפעמים ידמו ויסברו דאינם מבוטלים כמו שכתבו הם. ונתיישבו ג''כ דברי הרמב''ם דיכול לבטל דקאמר היינו בדיעבד מפני שהוא מבטל אותם האחרים שאינם בפניהם ואתי שפיר מאי דקאמר ואפילו בפני שנים אחרים כלומר דבדיעבד הוא מבוטל: אמר לעשרה כתבו גט [ותנו] לאשתי וכו'. מה שהקשה בזה ה''ה כתבתי במקומות אחרים פעם ופעמים שני דרכים ובכל זה לא נתיישב הדבר אצלי ועתה אני אומר דכבר היינו יכולים לתרץ ולומר דכוונת ה''ה הוא לומר דרבינו מפרש כפירש''י ז''ל דהך מחלוקת תליא בהא דביטלו מבוטל ומה שהוצרך בגמרא לומר דפליגי באידך פלוגתא דרבי דסבר דיכול לבטל הוא משום דביטלו מבוטל ורשב''ג דסבר דאינו יכול לבטל הוא משום דביטלו אינו מבוטל ולעולם דאפילו רבי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא משום דמשמע ליה דלשון יכול הוי לכתחילה ולכך פירשה בכה''ג אבל כיון דקי''ל הך דרבי דביטלו מבוטל ודאי דבדיעבד הוא מבוטל ורבינו שכתב כאן יכול לבטל זה שלא בפני זה ר''ל בדיעבד הם מבוטלים וזהו שכתב ואפילו בפני שנים אחרים הם מבוטלים וסובר רבינו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודרך זה היינו יכולים לישב על צד הדוחק אבל מה נעשה שה''ה כתב בשליחות ומ''ש רבינו שאם ביטל לאחד מהם וכו' י''ל שהוא סבור שאפילו למ''ד דעדות שבטלה וכו' דאי הוא ז''ל פסק כמ''ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ל''ל לה''ה למשכוני נפשיה בהאי. ונ''ל לומר דרבינו מפרש דביטול האמור בגמרא יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו ביטול הגט לא כמו שפירש''י דאמר לשנים מהם אל תכתבוהו דביטול הנזכר במשנה אינו כן אלא ביטול הגט שאמר גט ששלחתי לך בטל הוא וכן הביטול הזה בברייתא האמור כביטול דמתניתין ודוחק לומר דהוא ביטול מחודש כדברי רש''י ז''ל ומסתייעא לזה גירסת ספר דפוס של וויניציאה בדברי רבינו יכול לבטל גט לזה שלא בפני זה דמדקאמר גט משמע כדכתיבנא ומפרש הברייתא לבטל בפני שנים מהם ולומר גט ששלחתי או גט שאמרתי לכתוב בטל הוא. והוא מבטל לכל השלוחים בפני אלו ובאלו אמר יכול לבטל לזה שלא בפני זה וכ''כ רבינו בלשונו ואמר לבטל לזה שלא בפני זה ולא רצה הגמרא לתלות הך פלוגתא בפלוגתא קמייתא דרבי ולומר דטעמא דרבי הוא משום דביטלו מבוטל משום דלשון דיכול משמע לכתחלה. וזהו שכתב ה''ה ופלוגתא דרבי ורשב''ג בלכתחלה וכו' ולכך פירש הגמרא דע''כ הך פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי ביטלו אינו מבוטל דאי ביטלו מבוטל הרי כיון דביטל הוא בפני שנים מהם לא גרע משיבטלו בפני שנים אחרים וכיון שביטול זה הוא ביטול לגט כדכתיבנא אם כן היכי קאמר רבי דיכול לבטל לכתחילה משום דאפילו דאזלי הנך ויהבי אינם מבוטלים הא ליתא דהא כיון שביטל הגט ביטלו מבוטל וכולם מבוטלים אלא ודאי הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי דביטלו אינו מבוטל ולכך כשיבטל בפני שנים מהם אין האחרים מבטלים אפילו שביטל הגט בפירוש דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי משום שביטלה שלא בפניהם אינו מבוטל. אבל אנן דקי''ל דביטלו מבוטל ודאי דאינו יכול לבטל לכתחלה שכולם הם מבוטלים אבל בדיעבד בטל משום דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים, אבל מ''מ נפקא מינה מפלוגתא דרבי דאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי אית ליה דבטלה אפילו דביטל בפני אחד מהם לגט ואמר גט שאכתוב בטל כיון דלזה הוי ביטול משום דהוא בפניו לאחרים נמי הוי ביטול אבל אי קי''ל כרבי בעינן שיבטל בפני שנים מהם וזהו שכתב ה''ה לא גרע כשביטל בפני שנים מן העשרה וכו' ולהכי מספקא ליה לגמרא דאע''ג דקי''ל כרבי בהא דביטלו דילמא קי''ל באידך כרשב''ג דביטלו ולא בעינן אלא חד לזה אמר דהלכה כרבי בשתיהן ובעינן שנים ובשליחות כתב רבינו דבפני אחד סגי לזה הוקשה לו לה''ה והוצרך לתרץ. ודרך זה נכון בעיני עד מאד ודוק:

יט וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם גֵּט שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְזוֹ הִיא מְסִירַת הַמּוֹדָעָא עַל הַגֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם כָּל גֵּט שֶׁיִּכְתֹּב לִי פְּלוֹנִי בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב מִכָּאן וְעַד עֶשְׂרִים שָׁנָה בָּטֵל. הֲרֵי גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֲבַטֵּל בּוֹ מוֹדָעָא זֹאת הֲרֵי הוּא בָּטֵל וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל:

 כסף משנה  וזו היא מסירת מודעא על הגט. ז''ל הטור כתב א''א הרא''ש ז''ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב''ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה''ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע''פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא''ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ''ל:

כ  אִם כֵּן מַהוּ תַּקָּנַת דָּבָר זֶה. שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הָעֵדִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט אֱמֹר בְּפָנֵינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתָּ שֶׁגּוֹרְמִין כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים לְבַטֵּל גֵּט הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְהוּא אוֹמֵר הֵן. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ וְלֹא יְנִיחוּהוּ לֵילֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיבַטְּלוֹ. וְאֵין הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא וְלֹא הַמְבַטֵּל מוֹדָעָא צָרִיךְ קִנְיָן:

 מגיד משנה  (יט-כ) וכן מי וכו'. בערכין פרק האומר משקלי עלי (דף כ"א:) א''ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' וכבר כתבתי פ''ב. ובאר רבינו בכאן שמסירת המודעא הוא שאומר שהגט שיכתוב בטל הוא. וכתב הרמב''ן וז''ל זה אמת ואין בו בית מיחוש וכן מתבאר בגמ' בפרק חזקת הבתים שמודעת הגט אפי' אין לו אונס כלל היא וכן כתבו מקצת מפרשים שאפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאותו הדבר אינו הרי המודעא קיימת, ובעטור כתוב בענין זה ותשובה לגאון דלא צריך קנין ומודעא דגט הוא כגון דאמר לעדים דעו שאני כותב גט לזו ואין דעתי נכונה בזה ובטל הגט הרי אלו דברים שמבטלין את הגט אלא א''כ אמר בפני עדים ביטלתי את המודעא, ואין צריך קנין לא כשנותן רשות לסופר לכתוב ולא בבטול המודעא וכן הלכה. וכ''כ רבינו האי דאין צריך קנין אלא בפיו מבטל את המודעא ע''כ: וכן אם אמר וכו'. זה שכתב רבינו שאם מסר מודעא על בטול המודעא שהגט בטל אינו מבואר בגמרא אבל דברים נראים הם לפי שאע''פ שביטל המודעא עדיין לא ביטל מודעת הבטול ומשמע שעל הכל יכול למסור מודעא ואין לו תקנה אלא כשיאמר מאמר כולל כל מה שקדם ואפילו אם אמר קודם לכן הריני מוסר מודעא על כל מה שאומר כשאומר דבר כולל מ''מ דברו האחרון כולל לבטל כל מה שמסר ואמר נגד הגט ונמצא הגט קיים, זה דעת רבינו. אבל הרשב''א כתב עליו ול''נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה. וא''ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שבטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודעות ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו. וא''ת מה הועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עכ''ל ועוד האריך. וכן נהגו בארצותינו לפסול עדים כמ''ש. ודע שקושיתו על דברי רבינו אינה מוכרחת ולא מכרעת לפי שאחר דברו האחרון אנו הולכין וכיון שהוא כלל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלל בדבריו האחרונים והכל בטל. ודע ג''כ שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין זה גט המעושה סוף פ''ב ואם מסר מודעא וביטלה הרי הוא כלא מסר כלל וכבר הארכתי בזה פ''ב. וכתב רבינו ולא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה וכו', והטעם לפי שאם יבטלנו אפילו אחר אמירת דברים אלו בטל הוא שהכל הולך אחר דבריו האחרונים וזה פשוט, וכשמבטל אחר כתיבה אינו מגרש בו לעולם כמו שיתבאר בסמוך לדעת רבינו וה''ה אפילו אם פסל עדים כדברי הרשב''א ז''ל ואחר כך ביטלו בטל הוא. ומה שכתב רבינו שאין המוסר המודעא ולא המבטל צריכין קנין פשוט הוא שלא נזכר בהן קנין בכל הגמרא ולא שייך בהו וכבר כתבתי שאף דעת הגאונים ז''ל כן הוא:

כא  הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט הֲרֵי חוֹזֵר [ז] וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וְאִם גֵּרֵשׁ בּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט אֵין מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  השולח גט וכו'. בגמרא פרק השולח (דף ל"ב:) איבעיא להו הרי הוא חרס וכו' חוזר ומגרש בו וכו' והקשו והא קי''ל הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת פי' במי שאמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך ל' חוזרת ובטלו הקדושין הואיל וביטלתן קודם שיהיו חלין, ותירצו הכי השתא התם דבור ודבור הוא אתי דבור ומבטל דבור והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל x וגירסת ר''ח ז''ל היא נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, ושתי גרסאות אלו עולות לדבר אחד ומתבאר מהם שאם ביטלו בפירוש מתורת גט שאינו חוזר ומגרש בו לעולם, וע''פ אחת מגרסאות אלו כתב רבינו מ''ש כאן, ולפי דבריו קאי הבעיא אמתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא (קיימא) בדוקא ולאו אברייתא דגט זה לא יועיל ולא יתיר שאינה מפורשת בשליח. ודע שאין זה אלא בשביטלו אחר שנכתב שאז אין לו תקנה לגרש בו לדעת רבינו אבל קודם שנכתב אם מבטל זו היא מסירת מודעא, וכבר כתב רבינו בסמוך מה תקנה יש בו. ויש במה שהזכרתי מן הגמרא גרסא אחרת שגורסין גיטא גופיה מי קא מבטל לומר שאפילו ביטל הגט ממש לאו כל כמיניה ושאם רצה לגרש בו חוזר ומגרש בו זהו דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכן דעת התוספות ומכל מקום כולם כתבו שיש לחוש בדבר. ולדעת רבינו לפי הגרסאות אם נשאלת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק ממנה:

 לחם משנה  הרי הוא כחרס וכו'. מכאן יצא לו לרבינו מ''ש בהלכות זכייה ומתנה פ''ד דגבי מתנה אע''ג דאם אמר בטלה היא לשעבר משמע והיא בטלה אם אמר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה בטלה דהא הכא חרס הוא משמע לשעבר ואם אמר הרי הוא חרס משמע להבא התם נמי הכי ונסתלקה תמיהת הר''ן וה''ה שתמהו שם על הראב''ד מנין לו כן. ובזה א''ש דהראב''ד ורבינו בדרך אחד מה''ט והראב''ד לפרש בא:

כב  בְּאֵי זֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל הַגֵּט. אָמַר בָּטֵל הוּא. אִי אֶפְשִׁי בּוֹ. גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל. לֹא יַתִּיר. וְלֹא יַעֲזֹב. וְלֹא יְשַׁלֵּחַ. וְלֹא יְגָרֵשׁ. יְהֵא כְּחֶרֶס. יְהִי חֶרֶס. הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. וְאִם אָמַר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ:

 מגיד משנה  באי זה וכו'. כולן ברייתות מבוארות בגמ' חוץ מהרי הוא חרס שהיא בעיא דאיפשיטא:

כג אֲבָל אִם אָמַר גֵּט זֶה אֵינוֹ. גֵּט פָּסוּל הוּא. אֵינוֹ מוֹעִיל. אֵינוֹ מַתִּיר. אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. אֵינוֹ מְגָרֵשׁ. חֶרֶס הוּא. לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין זֶה לָשׁוֹן מְבַטֵּל אֶלָּא לְשׁוֹן מוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר וַהֲרֵי הוֹדִיעַ לָנוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן. כְּמִי שֶׁאוֹמֵר עַל דָּבָר אָסוּר שֶׁהוּא מֻתָּר אוֹ עַל דָּבָר הַטָּמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר:

כד אָמַר גֵּט זֶה בָּטַל שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל שֶׁעָבַר כְּגוֹן (שיר השירים ה-ו) 'חָמַק עָבַר' הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט זֶה הֲרֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר גט זה וכו'. שם בטל מהו תיקו. ואפשר שהיה רבינו שונה בטל בפלס חמק עבר שכתב. אבל רש''י ז''ל פירש בטל מהו אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר עכ''ל, ואפשר שאף זו היתה כוונת רבינו:

כה  מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וּבָא שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיהָ אוֹ לֹא רָצְתָה לִקַּח. וְאָמַר הַבַּעַל בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב אוֹ כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמִיעִין שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי שָׂמֵחַ בְּעִכּוּב הַגֵּט. לֹא בָּטֵל הַגֵּט אֶלָּא יִתֵּן וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תִּתֵּן לָהּ אוֹ יְבַטֵּל בְּפֵרוּשׁ:

 מגיד משנה  מי ששלח גט וכו'. שם (דף ל"ד) גידל בר רעילאי שדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח וכו' ואפסיקא הלכתא שם כאביי:

כו מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט [ח] מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים. שֶׁהֲרֵי יַגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתִנָּשֵׂא בּוֹ וְאַחַר זְמַן יֵצְאוּ עֵדִים שֶׁבִּטֵּל בִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא בִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְנִמְצָא הַוָּלָד מַמְזֵר:

 מגיד משנה  מי ששלח וכו' וחזר וביטלו וכו'. בקדושין פ''ק (דף י"ב) רב מנגיד על (מאן) דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא. ורש''י פירש על דמבטל גיטא השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל דילמא לא ידעי אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שביטלו ותנשא בו עכ''ל. וכבר הקשו עליו דלאו ברשיעי עסקינן שהשליח יתנהו אחר ביטול ועוד דאדרבה לשליח היה לו להלקות שהוא מכשילה ומתוך כך הכריעו כפירוש רבינו שפירש ובטליה בפני שנים אחרים וכן עיקר, עוד פירש''י ז''ל דמסר מודעא כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה עכ''ל. ואף בזו לא ידעתי למה הוצרך לכך שהרי מודעא דגט אפילו בלא אונס היא כמו שנתבאר למעלה ודברי רבינו עיקר:

 לחם משנה  מי ששלח גט לאשתו וחזר וביטלו וכו'. כתב ה''ה ואף בזו לא ידעתי וכו'. נראה דרש''י ז''ל סובר דמסירת מודעא על הגט הוא דבעינן שהוא יאמר שהיה אנוס ואע''ג דלא ידעינן באונסיה מהימן בגט אבל אם אמר שאינו אנוס לא וזהו היא סברת קצת המפרשים ז''ל ולכך הוצרך רש''י ז''ל אונס ונסתלקה קושית ה''ה על רש''י ז''ל:

כז שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט וּנְתָנוֹ לָאִשָּׁה אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אֶלָּא נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְתִנָּשֵׂא בּוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחַר כֵּן שֶׁבִּטְּלוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְכֵן הַכּוֹתֵב גֵּט וּנְתָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא עַל גֵּט זֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

 מגיד משנה  שליח שהביא וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות ומהם ממה שנזכר בסמוך שא''ת שחוששין שמא ביטל או שמא מסר מודעה ואינה נשאת עד שנדע בבירור שלא ביטל ושלא מסר למה היה לוקה המבטל והמוסר וזה ברור. ומ''מ נהגו להצריך בטול כל מודעות לכתחלה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראוי לעשות, ואף מדברי הגאונים ז''ל נראה שהיו נוהגין כן:

כח וְכֵן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחַ הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיָה [ט] זָקֵן נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ הַחַיִל וְהִיא בְּמָצוֹר וּסְפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לָדוּן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  וכן המביא וכו'. בפרק כל הגט (דף כ"ח) משנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובגמרא אמר רבה לא שנו אלא זקן וכו' עד ואיבעית אימא כיון דאפליג אפליג. וההלכות לא כתבו אלא החלוק שיש בין חולה לגוסס בלבד משום דקי''ל דבזקן אין חלוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע וכן דעת רבינו וכ''כ הרשב''א וכפשטא דברייתא ועוד הכריע כן מן הירושלמי. ומה שכתב הרי זה ספק גירושין וכו', נפקא מיניה במקום יבם וחולצת ולא מתיבמת וכן שלא במקום יבם אסורה לכהן אבל לישראל שלא במקום יבם ודאי יכולה היא לינשא ממה נפשך וזה פשוט: וכן עיר וכו'. משנה שם על עיר שהקיפה כרכום ועל ספינה המוטרפת בים וכל היוצא לדין שהם בחזקת קיימים:

 לחם משנה  וכן המביא גט והניח הבעל חולה וכו'. בפרק ט' מהלכות תרומות כתב רבינו עיר שהקיפוה כרכום או ספינה וכו' והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו''ם וכו' אבל מי שנגמר דינו בב''ד של ישראל והניחוהו בבית הסקילה ליהרג וכו' הניחה בעלה גוסס וכו' ובפ' ד' מהל' פסולי המוקדשין כתב רבינו השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וקשה למה לא חילק שם בין חולה לגוסס וכל שאר הדינים האמורים בהל' תרומות. ואי סמך שם על מ''ש בהל' תרומות גם בהל' תרומות היה לו לסמוך על מ''ש בהל' גירושין וכיון דפירש בשני המקומות גם שם היה לו לפרש ולא ידעתי טעם נכון לרבינו. ומ''ש ה''ה שלא כתב בביאור דין של ב''ד ישראל נראה הכונה לומר דלא כתבו כאן בהלכות גירושין דהא בהלכות תרומות כבר כתבו בבירור שכתב אבל מי שנגמר דינו בב''ד והניחו בבית הסקילה וכו' ואם כן היכי קאמר דלא כתבו אלא ודאי הכוונה היא כאן. ומ''ש ובעונותינו בטל דיני נפשות הוא לתרץ להלכות שלא הביא כלל מזה משום דלא כתב אלא דין הנהוג. אבל אין זה טעם לרבינו. חדא דהא כתבו בהל' תרומות ועוד דדרך רבינו לכתוב אפילו מה שאינו נוהג בזמן הזה. ומ''מ קשה לי על דברי רבינו כיון שהוא פוסק כלישנא בתרא אם כן הא דאמרו ברוצח כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני וכו' אין דין זה בבורח דוקא כמו שדחו בגמרא דילמא בורח שאני דלא אמרו כן בגמרא אלא לומר דלא תסייע לרב יוסף אבל מאחר דקי''ל כרב יוסף בהך דינא לא הוי כבורח אלא אפילו בלא ברח וא''כ קשה דאיך כתב רבינו בהלכות סנהדרין פרק י''ג מי שנגמר דינו וברח ובא לב''ד אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו וכו' דמשמע דוקא ברח הא מהכא משמע דאפילו לא ברח. מיהא לזה יש לומר דלישנא דמתניתין נקט. וכן קשה מאידך דמייתי סייעתא דאיש פלוני מת איש פלוני נהרג דדחו התם בגמרא לעולם מת ממש ונהרג ממש והא קי''ל וכו' ה''מ במילתא דלא שכיחא וכו'. ופסק רבינו לקמן בפרק י''ג כי הך תירוצא שכתב שם וכן אם שמע מערכאות עכו''ם שאמרו והרגנו פלוני אינם נאמנים שהן מחזיקין עצמן בכזב כדי להטיל אימה וכו'. וקשה דכיון דרבינו פסק כלישנא בתרא לא היה לו לפסוק כהך תירוצא דהוא דחוי הסייעתא. מיהו יש לומר דמשמע ליה דהך תירוצא הוי קושטא משום דלישנא דמת משמע מת ממש ונהרג ממש והמקשה משום דלא ידע הך סברא הוה ס''ד דמת יוצא למות ונהרג יוצא ליהרג. ועוד קשה במ''ש בהלכות תרומות והניחוהו בבית הסקילה כתב שם הרב בעל כסף משנה משום דאל''כ דילמא חזו ליה זכותא כי הא דאמרינן בסנהדרין דמניפין בסודרין היכא שהיו מוליכין אותו לבית הסקילה ואמר תלמיד אחד יש לי ללמד עליו זכות וא''כ קשה למה בפרקא קמא דסנהדרין לא אמר והניחוהו בבית הסקילה והיה לו לומר שם דצריך שהעידו שנגמר דינו בב''ד והניחוהו בבית הסקילה עצמה:

כט אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ הַגַּיִס וְהֻבְקְעָה וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין שֶׁל עַכּוּ''ם. וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְאִם נְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  אבל עיר שכבשה וכו'. שם ובגמרא שתי לשונות ביוצא ליהרג א''ר יוסף לא שנו אלא בבית דין ישראל אבל בבית דין של עכו''ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי להו פירוש ואין נותנין עליו חומרי חיים. והקשו והא שקלי שוחד ותירצו כי שקלי מקמי דלחתום פורסי שנמג לבתר דמיחתם פורסי שנמג לא שקלי. פי' הדיין הגדול שבהן. א''ד א''ר יוסף ל''ש אלא בבית דין של עכו''ם אבל בבית דין של ישראל כיון דנפק ליה דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה. וממה שכתב רבינו והיוצא ליהרג מבית דין של עכו''ם נראה שהוא סבר כלישנא בתרא ומ''מ לא כתב בבאור דין בית דין של ישראל גם בהלכות לא כתבו אלא משנה כפשטה ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל. ומה שכתב ומי שגררתו חיה מבואר בירושלמי ועוד שלשה הוסיפו עליהם את שגררתו חיה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת. ומה שכתב רבינו אם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת כבר בארתי למעלה למאי נ''מ. ומה שכתב אינו נותנו לאשתו נראה משום דאין לו להחזיקה בגרושה על הספק:

ל  הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה:

 מגיד משנה  הבעל ששלח גט וכו'. זה פשוט שכיון שאינה מתגרשת עד שעת קבלתה הרי היא כאשתו לכל דבר. וכן מתבאר בכמה מקומות, פי''ח מהלכות אישות נתבאר שאפילו בספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה בחייו כנזכר שם ומשמע שאין לה שאר תנאי כתובה כיון שהיא ספק מגורשת וזהו שאמרו שאינה נזונת מן היורשים ומזון האלמנה הוא מתנאי הכתובה. ואע''פ שאין זו ראיה ברורה דאיכא למימר שאני מזונות דלאחר מיתה דלא אגידה ביה אבל שאר תנאים שהן על הבעל כיון שבידו לגרשה ואינה מגרשה גירושין גמורין אפשר שחייב בהם בחיוב מ''מ ממ''ש כאן רבינו נראה שאינו חייב שאם לא כן היה לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה וכל שכן לדעת רבינו שכתב פרק ראשון מהלכות נחלות שספק מגורשת שמתה שאין הבעל יורשה:

הלכות גרושין - פרק שביעי

א  שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

 מגיד משנה  שליח שהביא גט וכו'. משנה פרק קמא המביא גט בא''י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ואמרי' בגמ' (דף ט') ערער כמה אילימא ערער חד והא אר''י דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פירוש וכי נתקיים מאי הוי ותירצו אלא ערער בעל:

ב בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ מֵעוֹלָם וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. [אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת]. לְפִיכָךְ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

 כסף משנה  לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן:

 לחם משנה  ואם לא נתקיים וכו'. קשה לי לדעת רבינו כיון דלדעתו היכא דהבעל מערער מן התורה אינו גט א''כ מה תירצו בגמרא בריש פ''ק (דף ב':) על הא דהקשו ליבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום ומשום עיגונא דאיתתא אקילו בה רבנן הא כיון דהא דאצרכו רבנן למימר בפני נכתב ובפני נחתם הוא כי היכי דלא ליתי בעל ולערער א''כ כשיבא בעל ויערער למה אין ערעורו ערעור ואנו סומכין על דברי עד אחד שאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא כיון דמן התורה אינו גט כשמערער והעד אחד שאמר בפני נכתב אינו נאמן מן התורה אמאי האמינוהו רבנן בדבר שהוא מן התורה וכ''ת טעמא משום מה שתירץ אח''כ כיון דאמר מר וכו' נותנו בפני שנים מידק דייק ולכך האמינוהו, הא ליתא דלא אמרו כן בגמרא אלא אחר שאמר דמדאורייתא לא בעי קיום ומשום שהקשו האי קולא הוא הצריכו לומר כן אבל אי מדאורייתא בעי קיום לא הוה סגי טעמא דמידק דייק דהאי טעמא לא מהני בדבר שהוא מן התורה תדע לך דלא קאמר בגמרא אלא ועוד מאי קס''ד דמתרץ דתירץ מדאורייתא לא בעי קיום ועוד קשה קושיא זו במה שאמר בפרק המביא בפלוגתא דשליח בפני כמה נותנו לה דפליגי דמ''ד בפני שנים ס''ל שליח נעשה עד ומ''ד בפני שלשה ס''ל אין שליח נעשה עד והקשו והא קי''ל בדרבנן שליח נעשה עד ותירצו דכ''ע בדרבנן שליח נעשה עד, וקשה דלדעת רבינו הא דאצרכו לומר בפני נכתב הוא משום ערעורו של בעל ואם יבא בעל ויערער מן התורה אינו גט ואם כן לא הוי דבר זה דרבנן אלא כדבר דאורייתא דהא הצריכו לומר כן משום ערעורו של בעל וקושיות אלו ג''כ איתנהו לדעת המפרשים דקאמרי ספק מגורשת כשיערער הבעל ומ''מ הא הוי ספק בדבר של תורה ואמאי קאמר בגמרא מדאורייתא לא בעי קיום וכן נמי מאי דקאמר בדרבנן שליח נעשה עד אלא שלדעת רבינו קשה יותר אבל לפי המובן מפשט הסוגיא דאפילו דאתי הבעל ויערער מן התורה הוי גט אלא דרבנן הוא דפסלוהו משום חששא ואתי שפיר הכל אבל לדעת רבינו והמפרשים צ''ע: אבד הגט ה''ז ספק מגורשת וכו'. כתב ה''ה וכתב הרמב''ן ז''ל וכו'. אין להקשות דא''כ לוקמה בגמרא אידי ואידי בארץ הא דאמר בפני נכתב כו' הא דלא אמר כו' די''ל דגמרא שני אורחא דמילתא ובארץ אין דרך לאומרו ובח''ל דרך לאומרו:

ג וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת:

 מגיד משנה  (ב-ג) וכתב רבינו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר ומשמע ודאי שהוא מחזיקה באשת איש גמורה והולד ממזר גמור מן התורה. ונראה שהוא סבור דאע''ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזויף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמיד אשה על חזקתה דהויא ליה אשת איש אבל כשאבד הויא ספק מגורשת דדילמא אי הוה גט קיים הוה מתקיים בחותמיו. זהו דעת רבינו ויש מי שכתב דבכל גוונא דנינן לה בספק מגורשת: לפיכך נשים וכו'. פ' שני (דף כ"ג:) משנה אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה והקשו בגמרא והא תניא כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה כך אין נאמנות להביא גיטה ומתרץ אביי (ברייתא) בא''י דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקולה קא מכוונה לא מהימנא (מתניתין) בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה מהימנא ותניא נמי הכי. ודקדקו המפרשים ז''ל אם אמרו נשים אלו בא''י בפנינו נכתב ונחתם שהן נאמנות שהרי יתבאר בסמוך שהשליח שאמר כן בא''י שוב אין הבעל יכול לערער על הגט. וכתב הרמב''ן ז''ל שהן נאמנות וכשאמרו אינן נאמנות בשנהגה כדין הארץ שאין צריך לומר כן. וכתב הרשב''א נ''ל דאפילו אמרה לא מהימנא דאי היא לאו דינא גמירא וכיון דכולהו כי מייתו בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגיחין ביה אף זו סבורה שאע''פ שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אין בכך כלום ואי אתי בעל ומערער אכתי משגיחין ביה וסבורה לקלקלו הילכך בין כך ובין כך לא מהימנא כך נ''ל עכ''ל. ואיני רואה בדברי רבינו הכרע ברור דעתו היכן היה נוטה בזה. ומ''ש אפילו היתה צרתה נשואה לאחר x הוא ממה שאמרו ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ח) ויתבאר פרק שנים עשר שמי שיש לו שתי נשים ובאתה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה וצרתה אסורה אפילו נשאת זו תחלה שמשנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו וקל וחומר הוא בכאן שאינה מקלקלת עצמה. ומ''ש יבמתה אפילו היתה אחותה מבואר בירושלמי שם ביבמות יבמתה אפילו אחותה עד כאן. אבל רש''י ז''ל פי' יבמתה יריאה שמא סופה להיות צרתה. ויש לומר לדבריו שאע''פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה ומתבאר מן הגמרא והירושלמי שם שה''ה שאין הכלה נאמנת לחמותה לא אשת האב לבת הבעל:

ד  הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָרִאשׁוֹן:

 מגיד משנה  המביא גט ממקום וכו'. בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ונתבאר בגמרא דהוא הדין לשאר אונסין וכן נתבאר שם ששליח שני עושה שליח שלישי. וכתב רבינו וכן השני אם חלה וכ''כ בהלכות וכן כתב הרמב''ן שאם לא חלה לא שלא ליפות כחו מן הראשון. ודע שיש בגמרא על משנתנו לשונות ודעת רבינו כדעת ההלכות שהכריעו כדברי הפוסקים כלשון אחרון דבין אמר לו הבעל הולך בין אומר לו אתה הולך אם חלה או נאנס ממנה שליח שני ואם לאו אינו ממנה אחר ואין חלוק בין אומר הולך לאומרו אתה הולך וזה שסתם רבינו וכן דעת הרשב''א ז''ל כמ''ש רבינו: אף על פי שמת השליח הראשון. הוא כמר בר רב אשי שם (כ"ט:) דאמר הכין בגמרא וכן פסקו בהלכות:

ה  שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט [א] מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הָעַכּוּ''ם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן:

 מגיד משנה  שליח שהביא גט וכו'. פרקא קמא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך ופסק רבינו כחכמים. ומ''ש ממקום למקום בחוצה לארץ אע''ג דקי''ל כרבא דאמר דטעמא דמתני' לפי שאין עדים מצויין לקיימו כמו שיתבאר פרק זה ואמרו בגמ' דלדידיה באותה מדינה במדינת הים אין צריך שהרי מצויין לקיימו כבר אמרו שם (דף ו') דרבא הוה מצריך באותה שכונה והקשו והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ותירצו שאני בני מחוזא דניידי פי' ואינן משימין לב להכיר חתימות שכניהם וכתבו בתוס' בשם רבינו יעקב בזמן הזה כולי עלמא כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפ''נ וכן כתב הרשב''א ואפילו משכונה לשכונה. ואין כך דעת רבינו אלא דוקא ממקום למקום אבל באותו מקום לאו כולי עלמא כבני מחוזא וימצא עדים לקיימו. ומ''ש רבינו אומר בפני שנים הוא כרבי יוחנן (דף ה':) ותניא כותיה התם ועוד יתבאר בזה למטה. ומ''ש ואפילו היו עדיו כשמות העכו''ם. הוא מן הברייתא ששנינו שם (דף י"א:) גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומין עליהן אף על פי ששמותיהן כשמות העכו''ם כשרים מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות עכו''ם עד כאן. ויש במשנה ובגמ' דינין בגט החתומין עליו עכו''ם וידוע שהם עכו''ם והן שמות מובהקין של גיות שאין ישראל מעלין באותן השמות ותנא קמא פסיל ליה ור''ש מכשיר ליה בעדי מסירה וכר''א ואע''ג דמודה ר''א במזוייף מתוכו שהוא פסול כיון דשמותיהן מובהקין נינהו לא אתי למסמך עלייהו. ונראה מדברי רבינו שאין הלכה כר''ש אלא כת''ק וכן דעת רבינו חננאל ז''ל ולזה לא כתב רבינו דין זה וכבר בארתי פ''א שאם היו עדיו מתוכו פסולין שהגט פסול:

 לחם משנה  שליח שהביא גט ממקום למקום בח''ל וכו'. מה שהסכים ה''ה דברי רבינו עם דברי ר''ת בקצת כלומר דסובר החילוק דהשתא ניידי אבל דוקא ממקום למקום קשה קצת דא''כ אפילו בא''י נמי השתא אמאי לא בעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהא בכל המקומות ניידי בין בא''י בין בחו''ל ועוד דלא היה לו לרבינו לכתוב הדין סתם משום דהשתא בזמן הזה ניידי דאין דרכו של רבינו אלא לכתוב הדין הנהוג בכל הזמנים והיה לו להזכיר חילוק זה בדבריו אי ניידי או לא ניידי: עוד כתב ה''ה ופסק רבינו כחכמים וכו'. קשה דלרבא דקי''ל כוותיה קאמר בגמ' דחכמים מפרשים לת''ק והיכי קאמר פסק דאין כאן מחלוקת. וי''ל דקאמר פסק משום דבגמרא לא קאמר דחכמים מפרשים לת''ק אלא כדי לדחות לימא כתנאי אבל אם המשנה כפשטה משמע דפליגי ולכך קאמר פסק: ואפילו היו שמות עדיו וכו'. בפרק המביא קמא (דף י"א) אמרו בעא מיניה ר''ל מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותם כשמות עכו''ם מהו א''ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ודוקא לוקוס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו וכו' איתיביה גיטין הבאים ממדינת הים והעדים חתומים עליהם אע''פ ששמותיהם כשמות העכו''ם כשרים מפני שרוב ישראל שבח''ל שמותיהם כשמות העכו''ם התם כדקתני טעמא וכו' איכא דאמר כי מתניתא בעא מיניה ופשט ליה ממתניתא ע''כ. ופירש''י כי מתניתא בעא מיניה גיטין הבאין ממדה''י ושמותיהן כשמות עכו''ם וכו' ע''כ. והשתא קשה לדעת רבינו דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא היכי דבאין מא''י הם פסולים דלישנא קמא בפירוש אמרו אין בידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו וכל השאר הם פסולים מפני דדוקא בחו''ל הוא כשר משום שרוב ישראל שבחו''ל שמותיהם כשמות העכו''ם אבל בא''י לא. וללישנא בתרא לא בעא מיניה אלא כי מתניתא גיטין הבאין ממדינת הים דוקא אבל שבא''י ודאי פסולים שאין שמותיהם כשמות עכו''ם וא''כ רבינו דאיירי אפילו בגיטין הבאין מא''י שכ''כ בתחלת דבריו שליח שהביא גט ממקום למקום בחו''ל או מא''י לחו''ל או מחו''ל לא''י אח''כ כתב ואפילו היו שמותיהן כשמות עכו''ם וכו' משמע דאכולהו קאי לא אתי לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא. וי''ל דהתוס' פי' דקס''ד דמקשה כלישנא קמא דהא דקתני שרוב ישראל שבח''ל שמותיהן כשמות עכו''ם לא להכשיר במדה''י קא אתי אלא נותן טעם לדבר דרגילות הוא דמסקי ישראל בשמות עכו''ם וסובר רבינו דמאי דקאמר בגמ' בלישנא בתרא איכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה לאו כדפירש''י ז''ל דבעא בגיטין הבאין ממדה''י דוקא אלא ה''ק אפילו דבעא מיניה בגיטין באין מא''י ה''ל כי מתניתא דמאי דנקט במתניתא שרוב ישראל שבח''ל לאו דוקא ח''ל אלא טעמא יהיב למילתיה משום דרגילות הוא כמו דהוה ס''ד דהמקשה ללישנא קמא ופסק רבינו כלישנא בתרא והשתא ניחא נמי דפסק רבינו כת''ק דמתני' דפסיל עדים החתומים על הגט אפילו שמות מובהקים דללישנא קמא דר' יוחנן הוא פסיק כר' אליעזר דהא קאמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו ולא ה''ל לרבינו למיפסק דלא כר' יוחנן אלא משום דללישנא בתרא לא א''ר יוחנן אלא כשרין כי מתניתא ורבינו פסק כלישנא בתרא כדכתבינן לכך פסק בההיא דעדי עכו''ם כת''ק:

ו  בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

 מגיד משנה  בא הבעל ועמד וערער וכו'. מבואר בגמרא וכבר הזכרתי זה למעלה בדין הנשים השונאות:

ז וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתָן בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר וכו'. בגמ' שם ובהלכות וכתב הרמב''ן ז''ל דמסתברא היכא דאמר שליח בפני נכתב דהימנוהו רבנן ואפילו בארץ ישראל ומפני תקנת עגונות גובה מן הלקוחות ואע''פ שטענו מזוייף הוא שמספר כתובה נלמד שכך כותב לה כשתבא להנשא לאחר תטלי מ''ש ליכי כדאמרינן ביבמות באומרת מת בעלי, מיהו ה''מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה אבל לא לתוספת וכן דעת מקצת גדולי המורים וכתוב אצלנו בפ' הכותב וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה מדינא נמי לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד אחד לענין ממון כדאמרינן גבי עבד עצמו קנה נכסים לא קנה עכ''ל: ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וכו'. זהו כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואם איכא מאן דמקיים ליה כשר ולא חיישינן לשאין בקיאין לשמה וכן פסקו בהלכות והרבה מן האחרונים ז''ל: ויש לשליח להיות מכלל השלשה וכו'. שם מתבאר זה מן הסוגיא: ואם לא נתקיים וכו'. מ''ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול, פירוש אבל אינו בטל, הוא ממה שאמרו שם בסוגיא בדין הוא דאף קיום לא ליבעי ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא אקילו ביה רבנן, פי' להאמין בו עד אחד שמן הדין אינו בטל אף על פי שאין בו קיום. ומ''ש ואם בא הבעל וערער וכו'. כבר כתבתי בזה למעלה בראש פרקא וצריך עיון:

 כסף משנה  ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא''ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב''ם ה''ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה''ז ספק ממזר עכ''ל. והרא''ש אפשר שהיה גורס כמ''ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא''א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה''ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ''מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ''ל: כתב ה''ה ואם לא נתקיים וכו' מ''ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר''מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר''מ לא פסיל אלא מדרבנן:

ח וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין [ב] לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 מגיד משנה  ומפני מה הצריכו וכו'. זה כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכבר כתבתי זה הרבה פעמים:

ט  בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם מְזֻיָּף הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה. אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא הֶאֱמִינוּהוּ:

 מגיד משנה  בעל שהביא וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי הסוגיא שאמרו (דף ט') אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וה''פ ואפילו נתקיים בחותמיו אמאי כשר וכל שכן במקום שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור ויש שנים המעידים שמזוייף שאינו גט:

י הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין:

 מגיד משנה  הנהרות שבארץ ישראל וכו'. שם (דף ז':) תני חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ וכו' רב נחמן בר יצחק אמר בנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי פירוש דהוו להו כארץ ישראל כי פליגי בים הגדול ואמרו שם דפלוגתא דפליגי רבי יהודה ורבנן בעלמא בתחומי הארץ וכבר ביארם רבינו פרק ראשון מהלכות תרומות, ויש בכאן בספרי רבינו בהלכות מתנות עניים וט''ס הוא וראוי להיות בהלכות תרומות: ובבל כארץ ישראל וכו'. שם (דף ו') בבל רב אמר כא''י לגיטין ושמואל אמר כחו''ל וקי''ל כרב באיסורי ופירשוה במביא ממקום למקום בבבל. כתב הרשב''א ז''ל דהלכה כדשלח ליה רבי אביתר לרב חסדא גיטין הבאין משם לכאן אין צריכין לומר בפ''נ ובפ''נ, ואפשר שהכל נכלל במ''ש רבינו שהיא כארץ ישראל:

יא  גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ * צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

 מגיד משנה  גט שכתבו וכו'. ירושלמי בפרק קמא. ועל מה שכתב רבינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו' כתוב בהשגות בירושלמי ואפילו נתנו בארץ ע''כ. ודע שאף דעת רבינו כן הוא וכל זאת הבבא הוא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון מפני שאם בנתנו חוצה לארץ מאי איריא כשחתמו חוצה לארץ אפילו כתבו וחתמו בארץ כיון שנתנו חוצה לארץ צ''ל כן כפי מה שנתבאר למעלה שכתב רבינו בביאור שהמוליך מא''י לחו''ל צ''ל כן ומהחלק השני ג''כ שאת''ל בחו''ל והלא אפילו נכתב ונחתם בארץ צ''ל כן ומתוך כך סתם רבינו וסמך לו על מה שכתב למעלה:

יב נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו. אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא [ג] שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ אֶלָּא אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

 מגיד משנה  נכתב מקצת הגט וכו'. פ''ב (דף ט"ו) משנה בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול והקשו בגמרא הי חציו אילימא חציו הראשון והאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך אלא אמר רב אשי חציו אחרון ופירש''י ז''ל שיטה אחת שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן עכ''ל: ואפילו שמע וכו'. פ''ק (דף ה' ו') רב אשי אמר אפילו (שמע) קן קולמוסא וקן מגלתא ופירש''י ז''ל קול קולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמו שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא עכ''ל. ופי' קול זה מחציו ראשון דוקא אבל מחציו אחרון כבר הזכרתי למעלה המשנה שאמרה שאפילו נכתב בפניו פסול וזה מבואר בדברי רבינו במ''ש אם מקצתו הראשון הוא וכן כתבו ז''ל: וכן אם יצא הסופר וכו'. פ''ק מפורש בגמרא ובברייתא ופי' שהתחיל בפניו ואחר כך יצא וחזר:

 לחם משנה  שיטה אחת בפניו וכו'. מדלא פירש רבינו מה היא השיטה נראה שפירש כפי' התוס' שהוא בכל שיטה אע''פ שאין נראה כן מדברי ה''ה ז''ל שהביא פי' רש''י על רבינו ז''ל:

יג  אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם. בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב. בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  אמר בפני נכתב וכו'. פ''ב משנה (דף ט"ו) אמר בפני נכתב אבל לא אמר בפני נחתם בפני נחתם אבל לא (אמר) בפני נכתב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול. וכל פסול שהזכירו כאן הוא עד שיתקיים בחותמיו כמו שיתבאר. ומ''ש אפילו היה הוא העד השני. בגמרא שם אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים: ואם העיד הוא וכו'. שם בגמרא מתבאר דלדעת רב אשי דהוא בתרא אלו החלוקים שכתב רבינו כשרים הם וכן מבואר בהלכות:

יד  שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם אֲבָל אִם אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין לוֹמַר בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וְהָאַחֵר אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

 מגיד משנה  (יד-טו) שנים שהביאו גט וכו'. כל זאת הבבא פשוטה ושם מבוארת במשנה (דף ה') ובגמרא לפום מסקנא וכן בהלכות הכל נזכר שם הדין והטעם ואין צריך ביאור אלא במ''ש רבינו בזמן שהגט יוצא מתחת יד שניהם והוא לשון הגמרא ממש (דף ט"ו) ודקדקו המפרשים ז''ל בכונתו ורש''י כתב ששניהם אדוקין בו ושניהם שלוחין (בהבאתו) עכ''ל. והרשב''א כתב דלאו דוקא אדוקין שזה יאחוז במקצתו וזה במקצתו אלא ששניהם שלוחין ושניהם יאמרו בבית דין שהם שלוחין והוא ז''ל הוסיף להכשיר אפילו בשהאחד שליח והשני אומר בפני עשאו שליח והטעם שכל שיש בו שני עדים שהוא שליח הגט הזה כדי לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער וכן דעת התוספות והוא ז''ל כתב דברי רבינו וכתב דברי בעל הלכות שכתב כן וכתב שאפשר שאף הם לא נתכוונו אלא להוציא שליח אחד שבא בחבורתו ולא היו שניהם שלוחין בהולכת גט זה:

טז  אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

 מגיד משנה  אמר אחד בפני וכו'. משנה (שם ט"ו) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר ופשוט הוא שאפילו אין שם מי שאומר בפני נכתב כשר שהרי נתקיים בחותמיו בשני המעידין בפנינו נחתם כמ''ש רבינו אלא אגב בבי דרישא דמתני' נקט אחד אומר בפני נכתב ואף רבינו כתב דין המשנה כפשטה וביאר בדבריו מ''ש:

יז  שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר [ד] וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

 מגיד משנה  שליח שהביא וכו'. ברייתא פ''ק (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ''נ ובפני נחתם וכו' ופסק רבינו כחכמים וכ''כ מן הגאונים ז''ל וכן הכריח הרשב''א ובראיות וכתב הוא אמרו בתוספות דמדמצרכינן ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים שמעינן שהמביא גט צריך שיאמר כן קודם שיתננו לה או סמוך לנתינה כמו שיתבאר בסמוך בדין נתנו לה ולא הספיק לומר וכו' דמשמע דאפילו לאחר נתינה צ''ל כן ונסתפקו הן אם יכול לומר כל זמן שעסוקין באותו ענין או דוקא סמוך לנתינה כגון שעדין הגט בידה וצריך לחוש בדבר ע''כ דבריו ז''ל:

יח נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ:

 מגיד משנה  נתנו לה ולא הספיק וכו'. במשנה (דף ט') המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נחתם ובפ''נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ובגמרא אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. וכתב רבינו נשתתק לפי שידוע שהחרש שדברו חכמים בכ''מ שאינו מדבר ואינו שומע וכאן מפני העדר הדבור הוא שאינו יכול לומר כן:

 כסף משנה  נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע''פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ''כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע''י שליח שיאמר בפ''נ ובפ''נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות:

 לחם משנה  נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. משמע מדברי רבינו דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול וטעמא ביאר הרב מוהר''י קארו ז''ל. וקשה דא''כ אמאי לא תני במתניתין ס''פ המביא תניין (דף כ"ג) אלם כיון דבמתני' ג''כ בחו''ל קא מיירי דהא סומא לא איירי אלא דוקא בחוץ לארץ לימא אלם ג''כ דבחוץ לארץ אינו מביא משום דאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' בשלמא אי אית ליה תקנתא בכתב ידו ניחא דהא יכול להביא ויכתוב בכתב ידו בפני נכתב וכו' אבל אי לית ליה תקנתא קשיא וכ''ת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר ועוד דחוץ קתני ועוד בגמרא דייק אמאי תני נכרי ולא תני עבד וכו' וצ''ע:

יט  הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא [ה] פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו. שֶׁהָעֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:

 מגיד משנה  הסומא אינו יכול וכו'. במשנה בפרק המביא תניין (דף כ"ג) הכל כשרין להביא את הגט וכו' וכבר כתבתי פ''ז ובגמרא שאלו סומא אמאי לא ואמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו והקשה רב יוסף א''כ סומא היאך מותר באשתו אלא בטביעות עינא דקלא ה''נ בטביעות עינא דקלא אלא אמר רב יוסף הכא בחו''ל עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי למימר ואסיקו התם דא''כ היה פקח ונסתמא כשר ונתבארו דברי רבינו. וכתבו מן המפרשים ז''ל דאפילו לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבור שהוא אינו בר הכרה לעולם וע''י אחרים לא הויא ליה הכרה אבל באיניש דעלמא (דהוי בר הכרה אם מתעכב שם במקום האשה הכרה ע"י אחרים הויא הכרה) ואע''פ שאינו מכירה אלא ששואל לאחרים עליה יכול ליתנו לה והוכיחו כן ועיקר. ומ''ש רבינו ה''ז אומר בפני ג' הוא מפני שהסומא אינו כשר לדין כמו שיתבאר פ''ב מה' סנהדרין ולא הכשירו באמירה בפני שנים אלא בזמן שהשליח יכול להצטרף עמהם כמו שיתבאר בסמוך: וכן האשה וכו'. פ''ק (דף ה':) איתמר בפני כמה נותנו לה וכו' עד ותניא כותיה דר''י וכתוב בעטור דהוא הדין לקרוב דבעי ג' דלאו דוקא אשה אלא כל שאינו ראוי לדין והרשב''א נסתפק בזה לפי שי''ל שאף הקרוב כשר להיות דיין בקיום שטרות:

כ  חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ אַחֵר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

 מגיד משנה  חלה השליח וכו'. משנה פרק כל הגט (דף כ"ט:) המביא גט ממדינת הים וחלה וכו' עד אלא אומר שליח ב''ד אני. ומ''ש רבינו ונותנו לה בפני עדים הוא מפני מה שנתבאר פ''א שלכתחלה צריך לתת הגט בפני שנים:

כא חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ מֵאָה וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם תֵּאָנֵס אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ:

 מגיד משנה  חלה השני וכו'. שם בגמרא מפורש זה דשליח שני משוי שליח ודוקא בב''ד ודוקא חלה או נאנס הא לאו הכי לא: ומפני מה צריך ב''ד וכו'. טעם רבינו בזה ברור והדין שיצא לו ממנו פשוט הוא דודאי כל שנתקיים בחותמיו הרי מדינת הים כא''י לגמרי וכבר נתבאר שבא''י א''צ למנותו בב''ד וכן הסכים הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אע''פ שלא פירש הבעל וכו' ר''ל שאם פירש לשליח שיוכל למנות שליח או שלוחין א''צ לאונס אלא אפילו בלא אונס יכול למנות אחר תחתיו כפי מה שאמר לו הבעל וזה פשוט:

כב  כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

 מגיד משנה  כל העושה שליח וכו'. שם אמר רבא הא ודאי קא מבעיא לן כי משוי שליח ב''ד בפניו או שלא בפניו הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו ובהלכות מבואר שליח כי משוי ליה שליח בב''ד בפניו וכו' [וכתב הר''ן ומינה] ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו ואף בשליח קבלה כתוב בהלכות גדולות עגונה דאתיא לב''ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבולי לי גיטא מיד בעלי וכו' אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מיגרשא הדא עגונא ע''כ (ואף דעת רבינו כן שכתב כל העושה שליח וכו' ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל) וכתב הרמב''ן ז''ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוו להו מילי ומילי לעולם לא מימסרן לשליח אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו [עכ''ל]. ואף הרשב''א כתב שאינו עושה שליח תחתיו אא''כ אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח גט ולאו מילי נינהו עכ''ל:

 לחם משנה  כל העושה שליח כו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א דשליח קבלה אינו עושה שליח תחתיו וכו' (עיין במגיד משנה) וא''ת לדעת רבינו דגריס בריש פרק השולח (גיטין דף ל"ב:) גופיה מי בטלה ויצא לו מכאן מה שכתב בפרק ששי דאם ביטל הגט מלהיות גט בפירוש דהגט בטל א''כ צ''ל לדעתו דגט הולכה לא הוי מעשה אלא מילי ומשום הכי דבור מבטל דבור וכמו שכתבו שם התוספות בריש פרק השולח דאי תני מעשה לא אתי דבור ומבטל מעשה אלא ודאי דהוי דבור כמו שתירץ ריש לקיש בגמרא אם כן לדעתו קשה דאמאי שליח הולכה ממנה אחר תחתיו הא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וי''ל דנהי דהוי דבור דכל כמה דלא הגיע ליד האשה לא הוי מעשה כמו שאמרו בגמרא אבל מ''מ לא הוי דבור גמור לומר דהוי מילי ולא מימסרן:

כג הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָתִי לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵם נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל:

 מגיד משנה  האיש שנתן גט וכו'. פ''ב משנה (דף כ"ג:) האשה עצמה מביאה גיטה וכו' ובגמרא הקשו אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ותירץ רב הונא באומר (לה) אל תתגרשי בו אלא בפני ב''ד פלוני והקשו סוף סוף כי מטיא התם איגרשא לה ותירץ רב איקא דאמר לה כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה והקשו אי הכי ה''ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ואמר רבא טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום ותירצו דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי גיטך והקשו והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופי' רש''י שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל משלחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח''כ נעשית היא בעלת המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור עכ''ל, ותירצו (לא צריכא) דאמר לה הוי (את) שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה ואמרו שם דאוקימתא זו אמתית לדעת האומר האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה וכ''פ רבינו פ''ו עוד שם אוקימתא אחרת דא''ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה ואב''א דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמיה ב''ד בפני נכתב ובפני נחתם ומשוו ב''ד שליח וליתבוה ניהלך ואוקמתא זו לבד נזכרה בהלכות ובדברי רבינו. ואני כתבתי כל הסוגיא לפי שיש ללמוד ממנה הרבה דברים. וכתב הרשב''א ז''ל דבכל האוקימתות צריכה היא לומר בפני נכתב ונחתם בפני ג' וכולהו אע''ג דלא אדכרו אמתניתין סמכי ואסיומא דשמעתא דאמרינן אימא קמי ב''ד בפני נכתב ונחתם:

כד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא נָתַן לָהּ גִּטָּהּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב אוֹתָן הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף. כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל. שֶׁאִם נָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְגֵט שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִין חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידֶנּוּ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים כשהתנה עליה וכו'. דעת רבינו במה שכתב שהאשה המוציאה גט מתחת ידה שאינה צריכה לקיימו וכן כתב פרק י''ב הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שבארנו הוא מחמת משנה זו והסוגיא שעליה שסבור רבינו שהיא ודאי בלא נתקיים הגט בחותמיו שאם נתקיים כבר נתבאר שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם ואף על פי כן הקשו בגמרא (שם כ"ד) אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה כלומר כיון שהיא עצמה היא מתגרשת וכבר נתגרשה בקבלתה מה צורך לדבר אחר אלמא אף על פי שאינו מקויים היא מוחזקת בו בגרושה ועוד אי איתא דהיא צריכה לקיים הגט בחותמיו היאך תהיה היא נאמנת לומר בפני נכתב ונחתם. ועוד שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וזו ראיה ברורה שאין האיסורין כדיני ממונות כמו שכתב רבינו. ובירושלמי אמרו על משנה זו הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונשאת אמר רבי יוחנן מתניתין בשאמר לה אל תתגרשי אלא במקום פלוני, וכבר כתבתי שמשנתנו בגט שאינו מקויים בחותמיו. ועוד שלא תהא האשה כשהיא מוציאה גיטה פחותה מן השליח המביאו בארץ ישראל שאינו צריך לומר דבר ומחזיקין אותו בחזקת כשרות עד שיבא הבעל ויערער ואף על פי שהמביאו הוא אשה או קרוב ובודאי אף כאן אם ערער הבעל יתקיים בחותמיו כמו שיבאר רבינו פרק י''ב וכל מה שכתב כאן דברים ברורים ולא הארכתי בזה אלא מפני שהר''א ז''ל השיגו פרק י''ב וכתב אומר אני שיתקיים בחותמיו אף על פי שלא קרא ערער עליו עכ''ל. וכבר הוכחתי דעת רבינו ועוד אכתוב שם:

 כסף משנה  (כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד''א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב''ד השיג על רבינו לומר שאע''פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה''ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר''ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע''פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב''א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ''ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ''ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה:

 לחם משנה  במה דברים אמורים בשהתנה כו' ועוד שהעדים חתומים על הגט הרי הן וכו'. [ק''ל] דא''כ משום דעדים החתומים וכו' וכי היכי דשליח נאמן ה''נ האשה א''כ ליהוי כשליח ודוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אמאי אינה צריכה. וי''ל דמכל מקום שאני הכא דאין אשה מקלקלת על עצמה וכ''ת אם כן מאי לשון ועוד דמשמע טעמא אחרינא הא כולא חדא מילתא היא י''ל דטעמא קמא קאמר דהוי חששא מעליא הך דמזוייף הכא לא חיישינן משום דאין אשה מקלקלת והשתא קאמר דאפילו תאמר דטעמא משום דאין אשה מקלקלא לא סגי מכל מקום כיון דהך חששא לא הוי אלא דרבנן סגי הך טעמא דאין אשה מקלקלא. ועל מה שכתב הרב המגיד ז''ל בשם הרשב''א בכל האוקימתות צריכה לומר בפני נכתב ונחתם וכו' וקשה דלמה הוצרך הרב המגיד ז''ל לכתוב כן בשם הרשב''א הא ודאי הוא מוכרח כן כיון דהוא בא ליישב מתניתין דאמרה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב כו' ודאי דצריך שנאמר שבכל האוקימתות צ''ל כן דאם לא כן איך תירץ מה שהקשה: במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי וכו'. על מ''ש הראב''ד על רבינו דיתקיים בחותמיו קשה עליו סוגיא דשמעתא (דף כ"ו) דאמר אשה מכי מטא לידה גיטא מגרשא. גם מה שהקשה הרב המגיד לדעתו היאך תהיה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשה דלדעת רבינו למה היא צריכה לומר כן אם היא נאמנת בלא שתאמר בפני נכתב יש לנו להאמינה משום דהאשה אינה מקלקלת על עצמה וכיון שהיא מביאה את גיטה אין יכול הבעל לערער ואם היא אינה נאמנת אפילו שתאמר בפני נכתב כשעשאה שליח לא תהיה נאמנת דהיא נוגעת בדבר וכמו שהקשה הרב המגיד לדעת הראב''ד. אלא שיש לומר לדעת רבינו דנהי דלא היתה צריכה לומר בפני נכתב וכו' אלא משום דכל שליח צריך לומר כן והיא גם כן שליח לא פלוג רבנן בשליחות וכמו שאמרו בפירקא קמא שלא תחלוק בשליחות ולדעת הראב''ד הוי איפכא דלא היה לנו להאמינה כשהיא תאמר בפני נכתב משום דהיא נוגעת בדבר אלא משום דבכל שליח האמינוהו רבנן משום עיגונא ג''כ האמינוה כשהיא שליח אבל כשהיא לא היתה שליח ודאי שצריך להתקיים בחותמיו לדעתו מה שאמרו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידה כו' הוי פירוש הפך מדברי רבינו דלמה היא נאמנת כשתאמר בפני נכתב כו' כיון דמכי מטי לידה מגרשא לא הויא שליח וצריך שיתקיים בחותמיו והיא אינה נאמנת דבשלמא אם היתה שליח האמינוה רבנן משום דלא פלוג רבנן אבל כיון דאינה שליח לא היה לנו להאמינה כשתאמר בפני נכתב וכו' ותירצו דהיא הויא שליח נמצא דלדעת הראב''ד ז''ל כשתהיה שליח אף על פי שלא היה ראוי להאמינה משום דהיא אינה נאמנת על עצמה האמינוה רבנן משום דהאמינו לכל שליח והצריכוה לומר בפני נכתב וכו' אבל כשהיא לא תהיה שליח צריך שיתקיים בחותמיו כדי שלא יבא בעל ויערער כי היכי דחיישינן בכל גט דעלמא דילמא אתי בעל ומערער אבל אם לא הוה חיישינן לערעורו של בעל מדינא לא הוה צריך וזהו שכתב בפרק י''ג יתקיים בחותמיו אף על פי שלא קרא עליו ערער. ומה מאד תמהתי על הרב מהר''י ן' לב ז''ל שכתב בחלק ב' מפסקיו בפסק ראשון דהראב''ד אית ליה דאפילו לא אתי בעל ומערער אנן חיישינן לזיופא ולכך צ''ל בפני נכתב וכו' דאין כן דעת הראב''ד כמו שכתבתי אלא טעמא הוא משום דחיישינן לערעורו דבעל דאם לא קאמר כן בארץ ישראל אמאי אינו צריך לומר בפני נכתב וכו' נחוש לזיופא אלא ודאי דלא חיישינן. ומה שכתב הרמב''ן ולא וכו' פירוש דבריו כך הוא דהתם חיישינן לקלקולא דילמא אתי בעל ומערער ה''נ ניחוש דילמא ימצא הדבר שקר דלא מת והבעל קיים וק''ל. וא''ת כיון דבין לדעת רבינו בין לדעת הראב''ד ז''ל לא תחלוק בשליחות א''כ בפירקא קמא כשהקשו והא אשה דלא שכיחא ותנן אין אשה עצמה מביאה גיטה וכו' ותירצו שלא תחלוק בשליחות מאי ס''ד דמקשה הא איהו נמי אית ליה שלא תחלוק בשליחות. וי''ל דמאי דקשיא ליה הוא משום דהוא תירץ דיש לחלק באמר פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא א''כ משמע דלית ליה לא תחלוק בשליחות לכך הקשה לו ותירץ שלא תחלוק בשליחות כלומר בשליחות דיכול כדכתבו שם התוספות. עוד כתב הרב המגיד ועוד שהרי האשה שאמרה גירשתני וכו' קשה דשאני התם דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וה''נ אמרי' בממון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואם כן שוים הם איסור וממון: שאם נחוש לדברים אלו וכו'. קשה מה ראיה מייתי מבעל לאשה ושליח דשאני בעל דאמרינן בפרק המביא קמא בעל שהביא גיטו אין צ''ל בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו רבינו לעיל בפרק שני הבעל שהביא בידו גט חתום וכו' ופירשו בגמרא טעמא דהשתא מינקט נקט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה וא''כ מה ראיה מייתי משם הא איכא טעמא לחלק כדאמרו בגמרא. וי''ל דנהי דהבעל אינו מערער מכל מקום אף על גב דאיהו שתיק אנן מי שתקינן ואנן הוה לן למיחש אלא ודאי טעמא דלא חיישינן הוא משום דהעמד הגט על חזקתו וליכא למיחש אלא לערעור דבעל משום לעז וכיון דבעל נקיט ליה בידיה לא יערער ויוציא לעז. והשתא מייתי שפיר רבינו דכיון דבבעל אנן לא חיישינן ודאי דאין ראוי לחוש מן הדין אלא משום לעז. וזו היא ראייתו של רבינו ז''ל דלא הוי חששא גמורה ולכך אין לחוש כאן. והרא''ש ז''ל בהשגות הצריך קיום אפילו בלא ערעור ובערעור הבעל דברי הכל צריך קיום וכי תימא אמאי אינה נאמנת אשה עצמה בשיערער הבעל והיא תאמר שהוא גט כשר דהא אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואמאי צריך קיום. וי''ל דשאני התם דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל הכא מעיזה דאיכא גט דמסייע לה: (בדפוה"ק נדפס לעיל בסוף פ"ו) כתב הרב המגיד ובירושלמי אמרו על משנה זו הגע עצמך וכו'. נראה דהביאו הרב המגיד להכריח פירוש רבינו ולדחות פירוש שאר המפרשים שפירשו שכשאמר בגמ' אשה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא איירי כשנתקיים הגט ולא פריך אלא דאמאי אינה מגורשת משעה שהגיע לידה מדקאמר מביאה משמע עד שיביאנו בבית דין אינה מגורשת וכו' ובלשון הירושלמי הוא דוחק לפרש כן שאמרו הגע עצמך שעשת עשר שנים במדי ונשאת כלומר דנשאת שם במדי אחר שגירשה וישבה עשר שנים גרושה מי אמרת תצא והא מתניתין בגט שאינו מקויים דאף על פי שהם מפרשים הקושיא בנתקיים הגט מכל מקום המשנה אי אפשר לפרשה אלא בלא קיום הגט דאי לא כן למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דעל מתני' קאמרו הגע עצמך וכו' משמע בדברי רבינו שאין צריך קיום האשה המביאה את גיטה:

הלכות גרושין - פרק שמיני

א  הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם. לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אוֹ לְהַתְנוֹת עַל תְּנַאי אַחֵר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נִשְׁאַר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. שֶׁהֲרֵי בָּטַל הַתְּנַאי. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף אֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל קדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ וְיֵשׁ לָהּ לְהִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיֵּם הוֹאִיל וְהָיָה הַתְּנַאי בִּמְעַכְשָׁו אוֹ בְּעַל מְנָת:

 מגיד משנה  המגרש על תנאי וכו'. כבר כתבתי פ''ו מה' אישות בארוכה במשפטי התנאי כיצד יהיה ובארתי דעות המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו ששם נתבאר שהמגרש וכו' הוא באומר הרי את מגורשת (לי) אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה ואין הגט חל עד שיתקיים התנאי וכבר כתבתי שם שזה מוסכם ומה שיצא לרבינו כאן מזה עוד יתבאר בסמוך: לפיכך יש לבעל וכו'. דע שיש בגמרא מחלוקת בפרק מי שאחזו (דף ע"ו:) באומר ה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש (ולא בא) ומת תוך יב''ח שאמרו במשנה שאינה מגורשת כלל שכיון שלא הזכיר מהיום ולא מעכשיו ולא ע''מ אינה מגורשת עד לאחר י''ב חדש שנתקיים התנאי וכבר מת הבעל ואין גט לאחר מיתה ואם יש שם יבם מתיבמת ואמרו בגמרא דר' יהודה נשיאה התירה לינשא (אפילו במקום יבם בלא חליצה) דסבר כר' יוסי דאמר בפרק יש נוחלין (בתרא דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו לבניו (לאחר מותו) צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ר' יוסי אומר א''צ וטעמא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ובלא אומר מהיום ה''ל כאומר לאחר מיתה. ובגמרא בפ' יש נוחלין אמר רב הלכה כר' יוסי ופ' המגרש (גיטין פ"ה:) אמרו דאתקין x רב בגיטי וכו' מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ובהלכות כתוב שם פרק יש נוחלין קשיא דרב אדרב דהכא קא פסק הילכתא כרבי יוסי והתם (בהמגרש) התקין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי וחזינן למקצת רבוואתא דשנו לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והתם איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ע''כ. וכאן בפרק מי שאחזו כתבו והלכתא כרבנן וכ''כ המשנה שאמרה ה''ז גיטך אם מתי ה''ז גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ולא הזכירו כלל מה שאמרו בגמרא דלדברי ר' יוסי חולצת ולא מתיבמת וכונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל או אבד הגט קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת וזה נראה לדעת הרבה מהגאונים ז''ל. ועדיין יש לבאר דעת רבינו שכתב בפ''ו מה' אישות וכן הדין בגיטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או יתקיים המקח או המתנה עכ''ל. ויש לעיין בזה כי אחר שנתבאר בגמרא בגיטין דלדברי רבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע''פ שלא אמר מהיום כאילו אמר מהיום דמי וקי''ל כותיה בדיני ממונות כפי מה שנתבאר וכן פסק רבינו עצמו פרק אחרון מהלכות זכיה ומתנה ואם כן למה אמר רבינו שבדיני ממונות אין הענין מתקיים עד שיתקיים התנאי. ונ''ל לדעתו ז''ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר' יוסי אלא דוקא במזכיר מיתה לפי שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו (וכן הדין לדעת ר' יוסי באומר [בגט] אם מתי או לאחר מיתה שכיון שהוא מזכיר מיתה ויהיה גט בטל לגמרי אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו) ואנן קי''ל כותיה דר' יוסי בממון ולא קי''ל כותיה בגיטין כנזכר למעלה אבל בשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פלוני כיון שאפילו בלא מעכשיו אפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת הזמן ההוא בחיי המגרש או הנותן לא מצינו לר' יוסי שאמר בזו זמנו של שטר מוכיח עליו וליכא מאן דאמר הכי אלא ר' יהודה נשיאה דאמר לעיל התירוה לינשא אע''פ שמת תוך הזמן ואע''פ שאמרו בגמרא דסבר לה כר' יוסי לאו למימרא דר' יוסי נמי סבר לה כותיה אלא דר' יהודה נשיאה סבר לה בהא כר' יוסי בעלמא דאמר שהזמן מוכיח דמעכשיו קאמר וזהו שר' יוסי נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שהזכרתי. ועל זו דר' יהודה נשיאה כבר אמר ר''י דלא הודו לו כל סיעתו כך נ''ל לדעת רבינו. ולפ''ז רב דאתקין בגיטין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי משום גט דשכיב מרע שאמר אם מתי אתקין רב בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו וזה מוכרח לכל הדעות וכ''פ ז''ל. ודע שיש בדברים אלו דעות חלוקים למפרשים האחרונים יש מי שכתב בדין זה שהזכרתי דה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש שהלכה כר' יהודה נשיאה דסבר לה כר' יוסי דהא קי''ל דהלכה כר' יוסי ואע''ג דרב אתקין בגיטי מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי לרווחא דמלתא אתקין הכי ולאפוקי מפלוגתא אבל לענין דינא הלכה כר''י וכן הלכה כר' יהודה נשיאה דס''ל כותיה וזה דעת הרבה מן האחרונים ז''ל והרמב''ן ז''ל פסק להחמיר דחולצת ולא מתיבמת דמספקא לן בגיטי היכי הלכתא והרשב''א ז''ל כתב דעות אלו ודעת רבינו והניח הדבר בצ''ע. ומ''מ לא ראיתי לאחד מן המפרשים שחולק בדיני ממונות מה שהזכרתי לדעת רבינו: ולכתחלה לא תנשא וכו'. דברי רבינו בכאן מתמיהים הם מאד אצלי במה שאמר ואם נשאת לא תצא שהרי זו לדעתו ז''ל אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי וקודם קיומו הבעל יכול לבטלו ולהוסיף על תנאי כמ''ש וא''כ היאך אפשר בשום צד שאם נשאת זו קודם קיומו לא תצא ומן הדומה שעדיין היא אשת איש גמורה שאל''כ היאך יכול הבעל לבטלו ולמה אם נשרף יהיה בטל ואת''ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע אבל כל שלא נתקיים יכול הבעל לבטלו וכן צריך שיהיה קיים בשעת קיום התנאי אפילו הכי ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם התנאי ונמצאת אשת איש למפרע ועוד דדין זה דלכתחלה לא תנשא בע''מ הוא נזכר בגמרא כמו שאזכיר למטה בסמוך ומשמע דבתנאי אם יהיה כך אפילו נשאת תצא וזה נראה מדברי המפרשים ז''ל ובסמוך אבאר דעת רבינו ודעתם ז''ל: ושם נתבאר וכו'. גם בזה כתבתי שם שהוא מוסכם: לפיכך אינו יכול וכו'. גם זה מוסכם מכל הפוסקים ז''ל חוץ מבעל העטור שכתב שאפילו בע''מ יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר אבל בשאר הדברים שכתב רבינו מודה וכבר הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי רבינו בראיות ברורות: ויש לה להנשא וכו'. בפרק מי שאחזו (דף ע"ד) הזכירו ברייתא שאמרה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אע''פ שנקרע הגט או שנאבד (הרי זו) מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפרק המגרש (דף פ"ג) אמרו בסוגיא בדרך תימה אי הכי בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תנסיב דלמא לא מקיימא ליה לתנאיה ונאמר שם בתנאי שבע''מ. ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הברייתא הנזכרת מהלכה. ועוד משמע שם בסוגיא דה''ז גיטך ע''מ (שתנשאי) [שלא תנשאי] לפלוני שאפילו בתנאי שהוא מתקיים במעשה כל שבידה לקיימו נשאת ואין חוששין שמא לא תקיימנו. ובתנאי שהוא באם סובר רבינו כנזכר למעלה שדין הברייתא אמת דלכתחלה לא תנשא עד שיתקיים אבל אם נשאת לא תצא. ויש בזה דעות חלוקות למפרשים. יש מי שסובר כדברי רבינו בע''מ והוא שיהיה בידה לקיימו ומ''מ לא דחו הברייתא מהלכה שאמרו דשאני ע''מ שתתני לי מאתים זוז שאינו בידה לגמרי שהרי אם הוא אינו רוצה לקבל הגט פסול כמו שיתבאר למטה בפרק זה. ויש מי שמחמיר ואומר שאפילו בתנאי שבשב ואל תעשה כגון ע''מ שלא תעשי כך וכך עד זמן פלוני לא תנשא לכתחלה עד שיעבור הזמן שמא תעבור על תנאה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. ויש מי שמכריע בין דעות אלו ואומר דבכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה והוא בידה לקיימו אין חוששין שמא תעבור עליו ותקלקל עצמה שאינה חשודה בכך אבל כל תנאי שהוא בקום ועשה לא תנשא לכתחלה עד שיהיה מקויים שמא לא יתקיים מחמת אי זה סבה. וכן הדין בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים אע''פ שהוא מתקיים בלא מעשה לא תנשא שמא יתבטל וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שאף רבינו מודה בתנאי שהוא תלוי ביד אחרים ודבריו אינן אלא בתנאי שהוא בידה:

 כסף משנה  המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'. כתב ה''ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה''ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה''ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע''כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס''ל כר' יוסי ה''ק ר''י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע''ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ''ל. ועל מ''ש ה''ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ''ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י''ל שקושיא זו שהקשה ה''ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ומ''ש רבינו ואם נשאת לא תצא. הר''ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר''ש ב''צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז''ל שאין שורש לזה בשום מקום והל''ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע''פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע''ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ''מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי''ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ''ל: ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי. כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר''ש ב''צ בתשובה כשכתב הרמב''ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ''מ ה''ל לכתוב ההיא דע''מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ''ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש ומת בתוך י''ב חדש שלא תנשא עד אחר י''ב חדש אע''פ שא''א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא''כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע''מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ''ך תמה עליו ג''כ בהגהותיו וחתם בצ''ע עכ''ל:

 לחם משנה  לפיכך יש לבעל לבטל הגט וכו'. על מה שתירץ בהלכות דשאני ממונא מאיסורא קשה דהא ר' יוסי לא קאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא גבי ממונא וא''כ מנא ליה לגמרא גבי גט לומר דסבר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח הא כיון דיש לחלק ניחא דע''כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא מודה וכ''ת דכולי גמרא סבר דממונא ואיסורא שוים ורב לחוד הוא דסבר דיש לחלק בין זה לזה מדפסק גבי ממונא כר' יוסי וגבי איסורא לא ועדיין קשה מנא ליה לרב לומר דר' יוסי אית ליה גבי איסורא זמנו של שטר מוכיח לימא ע''כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא לא וא''כ היכי קאמר בגמרא (דף פ"ה:) דאתקין רב לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר וכו'. וי''ל דאין הכי נמי דהתם הכי סבר דר' יוסי לא אמר כן אלא גבי ממונא אבל גבי איסורא לא אבל כי היכי דלא נטעה דאמרו דר' יוסי בכל אתקין רב הכי ואע''ג דקאמר לאפוקי מדר' יוסי אפשר דגמרא קאמר הכי לדידן דאית לן דלר' יוסי ממונא ואיסורא שוים. כתב ה''ה ולא הזכיר כלל מה שאמרו בגמרא וכו', קשה אם כוונתו להכריח דעת ההלכות דסבר דלא כר' יוסי היה לו לומר מההיא מתניתין דאם מתי דלא אמר כלום ולדברי ר' יוסי הוי גט דכיון דזמנו של שטר מוכיח והוי כמהיום אם מתי דהוי גט. י''ל דנהי דהיה מכריח דלא סבר כר' יוסי לגמרי אבל מ''מ אפשר דסבר כרב הונא דחולצת אההיא דאם מתי משום דמספקא ליה אי הלכה כר' יוסי לכך קאמר דמדלא קאמר ההיא דחולצת ולא מתיבמת משמע דלא חיישינן לדר' יוסי כלל וזהו שכתב וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל. עוד כתב ונראה לי לדעתו ז''ל שהוא סבור שלענין דינא וכו'. קשה לדברי ה''ה דבפרק מי שאחזו (דף ע"ו:) אמרינן דמאי דקאמר ר' יוסי כזה גט הוא למעוטי ההיא דמהיום ולאחר מיתה לא הוי כדאמרינן אלא גט ואינו גט ומשמע דלא אמרינן אלא משום דלא אשכחינן דלמעיט האי כזה גט דר' יוסי אלא הך כדכתב שם רש''י ז''ל. והשתא לדברי ה''ה קשה דנימא דלמעיט דאם לא באתי דרישא דלא אמרינן דזמנו של שטר מוכיח עליו והוי גט אע''ג דמת תוך י''ב חדש דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא גבי מיתה דוקא והך מיעוט הוי דומיא דאם לא באתי דאיירי ר' יוסי. וי''ל דלא איצטריך לומר ר' יוסי כזה גט משום האי דממילא משמע דכיון דלא פליג ר' יוסי אלא בסיפא ולא ברישא משמע דברישא מודה וכ''ת איצטריך דאי לאו הכי אמינא דר' יוסי אכולא מילתא דלעיל פליג הא ליתא דבההיא דאם לא באתי כתבו ותנו וכו' לא פליג כדקאמר בגמרא א''כ כיון דמשמע דלא פליג אכולא מתני' ארישא דמתניתין נמי לא פליג דאי לא לא ה''ל לאפסוקי בההיא בבא דאם לא באתי כתבו ותנו וכו' דהוי אליבא דכולי עלמא. עוד כתב ולפי זה רב דאתקין בגיטין מן יומא וכו', לכאורה נראין דבריו סותרין דבתחלה כתב דלפי דעת רבינו מוכרח לפרש כן ואח''כ כתב שהוא מוכרח לכל הדעות. ונראה דלכל הדעות אתקין רב בכל גיטי מיומא דנן אפילו בגיטין שאין בהם תנאי אטו גיטין שיש בהם תנאי כדי שיהיה הסופר רגיל אפילו בגיטין דיש בו תנאי דבגיטין שיש בו תנאי אם לא היה כותב כן ומת קודם שנתקיים התנאי הגט היה בטל דלית הלכתא כר' יוסי ואם כן היה צריך לתקנו בהכרח בכל גיטין שיש בו תנאי מפני שלא נטעה בההיא דר' יוסי וכדי שיהיו הסופרין רגילין בכל הגיטין התקין רב כן אפילו בגיטין שאין בהן תנאי. אבל לרבינו אינו כן אלא דהתקין בכל גיטין אפילו בגיטין שיש בהן תנאי ואעפ''י שבכלן לא היה צריך לתקן דהא ר' יוסי לא קאמר זמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי דמיתה וא''כ אין כאן מקום לטעות מ''מ משום גט דשכיב מרע דהיו טועים בההיא דר' יוסי לכך הוצרך לתקן כן בכל הגיטין. נמצא דהפשט יותר ברור לשאר המפרשים דהוצרך לתקן מפני כל גט שיש בו תנאי אבל לרבינו אינו כ''כ ברור דלא הוי אלא משום גט דשכיב מרע לחוד ולכך כתב ולפי זה וכו'. ומ''ש שהוא מוכרח לכל הדעות ר''ל הא דבעינן שיכתוב בכל הגיטין כדי שיהיו הסופרין רגילין בגיטין הצריכין דגם לשאר המפרשים פירשו כן דהוא כדי שיהיו רגילין לכתוב כן בכל גט שיש בו תנאי: ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי. כתב הרב המגיד ועוד דדין זה לכתחלה לא תנשא בע''מ וכו' נראה דאפילו לפי מה שתירץ הרב המגיד לקמן דרבינו דחה בעל מנת שתתני וכו' משום סוגיא דהמגרש דאיכא לקושיא זו דהא מהך ברייתא משמע תרתי משמע דבעל מנת לכתחלה לא תנשא ומשמע עוד (דביאר) [דבאם] אפילו אם נשאת תצא דמדקאמר הך דינא בעל מנת ולא אמרו באם משמע דבאם אם נשאת תצא והסוגיא דהמגרש לא דחה ההיא ברייתא אלא בדין דעל מנת אבל לא בדין דאם וא''כ קושיא היא לפי האמת: יש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי וכו'. כתב הרב המגיד ויש מי שמחמיר ואומר וכו'. איהו סבר דפליג הברייתא וסוגיא דהמגרש ואינו מחלק בין תנאי דקום עשה ושב ואל תעשה ופסק כברייתא דמי שאחזו ויש מי שמכריח בין דעות אלו האי פסק בברייתא דמי שאחזו אלא דסבר דע''כ לא קאמר ברייתא דמי שאחזו אלא בתנאי דקום עשה אבל בתנאי דשב ואל תעשה תנשא לכתחלה. ומה שאמר וכן הדין בתנאי וכו' לא תנשא שמא יתבטל וכו'. קשה קצת דאמאי קאמר לא תנשא דמשמע דאם נשאת לא תצא הא בגמרא אמר שם דהיכא דנשאת לאחר תצא משמע דמשום דהוא תלוי ביד אחרים תצא. ויש לומר דמאי דקאמר הכא הוא בתנאי שמעיקרא תלוי ביד אחרים כגון על מנת שיתן לי פלוני מאתים זוז וזהו לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא אבל בתנאי דעל מנת שתנשא מעיקרא תלוי בידה והיא גרמה אחר כך שתהיה תלוי ביד אחרים ולכך כיון דהיא גרמה כך אם נשאת תצא. או אפשר דמאי דקאמר גמרא דנשאת תצא בתלוי ביד אחרים בתנאי דקום עשה אבל מה שאמר כאן הוא תנאי דשב ואל תעשה וכן אמר אע''פ שהוא מתקיים בשב ואל תעשה לא תנשא לכתחלה. או אפשר דלא דייק מאי דקאמר הרב המגיד לא תנשא ור''ל ואם נשאת תצא:

ב  כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי בֵּין שֶׁאָמַר מֵעַכְשָׁו בֵּין שֶׁאָמַר אִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵד. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ שִׁפְחָה חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ אוֹ בְּנָהּ קָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ [א] בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד אֲפִלּוּ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אַחַר כָּךְ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא בְּעָלָהּ וּבָטֵל הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  כל המגרש וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ג) גבי שכיב מרע שגירש את אשתו ואמר מהיום אם מתי שנינו במשנה לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפילו על פי עבד ואפילו על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה. ופירש''י שמא יבא עליה דאיכא למאן דאמר חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חייש נמי מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה (ע"כ). וממ''ש פנויה היא משמע שאפילו אין שם עדי יחוד אסור להתיחד עמה וזה דעת רבינו ומשנתנו בין בשיש שם עדי יחוד בין אין שם היא וכשיש שם עדי יחוד בגמרא נתבאר דינה ובפרק הזורק ורבינו בארו פרק עשירי בדין המגרש את אשתו וחזר ובעלה וכו' ושם יתבאר שאם ראוה שנתיחדה ולא ראוה שנבעלה צריכה גט מספק שמא חזר ובעלה לשם קדושין ונמצא שהיא ספק מגורשת שמא הגט הראשון נתבטל כשחזר וקדשה וצריכה גט אחר וזהו שכתב רבינו בכאן והדבר ידוע שאם נתיחד עמה וכו' ויש במשנתנו פירושים אחרים. ומ''ש רבינו או בנה קטן כן מבואר בתוספתא ונזכרה בהלכות לומר שהגדול אף על פי שהוא בנה אינה משמשת בפניו:

ג  כֵּיצַד מְגָרֵשׁ אָדָם עַל תְּנַאי. לֹא שֶׁיֹּאמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי עַל תְּנַאי זֶה. אוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ עַל תְּנַאי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּתוֹךְ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם וְכוֹתְבִין גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי בָּעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ. אוֹ יֹאמַר לָהֶם אוֹ לַשָּׁלִיחַ תְּנוּ לָהּ גֵּט זֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ:

 מגיד משנה  כיצד מגרש אדם וכו'. זה פשוט ונלמד מהדינין הנזכרין למטה שראוי להיות התנאי על פה בשעת נתינה:

 כסף משנה  כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו':

ד כָּתַב הַתְּנַאי בַּגֵּט אַחַר שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב תֹּרֶף הַגֵּט הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ לְאַחַר חֲתִימַת הָעֵדִים. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ קֹדֶם תֹּרֶף הַגֵּט אֲפִלּוּ כָּתַב עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לוֹ זְכוּת בְּגוּפוֹ שֶׁל גֵּט. וְכֵן אִם הִתְנָה עַל פֶּה קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין:

 מגיד משנה  כתב התנאי בגט וכו'. מוסכם מרוב הפוסקים דעל מנת מאחר התורף אפילו בכתב כשר והוא שנתקיים התנאי וזה דעת ההלכות וכן הכריעו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ורוב האחרונים וכן מוכיח בגמרא בפרק המגרש (דף פ"ד:) דהא ליכא התם מאן דמחמיר טפי מרבא ואיהו הא אמר דלאחר התורף אפילו בכתב כשר לדעת חכמים ובודאי דקימא לן כוותייהו: אבל אם כתבו וכו'. זהו דעת ההלכות והרבה פוסקים לפסוק כרבא דאמר דלפני התורף אפילו בעל מנת דברי הכל פסול וקיימא לן כותיה דרבא דבתרא הוא. ומה שכתב רבינו הרי זה ספק גירושין יתבאר דעתו בסמוך: וכן אם התנה וכו'. זה לא נתבאר בגמרא בבאור דאף על גב דרבא אמר דלפני התורף אפילו על פה פסול איכא למימר דה''מ בשהתנה עליה בתנאי הפוסל הגט וזהו (תנאי) חוץ הנזכר בגמרא ויזכירנו רבינו בסמוך אבל בעל מנת אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת או אם בשעת נתינה לא אמר כלום אף על פי שהתנה בשעת כתיבה על פה הרי זה כשר כיון שלא התנה אלא בעל מנת אבל אם התנה בחוץ פסול גזרה על פה דלפני התורף אטו בכתב וזה דעת הרב ר''א והר''ז והרמב''ן ז''ל ולדבריהם הא דאמרינן בגמרא אמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתיקו לבעל עד דכתביתו ליה לתורפיה דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל הגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בעל מנת על פה אפילו לפני התורף כשר הוא ודעת רש''י ז''ל ובעלי התוספות הוא כדברי רבינו שלא להכשיר שום תנאי לפני התורף אפי' בעל פה והא דאמרינן שתיקו לבעל כדי שלא יזכיר שום תנאי הוא וכן ראוי להחמיר. ורבינו נשאל על זה והשיב וזה נוסח דבריו מועתקים מלשון ערבי. ואמנם מה שעשיתי זה הפסלנות ספק גירושין עיקר זה הוא מה שאפרש לכם. וזה שבמשפטי הגט דברים עיקרם מן התורה והם אותם שמנינו בתחלת הלכות גירושין וזכרנו עוד הדברים שהם מדרבנן וכל מה שנמצאהו בלשון חכמים במשנה או בגמרא אינו גט או הרי זה בטל או אינה מגורשת אז נגזור שזה הפסלנות שבגט הוא מדאורייתא ונביא אלו המלות בעצמם בחבור אמנם המקומות שאמרו בהם חז''ל שהוא גט פסול או שאמרו אין רשאי לעשות כך וכך או כך ראוי לעשות הענין אצלי מסופק אפשר שיהיה הפסול דאורייתא ואפשר שיהיה מדרבנן ונשיב אז ענינים אלו אל שרשם שאם ראיתי שאותו הפסול שנאמרה בו פסול חוזר לשורש שהוא מדאורייתא אמרתי בו ספק גירושין ואם מצאתיו חוזר אל שורש שהוא מדרבנן אמרתי בו פסול מדבריהם. ודמיון לזה אמרם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול שזה אצלי פסול מדבריהם להיות תיקון הזמן בגיטין מדבריהם. אמנם זה הפסלנות הנתלה בתנאים כולו אצלי ספק גירושין רצוני לומר שכל פיסול שימצא בגט מצד תנאי ולא נמצא להם ביאור בו אם הוא מדאורייתא או מדבריהם הוא אצלי ספק גירושין להיות זה חוזר לשורש שהוא מדאורייתא והוא אמרו ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה ולא ישאר ביניהם שום אגידה בשום אופן וכל אגד שביארו הם ז''ל שלסבתו אינו גט או אינה מגורשת או הרי זה גט בטל הנה זה מבואר וכל מה שאמרו בתנאים אלו פסול הוא ספק גירושין לפי שלא ידענו אם הוא פסול מן התורה או מדבריהם עכ''ל. ומה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך ספק גירושין לא ראיתי כן לאחד מן המפרשים ז''ל אבל יצא לו מן הירושלמי שבפרק כל הגט ששם מוכיח שפסול התנאים בגט הוא מחמת שאין אומרים יש ברירה דאף על פי שנתקיימו מכל מקום בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות. וכבר כתב רבינו פרק שלישי בדין ברירה ספק גירושין והוא ז''ל סבור דגמרא דילן לא פליגא בהא דלא אדכרו בגמרא גזרה בדינים אלו אלא לדברי רבי אבל לדברי רבנן דקיימא לן כותייהו לא הזכירו כלל גזרה וכולהו פסולי לרבנן דינא נינהו מחשש ברירה והויא ליה ספק מגורשת. זהו דעתו ז''ל אבל דעת הרבה מפרשים הוא דליכא מאן דפסיל מדינא אלא חוץ בכתב ולפני התורף ושאר הפסולין הם משום גזרה אטו האי וכל מה שנזכר כאן ושיתבאר עוד בפרק זה כולן בשנתקיימו התנאים או שחוזר ומבטלן בשעת נתינה אין בהם מי שפוסל מן הדין ויש מוסיפין לפסול מן הדין חוץ לפני התורף אפילו על פה והשאר מן הגזרה:

 כסף משנה  וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין. כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז''ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד"ה וכן אם התנה וכו'):

ה  הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִתְנָה עָלֶיהָ בֵּין בִּכְתָב אַחַר הַתֹּרֶף בֵּין עַל פֶּה אַחַר הַתֹּרֶף וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵאִישׁ פְּלוֹנִי אוֹ אֶלָּא לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן לָהּ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה אִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד אוֹ אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּגוֹן אָבִיהָ וְאָחִיהָ אוֹ אָבִיו אוֹ אָחִיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן אֵינוֹ גֵּט. שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר בַּגֵּט וְאֵין זֶה כְּרִיתוּת. הָיָה בַּעַל אֲחוֹתָהּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹם אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה אִם תָּמוּת אֲחוֹתָהּ יִהְיֶה מֻתָּר לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  המגרש את אשתו וכו'. מ''ש רבינו בכאן בין כתב אחר התורף בין על פה אחר התורף אפילו לא התנה עליה כלל בשעת כתיבה כיון שבשעת נתינה נתנו לה על תנאי זה כמ''ש רבינו ונתן לה הגט על תנאי זה הדין הוא כמו שנזכר כאן וזה ברור בגמרא כמו שהזכיר בסמוך. וכן מ''ש ונתן לה הגט על תנאי אין צורך לזה אלא למתנה על פה אחר התורף אבל למתנה בכתב אחר התורף התנאי שהזכיר רבינו בכאן והוא תנאי חוץ שהזכרתי למעלה אפילו חזר ומחקו הרי זו ספק מגורשת כמו שהזכיר רבינו למטה בדין כל המגרש על תנאי וכו' ומ''ש בכאן הוא שבין מתנה בכתב בין על פה אחר התורף הכל תלוי במהות התנאי אם פסול אם לאו ומ''מ יש חילוק בין בכתב לע''פ שבע''פ אינו פוסל בשעת כתיבה לאחר התורף אלא דוקא בשעת נתינה כמו שיתבאר למטה ועוד אבאר שם פרטי ענינין אלו אחד לאחד והדין שכתב רבינו בכאן הוא במשנה (דף פ"ב) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני ר''א מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא איבעי להו האי אלא חוץ הוא או ע''מ הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דר''א דהא שייר לה בגט אבל בע''מ מודו ליה מידי דהוה אכל תנאין דעלמא או דילמא ע''מ הוא. והביא ראיה רבינו דחוץ הוא ואיפשיטא בעיין. עוד במשנה (דף כ"ט) הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לאחי ולאחיך לעבד לעכו''ם ולכל מי שאין עליו קדושין כשר הרי את מותרת לכל אדם חוץ אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולכל מי שיש עליו קדושין אפי' בעבירה פסול. ומ''ש רבינו אע''פ שהוא קטן בעיא דאפשיטא בגמרא: היה בעל אחותה וכו'. בעיא דלא אפשיטא שם:

 לחם משנה  המגרש את אשתו והתנה עליה וכו'. לכאורה נראה מדברי רבינו דתרתי בעינן לפיסולא האחד שיהא מתנה בין בכתב אחר התורף בין בעל פה אחר התורף והשני שיתן לה על תנאי זה לחוד סגי ולא כתב כן רבינו אלא לומר דאע''ג דהתנה על פה בשעת הכתיבה אם לא התנה בשעת הנתינה אינו כלום. עוד יש לטעות בדברי רבינו דהך ונתן דהזכיר שיתנה בשעת נתינה אכולה מילתא קאי בין מתנה בכתיבה אחר התורף בין על פה אחר התורף לכך כתב ה''ה דאינו כן דאין צריך הזכרה בשעת הנתינה למתנה בכתב אחר התורף וזהו שאמר וכן מ''ש ונתן לה כו' ואמר עוד ומ''ש בכאן הוא כלומר שעירב כאן רבינו השני חלוקות של מתנה בכתב ומתנה על פה הוא לחלק בין מהות התנאי ולומר דכשהוא תנאי של אם הוא דין אחד ותנאי של חוץ הוא דין אחר אבל בזה הדין של בשעת נתינה אם צריך חלוקים כמו שביארו דבכתב אין צריך ובע''פ צריך:

ו אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמִּי שֶׁיִּוָּלֵד שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם. אוֹ חוּץ מִזְּנוּתִיךְ כְּלוֹמַר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְכָל אָדָם אֲבָל לִזְנוֹת הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל מִי שֶּׁיָּבוֹא עָלֶיךָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵּךְ הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּרִיךְ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמְּקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר. כְּלוֹמַר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִתְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה אֲבָל בִּשְׁטָר הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ. כְּלוֹמַר לֹא נִשְׁאַר לִי עָלַיִךְ שׁוּם אִישׁוּת חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ שֶׁאַתְּ אִשְׁתִּי לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים. אוֹ לְעִנְיַן אֲכִילַת תְּרוּמָה. אוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה שֶׁאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מותרת וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטו בגמרא:

ז  אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַתְּנַאי שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְנָה בָּהֶן הִתִּירָן לָהּ:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן וכו'. בעיא בגמרא (דף פ"ב.) באם ת''ל ופסק רבינו כדרכו בכל הגמרא ופירש כגון שחזר ונטלו הימנה ונתנו לה ואמר לה הרי את מותרת לראובן ושמעון וכן יתבאר למטה שכל שהתנה עליה בשעת נתינה צריך לחזור וליטלו הימנה:

ח אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטֵּל תְּנָאוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן אוֹ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת אַף לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁמָּא לֹא הִתִּירָה אֶלָּא לְשִׁמְעוֹן וּרְאוּבֵן בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן כְּלוֹמַר לְכָל אָדָם אַף לְשִׁמְעוֹן. אוֹ שֶׁמָּא הִתִּירָהּ לַכּל וְזֶה שֶׁאָמַר אַף לְשִׁמְעוֹן וְהוּא הַדִּין לִרְאוּבֵן שֶׁשִּׁמְעוֹן סָמוּךְ הָיָה לִרְאוּבֵן בִּתְנָאוֹ:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מותרת לראובן וכו'. גם זה בעיא שם באם תמצא לומר: אמר לה הרי את מותרת לשמעון וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם:

ט  הִתְנָה עָלֶיהָ וְאָמַר הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַיּוֹם. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין בְּגִטִּין מִן הַיּוֹם הַזֶּה [ב] וּלְעוֹלָם:

 מגיד משנה  התנה עליה ואמר היום וכו'. שם (דף פ"ג:) בעא מיניה רבא מר''נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תבעי לר' אליעזר [תבעי לרבנן תבעי לר''א וכו' תבעי לרבנן] ע''כ לא קאמרי רבנן התם פירוש בהרי את מותרת אלא (לפלוני) דלא פסקא מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה בתר דבעייה הדר פשטה מסתברא בין לר''א בין לרבנן כיון דפסקה פסקה. עוד שם (דף פ"ה פ"ו) אתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם ואמרו שם ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. ומתוך כך פסק רבינו שאינה מגורשת לפי שהוא מפרש לאפוקי מדבעא מיניה וכו' לומר שאין אומרים כיון דפסקה פסקה אלא שאינה מגורשת כל זמן שאמר לה בפירוש ולמחר את אשתי הילכך מן התקנה צ''ל ולעלם. ומיהו ודאי מדינא סתמו כמפרש ולעלם דמי. ודעת אחת יש בזה דרב כדי שלא להוציא לעז על הגט תיקן כן מיהו לענין דינא הלכה כר''נ אפילו במפרש ולא הוה צריך רב להתקין בסתם ובהלכות לא הביאו אלא הא דרב. ויש מי שפסק ספק מגורשת וכן ראוי להחמיר בכל דבר שבערוה:

 לחם משנה  התנה עליה ואמר היום אין את אשתי וכו'. יש בקצת ספרי דפוס שכתוב בסוף הלשון ודעתו בזה כדי שלא להוציא לעז וכו' והעיקר כמקצת הנוסחאות שכתוב שם ודעת יש בזה כלומר יש דעת אחרת בכאן שמפרש לאפוקי לאו משום דלית הלכתא הכי אלא להוציא לעז ומיהו לענין דינא הלכתא כר''נ:

י הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל יְמֵי חַיַּי אוֹ כָּל יְמֵי [חַיֵּי] פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט שֶׁהֲרֵי כָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְלֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת כְּשֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי וכו'. מימרא דרבא שם (דף פ"ג:) וכתב הרשב''א כל ימי חיי וחיי פלוני ה''ז כריתות אע''פ שהוא ילד והיא זקנה ואפילו היא זקנה ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד חמשים שנה ה''ז כריתות כיון שאפשר שתחיה היא יותר עכ''ל:

יא הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט. שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ לְעוֹלָם אֵינוֹ [ג] גֵּט שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה כְּרִיתוּת. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר זֶה לְעוֹלָם. שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך ע''מ וכו'. ברייתא שם ה''ז גיטך ע''מ שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך וכו' והקשו המפרשים ע''מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא ק''ל (נדרים דף מ"ו) שהנודר ואומר ביתך שאני נכנס מת בעל הבית או שמכרו לאחר ה''ז הנודר מותר ליכנס כמו שנתבאר פ''ז מהלכות נדרים בבא המתחלת האומר לחבירו ביתך שאני נכנס וכו' וכיון שכן זה שאמר לה לבית אביך אם מת האב הרי היא רשאה ליכנס לבית וא''כ אין זה אלא ככל ימי חיי פלוני דקי''ל דה''ז כריתות. ומתוך קושיא זו סובר רבינו שכל שמזכיר לעולם וא''א שתהיה מותרת במה שהיתה אסורה בו אע''פ שיבא זמן שהדבר משתנה ומתוך כך עובר התנאי שא''א לעבור עליו אין זה כריתות ולפיכך זה שהתנה עליה שלא תלך לבית אביה לעולם אע''פ שכשימות האב א''א לה לעבור על תנאה שהרי אינו בית אביה מ''מ לא הותרה במה שהתנה עליה זהו דעתו ז''ל. ועל הדרך הזו כתב בסמוך ה''ז גיטך ע''מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט ויש מן המפרשים חלוקים עליו בזה ואומרים דברייתא לאו בדוקא נקט לבית אביך שיאמר לה לשון זה אלא שאומר לה לבית זה שהוא עתה של אביך שכל זמן שאמר לה לבית זה משמעו לעולם ואפילו מת בעל הבית כנזכר פ''ח מהלכות נדרים וזה דוחק דא''כ לא הוה לה לברייתא למימר אסור בלשון היתר דכיון דבהאי לישנא הוי כריתות לא הוה לה למימר לשון זה ולומר אין זה כריתות ועוד דאם איתא אדמפלגא ברייתא בין אומר לעולם לאומר ל' יום הויא לה לאפלוגי בדידה ולאשמועינן רבותא טפי ולימא הכי בד''א בשאמר לה בית זה אבל אמר לה בית אביך אע''פ שאמר לעולם ה''ז כריתות וממילא הוה משתמע דשלשים יום בכל גוונא הוי כריתות וזה נראה שהכריחו רבינו לכתוב מ''ש. ומ''מ דברי התוספתא קשין לדעתו ז''ל. ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע''מ שלא תנשאי לפלוני ה''ז כריתות ובדין המתנה כל ימי חיי פלוני או כל זמן פלוני דלכ''ע הוי כריתות כמו שנתבאר בה''ג ודאי אמר לה כל ימי חיי פלוני ואינסיבא לה לאלתר והוי להו בני בחיי בעל ראשון ומת בעל ראשון בחיי בעל שני והדר הוו לה בני לאחר מיתתו ועדיין ההוא פלוני דתלייה לתנאיה בגויה קיים ושתתה יין בחייו לאחר מיתתו דבעל בטל גיטא למפרע ובני קמאי ממזרי בתראי לאו ממזרי ואסורה לשני והוו פליגי בה רבנן כיון דבחייו דבעל לא עברה עלוי תנאה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דבעל מת בטל ליה לתנאיה ולא בטל גט למפרע ע''כ. ודעת התוספות שבטל הגט למפרע וכ''נ מדברי רבינו שכתב למטה בסמוך ואם נשאת בטל הגט למפרע ולא חילק בין נשאת בחיי הבעל לנשאת לאחר מיתתו וכ''נ עיקר שאל''כ נמצא שאע''פ שהתנה עליה לעולם אינה אסורה אלא כל ימי חייו וא''כ אמאי אין זה כריתות והא קי''ל דכל ימי חיי פלוני ה''ז כריתות כנ''ל:

יב הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אֵינוֹ גֵּט. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם אוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיְכִי. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה הֲרֵי זֶה גֵּט וְלֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִתְנָה. וְאִם נִשֵּׂאת בָּטֵל הַגֵּט לְמַפְרֵעַ. זָנְתָה עִמּוֹ הַוָּלָד כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא עַל הַנִּשּׂוּאִין:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך ע''מ שלא תנשאי וכו'. מה שחילק רבינו בין אומר לה סתם לאומר עד נ' שנה הוא כפי שיטתו שהזכרתי למעלה. וכבר כתבתי שיש מן המפרשים סוברין דבכל גוונא הוי כריתות. ומ''ש זנתה עמו הולד כשר, מפורש בגמרא (דף פ"ג) בעל מנת שלא תנשאי לפלוני הרי הותרה אצלו בזנות וזה מבואר. ויש מי שהקשה אם כן אפילו הלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו היאך גיטה בטל שהרי נשואיה אינן נשואין שאם נשואין הם הגט בטל ואשת איש גמורה היא ולאו בת נשואין היא ואשתכח דזנות בעלמא הוא ולא בטיל גיטא. וכתב הרמב''ן ז''ל דכל שנשאת לו דרך נשואין בטיל גיטא דכן אתני עלה ועוד ממה נפשך כשהיא נשאת לזה שנאסרה עליו א''ת עברה על התנאי אין כאן נישואין א''ת לא עברה על התנאי אם כן הגט אינו בטל ומגורשת היא אף לזה ואי אפשר לבטל נשואיו יותר משל אחרים ושמעינן מינה שהאומר לחבירו שדי נתונה לך על מנת שלא תתננה לפלוני ונתן לה בדרך קנין בטלה מתנה ושדה חוזרת לבעלים הראשונים עכ''ל:

 כסף משנה  על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. הרשב''א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר''ן בר''פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע''מ שלא תנשאי מודו רבנן לר''א אפילו אמר לה ע''מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה''ל כע''מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז''ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ''ל: ועל מ''ש רבינו ע''מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה''ז גט וכו'. כתב הרשב''ץ שמ''ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע''י עצמה יש לה יותר מי''ב שנה קרובה לכ' וא''א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה:

יג * הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי אִם נִשֵּׂאת לוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנָאִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְלֹא לְאַחֵר. לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶן נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה זֶה לָזֶה. וּלְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁאֵינוֹ גֵּט אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתְּנַאי. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תֵּצֵא. נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי בָּטֵל הַגֵּט וְתֵצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר וּצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך על מנת שתנשאי וכו'. ברייתא שם (פ"ד) הרי זה גיטך ע''מ שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מאי קאמר ואסיק רבא דהכי קאמר הרי זה לא תנשא לא לו וכו' ותניא כותיה דרבא וכו' וממה שלא סיימו בגמרא לאחר תצא ותנשא לאותו פלוני כדי שלא יהא גיטה בטל למפרע [ונשואיה מאחר בעבירה] דקדק רבינו שכל שנשאת לאחר תחלה עברה על תנאה ובטל הגט דעל מנת שתנשאי לפלוני תחלה משמע דאי לא הוה להו למתני תקנתא. ובהשגות א''א ולמה בטל הגט וכו' והכי איתא בירושלמי [ועוד אם בטל היאך תנשא לו] ומכל מקום וכו'. ולא מצאתי בירושלמי אלא כך על מנת שתבעלי מפלוני בתחלה הוא אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע ע''כ. ואין ענינו מ''ש הר''א ז''ל ופירושו בתחלה אסור לבעול שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה ואע''פ שלא נזכר זה בגמרתנו אלא בעל מנת שתנשאי דעת הירושלמי שהוא הדין לעל מנת שתבעלי והרשב''א ז''ל הסכים לדעת הר''א ז''ל. ומ''ש רבינו וצריכה גט כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שנשאת כמו שיתבאר פרק עשירי. ודע שלדברי הכל כל שנשאת תחלה לאותו פלוני אם גירשה מותרת לכל שהרי נתקיים התנאי ואם התנה עליה על מנת שתבעלי לפלוני אמרו בגמרא נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ופירשו מקצת המפרשים ז''ל דנתקיים התנאי הוא כל שנבעלה לו בין על ידי נשואין בין בזנות:

 לחם משנה  הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני וכו'. כתב ה''ה ולא מצאתי בירושלמי אלא כך. נראה שהסיוע שמביא הראב''ד ז''ל הוא מזה הירושלמי ושראה לבארו לדעתו דהראב''ד ז''ל דאמרו שם אמר ר' שימי מצינו אשה בתחלה אין חייבין עליה משום ערוה ובסוף חייבין עליה משום ערוה א''ל ר' מנא למה זה דומה לאחד שאמר לאשתו ה''ז גיטך על מנת שתבעלי לפלוני בתחלה אסור הוא לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע. ונראה דה''פ לדעת הראב''ד ז''ל מצינו אשה בתחלה כלומר מי שגירש את אשתו על מנת שתבעל לפלוני וקדשה אחר ובא אותו פלוני שהיו הגירושין על תנאי שתבעל לו ובעלה בביאה ראשונה אין חייב משום ערוה דאין כאן קדושין כיון דלא נתקיים הגט שעדיין לא נתקיים התנאי אבל אחר שבעל ביאה ראשונה אחר כך חייב עליה משום ערוה דבביאה ראשונה נתקיים הגט ותפסו קדושי שני למפרע מפני שהותר הגט למפרע וזהו שאמר בסוף חייבים עליה כלומר אותו פלוני הבא עליה חייב עליה משום ערוה אחר ביאה ראשונה והביא הדמיון ואמר הא למה זה דומה וכו' בתחלה אסור הוא לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע כלומר ואותו פלוני שהיה התנאי שתבעל לו כיון שנתקדשה לאחר אסור הוא שתבעל לו אע''ג דלא נתקיים התנאי של הגט ולא תפסי קדושי שני מ''מ מפני שנראית אשת איש אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע. וזה הפירוש דחאו הרב המגיד וכתב ולא מצאתי בירושלמי אלא כך כלומר אלו הדברים האמורים שכתבתי מצינו אשה וכו' לא מצאם הרב המגיד ז''ל ופירש הפירוש דבתחלה אסור לבעול שלא כדברי הראב''ד ז''ל אלא משום שמא יאמרו נשיהן וכו' והרגיש בפירושו שלא נזכר זה בגמרא אלא בעל מנת שתנשאי וכו':

יד  הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהַנְּיָר שֶׁלִּי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַנְּיָר הֲרֵי זֶה גֵּט וְתִתֵּן:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך וכו'. פרק מי שאחזו (דף ע"ה) ופרק המביא תניין (דף כ"ב) ברייתא קרוב ללשון רבינו ויש שם בעיא על דין זה ומתבאר ממנה שאם כתב מקצת הגט במגילה אחת ומקצתו במגילה אחרת ונתנו לה שהוא פסול דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים:

טו חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ כָּשֵׁר וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ בַּטַּס כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאִם לָאו יַשְׁלִים כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  חקק לה וכו'. (שם דף כ') כתב לה גט על טס של זהב וכו' ופי' רבינו שהיא מתקבלת מכתובתה בכדי שווי הטס:

טז  כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי שֶׁמְּבֻטָּל הַגֵּט כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִּשְׁתֶּה יַיִן כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שְׁאָר תְּנָאִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף. אִם הָיָה תְּנָאוֹ כָּתוּב בַּגֵּט וְחָזַר וּמְחָקוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיָה הַתְּנַאי עַל פֶּה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַגֵּט מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל אוֹ בִּתְנַאי כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  כל המגרש על תנאי וכו'. פירוש כונת רבינו אם התנה בתנאין המבטלין הגט אפילו אחר התורף ובשאר תנאיה דוקא לפני התורף. ומ''ש ואם היה התנאי על פה ר''ל בשעה שנתנו לה. ובכאן אבאר דיני עשיית התנאין כיצד יעשו ויפסלו ואין להם תקנה או יש להם תקנה וכיצד יעשו ויוכשרו לכתחלה או דיעבד וכפי מה שביארם רבינו: דע שלכתחלה ראוי שלא לכתוב שום תנאי בגט ולא להזכירו בשעת כתיבת הגט וכן אנו נוהגין לפי שאין הכל בקיאין בין אחר התורף ללפני התורף ובין תנאי אחד לתנאי אחר. וזהו שכתב רבינו למעלה כיצד מגרש אדם על תנאי וכו' ושם נתבאר שראוי להיות התנאי בשעת נתינה. הרי שכתב תנאי בגט אם הוא מן התנאין המבטלין הגט כגון שלא תשתה יין כל ימי חייה או חוץ מפלוני באי זה מקום שנכתב אע''פ שחזר ומחקו ולא הזכירו כלל בשעת נתינת הגט הרי זה פסול ואין לו תקנה, וזהו משנתנו (דף פ"ב) ששנינו כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול ואוקמה רבא (דף פ"ד) בלאחר התורף. וזהו מה שכתב כאן רבינו ואם לא כתב תנאי זה בגט אלא שהזכירו על פה בשעת כתיבה אם הזכירו לפני התורף הרי זה פסול אע''פ שלא הזכירו בשעת נתינה כלל ואין יכול לגרש בגט זה וכרבא דאמר הכי דלפני התורף אפי' בעל פה פסול. וזהו שכתב רבינו למעלה וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף וכו', ומ''ש כאן על פה הוא בשעת נתינה כמו שכתבתי למעלה. התנה בתנאי זה על פה אחר התורף ולא הזכירו בשעת נתינה הרי זה כשר, וזו היא ששנינו כתבו בתוכו דוקא אבל בעל פה לא ואוקמה רבא בלאחר התורף וזה שהוצרך רבינו לומר למעלה ונתן לה הגט על תנאי זה וכבר כתבתי שם כן. הזכירו בשעת נתינה כיצד יעשה נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בלא תנאי וזהו דין המשנה שאמרה כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכו'. וזהו שכתב רבינו כאן אם היה התנאי על פה וכו'. הנה נתבארו משפטי התנאין הפוסלין בגט היה התנאי מן התנאין שאין פוסלין הגט ונכתבו בגט לפני התורף אע''פ שחזר ומחקו או שנתקיים התנאי אע''פ שלא הזכירו בשעת נתינה הרי הגט פסול וזהו שאמר רבא לפני התורף דברי הכל פסול. וכבר נתבאר זה למעלה בדברי רבינו שכתב אבל אם כתבו קודם התורף אפילו כתב וכו' וכתב כאן או שהתנה עליה שאר תנאין קודם כתיבת התורף נכתב בגט לאחר התורף הרי זה כשר וכדברי חכמים שאמרו כן בגמרא וזהו שאמר רבינו למעלה כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף הרי זה כשר ופי' והוא שיתקיים התנאי או שחזר ומחקו. לא נכתב בגט אלא שהזכירו בשעת כתיבה לפני התורף דעת רבינו שהוא פסול אע''פ שנתקיים התנאי שהרי לא נכתב לשם כריתות. וזהו שכתב רבינו למעלה וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין ויש מכשירין בזה. וכבר הארכתי בזה למעלה בדעות אלו הזכירו לאחר התורף על הרי זה כשר ואפילו כתבו וחזר ומחקו או שנתקיים כשר כמו שכתבתי. הזכירו בשעת נתינה זהו דין התנאי שראוי לעשות כן לכתחלה כמו שנתבאר. וכבר נתבאר פרק ששי מהלכות אישות שהמתנה בדבר שאי אפשר לקיימו שאינו תנאי והמעשה קיים ואם התנה בתנאי זה אפילו בכתב לפני התורף הרי הוא כאילו לא התנה כלום שאינו אלא כמפליגה בדברים וכשר וכן כתבו ז''ל וכן מבואר בתוספתא וכ''מ שנזכר פסול בדינין אלו דעת רבינו שהיא ספק מגורשת ויש חולקין וכבר בארתי למעלה זה:

 לחם משנה  כל המגרש על תנאי שמבטל הגט וכו'. אם היה התנאי כתוב בגט וכו'. אלו הדינים שכתב כאן הרב המגיד כלם מבוארים והוא ז''ל כתב למטה שבכל מקום שהוזכר בדינים אלו פסול הוי ספק מגורשת ויש לדון על זה דטעמא דהוי ספק מגורשת כתב הרב המגיד משום דהפסול הוא שאין אומרים יש ברירה והוא ז''ל סובר בדין ברירה דהוי ספק ואם כן יש לדקדק תנאים המבטלים וכתבו ומחקו בכל מקום שכתבו דהוי ספק מגורשת דהכי שייך לומר יש ברירה כיון דבשעה שכתבו כתבו על תנאי זה אף על גב דהשתא מחקו מיפסל ולא שייך הכא טעמא דברירה וכן תנאי על פה קודם התורף שלא הזכירו בשעת נתינה שהוא פסול ולא שייך כאן טעמא דברירה. ואולי י''ל שכיון דמחקו הוי כאילו נתקיים והוי כאומר התקבלתי וא''כ י''ל השתא הוברר הדבר שנתקיים וכן הזכירו לפני התורף ולא הזכירו בשעת נתינה כיון דלא הזכירו בשעת נתינה הוי בבטול התנאי שהזכיר קודם התורף ומכל מקום כיון שהזכירו לפני התורף לא אמרינן הדבר שנתקיים גורם התנאי כאילו נתקיים וכל זה דוחק:

יז כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי. אִם נְטָלוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

יח  הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים. לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַתְּנָאִים. רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת רָצָת נוֹתֶנֶת. וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז. כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלֹשׁ [ד] מֵאוֹת זוּז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  הנותן גט לאשתו וכו'. ברייתא פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ו) תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי וכו' ומדברי רבינו נראה בברור שדבריו הם בשמסר לה הגט בשעת תנאי הראשון ואחר כך התנה עליה התנאי השני וא''כ בהכרח דבריו ז''ל הם באחד משני פנים או שהתנאי הוא באם ולא בעל מנת ולא במעכשיו שבתנאי כזה יכול לבטל ולהוסיף על תנאי כמו שנתבאר בראש הפרק או אם הוא בתנאי שבעל מנת או במעכשיו הוא בשהתנאי השני הוא מדעתה או מרצונה ועל דרך זו פירשה הרמב''ן ז''ל שכיון שהיא מתרצה בתנאי השני קודם שנתקיים התנאי הראשון שוב אינה יכולה לחזור בה אבל אי אפשר שיהיו דברי רבינו בתנאי שבע''מ x (ושיתנה עליה תנאי אחר אחר נתינת הגט לידה שלא מדעתה שכבר ביאר רבינו בפרק זה שאינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאי בתנאו שבע"מ) כיון שהגיע הגט לידה וזה ברור. והקרוב אלי בכונת רבינו הוא שהתנאי הוא באם ואע''פ שהברייתא היא בע''מ סבור הוא ז''ל שהוא כמ''ד כל האומר ע''מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הלכה כן אלא ע''מ כמעכשיו הוא. ומיהו נפקא לן מדינא דברייתא לדידן במתנה באם. ויש בפירוש הברייתא שיטה אחרת שרש''י ז''ל פירשה כגון שלא מסרו לה בפני שנים הראשונים אלא שאמר בפניהם כשאמסרנו לך ע''מ כן אמסרנו ואח''כ בפני שנים אחרים מסרו לה בתנאי אחר ולא הזכיר דבר מן הראשון. וי''א שאם התנאי השני היה בשעת מסירה בכל גוונא בטל את הראשון וכשאמרו לא בטל כשהתנאים הם מדברים חלוקים הוא כגון שלא מסרו לה בשעת התנאי השני אלא שאמר להם כשאמסרנו לה על דעת כן אמסרנו ואחר זמן מסרו לה סתם בפני שני כתי עדים, וזה דעת הרמב''ן ז''ל לענין הדין וכבר כתבתי שהוא מפרש הברייתא בדרך אחרת:

יט  הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה סְתָם הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד הוֹאִיל וְלֹא פֵּרֵשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה. עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא. עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי. אִם עָשְׂתָה עִמּוֹ מְלָאכָה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה אֶת אָבִיו יוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁהֵינִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵת הַבֵּן אוֹ מֵת אָבִיו קֹדֶם שֶׁתֵּינִיק אוֹ שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ה''ז וכו'. משנה (שם דף ע"ה) ה''ז גיטך ע''מ שתשמשי את אבא ע''מ שתניקי את בני וכו' עד כלל ארשב''ג כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, ובגמרא הקשו על המשנה שאמרה כמה היא מניקתו שתי שנים מדתניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט וכו' ותירץ רבא דמתני' בסתם ופירושו ומשמעו באב כל ימי חייו ובבן כל זמן שצריך להנקה ברייתא במפרש יום אחד ורב אשי פליג עליה ואמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ואוקי מתני' דה''ק אותו יום שמניקתו והוא שיהא בתוך ב' שנים לאפוקי אחר שתי שנים דלא. פירוש לפי שאין תינוק יונק יותר מכן ולר' יהודה והוא שיהיה תוך י''ח חדש והקשו על רב אשי מסיפא דמתניתין דתנן מת הבן או שמת האב אינו גט ואמרו בשלמא לרבא רישא בדלא פריש סיפא בדפריש אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא קשיא ע''כ בגמרא. ורבינו פסק כרב אשי וכן דעת ההלכות. וכך כתוב שם והלכה כרב אשי דבתרא הוא ואע''ג דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הלכתא כוותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתני' כותיה דרבא הלכתא כותיה ע''כ. ורבינו פסק כרב אשי וכתב מת הבן או האב קודם שתניק או שתשמש אינו גט וכן מוכיח בתוספתא ומסתברא דלפי שטתו הכי פירושה דאתקפתא דגמרא בשלמא לרבא רישא דקתני מת הבן או שמת האב ה''ז גט הוא בשהניקתו או שמשתו וכיון דלא פריש זמן ידוע ה''ז גט ואע''ג דאם היה תינוק חי היה לה להניק ב' שנים וסיפא בדפריש ב' שנים וכיון שפי' אם מתו הבן והאב תוך הזמן אינו גט אלא לרב אשי מ''ש רישא ומ''ש סיפא פירוש על כרחך רישא בשהניקתו ושמשתו יום אחד היא שאם לא הניקתו כלל ודאי אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי כלל וסיפא בשמת תוך הזמן הוא וא''כ אמאי נקטה מתני' רישא ה''ז גט וסיפא אינו גט כאן וכאן אם נתקיים התנאי ה''ז גט ואם לאו אינו גט דהא כיון דסתם כמפרש יום אחד דמי כשאמרה המשנה מת הבן ה''ז גט בשהניקתו יום אחד היא וא''כ כבר נתקיים התנאי כך נ''ל לדעתו ז''ל. ויש בזה שיטה אחרת והעלה ממנה הרשב''א ז''ל דלדעת רב אשי ודאי אע''ג שמת האב או הבן קודם שתשמש או שתניק כלל ה''ז גט כיון שלא פירש ונראין דברי רבינו בטעמן. ופלוגתא דרבא ורב אשי כתב הרשב''א ז''ל ובדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון במתנה ע''מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש ע''מ שתזון יום אחד או שעה אחת דמי ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי ולא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מיכוין והא צערה יום אחד או שעה אחת והאריך בזה ובסוף דבריו כתב וצ''ע:

כ  אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתֵּינִיקִי אֶת בְּנִי אוֹ תְּשַׁמְּשִׁי אֶת אָבִי שְׁתֵּי שָׁנִים. הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרֵשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  אמר לה ע''מ שתניקי וכו'. זהו סוף המשנה ופסק רבינו דלא כרשב''ג וכן יש מן המפרשים שפסקו כן:

כא  הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָתְנָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. נְתָנָהּ לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ. * חָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הֵן מְחוּלִין לָךְ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא [ה] נָתְנָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך ע''מ שתתני וכו'. במשנה (שם דף ע"ד) ע''מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום אם נתנה לו בתוך ל' יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת ואמרו שם פשיטא ותירצו מהו דתימא קפידיה לאו קפידא [הוא] ולזרוזה קא אתי קמ''ל: נתנה לו בעל כרחו וכו'. בגמרא שם אמר רבא מתקנתו של הלל וכו' נתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת וכו' איכא דאמרי אמר רבא וכו' נתנה לו בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא נתינה. ובעטור כתוב ורבינו האי ז''ל פסק כלישנא בתרא ע''כ. ונראה לי שזה דעת רבינו לענין דינא אלא שרצה להחמיר לכתחלה בערוה החמורה וכתב ה''ז גט פסול וידוע ענין הפסול בדבריו ז''ל שלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואם היה פוסק כלישנא קמא היה כותב אינה מגורשת ואם היה הדבר אצלו בספק היה כותב מגורשת ואינה מגורשת א''ו כך היתה סברתו ואף לענין ד''מ כן נתן לו ביתו או שדהו ע''מ שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו בעל כרחו נתקיים התנאי ואף בקדושין כן אמר לה הרי את מקודשת ע''מ שאתן לך ר' זוז ונתן לה בעל כרחה מקודשת ויש מי שאמר שהדבר ספק הלכתא כמאן מתרין לישני ובגיטין וקדושין הוא ספק מגורשת וספק מקודשת ובממונא אי ארעא היא קיימא בחזקת מריה קמא ואי מטלטלין נינהו ומסרה ליד מקבל מספיקא לא מפקינן להו מיניה. ודברי רבינו האי ורבינו עיקר דהלכתא כלישנא בתרא: חזר ואמר לה וכו'. (שם דף ע"ד:) בעא מיניה רבי אסי מר''י הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז חזר ואמר לה מחולין לך מהו וכו' א''ל אינה מגורשת ואמרו שם הטעם דלצעורה קא מכוין בשעת התנאי וכיון שלא נצטערה לא נתקיים התנאי: מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו הל' יום ולא נתנה אינה מגורשת. כך היא הגרסא האמתית בספרי רבינו ודין בפני עצמו הוא ואינו נמשך אחר מה שנזכר בסמוך בשאמר לה מחולין לך ודין זה פשוט אליבא דת''ק דברייתא דאמר שאינה יכולה לתת ליורשיו כמו שאזכיר בסמוך. והר''א ז''ל מצא נוסחא שהיה כתוב בה מגורשת וחשב הוא ז''ל שיהיה נמשך אחר מה שאמר רבינו חזר ואמר לה הרי הן מחולין לך וכתב עליו בהשגות א''א לא ידעתי מאין לו זה וכו'. ונוסחא משובשת נזדמנה לו לר''א ז''ל ומ''ש אינו דכי אמרינן לצעורה קא מכוין בשעת התנאי הוא ולא היה יודע אם ימות תוך זמן זה אם לא:

 כסף משנה  הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי ה''ה:

כב  אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא קָבַע זְמַן וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא שֶׁתִּתֵּן לוֹ. וְלֹא בָּטַל הַגֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע זְמַן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:

 מגיד משנה  אמר לה ה''ז גיטך וכו'. ברייתא שם ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז ומת וכו' ואמרו שם דבהא פליגי דת''ק סבר לי ולא ליורשי ורשב''ג סבר לי ואפילו ליורשי ורבינו פסק כת''ק וחלק הוא ז''ל בין אם אמר לה ע''מ שתתני לי מאתים זוז תוך ל' יום לאומר לה ע''מ שתתני לי מאתים זוז שבקבע לה זמן כיון שעבר הזמן ולא נתנה אינה מגורשת ובמקום יבם חולצת או מתיבמת ואם לא קבע לה זמן לעולם אין הגט בטל אע''פ שמת הוא ואפשר לקיימו ובמקום יבם חולצת ולא מתיבמת ויגעתי לבקש מאין לו זה ומצאתי סברת רבינו שהיתה בזה ממה שיתבאר פ''ט שהאומר ה''ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש ומת בתוך הזמן שאע''פ שאי אפשר שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי וזה הדין הוא בעיא דלא אפשיטא בגמ' דילן (דף ע"ו:) אם היא מותרת תיכף שמת או לאחר זמן והולכין בו להחמיר. ואף בירושלמי נראה שהוא במחלוקת ואיכא מ''ד אסורה לינשא. ומתבאר מזה שאע''פ שאי אפשר שיתבטל התנאי בשום פנים דכיון שמת ודאי לא יבא אע''פ כן אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקויים בפועל ואף כאן אע''פ שאי אפשר שיתקיים התנאי בשום פנים כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל כדי שתוכל להתיבם עד שיהיה התנאי מבוטל בפועל ואי אפשר להיותו מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן לפיכך חולצת ולא מתיבמת וזה דקדוק נפלא מורה על שכל רבינו. זה מה שנראה לי בדעתו ז''ל:

 כסף משנה  אמר לה הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א''כ למה לא יתבטל הגט עכ''ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע''מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב''ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ''ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש''ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה''ה טעם לדבריו:

 לחם משנה  לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ וכו'. כן הנוסחא בספרינו. וקשה קצת דאין הלשון מכוון דאדרבה משום דאבד ונקרע הגט קודם שימות ראוי שיהא מבוטל ופשיטא דלא תנשא לזר עד שתחלוץ וא''כ היכי קאמר דאעפ''כ לא תנשא עד שתחלוץ. לכן עיקר הנוסחא כמו שהוזכרה בדברי הטור בשם רבינו וז''ל לפיכך אע''פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו ספק מגורשת ולא תנשא לזר וכו' והשתא אשמעינן דהוה ס''ד דלא הוי מגורשת כלל ומתייבמת וקמ''ל דהוי ספק מגורשת:

כג  הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד אוֹ נִגְנַב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף זוּז בְּדָמָיו אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד עַצְמוֹ אוֹ עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַתְּנַאי:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך ע''מ שתתני וכו'. משנה שם (דף ע"ד) מחלוקת ופסק הלכה כן בגמרא. ומ''ש או עד שיבטל התנאי פי' שיכול לומר לה הרי זה גיטך בלא שום תנאי וא''צ לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה. וכן כתבו ז''ל. ואינו דומה לדין הנ''ל בשאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שצריך לנטלו הימנה דשאני התם הואיל וקנאתו ליפסל בו מן הכהונה ואי אפשר שלא תפסל בו. ומכאן תלמוד שדין הנזכר למעלה באומר מחולין לך שאינה מגורשת שאם אמר להוי גיטא בלא שום תנאי מגורשת כך כתב הרשב''א ז''ל והן הן דברי רבינו:

כד  מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי וְקִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט * צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  מי שנתגרשה על תנאי וכו'. מ''ש רבינו שאם נתקדשה ונתבטל התנאי שאינה צריכה גט מן השני ואם נשאת שצריכה גט מן השני ואסורה לראשון. הוא מפני שמדמה דין זה לדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה לאחר ובא הבעל שאינה צריכה גט משני ומותרת לראשון ואם נשאת צריכה גט משני ואסורה לראשון כמבואר פרק האשה רבה (יבמות פ"ז:) וכן מתבאר בדבריו הדמיון הזה. וכן נראה היקש זה בגמרא שאכתוב שם. ובהשגות בזה דברים וכן כתוב שם. א''א כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין וכו' והיא מגורשת גמורה ואסורה לראשון (הילכך בין כך ובין כך צריכה גט משני ואסורה לראשון) ע''כ אני אומר וכו'. ואם עיין הר''א ז''ל בדברי רבינו עיון שלם לא היה כותב כאן מ''ש שהרי כתב רבינו אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט. ונתבאר בדבריו למעלה באומר לה הרי זה גט ע''מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שנתנה לו שאע''פ שאי אפשר לתנאי להתקיים שאין הגט בטל. וכבר הארכתי בטעם זה למעלה. וכל שכן שהוא ז''ל סובר שכל שבידה עדיין לקיימו ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל וזה פשוט בדבריו ז''ל. ומ''ש כאן הוא בשהגט בטל כגון בתנאי שהוא בלאו ועשתה מעשה בבטולו או בתנאו שהוא כמעשה תוך זמן קצוב ועבר הזמן ולא נעשה או באי זה הדרך שיהיה שהתנאי מבוטל בפועל והגט בטל אבל בתנאי שבידה לקיימו הרי הדבר תלוי ואם נתקיים התנאי מגורשת היא למפרע כמו שנתבאר בתנאי שבע''מ ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו ואלו נראין דברים ברורים וחלוק אמיתי:

 לחם משנה  מי שנתגרשה על תנאי וכו'. כתב ה''ה ובהשגות בזה דברים וכו' ואם עיין הראב''ד ז''ל וכו'. ואני תמה על ה''ה במה שהבין בדברי הראב''ד ז''ל דלא נעלם ודאי מהראב''ד ז''ל דמ''ש רבינו ואם לא נתקיים דר''ל שנתבטל התנאי כגון שעשה מעשה דביטלו אבל ההשגה היא דאיך דימה זה לההיא דאשה שהלך בעלה דשאני הכא דאע''פ שלא נתקיים התנאי יש לאוסרו על הראשון מפני שיאמרו העולם שהגירושין היו גירושין גמורין ומאן מוכח שלא נתקיים כלומר מי יאמר להם שלא נתקיים התנאי וסבורין שנתקיים והוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת אבל התם שרואים שבעלה חי ולא ראו גט יאמרו ודאי קדשה שני כסבור שמת בעלה וכדכתבו התוספות גבי אמרי קדושי טעות הוא בהאשה רבה (דף פ"ט) ודלא כרש''י ולזה כתב הראב''ד ז''ל דצריכה גט והגט השני משני אוסרה על הראשון ולהכי אהני הגט הראשון לאוסרה על הראשון אבל מ''מ הגט הראשון לא היה גט אלא יורשה ומטמא לה דכאשתו הויא אלא להא מילתא לחוד הוי גט דאסורה עליו וזה פשוט בדברי הראב''ד ז''ל ואולי דגם ה''ה פירש זה בדברי הראב''ד ז''ל ודחאו בדבריו הראשונים שכתב וכן נראה היקש זה בגמרא כלומר ואי אפשר שהשיגו הראב''ד ז''ל מן הדמיון הזה לכך פירש פירוש אחר בדבריו וגם כן דחאו וכל זה דוחק בדברי ה''ה וגם לא ראיתי ההיקש הזה (וכן) [והיכן] הוא מבואר בגמרא:

הלכות גרושין - פרק תשיעי

א  הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר זְמַן קָבוּעַ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִתְנַאי וְאֵינוֹ תְּנַאי. דּוֹמֶה לִתְנַאי שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְאֵינוֹ תְּנַאי שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי הֲרֵי גֵּרֵשׁ וְזֶה עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ עַד שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַזְּמַן. לְפִיכָךְ הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי צָרִיךְ לִכְפּל תְּנָאוֹ וְזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל דְּבָרוֹ וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  המגרש את אשתו וכו'. דין זה באומר לאחר כו' שהיא מתגרשת לאחר זמן מבואר הוא בהיקש הקדושין לגירושין וכבר נתבאר כן בקדושין פ''ז מהלכות אישות ועוד יתבאר בסמוך שנזכר כן בגמרא בגירושין. ומ''ש רבינו שאינו צריך לכפול התנאי דבר ברור הוא בטעמו שהרי אין כאן תנאי אלא קביעות הזמן לחול המעשה ועוד שלא מצינו בגמרא שנזכר כפל ולא שאר משפטי התנאין בדין לאחר. ועוד מבואר בירושלמי בקדושין פרק האומר שהכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים מקודשת שא''צ לכפול. וזה מבואר:

ב כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  כיצד האומר לאשתו וכו'. מ''ש רבינו שאם אבד הגט או נשרף וכו' שאינה מגורשת. פשוט הוא שכל שאין הגט חל עד אותו הזמן צריך שיהיה קיים בשעה שהוא חל. ומתבאר מהדין שיתבאר בסמוך מהלכה והניחתו בצדי רה''ר:

ג  הָלְכָה וְהִנִּיחָתוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִגְנַב אוֹ אָבַד מִשָּׁם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת הוֹאִיל וְהָיָה הַגֵּט קַיָּם בַּיּוֹם שֶׁמִּתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ וְיִחֲדָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

 מגיד משנה  הלכה והניחתו בצדי וכו'. בכתובות פרק הכותב (דף פ"ו:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה''ז גיטך ולא תתגרשי בו וכו' א''ד א''ל מגורשת מדר''נ וכו' עד וצדי ר''ה לחוד. ופסק רבינו כלישנא בתרא ומתוך מ''ש פ''ב מה' מכירה בדין האומר לחבירו משוך פרה וכו'. ומ''ש כאן בדין הגט נראה שהוא סובר שהגמרא בשאלה זו מדמה דין גט בשאינו אומר מעכשיו לדין הפרה באומר מעכשיו והוכרח לזה מפני שזאת השאלה היא בהכרח כשאינו אומר מעכשיו דאי באומר מעכשיו כבר נתבאר פ''ז מהלכות אישות שהאומר מעכשיו ולאחר ל' יום מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואי תנאה הוי אפילו נקרע או נשרף הגט מגורשת ואי חזרה הוי נמצא דמעכשיו שאמר לאו כלום הוא. וכן הכריחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שבעיא זו בלא מעכשיו היא והא דר''נ סבור רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו (דף פ"ב) שאמרו שאינו קונה אלא בדאמר ליה מעכשיו א''נ דהא דר''נ היא בכל גוונא ואנן לא קי''ל כותיה בפרה אלא בשאמר מעכשיו ומיהו ילפינן מינה לענין גירושין בשאינו אומר מעכשיו. והטעם בזה דפרה במה הוא קונה אותה במשיכה ולאחר ל' יום כבר כלתה משיכתו הילכך אם לא אמר מעכשיו לאו כלום הוא אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום ל' והוא במקום (בר) קנייה אפילו בעלמא הילכך מגורשת זהו דעתו ז''ל. וראיתי להרב רשב''א שכתב דלענין הלכה גט ופרה שוין הן וכל שלא אמר מעכשיו והניחתו בצדי ר''ה אינה מגורשת וכו' ורמי בר חמא ורב חסדא הוו סברי דהא דר''נ הוא בלא מעכשיו וליתא דבמעכשיו הוא ולפיכך כל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הויא לה מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לן אי חזרה הוי אי תנאה הוי כמו שהזכרתי למעלה הילכך כיון שהניחתו ברשות שאינה שלה הויא לה ספק מגורשת. אלו דבריו ז''ל:

 כסף משנה  הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'. בפרק הכותב כתב הר''ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב''ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א''ל מעכשיו לא קנה עכ''ל, ובמ''ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ''ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ''ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר''נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א''ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ''ל לדעת רבינו:

 לחם משנה  הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'. מה שיש לדקדק כאן על מ''ש רבינו בהלכות מכירה כתבתי שם. ומ''ש רבינו דבמעכשיו בגט הוי ספיקא אי תנאה אי חזרה ולא אמרינן כן בממון י''ל הטעם כמו שכתב רש''י ז''ל גבי מהיום ולאחר מיתה בפרק מי שאחזו (דף ע"ב) דבמתנה לא אמרינן מספקא לן אי תנאה וכו' ויש לומר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בגט דלא שייך וגם לא אמרו בלשון תנאי דאם, לכך נפל לנו הספק, הכא נמי דכוותה במעכשיו ולאחר ל' יום י''ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה:

ד  וְכֵן אִם תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בְּמַעֲשֶׂה דִּינוֹ כְּדִין מְגָרֵשׁ אַחַר זְמַן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת אַחַר שֶׁתִּתֵּן. וְאֵין צָרִיךְ לִכְפּל תְּנָאוֹ וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁהֲרֵי לֹא גֵּרֵשׁ עַל תְּנַאי אֶלָּא עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ זֶה אֶלָּא תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בַּעֲשִׂיַּת כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ:

 מגיד משנה  וכן אם תלה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי הירושלמי שהוא בלאחר שירדו גשמים:

ה וּמַה בֵּין הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי לְזֶה שֶׁקָּבַע זְמַן לְגֵרוּשִׁין אוֹ תְּלָאָן בְּמַעֲשֶׂה. שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי יֵשׁ שָׁם גֵּרוּשִׁין וְאֵינָן גּוֹמְרִין עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְגָּרְשָׁה אִם הָיָה הַגֵּט קַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ אוֹ לִהְיוֹתוֹ בִּרְשׁוּתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ לְיָדָהּ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא תֵּצֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַתּוֹלֶה גֵּרוּשִׁין בִּזְמַן אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לֹא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן עַד הַזְמֵן שֶׁקָּבַע אוֹ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן צְרִיכָה לִהְיוֹת הַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ אוֹ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדָה אוֹתוֹ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע אוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתָּלָה בּוֹ הַגֵּרוּשִׁין תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין כָּאן שֵׁם גֵּרוּשִׁין:

 מגיד משנה  ומה בין המגרש וכו'. מ''ש רבינו בדין המגרש על תנאי כבר נתבאר למעלה פרק שמיני וכבר הארכתי בו. ומה שכתב כאן בתולה גירושין בזמן וכו'. פשוט הוא שאין גירושין חלין עד שיגיע הזמן. וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות אישות שהמקדש ואומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום ששניהם יכולין לחזור בהם תוך הזמן לפי שאינן חלין עד הזמן שקבע. וכן אמרו בגמרא בגיטין (דף ע"ו:) הכל מודים היכא דאמר (לה) לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר. וכבר כתבתי פ''ח שיש מי שסובר אפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז''ל אפילו באומר לאחר שלשים יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דה''ל כמעכשיו ולאחר ל' יום ואם נקרע הגט או שנאבד משמע ג''כ דלדעה זו הויא לה ספק מגורשת:

ו  הַנּוֹתֵן גֵּט בְּיַד אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז אֵין זֶה גֵּט אוֹ אֵין אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה לֹא גֵּרֵשׁ כְּלָל וְאֵין כָּאן גֵּט לֹא עַל תְּנַאי וְלֹא תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  הנותן גט ביד אשתו וכו'. פי' בשלא אמר לה הרי זה גיטך אלא שנתנו לה ואמר לה אם לא תתני וכו' ואף על פי שמשמעו שאם תתן תהיה מגורשת דמכלל לאו אתה שומע הן כיון שלא הזכיר גירושין בפי' ולא אמר לה הרי את מגורשת או הרי זה גיטך אינה מגורשת ואם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני מאתים זוז לא תהיי מגורשת הרי זו מגורשת אף על פי שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו וכפי מה שיתבאר פרק ששי מהלכות אישות בדעת רבינו:

ז  הָרוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְיִהְיֶה עִנְיַן תְּנָאוֹ שֶׁלֹּא תִּתְגָּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מוֹצִיא עִנְיָן זֶה בִּלְשׁוֹן תְּנַאי וְיִתְלֶה הַתְּנַאי בְּבִיאָתוֹ בִּזְמַן קָבוּעַ אוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם בָּאתִי בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא יִהְיֶה גֵּט וְנוֹתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ. אוֹ יֹאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא אָבוֹא לִמְדִינָה זוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  הרוצה לגרש על תנאי וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות במשנה בהרי זה גיטך אם לא באתי ובמעכשיו אם לא באתי. והזכיר רבינו כפל באם לא באתי וכפי מה שנתבאר פרק ו' ופרק ז' מהלכות אישות:

ח הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אִם לֹא בָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִמְדִינָה זוֹ וְהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָלָה אוֹ עִכְּבוֹ נָהָר וְלֹא בָּא עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ הֲרֵי אֲנִי אָנוּס שֶׁאֵין [א] אֹנֶס בְּגִטִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לְגָרֵשׁ:

 מגיד משנה  התנה עליה וכו'. פרק השולח (דף ל"ד) ההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין וכו'. ומה שכתב רבינו וחלה. מתבאר פירקא קמא דכתובות (דף ב':) בההוא לישנא דאמר רבא אין [טענת] אונס בגיטין וקי''ל הכי כדמוכח פרק השולח (דף ל"ד) ופרק כל הגט (דף ל') וכן הסכימו כל הפוסקים ז''ל. וכתבו מקצת המפרשים ז''ל שאף על פי שאין טענת אונס בגיטין ה''מ באונס דשכיח כגון עכבו נהר אי נמי כגון שכיח ולא שכיח כגון חולי או מיתה כדרך הארץ אבל אונסא דלא שכיח כלל כגון נפל עליו הבית או אכלו ארי אפילו בגיטין הוי טענת אונס ולא עדיפי גיטין מהמתנה בפירוש בדיני ממונות כל אונס שיולד שהאונס שאינו מצוי אינו בכלל כנזכר פרק י''ט מהלכות מכירה ולזה הסכימו הרמב''ן והרב רשב''א ז''ל וזה לא נתבאר בהלכות ולא בדברי רבינו. ועוד יתבאר בפרק זה דעת רבינו בדין אכלו ארי. ובעטור כתוב איתשיל קמי ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא איפשיט ע''כ:

ט  הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִתְנָה וְאָמַר הֲרֵי הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינָהּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא * וּמָחֲלָה לוֹ וְחָזַר וּבָטַל הַגֵּט כְּשֶׁפִּיְּסָהּ. וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה יִהְיֶה הַגֵּט פָּסוּל אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהָיָה עִמָּהּ בַּמְּדִינָה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי:

 כסף משנה  התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'. כתב ה''ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ''ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ''כ הר''ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא''ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא:

 לחם משנה  התנה עליה שתתגרש וכו'. ה''ה הביא תשובת הרי''ף ז''ל וזה ששאלת וכו' ויש להקשות בה טובא. חדא דאמאי לא ניחוש שמא פייס הוא לה וביטלו שניהם התנאי של מאתים זוז שאפילו שתתן לו מאתים זוז לא תהיה מגורשת וכמ''ש הרמב''ן ז''ל הביאו ה''ה לקמן והך חששא עדיפא דהוי כחששא דניחוש שמא פייס דגמרא דפירש פייס הבעל לאשה. ועוד דבכל איכא חששא דאם תתן לי מאתים זוז אמאי אמרי' בעלמא דאם נתקיים התנאי מגורשת ניחוש שמא ביטל הגט וכ''ת הכי נמי דחוששין שמא ביטל א''כ מה שאלו לו בתנאי דעל מנת נימא הכי נמי דחיישינן שמא פייס לו אלא מאי אמרת הא דשאלו היתה מפני שלא הוזכר בגמרא חששא דפייס אלא גבי ה''ז גיטך לאחר י''ב חדש א''כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הוזכרו בגמרא פייס גבי תנאי דאם תתני מאתים זוז וכו'. ע''ק גבי מה שאמר ומחל לה התנאי דהא אם אמר מחולין לך אמרי' לעיל בסוף פרק שמיני דהגט בטל משום דלצעורה קא מכוין. וע''ק מ''ש על גט קיים שאינו קיים מאי איכפת לן הא איכפת ואיכפת היכא דקדשה אחר דאמרה דאינה מקודשת וכן אם אמרה מתייבמת ונפיק חורבא. ונראה לתרץ לקושיא ראשונה דלא פרכינן הכי אלא בשלא ראינו מעשה מוכיח הפך החששא אבל בשנתקיים התנאי ונתנה לו המאתים זוז אז ודאי לא אמרינן שביטלו בין שניהם התנאי ואף על גב שתתן מאתים זוז אינה מגורשת דכיון דראינו שהמעשה המוכיח של נתינת מאתים זוז אמרינן ודאי אילו בטלו התנאי לא היתה נותנת לו המאתים זוז והוא לא היה מקבלם אבל בחששא דגמרא דהולך ובא אמרי' ניחוש שמא פייס לא ראינו מעשה המוכיח הפך החששא וכן בחששא דשמא פייסה היא לו שכתב הרי''ף ז''ל. ולקושיא שניה י''ל דאין הכי נמי בגירש בתנאי דאם דיש לחוש שמא ביטל ומאי דהקשו לרב אלפסי הוא משום דמתניתין דפרק מי שאחזו היא דכשאמר על מנת שתתני לי מאתים זוז אם נתקיים התנאי מגורשת ואם לאו אינה מגורשת והך מתני' היא קודם מתני' דאם לא באתי ולא הקשו שם בגמרא וניחוש שמא פייס כלומר ואמאי אינה מגורשת וזו היא קושייתו דאמאי לא הקשו כן בגמרא כיון דהך מתני' הוי קודם ההיא דאם לא באתי אבל בדין דאם תתן וכו' לא מצינו מתני' דקאמר הכי כדי שנאמר אמאי לא הקשו התם ואם כן י''ל דהדין כן הוא דאיכא למיחש שמא ביטל. ולקושיא שלישית י''ל מאי דקאמר מחל לה ר''ל דאמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי דהא מהני כדכתב הרב המגיד. ולרביעית י''ל דהך חששא דפייס לא אהני אלא למעבד איסורא לכתחילה דאם נשאת לא תצא כדכתב רבינו דהוי גט פסול כלומר דלכתחלה לא תנשא ואם כן כי אקשינן בשאר תנאים דליחוש שמא פייס הוי החששא כמו הכא וליכא למעבד כאן פסול לכתחלה דומיא דהתם. ואי אמרת אם קדשה אחר דאינה מקודשת אי נמי דמתייבמת הוי כבדיעבד ולא עביד חששא דפייס פיסולא כל כך. עוד כתב הרב המגיד ז''ל אם התנה עליהם תנאי וביטלוהו וכו' היינו דוקא דידעינן בודאי דביטלוהו אבל אין לחוש לכך מספיקא כיון דיש מעשה מוכיח בהפך כדכתיבנא. עוד כתב הרב המגיד ז''ל והרי אמרו בראוה שנתייחדה עמו באפילה חוששין לקדושין וכו', בפרק מי שאחזו אמר גבי לא תתייחד עמו [אלא] בפני עדים וכו' ושם בברייתא (דף ע"ג:) אמר ראוה שנתייחדה עמו באפילה וכו' ונראה דהראיה שהביא הרמב''ן הוא ממתני' דקאמרה לא תתייחד עמו וכו' וקאי אמהיום אם מתי דקאמר קמי הכי וטעמא משמע דהוי משום קדושין ולמה אין חוששין לביטול הגט אבל מברייתא דראוה שנתייחדה לא הביא הרמב''ן די''ל דברייתא לא איירי במעכשיו אם מתי אע''ג דהברייתא על מתניתין מייתי לה ומשמע דמיירי בגוונא דמתניתין זו אינה ראיה כל כך דהא לפי האמת אוקמוה בגמרא דראוה שנבעלה ומתני' לאו בהכי איירי:

י וְכֵן כָּל הַתְּנָאִין שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּרְצוֹנָהּ וְאִם רָצָת וּמָחֲלָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ בָּטֵל הַגֵּט חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ אֲבָל בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס:

 מגיד משנה  (ט-י) התנה עליה וכו'. משנה בפ' מי שאחזו (דף ע"ז) ובגמרא תניא וכו' ה''ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתייחד עמה x (הרי זה גט ולא תנשא לאחר עד שיעברו ל' יום) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה והקשו בגמרא וליחוש שמא פייס ותירצו באומר נאמנת עלי לומר שלא xx פייס איכא דמתני ליה אמתני' מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש (ומת בתוך י"ב חדש) הרי זה גט וליחוש שמא בא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי מאן דמתני לה אמתני' כ''ש אברייתא פי' שצריך להאמינה ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא. פי' ואין צורך שיאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי. ופי' הרב אלפס בתשובה וליחוש שמא פייס פירוש כיון שהיה הולך ובא אע''פ שלא נתיחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה התנאי ונמצאת אשת איש ונפיק מיניה חורבא ואמרינן בשאמר לה נאמנת עלי שלא פייסתי. וזה ששאלת למה אין אנו חוששין שמא פייס בשאר תנאין כגון ע''מ שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו הכא אם פייס ומחלה התנאי נמצא הגט בטל והיא אשת איש כמו שהיתה ונפיק מיניה חורבא אבל התנה עליה שתתן לו מאתים זוז או שתשמש את אביו ומחל לה התנאי הרי נמצא הגט קיים (והרי היא מגורשת ואם נאמר על גט קיים שאינו קיים) מאי איכפת לן ומה חורבא נפיק מיניה הילכך ליכא למיחש עכ''ל. וזה דעת רבינו שכל זמן שהיא מוחלת התנאי קודם שנתקיים יכול הבעל לבטל הגט. ובהשגות שטה אחרת. וכתב הרמב''ן ז''ל שיש גורסין ע''מ שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואע''פ שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו הקשו בגמרא וליחוש שמא פייס ומתוך כך כתב הרב ז''ל לפי גירסא זו למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אף על פי שאמר לה מעכשיו אם התנה עליה תנאי וביטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שביטלו אותו ואינם רוצים שיהא תנאי לפיכך האומר לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם וביטלו התנאי הגט בטל ואע''פ שנתנה לו אחר מכאן כל זמן שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אחר מכאן כאילו לא נתקיים הוא (אחר מכאן) עכ''ל. וכתב הרמב''ן ז''ל שכן הוא דעת רבינו. עוד כתב ואם תשאל לדברינו והרי אמרו בראוה שנתיחדה עמו באפלה חוששין משום קדושין ולמה אין חוששין לבטול הגט דמתני' דמעכשיו אם מתי קיימא. ואין זו שאלה דהתם תנאי מתקיים בעל כרחן הוא והיאך יבטלו אותו אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז אם קבלה עליה שלא תתקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה בטל הגט מעתה ואצ''ל אם לא נתנה לשום תנאי ונתנה לשום מתנה דגט בטל אלא אפילו אמרה אחר כן נותנת אני ומקיימת התנאי כבר נתבטל שכיון שבידה לבטל התנאי שלא תתן מכיון שביטלוהו בטל הוא לגמרי ושוב אין לו קיום עכ''ל: וכן האומר לאשה וכו'. זה מבואר שעד כאן לא אמרו בגמרא אבל אמתניתין הא לא אתא אלא כשאינו בעיר אבל כשהוא בעיר לדברי הכל חוששין. וכן מה שכתב רבינו וכן כל התנאין שהן תלויין כבר נתבארו למעלה בסמוך מדברי הרמב''ן ז''ל. ודע שדברי רבינו הם בתנאי שבעל מנת ולזה היה צריך לכתוב ואם רצתה ומחלה אותן שאם היו בתנאי שבאם כבר נתבאר ריש פרק שמיני שיכול הבעל לבטל הגט קודם קיום התנאי ואין צריך למחילת האשה: ובהשגות אמר אברהם חיי ראשי איני יודע מחילה זו וכו'. וכבר כתבתי דעת רבינו שהיא כדעת הרמב''ן ז''ל ועיקר:

יא * הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵּתֶר בָּא שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָבוֹא בְּצִנְעָה. וְאִם תָּם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע וְלֹא בָּא הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. מֵת בְּתוֹךְ י''ב חדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא בִּמְקוֹם יָבָם עַד אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי:

 מגיד משנה  ה''ז גיטך מעכשיו וכו'. כבר הזכרתי דין זה למעלה והזכרתי שתי לשונות שיש בגמרא דאיכא מאן דאמר צריך לומר שנאמנת עלי שלא באתי ואיכא מאן דאמר שאינו צריך ורבינו פסק לקולא ואודיעך טעמו. הוא ז''ל סבור שאין חששות אלו דשמא פייס ושמא בא מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה. וזה שכתב רבינו למעלה יהיה הגט פסול וידוע בדבריו שכל מקום שהוא ז''ל מזכיר פסול הוא מדבריהם וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו הם בדרבנן והלך אחר המיקל. ויש מי שפסק לחומרא וכן כתוב בהשגות א''א זה אינו כלום וכו'. וכן דעת ר''ח ז''ל ובאמת שהסוגיא שבפרק כל הגט (דף כ"ט) קשה קצת לדברי רבינו ששם הביאו האי לישנא שצ''ל נאמנת עלי שלא באתי: מת בתוך י''ב חדש וכו'. שם (דף ע"ב) בעיא בגמ' אם היא מותרת מיד דלא אתי או לאחר י''ב חדש דהא איקיים תנאיה וספקא לחומרא וכן פסקו לחומרא ההלכות:

יב * בָּרִיא שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מַתִּי. אוֹ חוֹלֶה שֶׁהִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה גֵּט אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁמַּשְׁמָעוּת אִם מַתִּי לְאַחַר מִיתָה וּמַשְׁמָעוֹ מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לְאַחַר מוֹתִי וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  בריא שהתנה וכו'. (שם ע"ו:) במשנה זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ובגמרא אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה אמר לה מהיום כמאן דאמר לה מעכשיו דמי לא אמר לה מהיום כמאן דאמר לה לאחר מיתה דמי ע''כ בהלכות מן הגמרא. ובגמרא אמרו שאינו כן לדעת ר' יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ודעת רבינו כדעת ההלכות שלא לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כמ''ש ריש פ''ח ושם כתבתי שיש חוששין לדברי ר' יוסי וזהו דעת ההשגות כאן. וכך כתב שם א''א גם זה אינו כלום וכו' וכבר הארכתי בזה פ''ח:

יג אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ [ב] מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי אוֹ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גֵּט וּכְשֶׁיָּמוּת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה ה''ז וכו'. גם זה במשנה שם (דף ע"ב) וכתב הרמב''ן ז''ל במהיום אם מתי שאפי' מת בו ביום הרי זו מגורשת:

יד אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אוֹ מֵהַיּוֹם לְאַחַר מִיתָתִי וּמֵת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא אַחַר שֶׁאָמַר מֵעַכְשָׁו חָזַר בּוֹ מִלְּשׁוֹן מֵעַכְשָׁו וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל לְאַחַר מִיתָה וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:

טו  הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ וּמֵת בַּלַּיְלָה אֵינוֹ גֵּט. עַל מְנָת שֶׁתִּזְרַח חַמָּה וּמֵת בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּכְשֶׁתִּזְרַח חַמָּה יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁאִם זָרְחָה חַמָּה יִהְיֶה גֵּט וְאִם לֹא זָרְחָה לֹא יִהְיֶה גֵּט וּמֵת בַּלַּיְלָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי עַד שֶׁמֵּת וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך לכשתצא חמה. בגמרא שם: התנה עליה שאם תזרח חמה. שם (דף ע"ג) לא נחלקו אלא באם תצא (חמה מנרתקה) מה סבר לה כר' יוסי [דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וה''ל כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כרבי יוסי] וה''ל כאם מתי גרידא ע''כ. ובהלכות והלכתא כרבנן וזהו דעת רבינו וכבר כתבתי למעלה כן:

טז  שְׁכִיב מֵרַע שֶׁכָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְגֵרֵשׁ וְעָמַד אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁאֵין גִּטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ. שֶׁאִם תֹּאמַר יַחֲזֹר בּוֹ יֹאמְרוּ גִּטּוֹ לְאַחַר מִיתָה יְגָרֵשׁ כְּמוֹ מַתְּנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  שכיב מרע וכו'. (דף ע"ב:) אמר רב הונא גיטו (של שכיב מרע) כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ומדברי ההלכות ורבינו נראה שהם מפרשים אותה כרש''י ז''ל שפירש דרב הונא בדיהיב ליה סתמא הוא והיה סובר רב הונא דאומדן דעתא הוא דה''ל כאומר אם מתי ואין הלכה כרב הונא דאמרינן התם רבה ורבא לא ס''ל הא דרב הונא גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ובהלכות הילכך אם עמד אינו חוזר. ויש בפי' מימרא דרב הונא שיטות אחרות x ולדברי הכל דינו של רבינו אמת:

יז הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וּמֵת אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  ה''ז גיטך מהיום וכו'. שם (ע"ג) ת''ר ה''ז גיטך מהיום אם מתי וכו' והקשו מ''ש רישא ומ''ש סיפא ואמרו שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. עוד אמרו שם דברייתא משבשתא היא ופירשו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דאסיפא קא מקשו היכי אמרי' באם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית וכו' ה''ז גט דהא מחולי זה מחמת חולי זה משמע והרי לא מת מחמת החולי אע''פ שמת מתוכו ולפיכך שלחו מתם אכלו ארי במי שאמר אם לא אעמוד מחולי זה אין לנו שיהא גט ע''כ דבריהם. וממה שאמרו אכלו ארי אין לנו ולא אמרו אכלו ארי אין זה גט פי' רבינו אין לנו שיהיה גט גמור ומתוך כך כתב ספק מגורשת וראוי להחמיר בערוה וחולצת ולא מתיבמת:

 לחם משנה  הרי זה גיטך (מהיום) אם מתי מחולי וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל ופירשו הרמב''ן והרשב''א דאסיפא קאי וכו'. נשמר דלא נפרש דפריך ארישא כדפי' ר''ח הוזכר בבית יוסף ואכלו ארי אין לנו קאי ארישא עיין שם:

יח  אָמַר לָהּ אִם לֹא יַעֲמֹד מֵחלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק [ג] מְגֹרֶשֶׁת. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי מֵחלִי זֶה וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וּמֵת אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם מֵחֲמַת הַחלִי הָרִאשׁוֹן מֵת הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם לָאו [ד] אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִתַּק מֵחלִי לְחלִי וְלֹא עָמַד בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה גֵּט וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד:

 מגיד משנה  הרי זה גיטך מעכשיו וכו'. שם (דף ע"ב) משנה הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך וכו' ומתבאר בגמרא אליבא דהלכתא שאפילו הלך בלא משענת אם מת מחמת חולי הראשון הרי זה גט: ואם ניתק מחולי וכו'. שם נתבאר בגמרא ואע''פ שנאמר אליבא דרב הונא דאמר דשכיב מרע חוזר בגיטו אם עמד כ''ש הוא לדידן דאמרינן אם עמד אינו חוזר. וכתב הרשב''א ז''ל דמסוגיין דהתם שמעינן ששכיב מרע שנתן גט ואמר מהיום אם מתי סתם והבריא בטל גיטו ולא אמרינן אם מתי לעולם קודם שימות הוא קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר והביא ראיה לזה אבל אם מתוך בוריו התנה במהיום אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית הרי זו מגורשת דומה לע''מ שתצא חמה מנרתקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך עכ''ל:

 כסף משנה  ה''ז גיטך מעכשיו וכו'. בפ' מי שאחזו (דף ע"ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה''ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה''ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ''ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי''ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס''ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס''ל דלדידן דלא קי''ל כר''ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה''ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה''ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה''ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס''ל ז''ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא x דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי''ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה''ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון:

יט וּבְכָל אֵלּוּ הַתְּנָאִין כָּל הַיָּמִים שֶׁמִּנְּתִינַת הַגֵּט עַד שֶׁיָּמוּת וְיִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת לְכָל דָּבָר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְיַחֵד עִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  ובכל אלו התנאין וכו'. שם (דף ע"ג.) ת''ר ימים שבינתים וכו' וחכ''א מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כך היא גרסת xx ההלכות והרבה מפרשים וכך היא גרסת רבינו והלכה כחכמים. ומ''ש רבינו ובלבד שלא יתיחד עמה. כך מבואר כאן בהלכות וכבר נתבאר פ''ח:

כ  חוֹלֶה שֶׁרָצָה לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיָּמוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם וְאִם עָמַד לֹא תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְלֹא רָצָה לְגָרְשָׁהּ מֵעַכְשָׁו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ. כָּךְ הוּא כּוֹתֵב בַּגֵּט אַחַר שֶׁכּוֹתֵב הַתֹּרֶף אוֹ אוֹמֵר לָהּ כְּשֶׁנּוֹתֵן הַגֵּט. אִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט וְאִם מַתִּי יִהְיֶה גֵּט וְאִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תְּנַאי כָּפוּל וְהֵן [ה] קֹדֶם לְלָאו וְלֹא יִפְתַּח פִּיו תְּחִלָּה לְפֻרְעָנוּת. וְאִם מֵת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיָּמוּת. וְהוּא שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ קֹדֶם מִיתָה:

 מגיד משנה  חולה שרצה וכו'. שם (דף ע"ה:) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי וכו' ואסיק רבא דאמר אם לא מתי לא יהיה גט וכו' ופירשו בגמרא אם לא מתי לא יהיה גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט בעינן הן קודם ללאו. ומדברי רבינו נראה שאינו אומר ואם מתי יהיה גט מעכשיו ומוכרח הוא ממ''ש כדי שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ואם אמר מעכשיו כבר נתבאר פרק ששי מהלכות אישות שאין צריך לתנאי כפול ולא להן קודם ללאו באומר מעכשיו או על מנת, וכן נראה ממ''ש ולא רצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרף דעתו. וצ''ע היאך יתקיים הגט בלא מעכשיו וכבר נתבאר למעלה שאם אמר הרי זה גט אם מתי מחולי זה שלא אמר כלום שמשמעו לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה וכבר הזכרתי למעלה בפרק זה זו המשנה והגמרא שאמרו כן. ואין לומר שלפי שכפל תנאו מועיל יותר דלא עדיף לקיום הגט כשכפל ואמר אם לא מתי לא יהא גט משאם לא הזכירו כלל שהרי הכפל לקיים התנאי הוא ואם לא כפל המעשה קיים והתנאי בטל וכאן נאמר שאם לא כפל המעשה בטל וכשכפל הכל קיים. ואפשר שהוא סבור שהכפל מוציא מידי משמע לאחר מיתה ומכניסו בכלל משמע תנאי והטעם שכשלא כפל הוא סבור שהוא כאומר לאחר מיתה ומפני כך אינו כופל שאין צורך לכפול בלאחר מיתה ולפיכך לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה אבל כשכפל מגלה דעתו שהוא אומר כן בתנאי ואומר משפטי התנאים ולכשיתקיים התנאי הרי זה גט. זה נראה בדעתו ז''ל ובדעת מי שאומר שבמעכשיו אין צורך לכפול התנאי ולא להן קודם ללאו ודחוק הוא. והרמב''ן והרשב''א ז''ל כתבו דהא דשמואל כשאמר מעכשיו הוא דאמר מהיום או מעכשיו דאילו אם מתי גרידא משנה שלימה שנינו הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום אלא בדאמר מעכשיו היא. ומכאן הקשו לדברי הגאונים שאומרים שבמעכשיו אין צורך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו והניחו הדבר בצריך עיון. ובעטור כתוב והא דלא אדכר הכא מעכשיו משום דהא כתיב בגיטא מיומא דנן ולעלם דאי לאו הכי הא קי''ל אם מתי דלאחר מיתה דמי ולא אמר כלום עד דאמר מעכשיו עכ''ל. ומה שכתב רבינו לאחר שכותב התורף. הוא ממה שנתבאר פרק ח' שאין כותבין תנאי לפני התורף. ומה שכתב והוא שיגיע הגט לידה קודם מיתה. פשוט הוא ומבואר בהרבה מקומות:

 לחם משנה  חולה שרצה לגרש את אשתו וכו'. כתב ה''ה ואין לומר שלפי שכפל תנאו מועיל וכו'. קשה דכיון דכפל תנאו עושה אותו כמעכשיו ג''כ איך כתב רבינו למעלה התנה עליה שאם זרחה חמה יהיה גט ואם לא זרחה החמה לא יהיה גט ואם מת בלילה שאין גט לאחר מיתה והא הכפל מוציאו מיד לאחר מיתה ואפילו למה שתירץ ואפשר וכו' אבל כשכפל מגלה דעתו כו' יש להקשות קושיא זו. ועוד קשה במה שאמר דטעמא דרבינו הוי משום כפל התנאי א''כ מתניתין דאם מתי הוי בלא כפל וקשה דא''כ אמאי אינו גט הא כיון שאין כאן כפל תנאי המעשה קיים והתנאי בטל וכן נמי יש להקשות מתניתין דאם לא באתי דקאמרה דאם מת תוך י''ב חדש דאינו גט במאי קא מיירי אי בלא כפל המעשה קיים והתנאי בטל ואפילו מת תוך י''ב חדש אמאי אינו גט ואי כפל הוי כמעכשיו ולא הוי גט לאחר מיתה. ועוד קשה לדעת רבינו למה הוצרך שמואל להתקין בגט אם מתי יהא גט וכו' די שיאמר אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהיה גט מעכשיו ובמעכשיו לא בעינן תנאי כפול ועוד דמצי למימר לא יהא גט אם לא מתי ואם מתי יהא גט דהך עדיף טפי שלא יזכיר מיתה כלל בתחלת דבריו ושם בפרק מי שאחזו בגמרא דהך הוא עדיף טפי אם לאו דבעינן הן קודם ללאו והשתא לימא מעכשיו ולא בעי הן קודם ללאו לדעת רבינו. ולתרץ כ''ז נקשה קושיא אחרת והיא בגמרא בפרק מי שאחזו (דף ע"ב) כשהקשו על מתניתין דזה גיטך אם מתי אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמיא והדר תניא כו' ומאי הך אם מתי הוי כשאר תנאי בעלמא כמו אם באתי וכו' או אם זרחה וכו' דאינו חל אלא כשיתקיים התנאי ואין גט לאחר מיתה אבל מהיום אם מתי חל מעכשיו. ולזה י''ל דהך גופא הוא דתירצו בגמרא ואע''ג דלא הקשו בגמרא כן אלא גבי אם מתי אפשר דה''ה באם לא באתי דאמאי כשמת תוך י''ב חדש הוי גט אפילו שאמר מעכשיו הא הוי כמהיום ולאחר מיתה והוי ספיקא ומשום דהך מתניתין הוי מתני' קמייתא דאיירי בתנאה דאם לכך אקשינן ליה הכא וכן נראה מדברי רש''י בסוף פרק מי שאחזו (דף ע"ו) גבי מה שאמרו שם לא נחלקו אלא באם תצא וכו' והוה ליה כאם מתי גרידא כדכתב שם רש''י ז''ל באם תצא ודכוותה אם באתי ואמרי' לעיל גבי אם מתי אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיגיע אמר מהיום הוי מעכשיו לא אמר מהיום וכו' באם מתי גרידא ואמרינן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמר הכא נמי משמע לכשלא [אבוא] לאחר י''ב ע''כ משמע דסבירא דכולהו תנאים שוים כדכתיבנא. אבל אם נאמר שדעת רבינו כן הוא קשה קצת למה כתב גבי אם מתי לעיל שמשמעותו לאחר מיתה ומשמעותו מעתה ולא כתב כן גבי אם לא באתי. לכך נראה ודאי דדעת רבינו הוא הכי דכי פריך בגמרא אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמיא הוא משום דתנאי אם מתי אי אפשר לומר שהוא כשאר תנאים דאם באתי אם לא באתי אם זרחה אם לא זרחה דהתם כיון דהתנאי הוא בדבר אחר ואינו במיתה עצמה אם מת קודם נתבטל הגט שהרי בעת שנתקיים התנאי הרי כבר הוא מת ואין גט לאחר מיתה אבל היכא שהתנאי במיתה עצמה אינו גט לאחר מיתה דבעת המיתה מתקיים הגט והוי גט ומיתה באין כאחד והוי דומיא קצת לההיא דריש פרק הזורק (דף ע"ז:) דאמרו גיטה וחצרה באין כאחד וכיון שכן הוצרכו לומר בגמרא דאם מתי לאחר מיתה משמע דכיון דהזכיר המיתה דעתו ודאי אחר שימות דאי הוי לשון תנאי הוי גט ומיתה באין כאחד ומגורשת. ורבינו סובר דה''מ דמשמע לאחר מיתה כשאינו כופל דכיון שאינו כופל משמע שכוונתו לאחר מיתה ומפני שכוונתו לאחר מיתה לכך לא כפל דאין צורך לכפול דתנאי דלאחר זמן דאין הכפל אלא בתנאי דאם אבל כשכפל משמע דאין כוונתו לאחר מיתה אלא תנאי וכיון דהוי תנאי הוי גט ומיתה באין כאחד ולכך מגורשת אבל אין פירושו דכשכפל התנאי הוי מעכשיו דהא רבינו בפירוש כתב שלא רצה לגרשה מעכשיו מפני שלא תטרף דעתו ועם זה יתיישבו כל דברי רבינו וה''ה ואתי שפיר מה שאמר רבינו לעיל אם זרחה עליו חמה וכו' דכיון דהתנאי הוא בדבר אחר לכך כשמת קודם אינו גט דהוי גט לאחר מיתה: כך הוא כותב בגט אחר שכותב התורף וכו'. קשה דהא מדברי רבינו בפרק ח' משמע דלכתחלה אין כותבין בגט כלל לא קודם התורף ולא אחר התורף וכן כתב ה''ה בלשון המתחיל המגרש על תנאי וכו' דכוונת רבינו שלכתחלה אין להזכיר שום תנאי בגט ע''כ. ונראה לחלק דבשכיב מרע הקלו לכתוב אפילו בתוך הגט לכתחלה אם ירצה כדי שלא תטרף דעתו. אי נמי כך ר''ל מאי דקאמר כך הוא כותב כלומר אם בדיעבד כתב כך מהני. והראשון נכון יותר אבל לא ידעתי מאין הוציא אם לא מן הסברא שלא תטרף דעתו כדכתיבנא:

כא  בַּעַל שֶׁאָמַר לְאֶחָד זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּל לִפְנֵי [ו] יָבָם וְנָתַן הַגֵּט לְיָדוֹ וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁרֹב הַנָּשִׁים זְכוּת הוּא לָהֶן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ לִפְנֵי יָבָם. וּלְפִיכָךְ תִּהְיֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ הוֹאִיל וְזָכָה לָהּ בּוֹ אַחֵר:

 מגיד משנה  בעל שאמר לאחד וכו'. ביבמות סוף האשה שלום בעא מיניה רבא מר''נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזימנין דרחמא ליה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א''ל תנינא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:

כב  אָמַר לָעֵדִים לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְאִם כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוּהוּ לָהּ לְאַחַר זְמַן שֶׁאָמַר אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוּהוּ אַחַר זְמַן שֶׁאָמַר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּנָּתֵן לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם לֹא נוֹדַע אִם מִיתָה קָדְמָה לִנְתִינַת הַגֵּט אוֹ נְתִינַת הַגֵּט קָדְמָה לְמִיתָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לעדים וכו'. בפרק מי שאחזו (דף מ"ו) במשנה וכדברי ת''ק: כתבוהו אחר הזמן וכו'. במשנה שם:

כג  אָמַר לָהֶן כִּתְבוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גֵּט אַחַר הַשָּׁבוּעַ. אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַד שָׁנָה אַחַר הַשָּׁבוּעַ. אָמַר לָהֶן לְאַחַר שָׁנָה אֵין כּוֹתְבִין [אֶלָּא] עַד לְאַחַר חֹדֶשׁ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה. אָמַר לָהֶן לְאַחַר הַחֹדֶשׁ (אֵין) כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר לְאַחַר שַׁבָּת (אֵין) כּוֹתְבִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אָמַר לָהֶן כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת כּוֹתְבִין מִיּוֹם רְבִיעִי וְעַד סוֹף יוֹם שִׁשִּׁי וְנוֹתְנִין לָהּ:

 כסף משנה  אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח''כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה''ז פסול ע''כ, וכתב א''א הרא''ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע''כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב''ם שר''ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר''ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ''ל. ונ''ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא''ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה''ה וגם הר''ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח''כ כתבו שהגט פסול כלומר מד''ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ''ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן.

 לחם משנה  אמר להן כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'. כתב הטור בשם הרא''ש דהוא מפרש בדברי רבינו משנה אחר השבוע ואילך כותבין אבל עד שנה אין כותבין וכדבריו אתי שפיר קצת מ''ש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש שני ה''ז פסול דנקט ב' שבתות משום דלאחר שבת מחדש ב' הוי זמנו. וסובר רבינו דהזמן הוי עד כפל ממנו ולזה אמר דלאחר ב' שבתות ה''ז פסול ובסדר הזה בכל הזמנים דהזמן הוי כפול ממה שעבר אחר השבוע או החדש. אבל לפי' ה''ה קשה דלמה הזכיר ב' שבתות ולז''א ה''ה וקצת קשה לי לזה, כלומר אם נפרש כפירוש הרא''ש הוה אתי שפיר הך קושיא אבל קשה לפירוש זה. ומ''ש ה''ה וזהו שכתב רבינו אין כותבין אלא עד שנה אחר השבוע וכו' כלומר הכריח פירוש זה מב' טעמים. האחד שכתב רבינו אין כותבין אלא וכו' ומדקאמר אלא משמע דלא כפירוש הרא''ש דלהרא''ש לא שייך לומר אלא וכדהקשה לו הרב''י ז''ל. הב' שכתב השבוע מאחר יום השבת עד סוף יום ג' שהרי כתב שעד סוף יום ג' ואי איתא דמשם ואילך מתחיל הזמן משם ואילך קמי שבוע מיקרי ועד שם בתר שבתא אלא ודאי פי' דעד שם כותבין ולא יותר:

כד הֲרֵי שֶׁאֵחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהֶן לְאַחַר הַחֹדֶשׁ וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 מגיד משנה  (כג-כד) אמר להם כתבו וכו'. שם (דף ע"ז) ת''ר לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת ושאלו לאחר שבת מאי ופשיטו חד בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וה' ומעלי שבתא קמי שבתא ע''כ, וזה פירושה לפי הנראה מדברי רבינו אמר לאחר שבוע אין כותבין אלא תוך שנת אחר השבוע [שהוא שנה ח'] ולא בתשיעית אבל ודאי תיכף אחר שביעית כותבין כל שמינית. ובאומר לאחר שנה כותבין מיד בתוך חדש ראשון משנה שניה וכן באומר לאחר חדש. וזהו שכתב רבינו אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע וכתב כותבין מאחר יום השבת עד סוף יום ג'. וקצת קשה לי לזה מ''ש כתבו ונתנו לה לאחר שני שבתות מחדש שני ולפי זה היה לו לומר לאחר שבת ראשונה מחדש השני. ורש''י ז''ל מפרשה באומר אם לא באתי וכן כתב לאחר שבוע זו ממתינין לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע עכ''ל. ושם בגמרא אמרו תניא רבי אומר לאחר הרגל ל' יום ואמרו דלית הלכתא כוותיה ופירש''י ז''ל אם לא בא אחר הרגל צריך להמתין עד ל' עכ''ל. ורבינו לא כתב דין אחר הרגל לפי שלא נתבאר בגמ' כמה הוא קרוי אחר הרגל:

 כסף משנה  ועל מ''ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב' יש לתמוה שלא ה''ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה''ה. ונ''ל לדחוק ולומר דה''ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני:

כה  נִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁאָמַר לָהֶן לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם הַגֵּט שֶׁנָּתַן לָהּ לְיָדָהּ כְּשֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ נִפְסַל הַגֵּט שֶׁמָּא בָּעַל. קַל וָחֹמֶר לָזֶה שֶׁלֹּא נִכְתַּב. וְאִם כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אֵינוֹ גֵּט:

 מגיד משנה  נתייחד עמה וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא ורבינו הוציאו מדין ק''ו כמ''ש. ויש מן האחרונים ז''ל חולקין עליו והרמב''ן כתב נראה שאם אמר לעדים כתובו ונתייחד אחר כך עמה והן אחרו וכתבו אם משנכתב זמנו לא נתייחד עמה הרי זה גט כשר שאין כאן לחוש משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא נתברר לי דברי הרב רבינו משה ז''ל שאמר נתייחד עמה ואחר שאמר להם וכו' וק''ו הדברים וכו' ואין ק''ו זה כלום ואזלינן בתר טעמא. ואפשר שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס ומדינא ודאי דיש לחוש שמא פייס אלא אם כן אמר נאמנת עלי שלא פייסתי עד כאן בפרק כל הגט. ובאמת שכוונת רבינו אין לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שהרי כתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט ויתבאר בדבריו פרק י' שכ''מ שכתב הוא אינו גט ר''ל שאינה מגורשת כלל. ויש לדון בדבריו ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון שהרי כשנתייחד עמה אחר נתינת הגט אפילו בעדים כיון שלא ראינו שבא עליה אינה אלא ספק אשת איש כנזכר פרק עשירי וכאן היאך דן אותה בודאי אשת איש כנזכר הואיל ומדין קל וחומר הוא למד ובודאי שדעתו היה ללמוד פסול הגט מדין קל וחומר ובטולו מן הסברא שהוא סבור שכל שנתייחד אחר האמירה הרי הוא כאילו ביטל בפירוש שליחותם דודאי חזר בו ואינו רוצה לגרשה ואע''ג דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כנזכר פ''ו כיון שעשה מעשה שנתייחד עמה בטל השליחות לגמרי ולא דמי לגט ישן דאם נתגרשה בו תנשא כנזכר פ''ג דהתם הוא עצמו עשה מעשה הכתיבה אחר היחוד אבל כאן שאחר שנתייחד לא עשה כלום כבר נתבטל שליחותם ואין במעשיהם כלום זהו דעתו ז''ל. ובעטור כתוב וחזינא להו לרבוואתא דכ''מ שנתייחד עמה בטל הגט לגמרי וצריכה גט שני עכ''ל. ואפשר שכוונת הגאונים ז''ל הוא על הדרך שהזכיר רבינו ז''ל כאן והרשב''א הסכים בפרק הזורק לדעת הרמב''ן ז''ל שכתבתי למעלה שאין הגט בטל אלא פסול משום חשש פיוס:

 כסף משנה  נתייחד עמה וכו' וק''ו הדברים וכו'. כתב הר''ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק''ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב''ן ז''ל עכ''ל וכבר הזכיר זה ה''ה:

 לחם משנה  נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וכו'. על מ''ש ה''ה בשם הרמב''ן קשה דלמה שפירש מתחלה בדברי רבינו דטעמא משום גט ישן קשה טובא דהא הק''ו לא הוי הכי דהא אמר ק''ו הדברים אם הגט שניתן לידה חיישינן שמא בעל והא ודאי לא הוי הך טעמא אלא משום דשמא בעל לשם קדושין דאי משום גט ישן ופירוש שמא בעל ויאמרו גיטה קודם לבנה זה אי אפשר דאינו נקרא גט ישן אלא שנתייחד בין כתיבה לנתינה אבל אחר שניתן הגט לידה לא מיקרי גט ישן. וכן לפירוש בתרא שכתב ואפשר שלא כיון הרב אלא ליחוש לפייס ומדינא ודאי דיש לחוש וכו' קשה דהא הק''ו הוא דהתם אמרינן שמא בעל לשם קדושין ומה ענין לכאן ועוד דהכא דהחששא היא שמא בטל ל''ל נתייחד וכו'. ונראה דכעין קושיא זו ג''כ איתא על דברי ה''ה ז''ל שדעתו ללמוד פסול הגט מק''ו וביטולו מן הסברא דאיך קאמר רבינו ק''ו מהתם הא התם טעמא משום שמא בעל לשם קדושין והכא הוי פסול משום דביטל הגט דכיון שנתייחד ביטל. ונראה לתרץ לדעת ה''ה ז''ל דהפיסול למדנו דכיון דהתם משום חששא דשמא בעל לשם קדושין הוי ספק קדושין ק''ו הכא דמהך טעמא גופיה דשמא בעל לשם קידושין הוי ספק אשת איש וביטולו מן הסברא כלומר עוד יש טעם אחר נוסף כאן מה שאין שם דמהאי טעמא ראוי לבטלו ולומר שאינו גט מפני שכיון שנתייחד בטל ואילו לא היה לו לרבינו הק''ו שלמד ממנו דלפחות כאן הוי ספיקא לא היה אומר מכח הסברא דאינו גט אבל השתא דמכח הק''ו הוי ספק אהני ליה סברא לומר דאינו גט. ומה שאמר ה''ה שכוונת רבינו בכאן אינו לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת קשה דאי אמרינן דטעמא הוי משום פייס לא הוי אלא פסול מדרבנן ולא ספק כדקאמר רבינו לעיל בזה הפרק. וכבר היה אפשר לומר דמה שאמר ה''ה ולהיותה ספק וכו' הוא כמו או להיותה והכי קאמר אין כוונת רבינו בכאן שנחוש לפייס דהיינו ביטל ולא גם כן לומר דבעל לשם קדושין ותהיה ספק שהרי כתב וכו' אבל זה הוא דוחק. לכך נראה לומר ודאי דכוונתו לומר דאע''ג דבפיוס בעלמא הוי פיסול מדרבנן הך פיוס דהכא דנתייחד עמה הוא קרוב לודאי שביטלו. ונראה ודאי דשאני הך דהכא מדעלמא דהא לפי האמת אהני הך טעמא הכא לומר שאינו גט לז''א דאם היינו יכולים לומר דמה שאמר כאן רבינו הוא דהוי ספק מגורשת ומטעמא דפייס ויש כאן לחלק בההיא מדעלמא מטעם היחוד ודאי דהיא מתורצת הקושיא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא שזה אי אפשר ממ''ש רבינו אינו גט לכך נראה ודאי דחילוק דנתייחד עושהו דאינו גט משום דודאי ביטל. זה היה נראה לתרץ לדעת ה''ה ואין זה מספיק לשאר הקושיות אלא שיש להקשות על מה שכתבתי דהוא ודאי בדותא היא דאיך נלמוד מהתם דכי היכי דהתם אמרינן דשמא בעל לשם קדושין אמרינן הכא שמא בעל לשם קדושין הא התם אמרינן הכי משום דכבר נתן הגט והיא מגורשת וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך אמרינן דבעל לשם קדושין אבל הכא דעדיין לא נכתב הגט אין כאן בעילתו בעילת זנות וא''כ היכי אמרי' דבעל לשם קדושין ועוד כיון דעדיין לא גירש למה לו לבעול לשם קידושין יבטל הגט לחודיה וסגי. לכך נראה ודאי דטעמא דבעל לשם קדושין לא שייך כאן אלא הכא טעמא הוא דאי אמרינן בעל ודאי ביטל הגט דכיון דעשה מעשה הביאה שהיא חבה גדולה ביטל הגט וזאת הסברא לא הוצרך רבינו להביאה בדרך ק''ו דפשוטה היא אלא מה שהביא דרך ק''ו הוא דמי יאמר לנו כאן דבעל עד שנאמר שבשביל כך ביטל הגט לכך אמר דהשתא דהתם אמרינן שמא בעל כ''ש הכא שלא נכתב דאמרינן שמא בעל וכיון דבעל ביטל ועל זה הקשה ה''ה דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא התם אי הוי ספק אם בעל הכא נמי הוי ספק ואימור שלא בעל ולא ביטל הגט לכך תירץ ה''ה דענין ספק הבעילה למד רבינו מק''ו ובשביל כך הוא פסול אבל ענין הביטול ודאי למדו מן הסברא דכיון דיש לו שרש מן הקל וחומר דאימור דבעל וביטל לכך האריך עצמו יותר ואמר שהוא בטל לגמרי ואם לאו הכי לא היה די הסברא לבטל הגט. ועם זה יתיישבו דברי הרמב''ן דלעולם הרמב''ן הבין בדברי רבינו דלא רצה להוכיח אלא ענין הבעילה אבל שהבעילה פוסלת כאן זה לא רצה ללמוד דודאי דאין טעם פיסול הבעילה כאן כמו שם דליכא למימר הכא בעל לשם קידושין בדברים כמו התם אלא טעם פיסול הבעילה לפי' קמא דהרמב''ן הוא פשוט לרבינו שהוא משום גט ישן דכיון דלמד ספק הבעילה מהתם א''כ יש לחוש כאן לגט ישן ודחה זה הפירוש ואמר ועוד פירש פירוש שני, דומה למה שכתב ה''ה דרבינו למד ענין ספק הבעילה מהתם וכיון דהכא אמרינן דבעל ודאי דביטל וזו היא החששא דפייס שכתב הרמב''ן כלומר אימור שמא בעל וכיון דבעל ודאי ביטל או דילמא לא בעל וה''ה הסכים לפירוש הרמב''ן אלא שהקשה שאין הדבר כמו שנשמע מדבריו של הרמב''ן שכוונת רבינו לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שכיון שכתב שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס משמע דהיא חששא בעלמא ולפ''ז אתי שפיר מה שאמר ה''ה ולהיותה ספק מגורשת דאי בעלמא לא אמרינן ספק הוי משום דאין שם יחוד אבל כאן דיש יחוד יש ספק דבעילה מק''ו מהתם וכיון דיש ספק דבעילה ובבעל ביטל ודאי לכך הוי ספק מגורשת ולזה כתב ה''ה שאין כוונת רבינו כן אם [כך] דיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא שרבינו הוכיח הפיסול מק''ו והביטול מן הסברא כדפרישית:

כו  אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם כִּתְבוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן עַל יְדֵי כֻּלָּם. כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי מוֹלִיכוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּמַעֲמַד כֻּלָּם:

 מגיד משנה  אמר לעשרה וכו' אחד כותב וכו'. ברייתא כלשונה בסוף פרק התקבל (דף ס"ז:):

כז אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם מֵהֶן חוֹתְמִין וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתְנוֹ לָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכּוֹתֵב [ז] אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ וְהוּא הַשָּׁלִיחַ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ [ח] הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אָמַר לָהֶן * כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ כֻּלָּם חוֹתְמִין. וְאִם מְנָאָן בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵּין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָן וְאָמַר לָהֶן חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהֶן כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִין בַּתְּחִלָּה הֵן מִשּׁוּם עֵדִים וְהַשְּׁאָר מִשּׁוּם תְּנַאי. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִין אוֹ חָתְמוּ זֶה הַיּוֹם [ט] וְזֶה לְמָחָר אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. מֵת אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם חֲתִימָה הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. הָיָה אֶחָד מִשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים פָּסוּל הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֵד פָּסוּל כָּשֵׁר בְּעֵדוּת שְׁאָר שְׁטָרוֹת בְּעֵת שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים רַבִּים וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ בְּגֵט שֶׁעֵדָיו רַבִּים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי מְסִירָה הֵן הָעִקָּר:

 מגיד משנה  אמר לעשרה וכו'. שם (דף ס"ו:) במשנה אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. ומה שכתב רבינו ואפילו היה הכותב אחד משני העדים וכו' זהו חתם סופר ועד שהוא כשר לדעת רבינו והגאונים וכבר הארכתי בזה פרק שני ושם כתבתי שיש חוששין בזה: אמר להם וכו'. שם במשנה: ואם מנאן וכו'. ובגמרא (דף ס"ז:) איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן משום ר''א דמן רומא אמר מנה הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא במנה כלהו והא במנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, ומפני שלא נתבאר בגמרא באי זה צד הוא ככולכם אם במונה כולם אם במונה מקצתם כתב רבינו דבכל גוונא הוא כאומר כולכם. ובירושלמי אמרו המונה הרי הוא ככולכם. ומ''ש רבינו ושנים שחותמין וכו'. פרק המביא תניין (דף י"ח:) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב''ל אמר כולם משום עדים ואוקימנא לה דאמר כולכם מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה [ימים מ''ד משום תנאי כשר ומ''ד משום עדים פסול] אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מאן דאמר משום תנאי כשר [ומאן דאמר משום עדים פסול] וידוע שהלכה כרבי יוחנן: מת אחד מהן. במשנה פרק התקבל (דף ס"ו:): היה אחד משנים וכו'. שם פרק המביא (דף י"ח:) אי חתום בתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר תנאי הוא אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי [בקיום] שטרות דעלמא ופסק רבינו כלישנא בתרא ופי' דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא שמא יאמרו עד פסול כשר לעדות שאר שטרות בעת שיהיו העדים רבים. ופרק חמישי מהלכות עדות כתב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע''פ שהעד החותם מתחלה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר עכ''ל. ומכאן אתה למד שכוונת רבינו בכאן הוא מ''ש הר''א ז''ל בהשגות וכן כתוב שם א''א נ''ל שיש כאן שבוש ואולי יאמר וכו' בודאי שזו היא כוונת רבינו והוא פירוש למה שנזכר כאן בגמ' ונתן טעם הוא מפני מה אנו אומרין כן בגט ולא בשאר שטרות לפי שעיקר הגט הוא בעידי מסירה ואפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים כנזכר פרק ראשון מה שאין כן בשאר שטרות. ואין לומר שרבינו סבור שלא הוכשרו עדי מסירה אלא בגיטין אבל שאר שטרות אם אין שם עדים חתומין בהן אפילו נתנן בפני עדים אינן כלום שהרי פרק י''א מהלכות מלוה ולוה הכשירן אלא ודאי כונתו שאין עדי מסירה עיקר בשאר שטרות כמו בגיטין ודין שאר שטרות החתומים בהן כשרין ופסולין יתבאר פרק חמישי מהלכות עדות:

 כסף משנה  אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו. בפ' התקבל (דף ס"ו:) אמרינן דמאן דס''ל דאומר אמרו כשר ס''ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס''ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ''ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר''ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א''כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה''ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס''ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ''ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר''י ז''ל ולדבריו הסכים הרמב''ן ז''ל עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ''מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ''כ ההגהות:

 לחם משנה  ולא הכשירו בגט שעדיו רבים וכו'. הרב ב''י בסימן ק''כ כתב כאן ב' פירושים ואומר אני פי' שלישי מסכים לפי' השני דמה שאמר ולא הכשירוהו רוצה לומר אמאי לא יהיה כשאר שטרות ויהיה גט בטל מן התורה כי היכי דאשאר שטרות כשישבו כולן לחתום הוא בטול לזה תירץ דאינו כשר מן התורה אלא מפני שעדי מסירה עיקר והטור כתב שם בשם הרמ''ה לכתחלה אין לקרוב וכו' וכתב שם הרב ב''י ליישב דבריו ויש ליישבם בדרך קל וחומר דהוא סבור דחתומים בתחילה עיקר והוא פוסק כמ''ד דחתום בתחלה קרוב ופסול פסול אבל בסוף בדיעבד כשר אבל לכתחלה אין יכול לעשות כן. ויצא לו כן ממה שאמרו שם א''נ כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דלמ''ד משום תנאי כשר אפושי במחלוקת לא מפשינן וע''כ לא פליגי אלא בדיעבד אבל לכתחלה כ''ע מודו דפסול ובהכי אתי שפיר לישנא דאמר לה פסול דמשמע דלפירוש שאמרנו אתי שפיר ולא לפירוש קמא שמגומגם אצלי קצת דלכאורה דחוק באחרון כמו בראשון:

כח  תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אִם לִכְתִיבָה אוֹמֵר לָהֶן כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכֵן לְהוֹלָכָה כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ. וְאִם לַחֲתִימָה יֹאמַר לָהֶן כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה וְיִתְּנוּ לְאִשְׁתִּי:

 מגיד משנה  תקנו חכמים. בגמרא בסוף פרק התקבל:

כט וְלָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לְרַבִּים כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ. אִם תֹּאמַר חוֹתְמִין זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה שֶׁמָּא יָעִידוּ שְׁנַיִם וְתִטּל הַגֵּט בְּיָדָהּ וְתַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר הֵעִידוּ בּוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי:

 מגיד משנה  ולמה אמרו חכמים. כבר הזכיר רבינו פרק ראשון שאין עדי הגט חותמין זה בלא זה וכאן באר הטעם הנזכר בגמרא פרק קמא (דף י':) כמו שכתבתי שם:

ל  אָמַר לִשְׁלֹשָׁה שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ וְהָיָה בָּהֶן אָב וּבְנוֹ בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאֶחָד בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאֶחָד הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב:

 מגיד משנה  אמר לשלשה שנים מכם וכו'. בפרק התקבל (גיטין דף ס"ג) מעשה ופסק הלכה בגמ' שם:

לא  אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיּוֹלִיךְ לְאִשְׁתִּי. אוֹ תְּנוּ לְשָׁלִיחַ שֶׁיּוֹלִיךְ לָהּ. אֶחָד מֵהֶן כּוֹתֵב וּשְׁנֵיהֶם חוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַשָּׁלִיחַ. וְאִם הוֹלִיכוּ הֵן בְּעַצְמָן וְנָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט שֶׁלֹּא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִין לְגֵרוּשִׁין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ. יִטְּלוּ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וְיִתְּנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶן אוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ בְּגֵט זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁהָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶן:

 מגיד משנה  אמר לשנים וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו פרק כל הגט (דף כ"ט:) בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו וכו' ומסקנא דגמרא שם לפי גירסת רבינו שהראשון הוא שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול הוא עצמו ולא אחר תחתיו לגרשה אלא אותו שהזכיר הבעל כמ''ש למטה נתן לו הגט ואמר לו הולך גט זה לאשתי ואמר איני מכירה וכו' וכן כתבו בהלכות וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח ע''כ. ומשם למד רבינו דין זה שכתב כאן. ומה שכתב כיצד יעשה פשוט הוא שזו תקנתן ואין בה משום חשש. ומה שכתב ורבותי הורו בגט זה דבר שאינו נראה וכו'. כמדומה לי שנתכוון על מ''ש ההלכות פרק התקבל אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו וכו' וכבר הזכרתי בעיא זו בפרק שני ושם כתוב בהלכות ותיקו דאיסורא לחומרא הילכך לא מצו אינהו למהוי שלוחין דהולכה דחיישינן דילמא סלוקי סליק להו הרי שעשו דין זה שכתב רבינו בכאן ספק מגורשת והוא סבור אינו גט והבעיא ההיא דרך אחרת יש לה וכבר בארתיה בארוכה בפ''ב:

 לחם משנה  אמר לשנים כתבו [וחתמו] ותנו (גט זה) לפלוני וכו' ורבותי הורו בגט זה וכו'. כתב ה''ה שכמדומה לו שנתכוון על פירוש ההלכות שלפי מה שפירשו אותן הבעיות נראה דהדין זה שכתב רבינו הוא ספק מגורשת. וקשה לדעת ההלכות הא כיון דפסק בההיא דשליח שלא ניתן לגירושין דלא משוי שליח הא נמי שליח שלא ניתן לגירושין וי''ל דההלכות סוברים דהכא שליח שניתן לגירושין הוא אלא משום טירחא דידהו חייש ואי בעי למיטרח ולהביאו לאשה שפיר דמי אבל התם גבי אבא בר מניומי הא בפירוש א''ל שהוא לא יהיה שליח לגירושין מפני שאמר לו שאינו מכירה ואמר לו שיתנהו לאבא בר מניומי. ומ''מ אם נתכוון רבינו לפירוש ההלכות קשה קצת מה שאמר מפני שבוש שהיה בנוסחאות וכו' דאין שבוש בנוסחא אלא פירוש אחר שפירש בבעיות ואם אמר על ההיא דאבא בר מניומי דיש גירסאות חלוקות הא ההלכות מודו שם לגירסת רבינו ואין לנו פירוש אחר דא''ש כיון דכתב שיש שבוש בנוסחאות:

לב אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי. כְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לַבַּעַל בְּלֹא עֵדִים וּנְטָלוֹ הַבַּעַל וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לְהַתִּיר הָעֶרְוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד אֶלָּא מִפְּנֵי כְּתַב הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ עַל הַגֵּט שֶׁהֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מְעַרְעֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם. וְאִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁגֵּט זֶה הַבַּעַל נְתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ לְגָרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לסופר כתוב לי גט וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות מתחלפות והנוסחא הנכונה כך היא כתבו ונתנו לבעל וכו' (עיין בפנים) זו היא הנוסחא האמיתית והטעם בזה הוא מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אינו צריך למנותו בפני עדים כנזכר פ''ו ומ''מ דוקא כשהגט חתום כמו שכתב רבינו אבל כשאינו חתום ה''ל ספק מינהו שליח ספק לא מינהו ואפילו יודה הבעל הויא לה ספק מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר פי''ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ספק מגורשת אבל כשיש שם עדים על השליחות ונתנו לה השליח בפני עדים הויא לה ודאי מגורשת שכבר נתבאר פ''א שאין עדי חתימה מעכבין בגט כל שנתנו לה בפני עדים וכאן כיון שיש ב' עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת כשנתנו לה השליח בעדים וזה ברור:

לג הָאוֹמֵר לְשָׁלִיחַ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. אָמַר אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּבַּיִת וּנְתָנוֹ לָהּ בָּעֲלִיָּה. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיָמִין וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל. תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן אֵינוֹ גֵּט. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ מִלְּפָנָיו אוֹ מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עַל עַצְמוֹ שֶׁל יוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  האומר לשליח תן גט זה וכו'. משנה פ' התקבל (דף ס"ה): אל תתנהו לה. פרק כל הגט (דף כ"ט) בסוגיא מבוארת: תנהו לה. תוספתא:

לד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ גֵּט. הָבֵא לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  וכן האשה. במשנה פרק התקבל (שם ס"ה) ופשוט הוא שאף באשה אם אמרה לו הרי הוא במקום פלוני שאינה אלא מראה מקום היא לו וכדין הבעל: הבא לי גיטי ממקום פלוני. משנה שם כתבתיה פ''ו ובארתי שם הטעם. ובספרים שלנו כתוב במשנה הבא לי גיטי ממקום פלוני ורבינו הוא גורס למקום פלוני וב' הדברים אמת מן הטעם שכתבתי פ''ו:

לה  הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַתְּ הוֹלֵךְ וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר וְיָצָאת הָאִשָּׁה לִקְרַאת הַשָּׁלִיחַ וְנָתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לשלוחו. משנה ובגמ' פרק התקבל (דף ס"ב) ופרק כל הגט (דף כ"ט) ואוקמוה בגמרא שם ונחלקו הגאונים בפסק הלכה ודעת ההלכות נוטה לדברי מי שפסק דבין אמר לו הולך בין אמר לו את הולך אם לא חלה אינו משלחו ביד אחר ואם חלה או נאנס ה''ז משלחו ביד אחר וכ''נ מדברי הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכבר נתבאר פ''ז שאף השליח השני יכול למנות אחר תחתיו והוא שחלה או נאנס: ואם אמר לו טול. במשנה שם (כ"ט) ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ובגמרא מחלוקת ר''י ור' שמעון בן לקיש ואמרו שם דכ''ע היכא (דאמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה ושלח השליח גט זה ביד אחר והלך אותו האחר) ונפקא אתתא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלא מיניה גיטא כ''ע לא פליגי דגיטא מעליא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ (פלוני) והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב גיטה והדר שקיל מינה חפץ ר''י פוסל בו וכל שכן בשלוחו ר''ל מכשיר בשלוחו וכל שכן בו ע''כ בהלכות מכוונת הגמרא. וידוע שהלכה כרבי יוחנן ונתבארו דברי רבינו:

לו נָתַן לָהּ הַגֵּט תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה הַחֵפֶץ אֲפִלּוּ מִיַּד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דִּבְרֵי הַבַּעַל בְּדָבָר שֶׁסְּתָם בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הַבַּעַל אָמַר לוֹ טֹל הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְתֵן לָהּ הַגֵּט וְהוּא נָתַן וְאַחַר כָּךְ נָטַל:

לז  אָמַר לוֹ תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שִׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה גֵּט בֵּין שֶׁנָּתְנָה הַחֵפֶץ תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסּוֹף:

 מגיד משנה  אמר לו תן לה הגט. ממה שאמרו כי פליגי היכא דאמר לו שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא למד רבינו שאפילו רבי יוחנן לא נחלק אלא בשהקדים הבעל בדבורו לקיחת החפץ לנתינת הגט אבל כשהקדים נתינת הגט ללקיחת החפץ אפילו רבי יוחנן מודה דאי לא לשמעינן רבותא אליבא דרבי יוחנן דהילכתא כותיה. ויש מן המפרשים סבורים כדעתו אבל הרמב''ן ז''ל כתב כי פליגי היכא דאמר ליה. וכך פירושו דה''ה נמי אי אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דק''ל לתקוני שדרתיך לא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא הכא לא נחת לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ''ע היכא דאמר ליה הב לה גיטא ושקול חפצא גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקוני שדרתיך תליא כנ''ל. ויש מחלקים בזה בין זוזי דשטרא לגיטא וחפץ ואינו מתחוור עכ''ל. והדין ההוא מזוזי ושטרא כבר נתבאר בדברי רבינו פ''א מהלכות שלוחין ושותפין אבל כאן שכבר קבל החפץ בסוף אע''פ שלא קבלו קודם נתינת הגט כיון שהבעל לא הקדימו בדבריו ה''ז גט, זה דעתו ז''ל. ונ''ל טעם לחלק ביניהם דכל שהבעל לא הקפיד אין לשליח להקפיד דמה יועיל לה קבלת הגט אם לא תתן לו החפץ והרי אינה מגורשת בקבלתו אלא א''כ נתנה החפץ מה שאין כן בזוזי ושטרא אבל כשהבעל הקדים לקיחת החפץ לנתינת הגט אע''פ שלא היה צריך להקפיד בזה כיון שהקפיד קפידתו קפידא וזהו שאמרו שם במלתיה דרבי יוחנן נעשה כאומר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה בימין וגירשה בשמאל לומר שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידתו קפידא ואע''פ שרבינו כתב למעלה בסמוך בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו. מ''ש נ''ל נכון. ואפשר שכוונת רבינו הוא לומר שסתם בני אדם מקפידין על כיוצא בזה בעלמא כך נ''ל:

לח נָתַן לְשָׁלִיחַ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא אַתָּה וּנְתָנוֹ לְאַחֵר וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אַתָּה תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי וְהוּא יִתְּנֵהוּ לָהּ וּנְתָנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט. לְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין:

 מגיד משנה  נתן לשליח הגט וכו'. זה פשוט ונלמד מדין האומר אל תתנהו לה אלא במקום פלוני הנזכר למעלה: וכן אם אמר לו כו'. ג''ז פשוט ונלמד מהדין שיתבאר בסמוך וכ''ש הוא:

לט  נָתַן לוֹ הַגֵּט וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ אֵינִי מַכִּירָהּ. אָמַר לוֹ הַבַּעַל תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי [י] הוּא מַכִּירָהּ. הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִתָּן לְגֵרוּשִׁין וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַגֵּט אֶלָּא לִפְלוֹנִי שֶׁאָמַר הַבַּעַל וְאוֹתוֹ הַפְּלוֹנִי הוּא שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוּא שֶׁמּוֹלִיכוֹ לָהּ אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס:

 מגיד משנה  נתן לו את הגט. פרק כל הגט (דף כ"ט:) ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו כו' ושם נתחלפו הגרסאות וכבר כתבתי למעלה שגרסת רבינו היא כגרסת ההלכות דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה כלישנא בתרא דגמרא דכי ה''ג אין הראשון יכול לגרשה אבל לפי גרסת ר''ח יכול הוא לגרשה. וכתב רשב''א ומיהו אנן כחומרי הגרסאות נקטינן והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן שאינו עושה שליח אחר תחתיו עכ''ל. ולפי דבריו אם גירשה הראשון או שלוחו הויא לה ספק מגורשת:

מ  נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִהְיֶה שְׁלִיחַ גֵּרוּשִׁין עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 מגיד משנה  נתן הגט לשליח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה (אלא) עד תלתין וכו' והקשו וליחוש שמא פייס וכו' והוינן בה וליחוש שמא x בא ואמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי ואיכסיף רבא מחמת קושיא זו ואמרו שם לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ע''כ בגמרא ונתבארו דברי רבינו. ומ''ש שאם לא היה בעלה במדינה שאין חוששין לו נראה שהוא כפי שטתו שפסק למעלה בפ' זה דבאומר מעכשיו אם לא באתי אין חוששין שמא בא ואינו צ''ל נאמנת עלי שלא באתי לפי שאין דרך לבא בצנעה ואף כאן אין חוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה ובטל הגט אבל לפי השטה האחרת אפילו אינו עמה במדינה י''ל שחוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה. וכבר הארכתי למעלה בפרק זה בביאור דעות אלו:

מא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל אִם מִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבַעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא פִּיֵּס. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי. אֲבָל נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְחוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיֹּאמַר נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי:

הלכות גרושין - פרק עשירי

א כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט בָּטֵל אוֹ אֵינוֹ גֵּט אוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְאִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה. חוּץ מִן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאֵין אַתְּ מֻתֶּרֶת לַכּל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה גֵּט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ז) 'וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ' אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ וְלֹא הֻתְּרָה לַכּל נֶאֶסְרָה לִכְהֻנָּה * וְזֶהוּ רֵיחַ הַגֵּט שֶּׁפּוֹסֵל בִּכְהֻנָּה מִדִּבְרֵיהֶם:

 מגיד משנה  כל מקום שאמרנו וכו'. זה כתב לבאר לשונו אבל בגמרא אין שם כלל לפי שיש פסול בטל לגמרי ויש פסול דלכתחלה לא תנשא ויש לכל אחד מהם הוכחה על כוונתו לפי ענינו. ורבינו דקדק בלשונו וחלק ביניהם כמ''ש וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ''ל לדקדק בדבריו ז''ל. ועל מ''ש בגט בטל שאם היה בעלה כהן לא נאסרה על בעלה כתוב בהשגות א''א לא הכל שוין בדבר זה וכו'. ואני אומר שרבינו סמך לו על מה שאמרו פרק כל הגט (דף כ"ד:) אמר שמואל כ''מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל פירוש לכהונה ונחלקו על זה שם והעלו בהלכות שאין הלכה כמותו אלא כזעירי ורב אסי ורבי יוחנן שכולן שוין שכל הפסולין שהזכירו שם במשנה אינן פוסלין בכהונה חוץ מפסול אחד שהזכיר במשנה שם מחמת חשש ברירה שנחלקו בו כדאיתא התם אלמא גט בטל אינו פוסל בכהונה וכן עיקר. ומ''ש הר''א ז''ל שאם נתקדשה לאחר שצריכה גט ממנו אין כן דעת רבינו כמו שיתבאר למטה: חוץ מן המגרש. במשנה ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ד) אמרו לה מת בעליך ונתקדשה וכו' בגמרא א''ר יהודה אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר (בן מתיא) למדרש ביה מרגניתא (בהאי קרא) ודרש ביה חספא (פי' דבר שלא היה צריך לאומרו) ואמרו מאי מרגניתא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. ובהלכות כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם אע''ג דלעלמא לא הוו גירושין ולא שריא לאינסובי בהאי גיטא לדידיה מיהא איפסילא ליה דאי כהן הוא איפסילא מיניה ע''כ. וסובר רבינו שזו אסמכתא הוא ופיסול זה אינו אלא מדבריהם. ונראה מדבריו שאין כאן מלקות אם החזירה אחר כן וקשיא לי שהרי פרק המגרש נראה דמדאורייתא הוא ששנינו שם (דף פ"ב) המגרש את אשתו וא''ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא אמר ר''י דטעמיה דר''א מהכא אשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ע''כ לשון הגמרא. ואם פיסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה ר' אליעזר היתר האשה לעלמא ורבנן למה להו למימר איסור כהונה שאני לימרו התם לאו מדאורייתא הוא. ואולי רבינו סבור דלפי שטתו של ר''א השיבו זה בגמרא דאפילו תמצא לאמר דפיסול זה מדאורייתא ליכא למילף מיניה היתר לעלמא דאיסור כהונה שאני שרבה הכתוב בכהנים מצות יתירות והחמיר בהן או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שאין איסור זה אלא מדבריהם ואין ללמד ממנו היתר וזה דוחק, וקושיא זו צ''ע לדעת רבינו:

 לחם משנה  כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל וכו'. כתב ה''ה וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ''ל וכו' כלומר דיש מקומות שכתב רבינו פסול ויש לדון עליהם דאמאי כתב פסול ספק מגורשת הם ותירצו כפי הנראה לו ז''ל: ואם היה בעלה כהן וכו'. הקשה ה''ה מההיא דבפרק המגרש (דף פ"ב) ותירץ כפירוש ראשון דלפי שטתו של ר''א השיבו בגמרא. וא''ת למה ליה לתרץ כן נימא דר''י סבור דר''א וכולהו סברי דהך דרשא הוי מקראי ולא הוי אסמכתא ור' ינאי פליג עליה ורבינו פסק כר' ינאי דרביה דר''י הוה וכ''ת א''כ מנא ליה לרבינו דר' ינאי פליג עליה בהא השתא נמי נימא מנא ליה לרבינו דרבנן פליגי עליה דר''א בהא וכפי שטתו השיבו בגמרא אלא מאי אמרת דמסברא משמע ליה דהוי אסמכתא ה''נ נימא הכי ואמאי הוצרך ה''ה לומר דרבנן לדבריו דר''א קאמר. וי''ל משום דהנראה מפשט ההלכה הוא דורבנן לא קאמר ליה ר''י אלא הגמרא קאמר ליה ואי ר' ינאי דסבר דהוי אסמכתא ק''ל מה הקשה גמרא לר''י ורבנן נימא דסברי הוי אסמכתא כר' ינאי אלא ודאי דמשמע ליה לגמרא דליכא מאן דפליג בהא דהוי דרשה גמורה ולכך הוצרך ה''ה לתרץ מה שתירץ ומ''מ ההיא דפרק האשה רבה (דף צ"ד) דאמר ר''י אמר רב הוה ליה לר''א בן מתיא למדרש מרגניתא וכו' קשה דאי הוי אסמכתא מה הקשה לו לר''ת הא ר''א לא רצה לדרוש אלא דרשה גמורה ולא אסמכתא:

ב  וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זֶה שֶׁהַגֵּט פָּסוּל הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּלְבַד וְנִפְסְלָה בּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וְנוֹתְנִין לָהּ וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אַחֵר וְהָיָה הַבַּעַל וָתִיק וְגֵרֵשׁ מֵעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אִם אֵין לָהּ בָּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ בָּנִים לֹא יוֹצִיא מִפְּנֵי פְּסוּל הַגֵּט שֶׁמָּא יוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו:

 מגיד משנה  וכל מקום שאמרנו וכו'. מה שכתב ואם נשאת לא תצא ולא חלק בין יש לה בנים לאין לה בנים כך כתב רבינו האי בתשובה כל מקום שאמרו בו הולד כשר אם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים עכשיו וכתב הרמב''ן שהוא מבטל דעתו לדעת הגאון ויש לזה עיקר בפרק המגרש בגמרא:

ג וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּחִבּוּר זוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁהִיא סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה. וְכֵן אִם גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיְתָה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת וְרָצָה לְהַחֲזִירָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ הַנִּשּׂוּאִין וּלְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת וְלִכְתֹּב כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  וכל מקום שאמרנו וכו'. זה פשוט שכל ספק גט כך הוא דינו: וכן אם גירש וכו'. מ''ש שהיא מותרת לבעלה הוא בישראל כמו שנתבאר ולא הוצרך לומר כן שהרי אפילו נתגרשה בגט גמור רשאי להחזירה כל זמן שלא נתקדשה לאחר וזה פשוט ולא כתבו רבינו אלא מפני שהיה רוצה לומר א''צ לחדש הנישואין וכו' וברור דבריו דודאי צריך הוא לקדשה שנית ולא מבעיא בגט פסול שהיא כפנויה מן התורה אלא אפילו בספק מגורשת הרי היא ספק פנויה ואין לה לעמוד תחתיו אלא בקידושין גמורים וזה פשוט ומתבאר מהרבה מקומות אבל הנישואין אין צריך לחדשה ולברך והטעם נראה שהוא כספק מגורשת ומפני שאין מברכין על הספקות כפי שטת רבינו בהלכות ברכות וכבר כתבתיה בספר זמנים בשני מקומות ואפי' במגורשת בגט פסול סובר הוא ז''ל שכיון שאינה x פנויה גמורה אין לברך, וחדוש הכתובה כבר נתבאר פרק ט''ז מהלכות אישות שהמגרש את האשה והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה ומכל מקום סבור רבינו בגירושין גמורים שצריך הוא לחדש ולכתוב אבל בספק מגורשת כיון שלא היתה יכולה לגבות כתובתה אין צריך לחדשה והשוה לזה גט פסול, ונראה שאינה גובה בו כתובה שהרי אינה רשאה לינשא לאחר לכתחלה ולא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

 כסף משנה  וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא''צ לחדש הנשואין וכו'. כתב מהרי''ק בשורש קע''ב וז''ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ''מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ''ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ''ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד''ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ''ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ''י מהלכות גירושין וז''ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ''ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא''צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א''א הוא דקאמר רבינו משה דא''צ לחדש הנשואין מדכתב וז''ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר''ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה''ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א''א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א''א עכ''ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי''ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא''צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא''כ הל''ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א''צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ''כ ה''ה בפשיטות:

 לחם משנה  ואינו צריך לחדש הנשואין וכו'. כתב הרב המגיד הטעם שאין מברכין על הספקות. ולשון אינו צריך קשה לזה דמשמע הא רוצה מברך ואינו כן דאינו יכול לברך וי''ל דלא אמר אינו צריך אלא בעבור החלוקות האחרות:

ד  כָּל מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּגֵט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִבַּעַל שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט. וּצְרִיכָה גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם. וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְעֲלָה בִּשְׁגָגָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר זֶה גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וְאִם עָבַר אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן וְהֶחֱזִירָהּ יוֹצִיא:

 מגיד משנה  כל מי שנשאת. במשנה פ' הזורק (דף פ') שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והדרכים האלו הם תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה כמו שיתבאר למטה ואין זה ודאי אלא בנשאת וכנזכר פ' האשה רבה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים כמו שיתבאר והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ''נ מן הגמרא:

 לחם משנה   [כל מי שנשאת וכו'] . כתב ה''ה והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ''נ מן הגמרא. וכבר כתבתי לעיל שלא ידעתי איך הוא היקש זה. ונ''ל שהוא ממה שהקשו בפרק האשה רבה (דף צ"א) גבי אשה מי אמרינן מאי ה''ל למעבד ת''ש שינה שמו ושמה וכו' כלומר ואמאי לא אמרינן התם מאי ה''ל למעבד ותירצו איבעי ליה לאקרויי גיטא הרי שהשוו בגמרא נשאת בגט פסול לשמעה שמת:

ה  וְכֵן הַדִּין בְּאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ פִּקֵּחַ בֵּין שֶׁהָיָה חֵרֵשׁ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ בֵּין שֶׁנִּשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים תֵּצֵא מִשְּׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁנֵיהֶם עוֹלָמִית:

 מגיד משנה  וכן הדין באשה וכו'. משנה ריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ז:). ומ''ש בין שהיה בעלה פקח, הוא בירושלמי בפרק חרש אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח''כ בא הפקח הוינן סברין מימר יוציא החרש ויקיים הפקח עוד היא באילין קנסיא, ע''כ לשון הירושלמי וזה מבואר:

 לחם משנה  וכן הדין באשה וכו'. כתב ה''ה לשון הירושלמי עוד היא באלין קנסיא כלומר מ''מ אין כאן טעם ברור וכדכתב ה''ה בפרק י''א מ''מ ראוי לתת לה כל אלו הקנסות שהוא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

ו  הֲרֵי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בַּקִּדּוּשִׁין וְלֹא נִתְקַיֵּם:

 מגיד משנה  הרי שנתקדשה וכו'. מבואר שם (דף צ"ב) במשנה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים והטעם בגמרא והקיש רבינו גט בטל לזה כמו שנזכר למעלה:

 לחם משנה  הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה וכו' כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה וכו'. וא''ת הא בגמרא בפרק האשה רבה (דף פ"ט) לא אמרו טעם זה אלא אמר שם רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן וא''כ אמאי לא נקט רבינו הטעם האמור בגמרא. וי''ל דרבינו מפרש מה שאמרו שם בגמרא אלא סיפא קדושי טעות הוו רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו. ותירצו קנסוה רבנן והקשו סיפא נמי ליקנסוה וכו' כמו שמפרש התוס' ז''ל דאמרי נשואי טעות ר''ל שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שזה האמת והקשו שם התוס' לימא טעמא דסיפא משום קדושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנישואין ותירצו דקדושי טעות לא שכיחי דלא חיישינן לשמא יתלו בקדושי טעות ור''ע לחודיה הוא דחייש להכי לקמן בפרקין גבי ר''ע מוסיף אשת אח וכו' הרי נראה דלר''ע לא צריך לשנויי הני תירוצי אלא טעמא דסיפא משום קדושי טעות מרישא אין להקשות דאין תנאי בנישואין וא''כ רבינו כתב טעם זה משום דאנן קי''ל כר''ע כדפסק רבינו לקמן בבא המתחלת וכן הדין באחין וכו' ולכך כתב טעם זה. או אפשר דמפרש כפירוש רש''י דטעמא דסיפא משום דקדושי טעות דתנאי היה בקדושין. וכ''ת א''כ מה הקשו בגמרא רישא נמי הא אין תנאי בנישואין כמו שהקשו לו התוס'. וי''ל דרש''י ז''ל יתרץ דלא אמרו כן בגמרא אלא לרווחא דמילתא דאפי' תאמר יש תנאי בנישואין רישא עבדה איסורא וכו' אבל לפי האמת דהוצרכו לתרץ אליבא דר''ע דאין תנאי בנישואין כדאמרינן לקמן לא בעינן הך תירוצא דעבדה איסורא ולכך אנן דקי''ל כר''ע מתרצינן סיפא יש תנאי בקידושין ורישא אין תנאי בנישואין ולכך כתב רבינו טעם זה שהוא אמר לר''ע דקי''ל כוותיה:

ז  הָאִשָּׁה שֶׁנִּשֵּׂאת וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל. אוֹ בָּא בַּעְלָהּ אַחַר שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת. אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי זַכָּאִין לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְכָל פֵּרוֹת שֶׁאָכְלוּ שְׁנֵיהֶן אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין מוֹצִיאִין מֵהֶן. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְלֹא מְזוֹנוֹת לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. וְאִם נָטְלָה מִזֶּה אוֹ מִזֶּה תַּחֲזִיר. וְכָל מַה שֶּׁבָּלָה אוֹ אָבַד מִנְּכָסֶיהָ וַאֲפִלּוּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִזֶּה וְלֹא מִזֶּה. וְהַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר מִדִּבְרֵיהֶם. גֵּרְשָׁהּ הַשֵּׁנִי וְנָטְלָה מִמֶּנּוּ כְּתֻבָּה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ אוֹ נִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ מַה שֶּׁנָּטְלָה לֹא מִן הַמְּזוֹנוֹת וְלֹא מִן הַכְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  האשה שנשאת וכו'. שם (דף פ"ז:) לא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, ופירוש השני מדינא והראשון אמרו בגמרא (דף צ"ב) טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי ליה איבה הכא תהוי לה איבה ואיבה וכו' וטעמא מאי אמרי רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא אכלה מזוני הכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה לאו דידיה ולא בהפרת נדריה טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה (על בעלה) הכא תתגנה ותתגנה ע''ש. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא מדלא תני ירושתה ש''מ דראשון יורשה והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה דהא תני כלהו דלית ליה ויהבינן בהו טעמא אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסידין ליה והאריך בזה: וכל פירות וכו'. שם ואין לה (לא) כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזור, ובהלכות ולא פירות פירוש פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג לאחר שנשאת לשני ע''כ, וכן מבואר בירושלמי ובגמרא (דף פ"ט) ולא פירות תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' הרשב''א דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות ועכשיו אילו נשבית אינו פודה אותה היה בדין שתוציא ממנו פירות שאכל אלא מפני שהוא אומר לה אני כדין אכלתי ומה שאיני פודה אותך מפני שאין לך כתובה ותנאי כתובה ג''כ אין לך, ובירושלמי הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, וכתב הרשב''א פרק הזורק דה''ה בגט בטל אם אכל משנודע פסולו של גט, ולא נכתב זה הירושלמי בהלכות וגם רבינו לא הזכירו: ואין לה כתובה. ממ''ש פי''ז מהל' אישות שאין בכלל כתובה אלא העיקר והתוספת נראה שהוא סבור שהנדוניא אינו בכלל כתובה וכן נראה מן הגמ' (דף פ"ט) שאמרו מ''ט תקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה ואין טעם זה מספיק לנדוניא, (וכן) [ודין] הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג כנזכר שם (והוא) מבואר ולא בלאות ופירשו בהלכות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל בלאות שהן קיימין יש לה ונוטלתן כדגרסינן בכתובות וכו' זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ע''כ. וכן דעת רבינו שכל מה שהוא קיים בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג נוטלת והפסידה השאר וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: והולד מן השני וכו'. שם והולד ממזר מזה ומזה ואמרו בגמרא (דף פ"ט:) בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת ואמרו שם א''ר יוחנן אסור בממזרת ואמאי קרו ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל. ופירוש רבינו בשבא עליה הראשון קודם שגירש השני וכן פירשו ז''ל והכרח הוא דודאי אחר שגירשה השני אפילו היה הראשון כמחזיר גרושתו אחר שנשאת הא קיימא לן שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהן חכמים אבל נתגרשה מן השני עשאוה כאשת איש מן השני מדבריהם: גירשה השני. בירושלמי הדא דתימר בשנטלה (הכתובה או המזונות) משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא כתובה מיניה כך (הוא) לא מפקא מינה ע''כ ונזכר בהלכות:

 לחם משנה  ואין [לה כתובה] . כתב הרב המגיד וכן הנדוניא, ט''ס הוא וצ''ל ודין הנדוניא ופירושו כך ודין הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג שכל זה נקרא נדוניא כמו שכתב רבינו (בפי"ז) [בפט''ז] מהלכות אישות וזהו אמרו וכנזכר שם ולא בלאות כלומר המשנה ביארה הדין במה שאמרה ולא בלאות. או אפשר דמה שאמר כנזכר שם ומבואר ר''ל ודין הנדוניא שהיא נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הוא כמו שנזכר שם ומבואר שם במשנה במה שאמרה ולא בלאות ולפי זה מתיישב לשון ומבואר ולא בלאות דלפירוש קמא צ''ל מבואר בלא וי''ו.

ח  וְכֵן הַדִּין בְּאַחִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֶחָד אִשָּׁה וְהָלַךְ אָחִיו וְשָׁמַע בּוֹ שֶׁמֵּת וְיִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה צְרִיכוֹת שְׁתֵּיהֶן מִמֶּנּוּ גֵּט וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהֶן:

 מגיד משנה  וכן הדין באחין. שם (דף צ"ד:) בהאשה רבה תניא כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת על פי בית דין או x על פי עדים ורבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, ובגמרא מתבאר שאשת אח ואחות אשה הוא דוקא בקידושין ולא בנשואין וענינן הוא כפי מה שבאר רבינו וכתוב בהלכות (והלכתא xx כוותיה דרבי עקיבא דקם ליה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן) ע''כ. ומ''ש רבינו ושמע שמתה. הוא בעדים כמו שיתבאר פ''ג מהלכות יבום. ודע שאחות אשתו זאת אם יש לה בעל ושמעו בו שמת ואחר כך בא בין ששמעו על פי עדים בין בעד אחד הרי זו אסורה לבעל כדעת ההלכות:

 לחם משנה  עוד כתב ה''ה בלשון המתחיל וכן הדין באחין וכו' ומ''ש רבינו ושמע שמתה הוא בעדים כלומר בתרי עדים דלישא אחותה צריך ב' עדים כמבואר לקמן בהל' יבום וחליצה. ומ''ש בסוף הלשון בין ששמעו ע''פ עדים בין בעד אחד וכו' כדעת ההלכות. לא קאי מ''ש כדעת ההלכות אעיקר דינא דהדין פשוט הוא בגמ' פ' האשה רבה דאמרו שם ואע''ג דאזול אשתו וגיסו כו' אלא אמאי דאמר בין בשני עדים בין בעד אחד דההלכות פסקו כן ודלא כמ''ד בגמרא דכשהוא ע''פ שני עדים מאי הוה ליה למעבד שם בפרק האשה רבה (דף צ"א:):

ט אֲבָל אִם הָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמַע בָּהּ שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְנִמְצֵאת אִשְׁתּוֹ קַיֶּמֶת אֵין אֲחוֹתָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת. וְכֵן שְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁנְּשָׂאָן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר וְנִמְצְאוּ עֶרְוָה אֵינָן צְרִיכוֹת גֵּט שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת:

י וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ אֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ גֵּט. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ תְּנַאי הָיָה בָּאֵרוּסִין וְכַדָּת נָשָׂא אֲחוֹתָהּ. וְהוֹאִיל וְיָצְאָה אֲחוֹתָהּ בְּגֵט, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֲסוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נָשָׂא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ:

יא  כָּתַב הַסּוֹפֵר וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. אוֹ שֶׁטָּעוּ הֵן וְנָטַל הַבַּעַל הַגֵּט וְנָטְלָה הִיא הַשּׁוֹבֵר וְכִמְדֻמֶּה לָהֶן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ. אִם לֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה וְיִתֵּן לָהּ הַגֵּט בְּפָנֵינוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינָתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַבַּעַל אֶת הַגֵּט וְאָמַר עֲדַיִן לֹא נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי הַגֵּט בְּיָדִי וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת גְּרוּשָׁה וְנָפַל הַגֵּט מִיָּדָהּ וּמְצָאוֹ זֶה וַהֲרֵי בָּא לְאָסְרָהּ עַל הַבַּעַל הַשֵּׁנִי:

 מגיד משנה  כתב הסופר וטעה. פרק הזורק (דף פ') כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי גט יוצא [מתחת] יד האיש ושובר [מתחת] יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ר' אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא ה''ז גט לא כל הימנו הראשון לאבד מן זכותו של ב' ובגמרא ה''ד לאלתר וה''ד לאחר זמן אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן רב אדא בר אהבה אמר (כל זמן) שלא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא וכן פסקו ז''ל:

 כסף משנה  כתב הסופר וטעה וכו'. כתב ה''ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי''ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה:

יב הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִיא פְּרוּצָה בִּנְדָרִים אוֹמְרִין לוֹ הוֹדִיעָהּ שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אַתָּה מוֹצִיאָהּ כְּדֵי לְיַסְּרָהּ וְדַע שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה הַמּוֹצִיא אֶת זוֹ לֹא יַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְתִהְיֶה צְנוּעָה תַּחְתָּיו וְיֹאמַר הָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא כִּמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל לְמַפְרֵעַ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ גְּמֹר בְּלִבְּךָ לְגָרְשָׁהּ שֶׁאֵין זוֹ חוֹזֶרֶת לְךָ לְעוֹלָם. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר קֹדֶם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא יוֹצִיא:

 מגיד משנה  המוציא את אשתו משום שם רע. משנה פרק השולח (דף מ"ה:) ובגמ' א''ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה איכא דאמרי א''ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש''ר אני מוציאך וכו' טעמא מאי כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים הילכך צריך למימר לה הכי תניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא. ורבינו פסק כל''ב לחומרא דאפילו לא אמר משום ש''ר או מפני נדר לא יחזיר ופסק כלישנא קמא ג''כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה. ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאע''פ שלא א''ל לא יחזיר ומיהו כשא''ל ג''כ איכא משום קלקולא ולעולם לכולהו לישני כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקילקולא. ונ''ל שהביאו לפירוש זה סוגיא דהתם דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא. ובהלכות לא כתבו אלא לישנא קמא וכתב הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שסמכו על סוגיא זו דאתיא ללישנא קמא וכן הסכימו הם ז''ל. ורבינו סבור דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן ולמימר הא ניחא ללישנא בתרא אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר אלא משמע דלכולהו לישני קאמר דהא מתני' סתמא מיתניא לא שנא א''ל ול''ש לא א''ל. כנ''ל בדעת רבינו. ופירשו הרבה מפרשים ז''ל שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר: ואם עבר וכו'. ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) מסקנא דגמרא שאם כנס אינו מוציא ופירוש כניסה זו י''ל דוקא נשואין וי''ל אפילו בקידושין בלבד ולמטה בסמוך יתבאר בדין השליח:

 לחם משנה  המוציא את אשתו משום שם רע וכו'. כתב ה''ה דפסק רבינו כתרי לישני. והטעם דבכולהו איכא חומרא וקולא, דבלישנא קמא טעמא משום קלקולא אי אמר משום נדר אני מוציאך מצי מקלקל ואי לא לא מצי מקלקל לה ואיכא חומרא שצריך לומר לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר לא יחזיר וכדסיימו בברייתא (דף מ"ה מ"ו) המסייעא ללישנא קמא לפיכך אומרים לו הוי יודע וכו' דאי לא אמרינן ליה הכי אע''ג דלא יחזיר איכא קלקולא דאיהו טעי ולא ידע דלא יחזיר ולכך איכא קלקולא, וללישנא בתרא דהוי טעמא משום פריצותא איכא חומרא דאע''ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר משום פריצותא ואיכא קולא דלא בעינן למימר ליה הוי יודע שהמוציא את אשתו כו' כיון דטעמא משום פריצותא. ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני, כלישנא קמא דצריך שיאמרו לו ודע שאין אתה מחזירה לעולם ואי לא איכא למיחש לקלקולא וללישנא בתרא דפריצותא דאע''ג דלא אמר משום נדר וכו' לא יחזיר ולכך כתב רבינו שני הטעמים. ואחר טעם קלקולא כתב לפיכך אומרים לו וכו' כלומר להכי אהני הך טעמא: עוד כתב ה''ה ונ''ל שהביאו לפירוש זה סוגיין וכו' דמקשה התם למימרא דר''י חייש וכו' דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא ואחר כן כתב דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן וכו' ה''ל למימר כי מקשה התם למימרא דר''י חייש וכו' כדקאמר מעיקרא. וי''ל דכדקאמר מעיקרא למימרא דר''י וכו' אין קושיא אמאי לא קאמרה הכי הניחא דקושיא דר''י חייש כאן לקלקולא ולעיל לא חייש לכולה לישני איתא ולכך לא קאמר הניחא אבל קושיא דרבנן אדרבנן לא שייך אלא למ''ד משום קלקולא לחוד. אבל מה שהכריח מעיקרא ה''ה ממאי דקאמר למימרא וכו' לאו משום דלא קאמר הניחא אלא משום דמשמע דמתחלה רצה להקשות לר''י ורבנן כיון דאמר והא איפכא שמעינן להו והך קושיא לתרוייהו לא הוי אלא ללישנא דקלקולא לבד אע''ג דקושיא דר''י משמע דלכלהו לישני הוי מ''מ קושיא דתרוייהו אתי ללישנא דקלקולא וא''כ משמע דסוגיא אתא כמאן דאמר קלקולא אבל דמודה מ''ד פריצותא למ''ד קלקולא מדלא קאמר הניחא זה אינו יכול להוכיח משום די''ל דלא קאמר משום קושיא דר''י דאיתא לכולהו כדפריש' דלכך הכריח מההיא דמקשה רבנן אדרבנן. עוד כתב ה''ה וז''ל דהא מתניתין סתמא מיתניא כלומר וכ''ת מאי מקשי ללישנא דפריצותא הא ליכא קילקולא אלא בדאמר לה ונימא דמתניתין איירי בדלא אמר לה וליכא קלקולא לזה אמר דהא מתניתין סתמא מיתניא ומשמע אפילו בדאמר לה דאיכא קילקולא. וכ''ת למה לו להכריח דסתמא מיתניא הא ע''כ בדאמר לה דהא ללישנא דפריצותא נמי צריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך כדי ליסרה. וי''ל דמ''מ אם לא אמר אין כאן עיכובא ואינו מוכרח דאיירי בדאמר לה לכך הכריח משום דמתני' סתמא מיתניא:

יג וְכֵן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית אוֹ מִשּׁוּם שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר לְעוֹלָם. שֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְתֵלֵד הָאַיְלוֹנִית וְתִתְרַפֵּא הַנִּדָּה וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהַבָּנִים מַמְזֵרִים. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִיר לֹא יוֹצִיא:

 מגיד משנה  וכן המוציא וכו'. דין האילונית משנה שם בהשולח (דף מ"ו) המוציא את אשתו משום אילונית ר''י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר ואמרו בגמרא מאן חכמים ר''מ ומתוך כך פסק הלכה כר''י. וקשה למה לא באר רבינו דוקא כשאמר לה דמשום הכי מוציאה דהא ודאי באילונית ליכא משום פריצותא אלא משום קלקולא אי אמר לה אין ואי לא לא, ואפשר דאילונית כיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואף על פי שלא א''ל יכול לקלקלה ולהוציא לעז עליה ולפיכך לא יחזיר וזהו שבגמרא לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית. ודין הרואה דם הוא בסוף פ''ק דנדה (דף י"ב:) נתבאר בהלכות בכתובות ואף כאן הוא משום קלקולא ואפילו לא א''ל סתמו כפירושו כמ''ש באילונית, זה נ''ל לדעתו ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל כתבו דרך פשיטות פ''ק דנדה דבאילונית דוקא שאמר לה מפני כך אני מוציאך הא לאו הכי יכול להחזיר ולפי שעדיין הוא היה יכול לקיים האילונית הילכך אין סתמו כפירושו אבל ברואה דם מחמת תשמיש י''ל שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ע''כ דבריהם:

 לחם משנה  וכן המוציא את אשתו משום אילונית וכו'. דין האילונית וכו' והקושיות הנופלות בלשון זה כתבם הרב''י בסי' י' בטור אה''ע. ועוד יש להקשות במה שאמר וזהו שבגמ' לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית דהא בהדיא אמרו בגמרא (דף מ"ו:) והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה משמע דכבר אמר לה משום אילונית וכו' וא''כ היכי קאמר דלא הזכירו. גם הקושיא גדולה על כולן היא דכיון דהוא פסק כר''מ דבעינן תנאי כפול היה לו להזכירו וכמו שכתב כן הטור בסימן י' ולא לפסוק כר''י. וכ''ת דר''י לא פליג אר''מ בתנאי כפול אלא דסבר דמשום לעז לחודיה לא יחזיר ומתניתין דקאמר לא יחזיר חייש ללעז כר''י א''כ מהו זה שאמר מאן חכמים ר''מ דבעינן תנאי כפול הא אין עסק לר''מ בהא דכולי עלמא מודו דבעי תנאי כפול אלא דהך רבנן לא חיישי ללעז ורבנן דלעיל חיישי ללעז ותרי רבנן הוו וא''כ למה אמר מאן חכמים ר''מ וכו'. ונראה לי לומר דאמרינן בהאומר (קדושין דף ס"א) במתניתין ר''מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' ופי' רבינו בפירוש המשנה וז''ל וזהו הנקרא תנאי כפול והוא מחוייב אפילו אמר ע''מ כמו באלו הבבות הנקדמות אר''מ שצריך ג''כ תנאי כפול ואין הלכה כר''מ ע''כ. משמע דס''ל לרבינו דר''מ פליג אמשניות דלעיל דקאמר ע''מ שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת כו' וכתב דאין הלכה כר''מ בע''מ משום דהאומר ע''מ כאומר מעכשיו ובמעכשיו לא בעינן תנאי כפול ור''מ סבר דאע''ג דהאומר ע''מ כאומר מעכשיו דבהא לא פליג ר''מ כדכתב הרא''ש בפרק מי שאחזו דהרמב''ן הקשה על רבינו וההלכות שסוברין דבמעכשיו לא בעינן תנאי כפול דהא ר''מ אית ליה תנאי כפול בעל מנת ובודאי אית ליה לר''מ דכל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי כדמשמע בתוספתא דתניא התם ע''מ שתשמשי וכו' והכרח שם דר''מ סבר דע''מ כאומר מעכשיו. וא''כ י''ל לדעת רבינו וההלכות דר''מ אע''ג דס''ל דאומר ע''מ כאומר מעכשיו בעינן תנאי כפול ולית הלכתא כר''מ בהא וא''כ השתא מצינן למימר דמאי דקאמר גמרא מאן חכמים ר''מ הוא משום דהא באומר משום איילונית אני מוציאך לא גרע מגילוי דעתא אע''ג דלא הוי גילוי דעת מעליא כמ''ש התוס' בד''ה דאי אמר לה וכו' מ''מ רבינו סבור דגילוי דעתא מעליא היא וא''כ ר''מ דסבר דבעינן תנאי כפול אפילו באומר מעכשיו הוא הדין בגילוי דעתא בעינן תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ''כ בתנאי כפול דאפילו במעכשיו בעינן תנאי כפול ה''ה בגילוי דעתא דלא עדיף מתנאי דמעכשיו דקאמר ר''מ דבעינן תנאי כפול אבל לרבנן דבע''מ לא בעינן תנאי כפול ה''ה בגילוי דעתא דסגי ולא בעינן תנאי כפול ואנן כיון דלא קי''ל כר''מ בע''מ ולכך הכא לא בעינן תנאי כפול וזהו שאמר מאן חכמים ר''מ דבעי תנאי כפול אפילו בע''מ שהוא מעכשיו ולכך הכא לא סגי אלא בתנאי כפול ומה שאמר הכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה לא דלר' יהודה אצטריך שיאמר משום איילונית אני מוציאך דבלאו הכי סתמו כפירושו מדלא אמרו כאן בגמרא והוא שיאמר משום אילונית אני מוציאך וכו' כדאמרו לעיל אלא מאי דנקט הכא לא כפליה לתנאיה הוא להודיעך כחו דר''מ דאע''ג דאמר משום אילונית אני מוציאך כיון דלא כפליה אינו תנאי דלא עדיף ממעכשיו נמצא השתא דלדידן דקי''ל דלא כר''מ בע''מ הכא לא בעינן תנאי כפול אלא בגילוי מילתא סגי ואם נאמר דהך אינו אלא לעז כדכתבו המפרשים גם אפשר ליישב דעת רבינו ולומר דה''ק מאן חכמים ר''מ וכיון דר''מ בעי אפילו במעכשיו תנאי כפול כיון דהוא החמיר כ''כ בתנאי הכא אפילו לעז לא הוי דליכא כפל תנאי ולא הוי גילוי דעתא מעליא אבל לרבנן דלא החמירו כל כך בתנאי כפול אהני לן הך גילוי דעתא אע''ג דלא הוי מעליא לענין לעז כיון דהם הקלו בתנאים. ועם זה יתיישבו דברי הרב המגיד מאי דקאמר מתוך כך פסק הלכה כרבי יהודה משום דלית הלכתא כרבי מאיר בעל מנת כדפרישית, וגם מה שכתב שלא הזכירו בגמרא והוא שאמר לה אתי שפיר כדפרישית וכל דבריו באו על נכון. גם יש ליישב דברי הרי''ף שהביא שתי המשניות כפשטן לא הביא אלא במשנה מהמוציא משום שם רע ההיא דוהוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך וכו' דבמשנה ראשונה הביאה סתם וקאמר דלא יחזיר וקאמר והוא שאמר משום דאיכא למיחש לקלקולא והמשנה האחרת כתבה כצורתה משום דאיהו פליג על רבינו ולא ס''ל באילונית סתמא כפירושה אלא דהגמרא מוקי באילונית בדאמר דומיא דמתני' דלעיל כדקאמר דלא כפליה לתנאיה ולית הלכתא כחכמים משום דגמרא משמע ליה דכולהו מתני' בחד גוונא איירי וכולהו בדאמר והשתא הרי''ף ז''ל לא הוצרך להביא דבר דאי לאוקמי מתניתין בדאמר ולית הלכתא כחכמים הא כבר ידענו כן ממתניתין דלעיל שאמר שם והוא שאמר ומשמע דהלכתא כת''ק דלא יחזיר אע''ג דלא כפליה לכך כתבה בצורתה לומר דאי לא אמר הלכה כחכמים וזה דוחק לדעת הרי''ף אבל דברי רבינו באו על נכון. והרב הגדול מוהררי''ק בסימן י''ג כתב דהא דאמר רבא במסקנא לאו הלכה היא וכתב שם שמי שהגיעו לפרש כן הוא מכח הב' קושיות. האחת למה כשאמר בגמרא למימרא דר' יהודה חייש לקלקולא וכו' ובתר הכי אמר אלמא רבנן חיישי לקלקולא ור' יהודה לא חייש לקלקולא. ועוד אביי דשני דר' יהודה אדר' יהודה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דאיכא לאקשויי דרבנן אדרבנן. ונ''ל לתרוצי לדעת המפרשים משום דמעיקרא מקשי לגמרא והא איפכא שמעינן להו כלומר לכולהו לישני קשיא למ''ד חייש לקלקולא קשיא מתרוייהו וזה שאמר והא איפכא שמעינן ואפילו ללישנא דפריצותא לפחות קשיא דר' יהודה אדר' יהודה וזהו שאמר אלמא ר' יהודה לא חייש כלומר לפחות זה קשיא לכל הלשונות וכי שני אביי דרבי יהודה אדר' יהודה תירץ כן ללישנא דפריצותא דתפסו עיקר וליכא קושיא דרבנן אדרבנן ואקשי ליה רבא דמ''מ קשיא דרבנן אדרבנן ללישנא דקלקולא וע''כ צריך לתרץ לכל הלשונות. זה נ''ל לתרץ לדעת המפרשים אע''פ שלפי מ''ש ה''ה לעיל ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף אי אפשר לתרץ כן מ''מ לפי' הראשון ולשאר המפרשים יתורצו אלו הקושיות באופן זה. ומ''מ אני אומר שהרב דחק בפי' והוא דחה דברי ה''ה מכח הקושיות אשר לע''ד תירצתי אותם וגם רבינו בפירוש המשנה הסכים למ''ש ה''ה שכתב שם כבר ביארו בגמרא מאן חכמים ר''מ דמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח''כ לפיכך כל זמן שלא אמר לה הריני מגרשך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית [לא] הייתי מגרשך לא חיישינן לקלקולא והלכה כר''י ע''כ. הרי מפרש דמ''ש בגמרא מאן חכמים וכו' קושטא דמילתא הוא ומ''מ כתב הלכה כר' יהודה וא''כ נראה שדבריו מוסכמים עם דברי ה''ה וע''כ צריך לתרץ דברי ה''ה כדי שיתורצו ג''כ דבריו בפירוש המשנה דאם יפלו דברי ה''ה גם הם יפלו:

יד  שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט חוּצָה לָאָרֶץ וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ וּלְפִיכָךְ הֵעִיד לָהּ. וְכֵן הָעֵד הָאֶחָד שֶׁהֵעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ בְּנֶדֶר הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן [א] הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן עַכּוּ''ם וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הָעַכּוּ''ם וְנִתְגַּיֵּר הָעֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי זֶה [ב] לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֻלָּן אִם עָבְרוּ וְנָשְׂאוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:

 מגיד משנה  שליח שהביא גט וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה): וכן החכם שאסר. באותה משנה שם. ודין עכו''ם ועבד הוא דומה לישראל הבא על השפחה וכ''נ בגמרא שם דאיש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום איש שוין ואע''פ שכולן גרים לכתחלה לא ישאנה משום לזות שפתים ומבואר בתוספתא עכו''ם ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר העכו''ם ונתגייר העבד ונשתחרר ה''ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ודין הנטען על השפחה שם (כ"ד:) במשנה: וכולן אם עברו. משנה וגמרא שם (דף כ"ה:) דכנס אינו מוציא וכן פירש''י ז''ל התם דהא דאמרינן כנס לא יוציא אכולהו קאי וכן דעת רב אחא משבחא גאון ז''ל וגם הרמב''ן ביטל דעתו שהיה סבור שעד המעיד לאשה אפילו כנס מוציא והסכים לדעת הראשונים ז''ל והרשב''א ז''ל מחמיר בדין העד. ויש בירושלמי בזה נוסחאות חלוקות, האחת היא קידש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וזה הנוסח שכתב הרמב''ן ז''ל, אבל הרשב''א ז''ל x מצא נוסחא אחרת קידש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו, ופירש הוא ז''ל אמרו לו וכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו. עוד בירושלמי גירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא [מוציא] לעז על בניה פירוש אם אתה אוסרה להחזירה נמצאת מוציא לעז על בניה וכ''כ הרמב''ן ז''ל, ונראה דוקא שהיה לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה עכ''ל:

טו  וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים וּמֵתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ וְהָיוּ הַנָּשִׁים הֵן שֶׁהִרְגִּילוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לְגָרְשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָלְכוּ נָשִׁים אֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לָהֶן לְכַתְּחִלָּה:

 מגיד משנה  וכולן שהיו להן נשים. במשנה שם (דף כ"ז) ודין הגירושין בגמרא דאמרינן התם מתו אין נתגרשו לא וכו' והא תניא אפי' נתגרשו ל''ק הא דהואי קטטה הא דלא הואי קטטה ואב''א הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא הא דהיא ארגילא ע''כ בגמרא ופסק רבינו כלישנא בתרא:

טז וְכָל אַחַת מֵהֶן מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְבֶן הָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ. אוֹ לְבֶן הֶחָכָם שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ. אוֹ לְבֶן הַנִּטְעָן עָלֶיהָ אוֹ לִשְׁאָר קְרוֹבִין. שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה אַחֵר. וּמֻתֶּרֶת הָאִשָּׁה לְהִנָּשֵׂא לְאֶחָד מֵעֵדֵי גֵּרוּשֶׁיהָ אוֹ מֵעֵדֵי מֵאוּנֶיהָ. אוֹ לְאֶחָד מִן הַדַּיָּנִים שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְעֵדוּת [ג] אֶחָד. וּלְעוֹלָם יִתְרַחֵק אָדָם מֵעֵדוּת מֵאוּן וְיִתְקָרֵב לַחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  וכל אחת מהן מותרת. במשנה שם והטעם הוא בירושלמי נזכר בהלכות: ומותרת האשה. שם (דף כ"ה:) מתבאר במשנה ובגמרא ונזכר בארוכה בהלכות והטעם בירושלמי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד: ולעולם יתרחק אדם. שם ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"ט) בגמרא:

 לחם משנה  ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. זה יצא לו לרבינו ממה שאמרו ביבמות בגמרא כדכתב ה''ה דאמר שם (דף ק"ט) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וכו' בחליצה ובהבאת שלום וכו' ופירשו שם בחליצה כאבא שאול דתניא א''ש אומר הכונס את יבמתו לשם נוי וכו'. והשתא דברי רבינו מתמיהין דבפרק החולץ (דף ל"ט:) אמרו דאבא שאול סבר מצות חליצה קודמת דאמרו שם דבראשונה וכו' אמרו מצות חליצה קודמת וכו' אמר רמי בר חמא וכו' חזרו לומר מצות יבום קודמת והקשו שם אראשונה ותירצו דמעיקרא סבר לה כאבא שאול וא''כ לרבינו נראה דפסק בריש הלכות יבום וחליצה דמצות יבום קודמת איך פסק בהא כבר קפרא דאתי כאבא שאול והוי מזכה שטרא לבי תרי. גם דין זה האמור כאן איני יודע מה קשר יש לו כאן בהלכות יבום וחליצה ובדיני מיאון היה לו להזכירו, וזה אינו קושיא כ''כ אבל הקושיא הראשונה עצומה אצלי לא ידעתי להולמה:

יז  הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבְעָלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר בֵּין שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין הוֹאִיל וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהֶחֱזִירָהּ וּלְשֵׁם קִדּוּשִׁין בָּעַל וְלֹא לְשֵׁם זְנוּת. וַאֲפִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּאִשְׁתּוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. לְפִיכָךְ הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי:

 מגיד משנה  המגרש את אשתו. בפרק הזורק (דף פ"א:) בגמרא. ומ''ש בפני עדים שם מתבאר. וכבר נזכר פ''ד מהלכות אישות שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. ומ''ש ואפילו ראו אותו וכו' למד מסוגיין דפרק מי שאחזו (דף ע"ג:) דההיא אוקימתא דקאמרה דבנתן לה כספים מחלוקת ת''ק ורבי יוסי ולת''ק אין חוששין לקידושין אידחיא לה הילכך בכל גוונא הויא בחזקת מקודשת וכ''כ הרשב''א ז''ל פרק הזורק:

 לחם משנה  המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים וכו'. כתב ה''ה למד כן מסוגיא דפרק מי שאחזו דההיא אוקימתא דקאמרה בנתן לה כספים אדחיא לה. וא''ת אי אידחיא לה מנא לך למינקט להך גיסא ולומר דחוששין אדרבא זיל לאידך גיסא ולומר דאין חוששין. וי''ל דאדרבא לחומרא נקטינן וחוששין ועוד דמתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי סתמא מיתניא ומשמע אפילו שנתן לה מעות:

יח  נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים כְּאֶחָד. אִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִבְעֲלָה וְהֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְעל בִּפְנֵי עֵדִים אֶלָּא יִתְיַחֵד בִּפְנֵיהֶן וְיִבְעל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק וַהֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ:

 מגיד משנה  נתייחד עמה. שם (דף פ"א) משנה המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב''ש אומר וכו' וקי''ל כב''ה במתניתין דאפילו לא ראוה שנבעלה חוששין וכן פסקו בהלכות. וכתב רבינו והוא שיהו ב' עדים כאחד ופשוט הוא וכן מפורש בתוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין צריכה ממנו גט שני ע''כ. וכתב הרשב''א ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע''פ ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ''ל: ואם היתה מגורשת מן האירוסין. כבר נתבאר זה במשנה שהזכרתי וכתב הרשב''א ז''ל דהיכא דגייסי אהדדי צריכה גט, וכן נ''ל מן הירושלמי והביא ראיה מהדין הנזכר פכ''א מהל' איסורי ביאה שהארוסה שלבו גס בה אם נתגרשה לא תדור עמו:

יט  הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁתִּבָּעֵל בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט. חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְהִגְדִּילוּ וְהוֹסִיפוּ בְּדָבָר זֶה שֶׁעָלָה עַל דַּעְתָּם עַד שֶׁהוֹרוּ שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן מִשְׁפַּחְתּוֹ חוֹשְׁשִׁין לוֹ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא שִׁחְרֵר שִׁפְחָתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁוַּדַּאי שִׁחְרְרָהּ שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה רְחוֹקִים הֵם בְּעֵינַי עַד מְאֹד מִדַּרְכֵי הַהוֹרָאָה וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶן. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים חֲזָקָה זוֹ אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ בִּלְבַד אוֹ בִּמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא וּבְאִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעִילַת זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת אוֹ יְפָרֵשׁ שֶׁעַל תְּנַאי הוּא בּוֹעֵל. אֲבָל בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים הֲרֵי כָּל זוֹנָה בְּחֶזְקַת שֶׁבָּעַל לְשֵׁם זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כִּי הוּא לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית שֶׁאֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן כְּלָל. וַהֲרֵי הַבֵּן מֵהֶן בְּחֶזְקַת כּוּתִי וְעֶבֶד * עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ אוֹ נִתְגַּיְּרָה:

 מגיד משנה  הורו מקצת הגאונים ז''ל. דעת רבינו בזה נראה נכון שהפנוי הבא על הפנויה אין חוששין לו משום קדושין בעלמא וכן הסכים הרשב''א והביא ראיה מנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד [או בפני שנים] ועוד שלא הוזכר בגמרא דין זה אלא בגרושה לבד. ודין השפחה הזכיר הר''א ז''ל בהשגות לדעת הגאונים וכבר כתבתי פ''ד מהל' נחלות בארוכה דעת הגאונים וטעם רבינו וראיותיו ותירצתי מה שאפשר להקשות עליו והכל מבואר שם. ומצאתי בתוספתא בתחלת קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין (הרי זו) מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת ע''כ. וענינה כדברי רבינו שכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין:

כ  מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין וְיָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְגֹרֶשֶׁת. אֲפִלּוּ רֹב הָעִיר אוֹ כֻּלָּהּ מַעֲבִירִין הַקּוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ. אֲבָל אִם יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת וְהֻחְזַק הַקּוֹל בְּבֵית דִּין שֶׁהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מֵאוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין * הַקּוֹל אֲסָרָהּ וְהַקּוֹל הִתִּירָהּ וַהֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  מי שהוחזקה אשת איש. פרק המגרש (גיטין דף פ"ח:) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת וקס''ד בגמרא דתרתי קתני ולפיכך הקשו בדין הגירושין ואסרינן לה אגברא כלומר אם הוא כהן והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה ותירצו דה''ק מקודשת הרי זו מקודשת מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת מ''ט קול ושוברו עמו ונתבארו דברי רבינו. ובהשגות על מה שכתב הרי זו מגורשת א''א לא נראה כן מן הגמרא וכו'. והדין הנזכר בגמרא שצריך שיהיה ביחד הוא במקום שהאמתלא היה לבטל עיקר הדבר כגון שאמר תנאי בקדושין והוא הדין שהזכיר רבינו פרק תשיעי מהלכות אישות ושם בארתיו אבל גירושין מילתא אחריתי היא ואין קול זה מבטל קול האחר הילכך קול אסרה וקול שרי לה ולא הזכירו כאן בגמרא שיהיו שני הקולות ביחד. זהו דעת רבינו וכן דעת הרמב''ן ז''ל ועיקר. ודע שאף על פי שכתב רבינו אין חוששין להן והרי זו בחזקתה אם מת בעלה ונשאת לכהן אחר תצא מן השני דלגבי ההוא שני הוה ליה קלא דקמי נשואין כדאיתא פרק הזורק (דף פ"א) וכבר כתב רבינו דין זה פרק י''ח מהלכות אסורי ביאה:

 לחם משנה  מי שהוחזקה אשת איש וכו'. הראב''ד ז''ל כתב בהשגות דדוקא שבאו שני הקולות ביחד וכשאמרו בגמרא (דף פ"א) מ''ט קול ושוברו עמו הוא שיצא ביחד הקול מקודשת ומגורשת וזהו שאמרו בגמרא מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת כלומר שיצאו שני הקולות ביחד. ואיכא למידק לכאורה דפרק י''ז מהלכות איסורי ביאה על מ''ש שם רבינו יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כתב שם הראב''ד ז''ל מ''מ אמת הוא דאם הוחזק קול בב''ד שאסורה לכהן משמע דמודה לזה שם דבכל קול היוצא בב''ד חוששין לו אע''פ שיצא אחר קול הקדושין וכאן כתב דלא חיישינן אלא כשבאו שניהם יחד. וי''ל דמ''ש שם זהו כשבאו שניהם יחד וסמך לו על מ''ש כאן אי נמי מה שאמר כאן שצריך שיצאו שניהם יחד הוא להתירה לעלמא מחמת הקידושין אבל לחומרא לאוסרה לכהן אע''ג דלא יצא הקול של גירושין יחד עם הקול של קידושין חיישינן ובהכי מתרצה קושיא אחרת דאיכא בדברי הראב''ד ז''ל דנתבאר בפרק ט' מהלכות אישות והוא בפרק המגרש דכשיצא קול שנתקדשה לפלוני ואחר ימים יצא קול אחר שפלוני קידשה אחר אותו הפלוני צריכה גט מזה ומזה והא התם דהימנינן לנו לקול בתרא להצריכה גט אע''ג דלא יצא יחד עם הקול הראשון א''כ הכא נמי נימא הכי דאי אמרת התם אין קול שני מכחיש לראשון אדרבא הכא אינו מכחיש יותר דאפשר שקידשה ואח''כ גירשה אלא ודאי להתירה לעלמא לא אמרינן הכי אלא לחוש לו בלבד ולהכי כשיצא קול שהיא מגורשת אפי' אחר כמה ימים חיישינן ליה ואסרינן לה אכהן. עוד כתב ה''ה היכא דיצא קול אחר הנישואין דלא אסרינן לה אהך כהן ואם מת נאסרת לכהן שני דלגבי דידיה הוי קלא קמי הנישואין. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא דכי יצא שמה בעיר מגורשת ואסרינן לה אגברא אמאי לא תירצו דהיא נאסרת לגבי הכהן השני ולה''ק דמגורשת וכה''ג תירצו בגמרא בפ' הזורק (דף פ"א) גבי כתב לה גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו שלח להו תצא והקשו שם תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן וכו' ותירצו מאי תצא נמי תצא משני. וי''ל דזה דוחק ועדיפא מינה קא משני:

כא  לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא תִּהְיֶה יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְלֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' וְגוֹ'. וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה. אֲבָל שְׁנִיָּה אִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחֶנָּה:

 מגיד משנה  לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא וכו'. פרק המגרש (גיטין דף צ') בלבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי להו אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. עוד שם כי שנא שלח רב יהודה אמר אם שנאת שלח רבי יוחנן אמר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות:

 לחם משנה  ואין ראוי לאדם וכו'. זה כדברי ב''ה כדכתב הרב ב''י דשנאה משמע ע''י שום דבר שתעשה לו. ומ''ש בגמרא (דף צ':) רב יהודה אומר אם שנאתה שלח היינו כב''ה ולא כר''ע כדפרישית דאין שנאה אלא אם עשתה לו דבר כדפרישית. זה נ''ל לדעת רבינו:

כב אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-י) 'גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן'. וְאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה מַכְנִיסָהּ:

 מגיד משנה  אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל. פרק הבא על יבמתו (דף ס"ג) x:

 לחם משנה  אשה רעה בדעותיה וכו'. כאן כתב רבינו הדין הנזכר שם בברייתא במ''ש ושאינה צנועה וכו' וכמ''ש ה''ה שם ברייתא. (ונ"ל טעמא דהם סוברים דהך בברייתא) וכו' וקשה אמאי לא הביא הפסוק שהביאו שם בברייתא גבי מה שאמר שם שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וכו' זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה וכו'. גם על הטור בסימן קי''ט תמה הרב ב''י למה הביא פסוק זה של גרש לץ ולא הביא הפסוק האמור בברייתא דאתיא כב''ש דאי כב''ה מהיכא נפקא ליה מצוה אי מושלחה שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר א''כ אפילו הקדיחה לו תבשילו נמי הוי מצוה לגרשה דהא ושלחה אכולא מילתא קאי. וכן קשה ממ''ש אח''כ הכתוב קראו אחר לומר שאין זה וכו' ואי אדבר קאי אמאי קאמר הכי דהא אינו אלא הקדיחה לו תבשילו וכבר הוקשה לבעלי התוספות קושיא זו ואמרו אפילו כב''ה מיתוקמא ואערוה קאי אבל רבינו והטור לא סבירא להו הכי אלא הך ברייתא כבית שמאי מיתוקמא ולהכי מייתו להו מההיא קרא דגרש לץ ויצא מדון שאמר שם רבא (דף ס"ג) אשה רעה ר''ל רעה בדעותיה כדמשמע שם היכי דמי אשה רעה וכו' וכל שכן אשה שאינה צנועה וכשרה ולהכי נפקי ליה מהך קרא:

כג  מִי שֶׁנִּתְחָרְשָׁה אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ בְּגֵט וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם נִשְׁתַּטֵּית אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הֶפְקֵר לִפְרוּצִין שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר עַצְמָהּ. לְפִיכָךְ מַנִּיחָהּ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת וּמַאֲכִילָהּ וּמַשְׁקָהּ מִשֶּׁלָּהּ. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּבֶן דַּעַת לָדוּר עִם הַשּׁוֹטִים בְּבַיִת אֶחָד. * וְאֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתָהּ וְלֹא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ * הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּמוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וּלְהִטָּפֵל בָּהּ:

 מגיד משנה  מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ב:) משנה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה להוציא יוציא אם רצה לקיים יקיים נשתטית לא יוציא ובגמרא (דף קי"ג:) א''ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה ומה טעם אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וכתב רבינו לפיכך מניחה וכו' ודברים פשוטים הם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, אמרו גבי אשה בהרבה דברים שהם פחותים משטות כ''ש שטות וכן אמרו שם שלא תקנו חכמים נשואין בשוטים מטעם זה. ועל מ''ש רבינו שאינו חייב לרפאותה כתוב בהשגות אמר אברהם ואם בת רפואה היא וכו'. ונראה טעם לדברי רבינו לפי שכבר נתבאר פרק י''ד מהלכות אישות האשה שחלתה ואמר לה הריני מגרשיך ונותן כתובה והולך שומעין לו, וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה. וזהו שכתב רבינו מאכילה ומשקה משלה שהוא סבור שלא חייבוהו בדבר שבממון. זהו דעתו ז''ל ולא מצאתי בזה ראיה: ואם גירשה. כבר הזכרתי מימרא דר' יצחק דאמר דדבר תורה מתגרשת, ובירושלמי אמרו דלרב יצחק אם עבר וגירש גירש ובגמרין ליכא פלוגתא על הא דר' יצחק. ובהשגות כתוב כאן אמר אברהם והוא שיודעת לשמור את גיטה עד כאן. ומבואר כן בגמ' כדבריו שאמרו שם היכי דמי אי דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר אלא דאינה יודעת לשמור לא גיטה ולא (לשמור) עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת (בתמיה) והא אמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה וכו' ונכתב כל זה בהלכות. וכדומה לי שרבינו שלא באר כאן סמך לו על מ''ש פ''ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אינה מתגרשת והוא פירוש למה שאמרו אינה יודעת לשמור עצמה כמו שכתבתי שם ומפני שידוע היקש השוטה לקטן בכמה מקומות לא באר רבינו בכאן זה ולא מצאתי לו טעם אחר בזה. ודע שכשם שקטנה שאינה מבחנת מתגרשת בקבלת אביה כל שלא נשאת כמ''ש שם כך הדין בזו כל זמן שלא נשאת אם עדיין היא קטנה או נערה וכן מבואר כאן בירושלמי. ודע שאם גירשה חייב לתת לה כתובתה שהרי נולד בה המום משנשאה הוא ונסתחפה שדהו. וזה פשוט:

הלכות גרושין - פרק אחד עשר

א אֵין נוֹשְׂאִין אֶת הַקְּטנָּה. וְהַנּוֹשֵׂא קְטַנָּה יְתוֹמָה וְלֹא רָצְתָה בַּבַּעַל הֲרֵי זוֹ [א] מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין שֶׁל קְטַנָּה קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי הִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ. וְאִם נִשֵּׂאת כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה הֲרֵי זוֹ מְמָאֶנֶת:

 מגיד משנה  אין נושאין את הקטנה והנושא קטנה יתומה וכו'. כבר נתבאר פרק שלישי מהלכות אישות שמצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו קטנה. ובכתובות פ' אע''פ (דף נ"ז:) אמרו אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה: והנושא את היתומה. כבר נתבאר זה פרק רביעי מהלכות אישות: וכן קטנה שהשיאה וכו'. גם זה נזכר שם ומבואר בגמרא בפרק האיש מקדש (דף מ"ד):

ב  הַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשּׂוּאֶיהָ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּנִשּׂוּאֵי קְטַנָּה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ שֶׁתְּמָאֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּנָשְׂאָהּ:

 מגיד משנה  החרשת אע''פ שנשואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה וכו'. מבואר ביבמות פרק חרש (דף קי"ב:) דשאלו מאי שנא קטנה דממאנת ומאי שנא חרשת דלא ממאנה ותירצו דאם כן מימנעי ולא נסבי לה:

ג מְמָאֶנֶת הִיא הַקְּטַנָּה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. בֵּין בִּפְנֵי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וּכְשֵׁם שֶׁמְּמָאֶנֶת בְּבַעַל כָּךְ מְמָאֶנֶת בְּיָבָם. וּמְמָאֶנֶת בְּבַעַל זֶה וּמְמָאֶנֶת בְּשֵׁנִי אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְכֵן בִּשְׁלִישִׁי אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ לְמָאֵן. וּקְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה קִדּוּשֶׁיהָ הֵם הֵם מֵאוּנֶיהָ:

 מגיד משנה  ממאנת היא הקטנה. במשנה ביבמות פרק ב''ש (דף ק"ז) נתבארו כל אלו וכדעת ב''ה: וקטנה שלא מיאנה וכו'. שם (ק"ח) ברייתא ופסק הלכה בגמרא:

ד  עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת. כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתִּהְיֶה נַעֲרָה אוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ [ב] הַבַּעַל אַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל אִם הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְנִבְעֲלָה הוֹאִיל וְהַבְּעִילָה קוֹנָה מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה לְמֵאוּן שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהֵבִיאָה סִימָנִין:

 מגיד משנה  עד מתי הבת. זה מתבאר בהרבה מקומות וכן העלו בהלכות פרק ב''ש שכל זמן שהגדילה שוב אינה ממאנת וכן הסכימו האחרונים ז''ל. ומ''ש רבינו עד שיודע שהיא אילונית כבר נתבאר פ''ב מהלכות אישות ענינו. ופי' אע''פ שיש לה י''ב שנה ויום אחד אינה גדולה עד שתביא שתי שערות כנזכר שם דתרתי בעיא לגדלות סימנים ושנים ואילונית אינה מביאה סימנים: בד''א שלא בא עליה. פי' בד''א שהיא ממאנת עד שתגדיל כלומר עד שיהו לה סימנים ושנים בשלא בא עליה אחר הגעת השנים דליכא חששא דאורייתא וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע''פ שיש לה שנים ממאנת והולכת אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים אע''פ שלא נודע אם הביאה סימנים אינה ממאנת דכיון שהביאה כשנבעלה הויא לה מקודשת דאורייתא דאמרינן דבעל לשם קידושין ובאיסורא דאורייתא אמרי' חזקה הביאה כדי להחמיר בשל תורה אבל כשלא נבעלה אחר הגעת השנים דדין תורה ממאנת אפילו אם הביאה סימנים אין אומרין הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה. וכל זה מבואר בהלכות בארוכה מהכרח השמועות:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת. נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות:

 לחם משנה  עד מתי הבת ממאנת וכו'. מדברי ה''ה ומדברי רבינו נראה דלאחר י''ב שנה כל זמן שלא נתברר שהביאה שתי שערות יכולה למאן ולא אמרינן חזקה הביאה שתי שערות והא דאמרינן בפרק יוצא דופן (דף מ"ו) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וכו' מוקי לה רבינו דהוא כשבעל דכיון דבעל הוי איסור תורה אז אמרינן חזקה הביאה סימנין לחומרא אבל כשלא בעל הוי ספיקא דרבנן אם הביאה אם לא הביאה ואזלינן לקולא ויכולה למאן וכן נראה מדברי רבינו דבעינן בעילה דכתב ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה וכו' והיינו מימרא דרבא כדפרישית וכן נראה מלשון ההלכות. אבל הטור ז''ל סי' קנ''ה משמע דסבירא ליה דהא דרבא אפילו שלא בעל הוא ואחר שעברו י''ב שנה אינה יכולה למאן חזקה הביאה וכו' שכן כתב שם בד''א שיכולה למאן אחר י''ב שנה שבדקו אותה ולא הביאה ב' שערות אבל סתמא וכו' אבל דעתו כמו שכתבתי וא''כ מ''ש רבינו בד''א כשלא בא עליה הבעל איירי בלא בדיקה וה''ק בד''א דאחר י''ב בלא בדיקה ממאנת אחר שנעשית וכו' אבל אם בעל אפילו שלא נבדקה חזקה הביאה והוא ודאי קדושין ואם לא נבדקה הוי ספק. כך נראה פי' דברי רבינו. ויש לתמוה על ה''ה שכתב פירוש בד''א שהיא נאמנת וכו' וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנין אע''פ שיש לה שנים ממאנת דלמה כתב אם נבדקה אפילו שלא נבדקה כל זמן שלא נתברר שיש לה סימנים ממאנת כמו שכתב בסוף הלשון אין אומרים הוחזקה הביאתן וכו' ועוד ע''כ בד''א כשלא נבדקה איירי דהא סיפיה דלישנא הכי הוא הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה וכו' משמע דבלאו נבדקה איירי. ואולי י''ל בדוחק דאין כוונת ה''ה אלא לומר הצד שיוכל למאן אפילו לכתחלה וז''ש וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אז ממאנת כלומר לכתחלה מה שאין כן כשלא נבדקה דאז לכתחלה לא תמאן אבל מ''מ דברי רבינו ע''כ איירי בלא נבדקה כדפרישית ודוחק:

ה הֲרֵי שֶׁנִּבְדְּקָה וְלֹא נִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים הוֹאִיל וְנִבְעֲלָה אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לַזְּמַן הָרָאוּי לְסִימָנִין הֲרֵי זוֹ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה וְנָשְׁרוּ. וּלְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם מֵאֲנָה אַחַר שֶׁנִּבְדְּקָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט מִסָּפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר מִשְּׁנֵיהֶם:

 מגיד משנה  הרי שנבדקה. במס' נדה פרק יוצא דופן (דף מ"ו) ונזכר בהלכות בפרק בית שמאי אמר רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו. והעלו בהלכות מהכרח השמועות דהיכא דלא בא עליה לאחר זמן דהוו להו נישואין דרבנן לא חיישינן שמא נשרו דלא אמרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאם איתא דהוו לה סימנין הויא לה מקודשת גמורה אבל כשלא בעל דאפי' הוו לה סימנין מדאורייתא היתה ממאנת אלא דרבנן תקון דלא תימא מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זו ממאנת. וזהו דעת רבינו וכן הסכימו האחרונים ז''ל וממה שאמרו חוששין שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מן התורה:

ו קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵאֲנָה וְהִגְדִּילָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ בַּעְלָהּ מִשֶּׁנַּעֲשֵׂית בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת שֶׁהֲרֵי הִגְדִּילָה. וּצְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגִּיעָה לִשְׁנֵי נַעֲרוּת עַד שֶׁנָּחוּשׁ לָהּ שֶׁמָּא הֵבִיאָה סִימָנִין וְתִהְיֶה סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגְדִּילָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אֶלָּא מִנִּשּׂוּאֵי קַטְנוּת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ אִם עָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה אַחַר שֶׁגָּדְלָה תּוֹפְסִין בָּהּ קִדּוּשִׁין שֶׁל שֵׁנִי. וְאִם גֵּרֵשׁ הָרִאשׁוֹן יִכְנֹס הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם גֵּרֵשׁ שֵׁנִי לֹא יְקַיֵּם רִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיְּגָרֵשׁ רִאשׁוֹן תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ. וְאֵין הַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגֵּרֵשׁ שֵׁנִי הַוָּלָד מַמְזֵר:

 מגיד משנה  קטנה שלא מיאנה והגדילה. פ' הגדילה שיש לה שתים עשרה שנים וסימנים כמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא ודין זה מבואר בהלכות פרק ב''ש בארוכה וכן הסכימו האחרונים ז''ל: לפיכך אם עמדה שם. מבואר בהלכות בארוכה:

 לחם משנה  שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות וכו'. וא''ת אם בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות ולא ידענו שהביאה סימנין מקודשת גמורה הויא כדכתב רבינו לעיל דאמרינן חזקה הביאה סימנים וא''כ אמאי קאמר דהויא ספק מקודשת. וי''ל דמאי דקאמר אחר שהגיעה ר''ל שבדקנוה ולא מצאו לה סימנים ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ''ש ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה דבעינן שיהיו לה סימנין ושנים דומיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה שכתב קודם אלא כל זמן שלא ידענו אם הביאה סימנין להאי דלגבי בעילה הגדילה מיקרי והוי ודאי קדושין: ואם בא עליה שני קודם שגירש ראשון וכו'. כתב הטור בסי' קנ''ה שהשיג הרא''ש ז''ל על דברי ההלכות שהם דברי רבינו ואמר דאפילו בא עליה ב' קודם גירושי ראשון יגרש ראשון וישא ב' ולא דמי לאשה שהלך בעלה וכו' דאם גזרו במקום ערוה או איסור לאו דבר תורה ניגזור במקום שאין איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה וכו'. ואני תמה מאד על דברי הרא''ש ז''ל דהא בירושלמי פרק חרש אמר באשתו של חרש שנשאת לפיקח או אשתו של פיקח שנשאת לחרש מפני ששמע שמת בעלה תצא מזה ומזה והביאו ה''ה לקמן בפרק זה והנהו נשואי דרבנן הוו שהם נשואין דחרש וליכא כאן איסור לאו ולא איסור ערוה. וי''ל דשאני התם שנשאת מחמת ששמעה שמת בעלה וכיון שכן אע''פ שאין לקונסה משום היא גופא איכא למיגזר אטו אשת פיקח שנשאת לפיקח ושמעה שמת בעלה ולכך אמרו תצא מזה ומזה אבל הכא דלא נשאת מחמת ששמעה שמת בעלה לא מיחלף באשה שהלך בעלה וכו' וכ''ת לגזור משום היא גופה כמו שאנו קונסים באשה שהלך בעלה משום דעבד איסורא ה''נ לקנסוה, לזה כתב הר''א ז''ל דאינו דאין כאן לא איסור לאו ולא איסור ערוה דניקנסה ולפי זה גם באשתו של חרש שנתקדשה לפקח בלא שמיעה שמת דלא מיחלף אטו אשה שהלך בעלה ושמעה שמת לא אמרינן דתצא דהוי דומיא דקטנה דהכא. זה נ''ל לדעת הר''א ז''ל והוא דוחק אבל לדברי רבינו אתי הירושלמי שפיר:

ז אֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן. מִבַּת שֵׁשׁ עַד בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים בּוֹדְקִין אוֹתָהּ לְפִי יְפִי דַּעְתָּהּ אִם יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁהֵן קִדּוּשִׁין לֹא שֶׁתִּשְׁמֹר אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת הָאֱגוֹז וּתְמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה מֵאוּן. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן אֶלָּא הוֹלֶכֶת לְבֵית אִמָּהּ כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדְּשָׁה מֵעוֹלָם. וּפְחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אֲפִלּוּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר אֵינָהּ צְרִיכָה מֵאוּן. * וִיתֵרָה עַל בַּת עֶשֶׂר אֲפִלּוּ סְכָלָה בְּיוֹתֵר צְרִיכָה מֵאוּן. וְכָל מִי שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אַחֶיהָ אוֹ אִמָּהּ אוֹ קְרוֹבֶיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:

 מגיד משנה  אי זו היא קטנה. כבר ביארתי בפ''ד מהל' אישות מאין לו לרבינו זה ושם כתבתי שכן הוא דעת הרשב''א ז''ל. ויש בהשגות בזה שיטה אחרת ושיטת רבינו עיקר: וכל מי שהשיאה אחיה. שם במשנה (יבמות ק"ז:) ובירושלמי אי זו היא לדעתה עבדין לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ומדכרין לה גבר x (אי זו היא שלא לדעתה עבדי לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ולא מדכרין לה גבר) ע''כ. וכתבו הרשב''א ז''ל:

ח  כֵּיצַד מְמָאֶנֶת. אוֹמֶרֶת [ג] בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים אֵין רְצוֹנִי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי. אוֹ אֵין רְצוֹנִי בַּקִּדּוּשִׁין שֶׁקִּדְּשׁוּנִי אִמִּי אוֹ אַחַי. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲפִלּוּ הָיוּ אוֹרְחִין מְסֻבִּין בְּבֵית בַּעְלָהּ וְהִיא עוֹמֶדֶת וּמַשְׁקָה עֲלֵיהֶן וְאָמְרָה אֵינִי רוֹצָה בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי הֲרֵי זֶה מֵאוּן:

 מגיד משנה  כיצד ממאנת. פסק הלכה בגמ' שהמיאון די בפני שנים ויש מי שכתב xx דלכתחלה בעי שלשה ואין כן דעת רש''י ז''ל ודעת רבינו ועיקר. והדברים שהיא אומרת שם מבואר הכל בברייתא:

ט הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת הַקְּטַנָּה בִּפְנֵיהֶן כּוֹתְבִין לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ בִּפְלוֹנִי בַּעְלָהּ וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְזֶה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט מֵאוּן. וְגֵט מֵאוּן אֵינוֹ כְּגֵט הַגֵּרוּשִׁין שֶׁנְּתִינָתוֹ מְגָרְשָׁהּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ וְלֹא מְסִירָה וְלֹא דָּבָר מִמִּשְׁפְּטֵי גֵּט הַגֵּרוּשִׁין. וְאֵין כּוֹתְבִין בּוֹ טָפְסֵי הַגֵּט שֶׁמָּא יֵרָאֶה כְּגֵט [ד] גֵּרוּשִׁין לְפִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה בֵּית דִּין:

 מגיד משנה  השנים שממאנת הקטנה וכו'. שם בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה כיון דחזו דנפיש דבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא ע''כ. ופירוש דילמא אתי לאחלופי בגיטא ויבאו לאסור קרובות:

 לחם משנה  השנים שממאנת כו'. כתב ה''ה אבל לשם בעלה כשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן. וא''ת היכי חיישינן לשם בעלה כשם בעלה הא כיון שהם גדולים נפיק להו קלא וכיון דלא הוחזקו ליתנהו. וי''ל דכי אמרינן קלא אית להו ה''מ שני אנשים ששמותיהם ושמות נשותיהן שוין דהא הוי כדבר מחודש ולכך קלא אית להו אבל ב' יוסף בן שמעון ואין שמות נשותיהן שוין לית להו קלא:

י  הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּמָאֶנֶת בִּפְנֵיהֶן צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ מַכִּירִין אוֹתָהּ וְאֶת בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁמֵּאֲנָה וְשָׁמַע מֵאוּנֶיהָ יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב גֵּט מֵאוּן בְּנֹסַח זֶה:

 מגיד משנה  השנים שממאנת בפניהן. מחלוקת אמוראי פרק מצות חליצה (דף ק"ו) ופסקו בהלכות כרבא דהוא בתרא דאמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין וכותבים גט מיאון אף על פי שאין מכירין דלא חיישינן לבית דין טועין. וכתב רבינו שיהיו מכירים אותה ואת בעלה אבל הרשב''א ז''ל כתב אלא אם כן מכירין את האשה אבל אף על פי שאין מכירין הבעל ודאי ממאנין דמאי איכפת לן בבעל אפי' אין זה בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו ומה לה לשקר שלא בפניו תמאן עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה דלמא מסקא שמה כשם אותה קטנה עכ''ל. ומסתברא לי דשמא יש לחוש דילמא איכא קטנה ששמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה ואף על גב דלשני יוסף בן שמעון לא חיישינן אלא אם כן הוחזקו ה''מ בגברי גדולים דשמא נפיק להו ואם איתא דהוו קלא אית להו אבל בנשים וכ''ש קטנות איכא למיחש אבל לשם בעלה כשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן. ומכירין שהזכירו במיאון משמע דומיא דמכירין בחליצה מה בחליצה צריך שיכירו שניהם אף במיאון כן כנ''ל לדעתו ז''ל: כבר נהגו כל ישראל. הנוסח שהזכיר רבינו ברור הוא שהוא מועיל. וראיתי בעטור שהוא מוסיף ויהיבנא לה רשות למיהך להתנסבא לכל גבר דחצבי ואינש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ע''כ. ונוסח רבינו עיקר לפי שלשון זה הוא בגט ואתי לאיחלופי דהשתא בנפיש דבורא אמרו בגמרא דאתי לאחלופי כ''ש לכתוב בו לשונות הגט:

הלכות גרושין - גט מאון

יא בְּכָךְ בְּשַׁבָּת כָּךְ וְכָךְ יוֹם לְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיַן פְּלוֹנִי מֵאֲנָה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמְרָה שֶׁאִמִּי אוֹ אַחַי הִטְעוּנִי וְהִשִּׂיאוּנִי אוֹ קִדְּשׁוּנִי וַאֲנִי קְטַנָּה לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי וְהַשְׁתָּא גִּלִּיתִי דַּעְתִּי קָדֳמֵיכוֹן דְּלָא צָבִינָא בֵּיהּ וְלֹא קָאֵימְנָא עִמֵּיהּ. וּבְדַקְנָא פְּלוֹנִית דָּא וְאִתְבָּרֵר לָנָא דַּעֲדַיִן קְטַנָּה הִיא וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וְיָהִיבְנָא לָהּ לִזְכוּת וְלִרְאָיָה בְּרוּרָה: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד:

יב  הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּעָלָהּ [ה] נֶאֶסְרָה עַל הָרִאשׁוֹן. וְאִם הֶחֱזִיר הָרִאשׁוֹן וּבְעָלָהּ לוֹקֶה וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ד) 'לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן' וְגוֹ':

 מגיד משנה  המגרש את וכו'. ביבמות פ''ק (דף י"א:) מחלוקת בגמ' בשנתארסה לשני ופסק כחכמים והכל מבואר בהלכות:

 כסף משנה  המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה. בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו:

יג זִנְּתָה עִם אַחֵר כְּשֶׁהִיא גְּרוּשָׁה מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר [ו] לְבַעְלָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ב) 'וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר'. הֲוָיָתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁהִיא הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁאוֹסֶרֶת אוֹתָהּ עַל בַּעְלָהּ לַחֲזֹר לוֹ:

יד  וּבִכְלַל לָאו זֶה שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ נֶאֶסְרָה עָלָיו וְלוֹקֶה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ד) 'אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה' וַהֲרֵי נִטְמְאָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ עַל יְדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה אִם בָּעַל אוֹתָהּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם עָבַר וְהֶחֱזִירָהּ אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ יוֹצִיא בְּגֵט:

 מגיד משנה  ובכלל לאו זה. שם וחכ''א אחת זו ואחת זו אסורה פי' בין מן הנשואין בין מן האירוסין אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ופירשו שם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא נקט והקשו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עלה בלאו. ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בה לאו אע''פ שנסתרה אחר קינוי. ומ''ש במס' סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק, זהו דעתו. אבל הרשב''א כתב כאן ביבמות ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עליה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ודעת רבינו שאע''פ שאסורה מספק אינו עובר עליה בלאו גמור. וענין קינוי וסתירה נתבאר בהלכות סוטה:

 כסף משנה  ובכלל לאו זה וכו'. כתב הרב המגיד וחכ''א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע''פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ''ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ''א מהא''ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע''פ שאין עיקר העדות בע''א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה''ה אע''פ ששנינו ביבמות וחכ''א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע''פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע''פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה''ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ''ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה''ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ''א מהא''ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי''ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ''ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע''פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי''ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ''א מהלכות א''ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש''ה אינו לוקה אם אינו כהן:

 לחם משנה  (יב-יד) המגרש את אשתו כו'. ובכלל לאו זה שכל אשה שזנתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה וכו'. דברי ה''ה ודברי רבינו כאן מתמיהין שמדברי רבינו נראה כאן דלוקין משום לאו דאחרי אשר הוטמאה ובפ''א מהלכות איסורי ביאה כתב רבינו המקנא לאשתו ונסתרה כו' דלוקה משום זונה ולא משום לאו דטומאה משמע דסבירא ליה דהוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו ואע''ג דבפי''ח מהל' איסורי ביאה כתב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה כבר כתב שם ה''ה דנמשך אחר לשון הגמרא. ויותר יש לתמוה על דברי ה''ה שכאן כתב דסובר רבינו דכשזנתה ודאי בעלה לוקה עליה משום טומאה ושם כתב דסובר רבינו דאין לוקין על לאו זה משום דהוי לאו שבכללות. ולתרץ דברי רבינו זולת דברי ה''ה בזה אפשר לתרץ דסובר דלוקה משום לאו דטומאה ובפ''א מהל' א''ב שלא הזכירו הוא משום דאין הטומאה אלא ע''פ עד אחד ואין לוקין אלא כשהטומאה היא ע''פ שנים אבל לענין זונה הרי הוחזקה ולוקין משום לאו דזונה. וע''ד זה היה אפשר ליישב דברי רבינו בפי''ח אבל מה נעשה שה''ה בפרק ראשון מהל' א''ב הוכיח בראיות ברורות דלפי דעת רבינו אין ללקות על לאו זה לכן צ''ע. ועל צד הדוחק נ''ל ליישב דמ''ש רבינו כאן ולוקה עליה היינו מכת מרדות ומה שאמר לפיכך כל אשה שנאסרה ר''ל בין דיש איסור תורה בשידענו שזנתה בודאי אפילו שהוא ספק הוי ספק באיסור תורה ומכין אותו מכת מרדות. וגם דברי ה''ה אפשר ליישב בדוחק דסובר דמ''ש רבינו כאן הוא מכת מרדות. ומ''ש ה''ה שיש בין ודאי לספק הוא דבודאי איכא לאו ובספק ליכא לאו אבל לעולם אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות וזהו שאמר ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בו לאו ולא כתב שלוקה. ומ''ש אח''כ פירש רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה וכו' נראה דה''ק פירוש רבינו דהך מלקות הוי מכת מרדות ראיה לדבריו דאם אמרת הוי מלקות גמור ותקשי לך אפילו תאמר דלוקין על לאו זה כשהוא ספק אין לוקין אלא ודאי הך מלקות הוי מכת מרדות וא''כ מ''ש דכל זמן שלא זנתה ודאי וכו' הוא להכריח אפילו לדעת המפרשים שסוברים לוקין על לאו זה משום דלא הוי לאו שבכללות אבל לרבינו בכל גוונא אינו לוקה וזהו שסיים ה''ה דבריו שאע''פ שאסורה מספק אינו עובר עליו בלאו ולא קאמר אינו לוקה משום דמלקות אפילו זנתה ודאי ליתא אלא החילוק הוא שבודאי עובר בלאו ובספק אינו עובר. ואע''פ שרבינו כתב לוקה עליה י''ל דנמשך אחר לשון הגמרא שתפסו בענין זה לשון מכת מרדות בלשון מלקות וכמ''ש ה''ה בפי''ח שאע''פ שרבינו כתב לוקה משום טומאה דלאו דוקא טומאה אלא שנמשך אחר לשון הגמרא. כל זה טרחתי ליישב דברי הרב המגיד ודברי רבינו ודברים דחוקים הם ועדיין צריכים עיון:

טו חֵרֵשׁ שֶׁגֵּרֵשׁ בִּרְמִיזָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְחֵרֵשׁ אַחֵר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְפִקֵּחַ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ וְנִתְגָּרְשָׁה * מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַפִּקֵּחַ:

 מגיד משנה  חרש שגירש. בירושלמי פרק חרש ר' אלעזר שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א''ל אפילו אשם תלוי אין בה רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר (אמר) אפי' אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה תפשו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון הדא היא דתני ר' חייא אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל וכו' אשתו של פקח שגירשה (הפקח) והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה. כך מצאתי הנוסחא אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה וכ''נ עיקר וזה שאמרו גירש מותרת לינשא לראשון. והטעם לחלק בין רישא לסיפא מפני שחכמים שתיקנו נישואין לחרש לא יפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש (לא) יהא מותר ומ''מ לא תקנו לו נישואין להורעת כחו של פקח אחר שכיון שאין נשואיו כלום מן התורה לא החמירו על הפקח הראשון. ויש גם כן סעד קצת לנוסחא זו ממה שאמרו שם באשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח וכו' אמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח''כ בא פקח הוינן סברין מימר יוציא חרש ויקיים הפקח. ואמרו עוד היא באילין קנסיא ומשמע שהיו סבורין שהטעם הוא מפני שאמרו גירש זה ונשא זה הילכך כשהבעל הראשון הוא פקח אין לחוש שאפילו יאמרו מותרת לחזור לו ואחר כך העלו שכיון דקנסא הוא בכל גוונא קנסינן ליה ומלבד הנוסחא הזאת מוכרחת ממה שאמרו גירש מותרת לראשון. ובהשגות א''א אני לא מצאתי כן בירושלמי כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו:

 לחם משנה  חרש שגירש ברמיזה כו'. כתב ה''ה אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה קשה דבנשאת לפקח אמאי אינו קורא עליה לא יוכל דאם אשת פקח הוי פקח הא מדאורייתא הוי לא יוכל בעלה ואפילו תאמר דהוא חרש אמאי לא קרינן לא יוכל הא נישואין שניים ונישואין ראשונים כולהו מדרבנן הוו לכך נראה דמ''ש ה''ה אבל לרבינו היתה נוסחתו איני קורא ול''ג או לפקח דמאן דגריס או לפקח הוא משום דגריס קורא אני וכו' וכ''נ מדברי רבינו שלא הזכיר אלא והלכה ונשאת לחרש ולא הזכיר פקח כלל. עוד כתב ה''ה וזהו שאמרו גירש מותרת לראשון קשה דאיך נוכל ליישבו דגירש מותרת משמע דאי גירש הפקח מותרת לינשא לחרש והוא מאי דתני ר' חייא. ונראה דיש ליישב בדוחק גירש מותרת לינשא כו' מילתא באנפי נפשה היא וה''ק בא אחר וקדשה לאשת חרש תפסי בה קדושין משום דהוו קדושי תורה והדר אמר דין אחר גירש החרש מותרת לינשא לבעל הראשון פקח שהיה לה ופירש הדבר ואמר הדא דתני וכו'. ועם שזה ודאי הוא דוחק אבל לשון הירושלמי משונה ואין לתמוה כל כך ולדברי הראב''ד ז''ל אין לזה מובן כלל ולזה כתב ה''ה וזהו שאמרו גירש וכו'. עוד כתב ומשמע שהיו סבורים שהטעם הוא מפני שיאמרו גירש וכו' וקשה דאיך אמרו דהטעם דאשתו של חרש ששמע שמת ונשאת וכו' דלא תנשא לראשון משום גזירה וכו' הא ה''ה כתב בפ''ד מהל' אישות גבי מ''ש רבינו חרש שנשא פקחת וכו' דע''כ לא אמרו מגרש שני ונושא ראשון אלא כשהראשון כו' אבל חרש שאין לו קדושין דבר תורה לא אמרינן הכי וא''כ הכא דהוי חרש דאין לו נישואין דבר תורה אמאי אמרינן הכי, וכי תימא דהיינו מאי דהוו סבורין מימר אבל כד אמרו עוד היא באילין קנסיא ליתא להאי מ''מ לא משמע הכי אלא דבאו להוסיף דאפי' כאן דלא שייך הך טעמא מ''מ קנסינן לה אבל מ''מ טעמא דגזירה כדקיימא קיימא. וי''ל דשאני הכא דנשאת וכיון דעבד איסורא קנסינן לה משום הך טעמא אבל התם לא הוי אלא קידש וליכא למיקנסא משום הך טעמא קלישא:

טז  הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְדִינָהּ עִם בַּעְלָהּ שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ כְּדִינָהּ עִם מִי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ מֵעוֹלָם. הִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו וְהוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר אוֹ מֵת אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר אַחַר שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵאת בְּמֵאוּן אַף עַל פִּי שֶׁקְּדָמוֹ גֵּט הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ בְּגֵט מֵעוֹלָם וּמֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת הַקְּטַנָּה בְּגֵט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בּוֹ אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ בְּגֵט אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גֵּרְשָׁהּ הָאַחֲרוֹן אוֹ מֵת. וְכֵן אֲסוּרָה לַאֲבִי הָרִאשׁוֹן וְלִבְנוֹ וּלְאָחִיו כִּשְׁאָר הַגְּרוּשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן:

 מגיד משנה  הממאנת באיש. פ' ב''ש אומר משנה מפורשת: ואם נשאת לאחר. משנה שם הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' ואמרינן בגמרא דאע''פ שאם נתן לה גט ונשאת לאחר אסורה לחזור כשהחזירה הוא תחלה ואח''כ מיאנה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא קמא. ודעת רבינו שהוא הדין שמותרת לקרוביו שכל שמיאנה בו אחר הגט ה''ל כאילו לא נתגרשה ממנו כלל וכן מוכרח בגמרא שם דהא איכא התם מאן דסבר דאיכא גוונא שאסורה לחזור לו ומותרת לקרוביו וא''כ זו לכ''ע ודאי כל היכא דמותרת לחזור לו מותרת לקרוביו וכן משמע שם וה''ה הוא לקרובותיה. וזהו שכתב רבינו הרי זו כמי שלא נתגרשה מעולם בגט: אבל המגרש את הקטנה. משנה שם נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו ואם מיאנה באחר איכא פלוגתא בגמרא דאיכא מאן דאמר אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ומותרת לראשון ופסקו בהלכות כרב דאסר: וכן אסורה. שם שני לשונות לישנא קמא מודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו ואיכא דאמרי כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו ופסקו בהלכות כלישנא בתרא וכדעת רבינו:

יז  הַמְמָאֶנֶת בְּיָבָם אֲסוּרָה לְאָבִיו מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּכַלָּתוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אֲבָל לִשְׁאָר קְרוֹבִים מֻתֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵאֲנָה בְּאֶחָד מִן הַיָּבָמִין מֻתֶּרֶת לְאֶחָיו:

 מגיד משנה  הממאנת ביבם אסורה לאביו. כבר הוזכר בראש הפרק שהיא ממאנת ביבם ופסקו בהלכות כעולא (יבמות ק"ז) דאמר ממאנת למאמרו ולזיקתו מאי טעמא נישואין קמאי קא עקרה ואמרו שם דאפילו לעולא דמיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילתו נראית ככלתו ונחלקו שם אם מיאנה באחד מן היבמין אם מותרת לאחר והעלו בהלכות כדברי האומר מיאנה בזה מותרת לזה ומשם למד רבינו דהוא הדין לשאר הקרובים. אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל חלוקים עליו בזה ואמרו דכי היכי דאסורה לאב הכי נמי אסורה לקרובים אחרים לפי שנראית בשעת מיתה כאשת קרובים אבל גבי אחים אע''פ שהיא אשת המת הרי היא מותרת לכולם משום מצות יבום הלכך כי עקרה זיקא דחד מינייהו אכתי שריא לאידך דמאי אמרת מחזיא כאשת אחיו אין ודאי אשת אחיו היא ומשום מצוה מותרת לו אלו דבריהם ז''ל. ודע שאפי' לדעת רבינו אם לא נשאר שם יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן שאין לה במי תמאן והרי היא אסורה בקרוביו ושם אמרו באם היתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו ומת אינה ממאנת עכשיו לעקור נישואין הראשונים כדי שתתיבם וכן פסקו בהלכות ופירשו דאע''ג דקיימא לן דיש מיאון אחר מיתה כמו שנתבאר שהיא ממאנת ביבם הכא בשניה לא לפי שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו ולמדנו שיש שניות גם כן בנשואי קטנה. ותמהני על רבינו למה לא כתב דין זה באשת אחי אמו בהלכות יבום:

 לחם משנה  (טז-יז) הממאנת (באיש) אינה מגורשת ממנו וכו' וכן אסורה לאבי הראשון וכו'. אבל לשאר קרובים מותרת. הקשה נמוקי יוסף על דברי רבינו וגדולה מזו כתב הרי''ף לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו משום שנראה בשעה שמת כאשת אחי אמו ואע''פ שאינה שניה לזה אלא מדבריהם וכ''ש לשאר קרובים שהיא ערוה להם דבר תורה ע''כ. ועם זה היה נ''ל לתרץ קושית ה''ה אמאי לא הביא דין זה דאשת אחי אמו דס''ל דלית הלכתא כוותיה ממה שאמרו כאן מיאנה בזה מותרת בזה וסובר רבינו דה''ה לשאר הקרובים ולכך לא כתבו שם אבל ה''ה אין דעתו כן אלא דאפילו לדעת רבינו היא והקושיא של הרב הנימוק''י יש לתרץ דשאני הכא דכיון דקאי יבם שייך כאן מיאון ולכך מיאנה בזה מותרת בזה דהא אם אין שם יבם דאין כאן מיאון (אינה) אסורה לכל הקרובים אבל התם באשת אחי אמו מי הוא תחתיו דמיאן בו בשלמא הכא ביבם דקאי במקום בעל יכולה למאן בו או בבעל שמת אבל התם מי עומד תחתיו ליבם ולכך אמר דאסור מפני שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו והשתא אינו יכול למיקם המיאון:

יח  כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנָה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְאָרֵס עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת לְהַבְחִין בֵּין זַרְעוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְזַרְעוֹ שֶׁל שֵׁנִי:

 מגיד משנה  כל אשה וכו'. משנה פ' החולץ (דף מ"א) כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להם ג' חדשים אחת בתולות כו'. והלכה כסתם משנה כדאיתא בגמרא. ומ''ש רבינו תשעים יום. כך הוא בגמרא מבואר:

 כסף משנה  כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה''ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (דף מ"ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש''י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו:

יט וּמִיּוֹם כְּתִיבַת [ז] הַגֵּט מוֹנִין לִמְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל תְּנַאי אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֶלָּא לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים מִיּוֹם הַכְּתִיבָה מוֹנִין. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ מִשֶּׁכְּתָבוֹ לָהּ:

 מגיד משנה  ומיום כתיבת הגט. פסק הלכה בגמרא בגיטין פרק המביא תניין (דף י"ח):

 כסף משנה  ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת. כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ''ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת''כ דרב ות''כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא''ש רב אלפס לא הביא אלא ת''כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי''ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי''ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ''ל. ונראה שטעם הרי''ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ''ג והרשב''א והר''ן והריב''ש וספר א''ח:

כ  וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה [ח] לֵילֵד וַאֲפִלּוּ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם. אֲפִלּוּ קְטַנָּה אוֹ זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית. וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם אוֹ חוֹלֶה אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הַאֲסּוּרִין וַאֲפִלּוּ בְּתוּלָה מִן [ט] הָאֵרוּסִין צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם:

 מגיד משנה  וגזירת חכמים היא. ברייתא שם (יבמות מ"ב) כר''מ דאמר הכי וכן הלכה כמו שהעלו בהלכות מן הגמרא:

כא  שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְגִיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה מַמְתִּינִין תִּשְׁעִים יוֹם. וַאֲפִלּוּ גֵּר וְאִשְׁתּוֹ [י] שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן תִּשְׁעִים יוֹם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שֶּׁנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה לְזֶרַע שֶׁלֹּא נִזְרַע בִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן יְפַת תֹּאַר אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לָהּ [כ] תּוֹרָה שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתַקָּנַת עַצְמָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם לְתַקָּנַת הַוָּלָד. וְהַשְּׁלֹשִׁים מִכְּלַל הַתִּשְׁעִים:

 מגיד משנה  שפחה שנשתחררה. פי' דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן הא לאו הכי אינן צריכות להמתין שאע''פ שהם בחזקת מזנות (שם ל"ה) אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכרבי יוסי דאמר הכי כמו שיתבאר בסמוך בדעת רבינו והכרח הוא שהוא סובר כן דבשאינן נשואות פלוגתא היא דרבי יהודה ורבי יוסי פרק ארבעה אחין דתניא התם הגיורת והשבויה וכו' וכן נחלקו באנוסה ומפותה דרבי יהודה אומר צריכות להמתין שלשה חדשים ורבי יוסי מתיר מיד. ואחר שרבינו פוסק כרבי יוסי באנוסה בת ישראל וכדעת ההלכות כמ''ש למטה בבאור דכל בזנות לא גזרינן ודאי שהלכה כרבי יוסי בשפחה וגיורת כל שאינן נשואות שהרי בפירוש פסק כן שמואל שם הלכה כרבי יוסי ללישנא בתרא וכן כתבו המפרשים דודאי בגיורת ושפחה שאין להם בעלים אין צריך להמתין ג' חדשים אע''פ שיש בהם חלוקים באנוסה ומפותה וזהו שלא כתב רבינו בשבויה צריכה להמתין לפי ששבויה אי אפשר שתבעל אלא בזנות. ולא הוצרך רבינו לפרש כאן דדוקא כשהיו נשואות לפי שסמך לו על מ''ש בסמוך וכן המזנה אינה צריכה להמתין ואם אין דעתו כן איני יכול להלום דבריו לפי הגמרא. ומ''ש כאן הוא מן הברייתא שהביאו פרק החולץ (דף מ"ב) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים ואמרו שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע בלא קדושה וכן דעת הרבה מפרשים דבנשואין ודאי צריכות להמתין דאע''ג דרבי יוסי אמר אינן צריכות הני מילי בזנות שכולן מתהפכות בשעת תשמיש כדי שלא תתעברנה אבל בנשואות ליכא למימר הכי וכן עיקר: וכן יפת תאר. פי' אחר ביאה ראשונה כשהוא רוצה לנשאה כמו שנתבאר ענינה פ''ח מהלכות מלכים ושם נזכר דין זה. ולפי מ''ש למעלה יהיה זה דוקא ביפת תאר שהיתה נשואה:

 לחם משנה  שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין צ' יום. כתב ה''ה ז''ל ומש''כ כאן הוא מן הברייתא שהביאו בפרק החולץ. אם כוונת ה''ה לומר ומ''ש כאן הוא על דין הגר ואשתו שנתגיירו קשה קצת דלא היה לו לכתוב כן דמשמע דהוא מקושר עם מה שלמעלה. ונראה דה''ק מי הכריחו לרבינו לחלק בין נשואה לשאינה נשואה דהוא משום דאמר שם דצריכה להמתין ג' חדשים ואם איתא דאפילו נשואה מתהפכת כדי שלא תתעבר אמאי בעינן התם ג' חדשים אלא ודאי דיש לחלק בין נשואה לשאינה נשואה ושאני התם דנשואה:

כב  הַמְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בִּגְרוּשָׁה. וְכֵן הַמְזַנָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת עַצְמָהּ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. וְכֵן אֲנוּסָה וּמְפֻתָּה אֵינָן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין:

 מגיד משנה  הממאנת אינה צריכה להמתין. שם פרק ארבעה אחין (שם ל"ד) ובמקומות אחרים: וכן המזנה. כבר כתבתי למעלה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי באנוסה ומפותה ונחלקו הגאונים ז''ל בפסק הלכה כמ''ש בהלכות לפי שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כרבי יהודה ודעת ההלכות לפסוק כרבי יוסי וכן דעת רבינו ויש מן האחרונים שהסכימו לדברי הגאונים ז''ל. אבל מדברי הרמב''ן והרשב''א ז''ל נראה שהסכימו לדעת ההלכות:

כג מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּטָעוּת וְנוֹדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ וְהוֹצִיאוּהָ בֵּית דִּין מִתַּחְתָּיו. אִם הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ [ל] מָצוּי הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

 מגיד משנה  מי שנשאת בטעות. משנה פרק ארבעה אחין (דף ל"ג:) והטעם מבואר שם בגמרא:

כד הַמְאָרֵס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מְנַדִּין אוֹתוֹ. * אֵרֵס וּבָרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. כָּנַס בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַד אַחַר זְמַן וְיַעֲמֹד עִם אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  המארס בתוך צ'. פרק החולץ איתמר קדשה בתוך ג' וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה ע''כ. ולדברי רבינו אין מכריחין אותו לגרש לא באירוסין ולא בכניסה אלא מנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואם ברח הועיל לו להצילו מן הנדוי. והטעם לדבריו שלא הזכירו בגמרא יוציא בגט אלא בנשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו שיש שם סכנת ולד אבל בכונס תוך ג' חדשים ואין ידוע שהיא מעוברת לא אמרו ואין לנו להוסיף על גזירות של דבריהם. ועוד כאן כיון שהוא זמן קצר יכולין הן להשתמר. אבל בהשגות כתוב א''א אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו'. ואין בדבריו הכרח שמה שהקשה על רבינו למה לי עירוקיה מסתייה כי לא עריק ופריש ה''נ מסתייה אינה קושיא שאין כוונת רבינו שינדוהו עד שיפרוש אלא שמנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואע''פ שפירש ואם ברח בריחתו מצילתו מן הנדוי רמז לדבר גלות מכפרת עון. ומ''מ י''מ ז''ל שסוברין כדעתו שהנדוי הוא עד שיגרש וכופין אותו לגרש ואם ברח עירוקיה מסתייה. ומ''ש אבל כנס לא סגי ליה בלא גירושין יש מן המפרשים סוברים כן וי''א דהוא הדין לכונס אם ברח עירוקיה מסתייה. ומ''ש ונ''ל שמפריש אותה אחר צ' וכו' היא חומרא יתירה ואין לה סמך בגמרא וכבר נחלקו עליו בזה הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודברי רבינו נראין להקל בשל דבריהם:

 כסף משנה  המארס בתוך צ' יום וכו'. כתב הראב''ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (דף ל"ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה:

 לחם משנה  המארס בתוך צ' יום מנדין אותו. נראה דה''ה ז''ל סובר דמדנקט בפלוגתא קדש משמע דוקא קדש אבל כנס כ''ע מודו דמגרש דאי לא ליפלגו בכנס ורבינו סבר דה''ה כנס והא דנקט קדש להודיעו דאפילו קדש משמתינן ליה לדעת רב אחא. והוקשה להר''א ז''ל מתניתין דהבא על יבמתו והיא בריש פרק החולץ (דף ל"ה:) דאמרו שם הכונס את יבמתו וכו' ואם אין ולד של קיימא יקיים ואמאי יקיים כיון שהוא תוך ג' חדשים ותירץ דאם יגרש אסורה עליו. וקשה דהניחא לר''ל דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומש''ה עדיין היא כיבמה ואם נחלצה אסורה עליו אבל לרבי יוחנן דאמר דביאת מעוברת שמה ביאה הא אינה אסורה עליו אם יגרשנה דכיון דקונה נעשית אשתו ואם יגרשנה מותרת לחזור לו ואם כן לדידיה אמאי יקיים אלא ודאי כיון דכנס לא יוציא וכי תימא הא ר' יוחנן ולית הלכתא כוותיה מ''מ מיניה נשמע לריש לקיש דע''כ לא פליגי אלא בביאת מעוברת אבל בהא בתוך ג' דאם כנס לא יוציא לא פליגי. וי''ל דמשמע ליה להר''א ז''ל דאפילו בהא (לא) פליגי ורב אחא ורפרם (דף ל"ז) אתו כריש לקיש דאל''כ אמאי לא נקט כנס להודיעך כחו דרפרם דהוי הלכתא אלא ודאי דבכנס כ''ע מודו ואתו כריש לקיש. וא''ת אמאי לא שני הר''א ז''ל מתניתין דהתם דמאי דלא אמרינן יוציא הוא משום דכיון דמדאורייתא מיפרש פרשי מיניה ולא שכיח כמו דאמר שם אביי בגמרא. וי''ל דרצה לתרץ אליבא דרבא דאמר ר''מ ור' אליעזר אמרו דבר אחד ולית ליה הא דאביי. וא''ת להר''א ז''ל דסבר דכיון דאינו יכול להחזירה עבדו ליה רבנן תקנתא וא''כ ה''ה כהן דאינו יכול להחזירה דעבדי ליה תקנתא והא בגמרא אמרו שם גבי מעוברת ומניקת חבירו דלא עבוד רבנן תקנתא משום דליכא כמאן נעביד לא כר''מ ולא כרבנן ולא עבדינן תקנתא אלא היכא דאיכא כמאן נעביד הכא נמי דליכא כמאן נעביד אמאי עבדו תקנתא. וי''ל דלא אמרו כן בגמרא אלא באיסור מעוברת ומניקה דהוא איסור חמור דיש שם סכנת ולד אבל הכא כיון דהוי איסור קל עבדינן. כתב ה''ה ואם ברח בריחתו מצילתו [מן הנדוי] רמז לדבר גלות מכפרת עון. וקשה לפי פירושו דלא הוי טעמא משום הפרשה אלא משום שעבר א''כ אפילו ברח נמי אלא ודאי דטעמא לא הוי אלא כדי להפרישו ולזה תירץ דטעמא דברח הוי משום דגלות מכפרת עון:

כה  וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם מְעֵבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע יָדוּעַ לְמִי הִיא מְעֻבֶּרֶת. שֶׁמָּא יַזִּיק הַוָּלָד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בֶּן חֲבֵרוֹ. וּמֵינִיקָה שֶׁמָּא יִתְעַכֵּר הֶחָלָב וְהוּא אֵינוֹ מַקְפִּיד לְרַפְּאוֹת הֶחָלָב בִּדְבָרִים הַמּוֹעִילִין לֶחָלָב כְּשֶׁיִּתְעַכֵּר:

 מגיד משנה  וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם. ברייתא שם (מ"ב) והטעם מפורש בגמרא. וי''מ ז''ל שהיו סבורים דוקא במניקה דנתארמלה אבל אם נתגרשה כיון שהאב קיים הוא ישתדל בבנו. ואין כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת רב אחא משבחא ז''ל וכ''נ מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת ולזה הסכים הרשב''א ז''ל וכתב ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר כמו שנתבאר פכ''א מהלכות אישות עד כאן דבריו:

 כסף משנה  וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'. בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א''ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה''נ חייס עילויה ופירש''י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב''ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר''י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש''ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ''ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ''ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע''ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה''מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש''ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי:

 לחם משנה  וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו וכו'. תימה דהיינו טעמא דאמרו בגמרא (דף מ"ב) משום דחסא כלומר שממעכו אידחי ליה בגמרא ואמרו אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ואם כן למה כתב רבינו טעם הדחוי ואפשר דגירסא אחרת יש לו לרבינו בגמרא וצ''ע. עוד כתב ה''ה וכן נראה מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת כו' קשה דהא בגמרא אמרו סתם מעוברת למניקה קיימא אם כן מי שאמר במניקה דאם נתגרשה הוא ישתדל בבנו ה''ה במעוברת דטעמא משום מניקה הוא. וי''ל דלפי מאי דס''ד משום דחסא לא שני במעוברת בין אלמנה לגרושה וכי קאמר בגמרא דסתם מעוברת וכו' הדין שוה דלא הדר אלא מטעמא בלבד וכן מתבאר שם הכרח זה בלשון התוספות. עוד כתב ה''ה ז''ל ומיהו בגרושה וכו' ליכא לאקשויי דאמאי נימא דומיא דמעוברת מה מעוברת בכל גוונא הכי נמי מניקה כי היכי דאמרינן לעיל. וי''ל דלא שייך לומר במעוברת בין מכירה בין שאינו מכירה ואם כן ליכא למימר דומיא דמעוברת אבל לעיל שייך לומר דומיא דמעוברת בין גרושה בין אלמנה וכו':

כו  כַּמָּה הוּא זְמַן הַיְנִיקָה. כ''ד חֹדֶשׁ [מ] חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וּמִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ:

 מגיד משנה  כמה הוא זמן. מסקנא דגמרא בכתובות פרק אע''פ (דף ס':): אפילו נתנה בנה. שם בגמרא מפורש ושם אמרו דרב נחמן שרי להו לבי ריש גלותא כשנתנו למינקת (משום דמסתפי אינשי מינייהו) ולא הדרי בהו. ויש מפרשים שפסקו כן ואמרו דלאו דוקא לבי ריש גלותא אלא לכל הדומה להן בזה. ויש מי שכתב שאפילו באיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי הנקתו שמותר. ואין זה עיקר שרבינו וההלכות לא הזכירו הא דריש גלותא או שהם סבורים שאינה הלכה או שלא אמרו אלא בדריש גלותא בדוקא שנודע לכל פחדם על הבריות. וכתב הרשב''א ז''ל בתשובה דאפילו לריש גלותא כל זמן שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותה ומניקתו מפני סכנת הולד כמו שנזכר פכ''א מהלכות אישות: מת בנה. שם פסק הלכה בגמרא:

כז כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשָּׂא כָּךְ אָסוּר לְאָרֵס עַד אַחַר זְמַן זֶה. אֲפִלּוּ נָתְנָה בְּנָהּ [נ] לְמֵינִיקָה אוֹ שֶׁגְּמָלַתּוּ בְּתוֹךְ כ''ד חֹדֶשׁ לֹא תִּנָּשֵׂא. מֵת בְּנָהּ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תַּהַרְגֶנּוּ:

 לחם משנה   [אפילו נתנה בנה וכו'] . כתב הרב המגיד כתב הרשב''א בתשובה דאפילו לריש גלותא כל זמן שהניקתו כו'. נראה דהיינו אפילו באלמנה ולכך אם אינו מכירה דוקא לריש גלותא מותר ולא לכ''ע אבל בגרושה אם אינו מכירה לכ''ע נמי שרי כדכתב הרשב''א לעיל:

כח עָבַר וְנָשָׂא מְעֵבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה יוֹצִיא בְּגֵט וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל [ס] יַחֲזִירֶנָהּ אַחַר כ''ד חֹדֶשׁ שֶׁל מֵינִיקָה. נָשָׂא וּבָרַח וּלְאַחַר זְמַן בָּא וְיָשַׁב עִם אִשְׁתּוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵרֵס מְעֵבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה אֵין כּוֹפִין [ע] אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלֹא לִכְנֹס עַד אַחַר זְמַן הַיְנִיקָה אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד:

 מגיד משנה  עבר ונשא. בגמרא פרק החולץ (דף מ"ב): נשא וברח. לפי דעת הר''א ז''ל שאמר למעלה דבכונס תוך שלשה אפילו ברח כופין אותו להוציא כל שכן שכופין אותו להוציא אבל רבינו סבור דבכל גוונא עירוקיה מסתייה: אירס מעוברת. יצא זה לרבינו ממה שאמרו שם ואם נשא יוציא משמע דוקא נשא אבל קידש לא דאם איתא לישמעינן קידש וכל שכן נשא וזהו קצת סיוע למה שהוא סבור באמרם תוך תשעים שאין כופין אותו לגרש זהו דעתו ז''ל:

 לחם משנה  אירס מעוברת או מניקה וכו'. כתב ה''ה דאם איתא לישמעינן קידש וכ''ש נשא. אבל בההיא דקידש תוך שלשה וברח ליכא לאקשויי לדעת רבינו לישמעינן כנס די''ל להודיעך כחו דמאן דאמר משמתינן ליה כדפרישית:

הלכות גרושין - פרק שנים עשר

א  הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָאָה וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהַתִּיר עַצְמָהּ לַשּׁוּק. אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ לִכְהֻנָּה לְעוֹלָם. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 מגיד משנה  האשה שבאה וכו'. משנה כלשונה בכתובות פרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) והר' משה הכהן ז''ל הגיה על רבינו בזה הלשון, הגה''ה היה לו לרבינו לפרש והוא שאומרת תוך כדי דיבור אבל לאחר זמן מרובה לא מהימנא כי היכי דאמרינן בנשביתי וטהורה אני דהיא בת בוקתא x דאינה נאמנת אם תאמר היום נשביתי ולאחר שנה תאמר טהורה אני וצ''ע עכ''ל. וגם כן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו דרך פשיטות דמשנתנו בתוך כדי דבור הוא ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפילו לאחר כדי דיבור הוא, ולולא שהם אמרו כן (ר"ל דוקא בתוך כדי דבור) הייתי אומר דודאי משנתנו בכל גוונא היא דלא אמרינן דוקא תוך כדי דיבור אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר את עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כיון שאין לנו איסור אלא מפיה ודאי אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת שהרי אפילו בחוזרת מדיבורה וכגון שאמרה אשת איש אני עכשיו וחזרה ואמרה למחר פנויה אני ולא הייתי אשת איש כל זמן שנתנה אמתלא לדבריה כנזכר פ''ט מהל' אישות כ''ש כשאמרה אשת איש הייתי שיכולה לומר אחר כדי דיבור גרושה אני שהרי אינה עוקרת דבורה הראשון. ויש קצת סיוע לזה דאל''כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת לישמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ''ש הוחזקה בעדים דהשתא בשלא הוחזקה אלא מפי עצמה אינה נאמנת כשהוחזקה מפי עדים שאין אנו צריכין באיסורה לדבורה כלל כ''ש שלא תהא נאמנת. ועוד דאם איתא לא הוה שתיק גמ' לפרושי והוא שאמרה תוך כדי דיבור. ויש לדחות בזה דמשום דמשמע דדיבור אחד הוא לא הוצרכו לפרש כן דמשמע דבבת אחת הוא והם ז''ל הקשו לפי דעתם למה לי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דתוך כדי דיבור הוא לא יהא אלא חזרה הא יכולין לחזור בהן ותירצו דאצטריך דה''א דכיון דעומדין בדבורן הן אלא שאין מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דיבור לאו כל כמינהו ולהכי אצטריך הפה שאסר ע''כ דבריהם. ומצאתי בשם רבינו יחיאל ז''ל שהאומרת אשת איש הייתי ולאחר זמן אמרה פנויה אני אינה צריכה אמתלא ונאמנת דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא ע''כ, וזה מסכים לדברי שאין דין המשנה דוקא תוך כדי דיבור: הוחזקה אשת איש. זה הוא סוף המשנה שכתבתי למעלה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת בגמרא ב' לשונות איכא מ''ד דאם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואיכא מאן דאמר תצא ופסק ר''ח כמאן דאמר תצא וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל, ובהלכות לא נזכר זה גם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמע אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא. ומ''ש רבינו אבל פסלה עצמה לכהונה וכו'. פשוט הוא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ונאמנת להחמיר אבל לא להקל, ומתבאר כן ביבמות בפרק האשה שלום (דף קי"ח) בדומה לזה:

 לחם משנה  האשה שבאה ואמרה א''א הייתי וכו'. כתב ה''ה בשם הרמ''ך כי היכי דאמרה נשביתי וטהורה אני וכו' קשה אמאי פשוט לו יותר בנשביתי וטהורה אני דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת מדינא דאמר אשת איש הייתי וגרושה אני שהביא ראיה משבויה לאשת איש. וי''ל דמשמע ליה דאפילו תאמר דא''א הייתי וחזרה ואמרה גרושה אני משום דמעיקרא אמרה הייתי כלומר שמתחילה היתה ומשמע עכשיו גרושה וא''כ עכשיו מפרשת דבריה היא אבל כשאמרה נשביתי סתם שבויה טמאה היא וכי אמרה עכשיו טהורה הוי חזרה. עוד קשה לשאר המפרשים שסוברים דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת כשהקשו בגמרא (דף כ"ב) גבי ההיא דא''א אני וחזרה ואמרה פנויה אני והא שויא נפשה חתיכה דאיסורא כו' אמאי לא תירצו דהיינו לאחר כדי דיבור ולכך אינה נאמנת אבל תוך כדי דיבור נאמנת לומר x (כשנתנה) אמתלא לדבריה. וי''ל דמדקאמר וחזרה ואמרה משמע דעבר זמן בין דיבור ראשון לאחרון דאל''כ היל''ל א''א אני פנויה אני דמשמע תוך כדי דיבור כי היכי דאמר במתני' א''א הייתי וגרושה אני דמשמע כדיבור ראשון אלא ודאי מדקאמר וחזרה משמע שהוא לאחר כדי דיבור. עוד כתב דאל''כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים וכו'. קשה דלדברי ה''ה ג''כ ליפלוג וליתני בין כשאמרה הייתי לכשאמרה אני ולימא בד''א כשאמרה הייתי אבל כשאמרה אני דמשמע עכשיו ואחר כך לאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת. וי''ל דכולה בדידה ואשמעינן דאפילו העדים אינם מעידים אלא שמתחלה היתה א''א ולא עכשיו בשעת העדות מ''מ אינה נאמנת וז''א ואם יש עדים שהיתה א''א וכו'. ועוד כתב ה''ה ז''ל ותירצו דאיצטריך דהוה אמינא דכיון דעומדים בדיבורן וכו'. וא''ת א''כ דטפי (גרע) [עדיף] בתוך כדי דיבור חזרה מכשעומד בדיבורו א''כ ברייתא דאמרה א''א אני וחזרה ואמרה פנויה אני (אינה) נאמנת דע''כ לאחר כדי דיבור הוא אמאי לא השמיענו חידוש דאפילו שלא חזרה ממש אלא שעומדת בדיבורה שנאמנת דהא דא''א אני ואח''כ אמרה פנויה אני חזרה היא והיה לו להשמיענו היכא שאמרה א''א הייתי ואחר כך אמרה גרושה אני דאינו חזרה דנאמנת. וי''ל דתוך כדי דיבור עדיף חזרה מכשעומד בדיבורו דכשחזר אמרינן ודאי אתקיל ליה מילוליה כיון דתוך כדי דיבור חזר אבל כשעומד בדיבורו ליכא למימר הכי אבל לאחר כדי דיבור גרע חזרה משום דליכא למימר אתקיל ליה מילוליה כיון שלא חזר תיכף תוך כדי דיבור:

ב הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. * הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת יָדָהּ וְאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בָּזֶה הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  היו לה שני עדים. זה פשוט ומתבאר בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב): הוציאה גט מתחת ידה. כבר ביאר רבינו פ''ז שהאשה המוציאה גיטה אינה צריכה לקיימו כל זמן שלא קרא עליו ערער ושם הארכתי בטעמו וראיותיו: ובהשגות כתב כאן א''א אומר אני יתקיים בחותמיו כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו. ומ''ש כאן שאם הבעל טוען שנפל ממנו שאינו נאמן וג''כ אינה צריכה לקיימו, הוציאו הרב ז''ל ממה שיתבאר בפרק זה שביוצא מידי שליח קבלה שאין הבעל נאמן לומר לפקדון נתתיו בידו וכרב חסדא דאמר הכי בפ' התקבל (דף ס"ד) וכ''ש ביוצא מתחת ידה שאינו נאמן לומר ממני נפל ולא חיישינן לנפילה לפי שאין האיסורין כדיני ממונות ומפרש שם בגמרא דאפילו רב הונא דפליג עליה דרב חסדא בשליש מודה באשה עצמה כמו שהזכיר למטה אבל ודאי כשקרא עליו ערער ואמר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וה''ז גט שביד האשה כמביא גט בא''י שאין צ''ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כמו שנזכר פרק שביעי. ופסול הכהונה בשלא נתקיים פשוט הוא:

ג בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר אִם אָמַר לֹא נְתַתִּיו לָהּ אֶלָּא נָפַל מִמֶּנִּי וּמָצְאָה אוֹתוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל עַל תְּנַאי הָיָה. פִּקָּדוֹן הָיָה. מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו. מְזֻיָּף הוּא. יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים אֲבָל פָּסְלָה נַפְשָׁהּ מִכְּהֻנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁהֲרֵי פָּסְלָה עַצְמָהּ בְּהוֹדָאַת פִּיהָ וְעָשְׂתָה עַצְמָהּ כַּחֲתִיכָה שֶׁל אִסּוּר:

 לחם משנה  (ב-ג) הוציאה גט מתחת ידה וכו' בא הבעל וערער וכו' אבל אם אמר [הבעל על] תנאי היה וכו'. כתב ה''ה דהא דלא בעי קיום הוציאו רבינו ממה שיתבאר בפרק זה וכו' לומר לפקדון וכו' נראה דהוא סובר דמאי דקאמר רבינו לקמן אמר הבעל לפקדון כו' שהוא כשאינו מקויים ואפילו הכי השליח נאמן משום דכיון דהבעל מודה שכתבו לא מהימן למימר לפקדון דהא הימניה ואע''ג דאיכא מגו דבעי לומר מזוייף מ''מ בהך טענה דפקדון לא מהימן כיון דהימניה והוי כמיגו במקום חזקה וכן הוא באמת מורה הלשון דלקמן שכתב שליח קבלה שהוציא גט וכו' יתקיים בחותמיו ואח''כ כתב אמר הבעל לפקדון וכו' נאמן ולא הזכיר בחלוקה שנית קיום כמו בקמייתא ודוחק לומר דבמקויים איירי וסמך על מ''ש יתקיים בחותמיו ופי' אמר הבעל ר''ל אחר שנתקיים אמר הבעל וכו' ועוד דראוי להסכים דבריו עם דברי רבו הרי''ף ז''ל שמבואר דעתו כן בתשובה שהביא ה''ה ומפני כן כתב ה''ה שהוציאו רבינו משם דכי היכי דהתם לא בעינן קיום הכי נמי בטענה דנפלה וכ''ש הוא דהא לקמן כתב בשם הרשב''א דכ''ע מודו בטענת נפילה דלא דאפילו נשוה נפילה לפקדון לכל הפחות לרב חסדא דקי''ל כוותיה לא בעי קיום. ובאמת שדברי ה''ה תמוהין שהרי כתב הרמב''ם כאן אבל אם אמר הבעל על תנאי הוא פקדון כו' יתקיים בחותמיו והא הכא דיוצא מתחת ידי האשה עצמה דעדיף טפי מהיכא דיוצא מתחת ידי השליח כדמשמע בגמרא דקאמרה דאלימה כשאמרה לדידי יהביה ניהליה לגירושין ואפ''ה משמע דבעי קיום וא''כ איך כתב כאן דהוציאו מפקדון. לכך היה נראה ליישב דברי רבינו דסבירא ליה דההיא דפקדון דנאמן שליח כשהוא מקויים הוא וההיא דכתב רבינו לקמן אמר הבעל פקדון היה וכו' במקויים הוא אבל אם אינו מקויים נאמן הבעל במיגו דאי בעי אמר מזוייף אבל בטענה דנפילה דריעא אפילו אם אינו מקויים אינו נאמן מיגו דאי בעי אמר מזוייף דהך טענה דנפילה ריעא טובא ואע''ג דבדיני ממונות נאמן לומר ממני נפל במיגו דמזוייף כבר כתב ה''ה שאין זה כד''מ. זה נ''ל ליישב דברי רבינו וכן יישבם הרב מוהר''י ן' לב ז''ל בפסקיו השניים שאלה ד' ותמה על ה''ה מה שתמהתי גם אני ועם זה ג''כ יתישבו דברי הטור שהם כדברי רבינו בענין זה בלבד שבסי' קמ''א כתב שאם הבעל מודה שכתבו אלא שאומר שבתורת פקדון יהביה נהליה אם הבעל בעיר הבעל נאמן משום דפסיק כרבי הונא ובסימן קנ''ב כתב ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים או בתורת פקדון או שהוא מזוייף ולא כתבו מעולם יתקיים בחותמיו וכו' משמע דסבירא ליה דהא דשליח לפקדון נאמן היינו כשהגט מקויים דהא רב הונא מודה היכא שהגט יוצא מתחת ידה ואפילו הכי אומר דהיכא דאומר שהגט נתנו לה בפקדון יתקיים אבל עכ''פ צריכין אנו ליישב דברי ה''ה כי דבריו נראה מוכרחים כמו שכתבתי למעלה. לכך נ''ל לומר דהיכא שהוא מודה שהגט שכתב היה בלא שום פיסול וכשר היה אלא שנתנו לשליח לפקדון אז ודאי אפילו קיום לא בעי וכל היכא שהוא אומר דהיה פיסול בגט אז מהימן אי ליכא קיום ומה שאמר כאן רבינו אבל אם אמר הבעל על תנאי היה או פקדון היה אין פירושו שנתנו בפקדון לשליח דא''כ היל''ל נתתיו לפקדון כמ''ש לקמן לא נתתיו לו אלא לפקדון אלא ה''פ הגט על תנאי היה כלומר כשכתבתי הגט כתבתיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או היה תנאי המבטל הגט, או פקדון היה כלומר או זה הגט אני לא כתבתי אלא איש אחר כתבו לאשתו והפקידו בידו וא''כ לא נכתב לשם אשתי וא''כ כיון שהוא הוי דבר שפוסל הגט לכך צריך קיום שטענתו טענה אבל כשהוא מודה שהגט הוא כשר אלא שנתנו לפקדון לא מהני וזהו אומרו שהרי הודה שכתבו לה והוא יוצא מתחת ידה והראיה שיש חילוק בין טענת פיסול הגט לטענת פקדון שהרי לקמן גבי שליח קבלה כתב רבינו בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו ולא כתב שם ערעור פקדון דלא בעי קיום אלא בטענת פיסול הגט:

ד  בָּאָה הִיא וּבַעְלָהּ. הִיא אוֹמֶרֶת גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ. אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה אִשְׁתּוֹ [א] הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  באה היא ובעלה. מימרא דרב המנונא הוזכרה בהרבה מקומות (כתובות כ"ב המגרש פ"ט התקבל ס"ד נדרים נ"א האשה שלום קט"ז) וכבר הזכיר רבינו דין זה בארוכה פ''ד מהל' אישות והשיגו שם הר''א ז''ל וכבר כתבתי שם שהרבה מן המפרשים ז''ל הסכימו לדעת רבינו:

ה  אָמַר הַבַּעַל גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרָיו וְתִהְיֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדֵית לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ אוֹ בְּגֵט בָּטֵל גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת [אוֹ שֶׁמָּא תָּעֵז פָּנֶיהָ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲמִינָהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת] כֹּבֶד הָאִסּוּר שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים גָּרֵשׁ אוֹתָהּ עַתָּה בְּפָנֵינוּ:

 מגיד משנה  אמר הבעל גירשתי. מסקנא בגמרא פ' יש נוחלין (בתרא קל"ד:) שחוששין לה. וכתב רבינו אפי' הודית וכו' וכ''נ ודאי דההיא דהתם ודאי דמודה היא דאי במכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה משויא נפשה חתיכה דאיסורא וסתמא דמילתא ג''כ במודית לדבריו הוא ואפ''ה אמרינן דחוששין להו אע''פ שאם היה מכחישה היא לבדה היתה נאמנת כשהוא אומר כן אינה נאמנת ומן הטעם שהזכיר רבינו דכל שהבעל מסייע לה מעיזה היא וקרוב לטעם זה יתבאר בסמוך:

ו  שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ גֵּרַשְׁתַּנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדִים סוֹמְכִין אוֹתָהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר:

 מגיד משנה  שנים אומרין נתגרשה. מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב:) וכאוקימתא דרב אשי התם דהוא בתרא כמ''ש בהלכות. וכל מ''ש רבינו בזאת הבבא מוכרח שם בגמרא, וכתב הרשב''א כל היכא דליכא הכחשה אלא תרי אומרין נתגרשה עכשיו ואמרי לה אחוי גיטך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה ע''כ. וכדומה לי שלזה נתכוון רבינו למעלה כשכתב היו לה שני עדים שהיא גרושה וכו' לומר דבכל גוונא הן נאמנים:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמְרוּ [ב] עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לָהּ אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטֵּךְ. אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה יֵשׁ לוֹמַר אָבַד הַגֵּט וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָן אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִין בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין עַצְמָן. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק. וְכֵן אִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר:

 לחם משנה  בד''א כשאמרו עכשיו נתגרשה וכו'. פסק כאוקימתא דרב אשי ומ''מ רב אשי לא פליג אהא דאמר רבא דשאני הכא דאיכא עדים דאי לא נאמנת האשה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו שאמרו עכשיו נתגרשה:

ח  אָמְרוּ שְׁנַיִם רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רְאִינוּהָ. אִם הָיוּ כֻּלָּם שְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִין לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָה:

 מגיד משנה  אמרו שנים ראינוה. שם ברייתא (דף כ"ג) ואוקימתא דרב אשי:

ט הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה וְנִתְגָּרְשָׁה. וּבָא עֵד אֶחָד וְאָמַר לֹא נִתְגָּרְשָׁה. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְאֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם וּלְפִיכָךְ לֹא תִּנָּשֵׂא * וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

 מגיד משנה  האשה שלא הוחזקה. שם (דף כ"ב) ברייתא כאוקימתא x דרב פפא דאמר התם עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה''ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, ומדקאמר תרווייהו באשה קא מסהדי משמע שלא הוחזקה אשת איש אלא על פיהם וכמו שכתב רבינו וכן כתבו ז''ל. ובהשגות א''א בקדושין כה''ג אם נשאת לא תצא ע''כ. וכבר ביאר רבינו דין הקדושין פרק תשיעי מהל' אישות ולא היה לו להזכיר דין קדושין בהל' גירושין:

 לחם משנה  האשה שלא הוחזקה א''א וכו' ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא. כתב ה''ה ובהשגות א''א ובקידושין כה''ג אם נשאת לא תצא ע''כ. כוונתו להשיג כאן מה שהשיגו בפ''ט מהל' אישות גבי מה שאמר עד אחד אומר נתקדשה וע''א אומר לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא דהיינו כשהיא אומרת לא נתקדשתי וחלק שם עליו הר''א ז''ל ואמר דאפי' שאינה מכחשת וראייתו דכי היכי דסיפא דעד אחד אומר נתגרשה וכו' דקאמר אם נשאת תצא הוי בכל גוונא הכי נמי רישא בקידושין דאמר לא תצא הוי בכל גוונא ולזה כתב הר''א ז''ל ובקידושין כה''ג אם נשאת לא תצא כו' כלומר הרי כאן אם נשאת תצא והוא בין שהיא שותקת בין אינה שותקת ובקדושין כה''ג אם נשאת לא תצא:

י אִשָּׁה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. זֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְזֶה אוֹמֵר זוֹ אִשְׁתִּי וְזֶה עַבְדִּי. וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שְׁנֵיהֶן עֲבָדַי. הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַכּל וְאַף עַל פִּי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן הֶחֱזִיקוּהָ בְּאֵשֶׁת אִישׁ הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מֵהֶן הֵעִיד לְעַצְמוֹ אֵינָן נֶאֱמָנִין:

 מגיד משנה  אשה וב' אנשים וכו'. ברייתא וסוגיא בקדושין פרק האומר (ס"ה:) ומבואר שם דכיון דאין לאחד מהן עדים הרי היא מותרת לעלמא:

יא שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁהוֹצִיא גֵּט מִתַּחַת יָדוֹ וְהַבַּעַל אוֹמֵר מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אָמַר הַבַּעַל לְפִקָּדוֹן נְתַתִּיו לוֹ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה וְהִיא אוֹמֶרֶת שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר כֵּן נְתַתִּיו לָהּ וּלְגֵרוּשִׁין נְתָנוֹ לִי, וְהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא נְתַתִּיו לוֹ אֶלָּא לְפִקָּדוֹן, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת:

 מגיד משנה  שליח קבלה. זה פשוט ששליח קבלה הרי הוא כאשה עצמה וכיון שהבעל קורא עליו ערער יתקיים בחותמיו וכן כתב רי''ף בתשובה: אמר הבעל לפקדון נתתיו לו וכו'. בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן רב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ניהלה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, ופירש''י ז''ל שהוא בשליח קבלה וע''כ לא פליג רב הונא אלא בשהאיש והאשה בעיר אחת דאיכא טעמא דאם איתא לדידה הוה יהיב לה הא לאו הכי אפילו רב הונא מודה שכיון שהגט יוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת ידה, וזה דעת רבינו לפרשה בשליח קבלה ופסק כרב חסדא וכן פסקו בהלכות ואמרו שם בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה (אתתא) קמי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ויש מן הגאונים ומן האחרונים שפסקו כרב הונא להחמיר כל היכא שהן בעיר אחת. ומבואר בתשובה לרב אלפס ז''ל שלא נחלקו אלא בטענת פקדון אבל בטענת מזוייף יתקיים בחותמיו וזאת היא השאלה והתשובה, אשה עשתה שליח לקבל גיטה מבעלה ולהביאו לה ונתנו לה בעדי מסירה והגט יוצא מתחת ידה אלא שלא נתקיים בחותמיו ובא בעל וערער ואמר מזוייף הוא והשליח אומר אני הייתי שליח קבלה והבעל מסרו (לה) [לי] על דעת כן. והשיב הגט בטל שלא נתקיים בחותמיו שאין שליח נאמן אלא כשהבעל מודה שכתבו אלא שבתורת פקדון נתנו לו אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעדי חתימה (או בעדי מסירה) שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עדי חתימה או מסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כדאמרינן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם דזמנין דמייתי סהדי אי נמי אזלי למדינת הים והוצרכו עדי חתימה במקום עדי מסירה כך שליח אינו נאמן וכשם שאם הודה הבעל בכתיבת הגט אלא שטען שלא נתנו לה אינו נאמן אלא היא נאמנת כדאמרינן ומודה רב הונא וכו' כך שלוחה כשהגט יוצא מתחת ידו וטען הבעל שלא נתנו לו אין הבעל נאמן דקי''ל כרב חסדא דאע''ג דרב הונא רביה הוא הלכתא כרב חסדא ע''כ, וכן כתב הרשב''א דבטענת מזוייף הוא יתקיים בחותמיו לדברי הכל, עוד כתב שאם אמר הבעל ממני נפל לדברי הכל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן ומכל מקום הוא ז''ל הסכים להחמיר כרב הונא וכדברי הפוסקים ע''כ:

 לחם משנה  אמר הבעל לפקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן. בפרק התקבל (דף ס"ד) אמרו אמר רבה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא ומי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן ואיהי מהימנא אלא אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה בעל ע''כ. והרא''ש בפסקיו פירש כאן שני פירושין האחד שהגט יוצא מתחת ידה והיא אומרת שקבלתו דהשתא איכא מיגו כיון שהגט בידה דאם אינו בידה אין כאן מיגו ואי משום שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה. והקשה על פירוש זה וכתב פירוש ב' ואפשר דאפילו הגט ביד שליש מהימנא כיון דלא מסייע ליה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה והאי דקאמר בגמרא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ה''ק נתנו לי והפקדתיו ביד שליש ע''כ. וה''ה נראה שתפס לו כאן כפירוש הב' שכתב מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא (לגירושין) דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כו' משמע כפירוש בתרא וסיוע השליש אינו סיוע כיון דהוא אחד ואילו היה הגט בידה ג''כ נאמנת ולא משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דכשהגט בידה מעיזה ומעיזה. תדע לך דהא רבינו לעיל אמר דכשהגט בידה ובא הבעל וערער מזוייף יתקיים ואילו האשה שאמרה גירשתני ואבד גיטי נאמנת מטעמא דחזקה אין אשה מעיזה פניה ואמאי לא מהימנא לומר אינו מזוייף מטעמא דחזקה אלא ודאי כשהגט בידה מעיזה ומעיזה ומ''מ נאמנת כשהגט בידה דאינו יכול לומר לפקדון נתתיו לה כיון דהגט בידה מ''מ למדנו לפי פירוש זה דסיוע דשליש לחודיה אינו סיוע כיון שהוא אחד ואינה מעיזה וקשה דא''כ למה כתב רבינו בפ''ט מהל' אישות גבי עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי דלכתחלה לא תנשא משום דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה מעיזה הא מכאן נראה דסיוע דחד לאו סיוע הוא. וי''ל דשאני הכא דהוא להעיז פניה בפני בעלה דהא ודאי לא מעיזה בפני בעלה כי הוא אדוניה אבל כשאחד אומר נתקדשה והאחד אומר לא נתקדשה ודאי דמעיזה להכחיש העד כיון דהאחד מסייע לה. וא''ת כיון דטעמא משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למה לי בגמרא טעמא דמיגו לימא בלא מיגו חזקה אין האשה מעיזה כו' וכשהיא אמרה קמאי יהביה לגירושין מהימנא. וי''ל דלאלומי מילתא קאמר מיגו כלומר אפילו שתאמר מעיזה למה לה לומר טענה מתחלקת כי האי לימא לדידי יהביה ניהליה דהיא טענה ישרה ונכונה אלא ודאי דקושטא קאמרה. אבל מדברי הטור נ''ל שלא הבין דברי רבינו כך אלא שרבינו מפרש כפי' קמא דהרא''ש ז''ל שכתב בסי' קמ''א אחר שכתב כרב הונא כתב והרמב''ם כתב שהשליש נאמן בכל ענין אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו וא''א כתב כסברא ראשונה ואם היא אומרת בפני קבלו השליח לגירושין נאמנת וי''א דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואח''כ נתנו לה וכ''כ הרמב''ם וא''א הרא''ש ז''ל כתב דאפילו אם הוא ביד השליש נאמנת ע''כ. ואם הגירסא הרמב''ם במ''ם כמ''ש בספרינו ולא בנו''ן אתמהה טובא דאיך אמר וכ''כ הרמב''ם הא הוא כתב לעיל מיניה דהרמב''ם פסק כר''ח ודברים אלו של י''א (אינן) אלא לרב הונא דפסקי כוותיה אבל לרב חסדא אפילו הוא ביד השליש נאמן השליש. ולכך נ''ל על צד הדוחק ליישב דסובר הטור דרבינו פסק כפירוש קמא דהרא''ש דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה ויש סיוע לדבריו ממ''ש כאן וכן אם היה גט יוצא מתחת יד האשה ודין זה הוציאו רבינו ממה שאמר שם למאי דס''ד מעיקרא א''ר יהודה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגרושין יהביה ניהליה מהימנא והקשו שם מי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן וכו' משמע דאי שליש הוא מהימן כרב חסדא איהו מהימנא ולכך פסק רבינו דמהימן כיון דאיהו פסק כרב חסדא ומפרש רבינו בגט יוצא מתחת ידה שכן כתב ואם היא הוציאו מתחת ידה וכו' וא''כ לדבריו כשתירצו בגמרא אלא אי אמרה קמאי דידי יהביה לגירושין וכו' בגט יוצא מתחת ידה מיירי דומיא דמאי דאסיק אדעתין מעיקרא ואינו חוזר אלא ממה שאמרו דאי אמרה איהי לדידי אמר לי דאינו כן אלא שאמרה קמאי יהביה ניהליה לגירושין אבל בגט יוצא מתחת ידה איירי וא''כ כיון דמפרש הסוגיא כך למאן דפסק כרב הונא דוקא שהגט יוצא מתחת ידה הוי הך דינא דפירוש קמא דהרא''ש. ומ''ש וכ''כ הרמב''ם לאו לענין הדין אלא לענין פי' ההלכה שהוא מפרש כך ונמשך מפירוש זה לרב הונא דדינא הוי הכי אבל ודאי דהרמב''ם פליג על זה משום דהוא פסק כרב חסדא ודוחק גדול הוא זה. אשר ע''כ עלה בדעתו לומר דרך אחר והוא דהטור סובר דמאי דקאמר בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה לגירושין וכו' היינו כשאין השליש כאן ואינו אומר כלום ומאן דמפרש לה בגט יוצא מתחת ידה אם הוא ביד השליש כיון שאין השליש כאן שאומר כוותה איהי לא מהימנא ועל דרך זה דברי הרמב''ם אמורים ועם זה יתיישבו דברי הטור וגם זה הוא דוחק וצ''ע. ובסי' י''ז כתב הטור דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני ויש אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת והוציאו ממה שאמר כאן פרק התקבל ונראה ודאי דהך אתיא כפירוש קמא דהרא''ש ז''ל דמפרש הגט יוצא מתחת ידה דאילו לפירוש בתרא הא אמר דסיוע דחד לא הוי סיוע, וקשה קצת דאיך כתב שם הפך מ''ש כאן בשם אביו דתפס כפירוש בתרא:

יב  אָבַד הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לְגֵרוּשִׁין נְתַתִּיו לַשָּׁלִיחַ וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר נְתַתִּיו לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ סוֹעֲדִין אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעֵז פָּנֶיהָ וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה:

 מגיד משנה  אבד הגט. שם בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד וכו' ומסקנא דגמ' ומבואר בהלכות דחיישינן לה והרי היא ספק מגורשת ומן הטעם שכתב רבינו כדאיתא התם:

יג  שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה וּשְׁלָחוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שְׁלָחוֹ לָהּ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  שליח קבלה וכו'. גם זה כדרב חסדא דאמר דשליש נאמן וכיון שיש עדים שהיה הגט בידו אין בו חשש של כלום אבל לרב הונא איכא למיחש שלא יאמר הבעל לפקדון מסרתיו בידו הילכך כל זמן שהם בעיר אחת צריך ראיה שהבעל נתנו לה לגירושין, וכבר כתבתי זה פרק ו' אבל לרב חסדא אין אנו צריכים לידע כיצד בא לידו כיון שיש עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה וכן מתבאר שם בסוגיא לרב חסדא ופשוט הוא. וכשהבעל מערער ואומר מזוייף הוא כבר נתבאר דלדברי הכל יתקיים בחותמיו והכל מבואר במה שנזכר למעלה ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש שני עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך לידע כיצד בא לידו ודבר ברור הוא ומתבאר שם:

יד בָּא בַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יַד שְׁלוּחָהּ שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

טו מִי שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ וְהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם. חֲזָקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַצְמָהּ וְתֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וְעַל זֶה וְתַפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה וּמִזֶּה וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ מַמְזֵרִין בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת לַכּל. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ וְלֹא לִטְעֹן טַעֲנָה שֶׁאִם הוּא חַי סוֹפוֹ לָבֹא אוֹ יִוָּדַע שֶׁהוּא חַי. וְכֵן אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁהַדָּבָר עָשׂוּי לְהִגָּלוֹת. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ שִׁפְחָה וְעֵד מִפִּי עֵד מִפִּי עֶבֶד מִפִּי שִׁפְחָה מִפִּי קְרוֹבָיו נֶאֱמָנִים לוֹמַר מֵת פְּלוֹנִי וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהֶם:

 מגיד משנה  מי שהוחזקה וכו'. יבמות (קי"ד) ריש פ' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם וכבר נתבאר פרק ט''ז מהלכות אישות שאם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אין מתירין אותה לינשא שלא נתכוונה אלא ליטול כתובה מחיים. ומבואר כאן ובגמרא ויש בזה צדדין והכל מבואר בדברי רבינו ואמרו שם בגמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני (סיפא) קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתני (סיפא) מלחמה בעולם. פ' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם אלא סתמא דמלתא הכי הוא ומבואר כן בדברי רבינו פרק י''ג שאין חוששין לקטטה ומלחמה אלא כשנודע שכן הוא, והטעם שכתב רבינו חזקה שאינה מקלקלת עצמה פרק האשה בתרא (יבמות ק"כ): וכן אם בא עד אחד. משנה פרק האשה צרה (דף קכ"ב) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה x (ואפילו מפי עכו"ם) ומפי עבד ומפי שפחה:

טז וְהַכּל נֶאֱמָנִים לְהָעִיד לָהּ עֵדוּת זוֹ חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָם שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ שֶׁמָּא יִתְכַּוְּנוּ לְאָסְרָהּ עָלָיו וַעֲדַיִן הוּא קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן. חֲמוֹתָהּ. וּבַת חֲמוֹתָהּ. וְצָרָתָהּ. וִיבִמְתָּהּ. וּבַת בַּעְלָהּ. אֲפִלּוּ עַכּוּ''ם [ג] הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד אֵינוֹ נֶאֱמָן:

 מגיד משנה  והכל נאמנים. משנה פ' האשה שלום (דף קי"ז) וכבר נתבאר למעלה פ''ז שיבמתה אפילו היא אחותה חזקתה ששונאה אותה ונזכר כאן בירושלמי וכמו שכתבתי שם. ופירוש ואין מעידות זו לזו לא כלה לחמותה ולא חמותה לכלה ולא אשת האב לבתו ולא הבת לאשתו וכן בשאר וכן מבואר בגמרא שם ומובן בדברי רבינו. ובגמרא איבעיא להו בת חמיה מהו פירוש שאינה בת חמותה טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא אימא דסניא לה או דילמא טעמא דבת חמותה דאמרה קא אכלה לגירסנא דאימא פירוש יגיע אמי שהביאה לבית הכא נמי קא אמרה אכלה (ליה) לגירסנא דבי נשאי ואמרו ת''ש הכל נאמנים להעידה חוץ מחמש נשים ואם איתא שית הויין ודחו דלמא טעמא דבת חמותה (משום) דאמרה קא אכלה (לה) לגירסנא דבי נשאי לא שנא בת חמותה ול''ש בת חמיה, ולא איפשיט בעיין ולא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו אלא משנה כפשוטה. עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מיכן מהו פירש''י ז''ל אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתיבמי לבני או חלוצי והנשאי לאחר ע''כ. מי מסקא אדעתא דמית בעל ונפלה (לה) קמי יבם פירוש ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה ואתי למפשטה לחומרא ולא איפשיטא, וג''ז לא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון שאין לומר שסמכו על פשט המשנה שאם בגמרא לא סמכו ונסתפק להם אנו היאך נסמוך וכ''ש להקל וצ''ע: אפילו עכו''ם. פרק האשה צרה (דף קכ"א:) xx משנה וגמרא ויתבאר בארוכה פי''ג:

 כסף משנה  והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: כתב ה''ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג''ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי''ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא:

יז וְכֵן הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אִם בָּא לְהָעִיד בְּאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם [ד] הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן אֵין זֶה פָּחוּת מִן הָעַכּוּ''ם. אֲבָל פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם נֶאֱמָן לְעֵדוּת אִשָּׁה:

 מגיד משנה  וכן הפסול. בר''ה פ''ק (דף כ"ב) מימרא ונזכר בגמרא ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) והביאה כאן בהלכות וכתב ומסתברא לן דפסול מדברי תורה מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו''ם ע''כ, והן הן דברי רבינו וכן כתבו ז''ל. וענין פסול בעבירה מן התורה ומדבריהם נתבאר בהלכות עדות:

יח בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא עַל פִּיו וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְהִכְחִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹן וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ וְתִנָּשֵׂא. שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּעֵדוּת אִשָּׁה כִּשְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם:

 מגיד משנה  בא עד אחד. במשנה פרק האשה שלום (דף קי"ז:) עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא ובגמרא הקשו טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד מקום שנים. ותירצו ה''ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון ע''כ. פירוש וה''ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואחר כך באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהיתרה הראשון וזה מוסכם, אבל אם אח''כ בא עד אחד כשר ואמר לא מת יתברר בזה דעת רבינו ודעת אחרים למטה:

 כסף משנה  בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה''ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'. דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח''כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב''ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח''כ ע''א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ואהא דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא''ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ''ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי:

יט בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר מֵת וְזֶה אוֹמֵר לֹא מֵת. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת. הֲרֵי זוֹ [ה] לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת תֵּצֵא:

 מגיד משנה  באו שנים כאחד. משנה שם עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא. וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו שאם נשאת לאותו עד האומר מת והיא אומרת ברי לי הוי כשנים אומרים מת ושנים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה שלא תצא, וכן נראה בירושלמי דגרס התם עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא למדנו מן הירושלמי הזה שכשם שנחלקו רבי מנחם וחכמים בתרי ותרי כך נחלקו בחד וחד וכשם שלדעת חכמים דקי''ל כותייהו בתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא כך בחד וחד אם נשאת לא תצא זה דעת רבינו, אבל הרמב''ן ז''ל חלק בזה ואומר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא ראיה בזה מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כ"ב:) אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותרגמה x אביי בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ''מ וכו' והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשו אי הכי אפילו לכתחלה (תנשא) ותירצו משום דרב אסי דאמר וכו' ולזות שפתים הרחק ממך. וכתב הרמב''ן ז''ל מדמוקמינן לה בהך דוחקא ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא בשנשאת לאותו העד ואומר ברי לי שמת ש''מ דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ודחק עצמו לפרש הירושלמי. ול''נ שאין ראייתו ראיה דאדרבה אי הוה מוקי לה בהכי הוה דחיק במימריה דרבי יוחנן בתרתי חדא דאיהו אדכר שנים והוא מפרש לה בעד אחד ואידך דאיהו קאמר סתם אם נשאת לא תצא ואיהו מוקים לה בשנשאת דוקא הוא ובאומרת ברי לי וכולי האי ודאי ליכא למדחק במימרא דאמורא אבל השתא לא דחיק בה אלא דמפרש דעד דקאמר ר''ל חד והאי דנקט שנים ברישא פירוש למימר שנאמן כשנים אבל למדחק ביה טפי מהאי ודאי לא אפשר, ואחר שנדחית ראיה זו נשאר דינו של רבינו קיים וכדברי הירושלמי כך נ''ל:

 כסף משנה  באו שנים ואמרו לא מת וכו'. כתב הריב''ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא:

 לחם משנה  (יח-יט) בא עד אחד והעיד שמת וכו' באו שניהם כאחד וכו'. עיקר דין זה הוא בפרק האשה שלום גבי מתני' דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת כו' שהקשו שם בגמרא (דף קי"ז:) פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים וכו' עד סוף הסוגיא כמו שהובאה בדברי ה''ה והך סוגיא נמי איתא בסוטה פרק מי שקינא (דף לא:) גבי עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת שהביאו שם הא דר' נחמיה ותירצו למתני' בהאי גוונא דתריצנא לה ההיא וכן בפרק עגלה ערופה (דף מ"ז:) גבי עד אחד אומר ראיתי ועד אומר לא ראית הביאו שם הך סוגיא גופא. ועמדתי על דברי רבינו במ''ש כאן גבי אשה ובהל' רוצח פרק ט' גבי עגלה ערופה ובהל' סוטה פרק ראשון גבי סוטה וראיתי בדבריו דברים מתמיהים וכן במ''ש ה''ה כאן יש להקשות טובא והנני מבאר. הנה רבינו כתב כאן דכשהיתרה ע''פ אשה אע''פ שאחר כך באה אשה אחרת והכחישה אותה נאמר דאין דבריו של אחד במקום שנים משמע דסבירא ליה דהא דעולא כל שהאמינוה וכו' אפילו בפסולי עדות איתמר וזה מבואר כאן בדבריו במ''ש בד''א כשהיה העד האחד כו' או שנשאת ע''פ אשה או ע''פ עצמה ובאו שתי נשים וכו' או ב' פסולים כו' משמע דאם לא באו שנים אינן יכולים להכחיש הראשון מפני שאין דבריו של אחד במקום שנים, ויותר מבואר זה במ''ש למטה אשה אומרת מת כו' ואח''כ בא עד כשר משמע דדוקא היכא שבא אח''כ עד כשר הוי הכחשה אבל אם באה אשה אחרת הוי דבריה של אשה הראשונה במקום שנים ואין דבריו של כו' וכן כתב ה''ה בבבא דבא עד אחד נראה שה''ה לאשה אומרת מת כו' וכתב שהוא מוסכם. ובהלכות רוצח מצאתי לרבינו הפך זה שכתב אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית וכו' היו עורפין בין שבאו בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, הרי מבואר שם דאפילו בזה אחר זה יכול להכחיש ולא אמרינן שהראשון חשוב כשנים ואע''פ שהתם נאמנות עד אחד הוא מן התורה וא''כ היה ראוי להאמינו כבשנים טפי מהכא גבי אשה שהוא מדרבנן וכמו שתראה מדברי התוס' שכתבו דשם ראוי יותר להאמין לעד אחד בסוטה מהאשה מהך טעמא. עוד יש להקשות שאיך כתב רבינו שם שאין לחלק בין בבת אחת לזה אחר זה הא תירצו שם בגמרא מתני' דעד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית בפסולי עדות וקאמר מתניתין דעורפין וא''כ דייקינן ואמרינן טעמא דהוו תרי לבסוף הא אי הוי חד לבסוף אין עורפין משום דדבריו של ראשון חשיב כשנים דהכי דייקינן לה התם בגמרא למתני' הא חד וחד וכו' וזה ודאי נראה שהוא מה שהשיגו הראב''ד על ההשגות במ''ש נראה מן הגמרא שזה שבוש. עוד יש להקשות במ''ש שם באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו הרי הם כב' עדויות המכחישות זו את זו שאיך כתב שהוא עדות מוכחשת הא אמרו בגמרא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים כלומר אפילו שבאו השנים באחרונה וכדפירש''י ז''ל דע''כ לא קאמר עולא אלא חד לגבי חד אבל חד לגבי תרי לא וא''כ היה לו לומר כן ולא היה לו לומר שהוא עדות מוכחשת. עוד יש לדקדק במ''ש בד''א כשהיו שלשתן כשרים וכו' אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג כו' שתי נשים או שני פסולים דבמאי איירי אי בזה אחר זה איך כתב שתי נשים או שני פסולים נראה שעורפין והא אע''פ שעד אחד מכחישם הם באו ראשונה ואין דבריו של אחד במקום שנים שכן כתב הוא גבי עד אחד שבא אחר עד אחד שאין דבריו של אחד במקום שנים והראשון חשוב כשנים ה''נ נימא הכי כיון שהם חשיבי כעד אחד, ואי איירי הרב ז''ל כשבאו בבת אחת א''כ למה כתב גבי עד אחד ראיתי ההורג ושתי נשים וכו' אין עורפין הא כיון שבאו בבת אחת הרי אין דבריו של ראשון (שהוא) חשוב כשנים והוא כעד אחד בהכחשה וא''כ ראוי לומר שעורפין. ודוחק לומר בחלוקה קמא דעד אחד ראיתי את ההורג וכו' איירי בזה אחר זה והחלוקה אחרת של שתי נשים או שני פסולים איירי בבת אחת. ודוחק גדול הוא לומר שדברי רבינו הראשונים הוא בזה אחר זה ודבריו האחרונים הוא בענין האחר דכיון דלשונו סתום משמע דבחד גוונא איירי והראב''ד ז''ל נראה שהבין בדברי רבינו שכל דבריו אלו הם כשבאו בבת אחת ומפני זה כתב עליו בהשגות גבי הך חלוקה דעד אחד אמר ראיתי את ההורג ושנים כו' א''א גם זה שבוש ע''כ. כלומר מהטעם שכתבנו דכיון שבאו בבת אחת נראה ודאי דעורפין דהוי עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ובחלוקה אחרת שתי נשים או פסולים וכו' הבין ג''כ שהוא בבת אחת והשיג עליו שלא אמרו בגמרא דאזלינן בתר רוב דעות אלא כשבא תחלה העד כשר ואחריו קודם שגזרו ב''ד על פיו באו הנשים אבל אי הוה איפכא שבאו הנשים תחלה והעידו ראינו ההורג וקודם שגזרו ב''ד על פיהן בא העד האחד בהא אזלינן בתר רוב דעות. וזו ודאי סברא בלא ראיה אדרבא יש לי קצת גימגום על סברא זו שהקשו בגמרא דסיפא דב' אומרים ראינו ואחד אומר לא ראיתם דמאי קמ''ל אי בפסולי עדות הא שמענו לה מרישא ותירצו שראו לחומרא אבל לקולא לא קמ''ל ואם כדברי הראב''ד ז''ל מאי קשיא נימא דחדושא רבה אתא לאשמועינן דאפילו שהעד האחרון הוא כשר כיון שהשנים פסולים באו בתחלה אזלינן בתר רוב דעות והוא חדוש גדול אלא שיוכל לתרץ דרצה הגמרא למצוא חדוש אפילו שיהיה העד האחרון פסול דכולה מתני' בפסולי עדות איירי. ובדברי ה''ה במ''ש בהל' גירושין איכא לאתמוהי טובא, חדא במ''ש וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו וכו' דאין זה דקדוק דהרי למעלה אמרו במשנה גבי אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא וזו שאומרת לא מת לא תנשא וכן אמרו שם עד אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר''מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו והא ודאי דהני אע''פ שלא אמרו אם נשאת תצא דודאי הדין הוא כן וא''כ כיון שכן הוא אין זה דקדוק כאן דאע''ג דלא אמר אם נשאת תצא אפשר דהדין הוא כן ולא חש למתני כמו שלא חששו למעלה אע''פ שהדין כן. עוד קשה דברי רבינו במ''ש דאם נשאת לאותו העד לא תצא דתקשי ליה מההיא סוגיא שהקשה לו הרמב''ן ז''ל קושיא אחריתי זולת קושית הרמב''ן שאינה מתורצת בתירוץ ה''ה ז''ל והוא דלפי האמת שלא מצאו בגמ' חלוק בין רישא לסיפא אלא מפני שברישא עד אחד חשוב כשנים ואין דבריו של אחד בפני שנים נאמנים בסיפא שלא האמינוהו רבנן דשנים גבי גירושין תרוייהו באשת איש קא מסהדי ודאי דקאמר נתגרשה ה''ל חד א''כ עד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת בבת אחת דלא האמינוהו רבנן שם כשנים א''כ נקשה ונאמר אמאי אם נשאת לעד לא תצא מ''ש מעד אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דאפילו אם נשאת לאותו העד שנתגרשה תצא והשתא לא שייך לתרוצי דעד אחד האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כלל וא''כ חזר הדבר להיות כמו עד אחד אומר נתגרשה דתרוייהו בא''א קא מסהדי והאי דקאמר מת ה''ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפשר לתרץ לזה דכיון דבזה אחר זה האמינוהו רבנן כשנים לראשון כדי שינשא לאחר א''כ נאמר ג''כ דבעד אחד בבת אחת האמינוהו רבנן להא מילתא בלבד דהיכא דנשאת לו לא תצא. עוד יש לדקדק לפי דעתו של רבינו דאם נשאת לאותו העד לא תצא כשתירץ רב בגמרא ואמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר''י דבריו של ר' מנחם בגירושין ולא ראה במיתה א''כ קשה דע''כ אם נשאת לא תצא דקאמר ר''י ע''כ הוא לאחד מעדיה דאל''כ תיקשי מכדי תרי ותרי נינהו וכמו שהקשו לעיל בגמרא וא''כ כיון דהך אם נשאת הוא לאחד מעדיה אמאי נקט שנים אע''פ שיהיה אחד אומר מת ואחד אומר לא מת נמי אם נשאת לאותו העד לא תצא. ואולי י''ל דמשום דבסיפא נקט שנים נקט נמי ברישא שנים. אי נמי לאשמועינן דאע''פ שהם שנים מ''מ לא תנשא לכתחלה אפילו לאחד מעדיה:

כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָעֵד אֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִישׁ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִשָּׁה אוֹ עַל פִּי עַצְמָהּ וּבָאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן וְאָמְרוּ לֹא מֵת. אֲבָל עֵד כָּשֵׁר אוֹמֵר מֵת וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹמְרוֹת לֹא מֵת אוֹ פְּסוּלִין אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זֶה כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת וַדַּאי מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

 מגיד משנה  (יט-כ) באו שנים וכו'. משנה שם ביבמות (דף קי"ז) עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע''פ שנשאת תצא ובגמרא אמרינן פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכי בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ''מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לכדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ע''כ בגמ' ובהלכות, ורבינו פסק כלישנא בתרא ונראה שפירושו כשבאו בבת אחת העד כשר והשתי נשים ונפקא מיניה כלישנא בתרא. ומ''ש בשנשאת לאחד מעדיה הוא כפי שיטתו שכתבתי בסמוך ומ''מ ודאי שאף הוא סובר דאם בא העד הכשר בתחלה והתירוה על פיו ואחר כך באו הנשים המכחישות שלא תצא מהיתרה הראשון דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוה ליה קמא כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן פירש''י ז''ל כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל (לגבי ראשון) [דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים] מאה נשים נמי בטלו לגביה עכ''ל, ואפשר שרבינו לא הוצרך לבאר זה מפני שסמך לו על מ''ש בתחלה בשני עדים שהולכין אחר הראשון וכאן כתב הרי זה כמחצה על מחצה ור''ל דתרתי נפקא מינה ואף הוא מפרש כפירש''י ז''ל. ומצאתי לרשב''א ז''ל שכתב בפ' האשה רבה אבל הרמב''ם ז''ל פירש בפלגא ופלגא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ואע''פ שהתירוה לינשא תצא מהיתרה הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא עכ''ל. וגם הרמב''ן ז''ל כתב כן בשם רבינו. ובודאי שלשון הגמרא דקאמר דאתא עד אחד כשר מעיקרא מאה נשים כעד אחד דמיין מורה כדברי רש''י ז''ל ולפי שטת הרמב''ן ז''ל שאמר בעד אחד ועד אחד כשבאו שניהם כאחת הרי זו תצא אפילו נשאת לאחד מעדיה הכרח הוא לפרש כפירש''י ז''ל שאם בשבאו שניהם כאחד לא נפקא לן מידי:

 לחם משנה  ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי מת הרי זו לא תצא. כתב הרב המגיד ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד אחד אמר כו' וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' וכו'. קשה כיון דע''כ צריך לומר ה''ה דלא אמרינן דאפילו דנשאה כמאן דליתיה דמי דאל''כ בעד אחד ועד אחד לדעת רבינו אמאי אם נשאת לא תצא וא''כ למה הוצרך לחלק בין אחד לשנים ואמר והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד כו' אפילו דאין חילוק דאין כאן קושיא דמה דאמר התם הוא שלא ישא לכתחלה וה''ק דלא ישא לכתחלה אבל אם נשאה לא תצא. ונראה לומר דודאי לדעת רבינו קושטא דמלתא הכי הוא ומ''ש ה''ה וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' רצה לומר לדעת דברי ר''ח ואפי' לדעת החולקים על רבינו דעד אחד ועד אחד אם נשאת תצא ואפילו נאמר ג''כ באחד לבד אם כנסה יוציא ולזה תירץ דאע''ג דבעד אחד ועד אחד אמרינן דלא ישא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי בשנים לא אמרינן הכי דיש חילוק בין אחד לשנים ואע''ג דאיכא תרי לגבייהו דמכחשי להו וא''כ זה החילוק הוא אפילו אם נאמר דבאחד אם כנסה יוציא לזה אמר דשאני בין אחד לשנים דאע''ג דבאחד אם כנס יוציא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי לא נאמר כן בשנים, תדע לך שכן שאפילו בחד דעת רוב המפרשים שאם כנס לא יוציא ואפילו למאן דפליג בחד ואמר דאם כנס יוציא מסתייא דלימא כן בחד ולא נימא אפילו בשנים דאם כנס יוציא וכמאן דליתיה דמי כדי שיחלוק עליו באחד ולא בשנים:

כא אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד כָּשֵׁר וְאָמַר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא:

 מגיד משנה  אשה אומרת מת. כמדומה לי שרבינו הוציא זה ממה שהזכרתי בסמוך דללישנא בתרא שתי נשים כעד אחד דמיין דכיון שהורע כח הנשים לגבי עד כשר ה''נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. והירושלמי שאמר כ''מ שהכשירו (חכמים) עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה (והאשה מכחשת את האיש) והקשו ונתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקינן תני דבי רבי כן. סובר רבינו שהירושלמי הוה אתי כלישנא קמא דגמ' דילן דאמר עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד והוא הדין לאשה ועד שהולכין אחר הראשון אבל ללישנא בתרא הורע כחן אצל עד כשר הלכך באשה יחידה אומרת מת אע''פ שהתירוה על פיה תצא מהיתרה הראשון ע''פ העד שבא אחרון וכל שכן ע''פ עצמה ואינו דומה לאיסור שבויה דהתם אשה נאמנת לגבי עד כשר ואפילו באו בבת אחת וכמ''ש הוא ז''ל פרק י''ח מהלכות א''ב והטעם דבשבויה הקילו. אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל חלוקין עליו באשה אומרת מת שלא תצא מהיתרה הראשון ומודים בהיא עצמה x (ומצאתי בירושלמי ג"כ כלשון אחרון דבגמרא [דילן דהורע כח אשה לגבי עד] כשר לדעת רבינו) , ונראה דאף רבינו מודה בשתים אומרות מת והתירוה על פיהן שאם בא עד אחד אחר כן שלא תצא מהיתרה הראשון דאם לא כן לישמעינן רבינו בשתי נשים. ואפילו לפי מה שסברו הרמב''ן והרשב''א ז''ל למעלה בדעת רבינו אפשר שהוא כן:

כב אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. וְכֵן אִם אָמְרוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לֹא מֵת וְאַחַת עֶשְׂרֵה אוֹמְרוֹת מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים אֲבָל [ו] בִּפְסוּלִין הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר:

 מגיד משנה  אשה אומרת לא מת. משנה פ' האשה שלום שנים אומרים מת ועד אומר לא מת אע''פ שלא נשאת תנשא ובגמרא אוקמוה בפסולי עדות ואזלינן בתר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כדאיתא התם אבל בעדים כשרים הוי שנים כמאה ומאה כשנים כמ''ש רבינו:

כג שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִים מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת בָּרִי לִי שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא:

 מגיד משנה  שני עדים. פרק האשה שנתארמלה מימרא דר' יוחנן שהזכרתי למעלה ואוקמוה רבא ורב אשי התם בתרי ותרי ואיתא ביבמות פרק האשה רבה וכרבנן דאמרי הכא: ואם נשאת לאחד מעדיה. כתב הרשב''א ז''ל כתב ר''ח הא דתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י''ל עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו שאם נאמר אחד מאלו (זה) שנשא את האשה נשאר אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ''ל. וכן כתב ביבמות ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' דאם איתא הוה להו בגמרא לפרושי הא דתנן והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא חיישינן ואע''ג דאיכא תרי לגבייהו לא אמרינן האי דנשאה כמאן דליתיה דמי ותדע לך דאפילו בחד אם כנסה לא יוציא כמו שנתבאר פ''י בדעת רוב המפרשים ולא אמרו אלא לכתחלה ומשום חשדא ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי כנ''ל:

 כסף משנה  שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה''ז לא תצא. כבר כתבתי בסמוך בזה:

כד  מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּבָאָה אַחַת מֵהֶן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה שֶׁאֵין צָרָה מְעִידָה לַחֲבֵרְתָהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה אֵין אוֹמְרִין אִלּוּ לֹא מֵת בַּעְלָהּ לֹא הָיְתָה אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ עָלָיו. שֶׁמָּא מִשִּׂנְאָתָהּ בְּצָרָתָהּ רוֹצָה הִיא שֶׁיֵּאָסְרוּ שְׁתֵּיהֶן עָלָיו. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְצָרָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא. כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ מְעִידָה לָהּ לְהַתִּירָהּ כָּךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָעִיד לָהּ לְאָסְרָהּ. זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת וְצָרָתָהּ אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ:

 מגיד משנה  מי שיש לו שתי נשים. פ' האשה שלום משנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה. ובגמרא מתבאר דלאו דוקא אומרת לא מת אלא אפילו אשתיקה האחרת לא תנשא שאין צרה מעידה לחברתה. ומ''ש רבינו אפילו נשאת זו תחלה הוא פשוט, ומבואר בירושלמי חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה והקשו מעתה אפילו על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו (א"כ) חוזרת לקלקול הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ע''כ. וכתבתיו לפי שהוא נותן טעם לדין הנזכר כאן: זאת אומרת מת בעלי. זהו דין המשנה הנזכר בסמוך: זאת אומרת מת. מחלוקת במשנה והלכה כר''י ור''ש דאמר ינשאו דהוו להו תרי לגבי ר''מ דפליג ובלא''ה ר''מ ור''י הלכה כר''י:

הלכות גרושין - פרק שלשה עשר

א  הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גִּרשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אוֹתָן הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁזּוֹ הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית וְרוֹצָה לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעְלָהּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד:

 מגיד משנה  האשה שאמרה לבעלה. פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמרא (דף קט"ז) היכי דמי קטטה בינו לבינה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני והקשו כולהו נמי אמרן הכי ותירצו אלא באומרת לבעלה גירשתני והקשו ולהימנה כדרב המנונא דאמר וכו' האשה שאמרה לבעלה וכו' ותירצו באומרת גירשתני לפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו לא היו דברים מעולם ע''כ, עוד שם מ''ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי וקי''ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפי' אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית: בא עד אחד. שם (יבמות קי"ד:) איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו מ''ט דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו. ובהלכות אבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיטא ע''כ. ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי כמ''ש בארוכה בסוף הפרק וא''כ אפילו לכתחלה תנשא. ואולי שאף על פי שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עליה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמרא לא איפשיטא. ומ''מ יש תימה מאין הוציא שמא שכרה אותו שכתב כיון שלא נזכר בגמרא:

 לחם משנה  האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'. בפרק האשה שלום (דף קי"ז) אמרו ה''ד קטטה וכו' ואמרו שם מאי טעמא דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ע''כ. וכתבו התו' (בד"ה איכא בינייהו) למ''ד משום דמשקרא היתה יראה כ''כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ''ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע''כ. וא''כ תימה על ה''ה שכתב דקי''ל לחומרא דחיישינן דמשקרא הא קולא היא דלמ''ד משקרא היכא דארגיל הוא ויש קטטה נאמנת משום דיראה לשקר כיון דרחמא ליה ואע''ג דלענין מת על מטתו וקברתיו איכא חומרא למ''ד משקרא דאינה נאמנת ולמ''ד בדדמי הכא ליתא בדדמי דהא אפילו במלחמה אי אמר מת על מטתו נאמנת מ''מ להא הוי קולא וא''כ היכי כתב דקי''ל כמ''ד דמשקרא לחומרא, וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר''ר אליה מזרחי ז''ל הביאו הרב מוהר''י בן לב בפסקיו חלק ב'. וכעת שאלות הרב מוהר''ר אליה מזרחי ז''ל אינם אתי אבל נראה משם שהאריך הרב הנזכר וגם הרב מהר''י בן לב ז''ל האריך. ואפי' נאמר דה''ה מפרש בגמרא הפך מדברי התוס' ונאמר דהיכא דארגיל הוא איכא שנאה טפי כיון שהוא נעשה לקטטה ואינה יכולה להנצל הימנו מ''מ קשה דאיך נאמר דלמ''ד משקרא מחמת השנאה ולמ''ד בדדמי לא אמר בדדמי הא כיון דהך שנאה אהני למ''ד דמשקרא לשקר כ''ש דאהני למ''ד בדדמי לומר בדדמי. ונראה לי לומר דה''ה מפרש דארגיל הוא והוי שנאה פורתא ורב חנניא דאמר משום דמשקרא אינו מפרש כפי' ז''ל שפירש מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ע''כ, אלא הוא מפרש דכיון דראינו שזו אמרה שקר שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני והיא משקרת חיישינן שיאמר ג''כ שקר אחר וכמו שהקשו שם התוס' וא''ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו'. ורב שימי בר אשי סבר דאע''ג דאמרה שקר בענין גירושין בענין המיתה לא תאמר שקר דאם תשקר ותאמר מת למחר יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכמו שכתבו שם התוס' והשתא היכא דארגיל הוא קטטה דאית לה שנאה פורתא למ''ד משום דמשקרא דלאו טעמא משום שנאה אלא דכיון דאמרה שקר פעם אחת תאמר פעם אחרת הכא נמי ולמ''ד בדדמי דטעמיה משום שנאה דלא חייש למאי דאמרה שקר קודם הכא דהוי שנאה פורתא ולא אהניא לומר בדדמי ונאמנת. זהו הפירוש הנראה מדברי רבינו שמפרש בגמרא שכן כתב שזו הוחזקה שקרנית משמע דלאו טעמא משום שנאה אלא משום דאמרה שקר פעם אחרת. ומפני שהבין כן ה''ה כתב דפסק לחומרא. וא''ת אמאי לא קאמר בגמרא אמרה מת על מטתו וקברתיו. וי''ל דחדא מינייהו נקט והך אתי שפיר טפי לפירוש ה''ה דכיון דהך דאמר בגמרא דארגיל הוא הוי ג''כ חומרא למ''ד משקרא הכל הוא אחד. אבל לפי' התוס' קשה קצת דה''ל למינקט אידך דהוי איפכא חומרא למ''ד משקרא ולמ''ד דאמרה בדדמי קולא דכיוצא בזה הקשו התוס' בפרק ד' דע''ז גבי עולה על שלחן מלכים ושמא יש לומר ג''כ לדעתם בדוחק דחדא מינייהו נקט: בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. כתב ה''ה בהנהו תלת בעיי חדא הא וחדא אידך דעד אחד דקטטה וחדא אידך דעד אחד דמלחמה דפסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולקמן בזה הפרק כתב דטעמא הויא משום דבמים שאין להם סוף דאמר אסורה קאמר בגמ' בפירוש דאם נשאת לא תצא כ''ש בהנהו דהוי בעיי דלא איפשיטו. ואין טעם זה לכאורה מספיק דמשום דראה בחדא דאמר בגמרא כן בפירוש לא נלמוד למאי דלא איתמר דא''כ נלמוד לכל מקום שאמר גבי דינים אלו אסורה דאם נשאת לא תצא. והרב''י כתב טעם בטור אה''ע סי' י''ז לכל אלו הבעיות ולבעיא דתנו לי את כתובתי התירוני לינשא שכתב רבינו בפרק י''ו מהלכות אישות דמתירין אותה דטעמא הוי משום דכיון דאתתא מדינא מהימנא לומר מת בעלי אי משום מילתא דעבידא לאיגלויי אי משום חומר וכו' הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני תמה דא''כ למה בההיא דתנו לי כתובתי פסק דמתירין לכתחלה וכאן פסק דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ועוד דהא דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי מדרבנן הוא לדעת רבינו כמו שאבאר ב''ה דמדאורייתא בעינן שני עדים וא''כ לא קרו ליה ספקא דרבנן ולקמן אפרש הטעם הנ''ל לדעת רבינו:

ב  וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה [א] בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ ( שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת:

 מגיד משנה  וכן אם היתה מלחמה. במשנה שלום בינה לבינו (ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה) ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמ' אמר רבא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי סלקא דעתה כל הני איקטול והוא פליט את''ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרי וחיי. עד כאן: ואפילו אמרה מת וכו'. כך נראה מן ההלכות דשטת רבינו דהיא במת וקברתיו אינה נאמנת דדוקא עד אחד נאמן אבל היא אינה נאמנת ומה שאמרו בגמ' אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו כך מפרש לה רבינו דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אומרת קברתיו בין אינה אומרת הא אומרת מת על מטתו אע''פ שלא אמרה קברתיו (נאמנת) ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר וקברתיו. ויש לומר לדעתו ז''ל שהטעם הוא דאע''ג דאנן לא חיישינן למשקרא כי אמרה מת במלחמה אע''ג דאמרה קברתיו חיישינן לה, ומ''מ הרשב''א חולק בזה ואמר דבאומרת מת בעלי במלחמה וקברתיו דלעולם לא חיישינן דמשקרת אלא דאמרה בדדמי והביא ראיה שהרי ברעבון כי אמרה מת וקברתיו נאמנת ומשמע אפילו באומרת מת ברעב הרי הוא כמת במלחמה ואעפ''כ באומרת קברתיו נאמנת וכבר אמרו דרעבון גריע ממלחמה א''כ כל שכן במלחמה באומרת קברתיו שהיא נאמנת:

 כסף משנה  (א-ב) האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. כתב הרב ה''ר אליה מזרחי ז''ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ''ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ''ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא''ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י''ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ''כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן מ''ש בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע''א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע''א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע''א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב''ם וא''כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ''ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ''ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס''ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א''כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס''ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ''ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב''ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק''ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס''ד דאינה נאמנת א''כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: התשובה על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י''ל שהרמב''ם ז''ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א''כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ''ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע''פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ''מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א''כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש''ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ''ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ''ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ''ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז''ל וקי''ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא''כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא מ''מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר''ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא''א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב''ם ז''ל דא''כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר''ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ''מ דלגבי קברתיו הוי ר''ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש''מ במת וקברתיו לכ''ע לא מהימנא דלמ''ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ''ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע''פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע''פ האומדנא אמרה שמת ולא ע''פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע''ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. וליכא למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא''כ הו''ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ''ט דקטטה ר''ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר''ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב''ם ז''ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ועל מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב''ם ז''ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב''ם ז''ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב''א והריטב''א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב''א והריטב''א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ונ''ל שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז''ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב''ם ז''ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז''ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו''ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י''ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה''ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש''מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי''ף ז''ל וכן כתב גם הרמב''ם ז''ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא דאי ס''ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע''כ לומר דס''ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וה''נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ואל תתמה על שהבעיא של ע''א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע''א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע''א במלחמה ובעיא דע''א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ''כ הרמב''ן ז''ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי''ף ז''ל בבעיא דע''א במלחמה זה לשונו ואע''ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ומעתה מ''ש הרמב''ם ז''ל בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע''א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע''ג דלא איפשיטא הבעיא של ע''א בקטטה מ''מ כיון דפשיטא ליה להרמב''ם ז''ל דטעמא דע''א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע''א ביבמה וע''א במלחמה כדפרישית א''כ מן הדין היה שיהיה גם בע''א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז''ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ''מ ואמר אע''פ שע''א במלחמה וע''א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ''מ הכא בע''א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע''ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה''מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה''ג עביד לשקר. והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע''א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב''ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ''ש הרמב''ם בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח''כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע''א במלחמה וע''א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ''ש הרמב''ם בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע''א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע''א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע''א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע''כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע''א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ''ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא''כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע''פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב''ם ז''ל דלא איפשיטא טעמא דע''א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב''ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע''א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ''ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ''מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב''ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע''א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע''א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע''א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ''ש הרמב''ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז''ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ונ''ל שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי''ף ז''ל שכתב גבי ע''א בקטטה איבעיא להו ע''א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב''א והריטב''א ז''ל ולפיכך תמהו עליו מ''ש ע''א בקטטה מע''א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע''א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב''ם שכתב בא ע''א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע''א בקטטה שהוא על טעמא דע''א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ''ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל''ק ולא מידי דאיכא למימר ה''מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע''פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ''ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב''ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח''כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ונ''ל שגם דברי הרי''ף ז''ל אינם כמו שחשבו הרשב''א והריטב''א ז''ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע''א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע''א במלחמה וע''א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע''ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס''ל דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה''נ לא משקר דאי ס''ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א''כ בע''א במלחמה ובע''א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע''א במלחמה וע''א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע''א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע''ג דבפשיטותא דע''א במלחמה וע''א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ''מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע''ג דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ''מ בע''א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה''ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. וא''ת והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא''כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע''פ שזאת הוחזקה שקרנית. י''ל דה''ה נמי אם היה הטעם של ע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה''ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את''ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ''מ איכא למיחש שמא הטעם של ע''א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא''כ אע''ג דאיפשיטא לן דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ''מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה''ג עבידא לשקר: ועל מה שהוקשה לכם עוד במ''ש הרמב''ם ז''ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ''ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס''ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב''ם ז''ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ''ש. ועוד מ''ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס''ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב''ם ז''ל. (הרשב"א) והריטב''א תלמידו ז''ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ונ''ל שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי''ף ז''ל שסובר גם הוא כסברת הרמב''ם ז''ל מפני שהרי''ף ז''ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע''א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל''כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע''א לא כ''ש וכיון דבעיא דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס''ד נאמנת א''כ בע''א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע''א לא כ''ש. ואע''פ שהרמב''ם ז''ל חולק עם הרי''ף ז''ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ''ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע''א במלחמה סובר כהרי''ף ז''ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש''מ דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל''כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע''כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע''א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע''כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע''ג דמלשון הרמב''ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס''ל להרמב''ם ז''ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל''ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל''ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה''ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ''מ י''ל דהרמב''ם ז''ל ס''ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל''ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע''א במלחמה אע''פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את''ל דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע''א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע''א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב''ם מפשיטותא דע''א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע''א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את''ל דטעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ''מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי''ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב''ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא''כ ה''ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע''א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע''כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע''א במלחמה א''א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע''א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע''א מיבעיא. ומה שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א''כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ''ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע''פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה''ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ''ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק''ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ''כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה''ג מחזקינן לה למשקרת וא''כ אין כאן טענה כלל לא מק''ו ולא ממ''ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל''כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה''ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא''כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש''מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה''ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע''ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב''ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע''פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא''כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ''ש עוד וי''ל לדעתו ז''ל שהטעם הוא דאע''ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע''ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ''ל: וה''ר יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י"ו) וז''ל. וקשה לי בדברי ה''ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב''ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס''ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז''ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע''א במשאל''ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א''כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה''ה לע''א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה''ה וז''ל א''נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע''א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה''ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ועתה באתי להודיעך שעמדתי על מ''ש הרא''ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה''ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא''ם ז''ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה''ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ''מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש''ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה''ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ''ע לתרצן. ועוד אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה''ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי''ף ולהרמב''ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ''כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ''ל דצדקו דברי הרב המ''מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ''ש הר''י בר ששת ז''ל דהרי''ף והרמב''ם פליגי בתרתי חדא דהרי''ף ס''ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב''ם ז''ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס''ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ''ל. וקשיא לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס''ל להרמב''ם ז''ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ''כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז''ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב''ם ז''ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע''א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע''ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב''ם ס''ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ומ''ש נמי דהרב אלפסי ס''ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז''ל שמעינן דע''א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ואודיע לכ''ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס''ל לרב אלפסי דאע''ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע''ג דלא הוי טעמא דע''א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. וא''ת דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס''ל לרב אלפסי דאע''ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ''ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה''ג ומש''ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל''ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב''ש והרב המ''מ נראין דברי הרב המ''מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע"כ שאלה ט"ז): והנה הרא''ם ז''ל (שאלה ט"ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ''מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא''ם ז''ל עליו תרתי, חדא דא''כ אמאי פסק הרמב''ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע''ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ''ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע''פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע''פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא''ם ז''ל דרך אחרת וכתב דס''ל להרמב''ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס''ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ולפי דעתי הקצרה יראה לי דס''ל להרמב''ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז''ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש''ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב''ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ''מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע''ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש''ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס"ד דאליבא דתרווייהו ל"ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א"נ דהוה ס"ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב''ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע''ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא''ם ז''ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ''מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ועתה באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב''ם והרב אלפסי. כבר ראית מ''ש הרא''ם ז''ל בפסקיו דהרשב''א והריטב''א והרב מ''מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע''א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע''א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע''א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע''א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע''א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז''ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע''ג דטעמא דע''א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ''ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ''ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את''ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ''ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע''א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא''ם ז''ל באותו הפסק. ולכאורה נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע''פ דרכו של הרא''ם ז''ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה''נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע''א במלחמה וע''א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע''ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש''ה סתמא קאמר דאי טעמא דע''א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע''א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ''ש הר''ן והריב''ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ועוד חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי''ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב''א וריטב''א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר''פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש''ה אע''ג דהנהו תרי בעיי דע''א במלחמה וע''א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ''ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס''ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש''ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ועוד כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז''ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ''פ הרמב''ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע''כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז''ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ''ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ''ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ''כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע''כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר''ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב''ם. והוקשה בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב''ם לא בפסקי הרא''ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ''ל: על מ''ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע''א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י''ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע''א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע''א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע''כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו:

 לחם משנה  וכן אם היתה מלחמה וכו' ואמרה מת בעלי במלחמה. קשה קצת דהרי אמרו בגמ' (דף קי"ד:) איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם וכו' והקשה רש''י ז''ל ותפשוט בעיא ממתני' דקאמרה שלום בינו לבינה ושלום בעולם דודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרינן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה וכו' ותירץ מתני' דאמרה מת סתמא ואשמעינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע''ג דלא אמרה מת על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה וכו' ע''כ. משמע דמתני' דקאמרה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו מת סתמא וא''כ אמאי נקט רבינו מת בעלי במלחמה דמשמע דוקא משום דאמרה מת בעלי במלחמה הא מת בעלי סתם לא ועוד דקשיא דיוקא אדיוקא דלמטה קאמר אבל אם מת על מטתו נאמנת משמע הא סתמא לא מהימנא. ועוד קשה במה שאמר ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו לישמעינן רבותא ולימא אפילו אמרה מת וקברתיו סתמא דבמלחמה אינה נאמנת דכן הוא האמת לפי מה שהבין הרב המגיד בדברי רבינו. ואלו הקושיות הם הצעה לתרץ הקושיא הגדולה שהקשו על רבינו על מה שאמר דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת ממ''ש בגמרא רעבון גריע ממלחמה וכו' ועיניך הרואות כמה נדחק ה''ה ז''ל דלפי מה שפירש הוא בדברי רבינו מ''ש רעבון גריע ממלחמה היינו בענין אחד דוקא שהוא מת על מטתו אבל בענין אחר גריע מלחמה מרעבון שהוא כענין מת וקברתיו דברעבון מהימנא ובמלחמה לא והלשון אינו מורה כן שאמר רעבון גריע ממלחמה סתמא משמע לכל מילי לכך נ''ל דרבינו סבור דבמלחמה ג''כ אם אמר מת וקברתיו נאמנת ולא אמר רבינו אינה נאמנת אלא כשהזכיר מלחמה דאמר מת במלחמה וקברתיו ולהכי כתב רבינו ברישא דלישנא ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת דהא אפילו לא אמרה אלא מת סתמא אינה נאמנת כדמשמע מסיפא דלישנא דקאמר אבל אם אמרה מת על מטתו דמשמע הא מת סתמא אינה נאמנת אלא מאי דנקט במלחמה הוא משום דבעי למימר אח''כ דאפילו אמרה קברתיו אינה נאמנת והך דינא לא הוי אלא כשהזכיר מלחמה ולכך הזכיר מלחמה ברישא דלישנא והשתא יתיישבו טפי דברי הגמרא אליביה דרעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא אפי' שתאמר מת בעלי במלחמה וקברתיו וה''ה ברעבון אם אמרה מת מחמת רעבון וקברתיו לא מהימנא ודלא כדכתב ה''ה בשם הרשב''א דאמר ומשמע אפילו באומרת מת ברעב דאין דעתו של רבינו כן אלא מאי דאמר בגמרא ברעבון דמת וקברתיו מהני היינו כשאמרה מת וקברתיו סתמא וה''ה במלחמה אם אמרה מת וקברתיו סתמא מהני אבל כשאמרה מת במלחמה וקברתיו או מת ברעבון וקברתיו לא מהני לדעת רבינו וגם בזה אפשר להסכים דעת ההלכות. זה נ''ל לדעת רבינו. ויש טעם נכון לזה דכשאומר מת סתמא במלחמה אז תלינן דבמלחמה הוא כדכתב רש''י ז''ל אבל כשאמר מת וקברתיו לא תלינן בהכי אלא אם הזכיר בפירוש מת במלחמה וקברתיו זה נ''ל נכון לדעתו ז''ל עם היות שאין דעתו של ה''ה כן. ועל מ''ש ה''ה כן נראה מן ההלכות בשיטת רבינו וכו' כתב הרב''י בסימן י''ז דאדרבה איכא למידק דברי הרי''ף בהפך דכיון דפשט הרי''ף דטעמא דעד אחד משום דעבידא לאיגלויי כ''ש היא עצמה דלא משקרא כו' ואין זה כ''ש דאי הכי מאי קמבעיא לן בגמרא דעד אחד אי מהימן במלחמה בלא קברתיו הא כיון דהיא אינה נאמנת כל שכן דעד אחד אינו נאמן אלא ודאי דשאני עד אחד שיותר יש להאמינו מהיא עצמה:

ג לֹא הֻחְזְקָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵת בַּמִּלְחָמָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:

 מגיד משנה  לא הוחזקה. בעיא שם ולא איפשיטא, ורבינו פוסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

 כסף משנה  לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא. טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא:

ד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תַּחַת הַמַּפּלֶת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאָמְרָה נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב וָמֵת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה:

 מגיד משנה  וכן האשה שאמרה מת. שם מפולת הרי היא כמלחמה דאמרה בדדמי שלוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה דאמרה בדדמי. פירוש ובכולן אם אמרה מת על מטתו נאמנת דומיא דמלחמה ופשוט הוא ומבואר בדברי רבינו, ואם אמרה באלו מת וקברתיו הרי היא כאומר מת במלחמה וכפי השטות הנזכרות למעלה:

ה אָמְרָה עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת אוֹ מְעָרָה הוּא מֵת וַאֲנִי נִצַּלְתִּי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ. הָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מֵת וּקְבַרְתִּיו נֶאֱמֶנֶת:

 מגיד משנה  אמרה עישנו עליו בית. ברייתא שם (דף קס"ז) והטעם גם כן מבואר שם: היתה שנת רעבון. מימרא כתבתיה למעלה:

ו אָמְרָה נָפְלוּ עָלֵינוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים הוּא נֶהֱרַג וַאֲנִי נִצַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג אֶת הַנָּשִׁים כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁנִּצְּלָה הִיא כָּךְ נִצַּל הוּא:

 מגיד משנה  אמרה נפלו עלינו עכו''ם. ברייתא שם והטעם מבואר שם:

ז  הָיָה דֶּבֶר בָּעוֹלָם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת שֶׁדָּבָר פָּשׁוּט בְּפִי כָּל אָדָם שֶׁבִּשְׁנַת הַדֶּבֶר זֶה חַי וְזֶה מֵת. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּתוּ בַּדֶּבֶר נְעָרִים חֲזָקִים וְיִנָּצְלוּ הַזְּקֵנִים הַחוֹלִים. וּלְפִי זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל רֹב הַמֵּתִים:

 מגיד משנה  היה דבר בעולם. שם (דף קי"ד ע"ב) דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה אמרי לה הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכא (דעתה) דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ע''כ. ופסק רבינו כלישנא בתרא:

 לחם משנה  היה דבר בעולם וכו'. הגירסא בספרים היא נאמנת וכן היא גי' ה''ה, והר''ן בתשובה הביאה הרב ב''י ז''ל בסימן ה' גורס בדברי רבינו אינה נאמנת:

ח  כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה אוֹ מִפִּי קָטָן אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם:

 מגיד משנה  כבר אמרו שעד מפי עד. זה פשוט ומתבאר ממה שיבא בסמוך שאין השומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו:

ט  שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵן אוֹמְרִין עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִין הָיוּ שָׁם וּפְלוֹנִי הֶחָכָם וּפְלוֹנִי עָלָה אַחַר מִטָּתוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶן עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  שמע מפי התינוקות. משנה פרק האשה צרה (יבמות דף קכ"א:) ר' יהודה אומר אפי' שמע מפי התינוקות אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני. ובגמ' הקשו ודלמא לא אזול ותירץ שמואל דקאמרי אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני והקשו ודילמא קמצא בעלמא שכיב להו ואסיקו ליה על שמיה ותירצו דקאמרי וכו' כך וכך ספדני הוו התם ע''כ בגמרא. וזה מבואר ובתוספתא אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ע''כ וכתבה הרשב''א ז''ל:

י יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר הָרַגְתִּי אֶת פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וַהֲרֵי הֵעִיד שֶׁמֵּת:

 מגיד משנה  ישראל שאמר הרגתי את פלוני ה''ז תנשא וכו'. משנה וגמ' פרק כיצד (יבמות דף פ"ה) ומבואר הטעם שם שכתב רבינו:

יא כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעַכּוּ''ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד. הָיָה עַכּוּ''ם מֵסִיחַ וְאָמַר אוֹי לִפְלוֹנִי שֶׁמֵּת כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי. אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ נָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת וּתְמֵהַנִי לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאֹם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵן מַרְאִין שֶׁאֵין [ב] כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן:

 מגיד משנה  כבר אמרנו שהעכו''ם המסיח לפי תומו. שם פרק האשה צרה (שם קכ"א) מסקנת הגמ' דאם נתכוון להעיד אין עדותן עדות וא''צ לומר אם נתכוון להתיר ואין לך צד שהוא נאמן אלא המסיח לפי תומו. ומ''ש וישראל ששמע מתבאר מן המעשה שאכתוב בסמוך:

 כסף משנה  כיצד היה העכו''ם מסל''ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'. כתב הריב''ש אם לא בא לב''ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל''ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב''ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו''ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו''ם הוא ואין זה מסל''ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות:

 לחם משנה  כבר אמרנו שעכו''ם שהסיח לפי תומו וכו' וכיוצא בדברים אלו וכו'. כשהלשון מוכיח שיאמר מת בקשר דברים קודם אבל אמר מת פלוני מסל''ת לא מהני וכן כתב הר''ן ז''ל בתשובה הביאה הרב ב''י בסימן הנזכר ואמר שם שצריך שיקדים דברים דומיא דמאן איכא בי חסא וכבר תמה הרב הגדול מוהר''י בן לב ז''ל בריש חלק ג' דאדרבא משם משמע בהפך דמאן איכא בי חסא פירושו מי מאנשי ביתו של חסא שישמע דברי ואדרבא זה נראה קצת דמתכוין להעיד והריב''ש ז''ל הביאו בתשובה לראיה לומר שאין צריך שיקדים דברים דהא הכא לא סיפר דברים קודם לכן אדרבא אמר מי מאנשי ביתו של חסא שישמע וכו' עד שמכח קושיא זו פי' הרב הנזכר שאולי הר''ן מפרש מאן איכא בי חסא שרוצה לומר לא נשאר לו לחסא שום זרע ואין מקים יריעותיו עם היות שזה פירוש דחוק הוא ומ''מ כבר נתיישב. אבל מ''מ קשה טובא מההיא דפרק כל הגט (דף כ"ט:) דהקשו שם לרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב''ד של ישראל וכו' מההיא דשמע מב''ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של עכו''ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכו' לעולם מת ממש ונהרג ממש דכוותיה גבי עכו''ם אמאי לא הא קי''ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני וכו' והשתא לדעת רבינו והר''ן דס''ל דבלא הקדמת דברים לא מהני קשה דא''כ מאי מקשה התם לא מהני משום דלא הקדים דברים. וי''ל דהתם הכי קא מקשה ודאי דהאי מת והאי נהרג בהקדמת דברים הוא ומסיח לפי תומו הוא דאי לאו מסיח לפי תומו הוא ומש''ה אינו נאמן מאי שנא דנקיט קומנטריסין משום דהם ב''ד של עכו''ם כל עכו''ם נמי שלא יאמר הקדמת דברים ואינו מסיח לפי תומו אינו נאמן אלא ודאי מדנקט קומנטריסין משמע דאע''ג דבכל עכו''ם נאמן הכא אינו נאמן משום דהוו קומנטריסין ולהכי פריך והא קי''ל וכו' ולהכי תירץ דשאני ערכאות עכו''ם משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו והשתא אתי שפיר דנקט קומנטריסין וכן למאי דס''ד יוצא למות יוצא ליהרג קאמר שפיר נקט קומנטריסין להודיענו דהך מיתה והך הריגה הוי בדיני עכו''ם:

יב יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מֵעַכּוּ''ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא בְּשִׂיחַת הָעַכּוּ''ם שֶׁמָּא לֹא יִתְכַּוִּן אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי פְּלוֹנִי. אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַטִּיל אֵימָה עַל זֶה:

 מגיד משנה  בד''א שלא היתה שם אמתלא. מעשה שם ההוא עכו''ם דהוה קא''ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי לי בשיל לי קדרא בשבתא ולא בשיל וקטילתיה ופשטוה לאיסורא דאמרינן לא נתכוין אלא לאיים את זה:

יג וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁאָמְרוּ הָרַגְנוּ פְּלוֹנִי אֵינָם נֶאֱמָנִין. שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין יְדֵי עַצְמָן בְּכָזָב כְּדֵי לְהַטִּיל אֵימָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

 מגיד משנה  וכן אם שמע מערכאות. בפרק כל הגט (גיטין כ"ח:) ונזכר כאן בהלכות:

 כסף משנה  וכן אם שמע מערכאות עכו''ם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א''א הרא''ש ז''ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (דף כ"ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו''ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי''ל דכל מסל''ת הימוני מהימני ליה ה''מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש''י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע''פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ''ז צ''ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע''י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם:

יד עַכּוּ''ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ [ג] אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כָּל הַמְאֹרָע הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו:

 מגיד משנה  עכו''ם שהסיח לפי תומו תחילה. פרק האשה צרה (יבמות קכ"ב) מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק ובחזרתן אמרו לפונדקית איה חבירנו נומית להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ובגמ' פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו (והשיאו את אשתו) והקשו והא איה חבירנו קאמרי לה ותירצו כיון דחזתנהו בכיא אמרו לה איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו ע''כ. ובהלכות שמעינן מהא דהיכא דמתחיל הנכרי ומסיח לפי תומו אע''ג דהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו ע''כ. ונתבארו דברי רבינו. וכתב הרשב''א מדמקשו והא איה חבירנו שמעינן דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך אין זה מסיח לפי תומו ע''כ:

טו כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד מֵת פְּלוֹנִי וַאֲנִי רְאִיתִיו שֶׁמֵּת. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֵיאַךְ רָאִיתָ וּבְמַה יָּדַעְתָּ שֶׁמֵּת. אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר נֶאֱמָן וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק:

 מגיד משנה  כבר הודענו. מ''ש בכאן שאם אמר העד ראיתי שמת ששואלין אותו כיצד דבר ברור הוא שאע''פ שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שמא הוא אומר בדומה לו והראיה מעד אחד במלחמה דחיישינן ליה כמו שיתבאר למטה. ונראה שרבינו הוציא זה ממ''ש שם מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון להעיד עדות אשה אמר לו בני היאך אתה יודע בעדות (אשה) זו וכו' דקדק עליו ב' וג' פעמים וכיון את דבריו והשיא ר''ט את אשתו ואמרו שם דתנאי נינהו דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר''ע ור''ט אומרים בודקין (עדי נשים בדרישה וחקירה) ואע''ג דקי''ל כת''ק כמו שיתבאר ע''כ לא פליגי אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד הוא כ''ע מודו דאי לא תימא הכי לימא ת''ק אין בודקין עדי נשים כלל ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו חכמים בפירוש ואפשר שהם טועין גם כן בדברים שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והם סבורים שמת כמו שיתבארו בסמוך:

 לחם משנה  כבר הודענו וכו'. כתב ה''ה ואע''ג דקי''ל כתנא קמא וכו'. בסוף יבמות (דף קכ"ב:) תניא מעשה באדם א' שבא להעיד על אשה לפני ר' טרפון ואמר לו בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו אמר אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלה ביחור של זית ופשחו וכו' לימים חלה ומת והשיא רבי טרפון את אשתו והקשו שם ור' טרפון לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון וכו' ודקדק עליו שתים ושלש פעמים וכיון את דבריו ותירצו תנאי היא דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר' עקיבא ור' טרפון אומרים בודקין וקא מפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומ''ט אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קא מפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ע''כ. ומשמע דתירצו לקושיא דקשיא דר' טרפון אר''ט דתרי תנאי ואליבא דר''ט וברייתא קמא סברה אליבא דר''ט לא בעי דרישה וחקירה ואידך סברה דבעי דרישה וחקירה והשתא קשה על ה''ה תרתי. חדא למה לא הכריח דכיון דאוקמיה לברייתא קמא דר''ט כמאן דאמר דלא בעינן דרישה וחקירה ומ''מ שאל לו ר''ט בני היאך אתה יודע כו' משמע דצריך לשאול לו כיצד היא ולמה הביא ראיה דאי לא לימא אין בודקין כלל והא ודאי מוכרח הוא. ועוד קשה אמאי לא מייתי ראיה דאפילו למאן דאמר לא בעי דרישה וחקירה היינו משום דכדיני ממונות דמיא ובדיני ממונות אמרינן דבודקין את העדים ומכניסין את הגדול שבהם ואומרים היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר פלוני אמר לי וכו' עד שיאמר אני ראיתי שהלוה וכו' וא''כ כיון דהך הוו כדיני ממונות לכל הפחות צריך לשאול לו היאך הוא כמו בדיני ממונות. וי''ל לקושיא ראשונה דאין זה מוכרח דלעולם אם אמר אדם אני ראיתי שמת אין צריך לשאול יותר ומה ששאל לו ר''ט אליבא דברייתא קמא הוא מפני שהביאו לעד לב''ד ועדיין לא דבר כלום לכך אמר לו מה אתה יודע ומעצמו ספר כל המאורע אבל מנין לו לרבינו דכשאמר ראיתיו שמת ששואלין לו היאך אתה יודע וכו'. ולקושיא שניה י''ל דאע''ג דאמר בגמרא כדיני ממונות דמי אין זה עיקר הטעם לדעת רבינו כמו שנבאר בהלכות: [עוד כ' הרב המגיד] ועוד דאין להקל וכו'. ט''ס יש כאן x וצ''ל ועוד דאין להקל אלא במ''ש חכמים בפירוש כלומר אילו היו חכמים אומרים בפירוש דאין צריך לשאול היאך העדות היינו מקילין אבל כיון שאין מפורש אין מקילין:

טז כֵּיצַד. רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְקֻבָּצִים כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְלֹא עָלָה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם הִשְׁלִיכוּהוּ בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה אַחֲרָיו וְהֶעֱלוּ מִמֶּנּוּ אֵיבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיִחְיֶה הֲרֵי זֶה מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  כיצד ראוהו שנפל וכו'. (שם קכ"א) ברייתא וחכ''א מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה ואמרו ה''ד (מים שיש להם סוף) אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו ע''כ. עוד שם א''ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן: וכן אם השליכוהו בים. (שם ק"כ) מעשה בעסיא באחד ששלשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ע''כ. והרשב''א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחרינא הוא והביא דברי רבינו וכתב עליו ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר עכ''ל. וכ''נ שרבינו כונתו הי' כשיודע להם שאותו אבר הוא מאותו האיש וזהו שכתב והעלו ממנו אבר שידוע שהוא ממנו האבר ההוא, וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בדין המשנה שלא הכירוהו אלא לאחר י''ב חדש גם לפי שידוע שטרפה אינה חיה י''ב חדש וכן אמרו בירושלמי ר' חגאי בעא קומי רבי יוסי לא מסתברא (כן) נותנין לו שהות כדי טריפה א''ל אף אנא סברי כן:

 כסף משנה  וכן אם השליכוהו בים וכו'. כתב ה''ה שלא התירוה אלא לאחר י''ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ''ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי''ב חדש:

יז רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְעִידִין עָלָיו. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. נָפַל לַחֲפִירַת [ד] נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין אוֹ רֻבָּן אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח מְעִידִין עָלָיו [ה] שֶׁמֵּת. שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו:

 מגיד משנה  ראוהו שנפל לגוב אריות. ברייתא שם: נפל לחפירות נחשים. ברייתא שם ופסק כת''ק: לתוך כבשן האש. ברייתא שם וכתב הרשב''א מסתברא בתוך כבשן האש שלא יכול לעלות ממנו כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה אי נמי לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ''ל: או לתוך יורה. שם ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו וכתב הרשב''א ז''ל ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידים עליו אם לא ומדברי רש''י ז''ל נראה x שמעידין עליו וכן נראה בירושלמי דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו עכ''ד: או ששחטו ב' סימנים. מימרא שם:

 כסף משנה  נפל לחפירת נחשים וכו'. בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש''י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו:

 לחם משנה  נפל לחפירת נחשים וכו' אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות. כתב ה''ה ז''ל דמדברי רש''י ז''ל משמע דמעידין עליו והטעם מפני שהוא פי' ביין שכשניתז על האור כבהו ואע''פ וכו' שהיורה וכו' ואפי' הכי הלכה כתנא קמא דמעידין וא''כ הוא הדין במים:

יח רָאוּהוּ צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת. וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת:

 מגיד משנה  ראוהו צלוב. במשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו ובגמ' א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין. ורבינו לא הזכיר בדבריו דין מגוייד כלל ובגמ' הקשו למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי (הוא) דלא מטמא הא מחיי לא חיי ותירץ אביי לא קשיא הא ר' שמעון ב''א הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות וכו'. רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל והרשב''א כתב והיכא דראוהו מגוייד ואיני יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה, עכ''ל. ואני אומר שאין נראה כן מן הברייתא מדקתני מעידין על המגוייד ואם בסתם מגוייד אין מעידין עד שידעו בודאי שלא היה בחרב מלובנת לא הוה ליה למימר מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הוה ליה למימר מתניתין בחשש סכין מלובנת ודברי הכל אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין, והירושלמי פליג אגמרא דידן כנ''ל ומתוך לשון ההלכות נראה כדברי הירושלמי שכתבו משנה כפשטה ולא הביאו דברי רבא כלל משמע דמסתמא אין מעידין ויש תמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום:

 כסף משנה  ראוהו צלוב וכו'. אין דברי ה''ה נראים לי שמ''ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ''ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע''פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ''ש אע''פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא''ת דמ''מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י''ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ''ש הרי''ף וכמו שאנו מפרשים בהרי''ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו:

 לחם משנה  ראוהו צלוב והעוף אוכל בו וכו'. כתב ה''ה ואני אומר שאין נראה כן מן הגמרא מדקתני וכו' וא''ת ולטעמיה דה''ה תקשי ליה מתניתין (דף ק"כ) דאמאי תני אין מעידין על המגוייד סתמא הא אינו כן אלא על מגוייד שידענו שהוא בסכין מלובנת והיה לו לפרש. וי''ל דאיידי דתנא בשאר חלוקות דמתניתין דהיינו צלוב ואידך דהוי בכל גוונא תני סתמא במגוייד אבל בברייתא דלא קאמר אלא מעידין על המגוייד לחוד היה לו לבאר. עוד קשה לדעת המפרש ליפלוג וליתני במגוייד גופיה ולימא מעידין על המגוייד בסכין שאינה מלובנת אבל על מגוייד סתמא אין מעידין ואדתני אין מעידין על הצלוב ליפלוג במגוייד גופיה בשלמא לדעת ה''ה ז''ל דלא בעי למימר אלא מילתא סתמא דהיינו מגוייד סתמא דמעידין וצלוב סתמא אין מעידין ניחא אבל לדעת המפרש הך מגוייד דברייתא פרטי הוא. ושמא יש לומר דאשמעינן רבותא טפי בצלוב דאין מעידין. ומתוך לשון ההלכות וכו'. מ''מ קשה על ה''ה למה לא הביא דברי רבא להודיענו דאם הכהו בסכין שידענו שאינה מלובנת שמעידין עליו. ועוד בס''ד אכתוב לקמן טעם ההלכות ורבינו:

יט  עֵד אֶחָד אוֹמֵר רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפּלֶת אוֹ שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אִם אָמַר קְבַרְתִּיו [ו] נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:

 מגיד משנה  עד אחד אומר. בפרק האשה שלום (דף קט"ו) אבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר והכא נמי לא משקר או דלמא מטעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא וכו' ת''ש מעשה בשני ת''ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי (את) נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיין וקתני השיא (רבי את נשותיהן) ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכי דמי הכא כגון דאמר אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרן סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע''כ בגמ'. ובהלכות ולא אפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן (דף קכ"א) דההוא גברא דאטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני לבתר ה' יומי שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דהוא פלוני כדאסיקנא במעשה דשני ת''ח וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת דאסקוה אגישרא והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ''ש עד אחד או אשה חיישינן דילמא אומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ''ל ההלכות. וכמדומה לי שכונת רבינו וההלכות היא לפרש דבעיין הוא בשלא אמר מת וקברתיו אבל באומרת מת וקברתיו לא אבעיא להו דאם איתא דמת וקברתיו קא מבעיא להו מאי קא דחו בההיא דב' ת''ח כגון דקאמרו אסקינהו קמן ומאי הוה כי אמרינן אסקינהו קמן ואמרי סימני והא בעד אחד כי אמר מת וקברתיו חיישינן דלמא משקר, אי נמי דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי אבל כי לא אמר מת וקברתיו הויא לה בעיא ולא איפשיטא וזהו שכתב רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן הוא פוסק כל אלו הבעיות כמו שכתבתי למעלה, אבל המפרשים כתבו שכוונת ההלכות בדרך אחרת ומ''מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי ולא הסכים רבינו עם ההלכות שכתבו שאפי' בב' עדים חיישינן דאמרי בדדמי ואדרבא נראה מתוך דבריו דבב' עדים שאמרו מת סתם נאמנין כל שמעידין על המיתה. ואף הרמב''ן ז''ל כתב על דברי ההלכות שחומרא יתירה היא ויש בזה שיטה אחרת לומר דעד אחד במלחמה נאמן אפי' באומר מת בלבד ומשיאין אותה לכתחלה דבעיין אע''ג דלא איפשיטא הכא איפשיטא בדוכתא אחרינא ושטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו גם כן שמים שאין להם סוף שא''א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר:

 כסף משנה  עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב הר''ן בתשובה דלדעת הרי''ף ורבינו ה''ה לע''א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב ה''ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג''כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא''כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה''ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א''כ שהה כדי שתצא נפשו ומש''ה אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ''מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע''י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע''ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו:

 לחם משנה  עד אחד אומר ראיתיו וכו'. ראיתי להאריך בלשון זה לכתוב בו כל הפירושים אשר אפשר לפרש בסוגית הגמרא והקושיות אשר עליהם ואח''כ אכתוב כוונת דברי הרי''ף והרמב''ם. גרסינן בגמרא בפ' האשה שלום (דף קט"ו) איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה''נ לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא) וכו' ת''ש מעשה בשני תלמידי חכמים עד אומרו וקאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע''כ. ויש לפרש בפירוש השמועה ג' פירושים. הפירוש הראשון דבעיין בלא קברתיו וה''פ בקברתיו פשיטא ליה לבעיין דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אבל היכא דלא קאמר קברתיו דאיכא למימר דאמר העד בדדמי מי אמרינן דהעד נאמן או לא, מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן עד אחד בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ביה העד כלומר ולא יאמר העד בדדמי ואם אינו רואהו העד מת ודאי לא יעיד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר וא''כ ה''נ או דילמא לעולם חיישינן דבשעת שלום יאמר העד בדדמי אלא האי דהאמינוהו רבנן הוא משום דאע''ג דלפעמים הוא יאמר בדדמי שראהו נוטה למות ואומר שמת מ''מ האשה דייקא ומינסבא ולכך האמינוהו רבנן וכשהוא שעת מלחמה לא דייקא דהיא אמרה בדדמי אבל בקברתיו דלא שייך לומר העד בדדמי ודאי דע''א מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר. וזהו הפירוש שכתב ה''ה להסכים דברי רבינו והלכות וגם הר''ן כתבו בתשובה סימן י' הובאה בב''י סימן י''ז וז''ל וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל וטעמייהו משום דבעיין דעד אחד במלחמה ליתא משום דחיישינן בעד אחד אמר בדדמי וכו' ע''כ. משמע בהדיא דטעמא דהרי''ף והרמב''ם ז''ל משום דבעיין הוא אם העד יאמר בדדמי אי לא והוא פירוש שדחאוהו התוספות בגמרא כשאמרו אבל אין לפרש וכו' ואע''פ שאפשר לפרש דבריהם באופן אחר ולומר דלעולם בשעת שלום ליכא בדדמי ומ''ש או דילמא טעמא דע''א משום דדייקא ואפילו אמר בדדמי נאמן רוצה לומר היה נאמן אי לאו טעמא דלא דייקא אבל לעולם דכל בדדמי אינו נאמן מטעם דלא דייקא. מ''מ הפירוש הא' נ''ל יותר ונסתלקה קושית הרב הגדול מוהר''י בן לב ז''ל שהקשה בשאלה י''ו בחלק הב' דמאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא הכא ודאי לא דייקא דודאי טעמא דעד א' היכא דאמר קברתיו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא מבעיא לן אם העד יאמר בדדמי אם לאו. הפירוש הב' דבעיין בקברתיו ובלא קברתיו פשיטא דאינו נאמן ואם נשאת תצא משום דודאי יאמר העד בדדמי ובין שנאמר טעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ובין שנאמר טעמא דדייקא ומנסבא אינו נאמן דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי לא משקר בלא קברתיו אינו נאמן משום דהעד משמע ליה דלא משקר ויאמר בדדמי ואין להאמינו משום זה הטעם אלא היכא דמשמע ליה דאומר שקר שלא יאמר כן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל כשהוא בדדמי לא ואי טעמא דדייקא ומנסבא ה''נ לא דייקא וא''כ בלא קברתיו פשיטא לן כדקא מבעיא לו בקברתיו דודאי אינו אומר העד בדדמי ואמרינן מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א בשעת שלום הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או משום דדייקא והכא לא דייקא אבל בלא קברתיו פשיטא ליה דאם נשאת תצא דלא דמי. וא''ת מ''ש ממים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא וי''ל דשאני התם דאין העד אומר בדדמי אלא הוא אומר אמת במה שאומר שטבע שם ושהה עד שתצא נפשו ורק דחיישינן דילמא יצא ולכך משום חששא זו לא אמרינן אם נשאת תצא אבל היכא דקאמר העד בדדמי אם נשאת תצא וטעם זה כתב מהר''י בן לב ז''ל בסוף שאלה י''ז. וזה הפירוש הוא מה שנראה לכאורה שפי' הריב''ש בדעת הרי''ף ולהך פירוש אתי שפיר לישנא דבגמרא דקאמר לא משקר דר''ל שקר ממש כלומר לא ישקר בכונה ממש העד אבל לפירוש קמא דחוק קצת לפרש לא משקר שר''ל לא יאמר בדדמי. הפירוש הג' דבעיין הוא בין שיאמר קברתיו בין שלא יאמר קברתיו ולעולם לא יאמר העד בדדמי אלא בעיין הוא דקאמר טעמא דע''א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או דילמא טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א משום דהיא גופא דייקא והכא לא דייקא, וזהו הפירוש שכתבו התוס' בגמרא והוא הפירוש שהזכיר הר''ן בתשובה הנזכרת בשם החולקים על הרי''ף: ועתה נבא לפרש פשיטות הבעיא ודחייתה לכל הפירושים הנזכרים דלפירוש קמא משמע דהפשיטות כך הוא ת''ש מההיא דשני ת''ח דאפילו היכא דאיכא למימר דהעד יאמר בדדמי אין להאמינו אלא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משום דהיא דייקא דהא הכא איכא למימר דהעד אמר בדדמי דדילמא כיון שראה שטבעו כלם ס''ד דכל הני שטבעו הם אלו או שראו שנשברה הספינה ומשמע להו שודאי טבעו ומ''מ האמינוהו כאן חז''ל ובשלמא אי אמרת דטעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי שפיר אבל אי אמרת דטעמא משום דהיא דייקא ומנסבא הכא ודאי לא דייקא דהא מים כמלחמה דמי והאשה אמרה בדדמי דאמרו כלם טבעו ומתו ובכל הני דטבעו איהו פליט ועוד שכיון שרואים שהבעלים לא חזרו והלכו בים ודאי מתו ולא דייקא ודחה הדוחה ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה אלא הכא כגון דאמרו אסקינהו דהוי כקברתיו ובהא לא איבעיא לן דליכא כאן בדדמי לא במיתה ולא בהכרת האנשים שהרי הם אומרים סימנים דעלייהו סמכינן. זה פירוש פשיטות הבעייא ודחייתה לפירוש קמא. או אפשר לומר דודאי העד כשאומר טבע ודאי שאמת כן הוא ולא שייך בדדמי בענין הטביעה אלא המקשה סבור דע''כ הברייתא איירי כשאמרו טבע ומת דאי טבע סתמא אפילו במים שיש להם סוף לא מהני דדילמא לא המתין עד שתצא נפשו אלא ודאי שאמר טבע ומת ואי אמרת דבמלחמה אינו נאמן העד שאומר בדדמי משום דזמנין דמחו ליה בגירא וסבור שמת ולא המתין עד שתצא נפשו ה''נ נימא דאמר מת ולא המתין עד שתצא נפשו ופירוש זה עיקר. ובגמ' דחו דע''כ אמרו אסקינהו. אבל לתרי פירושי בתראי קשה טובא דמשמע דפירוש פשיטות הבעיא הוא דודאי דמה שהאמינוהו רבנן ע''א לא הוי אלא משום דעבידא לאיגלויי דאי משום דדייקא הא הכא לא דייקא איתתא דמים כמלחמה דמו וא''כ קאמרה האשה בדדמי וא''כ לימא דהעד משקר. זהו נראה פירוש הפשיטות. ואתמהה טובא מאי דחה הדוחה דהתם קאמרו דאסקינהו קמן א''כ מאי מהני לן דקאמרו דאסקינהו הא אמרינן דמשקרי כיון דהם כע''א ולא שייך הכא דייקא וכ''ת ה''ק לעולם דמשום איתתא דייקא ומנסבא והכא אע''ג דאיתתא לא דייקא מ''מ כיון דקאמרו סימנים עלייהו סמכינן וכו' ולא סמכינן אעד דאע''ג דלא דייקא מהימנא הא ודאי אינו כלום דמאי אהני מאי דקאמרי סימנין הסימנין לא אהנו אלא שידענו שהאיש שטבע הוא זה אבל במה שאמרו אסקינהו הוא שקר מה שאמרו שאין אנו מאמינים אותן אלא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא לא דייקא והך ודאי קושיא אלימתא היא. עד שאמרתי לתרץ זאת הקושיא דה''ק לעולם דטעמא משום דאיתתא דייקא ומנסבא וכ''ת הכא לא דייקא הכא דייקא ודייקא דכיון דשמעה האשה שאמר לה העד שהעלו לבעלה הא איכא לידע אם מת או חי בשלמא כשלא אמר לה שהעלהו אמרה בדדמי ודאי שלא עלה ומת אבל כיון שדימה שעלה דייקא ומנסבא. וזה הפירוש אני מוכיח אותו מדברי התוס' שכתבו שם בפשיטות הבעייא השתא סלקא דעתיה שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי ע''כ. נראה כוונתם שהרגישו לפי פירוש דלעולם לא יאמר העד בדדמי מה תירצו בגמ' שאני התם דקאמרי אסקינהו וכו' מ''מ אימא דהוא משקר וכמו שהקשיתי וכמו שהקשה ה''ה ז''ל ותירצו התירוץ האמור דמאי דס''ד השתא דאתתא אמרה בדדמי ולא דייקא משום שאמרו הנשים שטבעו ולא העלום אבל לפירוש המסקנא שראו שהעלום אתתא דייקא ודייקא. הנה פירוש דברי השמועה לע''ד: ועתה אני בא לפרש דברי הרי''ף ז''ל. הנה הפירוש הראשון דכתיבנא כתב ה''ה בדברי הרי''ף ורבינו ואיכא לאתמוהי מ''ש הרב מוהר''י בן לב ז''ל דא''כ דבקברתיו פשיטא לן מאי האי דקאמר ומיהו כיון דאמרינן וכו' הא בקברתיו ליכא בעייא ואין צריך פשיטות. אשר לתרץ הקושיא הגדולה הזאת עלה בדעתי לכאורה לומר דכונת הרי''ף הוא דמההיא דדגלת אפשיטא בעיין דלא קברתיו דלא תנשא לכתחילה במים שאין להם סוף דהא התם (דף קכ"א) אמרו אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דוקא משום דאסקוה אבל לא אסקוה לא וזהו שסיים הרי''ף בסוף הלשון ואי לא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי עלייהו וכו' כלומר לא סמכינן עלייהו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא דהוי כמים שאין להם סוף ומהך דקאמר הכי בשני ת''ח אסקינהו קמן אין כאן ראיה דהכא הוי דחיה ולעולם אפילו בלא קברתיו תנשא אבל ממאי דקאמר התם אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דבלא קברתיו אינו נאמן לכתחלה ומאי דהביא הרי''ף הך דשני ת''ח לאו לפשיטות הבעייא מייתי ליה דהא בעיין לא אפשיטא מהכא אלא להך מילתא דאסקינהו מהני לכ''ע הביא ראיה משני ת''ח דאפילו הבעיין הודה לו דבאסקינהו סגי ונאמן: אבל שבתי וראה כי פירוש זה א''א להזכירו לא מהטעם שדחאו הרב מוהר''י בן לב ז''ל בשאלה ט''ז דדילמא מעשה שהיה כך היה דזה א''א דהא משמע דלעיקר נקטיה בגמרא דאמרו שם וה''מ דחזוהו בשעתיה נראה בהדיא דצריך שיעלוהו ולא די זה אלא שראוהו מיד אחר העליה א''כ ליכא למימר דמעשה שהיה כך היה. אבל אי איכא למידחי עלה כך הוא דאיכא למידחי דהיכי פשטינן מדנקט התם (אסקוה) הא התם אצטריך אסקוה משום דאי לאו הכי הוי מים שאין להם סוף ואשתו אסורה וכדאמרו הכא ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה לכתחלה אבל לעולם במלחמה בלא קברתיו תנשא לכתחלה וזהו דבר פשוט. ומה מאד תמהתי על הרב הגדול מהר''י בן לב ז''ל איך לא שת לבו אף לזאת. על כן אמרתי ליישב פירוש זה בדברי הרי''ף ז''ל דמאי דקאמר הרי''ף ומיהו כיון דאמרינן וכו' ה''פ הך בעייא איכא לפרושי בחד מתרי גווני או בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא ליה או בעיין בכל גוונא ומיהו ממאי דאמרינן בההיא דשני ת''ח דאסקוה מהני וכן בההיא דדגלת משמע דבעיין לא הוי בקברתיו ובקברתיו מהימן דאם לאו הכי אמאי כי אמר אסקוה נאמן הא אתתא לא דייקא ומנסבא ודלמא דהעד משקר אלא ודאי דהבעיין לא איבעיא ליה אלא בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא. נמצא שכוונת הרי''ף ז''ל באומרו אלא מיהו הוא להכריח הפירוש דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא מהקושיא עצמה שהכריח ה''ה שהוא דשני ת''ח דקאמר אסקינהו דאי הבעיא בקברתיו מאי דחי דילמא התם נמי משקר וכן הביא ההוא דדגלת. זה נראה ליישב דעת ה''ה בפירוש הא' שפירש בהרי''ף ז''ל עם שהוא קצת דחוק. והפירוש השני שפירש ה''ה בדברי הרי''ף ז''ל שהוא הפירוש השלישי שהזכרתי דבעיין בכל גוונא ותמהתי הרבה דאיך יישב תירוץ הגמ' שאמרו ותסברא וכו' כמו שהקשיתי. ואם נאמר דיתרץ אותו כמו שתירצתי לעיל לדעת התוס' דלעולם טעמא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא דייקא האשה דכיון שאמר לה שהעלוהו דייקא שפיר. קשה טובא א''כ לפ''ז איך כתב הרי''ף ז''ל דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת הא בההיא דדגלת אמרו שם ואסקוה אגשרא דשביסתנא והתם דייקא האשה כיון שאמרו לה שעלה כמו שדחו הכא אבל ע''א במלחמה בלא קברתיו או אפילו בקברתיו לעולם לא מהימן דאתתא לא דייקא. וכן יש לי לתמוה הקושיא הזאת בעצמה על הר''ן ז''ל בתשובה שכתבתי שכתב הפי' הזה בשם החולקים על הרי''ף וכתב דאפשיטא בעיין ואפי' בקברתיו אינו נאמן דאיך יישב תירוץ הגמ' כיון דהעד אינו אומר בדדמי וחיישינן לעד דמשקר אי לאו טעמא דדייקא הא בשאמר נמי אסקינהו נימא דמשקר וא''א ליישב כמו שתירצתי דא''כ איפשיטא בעיין כדכתיבנא. ובאמת שזאת הקושיא גדולה בעיני עד שאמרתי לתרץ קושיא זאת לדעת החולקים על הרי''ף שכתב הר''ן דתירוץ הגמרא כך הוא לעולם דטעמא משום דדייקא ומנסבא וכ''ת הכא לא דייקא דייקא ודייקא דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כלומר הך לאלתר קאי אשעת הטביעה ולא אשעת העלייה כמ''ש התוספות פירוש לאלתר לאחר שהעלום אלא פירוש לאלתר שטבעו וכיון דאמרו דאסקינהו מיד אחר שטבעו אז ודאי האשה דייקא דאמרה כיון דמיד אחר שטבעו עלה אפשר שהוא חי אבל כשהעד אומר שאחר ג' ימים עלה או אחר כן כהנהו עובדי דדגלת וכרמי ואידך דאיתא שם בגמרא אז ודאי האשה לא דייקא דאמרה כיון שהיה במים ג' ימים ודאי שמת וא''כ איפשיטא בעיין מההיא דדגלת דודאי טעמא לאו משום דדייקא ומנסבא דהא התם לא דייקא כיון שאמר העד שהיה במים שלשה ימים ואפילו הכי מהימן דהא (אי) הכא אנן דדחינן בגמרא הבעיא הוא משום דאמרינן אסקוה לאלתר שטבעו אבל התם דשהה במים ג' ימים אין לומר כן. זה נראה ליישב דעת החולקים על הרי''ף ז''ל שאמרו שאיפשיטא בעיין: וליישב דעת ה''ה בפירוש השני נראה לומר דמאי דדחה ותסברא ר''ל תינח דתיפשוט בעיין בקברתיו דהב''ע דאמרי אסקינהו וכו' אבל מ''מ בדלא אמר קברתיו עדיין הבעייא עומדת ועבידנא הצדדים באופן אחר ואומר בקברתיו פשיטא דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כי קא מבעיא לן בלא קברתיו מי אמרינן דטעמא דע''א בשעת שלום נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא יאמר בדדמי או דילמא אע''פ שיאמר בדדמי משום דדייקא ומנסבא כמו שפירש' בפירוש הראשון. נמצא דמתחלה הבעיין שאל בין בקברתיו בין בלא קברתיו והצדדים הם כאשר כתבתי בפירוש הג' וכשאמר ותסברא חזר לו מהבעיא בכל גוונא ועשה הבעיא בלא קברתיו והצדדים כמו בפירוש הא' שכתבתי. ופירוש דברי הרי''ף הוא כך ולא איפשיטא בעייא בהחלט שהבעיא היתה מתחלה בין בקברתיו בין בלא קברתיו אבל מ''מ בקברתיו מיהא איפשיטא מההיא דקאמר ותסברא ומההיא דדגלת ואע''ג דלא היה צריך לאתויי ההיא דדגלת כיון שהביא הך דשני ת''ח אין חשש בזה. והן אמת אלו השני פירושים שפירש ה''ה בדברי הרי''ף ז''ל הם דחוקים. הפירוש הא' מכח הקושיא שהקשה מהר''י בן לב ז''ל וכבר ראית כמה דחקנו בתירוצה, גם הפירוש השני יש להקשות עליו מה שהקשיתי ומה שתירצתי הוא דחוק קצת על כן הרב הגדול הריב''ש בתשובותיו בחר לו דרך ג' לדעת הרי''ף ורואה אני את דבריו מיושבים על לשון הרי''ף ז''ל והוא דבעיין בקברתיו כמ''ש בפירוש השני אבל צדדי הבעיא אינם כמ''ש באותו הפירוש אלא כך הם בלא קברתיו ודאי דהעד יאמר במלחמה בדדמי ואינו נאמן אבל בקברתיו מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע''א בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ולא יאמר בדדמי ה''נ לא יאמר בדדמי דכ''כ הוה בשעת שלום בלא קברתיו כמו בעת מלחמה וקברתיו דאע''ג דאמר קברתיו איכא למימר בדדמי קצת והוא דאפשר שקבר אחר ומפני שנראה לו שמת בעלה של זאת נראה לו שזה שקבר בעלה של זאת הוא דומה למה שאמרו למי שראה הטביעה שבקל יאמר שזה שנטבע הוא שעלה כיון שראה הטביעה אם לא יאמר סימנין ה''נ אפשר דלאחר קבר וסבור שזה הוא מפני דמחו ליה בגירא ורומחא וסבור שהוא מת וא''כ איכא למימר דאיכא בדדמי קצת כמו בשעת שלום דאיכא בדדמי שראהו גוסס ואמר דמת, תדע לך דהא באשה סוברים הרי''ף והרמב''ם ז''ל דבשעת שלום אם אמר מת מהני ואי במלחמה אפי' מת וקברתיו לא מהני וטעמא ודאי משום דאמרה בדדמי וקברה אחר וסבורה שקברה לזה ואע''פ שאפשר לומר באשה טעם אחר מ''מ דעת הריב''ש כן הוא ולהכי קא מבעיא לן אי טעמא דע''א משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא יאמר בדדמי ה''נ לא יאמר בדדמי או דילמא דאפילו דיאמר העד בדדמי נאמן משום דדייקא והכא לא דייקא ופשיט ליה מההיא דשני ת''ח דודאי לאו טעמא משום דדייקא דהא התם לא דייקא משום דמים כמלחמה וא''כ ודאי טעמא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, ודחי לעולם דהעד כשאמר קברתיו יאמר בדדמי וטעמא דנאמן משום דדייקא ומנסבא ובמלחמה לא דייקא וכ''ת הא מים כמלחמה דמו ואמאי נאמן לזה תירץ דע''כ מתניתין אינה כפשטה דהא מים שאין להם סוף ומים שאין להם סוף אסורה אלא הכא טעמא דקאמרו סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן כלומר לאו טעמא משום דסמכינן אעד דהעד אפילו שיאמר קברתיו אפשר שאחר הוא אבל הכא אי אפשר לומר דהוא אחר דהא קאמרו סימנין ואסימנין סמכינן דודאי מהסימנין ניכר שהוא הוא ואינו אחר וא''כ מהכא לא איפשיטא בעיין כלל בקברתיו דשאני הכא דקאמרו סימנין אבל מההיא דדגלת דלא הוזכר סימנין משמע דבלא סימנין נאמן שמעינן מיניה דלאו טעמא משום דדייקא דאי משום דדייקא הא מים כמלחמה דמי והתם לא דייקא, וזהו שכתב הרי''ף זלה''ה דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת והך דמייתי בב' ת''ח לא מייתי ליה לענין פשיטותא אלא לענין דבעינן אסקינהו קמן. וא''ת לפירוש זה תיקשי ליה לפשטן עצמו כיון דאיהו נמי ס''ל דבלא קברתיו אינו נאמן א''כ כיון דהוא ס''ד דלא קאמר אסקינהו אמאי נאמן בשלא אמר קברתיו. ודוחק הוא לומר דמאי דקאמר ת''ש הוא לפשוט הבעיא דבקברתיו נאמן ועוד חדוש יותר דאפילו בלא קברתיו נאמן הפך סברת הבעיין דפשיטא ליה דבלא קברתיו אינו נאמן דהא מ''ש דבהא דבלא קברתיו אינו נאמן כ''ע מודו. ונ''ל לתרץ דהמקשה ס''ד אסקינהו קמן משום דידע דמים שאין להם סוף אשתו אסורה ועוד דבלא קברתיו ודאי דלא נאמן אלא דלא הוה ס''ד דקאמר סימנין והכי קאמר אי אמרת בשלמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי שפיר דכשאמר מתו ואסקינהו קמן נאמן אלא אי אמרת מת וקברתיו במלחמה לא מהני אמאי מהני הכא כשאמר מת ואסקינהו. וא''ת א''כ דכבר הוה ידע המקשה אסקינהו אמאי קאמר ליה המתרץ ותסברא וכו' הא המקשה לא הוה אמר אלא דנאמן באסקינהו. וי''ל דהכי קאמר ליה ע''כ מתני' לא מצית מוקמית לה כפשטה בלא שום אוקמתא דהא את מודית דצריך לאוקמיה באסקינהו משום דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. וא''כ כיון דאתית לאוקמי אוקימתא אנא אוקימנא אוקימתא אחריתי ג''כ דקאמרו סימנין כי היכי דלא עבדת פשיטותא. זה נ''ל ליישב דברי הריב''ש. וכבר הייתי יכול ליישב דבריו ע''ד שפירשתי דברי החולקים על הרי''ף אבל דרך זה נ''ל נכון וישר דמתיישב שפיר לשון הגמרא דקאמר דסמכינן אסימנין ולשון הרי''ף דקאמר דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו בלא קברתיו משמע דר''ל דאפילו נשאת תצא כדפירש הריב''ש ז''ל ודרכו דרך ישר בעיני שלא כדברי הרב מהר''י בן לב ז''ל בשאלה הב' שכתב שלא צדקו דבריו ותמה עליו דלמה לא פירש דברי הרי''ף דבעיין בכל גוונא וכבר כתבתי שצריך לדחוק הרבה בפירוש זה גם במ''ש הריב''ש דהרמב''ם ז''ל מפרש כפירוש קמא דה''ה דפירוש זה הדין עמו דפירוש ב' דבכל גוונא מיבעיא כבר כתבתי שהוא פירוש דחוק וכן הפירוש שפירש' בהרי''ף אי אפשר לפרשו בדבריו דא''כ ה''ל למימר בלא קברתיו אם נשאת תצא דלא פסק הרמב''ם ז''ל אם נשאת לא תצא אלא בדבר שהוא בעיא כדכתב שם הריב''ש ז''ל אבל אי פשיטא לן דאמר בדדמי ודאי דאם נשאת תצא. איברא דקשה לפירוש הריב''ש מההיא תשובה דהרי''ף שהזכיר מוהר''י בן לב ז''ל וע''כ נוכל לומר דבלא קברתיו פשיטא ליה לבעיין דלא תנשא לכתחלה וניישב הפשט כמו שיישבו הריב''ש ז''ל להסכים דברי הרי''ף עם דברי אותה התשובה: ומכל מ''ש בדברי הריב''ש יצא לי לתירוץ נאה ומתקבל לדברי הרב שהיה בזמנו של הריב''ש שתמה עליו הרב מהר''י בן לב זלה''ה בשאלה ט''ז במה שאמר דהרי''ף ז''ל במים לא בעי קברתיו וס''ל דאסקינהו לא הוי כקברתיו ולסברא זו הסכים הרב בעל תרומת הדשן וכן נראה שהסכים עמו הגהות מיימוני ז''ל שכתב שהרי''ף לא בעי קברתיו במים והריב''ש הקשה ממה שאמרו בגמרא והא מים כמלחמה דמו והרב מוהר''י בן לב ז''ל תמה עוד שם דהרי''ף ז''ל לא יצא לו דין קברתיו אלא מההיא דבעיא במים אסקינהו ובמ''ש אתי שפיר דהם מפרשים דברי הרי''ף כפירוש הריב''ש ז''ל דבקברתיו איבעיא לן דוקא וממה שראו שהקשה בגמרא (דף קט"ו) והא מים כמלחמה דמו וקשיא להו כיון דהמקשה הוא סבור דבמלחמה בלא קברתיו לא מהני א''כ תקשי ליה למקשה עצמו היאך היה מהני שם בלא קברתיו וכמו שהקשיתי לפירוש זה לעיל והוצרכתי לתרץ דהמקשה הוה ידע אסקינהו קמן וכו' כדפריש'. וכן אלו הרבנים סבורים כן דהמקשה היה יודע אסקינהו וסבור דאע''ג דאיכא למימר במים בדדמי קצת ליכא כ''כ בדדמי כמו במלחמה וקשיא ליה דאע''ג דליכא למימר כאן כ''כ בדדמי מ''מ יש לנו להשוות עד אחד במים בלא קברתיו ואמר אסקינהו כע''א במלחמה בקברתיו וכי היכי דהתם בקברתיו את אמרת דלא מהני ה''נ ע''א במים בלא קברתיו ואסקינהו לא ליהמניה. וזהו שאמר והא מים כמלחמה דמו כלומר דאע''ג דלא הוו ממש כמלחמה מ''מ יש להם דמיון קצת ודי לנו להשוות כאן בלא קברתיו ואסקינהו כי התם דקברתיו. ודחי ליה המתרץ דאין הכי נמי אבל ה''ק אסקינהו וסימנין דאסימנין סמכינן אבל לעולם דבמים אסקינהו לחודיה הוי כמו עד אחד במלחמה וקברתיו דלא מהני וה''נ לא מהני והוא דרך נכון וישר. ויש ראיה לזה קצת ממה שלא אמרו בגמרא והא מים כמלחמה הוו אלא דמו אע''ג דבנשים ג''כ אמר כעד אחד דמיין ולא אמר הויין מ''מ אולי נקט כן אגב דאמר לעיל דמו. ומה שתמה הרב מהר''י בן לב י''ל דאין הכי נמי דמאי דיצא לו להרי''ף ז''ל כן הוא משום דכיון דבמים אסקינהו מהני דה''ה הכא במלחמה קברתיו דזה וזה שוים וכיון דע''א במים אסקינהו מהני בלא סימנין א''כ איפשיטא בעיין בקברתיו דהא אמרינן הכא דכ''כ הוי אסקינהו במים כמו קברתיו במלחמה והוכרחו לפרש כן מפני שלא ראו בהרי''ף שהצריך קברתיו במים. זה נ''ל ליישב דעתם. והרא''ש ז''ל בפסקיו הקשה על הרי''ף ז''ל דאמר דתרי סהדי אמרינן בהו דאמרי בדדמי ממה שאמר בגמרא והא מאה נשים כע''א דמיין. נראה ודאי שהוא מפרש כפירוש קמא שפירש ה''ה ז''ל וכדפירשתי ולכך הקשה לו כיון דטעמא דמקשה הוי משום דהעד אומר בדדמי א''כ למה לי שהן כעד אחד אפילו הם שני עדים יאמרו בדדמי. אבל לפירוש בתרא דה''ה דבעיין בכל גוונא אין כאן קושיא דצדדי הבעיא מעיקרא הם כמו שפירש' בפירוש שלישי דלעולם לא יאמר העד בדדמי אלא משום דמשקר וכיון שכן בתרי לא אמרינן דמשקרי דהא אמרינן דכד אמר ותסברא חזר לו מאלו הצדדים ונעתק אל צדדים אחרים שהם צדדי הפירוש הראשון וכיון שכן הדין עמו לומר ומאה נשים כעד אחד דמיין וקל להבין. זה מה שעלה בדעתי החלושה בכל אלו העניינים וכבר הייתי יכול ליישב דברי ה''ה במה שאמר דבעיין בכל גוונא בין בקברתיו בין בלא קברתיו דהצדדים הם או דילמא משום טעמא דדייקא ומינסבא וכו' ואפילו בקברתיו לא מהימן העד כיון דאמר בדדמי ואיתתא לא דייקא וכמו שפירש' בפירוש הריב''ש ופירוש ההלכה כמו שפירש' בדברי הריב''ש וכן פירוש דברי הרי''ף ז''ל כן אלא שנפרש שבקברתיו לבד איפשיטא אבל בלא קברתיו לא איפשיטא ומאי דאיפשיטא בקברתיו הוא מפני שכאן הזכיר סימנין וכאן לא הזכיר סימנין כמו שמפורש בדברי הריב''ש, יעיין המעיין שיתישב הכל יפה אלא שלא בחרתי בו מפני דכיון דהבעיין עשה הבעייא ואמר אי טעמא משום דעבידא לאגלויי הכל נאמן ואי משום דדייקא אפילו בקברתיו אינו נאמן א''כ השתא דאיפשיטא דבקברתיו נאמן מנין לנו לומר דעדין בעייא בלא קברתיו הא זו בעייא שלא הוזכרה בדברי הבעיין דכיון דקברתיו נאמן א''כ לאו טעמא משום דייקא ואיפשיטא בעיין לגמרי אבל לפי מה שפירש דכשאמר ותסברא חזר לו מהבעייא בכל גוונא ועשה הבעייא באופן אחר שפיר אמרינן דלא איפשיטא בעיין בלא קברתיו דזו היא בעיית הבעיין ודוק: עוד נראה מדברי הרא''ש ז''ל בפסקיו דלא אמרינן דאמר העד בדדמי אלא במים שאין להם סוף אבל במים שיש להם סוף לא שלא כדברי הראב''ד. והטעם לדעתו דבמים שאין להם סוף אומר מיד שראהו העד שטבע הולך לו מפני שאינו יכול לראות אם עולה אם לאו ואינו ממתין שם עד שתצא נפשו אבל במים שיש להם סוף שיכול לראות אם עולה עומד ורואה שם אם עולה ואינו אומר עד שרואה אם עולה. זה נ''ל לדעתו ז''ל שאם נאמר דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי מפני שאומר שלא ראה שעלה ושמא עלה זה אינו בדדמי דהעד אומר אמת במה שאמר אלא דאנן הוא דחיישינן שמא עלה ואינו נקרא בדדמי אלא כשהוא אומר דבר שאינו מפני שנדמה לו שכן הוא, ועם זאת הסברא של הרא''ש ז''ל דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי יש לתת טעם לרבינו למה פסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא משום דאיהו ס''ל דאלו הבעיות לא הוי אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר דהא מים שאין להם סוף דאיכא לומר דהעד אומר בדדמי ואיתתא לא דייקא ואפילו הכי אמרינן אם נשאת לא תצא אלא ודאי דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי בדיעבד ולהכי בעד אחד דקטטה נמי סמכינן בדיעבד אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי והשתא אתי שפיר שרבינו הזכיר לקמן האי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי דהא הך טעמא הוי עיקר ומהני בדיעבד ואע''ג דאיבעיא לן בגמרא אי טעמא משום דדייקא היינו לענין לכתחלה. ולהכי פסק רבינו בבעיין לחומרא דלכתחלה לא תנשא ובההיא דהחזיקה מלחמה בעולם פסק רבינו ג''כ דלכתחלה לא תנשא ובההיא ודאי צריך לתת טעם למה פסק דבשלמא בהני תרי איכא הך טעמא דכתיבנא אבל בהך קשה ונראה שלזה כשהביא הטור בהני תלת בעיות לדברי הרמב''ם ז''ל דקאמר דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא לא כתב מחלוקת אביו אלא בהך דהחזיקה וכו' משום דמשמע ליה דאביו לא פליג אאידך תרי כדכתיבנא אבל לרבינו יש לתת טעם דמשמע ליה דההיא נמי לענין לכתחלה אבעייא לן דומיא דאידך דמלחמה וכן בקטטה דהא ודאי בדיעבד מהני ואמרי מה לי לשקר אע''ג דהחזיקה בדדמי דומיא דשכיר דשכרו שלא בעדים דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי שכרך אע''ג דאיכא למימר בדדמי דב''ה טרוד בפועלים וכדהקשו שם התוס' וכיון שכן ודאי דלכתחלה מיהו אבעיא לן דמחמרינן בענין איסורא או לא. זהו הנ''ל לתת טעם לרבינו לאלו הבעיות אבל זה הוא שלא כדברי הרשב''א שמדבריו נראה דבמים שאין להם סוף לא שייך לומר העד בדדמי אלא אנן הוא דחיישינן ולהכי אמרינן דאם נשאת לא תצא ובלא קברתיו דמלחמה אמרינן דתצא כמ''ש למעלה אבל מ''ש כאן הוא לפי המובן מדברי הרא''ש ז''ל עיין שם: עוד כתב ה''ה כאן ואדרבה נראה מתוך דבריו דבב' עדים וכו'. קשה מאין משמע לו כן מדברי רבינו אי משום שאמר כאן רבינו מילתיה בעד אחד משמע דדוקא בעד אחד אינו נאמן אבל בשני עדים נאמן זה אינו כלום דהא קאמר וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה וכו' והתם ודאי לא שני לן בין עד אחד לשני עדים דבמים שאין להם סוף אין החששא דפסול לכתחלה משום דהעד אמר בדדמי אלא משום דאנן חיישינן שמא יצא ממקום אחר הא מחמרינן וכיון שכן מה לי תרי וכמ''ש שם ה''ה וכיון שכן אמאי נקט התם אחד לאשמועינן אפילו בתרי אלא ודאי דאין זה הכרח דלא נקט רבינו עד אחד אלא להודיענו דאפילו הכי אם נשאת לא תצא. וי''ל דהך חלוקה דוכן האשה שהעיד לה עד אחד שכתב רבינו לכאורה נראה דהיא חלוקה מיותרת שכבר אמורה לעיל במה שאמר או שטבע בים הגדול ומת וכו' אלא שנראה שרבינו הודיענו כן דאע''פ שלא אמר כאן כמו שאמר לעיל שמת אלא שאמר לא עלה לחוד מ''מ אם נשאת לא תצא. והשתא אתי שפיר דנקט רבינו ז''ל מילתיה בעד אחד דכיון דהך חלוקה לא איצטריך אלא לומר דאם נשאת לא תצא דלאשמועינן דלכתחלה לא תנשא כבר הודיענו במה שאמר שמי שהעיד שטבע בים הגדול ומת שלכתחילה לא תנשא אלא ודאי כל עיקר של רבינו לא אתא אלא להודיענו דבדיעבד לא תצא וכיון שכן שפיר נקט ע''א דאפילו הכי אם נשאת לא תצא אבל בחלוקה דלעיל שבא להודיענו ג''כ דלכתחלה לא תנשא היה לו להודיענו זה אפילו בשני עדים. אי נמי דמשמע ליה לה''ה ז''ל מדלא ערב רבינו הך חלוקה וכן האשה שהעיד לה ע''א עם החלוקות הנזכרות ולימא ע''א שאמר ראיתיו וכו' או שטבע במים שאין להם סוף ולא עלה וכו' א''כ ודאי מדפלגינהו בתרי בכה''ג יש לומר דתרי דיני הוו דהך בבא קמא אי הוו בשני עדים תנשא לכתחלה דלא אמרינן בדדמי ואי אמרי מת במים שאין להם סוף אמרינן ודאי שראוהו שעלה מת דאי לא לא אמרינן בדדמי אבל בבבא בתרייתא דמעיד שלא עלה אפילו תרי לא מהני דאנן חיישינן דילמא עלה ממקום אחר וכיון שהם מחולקים בהך דינא לכך חלקם בתרי בבי. והרב מהר''י בן לב ז''ל שם בשאלה ט''ז בח''ב כתב דהך חלוקה דוכן שהעיד לה ע''א הודיענו ענין אחר ע''ש ומ''ש אני נ''ל עיקר. עוד כתב ה''ה ומתבאר מדבריו ג''כ שמים שאין להם סוף וכו'. ביאור דבריו דאע''ג דכי אמרינן אם נשאת לא תצא היינו כשמעיד ששהה עד שתצא נפשו וזה לא העיד בפירוש כן כשאמר שטבע בים הגדול ומת אמרינן דהך מת ר''ל ששהה שם עד שתצא נפשו דחזקה על העד שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם עד שתצא נפשו דלא חיישינן דאמר בדדמי ולא שהה שם עד שתצא נפשו:

כ  וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעְלָהּ בַּיָּם אוֹ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְלֹא עָלָה וְאָבַד זִכְרוֹ וְנִשְׁתַּכַּח שְׁמוֹ הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעַכּוּ''ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר טָבַע פְּלוֹנִי בַּיָּם וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיאָהּ לְכַתְּחִלָּה [ז] מְנַדִּין אוֹתוֹ:

 מגיד משנה  וכן האשה שהעיד. כבר נתבאר זה למעלה בבבא ראוהו שנפל לים ואין בזה חילוק בין אחד לב' דבכל גוונא שאין מעידין על המיתה אלא על הטביעה במים שאין להם סוף אשתו אסורה לכתחלה כמו שנזכר למעלה פרק האשה צרה ואם נשאת לא תצא גבי עכו''ם מסיח לפי תומו דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא (מאן איכא בי חסא) טבע חסא אר''נ האלהים אכלוהו כוורי לחסא מדיבוריה דר' נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמרו לה ולא מידי אמר רב אשי ש''מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה''מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. ונראה שמכאן הוציא רבינו בבעיי דלא אפשיטו לומר שאם נשאת לא תצא דהא הכא דאמרינן בברייתא אשתו אסורה ואסיקנא לכתחלה קאמרינן דאם נשאת לא תצא וכ''ש במאי דמספקא להו: וחכם שהורה. שם מתבאר במעשה דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי:

 כסף משנה  וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא. נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ''ש הרשב''א והריב''ש. ואע''ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך:

כא  מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת. אִם פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִין וְהִכִּירוּהוּ בָּהֶן שֶׁהוּא פְּלוֹנִי מְעִידִין עָלָיו. וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו וַאֲפִלּוּ שׁוּמָא אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָאוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה [ח] יָמִים אַחַר הֲרִיגָתוֹ אוֹ אַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה אֵין מְעִידִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה:

 מגיד משנה  מצאוהו הרוג. במשנה שם (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע''פ שיש סימנין בגופו ובכליו ובגמ' תניא אין מעידין על השומא רבי אלעזר בן מהבאי אומר מעידין (על השומא) וכבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ''מ ואף כאן מעידין עליהם וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן מוכיח בסוגיא כאן בבאור דאמר הכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דת''ק סבר שומא לאו סימן מובהק הוא אלמא בסימן מובהק לא פליגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ''כ אין מעידין עליהם בכאן: במה דברים אמורים. שם במשנה אין מעידין אלא עד שלשה ימים וכתב הרשב''א ז''ל והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעי אי הוא תוך שלשה או לאחר שלשה איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו חזקה זה הוא אלא דחשו רבנן ודוקא שנודע שעברו ג' וכל ספקא חששא דרבנן הוא ולקולא ולישנא דמתני' מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו והניח הדבר בצריך תלמוד:

 כסף משנה  מצאוהו הרוג וכו' אע''פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'. רבינו כתב בפ''ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א''כ מ''ש כאן אע''פ שיש להם סימנים בגופו אע''פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא''כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע''ק שכתב בפי''ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ''מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא''כ מאי בכ''מ דקאמר. ועוד שפסק בפ''ג מהל' אלו שמחזירין גט ע''י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א''א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ''ש המפרשים: והשתא מ''ש רבינו בפ''ז מהל' נחלות שאע''פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ''ש כאן אע''פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש''ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ''ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה''ק רבינו אע''פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ''ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי''ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע''פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ''ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ''ש בפ''ג דמחזירין גט ע''פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י''ל שסמך על מ''ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא''א שינטל מן החי ויחיה ה''ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע''כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל''כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ''כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ''כ ה''ה, והר''ד כהן כתב שסמך על מ''ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו''ם לפ''ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע''פ שהעכו''ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע''י שאמר העכו''ם שהיו הולכים למקום פלוני כ''ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו:

 לחם משנה  אע''פ שיש להם סימנים בגופו (ובכליו) וכו'. נראה מכאן מדברי ה''ה דפסק רבינו סימנים דרבנן וכ''כ הרב ב''י בסימן י''ז והאריך שם לבאר כן והרי בהל' גזלה ואבדה פסק דסימנין דאורייתא כדכתב שם ה''ה גבי מ''ש שם הסימנין המובהקין דסומכין עליהם דין תורה בכ''מ כתב שם ה''ה דהיא בעיא ולא איפשיטא ופסק דסימנין דאורייתא וזה סותר למה שכתב כאן וכבר הקשיתי קושיא זאת בפ''ג וצ''ע:

כב טָבַע בַּיָּם וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם לַיַּבָּשָׁה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. אִם הִכִּירוּ פָּנָיו וְחָטְמוֹ מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא [ט] לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְאִם שָׁהָה בַּיַּבָּשָׁה אַחַר שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַיָּם י''ב שָׁעוֹת וְנִתְפַּח אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ לְהָעִיד עָלָיו בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה:

 מגיד משנה  טבע בים. שם מתבאר בגמ' ובירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י''ז יום והכירו שצרפתו הצנה והשיאו את אשתו: ואם שהה. שם וה''מ דכי אסקוהו חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ע''כ. ופי' רבינו שא''צ לאלתר ממש אלא באותה שעה וזהו שלא אמרו בגמ' חזיוה לאלתר אלא בשעתיה. וממ''ש ונתפח נראה שהוא מפרש מתפח תפח לאחר מיכן אבל אם נראה שאינו נתפח אין חוששין לו שהרי התפיחה היתה נראית. אבל הרשב''א ז''ל כתב שאין לשון הגמ' מורה כן אלא אומרים שמא תפח ואינו ניכר וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שבדין זה אין הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאפי' תוך ג' כיון שעמד במים אם העלוהו ואשתהי מתפח תפח: כשמסתכלין בצורתו. שם (דף קכ"ב) משנה מעידין לאור הנר ולאור הלבנה:

 כסף משנה  טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י''ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר''ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ''ד שעות ושהכ''ד ט''ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה''מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ''ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב''א ואפשר שהרב ז''ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב''ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ''ל. וכתב הריב''ש שאע''פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב''ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב''ן והרשב''א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא''כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב''א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ''מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא''כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ''ל: כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ''ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס''ל לרבינו כמ''ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא''כ ה''ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ''ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירים מינה נשמע דה''ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב''פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ''ש גבי מי שהיה מושלך לבור:

 לחם משנה  ואם שהה ביבשה וכו'. לפי מה שמפרש רבינו דאפילו אחר שעה מעידין עליו אם לא ראו שנתפח, קשה למה תלו הדבר בגמרא (דף ק"כ) כשראוהו בשעתו היה לו לומר והוא שראוהו שלא נתפח דבזה הדבר תלוי דאם לא נתפח ודאי אפילו אחר שעה מעידין עליו ואם נתפח אפילו קודם שעה אין מעידין עליו. וי''ל דאפילו אם נתפח קודם שעה לא מקרי תפוח ואינו משתנה בשביל כך ולזה תלו הדבר בראייה בשעה כלומר שאפילו שנתפח קצת אין זה שנוי. עוד אמרו בגמרא כשתירצו שאני מיא דצמתי הקשו שם והא אמרת מיא מרזו מכה ה''מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מצמת צמתי משמע משם דאם יש בו מכה תשתנה במים וא''כ קשה על רבינו למה לא הזכיר דין זה. וחשבתי לתרץ זה דאולי סובר רבינו דהך הוי דלא כהלכתא מפני שלא תירץ בגמרא שאני מיא דמרזו מכה אלא אליבא דאביי דאמר ל''ק הא ר''ש בן אלעזר הא רבנן אבל אנן דקי''ל כרבא דאוקי מתני' בסכין מלובנת לית לן להך תירוצא ולא אמרו בגמרא חילוק זה אלא מכח קושיא דהא אמרן דמיא מרזו מכה וא''כ אנן דלית לן הך תירוצא אית לן דאפילו דאיכא מכה אינו משתנה. אבל נ''ל עוד דרך אחר ולתרץ למה לא הזכיר רבינו לעיל גבי ראוהו צלוב דהוא דין דמגוייד כמו שתמה עליו ה''ה וכן תמהתי לעיל על ההלכות דלמה לא הזכיר ההיא דרבא אפילו לפי דברי ה''ה. ונ''ל לומר דההלכות ורבינו פוסקים כאביי דמתרץ הא ר''ש בן אלעזר הא רבנן וטעמייהו דכיון דסתמא דגמרא מקשי והא אמרת מיא מרזו מכה והך תירוצא לא נאמר אלא לפי דברי אביי משמע דקי''ל כוותיה בהא ולהכי ההלכות לא כתבו אלא המשנה כפשטה דכיון דפוסקים כאביי לא צריכי לאתויי יותר וכן הביאו הך דה''מ דאיכא מכה אבל ליכא מכה לא. ורבינו ז''ל ג''כ כתב המשנה כפשטה והזכיר דין מגוייד במה שאמר אע''פ שדקרוהו או ירו בו חצים שזהו דין מגוייד כמ''ש הרב בית יוסף ז''ל. וא''ת מ''מ למה לא הזכיר רבינו דין דה''מ דאיכא מכה. ויש לומר דכיון דהזכיר רבינו דמן הארכובה ולמעלה תנשא ודאי דאמרינן דשאני במים בין היכא דאיכא מכה להיכא דליכא מכה דאם לא כן אמאי תנשא כשהוא מגוייד מן הארכובה ולמעלה אלא ודאי משום דמיא מרזו מכה וכיון דמיא מרזו מכה ודאי דשאני לן בין איכא מכה להיכא דליכא מכה ומכל מקום בהא דמכה לפי זה הרבה סתם רבינו הדברים יותר מדאי וצריך עיון והטור הזכיר הך דמכה שם בפירוש עיין שם בסימן י''ז:

כג רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  ראו אחד. שם במשנה מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו. עוד שם מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובגמ' תנא ב''ה אומר משיאין ע''פ בת קול והקשו על מה שאמרו במשנה ולא מצאו שם אדם ודילמא שד הוה אמר רב יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם וכו' עד בבואה אית להו פירוש בבואה צל, והקשו ודילמא צרה הואי ותירצו תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירין ע''כ. וכבר כתבתי פ''ב וכיוצא בסוגיא זו שדעת הרבה מפרשים הוא שהך דר' ישמעאל לא קאי אלא אצרה אבל לשד חוששין אא''כ ראו לו צל צלו וכ''נ כאן מן ההלכות (ואין נראה כן דעת רבינו) ומ''מ כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאין צורך לכך אלא בשדות או בבורות שהשדים מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן וכן מפורש בירושלמי וכן דעת התוספתא. ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה:

 לחם משנה  ראו אחד עומד מרחוק כו' והרי נשכו נחש כו'. בפ' האשה בתרא (דף קכ"ב) הזכירו במשנה שני מעשיות. האחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והשני מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו ועל הא דקאמר ולא מצאו שם אדם הקשו בגמרא וליחוש דלמא שד הוא דבהך שד הוא דאיכא לאקשויי הך קושיא אבל בההיא דמצא ולא הכירוהו ליכא לאקשויי הך קושיא, וא''כ רבינו היה לו להזכיר דין זה דלא מצאו שם אדם דמשיאין את אשתו הוא רבותא אע''ג דאיכא למיחש שמא שד הוא וכבר תמה ע''ז ה''ה והרב בית יוסף בסימן י''ז תירץ דסבירא ליה כסברת הגאון דאנן לא בקיאינן בבבואה ולכך סתם רבינו לומר דהיכא דלא מצאו שם אדם לא מהני דחיישינן שמא שד הוא וזה סותר למ''ש בהלכות גירושין סימן קמ''א גבי מ''ש רבינו בפ' ב' דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע וכו' והקשו שם בגמרא בפ' התקבל כי הני קושיי וכתב שם הרב בית יוסף ז''ל דרבינו פסק שם כתנא דבי רבי ישמעאל וסובר דלא צריכינן בבואה ולא בבואה דבבואה. ועוד אני תמה למה שפירש שם דברי רבינו דמה שאמר שם הרי אלו יכתבו ויתנו והוא שידעו אותו ע''כ צריך לפרש לפי דבריו דאין פירוש והוא שידעו כמו שפירש שם ההגהה דר''ל שידעו שהוא אדם והיינו דאמרו בגמרא דחזו ליה בבואה אלא שידעו אותו כלומר שיאמר שהוא פלוני בן פלוני וידעו שהוא כן ועל כן קשה דהך חלוקה ודאי הוי רבותא גדולה דס''ד דניחוש לשד וכדהקשו שם בגמרא על הך חלוקה וליחוש שמא שד הוא וכו' וא''כ היכי קאמר שם רבינו אע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו מאי אע''פ הוא זה הא כיון שהשמיענו בהלכות ולא מצאו שם אדם דמהני אע''פ דלא חזו שום בבואה כלל ואע''ג דאיכא למיחש דילמא שד הוא כל שכן לשעלוהו ולא הכירוהו ומאי אע''פ הוי זה. גם בדברי ה''ה קשה דאיך קאמר דרבינו לא הזכיר דין זה הא בפ' ג' כתב וכן מי שהיה מושלך בבור וכו' ובמה שאמר רבינו והוא שידעו אותו מאי מפרש ה''ה אי מפרש שידעו אותו שהוא אדם וחזו ליה בבואה הא כבר הזכיר דין זה ואי מפרש כפירוש הבית יוסף הא ג''כ הזכירו ופסק כתנא דבי רבי ישמעאל ואי מפרש והוא שידעו אותו שהוא אדם כפירוש ההגהה אלא שצריך שיעלוהו ולא סמכינן אבבואה דהשתא אנן לא בקיאינן בבבואה כדכתב הרב בית יוסף א''כ הרי הזכירו. ואולי שהוא מפרש והוא שידעו אותו כפירוש הבית יוסף כלומר שידעו שזה פלוני בן פלוני אבל לא הזכיר שם רבינו אם צריך שיעלוהו אם לאו דאפשר שצריך שיעלוהו. ומ''ש אע''פ שהעלוהו ולא הכירוהו ר''ל לא מבעיא כשהעלוהו והכירוהו אלא אפי' לא הכירוהו אבל אם לא העלוהו כלל אלא הלכו ולא מצאו שם אדם לא הזכיר רבינו דמהני. זה נ''ל ליישב דעת ה''ה ז''ל ועדיין צ''ע: ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כך היא גירסתנו ומהר''י קולון נראה דגורס בדברי רבינו שהוא פלוני בן פלוני וממקום פלוני אבל בפירוש גירסתנו יש לומר דבכל אחד מהני דאי אמר פלוני בן פלוני הא במתני' במעשה הצלמון משמע דמהני ואי אמר פלוני ממקום פלוני גם בתוספתא משמע דמהני הביאה לקמן ה''ה דאמר שם עד שמזכיר שמו ושם עירו:

כד בָּא אֶחָד וְאָמַר אָמְרוּ לִי בֵּית דִּין אוֹ אֲנָשִׁים כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל. וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ. וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא זֶה. הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִים פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל * אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת:

 מגיד משנה  בא אחד ואמר. פרק האשה שלום (דף קט"ו:) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקרטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן, ובהלכות וקי''ל כרבא ע''כ. ובהשגות כתוב כאן א''א והוא שלא הוחזקו שנים ע''כ. וכן פירש רש''י מי חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו תרי יוסף בן שמעון בעיר אחד רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה עכ''ל. ואני אומר שאף בהוחזקו אם ידוע שהאחד קיים משיאין אשתו של זה דהא ליכא למיחש לאחר דהא ידעי דחי הוא וכן מוכרח בגמ' בעובדא דגיטא דחנן בר חייא שכל שאין לחוש שמא מן האחר הוא תו לא חיישינן ופשוט הוא אבל ודאי אם היו כאן שנים ואין ידוע באחד מהם שהוא חי בודאי אין משיאין את אשתו של אחד מהם ואם נשאת תצא והויא לה ספק אשת איש וגם רבינו יודה בזה. ויש בפירוש מעשה דיצחק ריש גלותא שיטה אחרת לרמב''ן ולרשב''א ז''ל ודינו של רבינו אמת על הדרך שנתבאר:

 כסף משנה  בא אחד ואמר אמרו לי ב''ד וכו'. כתב מהרי''ק בסי' קפ''ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע''כ. וכן נראה ממ''ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי''ק בסי' קע''ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ''ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א''צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ''ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב''פ או נהרג פב''פ ונודע שזה כתב ישראל ה''ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב''פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ''ש הרמב''ם ז''ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב''פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ''ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די''ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ''ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע''פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי''ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג''כ שם עירו:

 לחם משנה  בא אחד ואמר אמרו לי בית דין וכו'. בכאן נפל מחלוקת בין הרא''ש ז''ל ובין הרב מהר''י קולון דהרא''ש ז''ל מפרש דברי רבינו דלא בעי אלא הזכרת שמו ושם אביו לבד וזה שאמר יצחק בן מיכאל ולדידיה אתי שפיר מ''ש רבינו לעיל ואמר שהוא פלוני בן פלוני וכו' וכן מה שאמר לקמן מצאו כתוב בשטר פלוני בן פלוני מת דמשמע דבהא לחודיה מהני אבל הרב מהר''י קולון סובר דפירוש דברי רבינו הם דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו ומה שאמר כשתלך למקום פלוני הרי זה נמי שהזכיר שם עירו דכבר אמרו לו בית דין אמור כן כשתלך שם דהוא מאותה העיר וכבר האריך מהר''י ן' לב ז''ל בפסקיו חלק ג' עיין שם. ולדעת הרא''ש שנראה יותר מבואר בדברי רבינו קשה קצת דמאין יצא לו לרבינו דבשמו ושם אביו סגי הא אי אמרו בגמרא (דף קט"ו:) דמהני הוא משום דהזכירו שם עירו ואמר יצחק ריש גלותא וכו' הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ובדקו ולא מצאו שיצא שם אלא זה. והא דהקשה הרא''ש ז''ל בתשובותיו וכי סגרו כל שערי קורטובא והעמידו שומרים על הדרכים וידעו שלא יצא משם אלא זה, קשה לי דהא כי האי גוונא שנינו בתוספתא אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והביאה ה''ה לקמן וכן הזכירו רבינו והא נמי דכוותה היא דמפשפשין בקורטובא אם יצא אחר משם. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז''ל דהוציא זה דשמו ושם אביו סגי מההיא עובדא דצלמון דלא הזכירו שם העיר אלא שמו ושם אביו והא ודאי יש לדחות דשם ג''כ הזכירו שם עירו אלא דמתניתין נחית לאשמועינן הך דינא ולכך לא האריך וכמ''ש שם מוהר''י בן לב בתשובה הנזכרת. ותדע לך שכן הוא דאי לא תקשי ליה לאביי מההיא עובדא דצלמון דאמאי השיאו את אשתו ניחוש שמא איכא יוסף בן שמעון אחר לאביי דחייש לתרי יצחק אע''ג דלא הוחזקו והוה להו למבדק בכל המקומות בשכיחי שיירתא לשם אי איכא יוסף בן שמעון אחר אלא מאי אמרת דלאביי אין הכי נמי אלא דמתני' לא נחית להאי דינא הכא נמי נימא הכי. וי''ל דמ''מ כל היכא דמצינן למימר דמתני' דייקא אמרינן וא''כ אמרינן דבדוקא נקטיה פלוני בן פלוני ולכך קאמר רבינו דפלוני בן פלוני סגי ומאי דהזכירו בגמרא דהוה קא אזיל מקורטובא לאספמיא לאו דוקא אלא הודיענו כל הענין כאשר הוא. כתב ה''ה ז''ל כאן ואני אומר שאף דהוחזקו אם ידוע וכו' וכן מוכרח בגמרא, מה שהוצרך ה''ה לומר שזה מוכרח בגמרא משום דלא נימא כי בהוחזקו דאיכא תרי הכי נמי אפשר דאיכא אחר אע''ג דאנן לא ידענו ליה לכך אמר דכשידענו שהאחר קיים סגי:

כה יָצָא עַכּוּ''ם וְיִשְׂרָאֵל מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר. וּבָא הָעַכּוּ''ם וְהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר אִישׁ שֶׁיָּצָא עִמִּי מִכָּאן מֵת. מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר קְבַרְתִּיו:

 מגיד משנה  יצא ישראל ועכו''ם. פרק האשה צרה (דף קכ"ב) מעשה בישראל ועכו''ם שהלכו בדרך ובא עכו''ם ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו (את) אשתו ושוב מעשה בקולר של ב''א שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא עכו''ם ואמר חבל על קולר של ב''א שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ועוד שם מעשה אחר כיוצא באלו ובכולן נזכר קברתים וסובר רבינו שבדוקא הוא ואין לומר דלאו דוקא אלא מעשים שהיו כך היו דא''כ מה צורך היה לברייתא להשמיענו דברי העכו''ם וסוף דבורם ליתני מיתה לבד והויא רבותא טפי דאפי' בלא הזכרת קבורה היו מתירין וכ''ש שאם לא היה בדוקא לא היו מזכירין כן בג' מעשים כיון שמעשים אלו היו באים להודיענו דין זה. והרשב''א נראה שסובר כדעת רבינו שהוא מצריך בכל עכו''ם שמסיח לפי תומו שיאמר קברתיו והשיב עליו מהמעשים הנזכרים שם בעכו''ם שאמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ומההוא דאמר טבע חסא שהזכרתי למעלה וממקומות אחרים וכתב דלאו דוקא הזכירוה כאן. ואני אומר שאף רבינו סבור שאין צורך בעכו''ם המסיח לפי תומו ואומר מת פלוני שיאמר מת וקברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב היה העכו''ם מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה. וכ''כ ואפי' היה העכו''ם הוא שהסיח ל''ת ואמר טבע פלוני בים הגדול ונשאת על פיו לא תצא וכמה מקומות (בדבריו) שמוכיחין כן אבל בכאן הזכיר שצ''ל קברתיו לפי שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי (שאומר שמת) אלא שאומר איש יהודי שהיה עמי ואנו יודעין שהוא פלוני (וכן בי' אנשים כיוצא בזה העכו"ם אינו מכירן ואינו יודע שמותיהן ולפיכך) צריך שיאמר קברתיו. והטעם בזה (שאחר) שבלא הזכרת השם די משא''כ בשאר מקומות הצריכו שיאמר דבר ברור ממיתה וקבורה. ואפי' ת''ל שיש להשיב ע''ז מ''מ ודאי כך היא כונתו של רבינו כמ''ש כנ''ל:

 כסף משנה  יצא עכו''ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו. ה''ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז''ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת''ל שיש להשיב על זה מ''מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ''ל עכ''ל. ומ''מ כדברי ה''ה כתבו הר''ן והריב''ש בתשובותיהם, שהר''ן כתב אין ספק שכל שהעכו''ם מכירו א''צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב''ם שכ''כ הוא ז''ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ''ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו''ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע''ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז''ל דאם איתא א''א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש''מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז''ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע''ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז''ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ''כ הריב''ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו''ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו''ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו''ם מסל''ת איש פלוני מת חלילה לרב ז''ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע''פ עכו''ם מסל''ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז''ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ''ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו''ם אבל לא בישראל אא''כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב''א והריטב''א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב''א דכל היכא שהעכו''ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו''ם מסל''ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ''ל. וה''ר אליה מזרחי ז''ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו''ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א''כ הא דכתב ע''א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א''א והלכה היא ובעלה למדה''י וכו' ואפי' עכו''ם המסל''ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו''ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה''ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ''ל הרא''מ ז''ל. וכתב הריב''ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ''כ הר''ן בתשובה וכתב עכו''ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא''ל כמו ששה ימים כל כה''ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ''ל: סליקו הלכות גירושין

 לחם משנה  יצא עכו''ם וישראל מעמנו וכו'. הרב בית יוסף כתב תשובה שכתב שם בסימן י''ז על דברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל והרי זה שאמרו דבעינן קברתיו בעד אחד וגבי עכו''ם המסיח לפי תומו וכו', הוא ז''ל הבין במה שאמר שם בע''א המעיד מת ביבשה ועל כן תמה דלא אמר כן הרמב''ם אלא גבי עכו''ם המסיח לפי תומו אבל בעד אחד ביבשה דאומר מת לא בעינן קברתיו וכתב שאולי לא אמר כן הרשב''א אלא על הרז''ה. ואני אומר חלילה לו להרז''ה שיאמר דבעד אחד שיאמר מת ביבשה בעינן קברתיו דהא לא הצריכו קברתיו בגמרא גבי עד אלא גבי רעבון אבל בעלמא לא ולדברי הרשב''א ז''ל בכאן בע''א במלחמה או עכו''ם מסל''ת במלחמה קברתיו להרי''ף ולהרמב''ם וכתב שראוי לחוש להרי''ף ולהרמב''ם אבל בעכו''ם מסל''ת מת ביבשה זה הדעת הוא להרמב''ם לבדו ומעולם לא כתבו הריב''ש והרשב''א והר''ן שראוי לחוש להרי''ף והרמב''ם בזה דהרי''ף לא אמר כן אלא הרמב''ם לבדו ואין לחוש לו וכן מבואר בתשובת מהר''י בן לב חלק ב' שאלה י''ג כתב שם תשובת הרשב''א זו בענין עד אחד במלחמה במים וכן דברי הריב''ש ובשאלה י''ב כתב דבענין עכו''ם מסל''ת דבעינן קברתיו אין לחוש להרמב''ם דדעת יחידי הוא. כתב ה''ה לתת טעם לדברי רבינו והטעם שבלא הזכרת השם די משא''כ בשאר המקומות וכו'. אין להקשות א''כ ישראל שאמר שיצא אחד מעמנו ולא הזכיר שם שכתב מחפשין הא ניחא שם כיון שלא הצריכו שם דתבעי קברתיו. וי''ל דמ''מ ישראל שאני ולא אמרו כן אלא בעכו''ם מסל''ת דגרע טפי והוא פשוט:

כו וְכֵן אִם יָצְאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהֵן אֲסוּרִין בְּקוֹלָר אוֹ נוֹשְׂאִים גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְהֵסִיחַ הָעַכּוּ''ם לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם נוֹשְׂאִים כָּךְ וְכָךְ מֵתוּ כֻּלָּם וּקְבַרְנוּם מַשִּׂיאִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן:

כז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ וְכָךְ הָיוּ סִימָנָיו. אֵין אוֹמְרִים בְּאֹמֶד הַדַּעַת פְּלוֹנִי הוּא עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְיַזְכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד יָצָא עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִית וּמֵת. מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ הָעִיר אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  ישראל שאמר. תוספתא אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ע''כ:

כח  מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אוֹ נֶהֱרַג פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְנוֹדַע שֶׁזֶּה כָּתַב יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וְכָתַב שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי [י] סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי אִשָּׁה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה:

 מגיד משנה  מצאו שטר וכו'. בירושלמי ונכתב כאן בהלכות מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני או נהרג איש פלוני ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו ופסק רבינו כדברי המקיל וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו. וכתב רבינו ונודע שזה כתבו ישראל. ובאפשר שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו''ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו''ם אלא במסל''ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שא''כ היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו כלומר אפילו בעד אחד שיעיד שפלוני כתבו. אבל הרשב''א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא כשנתקיים אותו כתב והוא ז''ל הסכים לדעת האומרין שאפי' בלא מקויים משיאין: וכן מי שנשתתק. ברייתא בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א) בודקין אותו בעדיות ואמרו שם בעדות אשה דאקילו בה רבנן נזכר פ''ב כיצד בודקין לגיטין: ואין בודקין עדי אשה. מחלוקת תנאים פרק האשה צרה (שם קכ"ב) פסק כת''ק וכ''כ המפרשים ז''ל:

 לחם משנה  מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני וכו'. כתב הרב המגיד וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו ע''כ. וטעמו שהביא שם הא דאמר בגמרא בודקין אותו בעדויות ואמרו שם בעדות אשה אקילו בה. וא''ת למה כתב על זה שמוכיח כן בהלכות הא גמרא ערוכה היא בפרק מי שאחזו וכן יש לתמוה על בעל הטורים שכתב שדעת הרא''ש לפסוק לחומרא דלא תנשא דהא בגמרא אמרו דבדעת אשה נאמן מי שנשתתק. וי''ל דשאני מי שנשתתק דהשתא מעיד על זה ואפילו שמעיד בכתב אקילו ביה רבנן אבל כשמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת לא ידענו שזה שכתבו כאן בתורת עדות כתבו ואפשר שמשטה הוא כיון שלא ידענו שאמרו בתורת עדות. וא''ת אם כן איך כתב הרב המגיד שכן מוכיח בהלכות בפ' מי שאחזו מדהביא הך הא שאני ושאני כדפרישית. וי''ל דע''כ ההלכות לא סבירא להו האי חילוק דא''כ כשהביא הך ירושלמי אמאי לא פסק הלכה כמאן אלא ודאי שסמך על מ''ש במי שאחזו וס''ל דאין חילוק: ואין בודקין עדי אשה וכו'. קשה דהא הבאתי למעלה מחלוקת זה ובגמרא (דף קכ"ב:) אמרו שם דטעמא משום דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ולמה לא כתב רבינו טעם זה אלא שכתב שהטעם משום עיגונא דאקילו רבנן. ועוד קשה שכתב אחר כך אל יקשה בעיניך מפי עד ומפי כתב ובלי דרישה וחקירה, ותירץ שמשום שהוא דבר עשוי להגלות לפיכך הקילו חכמים ואמרו שנאמן עד אחד ובלי דרישה וחקירה משמע דהיכא דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי צריך דרישה וחקירה ומהטעם האמור בגמרא משמע דבכל דיני גיטין וקדושין לא בעי דרישה וחקירה וכמו שכתב הנמוקי יוסף מפני שכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא. ולא מצאתי תירוץ לזאת הקושיא אם לא שנאמר דסבירא ליה לרבינו דהך דאמרו בגמרא כדיני ממונות דמיא לאו עיקר הטעם הוא דהא כתובה ליכא טעמא דתנעול דלת דהא בפ' הנזקין אמרו דכתובת אשה בזיבורית ולא בבינונית משום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' וליכא טעמא דנעילת דלת וא''כ כיון דהכא ליתא טעמא דנעילת דלת בדין הוא דצריך דרישה וחקירה אלא שבגמרא אמרו דאין צריך דרישה וחקירה משום דכדיני ממונות דמיא הוא משום דאקילו רבנן משום דהוי עיגונא דאיתתא והיא מילתא דעבידא לאיגלויי ומפני כן בכל מקום דליכא טעמא דעבידא לאיגלויי בעינן דרישה וחקירה זה נ''ל ועדיין צ''ע:

כט  אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְעֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הֲעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין [כ] אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג אֶת זֶה אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת. כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו. שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד מִפִּי שִׁפְחָה וּמִן הַכְּתָב וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאַרְנָה * בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת:

 מגיד משנה  אל יקשה בעיניך. זה שכתב שהטעם הוא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומשום עיגונא הוציאו ממה שאמרו בראש פרק האשה צרה במסקנא דסוגיא משום עיגונא אקילו בה רבנן ובכמה מקומות שאלו טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא א''נ משום דאיהי דייקא ומינסבא, ונראה לו שהטעם הראשון עיקר שעליו סמכו בדברים אחרים בגמרא כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה שאפילו מפי אשה ומפי קרוב או קטן כמו שנתבאר פרק רביעי מהלכות חליצה ויבום והוא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולזה הזכיר רבינו בכאן טעם זה. וכבר כתבתי למעלה בראש הפרק דהיכא דנפקא לן דינא בין ב' טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון בעד אחד בקטטה כנזכר שם, ובהשגות א''א א''נ דאיהי דייקא ומנסבא (מפני חומר שהחמרת עליה בסופה) ע''כ. וכבר בארתי דעת רבינו: סליקו הלכות גירושין:

 לחם משנה  אל יקשה בעיניך וכו'. בריש האשה רבה שאלו בגמרא (דף פ"ז:) אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מנ''ל ואמר במסקנא (דף פ"ח) אר''ז מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא (דאיתתא) הקילו בה רבנן וכתבו שם התוספות (בד"ה מתוך) נראה לר''י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין. וקשה בדברי רבינו דמריש לישניה ומסיפיה משמע דהסכים לדברי ר''י שכן כתב בריש לישניה אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים וכו' ובסופיה אמר ג''כ לפיכך הקילו חכמים וכו' ובאמצע לישניה משמע איפכא דהוי מן התורה שכן כתב שלא הקפידה תורה וכו' וכן חזר ואמר לא הקפידה תורה עליו. ונ''ל ליישב לשונו דודאי מדרבנן הוא נאמן אלא שהקשה הקושיא שהקשו התוס' ואל יקשה בעיניך איך עקרו חכמים דבר מן התורה ותירץ שלא הקפידה תורה וכו' כלומר לא הקפידה תורה שלא נעקור ממנה אלא בדבר שאינו עשוי להגלות אבל בדבר עשוי להגלות אע''פ שמן התורה צריך שני עדים מ''מ כשנעקור הדבר לא הקפידה התורה על עקירתו כיון שהוא הגון להאמין וכמו שכתבו התוס'. זה נ''ל ליישב דעת רבינו והאל יתברך יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: סליקו להו הלכות גירושין בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות יבום וחליצה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּמִצְוָה אַחַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לְיַבֵּם. ב) לַחֲלֹץ. ג) שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא יְבָמָה לְאִישׁ זָר עַד שֶׁתָּסוּר רְשׁוּת הַיָּבָם מֵעָלֶיהָ. וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְיִבּוּם נִקְרֵאת זְקוּקָה לְיִבּוּם. וּרְשׁוּת הַיָּבָם נִקְרֵאת זִקָּה:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בַּפְּרָקִים אֵלוּ:

הלכות יבום וחליצה - פרק ראשון

א  מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיְּיַבֵּם אָדָם אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין אִם מֵת בְּלֹא זֶרַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'וּבֵן אֵין לוֹ' (דברים כה-ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ'. וּמִן הַתּוֹרָה אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יְבִמְתּוֹ שֶׁזּוֹ אִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁהִקְנוּ אוֹתָהּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא יָבוֹא עָלֶיהָ. וּכְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ שֶׁמֵּת:

 מגיד משנה  מצות עשה מן התורה. זה מבואר בכתוב כמ''ש רבינו ונזכר בהרבה מקומות: ומן התורה אינו צריך. זה מבואר בהרבה מקומות ביבמות ונתבאר פרק שני שמדבריהם צריך לקדשה קודם ביאה וכן נתבאר פכ''ב מהלכות אישות שאם אין לה כתובה מראשון תקינו לה חכמים משני:

ב לֹא רָצָה לְיַבֵּם אוֹ שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא. הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לַחֲלֹץ אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'וְחָלְצָה נַעֲלוֹ' וְגוֹ'. [א] וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת [ב] לְמִצְוַת חֲלִיצָה:

 מגיד משנה  לא רצה ליבם. מ''ש רבינו בכאן או שלא רצתה היא הוא כפי דעתו ז''ל שהוא סובר שהאשה האומרת מאיס עלי כופין הבעל לגרשה וכן הוא סובר ביבמה שכופין היבם לחלוץ וכ''כ בבאור פרק שני ושם אכתוב בדין זה: ומ''ש ומצות יבום קודמת. כך מסקנ' דגמרא פרק החולץ (דף ל"ט) ומבואר בהלכות שם:

ג זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כה-ה) 'וּבֵן אֵין לוֹ' אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת אוֹ זֶרַע הַבֵּן אוֹ זֶרַע הַבַּת הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ זֶרַע מִכָּל מָקוֹם. וּבֵין מֵאִשָּׁה זוֹ בֵּין מֵאַחֶרֶת הֲרֵי זֶה פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ זֶרַע מַמְזֵר אוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

 מגיד משנה  זה שנאמר בתורה. מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק כיצד (יבמות דף כ"ב) מי שיש לו בן מ''מ פוטר [את] אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית ואמרו בגמרא מ''מ לאתויי מאי א''ר יהודה לאתויי ממזר. ומה שכתב רבינו שטעם בן השפחה הוא ממ''ש האשה וילדיה מבואר בקידושין בפרק האומר (דף ס"ח) וגם שם נזכר טעם בן הכותית שהוא מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין:

ד אֲבָל בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַכּוּתִית אֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁזֶּרַע הַבָּא מִן הַשִּׁפְחָה עֲבָדִים וְהַבָּא מִן כּוּתִית כּוּתִי וּכְאִלּוּ אֵינָם. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּשִׁפְחָה (שמות כא-ד) 'הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ' מְלַמֵּד שֶׁוְּלָדָהּ כְּמוֹתָהּ. וּבְכוּתִית הוּא אוֹמֵר (דברים ז-ד) 'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי' מֵסִיר אוֹתוֹ מִלֵּחָשֵׁב בַּקָּהָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ נִתְגַּיֵּר בְּנוֹ מִן הַכּוּתִית הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַגֵּרִים וְהַמְשֻׁחְרָרִין וְאֵינָם פּוֹטְרִין אֶת אִשְׁתּוֹ. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה שֶׁלּוֹ וְשִׁחְרְרוֹ וְשִׁחְרְרָהּ וּנְשָׂאָהּ וּמֵת בְּלֹא זֶרַע הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם לְאָחִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנָהּ מִמֶּנּוּ קַיָּם שֶׁכְּבָר שִׁחְרְרוֹ:

 מגיד משנה  הרי שהיה לו בן. דין זה הוא פשוט ומוסכם בשפחה שלא היתה שלו בשעה שנתעברה מהבן הזה לפי שאין הבן הזה חשוב כבנו לשום דבר כמו שנתבאר אבל בשפחתו הוא לפי שיטתו שכתב פ''י מהלכות גירושין ושם כתב הוא שיש מן הגאונים ז''ל שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחררה ואח''כ בא עליה וכבר הארכתי פ''ד מהל' נחלות לבאר דעתו וראיותיו בזה:

ה  מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ מְעֵבֶּרֶת. אִם הִפִּילָה אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי זוֹ תִּתְיַבֵּם. וְאִם יָלְדָה וְיָצָא הַוָּלָד חַי לַאֲוִיר הָעוֹלָם אֲפִלּוּ מֵת בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי אִמּוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְנוֹלַד לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. אֲבָל אִם לֹא נוֹדַע לְכַמָּה נוֹלַד. אִם חַי שְׁלֹשִׁים [ג] יוֹם הֲרֵי זֶה וְלַד קַיָּמָא וּפוֹטֵר נְשֵׁי אָבִיו מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאִם מֵת בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשְּׁלֹשִׁים בֵּין שֶׁמֵּת מֵחלִי בֵּין שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג אוֹ אֲכָלוֹ אֲרִי הֲרֵי זֶה סָפֵק נֵפֶל סָפֵק בֶּן קַיָּמָא וּצְרִיכָה חֲלִיצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל לֹא תִּתְיַבֵּם:

 מגיד משנה  מי שמת. זה מתבאר במשנה ובגמרא בפ' החולץ ביבמות (דף ל"ה): ואם ילדה ויצא הולד חי. כבר כתב רבינו פ''א מהלכות מילה שבן ח' שהיה שלם בשערו ובצפרניו ה''ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהא ואם נולד כשהוא לקוי ואין צפרניו שלמים ה''ז כנפל אא''כ שהה ל' יום ואם שהה ל' אפילו שידוע שהוא בן ח' ולא גמרו סימניו ה''ז ולד של קיימא [וכן מתבאר בדבריו כאן ובמקומות אחרים שכל שכלו לו חדשיו בודאי אע''פ שלא גמרו סימניו שהם שערו וצפרניו ה''ז ולד של קיימא] ואם לא נודע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו נראה ודאי שדעת רבינו הוא שהוא ספק כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום והספק הזה הוא ספק בשל תורה והולכין בו להחמיר אלא שלענין מילה מלין אותו בשבת ממה נפשך שאם בן ז' הוא בדין הוא שידחה שבת ואם הוא בן ח' ה''ז נפל ומחתך בשר בעלמא הוא כמ''ש רבינו שם זהו דין תורה לדעת רבינו. ויש לדברים אלו עיקר בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ה:) וביבמות פרק הערל (דף פ':) ובמקומות אחרים ולבאר הסוגיא לדעת זה יארכו הדברים אבל כללו של דבר הוא שרבינו פוסק כרבי דאמר אישתהויי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו וזהו הדין הראשון שכתבתי. ופסק כרשב''ג דכל ששהה שלשים יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו לו סימניו דבחדא מן תרתי דהיינו או גמר סימנין או שהוי שלשים יום נפק ליה מתורת נפל אע''פ שלא כלו לו חדשיו דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי וזהו הדין השני. ואם נודע שכלו לו חדשיו כ''ע מודו שהוא של קיימא ואין צורך לדבר אחר וזהו הדין הג'. זהו דין תורה אבל חכמים החמירו בזה במקצת דברים. ובענין ירושה שהוא דבר ממון סובר רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב רבינו פ''א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת ה''ז נוחל ומנחיל ור''ל בשנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמ''ש רבינו בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה. ובדין הרוצח כתב פ''ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך שלשים ללידתו דבעינן חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אבל בבן ח' שלא שהה אע''פ שנגמרו סימניו אינו נהרג וזהו ששנו חכמים על דין תורה מפני שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו וידוע כל ספק נפשות להקל וכיוצא בזה כתב פ''א מהלכות אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו לפי שהקילו באבילות כמו שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל וכאן בדין החליצה כתב שדין תורה הוא כפי מה שנתבאר שכל שיצא הולד חי פוטר את אמו והוא כשנגמרו סימניו שהוא קרוי ולד ואין צורך לדבר אחר וחכמים החמירו בזה ואמרו דכל דליכא חדא מן תרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אע''פ דאיכא גמר סימנין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ויתבאר סוף פרק ב' שזהו לכתחילה אבל אם עמדה ונשאת לכהן תעמוד תחתיו בלא חליצה. ונראה שכל זה למד רבינו מן הסוגיא שבריש פרק החולץ (דף ל"ז) דגרסינן התם אמר ליה רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי תנן רשב''ג אומר כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכו' הכא גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא אמר ליה הכי השתא בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב''ג דאמרי אע''ג דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד. וסובר רבינו דהא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא דאי הוא בשכלו לו חדשיו כ''ע מודו דולד גמור הוא וכמו שנתבאר בגמרא בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ד) אלא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא ואמרי' דבדיעבד עבדינן כרבנן ומאן רבנן רבי היא דאמר אשתהויי אשתהי והוא שגמרו סימניו דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו ולא שהה לכ''ע נפל גמור הוא כדמוכח בפרק הערל ומתוך כך למד רבינו שדין תורה הוא דבגמרו סימניו אע''פ שלא כלו לו חדשיו ולא שהה ולד של קיימא גמור הוא ובזה החלק בלבד החמירו חכמים כאן לכתחלה אבל בכלו לו חדשיו או ששהה לא מצאנו שהחמירו כלל זהו דעת רבינו. ומ''ש בין שמת מחולי וכו' מתבאר בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (דף קל"ה:) דהא דרשב''ג בכל גוונא היא. ויש שטה אחרת בדברים אלו שהעמידו סוגיא זו דהחולץ בסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו ואזלינן בתר רובא אבל בשנודע ודאי שלא כלו לו חדשיו אע''פ שגמרו סימניו נפל הוא דלא קיימא לן כרבי ויש מי שכתב דאפילו לרבי ספיקא הוי וכתב הרמב''ן ז''ל דלא כלו לו חדשיו ולא גמרו לו סמניו נפל גמור לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו ספק הוא וחולצת אפילו אשת כהן ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא הוא אינו ידוע אם כלו לו חדשיו בין גמרו בין לא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה שלשים יום אינו נפל והרי הוא כאדם שלם לכל דבריו עכ''ל בפרק הערל. ועוד יש בזה שיטות אחרות ולבאר דעת רבינו באתי:

 לחם משנה  מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו'. כתב ה''ה ולזה כתב רבינו בפרק א' מהלכות נחלות אע''ג דשם תמה ה''ה מאין הוציא רבינו דין זה מ''מ כאן נתן טעם לדבר אבל מ''מ לא מפני טעם זה נוציא הדין אלא כשנמצא הדין מפורש אז מועיל טעם זה עוד כתב וכיוצא בזה כתב פרק א' מהלכות אבל תימה דבהלכות אבלות כתב רבינו דבן שמנה שמת אחר שלשים אין מתאבלין עליו והא לפי דברי ה''ה היכא דאיכא שהוי שלשים יום סגי לכל ענין ולמה שם אין מתאבלין וצ''ע. והראב''ד ז''ל השיגו שם דהלכה כרשב''ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וטעם הדבר שכתב שם דהלכה כרשב''ג ולא הקשה מכ''ע אבאר לקמן: עוד כתב ה''ה דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו וכו' וא''ת לוקמה רבינו בדלא ידעינן אם כלו כמו שהעמידו לשאר המפרשים. וי''ל דסובר רבינו דא''כ הוי ספק של תורה וכמ''ש ה''ה לעיל ואם לא נודע אם הוא בן שבעה או בן שמונה ולא גמרו סימניו וכו' והספק הוא ספק בשל תורה וא''כ לא היה לו לומר דבאשת כהן אינה חולצת אבל שאר המפרשים ס''ל דאזלינן בתר רובא כדכתיבנא לקמן וא''ת לדעת רבינו א''כ מהו זה ששאלו בגמרא בפרק ר''א דמילה (דף קל"ו) אהא דתניא רשב''ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מי פליגי רבנן עליה ואת''ל פליגי הלכה כמותו או לא ת''ש דאמר ר''י א''ש הלכה כרשב''ג הלכה מכלל דפליגי ע''כ. והשתא לדעת רבינו ע''כ איירי בדנגמרו סימניו ולא כלו דאי כלו אין כאן מחלוקת דודאי ולד גמור הוא ואם לא נגמרו ולא כלו לכ''ע נפל הוא אלא ודאי נגמרו ולא כלו וא''כ מאי קא מיבעיא ליה מי פליגי הא בהדיא פליג רבי וקאמר דבנגמרו סימניו בלא שהוי שלשים יום סגי. וי''ל דה''ק מי פליגי רבנן דהיינו רבי עליה דרשב''ג או דילמא לא פליגי אלא רבי דקאמר נגמרו סימניו ה''ה דבעי שהוי שלשים יום ורשב''ג ה''ה דבעי נגמרו סימניו ולא פליגי וכמו שמפרש הרב בעל הטורים לפי האמת או דילמא פליגי. וא''ת אמאי פשיט מדקאמר הלכה כרשב''ג לימא דרבי ורשב''ג לא פליגי אלא ה''ק לאפוקי דרבנן דרבי דסבר דדוקא כלו חדשיו בעינן. וי''ל דא''כ היה לו לומר הלכה כרבי ורשב''ג וכמ''ש התוס' בפרק ר''א דמילה אלא ודאי מדקאמר הלכה כרשב''ג משמע דרבי פליג עליה והכי מפרש לה רבינו. ושאר המפרשים אוקמוה בשלא נודע אם כלו אם לא וטעמא נ''ל דבלא כלו הוי מחלוקת איפכא דלרבנן הוי נפל אע''ג דשהה ולרשב''ג לא הוי נפל כיון דשהה וכמו שמתבאר בפרק הבא על יבמתו גבי הא דאמרו שם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כמאן כרבי וכתבו שם התוס' דע''כ תרי מחלוקות הוי בין רשב''ג ורבנן ורשב''ג מיקל בחד ומחמיר באידך ורבנן מחמירי בחד ומקילי באידך והם. האחד סתם ולדות בהך מחמיר רשב''ג ואמר דבעי שהוי שלשים יום אבל אם לא שהה ספק ורבנן מקילים ואומרים דאע''ג דלא שהה ולד מעליא הוא, ובבן שמנה הוי איפכא דרשב''ג סבר דבשהוי סגי ורבנן סברי אע''ג דשהה שלשים לא מהני והשתא לפ''ז ע''כ סוגיין בשלא נודע שכלו דאי נודע שכלו פשיטא דהוי ולד לכ''ע ואי ידעינן שלא כלו לרבנן לאו בהך אמרי רבנן דהוי ולד אדרבא בהך פליגי לאידך גיסא דאע''ג דשהה שלשים יום הוי נפל אלא ודאי בשלא נודע שכלו וזה ההכרח למדתי מדברי הריב''ש בסימן תרע''ו וע''ש. והשתא הראב''ד ז''ל שכתב שם בהלכות אבל והקשה לרבינו דהלכה כרשב''ג הוא משום דמפרש כפירוש שאר המפרשים ובבן שמנה ודאי פליגי רבנן דאע''ג דשהה הוא נפל לכך קאמר דהלכה כרשב''ג זה נ''ל דעתם ז''ל. ורבינו נראה שאינו מפרש דתרי מחלוקת בדבר מרשב''ג לרבנן דהוא מפרש רבנן דרשב''ג רבי והם שלש סברות רבנן דרבי ורבי ורשב''ג ומ''ש בגמרא אלא הא דעבד רבה תוספאה כמאן כרבי כלומר דהוי יחידאה ותירצו כמאן כרשב''ג ר''ל כרשב''ג דבהא מילתא דאישתהי סבר כרבי אע''ג דבאידך פליג דהיינו דגמרו סימניו דלרשב''ג לא מהני ולרבי מהני ואע''ג דבגמרא אמר הלכה כרשב''ג היינו למיחש ליה לכתחילה אבל בדיעבד בדין תורה גמרו סימניו מהני ולמדו רבינו מההיא דאשת כהן חולצת ולא מתייבמת וכו' כדכתב ה''ה זה נראה ביאור דבריו. והטור כתב בא''ה סי' קנ''ו דתרתי בעינן גמרו ושהה שלשים יום דמשמע ליה דרשב''ג ורבי לא פליגי ומ''מ קשה דבטומאת כהן כתב דוקא שנודע לנו שכלו חדשיו או ששהה שלשים ולא הזכיר גמר סימנים וגם בסוף אותם ההלכות כתב לענין אבילות דכששהה שלשים יום סגי ודבר תימה הוא אלא ששם בדין אבילות ר''ל כשנגמרו סימניו שהזכיר קודם לכן וכן בטומאת כהן ואעפ''י שסתם הדברים יותר מדאי י''ל שסמך על מ''ש כאן באה''ע ועדיין צ''ע ובהלכות מילה הזכיר נגמרו סימניו לחודיה ואפשר דהתם בהא לחודיה מהני משום דהתם אפילו אינו בן קיימא אינו אלא מחתך בשר בעלמא ואין כאן איסור תורה ולכך הקילו:

ו  מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ מַמְזֵר אוֹ [ד] עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל מִשֶּׁיָּצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּמוּת אָחִיו הֲרֵי זֶה זוֹקֵק אֶת אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם. וְאִם הָיָה לוֹ אָח מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ אָחִיו לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים וְאֵינוֹ זוֹקֵק אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הוֹאִיל וְהָיְתָה הוֹרָתוֹ [ה] שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ אָחִיו:

 מגיד משנה  מי שיש לו אח. משנה פרק כיצד (דף כ"ב) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את x אשתו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הכותית ובעטור לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ומתעגנא עד דחליץ לה אותו מומר וכתב מר רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעיא מיניה חליצה ואם הוה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים אינה זקוקה ליבום דלאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה ע''כ והרשב''א ז''ל תמה על דברי רב יהודאי דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה וכותית ועוד דמומר אע''פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין כנזכר פרק רביעי מהלכות אישות וכיון שיש להם קידושין זיקה נמי יש להם כדמשמע בהרבה מקומות דכל מי שקידושיו קידושין זיקתו זיקה וכ''ש שאשתו הנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מיכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנה ע''כ דבריו והניח הדבר בצ''ע. ומדברי רבינו נראה שלא כדברי מר יהודאי שהרי לא חלק בין אם היה עובד כו''ם היבם בשעת הנשואין בין שהמיר אחרי כן וכ''ש בבעל מומר ואח כשר שאם מת שהיא זקוקה לחליצה ויבום וכמ''ש הרשב''א ז''ל. ומה שכתב ואע''פ שהיתה לידתו בקדושה וכו'. פשוט הוא במקומות רבים ועוד יתבאר בסמוך:

 לחם משנה  מי שיש לו אח מכל מקום וכו'. מ''ש [ה''ה בשם] מר רב יהודאי גאון וכו' יש להקשות דילמא גבי בעל לא כתב שצריך שבעת שקדשה יהיה מומר דכיון דטעמא דבעינן יבם שיהיה מומר בעת הנישואין הוא משום דנישואין מפילין כדכתב ה''ה וכיון שבשעת נישואין נאסרה ליבם מומר תו לא זקוקה ליה כיון דהיה מצוי באותה שעה ונאסרה עליו דבשלמא ביבם שנולד אחר הנישואין לא אמרינן דכיון דלא היה בשעת הנישואין לא זקוקה ליה דמאי דתלינן בנישואין הוא כשיהיה היבם בעת הנישואין ונאסרה עליו וא''כ הך טעמא נמי שייך בבעל דדוקא בשעה שקידש היה מומר אז לא יזקק לאחיו דנישואין מפילין אבל אם לא היה מומר לא וכ''ת דכן דעתו ומאי דכתב בבעל היינו כשהיה מומר בשעת הקידושין יקשה תרתי חדא דהרי מדברי הרשב''א שהביא ה''ה משמע דהבין דבריו דמר יהודאי אפילו שיהיה יהודי בעת הנישואין שכן כתב וכ''ש אשתו דנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מכאן וכו' ואי איתא דאהא לא פליג מר יהודאי למה לו להרשב''א להזכיר דבר דליכא פלוגתא ועוד דא''כ למה ליה שימות בהמרתו הא משמע דביבם שהיה מומר בעת הקידושין אע''פ שבשעת מיתתו הוא ישראל לא זקיקא ליה דנישואין מפילין וצ''ע על כל זה והרב מהר''י בן חביב ומהר''ר אליה מזרחי האריכו בעניינים אלו יעויין שם. עוד מספקא ליה אם יש לו בן מאשה אחרת מומר אם פוטר את אשתו מיבום דאם אמרינן דפוטר הא בגמרא אמרו גבי ממזר דכיון דפוטר לענין יבום מיזקק זקיק וא''כ ה''נ דכוותה היא ואם אינו פוטר דבר קשה לומר כן וצ''ע:

ז  אַחִים מִן הָאֵם אֵינָן חֲשׁוּבִין אַחִים (אֶלָּא לַאֲבֵלוּת וּלְעֵדוּת אֲבָל) לְעִנְיַן [ו] יְרֻשָּׁה אוֹ לְעִנְיַן יִבּוּם וַחֲלִיצָה הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁאֵינָן. שֶׁאֵין אַחְוָה אֶלָּא מֵאָב:

 מגיד משנה  אחים מן האם. זה נתבאר לענין אבילות פ''ב מהלכות אבל ואבילותם הוא מדברי סופרים כנזכר שם. ולענין עדות פרק י''ג מהלכות עדות ופיסולם מד''ס כנזכר שם. ולענין נחלה וחליצה ויבום מבואר במקומות רבים ומהם ראש פרק כיצד (דף י"ז) בסוגיא מבואר דנחלה מן האב ולא מן האם וכן יבום:

ח גֵּרִים שֶׁנִּתְגַיְּרוּ וַעֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ אֵין לָהֶן אַחְוָה כְּלָל וַהֲרֵי הֵן כְּזָרִים זֶה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הֲרֵי הֵן כְּזָרִים. וַאֲפִלּוּ תְּאוֹמִים וְנוֹלְדוּ בִּקְדֻשָּׁה אֵין בֵּינֵיהֶן אַחְוָה עַד שֶׁתְּהֵא הוֹרָתָן וְלֵדָתָן בִּקְדֻשָּׁה:

 מגיד משנה  גרים שנתגיירו. פרק נושאין על האנוסה (דף צ"ז:) משנה הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה. ומ''ש ואפילו תאומים מפורש בברייתא ובגמרא שם:

ט  מִי שֶׁהָיוּ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וָמֵת. בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת הַשְּׁאָר וְאֵינוֹ מְיַבֵּם לִשְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה וְאֵינוֹ בּוֹנֶה שְׁנֵי בָּתִּים. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ אַחִים רַבִּים אֶחָד מֵהֶן חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם לְאַחַת מִן הַיְבָמוֹת וְיֻתְּרוּ שְׁאָר הַצָּרוֹת:

 מגיד משנה  מי שהיו לו נשים רבות. משנה פרק החולץ (דף מ"ג:) מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ומ''ש וכן אם היו לו אחים רבים מתבאר שם בהרבה מקומות מן המסכתא:

 לחם משנה  ואינו מייבם לב' שנאמר וכו' בית אחד הוא בונה וכו'. בגמרא (דף מ"ד) הקשו ניחלוץ לתרוויהו ותירצו בית חלוץ הנעל בית אחד אתה חולץ וכו' ולא חש רבינו להאריך להביא גם אותו הפסוק:

י הָיוּ בִּיבָמוֹת אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת לִכְהֻנָּה וּפְסוּלוֹת. אִם הָיָה מְיַבֵּם מְיַבֵּם לְאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הָיָה חוֹלֵץ יַחֲלֹץ לַפְּסוּלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסל אֶת הַכְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה בַּחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  היו ביבמות אלו. שם היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם x לכשרה ובגמ' א''ר יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:

יא מֵתוּ לוֹ אַחִין רַבִּים וְנָפְלוּ נְשׁוֹתֵיהֶן לְפָנָיו. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְיַבֵּם אֶת כֻּלָּן מְיַבֵּם וְאִם לָאו חוֹלֵץ. אוֹ חוֹלֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶן וּמְיַבֵּם לְמִי שֶׁיִּרְצֶה אַחַת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת:

 מגיד משנה  מתו לו אחין רבים. שם במשנה ארבעה אחין נשואים ארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו והקשו בגמ' ושבקין ליה והא תניא וכו' ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך ותירצו לא צריכא דאפשר ליה והקשו אי הכי אפילו טובא נמי ותירצו עצה טובה קא משמע לן ד' אין טפי לא כי היכי דנימטיי' עונה בחדש ע''כ בגמרא ובהלכות וכבר נתבאר פרק י''ד מהלכות אישות שלא ישא יתר על ד'. ומה שכתב ואם לאו חולץ כו' פשוט הוא ומתבאר בגמרא:

 לחם משנה  מתו לו אחים רבים וכו' וכן החולץ ליבמתו וכו'. מ''ש רבינו שהוא מד''ס כבר תמה ה''ה ונתן קצת טעם אבל הטור בסימן קס''ב כתב שהוא בעשה והוא דבר תימה מאוד דהא משמע בגמרא (דף נ"ג) דהוי לאו דאמרו דאתי כר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ואולי ט''ס הוא וצ''ל אינו אלא בל''ת ומפני שבבבא הקודמת בהכונס את יבמתו כתב אינו אלא בעשה טעה המדפיס וכתב גם כאן אינו אלא בעשה:

יב  הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ נֶאֶסְרוּ צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין וְאִם בָּא הוּא אוֹ אֶחָד מֵהָאַחִין עַל צָרָתָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה [ז] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ' וְלֹא עָלֶיהָ וְעַל צָרָתָהּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וְכֵן הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ נֶאֶסְרָה הַחֲלוּצָה הִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ עַל הַחוֹלֵץ וְעַל שְׁאָר אַחִין. וְכֻלָּן אֲסוּרוֹת עֲלֵיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁנִיּוֹת. שֶׁמֵּאַחַר שֶׁמֵּת אָחִיו בְּלֹא וָלָד נִסְתַּלֵּק אִסּוּר עֶרְוָה מֵעַל כָּל נָשָׁיו לְפִיכָךְ תּוֹפְסִין בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין כִּשְׁנִיּוֹת:

 מגיד משנה  הכונס את יבמתו. פרק קמא (דף י') איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מ''ד בעשה כר''י מ''ד בכרת כר''ל. ופסקו בהלכות בפרק החולץ כר''י ורש''י ז''ל פי' בעשה משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל רבינו פירש משום דכתיב יבמה יבא עליה וכו' ויש מי שגורס חד אמר בלאו הוא לאו דלא יבנה: וכן החולץ ליבמתו. פרק קמא (דף י':) איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת ור''י אמר בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מאי טעמא דר''ל אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחין כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא פי' באיסור אשת אח שלא במקום מצוה ור''י [אמר לך] מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עליה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד איהי שליחותא דצרה קא עבדה. ודעת רבינו שהלכה כר''י ולדידיה אפילו לאו ליכא וההיא דרשא דלא יבנה אסמכתא בעלמא היא דהא פשיטה דקרא לא משמע הכי ואין אסור בחליצה אלא מדבריהם והביאו לזה מה שאמרו בגמרא פרק החולץ (דף מ':) איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא [גזרו] בערוה דאורייתא גזרו בהו רבנן שניות [אבל] בחלוצה לא גזרו רבנן שניות או דילמא ל''ש והוא מפרש שהחלוצה עצמה מדרבנן ודברי תימה הם אצלי דהא בפירקא קמא (דף י':) אמרינן איתיביה ר''י לר''ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו וכו' אלמא לר''י בלאו קיימא ובפ' ר''ג (דף נ"ג) אמרו בשלמא לר''י דאמר כולה ביתא בלאו קאי [מש''ה] איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין פי' וכר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. הנה בכאן מבואר דלר''י קיימא בלאו וההיא דפ' החולץ בקרובות חלוצה דודאי קרובותיה הם מדרבנן כמו שיתבאר בסמוך ויש ספרים שגורסין בערוה דרבנן ועל הקרובות קאמר וראיתי להרבה מפרשים שכתבו דרך פשיטות שהן ככל חייבי לאוין ומצאתי לרמב''ן ז''ל שכתב בספר ההשגות שחבר על ספר המצות דין זה במצוה מיוחדת ומנאה במצות לא תעשה והשיג על רבינו למה לא כתבה ומ''מ ודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין כנזכר פ''ד מהלכות אישות:

יג  הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ קְרוֹבוֹתֶיהָ אֲסוּרוֹת עָלָיו. כְּגוֹן אִמָּהּ וּבִתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לִבְנוֹ וּלְאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ שְׁנִיּוֹת שֶׁלָּהּ אֲסוּרוֹת כְּגוֹן בַּת בַּת בִּתָּהּ. וְכֵן הִיא אֲסוּרָה לְבֶן בֶּן בְּנוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ. וְכֵן אִם מֵתָה יְבִמְתּוֹ וַעֲדַיִן הִיא זְקוּקָה לוֹ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ [ח] כְּאִלּוּ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ וּמֵתָה תַּחְתָּיו. וְכָל הָאִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן. וּמֻתָּר אָדָם לִשָּׂא אֲחוֹת צָרַת חֲלוּצָתוֹ וּשְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ:

 מגיד משנה  החולץ ליבמתו. משנה בהחולץ (דף מ') ומסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכבר נתבאר פ''א מהלכות אישות מי הן קרובות ומי הן השניות: וכן אם מתה. פרק כיצד (דף י"ח:) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה וכ''פ בהלכות וכן דעת הגאונים ז''ל: ומותר אדם לישא. במשנה פרק החולץ (דף מ':) ומותר אדם בקרובות חלוצתו:

יד  אָסוּר לְיָבָם לִשָּׂא קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ כְּגוֹן אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ עַד שֶׁיְּיַבֵּם אֶחָד מֵאֶחָיו לָהּ אוֹ יַחֲלֹץ לָהּ וְתָסוּר זִקָּתוֹ מֵעָלֶיהָ וְיִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ אוֹ שְׁאָר קְרוֹבוֹתֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כֻּלָּן אֲסוּרוֹת עַל אָחִיו שֶׁחָלַץ אוֹ יִבֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  אסור ליבם לישא וכו'. משנה בהחולץ (יבמות דף מ') שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך [הגדול] מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו ובגמרא אמר שמואל הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא:

 לחם משנה  אסור לישא קרובת זקוקתו וכו'. במשנה אמרו שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכתבו שם התוספות דדוקא קידש משום דעבד איסורא קנסינן ליה ואין דעת רבינו כן שלא הזכיר קידש אלא דבכל גווני אסור:

טו  הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ אִם רָצָה לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר וְלֹא נִשְׁאַר עָלֶיהָ שֵׁם אִסּוּר מִפְּנֵי אָחִיו כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

טז כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת שֶׁבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. לְפִיכָךְ יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד יְקַיֵּם. אֲבָל אֵינוֹ חוֹלֵץ עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִבָּדֵק שֶׁהֲרֵי (דברים כה-ז) 'אִישׁ' כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה לְעִנְיַן חֲלִיצָה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה. וּבִיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים אֵינָהּ קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. לְפִיכָךְ אֵין יְבִמְתּוֹ נִתֶּרֶת לְזָר עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁיִּגְדַּל אוֹ עַד שֶׁתַּחֲלֹץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  כבר בארנו בהל' אישות (פי"א) לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן ט' וכו'. דין קטן בן ט' שבא על יבמתו יתבאר פ''ה בארוכה (וכן דין קטן בן ט' ביבמתו ע"י ביאה). ומ''ש יקיים מבואר במשנה פרק ב''ש (דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו. ומ''ש שאינו חולץ מבואר בגמ' בהרבה מקומות במסכתא ומהם ריש פרק האשה צרה (דף קי"ט) דלד''ה אין חליצת קטן פוטרת:

 לחם משנה  עד שיבא עליה אחר שהגדיל או עד שתחלץ וכו'. אם נאמר דאו שתחלץ ר''ל כשבא עליה הקטן בקטנות צ''ל דה''ק עד שיבא עליה ויפטרנה בגט לבד אם לא בא עליה כשהוא גדול צריכה ג''כ חליצה ואם נפרש דאיירי כשלא בא עליה קטן בקטנותו אתי שפיר שתחלץ כפשוטו:

יז  וְכֵן הַיְבָמָה הַקְּטַנָּה אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם אוֹתָהּ מְיַבֵּם אֲבָל אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתִבָּדֵק. וַאֲפִלּוּ נִבְעֲלָה אַחַר י''ב שָׁנָה אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְיִמְצְאוּ בָּהּ הַסִּימָנִין:

 מגיד משנה  וכן היבמה. מסקנא דגמרא פרק מצות חליצה (דף ק"ה:) והלכתא עד שתביא שתי שערות פירוש ואפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה:

יח כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַיָּבָם חוֹלֵץ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אִישׁ כָּךְ אֵין הַיְבָמָה חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אִשָּׁה גְּדוֹלָה. וְיָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה:

 מגיד משנה  ויבם קטן. משנה פ' ב''ש (דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה:

יט הַיְבָמָה לֹא תִּתְיַבֵּם וְלֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁתַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם הַמִּיתָה וּמִיּוֹם הַיִּבּוּם וּמִיּוֹם הַחֲלִיצָה כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. וּמִפְּנֵי מָה לֹא תַּחֲלֹץ בְּתוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְיִבּוּם וְנֶאֱמַר (דברים כה-ז) 'אִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ' (דברים כה-ט) 'וְחָלְצָה נַעֲלוֹ' וְגוֹ' בְּעֵת שֶׁהִיא עוֹלָה לְיִבּוּם עוֹלָה לַחֲלִיצָה וְכָל זְמַן שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה לְיִבּוּם אֵינָהּ עוֹלָה לַחֲלִיצָה. וְאִם יִבֵּם אוֹתָהּ אוֹ חָלַץ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעֵבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ נִפְטְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה כְּלוּם:

 מגיד משנה  היבמה לא תתייבם. משנה פרק החולץ (דף מ"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים ומתבאר בגמרא שם צ' יום כמ''ש רבינו. ודין שאר הנשים נתבאר פי''א מהלכות גירושין: ומפני מה לא תחלוץ. שם בגמרא: ואם יבם אותה. מתבאר שם בגמרא:

כ  הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה. אִם הָיָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נֶחְלְצָה לוֹ מֵעוֹלָם וּמֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הִפִּילָה אוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שֶׁנּוֹלַד חוֹזֵר וְחוֹלֵץ לָהּ הוּא אוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו. שֶׁחֲלִיצַת הַמְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת הַמְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ יִבּוּם:

 מגיד משנה  החולץ ליבמתו. משנה (דף ל"ה:) ראש פרק החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא וכו': ואם הפילה או שלא שהה ל' יום וכו'. פירוש או שלא נודע אם כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' אבל כלו לו חדשיו בודאי מתבאר למעלה שאמו פטורה וכבר הארכתי בזה למעלה והדין הזה שכתב רבינו כאן הוא במשנה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה ובגמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה וכו' ונפסקה הלכה בגמ' כר''ל ופירש רבינו דלאו דוקא מן האחים האחרים אלא מאחד מהם או ממנו או מן האחים האחרים וכבר כתבתי המשנה שיש איסור קורבה בחליצה זו אע''פ שאינה פוטרת ואף רבינו סובר כן וקיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

 לחם משנה  שחליצת המעוברת אינה חליצה וכו'. אע''פ שכתב רבינו בסוף פ''ד כ''מ שאמרנו אינה חליצה כו' הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה וכו' וכאן אמר שחליצת המעוברת אינה חליצה ובהדיא אמרו בגמרא דנפסלה מן הכהונה י''ל דהרי כאן ביאר דבריו באומרו חוזר וחולץ לה ומדקאמר חוזר וחולץ ולא קאמר או חולץ או מייבם משמע דנאסרה עליו ומ''ש אינה חליצה ר''ל מדין התורה ומפני שרבינו לא אמר דבר זה כדין אלא כנותן טעם לא חש לפרש דבריו זה נ''ל לדעת רבינו ועם היות שמ''מ קיצר וכמו שאמר ה''ה קיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

כא לְפִיכָךְ הַכּוֹנֵס אוֹ הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ הַמְעֵבֶּרֶת לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד זוֹ. שֶׁאֵין הַוָּלָד מַתִּיר עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם:

 מגיד משנה  לפיכך הכונס. ברייתא שם:

כב הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֵבֶּרֶת מַפְרִישִׁין אוֹתָן וּמַמְתִּינִין לָהּ. אִם הִפִּילָה יַחֲזֹר וִיקַיֵּם. וְאִם יָלְדָה אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי זֶה מוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְחוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים. וְאִם נִתְקַיֵּם הַוָּלָד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שֶׁנּוֹלַד הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו:

 מגיד משנה  הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) ומה שכתב רבינו מפרישין אותם פשוט הוא שהרי הוא ספק אשת אח שלא במקום מצוה. ומה שכתב אם הפילה הוא כשילדה ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו שהוא קרוי נפל כנזכר למעלה בדעתו ז''ל. ומה שכתב ואם ילדה הוא בשלא נודע בבירור שכלו לו חדשיו אלא שנגמרו סימניו ולפיכך אינה צריכה חליצה בהכרח שכבר נתבאר למעלה שולד כזה פוטר מן התורה ואינו פוטר מדבריהם ולפי שאינו פוטר מדבריהם צריכה חליצה לזיקתו שאין ביאת המעוברת ביאה לפטור מן היבום כנזכר למעלה וסובר רבינו שאם כן צריכה גט לביאתו דדמיא לכנוסה וכן דעת קצת מפרשים ז''ל וכן נראה שהסכים הרשב''א ז''ל. ומה שכתב ואם נתקיים הולד שלשים יום פשוט הוא והוא הדין אם נודע בבירור שכלו לו חדשיו שכל אחד מאלו פוטר את אמו כמו שנתבאר למעלה:

 לחם משנה  הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. וכתב ה''ה וסובר רבינו שא''כ צריכה גט לביאתו וא''ת והא גמרא ערוכה היא (דף ל"ו:) דאמרו שם על מתניתין דבזמן שאין הולד בן קיימא יקיים תניא משום ר''א אמרו יוציא בגט ואע''ג דפליגי עליה דר''א מ''מ כיון דבעי גט לא פליגי עליה וא''כ משמע דתרתי בעינן. ונראה דמ''ש כאן רבינו דבעי גט לדעת רבינו הוא כאן דכיון דנגמרו סימניו והולד פוטר מן התורה היה די בחליצה קמ''ל דבעי נמי גט ורש''י ז''ל על ההיא דיוצא בגט פי' ומיהו בלא חליצה סגי נראה דפי' כן אליבא דר''י אבל אליבא דר''ל ודאי דתרתי בעינן כמבואר שם לעיל בגמרא דלפוטרה בגט צריך שיבעול פעם אחרת וקשה קצת למה הניח ריש לקיש שהוא הלכה ופירש דלא כהלכתא ונראה דפירש הנראה יותר מפשט הלשון שהוא יוציא בגט דמשמע לחודיה ואע''ג דר''ל מתרץ דבעי נמי חליצה סגי בחדא כך נ''ל:

כג יָלְדָה לְאַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מִשֶּׁנִּתְיַבְּמָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא הֲרֵי זֶה הַוָּלָד סָפֵק אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן לְפִיכָךְ יוֹצִיא בְּגֵט וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁיָּלְדָה הַבָּנִים שֶׁיָּבֹאוּ אַחֲרָיו סָפֵק מַמְזֵרִים:

 מגיד משנה  ומה שכתב ילדה לאחר ששה חדשים. כבר נזכר במשנה והטעם מפני שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומ''ש גם כן ואם בא עליה שם בגמרא:

הלכות יבום וחליצה - פרק שני

א  מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יָבֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַאֲמָר. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבִּיאָה. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ:

 מגיד משנה  מדברי סופרים. בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח''כ בועל ושם נתבאר שאין המאמר קונה קנין גמור כמו שיתבאר פ''ה ומתבאר שם שהמאמר ג''כ אפשר בשטר כדין קידושי אשה וכסף לאו דוקא: והעושה מאמר. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ד) מחלוקת רבי ורבנן והלכה כרבנן ושם נתבאר דין הקטנה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה וה''ז כדין קידושין דעלמא וכבר נתבאר בארוכה פ''ג מהלכות אישות:

ב וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  וכשם שהוא מקדש. שם (יבמות דף נ"ב) בגמרא שטר כתובת יבמין כיצד וכו' וכתוב בעטור בשם גאון שמברך הוא ברכת נישואין וכמ''ש רבינו: ואם בא על יבמתו. שם אם בעל בלא מאמר קנה ומקשינן והתנן לוקה ומתרצינן מכת מרדות מדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה:

ג  הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה הִיא מְזִידָה וְהוּא שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. בֵּין שֶׁהָיְתָה יְשֵׁנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עֵרָה ( בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ). אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר קָנָה:

 מגיד משנה  הבא על יבמתו. הכל מבואר שם ראש פ' הבא על יבמתו (דף נ"ג:) במשנה ובגמרא ופי' קנה שזכה בנחלה ויוצאה בגט אם בא להוציאה:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְעל אֲבָל ( אִם נָפַל מִן הַגַּג וְנִתְקַע בָּהּ אוֹ) שֶׁבָּא עָלֶיהָ שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר כְּלוּם אוֹ יָשֵׁן לֹא קָנָה. נִתְכַּוֵּן לְדָבָר אַחֵר וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ לֹא קָנָה. לְהָטִיחַ בִּבְהֵמָה וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ קָנָה שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוִּן לְשׁוּם בְּעִילָה מִכָּל מָקוֹם:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים כשנתכוון. שם מבואר בגמרא נפל מן הגג ונתקע x והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפרק רביעי מהלכות אישות כתב שאין קידושיו קידושין ומתישבין בדבר זה:

ה  יְבָמָה שֶׁנִּתְיַבְּמָה וְאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי וְגֵרְשָׁהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ הוֹאִיל וְקִדֵּם וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט. וְאִם עֲדַיִן לֹא גֵּרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּבְעל אוֹ יַחֲלֹץ וְיוֹצִיא בְּגֵט. גֵּרְשָׁהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְאִם הָיָה מוֹדֶה שֶׁלֹּא בָּעַל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ. הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה שֶׁאֵין זֶה נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל כָּל אָדָם אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ:

 מגיד משנה  יבמה שנתיבמה. פ' ב''ש (דף קי"א:) משנה היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו עד שיחלוץ לה אחר שלשים יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י''ב חדש כופין אותו עד שיחלוץ לה. ובגמרא הקשו עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו לייבם ותירץ רב בשגיטה יוצא מתחת ידה שכיון שנתן לה גט קודם בעילה פסלה ע''י עצמו תניא יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא חלוצו לה ושרו לה תגרא לאלתר א''ל רב שרביא לרבא והתניא צריכה גט וחליצה א''ל אי תניא תניא ע''כ בהלכות מן הגמרא. ועתה אבאר דברי רבינו. מ''ש יבמה שנתיבמה וכו' הוא דין המשנה שהעמידוה בשהגט יוצא מתחת ידה ופירשו ז''ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. וכתב רבינו ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט כך היא עיקר הנוסחא, ויש ספרים כתב בהן או יוציא בגט וטעות סופר הוא דודאי גט בלבד אינו פוטרה כיון שאומרת לא נבעלתי אלא תרתי בעי והטעם לזה דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספיקא הוא לדידן וזהו דין הברייתא דקתני הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה וי''מ אותה לאחר שלשים יום ונראה מדבריהם דתוך שלשים יום אינה צריכה אלא חליצה אבל אחר ל' צריכה גט לפי שהוא נאמן לומר בעלתי וחליצה משום דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואין נראה מדברי רבינו כן אלא תרי בבי דסיפא דברייתא בכל זמן הן בין לאחר ל' בין בתוך ל' ועי''ל שמה שאמרו הנהו שניהם מודים וכו' שהוא אפילו תוך ל' ואע''פ שלא אמר מעיקרא בעלתי שלא כדברי רש''י ז''ל שפירש ומעיקרא אמר בעלתי והטעם דכל שכנסה אינה יוצאה [בלא גט] אע''פ ששניהם מודים שלא בעל משום דכיון שכנסה מסתמא בעל שמא יאמרו יבמה שנתיבמה יוצאה בחליצה ונ''ל ראיה לזה ממ''ש שם בעא מיניה הון בריה דר''נ מר''נ צרתה מהו א''ל וכי מפני שאנו כופין ומבקשין תיאסר צרה ופרש''י [דאע''ג דאמרה יבמה לא נבעלתי] צרתה ודאי לא מתסרא דחזקה כונס את האשה בועל לאלתר ע''כ, אלמא אפילו לקולא אמרינן דחזקת כנוסה שנבעלה וא''כ היאך תהיה מותרת בלא גט וזה נראה דעת רבינו שכתב או יחלוץ ויוציא בגט ומשמע דבכל גוונא צריכה גט שאם דוקא כשהוא אומר בעלתי היה לו לכתוב אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי. וכן נראה מן ההלכות. שאם כפירש''י לא היו צריכין להביא ההיא דהנהו שניהם מודים כיון שכבר כתבו הברייתא כנ''ל. ומ''ש רבינו גירשה לאחר ל' יום הוא מבואר במשנה והטעם דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולפיכך צריכה חליצה. ומ''ש היא אומרת נבעלתי הוא בברייתא ונראה שרבינו מפרשה אפילו תוך ל' יום וזהו שכתב שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל'. אבל רש''י ז''ל פירשה דוקא לאחר ל' ודברי רבינו נ''ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכיון שהיא אומרת נבעלתי נאמנת ולא גרעה מצרה שאמרו שהיא מותרת בחזקה זו ולא נתבאר לי למה לא נזכר דין הצרה בהלכות ובדברי רבינו:

 לחם משנה  יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי וכו'. וכתב ה''ה ופי' ז''ל דהגט זה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה וכו'. קשה דהא אמר שם רב אשי בגמ' (דף קי"ב) התם [כותב] גט לזיקתו הכא [צריך] גט למאמרו x ופי' דנתן גט לזיקתו ונפסלה עליו ומחלוקתם הוא דחד אמר דבעל אחר הגט ודי בגט דיש ביאה אחר גט וח''א שצריך חליצה מפני שעדיין לא בעל והשתא תיקשי ליה אמאי לאחר ל' יום מבקשים כיון דאוקי ברייתא דנתן לה גט א''כ היא נאמנת דכיון דאיכא איסורא מוקי איניש נפשיה ואולי לא אמרו כן אלא לומר דר' אמי לא מוקי התם גט לזיקתו הכא גט למאמרו וכו' משום הך סברא וכיון שכן מה שאמר כשגט יוצא מתחת ידה ע''כ אחר כניסה ומ''מ קשה מניין להם שר' אמי ור' אסי חולקים בהא דילמא לא בעי ר' אמי לאוקמי בברייתא ב' גיטין כרב אשי אבל לענין הך סברא לעולם דמודה ליה וגם צריך טעם למה לא פסק רבינו כרב אשי דהוא בתרא. עוד כתב ה''ה והטעם לזה דכיון דאיהו אמר בעלתי וכו' קשה דהא בסוף הלשון כתב לדעת רבינו דאפילו דשניהם אומרים לא בעלתי צריך גט משום דחזקה דאחר שכנסה בעלה ואיך כתב כאן דמשום דאמר לא בעלתי צריך גט, וי''ל דלא כתב ה''ה כן אלא לסתור הגירסא שגורס בדברי רבינו שיכפו אותו לבעול או יוציא בגט וטעמייהו דמהימנינן ליה להך דאמר בעלתי ועדיין לא נחית ה''ה לבאר פירוש זה בלשון רבינו דאחרי כן חדשו ולמד ועוד שמה שאמרו הנהו שניהם וכו' השתא רצה לדחות הגירסא עם הפי' שפירשו רוב המפרשים ולא רצה להכניס עצמו בזה עד לבסוף ודוחק. עוד כתב ועוד י''ל שמה שאמרו הנהו שניהם מודים וכו' לפי זה צ''ל הברייתא דקאמרה הוא אמר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי ה''ה אע''פ שלא אמר בעלתי אלא ששניהם מודים שלא נבעלה שצריך גט ומאי דנקט שאמר בעלתי הוא להודיענו דאע''פ שהוא מתחלה אמר בעלתי והוה ס''ד דכופין קמ''ל כיון דחזר ואמר לא בעלתי צריכה חליצה כלומר מבקשין אבל לא כופין כדכתב רש''י ז''ל וקשה קצת א''כ למה לא פירש רבינו כשאמר ואם היה מודה שלא בעל כופין דבעינן הודאה מתחלה ועד סוף דאי חזר ואמר לא בעלתי אין כופין אלא מבקשין וקצת דמיון יש לקושיית ה''ה שהקשה דאי מאי דקאמר רבינו כופין אותו שיבעול או יחלוץ איירי כשאמר בעלתי היה לו לרבינו להודיענו דין הברייתא ולא אמר שאע''פ שחזר ואמר לא בעלתי שצריך גט אלא ודאי שרבינו איירי באמר לא בעלתי מתחילה ועד סוף ובהכי קאמר דצריך גט והך קושיא נמי שהקשיתי דכוותה היא קשה קצת דהיה לו להודיענו דין הברייתא. עוד כתב ה''ה ז''ל דכיון שכנס מסתמא בעל שמא יאמרו יבמה שנתייבמה יוצאה בחליצה וכו'. לשון זה מגומגם אצלי דנראה דתרי טעמי הוי דטעמא דכיון שכנס מסתמא בעל הוא דאי אמרינן דודאי בעל וטעמא דשמא יאמרו וכו' הוא דאע''ג דאמרינן דלא בעל מ''מ צריך גט שלא יאמרו יבמה שנתיבמה יוצאה בחליצה ולפי טעם שני זה קשה טובא דא''כ כיון דאנן אמרינן דלא בעל אלא מה שצריך גט הוא משום שלא יאמרו אמאי פטרינן לצרה שאמרו לקמן וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסור צרה וכו' אלא ודאי טעם ראשון עיקר. ואפשר דהך כתבו ה''ה לסניף לטעם הראשון ועכ''פ נראים שני טעמים ואע''פ שהלשון מוכיח שהכל טעם אחד. עוד כתב ה''ה ונ''ל ראיה וכו'. הראיה שהביא מדברי רש''י אע''פ שיש לדחות דמה שאמר רש''י ז''ל דאע''ג דאמרה יבמה לא נבעלתי הוא כשהוא אמר בעלתי ולכך צריכה גט ולא תאסור צרה אבל כששניהם מודים שלא נבעלו אינה צריכה גט ותאסור צרה, מ''מ הביא ראיה ממאי דקאמר דחזקה כונס את האשה בעל לאלתר דכיון שכן אפילו לא אמר בעלתי סמכינן אהך חזקה:

ו  מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַחִים רַבִּים מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם אוֹ לַחֲלֹץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְכוֹר שֶׁבָּאַחִין כְּלוֹמַר גְּדוֹל הָאַחִין יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תֵּלֵד מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָאֵם וְאֵין מַשְׁמָעוֹ אֲשֶׁר תֵּלֵד הַיְבָמָה:

 מגיד משנה  מי שמת והניח אחים. משנה פרק כיצד (דף כ"ד) מצוה בגדול לייבם ואם קידם הקטן זכה ובגמרא ת''ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאילונית ורבינו פירש פשט הפסוק דרך המדרש ואמר שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכר בפרשה:

ז לֹא רָצָה הַגָּדוֹל לְיַבֵּם מְחַזְּרִין עַל כָּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִין עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם. [א] וְאֵין כּוֹפִין אֶת הַיָּבָם לְיַבֵּם אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:

 מגיד משנה  לא רצה הגדול ליבם. משנה בפרק החולץ (דף ל"ט) מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה''י או בחרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:

ח אָמַר הַגָּדוֹל הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַהוֹלֵךְ אוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא הַחֵרֵשׁ וְנִמְלַךְ בּוֹ וְאִם לֹא יִרְצֶה אֲנִי אֲיַבֵּם אוֹ אֲנִי אֶחְלֹץ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:

 מגיד משנה  אמר הגדול המתינו לי. כבר נתבאר זה:

ט וְכֵן אִם הָיָה הַגָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אֵין אָחִיו הַקָּטָן יָכוֹל לוֹמַר עַל אָחִי הַגָּדוֹל הִיא הַמִּצְוָה הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֶלָּא אוֹמְרִין לְזֶה שֶׁהוּא כָּאן יַבֵּם אוֹ חֲלֹץ:

 מגיד משנה  וכן אם היה הגדול. זהו ובגדול עד שיבוא ממדה''י הנזכר במשנה ופי' ז''ל x קטן הנזכר ר''ל גדול בשנים וקטן מאחיו:

 לחם משנה  וכן אם היה (אחיו) הגדול במדינה אחרת וכו'. על זה הוא שכתב ה''ה פירוש קטן הנזכר כאן ר''ל קטן מאחיו וגדול בשנים דאל''כ איך חולץ ומ''ש בספרים ופירש ז''ל קטן הנזכר ר''ל גדול בשנים וקטן מאחיו ט''ס הוא וצ''ל פירוש קטן הנזכר כאן רוצה לומר גדול בשנים וקטן מאחיו:

י  יְבָמָה הָרְאוּיָה לְיִבּוּם שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ וְכוֹפִין אֶת יְבָמָהּ לַחֲלֹץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְאִם הִנִּיחַ אָחִיו נָשִׁים רַבּוֹת כָּל מִי שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם מֵהֶן לְיִבּוּם וְלֹא רָצְתָה הִיא הַמּוֹרֶדֶת וְחוֹלֵץ לָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּשְׁאָר צָרוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא נִתְבְּעוּ נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:

 מגיד משנה  יבמה הראויה. כך העלו בהלכות בפרק אע''פ שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכן דעת המפרשים האחרונים ז''ל משום דקי''ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שנתבאר פ''א. וכתב רבינו וכופין את יבמה לחלוץ לה וזהו כפי דעתו ז''ל שכתב בהלכות אישות פי''ד שכופין את הבעל לגרש אשתו כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי וכ''ש ביבמה שכופין היבם לחלוץ לה ומה שאמרו מבקשים בקצת מקומות הוא בנתינת כתובה אבל אם היא מפסדת כתובה כופין הבעל לגרש והיבם לחלוץ זהו דעתו ז''ל. וכבר הארכתי שם בדעות החולקין עליו וכתבתי שאין לסמוך על רבינו בזה. ומקצת המפרשים כתבו שאם היה יבם שאינו הגון שאין כותבים עליה אגרת מרד וכן נראה עיקר שלא אמרו על זה מצות יבום קודמת: ואם הניח אחיו נשים רבות. דינין אלו שכתב רבינו מענין מרד היבמה לא נתבארו בפרט בגמרא אבל הם יוצאים מהיקש סברא כמו שאבאר בכל אחד מהם. ומ''ש שאותה שהיבם תובע לייבם היא המורדת הוא ברור שכיון שאי אפשר לייבם אלא האחת והרשות בידו ליבם אי זו שירצה כמו שנתבאר אותה שהוא רוצה היא המורדת שהרי הדבר תלוי בו. ומ''ש יחלוץ לה רוצה לומר שכופין אותו לחליצה והוא כפי דעתו שכתבתי בסמוך:

יא הָיוּ הַיְבָמִין רַבִּים וְתָבַע אוֹתָהּ הַגָּדוֹל לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרוֹצָה בְּאָחִיו אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם:

 מגיד משנה  היו היבמין רבים ותבע. זה מתבאר ממה שנזכר למעלה מצוה בגדול לייבם וכיון שהיא אינה רוצה להתייבם למי שהמצוה בו הרי זו מורדת:

יב אָמַר הַגָּדוֹל אֵינִי רוֹצֶה לֹא לְיַבֵּם וְלֹא לַחֲלֹץ. הֲרֵי אַחַי לְפָנַיִךְ. וְתָבַע אוֹתָהּ אֶחָד מִן הָאַחִין לְיִבּוּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ וְרָצְתָה בְּאָח אַחֵר וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ. אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַגָּדוֹל שֶׁמִּצְוָה בּוֹ * הֲרֵי כֻּלָּן שָׁוִין וְהוֹאִיל וְהִיא רוֹצָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְהוּא רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי זֹאת לֹא מָרְדָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָמְרָה הֲרֵי אֲנִי מַמְתֶּנֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא וִייַבֵּם אוֹתִי אֲבָל זֶה אֵינִי רוֹצָה בּוֹ אֵין זוֹ מוֹרֶדֶת. וְאוֹמְרִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ הַגָּדוֹל הַתּוֹבֵעַ אוֹתָהּ אִם תִּרְצֶה לַחֲלֹץ לָהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה חֲלֹץ. וְאִם לָאו הֲרֵי רָצְתָה שֶׁתֵּשֵׁב עַד שֶׁיָּבוֹא אָחִיךָ הוֹאִיל וְאֵין לְךָ דִּין קְדִימָה עָלָיו:

 מגיד משנה  אמר הגדול איני רוצה. ג''ז מהיקש סברא שכיון שמצוה בגדול והוא אינו רוצה ליבמה אין כאן בחירה לאחד משאר האחין שהרי היתה מזומנת למי שהמצוה בו והעכוב בא מחמתו ולא מחמתה וכתב רבינו מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין. ועל זה כתוב בהשגות: א''א ואיך יאמר שכולן שוין כו'. והאי דאביי קשישא היא בפרק כיצד (דף כ"ד) ויש שם גירסאות חלוקות וגירסת רבינו היתה מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחים לא רצו הולכין אצל הגדול וכן נראה שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפרק החולץ הנזכרת למעלה אבל רש''י ז''ל גורס כגירסת הראב''ד ואמר דאם לא כן מתניתין דפרק החולץ היא ולמה לן הא דאביי קשישא ולגירסא זו הסכים הרשב''א ז''ל אם הגדול אינו רוצה בה ושני לו תובעה והיא תולה עצמה בשלישי הרי זו מורדת. ויש במקצת ספרי רבינו בכאן נוסחא משובשת שכתוב בהן והואיל והיא רוצה באחד מהם והוא אינו רוצה בה הרי זו לא מרדה וזה טעות מתבאר במ''ש רבינו למטה בא זה שתלה בו ולא רצה חוזרין אצל זה שתבע וכו' ועיקר הנוסחא כאן והוא רוצה בה ומה שחידש רבינו בכאן הוא שכיון שנסתלק הגדול אין לאחד מהם קדימה על האחר וכפי גירסתו שכתבתי אבל אם אותו שהיא תולה עצמה בו אינו רוצה בה כבר ביאר הוא ז''ל למטה שהרי זו מורדת: ולא עוד אלא אם היה וכו'. דעת רבינו שכל שהגדול שהמצוה בו אינו רוצה לייבם הואיל ואין שם קדימה לאחד משאר האחין ושמא ירצה זה שהיא תולה עצמה בו לייבם אין דנין אותה כמורדת עד שיודע אם הלה רוצה בה אם לאו ואע''פ שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן וגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו על אחי שהמצוה בו והיה נראה שכל שכן בשוין שלא תוכל היא לומר הרי היא ממתנת אותו י''ל שכיון שהגדול כאן ועליו המצוה והוא אינו רוצה בה ונמצא שאין המצוה נעשית כתקונה הרי היא יכולה לטעון טענה זו אבל למעלה אין כאן אלא זה ועליו היא המצוה כיון שאין כאן אחר. זה נראה בדעתו ז''ל:

 לחם משנה  אמר הגדול איני רוצה וכו'. כתב ה''ה דגירסת רבינו בפרק כיצד (דף כ"ד) בהא דאביי קשישא מצוה בגדול וכו'. ויש לתמוה עליו מה שתמה הרשב''א דא''כ אמאי הקשו בפרק כיצד מאביי קשישא הו''ל לאקשויי ממתני' ונראה דממתניתין ה''א מאי גדול בכור כדכתב שם רש''י ז''ל ואע''ג דלא קאמרה מתניתין בכור הו''א דרך המשנה הוא לדבר לשון סתום אבל אביי קשישא אם פירוש דבריו הוא בכור היה לו לומר בכור בפירוש דאין דרך לדבר לשון הברייתא כל כך סתום ועם זה נאמר דחידוש זה השמיענו אביי קשישא כלומר דמאי דקאמר מתניתין גדול אינו בכור אלא ר''ל גדול ממש וכ''ת א''כ למה לא הביא הרי''ף ההיא דאביי קשישא כדי לגלות לנו דגדול שאמר במשנה אינו בכור וי''ל דסמך על פשט המשנה המוכיח שהוא גדול ממנו ולא הוה אמרינן הכי אלא בדרך דחייה אבל ודאי פשט הלשון מוכיח שאינו בכור ולזה לא הצריך להביא הא דאביי:

יג  בָּא זֶה שֶׁתָּלְתָה בּוֹ וְלֹא רָצָה בָּהּ. חוֹזְרִין אֵצֶל זֶה שֶׁתָּבַע אוֹתָהּ לְיַבֵּם וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה בּוֹ. וְאוֹמְרִין לָהּ אֵין כָּאן מִי שֶׁרָצָה לְיַבֵּם אֶלָּא זֶה וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת. אוֹ תִּתְיַבֵּם לוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל מוֹרֶדֶת:

 מגיד משנה  בא זה שתלתה. יש לזה סמך בגמרא ממה שאמרו בביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדים וכיון שכן כיון שיש כאן מי שרוצה ליבם ושאר האחין אינן רוצים בין שיהיה קטן בין שיהיה גדול הרי זו מורדת שהרי מצות יבום קודמת מכל מקום:

יד כָּל יְבָמָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת. וְכֵן אִם הָיָה יְבָמָהּ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר מוּמֵי אֲנָשִׁים חוֹלֵץ לָהּ וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. אִם לֹא רָצָה לְיַבֵּם יַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  כל יבמה שאמרנו. זה מתבאר בפרק יש מותרות (דף פ"ה) כמו שאכתוב בפ' זה ופ''ו יתבאר מי הן שדינן להתייבם: וכן אם היה יבמה מוכה שחין. מימרא פ''ק דיבמות (דף ד') מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ומתבאר בכתובות בפרק המדיר (דף ע"ה) במשנה שבכל המומין כן ונזכר שם שאפילו היו המומין ההם בבעל יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל וכבר נתבאר זה פכ''ה מהלכות אישות ושם נזכרו פרטי המומין שהיא יכולה לטעון בהן: נולדו בה מומים. זה פשוט ונלמד מדין האשה שנולדו בה מומין אחר שנתארסה כנזכר שם:

טו יְבָמָה שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִיבָמָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. אוֹ שֶׁנָּדְרָה הֲנָיָה מִכָּל הַיְּהוּדִים. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְתִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם נָדְרָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ וְאִם לֹא רָצָה הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם נִתְכַּוְּנָה בְּנִדְרָהּ אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אוֹתָהּ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ אֶלָּא אִם כֵּן מָרְדָה * וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  יבמה שנדרה. ביבמות פרק ב''ש (דף קי"א:) משנה הנודרת הנאה מיבמה וכו' ופירש''י ז''ל בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ''ל, פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה שאמרו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו רוצה לומר בשידוע בברור שלכך נתכוונה אלא כל שיש לומר שלכך נתכוונה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתא דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ושם מתבאר כן. ומ''ש רבינו או שנדרה הנאה מכל היהודים הוא ממה שאמרו בגמרא (שם קי"ב) איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומסקנא דגמרא כרב ובהלכות רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכתא ונ''מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת ע''כ. וזהו דעת רבינו ויש לזה פירוש אחר ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל וכן עיקר. ומ''ש אא''כ מרדה ותצא בלא כתובה הוא כפי דעתו שנתבאר למעלה שהיבמה מורדת כופין יבמה לחלוץ לה ומפסדת כתובה ומה שאמרו כאן מבקשין הוא בשאינה רוצה להפסיד כתובה אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה. וכבר כתבתי למעלה שאין לסמוך על רבינו בזה והר''א ז''ל נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל אבל כתב שאין זו כדין המורדת, וזה לשונו: א''א אין הדעת מודה וכו'. ולא נתבררו לי דבריו שהרי לפי שיטה זו ג''כ יש מורדת שכופין לאלתר והוא באומרת מאיס עלי וכנזכר פרק י''ח מהלכות אישות וזה הנודרת הנאה מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה ומ''מ עיקר הדין הוא שאין כאן כפייה לא לאלתר ולא לאחר כמה שנים שלא כדעתם ז''ל:

 לחם משנה  יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה וכו'. הרי''ף מפרש ההיא פלוגתא דיבם הרי הוא כבעל כפי' התוספות לענין דאין כופין ולמ''ד אינו כבעל כופין. וכתב שם טעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת משמע דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע''כ. וקשה איך למד דליתא דשמואל לימא דאיתא והחילוק שיש בין נדרה בחיי בעלה לנדרה לאחר מיתת בעלה הוא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לו אלא מבקשין לבד ואם לא רצה היא תשב עגונה כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה אבל לעולם אין כותבין עליה אגרת מרד ואם היה בחיי בעלה כופין לחלוץ לה ולא תשב עגונה. וי''ל דמשמע ליה להרי''ף מדקאמר יבם הרי הוא כבעל ובבעל כשנדרה מן היהודים הויא מורדת ואבדה כתובתה ה''נ הויא מורדת ואבדה כתובתה ואע''ג דרב אמר אינו כבעל ע''כ לא פליגי אלא בחיי הבעל אבל לאחר מיתה הוי כבעל וכי היכי דבבעל נקרא מורדת ואבדה כתובתה ה''נ כן הוא אבל ה''ר אפרים תלמידו הקשה עליו לפי' זה כמבואר בהרא''ש ז''ל וכן נראה דעת הראב''ד ז''ל בהשגות ולדעתם מה שאמר הרי הוא כבעל אינו [אלא] לענין הכפייה לבד אבל דין הפסד כתובה אין לו ויש לרש''י ז''ל בזה פירוש אחר שלא נלמד משם דין זה אבל הרי''ף פירש פירוש התוספות כדפרישית. עוד כתב ה''ה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא וכו' נראה דכתב כן להכריע הפירוש דודאי הוא כשיש כעס לה עם היבם משום דקאמר בגמרא לאו מסקא ואי איתא דהוא בלא כעס ודאי דמסקא כיון דבלא מריבה אסרה עצמה על היבם למאי הילכתא אלא ודאי מסקא אדעתה:

טז יְבָמָה שֶׁתְּבָעָהּ הַיָּבָם לַחֲלִיצָה וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי חוֹלֶצֶת וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה אֶלָּא אֵשֵׁב בְּבֵית בַּעְלִי וְכִשְׁאָר כָּל הָאַלְמָנוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הִקְנוּ אוֹתָהּ לְזֶה מִן הַשָּׁמַיִם. רָצָה מְיַבֵּם רָצָה חוֹלֵץ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי נִזּוֹנֶת [ב] מִשֶּׁלִּי וְאֵשֵׁב עֲגוּנָה כָּל יְמֵי חַיַּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁהֲרֵי הַיָּבָם אוֹמֵר לָהּ כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ זְקוּקָה לִי אֵין נוֹתְנִין לִי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ הָיָה נָשׂוּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ תִּהְיֶה לוֹ מְרִיבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַיְבָמָה:

 מגיד משנה  יבמה שתבעה היבם. בסוגיא בכתובות פרק אע''פ (דף ס"ד) ודעת רבינו דאפילו למסקנא דקי''ל כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת כנזכר פ''א כשהוא תובע לחלוץ נזקקין לו וההיא סוגיא קושטא היא אפילו למסקנא דגמרא והרשות בידו אם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ. ויש מן המפרשים ז''ל חולקים בזה ואומרין דכיון דמצות יבום קודמת אם תבע הוא לחלוץ והיא רוצה להתייבם אין כופין אותה לחלוץ וההיא סוגיא דלא כמשנה ראשונה היא ויש מי שסובר כדעת רבינו:

 לחם משנה  יבמה שתבעה היבם לחליצה וכו'. דברים אלו מבוארים בכתובות (דף ס"ד) שהקשו על ההיא דשמואל דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מברייתא דקאמרה אחת לי ארוסה וכו' אחת לי שומרת יבם ותירצו כאן [שתבע לחלוץ] כאן [שתבע] לייבם דא''ר פדת אר''י תבע לחלוץ נזקקים לו תבע לייבם אין נזקקים לו והקשו מ''ש לייבם דאין נזקקים וכו' וסובר רבינו דהך קושיא הוי לפי משנה ראשונה. וא''כ לפי משנה ראשונה בין ליבם נזקקים ובמסקנא תירצו דהא דר''י ושמואל איירי במשנה אחרונה. וה''ה כתב שיש מפרשים שסוברים שקושיא זו הוי לפי משנה אחרונה והקשו דאע''ג דמצות חליצה קודמת מ''מ ליבום אמאי אין נזקקים וכו' אבל לפי משנה ראשונה ודאי דלחלוץ אין נזקקים וכשתירצו בגמרא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ק''ל קצת לפירוש זה דההיא דר''י דאמר תבע לחלוץ נזקקים וכו' כפי פירוש זה כמאן מוקמינן ליה דלמשנה ראשונה לחלוץ אין נזקקים ולפי משנה אחרונה מאי שנא לייבם דלא דהא הקושיא שהקשו בגמרא לפי משנה אחרונה היא נהי דלפי האמת תירצו קושיא דשמואל אבל הא דר''י לא תירצו ולפירוש רבינו אתי שפיר:

יז יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם מְיַבֵּם וְאֵין לָהּ עָלָיו כְּתֻבָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְדִינָהּ עִם יְבָמָהּ בַּתּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם לֹא כָּתַב לָהּ בַּעְלָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָחֲלָה אוֹתָהּ צָרִיךְ הַיָּבָם לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הָאַלְמָנוֹת:

 מגיד משנה  יבמה שלא היה לה על בעלה. בפרק יש מותרות בעיא ופשטה [רב ששת וכו'] כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה [רבנן] משני ואם היתה שנייה לבעל אפילו מיבם אין לה ע''כ, וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דהא ודאי בשכנסה היבם היא ובכנסה הוא דאמרינן דאי לית לה מראשון תקינו לה מב' וכשהיו נישואין הראשונים בעבירה אע''פ שכנסה היבם אין לה כתובה ואם בא לשהות עמה הא קי''ל שאסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה אלא כשבא עליה וקנאה והוא בא להוציאה קודם שיכתוב לה הוא דלית לה הלכך אפילו שהה עמה עשר שנים אם לא כתב לה אין לה כלום אלא שאסור לשהותה ע''כ דבריהם ז''ל ולשון רבינו צ''ע בזה אבל דברים נראין הן. עוד כתבו ז''ל ואילו שנייה ליבם ולא שנייה לבעל לא מיבעיא כלל דודאי מבעל אית לה כתובה דהא לא איתעבידא בה איסורא כלל ואע''ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמרא דילן סמכינן דלא איסתפקא לן כלל ע''כ דבריהם, וזהו דעת רבינו שכתב למעלה כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובה ושנייה ליבם ולא לבעל מן החולצות ולא מתיבמות הוא כנזכר פ''י:

 לחם משנה  אם רצה היבם לייבם מייבם ואין לה עליו כתובה וכו'. לשון רבינו נראה דאפשר לו לשהות ליבם עם אשתו בלא כתובה וזה א''א כדכתב ה''ה בשם הרשב''א והרמב''ן ודבריהם דברים נראים כדכתב ה''ה אבל מ''מ לשון רבינו קשה להולמו וצ''ע:

יח הַיְבָמָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יְבָמָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר'. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּבָעַל לוֹקֶה הוּא וְהִיא וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט. וַאֲפִלּוּ [ג] הָיוּ לוֹ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנָּה. וְנֶאֶסְרָה עָלָיו וְעַל יְבָמָהּ. וִיבָמָהּ חוֹלֵץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים:

 מגיד משנה  היבמה קודם שיבא. זה מפורש בהרבה מקומות שהיבמה לזר היא מחייבי לאוין שיש בהן מלקות. ומ''ש רבינו שמוציאה בגט מפורש בגמרא בפרק האשה רבה (דף צ"ב:). ומ''ש ואפילו היו לו כמה בנים. הוא מחלוקת בין הגאונים שיש מי שהיה סובר שאם נשאת לישראל ויש לה בנים ממנו חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה כדי שלא להוציא לעז על בניה והעלו בהלכות שאין הדבר כן אלא אפילו היו לה כמה בנים תצא ואסורה לחזור לו לעולם והכריעו כן מן הירושלמי וכן עיקר וכדעת רבינו:

 כסף משנה  היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'. משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות:

יט נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ הַזָּר [ד] שֶׁקִּדְּשָׁהּ גֵּט וִיבָמָהּ מְיַבֵּם אוֹ חוֹלֵץ. וְאִם הָיָה יְבָמָהּ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא גְּרוּשָׁה תֵּצֵא מִן הַזָּר בְּגֵט כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְיַחֲלֹץ לָהּ יְבָמָהּ:

 כסף משנה  נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'. כתב הריב''ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש:

 לחם משנה  נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה כו'. כתב הרמב''ן וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה וכו' ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש. משמע דפשוט לו כן אבל במשנה לא אמרו בפרק האשה רבה אלא אמר לה מת בעליך ונתקדשה לאחר מותרת לחזור לו אבל למקדש אם גירשה זה לא הוזכר במשנה אם הותר ואפילו שאסור לא תיקשי מידי להא דרבנן אלא שאולי פשוט לו להרמב''ן ממקום אחר ולקושיא זו תירץ ה''ה דשאני התם דהוא ברשות והכא שלא ברשות דאם נשאת הכא ברשות כגון שא''ל מת יבמיך ונתקדשה ואחר כך בא יבמה וחלץ לה מותרת למקדש וא''ת א''כ אמאי לא מוקי (בבא ג') [בכה''ג] בגמרא מימרא דשמואל בפרק האשה רבה (דף צ"ב:) דאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה כשהקשו התם אתגורי אתגור לימא דאיירי שמואל בגוונא דמתניתין דהתם דנשאת ברשות ולא היה צריך לדחוק ולהפוך המימרא ולומר אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו. וי''ל דמשמע ליה חולץ שחולץ בע''כ כדכתבו שם התוספות ולהכי פריך דאמאי חולץ בע''כ ולכך הפך המימרא והשתא שפיר קאמר נותן גט בע''כ:

כ חָזַר הַזָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הָאֵרוּסִין וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ יְבָמָהּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ אַחַר שֶׁחָלְצָה מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁנִּשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל זֶה וְעַל זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַיְבָמָה שֶׁזִּנְּתָה וְהִיא זְקוּקָה לֹא נֶאֶסְרָה עַל יְבָמָהּ אֶלָּא רָצָה חוֹלֵץ [ה] רָצָה מְיַבֵּם:

כא  כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אוֹ אֵין עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם. כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָּפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קֹדֶם חֲלִיצָה חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ. שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם סְפֵק דִּבְרֵיהֶן. גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְאַחַר כָּךְ מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים לְכַתְּחִלָּה:

 מגיד משנה  (יט-כא) נתקדשה לאחר. שם בגמרא אמר שמואל שהיבמה שנתקדשה צריכה גט (מספק) ואמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה והקשו א''כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו ופירשו הגאונים אבל למקדש ודאי בכל גוונא אסורה כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו חלץ לה היבם מדעת אסורה וכתב הרמב''ן ז''ל וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למדה''י ונתקדשה שמותרת לחזור לבעלה ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש ושמא י''ל התם היא נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה עכ''ל. וכ''כ הרשב''א ז''ל שהטעם הוא מפני שהוא במזיד. וכתב רבינו שאם חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה וכו' אין מוציאין אותו מידו פירוש אע''פ שהיבם היה כהן וקידושיה הראשונים אסרוה על יבמה אין קונסין עליה להוציאה אחר שכנסה לפי שדי להחמיר בזה לכתחילה וכן כתב הרשב''א ז''ל: אבל אם גירשה. זה מבואר בגמרא שם והטעם כמ''ש דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה''י וכמבואר בהלכות: והיבמה שזינתה. בסוטה פרק היה מביא (דף י"ח:) אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם: כל יבמה שהיא ספק. בפרק החולץ (דף ל"ה:) וכבר כתב זה בפרק ראשון בארוכה ושם כתבתי דעות קצת מפרשים בזה וביאר רבינו בכאן שאם גירשה הכהן וכו' ודברים נראין הם שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה:

 לחם משנה  כל יבמה שהיא ספק מדבריהן וכו'. כתב ה''ה שהוא בפרק החולץ. ונ''ל שלמדו מההיא דהביא ריש פ''א גבי ההיא דרשב''ג דאמר אם לא שהה שלשים יום ספיקא אמר דאם נתקדשה לכהן אינה חולצת וא''ת שא''ה דלרבנן הוי היתר ודאי דהוי ולד מעליא ולר''ש הוי ספק דלא שהה ספיקא הוי וכיון שכן אין ספק דר''ש מוציא מידי ודאי דרבנן בדיעבד מיהא מסתייה לכתחילה חיישינן לר''ש אבל מיהו דלכ''ע הוי ספיקא לעולם דמוציאין וי''ל דהתם אמרינן גבי מעוברת חבירו כמאן נעביד משמע דאי איכא שום תנא דמתיר אע''ג דאיכא חד דאוסר ודאי אין מוציאין והרי הוא ספק אם הוא כמתיר או כאוסר ומ''מ אין מוציאין כיון דהוי ספק דרבנן א''כ למדנו מכאן דכל ספק מדרבנן אין מוציאין והכרח זה מבואר בדברי מ''כ הובא בב''י סי' קנ''ט ע''ש:

הלכות יבום וחליצה - פרק שלישי

א הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי בָּנִים הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּפוֹטֵר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

 מגיד משנה  האומר בני זה. משנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ד) מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ובבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ומבואר בגמרא שם לפטור את אשתו מן היבום והעמידוה אע''ג דמוחזק לן בגויה [שיש לו אחין] וזהו שסתם רבינו וכתב נאמן:

ב  אָמַר זֶה אָחִי אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן לֶאֱסֹר אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְהַנִּיחָהּ זְקוּקָה לְיָבָם שֶׁהֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְאָסְרָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ:

 מגיד משנה  אמר זה אחי. שם בקידושין במשנה יש לי אחין אינו נאמן ובבבא בתרא זה אחי אינו נאמן ובקידושין הביאו ברייתא בפלוגתא דרבי ורבי נתן ואמר אביי התם דלרבי אפילו מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחין נאמן לפוטרה מן היבום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא ור' נתן פליג עליו ומתבאר בגמרא בב''ב שאין הלכה כרבי לפי אוקימתא זו כמו שאכתוב בסמוך וכ''כ המפרשים דכל היכא דמוחזק לן באחי אינו נאמן לומר אין לי אחים כמ''ש רבינו:

 לחם משנה  אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין כו'. כתב ה''ה ואמר אביי התם (דף ס"ד) דלרבי אפילו מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחין וכו' ומתבאר בגמרא בב''ב שאין הלכה כרבי לפי אוקימתא זו וכו' כוונתו על מ''ש גבי ההוא דמוחזק לן בגויה דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה נמי דלית ליה אחי ואמרו שם דמשום דאית ליה קלא דאית ליה עדים דאית ליה אחין במדינת הים אינו נאמן ומשמע ליה דה''ה להיכא דאית ליה חזקה ומפני כך כתב שאין הלכה כרבי אלא כרבי נתן ותימא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דהא רבי נתן לא קאמר בפרק האומר אלא היכא דבשעת קידושין אמר אין לי אחין והוה מוחזק שיש לו ואח''כ בשעת מיתה אמר שיש לו דנאמן לאסור וטעמא דהדר ביה בשעת מיתה הא אם לא הדר ביה נאמן במ''ש תחילה וכן פירש''י ז''ל ומוכרח הוא דאל''כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן במ''ש תחילה למה אמר נאמן לאסור למה לנו לאסור לנאמנותו הא אוקמי' אחזקתיה א''ו דאם לא הדר ביה נאמן וא''כ ההיא דב''ב כמאן. גם על הר''ן יש לי כעין קושיא זאת שכתב דקי''ל כרבי דנאמן להתיר וכתב ויש לדקדק דאי קי''ל כרבי נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דיש לו אחין נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן באחין לא מהימן לומר וכו' והשתא קשה לי נמי למה כתב שלא תפול קושיא זו אלא אי קי''ל כרבי אפילו אי קי''ל כרבי נתן תפול הקושיא דע''כ ל''ק אלא היכא דהדר אבל היכא דלא הדר לא. ונ''ל לתרץ קושיא זאת עם מה שנעורר קושיא אחרת והיא דאמאי לא אוקי בגמרא אביי ברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בני ואע''פ כן אמר יש לי בנים הוא נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק לן בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא אפי' דמוחזק לן דלית ליה הוה מצי לאוקמי וכ''ת דמאי דלא מחזיק לן הוי כאילו אמר מחזיק לן דלית ליה א''כ מה נסתפק ה''ה לקמן בלשון המתחיל נאמן עד אחד אם כשהוא מוחזק דלית ליה בני אם הוא נאמן או לא הא ודאי דנאמן דהא קאמר כאן רבי דנאמן ורבי נתן ע''כ לא פליג אלא משום דהדר אבל לא הדר לא אלא ודאי דמאי דקאמר בגמרא דלא מחזיק לן בבני הוא דלא ידיע אי אית ליה בנים או לא ונראה לומר דלכך אוקמוה בגמרא בדלא ידיע לן אי אית ליה אי לא דמשום הך חלוקה נקט רבי נתן נאמן לאסור דהשתא כיון דהך דקאמר דאית ליה בנים אינו לגמרי נגד החזקה דבענין הבנים לא ידיע אי אית ליה ואע''ג דידיע דאית ליה אחים מ''מ אין זה נגד החזקה לגמרי ולכך אי לא הדר ביה בשעת מיתה נאמן אבל אי הדר אהדר החזקה למקומה ונאמן לאסור אבל בענין האחים ואיהו אמר אין לי אחים לא הוצרך לומר ר' נתן נאמן לאסור דאע''ג דלא הדר ביה אינו נאמן והשתא שפיר אתי ההיא דב''ב כרבי נתן וא''ת אכתי תפשוט דהיכא דמוחזק לן דלית ליה בני ואמר יש לי בנים אינו נאמן אמאי מוקי גמרא בדלא מוחזק לוקמא בדמוחזק לן דלית ליה והוה שמעינן דאפ''ה נאמן אי לא הדר ביה וי''ל דהשתא הוי רבותא טפי היכא דהדר ביה דאע''ג דמ''ש ראשונה אינו כנגד החזקה לגמרי דלא מוחזק לן דלית ליה בנים אפ''ה אי הדר ביה נאמן לאסור:

ג הָיָה מֻחְזָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִין וְאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אַחִין אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהֻחְזַק אָחִיו אֵין זֶה אָחִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. לֹא הָיָה מֻחְזָק בְּאַחִין וְיָצָא קוֹל שֶׁיֵּשׁ [שָׁם] עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ אַחִין וְהָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אֵין לִי אָח הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְתַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ וְיִשְׁאֲלוּ:

 מגיד משנה  לא היה מוחזק באחין. פרק יש נוחלין (דף קל"ה) ההוא דהוה מוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה [נמי] דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה [אחי] א''ל אביי הא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא א''ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה ויש גורסין הא אמרי דאיכא עדים וזו היא גירסת רבינו ואף לגירסא הראשונה כתבו ז''ל דנפק עלה קלא בהכי דאי לאו הכי פשיטא דלא חיישינן לה וזה פשוט ומוכרח ממה ששנינו יש לי אחין אינו נאמן והוא בדלא מוחזק באחין וכ''ש בדין זה והרמב''ן ז''ל כתב דלאו בקול דעלמא אסרינן לה אלא בדאמרי דאיכא עדים כלומר שהוחזק קול בב''ד וכ''נ דעת הרשב''א ז''ל ויש מן המפרשים אומרים דלא בעינן קול מוחזק בב''ד וזה דעת רבינו:

ד  מִי שֶׁזָּנָה עִם אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וְנִתְעַבְּרָה וְאָמַר זֶה הָעֻבָּר מִמֶּנִּי הוּא וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹדָה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה הֲרֵי זֶה סָפֵק לְעִנְיַן יִבּוּם. כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וּמֵאַיִן יִוָּדַע הַדָּבָר שֶׁזֶּה בְּנוֹ וַדַּאי וַהֲרֵי אֵין לוֹ חֲזָקָה. אֶלָּא לְעוֹלָם סָפֵק הוּא וּלְהַחֲמִיר דָּנִין בּוֹ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 מגיד משנה  מי שזנה עם אשה. דין זה אינו מבואר בגמרא אבל דעת רבינו הוא דע''כ לא אמרינן האומר זה בני נאמן לפטור את אשתו מן היבום אלא כשהוא אומר שהוא בנו מאשתו שידוע לו שבנו הוא אבל בנו מאנוסתו או ממפותתו אינו יודע אם הוא זה בבירור הלכך מחמירין בו וזה דבר ברור הוא באשת איש שי''ל שרוב בעילות אחר הבעל ושמא מן הבעל הוא זה אבל בפנויה היה נראה לחלק בין אם חשודה ממנו בלבד או חשודה מאחרים שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו בלבד הא אמרינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ט) כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה ואיכא לישני בגמרא לישנא קמא דוקא דלא דיימא מעלמא (פי' שאינה חשודה מעלמא) לישנא בתרא אף על גב דדיימא מעלמא ונראה דעת רבינו פרק שביעי מהלכות תרומות כלישנא קמא וכיון דלענין תרומה דאיכא גם כן איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא ניהמניה וכל שכן ללישנא בתרא. והרשב''א ז''ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מודה שבא עליה בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם בא עליה אחר בכי הא לא אמרינן לשדייה בתר קמא דה''ל כספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דמספקא לן מילתא ולא שדינן ליה בתר קמא ע''כ דבריו. ונראה בדעתו ז''ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דהתם דכל דלא ידעינן בבירור שבא עליה אחר אף על גב דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה ובזה נראה להחמיר דה''ל ספיקא דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני אבל בדלא דיימא בעלמא אינו מוצא טעם נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה ואפילו בדדיימא אפשר שהלכה כלישנא בתרא דסוגיין בפירקא קמא דכתובות אתא כי ההוא לישנא:

 לחם משנה  מי שזנה עם אשה וכו'. כתב ה''ה והרשב''א ז''ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה כו'. מה שהצריך הרשב''א ז''ל שראינו שבא עליה אע''ג דבגמרא אמרו בסוף פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ט:) דיימא מיניה ודיימא מעלמא דמשמע דבחשודה מיניה סגי כבר כתבו התוס' דדיימא מיניה ר''ל כשידוע שבא עליה: אעפ''י שהוא בנו לענין ירושה כו'. כתב הטור שהקשה עליו הרא''ש ז''ל ולמה יוציא הממון מחזקת היורשים וי''ל דשאני ממון דבידו להורישו אם ירצה וכיון שהוא אומר שהוא בנו הוי כמורישו ולכך נאמן אבל גבי איסורא לא:

ה נֶאֱמָן עֵד אֶחָד לְהָעִיד לִיבָמָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וּמִתְיַבֶּמֶת עַל פִּיו. אוֹ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ * אוֹ שֶׁנִּתַּן לְבַעְלָהּ בֵּן, לְהַתִּירָהּ לְזָר. אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ עַכּוּ''ם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד בְּמִיתַת הַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁמֵּעִיד בְּאֵשֶׁת אִישׁ לְהַתִּירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין:

 מגיד משנה  נאמן עד אחד. בפרק האשה רבה העלו בהלכות בשם הגאונים שנאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה כדי שתתייבם או שיאמר שמת יבמה כדי שתנשא לשוק וכתב רבינו או שניתן לבעלה בן. ובהשגות אמר אברהם זה הדמיון אינו מחוור כו' והרב בעל המאור סובר כדעת רבינו וכן הכריע הרשב''א ז''ל וכתב דאין ראיה מהבעל דשאני עד דאף היא דייקא ומינסבא משא''כ בבעל דסמכה עליה לגמרי ע''כ. ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט כן שכבר נתבאר למעלה שאם אמר יש לי בנים אע''פ שמוחזק באחין נאמן כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק יש נוחלין (דף קל"ה) וסתמא קתני לה אע''ג דמוחזק דלית ליה בני נאמן ואפשר דכיון דמסקינן במוחזק באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן אלמא דבורו נגד חזקה לא מהני הה''נ במוחזק דלית ליה בני ואמר יש לי בנים אינו נאמן דכאן וכאן להתיר הוא בא וכי אמרינן דנאמן ה''מ דלא ידיע אי אית ליה בני או לא אבל במוחזק דלית ליה בני לא ויש לחלק ביניהם ולומר דשאני אחין דלא תליא מילתא בדידיה ואפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינה ראיה נגד חזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן כנ''ל. ומ''ש רבינו ואפילו עבד או אשה פשוט הוא שכיון שעד אחד נאמן הרי הוא כעדות מיתת הבעל וכ''נ מן הסוגיא וכבר נתבאר פרק י''ב מהלכות גירושין דיני עדות מיתת הבעל ומי הן חמש נשים אלו שהזכיר כאן רבינו:

 לחם משנה  נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו. כתב ה''ה וכן הכריע הרשב''א ז''ל וכתב דאין ראיה מבעל כו'. וא''ת דהיכי כתב דשאני הכא דהיא דייקא ומינסבא הא ע''כ טעמא דנאמן לא הוי אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא דאי משום דדייקא ומינסבא הא היא עצמה תוכיח כדאמר שם בפרק האשה רבה דלא מהימנא א''ו משום מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. ועוד קשה לדעת רבינו דסובר דהך בעיא איפשיטא א''כ הנהו בעיי דעד אחד דקטטה ועד אחד במלחמה בפרק האשה שלום שכתב בהו דס''ל לרבינו בסוף הלכות גירושין דלא איפשיטא תיפשוט מהכא דהא פשיטנא מהכא דטעמא הויא משום מילתא דעבידא לאיגלויי. וי''ל דהוא מפרש כמו פירוש התוס' דבעיין דעד אחד ביבמה הכא הוא טעם הי מינייהו הוי עיקר טעמא אי הוי משום דעבידא לאיגלויי ובדיוקא זוטא מהני או דילמא עיקר הטעם משום דדייקא ובעינן דיוקא רבה והשתא אמרינן דתרוויהו איתנהו טעמא דעבידא לאיגלויי וטעמא דדייקא ומינסבא והשתא לפי האמת אפשר לומר דעיקר טעמא משום דדייקא הוא ולא משום דעבידא לאיגלויי וכ''ת א''כ היא עצמה אמאי [אינה] נאמנת י''ל דבאשה ליכא אלא טעמא דדייקא לחוד אבל בעד דהוא סניף לו טעמא דעבידא לאיגלויי סגי אע''ג דאין זה עיקר הטעם מהני והשתא לפ''ז אכתי תיבעי לקמן דאפשר עדיין טעמא משום דייקא והתם ביבמה הוי דיוקא רבה ולכך מהני אבל בקטטה ומלחמה דהוי דיוקא זוטא לא וכדכתבו התוס' ע''ש וא''כ אע''ג דתיפשוט בעיין דיבמה דמהני אפשר משום דעיקר טעמא הוא משום דעבידא לאיגלויי ואין עיקר טעמא משום דדייקא ומינסבא אבל הך הוי דיוקא רבה והתם לא הוי רבה כ''כ והשתא אתי שפיר דקאמר הרשב''א דשאני גבי עד דדייקא היא דלעולם בעי דיוקא בין דנאמר טעמא דעבידא לאיגלויי בין דנאמר דייקא ומינסבא אלא דלטעמא דעבידא לאיגלויי סגי דיוקא פורתא ולטעמא דדייקא ומינסבא בעינן דיוקא רבה:

ו וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵין מְעִידוֹת זוֹ לָזוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ כָּךְ אֵין מְעִידִין לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ. וְדִין עֵדוּת זוֹ כְּדִין אוֹתָהּ עֵדוּת לְעִנְיַן עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה בְּמִיתַת הַיָּבָם וּלְכָל דָּבָר:

ז שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי. זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ. שֶׁאֵין יְבִמְתָּהּ נֶאֱמֶנֶת לְהָעִיד לָהּ שֶׁמֵּת יְבָמָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  שתי יבמות שבאו. משנה פרק האשה צרה (דף קי"ט:) קרוב ללשון רבינו. ומה שכתב שאין יבמתה נאמנת הוא מפני שיבמתה היא אחת מחמש נשים שהזכיר בסמוך שנזכר פי''ב מהלכות גירושין:

ח  הָיָה לְאַחַת מֵהֶן עֵד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ. זוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הָעֵד עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּרָהּ שֶׁאֵינָהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ אֶלָּא מִפְּנֵי יְבָמָהּ. וְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵד מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הֵעִיד הָעֵד שֶׁמֵּת יְבָמָהּ וְהִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלִי:

 מגיד משנה  היה לאחת מהן. שם במשנה:

ט  הָיָה לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים זוֹ שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מֻתֶּרֶת. הָיָה לָהֶן יָבָם אַחֵר כָּאן הֲרֵי זֶה מְיַבֵּם לִשְׁתֵּיהֶן:

 מגיד משנה  היה לזו בנים. שם במשנה ובגמרא תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות ולא הוצרך רבינו להזכיר זה שפשוט הוא לפי מה שנתבאר: היה להן יבם וכו'. שם במשנה נתייבמו ומתו יבמין אסורות לינשא ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם וקי''ל כת''ק וע''כ ל''פ אלא במתו אבל בנתגרשו לא ופי' מתו היבמין האלו בלא בנים אבל אם היו להם בנים ודאי מותרות הן בהכרח שהרי גמרא ערוכה שכל אחת נאמנת לומר מת בעלי לגבי עצמה אבל לגבי חבירתה לא וכיון שכן כשלאה אשת ראובן אומרת מת בעלי ונתייבמה ללוי והיו בנים ללוי אע''ג דאין אנו מאמינין לה לגבי רחל אשת ראובן האומרת מת בעלי מ''מ אפילו שמעון קיים הרי אינה יכולה להתייבם לו ולמה תאסר וכ''ש נתגרשו כמ''ש רבינו אבל בשמתו היבמין בלא בנים יש לחוש לכל אחת שמא בעלה של חבירתה קיים והיא זקוקה לו ופשוט הוא וכן פירש''י ז''ל נתייבמו שהיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין להן לא עדים ולא בנים ומתו היבמין אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואף על פי שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו שינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר עכ''ל:

י מֵת זֶה הַיָּבָם שֶׁיִּבֵּם אוֹתָן אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר כְּשֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה. נִתְיַבְּמוּ וְנִתְגָּרְשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְזָר:

יא אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם אֵין הַיְבָמָה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי שֶׁתִּנָּשֵׂא לְזָר הוֹאִיל וְהוּא אִסּוּר לָאו שֶׁמָּא יִהְיֶה קַל בְּעֵינֶיהָ. וְכֵן אֵין הַיָּבָם נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי שֶׁיְּיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵתָה אֲחוֹתִי שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵתָה אִשְׁתִּי שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ עֵד אֶחָד אֶלָּא מִשּׁוּם הַתָּרַת עֲגוּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  אע''פ שהאשה. משנה פרק האשה שלום (דף קי"ח:) אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא וכו'. ומ''ש עד שיעידו שני עדים וכו' מפורש בסוגיא בפרק האשה רבה הדין והטעם:

יב  לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי. אוֹ שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אֲבָל אִם הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת. בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי בֵּין שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַיָּבָם שֶׁנִּתַּן לִי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר:

 מגיד משנה  לפיכך האשה. במשנה שם קרוב ללשון רבינו:

יג  הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לְזָר בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִתְיַבֵּם וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 מגיד משנה  האשה שהלכה. במשנה שם מפורשת כל בבא זו:

יד הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ בִּלְבַד וּבָאָה וְאָמְרָה נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת וּמִתְיַבֶּמֶת שֶׁהֲרֵי הָיְתָה בְּחֶזְקַת הֶתֵּר לִיבָמָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן שֶׁנִּתַּן לִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִפְטֹר עַצְמָהּ מִן הַיִּבּוּם וּמִן הַחֲלִיצָה וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלָלָה אוֹ שֶׁאָמְרָה בַּמְּעָרָה הָיִינוּ כְּשֶׁמֵּת. אֲבָל אִם אֵין הַדָּבָר כֵּן אֵינָהּ חוֹלֶצֶת. שֶׁמָּא תַּחֲלֹץ וְיָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה וְהַבַּעַל מֵת תְּחִלָּה וְנִמְצֵאת חֲלִיצָה זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְיִרְאֶה הָרוֹאֶה אוֹתָהּ שֶׁחָלְצָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וִידַמֶּה שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לִכְהֻנָּה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ. לְפִיכָךְ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם אֶלָּא תִּשָּׁאֵר בְּחֶזְקַת זְקוּקָה כְּשֶׁיָּצְאָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים. מסקנא דגמרא בפ' האשה צרה שהקשו על משנה זו וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואוקמה רב פפא בגרושה ורב חייא בריה דרב הונא באמרה אני והוא נחבאנו במערה ע''כ ופרש''י ז''ל ואין איש עמנו לבוא ולהעיד הילכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי עכ''ל:

טז וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ הֲרֵי זוֹ לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּוָּדַע אִם יָלְדָה צָרָתָהּ אוֹ לֹא יָלְדָה. וְלָמָּה לֹא תַּחֲלֹץ אַחַר תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים מִמִּיתַת הַבַּעַל וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְזָר עַל כָּל פָּנִים שֶׁאִם יָלְדָה צָרָתָהּ הֲרֵי נִפְטְרָה זוֹ וְאִם לֹא יָלְדָה הֲרֵי נֶחְלְצָה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִוָּדַע אַחַר הַחֲלִיצָה שֶׁיָּלְדָה צָרָתָהּ וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁאֵינָהּ חֲלוּצָה וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה וְיֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁלֹּא יָדַע בָּעֵדִים שֶׁבָּאוּ שֶׁהַחֲלוּצָה מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן וְיָעִיד שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נִשֵּׂאת לִכְהֻנָּה עַל פִּי בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְאַחַר תִּשְׁעָה וְתִנָּשֵׂא לְזָר. אֲבָל זוֹ הַצָּרָה שֶׁהָיְתָה עִם בַּעְלָהּ כְּשֶׁמֵּת תַּמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם כִּשְׁאָר הַיְבָמוֹת וְתַחְלֹץ אוֹ תִּתְיַבֵּם וְלֹא תָּחוּשׁ לְצָרָתָהּ שֶׁבַּמְּדִינָה הָאַחֶרֶת הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ בַּמְּדִינָה:

 מגיד משנה  וכן אשה שהלך בעלה. ר''פ האשה שהלך בעלה וצרתה למה''י וכו' ובגמרא ולעולם אמר זעירי לעצמה ג' חדשים לחבירתה ט' וחולצת ממ''נ ר' חנינא אומר לעצמה ג' לחבירתה לעולם והקשו ותחלוץ ממ''נ ותירצו אביי בר אבין ורב חנניא ב''א גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה והקשו ולצריכה ותירצו דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ויאמר קא שרו חלוצה לכהן ופסקו כן בהל' ופי' זה מבואר בדברי רבי':

 לחם משנה  אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה וכו'. נ''ל שהוא מפרש מ''ש בפרק האשה שלום אמר זעירי לעצמה שלשה חדשים לחבירתה תשעה דלעצמה היינו הצרה שבמדינת הים ולחבירתה היינו שבכאן ורש''י ז''ל לא פירש כן אלא הכל קאי אצרה שבכאן ופירש מ''ש ולחבירתה בשביל חבירתה ולפי פירוש זה מחוור יותר דפשטא דמילתא קאי אצרה שבכאן דעלה הקשו בגמרא ולעולם ועל דא תירצו בגמרא וכו' אלא שהוא דחוק קצת שפירוש לעצמה ר''ל בשביל עצמה וכן לחבירתה בשביל חבירתה:

יז הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיְתָה לָהּ חָמוֹת בִּמְדִינַת הַיָּם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא יָלְדָה חֲמוֹתָהּ וּכְבָר נִתַּן לָהּ יָבָם בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. אֶלָּא נַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהָיָה לוֹ בֵּן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֵת הַבֵּן אֶלָּא הַעֲמֵד אוֹתָהּ עַל חֶזְקָתָהּ:

 מגיד משנה  האשה שמת בעלה. משנה שם: ה''ה לאשה שמת. זה מתבאר מן הגמרא והמשנה (דף כ"ח) שבפרק כל הגט ומסקנא שם שמא מת לא חיישינן:

יח יָצָאת חֲמוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתֵּדַע מֶה הָיָה סוֹף עִבּוּר חֲמוֹתָהּ שֶׁמָּא נוֹלַד לָהּ יָבָם קֹדֶם מִיתַת הַבַּעַל:

 מגיד משנה  יצאת חמותה. בפרק האשה צרה (יבמות דף קי"ט) במשנה מחלוקת ת''ק ור' יהושע ופסקו הלכה כסתם משנה:

יט הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלֵךְ וְנִתְיַבְּמָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים חִלּוּף תֵּצֵא וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד לִפְנֵי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לְאַחַר הַשְּׁמוּעָה מַמְזֵר:

 מגיד משנה  האשה שהלך בעלה. במשנה בפרק האשה רבה (דף צ"ב) אמרו שם הולד ממזר והעמידוה בגמרא כר''ע אבל לרבנן הולד כשר שאין ממזר מחייבי לאוין: אמרו לה. שם במשנה:

הלכות יבום וחליצה - פרק רביעי

א  כֵּיצַד מִצְוַת חֲלִיצָה. [א] הַיְבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם וּבָאָה [ב] לַדַּיָּנִין. וְהֵן קוֹרְאִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וְלָהּ. אִם עֵצָה טוֹבָה לְיַבֵּם יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לְיַבֵּם. וְאִם עֵצָה טוֹבָה לַחֲלֹץ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הִיא יַלְדָּה וְהוּא זָקֵן אוֹ הִיא זְקֵנָה וְהוּא יֶלֶד יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ:

 מגיד משנה  כיצד מצות חליצה. בסנהדרין פרק זה בורר (דף ל"א:) והיבמה הולכת אחר יבמה להתירה עד כמה אמר ר' אמי אפילו מטבריא לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והביאוה בהלכות בפרק מצות חליצה: והם קוראין. שם בפרק מצות חליצה (דף ק"ו:) משנה וברייתא:

ב וּצְרִיכִין [ג] הַדַּיָּנִין לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ שָׁם בִּפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ז) 'וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים' וְגוֹ'. לֹא נוֹעֲדוּ וְלֹא קָבְעוּ מָקוֹם אֶלָּא נִקְרוּ נִקְרָה וְנִקְרֵאת הִיא וְהוּא לִפְנֵיהֶן וְחָלְצוּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

 מגיד משנה  וצריכין הדיינין. שם (ק"א:) אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה. ומ''ש שאם לא נועדו שחליצתו כשרה פשוט הוא ומתבאר שם שאין קביעות המקום מעכב:

 לחם משנה  וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו וכו'. מדכתב רבינו קביעות קודם השנים הנוספים משמע קצת דהשנים הנוספים אין צריכים קביעות מקום כמ''ש בתה''ד וקשה דהא בגמרא גרסינן (דף ק"א:) תא סק לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה ע''כ. משמע דאפילו לשנים נוספים צריך קביעות מקום ואפשר דהך תא סק אינו קביעות מקום אלא בא כאן ותשב כדי שתחלוץ עתה בפנינו וכבר קבעו מקום הדיינים קודם זה. אבל הרב ה''ר ישראל כתב הרב''י דס''ל דהך הוי קביעות מקום ולמד מכאן דאין צריך אלא שיאמר החכם שבהם נלך למקום פלוני מדלא [אמר] כאן אלא רב יהודה ואפילו נאמר דרבינו סובר כן יש לתרץ לדעתו כמו שנתבאר בהלכות. עוד כתב שם הרב דאין צריך לילך ולישב שם ולדידיה צ''ל דמאי דאמרו בגמרא תא סק ר''ל לערב תבא ותשב שם בעת שיעשה החליצה אבל אינו ר''ל בא ושב עתה לקביעות מקום. וכתב ה''ה שמתבאר שם שאין קביעות המקום גורם אפשר דהוא משום דאמר צריכי דייני למקבע דוכתא ולא קאמר אי לא קבעו דוכתא לאו כלום הוא וכיוצא בזה דקדק ה''ה לקמן גבי הא דאמר צריכי דייני למיחזי רוקא או אפשר דהא קי''ל כר''ע דאמר ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה דאיש מעכב כמו שיתבאר לקמן:

ג וּמְלַמְּדִין אוֹתָהּ וְאֶת הַיָּבָם לִקְרוֹת עַד שֶׁהוּא וְהִיא יִהְיוּ רְגִילִין וְתִהְיֶה יְכוֹלָה לִקְרוֹת (דברים כה-ז) 'לֹא אָבָה' בִּנְשִׁימָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר יַבְּמִי. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ אָבָה יַבְּמִי:

 מגיד משנה  ומלמדין אותה. שם אמר אביי האי דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אבל לא חפצתי לקחתה רבא אמר x אסוקי מילתא היא ואסוקי מילתא לית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי אמר ליה לא סבר ליה מר להא דרבא אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כדרבי זירא דאמר רבי זירא xx כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ופירוש זה מבואר בהלכות כדברי רבינו וכתב הרשב''א ז''ל וכפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה צריך שידע לומר לא חפצתי בבת אחת והא דנקט בלא אבה משום דאין דרכן של נשים לידע לקרות ואינן ראויות עד שילמדום אבל סתמן של אנשים לידע לקרות וראויין הם והוא ז''ל הקשה עליהן וכתב שיש גירסא אחרת בזה והראשונה נוסחת הגאונים והספרים וכן היא בעיטור:

ד וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה רְגִילָה לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרְאָה בִּנְשִׁימָה אַחַת אֵין מַקְפִּידִין עַל זֶה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה מַרְגִּילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתֵּדַע:

ה וְהַחֲלִיצָה בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וּבִפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת [ד]. וְאִם אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה גֵּר פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו גֵּר וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית לֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁיִּהְיֶה אָבִיו [ה] וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִצְוָתָהּ בַּחֲמִשָּׁה כְּדֵי לְפַרְסֵם [ו] הַדָּבָר. וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם אֲפִלּוּ הָיוּ [ז] עַמֵּי הָאָרֶץ:

 מגיד משנה  והחליצה ביום. במשנה (דף ק"ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ור''א פוסל ואוקימנא לה בגמרא לסתמא דמתני' דיחידאה היא וכן מבואר בהלכות: ובפני ג'. שם (דף ק"א) ראש פרק מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות ובגמרא דמאחר דאפילו שלשתן הדיוטות דיינין למה לי הא קמ''ל דבעינן שיודעים להקרות כעין דיינין ושם (דף ק"ב) מבואר בגמרא דבעינן לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל: ומצותה בחמשה. שם מבואר מעשים בגמרא:

 לחם משנה  ומצותה בחמשה כו'. דקדק נמוקי יוסף ז''ל מכאן דדוקא עמי ארץ אבל פסולים לא והוא כתב בשם הרשב''א שאם הזמינו ג' לב''ד בפירוש וקראו האחרים למילי דעלמא אפילו גרים ואפילו פסולים ע''כ. ויש לדקדק דהא בגמרא אמר ליה רב יהודה לרב שמואל בר יהודה תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה וא''ל תנינא בישראל בב''ד של ישראל ולא בב''ד של גרים ואנא גר אנא משמע דגר פסול לאיצטרופי לחמשה. וי''ל דלהכי כתב דאם הזמינו לג' לב''ד בפירוש כלומר דמה שאמרו בגמרא שהוא פסול הוא מפני שלא הזמינו השלשה לב''ד בפירוש אלא אמר שב כאן לאיצטרופי לחמשה ולא נתברר מי הם הדיינים ומי הם הנוספים ולכך צריך שלא יהיה גר אבל כשנתברר לא ועם זה נוכל ליישב דברי רבינו בקביעות מקום בשנים הנוספים דנראה שאינו צריך קביעות מקום אע''ג דבגמרא איתא תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה הוה כדכתיבנא לעיל דאפשר דמ''ש בגמרא הוא שלא נתבררו הדיינים השלשה בפירוש ולא הזמינום אבל כשנתבררו ודאי דהשנים האחרים א''צ קביעות מקום:

ו כֵּיצַד חוֹלְצִין. מְבִיאִין לוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב וְאֵינוֹ תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן וְלוֹבְשׁוֹ בְּיָמִין וְקוֹשֵׁר רְצוּעוֹתָיו עַל רַגְלוֹ. וְעוֹמֵד הוּא וְהִיא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַקְרִין לַיְבָמָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כה-ז) 'מֵאֵן יְבָמִי' וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לַיָּבָם (דברים כה-ח) 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ'. וְנוֹעֵץ רַגְלוֹ בָּאָרֶץ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַתֶּרֶת רְצוּעוֹת הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ וְחוֹלֶצֶת הַמִּנְעָל וּמַשְׁלֶכֶת אוֹתוֹ לָאָרֶץ וּמִשֶּׁיִּשָּׁמֵט רֹב הֶעָקֵב הֻתְּרָה הַיְבָמָה לְזָר:

 מגיד משנה  כיצד חולצין. שם משנה ובגמרא (דף קב:) סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ובמשנה (דף ק"ד) בשמאל חליצתה פסולה ורבי אלעזר מכשיר וכל הסדר שכתב רבינו מפורש שם בין המשנה והגמרא ומבואר בהלכות ומוסכם. ויתבאר בדברי רבינו בפרק זה שיש הרבה דברים מאלו שאינן מעכבין אבל לכתחלה כך היא הסדר וראוי. ומה שכתב ג''כ ומשישמט רוב העקב מימרא שם ובירושלמי אמרו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ע''כ. ולא סמך עליו רבינו משום דבגמרין לא הוזכרה חליצה ביד ימין כלל וגבי יבמה גדמת אמרו (דף ק"ה) מי כתיב וחלצה ביד ורגל ימיני נמי אי לאו דגמרין ליה (דף ק"ד) ממצורע היו מכשירין אפילו של שמאל ויד דלא כתיב מנא לן ואפילו לכתחילה וכן כתב הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש''י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו:

ז וְאַחַר כָּךְ עוֹמֶדֶת וְיוֹרֶקֶת בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פָּנָיו רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִין. שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבִשְׁעַת רְקִיקָה [ח] וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִרְאוֹת הָרֹק הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לָהּ (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' (דברים כה-י) 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל':

 מגיד משנה  ואחר כך עומדת. מה שכתב רבינו שמצוה שיהו עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה הוא מן הברייתא השנוייה בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרין דברים אלא בעמידה ואמירתה ואמירתו שוין ורקיקה סובר רבינו דכיון דאמר רבא דצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דכתיב לעיני וירקה הרי היא כדין וצריכין לעמוד לכתחילה אבל החליצה אפילו לכתחילה מיושב כמו שכתב רבינו והיא יושבת ואחר כך עומדת וכתב הרשב''א ז''ל שכן מוכח בגמרא דחליצה אפילו לכתחלה מיושב ואף רקיקה מסתפק הוא ז''ל למה הצריכה רבינו מעומד ויש מן המפרשים סוברין שהכל לכתחילה מעומד וכן נהגו: וצריכין הדיינין. כבר הזכרתי זה בסמוך: ואחר כך מקרין. במשנה שם:

 לחם משנה  ואח''כ עומדת וכו'. כתב ה''ה ואמירתה ואמירתו שוין. נ''ל שצריך לומר ואמירתו ואמירתה שוין וטעמו שהוא הרגיש ממה שהביא מספרי דלא ילפינן מהתם אלא באמירה דידיה שכן כתיב ועמד ואמר ואיך כתב רבינו דבאמירה דידיה ודידה בעינן עמידה לזה תירץ שהם שוים:

ח הַכּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'כָּכָה' בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. וְכָל הַיּוֹשְׁבִין שָׁם עוֹנִים אַחֲרֶיהָ (דברים כה-י) 'חֲלוּץ הַנָּעַל' שָׁלֹשׁ [ט] פְּעָמִים. וְצָרִיךְ שֶׁתִּתְכַּוֵּן הַיְבָמָה שֶׁתַּחֲלֹץ לוֹ וְיִתְכַּוֵּן הוּא שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וְיַעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִשְׁמָן. * וְהַסּוּמָא אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'וְיָרְקָה בְּפָנָיו' וְאֵין זֶה [י] רוֹאֶה הָרֹק:

 מגיד משנה  וצריך שתתכוין. בגמרא ברייתא שם (דף ק"ב): והסומא אינו חולץ. ממה שאמרו בברייתא שם (דף ק"ג) והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה למד רבינו שאין חולץ לכתחילה ונתן לה טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת כמו שיתבאר. ובהשגות: א''א והוא שיש שם אחר שיחלוץ ע''כ סובר הוא ז''ל דכל היכא דליכא אחרינא אפילו לכתחילה חולץ וברייתא דמשמע דוקא דיעבד הוא בשיש שם אחר ואיני יודע הכרח בזה אלא או ברייתא הוא בדוקא בכל גוונא או דילמא לאו בדוקא אלא משום סיפא דקתני בשאר דינין חליצתה פסולה תנא רישא כשרה והוא הדין אפילו לכתחילה:

 לחם משנה  והסומא אינו חולץ וכו'. כתב ה''ה ובהשגות א''א וכו' ואיני יודע הכרח בזה וכו'. נראה כוונתו לומר דזאת הפשרה של הראב''ד לא ידע מנין לו דברייתא (דף ק"ג) לא מתפרשא אלא מחד גוונא דהיינו בדיעבד דוקא בכל גוונא או תפסו שהיה לו להר''א ז''ל להכחיש הדין לרבינו לגמרי ולומר דמאי דנקט כשרה משום סיפא נקטיה ואין פיסול בסומא כלל וא''ת היכי קאמר דלאו בדוקא הא יושב שהזכירו שם בברייתא בדיעבד הוא דלכתחלה עומד בעינן מועמד ואמר וא''כ כיון דביושב הוי ברייתא בדוקא ע''כ בכולהו נמי הכי הוי וי''ל דאפשר דאפילו ביושב לא הוי בדוקא דהא החליצה הוי מיושב לכתחילה אלא הקריאה והרקיקה צריך מעומד וברייתא לא הזכירה אלא חליצה שכן אמרו החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב ועיקר החליצה חליצת מנעל היא והך הוי אפילו לכתחילה:

ט נִמְצָא סֵדֶר הַחֲלִיצָה כָּךְ הוּא. קוֹרְאָה הִיא תְּחִלָּה (דברים כה-ז) 'מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי'. וְאַחַר כָּךְ הוּא אוֹמֵר (דברים כה-ח) 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ'. וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ. וְאַחַר כָּךְ תָּרֹק. וְאַחַר כָּךְ תִּקְרָא (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' (דברים כה-י) 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל':

 מגיד משנה  נמצא סדר החליצה. שם (דף ק"ו:) אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה מאי קמ''ל מתניתין היא הא קמ''ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי:

י וְאֵין הַסֵּדֶר מְעַכֵּב אֶלָּא אִם לֹא קָרְאָה בַּתְּחִלָּה לֹא הִיא וְלֹא הוּא אוֹ שֶׁרָקְקָה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה אוֹ שֶׁקָּרְאָה וְאַחַר כָּךְ רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

יא וְלָמָּה לֹא תַּחֲזֹר וְתָרֹק עַל הַסֵּדֶר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רְקִיקָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ כְּלוּם וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת מִן הָאַחִין:

 מגיד משנה  ולמה לא תחזור ותרוק. שם (דף ק"ה) ההיא דאתיא לקמיה דרב אמי הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה רקקה מקמי דתחלוץ א''ל רבי אמי חלוץ לה ושרי לה תגרא א''ל רבי אבא והא בעינן מירק [א''ל] הא רקקה לה [א''ל תהדר] ותירוק ומה בכך [א''ל] נפיק מיניה חורבה דאי אמרת תהדר ותירוק אמרו רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתו למשרי חלוצה לאחין:

יב חָלְצָה בִּלְבַד וְלֹא קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחָלְצָה וְקָרְאָה וְלֹא רָקְקָה אוֹ שֶׁחָלְצָה וְרָקְקָה וְלֹא קָרְאָה שֶׁחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה:

 מגיד משנה  חלצה בלבד. במשנה (דף ק"ד:) אמר לו רבי עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש [מעכב] ובגמרא הביאו ברייתא אליבא דרבי עקיבא דקתני חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לִקְרוֹת. אֲבָל אִלֶּמֶת אוֹ אִלֵּם אֵינָן חוֹלְצִין וְאִם חָלְצוּ חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְאֵינָן כְּחֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם. לְפִי שֶׁהַחֵרֵשׁ אוֹ הַחֵרֶשֶׁת אֵינָן בְּנֵי דַּעַת:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשהיו יכולים לדבר וכו'. מ''ש רבינו שהאלם והאלמת חליצתן פסולה מפורש שם בגמרא במסקנא אבל מ''ש שחליצת חרש או חרשת אינה כלום נראה שסמך לו על התוספתא ששנינו שם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכו' תצא וי''ג דברים בה הרי שהשוו דין חרש שוטה וקטן ואמרו תצא ונתבאר בגמרא שאין חליצת קטן כלום וכן השוו אותם חכמים בכ''מ לכל דבר שצריך דעת. ויש מי שהקשה על דברי רבינו ממה ששנינו במשנה החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרו בגמרא אמר שמואל זו דברי ר''מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום מדקאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום אלמא מודו חכמים בחליצת חרש וחרשת דחליצה פסולה היא. ועוד הקשו ממה שאמר שם בגמרא דטעמא דמתניתין לפי שאינן באמר ואמרה ואמר רבא השתא דקאמרת קריאה מעכבת לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתני' דקתני אם לא קראה חליצתה כשירה כרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' אלמא טעמא דמתניתין אינו משום דלאו בני דיעה נינהו אלא לפי שאינן ראויים לקריאה והרי הם כאלם וכאלמת ויש לדחוק בזה לדעת רבינו דלהכי מפרשינן טעמא דמתני' משום קריאה לאשמועינן דאפי' אלם ואלמת חליצתן פסולה ומיהו אינן שוין בדינן אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושמואל דקאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום משום דהוה משמע ליה דמשום קטן בלחוד תני במתניתין חליצה פסולה אבל בחרש ובחרשת אפי' תנא דמתני' מודה דאינה כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה אלא קטן א''נ דפלוגתא דר''מ וחכמים בקטן שמיע ליה באינך לא שמיע ליה ומשום הכי לא כייל להו ומיהו אנן סמכינן על התוספתא שהיא משוה אותן וזה התירוץ יותר נכון כנ''ל לדעת רבינו אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל סבורין שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת ואינן כשוטה לדבר זה והאריכו בטעם זה וכן נראה מן ההלכות:

 לחם משנה  במה דברים אמורים כשהיו יכולים לדבר שהרי הן ראויים לקרות. כתב הרב המגיד וכן השוו אותן חכמים בכל מקום לכל דבר שצריך דעת וקשה קצת להך ראיה דא''כ נשוה חרשת לקטנה וכי היכי דקטנה חליצתה פסולה חרשת נמי ליהוי חליצתה פסולה דחרש וקטן שוים לכל דבר ומה שיש בקטנה היה ראוי להיות בחרשת:

יד  רָקְקָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא חָלְצָה וְלֹא קָרְאָה. אוֹ שֶׁרָקְקָה וְקָרְאָה וְלֹא חָלְצָה הֲרֵי זוֹ כַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה. קָרְאָה הִיא וְהוּא וְלֹא חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ'. שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא הַחֲלִיצָה וְהָרְקִיקָה הוּא שֶׁמּוֹעִיל אֲבָל הַקְּרִיאָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת:

 מגיד משנה  רקקה בלבד. זה מבואר בגמרא (דף ק"ה) אליבא דר''ע דהלכה כמותו. וק''ל קצת בדברי רבינו שנראה מהם שהוא סובר שהרקיקה בלבד פוסלת לאחין מן התורה והביא מקרא לזה ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא מועיל ואע''פ שיש חילוק בין חליצה ורקיקה שהחליצה בלבד מכשרת בדיעבד ואילו רקיקה אינה מכשרת אלא פוסלת כמו שנתבאר סובר הוא ז''ל ששניהם שוין לפסול מן התורה וק''ל דהא משמע מסקנא דגמרא בהדיא דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן והטעם אמרו שם משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסלה אתי לאחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד קשה דהא ר''ע לא דריש דבר שיש בו מעשה בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור''א דדריש דבר שיש בו מעשה ס''ל דחלצה בלבד חליצתה פסולה וכיון דקי''ל כר''ע היאך כתב רבינו דרשתו של ר''א וצ''ע לי:

טו חָלְצָה וְרָקְקָה וְקָרְאָה וְהֵם יוֹשְׁבִין אוֹ מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה שְׂרוֹךְ הַנַּעַל קָשׁוּר עַל שׁוֹקוֹ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁחָלַץ. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 מגיד משנה  חלצה ורקקה. ברייתא ומשנה שם. ומ''ש שאינן יודעין להקרות מתבאר שם שאין צריך שידעו להקרות אלא לכתחלה:

 לחם משנה  חלצה ורקקה וכו' וקראה והן יושבין או מוטין על צדיהן וכו' וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה. כתב ה''ה ומתבאר שם שאין צריך שידעו להקרות אלא לכתחלה אולי דעתו מפני שנתבאר שם שאין הקריאה מעכבת:

טז חָלְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל קָשׁוּר לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה. אוֹ שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּנָה הִיא. וְכֵן קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל. חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְכֵן אִם חָלְצָה בִּפְנֵי יָחִיד וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּבַלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁחָלְצוּ וְכָל הַחוֹלֵץ לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם אֵינָהּ חֲלִיצָה:

 מגיד משנה  חלצה בלילה. בבא זו ג''כ מבוארת שם במקומות חלוקים. ויש מי שנסתפק בקטנה שחלצה בדיעבד אם היא כשרה ומשמע דכיון דמסקנא דגמ' והלכה עד שתביא שתי שערות שאפילו בדיעבד פסולה וכדברי רבינו. ויש בקצת ספרים טעות סופר בכאן שכתוב בהן חליצתה כשרה ואינו אלא פסולה ופשוט הוא: וכן אם חלצה. שם מבואר: אבל חרש שוטה וקטן. כבר הארכתי למעלה בדין החרש. ומ''ש וכל החולץ וכו' זה מבואר בהרבה מקומות בגמרא שאין חליצה שאינה צריכה פוסלת לכהונה ומפני כך אמרו שאין ראוי לחלוץ בכיוצא בזה כמו שנתבאר פ''ג בבבא המתחלת בד''א בשהיתה פסולה וכו' ויתבאר פ''ח שאפילו ספק חלוצה לא גזרו בה:

 כסף משנה  אבל חש''ו שחלצו וכו' אינה חליצה. כתב הריב''ש בפ' כל הגט (דף כ"ד:) אמר שמואל כ''מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש''י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ''ל. ואע''ג דבגט לא קי''ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה''ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר''א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע''ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס''ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה''ל למינקט להו בהדייהו וכ''נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר''א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ''מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא''כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב''ם בפ''ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ''י שכ''מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא''כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב''ם עצמו כתב בפ''ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע''י ישראל שלא כדין או ע''י עכו''ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע''י עכו''ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ''מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ''מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע''פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ''ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז''ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס''ל ז''ל דה''ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל''כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א''כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ''ל:

 לחם משנה  וכן קטנה שחלצה לגדול חליצתן פסולה. בפרק מצות חליצה (דף ק"ה:) אמרו על מתניתין דקטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה זו דברי רבי מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ''א איש כתוב בפרשה [אבל] אשה בין גדולה בין קטנה ואמרו שם במסקנא רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות ע''כ. והנראה לכאורה דהך והלכתא הוי דלא כחכמים דאמרו אשה בין גדולה בין קטנה אלא ה''ק והלכתא כר''מ דמקשינן אשה לאיש ובעינן עד שתביא שתי שערות וכ''נ מדברי התוספות שכתבו בהך והלכתא הוי כדברי רבא והכי קאמר לדברי רבי עד שתגיע לעונת נדרים אבל הלכתא כר''מ דמקשינן אשה לאיש ועד שתביא שתי שערות וא''כ נראה לפי זה דבקטנה אין חליצתה חליצה כלל דכיון דמקשינן אשה לאיש ובקטן קי''ל דאין חליצת קטן כלום דלא כר''מ דאמר דפסולה ה''ה בקטנה ונ''ל שזה טעמו של הרא''ש שכתב הטור בסימן קס''ט דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ואם רבינו מפרש כפירוש זה דהך והלכתא הוי כר''מ קשה דמשמע דאינה חליצה כלל לדידן דקי''ל כרבנן דאין חליצת קטן כלום לכך היה נראה לומר דהך והלכתא הוי אליבא דר' יוסי וה''ק לעולם דמדאורייתא בין גדולה בין קטנה אבל מ''מ מדרבנן צריך עד שתביא שתי שערות ואם לא הביאה אפשר דכשרה בדיעבד כיון דאינו אלא מדרבנן או אפשר דפסולה וזהו שכתב ה''ה שיש מי שנסתפק ומ''מ דעת רבינו דפסולה וא''כ לפי זה לית לן היקשא דאשה לאיש אבל אם נאמר זה בדברי רבינו קשה קצת שהוא ז''ל כתב בפרק ראשון וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם וכו' אינה חולצת וכו' כשם שאין היבם חולץ עד שיעשה איש כך אין היבמה חולצת עד שתעשה אשה משמע לכאורה דהיינו היקשא דאשה לאיש לכך נאמר דרבינו מפרש דהך והלכתא הוי אליבא דר''מ משום דמקשינן אשה לאיש וכי תימא א''כ כיון דאין חליצת קטן כלום ה''ה חליצת קטנה כיון דמקשינן י''ל דהך דמקשינן לא הוי אלא מדרבנן כדמשמע בירושלמי כמ''ש התוספות וא''כ מדאורייתא הוי חליצה גמורה ולכך קאמר דהוי חליצה פסולה והרב מוהרר''י קארו ז''ל כתב שם דלא מצא זאת הסברא שכתב הטור דחליצת קטנה אינה כלום ואינה פוסלת על כל האחין אלא לבעלי התוס' שכתבו בפרק מצות חליצה על מתני' דקטנה שחלצה וכו' וא''ת מ''מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי''ל דאי לא הוה תני גבי [קטנה] הוה אמינא דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני משתחלוץ ייתור לשון דלאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כחליצת קטן ע''כ ולפי מה שהבין בדברי התוס' דמאי דקאמרי אינה כלום ר''ל ואינה פוסלת על האחין תימה טובא דהיכי אמרו כמו חליצת קטן הא מתניתין ר''מ ור''מ סבר דחליצת קטן פוסלת דהכי אמרה מתניתין דחליצת קטן פסולה אלא ודאי נ''ל דאין כוונת דברי התוספות לומר אינה כלום ולא פסלה אלא ר''ל אינה כלום מן התורה דהוה ס''ד דמה''ת הויא חליצה ורבנן הוא דפסלוה משום דמקשינן ולא הוי כחליצת קטן דמן התורה אינה חליצה ומדרבנן הוי חליצה כדאמר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול לכך קאמר תחלוץ משתגדיל לומר דמדאורייתא אינה כלום אלא מדרבנן הוא דהוי חליצה לבד כמו חליצת קטן אבל לעולם דבין חליצת קטן בין חליצת קטנה פוסלת על כל האחין זה נ''ל מפירוש דבריהם ז''ל: ואפילו בינו לבינה וכו'. פרק מצות חליצה (דף ק"ה:) הקשו בינו לבינה מי ידענא ותירצו אמר רב יהודה אמר שמואל ועדים רואים אותו מבחוץ ע''כ. ורבינו לא הזכיר מזה כלום ואפשר לומר דסמך על המבין אי נמי י''ל דבגמרא הקשו כן משום דאמרו שם דהכשיר ר' עקיבא ולהכי הקשו דאפילו הוא והיא מודים דנחלצה לא מהימנו כדי להתירה לעלמא אבל רבינו דפסק דפסולה אפילו ליכא עדים כיון דשניהם מודים מהימנו לפוסלה לאחין. ומ''ש רבינו דהוי חליצה פסולה בינו לבינה אע''ג דמתניתין לא קאמר אלא בשנים כבר כתבו שם התוספות דר''ש דמכשיר בשנים דלאו דוקא בשנים ולא נקט שנים אלא משום עדות וה''ה בינו לבינה:

יז יָבָם שֶׁרַגְלוֹ הַיְמָנִית חֲתוּכָה אֵינוֹ חוֹלֵץ בִּשְׂמֹאל וְאִם חָלְצָה מֵעַל שְׂמֹאלוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. הָיְתָה רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר אוֹ הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁהַחוֹלֵץ * צָרִיךְ לִנְעֹץ עֲקֵבוֹ בָּאָרֶץ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל. וְאִם חָלְצָה לְמִי שֶׁרַגְלוֹ כָּךְ הֲרֵי חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

 מגיד משנה  יבם שרגלו. דעת רבינו וההלכות הוא שמי שנפסקה רגלו הימנית אע''פ שלא נפסק עד הארכובה אינו חולץ וכשאמרו במשנה (דף ק"א) מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה הוא בשלא נפסק רגלו אלא שהנעל קשור בשוק למטה מן הארכובה אבל נפסקה רגלו אינו חולץ מההיא דאמימר (דף ק"ג) דאמר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעיה לא חליץ וכ''ש נפסק רגלו וכן דעת בעל העטור ז''ל אבל רש''י פי' בההיא דאמימר ואע''ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא עכ''ל וזה דעת בעל המאור דכל שנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולץ וכן דעת הרשב''א ז''ל וכתב הוא ז''ל והוא דדחיס מאי דאשתייר אארעא כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא עכ''ל: היתה רגלו עקומה. זו היא מימרא דאמימר שהזכרתי בסמוך האי מאן דמסגי על לוחתא ופירש''י שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל לוחתא לשון לווחין פלאנט''א בלע''ז כלומר שאינו דורס במקום מדרס הרגל עכ''ל. ופי' רבינו שזה כלל לכל שאינו יכול לדרוס במקום דריסה לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו וכ''נ שם בגמ' דטעמא דאמימר משום אידך דידיה דאמר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא ואע''ג דאם לא נעץ כשר בדיעבד מ''מ בעינן ראוי לנעוץ וכל שאינו ראוי חליצתו פסולה. ובהשגות א''א לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה ע''כ נראה שהוא ז''ל סובר דלא אמרה אמימר אלא לכתחלה ואין נראה כן מן ההלכות ומן הגאונים ז''ל שא''כ לא היו צריכין לחלק בין משנתינו להא דאמימר דמתני' בדיעבד היא:

 כסף משנה  יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'. כתוב בא''ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב''ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל''כ הל''ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ''ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה''ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה:

 לחם משנה  יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל. כתב ה''ה ז''ל דעת רבינו וההלכות וכו' בפי' דברי ההלכות ורבינו יש ב' פירושים האחד מה שהבין ה''ה דטעמא דאמימר (דף ק"ג) דפסיל מאן דמסגי על לוחתא הוא משום אידך מימרא דבעי למידחסיה ונהי דבאידך מימרא אם לא דחס בדיעבד חליצתה כשרה משום דהוא ראוי לבילה אבל הכא כיון דאינו ראוי לנעוץ אפילו בדיעבד פסולה. הב' מה שהבין הטור ז''ל בסימן קס''ט כיון דתלוי הך מימרא באידך כי היכי דבההיא דמסגי אלוחתא בדיעבד פסול הוא הדין בההיא דצריך למדחסיה אם לא דחס פסול. ובהבנת דברי הר''א ז''ל יש ג''כ שני פירושים האחד מה שהבין ה''ה דסבירא ליה דטעמא דהך מימרא דמסגי אלוחתא הוא משום דדחסיה כדברי רבינו אלא שחולק עליו וסובר דאפילו בהך מימרא דמסגי אלוחתא אפילו בדיעבד לא פסיל וזהו שאמרו לא חליץ דמשמע לכתחילה ולא מחלקין בין ראוי לנעוץ לאינו ראוי לנעוץ. הב' מה שהבין בו הטור ז''ל והוא מוסכם לדעת הרא''ש ז''ל דאין הטעם בשתי המימרות שוות אלא דטעמא דמימרא קמא דצריך למידחסיה הוא מפני שתהא טורחת לחלוץ רגלו ולפעמים מנעל של ב''ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע וטעם מימרא השנית הוא לפי שמנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וכו' ולכך המימרא הראשונה אם לא דחס כשר בדיעבד ובמימרא שניה דהוי טעמא מקרא הוי פסולה. והשתא יש לתמוה טובא לכל הפירושים. למה שהבין ה''ה בדברי רבינו וההלכות קשה כיון דמימרא ראשונה הוא לכתחלה דוקא א''כ מה הקשה שם רב אשי לאמימר מההיא ברייתא דאמרה לעיל בין עומד בין יושב בין מוטה הא לעיל הובאה שם אותה ברייתא בגמרא ואמרו שם חליצתה כשרה ובדיעבד הוא ומאי דקאמר אמימר הוא דלכתחלה לא וה''ז דומה למה שהכריח ה''ה לומר דאין ההלכות והגאון סוברים כהר''א ז''ל במימרא שניה דא''כ מאי קשיא להו ממתניתין דמן הארכובה ולמעלה חליצתה כשרה והוצרכו לתרץ הא מתניתין לא קאמרה אלא כשרה ואמימר קאמר דלכתחלה לא יעשה והך קושיא גופא קשיא להו בקושיא דפריך בגמרא במימרא קמייתא כדכתיבנא ומה גם דהרמב''ם ז''ל ע''כ סובר דהך ברייתא בדיעבד דוקא דהא דקדק לעיל בחולצת מן הסומא דחליצתה כשרה דמדקאמר כשרה משמע בדיעבד דוקא. ועוד קשה כיון דפיסול מסגי אלוחתא לא הוי אלא משום דצריך למידחסיה א''כ אמאי לא פריך רב אשי לאמימר מההיא דסמוכות הרגלים ולימא ליה ודאי דלא בעינן למידחסיה דא''כ דסמוכות הרגלים אמאי חליץ הא לא מצי למידחסיה ואמאי פריך הא דסמוכות הרגלים במימרא בתרא ולא פריך ליה לאלתר במימרא קמא. ובמה שהבין הטור ברבינו והרי''ף ז''ל דאפילו במימרא קמא פסול בדיעבד לא תפול קושיא ראשונה שהקשיתי אבל תפול השניה. ובמה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל תמיהא טובא דכיון דבין במימרא קמא בין במימרא בתרא ס''ל דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא פסיל לא פריך רב אשי כלל לאמימר לא במימרא דההיא דבין יושב בין מוטה ולא במימרא בתרא מההיא דסמוכות הרגלים דבכולהו מיתניא בברייתא לעיל חליצתה כשרה ומשמע אבל לכתחלה לא והא דמקשה ליה ה''ה מן ההלכות והגאון היה לו להקשות מדברי הגמרא והוא כעין הקושיא עצמה כדכתיבנא ועוד תפול הקושיא השנית שהקשיתי לעיל דכיון דהבין דטעם ב' המימרות שוות א''כ אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מהא דסמוכות הרגלים. ובמה שהבין הטור בדברי הר''א ז''ל יש כאן קושיא אחת והיא מאי פריך במימרא קמא מההיא דבין עומד בין יושב הא אמימר לא קאמר אלא לכתחלה וברייתא הוי בדיעבד ובכל הני דהנהו ברייתא פסק הטור שם דבדיעבד לא. ע''כ נ''ל לתרץ ולומר דהך מקשה והך מתרץ סברי דכי מכשרינן בדיעבד היינו חד פיסולא אבל תרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ועם ההקדמה הזאת מקשה שפיר במימרא קמא אמימר לרב אשי דהשתא דאמרת דצריך למידחסיה אכרעיה הוי תרי פיסולי חד דעומד בעינן כדילפינן מועמד ואמר והשניה דצריך למדחסיה אכרעיה ולזה הקשה לו דנהי דברייתא בדיעבד מ''מ היכי מכשרינן תרי פיסולי בדיעבד ותירץ דאינו אלא חד פיסולא דלעולם דדחיס לכרעיה ולפ''ז הקשה שפיר ג''כ במימרא שניה רב אשי לפי מה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל דכיון דאמרת דמסגי אלוחתא הוא פסול לחלוץ מדרבנן א''כ הרי כאן שני פסולים הראשון שהוא אינו ראוי לחלוץ וחולץ והשני שחולץ בסמוכות הרגלים שאינו נקרא מנעל גמור ותרי פיסולי לא מכשרינן בדיעבד ותירץ דליכא אלא חד פיסול שהוא פיסול המנעל דברייתא איירי דיהיב לאידך וחליץ אבל מה שהקשה ה''ה להר''א ז''ל מן הגאון וההלכות פריך שפיר דליכא אלא חדא פיסולא דנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה והיינו פיסולא דמסגי אלוחתא וא''כ בחדא פיסולא מכשרינן בדיעבד וא''כ אין כאן קושיא דכאן אמר לא חליץ לכתחלה ושם אמר בדיעבד כשרה אלא ודאי שאין דעתם כדעת הר''א ז''ל. ונשאר לתרץ קושיא אחת והיא להרי''ף והרמב''ם ז''ל לכל הפירושים ולהר''א ז''ל לפי מה שהבין בו ה''ה אמאי לא פריך רב אשי במימרא קמא מההיא דסמוכות הרגלים. ונראה לתרץ דרב אשי היה סובר במימרא קמא דטעמיה הוא משום מ''ש הרא''ש דפעמים יהיה המנעל גדול לרגלו ולכך צריך לדחוק רגלו בקרקע וא''כ אין לפסול האי דמסגי אלוחתא אם יהיה לו מנעל קשור שלא יפול מרגלו ולהכי לא מקשה ליה מההיא דסמוכות הרגלים אבל בתר דקאמר ליה במימרא שניה האי מאן דמסגי אלוחתא וכו' הבין שטעם מימרא קמא אינו אלא מפני שעל כל פנים צריך לנעוץ מפני שאם לא כן אמאי פסול האי דמסגי אלוחתא ולכך פריך ליה מההיא דסמוכות הרגלים והוי פירכא בין למימרא קמא בין למימרא בתרא אחר שנתגלה לו טעם מימרא ראשונה ותירץ לו כגון דיהיב לאחר וכו'. ולפי מה שהבין ה''ה בדברי הר''א ז''ל דתרי מימרי לכתחילה דוקא דאין להקשות דתרוייהו למה לי דצריכי אי אשמעינן צריך למידחסיה אכרעא הוה אמינא דוקא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כגון דרגלו הפוכה לחלוץ לכתחילה דלא מצריך אמימר הכי אלא היכא דאפשר לדחוס אי נמי הוה אמינא דטעמא דאמימר דצריך למידחסיה אינו שצריך לנעוץ העקב אלא שידחוס הרגל בכל אופן שיהיה וא''כ אף ברגלו הפוכה נועץ גם הרגל אם ירצה ובהכי סגי קמ''ל ואי אשמעינן רגלו הפוכה הוה אמינא הך אסור משום דלא מיקרי רגל אבל לא צריך למידחס היכא דהוי רגל קמ''ל ומדלא השיג הר''א ז''ל כאן ואמר והוא שיש לו אח כמו שהשיג גבי החולצת מן הסומא משמע דהכא בכל גוונא לא חליץ ומ''ש בשלטי הגבורים והראב''ד כתב שאם אין לו אח חולץ לכתחילה קאי לחולצת מן הסומא ולא למאן דמסגי אלוחתא וכן כתב באלפסי ישן ובאלפסי החדש יש סימן על הך מימרא דאמימר וע''ז כתב הראב''ד והוא טעות המדפיס דאותו הסימן אינו אלא לרמז על ההגהה אחרת של וכ''כ הרמב''ם וכו' אבל הראב''ד כתב סימנו הוא גבי והחולצת מן הסומא דההיא דמסגי אלוחתא ודאי לא שנא ליה להר''א בין יש לו אח לאין לו אח משום דס''ל דהוי דאורייתא משום מעל [רגלו] ולא מעל כף רגלו כמ''ש הטור בשמו ולזה לא השיגו הר''א ז''ל לרבינו כאן:

יח  וִיבָמָה [כ] שֶׁיָּדֶיהָ חֲתוּכוֹת חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְחָלְצָה בְּיָדָהּ. חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁל בֶּגֶד אֵינָהּ חֲלִיצָה. אֲבָל אִם חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב. אוֹ שֶׁהָיָה תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל שֶׁל שֵׂעָר אוֹ שֶׁל סִיב אוֹ שֶׁל שַׁעַם אוֹ שֶׁל עֵץ. אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ. אוֹ מִנְעָל פָּרוּם שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁאֵין מְקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

 מגיד משנה  ויבמה שידיה חתוכות. שם (ק"ה) יבמה גדמת חולצת בשיניה: חלצה במנעל של בגד. מ''ש רבינו שבשל בגד אינה חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצה פסולה נראה שהוא סובר דכיון דאסיקנא התם (דף ק"ג) דלר''מ דס''ל בשל שעם ושל סיב אע''פ שאינן מחופין עור חליצתן כשרה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין לדידן דקי''ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב כל שאינן מחופין עור חליצתן פסולה אע''פ שמגינים בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלינן ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה ר''מ היא דסתם מתני' ר''מ היא ולא קי''ל כוותיה. זה נראה בדעתו ז''ל ואינן דברים מוכרחין אבל הרשב''א ז''ל כתב שכולן שוין ובשל בגד נמי חליצה פסולה הויא דכולהו לרבנן ממעטין להו מדכתיב ואנעלך תחש אלמא עור בעינן הילכך כולן שוין ור''מ הוא דהוה קא מפליג בהו דלית ליה האי דרשא אלו דבריו ז''ל ולמטה בפרק זה מתבאר החילוק שיש בין חליצה פסולה לאינה חליצה כלל: אבל אם חלצה במנעל. כל זאת הבבא מפורש שם במקומות חלוקים:

יט חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר אוֹ הָיְתָה קַרְקָעִיתוֹ עוֹר וּלְחָיָיו שֶׁל שֵׂעָר. אוֹ שֶׁחָלְצָה סַנְדָּל שֶׁל שְׂמֹאל מֵעַל רַגְלוֹ הַיְמָנִית. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה הַמִּנְעָל שֶׁלּוֹ אוֹ ( שֶׁלֹּא) הָיָה גָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ. אוֹ קָטָן שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ אוֹ נִפְרַם שֶׁחוֹפֶה אֶת רֹב הָרֶגֶל אוֹ נִפְחַת שֶׁמְּקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל. חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 מגיד משנה  חלצה בסנדל של עץ. פי' וה''ה לשאר דברים כלומר של שיער ושל סיב או של שעם ומחופין עור וכן מתבאר (שם ק"ב ק"ג) באוקימתא דאביי דאע''ג דאידחיא קושטא היא לענין דינא ופשוט הוא ורבינו כתב של עץ וה''ה לשאר. ומ''ש או שלא היה המנעל שלו מתבאר שלכתחילה צריך שיהיה המנעל שלו ואם אינו שלו צריך שיקנוהו לו וכן מבואר בגמרא דרב יוסף א''ל לאביי הב ליה סנדלא ואקנייה ליה וכתב הרשב''א דמדרבנן היא דאי מדאורייתא אפילו לכתחלה במנעל שאינו שלו אבל רבנן גזרו לכתחילה משום קטן שאינו חופה את רוב רגלו או גדול שאינו יכול להלך בו דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש ע''כ דבריו. ויתר הדברים שכתב רבינו בבבא זו נתבאר שם במקומות חלוקים:

 כסף משנה  חלצה בסנדל המוסגר וכו'. כתב ה''ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ''ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה''ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו''ם ושל זקן העשוי לכבודו:

 לחם משנה  או היתה קרקעיתו של עור ולחייו של שער. היינו בעיין דפרק מצות חליצה (דף ק"ב:) דאמרו שם בעא מיניה ר''א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שיער מהו א''ל מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש א''ה כאלו של שיער נמי ההוא קרקא מיקרי ע''כ. ומפרש רבינו תרסיותיו ר''ל לחייו ומדכתב רבינו של שיער משמע דוקא של שיער הבא מן התחש אבל של דבר אחר לא. אבל הטור בסימן קס''ט כתב אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור וכתב הרב''י ז''ל דמשמע ליה דמאי דנקט בגמרא של שיער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכי שני בגמרא לפי זה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש צ''ל דלאו טעמא משום דהשיער כיון שבא מן התחש מיקרי תחש כדמשמע לפירוש רש''י אלא ר''ל כיון שהמנעל הוא של עור לא משגחינן בתרסיותיו וקרינן ביה ואנעלך תחש וקשה לפירוש זה א''כ מה הקשו בגמרא א''ה כולו של שיער נמי הא פשיטא דלא מהני תרסיותיו של שיער אלא מפני שהמנעל שהוא המיקר הוא של עור אבל כשהמנעל הוא של שער מהיכא תיתי לן דמהני והיכי מקיימינן קרא בתחש דהא שיער לא מיקרי בא מן התחש לדעת הטור וי''ל דהטור הוקשה לו בדברי הגמרא האי בעיין דנקט של שיער אי דעתיה הוא משום דבא מן התחש א''כ אמאי לא בעי מעיקרא בכולו שיער מהו כיון דבא מן התחש מיקרי תחש או דילמא לא וכ''ת שני ליה בין תרסיותיו לכולו א''כ מאי פריך בתר הכי א''ה כולו נמי הא אמרינן דשאני ליה לכך נראה לו לטור דהבעיין כששאל מאי דנקט שיער לאו דוקא וה''ה אפילו שאינו של עזים שאינו בא מן התחש אלא שיער אדם דקא מיבעיא ליה הוא מי משגחינן בתרסיותיו וכיון שאינם של עור לא מהני או דילמא לא והשתא א''ש דלא בעי בכולו דפשיטא ליה דלא מיקרי תחש ובכולו לא מהני ובתר דשני ליה ואידך מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש אז הבין הבעיין דמשום השיער נקרא תחש כיון שהוא בא מן התחש לכך קאמר ליה דמהני וזהו שאמר לו מי לא קרינן ביה וכו' ועפ''ז הקשה לו השתא דאמרת דכיון דבא מן התחש תחש מיקרי א''כ אפילו כולו של שער נמי ואז גלה לו הפשטן ואמר ההוא קרקא מיקרי דכיון שאינו עור לאו מנעל [הוא] ואע''ג דבא מן התחש לאו כלום הוא ומ''ש לך מי לא קרינן ואנעלך תחש כוונתו לומר משום דלא משגחינן בתרסיותיו כיון שעיקר המנעל של עור אבל לא כמו שהבנת שהשיער נקרא תחש וע''פ פירוש זה יצא הדין של הטור. זה נ''ל טעמו של בעל הטורים אע''פ שאין דעת רבינו כן כדכתיבנא:

כ סַנְדָּל הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט וְשֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ בְּרַגְלֵי הַצּוּרָה לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ. וְאִם חָלְצָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל סַנְדָּל שֶׁל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְמֵת שֶׁיִּקָבֵר בּוֹ. אִם חָלְצָה בּוֹ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹמֵד לְהַלֵּךְ בּוֹ:

 מגיד משנה  סנדל המוסגר. שם (ק"ג:) אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט ואחד סנדל של עכו''ם לא תחלוץ [בו] ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת עכו''ם x ושל זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה והוסיף רבינו של עיר הנדחת ופשוט הוא שהרי הוא כתקרובת עכו''ם שאין בטלה עולמית וכן כתבו ז''ל ופי' תקרובת עכו''ם כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל מעורה אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו''ם שאין תקרובת אלא המשתפך xx כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמניחים ברגלי הצורה וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

כא  קָרְעָה הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ אוֹ שֶׁשְּׂרָפַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שְׁתֵּי מִנְעָלִין וְחָלְצָה הָעֶלְיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְעָה הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁנִּתְגַּלְּתָה רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה:

 מגיד משנה  קרעה המנעל. שם (דף ק"ב) בעיא ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא הוא ולחומרא הילכך פסולה. ומ''ש או שהיה לבוש ב' מנעלים בעיא שם ומקצת ספרים אין הגירסא כמ''ש רבינו:

 לחם משנה  קרעה המנעל מעל רגלו הרי זו חליצה פסולה וכו'. נראה דגירסת רבינו בגמ' (דף ק"ב) היא כך לא צריכא דשלפתיה לעילאי וקרעתיה לתתאי מאי חליצה בעינן וליכא או דילמא גלויי כרעא בעינן והא איכא. וא''ת א''כ היינו בעיין דלעיל דקרעתהו ושרפתהו מהו גלויי כרעא בעינן וכו' י''ל דאיבעיא לן הא בעיא להודיענו דאע''ג דהוה ס''ד דהך הוי חליצה כיון דחלצה העליון קמ''ל דלאו חליצה הוי. ולפי גירסא אחרת הך קרעתיה לעילאי דקאמר בגמרא ר''ל שקרעה באופן שלא נתגלה הרגל ולא הוי דומיא דקרעתהו דקאמר ר' ינאי לעיל דהוי גילוי כרעא ולפי גירסת רבינו דמי הא להא ואתי שפיר טפי ולזה כתב ה''ה שגירסת רבינו היא נכונה:

כב יְבָמָה שֶׁאָכְלָה שׁוּם אוֹ גַּרְגִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְבִּין אֶת הָרֹק וְהָיָה הָרֹק זָב מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק מֵעַצְמוֹ:

 מגיד משנה  יבמה שאכלה שום. שם (דף ק"ו:) אמר רבא אכלה תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשה ולא כלום מ''ט וירקה מעצמה בעינן ע''כ. ופי' ולא כלום שלא עשתה רקיקה כדין תורה אבל דיעבד כבר נתבאר למעלה שאפילו בלא רקיקה כלל חליצתה כשרה:

כג רָקְקָה דָּם אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת מִפִּיהָ אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם מָצְצָה וְרָקְקָה כָּשֵׁר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדָם שֶׁנִּמְצָץ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִכְנֶגֶד פָּנָיו כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה וְהוּא קָצָר אֵינוֹ כְּלוּם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְנֶגֶד פָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָאָרֶץ כָּשֵׁר. וְכֵן אִם לֹא רָאוּ הַדַּיָּנִין הָרֹק כְּשֶׁיָּצָא מִפִּיהָ כָּשֵׁר:

 מגיד משנה  רקקה דם. שם (דף ק"ה) יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק והקשו שם על זה ותירצו ל''ק כאן במוצצת כאן בשותתת וכתב הרשב''א ז''ל ואם רקקה ואינה שותתת ולא מוצצת איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק וכ''כ הרמב''ן ז''ל עכ''ל: רקקה וקלטתו הרוח. שם (דף ק"ו:) אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ''ט וירקה בפניו בעינן [וליכא] הילכך הוא אריך והיא גוצא קלטתו הרוח [הא] איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי [רוק] להדי אפיה והדר אזיל ע''כ: וכן אם לא ראו. פי' דהא דאמרינן צריכי דייני למיחזי רוקא ה''מ לכתחילה אבל אם לא ראו כבר עשתה חליצתה כהלכתה שהרי רקקה וזהו שלא אמר רבא שם אי לא חזו דייני רוקא לאו כלום היא כמו שאמרו בההיא דאכלה תומא הסמוכה שם:

 לחם משנה  רקקה דם וכו'. בפרק מצות חליצה (דף ק"ה) אמרו יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק. עוד אמרו שם לעיל גדמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו כו' א''ל מי כתיב וחלצה ביד ומי כתיב וירקה רוק. ולכאורה נראה דפליגי אהדדי דהא מההיא דקאמר מי קאמר וירקה רוק משמע דאפילו הוי דם ממש הוי רקיקה מעלייתא והכא קאמר דוקא מוצצת דאיכא רוק אין אבל שותתת לא והרא''ש ז''ל כתב בפסקיו בשם הראב''ד ז''ל דלא פליגי ומאי דקאמר מי כתיב וירקה רוק היינו לענין הרקיקה בחליצה דמהניא אע''פ שהיא דם אבל מאי דקאמר שא''א לדם וכו' הוא ביבמה שרקקה קודם חליצה אי אמרינן דהוי כחליצה פסולה לפסול על האחין או לא וזהו שאמר יבמה שרקקה דם תחלוץ כלומר תחלוץ ולא תתייבם דנפסלה על האחין כדפירש''י ז''ל ולכך דוקא בעינן דאיכא נמי רוק כיון דהך רוק לא מיפסל אלא משום גזירה דרוק דבתר חליצה לכך בעינן דאיכא נמי ביה רוק ולזה אמר שמפני שא''א לרקיקת דם בלא רוק תחלוץ ולא תתייבם והקשו על זה בגמרא מההיא דזובו טמא כלומר היכי אמרת דאי אפשר לדם בלא רוק הא התם אמרינן דאין הדם טמא משמע דאפשר לדם בלא רוק דאי על כל פנים איכא רוק הא רוקו של זב מטמא ותירץ דהיינו דוקא בשותת אז אמרינן דליכא רוק אבל במוצצת לא ואין להקשות דכיון דבזב אינו מטמא דם א''כ היכי מהני כאן רקיקת דם דשאני התם דגלי קרא זהו טעמו של הראב''ד ז''ל אבל רבינו נראה שאינו סובר כן אלא שאין לחלק בין רקיקה שקודם חליצה לרקיקה שבתוך החליצה ואפשר לומר לדעתו אחד משני פנים או דס''ל דפליגי הך שלחו ליה לאבוה דשמואל וההיא דלוי ופסק כי הך דהכא לחומרא או אפשר דלא פליגי ומ''ש לעיל מי כתיב וירקה רוק ה''ק כיון דבדם עכ''פ איכא רוק דבמוצצת איירי סגי דלא כתיב בקרא רוק דנימא דצריך רוק הנראה לעינים אלא אפילו נראה דם כיון דא''א בלא רוק סגי אבל מכל מקום רוק פורתא מיהא בעי מדכתיב וירקה. ומ''ש בגמרא כאן במוצצת כאן בשותתת איכא חלוקה אמצעית והיא רוקקת ולא מוצצת ולא שותתת ואיכא לאיסתפוקי כמי דיינינן ליה והרשב''א ז''ל נראה שדן אותה לחומרא כדכתב ה''ה בשמו וכל שאינו מוצצת שותתת קרי ליה ונראה נוטה לזה לשון רבינו שכתב שא''א לדם שנמצץ משמע דוקא נמצץ:

כד  חֲלִיצָה מֻטְעֵית פְּסוּלָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת עָלֶיךָ כְּלוּם וְאִם תִּרְצֶה אַחַר כָּךְ לְיַבֵּם תְּיַבֵּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם הִטְעוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ חֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז אוֹ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה [ל] שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לַחֲלֹץ לָהּ:

 מגיד משנה  חליצה מוטעת. שם (דף ק"ו) ת''ר חליצה מוטעת כשרה וכו' עד ותניא נמי כר''י וידוע שאין הלכה כר''ל לגבי ר''י. וכתב רבינו או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ונראה שהוציאו ממה שאמרו בירושלמי ארשב''ל כל שאומרים לו חלוץ [לה] והיא ניתרת לך לאחר זמן ונחלק עליו ר''י עוד שם בירושלמי אתא עובדא קמיה רבי ברבי חייא וא''ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין מן דחלץ לה א''ל אי אתו משה ושמואל לא שריו לה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל שהמעשה הזה הלכה הוא ואפילו ר''י יודה בזה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה אף על פי שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ואין נראה כן מדברי רבינו אלא המעשה הזה אתי כר''ל ואינו כהלכה ומה בין זה למה שאמר ר''ל שם חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתה ממנה חליצה כשרה היא ואמרו בגמרא על ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא וכו' וקבעי למכליה מינה וכו' אמר ליה [רבי חייא] חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ ליה א''ל השתא מינך אפסיל לה חלוץ לה חליצה מעלייתא כי היכי דתשתרי לעלמא. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הוה עובדא קמי רבי מונא ועבד כר''ל כד שמע ר''י פליג חזר וכפה [אותו] וחלץ לה זמן תניינות וטעמא דמילתא משום דכיון דאסורה ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ''ל ועוד האריך:

כה  הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַחֲלִיצָה חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ רָאוּי לַדַּיָּנִין לוֹמַר לוֹ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּגֵט. לְחָצוּהוּ יִשְׂרְאֵלִים וְהִכּוּהוּ עַד שֶׁחָלַץ אִם כַּדִּין עָשׂוּ חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין עָשׂוּ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת אוֹ שֶׁטָּעוּ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם הָעַכּוּ''ם אֲנָסוּהוּ מֵעַצְמָן. אִם הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיַּחֲלֹץ חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינָהּ חֲלִיצָה:

 מגיד משנה  המוסר מודעא. שם ת''ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושת פסולה גט מעושה כשר והקשו היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואם לא אמר רוצה אני [אפילו] גט נמי לא ותירצו [אלא] ה''ק חליצה מוטעת לעולם כשרה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והביאו שם מתני' דערכין (דף כ"א) דקתני וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע''ז המשנה א''ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וכבר כתבתיה פ''ב מהלכות גירושין. וממה שהשוו החליצה לגט כתב רבינו שאף בחליצה יכול למסור הוא מודעא וכתב דין העשוי כדין ושלא כדין והחילוק שיש בין ישראל לעכו''ם על הדרך שכתב פ''ב מהלכות גירושין בדין הגט וכבר הארכתי שם בביאור דינים אלו:

'כו-כז כ''מ' שאמרנו אינה חליצה וכו'. החילוקים שכתב בכאן רבינו פשוטין הם שכל מקום שאמרו אינה כלום הרי היא כאילו לא חלצה וכל מקום שאמרו חליצה פסולה הולכים להחמיר בה בכל דבר וכ''נ מן הגמרא. אבל מ''ש שאם עברה ונשאת בחליצה פסולה שאין מוציאין אותה מידו נראה ודאי שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה ואם לא כן כוונת רבינו קשה לי שהרי משמע בגמרא במקצת מקומות שהזכירו חליצה פסולה שמן התורה אינה כלום ואם כן היאך תעמוד עם בעלה בלא חליצה וזה צ''ע:

 כסף משנה  לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו''ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה. כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו:

 לחם משנה  חליצתו פסולה וכו'. כבר נתן הריב''ש טעם לשבח למה כאן הוי פסולה ובגט אינו גט כלל:

כו כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ חֲלִיצָה אוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם אוֹ אֵינָהּ כְּלוּם הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ לֹא נֶחְלְצָה לוֹ וְלֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְלֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וּמֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ וְנִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְנֶאֶסְרָה עַל הָאַחִין וְאֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה:

כז עָבְרָה וְנִשֵּׂאת הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ:

כח  יְבָמָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִין הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא חָלְצָה לְאֶחָד מֵהֶן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְנִפְסְלָה עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם רְאִינוּהָ שֶׁחָלְצָה נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן נִפְסְלָה שֶׁמָּא נִתְכַּוְּנָה לַחֲלִיצָה וּצְרִיכָה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:

 מגיד משנה  יבמה שגדלה בין וכו'. שם (דף ק"ב) א''ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ובהלכות מן הגמרא טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיוונה ואע''ג דתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת ה''מ למשרייה לעלמא אבל לאחין מיפסלא ע''כ. ומכאן כתבו מן המפרשים שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד הרי זה חליצה פסולה אינו אלא בשרקקה בב''ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת שאל''כ בכאן א''א שלא רקקה בפני אחד מהן וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'. בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע''ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא''כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי''ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע''פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא:

כט גֵּט חֲלִיצָה שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִין לָהּ אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדָהּ רְאָיָה שֶׁנֶּחְלְצָה וְאֵין הַדַּיָּנִין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָאָה זֹאת שֶׁנֶּחְלְצָה כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט חֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הִיא בַּת פְּלוֹנִי וְאֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְשֶׁזֶּה שֶׁחָלַץ לָהּ אָחִיו הוּא. שֶׁהֲרֵי הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם הִכִּירוּ זֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה:

 מגיד משנה  גט חליצה שאנו וכו'. (שם) רבא אמר אין חולצין אא''כ מכירין ואין ממאנין אא''כ מכירין לפיכך כותבין גט וחליצה אע''פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אעפ''י שאין מכירין דלא חיישינן לב''ד טועין פי' ואין חוששין שמא טעו הבית דין וחלצו אע''פ שלא הכירו וכמ''ש רבינו וגירסתו כגירסת ההלכות ורש''י ז''ל ויש שם גירסא אחרת ואין חילוק ביניהם בעיקר הדין:

הלכות יבום וחליצה - וזהו נוסח גט חליצה שנהגו בו העם

ל בְּיוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לִבְרִיאַת עָלְמָא לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֲנַחְנָא דַּיָּנֵי דְּמִקְצָתְנָא חֲתִימִין לְתַתָּא בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא יָתְבִין בְּבֵי דִּינָא וּסְלִיקָא לָקֳדָמָנָא [מ] פְּלוֹנִית בָּרַת פְּלוֹנִי אַרְמְלָתָא דִּפְלוֹנִי. וְקָרְבַת לָקֳדָמָנָא גְּבַר חַד דִּשְׁמֵיהּ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי. וְכֵן אָמְרָה לָנָא פְּלוֹנִית דָּא. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּנָא אֲחוּהָ דִּפְלוֹנִי בַּעְלִי מֵאֲבוּהָּ הֲוָה דַּהֲוֵינָא נְסִיבָא לֵיהּ וְשָׁכִיב וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁבַק. וּבַר וּבָרַת יָרִית וּמַחְסִין וּמוֹקִים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא שָׁבַק. וְהָדֵין פְּלוֹנִי אֲחוֹהִי חָזִי לְיִבּוּמִי יָתִי. כְּעַן רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ אִי צָבִי לְיִבּוּמִי יָתִי יְיַבֵּם וְאִי לֹא יִטְלַע לִי רַגְלֵיהּ דִּימִינָא קָדֳמֵיכוֹן וְאַשְׁרֵי סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלֵיהּ וְאֵרֹק בְּאַנְפּוֹהִי. וְאִשְׁתְּמוֹדַעְנוּהוּ לִפְלוֹנִי דְּנָא דַּאֲחוֹהִי דִּפְלוֹנִי מִיתְנָא מֵאֲבוּהִי הוּא וַאֲמַרְנָא לֵיהּ אִי צָבִית לְיִבּוּמֵי יָתָהּ יַבֵּם וְאִי לֹא אַטְלַע לָהּ קָדֳמָנָא רַגְלָךְ דִּימִינָא וְתִשְׁרֵי סֵינָךְ מֵעַל רַגְלָךְ וְתָרֹק בְּאַנְפָּךְ. וְעָנִי וְאָמַר לָנָא לֵית אֲנָא צָבִי לְיִבּוּמֵי יָתָהּ. מִיַּד אַקְרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְאַף לְהַאי פְּלוֹנִי אַקְרִינוּהוּ לֵיהּ לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְאַטְלַע לָהּ רַגְלֵיהּ דִּימִינָא וְשָׁרַת סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלֵיהּ וְרָקַת בְּאַנְפּוֹהִי רֹקָא דְּאִיתְחֲזִי לָנָא מִפּוּמָהּ עַל [נ] אַרְעָא. וְתוּב אַקְרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. וַאֲנַחְנָא דַּיָּנֵי וְכָל דְּהַוּוּ יָתְבִין קָדֳמָנָא עֲנֵינָן בַּתְרֵיהּ חֲלוּץ הַנָּעַל חֲלוּץ הַנָּעַל חֲלוּץ הַנָּעַל תְּלַת זִמְנִין. וּמִדְּאִיתְעֲבִיד עֻבְדָּא דָּא קָדֳמָנָא שָׁרִינוּהָ לִפְלוֹנִית דָּא לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל מַאן דְּתִצְבֵּי וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיֳדָהּ מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וּבָעִית מִנָּנָא פְּלוֹנִית דָּא גִּטָּא דַּחֲלִיצוּתָא דָּא וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וִיהַבְנָא לָהּ לִזְכוּ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עֵד:

 מגיד משנה  וזהו נוסח גט חליצה וכו'. הנוסח שכתב רבינו כן הוא בהלכות אות באות:

לא וּמְעִידִין עָלָיו שְׁלֹשָׁה אוֹ שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה אוֹ שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ הַחֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ קָטָן שֶׁהוּא מַכִּיר וְנָבוֹן נֶאֱמָנִין לוֹמַר זֶה פְּלוֹנִי אָחִי פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא יְבִמְתּוֹ וְחוֹלְצִין עַל פִּיהֶן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה בֵּין לְעֵדוּת מָמוֹן בֵּין לְעֵדוּת אִסּוּר. שֶׁזֶּה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא אֶפְשָׁר לֵידַע אֲמִתַּת הַדָּבָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן כָּעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְאִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם מְקַדֵּשׁ וּמְיַבֵּם וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ:

 מגיד משנה  ומעידין עליו כו'. מה שכתב רבינו ששנים שראו החליצה יכולים להעיד אע''פ שאינן הדיינים כבר נתבאר למעלה בסמוך. ומיהו ודאי כשחותמים בו אחרים אין הנוסח כאותו שהזכיר רבינו שאין מזכירין אנחנא בי דינא וכו' ולא שאר לשונות שמשמען שהם עשו המעשה אלא משנין הנוסח וכותבין שטר עדות מכל מה שראו וזה פשוט: ואפי' אשה או עבד וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט:) אשתמודענוהו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו קרוב אפילו אשה והלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפילו אשה. ומ''ש רבינו בעדיות של ממון מבואר בהלכות שם: ואם רצה היבם וכו'. נוסח הכתובה שהזכיר רבינו ביבם כתובה בהלכות כאן בפרק מצות חליצה ונוסח שאר כתובות פשוט הוא ובמקומותינו נהגו להוסיף בהן נאמנות והכל לפי מה שהם מתנים:

הלכות יבום וחליצה - וזהו נוסח כתובת יבמין שנהגו העם

לב בְּיוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיַן פְּלוֹנִי לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָתָא לָקֳדָמָנָא וְכֵן אָמַר לָנָא. אָחִי דְּמִן אַבָּא שָׁכִיב וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁבַק. וּבַר וּבָרַת יָרִית וּמַחְסִין וּמוֹקִים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא שָׁבַק. וְשָׁבַק הַהִיא אִתְּתָא דִּשְׁמָהּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְחָזִי לִי מִן אוֹרַיְתָא לְיִבּוּמֵי יָתָהּ כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרַיְתָא דְּמשֶׁה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית דָּא וְאִתְיַבְּמַת לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי יְבָמָהּ לְאוֹקוּמֵי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל כְּדִכְתִיב וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְגוֹ'. וְכָתַב לָהּ פְּלוֹנִי יְבָמָהּ לִפְלוֹנִית יְבִמְתֵּיהּ כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּחָזוּ לָהּ דַּהֲווּ כְּתִיבִין בִּכְתֻבָּתָהּ דְּכָתַב לָהּ בַּעְלָהּ קַדְמָאָה וְאוֹסִיף לָהּ מִדִּילֵיהּ כָּךְ וְכָךְ וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעָלַת לֵיהּ וְכוּ' כִּשְׁאָר טָפְסֵי כְּתֻבּוֹת:

הלכות יבום וחליצה - טופס הכתובה

לג בְּיוֹם [ס] פְּלוֹנִי כוּ'. אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָמַר לִפְלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּתֻלְתָּא כַּלָּתָא הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וַאֲנָא בְּמֵימַר דִּשְׁמַיָּא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וַאֲסוֹבַר וְאֵיזוּן וַאֲפַרְנֵס וְאִכְסֵי יָתִיכִי כְּהִלְכוֹת גֻּבְרִין יְהוּדָאִין דְּמוֹקְרִין וּמְסוֹבְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין יָת נְשֵׁיהוֹן בְּקֻשְׁטָא. וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתֻלֵּיכִי כֶּסֶף זוּזֵי מָאתָן דְּאִינוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא כ''ה דְּחָזוּ לֵיכִי מִדְּאוֹרַיְתָא וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי. וּמֵעַל עָלַיְכִי כְּאֹרַח כָּל אַרְעָא. וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית דָּא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ לִפְלוֹנִי דְּנָא. וְרָצָה וְהוֹסִיף לָהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ עַד מִשְׁלַם כָּךְ וְכָךְ וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעָלַת לֵיהּ כָּךְ וְכָךְ הַכּל נִתְקַבֵּל חָתָן זֶה וּבָא לְיָדוֹ וְנַעֲשֶׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְזָקַף הַכּל עַל עַצְמוֹ כְּמִלְוֶה וּרְשׁוּ. וְכֵן אָמַר לָנָא פְּלוֹנִי חֲתָנָא דְּנָא אַחֲרָיוּת כְּתֻבְתָּא כּלָא עִקַּר כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת וּשְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה קַבָּלִית עָלַי וְעַל יַרְתַי בַּתְרָאִי וְעַל כָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין וְקִנְיָנִין דְּאִית לִי תְּחוֹת [כָּל] שְׁמַיָּא דְּקַנָּאִי וּדְעָתִיד אֲנָא לְמִיקְנָה מִמְּקַרְקְעֵי וּמִמִּטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי כֻּלְּהוֹן יֵהוֹן אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה דָּא כּלָא עִקָּר וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת לְאִתְפָּרְעָא מִנְּהוֹן בְּחַיַּי וּבָתַר מוֹתִי וַאֲפִלּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפָאִי. וְקָנִינָן מִפְּלוֹנִי דָּא מִכָּל מַאי דִּכְתִיב וּמְפָרַשׁ לְעֵילָא קִנְיָן שָׁלֵם דְּלֹא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטֹפְסָא דִּשְׁטָרֵי אֶלָּא כְּחֹזֶק וּכְחֹמֶר כָּל שִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְכַהֹגֶן וּכְתִקּוּן רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל וְחָתַמְנוּ עַל שְׁטַר כְּתֻבָּה זוֹ בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְהַכּל בָּרִיר וְשָׁרִיר וְקַיָּם:

לד וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת אַלְמָנָה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית אַלְמְנָתָא. וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת גְּרוּשָׁה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית הַגְּרוּשָׁה. וְכֵן אִם הָיְתָה שְׁבוּיָה כּוֹתֵב פְּלוֹנִית הַשְּׁבוּיָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ כֹּהֵן. וְכוֹתֵב וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַרַיְכִי כֶּסֶף זוּזֵי מֵאָה דְּאִינוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא תְּרֵיסַר וּפַלְגָּא דְּחָזוּ לֵיכִי וְכוּ':

 מגיד משנה  ומה שכתב רבינו שאם היא אלמנה וכו'. תיקון נאה הוא:

לה כְּשֶׁכּוֹתְבִין גֵּט יְבָמִין אוֹ כְּתֻבַּת יְבָמִין מְשַׂרְטֵט מְקוֹם הַפְּסוּקִים. שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ [ע] תֵּבוֹת בְּלֹא שִׂרְטוּט. וִיבָמָה שֶׁחָלְצָה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בְּיוֹם [פ] חֲלִיצָתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתַּשְׁלִים תִּשְׁעִים יוֹם:

 מגיד משנה  כשכותבין גט יבמין וכו'. מבואר בהלכות מן הטעם שהזכיר רבינו לפי שיש בהן פסוקים ואין כותבין אותן בלא שרטוט. מצאתי בכאן שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט ובהלכות תפילין ומזוזה וס''ת פרק שביעי מצאתי ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט יתר על כן אסור ומחלוקת הוא בגמרא פ''ק דגיטין (דף ז':) א''ר יצחק שתים כותבין ג' אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ובהלכות גדולות פסקו כרבי יצחק ובהלכות תפילין נתבאר: יבמה שחלצה וכו'. בהלכות פרק מצות חליצה ופשוט הוא:

 לחם משנה  שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט. תימה דבסוף פ''ז מהלכות תפילין כתב רבינו ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט וכבר נתעורר כאן ה''ה על זה וכתב ששם ביארו וכן הקשה שם בעל ההגהה וכתב שהוא ט''ס ולא מצאתי בזה תירוץ אם לא שנאמר דהוא מחלק הפך חילוק התוס' דבפ''ק דגיטין (דף ו':) אמרינן ואמר ר' יצחק שתים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ד' אין כותבין א''ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא וכתבו שם התוס' בשם רבינו אליהו דדוקא במתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח אגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא וכו' והקשו מירושלמי דבאגרת נמי אוסר לכתוב בלא שירטוט שלש תיבות וכו' ועוד האריכו יעויין שם. ול''נ דרבינו הוקשה לו בגמרא תרתי חדא אמאי אמר אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא היה לו לומר כל דלא ידע מתניתא לאו גברא רבה הוא דודאי מתניתא עיקר טפי מדר' יצחק ועוד היכי פליג ר' יצחק אמתניתא והתוספות כתבו שם דיודע היה דהא דר' יצחק עיקר ולפיכך הילכתא כוותיה ואתו שפיר לדידהו דאמר אביי אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק כו' דהכי הילכתא אבל רבינו לא נראה לו זה. ולתרץ הקושיות נ''ל שהוא סובר דמתניתא ור' יצחק לא פליגי דהא דר' יצחק לא איירי אלא כשאינו כותב הפסוק לענין תפילין או ס''ת דאז ודאי אפילו תלתא מותר אלא איירי שכותב הפסוק לדרשה או לענין אגרת דומיא דר' אביתר שהביאו שם דאז אפילו בתלתא אסור והטעם דתפילין וס''ת לא אתי לזלזולי בהו ולכך אמרו דבתלתא מותר ולא הוצרכו שירטוט אבל כשאינו תפילין וס''ת ומזוזה הצריכו שירטוט אפילו בתלתא תיבות כדי שיהא חשוב ולא ליתי לזלזולי ביה ולזורקו לאשפה והשתא אתי שפיר דקאמר בגמרא אטו כל דלא ידע הא דר' יצחק דהא דר' יצחק דמי לר' אביתר ובהא קאמר ר' יצחק בשלש תיבות אסור ואע''ג דהביא גמרא במתניתא תנא אגב דהביא הא דר' יצחק הביא ההיא דמתניתא אבל הך דמתניתא לא דמי לר' אביתר ולכך כאן כתב כר' יצחק דבתלתא אסור ושם בהלכות תפילין כתב דבתלתא מותר דלא פליגי כדכתיבנא:

הלכות יבום וחליצה - פרק חמישי

א הַיְבָמָה שֶׁנָּתַן לָהּ הַיָּבָם גֵּט כְּרִיתוּת פְּסָלָהּ וּפָסַל אֶת צָרוֹתֶיהָ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלַץ לָהּ. וְאֵין הַגֵּט מוֹעִיל בִּיבָמָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן הוֹאִיל וְהַגֵּט מְגָרֵשׁ אֵשֶׁת אִישׁ. וְכָל גֵּט שֶׁפּוֹסֵל אִשְׁתּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה פּוֹסֵל אֶת יְבִמְתּוֹ מִן הַיִּבּוּם וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְזָר עַד שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ:

 מגיד משנה  היבמה שנתן לה היבם גט כריתות וכו'. מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק רבן גמליאל (דף נ':) ואמרו שם בגמרא מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל אחר חליצה: וכל גט הפוסל וכו'. בעיא שם (נ"ב) דאפשיטא דכל דפסיל בכהונה פסיל ביבמה: ואינה מותרת וכו'. זה מבואר שם ובהרבה מקומות:

ב הַמַּאֲמָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בּוֹ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאֵינָהּ נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא בַּחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  המאמר אף על פי שאינו קונה וכו'. לא הוצרך רבינו בכאן לבאר שהמאמר אינו אלא מדבריהם לפי שסמך לו על מה שכתב ראש פרק שני ופשוט הוא בגמרא דלדידן קיימא לן כבית הלל (דף כ"ט) דאמרי דאין מאמר קונה קנין גמור כמו שכתב רבינו שאינו אלא מדבריהם ובפירוש אומר בפרק רבן גמליאל מ''ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר ביאה ע''כ וכן מתבאר בהרבה מקומות:

ג כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִבְעל צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט שֶׁהֲרֵי נִתְקַדְּשָׁה לוֹ. וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ לָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לְזָר. שֶׁאֵין הַיְבָמָה נִתֶּרֶת לְזָר אֶלָּא אַחַר בְּעִילַת הַיָּבָם אוֹ אַחַר חֲלִיצָה. אֲבָל הַגֵּט פּוֹסְלָהּ לְיִבּוּם וְאֵינוֹ מַתִּירָהּ לְזָר. וְהַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבְּעִילָה:

 מגיד משנה  כיצד העושה מאמר וכו'. שם ובהרבה מקומות:

ד  נָתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה הֲרֵי בִּטְּלוֹ וְהֻתְּרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא הֻתְּרָה אֶלָּא לְאֶחָיו אֲבָל זֶה שֶׁנָּתַן הַגֵּט * אֲסוּרָה הִיא לוֹ:

 מגיד משנה  נתן מאמר ליבמתו כו'. בפרק ארבעה אחין (דף ל"ב) אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ''ט מאי דעביד בה שקליה ופירש''י ז''ל הותרה x אפילו היא לאחים אבל לא לדידיה וזה כדעת רבינו ופסק כלישנא בתרא להקל בשל דבריהם: ובהשגות א''א ובגמרא בלישנא בתרא אמרינן הותרה אפילו היא ע''כ. סובר הרב ז''ל שכיון שאמרו סתם הותרה אפילו היא משמע אפילו לדידיה וכבר דחו טעם זה ואמרו דהתם קאי אמתניתין דשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי שיש אחת מהן שיש עליה זיקת שני יבמים ועלה קאמר רבה שאם נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא לאח הנשאר ויכול ליבמה אם ירצה ומש''ה לא איצטריך לפרושי דלדידיה אסורה וזה דעת הרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל:

ה נָתַן גֵּט לְזִקָּתוֹ [וְלֹא לְמַאֲמָרוֹ] פְּסָלָהּ עָלָיו וְעַל שְׁאָר הָאַחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּצְרִיכָה גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר:

 מגיד משנה  נתן גט לזיקתו וכו'. זה מבואר בפרק ר''ג (דף נ"ב:) ופי' רש''י ז''ל x דסתמא הרי הוא פוסל וכי אמרינן לעיל נתן גט למאמרו דוקא שפי' למאמרו אבל לא לזיקתו אבל סתמא פסלה אכולהו אחין ע''כ דבריו ז''ל:

ו הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתַּן לִיבָמָה תְּחִלָּה וְלֹא קְדָמוֹ דָּבָר אַחֵר וְלֹא נַעֲשָׂה אַחֲרָיו דָּבָר אַחֵר אֶלָּא שֶׁבָּעַל אוֹתָהּ זֶה שֶׁנָּתַן לָהּ הַמַּאֲמָר הוּא הַנִּקְרָא מַאֲמָר כָּשֵׁר. וְאִם קְדָמוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מִיָּבָם אַחֵר בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. וְכֵן אִם קְדָמַתּוּ בְּעִילָה בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אַחֲרָיו גֵּט אוֹ חֲלִיצָה בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּעַל אוֹ נָתַן מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו. אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ אָחִיו מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה נִקְרָא מַאֲמָר פָּסוּל. בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁקְּדָמוּהוּ הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ בֵּין הַמַּאֲמָר שֶׁנִּתְאַחֲרוּ אַחֲרָיו:

 מגיד משנה  המאמר שנתן וכו'. מ''ש רבינו שאין שום מאמר כשר אלא אותו שהוא קודם לדבר אחר ואין אחריו אלא ביאה שבה נותן המאמר על מי שקבלתו. פשוט הוא שם (דף נ"א) ואמרו במשנה שם עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה פי' ולא בדרך אחרת כמו שמתבאר שם והכוונה בכאן לרבינו היא שאין שום מאמר אחר כשר וראוי לביאה כשרה ר''ל שיבעול הנותן למי שקבלתו אלא זה אבל כל שקדמו אחד משאר דברים או נתאחר אחריו ה''ז מאמר פסול ואינו רשאי לבעול אותה והטעם שאין המאמר קונה קנין גמור ולפיכך יש אחריו מעשה אחר ואין צ''ל שאם קדמו מעשה שכבר נפסל בשעת נתינה וכל זה מתבאר שם בפרק רבן גמליאל במשנה ובגמרא אליבא דהלכתא ופרק האשה רבה ובמקומות אחרים ומוסכם מכל המפרשים ז''ל ויתבאר בפרק זה שאף המאמר הפסול יש לו חלות וצריך גט לעקרו:

ז  כֵּיצַד. נָתַן גֵּט אוֹ חָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן מַאֲמָר לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ נָתַן לָהּ מַאֲמָר וְחָזַר וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. אוֹ שֶׁנָּתַן מַאֲמָר לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ בְּעָלָהּ הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל בֵּין הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן בֵּין הַמַּאֲמָר הָאַחֲרוֹן:

ח נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמַּאֲמָר בֵּין שֶׁקְּדָמוֹ מַאֲמָר אַחֵר אוֹ גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אוֹ בְּעִילָה. בֵּין שֶׁקָּדַם הַמַּאֲמָר לְאֶחָד מֵאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה מַאֲמָר פָּסוּל. חוּץ מִן הַנּוֹתֵן מַאֲמָר וּבָעַל בְּעִילָה אַחַר הַמַּאֲמָר שֶׁזּוֹ הִיא כְּהִלְכָתָהּ:

ט הַבְּעִילָה שֶׁבּוֹעֵל הַיָּבָם אֶת יְבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אוֹ אַחַר מַאֲמָרוֹ בָּהּ וְלֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת בְּעִילָה כְּשֵׁרָה. וְאִם קְדָמָהּ מַאֲמָר מֵאָחִיו אוֹ גֵּט בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ. אוֹ שֶׁקְּדָמָהּ מַאֲמָר בְּצָרָתָהּ בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאֶחָיו הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת בְּעִילָה פְּסוּלָה:

 מגיד משנה  הבעילה שבועל וכו'. ג''ז מבואר שם בפרק ר''ג (דף נ':) שכל שקדם לה מאמר או גט היא ביאה פסולה ואמרו שם מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום ופירשו אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה ופירש''י ז''ל מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה זיקת יבמין כדתנן לעיל מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה ולא אמרינן תיסגי לבטל ביאה בגט בלא חליצה ותפטר אף חבירתה בביאתה מן החליצה ותירצו אי ביאה אחר הגט כגון גט לזו ובעל לזו דאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שכנסה גזירה ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה [דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט בביאה גרידתא אלמא מעלייתא היא] ואתי למבעל לכתחילה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי תנן צריכה גט וחליצה דאי אמרינן בגט סגי לה אמרי ביאה של זו אחר קנין של זו מעלייתא היא ואתי למעבד ביאה אחר ביאה [וקא פגע באיסור אשת אח עכ''ל]:

י הַחֲלִיצָה שֶׁחוֹלֵץ הַיָּבָם לִיבִמְתּוֹ תְּחִלָּה אִם לֹא קְדָמָהּ דָּבָר אַחֵר נִקְרֵאת חֲלִיצָה מְעֻלָּה. וְאִם קְדָמָהּ גֵּט אוֹ מַאֲמָר בֵּין מִיָּבָם זֶה בֵּין מֵאֶחָיו בֵּין בָּהּ בֵּין בְּצָרָתָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת חֲלִיצָה פְּחוּתָה:

 מגיד משנה  החליצה שחולץ וכו'. ג''ז מבואר שם ובמקומות אחרים ויתבארו למטה מה שיש בין ביאה כשרה לפסולה ובין חליצה כשרה לפסולה:

יא  יְבָמוֹת רַבּוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה כְּשֵׁרָה אוֹ נֶחְלְצָה חֲלִיצָה מְעֻלָּה הֻתְּרוּ הַכּל וְנִסְתַּלְּקָה זִקַּת הַיָּבָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם נִבְעֲלָה אַחַת מֵהֶן בְּעִילָה פְּסוּלָה אוֹ נָתַן לָהּ מַאֲמָר פָּסוּל נֶאֶסְרוּ כֻּלָּן לְיִבּוּם וּצְרִיכָה גֵּט זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מַאֲמָר. וּצְרִיכָה חֲלִיצָה [כָּל] אַחַת מֵהֶן לְהַתִּירָן לְזָר. שֶׁאֵין זִקַּת הַיִּבּוּם מִסְתַּלֶּקֶת בִּבְעִילָה פְּחוּתָה:

יב נֶחְלְצָה אַחַת מֵהֶן חֲלִיצָה פְּחוּתָה הֻתְּרָה לְהִנָּשֵׂא לְזָר זוֹ שֶׁנֶּחְלְצָה אֲבָל צָרָתָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתַּחֲלֹץ גַּם הִיא אוֹ עַד שֶׁיַּחְלְצוּ כָּל הָאַחִין לָרִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּחְלְצָה הַחֲלִיצָה הַפְּחוּתָה. שֶׁאֵין חֲלִיצָה פְּחוּתָה מְסַלֶּקֶת זִקַּת יִבּוּם מִבַּיִת זֶה עַד שֶׁתַּחֲזֹר עַל כָּל הָאַחִין אוֹ עַד שֶׁתֵּחָלֵץ כָּל אַחַת מֵהֶן:

 מגיד משנה  (יא-יב) יבמות רבות וכו'. משנה (דף מ"ג:) פרק החולץ וכבר נתבאר זה פ''א: כיון שנבעלה וכו'. עיקר הנוסחא בדברי רבינו בכאן צריכה חליצה כל אחת מהן להתירן לזר שהוא סובר שחליצת אחת מהן אינה פוטרת צרתה וכמו שביאר בסמוך במ''ש נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ודעתו בזה צל''ע שהוא ז''ל סובר שאם נתן האחד מאמר לאחת או נתן לה גט ואח''כ בא עליה אחיו ואחד מהן חלץ לאחרת שלא נעשה בה מעשה שאין חליצתה של זו פוטרת זיקת היבום של שנייה וצריכה השנייה גט וחליצה והטעם לפי שזו חליצה פסולה כמו שנתבאר ואינה פוטרת חבירתה ואע''פ שיותר היא פסולה זו שנעשו בה מעשים אלו מ''מ אין חליצתה של שנייה אע''פ שמעולה פוטרתה ונמצא שהוא ז''ל פוסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת מאמר והוא ז''ל סובר שאין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה וסובר דלפטור עצמה פוטרת וכן הוא ז''ל סובר שאם נחלצה אחת מהן מכל האחין נפטרה הצרה ואיני יודע מהיכן יצא לו זה ואיני יכול להלום הסוגיא לפי שיטתו וכבר נחלקו עליו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בדין זה ודעת הרשב''א ז''ל הוא שכל שהן שוות כגון שיש לפניהם מאמר או גיטין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואם האחת בעלת גט או מאמר חליצת אחרת פוטרתה אבל חליצתה של זו אינה פוטרת האחרת ואפילו חלצו לה כל האחין:

 כסף משנה  (יא-יב) יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן. כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי''ל דלא משמע לטור הכי משום דא''כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס''ל. ומ''ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל:

 לחם משנה  נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ראה שבהבנת דברי רבינו יש הפרש בין ה''ה ובעל הטורים שה''ה סובר דדעת רבינו דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה אע''פ שהיא מעולה מחליצת צרתה וטעמו מפני שהוא ז''ל כתב שקורא חליצה פחותה אע''פ שעשה מאמר בצרתה שכ''כ בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת כו' ואח''כ כתב סתם דכל חליצה פחותה אינה פוטרת צרתה משמע דאפילו דעשה מאמר בצרתה וחולץ לה אינה פוטרת צרתה ולפ''ז פסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה לא נפטרה בעלת המאמר ולפי פירוש זה יצא לו לה''ה התמיהות הגדולות שתמה על רבינו ועוד יקשה עליו מה שהקשה בפ''ז מההיא ברייתא דאיסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה וכתב שם שברייתא זאת צריכה תלמוד לדעת רבינו. ועוד ק''ל לפי פירוש של ה''ה מההיא דכתב רבינו בפ''ז דחלץ לצרות נפטרו האחיות דהא חליצת צרות חליצה פחותה דאע''ג דהוא פסק כרב אשי דאמר לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה לא הוי אלא דחליצת צרה כשרה טפי כדכתב שם הרא''ש בריש פרק ד' אחין הילכך חשובה חליצת צרת רחל מחליצת רחל אבל מ''מ פסולה הוי וי''ל דרבינו סובר דצרת אחות זקוקה מותרת וחליצתה חליצה כשרה לגמרי ולא פסולה וכן התוס' בד''ה [מאי אחד חולץ לכולן] כתבו דחליצה כשרה הוי. אבל הטור ז''ל נראה שלא הבין כן דברי רבינו מפני שנראה שהוא סובר דפסק כשמואל בההיא דחלץ לבעלת המאמר וכו' שהוא כתב בסימן ק''ע אחר שכתב דין אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת צרתה וכו' וכתב הרמב''ם וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה חולץ וכו' משמע דס''ל דהרמב''ם מודה בדין זה וצ''ל לדעתו דאע''ג דכתב רבינו כאן דחלצה חליצה פחותה לא נפטרה צרה לא בכל חליצה פחותה קאמר דאי מעולה מאחרת אע''פ שהיא פחותה ואפשר שאע''פ שהיא שוה עם אחרת פוטרתה ואע''פ שרבינו סתם כאן דבריו סמך על מ''ש בפ''ז שכשחולץ לצרות נפטרו האחיות וסבירא לטור דחליצת צרות הוי חליצה פחותה ואעפ''כ אמר דפוטרת צרות א''כ למדנו שם דכל חליצה מעולה מחבירתה אע''פ שהיא פחותה פוטרת צרתה ונסתלקו לפי פירוש זה כמה תמיהות שתמה ה''ה ובעיקר מחלוקת דרב ושמואל סובר הטור ז''ל דפוסק רבינו כשמואל דחליצה פסולה אינה חוזרת על כל האחין ופסק כתירוצא בתרא דקאמר כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה''מ למפטר צרה אבל מפטר נפשה פטורה ובמפטר צרה סובר רבינו דכשהיא חוזרת על האחין כרב סגי אע''פ שהיא פסולה אע''פ שזה צ''ע מ''מ נתבאר דעתו ז''ל וקשה דהא כתב הרא''ש ז''ל בריש פרק ד' אחין דאית לן למיפסק כתירוצא קמא דאב''א כי קאמר חליצה מעליא בעינן משום דהך שינויא אתי כרב אשי מכח קושיא שהקשו בתוס' דהא לקמן מסקינן כשמואל התחיל ולא התחיל קאמר והתחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה וכ''ש הכא בשניהם שוין ותירצו דההוא דמפרש לקמן דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר סבר כשינויא דבסמוך דמפלגי בין מיפטר נפשה למיפטר צרה ושינויא דהכא דאמר חולץ לכולן אאמצעית סבר כרב אשי דאמר לקמן לא אלימא זיקה לשווי צרה כערוה ע''כ וכיון שכן קשה על רבינו דהוא פסק כשינויא בתרא והוא בפ''ז פסק כרב אשי דהוא לא כתב שם התחיל ולא התחיל כשינויא קמא וא''כ איך פסק כאן כשינויא בתרא דהוי דלא כרב אשי וי''ל דנהי דשינויא קמא לא מצי סבר כשינויא דהתחיל ולא התחיל וכן שינויא דהתחיל לא מצי סבר כשינויא בתרא דה''מ למיפטר נפשה וכו' אבל רב אשי מצי סבר כתרי שינויי דלעיל דחלץ לצרות נפטרו אחיות משום דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה אבל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אלא היא גופה פטרה נפשה ואינו חולק רב אשי על שינויא בתרא ע''כ תמהתי על דברי הרא''ש ז''ל שפסק כשינויא קמא דאתי כרב אשי דהא שינויא בתרא נמי אתי כרב אשי וצ''ע. ובפירוש דברי ההלכות כתב הרא''ש ז''ל דנחלקו הראב''ד והרמב''ן דהראב''ד פירש דפסקו כשמואל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר והרמב''ן ז''ל כתב בפסקיו כרב וכתב ה''ה דלדעת הרשב''א כל שהחליצות שוות כל אחת פוטרת חבירתה ונראה דטעמו מפני שהוא מפרש מה שאמר בגמרא בפ' ד' אחין כי הדדי נינהו ואחת פוטרת חבירתה כדברי רש''י ז''ל והרמב''ן נראה שהיה מפרש דכי הדדי נינהו וצריכות שתיהן חליצה ולא פטרה חדא לחבירתה אבל כשהיא מעולה האחת פוטרת חבירתה ולכך כתב דכשהיא מעולה פוטרת את חבירתה כדכתב הרא''ש ז''ל בשם הרמב''ן ומפני שהרמב''ן ז''ל מפרש דמאי דקאמר כי הדדי נינהו ר''ל אינה פוטרת אחת לחבירתה לכן פירש דלדידן דקי''ל דחליצה פסולה חוזרת דאין האחת פוטרת לחבירתה כדכתב הטור ז''ל בשמו בסימן ק''ע דאילו היה מפרש כפירש''י ז''ל דכי הדדי נינהו ופוטרת האחת לחבירתה לא היה יכול לומר כן דהא קי''ל דחליצה פסולה חוזרת והיכי מסיק בגמרא דהאחת פוטרת את חבירתה ויש סיוע לדברי הרמב''ן ממה שהקשו בס''פ ר''ג גבי גט לזו וגט לזו לימא מסייע ליה לרבה בר רב הונא דאמר חליצה פסולה חוזרת על כל האחין כו' והשתא לפירוש הרמב''ן אתי שפיר דהא בהא תליא דאי חליצה פסולה חוזרת ה''ה שתיהן נמי צריכות חליצה אבל לפירש''י ז''ל קשה מה ענין זה לזה דאין זה סיוע דאע''ג דחליצה פסולה חוזרת מ''מ בהא אפשר דפוטרת את חבירתה ולכך כתב שם רש''י דפריך מסיפא וקאמר וכן שתי יבמין ליבמה אחת וכו' כלומר דמהך הוי סייעתא ולא מרישא דרישא לא הוי סייעתא דאפילו דחוזרת אפשר דפטרה אחת לחבירתה ולכך קאמר דפריך מסיפא ומש''ה כתב הטור שם בסימן ק''ע בשם רש''י ז''ל דאפילו אם נאמר בשני יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה כו' ביבם אחד וכו' אחת נפטרת בחליצת חבירתה ומלשון זה נ''ל שנראה לו לטור כן כרש''י ז''ל:

יג כָּל יְבָמָה שֶׁנִּבְעֲלָה לִיבָמָהּ בֵּין בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין בְּעִילָה פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו בֵּין לְשֵׁם אִישׁוּת בֵּין לְשֵׁם יַבְּמוּת. וַאֲפִלּוּ בָּעַל צָרָתָהּ אַחַר שֶׁבָּעַל בְּעִילָה כְּשֵׁרָה בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ בַּבְּעִילָה. וְכֵן כָּל יְבָמָה שֶׁנִּתַּן לָהּ מַאֲמָר בֵּין מַאֲמָר כָּשֵׁר בֵּין מַאֲמָר פָּסוּל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט מִפְּנֵי הַמַּאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ יָסוּר אִסּוּר הַמַּאֲמָר:

 מגיד משנה  כל יבמה וכו'. זהו ממה שנתבאר שאין בכאן חייבי כרת אלא חייבי לאוין וידוע שקידושין תופסין בחייבי לאוין ולפיכך לביאה זו צריך גט וכן למאמר ומפורש הוא הדין בגמרא ובהלכות פרק רבן גמליאל (דף נ"ב) וכרבנן דסבירא להו הכין:

יד  כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַגֵּט דּוֹחֶה הַיְבָמָה דְּחִיָּה גְּמוּרָה וְכֵן הַמַּאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה בָּהּ קִנְיָן גָּמוּר. אֲבָל הַבְּעִילָה קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְהַחֲלִיצָה דּוֹחָה אוֹתָהּ דְּחִיָּה גְּמוּרָה. לְפִיכָךְ גֵּט אַחַר גֵּט בִּיבָמָה אוֹ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר מוֹעִיל [א]. אֲבָל בְּעִילָה אַחַר בְּעִילָה וַחֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה אֵין הָאַחֲרוֹנָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. וְכֵן גֵּט אוֹ חֲלִיצָה אַחַר הַבְּעִילָה אֵינָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  כבר אמרנו וכו' לפיכך גט אחר גט וכו'. שם (דף נ') פרק רבן גמליאל מחלוקת במשנה רבן גמליאל אמר אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה וחכמים אומרים יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל לא לאחר בעילה ולא אחר חליצה כלום ע''כ. ומבואר עוד הדין בברייתא וידוע שהלכה כחכמים וכן מבואר בהלכות:

טו כֵּיצַד. יָבָם שֶׁנָּתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן גֵּט לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁנָּתְנוּ שְׁנֵי גִּטִּין לִיבָמָה אַחַת זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ כִּגְרוּשָׁה לִשְׁנֵיהֶן וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְאֶחָד מֵהֶן חוֹלֵץ. וְכֵן אִם נָתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְנָתַן אָחִיו גֵּט לְצָרָתָהּ כָּל אֶחָד אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת זוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט. וְכֵן אִם נָתְנוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַיָּבָם שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְחָלַץ לְצָרָתָהּ בֵּין הוּא בֵּין אֶחָיו. וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמִין שֶׁחָלְצוּ זֶה אַחַר זֶה לִיבָמָה אַחַת אֵין חֲלִיצָה אַחֲרוֹנָה כְּלוּם וְאֵין הַחוֹלֵץ אוֹתָהּ בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. שֶׁזֶּה כְּחוֹלֵץ לִשְׁאָר הַנָּשִׁים שֶׁאֵין לוֹ עֲלֵיהֶן זִקָּה:

 מגיד משנה  כיצד יבם וכו'. שם (דף נ"א) מבואר בברייתא: אבל היבם שחלץ ליבמתו כו'. כבר נזכר זה שאין אחר חליצה כלום:

טז וְכֵן הַבּוֹעֵל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר בֵּין הוּא בֵּין אָחִיו וְחָלַץ לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵין חֲלִיצָה זוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם חָזַר אָחִיו וְנָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ אֵינוֹ כְּלוּם. חָזַר אָחִיו וְנָתַן לָהּ מַאֲמָר אוֹ בָּעַל לֹא עָשָׂה כְּלוּם מֵאַחַר שֶׁבָּעַל אָחִיו תְּחִלָּה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל אִם נָתַן מַאֲמָר לְצָרָתָהּ אוֹ בָּעַל צָרָתָהּ צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  וכן הבועל יבמתו וכו'. גם זה שם והטעם מפני שאין אחר ביאה כלום ופירוש דוקא אחר ביאה כשרה אבל לא לאחר ביאה פסולה כנזכר למעלה בדין ואם נבעלה אחת מהן וכו' וכתנא קמא דמתניתין דקתני והבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום וזהו סתם משנה ודלא כרבי נחמיה דאמר בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום: וכן אם חזר אחריו וכו'. שם מבואר במשנה ובגמרא: אבל אם נתן וכו'. שם מתבאר בסוגיא דלדידן דקי''ל דליכא כרת בצרתה כנזכר פ''א קידושין תופסין בהן וזה פשוט:

יז  שְׁנֵי יְבָמִין שֶׁיִּבְּמוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד וְלֹא נוֹדַע מִי יִבֵּם תְּחִלָּה שְׁנֵיהֶן יוֹצִיאוּ בְּגֵט וְיֻתְּרוּ לְזָרִים וַאֲסוּרוֹת לַיְבָמִין. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים אַחַת בְּעַכּוֹ וְאַחַת בְּצוֹר וְשִׁמְעוֹן אָחִיו בְּעַכּוֹ וְלֵוִי אָחִיו בְּצוֹר וְשָׁמְעוּ שֶׁמֵּת רְאוּבֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁלֹּא יְיַבֵּם אֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּוָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו שֶׁמָּא קָדַם וְיִבֵּם. קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְיִבֵּם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁאָחִיו יִבֵּם תְּחִלָּה. רָצָה הָאֶחָד לַחֲלֹץ קֹדֶם שֶׁיָּדַע מֶה עָשָׂה אָחִיו אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. יש לתמוה על זה מ''ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה''י וא''ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה:

 לחם משנה  לפיכך ראובן שהיה בירושלים וכו'. ק''ל קצת דלמה לי דין הקודם להמשך ממנו דין זה בלא''ה אמרינן ליה דכיון דכשייבם אחיו אינו יכול הוא לייבם משום דכיון דאמרינן בית אחד הוא בונה כו' א''כ ודאי דיש לו לחוש אולי בנה אחיו ואין לו לייבם עד שידע מה עשה אחיו: רצה האחד לחלוץ וכו'. קשה דהא לעיל כתב רבינו בפ''ג דכשאמרה מת בעלי ואח''כ מת הבן שניתן לי וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תחלוץ עד שיודע הדבר אם לא היתה פסולה לכהונה גזירה שמא יודע אחר החליצה שהחליצה אינה כלום ותנשא לכהן כדאמרו בגמרא בפרק האשה שלום וא''כ הכא נמי ניחוש שמא חלץ אחיו קודם ואין חליצה אחר חליצה וימצא אח''כ שחליצה זו אינה חליצה ותנשא לכהן וקא שרו חלוצה לכהן בשלמא לחוש שמא יבם אחיו קודם שיחלוץ זה הא ודאי לא חיישינן דאינו יכול ליבם עד שידע מה עשה אחיו ולא חיישינן דעבד איסורא אבל מ''מ שמא חלץ קודם אחיו ודוחק לומר דהכי איירי דפסולה לכהונה וסמך כאן רבינו על מ''ש שם. וי''ל דע''כ לא חיישינן להכי אלא התם גבי אשה שאמרה מת בעלי ואח''כ מת הבן שניתן לי דכיון שהיא אמרה אפשר דהוי כמו שאמרה וכן גבי אשה שהלך בעלה וצרתה דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל הכא לא תלינן בחליצה דאדרבה מצות יבום קודמת ואמרינן דהא האחר ממתין לידע מה עשה זה כדי לייבם ולא יחלוץ דמצות יבום קודמת. וא''ת למה חולץ הא דומה זה למ''ש רבינו בסוף פרק ראשון דמפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום משום דכל העולה ליבום כו' וזו כיון דאינה עולה ליבום בתוך התשעים אעפ''י שימצא אח''כ שאינה מעוברת אין ראוי לחלוץ א''כ הכא נמי נימא הכי כיון דהשתא אינה ראויה ליבום דלא ידע אם יבם אחיו א''כ אינה ראויה לחליצה. וי''ל דהרי כבר אמרו בפרק החולץ הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא נתעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה הא קטנה לאו בת עיבורי היא הכא נמי י''ל דאם אתא אליהו ויאמר עדיין לא יבם אחיו לזו בת חליצה ויבום היא אבל התם אפי' אתא אליהו ואמר דלא נתעברה לא משגחינן ביה:

יח  יָבָם קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ כְּמַאֲמָר מִן הַגָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר. וּמַאֲמָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אִם נְתָנוֹ בַּתְּחִלָּה מוֹעִיל וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל בּוֹ עַל הַגָּדוֹל אֲבָל אִם נְתָנוֹ בַּסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. וְגִטּוֹ וַחֲלִיצָתוֹ אֵינָם כְּלוּם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף:

 מגיד משנה  יבם קטן בן ט' שנים וכו'. במשנה פרק האשה רבה (דף צ"ו) מפורש במשנה הדין ובהרבה מקומות אמרו בגמרא שביאת בן תשע כמאמר דגדול שויוה רבנן. וכתב הרמב''ן ז''ל דמדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כאשת איש להתחייב עליה כדאיתא בהדיא פ''ק דקידושין (דף י"ט) אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה רב אשי ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו ס''ד אמינא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה [וביאתו ביאה] לתחייב עלה משום אשת איש קמ''ל אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי והא דקני לה מדין תורה טעמא דמילתא כדתני עלה בתוספתא דמכילתין זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אינה צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי ע''כ דבריו ז''ל ויש בזה שטה אחרת: ומאמר בן תשע שנים וכו'. מפורש שם בפרק האשה רבה (דף צ"ו) במשנה ואוקימתא בגמרא דביאה בין בתחילה בין בסוף ומאמר בתחילה דוקא אבל לא בסוף: וגיטו וחליצתו וכו'. פסק רבינו כת''ק דברייתא דפליג על ר''מ דאמר דחליצתו כגט דגדול וגיטו ג''כ מהני בתחילה והטעם משום דר''מ יחידאה הוא וכ''נ מן ההלכות. וכתב בעל המאור ז''ל וכן הדברים מוכיחין דע''כ לא קאמר בגמרא יש לו גט אלא לטעמיה דר''מ דאמר יש לו חליצה אבל לרבנן דאמרי אין חליצת קטן כלום ה''ה לגיטו ע''כ דבריו ז''ל והן מסכימים לדעת רבינו:

יט כֵּיצַד. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לָהּ מַאֲמָר תְּחִלָּה פְּסָלָהּ עַל שְׁאָר אַחִין. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגָּדוֹל מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְחָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְנָתַן לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ מַאֲמָר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא פְּסָלָהּ עַל אָחִיו הַגָּדוֹל. חָזַר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּבָא עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ אַחַר מַאֲמַר אָחִיו הַגָּדוֹל פְּסָלָהּ עַל הַגָּדוֹל כִּשְׁנֵי גְּדוֹלִים שֶׁעָשׂוּ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  כיצד בן ט' וכו'. כבר נתבאר זה למעלה שהמאמר של קטן אינו פוסל אלא בתחילה והביאה שלו פוסלת תחלה וסוף:

כ  בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְחָזַר אָחִיו הַגָּדוֹל וּבָא עָלֶיהָ אוֹ חָלַץ אוֹ נָתַן גֵּט לָהּ אוֹ לְצָרָתָהּ הֲרֵי זֶה פְּסָלָהּ עַל הַקָּטָן. וְכֵן אִם חָזַר הַקָּטָן וּבָא עַל צָרָתָהּ אוֹ בָּא אָחִיו הָאַחֵר שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עָלֶיהָ אוֹ עַל צָרָתָהּ נִפְסְלָה עָלָיו כְּדִין כָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר:

 מגיד משנה  בן תשע שנים וכו'. כל הבבא הזו במשנה שם וכסתם משנה:

כא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְהִגְדִּיל וְלֹא בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט מִפְּנֵי בִּיאָתוֹ שֶׁהִיא כְּמַאֲמָר וַחֲלִיצָה לְהַתִּירָהּ לְזָר שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְעֲלָה בְּעִילָה שֶׁקּוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁהִגְדִּיל הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט בִּלְבַד:

 מגיד משנה  בן תשע שנים ויום אחד וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו שם ובמקומות אחרים ופשוט הוא לפי מה שכבר נתבאר:

כב אֶחָד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וְאֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר:

 מגיד משנה  ואחד בן תשע שנים ויום אחד וכו'. שם (דף צ"ז:) במשנה וכבר נתבאר זה פ''ב מהלכות אישות בארוכה:

כג  קְטַנָּה שֶׁרְאוּיָה לְמָאֵן. וְהַחֵרֶשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשֵׁי שְׁתֵּיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שְׁנֵי מִינֵי קִדּוּשִׁין הֵן. קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ קִדּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְקִדּוּשֶׁיהָ תְּלוּיִין עַד שֶׁתַּגְדִּיל. וְחֵרֶשֶׁת תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ כָּל הַיְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד קְטַנּוֹת אוֹ חֵרְשׁוֹת בִּיאָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת כֻּלָּן:

 מגיד משנה  קטנה שראויה למאן וכו'. הטעם שכתב רבינו לנשואי קטנה וחרשת שהם מדבריהם נתבאר בגמרא פ' חרש (דף קי"ב): לפיכך אם היו כל היבמות וכו'. משנה פרק ב''ש (דף ק"י) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות ומפורש בגמ' שהחרשת אינה בת חליצה ומתניתין דקתני וכן שתי חרשות אביאה בלבד קאי. וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתניתין דפרק מצות חליצה (דף ק"ד:) דתנן דקטנה בת חליצה אבל לדידן דקי''ל עד שתביא שתי שערות אין חליצה בקטנה כמבואר פ''ד וזהו שלא הזכיר רבינו בכאן אלא ביאה:

 לחם משנה  לפיכך אם היו כל היבמות הבאות מבית אחד כו'. כתב ה''ה וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתני' דפ' מצות חליצה (ק"ד:) וכו' וקשה דהא מתני' דפרק מצות חליצה היא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ורבינו נמי הכי פסק לעיל בפ''ד חליצת קטנה פסולה וא''כ אי אתיא כמתני' דמצות חליצה הוא דפסק כוותה היה לו להזכיר ג''כ [חליצה] וקשה עוד דהיכי מצי אתיא כמתני' דהתם כיון דהתם אמר דחליצתה פסולה א''כ איך פוטרת צרתה אפילו שתיהן קטנות הא חליצה פסולה לא פטרה צרתה. מיהו יש לתרץ לזה דהך חליצה הוי פסולה ומדרבנן מיהא הוי חליצה וכיון שכן דוקא כשהנישואין הם מדאורייתא בקטנה שקדשה אביה אז ודאי החליצה פסולה אבל ב' יתומות דהם נישואין דרבנן אתי חליצה דרבנן ומפיק חליצה דרבנן אבל מ''מ קושיא ראשונה קשיא. וי''ל דה''ה ורבינו גורסין במתניתין חליצתה כשרה היא כגירסת הרב האלפסי ז''ל והיא גירסת הירושלמי שכתבו התוס' ומה שאמר בגמרא זו דברי ר''מ ר''ל דקאמר דמקשינן אשה לאיש מדרבנן ולכך לכתחילה לא תנשא בחליצה זו אלא תחלוץ פעם אחרת אבל חכ''א דאפילו לכתחילה הוי חליצתה חליצה וכדפירשו שם התוספות ומה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות ר''ל לא כמתניתין דקאמר כשרה בדיעבד ולא כחכמים דאמרו לכתחילה חליצה מעליא היא אלא אפילו בדיעבד קודם שתביא שתי שערות חליצתה פסולה ולפ''ז יתיישב דברי ה''ה דמתניתין דפרק בית שמאי סברה דחליצתה כשרה בדיעבד ולכך פוטרת את חבירתה אבל לדידן דקי''ל דחליצתה פסולה אין חליצה שייכא בה כלל ואע''ג דאית לן דנישואי קטנה דרבנן וא''כ כיון דמדרבנן הויא מיהא חליצה הו''ל למיפטר קטנה דכוותה דהוי נישואין דרבנן מ''מ י''ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואילו היו נישואין מה''ת לא פטרה צרתה ה''נ כשהן קידושין דרבנן לא פטרה צרתה. זה נ''ל ליישב דברי ה''ה ואני כתבתי למעלה שגירסת רבינו במשנה בפרק מצות חליצה היא פסולה וכן נ''ל עיקר דלדברי ה''ה ק''ל טובא איך נאמר דמאי דקאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות הוי לא כמתניתין ולא כחכמים דאמרו בין גדולה בין קטנה ואם גירסתו במשנה היה לו כשרה יותר ראוי לו לפרש דמה שאמר בגמרא והלכתא עד שתביא שתי שערות היינו לכתחילה אבל בדיעבד חליצתה כשרה ורב אלפס ז''ל שגירסתו במשנה כך אפשר שהוא סובר כן דחליצתה כשרה אבל רבינו שכתב דחליצתה פסולה נ''ל עיקר בדבריו כמ''ש:

כד הָיְתָה אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת קְטַנָּה אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת צָרָתָהּ. וְכֵיצַד תַּקָּנָתָן. מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וְכוֹנֵס אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ כּוֹתֵב לָהּ גֵּט אַחַר שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ * וְתֻתַּר לְזָר:

 מגיד משנה  היתה אחת חרשת וכו'. במשנה שם (דף ק"י:) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא כיצד תקנתן אמר רב כונס [את] החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ובהלכות ולר''א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לה לחרשת וכן הלכתא והן הן דברי רבינו: ובהשגות א''א זה המחבר גמרא הוא עושה מדעת עצמו וכו'. סובר הרב ז''ל שלא א''ר אליעזר שם בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולה ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה וע''ז נפסקה הלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהם לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות דרב דאמר כונס את החרשת לא אמרה אליבא דר''א דר''א בכל גווני מלמדין את הקטנה שתמאן והדבר צריך לי הכרע:

כה  הָיְתָה אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת בִּיאַת הַפִּקַּחַת אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת הַפִּקַּחַת שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה בִּיאַת הַגְּדוֹלָה אוֹ חֲלִיצָתָהּ פּוֹטֶרֶת הַקְּטַנָּה וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה:

 מגיד משנה  היתה אחת וכו'. משנה שם: וכן קטנה וכו'. גם זה משנה שם:

כו הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן וּבָא הַיָּבָם עַל אַחַת מֵהֶן וְחָזַר וּבָא אוֹ הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם זֶה יְבִמְתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:

 מגיד משנה  היו שתיהן וכו'. שם (דף קי"א) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת בא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה ופירש רש''י ז''ל שהרי ביאתן שוה ואם הראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו ומקיים הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסור שני בתים עכ''ל. וביאר רבינו שהשניה צריכה למאן וכן עיקר:

כז וְכֵן הַדִּין בִּקְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת שֶׁבָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. שֶׁבִּיאַת הַקְּטַנָּה מְעֻלָּה מִבִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת. שֶׁהַקְּטַנָּה רְאוּיָה לְאַחַר זְמַן. לְפִיכָךְ *יְקַיֵּם הַקְּטַנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה תְּחִלָּה:

 מגיד משנה  וכן הדין וכו'. שם קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת [לא] פסל את הקטנה כך היא הגירסא בספרי הגאונים ובהלכות x והן הן דברי רבינו אבל רש''י ז''ל גורס פסל את הקטנה והביאו לזה הברייתא שהזכירו שם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואמרו שהטעם דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא וזהו דעת הר''א ז''ל בהשגות שכתב א''א טעות הוא זה כו'. ואפשר שרבינו וההלכות סוברין דהך ברייתא פליגא אמתני' והויא לה הלכה כסתם מתניתין והרשב''א ז''ל הכריע כדברי רש''י ז''ל והר''א ז''ל:

 לחם משנה  וכן הדין בקטנה וחרשת וכו'. תמיהא לי טובא דלפי גירסא דגריס במשנה לא פסל בקטנה ובא על החרשת תחילה גריס במשנה פסל א''כ היכי אמר התם רב חסדא בפרק ב''ש (דף ק"י:) על מילתיה דרב דאמר כונס החרשת ומוציאה בגט וכו' ש''מ קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה הא ממתניתין נמי שמעינן ליה דמדקאמר (הרשב"א ז"ל) [בא] על הקטנה תחילה ואח''כ על החרשת לא פסל וכשהוא בהפך פסל ודאי דקטנה ספק ולהכי לא פסל ובחרשת קנויה ומשויירת ולהכי פסל כשבא עליה תחילה דאי לא אלא דהוי איפכא דחרשת ספק וקטנה משויירת הדין היה ראוי להיות בהפך בשלמא לגירסת רש''י ז''ל א''ש דכל החלוקות אשר אפשר כבר סתר רש''י ז''ל בפירושו שם ולא נשאר אלא ע''כ חדא ספק וחדא קנויה ומשויירת וממתניתין לא שמעינן הך דכיון דבתרווייהו גרסינן פסל ע''כ צריך אתה לומר דחדא גזירה אטו אידך ואי אמרת דקטנה ספק כשבא על הקטנה תחילה פסל אטו בא על החרשת תחילה ואי אמרת חרשת ספק כשבא על החרשת תחילה פסל אטו בא על הקטנה תחילה וא''כ לא ידענו כלל ממתניתין לכך קאמר דש''מ מדרב דקטנה הוי ספק וחרשת קנויה ומשויירת אבל לדברי רבינו קשה טובא והיא קושיא אלימתא בעיני. ועל צד הדוחק גדול נ''ל לומר דאולי היה רב חסדא יודע דבמתניתין בחד גרסינן פסל וחד לא פסל והיה מסופק במתניתין אי גרסינן לא פסל בקמייתא ופסל בבתרייתא או איפכא לכך אמר דשמעינן מדרב דבקמייתא גרסינן לא פסל ובבתרייתא פסל. עוד ק''ל על מ''ש הטעם שביאת הקטנה ביאה מעולה מביאת החרשת ולמה לי הך טעמא לימא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה היא וממה נפשך לא פסל דההיא ברייתא לא פסלה אלא מטעמא דגזירה ומתני' דלית לה טעמא דגזירה לימא טעמא משום דהיא ספק קנויה ואינה קנויה. ועוד דהך טעמא שכתב רבינו לאו טעמא היא דא''כ דביאתה מעולה מחרשת תיפטר בביאתה לחרשת אעפ''י שאין זו קושיא דכיון דשני מיני קידושין הן להכי לא פטרה מ''מ קשה מאי דכתבתי ואפילו תדחוק ותאמר דמאי דכתב רבינו שביאת הקטנה מעולה הוא הצד אחד דקנויה וה''ק אי אמרינן קנויה עדיפא הך מחרשת ואי אמרינן אינה קנויה נכרית היא ולא פסלה ולא כתב רבינו אלא הצד האחד מ''מ קשה למה כתב הצד האחד היה לו לומר השני צדדין ולומר אי קנויה עדיפא מחרשת ואי אינה קנויה נכרית היא. ונ''ל לתרץ זה דכיון דרבינו סובר דמתניתין פליגא אברייתא ולא ס''ל גזירה אטו בעל חרשת תחילה רצה לתת טעם למה לא גזרינן אטו בעל חרשת תחילה ואמר שלא יטעו שהרי ביאת הקטנה מעולה ואפילו שיראו שלא פסל את הקטנה לא משום הא יטעו דבעל החרשת תחילה ולא בא רבינו כאן לפרש טעמא דקנויה ואינה קנויה אלא טעמא דלית ליה למתני' גזירה אטו בעל חרשת תחילה וצריכה גט זו הברייתא שאמרו שם וחרשת יוצאת בגט וכ''ת הא ביאת קטנה לא פטרה לחרשת וביאת חרשת גופא פסולה היא ולא פטרה נפשה א''כ אמאי יוצאה בגט כבר כתב שם רש''י ז''ל דממה נפשך הוא אי קטנה קנויה הרי פטרה לחרשת ואי קטנה אינה קנויה ביאת חרשת ביאה כשרה היא ופטרה נפשה:

כח  בָּא הַיָּבָם תְּחִלָּה עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וּמְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן * וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט:

 מגיד משנה  בא היבם וכו'. שם בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל החרשת וכתב רבינו מלמדין את הקטנה שתמאן והוא כדברי ההלכות שכתבתי למעלה דלר''א בכל גווני מלמדין שתמאן והר''א ז''ל חולק בזה ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט וחליצה. ומ''ש בכאן דהא איכא מ''ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אינה קושיא שכבר פסקו בהלכות כעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו כמו שנתבאר פי''א מהלכות גירושין:

 כסף משנה  (כז-כח) וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'. כתב הרשב''א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי''ל ממאנת אף לזיקתו וקי''ל כר''א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב''ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז''ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע''כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ''ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ''ע עכ''ל הרשב''א בשילהי פרק בית שמאי:

 לחם משנה  בא היבם תחילה על החרשת וכו'. כאן חזר הר''א והשיג על רבינו יותר על מה שהשיגו לעיל במה שאמר וכיצד תקנתן וכו'. ונ''ל שטעמו שזה קושיא גדולה ממה שהקשה למעלה דלמעלה אמר דלא אמרו כן בגמרא אלא לקיים מצות יבום דאורייתא אבל התם לאו דאורייתא אע''ג דהוי מצות יבום דרבנן אבל כאן הקשה לו דליכא מצות יבום כלל לא דרבנן ולא דאורייתא שהרי כאן שתיהן יוצאות בגט. עוד הקשה על רבינו דהא בגמרא בפרק ב''ש אמר לעולם יתרחק אדם מן המיאונין ונ''ל שהיא קושיא עצומה לדברי רבינו מפני שבגמרא הקשו בפרק ב''ש (דף ק"ט) על מה שאמר ר''א מלמדין את הקטנה שתמאן ומי שרי והתני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מן המיאונים כו' ותירצו מיאון דמצוה שאני משמע דהיכא דליכא מצוה אין מלמדין אותה למאן והכא מאי מצוה איכא הא שתיהן יוצאות בשלמא לעיל איכא מצות יבום דרבנן ולהכי לא הקשה לו הר''א לעיל מהא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין דהא התם איכא מצוה אבל הכא ליכא מצוה כלל ועוד קשה זאת הקושיא במ''ש למטה גבי גדולה וקטנה דכשבא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין אותה שתמאן דלמה לי שילמדו למאן את הקטנה אי משום דא''א לקיים את שתיהן א''כ נגרש את הקטנה דהא נפטרה מחליצה בביאתה של גדולה וע''כ בקטנה שיש לה יד לקבל גיטה איירי דאי לא אינה מתקדשת למיאון דהא לפי גירסת רבינו והרי''ף בההיא דרבא דשלש מדות בקטן כו' יותר דעת צריך במתקדשת למיאון מבקבלת הגט וכ''ת דע''כ צריך להוציאה טפי עדיף במיאון מבקבלת הגט כדי שלא תפסל לכהונה ולא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו וכמ''ש הרא''ש ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל בפרק ב''ש כמו שהקשה על הראב''ד ז''ל למה לא תמאן וכו' ועוד דטעמא דבר קפרא דלעולם יתרחק אדם מן המיאונים ויתרחק הוא משום דילמא גדלה ומתחרטא בה והכא ודאי לא מתחרטא כיון שהיא יוצאה עכ''פ אדרבה טפי עדיף לו במיאון בשלמא כשאינה צריכה לצאת ואנו מלמדין אותה שתמאן אפשר דמתחרטא דאמרה יותר טוב היה לי להיות עם בעלי אבל השתא דעכ''פ צריכה לצאת לא וכ''כ שם ג''כ הרמב''ן ז''ל אם נאמר כן קשה טובא דא''כ מאי פריך בגמרא ומי שרי על ההיא דר''א הא כיון דעכ''פ צריכה לצאת משום דיש זיקה א''כ טפי עדיף לה שתמאן וכ''ת דהגמרא מקשה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כר''ג משום דאין זיקה אכתי קשה מי אמר לו דסבר ר''א אין זיקה כר''ג דילמא סבר יש זיקה ועכ''פ צריכה לצאת ולכך קאמר דמלמדין אותה שתמאן א''ו שאין כל זה מספיק ללמד אותה שתמאן ואי כתב שם הרמב''ן ז''ל כל זה הוא מפני לתקן חבירתה שתשאר עם החרשת כדכתב שם לתקנתה ולתקנת חבירתה שלכך קאמר דהא ודאי מלמדין אותה שתמאן אבל היכא דליכא תקנת חבירתה בהך כדכתיבנא למה לא סגי והאמת דהך קושיא אלימתא היא לדעת רבינו אם לא שנתרץ לדעתו דודאי הך טעמא דכתיבנא מספיק ומה שהקשו בגמרא ומי שרי ותירצו מיאון דמצוה שאני הוא הדין דה''מ למימר דר''א סבר דיש זיקה כרבי ולכך ליכא הכא גדלה ומתחרטא בה אלא רצה ליישב דבריו אפילו דסבר דאין זיקה כר''ג. עוד קשה לדברי רבינו בצריכותא דקאמר בגמרא ואי אשמעינן בקמייתא משום דלא איקיים מצות יבום אבל בבתרייתא דאיקיים לא והכא כל היכא דיוצאת עכ''פ טפי עדיף ללמדה למאן כדי להתירה לכהונה כדפירש''י דהא היכא דיוצאת עכ''פ טפי עדיף שתמאן מהיכא דיוצאת בגט אע''ג דליכא שום טעמא אחרינא דהא הכא בהני חלוקות שכתב רבינו ליכא טעמא דגדולה רמיא קמיה וליכא טעמא דאיקיים מצות יבום ואפ''ה מלמדין אותה שתמאן מטעמא דפרישית ואי אתה יכול להלום דברי הצריכותא כמו שיישבו הרמב''ן ז''ל וכמו שהובא בפסקי הרא''ש ודוק וצ''ע. עוד כתב הראב''ד ז''ל ועוד דהא איכא מ''ד ממאנת למאמרו וכו' וכתב עליו ה''ה ז''ל דכבר נתבאר בהלכות כמ''ד ממאנת למאמרו ולזיקתו. ובאמת דצ''ע להבין דברי הראב''ד ז''ל דאם כוונתו להשיג על זה למה לא השיגו למעלה בהלכות גירושין ועוד כאן בהשגה ראשונה גבי כיצד תקנתן וכו' היה לו להשיג זה. ונ''ל דכוונתו לדחות הגירסא דגריס בדר''א בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן דקאי אכולהו דלעיל ואמר בבא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה שתמאן וכדכתב רבינו ושיעור דבריו כך הם דשם נאמר שהחרשת יוצאה בגט וכדכתב רבינו יש להקשות עליו הקושיות דהקשה דאין כאן מצוה כלל ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ובתר הכי אמר דאפילו תפרש המשנה דתשאר עם החרשת וכדכתב הרשב''א ז''ל וכמ''ש נמ''י ואיכא מצוה מ''מ קשה טובא דאם נאמר דקאי נמי דר''א אהא דבעל החרשת לא תשאר עם החרשת אלא אם לא תמאן לזיקתו ג''כ דא''כ צריך לחלוץ את הקטנה והוי צרת חלוצתו א''ו תמאן לזיקה וא''כ אמאי לא הקשו בגמרא מינה למ''ד ממאנת למאמרו ולא לזיקתו וזהו מ''ש ועוד דהא איכא מ''ד כו' כלומר אפילו תפרש פירוש אחר ליישב הקושיות הראשונות ולומר שתשאר עם החרשת תקשה לך הך ועוד אבל אם תאמר דר''א לא קאי אברייתא ולא גרסינן בכולן אינו קשה זה נראה ליישב דבריו עם שלשונו דחוק אבל מה נעשה כי לא ידעתי ליישבם באופן אחר ועם זה יתורץ דהר''א ז''ל לא הקשה זה לא בהלכות גירושין ולא לעיל כשכתב כיצד תקנתן כו'. עוד כתב ה''ה ז''ל דלדברי הראב''ד ז''ל תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כלומר ועכ''פ אינו רשאי לקיימה אלא תצא דאילו למה שהבין הטור ז''ל בסימן ק''ע בדברי הר''א ז''ל דישאר עם הקטנה קשה טובא ואמאי דילמא קטנה קנויה היא וביאתה פסולה אחר שבא על החרשת וא''כ על כ''פ תצא וצ''ע לדעת הטור ז''ל:

כט  הָיוּ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. בָּא הַיָּבָם עַל הַפִּקַּחַת וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת וְהַחֵרֶשֶׁת צְרִיכָה גֵּט. בָּא הַיָּבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַפִּקַּחַת פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. וְהַחֵרֶשֶׁת יוֹצְאָה בְּגֵט. וְהַפִּקַּחַת בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  היו אחת וכו'. שם במשנה פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת. וכתב רבינו שהחרשת צריכה גט והטעם שאע''פ שביאת פקחת פוטרת מן הזיקה כמו שנזכר למעלה בהיתה אחת פקחת וכו' מ''מ כבר נתבאר בדין כל יבמה שנבעלת ליבמה וכו' שיש ביאה אחר ביאה אפילו בב' פקחות להצריכה גט והוא שבא עליה לשם אישות או לשם יבמות: בא היבם וכו'. שם בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת. ופי' רבינו שהחרשת יוצאה בגט ופשוט הוא שביאתה ביאה כשרה היתה ומספיק לה בגט. וכן פי' שהפקחת צריכה גט וחליצה והטעם מפני שביאתה היתה ביאה פסולה:

 לחם משנה  בא היבם על החרשת כו'. כתב ה''ה שמה שאמר רבינו שהחרשת יוצאה בגט פשוט דביאתו ביאה כשרה היא. וקשה דהא בפרק ב''ש (דף קי"א) אמרו אלא אי אמרת רבי נחמיה היא הא אמר ביאה פסולה פטרה אלא ש''מ רבנן היא ש''מ ע''כ. ופירש רש''י ז''ל סיפא בנכרית אמאי בעיא חליצה כו' אלא בגיטא תיסגי לה דביאת עצמה פוטרתה דביאה כשרה היא ואם נמי חשיב לה פסולה משום דקיימא זיקת חרשת וכו' משמע דקרי ליה גמרא ביאה פסולה משום דבעל החרשת אח''כ שהיא ספק קנויה ומשום דדילמא היא קנויה ה''ה לביאת קטנה הקודמת הוי ביאה פסולה אע''פ שאפשר לדחות דמאי דקאמר הכי בגמרא הוא משום דרצה לדחות אפילו התירוץ הדחוק שאפשר לומר מ''מ האמת היא דביאה כשרה היא ויש לדקדק קצת זה מלשון רש''י ז''ל מ''מ גמרא דקרי ליה בסתמא ביאה פסולה קשה. ונראה לומר דהוא מפרש הגמרא דמאי דקאמר כך בשלמא אי אמרת קטנה ספק וחרשת קנויה ומשויירת א''ש דקאמר תמתין משום גזירה אלא אי אמרת איפכא דקטנה קנויה ומשויירת וחרשת ספק ורבי נחמיה היא ליכא איסורא משום קטנה גופה דהא ביאתו ביאה כשרה וכ''ת גזרי' דילמא בעל החרשת תחילה ויבא אח''כ על הקטנה ואתי למפטרה בגט דהיא ביאה פסולה הא לרבי נחמיה ביאה פסולה פטרה נמצא דלא קרי בגמרא ביאה פסולה אלא היכא דבא על החרשת ואח''כ על הקטנה וקאמר דא''א [למגזר] בא על [הקטנה] תחילה אטו בא על החרשת תחלה ואח''כ בא על הקטנה:

ל הָיוּ גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה וְחָזַר הוּא אוֹ אָחִיו וּבָא עַל הַקְּטַנָּה לֹא פָּסַל הַגְּדוֹלָה וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן. בָּא עַל הַקְּטַנָּה וְחָזַר וּבָא הוּא אוֹ אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה. מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן וִיקַיֵּם הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּעִילָתָהּ קוֹנָה קִנְיָן גָּמוּר:

 מגיד משנה  היו גדולה וכו'. שם גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה ר''א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ונפסקה הלכה בגמרא כר''א:

 לחם משנה  בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה כו'. כתב נמוקי יוסף שהקשה הרשב''א ז''ל כיון דכאן המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים הגדולה גם למעלה המיאון עוקר לגמרי ביאת הקטנה ויקיים החרשת ואמאי כתב והחרשת יוצאה בגט. ונראה דרבינו כבר תירץ קושיא זו במ''ש שבעילתה קונה קנין גמור כלומר דשאני הכא דכיון דקנין הגדולה הוא קנין גמור וקנין הקטנה אפי' דאמרינן דהיא קנויה הוא מדרבנן אתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת קטנה דרבנן כדי לקיים ביאת גדולה שהוא מה''ת אבל לעיל לא אתי מיאון ומבטל ביאת קטנה כדי לקיים החרשת שהיא מדרבנן וקל להבין החילוק:

הלכות יבום וחליצה - פרק ששי

א יֵשׁ אַחִין שֶׁרְאוּיִין לְיִבּוּם אוֹ לַחֲלִיצָה. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לְיִבּוּם וְלֹא לַחֲלִיצָה וְאֵין לָהֶן זִקָּה כְּלָל אֶלָּא יְבִמְתּוֹ מֻתֶּרֶת לְזָר. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁרְאוּיִין לַחֲלִיצָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְיִבּוּם. וְיֵשׁ אַחִין שֶׁהֵן רְאוּיִין לְיִבּוּם וְאֵינָן רְאוּיִין לַחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  יש אחין שהם ראויין ליבום וכו'. החילוקים שהזכיר בכאן רבינו יתבארו בסמוך אחד לאחד:

ב וְאֵלּוּ הֵם שֶׁאֵין לָהֶן זִקָּה כְּלָל. סְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֵילֵד וְלֹא הָיָה לָהֶן שְׁעַת הַכּשֶׁר:

 מגיד משנה  ואלו הן שאין וכו'. סריס חמה מפורש במשנה בפרק הערל (יבמות דף ע"ט:) הסריס לא חולץ ולא מייבם והעמידוה בגמרא דוקא בידי שמים דהיינו סריס חמה ומבואר בהלכות: ואנדרוגינוס. מפורש בתוספתא הובאה בהלכות בסוף פרק קמא:

ג וְאֵלּוּ מְיַבְּמִין וְלֹא חוֹלְצִין. הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לַחֲלֹץ. וּכְשֶׁיִּבֵּם הַחֵרֵשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם שֶׁבְּעִילָתוֹ עוֹשָׂה אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין גֵּרוּשָׁיו גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין. וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁיִּבֵּם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ עַד שֶׁיַּגְדִּיל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  ואלו מייבמין ואינן חולצין וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות במסכתא ומהם פרק חרש (דף קי"ב:) אמרו חרש כונס ואינו מוציא לעולם ובתוספתא הנזכרת החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין. ודין הקטן כבר נתבאר שאין חליצתו כלום פרק רביעי. ושביאתו כמאמר של גדול נתבאר פ''ה:

 כסף משנה  ואלו מייבמין ולא חולצין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם וכו'. יש לתמוה על זה מהא דתנן בפרק חרש (דף קי"ב:) כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא ז''ל פסקה בפ''ב מהלכות גירושין (ובפ"ד מה"א כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורים מן התורה אלא מד"ס) והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה ברמיזה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כשם שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ''ש שבעילתו עושה אותה א''א גמורה והרי הוא ז''ל כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד''ס. ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה''מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפילו נפלה לו מאחיו חרש ה''ל קידושי תורה, דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחין מן התורה ומה''ת ה''ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו. לכן נ''ל דלא איירי רבינו אלא כשנפלה לו מאחיו פקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא והכי מפורש בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"א) דגרסינן התם א''ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רשב''ג בד''א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה''נ הב''ע ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פקח א''ה אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו [ביבמתו] לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פקח והתנן שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ופירש''י יכנסו ואם רצו להוציא אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח עכ''ל, וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשניין מעיקרא דשאני לן בין נפלה לו מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פקח ע''כ לומר דרבינו נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי וסמך על מ''ש שבעילתו עושה אותה א''א גמורה דע''כ בנפלה לו מאחיו פקח דוקא היא וכמו שנתבאר:

ד וְאֵלּוּ חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. הַסְּפֵקוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְפֵק עֶרְוָה עַל אָחִיו. וּפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמִּינֵי הַסֵּרוּס. וְהַזָּקֵן בְּיוֹתֵר שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְכָשַׁל. וְאִם בָּעַל סְרִיס אָדָם קָנָה שֶׁהֲרֵי הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶׁר וּמוֹצִיא בְּגֵט מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַטֻּמְטוּם חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע וְנִמְצָא זָכָר רָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. וּשְׁאָר הָאַחִין אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין:

 מגיד משנה  ואלו חולצין ולא מייבמין וכו'. גם זה מתבאר במקומות חלוקים בגמרא ובתוספתא הנזכרת הספיקות חולצין ולא מייבמין פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא. ודין הטומטום פשוט הוא שהוא בספק: ואם נקרע ונמצא זכר הרי הוא זכר גמור. כנזכר פ''ב מהלכות אישות ודלא כרבי יהודה דאמר בהערל (דף פ"א) טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס: ושאר כל האחים וכו'. בתוספתא הנזכרת:

ה  יֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לַחֲלִיצָה אוֹ לְיִבּוּם. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֹא לַחֲלִיצָה וְלֹא לְיִבּוּם וְאֵין עֲלֵיהֶן זִקָּה כְּלָל וּמֻתָּרוֹת לְהִנָּשֵׂא לְזָר. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לַחֲלִיצָה אֲבָל לֹא לְיִבּוּם. וְיֵשׁ יְבָמוֹת שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לְיִבּוּם אֲבָל לֹא לַחֲלִיצָה:

 מגיד משנה  יש יבמות שהן וכו'. הצדדין האלו יתבארו בסמוך אחד לאחד:

ו וְאֵלּוּ שֶׁמִּתְיַבְּמוֹת וְלֹא חוֹלְצוֹת. הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וְהַקְּטַנָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לִקְרוֹת וּלְהָבִין. וְאִם רָצָה הַיָּבָם לְגָרֵשׁ הַחֵרֶשֶׁת בְּגֵט אַחַר שֶׁיִּבְעל אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ:

 מגיד משנה  ואלו שמתייבמות ולא וכו'. מתבאר במקומות חלוקים ומהם בתוספתא הנזכרת החרשת והשוטה מתייבמות ולא חולצות ובמשנה פרק חרש (דף קי"ב:) שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. ודין הקטנה כבר נתבאר פ''ד שאינה בת חליצה:

ז וְאֵלּוּ שֶׁחוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. אִסּוּרֵי לָאוִין וְהַשְּׁנִיּוֹת וְאִסּוּרֵי עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל אִשָּׁה שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּעֶרְוָה. שֶׁאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם עֶרְוָה. אֲבָל מִי שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאָחִיו בִּסְפֵק קִדּוּשִׁין הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַיְבָמוֹת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת שֶׁאֵין כָּאן דָּבָר לָחוּשׁ לוֹ. וְכֵן אֵשֶׁת הַחֵרֵשׁ וּזְקֵנָה וַעֲקָרָה הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַיְבָמוֹת. רָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. שֶׁזְּקֵנָה וַעֲקָרָה הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּשֶׁר:

 מגיד משנה  ואלו חולצות ולא וכו'. פ''א מהלכות אישות נתבאר מהו ענין השמות האלו שהזכיר כאן רבינו והדין יתבאר למטה פרק זה: וכל אשה שהיא וכו'. הטעם בזה שספק גירושין הוא לה ספק אשת אח שלא במקום מצוה ולפיכך חולצת ולא מתייבמת וזהו בכלל הספיקות שאמרו בתוספתא חולצות ולא מתייבמות אבל בספק קידושין ממ''נ הרי היא עולה לחליצה ויבום אם הן קידושין הרי היא אשת אח במקום מצוה ואם אינן קידושין הרי היא כנכרית דעלמא ויכול לכנסה ומתבאר בפרק החולץ (דף מ"ב:) בסוגיא בביאור גבי ברייתא דהספיקות חולצות ולא מתיבמות: וכן אשת החרש וכו'. דין אשת החרש כשהיבם פקח מבואר בפרק חרש (דף קי"ב:) ובהרבה מקומות. וזקנה ועקרה מבואר בתוספתא הנזכרת עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות:

 לחם משנה  שזקנה ועקרה היה להן שעת הכושר כו'. ק''ק למה גבי זקן שתשש כחו קאמר לעיל לכתחלה לא מפני שאינו ראוי להקים שם אע''פ שהיה לו שעת הכושר וכאן כתב דאפי' לכתחלה נמי תתייבם העקרה וזקנה מפני שהיתה להן שעת הכושר אע''פ שאינה ראויה להקמת שם הל''ל לכתחילה לא כמו גבי זקן. ושמא י''ל דסמיך אטעמא דכתב נימוקי יוסף בהא דאינו כמו עקרות וזקנות שנעקרו ולכך ראויה ליבום דדילמא אע''פ שהיא נראית זקנה לבסוף ילדה:

ח וְאֵלּוּ הֵן שֶׁהֵן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. אֵשֶׁת סְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְאֵשֶׁת הַשּׁוֹטֶה וְאֵשֶׁת [א] הַקָּטָן וְאַיְלוֹנִית וּמִי שֶׁהִיא עֶרְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ו) 'וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' פְּרָט לִסְרִיס חַמָּה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁשְּׁמָם מָחוּי הוֹאִיל וְאֵינָן רְאוּיִין לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן הֲרֵי הֵן כְּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (דברים כה-ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד' פְּרָט לְאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. (דברים כה-ה) 'לֹא תִּהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת' פְּרָט לְאֵשֶׁת שׁוֹטֶה וְקָטָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם אִישׁוּת כְּלָל. (דברים כה-ה) 'וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה' פְּרָט לְעֶרְוָה שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין:

 מגיד משנה  ואלו הן שהן וכו'. כל אלו נתבארו במקומות חלוקים. אשת סריס חמה במשנה בפרק הערל (דף ע"ט:) כרבי עקיבא. ואנדרוגינוס מפורש בתוספתא הנזכרת. ושוטה וקטן ברייתא פרק האשה רבה שוטה וקטן שנשאו [נשים] ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום. ואילונית בהרבה מקומות ומהם בפרק כיצד (דף כ"ד) אשר תלד פרט לאילונית. ומי שהיא ערוה בהרבה מקומות ומהם בראש פרק קמא. והמדרש שכתב רבינו מולא ימחה הוא בגמרא בפרק כיצד וכבר הזכרתי מדרש האילונית: לא תהיה אשת המת וכו'. מדרש זה אינו בגמרא: ולקחה לו לאשה וכו'. בגמרא פ''ק (דף ח') רבי אומר ולקח ולקחה וכו' לאסור צרות ועריות ואע''פ ששם העלו לאסור צרות של עריות ועריות גופייהו לא צריכי קרא שאין עשה דוחה את ל''ת שיש בו כרת רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דאמרינן דערוה צריכא קרא ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין וע''כ לא חשש רבינו בזה. ודין הערוה מפורש בראש המסכתא חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן:

 לחם משנה  ואנדרוגינוס כו'. כתב הטור דדעת רב אלפס כדעת רבינו ז''ל ואין כן דעת הרא''ש ז''ל וטעמו כדכתב הרב הגדול ב''י ז''ל דסבר הרא''ש דהא דפסיק הלכה כרבי יוסי הוא רבי יוסי דמתניתין דהוי זכר אבל הרי''ף ורבינו ז''ל סוברים דהוא הלכה כרבי יוסי דברייתא דהוי ספק ויש לתמוה על הטור ז''ל דא''כ דדין זה דיבום תלוי באותו הדין א''כ לרבינו ולהרי''ף ז''ל היה להם לפסוק כאן חולצות ולא מתייבמות כיון דשם פסקו דהוי ספק אלא מאי אית לך למימר דשאני הכא דאינו ראוי להוליד גם להרא''ש ז''ל ג''כ נאמר כן דאע''ג דהתם הוי זכר שאני לענין יבום דאינו ראוי להוליד וכדכתב שם הרב ב''י:

ט כֵּיצַד. יְבָמָה שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל יְבָמָהּ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אוֹ אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם וְאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ'. מִי שֶׁרְאוּיָה לְלִקּוּחִין וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ הִיא זְקוּקָה לְיָבָם:

י  הָיְתָה הַיְבָמָה אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ אִסּוּר לָאו אוֹ אִסּוּר עֲשֵׂה אוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וּמִפְּנֵי מָה צְרִיכָה חֲלִיצָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִקּוּחִין הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן זְקוּקוֹת לְיָבָם. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיִּתְיַבְּמוּ שֶׁהַיִּבּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. אֲבָל חֲכָמִים גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִתְיַבְּמוּ חַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא שְׁנִיּוֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ פַּעַם שְׁנִיָּה וַהֲרֵי בִּיאָתָהּ אֲסוּרָה וְאֵין שָׁם מִצְוָה שֶׁאֵין מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּבָעַל יְבִמְתּוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ מִשּׁוּם לָאו אוֹ מִשּׁוּם עֲשֵׂה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וּמוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְהִיא וְכָל צָרוֹתֶיהָ מֻתָּרוֹת לְזָר שֶׁהֲרֵי נִפְטְרוּ:

 מגיד משנה  היתה היבמה אסורה וכו'. משנה פרק כיצד (דף כ'): ומן הדין היה וכו'. מסקנא דגמרא שם גבי אלמנה לכ''ג שהוא מחייבי לאוין ושנינו במשנה שהיא חולצת ולא מתייבמת והקשו בגמרא קא פסיק ותני ל''ש אלמנה מן הנישואין ולא [שנא] מן האירוסין בשלמא מן הנישואין עשה ול''ת ואין עשה (דיבום) דוחה את ל''ת (דאלמנה לא יקח) ועשה (דהוא אשה בבתוליה יקח בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה) אלא [אלמנה] מן האירוסין [אמאי] (ל"ת גרידא הוא) יבא עשה וידחה ל''ת ותירץ רב גידל בשם רב דאמר קרא [ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו] ועלתה יבמתו וכו' שאין ת''ל יבמתו מה ת''ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין והקשו ע''ז מן הברייתא דקתני גבי חייבי לאוין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו' ואי ס''ד ח''ל מדאורייתא לחליצה רמיין ליבום לא רמיין אם בעלו אמאי קנו ואסיקו דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן אמרו שאינן עולות ליבום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפיכך אם בעלו קנו וכתב בעל הלכות גדולות הוא דרב גידל אמר רב מיקיימא באלמנה מן הנישואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע''כ:

 כסף משנה  ומן הדין היה וכו'. כתב ה''ה מסקנא דגמרא שם וכו' ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' x האי ויש לדקדק שייך למטה בדיבור המתחיל עשה שמעון מאמר. ומ''ש שלא נזכר זה בהלכות אומר אני דאשתמיטתיה דברי ההלכות בפרק ארבעה אחין אמתניתין דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה''ה אע''ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא דהויא [צרת] אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדב''ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ''ל דצריכה חליצה עכ''ל והם דברי הגמרא שם ומשם נלמוד לכאורה כדעת ההלכות וכן נ''ל שרבינו העתיק פה לשון המשנה דקתני עשה בה מאמר וכו' ואין הכי נמי דבלא מאמר נמי חולצת משום דה''ל צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ''ש גבי ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וכו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת וכו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך:

 לחם משנה  היתה היבמה אסורה על יבמה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. מתבאר מן הגמ' שפוטרת צרתה משום דאמרו שם (דף כ:) דאם בעלו קנו ועוד דע''כ לא פליגי באלמנה לכ''ג דאינה פוטרת צרתה אלא משום דהוי עשה ול''ת אבל אי הוי ל''ת גרידא פוטרת צרתה. וא''ת אמאי לא חשבינן לה בביאה פסולה דכיון דמדרבנן אסור לבא עליה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה כמו דחשבינן דביאה אחר גט ביאה פסולה אע''ג דלא הוי אלא גזירה אטו ביאה אחר חליצה. וי''ל דאין לדמות הגזירות להדדי ובהך גזירה דביאה אחר הגט רצו רבנן להחמיר יותר ולמיעבד לה ביאה פסולה אבל מ''מ ק''ק למה קרא רבינו לקמן בפ''ז חליצה פסולה משום הא דאסרו רבנן לבא עליה אטו ביאה שניה וכתב דנראה לו דאם היתה אחת מח''ל שאינה פוטרת צרתה ולא היה לו לדמות הפסולים להדדי:

יא וִיבָמָה שֶׁהִיא אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבָא עָלֶיהָ כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא נִפְטְרָה צָרָתָהּ שֶׁאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְהוֹאִיל וְלֹא קָנָה מִן הַתּוֹרָה קִנְיָן גָּמוּר לֹא הֻתְּרָה צָרָתָהּ לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:

 מגיד משנה  יבמה שהיא אלמנה וכו'. שם בגמרא:

יב הָיְתָה הַיְבָמָה עֶרְוָה עַל בַּעְלָהּ. כְּגוֹן שֶׁעָבַר אוֹ טָעָה וְלָקַח אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו. אֵין זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ וְאֵינָהּ לֹא בַּת יִבּוּם וְלֹא בַּת חֲלִיצָה. וְאִם הָיְתָה לָהּ צָרָה חוֹלֶצֶת [אוֹ] מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הָיְתָה זוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל הַבַּעַל מֻתֶּרֶת לַיָּבָם וְרָצָה הַיָּבָם לִשָּׂא אוֹתָהּ וּלְיַבֵּם צָרָתָהּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

 מגיד משנה  היתה היבמה ערוה וכו'. זה פשוט והטעם שאין קידושין ואישות בעריות ומתבאר בפרק האשה רבה (דף צ"ו) במשנה אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה וכו':

 כסף משנה  היתה היבמה ערוה על בעלה וכו' ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת. כך כתוב בנוסחי דידן וט''ס הוא דכיון דאין לו נשואין בה אין זו צרתה ומותר להתייבם לכך צריך להגיה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת, וכן מצאתי שהוגה בספר אחר:

 לחם משנה  היתה היבמה ערוה על בעלה וכו'. כתב הרב ב''י סימן קע''ג דהך איירי שאסורה על היבם ג''כ והכריח הדבר מדמסיים ואם היתה זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם וכו'. ולא היה צריך לזה שהרי כתב כגון שעבר וטעה ולקח אחותו מאביו ובודאי דערוה על היבם היא דיבום לא הוי אלא באחין מן האב, ואולי משום דלא נימא דבכל גוונא איירי בין ערוה על בעלה לבד בין ערוה על היבם ועל הבעל לכך הביא ראיה דדוקא בערוה על הבעל ולא על היבם איירי: ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת וכו'. x קשה דכיון דהיא ערוה על הבעל בודאי הא אין בה אישות ואין קידושיו תופסין בה וא''כ צרתה אמאי אינה מתייבמת. וי''ל דסובר רבינו דכיון שהיא ערוה על היבם והבעל אי אמרת מתייבמת גזרינן דלא לימא צרת ערוה מתייבמת אבל כשהערוה מותרת ליבם דכיון דהערוה ג''כ אם ירצה היבם לישא אותה נושא אותה אין כאן גזירה ומה שאמרו במשנה שש עריות חמורות מאלו שנשואות לאחרים וצרותיהם מותרות היינו דוקא כשנשואות לאחרים אבל אם נישאו לאחים צרותיהן אסורות משום גזירה. ועדיין לא ידעתי טעם נכון מאין הוציא זה רבינו:

יג הָיְתָה הַיְבָמָה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ מִשּׁוּם לָאו אוֹ מִשּׁוּם עֲשֵׂה אוֹ שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם מִצַּד אֵלּוּ הַצְּדָדִים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. חוּץ מִמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת וּמֵת שֶׁהִיא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן יְבָמָה שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה עַל הַיָּבָם אוֹ סְפֵק עֶרְוָה עַל בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה בִּסְפֵק קִדּוּשִׁין וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא אֲחוֹתָהּ וְנָפְלָה לוֹ לְיִבּוּם שֶׁהִיא סְפֵק אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וּמוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט מִסָּפֵק וּשְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עָלָיו. יְבִמְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק עֶרְוָה וַאֲרוּסָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ שֶׁהִיא כִּשְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  היתה היבמה וכו'. במשנה בפרק יש מותרות (דף פ"ד) נתבאר זה. ומ''ש רבינו חוץ ממחזיר גרושתו וכו' מפורש פ''ק ומסקנא דגמרא שהיא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרה בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ''ג וכ''כ הרשב''א ז''ל דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל וזהו שלא הזכיר רבינו אסור בצרתה: וכן יבמה שהיא ספק ערוה ליבם וכו'. זה פשוט שספק ערוה של יבם חולצת ולא מתייבמת. ומה שכתב שאשתו אסורה עליו ג''כ פשוט כפי מה שנתבאר והכל מתבאר בפרק ד' אחין ונלמד כיוצא בזה ממשנת שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה שבפרק החולץ (דף מ"א) שאמר בסוף המשנה יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

 כסף משנה  היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו'. כתב ה''ה אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ''ג וכתב הרשב''א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל עכ''ל. נראה מדברי ה''ה דמחזיר גרושתו עובר בעשה ול''ת מדמדמי לה לאלמנה לכ''ג מן הנישואין ואיני יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ועוד יש לתמוה עליו שכתב וצרתה של זו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה שהרי כתב רבינו בפ''ז יראה לי שכן הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה וצ''ע: וכן יבמה שהיא ספק ערוה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. כתב הטור ראיתי בדברי הרמב''ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת ויראה שהוא ט''ס דממ''נ תתייבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית עכ''ל. ויש לתמוה על הטור שהרי סיים בה רבינו לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח''כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה''ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא כשנייה כמו שביארנו דהשתא היכי שייך למימר ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית הילכך ע''כ לומר דלא קאי הטור אלא למ''ש רבינו או ספק ערוה על בעלה דבהא הוא דשייך למימר הכי. ונ''ל שמ''ש בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט''ס הוא וצריך למוחקו ואת''ל איתיה צריך לדחוק ולומר דהאי x או ט''ס הוא וצריך למחוק האל''ף ולכתוב וספק ערוה על בעלה דהב''ע בשהיתה ג''כ ספק ערוה על בעלה כשם שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצאת שהיא ספק ערוה על שניהם דהשתא א''ש מ''ש ולא מתייבמת:

יד מִי שֶׁמֵּת אָחִיו וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם עֶרְוָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ עֶרְוָה. כְּשֵׁם שֶׁהָעֶרְוָה פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה וְלֹא נָפְלָה לוֹ זִקָּה כְּלָל עַל בַּיִת זֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו' בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִקּוּחִין בְּאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו זִקָּה. וּבַיִת שֶׁמִּקְצָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין אֵינוֹ בּוֹנֶה אֲפִלּוּ מִקְצָתוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר. וְנִמְצֵאת צָרַת הָעֶרְוָה עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה:

 מגיד משנה  מי שמת אחיו וכו'. תחילת המסכתא ט''ו נשים פוטרות צרותיהן וכו':

טו לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת עֶרְוָה עַל שִׁמְעוֹן וּשְׁתֵּיהֶן רְאוּיוֹת לְלֵוִי אֵין לְשִׁמְעוֹן זִקָּה עַל בַּיִת זֶה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תַּחַת זִקַּת לֵוִי. יִבֵּם לֵוִי הָאַחַת מֵהֶן שֶׁהִיא צָרַת עֶרְוָה שֶׁל שִׁמְעוֹן וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וּמֵת לֵוִי וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם מִשִּׁמְעוֹן. הָאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה צָרַת עֶרְוָה וְהַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא צָרָתָהּ. וְכֵן הַדִּין בְּצָרַת צָרָתָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם. שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אָח עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  לפיכך ראובן שמת וכו'. מבואר במשנה שם:

טז  וְכֵן אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ הוֹאִיל וְאֵין לוֹ עָלֶיהָ זִקָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ה) 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו' עַד שֶׁיֵּשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם בָּעוֹלָם הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח וּפוֹטֶרֶת צָרָתָהּ:

 מגיד משנה  וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו וכו'. שם מתבאר במשנה בפרק כיצד (דף י"ז) בתחלת הפרק וכסתם משנה:

יז כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וְנָפְלָה לִפְנֵי שִׁמְעוֹן וְאַחַר שֶׁמֵּת רְאוּבֵן נוֹלַד לֵוִי. בֵּין שֶׁנּוֹלַד לֵוִי קֹדֶם שֶׁיִּבֵּם לָהּ שִׁמְעוֹן [ב] בֵּין שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ. הֲרֵי אֵשֶׁת רְאוּבֵן עֶרְוָה עַל לֵוִי לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אִם מֵת שִׁמְעוֹן וְנָפְלָה זוֹ וְצָרָתָהּ לִפְנֵי לֵוִי שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

יח עָשָׂה שִׁמְעוֹן מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ אֵשֶׁת רְאוּבֵן וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ הֲרֵי לֵוִי חוֹלֵץ לְצָרָתָהּ וְלֹא מְיַבֵּם. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  עשה שמעון וכו'. גם זה שם סתם משנה ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת דמאמר דקתני מתניתין לאפוקי מדר''ש היא וכדאיתא בגמרא ואנן קי''ל יש זיקה אפילו בלא מאמר ולא נזכר זה בהלכות x וגם רבינו לא כתב זה אבל הרשב''א ז''ל כ''כ ומבואר הוא בגמרא:

יט  אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ בְּרָצוֹן וּבְעֵדִים וּמֵת קֹדֶם שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְכֵן צָרָתָהּ כְּאִלּוּ הָיְתָה עֶרְוָה עַל הַיָּבָם מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָה כְּתוּבָה בָּהּ כַּעֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג-יד) 'וְהִיא נִטְמָאָה'. אֲבָל סוֹטָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים אוֹ שֶׁאֵינָהּ בַּת שְׁתִיָּה אֶלָּא בַּת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הָיְתָה לָהּ צָרָה הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת:

 מגיד משנה  אשה שזינתה תחת בעלה וכו'. בפ''ק (דף י"א) א''ר יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות וכו' מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה (פי' לבעלה) ואסורה בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותירצו דכי אמר רב בסוטה ודאי והתם סוטה ספק ופירשו המפרשים ז''ל דלרב צרת סוטה ודאית פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום וכן מוכחת שם הסוגיא ופסק רבינו כן וכ''נ מן ההלכות אבל הראב''ד ז''ל פסק בפירושיו דחולצת ולא מתייבמת והיא וצרתה שוות וסמך לו על ההיא דא''ר יוסף בפ''ק דסוטה גבי מתניתין דנכנסה עמו שהזכרתי אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה אלמא כל היכא דבעיא גט מבעל בעיא חליצה מיבם ואין זה הכרח דאיכא למימר דרב יוסף לטעמיה דהוה מותיב לרב הכא וסוגיא בדוכתה עדיפא טפי: אבל סוטה שמת בעלה וכו'. במשנה הנזכרת. וכתב רבינו וצרתה חולצת או מתייבמת ופשוט הוא והרי זו כצרת חייבי לאוין כמו שנתבאר בפ''ק (דף י"א) בגמרא בפירוש:

 כסף משנה  אשה שזינתה תחת בעלה וכו' הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה וכו'. כך הם דברי הרי''ף ואע''פ שהראב''ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא''ש וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפרק קמא דסוטה ושהראב''ד לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ''ל:

 לחם משנה  אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים כו'. כתב הרא''ש דהראב''ד ס''ל בסוטה בין ודאי בין ספק חולצת ולא מתייבמת בין היא בין צרתה וקשה מנין לו לצרתה שיהא כן וי''ל דס''ל דההיא סוגיא דסוטה סברה דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות כדאמר רב הכא (דף י"א) אלא דס''ל דאסורה דוקא שאינה מתייבמת אבל מ''מ חולצת משום דאילו היה בעלה קיים מי לא היה צריך לתת לה גט השתא נמי צריכה חליצה וכיון דהוי כעריות ה''ה נמי צרתה וליכא לפלוגי בין ודאי לספק דע''כ לא מחלק הכי בגמרא אלא בפ''ק דיבמות דאותה סוגיא סברה לא חולצת ולא מתייבמת ומשום דקשיא מההיא דקאמר חולצת מחלק הכי אבל השתא דאית לן חולצת ולא מתייבמת לא מפלגינן בין ודאי לספק:

כ וְכֵן שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד שֶׁהָיְתָה הָאַחַת מֵהֶן שְׁנִיָּה עַל הַיָּבָם אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ אַיְלוֹנִית הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. אֲבָל הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְהָלְכָה אֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ אוֹ אִמָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְפָנָיו. כְּשֵׁם שֶׁקְּרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כָּךְ צָרָתָהּ אֲסוּרָה. וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּשְׁנִיּוֹת לוֹ וְחוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַלֶּפֶת בְּצָרַת חֲלוּצָתוֹ:

 מגיד משנה  וכן שתי יבמות וכו'. כבר הזכרתי זה בסמוך. וצרת איילונית מסקנא דגמרא פרק קמא (דף י"ב): אבל החולץ ליבמתו וכו'. במשנה בפרק החולץ (דף מ':) ואסור בצרת קרובת חלוצתו ופירש''י ז''ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל [אחותה] נשואה לנכרי ולזה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן ע''כ. והקשו עליו שאין צרה אלא מאח ועוד שאפילו חלוצה עצמה שנשאת לאחר צרתה מותרת כמו שהוכיחו ז''ל ופירשוה כפירוש רבינו וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן עיקר והטעם שכתב מפורש שם בגמרא:

 לחם משנה  וכן שתי יבמות וכו'. בפרק כיצד (דף כ') אמרו על מתניתין דכלל אמרו ביבמה אמרו שם בל''ב כל שאיסורה איסור ערוה אסרה צרתה וכל שאין איסורה איסור ערוה לא אסרה צרתה:

כא שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד שֶׁהָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עַל הַיָּבָם וַהֲרֵי הָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית. צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. הוֹאִיל וְהָאַיְלוֹנִית אֵינָהּ בַּת יִבּוּם וַחֲלִיצָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁאֵינָהּ. וְנָפְלָה זִקָּתוֹ עַל צָרָתָהּ בִּלְבַד. וְכֵן אִם גֵּרֵשׁ אָחִיו אֶת הָעֶרְוָה אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. אוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו. הֲרֵי צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית צָרָה לְעֶרְוָה שָׁעָה אַחַת תֵּאָסֵר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין הַצָּרָה אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה צָרַת עֶרְוָה בִּשְׁעַת נְפִילָה לְיִבּוּם:

 מגיד משנה  שתי יבמות וכו'. במשנה פרק קמא: וכן אם גירש וכו'. במשנה שם (דף י"ג) ומסקנא דגמרא לא שנא גירש ולבסוף כנס הנכרית לא שנא כנס הנכרית ולבסוף גירש הערוה נכרית חולצת או מתייבמת עד שתהא צרת ערוה בשעת נפילה כמ''ש רבינו:

כב  הָיְתָה זוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה עַל הַיָּבָם מְקֻדֶּשֶׁת לְאָחִיו שֶׁמֵּת בְּסָפֵק אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ בְּסָפֵק. אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה הָרְאוּיָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה בְּאָחִיו בְּחַיָּיו. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֲנָה בַּיָּבָם צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 מגיד משנה  היתה זו שהיא ערוה וכו'. פרק ד' אחין (דף ל') משנה וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו [צרות] חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין [כיצד] ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ע''כ במשנה ומתבאר מכאן שאפילו ודאי נתגרשו אלא שנתגרשו בגט פסול צרותיהן אינן מתייבמות שהרי אלו הנזכרין במשנה גיטין פסולין הן ואשה הנשאת בהן הולד כשר כמו שנתבאר בפרק המגרש ונזכר בדברי רבינו פ''א מהלכות גירושין: או שהיתה קטנה וכו'. במשנה בפירקא קמא:

כג  הָלְכָה צָרַת עֶרְוָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית. תֵּצֵא הַצָּרָה מִבַּעְלָהּ וּמִיבָמָהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִבַּעְלָהּ וַחֲלִיצָה מִיבָמָהּ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לַשּׁוּק:

 מגיד משנה  הלכה צרת ערוה וכו'. במשנה בגיטין פרק הזורק (דף פ') כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו אלו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה פירוש הדרכים הנזכרים פרק עשירי מהלכות גירושין במי ששמעה שמת בעלה ונשאת ולא היה מת או שנשאת בגט בטל ואחת מן הדרכים הולד ממזר מזה ומזה ובהלכות הביאו שם מה שאמרו בפרק האשה רבה (דף צ"ב) על כיוצא בזה זו דברי ר''ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ''א אין ממזר מיבמה וקי''ל כחכמים ולזה לא כתב רבינו אלא תצא מזה ומזה:

כד יִבֵּם הַיָּבָם הַצָּרָה מִפְּנֵי שֶׁדִּמּוּ שֶׁהָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית וְנִמְצֵאת הָעֶרְוָה שֶׁאֵינָהּ אַיְלוֹנִית תֵּצֵא מִיבָמָהּ בְּגֵט וְהַוָּלָד מַמְזֵר:

 מגיד משנה  יבם היבם וכו'. זה פשוט דכיון שהיא צרת ערוה הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה: והולד ממזר דיש ממזר מחייבי כריתות וכן מתבאר בכמה מקומות במסכתא ומהם פ''ק דלבית הלל בני צרות העריות מן האחים הם ממזרים ובמקומות אחרים:

כה  שְׁלֹשָׁה אַחִין. שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מֵהֶן נָשׂוּי נָכְרִית. מֵת הַנָּשׂוּי נָכְרִית וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת. הֲרֵי הַנָּכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא צָרַת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּזִקַּת אָחִיו שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרֵשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁמֵּת הַנָּשׂוּי נָכְרִית וּמֵת הַמְגָרֵשׁ הֲרֵי הַנָּכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית צָרַת אָחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּזִקָּה שָׁעָה אַחַת. שֶׁאִם תִּתְיַבֵּם שֶׁמָּא יָבֹא לְיַבֵּם אוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא גֵּרֵשׁ זֶה שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  שלשה אחים שנים מהם וכו'. פרק ד' אחין (דף ל') משנה שלימה שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו דכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואח''כ מת פירוש דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו קודם שמת נשוי נכרית אבל מת ואח''כ גירש אסורה פי' מת נשוי נכרית ואח''כ גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו א''ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרי אחי ופסקו כן בהלכות. ועתה אבאר דברי רבינו. מ''ש ואח''כ מת אחד מבעלי אחיות וכו' הוא מוסכם מכל המפרשים ז''ל דכיון שמת ולא גירש את אשתו אפילו נכרית אסורה דהויא לה צרת אחות אשה בזיקת אחיו דזיקה ככנוסה דמיא לענין זה דקי''ל כרב אשי וכרבא דס''ל הכין לכל הגרסאות ולכל הפירושין. ומ''ש ולא עוד אלא אפי' גירש אחד מבעלי אחיות וכו' הוא כדעת ההלכות שפסקו כרב אשי וסובר רבינו שאע''פ שלא כנס המגרש את הנכרית ומת נכרית אסורה וכן נראה מדברי בעל המאור ז''ל וכתב הרמב''ן ז''ל שכן דעת קצת המפרשים ז''ל אבל הוא ז''ל נסתפק בזה דדילמא הא דאמרינן אבל מת ואח''כ גירש אסורה הוא בשכנס לבסוף את הנכרית וכולהו בשכנס קא מיירי דומיא דמתני' והרשב''א ז''ל כתב דרך פשיטות דאפי' לדעת ההלכות דכל שלא כנס המגרש את הנכרית נכרית מותרת דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלבסוף לא כנסה ולא יפה כח זיקת השני שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים שהרי בעודו קיים כל אחד היה יכול לכונסה ע''כ דבריו. ודע שיש מן המפרשים ז''ל חלוקים בזה ואומרים דכל מגרש אחת מבעלי אחיות את אשתו אפילו אחר מיתת נשוי נכרית ואפילו כנס את הנכרית ומת נכרית מותרת דלא קי''ל כרב אשי וזה דעת הר''א ז''ל שכתב בהשגות א''א כל זה מן ההלכות ואינו מחוור ע''כ. ומדברי הרב בה''ג נראה כן ולזה נראה שהסכים הרשב''א ז''ל:

 לחם משנה  שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות וכו'. בפרק ארבעה אחין (דף ל':) אמרו שם בסוף הסוגיא ולרב הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש פי' רש''י ז''ל x משמע דרבא פליג ארב אשי דלרבא כל היכא דגירש מותרת בין מת ואח''כ גירש בין גירש ואח''כ מת כי היכי דבנישואין גמרינן בין כנס ואח''כ גירש בין גרש ואח''כ כנס ואינו מחלק כמו שמחלק רבינו. וכן הוא דעת הרשב''א והראב''ד ז''ל ופסקו כרבא אבל במת ולא גירש אף על פי שלא כנס כ''ע מודו דאסירא דאי מאי דאמרינן בגמרא מת בלא גירש איירי דכנס פשיטא למה לן למעוטי הא ממתניתין דלעיל שמעינן לה אבל רבינו נראה שרצה להסכים דברי רבא ורב אשי וחילק בין ההיא דנשואין להך דהכא ולפ''ז קשה למה אמרו בגמרא למעוטי מת בלא גירש היל''ל למעוטי מת ואח''כ גירש כדרב אשי ועכ''פ צ''ל דגירסא אחרת יש לו בגמרא דגריס למעוטי מת ואח''כ גירש ומפני כן כתב ה''ה בלשון זה לכל הפירושים ולכל הגירסאות דנראה דיש כאן שינוי גירסא וזו היא השינוי לע''ד. כתב ה''ה בשם הרשב''א דאפילו לדעת ההלכות כל שלא כנס המגרש וכו'. קשה דהא ע''כ במת בלא גירש כולי עלמא מודו דאפילו לא כנס אסירא דהא מאי דקאמר מת בלא גירש דלא דמי איירי כדכתיבנא דהא רש''י שכתב כהרשב''א ז''ל גבי מת ואח''כ גירש דאיירי בכנס הכא במת בלא גירש כתב דאיירי בלא כנס כדכתיבנא וא''כ תיקשי ליה כיון דאם היה יכול לכונסה היכי נימא דהשתא גרע. וי''ל דהתוספות הקשו דאיך יכול לכונסה כשהוא חי הא הוי צרת אחות אשתו בזיקה ותירצו דלא אמרו כן אלא כשמת האחר שנפלה אחות אשתו לפניו אבל כל זמן שהוא חי לא וא''כ כה''ג נתרץ במת ולא גירש דאע''ג דכשהוא חי מותר כשמת אסור מטעם שנפלו שתיהן לפניו אבל מה שהקשה הרשב''א דבגירש הא לא נפלו שתיהן לפניו ומ''ש חי ממת אלא ודאי בכנס איירי וכיון שכן אע''פ שלא נפלה אחות אשתו לפניו כיון שכל הזיקה הוי ליה מכח אח בתרא דכבר כנס והויא ליה דחזו צרת אחות אשה בזיקה לכך נאסרה עליו ודוק:

כו וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ דָּבָר זֶה בַּנִּשּׂוּאִין שֶׁהֲרֵי צָרַת עֶרְוָה בַּנִּשּׂוּאִין אִם גֵּרֵשׁ אֶת הָעֶרְוָה וּמֵת צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּר צָרַת הָעֶרְוָה בַּנִּשּׂוּאִין יָדוּעַ לַכּל וְאֵינָן בָּאִין לְהַתִּיר הַצָּרָה אִם לֹא גֵּרֵשׁ הָעֶרְוָה. וְאִסּוּר צָרַת עֶרְוָה בְּזִיקָה אֵינוֹ יָדוּעַ לַכּל וּבָאִין לְהַתִּיר הַצָּרָה וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה הָעֶרְוָה:

 מגיד משנה  ומפני מה לא גזרו דבר וכו'. זהו טעם נכון לדעת רבינו וההלכות וטעם אחר נזכר בהלכות:

כז * שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. מֵת אֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי הַיָּבָם הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. מִפְּנֵי שֶׁבַּעֲלַת הַמַּאֲמָר עָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין. וְנִמְצֵאת כְּאִלּוּ הִיא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (דברים כה-ה) 'אֵשֶׁת הַמֵּת' וְלֹא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. לְפִיכָךְ כָּל אִשָּׁה שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת וְכֵן צָרָתָהּ. וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 מגיד משנה  שלשה אחין נשואין וכו'. פרק ד' אחין (דף ל"א:) שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה הב' מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ופירש רבינו ומת קודם שיכנסה ופשוט הוא שאם כנס פקעה זיקת הראשון ומתבאר זה בהרבה מקומות בגמרא ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי ותירצו אלא מדרבנן וגזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות והקשו ולייבם לחדא וליחלוץ לחדא ותירצו גזירה שמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חולץ וכו' ודילמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה באשר לא יבנה ורחמנא אמר כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

כח וּמִפְּנֵי מָה לֹא יַחֲלֹץ לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין וִייַבֵּם צָרָתָהּ. גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד אַחַת חוֹלֶצֶת וְאַחַת מִתְיַבֶּמֶת. וּלְפִיכָךְ אָסְרוּ [ג] אַף צָרָתָהּ:

 לחם משנה  ומפני מה לא יחלוץ לבעלת המאמר. קשה כיון דטעמא הוי משום גזירה דשתי יבמות הבאות מבית אחד וכו' למה אמר יחלוץ לבעלת המאמר לימא דיחלוץ לאידך וייבם לבעלת המאמר כדאמרו בגמרא ולייבם לחדא ונחלוץ לחדא וי''ל דה''ה אלא מאי דקאמר חליצה בבעלת המאמר הוא משום דגריעא טפי משום דבעבורה באה הפסול: סליקו להו הלכות יבום וחליצה:

כט עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְנָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ וּמֵת חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ. שֶׁהַמַּאֲמָר שֶׁאֲסָרָהּ הֲרֵי בִּטְּלוֹ. וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם:

 מגיד משנה  עשה מאמר וכו'. שם (דף ל"ג) בגמרא כלישנא בתרא דרבא:

ל  בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וּמֵת כְּשֶׁהוּא קָטָן וְנָפְלָה פַּעַם שְׁנִיָּה לִפְנֵי אָחִיו הַגָּדוֹל הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּמַאֲמָר מִן הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנִמְצָא עָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין:

 מגיד משנה  בן תשע שנים וכו'. משנה בפרק האשה רבה (דף צ"ו:) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת ובגמ' אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ומיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה ע''כ שם:

לא  מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי וְאֵינָהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים. אִם קִדּוּשֵׁי רְאוּבֵן קִדּוּשִׁין אֵין קִדּוּשֵׁי שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וְאִם קִדּוּשֵׁי שִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין אֵין קִדּוּשֵׁי רְאוּבֵן כְּלוּם:

 מגיד משנה  מי שחציה שפחה וכו'. מימרא פרק השולח (גיטין דף מ"ג) כלשונה וכבר כתבתיה פ''ד מהלכות אישות:

הלכות יבום וחליצה - פרק שביעי

א שְׁנַּיִם מִן הָאַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא נוֹדַע אֵי זֶה מֵהֶם מֵת רִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם שְׁתֵּיהֶן וַהֲרֵי זִקָּה נָפְלָה עַל שְׁתֵּיהֶן שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם מִשּׁוּם שְׁנִיָּה אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֵם אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתָּהּ. הֲרֵי אֲחוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לוֹ וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם. שֶׁהֲרֵי לֹא נָפְלָה זִקָּתוֹ עַל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁאֵין זִקָּה עַל הָעֶרְוָה:

 כסף משנה  שנים מן האחין נשואין לב' אחיות וכו'. בפ' ד' אחין אהא דא''ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא א''ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרי' ליה מאן שרא לך אלא שניה אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות:

ב הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יָבָם זֶה מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְהָאַחֶרֶת אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם הַשֵּׁנִי מִשּׁוּם עֶרְוָה. הָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו וְהָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו. שֶׁהֲרֵי נָפְלָה זִקַּת כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל הַמֻּתֶּרֶת לוֹ בִּלְבַד. וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם לְזוֹ הַמֻּתֶּרֶת לוֹ:

 מגיד משנה  (א-ב) שנים מן האחין וכו'. ראש פרק ארבעה אחין (דף כ"ו) שנים מהן נשואין שתי אחיות וכו' הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ובגמרא (דף כ"ז:) אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה לשניה הותרה מתה ראשונה מותר בשנייה ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מאי טעמא שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה וקיימא לן כרבי יוחנן כמו שיתבאר בסמוך וכיון דקיימא לן דמתה ראשונה אסור בשנייה כתב רבינו בשלא נודע אי זה מהן מת ראשון לא מתייבמות לפי שכל שלא נודע אי זה מהם מת ראשון אפילו מתה האחת האחרת אסורה. ומה שכתב ואפילו היתה אחת מהן אסורה וכו'. במשנה הנזכרת. ומה שכתב אבל אם היתה אחת מהן וכו' במשנה שם. ומה שכתב היתה אחת מהן אסורה על יבם זה משום ערוה וכו' שם איתיביה רבי יוסי בר ר''ח לר''י ארבעה אחין שנים מהן נשואין לשתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקום חד מינייהו וליחלוץ לה לשניה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון א''ל אחיות איני יודע מי שנאן ובכאן מתבאר מה שכתב רבינו כאן:

ג מֵת אֶחָד מִן הָאַחִין וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם וְאַחַר כָּךְ מֵת שֵׁנִי וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם שֶׁהִיא אֲחוֹת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת. שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ד מֵתָה הָאַחֲרוֹנָה חָזְרָה הָרִאשׁוֹנָה לְהֵתֵּרָהּ וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מֵתָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי אַחֲרוֹנָה בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְיִבּוּם בִּשְׁעַת נְפִילָתָהּ. וְכֵן אִם קָדַם אֶחָד מִן הָאַחִין וְחָלַץ לָאַחֲרוֹנָה הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי הַזִּקָּה שֶׁאָסְרָה אוֹתָהּ הֱסִירָהּ אָחִיו בַּחֲלִיצָתוֹ:

 כסף משנה  (ג-ד) מת אחד מן האחין ונפלה אשתו ליבום וכו' וכן אם קדם אחד מן האחין וכו'. משמע דדוקא בדיעבד וחלץ לאחרונה תחלה אבל לכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למעבד איפכא וכן כתבו התוס' אהא דפריך על מאי דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא:

ה וְכֵן אִם הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה עֶרְוָה עַל אֶחָד מִן הָאַחִין וְקָדַם וְיִבֵּם אֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִין שֶׁהֲרֵי הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָסְרָה אוֹתָהּ עֲלֵיהֶן נִתְיַבְּמָה לְמֻתָּר לָהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה הָאַחֲרוֹנָה הִיא שֶׁאֲסוּרָה עַל אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד מִשּׁוּם עֶרְוָה הֲרֵי הוּא מְיַבֵּם לָרִאשׁוֹנָה וּשְׁאָר הָאַחִין אֲסוּרִין בִּשְׁתֵּיהֶן וְחוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ כָּל אֶחָד אַחַת מִן הָאֲחָיוֹת מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהֶן:

 מגיד משנה  וכן אם היתה הראשונה ערוה וכו'. שם (דף כ"ח) גבי הא דר''י תנן היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן [קא] סלקא דעתך דנפלה חמות תחילה ואמאי ליקום חתן לייבם הך דאינה חמות ברישא ותהי חמות לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון א''ר פפא כגון דנפל הך דאינה חמות ברישא ע''כ: ואם קדמו וכנסו וכו'. במשנה וכבר הזכרתיה ואף במה שנזכר בראש הפרק בשאין ידוע אי זה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו:

 כסף משנה  ושאר האחין אסורים בשתיהן וכו' ואם קדמו וכנסו וכו' מוציאין אותן מהן. בפ' ד' אחין תנן ד' אחין ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ר''א אומר משום ב''ש יקיימו וב''ה אומרים יוציאו וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב''ש במקום ב''ה אינה משנה ר''ל כל זמן שתמצא ב''ש מקילין וב''ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס [לב''ש] אמנם הוא [חוץ] מן המקומות המנויים שהם מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ''ל. וקשה על פסק זה דהא כיון דהא דב''ש מקילין וב''ה מחמירין ר''א הוא דקאמר ואילו סתם מתניתין קתני סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעיא לן למיפסק כסתם מתניתין ולפיכך חזר בו כאן ופסק כסתם מתניתין: סליקו להו הלכות יבום וחליצה

ו  שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה הַשְּׁלִישִׁי בִּיבִמְתּוֹ מַאֲמָר וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעַל אֲחוֹת הַשְּׁנִיָּה וְנָפְלָה הָאָחוֹת הַשְּׁנִיָּה לִפְנֵי הָאָח הַשְּׁלִישִׁי. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן גֵּט לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר וְחוֹלֵץ לָהּ וְחוֹלֵץ לָאָחוֹת הָאַחֲרוֹנָה כְּדֵי לְהַתִּירָן לְזָר:

 מגיד משנה  שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות. משנה שם (דף כ"ט) שלשה אחים שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח''כ מת אחיו השני ב''ש וכו' וב''ה אומרים מוציא אשתו בגט ובחליצה ואשת אחיו בחליצה זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו:

ז  מֵת זֶה שֶׁעָשָׂה הַמַּאֲמָר וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי בַּעַל הָאָחוֹת. בַּעֲלַת הַמַּאֲמָר פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם שֶׁהֲרֵי הִיא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. וְהָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁיִּפְטֹר אֶת הַצָּרָה:

 מגיד משנה  מת זה שעשה המאמר וכו'. משנה שם (דף ל') ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה משום אחות אשה ושניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת:

ח אֶחָד מִן הַיְבָמִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ אוֹמְרִין לוֹ הַמְתֵּן וְאַל תְּגָרְשֶׁנָּה וְאַל תִּשָּׂאֶנָּה עַד שֶׁיְּיַבֵּם אָחִיךָ אוֹ יַחֲלֹץ לִיבָמָה זוֹ הַזְּקוּקָה לְכֻלְּכֶם. חָלַץ לָהּ אָחִיו אוֹ יִבְּמָהּ אוֹ שֶׁמֵּתָה הַיְבָמָה הֲרֵי זֶה יִכְנֹס [א] אֲרוּסָתוֹ. מֵתוּ אֶחָיו כֻּלָּם מוֹצִיא אֶת אֲרוּסָתוֹ בְּגֵט וִיבִמְתּוֹ בַּחֲלִיצָה. וְאִם מֵתָה אֲרוּסָתוֹ בֵּין שֶׁמֵּתָה קֹדֶם מִיתַת הָאַחִין בֵּין שֶׁמֵּתָה לְאַחַר מִיתַת הָאַחִין חָזְרָה הַיְבָמָה לְהֶתֵּרָהּ וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם:

 מגיד משנה  אחד מן היבמין וכו'. משנה בפרק החולץ (דף מ"א) שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה וכו' [ובגמרא] איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ופסקו כן בהלכות וכן דעת המפרשים ז''ל:

ט  שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְיֵשׁ לְכָל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן צָרָה. וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת וְנָפְלוּ הָאֲחָיוֹת וְצָרוֹתֵיהֶן לִפְנֵי יָבָם. אִם חָלַץ לַצָּרוֹת נִפְטְרוּ הָאֲחָיוֹת. אֲבָל אִם חָלַץ לָאֲחָיוֹת לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחְלְצוּ הַצָּרוֹת. מִפְּנֵי שֶׁחֲלִיצַת אֲחָיוֹת חֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה. וַחֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַצָּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  שלשה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות וכו'. בפרק ארבעה אחין (דף כ"ז) אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות ובהלכות פסקו רבוותא הלכתא כשמואל ע''כ:

י יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּךְ הַדִּין בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד וְהָאַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ מִשּׁוּם שְׁנִיָּה אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. שֶׁאִם חָלַץ לָאֲסוּרָה לֹא הֻתְּרָה צָרָתָהּ. חָלַץ לַצָּרָה הֻתְּרָה הָאֲסוּרָה:

 מגיד משנה  יראה לי שכך הדין וכו'. סברת רבינו בזה נראית נכונה שהרי חליצה פסולה הנזכרת בסמוך הוא מפני שאין האחיות מתייבמות משום דהויא כל אחת אחות אשה בזיקה ואין זה אלא מדרבנן ואעפ''כ אין חליצתה פוטרת צרתה וא''כ מ''ש שניה או חייבי עשה וחייבי לאוין שכולן אינן עולות ליבום ולמה תפטר חליצתן צרותיהן אלא משמע דכולן שוות אבל הרב בה''ג ז''ל כתב מי שהיה נשוי שתי נשים שניה ליבם ואחרת כשהוא מייבם מייבם לאחרת כשהוא חולץ חולץ לשניה ע''כ, וזה הפך מדברי רבינו. ויש מן המפרשים סוברים כן ואומרים שלא אמרו חליצה פסולה אינה פוטרת אלא כגון שנאסרה עליו בזיקה כגון זו דאחיות או שעשה בה מאמר או נתן לה גט או חליצת מעוברת או האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמע שמת ולא מת כמו שאכתוב פ''ח אבל בשניה וכיוצא באלו שהן אסורות מתחלתן חליצה כשרה היא ופוטרת צרתה אלו דבריהם ואין בחלוק זה טעם נכון אלא שסמכו על התוספתא דקתני היתה האחת אסורה על אחד מן האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתייבמת לשאר אחין פי' אפילו מתייבמת היתה איסור מצוה ואיסור קדושה פי' שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ע''כ. ואפשר שדעת רבינו דהך ברייתא אתיא דלא כשמואל וכיון שלא הקשו ממנה בגמרא לשמואל לא סמכינן עלה דאם איתא הוה להו לאתויי בגמרא וא''ת שיש חילוק ביניהם ושמואל מודה בזו הוה להו לפרושי והברייתא הנזכרת פרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה י''ל דצרתה שהיא כיוצא בה קאמר אלא שאין זה מספיק לתרץ דברי רבינו לפי דעתם שהוא סובר דחליצה פסולה אינה פוטרת כיוצא בה כמ''ש פ''ה וברייתא זו צריכה תלמוד לפי דבריו ז''ל:

יא שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְהַשְּׁלִישִׁי נָשׂוּי נָכְרִית. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְיִבֵּם הַנָּשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַשְּׁלִישִׁי וְנָפְלוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו לִפְנֵי הַשֵּׁנִי ( שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה). הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. הָאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אָחִיו הָרִאשׁוֹן נֶאֶסְרָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח כְּדִין אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ. וְהַנָּכְרִית מִשּׁוּם צָרָתָהּ:

 מגיד משנה  שלשה אחין וכו'. משנה שם (דף ל') ומתבאר בגמ' דלא שנא מתה אשתו של שני בעוד שהיתה אחותה זקוקה קודם שכנסה נשוי נכרית ול''ש מתה אחר שכנסה והדבר פשוט ג''כ דלא שנא בנכרית אם היה נשוי אותה האח השני בשעה שכנס יבמתו לא שנא נשאה אחר כן דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה כדאיתא התם וצרתה הויא לה צרת ערוה:

יב וְכֵן שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו בִּשְׁעַת נְפִילָה. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ וָמֵת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו בְּחַיֵּי אָחִיו בְּשָׁעָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ הֲרֵי חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ וּכְשֶׁמֵּת אָחִיו בְּהֶתֵּרָהּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת:

 מגיד משנה  וכן שני אחין וכו'. גם זה מתבאר שם: אבל המגרש וכו'. משנה פרק ב''ש (דף ק"ח ק"ט) המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ור''א אוסר וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור''א אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה ד''ה אסורה ליבם ע''כ במשנה ידוע שאין הלכה כר''א ובגמ' תניא מודים חכמים לר''א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה במה דברים אמורים שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה אי נמי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת משום ר''א אמרו חולצת ולא מתיבמת. ויש בגמ' בעיא אליבא דר''א צרתה מהו ואפשיטא דהיא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הלכך חולצת או מתייבמת ובהלכות הביאוה לומר דכי היכי דלר''א בגדולה צרתה מתייבמת ה''ה קטנה לרבנן וזהו דעת רבינו ויש חולקין בזה וכבר הכריע הרמב''ן כדברי ההלכות וזה דעת הרשב''א ז''ל:

יג קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ בַּעְלָהּ וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵת וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַיָּבָם מִפְּנֵי שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין שֶׁהֲרֵי אָבִיהָ הִשִּׂיאָהּ. וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁאֵין קִדּוּשֵׁי קְטַנָּה קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יד וְהוּא הַדִּין לִמְגָרֵשׁ פִּקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵת וְהִנִּיחָהּ חֵרֶשֶׁת שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַיָּבָם וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְצָרַת קְטַנָּה זוֹ אוֹ חֵרֶשֶׁת זוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת וְגָדְלָה אוֹ נִתְפַּקְּחָה אֶצְלוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ:

 מגיד משנה  והוא הדין למגרש פקחת וכו'. זה פשוט לפי מה שנתבאר שנישואי החרשת שוין לנישואי הקטנה וכולן מדבריהם ויש סמך לזה בירושלמי פרק חרש ופשוט הוא:

טו שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן אוֹ חֵרְשׁוֹת וּמֵת אֶחָד מֵהֶן תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּפְטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. הָיוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה וּמֵת בַּעַל הַקְּטַנָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּפְטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. מֵת בַּעַל הַגְּדוֹלָה מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בְּבַעְלָהּ וְתִהְיֶה גְּדוֹלָה זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ:

 מגיד משנה  שני אחין נשואין לשתי אחיות וכו'. משנה פרק ב''ש שני אחין נשואים לב' אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר''א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ונפסקה ההלכה בגמרא כרבי אליעזר:

טז שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת אוֹ חֵרְשׁוֹת. אוֹ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִים פִּקְחִין אוֹ חֵרְשִׁין אוֹ אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. אִשְׁתּוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. שֶׁהֲרֵי אֵין נִשּׂוּאֵי אֶחָד מֵהֶן נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  שני אחין חרשין נשואין וכו'. משנה בפרק חרש (דף קי"ב:) קרוב ללשון רבינו:

יז  שְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת אוֹ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת וַהֲרֵי הַפִּקַּחַת הִיא אֵשֶׁת הַפִּקֵּחַ. מֵת הַחֵרֵשׁ תֵּצֵא אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת הַפִּקֵּחַ הוֹאִיל וְנִשּׂוּאֵי הַפִּקֵּחַ שֶׁמֵּת נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין וְזִקַּת זֶה הַחֵרֵשׁ גְּמוּרָה וְנִשּׂוּאֵי הַחֵרֵשׁ אֵינָן נְשׂוּאִין גְּמוּרִין. הֲרֵי זֶה הַחֵרֵשׁ מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט מִפְּנֵי שֶׁאֲחוֹתָהּ זְקוּקָה לוֹ. וְאֵשֶׁת אָחִיו הַפִּקֵּחַ אֲסוּרָה לְעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס מִפְּנֵי אֲחוֹתָהּ. וְלֹא יַחֲלֹץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֵרֵשׁ:

 מגיד משנה  שני אחין אחד פקח וכו'. משניות שם והטעם שכתב רבינו מפורש בגמ' שם:

יח וְלָמָּה גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁיּוֹצִיא זֶה הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת וְהֵן אֵינָן בְּנֵי חִיּוּב אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם תֵּשֵׁב אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ נִמְצֵאת אֲחוֹתָהּ נִשֵּׂאת לְזָר וְיֹאמְרוּ נִפְטְרָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. לְפִיכָךְ מוֹצִיא הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲחוֹתָהּ אֲסוּרָה לְעוֹלָם:

יט וְכֵן שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. מֵת בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת בַּעַל הַפִּקַּחַת מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת בְּגֵט וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְיָכוֹל לַחֲלֹץ:

 מגיד משנה  וכן שני אחין פקחין וכו'. שם משנה:

כ שְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ. הַחֵרֵשׁ נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים פִּקְחוֹת הָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עַל הַפִּקֵּחַ וּמֵת הַחֵרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת עַל כָּל פָּנִים. אִם נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה נִשּׂוּאִין הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה צָרָתָהּ וּפְטוּרָה. וְאִם אֵין נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה נִשּׂוּאִין כָּךְ לֹא יִהְיוּ נִשּׂוּאֵי צָרָתָהּ נִשּׂוּאִין:

 מגיד משנה  שני אחין אחד פקח ואחד חרש וכו'. מפורשת בבא זו בירושלמי וכך אמרו שם בתו פקחת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכו' בתו חרשת נשואה לאחיו פקח צרתה חולצת ולא מתייבמת בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכו' ע''כ ורבינו לא הזכיר בתו חרשת נשואה לאחיו חרש לפי שמתבאר הוא במה שכתב:

כא הָיְתָה בִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ חֵרֶשֶׁת וּנְשׂוּאָה לְאָחִיו הַפִּקֵּחַ צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁאֵין נִשּׂוּאֵי הַחֵרֶשֶׁת נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין:

כב כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עִנְיַן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עִם הָאַחֶרֶת וְאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ אֶחָד אֲחוֹתָהּ אוֹ אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ עִנְיַן הַדְּבָרִים אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ:

 מגיד משנה  כל מקום שאמרנו וכו'. דברים פשוטים הם נתבארו במסכת במקומות רבים:

הלכות יבום וחליצה - פרק שמיני

א מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן קִדֵּשׁ וּמֵת וְלוֹ אָח. אֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן כְּדֵי לְהַתִּירָן לַאֲחֵרִים. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַחִין אֶחָד חוֹלֵץ לְאַחַת מֵהֶן בַּתְּחִלָּה וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם לַשְּׁנִיָּה עַל כָּל פָּנִים. אִם זוֹ הִיא שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו הֲרֵי יִבֵּם אוֹתָהּ. וְאִם אֵינָהּ אֵשֶׁת אָחִיו הֲרֵי נָשָׂא אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים וַאֲחוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אָחִיו כְּבָר נֶחְלְצָה. אֲבָל לֹא יְיַבֵּם הָאַחַת תְּחִלָּה שֶׁמָּא הָאַחֶרֶת הִיא אֵשֶׁת אָחִיו וְנִמְצָא שֶׁנָּשָׂא קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ. קָדְמוּ שְׁנֵי הָאַחִים וְכָנְסוּ שְׁתֵּי הַיְבָמוֹת אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָן:

 מגיד משנה  מי שקדש אחת מב' אחיות וכו'. משנה וגמרא פרק כיצד (דף כ"ג:) וכבר נתבאר פרק תשיעי מהלכות אישות ושזה הוא אפילו כשאמר אחת מכם מקודשת לי ולא בירר איזו דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין כנזכר שם: קדמו שני האחין וכו'. משנה שם ופירש רש''י ז''ל אין מוציאין אותן מידם דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי וא''נ הוי איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסורה ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע עד כאן לשונו:

ב  שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת. זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ קִדֵּשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ קִדֵּשׁ. וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶן. לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח. זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. לָזֶה אָח אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם. הַיְחִידִי חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן בַּתְּחִלָּה וְהַשְּׁנַיִם אֶחָד חוֹלֵץ רִאשׁוֹנָה וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֹּהֲנִים שֶׁהַחֲלִיצָה שֶׁחָלַץ הַיְחִידִי מִסָּפֵק חָלַץ וְהַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבִסְפֵק חֲלוּצָה לֹא גָּזְרוּ:

 מגיד משנה  שנים שקדשו שתי אחיות וכו'. משנה שם הכל מבואר: ואפילו היו כהנים וכו'. שם בגמרא (דף כ"ד) הדין והטעם ספק חלוצה לא גזרו רבנן ופירש רש''י ז''ל לא גזור רבנן לאפוקי מספק וכתב עליו הרמב''ן ז''ל וכן עיקר ואף על גב דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה רבה שחלץ לה בבית דין אין מתירין אותה לא היא ולא צרה שלה וה''נ מוכח בהדיא בפרק נושאין על האנוסה דאמרינן התם (דף צ"ח:) כהנים חולצין ושאינן כהנים מייבמין משום דספק חלוצה אסורה להו תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן במתניתין שחולץ ולא מייבם מפני שהיא אחות ספק חלוצה ואחות זקוקה נמי דרבנן דזיקה דרבנן היא וקא אסרינן לייבומי והדר מיחלץ משום דפגע באחות זקוקתו והיינו טעמא דכיון דחליץ לאידך נראית כיבמה ומיפרסמא מילתא טובא הילכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחילה עכ''ל:

ג  הָיוּ לָזֶה שְׁנֵי אַחִין וְלָזֶה שְׁנֵי אַחִין. אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לָאַחֶרֶת. וְאַחַר כָּךְ הָאָח הַשֵּׁנִי שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה. וְהָאָח הַשֵּׁנִי שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה. קָדְמוּ שְׁנֵיהֶן וְחָלְצוּ לִשְׁתֵּיהֶן לֹא יְיַבְּמוּ שְׁנֵי הָאַחִין הָאֲחֵרִים. אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ בַּתְּחִלָּה וְאָחִיו מְיַבֵּם לַשְּׁנִיָּה. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן:

 מגיד משנה  היו לזה שני אחין וכו'. במשנה שם:

ד  הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ בָּנִים וְהָיוּ לְכַלָּתָהּ בָּנִים וְנִתְעַבְּרָה הָאִשָּׁה וְנִתְעַבְּרָה כַּלָּתָהּ וְיָלְדוּ שְׁתֵּיהֶן בְּמַחֲבוֹאָה אַחַת וְנִתְעָרְבוּ שְׁנֵי הַיְלָדִים וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וּמֵתוּ. כֵּיצַד הֵן נִתָּרוֹת. בְּנֵי הַכַּלָּה חוֹלְצִין לִשְׁתֵּיהֶן תְּחִלָּה וְלֹא מְיַבְּמִין שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן סָפֵק שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָחִיו וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לוֹ, סָפֵק שֶׁהִיא אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְהִיא עֶרְוָה עָלָיו. אֲבָל בְּנֵי הַזְּקֵנָה אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין. שֶׁאִם הִיא זוֹ אֵשֶׁת אָחִיו הֲרֵי יִבְּמָהּ. וְאִם הִיא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לוֹ שֶׁכְּבָר נֶחְלְצָה:

 מגיד משנה  האשה שהיו לה בנים וכו'. משנה פרק נושאין על האנוסה (דף צ"ט). ומ''ש אחד חולץ בתחילה ואחד מייבם פירוש אבל לייבם ואח''כ לחלוץ האחד לא דדילמא המייבם קא פגע ביבמה לשוק בשעת יבומו ופשוט הוא ומבואר בגמרא שם:

ה מֵתוּ הַבָּנִים הַיְדוּעִים שֶׁל זְקֵנָה וְשֶׁל כַּלָּתָהּ וַהֲרֵי בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת קַיָּמִין. בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת לִנְשֵׁי בְּנֵי הַזְּקֵנָה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין שֶׁהִיא סְפֵק אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו, סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְיַבְּמָהּ. וְלִנְשֵׁי בְּנֵי הַכַּלָּה אֶחָד חוֹלֵץ בַּתְּחִלָּה וְאֶחָד מְיַבֵּם עַל כָּל פָּנִים. אִם בֶּן הַכַּלָּה הוּא שֶׁחָלַץ תְּחִלָּה הֲרֵי חָלַץ אֵשֶׁת אָחִיו וְהַשֵּׁנִי מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת הוּא בֶּן הַזְּקֵנָה וּמֻתָּר לוֹ לִשָּׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה מִיבָמָהּ. וְאִם זֶה שֶׁחָלַץ תְּחִלָּה הוּא בֶּן הַזְּקֵנָה הֲרֵי חָלַץ לְאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו וְלֹא עָשָׂה כְּלוּם וְהַשֵּׁנִי מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת הוּא בֶּן הַכַּלָּה וַהֲרֵי יִבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו:

ו  מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. וְהָיוּ לָהּ בָּנִים מִן הָרִאשׁוֹן וּמִן הַשֵּׁנִי. אִם מֵת זֶה הַבֵּן הַסָּפֵק. בְּנֵי הָרִאשׁוֹן וּבְנֵי הַשֵּׁנִי חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא מְיַבְּמִין. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן שֶׁיָּבוֹא לְיַבֵּם שֶׁמָּא אֵינוֹ אָחִיו מֵאָבִיו וַהֲרֵי הוּא אָחִיו מֵאִמּוֹ בְּוַדַּאי וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְכֵן זֶה הַבֵּן הַסָּפֵק חוֹלֵץ לִנְשׁוֹתֵיהֶן וְלֹא מְיַבֵּם:

 מגיד משנה  מי שלא שהתה אחר בעלה וכו'. במשנה שם (יבמות דף ק'):

ז הָיָה בֵּן לָרִאשׁוֹן וּבֵן לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא מֵאִשָּׁה זוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת בְּתוֹךְ זְמַן וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. הֲרֵי הַבֵּן הַסָּפֵק חוֹלֵץ לְאֵשֶׁת זֶה שֶׁמֵּת אוֹ מְיַבֵּם. שֶׁאִם אָחִיו מֵאָבִיו הוּא הֲרֵי יִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ וְאִם אֵינוֹ אָחִיו מֵאָבִיו הֲרֵי אֵין בֵּינֵיהֶן אַחֲוָה כְּלָל לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  היה בן לראשון וכו'. באותה משנה ופירש רש''י ז''ל כגון שאין [שם] אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק עכ''ל ופשוט ומוכרח הוא:

ח מֵת הַבֵּן הַסָּפֵק אֶחָד מִשְּׁנֵי הַבָּנִים הַוַּדָּאִין חוֹלֵץ לְאִשְׁתּוֹ תְּחִלָּה וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם עַל כָּל פָּנִים. אִם אָחִיו הוּא הֲרֵי יִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם אֵינוֹ אָחִיו וְהוּא בֶּן הָאָב הָאַחֵר הֲרֵי נֶחְלְצָה מֵאֲחִי בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  מת הבן הספק וכו'. במשנה שם ופשוט הוא שצריך שתהא החליצה תחילה כמו שכתב רבינו:

ט  מִי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמְעָה שֶׁמֵּת וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶן וְלָזֶה אַחִין וְלָזֶה אַחִין. אֶחָיו שֶׁל זֶה וְאֶחָיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין:

 מגיד משנה  מי שהלך בעלה וכו'. ראש פרק (דף פ"ז:) האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו' ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין ובגמרא (דף צ"א) אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ולא מייבם מדרבנן אחיו של שני חולץ מדרבנן ולא מייבם לא מדאורייתא ולא מדרבנן ע''כ עוד במשנה ר''ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ואמרו x בירושלמי הדא אמרה קסבר ר''ש חליצה פסולה פוטרת צרתה ע''כ מכלל דלדידן דקי''ל דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אין חליצתה של זו אפילו נחלצה משני אחין פוטרת צרתה וכן כתב ז''ל כמו שהזכרתי פרק שביעי:

י חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁהָיָה לְכָל אַחַת מֵהֶן בֵּן יָדוּעַ וְנִתְעַבְּרוּ חֲמִשְׁתָּן וְיָלְדוּ כְּאֶחָד בְּמַחֲבוֹאָה אַחַת חֲמִשָּׁה בָּנִים אֲחֵרִים וְנִתְעָרְבוּ הַיְלָדִים וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וּמֵתוּ חֲמִשָּׁה הָאֲנָשִׁים וְנָפְלוּ חָמֵשׁ הַנָּשִׁים לִפְנֵי חֲמִשָּׁה הַבָּנִים הַוַּדָּאִין שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא אֵשֶׁת אָחִיו כֵּיצַד תַּקָּנָתָן. אַרְבַּע מֵהֶן חוֹלְצִין לְאַחַת תְּחִלָּה וְהַחֲמִישִׁי יִשָּׂא זוֹ שֶׁנֶּחְלְצָה אַרְבַּע חֲלִיצוֹת עַל כָּל פָּנִים:

 מגיד משנה  חמש נשים שהיו לכל אחת מהן וכו'. בפרק נושאין על האנוסה (דף צ"ח:) משנה וגמרא שם ופשוט הוא שאם רצו כולן לחלוץ לכל אחת הרשות בידן אבל לפי שמצות יבום קודמת פירשוה במשנה דרך לייבם כל אחד אחת וכבר אמרו בגמרא שם שאם הד' חלצו לכולן והאחד יבם את כולן שהוא מותר ופשוט הוא אלא לכתחלה כל חד וחד לייבם חדא דילמא מתרמיא ליה יבמתו כדאיתא התם:

יא כֵּיצַד. אִם אֵשֶׁת אָחִיו הִיא הֲרֵי יִבֵּם אוֹתָהּ. וְאִם אֵינָהּ אֵשֶׁת אָחִיו הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אָח אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וַהֲרֵי חָלְצוּ לָהּ אַרְבַּעְתָּן תְּחִלָּה. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה חוֹלְצִין לָהּ אַרְבָּעָה וְהָאֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה יִהְיֶה זֶה שֶׁנָּשָׂא הָרִאשׁוֹנָה וְהַחֲמִישִׁי יִשָּׂאֶנָּה. עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַבָּנִים הַחֲמִשָּׁה נָשְׂאוּ הֶחָמֵשׁ נָשִׁים אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה כָּל אַחַת מֵהֶן אַרְבַּע חֲלִיצוֹת:

יב וּלְעוֹלָם הִזָּהֵר בְּכָל הַסְּפֵקוֹת הַלָּלוּ בְּעִקָּרִים אֵלּוּ. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לְךָ שֶׁמָּא בַּת חֲלִיצָה הִיא לְאִישׁ זֶה אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲלִיצָה מִמֶּנּוּ. אֵינָהּ נִתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְכָל מִי שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ שֶׁמָּא בִּיאָתָהּ אֲסוּרָה עַל אִישׁ זֶה בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת לוֹ. וְכָל שֶׁנֶּחְלְצָה חֲלִיצָה מְעֻלָּה אוֹ נִבְעֲלָה בְּעִילָה כְּשֵׁרָה הֻתְּרָה צָרָתָהּ לְזָר:

 מגיד משנה  ולעולם הזהר בכל הספיקות וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות במסכת ומתבאר מהדינין שהזכיר רבינו בהלכות אלו: סליקו הלכות יבום וחליצה בס''ד

יג וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ תָּבִין וְתוֹרֶה בְּכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁיֶּאֶרְעוּ לְעִנְיַן יִבּוּם וַחֲלִיצָה שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ כָּל הָעִקָּרִין שֶׁעֲלֵיהֶן תִּסְמֹךְ וְתֵדַע מִי הוּא שֶׁחוֹלֵץ וּמִי הוּא שֶׁמְּיַבֵּם וּמִי הִיא הַפְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם וּמִי הִיא הָרְאוּיָה לְיַבֵּם:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות נערה בתולה

יֵשׁ בִּכְלָלָן חֲמֵשׁ מִצְוֹת. שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁתֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לִקְנֹס הַמְפַתֶּה. ב) שֶׁיִּשָּׂא הָאוֹנֵס אֲנוּסָתוֹ. ג) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאוֹנֵס. ד) שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחַת בַּעְלָהּ לְעוֹלָם. ה) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ מוֹצִיא שֵׁם רַע אֶת אִשְׁתּוֹ:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות נערה בתולה - פרק ראשון

א מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק וְהוּא הַנִּקְרָא קְנָס. וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כט) 'וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף':

 כסף משנה  מי שהיתה בתולה וכו'. משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי:

ב וְאֵי זֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵי זֶה הוּא אוֹנֵס. מְפַתֶּה לִרְצוֹנָהּ. אוֹנֵס שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה וְדָנִין אוֹתָהּ בְּדִין אֲנוּסָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף לָהּ חֶרֶב וְאָמַר לָהּ אִם תִּזְעֲקִי * אֶהֱרֹג אוֹתָךְ:

 כסף משנה  כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'. כתב הראב''ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י''ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה:

ג הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא לִכְנֹס. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לְאוֹנֵס הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְנוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ. רָצְתָה הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כט) 'וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה' הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ מְצֹרַעַת כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יט) 'לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו' הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה:

 כסף משנה  המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש''י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ''ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת''ל ימאן מ''מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ''ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק''ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ''ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר''י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור''י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש''י אע''פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: ומ''ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'. משנה שם (דף ל"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו:

ד וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ:

ה הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכָּנַס הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כט) 'וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה'. אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה. מ''ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (דף כ"ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר''ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו:

ו כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִקַּח אֶת הַבְּתוּלָה וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ אֵינָהּ בְּתוּלָה. וְאִם כָּנַס יוֹצִיא בְּגֵט:

 כסף משנה  כהן גדול שאנס בתולה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט):

ז אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנֵס (דברים כב-יט) 'לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ' כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כט) 'וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה' הֲרֵי זֶה נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָהּ לַעֲשֵׂה שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. לְפִיכָךְ הָאוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אוֹ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  אע''פ שנאמר כו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד וט"ו) א''ר יוחנן כל ל''ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש''י אפילו למ''ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה''מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ''ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל''ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש''י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ''ל: ומ''ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר. נלמד ממה שאמרו (שם ט"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל''ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א''ל [ר''י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי''ף כלומר אע''פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל''ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב''ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה:

ח * אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ [כְּדַרְכָּהּ] וּבְעֵדִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס. מֵאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה אֵין לָהּ קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כח) 'נַעֲרָה בְתוּלָה' לֹא הַבּוֹגֶרֶת:

 כסף משנה  ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס. בפרק אלו נערות (דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר''ח והראב''ד שפסקו כר''מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה''א:

ט וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב וְאַחַת שֶׁאֵין לָהּ אָב יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס. הַבּוֹגֶרֶת וְהַמְמָאֶנֶת * וְהָאַיְלוֹנִית * וְהַשּׁוֹטָה וְהַחֵרֶשֶׁת. וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתָּבְעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ. וְהַמְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה. אֲבָל הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אִם נֶאֶנְסָה יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. וְאִם נִתְפַּתְּתָה אֵין לָהּ קְנָס:

 כסף משנה  ואחת שיש לה אב וכו'. משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע''ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ''מ מינה ילפינן ליתומה ממש: ואלו שאין להם קנס הבוגרת. בס''פ אלו נערות. ומ''ש והממאנת והאילונית שם (דף ל"ה:) ת''ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש''י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר''מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר''מ וכ''ת כולה ר''מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר''מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר''מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש''י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ''ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר''מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב''ד וכתב וז''ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז''ל כתב הרמב''ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ''ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע''ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה''א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע''ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס''ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר''י קולון בשורש קל''ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: ומ''ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס. שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר''ג הא רבי יהושע כלומר דלר''ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי''ל כר''ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: והראב''ד כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר''מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר''מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב''ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר''ג דקי''ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: ומ''ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'. שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה''ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: ומ''ש והמגורשת מן הנישואין וכו'. בפ''ק דכתובות (דף י"א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע''כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (דף ל"ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר''י הגלילי אומר אין לה קנס ר''ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר''ע. ומ''ש ואם נתפתתה אין לה קנס זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו:

י הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדֵית וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדֵּית אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אֵין לָהּ קְנָס הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת:

 כסף משנה  הגיורת והשבויה וכו'. זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ"ט ול"ו) לענין קנס עצמו. וכ''ה בב''י סי' קע''ז):

יא הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה אִם הָיְתָה אַחַת מֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ אוֹ דּוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין אִם הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי [א] זֶה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס:

 כסף משנה  היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'. (דף כ"ט) ר''פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע''פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי''ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל''ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן:

יב הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בִּקְנָס שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'. שם (דף ל"ה:) ת''ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד''ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב''ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר''ש בן מנסיא היא ופירש''י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר''ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ''ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא x:

יג הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כב) 'וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ' הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן אֵין שָׁם עֹנֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כב) 'כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה' הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כד-יח) 'מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה' (ויקרא כד-כא) 'וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת' מָה מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:

 כסף משנה  ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'. משנה שם (דף ל"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב''ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש''י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו' שם עלה ל''ח תנא דבי חזקיה:

יד וְכֵן הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין:

טו בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כט) 'וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה' לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה. וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין:

 כסף משנה  בא עליה ומתה וכו'. שם (ע"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי''ף והרא''ש. ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין כן פירש רש''י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה:

הלכות נערה בתולה - פרק שני

א חֲמִשִׁים כֶּסֶף שֶׁל קְנָס הֵם דְּמֵי הֲנָאַת שְׁכִיבָה בִּלְבַד. וְחַיָּב הַמְפַתֶּה לִתֵּן בּשֶׁת וּפְגָם יוֹתֵר עַל הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה. יֶתֶר עָלָיו הָאוֹנֵס שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. שֶׁהַנִּבְעֶלֶת בִּרְצוֹנָהּ אֵין לָהּ צַעַר וַאֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ צַעַר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּאֲנוּסָה (דברים כב-כט) 'תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ':

 כסף משנה  חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. ומ''ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער שם במשנה. ומ''ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו' שם בגמרא:

ב נִמְצָא הַמְפַתֶּה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים קְנָס וּבֹשֶׁת וּפְגָם. וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה קְנָס וּבֹשֶׁת וְצַעַר וּפְגָם:

 כסף משנה  ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'. שם במשנה:

ג קְנָס שָׁוֶה בַּכּל. אֶחָד הַבָּא עַל בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד הַבָּא עַל בַּת גֵּר אוֹ מַמְזֵר קְנָסָהּ חֲמִשִּׁים כֶּסֶף. אֲבָל הַבּשֶׁת וְהַפְּגָם וְהַצַּעַר אֵינָן שָׁוִין לַכּל וּצְרִיכִין שׁוּמָא:

ד  כֵּיצַד שָׁמִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ נַעֲרָה חֲשׁוּבָה וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחָסָה לִמְבַיֵּשׁ קְטַנָּה עֲנִיָּה בְּזוּיָה. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֶחָד מֵהַנְּבָלִים וְקַל מִן הַקַּלִּים:

 כסף משנה  (ג-ד) קנס שוה בכל וכו'. שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש:

ה וּלְפִי זֶה רוֹאִין הַדַּיָּנִין מַעֲלָתוֹ וּמַעֲלָתָהּ וְשָׁמִין כַּמָּה מָמוֹן רָאוּי לְאָבִיהָ וּלְמִשְׁפַּחְתָּהּ לִתֵּן וְלֹא יֶאֱרַע לָהֶן דָּבָר זֶה מֵאָדָם זֶה וְכָמוֹהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

ו פְּגָם לְפִי יָפְיָהּ. רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק כַּמָּה הִיא שָׁוָה בְּעוּלָה וְכַמָּה הָיְתָה שָׁוָה בְּתוּלָה. שֶׁאָדָם רוֹצֶה לִקְנוֹת שִׁפְחָה בְּתוּלָה לִתְּנָהּ לְעַבְדּוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּהֲנָיָתוֹ וְטוֹבָתוֹ. וְרוֹאִין כַּמָּה פָּחֲתָה וִישַׁלֵּם צַעַר לְפִי קַטְנוּתָהּ וּבִנְיַן גּוּפָהּ. וּלְפִי שָׁנָיו וְגוּפוֹ אוֹמְדִין כַּמָּה הָאָב רוֹצֶה לִתֵּן וְלֹא תִּצְטַעֵר זוֹ מִזֶּה וְיִתֵּן:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'. בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'):

ז הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּשֶׁת וּפְגָם מִיָּד וְאֵינוֹ נוֹתֵן הַקְּנָס אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נְשָׂאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-טז) 'וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקל'. אֲבָל הָאוֹנֵס נוֹתֵן אַרְבָּעָה דְּבָרִים מִיָּד וְכוֹנֵס. לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ אוֹ תִּתְאַלְמֵן אֵין לָהּ כְּלוּם:

 כסף משנה  המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום. משנה שם (דף ל"ט:):

ח בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם אֶחָד כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אִם הוּא רִאשׁוֹן חַיָּב בְּבשֶׁת וּפְגָם וְאִם הוּא אַחֲרוֹן חַיָּב בְּבשֶׁת בִּלְבַד שֶׁכְּבָר נִפְגְּמָה. וְזֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן חַיָּב בִּקְנָס וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים. אֲבָל אֵין בּשֶׁת וּפְגָם שֶׁל בַּת שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה כְּלָל כְּבשֶׁת וּפְגָם זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ:

 כסף משנה  באו עליה שנים וכו'. שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון:

ט  כְּבָר הוֹדַעְנוּ הַבָּנוֹת שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס וְעֶשֶׂר הֵן. הַבּוֹגֶרֶת. וְהַמְמָאֶנֶת. וְהַמְגֹרֶשֶׁת. וְהָאַיְלוֹנִית. וְהַשּׁוֹטָה. וְהַחֵרֶשֶׁת. וְהַגִּיֹּרֶת. וְהַשְּׁבוּיָה. וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת. וְהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע. וּשְׁאָר הַבָּנוֹת יֵשׁ לָהֶן קְנָס:

י כָּל בַּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְנָס יֵשׁ לָהּ בּשֶׁת וּפְגָם. וְאִם הָיְתָה אֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ צַעַר. וְכָל בַּת שֶׁאֵין לָהּ קְנָס כָּךְ אֵין לָהּ לֹא בּשֶׁת וְלֹא פְּגָם אִם נִתְפַּתְּתָה וְכֵן אִם נֶאֶנְסָה חוּץ מִבּוֹגֶרֶת וּמְמָאֶנֶת וְשׁוֹטָה וְחֵרֶשֶׁת:

 כסף משנה  כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע''פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ''כ מהרי''ק בשורש קס''ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי''ף והרא''ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום:

יא כֵּיצַד. הָאוֹנֵס אֶת הַבּוֹגֶרֶת וְאֶת הַמְמָאֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס יֵשׁ לָהֶן בּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר. וְהָאוֹנֵס שׁוֹטָה אוֹ חֵרֶשֶׁת מְשַׁלֵּם צַעַר בִּלְבַד. אֲבָל הַמְפַתֶּה אֶת כֻּלָּן פָּטוּר מִכְּלוּם:

יב אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס בְּכָל מָקוֹם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר אָנַסְתִּי אוֹ פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֲבָל מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם בְּהוֹדָאַת פִּיו. וְכֵן בַּת שֶׁתָּבְעָה אִישׁ בַּדִּין וְאָמְרָה לוֹ אָנַסְתָּ אוֹ פִּתִּיתָ אוֹתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאִלּוּ הוֹדָה הָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ בּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר עַל פִּי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ו:) וכת''ק: ומ''ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו אמרו לו אע''פ שאינו משלם קנס ע''פ עצמו משלם בושת ופגם ע''פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע''פ שאינו משלם קנס וצער ע''פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע''פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ''ל: וכן בת שתבעה איש בדין וכו'. זה נלמד מהמשנה הנזכרת:

יג * אָמְרָה לוֹ אָנַסְתָּ אוֹתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא פִּתִּיתִי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל דְּמֵי הַצַּעַר וּמְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  אמרה לו אנסת וכו'. כתב הראב''ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ''א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ''ל: ואני אומר שאע''פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר''פ נערה (כתובות דף מ"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ''ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: ומצאתי כתוב עוד בנ''א בהשגות וז''ל שהרי הודה במקצת הטענה א''א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ''ל וכ''כ הטור בשם הראב''ד: ואני תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר''פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש''י. ואפילו לפי מה שהוא ז''ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך:

יד  שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁל מְפַתֶּה וְאַרְבָּעָה שֶׁל אוֹנֵס הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב שֶׁכָּל שֶׁבַח נְעוּרִים לוֹ. וְאִם אֵין לָהּ אָב הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ:

 כסף משנה  שלשה דברים של מפתה וכו'. משנה ריש פרק נערה שנתפתתה:

טו מְפֻתָּה אוֹ אֲנוּסָה * שֶׁלֹּא תָּבְעָה עַד שֶׁבָּגְרָה אוֹ עַד שֶׁנִּשֵּׂאת אוֹ עַד שֶׁמֵּת הָאָב הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים אוֹ הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁלָּהּ. עָמְדָה בַּדִּין וְתָבְעָה אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. וְאִם מֵת הָאָב אַחַר עֲמִידָתָהּ בַּדִּין הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין שֶׁהֵן יוֹרְשֵׁי הָאָב. שֶׁמֵּעֵת שֶׁעָמְדָה בְּדִין זָכָה בָּהֶן הָאָב:

 כסף משנה  מ''ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה. משנה שם. ומ''ש או עד שנשאת. ברייתא שם (דף ל"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי''ף והרא''ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. ומ''ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה. כתוב בהשגות א''א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב. שם במשנה:

טז הַבַּת שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה קְנָסָהּ לְבַדּוֹ לְעַצְמָהּ. נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר קְנָסָהּ וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְאָבִיהָ. שֶׁאֵין הָאֵרוּסִין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב:

 כסף משנה  הבת שנתארסה וכו'. משנה פרק אלו נערות (דף ל"ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר''י הגלילי אומר אין לה קנס ר''ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר''ע מחבירו ואע''ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר''ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר''ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר''ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא''ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר''י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר''ן כתב כדברי רבינו: נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'. פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא:

יז  אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט-כט) 'אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ'. שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָב הוֹאִיל וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מְפַתֶּה וְאוֹנֵס אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן מָמוֹן לָאָב הֲרֵינִי שׂוֹכֵר בִּתִּי הַבְּתוּלָה לָזֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּכָל מָמוֹן שֶׁאֶרְצֶה אוֹ אָנִיחַ זֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּחִנָּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִמְחל מָמוֹנוֹ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְכָךְ נֶאֱמַר אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ. שֶׁזֶּה שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה לָאוֹנֵס וְלַמְפַתֶּה מָמוֹן וְלֹא מַלְקוֹת בְּשֶׁאֵרַע הַדָּבָר מִקְרֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ וְלֹא הֵכִינָה עַצְמָהּ לְכָךְ שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ הוֹוֶה תָּמִיד וְאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אִם הֵנִיחַ בִּתּוֹ הַבְּתוּלָה מוּכֶנֶת לְכָל מִי שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ גּוֹרֵם שֶׁתִּמָּלֵא הָאָרֶץ זִמָּה וְנִמְצָא הָאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְהָאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ שֶׁאִם תִּתְעַבֵּר וְתֵלֵד לֹא יִוָּדַע בֶּן מִי הוּא. וְהַמֵּכִין בִּתּוֹ לְכָךְ הֲרֵי הִיא קְדֵשָׁה וְלוֹקֶה הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת מִשּׁוּם * (דברים כג-יח) 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה'. * וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה קְנָס אֶלָּא לְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה אֲבָל זוֹ שֶׁהֵכִינָה עַצְמָהּ לְכָךְ בֵּין מִדַּעְתָּהּ בֵּין מִדַּעַת אָבִיהָ הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה. וְאִסּוּר קְדֵשָׁה אֶחָד הוּא בֵּין בִּבְתוּלָה בֵּין בִּבְעוּלָה לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ אֵין לָהּ קְנָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לְדָבָר זֶה בִּרְצוֹנָהּ:

 כסף משנה  אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב הראב''ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא''כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע''י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז''ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע''ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא''כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. ועל מ''ש רבינו ואין קונסין אותו כתב הראב''ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ''ל. ומ''מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא''כ היא מוכנת לכך ובפ''א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן:

הלכות נערה בתולה - פרק שלישי

א הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְנִמְצָא הַדָּבָר שֶׁקֶר לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יח) 'וְיִסְּרוּ אֹתוֹ'. וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִ(ויקרא יט-טז) 'לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'. וְנוֹתֵן לְאָבִיהָ מִשְׁקַל מֵאָה סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק. וְאִם הָיְתָה יְתוֹמָה הֲרֵי הֵם שֶׁל עַצְמָהּ:

 כסף משנה  המוציא שם רע על בת ישראל וכו' לוקה שנאמר ויסרו אותו. ברייתא פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה:). ומ''ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך. שם ואיכא מ''ד התם דאזהרתיה מונשמרת מכל דבר רע כלומר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש. ומ''ש שהמאה סלעים הם כסף מזוקק. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ"ט:) מאה של מוציא שם רע בשקל הקודש במנה צורי. ומ''ש ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דבתרא הוא:

ב וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה אוֹ עַל הַבּוֹגֶרֶת פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוֹת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עַל הַנַּעֲרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-טו) 'וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה' נַעֲרָה מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב:

 כסף משנה  והמוציא שם רע על הקטנה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) אמר ר''ל המוציא ש''ר על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה''א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ופירש''י (דף מ"ד:) נערה מלא דבר הכתוב כל מקום כתיב נער וכאן כתיב נערה מלא להוציא את הקטנה. ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר''ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא. וי''ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה. אך קשה שכתב והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וזה שלא בדקדוק שנערה בפסוק זה חסר והמלא הוא ונתנו לאבי הנערה. ומה שכתב שהמוציא שם רע על הבוגרת פטור פשוט הוא שכל מקום שנאמר נערה ממעט הבוגרת וכדאמרינן גבי אונס ומפתה והכי תניא בפרק נערה שנתפתתה גבי מוציא ש''ר:

ג אֵין דָּנִין דִּין זֶה אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִין מוֹצִיא שֵׁם רַע דִּינֵי נְפָשׁוֹת. שֶׁאִם נִמְצָא הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת. אֲבָל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה דָּנִין בָּהֶן בְּכָל זְמַן בִּשְׁלֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין:

 כסף משנה  אין דנין דין זה אלא בפני הבית וב''ד של כ''ג וכו'. משנה פירקא קמא דסנהדרין האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות וידוע דהלכה כחכמים:

ד וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחְתָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יט) 'וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה' אֲפִלּוּ עִוֶּרֶת אוֹ מֻכַּת שְׁחִין. וְאִם גֵּרְשָׁהּ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יט) 'לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו'. וְכוֹפִין אוֹתוֹ וּמַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאוֹנֵס. וְאִם קִדֵּם אֶחָד וְקִדְּשָׁהּ אוֹ שֶׁמֵּתָה אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עַל גֵּרוּשֶׁיהָ:

ה נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה. אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אֲסוּרָה עָלָיו מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָּה בְּגֵט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יט) 'וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה' אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ. וְלָמָּה לֹא יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה בֵּין בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע בֵּין בְּאוֹנֵס וְיִשָּׂא זוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב וְנִמְצָא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה קַיָּמִין:

 כסף משנה  (ד-ה) ומצות עשה של תורה וכו' עד אשה הראויה לו. נלמד מדין אונס שנתבאר בפ''א: ומ''ש ולמה לא יבא עשה וידחה את ל''ת וכו'. בפרק אלו נערות (דף מ'):

ו כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע. הוּא שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וְיֹאמַר נַעֲרָה זוֹ בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי עַל הַדָּבָר נוֹדַע לִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיהָ וְאֵלּוּ הֵם עֵדַי שֶׁזִּנְּתָה בִּפְנֵיהֶם. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים וְחוֹקְרִין עֵדוּתָן. אִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת נִסְקֶלֶת. וְאִם הֵבִיא הָאָב עֵדִים וְהוּזְמוּ הָעֵדִים שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל וְנִמְצָא שֶׁהֵעִידוּ שֶׁקֶר יִסָּקְלוּ וְיִלְקֶה הוּא וְנוֹתֵן מֵאָה סְלָעִים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים כב-יז) 'וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי', אֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁיָּזִימוּ עֵדֵי הַבַּעַל. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וְהֵזִימוּ עֵדֵי הָאָב הֲרֵי הַנַּעֲרָה וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין. עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים כב-כ) 'וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ עֵדִים וְזוֹמְמִין וְזוֹמְמֵי זוֹמְמִין:

 כסף משנה  כיצד הוצאת שם רע וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ו) כיצד הוצאת ש''ר בא לב''ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' בסקילה זינתה מעיקרא וכו' נמצא שש''ר אינו ש''ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל ובין לא בעל ראב''י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשבעל ופסק כראב''י שמשנתו קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים אתו כוותיה ועוד דבגמרא מסיק אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. ומ''ש מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין, שם:

ז הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וְהִיא בּוֹגֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַקְּנָס. וְאִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת הֲרֵי זוֹ תִּסָּקֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת הוֹאִיל וּבְעֵת שֶׁזִּנְּתָה נַעֲרָה הָיְתָה:

 כסף משנה  הוציא עליה שם רע והיא בוגרת וכו'. שם (כתובות דף מ"ה) נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ותניא תו התם סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה ובגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא אמר רבי אלעא אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר:

ח כָּל נַעֲרָה שֶׁאֵין לָהּ קְנָס אִם נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה כָּךְ הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְכֵן הַכּוּתִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲפִלּוּ הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יט) 'כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל' עַד שֶׁתִּהְיֶה הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה:

 כסף משנה  כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה וכו'. . וכן הכותית שנתגיירה וכו' אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ד) היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ה''ז בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ופירש רש''י ולא מאה סלע אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין ובגמרא מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א''ה מילקא נמי נילקי ומאה סלע נמי לשלם אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס:

ט קִדֵּשׁ נַעֲרָה וְגֵרְשָׁהּ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בַּקִּדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיְתָה יְבִמְתּוֹ שֶׁכָּנְסָהּ וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת קִדּוּשֵׁי אָחִיו וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְכָל הַפְּטוּר אִם רָצָה לְגָרֵשׁ יְגָרֵשׁ:

 כסף משנה  קידש נערה וגירשה וכו'. וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו'. שם (דף מ"ו) בעי רב אשי הוציא ש''ר על נישואין [הראשונים] מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא: ומ''ש וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש x:

י אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּבְעל אוֹתָהּ כְּדַרְכָּהּ וְיוֹצִיא שֵׁם רַע ( עַל הַבְּעִילָה) כְּדַרְכָּהּ. בְּעָלָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה פָּטוּר וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. מסקנא דגמרא שם בשם רבי יוחנן:

יא וְכֵן אִם אָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה וְלֹא אָמַר שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי אוֹ שֶׁאָמַר זִנְּתָה תַּחְתַּי וְלֹא הֵבִיא עֵדִים אֶלָּא בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים נֶהֱרָגִים אִם הוּזַמּוּ:

 כסף משנה  וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה וכו'. ומה שכתב ולא הביא עדים אלא באו מאליהן הרי זה פטור וכו'. פרק נערה שנתפתתה לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידים אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה:

יב זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כב-יז) 'וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה' לְשׁוֹן כָּבוֹד שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּסִתְרֵי הַדָּבָר. וְכֵן זֶה שֶׁיֹּאמַר הָאָב (דברים כב-יז) 'אֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי' הֵן זוֹמְמֵי עֵדֵי הַבַּעַל. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כ) 'וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר' תֵּהָרֵג כְּשֶׁזִּנְּתָה אַחַר הָאֵרוּסִין בְּעֵדִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כא) 'לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ'. אֲבָל קדֶם הָאֵרוּסִין כְּבָר אָמְרָה תּוֹרָה בָּהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי מָמוֹן בִּלְבַד בֵּין פִּתָּה בֵּין אָנַס:

 כסף משנה  זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה וכו'. שם אבל יש לתמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא לרבנן דהוצאת ש''ר הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב''י דאמר אינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן. ומאחר שרבינו פסק כראב''י לא ה''ל לפרש כרבנן. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע''ג דלראב''י דברים ככתבן יש במשמע לפרשם נמי כדפירשו אליבא דרבנן: תשלום דיני מוציא ש''ר כתב רבינו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה (דין ח':): סליקו הלכות נערה בתולה

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נַערָה בְּתוּלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות סוטה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ מִצְוֹת. אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה. וּשְׁתֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לַעֲשׂוֹת לַסּוֹטָה כְּתוֹרַת הַקְּנָאוֹת הַסְּדוּרָה בַּתּוֹרָה. ב) שֶׁלֹּא לִתֵּן שֶׁמֶן עַל קָרְבָּנָהּ. ג) שֶׁלֹּא לִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בַּפְּרָקִים אֵלוּ:

הלכות סוטה - פרק ראשון

א קִנּוּי הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (במדבר ה-יד) 'וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ' הוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. אֲפִלּוּ הָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד אוֹ שָׁחוּף הוּא הָאִישׁ שֶׁאֵינוֹ מִתְקַשֶּׁה וְאֵינוֹ מוֹלִיד:

 כסף משנה  קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני. משנה וגמרא בריש סוטה: ומה שכתב אפילו היה אביה וכו'. ירושלמי בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה דף כ"ד) תנן על ידי כל העריות מקנין. ומה שכתב או עכו''ם או עבד או שחוף. פרק ארוסה דף כ''ו:

ב הַסְּתִירָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (במדבר ה-יג) 'וְנִסְתְּרָה' הוּא שֶׁתִּסָּתֵר עִם אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִמּוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה שֶׁהוּא כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה וּלְגָמְעָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים וְיִבָּדֵק הַדָּבָר. [א] וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה תֵּאָסֵר עָלָיו לְעוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:

 כסף משנה  הסתירה האמורה בתורה וכו'. בריש סוטה המקנא לאשתו ר''א אומר מקנא לה ע''פ שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים וידוע דהלכה כרבי יהושע: ומה שכתב אם שהתה עמו כדי טומאה. שם במשנה: ומ''ש שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה. ברייתא שם (דף ד') פלוגתא ופסק כר''ע: ומ''ש ובזמן שאין שם מי סוטה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) אמרינן דכי קני לה ונסתרה האידנא דליכא מי סוטה למבדקה אסירא עליה איסור עולם: ומה שכתב ותצא בלא כתובה. בירושלמי ריש סוטה אמרו על עידי סתירה מכאן היא מפסדת כתובתה:

ג  קִנֵּא לָהּ עַל שְׁנַיִם כְּאֶחָד וְאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְנִסְתְּרָה עִם שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה. אֲפִלּוּ הֵם שְׁנֵי אַחֶיהָ אוֹ אָבִיהָ וְאָחִיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה:

 כסף משנה  קינא לה על שנים כאחד וכו'. בירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם ואע''ג דאמר רבי יודן שהיא מחלוקת פסק כמאן דאמר דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת ובפרק שני דכריתות (דף ט':) תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה:

ד  אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תְּדַבְּרִי עִם פְּלוֹנִי אֵין זֶה קִנּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ בְּעֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו וְאֵינָהּ שׁוֹתָה בְּקִנּוּי זֶה:

 כסף משנה  אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני וכו'. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וכו'. משנה וגמרא בריש סוטה. ומה שכתב וכן אם לא קדם קינוי וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ט') אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה:

ה וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִמּוֹ וְרָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִמּוֹ אֵין זוֹ סְתִירָה. וְלֹא נֶאֶסְרָה וְלֹא שׁוֹתָה. וְכֵן אִם לֹא קָדַם קִנּוּי וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִם זֶה וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ שׁוֹתָה:

ו  אָמַר לָהּ לֹא תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְהָיָה קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם בְּהֵמָה זוֹ אֵין זֶה קִנּוּי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ' פְּרָט לְקָטָן וְלִבְהֵמָה שֶׁאֵין אוֹסְרִין אוֹתָהּ עָלָיו:

 כסף משנה  אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ"ד) על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ובגמרא חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן שאינו איש וכו' למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה. ופירש רש''י איש אמר רחמנא ושכב איש אותה. דאין זנות בבהמה אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה עכ''ל. ומשמע לרבינו דלא ממעיט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה:

ז  בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִנּוּיוֹ קֹדֶם שֶׁתִּסָּתֵר קִנּוּיוֹ מָחוּל וּכְאִלּוּ לֹא קִנֵּא לָהּ מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם מָחַל אַחַר שֶׁתִּסָּתֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל. גֵּרְשָׁהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁמָּחַל וְאִם הֶחֱזִירָהּ צָרִיךְ לְקַנְּאוֹת קִנּוּי אַחֵר:

 כסף משנה  בעל שמחל על קינויו וכו'. פרק ארוסה (דף כ"ה) בעי' דאיפשיטא. ומ''ש אבל אם מחל לאחר שתסתר וכו'. ג''ז שם. ומה שכתב גירשה [הרי זה] כמי שמחל וכו'. ירושלמי פרק שני דסוטה:

ח קִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִם זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עָלָיו וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם שָׁמַע הָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ אַחַר הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה עַד שֶׁשָּׁמַע מֵהַנָּשִׁים הַטּוֹוֹת לְאוֹר הַלְּבָנָה נוֹשְׂאוֹת וְנוֹתְנוֹת בָּהּ שֶׁזִּנְּתָה עִם הָאִישׁ שֶׁקִּנֵּא לָהּ עָלָיו הֲרֵי זֶה אָסוּר לְקַיְּמָהּ וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 כסף משנה  קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה וכו'. כבר כתבתי בתחלת הפרק דרבי אליעזר סבר מקנא לה ע''פ שנים ומשקה על פי אחד או ע''פ עצמו ורבי יהושע פליג עליה והלכה כוותיה: וכן אם שמע העם מרננים אחריה וכו'. ריש פרק מי שקינא לה (דף ל"א) ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר''א ורבי יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כרבי יהושע. ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננים אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה. ויש לומר דהכא בשלא היה בסתירה אלא עד אחד. וכן פירש''י אפילו שמע מן העוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה רבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה [הלכך נאסרה] ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ורבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו [מוזרות בלבנה] בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפרק קמא וטהורה והיא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ''ל:

ט  בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לוֹ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ אַחַר קִנּוּי וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה. אִם הוּא נֶאֱמָן לוֹ וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם לָאו הֲרֵי [ב] אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ:

 כסף משנה  בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'. נראה שכתב כן רבינו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ההוא סמיא וכו' דאמר ליה חד אשתו זינתה ואמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ומפרש רבא דהכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה משמע לרבינו דה''ה לסתירה שאחר קינוי שאם דעתו סומכת על העד יוציא ומ''מ לא הפסידה כתובתה מאחר שאין שני עדים בסתירה:

י וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן. מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ שֶׁהָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ:

 כסף משנה  ואלו שבית דין מקנאין להן וכו'. משנה פרק ארוסה (דף כ"ד): ומה שכתב או שהיה במדינה אחרת. ברייתא שם (דף כ"ז:)

יא כֵּיצַד. שָׁמְעוּ בֵּית דִּין שֶׁהָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ. קוֹרְאִין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִין לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. בָּאוּ עֵדִים אַחַר כָּךְ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה בֵּית דִּין אוֹסְרִין אוֹתָהּ עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם וְקוֹרְעִין כְּתֻבָּתָהּ. וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ אוֹ יַבְרִיא אוֹ יָצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין נוֹתֵן לָהּ גֵּט. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִנֵּא לָהּ הוּא:

 כסף משנה  ומה שכתב ואינו יכול להשקותה וכו'. שם במשנה (דף י"ח י"ט) וכת''ק וכדאסיק רבא באיש אחד ובועל אחד דכולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלים דכ''ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד תנא קמא סבר תורת לרבויי כולהו זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד. והלכה כתנא קמא:

יב  שָׁתָת מֵי הַמָּרִים וְנִקְּתָה מֵהֶן וְחָזַר וְקִנֵּא לָהּ עִם הָאִישׁ שֶׁהִשְׁקָה עַל יָדוֹ וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ עַל יָדוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה אֶלָּא תֵּאָסֵר עָלָיו לְעוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. [ג] אֲבָל אִם קִנֵּא לָהּ עִם אַחֵר וְנִסְתְּרָה עִם הָאַחֵר בְּעֵדִים מַשְׁקִין אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְהוּא שֶׁיַּשְׁקֶה אוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם בִּגְלַל אִישׁ אַחֵר:

יג הִשְׁקָה אוֹתָהּ וְגֵרְשָׁהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְקִנֵּא לָהּ עִם הָאִישׁ שֶׁהִשְׁקָה אוֹתָהּ הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן בִּגְלָלוֹ וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ בְּעֵדִים. הֲרֵי הַבַּעַל הַשֵּׁנִי מַשְׁקֶה אוֹתָהּ עַל יָדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׁנִי. וַאֲפִלּוּ מֵאָה וְנִשֵּׂאת לְזֶה אַחַר זֶה מַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ אֶחָד. וְאֵין אוֹמְרִין וַדַּאי שֶׁהֻחְזְקָה לָזֶה וּטְמֵאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם עֵד:

יד הָאִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה אַחַר הַקִּנּוּי עִמּוֹ בְּעֵדִים וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּבְעֲלָה בְּפָנָיו עִם זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם. וְאֵינָהּ שׁוֹתָה וְיוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וַאֲפִלּוּ הָיָה עֵד טֻמְאָה זֶה אֶחָד מֵעֵדֵי הַסְּתִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְעֵד אֵין בָּהּ' וַהֲרֵי כָּאן עֵד:

 כסף משנה  האשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו'. משנה ריש פרק ששי דסוטה (דף ל"א) מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אומר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש רש''י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא על פי שני עדים לרבי יהושע [ולרבי אליעזר על פי עוף הפורח] לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין. הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה שלא תשתה ולא תטול כתובתה: ומה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה. איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה:

טו אֲפִלּוּ אִשָּׁה וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וּפָסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאֲפִלּוּ קָרוֹב נֶאֱמָן לְעֵדוּת סוֹטָה לְהָעִיד עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם. וְאֵינָהּ שׁוֹתָה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הוֹאִיל וְקָדַם הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים וְהַתּוֹרָה הֶאֱמִינָה עֵד אֶחָד בְּטֻמְאָה הֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת טֻמְאָה. אַף חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ מְעִידוֹת זוֹ עַל זוֹ לוֹמַר שֶׁנִּטְמֵאת. וְנֶאֱמֶנֶת עָלֶיהָ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָהּ. אֲבָל לֹא לְהַפְסִידָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֶלָּא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצְאָה:

 כסף משנה  ומה שכתב אפילו אשה ועבד ושפחה. משנה שם: ומה שכתב ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים. בסוף פרק קמא דראש השנה (דף כ"ב) תנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. ופירש''י הא אשה כשרה לה כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: ומה שכתב ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך בחמותה ובת חמותה: ומה שכתב אף חמש נשים ששונאות זו את זו וכו'. שם במשנה (סוטה דף ל"א) וכתבה רבינו בפרק י''ב דגירושין:

טז בָּא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר וְאָמַר נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לֹא נִטְמֵאת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁעֵד אֶחָד בְּטֻמְאַת סוֹטָה כִּשְׁנַיִם. וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אַחֲרוֹן דּוֹחִין דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא כִּשְׁנַיִם:

 כסף משנה  בא עד אחד והכחישו וכו'. שם במשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה שנים אומרים נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש''י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אוקי חד לבהדי חד והרי היא בספיקא ושותה. ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאתה שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה עכ''ל. ובגמרא וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר עולא תני לא היתה שותה וכן אמר ר' יצחק [לא היתה שותה] ור' חייא אמר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא ל''ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש''י הרי כאן שנים הרי הוא כשנים. כאן בבת אחת מתניתין כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב''ד והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה עכ''ל. ופסק כרבי חייא משום דגדול היה מעולא ועוד דדידיה עדיפא דמוקים גירסא דמתניתין ולא משבש לה:

יז [ד] בָּאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר נִטְמֵאת וְזֶה אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת. אוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד נִטְמֵאת וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְאָמְרוּ לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה:

יח בָּא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹ פְּסוּלִין רַבִּים כְּאֶחָד. הָעֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְהַנָּשִׁים אוֹ הַפְּסוּלִין אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה. שֶׁעֵד אֶחָד וּפְסוּלִין רַבִּים כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הֵם:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד וכו'. שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא אמר לך רבי חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמיין הב''ע כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש''י כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידים בדבר. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח''כ באו מאה נשים כעד אחד דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה. והב''ע דקתני עד אחד אומר נטמאת שנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה וכרבי נחמיה ועל כרחיה דבזה אחר זה איצטריך [עיקר] לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הואי הילכך אפילו בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה. ותרצה לרבי נחמיה הכי וכו' דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה היא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי. כי פלגא ופלגא דמי כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמה אספיקה ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה''ל כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: והשתא מ''ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד היינו לומר שבאו בבת אחת העד הכשר האומר נטמאת והנשים רבות או פסולים רבים אומרים לא נטמאת דכיון דכפלגא ופלגא דמו ה''ל כבאו שני עדים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת דאמרי' הרי זו שותה ומשמע מדברי רבינו דטעמא משום שבאו כולם כאחד אבל אם בא העד כשר תחלה ואמר נטמאת ואחר כך באו נשים רבות או פסולים רבים ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה וכדאמרינן בגמרא דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע''א דמיין. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דאע''ג דאסיקנא אלא כולה בפסולי עדות היינו כי היכי דלא תיקשי לן דיוקא דמתני' אבל קושטא דמלתא הוי דינא כפשטא דמתניתין בעד כשר ועד כשר וכדמפליגנא בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומפני כך כתב דין עד כשר ועד כשר וחילק בין באו בבת אחת לזה אחר זה ואחר כך כתב דין עד אחד כשר ופסולי עדות רבים בבאו בבת אחת. ומינה נשמע דבבא עד כשר תחלה ואמר נטמאת לא משגחינן בפסולים רבים שבאו אח''כ ואמרו לא נטמאת וכמו שכתבתי דכיון דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופסולים רבים לא חשיבי אלא כע''א הרי דברי הפסולים הרבים בטלים:

יט הָיוּ כֻּלָּן פְּסוּלִין הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב. כֵּיצַד. שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת נִטְמֵאת וְשָׁלֹשׁ אוֹמְרוֹת לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה. שָׁלֹשׁ אוֹמְרוֹת לֹא נִטְמֵאת וְאַרְבַּע אוֹמְרוֹת נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה. הָיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה:

 כסף משנה  ומה שכתב היו כולן פסולים הלך אחר הרוב וכו'. מבואר בלישנא בתרא עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. ומה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה. פשוט הוא דהוי ספיקא ומספיקא שתיא. ועיין במה שכתב רבינו בספ''ט מהלכות רוצח:

כ כָּל סוֹטָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵינָהּ שׁוֹתָה מִפְּנֵי עֵדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם [ה] וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה בְּקִנּוּי וּסְתִירָה. וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁתַּתִּירָהּ נִמְנְעָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בָּהּ עֵד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו'. דין זה פשוט בטעמו:

הלכות סוטה - פרק שני

א אִשָׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת. אֶלָּא אִם רָצְתָה וְאָמְרָה הֵן נִטְמֵאתִי תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם וְאֵינָהּ שׁוֹתָה. וְכֵן אִם אָמְרָה אֵינִי טְמֵאָה וְאֵינִי שׁוֹתָה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְכֵן אִם אָמַר בַּעְלָהּ אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ אוֹ שֶׁבְּעָלָהּ בַּעְלָהּ אַחַר שֶׁנִּסְתְּרָה הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצְאָה וְהִיא אֲסוּרָה [עָלָיו] לְעוֹלָם:

 כסף משנה  אשה שקינא לה ונסתרה וכו' וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה וכו'. מבואר במשנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'). ומה שכתב ותצא בלא כתובה יתבאר ריש פרק ג': ומה שכתב וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה וכו'. משנה פרק ארוסה (דף כ"ד):

ב וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רוֹצוֹת לִשְׁתּוֹת וּבַעְלֵיהֶן רוֹצִים לְהַשְׁקוֹתָן אֶלָּא יוֹצְאוֹת בְּלֹא כְּתֻבָּה מִשֶּׁיָּבוֹאוּ עֵדֵי סְתִירָה אַחַר עֵדֵי קִנּוּי וְיֵאָסְרוּ עַל בַּעְלֵיהֶן לְעוֹלָם. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים הֵן. וְאֵלּוּ הֵן. אֲרוּסָה. וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. וּקְטַנָּה אֵשֶׁת הַגָּדוֹל. וּגְדוֹלָה אֵשֶׁת הַקָּטָן. וְאֵשֶׁת אַנְדְּרוֹגִינוּס. וְאֵשֶׁת הַסּוּמָא. וְאֵשֶׁת הַחִגֵּר אוֹ הָאִלֵּם. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. אוֹ שֶׁהוּא כְּרוּת יָד. וְכֵן הַחִגֶּרֶת. וְהָאִלֶּמֶת. וְהַסּוּמָא. וּכְרוּתַת יָד. וְשֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת. כָּל אַחַת מֵאֵלּוּ אֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁתּוֹת:

 כסף משנה  ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות וכו' ואלו הן ארוסה ושומרת יבם. משנה ריש פרק ארוסה: ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס. נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשת לאפוקי קטנה ותו דרשי' איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס: ומה שכתב ואשת הסומא ואשת החגר או האלם וכו' או שהוא כרות יד וכן החגרת והאלמת והסומא וכרותת יד. בסוף פרק ארוסה (דף כ"ז): ומה שכתב מי שאינו שומע. שם במשנה ואלו בית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ובברייתא בגמרא מייתי לה מקראי:

ג וּמִנַּיִן שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-כט) 'אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ'. תַּחַת פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁאֵינָהּ תַּחַת אִישָׁהּ. אִשָּׁה פְּרָט לִקְטַנָּה. תַּחַת אִישָׁהּ פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן וְאֵשֶׁת אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁאֵינוֹ אִישׁ. (במדבר ה-יג) 'וְנֶעֱלָם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ' פְּרָט לְאֵשֶׁת סוּמָא. (במדבר ה-יח) 'וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה' פְּרָט לְחִגֶּרֶת. (במדבר ה-יח) 'וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ' פְּרָט לְמִי שֶׁאֵין לָהּ כַּף אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקֻמָּה אוֹ יְבֵשָׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִקַּח בָּהּ. וַאֲפִלּוּ כַּפָּהּ אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר כַּפֶּיהָ. וְאָמְרָה הָאִשָּׁה פְּרָט לְאִלֶּמֶת. (במדבר ה-יט) 'וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה' פְּרָט לְמִי שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה כָּמוֹהוּ וְהוּא שָׁלֵם כְּמוֹתָהּ. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעַכֵּב אוֹתָהּ מִלִּשְׁתּוֹת מְעַכֵּב אֶת בַּעְלָהּ מִלְּהַשְׁקוֹתָהּ. וְכָל הַמְעַכֵּב אֶת הַבַּעַל מִלְּהַשְׁקוֹתָהּ מוּם כָּמוֹהוּ מְעַכֵּב אוֹתָהּ מִלִּשְׁתּוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב הרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה. סוף פרק ארוסה וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת:

ד קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ אִם זִנְּתָה בִּרְצוֹנָהּ נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ מְקַנִּין לָהּ לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל קְטַנָּה בַּת מֵאוּן אֵין מְקַנִּין לָהּ שֶׁאֵין לָהּ רָצוֹן לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן * לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו:

 כסף משנה  קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו'. . כתב הראב''ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה [שאין לה דעת אלא אם זינתה אסורה לבעלה כהן] ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי וכו'. והרב המגיד בפ' ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואח''כ כתב שמצא בירושלמי פרק קמא דסוטה ובפ''ב קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכים אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ''ל. ול''נ שהראיה שהביא ה''ה לדברי רבינו מההיא דפ''ק דכתובות (דף ח' ט') ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא דאיכא למימר דס''ל לירושלמי כההיא דפ' ארבעה אחין וליתא מקמי ההיא דפרק קמא דכתובות וא''כ על מ''ש רבינו ממה שכתב בנדה (דף כ"ב) והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזו שקידושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קידושי טעות כגון קידושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש''י שם והכריחו התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי הא בקידושי קטנות שאינם קידושי טעות כגון שקידשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון:

ה קִנֵּא לַאֲרוּסָתוֹ אוֹ לִזְקוּקָתוֹ וְנִסְתְּרָה אַחַר שֶׁנִּשְּׂאָה הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. נְשׂוּאָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה קֹדֶם שֶׁיִּבְעל אוֹתָהּ בַּעְלָהּ אֵינָהּ שׁוֹתָה וְיוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וַאֲסוּרָה עָלָיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-כ) 'וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ' שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בַּעַל לִשְׁכִיבַת בּוֹעֵל:

 כסף משנה  קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה וכו'. ברייתא פרק ארוסה (דף כ"ה:): נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה וכו'. בפרק ארוסה (דף כ"ד:):

ו הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת וְאֵשֶׁת הַגֵּר וְאֵשֶׁת עֶבֶד מְשֻׁחְרָר וּמַמְזֶרֶת וְאֵשֶׁת מַמְזֵר וְאֵשֶׁת סְרִיס חַמָּה אוֹ סְרִיס אָדָם הַמֻּתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּכָל הַנָּשִׁים וְשׁוֹתוֹת:

 כסף משנה  הגיורת והמשוחררת וכו'. שם אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובתה. ומשמע דאשת ממזר לממזר פירושו אשה שהיא ממזרת והיא נשואה לממזר שאין איסור בנישואין אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל שיש איסור בנשואיה אינה שותה שהרי אין המים בודקין אותה מפני שאין האיש מנוקה מעון ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה בדברי רבינו וממזרת אשת ממזר. ומה שכתב ואשת סריס חמה וכו' שם (דף כ"ד) במשנה אשת סריס שותה [ומותרת לבעלה] ופירש רש''י בגמרא דבסריס חמה [קאמר] דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכתבו התוספות ולא ידעינן מנא ליה דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ''ל. ואני אומר דלא איירי רש''י בהכי דלא מיקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באיברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם המותרות לבעליהן צ''ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרות לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע''י אדם בא לו:

ז מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה מְקַנֵּא לָהּ וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. אִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת וּמֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁתִּשְׁתֶּה אֵינָהּ שׁוֹתָה וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

 כסף משנה  מעוברת ומניקה שקינא לה בעלה וכו'. ברייתא פ' ארוסה עלה כ''ו מעוברת ומניקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה. ופרש''י מעוברת עצמו שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה או שותה ולא אמרינן לא לקטליה לולד: אשה העומדת לשתות ומת בעלה וכו'. משנה פ' ארוסה (דף כ"ד) מתו בעליהן קודם שישתו ב''ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב''ה אומרים [או] שותות או לא נוטלות כתובתן ובפרק החולץ (יבמות ל"ח:) פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן וידוע דהלכה כב''ה:

ח כָּל אִישׁ שֶׁבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה מִיָּמָיו אַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. * וַאֲפִלּוּ בָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-לא) 'וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ'. בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אִשָּׁה נוֹשְׂאָה אֶת עֲוֹנָהּ:

 כסף משנה  כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו'. ר''פ כשם (דף כ"ח): ומ''ש ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. כתב הראב''ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ''ל. טעמו מדאמרינן בר''פ ארוסה (דף כ"ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה''א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע''ג דבא עליה ארוס בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה:

ט לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אֲפִלּוּ שְׁנִיָּה וְקִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה אֵינָהּ שׁוֹתָה אֶלָּא תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו אַף מִשּׁוּם זֶה. עָבַר וְנָשָׂא מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה שֶׁאֵין כָּאן עֲבֵרָה:

 כסף משנה  ומה שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו וכו' ואפילו שניה. נ''ל שמאחר דמשמע דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים הוא הדין לשניה: עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו'. משנה פרק ארוסה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי רבי וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ופירש רש''י יכול הוא להפרישה עד כ''ד חדש ולהחזירה הילכך ראויה לאישות קרינן בה:

י מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד וְלֹא בָּנִים וְנָשָׂא עֲקָרָה אוֹ זְקֵנָה אוֹ אַיְלוֹנִית אֵינָהּ שׁוֹתָה וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. הָיוּ לוֹ בָּנִים אוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת רְאוּיָה לֵילֵד הֲרֵי זֶה מַשְׁקֶה אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ה-כח) 'וְנִזְרְעָה זָרַע' אֶלָּא בִּרְאוּיָה לֵילֵד שֶׁאִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר תֵּלֵד בְּרֶוַח. הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד נְקֵבוֹת * תֵּלֵד זְכָרִים:

 כסף משנה  מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'. משנה שם אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד''ה לא שותה ולא נוטלת כתובתה ואותיבנא עליה מדתניא הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותה ולא נוטלת כתובתה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות הימנה אבל וכו' הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וכו' ואילונית או שותה או לא נוטלת כתובה קתני מיהת אילונית תיובתא דרב נחמן אמר לך רב נחמן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא רשב''א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא [אמר לו רבי ישמעאל וכו' א''כ מה ת''ל ונקתה ונזרעה זרע] שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים. ופסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ועוד דר''ע ורבי ישמעאל סוברים כוותייהו. ופירש''י הרובא ילד בחור כמו רביא עכ''ל. והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרינן בירושלמי מודים חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה ומשמע דבחד מינייהו סגי באשה או בבנים. כתב הראב''ד ז''ל שלא הקפידה תורה שתהא האשה ראויה לילד עכ''ל. ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

יא הָיוּ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וּמֵתוּ בֵּין קִנּוּי לִסְתִירָה כְּבָר נִרְאֵית לִשְׁתּוֹת וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ. לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא זוֹ הָאַיְלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן מִגְּרוּשָׁתוֹ בֵּין קִנּוּי לִסְתִירָה כְּבָר נִדְחֵית הָאַיְלוֹנִית מִלִּשְׁתּוֹת:

 כסף משנה  היו לו אשה וכו' לא היו לו בנים וכו'. ירושלמי פרק ארוסה:

יב  כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ קִנּוּי וּסְתִירָה וְלֹא שָׁתְתָה מֵי הַמָּרִים בֵּין שֶׁלֹּא רָצָה בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ בֵּין שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא וּבֵין שֶׁבָּא לָהּ עֵד טֻמְאָה אוֹ הוֹדֵית אוֹ הָיְתָה מֵאֵלּוּ הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת אוֹ שֶׁקִּנְּאוּ לָהּ בֵּית דִּין. הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עַל זֶה שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמּוֹ לְעוֹלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ. וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ [א] מִתַּחְתָּיו בְּגֵט אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנּוּ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל:

יג אֲבָל אִם לֹא קָדַם קִנּוּי וּבָאוּ עָלֶיהָ עֵדִים שֶׁנִּסְתְּרָה עִם אִישׁ זֶה וּבָאוּ וּמָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהָ חוֹגֶרֶת חֲגוֹרָה. אוֹ מָצְאוּ רֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אִם הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּדָבָר מְכֹעָר כָּזֶה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לַנִּטְעָן אֶלָּא אֲסוּרָה עָלָיו. וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ וְהָיוּ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ לֹא [ב] תֵּצֵא. וְאִם לֹא הָיוּ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ תֵּצֵא:

 כסף משנה  (יב-יג) כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה וכו'. משנה רפ''ה דסוטה (דף כ"ז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומ''ש ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו וכו' אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה וכו' בפ''ב דיבמות (דף כ"ד:) תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע''פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים וכו' מיתיבי בד''א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב''ד וב''ד בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתניתין רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א''ר הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה [אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא] והלכתא כוותיה דרב [והלכתא כוותיה דרבי] קשיא הלכתא אהלכתא ל''ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסק עד כמה אמר אביי וכו' יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. וכתב הרי''ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה [מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען] מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עדי טומאה אלא בעדי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו [ודייק רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דב''ד הוציאוה וב''ד אין מוציאין אלא בעדים] ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עדי טומאה ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי דבר מכוער ל''ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער וכו' ושמעינן מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע''ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה [כמה] בנים וה''מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר לחבירו איבעיא להו זינתה אשתו בע''א מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים עכ''ל. וכך הם דברי רבינו:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרִנְּנוּ הָעִיר עָלֶיהָ וְעַל הַנִּטְעָן יוֹם וּמֶחֱצָה אוֹ יוֹתֵר. וְאָמְרוּ פְּלוֹנִי זִנָּה עִם פְּלוֹנִית וְלֹא פָּסַק הַקּוֹל. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ אוֹ לוֹ אוֹיְבִים שֶׁמַּעֲבִירִין אֶת הַקּוֹל. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם רִנָּה לְדָבָר זֶה בָּעִיר אוֹ שֶׁפָּסַק הַקּוֹל שֶׁלֹּא מֵחֲמַת יִרְאָה. אִם נִשֵּׂאת לַנִּטְעָן לֹא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים. אֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד שֶׁזִּנְּתָה עִמּוֹ לֹא תֵּצֵא:

טו מִי שֶׁהוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לַנִּטְעָן שֶׁיָּצָאתָה מִתַּחַת בַּעְלָהּ בִּגְלָלוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה. ברייתא שם:

טז  כָּל אִשָּׁה שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחַת בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא מִזֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה בָּנִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תֵּצֵא תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:

 כסף משנה  כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה וכו'. מתבאר בסמוך [תשלום דינים אלו כתב רבינו בפכ''ד מהל' אישות]:

הלכות סוטה - פרק שלישי

א כֵּיצַד סֵדֶר הַשְׁקָאַת סוֹטָה. הַבַּעַל בָּא לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְאוֹמֵר לָהֶן אִשְׁתִּי זוֹ קִנֵּאתִי לָהּ עִם פְּלוֹנִי וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ וְאֵלּוּ הֵן עֵדַי וַהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא טְהוֹרָה וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ לִבְדֹּק הַדָּבָר. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים. וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשָׁמְרוֹ שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ קֹדֶם שְׁתִיָּה. שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה. וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים בַּמִּקְדָּשׁ:

ב הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וּמַפְחִידִין אוֹתָהּ פַּחַד גָּדוֹל שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה. וְאוֹמְרִים לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה הַיַּיִן עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה. הַרְבֵּה שְׁכֵנִים רָעִים עוֹשִׂים. אַל תִּגְרְמִי לַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְאוֹמְרִין לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה קְדָמוּךְ וְנִשְׁטְפוּ וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וִיקָרִים תָּקַף יִצְרָן עֲלֵיהֶן וְנִכְשְׁלוּ. וּמַגִּידִין לָהּ מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר כַּלָּתוֹ. וּמַעֲשֵׂה רְאוּבֵן בְּפִילֶגֶשׁ אָבִיו עַל פְּשָׁטוֹ. וּמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וַאֲחוֹתוֹ. כְּדֵי לְהָקֵל עָלֶיהָ עַד שֶׁתּוֹדֶה. וְאִם אָמְרָה הֵן נִטְמֵאתִי אוֹ אֵינִי שׁוֹתָה יוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

ג עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה. מְבִיאִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא כְּנֶגֶד קדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמַעֲלִין אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמַקִּיפִין בָּהּ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ עַד שֶׁתִּקְצַר נַפְשָׁהּ אוּלַי תּוֹדֶה:

ד  אִם עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ מְבִיאִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח מִבַּחוּץ וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ שָׁם. הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים מִתְכַּסָּה בִּשְׁחוֹרִין. וְאִם הָיוּ הַשְּׁחוֹרִין נָאִין לָהּ מִתְכַּסָּה בִּבְגָדִים שֶׁאֵין לָהּ בָּהֶן נוֹי. וּמְסִירִין כָּל כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁעָלֶיהָ:

ה וּמְקַבְּצִין עָלֶיהָ קִבּוּץ גָּדוֹל שֶׁל נָשִׁים שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הַנִּמְצָאוֹת שָׁם חַיָּבוֹת לִרְאוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג-מח) 'וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂנָה כְּזִמַּתְכֶנָה'. וְכָל אִישׁ שֶּׁיַּחְפֹּץ לָבֹא לִרְאוֹתָהּ יָבֹא וְיִרְאֶה. וְהִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶן בְּלֹא רְדִיד וּבְלֹא מִטְפַּחַת אֶלָּא בִּבְגָדֶיהָ וְכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁהָאִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ:

ו וְאֵין מַנִּיחִין שָׁם לֹא עֲבָדֶיהָ וְלֹא שִׁפְחוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכֶּרֶת אוֹתָן וְדַעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת בָּהֶן:

 כסף משנה  (א-ו) כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'. משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. ומ''ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'. שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע''א: ומ''ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ''ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן. שם בגמרא. ומ''ש על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח''ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ה:): ומ''ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ''ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'. משנה בפ''ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע''פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר''ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י''ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. ומ''ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'. שם בגמרא (דף ח'). ומ''ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן משנה וגמרא שם:

ז וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת (במדבר ה-יט) 'אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה' (במדבר ה-כ) 'וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ' (במדבר ה-כא) 'יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה' (במדבר ה-כב) 'וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ'. וְהִיא אוֹמֶרֶת (במדבר ה-כב) 'אָמֵן אָמֵן' בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

 כסף משנה  ומ''ש ואח''כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'. בר''פ אלו נאמרין בכל לשון (דף ל"ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ''ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת''ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש''י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע''י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. ומ''ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו' בפ''ק דסוטה ור''פ כשם (דף כ"ח):

ח וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא מְגִלָּה שֶׁל עוֹר טָהוֹר כְּמוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְכוֹתֵב עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַנְקַנְתּוֹם לִשְׁמָהּ שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ הַגֵּט. וְכוֹתֵב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בָּהֶם אוֹת בְּאוֹת מִלָּה בְּמִלָּה. וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב אָמֵן אָמֵן:

 כסף משנה  ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'. ירושלמי פ''ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום. משנה פ''ב דסוטה (דף י"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט. הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ''ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: ומ''ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן. שם (דף י"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן:

ט וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בּוֹ מְלָאכָה מֵעוֹלָם וְלֹא יֵרָאֶה כִּכְלִי בָּלֶה מֵאֹרֶךְ הַזְּמַן. וְאִם הֶחְזִירוֹ לַכִּבְשָׁן עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּשֵׁר. וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ חֲצִי לוֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה מוֹדְדוֹ. וְנִכְנַס בּוֹ לַהֵיכָל:

 כסף משנה  ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. שם במשנה (דף ט"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ''ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ''ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל''ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע''פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש''י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה: ומ''ש ואם החזירו לכבשן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ''כ פלוגתא בינייהו: ודע דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה''נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ''ע: ומה שכץב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו. משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ"ה). ומ''ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים. משנה פ''ב דסוטה (דף ט"ו:):

י וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה לִימִין הַנִּכְנָס וּבוֹ טַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ. מַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָא וְלוֹקֵחַ עָפָר מִקַּרְקַע הַמִּשְׁכָּן. וְנוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְנוֹתֵן לְתוֹכָן דָּבָר מַר כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יח) 'מֵי הַמָּרִים'. וּמוֹחֵק לְתוֹכָן הַמְּגִלָּה לִשְׁמָהּ וְיִמְחֹק יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּמְּגִלָּה רשֶׁם הַנִּכָּר כְּלָל:

 כסף משנה  ומ''ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה. בפרק היה נוטל (דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ''ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש''י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד''א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: ומ''ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ''ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל. בריש פרק היה נוטל (דף י"ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש''י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר:

יא וְאַחַר כָּךְ כֹּהֵן אֶחָד בָּא אֵלֶיהָ מִכֹּהֲנֵי הָעֲזָרָה וְאוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ וְקוֹרֵעַ עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. וּמְגַלֶּה שְׂעָרָהּ וְסוֹתֵר מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וּמֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי כְּדֵי לְהַזְכִּירָהּ מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם שֶׁעָשְׂתָה. וְאִם לֹא מָצְאוּ מִצְרִי מֵבִיא חֶבֶל מִכָּל מָקוֹם. וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדָּדֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַבְּגָדִים וְנִמְצֵאת עֲרֻמָּה שֶׁהֲרֵי נִקְרְעוּ:

 כסף משנה  ואח''כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משנה פ''ק דסוטה (דף י"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח''כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א''ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ''ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ''ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח''כ מקרין א''ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח''כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח''כ והשביע אותה הכהן וי''ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח''כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה''ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר''ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים:

יב וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא עִשָּׂרוֹן קֶמַח שְׂעוֹרִים מִשֶּׁל בַּעַל. וְנוֹתְנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. וְהַחֶבֶל וְהַכְּפִיפָה בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְנוֹתְנוֹ לְיָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ:

 כסף משנה  ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'. אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ''ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. ומ''ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה. ירושלמי פ''ק דסוטה. ומ''ש ונותנו לידיה כדי ליגעה. משנה רפ''ב דסוטה (דף י"ד:):

יג וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמִּנְחָה מִן הַכְּפִיפָה וְנוֹתְנָהּ לִכְלִי שָׁרֵת. וְאֵינוֹ נוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאִם נָתַן לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-טו) 'לֹא יִצֹק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה':

 כסף משנה  ומ''ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת. בריש פרק היה נוטל (דף י"ט). ומ''ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה. משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ"ט:):

יד וּבְכָל זְמַן שֶׁפּוֹרֵעַ רֹאשָׁהּ וְנוֹתֵן הָעִשָּׂרוֹן עַל יָדֶיהָ יִהְיוּ הַמַּיִם בִּכְלִי בְּיַד הַכֹּהֵן וְיַרְאֶה אוֹתָהּ אֶת הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יח) 'וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים':

 כסף משנה  ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. .

טו וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. וְאַחַר שֶׁתִּשְׁתֶּה לוֹקֵחַ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁבּוֹ הַמִּנְחָה וְנוֹתְנוֹ עַל יָדֶיהָ. וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ בַּמִּזְרָח כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנוּפוֹת. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאַחַר כָּךְ מַגִּישׁ הַמִּנְחָה לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל מִזְבֵּחַ כִּשְׁאָר מְנָחוֹת שֶׁל יָחִיד. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'. רפ''ג דסוטה (דף י"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח''כ מקריב מנחתה ר''ש אומר מקריב את מנחתה ואח''כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה''ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר''ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח''כ מקריב את מנחתה ור''ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'. בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד. בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד:

טז אִם טְהוֹרָה הִיא יוֹצֵאת וְהוֹלֶכֶת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם טְמֵאָה הִיא מִיָּד פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין גִּידִין וְהֵן אוֹמְרִין הוֹצִיאוּהָ ( הוֹצִיאוּהָ) כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְרשֹׁ נִדָּה וְהַנִּדּוֹת מְטַמְּאוֹת עֶזְרַת נָשִׁים. וְהֵן מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ. וּבִטְנָהּ צָבָה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תִּפּל יְרֵכָהּ וְתָמוּת:

 כסף משנה  ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (דף כ'): ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ט'):

יז בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתָּמוּת הִיא יָמוּת הַנּוֹאֵף שֶׁהִשְׁקָה עַל יָדוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וְיֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ לָהּ (במדבר ה-כב) 'לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ'. וְכָל זֶה אִם לֹא בָּא בַּעְלָהּ בִּיאָה אֲסוּרָה מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם בָּעַל בְּעִילָה שֶׁל אִסּוּר אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  באותה שעה שתמות וכו'. ר''פ כשם (דף כ"ז:). ומ''ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'. ג''ז שם. ומ''ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'. משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ"ז):

יח וְאִם עָבַר וְהִשְׁקָה אֶת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע שֶׁגָּרַם לַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁיִּמָּחֶה בַּמַּיִם לְבַטָּלָה וּמוֹצִיא לַעַז עַל מֵי סוֹטָה שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לַאֲחֵרוֹת שֶׁזִּנְּתָה וְלֹא בָּדְקוּ בָּהּ הַמַּיִם וְהִיא לֹא תֵּדַע שֶׁמַּעֲשֵׂי הַבַּעַל גָּרְמוּ שֶׁלֹּא בָּדְקוּ בָּהּ:

יט לְפִיכָךְ מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים בְּגָלוּי בְּבַיִת שֵׁנִי בִּטְּלוּ הַסַּנְהֶדְרִין אֶת מֵי הַמָּרִים וְסָמְכוּ עַל הַכָּתוּב בַּקַּבָּלָה (הושע ד-יד) 'לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה' וְגוֹ':

כ סוֹטָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת תַּלְמוּד תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶה לָהּ וְאֵינָהּ מֵתָה לִשְׁעָתָהּ אֶלָּא נִמֹּקֶת וְהוֹלֶכֶת וָחֳלָאִים כְּבֵדִים בָּאִין עָלֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת אַחַר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ לְפִי זְכוּתָהּ. וְהִיא מֵתָה בִּצְבִיַּת בֶּטֶן וּבִנְפִילַת אֵיבָרִין:

 כסף משנה  סוטה שיש לה זכות ת''ת וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (דף כ'):

כא סוֹטָה שֶׁשָּׁתָת מֵי הַמָּרִים וְלֹא מֵתָה מִיָּד הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ הֶחֳלָאִים לָבוֹא עָלֶיהָ וְחָלוּ שְׁאָר אֵיבָרֶיהָ הוֹאִיל וְלֹא צָבְתָה בִּטְנָהּ וְלֹא הִתְחִיל יְרֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֲבָל מִשֶּׁהִתְחִיל בִּטְנָהּ לַצְבּוֹת וִירֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וַדָּאִית:

 כסף משנה  סוטה ששתתה וכו'. משנה פ' ארוסה (דף כ"ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ומ''ש ואע''פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'. שם בגמרא:

כב סוֹטָה שֶׁשָׁתָת וְהָיְתָה טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ מִתְחַזֶּקֶת וּפָנֶיהָ מַזְהִירוֹת. וְאִם הָיָה בָּהּ חלִי יָסוּר. וְתִתְעַבֵּר וְתֵלֵד זָכָר. וְאִם הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד בְּקֹשִׁי תֵּלֵד בִּמְהֵרָה. הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד נְקֵבוֹת תֵּלֵד זְכָרִים:

 כסף משנה  סוטה ששתתה והיתה וכו'. פרק ארוסה (דף כ"ו:):

כג בָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה אַחַר שֶׁשָּׁתְתָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶלָּא מִי שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים שֶׁמּוֹדִיעִין זְנוּתָהּ. וְעוֹד שֶׁמָּא בַּעְלָהּ אֵינוֹ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן לְפִיכָךְ לֹא בָּדְקוּ הַמַּיִם אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה אֵינָהּ אֲסוּרָה וְתֵשֵׁב תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁהֲרֵי שָׁתְתָה:

 כסף משנה  באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'. מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה:

כד אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עִמּוֹ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יג) 'וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה' פְּרָט לַאֲנוּסָה שֶׁהֲרֵי נִתְפְּשָׂה בְּחָזְקָה. (במדבר ה-כז) 'וַתִּמְעל מַעַל בְּאִישָׁהּ' פְּרָט לְשׁוֹגֶגֶת. (במדבר ה-יג) 'וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע' פְּרָט לְבָא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים:

 כסף משנה  אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'. בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. ומ''ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'. פרק ארוסה (כ"ו) ופי' רש''י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר:

הלכות סוטה - פרק רביעי

א בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר נִפְנִין בֵּית דִּין לְצָרְכֵי הָרַבִּים. וּבוֹדְקִין עַל הָרְאוּיָה לִשְׁתּוֹת לְהַשְׁקוֹתָהּ. וְעַל הָרְאוּיָה לְקַנֵּא לָהּ וּלְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּבְכָל זְמַן מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת:

 כסף משנה  בט''ו באדר נפנין ב''ד לצרכי הרבים וכו'. בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט''ו בו קורין את המגילה בכרכים וכו' ועושים כל צרכי הרבים ובפ''ק דמועד קטן ירושלמי תניא אלו הם צרכי הרבים דנין דיני ממונות וכו' ומשקין את הסוטה ומשמע ליה לרבינו דהיינו לומר דבודקין על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד ט''ו באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזהו שכתב ובכל זמן משקין את הסוטות:

ב וְאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה. וְאֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-טז) 'וְהֶעֱמִיד אֹתָהּ הַכֹּהֵן':

 כסף משנה  ומ''ש ואין משקין את הסוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות סוטה. משנה פ''ב דמגילה (דף כ':). ומ''ש ואין משקין ב' סוטות כאחת וכו'. פ''ק דסוטה עלה ח':

ג סוֹטָה שֶׁאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מֵחֲמַת יִרְאָה וָפַחַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלוֹמַר הֲרֵינִי שׁוֹתָה. אֲבָל אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה וְהִיא בְּרִיאָה וְאֵינָהּ יְרֵאָה וְלֹא פּוֹחֶדֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלוֹמַר הִנְנִי שׁוֹתָה:

 כסף משנה  סוטה שאמרה איני שותה וכו'. בפרק היה נוטל עלה י''ט:

ד אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה קֹדֶם שֶׁתִּמָּחֵק הַמְּגִלָּה הֲרֵי מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת וְאֵינָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן. וְאִם אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה אַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ:

 כסף משנה  אמרה איני שותה קודם שתמחק המגלה וכו' עד בעל כרחה. משנה פרק היה נוטל (דף כ'.). ודע דבתוספתא פרק ב' דסוטה ובירושלמי פ''ג תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ה וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ שֶׁתִּשְׁתֶּה וְאוֹמְרִין לָהּ בִּתִּי אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר שֶׁטְּהוֹרָה אַתְּ עִמְדִי עַל בֻּרְיֵךְ וּשְׁתִי וְאַל תִּפְחֲדִי לְפִי שֶׁאֵין הַמַּיִם דּוֹמִין אֶלָּא לְסַם יָבֵשׁ מֻנָּח עַל בָּשָׂר חַי. יֵשׁ שָׁם מַכָּה מְחַלְחֵל וְיוֹרֵד. אֵין שָׁם מַכָּה אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם:

 כסף משנה  ומ''ש ומאיימין עליה שתשתה וכו'. פ''ק דסוטה עלה ז':

ו אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן:

 כסף משנה  אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה וכו'. משנה פרק היה נוטל (דף כ'):

ז מְגִלַּת סוֹטָה שֶׁכְּתָבָהּ בַּלַּיְלָה פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב וְגוֹ' (במדבר ה-כד) 'וְהִשְׁקָה' וְגוֹ' (במדבר ה-כה) 'וְהִקְרִיב' וְגוֹ' כְּשֵׁם שֶׁקָּרְבָּנָהּ בַּיּוֹם כָּךְ כְּתִיבַת הַמְּגִלָּה וְהַשְׁקָיָתָהּ בַּיּוֹם. כְּתָבָהּ לְמַפְרֵעַ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר הָאָלָה עַל הַסֵּדֶר. כְּתָבָהּ קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיהָ הַשְּׁבוּעָה פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-כא) 'וְהִשְׁבִּיעַ' וְכָתַב:

ח כְּתָבָהּ אִגֶּרֶת פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-כג) 'בַּסֵּפֶר'. כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵּפֶר סֵפֶר אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא אֶלָּא בִּמְגִלַּת סֵפֶר שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵּפֶר. וְאִם כְּתָבָהּ עַל נְיָר אוֹ דִּפְתְּרָא פְּסוּלָה:

 כסף משנה  (ז-ח) מגילת סוטה שכתבה וכו'. בפ''ב דסוטה (דף י"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא: כתבה למפרע פסולה וכו' כתבה אגרת וכו' עד ולא שנים וג'. פ''ב דסוטה ופירש''י אגרת בלא שרטוט בספר אמר רחמנא והל''מ שהספרים צריכים שרטוט: ואינו כותב לא על הנייר וכו'. משנה שם. ומ''ש ואם כתב על נייר או על דפתרא פסולה. הכי משמע דבספר לעיכובא הוא:

ט וְאִם כְּתָבָהּ יִשְׂרָאֵל אוֹ כֹּהֵן קָטָן פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-כג) 'וְכָתַב הַכֹּהֵן'. אֵינוֹ כּוֹתְבָהּ לֹא בְּקוֹמוֹס וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ נִכָּר וְעוֹמֵד אֶלָּא בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַנְקַנְתּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב (במדבר ה-כג) 'וּמָחָה' כְּתָב שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִמָּחוֹת. וְאִם כָּתַב בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּם פְּסוּלָה:

י נִשְׁאַר בַּמְּגִלָּה רשֶׁם כְּתָב נִכָּר פְּסוּלָה עַד שֶׁיִּמְחֹק יָפֶה יָפֶה. כָּתַב אוֹת אַחַת וּמְחָקָהּ וְחָזַר וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה וּמְחָקָהּ עַד שֶׁהִשְׁלִים פְּסוּלָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ כְּתוּבָה:

 כסף משנה  (ט-י) ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה. משום דוכתב הכהן עיכובא הוא. אבל מה שפסל כהן קטן וכו': אינו כותב בקומוס וכו'. משנה פרק ב' דסוטה (דף י"ז). ומה שכתב ואם כתב בדבר המתקיים פסולה נלמד ממה שיבא בסמוך. ומה שכתב נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה. ריש פרק היה נוטל (סוטה דף י"ט) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר. ופירש רש''י לשרישומו ניכר שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק שלא יהא רישומו ניכר: כתב אות אחת וכו'. פ''ב דסוטה (דף י"ח) וטעמא משום דכתיב יעשה לה הכהן את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת.

יא כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ מְחָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. כָּתַב שְׁתֵּי מְגִלּוֹת לִשְׁתֵּי סוֹטוֹת וּמְחָקָן לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד אוֹ לְתוֹךְ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת וְעֵרְבָן בְּכוֹס אֶחָד וְהִשְׁקָה לִשְׁתֵּיהֶן פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לֹא שָׁתְתָה מְגִלָּתָהּ. מְחָקָן בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת וְעֵרְבָן וְחָזַר וְחִלְּקָן לִשְׁנֵי הַכּוֹסוֹת לֹא יַשְׁקֶה אוֹתָן וְאִם הִשְׁקָה כָּשֵׁר. וְאִם נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב מְגִלָּה אַחֶרֶת וּמֵבִיא מַיִם אֲחֵרִים. נִשְׁפְּכוּ וְנִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן לֹא יַשְׁקֶה אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם הִשְׁקָה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ומ''ש כתבה שלא לשמה פסולה. שם. ומ''ש או מחקה שלא לשמה. שם את''ל בעי נמי מחיקה לשמה וכו': כתב שתי מגילות וכו'. שם בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה [לשמה] בעינן והא איכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת''ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן לשני כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והא איכא או הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואת''ל הא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו. ופסק כמנהגו שסובר דכי אמרינן את''ל נקטינן כאילו ההוא בעיא אפשיטא הכי ובבעיא בתרייתא פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה: ואם נשפכו וכו'. שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ופסק גם בזה לקולא בדיעבד מהטעם שכתבתי ומשמע לרבינו דמדלא איבעיא לן אלא בנשתייר מהן משמע דפשיטא לן דהיכא דלא נשתייר מהן שכותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים:

יב מֵי סוֹטָה שֶׁלָּנוּ נִפְסָלִין בְּלִינָה. הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם פְּסוּלָה. לֹא הָיָה שָׁם עָפָר בַּהֵיכָל מֵבִיא עָפָר מִבַּחוּץ וּמַנִּיחוֹ בַּהֵיכָל וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְאֵינוֹ מֵבִיא אֵפֶר אֲבָל מֵבִיא רַקְבּוּבִית שֶׁהִיא כְּעָפָר:

יג וְלֹא יַחְפֹּר בְּקוֹרְדוֹם בַּהֵיכָל וְיוֹצִיא עָפָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יז) 'אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן'. וְאִם חָפַר וְהוֹצִיא עָפָר כָּשֵׁר:

 כסף משנה  (יב-יג) מי סוטה שלנו נפסלין וכו'. ירושלמי פ''ב דסוטה ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם רב אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ופסק כר''י דהוא מאריה דגמרא טפי: גרסינן בפ''ב דסוטה (יז:) [מגלת סוטה שכתבה] קודם שתקבל עליה שבועה פסולה [שנא'] והשביע ואח''כ וכתב. ואיני יודע למה השמיטו רבינו x ואע''פ שבירושלמי פ''ב דסוטה נחלקו אם משביע ואח''כ כותב או אם כותב ואח''כ משביע לא היה לו להניח מלכתוב מאי דפשיטא לגמרא דידן: הקדים עפר למים פסולה. ברייתא פרק ב' דסוטה (דף ט"ז:) וכת''ק: לא היה שם וכו' עד בקרקע המשכן. שם. ומ''ש ואם חפר והוציא עפר כשר. כן משמע בירושלמי פ''ב דסוטה:

יד הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהּ כְּשֵׁרָה. נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחֶנָה בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כְּכָל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת וְיָבִיאוּ מִנְחָה אַחֶרֶת. נִטְמֵאת הַמִּנְחָה אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. וְכֵן אִם אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי קֹדֶם שֶׁתִּקָּמֵץ הַמִּנְחָה. אוֹ שֶׁאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ. אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה. אוֹ שֶׁמֵּת הוּא. אוֹ שֶׁמֵּתָה הִיא. הֲרֵי הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ נִשְׂרֶפֶת. וְאִם אֵרַע אֶחָד מֵאֵלּוּ אַחַר שֶׁקָּרַב הַקֹּמֶץ אֵין הַשְּׁיָרִים נֶאֱכָלִין:

 כסף משנה  הקריב את מנחתה ואח''כ השקה כשרה. משנה פרק היה נוטל (דף י"ט): נטמאת מנחתה וכו' עד ה''ז תשרף. משנה פרק היה נוטל (דף כ"ב:): ומ''ש וכן אם אמרה טמאה אני וכו' עד או שלא רצה בעלה להשקותה. ג''ז שם במשנה. ומ''ש או שבאו עדי טומאה. פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני. ומ''ש או שמת הוא או שמתה היא. בירושלמי פ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השירים אסורין שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ ובין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ כשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים ופסק רבינו כת''ק ובתוספתא פ''ב דסוטה שנויה בלשון הזה קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורים שעל הספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה קרב הקומץ ואח''כ מתה היא או שמת הבעל שירים מותרים שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה:

טו הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵין שְׁיָרֵי מִנְחָתָהּ נֶאֱכָלִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַבַּעַל חֵלֶק בָּהֶם. וְאֵינָהּ עוֹלָה כֻּלָּהּ לְאִשִּׁים כְּמִנְחַת זִכְרֵי כְּהֻנָּה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ. אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וּשְׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. נִמְצְאוּ עֵדֵיהָ זוֹמְמִין מִנְחָתָהּ תֵּצֵא לְחֻלִּין:

 כסף משנה  היה בעלה וכו'. בפרק היה נוטל (דף כ"ג) אליבא דרבנן ואיתיה בירושלמי ריש פ''ב דסוטה: נמצאו עדיה זוממין וכו'. פ''ק דסוטה עלה ו' ע''ב:

טז הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה וְנִסְתְּרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִנְחָה אַחַת עַל יְדֵי כֻּלָּן כְּשֶׁמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-טו) 'מִנְחַת קְנָאֹת הִיא'. מִנְחָה אַחַת לְקִנּוּיִין הַרְבֵּה:

 כסף משנה  המקנא לאשתו וכו'. משנה פ''ב דכריתות (דף ט'):

יז יֵשׁ לַבַּעַל לְגַלְגֵּל בִּשְׁבוּעָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה עִם אִישׁ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בּוֹ וְלֹא עִם אִישׁ אַחֵר. וְשֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא וְלֹא אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. אֲבָל אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה קֹדֶם הָאֵרוּסִין וְלֹא אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ. שֶׁאִם זִנְּתָה בְּעֵת זֶה לֹא תֵּאָסֵר עָלָיו. וְכָל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא תִּהְיֶה אֲסוּרָה לוֹ אֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ. לְפִיכָךְ אִם כָּנַס יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם. אֲבָל מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו שֶׁאִם זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. וְכֵן אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים. * וְיֵשׁ לוֹ לְגַלְגֵּל עָלֶיהָ בִּלְהַבָּא שֶׁלֹּא תִּזְנֶה תַּחְתָּיו וְשֶׁלֹּא תִּזְנֶה אַחַר שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אִם יְגָרֵשׁ וְיַחֲזִיר. לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּזְנֶה לְהַבָּא מַיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ וְיֶאֶרְעוּ לָהּ אוֹתָן הַמְאֹרָעוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר (במדבר ה-כב) 'אָמֵן אָמֵן'. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן נְשׂוּאָה אָמֵן אֲרוּסָה. אָמֵן לְשֶׁעָבַר אָמֵן לְהַבָּא:

 כסף משנה  יש לבעל לגלגל וכו' עד אינו מתנה עמה. משנה ספ''ב דסוטה (דף י"ח): ומ''ש לפיכך אם כנס יבמתו וכו'. מסקנא דגמרא שם: ומ''ש אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחיו וכו' וכן אם גירשה והחזירה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: ומ''ש ויש לגלגל עליה בלהבא וכו'. שם במשנה על מה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן על איש זה אמן מאיש אחר וכו' ר''ע אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובגמ' תניא לא כשאמר ר''מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערים אותה ובודקין אותה בעי רב אשי מהו שיתנה אדם על נשואים האחרונים ופרש''י על נישואים אחרונים לר''מ דאמר מתנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה [שלא תטמא] אם יגרשנה ויחזירנה ופשטוה ממתניתין דמתנה עמה. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר''מ הלכתא כוותיה. וז''ל הראב''ד כל זה לדעת ר''מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה עכ''ל:

יח מִצְוַת חֲכָמִים עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקַנְּאוֹת לִנְשֵׁיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יד) 'וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ'. וְכָל הַמְקַנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא לְהַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה. וְאִם עָבַר וְקִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים מִתּוֹךְ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֲרֵי זֶה קִנּוּי:

 כסף משנה  מצות חכמים על וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ג') אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה כרבי עקיבא דאמר וקינא את אשתו חובה איני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ומה שכתב ולא יקנא לה לא מתוך שחוק וכו'. ירושלמי בריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה ומשמע לי דרבינו גריס ולא מתוך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון x צריך לי גמרא מה הוא: ומה שכתב ואם עבר וקינא לה וכו' הרי זה קינוי. יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מה את אמרת למצוה לעיכוב אין תימר למצוה קינויו קינוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דהא דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי ועי''ל דשלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימא דקאי עליה:

יט אֵין רָאוּי לִקְפֹּץ וּלְקַנְּאוֹת בִּפְנֵי עֵדִים תְּחִלָּה אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּנַחַת וּבְדֶרֶךְ טָהֳרָה וְאַזְהָרָה כְּדֵי לְהַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְהָסִיר הַמִּכְשׁוֹל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ וְעַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמַזְהִירָן וּפוֹקֵד דַּרְכֵיהֶן תָּמִיד עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵן שְׁלֵמִין מִכָּל חֵטְא וּמֵעָוֹן הֲרֵי זֶה חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה-כד) 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא':

 כסף משנה  אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) א''ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דילמא קי''ל כר''י בר' יהודה [משום ר' אליעזר] דאמר קינוי ע''פ עצמו [ומיסתתרא] וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ואע''ג דלפום דינא לא קי''ל אלא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ואמר מקנא לה ע''פ שנים ומשקה ע''פ שנים למד משם רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות לה בפני עדים תחלה. ומ''ש וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו וכו'. בסנהדרין פ''ח (דף ע"ו) ויבמות פרק ששי (דף ס"ב): סליקו להו הלכות סוטה

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת סוֹטָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא:

---

נִגְמַר סֵפֶּר נָשִׁים בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא. הִלְכוֹתָיו חָמֵשׁ. וּמִנְיַן פְּרָקָיו חֲמִשִׁים וּשְׁלשָׁה. וְאֵלוּ הֵן:

הִלְכוֹת אִישׁוּת כ''ה פְּרָקִים: הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין י''ג פְּרָקִים: הִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה ח' פְּרָקִים: הִלְכוֹת נַעֲרָה בְּתוּלָה ג' פְּרָקִים: הִלְכוֹת סוֹטָה ד' פְּרָקִים: