בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

משנה תורה - ספר נשים (מ)
והוא ספר רביעי - תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת
רבנו משה בן מיימון זצ"ל

 הלכות אישות    הלכות גרושין    הלכות יבום וחליצה    הלכות נערה בתולה    הלכות סוטה  


    הלכות אישות
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר   פרק שנים עשר   פרק שלשה עשר   פרק ארבעה עשר   פרק חמשה עשר   פרק ששה עשר   פרק שבעה עשר   פרק שמונה עשר   פרק תשעה עשר   פרק עשרים   פרק אחד ועשרים   פרק שנים ועשרים   פרק שלשה ועשרים   פרק ארבעה ועשרים   פרק חמשה ועשרים

    הלכות גרושין
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   וזה הוא נוסח הגט   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר   גט מאון   פרק שנים עשר   פרק שלשה עשר

    הלכות יבום וחליצה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   וזהו נוסח גט חליצה שנהגו בו העם   וזהו נוסח כתובת יבמין שנהגו העם   טופס הכתובה   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני

    הלכות נערה בתולה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי

    הלכות סוטה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי





הלכות אישות

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְות עֲשֵׂה. וּשְׁתֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לִשָּׂא אִשָּׁה בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. ב) שֶׁלֹּא תִּבָּעֵל אִשָּׁה בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. ג) שֶׁלֹּא יִמְנַע שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. ד) לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות אישות - פרק ראשון

א
 
קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא לִשָּׂא אוֹתָהּ מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבוֹעֲלָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְתִהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יִרְצֶה הָאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה יִקְנֶה אוֹתָהּ תְּחִלָּה בִּפְנֵי עֵדִים וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ':

 מגיד משנה  קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דלעכו''ם בייחוד בעלמא הויא אשתו וכיון שבא עליה לשם אישות הויא לה אשת איש שחבירו עכו''ם חייב עליה כנזכר פרק ט' מהלכות מלכים ומלחמותיהן: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל כו'. זה פשוט בהרבה מקומות: ומ''ש שהוא מצות עשה. כבר נזכר בספר המצות בארוכה:

ב
 
וְלִקּוּחִין אֵלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה הֵם. וּבְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בְּבִיאָה. בְּבִיאָה וּבִשְׁטָר מֵהַתּוֹרָה. וּבְכֶסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלִקּוּחִין אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין קִדּוּשִׁין אוֹ אֵרוּסִין בְּכָל מָקוֹם. וְאִשָּׁה שֶׁנִּקְנֵית בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ הִיא הַנִּקְרֵאת מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְאֹרֶסֶת:

 מגיד משנה  ובאחד משלשה דברים וכו'. משנה (קידושין ב') האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה. ומ''ש רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השרש השני שהניח הרב בספר המצות שאין הדברים הנדרשים בגזירה שוה או באחת מי''ג מדות נקראים דבר תורה אלא דברי סופרים אא''כ יאמרו בהם בביאור שהם מן התורה והוא ז''ל סובר כמו שפירשו קצת המפרשים דבשטר אמרו שהוא מן התורה ולא בכסף. וכבר השיב הוא ז''ל כן למי ששאל ממנו מה טעם אמר שהכסף מדברי סופרים והרמב''ן ז''ל האריך להשיב עליו על זה בספר ההשגות שחיבר על ספר המצות והרבה בזה דברים. ודע שאף לדברי רבינו אע''פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו:

 כסף משנה  ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי''ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ''ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה''ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ''ש רבינו עצמו בפ''ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה''ה, ומה שכתב רבינו הוא מדברי סופרים הוא מן השורש וכן כתב פ''ה מהלכות תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות שאין קידושי אחר תופסין בה אחר הכסף ואפילו קדשה בשטר. והטעם לכל זה שאע''פ שהוא סובר שהכסף מדברי סופרים אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז''ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני x נקראים דברי סופרים ומ''מ דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו: בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל''ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג''ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': כתב הר''א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ''ש בפרק אלו מגלחין (מ"ק דף י"ח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין:

 לחם משנה  ובכסף מדברי סופרים. טעמו של רבינו ז''ל הוא משום דכל דבר הנלמד בהיקש או בגזירה שוה או בי''ג מדות הם נקראים דברי סופרים כמו שכתב בס' המצות. וא''ת שטר נמי נלמד מהיקשא דויצאה והיתה וא''כ למה אמר שהוא מן התורה כבר נשאל מרבינו על זה בתשובה הביאה הרמב''ן ז''ל במנין המצות ותירץ דשטר הוי ודאי מן התורה דבפרק האשה נקנית (דף ט':) אמרו לרבי יוחנן דלמד ביאה מבעולת בעל לא מצי למילף לה ומבעלה משום דהוה אמינא התם תרתי בעינן כסף וביאה וכי תימא נערה המאורסה היכי משכחת לה איירי בשטר א''כ ודאי ע''כ שטר נפקא לן מנערה המאורסה ואם כן לכך נקרא דבר תורה זו היא תשובתו ז''ל. ויש להקשות על זה דמכל מקום מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאי בלא היקשא שמעינן לה אלא מנערה המאורסה לבד אם כן לישתוק קרא מויצאה והיתה וכי תימא היקשא לשאר מילי הא לא משמע שם הכי בגמרא אלא דעיקר היקשא להכי אתא דהקשה שם (דף ה) לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' משמע שם דלהאי היקשא דויצאה והיתה קרי ליה יתורא אלא ע''כ צריכים אנו לומר דמ''ש בגמרא משכחת לה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס היינו השתא דאית לן היקשא וא''כ כיון דבהיקש נלמד הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מכסף דאע''ג דכתיב כי יקח משום דנלמד בגזירה שוה קרי ליה ד''ס. ואין לומר דלא איצטריך היקשא אלא השתא דאיתא ג''ש דקיחה קיחה ומשום דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף לכך איצטריך היקשא דלא נימא נערה המאורסה הוי כסף אלא הוי שטר וכסף לחודיה לא סגי בלא ביאה אבל בלא גזירה שוה דקיחה קיחה ובלא היקשא הוה יליף שטר מנערה המאורסה הא ליתא דאם כן לא לימא רחמנא גזירה שוה דקיחה קיחה ואנא ידענא דהאי קיחה הוי כסף מדאיצטריך היקשא דויצאה והיתה משמע ע''כ איכא קיחה אחרינא שהוא בכסף וכדי שלא נטעה דבכי הך הוא דהוי נערה המאורסה לכך איצטריך היקשא דויצאה והיתה אלא ודאי עכ''פ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן שטר וא''כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דבלאו הקישא ידעינן ואי אמרת הקישא למה לי י''ל דלשאר מילי אתא וגמרא דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר היינו לומר דלמה ליה לבעל הברייתא למילף שטר מהיקשא דויצאה והיתה בלאו הכי ידעינן ליה דהא איצטריך לומר דבעינן לשמה שטר אירוסין ולשאר מילי וזהו שדקדק רש''י ז''ל בלשונו בגמרא שכתב הכי קשיא ליה הך תנא כו' דמשמע דלא מקשה אלא לתנא כדכתיבנא. ע''ק לרבינו ז''ל דקאמר דכסף הוי מדברי סופרים היכי קאמר שם בגמרא גבי חופה קונה (דף ה:) דהא דלא תני לה במתניתין משום דהנך דמתניתין כתיבי והך לא כתיבא והשתא לדברי רבינו ז''ל כיון דחופה נלמד ממה הצד שהוא אחד משלש עשרה מדות א''כ הוי כמו כסף דנלמד בג''ש וכי היכי דחופה לא כתיבא כסף נמי לא כתיבא והוי מדברי סופרים ומ''מ תני לה וכבר הקשה קושיא זו הרמב''ן ז''ל. ונראה לי לומר דמ''מ ג''ש מיקרי כתיבא טפי ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגזירה שוה ומשום מה מצינו וקל וחומר אין עונשין ומזהירין וא''כ כתיבא מיקרי בערך מה מצינו. ע''ק לרבינו ז''ל מ''ש בגמרא (דף י"א) אמר רב אשי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והקשו שם (ע"ב) והרי קידושי אשה דכתיב ביה כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בית הלל וכו' אלא אי איתמר וכו' והשתא לדברי רבינו ז''ל למה הדר ממימרא קמייתא תריץ הכי מאי דקאמר רב אשי הוא כסף האמור בתורה דוקא אבל הך כסף הוי מדברי סופרים והך הוי כסף מדינה דלדעתו ז''ל כסף קידושי אשה מד''ס מיקרי ויש לומר דהכי פריך מהיכי קא ילפת מכסף דעפרון וכסף דעפרון אמור בתורה הוא ולדידך הוי כסף צורי ואם כן אמאי אמרינן בפרוטה ובשוה פרוטה אלא ודאי דכסף האמור בתורה לאו כסף צורי הוא. והרב ב''י הביא סיוע לדברי רבינו ז''ל בספר כסף משנה מההיא דאמרינן בפרק הנחנקין (דף פח:) דחמש טוטפות הוי לעבור על דברי סופרים ואין זו ראיה מוכרחת דהתם אינו נלמד טוטפות בגזירה שוה שהוא אחד משלש עשרה מדות ואף ע''ג דילפינן לה מרבוי טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים י''ל דאין זו דרשא מוכרחת אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלכה למשה מסיני וכן גבי עירוב מקואות אמרו דשיעורין הלכה למשה מסיני אבל דבר הנלמד מגזירה שוה או מאחד משלש עשרה מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה. עוד כתבו ההגהות דרבינו ז''ל מפרש ההיא דאמרו בפ' השולח ובפ''ק דכתובות גבי מה שהקשו תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר כפירוש רבותיו של רש''י ז''ל ואי אפשר לומר כפירושם ממש דהם פירשו דכשתירץ בגמרא שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הוא משום דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה ולכך שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ורבינו ז''ל אי אפשר שיפרש כך דהא לקמן בסוף פרק שלישי כתב דהמקדש בביאה אע''פ שקידושיו קידושין מכין אותו מכת מרדות ועוד דאם כן קדיש בשטר שהוא מדאורייתא לדעת רבינו ז''ל מאי איכא למימר לכך נראה דהוא מפרש כרבותיו של רש''י ז''ל הקושיא דהא תינח וכו' אבל בתירוץ דשויוה רבנן על כרחך מפרש כפירוש רש''י ז''ל דמאי דתירץ שויוה רבנן וכו' יש כח ביד חכמים לעקור הקידושין ולשום בעילתו בעילת זנות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם כן הוא הדין בשטר דאמרינן כל דמקדש וכו':

ג
 
וְכֵיוָן שֶׁנִּקְנֵית הָאִשָּׁה וְנַעֲשֵׂית מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְלֹא נִכְנְסָה לְבֵית בַּעְלָהּ הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ וְהַבָּא עָלֶיהָ חוּץ מִבַּעְלָהּ חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין. וְאִם רָצָה לְגָרֵשׁ צְרִיכָה גֵּט:

ד
 
* קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּבוֹעֵל אוֹתָהּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְהוֹלֵךְ. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קְדֵשָׁה. מִשֶּׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה נֶאֶסְרָה הַקְּדֵשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יח) 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ כָּל הַבּוֹעֵל אִשָּׁה לְשֵׁם זְנוּת בְּלֹא קִדּוּשִׁין לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁבָּעַל קְדֵשָׁה:

 ההראב"ד   קודם מ''ת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת פי שגל עומדת לפרקים למשגל ולשמש את הבית ופעמים למשכב. וי''ס שכתוב בהם פילגשים בלי קידושין עכ''ל:

 מגיד משנה  קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומעשה יהודה ותמר יוכיח: משנתנה התורה נאסרה הקדשה וכו'. דעת רבינו שלאו לא תהיה קדשה בא לאסור הביאה דרך זנות וכבר רבו הדעות בפסק זה. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א אין קדשה אלא מזומנת כו'. פילגשים בלא קידושין (ובלא כתובה) עכ''ל (x מכל מקום אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם שאם כדבריו מפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי משהוצרכו לפיתוי אינה קדשה עכ"ל). ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה. ובספרי נראה בבאור שלאו לא תהיה קדשה בא להזהיר על ביאת הפנויה כמה שכתב רבינו ומכל מקום אפשר שאינו אלא במיוחדת לכך כדברי ר''א ז''ל וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל ונראה סיוע לרבינו ז''ל ממה שאמרו בהרבה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה ועוד מדקאמר ר' אלעזר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה פירוש ונפסלה מן הכהונה ואע''ג דלא קיימא לן כוותיה דרבי אלעזר מכל מקום משמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה היה מותר היכי אמר רבי אלעזר דמקריא זונה. ואפשר לומר שכתוב זה הוא כדברי המתרגם שהוא אזהרה לשפחה והבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות. ומכל מקום דע שאף לדעת רבינו אין בכלל לאו זה העובדת כו''ם שבפירוש נזכר בכתוב בבנות ישראל ומבואר זה בגמרא ונתבאר בדברי רבינו פרק שנים עשר מהלכות איסורי ביאה ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והעובדת כו''ם מדברי סופרים לפי שאיסור העריות היא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו והנה תראה שאם חמותו היא בסקילה ואם אמו מדברי סופרים בלבד ונדות היא בישראלית מן התורה בכרת ובעובדת כו''ם אין נדות כלל אלא מדברי סופרים. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי ה''ר משה הכהן ז''ל שהבין מדברי רבינו שאף העובדת כו''ם בכלל לאו זה והקשה עליו ממה שאמר במסכת עבודה זרה וכבר נתבאר פרק י''ב מהלכות איסורי ביאה מה שרבינו סובר בזה:

 כסף משנה  קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב''ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב''ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז''ל וגם דברי הרמב''ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ''ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב''ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן:

 לחם משנה  קודם מתן תורה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל ולדעת רבינו ז''ל כך היא הגירסא אין ספק שנעלם ממנו מ''ש רבינו ז''ל בהלכות מלכים פ''ד פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין או גירסא אחרת היתה לו שם בדברי רבינו ז''ל וכבר הרגיש בזה הרב ב''י ז''ל. עוד כתב ונראה לי סיוע לרבינו ז''ל וכו' קשה דהנהו תרתי ראיות איכא למישדי בהו נרגא משום דדעת רבינו ז''ל דהבועל אשה בלא קידושין עובר בעשה וכמ''ש ליקוחין אלו וכו' וא''כ כיון שהוא אסור מן התורה בטלו אלו הראיות ולעולם דלאו ליכא ואע''פ שנראה שכוונת ה''ה ז''ל במ''ש ואפשר לומר כדברי וכו' והבא על האשה וכו' שכוונתו במה שאמר והבא וכו' לדחות אלו הראיות כדכתיבנא מ''מ עדיין אין דעתי נוחה איך סבר להביא סיוע לרבינו ז''ל. ועוד למה כתב ואפשר לומר [שכתוב זה הוא כדברי המתרגם וכו'] אם כוונתו לדחות דעת רבינו ז''ל לימא ואפשר לומר כדברי הראב''ד ז''ל. ויש לדחות הראיות משום דהבא על האשה שלא לשום אישות עובר בעשה. ונראה שהסיוע שהביא ה''ה ז''ל לדעתו הוא דהגירסא היא פילגשים בקידושין ובלא כתובה דאם כדברי הראב''ד ז''ל דהגירסא פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה אמרו ע''כ צריך אתה לומר דאפילו עשה אין כאן דאם לא כן למה הותרו הפילגשים וכי תימא השתא נמי דאיכא איסורא דרבנן דדוד גזר על יחוד דפנויה למה הותרו כבר תירץ זה הריב''ש ז''ל בסימן שצ''ה דדוד קודם שגזר על יחוד הפנויה נשאן ולכך לא גרשן וכמו שמבואר שם אלא אי אמרת איכא עשה א''כ איך הותרו הפילגשים אלא ודאי דאיסור דאורייתא ליכא. ונגד זה הביא הראיות דעל פי הגירסא איכא איסורא מן התורה וכיון שכן הגירסא היא פילגשים קידושין בלא כתובה ובתר הכי קאמר דאפילו נאמר דהגירסא היא כדברי רבינו ז''ל דפילגשים קידושין בלא כתובה יש לפרש הכתוב כדברי המתרגם ואין כאן סיוע דהבא עליה עובר בעשה ואיכא איסורא מן התורה וזהו אומרו ואפשר ולא חזר לדעת הראב''ד ז''ל משום דע''כ נדחה גירסתו בגמרא. עוד כתב ה''ה ז''ל פירוש ונפסלה מן הכהונה, ראייתו היא משום דרבי אלעזר בא לפרש הזונה האמורה בתורה וקאמר דהיא פסולה מן התורה דה''ק רישא דברייתא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א:) זונה כשמה וכו' משמע דלפרש זונה דקרא קאתי אבל אין ראייתו משום פסול דרבנן אין לפוסלה מן הכהונה דהא נתין הבא על בת ישראל פסול דרבנן הוא דנתין מן התורה מותר לדעת רבינו וכתב רבינו ז''ל בפרק שבעה עשר מהלכות איסורי ביאה דעשאה זונה אלא ודאי שאני התם דלא עשאה זונה אלא מדרבנן. אבל הכא הוי פסול מן התורה כדפרישית: לפיכך כל הבועל אשה וכו'. בסנהדרין פרק כ''ג (דף כ"א) אמרו דדוד גזר על היחוד ועל הפנויה והקשו יחוד דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' רמז וכו'. ולדעת רבינו ז''ל קצת קשה דלמה הקשה מיחוד שהוא רמז מן התורה היה לו להקשות מפנויה שהוא ברור בתורה לאו דלא תהיה קדשה. ונראה לתרץ דאין הכי נמי אלא שרצה להקשות ליחוד שהוא דבור ראשון:

ה
 
כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְחַיָּב עַל בִּיאָתוֹ כָּרֵת וְהֵם הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' הֵן הַנִּקְרָאוֹת עֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵם וְאָחוֹת וּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  כל שאסר ביאתו בתורה וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות:

ו
 
וְיֵשׁ נָשִׁים אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן הַנִּקְרָאוֹת שְׁנִיּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן נִקְרֵאת שְׁנִיָּה. וְעֶשְׂרִים [א] נָשִׁים הֵן וְאֵלּוּ הֵן. א) אֵם אִמּוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה אֲסוּרָה: ב) אֵם אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ג) אֵם אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה אֲסוּרָה: ד) אֵם אֲבִי אָבִיו בִּלְבַד: ה) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ: ו) אֵשֶׁת [ב] אֲבִי אִמּוֹ בִּלְבַד: ז) אֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם: ח) אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב: ט) כַּלַּת בְּנוֹ וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק [ג] אֲפִלּוּ כַּלַּת בֶּן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: י) כַּלַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יא) בַּת בַּת בְּנוֹ בִּלְבַד: יב) בַּת [ד] בֶּן בְּנוֹ בִּלְבַד: יג) בַּת בַּת בִּתּוֹ בִּלְבַד: יד) בַּת בֶּן בִּתּוֹ בִּלְבַד: טו) בַּת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: טז) בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד: יז) אֵם אֵם אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יח) אֵם אַב אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: יט) אֵם אֵם אֵם אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד: כ) אֵם אַב אֲבִי אִשִׁתּוֹ בִּלִבַד. נִמְצְאוּ הַשְּׁנִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶן הֶפְסֵק אַרְבַּע. אֵם הָאֵם עַד לְמַעְלָה. וְאֵם הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת אֲבִי הָאָב עַד לְמַעְלָה. וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ עַד לְמַטָּה:

 מגיד משנה  ויש נשים אחרות וכו'. כל אלו הנשים שזכר רבינו מפורשות ביבמות בפרק כיצד (דף כ"א) ובהלכות. ומה שכתב רבינו שכלת בן בנו אסורה לפי שאין לה הפסק לעולם. מבואר שם. אבל מה שכתב ובת בן בנו בלבד דמשמע דיש לה הפסק הוא בעיא דלא איפשיטא שם לפי דעתו ז''ל ששם (דף כ"ב) שנינו תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעי שבחמיו ושבחמותו שנייה ואיבעיא להו התם שניות דבי רבי חייא יש להן הפסק או לא ולא אפשיטא והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא וסובר רבינו דאכולהו הני דרבי חייא קא מיבעיא להו וכן פירש''י ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל הקשה דהיאך אפשר שכלת בן בן בנו תהיה אסורה ובת בן בן בנו תהיה מותרת לפיכך פירש דלא קא מיבעיא להו אשלישי שבבנו דהוא אין לו הפסק שלא להקל בבת מכלה. ולשון הגמרא דקאמר שניות דבי רבי חייא קשה לזה הפירוש שאם כן היה להם לפרש. וכבר כתבתי למעלה שאין איסור העריות על פי הסברא ואף בשניות יש כן. ודע שלפי גמרתנו אשת חמיו מותרת ובירושלמי אסרוה מפני מראית העין ולא הזכירוה בהלכות וגם רבינו לא הזכיר כן וקצת המפרשים החמירו כדברי הירושלמי והרמב''ן ז''ל מן המתירין:

 כסף משנה  ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע''ה או נלמד מי''ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. בפרק כיצד (שם כ"ב) תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ''ב וא''ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה''ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י''ח:

 לחם משנה  ויש נשים אחרות וכו'. הקשה הרב ב''י דהיכי קאמר מפי הקבלה כיון דאינו אלא משום גזירה דעריות. ונראה דמשום דאמרו בגמרא בפרק כיצד (דף כא) רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי את כל התועבות [האל וכו' האל] קשות מכלל דאיכא רכות. עוד אמרו שם דשלמה גזר עליהם ומשום הא אפשר דקראם רבינו ז''ל דברי קבלה: והן הנקראות שניות וכו'. שם אמרו בברייתא מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו וכו' הרי כאן שמנה. עוד שם (דף כב) תני דבי רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה רביעית שבחמיו ושבחמותו שנייה ע''כ. ואלו הששה שהוזכרו בברייתא דרבי חייא עשאן רבינו ז''ל עשרה שחילק שלישי שבבנו לשנים בת בת בנו ובת בן בנו ושבבתו ג''כ לשנים בת בת בתו ובת בן בתו ושבחמיו לשנים ושבחמותו לשנים הרי כאן עשרה ושמונה דברייתא הנזכר הרי כאן י''ח עוד הוסיף שנים אחרות שהם אם אבי אמו ואם אבי אביו אע''פ שלא מנאן בגמרא מפני שמנאן בירושלמי כדברי ההגהה ויש כאן דקדוקים רבים. ובגמרא דידן משמע דלא סבירא להו להנהו תרי דאמרו שם (דף כא:) גבי פלוגתא אשת [אחי] אבי אביו ואחות אבי אביו א''ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שית סרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דרבי חייא והנך תרתי הא שית סרי וכו' ואמרו שם בגמרא במסקנא דלאו מר בריה דרבינא חתים עליה והשתא אי איתא דס''ל לגמרא דידן הנהו תרי דירושלמי אמאי קאמר דלא חתים עליה הא הנהו תרי דירושלמי ואינך שית סרי הויין אלא ודאי דלית ליה לגמרא דידן הני תרי ואם כן הוה ליה לרבינו ז''ל למיפסק כגמרא דידן וכמו שעשה (באם) [באשת] חמיו דפסק דמותרת אע''ג דאסרוה בירושלמי משום דבגמרתנו משמע איפכא וכדכתב ה''ה ז''ל. ונראה דכיון דמצא רבינו ז''ל דברי רבינא דמנה שית סרי מסכימים עם דברי הגמרא ירושלמית אע''ג דרב אשי אמר לאו מר בריה דרבינא חתים עליה ולא סבירא ליה מכל מקום פסק כדברי הירושלמי כיון דאשכח דרבינא בגמרא דידן מסכים עמו. עוד יש לדקדק בדברי רבינו ז''ל דכי היכי דחילק שלישי שבבנו ושבבתו לשנים וכן רביעי דבחמותו ושבחמיו כ''א לשנים כן היה לו לחלק שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו כ''א לשנים ולעשות משניות דרבי חייא י''ב באופן שיעלה מניינם לכ''ב ולחשוב בת בת בת אשתו ובת בן בת אשתו בת בן בן אשתו ובת בת בן אשתו וכדהקשה זה הרב ב''י ז''ל והניח הדבר בצ''ע. ולי נראה לתרץ דבבנו ובבתו חילק כל אחד לשנים משום דכל חדא מינה הוא רבותא לומר דאין לו הפסק דאטו גרע מכלת בן בן בנו וכמו שהקשה הרמב''ן ז''ל לכך הוצרך לפרטן כי היכי דלא נלמוד מכלת בן בן בנו וכ''ת אי משום הא תינח בשלישי דבבנו שחילק לשנים בשלישי שבבתו מאי רבותא איכא למימר דהא כלת בן בתו אינה אסורה. וי''ל דמ''מ אפ''ה סברא הוא דבבתו אין להם הפסק דלא גרע מכלת בן בן בנו וכ''נ מדברי הר''נ ז''ל בפירוש ההלכות. וכמו שאמרו בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ולכך הוצרך רבינו ז''ל לפרש כל החלוקות כי היכי דלא נלמוד שום אחד מהם מכלת בן בן בנו. ומה שחילק חמיו וחמותו לשנים יש ליתן טעם גם כן דאם אם חמיו ואם אם חמותו הוצרך להזכירן משום דלא נלמוד מן אמו ונימא השתא אם אמו שהיא שנייה אין לה הפסק אלו שהם מן התורה לא כל שכן דאין להם הפסק לכך הוצרך לומר דאפילו הכי הני בלבד. ואם אב אבי אשתו הוצרך להזכיר כי היכי דלא נימא דלית כאן ערוה דאורייתא דמתסרא לא תתסר כאן שנייה וכמו שכתב רש''י ז''ל בגמרא דלא אסרו אלא בדבר דאית בה ערוה דאורייתא קא משמע לן דאפילו הכי מתסרא. ואם אב אם אשתו שהזכירה הזכירה אגב דעשה שלש חלוקות עשה הרביעית כדי לפרש כל אפשרות החלוקה. עוד כתב רבינו ז''ל אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב מדמנה רבינו ז''ל הני תרי בחד משמע דסבירא ליה דמ''ש בגמרא (דף כא ע"ב) הא לא קשיא הנך תרתי דדמיין להדדי כחדא חשיב להו קאי אאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב דכולהו אחי אמו קרי להו וכדכתבו התוספות בשם ריב''ם ודלא כרש''י ז''ל שכתב דקאי אאשת אחי [אבי] האב ואחות (אחי) אבי האב וקשה דא''כ כיון דלדידיה אשת אחי האב ואחות אבי האב בתרתי חשיב להו א''כ כשהקשו בגמרא ואמרו תא שמע מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו ותירץ תנא ושייר ופריך מאי שייר דהאי שייר הא כיון דהם תרתי מאי קושיא היא זו וכדהקשו התוספות ז''ל. ויש לומר דודאי טפי אית לן לומר דאשת אחי האם מן האם ואשת אחי האם מן האב הוו חדא טפי מאשת אחי אבי האב ואחות אבי האב דשאני הכא דכולהו אחי אמו קרינן בהו וכדכתבו התוספות, אבל מכל מקום אפשר לחשוב אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב כחדא כדכתב רש''י ז''ל והמקשה שהקשה סבור שהם חדא ותירץ לו המתרץ לפי דרכו ששייר שניות דרבי חייא. אבל לקמן דאמר הנך תרתי דדמיין וכו' פירש רבינו ז''ל דאיירי באחי האם דאין סברא ודאי לחשוב הנהו דאחי האם בתרתי ואחרינא בחדא לכך פירש דסבור דהנהו דאחי האם הוו חדא ואחריני תרתי: בת בת בת אשתו וכו'. יש ספרים כתוב בהן בת בת אשתו וט''ס הוא דבת בת אשתו ערוה היא ולא שנייה כמ''ש הכתוב את בת בנה ואת בת בתה: נמצאו השניות שאין להם הפסק ארבע וכו'. קשה לפי דעת רבינו ז''ל דסובר כולהו דרבי חייא למה אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק דעל כרחך הנהו ד' לא הוו אלא להנהו דמתניתין לבד דהא כולהו דרבי חייא אית להו הפסק ודאי לימא איפכא דארבע דמתניתין לית להו הפסק דהוו הנהו אחריני והוו כלל מוחלט לדעת רבינו ז''ל דכולהו אחריני אית להו הפסק וטפי עדיף לומר כלל מוחלט, ויש לומר דרב ששמע ארבע נשים לא שמע הדבר בדרך כלל אלא מי שאמרן לו פרטן כל אחד ואחד והוא שכח ולא הוה ידע אחריני מאי היא ואם כן כיון דלא אמרו לו הדבר סתמי ארבע נשים אין כאן קושיא כלל דלא מסרו לו כללו עד שנקשה היה להם למסור כלל מוחלט ועם זה נתבאר סברת רבינו ז''ל. ודעת הרמב''ן היא כאשר כתב ה''ה ז''ל בשמו דכששאלו בגמרא שניות דבי ר''ח יש להן הפסק וכו' לא שאלו (אלא) על שלישי שבבנו וכו' דודאי הוא לית ליה הפסק ואיכא למידק עליו תרתי חדא דמאי פשיט בגמרא תא שמע שלישי רביעי שלישי רביעי אין טפי לא והשתא מה פשיטות הוא זה הא לדעתו ז''ל ע''כ פירוש מ''ש שלישי שבבנו ר''ל משלישי ואילך וא''כ כל הני נמי הכי הוו. ותו אם הוא הקשה דלא גרע מכלת בן בן בנו נשייליה אם כן אם אבי אביו לדעת הירושלמי דיש לה הפסק אמאי אטו גרע מאשת אבי אביו שאין לה הפסק. ויש לתרץ לקושיא ראשונה דהכי קאמר בשלמא לדידי אתי שפיר דלא נקט הברייתא משלישי ואילך הוו שניות משום דאיכא אחריני דברייתא דאית להו הפסק לכך נקט לשון השוה בשניהם אבל לדידך דכולהו אין להם הפסק אם כן לימא הברייתא משלישי ואילך הם שניות אמאי נקט לשון מוטעה ותירץ לו המתרץ דהכי נמי קאמר. ולקושיא שניה יש לומר דאשת אבי אביו אין לה הפסק משום דאיכא בהו ערוה דאורייתא שהוא אשת אביו אבל באם אבי אביו אין שם ערוה דאורייתא דליתי ליגע וכמ''ש בשם רש''י ז''ל וכ''ת אם אבי אמו אמאי הוי בלבד הא איכא ערוה דאורייתא שהיא אמו מכל מקום כיון דהוי אם אבי אמו האב הפסיק ביניהם דכיון דאין שנייה ולא ערוה ביניהם לא אתו למטעי. ובב''י בטא''ה במקומו כתב דטעמא דלית בהו ערוה דאורייתא ואינו נראה דודאי ערוה דאורייתא אית בה אלא טעמא כדפרישית:

ז
 
כָּל שֶׁאָסַר בִּיאָתוֹ בַּתּוֹרָה וְלֹא חִיֵּב עָלָיו כָּרֵת הֵן הַנִּקְרָאִים אִסּוּרֵי לָאוִין. וְעוֹד נִקְרָאִין אִסּוּרֵי קְדֻשָּׁה. וְתִשְׁעָה הֵן וְאֵלּוּ הֵן. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה בֵּין לְכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וּמַמְזֶרֶת לְבֶן יִשְׂרָאֵל. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר. וּבַת יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. וּבַת יִשְׂרָאֵל לִפְצוּעַ דַּכָּא. וּכְרוּת שָׁפְכָה. וּגְרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לְאַחֵר. וִיבָמָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְזָר וַעֲדַיִן רְשׁוּת הַיָּבָם עָלֶיהָ. הַחֲלוּצָה הֲרֵי הִיא כִּגְרוּשָׁה וְהִיא אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַנְּתִינִים הֲרֵי הֵם כְּמַמְזֵרִים אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת וְאִסּוּרָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּבְהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה יִתְבָּאֵר לְךָ מַה הֵם הַנְּתִינִים:

 מגיד משנה  כל שאסר ביאתו בתורה. זה מפורש בהרבה מקומות (יבמות דף כ') שאלו הן בלאו ובפרק כיצד קורא במשנה לחייבי לאוין איסור קדושה: החלוצה הרי היא כגרושה. פרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ה) מפורש בגמרא שחלוצה מדבריהם ובקצת מקומות במשנה שנאוה עם הגרושה בדברים שהם מן התורה (אלא) שלא בדוקא אלא אשיגרת לישנא הוא וכן כתבו ז''ל ומוכרח הוא: והנתינים הרי הם כממזרים וכו'. מה שכתב רבינו שהנתינים אסורים מדברי סופרים הוא ממה שאמר ביבמות נתינים דוד גזר עליהם וכבר הקשו עליו ובהלכות איסורי ביאה יתבאר:

 לחם משנה  ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואם תאמר הרי עשרה הן ויש לומר דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר כיון דתרוייהו חד פסול אחד הוא. ואם תאמר מ''מ י''א הם דהא עמוני ומואבי תרי הם וכרות שפכה ופצוע דכא הם תרי וכ''ת כיון דבחד לאו הם הכל דבר אחד א''כ גרושה זונה וחללה בחד לאו הם ואמאי מנאם בתלתא. ויש לומר דכוונת רבינו ז''ל למנות כאן הנשים הפסולות ולכך זונה וחללה כיון דכל אחת היא אשה פסולה מנה אותן כל חד וחד באנפי נפשה אע''ג דהם בחד לאו אבל עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה האשה היא אחת וכיון שכן כיון דהאשה היא אחת והלאוין אינם מחולקים מני להו בחד לאו ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחרינא ואי הוה עמוני ומואבי כל חד בלאו לחודיה אע''ג דהאשה היא אחת היה מונה להן בתרתי אבל כיון שהלאו אחד והאשה אחת מני להו בחד ובת ישראל לממזר וממזרת לבן ישראל אע''ג דהנשים הם תרתי מכל מקום בחד דיבורא דלא יבא ממזר אתי פסולייהו ולהכי מני להו בחד אבל בזונה וחללה הרי פרטן הכתוב כל חד לחודיה אע''ג דהוו בחד לאו זה שמעתי ונכון. ולי נראה לתרץ דעמוני ומואבי הם חד טעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ולכך מני להו בחדא ופצוע דכא וכרות שפכה הכל הוא פסול אחד שהוא בגיד והוו תרוייהו כעין פסול אחד ולכך מני להו בחדא. אבל בסמ''ג מצאתי דטעמא דאשר לא קדמו לא הוי אלא בעמוני לבד דאשר שכר הוי טעמא למואב ולכך הראשון נכון. וא''ת למה לא מנה הבא על הפנויה שהוא איסור לאו לדעת רבינו ז''ל מלא תהיה קדשה ויש לומר דלא מנה אלא הנשים שניות שהם אסורות לישא אותם דומיא דעריות וזהו שאמר כל שאסר ביאתו וכו' כלומר שהביאה היא אסורה מחמת פיסול האשה אבל הכא אין פיסול האשה מחמת עצמה אלא שלא בא עליה כדין על ידי קידושין שקודמין ולכך לא מנאה וברור הוא:

ח
 
וְיֵשׁ שֶׁאִסּוּר בִּיאָתָן בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וּשְׁלֹשָׁה הֵם. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וּבְעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ לֹא יָבוֹא אוֹ לֹא יִקַּח אֶלָּא מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ט) 'דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'' אַתָּה לָמֵד שֶׁדּוֹר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא יָבוֹא. וּמִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יג) 'וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח' אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה לֹא יִקַּח. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה:

 מגיד משנה  ויש שאיסור ביאתן בעשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שאלו הם השלשה שהזכיר רבינו ומהם בכתובות פרק אלו נערות (דף ל'):

 לחם משנה  ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלש הן. תימה אמאי לא מנה האחרת והוא רביעית שהוא כשכנס את יבמתו לישא צרתה הוא או אחיו דהוא בעשה וכמו שכתב רבינו ז''ל בהלכות יבום וחליצה פ''א הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין וכו' הרי זה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה כו'. ועוד קשה למה לא מנה זה במנין המצות בעשה אחרינא. מיהו לזה יש לומר דכיון שכתב מצות עשה ליבם שנאמר יבמה יבא עליה הוי בכלל זה האי דהך עשה דעובר כאן אינו אלא אותו עשה דיבמה וכו' דעליה לחוד לאו עשה הוא וא''כ איך ימנה אותו רבינו ז''ל בתרתי כיון דהכל עשה אחת אבל לקושיא הראשונה צ''ע. אחר כך מצאתי לה''ה ז''ל שהוקשה לו בפרק שני. וע''ק למה לא מנה לישא עובדת כו''ם שאסור משום לא תתחתן בם. מיהו הא לא קשיא דלא מנה אלא נשי ישראל ישראליות הפסולות אבל לא עובדת כו''ם דאינם מן המנין:



הלכות אישות - פרק שני

א
 
הַבַּת מִיּוֹם לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת י''ב שָׁנָה גְּמוּרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת קְטַנָּה וְנִקְרֵאת תִּינֹקֶת. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא כְּשׁוּמָא. אֲבָל אִם הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּגּוּף בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לַהֲבָאַת שֵׂעָר וְהִיא מִבַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרֵאת נַעֲרָה:

 מגיד משנה  הבת מיום לידתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שעד הזמן הזה היא קטנה ומסקנא דגמרא בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ז) כן. ומ''ש אפילו הביאה כמה שערות מפורש שם: אבל אם הביאה שתי שערות וכו'. שם ובפרק בא סימן (שם מ"ח) ודין הבוגרת הוא בהרבה מקומות:

 לחם משנה  הבת מיום לידתה כו'. ופסק כמ''ד תוך הזמן כלפני הזמן:

ב
 
וַהֲבָאַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה נִקְרָא סִימָן הַתַּחְתּוֹן. וּמֵאַחַר שֶׁתָּבִיא סִימָן הַתַּחְתּוֹן תִּקָּרֵא נַעֲרָה עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים. וּמִתְּחִלַּת יוֹם תַּשְׁלוּם הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים וָמַעְלָה תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת. וְאֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד:

ג
 
הִגִּיעָה לְי''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה. וּכְשֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים תִּהְיֶה נַעֲרָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת:

 מגיד משנה  הגיעה לי''ב וכו'. משנה שם פרק יוצא דופן בת עשרים שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית וכו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית:

 לחם משנה  וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת כ' תהיה נערה. כלומר לא תימא דהוי כמו הבאת שערות לאחר עשרים דלא מהני כיון דנראה בה סימני אילונית אלא כיון דנראה בה בשנת עשרים הוי כקודם עשרים והוי נערה:

ד
 
* הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנִרְאוּ בָּהּ ( כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית הֲרֵי הִיא אַיְלוֹנִית. וְאִם לֹא נִרְאוּ בָּהּ (כָּל) סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת ל''ה [א] שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   היתה בת כ' שנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה השיעור איני יודע מהו והיה לו לומר היתה בת עשרים שנה שנכנסו בה שלשים יום עכ''ל:

 מגיד משנה  היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כך נמצא בספרי רבינו ולפי זה הוא מפרש שמה שאמרו שם שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה ומסקנא דגמרא הכין הוא שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמו וקורא שיצאו. אבל כל שאר המפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר דכיון דהיא בת י''ט ושלשים יום משנת עשרים הרי הן חשובין שנה וכאילו נשלמו לה עשרים. וכ''כ בהשגות א''א זה השיעור איני יודע וכו' וכ''נ עיקר: ואם לא נראו בה וכו'. שם גבי סריס דבעינן רוב שנותיו בשלא נולדו בו סימני סריס והוא הדין לאילונית ומוכרח הוא. ובקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק כמו שיתבאר בפרק זה סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו:

 כסף משנה  היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כתב ה''ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט''ס וכך יש להגיה אם היא בת י''ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה''ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע''פ שיש באיש חילוק סובר דבאילונית בעינן כולהו. ול''נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ''ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן:

 לחם משנה  פחות שלשים יום כו'. קשה לפירוש רבינו ז''ל דאמרינן בגמרא (דף מה:) בפרק יוצא דופן גבי ההיא מתניתין דקטן וקטנה [שלשים] יום בשנה [חשוב שנה] והשתא לדעת המפרשים אתי שפיר דלהכי חשובים שנה אבל לדעת רבינו ז''ל אין טעם ולכך כתב הטור ז''ל שהוא טעות סופר:

ה
 
הִגִּיעָה לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת אַיְלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בָּהּ סִימָן מִסִּימָנֵי אַיְלוֹנִית. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהּ יְמֵי נַעֲרוּת אֶלָּא מִקַּטְנוּתָהּ תֵּצֵא לְבַגְרוּת:

 מגיד משנה  נמצאת למד וכו'. מפורש ביבמות פרק הערל (דף פ') דאילונית מקטנותה יוצאה לבגרות:

 לחם משנה  הגיעה לזמן הזה וכו'. הא אם הביאה הוי גדולה כיון שלא הביאה סימני אילונית ומ''ש בברייתא בפרק הערל (דף פ) דאפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא אילונית היינו כשהביאה סימני אילונית: נמצאת אתה למד כו'. קשה דאיך נלמד מן האמור הא עם כל האמור אפשר לומר דהאילונית למפרע נעשת גדולה מבת י''ב ויום אחד ותקרא נערה עד ששה חדשים למפרע כדהוה סבור רב יוסף בפרק הערל (שם) שהקשה לרב דאמר שתים עשרה וכו' נעשה סריס למפרע והקשה רב יוסף לרב אילונית לר''מ יהא לה קנס כלומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד ותירץ אביי מקטנותה יצאה לבגר כלומר דנערות תליא בסימנים וא''כ מאין למד ממה שכתב לעיל סברת אביי יותר מסברת רב יוסף. ויש לומר דכיון דאמר לעיל כשהביאה מבת עשרים שתי שערות אז תקרא נערה א''כ ודאי שהנערות תלוי בסימנים דאם לא כן היה לנו לומר דלמפרע נעשת נערה מבת י''ב ויום אחד אלא ודאי דנערות תליא בסימנין ואילונית שאין לה סימנין מקטנותה יצתה לבגר:

ו
 
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי אַיְלוֹנִית. כָּל שֶׁאֵין לָהּ דָּדִין. וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְאֵין לָהּ שִׁפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. וְקוֹלָהּ עָבֶה וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. וְהַנַּעֲרָה וְהַבּוֹגֶרֶת וְהָאַיְלוֹנִית כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרֵאת גְּדוֹלָה:

 מגיד משנה  ואלו הן סימני אילונית וכו'. ביבמות פרק הערל (שם) ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים רבן שמעון בן אלעזר אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין אשה לאיש. ופסק רבינו כדברי כולם וסובר שכל אחד מוסיף על דברי חבירו:

ז
 
וְיֵשׁ בְּבַת סִימָנִין מִלְּמַעְלָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין סִימָן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הֵן. מִשֶּׁתַּחֲזִיר יָדֶיהָ לְאָחוֹרָהּ וְיֵעָשֶׂה [ב] קֶמֶט (בִּמְקוֹם הַדָּדִין). וּמִשֶּׁיַּשְׁחִיר [ג] רֹאשׁ הַדָּד. וּמִשֶּׁיִּתֵּן אָדָם יָדוֹ עַל עֹקֶץ הַדָּד וְהוּא שׁוֹקֵעַ [ד] וְשׁוֹהֶה לַחֲזֹר. וּמִשֶּׁיִּפָּצֵל רֹאשׁ [ה] חֹטֶם הַדָּד וְיֵעָשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ [ו] כַּדּוּר קָטָן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ מִשֶּׁיִּפָּצֵל הַחֹטֶם עַצְמוֹ. וְכֵן [ז] מִשֶּׁיִּטּוּ הַדָּדִין. וּמִשֶּׁיִּתְקַשְׁקְשׁוּ [ח] הַדָּדִין. וּמִשֶּׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה [ט] שֶׁהוּא מְקוֹם הַבָּשָׂר הַתָּפוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָעֶרְוָה לְעֵמַּת הַבֶּטֶן. וּמִשֶּׁיִּתְמַעֵךְ [י] הַבָּשָׂר הַזֶּה וְלֹא [כ] יִהְיֶה קָשֶׁה:

 מגיד משנה  ויש בבת סימנין מלמעלה וכו'. הסימנין האלו הם בפרק יוצא דופן (נדה מז) דברי תנאים במשנה ובגמרא וידוע שאין הסימנין מועילים קודם הגעת זמן ולא עדיפי סימנין אלו משתי שערות וזה פשוט ומוכרח שם ונפסקה הלכה בגמרא שם כדברי כל התנאין להחמיר ופירשו בהלכות שאם הביאה אחד מסימנין אלו מחזיקין אותה כגדולה שלא תמאן וכקטנה שלא תחלוץ עד שתביא שתי שערות וגם זה ברור. ובפרק בא סימן (דף מ"ח) מבואר שם הביאה שתי שערות שוב אין משגיחין בעליון וגם כן מבואר שם שדעת חכמים הוא שאי אפשר לעליון לבא אלא אם כן בא התחתון ומפרש רבינו שאי אפשר שיבואו כל הסימנין העליונים קודם התחתון ונתבארו דברי רבינו. ויש בדברים אלו שיטה אחרת שיש מן הסימנין האלו שהן סימני בגרות:

 לחם משנה  ויש בבת סימנים וכו' (ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין כו'). רבינו ז''ל לא גריס בברייתא סימני בגרות וסבירא ליה דכל הני סימני נערות הן אע''פ שבפירוש המשנה לא כתב כן. ופסק כדברי כולן להחמיר שכן אמר ואע''ג דאמר דחד מתני לה אהא וחד מתני לה אההיא ברייתא דמעשר ורבינו ז''ל פסק בהלכות מעשרות דהלכה גם כן כדברי כולן להחמיר אין חשש בזה דאפשר דהא והא איתא ואע''ג דמר מתני לה אהא ומר אהא אפשר דכתרוייהו אמרן רב ולכך פסק הכא והתם להחמיר: ויש בבת סימנים מלמעלה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ומפרש רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כל הסימנים העליונים וכו'. קשה למה כתב שהוא מפרש במשנה כך דודאי מתני' לא קאמר אלא חד סימן העליון לבד אי אפשר שיבא אלא א''כ יש התחתון אבל משום דלדידן מספקא לן הי מינייהו הוי כדקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב רבינו ז''ל שאי אפשר שיבאו כולן אבל מתניתין לעולם לא קאמר אלא עליון. וי''ל דכיון דמתניתין רבי אמרה ורבי מסופק שאמר הלכה כדברי כולן להחמיר לכך כתב שרבי שאמר כן כוונתו כך הוא כיון שהוא מסופק: (ובקונטרס אחר מצאתי זה הלשון שאכתוב ועוד לשונות אחרות והואלתי להציגם פה ולכתוב כל דבר ודבר במקומו כדי להקל על המעיין): ויש בבת סימנים מלמעלה וכו' ומשיתקשקשו הדדין כו'. בגמרא פרק יוצא דופן (דף מ"ו) תנו רבנן אלו הם סימני בגרות רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר כשיתקשקשו הדדין רבי יוחנן (בן ברוקא אומר משיכסיף ראש החוטם וכו') משיפצל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משתמעך הכף ע''כ. וכאן הזכיר רבינו ז''ל אלו הסימנים עם סימני נערות ומבואר בסמוך באומרו הרי היא ספק בין נערה לקטנה דמשמע דס''ל דאלו סימני נערות ולשון הברייתא קשה לזה ששם אמרו דאלו הד' הם סימני בגרות ואילו שרבינו ז''ל היה גורס סימני נערות: ומשיפצל ראש חוטם הדד וכו'. הפרש הפירוש הוא דלפירושו הוא שהחוטם יעשה ראש אחר שהוא כדור ולפירוש רבותיו אינו אלא שיעשה החוטם עצמו והגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל ורבותי פירשו משיפצל החוטם עצמו, וכן בסמ''ג: עוד ראיתי ונתון אל לבי לכתוב באלו ההלכות קצת קושיות הנופלות על הסמ''ג מפני שהוא ורבינו ז''ל הכל הולכים אל מקום אחד. במנין השניות כתב סמ''ג בלאוין ק''י ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לה הפסק ובס''א מצאתי ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם רק שמן האב אין לה הפסק ומן האם אית ליה הפסק x וכל אחד מהנוסחאות הם דברים תמוהים דהם נגד דברי הגמרא דבהדיא אמרו בפרק כיצד אמר רב ארבע נשים יש להם הפסק ונקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו ופירשו שם כלת בתו ובהני אין שום מחלוקת כלל ודברים אלו צריך עיון. עוד כתב בעשין נ' (בהלכות מיאון) גבי סימני בגרות דרש''י ז''ל מפרש שהם שמונה כולם מבגרות וכו' נראה שהיה לו פירוש אחר משא''כ בפירוש שלנו דמפרש דשיעורא דר''י דמתניתין ודברייתא הכל דבר אחד וא''כ לא הוי ח'. וכתב עוד ואותו לשון שסתר רבינו שלמה הוא בספר רמב''ם וכו' ונראה ודאי דרבינו אינו גורס שם בברייתא אלא אלו הן סימני נערות וכולן הם סימני נערות וכ''נ מה''ה ז''ל לא כמו שהבין סמ''ג שעם היות לרבינו ז''ל גירסתנו בגמרא פירש מה שפירש ולכך הוקשה לו מה שהקשה רש''י ז''ל ורבינו ז''ל לא הזכיר סימני בגרות כלל אלא משמע דס''ל דהכל הם סימני נערות. עוד יש לי להקשות שם בדברי סמ''ג קושיא חזקה שהוא כתב כל הדינים האלו שכתב כאן רבינו ז''ל וכתב הגיע לשנת עשרים [פחות שלשים] ולא הביא שתי שערות [למטה] והביא שתי שערות בזקן אע''פ וכו' עד שיולדו לו וכו' וא''כ משמע דהבאת שתי שערות בזקן לא הוי כהבאת שתי שערות במקומות הידועות שא''כ שאפילו שהביא כל סימני סריס כיון שהביא שתי שערות קודם עשרים וכמו שאמרו בברייתא דפרק הערל ונתבאר שם סגי אלא ודאי שאין הבאת שתי שערות בזקן חשוב כהבאת שתי שערות כדכתבו התוס' בפרק הערל ולזה כתב שתי שערות במקומות הידועות להבאת שער וכן למטה כתב שתי שערות אלו צריך שיהיו במקום הערוה וכו' א''כ תימה איך כתב שם בעשין נ''ב גבי מצות חליצה ואח''כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה הא שתי שערות בזקן לאו כלום הוא וצ''ע:

ח
 
כָּל אֵלּוּ הַסִּימָנִין שְׁמוֹנָה. נִרְאֶה בַּבַּת סִימָן אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ כֻּלָּן וְהִיא בַּת י''ב שָׁנָה אוֹ פָּחוֹת אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה. נַעֲשֵׂית בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְנִרְאֶה בָּהּ סִימָן הַתַּחְתּוֹן אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ. וְאִם לֹא נִרְאֶה הַתַּחְתּוֹן וְנִרְאֶה בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ * הֲרֵי [ל] הִיא סָפֵק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה וְדָנִים בָּהּ לְהַחֲמִיר. וְאִם נִרְאוּ כֻּלָּן [וְלֹא נִרְאֶה סִימָן הַתַּחְתּוֹן] הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה וַדָּאִית. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן אֶלָּא כְּבָר בָּא סִימָן [מ] הַתַּחְתּוֹן וְנָשַׁר:

 ההראב"ד   הרי היא ספק וכו'. א''א ואם הביאה שתי שערות עדיין היא ספק בין נערות לבוגרת עכ''ל:

ט
 
הַבַּת שֶׁיָּלְדָה אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה סִימָנִים לֹא תַּחְתּוֹן וְלֹא עֶלְיוֹן הֲרֵי זוֹ גְּדוֹלָה. בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִין:

 מגיד משנה  הבת שילדה אחר י''ב וכו'. ביבמות פ''ק (דף י"ב) בנים הרי הן כסימנין ומפורש בשאר מקומות. ומ''ש רבינו אחר י''ב, א''א שהוא סובר שא''א לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות לעולם שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר שאע''פ שאפשר לה לילד קודם לכן אין בנים כסימנין אלא למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל כלפני זמן אין בנים כסימנין אלא כשילדה לאחר זמן וכבר כתב הוא בפרק י''ט בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות וכו' ומוכרח שם מדבריו שהבת מתעברת וממאנת אע''פ שיולדת ולד של קיימא שהוא סובר שהיא מתעברת בקטנות ובזמן שהיא יכולה למאן. והסוגיא שביבמות קשה לזה הפי' שא''כ מצינו חמות ממאנת. ויש לתרץ שהוא סובר בודאי אחר שילדה אינה יכולה למאן אבל בין עבור ללידה ממאנת. ועדיין קשה דהא משכחת לה במקדש הבת בבטן אמה ואחר שהוכר עוברה ורבינו סבר שהיא מקודשת כנזכר פ''ז וי''ל דלאו ודאי תמות היא בשעת מיאון ומדברי הרבה מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת עבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הר''א ז''ל ממה שכתב פרק י''ט בהשגות וכ''נ מן הסוגיא שם פרק נושאין על האנוסה:

 לחם משנה  הבת שילדה אחר י''ב שנה וכו'. כתב ה''ה ז''ל ויש לתרץ וכו'. לכאורה נראה דסותר מ''ש למעלה שאם ילדה קודם זמן שאינם סימנים שהרי כאן דאינה יכולה למאן אחר שילדה ומשמע דאפילו בתוך י''ב א''כ מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי אינה יכולה למאן מ''מ דהרי הם כסימנים וא''כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רבינו ז''ל אחר י''ב. ואולי יש לומר דאע''ג דאינם סימנים מ''מ לענין שאינה יכולה למאן חשיבי כסימנים ותהא מקודשת דומה למ''ש התוספות בשם ר''י בפירקא קמא בד''ה שכבר ילדו דאע''ג דבקטנה איירי וכו' הכוונה שם דבמיאון היקלו. ואפשר לפרש לשונו ולומר דה''ק אי אפשר שמ''ש רבינו ז''ל אחר י''ב הוא מפני שגורס בפירקא קמא דיבמות תתעבר ותמות ולפי זה מ''ש הוא אליבא דכ''ע בין למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן בין למ''ד כלאחר דזה ודאי אי אפשר שאיך יתרץ הגמרא הקושיא שהקשה איני והאמר שמואל וכו' אלא ודאי ע''כ צריך לגרוס שם שמא תתעבר ושמא תמות וצ''ל דסוגיא דהתם דסבירא לה דאפשר לעיבור קודם זמן אתיא כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ומפני כך בין קודם י''ב בין לאחר י''ב בנים הרי הן כסימנים ולא מצינו חמותו ממאנת אבל למ''ד תוך זמן כלפני זמן אין לומר דקודם י''ב בנים הרי כסימנים והכי מוכח בפרק י''ט דכתב בת הממאנת וכו' וא''ת א''כ למ''ד תוך זמן כלפני זמן מצינו חמותו ממאנת וכ''ת דס''ל דא''א להתעבר קודם י''ב זו אי אפשר שהרי כתב הרב בת הממאנת לכך נראה דודאי ס''ל דא''א להתעבר קודם שתים עשרה ומ''מ בת הממאנת הוא בין עיבור ללידה וזהו שכתב רבינו ז''ל אחר שתים עשרה מפני דס''ל כמ''ד תוך זמן כלפני הזמן דהכי קי''ל ולדידיה אי אפשר להתעבר קודם י''ב כן נראה לפרש לשון רבינו ז''ל:

(ובקונטרס אחר מצאתי כתוב זה): הבת שילדה וכו'. לבאר עוד לשון זה אומר דמה שכתבתי ואולי י''ל הוא הנכון. והנה ה''ה ז''ל מפרש כפירוש התוספות ז''ל שכתבו שם דלמקשה הוה ניחא ליה דאע''ג דהיא קטנה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה ומה שמקשה הגמרא אינו אלא לרבא בר לואי ופירשו כל הסוגיא בדרך זה ואמר שמ''ש בנים הרי הם כסימנים הוא משעת העיבור כמ''ש ה''ה ז''ל בשם הר''א ז''ל ולזה כתב ה''ה ז''ל דסוגיא זו אינה אלא למ''ד תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי''ל דהוי כלפני הזמן ס''ל כסברת המקשה מ''מ אינה ממאנת מפני שנראת גדולה זהו דעת הרמב''ם ז''ל. וכתב עוד ויש לתרץ וכו' כלומר אם תקשה לפי זה איך כתב רבינו בת הממאנת דמשמע דממאנת בקטנות והא לפי זה אינה ממאנת מפני שנראת גדולה כסוגיא דיבמות לזה תירץ דסובר רבינו ז''ל דכשמתעברת תוך י''ב ממאנת עד שתלד דלא שייך סברא זו דנראת גדולה אלא כשיולדת אבל בשעת העיבור אינה נראת גדולה וזהו הדרך הנכון והדרך האחר שכתבתי ואפשר לומר וכו' נראה שהוא דחוק. (ויש נוסחא אחרת בלשון זה שכתוב כן). אפשר שרבינו ז''ל גורס בפ''ק (דף י"ב) שמא תתעבר ותמות ואפשר ליישב הגירסא בגמרא כפי גירסא זו בכה''ג והכי פירושו ואלא קשיא הך כיון דאת אמרת תמות א''כ הך דכבר ילדו עכ''פ בגדלות אחר י''ב וא''כ היה לו לומר שכבר גדלו ותירץ רב ספרא שאמר שכבר ילדו לומר שאע''פ שלא הביאו שערות אחר י''ב מ''מ בנים הרי הם כסימנים. ולפי זה מ''ש רבינו בת הממאנת שהוא אחר שתים עשרה והוא בין עיבור ללידה וכמ''ש ה''ה ז''ל והשתא קאי ויש לתרץ על כל הפירושים בין למה שכתב אפשר וכו' יהיה פירוש רבינו ז''ל שם אחר י''ב ולמה שכתב או שהוא סובר. (עוד מצאתי לו קונטרס אחר וכ"כ שם). במ''ש ה''ה ז''ל גבי בת הממאנת כתבתי שיש בו שתי גירסאות. הגירסא הראשונה היא אי אפשר שהוא סובר שאי אפשר לה לילד קודם לכן וגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר וכו' והטעם לגירסא זו לומר דע''כ אי אפשר שגורס במסקנא בפ''ק שמא תתעבר ותמות דא''כ איך תירץ לקושיית הגמרא שאומר שכבר ילדו ולא אמר גדלו אלא ודאי הוא סובר וכו' וגורס במסקנא אלא לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך כו' כגירסתנו. והגירסא הב' היא אפשר שהוא סובר שא''א לילד וכו' וגורס בפ''ק וכו' או שהוא סובר וכו'. ופי' גירסא זאת דרבינו ז''ל אפשר שיגרוס שם בפ''ק לעולם שמא תתעבר ותמות ואלא קשיא הך. וכבר ישבתי במקום אחר גירסא זאת בגמרא. ונוסחא זאת בדברי ה''ה ז''ל בספר כ''מ. ולפי גירסא זו מ''ש ה''ה ז''ל וכתב הוא בפי''ט בת הממאנת כו' הוא סיוע לפירוש שכתב שהוא סובר ותיובתא לפירוש קמא שכתב אפשר שהוא סובר וכו' ומ''ש אח''כ והסוגיא שביבמות קשה לזה הפירוש הוא בהפך שהוא קשה לפירוש בתרא וסיוע לפירוש קמא ולכך כתב לזה הפירוש וכתב יש לתרץ וכו' שתירץ הכל תירוץ הקושיא של וכתב הוא בפי''ט לפירוש קמא דהתם היא שילדה אחר י''ב ונתעברה ומיאנה בין עיבור ללידה ומ''ש שמא תתעבר ותמות ר''ל כשילדה קודם י''ב ותירוץ הסוגיא שביבמות לפירוש בתרא דבין עיבור ללידה ממאנת ולא משכחת חמותו ממאנת כדכתב ואכתי קשיא לי לפירוש בתרא דקאמר דסוגיא דאמר בנים הרי הם כסימנים אתי כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן וכו' א''כ כשאמר בגמרא אית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה לר' יהודה למה הוצרכו לומר דנפקא לן לר''י לימא נפקא מינה למ''ד תוך הזמן כלפני הזמן דבבנים מודה דעדיפי מסימנים ועדיף הך נפקותא מהך דאמר השתא דעל הא קשה מה שהקשו התוספות ז''ל למה הוצרכו לומר כן לאוקומי מתני' כר''י כו' בלאו הכי מוקמינן ליה כר''י כו' וכדהקשו שם התוס'. ונראה דה''ה דהוה מצי למימר כן אלא ר''ל מילתא דאית בה נפקותא לסברא דתנאי אבל הך נפקותא דלמ''ד תוך הזמן היא סברת אמורא יחידאה. עוד כתב בסוף הלשון וכן נראה מן הסוגיא בריש פרק נושאין על האנוסה (דף ק') טעמו דשם אמרו על מתני' דהוא אונן עליהם והם אוננים עליו דלא משכחת לה אלא בזנות ותיובתא דשמואל ותירצו משכחת לה בממאנת והקשו ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן וכו' שמא תתעבר ותמות וכו' ותירצו משכחת לה בקידושי טעות ואי איתא מאי דקאמר רבינו ז''ל דמשעת עיבורה אינה נחשבת גדולה א''כ עדיין משכחת לה דממאנת דמיאנה בין עיבור ללידה אלא ודאי שכדברי הראב''ד ז''ל עיקר. וקשה לזה דאם נאמר דרבינו ז''ל סובר כפירוש בתרא דפירש ה''ה ז''ל דגורס בפ''ק דיבמות שמא תתעבר ושמא תמות וסוגיא אתיא כמ''ד תוך זמן כלאחר הזמן אין מקום לקושיא זו כלל ואתי שפיר אותה סוגיא לדעת רבינו ז''ל דלא מצי לאוקומי התם במיאנה בין עיבור ללידה דכיון דההיא סוגיא סברה שמא תתעבר ותמות כדמשמע התם א''כ העיבור בקטנות גורם המיתה אע''פ שתלד בגדלות וכמ''ש התוספות בפ''ק דיבמות ואי אפשר שתתעבר בקטנות אבל אם נאמר כפירוש קמא דפירש ה''ה ז''ל דגורס רבינו ז''ל שמא תתעבר ותמות ודאי תפול קושיא זו דהוא סובר דאפשר לה להתעבר בקטנות אפילו שנאמר תתעבר ותמות ולילד בגדלות וממאנת בין עיבור ללידה וא''כ בכה''ג הוה מצי לתרוצי התם וא''כ נראה לכאורה דלא כתב ה''ה ז''ל וכן נראה מן הסוגיא וכו' אלא לפירוש קמא שפירש בדברי רבינו ז''ל והוא דוחק שהרי אפשר לפרש בדבריו כפירוש בתרא ואין כאן קושיא. ונראה לומר דאפילו לפירוש בתרא יש הכרח לדעתו של הר''א ז''ל דלדעת רבינו ז''ל מה מקשה התם מדרב ביבי לימא רב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות וקאמר כדאמרו בפ''ק ואין כאן קושיא דממאנת בין עיבור ללידה ומשכחת לה שפיר ובשלמא לדעת הר''א ז''ל אתי שפיר דאפילו שנאמר שמא תתעבר ושמא תמות פריך שפיר התם משום דע''כ אתה צ''ל דבנים הרי הם כסימנים כדתירצו בפ''ק וא''כ משעת העיבור הוי גדולה ואינה יכולה למאן נמצא דקושיית הגמרא שייכא בין שנאמר שמא תמות בין שנאמר תמות ודאי. ורבינו ז''ל יתרץ דהסוגיא דבפרק נושאין סברה שמא תתעבר ותמות ודלא כסוגיא דפ''ק והם מתחלפות אבל לפירוש קמא שפירש ה''ה ז''ל בדברי רבינו ז''ל קשה ההיא סוגיא כדפרישית. ויש ליישב דע''כ לא קאמר ה''ה ז''ל דממאנת בין עיבור ללידה אפי' לפירוש קמא אלא לדידן דקי''ל תוך הזמן כלפני הזמן ולכך העיבור שהיה לפני הזמן לא חשיב סימן אלא הלידה שהיא אחר הזמן אבל למ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ודאי דהעיבור אפילו שיהיה בקטנה חשיב סימן ולכך לא תירץ בפרק נושאין דמשכחת לה בממאנת בין עיבור ללידה דאותה הסוגיא אתיא אפילו כמ''ד תוך הזמן כלאחר הזמן ותירץ תירוץ השוה לשניהם. וא''ת לפירוש קמא דאפשר להתעבר בקטנות ולילד בגדלות למה מיהדר הגמרא בפ''ק ממאי דאמר שמא תתעבר ושמא תמות הא יש לישבו כשנתעברה בקטנות ותלד בגדלות דפעמים חיה וכדהקשו שם התוספות ז''ל. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דאז ודאי חיה ולא שייך לומר שם שמא תמות כיון שהלידה בגדלות דבתר לידה אזלינן. (ע"כ מצאתי בקונטריסים):


י
 
הַבֵּן מִשֶּׁיִּוָּלֵד עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִקְרָא קָטָן וְנִקְרָא תִּינוֹק וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ סִימָן אֶלָּא שׁוּמָא. הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לְשֵׂעָר. וְהוּא מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרָא גָּדוֹל וְנִקְרָא אִישׁ:

 מגיד משנה  הבן משיולד כו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה): ואפילו הביא כמה שערות וכו'. שם מבואר: הביא שתי שערות למטה וכו'. שם בן י''ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן:

יא
 
הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא קָטָן עַד שֶׁיִּהְיֶה * בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה * וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן. אִם נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס הֲרֵי הוּא סָרִיס וְדִינוֹ [נ] דִּין הַגָּדוֹל לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא נִרְאֶה בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סָרִיס עֲדַיִן קָטָן הוּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶן אוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   בן כ' וכו'. כתב הראב''ד ז''ל שנכנס שלשים יום בשנת כ' עכ''ל: ולא הביא שתי שערות בזקן. א''א אנו אין לנו אלא שזה שלא הביא ב' שערות בזקן הוא סימן סירוס וקי''ל כר''י דאפילו באחד מהם ואין אנו צריכים עוד לסימן אחר עכ''ל:

 מגיד משנה  הגיע לזמן הזה וכו'. שם מבואר. ומ''ש בן עשרים שנה פחות שלשים יום הוא כפי דעתו הנזכר למעלה בדין הבת וכבר כתבתי שחלקו עליו ז''ל. ואף כאן ג''כ כתוב בהשגות א''א שנכנס שלשים יום בשנת עשרים ע''כ ועיקר: הגיע לזמן הזה וכו'. חילוק זה שכתב רבינו שאם הביא שתי שערות בזקן דבעינן כל סימני סריס ואם לא הביא אין צריך אלא אחד הוא בפרק הערל (יבמות דף פ') איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם ר''י אמר אחד מהם היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולם כי פליגי בשלא הביא ובהלכות והלכתא כר''י. וא''ת והלא שאין לו זקן הוא אחד מסימני סריס כמו שיתבאר בסמוך וא''כ זה שהביא שתי שערות בזקן היאך אפשר שיהיו בו כל סימני סריס והלא חסר מהם זה כבר תירצו בתוס' דאין לו זקן ר''ל נתמלא זקנו. ומכל מקום הלשון שכתב רבינו ולא הביא שתי שערות בזקן אם נראה בו אחד מסימני סריס השיג עליו הר''א ז''ל ואמר דכיון דלא הביא שתי שערות בזקן הרי יש לו סימן אחד מסימני סריס ואין צריך יותר דהא בחד סגי לר''י דקי''ל כותיה. וי''ל לדעת רבינו דאע''ג דלא הביא שתי שערות בזקן אכתי בעינן סימן אחר ולשון הגמרא מוכיח כן דקאמר דפלוגתייהו בלא הביא וקאמר ר''י באחד מהן ואם לא היה צריך לסימן אחר היה לו לומר הרי הוא סריס. ולדעת הר''א ז''ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז''ל וזה דבר תימה שא''כ למה הוזכרו שאר סימנין ובסמוך יתבאר: ואם לא נראה בו סימן וכו'. שיעור החמש ושלשים שנה ויום אחד מפורש בנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ה) עד רוב שנותיו:

 לחם משנה  הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות וכו'. לפי מה שפירש הראב''ד ז''ל דהכל תלוי בהבאת שתי שערות א''כ היכי קאמר בגמרא פרק הערל (דף פ':) לא רב נחמן סיכי דיקנא הוה ליה דלפי דעתו אי הוה ליה סיכי דיקנא למה היה אומר אם בשרו היה מעלה הבל איתיב ליה ברת הא בלאו הכי סגי כיון שהיה לו שתי שערות וכי תימא ודאי זו אינה קושיא דסיכי דיקנא אינן שתי שערות אלא צמיחת הזקן קצת ומשום הכי צריך סימן אחר א''כ מה הקשה לו ה''ה ז''ל למה הוזכרו שאר סימנין [הא] לא הוזכרו אלא שיהיה לו סיכי דיקנא דאז ודאי אין דנין אותו כסריס ולא הוזכרו שאר הסימנין וא''כ מה מקשה לו ה''ה ז''ל. ואם לא הבין זה בדברי הראב''ד ז''ל אלא שהוא סבור דסיכי דיקנא הוו שתי שערות א''כ למה אינו מקשה לו הקושיא שהקשיתי. ונראה לתרץ דה''ה ז''ל הבין שהראב''ד ז''ל מפרש דברי הגמרא כך אלא הא דאמר רבה בר אבוה כו' כמאן כרב הונא כלומר ונפשוט מהכא דהלכה כרב הונא כיון דרבה בר אבוה מסייע ליה ולא אתי ככללין דרב הונא ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותירץ הגמרא דאי משום הא לא תסייעיה לרב הונא דרבה בר אבוה דעת שלישי יש לו דסובר דאע''פ דיש לו שתי שערות צריך שיהיה לו סימן אחר לשנאמר שאינו סריס ואם כן מיניה לאו סייעתא אבל אינו מפרש הראב''ד ז''ל כמאן כרב הונא כלומר דהוא דוחק דרבה בר אבוה אתי דלא כרבי יוחנן שאם זה הוא הפירוש ודאי שאין מקום לתירוץ הגמרא במה שתירץ דלא אתי כחד מינייהו דכ''ש דהשתא קשה טפי אלא הפי' הוא כמו שכתבתי ולכך לא השיג עליו מדברי הגמרא דרבה בר אבוה דעת שלישי ולא קי''ל כותיה אלא כרבי יוחנן לגבי רב הונא:

יב
 
הִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה סָרִיס אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאֶה בּוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס. הִגִּיעַ לִשְׁנַת עֶשְׂרִים פָּחוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ אֶחָד מִסִּימָנֵי סָרִיס אֵינוֹ סָרִיס. אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּקַטְנוּתוֹ עַד שֶׁיִּוָּלְדוּ לוֹ כָּל סִימָנֵי סָרִיס אוֹ * עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ל''ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   עד שיהיה בן ל''ה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולא אפילו נולדו בו השאר שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם עכ''ל:

 מגיד משנה  הגיע לשנת עשרים וכו'. וכבר הזכרתי שהמפרשים ז''ל סוברים שנת עשרים שנכנס בה שלשים יום. ומ''ש רבינו עד שיולדו לו כל סימני סריס הוא מן הסוגיא שהזכרתי היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כלם. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א ולא אפילו נולדו בו השאר (כולם) שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם ע''כ והוא מפרש כ''ע לא פליגי דעד שיהו כולם וא''א שהרי חסר מהם סימן גדול זה הילכך אינו נדון כסריס בשום צד כי פליגי בשלא הביא דר''י סבר באחד מהם והרי יש לו שזהו סימן אחד מהם ורב הונא סבר בעינן כולהו. ולפי שיטה זו יש לתמוה לר''י דקי''ל כוותיה וכמ''ש הוא ז''ל למעלה למה הוזכרו שאר סימנים והלא אינן מעלין ולא מורידין שהכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן. ודברי רבינו עיקר:

יג
 
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי סָרִיס. כָּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן. וּשְׂעָרוֹ [ס] לָקוּי. וּבְשָׂרוֹ מַחֲלִיק. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַעֲלִים [ע] רְתִיחָה. וּכְשֶׁמֵּטִיל מַיִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה [פ] כִּפָּה. וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ [צ] דִּיהָה. וְאֵין מֵימֵי רַגְלָיו [ק] מַחְמִיצִין. וְרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינוֹ מַעֲלֶה [ר] בְּשָׂרוֹ הֶבֶל. וְקוֹלוֹ לָקוּי וְאֵינוֹ נִכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה:

 מגיד משנה  ואלו הן סימני סריס וכו'. ברייתא שם פרק הערל (יבמות דף פ':):

יד
 
וְסָרִיס זֶה הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס חַמָּה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַבֵּן שֶׁחָתְכוּ אוֹ נִתְּקוּ אוֹ מִעֲכוּ גִּידָיו אוֹ בֵּיצָיו כְּמוֹ שֶׁהָעַכּוּ''ם עוֹשִׂין הוּא הַנִּקְרָא סְרִיס אָדָם. וּכְשֶׁיִּהְיֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁאֵין זֶה מֵבִיא סִימָן לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה וכו'. שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתניתין הכין:

 לחם משנה  וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה כו'. כתב ה''ה ז''ל ברייתא שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכין כלומר אל יקשה בעיניך דהבן שנתקו גידיו או חתכו אותן בידי שמים כלומר שנפלו מחמת חולי שלמה נקרא זה סריס אדם ולא סריס חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא מי שהוא ממעי אמו שלא ראה שעה אחת בכשרות כמבואר שם אבל מי שלקה אחר שיצא ממעי אמו בין בידי אדם בין בידי שמים נקרא סריס אדם:

טו
 
* בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא הֵבִיא סִימָן שֶׁלְּמַטָּה וְנִרְאוּ בּוֹ כָּל הַסִּימָנִין שֶׁל מַעְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן. וְאִם לֹא נִבְדַּק מִלְּמַטָּה כֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גָּדוֹל:

 ההראב"ד   בן י''ג שנה ויום אחד. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שזה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו וטעה במה שסידר בבת כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן עליון אבל הבן אין לו סימן העליון וסימנין האמורים סימני סירוס הם ולא סימני בגרות ועד שיהא בן עשרים קטן הוא אע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

 מגיד משנה  בן י''ג שנה ויום אחד וכו'. זה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו וגם לא הבנתי מהו ואי אלו סימנים עליונים שיש באיש ואין לומר הסימנים שהן באשה שהרי אין הדדין משתנין באיש בגדלות כמו באשה ובפרק בא סימן (נדה מ"ח:) אמרו בגמרא גבי אשה דכ''ע אתחתון סמכינן מנא ה''מ דאמר קרא איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד והקשו אימא או האי או האי ותירצו כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. ופרש''י ז''ל איש אין בו סימן עליון שאין לו סימן דדין משתנים ע''כ. ואולי שרבינו סובר ומפרש שיש לאיש סימנים עליונים אלא שאין סומכין עליהם ועדיין לא ידעתי מניין לו מ''ש וצ''ע. ובהשגות א''א נ''ל כי זה היה שטף רוח וכו' ואע''פ שיש בו כל סימני סריס עכ''ל:

 לחם משנה  בן י''ג שנה ויום אחד כו'. קשה דכיון דרבינו ז''ל מפרש מ''ש בגמרא (נדה דף מ"ח:) מה איש תחתון ולא עליון דלא סמכינן אעליון מנין לו הא דהיכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון. ונראה לתרץ זה עם קושיא אחרת שיש לי על פי' המפרשים שפירשו מה איש תחתון ולא עליון כלומר דבאיש לא שייך עליון אם כן לדידהו אמאי מהני לר''מ באשה עליון היכא דלא נבדק התחתון דכ''כ התוספות ז''ל בריש פרק בא סימן (שם) דהקשו דלר''מ למה הוזכר עליון ותירצו דאהני דהיכא דבא עליון מסתמא אמרינן גדולה היא ואמרינן כבר בא תחתון וקשה דכיון דאנן ילפינן מאיש דלא שייך ביה עליון כלל א''כ הכא לא מהני עליון כלל ואי אמרת דשאני התם דלא שייך א''כ היכי ילפת מיניה. וזה יתורץ לפירוש רבינו ז''ל והוא סיוע לדבריו דאשה ואיש שוים דלא מהני עליון אלא היכא דלא נבדק התחתון ומכאן יצא לו דבאיש היכא דלא נבדק תחתון סמכינן אעליון דומיא דאשה לר''מ דסמכינן ע''כ אעליון דאם לא אמאי הוזכר לדבריו סימן העליון כדכתבו התוספות:

טז
 
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת בְּכָל מָקוֹם שִׁעוּרָן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן [ש] לְעִקָּרָן. וּמִשֶּׁיִּצְמְחוּ וְיִהְיוּ יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג עַד [ת] שֶׁיַּגִּיעוּ לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן דָּנִין בָּהֶן לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ בְּבֵן וּבְבַת נַחְשֹׁב אוֹתָם גְּדוֹלִים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְצָמְחוּ כְּדֵי לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג. וְנַחְשֹׁב אוֹתָם קְטַנִּים לְהַחֲמִיר הוֹאִיל וְלֹא הִגִּיעוּ לָכֹף [א] רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:

 מגיד משנה  שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכ''מ וכו'. שם (דף נ"ב:) משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ''מ כדין לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ובגמ' הלכה כדברי כולם להחמיר. ונראה שרבינו מפרש שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן. אבל רש''י ז''ל פי' דלקרוץ בצפורן הוי המועט:

 לחם משנה  שתי שערות האמורות בבן ובת כו' דנין בהן להחמיר בכל מקום וכו'. קשה דבריש הלכות פרה אדומה כתב רבינו ז''ל היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים וכו' וגוזז במספרים את ראשן המשחיר כו' הוצרך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג והשתא כיון דדנין להחמיר בפרה ובנגעים ובכ''מ כמבואר בגמרא היל''ל שם דצריך שישאר מן השער כדי שיכוף ראשו לעיקרו דינטל בפי הזוג דילמא אינו שער והו''ל כאילו אינו וצ''ע. ועוד קשה דבפרק ב' דנגעים לא הזכיר רבינו ז''ל אלא נטילת הזוג ואיכא למטעי דהוי טומאת ודאי ואינו אלא טומאת ספק ונפקא מינה דלא מייתי עלה קרבן והיה לו לבארו גם קשה דבפ''ב דנגעים כתב שאפילו דהלבן כל שהוא אזלינן בתר עיקרו ובפרה כתב דבעינן בעיקר כדי נטילת הזוג. ויש לחלק בפרה דכיון דאיכא שער בעינן שיהיה השיעור של שער אדום אבל בלבן כד מדלית העיקר שהוא לבן הוי כאילו אין שם שער ולכך פסול והבן זה. ועל קושיא האחרת י''ל דסמך על מה שכתב כאן. ובשם הר''י קורקוס כתב הרב ב''י בהלכות פרה שתירץ דסובר רבינו ז''ל דלא נאמר הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת דוקא. וזה אי אפשר דבפרק שמיני כתב גבי שער שחור דאינו מציל עד שיהא כדי לכוף ראשו לעיקרו ועוד דכאן כתב דנין להחמיר בכל מקום. אלא מקום יש לתרץ כמו שתירץ הר''י קורקוס ז''ל בתירוץ ב' שכתב שם הרב ב''י ז''ל בשמו יעויין שם ע''כ בקונטרס:

יז
 
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֵלּוּ צְרִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹם הָעֶרְוָה. וּבֵית הָעֶרְוָה כֻּלּוֹ מְקוֹם סִימָנִין בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה בֵּין עַל אֵיבְרֵי הַזֶּרַע עַצְמָן. וּצְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. [ב] וְשֶׁיִּהְיֶה בְּעִקָּרָן גֻּמּוֹת. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן בְּגֻמָּה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי גֻּמּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵין בָּהֶן שֵׂעָר הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. חֲזָקָה אֵין גֻּמָּא בְּלֹא [ג] שֵׂעָר וּשְׂעָרוֹת הָיוּ בָּהֶן וְנָשְׁרוּ:

 מגיד משנה  שתי שערות וכו' צריכות שיהיו וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה אחת על גבי קשר אצבעותיה של יד ואחת על גבי קשר אצבעותיה של רגל דברי ר''ש וכו' רבנן אמרי (רב חסדא) עד שיהו שתי שערות במקום אחד ע''כ, ופסקו בהלכות כרבנן ופי' רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא אבל קצת המפרשים פירשו דרבנן לא נחלקו אלא שיהו במקום אחד אבל כיון שהם במקום אחד אפילו בקשרי אצבעות יד או רגל הן סימן אבל ודאי גבה וכרסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכרסה שפתי הערוה אבל גבה וכרסה ממש ודאי אין מועילין אלו דבריהם ז''ל ולזה הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל: ושיהיה בעיקרן גומות. שם א''ר חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע''פ שאין שערות ודעת רבינו דלא פליגן אהדדי וכ''נ שם: ומה שכתב אפילו שתיהם בגומא אחת. מתבאר שם בסוגיא:

 כסף משנה  שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ''ש ה''ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו:

 לחם משנה  שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה וכו'. מ''ש ה''ה ז''ל אבל ודאי גבה וכרסה ממש כו' הביא זה בשם המפרשים לפרש לשון רבינו ז''ל מאין יצא לו בית הערוה וה''ק דגבה וכרסה הוא מקום הערוה ומ''מ קשה מאין יצא לו להרמב''ם ז''ל דמאי דקאמרי רבנן עד שיהו שתי שערות וכו' לא קאי אפילו אמאי דקאמר אחד בקשרי אצבעותיה של יד ובמה שיהיו במקום אחד סגי וכפירוש המפרשים ז''ל ואם נאמר דלשון במקום אחד משמע ליה לרבינו ז''ל שהוא מקום המיוחד שהוא בית הערוה ונדקדק זה בלשון ה''ה ז''ל שכתב ופירש רבינו ז''ל שמקום אחד הוא מקום הערוה בדוקא זה אי אפשר שהרי כתב רבינו ז''ל וצריכות להיות במקום אחד משמע דס''ל דמקום אחד דקאמרי רבנן כפשוטו ומ''ש ה''ה ז''ל ופירש רבינו הכוונה לומר דלדעת רבינו ז''ל קאי במקום אחד לגבה וכרסה ולא למאי דקאמר אחד על מקום קשרי אצבעותיה כמו שפירשו המפרשים. ואולי הסברא הכריח לרבינו ז''ל לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ''ע: ושיהיה בעיקרן גומות וכו'. כתב ה''ה ז''ל ודעת רבינו י''ל דלא פליגין אהדדי. קשה דמי הכריחו לומר כן דאע''פ דפליגי פסק כרב אדא בר אהבה בגומות אע''פ שאין בו שערות ושתי שערות בגומא אחת. וי''ל דמ''מ מדכתב הלשון של רב הונא שאמר צריך שיהיה בעיקרן גומות משמע דדעתו דלא פליגא. ומ''מ מה שכתב ונראה כן מן הגמרא לא ידענא מנא ליה: חזקה אין גומא וכו'. אין להקשות דילמא יש שערות קטנות פחות מנטילת הזוג דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי:

יח
 
הַבַּת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ י''ב שָׁנָה וְהַבֵּן שֶׁהֵבִיא בְּתוֹךְ י''ג שְׁנֵיהֶם שׁוּמָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמָן הֵם עוֹמְדוֹת אַחַר י''ג לְזָכָר וְאַחַר י''ב לִנְקֵבָה אֵינָן סִימָן:

 מגיד משנה  הבת שהביאה ב' שערות וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו) מחלוקת ופסק כחכמים שאומרים כן:

יט
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּבְדְּקוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְנוֹדַע שֶׁהֵן שׁוּמָא. אֲבָל אִם לֹא נִבְדְּקוּ אֶלָּא אַחַר זְמַן וְנִמְצְאוּ שָׁם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת סִימָנִין. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא קֹדֶם זְמַן צָמְחוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שׁוּמָא:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן וכו'. זה פשוט ומתבאר בסוגיא בפרק בא סימן וכתב הרמב''ן ז''ל וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותן לחומרא כדין כל שאר הספיקות ע''כ דבריו ז''ל:

כ
 
כְּשֶׁבּוֹדְקִין הַבַּת בֵּין בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהוּא כָּל שְׁנַת י''ב בֵּין קֹדֶם זְמַן זֶה בֵּין לְאַחַר הַזְּמַן בּוֹדְקִין עַל פִּי נָשִׁים כְּשֵׁרוֹת וְנֶאֱמָנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחַת בּוֹדֶקֶת וְשׁוֹמְעִין לָהּ אִם הֵבִיאָה וְאִם לֹא הֵבִיאָה:

 מגיד משנה  כשבודקין הבת וכו'. פרק בא סימן (שם מ"ח) תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ופסק רבינו הלכה כמותו ויש שם תנאים חולקים בברייתא וכפסק הזה נראה מן ההלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. כתב הרמ''ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכן פסק הרי''ף וצריך עיון מה שפסק זה הרב עכ''ל:

 לחם משנה  כשבודקין את הבת בין בתוך הזמן וכו' בין קודם זמן וכו' בודקין ע''פ נשים כשרות וכו'. ה''ה ז''ל הבין בדברי רבינו ז''ל דבברייתא (נדה דף מ"ח:) שלש מחלוקות ורבנן ס''ל בין לפני הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק נשים בודקות אותן ורבי יהודה ס''ל דתוך הפרק אין בודקין ור''ש סבר אף תוך הפרק נשים בודקות ולאחר הפרק להחמיר ולא להקל והיינו דפליגי אדרבנן דלרבנן בין להחמיר בין להקל ולר''ש להחמיר דוקא והיינו להאיבעית אימא דאמר בגמרא דר''ש ולאחר הפרק ולית ליה כו' אבל ללישנא קמא דנאמנות וכו' לכאורה נראה דהם דברי ר' יהודה ולא הוו אבל ב' מחלוקות דר''ש ות''ק הוו דבר אחד ופסק רבינו ז''ל כלישנא בתרא וכרבנן. אבל הרמ''ך ז''ל סובר דליכא בברייתא אלא ב' חלוקות דר' יהודה ור''ש ולכך השיג על רבינו ז''ל דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש וא''כ הו''ל למפסק כר''י. ודבר תימא הוא זה דהא אמרו דרבי יהודה סבר תוך הפרק כלאחר הפרק וכבר אפסיקא הלכתא בפרק יוצא דופן דתוך הפרק כלפני הפרק וכ''פ רבינו ז''ל לעיל אלא שקשה טובא לזה מ''ש ה''ה ז''ל דכפסק הזה נראה מן ההלכות דבהלכות אמרו דבחליצה ומיאון נאמנות משום חזקה דרבא משמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנות להחמיר ולא להקל וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל דכ''נ מן ההלכות. לכך נ''ל לומר בדוחק דרבינו ז''ל פוסק כי הא דנאמנות להחמיר ולא להקל אלא דתוך זמן כיון דהשתא לא מהני נאמנותם לא להחמיר ולא להקל אע''פ דלבסוף מהני נאמנותם להחמיר ולהקל דהיינו בתר י''ב לא איכפת לן וכ''נ שהבין הרב ב''י בטאה''ע יעויין שם. ועל מה שהשיג הרמ''ך אם נאמר דכוונתו להשיג על רבינו ז''ל מה שכתבתי דלא היל''ל דנאמנת האשה להחמיר ולהקל כשהוא תוך זמן דליכא חזקה דרבא אם כוונתו כך קשה דלא היה לו להקשות משום דהלכה כר''י דבין לר''ש בין לר''י הוי הכי דע''כ לא פליג ר''ש אלא משום דאית ליה דתוך הפרק כלפני הפרק ומהני נאמנות להחמיר אבל להקל ודאי דמודה דלא מהני ע''כ אמרתי שלא נתבררו לי דבריו (ע"כ) מקונטרס אחר:

כא
 
כָּל הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת וּבְעֶרְכִין וּבְכָל מָקוֹם אֵינָן לֹא שְׁנֵי הַלְּבָנָה וְלֹא שְׁנֵי הַחַמָּה אֶלָּא שָׁנִים שֶׁל סֵדֶר הָעִבּוּר שֶׁהֵן פְּשׁוּטוֹת וּמְעֵבָּרוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהֵם קוֹבְעִין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּבְאוֹתָן הַשָּׁנִים מוֹנִין לְכָל דִּבְרֵי הַדָּת:

 מגיד משנה  כל השנים האמורות בבן ובבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ובירוש' בנדרים אמרו אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד נמלכו ב''ד לעברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין חוזרין ע''כ. (ועוד מבואר שם) וביאור זה הירושלמי הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו שהרי בת שלש שנים ויום אחד אם היא אשת איש כגון שקידשה אבי' הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור והטעם לפי שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה וא''כ היאך אפשר שתהיה חזרת הבתולים שהוא דבר טבעי בה תלויה בעיבורו של חדש אלא שהשם יתעלה גזר כך וזהו לאל גומר עלי:

כב
 
אֵין סוֹמְכִין עַל הַנָּשִׁים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים וְלֹא עַל הַקְּרוֹבִים אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד:

 מגיד משנה  אין סומכין על הנשים וכו'. זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ג) דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר:

כג
 
הָאָב שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בִּתִּי זוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לְקָרְבָּן אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים. בְּנִי זֶה בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בִּתִּי זוֹ בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נֶאֱמָן לִנְדָרִים וּלְעֶרְכִין וְלַחֲרָמוֹת וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת אֲבָל לֹא [ד] לְמַכּוֹת וְלֹא לָעֳנָשִׁים:

 מגיד משנה  האב שאמר וכו'. מימרא דרב חסדא שם ותניא נמי כוותיה:

כד
 
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיבַר זִכְרוּת וְאֵיבַר נְקֵבוּת הוּא הַנִּקְרָא אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא סָפֵק אִם זָכָר סָפֵק אִם נְקֵבָה. וְאֵין לוֹ סִימָן שֶׁיִּוָּדַע בּוֹ אִם הוּא זָכָר וַדַּאי אִם הִיא נְקֵבָה וַדָּאִית לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  מי שיש לו וכו'. האנדרוגינוס נזכר בהרבה מקומות בגמרא וענינו הוא כמו שהזכיר רבינו:

כה
 
וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זִכְרוּת וְלֹא נְקֵבוּת אֶלָּא אָטוּם הוּא הַנִּקְרָא טֻמְטוּם וְגַם הוּא סָפֵק. וְאִם נִקְרַע הַטֻּמְטוּם וְנִמְצָא זָכָר הֲרֵי הוּא כְּזָכָר וַדַּאי. וְאִם נִמְצָא נְקֵבָה הֲרֵי הוּא נְקֵבָה. * וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁהָיוּ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת גְּדוֹלִים וְהֵם שֶׁנְּדַבֵּר בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם:

 ההראב"ד   וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה בחזקת גדולים אלא יבדקו אם יש להם סימנין אם לאו דלענין הבאת סימנין הרי הם ככל אדם עכ''ל:

 מגיד משנה  ומי שאין לו וכו'. זהו טומטום ונזכר גם כן בהרבה מקומות ומהם פרק הערל (יבמות פ"ג) ושם מתבאר שאם נקרע הרי הוא נדון כפי מה שימצא שיהיה אם זכר ואם נקבה: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן י''ב שנה וכו'. בהשגות א''א ולמה בחזקת גדולי' וכו'. ואיני יודע כוונת רבינו ג''כ אם הוא שאפי' בלא סימנין הן בחזקת גדולים או שלא דיבר לענין סימנין אלא לענין הזמן ואמר שהוא בן י''ב שנה כדין הנקבה לפי שהוא ספק ודנין אותו להחמיר ומ''מ דוקא בהבאת סימנין. והנראה מפשט המאמר שהוא סובר שאין צורך בהן לסימנין ואפשר שאין דרכן להביא סימנין לא כזכר ולא כנקבה. ומכל מקום אני תמה בדבר בין לדעתו בין לדעת הר''א ז''ל כשהן בן י''ב שנה אפילו בהבאת סימנין למה הן בחזקת גדולים וכל שכן הטומטום שהרי אם יקרע שמא ימצא זכר ואם כן המצות שהנשים פטורות מהן ואלו חייבין בהן מספק כשהן בן י''ב שנה ויום אחד למה יתחייבו והלא פטורין הן ממה נפשך שאם זכרים הם עדיין לא הגיעו לכלל חיוב ואם הם נקבות כל הנקבות פטורות ממצות אלו וזה צריך עיון:

 לחם משנה  וטומטום ואנדרוגינוס וכו'. מה שתמה ה''ה ז''ל והניחו בצריך עיון יש לומר דלא כתב רבינו ז''ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשים דב''ד ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם:

כו
 
חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת הָאֲמוּרִים בְּכָל מָקוֹם הֵן הָאִלְּמִים שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְלֹא מְדַבְּרִים. אֲבָל מִי שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם. וְאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵן שְׁלֵמִים בְּדַעְתָּן וְאֵינָן לֹא חֵרְשִׁים וְלֹא שׁוֹטִים נִקְרָאִין פִּקֵּחַ וּפִקַּחַת:

 מגיד משנה  חרש וחרשת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות חרש וחרשת שדברו בהן חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע: אבל מי שמדבר וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות ומהם בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"א):

כז
 
נִמְצְאוּ כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ עֶשְׂרִים שֵׁמוֹת. וְאִלּוּ הֵן. קִדּוּשִׁין. עֶרְוָה. שְׁנִיָּה. אִסּוּרֵי לָאוִין. אִסּוּרֵי עֲשֵׂה. קְטַנָּה. נַעֲרָה. בּוֹגֶרֶת. אַיְלוֹנִית. גְּדוֹלָה. סִימָן הַתַּחְתּוֹן. סִימָן הָעֶלְיוֹן. קָטָן. סְרִיס חַמָּה. סְרִיס אָדָם. גָּדוֹל. אַנְדְּרוֹגִינוּס. טֻמְטוּם. חֵרְשִׁים. פִּקְחִים. שִׂים כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ לְעֻמָּתְךָ תָּמִיד וְאַל יָלוֹזוּ מֵעֵינֶיךָ כָּל עִנְיְנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְבָאֵר כָּל שֵׁם מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנַּזְכִּיר אוֹתוֹ:


הלכות אישות - פרק שלישי

א
 
כֵּיצַד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת. אִם בְּכֶסֶף הוּא מְקַדֵּשׁ אֵין פָּחוֹת מִפְּרוּטָה כֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה [א] פְּרוּטָה. אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּזֶה. וְנוֹתֵן לָהּ [ב] בִּפְנֵי עֵדִים. וְהָאִישׁ הוּא שֶׁאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהּ הַכֶּסֶף:

 מגיד משנה  כיצד האשה מתקדשת אם בכסף כו'. משנה פרק קמא האשה נקנית בכסף בית הלל אומרין בפרוטה ובשוה פרוטה ולשון הקידושין מבואר בגמרא ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי, כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוגיא משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ובפני עדים מפורש בהרבה מקומות: והאיש הוא שאומר וכו'. שם ברייתא:

ב
 
נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ. הֲרֵינִי מְאֹרֶסֶת לְךָ. הֲרֵינִי לְךָ לְאִנְתּוּ אוֹ בְּכָל לְשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  נתנה היא ואמרה לו וכו'. שם בברייתא מבואר: וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא וכו'. זה החילוק אינו מבואר בגמרא שם אבל הוא בהלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ואע''פי שבגמרא (שם ז') אמרו שיש צד שהאשה נותנת לו והיא מתקדשת וכגון שהוא אדם חשוב כבר נתבאר דין אדם חשוב פ''ה ושם נזכר דדוקא כשחזר הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה והרי זה כנתן הוא ואמר הוא: ואם נתן הוא ואמרה היא וכו'. בזה יש לשונות בגמרא ופסקו ז''ל כלשון אחרון (שם ו') דאמר ספק הוי וחיישינן מדרבנן:

ג
 
וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה אוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

 מגיד משנה  ואם קידש בשטר כותב וכו'. שם (ט') כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי וכו' ושם נתבאר דדין השטר הוא משום דמקשינן הויה ליציאה ולזה כתבו מן המפרשים ז''ל שאף הוא פסול במחובר כמו הגט כמבואר פ''א מהלכות גירושין וכן מוכיח הסוגיא שבפרק קמא x דגיטין שהגט והקידושין שוין לפסול המחובר וכן כתב הרשב''א ז''ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקידושין:

 לחם משנה  ואם קידש בשטר כותב על הנייר וכו' הרי את מקודשת לי וכו'. קשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו כן גבי גט פרק ראשון וגבי עבד פרק חמישי ובודאי דה''ה כן גבי שטר קידושין דומיא דגט כיון דאית לן עידי חתימה כרתי ובפרק האיש מקדש (דף מ"א) אמרו שם הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה דאמר עידי חתימה כרתי משמע דלרבי מאיר שטר קידושין בעדי חתימה סגי ולא ידעתי למה לא הזכירו כאן רבינו ז''ל דפסול:

ד
 
וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת כְּגֵט. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא [ג] לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ לְדַעְתָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת

 מגיד משנה  וצריך שיכתוב וכו'. בפרק קמא דקידושין בעיא דאיפשטא: ואינו כותבו וכו'. שם ברייתא: כתבו שלא לשמה וכו'. דין שלא לשמה הוא בבעיא שהזכרתי ודין לשמה ושלא מדעתה הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק רבינו כפסק ההלכות שפסקו שאינה מקודשת וכ''פ ר''ח ז''ל. ויש מן הגאונים ז''ל שפסקו כדברי האומר מקודשת והסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שיש לחוש ולהחמיר וכתב הרשב''א ז''ל שנוסח שטר הקידושין צריך שיזכיר בו שמות האיש והאשה כגט. ודע שאין צריך שיכתב בדבר שאין יכול להזדייף וזהו שכתב רבינו למעלה על העלה ובכל דבר שירצה והטעם דעידי מסירה עיקר בקידושין כמו בגירושין ודין הגירושין מבואר פ''ד מהלכות גירושין:

 לחם משנה  כתבו שלא לשמה וכו'. בהלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא והביאו ראיה לדבריהם דאע''ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפרק הנושא (דף ק"ב:) בשטרי אירוסין ממש. וראיתי מי שהקשה כיון דהרמב''ם ז''ל פסיק הכי משמע דאית ליה דתירוצא דשטר אירוסין הוי קושטא דמילתא וא''כ איך כתב בפרק כ''ב מהלכות מלוה על מה שפסק רבינו ז''ל שם אין כותבין שטר אירוסין כתב ה''ה ז''ל דפירוש שטר אירוסין הוא שטר פסיקתא הא ודאי אינו כן כיון דהוא פסק כרב שרביא ודאי דאית ליה שטר ממש והך קושיא נמי נ''ל דאיתא התם בגוונא אחרינא כיון דהוא פסיק בהלכות זכייה ומתנה בפ''ו שדברים אלו לא נתנו ליכתב. ובפרק הנושא אמרו מאן דאית ליה הכי מוקי הך מתניתין דשטרי אירוסין בשטר אירוסין ממש דאי לא לא מיתוקמא מתניתין אליביה לפי פירוש רבינו ז''ל דמפרש דלא נתנו ליכתב דאין הכתיבה מועלת כדפירש שם בהלכות זכיה ואם כן מה מועיל כתיבה בשטרי פסיקתא דכותבין אותן מדעת שניהם כדפריך שם בגמרא אלא ודאי ע''כ מתני' איירי בשטרי אירוסין ממש. ואי לאו דברי ה''ה ז''ל ל''ק כלל דלרבינו הוה מצינן למימר דאית ליה שטרי אירוסין ממש אבל בדברי ה''ה ז''ל קשה. וי''ל דה''ה ז''ל ס''ל דלפי המסקנא דתירצו דברייתא איירי בשקנו מידו הך משנה נמי איירי בשטרי אירוסין וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מיתרצא קושיא חדא דהקשו שם התוספות ז''ל דלרבינא דאית ליה כתבו שלא מדעתה מקודשת א''כ מתניתין איירי בשטרי פסיקתא וא''כ מאי קבעי לעיל אי דברים הללו נתנו ליכתב אי לאו ודאי דנתנו ליכתב והשתא ניחא דהוה מספקא ליה דילמא איירי בשקנו מידו ומ''מ משמע ליה מתניתין בלא קנין לפי פשטא ולכך קאמר מאי לאו בשטר פסיקתא ובלא קנו מידו כפשטא דמתניתין הכי משמע. ולפי האמת מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ובקנו מידו ואע''ג דקנו מידו לא אמרינן בהא סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעינן דעת שניהם. ומ''מ מוכחינן שפיר דהלכתא כרב פפא ורב שרביא אע''ג דלפי האמת מוקמינן מתניתין בשטרי פסיקתא משום דכיון דרב אשי מוקי מתניתין כוותייהו בשטרי אירוסין משמע דס''ל כוותייהו ולפי האמת דקאמרינן בשקנו מידו לאו משום דלית הלכתא כרב פפא ורב שרביא אלא דלא צריכינן להכי דמצינן לאוקמי בשקנו מידו. זה נראה לי ליישב דעת ה''ה ז''ל שכתב בפירוש דברי רבינו ז''ל שם פירוש שטר אירוסין שטרי פסיקתא דמשמע דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל כן דאין לומר דמפרש כן לדברי שאר המפרשים דהיינו הר''ז הלוי ז''ל דפסק כרבינא דזהו דוחק כיון דהוא מפרש דברי רבינו ז''ל ודאי דמה שהוא מפרש דעתו מפרש: גבי כתבו שלא מדעת כתב הטור ז''ל בשם הרמ''ה ז''ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ונסתפק הרב ב''י ז''ל שם אי איירי בקדשה בנייר בפירוש או אפילו שקדשה בשטר. ונ''ל דאין מקום לספק ההוא דאפילו קדשה בשטר מיירי דהאי דינא נפקא ליה להרמ''ה ז''ל מההיא סוגיא דפרק האיש מקדש דכתיבנא דאוקימו שם פלוגתא דר''מ ורבי אליעזר ורבנן דכתבו לשמה ושלא מדעתה ושם אמרו רבנן שמין את הנייר כו' והתם ע''כ איירי שקדשה בשטר עצמו וקא אמרי רבנן שמין את הנייר וטעמו של הרמ''ה ז''ל דפסק כרבנן התם:

ה
 
וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בִּבְעִילָה זוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים וּבוֹעֲלָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה ( מִסְּתָמָא) דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר בִּיאָה. וּכְשֶׁיִּגְמֹר בִּיאָתוֹ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת. ( וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבֵין שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת):

 מגיד משנה  ואם קידש בביאה וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף פ"א) אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ופשוט הוא שכל האומר שעל דעת לקדשה מתייחד עמה והוא בפני עדים הן הן עידי ביאה: והמקדש בביאה וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף י') שם איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה מאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ופשטו שם שכל הבועל דעתו אגמר ביאה. וכתב רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה אקדיש לי בביאה סתם אבל אם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה ע''כ וכן עיקר: ובין שבא עליה כדרכה וכו'. שם מפורש:

 לחם משנה  ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת וכו'. והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב ה''ה ז''ל שדעת רבינו ז''ל כדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה וכו' היכא דא''ל אקדיש לי בביאה סתם וכו'. קשה דלא הוצרך בעל ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוספות ז''ל דבפרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמרינן דנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפירש ואמר בתחילת ביאה ליקני אבל הרי''ף ז''ל תירץ בפרק הבא על יבמתו דהתם הוי העראה במקום חופה דהיינו אחר קידושין ורבינו ז''ל אית ליה כדברי הרי''ף ז''ל בפרק עשירי שכתב שם והבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה ושם כתב ה''ה ז''ל שהוא כדעת ההלכות ז''ל וא''כ למה הוצרך רבינו ז''ל לשני התירוצים. וי''ל דודאי כדברי בעל ההלכות הוי פשטי הדברים מדקאמר דעתו וכו' משמע דהיכא דפירש לה וכדברי ההלכות ג''כ ס''ל משום דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו בפ''ק בד''ה ובעלה וא''ת ונילף מג''ש דקני בביאה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין שנקנה בהעראה אתיא קיחה קיחה. ולפי זה ניחא דהך ג''ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד:

ו
 
הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ כְּשֶׁיְּקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמָעָם שֶׁהוּא קוֹנֶה הָאִשָּׁה וְלֹא שֶׁיְּהֵא מַשְׁמָע שֶׁהִקְנָה עַצְמוֹ לָהּ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ אוֹ שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. הֲרֵינִי בַּעְלֵךְ. הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ. הֲרֵינִי אִישֵׁךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל. אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ. הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי. הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי. אוֹ הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי. הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי. הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי. הֲרֵי אֶת חֲרוּפָתִי. הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי. הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הדברים שיאמר האיש וכו'. מימרא שם אמר לה וכו' כל הלשונות שהזכיר רבינו מפורשים שם בגמרא ומוסכמין חוץ מלשון חרופתי שיש מי שסובר שאינה מקודשת אלא ביהודה שהיו קורין לארוסה חרופה וכבר העלה הרשב''א ז''ל כדברי רבינו שהוא כאחד משאר לשונות. ודע שאלו הלשונות מועילין והוא שתהא האשה מכרת בהן ואע''פ שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהן כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום שהיא מקודשת וכל זה מתבאר מדברי רבינו במ''ש למטה בסמוך בכל לשון שהיא מכרת בו וכן העלה הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת''ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה''ק האומר ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר''ן כתב רש''י דס''ל כמ''ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל מעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כרבי עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למאן דאמר בפרק השולח (גיטין דף מ"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאף על גב דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב''ם דהאומר חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי''ל כרבי עקיבא דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל''ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס''ל דמקודשת למאן דאמר דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ''ל. והריטב''א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ''ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למאן דאמר התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי''ל דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש''י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי''ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה''ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר''ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה:

 לחם משנה  הדברים שיאמר האיש כשמקדש כו'. כתב הרב המגיד ז''ל ודע שאלו הלשונות מועילין וקשה כיון דאלו הלשונות של הברייתא אינם מועילין אלא דיעבד א''כ כשהקשו בגמרא במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה וכו' אדהקשו על הבעיא היה להם להקשות על הברייתא דאי במדבר אפילו לא אמר כלום ואי אינו מדבר מנא ידעה. וי''ל דודאי הברייתא יש לתרץ דידעה דאותם הלשונות קרוב להכיר אותם אבל בבעיא ג''כ קשיא ליה למקשה דלית לשנויי דידעה משום דאין קרוב להכיר אותם הלשונות ולכך מקשה במאי עסקינן וכו': הרי את ארוסתי וכו'. יש בקצת ספרי רבינו ז''ל אסורתי במקום עצורתי וניחא לפי גירסתו מה שקשה לפי פירוש רבותיו של רש''י ז''ל דקאמר אשה עצורה לנו. ורש''י ז''ל הצריך הפירוש האחר ולפי גירסא זו לא צריכנא למשכוני אנפשין:

ז
 
אָמַר לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְיֻחֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי. הֲרֵי אַתְּ עֶזְרָתִי. הֲרֵי אַתְּ נֶגְדָּתִי. הֲרֵי אַתְּ צַלְעָתִי. הֲרֵי אַתְּ סְגוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תַּחְתַּי. הֲרֵי אַתְּ עֲצוּרָתִי. הֲרֵי אַתְּ תְּפוּסָתִי. הֲרֵי זוֹ [ד] מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסִקֵי קִדּוּשִׁין אֵין חוֹשִׁשִׁין [ה] לִמִלּוֹת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  אמר לה או כתב לה וכו'. שם בעיא ואמרו אי בשאינו מדבר עמה על עסקי קידושין מנא ידעה ותירצו במדבר עמה והקשו אי הכי אפילו לא אמר כלום ותירצו דטפי עדיף כשלא אמר לה כלום משאמר לשונות אלו ונתבארו דברי רבינו:

ח
 
וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת בּוֹ. וְיִהְיֶה מַשְׁמַע הַדְּבָרִים בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי הַקִּדּוּשִׁין וְרָצְתָה וְעָמַד וְקִדֵּשׁ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם אֶלָּא נָתַן בְּיָדָהּ אוֹ בָּעַל הוֹאִיל וְהֵן עֲסוּקִין בָּעִנְיָן [ו] דַּיּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. וְכֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְהַגֵּרוּשִׁין אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֵם [ז] אַתֵּם עֵדַי. אֵלָּא כֵּיוָן שֵׁגֵּרֵשׁ אוֹ קִדֵּשׁ בִּפִנֵיהֵם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מִגֹרֵשֵׁת:

 מגיד משנה  ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם וכבר כתבתי למעלה שאף הלשונות שהזכיר רבינו למעלה צריך שתהא מכרת בהן אא''כ היה מדבר עמה על עסקי קידושיה: היה מדבר עם האשה וכו'. שם ברייתא ופסק הלכה בגמרא ובהלכות. ודע שהמפרשים נחלקו בעסוקין מענין לענין ובאותו ענין כגון שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אלא שהם [כ''ה בר''ן וכן פירש''י] צורך זווגם ולא פירש. והרב בעל העיטור ז''ל כתב שאינה מקודשת והרשב''א ז''ל כתב שהיא מקודשת והביא ראיה מן התוספתא ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע''פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין: וכן עדי הקדושין וכו'. זה מבואר בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין מ"ג) ופירוש אפילו להיותן מזומנין לכך אינו צריך אלא כל שראו הקידושין או הגירושין די וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא כשקידשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם אבל אם הטמין לה עדים אחורי הגדר לא דדילמא אי ארגישה בהן לא מקבלא קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו ע''כ:

 כסף משנה  היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ''ל דאע''פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח''כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא''כ הל''ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ''ש:

 לחם משנה  היה מדבר עם האשה [על עסקי הקידושין ורצתה] ועמד וקידש ולא פירש וכו' הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו כו'. ורצתה פירש מהררי''ק ז''ל דהיינו דאמרה אין. משמע דאי לא אמרה אין לא מיקדשא אפילו מדבר עמה על עסקי קידושין אבל בגט לא כתב שם רבינו ז''ל אלא מדבר עמה על עסקי גיטה בלבד דהתם ודאי לא בעינן רצתה משום דהוי בעל כרחה. וא''ת א''כ בגמרא כשאמרו אי כשמדבר עמה על עסקי גיטה אפילו לא אמר לה לימא אפילו דאיירי דלא אמרה ובודאי דידעה כיון שמדבר עמה על עסקי הגט אע''ג דלא אמרה אין דהא בגט לא אמרה ואמרינן דידעה ומיבעיא ליה אי הני לישני הוו לישני דקידושין או דילמא לא הוי לישני דקידושין ולא מיקדשא. ותו קשיא ליה היכא דאמרה הני לישני ודיבר עמה על עסקי קידושיה אף ע''ג דלא אמרה אין כיון דידעה דהוי קידושין אי הני לישני דמיועדת וכו' הוו קידושין אמאי לא מיקני במדבר. ורבינו ז''ל סתם וכתב והוא שיהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ולמטה כתב דמדבר על עסקי קידושין בעינן שתאמר הן א''כ למעלה נמי נראה דבעינן שתאמר הן וא''כ קשה בלאו אמירת הן כיון דידעה מאי קאמרה ליהוי ספק מקודשת דדילמא הני לישני הוו לשון קידושין. וי''ל דבלאו אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהב לה משום דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעתה דהוו לשון קידושין דמשמע לה כיון דלא נתרציתי לו בפירוש ודאי דלא יקדש לי אבל בגט כיון דהוא בע''כ אפילו בלא אמירת הן ידעה דהוי גט דאמרה כיון דדיבר לי שרוצה ליתנו אף ע''פ שלא אמרתי לו הן נותנו לי בעל כרחי, ועוד דשם בגט אע''ג דלא אמר לה כלל כתב שם רבינו ז''ל דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן ולכך בידיעה קצת סגי. ע''כ בקונטרס: היה מדבר עם האשה כו'. וכתב הרשב''א ז''ל שאפילו חזר ואמר לה וכו' מלשון והיה רוצה משמע דאפי' דקאמרה אין ולא דמי לכנסי פקדון זה שכתב רבינו ז''ל פ''ה שאפילו אחר שנטלתו אי אמרה אין סגי דשאני הכא דדילמא מתנה יהיב ניהלה כיון שלא פירש או דלמא מלוה הוי והמקדש במלוה אינה מקודשת לכך צריך לשוב לקחתו. ע''כ קונטרס:

ט
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר לָהּ תְּהִי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן אִם אוֹמֵר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי לחציי וכו'. פירקא קמא דקידושין (שם ז') מימרא דרבא. ומה שכתב רבינו וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת נלמד ממה שהזכיר שם איתתא לבי תרי לא חזיא:

י
 
אָמַר לָהּ הֲרֵי חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ הָאַחֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת בַּחֲצִי פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * אָמַר לָהּ חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר. שְׁתֵּי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה. שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָּנַי בִּפְרוּטָה. בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה. אוֹ בִּתְּךָ וְקַרְקָעָתְךָ לִי בִּפְרוּטָה. בְּכָל אֵלּוּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק:

 ההראב"ד   אמר לה חצייך וכו'. כתב הראב''ד אם שתי חצייך בפרוטה מקודשת בספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין אותן של מעלה למה הן מתקדשות ודאי אלא בספק עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. אלו השתי חלוקות שהזכיר רבינו בעיות בגמרא באם ת''ל שמקודשת ורבינו פוסק בכל מקום כאם ת''ל. אבל הרשב''א ז''ל כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו דקאמר בחד זימנא ואפילו הכי סלקא בתיקו וכ''ש אינך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר חצי כלל אינה מקודשת אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת ע''כ דבריו וזהו דעת הר''א ז''ל בהשגותיו. ומכל מקום אין דבריהם מוכרחין דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי אם ת''ל מקודשת ובתר מכן בעו הא דשתי חצייך בפרוטה משמע x דאינהו ידעו בדקדוק הלשון טפי מינן ואף על פי כן יש להחמיר כדבריהם ז''ל ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט: אמר לה חצייך מקודשת לי היום וכו'. כל אלו שהזכיר רבינו בעיות ולא איפשטו שם:

 כסף משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. כתב ה''ה אבל הרשב''א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב''ד בהשגותיו גם הרא''ש כתב כדבריהם. והר''ן יישב קושיא זו לדעת רבינו:

 לחם משנה  אמר לה הרי חצייך מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת. כתב ה''ה ז''ל דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי את''ל מקודשת כו'. כנראה שה''ה ז''ל לא נתן טעם אבל יש ליתן קצת טעם ולומר דבחצייך בפרוטה אית לן לומר דמקודשת דמונה והולך הוא וה''ק לה נמצא שהחצי מגיע לך בפרוטה והחצי בפרוטה אבל ב' חצייך בפרוטה אין כאן מונה והולך דהיל''ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל באומרו שני חצייך משמע דדעתו לקדש לחצאין ואע''ג דבגמרא אמר הכא ודאי דבחד זימנא קאמר לה כו' היינו לחד צד אבל לצד אחר אית לן למימר בההיא דב' חצייך דמקודשת טפי: אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו' הרי זו מקודשת וכו'. בסי' ל''ה כתב הרב ב''י ז''ל על קושיית התוס' ז''ל שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דאמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה וכו' ותירצו דאיירי דלא אמר התם לשון קידושין. ורבינו והטור ז''ל דכתבו דין זה גבי קידושין קמה להו הקושיא. ותירץ הרב הנזכר דכשאמר תחילה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הוה אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחצייה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית ע''כ. וקשה דא''כ מה יתרץ לשני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת. וי''ל דאף כשבאו בבת אחת לא נתרצית דאמרה לחצאין רוצה לקנותני בחצי פרוטה כל חציי. וכשהזכיר פרוטה לכל חציה י''ל כדכתב הרב ז''ל והמחבר כתב. לכך נ''ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר וזה אי אפשר דאין קידושין לחצאין לא אמרינן בכולהו כיון דהיא מעכבת ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא''כ גבי בתך ופרתך ודוחק:

יא
 
הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-טז) 'אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה'. וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין הוּא זַכַּאי בַּכּל עַד שֶׁתִּבָּגֵר. לְפִיכָךְ מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָּלֵד עַד שֶׁתִּבָּגֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכֵּן אִם קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בְּבִיאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האב מקדש את בתו וכו'. משנה פ' האיש מקדש (דף מ"ג) ואסיקו בגמרא דאפי' נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה כמו שיתבאר: וכן הוא זכאי במציאתה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג): ומה שכתב רבינו מן האירוסין, לפי שכשנשאת שוב אין לאביה רשות בה בשום דבר ואפילו נתגרשה בעודה קטנה ומבואר שם ובהרבה מקומות וכמו שיזכיר רבינו בסמוך לפיכך מקבל האב וזה מבואר בהרבה מקומות. ומה שהזכיר אפילו חרשת מבואר במשנה ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ובגיטין פרק הניזקין (דף נ"ה): ואם היתה בת שלש שנים וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) והובאה פ''ק דקידושין (דף י'):

 לחם משנה  האיש מקדש את בתו שלא לדעתה כו'. אע''ג דבגמרא פ''ק דקידושין (דף ג':) משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דוקא דהקשו ואימא ה''מ קטנה וכו' עד שהוצרכו לאתויי נערה מקרא דויצאה חנם מ''מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לן דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטיה בנערה הוא כדכתבו התוספות ז''ל: וכן כשהיא נערה רשותה בידו וכו' ולא היא. ובמאמר אמרינן התם במסקנא דנערה עושה מדעת עצמה משום דזקוקה ועומדת. ורבינו ז''ל לא כתב בהלכות יבום כן בפירוש אלא כתב וקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא: רבינו ז''ל לא הביא הא דההוא אמר לקריבי וכו' משמע דאית ליה דמאי דכתב הרי''ף ז''ל דהא סבירא להו דחיישינן שמא נתרצה האב ולית הלכתא כוותייהו לפי דעתו ז''ל ולא במאי דכתב הרי''ף ז''ל דלא שייך הך פלוגתא בהך פלוגתא דא''כ היה לו לרבינו ז''ל להביאו אלא כדכתיבנא. והטור ז''ל הביא הך עובדא בסימן ל''ז שכתב שם וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה כו' ופסק כרבה ולכך כתב כל זמן שלא שדכה וטרח וכו' והיינו כרבה דאמרו שם איכא בינייהו דלא טרח והרב ב''י ז''ל לא שת לבו לזאת וכתב שם שהם דברי הרמ''ה ז''ל ותמה על מ''ש וטרח לחזור וכו', ובמה שכתבתי הוא מבואר. עוד כתב שם הרב ב''י ז''ל וגרסינן תו בגמרא זו היא גירסת הרא''ש ז''ל אבל בספרים דידן וכו' ודברי הרמב''ם ז''ל בפרק הנזכר כגירסת הרא''ש ז''ל והך ודאי כשגגה היוצאה מלפני השליט דאין כאן חילוף נוסחאות בין הר''ן והרא''ש ז''ל דהר''ן הביא מימרא תליתאה והרא''ש ז''ל הביא מימרא תניינא וכד מעיינת ביה בקל יתבאר דהר''ן והרמב''ם והרא''ש ז''ל גירסא אחת להם והוא פשוט. ע''ק בדברי רבינו ז''ל בה' עבדים שפסק שם מעות הראשונות לקידושין ניתנו ושם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וכתב שם דאחר יעוד מוסרה וכיון דהוא סבר דלא כרבי יוסי הם דברים סותרים. ועוד קשה שם מה שכתב מוכר האלמנה דלא משכחת לה אלמנה כדהקשו בגמרא וכאן אני כותב הדברים בקוצר כי כבר הארכתי בהם במקום אחר:

יב
 
בָּגְרָה הַבַּת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם:

 מגיד משנה  בגרה הבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א):

 כסף משנה  וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופרש''י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח''כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:

יג
 
נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָּה [ח] הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין אֵינָהּ אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וּבֵין הִיא וּבֵין [ט] אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בֵּין אִם נִתְקַדְּשָׁה בְּפָנָיו בֵּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא [י] בְּפָנָיו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  נתקדשה קודם שתבגור וכו'. דברי רבינו שבכאן מבוארים בהלכות פ' האיש מקדש. ויש מן המפרשים שהן סוברים שאם נתרצה האב אחר שקדשה שחוששין לקידושיו וכבר תירץ הרשב''א ז''ל כל מה שהקשו על דברי ההלכות:

 כסף משנה  נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי טעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס''ל לדרב ושמואל. וכתב הרי''ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס''ל לדרב ושמואל x לית הלכתא כוותייהו. והר''ן נסתפק בכוונת הרי''ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא''כ נאמר שאם נתרצה אח''כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח''כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ''ע. ומהרי''ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול''נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש''י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה''פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע''פ שהאב יכול לקדשה בע''כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא''כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה''ל תלמיד במקום הרב:

 לחם משנה  נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. כבר נודע בכאן קושיית הר''ן ז''ל. והרב ב''י ז''ל לא נראה לו יישוב הרב מהר''י קולון בשורש ל' ותירץ תירוץ אחר ואמר והיכא דנתקדשה בפניו ודאי דמוכיח דכיון דלא מיחה באותה שעה נתרצה ולכך צריך עיכוב דידה דאם היא מעכבה רצוי האב לא מהני. וקשה בדבריו דהא בגמרא (דף מ"ה:) גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן וכו' משמע התם דטפי עדיף היכא דליתיה קמן מהיכא דאיתיה דהיכא דאיתיה אמרינן האי דאישתיק מרתח רתח והלכתא כרב הונא דאמר הכי בגמרא. וע''ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ אם לא שיאמר דכשיעכב הוא לבסוף לא מהני נתקדשה בפניו אבל כשנתרצה הוכיח סופו על תחלתו והיינו תירוץ שתירץ מהר''י קולון ז''ל. ולהר''י קולון ז''ל קשה דלא תירץ אלא לאביה אבל להיא מה יתרץ אם לא שיאמר דכשתעכב היא אפילו שיתרצה האב לבסוף לא מהני מאחר שמתחלה לא קדשה הוא דאז היה יכול לקדשה בע''כ כדכתב הרב ב''י ז''ל א''כ ודאי בשני התירוצים יבאו על נכון כל דברי רבינו ז''ל אבל בחד בלא חבריה לא סגי:

יד
 
הָיְתָה הַבַּת סָפֵק בּוֹגֶרֶת. בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ בֵּין שֶׁקִּדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק לְפִיכָךְ צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. יֵשׁ לָאִישׁ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית בֵּין אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים. וְכֵן הָאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ בֵּין מֵאִישׁ פְּלוֹנִי בֵּין מֵאִישׁ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכֵן הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ. וְאוֹמֵר הָאָב לְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה [כ] צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ:

 מגיד משנה  היתה הבת ספק בוגרת כו'. זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והעמידוה בגמרא ביום השלמת הששה חדשים שיש בין נערות לבגרות ואמר רב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקיימא לן כרב ומבואר זה בהלכות. ורבינו לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבינו שלא הזכיר סימני בגרות כלל פרק שני מהלכות אישות: יש לאיש לעשות שליח וכו'. משנה (שם מ"א) ריש פרק האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו: ואומר האב לבתו וכו'. פרק קמא מימרא (שם י"ט):

 כסף משנה  היתה הבת ספק בוגרת וכו'. כתב ה''ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ''ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ''כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר''ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ''ל:

 לחם משנה  היתה הבת ספק בוגרת וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא קשה קצת אם כן אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה וליהוי נערה ובשלמא כשקידשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמו שכתבו התוספות ז''ל וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה. ואם היינו אומרים דמאי דכתב כאן רבינו ז''ל ספק נערה ספק בוגרת היינו כגון שנראה בה אחד מסימני נערות שכתב רבינו ז''ל בפרק ראשון דהיא ספק נערה ואחר כך הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן שהביאה הסימן הראשון ויש לנו ספק אם אותו הסימן סימן נערות והשתא בוגרת דכבר עברו הששה חדשים או דילמא לא היה סימן נערות ולא נעשתה נערה אלא כשהביאה שתי שערות ומשם ואילך עדיין היא בתוך הששה חדשים וכ''כ שם הראב''ד ז''ל בהשגות על דברי רבינו ז''ל בפ''א דאם אירע כן הוי ספק בין נערה לקטנה מתורצת קושיין דלעיל דכיון דנראה בה סימן אחד מסימני נערות ועברו הששה חדשים לא אמרינן נערה היא ואוקמינן אחזקתה דכבר נראה בה סימן אחד של נערות ואתרע לה חזקתה דנראה שהיתה אז נערה והשתא בוגרת. אבל אם נפרש באופן הראשון יקשה עליו קצת מה שכתבתי: הטור ז''ל כתב בשם הרמ''ה דדוקא מכחישתו צריכה גט משניהם וכתב הרב ב''י ז''ל שם בסימן ל''ו שהוא מפרש מה שאמר ואי סלקא דעתך וכו' דלפי הפירוש ההוא מוכרחים אנו לומר דלפי המסקנא (דף עט:) תנאי ולא אמרינן אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכו' דהא שמואל במכחישתו פליג וכשאמרו בגמרא ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא וכו' דוחה נמי מאי דקאמר דמתנייתא לא פליגי ולא כפירוש רש''י ז''ל דלפי פירושו דחי מאי דקאמר דאמוראי דפליגי אבל מתנייתא לא פליגי זה נראה מוכרח בדברי הרמ''ה ז''ל. וקשה דלפי האמת אמאי מוקי גמרא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באין מכחישתו כיון דרב פליג דוקא במכחישתו אבל בשאין מכחישתו מודה ונימא דלפי האמת דמתנייתא לא פליגי ולא הוי תנאי. וי''ל דלפי האמת אין הכי נמי דמצינן למימר הכי אבל לא ברירא ליה להגמרא אי רב פליג נמי בשאין מכחישתו או לא לכך לא קאמר הכי. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז''ל כשהביא פירוש הרמ''ה דס''ל דגמרא לא ברירא ליה אי פליג רב בהא או לא ע''ש: ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכו'. אע''ג דבגמרא (דף יט) נאמר זה אליבא דרבי יוסי כבר כתב הרא''ש ז''ל דלא פליגי רבנן בהא יעויין שם בפסקיו וכן הרי''ף ז''ל הביאה בהלכותיו. והרב ב''י ז''ל כתב שהרי''ף ז''ל לא הביאה ואולי דבספרו בדברי הרי''ף ז''ל ליתיה אבל א''א לומר כן דההיא דמקדש במנה שיש עליה משכון נאמר בגמרא אליבא דרבי יוסי ומכל מקום הביאה הרי''ף ז''ל בהלכות. וע''כ צריך אתה לומר משום דע''כ לא פליגי אלא מטעמא אחרינא וא''כ גם זה נאמר להך מימרא דצאי וקבלי קידושיך ומאי שנא דהרי''ף הביא ההיא דמשכון ולא הביא הך אלא ודאי כגירסת ספרינו עיקר בדברי הרי''ף ז''ל:

טו
 
* כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים שֶׁאֵין מָקוֹם לְעֵדִים בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ אֶלָּא לְהוֹדִיעַ [ל] אֲמִתַּת הַדָּבָר. לְפִיכָךְ אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ אֵינָן צְרִיכִין עֵדִים כְּמוֹ שְׁלִיחַ הַגֵּט וּכְמוֹ שָׁלִיחַ שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים:

 ההראב"ד   כל העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל. אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  כל העושה שליח וכו'. מה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה בגיטין פרק התקבל (דף ס"ג) שצריך עדים במינויו. אבל מה שכתב ששליח הולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא גם כן מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר''א ז''ל בהשגות וכבר הסכים הרשב''א ז''ל פרק האיש מקדש לדברי רבינו. וכן נראה מן הירושלמי דקאמר לא הוחזק השליח בעדים ויתבאר פרק ט'. ובגמרתנו (קידושין דף מ"ה) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים:

 כסף משנה  כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'. כתב ה''ה שמה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא''ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ''ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב''ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ''ע עכ''ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים הר''ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ''כ הראב''ד והרמ''ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא''ש כתב (קידושין דף מ"ה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז''ל מכאן נראה לדקדק שא''צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב''ם, והראב''ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ''ל. וה''ה כתב כבר הסכים הרשב''א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ''נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ''ל: ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י''ל דע''כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה''ל (כתובות כ"ג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש''ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשווי לאבוה שליח: כתב הרמ''ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה:

 לחם משנה  כמו שליח הגט. ואם תאמר מאי שנא דבשליח הגט אמרינן דנאמן לומר עשאני שליח אע''פ שהבעל מכחישו וכאן אינו נאמן אי מהתם ילפינן למה לי הודו השליח והמשלח אפילו לא הודה המשלח נמי. וי''ל דהתם האמינוהו רבנן משום עיגונא דאיתתא כי היכי דהאמינוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועוד דקא נפיק גיטא מתותי ידיה אבל הכא לא והראיה שהביא הוא דמן הדין לא היה צריך עדים דאם כן היה לו לעשות שם בעדים אע''פ שיהא נאמן לומר עשאני שליח מכל מקום ראוי לעשותו בעדים והוא יאמר אחר כך עשאני בעדים כדכתב הרא''ש ז''ל ויתבאר שם באופן האחר בסימן רמ''ג דכתב הרב ב''י דס''ל להרא''ש ז''ל דאע''פ דצריך לעשות השליח בעדים מכל מקום נאמן השליח לומר עשאני שליח בעדים. אבל רבינו ז''ל אינו סובר כן אלא הוא סובר דבגט אינו צריך לעשות בעדים כלל אבל קשה שלא ראינו זה מבורר בגט דלא יהא צריך לעשותו בעדים. וה''ה ז''ל כתב בפרק ו' דהלכות גירושין ראיה לזה משום דמתברר מן הסוגיות דפרק קמא דא''צ שליח להביא עדים שהוא שליח ואין זו ראיה דאינו צריך להביא עדים על כך מכל מקום ראוי לנו לומר שיעשהו בעדים כדאית ליה להרא''ש ז''ל. ואולי שה''ה ז''ל סובר דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך להביא עדים על כך ודאי דאינו צריך לעשותו בעדים דאם צריך לעשותו בעדים לא היה להם לרבנן להאמינו על עיקר השליחות אע''פ שהאמינוהו על עיקר הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמכל מקום כל זמן שלא ידענו שהוא שליח אין ראוי להאמינו אלא ודאי דאין צריך עדים על השליחות ומכל מקום זה דוחק. ע''ק בדברי רבינו ז''ל למה שהביא כאן ראיה משליח הגט דבפ''ט מהלכות גירושין כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע''פ שהוא עד אחד וכו' משמע דדוקא בעדים חתומים על הגט האמינוהו אבל אי לא לא וא''כ הכא שאין עדים חתומים על שטר הקידושין או היכא דמתקדשת בכסף אמאי הוי כאן מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק מקודשת כי התם ובדברי רבינו ז''ל היינו יכולין לתרץ דהתם איירי דלא הודה הבעל אבל כאן הודה השליח והמשלח. אבל ה''ה כתב שם דאפילו יודה הבעל הוי ספק מגורשת וא''כ היכי ילפינן מהתם דהויא מקודשת ודאי ליהוי ספק כי התם. ויש לומר דהתם דהוי להתיר לא האמינוהו אבל הכא דהוי לאסור האמינוהו דיש לחלק בין היתר לאיסור כדכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו בפרק קמא דקידושין גבי הא דאמר שליח קבלה דקידושין אין צריך לעשותו בעדים וכיון דהתם נאמן להתיר כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הויא מגורשת ודאי כאן שהוא לאסור מקודשת ודאי אפילו כשאין השטר חתום והיכא דהודו השליח והמשלח נאסרה ודוחק. ולענין הדין נמצאו בענין סברות דלרבינו בגט ובקידושין א''צ עדים בשליחות ולהרא''ש בקידושין אינו צריך כדכתב הטור ז''ל בשמו בסימן ל''ה אבל בגט צריך שיעשהו בעדים ומ''מ נאמן לומר עשאני שליח בעדים. ולדברי הראב''ד ז''ל בהשגות שכתב שאין לדמות קידושין לגט משמע דאית ליה איפכא מדברי הרא''ש ז''ל דבגט אין צריך לעשותו בעדים ובקידושין צריך:

טז
 
הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִין לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלְכוּ וְקִדְּשׁוּ אוֹתָהּ הֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדֵי הַקִּדּוּשִׁין וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַדְּשָׁהּ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים:

 מגיד משנה  השליח נעשה עד כו'. פרק האיש מקדש אסיקו בגמרא (שם מ"ג) והלכתא שליח נעשה עד. עוד שם אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואמרו שם בגמרא דכיון דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין לענין דיני ממונות דנוגעין בעדות הם. וכבר נתבאר דין זה בדברי רבינו פ''א מהלכות שלוחין ושותפין ומכאן למדו קצת המפרשים דהוא הדין לקידושי כסף שאינן נאמנים בלא עדים אחרים שהרי הן נוגעין בעדותן מחמת הכסף וכן הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. וכתב הרשב''א וכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת וי''ל שהיא ספק מקודשת אלו דבריו ז''ל. ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי בר בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע''כ. ואף בה''ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר:

 כסף משנה  השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. כתב ה''ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה''ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ''ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו:

יז
 
הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהָעַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּנֵי בְּרִית וְנֶאֱמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם' לְרַבּוֹת הַשָּׁלִיחַ וּמַה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית לְהוֹצִיא אֶת הָעַכּוּ''ם. אֲבָל הָעֶבֶד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִשְׁלִיחוּת הַקִּדּוּשִׁין וְהַגִּטִּין לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין:

 מגיד משנה  הכל כשרים לשליחות וכו'. זה מתבאר בגיטין פרק המביא גט (דף כ"ב) במשנה ובגמרא והיקש הקידושין לגירושין ידוע בכמה מקומות וג''כ מתבאר זה בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) גבי קידושין:

 לחם משנה  הכל כשרים לשליחות. מ''ש רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אע''ג דאמרו בפרק האיש מקדש (דף מא:) לדר''ש דאמר תרומת עכו''ם אינה מדמעת לא דרשינן ליה להכי ורבינו ז''ל פסק כרבי שמעון בהלכות תרומות שכתב שם שתרומת עכו''ם אסורה מד''ס מכל מקום הרי כתבו התוספות ז''ל בפרק ב' דגיטין (דף כג: בד"ה מה אתם) דלר''ש מ''מ קי''ל דאין שליחות לעכו''ם מהאי קרא דכיון דאיתרבי שליח מינה הוי דומיא דאתם ואע''ג דעיקר קרא לא אתא אלא לענין דעושה שליח דלענין שליחות לעכו''ם לא שייך גבי תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה מ''מ ילפינן ליה דגם הוי דומיא דאתם. ובהלכות תרומות כתב רבינו ז''ל הך טעמא דאתם בני ברית אף ע''ג דלא הוה צריך ליה התם דכיון דבעכו''ם ליתיה בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח מכל מקום כיון דהוצרך טעם זה לענין אין שליחות לעכו''ם בכל התורה כולה כתבו ג''כ התם:

יח
 
שְׁלִיחַ הָאִישׁ שֶׁמְּקַדֵּשׁ אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי בְּכֶסֶף זֶה אוֹ בִּשְׁטָר זֶה. אִם שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה הוּא שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ אוֹ אֵרַסְתִּיהָ לְךָ אוֹ נְתַתִּיהָ לְךָ לְאִשָּׁה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי הָאָב אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי בִּתְּךָ פְּלוֹנִית מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ. אִם אָמַר הָאָב אוֹ הַשָּׁלִיחַ הֵן דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ שָׁתַק. וְאִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לָאָב אוֹ לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר דַּיּוֹ וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ בִּשְׁטָר אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הָאָב אוֹ מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים כֻּלָּן שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין שָׁלִיחַ עִם שָׁלִיחַ אוֹ עִם הָאָב:

 מגיד משנה  שליח האיש שמקדש אומר לה וכו'. אלו דברים פשוטים ומוסכמים חוץ ממ''ש ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח ונחלק עליו הרמב''ן ז''ל בדין השליח ואמר שאינו כותבו אלא מדעתה כדקי''ל גבי גט דאפילו באומר אמת גט פסול או בטל וה''נ מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה בעינן ולא שלוחו ואפילו באומרת אמת עכ''ל:

יט
 
מִצְוָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּעַצְמוֹ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ. וְכֵן מִצְוָה לָאִשָּׁה שֶׁתְּקַדֵּשׁ עַצְמָהּ בְּיָדָהּ יוֹתֵר מֵעַל יְדֵי שְׁלוּחָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּכְשֶׁהִיא נַעֲרָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר לִפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. וְכֵן הָאִישׁ אֵין רָאוּי לְקַדֵּשׁ קְטַנָּה. וְלֹא יְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה וְתִהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּעֵינָיו שֶׁמָּא לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְנִמְצָא מְגָרְשָׁהּ אוֹ שׁוֹכֵב עִמָּהּ וְהוּא שׂוֹנְאָהּ:

 מגיד משנה  מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו וכו'. פרק האיש מקדש בגמרא שם: וכן מצוה על האשה שתקדש את עצמה וכו'. גם זה שם: ואף על פי שיש רשות לאב וכו'. שם אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: וכן האיש אין ראוי לקדש וכו'. גם זה שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך:

 לחם משנה  מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ''ש מצוה שיקדש וכו' י''ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:

כ
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי תּוֹרָה. וְכֵן מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁטָר מִן הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁגּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת' כָּךְ גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. אֲבָל הַכֶּסֶף מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ( וְכֵן דִּין הַכֶּסֶף דִּין תּוֹרָה וּפֵרוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים) [מ] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה' וְאָמְרוּ חֲכָמִים * לִקּוּחִים אֵלּוּ יִהְיוּ בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כג-יג) 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי':

 ההראב"ד   לקוחין אלו וכו'. א''א אין פרצה גדולה מזו ופי' משובש ששמע בתינח דקדש בכספא הוא שהטעהו בזה ועם כל זה לא היה לו לטעות ולא היה לו לכתוב עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בביאה וכו'. כבר הארכתי בזה בפרק ראשון:

 כסף משנה  המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה. איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי''ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב''ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד''ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא: כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו': כתב הראב''ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א''א אין פרצה גדולה מזו וכו'. ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו:

כא
 
אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדָּבָר כָּךְ הוּא כְּבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף. וְכֵן אִם רָצָה לְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר מְקַדֵּשׁ. אֲבָל אֵין מְקַדְּשִׁין בְּבִיאָה לְכַתְּחִלָּה וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִים [נ] בְּדָבָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

כב
 
וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין אוֹ הַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר זֶה הֶרְגֵּל לִזְנוּת וְיִדְמֶה לִקְדֵשָׁה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה:

 מגיד משנה  (כא-כב) אבל אין מקדשין בביאה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י"ב) רב מנגיד על דמקדש בביאה ועל דמקדש בשוקא ועל דמקדש בלא שידוכי:

 לחם משנה  וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז''ל פסק דלא כנהרדעי אבל מכל מקום קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות תלמוד תורה [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה. והרב בית יוסף ז''ל בטור יו''ד בסימן של''ד כתב אבל הרמב''ם ז''ל לא כתבו משמע דס''ל דכיון דספיקא הוי וכו' ואחריו נמשך רבינו ז''ל. ודבר תימה הוא זה והרי בפירוש פסק רבינו ז''ל דלא כנהרדעי. ובשלמא לדברי הטור ז''ל יש לומר דנמשך אחר סברת אביו דאית ליה דהלכתא כנהרדעי כדכתב באורח חיים סימן כ''ו כן אמת דקשה דבסימן קל''ד גבי המוסר מודעא כתב דמשמתינן ליה וסתם שלא כדעת אביו וכבר תמה שם הרב בית יוסף ז''ל יעויין שם ובסימן קמ''א ג''כ כתב בסתם דברי הרמב''ם ז''ל השולח גט ומבטלו ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות אבל מכל מקום בההיא דחייל עליה שמתא עשה כהוגן דנמשך אחר סברת אביו אבל לרבינו ז''ל קשה. ואולי י''ל לדעתו דכיון דבפ' ואלו מגלחין אמרו דמנדין אותו פעם שניה שמתא חמירא מנגידא וקים ליה בדרבה מיניה ומאן דאית ליה בפירקא קמא דקידושין דנגדינן אולי סובר דלא מנדינן ליה:

כג
 
* כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ [ס] קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה:

 ההראב"ד   כל המקדש אשה וכו'. כתב הראב''ד אין אנו נוהגין כן אלא מקדש ואח''כ מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הרי הברכה לבטלה. וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עכ''ל:

 לחם משנה  כל המקדש את האשה כו' צריך לברך קודם הקידושין. בנוסח הברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו משמע מדברי הרב בית יוסף בטור יורה דעה בריש הלכות מילה דאית ליה לרבינו ז''ל דמברכין אותה אחר המילה ואף על גב דהוי אחר עשייתה. יש לומר לדעתו כמו שפירש רבינו תם דשאני התם דאין המברך עושה המצוה ובזה ניחא דבפסחים פירקא קמא כשאמרו התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה לא הזכירו זה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכיון דהראיה דהביא הרמב''ן ז''ל להך דינא שכתב רבינו ז''ל גבי קידושין היא מהתם דאמאי לא הזכירו קידושין צריך על כל פנים ליישב לדעתו למה לא הזכירו חוץ מהא דלהכניסו בבריתו. ובמה שכתבתי אתי שפיר דלא איירי אלא במצות שהמברך עושה המצוה ולא כי התם אבל הכא המברך עושה המצוה גבי קידושין דסובר רבינו ז''ל דהמקדש עצמו מברך אף על פי שאין אנו נוהגין כן כדכתוב בהגהות מיימוניות:

כד
 
כֵּיצַד מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [ע] יִשְׂרָאֵל. זוֹ הִיא בִּרְכַּת אֵרוּסִין. וְנָהֲגוּ הָעָם לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֵׁכָר. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  (כג-כד) כל המקדש אשה וכו'. זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכתב הרמב''ן ז''ל כלל גדול הוא ובירושלמי בגמרא ברכות אמרו חוץ מקידושין בבעילה. ונראה לי הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה והוא טעם הירושלמי ומדלא אמר בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא וכ''ש דלכולהו ש''מ דקידושי כסף ושטר עובר לעשייתן מברכין ברכת אירוסין וכ''כ רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הר''ם ז''ל עכ''ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו ובארצותינו פשט המנהג לברך אחר הקידושין ונתנו קצת המפרשים טעם לדבר מפני שאין המצוה תלויה בו לבדו ואם היה מברך קודם הקידושין שמא לא תתרצה האשה להתקדש ונמצא שמברך לבטלה ע''כ דבריהם וזהו דעת ההשגות. ונוסח הברכה שהזכיר רבינו מבואר פ''ק דכתובות בגמרא וגירסת ספרינו וצונו על העריות ובספרי רבינו והבדילנו מן העריות וגירסא נכונה היא והוא על מה שאמרו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות. ומ''ש אם אין שם יין ולא שכר מברך אותה ברכה בפני עצמה. דבר פשוט הוא שאין כוס מעכב ואינו אלא מנהג:



הלכות אישות - פרק רביעי

א
 
אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. * אֲבָל הָאִישׁ [א] שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁקִּדֵּשׁ בְּעַל כָּרְחוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְקַדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכֶסֶף אִם קִדֵּשׁ בְּכֶסֶף פְּרוּטָה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְיֵשׁ לְאַחַת מֵהֶן אוֹ לְאַחֵר לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין עַל יְדֵי כֻּלָּן מִדַּעְתָּן:

 ההראב"ד   אבל האיש שאנסוהו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שיאמר רוצה אני עכ''ל:

 מגיד משנה  אין האשה מתקדשת וכו'. זה מבואר בכמה מקומות ומהם פ''ק דקידושין (דף כ'): והמקדש אשה בעל כרחה וכו'. מסקנא פרק חזקת הבתים (בתרא מ"ח) דאמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן לפיכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה: אבל האיש שאנסוהו לקדש וכו'. זה דעת רבינו והטעם דעד כאן דלא אפקעינהו רבנן אלא כשנאנסה האשה מפני שאם היו הקידושין קידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בעל כרחה והילכך הרי היא מקודשת. והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו: ובהשגות א''א והוא שיאמר רוצה אני ע''כ. ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים כמבואר פרק עשירי מהלכות מכירה וכ''ש כאן שהוא קונה שאע''פ שהוא באונס שקנינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר''א ז''ל שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא: ויש לאיש וכו'. בבא זו מבוארת במשנה בהאיש מקדש ובגמרא:

 לחם משנה  אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת וכו'. כתב ה''ה ז''ל ובהשגות וכו' מה שקשה על זה הלשון כתבתי בהלכות גזילה פ''ז ובהלכות מכירה פ''י. ונוסף עוד יש להקשות מ''ש שם ה''ה ז''ל בפ''י מהלכות מכירה על מה שכתב רבינו ז''ל בד''א באנס שהרי הוא חמסן וכו' דהיינו חמסן האמור שם בסוף פרק הכונס (דף סב) ודבר תימה הוא זה דאי חמסן דבפרק הכונס בלא אמר רוצה אני מיירי וא''צ מסירת מודעא דלאו זביניה זביני דאי לאו הכי אמאי קרי ליה חמסן. ואי איירי רבינו כשאמר רוצה אני דהוי זביניה זביני לאו היינו חמסן. ונראה לתרץ לשאר הקושיות שהקשיתי בפ''י מהלכות מכירה שה''ה מפרש מ''ש בגמרא הא דאמר רוצה אני בזה האופן דמתחלה הקשו אי יהיב דמי חמסן קרית ליה כלומר אע''ג דמי שעובר בלאו זביניה זביני כדכתב ה''ה ז''ל בפ''א מהלכות גזילה לדעת רבינו ז''ל מ''מ קשה ליה דאין ראוי לקרותו חמסן אלא למי שגזל ממון חבירו דכך הוא פירוש חמס בלשון המקרא אבל כיון דזביניה זביני לא מיקרי חמסן לכך תירץ דיש חילוק ויש ב' אופנים האחד שגוזל את חבירו ולוקח הדבר בעל כרחו מידו כלומר שהוא אינו עושה כלל אלא על כרחו חוטף אותו מידו. אבל יש אופן אחר שכופה אותו ועל כרחו נותן הוא בעצמו הדבר בידו מחמת ההכאות שזה נקרא עושה מעשה כלומר שהוא עושה הפועל, ולאופן הראשון מיקרי שלא אמר רוצה אני כיון שהוא צווח מתחלה ועד סוף ולב' מיקרי אמר רוצה אני כיון שהוא עושה הדבר בידו. ופירש רבינו ז''ל כן משום דבזה תירץ קושיא אחת שהקשו התוספות בפרק חזקת הבתים (דף מ"ח בד"ה אלא סברא) גבי הא דרב הונא דתליוה וזבין דבעי מעיקרא למילף מכפרה וגט ודחו ואמרו אלא סברא הוא אגב אונסיה וכו' והקשו התוספות דא''כ ל''ל קרא בכפרה, ובזה ניחא דאיצטריך לומר דצ''ל רוצה אני בפירוש וכי תימא נגמור מיניה שאני כפרה דלא ליהוי זבח רשעים תועבה לכך צריך שיאמר בפירוש והשתא כפי פירוש זה השיגו הראב''ד ז''ל בפרק ראשון מהל' גזילה לרבינו ז''ל שצריך שלא יאמר רוצה אני כלומר שצווח מתחלה ועד סוף ואינו עושה מעשה אלא על כרחיה חטפו מידו ונקט הראב''ד ז''ל לישנא דגמרא ועל זה פירש ה''ה ז''ל שאם אמר רוצה אני כלומר שעשה המעשה שהוא נותנו בידו מחמת ההפצרה לא גרע מתליוה וכו' דבודאי גבי תליוה וכו' צריך שיעשה המעשה ההוא באונס ולכך ה''ה ז''ל ג''כ נקט לישנא דגמרא ולכך כתב דלא גרע וכו' כלומר דאפילו הרמב''ם ז''ל מודה בזה אבל כאן שהשיג הראב''ד ז''ל ואמר והוא שיאמר רוצה אני תימה מהראב''ד ז''ל דמה כוונתו לומר כאן והוא שיאמר רוצה אני דאם כוונתו לומר שיעשה המעשה בידו ודאי דע''כ הענין כך הוא דודאי הקידושין הוא עושה אותן שהרי אומר הרי את מקודשת לי וכו' ולעולם הוא עושה כאן המעשה מחמת ההכאה וא''כ לא היה לו לומר והוא שיאמר וכו' דודאי כן הוא אלא נראה שכוונתו שיאמר בפירוש רוצה אני לכך תימה שבהלכות מכירה לא ראינו להראב''ד ז''ל שהצריך שם לומר בפירוש רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר הוא קיים כלומר שהוא עושה המעשה אפילו שיהיה מחמת אונס הוא קיים לאפוקי שאינו עושה כלל הוא אלא שע''כ חוטפים אותו ממנו. זה נ''ל ליישב דברי ה''ה והלשון שכתב אלא כל זמן שהוא עושה כו' מוכיח כל מה שכתבתי ודומה קצת לפירוש זה נתברר בדברי הרב ב''י ז''ל בח''מ סימן ר''ה. ואכתי קשה דברי ה''ה דהלכות מכירה וכבר עלה בדעתי לתרצם בתירוץ דחוק במ''ש שהרי הוא חמסן ר''ל תחלתו הוא חמסן אע''פ שלבסוף נתרצה ומפני שהוא דחוק איני חש לכותבו וצ''ע: אבל האיש שאנסוהו וכו'. כתב ה''ה ז''ל על מ''ש הראב''ד ז''ל בהשגות דצריך שיאמר רוצה אני דבהלכות מכירה לא הצריך שיאמר רוצה אני ולכאורה יש לתמוה דבפ''א מהלכות גזילה כתב רבינו כל החומס עבדו וכו' וכתב שם הראב''ד ז''ל ולא אמר רוצה אני וכתב ה''ה ז''ל דעת הרב ז''ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוה וזבין דזביניה זביני דאסיקנא בפ' חזקת הבתים (ד' מ"ח) דזביניה זביני משמע דאית ליה דבעינן רוצה אני במכירה בין לדעת הראב''ד ז''ל בין לדעתו. וכי תימא דמה שאמר שם רוצה אני לאו דווקא שאמר כן אלא במה ששתק לבד דיו וכמ''ש הרב בית יוסף ז''ל בריש הלכות מוכר באונס בחושן משפט ולפי זה מ''ש הראב''ד ז''ל ולא אמר רוצה אני ר''ל שאמר בפירוש איני רוצה ואין הלשון מדוייק אלא כל ששתק דיו ומ''ש שם ה''ה ז''ל שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ר''ל שתק. מלבד שדבר זה אין לו שחר וכפי הלשון קשה דא''כ מה תמה כאן על הראב''ד ז''ל לימא דמאי דקאמר כאן הראב''ד ז''ל בהלכות אישות והוא שיאמר רוצה אני ר''ל ששתק. אמת שיש לדחות זה דא''כ למה הוצרך הראב''ד ז''ל להטיל תנאי זה כאן הלא סתמא דמילתא הוא ששתק. בשלמא התם בהלכות גזילה הוצרך להטיל התנאי ההוא שיאמר בפירוש איני רוצה ויהיה כוונתו במ''ש והוא שלא אמר שאמר בפירוש איני רוצה אבל כאן [אם] כוונתו היתה זאת לא היה לו להטיל כאן התנאי ללא צורך דסתמא דמילתא דברי הרמב''ם כך ששתק אבל מכל מקום כל זה דוחק. ולעיקר הקושיא י''ל דשאני התם דאין שם אונס אלא הפציר עליו רעים וכאן אי אמרינן דלא בעינן רוצה אני משום דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני אבל התם דליכא אונס בעינן דיאמר רוצה אני בפירוש והיכא דאמר רוצה אני בפירוש כתב ה''ה ז''ל דמהני דלא גרע מתליוה וזבין וכו' כלומר כי היכי דהתם מהני בלא רוצה אני משום אונסא דזוזי ה''ה הכא אע''ג דליכא אונס היכא דאמר רוצה אני לא גרע מהתם וזה פשוט אצלי בדברי ה''ה ז''ל אבל קשה אצלי בדברי רבינו ובדברי ה''ה ז''ל דקאמר דלא בעינן שיאמר רוצה אני דבהדיא אמרו סוף פרק הכונס (דף ס"ב) דבעינן שיאמר רוצה אני דהקשו שם על מאי דאמר דחמסן יהיב דמי והא א''ר הונא תליוה וכו' ותירצו הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלומר דהתם גבי תליוה אמר רוצה אני והא דקרי ליה חמסן דלא אמר רוצה אני א''כ נתברר דבתליוה וזבין צריך שיאמר רוצה אני ובפ''י מהלכות מכירה גבי מ''ש רבינו בד''א בחמסן כו' כתב ה''ה ז''ל הלוקח באונס נקרא חמסן כל זמן שלא נתרצה המוכר כדאיתא סוף פרק הכונס משמע דפסק רבינו כההיא סוגיא וה''ה ז''ל כתב כאן בהפך. ואם תפרש דמאי דאמר שם רוצה אני ר''ל ששתק כדכתב הרב ב''י צריך אתה לתת הכרח מנין לו לרבינו לפרש כן ולהוציא הדברים מפשטן. ועוד קשה דבפרק חזקת הבתים על הא דאמר רב הונא תליוה וזבין כו' אמר שם אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' ומאי ראיה מייתי הא התם בעינן שיאמר רוצה אני וכן אמרו שם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולכך מהני אבל הכא בלא רוצה לא מהני ואי אמרינן דבעינן רוצה אני כדמשמע סוגיא דהכונס ומהך ראיה דכתיבנא קשה טובא דבסוף הסוגיא אמרו שם ולרב ביבי דמסיים בה משמיה וכו' למה הוצרכו לדחוק שם ולומר דלרב הונא לא ס''ל דזה דוחק גדול כדכתבו שם התוספות דלישנא דמסיים בה דקאי על רב הונא משמע דלא פליג עליה לימא דהתם לא אמר רוצה אני ולכך לאו זביניה זביני והא דקאמר הכא דזביניה זביני הוא דאמר רוצה אני דרב ביבי על מה דקאמר רב הונא גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה קאי וסתם גזלן הוי דלא אמר רוצה אני ולאו זביניה זביני ומש''ה אמר אין ראייתו ראיה ולכך הוצרך לבעל הגמרא לומר דרב הונא דקאמר זביניה זביני פליג ארב ביבי דאי לאו הא דרב הונא דזביניה זביני הוא אתי שפיר דלא פליג רב הונא עליה ומשני דקאמר רב הונא אין ראייתו ראיה משום דאין זביניה זביני השתא נמי נימא הכי דאיירי בדלא אמר רוצה אני. ועוד קשה על זה דבערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף כ"א:) אמרו על מתניתין דגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמאן דמסר מודעא צריך לבטלה ודייק לה ממתניתין דקאמרה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולמ''ל לומר כן לימא כופין אותו עד שיתן אלא ודאי דאתא לאשמועינן למאן דמסר מודעא דמבטלה והשתא קשה טובא אי בעינן שיאמר רוצה אני מאי דייק לימא מתני' איצטריך לומר הכי דאם לא אמר רוצה אני לא מהני. וע''ק על רבינו למה חילק בין קרבן וגיטי נשים למכירה דשם הצריך לומר רוצה אני ובהלכות גירושין פ''ג כתב דבעינן שיאמר רוצה אני ובהלכות מעשה הקרבנות פרק י''ד כתב דבעינן שיאמר רוצה אני ובמכירה וכאן בקידושין לא הזכיר רוצה אני. וע''ק דבהלכות יבום וחליצה לא הזכיר גבי חליצה דבעינן שיאמר רוצה אני ובסוף פרק מצות חליצה אמר דגט וחליצה שוים ובכולהו בעי שיאמר רוצה אני. וע''ק טובא על רבינו מאי דהקשה עליו ה''ה ז''ל בהלכות גזילה פ''ט והניחו ה''ה בצ''ע דכיון דבהך סוגיא דבפרק חזקת אמרו דרב הונא ורב ביבי פליגי איך הסכים הוא שם וכתב דלא פליגי היפך הסוגיא. ולתרץ הכל אומר בודאי דרבינו אית ליה דדוקא גבי קרבן וגיטי נשים בעינן שיאמר רוצה אני משום דאף ע''ג דבגמרא דפרק חזקת מעיקרא השוה מכירה לגיטי נשים וקרבן ומשמע דבעינן בכולהו שיאמר רוצה אני כשאמר אחרי כן אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני אית ליה לרבינו דלא בעינן רוצה אני משום דהוקשה לו קושיית התוספות שהקשה שם אם כן קרא למאי אתא כיון דהוי סברא דבכולהו אגב אונסיה גמר ומקני היכא דתליוה וזבין והא בתליוה וזבין הוי כדכתבו שם התוספות דבלאו קרא ידעינן ליה ורבינו מתרץ קושיא זאת דאיצטריך קרא לומר דבקרבן דהוי איסורא בעינן רוצה אני אבל גבי ממון לא בעינן רוצה אני ואי מסברא בלא רוצה אני הוה מהני להכי אתא קרא לקרבן ומיניה ילפינן לכל מילי דאיסורא כגון גיטי נשים וחליצה דבעינן שיאמר רוצה אני ואע''ג שרבינו לא הזכיר רוצה אני כיון דהוי מילתא דאיסורא ודאי דילפינן מגט וסמך על מ''ש בגט אבל בממון לא בעינן רוצה אני והוקשה לו לרבינו למה הוצרך בגמרא לומר דרב הונא ורב ביבי פליגי לימא דרב ביבי איירי בגזלן וסתם גזלן הוי ע''כ דכיון דרוצה ליטלו בלא ממון מסתמא זה אינו רוצה אלא מפני שרוצה ליטלו בחנם ובע''כ נותנו לו בממון וסתמא לא הוי רוצה אני אבל בכי הא דרב הונא דרוצה ליתן לו ממון סתמא הוי רוצה אני אם לא מסר מודעא ומשום הך קושיא סובר רבינו דהך סוגיא אית לה דאפילו בע''כ גמר ומקני אגב אונסו ולא תליא מילתא בשיאמר רוצה אני או שישתוק אלא אפילו עומד וצווח כיון דקיבל הדמים אגב אונסיה וזוזי גמר ומקני דאי לא לימא דלא פליגי רב ביבי ורב הונא כדכתיבנא דהא רב ביבי איירי בגזלן סתמא דעומד וצווח איני רוצה הוא כדכתיבנא אלא ודאי דאית לה להך סוגיא דאפילו עומד וצווח לא מהני ולכך קאמרה דרב ביבי ורב הונא פליגי אבל להך סוגיא דהכונס דבעינן שיאמר רוצה אני ותליא מילתא ברצונו ודאי דרב ביבי ורב הונא לא פליגי ורבינו פסק כסוגיא דהכונס דרב אשי אמרה והוא בתרא ומארי דגמרא וסוגיא דהכא יתרץ דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ומ''מ קרי ליה חמסן אע''ג דזביניה זביני כיון דלקחו בע''כ וסוגיא דהכונס אית לה דהא בהא תליא ואי זביניה זביני לאו חמסן הוא ולכך הוצרך להעמיד ההיא דרב הונא דאמר רוצה אני וכיון דלפי סוגיא דהכונס ל''פ רב הונא ורב ביבי כדכתיבנא לכך פסק רבינו כתרוייהו וחילק ביניהם ומשום דקשיא לרבינו עוד בההיא סוגיא דהכונס דלפי פשטה משמע רוצה אני למאי איצטריך קרא לקרבן בלאו קרא ידעינן ליה כדכתיבנא הוצרך לפרש דמאי דקאמר רוצה אני לאו דוקא אלא דסתמא דמילתא הוי רוצה אני ומאי דקאמר לא אמר רוצה אני ר''ל שלא אמר בפירוש איני רוצה כדכתב הרב הב''י ואף ע''פ שהוא לשון דחוק הכרח הקושיא הכריחו לפרש כן כדכתיבנא ומש''ה כתב רבינו דלא בעינן רוצה אני במכר בהדיא אלא סתמא דמילתא הוי כאומר רוצה אני ולכך לא הזכיר בהלכות מכירה רוצה אני אלא בקרבן ובגיטין דאפילו לפי סוגיא דהכונס מוכרח כן כדכתיבנא וסוגיא דערכין דמשמע דאפילו בגיטי נשים לא בעינן שיאמר רוצה אני כדכתיבנא מפרש רבינו דמאי דבעי רב ששת דלימא עד שיתן כוונתו לומר דכיון דמתניתין בקרבן כבר אמרה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני די שיאמר וכן בגיטין כופין אותו עד שיתן דממילא משמע דבעינן רוצה אני בגיטין כיון דאמרו בקרבן ואח''כ אמר וכן ממילא משמע דשוין הם ובכולהו בעינן רוצה אני אלא ודאי אתא לאשמועינן דינא דמודעא ולפי זה בגט בעינן רוצה אני והוכרח רבינו לפרש כן כי היכי דלא לפלוג הסוגיא דמצות חליצה דבהדיא אמר שם דבעינן רוצה אני בגט ובחליצה דאמרו שם הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ומאי דכתב ה''ה בפרק י' דהלכות מכירה בחמסן נתבאר בהכונס דהוי כל זמן שלא נתרצה היינו שיאמר בפירוש איני רוצה ובקידושין היכא שקידש הוא לא בעי רבינו רוצה אני אע''ג דבגיטין בעינן רוצה אני משום מאי דכתב ה''ה ז''ל דכיון שהוא קונה עדיף טפי ולא בעינן רוצה אני והשתא סליק פסקי דרבינו כהוגן דפסק כסוגיא דהכונס ואגיטין וקרבן בעינן רוצה אני וה''ה בחליצה ודרב הונא ודרב ביבי ל''פ ובמכר לא בעינן רוצה אני וה''ה בקידושין היכא שהוא מקדש כיון שהוא קונה והראב''ד ז''ל אית ליה גם כן דבמכר לא בעינן רוצה אני אלא בגיטין וקרבן וסוגיא דהכונס יפרש כמו שפירשתי ואית ליה דתרי סוגיי ל''פ הא דהכונס והא דפרק חזקת דאית ליה דהא דפרק חזקת אית לה ג''כ דסתמא דמילתא הוי רוצה אני במכר וכדי שלא יהיה מכר צריך שיאמר בהדיא איני רוצה ולדידיה גזל ואח''כ לקח או שרצה ליקח מעיקרא בדמים ותליוה וזבין הם שוים ואם שתק מהני ואם לא אמר איני רוצה לא מהני ולא בעי לאוקומי הא דרב ביבי דקאמר איני רוצה בהדיא דכיון דקאי על רב הונא דאמר גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה משמע דסתמא איירי אפילו הביא ראיה שמכרו סתם וכיון שכן דסוגיי לא פליגי השיג עליו בהלכות גזילה דלא היה לו לפסוק כרב הונא ורב ביבי וכאן השיג לומר דכיון דבגיטין וה''ה בקידושין ואינו מחלק כמו שחילק רבינו דשאני כאן שהוא קונה ונתבררו דבריו, וא''ת בין לדעת רבינו ז''ל בין לדעת הראב''ד ז''ל למה מהני תליוה וקדיש הא הוי תליוה ויהיב דאין זה דבר מחוייב לעשות כמו שתירצו התוספות גבי קרבן וגט. וי''ל דכיון דמקדש אשה והרי היא זקוקה לו והוא ברצונו לגרשה והיא אינה ברצונה הוי כתליוה וזבין:

ב
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין מִדַּעְתָּהּ בְּיַד חֲבֶרְתָּהּ וְאָמַר לַחֲבֶרְתָּהּ כְּשֶׁנָּתַן הַקִּדּוּשִׁין בְּיָדָהּ וְאַתְּ נַמִּי. אוֹ וְכֵן גַּם אַתְּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן מְקֻדָּשׁוֹת. אֲבָל אִם נָתַן בְּיָדָהּ וְאָמַר לָהּ וְאַתְּ. הֲרֵי זוֹ שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוִּן אֶלָּא לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּכְאִלּוּ אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַה תֹּאמְרִי בְּדָבָר זֶה. וּלְפִיכָךְ קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין הִיא שֶׁהֲרֵי זֶה עֲדַיִן שׁוֹאֲלָהּ לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ וּמִפְּנֵי זֶה הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. פרק קמא דנדרים (דף ו') בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחבירתה ותפסי בה קידושין לחבירתה או דילמא ואת חזאי קאמר לה לחבירתה ולא תפסי בה קידושין בחבירתה ולא איפשיטא בעיין ופירוש רבינו בה מבואר. ויש פי' אחר ולדברי הכל אם נתן כסף לשתיהן שתיהן מקודשות ודאי:

 לחם משנה  המקדש את האשה ונתן וכו'. וא''ת הא אמר בגמרא בפ''ק דנדרים דרב פפא דאמר למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות כו' x (את"ל קאמר את"ל דאית ליה לשמואל יש יד לקידושין מי אית ליה ידים שאינן מוכיחות) וכו' וכיון דאיכא ואת''ל היה לו לפסוק דיש יד לקידושין דכל את''ל פשיטותא הוא כי היכי דפסק רבינו גבי צדקה בהלכות מתנות עניים פרק שמיני ומהך טעמא פסק גבי פאה דיש יד לפאה דאע''ג דליכא את''ל בהדיא גבי פאה וכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דקידושין גבי בעיא דבתך בפרוטה דכיון דזה את''ל לא הוי בהדיא לא הוי פשיטותא מ''מ כיון דאמרו שם גבי צדקה את''ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה איפשיטא בעיא דפיאה דבעיא דפיאה לא הוי אלא משום דדילמא יש היקש למחצה אבל כיון דאמרינן דאין היקש למחצה לא ומהך טעמא פסק גבי בית הכסא בהלכות ק''ש דיש זימון משום דהוי את''ל וא''כ הכא אמאי לא פסק הכי. וי''ל כיון דהבעיין לית ליה ואת''ל דרב פפא לעולם מיבעיא ליה אלא ה''ק את''ל דאית ליה לשמואל הכי מש''ה לא הוי פשיטותא. וא''ת כיון דהוי ואת''ל פשיטותא אמאי בפ''ק דשבת (דף י') גבי הא דא''ר יהודה גבי מרחץ והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבה''כ יש זימון או אין זימון ולא איפשיטא ליה דה''ק דלא איפשיטא הא כיון דהוי ואת''ל הוי פשיטותא לדעת רבינו ז''ל והך בעיא דיש זימון הוי ואת''ל להא דיש יד לבה''כ וי''ל דאע''ג דהוי פשיטותא הוי משום דהבעיין נטה לצד אחד מהבעיא יותר מהאחר אבל מ''מ לא איפשיטא ליה לבעיין בהחלט ולכך קאמר לא איפשיטא ליה ובפסקי הרב מהר''י בן לב זלה''ה הראשונים הקשה קושיא כעין זאת מהא דאמרינן פרק כיצד הרגל (דף י"ט) יש העדאה לצרורות וכו' ומתורצת כמו שכתבתי ע''ש. ומ''מ ק''ק על רבינו למה גבי הפקר בהלכות עבדים פ''ב כתב על בעיא דהפקר הרי זה ספק הפקר ולא כתב אינו הפקר כי היכי דכתב [גבי בעיא דשכיב מרע שהפקיר כל נכסיו ועמד] בהלכות זכיה ומתנה פ''ט שכ''מ שהקדיש או הפקיר וכו' עד עמד חוזר בכל והוא משום דהוי בעיא דלא איפשיטא כי הכא והמוציא מחבירו עליו הראיה ולא כתב שם ספק כי הכא. ובהך בעיא דיש יד מפרש הר''ן שהאשה האחת המתקדשת מקבלת השני פרוטות ואח''כ אמר לאחרת שלא קבלה ואת. אבל רבינו ז''ל מפרש שהאשה הזאת אינה מקבלת בעד עצמה אלא בעד חבירתה ולא אמר הרי את מקודשת למי שקבלה המעות. וא''ת מאי שנא מגירושין דהתם אמרינן יש יד לגירושין כדכתב שם הר''ן ז''ל דמוכרח מן הסוגיא בשלמא לפירוש הר''ן ז''ל ניחא דלא עשה לה מעשה דלמי שאמרה ואת לא נתן לה ולא כלום אבל לפירוש רבינו ז''ל הרי נתן לה. והא לאו קושיא כלל דלא נתן לה אלא בשביל חבירתה וכשאמר לה ואת לא עשה לה מעשה מוכיח בשבילה:

ג
 
אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר זֶה נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לְפָנָיו אוֹ לַיָּם אוֹ [ב] לָאוּר אוֹ לְדָבָר הָאָבֵד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְאַבָּא אוֹ לְאָבִיךָ אוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לוֹ שֶׁיְּקַבְּלֵהוּ לִי וְנָתַן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  התקדשי לי בדינר וכו'. ברייתא שם וסוגיא: אמרה לו תנהו לאבא וכו'. גם זה ברייתא שם (קידושין ח'):

 כסף משנה  אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. בגמרא (קדושין ח') אמרי' דאצ''ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד:

 לחם משנה  לפניו או לים או לאור. כך היא הגירסא בספר כ''י והשתא א''ש שהזכיר רבינו ז''ל שדיתינהו קמיה דהיינו לפניו ואח''כ כתב או לים אבל בגירסת הרב ב''י (וכן בכ"מ) ז''ל כתוב היה בפניו לים ולזה כתב שלא הזכיר רבינו ז''ל שדיתינהו קמיה ותמה עליו. ובדברי הטור ז''ל יש לתמוה שכתב אפילו שלא לדבר האבד דנהי דסברת המקשה הוה משמע ליה דשדיתינהו קמיה הוי רבותא טפי לומר אינה מקודשת מ''מ הרי תירץ המתרץ דכ''ש הוא וא''כ איך כתב הוא אפילו כסברת המקשה וצ''ע:

ד
 
אָמְרָה הַנִּיחֵהוּ עַל הַסֶּלַע אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיָה סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר זֶה אָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לֶעָנִי אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַסָּמוּךְ עָלֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. תְּנֵהוּ לַכֶּלֶב הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם הָיָה הַכֶּלֶב שֶׁלָּהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה רָץ אַחֲרֶיהָ לְנָשְׁכָהּ וְאָמְרָה לוֹ תְּנֵהוּ לְכֶלֶב זֶה הֲרֵי זוֹ סָפֵק [ג] מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמרה לו הניחהו על הסלע וכו'. גם זה ברייתא שם וסלע של שניהם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרשב''א ז''ל דבהניחהו על הסלע אפילו אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת ואינו דומה לדין שנתבאר פ''ה האשה שאמרה תן לפלוני דינר ואתקדש אני לך וכו' משום דהתם נתן אותו לבן דעת אבל ע''ג הסלע או זרקו לים ודאי לא אלו דבריו ז''ל. והרמב''ן ז''ל מחמיר כל זמן שאמרה ואתקדש אני לך. ומדברי רבינו שכתב פ''ה נראה שאפילו באומרת תנהו לפלוני ואתקדש אני לך צריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו אלא שכאן כבר א''ל הרי את מקודשת לי: אמר לה התקדשי וכו'. שם ובודאי העני הרי הוא כאחר לענין שאם אמרה תנהו לו ואתקדש אני לך שהיא מקודשת על הדרך שיתבאר פ''ה: תנהו לכלב וכו'. גם זה שם. וכלב הרץ אחריה בעיא ולא אפשיטא:

 לחם משנה  אמרה הניחהו על הסלע וכו' ואם היה הסלע שלה וכו'. כתב הטור ז''ל בשם הרמ''ה דאפילו בסלע שלה צריך שייחדה לו הסלע כו' אין להקשות א''כ לפלוג וליתני בדידה בהניחהו בסלע שלה בין היכא דייחד לה להיכא דלא ייחד. די''ל כולה בדידה שייחדה לו סלע פלוני דסד''א כיון שייחדה לו סלע פלוני סמכא דעתה לכך אמר דאינה מקודשת כיון שאינו שלה ואם היה שלה מקודשת: כתב ה''ה ז''ל בשם הרשב''א ז''ל דהניחהו על הסלע אפילו אמרה אתקדש אני לך וכו' משמע דס''ל להרשב''א ז''ל דטעמא דגבי תן מנה לפלוני מקודשת משום דאמרה ואתקדש אני לך אבל הכא לא אמרה כן. ולכאורה נראה דהתוספות ורש''י ז''ל לית להו הכי שכתבו דלא דמי דהתם התחילה וכו' משמע מינה דטעם משום התחילה הוא אבל לפי האמת הכל דבר אחד. ומה שהוצרכו רש''י והתוספות לומר כן דאמר הרי את מקודשת לי והיא אמרה תן לפלוני משמעותיה דלהתקדש קאמרה לכך הוצרכו התוס' לומר דאין דעתה להתקדש כיון שלא התחילה אבל אם היא אמרה הבה ואתקדש אני לך אע''פ שהוא התחיל ואמר הרי את מקודשת לי ודאי דמקודשת דלא שייך טעמא דאינה חוששת שכתבו התוספות. וזה נ''ל דבר פשוט בדברי התוספות ורש''י ז''ל דלא פליגי עם הרשב''א ז''ל:

ה
 
הָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת אוֹ כֵּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בָּאָה אִשָּׁה וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מְעַט מֵאֵלּוּ וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ תְּהִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי. אִם אָמְרָה הֵן וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן לִי מֵהֶן אוֹ הַשְׁלֵךְ לִי אוֹ דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם לֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא תֵּן לִי בִּלְבַד וְנָתַן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן וְאָמְרָה לוֹ תֵּן לִי כּוֹס אֶחָד וְאָמַר לָהּ אִם אֶתֵּן לָךְ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ וְאָמְרָה הַשְׁקֵנִי הַשְׁקוֹת אוֹ תֵּן הַשְׁקֵה הַשְׁלֵךְ אֵינָהּ מְ דֶּשֶׁת שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִרְאִין אֶלָּא הַשְׁקֵנִי בִּלְבַד וְלֹא תִּשְׂחַק עִמִּי בְּדָבָר אַחֵר:

 מגיד משנה  היה מוכר פירות או כלים וכו'. שם מעשים בגמרא והם כמו שכתבם רבינו וכתב הרשב''א ז''ל הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה מתחלה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע''כ דבריו:

 כסף משנה  היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ''נ ממ''ש הרא''ש בשם הראב''ד ושכך נראה לו וכ''כ ה''ה x בשם הרמב''ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב''ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב''א שכתב הר''ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה:

 לחם משנה  היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן באה אשה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן לך תהי מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. מ''ש ה''ה בשם הרשב''א אבל אם שתקה מקודשת נראה דאיירי דוקא כשחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי ר''ל מה שהזכיר קודם או בשתיקה לחודא סגי אבל בשלא חזר ואמר התקדשי לי אז צריך שיאמר הן כדכתב רבינו והשתא א''ש דלא פליג הרשב''א על רבינו ולכך הביאו ה''ה בלשון סתום ומתורצת קושיית הרב ב''י שהקשה לה''ה בכסף משנה: היה מוכר פירות או כלים וכו'. קשה לפירוש דברי רבינו ז''ל שכתב שצריך לומר הן ובשתיקה לא מהניא דבפ''ק דקידושין (דף י"ג) אמרינן ההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מיניה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר''נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו'. והשתא לפי דברי רבינו והרשב''א ז''ל שהם סוברים דכיון דאמרו מתחילה בלשון שאלה לא מהני שתיקה א''כ הא התם בלשון שאלה הואי ובלאו טעמא דדידי שקלי אפילו שיהיה מקדשה בדבר שהוא שלו לא מהני. וי''ל דר''נ ראה לתת טעם לומר שאפי' שלא היה בתחלה בלשון שאלה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי ואישתיקא לא מהני ודברי הרשב''א ז''ל שכתב הרב בית יוסף בסי' כ''ט הם סתומים וז''ל. אבל הרשב''א סובר דאפילו לא אמרה היא מתחילה כיון דאמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי ולא אהדרא ליה אין מקדישנא לך אלא א''ל הב או הבה אפילו חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי כו' והשתא קשיא דיוקא אדיוקא שבתחילה כתב ואיהי לא מהדרא אין מקדישנא לך משמע דאישתיקא לא מהני ואח''כ כתב אלא א''ל הבה מיהבא כו' משמע דאישתיקא מהני והרב ב''י ז''ל הבין דברי הרשב''א ז''ל דבעינן שתאמר אין ואישתיקא לא מהניא ודייק רישא וקשיא אדדייק מרישא נידוק מסיפא והרב ז''ל ס''ל דפליג אהרא''ש ז''ל. ול''נ דהרא''ש והרשב''א ז''ל ודברי הרמב''ן ז''ל שכתב ה''ה ז''ל כולם דעת אחת להם דהיכא שהתחיל בלשון שאלה ובשעת נתינה אמר הרי את מקודשת לי אי שתקה מהני כיון דבשעת נתינה אמר כן אבל אם אמרה הבה מיהבא לא מהני אע''ג דאמר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי ואי בשעת נתינה לא אמר הרי את מקודשת לי אי אמרה אין מהני ואי שתקה לא מהני והשתא א''ש דלא קשיא דיוקא אדיוקא דהרשב''א ז''ל דה''ק כיון דהוא אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך וכו' (והוא) [והיא] לא אהדרא ליה אין דהתם בעינן שתשיב אין ולא די בשתיקה כיון שלא אמר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי ומ''ש אחר כך אלא הבה מיהבא אפילו חזר ואמר הרי את מקודשת וכו' אסיפא דלישניה קאי הא דקאמר אלא אמרה הבה מיהבא כלומר כיון דאמרה הבא מיהבא לא מהני מה שאמר לבסוף הרי את מקודשת לי אבל אי לא אמרה הבה מיהבא הוה מהני מה שאמר בסוף הרי את מקודשת לי. והרא''ש נמי ה''ק אם אומר בשעת נתינה וכו' אבל אי לא אמר בשעת נתינה כן צריך שתאמר אין כדברי הרשב''א ז''ל ודברי הרמב''ן ז''ל שכתב ה''ה ז''ל. אבל אם שתקה ודאי מקודשת ארישא דלישניה סמיך וקאי אמאי דכתב ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וכו' ועל דא קאמר דאם שתקה מקודשת כיון דאמר בתחילה הרי את מקודשת לי. ועם זה נסתלקה תמיהת הרב מהררי''ק ז''ל על ה''ה ז''ל שכתב דברי הרמב''ן בסתמא על דברי רבינו ז''ל והוא חולק עליהם דאינו חולק עליהם דלעולם רבינו ז''ל יודה היכא דאמר הרי את מקודשת לי בשעת נתינה אפילו שתקה לבסוף ולא איירי אלא דאמר בלשון שאלה לבד. עוד י''ל ליישב דברי דעת הרב מהררי''ק ז''ל דלא קשה דיוקא אדיוקא מדברי הרשב''א ונאמר דלכאורה נראה דהך קושיא איתא על דברי רבינו ז''ל דבתחילה קאמר דצריך שיאמר הן ואח''כ כתב אם אמרה לו תן לי מהם או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו ע''כ. משמע דמשום דאמרה דברים שמוכיחים כן אינה מקודשת הא שתקה מקודשת וקשיא רישא אסיפא אלא דתירוץ אחד לרבינו ולהרשב''א דס''ל דהיכא דאמרה הב אשקי שדי הוי רבותא טפי דלא מיבעיא שתקה דלא מהני אלא אפילו הב דאמרה בפירוש שיתן לא מהני ולכך הוצרך לתת טעם ולומר לא תשחק עמי בדברים וכו' ועם זה א''ש מאי דכתב הרשב''א ז''ל בסוף דבריו אלא אמרה הבה וכו' כלומר לרבותא נקטיה אפילו שתאמר הבה מיהבא שהוא רבותא טפי דהוה ס''ד דמהני קא משמע לן דלא מהני וכ''ש שתקה זה אפשר לומר אבל התירוץ הראשון נראה לי עיקר:

ו
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו [ד] וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִין. קַל וָחֹמֶר לִמְקַדֵּשׁ בְּלֹא עֵדִים. הַמְקַדֵּשׁ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל תּוֹרָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. [ה] בִּפְסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים אוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵן סָפֵק פְּסוּלֵי תּוֹרָה אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ בִּכְשֵׁרִים וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק. וַאֲפִלּוּ כָּפְרָה הָאִשָּׁה וְהִכְחִישָׁה אֶת הָעֵדִים וְאָמְרָה לֹא קִדַּשְׁתַּנִי כּוֹפִין אוֹתָהּ לִקַּח גֵּט. וְכֵן דִּין כָּל קִדּוּשֵׁי סָפֵק אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ וַדַּאי וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  המקדש בע''א וכו'. מסקנא דגמרא פרק האומר לחבירו (שם ס"ה:): המקדש בפסולי עדות וכו'. דין הפסולי עדות מן התורה פשוט הוא ומבואר בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ו) שהפסולין אינן כשרין לעדות אשה לא x לעיולי ולא לאפוקי ודין הפסולי עדות מדבריהם מבואר בדברי קצת הגאונים ז''ל שדנין בהן להחמיר והוו דינן כקידושי ספק כמ''ש רבינו ודין קידושי ספק כתבו כאן רבינו ועוד יש להוסיף שאם עמד אחר וקידשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר דומה לדין המבואר פ''ט יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני. ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז''ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברין שכל אותן שהן נלמדין מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים וכ''כ רבינו פי''ג מהלכות עדות והוא ג''כ מהשרש הב' שהניח בספר המצות כמו שכתבתי פ''א וכבר חלקו עליהם ז''ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה''ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מה שכתב וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמאי שנא ממה שכתב בפרק י' מהלכות גירושין וז''ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא''צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ''ל. וכתב מהרי''ק בשורש קע''ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש''ה מותרת לבעלה וא''צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הוא מ''ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה''ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה''ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א''א ה''נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א''א, אבל ה''ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ''נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם.

 לחם משנה  המקדש בעד אחד וכו'. כתב ה''ה ז''ל מסקנא דגמרא בפרק האומר (דף ס"ה:) ע''כ. ובמסקנא אמרו שם מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו רב פפא אמר חוששין לקידושיו וא''כ אין כאן מסקנא ברורה וחוששין אבל מדבתר הכי מייתי גמרא מאי דא''ל רב אשי לרב כהנא ושקיל וטרי אליביה משמע דהוי מסקנא וכן לעיל שקלי וטרו לאותובי ולתרוצי למ''ד אין חוששין ש''מ דהכי הלכתא. ובדין המקדש בעד אחד כתב בעל תרומת הדשן דאם אמר עד אחד בפני ובפני חבירי קידש דחוששין לכ''ע וקשה על זה אם כן מה הקשו בגמרא מההיא דאומר לאשה קדשתיך וכו' ומההיא דשנים שבאו ממדינת הים נימא דהתם איירי שאמר עד אחד בפני ובפני חברי קידש כיון דחוששין בהא לכ''ע, וי''ל דעדיפא מינה קא משני: המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וכו'. כתב הרב המגיד ומבואר בסנהדרין וכו'. הוא כפי גירסת הרי''ף והרא''ש ורבינו שגורסים בין לעיולי בין לאפוקי כמבואר בדבריהם אבל לגירסתנו אין משם ראיה וברור הוא: המקדש בפסולי עדות וכו' של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש וכו'. מה שכתב הרב המגיד שכל אותם שהם נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים. קשה דהא אמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ח) אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ואם טעמו ז''ל משום דכל הבאים מן מדרש מיקרו דברי סופרים אם כן כל הנהו דאתו מדרשא התם למה קראם רבינו דין תורה שאמרו שם אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות בנים לבנים מנ''ל א''כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בנים כו' עוד שם אשכחן לחובה לזכות מנ''ל וכו' וכל האי מפקינן ליה מריבוי. וכתב רבינו פרק י''ג מהלכות עדות הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים וכו' אינן פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת האב וכו' משמע דהכל מדין תורה. ועוד קשה דאפילו שהם דברי סופרים מכל מקום דין תורה יש לו שהרי הכסף כתב רבינו בריש הלכות אלו שהוא מדברי סופרים משום דנלמד מגזירה שוה ומכל מקום דין תורה יש לו כדכתב שם רבינו וכן ביאר שם הרב המגיד ז''ל ואם כן למה הוא קראם דברי סופרים והוו פסולים מדרבנן דאם קידשה אחר תפשי בה קידושין ואולי יש לזה חילוק דדבר הנלמד באחד מי''ג מדות דיינינן ליה דין תורה ממש אבל ריבוי דאינו מהשלש עשרה מדות דיינינן ליה כדין דבריהם להחמיר בקידושי ספק. ולראשונה יש לומר דקאמר רבינו מדבריהם קרובים משום דאתו בדרשא דאם אינו ענין אבל השאר כיון דאתו מריבוי לא נחשב אלא גילוי והוי דין תורה. ואם תאמר הא לזכות אתי בדרשא דאם אינו ענין וכו' ואפילו הכי כתב רבינו ז''ל דהוי מן התורה, ויש לומר דלא הוי אלא גילוי בעלמא דכ''ש הוא השתא לחובה הם נאמנין אע''פ שהם קרובים לו לזכות לא כל שכן לכך בגילוי כל דהו סגי זה נראה לי בדברי ה''ה ז''ל. אבל בשם הר''ש בן צמח ז''ל הביא הרב בית יוסף בטור אבן העזר במקומו וקרובי האם לדברי רבינו הם כדין תורה ממש ואין נראה כן מלשונו שכתב המקדש בפסולי עדות של דברי סופרים ושם בהלכות עדות קראם לאלו דברי סופרים משמע דכל הנהו קרי להו הכי: המקדש בפסולי עדות וכו'. כבר כתבתי במהדורא קמא דיש להקשות על דברי רבינו ז''ל כי היכי דבכסף כתב שאע''פ שהוא מדברי סופרים הוא כדין תורה ממש הכי נמי הוה ליה למימר בקרובי האם דלא קראם רבינו ז''ל דברי סופרים אלא מפני שאינם מפורשים בכתובים אבל מכל מקום דין תורה יש להם. ויש לתרץ דשאני כסף דאתי מגזירה שוה דקיחה קיחה כיון דאית לן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו א''כ הוי הלכה למשה מסיני ולכך אית ליה דדינו כדין תורה ממש אבל הכא ילפינן מריבוי וכיון דאדם יכול לדורשו (בלא לומר התחילה משום דהתם כיון דהוא אמר מעיקרא קבלה) לא הוי כדין תורה ממש. וא''ת לדעת רבינו ז''ל ביאה בעל כרחה שקונה ביבמה דאמרינן בפ''ק דקידושין (דף י"ד) דנפקא לן מה''א דויבמה א''כ ליהוי מדרבנן ואם אחד בא על יבמתו בעל כרחה ליהוי ספק מקודשת ואם בא אחר וקידשה ליתפסו בה קידושין מספק ורבינו ז''ל כתב סתם בהלכות יבום וחליצה דקונה בע''כ בסתמא ולא ביאר כלל זה משמע דקונה דין תורה. ואין לומר דקידושין תופסין ביבמה מספיקא דקי''ל כשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט וכו' והך ספיקא הוי אחרינא והוי ס''ס דמכל מקום הבא עליה לא ליחייב כאשת איש. וי''ל דשאני התם שהריבוי לא בא אלא לפרש הביאה אם היא בע''כ או מדעתה אבל לא בא לומר דין נוסף וכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא הוי מאי דאתי מריבויא כדין תורה ממש:

ז
 
קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. * אֲבָל גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה הַיְתוֹמָה. אוֹ קְטַנָּה שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. אִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְבוֹנַת לַחַשׁ בְּיוֹתֵר וּמַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת אֵין כָּאן שֵׁם קִדּוּשִׁין וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם הָיְתָה מִבַּת עֶשֶׂר שָׁנִים וּלְמַעְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְכָלָה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וְנִתְקַדְּשָׁה לְדַעְתָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. הָיְתָה מִבַּת שֵׁשׁ וְעַד סוֹף עֶשֶׂר בּוֹדְקִין אֶת יְפִי דַּעְתָּהּ אִם מַכֶּרֶת וּמַבְחֶנֶת עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין וְהַקִּדּוּשִׁין צְרִיכָה לְמָאֵן. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן:

 ההראב"ד   אבל גדול שקידש את הקטנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה השיעור לא מצאתי אותו מפורש ואם יאמר מפני שאמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והוא נקרא קטני קטנים במסכת כתובות וא''כ אפילו בן שש. וגם מה שאמר מבת עשר ולמעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר (מקודשת למיאון. בת עשר) למד מפעוטות במסכת גיטין (ומה שאמר ואפילו היתה סכלה ביותר) והלא אמרו קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואם יודעת לשמור קידושיה אע''פ שאינה יודעת להבחין ולהכיר בעסקי נישואין וקידושין צריכה מיאון. ואי קשיא לך אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר אימא לך כדי להתקדש ע''י עצמה אבל אם קדשה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה מפעוטות אלא שתדע לשמור קידושיה והכי איתא התם עכ''ל:

 מגיד משנה  קטן שקידש וכו'. משנה פרק האיש מקדש (קידושין נ'): אבל גדול שקידש וכו'. דברי רבינו בזמנים אלו למדם ממה ששנינו ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"ז) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אין צריכה למאן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ובגיטין פרק התקבל (דף ס"ה) אמר רבא שלש מדות בקטן וכו' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה x מתקדשת למיאון ושתי המאמרים האלו בהלכות וזמן הפעוטות ידוע בפרק הניזקין שהוא מבן ו' עד בן י' כל חד לפום חורפיה וכבר נזכר זמן זה בהלכות בפרק התקבל והסכים רבינו בין שני המאמרים האלה שפי' יכולה לשמור קידושיה שאמר רב חנינא יודעת לשמור כסף קידושיה כמו במקחה וממכרה כפעוטות וכן פירש בפירוש המשנה ששיעורו של רבי חנינא היא מבת שש עד בת עשר וכן כתב בעל העיטור ז''ל וכן מוכיח בירושלמי כמ''ש הרשב''א ז''ל וכן עיקר. ויש בהשגות בזה שיטה אחרת:

 לחם משנה  ואם היתה מבת עשר כו'. תימה דמדכתב כאן רבינו ז''ל דעד עשר בעינן בדיקה ואחר כך אפילו שתהא סכלה ביותר לא איכפת לן משמע דאית ליה דמאי דאמרינן בגמרא בהניזקין כבר עשר הוא לומר דעל כרחין צריך לבודקו אבל מכאן והלאה אפילו שאינו יודע לא איכפת לן ואם כן במכירה ודאי לפ''ז מעשר ולמעלה אפילו שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר דהא בקידושין נתנו שיעורא בפעוטות כמקח וממכר ומשיעורא דמקח וממכר ילפינן לקידושין וא''כ כיון דבקידושין אית לן דיותר מעשר אפילו סכלה קידושיה קידושין הוא הדין והוא הטעם במקח וממכר דאי לאו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואם כן איך כתב רבינו ז''ל בפרק כ''ט מה' מכירה קטן עד שש שנים אין הקנאתו לאחרים ולא כלום ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן וכו' משמע דעד שיגדיל דהיינו בן י''ג שנה ויום אחד בעינן שיהא יודע בטיב משא ומתן ואי לא לא מהני. ועוד כתב שם קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר י''ב אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר משמע דפחות מכאן אם אינו יודע [אין] ממכרו ממכר וכתב ה''ה דזה נלמוד מפרק מי שמת דאמר שם שלח להו תינוק בן י''ד שנה וכו' ועוד דלדבריו דאותה הסוגיא האמורה שם בת י''ג שנה היינו דוקא אבל פחות מכאן אם אינו יודע בטיב משא ומתן לא מהני א''כ הא דקאמר בהניזקין כבר עשר דפירש כאן רבינו ז''ל בבת י' דוקא צריכה בדיקה אבל משם ואילך אפילו אינו יודע לא איכפת לן א''כ פליג אהא דמי שמת וקשו סוגיות אהדדי. ואין לומר שמה שכתב כאן רבינו ז''ל דבת עשר אע''פ שהיא סכלה ביותר לאו דאינה יודעת לשמור קידושיה קאמר אלא הכוונה לומר דאע''פ שהיא סכלה ביותר אינה צריכה בדיקה דחזקה דהיא יודעת לשמור כדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל אבל אם ידעינן שאינה יודעת לשמור קידושיה ודאי דלא מהני דא''כ גם במכירה גבי מקח וממכר היה לו לכתוב כן ולא לסתום שם הדברים דמשמע דלעולם עד בן י''ג ויום אחד צריך בדיקה ולא עוד אלא שכתב שם בודקים את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע לפי שיש קטן וחכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע ויש אחר שאפילו בן י''ג אינו יודע משמע דלעולם צריך בדיקה עד בן י''ג ויום אחד. אבל בשם הרמ''ה ז''ל כתב הטור ז''ל משמו בחושן משפט סימן רל''ח דבמקח וממכר אית ליה הך סברא דעד עשר צריך בדיקה ומשם ואילך סתמיה כחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף והם דברים מסכימים למה שכתב כאן רבינו ז''ל בהלכות אישות. אבל על רבינו ז''ל יש לתמוה שלא כתב שם כן אלא אדרבה נראה בהיפך מדבריו כדכתיבנא וצ''ע:

ח
 
* כֵּיצַד מְקֻדֶּשֶׁת לְמֵאוּן. שֶׁאִם נִתְקַדְּשָׁה וְלֹא רָצְתָה לֵישֵׁב עִם בַּעְלָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצָה בּוֹ וְיוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מְמָאֶנֶת. וְלָמָּה יוֹצְאָה בְּלֹא גֵּט מִפְּנֵי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן תְּלוּיִין שֶׁאִם יָשְׁבָה עִם בַּעְלָהּ עַד שֶׁגָּדְלָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁגָּדְלָה. וְאִם לֹא רָצְתָה לֵישֵׁב צְרִיכָה לְמָאֵן וְתֵצֵא בְּלֹא גֵּט:

 ההראב"ד   כיצד מקודשת למיאון וכו'. כתב הראב''ד זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן עכ''ל:

 מגיד משנה  כיצד מקודשת למיאון וכו'. שם ביבמות פרק בית שמאי. ודע שמה שכתב רבינו שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה הוא דוקא כשבעל אחר שגדלה אבל לא בעל אחר מכאן אינה אשת איש אלא מדברי סופרים וקידושי אחר תופסין בה וכבר ביאר רבינו זה בארוכה פי''א מהלכות גירושין. ומה שכתב כאן נעשית אשת איש גמורה לומר שצריכה גט ואם בא עליה אחר שגדלה היא אשת איש מן התורה ואם לא בא עליה היא אשת איש מדברי סופרים וזה מבואר בדבריו שם בהלכות גירושין. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה כאן. א''א זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן ע''כ. וכבר נתבארה כוונת רבינו בהלכות גירושין ודבריו שם כדברי ההלכות ולא השיגו שם הר''א ז''ל:

 כסף משנה  (ז-ח) אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'. ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורים מן התורה אלא מד''ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר''ד כהן בבית כ''ד שרבינו ביאר דבריו בפי''א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד''א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י''ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו הרי זו אינה ממאנת עכ''ל. דנלע''ד דכוונת הרמב''ם היא כמו שגילה כוונתו בפ''ד דהלכות קידושין וז''ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה ואם כן נראה מ''ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א''א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע''פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ''ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס''ד דכוונת הרמב''ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א''צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושין הראשונים א''צ לקדשה קידושין אחרים וכ''כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ''ל. ועוד כתב הרמב''ם באותו פרק וז''ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ''ל. נראה דס''ל כר''נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש''י דע''י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח''כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס''ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח''כ א''כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ''ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא''כ הרמב''ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב''ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב''ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע''ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שיהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ''ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ''כ ה''ה אבל מ''ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה''ה כן שכתב בפי''א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר''ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי''ק בשרש ל' ולה''ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה''ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ''מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי''ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי''א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל''ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ''ע: כתב הרמ''ך אע''פ שהיא נבונת לחש וכו' תימה כיון דקיימא לן כר''ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר''ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ''ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ''ע עכ''ל: ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש x חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה: בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. כתב הרב רבי משה כהן ז''ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר''ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ''ש ה''ה:

 לחם משנה  ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה כו'. הרב מהר''ר דוד כהן ז''ל בבית כ''ד האריך לבאר דרבינו סובר דהבעילה הוא גמר הקידושין הראשונים ולא שהם מחדש והדין עמו. וקשה דא''כ איך אמרו בגמרא בפרק ב''ש (דף קט:) או דלמא משום דקא סבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה וכו' דלמא לעולם דלא נפטרה יבמה ושאני הכא דכבר התחילו הקידושין והשתא לא הוי מקדש אחות יבמה. ועוד קשה במאי דאמרו שם (דף קי) אי דבעל מאי טעמא דשמואל ותירצו קא סבר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וקשה דלרב נמי על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. וי''ל דאף ע''ג דהוי גמר ולא התחלה מכל מקום מקדש מיקרי כיון דקדם הזיקה לגמר הקידושין. ולקושיא שניה יש לומר דלשמואל הבעילה אין כוונתו לגמר אלא על דעת קידושין הראשונים. ולרב נהי דכוונתו לקידושין הראשונים אבל כוונתו לגמור אותם ובבעילה גומרם. עוד קשה לי מ''ש שם רב ששת כי ניים ושכיב רב אמרה והקשה מהא דאמרינן המקדש קידושיה תלויים לימא דהך תלויים הוו דעד שתגדיל יכולה למאן וכיון שגדלה אינה יכולה למאן והוו קידושי דרבנן אע''פ שלא בעל וכדכתב רבינו ז''ל בפרק ראשון מהלכות גירושין. ומ''ש רבינו דבעינן בעל היינו ע''כ שתהא מקודשת מן התורה דאם לא כן לר''ג היכי תצא הלזו משום אחות אשה שהיא זקוקה מן התורה וכמו שהכריח הרב מהרר''י קולון בשרש ל'. ויש לומר דמשמע ליה תלוים ולכשתגדיל גמרי לגמרי אפילו מן התורה. והרב מוהרר''י קולון בשרש הנזכר הבין דברי רבינו כאן דאיירי בלא בעל ולכך תמה מה שתמה אבל כדפרשינן דבריו דבבעל כדכתב הר''י ז''ל נסתלק תמיהתו ולא תמה כלל על מה שסבור רבינו דהבעילה היא גמר ולא קידושין ממש כדכתב הרב בעצמו דבהא לא איירי הרב הנזכר וכו' ודברי הטור מוכיחין כדכתב מה''ר דוד כהן זלה''ה. איברא דבסימן קנ''א בספר אבן העזר גבי דינא דחוששין שמא נשרו כתב שם דודאי בעל לשם קידושין משמע דאית ליה דהבעילה הם קידושין אם לא שנדחוק ונאמר דכוונתו לומר לשם גמר קידושין כדכתב הרב ב''י ז''ל לשון ה''ה ז''ל כדי שלא יקשה מדבריו על דבריו:

ט
 
* חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְכֵן חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה שֶׁקִּדֵּשׁ פִּקַּחַת אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁקִּדֵּשׁ שׁוֹטָה אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ההראב"ד   חרש שנשא פקחת וכו' מותרת לבעלה החרש. כתב הראב''ד טעה בזה שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין עכ''ל:

 מגיד משנה  חרש שנשא פקחת וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ב) מבואר במשנה ובגמרא שתיקנו חכמים לחרש ולחרשת נישואין והן מדבריהם ויש חולקין בגמרא ואומרים שהן ספק קידושי תורה ואין הלכה כן. וכתב רבינו לפיכך אם בא פקח וקידש וכו'. ודברים פשוטים הם שכל שהקידושין הם מדברי סופרים קידושי תורה חלין בה דומה לקטנה שהגדילה ולא בא עליה משהגדילה שקידושי תורה תופסין בה. וכתב רבינו ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש. ובהשגות אמר אברהם טעה בזה שאינה מותרת וכו'. ואני אומר לא טעה רבינו דע''כ לא אמרו אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכו' אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה שאז יש לחוש שמא יאמרו גירש אבל חרש שאין לו קידושין ולא גירושין דבר תורה אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו שגירש ואחר כך החזירה אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם וזה נראה לי מבואר בדברי רבינו. ודע שהר''א ז''ל לא דקדק בלשונו כשכתב מחזיר גרושתו מן הנשואין והיה לו לומר מן האירוסין שהרי לא נשאת לפקח הזה: אבל השוטה וכו'. שם פרק חרש מבואר בסוגיא:

 לחם משנה  חרש שנשא פקחת וכו' אין קידושיו קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים. כתב ה''ה כשהראשון יש לו קידושין מן התורה אע''ג דקטנה שלא מיאנה שקבלה קידושין אחר שגדלה כתב רבינו פרק י''א מהלכות גירושין לא יגרש שני ונושא ראשון משום שמא יאמרו וכו' אע''ג דקידושין ראשונים מדרבנן שאני התם שעיקרן הם קדושי דאורייתא וכשגדלה יהיו קידושי תורה אבל הכא בחרש אין לו עיקר קידושי תורה. מיהו לא יתכן תירוץ זה אלא לפי הרב מוהר''ר דוד כהן ז''ל שסובר שקידושי קטנה נגמרים בגדלות מן התורה ומפני כן יש להם עיקר מן התורה שהרי נגמרים בגדלות אבל לפי דברי ה''ה ז''ל דסובר דכשגדלה אמרינן לשם קידושין בעל והם קידושין מחדש לא שייך למימר הכי. ונראה לתרץ דבחרש כולי עלמא ידעי דלית ליה קידושין מן התורה ולכך ודאי אמרינן שאין זה אלא קידושי דרבנן אבל בקטנה שגדלה הרי בגדלות יש לה קידושין וטעו אינשי ואמרי דהני קידושי בגדלות נעשו ולא ידעי דבקטנות נעשו וטעו אינשי בכך והוא מבואר בדברי ה''ה ז''ל כשהראשון יש לו קידושין מן התורה וכו' כלומר דשייך פה קידושין מן התורה טעו אבל חרש דלא שייך ביה קידושין לא: חרש שנשא פקחת וכו'. כתב ה''ה ז''ל ואני אומר לא טעה רבינו וכו' לא דמי לקטנה שלא מיאנה והגדילה שכתב רבינו בפ' י''א דמגרש ראשון ונושא שני אבל כו' משום גזירה דשמא יאמרו אע''ג דלא הוי אלא קידושי דרבנן דהתם כיון דאית ליה קידושין מן התורה סבורים העולם שהם קידושי תורה אבל חרש דכ''ע ידעי דאין לו קידושין מן התורה לא אתו למטעי בדבר וזהו מ''ש ה''ה ז''ל אבל חרש אין לו קידושין וגירושין מן התורה. ומה שיש עוד לדקדק בזה כתבתי שם בהלכות גירושין:

י
 
סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ בֵּין סְרִיס חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס וכו'. נתבאר פרק ט''ז מהלכות איסורי ביאה שסריס אדם אינו ראוי לבא בקהל והוא בלאו ומ''מ קידושיו קידושין כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) ואין צריך לומר סריס חמה שהוא כשר לבא: וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות בכתובות (דף ק') וביבמות והעלה רבינו יעקב ז''ל במשנה ראשונה דיבמות דאף על פי שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר:

 לחם משנה  סריס שקידש בין סריס חמה וכו'. כתב ה''ה ז''ל נתבאר בפי''ו מהלכות איסורי ביאה כו'. ויש לתמוה עליו תרתי דבפרק הערל (דף ע"ט:) קמיפלגי במתני' ר''א ור''ע בסריס גבי סריס חמה וסריס אדם ולר''ע דהלכה כוותיה סריס אדם חולץ אבל סריס חמה לא חולץ מפני שהיתה לו שעת הכושר לסריס אדם ולא לסריס חמה וא''כ מאי כ''ש הוא זה סריס אדם דיש לו שעת הכושר הוי קידושיו קידושין אבל סריס חמה לא כי היכי דאמרי' לענין חליצה ויבום. וע''ק למה לא הביאו ראיה מפורשת מהתם דאמר חולץ וחולצין נראה דאי לא הוו קידושיו קידושין מאי חליצה שייך. ועוד אמרו שם במתני' (דף פ"א) סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. וי''ל לקושיא הראשונה דודאי לענין קידושין תלוי הדבר בענין איסור לבא בקהל דמילתא דאיסורא אית לן לומר דלא תפסי קידושין ולכך הוי כ''ש אבל לענין יבום דתליא בהקמת שם לאחיו טפי עדיף מי שהיתה לו שעת הכושר למי שלא היתה לו דהתם אע''פ שהוא איסורא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אי לאו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כי היכי דאמרינן בחייבי לאוין בפרק כיצד (דף כ'): וכן איילונית שנתקדשה כו'. כתב ה''ה ז''ל והעלה רבינו יעקב ז''ל וכו'. משמע דהבין דברי רבינו דאיירי בין הכיר בין לא הכיר ויותר הדבר מבואר בדברי הטור ז''ל סימן ס''ד שכתב שם אחר שהביא דברי רבינו והתוס' כתבו דאיילונית שנתקדשה כו' אפילו מדרבנן אינה צריכה גט והיינו בלא הכיר בה משמע דהבין דברי רבינו דאיירי אפילו לא הכיר וזה דבר תימה שרבינו אמר הרי אלו קידושין גמורים וא''כ ע''כ איירי בהכיר דאי לא הכיר דהוי נמי קידושין גמורים א''כ במתני' קמא דיבמות שאמר שם במשנה דהיכא דנמצאו איילונית צרותיהן מותרות אי בלא הכיר בה הוי קידושי תורה א''כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוי צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הם ולא הוו קידושין ואי רבינו יעקב אמר דבעי גט היינו מדרבנן ואע''ג דאמרינן במתניתין כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וכדהקשו שם התוספות דמשמע כיון דהוי נישואין מדרבנן צרתה חולצת אפשר דהכא הקילו טפי משום דהוו נישואי טעות ולא הצריכוה גט אלא מפני מראית העין דבכדי תיפוק וכיון שכן צרתה מתייבמת אבל שיהו קידושין מן התורה זה א''א כדכתיבנא וא''כ רבינו דכתב שהם קידושין מן התורה שהרי כתב קידושין גמורים ועוד שכתב בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית נראה דכי היכי דסריס חמה ואדם הוו קידושי תורה ה''נ איילונית הוו קידושי תורה א''כ א''א דאיירי בלא הכיר וכיון שכן מניין להם דבלא הכיר אית ליה לרבינו כרבינו יעקב כיון דלא איירי בהו כלל. איברא דבפרק כ''ד מהלכות אישות כתב רבינו נכסי צאן ברזל חייב באחריותן וכתב שם היתה איילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו' וכתב בסוף דבריו שאין שם אישות גמורה משמע דאית בה קצת אישות דצריכה גט היכא דלא הכיר וכדעת ר''ת. אבל ה''ה ז''ל והטור ז''ל לא הזכירו לשון זה כלל משמע שהבינו בדברי רבינו כמ''ש כאן דהוא אפילו בלא הכיר וזה א''א כדכתיבנא וצ''ע:

יא
 
* טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁקִּדְּשׁוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁן אִישׁ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָּפֵק:

 ההראב"ד   טומטום ואנדרוגינוס וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראוים להנשא כלל עכ''ל:

 מגיד משנה  טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אשה או וכו'. דין הטומטום כבר נתבאר שהוא קודם שנקרע ספק זכר ספק נקבה. והדין הזה הוא ברייתא בהערל (יבמות דף ע"ג) ואנדרוגינוס פוסק רבינו כרבי יוסי דברייתא (שם דף פ"ג) דאמר בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ועל מה שכתב רבינו וצריכין גט מספק כתוב בהשגות אמר אברהם ולמה הם צריכין גט מספק והלא אינן ראויין לינשא כלל ע''כ. ורבינו הזכיר שני דברים כשקידשו הם וכשנתקדשו הם ובודאי כשקידשו דבר פשוט שצריכין לתת גט להתיר אשה זו אבל כשנתקדשו הם יש לומר שהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהם דרך נקבותן שלא יהיה כבא על ספק אשת איש ובפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה יתבאר עוד בדין האנדרוגינוס:

 לחם משנה  טומטום ואנדרוגינוס כו'. כאן פסק רבינו דטומטום ואנדרוגינוס ספק וכן בריש הלכות מטמאי משכב ומושב כתב טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה וכו' מטמאים בלובן וכו' והם דברים האמורים בפ''ק דנדה ומבואר שם דהוו ספק וכן בהלכות חגיגה פ''ב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם וכו' וכן בשאר מקומות. וא''כ יש לתמוה על רבינו עם הסוגיא שבבכורות פרק אלו מומים (דף מ"א:) אמר שם גבי פלוגתא דבכור טומטום ואנדרוגינוס דאמרו חכמים במשנה דאינו בכור אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל [ספיקא הוא] וקדוש מספיקא א''ל רבא אלא מעתה בערכין יערך ופירש''י ז''ל אלא מעתה דספק הוא בערכין יערך וכו' אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כו' דלמ''ד טומטום ספק הוי דבערכין יערך. עוד הקשו שם אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד טומטום ספק הוי לא איצטריך קרא למעוטי טומטום גבי שלמים כיון דהוי ספיקא. עוד הקשו שם הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ''ד ספיקא הוא קדוש בתמורה. עוד הקשו שם ת''ש ר''א אומר הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמאן דאמר ספק הוי קדוש מספיקא ע''כ. ולכך יש לתמוה על רבינו שפסק כאן דהוי ספיקא ובכל אותן הברייתות פסק טומטום ולא סמי ליה מהתם כדסמי ליה בגמרא למ''ד ספיקא הוי דבהלכות ערכין פ''א כתב טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום ע''כ. ובהלכות איסורי מזבח פ''ג כתב המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה''ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופם וכו'. ובהלכות תמורה פ''א כתב הממיר בכלאים או בטרפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן וכו'. הרי נתבאר מכל אלו דטומטום לענין ערך אינו נערך ואינו קדוש בתמורה ואינו קדוש למזבח והוא דבר תימה שזה הפך האמור בסוגיא דבכורות. וקשה עוד דבאנדרוגינוס נמי דפסק כאן רבינו דהוי ספיקא תפול הקושיא דראוי שיערך ויהיה קדוש דאי לא אמרינן בגמרא אלא סמי טומטום דוקא הוי משום דס''ל דאנדרוגינוס בריה הוי כרב חסדא אבל לרבינו דאית ליה ספיקא הוי נופלת הקושיא בתרוייהו. מיהו לזה היה נ''ל לתרץ דרבינו מפרש דמ''ש בגמרא אלא מעתה בערכין יערך אין פירושו כדברי רש''י ז''ל דפירש אלא מעתה דספק הוא אלא ה''ק נהי דהוי ספק כדאמרת אבל מ''מ אינו קדוש מספיקא דרחמנא אמר זכר וכל מקום שנאמר זכר משמע זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום דכן הוא משמעותיה כדמוכח בהדיא בהני ברייתות אבל לדידך דאמרת דהוי קדוש מספיקא תיקשי כל הני ברייתות. ותירץ דסמי מכאן טומטום ורבינו פסק דלא כר''ח משום דדחיק נפשיה למסמי כל הני ברייתות ולא פסק אלא כרבא דקאמר דהוי ספיקא ומ''מ אינו נערך ואינו קדוש. וזהו שכתב רבינו דאיסור הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולים למזבח וכו' לפי שהם ספק זכר ספק נקבה וכו' ובקרבנות נאמר זכר ונקבה (תמימה) עד שיהיה זכר ודאי ונקבה ודאית וכו' דהיינו סברת רבא כדפירש' דכ''מ שנאמר זכר ונקבה משמע זכר ודאי ונקבה ודאית. ופירוש זה היה יכול ליישבו כפי סוגיית הגמרא שבפרק אלו מומין אבל מה אעשה שבהלכות בכורות פ''ב כתב רבינו בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו וכו' נולד טומטום ה''ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל מים ממקום נקבות ע''כ הרי פסק כרב חסדא וא''כ לדידיה סמי טומטום ויפלו הקושיות האמורות. ועוד דשם חילק בין אנדרוגינוס לטומטום משמע דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו וטומטום ספק וכאן פסק בשניהם שהוא ספק ודברים אלו מתמיהים הם. ועל צד הדוחק היה נ''ל לומר דלעולם פסק דלא כר''ח כדפרישית וטומטום ואנדרוגינוס שוים שאין בהם קדושה כלל ומ''ש נולד טומטום ר''ל אפילו שנקרע ונמצא זכר מ''מ כיון שבשעת הלידה היה טומטום יש להחמיר בו מספק משום דדילמא זכר ודאי בשעת לידה קאמר רחמנא או דילמא אפילו שלא בשעת לידה וזה דקדק במ''ש נולד טומטום ולא קאמר טומטום ואמר מלת נולד לומר שבשעת הלידה היה כן ואינו עתה. ודין זה הוציאו רבינו מן הסברא מ''מ דוחק גדול הוא זה מחמת הקושיות הגדולות עיילנא נפשאי בקופא דמחטא ותו קשיא טובא דכתב שם בין שמטיל מים במקום זכרות וכו' ובגמרא בפרק אלו מומין (דף מ"ב:) אמרינן אם מטיל מים ממקום זכרות כ''ע ל''פ דזכר הוי וא''כ איך כתב כאן דאינו קדוש. ויש ספרים שכתוב בהם בין שמטיל האנדרוגינוס מים וכו' וכתב בספר כסף משנה דהוא טעות והראשון עיקר ומ''מ תפול הקושיא האמורה וצריך עיון: טומטום או אנדרוגינוס וכו'. במהדורא קמא הקשיתי כאן על רבינו ז''ל עם הסוגיא דבכורות דפרק אלו מומין (דף מ"א) דאמרו שם על מתניתין דבכור אנדרוגינוס מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד''ה ספיקא וקדוש מספיקא והקשו עליו מכמה ברייתות ואמרו שם סמי מכאן טומטום ורבינו פסק כרב חסדא בפ''ב דבכורות ובכל אותם הברייתות כשהביא הדינים הזכיר טומטום והוא בהלכות ערכין פ''א ובהלכות איסורי מזבח פ''ג ובהלכות מעשה הקרבנות פט''ו ובהלכות פסולי המוקדשין פ''ז ועוד הקשיתי שם גבי אנדרוגינוס דכפי הסוגיא דבכורות משמע דהוא בריה דאל''כ היה הבכור אנדרוגינוס קדוש מספק וכיון דהוא פסק בפ''ב דבכורות דאינו קדוש משמע דהוי בריה והוא פסק כאן דהוי ספק וכן בכמה מקומות והנחתי הדבר בצ''ע. ועתה אני בא לתרץ דרבינו ראה דטומטום אית לן דהוי ספיקא דהא ת''ק ור' ישמעאל אית להו הכי במתני' דבכורות ובגמרא אמר ר''י על רשב''י טומטום שביק תרי ועביד כחד משמע דאית להו דטומטום ספיקא ור''ח אית ליה דכולהו אית להו דטומטום ספיקא כההיא דנותנין עליו חומרי האיש והאשה דמטמאין בלובן ובאודם שפסק כן רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מטמאי משכב ומושב משמע דהוי ספיקא וכן בכמה מקומות וא''כ לר''ח אית לן למימר דבכ''מ שהזכיר טומטום הוי טעות וכמה משניות בגמרא הזכיר טומטום גבי דינים אלו גבי ערכין בפ''ק דערכין ובפרק כיצד מערימין בתמורה אמרו ילדה טומטום אין קדושה חלה עליהן ובכמה מקומות שהוא דוחק לומר דלר''ח הוי טעות ולר' יוחנן א''ל דאתא כרבנן בתראי דאמרינן דאית להו דטומטום הוי בריה דנותנים לטומטום בין איש ובין אשה וכו' והם דלא כהלכות וכל זה דוחק גדול. לכך נ''ל דהך סוגיא דפריך כל הני לר''ח הוא משום דאית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל כמה סוגיי בגמרא הפך מזה כמ''ש התוספות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק בפ''ב וכן בתוספות בסוף נדרים וכן רב בסוף המפלת כדכתבו התוספות בבכורות ולא ס''ל לרבינו הני חילוקי שמחלקין התוספות אלא דסוגיי פליגי דהך סוגיא אית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל הני סוגיי אית להו דאתא קרא להא דפטר הכתוב כל זמן שהוא ספק לנו עד אשר יתברר לנו כדכתבו התוספות שם גבי טומטום ולהנהו לא קשה מידי לר''ח דשאני התם דאיכא קראי למעוטי טומטום אבל גבי בכור דליכא קרא יתירא אלא חד זכר לא למעוטי טומטום ואע''ג דאמרינן בגמרא לעיל דגבי בכור נמי איכא קרא יתירא הזכיר הזכרים היינו משום דלא מצינן לאוקומי מתני' כת''ק משום דאצטריך קרא למעוטי ספיקא אבל בדאית לן דאתא קרא לספיקא לא אמרינן ומתני' כת''ק. ועוד דהתם בדרך דחייה איתמר כדי דלא נפשוט בעיא דר' ישמעאל ואנן לית לן הכי ומיהו אע''ג דגבי בכור לית לן קרא יתירא אית להו לרבנן בתראי דממעטים אנדרוגינוס לא משום דהוי בריה בפני עצמו דהא בכולי גמרא קי''ל דאנדרוגינוס נמי ספיקא והא דאמרינן בהערל דהוי בריה בפני עצמו לאו ממש בריה כדכתבו שם התוס' אלא דמי לבריה בפני עצמו וכיון דדמי לבריה ממילא אימעוט אנדרוגינוס אף ע''ג דליכא קרא יתירא למעטו. אי נמי י''ל דאית לן קרא יתירא דזכר הזכרים כדאמרינן לעיל ומוקמינן ליה לאנדרוגינוס דוקא אבל בכל הני דהביא הגמרא דאיכא תרי מיעוטי גבי ערכין איכא הזכר ואיכא אם נקבה ולאנדרוגינוס סגי חד דליכא למימר יכול יהא בערך אלא גבי טומטום כדהקשו שם התוס' בפרק על אלו מומין וגבי שלמים איכא תרי אם דאם מיעוטא הוא כדכתבו שם התוס' והקשו הני קושיי שם התוס' ותירצו אותם ורבינו לית ליה להנהו תירוצי וגבי עולה אפשר דאיכא נמי תרי מיעוטי חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אבל גבי בכור דליכא אלא חד לא מוקמינן ליה אלא לאנדרוגינוס. ובין להך תירוצא ובין לתירוצא קמא דתריצנא אתו כל הברייתות והמשניות שהזכירו טומטום לפי זה כפשטן משום דאיכא מיעוטא למעוטינהו אבל גבי בכור ליכא מיעוטא והיינו כדאית לן דאתי קרא למעוטי ספיקא אבל להך סוגיא דאית לה דלא אתא קרא למעוטי ספיקא הוצרך לשבש כל הברייתות ומשניות ורבינו פסק כהנהו דאית להו דאתי קרא למעוטי ספיקא משום דלדידהו אתו משניות וברייתות כפשטן כדכתיבנא. ויש הוכחה לפירוש זה דבחגיגה פ''ק (דף ד') אמרו גבי זכורך דלא אתי למעט טומטום משום דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא ותירץ כשביציו מבחוץ. ורבינו בהלכות חגיגה פ''ב כתב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראייה מפני שהם ספק אשה ולא הזכיר כלל שטומטום פטור אפילו כשביציו מבחוץ אלא ודאי משום דס''ל כההיא סוגיא דלפי האמת קרא אתא למעוטי ספיקא ומ''ש שם בשלמא אנדרוגינוס דהוא בריה ליתא דלא אמרו כן אלא משום דס''ל לההיא סוגיא דלא אתא קרא למעוטי ספיקא אבל אנן דקי''ל דאתי קרא להכי טומטום ואנדרוגינוס כולהו הוי ספיקא ואתא קרא למעוטינהו וסוגיא דחגיגה הוי כסוגיא דאלו מומין דאית לה דאנדרוגינוס בריה וטומטום ספיקא ולא אתא קרא למעוטי ספיקא ודחויות הן כדכתיבנא. גם יש הוכחה לזה דביומא פרק יה''כ (דף ע"ד) אר''י דחצי שיעור אסור מן התורה מריבויא דכל חלב דאמרו בברייתא דמרבה כוי וחצי שיעור ואמר שם דאותה ברייתא הויא אסמכתא אי ספיקא היא איצטריך קרא לרבויי ספיקא ותירצו דלרבי יוחנן לעולם הוי דרשא גמורה וכוי הוי בריה ואנן קי''ל דכוי הוי ספק כדכתב רבינו ז''ל בפ''א מהלכות מ''א וקי''ל כר''י דחצי שיעור אסור מן התורה כדפסק בפי''ד מהלכות מ''א וא''כ לדידיה ברייתא דכוי הוי דרשא גמורה כרבי והם דברים סותרים דכיון דהוי ספק לא אתא קרא לרבויי ספיקא. אלא דעם מה שכתבתי מתורץ יפה דלפי האמת כוי ספק ואתי קרא לרבויי ספיקא. מיהו בלאו הכי י''ל דאע''ג דההיא ברייתא סברה דכוי בריה לא פסק רבינו ז''ל כוותה בהא אלא במאי דקאמרה אסור מן התורה מכל חלב אבל מ''מ עם מה שכתבתי אתי שפיר טפי ודרך זה נכון בעיני לדעת רבינו ז''ל. ויצאנו מידי כל הקושיות בשלום ומיהו קשה קצת מ''ש בפ''ג מהלכות איסורי מזבח הטומטום ואנדרוגינוס אע''פ שאין לך מום גדול מהם משמע דהם מומין לפוסלו למזבח וקשה דהיינו כר' ישמעאל דאמר הכי בפרק אלו מומין ודלא כת''ק ואפילו תאמר דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא בעי אליביה מ''ט דר' ישמעאל וכו' משמע דהלכתא כוותיה הא איהו לא קאמר אלא באנדרוגינוס דוקא אבל לא בטומטום כדאמר ר''ח דבטומטום כ''ע מודו וכן ר''י אית ליה דת''ק ור' ישמעאל ל''פ בטומטום ועוד דא''כ למה בפרק ב' דבכורות הצריך לטומטום שיהיה לו מום הא אין לך מום גדול מזה וצ''ע. ואגב גררא אמינא דמהך סוגיא דבכורות דבעי לר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס או מיבעיא ליה ואת''ל קאמר ואמרו שם למאי נ''מ למילקא עליה או למיתביה לכהן קשה לשיטת רבינו דאית ליה דכל את''ל פשיטותא הוא דא''כ היכי קאמר נ''מ למילקא הא אפילו א''ר ישמעאל את''ל לקי דכל את''ל פשיטותא וכי תימא לא אמרו רבי ישמעאל בהדיא הא לעיל גבי בעיא דצדקה פסק רבינו פשיטותא אע''ג דלא אמרו באת''ל בהדיא ויש לתרץ ואין כאן מקומו. ולענין יבום וחליצה כתב רבינו בענין אנדרוגינוס דאינו חולץ ואינו מיבם והטעם דאינו ראוי להולדה ואע''ג דבעלמא הוי ספיקא ביבום דתלוי בהולדה ואינו מוליד אינו חולץ ואינו מיבם וכן מבואר בתוספתא הביאה הרי''ף ז''ל ולא תליא יבום במאי דקי''ל בעלמא ומזה הטעם הרא''ש דסובר דהוי זכר אפשר דיסבור כאן דאינו חולץ ואינו מיבם כיון דאינו ראוי להולדה ולאו הא בהא תליא אלא כדכתב הטור ז''ל בספר אה''ע (דף רמ"ב) דאי הא בהא תליא אם כן לרבינו ז''ל הו''ל התם ספיקא א''ו כדכתיבנא וכ''כ שם הרב מהוררי''ק ז''ל:

יב
 
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לָעֶרְוָה חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַמְקַדֵּשׁ אֶת הַנִּדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

 מגיד משנה  המקדש אחת מן העריות וכו'. מבואר במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין הנדה שם מבואר בגמרא: וכתב רבינו ואין ראוי לעשות כן שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה כמו שיתבאר פרק י' אין ראוי לקדשה. ויש מי שכתב שטעם דברי רבינו כאן הוא שמא יגע בבשרה:

 כסף משנה  ואין ראוי לעשות כן. כתב הרמ''ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ''ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח:

יג
 
* אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר בִּפְנֵי בַּעְלָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ בְּפָנָיו גֵרַשְׁתַּנִי [ו] נֶאֱמֶנֶת חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, כָּל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מְעִזָּה:

 ההראב"ד   אשת איש שפשטה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אומר אני שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא להנשא וליטול (בה) כתובה:

 מגיד משנה  אשת איש שפשטה ידה וכו'. בגיטין סוף המגרש (דף פ"ט) אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואמרו שם דשמואל פליג אדרב הונא וכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופסק רבינו כשמואל וכ''נ מן ההלכות, ויש מי שכתב שחוששין להא דרב הונא ואף אם נתקדשה שלא בפניו צריכה גט וכבר העלה הרשב''א ז''ל פרק התקבל כדעתו של רבינו. ובדין האשה שאמרה לבעלה גרשתני כתוב בהשגות. א''א אני אומר שאינה נאמנת וכו' וכדעתו סברו קצת מפרשים ז''ל אבל כבר הכריחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בראיות שנאמנת היא אף להנשא ודעת הרמב''ן ז''ל שנוטלת כתובה ולא תוספת ובפי''ב מהלכות גירושין עיקרו של דין זה ושם יתבאר:

 לחם משנה  אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הרב ב''י ז''ל בס' אה''ע בסי' י''ז בשם ר' ירוחם אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ודבריו אלו הם בנתיב כ''ב ותמוהים הם דאיך תשאר עם הראשון הא כיון דהיא נאמנת לומר שגרשה הוי מחזיר גרושתו לאחר שנשאת לאחר וצ''ע. ועל מה שתמה הרב ב''י ז''ל על מ''ש בסוף הלשון והוא לא ערער י''ל דאית ליה דמאי דאמרי' חזקה אין אשה מעיזה וכו' לא הוי לינשא לכתחלה כדסבר הראב''ד ז''ל דהוי היכא דלא ערער מותרת לו לגמרי ולהכי נקט לא ערער: אשת איש שפשטה ידה וכו'. כתב הראב''ד בהשגותיו אני אומר שאינה נאמנת אלא שתופסין בה קידושין אבל לא לינשא [ולא] ליטול כתובה ויותר ביאר דבריו בהשגות בפי''ו מהלכות אישות שכתב שם בהשגות ואני אומר שלא אמרו נאמנת לינשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וכו' ע''כ. ויש לדעת הרי''ף ז''ל ד' סוגיות חולקות לכאורה והר''ן ז''ל הקשה רובם במקומם לדעתו ז''ל ואני באתי לתרצם. בהאשה שלום (דף קי"ד:) אמרו קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אמרו שם באומרת לבעלה גירשתני וכו' והקשו שם וליהמנה מדרב המנונא וכו' וקשה לדעת הראב''ד ז''ל משום הא דרב המנונא אינה נאמנת לינשא לכתחילה או נימא אם נשאת תצא לפי הפירוש האחר וא''כ שפיר קאמרה מתני' דאינה נאמנת. ויש לתרץ לדעתו דמדקאמר אינה נאמנת משמע דאפילו אם נשאת תצא ולכך פריך מדרב המנונא דאם נשאת לא תצא. ולפירוש האחר שפירש הראב''ד ז''ל דברי רב המנונא אם נשאת תצא פריך הכי דמדקאמר אינה נאמנת משמע דליכא נאמנות כלל ולא תופסין בה קידושין ואמאי ליתפסו בה קידושין כדרב המנונא. בפרק התקבל (דף ס"ד) דאמר גבי בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתנו לי ואבד ממני א''ר יוחנן הוי דבר שבערוה וכו' והקשו שם וליהמנה לדידה מדרב המנונא וכו' וכבר הקשה שם הר''ן ז''ל כן ותירץ דהך וליהמנה לעיל קאי אמאי דקאמר דאין דבר שבערוה פחות משנים כלומר ואפילו אם נשאת תצא ומש''ה פרכינן וליהמנה מדרב המנונא לענין שלא תצא. ועדיין קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא דכבר כתבתי דב' פירושים כתב בה בפי''ו מהלכות אישות. ולהך פירושא לא מתיישבה כלל דליכא למימר דפריך דמדקאמר אין דבר שבערוה משמע דלא מהני כלל ולא תפסי בה קידושין ולהכי פריך ליתפסו בה קידושין מדרב המנונא דהא ודאי כיון דשני ה''מ לקולא אבל לחומרא לא משמע דאית ליה דתפסי בה קידושין דהיינו לחומרא דאל''כ נימא חזקה דשליח עושה שליחותו כו' אלא ודאי דתפסי בה קידושין וא''כ מאי פריך להך פירושא. וי''ל דהוה סבר המקשה דכיון דאיכא מאן דמסייעי לה אפילו לכתחלה להנשא מהימנא או לפחות דאם נשאת לא תצא וע''כ לא קאמר התם רב המנונא דלא מהימנא אלא לענין דתפסי בה קידושין משום דליכא מאן דמסייע לה אבל הכא דאיכא מאן דמסייע לה מהימנא אפילו להנשא או אם נשאת לא תצא ומשני דאדרבה משום הא גריעא דהיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ויש מי שתירץ דהכי פריך ליהמנה מדרב המנונא כלומר הכא דאיכא חזקה דשליח ודרב המנונא להימנה לגמרי דנהי דחזקת שליח לחודא לא מהני לקולא ודרב המנונא לחודא לא מהני אלא לענין דתפסי בה קידושין אבל היכא דאיכא תרווייהו כי הכא ליהמנה לגמרי. בפרק האשה שנתארמלה גבי אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני וכו' גבי סיפא דקאמרה ואם משנשאת באו עדים לא תצא אמרו שם (דף כ"ג) הרי זו לא תצא דאיכא מאן דלא מתני לה ארישא משום דאית ליה כרב המנונא. והשתא קשה לפירוש הראב''ד ז''ל שפירש בדרב המנונא דאם נשאת תצא אפילו אית ליה דרב המנונא לא מצי למיתני ארישא דלא תצא. וי''ל דשאני התם דנשאת ואח''כ באו עדים ובהא מודה רב המנונא דלא תצא ובכה''ג תירצו התוספות גבי מה שאמר התם ומר סבר שלא בפניו מעיזה וכו'. בפרק בתרא דנדרים גבי מתניתין דהשמים ביני לבינך איכא דמדמו לה להא דאמרה לבעלה גרשתני ואמרו שם דאפי' למשנה אחרונה הכא מהימנא משמע לכאורה דכי היכי דהתם נוטלת כתובה ה''נ נוטלת דלא כהראב''ד ז''ל כדהקשה שם הר''ן ז''ל אלא שי''ל לדעתו דמאי דמהני הכא לענין דתפסי בה קידושין או אם נשאת לא תצא הוי כי התם לענין יציאה ונטילת הכתובה דהתם לא מהני נאמנות אלא לההיא דנטילת כתובה. אבל הכא דמהני לענין תפיסת הקידושין או דאם נשאת לא תצא מסתייע לן ולא נאמר דליהני לענין נטילת כתובה ג''כ:

יד
 
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת אוֹ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסּוּרֵי עֲשֵׂה. וְכֵן יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ צָרַת יְבָמָה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. נִסְתַּפֵּק לַחֲכָמִים אִם הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה כִּשְׁאָר חִיּוּבֵי לָאוִין אוֹ אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ כְּעֶרְוָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִכְנֹס אַחַת מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְגָרֵשׁ בְּגֵט:

 מגיד משנה  המקדש אחת מן השניות וכו'. השניות כבר נתבאר דינן פרק ראשון שהם מדבריהם, ואיסורי לאוין ואיסורי עשה ואע''פ שהן מן התורה קידושין תופסין בהן כסתם משנה שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ו): וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ובקצתן נמצא צרת ערוה וט''ס הוא לפי שצרת ערוה היא אשת אח שלא במקום מצוה והיא בכרת ואין קידושין תופסין בה אלא צרת יבמה הוא פירושו שהאח שמת היו לו שתי נשים ונתיבמה האחת מהן וצרתה אסורה לשאר האחין בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר פ''א מהלכות יבום וכן השיב הרב ז''ל לחכמי לוני''ל שהקשו לו לפי שנזדמנה להם נוסחא שכתוב בה צרת ערוה וכן השיב לא עלי תלונותיכם כמו שאמרתם ולא על עצמכם אבל תלונתנו על הסופר ועל המגיה ונוסח דברינו הם וכן היבם שקידש צרת יבמה הרי אלו קידושין גמורים עכ''ל. ולא מנאה רבינו עם איסורי עשה לפי שאינה נמנית במצוה מיוחדת כמו האחרות ולזה הוצרך רבינו לפרוט אותה בכאן: חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) א''ר יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה וכו' לא תהא בה הויה לזר ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסו בה קידושין הוא דאתא ושם אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל:

 לחם משנה  חוץ מיבמה שנתקדשה וכו'. וא''ת כיון דרבינו פסק כשמואל דמספקא לן אי ללאו אתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא א''כ איך כתב בפרק ב' דהלכות יבום וחליצה גבי יבמה שנשאת לזר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה וכההיא הא כיון דמספקא לן אי ללאו הוא דאתא אין מלקין על הספקות. וע''ק דממ''ש בפט''ו מהלכות איסורי ביאה דממזר לא הוי אלא מערוה משמע דיבמה נשאת לזר לא הוי ממזר וכיון דמספקא לן אי תפסי בה קידושין או לא הל''ל דהוי ספק ממזר דתפיסת קידושין תלוי בענין ממזרת וכדכתב רש''י בפ' החולץ (דף מ"ט:) גבי אביי דאית ליה שומרת יבם דהולד ממזר משום דמספקא ליה אי הוי כרב ולא תפסי בה קידושין. וי''ל דרבינו מפרש כפירוש התוס' בין במאי דקאמר מספקא ליה לשמואל אי ללאו לחודיה הוא דאתא או דלא תפסי קידושין נמי הוא דאתא אבל לעולם דאית ביה לאו ובין במאי דקאמרי דתפיסת קידושין לא תליא בממזרת ומפרשינן הא דאביי בגוונא אחרינא יעויין שם בפרק החולץ בד''ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה וכו':

טו
 
הַמְקַדֵּשׁ כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אֵינָן קִדּוּשִׁין אֶלָּא הֲרֵי הִיא אַחַר הַקִּדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין. וְכֵן עַכּוּ''ם וְעֶבֶד שֶׁקִּדְּשׁוּ בַּת יִשְׂרָאֵל אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עַכּוּ''ם בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וּצְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  המקדש כותית או שפחה וכו'. מפורש במשנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) ודין העכו''ם והעבד מפורש בהרבה מקומות ומסקנא בהחולץ (יבמות מ"ה): ישראל מומר שקידש אע''פ שהוא עובד וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות מ"ז) בדין הגר אמרו בגמרא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר הוא וקידושיו קידושין וזה מבואר. ומן הסוגיא שבפ''ק דיבמות (שם ט"ז) נ''ל שאפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קידושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת אבל הולידו מן העובדת כו''ם אין חוששין לו שהרי אפילו ישראל גמור הבא על העובדת כו''ם והוליד ממנה בן אינו קרוי בנו אלא בנה וזה ברור:

טז
 
* הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין עַד שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ כְּקִדּוּשֵׁי קְטַנָּה שֶׁגָּדְלָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה הֲרֵי זֶה סָפֵק קִדּוּשִׁין לִשְׁנֵיהֶם:

 ההראב"ד   המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורין מן התורה כי בא אחד וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקדשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש אשה שחציה וכו'. בגיטין פרק השולח (דף מ"ג) נחלקו אמוראים חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אם קידושיה קידושין ופוסק רבינו כדברי האומר שהן קידושין ושפחה חרופה האמורה בתורה היא זו כמו שיתבאר בסמוך. עוד שם איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר ר''נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אר''נ גמרי קידושי ראשון א''ר זירא כותיה דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ונדחית ראיה זו שם. והנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת שזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה ופי' מקודשת אבל אינה כאשת איש שהרי אין בה מיתה וזה פשוט וכשנשתחררה דעתו לפי הנראה כמ''ד גמרי קידושי ראשון וא''כ הוא יש לתמוה היאך כתב בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ''ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית אשת איש גמורה ומומתין על ידה וכמו שנזכר בסוגיא. על כן נ''ל בדעת רבינו שהוא פוסק בדין זה כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה לאחר שהוא ספק והביאו לזה מה שאמרו שם למעלה מזה א''ר חסדא נתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושין דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין אי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין. וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קידושין משניהם חלין וכבר כתב רבינו מימרא זו סוף פ''ו מהלכות יבום וחליצה וא''כ מ''ש ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שיהו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אחרי כן ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והרי זו כקטנה וכמו שכתבתי למעלה בפ' זה בדעת רבינו בדין הקטנה ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו בא אחר וקדשה ואח''כ נשתחררה אבל ממ''ש סוף פ''ו מהל' יבום נראה שהנוסחא הראשונה עיקר. ויש בהשגות בזה דברים ובכלל דברי יתבארו דבריהם:

 כסף משנה  המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. כתב הר''ן על מ''ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' x ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א''כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה''ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב''ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה''ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב''ם במקום הזה מחוורין עכ''ל. ול''נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה''ק אע''פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין [להתירה] למקדש על ידיהם לד''ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא''צ לקדשה קידושין אחרים וה''נ דכוותה:

 לחם משנה  המקדש אשה שחציה שפחה וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל ומ''מ יש בקצת ספרי רבינו וכו' קשה דהך גירסא אין לה מובן כלל דמה נפשך אי אחרי שחרור פקעי קידושין א''כ אינן לא קידושי ראשון ולא קידושי שני ואי לא פקעי אם כן מקודשת היא לראשון ואמאי הם ספק קידושין בגט ראשון לבד סגי וא''כ איך כתב ה''ה ז''ל שממה שכתב בפרק ו' מהלכות יבום משמע דהראשונה עיקר הא היא ודאי מינה ובה אין לה מובן כלל וצ''ע:

יז
 
וְאֵי זוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה זוֹ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁקִּדְּשָׁהּ עֶבֶד עִבְרִי. וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת חוֹרִין הֲרֵי זוֹ סָפֵק קִדּוּשִׁין:

 מגיד משנה  ואי זו שפחה האמורה בתורה. משנה בכריתות הובאה שם פרק השולח (שם מ"ג): ומי שחציו עבד וכו'. בעיא דלא איפשטא שם בפרק השולח:

יח
 
שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ [ז] קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה:

 מגיד משנה  שכור שקידש קידושיו קידושין ואע''פ וכו'. ברייתא בעירובין פרק הדר (דף ס"ה) שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. עוד שם לא שאנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום ע''כ. ומפני שהוא בעריות החמורות ע''כ כתב רבינו ומתיישבין בדבר זה:

יט
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קִדְּשָׁהּ בְּאֹכֶל אוֹ בִּכְלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה פָּחוֹת מִפְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף אִם הָיָה בְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי וַדַּאי וְאִם אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי [ח] סָפֵק. יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּתַבְשִׁיל אוֹ בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אִם לֹא הָיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַגִּיעַ לְמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיִּפָּסֵד וְיֹאבַד וְלֹא יִהְיוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְדָבָר שֶׁל טַעַם הוּא זֶה וְרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו:

 מגיד משנה  המקדש בפחות מפרוטה וכו'. משנה שם בהאיש מקדש (דף מ"ו): קידשה באוכל או בכלי וכו'. בקידושין פ''ק (שם י"ב) אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש''פ במדי ושם מבואר דקידושי ספק הן ופסק רבינו כמימרא זו וכן מבואר בהלכות. וכן דעת קצת הגאונים והרמב''ן והרשב''א ז''ל וכתב הרשב''א דמשמע שאפילו ידוע שש''פ בודאי במדי אינן אלא קידושי ספק שאין לך בכסף אלא מקומו ושעתו וכן מורה לשון רבינו וכן נראה מדברי התוספות וכ''כ הרמב''ן ז''ל: יראה לי שאם קידש וכו'. זו סברת רבינו בטעם נכון וכתב עליו הרמב''ן ז''ל והדברים נראים ומתקבלים ויש חולקים:

 לחם משנה  הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה מדינה. דקדק מכאן הרב המגיד ז''ל שאפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו מדכתב רבינו באותה מדינה וזהו שכתב וכן מורה לשון רבינו אבל הטור בסימן ל''א דקדק בהפך ממאי דכתב רבינו דבתבשיל וירק כיון דאינו יכול להגיעו לאותו מקום אינה מקודשת משמע דאם יכול להגיעו לאותו מקום הוי מקודשת ודאי כיון דטעמא הוא משום דבעי לאמטויי למקום אחר. אבל לפירוש ר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה דדילמא איכא כאן א' ממדי ויטעה ויאמר כיון דבמקומו שוה פרוטה ואינה מקודשת אתי למימר דמאן דמקדש בפרוטה אינה מקודשת ודאי דלא הוי מקודשת מן התורה. ולי נראה דאין זו קושיא על הרב המגיד ז''ל דאע''ג דאית ליה לרבינו דטעמא הוי משום דבעי לאמטויי להתם מ''מ כיון דבכאן אינו שוה אין לך אלא מקומו ושעתו ולעולם הוי ספק מקודשת ולא נאמר דהוי מקודשת ודאית אלא כשהוא שוה באותה מדינה וכמו שדקדק הרב המגיד ז''ל. וא''ת לדעת רבינו דמחלק בין תבשיל וירק לשאר מילי כשהקשו בגמרא (דף י"ב) לשמואל ממתני' דב''ה דבפרוטה ובשוה פרוטה דמשמע דבעינן שוה פרוטה אמאי לא תירצו דהתם איירי בדבר שאינו יכול להתקיים. וי''ל דניחא ליה לאוקמי מתניתין בכל מילי. ותו איכא עובדא בגמרא בפירקא קמא דקידושין (דף י"ג) ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ולא הזכירו רבינו אע''ג דהלכה כאביי ורבא וכדפרשו רבנן מההיא משפחה דסורא כדאמר התם ומכל מקום לא הזכירו רבינו משום דההוא דינא לא בעינא לה אלא כדלית לן מילתא דשמואל אבל אנן דאית לן מילתא דשמואל דמקודשת בפחות משוה פרוטה בין יצא הקול דיש עדים דשוה פרוטה בין דלא יצא הקול חיישינן דלפחות משוה פרוטה נמי חיישינן. ועל כן יש לתמוה על הרמ''ה שכתב דין זה הטור בשמו בסימן ל''א ומשמע שם דפסק כאביי ורבא דהיכא דיצא הקול חיישינן כדאמרו שם והא איכא סהדי באידית והוא מפרש כפירוש התוספות דר''ל דיצא הקול דאיכא עדים ולכך כתב אלא אפילו יצא הקול וכו' חיישינן להו אבל לא אסרינן לה וכו' זה נראה דעתו שם. וקשה עליו טובא דכיון דהוא פסק כשמואל כדכתב הטור ז''ל לעיל מיניה וכתב הרמ''ה אם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקידושי ראשון להצריכה גט להוציאה משני אבל לא לפסול הולד ממנו. וא''כ כיון דפסק כשמואל וכו' בכל גווני חיישינן לה אפילו דליכא ש''פ ומאי האי דכתב ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים וכו' בלאו הכי לא שרינן לה. וכן מ''ש אבל לא אסרינן לה ע''פ אשה או קרוב וכו' דלעולם אסרינן לה משום דחיישינן שמא ש''פ במדי כדכתיבנא. ויש לתרץ לזה עם קושיא אחרת דאיכא בהא דשמואל דאמר חיישינן שמא ש''פ וכו' דקשה ליה ממתניתין דהאיש מקדש דאמרה המקדש שתי נשים בש''פ או אשה בפחות מש''פ דאף ע''פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ואמאי ניחוש שמא ש''פ במדי וליכא למימר דהא מתני' אינה מקודשת קידושי ודאי אבל מ''מ קידושי ספק הוו כי היכי דתירצו בהא מתני' דפרוטה ובש''פ דהקשו מינה לשמואל ואמרו הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק וכה''ג ודאי מיתרצא ההיא מתניתין דאמרה האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו דקאמרה מתני' אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת דע''כ צ''ל לשמואל דהיינו אינה מקודשת ודאי אלא ספק וכ''כ רבינו לקמן בפ''ה. דבשלמא בהני מתניתין איכא לתרוצי הכי אבל בהא משום דשלח סבלונות לא מצי למימר הכי דאם כן משמע דאם היה שולח סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים הוה מקודשת ודאית ואינו דסבלונות לא הוי אלא מדרבנן דחוששין לסבלונות מהא גמר וא''כ ע''כ מתניתין אינה מקודשת כלל קאמר ואי הוה שולח לה סבלונות שלא מחמת קידושין הראשונים מקודשת מדרבנן אבל השתא אינה מקודשת כלל וא''כ תיקשי לשמואל דאמר דאפילו דליכא ש''פ הוי ספק מקודשת. והרמ''ה עצמו נראה דכיון לתרץ קושיא זו שכתב הטור בשמו בפירוש ה''ה אחר שכתב דין זה דשלח סבלונות וז''ל וכתב הרמ''ה ודוקא דקדיש בכספא אבל קדיש במידי אחרינא דיקיר וזילא אפילו אין בו ש''פ חיישינן משמע דאית ליה לתרוצי הך קושיא דהך מתני' דקאמרה בפחות מש''פ היינו שקידשה במטבע והוא פחות מש''פ ובדידיה לא שייך לומר חיישינן שמא ש''פ וכו' ואע''ג דכשהקשו בגמרא ממתניתין דפ''ק דאמר בש''פ לא תירצו כן י''ל דשאני מתני' דפ''ק דקאמרה בפרוטה ובש''פ דמשמע דמאי דקאמר בש''פ לא הוי מטבע אלא מידי אחרינא דיקיר וזיל ולכך הוצרכו לתרץ שם דקידושי ספק אבל בהא מתני' דלא הזכיר פרוטה מתרץ לה הרמ''ה בכה''ג. ונראה דלזה כיון רבינו לקמן שכתב דין זה המקדש בפחות מפרוטה ולא כתב בפחות מש''פ כמתני' משום דאית ליה דקדשה במטבע כדכתיבנא וא''כ עם זה נוכל לתרץ קושיתינו שהקשינו על הרמ''ה דאע''ג דלא קי''ל כשמואל פסק הוא כאביי ורבא דאהני לן דינייהו היכא דקדש בכספא ובהא איירי הרמ''ה במה דכתב אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא וכו' דבה לא שייך הא דשמואל ולכך הוצרך לומר דכיון דקי''ל כאביי ורבא היכא דיצא הקול דקדשה במטבע פחות מפרוטה ויצא קול דיש עדים דהוה ש''פ חיישינן ואם אין כוונתו של הרמ''ה זאת לא מצאתי מקום ליישב דבריו דאם נאמר דס''ל כרבינו ואיירי בתבשיל וירק דלא חיישינן להו אם ש''פ במקום אחר זה א''א להרמ''ה מדכתב הולד כשר ע''כ סבר כדברי הר''י דטעמא לא הוי אלא משום גזירה כדכתיבנא והפסול לא הוי אלא מדרבנן דלרבינו הוי ספק ממזר כיון דהפסול מד''ת וכ''כ שם הרב ב''י ז''ל דהרמ''ה סבר כדברי ר''י ולר''י כתבו הפוסקים ז''ל דלא שאני ליה בין דבר המתקיים לאינו מתקיים דלפי טעמו אין לחלק א''כ ע''כ צריכים אנו לפרש דבריו כדכתיבנא. ורבינו אע''פ דשני ליה האי דאביי ורבא להיכא דקדיש בכספא כדכתיבנא לא חשש לכותבו כיון דבגוונא דמייתי ליה בגמרא לא אהני לן דפסקינן כשמואל ואין דרכו להביא מה שלא נזכר בדברי הגמ'. עוד ראיתי מי שהקשה על הרמ''ה ז''ל דכתב דהולד כשר בהא דשמואל כדאמרי' בגמרא דהוו פרשי רבנן מההיא משפחה ולא משום דס''ל כשמואל הא אפילו אית להו כשמואל הולד כשר. וי''ל דמ''מ פגום מיהא הוי ולכך היה ראוי שיפרשו מינה א''נ היא גופא קאמר לא משום דאית להו כשמואל דהא דשמואל לא תליא בהא דאפילו לשמואל הולד כשר אלא משום אביי ורבא ועל דברי הרב ב''י ז''ל שכתב דהרמ''ה פסק כר''ח ובקש למצוא לו טעם יש לתמוה טובא דאיך אפשר לומר כן והלא בהדיא כתב הוא דחיישינן לקול עדים והיינו דאביי ורבא דר''ח עדי בצד אסתן ותיאסר ודימה להאי דר' חנינא וקשה הוא בעיני:

כ
 
הַמְקַדֵּשׁ (אִשָּׁה) בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בִּפְרוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכֵּן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שְׁלָחָן שֶׁהָיוּ קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין:

 מגיד משנה  המקדש אשה בפחות מש''פ וכו'. משנה בהאיש מקדש דף נ') קרוב ללשון רבינו:

 כסף משנה  (יט-כ) המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. כתב הרמ''ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ''ע ולקמן פ''ט כתב דין סבלונות מ''מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ''ע עכ''ל ואיני רואה טעם בהג''ה זו: יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. כתב מהרי''ק בשורש פ''ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע''י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ''מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה:

כא
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַקִּדּוּשִׁין לְתוֹךְ יָדָהּ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָצְתָה לִזְרֹק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ וּזְרָקָן בֵּין לְתוֹךְ יָדָהּ בֵּין לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַבַּעַל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ יָדָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ מִדַּעְתָּהּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ הַנַּח קִדּוּשִׁין עַל מָקוֹם זֶה וְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק:

 מגיד משנה  המקדש את האשה בכסף וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף ע"ז) מתבאר במשנה ואף על פי שבגט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה כנזכר פרק חמישי מהלכות גירושין זהו דוקא בגט מפני שחוב הוא לה כמו שכתב רבינו שם וכן מתבאר במציעא (דף י"א) כנזכר בהלכות בפרק הזורק: היתה עומדת ברשות הבעל וכו'. שם מתבאר במשנה: היתה עומדת ברשות של שניהם וזרק לה קידושין וכו'. זה לא נתבאר שם לענין גירושין אבל יצא לרבינו מהבעיא שהיא פירקא קמא דקידושין (דף ח') וכבר נזכרה בפרק זה והיא על הברייתא ששנו שם אמרה לו תנהו על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופירושה שאף על פי שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה כנזכר פרק רביעי מהלכות מכירה בקידושין יש לחוש שמא הוה משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בהם. ונראה דבגירושין אינה מתגרשת ברשות של שניהם ואפילו ספק מגורשת אינה ויש לדקדק בזה ויתבאר שם בהלכות גירושין:

 כסף משנה  המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה''ז מקודשת. לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע''ג דלענין מתנה כתב בפ''ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה:

 לחם משנה  או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה. רבינו לא כתב חצר המשתמרת וכבר תמה הרב ב''י ז''ל ותירץ דסמך על מ''ש שם ויש לי גמגום על תירוץ זה דסתם שדה אינה משתמרת וכדכתב שם בהלכות זכיה ומתנה אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו וכו':

כב
 
הָיוּ עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ. קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אוֹ שֶׁהָיוּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ וְקָרוֹב לָהּ. כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹר אוֹתָן וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל זֶהוּ קָרוֹב לָהּ. שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִשְׁמֹר אוֹתָן אוֹ שְׁנֵיהֶן אֵין יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אוֹתָן זֶה הוּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

 מגיד משנה  היו עומדין ברה''ר וכו' עד סוף הפרק. מבואר בהזורק (גיטין ע"א) בהיקש הקידושין לגירושין ובהלכות גירושין יתבאר דעת רבינו באלו הדינין ופירושו בגמרא ומה שהשוה רבינו כאן ובגירושין רשות שאינו של שניהם לרה''ר הוא מפני שהן מוקשין לענין מכירה כדאיתא בהמוכר את הספינה והקשו שם ובהרבה מקומות מגט למקח וממכר בענין הרשויות:

 כסף משנה  היו עומדים בר''ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ"ה) אבל הר''ן תמה על רבינו מפני שהוא ז''ל כתב בפי''ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר''ה אלא בסימטא: ומ''ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע"ח) ומשמע דס''ל דרב ור''י פליגי לענין דינא והלכה כר''י דקי''ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר''י ובפרק ה' מהלכות גירושין יתבאר:

 לחם משנה  היו עומדים בר''ה כו'. כאן דליכא דינא דד' אמות דאין ד' אמות קונות אלא בסימטא או בשדה הפקר כדכתב שם בפי''ז מהלכות גזילה ולכך בעי הכא דינא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו אבל בסימטא או מקום דמהני דינא דארבע אמות ודאי דמדין ארבע אמות קני דסמך על מה שכתב על זה בהלכות גירושין כי היכי דסמך על דינים אחרים שהזכיר שם בהשאלת מקום ולא הזכירן כאן. וה''ה בקש למצוא טעם למה רבינו דימה הא דיכול לשומרו או אינו יכול לשומרו ברשות שאינו של שניהם לר''ה דבגמרא לא הוזכר דין זה אלא גבי ר''ה. וכתב הטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה. והרב ב''י כתב אחר שכתב דברי ה''ה אבל הר''ן תמה על רבינו וכו'. ודבריו תמוהים דנראה מדבריו דמאי דקשיא ליה להר''ן תירץ ה''ה ולא דמי הא להא דלהר''ן לא קשיא כלל למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה לענין אינו יכול לשומרו או יכול לשומרו דודאי הא לא קשיא וכמו שתירץ ה''ה אלא קשיא ליה למה בהלכות גירושין כתב הדין דארבע אמות גבי ר''ה דבר''ה ליכא דינא דארבע אמות ובזה לא תירץ כלל ה''ה ולא הוקשה לה''ה מר''ה וכמ''ש הב''י ז''ל ומה שהשוה ר''ה לרשות שאינו של שניהם דאדרבא בהפך הוקשה לו למה השוה רשות שאינו של שניהם לר''ה להך ענינא דאינו יכול לשומרו ולזה תירץ מה שתירץ. אבל קושיית הר''ן אינה ענין לדברי הרב המגיד:



הלכות אישות - פרק חמישי

א
 
הַמְקַדֵשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן חָמֵץ בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר וכו'. במשנה בהאיש מקדש (קידושין נ"ז). ומ''ש רבינו ואפילו היה אסור מדבריהם כו'. למדו מאיסור החמץ בשעה ששית שמפורש בפסחים בפ''ב (דף כ"א) שאפילו בזמן שאיסורו מדבריהם אינה מקודשת והוא הדין לשאר דברים. וכבר תירצו המפרשים ז''ל הסוגיא שהיא גבי חולין שנשחטו בעזרה בסוף האיש מקדש (דף נ"ח תוספות שם) שנראה שהיא קשה על זה הדין וכן הסכים הרמב''ן ז''ל שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת:

 כסף משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. מדברי ה''ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ''נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ''ל כן משום דאי הוה ס''ל לרבינו הכי ה''ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה''ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששים לקידושיו וכן משמע מדברי הר''ן שזו היא דעת רבינו:

 לחם משנה  המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת וכו'. כתב ה''ה וכן הסכים הרמב''ן ז''ל שבכל איסורי הנאה וכו'. לכאורה משמע דהרמב''ן ג''כ ס''ל דאפילו חמץ בשעה ששית שאסור מדבריהם אינה מקודשת וכו' והוא ז''ל כתב בספר המלחמות דחמץ בשעה ו' מקודשת ודלא כרש''י דמפרש משש שעות ולמעלה מתחלת ו' ולא מסוף ו' וחמץ דרבנן בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא בשעות דרבנן אינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן מקודשת לכך נראה לומר דמ''ש ה''ה וכן הסכים וכו' הוא לענין ה''ה לשאר דברים דקאמר קודם הוא ז''ל אמר למעלה דנלמוד מן החמץ לשאר דברים וכן הסכים הרמב''ן דנלמוד משם לשאר דברים אבל לא לענין חמץ דרבנן בשעות דרבנן דבהא לא הסכים הרמב''ן ז''ל. ואני דוחק עצמי בכך מפני המובן מדברי ה''ה לכאורה דסובר לפי דברי רבינו דבאיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וכן הבין הרב ב''י בספר כ''מ אבל אם נפרש דברי ה''ה דסובר בדברי רבינו דבעינן חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ומ''ש שלמדו מאיסור החמץ בשעה ששית שאפילו בזמן שאיסורו וכו' ר''ל כיון דאמרו שם דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אינה מקודשת כפירוש שפירשו התוס' המקדש משש שעות שר''ל מסוף שש שעות א''כ ה''ה שעות דרבנן וחמץ דאורייתא וז''ש מפרש שם שאפילו בזמן וכו' כלומר נלמוד בהה''ד בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ובכי הא אתי וכן הסכים הרמב''ן ז''ל כפשוטו דקאי לכל מאי דכתב לעיל:

ב
 
עָבַר וּמָכַר דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה וְקִדֵּשׁ בְּדָמָיו הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת חוּץ מֵעַכּוּ''ם שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי עַכּוּ''ם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כָּמוֹהָ. הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עַכּוּ''ם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהַכּל מֵעַכּוּ''ם אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם'. אֲבָל הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹר הַנִּסְקָל אָסוּר בַּהֲנָאָה פִּרְשׁוֹ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב לְגַבֵּי הַשּׁוֹר:

 מגיד משנה  עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו הרי זו וכו'. במשנה הנזכרת. ודין עכו''ם מבואר בסוגיא: המקדש בפרש של עגלי עכו''ם וכו'. מימרא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (דף ל"ד) אבל המקדש בפרש שור וכו' שם:

ג
 
* הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אוֹ בְּמַיִם שֶׁמִּלְּאָן לַעֲשׂוֹתָן מֵי נִדָּה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הַמְקַדֵּשׁ בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְהוּא יְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְהֶקְדֵּשׁ וְיָבִיא אֲשָׁמוֹ כְּדִין כָּל מוֹעֵל בִּשְׁגָגָה. וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ההראב"ד   המקדש בפירות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דוקא בשכר הבאת האפר והמים או מילוי המים עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בפירות שביעית וכו'. דין פירות שביעית מתבאר מן המשנה (דף נ"ח) ומפורש שם בגמרא. ודין אפר פרה ומים שמילאן לעשות מי נדה שנינו שם המקדש במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ובגמרא הקשו ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו' להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ותירץ אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש ופירושו לדעת רבינו אע''פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש יכול הוא ליטול שכר הבאה ומילוי לפיכך כשהוא מקדש בגוף המים והאפר הרי היא נהנת מהם שיכולה ליטול פרוטה ממי שהוא צריך להם מחמת טורח הבאה ומילוי וכן נראה מפי' ר''ח ז''ל. ובהשגות אמר אברהם דוקא בשכר הבאת האפר והמים או בשכר מילוי המים עכ''ל. והוא מפרש שאינו מקדשה בגוף האפר והמים אלא בשכר. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדעת רבינו: המקדש בהקדש של בדק הבית בשוגג הרי וכו'. במשנה שם מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה וכן מבואר בגמרא:

ד
 
קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (ויקרא כז-ל) 'לַה' הוּא':

 מגיד משנה  קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה וכו'. מחלוקת במשנה (דף נ"ב) ופסקו הלכה בגמרא (דף נ"ד) כן:

 לחם משנה  קידשה במעשר שני כו'. פסק כרבי מאיר (דף נ"ב:) דאמר בין בשוגג בין במזיד לא קידש דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ושם בגמרא (דף נ"ד:) הקשו ממתניתין דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני x שלו מני אילימא רבי מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה משמע דהך מתניתא ליתא אליבא דרבי מאיר דקיי''ל כוותיה וא''כ קשה איך פסקה הוא בהלכות מעשר שני פרק ח' שכתב שם הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו וכו'. ועוד הדברים שם כמעורבים שלבסוף כתב שנאמר ונתן הכסף וכו' והיינו כרבי מאיר וכתב לשון המשנה שהוא כרבי יהודה וצ''ע. ופירוש המשנה כפירוש אחר מרש''י ז''ל כמבואר שם וכן פירשו בתוספות המשנה במעשר שני וכבר עמד על זה בעל ספר כסף משנה ע''ש: קידשה במעשר שני וכו'. בגמרא פרק האיש מקדש (דף נ"ד:) אמרו דברייתא דקאמרה דמעשר נתן במתנה לא משכחת לה אליבא דרבי מאיר אלא שניתן לו בטבלו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמו ואם כן תימה על רבינו שפסק כרבי מאיר ופסק כאן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו איך כתב בהלכות מעשר שני פרק שלישי לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל כו'. וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה שם בהלכות מעשר שני ותירץ בשם הר''י קורקוס דדוקא להך מילתא אמרינן דהוי כמי שלא הורמו דלא מיקרי לה' כיון שלא הורמו. והוצרך רבינו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דאנן קיימא לן כעולא דאמר גבי מתניתין המקדש במעשרות ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דקיימא לן כרבי מאיר ולדידיה לא מיתוקמא סתם משנה בלאו הכי אלא ודאי שצריך לחלק בין הנושאים. גם מה שכתב בפרק ששי מהלכות ביכורים דמעשר שני חייב בחלה וכן בהלכות חמץ ומצה פסק דיוצאים במצה של מעשר שני ובהלכות סוכה ולולב כתב גם כן דיוצאים באתרוג של מעשר שני. ולדברי רבי מאיר דאמר ממון גבוה ליתנהו להנהו דיני כדאמרינן בפרק כל שעה וכבר עמד על זה הרב בעל כסף משנה בהלכות ביכורים ותירץ שם בשם הר''י קורקוס דפסק כר' חנן דאמר בפרק לולב הגזול דבהיתר אכילה תליא מילתא ופסק כן מהטעם שכתב שם ולא מהטעם שכתב הרב בית יוסף ז''ל דרבי חייא רבו דרב אסי דהאי רבי חייא בר אבין הוא כדאמרינן שם בגמרא ורבי חייא רבו של רב אינו אותו רבי חייא ומפני שנדמה לו שהוא רבי חייא רבו של רב ורב אסי תלמידו של רב כתב כן וקושטא דמילתא כדכתיבנא:

ה
 
כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ מִקָּדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים וְכֵן לֵוִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשַׂר עָנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים וכו'. במשנה ובמסקנא דגמרא כן: אבל כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וכו'. במשנה (דף נ"ח) המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות הרי זו מקודשת ואפילו ישראל ובגמרא אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו מן המשנה שאומרת ואפילו ישראל ותירצו משנתנו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ונשאו ונתנו שם בדבר וסלקא שמעתא הכין ולזה פסק רבינו כך ויש חולקין ודעת רבינו נראה עיקר. וכתב רבינו ובכורים בכלל תרומות הן כדאמר מר (חולין דף ק"כ) ותרומת ידך אלו הבכורים:

 לחם משנה  וישראל שקידש במעשר עני וכו'. נראה לי דהיינו ישראל עני שנתנו לו מעשר עני דומיא דכהן שנתן לו תרומה גדולה וכן לוי שנתן לו מעשר ראשון דאי כל ישראל בעלמא יכול לקדש במעשר עני אף על פי שאינו שלו קשה הדבר לאומרו דמעשר ראשון נמי כחולין הוו ומותר לזרים ואינו יכול לקדש בו אלא הלוי דוקא א''כ ה''ה והוא הטעם למעשר עני אף על פי שהוא ממון הדיוט ומותר לזרים אף על פי שיש לחלק דשאני מעשר עני אי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאמרינן הך טעמא בעלמא מכל מקום כל כמה דלא מפקר להו לאו עני הוא ולאו דיליה הוא ואינו יכול לקדש בו לפיכך נראה כמו שכתבתי:

ו
 
מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ הֲרֵי הֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי אִמּוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בָּהֶן אִשָּׁה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ לַאֲכִילָה יֵשׁ לוֹ לְמָכְרָן לְמִי שֶׁהֵן רְאוּיִין לוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִגָּרְנוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ לְמָכְרָהּ וְאֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה. לְפִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:

 מגיד משנה  מתנות שלא הורמו וכו'. כבר נתבאר זה: אבל ישראל שקידש וכו'. גם זה כבר נתבאר:

 לחם משנה  וטובת הנאה אינה ממון. אף על גב דבהלכות נדרים פרק שביעי כתב רבינו מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורים וכו' ובפרק ב' דנדרים משמע דהך מתניתין לא מיתוקמא אלא בדאית לן טובת הנאה ממון וכדאוקמה רבא התם (דף פ"ה) והכא פסק בהפך וכבר כתב שם הרב בעל הכסף משנה ותירץ בשם ר''מ בר''ש המעילי דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור בהן ואם כן אמרינן נמי בהו טובת הנאה ממון. והוצרך רבינו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי''ל כעולא והתם הוי סתם משנה לכך הוצרך לחלק בין הנושאין:

ז
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּגֵזֶל אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בְּחָמָס. אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) ובהלכות והטעם שכשנתייאשו הבעלים הויא מקודשת אף ע''ג דקי''ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד אשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהיא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה:

 לחם משנה  [ אם נתייאשו הבעלים] (הנכנס לבית חבירו) וכו'. בפרק כ''ד מהלכות כלים פסק רבינו כרבנן דעורות דגנב מחשבה מטמאתן משום דסתם גניבה יאוש בעלים כדאמרינן בגמרא דהגוזל וכיון שכן קשה איך כתב כאן גבי גזל וגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע וכו' בשלמא גבי גזל בעינן שנדע אותו אבל גבי גניבה סתמא יאוש בעלים והך קושיא איתא נמי בהלכות גניבה שכתב שם הרבה פעמים אם נתייאשו הבעלים בכמה דינים אלא שי''ל דהך לישנא גבי גניבה לא הוי דוקא אלא ר''ל שלא ידענו שלא נתייאשו כדאמר בפרק כ''ד מהלכות כלים דאם ידענו שלא נתייאשו אפילו גבי גניבה או עורות שלו מטמאתן במחשבה דידיה:

ח
 
הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח לוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה וּבָא בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָהּ דָּבָר זֶה שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ. וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת [א] חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  הנכנס לבית חבירו ולקח כו'. מעשה שם ההוא דקדיש בפרזומא דשיכרא וכו' ושם מבואר:

'ט (ואם' קידשה וכו') היתה סחורה וכו'. גם זה מעשה שם ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א''ל מאן אחלך וה''מ במוזא אבל כישא מצי א''ל אנא שקלי כישא שקול את (נמי) כישא. ובהלכות פירשו מוזא דשמכי ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים ומש''ה א''ל רבא מאן אחלך ע''כ. וזהו שכתב רבינו הואיל וצריכה שומת ב''ד וכתב הרשב''א ז''ל מאן פלג לך ואפילו נתן לה שוה שתי פרוטות אינה מקודשת לפי שבכולו היא מתקדשת לו ולא בחציו אא''כ פירש לה במה שיש לי בו עכ''ל. וכ''כ הרמב''ן ז''ל:

 לחם משנה  הנכנס לבית חבירו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ב) אמרו ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשכרא וכו' וכתבו שם התוס' בד''ה אם נמצאו דע''כ איירי ההיא דשוייה שליח דאי לא כן מאי מייתי [מתרומה הא התם איירי דשוייה שליח] כדאוקמינא לה בפרק אלו מציאות אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת וכו' ואח''כ אמר ה''נ מסתברא וכו' משמע דכ''ע אית להו הכי ורבינו לא הזכיר כאן שליח אלא אדרבא נראה מדבריו בהפך דבלא דעתו נכנס שם וא''כ קשה למה ליה טעמא דמשום כסופא דשאני גבי תרומה דעשאו שליח ולא הוצרך בגמרא לתת טעם זה אלא היכא דשוייה שליח כדכתבו התוס' ועוד למה לא הזכיר שוייה שליח כיון דבגמרא מוכרח לפרש כן והרב ב''י בספר כ''מ הוקשה לו בפ''ד מהלכות תרומות שלא הזכיר שם רבינו דשווייה שליח וכתב שסמך על סוגיא דהכא ועם מ''ש שם מתורץ הכל יע''ש: ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז וכו'. אי הך תמרה או אגוז הוי אפילו פחות משוה פרוטה קשה דהוי ס''ס שמא שוה פרוטה במדי או לא ואת''ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אי מקפיד או לא אע''פ שאין הלשון משמע כן ולזה הדעת נוטה:

ט
 
הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ וְחִלְּקָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ [ב] בְּחֶלְקוֹ הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. הטור כתב וז''ל כתב הרמב''ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפ' האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א''ל מאן אחלך וה''מ במוזא אבל כישא מצי א''ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש''י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר''ן יש מי שאומר שאפי' במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי א' מהן שלו ולא נהירא אלא שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא''ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב''ם בפרק ה' עכ''ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגי' הר''ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ''ך כדעת הר''ן. ומ''ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. נ''ל שלמד כן מדאמרי' בפ' איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא:

 לחם משנה  היתה סחורה וכו'. לה''ה היה לו נוסחא בדברי רבינו מוחלפת מדברי הטור דהטור מוסיף בה דברים והרב ב''י כתב דמדברי הר''ן נראה דאית ליה גירסת הטור ולא ידעתי מאין נראה לו כיון דלכל הגירסאות הדין אחד הוא והר''ן לא הזכיר שום גירסא:

י
 
גָּזַל אֶת הָאִשָּׁה אוֹ גָּנַב מִמֶּנָּה אוֹ [ג] חֲמָסָהּ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגֵּזֶל וּבַגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ. אִם קָדַם בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה כְּשֶׁנָּתַן לָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  גזל את האשה וכו'. זה מבואר בגמרא ובהלכות פרקא קמא ובהאיש מקדש. ודע שאם אחר שהחזיר לה גזלתה א''ל הרי את מקודשת לי בה אפילו אמרה הן אינה מקודשת דומה להחזיר לה חוב המבואר למטה וכן השוו אותם בגמרא בפירוש. ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורת השבה אחר שבא לידה והוא שלה במה תתקדש לו:

יא
 
וְכֵן אִם נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי פִּקָּדוֹן זֶה וְחָזַר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ. אִם אָמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁנְּטָלַתּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְשָׁתְקָה אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁכָּל שְׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה הֵן אַחַר שֶׁנָּטְלָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  וכן אם נתן לה פקדון וכו'. פירקא קמא (דף י"ב) ובהלכות:

יב
 
הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה. אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר הֵן. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר שֶׁנָּטְלָה הַחוֹב שֶׁלָּהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ אֲפִלּוּ אָמְרָה הֵן אֵינָהּ מְ דֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ מִמֶּנּוּ כְּלוּם אֶלָּא שֶׁלָּהּ נָטְלָה וּכְבָר נִפְרַע חוֹבוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנָּטְלָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וּלְתָבְעוֹ בַּחוֹב פַּעַם אַחֶרֶת:

 מגיד משנה  החזיר לה חוב וכו'. ברייתא שם (י"ג) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר וא''ל התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ופירשוה בגמרא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא והעמידוה בגמרא דוקא בדלא שדיך. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש חזר ואמר לה שלא חזר בו מן הפרעון אלא שדעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת וחזר דקתני חזר לדבר עמה וכ''נ מדברי בעל הלכות ז''ל. וכתב הרשב''א ולפי פירוש זה אפשר שאם חזר וא''ל לא לפרעון אלא לשם קידושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפילו לא שידך וצריך תלמוד עכ''ל. ומ''מ בשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע''פ שלא שידך ואע''פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת אלו דבריו ז''ל: ואם א''ל אחר וכו'. זהו מ''ש בברייתא לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת. ודע שאין חילוק בזה בין שידך ללא שידך שכיון שבא לידה בתורת פרעון במה תתקדש אחרי כן וכן מתבאר בדברי רבינו ופשוט הוא:

 לחם משנה  החזיר לה חוב וכו'. לפי מה שכתב ה''ה בשם הרשב''א דבעינן שיזכיר לה גבי חוב כנסי חוב זה שאני חייב ליכי דהזכיר מתחלה שנתנו בתורת חוב א''כ קשה איך אמרו בקידושין (דף י"ג) ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך כו' דתניא וכו' הא ליכא ראיה כלל דברייתא דקאמרה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאינה מקודשת משום דלא קידשה במנה סתם אלא נתנו לה בתורת החוב מתחלה אבל התם גבי חטף מקודשת משום דקידשה סתם וכן לפי מה שנסתפק לפי פירוש רבינו דהיכא דלא אמר לה שתתקדש ותתפרע בו אלא שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קידושין דאפשר דמקודשת קשה הך קושיא דנימא דההיא דחטף הוא דאמר לה בפירוש שאינו רוצה בתורת חזרת הגזל אלא בתורת קידושין מיהו הא לא הוי קושיא כ''כ דהוי אוקימתא ובלאו הכי היה יכול לתרץ דהתם גבי חטף איירי דקאמרה אין אלא דמשמע ליה דקידשה היינו כדרך כל הקידושין ע''ד הסתם אבל קושיא ראשונה קשה טובא. ונראה לתרץ לתרי קושיי דגבי גזל אע''ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קבלה בחזרת הגזל שלה דע''כ לא אמרינן דלאו כל כמינה לומר בתורת חוב קבלתי אלא גבי חוב דאפשר שהיא סבורה שיפרע לה החוב אח''כ אבל גזלן כיון דהוא גזלן וגברא אלמא וחטף מידה כשבא לידה ודאי לא קבלה אלא לדעת חזרת הגזל ואפילו שיאמר לה לא בתורת גזל אני נותנו לך לא מהני דאנן סהדי דבתורת חזרת הגזל קבלה כדכתיבנא. ולקושיא ראשונה מרווח יותר תירוץ זה:

יג
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֲפִלּוּ הָיְתָה בִּשְׁטָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּדִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר קַיָּם לֵהָנוֹת בּוֹ מֵעַתָּה שֶׁכְּבָר הוֹצִיאָה אוֹתוֹ דִּינָר וְעָבְרָה הֲנָאָתוֹ:

 מגיד משנה  המקדש במלוה וכו'. פ''ק (דף ו') ובפרק האיש מקדש (דף מ"ז) מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת ושם מתבאר שאפילו בשטר אינה מקודשת ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקידושין ויש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דה''ל כמקדש במלוה ופרוטה וכן נזכר בגמרא (שם מ"ח) באוקימתא אחת שעשו שם על ברייתא אחת וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. ורבינו לא הזכיר חזרת השטר וגם בהלכות לא נזכר כלל ואפשר שאף הוא ז''ל יודה בזה אלא שא''כ היה דעתו כשהזכיר דין דמשכון היה לו להזכיר זה:

 לחם משנה  המקדש במלוה וכו'. הטור כתב באה''ע בסימן כ''ח ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב''ם ז''ל שאינה מקודשת וכו' כיון דלא אדכרא בעידן קידושין סתמא לקידושין כו' אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה וכו' נראה שהבין בדברי רבינו דמ''ש כאן הוא שלא קידש בשטר אלא בדינר וזה מובן מפשט לשונו שכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך ומש''ה משמע ליה דאיירי אפילו החזיר לה השטר אבל כשאמר התקדשי בשטר חוב ודאי מודה הרמב''ם דמקודשת דהיינו סברת חכמים לפי מ''ד מעיקרא בפרק האיש מקדש כדאמרינן לימא כתנאי ולזה נתכוון ה''ה במ''ש וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת ואע''פ שאינה אוקימתא אלא לימא כתנאי מ''מ כיון דמאי דאתמר בגמרא הוו דחיות לדחות ולימא משמע ליה לה''ה לומר דזה אוקימתא וכן נזכר בדברי הר''ן ומשום הך משמע ליה לטור דכ''ע מודו בהכי. ומה שהקשה ה''ה דכשהזכיר [שטר] דין המשכון היה לו להזכיר זה אינה קושיא לדברי ה''ה דשאני התם דקדשה במלוה בפירוש ודכוותיה בשטר לא מהני כדכתיבנא. אלא דוקא כשאמר לה התקדשי בשטר חוב זה אבל מדברי ה''ה נראה דרוח אחרת עמו בדברי רבינו דלא שני ליה בין אמר התקדשי בשטר חוב להיכא דאמר התקדשי לי בדינר סתמא דאי הוה שני ליה בין הא להא כדעת הטור מאי מייתי מאוקימתא דגמרא הא רבינו לא איירי אלא כשאמר לה התקדשי לי בדינר ולא אמר לה התקדשי בשטר ובהא ודאי לא מהני אבל כשאמר לה בשטר חוב מהני ושמין את השטר ומה שהקשה דלמה לא הזכיר רבינו כשהזכיר דין המשכון אינה קושיא כדכתיבנא אלא ודאי דלא שני ליה בין הא להא, וע''כ יש לתמוה על הרב ב''י ז''ל שבסימן כ''ח הביא על דברי הטור דברי ה''ה כאילו הם שוים ולא שת לבו לחלק ביניהם: (מהדורא ג' מצאנו בזה הלשון) כתב ה''ה ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר וכו' נראה כוונת הרב דאע''פ דקידשה בשטר מ''מ אם יש בנייר ש''פ מקודשת וקשה דאיך כתב הרב שאפשר שרבינו יודה בזה שהרי הוא כתב בפרק ג' שלא לדעתה או שלא לשמה אינה מקודשת דאי ס''ל הכי ה''ל מקודשת מחמת הנייר ואע''פ שלא יהיה בנייר ש''פ מקודשת מספק חיישינן שמא ש''פ במדי. וראיה לדבר הרמ''ה דס''ל הכי כמבואר באה''ע דכתב כן כתבו שלא לשמה כמ''ש. ויש לתרץ דשאני הכא דכיון דקידשה בתורת כסף אמרינן נמי דדעתה מה ששוה בתורת כסף אבל התם דלא קידשה בתורת כסף אלא בשטר לא אמרינן דעתה אנייר דהוי קידושי כסף ופסק שם דלא כחכמים לפי האוקימתא דאי בעית אימא וכו' וק''ל:

יד
 
הָיָה לוֹ אֶצְלָהּ מִלְוֶה עַל [ד] הַמַּשְׁכּוֹן וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ הַמִּלְוֶה וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית בַּמַּשְׁכּוֹן מֵעַתָּה וַהֲרֵי הִגִּיעַ הֲנָאָה לְיָדָהּ:

 מגיד משנה  היה לו אצלה מלוה וכו'. פירקא קמא (דף י"ט) אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה ופי' במלוה שלה הוא מקדשה ומחזיר לה המשכון ויש שהיו סוברים לומר אפילו אינו מחזיר לה המשכון בשעת קידושין היא מקודשת ודעת רבינו עיקר וכן הסכים הרשב''א ז''ל וכ''נ מדברי הרמב''ן ז''ל דבעינן חזרת המשכון:

 לחם משנה  היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו'. כתב הטור בשם הרמ''ה דוקא דמטא לידיה בתורת משכון, ונפקא ליה מהא דעשה לי שירים ונזמים וכו' דהשוו בגמרא למקדש במלוה ונימא שאני התם דאית ליה משכון ולכך מקודשת אלא כיון דלא נתנה ליה מעיקרא בתורת משכון אינה מקודשת כמו במלוה וכ''כ הר''ן ז''ל בפרק האיש מקדש וכו' ע''ש:

טו
 
* הַמְקַדֵּשׁ בַּהֲנָאַת מִלְוֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָה אוֹתָהּ עַתָּה מָאתַיִם זוּז וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ בְּמִלְוֶה זוֹ שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבְעָהּ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ הֲנָאָה מֵעַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלְוֶה זוֹ עַד סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתַי בַּהֲנָאַת [ה] מִלְוֶה דְּבָרִים שֶׁאֵין רָאוּי לְשָׁמְעָן:

 ההראב"ד   המקדש בהנאת מלוה כו'. כתב הראב''ד ז''ל הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחד והאריך לה בשכר הקידושין מתקדשת וזהו דארוח לה זימנא וכ''ש מה שכתב הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש בהנאת מלוה וכו'. שם (דף ו':) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ובגמרא פירשה הנאת מלוה דארווח לה זמנא ובהלכות פירש כגון דמטא זמניה למגבא מינה וארווח לה זמנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא ליך עד זמן פלוני מיקדשת לי ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה ממלוה גופה לא קשיא הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשת בה מלוה גופה ליתא דתתקדיש בה דקי''ל מלוה להוצאה ניתנה ע''כ לשון ההלכות. ויש מי שכתב דלפירוש זה כ''ש אם מחל לה המלוה בעצמה ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז''ל לא ישרו בעיניו דברי ההלכות דא''א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמה וכיון דבשעת הקידושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרווחת זמן ממלוה גופה וכן דעת ר''ח ז''ל ולזה פירש הנאת מלוה שעתה נותן לה מעות בהלואה ומרויח לה זמן שקובע לה לפרעון והרמב''ן והרשב''א ז''ל מסכימין לדעת ההלכות וראוי לחוש לדבריהם ובכלל דברי יתבארו דברי ההשגות:

 לחם משנה  המקדש בהנאת מלוה וכו'. התוס' הקשו על פירוש רש''י ז''ל (דף ו': בד"ה דארווח) דהוי רבית קצוצה כיון שהיה צריך לתת פרוטה לקדש לאשה והך קושיא אינה כ''כ לדעת רש''י ז''ל דכיון דלא היה בשעת הלואה אינו רבית קצוצה כמ''ש הרמב''ם בפ''ז מהלכות מלוה הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזור לך חובך הרי זה אבק רבית וכו' לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה. אבל לפי דעת רבינו דהך הוי בשעת הלואה קשה ליה קושיית התוס' דכיון דהיה צריך לתת פרוטה לאשה רבית קצוצה הוי אלא שי''ל דאין זו כל כך הנאה לקדש אשה כמו דירת חצר כשלוקח רבית גמור אבל כשנושא אשה הנה נתחייב לה בעשרה דברים כדכתב רבינו בהלכות אישות ואינו כ''כ הנאה ולכך הוי הערמת רבית. והראב''ד ז''ל שהקשה לו שם וכתב וקידושין יוכיחו לא מפני שהוא סובר דהקידושין הוי רבית קצוצה דבהדיא אמרו בגמרא דאינו אלא הערמת רבית אלא מוכיח מהתם דהוי בשעת מתן מעות דאי לא לא הוה מקדש דבעינן נתינת מעות לידה בשעת הקידושין ומ''מ לא הוי רבית גמור דקידושין משום דמה שנושא אשה אינו הנאה גמורה כדכתיבנא. והראב''ד ז''ל אזיל שם לטעמיה כמו שפירש כאן בקידושין כמ''ש בהשגות:

טז
 
אָמַר לָהּ הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ וּבַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ הֲרֵי זוֹ [ו] מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ בַּמִּלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ וּבִפְרוּטָה זוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בהאומר (דף ס"ג) ובמקומות אחרים מהמסכתא:

יז
 
הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  היה לו חוב ביד אחרים. זה יצא לרבינו מן האוקימתות שעשו שם על הברייתות (דף מ"ז) דתניא היתה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר''מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת והעמידוה (שם מ"ח) באוקימתא אחרונה בשהקנה לה במעמד שלשתן וקא מיפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי קאמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר ל''ש מלוה ולא שנא פקדון וקי''ל סוף פ''ק דגיטין (דף י"ג) הא דרב לא שנא מלוה ול''ש פקדון הילכך קי''ל כר''מ. ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה לה בכתיבה ומסירה אם היא מקודשת ואפשר שלדעתו אינה מקודשת ויורה זה ממ''ש למטה היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וכו' משמע דוקא משכון אבל בשטר לא ויהיה הטעם לפי שבשטר הוא יכול לחזור ולמחול משא''כ במשכון וכל שיכול למחול לא סמכא דעתה וכדעת חכמים לפי אוקימתא אחת שעשו בגמרא על הברייתא הנזכרת ולפ''ז כשהיא מתקדשת במעמד שלשתן הוא מפני שאינו יכול לחזור ולמחול וכפי הדעת שהזכרתי פ''ו מהלכות מכירה. ויש מחמירין ואומרים שאפילו במלוה בשטר מקודשת ויש מי שכתב שאפילו במעמד שלשתן אינה מקודשת ודבריהם בזה ארוכים וראוי להחמיר בכל זה:

יח
 
קִדְּשָׁהּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בִּשְׁאֵלָה שֶׁהִשְׁאִילָהּ. אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְהַשְּׁאֵלָה פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאֶחָד מֵהֶן קַיָּם בִּרְשׁוּתָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  קידשה בפקדון וכו'. דין הפקדון ברייתא שם והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון:

 לחם משנה  קידשה בפקדון. כתב הרב המגיד דין הפקדון ברייתא והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון. וקשה היכן מצא כן ה''ה ז''ל ולא עוד אלא שכתב שהוא מפרש הא דאמרינן שם בגמרא (דף מ"ז:) במסקנא גבי מחלוקת דרבנן ור' מאיר אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו כלומר דהיכא דכל המלוה קיימת פליגי מר סבר מצי המלוה למיהדר ולתובעה ולכך מקודשת ומר סבר לא מצי ולכך אינה מקודשת. והקשו שם ואלא הא דא''ר הונא השואל וכו' לימא כתנאי וכו'. ותירצו ע''כ ל''פ אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא וכו' וא''כ כיון דבגמרא תלי ענין הקידושין בענין חזרת המלוה לתובעה נימא נמי דדוקא גבי פקדון דיכול לתובעו מקודשת אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל אינו יכול לתובעו כל אותן הימים ששאל לו אינה מקודשת אע''ג דהדרא בעינא כפקדון מ''מ יש חילוק זה וענין הקידושין תלוי בדבר ואיך סתם כאן רבינו שבשאלה מקודשת דמשמע אפילו שקנה השואל החפץ כגון שבקע בו זה ודאי לא ידענא היכן מבואר שכתב ה''ה שהוא מפורש. איברא דאם היינו אומרים דרבינו הוציאו מכח הסברא דכיון דדמיא לפקדון דהדרא בעינא הויא מקודשת אע''פ שאין זה מוכרח כדכתיבנא אבל שיהיה זה מבואר לא ידענא. ויש לתרץ דכיון דבגמרא אמרו דטעמא דמלוה משום דלהוצאה נתנה ובשאלה אמרו שם דהדרא בעינא כפקדון אפ''ה ליה ביה טעמא דמלוה והיינו כמבואר בגמרא ושוה לפקדון:

יט
 
אָמַר לָהּ הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְדִבֵּר עָלֶיהָ [ז] לַשִּׁלְטוֹן וְהִנִּיחַ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁהַהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ מִדְּבָרָיו הֲרֵי הִיא כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר וכו'. מבואר במשנה (שם ס"ג) ובהלכות:

כ
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּמְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ וְעָשָׂה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ. לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת יִזְכֶּה בָּהּ הַפּוֹעֵל מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כָּל זְמַן שֶׁיַּעֲשֶׂה מִקְצָת מִן הַמְּלָאכָה זוֹכֶה בְּמִקְצָת מִן הַשָּׂכָר וְנִמְצָא הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי במלאכה וכו'. גם זה מתבאר שם הדין והטעם:

 לחם משנה  הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך. רבינו אית ליה דאין אומן קונה בשבח כלי וכן כתב בהדיא בפ''י מה' שכירות אבל הטור כתב בשם הרא''ש דאומן קונה בשבח כלי ותימה דבחושן המשפט בהלכות פועלים סימן של''ט כתב דקבלן עובר בבל תלין סתמא בלי שום חולק והיינו ודאי דאין אומן קונה בשבח כלי דאי קונה בהדיא אמרינן בגמרא דאינו עובר. ועוד לדבריו קשיא הרא''ש מדידיה אדידיה דבהדיא כתב שם הרא''ש בפרק המקבל והלכתא כרב ששת והכי אסקה רבה בפרק הגוזל עצים דאין אומן קונה בשבח כלי וכו' והיינו כדברי רבינו והרי''ף ואם כן מה שכתב בפרק האיש מקדש לדחות ראיות הרי''ף הוא משום דלא ס''ל כוותיה וקשיא מדידיה אדידיה אלא ודאי דמ''ש בפרק האיש מקדש הוא שאין ראיותיו מוכרחות אבל מ''מ הדין דין אמת ואע''ג דבפרק המקבל כתב דברי הרי''ף ז''ל וראיותיו לא חשש לדחותם אחר שכבר דחאם במקום אחר. ומכל מקום כיון שהדין דין אמת הביאם שם והתימה על הרב מוהררי''ק ז''ל שהביא דברי הרא''ש באבן העזר ובחשן המשפט על דברי רבינו בסתם בזה הלשון. הרב נתן טעם לדבר מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הא לאו הכי לא וקשה דלמטה כתב האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו' אף על פי שחייב עצמו לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת הכא נמי כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אינה מקודשת ואם כן אפילו שאינה להשכירות אלא לבסוף אין כאן קידושין כלל. ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכי תימא לתרץ זה דמה שאמר כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו הרי מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעמא שהשכירות וכו' הא לאו מילתא היא כלל דבין למ''ד ישנה לשכירות וכו' בין למ''ד אינה לשכירות כולי עלמא מודו כשאומר בשכר שעשיתי דלא הוו קידושין כדאמרו שם בגמרא. ואי משום מאי דאמר מעיקרא בשכר שנעשה הא לא נתן בידה כלום ודמי להתקדשי לי בדינר והרי זה המשכון וכו'. וי''ל דאעפ''י שלא נתן בידה כלום כיון שהוא מקדשה עתה לכשיתן לה שתתקדשי לי הויא מקודשת אבל באומר התקדשי לי בדינר והרי זה משכון התם לא הויא מקודשת משום דאמר לה בהא מקודשת מעכשיו שהרי אמר לה והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר וכו' משמע שדעתו לקדשה מעכשיו ונותן לה הדינר להבטחה. וכי תימא תתקדש מיהא כשיתן לה הא אינו כלום כיון דלא נעשתה כוונתו להתקדש מעכשיו אינן קידושין אפילו לאחר זמן:

כא
 
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ וְנָתַן וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי עַל פִּיךְ הֲרֵי זוֹ [ח] מְקֻדֶּשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָהּ כְּלוּם הֲרֵי נֶהֱנֵית בִּרְצוֹנָהּ שֶׁנַּעֲשָׂה וְנֶהֱנָה פְּלוֹנִי בִּגְלָלָהּ. וְכֵן אִם אָמְרָה לוֹ תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לוֹ וְנָתַן לוֹ וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּרְצוֹנֵךְ הֲרֵי זוֹ [ט] מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האשה שאמרה וכו'. פרק קמא (שם ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ופירש רבינו שהוא אמר לה הרי את מקודשת לי וכן כתב הרשב''א ז''ל והכרח הוא דאם לא אמר הוא לא עדיף כשנותן לאחר על פיה משאם נתן לידה ואמרה היא שמבואר פרק שלישי שאינן אלא קידושי ספק: וכן אם אמרה לו וכו'. גם זה שם תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת ויש מי שפירשה בשאותו פלוני מינה שליח את זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפילו הודיעו לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא היה יודע בהן אינה מקודשת אלו דבריהם. והרשב''א ז''ל תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, עוד כתב ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גוונא קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב בדוקא וצ''ע עכ''ל. ודברי תימה הן אצלי דהא על כרחך אם נפרשה שזהו שליח ודאי הוא אמר התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונך שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר פ''ג היכא שנתן הוא ואמרה היא שאינו אלא קידושי ספק כ''ש בכי האי גוונא אלא ודאי בשאמר לה השליח הוא וא''כ יפה פירש רבינו שאין כאן צורך לשליח וזהו שלא נזכר בגמרא שאותו פלוני אמר לה כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שם שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושיא שהקשה הוא ז''ל דלכאורה משמע דכה''ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת. אני אומר לדבריו א''כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכי האי גוונא מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימה אלא ודאי יש חילוק בין זו לההיא דבעינן אדם חשוב דהתם היא אומרת הילך וכו' זה מתנה משלה והיא חסרה ממון ולפיכך בעינן חשוב בדוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסרה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כנ''ל:

 לחם משנה  האשה שאמרה תן דינר לפלוני וכו'. מה שהקשה הרב המגיד על דברי הרשב''א דא''כ יפה כח שליח מהמשלח, י''ל דיפה ויפה כיון שהוא נותן המעות הוא מקדש אותה במעות שהוא נותן לה ולכך יפה כחו בהא ממשלחו ודוק:

כב
 
אָמַר לָהּ הֵילָךְ דִּינָר זֶה בְּמַתָּנָה וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ הַבָּאָה לִיךְ בִּגְלָלִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ הַמְקַדֵּשׁ כְּלוּם. אָמְרָה לוֹ הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנַת עַצְמָהּ לוֹ:

 מגיד משנה  אמר לה הילך דינר זה וכו'. מימרא שם (דף ז') ופירשוה קצת מפרשים בשזה השליח של אותו פלוני כמו שפירשו בזה של מעלה וכבר הוכחתי בסמוך דעת רבינו: אמרה לו הילך דינר זה מתנה וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ופירשה רבינו בשאמר לה הוא וכן כתב הרשב''א ז''ל והכרח הוא כמו שכתבתי למעלה בדין האשה שאמרה תן דינר לפלוני ואתקדש אני לך:

כג
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר וַהֲרֵי זֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדֵךְ עַד שֶׁאֶתֵּן הַדִּינָר [י] אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ. לְפִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדִּינָר לְיָדָהּ וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לֶהֱיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. הָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'. שם (דף ח') מימרא. וכתב הרשב''א ז''ל ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת עכ''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל: היה בידו משכון וכו'. שם ברייתא ופירשוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב''ן במס' שבועות:

 לחם משנה  לפי שב''ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון. כתב הרב המגיד דבכל ענין מיירי בין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. והטור כתב כן בשם רבינו, והרב ב''י ז''ל תמה עליו דאין הכרח מדברי רבינו ואע''פ שמכאן אין הכרח מכל מקום הדין הוא מוכרח ממה שכתב בהלכות שכירות דפירש דבין במשכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו הוי ש''ש וטעמא משום דאית להו להר''י והרמב''ם בהא דרבי יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא והא דאמרו בגמרא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו בדרך דחייה איתמר. וכן כתב הר''ן בפרק כל הנשבעים לדעתם ע''ש. אבל על דברי הטור יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא''ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת משמע דאית ליה דרבי יצחק לא איירי בשעת הלואה ובריש הלכות מלוה על המשכון כתב דלא שנא בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה משמע דסבירא ליה דלכולי עלמא הא דר' יצחק בכל גווני הוא. וכן הזכיר שם בשם אביו דאין לחלק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א''א ז''ל וא''כ קשו דברי אביו מדידיה אדידיה וכבר הוזכר קצת מזה בדברי הרב ב''י ז''ל שם וצ''ע:

כד
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירִיהוּ לִי אֵינָהּ [כ] מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין הֶחֱזִירָה בֵּין לֹא הֶחֱזִירָה. שֶׁאִם לֹא הֶחֱזִירַתּוּ לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִם הֶחֱזִירַתּוּ הֲרֵי לֹא נֶהֱנֵית וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מימרא שם (דף ו'):

כה
 
נָתַן לָהּ אֲגֻדָּה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוֹ וְקִבְּלָה אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא אֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְאָמַר תִּתְקַדֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה זוּזִים הַמֻּחְבָּאִים בְּתוֹךְ הָאֲגֻדָּה. אִם אָמְרָה הֵן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. [ל] וְאִם שָׁתְקָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמָעוֹת אֵלּוּ שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם וְתִהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק מִפְּנֵי הָאֲגֻדָּה שֶׁמָּא שְׁוֵה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

 מגיד משנה  נתן לה אגודה של הדס וכו'. שם (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בציפיתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדש בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא רבא ראייה לדבריו מברייתא אחת שהיא בדין פקדון ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה ורב אחא הקשה על רב הונא ואמרו בגמרא שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא כהאי גוונא מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה, ודעת רבינו דכיון דשלח לה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אלמא דלא חיישינן ליה חדא דרבא לא חשש ורב אחא הקשה על רב הונא ורבינא לא הוה חייש לה אנן למאי ניחוש ואף על גב דשלח להו רבינא אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דהוה חייש בעיקר דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש זהו דעתו ז''ל. כתב הרשב''א ז''ל וטעמא דמסתבר הוא. ומה שכתב רבינו ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה הוא מפני הדין הנזכר פרק רביעי בקדש באוכל או בכלי שהוא פחות משוה פרוטה שהיא מקודשת בספק. ויש חולקין ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בארבעה זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לי עיקר להחמיר:

 לחם משנה  נתן לה אגודה של הדס וכו' ואם שתקה אינה מקודשת וכו'. וא''ת לפי מה שכתב הרב המגיד לעיל שאפשר שרבינו יודה שקידש במלוה והחזיר לה השטר שמקודשת מחמת השטר אלא שאם כן היה דעתו וכו' דמשמע דמסופק בדבר לצד האחד שאינה מקודשת א''כ אמאי מקודשת כאן מחמת האגודה כיון שהוא אמר תתקדש בארבעה זוזים שבה. וי''ל דמכל מקום כיון דמתחלה כוונתו היתה לקדש באגודה עצמה אלא מפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר תקדש בארבעה זוזים שבה וגם בזה ניחא קושיא אחריתא דאמאי אמרינן הכא דמקודשת מחמת האגודה ולקמן גבי הרי את מקודשת לי בכוס זה אמרינן דאם הוא של שמן הרי זו מקודשת מאי שנא מאגודה דאמר תיקדש בארבעה זוזים שבה מקודשת מחמת האגודה אף על גב דלא קדשה בה אלא בארבעה זוזים אלא שמתחלה כוונתו לקדשה באגודה עצמה ומפני שאמרו לו שאינו שוה פרוטה אמר כן ואם כן אם אית בה שוה פרוטה מקודשת אבל התם מסתמא דעתו בשמן כדנתן טעם הרב המגיד ז''ל:

כו
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא [מ] מִסָּפֵק שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה תְּמָרָה אַחַת פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר:

 מגיד משנה  האומר לאשה התקדשי וכו'. משנה פרק האיש מקדש (שם מ"ו). ומ''ש אלא מספק. הוא כפי הדין הנזכר בפ''ד וכמו שכתבתי בסמוך:

 כסף משנה  האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בגמרא מוקי לה כרבי שמעון ורבינו בפרק ז' מהלכות שבועות ובפרק ד' מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא''כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה:

 לחם משנה  האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו. בגמ' בפרק האיש מקדש (מ"ו) אמר מאן תנא התקדשי וכו' אמר רבה רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. ותימה על רבינו דהוא ז''ל בהל' שבועות פ''ז פסק דלא כר' שמעון שכתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וא''כ הכא אפילו בזו ובזו נמי צריך שיהא האחד מהם שוה פרוטה וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר''י קארו ז''ל בספר כסף משנה והניחה בצריך עיון: שאותם תמרים שאכלה וכו'. מה שיש להקשות על מה שפסק רבינו כאן כתבתי בהל' זכייה ומתנה פ''ו ע''ש:

כז
 
אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּם שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אִם יֵשׁ בָּאַחֲרוֹנָה שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. שֶׁאוֹתָן תְּמָרִים שֶׁאָכְלָה הֲרֵי הֵן כְּמִלְוֶה וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין אֶלָּא בִּתְמָרָה אַחֲרוֹנָה:

 מגיד משנה  אמר לה התקדשי וכו'. במשנה הנזכרת והספק שכתב רבינו הוא מהטעם הנזכר בסמוך: היתה אוכלת וכו'. משנה שם ואוקימתא דר' אמי בגמ' ומבואר בהלכות. ומ''ש רבינו הוא מן הטעם הנזכר למעלה:

כח
 
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּאֵלּוּ אִם יֵשׁ בְּכֻלָּן שְׁוֵה פְּרוּטָה מְ דֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלָּהּ הִיא אוֹכֶלֶת וּמְ דֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מימרא דרבא שם (דף מ"ז) ותניא כוותיה:

כט
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס [נ] זֶה אִם הָיָה מָלֵא מַיִם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא יַיִן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא שֶׁמֶן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְאִם הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַכּוֹס:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. שם ת''ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל''ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא ע''כ בגמרא. ופי' רבינו ראשונה במיא ב' בחמרא ג' בציהרא פי' ציהרא שמן והטעם לפי שהמים אינן חשובין ובטלין אצל הכלי ודעתו על הכל אבל יין כיון שהוא חשוב קצת יותר מן המים אינו בטל אצל הכלי ולפיכך בו ולא במה שבתוכו בשמן מתוך שהוא דבר חשוב ביותר ואינו עומד לשתיה כיין הרי הוא דבר בפני עצמו לפיכך במה שבתוכו ולא בו ואין לומר בו ולא במה שבתוכו כמו שאמרו ביין מפני שהיין עומד לשתיה ויסתפק ממנו כאחת אבל בשמן אם היה דעתו לקדשה בכלי לא היה נותנו לה מלא שמן שהרי הוא עומד לתשמיש השמן. זהו לדעת רבינו ורש''י ז''ל פי' בדרך אחרת והספק שכתב רבינו הוא ממה שנזכר למעלה:



הלכות אישות - פרק ששי

א
 
הַמְקַדֵשׁ עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבָּעוֹלָם בֵּין בְּקִדּוּשִׁין בֵּין בְּגֵּרוּשִׁין בֵּין בְּמִקָּח בֵּין בְּמִמְכָּר בֵּין בִּשְׁאָר דִּינֵי מָמוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּתְנָאֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים:

ב
 
וְאֵלּוּ הֵן הַד' דְּבָרִים שֶׁל כָּל תְּנַאי. שֶׁיִּהְיֶה [א] כָּפוּל. וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לַלָּאו. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קוֹדֵם [ב] לַמַּעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד וְיִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה מִיָּד וּכְאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל הוֹאִיל וְחָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה:

 מגיד משנה  (א-ב) המקדש על תנאי וכו'. מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא: וכל תנאי שבעולם וכו'. הד' דברים שהזכיר רבינו מפורשים בגמ' במקומות מפוזרות ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת התנאים במשנה פרק האומר (דף ס"א) והביאו בהלכות דעת ר''מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי וכן פסקו כל הפוסקים בגיטין וקידושין מן הדין או מן התקנה כמו שיתבאר בסמוך בפרק זה. ודין תנאי קודם למעשה במשנה בב''מ בסוף פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד) וכל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל ואין שם במשנה מחלוקת ואמרו בגמרא דאתיא כרבי מאיר דיליף מתנאי בני גד ובני ראובן: ודין הן קודם ללאו. מבואר בסוגיא פרק מי שאחזו (גיטין ע"ה) גבי ההיא דאתקין שמואל בגיטא: ואפשר לקיימו. משנה במציעא פרק השוכר (צ"ד) ופסק הלכה שם בגמרא וכן נזכר בגיטין פרק המגרש בברייתא. ויש מי שהקשה על רבינו למה לא כתב ג''כ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו. ויש לומר דההיא סוגיא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי דעביד אוקימתא אחריתא התם זהו דעת רבינו. עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו ע''י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ''ד מהלכות חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע''פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל:

 כסף משנה  (א-ב) וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. כתב ה''ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו ע''י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ''ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול''נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע''י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע''פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע''י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר''י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה''נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א''ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע''י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע''י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע''י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע''מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע''י שליח מהני נמי בביאה וא''כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע''י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע''ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ''פ רבינו סוף פ''ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ''ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך ק''ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא''א לקיימה ע''י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע''י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי:

 לחם משנה  (א-ב) המקדש על תנאי כו' מקודשת. כתב הרב המגיד ויש מי שהקשה על רבינו למה לא מנה גם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"ה) וכו' וי''ל דההיא סוגיא כו'. באמת תירוץ זה אינו מספיק דמהיכן ראה רבינו דרב אשי פליג ארב אדא בענין דינא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה גם דרב אדא נקיט ליה בדרך פשיטות שהקשה לרבא ואמר טעמא משום דמעשה קודם לתנאי וכו' דנראה לו הדבר פשוט דלהא מילתא גמרינן נמי מתנאי בני גד וכו' ואם כן אמאי נאמר דרב אשי פליג לענין הדין. לכך היה נראה לי דטעמו של רבינו כדכתב הרא''ש בסוף פרק יש נוחלין וז''ל אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' ואע''ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג בפרק מי שאחזו על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ע''כ. ולכך רבינו פסק כי הך מימרא דרבא דאתרוג דהוזכרה בהרבה מקומות בגמרא בדרך סתם כנראה שהיא הלכה. ועדיין אין כל זה מספיק דלדעת רבינו דסבר דבמעכשיו אין צריך בדקדוקין של כל התנאים דהן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכו' אם כן הך מימרא דאתרוג לא פליג על הא דרב אדא דנימא דבאתרוג מהני משום דאמר על מנת וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא איכפת לן במעכשיו שיהא התנאי קודם למעשה ולכך הובאה בגמרא בהך הלכה ואם כן אין לו טעם לדחות הא דרב אדא מחמת הא דאתרוג אלא שי''ל דסובר רבינו דהא דאהני מעכשיו היינו היכא דאיכות התנאי שייך ביה אלא שלא הוציאו בלשון נאות או שהקדים המעשה לו אז מועיל מעכשיו כאילו הוציאו בלשון הראוי והנאות ולא הקדים המעשה ומהטעם שכתב רבינו לקמן בסוף הפרק אבל בתנאי דלא מהני משום איכות התנאי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ר''ל דהוי טעמא משום גריעות התנאי ולא גרם דבר האמירה או קדימתו המעשה אז אפילו במעכשיו לא מהני והוי כמו דבר שאי אפשר לקיימו דאפילו במעכשיו לא מהני ואם כן כיון דהא דאתרוג קאמר דמהני משמע דסבירא ליה בכל דוכתא דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דאי לא לא הוה מהני מעכשיו לענין זה כדפרישית אבל הר''ן ז''ל לא כתב כן בפרק מי שאחזו גבי ת''ר ה''ז גיטך וכו' ע''ש. עוד כתב ה''ה עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא''א לקיימו וכו' ובכאן לא (כתב גירסת) [נהירא] להרב בעל כ''מ בזה התירוץ ה''ה ואמר דודאי אי רבינו הוה ס''ל הוה מני ליה בהדי אלו הד' תנאים אלא שרבינו פוסק כמ''ד בפרק המדיר (דף ע"ד) המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט כדכתב בסוף פ''ז ולדידיה הוי טעמא דחליצה באומר חלוץ ע''מ שאתן לך מאתים זוז משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה דלא הוצרכו לתרץ בגמרא דטעמא דחליצה הוי משום דא''א לקיים ע''י שליח אלא למ''ד דהמקדש ע''ת ובעל אינה צריכה הימנו גט אבל אנן דלא קי''ל כוותיה לא סבירא לן האי וא''כ טעמו של רבינו בפ''ד מהלכות חליצה ויבום לא הוי כדכתב ה''ה דא''א לקיימו ע''י שליח אלא משום דאחולי אחליה זו היא כוונתו ז''ל עם שהוא האריך יותר. ולכאורה היה נ''ל סעד לסברא זו מההיא דמסקינן בגמרא בפ''ג (דף נ"ג) אמר רבינא דכ''ע יש תנאי בחליצה ויש תימה אי הך מילתא דא''א לקיימו ע''י שליח הוא הכי מוסכם איך פליג רבינא עליה וכמו שהקשו התוספות בפרק המדיר (דף ע"ד) וזה היה נראה שהכריחו לרבינו לומר דמ''ד המקדש ע''ת ובעל צריכה הימנו גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה ולדידיה יש חשש בחליצה כלומר דהיכא דעשה התנאי בגמר החליצה דלא שייך הטעם אחולי אחליה ודאי דמהני תנאי וכמ''ש שם התוספות בפרק המדיר שהקשו למקשה דסבר הטעם משום דאחולי אחליה וכי ס''ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין ותירצו דס''ד שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין או המכר א''כ משמע דהיכא דהוי בשעת הגמר לא שייך לומר אחליה ובכה''ג משכחת לה יש תנאי בחליצה ואתי רבינא בפרק רבן גמליאל כהלכתא דקי''ל דצריכה הימנו גט. ומ''מ אין כל זה נראה בעיני. חדא דאם כן לדעת רבינו אין שום תנאי מועיל לא בשום מכר ולא בשום קנין אלא כשאמר בשעת גמר הקנין וזה לא הוזכר בדברי רבינו לא בהלכות מכירה ולא בשום מקום מהלכות קנין. וע''ק דהמקדש ע''ת ובעל הטעם שצריכה הימנו גט (או בהפך) [הוא מספק] שמא מחל התנאי וכמ''ש רבינו בסוף פ''ז וכן ביאר דבריו שם ה''ה והובאו בדברי כ''מ וא''כ כיון דבקידושין מקודשת מספק בחליצה אמאי אמרינן דודאי מחל נימא שמא מחל ותהא ספק חליצה כמו בקידושין דכיון דכקידושין מדמית לה ליהוי כקידושין אלא ודאי דלאו טעמא משום אחולי ודברי ה''ה בתירוץ הקושיא עיקר:

ג
 
כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר שֶׁהִתְנָה תְּנַאי זֶה נָתַן לָהּ הַדִּינָר. הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת עַל תְּנַאי. וְאִם נָתְנָה לוֹ מָאתַיִם זוּז תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא נָתְנָה לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  כיצד האומר לאשה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך ופשוט הוא:

ד
 
אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְנָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ וְהִשְׁלִים הַתְּנַאי וְאָמַר אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת * הֲרֵי הַתְּנַאי [ג] בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה וְנָתַן בְּיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ הִתְנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 ההראב"ד   הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה. כתב הראב''ד ז''ל לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח''כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר אם תתני דהיינו התנאי עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם אמר לה הרי את מקודשת וכו'. לשון המשנה (מציעא צ"ד) בדין מעשה קודם לתנאי כך הוא וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל ע''כ. ופירוש רבינו בה מבואר שהוא מפרש שיש בו מעשה שהקדים ועשה המעשה בפועל ואח''כ התנה תנאו אבל אם לא עשה המעשה אעפ''י שהקדימו באמירה הרי התנאי קיים וכגון שאמר הרי את מקודשת אם תתני לי מאתים זוז ואם לאו לא תהיי מקודשת ואח''כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים ואע''פ שלא הזכיר רבינו זה בביאור כ''נ ממ''ש כאן מפני שהקדים המעשה ונתן בידה. ובהשגות א''א לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואח''כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר אם תתני דהיינו התנאי עכ''ל. וכן פירשו כדבריו בתוס' וכן פירש הרמב''ן והרשב''א ז''ל דרך פשיטות ולדבריהם כל מה שהזכירו בגמרא הרי את מקודשת ע''מ שיהיה כך למאן דלית ליה בגמרא כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי אין הלשון ההוא מדוקדק אלא כשאמר ע''מ שיהיה כך הרי את מקודשת ולדידן דקי''ל דעל מנת כמעכשיו אין צריך בע''מ כל הדקדוקין אלו כמו שיתבאר. אבל באומר אם כגון ה''ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י''ב חדש צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי ה''ז גיטך זהו דעתם ז''ל וכן כתבו בביאור. ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק לפי דעתם וזה נראה שהכריחו לרבינו לפרש מה שפירש ודין זה צ''ע:

 כסף משנה  (ג-ד) כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז''ל מלשון הרמב''ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א''ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח''כ התנה אע''פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ''ל מ''ש ול''נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא''כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח''כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע''פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ''מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א''ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר''ן צ''ל דהא דתנן ה''ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה''ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב''ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא''כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב''ד והרמ''ך בהגהותיהם עכ''ל:

 לחם משנה  אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מלשון רבינו שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה וכו' משמע דאפילו שהקדים המעשה לתנאי באמירה לאו כלום הוא דטעמא דפסול משום דנתן הדינר הא לא נתן אע''פ שאמר תחלה הרי את מקודשת לי וכו' מהני ומ''מ איכא למשדי בהא נרגא ולומר דהיינו טעמא דהיכא דלא נתן מהני משום דאח''כ אמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת שחזר להזכיר התנאי קודם המעשה אעפ''י שבתחלה הזכיר המעשה תחלה הרי בסוף התנאי הזכירו לבסוף אבל כשלא הזכיר המעשה בסוף כלל אלא בתחלה לא הוו קידושין ולכך כשכתב כיצד הזכיר התנאי תחלה. ואע''פ שאין זה נכון מ''מ כתב ה''ה שזה הדין לא הזכיר רבינו בביאור משום דאיכא למשדי הך נרגא כדפרישית ומ''מ כתב שודאי דעתו של רבינו דאפילו דהקדימו באמירה מהני. עוד כתב ה''ה ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק כו'. וקשה דלדעת רבינו נמי (דאם) ההיא דהרי זה גיטך אם לא באתי אינו מדוקדק שלא הזכיר שם במשנה כפל התנאי ונראה דלא דמי דלרבינו חזר וכפל ולא הזכירו דסמך על מה שאמר במקומות אחרים דצריך כפל אבל לדעת המפרשים קשה דהזכיר הדבר בהפך מה שהוא שהזכיר המעשה קודם ואינו דומה חסרון הענין כמו לומר הדבר בהפך דבחסרון אית לן לומר סמך על מקום אחר משא''כ בדבר הנאמר בהפך. ובהך פירוש דפירש לרבינו בתנאי קודם למעשה איכא לאקשויי מההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"ה) בתרתי חדא דשם אמר מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה [לתנאיה לא הוי גיטא] מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה [אף כל תנאי קודם למעשה] לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי. וקשה דהיכן ראה רבא בברייתא דמעשה קודם לתנאי לפירוש רבינו שאע''פ דמעשה קודם ר''ל ענין המעשה הא בברייתא לא אמרו אלא שאמר התנאי אבל לעולם שעשה המעשה אח''כ מ''מ לשאר המפרשים הרי אמרו שם מעשה קודם לתנאי שהרי הזכירו הרי זה גיטך שהוא המעשה קודם וכ''ת נימא דמתני' הזכיר המעשה קודם שלא בדקדוק כההיא מתני' דה''ז גיטך אם לא באתי דההיא שלא בדקדוק לדעתם לזה י''ל דרבא פריך על אביי דאומר דברייתא הוי בדקדוק ומה שלא הזכיר כפילת התנאי משום דמשמע ליה מתני' בדיוקא היא וא''כ הא הוי מעשה קודם לתנאי דאי אמרת לאו בדיוקא אפילו כענין הכפל נמי לאו דוקא כההיא דה''ז גיטך דלאו דוקא לענין הכפל אלא ודאי דהוי דוקא ולהכי פריך אבל לרבינו קשה כדפרישית. וע''ק מה שהקשו שם (ע"ב) גבי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה והא לפירוש רבינו כל זמן שאינו נותנו לה תנאי קודם למעשה מיקרי וקושיא זו הקשה הר''ן בפרק האומר. ונראה לתרץ לזה דגמרא תריץ מקמי הכי דלא אמר אם מתי יהא גט משום דלא מקדים איניש פורענותא כו' כלומר להזכיר המיתה קודם וחזרו והקשו א''כ לימא לא יהא גט אם לא מתי כלומר אפילו להזכיר המיתה בדרך שלילה לא היה לו להזכיר אלא לומר לא יהא גט וכו' ותירץ בעינן תנאי קודם למעשה פירוש כיון דהך לאו פורענותא הוא רצה שמואל לסדר הלשון כמו סדר הענין וכמו שהענין הוא שהתנאי קודם למעשה רצה ג''כ לסדר הלשון בזה האופן וז''א בעינן תנאי קודם למעשה כלומר דבענין בעינן תנאי קודם למעשה ואם כן רצה שמואל לסדר הלשון מסכים לענין והוא בעיני תירוץ נאות לדעת רבינו אבל לקושיא ראשונה צ''ע. וכבר עלה בדעתי לומר דמשמע ליה לגמרא דמדקאמר ה''ז גיטך משמע שכבר נתנו לה וזה אינו שוה כלל דאין לשון של זה מורה על הנתינה כבר אלא שהוא בידו ומורה אותו באצבעו. ועוד שה''ה כתב שהמשנה של ה''ז גיטך אם לא באתי הוא מדוייק לפי דעת רבינו משמע דאין לשון זה מורה על הנתינה כלל וצ''ע:

ה
 
וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ וְאִם לֹא תִּתְּנִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  וכן אם אמר לה אם תתני וכו'. כבר נתבאר זה ועוד יבאר רבינו למטה מה שחלקו בזה ושם אבאר:

ו
 
וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְאִם תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל לְפִי שֶׁהִקְדִּים לָאו לְהֵן וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִתֵּן לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  וכן אם אמר לה אם לא וכו'. כבר נתבאר:

ז
 
וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אִם תַּעֲלִי [ד] לָרָקִיעַ אוֹ תֵּרְדִי לַתְּהוֹם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תַּעֲלִי לָרָקִיעַ וְלֹא תֵּרְדִי לַתְּהוֹם לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַדִּינָר בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם תְּנַאי זֶה וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:

ח
 
הֲרֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה אִם תֹּאכְלִי חֵלֶב וְדָם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת. אִם תֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְאִם לֹא תֹּאכְלִי לֹא יְהֵא גֵּט. וְאַחַר שֶׁהִתְנָה נָתַן הַדִּינָר אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם. וְאִם עָבְרָה וְאָכְלָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת אוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לֹא אָכְלָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה הֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל וְשֶׁלֹּא תִּתְקַדֵּשׁ וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ:

 מגיד משנה  הרי שהתנה בדבר שאפשר וכו'. בפרק המגרש (גיטין פ"ד) מחלוקת אביי ורבא ופסק רבינו כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא ושם בגמרא הקשו והא מתנה על כל מה שכתוב בתורה תנאו בטל ותירץ רבינא כי אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כגון שארה כסותה ועונתה דבודאי קא עקר אבל הכא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלת לא תיכול ולא תתגרש ונתבארו דברי רבינו:

ט
 
וּבַמֶּה אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל חוּץ מְדַבֵּר שֶׁבְּמָמוֹן שֶׁתְּנָאוֹ קַיָּם. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אוֹ גֵּרֵשׁ אוֹ נָתַן אוֹ מָכַר עַל תְּנַאי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּתְנָאוֹ שֶׁיְּזַכֶּה עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹּא זִכְּתָה לוֹ תּוֹרָה וּמָנְעָה מִמֶּנּוּ אוֹ יִפְטֹר עַצְמוֹ בִּתְנָאוֹ מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתוֹ בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמְרִין לוֹ תְּנָאֲךָ בָּטֵל וּכְבָר נִתְקַיְּמוּ מַעֲשֶׂיךָ וְאֵין אַתָּה נִפְטָר מִדָּבָר שֶׁחִיְּבָה אוֹתְךָ בּוֹ הַתּוֹרָה וְלֹא תִּזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתְךָ מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  כל המתנה על מה שכתוב וכו'. כבר נתבאר זה:

י
 
כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה עַל תְּנַאי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה. שֶׁאוֹמְרִין לוֹ בִּכְסוּת וּשְׁאֵר שֶׁהוּא תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאֲךָ קַיָּם אֲבָל בְּעוֹנָה תְּנָאֲךָ בָּטֵל שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבָה אוֹתְךָ בְּעוֹנָה וַהֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאַתָּה חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וְאֵין בְּיָדְךָ לִפְטֹר עַצְמְךָ בִּתְנָאֲךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ יְפַת תֹּאַר עַל תְּנַאי שֶׁיִּתְעַמֵּר בָּהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵין לוֹ לְהִתְעַמֵּר בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מָנְעָה אוֹתוֹ מִלְּהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה. וְלֹא מִפְּנֵי תְּנָאוֹ יִזְכֶּה בְּדָבָר שֶׁמָּנְעָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא תְּנָאוֹ בָּטֵל וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  כיצד כגון שקידש אשה וכו'. ברייתא הובאה שם פרק קמא דקידושין (דף י"ט) ובשאר מקומות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וקיימא לן כרבי יהודה: ודין היפת תאר שכתב רבינו. כ''ש הוא שהרי בעונה אינו בא אלא לפטור עצמו שלא יתחייב בה ואעפ''כ תנאו בטל כל שכן זה שבא לזכות במה שאינו רשאי. וזה פשוט:

יא
 
הִתְנָה עַל הָאִשָּׁה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין אוֹ בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין שֶׁתִּבָּעֵל לְאָבִיהָ וּלְאָחִיהָ אוֹ לִבְנָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲלֶה לָרָקִיעַ אוֹ שֶׁתֵּרֵד לַתְּהוֹם וּתְנָאוֹ בָּטֵל שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שֶׁיַּעַבְרוּ אֲחֵרִים וְיָבֹאוּ עַל הָעֶרְוָה וְנִמְצָא שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  התנה על האשה בשעת קידושין או בשעת גירושין וכו'. שם נתבארו אלו החלקים בסוגיא פרק המגרש (גיטין דף פ"ד):

 לחם משנה  התנה על האשה בשעת קידושין וכו' שתבעל לאביה וכו' וכיוצא בו וכו' זה תנאו בטל שאין בידה שיעברו אחרים. כתב הרב המגיד ושיהא דבר שאפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז''ל אם פירוש דבריו באומרו בדוקא ר''ל דנראה לכאורה שפירש דוקא זאת החלוקה היא מוסכמת ולא שאר החלוקות קשה קצת שבתחלה כתב שהחלוקה של תנאי קודם למעשה ג''כ היא מוסכמת מהרמב''ן דפליג על רבינו שכתב אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא וכו' ולא הזכיר מחלוקת כלל. ואולי י''ל דאף על פי שלא הזכירו ראה שום פוסק שקרא ערער ומפני שבטלו דבריו לא הזכירו לכך כתב שזה מוסכם וכו' מה שאין כן בתנאי קודם למעשה ואם היינו מפרשים דמ''ש בדוקא ר''ל שהוא דוקא אפשר לקיימו ולא שיפול ג''כ על א''א לקיימו הוה אתי שפיר מה שהקשיתי אבל הראשון נראה במשמע לשונו:

יב
 
אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁיִּתֵּן לִי פְּלוֹנִי חֲצֵרוֹ אוֹ שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה תְּנָאוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ וְתִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן רַב עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ וְעַד שֶׁיַּשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן עֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יג
 
שִׂים כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל תְּנָאִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ תָּמִיד. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַנּוֹתֵן גֵּט עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ אוֹ הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן עַל תְּנַאי תֵּדַע שֶׁהַתְּנַאי יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נִהְיֶה צְרִיכִין לְפָרֵשׁ אוֹתָן בְּכָל מָקוֹם. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵהֶן אֵין כָּאן תְּנַאי:

 מגיד משנה  שים כל אלו הדברים וכו'. כבר נתבאר:

יד
 
* יֵשׁ מִקְצָת גְּאוֹנִים [ה] אַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ אָדָם לִכְפּל תְּנָאוֹ אֶלָּא בְּגִטִּין וְקִדּוּשִׁין בִּלְבַד אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה שֶׁכְּפִילַת הַתְּנַאי עִם שְׁאָר הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן לָמְדוּ אוֹתָן חֲכָמִים (במדבר לב-כט) 'אִם יַעַבְרוּ בְּנֵי גָּד' וְגוֹ' (במדבר לב-ל) 'וְאִם לֹא יַעַבְרוּ' וּתְנַאי זֶה לֹא הָיָה לֹא בְּגִטִּין וְלֹא בְּקִדּוּשִׁין. וְכָזֶה הוֹרוּ גְּדוֹלֵי הַגְּאוֹנִים [ו] הָרִאשׁוֹנִים וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

 ההראב"ד   יש מקצת גאונים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל כבר כתבנו הטעם בספר משפטים בדברי האחרונים עכ''ל:צ''ל בס' קנין עיין מ''מ

 מגיד משנה  יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול וכו'. כן הוא דעת הרב אלפסי ז''ל בתשובה וקצת מן האחרונים סוברין כן והוקשה עליהם והלא עיקר תנאי בני גד ובני ראובן בממון היה והם ז''ל תירצו דר''מ בלחוד הוא דבעי תנאי כפול ויליף לה מתנאי בני גד וראובן ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי קא מצריך תנאי כפול ואנן לא קי''ל כוותיה דרבנן פליגי עליה ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של שכיב מרע המגרש על תנאי שיכפול תנאו כדאיתא פ' מי שאחזו (דף ע"ה) ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוה איכא בי דינא דס''ל כר''מ והוה מתיר אע''פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צורך לכפול התנאי והלכך בגיטין וקידושין אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין אותה לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכים בה להחמיר מדברי חכמים וכ''נ שהוא דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל. עוד דקדק הרמב''ן אי בעינן בדיני ממונות הן קודם ללאו ושיהיה תנאי קודם למעשה ושיהיה בדבר שאפשר לקיימו והעלה הוא ז''ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא הרי הוא כדין הכפל בין בממון בין בגיטין בין בקידושין על הדרך הנזכר למעלה. וכ''כ רבינו פ''ג מה' זכייה ומתנה שרבותיו סוברים שאין צריך הן קודם ללאו בתנאי ממון אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא שהרי משנה היא סתומה בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ צ"ד) גבי הלכתא פסיקתא דאע''ג דאתיא אליבא דרבי מאיר כדאיתא בגמ' קי''ל כוותיה בהא וכתב הוא דאע''ג דהוה משמע דאי גמרינן מתנאי ב''ג וב''ר לכל מילי הוה לן למגמר איכא למימר דסוגיא דגמ' מכרעת שאין כל הדברים שוין ולא נתברר הטעם אלו דבריו ז''ל. ושיהיה דבר שאפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז''ל בכל דבר ודעת רבינו שהלכה כר''מ בתנאי כפול ובהן קודם ללאו כמו שהלכה כמותו בתנאי קודם למעשה דכיון דכולן מתנאי בני גד וראובן נלמדו אין למדין ממנו לחצאין וזה דעת הגאונים הראשונים ז''ל ולזה הסכים בעל העיטור. ודע שלדעת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתקונו וכן כתבו בתוס' וזה מוכרח מכמה דינים שנתבארו בדברי רבינו פי''א מה' מכירה ופ''ה מה' זכייה ומתנה. ובהשגות א''א כבר כתבנו הטעם בספר משפטים כדברי האחרונים עד כאן. וטעות סופרים הוא וראוי להיות בספר קנין והוא פ''ג מהלכות זכייה ומתנה. ודע שהטעם שכתב הר''א ז''ל שם אינו מספיק מפני מה צריך תנאי קודם למעשה בממון ואין צריך כפל ולא הן קודם ללאו וגם שם לא הביא ראיה לדבריו:

טו
 
הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז בְּשָׁנָה זוֹ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה וְאִם לֹא אֶתֵּן לִיךְ לֹא תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת וְנָתַן הַדִּינָר לְיָדָהּ בְּנִיסָן וְנָתַן לָהּ הַמָּאתַיִם זוּז שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ בֶּאֱלוּל הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מֵאֱלוּל. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁל רִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹנוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה גֵּט אוֹ יִתְקַיֵּם הַמִּקָּח אוֹ הַמַּתָּנָה:

 מגיד משנה  המקדש על תנאי וכו'. בפרק האומר (דף ס') נחלקו באומר ע''מ דרב הונא סבר דלאלתר חלין הקידושין ומקיים תנאיה ואזיל ורב יהודה אמר שאין חלין עד שיתקיים התנאי ונפקא מינה אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר וכן נפקא מינה למה שהזכיר רבינו פרק שמיני מהלכות גירושין. וכתוב בהלכות וקי''ל כרב הונא דקי''ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ע''כ ולא נחלקו אלא בעל מנת אבל באם אפילו רב הונא מודה שאינן חלין עד שיתקיים התנאי וזה מוכרח מן המשניות שבפרק מי שאחזו (גיטין ע"ד) וכל זה מוסכם מכל המפרשים ז''ל ומ''מ אם יש זמן בגט או בשטר המתנה או בשטר המכר יש מי שסובר דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו והו''ל כאומר מהיום או מעכשיו ובפרק ח' מהלכות גירושין אאריך בזה:

 כסף משנה  המקדש ע''ת כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. . ומ''ש וכן הדין בגיטין. יתבאר בפ''ו מהל' גירושין. ומ''ש ובממונות. כתב הר''ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה ע''פ דאילו בשטר אע''פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי''ל כוותיה בממונא עכ''ל:

טז
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי וְלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו בְּדִינָר זֶה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה תְּנָאוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹן:

 מגיד משנה  בד''א בשהיה שם תנאי וכו'. כבר נתבאר זה בע''מ וכ''ש במעכשיו:

יז
 
כָּל הָאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו לֹא יִצְטָרֵךְ לִכְפּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים הַתְּנַאי עַל הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ הֲרֵי זֶה כְּמַפְלִיג בִּדְבָרִים וְאֵין שָׁם תְּנַאי. וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר [ז] מֵעַכְשָׁו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּל הַתְּנַאי וְלֹא לְהַקְדִּימוֹ לַמַּעֲשֶׂה:

 מגיד משנה  כל האומר מעכשיו וכו'. זה דעת כל הגאונים ז''ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוספות חלוקים בזה והרמב''ן והרשב''א ז''ל הניחו דבר זה בצ''ע וקבלת הגאונים תורה והיא תכריע: אבל צריך להתנות וכו'. זה מבואר בברייתא פ' המגרש (דף פ"ד) ה''ז גיטיך על מנת שתעלי לרקיע רבי יהודה בן תימא אומר ה''ז גט וא''ר נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה אלמא אפילו בע''מ אין התנאי כלום אם הוא דבר שא''א לקיימו וזה מבואר: וכל האומר על מנת וכו'. כבר הזכרתי זה למעלה:

 לחם משנה  כל האומר מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד זה דעת כל הגאונים ז''ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כו' קשה טובא דמה הכרח הוא זה הא המשניות דהרי זה גיטך אם לא באתי הם ג''כ שלא בדקדוק לכל המפרשים שהזכיר דמעשה קודם ואפילו לדעת רבינו שלא בדקדוק לענין הכפל דלא הזכיר הכפל וא''כ נימא דאין הפרש בין [אם] לעל מנת כיון שבכולן לא הזכיר. וי''ל דשאני התם דליכא למטעי דודאי כיון דהוי תנאי דגם צריך כפל אבל הכא דאיכא למטעי משום דהוי כמעכשיו היה לו לתנא לפרש כפל. ועוד קשה לדעת רבינו דמפרש תנאי קודם למעשה ר''ל קדימה בענין א''כ היכן ראה בעל מנת שלא יהיה צריך תנאי קודם למעשה דהא לענין זה בדקדוק באו אותן המשניות דעל מנת כמ''ש ה''ה ז''ל לדעת רבינו דבאו בדקדוק המשניות לענין זה בתנאי קודם למעשה ואפילו תאמר דלענין הכפל לא באו בדקדוק לענין זה באו. וי''ל דכיון דלענין הכפל למדנו דמעכשיו דא''צ ה''ה בתנאי קודם למעשה דזיל בתר טעמא דהטעם דא''צ בתנאי כל כך חוזק כיון שכל המעשה חל מעכשיו וה''ה נמי הכא גבי תנאי קודם למעשה דאיכא הך טעמא והר''ן בפירוש ההלכות הקשה על סברא הזאת בהא לר' יוחנן דאמר כמעכשיו מכל מקום צריך שיוכל לקיימו ע''י שליח. ויש לתרץ דכיון דאין זה דבר שייך בחולשת התנאי אפילו שיהיה כמעכשיו אין טעם לומר דבמעכשיו לא יהיה צריך הא דיוכל לקיימו ע''י שליח והבן זה בדקדוק. ועוד קשה לדעתם ל''ל לשמואל לתקוני בגיטא כל הני לתקון הרי זה גיטך על מנת שאמות ואין כאן אתחולי בפורענותא וא''צ כאן שום דקדוק מהתנאים בשלמא לשאר המפרשים הא דשמואל בדמעכשיו היא וכמו שכתב ה''ה בפרק שמיני מהלכות גירושין ומ''מ בעינן כל דקדוקי התנאים אבל לרבינו קשה. ונראה לתרץ לזה דמ''מ לשון הרי זה גיטך אתחולי בפורענותא הוא דכיון דהוא אינו רוצה שיתקיים הגט אלא עם המיתה א''כ בהזכירו קיום הגט מזכיר המיתה לכך מזכיר אם לא מתי וכו': אבל צריך להתנות וכו'. כתב ה''ה זה מבואר בברייתא וקשה קצת דבגמרא גופיה תיקשי ל''ל לאוקומי הא דאפשר לקיימו דלא כחכמים נימא דמתניתין איירי בתנאי דאם דומיא דרישא דקאמר כל שיש מעשה בתחלתה דאיירי בתנאי דאם דבמעכשיו א''צ תנאי קודם למעשה ורבנן דקאמרי דא''צ אפשר לקיימו היינו בע''מ דהוי כמעכשיו דא''צ שום דבר כיון דהוי מעכשיו אבל במתניתין דהוי תנאי דאם מודו רבנן. וי''ל דלא מסתברא ליה לגמרא לחלק בהא דאי אפשר לקיימו בין מעכשיו לאם הסברא הוא דהיכא דאי אפשר לקיימו לא מהני שום תנאי:

יח
 
כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי חָצֵר זוֹ נְתוּנָה לִיךְ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז. הֲרֵי תְּנָאוֹ קַיָּם [ח] וְנִתְקַדְּשָׁה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה וְזָכְתָה זוֹ בֶּחָצֵר וְהֵם יִתְּנוּ הַמָּאתַיִם זוּז. וְאִם לֹא נָתְנוּ לֹא תִּהְיֶה זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְגֹרֶשֶׁת וְלֹא תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּים הַמַּעֲשֶׂה לַתְּנַאי וְנָתַן הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה זוֹ בֶּחָצֵר וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים תְּנָאוֹ. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּזְכֶּה זוֹ בֶּחָצֵר וְתִתְקַדֵּשׁ זוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נַעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל:

 מגיד משנה  כיצד האומר לאשה וכו'. ביאור רבינו בציור הענין ונראה מדבריו שהטעם שבמעכשיו ובעל מנת אינו צריך לדברים אלו הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חזוק יותר וכיוצא בזה הטעם כתב הר''א ז''ל בפירושיו לדעת הגאונים ז''ל:



הלכות אישות - פרק שביעי

א
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי * עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי. רָצָה הָאָב מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא רָצָה אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. * עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי. שָׁמַע וּמִחָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא מִחָה אוֹ שֶׁמֵּת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. * מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב מְלַמְּדִין הָאָב שֶׁיֹּאמַר אֵינִי רוֹצֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ קִדּוּשִׁין וְלֹא תִּפּל לִפְנֵי יָבָם:

 ההראב"ד   על מנת שירצה אבי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר''ל דעל מנת שירצה אבי עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי (אלא עד דאמר בפירוש מסתמא) עד שישתוק משמע הילכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא ע''מ שירצה אבא שלא ימחה משמע עכ''ל: על מנת שלא ימחה וכו'. כתב הראב''ד אם לא מיחה היינו שתק א''כ מה בין שישתוק לשלא ימחה עכ''ל: מת הבן וכו'. כתב הראב''ד ואפילו שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שאין לו זמן למחאה אא''כ נתן לו זמן שלא ימחה בתוך כך וכך:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. דין זה במשנה וגמרא בקידושין פרק האומר (דף ס"ג) ודעת רבינו שהאומר ע''מ שירצה פלוני ר''ל ע''מ שיאמר הן בברור והאומר ע''מ שלא ימחה ר''ל ע''מ שישתוק ואם שתק ואין צ''ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי ואם אמר ע''מ שישתוק הרי הוא כאומר ע''מ שלא ימחה. ואע''פ שאין דין האומר ע''מ שישתוק נזכר בביאור בדברי רבינו פשוט הוא לפי שיטתו שהאומר ע''מ שישתוק ר''ל שלא ימחה. ומ''מ יש חילוק בין האומר ע''מ שישתוק לאומר ע''מ שלא ימחה כגון ששתק בשעת שמיעה ואח''כ מיחה ויתבאר זה למטה. ובהשגות א''א לא הסכים יפה כו' ולא הכריע הרב ז''ל אי זה משתי הלשונות הוא הלכה אם שנאמר דע''מ שירצה ר''ל שישתוק או שר''ל שלא ימחה והרמב''ן ז''ל אף הוא מפרש השמועה כפי' הר''א ז''ל ופסק כתירוצא בתרא דע''מ שירצה שלא ימחה קאמר וכבר פירש הרשב''א השמועה כדעת רבינו דע''מ שירצה שיאמר הן הוא וכן הוא מוכרח מן התוספתא כמ''ש ודקדוק הלשון כך הוא דע''מ שירצה ר''ל שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו ויאמר הן וכן עיקר. ודע שכל התנאין שלא נקבע להן זמן סתמן לעולם וכן מתבאר בדברי רבינו פ''ח מהלכות גירושין לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה ע''מ שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי והאומר ע''מ שירצה פלוני שהוא לדעת רבינו כאומר ע''מ שיאמר הן הרי זמנו לעולם. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהאומר ע''מ שיאמר הן אפילו אמר בתחילה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבינו והרשב''א ז''ל באומר ע''מ שירצה וכן שנינו בתוספתא ע''מ שירצה אבא אע''פ שאומר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה ופי' ספק מקודשת קאמר ולעולם אינה יוצאה מידי ספק קידושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי והאומר על מנת שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אע''פ שחזר ומיחה ואם מיחה בשעת שמיעה אפילו חזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה יתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קידושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם לפיכך כל שהוא במעשה כמו ע''מ שיאמר הן או ע''מ שירצה לפי שיטת רבינו כל זמן שאומר הן נתקיים התנאי וכיון שאומר הן פעם אחת נתקיים התנאי וכן באומר ע''מ שישתוק כיון ששתק פעם אחת נתקיים התנאי שהרי שתק והתנאי זה תלוי בדבר שהוא במעשה שכל האומר ע''מ שיהיה כן כיון שהיה פעם אחת נתקיים התנאי והאומר ע''מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל וה''ז כאומר לאשה ה''ז גיטיך ע''מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין אפילו פעם אחת לעולם כנזכר בהלכות גירושין וכל זה במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא. כך העלו דינין אלו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ואין ביניהם מחלוקת אלא באומר ע''מ שירצה שהרמב''ן סובר שהוא כאומר ע''מ שלא ימחה והרשב''א סובר כדעת רבינו שהוא כאומר ע''מ שיאמר הן וכן עיקר. ודע שיש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות במתנה בהן וכן לכל מקום מעניני התנאים וכ''כ ז''ל:

 כסף משנה  האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר''ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ''ש לא מיחה או שמת ה''ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב''ד השיגו במ''ש מת הבן ואח''כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ''ל. ול''נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון שבעל מנת שישתוק ע''כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירשו רש''י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל''כ ה''ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאי לא כן לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה''ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב''ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא''ת א''כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י''ל דכשאמר ע''מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע''מ שלא ימחה אע''פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע''מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. מה שהקשה הר''ן על רבינו אינו מתורץ מדברי ה''ה ז''ל והרב ב''י באה''ע סימן ל''ח תירץ דברי רבינו וכתב שם שלדעתו ע''מ שלא ימחה צריך שלא ימחה בשעת שמיעה, אבל יש הפרש בין לשון זה לע''מ שישתוק דבע''מ שישתוק אם שתק מיד נתקיים התנאי אבל בע''מ שלא ימחה אע''פ ששתק מיד אם מיחה תוך כדי דיבור או בזמן שעסוקים באותו ענין אינה מקודשת ויש הכרח לפירוש זה ויתורצו שני קושיות שהקשה הר''ן על פירוש המפרשים. חדא דאם לאו אינה מקודשת משמע דהוי אינה מקודשת כלל ולמפרשים הוי ספק. שניה דבגמרא (דף ס"ג) לא מקשה למאי דקאמר דשירצה הוי אין אלא ממציעתא ואמאי לא מקשה מסיפא דקאמר מלמדין אותו שיאמר איני רוצה דאפילו שיאמר איני רוצה מאי הוי למחר יאמר אין. והר''ן תי' בפירוש ההלכות קושיות אלו למפרשים ולדברי רבינו אתי שפיר כפי מה שפירש הרב ב''י ז''ל. אלא שיש לתמוה עליו לכאורה דא''כ אמאי לא אוקמו בגמרא כולה מתניתין בע''מ שלא ימחה ורישא נפרש הכי רצה האב כלומר שלא מיחה תוך כדי דבור או בזמן שעסוקים באותו ענין מקודשת לא רצה שמיחה האב אינה מקודשת. ויש לתרץ לדעתו דלא משמע ליה לגמרא לומר דלשון ע''מ שירצה הוא ע''מ שלא ימחה דבשלמא על מנת שיאמר אין או ע''מ שישתוק שהוא בלשון קיום מעשה משמע אבל ע''מ שלא ימחה שהוא בלשון שב ואל תעשה לא משמע ולהכי כשהעמידו בגמרא שלא ימחה לא רצו להעמיד כן ברישא דקאמר ע''מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא וכי תירצו בגמרא ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום מפרש הפירוש הרמב''ן ז''ל שאינו רוצה לומר שלשון ע''מ שירצה משמע הכי אלא מתניתין לא נקט לשון המדבר אלא הכוונה ובתירוץ הראשון לא רצו לומר דע''מ שירצה דמתניתין ר''ל הכוונה לכך העמידו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. עוד יש לדקדק לדעת רבינו דפירש דבע''מ שירצה שר''ל שיאמר אין פעם אחת שיאמר אין הויא מקודשת ולעולם עומדת בספק א''כ כשהקשו בגמרא דע''מ שלא ימחה א''א לאוקומי רישא משום דהיכי קאמר רצה האב מקודשת דהא יש למחות לעולם א''כ כשנאמר דפירוש ע''מ שירצה ע''מ שיאמר אין תיקשי סיפא אמאי קאמר אינה מקודשת הא בספק היא דדילמא יאמר אין. וי''ל דמצינן לתרוציה מאי אינה מקודשת ר''ל קידושין ודאים אבל לעולם דמקודשת קידושי ספק. אבל כדאמרינן דפירוש ע''מ שירצה ר''ל שלא ימחה דקשיא לן רישא דקאמר מקודשת לא אפשר לתרץ מאי מקודשת קידושי ספק דמקודשת משמע קידושי ודאי לכך קאמר בגמרא דא''א לאוקומי בע''מ שלא ימחה. ולתרץ קושיית הר''ן כתבתי במקום אחר: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שירצה אבי וכו'. דעת רבינו בעל מנת שירצה אבא הוי כמו ע''מ שיאמר הן וע''מ שלא ישתוק הוי כמו ע''מ שלא ימחה אלא שיש חילוק ביניהם להיכא דשתק בשעת שמיעה. ועיקרן של דברים כך הוא שבכל תנאי שהוא בקום עשה שהוא ע''מ שירצה אבא שר''ל לדעת רבינו ע''מ שיאמר הן וכן בע''מ שיאמר הן אפילו מיחה בשעת שמיעה יש לחוש שמא אח''כ יאמר הן דכיון דהתנאי בקום עשה בכל עת שיתקיים התנאי אפילו פעם אחת הקידושין קידושין אבל בע''מ שלא ימחה אין אנו אומרים כן דבפעם אחת שיתקיים התנאי ולא ימחה הקידושין קידושין אלא שלא ימחה כל ימי חייו כיון שענינו הוא שב ואל תעשה אבל בע''מ שישתוק אע''פ שענינו שב ואל תעשה כיון דאפקיה בלשון תעשה דינו כקום עשה ובשתיקה בשעת שמיעה סגי זהו דעת רבינו ז''ל כפי מה שביאר דעתו ה''ה ז''ל בפירוש. ויצא לנו מזה דכשאמר על מנת שירצה שהכוונה היא עד שיאמר הן אע''פ שהאב לא רצה בשעת שמיעה או שתק מ''מ הוי ספק מקודשת דדילמא יאמר אח''כ הן ובפעם אחת שיתקיים התנאי סגי אבל כשמת קודם שמיעה ודאי דאינה מקודשת כלל ובע''מ שלא ימחה אפילו שמע האב ולא מיחה לא אמרינן דהויא מקודשת גמורה ולא הפסידה הקידושין אחרים אלא מקודשת מספק דדילמא ימחה אח''כ והוא אמר שלא ימחה דמשמע כל ימי חייו. אבל אם האב רצה הרי זו מקודשת דאין כאן חשש כלל. וא''כ יש לתמוה בדברי רבינו איך כתב בע''מ שירצה אבא שכשלא רצה או שתק הוי כמו מת ואינה מקודשת וכן בע''מ שלא ימחה כתב שכשלא מיחה הרי זו מקודשת גמורה כמו שמת וזה מבואר הביטול כמו שכתבתי והוכחתי. וכבר הקשה (על) זה על רבינו הר''ן בפירוש ההלכות אלא שהרב מוהרר''י קארו ז''ל בסימן ל''ח תירץ דע''מ שירצה אבא לדעת רבינו הוא שיאמר הן בשעת שמיעה ובהאי שעתא הדבר תלוי וכן בע''מ שלא ימחה ר''ל בשעת שמיעה הדבר תלוי והאריך שם לבאר דעת רבינו. אבל מ''מ לפי דעת ה''ה שכתב דבע''מ שירצה אבא לדעת רבינו אפילו שיתקיים התנאי פעם אחת בחייו מקודשת וכ''כ בעל מנת שלא ימחה יש תימה גדול בדברי רבינו כמו שכתבתי והתימה מה''ה ז''ל איך לא עמד עליו ואפשר שהוא מפרש דברי רבינו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת כלומר לא רצה עד שעת מיתה שלעולם כשהיה שומע אותו דבר היה מוחה ואח''כ מת או שהיה שותק עד שעת מיתה ולא אמר הן ואחר כך מת או שמת קודם שמיעה הרי אינה מקודשת וכולה בבא דרבינו במת איירי אלא שלא רצה או שתק ר''ל ואח''כ מת ואו שמת שכתב ר''ל שמת קודם שישמע. וכן יש לפרש הבבא האחרת שכתב לא מיחה או שמת שר''ל לא מיחה ומת אח''כ או שמת קודם שמיעה מקודשת. וכל זה באמת דוחק גדול אבל דוחק הקושיא עביד לי לעיולי פילא בקופא דמחטא וצ''ע: מת הבן ואחר כך שמע וכו'. יש להקשות נוסף על מה שהקשיתי במקום אחר לפי מה שפירש הרב בית יוסף ז''ל דלרבינו הוי דוקא מת הבן ואחר כך שמע האב משום דמלמדים אותו תוך כדי דיבור דוקא אבל שמע קודם מיתת הבן לא מהני כיון דשתק דאם כן לפי פירוש רבינו מתניתין דאמרה מת הבן מלמדים וכו' איירי כששמע אחר מיתת הבן ואם כן מאי קשה ליה דאי בעל מנת שישתוק הא שתיק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן אומרים לו כששמע לא תרצה וכבר הקשה הר''ן בפירוש ההלכות קושיא זו וכן הרא''ש בפסקיו ותירצו דמתניתין משמע בכל גווני אבל לרבינו דלא איירי בכל גווני אלא ששמע אחר מיתת הבן קשה. וי''ל דמכל מקום לרבינו איירי שכששמע תוך כדי דיבור אומרים לו אמור שאין אתה רוצה ודייקא שפיר מתניתין דקאמרה בעל מנת שישתוק מלמדין אותו לומר כשתשמע תאמר איני רוצה כיון דעדיין לא שמע אלא ודאי שכבר שמע ומלמדים אותו שיאמר איני רוצה אחר השמיעה ואי בעל מנת שישתוק כיון דכבר שתק הא שתיק ולא מהני שיאמר איני רוצה: עוד כתב הרב המגיד כאן שנתבאר בדברי רבינו בפרק שביעי מהלכות גירושין דכל היכא שלא קבע זמן אם הוא תנאי בשב ואל תעשה כל אימת דמבטל ליה נתבטלו הקידושין. וקשה קצת דשם כתב רבינו ז''ל על מנת שלא תשתי יין לעולם משמע דדוקא אי קאמר לעולם משמע דצריך שיאמר לעולם. איברא דברישא קאמר עד שלשים יום משמע דכל היכא דקבע זמן לעולם משמע וקשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא מכל מקום מנא ליה להרב המגיד דרישא דוקא נימא דסיפא דוקא ולא תידוק מינה. וי''ל דמסתברא רישא דוקא דהסברא הוא דכל היכא דלא קבע זמן משמע לעולם כמו על מנת שלא תינשא לפלוני דלא קבע זמן ומשמע לעולם:

ב
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו וכן שם יש כיוצא בזה גבי עפר ושאלו בגמרא וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ותירצו לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקדושי ספק ע''כ:

ג
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שיש לי מאתים וכו'. שם במשנה ע''מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ומ''ש רבינו ואם אין לו באותו מקום מקודשת מספק אע''פ שאינו מבואר בגמרא שלא הקשו וניחוש שמא יש לו במסיים מקום ואומר שיש לו במקום פלוני מבואר הוא בתוספתא ששנינו שם ע''מ שיש לי ביד פלוני אע''פ שאמר אין בידי מקודשת שמא עשו קנוניא עכ''ל וזה מבואר. ובגמרא שאלו ואם לאו אינה מקודשת פשיטא ותירצו מהו דתימא א''ל מאי נפקא ליך מינה אנא טרחנא ומייתינא קמ''ל. וכתב הרשב''א ז''ל ומסתברא מדקאמר אנא טרחנא דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו והיינו קפידא דפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהלוכה אבל אם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע''פ שהתנה עמה בפירוש ע''מ שיש לי במקום פלוני כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם אנן לא קפדינן בה שאין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד בו וכן מפורש וכו' עכ''ל. ועוד האריך [ואף] אם איני כדאי לחלוק אומר אני שאפילו יש במקום קרוב כמוהו או יותר קרוב לא נתקיים התנאי בודאי שהרי מצינו שיש קפידא באומר ע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא כדאיתא בירושלמי וזו ודאי אינה קפידא אצל רוב בני אדם אלא שכל שהתנה עליה ונמצא הפך תנאו יכולה היא להקפיד בכל שהוא. ונתבאר מכאן שאם היה לו הבית כור עפר יותר קרוב מהמקום שהזכיר הוא שיכולה לומר בעיא הוינא מטרפסא אתיא כמו שנתבאר ואפילו אם היה קרוב כמוהו יכולה לומר לרוח זה הייתי רוצה לילך ולא לרוח זה ואין צ''ל אם שווי הקרקעות שבאותו המקום שהזכיר הוא אינו שוה עם שווי אותו מקום שיש לו ואי אפשר שיהיו שוים בכל דבר כללו של דבר כל שאינו כמו שהתנית אינה מקודשת ויכולה להקפיד בכל שהוא כמו שיתבאר מן התנאין שיוזכרו פרק שמיני. כך נ''ל:

 לחם משנה  הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז וכו'. כתב ה''ה בשם הרשב''א דאם היה לו במקום קרוב כמוהו מקודשת והקשה עליו שהרי מצינו שיש קפידא בע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב וכו'. ונ''ל לתרץ לדעתו ז''ל דיש לחלק דהתם כיון דעיקר התנאי הוא זה שיהיה רחוק ודאי דצריך לקיים התנאי ואם הוא קרוב לא מהני משום בעינא מטרפסא אע''פ דהיא קפידא מועטת אבל הכא אין התנאי אלא הבית כור אין לנו להקפיד בחששא מועטת כזה ודי שנקיים עיקר התנאי שהוא הבית כור ונימא דאין קפידתו בחששא מועטת כההיא דמטרפסא וכו' ודוק זה. אבל ה''ה סבור דהוא מתני לה כן בפירוש במה שאמר שיש לו במקום פלוני דהוי קפידא והוי כמו התם ואין זה מוכרח כמו שכתבתי: האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מ''ש רבינו אם יש שם עדים שיש לו אינו מוכרח דפליג על הר''ן בפירוש ההלכות דהיכא שהם בידו אין צריך להביא ראיה דחזקה שהם שלו דאפשר דרבינו איירי היכא שאינו בידו ולאפוקי מדברי הרב ב''י ז''ל שכתב בסי' ל''ח על דברי הטור שהוא כלשון רבינו שהוא חולק על הר''ן ואינו מוכרח כדכתיבנא: הרי את מקודשת וכו'. ה''ה כתב שמה שאמר רבינו אם אין לו באותו מקום דהוי ספק יש לו ראיה מן התוספתא דקאמרה גבי מאתים זוז על מנת שיש לי ביד פלוני ואין זו ראיה דשאני התם דהוי זוזי דמצנעי אבל ארעא קלא אית לה כדאמר בגמרא בצריכותא אע''ג דגבי היכא דלא הזכיר במקום פלוני לא אהני לן הך טעמא היינו משום דכיון דלא הזכיר מקום אפשר דיש לו במקום אחר ואנחנו לא נדע אבל כשהזכיר מקום וידענו שבאותו המקום אין לו ודאי דאינה מקודשת דאם איתא דאית ליה ה''ל קלא באותו המקום וזהו דעת הרא''ש בפסקיו הזכירו הטור:

ד
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז אוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּהּ. הֶרְאָה הַזּוּזִים בְּיַד אֲחֵרִים אוֹ שֶׁהֶרְאָה בֵּית כּוֹר עָפָר בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. לָקַח הַמָּעוֹת בְּהַלְוָאָה אוֹ בְּשֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁשָּׂכַר הַשָּׂדֶה אוֹ לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת וְהֶרְאָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּהּ מִשֶּׁלּוֹ. שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאַרְאֵךְ שֶׁאַרְאֵךְ מִשֶּׁל עַצְמִי דָּבָר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי בזה ע''מ וכו'. משנה וגמרא שם:

ה
 
הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיָה בּוֹ נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים. אִם הָיוּ הַנְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִזְרִיעָה. וְאִם אֵינָן מְלֵאִין מַיִם נִמְדָּדִין עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִזְרִיעָה:

 מגיד משנה  היה לו בית כור וכו'. זה מבואר בסוגיא שם וכתב הרשב''א ז''ל דבית כור עפר משמע במקום אחד דוקא אבל אם הבית כור בשנים או בשלשה מקומות מחולקין לגמרי אע''פ שיש בין כולם כשיעור בית כור אינה מקודשת. עוד כתב ובור מלא מים אע''פ שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דלצורך השדה ותיקונו הוא ואדם עושה אותו להשביח שדותיו ונקעים מלאים מים דוקא אמרו מפני שאין מספיקים להשקות מהם השדות ואינן שבח השדה עכ''ל: קרובה לשער ראשה ובגמרא מצינו גבי שומא בעומדת על הפדחת זימנין דמתחזיא זימנין דלא מתחזיא. ורבינו שכתב אפילו קרובה לש

 לחם משנה  היה לו בית כור עפר וכו' ואם אינן מלאין מים נמדדין עמו. בגמרא (דף ס' ס"א) מסקינן דלהקדש מדמי ליה, וא''ת הא בהקדש בהלכות ערכין וחרמין פרק רביעי כתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם וכו' וא''כ איך כתב כאן רבינו נמדדין עמו הא יש לדמותו להקדש. וי''ל דאע''פ דמשלימין הבית הכור מ''מ גבי הקדש מוכח בגמרא דאין ראוי לתת להם הערך הקצוב בתורה גבי זרע חומר שעורים ולכך כתב שם שמחשבין אותם בפני עצמן אבל הכא גבי קידושין לא, דאינו להעריך אותו עד שנאמר שיהא נמדד בפני עצמו אלא לומר שהוא בכלל הבית הכור ונתקיים דברו שאמר בית כור וא''כ לכך קאמר כאן נמדדין עמו כלומר הרי נתקיים דברו והרי יש כאן בית כור. מיהו אי רבינו מפרש דנקדשו באנפי נפשייהו הוי שלא יחשב המדרון כפירוש רש''י עדיין קשה דכיון דכן בקידושין לא חשבינן המדרון. ואולי י''ל דמדמינן ליה אמדרון ובקידושין כיון דיש לו בית כור חשבינן המדרון וממ''ש רבינו בפרק ו' מהלכות ערכין משמע דסבר כפירוש רש''י שכתבתי או אפשר דאית ליה דמאי דאמר ונקדשו באנפי נפשייהו הוי להעריכו בפני עצמו ולא כדין בית כור אבל קשה דמדברי הגמרא משמע דלהעריכו בבית כור קאמר דקאמר וכי תימא בית כור וכו' ע''ש: [(בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) בפרק כ''ח מהלכות מכירה כתב רבינו גבי היו בתוך השדות גאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים וכו' ולוקח אלו הגאיות והסלעים בלא דמים וכתב שם הרב המגיד דכן דעת הרב ן' מיגאש משום דגבי הקדש כתב ולוקח אותם בלא פדיון ומשמע לכאורה דגבי הקדש נמי אית ליה לרבינו הכי ממאי דכתב בהלכות ערכין פרק ד' כנז''ל היו בהן מקומות נמוכות עשרה וכו' מחשבין מה שראוי להם וגבי נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים כתב אין נמדדין עמה משמע דאין הדין שוה לנמוכות עשרה מדשני בלישניה דשם כתב מחשבין מה שראוי להם וכאן כתב אין נמדדין משמע דאית ליה דלוקח אותם בלא פדיון. אע''ג דאפשר לפרש דמה שאמר מחשבין מה שראוי להם היינו בתורת בית כור אלא שאין מחשבין המדרון שלהם כדכתב רש''י וכמו שכתבתי למעלה אבל במ''ש אין נמדדין עמה היינו שלא יהא בתורת בית כור אלא מה ששוה ויהיה דעת רבינו כפירוש רש''י ז''ל כמו שכתבתי למעלה אבל מכל מקום הוא דוחק לפרש כן דהעיקר לפרש בדברי רבינו כמו הפירוש השני שכתבתי למעלה אע''פ שקשה מה שאמרו בגמרא וכי תימא כל כמה דהוי בית כור לא חשיב דמשמע דהיינו בתורת בית כור כמו שהקשיתי למעלה מכל מקום י''ל דלא הביאו כן בגמרא אלא לראיה שהוא קדוש אבל אינו מוכרח בתורת בית כור כי התם כיון שאינו ראוי לזריעה ועוד דיש לנו להסכים דעת רבינו עם דעת רבו הרב ן' מיגאש ז''ל ואע''ג דהתוספות הקשו על סברא זו בפרק האומר בקידושין דאיך אפשר דיקח אותם בלי פדיון הא אמרת בכור ושובך דקדשי י''ל דשאני כור ושובך דחשיבי ודעתו עליהם להקדישם אבל אלו אין דעתו להקדישם כיון דלא חשיבי ולוקח אותם בלי פדיון]:

ו
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ נְדָרִים וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר אֲפִלּוּ נִמְצֵאת שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה ע''מ שאין עליך וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ') ובפרק המדיר (דף ע"ב) בכתובות ושם בכתובות נתבאר בגמרא שאין הקידושין בטלים אלא בנדרים אלו שהזכיר רבינו וכן נזכר בהלכות פרק האיש מקדש: ומ''ש רבינו ואם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר וכו'. הוא בירושלמי מבואר כלשון רבינו:

ז
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּךְ מוּמִין וְנִמְצָא בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָן הַמּוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִין בְּנָשִׁים. וּבְהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ יִתְבָּאֲרוּ כָּל מוּמִין שֶׁל כֹּהֲנִים. וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶן בַּנָּשִׁים. רֵיחַ רַע. וְזֵעָה. וְרֵיחַ הַפֶּה. וְקוֹל עָבֶה. וְדָדִין גַּסִּין מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח. וְטֶפַח בֵּין דָּד לְדָד. וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת. וְשׁוּמָא שֶׁעַל הַפַּדַּחַת. אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָה לְשֵׂעָר רֹאשָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר. וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיְתָה שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר בִּשְׁאָר הַפָּנִים אוֹ שׁוּמָא גְּדוֹלָה כְּאִיסָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מוּם בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּנָשִׁים:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת וכו'. שם בפרק האיש מקדש ובכתובות פרק המדיר על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ופי' הך סיפא דכל המומין הפוסלין בכהנים אכולה מתניתין קיימא שאפילו המתנה ע''מ שאין עליה מומין אין דעתו אלא למומין אלו דומה לדין הנדרים הנזכר בסמוך: ויותר עליהם בנשים וכו'. בגמרא בפרק המדיר (דף ע"ה) מפורשין מומין אלו שכתב רבינו שהם יתרים בנשים. וכתב רבינו ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו והקשו והא ראה ונתפייס הוא ותירצו בעומדת תחת כפה של ראשה ער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה יודע המומין שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו בגמרא והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז''ל. ויתר פרטי בבא זו מפורשין בגמרא:

 כסף משנה  ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפרק שמיני מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אף על פי שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ''ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע''פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א''ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל''ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה''ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר''ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב''ם הא דאוקימנא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה''ה כתב וז''ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ''ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ''ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז''ל ואע''פ שבפכ''ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת:

 לחם משנה  ואפילו קרובה לשער ראשה. משמע כ''ש רחוקה וזה הוא דבר מתמיה דבגמרא כתובות (דף ע"ח) משמע דוקא בקרוב משער ראשה דאינה נראית אינה מקודשת אבל אם היתה רחוקה דנראית מקודשת דראה ונתפייס הוא וכבר הוקשה זה להרב המגיד ותירץ מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה נודע וכו' ולכאורה נראה כוונתו לומר דהאי אפילו אינו מדוייק וכוונתו לומר אע''ג שזו אינה נראית ולא חשיבא מום מ''מ הוי מום והוי אפילו כמו אע''פ או אע''ג ומפני שלשונו סתום כתב שסמך על מה שכתב שם. ואם כוונתו זאת קשה מה שכתב אחר כך דלדעת רבינו מ''ש בגמרא והא ראה ונתפייס וכו' הוא לענין כתובה דמשמע דלענין קידושין אע''פ שהיא נראית מום ואם כן זה סותר מ''ש קודם שסמך על מ''ש בפרק כ''ה דמשמע דכשנראית ודאית (לא) הוי מקודשת וכאן כתב דלא אמרו כן בגמרא אלא לענין כתובה וא''כ כיון שלא אמרו בגמרא אלא לענין כתובה לא היל''ל שסמך על מ''ש שם דלא סמך על מ''ש שם כלל. לכך נראה שכוונתו ז''ל לתרץ שתי קושיות האחת דבגמרא משמע דדוקא קרובה ולא רחוקה ואפילו תאמר דמ''ש בגמ' כן הוא לענין כתובה ולא לענין קידושין דבקידושין אפילו ראה אינה מקודשת מכל מקום יש קושיא אחרת דשם בפרק כ''ה כתב וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום תצא שלא בכתובה וא''כ משמע דברחוקה משער ראשה אבדה כתובתה כיון דכאן בקידושין כתב שהוא מום אם כן לענין כתובה נמי הוי הכי לזה תירץ הרב המגיד ואמר. לקושיא השניה דהא כתב לענין כתובה שכל המומים האמורים כאן דהם מומים לענין כתובה שלענין זה סמך על מה שכתב שם בענין כתובה שכל מומים שבגלוי ראה ונתפייס הוא. ולקושיא הראשונה שהרי בגמרא הקשו והא ראה ונתפייס זה אינו אלא לענין כתובה אבל לענין קידושין אפילו שיהיה מום גלוי אינה מקודשת ואם כנסה אח''כ ספק אם מחל תנאו לשם קידושין כדכתב רבינו לקמן ולכך צריכה גט מספק. אבל לענין כתובה לקולא דלא בעי למיתב לה ואם הוא מום שבגלוי ינתן לה דעל זה הקשו בגמרא והא ראה ונתפייס. ולפי זה יתורץ לשון אפילו דלענין קידושין דלא אמרינן ראה ונתפייס הוי אפילו מפני שאין זה מום גדול כל כך כיון שאינו נראה ולענין כתובה ברחוקה אית לה כתובה וכאן לית לה. ומוהררי''ק ז''ל בכ''מ ובאה''ע דקדק מלשון רבינו שכתב כאן שומא שיש בו שיער בשאר הפנים וכן ממ''ש בהלכות ביאת מקדש בדין מומי הכהנים שכתב שם שומא בפניו דמשמע דהשומא אינה פוסלת אלא בפנים לדעת רבינו דאם כן איך הקשו בגמרא האי שומא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה כיון דאין הפיסול אלא כשהשומא בפנים היה לו להקשות ראה ונתפייס הוא כדהקשה בתר הכי. ונראה לתרץ קושיא זו עם מ''ש ה''ה דלא אמרינן ראה ונתפייס לענין קידושין. ואפשר דזה הוא מה שהקשו כאן הכא והכא פסלה דרצה להקשות דאין קידושין ולא אמרינן ראה ונתפייס:

ח
 
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה נְדָרִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּיר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש אשה סתם ונמצא בה וכו'. בגמרא על משנתנו דתצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי (דאמר אי אפשי באשה נדרנית). אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא, והובאה סוגיא זו בהלכות והיא הלכה ואפילו לדעת רב דאמר קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה: קידשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. שם ברייתא (כתובות ע"ד) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. והקשו והתניא אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת ותירץ רבה הא ר''מ הא רבי אלעזר ולפי תירוץ זה קי''ל כברייתא קמייתא דאתיא כרבי מאיר ורבא תירץ שהברייתא השניה היא באשה חשובה דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובותיה ורבינו פוסק כרבה ולא חלק בין אשה חשובה לשאינה חשובה והטעם משום דמקשינן לרבא ואיצטריך לשינויא ולרבה לא אקשינן מידי הילכך לא סמכינן אשינויא דרבא. והעלה הרשב''א שהיא מותרת לינשא ואין חוששין שמא תלך לה אצל חכם ויתיר את הנדר ונמצאו קידושין ראשונים חלין למפרע לפי שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה שהיו לה מן השני. ודבר זה הוא מחלוקת בירושלמי ופסק הוא ז''ל כן:

 כסף משנה  המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו'. . כתב הר''ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב''ם כתב בפ''ז הרי זו מקודשת מספק. ונ''ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה''ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה''נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:

 לחם משנה  המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים וכו'. כתב ה''ה ואפילו כדעת רב דאמר קידשה על תנאי [וכנסה סתם] צריכה גט וכו' כלומר אפילו לרב דהוה לן למימר לדידיה דהוי גט ודאי מ''מ לא הוי אלא גט ספק וזה מבואר שם בדברי הר''ן בפרק המדיר: (בדפוה"ק הודפס אחרי הי"ג) קדשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. רבינו נראה דפסק כאן כרבי מאיר בגמרא (דף ע"ד:) אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וקשה בפרק י' מהלכות גירושין משמע דפסק כרבי אלעזר דלא חילק שם בין נדר שצריך חקירת חכם לאין צריך. וי''ל דהר''ן כתב בפרק המדיר דקי''ל כרבי מאיר משום דסתם מתניתין דפרק השולח אתיא כוותיה וקשה במ''ש תנא קמא משום נדר לא יחזיר מצי למיהוי נמי כרבי אלעזר דאמר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. ונראה לתרץ דמשמע ליה דארבע מחלוקות הם ות''ק ור' אלעזר פליגי בטעמא דלת''ק בכולהו איכא למיחש לטעמא דקלקולא משום דאדם רוצה שתתבזה וכו' ולרבי אלעזר אע''ג דבצריך ליכא למיחש גזרו צריך אטו אינו צריך ובכי הא אתי שפיר דברי רבינו דשם פסק כחכמים דמשום נדר לא יחזיר וטעמייהו דאית להו דבכולהו איכא קלקולא באינו צריך כרבי אלעזר ובצריך כר''מ ואדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ועדיין קשה דבהלכות אלו בפי''ז פסק רבינו דאלמנה מוכרת שלא בבית דין ולא גרושה והיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק אלמנה משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. וכאן פסק כרבי מאיר דאדם רוצה שתתבזה אשתו וכו'. וי''ל דשאני בין ביזוי לביזוי ואפילו רבי מאיר מודה בההוא ביזוי דהוי ביזוי טפי מה שאין כן בתורת נדר וכדכתב הרא''ש בפסקיו בפרק המדיר:

ט
 
קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין וְהָיוּ בָּהּ מוּמִין וְהָלְכָה אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפֵּא אוֹתָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם הִתְנָה הָאִישׁ שֶׁאֵין עָלָיו נְדָרִים וְשֶׁאֵין בּוֹ מוּמִין וְהָיוּ עָלָיו נְדָרִים וְהָיוּ בּוֹ מוּמִין וְהָלַךְ אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירוֹ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפְּאוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאֵין גְּנַאי לָאִישׁ בַּמּוּמִין שֶׁכְּבָר נִרְפְּאוּ וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֹאת:

 מגיד משנה  אבל אם התנה האיש וכו'. ברייתא שם (דף ע"ה):

י
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז מִיכַּן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתַן לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוּזִים אֵלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי [א] שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ חָזְרָה הִיא [ב] אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. משנה בקידושין פרק האומר (ס'): הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. ובגמרא (שם נ"ט) לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע''פ שנתאכלו המעות. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר אם נאבד השטר או נשרף תוך שלשים יום אינה מקודשת דומה לדין הגט המבואר פ''ט מהלכות גירושין וכן כתוב בהלכות גדולות. וכתב הרשב''א ז''ל מיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף והאריך בזה: ואם חזר בו וכו'. שם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ור''ל אמר אינה חוזרת לא אתי וכו'. ואיפסיקא הלכתא שם כר' יוחנן וה''ה שהוא חוזר ופשוט הוא:

 לחם משנה   [הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו'.] כתב ה''ה וכתב הרשב''א אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת כו'. וא''ת אפילו אינו ש''פ הא חיישינן שמא ש''פ במדי והוי כקידושי כסף וי''ל דכיון דאין בו ש''פ אמרינן דודאי אין דעתו לקדש אלא בשטר אבל לא בתורת כסף אבל כשיש בו ש''פ אמרינן דקידשה נמי בתורת כסף וכי אמרינן חיישינן שמא ש''פ במדי היינו כשראינו שקידשה בתורת כסף:

יא
 
בָּא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי [ג] לְעוֹלָם. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת וְתָפְסוּ בָּהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂת אֵשֶׁת אִישׁ וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבוֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

 מגיד משנה  בא שני וקידשה וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי ובגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם. ומתוך מ''ש רבינו ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון וכו'. נראה שהוא סובר כדעת הרמב''ן ז''ל שכתב שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קידושי ראשון. וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קידושי הראשון ע''כ. אבל הרשב''א חולק בזה ואומר דכל שקידשה אחר הרי חזרה בה מקידושי ראשון ובאותה שעה נפקעו לגמרי ושוב אינן חלין ואין לך חזרה גדולה מקבלת קידושי שני ואין סומכין על ירושלמי בזה אלו דבריו ז''ל:

יב
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּדִינָר זֶה וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק לִשְׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט בֵּין בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים. אֲפִלּוּ הֵן [ד] מֵאָה עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה קִדּוּשֵׁי כֻּלָּן תּוֹפְסִין בָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלָּן:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי וכו'. במשנה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ובגמרא אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ואמרו שם דלרב מספקא ליה האי לישנא דמעכשיו לאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי. עוד שם אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר ואמר מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ''נ דאי (האי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן) תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי (האי לישנא) הוי חזרה דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין והקשו פשיטא ותירצו מ''ד האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד קמ''ל (אביי דלא משמע אלא או תנאה או חזרה) עולא אר''י אפילו (קידושי) מאה תופסים בה ואמרו שם דטעמא דר''י משום דשיורי שיירי בקידושייהו וכל חד רווחא שבק לחבריה ומוכרח הוא שם בסוגיא דלר''י ודאי שיירו קאמרינן ולאו ספיקא הוי ובהלכות לא הביא אלא הא דרב ושמואל בלבד ושם כתוב וקי''ל כרב וכן הכריע הרמב''ן ז''ל ואע''ג דרב ור''י הלכה כר''י הא סוגיא מכרעת כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר''י בהא והוו להו תרי לגבי ר''י ואע''ג דפליג נמי עליה דרב מ''מ ליכא תרי לגבי רב מחד טעמא אלא מתרי טעמי. ועוד דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין ומן הטעם הזה פסק רבינו ג''כ כרב ומן הטעם הזה לא רצה לסמוך על הא דאביי דאית בה קולא ואמר דמאמצעי אינה צריכה גט משום דהאי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן כיון דפליגי ביה אמוראי אנן לא מכרעינן ביה אלא נקיטינן לכולהו חומרי ומספקינן ליה בתנאה בלחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. זה נראה בדעת רבינו ובהלכות שלא כתבו הא דאביי אלא הא דרב בלבד בלא נתינת טעם לדבריו ויש מי שפוסק כר' יוחנן וכן דעת הרשב''א ז''ל: הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך:

 כסף משנה  הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ''ש ה''ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר''ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל''ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה''ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה''ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה''ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא''כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה''ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז''ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז''ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע''ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר''י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה''ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור''י הלכה כר''י וא''כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי''ף סובר כן ומ''ש וקי''ל כרב לאו משום דס''ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר''י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי''ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר''י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר''י ודוגמת זה מצינו משום דס''ל כר''מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד מ''מ ליכא תרי לגבי [רב] מחד טעמא אלא מתרי טעמי. וא''ת רב ושמואל נמי לגבי ר''י הוו מתרי טעמי. וי''ל דכולהו סברי תנאה הוי אלא חד אית ליה דודאי תנאה הוי וחד מספקא ליה וא''כ דמי לחד טעמא אבל שמואל ור''י הם מחולקים לגמרי בטעמים:

יג
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ עַל כָּל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיִי מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. בפרק המגרש (דף פ"ב) נחלקו רבי אליעזר וחכמים במגרש את אשתו וא''ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני שר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובעי ר' אבא בקידושין היאך תיבעי לר''א וכו' תיבעי לרבנן ע''כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא אבל בקידושין קנין כל דהו סגי או דילמא ויצאה והיתה לבתר דבעיא הדר פשטה בין לר''א בין לרבנן בעינן ויצאה והיתה פירוש וכשם שאינה מגורשת לדעת חכמים כך אינה מקודשת לדעתם אמר אביי את''ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה וכו' ומפרש רבינו את''ל דאיתא לספיקא ולבעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע''פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקידושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה. ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר' יוחנן דלעיל דאמר רווחא לחבריה שבק דה''ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקידושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דר' אבא דאינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן: אבל אם וכו'. כבר נתבאר שם בגמרא (שם פ"ד) וכן מתבאר בהלכות דבע''מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה''ה לקידושין שהיא מקודשת וכתב רבינו ותהיה אסורה על אותו פלוני וכו' ודבר פשוט הוא וטעמו עמו:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' הרי זו מקודשת מספק. לפי מ''ש ה''ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף פ"ב ע"ב) אם איתא לדר' אבא היינו לספיקא [ולבעיא] דר' אבא א''כ ההוא דינא דבא אחר וקידשה וכו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ושמעון אסרה על ראובן נקראת אשת שני מתים מספיקא. ויש להחמיר כיון שהוא ספק אם תפסי קידושין בחוץ אם לא וא''כ קשה על רבינו למה לא כתב דין זה בהלכות יבום וחליצה גבי דין אשת שני מתים שכתב בפ''ו: אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. כתב ה''ה כבר נתבאר שם בגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע''מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה''ה לקידושין וכו'. וקשה לי דאיך דמינו דין זה לגיטין דהא בגיטין אם אמר ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט לדעת רבינו וכמ''ש בהלכות גירושין בפרק ח' הרי זה גיטך ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ה''ז גיטך ע''מ שלא תשתי יין וכו'. אבל אם אמר לה ע''מ שלא תינשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט וא''כ אם היינו מדמין קידושין לגירושין היינו אומרים ג''כ בקידושין דאם אמר לה ע''מ שתהא מותרת לפלוני לעולם דאינה מקודשת כמו שאינה מגורשת בגירושין אלא צריך שיאמר ע''מ שתהא מותרת לפלוני עד חמשים שנה ורבינו לא כתב כן אלא כשאמר סתמא ע''מ שתהא מותרת לפלוני הרי זו מקודשת. אלא שי''ל דשאני הכא דהתנה בדבר שא''א לקיימו אלא עדיין קשה דל''ל למילף מגירושין אפילו דבגירושין לא ליהוי גיטא הוא בדין משום דאפשר לקיים התנאי והוי שיור אבל הכא שהתנה בדבר שא''א לקיימו שהוא מתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אע''ג דאפילו בקידושין משמע בגמרא דכשראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה דחלין הקידושין ולא מיקרי מתנה על מ''ש בתורה התם דוקא הוא משום דלא הוציאו בלשון תנאי דלא אמר ע''מ אלא חוץ ולכך נתקיים אבל הכא מתנה על מ''ש בתורה הוא וא''כ לא צריך למילף בכאן מגירושין. וי''ל דנהי דמתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אבל רצה ללמוד מגירושין משום דכאן לא הוי תנאי אחר חיצוני אלא הם בגוף הקידושין דדוקא ע''מ שתבלעי קנה של מאה אמה וכו' דאומר הקידושין הם מוחלטין על תנאי זה ודאי דהוו קידושין והתנאי בטל אבל כאן שהתנאי הוא בענין הקידושין שאינן מוחלטין ה''א שהקידושין בטילין לכך הביא ראיה מגירושין דאע''פ שהתנאי הוא בענין הגירושין אפילו שאמר ע''מ שלא תינשאי עד חמשים שנה דהרי התנאי הוא בענין הגט עצמו ומ''מ לא הוי שיורא ג''כ בקידושין נימא הכי:

יד
 
הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הַיּוֹם בְּאַחַת וּבְאַחַת לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה מִן קִדּוּשֵׁי פְּרוּטָה שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם אָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁאֶתְגַיֵּר. לְאַחַר שֶׁתִּתְגַיְּרִי. לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר. לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי. לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלֵךְ. לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ. אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְקַדְּשָׁהּ:

 מגיד משנה  הנותן שתי פרוטות וכו'. בעיא דבעי ר' אושעיא בקידושין פרק האומר (דף ס"ב) ולא אפשיטא התם אבל רבינו פסק אותה כפשטה דהוו קידושין וכן דעת הרשב''א ז''ל כדבריו ואמר שיצא לו לרבינו מאותה סוגיא דפרק אע''פ (כתובות נ"ט) דאמרינן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש דקדשה ואמרו שם שהטעם מפני שבידו להקדישה עכשיו ואף ע''פ שיעבור בינתים זמן שאינו יכול להקדישה הרי היא מקודשת ואף בדין זה כיון דשניהם רוצין עכשיו בכך והיה בידם שתתקדש מעכשיו ולעולם אע''פ שבשעה שנתן לה גט הרי היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מ''מ עכשיו הוא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו ע''כ דבריו ז''ל. ומ''מ כתב בתשובה דנראה שהקידושין השניים לא עדיפי מהאומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שכל שלא אמר מעכשיו יכולין הן לחזור בהן תוך הזמן אף כאן הכי שלא אמר מעכשיו ולאחר שאגרשיך וכתב שאף רבינו אפשר שסובר כן ואפילו אמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשך י''ל כן שהרי א''א להם לחול מעכשיו שכבר היא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלו דבריהם ז''ל: אבל אם אמר לאשה וכו'. משנה בפרק האומר (קידושין ס"ב):

 כסף משנה  הנותן שתי וכו'. כתבו ה''ה והר''ן בשם הרשב''א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע''פ וכו'. ל''נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה''ז מקודשת דקאמר ה''ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל''כ כך ה''ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים:

טו
 
הָאוֹמֵר לִיבָמָה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הוֹאִיל וְאִלּוּ קִדְּשָׁהּ עַתָּה הָיוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  האומר ליבמה וכו'. במשנה זו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת והעמידה ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) כר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולמ''ד אין תופסין ביבמה אע''פ שתופסין בשאר חייבי לאוין אתיא מתניתין אפילו כרבנן הילכך אנן דקי''ל דיבמה יש בה ספק קידושין כדאיתא התם וכנזכר פ''ד אף כאן היא ספק מקודשת ודבר פשוט הוא לפי הסוגיא אשר שם וכן כתבו מן המפרשים ז''ל:

 כסף משנה  האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה''ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה''ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי:

טז
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת * וְהֻכַּר הָעֵבָּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁתֵּלֵד עַל יְדֵי אָבִיהָ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן דֹּפִי:

 ההראב"ד   והוכר העובר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב''י דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כותיה:

 מגיד משנה  האומר לחבירו וכו'. במשנה קידושין פרק האומר (דף ס"ב) האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא הביאו ברייתא כיוצא בזה וא''ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין והעמידוה בגמרא בלשון אחרון בשהוכר עוברה וסובר רבינו שאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בהוכר עוברה מודה וי''מ סוברין כן והם מפרשים הסוגיא על דרך זה ויש חולקין ואומרים דלדידן דקי''ל אין אדם מקנה דבר שלב''ל אפילו הוכר עוברה אינה מקודשת וזהו דעת ההשגות וכך כתוב שם א''א לפי ההלכה וכו' ולית הלכתא כוותיה ע''כ ודבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים גם כן ודעת רבינו האיי כדעת ההשגות ויש לחוש לדברי רבינו וקצת מפרשים: ויראה לי שצריך וכו'. סברת רבינו ראויה אליו ז''ל:

 כסף משנה  ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. בפ''ג דקידושין (דף ס"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת''כ דר''י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב''י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע''פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב''י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב''ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא''ר חנינא ל''ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב''י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב''י ור''מ ורבי כולהו ס''ל אדם מקנה דשלב''ל ואע''ג דמוקי לראב''י כשיטה דאלמא ס''ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב''ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב''י בשחת דהוי דבר שב''ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי''ל משנת ראב''י קב ונקי ואביי ס''ל דראב''י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב''ל ומש''ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב''ל מיקרו. וכתב הר''ן ואע''ג דראב''י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר''ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב''ם כתב דאומר אם ילדה עכ''ל:

 לחם משנה  האומר לחבירו אם ילדה אשתך וכו'. כתב הרב המגיד לתרץ השגת הראב''ד וסובר רבינו דאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה וכו' בשהוכר עוברה מודה ויש כאן מקום עיון איך ניישב הסוגיא על דרך זה. וי''ל דמפרש רבינו דמה שאמרו בגמרא (דף ס"ב:) בלשון אחרון כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר''ל דברי הכל בין רבנן בין ר' אליעזר ולא כפירוש רש''י דפירש בין לרבה בין לרב יוסף דלשון דודברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל ולא שייך לומר כן אלא לפירוש רבינו אבל לפירוש רש''י ולדברי הכל מנא ליה. ומ''ש בלישנא קמא כמאן אי כרבה בשהוכר עוברה לאו כפי' רש''י ז''ל דהוא אליבא דר''א אלא כלומר לא מצית לאוקמי אפילו בשלא הוכר וכר''א לרבה דהא לרבה לר''א הוכר בעינן אלא ע''כ מוקמת לה בשהוכר עוברה ואתי בין לרבנן בין לר''א דאפילו רבנן מודו בשהוכר עוברה אבל לרב יוסף מוקמינן אפילו בשלא הוכר עוברה וכר''א. והרב מהר''י ן' לב בפסקיו הראשונים תירץ לדעת רבינו תירוץ דחוק ושכח תירוץ הר''ן אבל איכא למירמי על תירוץ הר''ן דפסק רבינו בהלכות תרומות כרבנן כדהקשה שם הרב בעל כ''מ ולפי הפירוש שכתבתי אתי שפיר אבל מ''מ קשה דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה דהיה לו לבאר שם דאם הוכר עוברה קנה:

יז
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ דִּינָר אֶחָד הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשֶּׁלָּקְחָה הַדִּינָר וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִים לָהּ הַשְּׁאָר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאַשְׁלִים לִיךְ מֵאָה דִּינָרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ מֵעַכְשָׁו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּמֵאָה דִּינָרִים סְתָם אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ וְהִתְחִיל לִמְנוֹת לְתוֹךְ יָדָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּשְׁלִים [לָהּ מֵאָה] וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר זֶה בָּזֶה. * וְכֵן אִם נִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר אוֹ נִמְצָא מֵהֶן דִּינָר נְחשֶׁת אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהֶם דִּינָר רַע אִם יְכוֹלָה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק יַחֲלִיפֶנּוּ וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ההראב"ד   וכן אם נמצא מנה חסר וכו' נמצא בהם דינר רע כו' לא יחליפנו. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן דהכי איתא בגמרא כו' עכ''ל:

 מגיד משנה  האומר לאשה וכו'. פ''ק א''ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ''ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דא''ל ע''מ דמי וא''ר הונא אמר רב כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי. ובפרק האיש מקדש אמרו בגמרא דפליגי ת''ק דברייתא וי''א באומר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר דת''ק סבר אינה מקודשת וי''א סברי מקודשת ואמרו שם אלא הא דאמר ר' אלעזר וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ותירצו מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעיה מנה חסר צ''ט לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ויש פוסקין כת''ק וכל שנתן לה מנה חסר דינר אינה מקודשת וזה דעת הרשב''א ז''ל אבל הרמב''ן פסק כיש אומרים ודקדק כן מן הברייתא שהביאו פ''ק ואזכיר אותה בסמוך וזהו שבהלכות לא הביא סוגיא זו שבפרק האיש מקדש וזה נראה דעת רבינו שלא חלק וכתב ונתן לה אפילו דינר אחד וכו': בד''א כשאמר לה וכו'. שם פ''ק הקשו על ר''א מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו א''ל התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף ותירצו שם דכולה ברייתא במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זו ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר הוא נמי במנה זו ודינא אחרינא קא תני דכל שהטעה אותה שאין שם מנה אינה מקודשת וממילא בטלו הקידושין ואפילו בלא חזרה ואפילו ישלים וכן פירשו קצת מפרשים ז''ל ועיקר ועוד שם אוקימתא אחרת לתרץ הברייתא לדעת ר' אלעזר דרב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכולא מנה ופירשוה דלעולם רישא דברייתא במנה סתם ולא תיקשי לר' אלעזר דמונה והולך שאני דאע''ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה דמונה והולך דעתה אכולא מנה אבל בההיא דר' אלעזר דלא נתן לה אלא דינר וקבלתיה ודאי לשם קידושין קבלתיה ע''מ שישלים. ומתבאר מן ההלכות ורבינו שאין הלכה כאוקימתא זו דרב אשי והטעם משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמרא והך הויא לישנא דאמורא ולא שבקינן לישנא דגמרא ותפסינן לישנא דאמוראי וכן מפורש בכיוצא בזה בהלכות בסוף ערבי פסחים ונתבארו דברי רבינו: וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ואמרו שם בגמרא האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה ותירצו לא צריכא דיהבי' ניהלה בליליא אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי פי' ולא הכירה בו מעיקרא. ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכן לא נזכר בהלכות מפני שכשהזכירו נמצא משמע שלא היתה יודעת בו כשקבלתו: נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע''י הדחק וזה מבואר. והר''א ז''ל מצא נוסחא בספרי רבינו שכתוב בה לא יחליפנו ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם אינו כן דהכי איתא בגמרא נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לענין מנה תנן יחליף אבל אע''ג דלא החליף מקודשת ע''כ. וכבר כתבתי שהנוסחא המדוקדקת היא יחליפנו:

 כסף משנה  בד''א כשא''ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה''ה שם פ''ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח''כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע''ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה''ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי''ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש''י פירש בענין אחר:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין וכו'. קשה מאי אפילו אדרבא בגמ' פרק האיש מקדש (דף מ"ז) מוכח דטפי עדיף כשנתן לה מעט משום דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' אבל כשהנשאר הוא מעט אז כסיפא לה מילתא למיתבעי' ואינה מקודשת. וי''ל דדעת רבינו לפסוק דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' דאם הנשאר הוא מעט כמו דינר לבד אז ודאי כסיפא לה מילתא אבל כשהנשאר הוא עשרה דינרים לא כסיפא ואז עדיף טפי מכשנתן לה דינר אחד דכיון דלא נתן לה אלא דינר אחד אע''ג דלא כסיפא לה מילתא מ''מ לא סמכא דעתה כ''כ כיון שלא נתן לה אלא דינר אחד לבד אבל כשנתן לה דינרים רבים והנשאר ג''כ רבים אז סמכא דעתה מפני שמה שנתן לה רבים והנשארים רבים ולא כסיפא לה מילתא ובערך זה כתב רבינו אפילו. וא''ת א''כ מנין לו לה''ה דרבינו פסק כי''א מדכתב אפילו הא לא כתב אפילו אלא בערך זה אבל לעולם בחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת. וי''ל דמ''מ מדסתם רבינו משמע ליה לה''ה דבכל גווני קאמר רבינו דאל''כ היה לו לפרש דהיכא דחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת:

יח
 
אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּבְגָדִים אֵלּוּ שֶׁהֵן שָׁוִין חֲמִשִּׁים דִּינָרִים וְהָיוּ שֶׁל מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְאַוָּה לָהֶן אִם הָיוּ שָׁוִין חֲמִשִּׁים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁעַת לְקִיחָה. וְאֵינָן צְרִיכִין [ה] שׁוּמָא בַּשּׁוּק וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת כְּדֵי שֶׁתִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ אֶלָּא הוֹאִיל וְהֵן שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם אֵינָן שָׁוִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בגמרא (דף ז') ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשים ושוו חמשים רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהיו הקידושין בטלים כיון שלא נשומו קודם קבלתה כמו שפירש''י ז''ל אלא שאינן חלין עד שיהיו נשומין ומ''מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא. וממ''ש רבינו והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם נראה שהוא סבור שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. ויש מפרשים אחרים שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות הם שומא:

 כסף משנה  אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ''ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה x. ז''ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע''כ מה שמצאתי בשם מ''מ: ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ''ל לחדש הנה בפ''ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר''ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל''ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א''ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב''ם בפ''ז מה''א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ''ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש''י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב''ם ז''ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א''ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס''ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע''ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ''מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:

 לחם משנה  אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. כתב ה''ה [בגמרא] ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי [שומא] כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהו הקידושין בטלין כיון שלא נישומו קודם קבלתה וכמו שפירש רש''י ז''ל אלא שאינן חלין עד שיהו נישומין ומ''מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דשיראי לא צריכי שומא. וממה שכתב רבינו והם של משי וכיוצא בהן שאשה מתאוה להן נראה שהוא סבר שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. וי''מ שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות שומא ע''כ. ואיכא למידק לכאורה חדא שמה שמפרשים דאם נישומו אחרי כן לדעת רב יוסף מקודשת קשה על הראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדבריו דהראיה ראשונה דקאמר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים קשה לדידיה מי ניחא דהא בתורת תבואה וכלים נמי אמאי אינה נקנה נשיימינהו אחר שנתנה לו ומהני, מיהא הא לא קשיא כל כך דמצינן לומר דה''ק אינו נקנה כל זמן שלא נישומו אבל אם נישומו אח''כ מהני. אבל הראיה השניה קשה דקאמר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר ולא כלום ואמאי לא אמר ולא כלום נשיימינהו השתא אחר שנתנה לו ודוחק הוא לפרש כן דלא אמר כלום ר''ל כל זמן שלא שמו אותו אח''כ. וע''ק במ''ש דדוקא שיראי לא צריכי שומא אבל בשאר דברים צריכי א''כ מה ראיה מביא לדבריו דברייתא דקאמר אינו נקנה בתבואה וכלים שפיר קאמרה אליבא דרבה דע''כ לא קאמר רבה אלא גבי שיראי שהאשה מתאוה להן דהא רבה גבי מעשה דשיראי אמר למילתיה כדאמרינן בגמרא (דף ז':) ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' אבל בשאר דברים מודה ועל הא קאמרה ברייתא דאינו נקנה וכן ברייתא דעגל וטלית מיתוקמא שפיר אליביה דבשאר דברים מודה רב כדפרישית. וע''ק דרבינו שמחלק כאן בין דין שיראי לדבר אחר גם גבי כהן היה נראה שיחלק כן דהא בגמרא השוו אותם וא''כ בפרק ז' מהלכות בכורות גבי פדיון הבן למה לא ביאר רבינו מכל זה כלל דצריך שומא ואם הוא דבר שהכהן מתאוה להן אינו צריך שומא. וע''ק דכאן היה לו לפרש דאי אמר בכל דהו מקודשת ומיהו י''ל דכיון דלא אמר לה ששוה חמשין היינו כל דהו ומדכתב רבינו אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים הם חמשין דינרין משם נלמוד דאי לא אמר ששוים חמשין דמקודשת אבל לקושיי קמאי לכאורה יש מקום עיון וכד מעיינינן אשכחנא דכל הני דאקשינן לאו מילתא היא ומילי דכדי נינהו דהא כל אלו הדברים שפירש ה''ה החילוק של שיראי לדברים אחרים וכן מאי נישומו אח''כ לדעת רב יוסף דמקודשת אינו אלא ללישנא קמא דהוי טעמא משום דסמכא האשה דעתה אבל ללישנא בתרא אזלינן בתר טעמא דקיץ משום דאמר כסף אמר קרא מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואין בזה חילוק בין שיראי לדבר אחר דלא הוי טעמא משום סמיכת דעתא דאשה דקיץ בעינן ואפילו אם נישומו אח''כ לא מהני דבשלמא כי הוי טעמא משום סמיכות דעת די שישומו אח''כ כדי שתסמוך דעתה אבל כי אמרינן טעמא דקיץ אפילו שישומו אח''כ לא מהני והראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדעת רבינו ללישנא בתרא דללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת בכהן לא אזלינן בתר סמיכת דעתיה ולא בעינן שומא כלל ומאחר ששוין אע''פ שלא נישומו (אותן) לא איכפת לן כלל וע''כ צריך לתרץ ברייתא דעגל זה דלא שוי וכגון דקביל כהן עילוי' כדתירצו בגמרא וכן ברייתא דעבד עברי דאינו נקנה צריך לתרצה ג''כ בתירוץ שתירצו בגמרא בתורת כסף הוא נקנה וכו' דכיון דלא הוי טעמא ללישנא קמא אלא משום סמיכות דעת לא שייך הך טעמא אלא באשה לבד. ורבינו פסק כלישנא קמא וכנראה מדברי ה''ה שהוזכר כן בלשונו וטעמו משום דאמר בגמרא וכו' שיראי לא צריכי שומא ומדקאמר שיראי משמע דיש חילוק בין שיראי לדבר אחר כדכתב ה''ה וזה אינו אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת אבל ללישנא בתרא לא כדכתיבנא וזה הביאו לרבינו לפסוק כלישנא קמא ובזה עלו כל דבריו נכון. ומה שפירש בדברי רב יוסף ללישנא קמא דאם נישומו אח''כ דמהני נראה שטעמו לתרץ הקושיא שהקשו התוס' מההיא דחכמים דאמרי שמין את הנייר וכו' משמע שמין אחר הקידושין ולפירוש רבינו ניחא דשומא אחר הקידושין מהני לדעת רב יוסף וכן אתי שפיר לפירושו ההיא דאמרינן לקמן (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא [קמיה דרב] וקא מעיין בה אי אית בה ש''פ וכו' דכתבו שם התוס' דנראה דאתי דלא כרב יוסף והוא דוחק דכיון דהוי כרב יוסף בשאר מילי דלא הוו שיראי בעי שומא א''כ הוי רב שימי דלא כהלכתא אבל לדעת רבינו אתי שפיר דהשומא אחר הקידושין מהניא לרב יוסף. ולמה שכתבתי דללישנא בתרא אין חילוק בין שיראי לדבר אחר יש סיוע לדבר ממה שכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דלר''ת דמחלק בין שיראי לאבנים טובות ומרגליות לא הוי אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכות דעת וכן י''ל לדעת רבינו. ומ''מ קשה קצת בדברי ה''ה שכתב דלענין דינא לא נפקא לן מידי בין פירוש רבינו שפירש ששומא אחר קידושין מהניא לדעת רב יוסף ולרש''י דהא ודאי נפקא לן טובא דהא פסקינן כרב יוסף במילי דלא הוו שיראי שהאשה מחמדת להם ובהא לרש''י ז''ל לא מהני שומא אחר הקידושין ולרבינו מהני והר''ן בפירוש ההלכות כתב דלא נפקא לן בין פירוש רבינו לפירש''י כלל. אבל דברי ה''ה הם מגומגמים. ותו תמיהא לי דמ''ש רבינו בהלכות עבדים פרק ב' כיצד מכר עצמו במאה וכו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים דהא אמרינן בגמרא ישיב אפילו שוה כסף ואוקמוה בתורת דמים הוא נקנה ולא בתורת תבואה והכי היה לו לרבינו לכתוב ודבריו קשים וצ''ע:

יט
 
אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּדִבְרֵי אֵרוּסִין הוּא אוֹמֵר בְּמֵאָה דִּינָרִים אֲקַדֵּשׁ אוֹתָךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי מִתְקַדֶּשֶׁת לְךָ אֶלָּא בְּמָאתַיִם וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזוֹ לְבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה וְקִדְּשׁוּ סְתָם. אִם הָאִישׁ תָּבַע אֶת הָאִשָּׁה יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וְאִם הָאִשָּׁה תָּבְעָה אֶת הָאִישׁ יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ:

 מגיד משנה  איש ואשה שהיו עסוקים וכו'. תוספתא נזכרת בהלכות שם:

כ
 
הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ עַל תְּנַאי אַחֵר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  העושה שליח לקדש לו וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות שכל ששינה שליח שליחותו אין דבריו קיימים וגדולה מזאת תתבאר בענין הגט פרק תשיעי מהלכות גירושין שאם אמר לו לא תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת:

כא
 
אָמַר לוֹ קַדְּשָׁהּ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ קַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלָם לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הַבַּעַל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבֵּל לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:

 מגיד משנה  אמר לו קדשה וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ'): וכן היא שאמרה וכו'. בדין שליח קבלת הגט מפורש כן פרק התקבל (דף ס"ה) והוא הדין לשליח דקידושין ופשוט הוא:

כב
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזְרוּ בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי [ו] דִּבּוּר אֵין חֲזָרָתָם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש את האשה וכו'. פרק בתרא דנדרים (דף פ"ז) ובבבא בתרא פ' יש נוחלין (דף קכ"ט) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע''ז וקידושין:

כג
 
* הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ ( אַחַר כָּךְ) בֵּינָהּ וּבֵינוֹ בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְכָנַס [ז] סְתָם אוֹ בָּעַל סְתָם הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אוֹ בְּמִלְוֶה וְחָזַר וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט שֶׁעַל בְּעִילָה זוֹ סָמַךְ וְלֹא עַל אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַפְּסוּלִין. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ עַתָּה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה:

 ההראב"ד   המקדש על תנאי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן אלא א''כ כנסה סתם בעדים דהו''ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש על תנאי וחזר וכו'. זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג) לא תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב''ד אלא דהצריך עדים. וכתב בהשגות א''א אינו כן וכו' ורבינו כתב אפילו בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים. והרשב''א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אא''כ היה בו הרווחת ממון כגון ע''מ שתתן לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר''ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על וכו'. שם קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט עוד שם (דף ע"ד) ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק. ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע''פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש''פ וכו'. אע''פ שכתב רבינו וכן. חלק בין דין זה לדין המקדש על תנאי בג' דברים. הא' שלמעלה הזכיר וכנס או בעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן כתב בפני עדים. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ''ש שמא ביטל התנאי וכאן הוא על הודאי כמ''ש חזקה היא שאין וכו' וכל זה מבואר בלשונו למי שמעיין בו. והטעם לב' חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א''צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן אין צריך עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא אבל במקדש בפחות מש''פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים והטעם שהמקדש על תנאי שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין. וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ''נ פרק בא סימן וכאן אמרו המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה ממנו גט וסובר רבינו דהוא הדין למלוה וכן פסקו בה''ג זהו דעת רבינו. ויש מי שאומר שבפחות מש''פ צריכה גט ודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין. ויש מי שאומר שאפילו בפחות מפרוטה הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו:

 כסף משנה  המקדש ע''ת וחזר וכו'. כתב הר''ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע"ג) איתמר קידשה ע''ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב''ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב''א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע''מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ''ל הר''ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא''ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע''מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה''ל כאילו א''ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י''ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע''פ שחזר אח''כ ומחל. וא''ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ"ח) ע''מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע''פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע''פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה''נ שאם מחלה אח''כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה''נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע''פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח''כ ה''נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה''ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ''ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלויים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ''כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ''ל: ומ''ש רבינו המקדש ע''ת וכנס סתם אעפ''י שלא בעל צריכה גט אע''ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר''א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי''ל כרב באיסורי וע''כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ''ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע"ד) א''ר עולא בר אבא אמר עולא א''ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע''ת ובעל בפחות מש''פ ובעל ד''ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א''ר יוסף בר אבא א''ר מנחם א''ר אמי המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש''י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש''פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע''ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ''ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש''פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ''ל. והרי''ף כתב הא במקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס''ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר''א. וכתב הר''ן וז''ל הרמב''ם השוה מקדש במלוה לפחות מש''פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א''ר אלעזר מנ''ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע''ג דא''ל בהדי פחות מש''פ הא כייל נמי בהדה ע''ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר''א כאביי ס''ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש''ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע"ת) וצריכה גט מספק עכ''ל. ול''נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה''ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש''פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע''ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא''ת בפחות מש''פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י''ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה''ז מקודשת ואפילו את''ל דצריכה גט דקאמר ר''א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א''ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע''ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש''פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע''ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר:

 לחם משנה  המקדש על תנאי וכו'. כתב ה''ה זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר לא תימא טעמיה דרב (חסדא) דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב''ד אלא שהצריך עדים. וכתב בהשגות א''א אינו כן אא''כ כנסה סתם בעדים דה''ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ''ל. ורבינו כתב אפי' בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים והרשב''א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין אא''כ היה בו הרווחת ממון כגון ע''מ שתתני לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר''ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על תנאי וכו'. שם (דף ע"ד) קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר מקודשת וצריכה הימנו גט. עוד שם ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה ממנו בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע''פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש''פ כו'. כתב הכ''מ אע''פ שכתב רבינו וכן חלק בין דין זה לדין המקדש ע''ת בשלשה דברים. האחד שבתחלה הזכיר וכנס ובעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן הזכיר. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ''ש שמא בטל [התנאי] וכאן הוא על הודאי כמ''ש חזקה [היא שאין כו'] וכל זה מבואר בלשונו [למי שמעיין בו] והטעם לשני חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש ע''ת כל שנתבטל התנאי א''צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן א''צ עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן (הקידושין) חלים ממילא אבל במקדש בפחות מש''פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריך ביאה בעדים והטעם שהמקדש ע''ת שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ''נ פרק בא סימן וכאן אמר המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה וכ''פ בה''ג זהו דעת רבינו וי''א שבפחות מש''פ צריכה גט בודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין ויש מי שאומר שאפילו בפחות מש''פ הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו ע''כ לשון הרב ז''ל. (ולפי שהיה חסר בספר הדפוס העתקתיו פה מספר כסף משנה) וכיוצא בדברים האלו כתב הר''ן ז''ל בפרק האיש מקדש ויש לי לדון עליהם דאיך כתב שיש מחלוקת בין הרשב''א ורבינו שהרשב''א מפרש כנס בעל ורבינו מפרש דלאו בעילה דלהרשב''א קשה מ''ש שם (דף ע"ד) אר''א המקדש במלוה ובעל ע''ת ובעל בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט ולדידיה ודאי מחלוקת דרב ושמואל בכניסה דלאו בעילה דבבעל כ''ע מודו דצריכה גט. ולפירוש רבינו קשה דהא אמר שם אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאי אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולדידיה ודאי מחלוקת דאביי ורבא בבעילה היא כיון דאמר טעמא משום דאין אדם עושה וכו' וכן מוכרח נמי מן הצריכותא שעשו שם מהך דהכא לההיא דקטנה שלא מיאנה וכו' והתם ודאי בבעילה הוי ומדשוו התם בגמרא משמע דדיניהם שוים דכאן הוי בעילה וכן גט ודאי כמו התם ולא גט ספק וא''כ אין מקום לפירוש רבינו לדברי אביי וקושיא זו עמד עליו מהר''ר דוד כהן ז''ל ע''ש. ואם נפשך לומר דהרשב''א פסק כאביי ומפרש המחלוקת בבעילה ורבינו פסק כר''א ומפרש בכניסה לבד א''כ אין מחלוקת בין רבינו להרשב''א ז''ל בענין הפירוש אלא בענין הפסק ולא היה לו לה''ה לכתוב שיש מחלוקת בענין הפירוש בין רבינו להרשב''א. ולכאורה דברים אלו תמוהין הם אבל נראה לבאר עם מ''ש הר''ן בפירוש ההלכות בפרק המדיר שכתב שם דפירוש אביי הוא לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה דליתא אלא רב איירי בבעילה ולא בכניסה דבכניסה בלא בעילה אינה צריכה גט דליתא טעמא דאחולי אחיל אלא בבעילה איירי וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דודאי דכי אמרינן אין אדם עושה וכו' נראה דודאי בעל לשם קידושין אבל כי אמרינן טעמא דאחולי אחיל אז אינה צריכה גט אלא מספק דאימור אחולי אחיל והצריכותא שעשו בגמרא הוא לפי סברת אביי דאית ליה מחלוקת דרב ושמואל בבעל וצריכה גט בודאי משום דבעל לשם קידושין אבל לפי המסקנא לית לן דאביי אלא טעמא הוי משום דאחולי אחיל וכדכתב שם הר''ן ז''ל והיינו כסברת ר''א דבבעל כ''ע מודו ולא פליגי אלא בכנס לבד משום דדילמא אחולי אחיל זהו פירוש רבינו ופסק כר''א דטעמא משום אחולי אחיל והמחלוקת הוא בכנס בלא בעילה ובבעל על תנאי כ''ע מודו דצריכה גט זה סובר רבינו שהוא מספק מפני שאמרו שם זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה וכו' וא''ת מנין לו לבעל הגמרא כשאמר אביי לטעמא דרב משום דאין אדם עושה וכו' ור''ל וצריכה גט בודאי ודילמא מאי דקאמר צריכה גט הוי מספק ודוקא בבעל אמרינן אחולי אחיל ולא בכנס ובכי הא לא הוה צריך הגמרא לומר צריכותא התם מימר כיון דהך גט מספק וההיא דהתם הוי גט ודאי משום דבעל לשם קידושין ולא דמו להדדי. וי''ל דודאי בעל הגמ' ידע דדברי אביי במה שאמר לפי שאין אדם כו' ר''ל דהוי גט ודאי ולכך הוצרך למיעבד צריכותא אליביה. זהו תורף פירוש רבינו ומכאן יצא לו דהיכא דמחל התנאי מהני מדאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל וזה מ''ש ה''ה שהוציאו רבינו מכאן. אבל להרשב''א ז''ל דרך אחרת שלעולם אין מועיל כאן מחילת תנאי והוא מפרש דמ''ש אביי לא תימא כיון שכנסה סתם כלומר לא תימא כיון שבעל אחולי אחיל לתנאיה משום דבעל ודאי לשם קידושין ולזה מחל התנאי הקודם ואית לה כתובה אלא טעמא משום דבעל דאין אדם עושה וכו' ולכך אמרו דבעל לשם קידושין אבל כתובה לית לה ולפי פירוש זה מ''ש אביי שכנסה סתם ר''ל כיון שבעל וזהו מ''ש ה''ה והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא בבעל וזה מתבאר היטב בדברי הר''ן ז''ל וא''כ לדעתי אין מכאן ראיה דמהני מחילה באלו התנאים. אבל מ''מ קשה מדר''א דע''כ מפרש מחלוקת דרב ושמואל בכניסה בלא בעילה וטעמא משום מחילה א''כ משמע דשייך כאן מחילה ולא מצאתי תירוץ לזה אלא שנאמר שהוא גורס בההיא דר''א דברי הכל אינה צריכה גט כקצת נוסחאות דגרסי הכי כדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות ולפי זה סבר ר''א דאפילו בבעל כ''ע מודו דא''צ גט וכי קאמר רב דצריכה גט היינו בטענת אשה אחת כעין שתי נשים כדאמר שם רבה ויסכים סברת ר''א עם רבה בענין מחלוקת רב ושמואל ועם זה עלו דבריו על נכון ולזה כתב ה''ה שמפרש כן כל כניסה האמורה באותה סוגיא אבל אין כן דעת רבינו דעם היות דלאביי ודאי מחלוקת דרב ושמואל הוא בבעל מ''מ לר''א הוי כניסה בלא בעל וכדידיה קיי''ל ולכך פסק רבינו כנס ולא בעל דקושטא דמילתא הוי כר''א. עוד כתב ה''ה וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה קשה לרבינו כמאן פסק אי כמאן דאמר המקדש על תנאי ובעל וכן בפחות מש''פ ובמלוה דצריכה גט ל''ל לרב המגיד לכתוב וסובר רבינו דה''ה למלוה דילמא דוקא בעל תנאי דאמר בגמרא לא היה כח ביד חכמים וכו' הוי ספק אבל בהני תרי דלא אמר כן הוי ודאי ואי פסק כמ''ד המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי א''כ אמאי ס''ל ה''ה למלוה דהא הך לא קאמר אלא גבי פחות מש''פ דוקא וי''ל דה''ק אע''ג דתרי מימרי דאיכא בגמרא פליגי על מ''ד דבמלוה צריכה גט וכדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות לתת טעם לדעת הרי''ף ז''ל במימרא דרב יוסף ס''ל בפחות מש''פ דוקא צריכה גט ולא בתנאי ומלוה ומימרא דרב כהנא פליג בתנאי ומודה במלוה א''כ לדעת רבינו אפילו שצריך גט למלוה הל''ל דהוי מספיקא מ''מ סובר רבינו דשוים הם פחות מש''פ ומלוה ובכולהו הוו קידושין ודאי וז''ש וסובר רבינו דה''ה למלוה ומ''ש ה''ה וכ''נ פרק בא סימן דבתנאי הוי ספק לא ידענא מהיכן למד כן:



הלכות אישות - פרק שמיני

א
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ. שֶׁל דְּבַשׁ וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן. בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף וְנִמְצָא [א] שֶׁל זָהָב. שֶׁל זָהָב וְנִמְצָא [ב] שֶׁל כֶּסֶף. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי. לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן. נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר. מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין. בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ. בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר. עָשִׁיר וְנִמְצָא עָנִי. עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק. רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב. עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי שִׁפְחָה אוֹ בַּת גּוֹדֶלֶת אוֹ אוֹפָה וְאֵין לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּבָנִים וְאֵין לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי וְיֵשׁ לוֹ. בְּכָל אֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. סתם משנה פרק האיש מקדש (דף מ"ח): על מנת שאני כהן. מוסכם הוא במשנה שם:

 לחם משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס וכו'. בגמרא (דף מ"ח:) אוקמוה לפלוגתא דרבנן ור''ש כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב דרבנן סברי קפידא. ורבינו לא ביאר זה ונראה לי טעמו משום דבגמרא מדמי לה להא פלוגתא דהתקבל לי גטי ממקום פלוני דרבי אליעזר מכשיר ורבנן פוסלים מטעמא דקפידא. וכן בקידושין כי האי גוונא וכיון שביאר לקמן גבי קידושין וגטין הך דינא דהוי קפידא ממילא נתבאר זה: או בת גודלת או אופה וכו'. בגמרא (דף מ"ט) איכא תרי לישני ללישנא קמא פי' מגודלת גדולה וראויה לשמשני ומשום הכי מתקיף מר בר רב אשי לרב אשי דאמר דמדלא פליג רבי שמעון גבי כהן ונמצא לוי משמע דמודה בשבח יוחסין ואתקיף ליה אלא הא דקתני על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו על מנת שאין לו ויש לו הכי נמי דלא פליג אלא פליג ברישא וה''ה בסיפא ה''נ פליג ברישא וה''ה בסיפא ותירצו התם אידי ואידי דשבח ממון הוא וכו' ולהך לישנא מגודלת ר''ל גדולה לשמשני כדכתיבנא. ולישנא בתרא אמרו מאי מגודלת גדלת דהיינו אשה חשובה דאמר לא ניחא לי וכו'. והר''ן בפירוש ההלכות כתב דרבינו נקט כלישנא קמא ומפרש מגודלת גדולה ולא כדפירש''י גדולה וראויה לשמשני אלא ר''ל מלשון גדילים שהיא עושה גדילים דהיינו שבח ממון כו'. ול''נ דהוי כלישנא בתרא דגמרא דהוי גדלת מלשון גדילים וללישנא בתרא פירש רבינו חננאל כן וכתבוהו התוס' דמתוך שהולכת מבית לבית לקלוע מספרת כל הדברים ממנה. וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב גדלת אומר בגמרא מאי גדלת ר''ל מקשטת הנשים דהיינו לישנא בתרא דאמרו גדלת דבלישנא קמא אמרו גדולה. וע''ק לפירוש הר''ן דבלישנא קמא אמר בגמרא גדולה ממש ואיך אפשר לומר מלשון גדילים אלא המחוור הוא כלישנא בתרא כדכתיבנא:

ב
 
וּבְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַנִי וְאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר. וְכֵן אִם אָמַר הוּא בְּלִבִּי הָיָה לְקַדְּשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַתְנִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים:

ג
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בַּסָּם וְנִמְצָא בַּסָּם וּבוּרְסַי. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ. עַל מְנָת שֶׁשְּׁמִי יוֹסֵף וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין שְׁמִי אֶלָּא יוֹסֵף וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן. שֶׁאֵינִי אֶלָּא בַּסָּם וְנִמְצָא בַּסָּם וּבוּרְסַי. שֶׁאֵינִי אֶלָּא בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ וּבֶן עִיר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  הרי את מקודשת לי ע''מ שאני בסם וכו'. תוספתא:

ד
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא הַתּוֹרָה וִיתַרְגֵּם אוֹתָהּ תַּרְגּוּם אֻנְקְלוּס הַגֵּר. וְאִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קוֹרֵא צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּדִקְדּוּק יָפֶה. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּנָּאָה צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה וְסַפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא שֶׁל רַבִּי חִיָּא:

 מגיד משנה  האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה וכו'. מפורש בגמרא (שם מ"ט) וכסברת ר' יהודה: ואם אמר לה כו'. שם בגמרא: ע''מ שאני יודע וכו'. מפורש בגמרא ובהלכות נפסקה הלכה כן:

 כסף משנה  ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דרבי חייא. כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי רבי חייא והוא הדין לדרבי אושעיא:

 לחם משנה  על מנת שאני יודע לשנות וכו'. פסק כחזקיה דאמר הלכות ומפרש הלכות משנה וכן פירשו בהלכות:

ה
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד אֵין אוֹמְרִין כְּבֶן עֲזַאי וּבֶן זוֹמָא אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּהִלְכוֹת [ג] הֶחָג שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָן בָּרַבִּים מִדְּבָרִים הַקַּלִּים סָמוּךְ לֶחָג כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעָם בְּקִיאִין בָּהֶן. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם אֵין אוֹמְרִין כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו אֶלָּא כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם דְּבַר חָכְמָה וְאוֹמֵר. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר אֵין אוֹמְרִין כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב אֶלָּא כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר אֵין אוֹמְרִין [כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם] וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק שֶׁמָּא הִרְהֵר בְּעַכּוּ''ם בְּלִבּוֹ שֶׁעֲוֹן עַכּוּ''ם גָּדוֹל הוּא וּמִשֶּׁיְּהַרְהֵר לַעֲבֹד בְּלִבּוֹ נַעֲשֶׂה רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא-טז) 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם'. וְכָתוּב (יחזקאל יד-ה) 'לְמַעַן תְּפשֹׁ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם':

 מגיד משנה  על מנת שאני תלמיד וכו'. שם אפילו במסכת כלה. ומפרש רבינו הלכות החג שפירוש כלה דרשה כמו שאמרו אבא מרישי כלה דרפרם הוה וכן פי' בערוך בשם ר''ח ז''ל: על מנת שאני חכם וכו'. שם: על מנת שאני גבור וכו'. שם: על מנת שאני עשיר וכו'. שם כלשון רבינו ג' בבות אלו: על מנת שאני צדיק וכו'. שם אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ופי' רבינו מקודשת מספק ופשוט הוא שהרי אמרו שמא הרהר תשובה: על מנת שאני רשע וכו'. גם זה שם:

 לחם משנה  על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהרו תשובה בלבן. וא''ת המקדש בפסולי עדות אמאי אינה מקודשת ניחוש שמא הרהרו תשובה בלבן וי''ל דשאני הכא דכיון שהוא אומר לה ע''מ שאני צדיק אמרינן שמא הרהר בלבו תשובה כדי לקדשה משא''כ בעדים. ועוד דהכא אומר בפנינו ע''מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו וכן תירץ הרב מהר''ר מאיר מפדובה בתשובותיו:

ו
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה. לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹּהֶנֶת. עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה. עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁהוּא כֹּהֵן וַהֲרֵי הוּא לֵוִי. לֵוִי וַהֲרֵי הוּא כֹּהֵן. עָשִׁיר וַהֲרֵי הוּא עָנִי. עָנִי וַהֲרֵי הוּא עָשִׁיר. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעָה אוֹתָהּ:

 מגיד משנה  המקדש את וכו'. משנה פרק האומר (קידושין ס"ב): וכן היא שאמרה וכו'. זה פשוט שהוא והיא שוין בזה והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא:



הלכות אישות - פרק תשיעי

א
 
הַמְ דֵשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאָסוּר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּאַחַת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּאַחַת אֵין אַחַת מֵהֶן מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  המקדש שתי נשים וכו'. משנה וגמרא שם בהאיש מקדש (קידושין דף נ'):

ב
 
קִדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת וְאָמַר הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיוּ בָּהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּן מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהֶן הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶן הֲרֵי כֻּלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי וְהָיְתָה בָּהֶן שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ אִשָּׁה אַחַת עֶרְוָה כְּגוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין אַחַת מִכֻּלָּם מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לִי לְבִיאָה תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מֵאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

 מגיד משנה  קידש נשים רבות וכו'. במשנה פרק האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן ע''י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. ובגמרא (שם נ"א) הקשו ממשנה זו לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ויתבאר ענין זה בסמוך. ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. ותירץ אביי דמשנתנו דמשמע הא נכריות מקודשות הוא באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי וקיימא לן כאביי בהא כמו שיתבאר בסמוך ולזה פסק רבינו כסוגיא זו וכ''כ בה''ג. אבל קצת מפרשים ז''ל כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דרב המנונא דאמר בב''ב פרק מי שמת דאת וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל כר''נ דאתי וחמור קנה מחצה משנתנו אתיא כפשטה בכל גווני והסוגיא הזאת לא נאמרה אלא לתרץ משנתנו אפילו לדעת רב המנונא. ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ''ב מהלכות מכירה כדעת ר''נ דאת וחמור קנה מחצה ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז''ל ודעת הרמב''ן ז''ל כדברי אחרים. והרשב''א הניח הדבר בצריך עיון וצ''ע: וכן אם אמר להן. זה פשוט כפי מה שכתבתי בדעת רבינו דבקידושין את וחמור לא קנה וכאן ג''כ חולקין האחרים ז''ל:

 לחם משנה  קידש נשים רבות כאחת וכו'. כתב ה''ה שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. נראה דהכי פירושו אילו היה יודע כשאמר הרי כולכם מקודשות לי שלא היתה מתקדשת לו אפילו אחת משתי אחיות והיה צריך כדי לקדש אחת מהשתי אחיות קידושין אחרים לא היה מקדשן. וקשה דא''כ איך כתב רבינו וכן אם אמר להן הרי כולכן מקודשות לי והיתה בהן שפחה או עכו''ם וכו' הא הכא לא שייך לומר שצריך לקדש אותה קידושין אחרים דהא בעכו''ם ושפחה ליכא נישואין דקידושין כלל. ודוחק הוא לומר דטעם זה אינו אלא לחלוקה [הראשונה ולחלוקה] אחרת יהיה הטעם של ועוד שכתב אח''כ. ועם מ''ש הר''ן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה וכו' יתיישב ג''כ החלוקה זאת עיין שם אבל מ''מ אינו סובל לשונו של ה''ה לפירוש הר''ן ז''ל. עוד כתב ועוד שהוא במלה אחת מקדשן וכו' משמע לפי טעם זה דאילו היו בשתי מלות שהיה אומר לנכריות הרי אתן והאחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור וא''ת כשאמר רבינו ואם אמר להן הראויה מכם לביאה וכו' לשמועינן רבותא דאפילו שאמר לנכריות הרי אתן והאחיות דהן מקודשות דבשלמא בגמרא הוצרכו לומר הראויה מכם לביאה וכו' משום דשקלו וטרו למ''ד את וחמור לא קנה אבל אנן דקי''ל דקנה לשמועינן רבותא. וי''ל דהא הוי רבותא טפי דאעפ''י שאמר הראויה וכו' הוה ס''ד האחת מן האחיות תיהוי מקודשת דראויה לביאה היא לחודה קמ''ל דאינן מקודשות דלא מיקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא: כתב ה''ה בלשון קידש נשים רבות כאחת וכו' ואפילו ר''נ דפליג בדיני ממונות וכו'. קשה איך הקשו בפרק האיש מקדש (דף נ"א) למ''ד את וחמור לא קנה הא אפילו למ''ד קנה מחלק בין קידושין לגירושין ועוד רב ששת דקאמר התם מנא אמינא והביא ראיה מתרומה לימא לעולם כרב נחמן דקנה מחצה והתם אי קנה הוי הכל משום דהוי במלה אחת דכשהוא תורם מר ומתוק במלה אחת היא אבל כשהם שתי מלות לעולם דלא קנה הכל אלא מחצה. ועוד לרב ששת גופיה תיקשי היכי קנה התם הכל הא אמר הרב המגיד דכשהוא במלה אחת כ''ע מודו דמדלא קנה הא לא קנה הא א''כ התם נמי כי היכי דמן המר אינו תרומה מן המתוק נמי לא ליהוי תרומה. עוד קשה בדברי רשב''ם דפירש דהפירוש לכולהו הוי לרב המנונא ולרב נחמן דמדנכריות קנו ואחיות לא קנו משמע דקנה הכל הא אינו כן אדרבה משמע דקנה מחצה כר''נ וכמו שפירשו שאר המפרשים. וי''ל דאי פריש הכי הרב המגיד לא הוי אלא לר''נ אבל לרב ששת כיון שהוא נותן כח כ''כ לקונה שאפילו חלק החמור הוא קונה דהיה בדין שלא יקנה כיון שחלק הדבר בב' מלות ואמר את וחמור די שיקנה חלק אחד ולא חלק החמור ומ''מ ייפו כחו שהוא קונה ג''כ חלק החמור כ''ש הוא שכשכולל לו ולחמור במלה אחת שהוא יקנה חלק החמור אבל לר''נ שאינו קונה אלא חלקו לבד כמ''ש אח''כ כשיכלול לו ולחמור במלה אחת לא יקנה כלל כיון שהחמור לא קנה וכי מקשה בגמרא מאחיות הוא מקשה לכולהו כלומר לר''נ ורב המנונא דמשמע כר''ש דקנה הכל דאל''כ אפילו לר''נ לא יקנו נכריות כיון דהוי מלה אחת א''ו שקנה הכל כר''ש ואע''פ שאחיות לא קנו נכריות קנו וכר''ש ולזה אפשר ג''כ שכיון רשב''ם ועם זה יתורץ הכל וק''ל:

ג
 
אָמַר לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת הֲרֵי אַחַת מִכֶּם מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנָתַן לָהֶן פְּרוּטָה אוֹ שֶׁקִּבַּלְתָּהּ אַחַת עַל יַד חֲבֶרְתָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאָב [א] אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְקִבֵּל הָאָב קִדּוּשֶׁיהָ כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא עַל אַחַת מֵהֶן:

 מגיד משנה  אמר לשתי אחיות וכו'. זה דעת אביי שכתבתי למעלה דאמר דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ורבא פליג עליה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאביי ושם בסוגיא מבוארים הצדדין שכתב רבינו:

ד
 
הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לְאַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קֹדֶם שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 מגיד משנה  העושה שליח וכו'. זה פשוט ודבר ברור הוא שאע''פ שמינה שליח יכול הוא לקדש אשה לעצמו וק''ו הוא מהאשה שמנתה שליח להתקדש שיכולה לקדש עצמה כמו שיתבאר בסמוך: וכן אשה וכו'. משנה בפ' עשרה יוחסין ומתבאר בלשון רבינו שאם ידוע אי אלו קידושין קדמו שהקודמין הן קידושין וכן מבואר במשנה ופשוט הוא. עוד שם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין אם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס ולא הוצרך רבינו לבאר זה לפי שדין האב בבתו הקטנה ודין האשה הגדולה בעצמה ידוע הוא שהן שוים ואע''ג דבגמרא עביד בהו צריכותא (וכ"כ רבינו בפירוש לעיל סוף פ"ג):

 כסף משנה  העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. כתב ה''ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל''נ שרבינו סמך על מ''ש בפ''ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב:

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְחוֹקִין אֲבָל ( בִּקְרוֹבִים) אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב וְקִדְּשָׁה הִיא עַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וְהִיא אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים ברחוקים כו'. זה פשוט ומוכרח:

ו
 
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה וּמֵת הַשָּׁלִיחַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ אִם לֹא קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ שֶׁחֶזְקַת [ב] שָׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ. כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הוּא שָׁלִיחַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אַתְּ קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת:

 מגיד משנה  האומר לשלוחו וכו'. מימרא בנזיר פרק הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י"ב) והביאוה בהלכות פרק האיש מקדש. והקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קידשה לזה x (וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים שאומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו) ועוד כל הקטנות שיש להן אב ומת אח''כ או שהלך למדינת הים יאסרו שמא השליח הזה קדשן. ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא משום קנס לפי שעשה שלא כהוגן למנות שליח לקדש לו אשה סתם. אבל הרמב''ן ז''ל נחלק עליהם ואמר שכך הוא הדין שאפילו קטנות שמת אביהן מותרות לפי שהן בחזקת פנויות ואין חזקה שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין בפנינו מועלת לו הא אילו באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכ''ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא וכ''ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה כך נ''ל ע''כ לשון הרמב''ן ז''ל בגיטין פרק התקבל. ושמעתי שיש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין אע''פ שאינו יכול לקדשה לעצמו שאל''כ יאמרו מותר בקרובות השליח. ולהיות שליח קבלה שלה פשוט הוא בהאיש מקדש (קידושין מ"ה) ויתבאר בפרק זה שהבוגרת ממנה אביה שליח: היתה לה וכו'. שם בנזיר (דף י"ב) ובהלכות:

ז
 
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּן שָׁלִיחַ אֶת אֲבִיהֶם לְקַדֵּשׁ לָהֶם אִשָּׁה. וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין. כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּטִּין מִכָּל הָאַחִין. הוֹאִיל וְכֻלָּן נָתְנוּ רְשׁוּת לָאָב לְקַדֵּשׁ לָהֶן אִשָּׁה. מֵת אֶחָד מֵהֶם כָּל אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:

 מגיד משנה  מי שהיו וכו'. ברייתא פ' האיש מקדש (נ"ב) ובסמוך אבאר בדין זה:

ח
 
הָאָב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ וּבַת בּוֹגֶרֶת וְנָתְנָה לוֹ הַבּוֹגֶרֶת רְשׁוּת לְקַדְּשָׁהּ וְקִדֵּשׁ בִּתּוֹ סְתָם לְאֶחָד. אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר בִּתִּי הַבּוֹגֶרֶת שֶׁעָשָׂת אוֹתִי שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ אֵין הַבּוֹגֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת (וַאֲחוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת):

 מגיד משנה  האב שהיתה וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ובפרק האיש מקדש (דף נ"א) דקדקו הא קטנות בכלל תיובתא דרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ותי' הב''ע שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרות בוגרות דעלמא והקשו א''ה מאי למימרא ותירצו הכא ב''ע דשויתיה שליח ואפילו אמרה לי ליהוו קידושי לדידך לא שביק איניש מצוה דרמיא עלויה ועביד מצוה דלא רמיא עלויה ובכיוצא בזה הסוגיא שבפרק האומר ופסקוה המפרשים ז''ל ואע''פ שהוא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ''מ האי דינא קושטא היא לכ''ע ונראה לומר טעם לזה שאל''כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ''ע שאפילו מינתה אותו בוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע''פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכות. ודע שיש מדקדקים ממה שאמרו לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה''ה למי שיש לו בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש וכ''ש אם המשודכת במעמד x החתן והאב שעליה נתכוונו והביא סעד לזה ג''כ ממה ששנינו בתוספתא שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ויש דוחין ראיה זו xx דהתם כל אחד קידש אחת ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהן קידש זה ואי זו קידש זה ולפיכך אומרין כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה כשקידש לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י''ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם. וכן העלו בבית דינו של רבינו יעקב ז''ל הלכה למעשה שאפילו היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל להחמיר: מי שיש לו וכו' וכן אם קידש וכו'. שתיהן במשנה (קידושין ס"ד) מחלוקת ר''מ ור' יוסי ופסק רבינו כר''י דנמוקו עמו וכן מבואר בהלכות:

ט
 
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְכֻלָּן בִּרְשׁוּתוֹ וְקִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶן וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לַבַּעַל קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת קִדֵּשׁ לוֹ אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת. הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם קִדֵּשׁ בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן [ג] הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת וְהִיא לְבַדָּהּ הַמְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁמַּשְׁמָע בִּתּוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין בִּבְנוֹתָיו גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וּמַשְׁמָע בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁאֵין בָּהֶן קְטַנָּה מִמֶּנָּה:

י
 
נֶאֱמָן הָאָב לוֹמַר עַל בִּתּוֹ קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְאוֹסְרָהּ עַל הַכּל:

 מגיד משנה  נאמן האב וכו'. מתבאר מן המשנה שם ומימרא בגמרא (שם ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה וכו':

יא
 
הָאָב שֶׁאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְעוֹלָם עַל כָּל אָדָם עַד שֶׁיֹּאמַר הָאָב נוֹדַע לִי שֶׁלִּפְלוֹנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְתִהְיֶה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁבָּגְרָה:

 מגיד משנה  האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. שם מתבאר במשנה (דף ס"ג) ובגמרא שהיא אסורה. ומ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כל שכן האב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

 לחם משנה  האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. [כתב ה''ה] מ''ש רבינו שאם אמר האב נודע לי וכו' הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו'. וקשה דדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא הוי אלא בתוך כדי דיבור לבד אבל רבינו כתב שאפילו נודע לאב אחר שבגרה שאינה צריכה גט אלא ממנו ובשלמא לטעמא בתרא שכתב שאפילו (בן) אחר נאמן להתירה לעצמו כ''ש וכו' ניחא אבל להך טעמא קשה. ונראה דהוא אזיל לטעמיה שכתב בפ''ב מהלכות גירושין גבי האשה שבאה ואמרה אשת איש אני וכו' דהשיג שם עליו ה''ר משה הכהן דלא מהני תוך כדי דיבור והוא רצה ליישב שם לדעת רבינו דאפילו אחר כדי דיבור מהני ע''ש. ובזה יתיישב מ''ש כאן עם היות ששם כתב הדבר מגומגם ולזה כתב כאן טעם אחר שאמר ובסמוך וכו' שהוא טעם נכון לדעת הכל ועוד אהני טעמא בתרא דאפילו שנודע לנו שהיא מקודשת מפי עדים אבל לא ידענו למי נאמן האב לומר לפלוני קידשתיה דמטעמא קמא לא נאמן דאין כאן הפה שאסר וכו' דמפי עדים הוחזקה מקודשת אבל מטעמא בתרא דלא גרע מאחר נאמן:

יב
 
אָמַר הָאָב אֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אַף [ד] לִכְנֹס וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים:

 מגיד משנה  אמר האב וכו'. שם קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחר ואמר אני קידשתיה נאמן ובגמרא א''ר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר נאמן אף לכנוס ותניא כותיה דרב אסי וכן הלכה. וכתב הרשב''א ז''ל שכשכונסה א''צ לקדשה ואמרו בירושלמי אין למדין ממנו לדבר אחר. אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ע''כ:

יג
 
בָּאוּ שְׁנַיִם זֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ. שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. כְּנָסָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵינוֹ אוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  באו שנים וכו'. משנה כלשונה שם ובירושלמי ר' זעירא ור' יוסי בשם ר''י קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב''א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ''ל: כנסה ואח''כ וכו'. באותה ברייתא שם קרוב ללשון רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכונסה אף עפ''י שלא כנסה והביא לזה סעד:

יד
 
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִתְקַדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁקִּדַּשְׁתִּיךְ נֶאֱמָן לִתֵּן גֵּט וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמֶּנּוּ. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לִכְנֹס שֶׁמָּא יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ וְהִיא תַּרְגִּיל לוֹ כְּדֵי לְהַתִּירָהּ:

 מגיד משנה  האשה שאמרה נתקדשתי וכו'. סוף הברייתא שם האשה שאמרה נתקדשתי וכו' ובא אחר וכו'. ופירש רבינו שהוא נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו והכוונה שאע''פ שכשנתגרש אנו מחזיקין אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר. וכתב הרשב''א ז''ל שאע''פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ''ל עכ''ל:

טו
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתְּךָ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:

 מגיד משנה  האומר לאשה קידשתיך. משנה שם (דף ס"ה) כלשון רבינו: קידשתיך והוא וכו'. שם במשנה כלשון רבינו. ופי' גדולה האם: קידשתי את בתך כו'. גם זה במשנה שם קרוב ללשון רבינו ואמרו עליה בגמרא הא תו למה לי ותירצו איידי דתנא הא תנא הא. וכתב הרשב''א ז''ל שהוא תמה על רבינו למה כתב בחבורו ואם שנאוה בגדר האחרות מה לו לפוסקה בהלכותיו. ול''נ שכתבה רבינו לפי שבדין הראשון אין לומר בו אלא איסור אחד לו בקרובות האם וכאן יש שני איסורין אחד לו בקרובות הבת ואחד לאם בקרוביו. ואע''פ ששניהן פשוטין רצה לבארם רבינו ואין תימה בזה וכ''ש אחר שהוא בחבור המשנה:

 לחם משנה  האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני וכו' קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. תימא דהך מותר בקרובותיה ואסורה בקרוביו במאי קמיירי אי איירי אחר שנתן לה גט א''כ אמאי הוא מותר בקרובותיה הרי כתב ה''ה ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות [גרושתו] כלומר אפי' כשאומרת קדשתני כמבואר בדברי ה''ה ואי איירי קודם נתינת הגט והלא כשהיא אומרת קידשתני בלא גט היא אסורה לכל העולם שכ''כ רבינו לקמן מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם משא''כ דבלאו הכי אסורה לכל העולם ואיך כתב הרי אסורה בקרוביו דמאי שנא דלקרוביו אסורה אבל לכולי עלמא שריא וצ''ע:

טז
 
וְכָל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין בְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם קִדּוּשִׁין בִּפְנֵי עֵדִים וְהָלְכוּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ. אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתֹּאמַר אִשָּׁה לְאִישׁ קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לִשְׁאָר הָעָם שֶׁאֵין לוֹ בָּזֶה הֶפְסֵד. וְאִם נָתַן לָהּ גֵּט מֵעַצְמוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  וכל אלו שטוענין וכו'. מפורש שם בגמרא וכן בהלכות: וכל מקום שתאמר האשה וכו'. שם מימרא וכתב הרשב''א ז''ל ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראים הדברים שאע''פ שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע''כ דבריו. ודע שדעת רבינו והגאונים ז''ל שהארוסה אין לה כתובה אלא א''כ כתב לה כמו שיתבאר בפרק זה ובמקומות אחרים ולדבריהם כשאמרו כופין אותו ליתן כתובה הוא בשכתב לה. וא''ת א''כ היאך יכול לומר לא קידשתיך. י''ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואחר כן מקדשין וכ''כ הרמב''ן ז''ל. ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות גרושתו וכן מוכיח בגמרא דאמרינן התם בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבתהא וכן כתבו קצת מן המפרשים ולשון רבינו שכתב שאין לו בזה הפסד צ''ע. ואולי ר''ל שאין לו הפסד ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרובותיה:

יז
 
הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת [ה] לַשָּׁלִיחַ. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת [ו] כֵּן. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר נִקְרָא רָשָׁע:

 מגיד משנה  העושה שליח לקדש וכו'. ר''פ האומר (נ"ח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה קרוב ללשון רבינו: ואסור לעשות כן וכו'. מפורש בגמ' בקידושין (שם דף נ"ט) ובמקח ובממכר אמרו שם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ועוד מבואר שם:

יח
 
* הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן שֶׁשְּׁלָחוֹ נִתְקַדַּשְׁתִּי. אִם לֹא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וְהָאִשָּׁה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבֵי הַמְשַׁלֵּחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְאִם הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן:

 ההראב"ד   העושה שליח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה שליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קדשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כשהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו. לשון התוספתא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתיה והיא אומרת לראשון השני נעשה כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל:

 מגיד משנה  העושה שליח וכו'. ירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ''ל הירושלמי. ומפרש רבינו הוחזק כשעשאו שליח בעדים וביאור דבריו שהשליח הזה הודיע לאשה שהוא שליח איש פלוני ואם היה מינויו בעדים היא סומכת על השליחות וחזקה לראשון ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט אבל כשלא היה מינויו בעדים היא אינה סומכת כל כך על השליחות שהרי המשלח יכול לכפור בשליחות ולפיכך כשאמרה איני יודעת חזקה לשני. ובהשגות א''א אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קידשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו עכ''ל. ואין לו הכרע בב' הפירושים אבל נראה מדברי הר''א ז''ל שאפילו בשהוחזק והיא אומרת לראשון אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קידשתיך ואפשר שאף כן דעת רבינו:

יט
 
אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת לְמִי נִתְקַדַּשְׁתִּי אִם לַשּׁוֹלֵחַ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ. אִם לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְאִם הֻחְזַק שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שְׁנֵיהֶן נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 כסף משנה  (יח-יט) העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא''ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע''פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ''מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע''כ וצ''ע עכ''ל. והר''ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב''ם (בפרק ט' מה"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז''ל אזיל לטעמיה שכתב בפ''ג מה''א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב''ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ''ל:

כ
 
הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ וּבְעֵת הֲלִיכָתוֹ בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת וְחָזְרָה בָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל לָהּ הַקִּדּוּשִׁין חָזְרָה אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. וְכֵן הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ וְחָזַר בּוֹ:

 מגיד משנה  האשה שעשתה שליח וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) משנה וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין ואם אינם יודעים שניהם נותנין גט וכו' וכבר נזכר דין זה למעלה. ובפרק האומר (דף נ"ט) אמרו בגמרא לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת ריש לקיש אמר אינה חוזרת וקי''ל כרבי יוחנן כדאיתא התם וחזרתה היא קבלת קידושין מאחר לענין ביטול השליחות וזה מבואר: ומה שכתב רבינו וכן האיש וכו'. פשוט הוא ששליחותו ושליחותה שוים וכן מתבאר שם:

כא
 
* הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן. וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה אַחַת בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים [ז] שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְאַחַת מֵהֶן אָבְדָה וְכָל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת אֲנִי הִיא שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי וְכָתַבְתָּ לִי כְּתֻבָּה וְאָבְדָה כְּתֻבָּתִי:

 ההראב"ד   המקדש אחת מחמש וכו'. כתב הראב''ד מפני שהסכימו בגמרא ארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה לפיכך הוצרך לכל זה ולא היה צריך לא לכתובה ולא לאבדה שאם התנה לה סתם אע''פ שלא כתב חייב ואלו הנשים כל אחת אומרת אותי קידש והתנה לי כתובה עכ''ל:

 מגיד משנה  המקדש אחת מחמש נשים וכו'. ביבמות (דף קי"ח:) משנה וגמרא ופסק רבינו הלכה כר''ע וכמ''ש בהלכות: ומ''ש אסור בקרובות כולן. פשוט הוא שהרי כל קרובותיהן הן לו בספק ערוה החמורה ועוד שכל שהוא נותן גט אסור הוא בקרובות כמו שכתבתי למעלה ודבר ברור הוא: והדבר ידוע שכתובה וכו'. אלו דברי רבינו והכוונה שהדבר ידוע שדין משנתנו בשכתב כתובה היא דאי לא הא קי''ל דארוסה אין לה כתובה וזה כפי שיטתו ושיטת הגאונים ז''ל כמו שכתבתי למעלה. ובהשגות א''א מפני שהסכימו בגמרא וכו'. ורבינו תופס לו אחד מן הדרכים ובודאי דמשכחת לה בדרך שכתב הר''א ז''ל ועוד דרכים אחרים כגון שכתב כתובה לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים או מתו וכן כתב הרמב''ן ז''ל:

כב
 
הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻּחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת וּמִטּוֹת מוּצָעוֹת וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין וְנָשִׁים שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת נִתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית הַיּוֹם. שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת אֵרוּסִין וְשָׁמַעְנוּ קוֹל הֲבָרָה וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 מגיד משנה  האשה שיצא עליה קול וכו'. בגיטין פ' המגרש (דף פ"ח) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת וכו' ובגמ' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות וכו' ואומרים פלונית מתקדשת היום וכו' והקשו מתקדשת דילמא לא איתקדשה ותירצו א''ר פפא אימא פלונית נתקדשה היום וכו' א''ר אבא אמר רב הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ושם (דף פ"ט) א''ר אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ופירש רש''י ז''ל x כל שלא בדקו ב''ד אחריו אם הוא קול גמור כשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם או בנרות דולקות עד שבאו אותם עדים והעידו בביטול הקול וכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו ע''כ. ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן נראה מדברי רבינו שצריך שיוחזק בב''ד בזמנו: שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין וכו'. מבואר בסוגיא שכתבתי מתקדשת דילמא לא איתקדשה: וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת וכו'. גם זה מבואר במימרא דרב שכתבתי למעלה ולשון רבינו קרוב ללשון הגמ' וכתב הרשב''א ז''ל xx פי' בדאיכא קמן ראובן שאומר אני שמעתי מלוי ושמעון שאמר אני שמעתי מיהודה דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרי אחריני והלכו להם ורבותא קא משמע לן דאע''ג דכל חד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפי תרי ביחד כדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי בדליכא קמן אלא חד דשמע משום חד ואמר פלוני מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר הברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד אלא כדפירש רש''י ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד. וגרסינן בירושלמי רבי יוסי בשם ר''י נבדקה שם ונמצא מפי נשים מפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בו אלא עד מפי עד בלבד עכ''ל. ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול כל שאמרו שנים ששמעו שאמר אחד שנתקדשה בפני שני עדים ידועים וכן מורה לשון הגמ':

 כסף משנה  האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'. אמר רבי אבא א''ר הונא א''ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. וכתב הרא''ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב''א וכן נראה שהוא דעת הרי''ף ורבינו וכן כתב הר''ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה''ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב''ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אף על פי שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ''ל: ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש''י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב''ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה''ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות:

 לחם משנה  האשה שיצא עליה קול וכו'. ראיתי להאריך כאן קצת לברר וללבן הדברים מהא דגרסינן בפרק המגרש (דף פ"ט) על מתניתין דיצא שמה בעיר מקודשת וכו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים וכו' וכן תני לוי וכו' עוד שם [א''ר אבא] אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני בודקים והולכים וכו' והני תרי גווני קול הן שכתבם רבינו. האחד שכתב ראשונה. והב' הוא וכן אם באו ב' וכו' וסובר דהיינו החילוק בין קול ראשון לשני בראשון בעינן היום ובב' אע''פ שלא אמר אלא נתקדשה סתם סגי וכן בראשון בעינן דטובא יאמרו כן ובשני די שיאמרו שנים וכן ביאר דבריו הר''ן בפירוש ההלכות. ויש לדקדק בדבריו חדא היכן ראה רבינו בקול שני שיהו שמחת דאירוסין דמדהזכיר וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו' משמע דסבירא ליה דהא קול בתרא בעינן דאית שמחת אירוסין והא מנא ליה דאפילו שמיעת קול הברה אינו מוכרח בגמרא דאדרבה מדברי הגמרא משמע דאפילו שמיעת קול הברה לא בעינן שהרי אמר לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו וכו'. מיהו זו אינה קושיא דרבינו מפרש לא ששמעו קול הברה לבד אלא גם כן בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע וכו' ומ''מ אינו מוכרח בגמרא אבל דאית שמחת אירוסין אינו כן בגמרא. ועוד קשה לדעתו קול בגירושין היכי משכחת לה דהא התוספות והר''ן כתבו דלגירושין קאמר הך קלא בתרא משום דקמא לא שייך [אלא] בקידושין ולרבינו דבעינן אפילו בתרא דאית שמחת אירוסין היכי משכחת לה מתניתין דקאמר דיצא שמה בעיר מקודשת הא בגירושין לא שייך שמחת אירוסין. ועוד קשה למה לא הזכיר מה שאמרו שם בברייתא בעיר אחרת אין חוששין לו ופירש''י ז''ל יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע''כ. ולא הזכיר רבינו מכל זה כלל דבשלמא מה שכתב שם שלא לפלוני אין חוששין לו הרי הזכירו רבינו בדבריו שכתב האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני אע''פ שכשהזכיר כיצד וכו' לא אמר שם אלא נתקדשה פלונית היום מ''מ סמך על מה שאמר ראשונה אבל הא דבעיר אמאי לא הזכיר. ועוד קשה דבהך ברייתא גרסינן לה הכי לדעת רבינו ת''ר בעולה אין חוששין לה x (חלוצה אין חוששין לה) נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה שלא לפלוני אין חוששין לה וכו' כדהובא בהלכות בפרק המגרש וכך נראה שהיא גירסת רבינו ממה שכתב בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה שכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה וכו' וכתב שם הרב המגיד דמפרש רבינו דאיירי אפילו דהוחזק בקול בבית דין ודייק לה מדיוקת חלוצה ולא גרושה דדוקא חלוצה משום דהוי דבר דרבנן אין חוששין לה אע''ג דהוחזק הקול בבית דין אבל בגרושה חוששין כיון דהוחזק הקול בבית דין והשתא היכי מפרש הוא סיפא דברייתא נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה דאמאי אין חוששין לה דאי משום דלא אמר היום כדאמר רש''י הא לסברת רבינו בקול שני שכתב אע''ג דלא אמר היום מהני ובודאי הכי אמרינן בבעולה וחלוצה דהוחזק בבית דין הוי בגוונא דקול שני דקול קמא דנרות דולקות לא שייך התם וא''כ סיפא דנשואה וארוסה בהך קול דומיא דרישא איירי. ודוחק לומר דאיירי בגוונא דקול דנרות דולקות ולהכי חוששין משום דלא אמר היום דסיפא דומיא דרישא ואיירי בגוונא דקול שני וא''כ אמאי אין חוששין כיון דלא בעינן היום בקול שני לדעת רבינו. ועוד קשה אמאי קאמר רבינו דבעינן שיהא העדות מכשרים היכא דליכא נרות דולקות הא אמר שם בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף מבטלינן [קלא] או לא מבטלין אמר ליה מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי כשרים שמע מינה מבטלינן קלא אמר ליה אדרבה מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים הוי קול ש''מ לא מבטלינן קלא ע''כ. וכיון דרבינו נראה דפסק דלא מבטלינן וכנראה מדברי הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות א''כ הא אפילו מפי נשים נמי הוי קלא. מיהו לזה יש לומר דמאי דפליגי בגמרא רב חסדא ורב ששת הוא היכא דאיכא נרות דולקות וכי תימא תיקשי לרב חסדא מההיא ברייתא דלוי דאמרו שם ונשים שמחות לה ואומרות וכו' אפשר דרבינו גריס כיש ספרים שכתבו התוספות ובני אדם ולרב חסדא דוקא בני אדם אבל לא נשים אע''ג דאיכא רגלים לדבר ולרב ששת כיון דאיכא רגלים לדבר אפילו מפי נשים מהני כיון דאיכא רגלים לדבר. ולקושיות ראשונות י''ל דרבינו מדלא הזכיר בגוונא דקול שני היום משמע דלא בעינן היום בקול שני וברייתא ראשונה דארוסה ע''כ בגוונא דקול שני איירי דומיא דרישא כדפרישית וא''כ אמאי אין חוששין וכדי למצוא טעם לזה סובר רבינו דטעמא הוא משום דבעינן דאית שמחת אירוסין והכא ליכא שמחת אירוסין דסיפא דנשואה הוי דומיא דרישא דבעולה וחלוצה וכי היכי דברישא ליכא שמחה דלא שייכא ה''נ בסיפא ולהכי אין חוששין אבל אם היה שמחת אירוסין חוששין. ועוד יש סמך לזה משום דאמרו שם בברייתא דכשיצא הקול כאן שנתקדשה בעיר אחרת לא מהני ואמאי הא כיון שנתקדשה מה לי כאן מה לי בעיר אחרת אלא ודאי טעמא הוא דמששומעין הקול צריך לראות שמחת האירוסין ואם יצא כאן הקול שנתקדשה בעיר אחרת לא הוי קול דאין רואין שמחת אירוסין ולזה לא הוצרך רבינו להזכיר בעיר אחרת דכיון שהזכיר דאית שמחת אירוסין סגי ובזה יתורצו רוב הקושיות האמורות. עוד כתב ה''ה וכ''נ מדברי רבינו שצריך שיוחזק [הקול] בבית דין בזמנו וקשה מנין לו כן בדברי רבינו דלעולם נימא דאפילו שיצא הקול היום ואחר כמה ימים בדקוהו בבית דין ומצאוהו כהלכתא שאמרו שראו נרות דולקות והנשים שהיו אומרות נתקדשה פלונית היום ההוא מהני. ושמא יש לומר דכוונת הרמב''ם הוא דאם בדקוהו בבית דין אחר שנשאת אע''פ שיצא קודם שנשאת לא תצא ולא חשבינן ליה קלא דקמי נישואין וכמ''ש הר''ן בפירוש ההלכות אבל אם בדקוהו קודם שנשאת אע''פ שלא היה בעת יציאתו הוי קול וכמ''ש רבינו כל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו ולשון אין חוששין משמע לא מהני כלל א''כ אפילו שבדקוהו אחר שנשאת קלא דבתר נישואין איקרי ולאו כלום דאי אהני מאי דיצא קודם נישואין ואם יבדקוהו אחר הנישואין מיקרי קלא דקמי נישואין לא היה לו לרבינו לומר אין חוששין לו דמשמע אינו שוה כלל זה נ''ל כוונתו בדוחק: xx האשה שיצא עליה קול וכו'. בספרי אשר כתבתי על הרמב''ם הבאתי לשון הטור ודקדקתי שם שהנוסחא הכתובה בו כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אינו מדוקדק ובשלטי הגבורים הביא לשון הטור בסגנון אחר וז''ל ודוקא תרי מתרי כדפירשתי כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי שמעו מיששכר ויהודה וכו' וזו נוסחא שאין לה מובן כלל דא''כ היינו חד מתרי ראובן ששמע משמעון ולוי דשמעון ולוי ששמעו מיששכר ויהודה ליתנהו קמן וא''כ היכי כתב אבל חד מתרי לא ובפסקי הרא''ש כתוב ומיירי בתרי דשמעי מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל חד מחד ותרי מחד לא. לכן אני אומר דנוסחת הטור המדוקדקת צריך שתהיה כן או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ותרי פלוני הם מיותרים כי מ''ש פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני שני מיותר וכן פלוני מפלוני ופלוני נמי מיותר ומ''ש ודוקא צ''ל כן ודוקא תרי מתרי כגון שמע ראובן משמעון ולוי מיששכר (ולוי ושמעון קמא ויהודה בתרא יתירה ועם זאת הנוסחא אשר הגהתי בדבריו הוי הלשון כדברי הרא''ש ז''ל בפסקיו והוי ממש כמ''ש הרשב''א בתשובה דלישב הנוסחא הכתובה בספרים ושיהא חלוק על הרשב''א א''א כדפרישית ועוד דברי הרא''ש ז''ל בפסקיו יוכיחו כדכתיבנא): וכן אם באו שנים וכו'. בגמרא אמרו אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ע''כ. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דברי הגמרא שבאו השנים ואמרו לנו שנתקדשה פלונית בפני שנים ואמרו לנו דבר זה שמענו מפלוני ואותו פלוני שמע הדבר מפלוני כלומר שנתקדשה בפני פלוני ופלוני ואותם עדי הקידושין הלכו למדינת הים. וזה הפירוש מפרש ה''ה לפי דברי רבינו בלשון הגמרא ולכך כתב שכן מורה לשון הגמרא. אבל הר''ן לא נראה לפרש כן ושאר הגירסא לדעת רבינו. ע''ש. וא''ת דמשמע מדברי רבינו שאמר שיבואו כאן שנים ויעידו ששמעו עדות מפלוני ופלוני אבל אם בא אותו פלוני לבד והעיד בפנינו ששמע מפי פלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני לא מהני ואמאי כיון דהם אינן מעידים אלא ששמעו מפלוני א''כ לכאורה נראה שאם יבא אותו הפלוני ויעיד הוי יותר טוב. וי''ל דמ''מ אלו השנים הרי הם מעידים ששמעו קול ושראו שמחת אירוסין לדעת רבינו והרי יש כאן עדות ששמעו קול הברה ושמחת אירוסין מה שאין כן כשבא אחד לבד. אבל הטור כתב בסימן מ''ו בשם הרמב''ן דהוי קלא אפילו אשה שאמרה מפי תרי ע''כ. נראה שדעתו דכשאמר בגמרא כדי שיאמר שמענו מפי פלוני וכו' לאו דוקא שיבאו לפניהם שאינו כן אלא אם בא אחד נמי ששמע מהעדים סגי ומאי דאמרו בגמרא שנים רבותא קמ''ל שאפילו שלא בא אותו פלוני ששמע מהעדים אלא שבאו אותם ששמעו מאותו פלוני שאותו פלוני שמע מהם סגי. ומ''ש אשה שאמרה מפי תרי מפני שהוא פוסק כמאן דאמר לא מבטלינן קלא ואמרו בגמרא לדעתו אפילו נשים ולכך כתב אשה. עוד כתב הטור בסימן מ''ו וז''ל כיצד הקול ברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות וכו' או שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ודוקא תרי מתרי כדפרישית כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אבל חד מחד או תרי מחד לא על כרחך נראה שכוונתו שאלו השנים שיעידו בפנינו צריך שכל אחד שמע הדבר מפי שנים ולא כדברי הרשב''א ז''ל שכתב דרבותא קמ''ל דאע''פ שאלו השנים כל אחד שמע מאחד סגי והטור אין דעתו כן אלא שכל אחד ישמע משנים. ולדעתו ז''ל צ''ל שזה גירסת הגמרא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני כלומר אלו השנים המעידים כל אחד שמע משנים שהם פלוני ופלוני. וא''ת א''כ למה ליה למימר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופלוני ופלוני מפלוני ופלוני וכו' לימא כדי שיאמרו פלוני ופלוני שמעו מפלוני ופלוני דבשלמא להרשב''א ניחא דרבותא קמ''ל אע''פ שכל אחד שמע מאחד סגי אבל לטור קשה דלימא ששמעו מפלוני ופלוני והא לחוד סגי. וי''ל דרבותא קמ''ל אע''פ שלא שמע זה מהשנים ששמע זה והוה אמינא דהוי כשנים מחולקים ולא יצטרפו זה בזה קמ''ל. זה נראה לי ליישב דברי הטור אבל משמעות לשונו קשה שכתב ראובן משמעון ושמעון וכו' ולא הוה ליה למימר כן אלא ראובן משמעון וזבולון דאין דרך לכפול שם אחד. ועוד שכתב אבל חד מתרי או תרי מחד לא וכפי מה שכתבתי לשמועינן יותר רבותא ולימא דאפילו תרי מתרי לא מהני אלא אם ישמע כל אחד מפי שנים:

כג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָא. פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק לֹא הֻחְזְקָה. אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִין עַל דְּבָרֶיהָ הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:

 מגיד משנה  בד''א בשלא היה שם אמתלא וכו'. שם במשנה ובלבד שלא תהיה שם אמתלא: כיצד היא וכו'. שם משנה וגמרא:

 כסף משנה  בד''א שלא היה אמתלא וכו'. כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ''ש או קידושי ספק הוו הני מילי:

כד
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ אֲמַתְלָא. אִם נִרְאִין הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין שֶׁהוּא כֵּן סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָא וְלֹא תֻּחְזַק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמְעָה הָאֲמַתְלָא בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָא:

 מגיד משנה  יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. שם (דף פ"ט:) אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא וזה פירושה לדעת רבינו. דרב זביד פליג עליה דרבה ואמר דאין סומכין על אמתלא שלא יצאה בשעת הקול אא''כ במקום אמתלא. במקום הוכחה שאמתלא אמיתית. וכן דעת ההלכות דרב זביד פליג עליה דרבא והלכתא כוותיה. וקרוב לזה פירש הרמב''ן ז''ל וכתב במקום אמתלא כגון שמעיקרא אמרו זרק לה קידושין ואחר עשרה ימים אמרו שהיו קרוב לו תולין באמתלא ומתירין אותה לינשא כיון שמתחלה אמרו שהיו בזריקה וכן כיוצא בזה וכן עיקר:

 לחם משנה  יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וכו' אין חוששין לאמתלא. דע שכל מה שמפרש רבינו הוי כרב זביד דפליג עליה דרבה בר רב הונא (דף פט:) דמשמע דס''ל דהוא מחמיר יותר ממנו ואמר דאם האמתלא יש לה הוכחה כגון שאמר מתחילה שהקידושין נזרקו הוא מועיל האמתלא אחר עשרה ימים א''כ מה זה שאמר בגמרא א''ל רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה וכו' והא רב זביד מחמיר יותר מרבה בר רב הונא ואדרבא מתניתין אתי שפיר טפי לרבה משום דהוא מיקל יותר וסבר דלא בעינן אמתלא ראויה אלא כל אמתלא שתהיה סגי. וכן קשה הקושיא הראשונה שהקשו לרב זביד וממאי דקאמר במתניתין ובלבד שלא תהא שם אמתלא והתירוץ שתירצו עלה לא יתיישב יפה לפירוש זה ומ''מ יש ליישבו וק''ל. אבל הקושיא הראשונה קשה טובא. ואם נאמר שרבינו מפרש כפירוש הרמב''ן שפירש הר''ן בפירוש ההלכות דרב זביד מחמיר מצד ומיקל מצד. דהוא מחמיר לענין האמתלא שתהא נכונה כדי שתועיל מכאן ועד עשרה ימים והוא מיקל דאם יש מקום לאמתלא מתחילה כלומר שאמרו שהקידושין בזריקה אע''פ שלא תצא אמתלא לעולם מ''מ אם נשאת לא תצא וזהו שאמר חוששין. ובזה יתורץ שפיר דברי הגמרא דמעיקרא מקשה רב פפא לרב זביד דמתניתין קאמרה דמקודשת כלומר דאם נשאת תצא ובלבד שלא תהא אמתלא משמע דאם לא תהא שם אמתלא גמורה דהיא מקודשת ואם נשאת תצא והיכי קאמרת דהיכא דיש הוכחה לאמתלא אע''פ שלא תצא האמתלא לעולם אם נשאת [לא] תצא. לזה תירץ ואמר דמאי דקאמר אמתלא רוצה לומר דאם יש מקום אמתלא כלומר הוכחה אינה מקודשת קידושין גמורין כדי שאם נשאת תצא אלא לא תנשא ואם נשאת לא תצא והדר מקשה רב כהנא לרב פפא בהא ואת לא תסברא והתנן נתקדשה וכו' בשלמא לרב זביד דמיקל היכא דיש מקום מתחילה לאמתלא ואם נשאת לא תצא אתי שפיר דגם כאן יש מקום אמתלא מתחלה באלו הקידושין כיון שהלך בעלה למדינת הים ויאמר דקידש על תנאי ולכך לא תצא מבעלה הראשון אלא לדידך קשה. כן נראה מדברי הר''ן שיש לפרש (על) דברי הרמב''ן ז''ל אבל הרב המגיד כתב שקרוב לפירוש זה פירש הרמב''ן משמע שאין פירוש רבינו פירוש הרמב''ן ממש ואע''פ שבהרמב''ן אנו מוכרחים לפרש כן משמע דרבינו דרך אחר יש לו ובקונטריס אבאר. ולכך נראה דלרבינו גם כן רב זביד מיקל מצד שתלה הדבר בעיני בית דין שכתב נראין הדברים לבית דין וכו' וא''כ נאמר דהאמתלא שתצא לאחר עשרה ימים אע''פ שאינה כל כך אמתלא טובה כיון שנראה לבית דין שהיא טובה סגי ובכי האי גוונא אתי שפיר קושייא דרב פפא דבשלמא הא דרב זביד אע''ג דהך אמתלא דקידש על תנאי אינה אמתלא כיון שרואים ב''ד דודאי כן הוא שהיתה סבורה שבעלה מת סגי אבל לדידך דלא תליא הדבר בעיני ב''ד א''כ צריך אמתלא טובה ובכה''ג הוי פירוש אחר פירושו של רבינו דומיא לפירוש הרמב''ן ז''ל. והקושיא ראשונה שהקשו בגמרא יש לישבה דהקשו דהיכי קאמרת בעינן אמתלא נראית לב''ד הא במשנה שם אמרו אמתלא דמשמע אמתלא גמורה בעינן ולא אמתלא חלושה אע''פ שנראית לב''ד שהיא טובה לזה תירצו מקום אמתלא כלומר אמתלא הנראית לב''ד שהיא טובה אע''פ שהיא חלושה: יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. כבר הקשיתי בחיבורי על הרמב''ם מה שיש להקשות על פירוש רבינו. ועוד יש להקשות דנראה דהוא מפרש היפך מפירוש רש''י ז''ל ומקשה רב פפא היכי קאמרת מקום אמתלא דמשמע אמתלא חשובה הא במשנה קאמר אמתלא משמע אפילו קצת אמתלא ותירץ מקום אמתלא קאמר כלומר דהוי אמתלא חשובה. וקשה דמאי מקשה ליה נימא דמתניתין אירי בשיצא האמתלא מיד שהרי רבינו כתב דאם האמתלא יצא מיד אע''פ שאינה אמתלא גמורה מהני דלכאורה נראה דמפרש דברי רבינו כן לשון המשנה שכתב לעיל מהא אבל אם היה שם אמתלא ושמעו אמתלא כששמעו הקול וכו' והיינו מתניתין כדכתב הרב המגיד שם במשנה ובלבד שלא תהא שם אמתלא. ועוד קשה מה שהקשיתי מאי דמקשה ליה רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא וכו'. ויותר קשה התירוץ שתירץ לו שאני התם דאתי בעל וקא מערער ומשמע דהוי אמתלא חשובה והשתא התירוץ נהפכה לו לקושיא דאמאי בעי אמתלא חשובה כיון דלרב פפא באמתלא כל דהו סגי. ונראה לי לתרץ בדוחק בדעת רבינו דודאי רב זביד ורבה בר רב הונא לפרושי מתניתין אתו ורבה מפרש דאיירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים וז''ש על מתני' אמתלא שאמרו ורב זביד נמי משמע דלפרושי מתניתין קא אתי וקאמר דנהי דמתניתין קאמרה עד עשרה ימים אלא דצריך שתהא אמתלא חשובה ולהכי מקשה ליה מתניתין דאיך אפשר דמתניתין איירי באמתלא מכאן ועד עשרה ימים ובעינן חשובה הא ממתניתין אמתלא קאמר דמשמע אמתלא כל דהו ותירץ במקום אמתלא קאמר דהוי אמתלא חשובה אמר ליה רב כהנא וכו' את דמקשת לרב זביד ודאי דסבירא לך דמתניתין לא איירי אלא ביצאה אמתלא לאלתר דאי יצאה מכאן ועד עשרה ימים לא בעינן אמתלא חשובה אלא אפילו גרועה כרבה. זו אי אפשר דהא אמרינן לעיל ברבי יוחנן לא אמרו דבר זהו אמתלא וכו' דהוי דלא כרבה וא''כ כיון דהוי דלא כהלכתא אית לך למסבר כוותיה ואי אית לך למסבר כוותיה הוי כרב זביד דמצי למיקם כרבי יוחנן דאפשר דרבי יוחנן יודה באמתלא חשובה מכאן ועד עשרה ימים וכיון דאת פרכת לרב זביד ולית ליה דיניה משמע דבעית דאמתלא תהא לאלתר והא זה אי אפשר דהא התם בנתקדשה וכו' לא יצאה לאלתר אלא לאחר כמה ימים. ותירץ שאני התם דהוי יותר מאמתלא דהדבר ברור דאתי בעל ומערער ובהא מודינא ועדיין נ''ל זה דוחק וצ''ע:

כה
 
מַעֲשֶׂה בְּאַחַת שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִבְנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וּלְאַחַר זְמַן שָׁאֲלוּ לְאָבִיו וְאָמַר עַל תְּנַאי כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לוֹ וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְלֹא סָמְכוּ חֲכָמִים עַל דְּבָרָיו אֶלָּא אָמְרוּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם אֲמַתְלָא:

 מגיד משנה  מעשה באחת וכו'. שם בגמ' מבואר:

כו
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וּבָא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּפָנֵינוּ בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵן בְּקוֹל. אִם בָּאוּ עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם. וְאִם לָאו מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל וְנוֹשֵׂא הַשֵּׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרֵשׁ הַשֵּׁנִי לֹא יִכְנֹס הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר:

 מגיד משנה  יצא עליה קול שהיא מקודשת וכו'. שם בגמרא מחלוקת ופסק רבינו כן וכן דעת ההלכות וכן פסקו ז''ל: ואם לאו מגרש ראשון וכו'. שם מחלוקת ופסק כרב הונא וכ''פ בהלכות והביאו ראיה לזה וכן דעת התוספות:

כז
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר. אֶחָד כּוֹתֵב גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן:

 מגיד משנה  יצא עליה קול וכו'. שם מחלוקת ופסק הלכה בגמרא כן והטעם שכל שאין שם קידושין ברורים אין חוששין לקול שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. ומכאן הביא רבינו יעקב ראיה בגט שיצא עליו קול של פסול והצריכה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל בטול קול לעז לא החמירו כל כך ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא ע''י שתאמר שב' הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש להחמיר. ותדע לך מהדין הנזכר בסמוך שאמרו שאין מגרש שני ונושא ראשון דאע''ג דבקידושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא עכ''ל הרשב''א ז''ל. ול''נ דדינו של רבינו יעקב ז''ל אמת שעד כאן לא אמרו בדין הנזכר בסמוך אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שזהו מחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר אבל בדין הגט אפילו אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן כנ''ל:

כח
 
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לַאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת שֶׁהוּבְלוּ לָהּ חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק אַף עַל פִּי [ח] שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הָאֵרוּסִין. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּן לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

 מגיד משנה  מקום שנהגו וכו'. פרק האיש מקדש (דף נ':) מבואר בגמרא לפי גירסת הגאונים וכן בהלכות. וכתב הרמב''ן ז''ל דבמקום חדש דאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות וכ''ש הוא ממקום שרובן משלחין אותן קודם האירוסין. וכתב הרשב''א ז''ל דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל הכא דלעתים מקדשים במקרה ואח''כ מסבלין אפילו מיעוט לא מיקרי. ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ''ל:

כט
 
הֻחְזַק שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ. אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפְּנֵי הַסּוֹפֵר שֶׁמָּצָא הִקְדִּים וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

 מגיד משנה  הוחזק שטר כתובה וכו'. שם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ופי' רש''י ז''ל שראו שטר כתובה ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי חיישינן. ומפרש רבינו שמקצתן עושין כן חוששין דומיא דסבלונות. ושאר פרטי דין זה מפורשים בגמרא:

ל
 
שְׁנַיִם אוֹמְרִין רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין לֹא רְאִינוּהָ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר אַחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁאֵין [טַעֲנַת] לֹא רְאִינוּהָ רְאָיָה שֶׁדֶּרֶךְ הָעָם לְקַדֵּשׁ בְּצִנְעָה:

 מגיד משנה  שנים אומרים וכו'. בכתובות פרק האשה שנתארמלה או שנתגרשה (דף כ"ב:). ת''ר שנים אומרים נתקדשה וכו' ונאמרו שם שתי אוקימתות והאחת היא כך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו פשיטא לא ראינוה אינה ראייה ותירצו לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ''ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ע''כ:

לא
 
* אָמַר עֵד אֶחָד מְקֻדֶּשֶׁת הִיא זוֹ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֶחָד אוֹמֵר מְקֻדֶּשֶׁת וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַדַּשְׁתִּי. אָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי וּלְאַחַר זְמַן עָמְדָה וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְאָמְרָה מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי בַּתְּחִלָּה שֶׁאֲנִי מְקֻדֶּשֶׁת וְרָאִינוּ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַשֵּׁנִי. וְאִם לֹא נָתְנָה אֲמַתְלָא אוֹ שֶׁנָּתְנָה וְאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וְקִדּוּשֵׁי שֵׁנִי קִדּוּשֵׁי סָפֵק. לְפִיכָךְ נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו וְעַל הַכּל עַד שֶׁיָּבוֹא אֲרוּסָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁבָּאת וְאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ וְיֵשׁ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת:

 ההראב"ד   אמר עד א' וכו'. כתב הראב''ד זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם. מתחלה אמר כשהיא מכחשת את העד שאמרה מקודשת היא מותרת ולבסוף אמר אפילו כשיש עד אחד שמסייע אותה לא תנשא אבל בוא וקבל דבר אמת שאם היתה היא מכחישתו מותרת היא וכל שכן הוא אלא בשאינה מכחשת כגון דאמר עד אחד אביה קידשה ועד אחד אמר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושין והיו קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו היו והיא אינה מכחשת כלל בזה אמרו תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' לכתחילה לא תנשא עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר עד אחד וכו'. זה מבואר פרק האומר (דף ס"ה) בסוגיא דאמרינן התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן וכו': אחד אומר מקודשת וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) על הברייתא שאמרה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא אוקמה x רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה. ומפרש רבינו ואם נשאת לא תצא שהרי אומרת לא נתקדשתי ודעתו ז''ל שאם היא היתה מסופקת אפילו נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת. ודבריו ז''ל מתמיהין ממ''ש ז''ל בסמוך בעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי שהיא מותרת ומשמע מלשונו שאפילו לכתחלה תנשא וכן מוכיח הסוגי' שבפרק האומר וא''כ בכאן שעד אחד אומר כדבריה והיא אומרת לא נתקדשתי למה לא תנשא לכתחלה. וי''ל לדעתו ז''ל דטפי עדיף כשאין עד אחד אומר כדבריה משאם הוא אומר כן. והטעם מפני שכל שאין לה עד כלל חזקה אינה מעיזה פניה להכחיש העד אם היה אמת דהא ליכא מי שמסייעה אבל כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה ולפיכך לכתחלה לא תנשא ודומה קצת לנזכר בגמרא גבי גירושין כך נ''ל לדעתו ז''ל. והר''א ז''ל הקשה בהשגות על רבינו וכתב באוקימתא דרב פפא בשאינה מכחשת היא כגון שעד אחד אומר אביה קדשה ועד אחד אומר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה והאחד אומר קרוב לו ואינה מכחשת ולפיכך לא תנשא לכתחלה אבל במכחשת מותרת היא לינשא ע''כ דבריו. וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ולדבריהם אע''פ שהיא מסופקת בדבר כיון שהיא בחזקת פנויה ואין שם עד שנתקדשה אלא אחד ואחד מכחישו אם נשאת לא תצא: אמרה מקודשת אני וכו'. בכתובות שם (דף כ"ב) ת''ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והקשו והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה ותניא כוותיה מעשה באשה וכו' שאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה וכו' ואמרו [חכמים] אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ופי' אמתלא טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז''ל וכתב רבינו שאם לא נתנה אמתלא לדבריה שיש בה ממש שצריכה גט משני. ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה: וכן האשה שאמרה וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ופשוט הוא:

 לחם משנה  אמר עד אחד מקודשת וכו'. ע''כ הכא איירי דאמר העד נתקדשה בפני [שנים] דאילו אמר נתקדשה בפני לבד הא קי''ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו. ובהכי איירי סוגיא דכתובות לדעת רבינו דקאמר עד אחד אומר נתקדשה וכו' דאי לא תיקשי מאי דכתיבנא. וכ''ת א''כ היכי כתב ה''ה דעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי משמע בסוגיא דהאומר דהיא מותרת הא כל אותה סוגיא לא איירי אלא במקדש בעד אחד לבד כגון שאמר בפני נתקדשה אבל אם אמר נתקדשה בפני שנים לא איירי. וי''ל דמ''מ כיון דאמרה התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כיון דתלו הדבר בהכחשה מה לי אם יאמר העד נתקדשה בפני מה לי אם יאמר נתקדשה בפני שנים כיון דתלו הדבר בהכחשה דידה א''כ אפילו שיאמר נתקדשה בפני שנים והיא אומרת להד''מ ודאי דאינה מקודשת. ולתרץ הקושיא דכתובות דאוקמה רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דקאמר התם לא תנשא והתם הוי עד אחד בהכחשה דאי היא מודה הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואפילו מסופקת אם נשאת תצא כדכתב ה''ה אלא ודאי דהיא מכחשת העד שאומר שנתקדשה בפני שנים ומ''מ קאמר רב פפא דלא תנשא ומההיא סוגיא דהאומר משמע דעד אחד בהכחשה אינו כלום ואפילו שיאמר העד שנתקדשה בפני שנים דכיון דהוי טעמא משום דהיא מכחשת מה לי הא מה לי הא לכך הוצרך לחלק דשאני היכא דעד מסייעה. והראב''ד ז''ל הוצרך לתרץ ולחלק הך קושיא דבסוגיא דכתובות אינה מכחשת אלא שהיא מסופקת ולדבריו אפילו מסופקת אם נשאת לא תצא כדכתב ה''ה: עד שיבא ארוסה וכו'. כתב ה''ה ופשוט הוא שאפילו בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה. וקשה דאמאי לא אמרינן הכא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כמ''ש לעיל מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו וכו'. וי''ל דשאני הכא דיש להם לתלות לומר דאולי מה שאמר שהיתה מקודשת הוי משום ענין ונתנה אמתלא לדבריה וקידושי השני קידושין לכך הצריכוה לגרשה מן השני. אבל הכא אין להם במי לתלות וכיון שראו שיצא עליה קול מראשון ואח''כ גירש השני יאמרו ודאי גירש הראשון ונשאה השני וגירשה אחר כך ועתה מת ונשאה הראשון והוי מחזיר ארוסתו דלא אסיקו אדעתייהו דקול קמא הוי שקר כיון דראו עדים שהיו על ככה:



הלכות אישות - פרק עשירי

א
 
הָאֲרוּסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וַאֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּהּ לוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא הַנִּקְרָא כְּנִיסָה [א] לַחֻפָּה וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ קְנָאָהּ וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר:

 מגיד משנה  הארוסה אסורה לבעלה כו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתייחד עמה: והבא על ארוסתו כו'. זה מבואר בירושלמי: ואפילו אם קידשה בביאה וכו'. פ''ק דקידושין (דף י') איבעיא להו בגמרא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ואמרו נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת''ל נשואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרה כניסה לחופה. ועוד דאע''ג דבעיא לא אפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו: והבא על ארוסתו וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ה:) אמר בגמ' שהאשה נקנית לבעלה בהעראה ופי' בהלכות שהוא בביאה שלאחר אירוסין וכשהיא לשם נשואין קונה בהעראה בלבד וזהו דעת רבינו:

 כסף משנה  הארוסה אסורה לבעלה מד''ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. כתב ה''ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ''מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר:

ב
 
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה הָאֲרוּסָה לַחֻפָּה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָבֹא עָלֶיהָ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר. וּמִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה נִקְרֵאת נְשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ לֹא גָּמְרוּ הַנִּשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן:

 מגיד משנה  כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות (כתובות דף מ"ח קידושין דף ה') ופי' דוקא בשיש לה כתובה וכ''כ רבינו למטה בפרק זה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ועוד יתבאר שם: ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו'. גם זה מבואר בהרבה מקומות שהיא נשואה אע''פ שלא נבעלה. ולענין כתובה הוא בעיא שם (כתובות דף נ"ו) ריש פרק אע''פ באם תימצי לומר דחיבת חופה קונה: אבל אם היתה נדה אע''פ וכו'. שם בעיא לענין כתובה ולא איפשיטא חופה דלא חזיא לביאה אם היא קונה וכתוב בהלכות הילכך אינה קונה. ודעת רבינו שה''ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ''נ מדברי מקצת הגאונים ז''ל ויש חולקין ואומרים דלא מיבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא:

 כסף משנה  כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה וכו'. הר''ן כתב בפרק אע''פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי''ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ''ל וגם הרא''ש דחה דברי רבינו:

 לחם משנה  ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו' אבל אם היתה נדה אע''פ שנכנסה וכו'. כתב הר''ן שיש תימה על רבינו ממאי דאמרו בגמרא ביבמות יש חופה לפסולות והא התם לא חזיא לביאה. ונראה לי לתרץ דהכל הולך בתר הכוונה דכונס לחופה אם כונס לבא עליה אחר אותה חופה אעפ''י שהיא ביאה פסולה הרי קנאה ומשום הכי אמרינן התם דיש חופה לפסולות כלומר כשנשא אחת מחייבי לאוין וכנסה לחופה כיון דדעתו לבא עליה תיכף אחרי החופה אעפ''י שלא בא עליה קנאה דהא חזינן דנשאה אבל כשכנסה נדה אין דעתו לבוא עליה אלא אחר שתטהר דודאי לאו אדעתיה למיעבד איסורא אלא לבא עליה אחר שתטהר ולא קנאה. וסעד לדבר זה שהכל הולך בתר כוונתו מצאתי בדברי ר''י הובא בבית יוסף ז''ל שכתב שאם דעתו שהיתה טהורה ונמצאת טמאה הרי היתה החופה בטעות ולא קנאה: אבל אם היתה נדה וכו'. הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות הקשה על רבינו דבפרק הבא על יבמתו איפליגו בה רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא וקי''ל כרב דאמר יש חופה לפסולות וכן פסק הרמב''ם בפ''ז מהלכות תרומות. ותו קשיא לי דמהרמב''ם נראה דמפרש כפירוש רש''י שכן כתב שם ואם נכנסה לחופה בלא קידושין והיינו כפירוש רש''י התם דאית לה חופה בלא קידושין ולתרוייהו בין לרב בין לשמואל לפי האי פירושא אית ליה כרב הונא דאמר בפ''ק דקידושין חופה קונה כדכתבו שם התוספות ז''ל וכיון דאית לן דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. והכי נראה דרבינו בפ''ג מהלכות אלו פסק דהאשה מתקדשת בכסף בשטר ובביאה ולא הזכיר חופה משמע דהוי דלא כרב הונא. א''כ איך פסק בפ''י מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות. ונראה לתרץ קושיא זאת וקושיית הר''ן דרבינו מכח הקושיא דלא ניתי רב ושמואל דלא כהלכתא סובר דיש ודאי לחלק בין פוסל לקידושין גמורים דהא מצינו דאעפ''י דאינן קידושין גמורים הם פוסלים דהא היבם פוסל ואינו מאכיל א''כ אית להו לרב ושמואל דלענין קנין חופה לחודה אינה קונה ולענין לפסול אית להו דחופה מהניא לפסול ומשום דלא תיקשי הפסקים אהדדי דהוא פסק דחופה אינה קונה ופסק דיש חופה לפסולות דאית ליה דחופה בלא קידושין מהניא לפסול בתרומה אע''פ דלא מהניא להאכיל ועם זה נסתלקה קושיית הר''ן דאע''פ דיש חופה לפסולות לפסול מכל מקום לא תנשא נדה דלעשות קנין גמור אינו מועיל דיש לחלק בין לקנות להיכא דפוסל כדכתיבנא:

ג
 
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ [ב] הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה מַנְגִּינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:

 מגיד משנה  וצריך לברך וכו'. ברייתא פ''ק דכתובות (דף ז':) ונוסח הברכות שם מפורש בגמרא ובפרק שני מהלכות ברכות נתבאר זה:

ד
 
וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן מֵבִיא [ג] כּוֹס שֶׁל יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּן עַל הַכּוֹס וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדַס עִם הַיַּיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס אַחַר הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ:

 מגיד משנה  ואם יהיה שם יין וכו'. פי' שאין היין מעכב ודבר פשוט. ומ''ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ''ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז''ל פ''ח מהלכות תפלה וה''ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:

ה
 
וְאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן:

ו
 
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא כְּנִיסָה לַחֻפָּה. אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְלֹא תִּנָּשֵׂא נִדָּה עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאֵין מְבָרְכִין לָהּ בִּרְכַּת חֲתָנִים עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא וּבֵרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

 מגיד משנה  המארס את האשה וכו'. שם (כתובות דף ז:) ת''ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ע''כ. אלמא כל זמן שאין מתייחד אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה: אירס וכנס לחופה ולא בירך וכו'. זה פשוט שאע''פ שצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא: ולא תינשא נדה וכו'. כך כתב ן' מיגאש ז''ל וכן דעת קצת הגאונים ז''ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמו שנתבאר פכ''ב מהלכות איסורי ביאה אין ראוי שתכנס לחופה. וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין ומ''ש ואם עבר ונשא וכו'. דבר נכון הוא וכ''כ ז''ל:

 לחם משנה  ולא נתייחד עמה בביתו וכו'. הר''ן ז''ל כתב שיש מחלוקת במה שנקרא חופה אם הוא ייחוד או הבאה לביתו. ונראה מדברי רבינו דתרתי בעינן יחוד והבאה לביתו שכן כתב למעלה עד שיביא אותה לתוך ביתו ונתייחד עמה ויפרישנה לו וכו' וזהו אומרו כאן ולא נתייחד עמה בביתו משמע דבדבר אחד לא מהני אלא אחר ייחוד בביתו. ולכך קצת קשה על הרב המגיד שכתב שיוצא דין זה ממה שאמרו בגמ' (ז:) שביהודה היו מברכין מפני שמתייחד משמע דכ''ז שאין מתייחד אין מברך אותה ברכה דאם מכאן הוציאו רבינו אם כן אפילו שלא נתייחד עמה בביתו סגי דומיא דיהודה שלא היה מתייחד עמה אלא בבית חמיו:

ז
 
וְצָרִיךְ לִכְתֹּב [ד] כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה [ה] לַחֻפָּה וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. וְכַמָּה הוּא כּוֹתֵב לָהּ. אִם הָיְתָה בְּתוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמָּאתַיִם דִּינָרִים וְאִם בְּעוּלָה אֵין כּוֹתְבִין לָהּ פָּחוֹת מִמֵּאָה דִּינָרִים וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עִקַּר כְּתֻבָּה. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף לָהּ אֲפִלּוּ כִּכַּר זָהָב מוֹסִיף. וְדִין הַתּוֹסֶפֶת וְדִין הָעִקָּר אֶחָד הוּא לְרֹב הַדְּבָרִים. לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כְּתֻבָּה סְתָם הוּא הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת כְּאֶחָד. [ו] וַחֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ כְּתֻבָּה [ז] לָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ:

 מגיד משנה  וצריך לכתוב כתובה וכו'. כתיבת הכתובה פשוט הוא בכמה מקומות אבל מ''ש רבינו קודם כניסה לחופה הוא מפני שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. והרמב''ן ז''ל הקשה על זה מדאמרינן בגמרא פ''ק דכתובות (דף ז') ר' אמי שרא למבעל לכתחלה בשבתא אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין והא ודאי ברביעי נשאה ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול שהתפיס' מטלטלין בשבת עכ''ל. ויש לדחות שכך היה מעשה שאירע כן ומ''מ מן הדין לכתחלה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שר' אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו: והחתן נותן שכר הסופר וכו'. משנה בבא בתרא פרק גט פשוט (דף קס"ז:): וכמה הוא כותב לה וכו'. משניות פ''ק דכתובות (דף י') ובהרבה מקומות: ואם רצה להוסיף וכו'. משנה בפרק אע''פ ואמרו בגמרא (נ"ד:) פשיטא ותירצו מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ''ל, וכתב הרמב''ן ז''ל שאם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד הרי הוא עושה ויכול לכתוב ויהבינא ליכי מוהר בתוליכי אלפא זוזי וכ''כ בתשובות הגאונים ז''ל: ודין התוספת וכו'. שם בגמרא מימרא והזכיר שם הרבה דברים בפרט יתבארו בדברי רבינו כל אחד במקומו: וחכמים הם שתיקנו וכו'. כך הוא פסק הלכה אע''פ שיש מי שסובר בגמ' פ' אע''פ (דף נ"ו) דכתובה דאורייתא. ומ''ש כדי שלא תהא קלה וכו'. כך נזכר לשון זה פרק האשה שנפלו לה נכסים (שם פ"ב:) ובמקומות אחרים:

ח
 
דִּינָרִים אֵלּוּ לֹא תִּקְּנוּ אוֹתָם מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר אֶלָּא מִמַּטְבֵּעַ [ח] שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחשֶׁת וְאֶחָד כֶּסֶף עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּסֶּלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. וְנִמְצָא מָאתַיִם דִּינָרִים שֶׁל בְּתוּלָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים זוּזִין שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר וּמֵאָה דִּינָרִים שֶׁל בְּעוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר זוּזִים וּמֶחֱצָה. וּמִשְׁקַל כָּל זוּז שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים שְׂעוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים:

 מגיד משנה  דינרין אלו לא תקנו אותם וכו'. מימרא פ''ק דקידושין (דף י"א) ובמקומות אחרים כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. וכבר נתבאר שכתובה מדבריהם וידוע שהוא שמינית מכסף צורי וכבר כתבתי פ''א מהלכות עירובין של''ב שעורות הם משקל ארגנ''ש אחד נמצאו מאתים של בתולה ע''ה ארגניץ שהם ד' אוקיות ושלש רבעי אוקיא חסר ארגינץ מ''מ עתה במקומותינו כותבין בכתובות והוסיף לה מדיליה מאתים דינרין של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר והן מאתים של כסף צורי שהם שש מאות ארגינץ וכ''כ הרשב''א ז''ל בתשובה:

ט
 
אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וְלִבְעוּלָה מִמֵּאָה. וְכָל הַפּוֹחֵת בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֶחָד הַכּוֹתֵב אֶת הַכְּתֻבָּה בִּשְׁטָר וְאֶחָד שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָהּ מֵאָה אוֹ מָאתַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר [ט] לִבְעל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב:

 מגיד משנה  אין פוחתין וכו'. מחלוקת פרק אע''פ (שם נ"ד:) ונפסקה הלכה כר' מאיר דאמר שאם פיחת בעילתו בעילת זנות: אחד הכותב וכו'. פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב. ומבואר פרק אע''פ (שם נ"ה) שאם אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה אם קנו ממנו א''צ להמלך בו והוא אפי' במתנת קרקע וג''כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד. ועוד יתבאר פי''ו שיש מקומות שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד: וכן אם נתן לה וכו'. זה מתבאר מההיא דרבי אמי שרא למבעל וכו' שהזכרתי למעלה וכתב רבינו בדין תפיסת המטלטלין עד שיהא לו פנאי לכתוב שחכמים תיקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה ולא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן כמ''ש פי''ו:

 כסף משנה  אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע''פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה''ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע''פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע''פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי''ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר:

 לחם משנה  וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות. דקדקו שם במשנה (דף נ"ד:) מדקאמר כל הפוחת דמשמע אע''פ שאם פוחת תנאו בטל מ''מ לא סמכא דעתה דאם לא כן הל''ל כל בתולה שאין לה מאתים וכו' וזהו למ''ד כתובה דאורייתא. ורבינו אע''ג דסבירא ליה כתובה דרבנן מ''מ נקט לשון זה דכל הפוחת דמשמע דאע''פ דהתנאי בטל משום דאזיל לטעמיה דפסק בפרק י''ב שאף על פי שהיא מדרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

י
 
הַכּוֹנֵס אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁכָּתַב וְאָבַד שְׁטַר הַכְּתֻבָּה. אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ. חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה אִם רָצָה לְקַיְּמָהּ. לְפִי שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ [י] אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְאִם הוֹצִיא זֶה מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ לַלּוֹקֵחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ אִם לֹא מָכְרָה:

 מגיד משנה  הכונס את האשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) וכר''מ: אבל המוכרת כתובתה וכו'. זה פשוט ג''כ ומבואר בב''ק פרק החובל (דף פ"ט) בסוגיא על המשנה של העבד והאשה פגיעתן רעה:

יא
 
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חוֹרִין וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסֶפֶת כְּלָל הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב [כ] לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וָמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ [לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי]:

 מגיד משנה  המארס את האשה וכו'. זה פשוט במשנה פרק אע''פ (כתובות דף נ"ד) ששנינו שם אע''פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב''ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה ומסקנא בגמרא (דף נ"ו.) והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה. וכתב רבינו מבני חורין למעט את המשועבדין וכ''כ רב שרירא גאון ז''ל והם נסמכין בזה על מה שאמרו פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ג:) מיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמרא דאפילו מנה ומאתים מן הנישואין וכ''כ הרב בעל העיטור ז''ל. ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שיעבודה מזמן ראשון עד זמן שני: אבל אם ארס וכו'. זה דעת כל הגאונים ז''ל ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (דף פ"ט) ופ''ק דבבא מציעא (דף י"ז) אי אית לה כתובה לארוסה או לא ולא איפשיטא הילכך אין לה כלום. ורבותינו הצרפתים ז''ל חלוקים בזה ואף האחרונים ג''כ נחלקו בדין זה ודעת הרמב''ן ז''ל כדעת הגאונים ז''ל ודעת הרשב''א ז''ל כדעת חכמי הצרפתים ז''ל: והמארס את בתו וכו'. כבר נתבאר זה פ''ג:

 כסף משנה  המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. הרא''ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע''פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע''מ לכונסה מ''מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע''ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ''ל. והר''ן כתב הלכה כר''א ב''ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב''ם כתב בפ''י מה''א שאינה גובה מבני חורין עכ''ל:

יב
 
וְכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה יִהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אֵינוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלֹא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּשּׁוּק אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ. בֵּין שֶׁהָיָה בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה אַלְמוֹן. וְאִם הָיְתָה בְּעוּלָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִם הַבְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן:

 מגיד משנה  וכן תיקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח וכו'. פ''ק דכתובות (דף ז'): ואינו עוסק במלאכה. מפורש בתוספתא ובפרקי ר''א. ומ''ש רבינו בין שהיה אלמון כך כתבו ז''ל בודאי כל שהיא בתולה זמן שמחתה ז' ודבר ברור הוא: ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים וכו'. שם: ומ''ש שאפילו בחור אינו חייב לשמוח עמה אלא ג' ואע''פ שמברכין שם ברכת חתנים כל ז' כנזכר פ''ב מהלכות ברכות כן הוא בגמרא איב''א בבחור ז' לברכה ג' לשמחה ואע''ג דאמרינן התם איבעית אימא באלמון יום אחד וכו' לא פליגי לישני אהדדי וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וזה דעת הרמב''ן ז''ל. ויש מי שכתב דהנהו לישני פליגן אהדדי ונקיטינן x כלישנא בתרא וכל זמן שהוא בחור חייב לשמוח אפילו עם האלמנה ז' שהיאך יברכו לו ברכת חתנים כל ז' ימים וד' ימים האחרונים הוא משכים למלאכתו וחבילתו על כתפו וזה נראה דעת הרב רשב''א ז''ל:

יג
 
יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת בְּיוֹם אֶחָד וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּן כְּאַחַת. אֲבָל לְשִׂמְחָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ. עִם בְּתוּלָה שִׁבְעָה. עִם בְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה:

 מגיד משנה  יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו'. דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ''ק דמ''ק (דף ח'): ומה שכתב אבל לשמחה וכו'. שם אמרו אין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר בסמוך מיעקב אבינו:

יד
 
מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל אֲפִלּוּ [ל] בְּתִשְׁעָה בְּאָב בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא [מ] בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעֵדָּה שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בַּסְּעֻדָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא [נ] אִשָּׁה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט-כז) 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת'. וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין:

 מגיד משנה  מותר לארס בכל יום חול. פי' למעט שבת וי''ט וכבר נתבאר פ' כ''ג מהלכות שבת: ומ''ש אפילו בט' באב. מפורש הוא בירושלמי בפ''ק דכתובות שמואל אמר אפילו בט''ב יארס שלא יקדמנו אחר: אבל אין נושאין וכו'. שם (כתובות דף ה') בגמרא גזירה שמא ישחוט בן עוף. ועכשיו במקומותינו נהגו לישא אשה בששי ולא ידעתי על מה סמכו בזה ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהן שהן באין לידי חלול שבת אם משבות ע''י עצמן אם ממלאכה ע''י עכו''ם. ויש מי שדוחה מהלכה מה שנזכר בגמרא בגזירה זו והביא סמך לזה ואינו עיקר. והרמב''ן ז''ל אחר שהאריך כתב בסוף דבריו ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ''כ הרב ן' מיגש עכ''ל: ואין צ''ל וכו' בשבת. פשוט הוא ואפילו קידושין אסורין כמו שנזכר למעלה ובנישואין הרי הוא קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכן מבואר בירושלמי פ''ק. עוד אומר שם הלין דנסיבין ארמלן צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת ע''כ. וחולו של מועד משנה פ''ק דמ''ק (דף ח':) וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות שביתת יום טוב: אין מערבין שמחה בשמחה וכו'. שם בסוגיא: ושאר הימים וכו'. פ''ק דכתובות מבואר בגמרא (דף ג') שאם יש בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בהם והוא דטריח ליה בסעודה כמ''ש רבינו ותקנת חכמים היא. וכתב הרב אבן מיגש ז''ל אם אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקריבי כלה בעו דליעביד חתן סעודה כייפינן ליה עד דיעביד סעודה כפום מנהגם דחזי לדידיה ולדידה דקי''ל עולה עמו ואינה יורדת והעיד משמו של רבינו אלפס שמעשים באו לפניו בכל יום וכך היה דן. ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ואף הרמב''ן ז''ל כתב שהדין דין אמת:

טו
 
מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ חֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן:

 מגיד משנה  מקום שאין ב''ד וכו'. משנה ריש פרק בתולה נשאת וכו' שפעמים בשבת בתי דינין יושבין וכו'. ויש מי שכתב שאם אין שם ב''ד קבוע אפילו בחמישי ובשני הרי הוא נושא בכל יום וחזר הדבר כאילו ב''ד קבועים בכל יום שהרי כל הימים שוים: ומנהג חכמים שנושא את וכו'. שם משנה והטעם בברייתא בגמרא:

טז
 
הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה וְאִם רָצָה לְכָנְסָהּ כּוֹנֵס. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

 מגיד משנה  המארס את בתו קטנה וכו'. בפרק אף ע''פ (דף נ"ז:) תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכתב רבינו עד שתגדיל וכן מפורש בירושלמי: ואין ראוי לעשות וכו'. שם אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וכבר כתב רבי' פ''ג x שאפילו קידושין שאין ראוי שיקדש אדם את בתו כשהיא קטנה:

 כסף משנה  המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ''כ בפרק שלישי אף על פי שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו':

יז
 
אֵרְסָהּ וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר נוֹתְנִין לָהּ י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין שֶׁהוּא יוֹם הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ י''ב חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וּלְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:

 מגיד משנה  ארסה ושהה וכו'. משנה וגמרא שם: תבעה אחר שבגרה נותנין לה י''ב וכו'. שם בגמרא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד [או יותר] ונתקדשה (שאין נותנין לה אלא לתשלום) נותנין לה י''ב חדש. פירוש והוא הדין שאם בגרה חדש א' או יותר ונתקדשה [שנותנים לה] י''ב חדש מיום הבגר ומ''מ לעולם אין פוחתין לה מל' יום כמבואר בסמוך והכל מתבאר שם בגמרא כמו שהזכיר רבינו: קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש וכו'. שם מבואר בגמרא: וכן המארס את הבעולה נותנין לה וכו'. במשנה ולאלמנה שלשים יום. ורבינו כתב בעולה למעט אלמנה מן האירוסין שמשנתנו אינה אלא באלמנה מן הנישואין וכן מתבאר בירושלמי וכ''כ מן המפרשים ז''ל:

יח
 
כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֵת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ אִם י''ב חֹדֶשׁ י''ב חֹדֶשׁ וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 מגיד משנה  כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו'. שם במשנה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ונראה דאין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן אלא בה ואם הוא בחור שנושא את הבעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון שנושא את הבתולה והיא נערה יש לו י''ב חדש. אבל מן הירושלמי נראה שזמנו הוא לפי מה שהוא לבחור שנים עשר חדש ולאלמון ל' יום:

יט
 
הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָהּ נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. וְכֵן אִם חָלָה הוּא אוֹ הִיא אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּטְהַר אוֹ עַד שֶׁתַּבְרִיא. וְכֵן הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא אִשָּׁה עַד שֶׁיַּבְרִיא:

 מגיד משנה  הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב וכו'. שם במשנה: ואם הגיע הזמן באחד בשבת וכו'. מפורש בגמרא פירקא קמא (כתובות ב') באחד בשבת מפני שאינו זמן כניסה וערב שבת ג''כ מבואר הוא שאינו יכול לכונסה כמו שנתבאר למעלה וכל שאין העיכוב מחמתו אינו חייב במזונותיה וזה מתבאר שם. ודע שאם היא בתולה ואין שם בתי דינין יושבין אלא בשני וחמישי אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שאחר הגעת הזמן שהרי אינו זמן כניסה עד יום רביעי וכן נראה שם בגמרא: וכן אם חלה וכו'. מסקנא דשמעתין בפירקא קמא שכל זמן שהעיכוב מחמת האונס לא אכלה וזה מבואר:



הלכות אישות - פרק אחד עשר

א
 
הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמִנָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה. אִם מִן הָאֵרוּסִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחְלְצָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה. שֶׁמִּשֶּׁנִּשֵּׂאת הֲרֵי הִיא כִּבְעוּלָה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה מְשֻׁחְרֶרֶת אוֹ גִּיֹּרֶת אוֹ שְׁבוּיָה אִם נִשְׁתַּחְרְרָה הַשִּׁפְחָה וְנִתְגַּיְּרָה הַכּוּתִית וְנִפְדֵית הַשְּׁבוּיָה וְהֵן פְּחוּתוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה כְּתֻבָּתָן מֵאָה:

 מגיד משנה  הנושא את הבתולה וכו'. משנה פרקא קמא (דף י':): וכן הנושא בתולה משוחררת וכו'. משניות שם:

ב
 
וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְחֶזְקַת הַנְּשׂוּאָה שֶׁתִּבָּעֵל וְחֶזְקַת הַשִּׁפְחָה וְהַכּוּתִית וְהַשְּׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל תִּקְּנוּ לְאֵלּוּ מֵאָה בֵּין נִבְעֲלוּ בֵּין לֹא נִבְעֲלוּ וַהֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת לְכָל דָּבָר:

ג
 
מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה וְנִמְצֵאת מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ [א] מֵאָה. קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה שֶׁנִּבְעֲלָה אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ אָדָם גָּדוֹל כְּתֻבָּתָהּ [ב] מָאתַיִם, סוֹפָהּ שֶׁתַּחֲזֹר בְּתוּלָה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. וְכֵן גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּאִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה כְּלָל. שֶׁבִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּיאָתוֹ בִּיאָה, פָּחוֹת מִזֶּה אֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה:

 מגיד משנה  מוכת עץ כתובתה מנה וכו'. מחלוקת בגמרא (שם י"א:) ובשלא הכיר בה. ופסקו בהלכות כרבא דאמר אפילו לא הכיר בה ונשאת ע''מ שהיא בתולה יש לה מנה: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד וכו'. משנה שם: וכן גדולה שבא עליה קטן וכו'. משנה שם ונחלקו בפירושה רב ושמואל ופסק רבינו כשמואל דקי''ל כוותיה בדיני:

ד
 
בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ אַיְלוֹנִית כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהֶן כְּתֻבָּה. הַשּׁוֹטָה לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל. וְהַחֵרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלָּשֵׂאת אוֹתָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם כָּנַס הַחֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָהּ מֵאָה:

 מגיד משנה  בתולה שהיא בוגרת או סומא וכו'. בוגרת מבואר שם. וסומא מתבאר פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ו) בברייתא. ואילונית ר''ל בשהכיר בה דאם לא הכיר בה הרי הוא מקח טעות כמו שיתבאר פרק כ''ד ודין האילונית מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק אלמנה ניזונת (דף ק':): אבל החרשת והשוטה וכו'. זה מבואר בגמרא ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ושם נתבארו פרטי בבא זו: וכשם שאין לה כתובה וכו'. זה פשוט שכיון שאין לה נישואין מן התורה וחכמים תיקנו לה נישואין שלא בכתובה אף תנאי כתובה אין לה: ואם כנס החרשת וכו'. פירוש דברי רבינו הם ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו שם חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע''פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליהן כלום רצו לקיימן יש להם כתובה מנה. וכתב רבינו שהוא הדין לפקח שנשאה חרשת ונתפקחה שיש לה כתובה מנה ודבר ברור הוא שאיך תהיה היא בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה. ולא הזכיר רבינו דין פקח שנשא שוטה ונשתפת לפי שהשוטה אין לה נישואין כלל. ופשוט הוא שאם רוצה לקיימה אחר שנשתפת שצריך לקדשה ולכתוב לה כתובה:

 לחם משנה  אבל החרשת והשוטה לא תיקנו לה כתובה. כך אמרו בפרק חרש (דף קי"ג) וקשה דבפרק אלו נערות (דף ל"ו) אמרינן ודקארי לה מאי קארי לה משום דאית ליה למירמא אחריתי עילויה החרשת והשוטה והבוגרת וכו' אין להם טענת בתולים ותירץ הא ר''ג והא ר' יהושע משמע מאותה סוגיא דלכ''ע יש לה כתובה לחרשת ולשוטה דטענת בתולים לא הוי אלא להפסידה כתובתה דומיא דפלוגתא דר''ג ור' יהושע דמדמה ליה בגמרא דלא איירי אלא לענין ממונא. ואם נאמר דאיירי בדכתב לה כתובה אינו נראה ודאי דכיון דכתב לה הכי הוי מתנה ולית ליה טענת בתולים כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה דכ''כ רבינו למטה דכל מאי דלא תקינו כתובה אין לה טענת בתולים וצריך עיון:

ה
 
נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְכָתַב לָהֶן מֵאָה מָנֶה כְּתֻבָּתָן קַיֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו:

 מגיד משנה  נשא חרשת או שוטה וכו'. ברייתא שם קרוב ללשון רבינו:

ו
 
חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים פִּקְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה וּכְתֻבָּתָן מֵאָה. וְאִם בֵּית דִּין הֵם שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ עַל נְכָסָיו נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין תַּקָּנַת חֲכָמִים עוֹמֶדֶת בּוֹ לֹא תִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וְכֵן הַקָּטָן לֹא תִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים נִשּׂוּאִין הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָבוֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. וּמִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. וְאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הַקָּטָן עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְיוֹדְעִים שֶׁהֵבִיא סִימָנִין:

 מגיד משנה  חרש או שוטה וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך: ואם ב''ד הם שהשיאו וכו'. כן נזכר בהלכות ממה שאמרו שם ההוא חרש דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ד' מאה זוזי בנכסיה אמר רבא מאן חכים [למעבד הכי] כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי: אבל השוטה וכו'. שם (קי"ב:) מבואר בסוגיא הדין. והטעם כמו שהזכיר רבינו שאין הנישואין מתקיימין בשוטת או שוטה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ולא הות קיימא בהו תקנתא דרבנן: וכן קטן וכו'. שם מבואר בגמרא הדין והטעם: ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה ואע''פ וכו'. שם הדין והטעם:

ז
 
קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם הִגְדִּיל וְקִיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל יֵשׁ לָהּ עִקַּר [ג] כְּתֻבָּה. וְכֵן גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:

 מגיד משנה  קטן אפי' בן ט' וכו'. בכתובות פ' הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה. וכתב הרשב''א ז''ל כלומר והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי עכ''ל. ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ותניא כוותיה וזהו שכתב רבינו עיקר כתובה: וכן גר וכו'. שם במשנה וכתב רבינו מנה לפי שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד ונשאת אח''כ אין לה אלא מנה וכ''ש זו:

 לחם משנה  קטן אפילו בן ט' שנים ויום א' שנשא אשה אין לה כתובה מאתים. בס''פ הכותב (דף צ') משנה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע''מ כן קיימה ע''כ ומפרש רבינו גבי גר שכתובתה מנה וגבי קטן נראה שסובר שכתובתה מאתים כדמעיקרא. וקשה אי בתר מעיקרא אזלינן אפילו גבי גר נמי ואי בתר השתא אזלינן אפילו גבי קטן נמי הא אחר שהגדיל בעולה היא. וי''ל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן וגבי גר שאני דאפילו אזלינן בתר מעיקרא לאו בתולה היא דהתם קודם שנתגיירה חשובה זונה ולכך כתובתה מנה. וא''ת לרבינו מאי אשמעינן גבי גר מתניתין דקאמר שע''מ כן קיימה פשיטא דיש לה כתובה דאפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וכדהקשו שם בתוס' והם תירצו לזאת הקושיא דקמ''ל מתניתין גבי גר וקטן דכתובתה מאתים כדמעיקרא. ולרבינו דס''ל גבי גר דכתובתה מנה קשה מאי אשמעינן גבי גר והיכי קאמר שע''מ כן קיימה והרי אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה. וי''ל דאשמעינן דאע''ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נישואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נישואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום קמ''ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה:

ח
 
כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מֵאָה אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְהַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:

 מגיד משנה  כל בתולה שכתובתה מאתים וכו'. משנה פ''ק (דף י') ופי' יש לה טענת בתולים ואין לה כלום. וכן מתבאר בדברי רבינו בביאור בסוף פ' זה וכן העלו בהלכות: וכל שכתובתה מנה. שם במשנה מבואר שבתולה מן הנישואין x אין לה טענת בתולים. וממה שאמרו בגמ' (דף י"ב) ניחוש שמא תחתיו זנתה ה''ק שמא אם יבואו לב''ד יבואו עדים ויעידו. והרבה פירושי' נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההיא בהלכות אלא המשנה כפשטה והן הן דברי רבינו ועיקר. וכתב רבינו או שלא תקנו לה חכמים כתובה ופשוט הוא שאין טענת בתולים אלא להפסידה ממה שהוא תנאי ב''ד:

 לחם משנה  וכל שכתובתה מאה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים וכו'. כתב ה''ה שם במשנה מבואר וכו' ומ''ש בגמרא ניחוש וכו' שמא אם יבאו לב''ד וכו'. נראה לכאורה לומר דהוקשה לו הסוגיא דניחוש שמא תחתיו זנתה וא''כ אמאי כתב רבינו סתם דכתובתה מאתים דהא בגמרא בפרק בתולה נשאת אמרו שם ואיכא דמתני לה אמתניתין בתולה אלמנה וכו' ומכח הך קושיא הוצרכו להעמידה שקדש ובעל לאלתר. ולזה נראה שתירץ דהכי קאמר שמא אם יבאו לבית דין וכו' והיינו כפירש''י ז''ל כלומר דאמאי אמרו שאין לו טענת בתולים ואין אתה מצריכה לבא לב''ד היה לנו להצריכה לבא לב''ד שיערער שמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר ואם כוונתו זאת קשה טובא דלא תירץ מה שהקשה דעדיין קשה אמאי כתב רבינו סתם אין לו טענת בתולים היה לנו להצריכה לבא לערער בבית דין והקושיא שהקשו על מתניתין יש להקשות על דברי רבינו שהם דברי המשנה דהא בגמרא לא מצו לתרוצי הך קושיא אלא בשקידש ובעל לאלתר וכו'. ועוד קשה דכיון דאח''כ כתב שהסוגיא זו לא הובא בהלכות למה הוצרך לישבה דמדהוצרך לישבה מתחילה משמע דהא עיקר ואח''כ כתב דדעת הלכות ורבינו שאינה עיקר ודבריו מתמיהין. ועוד קשה למה אינה עיקר ואיך דחו הך סוגיא מהלכה בלי טעם וראיה. מיהו לזה נראה לתרץ דהם סוברים דמה שהקשו בגמרא וניחוש שמא תחתיו זנתה הוא לדעת רבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה משום דס''ל דאיכא עדים שלא נבעלה ובחזקת בתולה כנסה ודאי ולכך הקשו כיון דודאי משוית לה בעולה ניחוש שמא תחתיו זנתה אבל לרב אשי דאמר דכיון דנכנסה לחופה לאו בתולה מיקרי ולא אמרינן ניחוש שמא תחתיו וכו' אלא דאמרינן דנבעלה מראשון ולית לן לאוסרה כיון דנכנסה לחופה עם הראשון וכיון דהך קושיא לא הוי אלא לרבה הוי דלא כהלכתא דלית הלכתא כרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה וכו' ולכך דחאוה מהלכה ולשאר הקושיות צריך עיון:

ט
 
וּמַה הִיא טַעֲנַת בְּתוּלִים. זֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁהִיא בְּתוּלָה וְטוֹעֵן וְאוֹמֵר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. וּשְׁנֵי סִימָנִין הֵן לִבְתוּלָה. הָאֶחָד דָּמִים שֶׁשׁוֹתְתִין מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשֵּׁנִי הַדֹּחַק שֶׁיִּמָּצֵא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ:

 מגיד משנה  ושני סימנין הן לבתולה וכו'. שם (דף ט') ופ' אלו נערות (דף ל"ו):

י
 
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וְטָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה. שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ אִם אָמְרָה אֱמֶת הוּא לֹא מְצָאַנִי בְּתוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִכַּנִי [ד] עֵץ אוֹ קַרְקַע וְהָלְכוּ בְּתוּלַי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹעֵן אוֹמֵר שֶׁמָּא אִישׁ בָּא עָלַיִךְ וְאֵין לָךְ כְּלוּם אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּטַעֲנָתוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ שֶׁאֵין הַדָּבָר וַדַּאי לוֹ:

 מגיד משנה  הנושא את הבתולה וכו'. במשנה (כתובות דף י"ג) הוא מחלוקת תנאים והלכה כר''ג ורבי אלעזר שאמרו כן וכבר נתבאר שכתובת מוכת עץ מנה. ומ''ש ויש לו להחרים וכו'. רוצה לומר שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת ברי אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים ז''ל:

יא
 
אָמְרָה הִיא אֱמֶת אָמַר שֶׁלֹּא מְצָאַנִי בְּתוּלָה וְאִישׁ בָּא עָלַי בְּאֹנֶס אַחַר שֶׁנִּתְאָרַסְתִּי לוֹ. הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ וּמִקָּחִי מִקַּח טָעוּת אוֹ אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנֵךְ. הֲרֵי זֶה מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבֵנִי מָמוֹן שֶׁאֵינִי חַיָּב בּוֹ:

 מגיד משנה  אמרה היא אמת וכו'. גם זה במשנה (שם י"ב) ר''א וכן רבן גמליאל וכן נפסקה הלכ' והחרם הוא מתקנת הגאונים ז''ל:

יב
 
טָעַן וְאָמַר לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא בָּא עָלַי וַעֲדַיִן אֲנִי בְּתוּלָה. בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אוֹ חוֹזֵר וּבוֹעֵל בִּפְנֵי עֵדִים. אָמְרָה בָּא עָלַי וּבְתוּלָה מְצָאַנִי כְּכָל הַבְּתוּלוֹת וְשֶׁקֶר הוּא טוֹעֵן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ מֶה הָיָה הַדָּבָר עַד שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה. אִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי לָהּ דָּם בּוֹדְקִין בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁמָּא אֵין לָהֶם דָּם כְּלָל לֹא דַּם [ה] נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים אִם נִמְצְאוּ כֻּלָּן כֵּן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. לֹא נִמְצְאוּ בְּנוֹת מִשְׁפַּחְתָּהּ כֵּן בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא חלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיָּבַשׁ לַחְלוּחִית הָאֵיבָרִים אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְעַנֵּית בָּרָעָב. מַרְטִיבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין [ו] אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא וְתִבָּעֵל שֵׁנִית וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם אִם לָאו. וְאִם אֵין שָׁם חלִי וְלֹא רָעָב וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא דֹּחַק בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ הוֹאִיל וְלֹא יָצָא דָּם אֵין כָּאן בְּתוּלִים. שֶׁכָּל בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ דָּם בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת אֶלָּא מִפְּנֵי הַחלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָמַר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֹּחַק אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁמָּא בּוֹגֶרֶת הִיא שֶׁרֹב הַבּוֹגְרוֹת אֵין לָהֶן דֹּחַק שֶׁמַּרְגִּישִׁין בּוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי גָּדְלָה וְנִתְרַפּוּ אֵיבָרֶיהָ וְכָלוּ בְּתוּלֶיהָ. וְאִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן אוֹמְרִין לוֹ שֶׁמָּא הִטֵּיתָה אוֹ בָּעַלְתָּ בְּנַחַת וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּדֹּחַק. אִם אָמַר לֹא כִּי אֶלָּא וַדַּאי פֶּתַח פָּתוּחַ הָיָה הֲרֵי זוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים לְכָל בְּתוּלָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בְּרִיאָה בֵּין חוֹלָה שֶׁכָּל נַעֲרָה בְּתוּלָה פִּתְחָהּ סָתוּם הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם הוֹאִיל וּמָצָא פֶּתַח פָּתוּחַ אֵין כָּאן בְּתוּלִים:

 מגיד משנה  טען ואמר וכו'. שם (י' ע"ב) ההוא דאמר בעלתי ולא מצאתי דם אמרה היא עדיין בתולה אני ואמרו שם דרבן גמליאל בדקה ושם ביארו כיצד בדקה שהושיבה על פי חבית של יין ולא היה ריחה נודף והכיר שעדיין היתה בתולה. ורבינו לא כתב בדיקה זו בביאור משום דלאו דוקא זו דהוא הדין לאחרת. ומה שכתב או חוזר ובועל בפני עדים רוצה לומר שמכינין הסודר בפני עדים ומתיחד עמה בפניהם אבל לבעול ממש בפניהם אסור שאסור לבעול בפני כל בריה כנזכר פ' י''ד: אמרה בא עלי וכו'. שם מעשה שר''ג בדק בקרובותיה ומצא שלא היה להן דמים ואמר לו זכה במקחך: לא נמצאו בנות משפחתה כן וכו'. שם מעשה שהיתה יבשה מחמת רעב והאכילה רבי והשקה וחזר ובעל ומצא דם. וכתב רבינו דהוא הדין מחמת חולי ופשוט הוא: ואם אין שם חולי וכו'. זה מתבאר שם באלו נערות (שם ל"ו) שהטוען טענת דמים אינו צריך טענת פתח פתוח ובאחת מהן בלבד היא טענת בתולים: ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק וכו'. בפרק אלו נערות (שם ע"א וע"ב) והבוגרת אין לה טענת בתולים והקשו והא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון ותירצו אי דקא טעין טענת דמים ה''נ הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח זו היא גירסת רבינו והרבה מן המפרשים ז''ל. ויש שם גירסא אחרת הפך מזו והיא גירסת מקצת הגאונים אי דקטעין טענת פתח פתוח ה''נ הב''ע דקטעין טענת דמים והעלה הרמב''ן ז''ל כגירסת רבינו מכח הירושלמי שאמר פ''ק בוגרת כחבית פתוחה: ואם לא בגרה עדיין וכו'. פ''ק (דף י') מעשה שם דר''ג אמר לההוא דהוה טעין טענת פתח פתוח שמא הטית ואיכא דאמרי שמא במזיד הטית וקא עקרת לדשא ועברא ר''ל x שלא בעל בנחת: אם אמר לא כי וכו'. מבואר שם. ומ''ש בין בריאה בין חולה ר''ל שאין חילוק בין בריאה בין חולה אלא בטענת דמים אבל לא בטענת פתח פתוח ודבר ברור הוא. וכתב רבינו ואף על פי שיצא דם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים. ואין כן דעת הרבה מן המפרשים אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח ומה שאמרו בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובתה דוקא בשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שמצא דם לא וזה נראה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל:

 לחם משנה  ואם לא בגרה עדיין אומרין לו שמא הטית או בעלת בנחת. הטור הביא בלשון הרמב''ם וכתב או לא בעלת בנחת והוא וכו' וכן נראה שהיה גורס כדבריו הרב המגיד ז''ל. והוא מפרש מאי דאמר בגמרא (דף י') איכא דאמרי הכי אמר לה שמא במזיד הטית כלומר שמא הטה בכח ללישנא קמא אמר בעל בנחת והטה והשתא אמר שבעל בכח ולכך לא הרגיש. וז''א במזיד הטית כלומר שמא כיון שהיה הדבר במזיד ובכח עשית הטייה ולא הרגשת ועקרת לדשא ועברא. אבל בספרים דידן כתוב בדברי רבינו בעלת בנחת וכן הביאו הר''ן דבריו בפירוש ההלכות. ואולי יש לומר בדוחק וליישב הגירסא הטית דכתב רבינו הוא במזיד הטית כלומר בכוונה ומ''ש בעלת בנחת הוא כלישנא קמא דשמא הטית ויהיה לפי פירוש התוספות כך שמא הטית ומפני שהיה בנחת לא הרגשת והוא דוחק ועיקר הגירסא כדכתיבנא. והטור בא''ה הביא דין האמור בברייתא דבראשונה מעמידין וכו' כל שלא נהג וכו' וכתב דבמקום דנוהגים להעמיד עדים ולא העמיד אינו יכול לטעון ורבינו לא כתבו משום דאפשר דס''ל כדכתב הרא''ש בשם הרא''מ דהך לית ליה חזקה אין אדם טורח וכו' ואנן דקי''ל דחזקה הוי הך דלא כהלכתא:

יג
 
[ז] יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁהַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת דָּמִים וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ. וְאֵין דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא מַרְאָה דָּבָר זֶה וְטָעוּת הָיָה בַּנֻּסְחָאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּכְבָר בָּדַקְתִּי עַל סְפָרִים רַבִּים וְקַדְמוֹנִים וּמָצָאתִי שֶׁהַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין לְבוֹגֶרֶת אֶלָּא טַעֲנַת דָּמִים בִּלְבַד:

 מגיד משנה  יש גאונים שהורו שהבוגרת וכו'. כבר כתבתי למעלה הגירסא שהיתה להם ועל פי אותה גירסא הורו כן:

יד
 
חֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה וְהֵם [ח] הִתְקִינוּ וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְהָאִשָּׁה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ נֶאֱמָן וְעָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִישׁ. שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ וְהוֹפֵךְ שִׂמְחָתוֹ אֵבֶל:

 מגיד משנה  חכמים הם שתקנו וכו'. מימרות פירקא קמא ועוד נזכר שם בגמרא שיש צדדין שכשלא מצא בתולים שאסורה עליו שמא זנתה תחתיו ונתבארו בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ומ''ש רבינו שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כך היא לשון הגמרא שם. וכתב הרשב''א ז''ל משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה [עדיף] עכ''ל:

טו
 
וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. אִם נִסְתְּרָה מִיָּד. וְאִם לֹא נִסְתְּרָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 מגיד משנה  ועד כמה יש לטעון וכו'. ביבמות פרק ב''ש (דף קי"א:) ברייתא טענת בתולים כל ל' יום דברי ר''מ רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אפילו לאחר כמה שנים וקי''ל כר' יוסי:

טז
 
הוֹרוּ כָּל [ט] הַגְּאוֹנִים שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא נֶאֱמָן אִם הִכְחִישָׁתוֹ אִשְׁתּוֹ. לְהַפְסִידָהּ עִקַּר הַכְּתֻבָּה. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה אוֹ שֶׁהוֹדְתָה לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְאֵין לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֵדָּה וּמַפְסִידָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר:

 מגיד משנה  הורו כל הגאונים וכו'. זו סברא כתבוה הגאונים ז''ל ונזכרה בהלכות שם והטעם מפני שהתוספת אינו מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו אלא מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובין שאין המחויב נאמן בהפקעתן. ויש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאינה טענה ברורה כל כך אבל בטוען טענה שלא מצא דם נאמן אפילו להפסידה תוספת אע''פ שהיא מכחשת ואומרת מצא ואבד. וזה דעת הרשב''א ז''ל ואין כן דעת רבינו אלא אינה מפסדת תוספת אלא בראיה ברורה וכ''נ. ומ''ש רבינו שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כן כתבו הגאונים וכבר נתבאר פי''ד מהלכות מלוה ולוה שהלוה שטען פרעתיך שטר זה ואמר למלוה השבע לי שלא פרעתיך שאינו גובה אלא בשבועה אלא שאין זה דומה לטענת פרעון משום דשטרא לפרעון קיימא וכבר חילק שם רבינו בין טוען טענת פרעון לטוען שטר אמנה וצ''ע: ומ''ש שהיא אין לה להשביעו. כ''כ הגאונים ז''ל:

 כסף משנה  הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. כתב הרי''ף דטעמא דמסתבר הוא והרא''ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע''פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ''ל. ול''נ דל''ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא''כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו:

יז
 
הֲרֵי שֶׁרָצָה לְקַיְּמָהּ אַחַר שֶׁהִפְסִידָה עִקַּר הַכְּתֻבָּה חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ מֵאָה. לְפִי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  הרי שרצה לקיימה וכו'. כבר כתבתי שיש צד שאסורה עליו ויתבאר בדברי רבינו פי''ח מהלכות איסורי ביאה. ובדרך שהוא מותר לקיימה כבר נתבאר פ''י מהלכות אלו שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה:



הלכות אישות - פרק שנים עשר

א
 
כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיֹּרֶת אוֹ הַמְשֻׁחְרֶרֶת יִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים וְיִזְכֶּה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

 לחם משנה  כשנושא וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה בדבריו בענין המלבושים וכו'. כבר יישב הרמב''ן דעתו בפירוש התורה דפירוש כסותה ר''ל כסות שעל המטה וזהו שאמרו בברייתא כסותה כמשמעו ע''ש. ולפי זה רבי אליעזר בן יעקב פליג אתנא קמא בכולהו ואפילו בכסותה דלרבי אליעזר בן יעקב ודאי שפירוש כסותה הם המלבושים דהא אמר שלא יתן לא של ילדה וכו' והיינו ודאי המלבושים. וזהו דוחק דנראה דלא פליגי אלא בשארה ועונתה אבל בכסותה שוים דהם המלבושים. וזהו דוחק דר''א דקאמר שלא יתן לא של ילדה וכו' לא איירי אלא בכסות המטה הראוי לה לילדה או לזקנה ולכך כתב הרב המגיד בהא דכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור''א וכו' דמשמע ליה דלא פליגי בהא. [וכתב עוד הרב המגיד] ואע''פ שהם שנים וכו' וא''ת א''כ למה לא פסק ג''כ כרבי אליעזר בן יעקב בענין עונתה שהרי אמר שם (דף מ"ח) לפום עונתה תן לה כסותה וכו'. ונראה לתרץ דודאי האי היתר דהך משנת ראב''י לא סגי כיון דאיכא תרי והוא סמך בענין המזונות אברייתא אחרת שמכרעת כמ''ש ועוד וכו' ועוד שכן מכרעת ברייתא דאמר תקנו מזונות וכו'. וא''ת והא בפרק אע''פ (דף נח:) הגיהו ברייתא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה ולפי זה אין ראיה כלל דלא הוזכר בברייתא דהמזונות הם תקנה. ויש לומר דבפרק אע''פ אפילו לפי מה שהגיהו הברייתא שם בגמרא אמרו דהמזונות הם תקנה שכן אמרו שם על מימרא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה וכו' ועל זה הקשו מברייתא ותירצו תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה כלומר ועיקר התקנה הם המזונות אבל לעולם המזונות תקנה הוי ואע''פ שהרב המגיד כתב לשון הברייתא אין חשש בזה כיון דאפילו לפי ההגהה שהגיהו בגמרא יש משם מזונות:

ב
 
וְהָעֲשָׂרָה שְׁלֹשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. (שמות כא-י) 'שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ'. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ [א] מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם. הָאֶחָד מֵהֶם עִקַּר כְּתֻבָּה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפֹּאתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקָבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם:

 מגיד משנה  (א-ב) כשנושא אדם וכו'. הג' דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקת תנאים בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז:) בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות וכן תרגם אונקלוס שארה זיונה וכן פירש''י ז''ל בפירוש התורה אבל הרמב''ן ז''ל כתב שם בפי' החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם ת''ק ור' אלעזר וראב''י אע''פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה וכנ''ל עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים בזה. ונ''ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מה''ת ואע''פ שהם שנים לגבי ראב''י מ''מ משנת ראב''י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' וכן משמע בגמ' בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ''ל. אבל הרשב''א ז''ל וקצת מפרשים ז''ל הסכימו לדעת רבינו שהם כולם מה''ת: והשבעה מד''ס וכו'. כולן נתבארו במשנה פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז ונ"א) וגם כן במקומות אחרים וכולן נתבארו בארוכה בדברי רבינו אחד לאחד על הסדר שנזכר כאן:

 כסף משנה  (א-ב) כשנושא אדם אשה וכו'. כתב הרב המגיד השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע''פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ''מ משנת ראב''י קב ונקי עכ''ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב''י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה:

ג
 
וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכָה בָּהֶן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵן. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. * וְאִם מֵתָה [ב] בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בַּיְרֻשָּׁה:

 ההראב"ד   ואם מתה בחייו וכו'. כתב הראב''ד א''א ירושת הבעל דבר תורה:

 מגיד משנה  והד' שזוכה בהן וכו'. כולן חוץ מן הירושה נתבארו במשנה ונתבאר בגמרא שהם מדבריהם אבל הירושה אם היא מן התורה או מדבריהם היא מחלוקת תנאים ואמוראים במקום אחר (שם דף פ"ג) ורבינו פוסק כדברי האומר שהיא מדבריהם ונחלקו עליו וכבר כתבתי בזה בפ''א מהלכות נחלות:

ד
 
וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת [ג] פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרֻשָּׁתוֹ לִכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנִית וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יְסַפְּקוּ [ד] לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  ועוד תקנו חכמים וכו'. מימרא פרק אע''פ (דף נ"ח:) א''ר הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קא סבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה והקשו מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ותירצו אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ע''כ. ופ' שני דייני גזרות (כתובות ק"ו:) בגמרא פסקו הלכה כן וכתבו מן המפרשים ז''ל שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה כטווה בצמר שאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת ולזה הסכים הרשב''א ז''ל פרק אע''פ: ומ''ש מפדיון וקבורה. הוא מבואר פרק נערה בסוף הברייתא (שם מ"ז:) דתקנו מזונות ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופירש''י ז''ל תחת נדוניית כתובתה. ודע שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובה ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה. וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפילו תאמר איני נפדית ואיני ניזונת ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: אבל אם אמר הבעל וכו'. זה פשוט דמזונות עיקר ומתבאר בהרבה מקומות (שם נ"ח: וע'):

 לחם משנה  לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה וכו'. הר''ן ז''ל הקשה בפירוש ההלכות דמשמע מהסוגיא דבפרק אע''פ דריש לקיש דקאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה הוה סבר דיקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל רב הונא דסבר דיכולה לומר איני נזונית וכו' אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך וכו' והאריך שם הר''ן ז''ל והרב בעל כסף משנה תירץ קושייתו שם בפרק י' מהלכות ערכין ולדידיה קשה הך קושיא גופא מההיא סוגיא אחרונה דלא שייך בה תירוצא דהרב כסף משנה ז''ל והוא ממאי דאמרו שם (דף נ"ח:) לרב הונא לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית לא בשאינה ניזונית משמע דאי אית ליה כרב הונא אפילו דניזונת לא קדיש ואע''ג דלא אמר יקדשו ידיך כיון דלר''מ אליבא דרב הונא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוי כאילו אמר לדידן יקדשו ידיך לעושהן ואפילו הכי לא מהני. ויש לי לתרץ קושיא זו וקושיית הר''ן דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל דיקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידי אשתו לר''מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא היה מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני נזונית ואיני עושה וכן כתבו שם התוס' דמה שאמרו בגמרא מאי לאו בניזונת לא כשהוא אינו זן אותה קאמר אלא שהוא חפץ לזונה אבל אי מעלה לה מזונות ודאי דלאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני ניזונית וא''כ הרמב''ם ז''ל בפרק י' מהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונת משל בעלה ולכך קאמר דאי אמר יקדשו ידיך לעושהן מהני ובזה באו דברי רבינו ז''ל על נכון:

ה
 
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתְבוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָהּ זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:

 מגיד משנה  כל הדברים האלו. מפורשים פרק נערה שנתפתתה (שם דף נ"א) במשנה:

ו
 
הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אוֹ שֶׁהִתְנַת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם הַתְּנַאי קַיָּם חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶן. וְכָל הַמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְאֵלּוּ הֵן. עוֹנָתָהּ. וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ:

 לחם משנה  התנה הבעל שלא יתחייב באחת מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכו' ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. וקשה בדברי רבינו דכיון דהוא פסק כר''י דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים אפילו שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם (יותר) כשל תורה כדכתב ה''ה ז''ל הא אפילו שיהא כתובה מן התורה דבר שבממון תנאו קיים ואפילו נאמר דס''ל לרבינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמר ר''י בגמרא וכדכתב הר''ן ז''ל בפירוש ההלכות ונאמר לפי זה דטעות נפל בדברי ה''ה במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ''ל יותר משל תורה מ''מ קשה דאפילו לר''י היינו דווקא כשהתנה על פה אבל כשכתב לה התקבלתי סגי ורבינו כתב דאע''פ שכתבה לו התקבלתי לא מהני. ועוד קשה בדברי רבינו במה שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' דאיך תלה טעם ביטול התנאי מפני שכל הפוחת הא בגמרא לא אמרו הכי אלא שאע''פ שנתבטל התנאי מ''מ בעילתו בעילת זנות משום דפחת בתנאה וזהו שאמרו שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת לבתולה בעילתו בעילת זנות מדרבנן חשבינן ליה להך בעילה בעילת זנות כאילו הוי דאורייתא שהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והשתא הוי מילתא דאיסורא ולא הוי דבר שבממון ולכך לא מהני תנאה וזהו שכתב שכל הפוחת כלומר הטעם דהתנאי בטל משום דהוי מילתא דאיסורא אבל הפוחת בעילתו בעילת זנות ואע''ג דהוי איסורא דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועם זה יתיישבו דברי רבינו וה''ה על נכון במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ועוד כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. ויש לתמוה על הראב''ד ז''ל דמה תמה על רבינו הא בפרק הכותב איפליגו רשב''ג ורבנן במשנה בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אם מתה לא יירשנה ורשב''ג סבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולדברי הראב''ד ז''ל איך אמרי רבנן דאם מתה לא יירשנה הא הוה מתנה על דבר שלב''ל וכן רשב''ג ל''ל טעמא דכל המתנה וכו' לימא משום דמתנה על דבר שלב''ל. ונראה דזה מבואר עם מ''ש הר''ן ז''ל דכשכותב לה בעודה ארוסה עדיין אין לו זכות מהירושה ויכול להתנות עליו קודם שיזכה בו שלא יזכה אבל אחר שנשאת שכבר זכה בירושה אינו יכול להפקיע ומתניתין ניחא דאיירי בכתב לה ועודה ארוסה ומש''ה יכול להתנות אבל רבינו שנתן טעם זה לכל הירושות שהוא בהפקיע עצמו מן הזכות שיש לו לכך השיג הראב''ד ז''ל על רבינו שהוא חסרון דעת. והרי''ף ז''ל לית ליה להך טעמא דכתב רבינו ז''ל ובפרק כ''ג יתבאר בהלכות. כתב ה''ה כשהליץ בעד רבינו ולפי שכל המורישין וכו' ונראה לכאורה שלשון זה הוא מיותר שכבר מתורץ במ''ש שאילו לא היה כתוב בירושה חקת משפט היה יכול להפקיע כשאר תנאי של ממון וא''כ אלו הדברים אין צורך בהם. ונ''ל לומר שרצה ליישב דעת רבינו מפני שיש להשיב על מה שתירץ בדין האשה ואמר שמה שהיה מועיל כאן הוא מפני שהיא תוריש לאחר כיון דאין סלוקו מן הנכסים מועיל אם כן ג''כ לא יועיל מה שתוריש לאחר שכיון שאין לה שום רשות לתת כלום מנכסיה שהכל הוא של בעלה א''כ מה תועיל מה שתוריש היא ולזה תירץ ואמר אפילו שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון שאין סלוקו של בעל מועיל וא''כ הוא של בעל מ''מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישים שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו' ולפי זה הוי הך לפי שכל וכו' שכתב ה''ה כמו ועוד דהוי תירוץ אחר: התנה עמה וכו'. כבר הקשיתי על זה מה שראוי להקשות ועתה נוסף אצלי למה לא אמרו בגמרא בפרק הכותב (דף פ"ג:) על מאי דקאמר רב הילכתא כוותיה דרשב''ג ולא מטעמיה דה''ק הילכתא כוותיה דרשב''ג דמתנה בירושה התנאי בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דהוי ירושה והוי חקת משפט דהא בפרק כ''ג מהלכות אלו כתב ה''ה דאית ליה לרבינו דמאי דקאמר רשב''ג הוי בשנשאת וא''כ לימא דטעמא הוי משום חקת משפט דבשלמא אי רשב''ג לא איירי אלא בכתב לה ועודה ארוסה ליכא ביה טעמא דחקת משפט אבל כיון דהוא סבור דאיירי בשנשאת לימא בגמרא הכי וכי תימא אכתי תיקשי וסבר רב תנאו קיים וכו' מ''מ קשה למאי איצטריך הגמרא לומר מעיקרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לימא כדכתיבנא ואע''פ דאיתא הקושיא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי וכו' השתא נמי הך קושיא איתיה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל גווני אפילו בכותב לה ועודה ארוסה דרישא דמתניתין בהכי אוקמוה בגמ' וכיון דאמר רב הלכה כרשב''ג אכולה מילתא קאי דאפילו בכותב לה ועודה ארוסה דלא שייך טעמא דחוקת משפט הילכתא כוותיה ולכך איצטריך לבקש טעמא. ותו קשיא לי דהתם בסוגיא בפרק הכותב (דף פ"ד) הקשו על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דריב''ב גבי יובל דירושת הבעל דאורייתא ותירצו שם בגמרא דאליבא דריב''ב קאמר וליה לא ס''ל ורבינו בפרק י''א מהלכות שמיטה ויובל כתב כן דר''י בן ברוקא דיורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מן הדמים וכתב שם דאע''ג דירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא''כ לדבריו קשה טובא למה ליה לרב לאוקמיה לר' יוחנן בן ברוקא דלא כוותיה ולומר דאית ליה דהוי דאורייתא לימא דאית ליה דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ובפשטא דשמעתתא גופא לא קשה דאיכא למימר דכולי האי ודאי לא עבדי רבנן שלא יחזור ביובל אבל לרבינו דכתב דעבוד רבנן כי האי לישני הכי וצ''ע. ותו קשיא דכיון דקי''ל כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה תנאו בטל כדפסק רבינו בהלכות מכירה וקי''ל כר''י דדבר שבממון תנאו קיים א''כ ע''כ ודאי דאנו צריכים לחלק שלא יחלוק רב על ר''י דשאני גבי אונאה דלא ידע ומחיל כדתירצו בפרק הזהב וכיון שכן גבי ירושה נמי איכא טעמא דלא ידע ומחיל מדהקשו בפרק הכותב וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת וכו' ומדמדמו אונאה דלא ידע ומחיל להא משמע דגבי ירושה נמי לא ידע ומחיל כדכתבו שם התוס' משום דאינו ברור לו שהיא תמות בחייו וכיון שכן הוא איך כתב רבינו בפרק כ''ג במתנה כשהיא ארוסה דתנאו קיים הא לא ידע ומחיל גבי אונאה. ונראה דרבינו דלית ליה דגבי ירושה איכא לא ידע ומחיל ומאי דדימו אותה בגמרא הוא אליבא דאביי דאמר בפרק הזהב מחוורתא רב כר''מ ושמואל כר''י וכן כתב הרמב''ן בספר מלחמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על זה דא''כ לרבה דפליג התם אאביי הך סוגיא דפרק הכותב ליתא ואתי רב כהלכה ואיך פסק הרי''ף דלית הילכתא כרב כמו שהקשה והאריך שם והך קושיא נמי איתא על רבינו דהולך על דרך הרי''ף אלא שיש לתרץ מה שתירץ הוא שם דרבה לא לאיפלוגי על אביי הוא דאתי וקושטא דמילתא דבע''מ פליגי ושמואל כר''י ולפ''ז הוי הילכתא כשמואל. איברא דקשה לי טובא דמדברי הרי''ף בפרק הזהב לא משמע כן שכתב דברי רב ואח''כ כתב ופסק רבה אליביה דרב ואח''כ כתב וכן הלכתא משמע דהלכתא כרב וכדתריץ רבה אליביה תירוץ ודברי הרמב''ן ז''ל בספר המלחמות מגומגמים בעיני מ''מ אני אומר דרבינו הולך על דרך הרי''ף ז''ל. ומ''מ קשה לי על הרב המגיד ז''ל שהוא גורס בסוגיא דיש נוחלין גבי בכור שאני התם דלא ידע ומחיל משמע דלהאי גירסא גבי ירושה לית ביה ידע ומחיל וכדכתבו התוס' בפרק הכותב וא''כ הדרא קושיא לדוכתה. איברא דלפירוש רשב''ם שפירש בפרק יש נוחלין דלא גרסינן מי ידע דימחל אתי שפיר יעויין שם אבל להרב המגיד לא ידע ומחיל משמע דלית ליה גבי ירושה ידע ומחיל וצ''ע מה שהקשיתי:

ז
 
כֵּיצַד. הִתְנָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו עוֹנָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בְּעוֹנָתָהּ. שֶׁהֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ תְּנַאי מָמוֹן:

ח
 
הִתְנָה עִמָּהּ לִפְחֹת מֵעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁכָּתַב לָהּ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה עִקַּר כְּתֻבָּה וְכָתְבָה לוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה מֵהֶן כָּךְ וְכָךְ וְהִיא לֹא נִתְקַבְּלָה תְּנָאוֹ בָּטֵל שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת:

 מגיד משנה  (ו-ח) התנה הבעל שלא יתחייב וכו'. מה שהזכיר רבינו שהתנאי קיים אפילו בשאר וכסות הוא כדעת רבי יהודה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים כנזכר בברייתא (קידושין י"ט:) שכתבתי פרק ששי ואין צריך לומר בשאר דברים שהם מדבריהם. והג' שהזכיר רבינו שאין התנאי מועיל. האחד שהוא העונה הוא מפני שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון ואפילו רבי יהודה מודה בו. ועיקר כתובה שאין התנאי מועיל בו יצא לו לרבינו ממה ששנינו בפרק אע''פ (כתובות נ"ד:) רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרו בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה [מאתן] וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכא דעתה והויא לה בעילתו בעילת זנות וסובר רבינו דכיון דקי''ל הלכה כר''מ בגזירותיו אע''ג דר''מ אמר דטעמא דתנאו בטל משום דכתובה דאורייתא כדאיתא התם ואנן קי''ל דכתובה דרבנן מ''מ הלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא אע''ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ותנאו בטל כל זמן שרצה לקיימה ואפ''ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים כמו שיתבאר בכמה מקומות שאם מחלה האשה כתובתה לבעלה שמחילתה מחילה ומהם פרק שבעה עשר וכן כתב הרמב''ן ז''ל לדעת רבינו. ויש מי שסובר דלא קי''ל כוותיה דר''מ אלא שבעילתו בעילת זנות כשנפחת עיקר כתובה וכ''ש כשאין לה כלל אבל מ''מ תנאו קיים ואפילו אם רצה לקיימה אע''פ שאינו רשאי להשהותה בלא כתובה כיון שרוצה לקיימה. ודין הירושה בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ועוד יתבאר פרק כ''ג בארוכה. וכתב רבינו וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנאמר לחוקת משפט. ובהשגות א''א חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות ע''כ. ואני סבור שרבינו הוצרך לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר ואילו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכן היה בדין בשאר ירושות אילו היו כשאר תנאי ממון אבל מתוך שענין ירושה הוא חקת משפט אי אפשר להפקיעו ולומר איש פלוני יירשני במקום שיש בן, וירושת הבעל אע''פ שהיא מדבריהם לדעתו ז''ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והוא שנשאת כמו שיתבאר פרק כ''ג ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין לתת נכסיהם במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש כתב רבינו שהוא מפני שענין הירושה הוא חקת משפט. ואל יקשה עליך מה שאמרו פרק יש נוחלין (ב"ב דף ק"ל) גבי האומר איש פלוני יירשני וכו' שהטעם (שם קנ"ו) משום דלא ידע יורש דניחול דודאי אפילו ידע ומחיל אין בדבריו כלום וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל:

ט
 
הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם [ה] כְּשֶׁל תּוֹרָה. * וְכָל תְּנַאי שֶׁבַּיְרֻשָּׁה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר כז-יא) 'לְחֻקַּת מִשְׁפָּט'. וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים תְּנָאוֹ קַיָּם, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם:

 ההראב"ד   וכל תנאי שבירושה בטל אע''פ שהוא ממון שנא' לחוקת משפט. כתב הראב''ד ז''ל חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות עכ''ל:

י
 
כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה. פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם סְעֻדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים. וְכֵן אֹרֶז וְדֹחַן אוֹ מִשְּׁאָר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קִטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵרוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן. וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ [ו] דָּגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לְמֶרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  כמה מזונות וכו'. בבא זו ופרטיה בפרק אע''פ (כתובות ס"ד:) במשנה ובגמ' בביאור:

 לחם משנה  כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד:) דלרבנן דקי''ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ''ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי''ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא''כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה וא''כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכ''ש למאן דמוקי מתניתין כר''ש דבעינן לרבנן תלת וצריך עיון:

יא
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַּבְשִׁילֵי בָּשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ [ח] כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתֻבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בעני שבישראל וכו'. משנה שם ומתבאר ג''כ בגמרא בפרק מציאת האשה (שם דף ס"ח): ואם היה עני ביותר וכו'. בפרק המדיר (דף ע"ז) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' קמיה דשמואל אמר וכו' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ורב [אמר לך] אין אדם דר עם נחש בכפיפה ובהלכות והלכתא כשמואל וכ''פ ר''ח ז''ל אבל בעל הלכות פסק כרב וכתב הרשב''א ואפילו לדברי ר''ח ורב אלפס אפשר לומר שאם אין ב''ד יכולין לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס א''נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מה''ט דעד שכופין אותו להוציא יכפו אותו לזון הא אין יכולים לכופו לזון יכפוהו להוציא עכ''ל. והן הן דברי רבינו:

 כסף משנה  ואם היה עני ביותר וכו'. כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב''ח שאין לו עכ''ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב''ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה:

יב
 
בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:

 מגיד משנה  בעל שרצה ליתן וכו'. בפרק אע''פ (דף ס"ד:) במשנה המשרה את אשתו ע''י שליש וכו' והיא אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ובגמרא (דף ס"ה:) מאי אוכלת ר''נ אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש תנן ובהלכות וקי''ל הלכה כר''נ בדיני וכתב רבינו שהוא רשאי להשרותה בפני עצמה ובלבד שיאכל עמה בכל לילי שבת וכן הוא פשטה של משנתנו. אבל הרשב''א ז''ל כתב כי הראב''ד ז''ל פירש כגון שהוא עושה מלאכה או שלומד בעיר אחרת שעונתו מע''ש לע''ש. ונראה שהזקיקו לפרש כן שאילו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר להשרותה ע''י שליש אלא אוכלת עמו על השלחן ואי לאו יוציא ויתן כתובה משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משלחן בעלה וכדתנן גבי המדיר את אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס יותר מכן יוציא ויתן כתובה ואמרו בגמרא דיתר משלשים שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא כך נ''ל וא''נ מתני' כשקבלה עליה והכי מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר עכ''ל וכ''כ בתשובות להרמב''ן (סי' ק"ד) ורבינו כתב שהוא רשאי ומשמע מדבריו שכל אדם רשאי והטעם שאינו דומה למדיר אשתו מליהנות לה דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפילו בליל שבת אבל כאן שאין כאן איסור הנאה ועוד שהוא אוכל עמה בכל לילי שבת רשאי. זה נ''ל לדעת רבינו:

יג
 
הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטֹּרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

 מגיד משנה  האשה שפסקו לה וכו'. ברייתא שם (דף נ"ו:). היה בעלה כהן וכו'. סברת ר''ע במשנה שם דבכל גווני נותן מחצה חולין ומחצה תרומה וידוע שהלכה כר''ע מחבירו:

יד
 
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת [ט] בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאֲכִילָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ כְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְאִם לֹא רָצָה גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה [י] מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו וַהֲרֵי פָּחוּת הוּא מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶת אֶפְרוֹחָיו. וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָם אַחַר שֵׁשׁ:

 מגיד משנה  כשם שאדם חייב וכו'. שם בגמרא (דף ס"ה:) בסוף הפרק אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש ופירוש אף על פי שאין יורדין לנכסיו לזון הבנים הקטנים כשהם עד שש זן אותן בע''כ ופי' ושנת שש בכלל וכן מוכיח שם וכן מתבאר בדברי רבינו למטה: מכאן ואילך וכו'. בפרק נערה (שם מ"ט:) באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה ת''ש כי אתו קמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פירוש יארוד תנין כלומר אדם זה אכזרי כתנין. ועוד שם כי אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ונימא הכי עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה:

טו
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אָמוּד וְאֵין יָדוּעַ אִם רָאוּי לִתֵּן צְדָקָה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי אֲבָל אִם הָיָה [כ] אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן מִמֶּנּוּ צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶן מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בַּעַל כָּרְחוֹ מִשּׁוּם צְדָקָה וְזָנִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ:

 מגיד משנה  בד''א באיש וכו'. שם ולא אמרן אלא היכא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא אכפיי' לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. ודע שדעת רבינו שכופין אותו ויורדין לנכסיו כל שהוא בפניו כדי לזון את בניו הקטנים וכ''כ בביאור פרק שביעי מהלכות מתנות עניים אבל שלא בפניו אין יורדין לנכסיו כמו שיתבאר בפרק זה. אבל הרשב''א כתב היכא דאמיד כייפינן ליה פירוש מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זיינינן להו לבניה מנכסיה כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל מי שהלך למדינת הים וכו' וכ''כ רב האי ז''ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו שלשה רגלים מיקם הוא דקאים בבל תאחר אבל אין לב''ד לכופו ולעשות כלום עכ''ל. ובפי''ד מהלכות מעשה הקרבנות ביאר רבינו דין הנודר בארוכה:

 לחם משנה  בד''א באיש שאינו אמוד וכו'. כתב הרב המגיד וכן כתב רבינו האיי ז''ל וכו' קשה טובא דבפרק י''ד מהלכות מעשה הקרבנות כתב הנודר שעבר עליו שלש רגלים יש לכופו ודברים מוכרחים בגמרא ועיין בהר''ן:

טז
 
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת. שְׁלֹשָׁה [ל] חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין [מ] פּוֹסְקִין לָהּ בָּהֶן מְזוֹנוֹת שֶׁחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹסְקִין לָהּ [נ] מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בַּדִּין אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ לִמְזוֹנוֹת מִכְרָהּ קַיָּם וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה עַד שֶׁיָּבוֹא [ס] בַּעְלָהּ וְיִטְעֹן אוֹ עַד [ע] שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן:

 מגיד משנה  מי שהלך וכו'. פ' שני דייני גזירות (שם ק"ז:) נחלקו רב ושמואל אחר שלשה חדשים אם פוסקין לה מזונות ונפסקה שם הלכה כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש ורבינו כתב ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכן נראה מן הסוגיא שם דלרב אפילו בדספקא מעשה ידיה פוסקין לה מזונות וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל כדברי רבינו: וכן אם לא עמדה בדין וכו'. דעת רבינו שמזונות אלו שוין למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונותיה שלא בב''ד ואפילו בלא טענת חינא כדאיתא פרק אלמנה ניזונית (שם צ"ו:) כך זו מוכרת שלא בב''ד וכן משמע בסוגיא דלא שמעו בו שמת הוא לרב כמו שמעו בו שמת לשמואל ולא ראיתי מי שיחלוק בזה: ואינה צריכה וכו'. בפרק אלמנה ניזונית (דף ק':) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופטורה מן השבועה כחנן (דף ק"ז) דאמר תשבע בסוף ולא בתחילה. ופי' רבינו בסוף בשני דרכים או בבא הבעל לטעון או בבאה היא לגבות כתובתה:

 כסף משנה  מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא''ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר''ן כתב אע''פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב''ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ''ל מדברי רש''י וכו' ובסוף דבריו כתב אע''פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם:

יז
 
וּכְשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ כָּךְ מוֹכְרִין לִמְזוֹן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל יֶתֶר עַל שֵׁשׁ אֵינָן זָנִין אוֹתָן מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָמוּד. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים וְזָנִין אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁהֵן בְּנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת וּמְפַרְנְסִין אוֹתָן:

 מגיד משנה  וכשם שב''ד מוכרין וכו'. פרק נערה (דף מ"ח) א''ר חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א''ל רבינא לרב אשי מ''ש מהא דתניא מי שהלך למדה''י ואשתו תובעת מזונות ב''ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אותה אבל לא בניו ובנותיו ולא ד''א א''ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט רב יוסף אמר [זו] צדקה וכו' ופי' רבינו כך הוא דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע אבל פחותים מכאן ודאי יורדין לנכסיו שהרי הוא חייב לזונן על כרחו וכן משמע שם דבניו ובנותיו גדולים מבן שש משמע וכשהן גדולים מבן שש אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אפילו אמיד שהרי אפילו בפניו אין יורדין אלא מתורת צדקה ושלא בפניו אין יורדין לצדקה כמו שאמרו ולא ד''א: וכן מי שנשתטה ב''ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות וכו'. כך נמצא בכל ספרי רבינו ויש לשאול שנראה מדבריו שהבנים שהם יותר על שש אין זנין אותן מנכסי מי שנשתטה ודינו שוה למי שהלך למדה''י ובגמרא חלקו בהן בפירוש כמו שהזכרתי למעלה ואין שם בזה שום מחלוקת. והתשובה שרבינו לא כתב במי שנשתטה אלא מי שמוציאין מנכסיו בין שהוא אמיד בין שאינו אמיד והוא בקטנים עד שש ובזה הושוו מי שנשתטה ומי שהלך למדה''י אבל בגדולים מבן שש והוא אמיד לא דיבר רבינו כאן ובזה חלוק מי שנשתטה ממי שהלך וסמך לו רבינו על מ''ש בסוף הלכות נחלות שמי שנשתטה שפוסקין צדקה על ממונו ולא יהיו בניו הגדולים על שש פחותין מאחר וכבר ביאר רבינו למעלה שהן ניזונין משום צדקה וכל שמוציאין ממנו צדקה זנין בניו וזה ברור כך נראה לי:

 לחם משנה  וכן מי שנשתטה וכו'. קשה טובא דרבינו כמאן פסק אי פסק כמאן דאמר (כתובות דף מ"ח) דבר אחר תכשיט גבי מי שנשתטה שאמרו שם דדבר אחר פירוש תכשיט וא''כ אע''פ דפוסקין תכשיט צדקה מניין לנו דפוסקין ולמה כתב בהלכות גזילות דפוסקין צדקה על ממונו של מי שנשתטה ואי פסק כמאן דאמר דבר אחר זו צדקה א''כ גבי מי שהלך למדינת הים שאמרו שם ולא דבר אחר משמע דהוא צדקה אבל תכשיט נותנים והוא ז''ל כתב בפרק י''ג גבי האשה שהלך בעלה וכו' דאין נותנין לה תכשיט וא''כ זה כמ''ד תכשיט וכבר הקשה זה הר''ן שם ותו קשיא לרבינו ההיא דמי שנשתטה דקאמר וזנין בניו וכו' בדאמיד והיינו ביותר על שש וההיא דמי שהלך דקאמר דאין זנין ג''כ אפילו בדאמיד וקאמר דאין זנין יותר על שש א''כ קשה למ''ד שם דדבר אחר פירוש צדקה קשה ההיא ולא דבר אחר דפירוש צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפילו בדאמיד כ''ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאיש דעלמא וכדכתב ה''ה ותו קשה מאי דאמר שם מ''ד תכשיט כ''ש צדקה דמה כ''ש שייך דהא דבר האמור שם בפירוש צדקה דקאמר ולא בניו ובנותיו וא''כ אפילו צדקה דבניו ובנותיו קאמר דאין נותנין וא''כ אין לומר בזה כ''ש בדבר האמור שם בפירוש. ותו קשה למ''ד תכשיט ההיא דמי שנשתטה למה הזכיר ודבר אחר היינו הא כיון דהזכיר צדקה דהיינו וזנין בניו ובנותיו כ''ש תכשיט מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דצדקה דבניו ובנותיו אלים מתכשיט. ונראה לתרץ דמכח הך קושיא דקשיא למאן דאמר צדקה דלמה הוצרך לומר גבי מי שהלך ולא דבר אחר פירשו בגמרא רב חסדא דהוי תכשיט אבל בההיא דמר עוקבא דמי שנשתטה סובר רבינו דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה משום דלרב חסדא משמע ליה לשון דדבר אחר כולה מילתא צדקה ותכשיט והוצרך לומר כן לתרץ לשון ולא דבר אחר דאם נאמר דהוא דוקא צדקה קשה מה שהקשיתי וא''כ בדברי מר עוקבא דמי שנשתטה לא פליגי כלל דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה דאפילו למאן דאמר תכשיט משמע נמי צדקה והכריחו לרבינו לפרש כן משום דלא הביאו בגמרא המחלוקת על הברייתא ועל דברי מר עוקבא. ולתרץ הקושיא למאן דאמר צדקה נראה לי דהוצרך לומר ולא דבר אחר דאם לא כן היינו מפרשים ולא בניו ובנותיו דקאמר היינו בדלא אמיד כדפירש הר''ן ז''ל דאשמועינן דאע''ג דרובא דאינשי ניחא להו בהכי אין זנין אבל אי אמיד ודאי זנין לכך קאמר ולא דבר אחר דרוצה לומר צדקה לאשמועינן דאיירי בדאמיד דע''כ דבר אחר איירי בדאמיד ומה שאמרו בגמרא למאן דאמר תכשיט כ''ש צדקה היינו משום דהיינו יכולין לפרש ולא זנין בניו ובנותיו איירי בדלא אמיד אבל אמיד זנין לכך קאמר כ''ש צדקה משום דאינו מפורש בברייתא כיון דיש לפרש פירוש זה. כנ''ל לתרץ זה ונכון הוא:

יח
 
יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ עַד שֶׁיְּהֵא שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְאִם לֹא תּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא נָטְלָה כְּתֻבָּתָהּ מִבַּעְלָהּ אוֹ מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָטְלָה וְלֹא מָחֲלָה וְאֵין מַצְרִיכִין אוֹתָהּ לְהָבִיא כְּתֻבָּה. וְדַעְתִּי נוֹטָה לָזֶה בְּמִי שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם מֵת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתָּבִיא כְּתֻבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְעוֹד שֶׁנִּזֹּנֶת מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁים וּלְעוֹלָם טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ:

 מגיד משנה  יש מן הגאונים שהורה וכו'. סברות חלוקות לראשונים והכרעת רבינו עיקר ואף על פי שכתבתי למעלה שמזונות האשה אף בחיי הבעל הם מדבריהם שלא כדעת רבינו מ''מ אינן תלויין כלל בכתובה כמו מזונות האלמנה. ודע שדברי רבינו באלמנה הוא במקום שכותבין כתובה אבל במקום שאין כותבין כשם שגובה עיקר בלא כתובה כך היא ניזונת בלא כתובה וזה פשוט וכ''כ רבינו בביאור פי''ח:

 כסף משנה  יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי''ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה''י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב''א בר''פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב''ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה''י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא''א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא כו' א''ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב''ד אין לה מזונות ואם איתא ל''ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א''ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ''ל. והרא''ש כתב על דברי רבינו וז''ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע''ג דליתא לדשמואל מ''מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ''ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ''ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי''ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכ''ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ''ל. ומ''ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' וי''ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין ביורש. ומ''ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י''ל דראב''י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ''ש התוספות בפרק נערה (דף מ"ז). ומ''ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע''פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה''ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב''ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ''ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י''ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב''ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב''ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה:

יט
 
הָלַךְ [פ] בַּעְלָהּ וְלָוְתָה וְאָכְלָה כְּשֶׁיָּבוֹא [צ] חַיָּב לְשַׁלֵּם. עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ מִשֶּׁלּוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת [ק] מְעוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא צִוָּהוּ לְזוּנָהּ וְהִיא לֹא לָוְתָה מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  הלך בעלה ולותה. זה מבואר פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז:) כנזכר בהלכות ונראה מדברי רבינו שאפילו בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב''ן ז''ל: עמד אחד מדעת וכו'. מחלוקת שם במשנה ונפסקה הלכה בגמרא (שם ק"ט) כחנן שהניח מעותיו על קרן הצבי. והרשב''א ז''ל כתב בנדרים פ' אין בין המודר מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא אמרינן כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה עכ''ל והאריך בזה. עוד כתב ונ''ל דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו הרי הוא חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי ב''ד דה''ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן והוא הדין לזן את עבדו ושפחתו העברים שאין הבעלים יכולין לומר להם עשה עמי ואיני זנך דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון עכ''ל ועוד האריך. ואין נראה כן דעת הראשונים ז''ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה''ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ואפשר שדינו של הרב ז''ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא. כך נראה לי:

כ
 
הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא רָצְתָה בְּדָבָר זֶה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ הָיָה לָהּ לְתָבְעוֹ אוֹ לוֹמַר לוֹ אֵין מַעֲשֵׂה יָדַי מַסְפִּיקִין לִי:

 מגיד משנה  הבעל שאמר לאשתו וכו'. שם בפ' שני דייני גזירות (שם ק"ז) מתבאר בסוגיא שאם א''ל צאי מעשה ידייך במזונותייך שאין לה מזונות. וכתב רבינו שאילו לא רצתה בדבר זה וכו' לומר דדוקא כששתקה אבל אם מיחתה ואמרה איני רוצה לא כל הימנו דמזוני עיקר כמו שנזכר למעלה ופשוט הוא וכ''כ המפרשים ז''ל ורש''י פי' וקבלה עליה ואפשר שהוא ז''ל יודה ששתיקתה היא קבלה:

כא
 
הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וּמָכְרוּ בֵּין דִּין וְנָתְנוּ לָהּ. אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת. הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא שָׁהֲתָה עַד שֶׁבָּא הוּא אוֹמֵר הִנַּחְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ וְנִפְטָר וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב עָלֶיהָ:

 מגיד משנה  הרי שעמדה וכו'. שם x מי שהלך למדינת הים ובא ואשתו תובעת מזונות ואמר הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואם קדמו ב''ד ופסקו מה שפסקו פסקו. עוד שם מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרין תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא [הבעל] ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. ובהלכות פירש נאמן בשבועה ודעת רבינו בפי' ברייתות אלו כך הוא מי שהלך למדינת הים ואחר חזרתו אשתו שדחקה עצמה וניזונת תובעת מזונות והוא אמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום. ויש שם גירסא אחר' xx ואם אמר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך רשאי ופי' שכבר א''ל בצאתו והיא שתקה. ובירושלמי מצאתי כגי' הראשונה ואם קדמו ב''ד ופסקו ומכרו לה או היא מכרה לעצמה אין לאחר מעשה ב''ד כלום ואינו נאמן הבעל לומר הנחתי לה שום דבר כדי להפקיע מעשיהם וכ''כ ז''ל. וכתב רבינו שהיא נשבעת בנקיטת חפץ כשמכרה קרקע ונראה שהוא פי' למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל אם יטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה ושבועת המשנה ידוע שהיא בנקיטת חפץ והברייתא שאמרה ואם אמר בעל הנחתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה שלא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה והויא לה כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה כנזכר בהלכה ופי' שבועת היסת כדין כופר בכל וכ''כ ז''ל:

 לחם משנה  הרי שעמדה וכו'. כתב ה''ה כאן בברייתא חלוף הגירסא ועיין בהר''ן כי שם ביאר כל מה שצריך הכל באר היטב:

כב
 
מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה אֵין לָהּ כְּלוּם:

 מגיד משנה  מכרה מטלטלין וכו'. דעת רבינו שכיון שלא מכרה קרקע אלא מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהן ולומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אף כאן אינה נשבעת אלא היסת: הרי שלא תבעה וכו'. פשוט הוא לפי הגירסא שהזכרתי בברייתא ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה רשאי ואפילו לגירסא אחרת הדין דין אמת וכתב הרמב''ן ז''ל פרק אלמנה ניזונת והוכיח כן וכתב הוא ז''ל וה''מ דלא מפקא מבעל כלום אבל אם עשתה והותירה הכל שלה שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה והאריך בזה וכן דעת הרשב''א ז''ל:

כג
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ בֵּין שֶׁפֵּרֵשׁ עַד זְמַן פְּלוֹנִי בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא סְתָם מַמְתִּינִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם תַּמּוּ יְמֵי נִדְרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא תַּמּוּ וְהִתִּיר נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְאוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם תִּהְיֶה הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְיִהְיֶה אֶחָד מֵחֲבֵרָיו מְפַרְנֵס אוֹתָהּ דְּבָרִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶן יֶתֶר עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לַכּל:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה פרק המדיר (דף ע'). ומה שכתב בין שלא פירש אלא סתם הוא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: ובאותן השלשים יום וכו'. שם (ע"א) עד ל' יום יעמיד פרנס ופירשו בגמרא למה שאין מעשה ידיה מספיקין ושם הקשו היאך יכול להעמיד לה פרנס שליחותיה קא עביד ותירץ רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד ונתבאר שם בגמרא שמותר לילך אפילו אצל חנוני הרגיל אצלו לומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והוא נותן לו ובא ונוטל מזה וכבר נזכר בדברי רבינו דין זה פ''ז מהלכות נדרים. ודע שדין משנתנו בשלא הדירה אלא מנכסיו אבל אם הדירה אף מתשמיש יתר משבת יוציא ויתן כתובה כמו שיתבאר פי''ד וכ''כ הרשב''א ז''ל וכ''נ דעת הרמב''ן ז''ל:

 כסף משנה  המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר''ן על זה וז''ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש''ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א''ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע''פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א''צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ''ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע''כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש''ה ס''ל ז''ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א''צ להפר היינו משום דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע''פ היינו כר''י בן נורי דס''ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש''ה ע''כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע''פ דוק ותשכח. אבל לת''ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס''ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת''ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת''ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי''ל כר''י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול''ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל''כ יצטרך לגרש בע''כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב''ם ז''ל כהוגן עכ''ל:

 לחם משנה  המדיר את אשתו מליהנות לו וכו'. הר''ן בפירוש ההלכות תמה על רבינו למה לא הזכיר מה שאמרו בגמרא בריש פרק המדיר דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא ספקה לדברים קטנים וכדאמרו שם בגמרא ותירץ דסובר רבינו דסוגיא דהמדיר אזלא כמאן דאמר קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אבל אנן דקי''ל קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א''צ לזה דאע''ג דמשועבד חל עליו הנדר וקשה לזה דא''כ איך כתב רבינו בפרק י''ד אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו' שאינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע''פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון כדכתב רש''י ז''ל בפרק אע''פ. גם קשה על ה''ה שנראה שנטה לדברי הר''ן שכתב ודע שכל מקום וכו' רוצה לומר שאוסר הנאתו עליה וכן לקמן בפרק י''ג הלך לשיטה זאת שכתב שם וכבר כתבתי בפרק י''ב שאין הבעל יכול לאסור וכו' אלא בדרך שיאסר הנאתו עליה וכן כתב שם שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי וכו' דמשמע דאפילו דמשועבד לה יכול להפקיע מידי שיעבוד ומאי שנא מעונה. ונראה דדוקא גבי ממון אמרינן מפקיעין מידי שיעבוד. ומ''ש ה''ה יאסור הנאתו וכו' היינו הנאת מזונות דהוא ממון דכיון דהוא דבר דניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לה עלי שאר כסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי מועיל שם ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו:

כד
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעֹם אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת מַמְתִּינִין לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל מַאֲכָל רַע. אֲפִלּוּ הִדִּירָהּ מִמִּין שֶׁלֹּא אָכְלָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ. יוֹצִיא אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. נָדְרָה הִיא שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת וְקִיֵּם לָהּ הוּא אֶת נִדְרָהּ אוֹ נָדְרָה בְּנָזִיר וְלֹא הֵפֵר לָהּ. אִם רָצָה שֶׁתֵּשֵׁב תַּחְתָּיו וְלֹא תֹּאכַל פֵּרוֹת אוֹ תִּהְיֶה נְזִירָה תֵּשֵׁב. וְאִם אָמַר אֵינִי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי הָיָה בְּיָדוֹ לְהָפֵר וְהוּא קִיֵּם לָהּ בִּרְצוֹנוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה המדיר את אשתו שלא תטעום וכו' ונתבאר בגמרא לדעת שמואל שאם הדירה הוא ממתינין לו ל' יום. ודע שכ''מ שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר''ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשי כך אין בדבריו כלום וזה פשוט: אפילו הדירה וכו'. מפורש בתוספתא ובירושלמי: נדרה היא שלא תאכל וכו'. שם בגמרא (דף ע"א) מחלוקת תנאים ופסק רבינו כסתם משנה דמוקמינן לה בשנדרה היא וקיים לה הוא וקתני יוציא ויתן כתובה והוא באומר איני רוצה באשה נדרנית כדאיתא בגמרא:

 כסף משנה  נדרה היא שלא תאכל אחד מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר''ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בעל כרחו אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב''ם שכתב בפרק י''ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה''ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש''ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ''ל:



הלכות אישות - פרק שלשה עשר

א
 
כַּמָּה [א] הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ. בְּגָדים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁנִּמְצְאוּ הַחֲמִשִּׁים שִׁשָּׁה דִּינָרִין וּרְבִיעַ דִּינַר כֶּסֶף. נוֹתְנִין לָהּ חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלוֹבֶשֶׁת בְּלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים וְהֵם מוֹתַר הַכְּסוּת הֲרֵי הֵן שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְכַּסֶּה בָּהֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ. וְנוֹתְנִין לָהּ חֲגוֹרָה לְמָתְנֶיהָ וְכִפָּה לְרֹאשָׁהּ וּמִנְעָל מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד:

 מגיד משנה  כמה הכסות שהוא וכו'. משנה וגמרא פרק אף על פי (כתובות דף ס"ה):

ב
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאוֹתָן הַיָּמִים וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר זְמַנִּים וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת אֵין הַדָּמִים עִקָּר. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיִּהְיוּ שָׁם הַבְּגָדִים בְּיֹקֶר הַרְבֵּה אוֹ בְּזוֹל הַרְבֵּה. אֶלָּא הָעִקָּר שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו שֶׁמְּחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ בְּגָדִים הָרְאוּיִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וּבִימוֹת הַחַמָּה בְּפָחוֹת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת כָּל אִשָּׁה בַּעֲלַת בַּיִת שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה:

 מגיד משנה  בד''א באותן הימים וכו'. שם (כתובות ס"ד ס"ה) מתבאר בגמרא דאין כל המקומות שוים ואמרו שם גבי מנעלים האי תנא במקום הרים קאי ודבר פשוט הוא. ומ''ש רבינו בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה הוא מפני שמדבר באשת עני כמו שיתבאר למטה בסמוך:

ג
 
וּבִכְלַל הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּלֵי בַּיִת וּמָדוֹר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בּוֹ. וּמַה הֵן כְּלֵי בַּיִת מִטָּה מֻצַּעַת וּמַפָּץ אוֹ מַחְצֶלֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּגוֹן קְדֵרָה וּקְעָרָה וְכוֹס וּבַקְבּוּק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַמָּדוֹר שֶׁשּׂוֹכֵר לָהּ בַּיִת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְתִהְיֶה רְחָבָה חוּצָה לוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְיִהְיֶה לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא חוּץ מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  ובכלל הכסות שהוא חייב וכו'. שם במשנה. וכלי אכילה וכו' בירושלמי נותן לה פך ושמן ונר ופתילה וכוס וחבית וקערה וקדרה וכן בתוספתא: והמדור ששוכר לה וכו'. פשוט הוא שיש לה מדור ואמרו פרק הנושא (שם ק"ג) שמשתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה וידוע שאין בית פחות מד' על ד': ותהיה רחבה וכו'. .

ד
 
וְכֵן מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים כְּגוֹן בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין לְהַקִּיף עַל רֹאשָׁהּ וּפַדַּחְתָּהּ וּפוּךְ וְשָׂרָק וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עָלָיו:

 מגיד משנה  וכן מחייבין אותו וכו'. זה נלמד מדין מי שהלך למדינת הים שנחלקו בגמרא בפרק שני דייני גזרות (שם ק"ז) אם יש לה תכשיט אלמא דלכ''ע בפניו יש לה תכשיט ופשוט הוא:

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל בְּעָשִׁיר הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָאוּי לִקְנוֹת לָהּ כְּלֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה וּכְלֵי זָהָב כּוֹפִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן. וְכֵן הַמָּדוֹר לְפִי עָשְׁרוֹ וְהַתַּכְשִׁיט וּכְלֵי הַבַּיִת הַכּל לְפִי עָשְׁרוֹ. וְאִם קָצְרָה יָדוֹ לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ כְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה הַכְּתֻבָּה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

 מגיד משנה  בד''א בעני וכו'. בפרק אע''פ שם (דף ס"ד:) משנה: ואם קצרה ידו ליתן לה וכו'. זה נלמד ממה שנחלקו רב ושמואל (שם ע"ז) באומר איני זן ואיני מפרנס ומשמע דבעני ד''ה כיון שאין יכולין לכופו לזון כופין אותו להוציא כמ''ש פי''ב בדין המזונות:

ו
 
וְלֹא הָאִשָּׁה בִּלְבַד אֶלָּא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים בְּנֵי שֵׁשׁ אוֹ פָּחוֹת חַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּסוּת הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶם וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר לִשְׁכֹּן בּוֹ. וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם לְפִי עָשְׁרוֹ אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּן בִּלְבַד. זֶה הַכְּלָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מְזוֹנוֹת בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ יֵשׁ לוֹ כְּסוּת וּכְלֵי בֵּית וּמָדוֹר. וְכָל שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹתָיו כָּךְ מוֹכְרִין לִכְסוּתוֹ וּכְלֵי בֵּיתוֹ וּמְדוֹרוֹ:

 מגיד משנה  ולא האשה בלבד וכו'. זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עושרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ופשוט הוא: זה הכלל וכו'. כן מוכיח בפרק מציאת האשה (שם דף ס"ח) שהבנות אף על פי שאין בלשון התנאי אלא תהויין בביתי ומיתזן מנכסי שיש להם לבוש וכסות וה''ה לכל מקום וג''ז פשוט:

ז
 
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּפָסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּכְלֵי בַּיִת וּשְׂכַר מָדוֹר אֵין פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ בַּעַל שֶׁתִּתְקַשֵּׁט לוֹ. אֲבָל מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ פּוֹסְקִין לָהּ תַּכְשִׁיט. וְדִין הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בְּטַעֲנַת הַכְּסוּת וְהַכֵּלִים וּשְׂכַר הַמָּדוֹר כְּדִינָם בְּטַעֲנַת הַמְּזוֹנוֹת אִם אָמַר הוּא נָתַתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָתַתָּ דִּין אֶחָד לַכּל:

 מגיד משנה  האשה שהלך בעלה וכו'. פרק שני דייני גזירות (שם דף ק"ז) נחלקו אמוראים אם נותנים לה תכשיט ופסק רבינו כדברי האומר אין נותנין לה: אבל מי שנשתטה וכו'. פרק נערה (שם דף מ"ט) מתבאר דלכ''ע יש לה תכשיט:

ח
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכָּל הַמִּינִין. בַּעֲנִיּוּת [ב] שָׁנָה אַחַת יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם יְקַיֵּם. יֶתֶר עַל כֵּן יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְתוּבָה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. משנה (כתובות דף ע') פרק המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום ובגמרא (שם ע"א:) וכמה קצבה אר''י אמר שמואל י''ב חדש רבב''ח אר''י י' שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל ולא הוזכרו מחלוקות אלו בהלכות ואפשר שדעתו שאין הלכה כר''י אלא כת''ק שאינו מחלק בין עניות לעשירות ולכולן יש ל' יום אבל רבינו פסק כר''י מדשקלו וטרו אמוראי אליבי' ופסק כשמואל דאמר י''ב חודש. ובחידושי הרשב''א ז''ל וכתב רבינו חננאל ז''ל דהלכתא כר''י ואיכא מ''ד הלכתא כרב חסדא דהוא בתרא וזה נראה יותר. עוד כתב שאינו יודע טעם לדברי רבינו דהא קי''ל שמואל ור''י הלכה כר''י או יפסוק כר''י דהלכתא כוותיה במקום שמואל או כרב חסדא דהוא בתרא עכ''ל. ואני אתן טעם נכון לדברי רבינו ודאין אין הלכה כר''י משום דהוי להו שמואל ורב חסדא כנגדו בחד טעמא דלא בעינן זמן מרובה כולי האי והוו להו תרי לגבי חד וכן אין הלכה כרב חסדא משום דהוו להו שמואל ור''י כנגדו בחד טעמא דלא סגיא זמן מועט כולי האי הלכך הלכתא כשמואל דבתרי טעמי פליגי עליה ובודאי דרב חסדא מודה דבשנים עשר חדש יוציא שהרי אפילו ברגל אחד אמר יוציא וזה ברור כנ''ל:

ט
 
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְמֶרְחָץ. בִּכְרַכִּים שַׁבָּת אַחַת בִּכְפָרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. שֶׁלֹּא תִּנְעל מִנְעָל. בִּכְפָרִים שְׁלֹשָׁה יָמִים וּבִכְרַכִּים מֵעֵת לְעֵת. יֶתֶר עַל זֶה יַתִּיר [ג] אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  הדירה שלא תלך לבית המרחץ וכו'. ירושלמי פ' המדיר: שלא תנעול מנעל וכו'. גם זה שם:

י
 
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל מִכְּלֵי הַבַּיִת שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הַשְּׁכֵנוֹת לִשְׁאל אוֹתָן וּלְהַשְׁאִילָן כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְלֹא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְשֶׁלֹּא תֶּאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹתָם לְבָנִים תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁהוּא כִּילַי:

 מגיד משנה  הדירה שלא תשאל וכו'. מימרא וברייתא בפרק המדיר (שם דף ע"ב) וכתב רבינו יתיר נדרו פירוש שממתינין לו ל' יום כנזכר פי''ב ואע''פ שבגמרא לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה וכן פירשו קצת מפרשים ז''ל וכבר כתבתי פי''ב שכ''מ שנזכר הדירה ר''ל שהדירה מהנאתו אם תעשה כך: וכן היא שנדרה וכו'. מימרא שם:

יא
 
מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁלֹּא תֵּצֵא אִשָּׁה לַשּׁוּק בְּכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ בִּלְבַד עַד שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיהָ רְדִיד הַחוֹפֶה אֶת כָּל גּוּפָהּ כְּמוֹ טַלִּית נוֹתֵן לָהּ בִּכְלַל הַכְּסוּת רְדִיד הַפָּחוּת מִכָּל הָרְדִידִין. וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן לָהּ לְפִי עָשְׁרוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. לְפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ לָצֵאת וְלֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ לְבַקְּרוֹ וּלְבֵית הָאָבֵל וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה לִגְמל חֶסֶד לְרֵעוֹתֶיהָ אוֹ לִקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הֵם לָהּ. שֶׁאֵינָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְלֹא תָּבוֹא. אֲבָל גְּנַאי הוּא לְאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה יוֹצְאָה תָּמִיד פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחוֹבוֹת. וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה וְלֹא יְנִיחֶנָּהּ לָצֵאת אֶלָּא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ כְּמוֹ פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ לְפִי הַצֹּרֶךְ. שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ שֶׁכָּךְ כָּתוּב (תהילים מה-יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה:'

 מגיד משנה  מקום שדרכן שלא תצא וכו'. כבר נתבאר למעלה שהכל לפי מנהג המקום כמו שמוכיח בפרק אע''פ (דף ס"ה) ולא הוצרך רבינו לפרוט בזה אלא לומר אע''פ שהם עומדות בבית בלא רדיד כיון שאינן יוצאות לשוק חוץ ממנו חייב ליתן לה שהרי צריכה היא לילך לבית האבל וכיוצא בו וזהו שסמך ענין המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל: אבל גנאי הוא לאשה וכו'. בב''ר כשמזכיר גנותן של נשים אומר נשים יצאניות הן שנאמר ותצא דינה ואמרו רבותינו ז''ל גבי נערה המאורסה פירצה קוראה לגנב: ויש לבעל וכו'. כך אמרו ז''ל במדרש וכבשוה וכבשה כתיב מלמד שהאיש דרכו לכבש את האשה שלא תהא יצאנית:

יב
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ. בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר חֹדֶשׁ אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת רֶגֶל אֶחָד מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את וכו'. פרק המדיר משנה (שם ע"א): בזמן שהם בעיר אחרת רגל אחד יקיים ג' יוציא ויתן כתובה. שם ובגמרא הא גופה קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא ב' יוציא ויתן כתובה אימא סיפא ג' יוציא ויתן כתובה הא ב' יקיים ותירץ אביי סיפא אתאן לכהנת ור''י היא. פירוש דמפליג בעלמא בין אשת כהן שאינו יכול להחזירה אחר שגירשה לאשת ישראל ולא קיימא לן כר''י אלא כסתם מתניתין דפליג עליה בעלמא הילכך כאן אף באשת כהן בב' יוציא ויתן כתובה ואע''פ שיש שם אוקימתא אחרת זו עיקר וכן פסק בהלכות:

יג
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבַיִת הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אוֹ יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֲסָרָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר וְנָעַל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִים שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ בֵּית הָאָבֵל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְהֻחְזְקוּ שָׁם פְּרוּצִים שׁוֹמְעִין לוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו'. משנה וגמרא שם ויש מי שפי' זו ואותה שלא תלך לבית אביה כגון שנדרה היא ואמרה תיאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית אבא או לבית האבל ושמע בעלה ולא הפר לה שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי עליך אם תלכי כבר נתבאר למעלה פרק י''ב בכיוצא בזה שאין כופין אותו להוציא לאלתר אלא עד ל' יום אלו דבריהם. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה במדירה הבעל מהנאתו אם תלך וזהו שכתב יתיר נדרו ר''ל תוך זמן השלשים יום הידוע למעלה פרק י''ב שממתינין לבעל וכבר כתבתי פרק י''ב שאין הבעל יכול לאסור לאשתו שום דבר אלא בדרך זה שיאסור הנאתו עליה אם תעשה כך:

 לחם משנה  המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו'. כתב הרב המגיד כגון שנדרה היא ואמרה תיאסר הנאת וכו' כבר נתבאר למעלה פרק י''ב כיוצא בזה [שאין כופין אותו] להוציא לאלתר אלא עד שלשים יום אלו דבריהם ע''כ. ונראה דיש ט''ס כאן וצריך לומר כבר נתבאר למעלה בכיוצא בזה להמתין עד שלשים יום ולא להוציא לאלתר, וכוונתו לומר דודאי איירי בנדרה היא דאם לא כן קשה דיוציא ויתן כתובה משמע לאלתר ולמעלה נתבאר דהילכתא כשמואל דצריך להמתין עד שלשים אלא ודאי דאיירי דנדרה איהי וכן תירצו בגמרא (דף ע"א) כשהקשו לשמואל מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום מכל הפירות דקאמר דיוציא ויתן כתובה ותירצו דנדרה איהי [וקיים לה איהו] אבל בדעת רבינו כתב ה''ה שנראה שמפרש לאלתר ואיירי בהמתנה, וקשה לי טובא בדעת רבינו אם כן מאי הקשו בגמרא לדעתו מההיא דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות לשמואל והוצרכו לדחוק בכל מה שדחקו שם לימא דיוציא ויתן כתובה ר''ל לאחר שלשים יום וכמו שמפרש הוא הך משנה דהמדיר שלא תלך לבית אביה וכו' וג''כ קשה בההיא דהדירה שלא תשאול שנראה מדברי ה''ה שמפרש דנדר הוא שכתב ואע''פ שבגמרא לא אמר אלא יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר שלא הוצרכו אלא ללמד וכו' וא''כ לפי זה נמי קשה הקושיא האמורה דמה הקשו לשמואל נימא דאיירי בהמתנה ומ''ש יוציא ויתן כתובה לא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר מיהו הא לא קשה כולי האי דיש לומר ודאי דהך תירוצא דלא הוצרך אלא ללמד שהוא נדר קשה דתירוצא דחיקא היא ולכך מהדר בגמרא לאוקומי דנדרה איהי וכו' אבל בברייתא דשלא תשאל ע''כ צריך לומר הך תירוצא דאי אפשר לומר דנדרה איהי דהא בסיפא קאמר וכן היא שנדרה וכו' ולכך צריך לידחק בתירוץ זה:

יד
 
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ שׁוֹמְעִין לוֹ וְתִהְיֶה הִיא הוֹלֶכֶת לָהֶם כְּשֶׁיֶּאֱרַע לָהֶם דָּבָר. וְתֵלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ וּבְכָל רֶגֶל וְרֶגֶל. וְלֹא יִכָּנְסוּ הֵם לָהּ אֶלָּא אִם אֵרַע לָהּ דָּבָר כְּגוֹן חלִי אוֹ לֵדָה. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיִּכָּנְסוּ אֲחֵרִים בִּרְשׁוּתוֹ. * וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶצְלִי אִמְּךָ וְאַחְיוֹתֶיךָ וְאֵינִי שׁוֹכֶנֶת עִמָּהֶם בְּחָצֵר אַחַת מִפְּנֵי שֶׁמְּרֵעִין לִי וּמְצֵרִין לִי שׁוֹמְעִין לָהּ. שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּשְׁבוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ:

 ההראב"ד   וכן היא שאמרה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אימתי בזמן שהן באות בגבולה אבל אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן אע''פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות הואיל והוא רוצה בעמידתם אבל מבקשים מהן לסדר להן ענין שלא יצערו אותה בדירתן:

 מגיד משנה  האומר לאשתו וכו'. דברים פשוטים הן אלו וכן כתבו מן הגאונים ז''ל: וכן היא שאמרה וכו'. כך כתב הרב אלפס בתשובה. ובהשגות א''א אימתי בזמן שהן באות בגבולה וכו'. ואני אומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אלא כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב''ד שהם מריעים ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לא כל הימנה ובזה יפה כח הבעל מכח האשה לפי שהמדור הוא של בעל ואינו שלה ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענה זהו דעתי:

טו
 
הָאִישׁ שֶׁאָמַר אֵינִי דָּר בְּמָדוֹר זֶה מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי אָדָם רָעִים אוֹ פְּרוּצִים אוֹ עַכּוּ''ם בִּשְׁכוּנָתִי וַאֲנִי מִתְיָרֵא מֵהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ בִּפְרִיצוּת שֶׁכָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רַע. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וְשׁוֹכֵן בֵּין בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים. וְכָךְ הִיא שֶׁאָמְרָה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֲנִי אֵינִי מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִין לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת אֵין רְצוֹנִי שֶׁיֵּצֵא עָלַי שׁוּם רַע בִּשְׁכֵנוּת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  האיש שאמר איני דר במדור זה וכו'. וכן היא שאמרה וכו'. (פרק המדיר דף ע"ב):

טז
 
כָּל הַיִּשּׁוּב אֲרָצוֹת אֲרָצוֹת הוּא. כְּגוֹן אֶרֶץ כְּנַעַן וְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ תֵּימָן וְאֶרֶץ כּוּשׁ וְאֶרֶץ שִׁנְעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מִמְּדִינוֹת וּכְפָרִים. וְעָרֵי יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן נִשּׂוּאִין שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ. יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל:

 מגיד משנה  כל הישוב ארצות ארצות וכו'. זה פשוט. ומה שכתב וערי ישראל לענין נישואין שלש ארצות וכו'. שם פרק שני דייני גזרות (דף ק"י):

יז
 
אִישׁ שֶׁהָיָה מֵאֶרֶץ מִן הָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ לְאַרְצוֹ אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁעַל מְנָת כֵּן נִשְּׂאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מִן הָאֲרָצוֹת וְהִיא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ [ד] יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר [ה] לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וְלֹא מִכְּפָר [ו] לִמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַמְּדִינָה טוֹבָה לָהֶם וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּשִׁיבַת הַכְּפָרִים טוֹבָה לָהֶם:

 מגיד משנה  איש שהיה מארץ מן הארצות וכו'. תוספתא אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל כופין x אותה לצאת שעל מנת כן נשאה וכו' והביאה בהלכות: אבל הנושא אשה וכו'. במשנה שם ומפרש בתוספתא בזמן שהוא מאותה הארץ שנשאה: ואינו יכול להוציאה וכו'. שם במשנה ולשון המשנה כרך ורבינו כתב מדינה והכל אחד ומצינו בכתוב שם מדינה למקום מיוחד עילם המדינה:

יח
 
וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וְלֹא מֵרַע לְיָפֶה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִטָּפֵל [ז] וְלִבְדֹּק עַצְמָהּ בַּנָּוֶה הַיָּפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ קַלָּה וּכְעוּרָה. וְכֵן לֹא יוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  וכשמוציאה ממדינה למדינה וכו'. שם במשנה מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה אבל לא מיפה לרעה רשב''ג אומר אף לא מנוה רעה לנוה יפה מפני שנוה היפה בודק וידוע שהלכה כרשב''ג במשנתנו. ופי' רבינו שהנוה היפה בודק שהוא צריכה להטפל ולבדוק ולפ''ז מה שאמרו בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חלי מעים לדוגמא בעלמא נקטה לומר שרוב הטובה מצינו שמזיק לפעמים. ויש בזה פירוש אחר: וכן לא יוציאנה וכו'. תוספתא נזכר בהלכות:

יט
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  בד''א מחוצה לארץ וכו'. שם במשנה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל מעלין וכו' לאתויי מנוה היפה לנוה הרע. ומה שכתב אפילו ממקום שרובו ישראל הוא כפי התוספתא וכל הדברים בכלל הכל שהזכירו במשנה:

'[כ] אמר' האיש לעלות וכו'. ברייתא שם. עוד בברייתא כיוצא בזה כשהן בארץ ישראל והאחד רוצה לצאת והאחד אינו רוצה ולא הוצרך רבינו לכתוב זה מפני שקל וחומר הוא מדין העליה: והוא הדין לכל מקום וכו'. במשנה הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים וזה מבואר:


כ
 
אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם. הַכּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם:


הלכות אישות - פרק ארבעה עשר

א
 
עוֹנָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. לְכָל אִישׁ וְאִישׁ כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. כֵּיצַד. בְּנֵי אָדָם הַבְּרִיאִים וְהָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה שֶׁמַּכְשֶׁלֶת כֹּחָן אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְיוֹשְׁבִין בְּבָתֵּיהֶן עוֹנָתָן בְּכָל לַיְלָה. הַפּוֹעֲלִין כְּגוֹן הַחַיָּטִין וְהָאוֹרְגִין וְהַבּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בָּעִיר עוֹנָתָן פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן בְּעִיר אַחֶרֶת עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. וְהַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַמַּלָּחִין אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה מַתִּישׁ כֹּחָן וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת:

 מגיד משנה  עונה האמורה בתורה וכו'. משנה פרק אף על פי (כתובות דף ס"א ס"ב) והחלוקין שהזכיר רבינו מבוארים במשנה ובגמרא. ויש בקצת ספרי רבינו והמלחים אחד לג' חדשים וטעות סופרים הוא שעיקר הנוסחא אחד לששה חדשים וכן הוא במשנה וכן הוא בספרי רבינו המדוייקים:

ב
 
יֵשׁ לְאִשָּׁה לְעַכֵּב עַל בַּעְלָהּ שֶׁלֹּא יֵצֵא לִסְחוֹרָה אֶלָּא לְמָקוֹם קָרוֹב שֶׁלֹּא יִמָּנַע מֵעוֹנָתָהּ וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּתָהּ. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לְמָנְעוֹ לָצֵאת מִמְּלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ קְרוֹבָה לִמְלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ רְחוֹקָה. כְּגוֹן חַמָּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת גַּמָּל אוֹ גַּמָּל לְהֵעָשׂוֹת מַלָּח. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נְשׁוֹתֵיהֶן שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵן רַךְ וְעָנֹג שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם אֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב:

 מגיד משנה  יש לאשה לעכב על בעלה וכו'. זה מתבאר שם במשנה שאמרו הפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחת פירוש ולא יותר וברשותה אמרו בגמרא כמה כמה דבעי: וכן יש לה למונעו לצאת וכו'. (שם ס"ב) בעיא דאפשיטא: ות''ח יוצאין לתלמוד וכו'. במשנה והתלמידים יוצאים לת''ת שלא ברשות ל' יום וכו' דברי ר''א ובגמרא אמר רב הלכה כר''א א''ר אדא בר אהבה אמר רב זו דברי ר''א אבל חכ''א התלמידים יוצאים לת''ת ב' או ג' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. ופסק רבינו כחכמים ואע''פ שהביאו בגמרא מעשה דרב רחומי דנח נפשיה התם מפני שלא בא לעת שהיה רגיל לבא ובהלכות לא הביאו הא דרב אדא בר אהבה ודעתם כר''א:

 לחם משנה  יש לאשה לעכב על בעלה וכו'. קשה קצת למה לא הזכיר רבינו דהפועלים שעונתן שתים בשבת יש להם רשות לצאת שבת אחת בלתי רשותה. ואולי זה נרמז במה שאמר שלא ימנע מעונתה דסתם עונה הוא פעם אחת בשבת כלומר דאין לו רשות יותר:

ג
 
נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה [א] נָשִׁים אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ וְאֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לִתֵּן שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כָּרָאוּי לְכָל אַחַת וְאַחַת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אוֹתָן לִשְׁכֹּן בְּחָצֵר אַחַת. אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת לְעַצְמָהּ:

 מגיד משנה  נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת וכו'. ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו (דף ס"ה) א''ר אמי [אף בזה יוציא ויתן כתובה שאני אומר] כל הנושא אשה על אשה יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למיזיינינהו ובהלכות וקי''ל כרבא:

ד
 
וְכַמָּה הִיא עוֹנָתָן. לְפִי מִנְיָן. כֵּיצַד. פּוֹעֵל שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים יֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בְּשַׁבָּת. הָיוּ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים נִמְצָא עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְכֵן אִם הָיָה מַלָּח וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים תִּהְיֶה עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר עַל אַרְבַּע נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶן עוֹנָה פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ:

 מגיד משנה  וכמה הוא עונתן לפי מנין כיצד וכו'. זה נלמוד ממה שיבוא בסמוך: ולפיכך צוו חכמים שלא ישא וכו'. בפרק החולץ (יבמות מ"ד) אמרו בגמרא דאפי' דאפשר ליה מתניתין עצה טובה קמשמע לן דלא לייבם טפי מארבע נשים כי היכי דלמטינהו עונה בחדש ומכאן שעונותיהן לפי מנינן:

ה
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֹּאמַר לַאֲחֵרִים מַה שֶּׁאָמַר לָהּ אוֹ מַה שֶּׁאָמְרָה לוֹ מִדִּבְרֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שֶׁמְּדַבֵּר אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁאֵין זוֹ יְכוֹלָה לְהָעֵז פָּנֶיהָ וְלוֹמַר לַאֲחֵרִים דִּבְרֵי קָלוֹן. וְכֵן אִם הִדִּירָהּ שֶׁתִּהְיֶה [ב] פּוֹעֶלֶת בְּעֵת תַּשְׁמִישׁ שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה שׁוֹטִים וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אֶלָּא כִּשְׁטוּת. הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו שתאמר. משנה וגמרא בפרק המדיר (כתובות דף ע"א): וכן אם הדירה וכו' שתהיה וכו'. משנה ונאמרו עליה אוקימתות בגמרא וזו אחת מהן ושתיהן אמת: או שהדירה שתעשה וכו'. שם אוקימתא שנייה ושתיהן בהלכות:

ו
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ [ג] הַמִּטָּה שַׁבָּת אַחַת מַמְתִּינִין לוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יָפֵר נִדְרוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּדַר הֲרֵי צִעֲרָהּ וְנִתְיָאֲשָׁה. וְכֵיצַד מַדִּירָהּ. אִם אָמַר לָהּ תַּשְׁמִישִׁי אָסוּר עָלַיִךְ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לֹא נָדַר כְּלוּם. וְאִם נִשְׁבַּע נִשְׁבַּע לַשָּׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ. אָמַר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זֶה נֵדֶר וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו מתשמיש וכו'. פרק אע''פ (דף ס"א) משנה המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב''ש אומרים שתי שבתות וב''ה אומרים שבת אחת ובגמרא אמר שמואל דאפילו לא קבע זמן לנדרו ימתין שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו וקיימא לן כוותיה כמו שהזכרתי פי''ב ולזה סתם רבינו: ואפילו היה מלח וכו'. שם בגמרא: וכיצד מדירה וכו'. זה נלמד מן הסוגיא שבריש פרק המדיר (שם ע') דאמרי' דכל היכא דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושם באותו הפרק (שם ע"א:) הביאו מימרא דרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן הדין בו ומבואר זה בנדרים (דף ט"ו:) פרק ואלו מותרין שהקשו על המשנה דקונס שאיני משמשך והא מן התורה משועבד לה ותירצו באומר הנאת תשמישך עלי וזה מבואר:

ז
 
אָסוּר לָאָדָם לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מֵעוֹנָתָהּ וְאִם עָבַר וּמָנַע כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-י) 'שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע'. וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעל יַמְתִּין שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁמָּא יַבְרִיא שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹ יִטּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אסור לאדם וכו'. הלאו מבואר בכתוב וכן הזכירו חכמים במכילתא כמו שכתב רבינו בספר המצות: ואם חלה או תשש וכו'. פרק אע''פ:

ח
 
הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה בַּעְלָהּ [ד] מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה הִיא הַנִּקְרֵאת מוֹרֶדֶת וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי מָה מָרְדָה. אִם אָמְרָה מְאַסְתִּיהוּ וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ מִדַּעְתִּי [ה] כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁעָתוֹ לְגָרְשָׁהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁבוּיָה שֶׁתִּבָּעֵל לְשָׂנוּא לָהּ [ו] וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל וְתִטּל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִין בֵּין מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ וְנִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בְּאַחְרָיוּתָן. וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת בְּשֶׁל בַּעַל כְּלוּם וַאֲפִלּוּ מִנְעָל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ וּמִטְפַּחַת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁלְּקָחָן לָהּ פּוֹשֶׁטֶת וְנוֹתֶנֶת לוֹ וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ מַתָּנָה מְחַזֶּרֶת אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּטּל וְתֵצֵא:

 מגיד משנה  האשה שמנעה וכו'. בפרק אע''פ (דף ס"ג) הזכיר במשנה המורדת ובגמ' שאלו מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה ר''י ברבי חנינא אמר ממלאכה ובהלכות פסקו כרב הונא דדוקא מתשמיש הויא מורדת אבל לא ממלאכה וכן כתבו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל באומרת איני עושה מלאכה כופה אותה בשוטים או שאינו זנה או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עליה עבד או שפחה לשמשו עכ''ל: ואם אמרה מאסתיהו וכו'. שם היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפק מינה רב חיננא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הואי. ודעת רבינו לפרש לא כייפינן לה אלא נותן לה גט ומפסדת כתובתה וכופין אותו ליתן גט שאם לא היו כופין אותו לגרשה מאי לא כייפינן לה כבר היא אגידא בו ועוד שהרי באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסדת היא כתובתה ואין כופין אותה אלא בפחיתת כתובה כמו שיתבאר ואם איתא דבמאיס עלי אין כופין אותו לגרשה מהו דלא כייפינן לה ובמה יפה כחה מן המורדת והלא מפסדת היא כתובתה. ודעתו ז''ל שמה שהזכירו חכמים שאין האיש מוציא אלא לרצונו אלא בדרכים שאמרו יוציא ויתן כתובה היינו שאינו מוציא ונותן כתובה אבל להוציא בלא כתובה כופין אותו באומרת מאיס עלי וגם כן הוא סובר שמה שאמרו בגמרא כלתיה דרב זביד אימרדא והוה תפיסא חד שירא ונחלקו שם בדינה. ומסקנא דגמרא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה (בלאותיה הקיימין) לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל. כל זה אינו אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וזהו שאמרו אימרדא סתם לפי שאומרת כן היא נקראת מורדת. ואל יקשה בעיניך מה שאמרו במשנה פוחת עד כנגד כתובתה שמה שהזכירו כאן בגמרא הוא לפי דעת התנאים האחרונים שחזרו ונמנו שאין כאן פחיתת כתובה בכל שבת ושבת כדין המשנה אלא שהיא מפסידתה בבת אחת אחר ארבע שבתות כמו שנתבאר ולדעת זו נחלקו בגמרא אם הפסידה בלאותיה הקיימין והעלו שאם תפסה אין מוציאין מידה זהו דעתו ז''ל. אבל באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימין אבל מה שנתן לה הבעל הפסידה לגמרי דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהיב לה והוא הדין לתוספת כתובה זו היא שיטת רבינו ז''ל בדין זה. ודע שלדבריו כל מקום שהזכירו חכמים יוציא ויתן כתובה רוצה לומר שכופין הבעל להוציאה ולתת לה כתובה וכן כתב הוא ז''ל בפירוש המשנה שלו. ודע שיש בכל מה שהזכרתי שיטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כתב שבדין הגמרא אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם והם סבורין שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה זו תצא וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור שלא תהיה אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה כ''ש שהם ז''ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין. ובשאר מקומות שאמרו חכמים יוציא ויתן כתובה נחלקו ז''ל יש מי שאומר שכופין אותו להוציא ולתת כתובה ויש מי שאומר שאין כופין ליתן גט אלא באותן מקומות שהזכירו חכמים כפייה בפי' אבל בכ''מ שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא הזכירו כפייה פירושו שכופין אותו לתת כתובה ומבקשין ממנו לתת גט וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ושמור אלו העיקרים וזכור אותם. וג''כ חולקין עליו במה שמפסדת האומרת מאיס עלי והרבה מהם מפרשים דההיא מעשה דכלתיה דרב זביד היתה באומרת מאיס עלי וכל מה שהזכרתי למעלה שהעלו בגמרא למסקנא באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסדת כלום עד י''ב חדש ובתוך י''ב חדש אין מכריזין עליה ולא פוחתין מכתובתה כלום ובזה היא חלוקה ממורדת כמו שיתבאר ואם גירש הבעל תוך הזמן הזה נותן לה כל כתובתה משלם ובתוך י''ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י''ב חדש הפסידה כל עיקר כתובתה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל ונדונייתה אלא שאם היה לה שום בלאות הקיימין ותפסה אותם אין מוציאין אותם מתחת ידה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים מהם. ואין לה מזונות תוך י''ב חדש אלו כיון שאינה רוצה בו. ואם מת הבעל תוך י''ב חדש גובה כתובתה מן היורשים ואין צ''ל שאם מתה שהוא יורשה לעולם עד שיגרשנה ולאחר י''ב חדש אם רצה הבעל לגרש מגרש ואם לאו אין כופין אותו לעולם וכמו שכתבתי ואם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת לפי שהפסידה כתובתה וכבר נתבאר פרק עשירי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כך העלה דינין אלו הרשב''א ז''ל וכן הוא דעת קצת מפרשים ז''ל:

 כסף משנה  האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. כתב הר''ן בתשובות הרמב''ם פירש זו שאמר בפרק אע''פ (כתובות דף ס"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב''ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז''ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה''ל כההיא דאמרינן בס''פ אלמנה (שם דף ק"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב''ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ''ל:

ט
 
וְאִם מָרְדָה מִתַּחַת בַּעְלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְאָמְרָה הֲרֵינִי מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּכָךְ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִּלְּלַנִי אוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה עִמִּי מְרִיבָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שׁוֹלְחִים לָהּ מִבֵּית דִּין וְאוֹמְרִין לָהּ הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתֵךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אוֹתָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בְּכָל יוֹם [ז] אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִית מָרְדָה עַל בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  ואם מרדה מתחת בעלה וכו'. זמן הד' שבתות וההמלכה וההכרזה מבוארין בגמרא ודלא כמתניתין וכ''כ ז''ל ותוך זמן זה אם גירשה הבעל לא הפסידה כלום וכתב רבינו בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ובגמרא אמרו ומכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו וכו' א''ר אמי אין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו. וזה פירושה לדעת רבינו דיקא נמי דאין מכריזין בשוקים וברחובות דקתני ד' שבתות זו אחר זו אי אמרת בשלמא דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות היינו דצריך זמן כולי האי אף על פי שמכריזין בכל יום אלא אי אמרת בשוקים וברחובות מכריזין בבציר מהאי זמן מיפרסמא מילתא טפי ומיכספא היא. ויש בזה פירוש אחר לרש''י ז''ל ועולה ממנו שאין מכריזין עליה בכל יום אלא בד' שבתות בלבד. ומה שכתב רבינו בדין המורדת הזאת כבר כתבתי למעלה שרבינו סבור שמה שאמרו בגמרא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי הוא במורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ועל דרך זה כתב מה שכתב כאן וכבר כתבתי שהרשב''א ז''ל וקצת מן המפרשים חלוקים ע''ז ולדבריהם זהו דין המורדת לאחר ד' שבתות ובהמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה עיקר ותוספת ומה שנתן לה הבעל ונדונייתה שהיא נכסי צאן ברזל ואפילו תפסה מהן בלאות הקיימין מוציאין מתחת ידה אבל בנכסי מלוג לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש מהם ביד הבעל מוציאים מתחת ידו וכן הוא דעת רבינו בכל זה חוץ מן הבלאות של נכסי צאן ברזל שהוא סובר שאם תפסה אותם אין מוציאין מתחת ידה. ומה שכתב ואין נותנין לה גט עד י''ב חדש אפשר שהוא סבור שלאחר י''ב חדש מכריחין הבעל לגרשה וכבר הזכרתי למעלה שאין דינו בכפיית הבעל אמת או אפשר שהוא סבור בזה כדעת קצת מפרשים שאמרו שלעולם אין כופין אבל משהין אותה י''ב חדש ומבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני קטטה ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה. ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא שהיית י''ב חדש אלא באומר' מאיס עלי אבל במורדת אין משהין אותה יותר מד' שבתות ואחר המלכה שנייה הפסידה הכל והבעל יגרשנה אם ירצה או יקיים אותה ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. ויש בענינים אלו דעות חלוקים למפרשים ז''ל:

 כסף משנה  ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מבית דין וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם ס"ג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב''ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומה שכתב אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר''ן לי נראה דה''ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב''ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ''ל:

 לחם משנה  ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו וכו' שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך וכו' הפסדת אותה. כתב הרב המגיד ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא וכו' לכאורה נראה דהיינו מה שכתב למעלה וז''ל ובזה חלוקה היא ממורדת וכו' לאחר שנים עשר חדש הפסידה וכו'. ונראה דיש הפרש במה שכתב הוא דמורדת לא יפסיד עד י''ב חדש אבל לעולם דמשהינן אגיטא כדאמרו בגמרא קאי נמי אבעינא ליה דאע''ג דמפסיד אחר שתים עשרה שבתות מכל מקום לענין שהיית הגט ימתין שנים עשר חדש. והך יש מי שכתב סובר דאין זמן שנים עשר חדש למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כלל וזה נתבאר יותר בפרק אף על פי בדברי הר''ן:

י
 
וְאַחַר הַהַכְרָזָה שׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין פַּעַם שְׁנִיָּה וְאוֹמְרִים לָהּ אִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ הִפְסַדְתְּ כְּתֻבָּתֵךְ. אִם עָמְדָה בְּמִרְדָּהּ וְלֹא [ח] חָזְרָה נִמְלָכִין בָּהּ וּתְאַבֵּד כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כְּתֻבָּה כְּלָל. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ גֵּט עַד י''ב חֹדֶשׁ וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כָּל י''ב חֹדֶשׁ. וְאִם מֵתָה קֹדֶם הַגֵּט בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ:

 מגיד משנה  ואם מתה קודם הגט בעלה וכו'. מבואר בהלכות ופשוט הוא שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין:

יא
 
כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ אִם מָרְדָה כְּדֵי [ט] לְצַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִדָּה אוֹ חוֹלָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת:

 מגיד משנה  כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו וכו'. שם ברייתא אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם ואמרו שם נדה בת תשמיש היא ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. וכתב הרשב''א דדוקא כשהתחילה למרוד קודם נדותה ואחר כך פירסה נדה וכן הוא בירושלמי מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה אסרתה המרדתה עליו אלא כן אנן קיימין כשמרדה עליו עד שלא באת לנדה עכ''ל. אבל בגמרין לא חילקו כלל וגם רבינו לא הזכירו ומכאן למד רבינו דהוא הדין אם היה בעלה מלח וכן נלמוד זה מדין המדיר הנזכר למעלה:

יב
 
וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה לְהִנָּשֵׂא וּמָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ וְלֹא נִשֵּׂאת הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ. וְכֵן יְבָמָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם כְּדֵי לְצַעֲרוֹ [י] כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ:

 כסף משנה  וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. כתב הריב''ש נראה לע''ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ''ש הרמב''ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה:

יג
 
הַמּוֹרֶדֶת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אַחַר י''ב חֹדֶשׁ בְּלֹא כְּתֻבָּה תַּחֲזִיר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל. אֲבָל נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וּבְלָאוֹתֵיהֶן [כ] קַיָּמִים אִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָהּ וְאִם תְּפָסָן הַבַּעַל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָבַד מִנְּכָסֶיהָ שֶׁקִּבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּתָן עָלָיו אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ כְּלוּם. זֶה הוּא דִּין הַגְּמָרָא [ל] בְּמוֹרֶדֶת:

 מגיד משנה  המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר וכו'. כבר ביארתי למעלה דעת רבינו ודעת החולקים עליו:

 כסף משנה  אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. כתב הריב''ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ''ש הרמב''ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו:

יד
 
וְאָמְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּבָבֶל מִנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת בְּמוֹרֶדֶת. וְלֹא פָּשְׁטוּ אוֹתָן הַמִּנְהָגוֹת בְּרֹב יִשְׂרָאֵל וְרַבִּים וּגְדוֹלִים חוֹלְקִין עֲלֵיהֶם בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת וּכְדִין הַגְּמָרָא רָאוּי לִתְפֹּס וְלָדוּן:

 מגיד משנה  ואמרו הגאונים שיש להם בבבל וכו'. תקנת הגאונים כתוב בהלכות וכבר כתבו קצת מן האחרונים שאין נוהגין עכשיו על פי אותה תקנה וכמו שכתב רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

טו
 
הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ אֲבָל אֵינִי בָּא עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים שְׂעוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. וְיֵשֵׁב וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-י) 'לֹא יִגְרָע'. שֶׁאִם שְׂנֵאָהּ יְשַׁלְּחָהּ אֲבָל לְעַנּוֹת אָסוּר. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 מגיד משנה  המורד על אשתו וכו'. במשנה וכן המורד על אשתו מוסיפים על כתובתה ג' דינרים בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין וכו' וידוע שהלכה כסתם משנה ונתבאר בגמרא דלדידן דקיימא לן דמורדת הוא מתשמיש אף מורד הוא מתשמיש וכתב רבינו שהשלשה דינרים הם ל''ו שעורות כסף לפי שהדינרין אלו הן של דבריהם והם שמינית שבצורי ובדינר צורי יש צ''ו שעורות כסף כמו שנתבאר פ''י נמצא שהשמינית הוא י''ב שעורות ולפיכך שלשה דינרים הם ל''ו שעורות והם ארגינץ אחד ושמינית. וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה. וכתב רבינו שהוא עובר בל''ת ודבר פשוט הוא וכבר הזכיר רבינו לאו זה למעלה וידוע ג''כ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה חוץ מלאוים ידועים כנזכר פרק י''ח מהלכות סנהדרין:

 לחם משנה  המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה וכו'. נראה דרבינו מפרש מתניתין דהמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלש וכו'. כ''ז שהיא תרצה אבל אם לא תרצה היא יוציא ויתן כתובה וזה פשוט. וא''ת א''כ מאי הקשו בגמרא (דף ס"ג:) למ''ד מורד ממלאכה דהא אמר רב יוציא ויתן כתובה נימא נמי דמתני' יוצאה היא כמו למ''ד מורדת מתשמיש. ונראה דהוה מצי למימר ולטעמיך וכדכתבו שם התוספות ע''ש:

טז
 
* אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין הוּא אוֹמֵר זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמּוֹ. וְכֵן אִם טָעֲנָה הִיא וְאָמְרָה שֶׁהוּא מוֹרֵד מִתַּשְׁמִישׁ וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמָּהּ. מַחְרִימִין בַּתְּחִלָּה עַל מִי שֶׁהוּא מוֹרֵד וְלֹא יוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וְאַחַר כָּךְ אִם לֹא הוֹדוּ אוֹמְרִין לָהֶם הִתְיַחֲדוּ בִּפְנֵי עֵדִים. נִתְיַחֲדוּ וַעֲדַיִן הֵם טוֹעֲנִין מְבַקְּשִׁין מִן הַנִּטְעָן וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה כְּפִי כֹּחַ הַדַּיָּן. אֲבָל לִבְעל בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאָסוּר לִבְעל בִּפְנֵי כָּל בְּרִיָּה:

 ההראב"ד   איש ואשתו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין אני רואה בכאן פשרה לדיין ומשנתנו היא השמים ביני לבינך ואמרו בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא האי אתתא רחיקא מן ההוא גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ואם כמשנה ראשונה [הרי האמינוה מפני שיכולה לומר אינו יורה כחץ ואם כמשנה אחרונה] הרי אמרו יעשו סעודה והן מתרגלין זה עם זה ואין כאן מקום לחרמות מפני שהוא גנאי להן עכ''ל:

 מגיד משנה  איש ואשתו שבאו לב''ד וכו'. בפרק אחרון דנדרים (דף צ':) משנה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ומפרש לה בירושלמי באומרת כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא ההיא איתתא רחיקא מן ההוא גברא. ואע''פ שלפי גמרתנו פי' המשנה הוא שאינו יורה כחץ כמו שיתבאר פרק ט''ו למד רבינו מן הירושלמי שאף בטוענת שאינו נוהג עמה [כדרך כל הארץ] והוא מכחיש יעשו פשרה. ובהשגות א''א אין אני רואה בכאן פשרה לדיין וכו'. ואני אומר שדברי רבינו הם ממה שאמרו במשנה יעשו דרך בקשה ואע''פ שבירושלמי פירש יעשו סעודה וכו' כמ''ש הר''א ז''ל בירושלמי הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס שהיא על ידי סעודה ועיקר הכוונה הוא שיתפשרו ביניהם באי זה דרך שיהיה ולזה סתם רבינו. ומ''ש הר''א ז''ל שאין כאן מקום לחרמות מפני הגנאי אני אומר שכיון שהם טוענים דברים אלו בבית דין אין חוששין לגנאי להוציא הדין לאמיתו וכבר הזכרתי בספר קניין בהרבה מקומות שלא נזכר בגמרא בשום מקום חרם סתם בביאור אבל הגאונים ז''ל כתבו כן. ומה שכתב רבינו שאסור לבעול בפני כל בריה נתבאר בגמרא בנדה פרק כל היד (דף י"ז):

 לחם משנה  איש ואשתו שבאו לבית דין וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף צ"א) פירש מתניתין דהשמים בינו לבינה דאינו יורה כחץ ובכי הא לא תקשה לרב המנונא דקאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום דאינה מעיזה דהכא ודאי מעיזה כיון דקים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים אבל היכא שאמר שהוא מרוחק ממנה הוא דבר דקים ליה וקים לה הוי ודאי דומיא דרב המנונא דאינה מעיזה ולדידן דקי''ל כרב המנונא היא נאמנת וא''כ ודאי נראה בהדיא דפליג גמרא דידן עם הירושלמי. או נאמר דירושלמי כתב כן אליבא דרבה דאמר דגירשתני אינה נאמנת. וא''כ תימה על רבינו דאפילו דנאמר דפליג גמרא דידן לירושלמי וסבירא ליה דאפילו לרב המנונא אינה נאמנת איך שביק גמרא דידן וסבר כירושלמי. וכבר תמה כן הרשב''א בתשובותיו סימן תרכ''ח וכן מוהר''י בן לב ז''ל בפסקיו שלישים שאלה שלישית וק''ב ועוד קשה דאיך יסכימו שני הדינים יחדיו הך דרב המנונא והך דהירושלמי. ונראה לי לומר דסובר רבינו דגמרא דידן משמע למתניתין דהשמים ביורה כחץ והוא ס''ד דתרווייהו קים להו ביורה כחץ ולכך הקשה לרב המנונא וכדכתב שם הר''ן אבל אם הוה סבירא ליה דמתניתין איירי בשטוען שהוא מרוחק ממנה לא היה קשה ליה מידי דיש לחלק בין טענת יורה כחץ וגרשתני להך טענה דהתם טוען טענה שעל כל פנים מפיק נפשה מבעלה דהא גירשתני ודאי מוציאה עצמה מבעלה וכן אינו יורה כחץ עכ''פ מוציאה עצמה מבעלה דאין לו שום תיקון אלא יוציא ויתן כתובה ולכך ודאי טענה כי האי לא הות טעינא לה אי לא הוה קושטא דלא מעיזה נפשה כולי האי אבל הך טענה דהוא מרוחק ממנה אינה מוציאה עצמה מבעלה עכ''פ דהא אפשר לו להתפייס ואל ימרוד בה עוד דהרי יש בידו לתקנו א''כ לפי זה יסכימו שני הדינים יחד ואין חילוק בין הירושלמי לגמרא דידן לענין הדין אלא לענין פירוש המשנה לבד:

יז
 
הָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה חַיָּב לְרַפְּאוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא. רָאָה שֶׁהַחלִי אָרֹךְ וְיַפְסִיד מָמוֹן הַרְבֵּה לִרְפוּאָה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי כְּתֻבָּתֵךְ מֻנַּחַת אוֹ רַפְּאִי עַצְמֵךְ מִכְּתֻבָּתֵךְ אוֹ הֲרֵינִי מְגָרְשֵׁךְ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהוֹלֵךְ שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

 מגיד משנה  האשה שחלתה וכו'. במשנה פרק נערה (כתובות דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה [ואם] אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. וכתב רבינו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. ודבר פשוט הוא שיש בזה רוע מוסר. אבל הרשב''א ז''ל כתב תניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב''ד ז''ל במוטלת על המטה וכל שכן בבנות ישראל הקדושות אם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה עכ''ל. ואין נראה כן מדעת רבינו שלא חילק. ואני אומר שאם כן הוא לא היו סותמין במשנה ובגמ' מלפרש במה דברים אמורים בשאינה מוטלת אבל במוטלת אינו רשאי וכבר חלקו שם בדין האלמנה ברפואה בין יש לה קצבה לשאין לה קצבה ולא חילקו כלל בשהיא אשת איש וענין יפת תואר חדוש הוא ולא התירה אותה תורה אלא כנגד יצר הרע ורצה לחוס עליה שהיא שבויה בארץ נכריה ובעלה בעל כרחה ואין לה שום דבר לרפא את עצמה לפיכך דרשו ז''ל ושלחתה לנפשה בזמן שהיא יכולה לילך מאיליה. ואפשר שאף ביפת תואר הוא אסמכתא מדבריהם ותמהני על רבינו למה לא הזכיר הדין ההוא בהלכות מלכים בדיני יפת תואר:

 כסף משנה  האשה שחלתה וכו'. כתב ה''ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא''כ לא היו סותמין וכו'. מ''כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ''ש בבנות ישראל הקדושות הראב''ד או הרשב''א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה''ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דספרי מיתניא אליביה דרבי נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש''ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ''ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ''ש בפ''ח מהלכות מלכים ומ''מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עכ''ל:

יח
 
נִשְׁבֵּית חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם הָיָה כֹּהֵן שֶׁכְּבָר נֶאֶסְרָה עָלָיו פּוֹדֶה אוֹתָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְבֵית אָבִיהָ. אֲפִלּוּ הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת מְטַפֵּל לָהּ עַד שֶׁמַּחֲזִירָהּ לִמְדִינָתָהּ וּמְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כָּל כְּתֻבָּתָהּ. הָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַשְּׁבוּיָה מֻתֶּרֶת לוֹ מַחֲזִירָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה וְאִם רָצָה אַחַר כָּךְ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  נשבית חייב לפדותה וכו'. שם במשנה לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתיך חייב שהוא תנאי ב''ד נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי:

יט
 
אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר עַל דָּמֶיהָ אֶלָּא כַּמָּה שֶׁהִיא שָׁוָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבוּיוֹת. הָיוּ דָּמֶיהָ יוֹתֵר עַל כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְאָמַר הֲרֵינִי מְגָרְשָׁהּ וְזוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְתֵלֵךְ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיוּ דָּמֶיהָ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹנָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אֲבָל אִם פְּדָאָהּ וְנִשְׁבֵּית פַּעַם שְׁנִיָּה וְרָצָה לְגָרְשָׁהּ הֲרֵי זֶה מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  אין מחייבין את הבעל וכו'. בגמרא (שם נ"ב) מחלוקת תנאים ופסקו בהלכות כן. ופירוש דמיה הוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר הבעל וכ''כ הרב ז''ל ודבר ברור הוא: היו דמיה וכו'. גם זה שם מחלוקת תנאים ופסקו בהלכות כרבן שמעון בן גמליאל שאמר כן:

 כסף משנה  היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד''א בפעם ראשונה וכו'. נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה:

 לחם משנה  אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. בגמרא (דף נ"ב) איכא תרי מחלוקת דר' ורשב''ג חד הוא דלרבי אפילו ביותר מכדי דמיה פודין בפעם ראשונה ולרשב''ג אין פודין והשני הוא דבשכתובתה פחותה מדמיה לרבי פודין ולרשב''ג אין פודין וכתב הר''ן בפירוש ההלכות דפסק הרי''ף בקמייתא כרשב''ג משום דמתניתין דהשולח מסייע ליה דקאמר אין פודין את השבויים יותר מכדי [דמיהן] ובאידך פסק כרבי. ונראה ודאי שזה טעם רבינו וא''כ לפי זה אפילו אם הבעל רוצה לפדות אותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי דמהך דהכא אפשיטא הבעייא דהשולח דטעמא הוי משום דלא ליגנבו ולייתו כדכתב הר''ן ז''ל וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים וז''ל אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם וא''כ קשה על רבינו שכתב כאן אין מחייבין את הבעל לפדות וכו' דמשמע דאם רצה הבעל לפדות מעצמו פודה. ואין לומר דיש לחלק בין אשתו לאחר דאשתו כגופו כמו שחילקו התוס' ז''ל דא''כ אמאי פסק כרשב''ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה מתניתין אלא גבי אחר אבל אשתו לא אלא ודאי דאין לחלק. ונראה לתרץ דהכי קאמר דאפילו בשכתובתה יותר על דמיה דאז ודאי אם היה נותן לה כתובתה היתה פודה את עצמה בממונה דאע''פ שהוא יותר מכדי דמיה האדם יכול לפדות עצמו בממונו אפילו בממון רב ולכך הוה ס''ד דנחייב את הבעל לתת לה כתובתה והיא פודה את עצמה בממונה אע''פ שהוא יותר מכדי דמיה קמ''ל: המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה. דאם הדירה היא וקיים לה הוא ואפילו שהדירה אחר שנשבית אינו חייב לפדותה ואע''ג דהוא נתן אצבע בין שיניה לא תלי הא בהא לפי מסקנת הגמרא כדכתב הרב''י ז''ל באבן העזר ולא נתבאר זה בדברי רבינו ז''ל:

כ
 
מִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ וְהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה וּפוֹדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבַּעַל פּוֹדֶה:

 מגיד משנה  מי שנשבית אשתו וכו'. זה פשוט שכל מה שהוא תנאי ב''ד אפילו שלא בפניו יורדין לנכסיו ובפירוש אמרו בגמרא (דף מ"ח) שיורדין לנכסיו שלא בפניו כדי לקוברה. וכתב רבינו ומוכרין בהכרזה לפי שכל מכירות ב''ד הם בהכרזה ולא מיעטו מהם אלא כרגא ומזוני וקבורה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (דף ק':) וענין הכרזה מבואר בהלכות מלוה ולוה:

כא
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נֵדֶר שֶׁהוּא חַיָּב בִּגְלָלוֹ לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּה וְנִשְׁבֵּית אַחַר שֶׁהִדִּירָהּ אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִדִּירָהּ נִתְחַיֵּב לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. שם פרק נערה (דף נ"ב) מחלוקת ר''א ורבי יהושע ופסק רבינו כרבי יהושע וידוע שהלכה כמותו לגבי ר''א:

 כסף משנה  המדיר את אשתו נדר וכו'. הרי''ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ''ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר''ן כתב שי''א שכיון שהרי''ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס''ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ''ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה''נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי''ל כר''א דמחייב ולאו מטעמיה עכ''ל. וקשה לי שרבינו בספי''ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ''ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר''ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ''ל שהטעם שכתבתי עיקר:

כב
 
הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ מֵאִסּוּרֵי לָאוִין וְנִשְׁבֵּית אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ. וַהֲלֹא הַשְּׁבוּיָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן וַהֲרֵי הוּא פּוֹדֶה אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה אֲסוּרָה מִקֹּדֶם וְאִסּוּר הַשְּׁבִיָּה הוּא שֶׁגָּרַם לָהּ:

 מגיד משנה  האשה שהיתה אסורה וכו'. יש חייבי לאוין שהוא מוסכם בגמרא שאינו חייב לפדותה ויש שנחלקו בהן אביי ורבא ופסק כרבא וידוע שהלכה כמותו לגבי אביי:

כג
 
מֵתָה אִשְׁתּוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ וְלַעֲשׂוֹת לָהּ מִסְפֵּד וְקִינִים כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּדִינָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת. אִם הָיָה עָשִׁיר הַכּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם הָיָה כְּבוֹדָהּ יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ קוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  מתה אשתו וכו'. שם (דף מ"ו:) במשנה וכתב רבינו כדרך כל המדינה לומר שאם נהגו בני המדינה שלא להספיד אינו מספיד וכן מבואר בירושלמי: ואפילו עני שבישראל וכו'. במשנה וחייב בקבורתה רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל אל יפחות מב' חלילין ומקוננת ובגמרא (שם מ"ח) מכלל דת''ק סבר הני לא היכי דמי אי דאורחה מאי טעמיה דת''ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ''ט דרבי יהודה ותירצו לא צריכא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ת''ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא ורבי יהודה סבר אפילו לאחר מיתה ושם מתבאר בגמרא שהלכה כרבי יהודה. ובהלכות לא כתבו סוגיא זו וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה והטעם שאין לך הספד בפחות מכן וכבר ביאר רבינו שהכל כמנהג המדינה: אם היה עשיר וכו'. מימרא שם:

 לחם משנה  מתה אשתו חייב בקבורתה וכו' ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. כתב ה''ה וגם רבינו לא כתב אלא לשון המשנה וכו'. מפני שהוקשה לו שאיך כתב רבינו לשון המשנה כפשטה דמשמע דלכל אחד מישראל צריך עכ''פ כך הא אמרינן בגמרא שיהא אורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ואי לאו אורחא דידיה ולאו דידה לא לכך כתב והטעם שאין לך הספד וכו' וכבר ביאר רבינו וכו' ועוד שסמך על מ''ש הכל כמנהג המדינה. מ''מ קשה קצת למה לא תלה רבינו הדבר במנהג משפחתו ומשפחתה כדמשמע בגמרא אלא תלה במנהג המדינה:

כד
 
לֹא רָצָה לִקְבֹּר אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וּקְבָרָהּ מוֹצִיאִין מִבַּעְלָהּ עַל כָּרְחוֹ וְנוֹתְנִין לָזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה זוֹ מֻשְׁלֶכֶת לַכְּלָבִים. הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת כְּשֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי מָמוֹן הַבַּעַל וּלְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ לְפִי כְּבוֹדָהּ:

 מגיד משנה  לא רצה לקבור את אשתו וכו'. ירושלמי תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רבי חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רבי יוסי אמר בין אב בין אחר גובה ואתיין אלין כהלין פלוגתא תמן דתנינן x מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו א''ר חגי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה א''ר יוסי בין הוא בין אחר אינו גובה על דעתיה דרבי חגי בין למזונות בין לקבורה אב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסי לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים [למזונות בין אב בין אחר אינו גובה] ע''כ. ופסק רבינו כרבי יוסי מפני שנראים דבריו בטעם שלא תתבזה אשתו מתה מוטלת (שם) עד שיזדקקו בית דין לדבר ועוד דמשמע בגמרין שהלכה כרבי יוסי בענין המזונות ודלא כרבי חגי שהרי לא חילקו בין אב לאחר וכיון שכן אף בדין הקבורה משמע שהלכה כרבי יוסי ואין לנו לפסוק במזונות כרבי יוסי ובקבורה כרבי חגי ודלא כחד מינייהו לגמרי זה נראה לדעת רבינו. והרשב''א ז''ל פסק בדין הקבורה כרבי חגי וכתב שלא נתבררו לו דברי רבינו דכיון דרבי חגי פליג עליה דרבי יוסי המוציא מחבירו עליו הראיה ועוד דבגמרין משמע דדוקא ב''ד יורדין לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי עכ''ל. ואני אומר אם מן הטעם השני אפי' אב לא יגבה דהא בגמרא לא הזכירו לא אב ולא אחר וא''כ למה פסק הוא ז''ל כרבי חגי שהאב גובה אלא אף על פי שבגמרתנו לא הזכירו דין מי שהוציא בקבורה אנו למדין מן הירושלמי כיון דבגמרין לא פליגי עליה, ולטעם הראשון כבר כתבתי טעם לדעת רבינו: היה במדינה אחרת וכו'. מימרא פרק נערה (דף מ"ח): ומ''ש בלא הכרזה הוא ממה שאמרו פרק אלמנה ניזונת (דף ק"ב) דלקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וכן פירש''י ורבינו האיי ז''ל. ויש מי שהוסיף לפרש שאפילו הלוה לצורך קבורה או למזונות כשבאין ב''ד לפרעו מוכרין בלא הכרזה שלשים יום כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסד המלוים [לדברים כאלו וכן ראוי לעשות]:

 לחם משנה  לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה. כתב ה''ה דהרשב''א פסק בדין הקבורה כר' חגי הא אחר אינו גובה לפי מה שכתב ה''ה בשמו בסוף פרק י''ב דאפילו במזונות מי שאומר הניח מעותיו על קרן הצבי היינו במפרש דמחמת מה שחייב לה בעלה הוא זן אותה צ''ל ג''כ הכא דמה שאמר אינו גובה היינו במפרש שמחמת הקבורה שחייב בעלה הוא קובר אותה אבל סתם לא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:



הלכות אישות - פרק חמשה עשר

א
 
הָאִשָׁה שֶׁהִרְשַׁת אֶת בַּעִלָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ הֲרֵי זֶה [א] מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁכְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא קִיֵּם חַיָּב לִבְעל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א-כב) 'פְּרוּ וּרְבוּ':

 מגיד משנה  האשה שהרשת בעלה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי פי''ד שאמרו בפ' אע''פ ברשות כמה דבעי: בד''א בשהיו לו בנים וכו'. ביאר רבינו שמצות עונה ומצות פריה ורביה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו ופשוט הוא. ושנינו פרק הבע''י (יבמות ס"א:) לא יבטל אדם מפריה ורביה אא''כ יש לו בנים ופירושה שיבעול בכל עונה כמ''ש רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לה זמנים ידועים:

 לחם משנה  האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. וא''ת בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבעונה אין תנאו קיים מפני דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה וכדפסק רבינו פרק י''ב הא הכא אמרינן דאם הרשתה לבעלה שימנע עונתה לגמרי רשאי. ונ''ל דשאני התם דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחל אבל אחר הנישואין כיון שהיא הרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם ודוחק. אי נמי דהכא נמי אינה מחילה אלא שכ''ז שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו להמנע אבל בידה לתבוע כל עת שתרצה: ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה וכו'. זהו מה שאמר בגמרא פ''ק דקידושין (דף כט:) הא לן והא להו כלומר דכיון דאין לבו מתאוה לתשמיש ילמוד תורה ואחר כך ישא כדכתב רש''י ז''ל:

ב
 
הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:

 מגיד משנה  האיש מצווה ולא האשה וכו'. דין האשה מחלוקת במשנה (שם ס"ה:) ופסק כסתם משנה וכן מוכיח בגמרא: ואימתי נתחייב האיש במצוה זו וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן שבע עשרה ובמסכת אבות שנינו בן שמונה עשרה לחופה. ונ''ל שאם הנוסחא הכתוב בה מבן שבע עשרה היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן שבע עשרה שלמים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן שמונה עשרה כלשון המשנה ופירוש משנכנס לכלל שמונה עשרה: וכיון שעברו עשרים שנה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ברייתא עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם אימתי ישא אשה כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אשה אומר תיפח עצמותיו [של אותו האיש]: ואם היה עוסק בתורה וכו'. שם נתבאר בגמרא:

ג
 
מִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְשׁוֹגֶה בָּהּ כְּבֶן עֲזַאי וְדָבֵק בָּהּ כָּל יָמָיו וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו חַיָּב לִשָּׂא אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר:

 מגיד משנה  מי שחשקה נפשו וכו'. מעשה דבן עזאי מפורש ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף ס"ג:) שלא נשא אשה וסובר רבינו שקיבלו חכמים תשובתו שאמר מה אעשה וכו'. וכתב רבינו והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו דודאי בן עזאי לא היה יצרו גובר עליו שאם לא כן כל ימיו היו בהרהורי עבירה חלילה שהרי הן קשין מעבירה וזה מבואר. ומ''ש רבינו ואפילו היו לו בנים וכו'. עוד יתבאר בפרק זה:

 כסף משנה  מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ט:) ילמוד תורה ואח''כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה:

 לחם משנה  והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו'. אכולה מילתא קאי אפי' למאי דאמר ואם היה מתירא וכו' דאם יצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה וכן כתב הרב ב''י ז''ל באהע''ז וכן נראה שם בגמ':

ד
 
כַּמָּה בָּנִים יִהְיוּ לְאִישׁ וְתִתְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ בְּיָדוֹ. זָכָר [ב] וּנְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה-ב) 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם'. הָיָה הַבֵּן סָרִיס אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּת אַיְלוֹנִית לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ:

 מגיד משנה  כמה בנים יהיו לו וכו'. במשנה שם (דף ס"א:) בית שמאי אומרים ב' זכרים וב''ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם וידוע שהלכה כב''ה. ופי' דוקא זכר ונקבה אבל שני זכרים לא ואין צ''ל שתי נקבות וכן מוכיח בגמרא: היה הבן סריס וכו'. הסריס מבואר שם (דף ס"ב ע"ב) בברייתא וה''ה לאילונית ושניהם מבוארים בירושלמי:

ה
 
נוֹלְדוּ לוֹ וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵן בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת וּמֵתוּ וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶן זָכָר וּנְקֵבָה עֲדַיִן לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה:

 מגיד משנה  נולדו לו ומתו וכו'. שם מבואר בגמרא למסקנא דוקא הניחו הא לאו הכי לא: במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים וכו'. גם זה מבואר שם בסוגיא:

ו
 
הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגֵיוּתוֹ [ג] וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים וְהוּא עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה עַד שֶׁיִּוָּלֵד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס:

 מגיד משנה  היו לו בנים בגיותו וכו'. שם מחלוקת ר''י ור''ל וידוע שהלכה כר''י ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג''כ ונכון הוא שאל''כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר''י דבבנים עכו''ם די לו. ודין העבד מבואר שם:

ז
 
לֹא יִשָּׂא אָדָם עֲקָרָה וּזְקֵנָה וְאַיְלוֹנִית וּקְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא אִם כֵּן קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה לְהוֹצִיא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ בְּשׁוֹט עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא אֵין שׁוֹמְעִין אֶלָּא יוֹצִיא אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד:

 מגיד משנה  לא ישא אדם עקרה וכו'. זה מתבאר במשנה ובגמרא דמי שלא קיים מצות פריה ורביה אינו נושא אשה דלאו בת בנים וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע''פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים היא ומבואר בתוספתא פ''א דיבמות. והשיגו ה''ר משה הכהן ואמר ואפילו קיים מצות פריה ורביה אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כרבי יהושע דאמר היה לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו עכ''ל. ואין זו קושיא לפי שדברי רבי יהושע הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה. וכן מבואר בהלכות דרבי יהושע לא פליג אדבית הלל ולא אמרה אלא מדרבנן ומוכרח הוא וכבר הזכיר רבינו סברת רבי יהושע למטה בפרק זה וכתב שמצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ובפכ''א מהלכות א''ב כתב סתם ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד והוא מדבריהם כמו שמתבאר שם: נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו'. משנה וברייתא יבמות (ס"ד): ומ''ש או ישא אשה וכו'. שם מבואר כרבא. ומ''ש ואם לא רצה להוציא וכו'. הכל מפורש בפרק המדיר בכתובות (דף ע"ז) ונזכר כאן בהלכות:

 לחם משנה  לא ישא אדם עקרה וכו'. כתב הרב המגיד דברי רבי יהושע הם מדברי סופרים וא''ת א''כ איך אמרו שם בגמרא על מתניתין דלא יבטל אדם מפריה ורביה דהוי דלא כרבי יהושע הא שפיר מיתוקמא כוותיה ונימא דמתניתין איירי בדאורייתא ורבי יהושע איירי מדרבנן. וי''ל דדחיקא לאוקמיה מתניתין בדאורייתא דלא יבטל אלא א''כ וכו' משמע דאם קיים אפילו מדרבנן מותר לבטל. והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב דהרי''ף לא גריס מתניתין דלא כרבי יהושע ולדבריו ל''פ אהדדי אלא דמתניתין אמרה דכשקיים אדם פ''ו לא יצטרך למכור ספר תורה לישא בת בנים אבל לעולם צריך לחזור אחר אשה בת בנים וזהו שאמר ר' יהושע נשא אשה וכו' כלומר אם יש סיפק בידו אבל בלא נשא כלל אסור לעמוד ולפי זה יש ליישב כן דעת רבינו ומ''מ הרבה סתם רבינו הדברים בסוף הלכות ס''ת שכתב לעולם אין מוכרין ס''ת וכו' או שישא אשה בדמיו ולמה לא פירש שם דאם קיים פ''ו אינו מוכר ס''ת לישא אשה בת בנים אבל אם לא קיים ימכור כמו שביארנו:

ח
 
* שָׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים [ד] וְלֹא יָלְדָה וַהֲרֵי הוּא יוֹרֶה כְּחֵץ שִׁכְבַת זֶרַע. חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנָּה וְתֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה וְיֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת. לֹא תִּהְיֶה זוֹ פְּחוּתָה [ה] מֵאַיְלוֹנִית שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ חֶזְקַת הַחלִי מִמֶּנּוּ בִּלְבַד וְיוֹצִיא וְיִתֵּן הַכְּתֻבָּה כֻּלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת:

 ההראב"ד   שהתה עשר שנים וכו'. כתב הראב''ד אין לי חלק בדבריו שאין אומרין כן אלא בבעל שלישי אבל בבעל ראשון ושני יש לה כתובה שמא לא זכתה ליבנות מהם. ואומר אני שיש לה עיקר כתובה אבל לא תוספת שיאמר על דעת כן לא הוספתי לה עכ''ל:

 מגיד משנה  שהתה עשר שנים וכו'. שם (יבמות ס"ה) הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה א''ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ופירשו בהלכות במי ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ובא להוציאה ואמר שהחולי ממנה שאינה ראויה לילד ולפיכך הפסידה כתובתה והיא טוענת שהחולי ממנו היא נאמנת לפי שיודעת בבריא אם הוא יורה כחץ והוא אינו יודע וכשמוציאה גובה כתובתה ע''כ דברי ההלכות. ומבואר בכאן שאם הוא יורה כחץ שאין לה כתובה וכתב רבינו אבל יש לה תוספת והביא ראיה מן האילונית ודין האילונית הוא בפכ''ד ויש חולק לומר שהאילונית אין לה תוספת כמו שיתבאר שם ולדבריהם אפשר שאף לזו אין לה תוספת. ובהשגות א''א אין לי חלק בדבריו וכו' וכבר הסכים הרשב''א ז''ל והוכיח כדברי ההלכות דבבעל ראשון היא השמועה וכדברי רבינו וכ''נ מדברי רש''י ז''ל ועיקר:

 לחם משנה  שהתה עשר שנים ולא ילדה וכו'. הרב מהר''י ן' לב בפסקיו שלישית סימן ק''כ האריך שם וכן בסימן ג' והקשה על דברי ההלכות דלמה לא הקשה דהך דרב המנונא דתירצו בסוף נדרים דמשום דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת הוי סברא הפוכה מההיא דר' אמי דקאמר דאדרבה משום דקים לה ולא קים ליה נאמנת. ונראה לי שכל זה נכלל בדברי הרב אלפסי במה שהקשה שם דהך דר' אמי הוי הפך משנה אחרונה וכוונתו להקשות דבמשנה אחרונה אמרו בהפך דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת משום דמעיזה ותירץ דלענין ממון ולענין הגירושין הם סברות הפוכות דלענין ממון ודאי היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת דברי ושמא ברי עדיף דלא בעי לאפוקה נפשה מבעלה אלא טענתייהו לענין ממון בלבד אז היכא דקים לה ולא קים ליה נאמנת אמנם לענין הגירושין הוי איפכא דהיכא דקים לה ולא קים ליה אינה נאמנת דאשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבינו נראה שהולך על דרך הרב אלפסי ז''ל. וא''ת הך ברייתא דפרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) דנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים וכו' היכי מיתוקמא לדעת רבינו אי ביורה כחץ אמאי קאמר יוציא ויתן כתובה הא חזקת החולי ממנה ואין לה כתובה ואם אינו יורה כחץ היכי קאמר שמא לא זכה להבנות ממנה דכיון דאינו יורה כחץ ודאי דאינו ראוי להוליד ולא יבנה לא מזאת ולא מאחרת ולמה כופין אותו לגרש ואי דלא ידעינן אי יורה כחץ אי לא א''כ העמד ממון על חזקתו כדכתב לקמן רבינו ואל יתן כתובה. ונראה דבטוענת היא שאינו יורה כחץ ומהימנינן לה לענין הכתובה משום דקים לה אבל מ''מ יוציא דאולי אין האמת כדבריה ושמא לא זכה להבנות ממנה ולכך אין לו בנים ולכך אמרו יוצאין:

ט
 
* הוּא אוֹמֵר מִמֶּנָּה נִמְנָע הוֹלָדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת מִמֶּנּוּ נִמְנָע מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמְרָה אֵינִי יוֹדַעַת אִם מִמֶּנִּי אִם מִמֶּנּוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הַעֲמֵד מָמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו עַד שֶׁתִּטְעֹן בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ. וְלָמָּה נֶאֱמֶנֶת הִיא בְּטַעֲנָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגֶּשֶׁת אִם יוֹרֶה כְּחֵץ אִם לֹא יוֹרֶה כְּחֵץ וְהוּא אֵינוֹ [ו] מַרְגִּישׁ:

 ההראב"ד   הוא אומר ממנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בבעל ראשון ושני אף על פי שלא אמרה כן עכ''ל:

 מגיד משנה  הוא אומר ממנה וכו'. זהו הדין הנזכר בגמ' שהזכרתי בסמוך ופי' אפילו הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע וכיוצא באלו כיון שהיא טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ יש לה כתובה ממנו שהרי היא נאמנת בדבריה וכל שהוא אינו יורה כחץ מה לו אם היא ראויה אם לאו כך פירשו מקצת המפרשים ז''ל. ואף כאן כתוב בהשגות על מ''ש רבינו והיא אומרת שאינו יורה כחץ א''א בבעל ראשון ושני וכו'. וזה כפי שיטתו שהוא מפרש הגמרא בבעל שלישי וכבר כתבתי שדברי ההלכות הם כדברי רבינו ועיקר: ויש לו להחרים וכו'. כבר הזכרתי שלא נמצא בגמרא בביאור חרם סתם בשום מקום אבל כך הסכימו הגאונים ז''ל בהרבה דברים: ואם אמרה איני יודעת וכו'. זה נלמד ממ''ש בגמרא איהי קים לה וכל שטוענת שמא לא קים לה מלבד שהדבר בעצמו ברור דהעמד ממון על חזקתו ומספק אין לה כתובה ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרי' בפ' החולץ (ל"ח:) וכן עיקר:

י
 
הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִתְבֹּעַ מִבַּעְלָהּ לְגָרְשָׁהּ אַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָלְדָה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ שׁוֹמְעִין לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה צְרִיכָה הִיא לְבָנִים לְזִקְנוּתָהּ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְיִתֵּן [ז] עִקַּר כְּתֻבָּה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא לִרְצוֹנָהּ וְתִטּל:

 מגיד משנה  האשה שבאה לתבוע וכו'. (שם דף ס"ה:) ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן פי' שהיתה תובעת להתגרש מפני שלא ילדה אמר לה לא מיפקדת [אפריה ורביה] א''ל לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה פי' בן שתשען עליו בשעת זקנתה וכשתמות יקברנה אמר כי האי ודאי כייפינן [ויוציא ויתן כתובה] ומתבאר שם דדוקא בבאה מחמת טענה שהיא צריכה לבנים בעת זקנתה אבל בבאה מחמת מצות פריה ורביה אומרים לה שאינה מצווה וכן מתבאר מדברי רבינו. וכתב הוא ז''ל שזה הדין הוא אחר עשר שנים ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא מיניה שהוא מצווה על פ''ו ואינו מוציא אלא לאחר עשר ועוד שהרי בגמרא לא הזכירו בדין זה זמן אחר וא''א לומר אלא לאחר עשר המוזכר שם עליו שאם לא כן איזה זמן תגביל לה וזה ברור ומוכרח. ומה שכתב רבינו שאין לה תוספת מבואר בהלכות:

 לחם משנה  האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע''כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא''כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת. כתב הרב המגיד ופשוט הוא דבתוך עשר לא עדיפא וכו', קשה לי עליו תרתי. חדא אמאי לא הכריח דע''כ איירי אחר עשר דאי בתוך עשר קשיא על זה מתניתין דנדרים וליכא שום גוונא לתרוצי אלא דההיא דקאמר התם דיעשו דרך בקשה היא תוך עשר והך דהכא היא לאחר עשר דכן הכריח לקמן ה''ה ז''ל גבי האשה שבאה לב''ד וכו' שכתב שם ה''ה ז''ל והעמידה בתוך עשר דוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה וטוענת שהחולי ממנו אינה נאמנת וכי תימא ותדחה לזה דהו''א דאידי ואידי בכל גווני בין לאחר עשר בין תוך עשר דהתם דקאמר יעשו דרך בקשה איירי דאינה באה מחמת טענה והך דהכא בבאה מחמת טענה וכו' תיקשי לך כשהכריח ג''כ ה''ה לקמן גבי האשה שבאה לב''ד ואמרה בעלי אין יכול לשמש דכתב דהעמידה רבינו בתוך עשר מכח הך דהכא נימא נמי דלאו הכרח הוא והך דהכא איירי בשבאה מחמת טענה ומתניתין בלא באה אלא ודאי ע''כ צ''ל דמתניתין דיעשו דרך בקשה לא מיתוקמא בשאינה באה מחמת טענה דא''כ מאי טעמא דמשנה ראשונה דקאמר כופין וכ''כ התוספות בפרק הבא על יבמתו והשתא הדרא קושיא לדוכתא. ותו קשיא במאי דכתב ה''ה דהוא פשוט דבתוך עשר לא עדיף מיניה שהוא מצווה על פריה ורביה כלומר ואע''ג דלית ליה בנים לא כפינן ליה לגרשה משום שיקיים פריה ורביה וא''כ כ''ש דאין לכופו דבעיא חוטרא לידה כו'. וקשה לפי דבריו דא''כ מ''ט דמשנה ראשונה דכופין תוך עשר אטו מי עדיפא מיניה ואפילו משנה אחרונה לא קאמרה אלא משום שלא תהא נותנת עיניה באחר אבל אי לאו הך טעמא משמע דכופין ואמאי מי עדיפא מיניה. ולקושיא ראשונה יש לי לומר דודאי כאן לא היה יכול להכריח כן ה''ה משום דהוה מוקמינן דבאה מחמת טענה ואף על גב דדחקינן בהכי דאיכא למימר מ''ט דמשנה ראשונה כיון דלא באה מחמת טענה מ''מ דחקינן ואמרינן דמשנה ראשונה אפילו בשאינה באה קאמרה דכופין כי היכי דלא נחלק בין תוך עשר לאחר עשר כיון דלא אשכחנא בהדיא בגמרא חילוק כזה בפירוש אבל למטה שהכריח שם ה''ה כבר מצינו שם חילוק בין תוך עשר לאחר עשר מכח ההכרח שהכריח כאן ה''ה וכיון שכן טפי עדיף לאוקמי מתניתין תוך עשר מלאוקמה בשאינה באה ולדחוק טעמא דמשנה ראשונה דבתוך עשר לא עדיפא מיניה וכו'. ואין להקשות דילמא לדידיה לא כייפינן משום יוליד ויקיים פריה ורביה אבל הכא הא קאמרה שהוא אינו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד דהא ודאי לדידיה נמי תוך עשר לא כייפינן אע''פ שיטעון שהיא (אינה) פולטת ש''ז מכל מקום לא כייפינן לה תוך עשר:

יא
 
הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין אֵין עוֹלֶה לָהֶן אוֹתוֹ זְמַן מִן הַמִּנְיָן:

 מגיד משנה  הלך בסחורה וכו'. ברייתא שם (דף ס"ד) חלה הוא או שחלתה היא או [שהיו] שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. והלך לסחורה מבואר בירושלמי תני חלה הוא או שחלתה היא או שהלך למדה''י אינו עולה לו ע''כ. ודע שרבינו מפרש מה שאמרו שם גבי אברהם אבינו שלא עלתה לו ישיבת ח''ל מן המנין שאינו לדורות וכן פירש רש''י ז''ל. ויש מי שכתב שמי שעמד עם אשתו בחו''ל ואח''כ באו לארץ שמונה משעת כניסתו לארץ דשמא זכות הארץ תעמוד להם:

יב
 
הִפִּילָה מוֹנָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֻחְזְקָה לִנְפָלִים וְשֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה וְיוֹצִיא וְיִתֵּן [ח] כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  הפילה מונה מיום וכו'. משנה שם. וכתב הרשב''א ז''ל פי' בירושלמי דהוא הדין להיו לו בנים ומתו דגרסינן התם היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו עכ''ל: אם הפילה וכו'. שם (דף ס"ה ע"ב) הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים ופירש רש''י ז''ל דיוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנות ממנה עכ''ל כדברי רבינו ופשוט הוא:

יג
 
הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁהֶה עִמָּהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִפַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בַּעֲקָרוּת. הוּא אוֹמֵר הִפִּילָה שְׁנַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת הִפַּלְתִּי שְׁלֹשָׁה נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת עַצְמָהּ בְּמַפֶּלֶת וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. * וּבְכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא הִפִּילָה אוֹ שֶׁהִפִּילָה שְׁלֹשָׁה שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן כְּתֻבָּה:

 ההראב"ד   ובכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה. כתב הראב''ד ז''ל אני איני רואה מקום לחרמות אלו שהרי חכמים האמינוה משום דלא מחזקה נפשה בעקרה ועוד כי הגירושין הוא שמחייבתו והכתובה מחלוקת אין בה עכ''ל:

 מגיד משנה  הוא אומר הפילה בתוך עשר וכו'. שם מבואר הדין והטעם: ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. נ''ל שדעת רבינו בזה הוא מפני שידוע שכל שהוא טוען על חבירו מנה לי בידך בברי משביעו היסת כנזכר פ''א מהלכות טוען ונטען וכיון שכן זה שהוא טוען ברי כנגדה ומחמת טענתה מחוייב להוציאה ולתת כתובה הרי הוא כטוענה בברי יש לי לפרוע לה מנה שלא כדין. ולמעלה בדין יורה כחץ כתב חרם סתם ולא כתב היסת והטעם מפני ששם טענתו שמא ואין נשבעין היסת על שמא כמו שמבואר בהלכות טוען ונטען. ובהשגות אמר אברהם איני רואה בכאן וכו'. וכבר הראיתי פנים לדברי רבינו:

 כסף משנה  הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה ז''ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק''ל על זה שסוף סוף קושיית הראב''ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא''כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה''ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ''ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע לפיכך נשבעת ונוטלת:

 לחם משנה  ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה''ה בהשגות א''א איני רואה מקום לחרמות הללו וכו'. מ''ש הר''א ז''ל חרמות אע''ג דכאן הוא שבועה מפני שכוונתו להשיג על רבינו על מה שכתב למעלה גבי יורה כחץ דיחרים חרם סתם ואחר כך יתן כתובה ומפני כן כתב חרם והרב ב''י בכסף משנה סתר דברי ה''ה בהלכה זו ואין דבריו מוכרחים במה שהקשה על ה''ה ז''ל:

יד
 
נִשֵּׂאת לָרִאשׁוֹן וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה וְהוֹצִיאָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי תֵּצֵא שֶׁלֹּא [ט] בִּכְתֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה:

 מגיד משנה  נשאת לראשון ושהתה עמו עשר שנים וכו'. שם תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ע''כ. ומשמע הא אם נשאת למי שיש לו בנים אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכן כתבו מקצת מן הגאונים ז''ל ועוד הוסיף רבינו לומר שאם יש לו אשה אחרת הרי הוא כמי שיש לו בנים והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה אם רצה להוציאה יש לה כתובה וכשאמרו תצא בלא כתובה כתבו מקצת הגאונים דדוקא בלא הכיר בה אבל הכיר בה לא תהא פחותה זו מן האילונית שיתבאר פכ''ד שאם הכיר בה יש לה כתובה מפני שרצה ליזוק בנכסיו וכן נראה מהתוספתא וכך הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודע שיש לה משני כתובה ואע''פ שנשאת לשלישי ולא היו לה בנים אין השני יכול לחזור ולתובעה בכתובה שנתן לה וכך מתבאר בגמרא וכן העלו ז''ל ורבינו סתם דבריו ומשמען הוא שיש לה כתובה משני ודי בכך:

טו
 
הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה בַּעְלִי אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ שִׁמּוּשׁ שֶׁמּוֹלִיד אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִין [י] פְּשָׁרָה וְאוֹמְרִים לָהּ רָאוּי לִיךְ שֶׁתִּנְהֲגִי עִם בַּעְלֵךְ עַד שֶׁתִּשְׁהִי עֶשֶׂר [כ] שָׁנִים וְלֹא תּוֹלִידִי וְאַחַר כָּךְ תִּתְבְּעִי. וּמְגַלְגְּלִין עִמָּהּ בְּדָבָר זֶה וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לֵישֵׁב וְלֹא דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין הַמּוֹרֶדֶת אֶלָּא מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ [ל] פְּשָׁרָה:

 מגיד משנה  האשה שבאה לבית דין וכו'. זהו דין משנה אחרונה שבפרק אחרון דנדרים (דף צ':) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ולפי גמרתנו הוא בטוענת שאינו יורה כחץ כמו שכתב כאן רבינו והעמידה הוא ז''ל בתוך עשר בדוקא והטעם שלאחר עשר כל זמן שלא ילדה ממנו וטוענת שהחולי ממנו כבר נתבאר למעלה שמוציא אותה ונותן לה כתובה כל זמן שטוענת שהיא צריכה לבנים כמו שמבואר למעלה:

 לחם משנה  אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ וכו'. הך אינו יכול צ''ל דאיירי דטענה דאינו יכול ולא קים ליה וקים לה דומיא דיורה כחץ ובהכי סליק שפיר התירוץ למעלה בעד רבינו דהיכא דבעיא לאפוקי נפשה מבעלה ולא קים ליה וקים לה דנאמנת דומיא דגירשתני דהא הכא בעיא לאפוקי נפשה מבעלה אלא ודאי צ''ל לדעתו דקים לה ולא קים ליה וכן ראיתי שכתב מוהר''י בן לב בפסקיו שלישים סימן ק''א:

טז
 
אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם אָדָם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ. שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף נֶפֶשׁ אַחַת בְּיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָם. וְכֵן מִצְוַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אָדָם בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְלֹא תֵּשֵׁב אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ שֶׁלֹּא תֵּחָשֵׁד:

 מגיד משנה  אף על פי שקיים אדם וכו'. ברייתא בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ב:) בשם רבי יהושע ופסק הלכה כן מבואר בגמרא ושם נתבאר שאין אדם רשאי לישב בלא אשה:

יז
 
וְחוֹבָה עַל כָּל אִישׁ לְקַנְּאוֹת לְאִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְיִבְעל בְּעַל כָּרְחָהּ אֶלָּא בְּדַעְתָּהּ וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה וְשִׂמְחָה:

 מגיד משנה  וחובה על כל איש וכו'. בפ''ק דסוטה (דף ג') וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה וידוע שהלכה כר''ע מחברו: אמרו חכמים וכו'. מימרא שם: ולא יאנוס אותה וכו'. ברייתא ומימרא בעירובין סוף המוצא תפילין (דף ק':):

יח
 
וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. וְלֹא תַּרְבֶּה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. וְלֹא תִּתְבַּע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ. וְלֹא תִּהְיֶה מְדַבֶּרֶת בְּעֵסֶק זֶה. וְלֹא תִּמְנַע מִבַּעְלָהּ כְּדֵי [מ] לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָהּ אֶלָּא נִשְׁמַעַת לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה. וְתִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לְכִעוּר:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים על האשה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות: ולא תתבע תשמיש וכו'. שם בעירובין: ולא תמנע מבעלה וכו'. זה מבואר שהמונעת התשמיש נקראת מורדת ופשוט הוא בהרבה מקומות שהיא משועבדת לו לכך:

 לחם משנה  ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה דבשבת פרק תולין (דף ק"מ ע"ב) אמר לה רב חסדא לברתיה וכו' נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא מרגניתא אחוי ליה וכוורא לא אחוי ליה עד דמצטער והדר אחוי ליה ע''כ. ופירש רש''י ז''ל נקיט מרגניתא כשבעליך ממשמש ביך להתאוות לך לתשמיש ואוחז דדיה בידו אחד והאחרת על אותו מקום מרגניתא אחוי ליה הדדין המציאי לו כדי שתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחויין ליה ע''כ. משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו ובעל ההגהה כתב צריך עיון בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא. ונ''ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו כן לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':

יט
 
וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה. וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ [נ] בְּנַחַת. וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רַגְזָן:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים שהיא וכו'. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ב:) תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא: ולא יטיל עליה אימה יתירה וכו'. מימרא פרק קמא דגיטין (דף ו':):

כ
 
וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ [ס] עַל פִּיו. וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן. וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:

 מגיד משנה  וכן צוו חכמים על האשה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל"א) אמרו שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. ופרק קמא דמגילה (דף י"ב:) בהגדה הזכירו דאמרי אינשי קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי. ודברים פשוטים הם:



הלכות אישות - פרק ששה עשר

א
 
הַנְּכָסִים שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ בֵּין קרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִכְתָּבִין בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֵינָן נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא נְדוּנְיָא שְׁמָם. וְאִם קִבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּתוֹ אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לוֹ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לוֹ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם לֹא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאִשָּׁה אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לָהּ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי מְלוֹג:

 מגיד משנה  הנכסים שמכנסת האשה וכו'. מה שכתב רבינו שאין הנדוניא בכלל כתובה יש לו עיקר בהרבה מקומות בגמרא שחלקו בביאור בין כתובה לנכסי צאן ברזל וא''צ לומר לנכסי מלוג כמו שנתבאר במורדת פרק י''ד ויתבאר פרק כ''ב בדין שומרת יבם ופרק כ''ד יתבאר בדין הרבה נשים שדין הכתובה חלוק מדין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וכ''נ בהרבה מקומות בגמרא שאין הנדוניא בכלל כתובה אע''פ שלא חלקו בפירוש כמו שאמרו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד:) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ''ט מצוה עבד ולא מידי חסרה ובנדוניא אין לומר לאו מידי חסרה שהרי הביאה ממון שלה ויתבאר דין זה פרק י''ז. עוד אמרו בהרבה מקומות בגמרא מקולי כתובה שנו כאן ומשמע שהוא דוקא בעיקר כתובה ותוספת לפי שהוא מתחייב בהן ולא קיבל כלום אבל בנדוניא משמע שלא הקלו ודינה כדין שאר חובות. והנראה אלי מדברי רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפירוש שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם הוא ז''ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכן כתב הרשב''א ז''ל בתשובת שאלה שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו [זיבורית] אלא בכתובה ותוספת. ודע שיש קצת דברים שהכתובה והחוב שוים בהן כפוגמת כתובתה ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים ושלא בפניו ומן המשועבדין שכל אלו בעל חוב גם כן צריך שבועה בהן ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב. ודע שאין דעת רבינו מוסכם בזה מכל המפרשים ז''ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכ''מ. ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשין ובאי כחו אבל כשהן בעין דינם חלוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב''ן ז''ל בריש פרק אע''פ בכתובות וז''ל הילכך כל דיני כתובה דמנה ומאתים כנכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשיעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל עכ''ל. ועיקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים בכמה מקומות נדוניא בכלל כתובה כמו שאמרו בפרק אף ע''פ (דף נ"ה) גובה כתובתה בבית אביה ואמרו (דף מ"ו:) וקבורתה תחת כתובתה [וכן] ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובה דברתא וכן כתובת בנין דכרין היא אף בנדוניא ואף רבינו מודה בדין בנין דכרין כנזכר פרק י''ט. והרשב''א ז''ל הטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת ומוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי דכתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ''ל. ולפי שענין זה עיקר גדול בהרבה מקומות הארכתי בו ועוד אבאר בכל דיני הכתובה כל אחד במקומו מהו דין הנדוניא: ואם קיבל הבעל אחריות וכו'. דעת רבינו הוא שאין כל מה שנכתב בכתובה שהכניסה לו נקרא נכסי צאן ברזל אלא מה שקיבל עליו אחריות בפירוש והשאר הוא נכסי מלוג וכן מוכיח במשנה ברייתא פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ו) שאין כל מה שהכניסה לו בנדוניא צאן ברזל אלא מה שקיבל אחריות וכ''כ מקצת הגאונים ז''ל וכן העלה הרשב''א ז''ל שם:

 כסף משנה  הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה''ה מ''ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ''ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה''ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו:

 לחם משנה  הנכסים שמכנסת האשה לבעלה וכו'. כתב ה''ה ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן ופשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב וכו'. וא''ת אם כן למה הוצרך רבינו [לכתוב] דין הפוחתת ודין הפוגמת בכתובה הא פשיטא דלא יפה כחו מן החוב הא לאו מילתא היא דהו''א דגרשה ולא תגבה אפי' בשבועה קמ''ל דבשבועה מיהת גביא וכיון דבמנה מאתים גביא בשבועה כ''ש נכסי צאן ברזל וכ''ת נכסי צאן ברזל גובה בלא שבועה לזה הוצרך ה''ה לומר דהוא פשוט דלא יפה כחה מכח החוב:

ב
 
[א] וְכֵן כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ וְלֹא כָּתְבוּ אוֹתָן בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ לְעַצְמָהּ. אוֹ נָפְלוּ לָהּ בַּיְרֻשָּׁה אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה. הַכּל נִקְרָאִין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁכֻּלָּן בִּרְשׁוּתָהּ הֵן. וְאֵין נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא עִקַּר כְּתֻבָּה שֶׁהוּא מֵאָה אוֹ מָאתַיִם עִם הַתּוֹסֶפֶת בִּלְבַד:

 מגיד משנה  וכן כל נכסים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומסקנא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) שאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ונשאת ומכרה בעל מוציא מיד הלקוחות כדין כל נכסי מלוג כמו שיתבאר בפרק כ''ב: ואין נקרא כתובה וכו'. מה שכתב רבינו שהתוספת הוא כדין העיקר מבואר ריש פרק אע''פ (דף נ"ד:) תנאי כתובה ככתובה דמי. ופירוש תוספת כתובה ככתובה דמי והכוונה בכל מקום שלא נזכר חילוק בביאור בין העיקר והתוספת:

ג
 
כְּבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה וְדִין הַתּוֹסֶפֶת כְּדִין הָעִקָּר. וְלֹא תִּקְּנוּ לִגְבּוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן וְאֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁאִם הָיוּ לַבַּעַל שָׂדוֹת טוֹבוֹת וְרָעוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת וּבָאָה הָאִשָּׁה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הָרָעָה שֶׁבִּנְכָסָיו וְהִיא הַנִּקְרֵאת זִבּוּרִית:

 מגיד משנה  ולא תקנו לגבותה וכו'. זה פשוט דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים ובהרבה מקומות פשוט הוא שכל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג כן כמו שיתבאר פרק כ''ב בדין המתחיל כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל וכו'. וכן התקינו שאם היו לבעל וכו'. משנה במסכת גיטין פרק הניזקין (דף מ"ח:) וכתובת אשה בזיבורית ומפורש בגמרא בפרק אע''פ בכתובות (דף נ"ה) שהתוספת הוא כמו העיקר ומן הזיבורית ולדעת רבינו נכסי צאן ברזל אינם בכלל דין זה אלא הרי הן כחוב ומן הבינונית. ולדעת הרמב''ן ז''ל אף הן מן הזיבורית והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם היא בבינונית משמע דלדברי הכל נכסי צאן ברזל מן הבינונית:

 לחם משנה  וכן התקינו וכו'. כתב הרב המגיד והרשב''א ז''ל לא הכריע בזה כלום. קשה דלמה לא הכריע לפי שיטתו שכתב למעלה הרב המגיד בשמו דבכל מקום שאין הלשון גורם אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה והא הכא דלא שייך לומר הלשון גורם ואם כן אין נכסי צאן ברזל בכלל כתובה:

ד
 
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁכְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ לֹא תִּגְבֶּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶצְלָהּ כְּלוּם וְלֹא מָכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא מָחֲלָה אוֹתָהּ. וְשָׁמִין לָהּ כָּל מַה [ב] שֶּׁעָלֶיהָ וּפוֹחֲתִין אוֹתוֹ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ לִרְצוֹנוֹ גּוֹבָה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין שָׁמִין כְּסוּת שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי לְקָחָן לָהּ וְזָכְתָה בָּהֶן וְהוּא רוֹצֶה לְהוֹצִיאָהּ לֹא [ג] הִיא:

 מגיד משנה  וכן התקינו שכשתבוא וכו'. במשנה פרק הכותב (דף פ"ז) ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזה אפילו נצ''ב כן כמ''ש למעלה שאפילו מלוה הבא ליפרע מן היורשים אינו נפרע אלא בשבועה כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה: ושמין לה וכו'. בסוף פרק נערה (שם דף נ"ד) מסקנא דגמרא דאלמנה שמין מה שעליה ואמרו שם מ''ט כי אקני לה אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובהלכות ושמעינן מיניה דמאן דמגרש לאתתיה אדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו [קא] בעי לאפוקה ע''כ. וכתב הרשב''א ז''ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה והאריך בזה: אבל אם גירשה וכו'. פטור השבועה בגרושה כשנפרעת מן הבעל הוא פשוט. ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות אבל לענין השבועה שלא נפרעה הכתובה כל הגרושות שוות:

 כסף משנה  וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע''פ שהם נצ''ב:

ה
 
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וְאֵינָהּ גּוֹבָה מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל. וְאֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מִשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתָתוֹ. וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה הֵם:

 מגיד משנה  וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע. כך מצאתי בספרי רבינו ואם כך היא הנוסחא משמעה היא שהגרושה הבאה לגבות מן הבעל גובה אף מן המטלטלין דמיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפיה וזה דעת קצת מפרשים ז''ל שכשאמרו מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דוקא אחר מיתת הבעל אבל מחיים דבעל גובה אף מן המטלטלין. ומדברי הרשב''א ז''ל שכתב בתשובה כדעת רבינו נראה שהיתה נוסחת ספרי רבינו שלו וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' והוא כולל אף הגרושה וכן עיקר שבזה הורע כח הכתובה מן החוב שאילו החוב נגבה בחיי הלוה מן המטלטלין ולא כן הכתובה ויש לזה ראיה בנדרים (דף ס"ה:) פרק ר''א ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב ומבואר דינו פרק י''ח מהלכות מלוה ולוה ויש אומרים שדינן ככתובה ואין להאריך בזה לפי שעכשיו הכל נגבה אף מן המטלטלין ואפילו מן היתומים מתקנת הגאונים כמו שיתבאר בפרק זה: ואינה גובה משבח וכו'. בבכורות (דף נ"ב) פרק יש בכור לנחלה הובא בהלכות ר''פ אע''פ ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח ובגמרא שם ולא האשה בכתובתה איני והא אמר שמואל ב''ח גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן מ''ט תנאי כתובה ככתובה דמי ע''כ בגמרא. ודע שאין נכסי צאן ברזל בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן השבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פרק כ''א מהלכות מלוה ולוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב''א ז''ל בתשובה:

 כסף משנה  וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י''ז:

ו
 
* וְכֵן מִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁתִּטּל הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ מִן הַפָּחוּת שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד. נָשָׂא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר. אִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בִּכְתֻבָּתָהּ מָעוֹת סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ בָּהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ בֵּין בַּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת הֲרֵי הִיא כְּדִין הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ כַּמָּה שֶׁהִלְּוָהוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 ההראב"ד   וכן מקולי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא אחד משמנה בכסף צורי עכ''ל:

 מגיד משנה  וכן מקולי כתובה וכו'. משנה בפרק שני דייני גזירות (דף ק"י:) נשא אשה בא''י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א''י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא''י נותן לה ממעות א''י. ופי' מעות א''י הם קלים משל קפוטקיא ואמרו בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן ובחוב דעלמא הכל הולך אחר מקום כתיבת השטר כנזכר שם. ודע שכל זה הוא כשיש בשווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א''א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק עשירי שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות עוד נתבאר במשנה שהנושא במקום אחר ומגרשה באותו מקום נותן ממעות אותו מקום וגם כי לא הוצרך לבאר זה לפשיטתו. ובהשגות א''א והוא שכתב לה וכו' ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע''פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ודחו סברת הר''א ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי לא פירש אי אלו מאתים אותן דחזו לה עכ''ל. ודע שנכסי צאן ברזל לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פרק י''ז מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרשב''א ז''ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נכסי צאן ברזל בכלל אלא הרי הוא כדין החוב: במה דברים אמורים בשהיה בכתובתה מעות וכו'. זה פשוט שכל שכתב לה מטבע ידוע גובה היא מה שכתב לה ובלבד שלא יהיה פחות משיעור חכמים וכן נראה מן הברייתא והירושלמי. ומה שכתב רבינו כמו שיתבאר בהלכות הלואה הכוונה פ''ד מהלכות מלוה ולוה:

ז
 
תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל [ד] הַיְשִׁיבוֹת שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ אַחֲרֵי מוֹת בַּעְלָהּ אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְקִינוּ לְבַעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל. וְכֵן שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה כֻּלָּן כִּכְתֻבָּה הֵן וְיֶשְׁנָן בְּמִטַּלְטְלִין כְּבַקַּרְקַע. חוּץ [ה] מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין שֶׁלֹּא מָצָאנוּ מִנְהַג יְרֻשָּׁתָן פָּשׁוּט בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר מַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל דִּין הַגְּמָרָא שֶׁאֵין יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע:

 מגיד משנה  תקנו הגאונים וכו'. תקנה זו כתובה בהלכות ובכל ספרי הגאונים והטעם היה מפני שהרבה אנשים מתעסקים במטלטלין לבד בזמן הזה ואשה סומכת עליהן וכיוצא בזה אמרו בגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ז) גמלים של ערביא וארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם והוא מפני שבאותן המקומות היה רוב עסקיהם בכך והיתה האשה סומכת עליהן אע''פ שהן מטלטלין: ומ''ש שאין כתובת בנין דכרין בכלל תקנה זו. כך נראה מדברי הגאונים ז''ל ולא עוד אלא שיש מהם מי שאומר שאינה נוהגת היום כלל:

ח
 
כְּבָר נָהֲגוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדַעְנוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ שִׁמְעָן שֶׁיִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבָּה בֵּין מִמְּקַרְקְעֵי בֵּין מִמִּטַּלְטְלֵי. וְדָבָר זֶה תִּקּוּן גָּדוֹל הוּא וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּנְבוֹנִים הִנְהִיגוּ דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי זֶה תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן וְנִמְצָא הָאַלְמָנָה גּוֹבָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין בִּתְנַאי זֶה לֹא בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים:

 מגיד משנה  כבר נהגו בכל המקומות וכו'. מדברי רבינו נראה שאע''פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשין אפילו מטלטלין וכן כתב הרשב''א בסוף כתובות ואם כתב לה מקרקעי אגב מטלטלי אפילו מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה:

ט
 
הֲרֵי שֶׁלֹּא כָּתַב כָּךְ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֶלָּא נָשָׂא סְתָם. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁל גְּאוֹנִים גּוֹבָה. וְאִם לָאו אוֹ שֶׁנִּסְתַּפֵּק לָנוּ הַדָּבָר מִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר הַרְבֵּה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים לָדוּן בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה כְּדִין תְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁהֵם תַּקָּנַת הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה עַד שֶׁנּוֹצִיא בָּהּ מָמוֹן מִן הַיּוֹרְשִׁים:

 מגיד משנה  הרי שלא כתב וכו'. דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב''ד כיון שנתחדש אחר הגמרא:

 כסף משנה  הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב''ש וז''ל מ''ש הרמב''ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י''ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א''כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י''ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י''ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ''נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ''ל:

י
 
וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל נִכְסֵי הַבַּעַל אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לִכְתֻבָּה אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּאַלְפַּיִם זְהוּבִים הַכּל תַּחַת שִׁעְבּוּד הַכְּתֻבָּה. וְכָל שֶׁיִּמְכֹּר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מִנְּכָסָיו אַף עַל פִּי שֶׁמִּמְכָּרוֹ קַיָּם וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר כָּל נְכָסָיו אִם יִרְצֶה יֵשׁ לָהּ לִטְרֹף אוֹתָן בִּכְתֻבָּתָהּ כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה אוֹ כְּשֶׁיָּמוּת אִם לֹא תִּמְצָא נְכָסִים [ו] בְּנֵי חוֹרִין. וּכְשֶׁתִּטְרֹף לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּתֻבָּה קַלָּה בְּעֵינָיו:

 מגיד משנה  ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי וכו'. משנה וברייתא פרק האשה שנפלו לה: וכל שימכור וכו'. זה מבואר שגובה מן המשועבדין במקום שאין בני חורין. ודין השבועה שכתב מבואר פרק הכותב ודין נכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי דין כל חוב הוא כן:

יא
 
כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ [ז] נִמְנָעִין מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ בִּשְׁבוּעָה. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ נוֹדֶרֶת לָהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  כשמשביעין ב''ד או היורשין את האלמנה וכו'. בגיטין פרק השולח משנה (דף ל"ד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בב''ד אבל חוץ לב''ד משביעין אותה וקיימא לן כוותיה דרב יהודה דא''ל לרבי ירמיה ביראה אדרה בב''ד ואשבעה חוץ לב''ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לב''ד או נדר בב''ד וכן דעת רבינו וכן הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ופירש''י ז''ל שהשבועה שהוא חוץ לב''ד הוא כעין היסת שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ וכן דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא באר. וענין הנדר הוא שהיא אוסרת על עצמה לעולם אי זה דבר שירצו היתומים אם נפרעה מכתובתה כלום ומפורש בגמרא שהגרושה שלא נפרעה בחיי הבעל ובאת לגבות מן היורשין שמשביעין אותה בב''ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ורבינו לא הוצרך לבאר זה כיון שלא הזכיר אלא אלמנה ודע שנכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי אין כאן קל בכתובות מבשאר חובות:

יב
 
מֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת אַחַר הַנִּשּׂוּאִין וְנוֹטֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. אֲבָל אֵינָהּ נוֹדֶרֶת וְנוֹטֶלֶת שֶׁמָּא [ח] יָפֵר לָהּ הַבַּעַל:

 מגיד משנה  מתה האלמנה וכו'. בשבועות פרק כל הנשבעים (דף מ"ח) העמידו המשנה שאמרה מתה יורשיה מזכירין כתובתה דווקא בשנשבעה ומתה הא לאו הכי אין יורשיה מזכירין כתובתה אליבא דרב ושמואל דאמרי שכשמת הלוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה שאין בני מלוה נשבעין ונוטלין לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו. ובהלכות פרק הנושא כתבו כן דדוקא נשבעה הא לאו הכי לא. ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו שיתבאר פי''ח וכן הדין בחוב כמו שנתבאר פי''ז מהלכות מלוה ולוה: ואם נשאת קודם שתשבע וכו'. בגיטין פרק השולח (דף ל"ה) מימרא:

 כסף משנה  מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפי''ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע''פ שהיא נכסי צאן ברזל ע''כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו:

יג
 
יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּין שֶׁיִּחֵד בְּאַרְבַּעַת הַמְּצָרִים בֵּין בְּמֵצַר אֶחָד גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנָּה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם כָּתַב לָהּ מִטַּלְטְלִין וְהֵן עַצְמָן קַיָּמִין נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם נִמְכְּרוּ וְנִלְקַח בָּהֶן מִטַּלְטְלִין אֲחֵרִים וְנוֹדַע שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּם מִדְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין הָרִאשׁוֹנִים נוֹטַלְתָּן בְּלֹא שְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחד וכו'. ריש פרק אע''פ (דף נ"ה) מבואר בגמרא: וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. שם מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו [פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה] והלכתא בלא שבועה ובהלכות והוא דידע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו ע''כ.

 כסף משנה  ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ''כ הריב''ש דאע''פ דבר''פ אע''פ (דף נ"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר''י דס''ל הכי בפרק אלמנה לכה''ג וקי''ל כוותיה: ומ''ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה:

יד
 
הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז הַבַּעַל אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עָלֶיהָ עֵדִים בַּמִּקְצָת שֶׁנָּטְלָה וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה עַצְמָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁנָּטְלָה בַּחֲצִי פְּרוּטָה לֹא תִּטּל הַשְּׁאָר אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  הפוגמת וכו'. משנה פרק הכותב (כתובות דף פ"ו): ואפילו יש עליה וכו' ואפילו דקדקה בחשבון וכו'. בעיי דלא איפשיטו שם ופסק רבינו שלא תטול אלא בשבועה דידוע שכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ודין נכסי צ''ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פרק י''ד מהלכות מלוה ולוה:

טו
 
אָמַר הַבַּעַל נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְעַד אֶחָד מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּתְקַבְּלָה הַכּל אוֹ מִקְצָת לֹא תִּפָּרַע כָּל הַכְּתֻבָּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  אמר הבעל נתקבלת הכל והיא אומרת וכו'. במשנה שם ועד אחד מעידה שהיא פרועה ופירש רבינו בין בכל בין במקצת ופשוט הוא שכל שבאה להכחיש העד צריכה שבועה:

טז
 
הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע [ט] אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ לוֹ. בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע וּמַגְבִּין אוֹתָהּ כְּתֻבָּתָהּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהֶן טֹרַח לְהוֹדִיעוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב לְהוֹדִיעוֹ שׁוֹלְחִין לוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא יָבוֹא תִּשָּׁבַע וְתִטּל:

 מגיד משנה  הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. משנה שם. ומ''ש רבינו והוא שיהיה במקום רחוק וכו' מפורש כן בהלכות ויש לו סמך בירושלמי:

יז
 
הַפּוֹחֶתֶת כְּתֻבָּתָהּ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה בְּאֶלֶף זוּז הוּא אוֹמֵר נִתְקַבַּלְתְּ הַכּל וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִתְקַבַּלְתִּי כְּלוּם וְאֵין לִי אֶלָּא חָמֵשׁ מֵאוֹת זוּז וְזֶה שֶׁכָּתַב לִי אֶלֶף אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אָמְרָה אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף זוּז כְּלוּם שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָה אוֹתוֹ וּכְאִלּוּ הוֹדֵית שֶׁהוּא שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר:

 מגיד משנה  הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה וכו'. מבואר בגמרא ובהלכות שם:

יח
 
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לָהּ בֵּית דִּין הִשָּׁבְעִי וּטְלִי. וּמָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹמְרִים לַבַּעַל עֲמֹד וְתֵן לָהּ וְאֵין אַתָּה נֶאֱמָן בְּטַעֲנָה זוֹ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ:

 מגיד משנה  כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. זה שכתב רבינו שאם אמר הבעל תשבע לי על טענתי שהיא נשבעת למד כן ממ''ש בפרק שבועת הדיינין האי מאן דאמר לחבריה וכו' ונתבאר בפי''ד מהלכות מלוה ולוה בדין המתחיל התובע את חבירו לפרעו. ודין הכתובה ונכסי צאן ברזל והחוב שוים בזה ושם נתבאר בארוכה:

יט
 
אָמַר הַבַּעַל מֵעַצְמוֹ תִּשָּׁבַע לִי עַל טַעֲנָתִי אוֹמְרִין לָהּ הִשָּׁבְעִי וּטְלִי וְתִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן גּוֹבָה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל. אֲבָל אִם בָּאָה לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו תִּשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטּל:

 מגיד משנה  התנית עמו שתגבה וכו'. מבואר בהלכות פרק הכותב וכן דעת הרבה מן הגאונים ז''ל:

כ
 
* הִתְנֵית עִמּוֹ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ מִיּוֹרְשָׁיו בְּלֹא [י] שְׁבוּעָה אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱמֶנֶת בְּכָל מַה שֶּׁתִּטְעֹן עַל יוֹרְשָׁיו הֲרֵי זוֹ [כ] נוֹטֶלֶת מֵהֶן [ל] בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאָה לִטְרֹף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים לֹא תִּטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינָהּ הַבַּעַל. שֶׁאֵין תְּנַאי הַבַּעַל מוֹעִיל אֶלָּא עָלָיו וְעַל יוֹרְשָׁיו אֲבָל לְהַפְסִיד מָמוֹן אֲחֵרִים אֵינוֹ מוֹעִיל:

 ההראב"ד   התנית עמו וכו' אבל כו'. כתב הראב''ד ז''ל איני מודה בזה שאם קדם הנאמנות למקח לוקח איהו דאפסיד אנפשיה עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם באה לטרוף וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים ז''ל ודעת ההלכות כן שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ויש מהם ז''ל מי שחלק ואמר דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו כשלקחו אחר החוב והנאמנות. וזה דעת הר''א בהשגות וכתב בעל העיטור דלמעשה עושין כדעת ההלכות:

כא
 
אַלְמָנָה שֶׁהָיָה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ נִשְׁבַּעַת וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ [מ] לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה שָׁנָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. וְאִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא [נ] מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וַאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּיוֹם מִיתַת בַּעְלָהּ. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה [ס] אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אלמנה שהיה וכו'. מסקנא דגמרא פרק הנושא שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה לעולם: ואם אין שטר כתובה וכו'. כן כתוב בהלכות בפרק הכותב דבמקום שכותבין אפי' הוציאה גט אינה גובה כלום ויש חולקים בזה מדאמר ר''י פרק קמא דמציעא (דף י"ו) הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום וכבר הכריע הרמב''ן ז''ל שם כדעת ההלכות ורבינו וכן דעת הרבה מהגאונים ועיקר. ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו. וידוע שלעולם טוענין ליורש:

כב
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֶלָּא סוֹמְכִין עַל תְּנַאי בֵּית דִּין הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ. אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:

 מגיד משנה  בד''א במקום שדרכן וכו'. זה מוסכם דבמקום שאין כותבין בו וסומכין על תנאי ב''ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעה וכן מתבאר במשנה (דף פ"ט) ובגמרא פרק הכותב ופרק הנושא (דף ק"ד) וכתב רבינו שבתוספת צריכה להביא ראיה וכן עיקר לפי שהתוספת אינו מתנאי ב''ד שנאמר אע''פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק''ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכן כתב הרמב''ן ז''ל פ''ק דבבא מציעא:

כג
 
וְעַד כַּמָּה תִּגְבֶּה הָאַלְמָנָה הָעִקָּר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה. אִם הָיְתָה בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית אָבִיהָ עַד [ע] עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְאִם בָּאָה לִתְבֹּעַ אַחַר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אֵין לָהּ כְּלוּם שֶׁאִלּוּ לֹא מָחֲלָה לֹא שָׁתְקָה כָּל זְמַן זֶה. וַהֲרֵי אֵינָהּ עִם הַיּוֹרְשִׁים כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר נִכְלַמְתִּי מִלְּתָבְעָן וְהֵן עִמִּי בַּבַּיִת:

 מגיד משנה  ועד כמה תגבה האלמנה וכו'. משנה וגמרא פרק הנושא ופסק הלכה בגמרא ודע שהוא הדין תוספת ואע''פ שאין גובה התוספת אלא בראיה ברורה וכמו שכתב רבינו או אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה כבר נתבאר שגובה לעולם מ''מ נ''מ בשאין לה שטר והיתומים מודים בתוספת אלא שאומרים שנמחל מפני ששתקה שהדין עמהם כל זמן שעמדה בבית אביה וכדרך העיקר וכן מתבאר בגמרא לפי גירסת רש''י ז''ל והירושלמי וכן עיקר. ודע שהגרושה גובה לעולם כשמוציאה גיטה כמו שיתבאר בפרק זה וכן מבואר בגמרא שם שהגרושה היא כבעלת חוב ולזה כתב רבינו האלמנה ודין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכן כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל ומ''מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ''מ נ''מ שהיכא שהיורשין מודים שלא פרעוה שאע''פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ''ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן:

 כסף משנה  ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב''ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ''ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה''נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא''כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ''ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה''נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ''ה שנה מחלה נמי תוספת וכ''כ ה''ה:

כד
 
לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַיּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְבֵית אָבִיהָ וּמְטַפֵּל [פ] בָּהּ יֵשׁ לָהּ לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ אַחַר כ''ה שָׁנָה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה מִן הַיּוֹרֵשׁ:

 מגיד משנה  לפיכך אם היה וכו'. מעשה שם בגמרא:

כה
 
הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נִשֵּׂאתִי וְעִקַּר כְּתֻבָּתִי מָאתַיִם וְהַבַּעַל אוֹ יוֹרְשָׁיו אוֹמְרִים בְּעוּלָה נִשֵּׂאת וְאֵין לָהּ אֶלָּא מֵאָה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁעָשׂוּ לָהּ הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר לַעֲשׂוֹתָן לִבְתוּלָה כְּגוֹן מִינֵי שִׂמְחָה אוֹ כְּתָרִים אוֹ מַלְבּוּשׁ יָדוּעַ אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין כָּךְ אֶלָּא לִבְתוּלָה הֲרֵי זוֹ נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. וְאִם אֵין לָהּ עֵדִים בָּזֶה הֲרֵי [צ] זוֹ נוֹטֶלֶת מָנֶה. * וְאִם הָיָה הַבַּעַל קַיָּם יֵשׁ לָהּ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וְנֶאֱמָן הַקָּטָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ וְלוֹמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִית מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואם היה הבעל קיים וכו'. א''א שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא עכ''ל:

 מגיד משנה  היא אומרת בתולה נישאתי. משנה (דף ט"ו.) ריש פרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובגמרא טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן וכתב רבינו שהוא נאמן ובשבועת התורה כדין מודה במקצת. ובהשגות א''א שבועת התורה אין כאן וכו' והכוונה לפי שאין הכתובה ניגבת מן המטלטלין כמו שנתבאר למעלה. ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד. ומ''מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ''ש ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה אלא א''כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך נקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ''ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתיה ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה נישאתי יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כך נ''ל: ונאמן הקטן וכו'. במשנה שם (דף כ"ח) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זה כתב ידו של אבא של רבי ושל אחי זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וכו' ובגמרא א''ר הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו ופירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן ודעת רבינו לפי מ''ש פ''ז ופי''ד מהלכות עדות דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד אבל הרבה מן המפרשים ז''ל ראיתי שפירשוה אפילו אהא דיצאתה בהינומא: וכל הדברים וכו'. כוונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראיה כפי מה שנתבאר ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה:

 כסף משנה  ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב''ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב''ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח''כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר''ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו:

 לחם משנה  היא אומרת בתולה נישאתי וכו'. כתב ה''ה ובהשגות אמר אברהם שבועת התורה אין כאן וכו' וכתב ה''ה ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תיקנו וכו'. נראה דרצה ה''ה לתרץ לפי הגירסא שגורס בדברי רבינו למעלה וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' דלפי גירסא זו אפילו הגרושה אינה גובה מן המטלטלים ותפסה ה''ה עיקר אבל לפי הגירסא האחרת שגורס בדברי רבינו שלא תגבה האלמנה אין כאן קושיא דכאן בגרושה והגרושה גובה מן המטלטלים. ומ''מ אני תמה טובא על דברי ה''ה שכתב שכיון שגובה מן המטלטלים לתקנת הגאונים דלא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד דהא בפ''ק דמציעא (דף ד') גבי שטר שכתוב בו סלעים ומלוה אומר ה' ולוה אומר שלש אמרו שם בגמרא אי נמי משום דהוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמרא גובה מן המטלטלין וא''כ לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ולפי דעת ה''ה ז''ל אין ראוי לפוטרו משבועה וקושיא גדולה היא זו אם לא שנחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע''פ שגובה ג''כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות בלבד: וכל הדברים האלו וכו'. כתב ה''ה כוונת רבינו שבמקום שאין כותבים [וכו' ובודאי אף במקום שכותבים] אם נאבדה וכו'. כלומר אע''פ שכתב רבינו וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין וכו' לאו למימרא דבמקום שכותבין לא שייך כלל מכל דינים אלו דה''ה במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה אז יש דין ביניהם מענין השבועה אבל בדין הראשון דלא נאבדה לא שייך אלא במקום שאין כותבין:

כו
 
* הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵרַשְׁתַּנִי נֶאֱמֶנֶת, שֶׁאֵינָהּ מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת עַד [ק] שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיָּצָא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדָהּ:

 ההראב"ד   האשה שאמרה לבעלה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פניה וכאילו גט יוצא מתחת ידה היא מה בין עיקר לתוספת והרי כתובתה יוצאה מתחת ידה שהכל כתוב בכתובה ועוד במשנתנו לא חילק והוא מחלק. וכבר כתבתי כל הצורך לאחד מן החברים לבטל כל אלו הדברים. ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחלה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא וא''ת תינשא לכתחלה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה שאמרה לבעלה וכו'. מימרא בהרבה מקומות ועיקרה פרק אחרון דנדרים (דף צ"א) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרבה סברות נאמרו בזה יש מי שאומר שאינה נאמנת לינשא לכתחילה ואין צ''ל ליטול כתובה וזה דעת הר''א ז''ל בהשגות. וכתב שדברי רבינו במות טלואות הם. וכבר הקריבו עליהם קרבן הרבה מפרשים ז''ל והוכיחו בראיות שהיא נאמנת אף לינשא ועיקר. ולענין גביית הכתובה ג''כ הכריע הרמב''ן ז''ל כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' האשה שנתארמלה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת אלו דבריו ז''ל וכדעת רבינו ופירושה ואין צ''ל נכסי צאן ברזל. ומ''מ ראיתי מי שסובר דדוקא כשאינה תובעת כתובה אלא שהיא באה לינשא אבל אם תבעה כתובתה אינה נאמנת דומיא דאמרה מת בעלי שנתבאר בסוף הפרק ויש לחוש לסברא זו אע''פ שיש חולקין:

 כסף משנה  האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. וי''ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ''כ ה''ה בסוף פרק זה בשם הרמב''ן וכ''כ הר''ן בסוף נדרים:

כז
 
אָמַר לָהּ הַבַּעַל כָּךְ הָיָה גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבֵר וְאָבַד שׁוֹבְרִי. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּי וְלֹא יִתְחַיֵּב בְּתוֹסֶפֶת נֶאֱמָן וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר וְנִשְׁבָּע הוּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל הַתּוֹסֶפֶת:

 מגיד משנה  אמר לה וכו'. זה יצא לרבינו ממ''ש בפ' הכותב (דף פ"ט) הב''ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה נאמן לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מיגו וכפי מה שנתבאר בדעת רבינו:

 לחם משנה  (כו-כז) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' אמר לה הבעל כך היה וכו'. בפרק הכותב (דף פ"ט) פליגי שמואל ורב דשמואל מוקי מתניתין דהוציאה גט וכו' במקום שאין כותבין ולדידיה בגט גביא עיקר ותוספת במקום שאין כותבין וכי הוציאה כתובה אח''כ לא גביא כלל לא כתובה ולא תוספת. אבל לרב בגט גובה העיקר לבד וכשהוציאה כתובה אח''כ גובה תוספת והקשו ממתניתין דקאמרה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרע וקאמר בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי כלומר דמצי למימר כשהוציאה כתובתה פרעתיך בגט עיקר ותוספת והכי טענתי בעת ההיא בב''ד שהיה לה כתובה וכתבו לי שובר ואבד שוברי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא מפני שכבר גבאתו בגיטה אבל תוספת תיגבי ותירצו הכא במאי עסקינן כשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול לומר [לא] גירשתיה וכו' משמע דלשמואל אפילו בשיש עידי גירושין לא גביא כתובתה כלל דכבר גבתה עיקר ותוספת ואנן קי''ל כשמואל וכן פסקו בהלכות וכן דעת רבינו. וא''ת א''כ למה כתב רבינו מתוך שיכול לומר וכו' הא לשמואל לא גביא כלל כיון שכבר גבתה בגט וכ''ת דרבינו איירי במקום שכותבין כתובה הא אין כותבין שובר. וי''ל דאנן קי''ל דכותבין שובר וכ''פ רבינו בהלכות מלוה ולוה וא''כ איירי במקום שכותבין ושפיר אתי כשמואל וכ''ת א''כ למה כתב אם דרך אותו המקום שאין כותבין דגובה עיקר תגבה תוספת אליבא דשמואל י''ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב למעלה שאין גובין תוספת אלא בראיה ברורה וא''ת א''כ איך אמרו בגמרא שיהא נאמן לומר לשמואל פרעתי עיקר והתוספת ולכך לא יפרע אליבא דשמואל הא בגט לא היה יכול לגבות אלא התוספת. וי''ל דהוא אמר כששאלת ממני הכתובה אני הודיתי לך על העיקר ועל התוספת כדי שלא תשביעני ופרעתי לך הכל. וא''ת סוף סוף אמאי נאמן על התוספת אטו מאן דמפיק שטרא לחבריה יאמר לו פרעתי לך ועשית לי שובר ואבד שוברי וי''ל דשאני הכא כיון דודאי גבתה העיקר נאמן על התוספת לומר ג''כ פרעתי ועשית לי שוברי. והטור בסימן ק' כתב הוציאה גט ואין בידה וכו' ואם הוציאה כתובה בלא גט וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן וכו' קשה דבתחילת לשונו נראה דפסק כרב דאמר הוציאה גט גובה העיקר וכו' דלא כשמואל בדיני ועוד דאפילו כרב לא פסק דכתב אח''כ ואם הוציאה כתובה וכו' אם יש לה עידי גירושין אינו נאמן ולרב הא נאמן לגבי עיקר דבגט גובה עיקר. וע''ק מה שהקשה הרב ב''י במ''ש ואם הוא במקום שאין רשאין וכו' וגובה הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר אלא דאע''ג דלא מפקא גיטא גביא. ונראה לתרץ דודאי פסק כשמואל ומ''ש אינה גובה תוספת הוא מפני שהוא סבור שאין גובין התוספת אלא בראיה ברורה וכמ''ש הרמב''ם ז''ל ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום דפירוש הוציאה גט ר''ל עידי גט וכל גט האמור במתניתין הוא עידי גט ורשב''ג דקאמר שלא בגט ר''ל שלא בעידי גט ולכך כתב כן משום דהלכה כר''י דאמר הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום ולפי פירושו הדין הוא כן ומ''ש בגמרא אפילו שלא בגט גובה מן הסכנה ואילך לא הוי לר''י. מ''מ אני תמה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דרשב''ג דמן הסכנה ואילך כמו שהזכירו הטור: אמר לה הבעל וכו'. רבינו מפרש מ''ש בגמרא מיגו שיכול לומר וכו' לענין התוספת בלבד ובהכי מיתרצא הקושיא שהקשו התוס' (בד"ה מגו) דא''ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת:

כח
 
הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל טַעֲנָתָהּ וְנִפְטָר:

 מגיד משנה  הוציאה גט וכו'. משנה שם והחילוק שחילק רבינו בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין מבואר בגמרא ובהלכות וכתב רבינו ונשבע היסת והטעם מפני שהוא כופר בכל:

כט
 
הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת. הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵי זוֹ מֵהֶן גּוֹבָה אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֵרְתָהּ גּוֹבָה בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁתִּרְצֶה וּתְבַטֵּל הַשְּׁנִיָּה:

 מגיד משנה  הוציאה שני גיטין וכו'. משנה בפרק הכותב ושאר החלוקות ג''כ מבוארים שם במשנה וגמרא וברייתא שם:

ל
 
הוֹצִיאָה שְׁתֵּי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל. אִם גֵּט קוֹדֵם לִכְתֻבָּה גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה אִם אֵין דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה וְגוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ זוֹ שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. שֶׁעַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:

לא
 
הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת בַּעְלִי כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וּמִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁאִם תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אַחַר מוֹתוֹ תִּטּל כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ אִם בָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה וַהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת. וְאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטּל כְּתֻבָּה מֵחַיִּים בִּלְבַד. בָּאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר דְּבָרֶיהָ עַל עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין בָּאָה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה תְּנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא מַתִּירִין אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְשָׂה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

 מגיד משנה  האשה נאמנת וכו'. משנה וגמרא ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ד) וכתב רבינו שמשביעין אותה ופשוט הוא כדין כל הבא ליפרע מן היורשין: באה ואמרה וכו'. מימרא שם (קי"ז:) באה ואמרה וכו' בעיא באת''ל פסק רבינו כן כדרכו בכל הגמרא: אבל אם באה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כפי דעתו ז''ל:

 כסף משנה  האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב''ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ''ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא''כ אין מקום לשבועה זו. ומ''ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה''ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה''ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י''ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא:

 לחם משנה  באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה. הרב''י נתן טעם למה פסק כן ועי' בפסקי מוהר''י ן' לב הראשונים סימן פ':



הלכות אישות - פרק שבעה עשר

א
 
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת. כָּל שֶׁנִּשֵּׂאת בַּתְּחִלָּה קוֹדֶמֶת לִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵין לָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְגַם הִיא נִשְׁבַּעַת [א] וְנוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב. אִם הָיָה הַחוֹב קוֹדֵם גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה. וְאִם הַכְּתֻבָּה קָדְמָה גּוֹבָה הָאִשָּׁה [ב] בַּתְּחִלָּה וְהַנִּשְׁאָר לַבַּעַל חוֹב:

 מגיד משנה  מי שהיה וכו'. משנה מי שהיה נשוי ארבע נשים (כתובות דף צ"ג): ומ''ש רבינו וגם היא נשבעת וכו'. הוא כבן ננס שאמר במשנה שאף האחרונה נשבעת ואע''פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות:

 לחם משנה  מי שהיה נשוי נשים רבות וכו'. כתב ה''ה וכגון שהן גרושות כולן נשבעות וכו' והאי טעמא משום שמא ימצא אחד מן השדות שאינו שלו וכפי' התוס' שפירשו בגמרא ולא כפירוש רש''י ז''ל שם ואם כן היה לו להזכיר להרב המגיד דדוקא בשנמצאת שדה אחת שאינה שלו אלא ודאי משמע שלא פירש כן:

ב
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה קְנוּיָה לוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁלָּוָה הוּא. שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר תְּחִלָּה זָכָה תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָשָׂא נָשִׁים זוֹ אַחַר זוֹ וְלָוָה בֵּין קֹדֶם נִשּׂוּאִין בֵּין אַחַר נִשּׂוּאִין וְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה קָנָה קַרְקַע כֻּלָּן חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁשִּׁעְבּוּד כֻּלָּן כְּאֶחָד בָּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה הָיָה מְשֻׁעְבָּד לַכּל וְאֵין כָּאן דִּין קְדִימָה:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשהיתה וכו'. זה מבואר בהלכות פרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין הב''ח כן כמבואר פרק כ' מהלכות מלוה ולוה. וכתב רבינו כולן חולקות כאחת והכוונה כשהנכסים מספיקים אבל אם אינם מספיקים לכולן המלוה קודם לאשה כמו שיתבאר בסמוך:

ג
 
וְכֵן אִם הָיָה זְמַן הַכְּתֻבּוֹת וְהַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים שָׁעוֹת חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁאֵין שָׁם קוֹדֵם. וּלְעוֹלָם כָּל שֶׁקָּדַם וְזָכָה בְּמִטַּלְטְלִין כְּדֵי חוֹבוֹ אוֹ כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה [ג] בְּמִטַּלְטְלִין:

 מגיד משנה  וכן אם היה וכו'. גם זה מבואר בהלכות בפרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין החוב כן כנזכר פ''כ מהלכות מלוה ולוה ודין הנדוניא ועיקר הכתובה שוים במה שנזכר מראש הפרק ע''כ שהרי דין כל בעל חוב כן:

 כסף משנה  שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הר''ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ''ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק''ב דה''מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז''ה:

ד
 
מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָלָיו שְׁטַר חוֹב וּבָא בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה לִגְבּוֹת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע כְּדֵי הַחוֹב וְהַכְּתֻבָּה. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מָעוֹת וְהָאִשָּׁה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לִגְבּוֹת שְׁנֵיהֶם וְלֹא הָיָה בָּהּ דִּין קְדִימָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה כְּלוּם תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב. שֶׁהֲרֵי בַּעַל חוֹב הִפְסִיד וְהוֹצִיא מְעוֹתָיו וְהָאִשָּׁה לֹא חָסְרָה דָּבָר שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא:

 מגיד משנה  מי שגירש את וכו'. מימרא שם פרק הכותב (דף פ"ו) ובהלכות האריכו בה וסוף דבריהם כדברי רבינו וכן עיקר:

ה
 
וְכֵן [ד] מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְקַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ דִּין קְדִימָה הָאִשָּׁה נִדְחֵית מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב וְהוּא גּוֹבֶה חוֹבוֹ תְּחִלָּה:

 כסף משנה  (ד-ה) מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב''ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב''ח וכו'. כתב הריב''ש על זה וז''ל כבר ביאר הוא ז''ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב''ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא''כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב''ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ''ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ''ש הריב''ש:

ו
 
וְכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין [ה] אִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין כְּדֵי לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב כָּל חוֹבוֹ תְּחִלָּה. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה מַה שֶּׁתִּטּל בִּכְתֻבָּתָהּ תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה:

ז
 
הָיוּ כְּתוּבִין בִּכְתֻבָּתָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָן וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה וְחוֹלֶקֶת עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת:

 מגיד משנה  היו כתובין בכתובתה וכו'. זה ברור לדעת רבינו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בו כלום אבל נדונייתה הרי הוא כחוב בעלמא וכבר הארכתי בכיוצא בזה ריש פי''ו:

 כסף משנה  היו כתובים וכו'. אבל מ''ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי:

ח
 
* מִי שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרֵשׁ וְיֵשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וְאֵין שָׁם דִּין קְדִימָה וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת. רוֹאִים אִם כְּשֶׁיֵחָלֵק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יְגִיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה חוֹלְקִים מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כַּשִּׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ. וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁנִיָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁלִישִׁית מָאתַיִם וְשֶׁל רְבִיעִית מֵאָה נִמְצָא הַכּל אֶלֶף וְגֵרֵשׁ כֻּלָּן אוֹ מֵת. אִם הִנִּיחַ אַרְבַּע מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נוֹטֶלֶת מֵאָה אוֹ פָּחוֹת. הִנִּיחַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִם תֵּחָלֵק בֵּין כֻּלָּן בְּשָׁוֶה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מֵאָה אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. לוֹקְחִין אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה מֵאָה מֵאָה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נָטְלָה כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁבְּיַד כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן מֵאָה זוּז אִם תַּחֲלֹק הָאַרְבַּע מֵאוֹת בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה נִמְצָא הַשְּׁלִישִׁית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּשְׁלִישׁ וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָאתַיִם. לְפִיכָךְ לוֹקְחִין מֵאַרְבַּע הַמֵּאוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְחוֹלְקִין בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה שֶׁנִּמְצֵאת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנָּטְלָה מָאתַיִם שֶׁלָּהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן מֵאָה וּשְׁתֵּי נָשִׁים חוֹלְקִין אֶת הַמֵּאָה בְּשָׁוֶה בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִמְצָא בְּיַד הָרִאשׁוֹנָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וְכֵן בְּיַד הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא בְּיַד הַשְּׁלִישִׁית מָאתַיִם וּבְיַד הָרְבִיעִית מֵאָה וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקוֹת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הֵן [ו] מֵאָה:

 ההראב"ד   מי שמת או גירש וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זהו ע''ד הרב ז''ל ואינו מחוור כלל עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שמת או גירש וכו'. חלוקה זו שכתב רבינו נתבאר בביאור פרק מי שהיה נשוי בהלכות וכן הדין בכל חובות כנזכר פ''כ מהלכות מלוה ולוה ושם כתב רבינו ויש מן הגאונים שהורה שיחלקו לפי ממונם ולא הכריע שם כלום ובכאן נתבאר שדעתו כדעת ההלכות שהרי לא כתב כאן דעת אחרת. ובהשגות א''א זהו על דרך הרב ז''ל ואינו מחוור כלל ע''כ. וכבר הכריחו הרבה מן המפרשים האחרונים ז''ל ובכללם הרשב''א כדעת ההלכות ורבינו ועיקר:

ט
 
* הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁמִּצְוָה [ז] עָשָׂה וַהֲרֵי לֹא חָסְרָה כְּלוּם. וְאִם עָרֵב שֶׁל כְּתֻבַּת בְּנוֹ הוּא וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהָאָב בִּגְלַל בְּנוֹ מְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ וְגוֹמֵר וּמַקְנֶה. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן זֶה שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי עָרֵב כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי פּוֹרֵעַ כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי חַיָּב בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבִיו. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּבְּלָן אוֹ מֵאָבִיו אִם הָיָה עָרֵב. שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ וְנִמְצְאוּ עוֹשִׂין קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

 ההראב"ד   הערב לאשה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה שאמר אע''פ שקנו מידו אינו חייב לשלם לאו כלום הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  הערב לאשה וכו'. כבר ביארתי דין זה כדעת רבינו ודעת ההשגות פכ''ה מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי שאין דין זה אלא במנה ומאתים ותוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב דעלמא ופשוט הוא כפי מה שנתבאר: אי זה הוא קבלן וכו'. שם פכ''ה מהלכות מלוה ולוה שדין הקבלנות הוא באומר תן לו ואני נותן לך ושם כתבתי שיש מי שאומר דבכתובה דלא שייך בה תן לו שהרי אינה נותנת כלום שצריך שיתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תני לו ואני קבלן. ואין כן דעת רבינו אלא כל שאומר הנשאי לו ואני נותן ה''ז כאומר בעלמא תן לו ואני נותן וזה דעת רמב''ן ז''ל ועיקר: המגרש את אשתו וכו'. משנה פרק גט פשוט (ב"ב קע"ג:) ופרק שום היתומים (ערכין כ"ג) ופירש''י ז''ל ידירנה הבעל הנאה על דעת רבים נדר שאין לו הפרה עכ''ל:

י
 
וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָאָה לִטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַדִּירָהּ אֶלָּא נִשְׁבַּעַת וְטוֹרֶפֶת. וְאִם רָצְתָה תַּחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁכְּבָר יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וְהֵם הִפְסִידוּ עַל עַצְמָם שֶׁלָּקְחוּ נְכָסִים שֶׁתַּחַת שִׁעְבּוּדָהּ:

 מגיד משנה  וכן המקדיש וכו'. מחלוקת תנאים במשנה שם פרק שום היתומים ונראה מן הגמרא שאפי' במקדיש צריך הדרת הנאה. וכתב רבינו ואח''כ תפרע מן הפודה מיד ההקדש לפי שמן ההקדש עצמו אינה נפרעת אלא אחר שיצא לפדיון על הדרך שנתבאר פי''ח מהלכות מלוה ולוה. ונ''ל שדין זה הוא אפילו בנדוניא שהרי מפני חשש קנוניא הוא אבל מלשון הגמרא שאמרו שם ערב נמי מצוה קעביד ולא מידי חסרה משמע דדוקא בעיקר כתובה ותוספת שהוא כעיקר אבל בנכסי צ''ב לא וצ''ע: אבל המגרש וכו'. שם ובהלכות פרק גט פשוט:

 לחם משנה  וכן המקדיש נכסיו וכו'. כתב ה''ה ונראה מן הגמרא שאפילו במקדיש וכו' נ''ל מההוא עובדא דההוא גברא דזביננהו ואמרו שם (דף כ"ג:) ערב תנן הקדש תנן משמע דפסק כמ''ד דידירנה הנאה:

יא
 
הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ [ח] כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת. שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ קְטָטָה וְיֵשׁ לָהּ [ט] לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי [י] לְבַעְלִי. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ דִּין [כ] וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְלֹא כָּתְבָה וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְנִפְסַד הַמֶּכֶר וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר בֵּין אוֹתָהּ שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְקָנוּ מִיָּדָהּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁלֹּא רָצְתָה לֹא הָלְכָה בִּרְצוֹן בַּעְלָהּ:

 מגיד משנה  הבעל שמכר וכו'. בפרק מי שהיה נשוי (דף צ"ה) נתבאר בגמרא ובהלכות. ודע שיש קרקעות שמכרו בהן בטל לאלתר ואינו קיים עד שעת גוביינא והם קרקע שייחד לה ושהכניסה לו כפי מה שנתבאר פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שאם קבלה עליה אחריות נכסים בפירוש שמכרן קיים אע''פ שרבינו לא ביאר זה ודברי רבינו בכאן הם בשאר נכסים שאע''פ שהם משועבדין לה מכרו בהם קיים עד שעת גוביינא כמו שנזכר שם: וכן אם מכר הבעל וכו'. אוקימתא דרב אשי בגמרא שם ונפסקה כן בהלכות. וכתב רבינו ונפסד המכר נראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לראשון יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי לבעלי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי אפילו בלא חתימתי נתקיים המכר. ודברי טעם הם אלא שקשה לזה דהתם בבעיא דאישתדוף בני חרי משמע בהדיא שהברייתא שאמרה כתב לראשון ולא חתמה לשני וחתמה אבדה כתובתה שהוא אפילו כשנתקיים המכר הראשון ואבדה כתובתה משני מפני שכל שלא חתמה לראשון אינה יכולה לומר לשני נחת רוח עשיתי לבעלי ומראשון ג''כ אבדה כתובתה מפני שיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כנזכר פרק י''ט מהלכות מלוה ולוה וכוונת רבינו במ''ש ונפסד המכר צריכה תלמוד:

 כסף משנה  הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. כתב הרב המגיד כוונת רבינו במה שכתב ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ''ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא''כ נפסד המכר א''נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה''א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ''ל:

 לחם משנה  וכן אם מכר הבעל וכו'. מ''ש בגמרא (דף צ"ה) כתב לראשון ולא חתמה לו וכו' אבדה כתובתה והקשו בגמרא ואי ס''ד אשתדוף בני חרי קשה איהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה הכתובה הרי יש לה לגבות אותה השדה וכי תימא דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א''כ מאי הקשה בגמרא ואי ס''ד הא הוי הכל שדה אחת ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה''ה:

יב
 
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָיָה הַקִּנְיָן מוֹעִיל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן בּוֹ נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא קָנוּ מִיָּדָהּ לַלּוֹקֵחַ. וְהָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה וְלֹא הֵסִירָה שִׁעְבּוּדָהּ אֶלָּא מֵעַל הַלּוֹקֵחַ. וּכְשֶׁתַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לָרִאשׁוֹנָה חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וּמוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ שֶׁהֲרֵי קָנוּ לוֹ. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

 מגיד משנה  מי שהיו לו שתי נשים וכו'. משנה שם:

יג
 
אַלְמָנָה בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין נִשְׁבַּעַת וּמוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְנִפְרַעַת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲנָשִׁים נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמַת הַקַּרְקַע. וְאַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. אֲבָל הַגְּרוּשָׁה לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת בְּבֵית דִּין לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּבְהִלְכוֹת הַלְוָאָה יִתְבָּאֵר מִשְׁפַּט מְכִירַת בֵּית דִּין הֵיאַךְ הִיא. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא:

 מגיד משנה  אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין וכו'. משנה שם פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו) אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב''ד ר''ש אומר וכו' וקי''ל כסתם משנה ובפרק אלו מציאות אמרו בגמרא (ב"מ דף ל"ב) אינה צריכה ב''ד של מומחין אבל צריכה ב''ד של הדיוטות והביאוה כאן בהלכות וכתב כגון גברי מהימני ובקיאי בההיא שומא ע''כ. ופירושו אע''ג דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינן ראויים לדון דיני ממונות שאם לא כן במה יפה כחה יותר משאר דינין וכ''כ מן המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו נשבעת מסקנא דגמרא (דף צ"ח) והלכתא [מוכרת שלא בב''ד] צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ורש''י ז''ל פירש שלא גבתה יותר והרמב''ן ז''ל פירש שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וזה דעת רבינו: ואחריות המכר וכו'. מימרא שם: אבל הגרושה וכו'. משנה שם וגרושה לא תמכור אלא בב''ד ויש בגמרא מי שהעמידה כר''ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב''ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע''פ שרבינו סובר טענת חן האשה כמ''ש פי''ב מהלכות מלוה ולוה ומשמע הכא בגמרא דמאן דאית ליה משום חינא אפי' גרושה מוכרת שלא בב''ד י''ל דע''כ לא קי''ל טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומים קטנים והוא הדין להכרזה הנזכר בפרק שום היתומים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב''ד לית לן ההוא טעמא שהרי אפשר לה בב''ד אלא לא אמרו מוכרת שלא בב''ד אלא מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בב''ד וכדברי האומר כן ואין זה הטעם בגרושה לפיכך לא תמכור אלא בב''ד זהו דעת רבינו וקצת נראה מן ההלכות כן ועיקר והרשב''א ז''ל פסק כאן כמ''ד משום חינא וגרושה מוכרת שלא בב''ד: וכל המוכרת וכו'. שם נתבאר וב''ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין ומוכרין בהכרזה כמבואר פי''ב מהלכות מלוה ולוה: אבל המוכרת וכו'. כבר נתבאר למעלה זה:

 כסף משנה  אבל הגרושה לא תמכור אלא בב''ד. כתב ה''ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר''ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב''ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע''פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב''ד. הר''ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי''ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ''ע עכ''ל. ול''נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס''ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ''ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי''ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ''ש הר''ן שמדברי הרי''ף נראה שלא פסק כר''י דנזקקין ל''נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר''י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי''ל דאל''כ ה''ל לפרש:

יד
 
אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ אִם מָכְרָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַלְמָנָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה. וְהוּא שֶׁמָּכְרָה לְאַחֵר אֲבָל אִם שָׁמָה לְעַצְמָהּ לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הִכְרִיזָה:

 מגיד משנה  אלמנה שמכרה וכו'. נראה שכוונת רבינו שכתב בינה לבין עצמה הוא אפילו בלא ג' היודעים בשומא וכ''כ פי''ח בדין המזונות ויהיה דעתו כדעת קצת מפרשים שאמרו שאע''פ שצריכה ב''ד הדיוטות והבקיאים בשומא זהו לכתחילה אבל דיעבד אפילו בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים. אבל הרמב''ן ז''ל כתב באלו מציאות אפילו בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה בלבד וכ''כ בעיטור בשם ר''ח ז''ל בין לכתובה בין למזונות ואפילו בשלשה הדיוטות אם שמה לעצמה לא עשתה כלום דכיון שאינם ראויים לדין וכפי מ''ש למעלה אמרינן לה מאן שם ליך ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם שלשה בקיאין בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימין: אבל אם שמה וכו'. מימרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום והעמידוה שם אפילו בשהכריזה דאמרינן לה מאן שם ליך וכבר כתבתי בסמוך שנראה בדעת רבינו דדוקא בשלא היו שם שלשה בקיאין אבל אם עשתה מדעתם לא אמרינן לה מאן שם ליך שהרי הן שמו לה ואפילו בלא הן דוקא שמה לעצמה אבל לאחרים מכרה קיים אלמא בלא ב''ד הדיוטות בדיעבד מכרה קיים וזהו דעת קצת המפרשים ז''ל וכתבתי ג''כ שיש חולקים בזה ואומרים שמימרא זו היא בששמה עם שלשה הדיוטות שאל''כ מאי איריא לעצמה אפילו לאחרים לא עשתה כלום שהרי אמרו צריכה שלשה הדיוטות ומשמע אפילו בדיעבד אלא כאן עם השלשה קאמר ולאחרים מכרה קיים ולעצמה כיון שאין ג' אלו ראויים לדין אמרינן לה מאן שם ליך זהו דעתם ז''ל ודאמרינן לה מאן שם ליך שהזכירו בגמרא כתב הרשב''א ז''ל כלומר מי מכר ליך לפי שהיא שלוחה למכור אבל לדידה מי מכרו ומכאן שהשליח אינו יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו בעלים למכרו לפי שהוא נעשה שליח להקנות בקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכות ולהקנות דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד עכ''ל:

 כסף משנה  אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב''ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר''ן שדעת רבינו כהרמב''ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח''כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב''ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים:

 לחם משנה  אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה וכו'. קשה לדעת רבינו שהוא סבר שמ''ש צריכה ב''ד הדיוטות כו' הוא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו בינו לבינה סגי א''כ איך אמרו בגמרא פרק אלו מציאות (דף ל"א:) גבי איסור ורב ספרא עבוד עיסקא וכו' אמר ליה אביי ולאו (מי) איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה וכו' דהא הא לא הוי אלא לכתחילה והא דאיסור הוי אפילו בדיעבד דכבר פליג רב ספרא עליה. וי''ל דרבינו סובר דלכתחילה דהתם הוי כבדיעבד דהכא דהתם איכא טעמא רבה לומר דאפילו לכתחילה לא הוה צריך משום חינא וכדכתבו התוספות אי נמי יש לומר דמ''ש כאן רבינו ומכרה שוה בשוה הוא שב''ד רואים אחר שמכרה דהוי בשוה אבל התם דרב ספרא אין מי שיגלה לנו דהוי שוה בשוה ואע''ג דאיכא תרי לא ידעין בשומא מיקרו כיון דלא הוו ב''ד. וממה שכתב רבינו בפרק ד' מהלכות שלוחין דאם פסק בפחות משלשה אינו כלום הוא כשלא ידעו ב''ד אם חלק בשוה ואם ידעו ב''ד פשיטא דהוי חלוקה מעליא אע''פ שלא היו שם בעת החלוקה:

טו
 
הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵין לָהּ כְּלוּם וּבִלְבַד שֶׁתִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת אַלְמָנָה. הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה מִכְרָהּ בָּטֵל וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:

 מגיד משנה  היתה כתובתה מאתים וכו'. משנה שם. ומה שכתב ובלבד שתשבע כבר נתבאר למעלה שהיא צריכה שבועה: היתה כתובתה מנה וכו'. משנה שם כתנא קמא:

 לחם משנה  ואפילו אמרה אני אחזיר וכו'. לא ידענא למה פסקו הפוסקים דלא כרשב''ג דאמר שם במשנה (דף צ"ח) דלעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין דהא כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו:

טז
 
הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה וְלָאַחֲרוֹן שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּם קַיָּם:

 מגיד משנה  היתה כתובתה ארבע מאות וכו'. משנה שם ודין צאן ברזל בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספת לפי שיפוי כח הוא לאשה מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בבית דין וכמו שנזכר בגמרא וכמו שכתב למעלה ואם במה שלא חסר הוא בו כלום אמרו כן כל שכן בנכסי צאן ברזל שהביאה משלה כך נראה [לי] ואפלו לדעת רבינו שהוא מחלק בשאר דברים בין נכסי צאן ברזל לעיקר ותוספת כמו שנתבאר:

 כסף משנה  היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא''ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע''פ שפסק בפכ''א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ''ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר''ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא''ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר''ת ולפ''ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה''מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו:

יז
 
יֵשׁ לָאִשָּׁה [ל] לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ בְּמַתָּנָה אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרְשָׁהּ יָבֹא הַלָּה וְיִטּל וְאִם מֵתָה הִיא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  יש לאשה למכור וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בדין המתבאר בסמוך:

יח
 
הֲרֵי שֶׁמָּכְרָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ נָתְנָה לְאַחֵר מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְתִגְבֶּה הַשְּׁאָר בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים. וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים שׁוּמַת הַקַּרְקַע:

 מגיד משנה  הרי שמכרה וכו'. משנה שם (דף צ"ז) מכרה כתובתה או מקצתה משכנה וכו' לא תמכור את השאר אלא בב''ד וחכ''א מוכרת היא ואפילו ארבע וחמש פעמים וקי''ל כחכמים כמבואר בגמרא:

יט
 
הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים בֵּין לְבַעְלָהּ לֹא אִבְּדָה שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הָיָה לָהּ בֵּן זָכָר יוֹרֵשׁ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה מִנִּכְסֵי אָבִיו יוֹתֵר עַל חֶלְקוֹ כְּדִין תְּנַאי זֶה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ עָלָיו. וּמוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְלֹא עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל הַמּוֹחֲלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָהּ אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה:

 מגיד משנה  המוכרת כתובתה וכו'. פרק נערה אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין וכו' מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין [וכו' בעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי וכו' בתר דבעיא וכו' מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי] עוד שם יתיב רבין וכו' משמיה דרבי אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות א''ל [רב חסדא] אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבא ה''א לך משיב רעה תחת טובה וכו' ע''כ בגמרא. ויש מי שפסק כרב חסדא ומוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות אבל רבינו ז''ל סבור דהלכה כר''א דהא רב חסדא גופיה לא אמרה בדוקא אלא באי לאו ובדרך דחייה ועוד דאפי' פליגי בהדיא דילמא הלכה כר''א לגבי דרב חסדא ופירש רבינו שכל תנאי כתובה כדין כתובת בנין דיכרין ודבר ברור הוא במוכרת שאם בניה הזכרים יורשים כתובתה אחר שמכרה כ''ש שיש לה שאר תנאי כתובה חוץ מן המזונות אחר שנתארמלה כמו שיתבאר בפרק י''ח ובמוחלת כיון שאפילו מזונות שהיא יש לה עליו בחייו אבדה כ''ש שאר תנאי כתובה שהרי המזונות הם מן התורה כנזכר פרק י''ב כ''ש תנאי כתובה שהן מדבריהם. זה נראה לדעת רבינו שפי' אין לה מזונות עליו אבל רש''י ז''ל פירש אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה עכ''ל וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכשמחלה כל כתובתה וכבר נתבאר פ''י שהמוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה. וענין כתובת בנין דכרין יתבאר פרק י''ט: ומוחלת כתובתה וכו'. כבר נתבאר פ''ה מהלכות מכירה שאין המחילה צריכה קנין ושם הבאתי ראיה לזה וכן א''צ לעדים כל שהיא מודה דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בקידושין פרק האומר וכבר העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר לו שהוא נותן עיניו לגרשה כשמבקש שתמחול כתובתה מה שאין כן בנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק כ''ב וזה דעת רבינו:

 כסף משנה  המוכרת כתובתה וכו'. מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו הוא הדין לתוספת כמו שכתב בסוף פרק י''ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ''ש רבינו בפרק כ''ב הם בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: אבל המוחלת וכו'. ואפילו מזונות אין לה עליו. כך נראה מדברי הרי''ף והרא''ש וגם הר''ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר: כתב הרשב''א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אף על פי שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. . מ''ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס''פ החובל (ב"ק דף צ"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו:



הלכות אישות - פרק שמונה עשר

א
 
אַלְמָנָּה נִזּוֹנֶת [א] מִנִּכְסֵי יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן [ב] אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּטּל כְּתֻבָּתָהּ. וּמִשֶּׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ [ג] בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ עָשְׂתָה כְּתֻבָּתָהּ אַפּוֹתִיקִי לְאַחֵר. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר לוֹ פֹּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ. בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם מָכְרָה [ד] מִקְצָתָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וּמִשֶּׁתִּתְאָרֵס הָאַלְמָנָה אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ:

 מגיד משנה  אלמנה ניזונת וכו'. ר''פ אלמנה ניזונת (צ"ה:) ובהלכות פסקו הלכה כשמואל דאמר שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ולסלקה מן המזונות אלא היא ניזונת על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה וכן הסכימו האחרונים ז''ל: ומשתתבע כתובתה וכו'. מימרא פרק נערה (דף נ"ד) ודוקא בב''ד אבל שלא בב''ד לא אבדה מזונותיה כדאיתא התם: וכן אם מכרה וכו'. ברייתא שם ואמרו בגמרא דדברים אלו אפילו עשתה אותם שלא בב''ד אבדה מזונותיה: אבל אם מכרה וכו'. מסקנא דגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ז) שלא אבדה מזונות בשביל מקצת כתובה ודלא כר''ש: ומשתתארס האלמנה וכו'. כבר נתבאר פי''ב שתנאי המזונות אחר מיתת הבעל הוא כל זמן משך אלמנותה וכן הוא לשון המשנה (דף נ"ב:) כל יומי מיגד אלמנותיך וכיון שנתארסה אשת איש היא ולא אלמנה ופשוט הוא ומתבאר מן הגמרא שם שהרי אמוראים יש שם שאמרו שאם תבעה לינשא ונתפייסה שאין לה מזונות ואף על פי שאין הלכה כן כדאיתא התם בשנתארסה ודאי כולי עלמא מודו וזה ברור:

ב
 
כְּשֵׁם שֶׁנִּזֹּנֶת אַחַר מוֹתוֹ מִנְּכָסָיו כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר (אוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּמָדוֹר) שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּבִשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ. נָפַל הַמָּדוֹר אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה הָנִיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ [ה] אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמָה שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא. וְיֹורְשִׁין שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם:

 מגיד משנה  כשם שניזונת וכו'. בפרק הנושא במשנה (דף ק"ג) ונותנים לה מדור לפי כבודה ובגמרא ת''ר משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה בעבדים וכו' בכרים וכסתות וכו' בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. וכתב הרשב''א ז''ל נ''ל ממתני' דאין משתמשת בכל הבתים עם היורשין ביחד אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת וכו' לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכו' דודאי לאו בכולן קאמר אלא נותנין לה מהם לפי כבודה ע''כ ובירושלמי דדרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם כשבעלה נתון במדינת הים ומשתמש בכלי כסף וזה כדרך שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים ע''כ: נפל המדור וכו'. שם מדור האלמנה שנפל אין היתומים חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו אומרת הניחו לי ואבננו משלי אין שומעין לה וכתב הרשב''א ז''ל אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה עכ''ל וכן יתבאר בסמוך בדעת רבינו ועוד כתב ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו עכ''ל: וכן לא תחזק וכו'. שם בעי אביי שיפצה מאי תיקו וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבינו לא תחזק וכן כתב הרשב''א ז''ל:

ג
 
נָפַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעְלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד הַבַּעַל גָּדוֹל מִכְּבוֹדָהּ נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה:

 מגיד משנה  נפל הבית וכו'. זה דעת הרבה מן הראשונים ומבואר הוא בירושלמי שאמרו לא היה שם בית היורשין שוכרין לה בית. וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ופירש לפי שיטה זו מה שאמרו בגמרא פרק נערה (דף נ"ד) תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה דה''ק ולא בבי עקתי בבית צר שלי שאם לא היה לבעל בית ראוי לדור בו היתומים והיא אינה יכולה להכריח היתומים שתדור בבית ההוא לבדה או עמהם אלא הם דרין בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה והרי היא כמי שאין לו בית כלל אבל ודאי יש לה לפרוע שכר המדור ומזונותיה ע''כ דבריהם: ואם היה כבוד הבעל וכו'. פרק נערה אמרו בגמרא (דף מ"ח) דעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה ואע''פ ששם לא נאמר אלא בדין קבורתה ולאחר מיתה שהזכירו שם ר''ל לאחר מיתתה ה''ה לאחר מיתת הבעל ובחייה וכן מתבאר ממה שאמרו בפרק הנושא (דף ק"ג) משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה ונזכר למעלה ומשמע לכאורה לפי כבוד הבעל היא משתמשת וברור הוא:

ד
 
בִּרְכַּת הַבַּיִת מְרֻבָּה כֵּיצַד. חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב בְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ אִם הָיוּ חֲמִשְּׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבַּע קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אֵינֶנִּי זָזָה מִבֵּית אָבִי פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם. יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לָךְ אֶלָּא כְּפִי [ו] בִּרְכַּת הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם יְלָדִים נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. * וּמוֹתַר מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה וּמוֹתַר הַכְּסוּת לַיּוֹרְשִׁין:

 ההראב"ד   ומותר מזונות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אף אני כך הייתי סבור עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם רבי יוחנן אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה עכ''ל:

 מגיד משנה  ברכת הבית וכו'. משנה וגמרא שם בפרק הנושא: ומותר מזונות וכו'. בסוף פרק אע''פ (דף ס"ה) ת''ר מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה והקשו מותר בלאות לאשה למה לה ותירצו שמתכסה בהם בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשים התם הוא כדי שלא תתגנה באפיה הכא תתגנה ותתגנה ע''כ בגמרא. וכל שכן שמותר מזונות האלמנה ליורשין שהרי מותר בלאות שבחיי הבעל הם לאשה כשנתאלמנה הם ליורשים כל שכן שמותר מזונות שבחיי הבעל הם לבעל כשנתאלמנה הם ליורשים וזה שלא הוצרך אביי להזכיר מותר מזונות דפשוט הוא. ובהשגות א''א אף אני כך הייתי סבור וכו'. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו דשיטת גמרא שלנו הכין מכרעא דאם איתא דמותר מזונות אלמנה היו שלה הוה ליה לאביי למימר וחלופא באלמנה. עד כאן דבריו ז''ל:

ה
 
אַלְמָנָה שֶׁחָלְתָה אִם צְרִיכָה לִרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ כִּמְזוֹנוֹת וְיוֹרְשִׁין חַיָּבִין בָּהּ. וְאִם הִיא צְרִיכָה רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה הֲרֵי זוֹ מִתְרַפְּאָה מִכְּתֻבָּתָהּ. נִשְׁבֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה יְבָמָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת וְהִיא בַּשִּׁבְיָהּ אֵין חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ מִנְּכָסָיו אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  אלמנה שחלתה וכו'. פרק נערה (דף נ"ב) וכדעת רשב''ג ופסקו בהלכות כמותו וכן מוכיח בגמרא. ורפואה שיש לה קצבה פירש''י ז''ל שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות עכ''ל. ובגמרא א''ר יוחנן עשו הקזת דם בא''י כרפואה שאין לה קצבה עוד שם קריבי' דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו קוצו לה מידי לרופא פירש''י ז''ל שיקבל עליו רפואה עולמית בכך וכך ע''כ. ושמעינן מהכא דבכה''ג שקצבו הרפואה הויא לה רפואה שיש לה קצבה ומשלה ואמרו בגמרא שם דר''י הדר ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ונתחרט על שלמד ליתומים דרך זה משום דאדם חשוב אין לו להורות דרך לבעל דין כדי להנצל מחיובו: נשבית אין היורשין וכו'. ברייתא פרק נערה (דף נ"ב) ופסק הלכה בגמרא כן:

ו
 
* מֵתָה הָאַלְמָנָה יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם נִשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה וְאַחַר כָּךְ מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ וְהֵן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ אֲבָל לֹא יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאַלְמָנָה לַיּוֹרְשִׁין. וְיוֹרֵשׁ שֶׁאָמַר לָאַלְמָנָה טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל הִיא שֶׁרָצְתָה בָּזֶה שׁוֹמְעִין לָהּ:

 ההראב"ד   מתה האלמנה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואף על פי שלא ירשו כלום עכ''ל:

 מגיד משנה  מתה האלמנה וכו'. ראש פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ"ה:) ומעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ובפרק האשה שנפלו פי' בגמרא (דף פ"א) יורשי כתובתה בשומרת יבם שמתה ויורשי הבעל שהן יורשים כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל שלה חייבין בקבורתה כמו שיתבאר פרק כ''ב וסובר רבינו דכ''ש באלמנה דעלמא שלא נשבעה שאין יורשין שלה יורשין כלום כנזכר פרק י''ו שיורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל בהשגו' כתוב א''א דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכו'. ובאמת שיש לחלק בין זו שדינה שיורשיה יורשין אותה אלא שלא נשבעה לההיא דשומרת יבם ואין בידי להכריע: מעשה ידי האלמנה וכו'. במשנה (דף צ"ה) הנזכר בסמוך: ויורש שאמר וכו'. זה פשוט שדין היורשין עמה כדין הבעל עם אשתו כנזכר פרק י''ב וכן משמע בגמרא ואמרו בירושלמי בפרק אלמנה ניזונת אלמנה שאמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה ע''כ. ודבר פשוט הוא שהמזונות לתקנתה נתקנו ואין כח ביתומים לעקרה אבל היא שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה וכן כתבו מן המפרשים ז''ל ואמרו שאפילו היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע''פ שאינה רשאה לינשא תוך כ''ד חדש ללידת הולד כמו שנתבאר פרק י''א מהלכות גירושין וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. כתב הר''ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ''ש בשומרת יבם והראב''ד השיג עליו והדין עמו עכ''ל:

ז
 
וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לִיתוֹמִים חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו:

 מגיד משנה  וכל מלאכות שהאשה וכו'. מימרא כלשונה בגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):

ח
 
מְצִיאַת [ז] הָאַלְמָנָה וּפֵרוֹת נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לַבַּעַל לְעַצְמָהּ וְאֵין לַיּוֹרֵשׁ [ח] בָּהֶם כְּלוּם:

 מגיד משנה  מציאת האלמנה וכו'. דין המציאה שהיא לעצמה מימרא שם. ודין הפירות מבואר בהלכות פרק נערה והכריחו כן מן הגמרא שכיון שאין חייבין בפדייתה אינו מן הדין שיאכלו פירות שהרי חייבו חכמים לבעל בפדייתה תחת פירות כנזכר פי''ב:

ט
 
וְהַנְּכָסִים עַצְמָם שֶׁהֵם נְדֻנְיָתָהּ נוֹטֶלֶת אוֹתָן בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאֵין לַיּוֹרְשִׁים בָּהֶם דִּין לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן הוֹתִירוּ בְּחַיֵּי הַבַּעַל וְהָיוּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהַמּוֹתָר לַבַּעַל. וְאִם מֵתָה הָאַלְמָנָה בְּלֹא שְׁבוּעָה יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים נְדֻנְיָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם הָיָה בָּהֶן מוֹתָר הַמּוֹתָר לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל:

 מגיד משנה  והנכסים עצמם שהם וכו'. ביאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכבר נתבאר פי''ו שאם נתיחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימין שגובה אותן בלא שבועה ועל דרך זה כתב רבינו שאם מתה בלא שבועה שיורשיה יורשין הנדוניא וזהו שכתב רבינו ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או אם נפחתה ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין כלום דלא עדיף מחוב דעלמא שכל שמת לוה בחיי מלוה ואח''כ מת מלוה אין יורשין נוטלין כלום שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו כנזכר פי''ז מהלכות מלוה ולוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם:

 כסף משנה  והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אף על פי שהוא נצ''ב. כך הוא הגירסא הנכונה וזה על פי מ''ש ברפי''ו שבין נכסי מלוג בין נצ''ב נקראים נדוניא. ומ''ש אף על פי שהוא נצ''ב היינו לומר שאף על פי ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה:

י
 
אַלְמָנָה [ט] שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב אֵין מוֹצִיאִין [י] מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִין עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה [כ] שֶּׁתָּפְסָה וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וְהִיא נִזּוֹנֶת מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיִקְחוּ הַיּוֹרְשִׁין אֶת הַשְּׁאָר:

 מגיד משנה  אלמנה שתפסה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת א''ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרו שם שמעשה היה שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציאה מידה ובירושלמי נחלקו מהו מימר לה חוי מה בידך תלמידוי דר' מנא אמרי אמרינן לה חוי מה בידך אלון ר' יוסי בי ר' בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידך לא אמרינן לה. ופסק רבינו כתלמידי רבי מנא שמחשבין עמה. ואמרו בגמרא אמר רבינא לא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מוציאין ונחלקו הגאונים ז''ל בדברים אלו ודעת ההלכות הוא שאם תפסה למזונות אפילו אחר מיתת הבעל אין מוציאין מידה ואם תפסה לכתובה אם מחיים דבעל תפסה אין מוציאין ואם תפסה לאחר מיתה מוציאין מידה וזה דעת רבינו אבל יש מן הגאונים שסוברים שאין שום תפיסה מועלת לה אפילו למזונות לאחר מיתה אלא דוקא מחיים ולמזונות בלבד ויש מהם מי שסובר שאין חלוקה בין כתובה למזונות שלשניהם תפיסה דמחיים מועלת ולאחר מיתה אינה מועלת כלל:

יא
 
וְכֵן אִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין בִּכְתֻבָּתָהּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵת גּוֹבָה מֵהֶן. אֲבָל אִם תָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ [ל] לִכְתֻבָּתָהּ אֵינָהּ גּוֹבָה מֵהֶן אַף עַל גַּב שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה וּתְנָאֵי הַכְּתֻבָּה מִן הַמִּטַּלְטְלִין. לְפִיכָךְ תִּזּוֹן הָאַלְמָנָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפְסָה:

 כסף משנה  (י-יא) אלמנה שתפסה מטלטלין וכו' אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה:

יב
 
וְאִם הִנִּיחַ בַּעְלָהּ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָן הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָן וְהֵן מַעֲלִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִין בְּבֵית דִּין עַד שֶׁאִזּוֹן מֵהֶן שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנְתָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּזּוֹן מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְכָזֶה דָּנִין תָּמִיד בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין:

 מגיד משנה  (יא-יב) אף על גב שתקנו הגאונים וכו'. תקנת הגאונים שתהיה האשה ניזונת מן המטלטלין כתובה היא בהלכות ובדברי הגאונים ז''ל. ומ''ש רבינו שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כל כך את תקנתם דבר ברור הוא שלא ליפות כחה במטלטלין כל כך שהרי אפילו בקרקע שבדין הגמרא היא ניזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך וא''כ במטלטלין אינו נראה שלא יוכלו למכור אפילו לכתחלה וכבר העיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעיטור שבתשובת הגאונים ז''ל כתוב כן:

יג
 
אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין:

 מגיד משנה  אבל אם הניח קרקע יכולה וכו'. גם זה מבואר בתשובה הנזכרת שאין להם למכור בקרקעות וכן נראה קצת מן הגמרא. ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות. משנה היא בפרק הניזקין (גיטין דף מ"ח) ומ''מ העלה הרשב''א שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת אפילו מן המשועבדים ובמזונות הבנות אפילו היו ממנו אינן ניזונות מהמשועבדים והוכיח שם כן. ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובים בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים:

 כסף משנה  אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ''ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי:

יד
 
* הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה (כְּמוֹ) שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

 ההראב"ד   הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הראב''ד ז''ל ואפילו ניזונת מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו עכ''ל:

 מגיד משנה  הניח נשים רבות וכו'. מבואר הוא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וכן הוא בתוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגביה בד''א בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות ע''כ. ועל מ''ש רבינו שאין דין קדימה במטלטלין כתוב בהשגות א''א ואפילו ניזונות מן הקרקע וכו'. ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא שאפילו ניזונות מן הקרקע ניזונות בשוה שאל''כ היה לו לומר ניזונות מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתן ולפי זה ראוי להיות בספריו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרן ולהפקיען מידי שעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות כנ''ל וטעם נכון הוא זה והטעם שכתב הר''א ז''ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו הוא אפילו בכתובה לא תהיה דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה והגע עצמך מי שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מיתתו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו זמן וע''פ התנאי הנזכר מי לא יהיה בו דין קדימה אלא ודאי אין לטעם ההוא עיקר ואינו דומה ללוה ולוה ואח''כ קנה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבדו עד שעה שנקנה ולפיכך חל השיעבוד בשוה. והרשב''א כתב בדין המזונות דבשיעבוד המזונות הקלו ומ''ש נראה לי:

טו
 
אַלְמָנָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי יָבָם בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. וְאִם הֻכַּר הָעֵבָּר וְכֵן אִם הֱנִיחָהּ מְעֻבֶּרֶת נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתֵּלֵד. יָלְדָה בֵּן שֶׁל קַיָּמָא נִזּוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִפִּילָה אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם אֶלָּא תּוֹבַעַת יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ:

 מגיד משנה  אלמנה שנפלה וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"א:) ת''ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה מבעל מאי אפליגו בה וכו' והלכתא לית לה משמיא קנסוה ע''כ בגמרא. ובהלכות ירושלמי חלה כמי שברח הלך למדינת הים כמי שברח ע''כ ונתבארו כל דברי רבינו. ומ''ש רבינו שאם הוכר העובר וכו' הטעם הוא מפני שכל ימי עבורה הן כג' חדשים הראשונים דכל יבמה שבעולם שכשם שאינה יכולה להתיבם ולא לחלוץ תוך שלשה חדשים כמבואר פ''א מהלכות יבום כך כל ימי עבורה אינה יכולה לא להתיבם ולא לחלוץ ואין צ''ל לינשא לאחר לפיכך ניזונית משל בעל ודבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למדינת הים אינו אלא בשחלה והלך למדינת הים אחר העמדה בדין אבל חלה או הלך ולא עמד בדין קודם לכן אינה ניזונית משל יבם וכן מתבאר בירושלמי וכן כתבו ז''ל:

טז
 
תָּבְעָה יְבָמָהּ לִכְנֹס אוֹ לַחֲלֹץ וְעָמַד בְּבֵית דִּין [מ] וּבָרַח אוֹ שֶׁחָלָה [נ] אוֹ שֶׁהָיָה הַיָּבָם בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל:

 כסף משנה  (טו-טז) אלמנה שנפלה לפני יבם וכו' תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה''י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה''ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ''ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ''ה ולא כתב או שהלך למ''ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא''כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה:

יז
 
נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה כִּשְׁאָר הַיָּבָמִין:

יח
 
מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר יִהְיֶה מָקוֹם פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹת הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ יִהְיֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְשָׁתְקָה אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת:

 מגיד משנה  מי שיחד קרקע וכו'. סוף פרק נערה (דף נ"ד:) קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קא מפסדה מזוני אתו לקמיה דר''י אמר להו זילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר''ל אמר להו כ''ש שריבה לה מזונות ואסיקו בגמ' אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות. וכתב רבינו ושתקה לפי שאם לא היתה שם או שהיתה שם ועמדה ומיחתה ואותו מקום שיחד לה אינו מספיק למזונותיה לא כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע''כ אבל בשתיקתה הפסידה וכ''נ מפירוש רש''י ז''ל וקרוב לזה מתבאר פרק ו' מהלכות זכייה ומתנה שמי שמחלק נכסיו לבניו ועשה אשתו שותפית עמהם ושתקה אבדה כתובתה כנזכר שם אבל בעיטור כתב קצץ לה מזונות איכא מאן דאמר דוקא שלא צמצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין לה כדי צרכה ע''כ:

יט
 
* אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁפּוֹסְקִין [ס] לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַלֵּף לוֹ הַדָּבָר בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מִבֵּית דִּין עַד שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי זוֹ בָּאָה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכָל הַנִּפְרָע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְכֵן רָאוּי לָדוּן:

 ההראב"ד   אלמנה שבאה לב''ד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והלא מה שאמרו תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה העמידוה בששמעה בו שמת והיינו אלמנה עכ''ל:

 מגיד משנה  אלמנה שבאה לבית דין וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים והוא ז''ל הכריע כדעת רבותיו. ובהשגות כתוב א''א והלא מה שאמר חנן תשבע בסוף וכו'. ואין זו קושיא דשמואל (דף ק"ז) הוא שהעמידה בששמעו בו שמת והיינו אלמנה ואין הלכה כמותו ולרב דקי''ל כותיה משנתנו דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה אין צריך להעמידה בששמעו בו שמת. ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת והלכתא מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה במוכרת למזונות היא ונשבעת בתחילה אבל דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל הוא כדברי ההשגות ומה שאמרו צריכה שבועה לבסוף כשתבא לגבות כתובתה קאמר אבל בתחילה לא והביאו ראיה לזה:

 כסף משנה  אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. נתבאר בפרק י''ב:

כ
 
אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה וּמוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה לִמְזוֹנוֹת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וּכְשֶׁיָּבֹאוּ הַיֹּרְשִׁין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ נִשְׁבַּעַת:

 מגיד משנה  אלמנה שבאה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שדין השבועה שהצריך רבינו בתחילה הוא מפני שמפרש צריכה שבועה בתחילה ולמזונות ואין כן דעת מפרשים אחרים אבל דין ההכרזה מבואר הוא בגמרא שם למזוני מזבנין בלא הכרזה: וכן יש לה למכור וכו'. שם (דף צ"ח) מבואר בגמרא בין בכתובה ובמזונות וכבר כתב דין הכתובה למעלה פי''ז: וכן אם מכרה למזונות וכו'. דבר זה מחלוקת בין המפרשים ז''ל וכבר הארכתי בו בפ' י''ז:

 לחם משנה  אלמנה שבאה לבית דין וכו'. כתב ה''ה ורבינו מפרש מ''ש בפרק אלמנה ניזונת וכו'. וקשה דה''ה כתב לעיל בפרק י''ז דמ''ש רבינו ונשבעת היא מסקנא דגמרא והלכתא מוכרת שלא בב''ד צריכה הכרזה וכו' נראה משם שמפרש לענין כתובה וכאן נראה שמפרש לענין מזונות ולתרץ זה אם נפשך לומר דרבינו מפרש בין לענין כתובה בין לענין מזונות מכל מקום קשה לי מי הכריחו לרבינו לפרש הדבר לענין מזונות ולומר דההיא דתירצו בגמרא דכששמעו בו שמת בא אליבא דשמואל דוקא אבל לרב צריכה שבועה והיא סברא הפוכה הוה ליה לאוקמא לענין כתובה בדוקא. ונראה שרבינו הכריחו לזו הקושיא שהקשו דהיכי פסיק בגמרא דלא בעי הכרזה מההיא דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דילמא שאני התם דמכרה למזונות ואינה צריכה שבועה ולפי דברי רבינו דסובר דבמכרה צריכה שבועה מיתרצא הך קושיא ולכך מפרשה בכל גוונא בין לענין כתובה בין לענין מזונות. ונראה לומר דמה ששאלו לרבינו לענין כתובה אם מוכרת שלא בבית דין הוא משום דדילמא משום דמוכרת שלא בבית דין לא צריכה שבועה אע''ג דבעלמא לענין כתובה כשמוכרת בבית דין בעיא שבועה משום דהיא לא קפדה אטעמא דחינא ובאה לב''ד אבל כשמכרה שלא בבית דין דקפדה אטעמא דחינא דלא להתבזות לבא לב''ד לכך לא בעיא שבועה. וטעם זה כתבו הר''ן בפרק אלמנה ע''ש ומסיק בגמרא דאפילו מוכרת שלא בב''ד בעיא שבועה וזהו שכתב רבינו ונשבעת אפילו מוכרת שלא בב''ד גבי כתובה דיצא לו מכאן כדכתב שם ה''ה ופירוש הרמב''ן שכתב ה''ה עיין בהר''ן ז''ל:

כא
 
וְכַמָּה מוֹכְרִין לִמְזוֹנוֹת כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא יוֹתֵר עַל זֶה. וּמוֹכְרִין עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן לָהּ [ע] מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכֶרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

 מגיד משנה  וכמה מוכרין וכו'. שם (דף צ"ו) אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לל' יום ופירש''י ז''ל שהטעם שהלוקח לא ימסור לה המעות כולם ביחד לפי שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשין עכ''ל: וכן מוכרת וכו'. דעת רבינו היא שמוכרת למזון כל מה שצריכה לה כפלים וכפלי כפלים מכתובתה ומ''ש פ' אלמנה ניזונת מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ה''פ מוכרת והולכת למזונות כל מה שתרצה עד כדי שתשייר שיעור כתובתה ועצה טובה היא שכשלא ישארו בנכסים אלא שיעור כתובתה תוכל למכור כל הנשאר ביחד מה שאינה יכולה לעשות כן למזון כמו שנתבאר אבל ודאי אם רצתה מוכרת היא למזון כדי צרכה אע''פ שהוא יותר מכתובתה וכן מבואר בגמ' פ' שני דייני גזירות (דף ק"ז.) ואע''פ שיש בזה דעת אחרת בהלכות כדברי רבינו עיקר וכן העלו האחרונים ז''ל:

כב
 
אַלְמָנָה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין מְזוֹנוֹת אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ. אִם מָצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו הוֹלְכִין לְדַרְכָּם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאִם הָיוּ הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:

 מגיד משנה  אלמנה שפסקו לה וכו'. כבר נתבאר פרק י''ב האשה שהלך בעלה למדינת הים שבית דין פוסקין לה מזונות ואין מחשבין על מעשה ידיה וכן הדין באלמנה וכן נראה מן הסוגיא שבפרק שני דייני גזירות שאמרו בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי פירוש שפוסקין לה מזונות ומשמע התם אפילו בדספקא מעשה ידיה וכן כתב הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה מן הסוגיא. ומה שכתב רבינו שאם היו היורשין קטנים שבית דין מחשבין עמה סברא נכונה היא וראויה אליו שבית דין אביהם של קטנים וכן נראה כדעת הרשב''א ז''ל:

כג
 
אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵין לָהּ [פ] מְזוֹנוֹת שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן יוֹרֵשׁ טוֹעֲנִין אָנוּ לוֹ וְאוֹמְרִים לָהּ הָבִיאִי כְּתֻבָּתֵךְ וְהִשָּׁבְעִי וּטְלִי מְזוֹנוֹתֶיךָ אֶלָּא אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  אלמנה שאין שטר וכו'. כבר נתבאר זה פרק י''ב:

 כסף משנה  אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. נתבאר בפי''ד ומ''ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב''ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה''ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא''ה סימן צ''ג וק''ל דא''כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ''ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי''ו במקום או וה''ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע''פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום:

כד
 
הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי רָצְתָה נִזּוֹנֶת כְּדִין כָּל הָאַלְמָנוֹת רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְנִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ מִכָּל פָּנִים. שֶׁאִם עֲדַיִן הִיא אִשְׁתּוֹ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם גֵּרְשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ. לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת מְזוֹנוֹת עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

 מגיד משנה  האשה שהלכה וכו'. ברייתא הובאה שם פרק שני דייני גזירות ומבוארת בהלכות והטעם הוא שהיא נאמנת על המיתה דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ואינה נאמנת על הגירושין כמבואר פרק י''ב מהלכות גירושין:

כה
 
הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעְלָהּ אֵינָהּ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ מִסָּפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין:

 מגיד משנה  האשה שהיה לה וכו'. זה מבואר פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו) ובהלכות:

כו
 
אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלֹשׁ [צ] שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה וִתְּרָה וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁתָּבְעָה. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד לֹא וִתְּרָה אֶלָּא תּוֹבַעַת וְנוֹטֶלֶת מְזוֹן הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ:

 מגיד משנה  אלמנה ענייה וכו'. שם (דף צ"ו) אלמנה ששהתה ב' או ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות והקשו השתא ב' אבדה ג' מיבעיא ותירצו לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה פי' בצנועה שבושה לבא לבית דין ג' בפרוצה ב' ופסק רבינו כלשון ראשון. ועוד שם לא אמרן אלא למפרע אבל [מכאן] ולהבא יש לה ובחידושי הרשב''א ירושלמי ר' חייא אמר בשלא לותה אבל לותה גובה למפרע אפילו ג' שנים בשאין בידה משכון היה בידה משכון אפילו לא לותה גובה כלומר שתפסה משכון תוך שלש שנים אבל לאחר שלש מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום. וכתב הרמב''ן ז''ל דדוקא באלמנה לא הפסידה אלא לאחר ג' אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה מזונותיה הפסידה וא''נ מכרה נכסי מלוג דידה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה לפי שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה''מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה אפילו הותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב מזוני הרי משכון בידה תמשכננו ואינה צריכה להתנות עמו בב''ד ולומר לו איני ניזונת ואיני עושה אלא כל שאין מעלה לה זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה עכ''ל:

כז
 
אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מִן הַיּוֹרְשִׁים הֵם אוֹמְרִים נָתַנְנוּ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא [ק] נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְתִטּל. מִשֶּׁנִּשֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבְעוּ הַיּוֹרְשִׁים שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתְנוּ לָהּ:

 מגיד משנה  אלמנה שתבעה וכו'. שם בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראיה או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה ת''ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ע''כ בגמרא ובהלכות פירשוה קודם שנשאת הנכסים הם בחזקתה והיתומים שאומרים נתננו הם כבאים להפקיעה מחזקתה והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב רבינו או תשבע שבועת היסת ותטול ונראה לי טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת מפני שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמי שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל וידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר כמבואר פ''א מהלכות טוען ונטען אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה ומוכרת מהם למזונות וכשנשאת הוא בהפך שאין הנכסים ברשותה אלא ברשות יורשין והיא באה להוציא מתחת ידם ונשבעים היסת ונפטרים:

 כסף משנה  אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. כתב ה''ה נ''ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ''כ הר''ן וז''ל הרמב''ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב''א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע''פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא''כ הל''ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז''ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ''ל:

כח
 
* דִּין תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה כְּדִין הָעִקָּר. לְפִיכָךְ אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה אוֹ מָכְרָה אוֹ מָחֲלָה אוֹ מִשְׁכְּנָה תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּתָהּ עִם הָעִקָּר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְאִם תָּבְעָה מִקְצָת וְהִנִּיחָה מִקְצָת הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁתָּבְעָה מִקְצָת הָעִקָּר וְהִנִּיחָה מִקְצָתוֹ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ הַמּוֹחֶלֶת סְתָם מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתֻבָּה שְׁמָם בְּכָל מָקוֹם:

 ההראב"ד   דין תוספת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא כך כתב הרב אלפס ז''ל בהלכותיו ותמהנו עליו עכ''ל:

 מגיד משנה  דין תוספת וכו'. בראש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה לתובעת ונאמרו בו פירושין הרבה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שכשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר אף על פי שלא גבאתו כך הניזונת מחמת תוספת אם תובעתו בב''ד כאילו גבאתו ומפסדת מזונות וקמ''ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהיא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה אבל תוספת דמדעתה יהיב לה הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא וכך פירש הרמב''ן ז''ל שכך הוא דעת ההלכות ועיקר. ובהשגות א''א לא כך כתב הרב ז''ל וכו'. סובר הר''א ז''ל מ''ש בהלכות בדרך אחרת שלא כדעת הרמב''ן ז''ל ולדברי שניהם דינו של רבינו אמת. ומה שכתב רבינו וכל המוכרת וכו'. שם מבואר בגמרא שהתוספת כעיקר הוא למוכרת ולמוחלת:

 לחם משנה  דין תוספת כתובה כדין העיקר. כתב הרב המגיד דמפרש ולתובעת דאמר בגמרא כפירוש הרמב''ן. ול''נ יותר מפורש בדבריו שהוא מפרש שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה אלא מקצת ויש לה מזונות וזהו שכתב ואם תבעה מקצת וכו'. ואולי ה''ה כדי להסכימו עם דעת ההלכות כ''כ:



הלכות אישות - פרק תשעה עשר

א
 
מִתְּנָּאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנִים הַזְּכָרִים יוֹרְשׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וּנְדֻנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין שְׁאָר הַיְרֻשָּׁה עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מתנאי כתובה וכו'. משנה פרק נערה (כתובות דף נ"ב:): ומה שכתב רבינו שהנדוניא הוא בכלל דין זה מוסכם הוא מן המפרשים ז''ל ומוכרח מן הגמרא שאמרו מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אלמא דאף נדוניא בכלל כתובת בנין דכרין:

 כסף משנה  מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בפט''ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע:

ב
 
כֵּיצַד [א]. נָשָׂא אִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ אֶלֶף וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וּנְדֻנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו. וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם. בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ. וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת. וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת:

 מגיד משנה  כיצד נשא אשה וכו'. משנה (שם צ"א) פרק מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח''כ מת הוא ויתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ובפרק נערה (שם נ"ב:) הקשו למה לא תקנוה אע''ג דליכא מותר דינר ותירצו במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן:

ג
 
[ב] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל כְּדֵי שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי [ג] שֶׁיַּחְלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר חוֹלְקִים הַכּל בְּשָׁוֶה שֶׁאִם יִירְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים נִמְצָא תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חִלּוּק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:

ד
 
וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו וְלוֹ מֵהֶן בָּנִים זְכָרִים אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  והוא הדין למי שנשא וכו'. זה פשוט ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי שהמשנה שכתבתי היא בין שנשאת בבת אחת או בזו אחר זו ובחיי הראשונה או לאחר מיתתה:

ה
 
אָמְרוּ הַיְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחֲרֵי מִיתַת אֲבִיהֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק אֵין שָׁמִין אוֹתָן אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶן:

 מגיד משנה  אמרו היתומים וכו'. משנה שם קרוב ללשון רבינו: אף על פי שנתרבו וכו'. מפורש בגמרא ופירוש מועטין ונתרבו כגון דקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון אי נמי כגון שנתיקרו ומרובין ונתמעטו כגון שהוזלו או x נשרפו אבל נמצא שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל:

ו
 
הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:

 מגיד משנה  היה שם יתר וכו'. מבואר בגמרא (דף צ':) שב''ח נעשה מותר לכתובה:

ז
 
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר [ד] מוֹתוֹ וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יֶתֶר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת בָּנֶיהָ קוֹדְמִים [ה] לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּן בִּתְנַאי זֶה. וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע [ו] בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שהיה נשוי וכו'. שם (דף צ"א) הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה. ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה אלא שבאה היא עצמה לגבות כתובתה שאין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן לפי שלא התקינו באחת בחייו ואחת במותו אלא דוקא כשמתה האחרת ובניה גובין כתובתה שכיון שכל הבנים נוטלין ליכא למיחש לאינצויי אבל כשהשנייה בחיים ואין בניה נוטלין כלום איכא למיחש לאינצויי. ואין זה עיקר אלא בכל גוונא נוטלים בני הראשונה וכן העלו הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכן יש מי שכתב שאם אינו מספיק לשתי הכתובות שאין בני הראשונה נוטלין כלום שלא תקנו כתובת בנין דכרין אלא כשיכולין ליטול כל הכתובה אבל לחצאין לא תקנו וגם זה אינו עיקר אלא בין כך ובין כך נוטלין וכן הכריע הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אם נשבעה השנייה. פשוט הוא שאין לאלמנה ולא ליורשיה כתובה אלא אחר שבועה כנזכר פט''ז:

 לחם משנה  מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. כתב ה''ה ויש מי שאומר שאם לא מתה השניה וכו'. קשה קצת דאיך הקשו בגמרא (דף צ"א) מתה אחת בחייו ואחת במותו וכו' דלישמעינן כתובה נעשית מותר לחבירתה ולא לימא אחת בחייו ואחת במותו אלא נימא דהא אתא לאשמועינן דצריך שימותו שתיהן לגבות כתובת בנין דיכרין ולזה אמר אחת בחייו כו' כלומר שמתה אחת בחייו ואחת במותו ונראה דאי לא לא. ונראה דזה דוחק דאתא לדיוקא ולא בעי גמרא אלא שישמיענו חידוש בדבר עצמו ולא בדיוק:

ח
 
הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ חוֹלְקִין הַבָּנִים הַכּל בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:

 מגיד משנה  היה נשוי שתי נשים וכו'. משנה ריש פרק מי שהיה נשוי (דף צ'). ומה שכתב רבינו אם נשבעו וכו'. כך הוא בגמרא פרק כל הנשבעים (שבועות דף מ"ח) וכנזכר פרק ט''ז. ומה שכתב לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר. פשוט הוא שאין כאן עסק למותר שהרי חוב הוא זה ומבואר שם בפרק מי שהיה נשוי בגמ':

ט
 
אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְכָל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין:

 מגיד משנה  אחת נשבעה וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך: וכל היורש כתובת אמו שמתה וכו'. מבואר פרק נערה (דף נ"ג:) ובגמרא הקשו ותטרוף ממשעבדי ותירצו ירתון תנן פירוש וכשם שאין יורש זוכה אלא במה שלא שיעבד אביו כך כתובת בנין דכרין אינה אלא במה שלא שיעבד אביו:

י
 
וּמִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. בָּגְרָה הַבַּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה אוֹ נִתְאָרְסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּגְרָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וּבַת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא לָאַחִים:

 מגיד משנה  ומתנאי הכתובה שתהיינה הבנות ניזונות וכו'. במשנה פרק נערה לא כתב לה בנן נוקבן וכו' ובגמרא רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן והקשו לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב ותירצו אלא בגור ולא אינסוב אינסוב ולא בגור דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בארוסה וכן תני לוי וכו'. ופסקו הגאונים כרב דהתם אוקמוה לפלוגתייהו כתנאי ורב קאי כתנא קמא והלכתא כותיה דמשנתארסה אע''פ שלא הגיע זמנה לינשא אבדה מזונות ומבואר בדברי רבינו במ''ש למטה המארס בת הניזונת מן האחים וכו' שאפילו נתארסה בעודה קטנה שאין אירוסיה אלא מדבריהם כנזכר פרק ד' אבדה מזונות וכן דעת קצת מפרשים אבל ר''ח פירש דדוקא ארוסה נערה הוא שאבדה מזונות משעת אירוסין לפי שאירוסיה אירוסין גמורין מדאורייתא אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד וזה דעת בעל העיטור והרשב''א ז''ל: ובת הניזונת וכו'. מבואר בגמרא פרק נערה (דף מ"ג) פסק הלכה בגמרא:

יא
 
פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ. אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד הַבַּעַל וְלַבָּנוֹת פּוֹסְקִין לָהֶן דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת נִשְׁבָּעוֹת:

 מגיד משנה  פוסקין לבת מזונות וכו'. שם בגמ' (דף מ"ג): וכסות. דין הכסות מבואר בירושל' ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן בכסותי ע''כ ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות: ומוכרין למזון וכו'. זהו מה שאמרו (דף פ"ז) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא ופי' מזון האשה והבנות. ומה שכתב אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכו' מפורש הוא בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת. ומה שכתב ואין הבנות נשבעות פשוט הוא ומבואר בגמרא בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) וכן כתבו ז''ל:

יב
 
* אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת אִמָּן. וְלֹא הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת בִּתְנָאִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה יֵשׁ לָהֶן כְּפִי הַתְּנָאִים:

 ההראב"ד   אין הבנים יורשין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן עכ''ל:

 מגיד משנה  אין הבנים וכו'. זה שכתב שאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידם שאין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה הוא כפי שיטתו שכתב סוף פרק י''ז שהמוחלת כתובתה לבעלה אין לה שום תנאי כתובה והוא סבור שאפילו מזונות הבנות תלוי בכך וכשאינה תחת ידם חוששין לכל מה שאפשר לחוש, ודבר תימה הוא שיפסידו הבנות מזונותיהן בשביל כך וכבר הזכרתי פרק י''ז מה שנזכר בגמרא פרק נערה ממוחלת כתובה לבעלה שאין לה מזונות ולא לבניה כתובת בנין דכרין אבל שאר תנאי כתובה אינן מבוארין בגמרא. ובהשגות כתוב א''א הפלא ופלא וכו' ואם פרע הבעל כתובת אשתו (או פרעון יורשין) לא יטלו בנותיו מזונות ע''כ. ובודאי שדעת רבינו במזונות הבנות צריך עיון:

 לחם משנה  אין הבנים יורשין כתובת אמן וכו' עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אע''פ שה''ה הודה לדברי הראב''ד ז''ל שדברי רבינו צריכים עיון מכל מקום יש לתת טעם דלכל מאי דאפשר לחוש נחוש ונאמר בהדיא מחלה תנאי הבנות מה שאין כן בפרעון:

יג
 
* מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לַעֲקֹר אֶחָד מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו אוֹ אַל תִּזּוֹן אַלְמָנָתוֹ מִנְּכָסָיו אוֹ אַל יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. נָתַן כָּל נְכָסָיו בְּמַתָּנָה לַאֲחֵרִים הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַנְּכָסִים בִּתְנָאִין אֵלּוּ בָּאִין כְּאֶחָד וּלְפִיכָךְ אַלְמָנָתוֹ וּבְנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו וּבָנָיו יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

 ההראב"ד   מי שצוה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש''מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כן מכמה ראיות המפורשות בגמרא שאין פנאי לכותבן אבל למזונות אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שיעבודא אבל לגבי מזון הבנות וכ''ש לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שיעבודן ומי שיש לו לב יבין ואל יטעה כלל באסיפותיו עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שצוה וכו'. פרק מציאת האשה (ס"ח:) האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו וה''ה לכל שאר תנאי כתובה וזה ברור: נתן כל וכו'. זה מבואר בהלכות פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג) בארוכה גבי מה שאמרו מגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ''ש וכבר הסכימו רוב האחרונים ז''ל לדברי ההלכות והם ממש כדברי רבינו אע''פ שלא נזכר שם בביאור דין כתובת בנין דכרין כל תנאי כתובה שוים בזה וגדולה מזו כתב הרב רבי יוסף ן' מיגש שמלוה על פה גובה ממתנת שכיב מרע אע''ג דאינה גובה מן המשועבדין גובה היא ממתנת שכיב מרע על הדרך שגובה מן היורשין והוא מבואר פרק י''א מהלכות מלוה ולוה וכן הסכים הרשב''א ז''ל. ובהשגות א''א רואה אני דעת המחבר הזה וכו'. וכן אני אומר שמי שיש לו לב אל יסמוך על כל השגותיו וכבר הסכימו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שאין טעמו מחוור בזה ושוין הם מזונות האלמנה והבנות וכתובת בנין דכרין שאין מתנת שכיב מרע מפקיען כדברי רבינו וכן עיקר:

 כסף משנה  נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. כן כתב הרא''ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא:

יד
 
* בַּת הַמְמָאֶנֶת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַבָּנוֹת וְיֵשׁ לָהּ [ז] מְזוֹנוֹת. אֲבָל בַּת הַיְבָמָה וּבַת הַשְּׁנִיָּה וּבַת הָאֲרוּסָה וּבַת הָאֲנוּסָה אֵין לָהֶן [ח] מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן בִּתְנַאי זֶה. אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן:

 ההראב"ד   בת הממאנת וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה שאינו כתב כי הממאנת אין לה לא בת ולא בן ולא שאלו עליה אלא על עצמה אם תחזור לבית אביה אם יש לה מזונות מן האחים או לא ופשטו שיש לה עכ''ל:

 מגיד משנה  בת הממאנת וכו'. בהשגות א''א מה שאינו כתב וכו'. ובאמת שכוונת רבינו כשכתב בת הממאנת רצה לומר שמי שנשא קטנה יתומה וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה ומת האב אותה הבת יש לה מזונות מאחיה ודין מזונות הבת עצמה הממאנת כתב רבינו למטה בסמוך. והר''א כתב שזה דבר שאי אפשר להיות לפי שכל זמן שהבת היא יכולה למאן אינה מולידה ואם ילדה בקטנותה אינה יכולה למאן וכבר כתבתי בענין זה בפרק ב' מהלכות אלו שדעת רבינו הוא שאפשר לבת להתעבר בקטנות ולמאן אע''פ שתלד ולד של קיימא ועל דרך זו כתב רבינו בכאן מ''ש. ומכל מקום לא ידעתי מאין הוציא דין זה שהרי ממה שכתב לפנינו נשאת הבת ומיאנה נראה שהוא גורס בפרק נערה כגירסת ספרינו ממאנת יש לה מזונות ועל הבת עצמה שמיאנה וחזרה לבית אביה הוא ואחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה כנזכר פרק כ''ד מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהן מתנאי כתובה וצריך עיון: אבל בת היבמה ובת השנייה וכו'. כל אלו בעיות דלא איפשיטו שם פרק נערה (דף נ"ד) ובהלכות הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וה''מ לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן כתקנת אושא עד ו' שנים כדכתבינן לעיל ע''כ לשון ההלכות. וכבר נתבארו פרק י''ב מהלכות אלו דיני האב במזונות בניו בחייו. ובת האנוסה. ר''ל מי שאנס אשה שחייב לנשאה (כמ"ש ולו תהיה לאשה) אם ילדה לו בת אפילו באישות אין לה מזונות לפי שהאנוסה אין לה כתובה שיצא כסף קנסה בכתובתה וכמו שנתבאר פרק א' מהלכות נערה:

 כסף משנה  בת הממאנת וכו'. כתב ה''ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ''ע גם הר''ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא''כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנשואי מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע''כ באים מש''ה לד''ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה:

 לחם משנה  בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. כתב הרב המגיד ובאמת שכוונת וכו' וילדה לו בת ואחר כך מיאנה בעודה קטנה וכו'. אף על גב שהרב המגיד כתב בפרק שני דרבינו סובר שממאנת בין עיבור ללידה ולא אחר לידה מכל מקום כתב כאן שכוונת רבינו הוא שאחר לידה ממאנת בו כלומר הנראה מפשט דבריו אבל האמת יש לבאר כמו שביאר בפרק שני וזהו שכתב בסוף לשונו כך הוא באמת פשט הלשון מוכיח כן והר''א ז''ל השיגו ואני כתבתי פרק שני מהלכות אלו פירוש דברי רבינו באופן אחר ויתישבו דבריו:

טו
 
הַמְאָרֵס בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִין חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת הָאֵרוּסִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֶיהָ (אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבָּגֵר וְזוֹ) אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן עַצְמָהּ אֶלָּא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וְאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אֲרוּסָתוֹ וְתֵלֵךְ וְתִשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים:

 מגיד משנה  המארס בת הניזונת וכו'. שם (דף נ"ג) ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות ויש שם ב' לשונות ופסקו הגאונים ז''ל שיש לה ומפרש רבינו כפי' הנגיד ז''ל והוא המחוור שבפירושים והשאלה היא אם יש לה מזונות מן הארוס תיכף שנתארסה כיון שהיא מפסדת מזון מן האחין מחמת אירוסיה והעלו שיש לה. ומ''ש רבינו אלא קטנה הוא מפני שסובר שאפילו קטנה הפסידה מזונות מן האחין מיד שנתארסה וכבר כתבתי למעלה שיש חולקין בזה:

 כסף משנה  המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. כתב ה''ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא:

טז
 
נִשֵּׂאת הַבַּת וּמֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבָּגֵר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס:

 מגיד משנה  נשאת הבת ומיאנה וכו'. שם בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר להו רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות רבי יהודה אומר וכו' ופירשו שם דממאנת איכא בין ת''ק לרבי יהודה דתנא קמא סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה ובהלכות והלכתא כתנא קמא ומפרש רבינו שאע''פ שכשנשאת הפסידה מזונות בשובה לבית אביה חוזרת למזונותיה וכן נראה עיקר אע''פ שיש בזה פירושים אחרים לומר שכל שנשאת שוב אינה חוזרת למזונותיה:

 לחם משנה  נשאת הבת ומיאנה וכו'. מה שהוקשה על זה עיין בב''י דתירץ דאע''ג דלרבי ממאנת אין לה מזונות האי משום דהוי מדעתה אבל נתגרשה דהוי בע''כ יש לה מזונות. וצ''ל לדעת רבינו דרבי יהודה קרי עודה בבית אביה אע''ג דנתגרשה מן הנישואין משום הך טעמא דהוי בע''כ. וא''ת לדעת רבינו לעיל כשהקשו בגמרא (דף נג:) לרב אע''ג דבגור וללוי אע''ג דאינסוב הוצרכו לומר דארוסה איכא בינייהו למה ליה כולי האי נימא דבהא פליגי רב סבר עד דתלקחן לגוברין ואם נשאת אפילו שנתגרשה אח''כ אין לה מזונות ולכך אמר לוי דלא תנינן אלא עד דתבגרן משום דאז אין לה שום מזונות אבל בנישואין אם נתגרשה חוזרת לבית אביה למזונות. ויש לומר דלא משמע האי לישנא אלא שעד אותו זמן אוכלת אבל לענין אם תחזור עוד או אם לא תחזור עוד בהא ודאי לא איירי ולא בעי לאוקומי פלוגתא בהכי:

יז
 
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִין אֶת אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת כְּאַחַת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין [ט] נְכָסִים מְרֻבִּין. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְנוֹתְנִין הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְהַבָּנִים [י] יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים:

 מגיד משנה  מי שמת וכו'. בבבא בתרא (דף קלט:) ראש פרק מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר מפני שאני זכר הפסדתי וכו' ובהלכות ולית הלכתא כאדמון וכן פסקו כל הגאונים ז''ל וכן דעת האחרונים. ובגמרא וכמה הן מרובין והעלו כל שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו [הם מרובים פחות מכאן הרי אלו מועטין] והקשו ואי ליכא עד שיבגרו שקלו להו בנות לכולהו פירוש והלא אף על פי שאין בנכסים שיעור לכולן ודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ותירץ רבא מוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים פירוש ואי ליכא שאר ישאלו הבנים על הפתחים כדאיתא במתניתין ופירוש בזמן שהנכסים מרובין הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדין ברשותן וכן הוא מוכרח שם וכן כתבו ז''ל שם וכמבואר בדברי רבינו ובמועטין מניחין מזונות הבנות ביד בית דין או ביד אפוטרופוס שמינוהו בית דין לצורך הבנות:

יח
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין הוֹאִיל וּבְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים הוּא שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין הֲרֵי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כְּאֶחָד מִן הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ הַמּוּעָטִין. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהֶם בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ כְּבָנִים וְכָזֶה [כ] הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשהניח קרקע וכו'. מבואר כן בהלכות שם:

יט
 
הִנִּיחַ קַרְקַע וְהָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כֵּן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁים. הָיוּ מוּעָטִין בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִין מִכְרָן [ל] קַיָּם:

 מגיד משנה  הניח קרקע וכו'. שם (דף קמ) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין ופירוש אפילו נתמעטו קודם שיבאו לבית דין כיון שבשעת מיתה היו מרובין זכו הבנים והבנות ניזונות תחת ידיהן: היו מועטין וכו'. שם מועטין ונתרבו מאי ברשות יורשין קיימי וכו' תא שמע דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. ונחלקו המפרשים האחרונים ז''ל בפירוש דבר זה יש מי שאמר דמועטין ונתרבו דוקא שנתרבו קודם שיבאו לבית דין וכן מה שאמרו קדמו ומכרו דוקא קודם שיבאו לב''ד אבל לאחר שבאו וזיכו בהם ב''ד את הבנות אין לאחר מעשה ב''ד כלום וזה דעת רש''י ז''ל והרמב''ן ז''ל. ויש מפרשים דאפילו משבאו המזונות ביד בית דין והעמידום ביד אפוטרופוס או ביד שליש למזונות הבנות אם נתרבו הבנים יורשים ואפילו לא נתרבו אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו וזה דעת רבינו יצחק והרשב''א ז''ל:

כ
 
הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּין וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיָּזוּן [מ] אֶת בִּתָּהּ אֵין הַחוֹב וְלֹא מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ מְמַעֲטִין בַּנְּכָסִים אֶלָּא יִירְשׁוּ הַבָּנִים הַכּל וְיִתְּנוּ לְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ וְיָזוּנוּ בַּת אֵשֶׁת אֲבִיהֶן עַד זְמַן שֶׁפָּסַק וְיָזוּנוּ אַחְיוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ וְיֵצְאוּ מִתַּחַת יְדֵיהֶם:

 מגיד משנה  היו הנכסים מרובין וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ובהלכות והנך בעיי כולהו לא איפשיטו ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה. ע''כ בהלכות שם:

כא
 
הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן [נ] הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֶת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמְּזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדְמִין לִירֻשַּׁת הַבֵּן אֶת כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נִדְחֵית יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת לֹא תִּדָּחֶה יְרֻשַּׁת הַכְּתֻבָּה שֶׁהִיא תְּנַאי בֵּית דִּין מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הַבַּת:

 מגיד משנה  הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה וכו'. שם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין מה בת אצל האחין הבת ניזונת ואחין יחזרו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תחזור על הפתחים ע''כ. וי''מ דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים בנים ישאלו קל וחומר מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה אבל בירושלמי לא אמר כן אלא אלמנה ובנים שניהם שוין וכן אלמנה ובנות שתיהם שוות פירוש שאין היורש נדחה מפני האלמנה אבל היא אינה דוחה את הבנות מפני שאין אוכלים אלא בתנאי בית דין ואע''פ שהבנות דוחות את הבנים אין האלמנה דוחה אותם אלא במקום שיש בנות שהן דוחות את הבנים והאלמנה דוחה אותן. ואין נראה כן דעת רבינו שלא כתב הירושלמי וכן נראה דעת הרמב''ן ז''ל. ודע שכשהאלמנה דוחה את הבנות כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדים ב''ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לל' יום כדרך שאמרו בלוקח כנזכר פי''א עוד כתבו ז''ל שכיון שאמרו שהאלמנה קודמת פשיטא שהיא ממעטת בנכסים כיון שמוציאין לה ממזונותיה בתחלה: וכן אני אומר וכו'. סברת רבינו פשוטה היא ונכוחה:

כב
 
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן אֵין אוֹמְרִים יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחְלְקוּ שְׁאָר הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שמת וכו'. משנה פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט):



הלכות אישות - פרק עשרים

א
 
צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּרְנָסָה. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאָב עָנִי אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

 מגיד משנה  צוו חכמים וכו'. פרק נערה (דף נ"ב:) בגמרא מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ''ל דנלבשה ונכסייה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבי לה: המשיא את בתו וכו'. משנה פרק מציאת האשה (דף ס"ח) המשיא את בתו לא יפחות לה מחמשים זוז ונתבאר פרק י''ג שזהו השיעור שפוסקין לאשת העני שבישראל: במה דברים אמורים וכו'. שם מתבאר בגמרא שפרנסה שמין באב כפי מה שיתבאר בסמוך והוא לפי עשרו ומכל מקום אין כופין את האב בכך אלא כך ראוי לו לעשות וזהו שכתב הרי זה ראוי:

 לחם משנה  צוו חכמים שיתן אדם לבתו וכו'. וא''ת היכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (דף נ"ב:) אמרו הא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו וכו' משמע דהוי מן התורה וי''ל דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא:

ב
 
פֵּירֵשׁ עַל הַבַּעַל שֶׁאֵין לָהּ כְּלוּם וְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה עֲרֻמָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. וְלֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה אֶלָּא מְכַסֶּנָּה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

 מגיד משנה  פירש על הבעל וכו'. במשנה הנזכרת:

ג
 
הָאָב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת אוֹמְדִין [א] דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסָה וְנוֹתְנִין לָהּ. וּמִנַּיִן יוֹדְעִין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ. מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִין בָּהּ. וְאִם לֹא יָדְעוּ לוֹ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעַת נוֹתְנִין לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסָתָהּ:

 מגיד משנה  האב שמת והניח בת וכו'. שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב ופסק הלכה כר''י דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ומפורש בגמ' דבין השיא בין לא השיא שמין באב ובהלכות כתוב שנחלקו הגאונים בזה יש מי שאמר שהשומא הוא לפחות מן העישור ולא להוסיף ויש מי שאמר דבין לפחות בין להוסיף וזה דעת רבינו והרבה מן האחרונים ועיקר: ואם לא ידעו וכו'. שם מבואר בגמרא ובהלכות:

 לחם משנה  וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה וכו'. כלומר לאותה הבת נתן כל כך כשהיה לו כ''כ ממון עתה שיש לו פחות לאותו ערך כמה יתן: ואם לא ידעו ב''ד אומדין דעתו ונותנין לה וכו' x. האי אומדין דעתו לא ידעתי מהו דכבר פסוק הוא עישור נכסיו ואין כאן מקום לאומד דעת ואולי שהוא טעות וצריך להיות ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין כלומר שאם [לא] נודע אומד דעתו שאז יתנו לה וכו':

ד
 
הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת כָּל שֶׁתָּבוֹא לְהִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים. וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּן לְהִנָּשֵׂא כְּאַחַת רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר. וְהַשְּׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁלִישִׁית עִשּׂוּר מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. וּשְׁאָר הַנְּכָסִים לַאַחִים:

 מגיד משנה  הניח בנות וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו ומתבאר מכאן שאין הבת נוטלת פרנסתה אלא לזמן נישואיה וכתב הרשב''א ז''ל ומסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב אע''פ שאין מוציאין עד שעת נישואין מעכשיו אומדים דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה בית דין מה שראוי ליטול ונוטלתו בשעת נישואין:

ה
 
עִשּׂוּר זֶה שֶׁהוּא לְפַרְנָסָה אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים (הָרִאשׁוֹנִים) וְאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מִן [ב] הַקַּרְקַע וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה [ג] מִשְּׂכִירוּת הַקַּרְקַע וְאִם רָצוּ הָאַחִין לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע נוֹתְנִין:

 מגיד משנה  עישור זה וכו'. שם (דף ס"ט:) אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ופירוש שאם היו לו מטלטלין וקרקעות אין המטלטלין נחשבים לכלום אלא הקרקעות בלבד ונוטלת העישור של קרקעות בקרקע וכן מתבאר בדברי רבינו במה שכתב למטה או בעישור הקרקעות ומה שכתב רבינו לפיכך אפילו מתקנת אחרונים אינה נוטלת וכו' מבואר בהלכות ודע שדעת הרמב''ן והרשב''א זכרונם לברכה הוא שבזמן שנותנין פרנסה לבנות לפי אומדנותו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו בלבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלין והכל שוה וזהו שאמרו בגמרא פרק נערה (דף נ':) רב זן מחטי דעליה ופירשו בגמרא דפרנסה הואי ומאי עליה מעילויא דאב וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב. ואף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא רבינו חילוק הקרקעות אלא בדין העישור בלבד ולמטה גם כן כתב או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות: ויש לה לגבות עישור וכו'. שם פרק מציאת האשה (דף ס"ט) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתיה וכתב הרשב''א ז''ל מסתברא דהכי פירושא בששכרן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו ומשום הכי מגבינן ביה מיניה דלאו כמטלטלי דמי הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וה''ל כגוף הבתים משום דכבר זכה לו האב בכנגד מה שנשתמשו בהן בחייו אלא שאינו נגבה אלא לבסוף ומש''ה אמר אפילו מעמלא דאי לא מאי אפילו עכ''ל: ואם רצו האחים וכו'. שם מבואר בגמרא דאילו בעו לסלקה בזוזי מצו לסלקה:

 לחם משנה  לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע. וא''ת אדרבא פרנסה עדיפא ממזונות דפרנסה טרפה ממשעבדי מה שאין כן במזונות ותו הא בגמרא איכא מ''ד דפרנסה אפילו ממטלטלין נוטלת מה שאין כן במזונות ואפילו דדין הוא שנאמר שתקנת הגאונים תועיל לפרנסה מכ''ש במזונות ואולי דהגאונים לא תקנו אלא בכתובה ותנאיה בלבד ולכך אין ללמוד בתקנות זו מזו אי נמי בכתובה ובתנאי כתובה איכא טעמא כדכתב ה''ה בפרק י''ז דעתה כל עסקינו במטלטלין ואשה סמכא דעתה עליהם ולכך כתובה ותנאי הוי כאילו שיעבדם בפירוש לאשה מה שאין כן בפרנסה שאינה תנאי כתובה:

ו
 
הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעֲלַת חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא לְפִיכָךְ נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא [ד] שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתוּ הָאַחִין נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן בְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְהַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 מגיד משנה  הבת בעישור וכו'. שם מבואר בגמ': ואם מתו האחין וכו'. שם גם כן מבואר:

ז
 
וְהָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם הַבַּת טוֹרֶפֶת מִן הַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסָתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִים כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה:

 מגיד משנה  והאחין שמכרו או משכנו. שם אמר רבי [לרבי חייא] (האחין) בין שמכרו בין שמשכנו (הבנות) מוציאין לפרנסה וכ''פ בהלכות וכתב הרשב''א ז''ל שכמו שאינן מוציאות מן היתומים אלא בשבועה כך אין מוציאות מן המשועבדין אלא בשבועה כשאר ב''ח הבאין לטרוף ממשעבדי:

ח
 
מִי שֶׁהִשִּׂיא בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִשְׁאֲרוּ קְטַנּוֹת וּמֵת בְּלֹא בֵּן אֵין נוֹטְלִין פַּרְנָסָה לִקְטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקוֹת הַנְּכָסִים אֶלָּא חוֹלְקוֹת כֻּלָּן בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  מי שהשיא וכו'. בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) אמרו כן במשנה גבי בנים היורשין וכן בבנות היורשות הדין כן ופשוט הוא שם בתוספתא:

ט
 
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה [ה] הָרִאשׁוֹנָה בְּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ:

 מגיד משנה  מי שמת והניח שתי בנות וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) מחלוקת ר''י ור''ח ופסקו בהלכות כר''י דאמר שניה ויתרה וזכתה הראשונה בעישור שלה וכדברי רבינו ויש מי שפסק כרבי חנינא דאמר דנוטלת שניה עישור שלה והשאר חולקות בשוה וכן פ' בירושלמי ולזה הסכים הרשב''א ז''ל:

י
 
מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה אַל תְּפַרְנְסוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי שׁוֹמְעִים לוֹ שֶׁאֵין זֶה מִתְּנָאֵי [ו] כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  מי שצוה בשעת מיתה וכו'. שם (דף ס"ח) אמר רבי האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה וכן פסקו בהלכות ויש בזה גירסאות חלוקות וכבר הסכימו כן רש''י והרמב''ן והרשב''א ז''ל. ודין המזונות נתבאר פרק י''ט:

יא
 
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה קוֹדְמִין לִמְזוֹנוֹת הַבַּת. וְכֵן אִם נִשֵּׂאת הַבַּת אֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ שֶׁהֲרֵי הַנְּכָסִים כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֶת מֵהֶן:

 מגיד משנה  מי שמת והניח וכו'. פרק יש נוחלין (בבא בתרא ק"מ:) מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' ואמרו שם דשויוה רבנן כאן לבעל בנכסי אשתו כיורש ולא כלוקח מפני שלא תפסיד האלמנה שאם היה כלוקח הא קיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים כמבואר פרק י''ח. ודע שכל שכן אם האלמנה תובעת כתובתה שהיא דוחה מזון הבת ופרנסתה בין מקרקע בדין הגמרא בין מטלטלין מתקנת הגאונים ז''ל שהרי הכתובה טורפת מן המשועבדין ואפילו שיעבדן האב וכן כתבו ז''ל ופשוט הוא:

יב
 
קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לָהּ. אוֹ בְּאֻמְדַּן דַּעַת הָאָב אוֹ בְּעִשּׂוּר הַקַּרְקָעוֹת. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִין זָנִין אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת מְחָאָה:

 מגיד משנה  קטנה יתומה וכו'. משנה פרק מציאת האשה (דף ס"ח) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו' ופירשו בגמרא בקטנה ואע''ג דלא מתזנא ולא מיחתה וכתב הרשב''א ז''ל דאע''ג דגדלה משנשאת ולא תבעה אחר גדלותה מיד לא אבדה לעולם לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו:

יג
 
נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה בֵּין נַעֲרָה בֵּין בּוֹגֶרֶת וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה אֶת הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת אִם פָּסְקוּ הָאַחִין מִלָּתֵת מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. וְאִם מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ. לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מְזוֹנוֹתֶיהָ וְזָנוּ אוֹתָהּ בְּבֶגֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מִחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ. שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵן זָנִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין וְהִיא עֲדַיִן לֹא [ז] נִשֵּׂאת מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ:

 מגיד משנה  נשאת הבת וכו'. שם תנו רבנן הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ופסקו שם הלכה כן והקשו מהמשנה דדוקא קטנה אבל גדולה אבדה פרנסתה ותירצו דהא דרבי הוא בשמיחתה על פרנסתה אבל לא מיחתה אבדה פרנסתה בין בנישואין בין בבגר א''ל רבינא לרבא וכו' בגרה אין צריכה למחות נשאת אינה צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות והקשו מי אמר רבא הכי וכו' ותירצו הא (דרבא) במתזנא מינייהו הא (דרבי) בלא מתזנא והעולה מכל זה הוא שאם אינה ניזונת מהן אם נשאת בנערות או היתה בוגרת אע''פ שלא נשאת צריכה למחות ואם לא מיחתה אבדה פרנסתה וזה מבואר בדברי רבינו. היתה ניזונת מהן ובגרה ונשאת דאיכא תרתי ולא מיחתה אבדה פרנסתה וזה מתבאר בדברי רבינו במה שאמר והיא עדיין לא נשאת. בגרה ולא נשאת אינה צריכה למחות כיון שניזונת וזה מבואר בדברי רבינו נשאת בנערות ולא בגרה אינה צריכה למחות כיון שניזונת מהן ופירש רש''י ז''ל שניזונת אחרי נשואיה מן האחין וחילוק זה לא נתבאר בדברי רבינו ואולי יש לו בזה דעת אחרת:

 כסף משנה  נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. כתב הר''ן יש לתמוה על הרמב''ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ''ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ''ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע''פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה''ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה:

יד
 
מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָהּ לִקַּח בָּהֶן קַרְקַע בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מֵרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא וּמֵת וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאָמְרָה הַבַּת תְּנוּ אוֹתָם לְבַעְלִי כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְנִשֵּׂאת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ. וְאִם עֲדַיִן [ח] מְאֹרֶסֶת הִיא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ. וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב:

 מגיד משנה  מי שצוה ליתן לבתו וכו'. שם (דף ס"ט:) משנה וגמרא ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בגדולה שנתארסה ופסק שמואל כרבי יוסי דאמר הרשות בידה ורב נחמן פסק כר' מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכל שלא נשאת יעשה שליש מה שהושלש בידו אבל נשאת לא עלה על דעת האב להעמיד לה שליש אלא עד שעת נישואין ופסקו בהלכות כרב נחמן וכדברי רבינו וכן הסכימו ז''ל. ומה שכתב רבינו בין בריא בין שכיב מרע, לפי שסתם אמרו במשנה ומתבאר בסוף פירקא קמא דגיטין (דף ט"ו) שמצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא בשעת מסירה לשליש:



הלכות אישות - פרק אחד ועשרים

א
 
מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג אוֹרֶגֶת. לִרְקֹם רוֹקֶמֶת. לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים טוֹוָה. וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. שֶׁהַפִּשְׁתָּן מַזִּיק אֶת הַפֶּה וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם וְהַטְּוִיָּה הִיא הַמְּלָאכָה הַמְיֻחֶדֶת לְנָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה-כה) 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ':

 מגיד משנה  מציאת האשה וכו'. ראש פרק מציאת האשה (דף ס"ה) משנה כלשון רבינו: ומה היא עושה לו וכו'. במשנה פרק אע''פ (כתובות דף נ"ט:) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ובירושלמי אמרו תני שבעה גופי מלאכות מנו [חכמים] והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן ומן התוספתא נראה שהכל כמנהג המדינה וכמו שכתב רבינו: ואם לא היה דרך וכו'. בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אחת מכל אלו אין יכול לכופה ומפרש רבינו אינו כופה אלא לעשות בצמר אבל ודאי בצמר כופה אותה שהרי אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר כמו שיתבאר בסמוך ופשוט הוא. ולא ביאר רבינו כמה הוא שיעור מה שהיא טווה בצמר בכל שבוע ובמשנה (דף ס"ד:) אמרו כמה היא עושה לו משקל חמשה סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל וכו' ופירש''י ז''ל שמשקל יהודה כפלים בשל גליל נמצא שהכל שיעור אחד ואולי שרבינו סובר שאין קצבה זו בכל המקומות אלא הכל לפי המנהג. ומה שכתב רבינו שהפשתן מזיק את הפה וכו'. מבואר שם בגמרא:

 כסף משנה  אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה:

ב
 
דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשְׂתָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לָהּ [א] הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בִּמְלָאכָה:

 מגיד משנה  דחקה עצמה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא בהעדפה ע''י הדחק ופסקו בהלכות בשם רבינו האיי גאון ז''ל כתנא קמא דאמר שהוא לבעל. עוד שם בגמרא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו ולא נזכרו בעיות אלו בהלכות ולא כתבן ג''כ רבינו ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דרבי עקיבא ואין הלכה כמותו: היה לו וכו'. במשנה פרק אף על פי (כתובות דף נ"ט:) רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ובגמרא הלכה כרבי אליעזר:

 כסף משנה  דחקה עצמה וכו'. כתב הרב המגיד בפרק אף על פי נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דרבי עקיבא ואין הלכה כמותו. כלומר דאף על פי שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה''ה והר''ן שכתבו שהרי''ף פסק כתנא קמא דלנסחי דהרי''ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ''ל שמ''ש הרא''ש ואנן ס''ל כרבנן מדברי הרי''ף הוא וכך היתה נוסחת ה''ה והר''ן כהרי''ף:

ג
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעְלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעְלָהּ כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ תִּטּל מִלְּפָנָיו וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ:

 מגיד משנה  המדיר את אשתו וכו'. במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום וכבר כתבתי למעלה שהלכה כרבי אליעזר שאמר שהבטלה מביאה לידי זמה לכך הזכיר רבינו טעמו של רבי אליעזר ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה: וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו וכו'. בגמרא (דף ס"א) א''ר יצחק בר חנניא א''ר הונא אע''פ שאמרו [הכניסה לו ד' שפחות] יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו והוא מפרשה כך אע''פ שמן הדין היה ראוי שתשב בקתדרא כמו ששנינו במשנתנו אבל מוזגת וכו'. ומה שכתב רבינו ועומדת ומשמשת בפני בעלה וכו'. פשוט הוא וכל שכן הוא מהצעת המטה ומפורש בירושלמי שאפילו הכניסה לו מאה שפחות חייבת לו בדברים אלו: אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או וכו'. ברייתא שם (דף ס"א:) אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו:

 לחם משנה  וכן כל אשה רוחצת לבעלה וכו' ומוזגת לו את הכוס. כתב ה''ה והוא מפרשה. כלומר דאינו מפרש כפירוש המפרשים שהוקשה להם דבמשנה קאמרה דאינה מצעת והיכי אמר רב הונא (דף ס"א) מצעת וחלקו בין מטתו בלבד לשאר מטות ורבינו אינו סובר כן אלא מפרש שאע''פ שאין הדין כן הוא כשאמר במשנה מ''מ אמרו חכמים שתעשה כן:

ד
 
וּמְלָאכוֹת אֵלּוּ עוֹשָׂה אוֹתָן הִיא בְּעַצְמָהּ וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵין עוֹשִׂין מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל אֶלָּא אִשְׁתּוֹ:

 מגיד משנה  ומלאכות אלו וכו'. כבר נתבאר זה:

ה
 
יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲנִיִּים וְאֵלּוּ הֵן. אוֹפָה הַפַּת בַּתַּנּוּר, וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַפַּת מְצוּיָה לָעֲנִיִּים. וּמְבַשֶּׁלֶת אֶת הַתַּבְשִׁילִין [ב]. וּמְכַבֶּסֶת אֶת הַבְּגָדִים. וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. וּמְטַחֶנֶת. כֵּיצַד מְטַחֶנֶת. יוֹשֶׁבֶת בָּרֵחַיִם וּמְשַׁמֶּרֶת הַקֶּמַח וְאֵינָהּ טוֹחֶנֶת. אוֹ מְחַמֶּרֶת אַחַר הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ הָרֵחַיִם. וְאִם הָיָה דַּרְכָּן לִטְחֹן בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד טוֹחֶנֶת:

 מגיד משנה  יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה וכו'. תקנת עזרא היא בבבא קמא פרק מרובה (דף פ"ב) כלשונה. ודין המלאכות מפורש במשנה בפרק אע''פ (כתובות דף נ"ט:) טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה. ולא הזכיר רבינו בכאן הצעת המטה לפי שכבר הזכיר למעלה שכל אשה חייבת בה ולא חלק בהצעת המטה בין עניים לעשירים אבל י''א שבזמן שהן עניים מצעת כל מטות בני הבית וכשהן עשירים אינה מצעת אלא מטתו בלבד וגורסין במשנה ומצעת את המטה ובגמרא בההיא דרב הונא שהזכרתי למעלה גורסים ומצעת לו. ומ''ש ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. הוא בברייתא כלשון רבינו וכ''ה גירסת ההלכות ומפרשה רבינו בעניים דוקא. x וי''א לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו: כיצד מטחנת וכו'. בגמרא אמרו על משנתנו טוחנת סלקא דעתך בתמיה ותירצו אימא מטחנת ואב''א ברחיא דידא:

ו
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲנִיִּים אֲבָל אִם הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ נְכָסִים שֶׁרָאוּי לִקְנוֹת מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ שִׁפְחָה אַחַת אֵינָהּ מְטַחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִין לִקְנוֹת מֵהֶן שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֶלָּא נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ לַשִּׁפְחָה לְהֵינִיק:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה וכו'. במשנה הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ובגמרא לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אף על פי שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו [משלה] xx ואחד שמצאה לו משלו ופירש''י ז''ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס לשמשה וזהו דעת רבינו. וי''מ ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך ואינה יורדת וי''מ שדרך בנות משפחתו [בכך] לפי שעולה עמו ובירושלמי א''ר שמואל לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו היא ראויה להכניס כהדא דתני אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו: הכניסה לו שתי שפחות וכו'. במשנה (שם נ"ט) שתים אין מבשלת ואינה מניקה את בנה:

 כסף משנה  הכניסה לו שתי שפחות וכו'. אע''ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמ' כר''א דאמר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו ג' שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא''ר הונא אע''פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין:

ז
 
נִמְצְאוּ כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁכָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה אוֹתָן לְבַעְלָהּ חָמֵשׁ מְלָאכוֹת. טוֹוָה וְרוֹחֶצֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת אֶת הַמִּטָּה וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּפָנָיו. וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁמִּקְצָת הַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת אוֹתָן וּמִקְצָתָן אֵינָן עוֹשׂוֹת שֵׁשׁ מְלָאכוֹת. מְטַחֶנֶת וּמְבַשֶּׁלֶת וְאוֹפָה וּמְכַבֶּסֶת וּמֵינִיקָה וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ:

 מגיד משנה  נמצאו כל המלאכות וכו'. כבר נתבאר זה וכבר כתבתי שרבינו הוציא מ''ש ועומדת לשמש לפניו מק''ו מהצעת המטה:

ח
 
כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ נִדָּה עוֹשֶׂה לְבַעְלָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם הִרְהוּר שֶׁמָּא יָבוֹא לִבְעל. לְפִיכָךְ מַצַּעַת מִטָּתוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וּמוֹזֶגֶת אֶת הַכּוֹס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בְּיָדוֹ כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד אֶלָּא מַנַּחַת אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכְּלִי אוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהוּא נוֹטְלוֹ:

 מגיד משנה  כל מלאכות וכו'. שם (דף ס"א) א''ר יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא אביי מנחא לה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא. ודע שממה שכתב רבינו ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו וכן דעת קצת מפרשים ויש מחמירין בכל דבר. ודע שימי נדותה וימי לבונה שוין בזה כמו שנתבאר פרק י''א מהלכות איסורי ביאה וכן עיקר: והרחצת פניו ידיו ורגליו. פירוש אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאינה נוגעת כלל בגופו שאם בנוגעת אפילו בלא הרחצה כלל אסור כמבואר פרק י''א מאיסורי ביאה:

ט
 
* הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעָשְׂתָה מַלְאֲכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ פְּטוּרָה וְאֵין זֶה מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין שָׁלוֹם בְּתוֹךְ הַבַּיִת לְעוֹלָם אֶלָּא נִמְצֵאת נִזְהֶרֶת וְנִמְנַעַת מֵרֹב הַמְּלָאכוֹת וְנִמְצֵאת קְטָטָה בֵּינֵיהֶם:

 ההראב"ד   האשה ששברה כלים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה ששברה כלים וכו'. בהשגות אמר אברהם לא מן השם הוא זה וכו'. והרשב''א כתב בפרק השואל שדעתו נוטה לדעת רבינו ושכן גרסינן בירושלמי בפרק הכותב האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאם לא כן אין לך שלום הבית עד כאן. וזה מבואר כדברי רבינו וכן עיקר עכ''ל הרשב''א ז''ל. וטעם הר''א ז''ל אינו לפי שהאשה היא שכורה עם הבעל בכל שעה אבל הוא אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה:

י
 
* כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן כּוֹפִין אוֹתָהּ וְעוֹשָׂה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹט. טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נִמְנַעַת מִלַּעֲשׂוֹת מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶן אוֹ שְׁכֵנִים. וְדָבָר זֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאֶפְשָׁר בַּדָּבָר:

 ההראב"ד   כל אשה שתמנע וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע עכ''ל:

 מגיד משנה  כל אשה שתמנע וכו'. בפרק אף על פי העלו בהלכות שאין דין מורדת ממלאכה. וכתב הרשב''א ז''ל אלא כופה בשוט או שאינו זנה או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו עכ''ל. והרמב''ן ז''ל כתב שכופה אותה בשוט וכן דעת רבינו ועיקר. ומקצת הראשונים כתבו שמשמתין אותה ובהשגות אמר אברהם מעולם לא שמעתי וכו'. טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות וכו'. דברי רבינו פשוטים הם:

 כסף משנה  כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא''כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ''ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס''ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י''ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ''ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר''ן בפרק אע''פ. ועי''ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ''ש ה''ה פרק י''ב בשם המפרשים ובשם הרשב''א והר''ן פרק אע''פ ואע''פ שהתוספות והרא''ש שם דחו סברא זו י''ל דהרמב''ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא:

יא
 
* הָאִשָּׁה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִין לְחָלָב. פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיוֹת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכל יוֹתֵר אוֹ לֶאֱכל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת מִפְּנֵי חֳלִי הַתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּבִטְנָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר שֶׁאִם תֹּאכַל יוֹתֵר מִדַּאי אוֹ תֹּאכַל מַאֲכָלִים רָעִים יָמוּת הַוָּלָד מִפְּנֵי שֶׁצַּעַר גּוּפָהּ קוֹדֵם:

 ההראב"ד   האשה כל זמן וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דברים שאינן כתב שלא דברו בגמרא אלא בשנתנו בן אחד להניק ופסקו לה מזונות אם צריכה יותר כדי צורך הולד חייבת לאכול משל בעלה כדי צורך הולד עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה וכו'. במשנה שם (דף ס"ד:) אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה ובגמ' (דף ס"ה:) א''ר יהושע בן לוי מוסיפין לה יין מפני שהיין יפה לחלב: פסקו לה וכו'. שם (דף ס':) פסקו לה קמעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה ומפרש רבינו זה אפילו באשה המניקה את בנה ואף על פי שתחלת הברייתא הוא הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חבירתה ומשמעה באשה המניקה בשכר בן חבירתה. ובהשגות א''א דברים שאינן כתב וכו'. ואף רש''י ז''ל כן פירש פסקו לה מזונות מועטין אוכלת משלה כדי שיהיה לה חלב ולא תמיתנו עכ''ל. ותמהני במה שכתב רבינו או תאכל מאכל רע שהרי שנינו שם ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. ויש לומר שהוא בשאינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמין:

 כסף משנה  פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה''ה והר''ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה''ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ''ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע''ק על דבריו דא''כ ה''ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ''ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה''ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה ואע''פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א''כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א''א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה''ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב:

יב
 
יָלְדָה תְּאוֹמִים אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק שְׁנֵיהֶם אֶלָּא מֵינִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מֵינִיקָה לַשֵּׁנִי. הֲרֵי שֶׁרָצְתָה הָאִשָּׁה לְהֵינִיק בֶּן חֲבֵרְתָהּ עִם בְּנָהּ הַבַּעַל מְעַכֵּב וְאֵינוֹ מַנִּיחָה אֶלָּא לְהֵינִיק בְּנוֹ בִּלְבַד:

 מגיד משנה  ילדה תאומים וכו'. ירוש' הביאוהו בהל' מניקה את בנה א''ר חגי לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ע''כ: הרי שרצתה וכו'. בירוש' ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חבירתה כהדא דתני אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה ע''כ:

יג
 
נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ כּוֹפֶה אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן כ''ד חֹדֶשׁ אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה. הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֵינִיק אֶת בְּנִי וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁתֵּינִיק אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְנַוֵּל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת שׁוֹמְעִין לָהּ שֶׁצַּעַר הוּא לָהּ לִפְרשׁ מִבְּנָהּ:

 מגיד משנה  נדרה שלא וכו'. שם (דף נ"ט:) תניא נדרה שלא להניק את בנה וכו' ב''ה אומרים כופה ומניקתו ופירש''י ז''ל דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. וזמן הכ''ד חדש מסקנא דגמרא שם (דף ס'): היא אומרת אני אניק וכו'. שם היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא:

יד
 
הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לְהֵינִיק אֶת בְּנָהּ וַהֲרֵי הוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא תֵּינִיק אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שְׁפָחוֹת אִם לֹא רָצְתָה לְהֵינִיק שׂוֹכֵר מֵינִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִם בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:

 מגיד משנה  היתה ענייה וכו'. (שם) הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה מהו ופשטו דבתר דידיה אזלינן דעולה עמו ואינה יורדת:

 לחם משנה  היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה והרי הוא עשיר וכו'. קשה דאם הוא עשיר לקנות הרי כתב דין זה למעלה או שהיה לו ממון לקנות וכו' מפני שהוא גורס בתוספתא תנא אחד שהכניסה לו ואחד שמצאה לו ובשלמא לשאר מפרשים שפירשו ומה שאמרו בגמרא היא אמרה וכו' היינו כדרך בני משפחתה אע''פ שאינו עשיר ניחא אבל לרבינו קשה דהיינו מה שאמר בתוספתא ואחד שמצאה לו וכו' ואע''פ שנאמר שהבעיין לא היה יודע התוספתא דאחד שמצאה לו וכו' מ''מ לא היה לו לרבינו להביא דין אחד שתי פעמים:

טו
 
הִיא אוֹמֶרֶת רָאוּי הוּא לִשְׂכֹּר אוֹ לִקְנוֹת שִׁפְחָה וְהוּא אוֹמֵר אֵינוֹ רָאוּי. עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה וְאֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  היא אומרת וכו'. פשוט הוא זה שעליה להביא ראיה שהרי מן הסתם היא משועבדת לו ואין כאן מקום לשבועה לפי שהיא אינה תובעת ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה:

טז
 
הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵינִיק. אֶלָּא אִם רָצְתָה נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמֵינִיקָתוֹ. וְאִם לֹא רָצְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטַפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הֵינִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ. אֲבָל אִם [ג] הִכִּירָהּ וַאֲפִלּוּ הוּא סוּמָא אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִמּוֹ מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד. אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָה אוֹתוֹ בְּשָׂכָר עַד כ''ד חֹדֶשׁ:

 מגיד משנה  האשה שנתגרשה וכו'. ברייתא שם (נ"ט:) נתגרשה אינו כופה ואם היה (בנה) מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה. ולא ביאר רבינו בכמה ימים נאמר שהוא מכירה לפי שהוא פוסק כשמואל דאמר כל זמן שמכירה שאין שיעור קצוב לדבר שאין כל הולדות שוים בהכרה אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר ושם נתבאר שאפילו סומא הדין כן שמכירה בריח ובטעם:

 כסף משנה  האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד''א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. כתב ה''ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר''י וכ''ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה:

יז
 
הַגְּרוּשָׁה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יוֹתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶן מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַמְעֵבֶּרֶת אֵין לָהּ כְּלוּם. * שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ אִם רָצְתָה הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת. אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ. וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר אִם הוּא אֶצְלִי אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת וְאִם הוּא אֵצֶל אִמּוֹ לֹא אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ:

 ההראב"ד   שלמו חדשיו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים עכ''ל:

 מגיד משנה  הגרושה אין לה וכו'. זה ברור שכל זמן שהיא מגורשת גמורה אין בעלה חייב במזונותיה אלא נותן לה שכר הנקה כמו שנתבאר. ומ''ש אבל נותן הוא לה כו'. דבר פשוט הוא שהרי חייב הוא במזונות בניו ובנותיו עד בן ו' כנזכר פי''ב. והמעוברת שנתגרשה אין לה כלום מבעלה ולכשתלד אז יתן לה שכרה והדברים הצריכין לולד ותניקהו או אם רצתה קודם שיכירה הילד תניחהו לו: שלמו לו חדשיו וכו'. זה מתבאר מהסוגיא שבס''פ אע''פ (דף ס"ה:) שאמרו שם זן אדם בניו קטני קטנים ועד כמה עד בן ו' כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו ואמרו שם משום דבעי למיכל בהדה. ואמרינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) דאפילו בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה. ודעת רבינו שהוא אפילו בגרושה. ובהשגות א''א אין הדעת סובלת וכו'. ולא מצאתי חיוב בבן ד' וה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו' כנזכר פרק לא יחפור ונתבאר פ''ב מהלכות תלמוד תורה ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו כו' כנזכר פ''א מהלכות תלמוד תורה ואין זה קושיא שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו: והבת אצל וכו'. בפרק הנושא (דף ק"ב) גבי נשאת לאחר זאת אומרת וכו' בת אצל האם לא שנא גדולה ול''ש קטנה:

יח
 
כֵּיצַד. הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר בִּתָּהּ אֶצְלָהּ וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב וְתִזּוֹן מִנְּכָסָיו אַחַר מוֹתוֹ בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. וְאִם לֹא רָצְתָה הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ אֶצְלָהּ אַחַר שֶׁגְּמָלָתָן אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ וְנוֹתֶנֶת אוֹתָן לַאֲבִיהֶן אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָן לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶן אָב וְהֵן מְטַפְּלִין בָּהֶן:

 מגיד משנה  ומ''ש רבינו היה האב ראוי לצדקה וכו', לפי שאין כופין אותו לזון ביותר משש אלא בתורת צדקה כנזכר פרק י''ב: ואם לא וכו'. זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם:



הלכות אישות - פרק שנים ועשרים

א
 
הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן [א] לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

 מגיד משנה  הבעל קודם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות: ומאימתי יזכה בירושתה וכו'. בפרק נערה (כתובות דף מ"ח) משנה ובגמרא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע''פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע''פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והקשו אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון ותריץ רב אשי תנא סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון פי' וכ''ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לנישואין. ולא הוזכר זה בהלכות וגם רבינו לא הוצרך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו שסתם החצרות הם ללון וכשנכנסה ונתייחדה עמו בחצרו בסתם ג''כ מתבאר בדבריו שהואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה, ובזה נסתלק מ''ש הר''א ז''ל בהשגות. וחצר של שניהם כתבו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שדינה כחצר שלה:

ב
 
כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ. אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. * וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וּמֵתָה הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. * אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ:

 ההראב"ד   וכן אם הלך וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אם חצר דידיה אפילו בסתם עכ''ל: אבל אם עדיין וכו'. ואם חצר דידה אפילו בסתם עכ''ל:

ג
 
וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעְלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ:

 מגיד משנה  וכן אם היתה בוגרת וכו'. זה ברור שאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושה בלכתה אליו אא''כ הוא או שלוחיו עמה:

ד
 
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת [ב] הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. * אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה [ג] יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:

 ההראב"ד   אבל הפקח וכו'. כתב הראב''ד ז''ל המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה דכיון דפקח שנשא חרשת אם מתה תחתיו לא תקנו לה כתובה מן הסתם אף כאן אינו יורשה ואם כן אף חרש שנשא פקחת כן היא ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו עכ''ל:

 מגיד משנה  הנושא אשה וכו'. מפורש בתוספתא פרק שני מיבמות בין בחייבי לאוין בין בשניות מדבריהם שהבעל יורשה ופשוט הוא שאם אין קידושין תופסים בה כגון חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינו יורשה: וכן הנושא וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ונתבאר בהלכות ביבמות פרק ב''ש דקטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יירשנה: אבל הפקח וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי''ז וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו: והחרש שנשא וכו'. גם זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ולא עוד אלא שלפעמים יש לה כתובה ממנו כשהשיאוה ב''ד אליו כנזכר פי''ד. ובהשגות כתב הראב''ד ז''ל שאע''פ שהיא בת דעת ונשאת לו אינה יורשה שמה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע''כ:

 כסף משנה  וכן הנושא את הקטנה וכו'. בפרק ראשון מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: והחרש שנשא וכו'. כתב הרב המגיד ג''ז לא מצאתי מבואר עכ''ל. והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות:

ה
 
קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב אִם מֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ:

 מגיד משנה  קטנה שנתקדשה וכו'. בקידושין פ' האיש מקדש (דף מ"ה:) נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אביה וכו' עד ורב ירמיה בר אבא אמר וכו' ופסק רבינו סוף פרק שביעי מהלכות תרומות כדברי רב הונא וכ''ש הוא לענין ממון שהעמד ממון על חזקתו ולזה כתב בכאן בין בפניו:

ו
 
הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד עִמּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה:

 מגיד משנה  הורו הגאונים וכו'. בהלכות פרק אף על פי. ודע שלפי שיטתנו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד כמ''ש פרק י''ד אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל לעולם ואם גירשה מעצמו ודאי אבד ירושתה:

ז
 
כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס [ד] הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת [ה] כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

 מגיד משנה  כל נכסים שיש לאשה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים משנתארסה ונשאת [ומכרה] הבעל מוציא מיד הלקוחות ופרק נערה (דף נ') א''ר יוסי ברבי חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שגוף הקרקע מכור ואם ימות הוא בחייה זכו הלקוחות וכן מבואר בירושלמי פרק הכותב וכן מבואר בדברי רבינו ופשוט הוא. ולכשמתה היא בחייו מוציא הבעל הגוף מתקנת אושא ונחלקו הגאונים ז''ל אם הוא מוציאן בלא דמים ורבינו האיי ז''ל הכריע בלא דמים וכ''כ בהלכות וקי''ל הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה אתתא מהדר להו ללוקח ולא יכול למימר הבעל דלמא מציאה אשכחה ע''כ. והן הן דברי רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל מלשון הרב אלפס ז''ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחה איכא למימר דאע''ג דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש נינהו דשקלה מלוקח אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאיגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אי אחלפינהו אף ע''ג דחילופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות דמדשלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם. עוד כתב בשם רבינו אפרים ז''ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה הוה לדעתו ולהנאתו ואי לא מודה אית לן מדינא להחרים חרם סתם בכך עכ''ל:

ח
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [ו] בִּנְכָסִים הַיְדוּעִין לַבַּעַל אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל וּמָכְרָה אוֹתָן מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס:

 מגיד משנה  בד''א בנכסים וכו'. זו סברת ר''ש במשנה פרק האשה (דף ע"ה) שהוא מחלק בין נכסים ידועים לנכסים שאינן ידועים ופי' ר''י אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ותניא כותיה והלכה כר''ש כמבואר בהלכות וכ''כ ז''ל: וכן ארוסה וכו'. מתבאר שם במשנה ובגמרא דדוקא נשאת אבל מכרה קודם הנישואין אין הבעל מוציא מיד הלקוחות:

ט
 
הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תְּבֻטַּל הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה אֵין הַבַּעַל [ז] אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו אֵינוֹ יוֹרְשָׁן. שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:

 מגיד משנה  האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. דין ביטול המתנה אם נתגרשה או נתאלמנה מבואר פ''ו מהלכות זכיה ומתנה והוא דוקא בשכתבה כל נכסיה אבל אם שיירה מקצת מתנתה קיימת כנזכר שם. ודין שאין הבעל אוכל פירות מתבאר בפרק האשה (שם ע"ח ע"ט) בגמרא: ולא עוד אלא וכו'. שם הקשו על דין מברחת מדתניא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה כיצד היא עושה כותבה שטר פסים לאחר דברי רשב''ג וחכ''א רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח פי' מקבל המתנה ותירצו שדין הברייתא הוא במקצת הנכסים וכבר נתבאר פ''ז שדעת רבינו הוא שהאומר ע''מ שירצה פלוני ע''מ שיאמר הן קאמר אף כאן לכשארצה לכשאומר הן הוא. וזהו שכתב רבינו דהרי לא קנה קנין גמור וכו' וכן דעת הרשב''א ז''ל ומ''מ לכשתרצה קנה מקבל מתנה ואפילו היו במתנה מטלטלין ובשעה שתרצה אינם ברשותו של מקבל אלא בר''ה לפי שמשעת משיכה קנה לכשתרצה היא כך כתב הרשב''א ז''ל והביא ראיה לזה ועיקר:

 כסף משנה  האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר''ן פירש''י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב''ם בפרק כ''ב מה''א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי הוא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא''ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ''כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ''ש במשנתנו]. והרמב''ם כתב שאע''פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה''נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע''י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב''ם כמ''ש בפרק י''ב מה''א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ''ל לדעתו ז''ל עכ''ל:

י
 
* שׁוֹמֶרֶת יָבָם יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

 ההראב"ד   שומרת יבם וכו'. כתב הראב''ד ז''ל טעה בכל אלה דכיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הכל שלו ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובה הרי הוא בחזקתה כעיקר כתובה. וכמדומה לי שטעה במשנה או משום משנת מי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו ב''ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה לו שמשנה זו דומה לו ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב בכתובה כעיקר כתובה הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  שומרת יבם וכו'. משנה פ' האשה (דף פ':) וביבמות בפרק החולץ (דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב''ש וב''ה שמוכרת ונותנת וקיים וה''ה אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל: ואין ליבם פירות וכו'. בנכסי מלוג הוא מפני שאין היבם חייב לפדותה כנזכר פי''ח וכבר נתבאר פי''ב שפדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה ועוד שאם מתה יורשי אביה יורשין נכסי מלוג שלה כנזכר בסמוך. אבל מ''ש שאפילו בנכסי צאן ברזל אין לו פירות הוא תימה למה לא יזכה במחציתן שהרי אם מתה הוא יורש מחציתן כמבואר בסמוך. ואולי שהוא סובר שאין לו זכות אלא בגוף הקרקע ליורשה אם תמות אבל לא בפירות ולא ידעתי מאין הוציא זה והרבה מן המפרשים חלוקים עליו בזה ודעת הרמב''ן ז''ל ביבמות שבפירות יש לו המחצית: מתה כשהיא וכו'. במשנה הנזכרת מתה וכו' ב''ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב כך היא גירסת רש''י ז''ל ופירש הוא נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקתן ואמרו בפרק מי שמת על לשון כזה בחזקת מי והעלו הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וכתובה דהיינו עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא בשנפלו לה בעודה שומרת יבם אבל בשנפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינם כנכסי צאן ברזל וחולקין בהן כך כתב הרשב''א ז''ל שזהו פסק הלכה לפי שיטת רש''י ז''ל. ורבינו סובר כן אלא שאינו מחלק בנכסי מלוג בין נפלו לה בעודה שומרת יבם לנפלו לה מחיים דבעל אלא בכל גווני הן ליורשים. ויש בזה שיטה אחרת לקצת גאונים ז''ל והם גורסין במשנה הכתובה בחזקת יורשי הבעל ואינן גורסין וכתובה וזהו פירושה. נכסים בחזקתן כיצד הכתובה ר''ל העיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין ר''ל נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא נפלו לה בעודה שומרת יבם אבל נפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינן כנכסי צאן ברזל ואם מתה יורשי הבעל יורשין אותה וזה דעת קצת מפרשים אחרונים. ולר''א ז''ל שיטה אחרת בהשגות שהוא סובר שנכסי צאן ברזל כולן ליבם ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה וכתב על רבינו שטעה במה שכתב בזה ולבאר דעות אלו מן הגמרא יארכו הדברים וכבר פירש הרמב''ן ז''ל הסוגיא שביבמות לדעת רבינו ונראה שהוא מסכים לדעתו בכל מ''ש חוץ מאכילת פירות קודם כניסה כמ''ש למעלה. ודע שאין המאמר מועיל בזה כלום וכן כתב רבינו סוף פרק ג' מהלכות נחלות. ומ''ש רבינו ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. מבואר שם בגמרא:

 כסף משנה  מתה כשהיא וכו'. כתב הר''ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב''ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב''ש איתמר ורבא ה''ק אי נפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ''ע ידו עדיפא מידה דודאי ס''ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב''ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב''ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל''ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול''ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז''ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ''ב כפירוש רש''י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ''ל:

 לחם משנה  שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. כתב הרב המגיד והוא הדין אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה וכו'. קשה דכשנפלו לה בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה כדקאמרינן בגמרא ואם כן היכי קאמר דמוכרת משום דלא עדיף מבעל. ואולי יש לומר דמאי דקאמר הרב המגיד לא הוי אלא בדיעבד, או נאמר דכיון דשם בדיעבד מכור כאן מעלין ליה דרגא דאפילו לכתחילה, ולשון דלא עדיף קשה לזה: ואין ליבם וכו'. כתב הרב המגיד מפני שאין היבם חייב לפדותה. עיין בהר''ן שהוא הקשה שם על טעם זה ונראה דלזה כתב הרב המגיד ועוד:

יא
 
שׁוֹמֶרֶת יָבָם כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ:

 מגיד משנה  שומרת יבם וכו'. שם (דף פ"א:) אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע''ג דזבין לא הוי זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע''פ שכתובתה אינו אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראים (וערבאין) לכתובתה וכן נפסקה בהלכות עוד בגמרא הלכתא בין יבם ואחר כך חלק (עם אחיו בנכסים) בין חלק ואח''כ יבם לא עשה כלום:

יב
 
כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

 מגיד משנה  כנס את יבמתו וכו'. במשנה שם הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן וכו' וחלקו חכמים בתלושין ואמרו כל הקודם בהן זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ומחלוקתן הוא שר''מ סבר דמטלטלי משתעבדי לכתובה וחכמים סוברים שאין משתעבדין והוא הדין שחולקין בכספים וכן פירש''י ז''ל ומודים שאם קדמה ותפסה שנשתעבדו לה וידוע שהלכה כחכמים שאין המטלטלין משתעבדין לכתובה וכן נתבאר בפרק הכותב שהלכה כר''ע שאין תפיסה מועלת בהן אלא אם כן תפסה מחיים כנזכר פרק י''ח ובתפסה מחיים לא הוצרך רבינו לבאר שפשוט הוא שכל זמן שהם תחת שיעבודה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין פירות המחוברין, זהו דין הגמרא לדברי הכל. וכתב רבינו שאע''פ שהכתובה נגבית מן המטלטלין מתקנת גאונים האחרונים אין אומרים ילקח בהן קרקע לפי שאין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכן כתב בפירוש המשנה שאין שורת הדין מורה בשום פנים שתקנת האחרונים תעכבהו מלישא וליתן בנכסי אחיו וזה כנגד דעת ההלכות שכתבו תניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש הכל החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות הא מתניתא ר''מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואע''ג דלית הלכתא כוותיה כיון דתקינו רבנן השתא למגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה עכ''ל, וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל עשו תקנת האחרונים כאילו היו משועבדים בדין הגמרא ובעיטור כתב בשם גאון כדעת רבינו. ונראה שאפילו לדעת רבינו אם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי שלוקחין קרקע מן המטלטלים שהניח האב שהרי משועבדין הן לה מן הדין ולא מן התקנה כנזכר פי''ו:

יג
 
הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הַכּל שֶׁל יָבָם. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אֶחָיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶם:

 כסף משנה  הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. כתב x הריב''ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע:

יד
 
יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים [ח] שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

 מגיד משנה  יבמה שלא היתה לה וכו'. במשנה שם אם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ובגמרא (שם פ"ב:) ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

טו
 
הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ שֶׁנָּתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. * וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

 ההראב"ד   וכן בעל שמכר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול עכ''ל:

 מגיד משנה  האשה שמכרה וכו'. כשנתנה לבעלה מבואר הוא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ט) שאין לאיש x ראיה בנכסי צאן ברזל xx של אשתו שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אלא א''כ רצה הבעל אח''כ אבל ודאי אם רצה הבעל לקיים מקיים דהו''ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פרק הניזקין (גיטין דף נ"ה:) ונתבאר פ''ל מהלכות מכירה: וכן הבעל כו'. בנכסי צאן ברזל מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ') שמקחו בטל כנזכר פרק ל' מהלכות מכירה ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז''ל דודאי בנכסי צאן ברזל בטל מיד. ובהשגות א''א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו' והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו לה אפותיקי היא ושם השוו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו לאפותיקי. ודעת הרמב''ן ז''ל לפסוק בנכסי צאן ברזל שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב''א ז''ל הסכים לדעת רבינו בנכסי צאן ברזל וזה דעת הגאונים ז''ל ועיקר. ודין האפותיקי כתבתי בו פ''ל מהלכות מכירה ופי''ח מהלכות מלוה ולוה. ומ''ש רבינו בנכסי מלוג. מבואר בגמרא פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ו:) ואמרו בירושלמי שאפילו מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל המכר בטל לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף הקרקע כלום:

 כסף משנה  האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ''ב וכו' לא עשתה כלום. כתב הריב''ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל:

 לחם משנה  וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו כו'. כתב ה''ה בהשגות א''א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו'. וא''ת דה''ה הבין בדברי הראב''ד ז''ל דהוא מכחיש לרבינו בענין הדין דהוא מכור עד שעת גבייה וזהו שכתב שהוא מחלוקת רשב''ג ורבנן והלכה כרבנן דקאמרי דעד שעת גבייה הוא מכור כדקאמר בירושלמי ומוכיח כן מפני שכתב ה''ה למטה גבי מכר במטלטלין זה הדין לדעת הראב''ד ז''ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי ממקרקעי שהוא סובר וכו'. והיכן כתב הראב''ד ז''ל אם לא שהבין כאן כן ה''ה. אבל קשה לזה שכתב בפרק י''ח מהלכות מלוה המגדל עוז ז''ל לשון הראב''ד בשם הרמב''ן ז''ל שכתב שם שפסק בההיא כרשב''ג ומכרו בטל וא''כ הוא מסכים לדעת רבינו. אבל נראה לי עיקר השגתו שדעתו כך היא דקשה על דברי רבינו דדין זה ודאי הוציאו מן הירושלמי שהוזכר שם גבי נכסי צאן ברזל דלא מצאנו מקום אחר שיוציאנו משם. ולפי הפירוש שמפרש הירושלמי בפרק י''ח מהלכות מלוה היה לו לפרש כאן דהיינו דוקא כשמכרו לעולם אז אינו מכור אבל מכרו עד שעת גבייה מכור כמו שכתב שם וזהו שכתב הראב''ד ז''ל וזה אי אפשר להוציאו אלא משם וכפי הפירוש שהוא מפרש הירושלמי אי אפשר שיוציאנו משם. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דסמך כאן על מה שכתב בפרק י''ח מהלכות מלוה ולוה וכאן איירי כשמכרו לעולם ולכך אינו מכור:

טז
 
מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אִם מָכַר מִמִכָּרוֹ מִמְכָּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן [ט] הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִכְרָן קַיָּם:

 מגיד משנה  מכר מטלטלין וכו'. זה הדין לדעת הר''א ז''ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי מקרקעי שהוא סובר שאם מכרו מכרו קיים אבל הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל נחלקו בזה ואמרו שאפילו במטלטלין המכר בטל וכבר הארכתי בזה פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שדעת רבינו האיי כדעת רבינו: מכרו שניהם וכו'. מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (דף נ') ובהלכות:

 לחם משנה  מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. כתב ה''ה שזה הדין פשוט לדעת הראב''ד ז''ל דלא עדיף ממקרקעי שהוא סובר שאם מכרו וכו' קשה דבמקרקעי לא הוי אלא עד שעת גבייה דבהדיא אמרו בגמרא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכא במטלטלין הוי המכר לעולם. וי''ל דבמטלטלין לא שייך לומר עד שעת גבייה דאין שם גבייה ולכך בדין הוא דליהוי לעולם:

יז
 
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ מִמְכָּרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר:

 מגיד משנה  וכן האשה וכו'. ג''ז מבואר שם שאף לבעל עצמו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והטעם שכיון שגוף נכסי מלוג הוא שלה לא הויא ליה איבה אי לא הות מזבנא אותם אליו או לאחרים ומתוך כך אינה יכולה לטעון נחת רוח:

</