---

הלכות שבועות

יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְוֹת. אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאַרְבַּע מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) שֶׁלֹּא לִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ לַשֶּׁקֶר. ב) שֶׁלֹּא לִשָּׂא שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. ג) שֶׁלֹּא לִכְפֹּר בְּפִקָּדוֹן. ד) שֶׁלֹּא לִשָּׁבַע עַל כְּפִירַת מָמוֹן. ה) לִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמֶת:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות שבועות - פרק ראשון

א אַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. שְׁבוּעַת בִּטּוּי וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ה-ד) 'אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב'. וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. שְׁתַּיִם לְהַבָּא. וּשְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁעָבַר שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה. וְעַל דָּבָר שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת שֶׁיֵּעָשֶׂה וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה:

 כסף משנה  ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'. בריש שבועות וברפ''ג (דף י"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי:

ב וְאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן בֵּין לְהַבָּא בֵּין לְשֶׁעָבַר. כֵּיצַד לְשֶׁעָבַר. שֶׁאָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁזָּרַקְתִּי אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁלֹּא דִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. כֵּיצַד לְהַבָּא. שֶׁאֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל. אוֹ שֶׁאֶזְרֹק אוֹ שֶׁלֹּא אֶזְרֹק אֶבֶן לַיָּם. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר וּשְׁתַּיִם לְהַבָּא:

 כסף משנה  ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. כלומר שאם נשבע דבר שא''א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. ומ''ש בין להבא בין לשעבר וכו'. משנה בפ''ג (דף כ"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א''ל ר''ע א''כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א''ל מריבוי הכתוב א''ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש''י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר''ע: ויש לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה''ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי''ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר''י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג''כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ''ש רבינו ברפ''ה:

 לחם משנה  (א-ב) ארבעה מיני שבועות הן וכו' ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. בפרק שבועות שתים תניין (דף כ') איפליגו רב דימי ורבין רב דימי אמר אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי וכו' אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מלא תשא את שם וכו' ורבין (דף כ"א) אמר אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דברו ע''כ. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל דפסק דלא כמאן דהוא ז''ל כרב דימי ודאי לא פסק שהרי אמר שאכלתי ולא אכלתי שקר דלא כוותיה וכרבין נמי לא פסק שהרי רבין אמר אוכל ולא אוכל אזהרתיה בלא יחל דברו והוא ז''ל כתב כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או אכלתי והוא לא אכל הרי זו שבועת שקר ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי וכו' הרי שאמר שלא אוכל ואכל אזהרתיה מלא תשבעו ורבין אמר דאזהרתיה הוא מבל יחל דברו וצריך עיון:

ג נִשְׁבַּע אַחַת מֵאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ וְהֶחְלִיף כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְאָכַל אוֹ שֶׁיֹּאכַל וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַלְתִּי וְהוּא לֹא אָכַל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְאָכַל הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר'. וְאִם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בְּמֵזִיד לוֹקֶה. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם' וְגוֹ':

 כסף משנה  נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ''ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר''י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א''ר ירמיה א''ר אבהו אר''י מוקי (דף כ"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: וצ''ל שרבינו מפרש שאע''פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא''א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ''מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ''ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב''ש בתשובה. ומ''ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ''ש רבינו בספ''ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ''ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ''כ מהר''י קולון בשורש קל''ד:

 לחם משנה  ואם נשבע לשקר במזיד לוקה. לא קאי אכל ארבע שהרי בגמרא אמרו בפירוש דאשאוכל ולא אכל לא לקי וכ''פ רבינו ז''ל בביאור בסוף פרק חמישי שאמר ומפני מה אם נשבע לוקה וכו', אלא שמ''ש כאן ואם נשבע אג' חלוקות לבד קאי, ומ''ש נשבע א' מד' וכו' הוא לומר שהכל הוא שבועת שקר אבל מ''ש לוקה לא קאי אאוכל ולא אכל:

ד  שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   וכן כל כיוצא בזה. כתב הראב''ד ז''ל [א''א] שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע עכ''ל:

 כסף משנה  שבועת שוא נחלקת וכו'. משנה שם (דף כ"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ''ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ''ה:

 לחם משנה  שבועת שוא נחלקת לד' מחלוקות וכו'. שם במשנה (דף כ"ט) פ' שבועות שתים תניין הזכירו אלו הג' שבועות בגמ' אמר עולא שנשבע בדבר הידוע לג' בני אדם ע''כ, והביאו רבינו ז''ל בסוף פ''ה ופירש''י ז''ל בגמ' דמ''ש עולא והוא שניכר לג' הוא לומר דלקי משום שוא אבל אם אינו ניכר לג' עובר משום שקר. וכן משמע מן הגמ' (דף כ"ה) שהקשו שם לשמואל דאמר שבועה שזרק פלוני לים (דאמר) פטור משום דליתיה להבא הקשו שם מהא דעולא דאמר והוא שניכר וכו' ואמרו טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ותירצו שם בגמ' אליבא דשמואל דאפילו בשבועת ביטוי אינו עובר משמע דלרב דקי''ל כוותיה עובר משום שבועת ביטוי ובסוף פ''ה נראה מדברי רבינו ז''ל כמו שהבין ה' מהרר''י קארו ז''ל שאינו לוקה כלל. ולא ידעתי איך יישב רבינו ז''ל דברי הגמרא דבין לרב בין לשמואל משמע דלוקה אלא דלרב חייב קרבן ולשמואל פטור מקרבן כמבואר שם וצ''ע:

ה הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שֶׁהוּא כֵּן. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא שָׁמַיִם. וְעַל הָאֶבֶן זוֹ שֶׁהִיא אֶבֶן. וְעַל [א] הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שָׁלֵם כְּדֵי לְצַדֵּק הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:

 כסף משנה  ומ''ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן. ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ''ה:

 לחם משנה  השניה שנשבע על דבר וכו'. אעפ''י שלא נזכר זה במשנה תרין הוזכר בירושלמי (שם) שאמרו שם ההוא דאישתבע על דאינון תרין:

ו  שְׁלִישִׁית שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין. וְשֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁיִּתְעַנֶּה [ב] בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'. שם במשנה:

ז רְבִיעִית שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵין כֹּחַ בּוֹ לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים לַיְלָה וָיוֹם רְצוּפִים. אוֹ שֶׁלֹּא יִטְעוֹם כְּלוּם שִׁבְעָה יָמִים רְצוּפִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת שָׁוְא מֵאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ז) (דברים ה-יא) 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'. וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה [ג] וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִכְּלוּם:

 כסף משנה  ומ''ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. מימרא דר''י פ''ג דשבועות (דף כ"ה). ומ''ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

ח  שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ בֵּין פִּקָּדוֹן בֵּין מִלְוֶה אוֹ שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ מָצָא לוֹ אֲבֵדָה וְלֹא הֶחֱזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְתָבַע מִמֶּנּוּ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְכָפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יא) 'לֹא תְכַחֲשׁוּ' זוֹ אַזְהָרָה לִכְפִירַת מָמוֹן. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ עַל שֶׁקֶר עַל מָמוֹן שֶׁכָּפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלָאו אַחֵר וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט-יא) 'לֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ' זוֹ אַזְהָרָה לְנִשְׁבַּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן. וּשְׁבוּעָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

 כסף משנה  שבועת הפקדון כיצד וכו'. בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת''ל לא תכחשו. ומ''ש ואין לוקין על לאו זה, הטעם מפני שאין בו מעשה. ומ''ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו', בספרא לא תשקרו מה ת''ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת''ל ולא תשקרו:

ט וּמַה הוּא חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁשִּׁקֵּר בָּהּ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ עִם תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמַקְרִיב אָשָׁם וַדַּאי בֵּין שֶׁהָיָה מֵזִיד בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל' וְגוֹ' (ויקרא ה-כג) 'וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם'. וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, לְחַיֵּב מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג:

 כסף משנה  ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'. מפורש בפ' ויקרא. ומ''ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ"א שהוא ט'). ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ''ל דת''ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ''ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש''י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ''ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ''ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם:

 לחם משנה  בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג. שם פרק שבועת העדות (דף ל"ד) אמר עליה דר''ש אומר חייב כאן וכו' מחכו עליה במערבא ואמרו בגמרא אלא חוכא אמזיד כשוגג וכו' מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה דלא כתיב ביה ונעלם ה''נ לא כתיב ביה ונעלם וכו' ומבואר בגמרא דנדחה זה. והטעם אינו אלא משום דילפינן תחטא תחטא בפקדון משבועת העדות וכן אמרו בריש ד' מחוסרי כפרה (דף פ"א שהוא ט') בכריתות על מתניתין דואלו מביאין על הזדון כשוגג וכו' ופירשו שם הטעם בשבועת העדות משום דלא כתיב ביה ונעלם ובשבועת הפקדון משום ג''ש דתחטא תחטא. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל למה כתב בשניהם הטעם משום דלא כתיב בהו ונעלם. ונראה לומר דהג''ש דתחטא תחטא איצטריך לן כדי דלא נילף ממעילה אבל עיקר הילפותא משום דלא כתיב ביה ונעלם הוא אלא משום דלא נילף ממעילה איצטריך תחטא תחטא:

י וְהוּא שֶׁיָּזִיד בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּמָמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ וְיָדַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם שָׁגַג וְשָׁכַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ יָדַע הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר מִכְּלוּם. וְכֵן אִם לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר עַל כְּפִירַת מָמוֹן הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר:

 כסף משנה  ומ''ש והוא שיזיד בפקדון וכו'. משנה ר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש''י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא:

 לחם משנה  והוא שיזיד בפקדון וכו'. במשנה ריש פרק שבועת הפקדון (דף ל"ו) וחייב על זדון השבועה וכו' (עיין בכ"מ) וכן אמרו שם במשנה גבי שבועת העדות בפ' שבועת העדות (דף ל') ופירשו שם בגמ' (דף ל"א) כדברי רבינו ז''ל:

יא אִם כֵּן הֵיאַךְ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו וְיָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן זוֹ הִיא שִׁגְגָתָהּ. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

יב  שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. הָעֵדִים שֶׁיָּדְעוּ עֵדוּת מָמוֹן וּתְבָעָם בַּעַל הָעֵדוּת לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְלֹא הֵעִידוּ וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זוֹ הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְחַיָּבִין עַל שְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֵּין שֶׁהָיוּ מְזִידִין בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹגְגִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד' וְלֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם, לְחַיֵּב עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:

 כסף משנה  שבועת העדות כיצד וכו'. משנה בפרק שבועת העדות (דף ל"א:). ומ''ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד. בפרשת ויקרא. ומ''ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה. משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה:

יג כֵּיצַד שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן וְיָדַע שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁהִיא שֶׁקֶר. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. אֲבָל אִם לֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה אוֹ שֶׁשָּׁכְחוּ הָעֵדוּת וְנִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁהֵן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת וְשֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל שֶׁקֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲנוּסִין וּפְטוּרִין אַף מִן הַקָּרְבָּן:

 כסף משנה  כיצד שגגת שבועת העדות וכו'. משנה פ' שבועת העדות (דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש''י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח''כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל"א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה''מ דת''ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה''ד שגגתה עם זדון העדות א''ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא:

הלכות שבועות - פרק שני

א אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ. וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ''ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע לְכָל דָּבָר בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן:

 כסף משנה  אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר''פ שבועת העדות (דף ל') לענין שבועת העדות ובר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ו) לענין שבועת הפקדון. ומ''ש וענה אמן, בספ''ג דשבועות (דף כ"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע''ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ''ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: ומ''ש אפי' השביעו עכו''ם או קטן, עכו''ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו''ם. ומ''ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'. דבר פשוט הוא:

 לחם משנה  אחד הנשבע וכו'. בסוף פ' שבועות תניין אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וזה הוא בין בב''ד בין שלא בב''ד בין לר''מ בין לרבנן: אפילו השביעו עכו''ם כו'. זה מבואר מנבוכדנצר לצדקיהו ומיתרו למשה כדאמרו בגמרא (דף ל"ו):

ב  אֶחָד הַנִּשְׁבָּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה. וְכֵן אָלָה וְאָרוּר הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹ אָרוּר לַה'. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם. מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  אחד הנשבע וכו'. משנה וגמ' בס''פ שבועת העדות (דף ל"ה): ומ''ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה. ברייתות שם (דף ל"ו). ומ''ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים, נלמד מדגרסינן בס''פ שבועת העדות א''ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים:

 לחם משנה  אחד הנשבע או שהשביעו אחר וכו' הרי זו שבועה גמורה. משנה בפרק שבועת העדות (דף ל"ה) משביע אני עליכם וכו' באל''ף דל''ת וכו' בשד''י וכו' בחנון ברחום בארך אפים וכו' ובגמרא הקשו למימרא דחנון ורחום שמות נינהו (ורמינהי) יש שמות שנמחקים ויש שמות שאינם נמחקים וכו' ותירצו במי שהוא חנון (במי שהוא רחום) קאמר אמר ליה רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים והארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דמקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע''כ, משמע מן הגמרא דאע''ג דלא אמר אלא בחנון ברחום חייב ואע''ג דאין שמו של הקב''ה חנון מ''מ מפרש דבריו דהכי קאמר בהשי''ת שהוא חנון בהשי''ת שהוא רחום ואע''ג דבשמים ובארץ לא מפרשינן הכי משום דחנון ורחום ודאי שהוא השי''ת משום הכי נפרש כן דהוי כאילו אמר בה' שהוא חנון בה' שהוא רחום אבל בשמים ובארץ אמרינן בשמים ובארץ קאמר: והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל שאמר במי ששמו חנון דמשמע דבחנון ורחום לחודיה לא סגי נראה מדבריו שמה שתירצו בגמ' במי שהוא חנון ר''ל שאמר בפירוש במי שהוא חנון במי שהוא רחום והוא דבר תימה. חדא דדעת אביי התרצן הוא לתרץ שאין שמו של הקב''ה חנון ואיך יאמר שפירוש המשנה הוא שאמר במי ששמו חנון כ''ש שהוסיף הקושיא שהרי אין שמו כן. ועוד אם פירוש דברי אביי הוא כך מה הקשה לו רבא מבשמים ובארץ לימא שבשמים ובארץ וכו' הא לא דמי כלל דבשלמא אם היה אומר בחנון ברחום הוי כמו בשמים ובארץ ושם תפול ודאי הקושיא כמו שנפרש ברחום כך נפרש בשמים אבל כיון שאמר במי ששמו אין זה דומה לבשמים ובארץ דכאן פירש יותר ואמר במי ששמו חנון שהוא ודאי האל. ואם נאמר שמ''ש רבינו ז''ל למי ששמו חנון למי ששמו רחום אינו מדוקדק בדבריו אלא כוונתו פירוש הענין לא שיאמר הנשבע כך, אין זה אמת שהרי כשתדקדק בכל זה הפרק כתב רבינו ז''ל מי ששמו רחום מי ששמו חנון ובכל פעם שהזכיר רחום חנון וכל שכן שאר הכינויים הזכיר ששמו משמע דבדוקא נקטיה. ונראה דרבינו ז''ל מפרש כשהקשה הגמרא שהמקשה הבין במשנה שמה שאמר ברחום בחנון ר''ל במי ששמו רחום וכו' והטעם שהבין כן מפני שאם לא אמר בששמו רחום הרי אפשר לפרש שנשבע באדם אחד שהוא רחמן או חונן דלים אבל כשאמר ששמו ודאי שאין שם אחד רחום או חנון בלתי ה' לבדו ולכך הקשה למימרא דרחום הוא שם ורמינהי וכו' ותירץ אביי דאע''פ שאמר מי ששמו אין כוונתו לומר שהוא שמו כך אלא ר''ל שאנו קורים לו כך מצד פעולותיו שהוא חנון לזה הקשה רבא כיון דאת אמרת דאע''פ שהוא אומר בפירוש מי ששמו דכוונתו אינו לומר ששם הקב''ה כך אלא אנו מפרשים דבריו כאילו אומר השם שאנו מתארים לו א''כ בשמים ובארץ נמי נעשה פירוש לדבריו לזה תירץ דלא דמי ואמר הכי השתא וכו'. ולכך רבינו ז''ל כתב למי ששמו חנון וכו' שבין לדברי המקשה בין לדברי המתרץ צריך שיזכיר שמו ואם לא אמר אלא בחנון ברחום אינו כלום כדפרישית: והוא שיזכיר שם מן השמות וכו'. דעת רבינו ז''ל דמדאמרו שם במשנה באחד מן הכינויין וכו' משמע דלחיוב מלקות או קרבן צריך הזכרת שם או כינוי אבל בלא שם או כינוי איסורא מיהא איכא. והראיה דאיכא איסורא הוא משום דבגמרא אמרו דלאו לאו שבועה ובמאי עסקינן אי בהזכרת שם או כינוי בלאו אחד סגי כיון שאמר לא בה' אלא ודאי הוא בלא הזכרת השם ולחיוב ודאי לא הוי משום דהרי במשנה אמרו שצריך כינוי לחיוב אלא ודאי איסורא איכא ולאיסורא איירי. ועוד ראיה אחרת דאמרו שם ארור הוא שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם ארור וכו' והרי שם לא הזכיר לא שם ולא כינוי א''כ כ''ש השבועה עצמה. אלו הראיות הביא הר''ן ז''ל בפירושו למסכת שבועות בשיטה. ועוד הביא דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהוא הפך דברי רבינו ז''ל דלרבנן כיון דלית להו ג''ש דאלה אלה לא בעינן בשום שבועה לא בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות הזכרת השם או כינוי דבלאו הכי חייב קרבן או מלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם סגי ואח''כ אמר דאילו לא אמר בשבועה אלא שהשביעם בשם או בכינויין חייבין וכן הדין בכל השבועות. והר''א ז''ל בהשגות הטיל פשרה דבשבועת העדות ופקדון בעינן שם או כינוי משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובשאר שבועות בלא שם וכינוי סגי. והם דברי תימה שהרי לרבנן שאמרו דבכינוי סגי מבואר בגמ' דלית להו ג''ש דאלה אלה והוא ז''ל פסק כרבנן דבכינוי סגי וא''כ איך אמר דדוקא בהני תרתי דאיכא ג''ש צריך שם או כינוי הא למ''ד דסגי בכינוי לית ליה ג''ש כדאמרו בגמרא. וכבר תמה עליו הר''ן ז''ל בשיטה. ונראה ליישב דבריו ולומר דמאי דקאמר דילפינן אלה אלה מסוטה לאו גז''ש ממש קאמר אלא גילוי מלתא הוא דהכי אסיקו בגמרא אליבא דרבנן דשאלו שם מנא להו דאלה היא שבועה ואמרו מדתניא אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה הרי מבואר שם דבשבועת האלה דאיכא בסוטה מגלה לנו דהאי אלה דהכא הוא שבועה ולזה כתב כיון שגילה לנו סוטה א''כ נגמריה שיהיה דומה לסוטה כל מה שאפשר אבל לא ממש כמו סוטה דהתם שם המיוחד דוקא משום דאין זו ג''ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא ומפני כן בשם או כינוי סגי ואי ליכא שם או כינוי אינו כלום אבל בשאר שבועות לא. זה נראה לדעתו ז''ל עם שהוא דחוק:

ג * וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה בַּה' אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל. שֶׁזּוֹ אִשָּׁה וְהוּא אִישׁ. שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת וְהוּא יוֹדֵעַ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:

 ההראב"ד   וכן האומר שבועה בה' וכו'. א''א לא נתחוור אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסר שבועה אם אמר מבטא לא אוכל לך שבועה וכן איסר אע''פ שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה אע''פ שלא הזכיר שם שבועה היא וכן לאו לאו והן הן אם נתכוון ללאו והן שאמר הבורא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימין ושמאל הבורא שבועה היא וה''מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו':

 כסף משנה  ומ''ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'. דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר''ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש''י וכתב שם הר''ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ''ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ''ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע''פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ''ש בשבועה עצמה עכ''ל: וכתב הראב''ד א''א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו':

ד אָמַר אָלָה אוֹ אָרוּר אוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ה וְלֹא הַשְּׁבוּעָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל כִּנּוּיֵי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם עִלְּגִים וְהָיוּ קוֹרְאִים לִשְׁבוּעָה שְׁבוּתָהּ אוֹ שְׁקוּקָה. אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרַמִּיִּים שֶׁלְּשׁוֹן שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹנָם מוֹמְתָא. וְהָעִלְּגִים מְכַנִּין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים מוֹהָא. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ וְעִנְיָנוֹ שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁהוֹצִיא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה:

 כסף משנה  ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'. משנה בריש נדרים: ומ''ש שבותה או שקוקה. משנה בספ''ק דנדרים (דף י'): ומ''ש מוהא. ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא''ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא:

 לחם משנה  ולא השבועה בלבד וכו'. בנדרים (דף י') משנה שם שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויים לשבועה ע''כ. ובגמרא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויים לשבועה. וכתבו הר''ן והרא''ש ז''ל אית דגרסי במומי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כנויים לשבועה וה''פ דרשב''ג אתא למימר דאילו אמר בבי''ת לא הוי כינוי לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן עם בי''ת אלא בלא בי''ת ע''כ. ונ''ל שזו הוא גירסתו של רבינו ז''ל ומפני כן כתב מוהא בלא בי''ת וכן לא אמר מוהא (אלא) דאמר מוהי דלגירסא אחרת צריך שיאמר כן בפירוש. אי נמי י''ל דגירסת רבינו ז''ל כגירסתנו וס''ל דרשב''ג פליג אמתני' דפסק במתני' דמוהי הוי כינוי לשבועה. ומלשון רבינו ז''ל שכתב או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם וכו' משמע דס''ל דאם דרך משל היונים שאין לשונם מומתא יאמר מוהא דאינו שוה כלום מפני שאין זה מבין מה שאומר כלל אלא לא נאמר זה אלא דוקא לארמיים מומתא אז כשיאמר מוהא מהני שהעלגים מכנים אותה כך:

ו וְכֵן הָאוֹמֵר לָאו לָאו שְׁתֵּי פְּעָמִים דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אוֹ הֵן הֵן וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. וְכֵן יָמִין שְׁבוּעָה. וּשְׂמֹאל שְׁבוּעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב-ח) 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֵזּוֹ'. וְכֵן הָאוֹמֵר מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה:

 כסף משנה  וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'. בס''פ שבועת העדות (דף ל"ו): ומ''ש והזכיר שם או כינוי וכו'. נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב''ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'. ברייתא בריש נזיר (דף ג'): וכן האומר מבטא וכו'. ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). ומ''ש אמר איסר וכו', שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. ומ''ש שצריך שיזכיר שם או כינוי נתבאר בסמוך:

 לחם משנה  וכן האומר מבטא וכו'. ריש פרק שבועות שתים תניין (דף כ') תנו רבנן מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר וכו' ופירש רבא שם המתפיס בשבועה לאו כלום ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר (הוציאו) בלשון שבועה שבועה ע''כ. וזהו שכתב רבינו ז''ל הואיל והוציאו בלשון שבועה כלומר שאם היה מוציאו בלשון נדר הוה נדר:

ז אָמַר אִסָּר לַה' אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁבוּעָה:

ח שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְזֶהוּ מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא פָּטוּר:

 כסף משנה  שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ''כ הרא''ש בשם הר''י ן' מיגאש ובשם הראב''ד ודלא כהרי''ף והרמב''ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא:

 לחם משנה  שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. כרבא דאמר שם המתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ופירש ז''ל שיהא מתפיס אל האיש דאוסר עצמו ואני כמותך והרא''ש ז''ל חולק ע''ז עיין בטור:

ט וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר זֶה. וְחָזַר וְאָמַר וַהֲרֵי הַפַּת זוֹ כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הוּא פָּטוּר עַל הַפַּת. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו עָלֶיהָ אֶלָּא הִתְפִּיסָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה:

י מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם'. אֵין הַנִּשְׁבָּע חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עִנְיַן שְׁבוּעָה בִּשְׂפָתָיו:

 לחם משנה  מי שנתכוון לשבועה וכו'. שם פרק שבועות שתים תניין (דף כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו' והקשו לשמואל מברייתא ותירץ רב ששת בשפתים ולא שנגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא (פת חטים והוציא) פת סתם מניין ת''ל לכל אשר יבטא האדם ע''כ. ולפי תירוץ של רב ששת הדר ממאי דהוה אמר מעיקרא דגמר בלבו סתם כלומר שתהא שבועה בגמר לבו שאז היה שבועה דהשתא לא סבירא לן הכי אלא בכל גוונא לא הוי שבועה עד שיוציא בשפתיו וזהו שדקדק כאן רבינו ז''ל ואמר מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו וכו' ושדבר זה אסור וכו' גמר בלבו שתהא שבועה בלי הוצאת שפתים אפילו הכי לא הוי שבועה:

יא וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהִשָּׁבַע וְטָעָה וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו. וְעִם שִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן בְּלִבּוֹ:

 לחם משנה  וכן אם גמר בלבו להוציא כו'. כל זה מתבאר שם:

יב וְכֵן שְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְאָכַל. וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי אוֹ לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דָּבָר זֶה וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אָמַר כֵּן הָיָה אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין אוֹ תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֵּדֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְלוֹקֶה:

 כסף משנה  (י-יב) מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ''ג דתרומות (משנה ח'): ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'. מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב''ד וז''ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ''ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ''ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב''ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה''ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש:

יג כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ לוֹ אִשְׁתְּךָ נָדְרָה. וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ וְהֵפַרְתִּי שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ נָדְרָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָדְרָה וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

יד גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם [א] אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ:

 כסף משנה  גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. ברייתא פ''ג דשבועות (כ"ו):

 לחם משנה  גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. נתן טעם רבינו ז''ל ואמר שפת חטים פת שמה כלומר מפני שהלשון היוצא מפיו אינו חולק עם מה שבלב אלא שעושה מהלשון הכולל חלקי ובכי האי ודאי יכול לעשות זו היא דעתו ז''ל. ודע שהקשו התוס' ז''ל על הא דגמר בלבו להוציא חטין והוציא פת סתם דהכא משמע דיכול לומר בלבי היה פת חיטין ולעשות הכולל חלקי והתם בפ' ד' נדרים (דף כ"ח) גבי יאסרו עלי כל פירות שבעולם וחשב בלבו היום קאמר התם דאי לאו טעמא דאונסא דברים שבלב אינם דברים והיה אסור לעולם ומאי דקאמר בלבו היום אינו כלום ותירצו בחד תירוצא דהכא בסתם פת הוי של חטים משום הכי שרי שלא במקום אונס משום דהרי הפה אומר בפירוש מה שבלב אבל אי לא הוה פת סתם פת חטים אלא לשון כולל משמע מדברי התוספות ז''ל ודאי דלא הוו דברים שבלב אלא היה אסור בכל פת ולא היה יכול לעשות מהלשון כולל פרטי. והקשה הרב מהר''י ן' לב ז''ל בספר שלישי מפסקיו שאלה קי''ז ב' קושיות על דעת זו. חדא דפיו ולבו שוין בעינן וכי היכי דנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים פטור משניהם הכי נמי הוה לן למימר הכא דכיון שלא כיון מה שהוציא בפיו דמותר בכל וכבר תירץ הוא ז''ל זה בתירוץ נכון. עוד הקשה מהא דאמרינן בסוף האי פרקא (שבועות דף כ"ט) אמר ליה רבינא לרב אשי ודילמא (האי גברא ציפורא רבא וכו') דמשמע מההיא שמעתתא דמצי למעבד מהלשון הסתמי כולל ולומר בלבי כך היה דהא איתמר התם דאי אמר תורה מצו למימר חדא תורה ואי הוה אמר להו ב' תורות מצו למימר תורת חטאת ותורת אשם ואי אמר להו כל המצות מאי מצו למימר מצות ציצית וכו' והניח הקושיא בצ''ע. ול''נ דלאו קושיא היא ולא מידי דשאני היכא דנשבע שלא יאכל פת אז נאמר ודאי דאם אמר בלבי היה חטין דאינו כלום דאם זאת היתה כוונתו היה לו לפרש ולומר פת חטים או פת שעורין ולא לשון סתמי כולל דמי הכריחו לומר לשון סתמי כולל וכן ביאסרו עלי כל פירות שבעולם נמי אי לאו טעמא דאונסא יש לומר ודאי כשאמר בלבו היום אינו כלום דהי''ל לפרש דמי הכריחו לסתום דבריו אבל התם היו מוכרחים לסתום דבריהם מפני אימת משה שהיה משביעם ואם היו אומרים לו בפירוש תורת חטאת ואשם או תורה אחת או ציצית וכו' לא היה מקבלו מהם והם היו רוצים לקבל התורה מחמת יראה שהרי כפה עליהם ההר כגיגית ומפני כן כדי להטעות למשה היו מוכרחים שלא לגלות ומפני כך היו יכולים לעשות שם הלשון כולל חלקי. וכ''ת א''כ מה הקשה לרבא דילמא ציפורא רבא חזא והביאו ראיה ממשה שאני גבי משה דלא היו רוצים לגלות משום דאיכא אונסא, י''ל דאע''ג דהכא ליכא טעמא דאונסא איכא טעמא אחרינא דכונתו לגזום וכדי להגזים הענין אמר כך ולא רצה לגלות לומר ציפורא, זה דעתי לתרץ דעתו של התוספות ז''ל ונמצינו למדין לדעת זו דאין אנו יכולים לעשות מהלשון הסתמי כולל חלקי אבל דעת רבינו ז''ל אינו כך כמו שביארתי והקושיא שהקשו התוספות ז''ל יתרץ אותו כתירוץ הרמב''ן ז''ל וכדכתב הרב מהר''י ן' לב ז''ל וכן עיקר:

טו  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּם שָׁוִים חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'. דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך:

טז לְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע אוֹמְרִים לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ:

יז  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְהָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בִּשְׁבוּעָה. וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאָמַר אֵין זוֹ שְׁבוּעָה אוֹ נִחַמְתִּי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁעִנְיָנָם שֶׁהִתִּיר מַה שֶּׁאָסַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנֶעֶקְרָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה:

יח * וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְקִבֵּל מֵהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר הֵן אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

 ההראב"ד   וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו'. א''א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו:

 לחם משנה  וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו' וקבל מהן בתוך כ''ד וכו'. לכאורה נראה שתוך כ''ד קאי אדיבור של אחרים כלומר שאחר שהוא נדר מיד אחר דיבורו תוך כ''ד אמרו לו אחרים חזור בך והוא אחר דיבור של אחרים מיד תוך כ''ד קבל מהם והוא כ''ד בערך דיבור של אחרים אבל בערך דיבורו הראשון שהוא נדרו כבר עבר תוך כ''ד. ולכאורה נראה שזה כן מפני שאם נפרש תוך כ''ד שהוא אחר דיבורו מה השמיענו עתה כשאמר ואמר הן או חזרתי הרי כבר אמר לעיל שאם אמר אחר דיבורו אין זו שבועה או נחמתי חזרתי תוך כ''ד הרי זה מותר אלא ודאי שהוא תוך כ''ד בערך דיבור האחרים. זה נראה לכאורה בדברי רבינו ז''ל ומפני כן השיג עליו הר''א ז''ל וכתב דבר זה אינו מחוור וכו' שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו ע''כ, כלומר שכיון שעבר החזרת הנדר אחר הנדר יותר מכדי דיבור אין הדיבור של אחרים עושה שיסמך זאת החזרה לנדר כלומר ויחשב כאילו הדיבור של אחרים הוא נדר. וזה הוקשה לו כפי מה שהבין בדברי רבינו ז''ל כדפרישית אבל מ''מ אין זה מוכרח בדברי רבינו ז''ל דאפשר דכוונת רבינו ז''ל לומר תוך כ''ד בערך הנדר שהוא דיבורו ותסתלק השגת הר''א ז''ל. והרב מהרר''י קארו ז''ל כתב בסימן ר''י על השגה זאת ואיני יודע למה כתב אינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא שקבל דבריהם ע''כ x נראה שלא הבין השגה זאת כמ''ש אלא נראה שהוא הבינה שכוונתו להקשות על רבינו ז''ל דכשאמרו האחרים חזור בך וקבל מהן לא תהא חזרה כיון שהוא לא אמרו מדעתו ולפי זה נוכל לומר שהבין הר''א ז''ל שכ''ד לא קאי אלא אנדרו ולא אדיבור של אחרים ואע''פ כן הקשה עליו אבל כד מעיינת שפיר לשון ההשגה יתיישב בה ג''כ הפירוש שכתבתי ופירוש הרב מוהרר''י קארו ז''ל יתיישב יותר בלשון:

יט נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵין זֶה כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה:

 כסף משנה  (יז-יט) מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'. טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קכ"ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ"ז) בכל התורה כולה תוך כ''ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו''ם ומקדש ומגרש: ומ''ש שתוך כ''ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. פ' שבועת העדות (דף ל"ב) אמרינן דתוך כ''ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב"ק ע"ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר''מ ור' יוסי תרי תוך כ''ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר''י לגבי ר''מ. ואע''ג דבפ''ק דמכות (דף ו') א''ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ''ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס''ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר''י כדכתיבנא: ומ''ש דחזרה בלבו אינו כלום. היינו מדקי''ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: ועל מה שכתב רבינו שאם א''ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב הראב''ד א''א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו:

הלכות שבועות - פרק שלישי

א כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִתְּחִלָּתוֹ בְּאֹנֶס [א] כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְנֶאֱנַס וְלֹא הִנִּיחוּהוּ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַנָּס. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּעִין לַחֲרָמִין וּלְהוֹרְגִין וּלְמוֹכְסִין:

 לחם משנה  לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין וכו'. משנה פ' ד' נדרים (ד' כ"ז:) נודרין להורגין ולחרמין וכו' ומבואר שם בגמרא דהוא במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה ודקאמר בלבו היום:

ב בְּאֵי זֶה מוֹכֵס אָמְרוּ. בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו שֶׁלּוֹקֵחַ מָמוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֶלֶךְ הַמְּדִינָה. אוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲבָל מוֹסִיף לְעַצְמוֹ עַל הַדָּבָר הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:

ג וְצָרִיךְ הַנִּשְׁבָּע בְּאֹנֶס לִהְיוֹת כַּוָּנָתוֹ בְּלִבּוֹ בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה לְדָבָר הַפּוֹטְרוֹ [ב]. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו מִפְּנֵי הָאֹנֶס. הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ:

ד כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַנָּס שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר סְתָם. וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (א-ד) כל הנשבע שבועה וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו) ת''ר האדם בשבועה פרט לאנוס. ומ''ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו. בפ''א. ומ''ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו. בפ''ג דנדרים (דף כ"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. ומ''ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'. בפ''ג דנדרים (דף כ"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע''פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע''פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. ומ''ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום. שם (דף כ"ח) ומסיים בה ואע''ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני:

ה * וְכֵן שְׁבוּעַת הֲבַאי וְשֶׁל שְׁגָגוֹת פָּטוּר עֲלֵיהֶן. שְׁבוּעַת (שֶׁל) הֲבַאי כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה חֵילוֹת גְּדוֹלוֹת וְחוֹמָה גְּבוֹהָה וְנִשְׁבַּע שֶׁרָאִיתִי חֵיל פְּלוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְהֵם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשֶׁרָאִיתִי חוֹמַת עִיר פְּלוֹנִית גְּבוֹהָה עַד לָרָקִיעַ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁזֶּה לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר כָּךְ בְּלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת גֹּבַהּ הַחוֹמָה אוֹ רֹב הָעָם:

 ההראב"ד   וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן. א''א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן אלא שאמרו כשם שנדרי שגגות ונדרי הבאי מותרין כך שבועת שגגות ושבועת הבאי מותרין. שבועת שגגות שמותרין כגון שאמר לאשתו שבועה שלא אוכל היום שגנבת את כיסי ונודע שלא גנבה וכל כיוצא בזה שאם נשבע שלא יאכל ככר אחד אם שתה היום ונזכר ששתה היום מותר לאכול הככר. ושבועות הבאי שהן מותרות כגון שאמר יאסרו עלי פירות העולם בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכיוצא בו שלא נתכוין לאסור פירות העולם על עצמו אלא לחזק הדבר שיאמינו בו מפני שהוא דבר תימה ושבועת הבאי ענין שבועת שוא היא:

 כסף משנה  וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם. בפ''ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה''נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר''ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. ומ''ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים. שם במשנה: ודע שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר''ן שם והרשב''א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע''ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: כתב הראב''ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א''א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי''ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ''ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י''ל דאה''נ דהל''ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי''ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא''כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב''ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: ומ''ש עוד הראב''ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה:

 לחם משנה  וכן שבועת הבאי ושל שגגות וכו'. פ''ג דנדרים (דף כ"ד:) תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין ע''כ. והרא''ש והר''ן ז''ל כתבו גירסא אחרת שם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין ופירש הר''ן ז''ל מותרין הפירות היכא דאמר יאסרו פירות אלו עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים או אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד לעולם הפירות מותרין כל חד משום טעמיה כדכתב הר''ן ז''ל בפירוש המשנה אבל לענין מלקות לא דיבר כלל דודאי יש חילוק דכשאמר כעולי מצרים אינו לוקה משום שוא וכשאמר כקורת בית הבד לוקה משום שוא וא''כ יש בשבועת הבאי בין חדא לחברתה בענין המלקות חילוק אבל בענין הפירות שניהם שוים שלעולם הפירות מותרים וזו היא גירסת רבינו ז''ל וגירסת הר''א ז''ל בהשגות ואע''פ שכתב רבינו ז''ל פטור אין הכוונה לומר פטור מקרבן אבל איסורא איכא ולא דק בלישניה וראיה לדבר שבשבועת שגגות כתב לקמן פטור מכלום. והר''א ז''ל מפני שלא כתב מותר וכתב פטור תפס עליו דמשמע דס''ל דאיסורא איכא ואמר שאינו כן וכתב בהשגות לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור וכו' אלא שאמרו כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרים וכו' והוקשה לו להראב''ד ז''ל היכי שייך לומר מותרין בשבועת שגגות דאם הוא שוגג אין אנו יכולים לומר מותר דמשמע דלכתחלה הוא מותר לעשותו ולזה תירץ ואמר שהוא לענין הפירות כלומר אם אמר לאשתו שבועה שלא אוכל היום מפני שגנבת את כיסי ואח''כ נודע שלא גנבה וכו' אז מותר לאכול או כיוצא בזה וזה מה שמבאר הראב''ד ז''ל בהשגה האחרת באומרו שבועת שגגות שמותרין וכו'. ובדפוס ויניציא''ה הוא מחולק לב' השגות אבל הוא טעות והעיקר הוא כדפוס קושטאנטינ''ה כי ההשגה השניה בדפוס ויניציא''ה היא מלאה טעיות וחסר ד' או ה' שיטות והעיקר כאשר כתוב שם והכוונה היא מ''ש וכן היא גירסת רבינו ז''ל. והעד יותר ברור מ''ש בפ' ה' מה' נדרים נדרי הבאי וכו' כדרך שביארנו בשבועות הרי משמע מדכתב ודברי הבאי מותרים כמו השבועות א''כ משמע דשבועות מותרים לגמרי. וא''ת למה לא השיגו הראב''ד ז''ל לרבינו ז''ל דקשיא מדידיה אדידיה כיון שהוא הבין בלשון זה שהוא פטור אבל אסור ולקמן אמר כדרך שביארנו בשבועות כדפרישית, וי''ל דאין זה מוכרח דמצינו לדחויי דמ''ש כדרך שביארנו בשבועות ר''ל ענין אלו הדברים פירוש דהבאי והשגגות והאונסין הוא כמו שביארתי בשבועות אבל לא שזה מותר כמו בשבועות:

ו שְׁבוּעָה שֶׁל שְׁגָגוֹת כֵּיצַד. אִם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ הַפִּקָּדוֹן הִיא כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בְּפִקָּדוֹן וּבְעֵדוּת שֶׁהוּא פָּטוּר מִכְּלוּם כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם שְׁבוּעַת שָׁוְא הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְלֹא יָדַע שֶׁהַתְּפִלִּין מִצְוָה. וְאִם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְשָׁכַח וְאָכַל. אוֹ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּנְבָה כִּיסוֹ אוֹ שֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  שבועה של שגגות כיצד וכו'. כמו שביארנו בס''פ ראשון. ומ''ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ''ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה. משנה פ''ג דנדרים (דף כ"ה:) גבי נדרי שגגות:

ז אִם כֵּן אֵי זֶהוּ שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָכַל. וְשֶׁשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר זוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע אֲסוּרָה אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. זוֹ הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר:

 כסף משנה  ומ''ש א''כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו.) בעא מיניה רבא מר''נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א''ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו:

 לחם משנה  א''כ איזהו שגגת שבועת ביטוי וכו'. בפ' שבועות תניין (דף כ"ו.) בעי מיניה רבא מר''נ איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכו' (עיין בכ"מ) ופירש''י ז''ל בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבועה ע''כ. ורבינו ז''ל מפני כן כתב בשגגת לשעבר המציאות שאמרו בגמ' אבל בלהבא לא פירש רבינו ז''ל אותו המציאות עצמו מפני שאין צריך שהרי זה לא אמרו בגמרא לשעבר אלא מחמת דוחק אבל בלהבא דהוא מרווח טפי דאשכחינן שגגה מעלייתא לא צריך להאי כלל. ומ''מ אפשר דבלהבא נמי הדין כך הוא דהיכא דלא ידע שהשבועה אסורה ונזכר מהשבועה חייב קרבן ואע''ג דכתיב בקרא ונעלם דמשמע דבעינן שגגה מעליותא לא נאמר ונעלם אלא לפטור המזיד אבל לא שגגה מעליותא וכדכתבו התוס' ז''ל:

ח וְכֵיצַד הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן לְהַבָּא. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְשָׁגַג וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וַאֲכָלָהּ שֶׁזֶּה נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וַהֲרֵי הוּא זוֹכֵר אֶת הַחֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. זוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד היא השגגה וכו'. שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת''ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א''ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש''י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א''ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר''נ העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל''ש ופירש''י ל''ש ופטור: והשתא יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה''ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר''א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה''ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל''ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע''ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס''ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס''ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה''ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש''ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע''פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש''ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס:

 לחם משנה  וכיצד היא השגגה שחייבים עליה קרבן להבא. שם (ע"א) אמרו על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ ופירשו בגמרא שאמר שלא אוכל פת חיטין וכסבור שאוכל קאמר דבשבועתא אינשי חפצא דכיר ע''כ:

ט אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה וְלֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו:

 לחם משנה  אבל אם נשבע שלא יאכל וכו'. שם פירש רב יוסף בגמרא מה שאמרו ואינו חייב על העלם חפץ כדברי רבינו ז''ל: נעלמה ממנו שבועה וכו'. שם בעיא דרבא ולא איפשיטא ואין שם הכרח בגמרא לפשוט לאחד מן הצדדין ופסקה רבינו ז''ל דפטור מקרבן דכן הדין שלא להביא קרבן על הספק:

י * נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּים וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה כְּאָנוּס וּפָטוּר:

 ההראב"ד   נעלמה ממנו שבועה כו' שהרי העלם שבועה וחפץ בידו הרי זה כאנוס ופטור. נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו והוא שוגג ששכח שבועתו פטור לפי שאינו שב מידיעתו שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער ולא ידע שאסורה היא:

יא נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ וְנִצְטַעֵר עָלָיו וַאֲכָלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר וְהוּא שׁוֹגֵג שֶׁהֲרֵי דִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן לְפִי שֶׁאֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ אֶלָּא יָדַע שֶׁאֲסוּרָה הִיא וַאֲכָלָהּ בְּטָעוּת:

 כסף משנה  נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'. שם (דף כ"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א''ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש''י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא''כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע''פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע''פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: וכתב הראב''ד א''א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש''י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער:

 לחם משנה  נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער וכו'. שם (ע"ב) בגמ' בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו ופריך מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי ע''כ x והתוס' ז''ל פירשו שני פירושים ורבינו ז''ל פירש פירוש ג' והוא שהיה מצטער שהשוגג הוא שהיה סבור שמותר לאוכלו מפני הצער ולדעתו ז''ל קורא לזה שאינו שב מידיעתו כיון שלא נתחדש לו ידיעה בענין האיסור כלל אלא בענין הדין ולא דמי להיכא שלא ידע שחייבין קרבן על השבועה הזאת שהוא חייב קרבן דהתם נעלם ממנו ענין האיסור אבל הכא אינו כך אלא שחשב שלו לבדו הותר מפני שהוא מצטער וא''כ אין כאן ידיעה מחודשת כלל:

הלכות שבועות - פרק רביעי

א  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם כְּלוּם וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת פָּטוּר. שֶׁאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל דָּבָר זֶה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו זֶרַע חַרְדָּל אֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. ברפ''ג דשבועות (דף י"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה''ה לשלא אוכל כלום. ומ''ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע''פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר''י בפ' בתרא דיומא: ומ''ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'. שם (דף כ"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ''ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש''י לעיל (דף כ"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ''ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה:

ב נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִטְעֹם כְּלוּם וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַיָּב:

 כסף משנה  נשבע שלא יטעום כלום וכו'. מימרא שם (דף כ"ב):

 לחם משנה  נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. שם (דף כ"ב) אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא ע''כ. ורבינו ז''ל כתב שלא יטעום כלום ונראה דלאו בדוקא נקט כלום אלא אפי' לא אמר לשון כלום טעימה משמע כל שהו שכן משמע מן הגמרא:

ג מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְשָׁתָה חַיָּב שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מַלְקוֹת אַחַת אִם הָיָה מֵזִיד אוֹ חַטָּאת אַחַת אִם הָיָה שׁוֹגֵג:

 כסף משנה  מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'. גם זה שם מימרא דשמואל: ומ''ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'. משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון:

 לחם משנה  מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב וכו'. שם (דף כ"ב:) א''ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. עוד שם (דף כ"ג) אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתיה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן (דאינו חייב אלא אחת) ע''כ. והשתא יש לתמוה על רבינו ז''ל שאיך כתב שמפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת שכן כתב לפיכך וכו' דמשמע דאם השתיה לאו בכלל אכילה אז ודאי היה חייב שתים אם אכל ושתה והוא הפך מן הגמרא דבגמרא אמרו דפשיטא דאינו חייב אלא אחת דאם הוא אמר לא יאכל ועשה מלאכה היכי מסתבר שיהיה חייב. וקושיא זו היא בדברי רבינו ז''ל מלבד לשון הגמרא אבל הבאתי לשון הגמ' מפני שנאמרו שם הדברים בפירוש, וא''ת לתרץ זה דמ''ש רבינו ז''ל ואכל ושתה ר''ל כשאמר לא אוכל ולא אשתה כיון דהשתיה בכלל אכילה אין שבועה חלה על שבועה הא ליתא דהרי כתב לקמן דהיכא שאמר לא אוכל ולא אשתה חייב שתים מפני שגילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה. ואפשר ליישב לשונו בדוחק דמאי דקאמר לפיכך ר''ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן אינו חייב אלא אחת ר''ל חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא כדדקדקו בגמ' גבי שבועה שלא אוכל או שבועה שלא אוכלנה לפי גירסת התוס' ז''ל וזהו שאמר כאן רבינו ז''ל מפני שהשתיה בכלל אכילה מפני כן איכא איסורא מיהא על השתיה אבל אם לא היה בכלל אפי' איסורא כלל ליכא על השתיה, וזה דוחק:

ד נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל. שֶׁאֵין אֲכִילָה בִּכְלַל שְׁתִיָּה. וְכַמָּה יִשְׁתֶּה וִיהֵא חַיָּב. נִרְאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין:

 כסף משנה  ומ''ש נשבע שלא ישתה היום ה''ז מותר לאכול וכו'. שם בגמ':

ה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְאָכַל מִינִין הַרְבֵּה. אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם וְשָׁתָה מִינֵי מַשְׁקִין הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם בָּשָׂר וּפַת וְקִטְנִית וְאָכַל הַכּל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'. משנה שם. ומ''ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת, כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש''מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה''ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר''י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת:

ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַיָּב שְׁתַּיִם שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. וְהוֹאִיל וּפֵרֵט וְאָמַר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא כָּלַל הַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל הָאֲכִילָה וְנִמְצָא כְּנִשְׁבָּע עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְפִיכָךְ חַיָּב שְׁתַּיִם:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'. משנה שם (דף כ"ב:): ומ''ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'. שם בגמרא (דף כ"ג):

ז וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין וַאֲכָלָן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת שֶׁלֹּא אָמַר פַּת וּפַת וּפַת אֶלָּא לְחַלֵּק וּלְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת:

 כסף משנה  וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'. משנה וגמ' שם:

 לחם משנה  וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין וכו'. משנה שם ובגמרא (דף כ"ג:) אמרו דמשום דאמר תלתא זימני פת ופת ופת מיחייב אכל חדא וחדא:

ח הָיָה חֲבֵרוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ. וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ וְשָׁתָה מֵהֶן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה כְּלוּם אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ וּמִשֶּׁחָזַר וּפֵרֵט גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה עַל כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּשִּׁעוּר מִמִּין אֶחָד. הוֹאִיל וְהֵן חֲלוּקִין לְחַטָּאוֹת הֲרֵי הֵן כְּחֵלֶב וְדָם שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  היה חבירו מסרהב בו וכו'. שם (דף כ"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. ומ''ש לפיכך אין מצטרפין זע''ז וכו'. פשוט הוא:

 לחם משנה  היה חברו מסרהב בו וכו'. משנה שם שבועה שלא אשתה ואוקמה רב אחא בריה דרב איקא במסרהב בו חבירו: לפיכך אין מצטרפין זה עם זה וכו'. שם בגמ' (דף כ"ב) אמרו מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות:

ט * שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹתָהּ כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת חַיָּב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כֻּלָּהּ. אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

 ההראב"ד   שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותו וכו'. א''א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכי יש הפרש בין לשון זכר ללשון נקבה אלא שההפרש בין שאמר ככר זו שלא אוכלנה שכזית מן הככר נקרא ככר אבל שלא אוכלנה משמע על כולה ולא על כזית:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. שם (דף כ"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש''י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ''ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב''ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א''א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב''ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע''כ. ודומה לזה חילק ה''ה פכ''א ממכירה בשם המפרשים וכ''כ הריטב''א וז''ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ''ל: אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. משנה שם (דף כ"ז):

 לחם משנה  שבועה שלא אוכלנה וכו'. שם במשנה (דף כ"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו ואמרו בגמ' הא קמ''ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה (אלא חדא) אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי וכו', ובהשגות כתבו גבי הא שאמר רבינו ז''ל שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה וכו' א''א תמיה אני מה בין שלא אוכל אותו וכו', וכפי הנראה קשה בדבריו דמאין ראה הוא בדברי רבינו ז''ל שחילק בין זכר לנקבה דהא כל דברי רבינו ז''ל הם לשון נקבה ככר זו ואכל אותה וא''כ ודאי שאין זה הפרש שלו כלל ואם נראה לו לחלק בין ככר זו לאוכל אותה מפני שלשון ככר מורה על כזית לא היה לו להקשות על רבינו ז''ל שאין חילוק בין זכר לנקבה. וראיתי בדפוס קושטנדינ''א שהראב''ד ז''ל היה לו הגירסא בדברי רבינו ז''ל שלא אוכל אותו לשון זכר ואם כך היא הנוסחא אתי שפיר דהוקשה לו מה בין אוכל אותו לאוכלנה כלומר איך אתה מחלק בכך אם מפני שכאן אמר אותו וכאן אמר אוכלנה שזה לשון זכר וזה לשון נקבה אין זו סברא אלא ודאי עיקר החילוק הוא שבכאן מזכיר ככר וכאן אינו מזכיר, ובסוף הלשון יש טעות פה בדפוס שכתב על כולה ועל כזית צ''ל ולא על כזית וכך הוא בדפוס קושטנדינ''א:

י * וְכֵן אִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּכָּר זוֹ וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ. וּכְשֶׁחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל [כְּלוּם] אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתָהּ מִשֶּׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת יִתְחַיֵּב וּכְשֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ יִתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה:

 ההראב"ד   וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע. א''א גם זה שבוש הוא שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'. שם בגמ'. ומ''ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו', הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: והראב''ד כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ''ש עוד הראב''ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ''ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר:

יא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים. וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הָעֲנָבִים. חַיָּב עַל הַתְּאֵנִים שְׁתַּיִם שֶׁהֲרֵי כָּלַל הַתְּאֵנִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה עִם הָעֲנָבִים שֶׁהָיוּ מֻתָּרִין וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה עַל הָעֲנָבִים חָלָה עַל הַתְּאֵנִים וְנִתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל תאנים וכו'. שם (דף כ"ח:):

 לחם משנה  שלא אוכל וכו' וענבים וכו'. רבינו ז''ל גורס כגירסת התוס' ז''ל ולא כגירסת רש''י ז''ל ע''ש:

יב  שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. בֵּין שֶׁאָכַל שְׁמוֹנֶה בֵּין שֶׁאָכַל תֵּשַׁע בֵּין שֶׁאָכַל עֶשֶׂר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

יג שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. אִם אָכַל עֶשֶׂר חַיָּב שָׁלֹשׁ עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה אַחַת. וְכֵן אִם אָכַל תֵּשַׁע חַיָּב שְׁתַּיִם. אָכַל שְׁמוֹנֶה חַיָּב אַחַת:

 כסף משנה  (יב-יג) שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'. שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א''ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א''ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א''ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש''י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

יד שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאַחַת. וְשָׁגַג וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ שָׁגַג וְאָכַל עֲנָבִים אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר:

 לחם משנה  שבועה שלא אוכל תאנים וכו' והפריש קרבן. רבינו ז''ל פירש כגירסת התוס' ז''ל ודלא כגירסת רש''י ז''ל:

טו * וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְתֵשַׁע וְאָכַל עֶשֶׂר וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְחָזַר וְשָׁגַג וְאָכַל תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה כַּחֲצִי שִׁעוּר. וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר. שֶׁעִנְיַן שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלֹּא יֹאכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר:

 ההראב"ד   וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. א''א בספרים שלנו אמר שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור. ומ''ש הוא שבוש הוא:

 כסף משנה  (יד-טו) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'. ג''ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח''כ אכל ענבים לחודייהו ה''ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה''נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח''כ אבל תשע והפריש קרבן ואח''כ אכל עשירית ה''ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש''י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה''נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה''ל עשירית חצי שיעור עכ''ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה''מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א''א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ''ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע''כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה''ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע''י מיגו עכ''ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ''ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש''י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: והראב''ד כתב א''א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש''י יש לגרוס כדגריס הראב''ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא''כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב''ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים:

 לחם משנה  וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. רבינו ז''ל נראה שגורס בגמ' (דף כ"ט) כך הכא נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל [עשר] וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הוה ליה תשע חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירוש הדבר כך הוא שמתחילה נשבע שלא יאכל עשר ואח''כ נשבע שלא יאכל עשר ועוד תשע אחרים נוסף על העשר שהם בין הכל תשע עשרה ואכל עשר ולא אכל העשר האחרים ואח''כ אכל התשע האחרים הוא חצי שיעור מפני שכללם עם העשר הראשונים והוא פטור וכגון דקאמר עשר אלו ואח''כ נשבע על עשר אלו ותשע אלו וכדכתבו התוס' ז''ל דאם לא כן הוי כנשבע על תשע ואח''כ על עשר דלא חייל ודייק לישניה דכתב תשע ועשר ולא קאמר תשע עשרה והשתא אתי שפיר דהוי זה דומיא ממש דתאנים וענבים, והר''א ז''ל היה גורס כגרסתנו ומפני כן כתב על זאת הגירסא שהוא שיבוש. ומ''מ יש קצת תימה לגירסתו של רבינו ז''ל דאיך קאמרו בגמ' זימנין משכחת לה להא דעיפא הא מילתא דעיפא לא הוי אלא שלא אוכל עשר ואח''כ שלא אוכל תשע ועשר ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת כמ''ש רבינו ז''ל לעיל שבועה שלא אוכל עשר וכו' וא''כ הא לא דמי למילתא דעיפא, אלא שנ''ל שהכוונה שהיה דומה קצת למילתיה שבתחילה נשבע עשר כמו שהוא אמר אע''פ דהכא שאני שנשבע אח''כ על תשע אחרים וכוונת אביי לומר דהא מילתא שמע עיפא מרבה רביה אבל לא ידע מה ששמע דרבה בדין זה אמרו:

טז * שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַגְּדוֹלָה אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַקְּטַנָּה וְשָׁכַח תְּנַאי זֶה בְּעֵת שֶׁאָכַל הַקְּטַנָּה וְאָכַל אַחַר כָּךְ הַגְּדוֹלָה בְּמֵזִיד חַיָּב:

 ההראב"ד   שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'. א''א בנוסחא שלנו פטור:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל וכו'. גם ז''ש (דף כ"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר''י ור''ל למ''ד התראת ספק שמה התראה חייב למ''ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש''י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע''פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ''ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר''י ור''ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ''ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע''י התראה זו עכ''ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא''א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע''פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר''ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא''כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ''ל כלל שהיה הקונטרס ר''ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח''כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר''ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ''כ בפירושים אחרים מרש''י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה''ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה''ה שניה בשוגג תחלה ואח''כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א''כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א''נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ''ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ''ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח''כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ''ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ''ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א''נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס''ל דהלכה כמ''ד התראת ספק שמה התראה שכ''פ בפי''ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב''ד כגירסת רש''י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח''כ אכל הגדולה במזיד חייב א''א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א''א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א''א הרב הגיה חייב מלקות עכ''ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א''א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא''כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ''ל:

 לחם משנה  שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'. שם (דף כ"ח) מימרא דרבא וגירסת רבינו ז''ל כגירסת רבינו חננאל ז''ל שהביאו התוס' ז''ל שם. שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אבל אכל את הראשונה שהיא של תנאי והיא הקטנה בשוגג והשניה שהיא של איסור שהיא הגדולה במזיד חייב אכל את הראשונה שהיא הקטנה במזיד ושניה שהיא הגדולה בשוגג פטור, כללא דמילתא בעינן מזיד באכילת האיסור כדי לחייבו ואי ליכא מזיד באכילת האיסור פטור ממלקות ומקרבן שכן משמע לשון רבינו ז''ל שאמר פטור לגמרי, ומ''ש ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה וכו' דמלשון כמדומה לו שעדיין וכו' משמע שהוא זכור מהשבועה אלא שסובר שעדיין לא נאסרה כלומר שלא אכל אותה של תנאי כדי שתאסר זה, והטעם דסובר רבינו ז''ל דבאכילת האיסור בעינן מזיד משום דאי לאו הכי משמע ליה דהוא אנוס:

יז אָכַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהוּא זוֹכֵר הַתְּנַאי וְיוֹדֵעַ שֶׁבַּאֲכִילָתָהּ תֵּאָסֵר הַגְּדוֹלָה וְשָׁכַח וְאָכַל אֶת הַגְּדוֹלָה * וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרָה פָּטוּר. אָכַל שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. * שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁאָכַל הַגְּדוֹלָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בָּאַחֲרוֹנָה חַיָּב:

 ההראב"ד   וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור. א''א בנוסחא דילן חייב: שתיהן במזיד חייב. א''א הרב הגיה חייב מלקות:

 לחם משנה  אכל שתיהן בשגגה פטור וכו' שתיהן במזיד בין שאכל וכו'. שם שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא וכו', ורבינו ז''ל פסק דהתראת ספק שמה התראה ולה''ק דחייב בין שאכל האיסור תחילה או התנאי. ובריש פי''ו מהל' סנהדרין גבי עבר על לאו שנתק לעשה פסק כן רבינו ז''ל התראת ספק שמה התראה, ע''כ יש לתמוה איך כתב רבינו ז''ל לקמן ריש פ''ה ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא וכו' שהרי אפשר לאותן האחרים וכו' ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין עליה דנראה דפליג מדידיה אדידיה. ורבינו ז''ל נראה שרצה לתרץ קושיא זאת באומרו אא''כ היה לאו שבו מפורש וכו' וצריך פירוש לפירושו ולכאורה נראה הכוונה לומר ודעתו לחלק בין לאו דשבועה דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וג''כ אין כאן לאו כלל לאסור השבועה אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו דלא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו דלא תגזול אע''פ שאח''כ נתק לעשה מ''מ הרי יש בו לאו לאיסור בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע''פ שהיא התראת ספק. ולכאורה נראה שזה היה חילוק נכון אבל מ''מ הוא תימה (זה) דעדיין קשה ההיא דלעיל דאכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לאו דשבועה הוי והיכא דנשבע לא עבר על שום איסור וא''כ למה פסק שם רבינו ז''ל דהתראת ספק שמה התראה הא לרבינו ז''ל לאו התראה היא כדפרישית ועוד בפ''ק דשבועות (דף ג':) דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש גבי שלא אוכל ככר זה היום ואכלה דר' יוחנן אמר התראת ספק שמה התראה דלפי מה שפירשנו כ''ע מודו בהא דלאו התראה כיון שבעת שנשבע אין כאן איסור ועוד בר''פ אלו הן הלוקין (דף ט"ז) הקשו לר''ל דאמר גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה מההיא דנותר דהא התם התראת ספק היא ושמה התראה ומאי קושיא הרי יש לחלק בין נותר לשבועה כדפרישית. ע''כ נראה ודאי דכונת רבינו ז''ל אינה כמו שפירשתי אלא כוונתו לפסוק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה ומ''ש לקמן בריש פ' חמישי ה''פ כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' ה''ז הלאו הוא מוטל בין שוא לשקר דדמי לכל חד מינייהו בחד אנפא ולא דמי לשום חד מינייהו לגמרי דלא דמי לשוא משום דשוא בדבר דלא אפשר להיות כמו האיש שהוא אשה או על עמוד של זהב שהוא של אבן אבל זה אפשר להיות שאפשר לאחרים שיקיימו ובענין זה דומה לשקר. ולא דמי לשקר משום דשקר אפשר בידו לעשותו וזה אין בידו לעשותו ובענין זה דומה לשוא וא''כ כיון שבשעת השבועה אין יכולים להתרותו לאו של שקר או לאו של שוא בודאי דאם אנו מתרים אותו משום לאו (אנו) שקר הרי אין בידו לקיימו ואם אנו מתרים אותו משום שוא היכי אפשר לאותם אחרים שיקיימו וא''כ אין בענין זה לאו מפורש כדי שיתרו בו וזו היא כוונתו של רבינו ז''ל במ''ש אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כלומר מזה הצד לא דמי לביטוי ונמצא שהוא גורם לשוא, ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא כלומר לשוא ג''כ אינו דומה שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו כו' וא''כ כיון שהוא מוטל בין שני הלאוין הרי זו כהתראת ספק שאין לוקין עליה אלא א''כ הלאו מפורש כלומר שיהיה הלאו מפורש כדי שיתרו בו משום אותו לאו ואתי שפיר לפירוש זה מה שאמר הלאו המפורש:

יח * וְכֵן אִם תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל אַחַת מֵהֶם אִם אָכַלְתִּי הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח הַתְּנַאי וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאָכַל הַשְּׁנִיָּה בְּזָדוֹן חַיָּב:

 ההראב"ד   וכן אם תלאן זו בזו כו' ואכל השניה בזדון חייב. א''א בנוסחא דילן פטור:

 כסף משנה  וכן אם תלאן וכו'. שם (דף כ"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר''י ור''ל. ופירש''י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע''פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ''ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה''פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח''כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע''פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח''כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ''ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: וכתב הראב''ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א''א בנוסחא דילן פטור עכ''ל. גירסתו כגירסת רש''י:

 לחם משנה  וכן אם תלאן זו בזו וכו'. נראה בודאי שלא היה לו כגירסתנו בגמ' אלא גירסא אחרת היתה לו שם והיא מבוארת. ויש לדקדק היכא דאכל השניה בשגגה והראשונה במזיד אמאי פטור הרי יש כאן זדון באכילת האיסור דמ''ט קרית לה תנאי ולא איסור הרי היא תנאי ואיסור וא''כ הרי יש כאן זדון באכילת האיסור וכ''ת התראת ספק היא דשמא לא יאכל האחרת הא התראת ספק שמה התראה כדפסק רבינו ז''ל. וכן יש לדקדק לעיל במ''ש ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אח''כ את הגדולה דמשמע דאם אכל תחלה את הגדולה במזיד ואח''כ הקטנה בשוגג דפטור ואמאי הא התראת ספק היא והתראת ספק שמה התראה. ונ''ל דע''כ ודאי דהיכא דאכל האיסור תחילה בזדון ואח''כ אכל התנאי בשוגג הוא פטור אפי' למ''ד התראת ספק שמה התראה וראיה לדבר כמו שחלקו בגמ' גבי שתיהן במזיד בין אכליה לתנאיה וכו' כן היה להם לחלק בין חד בשוגג וחד במזיד אלא ודאי דהתם אפי' למ''ד התראת ספק שמה התראה הוא פטור והטעם אפי' למ''ד שמה התראה לא אמר כן אלא כשעבר אח''כ במזיד כמו שאמר לו לא תותיר והותיר ואח''כ לא שרפו במזיד או שאמרו לא תאכל שאם תאכל זו ותאכל האחרת אתה חייב ואכל האחרת במזיד אבל כשאכל האחרת בשוגג ודאי דהוא פטור דמאי איכפת לן דהתרו הרי הוא היה מקבל ההתראה והיה אמת שלא היה בדעתו לאכול ואם שכח ואכלה מה חטא ומה פשע אלא ודאי אין כאן איסור אלא כשעבר אח''כ במזיד או שאכל התנאי ראשונה בשוגג והתרו בו בשעת אכילת האיסור ואמרו לו הרי אתה עברת שכבר אכלת התנאי. ומ''מ קשה לפירוש רבינו ז''ל דמפרש דמזיד בעינן באכילת האיסור היכי מייתי ראיה רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' הא התם לא הוי אלא שוגג באכילת התנאי ומ''מ קאמר דיכול לאכול האחרת במזיד ולדברי רבינו ז''ל אע''פ שיהיה שוגג בתנאי כיון דהוא מזיד באיסור חייב:

יט אָכַל * הָרִאשׁוֹנָה בְּזָדוֹן וְהַשְּׁנִיָּה בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּזָדוֹן חַיָּב:

 ההראב"ד   הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן. א''א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא''כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאו על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו:

כ שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר:

 כסף משנה  שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'. ברפ''ג דשבועות (דף כ"א) כי אתא רבין א''ר ירמיה א''ר אבהו א''ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א''ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב''ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ''ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה''ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר''י ור''ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר''י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור''ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א''ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר:

 לחם משנה  שבועה שאוכל וכו'. מחלוקת ר''י ור''ל ופסק כר''י דטעמו הוא משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה:

כא וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אִם נִשְׁבַּע שֶׁאָכַל וְהוּא לֹא אָכַל אוֹ שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא אָכַל וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שְׁבוּעָתוֹ לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּע. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה אֵינָהּ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מִשְּׁעַת שְׁבוּעָה:

 לחם משנה  אבל אם נשבע שיעשה וכו'. גם זה הוא כפי סברת ר''י דהתראת ספק שמה התראה דלר''ל בלאו הכי הוא פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה:

כב  מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ אוֹ שֶׁהָיָה מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְהוּא נִמְנַע וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ. וְכֵן הָאוֹמֵר לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין וַהֲרֵי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֶצְלוֹ. וְאִם אָמַר כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵלּוּ וְעָבַר וְאָכַל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

 כסף משנה  מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף ט"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה''ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע''ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. ומ''ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: ומ''ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת. משנה פ''ג דשבועות (דף כ"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה:

הלכות שבועות - פרק חמישי

א  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁזָּרַק אִישׁ פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם וְהוּא לֹא זָרַק. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק וְהוּא זָרַק. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּלְהַבָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁיִּזְרֹק וְשֶׁלֹּא יִזְרֹק אִישׁ פְּלוֹנִי. וְכָל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל אֲחֵרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ הָיוּ בָּנָיו אוֹ אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לֹא לְקַיֵּם וְלֹא לְבַטֵּל. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנִמְצָא גּוֹרֵם לִשְׁבוּעַת שָׁוְא:

ב וְלָמָּה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְאוֹתָן אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. וְנִמְצָא כְּשֶׁמַּתְרִים בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַתְרָאַת סָפֵק שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָאו שֶׁבּוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. וְאֵין אוֹתָן אֲחֵרִים נִזְקָקִין לְקַיֵּם דִּבְרֵי זֶה הַנִּשְׁבָּע אֶלָּא אִם כֵּן עָנוּ אָמֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (א-ב) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי. (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש''י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב''ש דעת רש''י שאע''פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב''ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע''פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג''כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז''ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ''מ הורה ז''ל שאע''פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ''ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ''ל. ומ''ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא''כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין יש לתמוה שלא מצאתי לו ז''ל שכתב בזה אלא בפרק ט''ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע''פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ''ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ''ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ''מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה:

 לחם משנה  ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע וכו'. הרב כ''מ ז''ל תמה שלא מצא לו ז''ל בפט''ז מה' סנהדרין שכתב בדין זה שחילק בין לאו מפורש לשאינו מפורש, ועוד אני תמיה למה לא הוי זה לאו מפורש הא אשכחן הלאו בשבועת ביטוי דכתב רבינו ז''ל בפרק דלעיל גבי שתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה תחילה או באחרונה חייב וטעמא משום דהתראת ספק שמה התראה כדאמר פ''ג דשבועות ה''נ דכוותה היא. ועוד צריך להבין מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא שאינו מפורש. וי''ל דרש''י ז''ל כתב דלקי על זה משום שבועת שוא שכיון שאין בידו שיעשו אחרים לקי משום שוא אבל רבינו ז''ל נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשותו כדכתב רש''י ז''ל ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא''כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכך כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק הוי דלא ידעינן אם אותם אחרים יעשו, ואם אמרנו בהל' סנהדרין דלקי על התראת ספק הוא היכא דידענו הלאו שעובר ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא אבל כאן שהלאו עצמו הוא ספק אי הוי שוא או שקר לא לקי בהתראת ספק כי האי גוונא:

ג וְאִם קִיְּמוּ דְּבָרָיו הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין שֶׁלֹּא הִרְגִּילוּ לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּסְחוֹרָה אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִנְּכָסָיו וְעָבַר שִׁמְעוֹן וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְנֶהֱנָה מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת רְאוּבֵן רְאוּבֵן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס וְשִׁמְעוֹן חַיָּב שֶׁעָבַר עַל דָּבָר הָאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  בד''א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו וז''ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ''ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב''ד לא השיגו בזה:

 לחם משנה  בד''א שנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו'. הטור ז''ל בסי' רל''ו הביא לשון רבינו ז''ל בכי ה''ג אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו וכו'. נראה מדברי הטור ז''ל שהבין בדברי רבינו ז''ל שראובן אומר לשמעון אני משביעך שלא תכנס לרשותי וזה ודאי אין לו מובן כלל דאם לא ענה שמעון אמן איך יאסר. ועוד איך כתב שראובן פטור מפני שהוא אנוס הרי ראובן לא נשבע אלא שהשביע לשמעון על כך וכיון שהוא לא נשבע אע''פ שהיה נהנה שמעון מדעתו של ראובן לא היה עובר ראובן. אבל פירוש הדברים שראובן נשבע שלא יהנה שמעון מנכסיו וכ''כ רבינו ז''ל אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו' ושמעון נכנס הוא עושה איסור מפני שגורם לראובן שיעבור על שבועתו ובחלוקה הראשונה שנשבע על דבר שאינו ברשותו אינו מחוייב שמעון לשמוע לראובן אע''פ שהוא משובח אם קיים דברי ראובן ואינו מחוייב בכך כיון ששבועתו של ראובן היתה על דבר שאינו ברשותו אבל היכא שהדבר ברשותו ראוי ומחוייב שמעון שלא לגרום לראובן שיעבור על שבועתו. כנ''ל פירוש דברי רבינו ז''ל ונסתלקה השגת הטור ז''ל ואע''פ שרבינו ז''ל כתב ושמעון חייב לאו חיוב מלקות קאמר אלא הוא נענש בכך: אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס וכו' ושמעון חייב וכו'. אם פירוש חייב הוא מלקות יש תימה על רבינו ז''ל שהרי ריש פ''ה מה' נדרים כתב רבינו ז''ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם וכו' ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום וא''כ אפי' בנדרים דהוי איסור חפצא ויכול לאסור על חבירו כתב רבינו ז''ל דאינו לוקה שמעון כ''ש בשבועות דהוא איסור גברא ואפי' איסור אין ראוי להיות בו וכמו שהשיג עליו בעל הטורים ז''ל לכך נראה בדוחק ודאי דהאי חייב שכתב רבינו ז''ל אינו רוצה לומר מלקות אלא דשום איסור מדאורייתא איכא ומפני דקאמר בראובן פטור קאמר בשמעון חייב עם היות כי זה דוחק גדול כד מעיינת בפרק זה משכחת חייב בכי ה''ג גבי נשבע להרע לעצמו כו' שכתב שם חייב ואינו לוקה שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכן יש כיוצא בזה כמה, וכ''נ שהבין דבריו הרב''י ז''ל עיין בטור. והר''ן ז''ל חלוק על מ''ש רבינו ז''ל בה' נדרים ששמעון אינו לוקה משום שלא הוציא שבועה הוא דלוקה ועיין בב''י ז''ל:

ה  שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה פָּטוּר. אָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בַּאֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי יָצָא יְדֵי אֲכִילָה מֵאַחַר שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ אֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל ואכל וכו'. משנה פ''ג דשבועות (דף כ"ה:): ומ''ש אכל דברים האסורים באכילה וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ"ג:) מ''ש רישא ומ''ש סיפא ופירש''י דקס''ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל''ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש''י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי''ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר''ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע''ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ''ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה''ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש''ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י''ח הילכך נבילות בכלל ומש''ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע''פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ''ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי''ף וכדברי הר''ן וגירסתו: שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'. נתבאר בסמוך:

 לחם משנה  שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה וכו'. כבר מבואר בדברי הרב כ''מ ז''ל שרבינו ז''ל גורס משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכמו שהביא הגירסא הר''ן ז''ל ופירשה אבל מה שתירץ הר''ן ז''ל דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל משום דנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך לישבע עליהם כו' אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו, נ''ל דרבינו ז''ל אינו מתרץ כן אלא טעמו דכיון דאכל הדבר אפי' שאינו בר אכילה הא אחשביה באכילתו אבל כשנשבע מתחילה שלא יאכל אע''ג דאכלו אח''כ לא אחשביה דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שנשבע קודם שלא יאכל הרי גילה בדעתו שאותה האכילה שיאכל אח''כ אינה חשובה אצלו אבל אם לא היה קודם לו שבועה שלא יאכל כיון שאכל ודאי שהיא חשובה אצלו האכילה ההיא וא''כ טעמא דאחשביה לעולם איתיה בין לפי מאי דס''ד בין לפי המסקנא וזהו שדימה רב מרי הא למתניתין דקונם אם אכלתי אם שתיתי אע''ג דטעמא דהתם משום דאחשביה ג''כ הכא גבי שאוכל עפר טעמא הוי משום דאחשביה ודחה לו המתרץ דלא דמי הך אחשביה לאידך דמתניתין כיון שבעת שנשבע כבר אכל הרי בעת השבועה היה אותה אכילה חשובה אצלו שכבר אכלה אבל היכא דנשבע שיאכל עפר ואכל אע''ג דאח''כ אחשביה מ''מ בעת שנשבע לא ידענו שהיתה חשובה אצלו האכילה ההיא דמי ידע אם באותה שעה היתה חשובה אצלו ולא נשבע אלא על אכילה גמורה, ונסתלקה בזה תמיהת הרב כסף משנה ז''ל על רבינו ז''ל דלעולם טעמא דאחשביה הוי טעמא דרבא שאמר שאכל עפר פטור אלא מה שדחה הדוחה הוא דלא דמי אחשביה לאחשביה כדכתיבנא. ורבינו ז''ל לפי האמת דקי''ל כרבא ודאי דמדמי אותם ומ''ש שכבר הם חשובים אצלו שהרי אכלם לא אמר כן משום דבאותה שעה היו חשובים דאפילו אחשבינהו אחר שנשבע שיאכל סגי אלא כוונתו לומר שיש כאן חשיבות מפני שאכלה וכן ראיתי בפסקי הרא''ש ז''ל כשכתב גירסא זו של רבינו ז''ל שבועה שאוכל ואכל עפר פטור נתן טעם דהא אחשביה משמע דטעמא דאחשביה לעולם איתיה כדכתיבנא והוא טעם נכון בעיני לדעת רבינו ז''ל דמה שתירץ הרב כסף משנה ז''ל הוא (באפשר) [דחוק] מאד:

ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְהוּא אָכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת חַיָּב שֶׁאֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה שֶׁכְּבָר הֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי אֲכָלָן. אֲבָל לְהַבָּא שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְנִקְרָה מִקְרֶה וַאֲכָלָן אֵינָהּ אֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'. שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש''י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע''ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא''ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז''ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי''ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע''ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא:

ז שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כָּל שֶׁהוּא מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת חַיָּב בִּשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע עַל חֲצִי שִׁעוּר מֵהַר סִינַי:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'. שם (דף כ"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש''י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק''ל כר''י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ''ל שאע''פ שהוא אסור מה''ת אינו מושבע עליו:

ח שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אִם אָכַל כְּזַיִת חַיָּב. אָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בְּכָל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה כְּדֵי לְהַצְרִיכוֹ שִׁעוּר:

 כסף משנה  שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה''ז ספק וכו'. שם (דף כ"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו:

ט וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל חַרְצָן וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה הַנִּשְׁבָּע נָזִיר שֶׁהוּא אָסוּר בְּחַרְצָן בִּכְזַיִת וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין דַּעְתּוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ אֶלָּא עַל (כָּל) כְּזַיִת שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלָיו וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן אֶחָד וַאֲכָלוֹ חַיָּב:

 כסף משנה  וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'. שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: היה הנשבע נזיר וכו'. שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר''ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר''ן כתב וז''ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את''ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת''ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע''י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה''ה דהל''ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב''ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ''ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש''ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי''ק בשורש קס''ה פלפל בלשון רבינו:

 לחם משנה  היה הנשבע נזיר וכו' לפיכך אם פירש וכו'. יש תימה בדברי רבינו ז''ל דכתב דכיון שהוא מושבע מהר סיני עליו דעתו על כך ואדרבה בגמ' אמרו הטעם בהיפך דאמרו שם (שבועות כ"ב:) בבעיא כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע משמע דטפי אית לן למימר דמשתבע אהיתרא מאיסורא וא''כ כיון דפשיט לן בעיא דפטור כ''ש בעיא דחרצן. ועוד תימה על רבינו ז''ל דלדבריו איך אמרו בגמ' תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר כו' והא שאני ושאני דגבי נבילות הוא מושבע ואמרינן דעתיה אאיסורא אבל גבי עפר דאינו מושבע לא וצ''ע ליישב דברי רבינו. ונראה דהוכרח רבינו ז''ל לומר כן משום דקשיא ליה דאמאי לא אמר בגמ' תפשוט בעיא דחרצן דבעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן וכו' ומש''ה ראה רבינו לחלק אבל מ''מ הקושיות שהקשינו הם חזקות. ולפי מה שפירש הר''ן ז''ל סוגיית הגמ' שם בעיא לא איפשיטא לא בנזיר ולא בשאר אינשי ולא בעפר וטעמו דסובר הר''ן ז''ל דמאי דפשיט הגמ' בעיא דנזיר מנבילה הוא לומר דכיון דהבעיא דנזיר לא הוו אלא באת''ל דחרצן לשאר אינשי הוי כזית בנזיר שהוא אסור לו החרצן ומי אמרינן דהוי איסורא בכל שהוא או לא לזה פשט לו הגמ' דאם היינו אומרים בחרצן בשאר אינשי דהוי בכזית איפשיטא ליה בעיא דנזיר דכיון דחרצן חשבת ליה בר אכילה האי דאיסור דנזיר רביע עליה לא הוי כלל דנבילה גם כן איסורא רביע עליה והוי בכזית אבל מ''מ בעיא דחרצן בשאר אינשי לא איפשיטא ולא בעיא דעפר דשאני נבילה משום דבר אכילה היא א''כ כולהו בעיי סלקי בתיקו. והרב כ''מ ז''ל תירץ בדעת רבינו ז''ל דחרצן גבי נזיר הוי כעפר בשאר אינשי שאינו נאכל על ידי תערובת אבל חרצן גבי שאר אינשי לא הוי הכי. ואני שמעתי ולא אבין דכיון דחרצן גבי נזיר הוי כעפר לשאר אינשי א''כ כל שכן דאיפשיטא לה בעיא דחרצן לשאר אינשי דהשתא חרצן דנזיר דהוי דומה לעפר אמרת בכזית חרצן דשאר אינשי דהוי בר אכילה טפי מעפר לא כ''ש דהוי בכזית ותו איך איפשיטא בעיא דנזיר מנבילה שאני נבילה דהוי בר אכילה משא''כ בחרצן בנזיר. ובאמת הסוגיא נראה כהר''ן ז''ל ורחוקה מדעת רבינו ז''ל. ונראה לי ליישב ולומר דרבינו ז''ל ראה פשיטות בעיא דנזיר ונראה לו דוחק לפרש כפירוש הר''ן ז''ל דאינו פשיטות בהחלט אלא הפשיטות הוא דאם נניח דבעיא דחרצן דשאר אינשי פשוטה זו גם כן פשוטה אבל לפי האמת אין אחת מהם פשוטה דלשון הגמ' נראה דהא דנזיר איפשיטא לגמרי לכך פירש הוא ז''ל דיש צד לומר בנזיר דיהא בכזית יותר מבשאר אינשי משום מה שכתב הטור ז''ל בריש הלכות נדרים סימן ר''ג וכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו בפרקא קמא דנדרים דהיכא דאדם רגיל לעבור על מצות לא תעשה ראוי לו לזרז עצמו ולאשתבועי על כך כדי שיהא זריז יותר. ואם כן אפשר דבנזיר כיון דאסרתו תורה בכזית לזרוזי נפשיה כדי שלא יעבור על איסור תורה נשבע על כך כדי שיזכור עצמו מה שאין כן בחרצן לשאר אינשי וכי בעי בגמ' אי אמרינן דבנזיר הוי בכזית הוא אפילו שתאמר דבחרצן לשאר אינשי לא הוי בכזית משום טעמא דכתיבנא ופשט ליה הגמ' לנזיר מנבילה ובתר הכי קאמר בגמ' דא''כ איפשיטא להו כולהו בעיי בעיא דעפר ובעיא דחרצן לשאר אינשי ותירץ המתרץ דודאי לא איפשיטא אלא בעיא דנזיר לחוד משום דגבי עפר לאו בר אכילה הוא כלל ודייק במה שאמר כלל כלומר דאינו דומה לחרצן שהוא ראוי לאכילה קצת אבל גבי נבילה שהיא ראויה לאכילה וגם איכא טעמא אחרינא לומר דיהא בכזית משום דאריה רביע עליה כיון דאית ליה איסור מן התורה הוא נודר לזרז עצמו בכך ולכך אוסר עצמו בכזית שהוא איסור תורה אם כן הך דאריה רביע עליה הוי טעמא לומר שיהא בכזית הפך המובן מדברי הר''ן ז''ל ומפשט השמועה וכיון שכן גבי חרצן בנזיר איתנהו להנהו תרי טעמי דנבילה דהרי חרצן איכא ביה אכילה קצת ולא דמי לעפר שאינו בר אכילה כלל אבל חרצן הוא קצת נאכל ואיכא נבילה מוסרחת קצת שהיא כמו חרצן שאינה ראויה לאכילה לגמרי וא''כ ראוי לדמות נבילה לחרצן ולא לעפר שאינו בר אכילה כלל וגם טעמא אחרינא דנדר לזרוזי נפשיה משום דרביע אריה עליה איכא נמי בחרצן דנזיר דרביע אריא עליה וכיון שכן דחרצן דנזיר דמי לנבילה איפשיטא לה בעיא דנזיר אבל חרצן לשאר אינשי דלאו אריה רביע עליה ולא דמי לנבילה בהא וכן עפר לא דמי לנבילה כלל אסיקו להו הני בעיי בתיקו ובעיא דנזיר פשוטה לגמרי כדמשמע פשטא דשמעתתא כדכתיבנא. זה נ''ל ליישב דעת רבינו ז''ל ועיין במהר''י קולון שרש קס''ה:

י שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּמָרִים וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל כְּזַיִת נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה חַיָּב אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי כָּלַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין עִם דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל הַתְּמָרִים חָלָה עַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'. נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא:

יא אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל אֵין כָּאן חִיּוּב שְׁבוּעָה כְּלָל לֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְלֹא שְׁבוּעַת שָׁוְא:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי. זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: ומ''ש ולא שבועת שוא, דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א''נ משום דסד''א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ''ל:

יב נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל:

 כסף משנה  ומ''ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'. משנה שם (דף כ"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: ומ''ש בין אכל בין לא אכל. יתבאר בסמוך:

יג  שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל. וְאִם לֹא אֲכָלָהּ חַיָּב אַף בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 לחם משנה  שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו'. וא''ת ככר זו משמע אפי' בכזית ממנו ושבועה שלא אוכלנה משמע כולה כדכתב רבינו ז''ל לעיל פרק ד' והיא מימרא דרבא בפרק ג' דשבועות (דף כ"ז:) א''כ הרי יכולין לקיים שתי השבועות שיאכל כזית ממנה ולא יאכל כולה. וי''ל דהרי הטור ז''ל בסימן רל''ח דהיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו כשהוא לפניו צריך שיאכל כולו שהוא נשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכל כו':

יד שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֹכָלֶנָּה. הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה זוֹ בֵּין אֲכָלָהּ בֵּין לֹא אֲכָלָהּ. וְאִם אֲכָלָהּ לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּטֵּל פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי וְלוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטְּלָהּ:

טו כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סֻכָּה וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְשֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ עֵדוּת זוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדְעָהּ אוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ אִם אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵדַע לוֹ עֵדוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (יג-טו) שבועה שאוכל ככר זו וכו'. משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א''ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש''י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא''א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה''ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע''פ שקיימה עכ''ל: ומ''ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל. במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש''י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות. פשוט הוא. ומ''ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'. ג''ז פשוט:

 לחם משנה  וכן האומר (לחבירו) שבועה שלא אדע לך עדות כו'. ואם תאמר לעיל בראש הפרק שכתב שלא יזרוק פלוני לים אינה שבועת שוא אף על גב דאין בידו שלא יזרוק חבירו אמאי אי משום דהרי אפשר שחבירו לא יזרוק וישמע לו אם כן ה''נ אפשר שלא ידע לו עדות בעולם אף על פי שאין בידו אולי יקרה כן שלא ידע לו עדות. וי''ל דלא דמי דלעיל אולי חבירו יעשנו מפני שהוא משובח כדעת רבינו ז''ל לעיל שיעשנו כדי שלא יוציא חבירו שבועה לשוא אבל הכא אף על פי שאפשר שיארע כן מכל מקום אין בידו דאולי שלא במתכוין יראה עדות לחבירו ואין הדבר בידו ולכך לוקה משום שבועת שוא:

טז  נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן וְלֹא הֵעִיד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ד) 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב'. לְפִיכָךְ כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה אֶת פְּלוֹנִי אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ אוֹ יִגְזל מָמוֹנוֹ אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא:

 כסף משנה  נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'. שם (דף כ"ז) וכתנא קמא:

יז  נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּחֲבל בְּעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם לֹא הֵרַע לְעַצְמוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. נִשְׁבַּע לְהֵיטִיב לַאֲחֵרִים הֲטָבָה שֶׁבְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עָלָיו לַשִּׁלְטוֹן אוֹ יְכַבְּדֶנּוּ שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם עָבַר וְלֹא עָשָׂה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'. פשוט הוא:

 לחם משנה  נשבע להרע לעצמו וכו' אף על פי שאינו רשאי וכו'. ביארתיו בפ''ג מהל' דעות:

יח  נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וְאִם אָכַל חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאֵין זֶה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֶלָּא כָּלַל עִתִּים שֶׁאֲכִילַת מַצָּה בָּהֶם רְשׁוּת עִם עֵת שֶׁאֲכִילָתָהּ בּוֹ מִצְוָה וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים חָלָה עַל לֵיל הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם:

 כסף משנה  נשבע שלא יאכל מצה וכו'. ירושלמי בפ''ג וכתבוהו הרי''ף והרא''ש בפ''ג דשבועות: ודע דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר''ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע''ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ''ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר''ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז''ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב''ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ''ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב''ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. ומ''ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ''ע:

 לחם משנה  כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם. כל מה שדקדק מכאן הרב''י ז''ל דפליג על הר''ן ז''ל כבר כתבתי בהל' נדרים שהוא בהפך ממ''ש. ובטור יו''ד סימן רל''ו כתב הטור ז''ל בד''א שפירש שלא אוכל מצה בליל פסח ולא אשב בסוכת מצוה אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה ולא ישב בצל סוכה חלה שבועה וצריך לקיימו ע''כ. ודברים אלו ודאי דפליגי על הר''ן ז''ל וסובר הטור ז''ל דסיפא סמיך ארישא וסוכה ומצה שוים שצריך שיאמר בסוכה סוכת מצוה וכמו שכתב הרב כסף משנה ז''ל. אבל אלה הדברים אשר כתב כאן על רבינו ז''ל הם נופלים באמת על דברי הטור ז''ל ושם ראיתי שכתב כל זה הרב''י ז''ל אבל על רבינו ז''ל לא יפלו אלה הדברים כלל אדרבא הם בהפך כמו שכתבתי בהל' נדרים. ואולי המדפיס ראה שם אותם הדברים והעתיקם כאן וח''ו וב''מ שנתלה בוקי סריקי ברב מרנא ז''ל: שלא יעלה עליו בגד וכו'. מה שהקשה הרב כ''מ ז''ל דאין חובה ללבוש בגד של ציצית אלא שלא ילבוש בגד בלא ציצית באמת היא קושיא גדולה ואין מקום להמלט ממנה אם לא שנאמר שיש ט''ס בדברי רבינו ז''ל וצריך שיאמר שלא יעלה עליו ציצית שנה ומיגו דחייל בלילה דלאו זמן ציצית חייל ביום ובפ''א מהל' שבועות כתב רבינו ז''ל שנשבע שלא יתעטף בציצית הוי שבועת שוא הוא משום דהוא נשבע שלא ישים ציצית בבגד שהוא חייב אבל אין כוונתו שלא ישים הבגד אשר בו ציצית עליו דא''כ הדרא קושיא לדוכתה וכמו שהקשה הרב''י ז''ל. ולשון להתעטף ר''ל שנשבע שישים בגד בלא ציצית עליו ורבינו ז''ל לא דקדק שם בלשונו אלא כתב הכוונה אבל כאן ודאי עכ''פ ט''ס הוא כדכתיבנא ואיני מוצא לו מקום לע''ד:

יט נִשְׁבַּע שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין הַיּוֹם אוֹ לֹא הֵנִיחַ. שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית אוֹ לֹא נִתְעַטֵּף. הֲרֵי זֶה שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר. שֶׁזֶּה מַגִּיד דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה וְלֹא נִשְׁבַּע עַל הַמִּצְוָה לֹא לְקַיְּמָהּ וְלֹא לְבַטְּלָהּ:

 כסף משנה  נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'. פשוט הוא:

כ  נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שִׁבְעַת יָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֵין אוֹמְרִין יֵעוֹר זֶה עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְיָצוּם עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לִסְבּל וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל אוֹ יִישַׁן. אֶלָּא מַלְקִין אוֹתוֹ מִיָּד מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְיִישַׁן וְיֹאכַל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד. בפ''ג דשבועות עלה כ''ה א''ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג''י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר''ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ''ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח''כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז''ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע''פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא''א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג''כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא''א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר''ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו:

כא נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַשָּׁוְא וְאָמַר עוֹף גָּדוֹל רָאִיתִי וּמִגָּדְלוֹ קְרָאתִיו גָּמָל וְכָךְ הָיָה בְּדַעְתִּי אֵין זֶה כְּלוּם. שֶׁאֵין כָּל אָדָם קוֹרְאִין גָּמָל אֶלָּא לְגָמָל וּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם וְלוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'. בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:):

 לחם משנה  נשבע שראה גמל פורח וכו'. כתב הטור ז''ל בסימן רל''ו או שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם וכתב שם הרב ב''י ז''ל דמ''ש הטור ז''ל בסי' רל''ב גבי נדר מכל פירות שבעולם (בשם ר"ת ז"ל) דהוי נדרי הבאי אין הכוונה לומר דמותרים אלא דלקי משום נדר שוא. ולי אינו (נראה) כן דבפ''ג דשבועות כתבו בהדיא התוס' ז''ל בשם ר''ת ז''ל דיש לחלק בין נדר לשבועה דנדר שוא מותר וכיון שהטור ז''ל העתיק לשון ר''ת ז''ל ודאי דכוונתו לומר שהם מותרים וכדכתב ר''ת בהדיא ומה גם שכתב גבי נדרי הבאי שהם מותרים. ומ''ש הרב ב''י ז''ל שהרי התוס' ז''ל דחו זה כבר תירץ הר''ן ז''ל דחייתם בפ''ב דנדרים (עלה י"ד) שכתב גבי מה שאמרו שם אלא דאמר קונם עיני בשינה היום ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה כתב שם הר''ן ז''ל נקט כי האי לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי עלה הא דר' יוחנן שהיא בשבועה ובשבועה שייך הך לישנא כו' ואע''ג דבנדר לא שייך הכי דנדר שוא לא אשכחן דאסור משום שבועה נקט כי האי לישנא וכו' וכיוצא בזה כתב שם הרא''ש ז''ל אע''ג דמדברי הרא''ש ז''ל נראה שם דבנדר שוא איסורא מיהא איכא מ''מ ר''ת ז''ל אית ליה דהוא מותר לגמרי:

כב דָּבָר יָדוּעַ אֵצֶל הַחֲכָמִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִשְׁבַּע אֶחָד מִן הָעָם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא אֵין דָּבָר זֶה גָּלוּי וְיָדוּעַ לְכָל הָעָם אֶלָּא לִגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים בִּלְבַד. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מִשְּׁאָר הָעָם כְּגוֹן אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ וְאֶבֶן שֶׁהוּא אֶבֶן. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה יָדוּעַ לְכָל אָדָם וְאֵינוֹ כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל רְאִיַּת עֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדִּבְרֵי חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת מַזָּלוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁאֵין נִכָּרִין אֶלָּא לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים:

 כסף משנה  דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא''כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם. שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש''י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ''ה:

 לחם משנה  דבר ידוע אצל החכמים וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל דמפרש הא דאמר עולא (דף כ"ט) והוא שנדר לג' בני אדם כלומר דאם אינו כן אינו לוקה כלל דאם היה נשבע על השמש שהיא גדולה אין זה שוא משום דכ''ע לא ידעי ליה ואם נשבע שהיא קטנה אינו חייב משום שקר משום דהוא טעה והיה סבור שהיא קטנה למראית עיניו. אבל רש''י ז''ל פירש דמה שאמר עולא הוא דאם אינו ניכר ונשבע על דבר שאינו כן שחייב משום שבועת שקר והרב''י ז''ל בסימן רל''ו כתב דהרי''ף ז''ל והרא''ש ז''ל מפרשים כרש''י ז''ל ולכך השמיטו הא דעולא דליכא נפקותא בזמן הזה ומשמע גם כן דאית ליה להרב''י ז''ל דרבינו ז''ל פליג על רש''י ז''ל בפירושא דמימרא דעולא וכדכתיבנא. וקשה דבהדיא אמרו בפ''ג בשבועות דפירש''י ז''ל (דף כ"ב) שאמרו שם מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת ביטוי לא ניכר עובר משום שבועת שקר ע''כ. והוא בהדיא בפירוש רש''י ז''ל:

הלכות שבועות - פרק ששי

א  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְנִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ וְרָאָה שֶׁהוּא מִצְטַעֵר אִם יְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנֶהְפְּכָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת אַחֶרֶת. אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ בִּשְׁעַת הַשְּׁבוּעָה וְנִחַם בִּגְלָלוֹ. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם אֶחָד אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת [א] בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם חָכָם וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ. וְיִהְיֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע לַעֲשׂוֹתוֹ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ו:) א''ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש''י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא''ש דבמקום שאין מומחה כגון ר''נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ''כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז''ל דע''כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש''ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת''ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע''ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס''פ נערה המאורסה (נדרים ע"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א''כ ה''ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ''ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: ומ''ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'. יתבאר בפרק זה:

ב וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ עִקָּר כְּלָל בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. אֶלָּא כָּךְ לָמְדוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁזֶּה הַכָּתוּב (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שֶׁלֹּא יְחַלֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ דֶּרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ'. אֲבָל אִם נִחַם וְחָזַר בּוֹ חָכָם מַתִּיר לוֹ:

 כסף משנה  ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמ' ספ''ק דחגיגה (דף י'):

ג וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמוֹ. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָה אוֹ נֵדֶר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַבּוֹ אָסוּר לוֹ לְהַתִּיר אֶלָּא מִדַּעַת רַבּוֹ:

 כסף משנה  ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. בפ''ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: ואין אדם רשאי להתיר וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש''מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה''ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע''פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ''ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ''מ יש לדקדק בלשון רבינו דה''ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ''ע מנין לו חילוק זה. וכתב רבינו אלא מדעת רבו לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: וכתבו הרא''ש והר''ן דה''מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ''נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו:

ד זֶה שֶׁנִּשְׁבַּע הוּא שֶׁיָּבוֹא לִפְנֵי הֶחָכָם לְהַתִּיר לוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְהִשָּׁאֵל לוֹ עַל נִדְרוֹ. וְהַבַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ וּמַתִּירִין לָהּ וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה מְקֻבָּצִים אֲבָל לֹא יְקַבֵּץ אוֹתָן לְהַתִּיר לָהּ לְכַתְּחִלָּה. * וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַתִּיר [ב] נֵדֶר לְאִשְׁתּוֹ:

 ההראב"ד   (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו. א''א פירוש שלא מדרך חרטה:

 כסף משנה  זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע''י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע''י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע''י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע''י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע''י שליח לא. וכתב הריב''ש בתשובה שכן הכריע הרא''ה וכ''כ הגהות מיימוניות וכ''כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר''ם. ומ''ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ''ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה''ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה''ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ''ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה''ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה''ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ''מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה''ה לנדוי: והראב''ד כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ''ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו:

 לחם משנה  ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו וכו'. להך גירסא קשה דאע''ג דגריס בגמ' נדר לרבינו ז''ל נדוי ונדר שוים כדכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים עלה ח' וז''ל ואיכא מ''ד דכי היכי דבשלשה הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה ה''נ מתירין את הנדוי במקום שאין מומחה דנדוי נמי נדר הוא דהא אמרינן בסוף פ' ארבע מיתות (דף ס"ח) בעובדא דר' אלעזר הותר הנדר אלמא נדוי נמי נדר מקרי וכן דעת הרמב''ם ז''ל בפרק עשירי מהל' ת''ת ע''כ. וכיון דלענין התרת שלשה הם שוים משום דנדר מקרי א''כ לענין לעשות הבעל שליח נמי ואולי הא דנדוהו בפניו אלים טפי ואינו יכול לעשות שליח בשום צד וכיון דנדוה בפניה אינה יכולה לעשות שליח אפילו לבעלה דבנדוה בפניה ודאי איירי דאין מתירין אלא בפניה וכדכתב הטור ז''ל בהל' נדוי ורבינו ז''ל בהל' ת''ת. ולגירסתו אינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו פירש הר''א ז''ל דברי רבינו ז''ל שהוא מפני שבא הבעל לומר שיתירוהו מתורת פתח ולא מתורת חרטה ואפשר שטעמו דכיון שלא בא מתורת חרטה אלא מתורת פתח אולי יוסיף הבעל על דבריה וכדכתבו התוס' ולכך סובר הר''א דאע''ג דבעל נעשה שליח לחרטה לגבי פתח אפילו הבעל אינו נעשה שליח על כן:

ה כֵּיצַד מַתִּירִין. יָבוֹא הַנִּשְׁבָּע לְחָכָם הַמֻּבְהָק אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה. וְאוֹמֵר אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי עַל כָּךְ וְכָךְ וְנִחַמְתִּי. וְאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּדָבָר זֶה עַד כֹּה אוֹ שֶׁאֵרַע לִי כָּךְ וְכָךְ לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע וְאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ עַתָּה לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע. וְהֶחָכָם אוֹ גְּדוֹל הַשְּׁלֹשָׁה אוֹמֵר לוֹ וּכְבָר נִחַמְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵן. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ שָׁרוּי לְךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל לָשׁוֹן. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מוּפָר לְךָ אוֹ נֶעֶקְרָה שְׁבוּעָתְךָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא הַבַּעַל אוֹ הָאָב אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְשׁוֹן הַתָּרָה [ג] וּמְחִילָה:

 כסף משנה  כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ''ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'. בסוף פ' נערה המאורסה (דף ע"ז:) א''ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר''ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו:

 לחם משנה  לחכם המובהק וכו'. פי' אע''פ שאינו סמוך כדפירש דבריו הר''ן ז''ל בפ' נערה המאורסה ובפ' ארבעה נדרים ונסתייעו דברי רבינו ז''ל מדאמרו שם בפ' פסולי המוקדשין שלשה מתירין את הבכור במקום שאין שם מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין שם חכם ומדנקט גבי נדרים חכם ולא מומחה כמו גבי בכור משמע דאע''פ שאינו סמוך: או לשלשה הדיוטות וכו'. מה שלא הצריך דמסברי להו וסברי כדאמרינן בפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ז) כתב הרב כ''מ ז''ל דס''ל דלא אמרו כן אלא לר' יהודה ונמוקו עמו דכיון דלר' יהודה בעי שיהא אחד חכם אם השנים יודעים מה שיאמר להם החכם שפיר דמי אבל אי לא כמאן דליתנהו אבל לרבנן דאין חכם ביניהם דמסבר להו אפילו היכא דמסברי להו וסברי מה לנו בכך הא אין מי שיודיע להם ומה לי מסבר להו וסברי או לא סברי: ואומר אני נשבעתי על כך וכו'. בפ' ארבעה נדרים (דף כ"ב:) אמרינן אמר רבה אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ובס''פ נערה מאורסה (שם ע"ז:) גבי הא דמתירין נדרים מעומד הקשו והתניא ירד ר''ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו (את) נדרו ותירצו ר''ג סבר אין פותחין בחרטה וכו' ור''נ סבר פותחין בחרטה וכו' ופירשו התוס' ז''לx דפותחין בחרטה ר''ל דשואלין אותו אם מתחרט על נדרו ושרינן ליה בהכי ומ''ד אין פותחין סבר אין פותחין לו להתיר בחרטה שמתחרט על מה שנדר אלא שצריך למצוא לו פתח ורש''י ז''ל פירש בהפך דפותחין בחרטה ר''ל שצריך למצוא לו פתח להתיר נדרו ומ''ד אין פותחין ר''ל דאין צריך לפתוח אלא החכם עוקרו בלא פתח ובלא טעם וכיון שנשתנה הפירוש נשתנה גירסתו דס''פ נערה המאורסה והיא הפוכה וגורס ר''ג סבר פותחין ור''נ סבר אין פותחין בחרטה ואע''ג דר''נ גופיה אמר בפ' ד' נדרים הלכתא דפותחין בחרטה צ''ל דגם שם רש''י ז''ל גורס אין פותחין בחרטה וקי''ל לרש''י ז''ל דהלכה היא דאין פותחין בחרטה. אבל בפ' ארבעה נדרים (דף כ"א:) פירש''י ז''ל באופן אחר אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי וכו' אלא הנודר הוא יתחרט תחילה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחילה בחרטה וגם לפי פירוש זה הגירסא היא בפ' נערה מאורסה ובפ' הדר הפוכה מגירסת התוס' ז''ל וה''ק ר''ג סבר אין פותחין בחרטה וכיון שהוא צריך למצוא לו הפתח צריך ישוב ולכך צריך מיושב אבל ר''נ סבר דאין פותחין בחרטה אלא הוא מעצמו יבא ויאמר הפתח וכיון שאין החכם צריך לטרוח למצוא לו פתח אלא הוא מעצמו יאמר לכך ס''ל דמתירין מעומד וגם לפי פירוש זה צ''ל דגרסינן בפ' ארבעה נדרים הלכתא אין פותחין בחרטה כדי שלא יקשה מר''נ לר''נ וזה הפירוש כתב הרב ב''י ז''ל בסימן רכ''ח דאית ליה לרבינו ז''ל ולכך כתב דיבא הנשבע מאליו ויאמר הפתח דקי''ל אין פותחין בחרטה דהכין הלכתא לגירסת רש''י ז''ל ולפירושו אבל קשה לי לפירוש זה מה שאמר בפ' ארבעה נדרים בההוא דאתא לקמיה דר''נ אמר ליה נדרת אדעתא דהכי וכו' והרי ר''נ פתח לו פתח וכיון דהוא סובר דאין פותחין אלא הוא מעצמו יאמר היה לו לפתוח בחרטה. וי''ל דהיה נדר דבר מצוה דומה למ''ש שם הר''ן ז''ל וכבר כתב רבינו ז''ל לקמן דכיון דיש בנדר היתר מצוה או שלום פותחין לו פתח:

ו  הַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים לְהַתִּיר נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת. וּמַתִּירִין בַּלַּיְלָה [ד] וּמְעֻמָּד. שֶׁאֵין הַהֶתֵּר הַזֶּה דִּין. לְפִיכָךְ נִשְׁאָלִין לִשְׁבוּעוֹת וְלִנְדָרִים בְּשַׁבָּת אִם הָיוּ לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. כְּגוֹן שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת הֲרֵי זֶה מַתִּיר בְּשַׁבָּת הוֹאִיל וְהוּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת:

 כסף משנה  הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת. מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (דף ע"ז) וקמ''ל דאע''ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא:

ז  רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְשִׁמְעוֹן וְעָנָה אָמֵן. אוֹ קִבֵּל הַשְּׁבוּעָה וְנִחַם שִׁמְעוֹן עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ. אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי [ה] רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִשִּׁמְעוֹן אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ שִׁמְעוֹן וְנִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה שִׁמְעוֹן קָטָן אוֹ עַכּוּ''ם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַנִּדָּר שֶׁהִתִּיר זֶה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ וּלְפִיכָךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ אוֹ יַהֲנֶה לוֹ:

 כסף משנה  ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'. בר''פ ר''א דנדרים (דף ס"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה''מ אר''נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א''ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א''ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א''ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ''ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא''ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא''מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ''ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: ואיכא למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש''ה נקט תנא דברייתא כה''ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז''ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש''ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה''נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע''פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ''ל לדעת רבינו. ומ''ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו''ם פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו''ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו''ם. ומ''ש כדי שידע הנידר וכו' פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע''כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא''מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע''ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה:

 לחם משנה  ראובן שהשביע לשמעון וכו'. הרבה טרח עצמו הרב כ''מ ז''ל לומר דבפניו דכתב רבינו ז''ל בראשונה הוי פירוש מדעתו ובפניו שכתב באחרונה הוי בפניו ממש ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דפשט דברי רבינו ז''ל הוא דאין לחלק בין שום נדר בין שיהיה לדעת חבירו בין לתועלת חבירו בכל גוונא מתירין לו בפניו ממש ופוסק כטעמא דמפני החשד ומ''ש כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו וכו' אכולא מילתא קאי ואחלוקה קמא גם כן השביעו חבירו וטעמא הוי מפני החשד. ומ''ש רבינו ז''ל השני חלוקות הוא משום דנראה כן בגמ' דמעשה דצדקיהו הוי השביעו חבירו ומודר הנאה מחבירו משמע שנדר מעצמו הנאה שלא יהנה מחבירו וכיון דלגמרא משמע ליה דתרווייהו שוים הביא ראיה מחלוקה דצדקיהו דהוי השביעו חבירו לחלוקה דנדר מעצמו דמשמע ליה לגמ' דתרוייהו איתנהו ולכך כתב רבינו ז''ל לשני הדינים. וכי תימא איך אפשר לומר לדעת רבינו ז''ל שמי שנשבע לפרוע לחבירו שיבא לב''ד ויתירו לו יש לומר דרבינו ז''ל כתב בסוף הלכות אלו דאין ב''ד מתירין אלא דבר שיש בו צורך הרבה או מצוה אבל אם אין שם שום אחד מאלו אין מתירין ובודאי שלפרוע לחבירו שאין מתירין כיון שעושין היזק לחבירו אבל מכל מקום אם התירו מותר ומאי דכתב כאן רבינו ז''ל שמתירין לכתחילה הוא בדבר שיהיה צורך הרבה או מצוה. כן נראה פשט דברי רבינו ז''ל והטור ז''ל לא הבין בדברי רבינו ז''ל שום חילוק בסימן רכ''ח שכתב והרמב''ם ז''ל לא חילק. גם כתב דצדקיהו ומשה אם היו נשבעין מעצמן לא היו צריכים היתר בפניו של המשביע ואמאי הא הוי השבועה לתועלת נבוכדנצר ויתרו דהוא כתב דכיון דהוא נוגע לחבירו אין מתירין אלא בפניו. מיהו לזה יש לומר דהוא אזיל לטעמיה דבפניו דחלוקה קמא הוי מדעתו ולכך קאמר דאם היו נשבעים מעצמם לא היה צריך ההוא בפניו דהוי מדעתו אלא בפניו ממש מפני החשד אבל מכל מקום פירושו דחוק מאד בעיני:

ח  אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע [ו] בָּרַבִּים. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל שְׁבוּעָתוֹ וּמַתִּירִין לוֹ. נִשְׁבַּע עַל דַּעַת רַבִּים אוֹ שֶׁנָּדַר עַל דַּעַת רַבִּים אֵין מַתִּירִין לוֹ [ז] לְעוֹלָם אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:

 כסף משנה  אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים. בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע''ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ''ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע''ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע''ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ''ש ע''ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע''ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה''ל לומר אפילו למ''ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע''ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי''ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ''ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע''ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע''פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי''ל הכי וכן פסקו הרא''ש והרשב''א והר''ן והמרדכי. ומ''ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל, בפ' ד' נדרים (דף כ"ב) אמר רבא אמר ר''נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה''ה לשם המיוחד: נשבע ע''ד רבים או שנדר וכו'. מימרא כתבתיה בסמוך. ומ''ש אלא לדבר מצוה. שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה:

ט * כֵּיצַד. נִשְׁבַּע וְתָלָה שְׁבוּעָתוֹ בְּדַעַת רַבִּים שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי לְעוֹלָם וְהֻצְרְכוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לִלְמֹד [ח] תּוֹרָה אוֹ לְמִי שֶׁיָּמוּל אֶת בְּנֵיהֶם אוֹ שֶׁיִּזְבַּח לָהֶם וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא זֶה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ וְעוֹשֶׂה לָהֶם מִצְוֹת אֵלּוּ וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ מֵאוֹתָן הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מֵהֶם:

 ההראב"ד   כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מבני העיר כלום וכו' ועושה מצות אלו ונוטל שכרו. א''א יש כאן לשון אחר ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו. אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה. ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם. נוסחא אחרת מזאת ההשגה - מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות. הנה ראיתי זה המחבר עשה עצמו מעתיק לשון גמרא אל לשון עברית ובמליצה אחרת וטעה במליצתו כי הגמרא שלנו היא שנדרו בני העיר שלא יהנה אותו המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בשכר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם אע''פ שנדרו ע''ד רבים שפתח להם המצוה פתח לנדרם שאמרו אילו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וזה אינו רוצה ללמדנו ואין דעת שום אדם עולה לומר אעפ''כ אני נודר. אבל מה שכתב המתרגם הזה שהמלמד נדר שלא יהנה מהם כאשר לא ימצאו מלמד כמותו אי זה פתח יהיה לנדרו שיהנה מהם בלמודו ילמד אותם בחנם ותהיה מצותו יפה ולא תיבטל המצוה אבל אם לא יוכל לחיות אא''כ יעסוק באומנות או ילמוד בשכר אפשר שיהיה זה פתח לנדרו אילו הייתי יודע שלא ימצאו כמוני לא הייתי נודר שהייתי סבור לחיות באומנות ואחיה זולתם והם ימצאו כמוני. עכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א''א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז''ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז''ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ''ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב''ד וז''ל א''א מכיר אני האמת וכו'. מ''ש ועכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע''פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ''מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים:

 לחם משנה  כיצד נשבע וכו'. השגת הר''א ז''ל על רבינו ז''ל היא מבוארת דהוא מפרש פירוש אחר בגמ' כדכתב הרב כסף משנה ז''ל ומ''ש בסוף ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו והרי יכול למול וללמד את בניהם (בחנם) הוא מפני שנתבאר בהלכות נדרים פ' ששי דהמודר הנאה מחבירו מותר ללמד את בנו תורה וה''ה למולו ואע''ג דהאב חייב בכך מצות לאו ליהנות ניתנו:

י  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ וּבָא לְבֵית דִּין לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אִם רָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהֶתֵּר שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לְמִצְוָה וּלְשָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְשֶׁקִּיּוּם שְׁבוּעָה זוֹ גּוֹרֵם לַעֲבֵרָה וְלִקְטָטָה פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ בַּדָּבָר וּמוֹדִיעִין לוֹ דְּבָרִים שֶׁגּוֹרֶמֶת שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּתְנַחֵם. אִם נִחַם בְּדִבְרֵיהֶם מַתִּירִין לוֹ וְאִם לֹא נִחַם וְעָמַד בְּמִרְיוֹ הֲרֵי זֶה יְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ:

יא כֵּיצַד. נִשְׁבַּע שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסָיו אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אוֹמְרִים לוֹ בְּנִי אִם תְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתְּךָ אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיךָ וְאוֹמְרִים הָעָם מִפְּנֵי מָה נִתְגָּרְשָׁה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ וּלְמָחָר קוֹרְאִים לָהֶם בְּנֵי גְּרוּשָׁה וְשֶׁמָּא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסֶיךָ לְמָחָר יִצְטָרֵךְ זֶה וְתִהְיֶה עוֹבֵר עַל (ויקרא כה-לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' (ויקרא כה-לה) 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' אוֹ (דברים טו-ח) (דברים טו-יא) 'פָּתֹחַ תִּפְתַּח' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי אַתָּה פּוֹגֵעַ בָּרֶגֶל וּמְבַטֵּל שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעֹנֶג שַׁבָּת. אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ זֶה לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע מַתִּירִין לוֹ וְאִם אָמַר אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִחַמְתִּי וְרוֹצֶה אֲנִי בְּכָל זֶה אֵין מַתִּירִין לוֹ:

 כסף משנה  (י-יא) מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'. משנה בפ' ר''א (נדרים ס"ו). ומ''ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו' גם זה משנה שם (דף ס"ה) ואע''ג דבשם ר''מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר''מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה''ה בבתרייתא. ומ''ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו' ג''ז משנה שם (דף ס"ו) פותחין בימים טובים ושבתות:

יב  אֵין פּוֹתְחִין [ט] בְּנוֹלָד. כֵּיצַד. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר הָעִיר. הוֹאִיל וְלֹא נִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בְּדָבָר זֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר הוּא מֵעַצְמוֹ אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נִשְׁבַּע אֵין מַתִּירִין לוֹ הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִחַם אֶלָּא רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לוֹ וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה זֶה סוֹפֵר. * אֲבָל אִם נִחַם הוּא מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי הַנּוֹלָד וְנֶהֶפְכָה דַּעְתּוֹ מַתִּירִין לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   אבל אם ניחם הוא מעצמו וכו'. א''א נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי פותחין כדאמרינן שכיח אפיקורי דמצערי רבנן וכי ההיא דאמרינן עניות שכיחא טפי ממיתה ומשום הכי פתח ליה הקב''ה למשה בשבועתיה בעניות דדתן ואבירם ודוקא בשאין באין לו מדרך חרטה שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדרך היית נודר בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בענין שנעשה הנדר בטעות אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס. ומה שכתב הוא אינו ברור. ע''כ:

 כסף משנה  אין פותחין בנולד וכו'. משנה שם (דף ס"ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע"ב) מ''ט דר''א אמר רב חסדא דא''ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב''ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר''ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא''ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ''כ הראב''ד בהשגות וכ''כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע''פ (דף ס"ג) אהא דא''ל ר''ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא''ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי''ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ''ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע''פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב''ן וכ''כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ''ל שהוא ז''ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. ומ''ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע''פ (דף ס"ג) דא''ל ר''ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר''ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש''ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא''כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר''ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י''ל דר''א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: כתב הראב''ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א''א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו:

 לחם משנה  אין פותחין בנולד וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל דרבינו ז''ל אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי ואני תמיה על דבריו דבהדיא חלקו בגמ' בכך פ' ארבעה נדרים (דף כ"ג) גבי עובדא דר' ישמעאל ב''ר יוסי דמחייה ההוא קצרא ושרא לנפשיה והקשו שם והרי נולד הוא ותירצו האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן משמע דיש חילוק בכך. ועוד אני תמיה על דבריו אם אין החילוק תלוי אלא שיהא דבר שבעת הנדר היה רוצה שיהיה כן ולא ידור אז הוי חרטה גמורה אבל אם בשעת הנדר היה רוצה לידור שלא יעשה האיש ההוא סופר לא הוי חרטה גמורה אם כן למה תלו החכמים הדבר בנולד בכל דבר שיארע אחר כך היה להם לתלות אם הדבר ההוא הוא דבר שהיה רוצה האיש בשעת הנדר שלא יבא אין זה חרטה גמורה אע''פ שאחר שבא נתחרט אבל אם בשעת הנדר היה רוצה שיהיה אותו הענין שלא ידור הוי חרטה גמורה ומה לנו לתלות הענין בנולד כיון שלדעתו אין לחלק בין מצוי לאינו מצוי אלא ודאי עיקרן של דברים כמו שהבין הסמ''ג ז''ל בדברי רבינו ז''ל שהוא מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי שכן כתב אחר דברי רבינו ז''ל ודוקא בנולד שאינו מצוי וכו' ובנולד מצוי ודאי דמתירין בכל גוונא אבל בנולד שאינו מצוי אז מחלק רבינו ז''ל אם יאמר הוא שבעת הנדר לא היה רוצה שיהיה זה הדבר אז ודאי אין החרטה גמורה אבל אם אמר שהיה רוצה שיהיה זה הדבר ולא ידור הוי חרטה גמורה וחילק בכך כדכתב סמ''ג ז''ל משום דבכמה מקומות בפ' ארבעה נדרים מקשה גמ' והא אין פותחין בנולד אלא ודאי טעמא הוי הך. וא''ת הא ההיא דמשה דחשיב נולד והא משה היה רוצה שימותו האנשים ההם וכמו שהקשה הרב כ''מ ז''ל והרב ב''י טרח עצמו הרבה בתירוץ הקושיא ולי נראה לומר משום דדילמא לא היה רוצה שימותו אלא שיחזרו בתשובה והשתא נמי ניחא מאי דמקשה הגמ' בפ' ר' אליעזר (נדרים ס"ה) גבי מתניתין דקונם שאני נושא את פלונית שאביה רע (והא) נולד הוא דלדעת רבינו ז''ל אין זה נולד דודאי בשעת הנדר היה רוצה שימות אביה וישאנה דיש לומר דאולי לא היה רוצה שימות אלא שיעשה תשובה:

יג  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר שְׁבוּעָה זוֹ וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה:

 כסף משנה  מי שנשבע על דבר וכו'. זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה:

יד  נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי וְנִשְׁבַּע אַחַר כָּךְ שֶׁאִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ וְיַתִּירָהּ יִהְיֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל עַל הַשְּׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה וּמַתִּירָהּ. וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה. שֶׁאֵין מַתִּירִין נֵדֶר אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עוֹמֵד בְּנִיסָן וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר וְנִחַם אֵינוֹ נִשְׁאָל עַד שֶׁיִּכָּנֵס אִיָּר:

 כסף משנה  נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו. בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא''ש והרשב''א והר''ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא''כ חל הנדר:

טו נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה לְחָכָם שֶׁיִּשְׁאַל לוֹ עַל שְׁבוּעָה זוֹ. נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה:

 כסף משנה  נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה, ברייתות בסוף נדרים:

טז נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה זוֹ. יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַל נְזִירוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יז  שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם. אוֹ שֶׁאָמַר עַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה. וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וְהֻתְּרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁלִישִׁית. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה [וּשְׁלִישִׁית]. אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. שֶׁאִם לֹא נִשְׁאַל וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש''י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ''ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה:

 לחם משנה  נשאל על השלישית וכו'. וא''ת איך יכול לשאול על הג' הא כיון שלא שאל על הראשונה והשניה עדיין השלישית לא חלה ואין מתירין את הנדר עד שיחול, כבר הקשה זה הרב מהר''ל בן חביב ז''ל בפסקיו ע''ש. והרב''י ז''ל בסימן רכ''ח כתב שם בשם הרמב''ן ז''ל דאין יכולין להתיר השלישית עד שיתירו השניה ופליג על רבינו ז''ל וכ''נ מדברי הר''ן ז''ל ע''ש בסוף סי' רכ''ח:

יח מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא וְשִׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת זוֹ וַאֲכָלָהּ וְאַחַר שֶׁאֲכָלָהּ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ אִם הָיָה שׁוֹגֵג אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּלְקֶה אִם הָיָה מֵזִיד נִחַם וְנִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירָהּ לוֹ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן אוֹ מִן הַמַּלְקוֹת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ כְּפָתוּהוּ לִלְקוֹת וְנִשְׁאַל וְהִתִּירוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ לְהַלְקוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב''ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש''י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך:

הלכות שבועות - פרק שביעי

א  הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם הוֹדָה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע הוּא חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶּׁבִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ וְאֶחָד שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר וְכָפַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכְּפִירָתוֹ אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ כַּעֲנִיַּת אָמֵן:

 כסף משנה  התובע חבירו בממון וכו'. לקמן בסמוך יתבאר. ומ''ש שבשבועות הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו אחד שהשביעו אחר וכפר וכו' משנה פ' שבועת הפקדון (דף ל"ו:) וכחכמים:

 לחם משנה  שבשבועת הפקדון אחד הנשבע וכו' שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן. אע''ג דבשבועת העדות נמי כן כדכתב רבינו ז''ל לקמן בריש פ' תשיעי התם דוקא בשכפר בב''ד אז הוי הכפירה כעניית אמן אבל הכא בין בב''ד בין שלא בב''ד וז''ש שבשבועת הפקדון וכו' כלומר דין זה שהכפירה כעניית אמן בכל גוונא אינו אלא בשבועת הפקדון דוקא:

ב תְּבָעוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם יוֹדֶה לוֹ וְיֹאמַר כֵּן הַדָּבָר לֹא יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. כְּגוֹן שֶׁתְּבָעוֹ בִּקְנָס שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  תבעו בממון שאם יודה לו וכו'. משנה שם גבי אנסת ופתית את בתי וכו':

ג וְכֵן אִם תְּבָעוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּעֶבֶד אוֹ בִּשְׁטָר וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר:

 כסף משנה  וכן אם תבעו בקרקע וכו'. גם זה שם:

ד  וְלָמָּה נִפְטָר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַהֲרֵי זֶה אִלּוּ הוֹדָה חַיָּב הָיָה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁכָּפַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְּגֵזֶל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ' (ויקרא ה-כב) 'אוֹ מָצָא אֲבֵדָה' הַכּל מִטַּלְטְלִין שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן יוֹצִיא מָמוֹן מִתַּחַת יָדוֹ. וְיָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין וַהֲרֵי הֵן לִפְנֵי בַּעֲלֵיהֶן וּבְחֶזְקָתָן. וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן:

 לחם משנה  ויצאו קרקעות וכו'. נראה דרבינו ז''ל דריש כלל ופרט כרבנן דאמרי הכי בפ' שבועת הפקדון (ל"ז:) ודלא כר' אליעזר דדריש רבויי. ויש לעורר על זה דרבינו ז''ל פסק לעיל בפ''א כר''ע דמחייב קרבן להבא ולשעבר ובפ''ג דשבועות אמרינן דדריש רבויי ומעוטי ובסוגיא דפ''ק דשבועות משמע דמאן דדריש כללי ופרטי פליג אר''ע. גם יש באותה סוגיא גבי נרצע כללי ופרטי דרבינו ז''ל פוסק כן בה' עבדים והדברים האלו נראים כסותרים והדברים ארוכים ובביאורי לפ''ק דשבועות שם הארכתי ליישב הסוגיא לדעת רבינו ז''ל:

ה אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אַחַר שֶׁתְּבָעוֹ בַּעַל הַמָּמוֹן. אוֹ הַנִּשְׁבָּע מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרַי כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי מָמוֹן. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן הוֹאִיל וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְּבָעוֹ זֶה:

 כסף משנה  אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון וכו'. בריש פרק שבועת הפקדון משנה שבועת הפקדון כיצד א''ל תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שא''ל אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן חייב. ומ''ש אף ע''פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו'. בפ' שבועת העדות עלה ל''ב ראוהו שבא אחריהם אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורים ואם בפקדון חייבים:

ו אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לְבַעַל הַמָּמוֹן עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ הַבָּא בְּהַרְשָׁאָתוֹ. שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ:

 כסף משנה  אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו'. נראה דיליף לה מדגרסינן בפ' שבועת העדות (דף ל"ה) ת''ר שלח ביד עבדו או שא''ל הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבים ת''ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקי''ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו:

ז וְאֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּירָהּ:

 כסף משנה  ואינו חייב בשבועת הפקדון וכו'. (סוטה דף ל"ב) ר''פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק''ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמרא (דף ל"ג) שבועת העדות דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות:

 לחם משנה  אחד הנשבע לבעל הממון עצמו וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל דנפקא ליה הא לרבינו ז''ל ממאי דאמרינן בפ' שבועת העדות (דף ל"ה) שלח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות פטורים עד שישמעו מפי התובע ונפקא ליה בברייתא מקרא דואם לא יגיד משמע דדוקא התם גלי קרא אם לא יגיד אבל בשבועת הפקדון דליכא קרא הדרינן לכללין דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. וקשה לי טובא דלעיל מיניה (דף ל"ג:) גבי מתניתין דמשביע אני עליכם שאיש פלוני כהן הקשו שם בגמ' טעמא דאיש פלוני כהן כו' הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ותירצו אמר שמואל בבא בהרשאה והקשו והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ותירצו ה''מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן ע''כ. וכתבו שם התוס' ז''ל דאע''ג דקי''ל במרובה דמורשה שליח שוייה מ''מ אע''ג דשליח לא מהני ליחייב גבי שבועת העדות מ''מ בא בהרשאה שיש לו כח להוציא הממון מהני וא''כ איך כתב כאן רבינו ז''ל דשליח שבא בהרשאה בעינן אפילו לא בהרשאה נמי דאי בא בהרשאה אפי' בשבועת העדות דאיכא קרא דאם לא יגיד מהני ובשבועת הפקדון כיון דליכא קרא ודאי דשלוחו של אדם כמותו ואפילו בלא הרשאה והדרינן לכללין כדכתב הרב כ''מ ז''ל ותו קשיא דרבינו ז''ל כתב לקמן בפרק תשיעי אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו משמע דשליח מהני גבי שבועת העדות והוא הפך הנאמר בגמרא ושלח ביד עבדו לא מהני. ותו קשיא בדברי רבינו ז''ל אמאי נקט למילתיה הכא גבי שבועת הפקדון שהיה בא אחריו שכתב כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו' דבהא איכא למטעי ולומר דדוקא משום דרץ אחריו דהוי כתבעו מהני אבל לא רץ לא כדהוה ס''ד בגמרא וכדאמרינן בפ' שבועת העדות ולפי האמת אינו כן מדקאמר ברישא דלישנא הנשבע מעצמו אע''פ שלא תבעו משמע דבלא שום תביעה כלל מהני לחייבו וכיון שכן היה לו לשום המשל אפילו שלא היה בא אחריו לתבוע אלא מאליו פגע לו ואמר כן. מיהו לזה יש לומר דרבינו ז''ל אורחא דמילתא נקט ולא נטעי בהכי שכבר גלה הדבר בלשונו שכתב הנשבע מעצמו כדכתיבנא. אבל לתרץ הקושיות הראשונות נראה לי מלבד דברי הרב כ''מ ז''ל דרבינו ז''ל לא נפיק ליה הא משבועת העדות דרבינו ז''ל סובר בשבועת העדות דשלוחו מהני ודלא כפירוש התוס' ז''ל ומ''ש שם היכא דשלח לו ביד עבדו דלא מהני הוא משום דלא שלח העבד לתבוע לו הממון אלא שלח לו העבד להשביעו לבד דומיא דחלוקה דנתבע שהביא שם דלא הוי אלא דמשביע את העדים גם העבד הוא כן וכיון שאינו שליח לתבוע הממון לא קרינן ביה אם לא יגיד דכיון דאינו תובע הממון לא קרינן ביה לו דבעינן שישמע מפי התובע אבל אם עשאו שלוחו לגבות הממון ודאי דתובע קרינן ביה דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וזהו שכתב רבינו ז''ל לקמן בפרק תשיעי דשלוחו מהני ומאי דאמרו גבי מתניתין דפלוני כהן וכו' בבא בהרשאה אין הכונה לומר דדוקא בא בהרשאה ולא שליח דהוא הדין שליח כיון שבא לגבות הממון אבל הכוונה היא לומר דהוא שליח לגבות הממון ולזה אמר בא בהרשאה להורות שכיון שבא לגבות ממון הוי כתובע גמור והוא הדין אם עשאו שליח בעדים ומה שכתב רבינו ז''ל כאן דשליח הבא בהרשאה דמהני הכא הוא משום דאית ליה דאע''ג דאין צריך שישביעו התובע או שיתבע לו משום דאמר קרא וכחש בעמיתו וכל דהו משמע כדאמרינן בפ' שבועת העדות מ''מ בעינן שיהא השבועה בפני בעל הדבר דוכחש בעמיתו משמע שהוא עומד שם וכחש בו ולכך בעינן שיעמוד שם או שלוחו דהוי כמותו וזהו שכתב דכיון דהוי שלוחו הבא לגבות ממונו ולזה קורא רבינו ז''ל בא בהרשאתו כלומר דאינו שליח לענין להשביעו לבד אלא שליח בענין הממון ודאי דהוי כבעל הדבר עצמו כי היכי דאמרינן בשבועת העדות ואין חילוק בין פקדון לעדות אלא דשם צריך שיתבענו או הוא או שלוחו וכאן צריך שיהיה שם או הוא או שלוחו וכתב רבינו ז''ל בא בהרשאה ולא פירש שיהיה ההרשאה במטלטלי דלא כפר כנהרדעי דאמרי הכי שם בגמרא וכדפסק רבינו ז''ל כותייהו בהלכות שלוחין משום דשם כתב רבינו ז''ל דכבר תקנו לכתוב הרשאה על הכל ואע''ג דהרשאה גרועה הוא מ''מ לא גרע משליח שעשאו בעדים כדכתב שם רבינו ז''ל וכיון דרבינו ז''ל סובר דשליח שעשאו בעדים לגבות הממון מהני לענין שבועת העדות לחייבו ה''ה הבא בהרשאה גרועה ולפי פירוש זה ניחא ג''כ מה שהקשו התוס' ז''ל דלמ''ד במרובה דאפילו היכא דלא כפריה לא כתבינן היכי מוקי מתני' לרבינו ז''ל לאו דוקא הרשאה אלא הוא הדין שליח שעשאו בעדים גם כן ולא נקט הרשאה אלא לדוגמא דאיירי שהוא שליח לגבות הממון ואף על גב דאי הוה נקיט שליח שעשאו בעדים הוה אתי שפיר טפי דהוה אתי תירוצא לכולהו לישני לא חש הגמרא אלא לפי הלשון שתפס אמת כדכתבו שם התוס' ז''ל ג''כ הם לסברתם:

ח הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּמֵזִיד אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר וְהִתְרוּ בּוֹ עֵדִים בִּשְׁעַת שְׁבוּעָתוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מֵבִיא אֲשָׁמוֹ בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאוֹ מִכְּלַל חַיָּבֵי מַלְקוֹת וְחִיְּבוֹ אָשָׁם בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הנשבע שבועת הפקדון במזיד וכו'. ומ''ש וחייבו אשם בין במזיד בין בשגגה כמו שביארנו, בפ''א:

 לחם משנה  והתרו בו עדים בשעת שבועתו וכו'. קשה דהך הוי בעיא בפ' שבועות הפקדון (דף ל"ו ל"ז) הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אי מחייב מלקות לחוד או קרבן לחוד או שניהם ולא איפשיטא וכיון שכן אמאי מחייב רבינו ז''ל להביא קרבן על הספק דנמצאו חולין בעזרה. וי''ל דשם פשטוה מברייתא דקאמרה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וע''כ בהתראה איירי דאי לא ליכא מלקות ואף על גב דדחו שם פשיטות זה ואמרו מאי אינו לוקה אינו נפטר מכל מקום כבר פשטוה דמלקות לחודיה בלא קרבן לא סגי ונשאר הספק אי הוי קרבן לחודיה או קרבן עם מלקות ואין מלקין על הספיקות ולכך כתב רבינו ז''ל קרבן לחודיה דע''כ בשני צדדי הספק שנשארו קרבן מייתי ואין להמלט ממנו. וא''ת דהתרו בו עדים בשעת השבועה ודאי דשם היו א''כ היכי אמרינן בגמרא (דף ל"ז) דר' יוחנן דאמר גבי כופר ממון שיש עליו עדים שחייב משום דעדים עבידי דמייתי משמע דאי לא מייתי דפטור והא הכא דלא מייתי דשם היו וחייב. וי''ל דהרי כתב רבינו ז''ל בסוף הפרק שלאחר זה דשמא יפסלו ולא יתקיים עדותם ועוד דהך התראה שהתרו בו לא בעת השבועה בב''ד היה דאם היו שם עדים לא היו מניחים ב''ד להשבע אלא חוץ לב''ד הוא שהיה נשבע ועדים התרו בו ואם כן איכא למיחש דילמא קודם שיבואו להעיד לפני ב''ד ימותו:

ט כָּפַר וְנִשְׁבַּע אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וְהוּא כּוֹפֵר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה אַחַר שֶׁכָּפַר הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בְּבֵית דִּין וְנִמְצָא פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּכָל כְּפִירָה וּכְפִירָה מִן הַתַּשְׁלוּמִין. לְפִיכָךְ חַיָּב עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה:

 כסף משנה  כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה. משנה בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ו):

 לחם משנה  שאילו הודה וכו'. כלומר מפני שבשבועת העדות אמרו שהיכא שכפר בב''ד אפי' השביעם אח''כ אינו חייב דאינו יכול לחזור ולהודות קאמר הכא דאינו כן דאע''פ שהכפירה בב''ד מ''מ חייב לשלם היה ונקט לשון אע''פ בערך שבשבועת העדות ואינו כן:

י הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  היו חמשה תובעים אותו וכו'. יתבאר בפרק רביעי מהלכות נדרים:

 לחם משנה  שבועה שאין לך בידי לא לך וכו'. רבינו ז''ל נראה דפוסק כר' יוחנן (דף ל"ח) דקאמר אליבא דר''מ דלא שאני בין היכא דאמר לא לך בלא וי''ו או בוי''ו דתרוייהו פרטי הוו דסתם מתני' כר''מ וכרבי דאמר לא שנא כזית כזית או כזית וכזית הוי פרטא וכמו שאכתוב בפ''ד דנדרים בע''ה בדברי הרב כ''מ וכמו שאפרש שם בס''ד:

יא אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּרוּטָה אַחַת מִכֻּלָּן הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין וְחַיָּב:

 כסף משנה  ומ''ש אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד. גם זה משנה שם: ומ''ש ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב. שם מימרא דר' יוחנן (דף ל"ח) ומשמע התם דהוא הדין לחטים ושעורים וכוסמין דאפילו אין לו אלא פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין:

יב שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

יג תֵּן לִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  ומ''ש תן לי חטים ושעורים וכוסמין וכו'. גם זה שם במשנה:

יד הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן גֵּזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ. וְאָמַר לָאֶחָד מֵהֶן שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וְגֵזֶל וַאֲבֵדָה וּתְשׂוּמֶת יָד וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְנִמְצָא זֶה חַיָּב עֶשְׂרִים אָשָׁם:

 כסף משנה  היו חמשה תובעים אותו. שם בעיא דאיפשיטא:

 לחם משנה  ונמצא זה חייב עשרים אשם וכו'. רבינו ז''ל פסק כמ''ד בפרק שבועת הפקדון אפרטי מיחייב אכללי לא מיחייב ולכך אינם אלא עשרים דלמ''ד אכללי מיחייב עשרים וחמשה הויין גבי תשומת יד וגזל ואבידה כמבואר שם וטעמו דהוי פלוגתא דרב אחא ורבינא וקי''ל כרבינא לקולא:

טו טָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה. וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה. מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן הָרִאשׁוֹן וְחֹמֶשׁ אֶחָד עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כד) 'וַחֲמִשִׁתָיו'. הַתּוֹרָה רִבְּתָה חֳמָשִׁין הַרְבֵּה עַל קֶרֶן אֶחָד. כֵּיצַד. הָיָה הַקֶּרֶן אַרְבָּעָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה מְשַׁלֵּם שִׁבְעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע וכו'. פ' הגוזל קמא עלה ק''ח בעיא דאיפשיטא:

טז פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן לְפִיכָךְ הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה אוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  פחות מפרוטה אינו ממון וכו'. משנה פ' הגוזל קמא (דף ק"ג) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה''ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם:

הלכות שבועות - פרק שמיני

א הַגּוֹנֵּב שׁוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ. תְּבָעוֹ בַּעַל הַשּׁוֹר וְאָמַר לוֹ גָנַבְתָּ שׁוֹרִי וְטָבַחְתָּ אוֹ מָכַרְתָּ וְהוּא אוֹמֵר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי וְנִשְׁבַּע הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר לֹא הָיָה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קְנָס כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. וְנִמְצָא זֶה כְּמוֹ שֶׁלֹּא כָּפַר מָמוֹן וּלְפִיכָךְ פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר שֶׁלֹּא טָבַח וְהוּא טָבַח:

 לחם משנה  והוא אמר גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי. ק''ק דמשמע הכא דטעמו של רבינו ז''ל הוא מפני שאם היה מודה בטביחה ומכירה היה פטור משמע לכאורה דאם באו עדים על הטביחה ומכירה חייב דומיא דאידך חלוקות דקנס שהביא דאם באו עדים חייב וזה אינו דכיון דאמר גנבתי ונפטר מכפל אפילו שבאו עדים שטבח הוא פטור משום דקי''ל תשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד', וכן כתב רש''י ז''ל בהדיא בפ' ארבעה שומרין (דף מ"ט) דהיכא דאמר גנבתי אפילו באו עדים על הטביחה פטור:

ב וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהָעֶבֶד שֶׁתָּבַע רַבּוֹ וְאָמַר הִפַּלְתָּ שִׁנִּי וְסִמֵּיתָ עֵינִי וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה לֹא הָיָה מְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא קְנָס. אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (א-ב) הגונב שורו של חבירו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה פרק שבועת הפקדון (דף ל"ו:). ומה שכתב אבל חייב בשבועת ביטוי. פלוגתא דרב ושמואל בסוף שבועות (דף מ"ט:) ופסק כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי:

ג הַתּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְנָס שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְיֵשׁ בּוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכָפַר בְּכָל דָּבָר וְנִשְׁבַּע הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. כֵּיצַד. תְּבָעוֹ וְאָמַר לוֹ אָנַסְתָּ אוֹ פִּתִּיתָ בִּתִּי וְהוּא אָמַר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּתֵּיתִי וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ אִלּוּ הוֹדָה הָיָה מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגַם עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ גָּנַבְתָּ שׁוֹרִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָּנַבְתִּי וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כֶּפֶל בְּהוֹדָאָתוֹ מְשַׁלֵּם הוּא אֶת הַקֶּרֶן בְּהוֹדָאָתוֹ:

 כסף משנה  התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס וכו' כיצד תבעו ואמר לו אנסת ופתית בתי וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא:

ד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאִלּוּ הוֹדָה הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 כסף משנה  האומר לחבירו עשית בי חבורה וכו' המית שורך את שורי וכו'. גם זה משנה שם:

ה נָתַן שׁוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּמֵת הַשּׁוֹר. תְּבָעוֹ וְאָמַר לוֹ הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶצְלְךָ אָמַר לוֹ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי כְּלוּם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הִפְקַדְתָּ וְנִגְנַב אוֹ אָבַד וְנִשְׁבַּע הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה וְאָמַר הַדָּבָר כְּשֶׁהָיָה לֹא הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל חַיָּב הוּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ו הִשְׁאִיל שׁוֹרוֹ לַחֲבֵרוֹ וּתְבָעוֹ וְאָמַר לוֹ הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁשָּׁאַלְתָּ מִמֶּנִּי וַהֲרֵי הַשּׁוֹר מֵת. וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל נִגְנַב אוֹ אָבַד וְנִשְׁבַּע עַל זֶה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁהֲרֵי לֹא פָּטַר עַצְמוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין בִּכְפִירָתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם חַיָּב הוּא לְשַׁלֵּם בֵּין מֵת אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׁבָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל חַיָּב הוּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ז זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר עַצְמוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין אֶלָּא בִּכְפִירָה זוֹ וְנִשְׁבַּע בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו:

 כסף משנה  (ה-ז) נתן שורו לשומר חנם וכו' עד הרי זה חייב בשבועת הפקדון. משנה פרק ארבעה שומרים (דף מ"ט):

ח הַגּוֹנֵב שׁוֹר חֲבֵרוֹ וּתְבָעוֹ וְאָמַר לוֹ שׁוֹרִי גָּנַבְתָּ וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָּנַבְתִּי. מַה טִּיבוֹ אֶצְלְךָ אַתָּה הִפְקַדְתּוֹ אֶצְלִי וְנִשְׁבַּע. חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה שֶׁגְּנָבוֹ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי הַשּׁוֹר מִכָּל מָקוֹם וְעַכְשָׁו שֶׁאָמַר פִּקָּדוֹן הוּא הֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ בִּכְפִירָה זוֹ מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הָאֲבֵדָה שֶׁאִם נִגְנַב הַשּׁוֹר אוֹ אָבַד אַחַר הוֹדָאָה זוֹ הָיָה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

 כסף משנה  הגונב שור חבירו ותבעו וכו' עד שהרי לא פטר עצמו מכלום. בפ' הגוזל קמא (דף ק"ה ע"ב):

ט וְכֵן אִם טָעַן שֶׁשְּׂכָרוֹ וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִן הַשְּׁבוּרָה וּמִן הַמִּיתָה. וְכֵן אִם טָעַן וְאָמַר הִשְׁאַלְתּוֹ לִי וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִן הַמִּיתָה בִּשְׁעַת הַמְּלָאכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַשְּׁאֵלָה:

י לְפִיכָךְ אִם אָמַר לֹא גָּנַבְתִּי אֲבָל אַתָּה הִפְקַדְתּוֹ אֶצְלִי אוֹ שְׂכַרְתַּנִי לְשָׁמְרוֹ אוֹ הִשְׁאַלְתִּיהוּ לִי וַהֲרֵי שׁוֹרְךָ לְפָנֶיךָ קָחֵהוּ וְנִשְׁבַּע עַל זֶה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בַּקֶּרֶן וְלֹא פָּטַר עַצְמוֹ בִּכְפִירָה זוֹ מִכְּלוּם:

יא וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי וַעֲדַיִן לֹא נָתַתִּי דָּמָיו אִם תִּרְצֶה קַח דָּמָיו אוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בִּשְׂכַר מְלָאכָה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אִם תִּרְצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ אוֹ קָחֶנּוּ וָלֵךְ. תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ מְצָאתִיו וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ עַכְשָׁו שֶׁיָּדַעְתִּי קָחֶנּוּ וָלֵךְ. אוֹ שֶׁאָמַר אַחַר פָּרָתִי רוּץ וַהֲרֵי הוּא לְפָנֶיךָ. וְנִשְׁבַּע עַל כָּל טַעֲנָה מֵאֵלּוּ פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר:

 כסף משנה  ומ''ש וחייב בשבועת ביטוי, כבר כתבתי דפסק כרב בסוף שבועות:

יב מִי שֶׁהָיָה חַיָּב מָמוֹן לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין וּתְבָעוֹ אֶחָד מֵהֶן וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי כָּפַר מָמוֹן. תְּבָעוּהוּ שְׁנֵיהֶם וְהוֹדָה בַּכּל לְאֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לֹא לָוִיתִי אֶלָּא מִזֶּה לְבַדּוֹ וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם. אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  מי שהיה חייב ממון לשני שותפין וכו'. בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפים האי לאחד מן האחים היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרווינן יזפת וא''ל לא מחד מינייכו יזפי דה''ל כפירת דברים בעלמא. ומ''ש אבל חייב בשבועת ביטוי. כבר כתבתי דאיתיה בסוף שבועות:

יג וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה עָלָיו מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְכָפַר בָּהּ וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁטָר נִשְׁתַּעְבֵּד הַקַּרְקַע וְנִמְצָא זֶה כְּכוֹפֵר בְּקַרְקַע. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַכּוֹפֵר בְּקַרְקַע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְחַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר:

 לחם משנה  שהרי בשטר נשתעבד. ואע''ג דכשהוי מלוה בעדים לחוד הא קי''ל שעבודא דאורייתא כבר הקשה כן הרא''ש ז''ל בפסקיו בפ' שבועת הפקדון עיין שם:

יד הָיְתָה עָלָיו מִלְוֶה בְּעֵדִים בִּלְבַד וְכָפַר וְנִשְׁבַּע חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ בִּכְפִירָתוֹ מִלְּשַׁלֵּם עַתָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הוֹעִילָה לוֹ כְּפִירָתוֹ. הֲרֵי הוֹעִילָה בְּעִתָּהּ וְשֶׁמָּא לֹא יָבוֹאוּ הָעֵדִים אוֹ יָבוֹאוּ וְלֹא תִּתְקַיֵּם עֵדוּתָן אוֹ יִפָּסְלוּ וּלְפִיכָךְ חַיָּב:

 כסף משנה  (יג-יד) וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכו' פטור וכו' היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכו'. בפרק שבועת הפקדון (דף ל"ז:) ר''י אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכו' משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות:

הלכות שבועות - פרק תשיעי

א  הַתּוֹבֵעַ עֵדָיו לְהָעִיד לוֹ עֵדוּת שֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ לִתֵּן לְתוֹבֵעַ זֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל. וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְנִשְׁבְּעוּ. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ חוּץ לְבֵית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁהֲרֵי הִפְסִידוּהוּ מָמוֹן בִּכְפִירָתָם. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ הֵן וְלֹא עָנוּ אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָתוֹ כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּבֵית דִּין:

 כסף משנה  התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'. כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ''י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים. משנה פרק שבועת העדות (דף ל"א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב''ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: ומ''ש וכן אם השביעם התובע וכו'. גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין. נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ''י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה''מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה:

 לחם משנה  והוא שישביעם בב''ד. ממ''ש רבינו ז''ל כאן ולקמן וכן בסוף פ' עשירי מבואר מ''ש הרב כ''מ דאית ליה דלרבנן היכא דהשביעוהו אחרים שלא בב''ד בעי עניית אמן ואח''כ יכפור בב''ד אבל אם אמר השבועה בב''ד בלא עניית אמן אלא שיכפרו לבד בב''ד סגי ולא מצא הרב כ''מ ז''ל מוצא לחילוק זה. ולי נראה דרבינו ז''ל הוקשה לו קושית התוס' ז''ל דאמרו בפ' שבועת העדות (דף ל"א) במשנה שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים והוקשה להם לתוס' ז''ל אי מתני' רבנן היא היכא דהשביעוהו אחרים למה לי עניית אמן בכפירה לבד שיאמרו אין אנו יודעים לך עדות סגי דע''כ אי מתני' רבנן היא בב''ד איירי דשלא בב''ד לא מהני אע''פ שהוא מושבע מעצמו דעניית אמן כמושבע מעצמו דמי כדאמרינן בסוף שבועות שתים מ''מ רבנן אית להו דאפילו מושבע מעצמו בעינן שיכפור בב''ד. ולקושיא זו תירצו שני תירוצים. הא' דמתני' כר''מ אתיא ואיירי חוץ לב''ד ונקט תרי גווני מושבע מפי עצמו. הב' דאפילו תימא רבנן ואיירי בב''ד והא דנקט אמן כדי לקצר וה''ה אם אמרו אח''כ אין אנו יודעים לך עדות. ורבינו ז''ל לא נראה לו שום אחד מאלו משום דאי כר''מ א''כ נמצא מחלוקת במשנה קמייתא דר''מ וחכמים וסתם אח''כ דהוי כר''מ וא''כ הוי מחלוקת ואח''כ סתם והלכה כסתם וא''כ קמה לה הילכתא דלא כחכמים והוא דוחק, ואם נאמר דנקט הכי לקצר בתירוצא בתרא ג''כ הוי דוחק ולכך לא נהירא לרבינו ז''ל הני תירוצי. ואם נאמר דלרבנן אפילו בב''ד בעינן עניית אמן וכפירה בב''ד זה אינו דהא בסוף שבועות שתים (דף כ"ט:) הקשו מר''מ לר''מ דבמתניתין דקאמר דמפי אחרים בעינן שיכפור בב''ד וברייתא דקאמר דאפי' כפר שלא בב''ד ותירצו דמאי דקאמר ר''מ במתני' דבעי כפירה בב''ד גבי מושבע מפי אחרים דלא ענה אמן ובברייתא דענה אמן וא''כ משמע דהכפירה בב''ד דבעינן למושבע מפי אחרים לר''מ הוא דלא ענה אמן וע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא במושבע מפי עצמו אבל במושבע מפי אחרים מודו ליה א''כ לרבנן ודאי דכשכפר בב''ד לא בעי עניית אמן וא''כ קשה מתניתין דלעיל דקאמרה דבעינן עניית אמן אי מוקמינן לה כרבנן. ולכך הוצרך רבינו ז''ל לחלק כדי להעמיד מתני' כרבנן דהיכא דהשביעם בב''ד לא בעינן עניית אמן אלא בכפירה בב''ד לחוד סגי ובהכי איירי מתני' דר''פ שבועת העדות ומתני' דבתר הכי דקאמרה משביע אני עליכם ואמר אמן איירי שהשבועה היתה שלא בב''ד ולכך צריך עניית אמן אבל מ''מ בעינן כפירה בב''ד דבעינן שיהא כפירה במקום הראוי להגדה ובזה באו המשניות על נכון. זה נראה בדעת רבינו ז''ל:

ב אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ הִשְׁבִּיעָן חוּץ לְבֵית דִּין. וְהַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' מָקוֹם שֶׁיַּגִּיד וְיוֹעִיל הוּא שֶׁאִם לֹא יַגִּיד שָׁם יִתְחַיֵּב:

 כסף משנה  אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'. שם במשנה בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב''ד דברי ר''מ וחכ''א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב''ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל"ב) מנ''ל דאכפירה בב''ד הוא דמיחייבי אחוץ לב''ד לא מיחייבי אמר אביי א''ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א''ל רב פפא לאביי א''ה אימא שבועה גופה בב''ד אין ושלא בב''ד לא לא ס''ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס''ד בב''ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב''ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר''ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין:

ג תְּבָעָן בְּעֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן אוֹ בְּעֵדוּת קַרְקָעוֹת אוֹ עֲבָדִים אוֹ שְׁטָרוֹת וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל כְּפִירַת עֵדוּת מָמוֹן שֶׁדּוֹמָה לְפִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגֵזֶל וַאֲבֵדָה שֶׁפֵּרְטָן הַכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה שֶׁהֵן מִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן וּכְשֶׁיָּעִידוּ לָזֶה יִתֵּן זֶה:

 כסף משנה  תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון. משנה וגמ' בפ' שבועת העדות דף ל''ד: ומ''ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות. בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר''י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון:

ד וְכֵן הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קְנָס וְכָפְרוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. מִפְּנֵי שֶׁאִם קָדַם הַנִּתְבָּע וְהוֹדָה בִּקְנָס יִפָּטֵר מִלְּשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים אַחַר כֵּן וְהֵעִידוּ. נִמְצְאוּ הָעֵדִים לֹא חִיְּבוּ זֶה בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ אֶלָּא עֵדוּתָן עִם כְּפִירַת הַנִּתְבָּע הִיא הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָן וְהוֹאִיל וְאִם הוֹדָה לֹא תּוֹעִיל עֵדוּתָן אִם כָּפְרוּ בָּהּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין:

 כסף משנה  וכן המשביע עדי קנס וכו'. בפ' שבועת העדות (דף ל"ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר''ע:

ה מַשְׁבִּיעֲכֶם אֲנִי שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכָפְרוּ. חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַקֶּרֶן שֶׁהוּא מָמוֹן לֹא מִפְּנֵי הַכֶּפֶל שֶׁהוּא קְנָס. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ וְכָפְרוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת וְהַפְּגָם שֶׁאִם הוֹדָה בָּהֶם הַנִּתְבָּע מְשַׁלֵּם לֹא מִפְּנֵי הַקְּנָס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'. בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר''ש פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו א''ל אע''פ שאינו משלם קנס ע''פ עצמו משלם בושת ופגם ע''פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות:

 לחם משנה  משביעכם אני שתבואו ותעידו כו'. כתב הרב כסף משנה ז''ל שלמד רבינו ז''ל משבועת הפקדון לשבועת העדות, ואין צורך דמתני' היא בהדיא בשבועת העדות (דף ל"ג) משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה ושאנס איש פלוני וכו' ואוקמוה שם בגמ' לפי מאי דקי''ל דמשביע עדי קנס פטור דבכפל חייב משום קרן ובאונס ומפתה משום בושת ופגם:

ו אֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ וְיִשָּׁבְעוּ אַחַר תְּבִיעַת בַּעַל דִּין עַצְמוֹ אוֹ שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֵם פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת:

ז כֵּיצַד. רָאוּ הַתּוֹבֵעַ הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ אֶלָּא הֵם קָדְמוּ וְנִשְׁבְּעוּ בִּתְבִיעַת עַצְמָן. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם הַנִּתְבָּע שֶׁאִם תֵּדְעוּ לָזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לוֹ וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִשְׁבִּיעָם שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי בְּיַד פְּלוֹנִי מָמוֹן וְכָפְרוּ שֶׁהֵן פְּטוּרִין שֶׁאֵין זֶה הַתּוֹבֵעַ בַּעַל דִּין עַצְמוֹ. וְכֵן אִם קָדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד'. שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת לִשְׁבוּעָה לֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לְעֵדוּת:

 כסף משנה  (ו-ז) אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'. בפ' שבועת העדות (ל"א:): ומ''ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ''נ וכו'. הכל משנה שם (דף ל"ה):

ח כֵּיצַד. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּשֶׁתֵּדְעוּ לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי וְאָמְרוּ אָמֵן וְיָדְעוּ לוֹ עֵדוּת אַחַר כֵּן וּתְבָעָם לְהָעִיד וְכָפְרוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת:

ט אֵין הָעֵדִים חַיָּבִים בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת עַד שֶׁיְּיַחֵד אוֹתָם הַתּוֹבֵעַ וְיַשְׁבִּיעֵם אוֹ יִשָּׁבְעוּ. כֵּיצַד. עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע לִי עֵדוּת שֶׁיָּבוֹא וְיָעִיד לִי וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן וְעֵדָיו בִּכְלָלָם וְאַחַר כָּךְ תָּבַע עֵדָיו וְכָפְרוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִחֵד עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה בִּפְנֵי עַצְמָן. אֲבָל אִם אָמַר מַשְׁבִּיעַ אֲנִי כָּל הָעוֹמְדִים כָּאן שֶׁאִם יֵדְעוּ לִי עֵדוּת שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ לִי וְהָיוּ עֵדָיו בִּכְלָלָם וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁהֲרֵי יִחֲדָם בִּכְלַל אֲחֵרִים:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'. ברייתא שם:

 לחם משנה  כיצד עמד בבית הכנסת וכו'. בגמ' גבי מתני' עמד בבהכ''נ וכו' אמרו שם אמר שמואל אפילו עדיו ביניהם הקשו בגמ' פשיטא ותירצו לא צריכא דקאי עלייהו מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי קמ''ל תנ''ה ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבים ת''ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפילו אמר כל העומדים כאן ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו ע''כ. ופירש''י ז''ל דקאי עלייהו שעומד בצד עדיו מהו דתימא ודאי להנך דקיימין גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ''ל תניא נמי הכי דאע''ג דגבייהו קאי פטורים ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ע''כ בדקאי בינייהו קאמר מדקאמר סיפא וכו' אפי' אמר כל העומדין כאן ת''ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר העומדין כאן אותם העומדים אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורים ע''כ. משמע מפירוש רש''י ז''ל דאפילו עומד בצד עדיו היכא דלא אמר כל העומדים כאן דלא מהני והיכא דקאמר העומדים כאן משמע נמי מדבריו דבעינן שיעמוד בצד עדיו ורבינו ז''ל לא כתב מכל זה כלל. ונראה דהוא מפרש דקאי עלייהו ר''ל לא מבעיא היכא דקאמר משביע אני עליכם ולא ידע אם היו שם עדיו דפשיטא דפטורים כיון דהוא לא היה מכיר עדיו אע''פ שהיו שם פטורים אלא אפילו היה מכיר עדיו דנימא כיון דהיו שם והיה מכירם ודאי דעליהם היתה השבועה וז''א דקאי עלייהו כלומר ידע שהיו שם והוא מכירם ואם כן ס''ד אמינא דעליהם קאמר קמ''ל והשתא אתי תניא נמי הכי כפשוטה דהכי קאמרה הברייתא ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ופשטא דברייתא משמע דהוא ראה הסיעה של בני אדם וגם ראה עדיו שהיו עומדים בתוכם והיה מכירם ומ''מ הוא פטור כיון שלא ייחדם והכי משמע סיפא דברייתא דקאמרה והרי לא ייחד עדיו כלומר אע''פ שהיה מכירם מ''מ כיון שלא ייחדם הם פטורים ואתי שפיר טפי סייעתא מברייתא דמייתי לשמואל להאי פירושא ממאי דאתי לפירוש רש''י ז''ל. ורבינו ז''ל כתב לשון הברייתא וכטעמא דאמר שלא ייחד עדיו בפני עצמן משמע דאפילו היה מכירם שהיו עומדים שם פטורים אבל בהא דכתב רש''י ז''ל אם עומד בצד עדים או לא לא מחלק רבינו ז''ל בכך ולכך לא הזכירו אלא הוא מפרש כדכתיבנא:

י * וְכֵן אִם אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וְהָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי. וְאַחַר כָּךְ עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהִשְׁבִּיעַ כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת יָבוֹא וְיָעִיד וְלֹא בָּאוּ וְלֹא הֵעִידוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. שֶׁהֲרֵי תְּבָעָן תְּחִלָּה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אָז בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִהְיֶה שָׁם בֵּית דִּין. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין אִם עָנוּ אָמֵן חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת כְּשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּעֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאִם לֹא עָנוּ אָמֵן אֵינָן חַיָּבִין:

 ההראב"ד   וכן אם אמר לעדים בואו והעידו לי וכו'. א''א המחבר הזה שנה משנתו כר''מ ואין הלכה כמותו אלא בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בב''ד. ועוד בין לר''מ בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה והלא אין מקפידין על השבועה באי זה מקום שתהיה ואין מקפידין אלא על הכפירה:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב הראב''ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א''א המחבר הזה שנה משנתו כר''מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר''מ שהרי פירש''י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר''פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז''ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים:

 לחם משנה  וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי וכו'. משמע ליה לרבינו ז''ל דכיון שייחדם קודם שישביעם הרי זה מקרי ייחד עדיו וסגי. ומה שהשיג הר''א ז''ל על רבינו ז''ל כאן ובסוף פרק עשירי כבר נתבאר בדברי הרב כסף משנה ז''ל תשובתו דהוא כרבנן פוסק אלא שהוא מחלק בין היכא דהשבועה בבית דין להיכא שהיא שלא בבית דין לענין עניית אמן ויצא לו ממאי דכתיבנא:

יא אֶחָד הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדָיו בִּשְׁבוּעָה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בִּשְׁבוּעָה אוֹסֶרְכֶם אֲנִי בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'. משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (דף ל"ה). ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים, כמו שביארנו בפרק ב':

יב וְאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵם מַכִּירִין אוֹתָהּ:

 כסף משנה  ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה. משנה (דף ל"ב) ר''פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת:

יג הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הָעֵדִים חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֶלָּא עַל פִּי עֲשָׂרָה דְּבָרִים. וְאֵלּוּ הֵן. שֶׁיִּתְבָּעֵם הַתּוֹבֵעַ. וְשֶׁתִּהְיֶה עֵדוּת מָמוֹן. וְשֶׁיִּהְיֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל. וְשֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע לְשַׁלֵּם בְּעֵדוּתָן לְבַד אִם הֵעִידוּ. וְשֶׁיִּכְפְּרוּ אַחַר שֶׁתְּבָעָן הַתּוֹבֵעַ. וְשֶׁיִּכְפְּרוּ בְּבֵית דִּין. וְשֶׁתִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי. וְשֶׁתִּקְדַּם יְדִיעַת הָעֵדוּת לַשְּׁבוּעָה. וְשֶׁיְּיַחֵד עֵדָיו בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה אוֹ בְּעֵת הַתְּבִיעָה. וְשֶׁתִּהְיֶה הַשְּׁבוּעָה בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹתָהּ:

 לחם משנה  שיתבעם התובע וכו'. לאפוקי אם אמר אחר משביע אני עליך שתבוא ותעיד אם יש לפלוני על פלוני מנה: ושיכפרו אחר שתבעם התובע. לאפוקי היכא דהיה בא אחריו ואמר לו שבועה שאין אני יודע לך עדות:

יד כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ פָּטוּר. פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ שֶׁעָנָה אָמֵן אִם הִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. אֲבָל הַמְחֻיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הוֹצִיא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת מִכְּלַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְחַיֵּב הַמֵּזִיד בָּהּ כְּשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן אֲבָל לֹא בְּמַלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד-ה) 'לְאַחַת מֵאֵלֶּה'. בְּמִין אֶחָד מִמִּינֵי שְׁבוּעוֹת אַתָּה מְחַיֵּב הַנִּשְׁבָּע וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ בִּשְׁנֵי מִינִין עַד שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב בְּדִין שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבְדִין שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'. בסוף שבועות (דף מ"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: ומ''ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ה ע"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים:

 לחם משנה  אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה. קשה לשון רבינו ז''ל דמשמע דלאחת מאלה אתי לומר דלא יתחייב מלקות במזיד ולא משמע הכי בגמ' בפרק שבועות שתים (דף כ"ה:) אלא דאפקה רחמנא לשבועת העדות ליחייב קרבן על המזיד כשוגג וקרא דלאחת מאלה אתי למעוטי דלא ניתי שתי קרבנות אחד משום ביטוי ואחד משום עדות כשהוא בשוגג דכשהוא במזיד לא אתי קרא ודאי דאין קרבן למזיד לשבועת ביטוי לומר דליתי קרא למעוטי ליה בשבועת העדות ואי למעוטי דלא ניעביד ליה תרתי קרבן ומלקות לא משמע התם בגמרא דאיצטריך קרא להכי דקרא דלאחת מאלה לא אתא אלא למעוטי שיביא קרבן אחד ולא ב' קרבנות דבקרבנות איירי קרא והכי משמע התם בגמרא דאמרו לאו היינו דאמרי לאחת אחת וכו' ואי במזיד מי איכא תרתי. ועוד קשה לרבינו ז''ל למה שביק טעמא דרבא דאמר שם משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ואין לך בו אלא חידושו וקרא דלאחת מאלה לא צריך להכי ויותר היה לו לפסוק כטעמו של רבא דהלכתא כוותיה לגבי דאביי ולא כטעמא דאביי. וצ''ע בהרי''ף והר''ן ז''ל בשבועת העדות דכתב הרב בכ''מ דמפרש השמועה כדעת רבינו ז''ל:

טו מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גֵּזֶל וַאֲבֵדָה חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

טז מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אֵינָם חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

יז וְכֵן אִם תָּבְעוּ אוֹתָן רַבִּים לְהָעִיד לָהֶם וְאָמְרוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָכֶם עֵדוּת אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת הַפִּקָּדוֹן:

 כסף משנה  (טו-יז) משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'. משנה פרק שבועת העדות (דף ל"ג). ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'. משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (דף ל"ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות:

יח הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְאֵין כָּאן לֹא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְלֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבוּעַת בִּטּוּי אֵינָהּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָאו וְהֵן. וְאִם יֹאמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת אֵין זֶה שְׁבוּעַת בִּטּוּי אֶלָּא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. הוֹאִיל וְלָאו זֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֵינָהּ שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כָּךְ הֵן שֶׁבָּהּ שֶׁהוּא הַנִּשְׁבָּע שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת אֵינוֹ שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 כסף משנה  הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. מימרא דאביי בפ''ג דשבועות (דף כ"ה:): ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע''כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי''ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס''ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי''ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז''ה והר''ן וא''כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן:

יט דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁהַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ וְהוּא לֹא הֵעִיד אוֹ שֶׁלֹּא הֵעִיד לוֹ וְהוּא הֵעִיד הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְאֵין כָּאן שְׁבוּעַת עֵדוּת כְּלָל:

 כסף משנה  דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'. שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי:

הלכות שבועות - פרק עשירי

א  הָיוּ עֵדָיו אוֹ אֶחָד מֵהֶן פָּסוּל אוֹ קָרוֹב וַאֲפִלּוּ מִפְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אוֹ שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ אֶחָד מֵעֵדָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהָעִיד. אוֹ שֶׁהָיוּ עֵד מִפִּי עֵד וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאִלּוּ (הוֹדוּ) הֵעִידוּ לֹא הָיוּ מְחַיְּבִין בְּעֵדוּתָן מָמוֹן:

 כסף משנה  היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'. בר''פ שבועת העדות (דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל"א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ''ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ''ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. ומ''ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. הכל משנה שם (דף ל"ה):

ב מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁיִּתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן וְכָפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאִם הֵעִידוּ בְּדָבָר זֶה לֹא יִתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע מָמוֹן בַּאֲמִירָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ג תְּבָעָן לְהָעִיד לוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי אוֹ שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת מָמוֹן:

ד תְּבָעָן שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁחָבַל בּוֹ בְּנוֹ וְשֶׁהִדְלִיק פְּלוֹנִי גְּדִישׁוֹ בְּשַׁבָּת וְשֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ הַמְאֹרָסָה וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאִם הֵעִידוּ עֵדוּת זוֹ יִתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע מִיתַת בֵּית דִּין וְאֵינוֹ חַיָּב תַּשְׁלוּמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נַעֲרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 לחם משנה  או פתה בתו המאורסה. במשנה שם (דף ל"ג:) אמרו שאנס איש פלוני את בתו ופירש רש''י ז''ל שני פירושים בתו של פלוני הנז''ל והטעם שהוא פטור משום דבעינן שישמע מפי התובע, ופירוש שני דר''ל שאנס פלוני את בתו של עצמו דאיכא חיוב מיתה. אבל רבינו ז''ל כתב שאנס איש פלוני את בתו המאורסה ולא הוי כחד פירושא ולפירושו הוה ליה לומר גם כן בסיפא שאנס איש פלוני את בתו כמו ברישא ועוד דעיקר החילוק שהוא דבסיפא היא מאורסה לא הוזכר במשנה ואולי דלאו דינא דמתני' נקט אלא מילתא אחריתי קאמר רבינו ז''ל מנפשיה דומה לדינא דמתני':

ה הָיָה עֵד אֶחָד וְכָפַר וְהִשְׁבִּיעוֹ פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאֵין עֵדוּת עֵד אֶחָד מְחַיֶּבֶת מָמוֹן:

 כסף משנה  היה עד אחד וכפר וכו'. שם (דף ל"א:) במשנה כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ופירש''י השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד ובגמ' (דף ל"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר ר''ש מחייב ופירש''י דלא כי האי תנא דלא כר' אלעזר בר''ש:

ו תָּבַע אֶת שְׁנֵי עֵדָיו שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאִלּוּ הֵעִידוּ הָיוּ מַפְסִידִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְיִפָּטֵר זֶה שֶׁתְּבָעָן וַהֲרֵי כָּפְרוּ בְּעֵדוּת מָמוֹן:

ז תָּבַע עֵדֵי קִנּוּי אוֹ עֵדֵי סְתִירָה וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאִלּוּ הֵעִידוּ אֵין חִיּוּב מָמוֹן כָּאן אֶלָּא לְהַשְׁקוֹתָהּ בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ גּוֹרֶמֶת לָהּ שֶׁתַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ אִם לֹא תִּשְׁתֶּה דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם לְמָמוֹן אֵינוֹ כְּמָמוֹן שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁתֶּה וְלֹא תִּשְׁבֹּר כְּתֻבָּתָהּ:

ח הֲרֵי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה בְּעֵדִים וְזָנְתָה בְּעֵד אֶחָד אַחַר הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהִשְׁבִּיעַ עֵד זֶה שֶׁיָּבוֹא וְיָעִיד וְכָפַר חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד אִלּוּ הֵעִיד עֵדוּת זוֹ הָיְתָה יוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת סוֹטָה:

ט וְכֵן כָּל עֵד אֶחָד שֶׁמְּחַיֵּב מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ אִם כָּפַר וְנִשְׁבַּע אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ בְּבֵית דִּין וְכָפַר חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת:

י כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבָּע חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָם וְהִשְׁבִּיעַ לְעֵד אֶחָד שֶׁיָּבוֹא וְיָעִיד לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד זֶה מָנֶה וְכָפַר הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאִלּוּ הֵעִיד הָיָה הַנִּתְבָּע הַזֶּה מְשַׁלֵּם מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יא הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיעָה עֵד אֶחָד שֶׁיָּעִיד לָהּ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ וְכָפַר חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאִלּוּ הֵעִיד הָיְתָה נִשֵּׂאת וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

 לחם משנה  האשה שהשביעה ע''א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר בה וכו'. בגמ' אמרו שם (דף ל"ב:) הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב''ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא וכו' ופירש''י ז''ל כגון דאמר לה לדידה חוץ לב''ד מת בעליך ולא אמר עדות בב''ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לבית דין ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד ולא הזכיר זה רבינו ז''ל ולא ידעתי למה:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה לָהּ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַמִּטַּלְטְלִין. אֲבָל אִם אֵין לָהּ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנַיִם. שֶׁהַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע פְּטוּרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (ו-יב) תבע את שני עדיו וכו'. זה פשוט. ומ''ש תבע עדי קינוי או עדי סתירה וכו' עד שהמשביע עדי קרקע פטורים כמו שביארנו, הכל בפרק שבועת העדות דף ל''ב:

 לחם משנה  במה דברים אמורים כשהיה לה לגבות כתובתה כו'. הוא הדין דקאי אמאי דקאמר לעיל דהשביע לאחד שזינתה שהיא מפסדת כתובתה שחייב דהיינו דוקא כשתפסה מטלטלי וכן כתבו שם התוספות ז''ל כשאמר בגמרא ש''מ משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה ע''כ. וא''ת הא כבר תקנו הגאונים עתה לגבות כתובה אפילו ממטלטלי כדכתב רבינו ז''ל בהלכות אישות. וי''ל דדין זה הוא לפי דין הגמרא שרבינו ז''ל כותב דינא דגמרא לכשיבנה בית המקדש בעז''ה יתברך. וכיוצא בזה השיג הר''א ז''ל על רבינו ז''ל בסוף פי''א והרב כ''מ ז''ל תירץ כדברי. ועוד אותה התקנה אין לה כח כל כך לחייב המשביע לעדות דכבר כתב רבינו ז''ל שם דלא אלימא התקנה ההיא ולכך הנהיגו לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי:

יג הִשְׁבִּיעַ עֵדָיו בְּבֵית דִּין וְכָפְרוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת כְּגוֹן שֶׁהִתְחִיל הַשֵּׁנִי לִכְפֹּר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא חַטָּאתוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ. כָּפַר הָרִאשׁוֹן וְשָׁהָה הָעֵד הַשֵּׁנִי יוֹתֵר מִכְּדֵי דִּבּוּר וְאַחַר כָּךְ כָּפַר. הָרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה זֶה הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה עֵדוּתוֹ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן:

 כסף משנה  השביע עדיו בבית דין וכו' עד לא היתה עדותו מחייבת ממון. משנה (דף ל"א:) וגמרא שם (דף ל"ב):

יד הוֹדָה אֶחָד וְכָפַר אֶחָד הַכּוֹפֵר חַיָּב בֵּין שֶׁכָּפַר בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁכָּפַר בַּסּוֹף. כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַד וְקָדַם הָאֶחָד וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְהָעוֹמֵד בִּכְפִירָתוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת:

 כסף משנה  הודה אחד וכפר אחד וכו'. משנה שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וכתב רבינו דהוא הדין להודה אחד וכפר אחד, ופשוט הוא שמאחר שהעד האחד הודה נמצא זה שכפר מפסידו ממון בכפירתו: כפרו שניהם כאחד וקדם והודה בתוך כדי דיבור וכו'. שם בגמרא:

טו הִשְׁבִּיעַ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים וּשְׁתֵּיהֶן רְאוּיוֹת לְהָעִיד. וְכָפְרָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה כַּת שְׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה פְּטוּרָה מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹמְכִין עַל עֵדוּת שְׁנִיָּה וְאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הַמָּמוֹן בְּעֵדוּת הַכַּת הָאַחֶרֶת וְנִמְצָא זֶה הַנִּתְבָּע אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם בְּעֵדוּת אֵלּוּ שֶׁכָּפְרוּ לְבַדָּהּ. הָיְתָה הַכַּת הַשְּׁנִיָּה קְרוֹבִין לַתּוֹבֵעַ אוֹ לַנִּתְבָּע בִּנְשׁוֹתֵיהֶן וַהֲרֵי הֵן גּוֹסְסוֹת אַף הָרִאשׁוֹנָה חַיֶּבֶת. שֶׁהֲרֵי הַשְּׁנִיָּה בְּעֵת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהָעִיד וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּמְהֵרָה יִהְיוּ רְאוּיִין כְּשֶׁיָּמוּתוּ אֵלּוּ הַגּוֹסְסוֹת. וְאִם כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה אַחֲרֵי שֶׁמֵּתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת:

 כסף משנה  השביע שתי כתי עדים וכו' עד חייבים בשבועת העדות. משנה וגמרא שם:

 לחם משנה  הראשונה פטורה משבועת העדות. וא''ת הא לא אוקמוה בפ' שבועת פקדון (דף ל"ז ע"א ב') רק דהיתה שניה קרובין בנשותיהן וגוססות אלא לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטור וכיון דאנן קי''ל חייב אידחיא לה ההיא אוקימתא. וי''ל דסתמא הביאוה בפרק שבועת העדות על מתניתין וכבר הוקשה לבעלי התוס' ז''ל קושיא זאת ותירצו דאע''ג דלא קי''ל כרבה מ''מ היכא דאיתנהו עדים קמן ס''ל לגמרא דהוי כפירת דברים בעלמא וכו'. נראה כוונתם דכיון דאיתנהו קמן ליכא טעמא דמייתי עדים. וא''ת לדעת רבינו ז''ל אכתי איכא טעמא דאפילו יעידו שמא לא תתקיים עדותן ויפסלו כמו שכתבתי בפ' שביעי והוא כתבו בסוף פרק שמיני. וי''ל דאיירי רבינו ז''ל דידענו שהכת השניה היו כשרים לגמרי והיו יודעים העדות בלי שום פקפוק והיכא שיהיה כן הוא דאמר רבינו ז''ל דהראשונה פטורה:

טז הַתּוֹבֵעַ אֶת הָעֵדִים לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ וְהִשְׁבִּיעָן וְעָנוּ אָמֵן וְהִשְׁבִּיעָן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וְהֵן עוֹנִין אַחַר כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה חוּץ לְבֵית דִּין וּכְשֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין הוֹדוּ וְהֵעִידוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם בָּאוּ לְבֵית דִּין וְעָמְדוּ בִּכְפִירָתָן חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאוֹתָן הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁחוּץ לְבֵית דִּין:

 כסף משנה  התובע את העדים להעיד לו וכפרו וכו' עד שחוץ לבית דין. משנה שם:

יז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָנוּ אָמֵן. אֲבָל אִם לֹא עָנוּ אָמֵן אֶלָּא כָּפְרוּ עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁבוּעָה מִפִּיהֶם וְלֹא עָנוּ אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּבֵית דִּין וְיִכְפְּרוּ בּוֹ שָׁם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בשענו אמן וכו'. א''א הא לא כר''מ ולא כרבנן וטעות גדולה נכנסה בו. ודע דר''מ ורבנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון מודו דשבועה גופה אפילו היתה חוץ לב''ד חייב ולא פליגי אלא בכפירתם דר''מ סבר שבועת העדות מפי עצמן אפילו כפרו חוץ לב''ד חייבין ואע''פ שהודו בבית דין מ''מ מפקדון גמרינן לה ודון מינה ומינה ורבנן סברי כפירה בב''ד בעינן דון מינה ואוקי באתרה ובשבועת הפקדון סבר ר' מאיר מפי אחרים בעינן כפירה בב''ד דומיא דעדות ואם כפר חוץ לב''ד והודה בב''ד פטור ורבנן סברי מפי אחרים כיון דכפר חייב:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א שענו אמן וכו': כתב הראב''ד א''א הא לא כרבי מאיר ולא כרבנן וכו' ורבנן סברי אפילו מפי אחרים כיון דכפר חייב עכ''ל. וכבר כתבתי בזה בפרק ט':

יח הִשְׁבִּיעָן בְּבֵית דִּין וְכָפְרוּ וְחָזַר וְהִשְׁבִּיעָן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים וְהֵן כּוֹפְרִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בֵּין חוּץ לְבֵית דִּין בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וַאֲפִלּוּ עָנוּ אָמֵן אוֹ נִשְׁבְּעוּ מִפִּי עַצְמָן פַּעַם אַחַר פַּעַם אֵינָן חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֶלָּא אַחַת מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁכָּפְרוּ בְּבֵית דִּין אִם חָזְרוּ וְהוֹדוּ אֵין עֵדוּתָן מוֹעֶלֶת כְּלוּם:

 כסף משנה  השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען וכו'. משנה פ' שבועת העדות:

יט נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁכָּל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אַחַר שֶׁכָּפְרוּ בְּבֵית דִּין הֵן עַל כְּפִירַת עֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן שֶׁהֵן פְּטוּרִין עָלֶיהָ מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת וְחַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכות שבועות - פרק אחד עשר

א כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשָּׁבַע מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין בַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-יג) (דברים י-כ) 'וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא וְהִדּוּר וְקִדּוּשׁ גָּדוֹל הוּא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ:

 כסף משנה  כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו':

ב וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחְלֹק לוֹ כָבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא:

 כסף משנה  וכל המשתף דבר אחר וכו'. פרק ד' מיתות (דף ס"ג):

ג וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט-קו) 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ':

 כסף משנה  ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'. פ''ק דנדרים (דף ח'):

ד שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִים לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

ה שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן. וּמִי שֶׁכָּפַר בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁטְּעָנוֹ וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וּמַכְחִישׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה. וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטּוֹעֵן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע מִסָּפֵק. שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טוֹעֵן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר. וְהוּא נִשְׁבַּע מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-י) 'שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם':

 כסף משנה  (ד-ה) שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'. משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי. ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, בכמה דוכתי מהם. ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'. מפורש בתורה:

ו כָּל שְׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַדַּיָּנִין חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְגַם הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וְגַם שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם שְׁנֵי מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. יֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה כְּגוֹן שְׁבוּעַת שָׂכִיר וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּגוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת יִתְבָּאֵר חִיּוּב כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת וְדִינֵיהֶם:

ז וְיֵשׁ שָׁם שְׁבוּעָה אַחֶרֶת וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי הַגְּמָרָא [א] וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ [הַיּוֹם] אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

 כסף משנה  ויש שם שבועה אחרת וכו'. בפ' שבועת הדיינים (דף מ':):

ח  וּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין עַל טַעֲנַת וַדַּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק כָּךְ הִיא. הַנִּשְׁבָּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְהוּא עוֹמֵד וְנִשְׁבָּע בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַּיָּנִין. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס''ת בזרועו. בריש פרק שבועת הדיינין (דף ל"ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה: ומ''ש ונשבע בשם או בכינוי. שם וכדרבנן: ומ''ש בשבועה או באלה. בס''פ שבועת העדות (דף ל"ו): ומ''ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (דף ל"ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב. ומ''ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה''ק. בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ח ל"ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא''כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה:

 לחם משנה  והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלה''ק וכו'. הרב כ''מ ז''ל תמה על סברת רבותיו. ונ''ל דיש להם טעם נכון דבר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ח:) אמרו ברייתא שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ואמרו בגמ' (דף ל"ט) מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק''ש וכו' שבועת העדות ושבועת הפקדון וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ע''כ. והקשו שם בתוס' (בד"ה ואלו נאמרין) ז''ל תימה דלא תני במתני' שבועת הדיינין ושבועת ביטוי וכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר ותירצו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו ע''כ. ורבותיו של רבינו ז''ל הוקשה להם קושיא זאת של בעלי התוס' ז''ל ולכך אמרו דשבועת ביטוי ודיינין כיון דלא תני להו במתני' ודאי דצריך לומר אותה בלה''ק דדוקא בשבועת העדות דאיכא קרא דושמעה קול אלה ובשבועת הפקדון דאיכא ג''ש דתחטא תחטא אמרינן דהוי בכל לשון אבל הני הוו לכתחילה בלה''ק ומ''מ בדיעבד ודאי דמהני בכל לשון, ודייק לישנא דברייתא דאמר אף היא כלומר אע''ג דלכתחילה יש לאומרה בלה''ק מ''מ אם אמרה בכל לשון יצא ומשום הכי לא מנה תנא דמתני' להך לא בהדי נאמרין בלה''ק ולא בהדי נאמרין בכל לשון דנאמרין בכל לשון הוי אפילו לכתחילה והך לכתחילה לא הוי בכל לשון ובהדי נאמרין בלה''ק לא מני הא משום דאינך אם אמרן בשאר לשונות לא יצא והך בדיעבד יצא ואית להו לרבותיו של רבינו ז''ל דאע''ג דשבועת הדיינין שבועת הפקדון עצמה היא כדכתב רבינו ז''ל מ''מ יש חילוק דשבועת הפקדון אין הדיינים מחייבים אותה אלא הוא עושה אותה מעצמו אבל זאת שהדיינין משביעין אותה צריך שיהיה בלה''ק וה''ה לשבועת ביטוי ולסברת רבותיו אפשר דצריך שיאמר לכתחילה אותה בלה''ק ודמי לשבועת הדיינין. זה נראה טעם רבותיו ז''ל. אבל רבינו ז''ל סובר דשבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה וכמו שכתבתי וכיון שכן ודאי דנאמרת בכל לשון אפילו לכתחילה כשבועת הפקדון ומ''ש אחר זה הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה לכתחילה נמי קאמר. והרב כ''מ ז''ל הבין מלשון שהשביעו שמשמע בדיעבד ואדרבה מלשון הרי זו כמצותה לכתחילה משמע דהוא סובר דאפילו לכתחילה נאמרת בכל לשון כשבועת הפקדון ורבותיו בהא פליגי עליה דאית להו דלכתחילה מיהא בעינן ולדברי רבינו ז''ל להכי לא מני שבועת הדיינים דמתניתין משום דהיינו שבועת הפקדון, מיהו שבועת ביטוי קשה אמאי לא מני ואפשר דהוי בכלל שבועת העדות דדמי לביטוי. זה נ''ל טעם רבינו ז''ל ורבותיו ז''ל ונסתלקו תלונות הרב כ''מ ז''ל:

ט כֵּיצַד מִפִּיו. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם שֶׁאֵינִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אוֹ אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְּלוּם:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'. בסוף פרק שבועת העדות (דף ל"ו) ארור בו שבועה:

י וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ [ב] בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן. אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

 לחם משנה  או במי ששמו חנון וכו'. נראה מדברים אלו דאית ליה דמאי דאמרו בפ' שבועת העדות (דף ל"ה) גבי מתניתין דחנון ורחום מתניתין במי שהוא חנון וכו' קאמר וכו' דאמר בזה הלשון וקשה לזה הסוגיא אשר שם וכבר ביארתיו בפרק שני:

יא  הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעִים. וְחוֹזֵר [ג] וְנִשְׁבָּע וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ. וְאִם אָחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְהִשְׁבִּיעוּהוּ אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. הִשְׁבִּיעוּהוּ מְיֻשָּׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע:

יב תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הוּא וְנִשְׁבָּע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (יא-יב) הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא. שם (דף ל"ח:):

יג * אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ. שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת [ד] הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה [ה] בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו:

 ההראב"ד   אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ וכו' אלא משביעין אותו בשם או בכינוי. א''א שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא:

 כסף משנה  אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. כן כתבו הרא''ש והר''ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב''א: כתב הראב''ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א''א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו:

 לחם משנה  אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. אע''ג דאיכא מיפך שבועה כדמשמע מדברי רבינו ז''ל בהלכות טוען דאין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד רבינו ז''ל לא ירד כאן אלא למנות ענין חומר ואיום השבועה אבל דין דהיפוך הוא דין נפרד שאינו תלוי בחומר ואיום השבועה:

יד  הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּיר הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִים אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין לְהִשָּׁבַע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'. כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי''ל שסמך על מ''ש כאן: ואע''פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה. פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה: ומ''ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה:

טו  כָּל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין שֶׁהִיא עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵיהֶם מְאַיְּמִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ בְּטַעֲנַת סָפֵק בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם:

 כסף משנה  כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'. בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ח:) ת''ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב''ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע''י טענה וכפירה היא. ומ''מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון:

 לחם משנה  כל מי שיתחייב שבועת הדיינים וכו'. מה שלא הצריך רבינו ז''ל בשבועת היסת איום משום דמשמע ליה דכיון דלא הצריכו בה אנקוטי חפצא ודאי דלא בעינן איום דטעמא דאנקוטי חפצא משום איום הוא אבל בשבועת ספק צריך טעם ואינו מספיק מ''ש הרב כסף משנה ז''ל דלא נאמר איום זה אלא בשבועת הדיינים דטענה וכפירה דהיינו מתני' דר''פ שבועת הדיינין דא''כ אנקוטי חפצא דאמרוהו בגמרא על שבועת הדיינין דטענה וכפירה דהכי אמרו שם על מתני' דר''פ שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה וכו' א''כ למה למדו רבינו ז''ל לשבועת ספק. ואולי י''ל טעם לרבינו ז''ל משום דמברייתא (דף ל"ט) משמע דלא איירי בטענת ספק מדהביא שם אל בית הגנב שגונב דעת הבריות שטוען על חבירו ממון שאין לו וזה לא שייך בטענת ספק, וכל זה איננו מספיק ולא ידעתי לו מוצא:

טז  וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל הַנִּשְׁבָּע. אוֹמְרִין לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזֵעַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר (שמות כ-ז) (דברים ה-יא) 'לֹא יְנַקֶּה'. כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמְּחַפִּין עַל זֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא גּוֹרֵם לְהִפָּרַע מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד-ב) 'אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ' וְגוֹ' וְכָתוּב אַחֲרָיו (הושע ד-ג) 'עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ'. כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת וְכָאן נִפְרָעִין מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה-ד) 'הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר'. הוֹצֵאתִיהָ מִיָּד. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. אֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ. (זכריה ה-ד) 'וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו' דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן:

יז וְעִנְיַן הָאִיּוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹמְרִים לָהֶם כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ בַּדְּבָרִים וְיַחְזֹר הַחוֹטֵא לְמוּטָב. אָמַר אֵינִי נִשְׁבָּע פּוֹטְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטָּעֲנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ וּפְטָרוֹ הוֹלְכִין לָהֶן:

יח אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע וַחֲבֵרוֹ תּוֹבֵעַ. הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (במדבר טז-כו) 'סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי [ו] הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים' וְגוֹ'. וְאוֹמְרִין לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין:

 כסף משנה  ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, קאמר בגמרא (דף ל"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש''י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן:

יט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְאַיְּמִין אִיּוּם זֶה בִּשְׁבוּעַת טַעֲנַת סָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת. צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִפְצֹר בְּבַעֲלֵי דִּינִין אוּלַי יַחְזְרוּ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל:

כ דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּשֶׁקֶר שֶׁיְּהֵא חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ וְאֵינוֹ לוֹקֶה * וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע עָלָיו בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁהוּא רְבִיעַ הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וּמֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית (דִּין) כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואף על פי שהוא מזיד וכו'. א''א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא:

 כסף משנה  דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ''ש ואינו לוקה ואע''פ שהוא מזיד. בר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ו ל"ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי: ומ''ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן. בפ' הזהב (דף נ"ד:): ומ''ש רבינו ומביא קרבן אשם. יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר''פ שבועת הפקדון (דף ל"ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא''כ לא ה''ל לרבינו למישתק: כתב הראב''ד אע''פ שהוא מזיד וכו'. א''א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז''ל כתב ע''פ מה שהוא דין הגמרא:

 לחם משנה  ומביא קרבן אשם אם יש שם בית דין. ט''ס הוא וצ''ל אם יש שם בית ומלת דין טעות, ור''ל אם יהיה בהמ''ק קיים. ומה שתמה כאן הרב כ''מ ז''ל כבר תירצתיו לעיל פרק שביעי:

הלכות שבועות - פרק שנים עשר

א * אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַנִּשִׁבָּע לַשָּׁוְא אוֹ לַשֶּׁקֶר וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן מֵבִיא קָרְבָּן. אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן עֲוֹן הַשְּׁבוּעָה כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ז) (דברים ה-יא) 'לֹא יְנַקֶּה ה'' אֵין לָזֶה נִקָּיוֹן מִדִּין שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּתְפָּרַע מִמֶּנּוּ עַל הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁחִלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יב) 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה''. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵעָוֹן זֶה יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת:

 ההראב"ד   אע''פ שלוקה הנשבע לשוא. א''א והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב''ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב''ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מיתות ב''ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת:

 כסף משנה  אע''פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'. בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ט): וכתב הראב''ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ''ל. וי''ל שאע''פ שב''ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל''כ הל''ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ''ש והרי חייבי מיתות ב''ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר''פ שבועת הדיינין (דף ל"ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש''י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב''ם שלא אמרו ב''ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ''כ הרב רבי יונתן אבל מ''מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע''כ:

 לחם משנה  אע''פ שלוקה הנשבע וכו'. בריש פרק שבועת הדיינין אמרו (דף ל"ט) וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה והא כתיב ונקה לא ינקה ותירצו ההוא מבעי ליה לכדרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ע''כ. משמע דהחומרא דאיתא בשבועת שוא הוי דאע''ג דעשה תשובה אינו מכפר לו כפרה גמורה וקשה דהא בריש הלכות תשובה כתב רבינו ז''ל דכריתות ומיתות ב''ד תשובה ויוה''כ תולין ועדיין אינם גומרים לו הכפרה עד שיבואו עליו יסורים וא''כ היכי קאמר דכל עבירות שבתורה מנקה לשבים. ועם מ''ש רבינו ז''ל ניחא דבכריתות ומיתות ב''ד אדם מת במיתת ב''ד ועשה תשובה ודאי דנתכפר לו כפרה גמורה כדכתב שם רבינו ז''ל בראש הפרק אבל היכא שלא מת במיתת ב''ד אז ודאי התשובה ויוה''כ תולין ויסורין גומרין הכפרה וא''כ ברייתא דר''א איירי בלקה דהוי כמו גבי מי שחייב מיתת ב''ד שקבל עונשו ומת במיתת ב''ד והתם מתכפר בתשובה והכא לא, אבל להראב''ד ז''ל בהשגות שנראה שמפרש דהך דקאמר בגמ' הכא דאינו מתכפר לשבים גבי שבועת שוא היינו היכא דלא לקה אבל אם לקה דודאי דבמקום מיתה עומדת ובתשובה מתכפר לו א''כ אפילו כריתות ומיתות ב''ד גם כן אינו מתכפר לו עד שיבואו עליו יסורין וזה נראה לי ודאי סיוע לפירוש רבינו ז''ל. וא''ת כיון דיש חילול השם למה כתב רבינו ז''ל עד שיתפרע דמשמע ביסורין מתכפר לו הא כתב רבינו ז''ל בפ''א מהל' תשובה דהיכא דאיכא חילול השם אינו מכפר אלא המיתה דוקא, וי''ל דכיון שלקה ומלקות במקום מיתה עומדת הוי כאילו מת ובפרעון יסורין שיבואו עליו יתכפר:

ב עָוֹן זֶה מִן הַחֲמוּרוֹת הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין יֵשׁ בּוֹ חִלּוּל הַשֵּׁם הַמְקֻדָּשׁ שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָעֲוֹנוֹת:

ג * מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁבְּרָאָם אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע בְּנָבִיא מִן הַנְּבִיאִים אוֹ בִּכְתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׁלַח נָבִיא זֶה אוֹ לְמִי שֶׁצִּוָּה בִּכְתָב זֶה אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ שְׁבוּעוֹת מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן * וּמְלַמְּדִין אֶת הָעָם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בְּכָךְ וּמַרְאִין בְּעֵינֵיהֶם שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה. וּפוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח וּמַתִּירִין לָהֶם:

 ההראב"ד   מי שנשבע בשמים ובארץ אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה. א''א ליחייב עליה קרבן ומלקות: ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך. א''א באמת צריכין שאלה לחכם ועובר משום בל יחל:

 כסף משנה  מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'. בס''פ שבועת העדות (דף ל"ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע''ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: כתב הראב''ד אין זו שבועה א''א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ''ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס''ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. ומ''ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו' משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: ומ''ש ואע''פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפ''ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: וכתב הראב''ד א''א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ''ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו:

ד * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת. וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר:

 ההראב"ד   בד''א בשאר כתבי הקדש. א''א כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס''ת ע''ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן. והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס''ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן הילכך אין כאן התפסה אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ''ש אם אמר במה שבתוכה שהיא התפסה ואע''ג דמנחא אארעא. ובירושלמי מפורש בתורה הרי זה מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם. ככתוב בה הרי זה אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע''י אדם וכוונתו לקדושה:

 כסף משנה  בד''א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'. דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ''ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ''פ הרא''ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ''א מהל' נדרים וכן דעת הרא''ש. והראב''ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי''ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב''ד הל''ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב''ד:

ה וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:

ו * עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבַּע אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ. וַהֲרֵי הוּא אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע כְּקֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע. לְפִי שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָנוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עָלָיו שְׁבוּעָתוֹ וְנֶאֱמַר בִּשְׁבוּעוֹת (במדבר ל-ג) 'לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ' מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ בִּרְשׁוּתוֹ יָצָא עֶבֶד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. וְנִמְצָא זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע עַל נִכְסֵי אַחֵר:

 ההראב"ד   עבד שנשבע וכו'. א''א פירוש אם נשבע שיתענה אינו צריך לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר להרע או להיטיב מה הטבה רשות וכו' יצא זה ששבועתו להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו רבו שתה:

 כסף משנה  עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'. בפ''ב דנזיר (דף ס"ב): וכתב הראב''ד א''א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ''ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות:

ז  קְטַנִּים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ וְהֵן יוֹדְעִין טַעַם הַשְּׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. כּוֹפִין אוֹתָן לַעֲמֹד בְּדִבְרֵיהֶן. כְּדֵי לְחַנְּכָן וּלְאַיֵּם עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבְּעוּ עָלָיו דָּבָר שֶׁאֵין הַקָּטָן יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִזָּק. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּצוּם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר זְמַן מְרֻבֶּה. מַכֶּה אוֹתוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְגוֹעֵר בּוֹ וּמַרְאִין לוֹ שֶׁהֻתְּרָה שְׁבוּעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָגִיל לְהָקֵל רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  קטנים שנשבעו וכו'. (פרק חמישי דנדה) (דף מ"ה):

ח צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים לְהִשָּׁבַע תָּמִיד כְּעַכּוּ''ם. וְזֶה הַדָּבָר כְּמוֹ חוֹבָה עַל אֲבוֹתֵיהֶם וְעַל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת:

ט  הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לְפָנָיו לַשֶּׁקֶר אוֹ שֶׁבֵּרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם נוֹשֵׂא שֵׁם ה' לַשָּׁוְא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי [א]. וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁנִּדּוּהוּ. וְאִם תֹּאמַר יוֹדִיעוֹ נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹלָם בְּנִדּוּי שֶׁהֲרֵי לִמְדוּ לְשׁוֹנָם הַעֲוֵה וּשְׁבוּעָה תָּמִיד:

 כסף משנה  השומע הזכרת השם וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר''ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. ומ''ש רבינו וצריך להתיר לו מיד. שם:

 לחם משנה  השומע הזכרת השם מפי חבירו וכו' וצריך להתיר לו מיד כדי שלא יהיה מכשול לאחרים. קשה דבגמ' (נדרים דף ז':) אמרו על הא ש''מ אין בין נידוי להפרה כלום והקשו בתוס' ז''ל דהא אמרינן בפרק ואלו מגלחין דלאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין ותירצו התוס' שם. אבל הרי''ף ז''ל בפרק אלו מגלחין אית ליה דפליגי אהדדי ודחאה לההיא דפ' אלו מגלחין מכח ההיא דנדרים וכן דעת רבינו ז''ל בפ''ז מה' תלמוד תורה שכתב אין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד וכבר כתב הר''ן ז''ל כל זה בפ''ק דנדרים. וא''כ כיון דרבינו ז''ל נתן כאן טעם להתרה מיד מפני שלא יהיו במכשול א''כ השתא לא קשה כלל ההיא דואלו מגלחין ושפיר אתיא דשאני התם דיודיעו שהוא מנודה מפני שביזה תלמיד חכם וכ''ע פרשי מיניה וא''כ לא היה לרבינו ז''ל לדחות ההיא דפרק ואלו מגלחין כיון דנתן טעם זה כאן:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַנִּשְׁבָּע הַזֶּה אוֹ הַמְבָרֵךְ לְבַטָּלָה מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחְזֹר:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'. פשוט בטעמו:

יא וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר (דברים כח-נח) 'לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא'. וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה. [ב] לְפִיכָךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיהַדֵּר לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד. אָמַר ה', אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה:

 כסף משנה  ומ''ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ''ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין:

יב אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל [ג]. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל [ד]. * וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו-ד) 'נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר' וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו-ה) 'עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 ההראב"ד   ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד. א''א דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:

 כסף משנה  אע''פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה וכו'. ומ''ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: כתב הראב''ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א''א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: סליקו הלכות שבועות בס''ד

 לחם משנה  אף על פי שמותר להשאל כו'. הראב''ד ז''ל כתב בהשגות דבנדר אינו כן אלא מצוה להשאל עליו, וכתב הרב כסף משנה ז''ל דצריך טעם למה. והדבר פשוט למאן דאמר דאיכא לאחמורי בשבועות יותר מנדרים דהא איכא מאן דאמר דנדרים מתירין בזמן הזה ולא שבועות דעונשם מרובה ועיניך תחזינה במרדכי פרק ג' דשבועות ובטור יורה דעה סימן ר''ל, ובבית יוסף ז''ל בסימן הנזכר: סליקו להו הלכות שבועות בס''ד

---

הלכות נדרים

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְאַחַת מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) שֶׁיִּשְׁמֹר מוֹצָא שְׂפָתָיו וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. ב) שֶׁלֹּא יַחֵל דְּבָרוֹ. ג) שֶׁיָּפֵר הַנֵּדֶר אוֹ הַשְּׁבוּעָה. זֶהוּ דִּין הֲפָרַת נְדָרִים הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב:

וּבֵאוּר מִצְות אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות נדרים - פרק ראשון

א  הַנֵּדֶר נֶחְלָק לִשְׁתֵּי מַחֲלוֹקוֹת. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים לוֹ כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ לְעוֹלָם. אוֹ מִין פְּלוֹנִי מִפֵּרוֹת הָעוֹלָם אוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר הֲרֵי זֶה נֶאֱסָר בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל וְלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ל-ג) 'לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ'. שֶׁיֶּאֱסֹר עַל עַצְמוֹ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי אִסָּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי אִסָּר:

ב וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא שֶׁיְּחַיֵּב עַצְמוֹ בְּקָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא עוֹלָה. אוֹ הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה. הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וְהָאוֹמֵר [הֲרֵי] עָלַי הוּא הַנִּקְרָא נֵדֶר. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ הוּא הַנִּקְרָא נְדָבָה. וְהַנְּדָבָה וְהַנֵּדֶר מִמִּין אֶחָד הוּא אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּנְדָבוֹת אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יב-יז) 'וּנְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ' וְגוֹ'. וְחֵלֶק זֶה הוּא שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  (א-ב) הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'. פשוט הוא. ומ''ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ''ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ''ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן. בריש קינים:

ג וְדִינֵי הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וְעִנְיָנוֹ הֵם שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִים בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. אֲבָל דִּינֵי נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמִשְׁפְּטֵיהֶם כֻּלָּם יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָם בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת:

ד  מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיְּקַיֵּם אָדָם שְׁבוּעָתוֹ אוֹ נִדְרוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי אִסָּר בֵּין שֶׁהָיָה מִנִּדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וְנֶאֱמַר (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה':

 כסף משנה  ומ''ש מ''ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'. פשוט הוא:

ה הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל כְּגוֹן שֶׁאָמַר תְּאֵנִים אֲסוּרִין עָלַי אוֹ תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִים עָלַי אוֹ תְּאֵנִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאָכַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ'. שֶׁאֵין לִנְדָרִים שִׁעוּר. שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר מִדָּבָר הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא. אָמַר אֲכִילָה מִפֵּרוֹת מְדִינָה פְּלוֹנִית אֲסוּרִין עָלַי אוֹ אֲכִילָה מִפֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת:

 כסף משנה  האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'. בפ''ג דשבועות (דף י"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר''ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא''כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ"ב) אמר ר''פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד''ה בכ''ש מ''ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי:

ו * אָסַר עַל עַצְמוֹ אֲכִילָה מִן הַתְּאֵנִים וַאֲכִילָה מִן הָעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי נְדָרִים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'. א''א הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם:

 כסף משנה  אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'. שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס''ד חייב בכל שהוא ל''ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א''ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש''י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת''כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ''ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ''ל: וכתב הראב''ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי''ל שרבינו סובר דאע''ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם:

 לחם משנה  אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'. הראב''ד ז''ל השיג עליו דבגמרא משמע דהיכא דאמר אכילה מזו עלי ואכילה מזו עלי דאין מצטרפין. והרב כ''מ ז''ל תירץ דכי שני רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות וכו' הדר ממאי דקאמר מעיקרא אלא בכל גוונא מצטרפות ואני אומר דיש טעם נכון לרבינו ז''ל לומר כן דקשה בפשטא דשמעתתא דמשמע דרב פנחס מהדר אמאי דשני שלא אוכל משתיהן א''כ היכי קאמר דגבי שבועות חלוקות לחטאות הא אמרינן בגמ' לקמן דהיכא דאמר שבועה שלא אוכל חטים וכוסמין ושעורין דאינו חייב אלא אחת ואפילו אמר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורין וכן של כוסמים ולא אמרינן דחייב על כל אחת ואחת אלא משום שהזכיר ג' פעמים פת וכדכתב רבינו ז''ל בפ''ד מה' שבועות אבל היכא דאמר שלא אוכל משתיהן מה יתור לשון איכא כדי שנאמר שמחלקות לחטאות לכך מפרש רבינו ז''ל דלא כפירש''י ז''ל. והר''א ז''ל דמהדר אמאי דקאמר מעיקרא שאמר אכילה מזו עלי אכילה מזו עלי ומאי דפרכת ליצטרפו גבי קונמות לאו קושיא היא דאפי' גבי שבועות היו מצטרפים אי לאו קרא דפלגינהו לחטאות משום דהזכיר אכילה בכל חד וחד דהוי כמו שהזכיר פת אכל אחד ולכך מצטרפין אבל גבי קונמות דליכא קרא דפלגינהו לחטאות ודאי דלא מצטרפין:

ז  הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי קָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵם כְּקָרְבָּן אוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ עָלַי קָרְבָּן אוֹ כְּקָרְבָּן אוֹ הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר:

 כסף משנה  האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. משנה בפ''ק דנדרים (דף י"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור:

 לחם משנה  האומר פירות אלו עלי קרבן וכו' הרי אלו אסורים עליו וכו'. נראה דפוסק כר''מ דלא שאני ליה בפ''ק דנדרים (דף י"ג) בין שיאמר קרבן בלא כ''ף בין שיאמר בכ''ף וכן בעולה מנחה וחטאת ודלא כר' יהודה דמתיר דבעינן שיאמר בכ''ף וטעמו דסתם לן תנא התם הכי כדאמרינן בפ''ק (דף י"ג) קתני קרבן הקרבן כקרבן וכו' סתמא תנא כר''מ וכיון דר''מ אמר דלא שאני לן בין שיאמר אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כו' א''כ בכולהו בלא כ''ף סגי. ורבינו ז''ל שכתב בכל אלו לקמן כ''ף צ''ל דלאו דוקא וכיון שכתב דכשיאמר קרבן בלא כ''ף וכן עולה ושלמים בלא כ''ף סגי ומהא שמעינן לאינך לא חש לפרש:

ח אֲבָל הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי אוֹ מִין פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִם פְּלוֹנִי עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר אוֹ כְּעַכּוּ''ם אוֹ כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו''ם וכו'. משנה בפרק ב' דנדרים (דף י"ג):

ט זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

י  הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ אֶפְשָׁר לַנּוֹדֵר לְהָבִיא אוֹתָם מֵחֲמַת נִדְרוֹ. שֶׁהַנּוֹדֵר בְּנָזִיר מֵבִיא חַטָּאת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא אָשָׁם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַטָּאת אוֹ כְּאָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן חַטָּאת אוֹ הֲרֵי הֵן אָשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ מִנְחָה אוֹ תּוֹדָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁכָּל אֵלּוּ בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:

 כסף משנה  החטאת והאשם וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"ג) אמרינן דלר''י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו:

יא אֲבָל * הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַלַּת אַהֲרֹן אוֹ כִּתְרוּמָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:

 ההראב"ד   האומר פירות אלו עלי כו' שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה. א''א אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן ע''י אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואף ע''פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע''פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים:

 כסף משנה  ומ''ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'. משנה רפ''ב דנדרים (שם ע"ב): וכתב הראב''ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א''א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו:

 לחם משנה  אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן וכו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ז''ל דלא תליא טעמא בהכי דהא חטאת ואשם אין באין בנדר ובנדבה ומ''מ מתפיסין בהו משום דקדושתן ע''י אדם הכא נמי כיון דחייב להקדישן ראוי היה להתפיס בהן אע''פ שאינן באין בנדר ובנדבה וכי האי גוונא סבר ר' יעקב גבי בכור אלא ודאי טעמא לא הוי אלא מפני שהם נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים ע''כ. נראה כוונתו של הר''א ז''ל דחלה ותרומה ניתנין לזכרים ולנקבות אבל בכור אע''פ שהוא נאכל לבניו ובנותיו של כהן מ''מ אינם ניתנין אלא לזכרים וכמ''ש כל זה רבינו ז''ל בפ''א מהל' בכורים. וקשה לי עליו דא''כ תרומת לחמי תודה אינן ניתנין אלא לזכרים כמו הבכור ובפ''ק דנדרים (דף י"ב) אתי רבינא למפשט בעיין דהרי עלי כבשר זבח שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס ממתני' דכחלת אהרן וכתרומתו מותר וקאמר הא כתרומת לחמי תודה אסור וכו' ותירצו אימא כתרומת הלשכה והקשו אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר ליתני לחמי תודה וכ''ש תרומתו ותירצו הא קמ''ל תרומת לחמי תודה תרומתו היא. והשתא לפירוש הר''א ז''ל טעמא דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים מותר הוי משום מתפיס בדבר האסור דטעמא משום דהוי נכסי כהן לא הוי הכי דינם כבכור וכמ''ש רבינו ז''ל בפ''א מהל' בכורים וטעמא דתרומתו הוי משום דהם נכסי כהן וכיון דהם טעמים מחולקין לא יפול על זה הקושיא שהקשו בגמרא ליתני הא וכ''ש הא דמהיכא ילפת תרומתו דלא הוי טעמא משום דבר האיסור מתרומת לחמי תודה דטעמא הוי משום דהוי דבר האיסור וכן לא יפול התירוץ שאמרו בגמרא הא קמ''ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כיון שהם טעמים מחולקים, האמת דלפירוש רש''י קמא שכתב שם קשה כי הך קושיא דהוא מפרש דהפשיטותא הוי דבדהשתא קא מתפיס משום דלחמי תודה אחר זריקה מותר וקודם זריקה אסור ותירץ המתרץ דתרומת לחמי תודה מותר משום דבעיקרו קא מתפיס וא''כ קשה על זה הקושיא עצמה דמאי פריך ליתני לחמי תודה וכל שכן תרומתו דהוו טעמים מחולקים דטעמא דלחמי תודה משום דבעיקרו קא מתפיס וטעמא דתרומתו הוי משום דהוי דבר האסור וכן התירוץ לא יפול על זה כדכתיבנא אבל לפירוש בתרא דרש''י ז''ל דמפרש דפשיטותא דרבינא הוי איפכא וכן לפירוש הר''א ז''ל ניחא והוא מסכים לפירוש רבינו ז''ל שמפרש דטעמא דתרומת לחמי תודה ותרומתו הוי משום דלא הוי דבר הנדור:

יב הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּנוֹתָר כְּפִגּוּל כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם:

 כסף משנה  האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י':):

 לחם משנה  כנותר כפיגול וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף י"ג י"ד) הביא רבא הך מתני' למפשט בעיא דבשר שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא קא מתפיס ואמרו שם והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא ופירש רש''י ז''ל דנותר הוי שנתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופגול שיצא חוץ ממחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור וכו' שמע מינה בדהשתא קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה כלומר דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דכולה כליל ואם רבינו ז''ל היה מפרש כן כיון דהוא סובר דבעיקרו קא מתפיס כדפסיק לקמן היה לו לומר דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא היתה לה שעת הכושר אבל שאר הקרבנות בעיקרו קא מתפיס ומותר אלא ודאי ס''ל כפירוש הר''ן ז''ל שמפרש איפכא דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דמים ואפילו הכי תנן דאסור שמע מינה בעיקרו קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה ולכך רבינו ז''ל דאית ליה בעיקרא קא מתפיס לא הזכיר נותר של עולה. ומאי דאמר כנותר וכו' הוא הדין בלא כ''ף וכדאמרו שם במשנה (דף י') נותר בלא כ''ף וכן כתב רבינו ז''ל לקמן מה שאוכל לך נותר או טמא או פיגול וכו':

יג הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כו) 'לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ':

 כסף משנה  האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ח): ומ''ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין. בפ''ק דנדרים (דף י"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. ומ''ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'. שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס''ד: מצאתי כתוב שנשאל ה''ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ''ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא''כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז''ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע''פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ''ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ''ל:

יד אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם לְבֶדֶק הַבַּיִת. הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה כִּתְמִידִים כְּדִירִים כְּעֵצִים כְּאִשִּׁים כְּמִזְבֵּחַ אוֹ כְּאַחַד מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּיָעִים כְּמִזְרָקוֹת כְּמִזְלָגוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּהֵיכָל כִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הַזְכִּיר שֵׁם קָרְבָּן. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ עִנְיָנָם כְּאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן:

 כסף משנה  אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ח:): הרי עלי כתרומת הלשכה. שם. ומ''ש כתמידים כדירים וכו'. משנה פ''ק דנדרים (דף י') ובמקום מ''ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד:

טו * הָיָה לְפָנָיו בְּשַׂר קֹדֶשׁ אֲפִלּוּ הָיָה בְּשַׂר שְׁלָמִים אַחַר זְרִיקַת דָּמִים שֶׁהוּא מֻתָּר לַזָּרִים וְאָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּבָשָׂר זֶה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁלֹּא הִתְפִּיס אֶלָּא בְּעִקָּרוֹ שֶׁהָיָה אָסוּר. אֲבָל אִם הָיָה בְּשַׂר בְּכוֹר אִם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר וְאִם לְאַחר זְרִיקַת דָּמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 ההראב"ד   היה לפניו בשר קדש אפי' היה בשר שלמים אבל אם היה בשר בכור וכו'. א''א חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורין אצלי ולא נראה דרכם בעיני דר' יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור הטעם מפני שאינו קדוש בידי אדם ואם כן אפי' קודם זריקה ואי כרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו כנדר הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא. ודומה לי שטעה בפירוש הגמרא ששאלו בגמ' במחלוקת דר' יהודה ורבי יעקב במתפיס בבכור היכי דמי אילימא לפני זריקת דמים מ''ט דר' יהודה והכי פירושה אם אמר בפירוש בבכור לפני זריקת דמים אמאי מותר ואם אמר בפירוש בבכור לאחר זריקת דמים אמאי אסור הא בהדיא בהיתרא מתפיסה אלא לאו דלא אמר מידי אלא אמר בשר זה כזה ואי אמר לפני זריקת דמים ודאי לדברי הכל אסור דדבר הקדוש בנדר הוא אלא לאו לאחר זריקת דמים וקא מפלגי בהא מילתא אי בעיקרא דמילתא מתפיס אי בדהשתא ודחינן דר' יהודה ור' יעקב בפלוגתא אחרת פליגי דמאן דשרי אפילו בבכור מחיים שרי משום דאינו מתפיס בדבר הנדור ומאן דאסר סבר דדבר הנדור הוא ובבכור מחיים הוא אי נמי בבשר שלפני זריקה פליגי אבל בבשר שלאחר זריקה אפשר דלדברי הכל מותר האי הוא פירוש דשמעתא בלא ספק:

 כסף משנה  היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (דף י"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע''פ שהר''ן כתב בשם הרמב''ן דבפ''ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ''ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח''כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר''ן פ''ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז''ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע''ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: ומ''ש אבל אם היה בשר בכור וכו'. שם (דף י"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: וכתב הראב''ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב''ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע''פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ''ע לפני זריקת דמים וכו' ר''ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ''ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע''פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא''כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א''א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א''א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה''ז מותר וזו הנוסחא האמתית: אחר ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה''ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו''ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה''ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומ''ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ''ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ''ל:

 לחם משנה  אבל אם היה בשר בכור (לפניו) וכו'. הקושיות העצומות אשר בדברי רבינו ז''ל כבר כתבן הרב כ''מ ז''ל והם נכללות בהשגות הר''א ז''ל וכמה דחק עצמו הרר''א בנו ז''ל בתירוץ הקושיא דמחלק בין מונח לפניו לשאינו מונח דמונח לפניו מקרי דבר הנדור קודם זריקת דמים משום דכיון דבזריקת דמים ניתר לאכלו הוי כשלמים ועם כל מה שדחק עצמו עדיין קשה דלאחר זריקת דמים אמאי מותר נימא בעיקרו קודם מתפיס דהוי קודם זריקה והוי אסור וכמו שפסק רבינו ז''ל בבשר השלמים ועוד קשה לאחר זריקת דמים לישראל אמאי מותר דכיון דישראל הנודר ובסתמא איירי רבינו ז''ל א''כ לאחר זריקת דמים הרי אסור לישראל וליהוי אסור ורש''י ז''ל פירש דאיירי בכהן המתפיס דאי בישראל הא לית ליה שום זכייה בגויה אבל לרבינו ז''ל דלא חילק קשה. ונ''ל לומר דרבינו ז''ל מפרש היפך מפירוש רש''י ז''ל והר''א ז''ל דכשאמרו בגמ' (דף י"ג) אלא לאו דמחית בבשר בכור ומחית בשר דהאיך גביה איירי לפני זריקת דמים אבל לאחר זריקת דמים ודאי מותר כדאמרו מ''ט דמאן דאסר דטעמא דאע''ג דאסור לזרים מ''מ אפילו למאן דקרי בכור דבר הנדור משום דמצוה להקדישו האי לאו דבר הנדור הוא דלאו מחמת נדריה הוא כיון דשרו לכהנים דאיסוריה לאו מחמת נדריה הוא שאילו כן היה אסור לכל וכדכתב הר''ן ז''ל שם בפירוש הבעיא ע''ש וא''כ לכ''ע בההיא שעתא דבר איסור מקרי ולא הוי נדר כי פליגי קודם זריקת דמים דמאן דשרי סבר בעיקרו קא מתפיס כלומר דאע''פ שזה הקדישו אחר שנולד מ''מ אינו מתפיס זה במה שהקדישו אח''כ אלא בעיקרו שהוא כשנולד דהיה אסור מעצמו ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס כלומר וכיון דההיא שעתא הוא מהקדש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דמותר דאי אזלת בתר השתא דבר האיסור הוי לכולי עלמא דאין האיסור מחמת הנדר כדכתיבנא ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא''כ לעולם הוי דבר אסור וכל זה לא הוי אלא כשבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא ודאי דבעיקרו קא מתפיס דהיינו בשעה שנולד וכמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים והכריח הדבר דהא תנן במתני' חטאת תודה ושלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קא מתפיס אלא ודאי דכשאין הדבר מונח לפניו בעיקרו קא מתפיס ומאי דקא מבעיא ליה כשהדבר מונח לפניו שכבר נזרק הדם ועבר מעשה הזריקה אי אמרינן בדהשתא קא מתפיס או בעיקרו דהוי קודם זריקה אבל כשאמר הרי הוא כבכור ודאי דהוי בעיקרו ולכך מקרי דבר האיסור ושרי וכמו שפסק רבינו ז''ל לעיל ומאן דאסר בבכור משום דגלי קרא לה' ואע''ג דבעיקרו הוא דבר האיסור מ''מ מרבינן ליה מקרא דלה' משום דסוף סוף הוי מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם מהך טעמא. ועם מ''ש יעלו דברי רבינו ז''ל כהוגן לע''ד דכיון דרבינו ז''ל פסק לחומרא להך בעיא לכך בשלמים דהוי חומרא בעיקרו פסק דאסורים ובבכור דהוי חומרא לפני זריקת דמים לומר בדהשתא קא מתפיס דהיינו במה שהקדישו בפה אמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ולכך פסק בבכור דלפני זריקה אסור אבל לאחר זריקה מותר בלי ספק כדכתיבנא, ולפי זה מאי דפסק רבינו ז''ל בעיקרא קא מתפיס גבי שלמים הוי משום ספיקא דאורייתא לחומרא ולא דאיפשיטא ליה הכי משום רבינא ורבא דבעו למפשט הכי כדכתב הר''ן ז''ל דאין זה הכרח דכבר דחו להו בגמרא. וגם אין להכריח מדאמרינן בנזיר פ''ד (דף כ"ב:) בלישנא בתרא איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא כלומר ברייתא דקאמרה האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה הוי אבעיא דרמי בר חמא ואיפשיטא בעיין דבעיקרו קא מתפיס דכבר כתבו התוס' דאין לדמות הנושאין להדדי דודאי גבי אשה אמרינן דעתה אמעיקרא משום דבשעת איסור חבירתה נדרה אבל דרמי בר חמא הנודר נודר בשעת היתר אחר זריקת דמים וההיא סוגיא דנזיר דמדמה הנושאים להדדי ס''ל דבעיא דרמי בר חמא הוי קודם זריקה ופליגא אסוגיא דנדרים ולא קי''ל כההיא סוגיא אלא כסוגיא דנדרים דהוי בעיא במקומה והבעיא הוי לאחר זריקה וליכא פשיטותא מההיא ברייתא דהאשה שנדרה לבעיין דאיבעיא לן אחר זריקה וא''כ לא משגחינן כלל בסוגיא דנזיר ואין להביא ראיה משם אלא נשאר הדבר בספק וקי''ל ספיקא דאורייתא לחומרא ומש''ה פסק רבינו ז''ל כך וכך כתב הר''א בנו דטעמו של רבינו ז''ל כן. וצריך שנפרש פי' ה''ד לפירוש זה ונאמר דה''פ ה''ד אילימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ''ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרו קא מתפיס כדכתיבנא והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע שכוונתו לומר ה''ז כבכור אחר שנשחט וקודם שנזרק הדם שכבר הקדשתיו בפה באותה שעה שנשחט ולא בעת שנולד שעדיין לא הקדשתיו בפה נמצא שהוא מתפיס במה דהקדישו בקדושת פיו והוי דבר הנדור וא''כ לכ''ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ''ט דמאן דאסר דדבר האסור מקרי דאי אזל בתר מעיקרא שהוא שעה שנולד קדוש מעצמו הוא ודבר האסור היה ואי אזלת בתר השתא דבר האסור מקרי דאי מחמת נדרו היה אסור לכל וכיון דהותר לכהנים נסתלק האיסור מחמת נדרו וכדכתב הר''ן ז''ל כאמור אלא ודאי דהיה לפני זריקת דמים ואמר הרי זה כזה ומספקא לן אי אזלינן בתר מעיקרא והתפיס בדבר האסור והוא בעת שנולד שהיה קדוש מעצמו או בתר השתא שכבר הקדישו בפה והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דדבר האסור הוי ומותר כדכתיבנא. ולא נראה לאוקומי פלוגתא סתמא דאמר הרי עלי כבכור ולא אמר יותר דודאי משמע ליה דבעיקרו קא מתפיס והוי בעת שנולד דהוא דבר האסור וא''כ מ''ט דמאן דאסר ודחי בגמרא דאפילו שיאמר בהדיא לפני זריקת דמים לא איכפת לן דודאי בעיקרו קא מתפיס דהיינו בעת שנולד ואע''פ שבסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו ביותר וזהו טעמו של מי שמתיר ומאן דאסר אמר דקושטא הוי הכי אלא דרבי ליה קרא מלה' ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם כיון שאח''כ בא לידי נדר שהוא מקדישו בפה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז''ל וישר בעיני כי הקושיות הם גדולות ועצומות. והא דכתב הטור ז''ל ביו''ד סי' רט''ו דהיכא דנדר מנבילות וטריפות והתפיס בהן דלא מקרי דבר הנדור דבעיקרו קא מתפיס לא פליג רבינו ז''ל עליו דשאני התם דלא מחית בשר קמיה:

טז  יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאַנְשֵׁיהֶם עִלְּגִים וּמַפְסִידִין אֶת הַלָּשׁוֹן וּמְכַנִּין עַל דָּבָר בְּדָבָר אַחֵר הוֹלְכִין שָׁם אַחַר הַכִּנּוּי. כֵּיצַד כָּל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן. הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶף חֵרֶךְ הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן כְּלַל הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן:

 כסף משנה  יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר''י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. ומ''ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'. משנה שם:

יז וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש. הכי משמע שם בגמרא. ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'. שם וכבית הלל:

 לחם משנה  כך אם הקדיש בכנויין וכו'. הכי משמע בגמ' (דף י') דקאמר בלשון שבדו חכמים משום דלא לימא קרבן לה' הכי משמע דבהקדש נמי נאמרו הדברים ומינה לר''י דקי''ל כוותיה דהוי נמי הכי:

יח  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אוֹ לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אוֹ לֹא יְהֵא דְּכִי אוֹ לֹא יְהֵא טָהוֹר הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ יְהֵא קָרְבָּן שֶׁהוּא אָסוּר. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֹכַל עִמְּךָ טָמֵא אוֹ נוֹתָר אוֹ פִּגּוּל הֲרֵי זֶה אָסוּר:

 כסף משנה  האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'. משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר''ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ''ד קרינן להו דמש''ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ''ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה''ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ''ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי''ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ''ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ''ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע''ג דלא אמר כ''ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ''ף נמי מיתסר לכ''ע אע''ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה''ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' (דף צ"ד:) והרא''ש והטור ז''ל בסימן ר''כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול''ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת''ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז''ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת''ח אלא לא חולין דהוא בחול''ם וקשה א''כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא''ש ז''ל גופיה סבר דלא חולין בחול''ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול''ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא''ש ז''ל ורבינו ז''ל וסיעתם. וי''ל דכיון דלדיוקא אתא ע''כ למעט לחולין בפת''ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת''ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת''ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז''ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז''ל כתב בטור יו''ד סי' כ''ד דפירוש הרא''ש ז''ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב''ם ז''ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז''ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

 לחם משנה  מה שאוכל עמך לא יהיה חולין וכו'. עם מה שהקשה הר''א ז''ל בהשגות הוקשו דברי רבינו ז''ל אהדדי דכאן פסק כחכמים ולמטה גבי חולין שלא אוכל לך פסק כר''מ ותירץ הרב כ''מ ז''ל דסובר רבינו ז''ל דלפי המסקנא אידחייא לה סברוה דאמרו בגמ' (דף י"א) ולחולין שאוכל לך לר''מ לא איקרי מכלל לאו אתה שומע הן. ומלבד הדוחק שהרגיש הוא בעצמו שאינו מבואר בגמ' סתירת הסברוה איכא לאקשויי עליו מריש פ''ב (דף י"ג:) דהדרינן לסברת סברוה דאמרינן על מתני' ואלו מותרין חולין שאוכל לך וכן טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא חולין ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז''ל כדעת התוס' (דף צ"ד:) והרא''ש והטור ז''ל בסימן ר''כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול''ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת''ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז''ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת''ח אלא לא חולין דהוא בחול''ם וקשה א''כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא''ש ז''ל גופיה סבר דלא חולין בחול''ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול''ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא''ש ז''ל ורבינו ז''ל וסיעתם. וי''ל דכיון דלדיוקא אתא ע''כ למעט לחולין בפת''ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת''ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת''ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז''ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז''ל כתב בטור יו''ד סי' כ''ד דפירוש הרא''ש ז''ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב''ם ז''ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז''ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

יט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן. וְכֵן אִם אָמַר הַקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ כְּקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל הָאוֹמֵר הַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ כְּקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ כָּל אֵלּוּ מֻתָּרִים. שֶׁאֵין מַשְׁמַע דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבַּע בְּקָרְבָּן שֶׁלֹּא יֹאכַל לָזֶה וְהַנִּשְׁבָּע בְּקָרְבָּן אֵינוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל לוֹ קָרְבָּן:

 כסף משנה  האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'. שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר''י רישא לאו ר''י היא כולה ר''י וה''ק שר''י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר''מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה''נ ה''ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא''ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דאמר לקרבן בפת''ח מפרשינן כאילו אמר בחט''ף ה''נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע''ג דלר''מ כי אמר לחולין בפת''ח לא אמרינן מכלל לאו ה''מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר''מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט''ף הא דאמר לחולין בפת''ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת''ח היה ר''מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר''ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר''מ לית ליה וכ''ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע''כ קרבן הוי ליתא דהא מש''ה אוקימנא מתני' דלא כר''מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל''ג ליה הכא כלל עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא פוסק כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ''כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס''ל ז''ל דבההיא לר''מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע''ג דמש''ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר''מ וכמו שהקשה הר''ן י''ל דאה''נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש''ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר''י דכר''מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת''ח הלמ''ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ''ש הר''ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע''פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר''מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר''מ לחולין לא אוכל לך מותר ה''מ באומר לחולין בשב''א הלמ''ד דא''א לאסור בו אא''כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור''מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר''מ נמי כשאומר לחולין בפת''ח הלמ''ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב''ד ועלו דברי רבינו כהוגן: וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. משנה שם (דף י"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע''פ שלא אמרו בכ''ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל''ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ''ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר''ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ''ב (דף ט"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר''ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר''מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת''ח הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. ומ''ש קרבן שאוכל לך אסור. דלא כר' יהודה דבעי כ''ף הדמיון. ומ''ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך. בציר''י הה''א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. ומ''ש או כקרבן לא אוכל לך. הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ''ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה''ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא''ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי''ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי''ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע''ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ומ''ש או לקרבן לא אוכל לך מותר. היינו מאי דרמינן מתניתין בפ''ב דנדרים דאתיא כר''מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ''ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר ושני ל''ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר''מ באומר לקרבן היינו באומר בשב''א הלמ''ד דע''כ ה''ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת''ח הלמ''ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול''ם הלמ''ד. וא''ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר''מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. ומ''ש או קרבן לא אוכל לך. היינו מתני' דפ''ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר''ן. ומ''ש או לא קרבן לא אוכל לך. היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ''ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת''ח הלמ''ד או בחול''ם הלמ''ד דאי אמר בפת''ח הלמ''ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול''ם הלמ''ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ומ''ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן קאי לאומר הי קרבן בציר''י הה''א ולאומר לקרבן בפת''ח הלמ''ד. ומ''ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת''ח הלמ''ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו:

 לחם משנה  הקרבן שאוכל לך. דוקא בפת''ח אבל בציר''י ודאי דאינו כלום דלשון שבועה קאמר. והא דלא פי' כן רבינו ז''ל כשאמר הקרבן בציר''י לא חש לכותבו שהוא פשוט בעיניו וכ''כ הרב בעל כ''מ ז''ל בטור יו''ד סימן כ''ד. ומ''ש שם וכאן בכ''מ דרבינו ז''ל גורס במתני' דפ''ב קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל וכתב שכ''ה גירסת הר''ן ז''ל. אני בדפוסים לא ראיתי בזה חילוק גירסאות וכ''ע גרסי בפ''ב הא קרבן שאוכל מותר ומשום הכי הוצרכו לומר הי בציר''י דאי אמר שלא אוכל לך בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בפת''ח בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בציר''י ודאי דמותר דאפי' שיהא בפת''ח פירושו קרבן יהא מה שלא אוכל לך וא''כ אמאי אסור אלא החילוק הוא בין פת''ח לציר''י היכא דאמר שאוכל לך ובהדיא כתב הכי הר''ן ז''ל גבי מתני' דפ''ק דהקרבן שאוכל לך דאוקמוה בגמ' שם דהוי בפת''ח כתב שם והא דלא עריב ותני וכו' משום דהנהו תלתא דהיינו הקרבן כקרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל אמר לא אוכל שרי וכדכתיבנא וא''כ הוא לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל כ''מ ז''ל. גם במ''ש ביו''ד בסימן הנזכר על מה שפסק רבינו לא קרבן לא אוכל לך דמותר דאע''ג דתנן בפ''ק דנדרים לא קרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר פסק ז''ל כסתם משנה פ''ב דנדרים ולא חש לההיא, איני מבין דבריו אלו דבפ''ב רמו מתני' אהדדי ותירצו דמתני' בפ''ק הוי לקרבן בשב''א ובפרק בתרא הוי לקרבן בפת''ח ולכך מותר והיינו דכתב רבינו ז''ל כאן. גם מ''ש שם דפירוש לקרבן לא אוכל לך דשרי רבינו ז''ל הוי בשב''א הלמ''ד אבל בפת''ח הלמ''ד אסר, הדברים הפוכים וט''ס הם וצ''ל דבפת''ח הלמ''ד שרי ובשב''א הלמ''ד אסר. מיהו במה שפירש שם בהא דלקרבן לא אוכל כאן בכ''מ חזר ותיקן הדברים: קרבן לא אוכל לך. פירש הר''ן ז''ל אי אמרינן דבקרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשבועי אבל בקרבן שאוכל לך לא אמרינן דמשתבע בקרבן שיאכל לו, וכן כשאמר לקרבן שאוכל לך דקי''ל דאסור כדכתב הר''ן ז''ל בפ''ק דנדרים לא אמרינן דמשתבע בחיי קרבן שיאכל לו קרבן וכמ''ש רבינו ז''ל גבי לקרבן שלא אוכל לך דשאני התם דפשט הדברים מורה איסור דהיינו קרבן מה שאני אוכל ממך לקרבן יהיה מה שאוכל ממך אבל הכא פשט הדברים מורה היתר דאמר יהיה קרבן מה שלא יאכל דמשמע מה שיאכל לא יהיה קרבן וכדי לקיים דבריו שלא יהיו לבטלה מוקמינן להו דנשבע בקרבן והוי היתרא כיון דסוף סוף פשט הדברים מורה כדכתיבנא:

כ * חֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ חֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הַחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּחֻלִּין שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 ההראב"ד   חולין שאוכל לך. א''א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמ' כר''מ דאע''ג דאיכא למשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דלרבנן אסור ולר''מ מותר ועוד למעלה למה פסק כחכמים והא קי''ל כר''מ דבעינן תנאי כפול:

 כסף משנה  חולין שאוכל לך וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר''ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר''מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

כא אֲבָל הָאוֹמֵר לֹא טָמֵא שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא נוֹתָר שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא פִּגּוּל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁל דָּבָר דָּבָר שֶׁאֹכַל הוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּגּוּל אוֹ טָמֵא לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ:

 כסף משנה  אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ''ל דה''ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב''א תחת הלמ''ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה''ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ''מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב''א תחת הלמ''ד דאסור דאתמר בגמ' וצ''ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע''פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה''ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא:

 לחם משנה  אבל האומר לא טמא שאוכל לך וכו' אסור. הרב כ''מ תיקן הנוסחא וכתב דגרסינן בדברי רבינו ז''ל לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך. ודברי הרב צ''ע ליישב הנוסחא וכן למטה שכתב רבינו ז''ל לא היכל שאוכל לך אסור כתב שהנוסחא משובשת והנוסחא הנכונה היא להיכל שאוכל לך. ונ''ל שאין לתקן הנוסחאות ורבינו ז''ל טעמו ונמוקו עמו דהוא גריס בגמ' בפ''ק דנדרים (דף י"ג) לא קשיא הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא כגירסת רבינו תם ז''ל שכתבו התוס' ז''ל כלומר והברייתא דקאמרה לא אוכל לך מותר היינו דאמר לא אימרא לא אוכל לך ולכך מותר דר''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והתוס' ז''ל הקשו לגירסא זו דא''כ ברישא גבי שאוכל לך דכיון דאמר לא אימרא שאוכל לך א''כ היתרא הוי ולא איסורא דכיון דאמר שיאכל לא יהיה אימרא א''כ היתר הוא ואמאי קאמרה הברייתא שהוא אסור ואי אמרת החלוקה דכשאוכל לך איירי לאימרא וסיפא דאמר לא אוכל לך אמר לא אימרא א''כ ליפלוג וליתני בדידה כולה בלא אוכל לך, ודחקו שם התוס' ז''ל הרבה בקושיא זו עד שהם עצמם הרגישו בחולשת תירוצם וכתבו כן יש לדחות לפר''ת ז''ל. ומפני קושיא זו סובר רבינו ז''ל דהיכא דאמר לא היכל שאוכל לך אסור ברישא וסיפא כולה בלא אימרא או לא היכל איירי וטעמא דמילתא משום דכדי שדברי הנודר לא יהיה לבטלה אנו מתקנים דבריו כל מה שאנו יכולים אע''פ שאנו מוסיפים על דבריו קצת תדע לך דהא לא חולין לא אוכל לך אנו מתקנין דבריו שאומרים לא חולין יהיה מה שאוכל עמך וכן לקרבן לא אוכל לך בציר''י הוי כי האי גוונא דאנו אומרים דהכי קאמר לקרבן יהיה מה שאוכל עמך ולפיכך לא אוכל הרי אנו מוסיפים על דבריו אלא ודאי טעמא מפני דכ''מ שאם אנו תופשים הדברים כפשטם יהיה דברי הנודר לבטלה אנו דוחקים עצמנו בדבריו כדי ליישב דבריו ואם אנו תופשים דבריו כפשוטן גבי לא חולין לא אוכל לך וכן גבי לקרבן לא אוכל לך פשט המאמר הוא שעושה קרבן מה שאינו אוכל עמו ואלו דברים בטלים דאיך יאסור על עצמו ויעשה קרבן מה שאינו אוכל ולכך כדי שיהיה קיום בדבריו אנו דוחקים בלשונו. גם אנו נאמר כן אם פירוש דבריו כפשטן שאמר אינו פיגול מה שאוכל לא יהיה טמא מה שאוכל עמך דברים בטלים הם אלו דלמה לו לומר שלא יהיה טמא ושלא יהיה פיגול לכך כדי לקיים דבריו אנו מוסיפים בדבריו ואנו מפסיקין בין לא לטמא שאוכל ובין לא לפיגול שאוכל לך וכן בין לא להיכל שאוכל לך ואנו מוסיפין על מלת לא עוד אוכל עמך וה''ק לא אוכל עמך מפני שאני עושה טמא מה שאוכל עמך וכן על זה הדרך לא פיגול ר''ל לא אוכל עמך מפני שאני עושה פיגול מה שאוכל עמך וכן בלא היכל שאוכל לך לא אוכל עמך שאני עושה היכל מה שאוכל עמך ועם זה יבא על נכון דברי רבינו ז''ל אין בהם נפתל ועקש ודברים נכונים בטעמם הם לע''ד. וזה פירש רבינו ז''ל בהדיא בדבריו שהוא מוסיף מלת אוכל לך על לא במה שאמר שמשמעו של דבר הוא שיהיה פיגול או טמא לפיכך לא אוכל לך:

כב בַּהֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁאֹכַל לְךָ אָסוּר. הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ כְּהֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ לֹא הֵיכָל שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּהֵיכָל שֶׁלֹּא יֹאכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא''כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ''ד בשב''א בין בפת''ח היא דכשאומר בשב''א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת''ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר''מ דלא בעי כ''ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר''מ אוסר וא''ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל''ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר''ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב''א תחת הלמ''ד הא דאמר לאימרא בפת''ח תחת הלמ''ד דס''ל למאן דגרסי הכי דלמ''ד פתוחה הרי היא כלא עכ''ל. ולפ''ז צ''ל דרישא נמי בשב''א הלמ''ד היא דאילו בפת''ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי''ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ''ד כאומר בכ''ף דמי ואפי' בלא למ''ד ובלא כ''ף כאומר בכ''ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה''ה לאינך:

 לחם משנה  שזה כמו שנשבע בהיכל וכו'. קאי לחלוקה דהיכל שלא אוכל לך ומינה לקרבן שלא אוכל דקאמר רבינו ז''ל לעיל דמותר דטעמו הוי מפני שנשבע בקרבן אע''פ שהרב בעל כסף משנה ז''ל לא כתב שטעם השבועה הוא לחלוקה של קרבן לא אוכל לך מה לא משמע הכי:

כג  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ אוֹ מְשַׁמַּתְנָא מִמְּךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ. אוֹ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אוֹ מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל. וְאִם אָכַל כְּזַיִת מִכָּל נְכָסָיו לוֹקֶה מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ':

 כסף משנה  האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'. בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור x (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש''מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא''ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע''ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר''ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא''ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר''ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע''ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס''ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ''ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה''ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש''ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו''ד ואית דגרסי שאיני ביו''ד (ומדברי הרמב"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ''ל: וכתב הר''ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה''ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס''ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ''ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ''ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה: ומ''ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף י"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר''ע היה חוכך בזה להחמיר א''ר פפא בנדינא ממך כ''ע ל''פ דאסיר משמתנא מינך לכ''ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר''ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא''ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר''ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא''ש והר''ן דלית הלכתא כר''ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר''ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר''ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס''ל כוותיה וכתבו הרא''ש והר''ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב''ן. ומ''ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו. לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה''ה במנודה אני לך לר''ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר''ע וסובר ז''ל דכי א''ר פפא בנדינא מינך כ''ע ל''פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא''כ ע''כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ''ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב''ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א''א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ''ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ''ע ל''פ דשרי. וממ''ש הראב''ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר''ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד''א בין חוץ לד''א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד''א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד''א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ''נ שפירש הראב''ד. ולענין הלכה פסק כר''ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע''ג דא''ר חסדא דאין לחוש לדר''ע ה''מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי''ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר''ע ואע''ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב''ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ''ל שיטה אחת. אבל הרשב''א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע''ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד''א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ''כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ''ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י''ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב''ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב''ד נראה כן עכ''ל:

כד * אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ נָדִינָא מִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת:

 ההראב"ד   אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. א''א פירוש אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך:

 לחם משנה  אמר לו מנודה אני לך וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ז') אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור וכו' פירוש דברי הגמ' אפשר לפרשם באחד משלשה פנים ועל דרך זה דברי רבינו ז''ל. הא' מה שפירשו התוס' ז''ל דמ''ש בנדינא ממך כ''ע לא פליגי דאסור הוא אפילו שלא אמר אלא נדינא מינך לחוד וכתבו שם התוס' ז''ל טעמא דלשון נדינא לא משמע כלל לשון הרחקה אלא משמע שאני נע ונד ליהנות ממך וכו' וכן פירשו דפלוגתא דמנודה אני לך הוי לחוד בלא שאני אוכל לך וזהו הפירוש שהזכיר הרשב''א ז''ל. וע''פ זה יתפרשו דברי רבינו ז''ל דפסק כרבנן ולכך כתב דבמנודה אני לך לחוד לא הוי אלא שלא ישב תוך ארבע אמותיו כמו מרוחק אבל מנודה אני לך שלא אוכל כתב דהרי זו אסור באכילה מפני שע''כ לא פליגי רבנן אלא במנודה אני לך לחוד אבל כשאמר מנודה אני לך שאני אוכל לך מודו לר''ע דהוי כמו מנודה אני לך לחוד אליבא דר''ע וכי היכי דהתם לר''ע הוי איסור ולא מלקות משום דחוכך להחמיר היכא דהזכיר שאני אוכל לך לרבנן הוי איסור ולא מלקות. הפירוש הב' הוא פירוש המפרשים ז''ל דנדינא לא סגי אלא שיאמר שאני אוכל לך וכן מנודה אני לך לר''ע ורבינו ז''ל פוסק כר''ע ולכך כתב במנודה אני לך שאני אוכל לך דאסור ואינו לוקה כר''ע ומ''ש אמר לו נדינא ממך לפי פירוש זה קאי אמאי דקאמר לעיל שאני אוכל לך והכי קאמר אם במקום מנודה אני לך אמר נדינא אבל שאר הלשון במקומו עומד אסור וזה פירוש השיטה שכתב הרב בעל כ''מ ז''ל. הפירוש השלישי הוא דברי הרב בעל כ''מ ז''ל דבנדינא אסור בלא שאני אוכל ואפילו בהנאה אבל הפלוגתא במנודה אני לך הוי כשאמר שאני אוכל לך ופסק רבינו ז''ל כר''ע ולפי פירוש זה אתו דברי רבינו ז''ל כפשטן בנדינא שכתב רבינו ז''ל דאסור דהוי לחוד. ומדברי רבינו ז''ל בפירוש המשנה נראה שאינו מפרש כפירוש התוס' ז''ל שכתב שם ומי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לר''ע אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר אינו חייב מלקות ובסוף דבריו כתב שם דהלכה כר''ע מוכח ודאי שדעתו כאחד משני פירושים האחרים ולא כפירוש הראשון. ובפירוש דברי הר''א ז''ל יש חילוק דהרב בעל כ''מ ז''ל רצה לומר דהר''א ז''ל אית ליה דהלכה כר''ע כדברי רבינו ז''ל אלא שסובר דפלוגתא דר''ע לא הוי אלא לענין ד' אמות דוקא דלרבנן מנודה אני לך מותר לגמרי אפילו בתוך ד' אמות ולר''ע אסור בתוך ד' אמות אבל קשה על פירוש זה דכיון דהר''א ז''ל מודה דבמשמתנא לך לא ישב בתוך ד' אמות דלא השיגו לרבינו על כך א''כ מכ''ש דלא יוכל לעמוד תוך ארבע אמות דידיה כיון שלא ישב שם וכיון דרבנן אמרי לישנא דמשמתנא הוא ודאי דמודו רבנן דבתוך ד' אמות מיהא אסור כיון דדמו ליה למשמתנא ובמשמתנא דינא הכי וכמו שהודה הר''א ז''ל ומינה דר''ע דפליג ואוסר אפילו חוץ לד' אמות הוי וכ''ש אי גרסינן לישנא דנדינא דהיא הגירסא הנכונה כדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל דודאי לר''ע אסור אפילו חוץ לד' אמות כיון דמדמי ליה לנדינא ובנדינא אסור ליהנות אפילו חוץ לד' אמות וכמ''ש רבינו ז''ל והראב''ד ז''ל מודה לו דלא השיגו אבל אם היה מפרש הרב ב''י ז''ל דהר''א ז''ל פוסק כרבנן אתי שפיר דכיון דבמנודה לחוד ובמשמתנא לחוד לא ישב תוך ד' אמות כאן שהזכיר האכילה הוי האיסור פחות ממנו דישב תוך ד' אמות אבל לא יאכל בתוך ד' אמות והוא הדין במשמתנא דהוי הכי דרבנן מדמי להו להדדי והוא פסק כרבנן. ולפי הפירוש הב' שהוא פירוש השיטה מוכרחים אנו לומר דהר''א פוסק כרבנן ולכך אסר האכילה תוך ד' אמות לבד ולא כר''ע דאסר לגמרי ומיהו לא אסר אלא האכילה לבד תוך ד' אמות ולא הישיבה כיון דהזכיר בלשונו אכילה כדכתיבנא. ולפי הפירוש הא' שהוא פירוש שהזכיר הרשב''א וכתב וכן נראה שהוא דעת הראב''ד נראה לומר ג''כ דדעתו שהר''א פוסק כרבנן וכמו שפסק רבינו לפי אותו הפירוש כדכתיבנא ודקדק מדברי הר''א דסובר אותו הפירוש משום דלא השיג על רבינו ז''ל בנדינא שכתב שאסור ליהנות אפי' לא יאמר שאני אוכל לך משמע דאית ליה כפירוש רבינו דבנדינא לחוד סגי אלא שהוא השיג על רבינו דלית ליה דע''כ לא פליגי רבנן אלא במנודה לחוד אלא אפי' במנודה אני לך שאני אוכל לך אית ליה דפליגי דכיון דרבא מדמי ליה למשמתנא אית ליה להר''א דבמשמתנא אינו אסור אלא תוך ד''א לבד אפי' שהזכיר שאני אוכל לך דכיון דאיסור השמתא הוי תוך ד''א מה שהזכיר האכילה אינו אלא למעט הישיבה שיוכל לישב תוך ד''א אבל (לא) שלא יאכל תוך ד' אמות דידיה אך אינו מוסיף בהזכרת האכילה איסור יותר מד''א וכיון דבמשמתנא הוי הכי ה''ה במנודה דמדמי להו רבנן וזהו שהזכיר בהשגתו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך כו' כלומר כיון דבשמתא הוי דינא הכי הא רבנן מדמו להו להדדי וא''כ אפי' שהזכיר שאני אוכל לך אין האיסור אלא תוך ד' אמות לבד. ובאמת הנכון כדברי הר''ן לומר שפוסק כרבנן ואע''פ שהזכיר בדבריו במקצת הנוסחאות פי' אסור לאכול כו' אין כוונתו לפרש דברי רבינו אלא מסברא דנפשיה קאמר. והרב ב''י ז''ל בטור יו''ד סי' ר''ו דקדק מדברי הטור שכתב בשם רבינו ז''ל והרמב''ם כתב כו' ובנדינא מינך ולא אמר שאני אוכל לך אסור ליהנות ממנו מנודה שלא אוכל אסור לאכול עמו דמלשון עמו משמע בתוך ד' אמות דידיה ואית ליה לטור ז''ל כפירוש שמפרש הראב''ד ז''ל בדברי רבינו ז''ל לפי דעתו ואין זה הכרח דהטור עצמו כתב למעלה אבל אם אומר נדינא ממך וסיים בדבריו שאני אוכל לך אסור עמו ובודאי דההוא עמו לאו בתוך ד' אמות קאמר דהוא אית ליה כפירוש שמפרש ז''ל דבנדינא עם שאני אוכל לך אסור באכילה בכל גוונא. ועוד הזכיר שם הטור ז''ל דין ר' יוסי בר חנינא שאמר שם מודר אני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר והרב ב''י ז''ל תמה שם על רבינו ז''ל למה לא הזכירו. ואפשר לתת טעם לרבינו ז''ל דאית ליה דשמואל פליג עליה דקאמר מודרני ממך דלא משתעי בהדיה קאמר אע''ג דשאר המפרשים פירשו ויישבו הב' מימרות דמאי דקאמר ר' יוסי בר חנינא מודרני ממך עם שאני אוכל לך הוי רבינו ז''ל לא ס''ל הכי וכיון דאידחיא לה מימרא דריב''ח אידחיא לה כולא מילתא ודוחק:

כה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אִם אֹכַל לְךָ שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה וְאָכַל חַיָּב בְּכֻלָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁמִּנִּדְבוֹתָם נָזִיר וְקָרְבָּן הֲרֵי זֶה חַיָּב:

 לחם משנה  האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים כו' חייב בכולן. כלומר שאם אכל יהיה נזיר ויביא קרבן ועבר על השבועה שבועת ביטוי. וא''ת בפ''ק (דף ט') על מתני' דכנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה שהקשו שם ודילמא כנדרי רשעים הרי עלי והימנו וכו' והוצרכו לומר כשנזיר עובר לפניו ולמה לו לומר כולי האי לימא דאמר כי האי לישנא דקאמר רבינו ז''ל. וי''ל דהאי לישנא פשיטא ולא אשמעינן מידי התנא אבל באוקימתא דשני הוי רבותא טובא כדאמרו שם בגמ'. ודין זה אע''פ שלא הוזכר בגמ' נפקא ליה לרבינו ז''ל מהתם דפשוט הוא בודאי ובמאי דתירץ שמואל באומר כנדרי רשעים הרי עלי והימנו כו' נראה מדברי רש''י ז''ל דכולהו אאכילת הככר קאי וכגון שהיה ככר לפניו ואמר דברים אלו אז יתחייב אם אכלו בנזירות ובקרבן ובשבועה. אבל מדברי הר''ן ז''ל נראה שמפרש שם דהריני עלי לא איירי באכילת ככר אלא באדם שרוצה לנדור בנזירות ואמר כנדרי רשעים הריני וכן אדם שרוצה לנדור בקרבן ואמר כנדרי רשעים עלי אבל חלוקה דהימנו איירי באיסור אכילת ככר שהיה לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו ולזה מטים דברי רבינו ז''ל אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר וכו' חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה משמע קצת כפירוש הר''ן דבנזירות וקרבן לאו באכילת ככר שייכי אע''פ שמדבריו בפירוש המשנה אינו נראה כן. וא''ת כשאמר הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל ככר זה כתב רבינו ז''ל אסור ולא כתב שאם אכל חייב קרבן ואמאי כיון שאמר הרי עלי הרי בלשון עלי קרבן וכיון שאמר אם אוכל ואכל ראוי לחייבו קרבן. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דכשרוצה לנדור בקרבן ולא בא לאסור ככר אז אמרינן דעלי קאי אקרבן אבל כשבא לאסור ככר והזכיר עלי לא קאי עלי אלא אאיסור ככר שאסר עליו. והטור ז''ל בסימן ר''ו כתב האומר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן אמר ככר זה עלי אסור בו ע''כ. ודין הימנו והריני לא הזכיר והרב ב''י ז''ל כתב שם דלא שייכי לענין איסור ככר וקשה עליו דהימנו באיסור ככר הוי דהוי שבועה שלא לאכול הככר ולא כתבו רבינו ז''ל לא כאן ולא בהל' שבועות ובנזיר נמי שייך היכא דאמר כנדרי רשעים הריני אם אוכל ככר זו. גם מ''ש הטור ז''ל כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן דברי מותר הם דאיהו לא עסיק בדיני קרבן כלל אלא די''ל לזה דמשום דרצה להזכיר דין הנמשך ככר זה עלי כנדרי רשעים כתב הדין הראשון דבגמ' נאמר הדין גבי קרבן ומיניה למדו הטור ז''ל גבי איסור ככר:

כו  אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים אוֹ כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִים שֶׁאֹכַל לְךָ אוֹ אִם אֹכַל לְךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב בִּכְלוּם שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וָכַעַס. אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו חַיָּב בִּנְזִירוּת. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי חַיָּב קָרְבָּן. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּשְׁבוּעָה:

 כסף משנה  (כה-כו) האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה''ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א''ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ''ל. ופי' הר''ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה''ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע''ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה''ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה''ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע''ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש''ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע''פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ''כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ''ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ''ק דקידושין דה''ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה''נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה''ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה''ל ידים שאין מוכיחות וס''ל לשמואל דלא הויין ידים עכ''ל. והשתא מ''ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. ומ''ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר''ן ודברי רבינו סתומים. ומ''ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ''ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. ומ''ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה''ז אסור אע''פ שלא פירש:

כז * הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

 ההראב"ד   הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו. א''א דומה ששכח ולבסוף נזכר שהרי כתב ענין אחר בהל' שבועות:

כח נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ:

 כסף משנה  (כז-כח) הנודר בתורה וכו' עד ה''ז כמי שנדר במ''ש בה. בפ''ב דנדרים (דף י"ב): וכתב הראב''ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי''ב מהל' שבועות:

כט  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים [א] וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר:

 כסף משנה  האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ח'):

ל הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ כַּאֲחוֹתִי אוֹ כְּעָרְלָה אוֹ כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כִּבְשַׂר חֲזִיר. כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֻתָּר לְאָכְלָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי מֻדָּר מִמְּךָ הֲנָיָה אוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אֲסוּרָה עָלַי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. משנה פרק ב' דנדרים (דף י"ד). ומ''ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה''ז אסורה עליו. כמו שיתבאר בפ' (י"ב מהל' אלו):

הלכות נדרים - פרק שני

א אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים:

 כסף משנה  אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. במשנה פ''ג דנדרים (דף כ"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. ומ''ש וענה אמן. נתבאר רפ''ב דשבועות. ומ''ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. פשוט הוא:

 לחם משנה  אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. כתב הרב בעל כ''מ ז''ל דנפקא ליה מפ''ג דנדרים דקאמר הדירו חבירו שיאכל אצלו, ובמחילה מכבודו דההיא אינה ענין להא דהתם איירי בשחבירו מדירו משלו אם לא יאכל אצלו ובההיא ודאי יש לו רשות ואפי' יענה חבירו אמן וכדכתב הטור ביו''ד סימן ר''ט אבל הא נפקא ליה לרבינו ממאי דאמרינן בספ''ג דשבועות (דף כ"ט:) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכן כתב שם הרב ב''י סי' רנ''ז:

ב וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. אֲבָל הַמִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּנָזִיר וְנָדַר בְּקָרְבָּן. בְּקָרְבָּן וְנָדַר בְּנָזִיר. בִּשְׁבוּעָה וְנָדַר. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִנְדֹּר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר:

 כסף משנה  ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו. בהל' שבועות פ''ב. ומ''ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'. הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ו:) לענין הפרה:

ג  הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְדִין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּנְדָרִים כְּדִינָן בִּשְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות. פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה:

ד  מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים אֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נָדַר. אִם הָיָה [א] זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה. וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא עַתָּה הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּבָר הִקְדִּים הַחֲזָרָה לַנֵּדֶר וְהוֹצִיאָהּ בְּפִיו מִקֹּדֶם. * וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:

 ההראב"ד   ויש שמורה להחמיר וכו'. א''א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו לפי שצ''ל בלבו על התנאי אני סומך והיה צ''ל והוא שקבל התנאי תוך כדי דבור אחר שזכר אותו:

 כסף משנה  מי שהתנה קודם שידור וכו'. בפ''ג דנדרים (דף כ"ג) תנן ראב''י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר''ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב''ע כגון שהתנה בר''ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא''ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ''כ הר''ן וכ''כ הרשב''א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ''פ ר''ת וכ''כ סמ''ג ודלא כריב''ם וראבי''ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. ומ''ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע''פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו', לשון אע''פ שכתב רבינו כך שיעורו אע''פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: ומ''ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'. וכתב עליו הראב''ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא''ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ''ש הראב''ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ''ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: כתב הר''ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע''ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע''ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ''ל. וכ''כ בתשובה להרמב''ן סי' רמ''ח וסי' ר''פ וכ''כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י''ד וכ''כ בטא''ח סי' תרי''ט:

 לחם משנה  ויש שמורה להחמיר. הר''א בהשגותיו תולה הדבר בקבלת התנאי וקיומו שצריך שלא ישהא כדי דיבור אחר שזכר אותו שלא קיימו והרב כסף משנה ז''ל רצה לומר דזו היא כוונת רבינו ז''ל אבל במחילה מכבודו דכוונת רבינו ז''ל שכתב ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור וכו' הם דברים כפשטן דבעינן שיזכור התנאי תוך כדי דבור לנדר וטעמיה משום דאית ליה כדברי ר''י שכתבו שם התוספות דס''ל דרבא פליג אאביי ודוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם לא זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור התנאי והלכתא כרבא ע''כ דברי התוספות שכתבו בשם ר''י ז''ל, וזו היא דעת יש מי שאומר אלא שהוסיף דדי בזכירה תוך כדי דבור וטעמו דכיון דאם חזר בו תוך כדי דבור סגי כדכתב רבינו לעיל אם כן כיון דזכר התנאי תוך כדי דבור סגי והתוספות הקשו שם על פירוש זה דסתמא דגמרא משמע דדבר פשוט הוא דביטול מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כשזכור בשעת הנדר עקר משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דגמרא ע''כ. מיהו לזה י''ל דאביי עצמו דאמר תני ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר הוא שהקשה אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה ואף על גב דאביי לא הוזכר בקושיא אלא בתירוץ הקושיא והתירוץ דידיה הוי וכה''ג אשכחן בריש אלו מציאות דקאמר שם וכמה א''ר יצחק כו' וכתבו שם התוספות דר''י עצמו הוא ששאל והשיב ואביי משום דאית ליה דטפי עדיף שלא להזכיר הנדר מהיכא דזוכרו הגיה המשנה אבל רבא פליג עליה ואמר דהסברא הוי איפכא ומתני' כדקאי קאי אבל מכל מקום קשה למה ליה לרבא לומר הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בר''ה כו' בלאו האי אוקימתא מתני' כפשטה הויא כיון דאית ליה דזכירת תנאי עדיף ודלא כסברת אביי. ונראה לתרץ ולומר דאין ה''נ דהוה מצי למימר הכי לתרץ הקושיא שהקשה אביי אלא רבא אוקי הך אוקימתא לדקדק לשון המשנה שאמרה שיהא זכור בשעת הנדר ולא אמרה ובלבד שיזכור בשעת הנדר הוה משמע דיזכרנו לתנאי לגמרי ומדקאמר שיהא זכור משמע אף על פי שלא יהיה התנאי זכור לגמרי אלא שיהיה לו זכירה קצת כגון שזכר שהתנה ולא זכר ממה התנה די לו בכך ושיאמר על דעת הראשונה אני נודר ואתי שפיר לישנא דובלבד שיהא זכור וקאי לישנא בדיוקא להאי פירושא דלפירוש שאר המפרשים צריך לדחוק ולומר ובלבד שיהיה זכור בפירוש ובשעת הנדר התנאי אבל אם לא זכר עדיף טפי והוא דוחק בלשון המשנה. עוד הקשו התוספות ז''ל על פירוש זה מ''ש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמאי קלות ראש שייך כיון שהוא לא זכר כל התנאי אלא מקצת התנאי. גם מדברי הרא''ש ז''ל יש קושיא על פירוש זה דא''כ היכי קאמר דהתנה סתם הא רבא לא הגיה המשנה. ונראה לתרץ דמ''ש חסורי מחסרא וה''ק והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' אלו הדברים שחסרה המשנה וסתם לנו הוא להודיענו שלא ינהגו קלות ראש בנדרים משום דממתניתין נשמע דאם זכר התנאי לגמרי בשעת הנדר הוי בטולו ביטול דמתניתין אמרה דאפילו שזכור מקצת די כשיאמר על דעת הראשונה אני נודר והוא הדין כשזכר הכל אפילו שלא יאמר על דעת הראשונה אני נודר וילמדו לנהוג קלות ראש בנדרים אחרים כיון דלמדנו דכיון שזוכר התנאי בשעת הנדר סגי לכך אמרה מתניתין הדבר סתום וחסרה הדברים שחסרה ואף על פי שהרא''ש ז''ל דחה פירוש זה שכתב דהא לא הוה מסתם סתומי דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיה הנה הרי היא כמפורשת הך פירושא דיש אומרים לא ס''ל הכי אלא כדכתיבנא. זה נראה טעם ויישוב לפירוש זה וכפירוש רבינו בפירוש המשנה אבל הראב''ד שתולה הדבר בקבלה וקיום מסברא נפקא ליה דצריך דבשעה שיזכור התנאי מיד יקיימנו:

ה  מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה וְכֵיצַד הָיָה הַתְּנַאי. אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ. וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר שֶׁהֲרֵי זָכַר בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁם תְּנַאי וְאַף עַל פִּי כֵן נָדַר:

ו יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם. וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים תְּנַאי לִשְׁבוּעָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּנְדָרִים:

 לחם משנה  אין כל אלו הדברים נוהגים כו'. הא נפקא להו ממאי דאמרינן בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות והתוס' ז''ל בפ''ג דנדרים יישבו ירושלמי זה בענין אחר ע''ש:

ז סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר:

ח וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי חֵרֶם. אִם כְּחֵרֶם שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת אָסוּר. וְאִם כְּחֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָמוֹן שֶׁלָּהֶם וְאֵין בָּהּ אִסּוּר. וְאִם סְתָם אָסוּר:

 לחם משנה  ואם כחרמי הכהנים מותר. כתב הרא''ש בפ''ב דנדרים (דף י"ח:) אע''ג דבחרמי כהנים מועלין עד שיבא לידי כהנים והוי שפיר דבר הנדור מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן והתוס' ז''ל עמדו שם ג''כ על קושיא זאת: ואם סתם אסור. וא''ת כיון דרבינו פסק בפ''י מה' ערכין דסתם חרמין לכהנים א''כ אמאי אמרינן דסתם אסור הרי סתמו לכהנים הוי וא''כ אמאי אסור ובשלמא להר''א שכתב בסוף ה' ערכין דבזמן הזה סתם חרמים לשמים דכיון דניתנים לאנשי משמר ועתה אין משמר כונתם לשמים א''ש אבל לרבינו דלית ליה שם הכי כמבואר שם קשה. וי''ל דשאני הכא דיש לנו לקיים דבריו כל מה שנוכל וכיון דאם מתפיס בחרמי כהנים אינו נדר כלל אית לנו לומר דהתפיס בחרמי שמים כדי שיהא נדר ולא דמי למחרים נכסיו דלעולם דבריו קיימין בין שיתנה לבדק הבית בין לכהנים אבל הכא דהוי התפסה בחרם שאני ושאני כדכתיבנא:

ט הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשֵׂר. אִם כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן שֶׁהִקְדִּישׁוֹ בְּיָדוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם כְּמַעֲשַׂר דָּגָן מֻתָּר וְאִם סְתָם אָסוּר:

י הֲרֵי הֵן עָלַי כִּתְרוּמָה. אִם לִתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִתְכַּוֵּן הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם לִתְרוּמַת הַגֹּרֶן נִתְכַּוֵּן מֻתָּר. וְאִם סְתָם אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ז-י) סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה ספ''ב דנדרים (דף י"ח:):

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת בִּלְבַד וְאָמַר שָׁם הֲרֵי הֵן עָלַי חֵרֶם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרְאִים חֵרֶם סְתָם אֶלָּא לְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'. שם במשנה ר''י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר''י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר''א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר''ן אמר אביי סיפא ראב''צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס''ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה''נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב''צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש''ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב''צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר''א חרמים לאו דוקא דה''ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי''ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ''ל. וכך הם דברי רבינו. ומ''מ מ''ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ''ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x:

 לחם משנה  אבל מקום שדרכן כו'. הרב בעל כ''מ יישב הלשון ומה שיש לדקדק על זה כתבתי בפ''ג מה' נזירות:

יב  הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. נָדַר בְּקָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים. אָמַר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי עַצְמִי עָלֶיךָ קָרְבָּן וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא לְאָסְרוֹ בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק. נָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא אִשְׁתִּי רִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. וּבֵין שֶׁהָיָה תַּלְמִיד חָכָם אוֹ עַם הָאָרֶץ גּוֹעֲרִין בָּהֶן וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ מִנְהָג זֶה בִּנְדָרִים וְלֹא יִהְיוּ נוֹדְרִין דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל:

 כסף משנה  הנודר בחרם וכו'. ג''ז שם משנה: ומ''ש אם היה הנודר ת''ח ה''ז מותר וכו'. שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר''מ וחכ''א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א''ר יהודה ה''ק וכולם אין צריכין שאלה בד''א בת''ח אבל בע''ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה''ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר''מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר''מ וחכמים אלא בע''ה דאילו בת''ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את''ח נמי קאי:

יג  וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי אוֹ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר שֶׁאֵין כָּאן נֵדֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הָיָה הָאוֹמֵר תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

 כסף משנה  וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. ברפ''ב דנדרים (דף י"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו''ם וכו' (דף י"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת''ח הא בע''ה וקי''ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה''ה לרישא ודלא כהרא''ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ''ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ''ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו''ם ואי לא תנא חולין ה''א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע''כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא''ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה''ל לאומרה משמא דגמרא וצ''ע:

 לחם משנה  וכן האומר לאשתו וכו' אם היה האומר ת''ח וכו'. מה שתמה הרב בעל כ''מ מדברי הגמ' היא תמיהא גדולה. ונ''ל ליישב ולומר דרבינו סבור דמאי דאמר במשנה (דף י"ד) גבי הרי את עלי כאימא דצריך לפתוח לו פתח בעם הארץ רבותא אשמעינן דאע''ג דאסר על עצמו תשמיש אשתו והוי מילתא דאיסורא דהוא חייב בעונתה מ''מ צריך לפתוח לו פתח וכ''ש כשנדר בדברי הרשות ואמר כבשר חזיר ורבינא ה''ק בגמ' אי לא תנא חולין ה''א דמאי דקאמר מתני' מותרין היינו מדאורייתא וכדכתבו שם התוס' דאמרינן לקמן ד' נדרים התירו חכמים ומ''מ אמרינן בגמ' דצריך שאלה מדרבנן ה''נ ה''א דצריך שאלה מדרבנן בין לת''ח בין לע''ה קמ''ל דהם מותרים כחולין וא''צ שאלה אלא לע''ה כדי שלא יקל ראשו בנדרים והקשה דהיכי הוה ס''ד לומר הא בסיפא דהרי עלי כאימא אמרינן דפותחין פתח ממקום אחר דהיינו שא''צ שאלה אלא לע''ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כדפריך רבא לקמן וא''כ כיון דבסיפא דינא הכי ממילא דברישא דלא איתפריש דינא הוי כסיפא וא''צ שאלה אלא בעם הארץ וא''כ היכי אמרת דהוה ס''ד דצריך שאלה אפי' לת''ח אלא מחוורתא חולין ממילא נסבה. זה נראה להליץ בעד רבינו ז''ל עם שהוא דחוק וטעמו דאין נראה לו להצריך שאלה יותר בהרי את עלי כאימא מבשר חזיר משום דאדרבא הא משמע ליה דאין ראוי להצריך לו שאלה משום דהוי מילתא דאיסורא כדכתיבנא:

יד הַהֶפְקֵר [ב] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר הֲרֵי הוּא כְּמוֹ נֵדֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לַחְזֹר בּוֹ. וּמַה הוּא הַהֶפְקֵר הוּא שֶׁיֹּאמַר אָדָם נְכָסִים אֵלּוּ הֶפְקֵר לַכּל. בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵיצַד דִּין הַהֶפְקֵר. כָּל הַקּוֹדֵם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ לְעַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהִפְקִיר דִּינוֹ בּוֹ כְּדִין כָּל אָדָם אִם קָדַם וְזָכָה בּוֹ קָנָהוּ:

 כסף משנה  ההפקר אע''פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'. פשוט ספ''ד דנדרים (דף מ"ג מ"ד מ"ה):

טו הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכּל כִּשְׁמִטָּה. והַמַּפְקִיר עֲבָדָיו הַגְּדוֹלִים קָנוּ עַצְמָן. וְהַקְּטַנִּים כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהֶן זָכָה כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין:

 כסף משנה  המפקיר לעניים כו'. רפ''ו דפאה וכבית הלל: המפקיר עבדיו וכו':

 לחם משנה  והמפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן. פ' מי שמת גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין כו' וכתבו רבינו בפ''א מה' זכייה ומתנה והפקר הוי כגר שמת:

טז הַמַּפְקִיר אֶת הַקַּרְקַע כָּל הַקּוֹדֵם וְהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה. דִּין תּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְקִיר בִּפְנֵי אֶחָד הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְנִפְטָר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד זוֹכֶה אִם רָצָה וְהַשְּׁנַיִם מְעִידִים. וְהָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סְפֵק הֶפְקֵר וְאִם אָמַר וְזֶה כְּמוֹ זֶה אוֹ שֶׁאָמַר וְגַם זֶה הֲרֵי הִתְפִּיס הַשֵּׁנִי וְיִהְיֶה הֶפְקֵר וַדַּאי:

 כסף משנה  המפקיר את הקרקע כו'. בספ''ד דנדרים: דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'. בספ''ד דנדרים (דף מ"ה) וכריב''ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא''ש והר''ן וכ''כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא''ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא''ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה''ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב''ל דאמר ד''ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא''ש דעדיפא מינה ה''ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ''ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש''ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי''ק בשורש קמ''ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס''פ ד' נדרים: והאומר ה''ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי. בפ''ק דנדרים (דף ז'):

 לחם משנה  והאומר ה''ז הפקר וזה וכו'. וגבי פאה בה' מתנות עניים פ''ב פסק דכשזה אמר וזה ה''ז פאה אע''ג דהוי בעיא פ''ק דנדרים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כדכתב שם הרב בעל כ''מ ז''ל אבל כאן דלא זכה בו אחר כתב דה''ז ספק אם יצא מידי בעליו הראשונים דאין כאן אלא ספיקא דממונא ולגבי מעשר ודאי דיחוייב במעשר כיון דהוי ספק דאורייתא לחומרא, ועוד הארכתי על זה במקום אחר:

יז הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא זָכָה בָּהּ אָדָם כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָדַם וְזָכָה בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר:

 כסף משנה  המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'. בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא''ש ושלא כדברי הר''ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ''ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות:

 לחם משנה  המפקיר את שדהו וכו'. בספ''ד דנדרים (דף מ"ג:) תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור, ואיכא לפרושי הך ברייתא במאי דקאמר ג' ימים יכול לחזור בו בתלתא אנפי. הא' דעת הרא''ש דוקא כשחזר בו אבל אם לקחו בתורת זכיה אפי' הוא עצמו תוך ג' ימים הוי הפקר ופטור מן המעשר וכן אם זכה בו אחר. הב' דעת הר''ן ז''ל דתוך ג' ימים אפי' שזכה אחר לא זכה כלום ואינו יכול לחזור וכן אם זכה בו הוא לא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אלא כאילו לא הפקירה מעולם וקשיא ליה להאי פירושא כשהעמידו שם הך ברייתא בגמ' הקשו אי הכי אמאי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול דאמאי לא הקשו ג''כ ממ''ש משזכה בו בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור דרבנן אפילו זכה בה אחר יכול לחזור תוך ג' ימים ברייתא אפילו תוך ג' ימים איירי דקאמרה מופקרת ליום אחד כו' ולפירוש הרא''ש ז''ל א''ש והר''ן ז''ל כבר יישב זה לפי פירושו שם. הג' דאם זכה אחר תוך ג' ימים ודאי דאינו יכול לחזור אבל אם קדם וזכה הוא תוך ג' ימים לא הוה כזוכה מן ההפקר אלא בחזרה וחייב במעשר ופירוש זה כתב הרב כ''מ ז''ל לדעת רבינו ז''ל דמה שכתב אינו יכול לחזור אלא א''כ קדם וזכה כו' אין כוונתו לומר דאם זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כל זמן שלא זכה אחר יכול לחזור דודאי אינו כן אלא תוך ג' אבל לאחר ג' אפילו לא זכה אחר אינו יכול לחזור אבל כוונתו לומר דאם זכה אחר ג' דוקא הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר אבל תוך ג' אם חזר בו איהו חייב במעשר וא''כ לפי זה היכא דזכה בה הוא תוך ג' (פטור) [צ''ל חייב] במעשר דלא מיעט אלא לאחר ג' ולפי פירוש זה בדברי רבינו ז''ל קשה דבסוף פ''ה מהל' מתנות עניים כתב המפקיר כרמו והשכים בבוקר וזכה לעצמו ובצרו וכו' ובין כך ובין כך פטור מן המעשר ע''כ. ואמאי כיון דהוי תוך ג' אע''ג דזכה בה איהו חייב במעשר דלא הוי כזוכה מן ההפקר ושם בפרק ד' דנדרים אמרו כשהקשו מהאי ברייתא לריש לקיש בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה כלומר מדאורייתא פטור מן המעשר תוך ג' ימים אבל מדרבנן דאמרו שלא יהא הפקר תוך ג' ודאי דחייב וא''כ אמאי כתב רבינו שם פטור מן המעשר. לכן נראה דרבינו ז''ל סובר דהיכא דזכה בה תוך ג' הוי כזוכה מן ההפקר ושיעור לשונו כן הוא תוך ג' יש לו ב' תקונים לבטל ההפקר או שיחזור בו או שיזכה בו אע''ג דלא דמו להדדי דהחזרה מבטלו לגמרי וכאילו לא היה הפקר מעיקרו וחייב במעשר אבל הזכיה בו הוי כזוכה מן ההפקר ופטור מן המעשר מ''מ חשיב תיקון דחזר הדבר לבעליו הראשונים אבל לאחר ג' החזרה לא הוי תיקון להשיב הדבר לבעליו אלא צריך שיזכה בו כדי שיחזור הדבר אליו, ופירש הטעם דזכייה מהניא משום דלא גרע מזוכה מן ההפקר דעלמא דיכול לזכות בו וכיון דזכה בו אפילו אחר ג' מהני, ולפי זה מה שהקשו בגמ' מברייתא דהשכים בבוקר ובצרו משום דברייתא לא פרשה דבצרו בתורת זכייה אלא סתמא קאמר וכמו שכתב הר''ן ז''ל דכיון דלא פריש דזוכה מן ההפקר נימא דמיהדר הדר ביה ולכך אמרו שם דמדרבנן חייב במעשר אבל רבינו ז''ל בהל' מתנות כתב בהדיא וזכה בו ובצרו הרי הוסיף מלת זכה בו לומר דפירוש דזכה בתורת זכייה וכיון דזכה בו ופירוש בתורת זכייה לכך אמר דפטור מן המעשר:

יח הָאוֹמֵר שָׂדֶה זוֹ מֻפְקֶרֶת לְיוֹם אֶחָד לְשַׁבָּת אַחַת לְחֹדֶשׁ אֶחָד לְשָׁנָה אַחַת לְשָׁבוּעַ אֶחָד עַד שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ הוּא אוֹ אַחֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר כָּאן עַד שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַפְקִיר לִזְמַן קָצוּב:

 כסף משנה  האומר שדה זו וכו'. ג''ז שם. ומ''ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'. שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ''ש הר''ן:

יט דָּבָר הַמֻּפְקָר שֶׁבָּא אֶחָד וּשְׁמָרוֹ וְהָיָה מַבִּיט בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְּלֶנּוּ אָדָם לֹא קָנָהוּ בְּהַבָּטָה אֶלָּא עַד שֶׁיַּגְבִּיהוֹ אִם הָיָה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנִין הַלָּקוֹחוֹת:

 כסף משנה  דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'. בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ''ע הבטה בהפקר לא קני:

 לחם משנה  דבר המופקר כו'. צ''ע בפרק השוכר:

הלכות נדרים - פרק שלישי

א  אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין נְדָרִים לִשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁבִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. וּבִנְדָרִים יָחוּל נֵדֶר עַל נֵדֶר. הַמִּתְפַּיֵּס בִּשְׁבוּעָה פָּטוּר וּבִנְדָרִים חַיָּב. אֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וּנְדָרִים אֵינָן חָלִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ:

 כסף משנה  ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'. מתבארים והולכים בפרק זה:

ב כֵּיצַד יָחוּל נֵדֶר עַל נֵדֶר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אָכַלְתִּי כִּכָּר זוֹ. הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כיצד יחול הנדר על נדר וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף י"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת:

 לחם משנה  כיצד יחול נדר על נדר וכו'. בפ' ב' דנדרים (דף י"ז) אמרו יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה וכו' (עיין בכ"מ) ויש כאן שני פירושים. האחד דהיכא דאמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום לוקה שתים אם אכל ענבים או שתה יין אבל אם אמר שבועה שלא אוכל ב' פעמים ואכל אינו לוקה אלא אחת וה''ה היכא דאמר קונם עלי ככר זה וחזר ואמר קונם עלי ככר זה ואכלו לוקה שתים משא''כ בשבועה. והר''ן ז''ל דחה פירוש זה ואמר דודאי אין נדר בתוך נדר כלומר שאם אמר קונם עלי ככר זה שתי פעמים ואכל אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור ולא אמרינן יש נדר בתוך נדר אלא לענין נזירות בלבד שאחר שישלים נזירות אחד יתחיל למנות נזירות אחר אבל אם אכל ענבים תוך ימי הנזירות הראשון לא ילקה שתים אלא אחד וכן פירשו שם התוס' ז''ל והקשו לפירוש הראשון דאמאי פתח מתניתין ביש נדר בתוך נדר וסיים בנזירות ואמאי לא קאמרה מתניתין גוונא דנדרים כמו שפתח ולימא היכא דאמר קונם עלי ככר זה ב' פעמים ואכלו לוקה שתים אלא ודאי דאין נדר בתוך נדר ולא משכחת לה אלא בנזירות וכן נראה מדברי הטור ז''ל בסוף הל' שבועות. אבל מדברי רבינו ז''ל נראה דמשכחת לה בנדר גופיה היכא דאמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו וטעמו עמו דאע''ג דאין איסור חל על איסור אין זה אלא בנודר שני קרבנות וחייב שתים והא דסיים בנזירות יש לתרץ משום דהא דנזירות חל על נזירות נפקא ליה מקרא דנזיר להזיר סיים בנזירות דאיירי ביה קרא ופתח בנדר להודיענו דמשכחת לה בגוונא דנדר כדכתיבנא אבל ודאי אם אמר קונם עלי ככר זו ב' פעמים מודה רבינו דאינו לוקה אלא אחת דאין איסור חל על איסור:

ג כֵּיצַד הַמִּתְפַּיֵּס בִּנְדָרִים חַיָּב. שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנָּדַר וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ. שָׁמַע הַשְּׁלִישִׁי זֶה שֶׁאָמַר וַאֲנִי וְאָמַר וַאֲנִי אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר וַאֲנִי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הֲרֵי כֻּלָּן אֲסוּרִין:

 כסף משנה  כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'. משנה רפ''ד דנזיר (דף כ':). ומה שהצריך שיהא תוך כדי דיבור שם בגמ', ומ''ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו. שם (דף כ"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ''ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי''ף דע''כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע''פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא''ש והר''ן פירוש הסוגיא לדעת הרי''ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא''ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי:

ד וְכֵן הָאוֹמֵר הַבָּשָׂר הַזֶּה עָלַי אָסוּר וְחָזַר וְאָמַר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים וְהַפַּת הַזֹּאת כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הַפַּת נִתְפְּשָׂה וְנֶאֶסְרָה. חָזַר וְאָמַר וּדְבַשׁ זֶה כַּפַּת הַזֹּאת וְיַיִן זֶה כִּדְבַשׁ זֶה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן אֲסוּרִין:

ה הֲרֵי שֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הַיּוֹם וְנָדַר שֶׁיָּצוּם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְצָם. וּלְאַחַר שָׁנִים אָמַר הֲרֵי יוֹם זֶה עָלָיו כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל בּוֹ כְּלוּם שֶׁהֲרֵי הִתְפִּיס יוֹם זֶה וַאֲסָרוֹ כַּיּוֹם הָאָסוּר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

 כסף משנה  ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בריש פ''ג דשבועות:

 לחם משנה  הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בפ''ק דנדרים (דף י"א:) גבי בעיא דשלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא קא מתפיס הביאו ברייתא דהריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. והקושיא כפי מ''ש הרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל היא דודאי (ואילך) הברייתא לא איירי שאמר בפירוש הריני כיום שמת בו אביו אלא דאמר אכילת בשר עלי בחד בשבא סתם וכיון דבעיקרו קא מתפיס ודאי דמתפיס א' בשבא שמת אביו אע''פ שלא אמר כן בפירוש וא''כ רבינו ז''ל דפסק לעיל בפ' א' דבעיקרו קא מתפיס היל''ל כאן דאפי' שלא אמר כיום שמת בו אביו בפירוש אלא בחד בשבא לחוד סגי דאמרינן בעיקרו קא מתפיס והיה לו לבאר:

ו  כֵּיצַד חָלִים הַנְּדָרִים עַל דִּבְרֵי [א] מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַמַּצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה עָלָיו. הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג הַסֻּכּוֹת אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הַתְּפִלִּין אֲסוּרוֹת בִּנְטִילָה עָלָיו הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו. וְאִם אָכַל אוֹ יָשַׁב אוֹ נָטַל לוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֹכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח שֶׁהוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'. משנה פ''ב דנדרים (דף ט"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות:

 לחם משנה  הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות וכו'. וא''ת אפילו בשבועה אמאי לא חייל בתפילין מיגו דחייל אשבתות וימים טובים דלאו זמן תפילין חייל אשאר יומי ובחג הסוכות מיגו דחייל אשאר יומי החג חייל נמי אלילה הראשון שהוא חייב בסוכה לבד בלילה הראשון וכן בלילי פסח אינו חייב לאכול מצה אלא כזית בלילה הראשון. ונ''ל דרבינו אית ליה כמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ג דשבועות דהיכא דאמר שלא ישב בצל סוכה סתם אית ליה לירושלמי דלוקה משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובני אדם לא קרו סוכה סתמא אלא לסוכה של מצוה. וכן נ''ל לומר ג''כ לתפילין כשאדם נשבע שלא להניח על הסתם בשעת החיוב קאמר ומפני כן כתב בפ''ד מהלכות שבועות דנשבע שלא יעשה סוכה סתם וכן שלא ילבש תפילין סתם לוקה משום שבועת שוא משום דדעתו ודאי אשעת חיובא וכן בלילי פסח ואין כוונתו לומר אלא אשעת חיובא לבד ואע''ג דהזכיר לילי פסח ר''ל לילות פסחים רבים ואשעת חיובא קאמר וכן ישיבה בסוכה בחג הסוכות לשעת חיובה כוון ולכך הוצרך רבינו לומר שם בפ''ה שכדי שיחול בכולל צריך שיאמר שלא ישב בסוכה לעולם ואז חייל בכולל אבל אם אמר בסוכה סתמא משמע סוכה של מצוה ולוקה. ומיהו גבי שלא יאכל מצה נראה דפליג רבינו שם על הר''ן דלהר''ן אם אמר שלא יאכל מצה סתם חייל בכולל ומדברי רבינו ז''ל לא משמע הכי דהצריך שם גבי מצה שאמר שלא יאכל מצה שנה או שתים משמע דאם אמר סתם מצה הוי המובן מצה של מצוה דומיא דסוכה אע''פ שמלשון שכתב שם שהרי לא נשבע שלא יאכל בלילי פסח לא משמע הכי מ''מ מדהצריך שיאמר שנה או שנתים משמע כדכתיבנא. ולהרב בעל כ''מ ז''ל ראיתי שדקדק מדברי רבינו הפך דברי דסובר דפליג על הר''ן ז''ל גבי סוכה דלרבינו ז''ל צריך שיאמר שלא אשב בסוכה של מצוה ואם לא אמר אלא בסוכה סתם אינו לוקה וחייל בכולל וקשה על דבריו דא''כ למה הצריך רבינו ז''ל שיאמר גבי כולל דסוכה שלא אשב בסוכה לעולם. ותימה עליו שדקדק מלת לעולם הפך דברי וסובר דבסוכה פליג על הר''ן ז''ל ובפסח מודה לו דא''א לומר כן כדכתיבנא ולא ירדתי לסוף דעתו. מיהו קשה מפ''א מהלכות שבועות שכתב שם ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בלילי פסח דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות ולילי פסח לא לקי משום שבועות שוא וכפי הנראה מפ''ה משמע דגבי פסח וסוכה אפילו דאמר סתמא שלא אוכל מצה ושלא אשב בסוכה לקי ואולי מה שכתב בפ''א מהל' שבועות לאו דוקא שלשון הנודר כן ועדיין צ''ע:

ז וּמִפְּנֵי מָה נְדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה וּשְׁבוּעוֹת אֵין חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה. שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ. נִמְצָא הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹסֵר עַצְמוֹ וּכְבָר עַצְמוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. וְהָאוֹסֵר דָּבָר זֶה בְּנֵדֶר זֶה הַדָּבָר הוּא שֶׁנֶּאֱסַר וְאוֹתוֹ הַדָּבָר אֵינוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי:

 כסף משנה  ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'. (שם ע"ב):

ח  כְּשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב תִּמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין כֵּן כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ חֲכָמִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי (ויקרא ה-ד) 'לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב' בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה הַיּוֹם אוֹ שֶׁיָּצוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבִנְדָרִים הוּא אוֹמֵר (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' וְלֹא חִלֵּק בֵּין דִּבְרֵי מִצְוָה לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת:

ט * הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב חַיָּב לָצוּם. שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי כָּל יָמָיו וּפָגַע בּוֹ יוֹם זֶה וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לָצוּם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה [ב] וּפוּרִים יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ הוֹאִיל וְאִסּוּר הַצּוֹם בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי הֵן צְרִיכִין חִזּוּק וְיִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרַת חֲכָמִים:

 ההראב"ד   הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום. א''א דוקא בשאמר עלי אבל אמר הריני בתענית היום אסור:

 כסף משנה  הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום וכו'. זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (דף ס"ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר''ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה''מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב''ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו''ט חייב לצום, א''א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ''ל. וכן כתבו הרא''ש והר''ן בפ''ק דתענית בשם הרמב''ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו''ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו''ט או עיוה''כ חייב לצום וכו' ובפ''א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר''ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח''כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר''ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל''כ לאו תענית הוא ואפ''ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: ומ''ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ''ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע''כ משום דד''ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ''ק דר''ה ובפ''ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד''ס צריכים חיזוק: ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה''כ ובר''ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה''כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור''ח בהדיא אמרינן בפ''ב דתעניות (דף י"ז:) ובספ''ק דר''ה (דף י"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר''ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה''כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור''ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע''ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי''ל דאה''נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה''כ כתב דבעיוה''כ חייב לצום ואין צ''ל בר''ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר''ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה''נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ''ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר''ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: ולענין נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ''ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה''כ ור''ח איכא לספוקי בהו דאי ס''ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס''ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר''ח ועיוה''כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ''ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד''ת וא''כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ''א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר''ח משמע דעל ר''ח חלה שבועה ואע''פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ''ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ''ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ''ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר''ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה''ל לפרושי בהדיא. ואע''ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה''נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י''ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע''ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי''ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ''ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר:

 לחם משנה  הנודר שיצום בשבת וכו'. בכל מה שפלפל הרב בעל כ''מ ז''ל דלמה לא הזכיר רבינו ז''ל בפ''א מה' שבועות דהמתענה בר''ח וערב יוה''כ וחנוכה ופורים דהוי שבועת שוא, יש לתרץ דאע''ג דלא חל השבועה משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם או מטעמא אחרינא כיון דהוי דבר דרבנן לא לקי משום שבועת שוא אלא בשבתות וימים טובים שאסור להתענות מן התורה ושם כתב רבינו ז''ל דברים שאם היה מזיד היה לוקה משום שבועת שוא כדכתב שם בהדיא ולכך לא כתב הני דהוו מדרבנן אע''ג דעלה על דעת שואל מהרשב''א ז''ל בתשובה הוזכרה בב''י טור יו''ד סי' רל''ט דהיה סבור רבינו ז''ל דהמתענה בשבת אע''ג דהוי איסור מדרבנן לקי משמע דאית ליה כיון דאין הדבר יכול ליעשות באיזה צד שיהיה אמרה תורה דלקי משום שבועת שוא וגם הרשב''א שהשיבו דהמתענה בשבת אית ליה לרבינו ז''ל דהוי מה''ת בדרך אפשר השיבו שם מ''מ מה שכתבתי נראה לי נכון להליץ בעד רבינו ז''ל למה לא הזכיר אלא שבתות וימים טובים לבד ואע''ג דהטור או''ח סי' תק''ט כתב נשבע להתענות בהם אין צריך התרה כו' אלא לוקה ומשמע דקאי אחנוכה ופורים שהזכיר קודם ואע''פ כן כתב דלוקה צריך לדחוק ולומר דלא קאי אחנוכה ופורים אלא אשאר דאל''כ קשה עליו ממ''ש בטור יו''ד סימן רל''ט כמו שהקשה הרב ב''י ז''ל בסי' תי''ח:

י  כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. הָאוֹמֵר דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ דִּבּוּרִי אָסוּר עָלֶיךָ אֵין זֶה כְּאוֹמֵר פֵּרוֹתַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ אוֹ פֵּרוֹתַי קָרְבָּן עָלֶיךָ שֶׁהֵן אֲסוּרִין עָלָיו. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר עִמְּךָ אוֹ שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אוֹ שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ עִמְּךָ. אוֹ שֶׁאָמַר קָרְבָּן שֶׁאֵינִי [ג] יָשֵׁן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ. אוֹ שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ קָרְבָּן שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ אֵין הַנֵּדֶר חָל בְּכָל אֵלּוּ. וַהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר דִּבּוּרִי וְהִלּוּכִי וַעֲשִׂיָּתִי וְשִׁמּוּשִׁי קָרְבָּן שֶׁהֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

 כסף משנה  כיצד אין הנדרים וכו'. ברפ''ב דנדרים (דף י"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה''ז בלא יחל דברו. וכתב הר''ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו''ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו''ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ''ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו''ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה''ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א''ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא''ש כרבינא וכן דעת הרשב''א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר:

 לחם משנה  קרבן שאיני מדבר עמך וכו' אין הנדר חל בכל אלו. אע''ג דהר''ן ז''ל אית ליה דגרסי' שאני אין לשבש ספרי רבינו בכל הגרסאות דגרסי' שאיני וכן בפיהמ''ש שכתב כן בהדיא שאיני ביו''ד אין לשבש ג''כ דמצינן למימר דמתני' נקיט שאיני דאע''ג דהוי נדר בלשון שבועה והוי דבר שאין בו ממש משום דלא יזלזלו בנדרים הצריכו שאלה מדרבנן וכדרבינא דקי''ל כוותיה ומתני' נקט שאיני לאשמועינן הך רבותא דאע''ג דאיכא הני תרתי לריעותא צריך שאלה מדרבנן:

יא אֲבָל הָאוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרוֹ וְיָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן וְעֵינַי לִשְׁנָתָן הֲרֵי הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קָרְבָּן פִּי מִלְּדַבֵּר עִמְּךָ וְיָדַי מִלַּעֲשׂוֹת עִמְּךָ וְרַגְלַי מִלְּהַלֵּךְ עִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אֲדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי אוֹ אִם לֹא אֲדַבֵּר עִמּוֹ וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ חַיָּב בְּקָרְבָּן. וְכֵן אִם נָדַר דִּבַּרְתִּי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי אִסָּר שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין מִשְׁפְּטֵיהֶם אֶלָּא נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'. משנה בספ''ק דנדרים (דף י"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא''כ בנדרים אמר ר''י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. ומ''ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו', פשוט הוא:

 לחם משנה  אבל האומר יאסר פי לדבורו וכו'. בספ''ק (דף י"ג) גבי מתני' דקונם פי מדבר עמך אמרו בגמ' אר''י באומר יאסר פי לדבורי. ופירש שם הר''ן ז''ל כלומר נעשה כאומר דהא אמר קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הילכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה נמי קאי וכיוצא בזה כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו וכדברי נראה מדבריו ומדברי הטור ז''ל בי''ד סימן רי''ג שכתב משנה כלשונה ואח''כ כתב וכ''ש שאם אומר כו' והרב''י ז''ל כתב שם שכך הם דברי רבינו ז''ל. ול''נ דרבינו ז''ל לית ליה הכי אלא סובר דמאי דקאמר בגמ' דאומר יאסר פי לדבורי דאמר כן בהדיא ולא נעשה כאומר אלא דקאמר קונם פי מלדבר עמך וידי מלעשות לך כדכתב בסוף דבריו לפיכך האומר לחבירו קונם פי מלדבר עמך וידי מלעשות לך הרי שנה לשון המשנה דאמרה פי מדבר ידי עושות לך ורגלי מהלכות עמך. ויש הפרש בין זה לזה דידי עושות לך אפשר מה שעושות ידי לך יהיה קונם וכן רגלי מהלכות מה שמהלכות רגלי עמך והוי דבר שאין בו ממש אבל כשאומר רגלי מלהלך וידי מלעשות אין כאן ספק דאידים ורגלים קאי וזה נ''ל פשוט בדברי רבינו ז''ל ודלא כדברי הרב''י ז''ל שאמר שלשון רבינו ז''ל הוי כלשון המשנה. וא''ת כיון דלדעת רבינו ז''ל מגיה ר''י במשנה אמאי הוצרך להגיה לימא דאע''ג דהוי דבר שאין בו ממש מדרבנן צריך שאלה וכדתריץ רבינו לאידך מתני' והר''ן ז''ל הקשה זה ותירץ דקושטא דמילתא קאמר אבל לרבינו ז''ל טפי עדיף הא מלהגיה המשנה. וי''ל דאמרו כן משום דיקא נמי דקאמר בתר הכי וכן תירצו שם התוס' לקושיא זאת ועוד אי מדרבנן מאי אשמעינן מתני' הא כבר שמעינן לה ממתני' דאידך פירקין ועוד דכאן במשנה אמרו אסור ובמתני' דאידך פירקין קאמר ה''ז בבל יחל וכתב שם הר''ן ז''ל דגבי שבועות קאמר בתר הכי במשנה לשון אסור משום דהוי מדינא אבל התם דהוי מדרבנן קאמר ה''ז בבל יחל א''כ מהך טעמא בהך מתני' דקאמרה אסור אמרה נמי דהוי מדינא:

יב הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַאֲסָרָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרִים לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן. אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים:

 כסף משנה  מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. נ''ל דעת רבינו דכי תנן בספ''ב דנדרים וחכ''א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע''כ משערי נדרים לה''ר מרדכי בר יוסף:

 לחם משנה  הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. לפי מ''ש הרב בעל כ''מ בשם ה''ר מרדכי בר' יוסף א''כ אין דין זה אלא בע''ה ולא בת''ח דהא דאמרינן פותחין לו פתח ממקום אחר בסוף פ''ב בע''ה איירי כדאיתא התם ואפי' תימא דאכולהו נדרים קאי לא הוי אלא בע''ה והיה לו לבאר אע''פ שכתב שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והך טעמא משמע לכאורה דשייך טפי לעם הארץ מ''מ היה לו לבאר יותר. לכן העיקר כדברי הרב כ''מ ז''ל דפסק כרבינא דשני הכי אליבא דר''י דפסק רבינו ז''ל כוותיה לקמן באידך פירקין וכן בפירוש המשנה כתב רבינו ז''ל דברי רבינא משמע דקי''ל כוותיה:

הלכות נדרים - פרק רביעי

א  נִּדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי הֲרֵי אֵלּוּ [א] מֻתָּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הֲרֵי שֶׁהִדִּירוּהוּ הָאַנָּסִין וְהַמּוֹכְסִין וְאָמְרוּ לוֹ נְדֹר לָנוּ שֶׁהַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיךָ אִם יֵשׁ עִמְּךָ דָּבָר שֶׁחַיָּב בְּמֶכֶס. וְנָדַר וְאָמַר הֲרֵי הַפַּת וְהַבָּשָׂר וְהַיַּיִן אֲסוּרִין עָלַי הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּכּל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף עַל מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ. וְכֵן אִם בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ וְנָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאֶחָיו כֻּלָּן מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות. פ''ג אע''פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ"ד כ"ה כ"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: הרי שהדירוהו האנסים וכו'. משנה פ''ג דנדרים (דף כ"ז) וכב''ה:

 לחם משנה  וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו וכו'. פ''ג דנדרים (דף כ"ח) איכא שם במשנה בברייתא תרי דיני שלא הזכירם רבינו ז''ל והם פלוגתא דב''ש וב''ה במשנה לא יפתח לו בנדר וב''ה אומרים אף יפתח לו ופירש''י אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו ובברייתא ב''ש אומרים לא יפתח בשבועה וב''ה אומרים אף יפתח לו בשבועה והקשו שם בגמ' לב''ש בשבועה הוא דלא יפתח הא בנדר יפתח לו והתנן ב''ש אומרים לא יפתח לו בנדר ותו מיפתח הוא שלא יפתח לו בשבועה הא מנדר נדר בשבועה והתנן ב''ש אומרים בכל נודרים חוץ מבשבועה ותירצו תנא מתני' בנדר להודיעך כחן דב''ש תנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דב''ה רב אסי אמר הכי קתני ב''ש אומרים אין שאלה בשבועה וב''ה אומרים יש שאלה בשבועה ע''כ. והשתא לתירוצא קמא דגמ' לב''ה דקי''ל כוותיה פותח לו בשבועה כלומר שיאמר לליסטים אם תרצה אשבע לך ולתירוצא דר''א לא ילפינן הך דינא מהך ברייתא ואפילו נאמר דרבינו ז''ל אית ליה כר''א מ''מ דינא דמתני' דיפתח לו בנדר היה לו להזכיר. והטור ז''ל ביו''ד סי' רל''ב כתב ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו כו' והיינו דינא דמתני' עוד כתב או שבקש ממנו שידור והוא נשבע ונראה דאמר כן מן הברייתא. אבל קשה דלמה כתב שבקש שידור אבל לא בקש כלל שידור לתירוצא קמא יכול לפתוח לו אני אשבע דאי אמרת הטור מפרש דמ''ש ב''ה יפתח לו בשבועה הוא כששאל לו הליסטים נדר אבל לא שאל לו כלל אינו פותח לו בשבועה זה א''א דא''כ מאי מקשו בגמ' בשבועה הוא דלא יפתח הא בנדר יפתח והתנן ב''ש אומרים לא יפתח לו בנדר כו' מאי קושיא דמאי דקאמר התם לא יפתח לו בנדר היינו אם הליסטים אינו מזקיקו שידור אבל כאן איירי שמזקיקו שידור וקאמר ב''ש דאף על גב דמזקיקו שידור לא יפתח לו בשבועה א''ו דהאי פתיחה דשבועה דקאמר ב''ש דלא יפתח אינו כשאינו מזקיקו הליסטים שידור ומינה דלב''ה דקאמר שיפתח אפי' שאין הליסטים מזקיקו לידור א''כ אמאי כתב הטור ז''ל דכששואל לו הליסטים שידור איירי ואי הטור ז''ל פסק כתירוצא בתרא מהיכן למד שישבע אע''פ שהליסטים אינו אומר אלא שידור הא אין לברייתא עסק בזה הדין כלל. ואולי י''ל דהטור פסק כתירוצא בתרא ומ''מ כיון דמתני' קאמרה שנודר אע''פ שאינו שואל ממנו וכן שנודר יותר ממה ששואל ממנו מזה למד הדין מנדר לשבועה אבל אם אינו מזקיקו לידור כלל לית ליה דיפתח בשבועה כתירוצא קמא:

ב וּבְכָל הַנְּדָרִים הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ לְדָבָר הַמֻּתָּר. כְּגוֹן שֶׁיָּשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין עָלָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְסוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְנִמְצָא בְּשָׁעָה שֶׁיִּדֹּר לָהֶן אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'. נתבאר בפ''ג מהל' שבועות:

ג וְכֵן נִדְרֵי [ב] זֵרוּזִין מֻתָּרִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִדִּיר חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְנָדַר זֶה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְרִיחַ עָלָיו. בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן הַמּוֹכֵר שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יִמְכֹּר חֵפֶץ זֶה אֶלָּא בְּסֶלַע וְהַלּוֹקֵחַ נָדַר שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא בְּשֶׁקֶל וְרָצוּ בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא נָדַר אֶלָּא כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ:

 כסף משנה  וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'. משנה פ''ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר''ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ''כ הרא''ש בשם רא''מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר''ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה''ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: ואיבעיא לן בגמרא (דף כ"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא''ש והר''ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע''פ שי''ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ''מ לא ה''ל למישתק מלכתבה בפירוש:

 לחם משנה  וכן נדרי זרוזין מותרין. רבינו ז''ל לא כתב בהל' שבועות שבועת זרוזין. וכתב הרב כ''מ ז''ל בפ''ג דלא כתבו רבינו ז''ל שם משום שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרים ע''כ. ואני ראיתי לרבינו ז''ל שכתב בפירוש המשנה בפ''ג דנדרים ודע שאלו הארבעה נדרים כולם אין הפרש בהם בין נדר ושבועה ולכך אין צריכים הפרה אלא נדרי זרוזין ולפיכך אין זה מותר בשבועות ע''כ. ואם דברים אלו דנדרי זרוזין צריך היתר זה אי אפשר דבהדיא אמרו בגמ' דאלו נדרים אין צריך שאלה לחכם כלל, ועוד דשם (דף כ"ד) בעי למפשט דרבנן פליגי עליה דראב''י ממתני' דהאומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך וכו' ואמרו שם טעמא דאמר זה הוא כבודי הא לאו הכי נדר הוא וצריך היתר ואמאי צריך היתר הא נדרי זירוזין הוא משמע דנדרי זרוזין א''צ היתר אלא צ''ל דמאי דקאמר צריך הפרה כלומר יש צד בהם שצריך הפרה כיון שמעמיד דבריו כדאמר בירושלמי ואומר שנתכוון לנדר וכיון שיש בו צד שהוא נדר לכך החמירו בשבועות החמורות דילמא נתכוון לשבועה ולפיכך אמר בגמ' דנדרי זרוזין מותרין בשבועות כמ''ש בשגגות ובשאר: כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו. פסק כראב''י דהכי איפסיקא בגמ' הלכתא כוותיה ומ''מ ההיא דקונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חטין וכן האומר לחבירו קונם שאתה ניהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטין הביאם רבינו ז''ל לפסק הלכה בס''פ שמיני דאית ליה דמודה בהו ר''א מטעמא דאמר שם לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מתהנית מינאי וכן באידך לאו מלכא אנא דמהנינא לך וכו', וסובר רבינו ז''ל דלפי המסקנא הני טעמי אינהו וכפירוש בתרא דהר''ן ז''ל ומ''ש בברייתא יתר על כן אמר ראב''י האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ואוכל עמי פת חמה וכו' לא משום דלא חיישינן לטעמיה דלאו כלבא אנא דשאני הכא דהוי מתנה מועטת אלא הא יתר ע''כ דקאמר משום דסד''א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכו' של חמין דוקא נדר ולא לזרוזי בעלמא קמ''ל. ועל דרך זה כתב הטור ז''ל בסי' רל''ב וכן הרא''ש בפסקיו ואע''ג דהרא''ש ז''ל בפירושו כתב דליכא למפשט מהא דפליגי רבנן משום דא''ל לא כלבא אנא משמע דאית ליה דשייך הכא טעמא דכלבא אנא אולי דאית להו לרבנן דאמרינן ליה אפילו במתנה מועטת וראב''י לית ליה אלא במתנה מרובה אבל במתני' בקונם שאיני נהנה וכו' וקונם שאתה ניהנית לי מודה ראב''י דהוי מתנה מרובה ושייך בהו הני טעמי ועם זה יסכים מ''ש בפירושו עם מ''ש בפסקיו. ומ''מ ק''ק למה השמיט רבינו ז''ל ההיא דיתר על כן דר' אליעזר כיון דאפי' לפי פירושו דהוי כפירוש בתרא דהר''ן ז''ל הוי רבותא כיון דייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין כדכתיבנא:

ד  וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילוּ אַרְבָּעָה מִינֵי נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵן מֻתָּרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנָת לְבַטְּלָן. תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרָיו חֻלִּין:

 כסף משנה  ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'. תוספתא פ''ד:

ה  מִי שֶׁנָּדַר וְנִחַם עַל נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּירוֹ. וְדִין הֶתֵּר נְדָרִים כְּדִין הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת שֶׁאֵין מַתִּיר אֶלָּא חָכָם מֻבְהָק אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. וּבְלָשׁוֹן שֶׁמַּתִּירִין הַשְּׁבוּעָה מַתִּירִין הַנֵּדֶר. וְכֵן שְׁאָר הָעִנְיָנוֹת שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת כֻּלָּן בִּנְדָרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן בִּשְׁבוּעוֹת:

 כסף משנה  מי שנדר וניחם על נדרו וכו'. זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה:

ו וְאֵין מַתִּירִין הַנֵּדֶר עַד שֶׁיָּחוּל כִּשְׁבוּעָה:

ז וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁאָלִים עַל נִדְרֵי הָאִסָּר וּמַתִּירִין אוֹתוֹ. כָּךְ נִשְׁאָלִים עַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַתִּירִין אוֹתוֹ. בֵּין נִדְרֵי קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הַתְּמוּרָה:

 כסף משנה  ומ''ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו. בפ' שום היתומים (דף כ"ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש''י ר''א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ''ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב''ש הן הן דברי ב''ה שב''ש אומרים הקדש טעות הקדש וב''ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש''י מחלוקת ר''א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב''ש וב''ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב''ה וכר' יהושע: ומ''ש בין קדשי מזבח וכן מ''ש ואין נשאלין על התמורה. נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ''ב דתמורה (דף י"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ''ה דנזיר (דף ל"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש''א הקדש ובה''א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח:

ח וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִסָּר כָּךְ מֵפֵר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁוֹת הַדּוֹמִין לְנִדְרֵי הָאִסָּר:

 כסף משנה  ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו':

ט  מִי שֶׁנָּדַר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי וְאָמַר וַאֲנִי וְנִשְׁאַל הָרִאשׁוֹן עַל נִדְרוֹ וְהֻתַּר הֻתְּרוּ כֻּלָּן. נִשְׁאַל הָאַחֲרוֹן וְהֻתַּר הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. נִשְׁאַל הַשֵּׁנִי וְהֻתַּר הַשֵּׁנִי וְשֶׁל אַחֲרָיו מֻתָּרִין וְהָרִאשׁוֹן אָסוּר:

 כסף משנה  מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים. משנה רפ''ד דנזיר (דף כ'). ומ''ש נשאל השני והותר וכו'. שם:

י וְכֵן הַמַּתְפִּיס דְּבָרִים הַרְבֵּה בְּנֵדֶר כְּגוֹן שֶׁנָּדַר עַל הַפַּת וְהִתְפִּיס הַבָּשָׂר וְנִשְׁאַל עַל הַפַּת וְהֻתַּר בָּהּ הֻתַּר הַבָּשָׂר. נִשְׁאַל עַל הַבָּשָׂר וְהֻתַּר בּוֹ לֹא הֻתַּר הַפַּת:

 כסף משנה  ומ''ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת x והתפיס הבשר וכו':

יא  הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶם וְהִתִּירוֹ הֻתְּרוּ כֻּלָּם. שֶׁהַנֵּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ. אָמַר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה וְלָזֶה הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּן. הֻתַּר אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה לָזֶה לָזֶה צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הנשבע או הנודר וכו'. אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: והדין במשנה בפ' פותחין (נדרים ס"ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר''ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל''ש אמר לזה ולזה בוי''ו ל''ש אמר לזה לזה בלא וי''ו כללא וכר''ש פ' שבועת הפקדון (דף ל"ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ''ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר''ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל"ח) ת''ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר''מ ר''י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר''י אמר שמואל כללו של ר''מ פרטו של ר''י כללו של ר''י פרטו של ר''מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר''מ אומר פרט ור''י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי''ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי''ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור''י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר''מ אומר פרט ור''י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר''מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי''ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי''ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: ומכל מקום קשה דברפ''ב דקידושין (דף מ"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר''ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ''ה דאישות כר''ש והיאך פסק כאן ובפ''ז דשבועות דלא כר''ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר''ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע''ג דבנדרים סתם לן כר''ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה:

 לחם משנה  אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה כו'. קשה דבפרק ארבעה נדרים (דף כ"ז:) אוקימנא להאי מתני' כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' משמע דאם לא אמר בלשון הזה אלא בלשון האמור במשנה לזה ולזה ולזה לא שייך לומר ביה אחרון וראשון כדאמרינן התם דאי חשבת ליה ככללי ולא כפרטי הוה ליה ככולכם וכיון שהותר אחד מהם הותרו כולן בין שיהיה ראשון בין שיהיה אחרון ואי חשבת ליה כפרטי א''כ כשיתירו לו לא יותר האחר. והטור ז''ל בי''ד סימן רכ''ט ביאר דינים אלו יפה מסכים למה שכתבתי דהוא פוסק כר''ש דאמר דצריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן וכתב דאי לא אמר הכי הותר אחד מהם הותרו כולם ואי אמר הכי אפילו אם יתירו לאחד לא הותרו האחרים ואם התפיס זה בזה אז אם יתירו לראשון הותרו כולם ואם יתירו לאחרון כולם אסורים אבל לרבינו ז''ל דכתב משנה כלשונה קשה טובא. ועל מ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דרבינו ז''ל אית ליה דלזה ולזה בוי''ו הוי כללי ובלא וי''ו הוי פרטי ואית ליה גירסת התוס' ז''ל בפ' שבועת הפקדון ופסק כר' יהודה איני יודע איך אפשר לומר כן דהא רבינו ז''ל בפרק שביעי מהל' שבועות כתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך כולהו בוי''ו דהוי פרטי וחייב על כל אחד ואחד וכן חטין ושעורין וכוסמין ומ''ד (דכיון דלא) [דבוי''ו] הוי כללי צריך שיאמר חטים שעורים כוסמים בלא וא''ו כדאמרינן בפ' שבועת הפקדון. לכך נ''ל לומר דרבינו ז''ל גריס בפ''ג דנדרים גירסת הרא''ש ז''ל שכתב בפסקיו בפ' ר''א וז''ל הא דקתני במתני' הותר הראשון הותרו כולם אוקימנא בפ' ד' נדרים כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני ופלוני ופלוני דיקא נמי וכו' ואע''ג דהוא מפרש בפירושו בפ' ד' נדרים כפירוש הטור ז''ל מ''מ למדנו ממה שכתב בפסקיו דלא גריס פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' אלא פלוני ופלוני ופלוני ועל פי גירסא זו הוא מפרש דמ''ש בגמ' דמקרי תלייה זה בזה הוא משום דקאמר בוי''ו דכיון דקאמר בוי''ו בהכי תלה זה בזה אבל כשלא אמר בוי''ו הוי פרטי בלא תלייה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד ואם יתירו לאחד הותרו האחרים אבל ודאי דרבינו ז''ל אית ליה דבין אמר בוי''ו ובין בלא וי''ו הוי פרטי דהוא פוסק כרבי דאמר לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית בוי''ו הוי פרטי והחילוק בין וי''ו להיכא שאמר בלא וי''ו הוא לענין זה דבוי''ו הוי התפסה כשאמר קונם שאיני נהנה וכו' ובלא וי''ו [לא] הוי התפסה. כנ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל. ומה שהקשה דכאן פסק כר''ש כתבתי בהל' אישות:

יב נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁנָּדַר וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָדַר פֶּתַח אֶחָד לְכֻלָּן:

 כסף משנה  נדר בנזיר וכו'. תוספתא פ''ד:

יג  הַנּוֹדֵר מֵאַנְשֵׁי הָעִיר וְנִשְׁאַל לֶחָכָם שֶׁבָּעִיר. אוֹ שֶׁנָּדַר מִיִּשְׂרָאֵל וַהֲרֵי הוּא נִשְׁאַל לְחָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר:

 כסף משנה  הנודר מאנשי העיר וכו'. יתבאר בפ''ז:

יד הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָחָר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם הַיּוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאִם עָבַר וַאֲכָלָן הַיּוֹם וְהָלַךְ לְמָחָר לוֹקֶה וְאִם לֹא הָלַךְ אֵינוֹ לוֹקֶה:

טו אָמַר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְמָחָר אִם אֵלֶךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ וְאֵינוֹ זָהִיר בִּתְנַאי שֶׁגּוֹרֵם לֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר:

 כסף משנה  (יד-טו) האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'. ברפ''ב דנדרים (דף י"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור''י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא''ש והר''ן:

טז  הַנּוֹדֵר לָצוּם עֲשָׂרָה יָמִים בְּאֵי זֶה יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהָיָה מִתְעַנֶּה בְּיוֹם אֶחָד מֵהֶם וְהֻצְרַךְ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אָדָם גָּדוֹל הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפוֹרֵעַ יוֹם [ג] אַחֵר שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע הַיָּמִים בִּתְחִלַּת הַנֵּדֶר. נָדַר שֶׁיָּצוּם הַיּוֹם וְשָׁכַח וְאָכַל מַשְׁלִים לָצוּם. נָדַר שֶׁיָּצוּם יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וּכְשֶׁהִתְחִיל לָצוּם שָׁכַח וְאָכַל אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ וְחַיָּב לָצוּם יוֹם אַחֵר:

 כסף משנה  הנודר לצום עשרה ימים וכו'. בפ''ק דתעניות אמר ר''י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א''ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי''ף לישנא בתרא והרא''ש כתב פר''ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ''ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול. היינו מדגרסינן התם ובפ''ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ''מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר''ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: וכתב הר''ן י''א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה''מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח''כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה''ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי''ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ''ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב''ד והרשב''א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש''ה מתענה ומשלים (עכ"ל): והדעת הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא''ש בפ''ק דשבת: נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק. ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך:

הלכות נדרים - פרק חמישי

א  רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי נֶאֱסַר עַל שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּהָנֶה בִּרְאוּבֵן. וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר שִׁמְעוֹן כְּלוּם. וּמֻתָּר לִרְאוּבֵן לֵהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַר עַצְמוֹ בַּהֲנָיָתוֹ:

 כסף משנה  ראובן שאמר וכו'. משנה פ''ה דנדרים (דף מ"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. ומ''ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה:

 לחם משנה  ואם עבר ונהנה אינו לוקה וכו'. מדברי רבינו ז''ל שכתב לקמן בפרק עשירי גבי מדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כתב שם ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח ה''ז לוקה נלמוד כאן דאם ראובן זה ההנהו בעצמו לוקה משום לא יחל דברו. והר''ן ז''ל בפרק ואלו מותרין (דף ט"ו) פליג על רבינו ז''ל וסובר בהפך שכתב שם גבי הלכה היא עד הפסח דהיא לוקה והוא אינו לוקה. והקשה לרבינו ז''ל למה שכתב דאם ההנהו הוא לוקה ממאי דאמרינן בפרק אין בין המודר (דף ל"ה) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל, ורבינו יתרץ לזה דאי אמרינן התם הכי הוא גבי מעילה דקונמות דאיכא מאן דאמר דלית מעילה בהו הילכך אפי' למ''ד דאית בהו מעילה כי הקדש מסתייה דנאמר דהיכא דהוי כי הקדש דאסירא עליה ימעול אבל היכא דלא אסירא עליה לא ימעול וא''כ אין ללמוד ממעילה למלקות וכן נראה שם מדברי הרא''ש ז''ל שפירש שם הא לא אסירא עליה ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו ע''כ. וא''כ נאמר דדוקא גבי מעילה אמרינן אבל גבי מלקות כיון דהוא הדירה והוא עצמו ההנהו הרי עבר בבל יחל ואמאי לא ילקה, ובמאי דקאמר רבינו ז''ל דהמודר אינו לוקה הקשה לו מפרק יוצא דופן וכו':

ב אָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי אַתָּה עָלַי חֵרֶם אוֹ הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן וְאִם נֶהֱנָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי חִלֵּל דְּבָרוֹ וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָיַת רְאוּבֵן. אָמַר לוֹ הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם וְאַתָּה עָלַי אוֹ הֲרֵינִי אָסוּר בַּהֲנָיָתְךָ וְאַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיָתִי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זֶה בָּזֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ג  רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָיַת פְּלוֹנִי אֵין זֶה כְּלוּם. שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה שִׁמְעוֹן אָמֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'. פ''ה דנדרים (דף מ"ז:):

 לחם משנה  ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורין וכו'. בהדיא אמרינן בפ' השותפין (דף מ"ז) גבי בעיא דרמי בר חמא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו:

ד  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּכָּרִי זוֹ אֲסוּרָה עָלֶיךָ אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. מֵת וְנָפְלָה לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ אַחֵר בְּמַתָּנָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא כִּכָּרִי וַהֲרֵי אֵינָהּ עַתָּה שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. יש ללמוד כל זה מדתנן בפ''ה דנדרים (דף מ"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור:

 לחם משנה  האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל יש ללמוד כל זה מדתנן בפ''ה דנדרים האומר לחבירו קונם וכו', ואין צורך דמ''ש ככרי זו אסורה עליך וכו' הוא בפרק אין בין המודר (דף ל"ד:) בעיא דבעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ואמר ליה פשיטא דאסור. ומ''ש מת ונפלה לו בירושה או שנתנה לו אחר במתנה וכו', שם הקשו מברייתא דהשאילני פרתך וכו' ותירצו שנתנה לו ע''י אחר משמע דהיכא דניתנה לו במתנה ע''י אחר מותרת:

ה אָמַר לוֹ פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ וְלֹא אָמַר לוֹ פֵּרוֹתַי. אַף עַל פִּי שֶׁמְּכָרָן אוֹ שֶׁמֵּת וְנָפְלוּ לְאַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו. שֶׁהָאוֹסֵר דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר נְכָסַי אוֹ בֵּיתִי אוֹ פֵּרוֹתַי וְכַיּוֹצֵא בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁהֲרֵי לֹא אֲסָרָן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ:

 לחם משנה  ומ''ש אמר לו פירות אלו אסורים עליך וכו'. בפרק אין בין המודר (דף מ"ב) גבי המודר הנאה לפני שביעית וכו' רב ושמואל ור' יוחנן ור''ל אמרינן במסקנא (שם ע"ב) דלא פליגי דרב ושמואל קאמרי בנכסים אלו דאוסר אפילו לכשיצאו מרשותו ור''י ור''ל אמרי דהיכא דאמר נכסי אינו אוסר לכשיצאו מרשותו ובפ' השותפין (דף מ"ז) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר וכו' ופשטוה מהא דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת יירשנו בחייו ובמותו (ומת) לא יירשנו וכו'. והרא''ש ז''ל סובר דבעיא נמי איירי דקאמר בחייו ובמותו אבל אם לא אמר כן אינו נאסר והר''ן ז''ל סובר דאפילו לא אמר בחייו ובמותו איירי הבעיא ואם מת או מכרו לאחר הרי אלו אסורין וזה דעת רבינו ז''ל שכתב אמר לו פירות אלו וכו' ולא הזכיר שאמר בחייו ובמותו ומחלוקתם תלוי בסוגיא דפרק אין בין המודר דר''י ור''ל ורב ושמואל שהזכרתי למעלה והדברים ביאר יפה בב''י ז''ל טור י''ד סימן רי''ז. הטור כתב שם וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת ומכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי ע''כ. ופשט דבריו מורים כדברי אביו הרא''ש ז''ל וכן כתב שם הרב ב''י ז''ל. וקשה טובא חדא מה שהקשה הרב ב''י במה שכתב קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר ע''כ איירי שאמר בחיי ובמותי וכיון שכן למה מותר הא הטור ז''ל אית ליה דהיכא דאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא כמו שהקשה הרב ב''י ז''ל שנראה מדברי רבינו ז''ל גבי לביתך זה. ותו קשיא טובא גבי ככרי זה אסורה עליך כתב מת ונפלה לו בירושה או שנתנו לאחר מותרת לו שלא אמר לו אלא ככרי ועתה אינה שלו דלמה תלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי אפילו שיאמר ככר זה כיון דלא אמר בחיי ובמותי אינו נאסר היכא דנתנו לאחר במתנה לדעת הטור ז''ל. ואני תמיה על הרב ב''י ז''ל שכתב שם שהטור ז''ל הוה מצי למנקט דיניה אפילו בככר זה מטעמא דכתיבנא אלא שלא רצה לשנות מלישנא דגמ' דאיך אפשר לומר כן כיון דתלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי כדכתיבנא משמע בהדיא דהיכא דאמר ככר זה אסור היכא שנתנו לו במתנה. ותו קשיא כיון דרבינו ז''ל אית ליה גבי ביתך זה דאנו תופסים לחומרא משום דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון למה כתב גבי ככרי זה דמשום דאמר ככרי היא מותרת הא מ''מ אמר זה ותפוס לשון אחרון דומיא דביתך זה ואם היינו אומרים כדברי הרב ב''י ז''ל דגבי ככרי זה צריך שיאמר בחיי ובמותי כדי לאסור חבירו הוה ניחא אבל מדקאמר שלא אמר אלא ככרי אי אפשר לומר כן כדכתיבנא. לכן נ''ל לומר דהטור ז''ל אית ליה כדברי רבינו ז''ל ומשום הכי כשהתחיל דבריו ואמר וכן אם אמר ראובן קונם בית זה שאתה נכנס בו לא הזכיר בחיי ובמותי אלא בסוף דבריו הזכירו ושיעור דבריו כך, היכא דאמר בית זה הוא אוסר על חבירו אפילו שיצא מרשותו דאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו, כלומר כשהזכיר בדבריו שהוא ברשותו כגון שאומר פירותי או נכסי וכו' אע''פ שהזכיר שהוא ברשותו מ''מ כיון שהזכיר לבסוף בחיי ובמותי סגי ואם כן כאן שלא הזכיר בתחלת דבריו ביתי אלא בית זה סתם יכול לאסור אפילו שלא יזכיר בחיי ובמותי. כן נראה לדחוק לשונו כדי ליישב דבריו והשתא א''ש מה שכתב גבי ככרי אסורה עליך וכמו שכתב רבינו ז''ל והא דגבי ביתך זה תופס הטור ז''ל לחומרא וגבי ככרי זה תופס לקולא נראה דאית ליה החילוק שחילק הר''ן ז''ל בפרק אין בין המודר דיש חילוק בין היכא דאוסר הנודר עצמו עליו הדבר להיכא דאוסר על אחר דהיכא דאוסר על עצמו אמרינן דאוסר בכל גוונא אבל היכא דאוסר על חבירו צריך שיפרש דבריו ומשום הכי דחה שם הדוחה דשאני גבי האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי שהזכיר שם בחיי ובמותי, וחילוק זה אית ליה לטור ז''ל לענין ביתך זה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון היכא דהנודר עצמו אסר עליו אמרינן דאזלינן לחומרא אבל היכא דאסר על אחר צריך שיפרש דבריו. ועם זה ג''כ אפשר דרבינו ז''ל יודה לטור ז''ל במה שכתב גבי לביתך זה אע''ג דכתב גבי ככרי זה ופירות אלו דאזלינן בתר לישנא קמא לקולא דיש הפרש בין אוסר על עצמו לאוסר על אחרים ולא נאמר דפליג רבינו ז''ל על הטור ז''ל גם בזה כמ''ש ג''כ שם הרב ב''י ז''ל ביו''ד סי' רי''ו ונמצאו דברי הטור ורבינו ז''ל שוים לפי מה שכתבתי:

ו  הָאוֹמֵר לִבְנוֹ הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיָתִי. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין. אָסַר עָלָיו הֲנָיָתוֹ וּפֵרֵשׁ בֵּין בְּחַיַּי בֵּין בְּמוֹתִי אִם מֵת לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ נְכָסִים אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ:

 כסף משנה  האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'. משנה בפ' הגוזל קמא (דף ק"ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע''ח באים ונפרעים. וכתב הר''ן בפ''ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ"ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע''ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ''ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע''ח באים ונפרעים שפיר דבע''ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה''ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע''כ ב''ד מגבים להם ואע''ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה''ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ''כ הרמב''ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב''ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע''ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ''ל. ולענ''ד נראה שאע''פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג''כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש''ה שרי:

ז * אָסַר בְּנוֹ בַּהֲנָיָתוֹ וְאָמַר אִם יִהְיֶה בֶּן בְּנִי זֶה תַּלְמִיד חָכָם יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי כְּדֵי לְהַקְנוֹתָן לִבְנוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בְּנִכְסֵי הָאָב וּבֶן הַבֵּן מֻתָּר בָּהֶן אִם יִהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה:

 ההראב"ד   אסר בנו בהנייתו וכו' ובן הבן מותר בהן אם יהיה (הבן) ת''ח כמו שהתנה. א''א ומה צריך לתנאו והלא בלא תנאי אנו אומרים יתן לבניו או לאחיו ולא הוצרכו אלא לומר אם נאמר קנה על מנת להקנות קנה או לא או אם יוכל אדם למשכן אותו באותן נכסים או לא אבל אם יאסר בנו באותן נכסים לא הוצרכו לומר שאינו נאסר כלל:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת''ח וכו'. בפ''ה דנדרים (דף מ"ח:) ההוא גברא דה''ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא''ש והר''ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר''ן דמשמע דס''ל ז''ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: וכתב הראב''ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א''א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב''ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ''ש רבינו אם יהיה ת''ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת''ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת''ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת''ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם:

 לחם משנה  אסר בנו בהנאתו וכו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ז''ל במה שכתב ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת''ח כמו שהתנה דבלאו תנאו הרי הוא יכול ליתן לבניו ולאחיו. ולי נראה לומר דהתם בפ' השותפין (דף מ"ח:) אמרינן ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי כתנא וכו' (עיין בכ"מ) והקשה שם הר''ן ז''ל למה הוצרכו לומר לו דאי הוה בר בריה צורבא מרבנן מה תהא עליו דאע''ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע''ג דאינו רשאי ליהנות מהם אפילו הכי גוף הנכסים דידיה הוו דמ''מ תנן נותן לבניו או לאחיו כו' ודחק שם הרבה בתירוץ הקושיא. ומדברי רבינו ז''ל למדתי תירוץ לקושיא זו דאמרו לו אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן אם ירצה שיהנה הוא עצמו אגב בנו או לא ולא כי שאלו ממנו (כך) דכדי שיהנה בן בנו ודאי דאינו צריך לשאול ממנו, והוא השיב להם דאפילו הכי אינו רוצה שהוא יהנה מהם אלא אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן הוא יקנה לבנו אבל הוא עצמו לא יהנה מהם. ונראה לי דזה דקדק רבינו ז''ל בדבריו ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת''ח כמו שהתנה דכמו שהתנה קאי למאי דקאמר ויהיה הבן אסור בנכסי האב וה''ק אע''פ שהבן הוא ת''ח מ''מ יהיה האב אסור באותם הנכסים דכן התנה שבן הבן יהנה בהם ולא בנו אע''פ שיהיה בן בנו ת''ח ולשון אם יהיה ת''ח הוי כאילו אמר אע''פ שיהיה ת''ח. כך נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל והוא נאות לתירוץ הקושיא אשר בגמרא:

ח [א] זֶה הַבֵּן הָאָסוּר בִּירֻשַּׁת אָבִיו אִם נָתַן יְרֻשַּׁת אָבִיו לְאֶחָיו אוֹ לְבָנָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם פְּרָעָם בְּחוֹבוֹ אוֹ בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן שֶׁאֵלּוּ נִכְסֵי אָבִי שֶׁאֲסָרָן עָלַי. שֶׁהַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ חֲבֵרוֹ מֻתָּר לוֹ לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'. נתבאר בסמוך. ומ''ש הטור על רבינו בסימן רכ''ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח:

 לחם משנה  וכן אם פרעם בחובו וכו'. הטור ז''ל בסימן רכ''ג השיג על רבינו ז''ל וכתב ואיני מבין דבריו היאך יהיה מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם וכו', וכתב הרב כ''מ ז''ל דאשתמיטתיה מתני' דפ' הגוזל, ואני אומר למה נשוייה טועה בדבר משנה ועוד למה לא השיגו על רבינו ז''ל במה שכתב דאם נתן לבנו דמותר דמהיכן למד כן לכן נאמר דראה המשנה ומכל מקום השיג עליו דמתני' לא קאמרה אלא באים בעלי חובות ונפרעים מהם וכתב הר''ן ז''ל דאע''ג דלפרוע מדעתו הוא אסור מ''מ כאן באים ב''ד ומגבין אותו לבעל חוב בע''כ אבל מ''ש שמותר לפרוע מדעתו חובותיו וכתובת אשתו השיג עליו שזה אינו שהרי הוא נהנה ואם יש לו נכסים אחרים וב''ד אין מגבין לבע''ח מאלו הנכסים אינו יכול הוא מדעתו לפרוע מאלו הנכסים, ומה שדמה אותו רבינו שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו השיג עליו דלא דהתם פורע המדיר מעצמו. זה נראה דעת הטור ז''ל כי היכי דלא נשוייה טועה:

ט  מִי שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו מִין מִמִּינֵי מַאֲכָל בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה וְנִתְבַּשֵּׁל עִם מִינִים אֲחֵרִים אוֹ נִתְעָרֵב עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמִּינִים הַמֻּתָּרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַמִּין הָאָסוּר. וְאִם נֶאֱסַר בְּפֵרוֹת אֵלּוּ וְנִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים אִם יֵשׁ בָּהֶן טַעַם דָּבָר הָאָסוּר אֲסוּרִין וְאִם לָאו מֻתָּרִין:

 כסף משנה  מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'. משנה פ' הנודר מן המבושל (דף נ"ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי''ל כת''ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא''ש והר''ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא''ש והר''ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע''פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז''ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: ומ''ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'. פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ''ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ''ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: וכתב הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת''ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא''ש בשר זה עלי אסור בנ''ט ומדמין יוצא מהן לנ''ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ''ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ''כ הרא''ש ג''כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ''ל:

י כֵּיצַד. נֶאֱסַר בְּבָשָׂר אוֹ בְּיַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מָרָק וִירָקוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַבָּשָׂר וְעִם הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם הַבָּשָׂר אוֹ טַעַם הַיַּיִן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּאֲכִילַת בָּשָׂר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

יא נֶאֱסַר בְּבָשָׂר זֶה אוֹ בְּיַיִן זֶה וְנִתְבַּשֵּׁל עִם הַיָּרָק. אִם יֵשׁ בַּיְרָקוֹת טַעַם בָּשָׂר אוֹ טַעַם הַיַּיִן אֲסוּרִין וְאִם לָאו מֻתָּרִין. שֶׁזֶּה הַבָּשָׂר וְזֶה הַיַּיִן נַעֲשָׂה כְּמוֹ בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר בָּשָׂר זֶה אָסוּר עָלַי הֲרֵי זֶה אָסוּר בּוֹ וּבַמָּרָק שֶׁבּוֹ וּבַתַּבְלִין שֶׁבּוֹ:

 לחם משנה  נאסר בבשר זה או ביין זה וכו'. כתב הטור ז''ל ביו''ד סימן רי''ו דה''ה אם אמר קונם בשר שאני טועם או שאני אוכל וכו' וטעמו משום דכיון דלא איפשיטא בעיין גבי היכא דאמר שאני טועם לגבי יוצא מהם נקטינן ליה לחומרא וסובר הטור ז''ל דה''ה לגבי נתינת טעם שאוסר דהא בגמ' מדמי להו אהדדי ופשיט מהא דר' טרפון דהיכא דאמר בשר זה עלי ויש בו נותן טעם הרי זה אסור לבעיא דבעי ליוצא מהם אם אסור או מותר, ורבינו ז''ל לא הזכיר דהוא ספק אלא לגבי יוצא מהם בלבד אבל לגבי נתינת טעם נראה דאית ליה דאינו אסור אלא היכא דאמר אלו לבד, ונראה לי טעמו דאית ליה דטפי אית לן לאסור ביוצא מהם מהיכא דנותן טעם דיוצא מהם הוא בגוף הדבר עצמו וכי פשיט גמרא מההיא דר''ט מכ''ש פשיטא דהשתא גבי נתינת טעם אוסר כ''ש ליוצא מהם אבל גבי שאני טועם דאיבעיא לן ליוצא מהם לגבי נתינת טעם לא איבעיא לן כלל דפשיטא ליה דמותר כיון שלא אמר אלו ומש''ה לא בעי רמי בר חמא הבעיא על מתני' לעיל דקאמרה קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור אי סגי דשאני טועם דוקא שצריך שיאמר זה במתני' דבתר הכי גבי קונם זיתים וענבים אלו דבמתני' קמייתא פשיטא ליה דשאני טועם לחוד לא מהני לאסור בנתינת טעם אלא לגבי יוצא מהם הוא דאיבעיא ליה. אבל ראיתי להר''ן ז''ל שגורס במתני' דלעיל קונם יין שאני טועם נפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ולא גריס גבי יין זה ופירש דמשום דקאמר שאני טועם הרי זה אסור על ידי תערובת וכן נראה דגריס הרא''ש ז''ל, ואם הגירסא במשנה כן נמצא דינו של הטור ז''ל דקאמר דשאני טועם אוסר בנתינת טעם פשוט במשנה ואין מקום לרבינו ז''ל לחלוק עליו. אבל תמיה לי טובא אם הדבר כן אמאי לא פשטוה בגמ' לבעיא דשאני טועם לגבי יוצא מהא דקונם יין שאני טועם דאסור בנתינת טעם דהא בגמ' מדמה איסור נתינת טעם לאיסור יוצא מהם דלגבי אלו פשיט מההיא דר' טרפון, לכך נראה לי דגרסינן במתני' גבי יין יין זה שאני טועם וטעמא דאוסר בנתינת טעם הוא משום דהזכיר זה גבי בשר דאסר ברישא מטעמא דהזכיר זה אבל בלאו האי טעמא לא מהני משום דאמר שאני טועם דשאני לחודיה לא מהני לענין איסור נתינת טעם כדכתיבנא:

יב נִתְעָרֵב יַיִן זֶה שֶׁאֲסָרוֹ עַל עַצְמוֹ בְּיַיִן אַחֵר אֲפִלּוּ טִפָּה בְּחָבִית נֶאֱסַר הַכּל. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'. בס''פ הנודר מן הירק (דף נ"ט):

יג  הָאוֹמֵר פֵּרוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עָלַי אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי. אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן:

 לחם משנה  האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. שם (דף נ"ב:) גבי בעיא דרמי בר חמא אלו דוקא וכו' פשטוה מהא דאמר קונם פירות האלו עלי קונם לפי וכו' הא ביוצא מהן מותר ותירצו ה''ה דאפי' ביוצא מהן אסור והא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן כגידולין דמו כלומר ואשמעינן דאפילו בחילופים אסור וכ''ש ביוצא מהם והך תירוצא הוי קושטא דמילתא דהא אמרו דלגבי אלו לא מבעיא לן דאסור וא''כ צ''ל דלא נקט במתני' יוצא מהם משום דהוי רבותא החילופים ומכאן יצא לרבינו ז''ל לומר ואין צ''ל היוצא מהם:

יד נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינִי אוֹכֵל אוֹתָם אוֹ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם אוֹתָם. אִם הָיָה דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה כְּשֶׁיִּזָּרַע כְּגוֹן חִטָּה וּשְׂעוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה בָּאָרֶץ כְּשֶׁיִּזָּרַע כְּגוֹן בְּצָלִים וְשׁוּמִין אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם שָׁתָה מֵהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה:

 לחם משנה  ובין כך ובין כך משקים היוצאין מהם ספק וכו'. דכיון דלא איפשיטא בעיין הוו לחומרא וכן פסק הטור ז''ל בסימן רי''ו. ומ''מ קשה עליו דבסימן רי''ו גבי דגים שאני טועם כתב ומותר בציר סתם והוה ליה למימר דהיינו הציר שיצא כבר קודם שנדר אבל הציר שיצא אחר הנדר כיון דשאני טועם משמע לאסור היוצא מהם דהכי אמרינן בגמ' כשרצו לפשוט ממתני' דמותר בציר דהיכא דאמר שאני טועם אינו אוסר היוצא מהם מדהתיר הציר דחו שם ואמרו וכבר יצא מהם כלומר בלא הותר הציר אלא מה שיצא קודם שנדר א''כ משמע דכדאמרינן דשאני טועם אוסר היוצא מהם לא הותר הציר אלא מה שיצא קודם:

טו וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי קָרְבָּן אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל אִם הָיוּ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין. וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל הָעִקָּר הָאָסוּר בַּגִּדּוּלִין שֶׁרַבּוּ עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הֵן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (יג-טו) האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'. הכל משנה שם (דף נ"ז). וכתב הר''ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש''ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה''ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ''ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה''ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה''מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א''נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה''ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע''ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ''ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ''ל. והביא ראיה לדבר: ומ''ש רבינו ברישא ה''ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם, ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (דף נ"ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע''פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ''ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: ועל מה ששנינו (דף נ"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא''ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע''כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ''כ סמ''ג בשם ר''י. אבל הר''ן כתב שם (דף מ"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש''ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה''ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ''ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: וכתב הראב''ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר''ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם:

טז * הָאוֹסֵר פֵּרוֹתָיו עַל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי גִּדּוּלֵיהֶן וְחִלּוּפֵיהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ חֲבֵרוֹ אָסוּר בְּגִדּוּלֵי פֵּרוֹת אֵלּוּ וּבְחִלּוּפֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְנֶהֱנָה נֶהֱנָה:

 ההראב"ד   האוסר פירותיו על חבירו וכו'. א''א לפי הגמ' הגידולין אינן ספק אלא ודאי אסורין הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. מיהו קשיא להו כל היכא דאמרינן אסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קי''ל זה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה:

 כסף משנה  האוסר פירותיו על חבירו וכו'. בפ' השותפין שנדרו (דף מ"ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל''ש הוא ול''ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר''ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס''ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר''ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא''כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: ועל מ''ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק. כתב הראב''ד א''א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה''ה לגידולין: ומ''ש הראב''ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה''ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר''ן. ומ''ש מיהו ק''ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י''ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע''פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין:

 לחם משנה  האוסר פירותיו על חבירו וכו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין אצלי דלפי הנראה מהרא''ש והר''ן ז''ל והתוס' ז''ל מאי דבעי רב חמא בפרק השותפין (דף מ"ז) גבי אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן לאו בקונמות בלחוד קא בעי אלא בכל איסורי הנאה קא בעי תדע לך דהא פשיט לבעיא ממקדש בערלה ובכולהו מבעיא ליה דמדרבנן אי אסרינן בכל איסורי הנאה החליפין למחליף עצמו ולא מיבעיא ליה אלא לכתחלה אחר שהחליף אם נהנה מהם אבל אם נהנה מהם נהנה ומוכרח פירוש זה שם בגמ' דכדבעו למפשט מההיא דאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות באין וכו' וכן בההיא דמקדש בערלה דחו שם בגמרא דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר ואנן כי קא מבעיא לן לכתחילה הוא דקא מבעיא לן דאי בדיעבד אם נהנה ודאי דמותר והיינו דקאמר בהדיא מתני' דקונם שאני נהנה לך כו' ומתני' במקדש בערלה. וכיון שפירוש זה נראה מוכרח מדברי הגמ' אין מקום כלל לדברי רבינו מכמה קושיות. חדא דלמה פסק בספיקא דרבנן לחומרא ולומר דלא יהנה בהם ואם נאמר כדברי הרב כסף משנה ז''ל דמדאורייתא קא מבעיא ליה אי אסור ומשום הכי פסק רבינו ז''ל דאיסורא איכא ואינו לוקה, הא בעיא לא הוי אלא אי איכא איסורא לכתחילה כמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור א''ו מדרבנן קא בעי אי לכתחילה אסור ולשום צד מצדדי הבעיא אין כאן זכר למלקות וכדברי הרב בעל כ''מ ז''ל דכתב דמשום דלא איפשיטא בעיין אינו לוקה דאין הדבר כן וכמו שכתבתי. גם אני תמיה דכיון דרבינו ז''ל פסק בפ''ח מהל' מאכלות אסורות דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין וכמו שכתב שם בהדיא דהדמים מותרים ופירש שם הרב המ''מ ז''ל דדעתו כדעת הרמב''ן ז''ל דאפילו הוא עצמו מותר ליהנות מהן וכן משמע גם כן בפי''ג מהל' מאכלות אסורות שכתב שם ג''כ כמו שכתב בפ''ח דהדמים מותרים למוכר א''כ כיון דהתם החליפין מותרים למחליף עצמו גבי קונם נמי ליהוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק רבינו ז''ל כאן דלא יהנה הא בגמ' מדמה האיסורין להדדי דמדמה ערלה לנדר וכיון דבשאר איסורי הנאה אית ליה דמותר הוא הדין בנדר ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפם אחר אסורים למודר. ועוד קשה עליו מה שהשיג עליו הר''א ז''ל דמשמע בגמ' דבגידולין לא קא מיבעיא ליה ומה שתירץ הרב ב''י ז''ל היה מספיק. ומיהו לזה נ''ל לומר דלא אמרו בגמ' דפשיטא ליה בגידולין אלא בגידולין דאין זרעו כלה דכיון דאין זרעו כלה הו''ל האיסור מעורב ודשיל''מ אפילו באלף לא בטיל אבל היכא דזרעו כלה דלא שייך טעמא דהאיסור מעורב וכמו שנראה מדברי הר''ן ז''ל בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ז) אז ודאי שייך הבעיא דהיינו בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם וליכא איסור מעורב כלל כלומר שאותו האיסור יאסר הכל ובאלו הגידולין כתב רבינו ז''ל שהם ספק כמו החילופין עצמם אע''פ שזה קצת דוחק מפני שרבינו ז''ל סתם דבריו אבל לכל שאר הקושיות אע''פ שעלו בדעתי תירוצים לא נראו בעיני והדבר צ''ע. גם מה שתירץ הרב כ''מ ז''ל לקושית הר''א ז''ל דאמאי הגידולין אסורין הא הוי זה וזה גורם ומותר דיש להחמיר בקונמות משום דהוי כהקדש, קשה דא''כ מאי פשטו בגמרא לנדרים מערלה שאני נדרים שראוי להחמיר בהם משום דדמו להקדש. ותו מי מחמירינן בהו יותר מעכו''ם דקי''ל בפ' כל הצלמים דזה וזה גורם מותר אפילו לגבי עכו''ם אבל מה שתירץ משום דהוי דבר שיל''מ אתי שפיר ומאי דפשטוה בגמ' מערלה שפיר פשטוה לבעיא דלא הוי דבר שיל''מ גבי מי שאוסר פירותיו על חבירו דלגבי הנאסר אין לו מתירין דאין בידו לשאול היתר לחכם אלא לאוסר וכיון דאין ביד הנאסר להתיר לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. אבל מה שכתב דגבי תרומה נמי איכא למימר הך טעמא תמיה אני דבהדיא אמרו בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ח) דתרומה הוי דבר שאין לו מתירין אמרו דבנדרים מצוה לאתשולי עלייהו ולכך מיקרי דבר שיש לו מתירין. ודע כי מ''ש הרב''י ז''ל ביו''ד סי' רי''ו דמ''ש הרא''ש ז''ל במתני' דהנודר עצמו שאסר עליו פירות אלו אם החליפם אינו אסור אלא מדרבנן ודוקא המחליף עצמו הם כדברי ר''י שכתב שהבעיא דבעי רמי בר חמא בפ' השותפין גבי אוסר פירותיו על חבירו דלא איבעיא ליה אלא אם החליפו המודר עצמו אבל אם החליפו אדם אחר וכו' מותר למודר וכתב דזה דלא כדברי הר''ן ז''ל דלהר''ן ז''ל אפילו החליפו אחר אסור, היינו לנודר עצמו שאסר הפירות עליו אבל היכא דאסר הפירות על חבירו בהדיא כתב הר''ן כדברי ר''י דאם החליפן אחר מותר ונמצא דרבינו אית ליה כהר''ן ז''ל, אבל הרא''ש ז''ל ודאי דפליג על הר''ן דכתב דאפילו בנודר שאוסר פירות על עצמו אינו אלא מדרבנן ודוקא למחליף:

הלכות נדרים - פרק ששי

א  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ אֲסוּרָה עָלַי. אוֹ הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלִי אֲסוּרָה עָלֶיךָ. הֲרֵי זֶה הַנֶּאֱסָר לֹא יִשְׁאַל מִן הָאָסוּר לוֹ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲבָל מַשְׁאִילוֹ נְזָמִים וְטַבָּעוֹת וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְאָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת:

 כסף משנה  האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. ברפ''ד דנדרים (דף ל"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר''ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר''ן (דף ל"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ''ד דבכה''ג אסור בין בלעיסת חטים ע''ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע''ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע''ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע''ג מכתו שרי עכ''ל: ומ''ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'. שם מימרא דרב פפא:

ב מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁאֵין מַשְׁאִילִין כֵּלִים אֶלָּא בְּשָׂכָר. אָסוּר לִשְׁאל מִמֶּנּוּ אַף כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הֲרֵי שֶׁהָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּדֵי לְהֵרָאוֹת בָּהֶן בִּפְנֵי אֲחֵרִים עַד שֶׁיֵּהָנֶה מֵהֶם. אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  ומ''ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא:

 לחם משנה  הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו'. בר''פ אין בין המודר (דף ל"ג) טבעת ליראות בה מהו מיפסק ואזיל בארעיה מאי ופירשו שם המפרשים דהיינו לילך בבית המשתה ליראות שיתנו לו מנה יפה וכן מיפסק ואזיל בארעיה ללכת לבית המשתה. אבל רבינו ז''ל מפרש דאינו אלא לקבל הנאת ממון וכיון דמקבל הנאת ממון הוי מביא לידי מאכל דומה לכלים שאין עושין בהם אוכל נפש במקום שמשכירין דאסור משום דמביא לידי מאכל: לפיכך אם עבר אינו לוקה וכו'. משמע דבכל אינך לוקה הנאסר, ונראה דהיינו דוקא בחלוקה דאמר הנאה המביא לידי מאכלך אסור עלי שבחלוקה אחרת דאמר הנאה המביא לידי מאכלי אסורה עליך ודאי דאינו לוקה הנאסר אם עבר דכן כתב רבינו ז''ל ריש פרק חמישי דכיון דהוא לא אסר עצמו בהנאתו אינו לוקה:

ג  אֵין בֵּין מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְמֻדָּר מִמֶּנּוּ הֲנָיַת מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁאִילִין אוֹתָם שָׁם בְּחִנָּם:

 כסף משנה  אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. שם (ל"ב:) בראש הפרק:

 לחם משנה  אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. כר' אליעזר (דף ל"ב:) דאמר (אפילו) ויתור אסור:

ד רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו הֲנָיַת שִׁמְעוֹן בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּתֵּן שִׁמְעוֹן עַל יָדוֹ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב בָּהּ. וְכֵן פּוֹרֵעַ חוֹב שֶׁעָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיַד רְאוּבֵן כְּלוּם אֶלָּא מָנַע מִמֶּנּוּ הַתְּבִיעָה. וּמְנִיעַת הַתְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל אִסּוּר הֲנָיָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַעֲבָדָיו אֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. אֲבָל לֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁכָּל שֶׁמּוֹסִיף בִּבְשָׂרָהּ הִיא הֲנָיָה שֶׁהִגִּיעָה לְיַד רְאוּבֵן:

 כסף משנה  ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'. הכל משנה שם (דף ל"ג): ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'. שם (דף ל"ח) במשנה וכתנא קמא:

 לחם משנה  לפיכך מותר לזון את אשתו ואת בניו כו'. משנה בפ' אין בין המודר (דף ל"ח) וכתב הרב ב''י ז''ל בסימן רכ''א דרבינו אית ליה דמתני' כחנן. והרא''ש בפסקיו כתב דמתני' נמי כרבנן אתיא ואיירי בזן אותם לפניו אי נמי כשהבעל נותן לה כל צרכה והוא נותן לה מזונות יתרים, ותמה הטור ז''ל על הרא''ש ז''ל דלמה הביא אלו הדברים סתם כרבנן כיון דאנן קי''ל כחנן. ועוד הוסיף הרב ב''י ז''ל שם תמיהה על תמיהתו דבמתני' דהמודר הנאה מחבירו פורע את חובו הזכיר הרא''ש ז''ל בפסקיו דברי רבא האמורים בגמ' דאוקי מתני' דיהיב על מנת לפרוע ודברים אלו אינם אלא לרבנן ואנן קי''ל כחנן ולמה לן לאוקמה בהא ותירץ שם דלרבא אפילו לחנן צריך לאוקומי דיהיב על מנת לפורעה ודבריו דחוקים כמו שהרגיש הוא בעצמו ועוד מדקאמר הרא''ש ז''ל על מתניתין דזן את אשתו דהא מתני' אתיא כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא ולא הכריח דאל''כ לרבא דקי''ל דאית ליה דחנן מודה גבי מודר הנאה מתניתין דהכא היכי מתוקמא משמע דלרבא נמי מצי לאוקומה כחנן ולכך לא הכריח אלא מדלא קאמר הא מני חנן היא כדאמר לעיל. לכך נראה לי דהרא''ש ז''ל אית ליה כפירוש שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע חובו אלא אוקימתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא וכרבינו תם ז''ל וכמו שהבין הטור ז''ל בו ולא כמ''ש הרב ב''י ז''ל דאית ליה כרש''י ז''ל דבכל חובות איירי ואע''ג דבפירושיו כתב דבכל חוב איירי לא כ''כ לפסוק הלכה אלא פירוש ההלכה כתב כפי אשר פירש רש''י ז''ל וכן כתב בסוף דבריו כך פירש''י ז''ל בפרק בתרא דכתובות, אבל לענין פסק ודאי דאית ליה דדוקא במזונות אשתו (אית ליה דוקא) או בחיוב כיוצא במזונות אשתו שהדבר ידוע שהוא מוחל ולא היה תובע ממנו כגון שהיה אביו או אחיו שבודאי לא היה דוחקו וזהו שכתב בפ' בתרא דכתובות קמ''ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו ומשום הכי קאמר כיוצא בו כלומר חוב שידענו שהוא כמזונות אשתו דאם לא היה פורע לו היה מותר לו כדכתיבנא ולא כמו שהכריח הרב ב''י ז''ל משם דלית ליה כר''ת ז''ל, אבל עיקר הפירוש נראה לי כמו שכתבתי וכיון דאית ליה כר''ת הוצרך לאתויי ההיא דרבא דנדרים דקאמר על מנת שלא לפרוע משום דהך דינא נמי הוי לחנן בשאר חובות. ומכאן אפשר דיצא לו לטור ז''ל דהרא''ש ז''ל אית ליה כר''ת ז''ל דלא בכל חוב איירי חנן מדהביא אוקימתא דרבא דודאי משום דהך דינא לחנן בשאר חובות לכך הביאו אבל אוקימתא דרב אושעיא לא הוצרך להזכירה דבידוע דקי''ל כחנן ומשום הכי לא תמה הטור ז''ל אלא על מה שהביא הרא''ש ז''ל בפסקיו אותם הדברים בשם המפרשים דאתו אליבא דרבנן. ולעיקר קושיא דתמה הטור ז''ל נראה לי לתרץ דהתוס' ז''ל הקשו על פירוש רבינו תם ז''ל דאית ליה דלרב אושעיא דמוקי מתניתין כחנן דקאמר ופורע את חובו דאיירי במזונות אשתו דהא תנן לקמן וזן את אשתו וכו' ולמה לי תרווייהו ותירצו דהך מתניתין דוזן את אשתו איירי כשזן אותה בפניו וס''ד אמינא כיון דזן אותה בפניו ולא מיחה יתחייב לפרוע קמ''ל ולהכי הביא הרא''ש ז''ל דברי רבינו תם ז''ל לומר דלא נטעה אליבא דחנן ונאמר דהיכא דזן אותה בפניו מודה דחייב ולהכי מייתי דברי רבינו תם ז''ל לומר דאדרבא היכא דזן אותה בפניו עדיף טפי לפוטרו וכן הוו דברי הי''מ לומר דחלוקה דלא יזון את בהמתו דמתניתין הוי אפי' במזונות היתרים דס''ד אמינא דלא קאמרה מתניתין דלא יזון את בהמתו אלא מזונות הצריכים לה אבל מזונות היתירים לא יזון לפי הך פירושא דיש מפרשים וכן סיים הרא''ש ז''ל שם בדבריו בהך פירושא וכן בהמתו ע''כ איירי במזונות היתרים וכו':

ה  הָיָה שִׁמְעוֹן כֹּהֵן הֲרֵי הוּא מֻתָּר לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת רְאוּבֵן. שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵם וְאֵינָם שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. וּמַשִּׂיא שִׁמְעוֹן בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לִרְאוּבֵן מִדַּעְתָּהּ. אֲבָל אִם הָיְתָה נַעֲרָה שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ אָסוּר. שֶׁזֶּה כְּמוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'. שם במשנה (דף ל"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר''ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ''ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'. ברייתא שם וכתב הר''ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה:

 לחם משנה  שהכהנים שלוחי שמים וכו'. צ''ע x בפ''ק דקדושין (דף כ"ג):

ו וְתוֹרֵם שִׁמְעוֹן תְּרוּמַת רְאוּבֵן וּמַפְרִישׁ לוֹ מַעַשְׂרוֹתָיו מִדַּעְתּוֹ. כֵּיצַד מִדַּעְתּוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר רְאוּבֵן כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבוֹא וְיִתְרֹם. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְשִׁמְעוֹן לִתְרֹם לוֹ שֶׁהֲרֵי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ וְזֶה הֲנָיָה לוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'. משנה שם (דף ל"ה). ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'. שם:

 לחם משנה  כגון שאמר ראובן כל הרוצה יבוא ויתרום וכו'. בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) אוקמיה למתני' דתורם את תרומותיו מדעתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואף על גב דלא אוקמוה בגמ' הכי אלא לומר דתורם משלו על של חבירו צריך דעת וכן באידך בעיא אוקמוה הכי לומר דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של בעל הכרי. וכבר פסק רבינו ז''ל בפרק רביעי מהלכות תרומות דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת וכן דטובת הנאה הוי של תורם ואם כן לא צרכינן לפי הך לאוקומי מתניתין בהכי מכל מקום אית ליה לרבינו ז''ל דדינא הכי הוי: אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. פסק כר''י דאמר שכר פסוק טעמים בפ' אין בין המודר (דף ל"ו) וכ''כ הר''ן ז''ל שם:

ז  וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהֲרֵי אָסוּר לִטּל עָלֶיהָ שָׂכָר. אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאִם אֵין דַּרְכָּן שָׁם לִטּל שָׂכָר עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֻתָּר לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש עוד מותר ללמד את בנו. שם במשנה:

ח  חָלָה רְאוּבֵן נִכְנַס שִׁמְעוֹן לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר מִי שֶׁיָּשַׁב עִם הַחוֹלֶה לְצֶוֶת לוֹ לֹא יֵשֵׁב שִׁמְעוֹן אֶלָּא מְבַקְּרוֹ וְעוֹמֵד. וּמֻתָּר לוֹ לְרַפְּאוֹתוֹ בְּיָדוֹ שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא:

 כסף משנה  ומ''ש חלה ראובן. משנה וגמרא שם (דף מ"א:): ומ''ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'. משנה שם (דף ל"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות:

 לחם משנה  חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו וכו'. יש תימה על רבינו ז''ל איך לא הזכיר שנכסי חולה אסורין על המבקר מדינא דעולא דהזכיר שם והרב ב''י ז''ל רצה לתקן בסי' רכ''א וכתב שרבינו ז''ל מפרש כפירוש אחר אשר דחה שם הר''ן ז''ל ואעפ''כ קשה לי דמ''מ היה צריך רבינו ז''ל להזכיר אותו הדין וצ''ע:

ט חָלְתָה בֶּהֱמַת רְאוּבֵן לֹא יְרַפֵּא אוֹתָהּ שִׁמְעוֹן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמוֹ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה. וְאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד. אֲבָל לֹא מִקְּעָרָה אַחַת וְלֹא מֵאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים. שֶׁמָּא יַנִּיחַ שִׁמְעוֹן חֲתִיכָה אַחַת טוֹבָה וְלֹא יֹאכַל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל אוֹתָהּ רְאוּבֵן אוֹ יְקָרֵב אוֹתָהּ לְפָנָיו וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ. וְכֵן בְּפֵרוֹת שֶׁבָּאֵבוּס. * אֲבָל אִם אָכַל שִׁמְעוֹן מִקְּעָרָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְבַעַל הַבַּיִת יַחְזֹר בַּעַל הַבַּיִת וְיַנִּיחֶנָּה לִפְנֵי רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחַ נֵתַח טוֹב בִּשְׁבִילוֹ:

 ההראב"ד   אבל אם אכל שמעון וכו'. א''א זה הפירוש לא ידעתי מאין לו. ובירושלמי ומן הכוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנן דהכא אמרין מליי מיסירוס קדחין ושתיין ומחזירין וכן פירשו בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר וכל זה אינו משל מדיר אלא אם אחר משקה אותם מותרין לשתות מכוס אחד גדול או מתמחוי גדול ויין קונדיטון יספיק לאדם במעט:

 כסף משנה  חלתה בהמת ראובן וכו'. מימרא שם: ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'. שם במשנה. ומ''ש וישן עמו בימות החמה וכו'. גם זה שם וכר''י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר''מ הוא דפליג עליה: ומ''ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'. שם במשנה. ומ''ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'. משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א''ר יוסי ב''ח מן התמחוי החוזר לבעה''ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה''ב וכו': והראב''ד כתב א''א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו:

 לחם משנה  בשעה שמגביה עליו המים. כלומר כשאחד נכנס המים עולים למעלה ומגביה המים על מי שעומד שם והיא הנאה לו: וישן עמו במטה. בברייתא (נדרים מ"א) ר''י אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר וכן אמרו שם גבי אמבטי קטנה ומזיע עמו בקטנה. הרא''ש ז''ל הזכיר כל זה בפסקיו והטור בסי' רכ''א ורבינו ז''ל לא כתב כלל מכל זה ולא ידעתי למה: אבל אם אכל שמעון מקערה שאם יודע וכו'. כלומר לא תימא כיון שזה יודע שאחר שיאכל הוא יוליך הקערה ויאכל ראובן מניח הנתח כדי שיאכל ראובן קמ''ל דכיון שאינו אוכל יחד עמו אינו מקפיד בכך:

י וּמֻתָּר רְאוּבֵן לִשְׁתּוֹת כּוֹס שֶׁל תַּנְחוּמִין מִיָּדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל רְאוּבֵן * וְכֵן כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. שֶׁאֵין בָּזֶה הֲנָיָה:

 ההראב"ד   וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה. א''א ואיך אין בה הנייה אלא שיש בו חיי נפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד והיא מצוה:

 כסף משנה  ומ''ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'. שם (דף ל"ח:) א''ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: וכתב הראב''ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א''א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה''נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר''ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ''ש הראב''ד והיא מצוה. ומ''ש הראב''ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ:

יא וְאָסוּר רְאוּבֵן בְּגַחַלְתּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וּמֻתָּר בְּשַׁלְהֶבֶת שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו. תניא בתוספתא פ''ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

יב  הָיָה לְשִׁמְעוֹן מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר. אִם הָיָה לְשִׁמְעוֹן בָּהֶן תְּפִיסַת יָד כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ. אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בַּמֶּרְחָץ אַמְבְּטִי אַחַת וּבְבֵית הַבַּד עַקָּל אֶחָד. אָסוּר לִרְאוּבֵן לְהִכָּנֵס לְאוֹתָהּ מֶרְחָץ וְלִדְרֹךְ בַּגַּת. וְאִם לֹא הִנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּלוּם אֶלָּא שָׂכַר הַכּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר [א]:

 כסף משנה  היה לשמעון מרחץ וכו'. משנה פרק השותפין (דף מ"ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר''נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה''ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר''נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה''ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי:

יג וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לֶאֱכל מִפֵּרוֹת שְׂדֵה שִׁמְעוֹן וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכּל הֶפְקֵר. שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקַּרְקַע הֶפְקֵר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל. וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ:

 כסף משנה  ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'. משנה פרק אין בין המודר (דף מ"ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר''ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר''י ור''ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר''ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ''ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר''ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה''נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש''ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע''ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר''ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ''ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לוֹ הֲנָיַת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲנָיַת נְכָסַי אֲסוּרִין עָלֶיךָ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן אוֹ שֶׁנָּדַר מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה שְׁבִיעִית אוֹכֵל מִפֵּרוֹת שָׂדֵהוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵרְשׁוּת שִׁמְעוֹן. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לְשָׂדֵהוּ מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ:

טו נֶאֶסְרָה עַל רְאוּבֵן הֲנָיַת מַאֲכַל שִׁמְעוֹן בִּלְבַד. אִם לִפְנֵי שְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲבָל אֵינוֹ אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. וְאִם בִּשְׁבִיעִית נֶאֶסְרָה יוֹרֵד וְאוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. שֶׁאֵין פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֶלָּא שֶׁל הֶפְקֵר הֵן:

טז וְאָסוּר לִרְאוּבֵן לְהַשְׁאִיל לְשִׁמְעוֹן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ וַהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. וְכֵן אָסוּר לְהַלְווֹתוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'. משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר''ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר''י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר''י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר''ן וא''ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ''ל. ולעיל כתב הר''ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש''ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א''נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש''ה פריך הכי עכ''ל:

יז נִזְדַּמְּנָה לוֹ מְלָאכָה עִמּוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קוֹצְרִים כְּאֶחָד. עוֹשֶׂה בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְסַיְּעֶנּוּ. * הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין:

 ההראב"ד   המדיר את בנו כו'. א''א הוא מפרש הדירו הנייה מפני שאינו עוסק בתורה. ויש פירוש טוב מזה שהדיר תשמיש בנו על עצמו מפני שלא יתבטל מתלמוד תורה ואעפ''כ מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק את הנר וכו' לפי שאין בתשמיש זה בטול תורה:

 כסף משנה  נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'. משנה שם (דף מ"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר''מ וחכ''א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ''ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר''מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'. שם (דף ל"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת''ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ''ד לת''ת למ''ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת''ת: וכתב הראב''ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא''ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב''ן הכריע כפירוש הראב''ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת''ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ''ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל''ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ''ל. וכן פירש הר''ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ''ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י''ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ''ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ''ש ועוד דמדיר את בנו לת''ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ''ד היא למ''ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל''ל המודר מבנו ולפענ''ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ''ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ''ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז''ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י''ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: כתב הטור על המדיר את בנו לת''ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא''ש והר''ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל''כ לא הוה שתיק מיניה:

 לחם משנה  נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרין כאחד וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל יש לתמוה על רבינו ז''ל למה נקט כגון שהיו קוצרין כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן ע''כ. ואילו היה רואה מה שפי' רבינו ז''ל בפיהמ''ש לא הוה תמה שכתב שם ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פי' לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים ע''כ. נראה כונתו דמפרש מרפי לה לארעא דה''ק דכיון דהשבולין עומדין לפניו הנה אותם השבולין מעכבין לו ההילוך וזה מסירם מלפניו נמצא דמרפי ליה ארעא כלומר מסיר המכשול ועושה לו הדרך ומתניתין בקוצרין איירי וזהו אומרו לא יעשה באומן דהכי אמרינן במתני' דהשוכר את הפועלים בחזירתן מאומן לאומן וכו' ואיירי בענין קצירה ובצירה: מותר למלאות לו חבית של מים וכו'. לפירוש הר''א ז''ל אתי שפיר דהזכיר המלאכות דהיינו ענייני שמוש שהוא הדיר משמוש דבנו אבל לפי' רבינו ז''ל למה הזכיר המלאכות לימא לתת לו מעות כשיעור שימלאו לו חבית של מים ושידליקו לו את הנר כיון דאין הענין תלוי בשמוש אלא בנתינת הנאה. וז''ש הרא''ש ז''ל בפסקיו ואין במשמע שיתן כלומר אלא שימלא וידליק כלומר דלהך פירושא דהרא''ש ז''ל הדבר תלוי בשימוש ולא בהנאה כדכתיבנא. ובזה אין מקום למה שדחה הרב בעל כ''מ ז''ל קושיא זו ואמר גם דברי רבינו ז''ל כן הם שאינו נותן כלום דהרבה חילוק יש כמו שכתבתי אבל מ''מ מלשון מדיר את בנו משמע כפירוש רבינו ז''ל וכמו שהכריח הרב הנזכר אבל מן הירושלמי שחלקו בין איש לאשה משמע כפירוש שאר המפרשים דהאשה היא המדרת שלא תהנה מבנה כדי שילמוד תורה אבל לרבינו לא שייך לומר שהאשה הדירה שלא ליהנות לבנה מפני שאינו לומד תורה ומכל מקום היתה קונה לבנה חפצים דאדרבה היא אין דרכה לילך בשוק. לכך נראה דרבינו ז''ל מפרש בהפך דכשהאשה הדירה את בנה שלא ליהנות לבנה אינה קונה לו חפצים שאין דרכה לילך בשוק אבל אם הוא איש לוקח לו ומכל מקום רבינו ז''ל לא הזכיר דין הירושלמי כיון דבגמרא לא הזכירו וכדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל:

יח מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב בִּכְתָב וּלְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ הָעִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה לְהַשְׁמִיעוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

 כסף משנה  מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו':

הלכות נדרים - פרק שביעי

א  שְׁנַּיִם שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָאַת כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהַחְזִיר אֲבֵדָה זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה. וּבְמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר הַמַּחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה יִפּל הַשָּׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. שֶׁאִם יִטּל שָׂכָר נִמְצָא נֶהֱנֶה וְאִם לֹא יִטּוֹל נִמְצָא מְהַנֶּה:

 כסף משנה  שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'. משנה בר''פ אין בין המודר (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע"ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל"ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ''ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר''ן ולענין הלכה קי''ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ''ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע''ג דמ''ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ''ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ''ל. וזה דעת רבינו:

 לחם משנה  שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו וכו'. וקשה דכיון דפסק דבין בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר בין בשנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה אם כן לא חייש לפרוטה דרב יוסף דבנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אמר בפ' אין בין המודר (דף ל"ג:) דמותר להחזיר משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וא''כ איך פסק בפי''ג מהל' גזילה דשומר אבידה הוי כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהיינו טעמא שעשאו שם רב יוסף שומר שכר משום פרוטה. וי''ל דהך פרוטה דהכא דהוי בשעה שמוליך האבידה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה וכדפירש שם הרא''ש ז''ל לא שכיח דבאותה שעה פורתא לא שכיח דאתי עניא אבל כל זמן שהאבידה בביתו דהוי זמן רב שכיח דיבא עני כמה פעמים והוא נפטר מן הפרוטה ולכך חשיב כשומר שכר: יפול השכר להקדש. היינו כששניהם אסורים זה על זה אבל אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה יקבלו המחזיר ואם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מחזיר לו בחנם וכן נתבאר בדברי הטור ז''ל סי' רפ''א:

ב  וּמֻתָּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת כָּל יִשְׂרָאֵל. כְּגוֹן הַר הַבַּיִת (וְהַלְּשָׁכוֹת) וְהָעֲזָרוֹת וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וַאֲסוּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר כְּגוֹן הָרְחָבָה שֶׁבָּעִיר וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים:

 כסף משנה  ומ''ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'. משנה בפ' השותפין שנדרו (דף מ"ח.):

 לחם משנה  ואסורין בדברים שהם בשותפות וכו' ובית הכנסת כו'. בר''פ השותפין (דף מ"ו) אמרינן הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ע''כ. וא''כ אנן דאית לן כר' אליעזר דבחצר שאין בו דין חלוקה מותר הוא הדין בבית הכנסת דמותר ומתניתין דאוסר בבית הכנסת כרבנן אתיא וא''כ תימה גדול על רבינו ז''ל והטור ז''ל דפסקו כר' אליעזר איך כתבו דבבית הכנסת אסור וכבר תמה על זה הר''ן ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל בפרק השותפין על רבינו ז''ל והניח הדבר בצ''ע. ולי נראה להליץ בעד רבינו והטור דאית להו מה שכתב הר''ן ז''ל לתרץ הקושיא שנחבטו בה המפרשים דקשיא הילכתא אהילכתא דכיון דראב''י ורבנן פליגי אם יש ברירה או אין ברירה כדקאמר רבינא (דף נ"א) בפ' שור שנגח את הפרה ור' אליעזר סבר יש ברירה איך פסק בפרק השותפין כראב''י הא קי''ל בפ' משילין (דף ל"ט) דבדאורייתא אין ברירה והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו והר''ן ז''ל תירץ בר''פ השותפין (דף מ"ה:) דיש לחלק בין ברירה לברירה דברירה דפלוגתא דראב''י ורבנן כל עת שמשתמש כל אחד בחצר הוי שלו לגמרי והוי כאילו קנו חצר זה חדש אחד ראובן וחדש אחד שמעון ולפי שלא ידענו מה הוא החדש הראוי לכל אחד לכך הוצרכנו לטעם הברירה וא''כ נמצא דעיקרו של דבר נתברר מתחילתו ולא דמי לשאר ברירות דעלמא וכמו שהאריך הר''ן ז''ל שם הרבה יעויין שם, ועם זה נאמר דחצר שאין בו כדי חלוקה כיון שאין ראוי לשימוש לשניהם דאין בו אלא כדי שימוש לאחד לבד הוי כאילו קנו חדש אחד זה וחדש אחד זה ואין יכול אחד לאסור בחדשו של חבירו אבל בהכ''נ תשמישו הוא לכולם יחד כאחד וכיון שכן יכול לאסור זה חלקו כיון שבאותה שעה שמשתמש חבירו יש לו תשמיש בעת ההיא ואין זה כאוסר דבר אחד בעת שאין לו חלק בו כמו חצר השותפין שבאותה שעה שהאחד משתמש אין לחבירו חלק בו והוי כל הנאה שלו דעל דעת כן קנאוהו וכדכתב שם הר''ן ז''ל ולכך ודאי אפילו ר' אליעזר מודה בההיא מתני' דלקמן דבהכ''נ והגמרא דהקשה ואמר והא בהכ''נ כחצר השותפין שאין בו חלוקה דמי משום דבכל אותה סוגיא סבור הגמ' דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא תליא בברירה אלא בקנסא כדמשמע מבעיא דאיבעיא להו בריש סוגיא בנדרו פליגי וכו' וגם מ''ד מחלוקת בשיש בו דין חלוקה אבל אין בו דין חלוקה מותר ס''ל לגמ' דהך סברא אית ליה ובשיש בו דין חלוקה קנסו רבנן כיון דאפשר בחלוקה אבל כשאין בו דין חלוקה מותר ולא קנסו רבנן לאוסרו כיון דאי אפשר בלאו הכי דאין בו דין חלוקה. וכן נראה מדברי התוס' ז''ל שם שפירשו כן ומשום הכי פריך בגמ' דבבהכ''נ שייך נמי הך טעמא דאין בו דין חלוקה ואין ראוי לקונסו ותירצו אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת כשאין בו דין חלוקה וכו' ועל פי הסברא הזאת דאזיל בתר קנסא ולפי זה לא אתי מתני' דבהכ''נ אלא כרבנן אבל לפירוש סוגיא דפ' שור שנגח דתלי פלוגתייהו בברירה יש לחלק בין פלוגתא דר' אליעזר לההיא דבהכ''נ כדכתיבנא. ורבינו והטור ז''ל פסקו כההיא סוגיא דפ' שור שנגח ומאי דאסיק רב יוסף במסקנא מחלוקת כשאין בו דין חלוקה לפי דברי רבינא דפ' שור שנגח מתפרשים דבריו בטעמא דברירה כדכתיבנא והכי קי''ל כרב יוסף דאסיק הכי בפ' השותפין וכדפריש ליה רבינא דהוי טעמא משום ברירה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ודברי הטור ז''ל בסי' רכ''ד ורכ''ו כי הקושיא היא גדולה ועצומה:

ג וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם כּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם וּמְזַכֶּה לוֹ בְּחֶלְקוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. וְנִמְצָא כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ שֶׁהוּא לְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ נִכְנָס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אֶלָּא לִרְשׁוּת אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסְתַּלֵּק מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּמָקוֹם זֶה וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה:

 כסף משנה  ומ''ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. גם זה שם וכחכמים:

ד  הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר. אִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד לְחֶלְקוֹ. וְאִם אֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנָס לְבֵיתוֹ וְהוּא אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זוֹ:

 כסף משנה  היו שניהם שותפים בחצר וכו'. משנה (דף מ"ה:) ר''פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב''י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ"ו:) א''ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד''ה אסור א''ר הונא הלכה כראב''י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב''י. ומ''ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'. שם במשנה וכתב הר''ן דאע''ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע''פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה:

 לחם משנה  היו שניהם שותפין בחצר וכו'. כתב הטור ז''ל בסי' רכ''ו אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ''ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצורכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר ע''כ. ותימה על דבריו וכי עדיף היכא דהדיר לאחר מהיכא דהדיר לשותף עצמו והא היכא דהדיר לשותף עצמו אינו יכול ליכנס כ''ש היכא שהדיר לאחר שאינו יכול ליכנס לצורך השותף דהא התוס' ז''ל כתבו בריש השותפין (דף מ"ו) גבי הדיר לאחד מן השוק דהך חלוקה לא איצטריך לרבנן דהשתא לשותף עצמו יכול לאסור כ''ש לאחד מן השוק אלא לראב''י איצטריך וכבר תמה על זה שם הרב ב''י ז''ל והניח הדבר בצ''ע עד שכתב שאולי נתחלף לו לטור ז''ל חלוקה זו בחלוקה אחרת כאשר כתב שם. ולי נראה להליץ בעד הטור ז''ל דאולי הוא סובר כדעת הר''ן ז''ל שכתב בפרק השותפין (דף מ"ח) דהך חלוקה דהדיר לאחד מן השוק הוי רבותא נמי לרבנן דראוי להתיר בחלוקה זאת מבחלוקה הקודמת דבשלמא כשאומר לשותף עצמו הרי סלק השעבוד אשר לשותף בחלקו דקונמות מפקיעות מידי שעבוד אבל כשהדיר לאחר ושעבוד השותף במקומו עומד ודאי דיכול לומר האחר כיון שעדיין שעבוד השותף במקומו עומד והוא נכנס לצורך השותף לא לחלקך אני נכנס אלא לחלק השותף וכיון דאית ליה לטור ז''ל האי סברא משום הכי אית ליה דלא אמרו בגמ' מחלוקת כשאין בו כדי חלוקה אבל יש בו כדי חלוקה אסור אלא בחלוקות הראשונות אבל בהך חלוקה דראוי להתיר יותר אפי' היכא דאית ביה כדי חלוקה שרי ראב''י היכא שנכנס לצורך השותף כדכתיבנא. ואע''ג דהר''ן ז''ל אית ליה הך סברא גבי מי שיש לו חצר מושכר ביד אחר דאינו יכול לאסור בקונם על אחר מהך טעמא דלא סלק השעבוד מעל השוכר והטור ז''ל בסימן רכ''א משמע דלית ליה הך סברא דהר''ן ז''ל גבי שוכר שכתב שם בשם ר''ת ז''ל דאם היה אוסרו בפירוש על אחר אע''פ שהוא מושכר יכול לאוסרו וסברת אביו ז''ל דסובר דבלשון הקדש יכול לאוסרו ולא בלשון קונם ואע''ג דלא חלק השעבוד מעל השוכר מ''מ יש לומר דהטור ז''ל פליג על הר''ן ז''ל בחדא דהיינו גבי שוכר ומודה ליה בחדא דהיינו גבי שנים שותפים וטעמא דגבי שוכר כיון דכל גוף הקרקע של משכיר ודאי דיכול לאסור ולהפקיעו מאחר אע''ג דאינו אוסרו על השוכר ואינו יכול לומר למשכיר לתוך של שוכר אני נכנס כיון דגוף הקרקע של משכיר אבל גבי שותף דאית ליה שותפות בקרקע דיכול לומר האחר לא לשלך אני נכנס אלא בשל שותפך. כך נ''ל להעמיד דברי הטור ז''ל:

ה * שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר וְנָדַר אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא יְהַנֶּה בּוֹ הַשֵּׁנִי כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ. נָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הוּא בַּשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הוּא נִכְנָס. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחָצֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהן שלא יהנה בו. א''א נראה לי שנשתבש בשמועה זו כי היא בהפך שאם הדיר אחד את חבירו מנכסיו אין כופין את הנאסר למכור את חלקו מפני שהוא נוח באיסורו אבל אם נדר הוא מעצמו ואסר את עצמו בנכסי חבירו כופין אותו למכור ואפילו לראב''י שמא ישתמש בה תשמיש האסור. ומפרש בירושלמי דוקא אם היה נדרן, ואע''פ שהירושלמי אין משוה לדברינו אין לנו אלא גמרא שלנו:

 כסף משנה  שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב הראב''ד נ''ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב''ד דבגמרא אפלוגתא דראב''י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב''י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת''ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ''מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר''ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא''ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י''ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ''ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ''מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב''ד וכן דעת הר''ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי:

 לחם משנה  שנים שהיו שותפין בחצר וכו'. ואית ליה כדברי הרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל דכופין את הנודר דקאמר במתניתין קאי אאמר רבי אליעזר אע''ג דלא נאסר עליו דריסת רגל משום שאר שימוש ודלא כרש''י ז''ל שכתב דהוי אליבא דרבנן. ולענין מה שהשיג הר''א ז''ל על רבינו ז''ל דפסק כירושלמי כבר כתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דלרבינא דתלי טעמא בברירה כדכתיבנא לעיל אתיא מתני' דכופין את הנודר כפשטה דהיה אחד מהם מודר הנאה הוי מודר ולא נדור ומאי דתירץ הגמ' דיחויא בעלמא היא ואע''ג דהרא''ש סבר דלמסקנא בין היכא שנדר שלא יהנה הוא בשני או שלא יהנה בו השני דבתרוייהו כופין רבינו ז''ל סובר דאינו כן אלא לפי המסקנא דרבינא הוי הסברא הפוכה דהיכא דנדר שלא יהנה בו השני כופין ובאידך אין כופין, וניחא ליה לומר לפי המסקנא האי סברא ממאי דהוה סבור מעיקרא כדי להסכים גמרא דידן שלא יחלוק עם הירושלמי:

ו הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק אָסוּר בַּהֲנָאַת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לֶחָצֵר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס אֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ:

 כסף משנה  היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'. משנה שם (דף מ"ו) וכראב''י:

ז  מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת עַל עַצְמוֹ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת. אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶם אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁיִּקַּח מֵהֶן בְּפָחוֹת וְיִמְכֹּר בְּיוֹתֵר מֻתָּר. וְאֵין גּוֹזְרִין כָּאן שֶׁלֹּא יִמְכֹּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח. שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר מֵאִישׁ אֶחָד כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר עָלָיו [אֶלָּא] מֵאֻמָּה כֻּלָּהּ. שֶׁאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם זֶה יִשָּׂא וְיִתֵּן עִם אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם אָסַר הֲנָיָתָן עָלָיו הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָן וּמַלְוֶה אוֹתָן. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל מֵהֶם וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶן:

 כסף משנה  מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'. משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. ומה שאמר אם שומעין לו היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש''ה אמר אם שומעין לו. ומ''ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'. הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה. ומ''ש שאם א''א לו לישא וליתן עם זה וכו' אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות: וכתב הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה:

 לחם משנה  מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו וכו'. מה מאד נפלאו בעיני דברי רבינו ז''ל שלא חילק בין זבינא לזבינא דאיכא תלתא זביני מיצעא וחריפא ורמי על אפיה ואין הדין שוה בהם וכמו שמבואר בגמ' בפ''ג דנדרים (דף ל"א) והטור ז''ל ביארם יפה בסימן הנזכר עד שעלה בדעתי לומר דאולי רבינו ז''ל סבור דהך סוגיא פליגא אסוגיא דפ' הספינה (דף פ"ז:) דאוקי מילתא דשמואל דהלוקח כלי מן האומן ע''מ לבקרו ונאנס בידו דקייצי דמיה אם רצה הלוקח ללוקחה הרשות בידו ולא כמו שפירש הר''ן ז''ל דסוגיות לא פליגי אלא דאית ליה לרבינו ז''ל דהך מקשה היה סבור דשוה בשוה הוי הנאה דמוכר ודלוקח וכיון דהוי הנאה דשניהם הוה ניחא ליה מתני' דקאמרה דשוה בשוה לא ימכור ולא יקח אבל מדקאמר שמואל חייב כשואל משמע דאית ליה דהוי הנאה דלוקח ולא דמוכר דאל''כ למה חייב כשואל הא אין כל הנאה שלו לכך הוצרכו לחלק בין זבינא לזבינא כדי לתרץ מלתא דשמואל אבל הסוגיא דפ' הספינה דמוקי מלתא דשמואל דקייצי דמיה נאמר דסברה כשמואל דאית ליה דשוה בשוה הנאה דתרווייהו דמוכר ודלוקח ומ''מ חייב הלוקח באונסין ומקרי כל הנאה שלו וכיון דקייצי והרשות בידו ללוקחה או להחזירה משא''כ למוכר שאין הרשות בידו דכיון דקייצי דמיה ואמר לו שיטלם בכך נסתלקה הבחירה ממנו ולכך חייב הלוקח כדין שואל כאילו כל הנאה שלו ולפי זה לא קשה לשמואל כלל מתני' ואין צריך לחלק בין זבינא לזבינא דכולהו זביני שוים ושוה בשוה הנאת שניהם ולוקח בפחות הוי הנאת לוקח לבד ומוכר ביותר הוי הנאת מוכר לבד ועם זה היו עולים דברי רבינו ז''ל כהוגן דפסק כסוגיא דפ' הספינה. אבל שבתי וראיתי כי א''א לומר כן מפני מה שכתב בפרק שלמעלה מזה ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו וכן כאן כתב כן והיינו ודאי כזבינא דרמי על אפיה כדכתב הר''ן ז''ל שם ובשאר זביני הלוקח והמוכר שוים דהוי הנאה לתרוייהו כדכתיבנא א''כ משמע דמחלק רבינו ז''ל בין זבינא לזבינא. ומ''מ במקומי אני עומד דאפשר לתרץ לזה דהכי קאמר אין גוזרין שלא ימכור בפחות דילמא יקחו בפחות או שוה בשוה ולעיל ג''כ ה''ק ולא ימכור ראובן לשמעון בפחות גזירה שמא יקח ממנו בפחות או שוה בשוה ונמצא נהנה ממנו אבל בין זבינא לזבינא לעולם דאינו מחלק: שהרי לא נדר מאיש אחד. כתב כן לחלק למה לא גזרו כאן כמו שגזרו גבי מודר הנאה. עוד הקשה הר''ן ז''ל בפ' אין בין המודר (דף מ"ג) וז''ל וא''ת והא אפילו במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למתני שניהם אסורים משום גזירה. י''ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה''מ בהני בלחוד דתניא במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בזה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים ע''כ. וקשה לי על דבריו והרי דריסת רגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר' אליעזר דאית ליה ויתור אסור ומ''מ אמרינן במתני' דהריני עליך חרם דאם אחד הדיר על חבירו דחבירו אסור ליכנס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי דודאי רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר גבי דריסת רגל דלא הוי הנאה ודאי מודו דההלואה הוי הנאה. ואולי יש לומר דאין ויתור אסור מן התורה אלא מדרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לבדו ולא שנאסור לחבירו משום גזירה לו:

ח אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן:

ט אָסַר עַל עַצְמוֹ הֲנָיַת בְּנֵי הָעִיר אָסוּר לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ לְחָכָם מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר (הַהִיא). וְאִם נִשְׁאַל וְהִתִּיר לוֹ הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'. ירושלמי בפ''ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע''י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב''ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע''פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע''י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ''ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע''פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע''פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב''ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב''א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב''ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ''ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע''ג דטעמא דמ''ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו. ומ''ש רבינו כמו שביארנו, הוא בפ''ד. והטעם שאע''פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה:

 לחם משנה  אסר על עצמו הנאת בני העיר וכו'. באמת שמה שפירש הרב כ''מ ז''ל בירושלמי נראה באמת כוונת רבינו ז''ל וכן כתב בב''י ז''ל ביו''ד סימן רכ''ח ודקדק כן מתשובת הרשב''א ז''ל שכתב על אחד שנשבע שלא יהיה גבאי או ממונה מהעיר נראה לי שהוא נהנה בשררותא דמתא וכו' וגם הצבור נהנין וכו' וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר. הרי משמע מדתלה הדבר בהנאתו דאית ליה כפירוש הרב ב''י עם היות שקשה לי דברי הרשב''א ז''ל דהתם לא נשבע שלא ליהנות מבני העיר אלא שלא יהיה גבאי מהעיר ואע''פ שהוא נהנה בהיתרם מאי איכפת לן ואילו היה הרשב''א ז''ל תולה הדבר בהנאת הציבור והוי כאילו מתירין נדרי עצמן וכדברי הריב''ש ז''ל הוה אתי שפיר אבל מה שתלה טעמו בהנאתו לאו טעמא היא ומ''מ מדברי רבינו ז''ל ודאי דמוכח פירוש זה. והאמת קשה מאד מה שהקשה הרב כ''מ ז''ל ממה שאמרו בירושלמי אית תני תנויי אפי' על קדמיתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו ומה דאתא האי תנא לומר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו שותיה דמר לא ידענא דלפי פירושו שפירש דקמייתא דאוסר הנאה עליו שלא ליהנות מהם מה ענין זה לנדרי עצמו הלא אם הם מפירין כדי שיהנה מהם מה תועלת להם בכך. ואולי גירסא אחרת היה לו לרבינו בירושלמי ומה שהקשה הרב כ''מ ז''ל להריב''ש ז''ל דאמאי נשאל לחכם שבעיר כיון שהוא אינו יכול ליהנות מהם תמהני דהא קי''ל מלמדו תורה שבע''פ מפני שאינו מקבל שכר ואע''ג דאית ליה הנאת לימוד מצות לאו ליהנות ניתנו כדכתב הר''ן ז''ל שם וכן כאן נמי כיון דאינו נוטל שכר על היתר החכם דאינו יכול ליטול שכר דהוי תורה שבע''פ א''כ אינו הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומזה הטעם נראה דכתב רבינו ז''ל דבדיעבד הוי התרה אלא משום דמכוער הדבר קצת אמרו שלא ישאל התרה ממנו אבל ודאי דמדינא מותר הלימוד בתורה שבע''פ:

י  מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בָּגֳרָנוֹת אֲבָל לֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת:

 כסף משנה  מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש''ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר''ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה''ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו:

יא מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָמַר כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים. וְהוּא הַדִּין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים עִם הָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'. גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא''ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע''כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א''א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא''א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה: מה שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס''ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז''ל הרי''ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי''נ אם נגע עכו''ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו''ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע''פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע''כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי''ף סמך על טעם זה עכ''ל:

יב  מִי שֶׁהָיְתָה הֲנָיָתוֹ אֲסוּרָה עַל חֲבֵרוֹ וְאֵין לַחֲבֵרוֹ מַה יֹּאכַל. הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. אִם הָלַךְ הַחֶנְוָנִי וְנָתַן לוֹ וּבָא וְנָטַל מִזֶּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

יג הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר שָׂדֵהוּ לִקְצֹר וְהָלַךְ אֵצֶל פּוֹעֲלִים וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. וְהָלְכוּ הֵן וְעָשׂוּ עִמּוֹ וּבָאוּ לָזֶה וְנָתַן לָהֶן שְׂכָרָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶּׁנִּמְצָא זֶה שֶׁפָּרַע לוֹ חוֹבוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁזֶּה מֻתָּר לִפְרֹעַ לוֹ חוֹבוֹ:

יד  הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. נוֹתֵן לְאַחֵר מִשּׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. וְאִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  (יב-יד) מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל. משנה בס''פ אין בין המודר (דף מ"ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע''ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא:

טו  נָתַן לְאֶחָד מַתָּנָה וְאָמַר לוֹ הֲרֵי סְעֻדָּה זוֹ נְתוּנָה לְךָ מַתָּנָה וְיָבוֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָתִי וְיֹאכַל עִמָּנוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא [אֲפִלּוּ] אִם נָתַן לוֹ סְתָם וְחָזַר וְאָמַר לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבוֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּנוּ. אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּבוֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל אָסוּר. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעֵדָּה גְּדוֹלָה וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבוֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֶאֱכל מִסְּעוּדָתוֹ. שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  נתן לאחד מתנה וכו'. משנה ס''פ השותפין שנדרו (דף מ"ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) x ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה xx אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ''ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר''ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע''פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה''ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב''א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב''ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ''ל. ונ''ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל''כ הל''ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל''ל ואח''כ אמר לו וכו':

 לחם משנה  כגון שהיתה סעודה גדולה וכו'. הר''ן ז''ל כתב סעודתו מוכחת עליו הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנישואי בנו ונותנה לאחר ורבינו ז''ל מפרש אפי' שלא תהיה סעודת נישואין אלא שתהיה סעודה גדולה:

טז כָּל מַתָּנָה שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ לֹא תִּהְיֶה מֻקְדֶּשֶׁת אֵינָהּ מַתָּנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן לָזֶה מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַקְנוֹתָהּ לְאַחֵר הֲרֵי זֶה הָאַחֵר קָנָה בְּעֵת שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן. וְאִם לֹא הִקְנָה לוֹ הָרִאשׁוֹן לְאוֹתוֹ אַחֵר לֹא קָנָה לֹא הָרִאשׁוֹן וְלֹא הַשֵּׁנִי:

 כסף משנה  וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו':

יז  מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָיָתוֹ עַל בַּעַל בִּתּוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶהֱנֵית בָּהֶן וּמוֹצִיאָה אוֹתָן בַּחֲפָצֶיהָ. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְפִיךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי בָּהֶן לֹא קָנָה הַבַּעַל וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן. * אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן הֲרֵי קָנָה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ. וְדָבָר זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיַת חוֹתְנוֹ:

 ההראב"ד   אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת וכו' שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה. א''א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל אבל לדעת רב לעולם יהא אוכל פירות עד שיאמר לה אלא למה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר לה עשי מה שתרצי בעל אוכל פירות. אע''ג דפליג שמואל הא איסורא היא וקי''ל כרב באיסורי ועוד דאקשינן ותרצינן שמעתא אליבא דרב אליבא דר''מ. גם ענין דבריו לא ישרו בעיני מה הפרש יש בין מי שאמר עשי מה שתרצי למי שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא אמר יותר הלא נתן הכל לבתו מתנה גמורה ולא שייר במתנה כלום ומה שתרצה תעשה בהן אלא שמחלוקת שבין רב ושמואל אינה אלא דרב ס''ל כר''מ ומוקים לסתמא דמתני' כר''מ ושמואל ס''ל כחכמים ומוקים למתניתין כחכמים ואמרינן דמתני' לאו מדיוקא נקטו אלא למה שאת נושאת וכו' והיינו דאמרין מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר''מ אלמא רב הוא דאמר כר''מ ושמואל דאמר כרבנן:

 כסף משנה  מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא''ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע''פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע''פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר''ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש''ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה''ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא''ל הני תרי לישני אבל א''ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר''מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ''ת א''כ כי א''ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א''ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ''ד דה''ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ''ל: וכתב הראב''ד א''א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר''ן כתב בפ''ק דקידושין שהרי''ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע''ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר''מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ''ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב''ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב''ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב''ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז''ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה''ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ''ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע''מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ''ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס''ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה''נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ''ל:

 לחם משנה  מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. בהל' זכייה ומתנה כתבתי בזה (הלשון):

הלכות נדרים - פרק שמיני

א  מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וּפֵרֵשׁ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ דָּבָר שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁתָּלָה נִדְרוֹ אוֹ שְׁבוּעָתוֹ בְּאוֹתוֹ דָּבָר. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 לחם משנה  מי שנדר או נשבע וכו'. בגמ' (דף ס"ה) יש ב' גירסאות. האחת היא ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד ואין חכמים מודים ויש גירסא אחרת וחכמים מודים לו והגירסא הראשונה היא גירסת התוס' ז''ל והקשו לגירסא זו מאי טעמייהו דרבנן ועוד היכי מקשו לר' יוחנן דלמא תני תרי חלוקות הא ברישא פליגי רבנן ובסיפא לא פליגי ודחקו עצמם בתירוץ הקושיא ולגירסא דחכמים מודים לו אתי שפיר וכן היא גירסת רבינו ז''ל וכ''כ הרא''ש ז''ל בפסקיו דכי הך גירסא עיקר משום דהסוגיא מוכחת כן וכדכתיבנא:

ב כֵּיצַד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע. שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ. מֵתוּ אוֹ שֶׁעָשָׂה הָאָב תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וְאָמַר שֶׁלֹּא אֶשָּׂא פְּלוֹנִית וְלֹא אֶכָּנֵס לְבַיִת זֶה אֶלָּא אִם נִסְתַּלֵּק הַהֵזֶּק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (א-ב) מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'. משנה פ' פותחין (דף ס"ה) ר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור''י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר''י בקשיא. ופירש הר''ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש''ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ''ל. וכן פסק הרא''ש וכן נראה מדברי רבינו:

ג אֲבָל הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא פְּלוֹנִית הַכְּעוּרָה וְנִמְצֵאת נָאָה. שְׁחוֹרָה וְנִמְצֵאת לְבָנָה. קְצָרָה וְנִמְצֵאת אֲרֻכָּה. קוֹנָם שֶׁאֵין אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נֵדֶר טָעוּת * וְהוּא בִּכְלַל נִדְרֵי שְׁגָגוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרִין. וְאֵין זֶה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר וְלֹא נִתְקַיֵּם הַדָּבָר. שֶׁהֲרֵי הַסִּבָּה שֶׁבִּגְלָלָהּ נָדַר לֹא הָיְתָה מְצוּיָה וְטָעוּת הָיָה:

 ההראב"ד   והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין. א''א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו':

ד  וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִי שֶׁרָאָה אֲנָשִׁים מֵרָחוֹק אוֹכְלִים תְּאֵנִים שֶׁלּוֹ. וְאָמַר לָהֶן הֲרֵי הֵן עֲלֵיכֶם קָרְבָּן. כֵּיוָן שֶׁקָּרַב אֲלֵיהֶם וְהִבִּיט וַהֲרֵי הֵן אָבִיו וְאָחִיו הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַסִּבָּה שֶׁהִדִּירָן בִּגְלָלָהּ הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ. שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁלֹּא אָסַר עֲלֵיהֶם אֶלָּא שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהֵן זָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ג-ד) ומ''ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'. משנה שם (דף ס"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת''ק דקי''ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא''ת מ''ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע''פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב''ש כבר תרגמה הרשב''א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ''ל. וגם הר''ן כתב כן. וכתב עוד הר''ן א''נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה''נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ''ל. ומ''ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ה) וכתב הר''ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש''ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע''פ שהיה דעתו בשביל כך מ''מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: כתב הראב''ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א''א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ''ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ''ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס"ה:) אמתני' דר''מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד:

ה  מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹלַד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ בִּשְׁעַת הַשְּׁבוּעָה אוֹ בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּשְׁאַל לְחָכָם וְיַתִּיר אֶת נִדְרוֹ. כֵּיצַד. אָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּהֲנָיַת פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְנַעֲשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ סוֹפֵר וְאוֹתוֹ מָקוֹם בֵּית הַכְּנֶסֶת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה סוֹפֵר וּבְמָקוֹם זֶה יֵעָשֶׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר אוֹ נִשְׁבַּע הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת וּלְהִכָּנֵס עַד שֶׁיַּתִּיר נִדְרוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'. משנה ריש פרק פותחין (דף ס"ו) ופסק כחכמים:

 לחם משנה  מי שנדר או נשבע וכו' עד ויתיר נדרו וכו'. אין לפרש דע''פ זה מתירין נדרו כדמשמע ריהוט לשונו דהא קי''ל אין פותחין בנולד כחכמים דרפ''ט דנדרים (דף ס"ד) ואין לומר דאית ליה לרבינו ז''ל דמאי דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר הוא דלר''א בלא שאלה לחכם מותר ולרבנן בעי שאלה לחכם אבל לעולם דע''פ זה מתירין דבהדיא כתב רבינו ז''ל בפ''י מהל' שבועות אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה וכו' אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם וכו' אלא מ''ש רבינו ז''ל כאן שיתיר נדרו הוא ע''פ חרטתו ולא מפני הנולד אם נהפכה דעתו מעצמו מפני הנולד מתירין לו וכמו שכתב בפ''ה מהל' שבועות וזהו שכתב כאן כמו שביארנו לרמוז על הפרק ההוא. מיהו בפירוש המשנה נראה מדברי רבינו ז''ל שסובר דר''א דאית ליה דפותחין בנולד בלי שום היתר כלל שכן כתב בנזיר בפ' ב''ש (דף ל"ב:) בהדיא ובהלכות נזירות התעוררתי על זה וכאן בפ' פותחין כתב דמ''ש ר''א ופותחין לאדם בכבוד אביו ובכבוד אמו הוי דאפילו בלא שאלה מותר ונתלה במ''ש רבא בגמרא א''כ אין נדרים נשאלין לחכם ורש''י ז''ל פי' בגמ' דברי רבא באופן אחר ולפירוש רש''י ז''ל אתי שפיר מה שאמרו שם בשלמא לאביי דאמר א''כ וכו' אלא לרבא אמאי פותחין וכו' ולפי מה שפירש רבינו ז''ל בפירוש המשנה יש לפרש דה''ק אמאי פותחין ג''כ כל נדרים שבינו לאביו ולאמו לא יהיו צריכין התרה כלל ותירצו דלא איכפת לו דאלו הנדרים שבינו לבין אביו ואמו לא יהיו צריכין שאלה לחכם כיון דכל שאר הנדרים צריכים דהקושיא אינה אלא ששום נדר לא יצטרך שאלה לחכם. אבל כיון דרובא דנדרים צריכי שאלה אע''ג דאלו אין צריכין לא איכפת לן. כן נראה לפרש לפי מה שכתב רבינו ז''ל בפירוש המשנה:

ו  כָּל נֵדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ וְהוּא הַדִּין בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. רָאָה אֲנָשִׁים מֵרָחוֹק אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו וְאָמַר הֲרֵי הֵן עֲלֵיכֶם קָרְבָּן. וּכְשֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה הֵם אָבִיו וַאֲנָשִׁים זָרִים הוֹאִיל וְאָבִיו מֻתָּר כֻּלָּן מֻתָּרִין. וַאֲפִלּוּ אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כֵּן הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאָבִי מֻתָּר הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרִין. אֲבָל אִם אוֹמֵר כְּשֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶן אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאָבִי בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִין חוּץ מֵאָבִי הֲרֵי כֻּלָּן אֲסוּרִין חוּץ מֵאָבִיו. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא הִתִּיר מִקְצָת הַנֵּדֶר אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר הָיָה נוֹדֵר וּמַתְנֶה עַל אָבִיו:

 כסף משנה  כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפ' ארבעה נדרים (דף כ"ה:) וכב''ה. ומ''ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'. שם (דף כ"ה) אמר רב דכ''ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע''ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר''ן דכ''ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה''ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג''כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע''פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב''ה כר''ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג''כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס''ל לב''ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ''ל: וכתב הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח''כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ''ל. והם דברי התוספות והרא''ש וכן משמע מדברי רבינו: וכתב הר''ן איכא מ''ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע''י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב''ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה''ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ''ל:

 לחם משנה  ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן וכו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דהיכא דהוי סתמא ולא אמר כלל כולם מותרים בודאי דמסתמא לא היתה כוונתו אלא לאסור לכולם יחד אבל כיון שקצתם מותרין כולם מותרים ומשום הכי כתב רבינו ז''ל ואפילו אמר אילו הייתי יודע וכו' כלומר לא מיבעיא סתמא דמותרים אלא אפילו אמר שהיה אוסר להם מותרים וכי שני בגמ' משנה דקונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' (דף ס"ו) באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר וכו' ה''ה דהוה מצי לאוקומי בסתמא שלא אמר כלל אלא שהודיענו חידוש יותר דאפי' אמר הכי הותרו כולם. ולענין פסק הלכה פסק רבינו ז''ל כרבו משום דכתבו הרא''ש והר''ן ז''ל דאיכא לספוקי אי הלכה כרבא דבתראה הוי או כרבה דרביה הוה ומשום הכי נקטינן לחומרא ונראה לו עוד טעם בדבר דרבינא ורב פפא הקשו לרבא משמע לכאורה דסבירא ליה כרבה:

ז וְכֵן הָאוֹמֵר הַיַּיִן קָרְבָּן עָלַי מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן רַע לִבְנֵי מֵעַיִם. וְאָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הַמְיֻשָּׁן יָפֶה לִבְנֵי מֵעַיִם. אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר הֶחָדָשׁ אָסוּר וְהַיָּשָׁן מֻתָּר. מֻתָּר בַּיָּשָׁן וּבֶחָדָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר כָּל הַיֵּינוֹת אֲסוּרִין עָלַי חוּץ מִן הַמְיֻשָּׁן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמְיֻשָּׁן בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכן האומר היין קרבן עלי וכו'. משנה בפ' פותחין (דף ס"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ''ג דנדרים (דף כ"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר''ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ''ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד''ה כולם אסורים ואביו מותר וא''כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ''ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ''ש רבינו:

ח  כָּל הַנּוֹדֵר אוֹ נִשְׁבָּע רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וּלְמֵדִין מֵהֶן לְאֵי זֶה נִתְכַּוֵּן וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן לֹא אַחַר כָּל מַשְׁמַע הַדִּבּוּר. כֵּיצַד. הָיָה טָעוּן מַשָּׂא שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְכַסּוֹתָן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתָן וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם אָסוּר לִלְבּשׁ וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'. משנה פ' הנודר מן הירק (דף נ"ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר''ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא''ש בשם הרמב''ן קא פסיק חד מרבותינו כר''י וכן מסתבר אע''ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ''ל. וכתב הר''ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס''ל דר''י מודה לת''ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור''י דברייתא משמע דס''ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ''ל ודברי הרמב''ם אינם כן בפ''ח מהל' נדרים עכ''ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר''י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס''ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר''י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא:

 לחם משנה  כל הנודר או הנשבע וכו'. ודאי דרבינו לא ס''ל דפליג ברייתא אמתני' כדקאמר הר''ן ז''ל דכיון דלמתני' על הסתם משמע לבישה ולא טעינה היכי היה לו לרבינו ז''ל לפסוק כברייתא דכיון דמתני' פליגא היכי שביק מתני' ועביד כברייתא וזהו טעמו של הר''ן ז''ל כדבריו ולא כדפירש הרב בעל כ''מ ז''ל מדכתב דברי המשנה והברייתא משום הכי משמע ליה להר''ן ז''ל דלרבינו ז''ל לא פליגא מתני' אברייתא דרבינו ז''ל לא כתב אלא ברייתא לחודא אלא טעמו של הר''ן ז''ל הוא כדכתיבנא: ומותר להתכסות בגיזי צמר וכו'. וה''ה היכא דאמר צמר פשתן עולה עלי דמותר להתכסות באניצי פשתן כדאמרו שם במשנה דהכל אחד והטור ז''ל בסימן רי''ח השמיט זה ולא ידעתי למה:

ט  הָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשָּׂא קְרוֹבָתוֹ וְהוּא מְמָאֵן וּפָצְרוּ בּוֹ וְנָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא תֶּהֱנֶה בּוֹ לְעוֹלָם. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא תֶּהֱנֶה בּוֹ לְעוֹלָם. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְשֵׁם אִישׁוּת:

 כסף משנה  היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן. משנה בס''פ קונם (דף ס"ג:):

י וְכֵן הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ וּמֵאֵן וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה לוֹ טִפַּת צוֹנֵן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו. תוספתא פ''ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר:

 לחם משנה  שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכו'. לאפוקי מדברי הרא''ש והטור ז''ל שכתבו ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו, ע''כ. ועוד כתב הרא''ש ז''ל דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה כלומר דאילו אמרינן ברישא היכא דאמר קונם שהיא נהנית לי לעולם דאסור דאישות משום דאישות נכנס בכלל הנאה שלאישות נקרא ג''כ הנאה ואין דרך לקרוא כדרכו [אבל] טיפת צונן אע''ג דבכלל מאתים מנה דכיון דהוא אינו שותה טיפת צונן כ''ש דאינו שותה ואוכל שתיה ואכילה כתקנה מ''מ כיון דאין הדברים כפשטן דזה לא נתכוון לטיפת צונן ולאכילה ושתיה לא אמר ולכך מותר כנ''ל. אבל מ''מ קשה על הרא''ש ז''ל דגבי קונם שדי שאני חורש בה אית ליה דאם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה ולימא ג''כ התם שאני חורש קאמר דמשמע לישנא דהוי לדידיה וכיון דאמרת דלדידיה הותר דלא נתכוון לכך גם האחרים יותרו לעשות לו דאין במשמעות לשונו איסור האחרים אלא איסור עצמו והא שרית ליה ויש לחלק. ומ''מ דברי רבינו ז''ל נכונים והכי איתא בתוספתא כדכתב הרב ב''י ז''ל:

יא  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם לְבֵיתְךָ אֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ אֲנִי לוֹקֵחַ בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּמֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לַבַּיִת וְלִקַּח הַשָּׂדֶה מִן הַיּוֹרֵשׁ אוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לַבַּיִת הַזֶּה אֵינִי נִכְנָס וְשָׂדֶה זֶה אֵינִי לוֹקֵחַ וּמֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה אָסוּר:

 כסף משנה  האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור. משנה פ' השותפין שנדרו (דף מ"ו):

יב  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ אָמַר לוֹ אֵינָהּ פְּנוּיָה נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וְאָמַר קוֹנָם שָׂדִי אֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין לַחְרשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

 כסף משנה  האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'. משנה פרק אין בין המודר (דף מ"ג) אמר לו השאילני פרתך א''ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש"י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח''כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש''ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה:

יג  מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ תִּנָּשֵׂא לוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין לָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נִתְכַּוְּנָה זוֹ אֶלָּא לְכָל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ מִן הַהֲגוּנִין לָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה. ברייתא בס''פ מרובה (ב"ק פ'):

יד  הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר לוֹ שֶׁתָּבוֹא וְתִטּל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד חִטִּים אוֹ שְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ בְּלֹא שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְיֹאמַר לוֹ כְּלוּם נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא לְכַבְּדֵנִי כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא אֶטּל וּכְבָר הִגִּיעַ אֵלַי כָּבוֹד שֶׁנָּדַרְתָּ בִּשְׁבִילִי. וְכֵן הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵין אַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁאֵלַת חָכָם וְיֹאמַר הֲרֵינִי כְּאִלּוּ נִתְקַבַּלְתִּי וְהִגִּיעוּ לְיָדִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק קונם (דף ס"ג:) פלוגתא דר''מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר''ן (בפ"ג דנדרים דף כ"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ''ג דנדרים (דף כ"ד) טעמא דא''ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ''ט ברישא א''ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א''ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש''ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש''ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא:

הלכות נדרים - פרק תשיעי

א  בִּנְּדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע בּוֹ. כֵּיצַד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמְבֻשָּׁל. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין מְבֻשָּׁל אֲפִלּוּ לְצָלִי וּלְשָׁלוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מְבֻשָּׁל אֶלָּא לְבָשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם וּבְתַבְלִין הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק. וְכֵן הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הַלָּשׁוֹן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר:

 כסף משנה  בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'. ר''פ (דף מ"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ''ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר''ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'. ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב''ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ''ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה''ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי''ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק''ל דה''ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה''ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר:

 לחם משנה  כיצד נדר או נשבע מן המבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון וכו' הרי זה אסור בכל. ריש פרק ששי דנדרים (דף מ"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה והקשו קונם תבשיל כו' והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מאי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה והא תניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ומבושל וכו' וכתב שם הר''ן ז''ל במשנה גבי קונם תבשיל ואמרו בגמרא דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא, משמע מדברי הר''ן ז''ל דיש לחלק בין מבושל לתבשיל דהא גבי תבשיל קאמר במתניתין דאסור במידי דמתאכלא ביה ריפתא וא''כ מהך טעמא אסור בצלי ובשלוק אע''ג דגבי מבושל אית ליה למתני' דמותר בצלי ושלוק משום דהוי אתרא דלא קרו לצלי מבושל וכן נראה מדברי הירושלמי דהביא הרב בית יוסף ז''ל בסימן רי''ז דיש לחלק בין זה לזה. אבל מדברי הטור ז''ל בסימן הנזכר נראה דמבושל ותבשיל שניהם שוים ובאתרא דקרו לצלי מבושל אסור בצלי ובאתרא דלא קרו לצלי מבושל מותר בצלי ולדידיה מה שאמרו בגמרא בברייתא גבי תבשיל דאסור בצלי ושלוק איירי באתרא דקרו לצלי מבושל ולא איירי ברייתא בגוונא דמתני' ומשום הכי אסר בצלי ושלוק ולאו מטעמא דמתאכלא ביה ריפתא. וא''ת מי גריעי שלוק וצלי מהטריות הרכות דמשום שהחולים אוכלים בו פתם מיקרי תבשיל ואסור בהם הכי נמי צלי ושלוק אע''ג דלא איקרו מבושל כיון דאוכלים בהם פתם מהך טעמא תבשיל נמי מיקרי. ואולי י''ל דצלי ושלוק פעמים אכלי להו בלא פת אי נמי אע''ג דלא אכלי להו בלא פת הני שמא לחוד אית להו. ודברי רבינו ז''ל נראין שהם כדברי הטור שלא חילק בין תבשיל למבושל וכן כתב הרב ב''י ז''ל בסימן רי''ו ועוד דלקמן כתב הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה והיינו דינא דקאמרה מתני' גבי תבשיל וכתבו רבינו ז''ל גבי מבושל משמע דתרוייהו שוים לדעתו ז''ל:

ב * נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמָּלִיחַ. אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ לְכָל הַמְּלוּחִין הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִין. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ אֶלָּא לְדָג מָלִיחַ בִּלְבַד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָג מָלִיחַ:

 ההראב"ד   נדר או נשבע מן המליח. א''א רואה אני בלשון המשנה הפרש בין שלוק להשלוק ובין כבוש להכבוש ובין מליח להמליח. אי נמי בין שאמר קונם שאני אוכל וקונם שאיני טועם:

 כסף משנה  נדר או נשבע מהמליח. משנה שם (דף נ"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ''ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה''נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע''פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה''א לכבוש בלא ה''א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ''ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש: כתב הראב''ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא''ש והר''ן. וכתב עוד הר''ן שי''מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו:

ג נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַכָּבוּשׁ אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ לְכָל הַכְּבוּשִׁים הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ אֶלָּא לְיָרָק כָּבוּשׁ בִּלְבַד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּכָבוּשׁ שֶׁל יָרָק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 לחם משנה  נדר או נשבע מן הכבוש כו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין ומה שפירש הרב כ''מ ז''ל דמתני' פירש רבינו ז''ל דלא חילקה בין כבוש לכבוש אלא בין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים לאין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים, לא ידעתי היכן נרמז זה בלשון המשנה ועוד מאי שנא דפריש רבינו הך מתני' בכי הך גוונא טפי מכל הני מתני' דלקמן דמייתי רבינו ז''ל בהך פירקין הנודר בכך מותר בכך או אסור בכך דמשמע דרבינו ז''ל מפרש אותם היכא דליכא מנהג כלל דילך אחר הלשון כפי מה שנפרש במשנה גם כאן היל''ל הכי. לכך נ''ל לומר דמשום דאמר במשנה מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה משמע ליה לרבינו ז''ל דכולה מתני' במלוח וכבוש ושלוק וצלי דמחלק בין היכא דאמר בה''א להיכא דלא אמר ה''א כוליה חדא מילתא היא דכולה מתני' בחד טעמא הוי וא''כ כולה מתני' ר' יהודה היא ורבינו כתב בפירוש המשנה על הא מתני' אין הלכה כר' יהודה משמע דאית ליה דמשום דקאמר מתניתין דברי רבי יהודה משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ולכך חילק בין שלוק להשלוק משום דמתני' דלא כהלכתא ולכך לא תלה הדבר אלא במנהג המקום. זה נ''ל לתת קצת טעם לדבריו לפי מה שראיתי בפירוש המשנה שכתבו אין הלכה כר' יהודה. ומ''מ לא ידעתי טעם נכון למה נדחה דברי ר' יהודה מהלכה כיון שלא מצינו מחלוקת עליו בפירוש:

ד הָיוּ מִקְצָת בְּנֵי הַמָּקוֹם קוֹרִין לוֹ כָּךְ וּמִקְצָתָם אֵין קוֹרִין אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אֶלָּא הֲרֵי זֶה סְפֵק נְדָרִים וְכָל סְפֵק נְדָרִים לְהַחְמִיר וְאִם עָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה:

ה כֵּיצַד. נָדַר מִן הַשֶּׁמֶן בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין וְרֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֵין קוֹרִין שֶׁמֶן סְתָם אֶלָּא לְשֶׁמֶן זַיִת וְקוֹרִין לְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין וּמִעוּטָם קוֹרִין אַף לְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין שֶׁמֶן סְתָם. הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כיצד נדר מן השמן וכו'. בס''פ הנודר מן המבושל (דף נ"ג) תניא הנודר מן השמן בא''י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ''ל ספק איסורא לחומרא:

 לחם משנה  כיצד נדר מן השמן וכו' ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית בלבד וכו'. בס''פ הנודר מן המבושל (דף כ"ג) אמרו בזה מהו דתימא זיל בתר רובא קמ''ל ספק איסורא לחומרא. וא''ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא. וי''ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי דהיינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט אבל כיון שאנו יכולים לפרש שתי המשמעיות ונאמר דנכון לומר שמן על שני מינין של שמן נפרש הלשון ונאמר דנתכוון על הכל ונעשה הלשון הסתמי כולל כיון דהוי מילתא דאיסורא:

ו כָּל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ שָׁלִיחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לְהִמָּלֵךְ עָלָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַמִּין שֶׁנֶּאֱמַר לְשָׁלִיחַ סְתָם. כֵּיצַד. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן אִם יִשְׁלַח אָדָם שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ בָּשָׂר סְתָם אָמַר לוֹ לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דָּגִים אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר בְּמָקוֹם זֶה מִן הַבָּשָׂר נֶאֱסָר אַף בִּבְשַׂר דָּגִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבְכָל מָקוֹם הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר אָסוּר בִּבְשַׂר עוֹפוֹת וּבִקְרָבַיִם וּמֻתָּר בַּחֲגָבִים. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים בְּעֵת שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה בִּלְבַד [אוֹ לִבְשַׂר עוֹף וּבְהֵמָה בִּלְבַד] הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלַךְ עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  כל דבר שדרך השליח וכו'. רפ''ז (דף נ"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור''ע אוסר א''ל לר''ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר''ע רשב''ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב''ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ''ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ''ש בשר עוף לת''ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א''נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר''ן ולענין הלכה קי''ל כר''ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר''ע ואע''ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח''כ סתם או סתם ואח''כ מחלוקת אפ''ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר''ע יחידאה הוא דהיינו רשב''ג וקי''ל הלכה כר''ע מחבירו וכן פסקו הרי''ף והרא''ש בר''פ כל הבשר וז''ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ''ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ''ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר''ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול''נ שטעמו של רבינו משום דאע''ג דאמרי' בגמ' מ''ש בשר עוף לת''ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את''ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ''מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא''ת א''כ היכי פריך מ''ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י''ל דשם המלכה בעלמא ק''ל ושני ליה דאה''נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה''ה דה''מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת''ק דרשב''ג כר''ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר''ע רשב''ג דתניא וכו' שני ליה דאה''נ דאסור בבשר דגים והב''ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ''ל ליישב דברי רבינו. ומהרי''ק בסי' צ''ט וקע''ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים: ודע דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר''ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע''ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו:

 לחם משנה  כל דבר שדרך השליח באותו מקום להמלך עליו. גם בזה דברי רבינו מתמיהין דבגמ' משוה בשר עופות לבשר דגים ורבינו חילק ביניהם והרב בעל כ''מ דחק עצמו בתירוץ הקושיא וחילק בין המלכה של עופות להמלכה של דגים ועדיין לא יצא מידי הקושיא בהחלט ודבריו ידועים. ולי נראה לתרץ דרבינו ז''ל קשיא ליה בדברי הגמ' שאמר שם (דף נ"ב:) מאי שנא בשר עוף לת''ק דאסור דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד וכו' דמאי קושיא טובא איכא לחלק ביניהן דכיון דלענין בשר בחלב מיקרי בשר עוף בשר ובשר דגים לא איקרי בשר כדאמרינן בריש כל הבשר משום הכי בשר עוף אסור דנכנס בכלל בשר ולא בשר דגים ולכך רבינו ז''ל מפרש דקושיית הגמ' היא משום דבעי לומר דדברי ת''ק אתי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ' כל הבשר (דף ק"ד) דאמר ר' יוסי הגלילי דבשר עוף מותר לאוכלו בחלב ולהכי מקשה גמרא אבל לדידן דקי''ל כר''ע דבשר עוף בחלב אסור ליכא קושיא כלל דבשר עוף בין דמימליך עליה בין דלא מימליך עליה אסור כשנדר מן הבשר משום דאיקרי בשר לענין בשר בחלב לכך פסק רבינו ז''ל דבכל גוונא אסור דסוגיא דפ' הנודר מן הירק לר''י הגלילי אתמר והיא דלא כהלכתא:

ז הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל מֻתָּר בְּבֵיצָה שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלָה עַד שֶׁקָּפְתָּה אֶלָּא נִתְגַּלְגְּלָה בִּלְבַד. הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְתִּיחִין אוֹתָן בִּקְדֵרָה. כְּגוֹן רִיפוֹת וּלְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אָסַר עַצְמוֹ מִכָּל הַיּוֹרֵד לִקְדֵרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בִּקְדֵרָה:

 כסף משנה  הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'. הטור כתב הרמב''ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ''ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז''ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ''ל. ולפ''ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ''מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא''ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ''ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: הנודר ממעשה קדרה וכו'. בפ' הנודר מן המבושל (דף מ"ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר''ן דף נ''א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע''ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע''כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע''פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא:

 לחם משנה  הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה וכו'. עוד אמרו במשנה (דף מ"ט) ובדלעת הרמוצה ופירשו בגמרא דהיא דלעת דאתקריא כן ולא ידעתי למה לא הזכירה רבינו ז''ל. ובפירוש המשנה פירש רבינו ז''ל דלעת הרמוצה שהיא טמונה ברמץ וקשה טובא כיון דאיתותב מ''ד בגמ' הכי מברייתא דכלאים למה פירש כן והיה לו לפרש שהוא מין דלעת כדברי שמואל שאמר כן:

ח הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגִים מֻתָּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס שֶׁל דָּגִים. * הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב מֻתָּר בַּקּוֹם וְהוּא הַמַּיִם הַמֻּבְדָּלִין מִן הֶחָלָב. נָדַר מִן הַקּוֹם מֻתָּר בְּחָלָב. נָדַר מִן הַגְּבִינָה אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵלָה:

 ההראב"ד   הנודר מן החלב מותר. א''א אנו מפרשים חלב הקפוי:

 כסף משנה  הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס. משנה שם (דף נ"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ''ש: הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב. ג''ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל''ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר''ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא''ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י''ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה''ל קום וחלב דבר אחד עכ''ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת''ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות''ק דקאמר מ''ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת''ק אע''פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע''כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק''מ וכמו שפירש הר''ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א''נ ה''ק רבנן סברי דאע''ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ''ל דס''ל ז''ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש''י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל''ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ''ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר''ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו. ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב. כן פירשו המפרשים אבל הראב''ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ''ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה''ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי. ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'. שם במשנה ומשמע לרבינו דאע''ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה:

 לחם משנה  מותר בציר ובמורייס וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל (אע"ג דבמשנה לא אמרו אלא בציר) משמע לרבינו ז''ל דה''ה במורייס. ואין צורך דגירסת הר''ן ז''ל איתיה ג''כ מורייס כמבואר בפירושו ומה שלא הזכיר רבינו ז''ל דהיינו דוקא הציר שיצא כבר, כבר כתבתי לעיל בזה. עוד יש דינים הרבה במשנה ובברייתא דג דגים דגה וכן הנודר מן הצחנה וכולם פירשם הטור ז''ל בסימן רי''ו ורבינו ז''ל לא הזכירם וכתב שם הרב ב''י דסמך על הכלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומ''מ צריך טעם למה בקצת משניות סמך על הכלל ולא הזכירם ובקצת לא סמך אלא הביאם והיה לו להביאם להיכא דאין שם מנהג כמו שהביא שאר משניות רבות בענין זה בפרק זה. תו איכא בגמ' (דף נ"א:) גבי נודר מן הצחנה דבעי רב אסי הרי עלי ציחין מאי ולא הזכירו הטור ז''ל וגם הרא''ש ז''ל לא הביאו בפסקיו ואולי לא היה בגירסתם: נדר מן הקום מותר בחלב וכו'. רבינו ז''ל לא חילק בין אתרא לאתרא כמו שחילקו בגמ' והרב כ''מ ז''ל דחק עצמו הרבה בתירוץ הקושיא ובסוף דבריו העלה דמה שתירצו בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא ולדבריו דהמקשה קאמר ומ''מ צ''ע מי הכריחו לרבינו לפרש כן. ונ''ל לתת הכרח לזה משום דגבי הנודר מסתוניות אמר במשנה (דף נ"ג) מותר בחומץ סתוניות והקשה שם הר''ן ז''ל דהא דלא כת''ק ודלא כר' יוסי דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא אי קרו ליה קומא דחלבא אסור וא''כ הכא נמי קרו ליה חומץ סתוניות ותירץ שם הר''ן ז''ל וחילק שני חילוקים. ולרבינו ז''ל קושיא זו הכריחו לומר דלרבנן גבי קומא דחלבא אע''ג דקרו ליה קומא דחלבא מותר בקום ומתני' סתוניות כוותיה אתיא ומאי דקאמר בגמרא דבאתריה קרו לקומא קומא ולחלבא חלבא לדבריו דמקשה קאמר כדפירש הרב ב''י ז''ל. זה נראה קצת טעם לרבינו ז''ל:

ט הַנּוֹדֵר מִן הַחִטִּים אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בָּהֶן בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת. חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּאָפוּי וּמֻתָּר לָכֹס. חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם מֻתָּר בְּאָפוּי וְאָסוּר לָכֹס. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בֵּין בְּאָפוּי בֵּין לָכֹס. וְהַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אוֹ מִן הַתְּבוּאָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין:

 כסף משנה  הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם. משנה בסוף פרק הנודר (דף נ"ג:): (ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס, ברייתא שם ופירש הר''ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד: והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'. משנה שם (דף נ"ה:) וכת''ק:

 לחם משנה  הנודר מן החטים אסור בהן בין חיים בין מבושלים וכו'. בס''פ הנודר מן המבושל (דף נ"ג:) וא''ת מאי שנא דגבי גריסין אמרו שם דכשאמר גריס הוי אסור לאוכלו מבושל ומותר לאוכלו חי וכשאמר גריסין הוי איפכא דאסור לאוכלן חיים ומותר לאוכלן מבושלין ובחטים כתב רבינו ז''ל דאפי' לא אמר אלא חטים לחוד אסור לאוכלן בין חיים בין מבושלין והיה לו לומר דמותר לאוכלן מבושלין ומהתם משמע דחטין וגריסין הכל דבר אחד מדברי ר''ש בברייתא וכן דברי ר' יהודה במשנה דאמר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים וכו' משמע דהדין שוה ור' יהודה לפרש דברי ת''ק אתא כמ''ש רש''י ז''ל והרא''ש ז''ל. ותו איכא למידק היכא דאמר חטה לחודא מדברי ר' יהודה דמתני' משמע דאסור לאוכלן מבושלים דכן אמר ר' יהודה (אסור) [מותר] לאוכלם חיים היכא דאמר חטה או גריס ומדברי ר''ש אי דייקינן רישא דלישניה דקאמר חטה שאני טועם אסור לאפות משמע הא בישול מותר ואי דייקינן סיפא דלישניה דקאמר מותר לכוס חיים מותר הא לבשל אסור ואין בדבריו הכרע. ואם נאמר דרישא דוקא משום דזיל בתר טעמא דכשהוא אפוי הוי גוף אחד כדכתב הר''ן ז''ל ולכך קאמר חטה דודאי מגרגיר אחד לא קאמר אלא מדבר שהוא גוף אחד וכשהוא אפוי הוי גוף אחד וא''כ כשהם מבושלים הם גופין מוחלקין ולכך מותר לאוכלם מבושלים וסיפא דקאמר לכוס לאו דוקא דכל שאינו אפוי לכוס קרי ליה. א''כ לפי זה נמצאו דברי ר' יהודה דמתני' ור''ש חולקים דלר' יהודה כשאמר חטה אסור לאכול מבושלים כדפרישית ולר''ש מותר וקשה על דברי רבינו והטור ז''ל בי''ד סימן רי''ז מה ראו על ככה לפסוק כר''ש דברייתא ודלא כרבי יהודה דמתניתין שהם לא כדברי ר''ש דברייתא. ועוד קשה לי בדברי הטור ז''ל דאית ליה דרישא דר''ש דוקא דכתב בסימן רי''ד דינא דחיטין וגריסין גבי הדדי וגבי גריס כתב כשאמר בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכן כתב גבי חטה וכי היכי דגבי גריס לישנא דכתב חי הוי דוקא דמבושל אסור כדכתב בהדיא א''כ חי דכתב גבי חטה הוי דוקא ומבושל אסור. והנכון בעיני לתרץ בדברי רבינו ז''ל דהוא סבור כמו שפירשו שם התוס' ז''ל דאית להו דרבי יהודה דמתני' פליג אתנא קמא וכשאמר ת''ק גריס גריסין שאני טועם וכו' אחד אחד קאמר כדכתבו שם התוס' ז''ל והכי קאמר כשאמר גריס לשון יחיד או גריסין לשון רבים אסור בין חיים בין מבושלים דבכל גוונא משמע ור' יהודה פליג את''ק בחדא דאית ליה דהיכא דאמר לשון יחיד דמותר לאוכלם חיים אבל כשאמר גריסין מודה ור''ש דברייתא פליג ארבנן בתרתי דהיכא דאמר גריס בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכרבי יהודה והיכא דאמר גריסין לשון רבים פליג נמי את''ק דאית ליה דמותר לאוכלו מבושל ורבינו ז''ל פסק כת''ק ולכך לא הזכיר דין גריס גריסין דבין לשון יחיד בין לשון רבים שוה דמשמע בין חיין בין מבושלים אבל גבי חטה סובר רבינו ז''ל דלא פליג ת''ק אר''ש דיש לחלק בין לשון יחיד ללשון רבים משום דגבי חטה איכא טעמא רבה לחלק בין יחיד ללשון רבים דכיון דדרך לעשות פת ממנו נאמר דכשאמר חטה הוא משום דמפת אסר עצמו דהוי כולו גוף אחד אבל לא מחטין בין חיין בין מבושלים שהם גופים נפרדים אבל כשאמר חטים ודאי דאסר עצמו מחטים מבושלים וחיים ולא מפת אבל גבי גריסין דאין דרך לעשות פת מהם ודרכם לאכול אותם מבושלים בין שהזכיר גריס או גריסין חיים או מבושלים קאמר דאין טעם לומר דכשהוא יחיד שהוא אוסר עצמו במבושל יותר מחי דגריסין הרבה מבושלים רבים הם ומ''מ אמרת דכשאומר גריס לשון יחיד הוא אוסר עצמו מהם וא''כ הוא הדין והוא הטעם שאוסר עצמו מחיים וגריס דקאמר שם המין קאמר ולכך ת''ק כשהזכיר במשנה שהוא אוסר עצמו בין בקמח בין בפת הצריך שיזכיר שניהם חטה וחטים דאם לא יזכיר אלא חטה לא אסר אלא בפת דהוי גוף אחד ולא בקמח וכיון דת''ק אית ליה דגבי גריס וגריסין אין חילוק בין לשון יחיד ללשון רבים דבכלהו משמע בין חיים בין מבושלין ובחטה וחיטין מפליג ביניהם פסק רבינו ז''ל כתנא קמא דהוא סתם משנה ולכך לא הזכיר כלל גבי גריסין משום דשם הדין שוה דאוסר עצמו בכל אבל בחיטין שיש חילוק בין יחיד לרבים הזכירו. זה נ''ל לדעת רבינו ז''ל ולפי פירושו אתי שפיר במשנה ר' יהודה אומר דקאמר דמשמע דאתא לאפלוגי מדלא קאמר אמר ר' יהודה אבל הטור ז''ל דהשוה גריס וגריסין וחטה וחיטין ס''ל כשאר המפרשים וכדעת אביו הרא''ש ז''ל דר' יהודה אתא לפרש דברי ת''ק וכשאמר לשון יחיד בין בגריס בין בחטה נאמר דאסר עצמו במבושל גבי חיטין וגריסין וכן בפת גבי חטה דכיון דדרך החטה לאוכלה פת או מבושל ולא חי ודרך הגריס לאוכלו מבושל ולא חי מסתמא כשהזכיר לשון יחיד שהוא שם המין במה שדרכו קאמר דהיינו חטה פת או בישול וגבי גריס בישול אבל חי גבי חטה וגבי גריס מותר וכשהזכיר לשון רבים אמרינן דאסר עצמו במה שאין דרכו והיינו גבי גריסין בחי ולא במבושל וגבי חטה בחי ולא בפת ולא במבושל וכשכתב הטור ז''ל אסור לאוכלה חיה גבי חטה וגבי חטין מותר לאוכלן חיים היינו דוקא ולא במבושל וס''ל דסיפא דלישניה דר''ש דוקא כי היכי דלא ליפלוג לר' יהודה דמתני'. זה נ''ל ליישב דברי הטור ז''ל. ואני תמיה על הרב ב''י ז''ל בסימן רי''ו דסובר דהטור ורבינו ז''ל הם שוים והם רחוקים כאמור וכן כתב דרבינו ז''ל לא הזכיר דין גריסין דהוא נלמד מחטין ורחוק זה מזה כדכתיבנא גם מה שתמה שם על הטור ז''ל דלמה לא הביא מתני' דחטה חטים אסור לאכול בין קמח בין פת סובר הוא דהיינו קמח דהיינו חטים וכיון דהזכיר דהיכא דאמר חטה חטים דמותר בין לכוס בין לאפות סגי משום דחד טעמא הוא כדכתב שם הרא''ש בפירוש ורבינו שהזכיר משום דאית ליה דחטים הוו גופים מחולקים יותר מקמח ואע''פ שהזכיר שאסור בקמח אפשר דלא נלמוד משם לחטים לכך הזכיר דין המשנה ואח''כ דין הברייתא שהם דינים מחולקים שלא נלמד האחרון מהראשון אבל לדברי הטור ז''ל הכל דבר אחד: והנודר מן הדגן או מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין. פסק כרבנן והרא''ש ז''ל נראה דפסק כר''מ וכדכתב הטור ז''ל בסי' הנזכר והרב ב''י ז''ל תמה עליו ותירץ ואין התירוץ שתירץ מספיק לרבינו ירוחם ז''ל שפסק בהדיא כר''מ ונ''ל טעמם מפני דבגמ' אמרו שם (דף נ"ח) למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכו' והיינו לסברת ר''מ מדלא קאמר בגמ' למימרא דר''מ סבר כל דמידגן משמע אלא אמר בסתמא למימרא דדגן כל דמידגן כו' משמע דפשיטא ליה לגמ' דהכי הלכתא. עוד כתב הטור ז''ל שם הנודר מעללתא הוי כנודר מן הדגן וטעמו משום דפסק כרב יוסף דאמר הכי שם בגמ' וכדכתב שם הרא''ש ז''ל בפסקיו ואע''ג דכתב הרא''ש ז''ל להכריע דברי רב יוסף דלמה נשנה הלשון לעשות מעצם פעולה כדי להוציא ממון אין כוונתו לומר דדוקא להוציא ממון פסקינן כרב יוסף ולא גבי איסורא כמו שהבין הרב ב''י ז''ל עד שמפני כך תמה על דברי הטור ז''ל דהרא''ש ז''ל פשיטא ליה דהלכה כרב יוסף כמ''ש דמסתבר טעמיה ולא נפל לו ספק בכך כדי שנאמר נקטינן גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא דהוא בהדיא כתב דטעמא דרב יוסף בריר ולא כתב כן אלא לסתור דברי החולקים על רב יוסף שחולקים עליו אפי' גבי ממון והר''ן ז''ל שכתב דנקטינן גבי איסורא לחומרא אין דעתו כדעת הרא''ש ז''ל דהוא סבור דנקטינן כרבה דעללתא כל מילי משמע בין לגבי איסורא בין לגבי ממונא אלא לענין אם יגבה משכר הבתים כתב דכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא נקטינן גבי איסורא לחומרא ומפני כן כתב הילכך לא גבי משכר הבתים ושכר ספינות דיד בעל השטר כו' אבל להרא''ש ז''ל דלא נפל לו ספק כדכתיבנא אלא כתב דמסתבר טעמיה למה נאמר דנקטינן גבי איסורא לחומרא והרב ב''י שדימה דברי הר''ן לדברי הרא''ש ז''ל [אין] דמיונו עולה יפה:

י הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק מֻתָּר בִּדְלוּעִין. הַנּוֹדֵר בִּכְרֵישִׁין מֻתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. הַנּוֹדֵר מִן הַכְּרוּב אָסוּר בְּמַיִם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ הַכְּרוּב שֶׁהֲרֵי מֵי שְׁלָקוֹת כִּשְׁלָקוֹת. נָדַר מִמֵּי הַשְּׁלָקוֹת מֻתָּר בַּשְּׁלָקוֹת עַצְמָן. הַנּוֹדֵר מִן הָרֹטֶב מֻתָּר בַּתַּבְלִין שֶׁבּוֹ. מִן הַתַּבְלִין מֻתָּר בָּרֹטֶב. הַנּוֹדֵר מִן הַגְּרִיסִין אָסוּר בַּמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין:

 כסף משנה  הנודר מן הירק מותר בדלועין. ר''פ (דף נ"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור''ע אוסר ובגמרא מקשה לר''ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא''ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ''ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע''ג דפסק כר''ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר''ע מפני שסמך על מ''ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור: הנודר בכרישין וכו'. משנה ס''פ הנודר מן המבושל (דף נ"ג:): הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן. ג''ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב: הנודר מן הרוטב וכו'. בברייתא שם (דף נ"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה: הנודר מן הגריסין וכו'. גם זה משנה שם (דף נ"ג:):

 לחם משנה  הנודר מן הירק מותר בדלועין כו'. בגמ' הקשו בר''פ הנודר מן הירק (דף נ"ד) על דברי ר''ע והא מן הירק נדר וכתב שם הר''ן ואע''ג דר''ע יהיב טעמא דמימליך עליה שליחא לא סגי ליה ההוא טעמא דכיון דמן הירק נדר ודלועין לאו ירק נינהו וכו'. משמע מדברי הר''ן דאע''ג דהיכא דאמר ירק סתם מימליך שליח עליה מ''מ בעינן שיאמר ירק המתבשל בקדירה דלא סגי טעמא דמימליך ואי רבינו ז''ל מפרש כן קשה עליו דאמאי לא כתב הנודר מן הירק ואומר ירק המתבשל בקדירה שנאסר בדלועין ואין לומר מה שתירץ הרב כ''מ ז''ל דכבר כתב רבינו ז''ל לעיל דהיכא דמימליך שליח מיניה הוא ואסור דאדרבא משום הכי היה לו לכותבו שלא נטעה לומר דהיכא דאמר ירק כיון דמימליך אסור בדלועין דאינו כן אלא בהך טעמא לחודיה לא סגי אלא צריך שיאמר ירק המתבשל בקדירה עלי, אלא רבינו סבור דבטעמא דמימליך לחודיה סגי ומש''ה לא חשש לכותבו דסמך על מ''ש לעיל כדכתב הכ''מ ז''ל וגמ' הכי פריך והא מן ירק נדר ובודאי לא מימליך שליח דדילועין לאו בכלל ירק ותירץ דאמר ירקי קדירה. והקשו עוד אפ''ה כיון דדלועין לאו בכלל ירק לא מימליך ומ''ש ירקי קדירה ויישב לשונו ירק הנאכל בקדירה ולא נכלול בו דלועין כיון דאינו בכלל ירק ותירצו דאמר המתבשל בקדירה. ודע דהטור כתב בסי' רי''ז דאם אמר ירק המתבשל בקדירה עלי אינו אסור אלא במתבשל בה והוא סובר כפירוש בתרא דכתב הר''ן ז''ל והוא פירוש אביו הרא''ש אלא שהר''ן ז''ל כתב שם דלפי אותו הפירוש אם אמר ירק המתבשל עלי אסור אף באותן שאינן נאכלין בלא בישול משמע דכשנאכלין חיים נמי נאסר. ונראה לכאורה דהדין עם הר''ן ז''ל דעל דברי הטור יש לתמוה דכיון דהיכא דאמר ירקי קדירה אמרי' דאתא לרבויי אף בנכבשין בה והזכיר ירקי קדירה להוסיף על האיסור הראשון אבל מ''מ איסור הראשון במקומו עומד א''כ כשאמר המתבשל נימא הכי דאתא לרבויי הנאכלות בבישול ולא חיים ואמאי אמרי' דמיעט דוקא הני ולא אינך אלא שיש לתרץ דלשון המתבשל בה''א הידיעה משמע ליה לטור ז''ל מיעוטא. עוד שם בגמ' אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה ותמה הרב כ''מ ז''ל למה לא הזכיר זה רבינו ז''ל. ונראה דרבינו ז''ל הוקשה לו מה שהקשו בתוס' שם דרב חסדא דקאמר מתני' דלא כר''ע משום דאי ר''ע לימעול בה גבי מי שאמר תן לי בשר לאורחין ונתן לו ככר כיון דהוי מילתא דמימליך שליח עליה ומאי קושיא הא כיון דהוי ספיקא דמשום הכי לא לקי א''כ ליחייבו קרבן מעילה מספק ואי אמרת דהך גופא הוא דשני אביי כבר דחו התוס' ז''ל זה ותירצו דמ''ש אביי דמודה דאינו לוקה היינו גבי דלועין דוקא משום דלא הוו בכלל ירק אבל בכל אינך כל מידי דמימליך שליח עליה ודאי דלקי אם אכלו דמינו הוא ומ''מ לא מעל בה ומעל שליח כיון דלא נמלך עמו אע''ג דמינו הוא וכמ''ש שם התוס' ז''ל. וע''פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דאית ליה האי פירושא ומש''ה לא כתב דבכל מידי דשליח מימליך לקי וכי תימא מ''מ אמאי לא כתב גבי דלועין דאע''ג דמימליך שליח לא לקי י''ל דהוא סבור דטעמא דאמר ר''ע גבי דלועין דלא לקי משום דלא ברירא ליה דמימליך שליח עליה אבל אם ודאי מימליך שליח עליה לקי ולכך רבינו לא הוצרך להזכיר דודאי כל דבר שהוא ספק אם מימליך שליח עליה או לא איסורא הוי ולא לקי וכמ''ש בר''פ זה גבי שמן דאסור בשניהן מספק ואינו לוקה. זה נ''ל טעם נכון לרבינו ז''ל: הנודר מן הגריסין כו'. עוד שם (דף נ"ג) מן המקפה אסור בשום וכתבו הטור בסי' רי''ז ורבינו לא הזכירו:

יא  הַנּוֹדֵר מִן פֵּרוֹת [א] הָאָרֶץ אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּמֻתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאִם אָמַר כָּל גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי אָסוּר אַף בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יוֹנְקִין מִן הַקַּרְקַע גְּדֵלִין הֵן בַּקַּרְקַע:

 כסף משנה  הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם. ברייתא פ' הנודר מן הירק (דף נ"ה:):

 לחם משנה  אסור אף בכמהין ופטריות וכו'. בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ה.) הקשו ממתניתין דעל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו ומכח קושיא דכמהין ופטריות תירצו תני על דבר שאין יונק מן הארץ. ורבינו ז''ל בפ''ח מהל' ברכות כתב על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך שהכל. ואיכא למידק כיון דמכח הך קושיא דהכא הוכרחנו להגיה ולומר על דבר שאין יונק למה לא כתב הוא שם על דבר שאין יונק. ואולי י''ל דהך תני לאו תני ממש הוה אלא ה''ק כל דבר שאינו יונק מן הארץ לאו גידולו מן הארץ מקרי:

יב הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַשָּׁנָה אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בִּגְדָיִים וּבִטְלָאִים וּבְחָלָב וּבְבֵיצִים וּבְגוֹזָלוֹת. וְאִם אָמַר כָּל גִּדּוּלֵי שָׁנָה עָלַי אָסוּר בְּכֻלָּם. הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַקַּיִץ אֵין אָסוּר אֶלָּא בִּתְאֵנִים:

 כסף משנה  הנודר מפירות הקיץ וכו'. ברייתא פרק קונם יין (דף ס"א:) וכתנא קמא:

 לחם משנה  הנודר מפירות השנה וכו' ובחלב ובביצים וכו'. מכאן נראה דביצים לאו בכלל פירות נינהו ואיפשיטא לה שאלה דשאלו ליה להרשב''א ז''ל גבי מי שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אלא פירות בפירות דאסור לצחוק בביצים. (דהא) ביצים לאו פירות נינהו. ואני תמיה מהרשב''א ז''ל שלא הזכיר כלל דין זה באותה תשובה הוזכרה בב''י ז''ל סי' רי''ז ודומה כאילו נתעלם ממנו דין זה:

יג וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הִזָּהֵר בְּעִקַּר הַגָּדוֹל שֶׁהוּא בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן. וְעַל פִּי עִקָּר זֶה תּוֹרֶה וְתֹאמַר זֶה הַנּוֹדֵר אָסוּר בְּדָבָר פְּלוֹנִי וּמֻתָּר בְּדָבָר פְּלוֹנִי:

 כסף משנה  ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'. בר''פ הנודר מן המבושל (דף מ"ט:):

יד הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים מֻתָּר בְּיַיִן וַאֲפִלּוּ הֶחָדָשׁ. מִן הַזֵּיתִים מֻתָּר בְּשֶׁמֶן. מִן הַתְּמָרִים מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַסִּתְוָנִיּוֹת מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַיַּיִן מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַחֹמֶץ מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַיָּרָק מֻתָּר בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ שֵׁם לְוַוי הֵם וְהוּא לֹא נָדַר אֶלָּא מִשֵּׁם שֶׁאֵינוֹ לְוַוי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הנודר מן הענבים מותר ביין. משנה שם (דף נ"ב:). ומ''ש ואפילו החדש, ומ''ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם. משנה שם:

 לחם משנה  בחומץ סתוניות וכו'. הרא''ש ז''ל בפסקיו כתב גבי חמרא מבשלה שאסור היכא שנדר מן היין אע''ג דקרו ליה שם לווי דקרו ליה חמרא מבשלה וכתב דלא דמי לחומץ סתוניות דהכא משום דבחמרא שם אביו עליו כלומר שם אביו הוא הראשון שהוא העיקרי ואח''כ אמר מבשלה שם לווי מה שאין כן בחומץ סתוניות שהחומץ שהוא שם הבן הוא העיקרי והראשון כן פירש הרב ב''י ז''ל בסי' רי''ז. ומ''מ קשה על הרא''ש ז''ל ממה שהביא קודם מגמרא דידן קומא דחלבא דמודו רבנן דנאסר בכלל החלב אע''ג דשם הבן דהוא הקום הוא הראשון והעיקרי ובשלמא הירושלמי סבור דהוא חלב קפוי וקרו ליה חלבא מקטרא אבל לגמרא דידן קשה והרא''ש ז''ל נראה דאליבא דגמרא דידן קאמר למילתיה ואולי סובר דשאני גבי קום דחלב דלא נשתנה מצורה לצורה וכמו שתירץ הר''ן ז''ל או כתירוץ האחר שתירץ שם הר''ן ז''ל ואע''ג דלא פירש שם הרא''ש סמך על המבין בכך:

טו הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת מֻתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה. מִן הַבַּיִת אָסוּר בַּעֲלִיָּה שֶׁהָעֲלִיָּה בִּכְלַל הַבַּיִת. נָדַר מִן הָעֲלִיָּה מֻתָּר בַּבַּיִת. מִן הַדַּרְגָּשׁ מֻתָּר בַּמִּטָּה. מִן הַמִּטָּה אָסוּר בַּדַּרְגָּשׁ שֶׁהוּא כְּמוֹ מִטָּה קְטַנָּה:

 כסף משנה  הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה. משנה בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ה:):

 לחם משנה  הנודר מן הכסות מותר וכו'. עוד שם בברייתא ואסור בפונדא ובפסקיא וכו' ולא הזכירה רבינו ז''ל דממילא כל מה שעליו אסור זולת זה שהתיר: מן הבית אסור בעלייה שהעלייה בכלל בית כו'. קשה דבפכ''ה מהלכות מכירה כתב המוכר את הבית מכר את העלייה הפתוחה לבית אבל אם אינה פתוחה לבית לא וא''כ איך כתב כאן דכל עלייה בכלל בית ונאסר בכלל בית אפי' אינה פתוחה לבית והא בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ו) משמע בגמרא דהשוו מכירה ונדר להדדי: אסור בדרגש שהיא מטה קטנה וכו'. כן פירש ג''כ בפירוש המשנה דהיא מטה קטנה לעלות לגדולה ואע''ג דבפרק הנודר מן הירק (שם ע"ב) לא חלקו בין מטה לדרגש אלא דמטה אעולי ואפוקי בבזיני דרגש אפוקי ואעולי באבקתא סובר רבינו ז''ל דמפני כך אינה כ''כ חזקה דרגש כמטה שמטה מסורגת בחבלים חזקים מה שאין כן בדרגש מפני שאינו לשכב עליה אלא לעלות לגדולה:

טז הַנּוֹדֵר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבַיִת זֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים. נָדַר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְעִיר זוֹ מֻתָּר לְהִכָּנֵס לִתְחוּמָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס לְעִבּוּרָהּ:

 לחם משנה  הרי זה אסור מן האגף ולפנים וכו'. בפ' הנודר מן הירק (שם) משמע מתיובתא דפריך רב מרי מהתם המשקוף עצמו הוי כחוץ. ומכאן ראיה למ''ש הב''י ז''ל בטור א''ח סימן ל''ה דהעומד במשקוף אינו נמנה לעשרה עם מי שהוא בביהכ''נ דמשמע מכאן דהמשקוף אינו בכלל הבית אע''ג דיש לדחות דהתם לא בעינן במקום אחד ממש דהא הרא''ש ז''ל כתב שאם השליח ציבור עומד במפתן הבית מצרף העומדים בחוץ עם העומדים בפנים והא ודאי קולא יתירא היא אלא ודאי דלא בעינן התם בית אחד ממש:

יז הַנּוֹדֵר הֲנָיָה מִבְּנֵי הָעִיר וּבָא אָדָם וְנִשְׁתַּהָה שָׁם [ב] שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. פָּחוֹת מִכָּאן מֻתָּר. נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כָּל שֶׁשָּׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. פָּחוֹת מִכֵּן מֻתָּר:

 כסף משנה  הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'. ברייתא בס''פ חלק (דף קי"ב) ובפ''ק דב''ב (דף ח'):

יח * הַנּוֹדֵר מִן הַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִין מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי. אָסוּר בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַיּוֹנְקוֹת מִמֶּנּוּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַנִּמְשָׁכוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמָם וְאֵין קוֹרִין אוֹתָן אֶלָּא נָהָר פְּלוֹנִי וּבְאֵר פְּלוֹנִי וְאֵין מְלַוִּין אוֹתָן לְשֵׁם הַמַּעְיָן הַנָּדוּר הוֹאִיל וְהוּא עִקָּרָן אָסוּר בַּכּל. אֲבָל אִם נָדַר מִנָּהָר פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי אֵין אָסוּר אֶלָּא בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַנִּקְרָאוֹת עַל שְׁמוֹ:

 ההראב"ד   הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני. א''א עיקרא דהא מלתא בסוף מסכת בכורות בפרק מעשר בהמה דאמרי' לשם המעין נדר:

 כסף משנה  הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו. בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא''ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה''ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא''ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת: כתב הראב''ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א''א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב''ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ''כ משם הוא נלמד:

 לחם משנה  הנודר מן המים הנמשכים וכו'. צ''ע בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ה) להעמיק בהשגת הראב''ד ז''ל:

יט הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְפָרְשִׁים בְּאֶמְצַע הַיָּם הַגָּדוֹל. שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. נָדַר מֵרוֹאֵי חַמָּה אָסוּר בְּסוּמִין שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא מִמִּי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ. נָדַר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אָסוּר בְּקֵרְחִים וּבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים. וְאִם דַּרְכָּן לִקְרוֹת שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ לַכּל אָסוּר בַּכּל:

 כסף משנה  הנודר מיורדי הים (וכו'. משנה בפ' ד' נדרים (דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא''ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא''ש והר''ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר''ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב''א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ''ל: נדר מרואי חמה וכו'. (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא''ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה: נדר משחורי הראש וכו'. ג''ז משנה שם ובגמרא מ''ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי x). ומ''ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל. הוא ע''פ מה שנתבאר בפ' זה:

כ נָדַר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּבְכוּתִים. נָדַר מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּכוּתִים. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם. וְהַנּוֹדֵר מִבְּנֵי נֹחַ מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נִקְרָאִים בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא שְׁאָר הָאֻמּוֹת:

 כסף משנה  נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'. ג''ז משנה שם (דף ל"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי: הנודר מבני נח וכו'. ג''ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח:

 לחם משנה  נדר משובתי שבת וכו'. בפ' ד' נדרים (דף ל"א). עוד אמרו שם במשנה מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים וכתבו הטור ז''ל בסי' רי''ז והרב''י ז''ל כתב שם דיש גירסא אחרת אסור בישראל ומותר בכותיים והיא עיקר, הגם כי אני לא ראיתיה בדברי רש''י והר''ן ז''ל והתוס' והרא''ש ז''ל דגרסי אלא אסור בכותים והגירסא האחרת שכתב מותר בכותיים אין לה מקום לפי לשון הגמ' שאמרו שם תרתי בבי קמייתא ישראל וכותיים מצווין ועושין כלומר ולכך אסור בישראל וכותיים אבל לגי' דמותר בכותיים גבי שום איך יאמר בבבא דשום הכותיים מצווין ועושין: אלא למי שמצוה עליו לעלות וכו'. לשון רבינו ז''ל אינו מכוון וכבר תמה עליו הרב ב''י ז''ל בסי' רי''ז:

כא נָדַר מִזֶּרַע אַבְרָהָם מֻתָּר בִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי עֵשָׂו וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' וַהֲרֵי יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית כח-ד) 'וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם':

 כסף משנה  ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'. ג''ז שם משנה וגמרא:

 לחם משנה  והרי יצחק אמר ליעקב וכו'. בגמ' (שם) אמרו טעמא ביצחק ולא כל יצחק ורבינו ז''ל הביא זה הפסוק להכריח שיעקב הוא הזרע העיקרי:

כב נָדַר מִן הָעֲרֵלִים אָסוּר בְּמוּלֵי עַכּוּ''ם וּמֻתָּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל. נָדַר מִן הַמּוּלִים אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי עַכּוּ''ם. שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם עַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט-כה) 'כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים' וְאֵין כַּוָּנָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל הַמִּילָה וְלֹא לְמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלֶיהָ:

 כסף משנה  נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'. ג''ז משנה שם (דף ל"א:):

כג הַנּוֹדֵר מִיִּשְׂרָאֵל אָסוּר בְּגֵרִים. מִן הַגֵּרִים מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר מִיִּשְׂרָאֵל אָסוּר בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם. מִן הַכֹּהֲנִים וּמִן הַלְוִיִּם מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר מִן הַכֹּהֲנִים מֻתָּר בִּלְוִיִּם. מֵהַלְוִיִּם מֻתָּר בְּכֹהֲנִים. הַנּוֹדֵר מִבָּנָיו מֻתָּר בִּבְנֵי בָּנָיו. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דִּין הַנּוֹדֵר וְהַנִּשְׁבָּע אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שני:

הלכות נדרים - פרק עשירי

א הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. שֶׁאֵינִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד אָסוּר מֵעֵת לְעֵת מִשְּׁעַת נִדְרוֹ. לְפִיכָךְ הַנּוֹדֵר שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ עַד שֶׁיִּשְׁאַל לְחָכָם. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׁבַע פַּעַם אַחֶרֶת יוֹם אֶחָד וְיֹאכַל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל הָעָם יוֹדְעִים הֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'. משנה ר''פ קונם (דף ס'). ומ''ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'. שם בגמ'. ומ''ש נדר שאני טועם יום וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות:

 לחם משנה  גזירה שמא ישבע פעם אחרת וכו'. הטור ז''ל בסימן ר''כ כתב ומיהו אם היה הנדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה א''צ התרה וטעמו משום דאמרי' בפ' קונם יין (דף ס') כמאן אזלא הא שמעתתא דרב ירמיה בר אבא כר' נתן דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה וכו' ומש''ה קנסוהו רבנן דצריך שאלה וכיון שכן בנדר של מצוה שאין ראוי לקונסו א''צ שאלה אבל רבינו ז''ל לא חילק בכך ואולי שהוא סובר דרבינא לא בא להוסיף על טעמו של רב יוסף שאמר לעיל מינה דצריך שאלה גזירה היום אטו יום אחר כדפירשו הר''ן והרא''ש ז''ל אלא הוא מפרש כפירש''י ז''ל שפירש שם דרבינא פליג ארב יוסף ולית ליה גזירה אלא משום דהיכא דאמר היום איכא למימר דמעת לעת קאמר קנסוהו רבנן בנדר זה יותר מבשאר נדרים משום דעבד איסורא דר' נתן דכיון דאיכא למיתלי ולומר יום אחד מעת לעת קאמר לכך קנסוהו משא''כ בשאר נדרים דליכא שום צד לספוקי בנדרו. וכיון שרבינו ז''ל מפרש כן פסק כרב יוסף דפליג עליה דרבינא משום דלטעמו דרב יוסף מתני' איירי בכל גוונא בין בנדר רשות בין בנדר מצוה אבל לטעמו של רבינא מתני' לא הוי בנדר של מצוה וכיון דרב יוסף אוקי מתני' כולל משמע כוותיה דבסתמא מיתניא ולכך פסק כוותיה:

ב נָדַר שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאָסוּר מֵעֵת לְעֵת כְּאוֹמֵר יוֹם אֶחָד. וְאִם אָכַל אַחַר שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שַׁבָּת זוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שַׁבָּת אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. אָמַר שַׁבָּת סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ לֹא אַחַת וְלֹא זוֹ הֲרֵי סָפֵק וְאָסוּר שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָכַל אַחַר שַׁבָּת אֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שאני טועם שבת וכו'. משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור''ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור''ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. ומ''ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'. כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך:

ג שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹדֶשׁ. אֲבָל בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִהְיֶה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חֹדֶשׁ חָסֵר. שֶׁאֲנִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת. נָדַר חֹדֶשׁ סְתָם אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעֵת לְעֵת מִסָּפֵק:

 כסף משנה  ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר. הכי מפרש מתניתין בגמרא:

ד שֶׁאֲנִי אוֹכֵל בָּשָׂר שָׁנָה זוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הַשָּׁנָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם. וּבְיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים הוּא יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל שָׁנָה אַחַת הֲרֵי זֶה אָסוּר שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל שָׁנָה הֲרֵי זֶה אָסוּר שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם מִסָּפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'. בפ''ק דר''ה (דף י"ב) תניא באחד בתשרי ר''ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י''ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ''ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ומ''ש ואם נתעברה השנה וכו'. משנה בפ' קונם (דף ס"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא''ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י''ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י''ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ''א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו:

 לחם משנה  שאני אוכל שנה אחת ה''ז אסור שנה תמימה וכו' ואם נתעברה וכו'. כ''כ הרא''ש ז''ל אע''ג דהר''ן ז''ל לא כתב כן בפ' קונם יין, ובהל' שכירות כתבתי ליישב הסוגיא של פרק קונם יין (דף ס"ג) לדברי רבינו:

ה  שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ וּבִשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ אֶחָד אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים גְּמוּרוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. אָמַר יוֹבֵל זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַיּוֹבֵל וּבִשְׁנַת חֲמִשִּׁים עַצְמָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש יובל זה וכו'. שם (דף ס"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא''ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת''ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן:

ו * שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה יַיִן עַד רֹאשׁ אֲדָר אִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת כְּשֶׁנָּדַר אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. וְאִם נָדַר עַד סוֹף אֲדָר הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. וְאִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְנָדַר עַד רֹאשׁ אֲדָר אָסוּר עַד רֹאשׁ [א] אֲדָר שֵׁנִי:

 ההראב"ד   שאני שותה יין עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני. א''א הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוס' ירושלמית מצאתי [ג''כ] אדר הראשון. וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין ראש אדר לסוף אדר מעתה אי לא ידע דמיעבר ראש אדר וסוף אדר דראשון קאמר לדברי הכל ואי ידע דמיעבר הא קיי''ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין ראש אדר בין סוף אדר:

 כסף משנה  שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'. משנה שם (דף ס"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא''ש והטור. וכתב הרא''ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב''ד כתב א''א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג''כ] אדר הראשון כו' עכ''ל. וכך היא גי' הר''ן עד ר''ח אדר עד ר''ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. ומ''ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע, משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר''מ ר''י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר''מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר''ח אדר עד ר''ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש''מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר''מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר''מ משום דסתם מתני' ר''מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר''מ נקיטינן כוותיה כדקי''ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר''מ כוותיה נקיטינן:

 לחם משנה  ואם נדר עד סוף אדר ה''ז אסור עד סוף אדר שני וכו'. כך היא גירסת רבינו ז''ל והרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל הקשה על גירסא זו דכיון דמוקמינן למתניתין בדלא ידע דמיתעברא שתא אמאי מתסר עד סוף אדר ב' ע''כ. וקושיא אלימתא היא ונ''ל לתרץ דכיון דלהאי גירסא תרי אדר כחדש אחד חשיבי כדכתב שם הר''ן א''כ כשאומר עד סוף אדר אע''ג דנאמר דכיון לאדר ראשון וסוף אדר ראשון קאמר עדיין אינו סוף אדר ראשון בהחלט דהרי אדר שני הוא תשלום אדר ראשון דכשהוא מונה באדר שני יכול למנות לאדר ראשון כדכתב שם הר''ן ז''ל וכיון שהוא גלה דעתו שרוצה שיעבור אדר משמע דרוצה דבכל גוונא שיהא אדר בין חדש אחד בין שני חדשים יעבור כל אדר ולא עבר כל אדר אפי' ראשון אם לא עד סוף אדר שני דכולהו חדש אחד הוו אבל כשאומר ראש אדר כשאנו אומרים דהוא ראש אדר ראשון הרי נתקיימו דבריו וראש אדר הוא ומיהו אמר בהדיא סוף אדר ראשון ודאי דלא נאמר דעד סוף אדר שני קאמר כיון דכחדש אחד דמי דכיון דהזכיר ראשון ודאי למיעוטא דשני אבל כל כמה דלא הזכיר סוף חדש אדר ראשון נאמר דסוף חדש אדר שני קאמר כיון דאז עובר אדר ראשון בהחלט ובסוף אדר ראשון עדיין לא עבר אדר ראשון בהחלט. זה נ''ל טעם לגירסתם:

ז  הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח בֵּין שֶׁאָמַר עַד פְּנֵי הַפֶּסַח בֵּין שֶׁאָמַר עַד הַפֶּסַח אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח הֲרֵי אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. אָמַר עַד הַקָּצִיר אוֹ עַד הַבָּצִיר אוֹ שֶׁאָמַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצִיר אוֹ הַקָּצִיר אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

 כסף משנה  האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'. משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר''מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס"א) למימרא דר''מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר''מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א''ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר''מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי''ל ר''מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע''ג דבקידושין פרק האומר (דף ס"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר''מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ''ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב''ן והרא''ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'. ג''ז משנה שם (דף ס"א):

ח זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְנָדַר עָדָיו אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. וְאִם נָדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ זְמַן קָבוּעַ כְּגוֹן זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר בֵּין שֶׁנָּדַר עָדָיו בֵּין שֶׁנָּדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

ט  הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַקַּיִץ הֲרֵי אָסוּר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ לְהַכְנִיס כַּלְכָּלוֹת תְּאֵנִים. עַד הַקָּצִיר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצֹר קְצִיר חִטִּים אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִים. פֵּרֵשׁ וְאָמַר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּכְפְּלוּ הָעָם רֹב הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבַּמֻּקְצֶה שֶׁמְּיַבְּשִׁין עֲלֵיהֶם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים הַכּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ שֶׁל נוֹדֵר:

 כסף משנה  האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים. גם זה משנה שם (דף ס"ב:) ופירש הר''ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: פירש ואמר עד וכו'. ג''ז משנה שם (דף ס"א:): הכל לפי מקום של נודר וכו'. משנה וברייתא שם (דף ס"ב:):

 לחם משנה  עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים וכו'. כתב הטור ז''ל בסי' ר''כ ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו וכ''כ הרא''ש ז''ל בפירושו וקשה דמ''ש מהיכא דנדר מן השמן דאמרי' לעיל דרובן מסתפקין באותו המקום משמן שומשמין או זית ומיעוטן באחר דאסר נפשיה בתרוייהו ולא אזלינן בתר רובא י''ל דכבר כתבתי לעיל דהתם אפשר לומר דעל תרוייהו כיון שכן נעמיד דבריו כולל בכל גוונא מכח הסתם אבל הכא דחד קציר אמר דאי אמר קציר שעורים ודאי דלא אמר חטים ואי אמר חטים ודאי דלא אמר שעורים דכיון דאסר נפשיה עד קציר של חטים שהוא מאוחר מכ''ש שאסר נפשו מקציר שעורים דבכלל מאתים מנה ומה לו להזכיר קציר שעורים וכיון דחד קציר אמר ודאי אמרינן דלשעורים כיון שבאותו המקום רובו קציר שעורים: שמייבשין עליהם תאנים וענבים וכו'. ודאי דא''צ להמתין אלא שיוכפלו רוב המקצועות של תאנים וא''צ להמתין לענבים וכת''ק ומה שהזכיר רבינו ז''ל ענבים הוא להודיענו דהמחצלאות ההן דרכן לייבש עליהם התאנים וענבים:

י כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר בְּבִקְעָה וְאָסַר עַצְמוֹ בַּדָּבָר עַד הַקַּיִץ וְעָלָה לָהָר אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ עַתָּה אִם הִגִּיעַ אִם לֹא הִגִּיעַ. אֶלָּא בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ וְעָלָיו הוּא סוֹמֵךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יא * הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַגֶּשֶׁם. הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בֵּין יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר עַד הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים. וְהוּא שֶׁיָּרְדוּ מִזְּמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְּמוּכִין לָהּ מִכ''ג בְּמַרְחֶשְׁוָן וְאֵילָךְ. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ:

 ההראב"ד   האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו' שהוא ר''ח כסליו. א''א יראה לי כי יש כאן שבוש והיה לו לומר עד הגשם זמן הגשם שהוא י''ז במרחשון כר' יוסי בין ירדו בין לא ירדו ואי אמר עד הגשמים אסורין עד שירדו גשמים מזמן רביעה שנייה שהיא מכ''ג במרחשון:

 כסף משנה  האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב''ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א''ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב''ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע''פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת''ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי''ז במרחשון ושניה בכ''ג בו ושלישית בר''ח כסליו ומפרש דר' זירא ה''ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע''פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: והראב''ד כתב א''א יראה לי שיש כאן שיבוש והל''ל עד הגשם וכו'. ובעל מ''ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב''ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב''ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ''ע דברי הראב''ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא''ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב''ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר''ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א''כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב''ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א''נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא''י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא''י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח''ל והראב''ד סובר דבכ''מ הולכים אחר רביעה דא''י ומ''מ שוים רבינו והראב''ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ''ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ''מ יש לתמוה למה פסקו כת''ק ולא כרשב''ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי''ל שהטעם מדא''ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת''ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת''ק משמע דהלכתא כוותיה: ומ''ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'. שם במשנה וכר''י לגבי ר''מ:

 לחם משנה  האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. נ''ל דטעמו של רבינו ז''ל שהוי כל כך ירידה של גשם ברביעה ראשונה כמו הגיע זמן רביעה ג' וירדו ממש משום דשם (דף ס"ב:) אמרינן מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דמשמע פשטה דהחילוק בין הגשמים לגשם דגשמים צריך ירידה ממש ובגשם לא בעי אלא זמן ירידה וכפירוש ראשון שפירש הר''ן ז''ל דלפירוש בתרא דהר''ן ז''ל דאתא לומר דעד הגשם הוי עד זמן רביעה ראשונה לא היה לו לומר עד זמן גשמים קאמר אלא עד זמן רביעה ראשונה אלא ודאי פירוקא קמא עיקר וכיון שכן הוקשה לו לרבינו ז''ל מה שהקשה הר''ן ז''ל דהיכי משתמע עד הגשם טפי ירידה ממש מהיכא דאמר עד הגשמים ולתרץ זה סובר רבינו ז''ל דמשמע ליה לגמרא דכיון דזה לא הקפיד אלא לירידת גשם בעולם שהרי הוא הזכיר גשם לשון יחיד ומשמע אפי' ברביעה ראשונה א''כ אין דעתו של זה להחמיר על עצמו אלא להקל על עצמו וכיון שכן דינא דעבר כל זמן ירידת הגשמים ראוי להקל עליו ונאמר שדי בכך אבל כשאמר גשמים שרצה להחמיר על עצמו והזכיר בלשון רבים דבעי רביעה שניה א''כ אנו נחמיר עליו דבעינן ירידה ממש, זה נראה קצת טעם לרבינו ז''ל. ומה שפסק כאן כר' יוסי ברביעיות ובהלכות תעניות פסק בהפך שם הארכתי: עד שיעבור הפסח בא''י וכו'. מחלוקת ר''מ ור' יהודה בפ' קונם (שם) דלר''מ בעינן עד שיעבור ניסן ואם נאמר דתלי פלוגתייהו במאי דקאמר ר''מ במס' תעניות (דף ה') עד מתי שואלים את הגשמים ר''מ אומר עד שיצא ניסן ומפני כך א''ר מאיר ג''כ כאן דבעינן עד שיצא ניסן וכדפירש''י ז''ל בפ' קונם יין וכ''נ לכאורה קשה על רבינו ז''ל דהוא פסק בהל' תעניות דעד שיעבור ניסן שואלים את הגשמים וכאן למה פסק עד שיעבור הפסח אלא צ''ל לרבינו ז''ל דלא תליא הא בהא:

יב מִי שֶׁהִדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְאָמַר לָהּ שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי מִכָּאן וְעַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ מֵהַיּוֹם וְעַד סֻכּוֹת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵהָנוֹת לוֹ מִיָּד גְּזֵרָה שֶׁמָּא תֵּלֵךְ. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וַהֲרֵי הוּא מְהַנֶּה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַפֶּסַח הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. * עָבַר הַפֶּסַח אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֶהֱנֶה. אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ אִסּוּר עַד הֶחָג כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְאַף עַל פִּי שֶׁתָּלָה הַנֵּדֶר בְּאִסּוּר זְמַן שֶׁעָבַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ:

 ההראב"ד   עבר הפסח אע''פ שעבר התנאי וכו' ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור. א''א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן דאפילו רב יהודה דמחמיר ועליה מקשינן ממתני' מתרץ להאי בל יחל דאי אתהני קודם הפסח קאמר אבל לאסור בהנאתו בדלא הלכה לפני הפסח לא אמר אלא ודאי אי נהנית לו קודם הפסח חייב למנעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע:

 לחם משנה  ואם הלכה לפני הפסח וכו'. דברי רבינו ז''ל תמוהים כמו שתמה עליו הטור והר''א ז''ל, והרב כ''מ דחק עצמו ליישב דברי רבינו ז''ל ופירש שני דרכים והדרך הראשון דחאו ופירש עצמו לדרך אחרת וגם הוא דחוק וכמ''ש הוא עצמו בסימן ר''כ שכתב דנ''ל לדחוק ליישב דבריו. ונ''ל לתרץ על דרך זה ליישב דברי רבינו ז''ל דבפ' ואלו מותרין (דף ט"ו) כשהקשו לרב יהודה אמר שם אימא סיפא אחר הפסח בבל יחל דברו ואי לא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני ותיובתא דרב יהודה תירצו כי קתני דאי איתהני ה''ז בבל יחל דברו והקשו שם בתוס' פשיטא דאי איתהני קודם הפסח והלך אחר הפסח דעובר בבל יחל ותירצו שם קושיא זו. עוד הקשה הר''ן ז''ל כי האי גוונא בסיפא דמתני' דקאמרה הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פשיטא דמותרת לילך מאי קמ''ל ותירץ שם הר''ן ז''ל דסד''א כיון דאי הלכה קודם הפסח ועברה על תנאה אי שרית לה להלך אחר הפסח לא תזכור שעברה על התנאי וניחוש דילמא אתיא לאתהנויי ונגזור ההליכה אטו ההנאה קמ''ל וכי האי גוונא נ''ל שמתרץ רבינו ז''ל ברישא דמתני' למה שהקשו התוס' ז''ל פשיטא דקמ''ל מתני' דאם היא נתהנית קודם הפסח אסורה ליהנות אחר הפסח דאי שרית לה ההנאה אתא לילך ולא תזכור הנאה ואם תלך נמצא שעברה למפרע על מה שנהנית קודם הפסח ואית לן למעוטי ההנאה אטו ההליכה אע''ג דבסיפא לא גזרינן ההליכה אטו ההנאה כדכתב הר''ן ז''ל היינו משום דההנאה הוא האיסור ומזדהר איניש טפי כדרב יהודה אבל ההליכה שהיא התנאי לא זהיר כולי האי ואי שרית ליה ההנאה אתי למשרי ההליכה ולהכי שרי ליהנות אחר הפסח ומתרצה קושיא דהקשו התוס' ז''ל פשיטא דטובא אשמעינן דאחר הפסח אסור אפילו ההנאה משום ההליכה והשתא מאי דקאמר רבינו ז''ל עבר הפסח שאסור לילך וליהנות הוא היכא שנהנית קודם הפסח דאם תלך אחר הפסח נמצא דעובר למפרע בבל יחל וגזרו ההנאה אטו ההליכה אבל היכא שלא נהנית קודם הפסח ודאי דמותר לילך וליהנות אחר הפסח דאין כאן איסור כלל אפי' שתלך וליכא למגזר הנאה אטו ההליכה. ומ''ש רבינו ז''ל ואם הלכה אינה אסורה ליהנות לו הוא משום דכיון דאנו גוזרים ההנאה אטו ההליכה כיון דכבר הלכה ועברה ודאי דמותרת ליהנות דאין כאן גזירה כלל ובאו כל דברי רבינו ז''ל על נכון. ועל מ''ש הר''ן ז''ל דרבינו ז''ל סובר דהיכא דהלכה לפני הפסח והוא מהנה אותה דהוא לוקה ולא היא כתב הרב כ''מ ז''ל דאינו כן דרבינו ז''ל סבור דאף היא לוקה ורבותא אשמעינן שאם ההנה בידים אף הוא לוקה. ואין נ''ל כן דבהדיא כתב רבינו ז''ל לעיל בריש פ''ה דהיכא שראובן אוסר נכסיו על שמעון ונהנה שמעון לוקה שמעון וכבר הארכתי על זה שם:

יג אָמַר לָהּ שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד הַפֶּסַח אֲסוּרָה לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח:

 כסף משנה  (יב-יג) מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'. משנה פרק הנודר מן הירק (דף נ"ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא''ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (דף ט"ו) אהא דא''ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה''ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה''ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא''כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: ועל מ''ש רבינו עבר הפסח אע''פ שעבר התנאי ה''ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'. כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ''ל: והראב''ד כתב וז''ל א''א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ''ל דאה''נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס''ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא''כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא''כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: ולכן נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה''ק עבר הפסח אע''פ שהלך התנאי ה''ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ''מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה כתב הר''ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב''ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע''ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ''ל. וי''ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו:

הלכות נדרים - פרק אחד עשר

א  קָטָן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ נָדְרוּ בֵּין נִדְרֵי אִסָּר בֵּין נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ בּוֹדְקִין אוֹתָן וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָן. אִם יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדְרוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדִּישׁוּ וְנִשְׁבְּעוּ נִדְרֵיהֶן קַיָּמִים וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וְאִם לֹא יָדְעוּ אֵין בְּנִדְרֵיהֶם וּבְדִבְרֵיהֶם כְּלוּם. וּצְרִיכִין בְּדִיקָה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ שֶׁהִיא שְׁנַת י''ב לִקְטַנָּה. וּשְׁנַת י''ג לְקָטָן:

 כסף משנה  קטן בן י''ב שנה ויום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ"ה:):

 לחם משנה  קטן בן י''ב שנה וכו'. צ''ע בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה:):

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדְרוּ אוֹ הִקְדִּישׁוּ בִּתְחִלַּת שָׁנָה זוֹ וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין וְנִתְקַיֵּם נִדְרָן וְנָדְרוּ נֵדֶר אַחֵר אֲפִלּוּ בְּסוֹף שָׁנָה זוֹ צְרִיכִין בְּדִיקָה וְאַחַר כָּךְ יִתְקַיֵּם. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ יוֹדְעִין בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶת כָּל הַשָּׁנָה הַזּוֹ כֻּלָּהּ:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו', איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י''ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י''ב למה לי סד''א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ''ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ''ל וצ''ע:

ג קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ אֵין נִדְרֵיהֶן נֵדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁנִּמְצָא הַבֵּן בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַבַּת בַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ וּלְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ דִּבְרֵיהֶן קַיָּמִין וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ וְנִדְרֵיהֶן נְדָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְזוֹ הִיא [א] עוֹנַת נְדָרִים הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:

ד הוֹאִיל וְהִגִּיעוּ לִשְׁנֵי הַגְּדוֹלִים נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ סִימָנִין וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ גְּדוֹלִים לְכָל דָּבָר. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהַמֻּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ הֶקְדֵּשׁוֹ וְנִדְרוֹ נֵדֶר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין אִם חִלְּלוּ נִדְרָן אוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהֶחְלִיפוּ אֵינָן לוֹקִין עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיָבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'. שם. ומ''ש אע''פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'. פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו:

ה הִקְדִּישׁוּ וּבָא הַגָּדוֹל וְנֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהִקְדִּישׁוּ לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁנִּדְרֵיהֶם נְדָרִים מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'. שם (דף מ"ו ע"ב) וכר''י ור''ל:

ו  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבַּת י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרֶיהָ קַיָּמִין. בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב אוֹ בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב אֲפִלּוּ הִגְדִּילָה וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה. אָבִיהָ מֵפֵר כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁתִּשָּׁבַע בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) 'כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ' וְגוֹ' (במדבר ל-ו) 'כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ' וְגוֹ':

 כסף משנה  בד''א שבת י''ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'. ר''פ נערה המאורסה (ס"ז:):

ז וְעַד מָתַי אָבִיהָ מֵפֵר עַד שֶׁתִּבְגַּר. בָּגְרָה אֵינוֹ מֵפֵר לָהּ וַהֲרֵי כָּל נְדָרֶיהָ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ כְּנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (במדבר ל-י) 'כּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ' וְגוֹ':

 כסף משנה  ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'. גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת:

ח וּמֵאֵימָתַי מֵפֵר הַבַּעַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּשְׁבוּעוֹתֶיהָ מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וְהוּא מֵפֵר לְעוֹלָם עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִסָּפֵק לֹא יָפֵר לָהּ. נָתַן לָהּ גֵּט עַל תְּנַאי אוֹ לְאַחַר זְמַן לֹא יָפֵר בַּיָּמִים שֶׁבֵּינְתַיִם. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן וְלֹא הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וְהֵפֵר נְדָרֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ מוּפָרִין:

 כסף משנה  ומאימתי מפר הבעל וכו'. במשנה פ''י (דף ע"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה. ומ''ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע''פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע''ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך: היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע''ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים. קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (דף ע"ג:) ת''ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ''א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה: וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'. משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ"ז): היתה מחייבי לאוין וכו'. טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור:

 לחם משנה  היתה מחייבי לאוין ואין צ''ל מחייבי עשה וכו'. קשה דבפ' האשה רבה (דף צ':) על מתני' דלא זה וזה זכאין במעשה ידיה ובהפרת נדריה אמרינן בגמרא ולא מפר נדריה טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה ע''כ. וכיון דטעמא משום הכי הוי א''כ אפילו חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהו מופרים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דאנו כופין אותו להוציא כדקי''ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה ותו בעל הראשון גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים הוי בעלה מדין תורה דהא כיון דנשאת ברשות ב''ד הויא לה כאנוסה ואין בה איסור מדין תורה אלא דרבנן קנסוה דתצא מבעלה הראשון ואע''ג דאין בו איסור אלא מדרבנן מ''מ אינו מפר ואין הפרתו הפרה כ''ש חייבי עשה וחייבי לאוין. ואולי י''ל דמש''ה קאמר רבינו ז''ל הפר נדריה כלומר דבדיעבד הם מופרים אבל לכתחלה ודאי שלא יפר משום דאדרבה בעינן תתגנה ותתגנה וה''ה לבעל הראשון גבי אשה שהלך בעלה אם הפר מופר ולרבותא נקט רבינו ז''ל איסורי לאוין וחייבי עשה וס''ל לרבינו ז''ל דהך טעמא דנתנו בגמרא הכא תתגנה ותתגנה לא סגי אלא לומר שלא נתיר לו להפר לכתחילה אבל מ''מ כיון שמן הדין תפסי קדושין אם הפר מופר דאשתו היא ולפי זה דייק רבינו במ''ש והפר נדריה ולא כדכתב הרב כ''מ ז''ל. זה נראה בדעת רבינו והטור ז''ל בסימן רל''ד שכתב כסברתו:

ט נַעֲרָה מְאֹרָסָה אֵין מֵפֵר נְדָרֶיהָ אֶלָּא הָאָב עִם הַבַּעַל כְּאַחַד. וְאִם הֵפֵר הָאֶחָד לְבַדּוֹ אֵינוֹ מוּפָר. הֵפֵר הַבַּעַל לְבַדּוֹ וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר הָאָב אֵינָהּ לוֹקָה:

 כסף משנה  נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'. משנה פ' נערה מאורסה (דף ס"ו ס"ז). ומ''ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה. שם (דף ס"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר''ן דה''ה בהפר אב לבדו וכ''כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא:

י מֵת הָאָרוּס חָזְרָה לִרְשׁוּת אָבִיהָ. וְכָל שֶׁתִּדֹּר הָאָב מֵפֵר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס. מֵת הָאָב אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנָדְרָה אַחַר מוֹתוֹ אֵין הַבַּעַל מֵפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה:

 כסף משנה  מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'. משנה שם (דף ע'):

יא נַעֲרָה אֲרוּסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע אֲרוּסָהּ וְנִתְגָרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ לְמֵאָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָאתָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲרָה:

 כסף משנה  נערה ארוסה שנדרה וכו'. משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ''ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי''ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את''ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב''ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א''ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע''ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס''ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא''ש והר''ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא''כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית:

 לחם משנה  נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה כו'. מ''ש רבינו ז''ל ולא שמע ארוסה הוא משום דרבינו איירי בנתגרשה וכיון דמספקא לן אי גירושין כהקמה לכן צ''ל ע''כ שלא שמע דאי שמע אי גירושין כהקמה הרי כשגירש הקים ואין ארוסה אחרון יכול להפר ופשוט הוא זה וכמו שאמרו שם בגמ' גם הטור ז''ל בסימן רל''ב חילק בין מיתה לגירושין כמ''ש הרב כ''מ ז''ל והטור ז''ל כתב בשם רבינו ז''ל דאית ליה דהיכא שמת הארוס אין הארוס אחרון יכול להפר אלא נדרים שלא שמע ארוס ראשון וכתב הרב כ''מ ז''ל דנפקא ליה לטור ז''ל הא ממאי דכתב רבינו ז''ל כאן שסבור הוא בדעתו ז''ל שאין מחלק בין מיתה לגירושין, ובאמת דבר תימה לומר כן דכיון דהטור עצמו מחלק בכך כמ''ש שם בהדיא למה סבור בדעת רבינו ז''ל שאינו מחלק כן ומה גם בהיות הדבר מבואר בגמרא, ולכך נ''ל לומר דהטור לא דקדק מכאן כלל דרבינו ז''ל איירי כאן בגירושין ומפני כן כאן הצריך שלא שמע וכן למטה שכתב נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא שמע ארוסה וכו' הואיל ולא שמע אותה הארוס הראשון לא תלה רבינו הטעם שם בלא שמע ארוס הראשון אלא מפני דאיירי בגירושין אבל מה שדקדק רבינו ז''ל דהוא משום שכתב רבינו ז''ל גבי נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום כו' ונדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם שישמע משמע ליה לטור ז''ל מדכתב בסוף דבריו שמת קודם שישמע משמע דטעמא תלוי בכך ומפני כן ארוס אחרון מפר דאי לא אמאי תלי טעמא בכך אי לומר דאין האב מפר הנדרים ששמע הארוס זה אי אפשר דבהדיא כתב לקמן שמע אביה ושמע הארוס ושתק דהאב יכול להפר אלא בא לומר דאין ארוס אחרון יכול להפר אלא מפני שלא שמע ארוס ראשון ואע''ג דברייתא נקט האי דינא הכי דמת הארוס ולא הספיק לשמוע וכמו שאמרו שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע סבור הטור דברייתא אורחא דמילתא נקט וכדכתב הרב כ''מ ז''ל דמשום דלא שמע לה הפר אבל רבינו ז''ל שכתב שמת קודם שישמע בסוף דבריו משמע ליה לטור ז''ל דדעת רבינו ז''ל הוא דבהכי תלי הפרת ארוס אחרון ואע''ג דגבי גירשה הארוס אחר ששמע כתב רבינו הרי זה ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום א''כ משמע דאע''ג דשמע הארוס יפר ארוס אחרון סבור הטור ז''ל דדעת רבינו ז''ל הוא לחלק בין גירושין למיתה דבגירושין שכבר סלק כחו ודאי דהארוס אחרון מפר שהוא נכנס במקומו אבל כשמת שלא סלק ארוס ראשון כחו אין כח לאחרון להפר דאינו יורש לראשון דאינו כמו הגירושין דהראשון כבר סלק כחו ונותנו לאחרון. זה נראה לתת קצת טעם לטור ז''ל למה שהבין בדברי רבינו ז''ל דאי כמ''ש הב''י ז''ל בכוונתו א''כ נשוי ליה טועה בדבר דלא טעו בזה דרדקי דבי רב, אבל במ''ש הוא קצת טעם לדברי הטור ורבינו ז''ל שכתב שמת קודם שישמע נראה ודאי דאין טעמו כמו שהבין הטור ז''ל דהיכא דשמע ארוס ראשון אינו מפר ארוס אחרון אלא לרבותא קאמר הכי אע''פ שלא שמע ארוס ראשון והפר האב ונמצא דחלק הארוס הוא קלוש מאד דהרי הוא לא שמע בחייו והאב בהפרתו קלש ליה טובא ואינו כדאי להורישו לאביו ולארוס אחרון קמ''ל דמפר. ומ''ש שמת קודם שישמע ה''ק אע''פ שמת קודם שישמע וכ''ש כשמת אחר שמועה, ומ''ש כאן הרב בעל כ''מ ז''ל בתוך דבריו ורבינו ז''ל לא נקטה בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דאפילו נתגרשה וכו' ט''ס יש כאן בודאי דדברים אלו לא יפלו אלא על החלוקה האחרת שכתב רבינו ז''ל לקמיה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה דהתם נקטיה בלא שמע משום הך טעמא אבל הך חלוקה דאיירינן השתא בשמע היא:

יב אֲבָל הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ בַּיּוֹם וְהֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַּיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאתָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ אַחַר שֶׁנָּדְרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנָּדְרָה בִּרְשׁוּתוֹ וְהִיא עַתָּה בִּרְשׁוּתוֹ הוֹאִיל וְיָצְתָה בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ בֵּינְתַיִם נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ:

 כסף משנה  ומ''ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'. משנה בפי''א דנדרים (דף פ"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב) בנשואה:

יג  נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא בַּעְלָהּ וְנִתְגָרְשָׁה וְנִתְאָרְסָה לַאֲחֵרִים. אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּשְׁמַע הָאָב וְהַבַּעַל הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס הָרִאשׁוֹן הוֹאִיל וְלֹא שָׁמַע אוֹתָם הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן:

 כסף משנה  נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'. נראה שהוא נלמד בק''ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א''א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר:

יד נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הָאָרוּס קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ לְמֵאָה אָבִיהָ וַאֲרוּסָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע:

 כסף משנה  נערה מאורסה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ע"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א''ר נתן הן הן דברי ב''ש אבל ב''ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד''ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר''ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש''ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס''ל כדברי התוס' והרא''ש שפירשו דפלוגתא דב''ש וב''ה אף בקמייתא היא והלכה כב''ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר''ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע''ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה''ג לאו אינתוקי הוא:

 לחם משנה  נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ס"ח:) איכא תרי ברייתות בברייתא קמא אמרו אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע וכו' אבל אם שמע וקיים כו' אינו יכול להפר שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וכו' שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר (אלא) בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל א''ר נתן הן הן דברי ב''ש וב''ה אומרים אין יכול להפר ע''כ ובברייתא בתרא (בדף ע"א) הביאו ברייתא אחרת ובה ב' חלוקות מהברייתא קמייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפילו מאה פעמים אביה ובעלה אחרון מפירים נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א''ר נתן הן הן דברי ב''ש אבל ב''ה אומרים אינו יכול להפר ע''כ. ופירשו רבנן קמאי דחלוקה קמייתא דברייתא בתרייתא היא דברי הכל והוא דעת רבינו ז''ל וכדכתב הרב כ''מ ז''ל ולתרץ הקושיא דברייתא קמייתא קאמר ב''ה דאינו יכול להפר וכאן אמרינן דמפר אב וארוס חלקו דשאני הכא דאיכא ארוס כדכתב הר''ן ז''ל. ובחלוקה בתרייתא דברייתא בתרייתא איכא לאקשויי ג''כ דבברייתא קמייתא משמע דמודה ב''ה דצריך להפר דע''כ לא פליגי ב''ה בברייתא קמייתא אלא בחלוקה דשמע אביה והפר לה ולא שמע הבעל משום דקליש חלק הבעל טובא דכיון דהאב הפר חלקו והוא קיים אבל בחלוקה דלעיל דהפר הבעל חלקו והאב לא שמע מודה ב''ה דאב מצי מפר דלא קליש חלק האב כיון דהמפר מת כדכתב הר''ן ז''ל שם בהדיא וא''כ היכי קאמרי ב''ה בברייתא בתרייתא היכא דשמע בעלה והפר לה דאינו יכול להפר האב, ותירוץ דבר זה מתבאר מדברי המפרשים התוס' ז''ל והרא''ש והר''ן ז''ל דהך חלוקה דברייתא בתרייתא איירי בנתארסה וכיון דאיכא ארוס אחרון לא מצי אב מפר לחודיה נהי דהיכא דמת ארוס ראשון ונשאת האב יכול להפר אבל כל כמה דלא הפר ונתארסה בין כך ובין כך אז כיון שיש ארוס אחרון אינו יכול האב להפר, נמצא לפ''ז דהיכא דשמע בעלה והפר ומת אב יכול להפר אבל אם לא הפר ונתארסה ודאי דאז אין יכול להפר בלא ארוס אחרון וא''כ נמצאו הב' דינים שהזכיר רבינו ז''ל בזה אחר זה הם רישא וסיפא דברייתא בתרייתא דדין נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס היינו רישא דדברי הכל היא ודין שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח''כ שמע אביה היינו דינא דסיפא דברייתא דאיירי בנתארסה לדברי הכל אפילו לפירוש התוס' והרא''ש ז''ל דסברי דרישא לאו דברי הכל היא וזהו זולת מ''ש הרב כ''מ ז''ל דרבינו לטעמיה אזיל דאית ליה דרישא דברי הכל ומפליג בין היכא דאיכא ארוס אחרון להיכא דליכא, דאינו כן אלא אפילו לפירוש התוס' ז''ל דרישא לאו דברי הכל הך הוי סיפא דברייתא דמשום דנתארסה ואיכא ארוס מפר נדריה אבל בברייתא קמא ליכא ארוס גבי שמע בעלה והפר ולכך קאמר דמפר האב לבדו ולא פליגי התוס' והרא''ש ז''ל על רבינו ז''ל דמחלק בין היכא דאיכא ארוס להיכא דליכא ארוס אלא לענין הפר אב שכיון שהוא קיים וקליש חלק הבעל אפילו דאיכא ארוס אחרון אינו יכול להפר כמו שהשיג עליו הטור ז''ל. אלא שמ''מ קשה לי דרבינו ז''ל כתב לקמן שמע ארוס והפר לה ומת ואח''כ שמע האב או ששמע האב וכו' אין האב יכול להפר לבדו נדרים אלו וכו' אלא בשותפות ארוס אחרון, ומדכייל רבינו ז''ל הך חלוקה דשמע ארוס והפר לה ומת עם חלוקה דשמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע משמע דתרוייהו שוים וכיון דהיכא דשמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אינו יכול להפר אפילו שלא נתארסה לאחר כדאמרינן בהדיא בברייתא קמייתא דב''ה אומרים דאין יכול להפר לבדו אלא צריך שיתארס ואח''כ יפר בשותפות עם הארוס א''כ גם בחלוקה דשמע ארוס ומת ג''כ צריך עכ''פ שתתארס כדי שיוכל האב להפר בשותפות הארוס ולא שיוכל להפר לבדו היכא דליכא ארוס דהנהו תרי בבי כייל רבינו ז''ל בחד לישנא דכתב בהן אין האב לבד יכול להפר וכו' אלא בשותפות ארוס אם נתארסה וכי היכי דפירוש אין האב יכול לבדו משתמע בחלוקה דשמע האב והפר לה ומת דאין יכול להפר בשום צד בין היכא דליכא ארוס בין היכא דאיכא ארוס הכי נמי החלוקה אחרת. לכך נ''ל לומר דרבינו ז''ל סובר כחד פירושא דפירשו התוס' ז''ל דפירשו דברייתא קמייתא דב''ה דפליגי אשמע אביה והפר ה''ה דפליגי אשמע בעלה והפר דחד טעמא הוא דכיון דקליש החלק האחר אינו יכול להוריש לאב להפר ולפי זה שתי החלוקות שוות דאי ליכא ארוס אין יכול להפר האב בין היכא דהפר האב ומת בין היכא דהפר האב ומת הבעל ואי איכא ארוס יפר בשותפות הארוס דאתו דברי רבינו ז''ל כפשטן וחלוקה דברייתא בתרייתא דקאמרי ב''ה דאינו יכול להפר גבי שמע בעלה והפר אפילו בלא נתארסה הוי וברייתא קמייתא דפליגי ב''ה ארישא דשמע בעלה והפר נמי קאי וכבר נזכר פירוש זה בדברי הרב ב''י ז''ל בסימן רל''ד בדעת רבינו ז''ל אלא שלא יכולתי להלום (אולי) דברי הרב ב''י ז''ל כן במ''ש שם. ועוד י''ל דשפיר סבר דנקטינן כברייתא זו דכב''ה נמי אתיא דהכא במאי עסקינן דשמע אב בחיי הבעל ומש''ה מת הבעל נתרוקנה רשות לאב אבל היכא דלא שמע עד שמת הבעל בההיא אמרי ב''ה אינו יכול להפר, אלא שמדבריו ז''ל בפרק הנזכר נראה דלעולם לא נתרוקנה רשות לאביה לבדו בנדרים שנדרה בחיי ארוס ראשון ע''כ דבריו. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז''ל דנראה דדעתו ז''ל דבתירוץ הראשון היה סובר דהיכא דשמע האב ושמע הארוס ומת דאין האב יכול להפר ולא עוד אלא שתקע עצמו לדבר זה וכתב אלא שמדבריו ז''ל וכו' ואיך אפשר לומר כן והלא בהדיא כתב שמע אביה ולא שמע הארוס וכו' או ששתק ומת כו' האב יכול להפר הרי בהדיא כתב דהיכא דשמע האב בין היכא דשמע ארוס והפר בין היכא דשמע ארוס ושתק היכא דשמע ודאי דיכול להפר וזה פשוט ואי איכא למימר דסברת רבינו ז''ל הוא דהיכא דשמע ארוס והפר ומת אינו יכול להפר האב היכא דשמע אב אחרי מות הארוס כדקאמר הברייתא ולא הספיק האב לשמוע עד שמת דכיון דלא שמע בחיי הארוס קליש זיקתיה טובא ואינו יכול להפר וכדפירשתי לעיל בדברי רבינו ז''ל אבל היכא דשמע אב בכל גוונא דשמע ארוס בין שהפר בין ששתק אם לא קיים בהדיא כתב רבינו ז''ל דיכול להפר האב, ואם דקדק הרב ב''י ז''ל משום שכתב רבינו ז''ל אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס דמשמע דכל דהוי בחיי ראשון אינו מפר האב לבדו ודאי דרבינו ז''ל לאו כללא כייל בכל הנדרים שנראו בחיי ראשון אלא נדרים אלו קאמר כלומר כיון שנראו בחיי ראשון והאב הפר חלקו וקליש חלק הבעל אינו יכול להפר אלא בשותפות הארוס אבל היכא דשמע אביה ושמע ארוס בהדיא כתב רבינו ז''ל לעיל דהיכא דמת ארוס האב יכול להפר בלי שום ספק כדכתיבנא: אביה וארוסה האחרון וכו'. הטור ז''ל כתב בדין זה דהיכא דשמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו וכו' וכתב הרמב''ן ז''ל דוקא שמת ביום שלאחר שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד, נראה טעמו של הרמב''ן ז''ל מפני שהוא מפרש ברייתא קמייתא כפירוש רש''י ז''ל שכתב גבי שמע אביה והפר דפליגי ב''ש וב''ה דלב''ש מפר חלק הבעל לבד ובית הלל סברי צריך שיפר יחד חלקו וחלק הבעל ופסק כב''ה ולא כפירוש רבינו ז''ל ושאר המפרשים דמפרשים דב''ה סברי דאינו יכול להפר משום צד ומפני כן כתב הרמב''ן ז''ל דכשהוא ביום השמיעה יכול להפר הכל ביחד ואם עבר יום השמיעה של אב כיון דאינו יכול להפר חלקו עם חלק הבעל ביחד אינו יכול להפר וכיוצא בזה כתב הטור ז''ל לעיל באותו סימן ודוקא שמת ביום שמיעתו ולא קיים הנדר או שהפרו קודם שמת אע''פ שהפר חלקו צריך האב לחזור ולהפר כל הנדר אחר שמת אלא דאיירי הטור ז''ל דהפר הבעל ולא הפר האב, וטעמו של הטור ז''ל משום דכיון דבברייתא בתרייתא קאמרי ב''ש היכא דהפר הבעל ומת דהאב חוזר ומפר חלקו של בעל אע''ג דב''ה פליגי לאו בהא פליגי אלא משום דסברי דכיון דאיכא ארוס בחלוקה בתרייתא איירי בנתארסה לכך אינו יכול להפר בלא ארוס אבל היכא דליכא ארוס דיניה דב''ש אמת ומודה ליה ב''ה דחוזר ומפר חלקו של בעל יחד עם חלקו:

טו שָׁמַע אָרוּס רִאשׁוֹן וְהֵפֵר וּמֵת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם אָבִיהָ עִם הָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ:

 כסף משנה  שמע ארוס ראשון וכו'. לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש''ה ס''ל דע''כ לא אמרי ב''ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה:

טז שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם הָאָרוּס אוֹ שֶׁשָּׁמַע גַּם הָאָרוּס וְהֵפֵר אוֹ שֶׁשָּׁתַק וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב וְהָאָב יָכוֹל לְהָפֵר. שָׁמַע הָאָרוּס וְקִיֵּם וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר:

 כסף משנה  שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'. ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר:

יז גֵּרְשָׁהּ הָאָרוּס אַחַר שֶׁשָּׁמַע. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הַגֵּרוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה וְיָפֵר הָאָב עִם הַבַּעַל הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּאָרֵס בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ הַגֵּרוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁקִּיֵּם אָרוּס רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִתְקַיְּמוּ הַנְּדָרִים:

 כסף משנה  ומ''ש גירשה הארוס אחר ששמע ה''ז ספק וכו'. שם (דף ע"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר''ן שכן דעת הרמב''ן וכן דעת הרא''ש והטור ודלא כהרשב''א שסובר דאע''ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא:

 לחם משנה  אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון וכו'. וא''ת למה ליה למימר עם הבעל האחרון לימא ויפר האב לבד דאם גירושין כשתיקה יכול האב להפר ואי לא לא. וי''ל דרבינו ז''ל נקט כלישנא דגמ' דאמרו שם (דף ע"א:) למאי נפקא מינה כגון שנדרה ושמע בעלה וגירשה ואהדרה ביומיה. ובגמרא נמי הוה מצי למנקט בלא אהדרה אי מצי מפר בעל אלא האי דנקט אהדרה ביומיה להודיענו דאי לאו אהדרה ביומיה לא מצי מפר אפילו הוו גירושין כשתיקה אע''פ שאינה תחתיו בסוף היום כדכתב שם הרא''ש ז''ל, אבל מ''מ קשה אמאי לא נקט כי לישנא דגמרא להודיענו חידוש זה וצ''ע:

יח שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הָאָב וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הַבַּעַל אֲפִלּוּ שָׁמַע הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הָאָב לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבַּעַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לְעוֹלָם אַחַר מוֹת הָאָב. שֶׁאֵין הָאָרוּס מֵפֵר אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת:

 כסף משנה  שמע האב והפר לה ומת האב וכו'. ברייתא שם (דף ס"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר''ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול''נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה''נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות:

 לחם משנה  אפילו שמע הבעל קודם שימות וכו'. הר''ן ז''ל סובר דאדרבא רבותא טפי הוי לא שמע משמע דכתב גבי שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב דלרבותא נקט לא הספיק הבעל לשמוע אע''ג דלא שמע וחלקו קלוש ולימא דלהאי פורתא נתרוקן רשות לבעל קמ''ל, ורבינו ז''ל אינו סבור כן אלא כדכתב הרא''ש ז''ל גבי חלוקה דשמע בעלה והפר לה דהוא כתב שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק וכו' וקמ''ל הך בבא וכו' אבל היכא דשמע בחיי האב והיה ראוי להפר אם מת האב יפר הכל קמ''ל ע''כ. ולכן כתב אפי' שמע הבעל וכו' אבל אין חילוק בין הר''ן ורבינו ז''ל כלל לענין הדין דכ''ע סברי דבכל גוונא לא נתרוקנה רשות לבעל ואינו יכול להפר ולאפוקי ממאי דכתב הרב ב''י ז''ל בסימן רל''ד על לשון זה של הרא''ש ז''ל וכבר כתבתי בסמוך שגם הרמב''ם ז''ל כתב בזה שאינו יכול להפר כאילו היא מחלוקת בדבר ואינו כן אלא מאי דמסכים הרמב''ם והרא''ש ז''ל הוא דהוי חלוקה דשמע רבותא טפי מלא שמע, ולתרץ אמאי נקט לא הספיק בברייתא הר''ן ז''ל כתב בשם רבנן קמאי דלאו דוקא והרב ב''י ז''ל כתב דאורחא דמילתא נקט, ול''נ לתרץ דד' פעמים איכא לא הספיק בברייתא דלעיל ולא הספיק קמא נקטיה אגב תניינא להודיענו דאע''ג דלא שמע האב בחיי הבעל נתרוקנה לו רשותו כדכתב שם הרא''ש ולא הספיק דבבא תליתאה אגב דבבא רביעאה אתא להודיענו דאע''ג דהאב הפר והבעל לא שמע וא''כ קליש חלקו טובא ואינו ראוי להורישו לאב קמ''ל ב''ש דאפ''ה מופר:

יט שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב. אוֹ שֶׁשָּׁמַע הָאָב וְהֵפֵר לָהּ וּמֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע. אֵין הָאָב לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָפֵר נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁנִּרְאוּ לְאָרוּס רִאשׁוֹן אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת אָרוּס הָאַחֲרוֹן אִם נִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שמע ארוס והפר לה וכו'. ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א''ר נתן הן הן דברי ב''ש (אבל) ב''ה אומרים אינו יכול להפר: ומ''ש או ששמע האב והפר לה. שם (דף ע"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד''ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר:

 לחם משנה  נדרים אלו שנראו לארוס ראשון וכו'. קשה דבפ' נערה מאורסה (דף ע"א) אמר דילמא ה''מ שלא נראו לארוס ראשון וכו' אבל נדרים שנראו לארוס ראשון ופירושו ששמע הארוס וכאן איך כתב אחרי חלוקות שנראו לארוס ראשון הא החלוקה דשמע אב ומת הבעל קודם שישמע הא לא נראו לארוס דלא שמע הארוס ודוחק לומר דלא קאי אלא אחלוקה קמייתא דשמע ארוס והפר לה ומת כו'. ואפשר לומר דפירוש נראו לארוס דרבינו ז''ל אינו כפירוש נראו לארוס דגמרא אלא שנדר בחיי ארוס קאמר. וכבר אפשר לפרש דרבינו ז''ל סבור דנראו לארוס דגמרא נמי בכה''ג הוא ונדר בחיי ארוס והכי קאמר דילמא ה''מ נדרים שנדרה קודם שנתארסה אבל נדרים שנדרה בחיי ארוס ראשון לא ואע''ג דהרא''ש ז''ל כתב דנדרים שנדרה קודם שנתארסה נפקא מדקאמר אשר אסרה לא משמע ליה לרבינו ז''ל הכי ותירץ שמואל דמעליה נפקא והביאו בגמרא תניא כוותיה דשמואל במה שהביאו ראיה מקרא דעליה דאי לאו הכי אלא משום דכתיב אסרה כדכתב הרא''ש ז''ל היכי קאמרה הברייתא דאפי' שמע הארוס הא ממשמעותא דאסרה לא הוה נפיק אלא שנדרה כבר או על הרוב שנדר בחיי ארוס ראשון אבל לא ששמע ארוס ראשון אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא יתירא דעליה אתי שפיר דעליה בכל גוונא משמע כיון שהם עליה יכול להפר וזהו סיום שהביאו מהברייתא לשמואל דמפקינן ליה מיתורא דעליה ולא ממשמעותא דאסרה ולפי זה אתי שפיר דשמואל לא משמע ליה מתני' דאיירי בשמע ארוס אלא מברייתא שמעינן הך דלפירוש רש''י ז''ל ושאר המפרשים דמשמע ליה לשמואל מתניתין הכי תיפשוט ממימריה דגירושין לאו כהקמה וכמו שהקשה הרשב''א ז''ל ותירץ דאינו רוצה לפשוט ממימריה ולפירוש שכתבתי ניחא והשתא אתי שפיר דלשון נראו לארוס שכתב רבינו ז''ל הוי כלשון הגמרא. והך חלוקה דכתב רבינו ז''ל ששמע אב והפר דאין האב לבדו יכול להפר היא חלוקה בתרייתא דברייתא דאמרי ב''ה דא''צ להפר ולא צריכינן לומר דנפקא לן מדיוקא דחלוקה קמא דברייתא כדכתב הרב כ''מ ז''ל:

כ  נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס עַד שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אֲרוּסָתוֹ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֶלָּא קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר בְּשֻׁתָּפוּת הָאָב. לְפִיכָךְ הָיָה דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא בִּתּוֹ מֵרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי הֵן מוּפָרִין:

 כסף משנה  נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'. משנה שם (דף ע"ב:):

כא וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר לָהּ כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ מִשֶּׁאֵרַסְתִּיךְ עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנְסִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי הֵן מוּפָרִין שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא [ב] שָׁמַע אוֹתָם:

 כסף משנה  ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם. כן נלמד מדברי משנה זו:

 לחם משנה  שהבעל מפר נדרי אשתו כו'. בעיא היא בפ' נערה מאורסה (דף ע"ב:) ואע''פ שאין במשנה זו הכרח דכבר דחו בגמרא דאמר לה לכי שמענא מ''מ פסק רבינו ז''ל דמפר בלא שמיעה משום דרמי בר חמא אמר את''ל בעל מפר בלא שמיעה וכל את''ל פשיטותא הוא לדעת רבינו ז''ל וכן כתב הרב כ''מ ז''ל בפ' שלאחר זה, אבל מ''ש כאן שנלמד מהמשנה הזאת אינו מכוון דאין ללמוד ממשנה זו כן דכבר אפשר לפרשה ולומר דלכי שמענא קאמר וכו' והטור ז''ל בסימן רל''ד הביא משנה זו אע''ג דהוא פוסק לחומרא דבעינן שישמע קודם שיפר ומפני כן לא כתב אלא משנה כצורתה ולא סיים האי סיומא דסיים רבינו ז''ל שהבעל מפר נדרי אשתו אע''פ שלא שמע אותם:

כב  הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל עֲדַיִן אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּתוֹ וְלֹא הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ''ב דנדרים (דף פ"ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. ומ''ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין, נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר:

 לחם משנה  שאין הבעל מפר בקודמין וכו'. לשון רבינו ז''ל כלשון הגמרא שאמר שם (דף מ"ח:) או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (שאין הבעל מפר בקודמין) ואם מדברי רבינו ז''ל היה מוכרח לומר דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה דוקא מיירי כדכתב הרב כ''מ ז''ל הוה תיובתא לטור ז''ל דפליג על רבינו ז''ל לשון הגמרא שהוא כלשונו אלא שאין הלשון מוכרח כ''כ דיש לפרש דהכי קאמר אע''פ שכשנדרה היה ברשותו להפר ואע''ג דהשתא אינה ברשותו עדיין לגמרי ניזיל בתר מעיקרא קמ''ל דאינו מפר בקודמין אבל מ''מ ה''ה הנדרים שנדרה אח''כ ג''כ אינו יכול להפר אי נמי אתא לומר דאפי' כנסה לגמרי הבעל אינו יכול להפר דאין הבעל מפר בקודמין ומ''מ כיון דפשט דברי הגמ' לא משמע כדברי הטור ז''ל דמשמע אין הבעל מפר מה שנדרה קודם שנמסרה אבל לא אחר שנמסרה ורבינו ז''ל תפס לשון הגמרא כתב הרב כ''מ ז''ל דרבינו ז''ל פליג על הטור ז''ל:

כג  שׁוֹמֶרֶת יָבָם אֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ יְבָמָהּ מַאֲמָר וַאֲפִלּוּ יָבָם אֶחָד לִיבָמָה אַחַת אֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ:

 כסף משנה  שומרת יבם כו'. משנה בפרק נערה המאורסה (דף ע"ב) וכר''ע וכ''פ הרמב''ן והרא''ש והר''ן. ומ''ש אפי' עשה בה יבמה מאמר. הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ''ה אמר ר''ע דלא יפר:

כד הָיְתָה יְבִמְתּוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָחִיו וְאָבִיהָ קַיָּם אֵין הַיָּבָם וְאָבִיהָ מְפֵרִים נְדָרֶיהָ כְּאַחַת אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ הוּא שֶׁמֵּפֵר כָּל שֶׁתִּדֹּר וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ הַיָּבָם מַאֲמָר אֵינָהּ כְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'. טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע''פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא''כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר''ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו:

 לחם משנה  אפילו עשה בה היבם מאמר וכו'. פשוט הוא דכיון דבגמ' (דף ע"ד:) אוקימו בעשה בה מאמר ואמר ר' אליעזר יפר בשותפות משום דקונה קנין גמור ולר''ע לא יפר בשותפות א''כ משמע דאע''ג דעשה מאמר אינו מעלה ואינו מוריד ואע''ג דנראה מלשון הטור ז''ל בריש סי' רל''ד הפך זה כבר יישבו הרב ב''י ז''ל שם עיין שם ומוכרח הוא:

כה  נַעֲרָה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין הֲרֵי זוֹ כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה:

 כסף משנה  נערה שהשיאה אביה וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ט ע"ב) ודלא כרבי יהודה:

 לחם משנה  נערה שהשיאה אביה וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל דפסק רבינו ז''ל דלא כר' יהודה והיינו לפי פירוש רבינו ז''ל שפירש בפירוש המשנה כן אבל להר''ן ז''ל ולשאר המפרשים ז''ל לא פליג ר' יהודה על רבנן:

כו  נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא שָׁמְעוּ נְדָרֶיהָ אָבִיהָ וּבַעְלָהּ עַד שֶׁבָּגְרָה אוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב הֲרֵי נְדָרֶיהָ קַיָּמִים וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי יָצָאת מֵרְשׁוּת אָבִיהָ שֶׁהוּא מֵפֵר עִמּוֹ בְּשֻׁתָּפוּת וַעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל:

 כסף משנה  נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'. כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (דף ע':):

 לחם משנה  נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו נדריה כו'. גם זה מתבאר מאותה משנה וכמו שהעלה שם רבינו ז''ל בפירוש המשנה:

הלכות נדרים - פרק שנים עשר

א  כָּל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת הָאָב מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) 'כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ'. אֲבָל הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר אֶלָּא כָּל נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁהֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יז) 'בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ':

 כסף משנה  כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש. מבואר בתורה. ומ''ש דה''ה שמפר נדרים שבינו לבינה. בר''פ בתרא דנדרים (דף ע"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ''ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא''ש והר''ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא''ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ''ע שחכמי לוני''ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר''ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ''ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר''ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ''ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ''ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה''ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב''ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר''א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ''ש בפ''ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ''ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב''ן והרא''ש והר''ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר''א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ''ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ''ל. ואין ספק שהר''א מזרחי חשב שמ''ש סמ''ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ''ג עצמו מועתקים מדברי רבינו:

 לחם משנה  כל הנדרים וכל השבועות וכו'. דעת רבינו ז''ל שלא כדעת המפרשים לחלק בין אב לבעל דאב מפר כל נדרים ובעל מפר דוקא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה והטור ז''ל בסימן רל''ד כתב בשם ה''ר יחיאל דעת שלישית שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש וטעמו כתב הרב ב''י ז''ל שם דכדי ליישב המקראות עם ההיא דספרי הטיל פשרה ואמר דאחר שנתארסה כיון דבעודה ארוסה לא היה יכול להפר האב אלא דברים של עינוי נפש ושבינו לבינה שהוא מפר בשותפות הארוס א''כ כשמת הארוס אין בדין שיפר נדריה שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה משמע ודאי מכאן דאפי' לדעת רבינו ז''ל דהאב מפר כל הנדרים כשהיא ארוסה אינו מפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה ואע''ג דבקודמין אמרינן בפ' נערה מאורסה בראש הפרק (דף ס"ז:) כשהקשו שם אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר מנא לך דאין ארוס מפר לחודיה אי משום דא''כ אם בית אישה נדרה למה לי דהשתא במקום אב ארוס מפר כל שכן שלא במקום אב הא לא קשיא דאם בית אישה נדרה איצטריך לומר דאין האב מפר בקודמין ומיניה דארוס מפר בקודמין אלא לאו משום שותפותיה דאב כלומר א''כ הארוס מפר לחודיה היכי סליק אדעתין לומר דארוס עדיף מבעל דהא מונדריה עליה משמע דארוס מפר בקודמין וכיון שאין הבעל מפר בקודמין א''כ עדיף ארוס מבעל ואין זו סברא אלא ודאי דארוס מפר בשותפותיה דאב ולכך מפר בקודמין מכחו של אב ואע''ג דעדיף מבעל היינו משום שותפותיה דאב וא''כ היינו יכולים לומר כי היכי דלגבי קודמין יפה כחו של ארוס משל בעל מחמת שותפותיה דאב לגבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ולא בינו לבינה נמי יפה כח הארוס ג''כ מפני שהוא מפר בשותפות האב דיש לו כח להפר הכל מ''מ לא אמרינן הכי דאי גבי קודמין אמרינן ליה משום דגלי קרא גבי ארוס ונדריה עליה אבל גבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ושבינו לבינה ודאי דאינו מפר ועוד דקרא כתיב לענות נפש אישה יקימנו וגו' ואישה משמע בין ארוס בין בעל ואדרבה גרע כח האב מחמת שותפות הארוס דלא יוכל להפרם אע''ג דקודם שנתארסה היה בידו כח להפרם. זה נראה פשוט בדעת ה''ר יחיאל ורבינו ז''ל אלא שיש חילוק ביניהם להיכא שמת הארוס אם חזר הכח לאב כבראשונה דמדברי רבינו ז''ל שלא חילק משמע דחזר לגמרי ולדברי ה''ר יחיאל לא. ואני תמיה על דברי רבינו ז''ל מההיא סוגיא דפ' נערה דהקשו שם אימא אב לחודיה או ארוס לחודיה מפר כלומר מנא לך מהאי קרא דואם היו תהיה דאביה ובעל מפירין נדריה לימא דאב או ארוס מפירין ותירצו א''כ אסרה אסר בית אביה יניא אותה למה לי השתא במקום ארוס מפר אב לחודיה שלא במקום ארוס מבעיא כלומר א''כ למה הוצרך הכתוב לומר גבי אב דיפר נדריה לימא קרא בהדיא ארוס דחד מינייהו מפר וכל שכן אב לחודיה. ולדברי רבינו ז''ל קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מפר ודאי דלא הוי בנדרים (שיש) [שאין] בהן עינוי נפש ובינו לבינה דארוס לחודיה ודאי לא מפר בהכי דלא עדיף ארוס מבעל כדמוכח בההיא סוגיא שהבאתי וכיון דבעל אינו מפר בשאר נדרים כ''ש ארוס לחודיה וא''כ הוצרך קרא אחרינא לומר גבי אב דמפר כל נדרים בין שיש בו עינוי נפש בין שאין בו עינוי נפש דהוצרך קרא לחלק לאב מארוס לגמרי לומר דאב מפר כל נדרים כדכתיב כל נדריה ואסריה כו' וארוס אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ושבינו לבינה. ואולי דלדברי רבינו ז''ל ה''ק ליכתוב קרא בהדיא בנדרים דאחר שנתארסה דאב מפר כל נדרים וארוס מפר נדרי עינוי נפש ולא ליכתוב לאב גבי פנויה אלא שמ''מ קשה דנימא קרא גבי ארוסה שלא יהיה כח לאב יותר מארוס אלא שלא יפר אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה לבד דומיא דארוס דכיון שהיא ארוסה די לנו לתת כח לאב כמו לארוס אבל לפנויה נתנה תורה כח לאב להפר כל נדרים כיון שהיא פנויה ואין כח לאחר עליה אלא רשות האב לבד ורצתה תורה לחלק בין כח האב כשהיא ארוסה להיכא שהיא פנויה ואמאי לא מקשה בגמרא הכי ותו ליכא תירוצא דא''כ אסרה איסר בית אביה יניא אותה למה לי ולסברת ה''ר יחיאל ז''ל קשה דאמר שם בפ' נערה (דף ע') דנפקא לן דהיכא דמת הבעל נתרוקנה רשות לאב משום דאמר קרא ואם היו תהיה מקיש קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה והא קי''ל דאין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה הוי בכל נדרים בין נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה בין שאר נדרים הכי נמי קודמי הויה שניה: שלא תכחול או שלא תתקשט וכו'. מדברי רבינו ז''ל נראה דפסק כר' יוסי דכיחול וקישוט הוו דברים שבינו לבינה וכן נראה מדברי הר''ן ז''ל שהוא דעת רבינו ז''ל שכתב בפ' ואלו נדרים ולענין הלכה קי''ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם וכו' אבל הרמב''ם ז''ל פסק מדרב הונא כר' יוסי דאינו מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה והרא''ש ז''ל ג''כ כתב בפסקיו כן אבל הרמב''ם ז''ל כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו ואפשר דס''ל וכו' ואע''ג דבפסקי הרא''ש ז''ל כתוב הרמב''ן בנו''ן טעות סופר הוא ובמ''ם גרסינן דלמטה כתב בשם הרמב''ן ז''ל בהפך שכתב וכתב הרמב''ן ז''ל ושמעינן מהא דהלכתא כרבנן דליכא אמורא דפליג עליה דשמואל ולוי ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב''ם ז''ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכו' הרמב''ן גרסינן בנו''ן שהוא דעת הרמב''ן ז''ל דפסק כרבנן וכדכתב הר''ן ז''ל בשמו בפרק הנזכר דף פ''ב והדבר מוכיח שהוא טעות סופר שם ג''כ כיון שהעתיק לשונו והלכתא כרבנן דיחיד ורבים כו' ואין זה לשון הרמב''ם ז''ל כלל באופן שנתחלף הענין ולמטה שכתב אבל הרמב''ן כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה וכו' הוי הרמב''ם במ''ם ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב''ם ז''ל והלכתא כרבנן הוי הרמב''ן בנו''ן והוא מסכים למ''ש עוד למטה גבי הא דשמואל וכתב הרמב''ן ז''ל ושמעינן מיניה כו', א''כ למדנו מהרא''ש והר''ן ז''ל שדעת רבינו ז''ל לפסוק כר' יוסי והרמב''ן פוסק כרבנן ומפני זה החילוק אשר בדברי הרא''ש ז''ל הוא נמשך אחר לשון הדפוס וכתב בסימן רל''ב ודלא כסברת הרמב''ן ז''ל שהזכיר הרא''ש ז''ל שפסק כר' יוסי אבל מדברי הרמב''ם בפי''ב נראה וכו' ואינו כן דאין זה אלא הרמב''ם ז''ל רבינו שפוסק כר' יוסי כדכתיבנא, ולכך יש לתמוה עליו גבי רחיצה שכתב אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן וכו' כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה היום יין וכו' דהוי עינוי נפש, והרב ב''י בסימן רל''ד כתב דאית ליה דר' יוסי לא פליג ארחיצה ותימה הוא לומר כן דהא בהדיא אמר שם במסקנא אחר שתירצו דברי המשנה ורמינן דר' יוסי אדר''י דהכא א''ר יוסי דרחיצה הוי עינוי נפש וגבי כביסה משמע דלא הוי עינוי ואי במסקנא לא פליג ר''י ארחיצה מאי קושיא ומלבד זה כיון דלמאי דס''ד מעיקרא פליג ר' יוסי גבי רחיצה להרא''ש ז''ל והתוס' דלא גרסי ור' יוסי אמר ניוול דחד יומא לא הוי ניוול וכו' אלא דאית ליה דרחיצה לא הוי עינוי א''כ אמאי אמרינן דהדר במסקנא מהך ואפי' לפירוש הר''ן ז''ל דאית ליה מאי דס''ד דרחיצה הוי עינוי מ''מ כבר כתב דלמסקנא לא אמרי' אם ארחץ היום ואית ליה דר' יוסי אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי. ועוד התוס' הכריחו שם מפרק המדיר דר''י אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי אלא ודאי דר' יוסי ארחיצה נמי פליג. ולתרץ דברי רבינו ז''ל נאמר דשם בגמרא הקשו מדר' יוסי לר''י דר''י אמר במקום אחר דכביסת בגדים הוי צער דקודמת לחיי אחרים ותירצו דאלים כביסת בגדים מרחיצת הגוף דאמר שמואל דערבוביתא דמאני כלומר שנושא בגדים שאינם רחוצין מביא לידי שעמום וערבוביתא דגופא היינו זוהמא הבא על בשרו של אדם ואינו רוחץ מתייא לידי שיחני וכיבי הרי דמניעת כיבוס בגדים מביא שעמום וזו קשה ממניעת רחיצת הגוף שאינו מביא אלא לידי שיחני וכיבי שיש להם רפואה. עוד שם שלחו מתם הזהרו בערבוביתא וסובר רבינו ז''ל דמדקאמר הזהרו פליג אדר' יוסי דאמר דבכל ערבוביתא בין מניעת כביסת בגדים בין מניעת רחיצת הגוף צריך ליזהר וכן פירשו שם הרא''ש והר''ן ז''ל אע''ג דהתוס' פירשו שם דאינו מזהיר אלא מניעת כביסת בגדים מ''מ רבינו ז''ל סובר כפירוש הרא''ש והר''ן ז''ל וכיון דשלחו מתם שיזהרו בכולם משמע דלית הלכתא כר''י ברחיצה אלא דהוי צער ועוד כיון דשמואל אמר דמייתי לידי שיחני וכיבי וכי יש לך צער גדול מזה לכך פסק רבינו ז''ל דלא כר' יוסי ברחיצה והוא טעם נכון לפסק רבינו:

ב וּמַה בֵּין נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ לִדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁהַנְּדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ מֵפֵר אֶל עַצְמוֹ וְאֶל אֲחֵרִים. וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לְעַצְמוֹ מֵפֵר וְלַאֲחֵרִים אֵינוֹ מֵפֵר:

 כסף משנה  ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'. מבואר שם בגמרא:

ג כֵּיצַד. נָדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵפֵר לָהּ וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לֶאֱכל עִם כָּל אָדָם לְעוֹלָם. אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם יָפֵר חֶלְקוֹ וְתִהְיֶה מְשַׁמַּשְׁתּוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 לחם משנה  אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם כו'. היינו כר' יוסי דא''ל דתשמיש הוא מדברים שבינו לבינה דכן פסק הוא כר' יוסי כדכתיבנא אבל אם היה פוסק רבינו ז''ל כרבנן לא היה פוסק בתשמיש סתם אסורה בכל העולם דכיון דמספקא לן אי הוי דברים שבינו לבינה או עינוי נפש כדאיבעיא לן לרבנן והוי בעיא דלא איפשיטא היל''ל ה''ז ספק דאם הפר ודאי דאינו לוקה על הספק אלא מפני שהוא פסק כר''י כתב בפשיטות שחלקו מפר ולא של אחרים: אסרה עליה תשמיש כל אדם וכו'. וגם מ''ש בפירוש המשנה היא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים מתשמיש קאמר כמו שאמרו בגמרא ומה שאמר רבינו ז''ל בפירוש המשנה שהוא מאמר דחוי הטעם הוא דסובר רבינו שם דתשמיש המטה לרבנן הוי עינוי נפש ופסק שם כחכמים משום דסובר דאיפשיטא בעיין מדשמואל דקאמר הנאת פלוני עלי מפר אע''פ שהר''ן ז''ל שם דחה פשיטות זה וזהו שכתב רבינו ז''ל שם וסיים דבריו אבל חכ''א שיפר הנדר כולו לפי שהוא מנדרי עינוי נפש וכבר ביארנו שהלכה כחכמים ע''כ. אבל כאן בחיבור כבר נתבאר שדעת רבינו ז''ל לפסוק כר' יוסי וכמו שהכרחתי לעיל מדברי הרא''ש ז''ל והר''ן ז''ל ופוסק כמתני' דנטולה מן היהודים וכבר פסקה רבינו לעיל ומ''ש כאן וכן אם אסרה וכו' אינה ענין למשנה ההיא אלא כוונתו כמ''ש. וראיתי להרב ב''י ז''ל בפרק זה פעם תופס שרבינו ז''ל פסק כרבנן גבי שלא ארחץ היום וכו' ופעם תופס שפוסק כר' יוסי כאן גבי הא דשמואל אבל אני ביארתי שדעת רבינו ז''ל לפסוק ודאי כר' יוסי. גם מה שפירש כאן דהנאתה על אומה ר''ל כפשוטו והטעם מפני שמשיאתו שם רע בשכניו והביא ראיה מפרק המדיר לע''ד לאו ראיה דהתם לא יפר משום דברים שבינו לבינה דאם היה יכול להפר לא היתה יוצאת בלא כתובה כשהיא נדרה כך וכדכתב הטור ז''ל בסוף הל' נדרים וכן רבינו ז''ל בפי''ב מהל' אישות כתב גבי נדרה בנזיר דהיה יכול להפר דמפני כך תצא בכתובה ובודאי דמאי דכתב בפי''ג דהיכא דנדרה היא שלא תשאיל לשכניו דהוא אינו יכול להפר ומפני כך תצא שלא בכתובה וא''כ הך טעמא דהשאת שם רע לא סגי למעבד ליה דברים שבינו לבינה, אולי סובר הרב ז''ל דכיון דאסרה הנאתה על אומה אחת הוי גנאי טפי ודמי לדברים שבינו לבינה ועשאה הרב כקונם שאני נהנה לאבא ולאביך וכו' קונם שאני נהנה לך וכו' דכתב הטור ז''ל בסימן רל''ד דמשום דהוי גנאי לו הוי כדברים שבינו לבינה ולא הביא הרב ז''ל ההיא דפרק המדיר אלא לומר דהשאת שם רע הוי מילתא אבל ודאי לדעתי דהיכא דאיכא השאת שם רע טפי מדמינן ליה לדברים שבינו לבינה. א''נ יש לתרץ בעד רבינו ז''ל למה לא הביא הא דשמואל דהנאת פלוני עלי משום דהוא מפרש כפירוש התוס' ז''ל משם ה''ר יונה ז''ל והרא''ש ז''ל בשם י''מ דמאי דאמר בגמרא ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש קושטא דמילתא קאמר דר''י אית ליה דהוי דברים שבינו לבינה אבל שמואל ודאי דע''כ כרבנן אתי דלר''י הנאת פלוני עלי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי דלא דמי לחנוני דהתם א''א אלא להתפרנס ממנו ומש''ה הוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי אבל הנאת פלוני עלי אינו דברים שבינו לבינה לר''י. ורבינו ז''ל כיון דפסק כר''י לא הוי הנאת פלוני עלי דברים שבינו לבינה ולכך לא הזכירו והנאת חנוני שאינו מתפרנס ממנו לא הזכיר רבינו ז''ל דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי משום דנלמד ודאי ממדינה ומכ''ש הוא כיון דאין פרנסתו אלא ממנו ועוד לא גרע מנודר מן הישמעאלים אע''פ שהם אומה אחת כיון שאין פרנסתו אלא ממנו. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז''ל: וכשימות או יגרשנה כו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דכשיגרשנה היא אסורה בתשמיש אפי' לו ולא יוכל להחזירה שלא כדברי הטור ז''ל שכתב בסי' רל''ד דהיא מותרת אחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו וכ''כ הרא''ש ז''ל אע''ג דשם כתב בדין זה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג''כ דמשמע דמשנתגרשה אסורה והוא הפך ממ''ש ראשונה וכמו שהקשה שם הרב''י ז''ל י''ל דעד שתתגרש דקאמר הטור ז''ל תתגרש ותנשא לאחר קאמר ולא הוצרך לפרש דסמך על מ''ש ראשונה אבל מדברי רבינו ז''ל שכתב או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם משמע קצת דאפי' לו אסורה וקשה דבגמ' אמרו שם איפכא דהכי אמרינן התם (דף ע"ט:) ודברים שאין בהם עינוי נפש כי מגרש לה חיילא עלה והא תנן ריב''נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ע''כ. משמע דכשהפר היא מותרת לחזור לו. ושמא יש לדחוק לשון רבינו ז''ל ולומר דאסורה לכל אדם ולמגרש מותרת כל זמן שלא תנשא לאחר ומ''מ סתם הדברים יותר מדאי ומפני כן כתב הרב''י ז''ל בסימן רל''ד ודברי הרמב''ם ז''ל בפי''ב מה' נדרים אינם מבוארים כל הצורך:

ד אֶחָד עִנּוּי גָּדוֹל וְאֶחָד עִנּוּי קָטָן וְאֶחָד עִנּוּי שֶׁהוּא לִזְמַן מְרֻבֶּה אוֹ לְפִי שָׁעָה הַכּל מֵפֵר הַבַּעַל:

 כסף משנה  אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה. נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה''ה אפילו שעה אחת:

ה כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תִּרְחַץ הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן הַיּוֹם. אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַיּוֹם דְּבַשׁ. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא תִּלְבַּשׁ רִקְמָה הַיּוֹם מֵפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמַּאֲכָל רַע אוֹ מִמִּין שֶׁלֹּא טָעֲמָה אוֹתוֹ מִיָּמֶיהָ הֲרֵי זֶה יָפֵר:

 כסף משנה  ומ''ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה''ז יפר. תוספתא בפרקין:

 לחם משנה  כיצד נדרה או נשבעה כו'. הרב כ''מ ז''ל כתב מפני דרבנן אית להו בגמ' דניוול חד יומא הוי ניוול. וליתא לפי מ''ש דהוא פוסק כר' יוסי ועוד דהך לא קאי לפי המסקנא דמוקי פלוגתא באופן אחר. וי''ל דלפי המסקנא ר' יוסי נמי מודה דאמרי' התם אמר רב יהודה באמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ כו' ואע''ג דהר''ן ז''ל לא גריס היום במסקנא רש''י ז''ל גריס ליה וכיון דבמסקנא אית להו דניוול חד יומא הוי ניוול וע''כ לא פליגי רבנן ור' יוסי אלא משום דאית ליה דרחיצה לא הוי ניוול אבל אי אית ליה ניוול לא שני ליה בין חד יומא לזמן מרובה דאפושי במחלוקת לא מפשינן: וכן אם נדרה שלא תכחול היום. שלש חלוקות דפירש עד השתא כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ או שלא תשתה או שלא תאכל פירוש מאי דקאמר מעיקרא אחד עינוי גדול ומהשתא מתחיל מדברים שבינו לבינה דמשמע ליה דהוא הדין בדברים שבינו לבינה לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט כמו שלא חלקנו בעינוי נפש ולכך כתב וכן חלוקה אחרת דלאו ממין דקמאי הוו הנך חלוקות והזכיר כחול ולבוש רקמה דלעיל כתב דהוו דברים שבינו לבינה דכתב לעיל או שהם מדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. ומכאן נראה קצת דנדרה ממאכל רע שהזכיר רבינו ז''ל בהדי הנך שדבר שבינו לבינה מקרי ולאפוקי מדברי הטור ז''ל בסי' רל''ה שכתב דהוי נדרי עינוי נפש. ויש לדחות דהך אפי' נדרה ממאכל רע לא כללה רבינו ז''ל בהדי דברים שבינו לבינה אלא באנפי נפשה אמר והוי דברים של עינוי נפש דמסתבר טפי כדכתב שם הרב''י ז''ל:

ו נָדְרָה מִשְּׁתֵי כִּכָּרוֹת בְּאַחַת יֵשׁ לָהּ עִנּוּי וּבְאַחַת אֵין לָהּ עִנּוּי מֵפֵר לְזוֹ שֶׁמִּתְעַנָּה בָּהּ וְאֵינוֹ מֵפֵר לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ עִנּוּי:

 כסף משנה  נדרה משתי ככרות וכו'. פלוגתא דשמואל ור''י בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ב) ופסק כר''י וכ''פ הרא''ש ופירשו הרא''ש והר''ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ''ל. ואע''פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י''ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א''נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא''ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י''ג:

ז נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל תְּאֵנִים שֶׁל מְדִינָה זוֹ יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁעֵסֶק גָּדוֹל הוּא לוֹ לְהִטָּפֵל וּלְהָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. לְפִיכָךְ אִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ אִישׁ אַחֵר מִפֵּרוֹת אוֹתָהּ מְדִינָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלֶיהָ שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר לַאֲחֵרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

 כסף משנה  נדרה שלא תאכל וכו'. משנה בפרק י''א דנדרים (דף ע"ט:) קונם פירות העולם עלי ה''ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה''ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא''ש והר''ן וא''כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע''פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא''ש והר''ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ''ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר''ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר''ן על פירוש זה דא''כ הל''ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י''ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א''נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ''מ מ''ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי''ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה:

 לחם משנה  נדרה שלא תאכל תאנים ממדינה זו וכו'. שם (דף פ"ב) אמר שמואל (משמיה דלוי) כל נדרים בעל מפר לאשתו וכו' (עיין בכ"מ). וכבר נתבאר דרבינו ז''ל פוסק כר' יוסי וכיון דשמואל אתי כרבנן לא פסק רבינו ז''ל כוותיה ולכך פסק בכל הני שלא תאכל תאנים של מדינה זו וכן לקמיה גבי נדרה שלא ליהנות לבריות דהוי דברים שבינו לבינה משום דשם בגמרא אמרו ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ואמתני' דקונם שאני נהנה לבריות נמי מהדר כדכתב שם הר''ן ז''ל דלמתני' לא הוה צריך לאתויי דאמר רב הונא כולה פירקין ר' יוסי אלא משום דלא תקשי ליה ממתני' דקונם שאני נהנה לבריות לכך הביא הא דרב הונא לומר דההיא נמי ר' יוסי ומשום דלא תקשי נמי דאי לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי היכי קאמרי רבנן דהוי עינוי נפש דמאי דהוי עינוי נפש לרבנן לפחות הוי דברים שבינו לבינה לשמואל לכך קאמר דהא מתני' שאינו נהנה לבריות דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר וא''כ נמצא דבכל הנהו מתני' דאתו כר' יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה וכ''פ רבינו ז''ל. אבל מ''מ קשה כיון דשמואל אמר דהוי עינוי נפש לרבנן הוו דברים שבינו לבינה לר' יוסי דהא אמרת דמאי דלר' יוסי אינו אפילו דברים שבינו לבינה הוי לרבנן עינוי נפש וכיון שכן ה''ל לאתויי רבינו ז''ל הא דהנאתי על פלוני דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי וסוף סוף היה לו להזכיר הא דשמואל לר' יוסי אע''ג דלא קי''ל כשמואל דאמר דהוי עינוי נפש. לכך נראה לפרש דסובר רבינו ז''ל דשמואל נמי לא קאמר אפי' לרבנן דמפר אלא משום דברים שבינו לבינה דלר' יוסי ודאי אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי כיון דמתני' לא קאמרה דלא יפר משום עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא דוקא גבי קונם הנאת בריות או אומה אחת כיוצא בזה אבל הנאת פרטי אין סברא דשוה לר' יוסי כמו הנאת אומה אחת וא''כ הנאת פלוני לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי ומסתיא דמעלינן דרגא לרבנן דהוי דברים שבינו לבינה מיהא אבל לא נדרי עינוי נפש והוצרך לומר בגמרא דקונם הנאת בריות לר' יוסי הוי דברים שבינו לבינה כי היכי דלרבנן דמקילי טפי הוי הנאת פרטי או כהנאת אומה לר' יוסי אבל אי הנאת אומה לר' יוסי לא הוי אפילו דברים שבינו לבינה אין סברא לומר דעדיף הנאת פרטי אחד לרבנן מהנאת אומה לר' יוסי אלא ודאי דמתני' דקאמרה גבי הנאת בריות לר' יוסי דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל מ''מ הוי דברים שבינו לבינה ורבינו ז''ל פסק כר' יוסי ודלא כשמואל ולכך לא הזכיר הנאת פרטי אחד דהוי דברים שבינו לבינה אלא הנאת בריות או הנאת אומה כיוצא בה ומ''ש הנאתה על אומה לישניה לאו דוקא אלא הנאת אומה עליה קאמר דממתני' דקונם שאיני נהנה לבריות משמע ליה דכ''כ נראה לו הנאת בריות דאומה אחת יהודים או ישמעאלים ואינו ענין למתני' דנטולה מן היהודים ודין זה כבר כתבו רבינו ז''ל לעיל:

ח וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהַנּוֹת לַבְּרִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבַּעַל בַּכְּלָל יֵשׁ לוֹ לְהָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָקוּק לְהַאֲכִילָהּ מִשֶּׁלּוֹ בִּלְבַד. וְכֵן אִם אָסְרָה הֲנָאָתָהּ עַל אֻמָּה (כֻּלָּהּ) כְּגוֹן [כָּל] הַיְהוּדִים אוֹ כָּל הַיִּשְׁמְעֵאלִים הֲרֵי זֶה יָפֵר:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע''פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א''נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: וכן אם אסרה וכו'. בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ''א שיפר הנדר כולו עכ''ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י''ל שאין הלשון מדוקדק וה''ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי''ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש''ה יפר:

ט  הָאִשָּׁה שֶּׁאֲמָרָהּ לְבַעְלָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עַל בַּעַל הַפֵּרוֹת. וְכֵן הוּא שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אֲסוּרָה עָלַיִךְ לֹא אָמַר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ אֲסוּרָה עָלַי צָרִיךְ לְהָפֵר. וְאִם לֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְשַׁמְּשָׁהּ שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ:

 כסף משנה  האשה שאמרה לבעלה וכו'. בפרקא בתרא דנדרים (דף פ"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה''ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא''ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. ומ''ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'. בפ''ב דנדרים (דף ט"ו:):

י  אָמְרָה יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַשִּׁחְרוּר וְהֶחָמֵץ וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין הַשִּׁעְבּוּד חֲכָמִים עָשׂוּ חִזּוּק לְשִׁעְבּוּד הַבַּעַל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִיעוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ:

 כסף משנה  אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'. בפ' אע''פ (כתובות נ"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה''ז עושה ואוכלת המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ"ט) אמר שמואל הלכה כר''י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר''י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר''י בן נורי וכו' א''ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א''ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ''ל. וכתב הר''ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ''ש הרמב''ם בפרק י''ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ''ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע''ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש:

 לחם משנה  אמרה יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מה שהקשה הר''ן ז''ל גבי נדרה שלא יהנה למה לי הפרה הא אין אדם מקדיש דבר שלב''ל תירץ הרב כ''מ ז''ל ובטור יו''ד סימן רל''ד דכיון דקונמות כקדושת הגוף דמי חייל על דבר שלב''ל דאית ליה לרבינו ז''ל דהא דאין אדם מקדיש דבר שלב''ל היינו כשהקדיש קדושת דמים דוקא ולא נתברר לי תירוצא דמר דאע''ג דרבינו ז''ל בהל' זכיה ומתנה כשכתב אין אדם מקדיש דבר שלב''ל כתב שם שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי וכו' והיה אפשר למידק מדכתב הקדש לבדק הבית דדוקא קדשי בדק הבית לא חייל על דבר שלב''ל אבל קדשי מזבח חייל על דבר שלב''ל, מ''מ מצאתי לו ז''ל בסוף פט''ו מה' מעשה הקרבנות שכתב היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה וכו' והתם קדושת הגוף ונקט מילתיה בהיתה מעוברת משמע טעמא דהיא מעוברת דעובר בעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשי כלל דאי לא לישמעינן אפי' אינה מעוברת ומינה דבמעשה ידיה דדמו לבהמה שאינה מעוברת דלא קדשי אפי' בקונם דהוי כקדושת הגוף:

יא  נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה בָּהּ לֹא אֲבִי בַּעְלָהּ וְלֹא אֶחָיו וּשְׁאָר קְרוֹבָיו אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא אֶתֵּן מַיִם לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וְתֶבֶן לִפְנֵי בְּקָרְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵינָם מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְאֵינָהּ מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בָּהֶן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

 כסף משנה  נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. ומ''ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. בר''פ בתרא דנדרים (דף פ"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ''ש בפרק כ''א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע''פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא:

 לחם משנה  וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. עיין בדברי הטור ז''ל ובב''י ז''ל סוף סי' רל''ד:

יב יֵשׁ לַבַּעַל וְלָאָב לְהָפֵר נְדָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלוּ וְלֹא נֶאֶסְרָה בָּהֶן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הַיַּיִן אָסוּר עָלַי אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֵפֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָלְכָה וְלֹא נֶאֶסְרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'. (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע''פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא''ש והר''ן בשם הרמב''ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה''ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול:

 לחם משנה  יש לבעל ולאב להפר נדרים וכו' כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני. בפ' ואלו נדרים (דף צ') איפליגו ר' נתן ורבנן גבי שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה על פיך או שאני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך והוקשה למפרשים דאמאי יפר לרבנן הא לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה. ותירץ הר''ן ז''ל דבחלוקה קמייתא בין בנדר בין בתנאי לא גריעה מדברים שבינו לבינה וטעמו דכשהיא אוסרת הנאת אביה או אביו עליה שהוא הנדרים הרי אוסר הנאת פלוני עליו ולרבנן הוי נדרי עינוי נפש כדקאמר שמואל ולר' יוסי דפליג עליה הוי נדרים שבינו לבינה ואע''ג דמתני' כרבי יוסי אתיא מ''מ דברים שבינו לבינה הוי ותנאה נמי אם אני עושה לפיך דברים שבינו לבינה הוי ובסיפא שאני נהנית לך אע''ג דבתנאי אם אני עושה לאבא ולאביך ליכא לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה מ''מ כיון דתלתה תנאה בדבר שעשויה לעבור עליו שא''א לאשה שתעמיד עצמה שלא תעשה לאביה ולאביו ה''ז יכול להפר. והרא''ש והטור ז''ל בסימן רל''ד תירצו לב' החלוקות דגנאי הוא לבעל שלא תהנה היא מאביו אם תעשה לפיו או שלא תהנה לאביו מפני שלא תוכל ליהנות לו. והתוס' ז''ל ביארו הדברים יותר יפה וז''ל ולא דמי לשאני עושה לפי אבא לפי אביך דאמר לעיל שאינו יכול להפר כיון דאסרה עצמה מאליה דלא תלתה הנדר בעשייתה לפי הבעל ע''כ. ומ''מ קשה לתוס' והרא''ש והטור ז''ל בחלוקה קמייתא למה הוצרכו הך טעמא הא בין בנדר בין בתנאי הוי דברים שבינו לבינה כדכתב הר''ן ז''ל וכדכתיבנא. ולתוס' ז''ל ולהרא''ש ז''ל לא קשה כל כך דהתוס' ז''ל פירשו בשם ה''ר יונה ז''ל וכן הרא''ש ז''ל בשם י''מ דכי שני לשמואל מתני' רבי יוסי ומאי אינו יכול להפר משום דברים שאינם עינוי נפש קושטא דמילתא וסיומא דתירוצא הוי אבל לעולם שמואל כרבנן ולר' יוסי הנאת פלוני עלי לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה וכיון דכולי פרקין ר' יוסי הוצרכו לתת טעם זה ברישא משום דלדידיה ליכא בנדר דברים שבינו לבינה אבל הטור ז''ל דפסק בסימן רל''ד דכשאסר הנאתו על פלוני יפר משום דברים של עינוי נפש קשה למה הוצרך לתת טעם היכא דאמר שאני נהנית לאבא משום דהוי גנאי לימא משום דאיכא ביה עינוי נפש בנדר ומ''מ למדנו מדברי כולם דאם תלה הנדר במילי דרשות כגון אם אלך למקום פלוני ודאי דלא יפר דטעמא דהר''ן ז''ל דתעבור ע''כ על תנאה לא שייכא דלא כתב כן אלא גבי תנאי דאבא ודאביך ולא טעמא דגנאי שכתב הטור ז''ל ליכא וא''כ יש לתמוה על רבינו ז''ל שכתב דהיכא דאמר היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני שיפר והא לא שייך ביה חד מהנהו טעמי דהטור והר''ן ז''ל ואי אפשר לרבינו ז''ל לחלוק עליהם דבהדיא אמרו בר''פ ואלו נדרים דכשאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן משמע דכיון דהוא דבר הרשות לא מפר. ויותר יש לתמוה על דברי הטור ז''ל שבס''ס רל''ד כתב גבי קונם שאני נהנה וכו' טעמא לגנאי משמע דבלאו הך טעמא לא סגי ובסי' זה עצמו (דף רע"ט) כתב כלשון רבינו ז''ל דכשאמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני דמפר אע''ג דלא שייך טעמא דגנאי. ואולי יש לתרץ לדעתם ז''ל דלא כתבו הך מילתא דהליכה אלא לדוגמא ולמשל היאך מתירין הנדר קודם שיחול אבל מ''מ ודאי דבהליכה יש שום צורך או שאי אפשר לה לעמוד בלא אותה הליכה ויעבור על התנאי על כל פנים וכן צריך להבין בדבריהם אע''פ שלא פירשו: כתב הרב כ''מ ז''ל בשם רבינו ירוחם ז''ל דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול ואי רבינו ירוחם ז''ל פוסק כרבנן וכדעת רבינו ז''ל אי אפשר דמחלוקת רבי נתן ורבנן בדבר התלוי במעשה קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך אלא אפשר דהוא פוסק כר' נתן דלא חייל נדר משום דקלסיה רבא וכדכתב הר''ן בפ' ואלו נדרים אלא דסובר דע''כ לא קאמר ר' נתן דלא חייל אלא בדבר התלוי במעשה אבל בדבר התלוי בזמן כיון דממילא חייל מודה ר' נתן:

יג הָאָב אוֹ הַבַּעַל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין אֵינָם מְפֵרִין. אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָן הָרָאוּי לִשְׁמֹעַ אֵין הַשְּׁמוּעָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

 כסף משנה  האב או הבעל שאינם שומעים וכו'. בפרק נערה המאורסה (דף ע"ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע"ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את''ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת''ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש''מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את''ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי''ל וכן כתב הר''ן בשם הרמב''ן ודלא כהרא''ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא:

 לחם משנה  האב או הבעל שאינם שומעין וכו'. כלומר שהם חרשים אינם מפירין אע''פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען וה''ה לאב ג''כ שמפר אע''פ שלא שמע וחדא מינייהו נקט רבינו ז''ל וכן לעיל בפי''א כשכתב לפיכך היה דרך ת''ח וכו' וכן הבעל עד שלא תכנס ברשותו כו' שהבעל מפר נדרי אשתו כו' אע''ג דלא סיים רבינו ז''ל אלא בבעל ה''ה באב נמי דמפר אע''פ שלא שמע. והוצרכתי לכתוב כן כדי שלא יטעה הטועה בלשון הטור ז''ל שכתב אין האב ולא הבעל יכולים להפר והרמב''ם ז''ל כתב שהבעל יכול להפר וכו'. מדפתח הטור באב ובעל וכתב אח''כ והרמב''ם ז''ל כתב שהבעל מפר שהטור ז''ל סובר כדברי רבינו דדוקא בבעל אמרה למילתיה ולא באב דאי אפשר לומר כן מסוגיית הגמרא דפרק נערה מאורסה (דף ע"ג) דגבי בעיא דרמי בר חמא דבעי בעל מהו שיפר בלא שמיעה וכו' הביאו לפשוט ממתני' דדרך ת''ח עד שלא יצאת בתו מאצלו וכו' ומדהביא לבעל מאב משמע דתרוייהו שוים דאי אב מפר בלא שמיעה ה''ה בעל:

יד הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ מֵפֵר בֵּין אָב בֵּין בַּעַל. הַקָּטָן אֵין לוֹ אִישׁוּת לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵפֵר. וְהַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת. וְכֵן הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו כְּאַחַת:

 כסף משנה  השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת. בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר''ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת''ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור''א בר''ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא''ש והר''ן כתבו בשם הרמב''ן דבכמה דוכתי דכ''ע אותה דוקא ות''ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש:

 לחם משנה  והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'. נראה דרבינו ז''ל סובר דבעיא פשטוה מדרבנן דפליג אר' יהודה ולא דרשי אותה ולכך מפר לשתיהן כאחת וקשה דבה' סוטה פ''ד כתב רבינו ז''ל ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן משמע דדריש כר' יהודה מטעם דאותה. וי''ל דאפי' רבנן דרשי אותה כדאמר בפ''ק דסוטה אלא שלא היו דורשים אותה אלא משום שלבה גס בחברתה ורבינו ז''ל הביא הפסק ולא הביא הטעם:

טו  הֲפָרַת נְדָרִים כָּל הַיּוֹם וְאֵינָהּ מֵעֵת לְעֵת. כֵּיצַד. נָדְרָה בִּתְחִלַּת לֵיל שֵׁנִי הֲרֵי מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם שֵׁנִי. נָדְרָה בְּיוֹם שֵׁנִי בִּתְחִלַּת הַיּוֹם מֵפֵר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. נָדְרָה בְּסוֹף הַיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה אִם הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ מוּפָר. וְאִם לֹא הֵפֵר לָהּ עַד שֶׁחֲשֵׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

 כסף משנה  הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'. משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ"ט) ואע''ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס''ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע''ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא''ש שר''ח והרי''ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ''ל:

טז וּמַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר ל-טו) 'מִיּוֹם אֶל יוֹם'. מְלַמֵּד שֶׁמֵּפֵר בַּלַּיְלָה אִם נָדְרָה בַּלַּיְלָה. וְכֵן מֵפֵר כָּל הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָדְרָה וְשָׁהֲתָה כַּמָּה יָמִים וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וּכְאִלּוּ נָדְרָה בְּעֵת שֶׁשְּׁמָעָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) (במדבר ל-יג) 'בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' לֹא בְּיוֹם נִדְרָהּ בִּלְבַד:

יז  נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר וּלְאַחַר יָמִים שָׁמַע הָאָרוּס וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ אֵין זֶה מוּפָר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ו) 'וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' וְגוֹ' (במדבר ל-ז) 'וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ' (במדבר ל-ח) 'וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ' וְגוֹ' הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁהֵפֵר הָאָב וְשָׁמַע הָאָרוּס הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּיוֹם שְׁמוֹעַ הָאָב. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר וְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁמַע הָאָב וְהֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּפָר. וּמִנַּיִן שֶׁבְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְמַטָּה (במדבר ל-יא) 'וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה' וְגוֹ' (במדבר ל-יב) 'וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ' וְגוֹ' מִכְּלַל שֶׁאִישָׁהּ הָאָמוּר לְמַעְלָה אָרוּס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (טז-יז) נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו':

 לחם משנה  ואם היו תהיה לאיש וכו' ושמע אישה ביום שמעו וכו'. דקדק רבינו ז''ל המקרא משום דביום שמעו יתירא דכתיב גבי ארוס דהיל''ל ושמע אישה לבד כי היכי דכתב לעיל ושמע אביה לבד וכן למטה בנשואה ושמע אישה לבד ואע''ג דכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו איצטריך ההוא ביום שמעו לומר דביום שמיעה מפר אבל הכא כבר כתיב גבי הפרה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אלא ודאי דהך ביום שמעו קאי לשמיעה דאב והרב ב''י ז''ל בטור יו''ד סי' רל''ד כתב בשם סמ''ג ז''ל דהכי משמע בגמ' פ' נערה המאורסה דאמר שם גבי בעיא דגירושין כשתיקה או כהקמה לדחויי ולומר דכהקמה דמו דמתני' בשלא שמע ארוס ושמע אב ובו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר משמע דבו ביום מיפר הארוס אבל ביום אחר לא מצי מפר ואני מכיר ראיה זו דהתם הכי אמרינן ע''כ בנתארסה ביום ששמע אז דאי ודאי בנתארסה ביום שלאחריו ממ''נ הפר אב ביום שמועה או לא הפר אם הפר אע''פ שנתארסה אח''כ למה לו להפר ארוס הרי כבר הפר אב ונתרוקנה רשות לאב כיון דלא שמע ארוס הגירושין אינו מעלה ומוריד והוי כמת אם לא הפר אב הרי קיים ואיך יוכלו להפר אח''כ אב וארוס יחד אלא ע''כ כיון דאיירי דשמע אב צריך שיארס בו ביום ומנ''ל שישמע ארוס ביום שישמע אב. ומ''ש שם הרב''י ז''ל דהרא''ש ז''ל חולק על רבינו ז''ל מפני שכתב גבי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ומפר ביום שמיעה וא''צ שיפר ביום שישמע הבעל אין ראיה משום דשאני התם דמת הבעל ונתרוקנה לו רשותו לאב וכדכתב הרא''ש ז''ל שם אבל היכא דלא מת וצריכים אנו להפרתו יחד עם הפרת אביה לעולם בעינן שישמעו יחד ביום אחד:

יח שָׁמַע הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְשָׁתַק כְּדֵי לְצַעֲרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַיֵּם נִדְרָהּ הוֹאִיל וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר וְלֹא בִּטֵּל נִתְקַיְּמוּ נְדָרֶיהָ. נָדְרָה וְהֵפֵר לָהּ הָאָב אוֹ הַבַּעַל וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ אוֹ עַל שְׁבוּעָתָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַהֶתֵּר פְּטוּרָה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל-ו) 'וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ'. וּמַכִּין אוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְאִסּוּר:

 כסף משנה  שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס''פ נערה מאורסה (דף ע"ח:) וכתב הר''ן דשותק ע''מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ''ד דנזיר (דף כ"ג): ומ''ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת''ק:

יט נָדְרָה וְעָבְרָה עַל נִדְרָהּ קֹדֶם שֶׁיָּפֵר לָהּ אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע בּוֹ בַּיּוֹם וְהֵפֵר לָהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת עַל דָּבָר שֶׁעָבְרָה בּוֹ. אִם מַלְקוֹת מַלְקוֹת וְאִם קָרְבָּן קָרְבָּן:

 כסף משנה  נדרה ועברה על נדרה וכו':

 לחם משנה  נדרה ועברה על נדרה וכו'. פשוט דכיון דהוא פוסק בעל מיגז גייז כמו שיתבאר לכך אינו מועיל ההפרה לפוטרה ממלקות או קרבן על מה שעברה וכדאמרינן בנזיר פרק מי שאמר (דף כ"א):

כ  שָׁמַע נִדְרָהּ וְשָׁתַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָאָב אוֹ לַבַּעַל לְהָפֵר. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהָפֵר אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁנֵּדֶר זֶה צָרִיךְ הֲפָרָה וּלְאַחַר זְמַן יָדַע הֲרֵי זֶה יָפֵר וּשְׁעַת יְדִיעָתוֹ כְּאִלּוּ הִיא שְׁעַת הַנֵּדֶר אוֹ שְׁעַת שְׁמוּעָתוֹ וְיָפֵר כָּל הַיּוֹם:

 כסף משנה  שמע נדרה ושתק וכו'. משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר''מ אומר לא יפר וחכ''א יפר ופירש הר''ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים:

כא  נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁהִיא בִּתּוֹ וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא בִּתּוֹ. וְכֵן אִם נָדְרָה בְּנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְּקָרְבָּן וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה קָרְבָּן. אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וְסָבוּר [שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת שֶׁנָּדְרָה לֶאֱסֹר [עַצְמָהּ] בַּעֲנָבִים צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהָפֵר כְּשֶׁיֵּדַע הַנֵּדֶר וְהַנּוֹדֶרֶת לְשֵׁם הַנּוֹדֶרֶת הַזֹּאת וּלְשֵׁם הַנֵּדֶר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יב) 'לֹא הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ' לְנוֹדֶרֶת עַצְמָהּ וְאוֹמֵר (במדבר ל-ה) 'וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ' עַד שֶׁיֵּדַע אֵי זֶה נֵדֶר נָדְרָה. וְיֵשׁ לוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ כָּל יוֹם הַיְדִיעָה:

 כסף משנה  נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק. משנה שם (דף פ"ו:):

 לחם משנה  נדרה אשתו וסבור שהיא בתו וכו'. רבינו ז''ל לא הביא שום אחד מהתירוצים שאמרו בגמ' על הא מתני' וכתב הרב''י ז''ל בסי' רל''ד משום דמספקא ליה כמאן מינייהו הוי הלכתא ופסק לחומרא ומ''מ אינו מספיק דהיה לו להזכירה ולומר דהוי ספק אלא י''ל דפסק כרב אשי ולא הוצרך לומר דתוך כ''ד מהני דבכל התורה כולה תוך כ''ד כדיבור דמי והוא פשוט ולכך לא הוצרך להזכיר:

הלכות נדרים - פרק שלשה עשר

א  מֵפֵר אָדָם אוֹ מְקַיֵּם דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ בִּכָל לָשׁוֹן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה צְרִיכָה לִשְׁמֹעַ הַהֲפָרָה אוֹ הַקִּיּוּם:

 כסף משנה  מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו':

ב וְכֵיצַד מֵפֵר. אוֹמֵר מוּפָר אוֹ בָּטֵל אוֹ אֵין נֵדֶר זֶה כְּלוּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁעִנְיָנָם עֲקִירַת הַנֵּדֶר מֵעִקָּרוֹ. בֵּין בְּפָנֶיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדֹּרִי אוֹ אֵין כָּאן נֵדֶר הֲרֵי זֶה לֹא הֵפֵר. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מָחוּל לִיךְ אוֹ מֻתָּר לִיךְ אוֹ שָׁרוּי לִיךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין הָאָב וְהַבַּעַל מַתִּיר כְּמוֹ הֶחָכָם אֶלָּא עוֹקֵר הַנֵּדֶר מִתְּחִלָּתוֹ וּמְפֵרוֹ:

 כסף משנה  וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. ומ''ש או אין נדר זה כלום. ומ''ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ''ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ''מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ"ב) ת''ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש''מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י''מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע''ק על מ''ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ''ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ''ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ''ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ''ל. וכ''נ מדברי רש''י שכתב בפרק המדיר (דף ע"ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ''ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע''ד כך וא''כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא''כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ''ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ''ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע''י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע''י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ''ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא''ש בפסקיו ס''פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח''כ הפר לה בעלה לוקה משא''כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב''ן סימן י'. ומ''ש בין בפניה בין לאחריה. ומ''ש אבל אם א''ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה''ז לא הפר. ברייתא ס''פ נערה מאורסה (דף ע"ו:) וכתב הרא''ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: וכן האומר לאשתו וכו'. בס''פ נערה מאורסה (דף ע"ז:) וכתבתיו בפ''ו מהל' שבועות. ומ''ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך:

 לחם משנה  והבעל מתיר כמו החכם וכו'. תמיהת הרב כסף משנה ז''ל היא גדולה דנראה דדברי רבינו הפוכים ממה שאמרו בגמרא בעל מיגז גייז וחכם מתיר מכאן ולהבא ותירוצו נכון. ואני אבאר דבריו יותר דהחכם מתיר כמו האדם שדבר אחד קשור הוא מתירו ונפרדו זה מזה אבל בעל אינו עושה כן אלא עוקר הדבר בשרשו והטעם דכיון דהחכם מתיר הדבר בטעם שהוא נשבע על דעת כך ואחר שנשתנה הענין נתבטלה השבועה כאילו השבועה במקומה עומדת דכשהוא נשבע לא היה סבור כן אבל הבעל שהוא מפר בלי טעם הוי כעוקר הדבר משרשו ומשרש הדבר מעיקרו ושייך ביה לשון הפרה שהוא לשון עקירה. ומ''ש בעל מיגז גייז פירש רבינו בפירוש המשנה בריש פרק רביעי דנזיר שהבעל כשמפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מ''ש בזאת הכוונה בעל מיגז גייז ע''כ. כלומר דמ''ש בעל מיגז גייז לדעתו ז''ל ר''ל דאם התפיס אחר באשה אינו עוקר הדבר כל עיקר באשה ומי שנתלה בו יהיה מותר אלא מה שתלוי באשה לבד הוא עוקר וכאילו היה אילן אחד שעוקר חצי האילן ונשאר חציו ולעולם בעל עוקר הדבר. זה נראה בדעתו ז''ל כדי ליישב סוגיית הגמרא:

ג וְכֵיצַד מְקַיֵּם. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי אוֹ יָפֶה נָדַרְתְּ אוֹ אֵין כְּמוֹתֵךְ אוֹ אִלּוּ לֹא נָדַרְתְּ הָיִיתִי מַדִּירֵךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁרָצָה בְּנֵדֶר זֶה:

 כסף משנה  וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי. פשוט הוא. ומ''ש או יפה נדרת או אין כמותך, ברייתא שם. ומ''ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך, מדברי הרא''ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא:

 לחם משנה  או אילו לא נדרת הייתי מדירך. הכי איתא בנוסחא דידן בברייתא בגמרא (דף ע"ז:) ואע''ג דלא קתני או ודאי דכל הני חלוקות או או קתני והרב כ''מ ז''ל כתב דלגירסת הרא''ש ז''ל איתא בברייתא משמע דלא היה בתלמודיה הכי כגמרן:

ד  הַמְבַטֵּל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם וְנִתְבַּטְּלוּ כָּל הַנְּדָרִים:

ה וּמַהוּ הַבִּטּוּל שֶׁיָּכֹף אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסְרָה אוֹתוֹ. אֲבָל הַהֲפָרָה אֵינוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ אֶלָּא מֵפֵר לָהּ וּמְנִיחָהּ אִם רָצְתָה עוֹשָׂה וְאִם רָצְתָה אֵינָהּ עוֹשָׂה:

ו כֵּיצַד. נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה וְאָמַר לָהּ מוּפָר לָךְ הֲרֵי זֶה הֵפֵר וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. נָטַל וְנָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ טְלִי וְאִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָת וְהַנֵּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו:

ז הַמֵּפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְאִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר. אֲבָל הַמְבַטֵּל אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בִּלְבַד * וְכוֹפֶה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת בֵּין עָשְׂתָה בֵּין לֹא עָשְׂתָה בָּטֵל הַנֵּדֶר:

 ההראב"ד   וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. א''א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכשאמרו שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת ואפילו בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה. ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו ואף שיאמר טול ואכול אינו צריך שאינו יכול לנדור להרע לרבו ואינו צריך לכוף אלא לנזירות:

 כסף משנה  (ד-ז) המבטל נדרי אשתו וכו'. בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר''י וצריך שיבטל בלבו תניא ב''ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב''ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא''צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר''י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע''פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ''ה הוא מופר: וכתב הראב''ד א''א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ''ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת:

 לחם משנה  אבל המבטל א''צ להוציא בשפתיו וכו'. חילוק זה שחילק רבינו ז''ל מבואר בפירוש המשנה שהוא לתרץ קושיא שהקשה הר''ן ז''ל ושאר המפרשים דהא קי''ל דאם הפר בלבו אינו מופר ותירץ דיש חילוק בין הפרה לביטול דביטול הוי בפירוש שתאכל ואע''ג דאין בידו לכפותה שתאכל וכדהקשה הר''א ז''ל ממתני' דנזיר וכתבה רבינו ז''ל בהלכות נזירות מ''מ הכפיה שהוא כופה הוי כהפרה מפורשת בפה דמעשה הכפייה הוי במקום הפרה מפורשת דכיון שהוא כופה הוי כאילו מפר לה בפירוש ולהכי אית ליה לרבינו ז''ל דבין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר דכיון דאין הכפיה אלא גילוי רצונו הרי גילה רצונו שאינו רוצה בנדר שלה. זה נראה דעת רבינו ונסתלקה ממנו השגת הר''א. ומדבריו בפירוש המשנה נראה דאם היא תעשה מה שהוא אומר לה כשאמר טלי אכלי טלי ושתי סגי אע''פ שלא יבטל בלבו אבל אם אינה עושה מה שהוא אומר לה צריך שיבטל בלבו. ואפשר שזה כיון רבינו ז''ל כאן במ''ש נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה ובטל הנדר וכאן לא הזכיר ביטול בלב אלא כיון שהיא עושה מה שהוא אומר לה סגי בלא ביטול בלב אבל למטה אינו צריך להוציא בפיו ובשפתיו אלא מבטלו בלבו בלבד וכופה אותה לעשות ובין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר כלומר כאן שביטל בלבו ואמר טלי אכלי בין שתעשה בין שלא תעשה בטל הנדר אבל לעיל שהיא עושה מה שהוא אומר לא סגי בביטול הלב אלא שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי. ומ''ש הר''א ז''ל בהשגה דמה שאמרו דכשאמר לה טלי אכלי טלי ושתי בשבת דוקא אמרו ואפי' בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה תימה עליו דהיכי פסק דלא כב''ה דפליג אב''ש בס''פ נערה מאורסה ואמרי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו ואולי שהוא סובר כפירוש ה''ר אליעזר ממיץ שכתב הרא''ש ז''ל דאותו ביטול שאמר שם צריך שיוציאוהו בפיו אלא שלא ישמיע לאזניו להאי קרי ביטול בלב ובהכי ניחא דלא קשה דאמר דהפרת לבו אינו מופר דהאי ביטול לאו בלב ממש הוא אבל מ''ש כאן כר''י גבי טלי אכלי וטלי ושתי וצריך שיבטל בלבו האי ביטול בלב ממש הוא דכיון דהוא שבת אינו יכול להוציא בשפתיו אפילו בלחש שלא ישמיע לאזניו:

ח  מְפֵרִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר לָהּ בְּשַׁבָּת מוּפָר לִיךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּחל אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ טְלִי אִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת. משנה בסוף מסכת שבת ואע''פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס''פ נערה המאורסה (דף ע"ב). ומ''ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך:

ט  הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדֹּרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵן קַיָּמִין אוֹ הֲרֵי הֵן מוּפָרִין לֹא אָמַר כְּלוּם. עָשָׂה שָׁלִיחַ לְהָפֵר לָהּ אוֹ לְקַיֵּם לָהּ אֵינוֹ כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-יד) 'אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ'. וְכֵן הָאָב בְּעַצְמוֹ וְלֹא בִּשְׁלוּחוֹ:

 כסף משנה  האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום. משנה פ' נערה מאורסה (דף ע"ה): או הרי הן מופרים. שם וכחכמים: עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (דף ע"ב:) ופסק שם הרא''ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ''כ הרי''ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו:

 לחם משנה  עשה שליח להפר לה וכו'. בנדרים שנדרה כבר איירי רבינו ז''ל דאילו בעתיד לידור היכי מצי למעבד שליח ולמה לי קרא להאי הא כל מילתא דלא מצי עביד לא משוי איניש שליח כדאמרינן ברפ''ב דנזיר (דף י"ב): וכן האב בעצמו לא בשלוחו. ק''ק לדעת רבינו ז''ל דלית ליה היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו לכל מילי דהא נדרים דלאו עינוי נפש ושאינן בינו לבינה אב מפר אע''ג דבעל אינו מפר א''כ הך קרא דאישה יקימנה בבעל כתיב ואמאי יליף אב מיניה דהא אמרינן בגמרת נערה המאורסה דגזרת הכתוב הוא כאן דלא מהני שליח דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וא''כ לא ילפינן מיניה אב דעדיף מבעל בשאר נדרים. וי''ל דאי לא יליף רבינו ז''ל לענין שאר נדרים אב מבעל משום דאמר קרא גבי אב כל נדריה ואסריה כדכתב רבינו ז''ל בראש פרק י''ב אבל הכא דליכא קרא מקיימינן היקשא דבין איש לאשתו בין אב לבתו כל מה שנוכל דליכא קרא כנגדו:

י  אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה. בֵּין שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ בְּכָל הַמִּין. בֵּין שֶׁאָמְרָה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ. וְקִיֵּם לִתְאֵנִים וְהֵפֵר לַעֲנָבִים. אוֹ שֶׁקִּיֵּם לַעֲנָבִים וְהֵפֵר לִתְאֵנִים. מַה שֶּׁקִּיֵּם קַיָּם וּמַה שֶּׁהֵפֵר מוּפָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין אוֹמְרִין בַּהֲפָרָה נֵדֶר שֶׁהוּפַר מִקְצָתוֹ הוּפַר כֻּלּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּהַתָּרָה:

 כסף משנה  אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'. משנה פרק בתרא (דף פ"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור''ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע''ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי''ל. וצ''ל שהוא ז''ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל''כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ''ע מודו בהכי:

 לחם משנה  ואין אומרים בהפרה וכו'. משמע מדברי רבינו ז''ל דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לחכם לתאנים שהותר בענבים וקשה כיון דרבינו ז''ל פסק דלא כר''ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד א''כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך ולא לך ולא לך דאין לחלק בין היכא דאמר וא''ו להיכא דלא אמר וא''ו כמו שכתבתי לעיל בפ''ד. ואולי מ''ש רבינו ז''ל כאן ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא דבכל ענין אחר שאנו אומרים בהתרת נדר הותר מקצתו הותר כולו לא אמרינן כן בהפרה:

יא  מִי שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמַע וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁהֲרֵי קִיֵּם לָהּ. נָדַר הוּא וְהִתְפִּיסָה עַצְמָהּ בְּנִדְרוֹ מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם:

 כסף משנה  מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'. משנה רפ''ד דנזיר (דף כ':):

יב כֵּיצַד. שָׁמַע אִשְׁתּוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹמְרִין הֲרֵינִי נְזִירָה וְאָמַר וַאֲנִי. אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וּשְׁנֵיהֶם נְזִירִים. אָמַר הוּא הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁמְעָה הִיא וְאָמְרָה וַאֲנִי. מֵפֵר לָהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יג נָדַר לְעַצְמוֹ וְהִדִּירָהּ כְּמוֹתוֹ וְגָמַר בְּלִבּוֹ לְהַדִּירָהּ וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם נָדַר וְהִדִּירָהּ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה לֵידַע מַה בְּלִבָּהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲתִרְצִי בְּנֵדֶר זֶה לִהְיוֹת כְּמוֹתִי אוֹ לֹא וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה מֵפֵר לָהּ:

 כסף משנה  נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'. משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש''ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ''ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא:

יד כֵּיצַד. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וְאַתְּ כְּלוֹמַר וְאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ הֲרֵינִי נָזִיר וּמַה תֹּאמְרִי הַאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי וְאָמְרָה אָמֵן הֲרֵי זֶה יָפֵר. וְאִם הֵפֵר לָהּ שֶׁלּוֹ בָּטֵל שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁתָּלָה נִדְרוֹ בְּנִדְרָהּ. אָמְרָה לוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה וְאַתָּה וְאָמַר אָמֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ומ''ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'. משנה שם (דף כ'):

 לחם משנה  (יג-יד) נדר לעצמו והדירה כמותו כו' כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר וכו'. כך כתוב בספרים דידן בספרי רבינו ז''ל וקשה לגירסא זו דבפרק מי שאמר הריני נזיר (דף כ"ב:) רמי מתני' דאמרה מפר את שלה ושלו קיים אברייתא דאמרה אמר הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהן אסורים ואם לאו שניהם מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה ושני אביי ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מפר את שלה ושלו קיים. ורבינו ז''ל כתב דכשאמר לה את מאי אם הפר שלה שלו בטל דתלה נדרו בנדרה וזהו הפך מה שאמר אביי בגמרא דאביי אמר דדוקא היכא דאמר ואת לבד אז אמרה ברייתא דשניהם אסורים ואז ודאי אינו יכול להפר כדכתבו התוס' ז''ל משום דתלה נדרו בנדרה ואם הפר שלה שלו מופר אבל כשאמר לה ואת מאי מפר שלה ושלו קיים דלא תלה נדרו בנדרה והסברא מוכחת כן, ואיך כתב רבינו ז''ל בהפך אם לא שנאמר שהגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל היא דהאי ואם הפר לה שלו בטל כו' צריך להיות ברישא דקאמר רבינו ז''ל אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי כו'. ואפילו אם נאמר דהגירסא בדברי רבינו ז''ל היא אמיתית נדחוק ונאמר דמאי דקאמר ואם הפר לה שלו בטל קאי ארישא ולא אסיפא אבל שנאמר דקאי אסיפא זה אי אפשר בשום צד לא משום צד הסברא ולא משום צד הגמרא. וא''ת מ''מ הרי כתבו התוס' ז''ל דטעמא דאביי דאינו יכול להפר מפני שאם יפר את שלה הוי שלו מופר דבעל מיעקר עקר וכיון דשלו יתבטל קאי בבל יחל וכיון דרבינו ז''ל פסק דבעל מיגז גייז אפילו שיפר את שלה אין שלו מופר ואם כן איך קאמר דאינו יכול להפר. וי''ל דרבינו ז''ל סובר דטעמא דאביי לאו משום דמיעקר עקר אלא אפי' דמיגז גייז כיון דהוא אמר בהדיא שתלה נדרו בנדרה הוי כאילו אמר ואם יפר את שלה ששלו יהא מופר:

טו הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב:

 כסף משנה  האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

 לחם משנה  האשה שנדרה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפ''ד דנזיר (דף כ"ב.) דבעל מיגז גייז:

טז  הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בַּעַל וְאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אָב וְאָמְרָה הֲרֵי הַבָּשָׂר אָסוּר עָלַי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִשֵּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל הַנֵּדֶר הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁבִּשְׁעַת הַנֵּדֶר לֹא הָיְתָה בִּרְשׁוּתוֹ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ל-י) 'וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה' וְגוֹ'. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְאֹרֶסֶת לוֹ בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר. שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'. משנה בסוף נדרים (דף פ"ח):

יז  נָדְרָה תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיהָ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה נְזִירָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לַנֵּדֶר לָחוּל הֲרֵי הִיא גְּרוּשָׁה אוֹ אַלְמָנָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ נֵדֶר זֶה:

יח אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה שֶׁאָמְרָה הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּיַיִן כְּשֶׁאֶנָּשֵׂא וְנִשֵּׂאת אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר. אָמְרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ הֲרֵינִי אֲסוּרָה בְּבָשָׂר כְּשֶׁאֶתְגָּרֵשׁ הֲרֵי הַבַּעַל מֵפֵר וּכְשֶׁתִּתְגָּרֵשׁ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת:

 כסף משנה  ומ''ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'. שם (דף פ"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע בברייתא ופסק כר''ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא:

יט  הַמְקַיֵּם בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְהַמֵּפֵר בְּלִבּוֹ אֵינוֹ מוּפָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה יָכוֹל לַחְזֹר וּלְקַיֵּם. וְאִם קִיֵּם בְּלִבּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְהָפֵר אֶלָּא אִם חָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ הַמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו:

 כסף משנה  המקיים בלבו וכו'. בפרק נערה מאורסה (דף ע"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. ומ''ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור, כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע''ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי''ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו''ם כדאיתא פט''ז ופרק בתרא דנדרים ע''כ לומר דה''ה לדברים שבלבו:

כ  הַמְקַיֵּם נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְנִחַם הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ וְחוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל אִם הֵפֵר לָהּ וְנִחַם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל לְחָכָם כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וִיקַיֵּם:

 כסף משנה  המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'. מימרא דר' יוחנן בר''פ נערה מאורסה (דף ע"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר''ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ''ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ''מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר''ן:

כא נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְקִיֵּם לָהּ אָבִיהָ לְבַדּוֹ אוֹ בַּעְלָהּ לְבַדּוֹ וְהֵפֵר לָהּ הָאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ עִם הָאַחֵר שֶׁכְּבָר הֵפֵר לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם לְהָפֵר אֶלָּא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:

 כסף משנה  נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'. שם (דף ס"ז):

כב  אָמַר לְבִתּוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ קַיָּם לִיךְ קַיָּם לִיךְ וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָלָה עָלָיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ וּמוּפָר לִיךְ וְלֹא תָּחוּל הֲקָמָה אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה הֲרֵי זֶה מוּפָר שֶׁאֵין הַהֲקָמָה מוֹעִיל אַחַר הַהֲפָרָה. אָמַר לָהּ קַיָּם וּמוּפָר לִיךְ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה קַיָּם. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ לְמָחָר אֵינוֹ מוּפָר שֶׁהֲרֵי קִיְּמוֹ הַיּוֹם וּלְמָחָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ שָׁעָה אַחַת וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי מוּפָר לִיךְ לְאַחַר שָׁעָה שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הֲפָרָה מִפִּיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת וּכְשֶׁעָבְרָה הַשָּׁעָה אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק וּלְפִיכָךְ אֲסוּרָה בְּנִדְרָהּ. וְאִם עָבְרָה עַל נִדְרָהּ אֵינָהּ לוֹקָה:

 כסף משנה  אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'. בר''פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'. שם (דף ס"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא''מ דההקמה לאו כלום הוא: אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'. בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא''ש והר''ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא''ת ה''ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי''ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה''ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: אמר לה קיים ליך היום וכו'. שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את''ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת''ל אפ''ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את''ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת''ל:

 לחם משנה  א''ל קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה כו'. מדברי הגמ' נראה דהבעיא היא כשאמר לה קיים ליכי שעה אחת ולאחר שעה יהא מופר לך דהא דלאחר שעה מופר לך תיכף אמרו כשקיים דה''פ הבעיא דלעיל דמחר מופר ליכי, אבל רבינו ז''ל כתב שלאחר שעה א''ל ההפר משום דממאי דפשיט גמרא מהריני נזיר ושמע בעלה משמע דאפילו כי האי גוונא מבעיא לן ודא ודא אחת היא, עיין שם: תמו הלכות נדרים, תהלה לאדיר אדירים.

כג  מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת:

 כסף משנה  מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו. זה למד רבינו מדאמרינן בפ''ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. ומ''ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, בפ''ה דאבות:

כד וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר:

 כסף משנה  ומ''ש ואע''פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'. עצה טובה קמ''ל והם דברים ראויים אליו ז''ל:

כה אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט-א) 'כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה'. וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז-יד) (תהילים קטז-יח) 'נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 כסף משנה  אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. פרק קונם (דף ס'). ומ''ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו. שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. ומ''ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו', דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: סליקו הלכות נדרים בס''ד

---

הלכות נזירות

יֵשׁ בִּכְלָלָן עֶשֶׂר מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) שֶׁיְּגַדֵּל הַנָּזִיר פֶּרַע. ב) שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ כָּל יְמֵי נִזְרוֹ. ג) שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יַיִן וְלֹא תַּעֲרֹבֶת יַיִן וַאֲפִלּוּ חֹמֶץ שֶׁלָּהֶם. ד) שֶׁלֹּא יֹאכַל עֲנָבִים לַחִים. ה) שֶׁלֹּא יֹאכַל צִמּוּקִים. ו) שֶׁלֹּא יֹאכַל חַרְצַנִּים. ז) שֶׁלֹּא יֹאכַל זַגִּין. ח) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְאֹהֶל הַמֵּת. ט) שֶׁלֹּא יִטָּמֵא לַמֵּתִים. י) שֶׁיְּגַלֵּחַ עַל הַקָּרְבָּנוֹת כְּשֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ אוֹ כְּשֶׁיִּטָּמֵא:

וּבֵאוּר מִצְות אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות נזירות - פרק ראשון

א הַנְּזִירוּת הוּא נֵדֶר מִכְּלַל נִדְרֵי אִסָּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ב) 'כִּי יִדֹּר נֶדֶר נָזִיר' וְגוֹ'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיְּגַדֵּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ'. וְאִם גִּלֵּחַ בִּימֵי נִזְרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ'. וְכֵן אָסוּר לְהִטָּמֵא לַמֵּתִים אוֹ לֶאֱכל דְּבָרִים שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב עָלָיו (במדבר ו-ד) 'מִגֶּפֶן הַיַּיִן' (במדבר ו-ד) (במדבר ו-ח) 'כָּל יְמֵי נִזְרוֹ':

 כסף משנה  הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור וכו' עד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד. דברים פשוטים שם:

ב עָבַר וְגִלֵּחַ אוֹ נִטְמָא אוֹ אָכַל מִגֶּפֶן הַיַּיִן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַנְּדָרִים. וְאַחַת מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁעָבַר עָלָיו מִדְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִין אִסּוּר מְיֻחָד עַל הַנָּזִיר:

 לחם משנה  הרי זה לוקה שתים וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ג') אמרו ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר וכו' אף נזירות כו' ואמרו שם לעבור עליו בשני לאוין גבי נזירות:

ג נָדַר בְּנָזִיר וְקִיֵּם נִדְרוֹ כְּמִצְוָתוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. הָאַחַת (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' וַהֲרֵי עָשָׂה. וְהַשְּׁנִיָּה (במדבר ו-ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ' וַהֲרֵי גִּדֵּל. וְהַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחְתּוֹ עִם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יח) 'וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' וְגוֹ':

ד הָאוֹמֵר לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר מִיָּד שֶׁמָּא יָמוּת עַתָּה. וְאִם אֵחֵר נְזִירוּתוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּבַל (דברים כג-כב) 'תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ' וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה:

 כסף משנה  האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו'. בריש נדרים (דף ג'):

 לחם משנה  הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה וכו'. בגמרא פ''ק דנדרים (שם) דימו זה להא דאמרו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וכן פסק רבינו ז''ל בפ''ט מהלכות תרומות וקשה טובא דבפ' הישן (דף כ"ג) אמרו שם עשאה לבהמה דופן לסוכה ר''מ פוסל ור' יהודה מכשיר ואיפליגו שם בטעמא דר''מ אביי אמר שמא תמות ור' זירא אמר שמא תברח והקשו שם ומי אמר אביי ר''מ חייש למיתה ור' יהודה לא חייש והתנן כו' ותירצו איפוך ר''מ חייש ור''י לא חייש דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה ר''מ פוסל ור' יהודה מכשיר כו' ורבינו פסק בפ''ו מהל' סוכה כר''י דאמר עשאה לבהמה דופן לסוכה כשירה משמע דלא חייש לשמא תמות דהא בגמ' תלי הא בהא דמאן דאית ליה שמא תמות לית ליה התם דכשירה וא''כ דברי רבינו סתרי אהדדי דכאן פסק כמאן דחייש למיתה ובהל' תרומות ג''כ פסק דחייש לשמא ימות ובהל' סוכה פסק בהפך. ואם נאמר דרבינו לא פסק כאביי דאמר דטעמא דר''מ משום דחייש לשמא תמות אלא כמ''ד דחייש לשמא תברח קשה טפי דמ''ד שמא תברח אמרינן התם בגמ' דלא חייש לשמא תמות דמיתה לא שכיחא וא''כ כ''ע אית להו דלא חיישינן לשמא תמות ותו קשיא בפשטה דשמעתא לר''ז דאית ליה דלא חיישינן לשמא תמות לכ''ע א''כ קשיא דר''י אדר''י דחייש לבקיעת הנוד וכ''ת לדבריו דר''מ קאמר ולדידיה טעמא משום ברירה א''כ כיון דכ''ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכולי עלמא לא חיישי לשמא תמות ומתניתין חיישא ועוד איך אפשר לומר דר' יהודה לדבריו דר''מ קאמר הא ר''מ נמי לא חייש למיתה והיכי אמר דלדידיה ניחוש לבקיעת הנוד בשלמא למאי דשני שם אביי דר''מ חייש למיתה ניחא דא''ל ר''י בקיעת הנוד ומיתה כי הדדי נינהו וכיון דחיישת להא ניחוש נמי להא אבל לר''ז קשה ותו קשיא דבפ' כל הגט מסיק רבה דשמא ימות תנאי הוא וטעמא דר' יהודה לא הוי אלא משום דחייש לשמא ימות ור''מ לא חייש לשמא ימות ולית ליה לרבה בקיעת הנוד לא שכיחא א''כ לדידיה קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דגבי סוכה סבר עשאה לבהמה דופן מכשיר ולא חייש לשמא תמות והתם חייש לשמא ימות. ותו קשיא דבפ' שביעי מהלכות מעשר בתחילתו פסק רבינו ז''ל דלא יתחיל וישתה כר' יהודה וכתב טעמא דאין ברירה משמע דאי הוה ברירה היה שותה ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד ולית לן למימר בקיעת הנוד לא שכיח כדאמרינן בסוכה אליבא דאביי דהא רבא מסיק בפ' כל הגט דטעמא דר''י משום דשמא ימות וכדידיה אית לן למיפסק לגבי אביי. וי''ל דלא פרכינן לר''ז משום דלעולם דר''ז אית ליה דחיישינן בעלמא לשמא ימות לר' יהודה גבי גט דאסורה לאכול בתרומה וכן גבי מעשר משום דלא יגע באיסור תורה אבל הכא לא חייש ר''ז למיתה משום דחששא שמא תמות רחוקה היא דאמרינן התם בסוכה ולמ''ד שמא תמות נמי הא מתיחא באשלי מלעיל ותירצו זימנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך וכיון דמייתא כווצא ולאו אדעתיה דהא ודאי חששא רחוקה היא ומשום הכי אמרו בגמ' מיתה לא שכיחא כלומר למיתה למיחש כל כי האי לא שכיחא ור''ז לית ליה איפוך אלא אית ליה דר' יהודה לא חייש בעלמא לשמא תמות אבל לא גבי סוכה מטעמא דכתיבנא וכן סבר רבא בפ' כל הגט דפליגי בשמא ימות וכי פריך בגמרא לאביי לא פריך אלא משום ר''מ דאמר אביי דאית ליה גבי סוכה דחיישינן למיתה דהתם לא חייש גבי מעשר אבל לר''י ודאי דהוה מצי למימר חילוק זה דשאני הכא דחששא רחוקה היא ולכך לא חייש ר' יהודה לשמא ימות אע''ג דבגמרא אמר ומי אמר אביי הכי ר''מ חייש למיתה ור' יהודה לא חייש עיקר פירכא משום ר''מ היא ואע''ג דבתר הכי הקשו קשיא דר''י אדר''י היינו לבתר דשני איפוך ואמר דר''י לא חייש מדגבי סוכה לא חייש משמע דלית ליה לאביי חילוקי דכתיבנא אלא סוכה שוה לשאר דברים. והשתא רבינו ז''ל פסק כר' זירא דקאי כרבא דהלכתא כוותיה לגביה דאביי ואע''ג דבפ''ז מהל' תרומות לא הזכיר טעמא דבקיעת הנוד רצה להזכיר טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו ז''ל להזכיר טעם המבואר אע''פ שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה:

ה אֵין אוֹמְרִין בִּנְזִירוּת עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ אֵצֶל כָּל הָעָם כָּעִנְיָן שֶׁבְּלִבּוֹ. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִנְיָנוֹת רְחוֹקוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמַשְׁמָעָן לְשׁוֹן נְזִירוּת הֲרֵי הוּא נָזִיר:

 כסף משנה  אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו וכו' כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו וכו'. משנה בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר ובגמרא דילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו א''ה מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קמ''ל. ופירש המפרש דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו הב''ע כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות וכו'. בעינן שיהא פיו ולבו שוים דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שהרהר בלבו קמ''ל דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו אע''ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא:

ו  כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאָמַר אֶהְיֶה הֲרֵי זֶה נָזִיר הוֹאִיל וּבְלִבּוֹ הָיָה שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְאָמַר אֶהְיֶה כְּמוֹ זֶה. וְכֵן אִם אָחַז בִּשְׂעָרוֹ וְאָמַר אֶהְיֶה נָאֶה אוֹ אֱהֵא מְכַלְכֵּל אוֹ אֲהָא מְסַלְסֵל אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵינִי מְסַלְסֵל אוֹ הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל אוֹ הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע הֲרֵי זֶה נָזִיר וְהוּא שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נזיר וכו'. שם במשנה אהא נאה וכו' הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע ה''ז נזיר הרי עלי צפרים ר''מ אומר נזיר וחכ''א אינו נזיר ובגמ' אהא נאה ודילמא אנאה לפניו במצות וכו' אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני נזיר x לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. הריני מסלסל ממאי דהדין סלסול שערא (הוא) כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב סלסלה ותרוממך אמר שמואל ה''נ שתפוס בשערו, הריני מכלכל ממאי דהדין כלכול שערא (הוא) כדתנן סיד ר''י אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צדעא אימר מיזן עניי דכתיב ויכלכל יוסף אמר שמואל ה''נ שתפוס בשערו. הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' ומתרגם רב יוסף כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. הרי עלי צפרים (ר"מ אומר נזיר) מ''ט דר''מ אר''ל וכו' ר' יוחנן אמר וכו' דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו וכו' ודילמא הרי עלי צפרי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ופירש המפרש אהיה נאה דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה. הריני מסלסל משמע דלעביד מידי דלהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות. הרי עלי לשלח פרע דמשמע הרי עלי לגדל פרע:

 לחם משנה  או הרי עלי לשלח פרע וכו'. ממ''ש רבינו ז''ל בתחילת דבריו וכן אחז בשערו ואמר כו' ובתוך הדברים אמר או הרי עלי לשלח כו' משמע דבהך חלוקה נמי בעינן שיאחז בשערו וקשה דבגמרא לא משמע הכי דאמרינן התם ממאי דהדין שלוח רבויי הוא כו' תנא פרע פרע יליף וכו' משמע דלשון שלוח פרע לחוד משמע הכי. אלא דיש לומר דרבינו ז''ל משמע ליה דהך דקאמר הכי הוי עם אוקמתא דאחז בשערו דאמר לעיל מיניה דאין נראה לו סברא דהאי לישנא לחוד מהני ואע''פ שבגמרא לא הזכירו כן אפשר דסמך אדלעיל:

ז אָמַר הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר אֵינוֹ נָזִיר וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם:

ח כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. כֵּיצַד. מְקוֹמוֹת הָעִלְּגִים שֶׁמְּשַׁנִּין אֶת הַדִּבּוּר וְאָמַר שָׁם הֲרֵינִי נָזִיק נָזִיחַ פָּזִיחַ הֲרֵי זֶה נָזִיר:

 כסף משנה  כל כינויי נזירות כנזירות וכו'. שם במשנה ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ''ב משבועות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא:

ט  הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים בִּלְבַד אוֹ מִן הַזַּגִּים בִּלְבַד אוֹ הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַתִּגְלַחַת אוֹ הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַטֻּמְאָה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְהַזִּיר אֶלָּא מִדָּבָר זֶה בִּלְבַד הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁנָּזַר מִמֶּנּוּ אָסוּר עַל הַנְּזִירִים הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד וכו'. משנה (דף ג':) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ובגמרא מ''ט אמר קרא מיין ושכר יזיר כלומר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם:

י * אֲבָל הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת אוֹ מִן הַדְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּהֶן וְאֵינוֹ נָזִיר:

 ההראב"ד   אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. א''א זה אינו מחוור דסתם מתני' דלא כרבי נתן דקאמר לבית הלל נדור ואינו נזיר:

 כסף משנה  ומ''ש אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. משנה רפ''ב (דף ט') הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב''ש אומרים נזיר וב''ה אומרים אינו נזיר ובגמ' (שם ע"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב''ש אומרים נדור ונזיר וב''ה אומרים נדור ואין נזיר ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו''ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' וכב''ה דאינו לא נדור ולא נזיר וכבר השיגו הראב''ד וכתב זה אינו מחוור דסתם מתניתין דלא כר' נתן דקאמר לב''ה נדור ואינו נזיר עכ''ל. וצ''ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן ויש טעם לגירסא זו דהא במתני' ליכא גילויא דלא ליהוי נדור אדרבה איכא למידק דהוי נדור דאל''כ הל''ל וב''ה אומרים לא אמר כלום ומדקתני וב''ה אומרים אינו נזיר משמע נזיר הוא דלא הוי הא נדור הוי:

 לחם משנה  אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. ברפ''ב דנזיר (דף ט') איפליגו ב''ש וב''ה ב''ה אומרים אינו נזיר א''ר יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן ע''כ. ובגמ' אמרו מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב''ש אומרים נדור ונזיר וב''ה אומרים נדור ואינו נזיר משמע דסתם מתני' אית ליה אינו נדור ואינו נזיר ולהכי השיג הראב''ד ז''ל על רבינו ז''ל היכי שביק סתם מתני'. והרב''י תירץ דהיה גורס מתני' כר' נתן ומלבד שהוא דוחק לשנות הגירסא יש לתמוה עליו דאיך אפשר לומר דב''ה נדור ואינו נזיר קאמר כיון דבסיפא אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אמרו אלא באומר וכו' כלומר דאית לנו נדור ואינו נזיר ואי ב''ה אית להו הכי במאי פליגי בשלמא אי אית להו אינו נדור ואינו נזיר פליגי בנדור דלב''ה אינו נדור ולב''ש נדור אבל אי לא אמרת כן במאי פליגי ודוחק לומר דאית ליה לר' יהודה דלא פליגי דודאי לא משמע הכי אלא דאית ליה דלא פליגי כולי האי. ונראה לי דטעמו של רבינו ז''ל הוא משום דבגמרא אמרו לעיל מהא ב''ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה וכו' וב''ה סברי כר''ש והוצרך לומר כן כדכתבו בתוס' ז''ל שם דאי לא ס''ל כר''ש היל''ל נדור ואינו נזיר לפחות וכיון דאמרי אינו נדור ואינו נזיר אית להו כר''ש שלא התנדב כדרך המתנדבים ורבינו ז''ל פסק כרבנן בפ''ז מה' מעשה הקרבנות ולהכי פסק דהוי נדור ואינו נזיר וטעמו של הראב''ד ז''ל הוי דמאי דאמרו בגמ' הכי הוי מקמי דליתי ר' יוחנן אבל ר' יוחנן אמר בתר הכי אפילו תימא דברי הכל באומר אילו הייתי יודע וכו' וקי''ל כוותיה כדפסק שם רבינו ז''ל בהל' מעשה הקרבנות א''כ אתו ב''ה דאמרי אינו נדור ואינו נזיר אפילו כרבנן ורבינו ז''ל סובר דלא אמר ר' יוחנן הכי אלא משום דאית ליה כסתם מתני' דב''ה סברי אינו נדור ואינו נזיר אבל אי הוו סברי נדור ואינו נזיר ע''כ לא אתי אלא כר''ש דאי הוו סבירא להו כרבנן והתם איירי באומר אילו הייתי יודע כו' הכא אע''ג דלא אמר אילו הייתי יודע כי התם לא אהנו דבריו לגמרי כי התם אלא לפחות ליהוי נדור ואינו נזיר אלא ע''כ סברי כר''ש ולכך פסק דלא כוותייהו. זה נ''ל לתת קצת טעם לרבינו ולהראב''ד ז''ל:

יא מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֶׁל יַיִן וְנָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה נָזִיר גָּמוּר. וְאִם הָיָה מַר נֶפֶשׁ אוֹ כּוֹעֵס אוֹ מִתְאַבֵּל וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשְׁתֶּה כְּדֵי לְשַׁכֵּחַ עֲמָלוֹ וְאָמַר הֲרֵי זֶה נָזִיר מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַכּוֹס בִּלְבַד וְאֵינוֹ נָזִיר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה כּוֹס זֶה:

 כסף משנה  מזגו לו כוס של יין וכו'. משנה שם (דף י"א). ומ''ש ואם היה מר נפש או כועס וכו':

יב  וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁנָּתְנוּ לוֹ כּוֹס כְּדֵי לְרַוּוֹתוֹ וְאָמַר הֲרֵי זֶה נָזִיר מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַכּוֹס בִּלְבַד וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזִירוּת שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יְשַׁכְּרוּ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵין דְּבָרָיו כְּלוּם וְאֵינוֹ חַיָּב עַל כָּל עֲבֵרָה שֶׁיַּעֲשֶׂה שֶׁמִּשֶּׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט אֵינוֹ בֶּן חִיּוּב:

 כסף משנה  ומ''ש וכן שכור שנתנו לו כוס וכו'. משנה וגמ' בפ''ב: ומ''ש ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'. בפ' הדר עירובין (דף ס"ה):

יג הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֶהֱיֶה שׁוֹתֶה יַיִן אוֹ מִטַּמֵּא לַמֵּתִים אוֹ מְגַלֵּחַ שְׂעָרִי הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּם. מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְכָל הַמַּתְנֶה עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:

 כסף משנה  הריני נזיר ע''מ שאהיה שותה יין וכו'. משנה וגמ' בפ''ב (דף י"א):

 לחם משנה  מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. וא''ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מאחד חייב בכולן דקי''ל כרבנן דהא בפ''ב דנזיר לא הוצרכו בגמ' להאי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה אלא לר''ש דאמר עד שיזיר מכולן אבל לרבנן דקי''ל כוותייהו לא. וי''ל דרצה לתת טעם שהכל מודים בו וכן דרכו של רבינו ז''ל אע''פ שלפי ההלכה אינו צריך לאותו טעם:

יד נָדַר בְּנָזִיר וְאָמַר לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן אוֹ בְּטֻמְאָה אוֹ בְּתִגְלַחַת וְאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כֵּן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הֲרֵי זֶה נָזִיר וְחַיָּב בְּכֻלָּם. שֶׁהֲרֵי הוּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאָסַר עַצְמוֹ בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין * וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נָדַר אֶלָּא מֵאֶחָד מֵהֶם אָסוּר בְּכֻלָּן:

 ההראב"ד   וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהן אסור בכולן. א''א אומר אני שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה אבל כשאמרו אסור לא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו מזה הדרך וכן עיקר:

 כסף משנה  נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין וכו'. גם זה שם משנה וכתנא קמא: וכתב הראב''ד אומר אני שאם בא לפני חכם וכו'. וי''ל דכיון דמתני' סתמא מיתניא משמע דבכל גוונא אסור אפילו אם בא לפני חכם דאם לא כן הו''ל לפרושי וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכולן ואפילו יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור:

 לחם משנה  נדר בנזיר וכו'. כתב הר''א ז''ל דאין זה אלא בלא שאלה אבל אם התיר לו חכם מהני וכתב על זה הרב''י ז''ל דמתניתין סתמא מתנייא וכיון שכן משמע דבכל גוונא אסור. ונראה לי לתת קצת טעם להר''א ז''ל דהוי דומיא דסיפא דאמר ור''ש אוסר וטעמא משום דהוי נדרי אונסין וצריך שאלה לחכם משמע דאסור דקאמר ר''ש הוי בלא שאלה וא''כ רישא נמי הכי הוי דאסור דקאמר הוי בלא שאלה:

טו אָמַר יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּכָל אֵלּוּ אֲבָל הָיָה בְּדַּעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי לִשְׁתּוֹת אֲנִי הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלֹא יַיִן אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נָזִיר. * מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ בִּכְלַל נִדְרֵי שְׁגָגוֹת שֶׁאֵינָם צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   מפני שאלו בכלל נדרי שגגות וכו'. א''א בגמרא אמרו שהן נדרי אונסין וכן עיקר:

 כסף משנה  אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו וכו'. גם זה משנה שם וכת''ק ואמרינן בגמ' (שם ע"ב) בנדרי אונסין קא מיפלגי (ובפלוגתא דשמואל ורב אסי) דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים ואמר שמואל שאין צריכים שאלה לחכם ופירש המפרש נדרי אונסין הואיל ואין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברים באותו מקום אלא זה. ויש לתמוה על רבינו למה כתב שזה מכלל נדרי שגגות ובגמ' אמרו שהוא מכלל נדרי אונסין וכבר השיגו הראב''ד. וי''ל שרבינו אינו מפרש כן מפני שקשה על פירוש זה כמו שהקשו התוספות ונדחק ר''ת בתירוצו ולפיכך מפרש רבינו בל''א שפירש המפרש דלהכי קרי להו אונסין שלבו אנסו שהיה סבור שיתירו לו חכמים דבכה''ג קרי ליה אונס כדאמרי' בפ''ג דשבועות (דף כ"ו) דרב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו א''ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א''ל רב (את) לבך אנסך:

טז  הָאוֹמֵר הֲרֵי יָדִי נְזִירָה הֲרֵי רַגְלִי נְזִירָה לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי רֹאשִׁי נָזִיר כְּבֵדִי נְזִירָה הֲרֵי זֶה נָזִיר. זֶה הַכְּלָל כָּל אֵיבָר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת אִם אָמַר הֲרֵי הוּא נָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר:

 כסף משנה  האומר הרי ידי נזירה וכו'. ברייתא ריש פרק ד' דנזיר (דף כ"א:):

יז הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן. אִם נוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר הֲרֵי זֶה נָזִיר. אֲבָל אִם נוֹלְדָה לוֹ בַּת אוֹ טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין זֶה נָזִיר. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד אֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס הֲרֵי זֶה נָזִיר. הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ נָזִיר. חָזְרָה וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה הֲרֵי זֶה נָזִיר:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק שני (דף י"ב:):

הלכות נזירות - פרק שני

א  הַנּוֹדֵר בְּנָזִיר בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס אוֹ שֶׁנָּדַר לְזָרֵז חֲבֵרוֹ אוֹ דֶּרֶךְ הֲבַאי הֲרֵי זֶה פָּטוּר בִּשְׁאָר נְדָרִים. וּמִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִחָם עַל נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ נְזִירוּתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין שְׁאָר הַנְּדָרִים:

 כסף משנה  הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'. מבואר בגמרא בפרק שני (דף י"א:): מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'. שם (דף כ"א):

ב מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּזַר עַל דַּעַת שֶׁיְּבִיאֵם בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ. מְצָאָן שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ נִגְנְבָה בְּהֵמָה מֵהֶן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה הַבְּהֵמָה נָזַר הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם אַחַר שֶׁנִּגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה אוֹ שֶׁמֵּתָה נָזַר אֵינוֹ נָזִיר שֶׁזֶּה נָזַר בְּטָעוּת:

 כסף משנה  מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'. משנה פ' ב''ש (דף ל"ב) דהקדש טעות:

 לחם משנה  ואם אחר שנגנבה או שאבדה או שמתה וכו' אינו נזיר שזה נזר בטעות וכו'. משמע דאינו נזיר כלל אפילו בלי שאלה לחכם משום דהוי כנדרי טעות אבל בתוס' ז''ל פירשו שם דאינו נזיר אם יתיר לו החכם. וא''ת לדעת רבינו ז''ל שמשמע שנדר על דעת שיביאם שלא הזכיר כן בפירוש ואעפ''כ אמר דלא הוי נדר כלל אמאי הא אינו מוטעה בעיקר הנדר ובפ''ח מהלכות נדרים במי שראה אנשים מרחוק וכו' ואמר להן הרי הן עליכם קרבן כיון שקרב אליהם והביט והרי הן אביו ואחיו הרי אלו מותרין וכתב שם הרב ב''י ז''ל טעמא בשם הר''ן ז''ל דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומשום הכי בקונם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אף על פי שהיה בדעתו בשביל כך מ''מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר וכו' ע''כ. א''כ הכא נמי כיון דלהזיר את עצמו נתכוון אע''פ שהיה בדעתו שהיו הבהמות קיימין אין זה מוטעה בעיקר הנדר. ונראה לי דרבינו ז''ל לית ליה התם טעמא דהר''ן ז''ל אלא טעמא משום דהוי כאילו פירש בהדיא שלא אסר עליהם וכן כתב שם הוא ז''ל הרי זה כמו שפירש שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם וכו' וא''כ הוי דומיא דגנבה את כיסי דגם כאן הוי פירש בהדיא כמו התם וכן הכא איירי באופן שהדבר מוכיח שנדר על דעת כן וכיון דאיכא הוכחה הוי כאילו פירש והוי נדרי טעות וזה דלא כהרב ב''י ז''ל דמשמע מדבריו דאית ליה לרבינו ז''ל טעמא דהר''ן ז''ל ואין לשונו אשר שם והענין אשר כאן מוכיח כן כדכתיבנא. וא''ת לדעת רבינו ז''ל דאינו נזיר הוי דשאלה לא בעי א''כ נימא דהרי זה נזיר דרישא איירי בלא שאלה אבל אם בא לישאל לחכם מתירין לו בשביל כך ולפ''ז מתני' אתי אפילו כר' אליעזר דאמר פותחין בנולד ואמאי קאמר בגמרא דשטפוה רבנן לר' אליעזר. והיה נראה לתרץ לזה דע''כ רישא אפילו בשאלת חכם דהא הביא טעות של נחום המדי דאי ברישא בהיתר חכם סגי שפיר התיר נחום המדי אלא ודאי דהיתר חכם לא סגי דאין פותחין בנולד. ראיתי לרבינו ז''ל בפירוש המשנה שכתב והטעות שטעה נחום המדי מבואר כי באומרו התירם אינו ר''ל התיר נדרם אבל ר''ל שהוא התיר להם שתיית היין וכו' אבל אם התיר להם נדרם אין מחלוקת שזה מותר ומאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה בלי ספק שהוא אינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה המאמר אחר דעת ר' אליעזר ר''ל אינו צריך הפרה כו' ואמרינן בגמרא שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד והלכה כחכמים ומכאן יתבאר שענין מאמר ר' אליעזר פותחין בנולד ר''ל אין צריך הפרה וכו' ע''כ. נראה שמפרש שנחום המדי לא התירם היתר חכם וגם מפרש אוקמוה בשיטתייהו הפך מדברי רש''י ז''ל שרבנן לקחו דברי ר' אליעזר לעצמן וסברי כמותו דפותחין בנולד כלומר בלא הפרה ומפני כן אמרו כל שנזר אחר שחרב אינו נזיר אבל קודם שחרב הוי נזיר. וזה מתמיה מאד שנולד הוי אפילו שהיה אחר הנדר וכדאמרינן בפרק פותחין שנדר מפלוני ואח''כ נעשה סופר וא''כ אפילו נזר עד שלא חרב בית המקדש לא הוי נזיר. ובאמת שפירוש זה אשר פירש בפירוש המשנה הוא דחוק מאד מדוחקים אחרים זולת זה ובודאי דכאן בחיבורו לית ליה ההוא פירושא דאם כן מתניתין הוי כר' אליעזר ולכך אינו נזיר וכיון דלא קי''ל כר' אליעזר דפותחין בנולד אמאי פסק כמתני' אלא ודאי דאית ליה כפי' רש''י ומה שפירש בפירוש המשנה צ''ע שדבריו מתמיהין:

ג הַמַּתְפִּיס בִּנְזִירוּת הֲרֵי זֶה נָזִיר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּדִין כָּל הַמַּתְפִּיס בְּנֵדֶר:

 כסף משנה  המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'. סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר:

ד הָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאָמַר הֲרֵינִי כָּזֶה הֲרֵי זֶה נָזִיר. נָדַר חֲבֵרוֹ בְּנָזִיר וְאָמַר הוּא פִּי כְּפִיו מִיַּיִן אוֹ שֶׁאָמַר שְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלְּהִגָּזֵז הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְכֵן אִם שָׁמַע וְאָמַר וַאֲנִי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר [וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר] שֶׁל שֵׁנִי וְאָמַר וַאֲנִי וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן נְזִירִין:

 כסף משנה  נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'. משנה פ''ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה''ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז: וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'. גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':): ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים. שם בעיא דאיפשיטא:

ה * הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַחֲבֵרוֹ אָמַר וַאֲנִי הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר מִיָּד:

 ההראב"ד   האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני הרי חבירו נזיר מיד. א''א תמה אני מאין הוציא זה כי מלשון הגמ' או כשיהיה לו בן למתפיס או כשיהיה לו בן לנודר הראשון אבל נזירות מיד ליכא למתפיס. תו אמרינן בגמרא את''ל אגופיה משמע כלומר גם אני כשיהיה לו בן אהיה נזיר קאמר אבל לא על הבן הנודר הראשון אמר לחבירו הריני נזיר כשיהיה לך בן ואמר לו חבירו ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר או דילמא על הבן של אותו חבר קאמר שיהא גם הוא נזיר דאמר רחימנא ליך כותך. ואת''ל כל באפי דההוא חבירו כסיפא ליה מילתא ואההוא חבר קאמר לומר דרחים ליה כוותיה. ועל הבן של אותו חבר יהיה נזיר. אלא אם אמר שלא בפני חבירו הריני נזיר שיהיה לפלוני בן ואמר זה ואני מי אמרינן הואיל ושלא בפניו אנפשיה קאמר כלומר כשיהיה לי בן או דילמא שלא בפניו נמי רחימנא ליה כותך קאמר ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו ליה כולהו בתיקו. וכיון דלא פליט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד דמני שתי נזירות חד לבן חבירו וחד לבן עצמו כן השכל מורה:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. בפ''ב (דף י"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את''ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק רחימנא לך כוותי את''ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה''ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב''ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז''ל. הרי חבירו נזיר מיד א''א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא''כ הרי הוא נזיר מיד את''ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה''ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את''ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת''ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ''ד דטהרות (משנה י"ב) ספק נזירות מותר:

ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ בֵּן וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי אֵין זֶה נָזִיר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה הָאַחֲרוֹן אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֲנִי אוֹהֵב שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בֵּן כְּמוֹ זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ:

ז הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִפְלוֹנִי בֵּן וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי. הֲרֵי זֶה סָפֵק שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת נָזִיר כְּמוֹתוֹ אוֹ לוֹמַר שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּמוֹתְךָ. וּסְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל:

ח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן וְאָמַר אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם זֶה הַהוֹלֵךְ כְּנֶגְדֵּנוּ שִׁמְעוֹן הוּא. וְאָמַר חֲבֵרוֹ רְאוּבֵן הוּא. וְאָמַר זֶה הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה רְאוּבֵן. וְאָמַר הָאַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה שִׁמְעוֹן. הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הוּא רְאוּבֵן הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם הָיָה שִׁמְעוֹן הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר כְּמוֹ שֶׁנָּדְרוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם אֶלָּא חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְנֶעְלַם מֵעֵינֵיהֶם וְלֹא יָדְעוּ מִי הוּא אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר:

 כסף משנה  שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף ל"ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב''ש אומרים כולם נזירים וב''ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו: ומ''ש לא הגיע אליהם וכו'. שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר''ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת''ק:

ט וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם יִהְיֶה בִּכְרִי זֶה מֵאָה כּוֹר וְהָלַךְ לְמוֹדְדוֹ וּמְצָאוֹ שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אֵינוֹ נָזִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁסָּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל:

 כסף משנה  ומ''ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'. שם (דף ל"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר''י ור''ש בברייתא ופסק כר''י דהלכה כותיה לגבי ר''ש ועוד דסתם מתני' כוותיה:

י הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְרָאוּ אֶת הַכְּוִי מֵרָחוֹק וְאָמַר אֶחָד מֵהֶם הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה חַיָּה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה וְחַיָּה הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. מִפְּנֵי שֶׁהַכְּוִי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְחַיָּה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לִבְהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לְחַיָּה וְלִבְהֵמָה וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לִבְהֵמָה וְלֹא לְחַיָּה. וְהוּא הַדִּין אִם רָאוּ אַנְדְּרוֹגִינוּס וְנֶחְלְקוּ בּוֹ אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְנָדְרוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנָּדְרוּ אֵלּוּ בִּכְוִי הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. שֶׁהָאַנְדְּרוֹגִינוּס יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְאִישׁ. וּדְרָכִים שָׁוֶה בָּהֶן לְאִשָּׁה. וּדְרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בָּהֶן לֹא לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה. וּדְרָכִים שֶׁהֵן שָׁוִין לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה:

 כסף משנה  היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'. משנה שם. ומ''ש וה''ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'. בתוספתא פ''ג:

 לחם משנה  היו מהלכין וראו את הכוי וכו'. בפ' ב''ש (דף ל"ד) אמר במשנה ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שזה אינו חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שזה אינה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הריני נזיר שאחד מכם נזיר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר הריני נזיר שכולכם נזירים כולם נזירים ע''כ. וכתב שם רש''י תרי לישני בחד לישנא מוקי מתני' כב''ש דאמר הקדש טעות הוי הקדש וללישנא בתרא כב''ה נמי מתוקמא וכר''ש דאמר גבי הרתיע לאחוריו דספק נזיר להחמיר וכן כתבו שם התוס' ז''ל וא''כ לכולהו לישני לית הלכתא כהך מתני' דהא קי''ל דלא כב''ש ודלא כר''ש וכדפסק רבינו בפסק זה דספק נזירות להקל אבל רבינו ז''ל דעת אחרת עמו דהך מתני' מתוקמא כב''ה ואפי' אליבא דר''י דספק נזירות להקל הכא הוי ודאי נזירות כיון שיש בו כל הדברים שהוא בהמה במקצת ואינו בהמה במקצת וכן כל השאר כמו שפי' ובסיפא דמתני' דהריני נזיר שאחד מכם נזיר פירשה רבינו דלא קאי ארישא דלרש''י ז''ל קאי ארישא דבא אחד ואמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר כלומר ודאי אחד מכם נזיר שהרי ודאי הוא כדברי אחד מכם בענין הכוי וכן השני אמר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר שודאי אינו כדברי אחד מכם בענין הכוי והג' אמר הריני נזיר שכולכם נזירים כלומר ספק נזירים וכן פירשו התוס' ומפני כן כולם נזירים. אבל רבינו בפירוש המשנה לא פירש כן אלא מילתא באנפי נפשה היא וז''ל הביא מה שהוא דומה לזה וזה שיהיו שני אנשים באים כנגדו אחד נזיר ואחד שאינו נזיר הרי מי שאמר עליהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חל עליו נזירות וכמו כן אם אמר ששניכם נזירים לפי שכבר אמר אמת במקצת כמ''ש בכוי וכמו כן אם היו הבאים נגדו רבים והיו בהם נזירים ושאינן נזירים ואפי' היו מאה שאינם נזירים ואחד נזיר ואמר שכולכם נזירים חלה עליו הנזירות לפי שיש במקצתם נזיר כמו שחל עליו בכוי כשאמר שזה חיה לפי שקצת דרכיו דרכי חיה ע''כ. ונראה שמחלוקה זו יצא לו מה שכתב וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים כו' אלא שיש לתמוה למה לא כתב לנו חידוש יותר גדול שאפי' אמר שכולם פקחים ויש בהם אחד פקח סגי כמו שכתב שאפי' אמר שכולכם נזירים ויש אחד בהם נזיר סגי. ותו קשיא איך אפשר לומר דהיכא דאמר שכולכם נזירים ולא יש בהם אלא אחד נזיר סגי ומאי שנא מהיכא דאמר הריני נזיר אם יהיה בזה מאה כור דאינו נזיר כדמשמע מדברי רבינו ז''ל לעיל. מיהו יש לחלק דשם אמר אם יהיה בכרי זה והרי אם מלה תנאית אבל הכא לא אמר אם כלכם נזירים וכיון דאינה מלה תנאית סגי שיהיה בהם נזיר ומ''מ הסברא רחוקה כיון דהוא אמר כולכם למה יהיה נזיר כיון דלא נמצא כדבריו. ותו קשיא לפי פירושו דמילתא באנפי נפשיה היא ולא קאי אדלעיל כדפירש בפי' המשנה וכן מוכרח לפי פירושו שאינו מפרש נזירים דכוי דהוו נזירים ספק אלא נזירים ודאי מפני שיש דרכים דומים לזה ולזה א''כ מ''ש שאחד מהן נזיר או אינו נזיר ודאי הוא קאי אדלעיל מה שאמר שאחד מהן אינו נזיר שקר הוא דודאי כולם נזירים ולכן מוכרח לפי פירושו דהוא מילתא באנפי נפשה כדפירש בפירוש המשנה א''כ מאי האי דאמרו שם בגמרא ב' ברייתות חדא תשעה נזירים וחדא תשעה נזירות והקשו דהיכי משכחת ט' נזירות ותירצו כגון דאמר הריני נזירות הכל עלי בשלמא למפרשים דכל הני נזירות הוו גבי כוי ניחא דחד אמר גבי כוי תשעה נזירים וחד אמר נזירות ומשכחת באדם אחד אמר נזירות אלו התשעה שהזירו בכוי עלי אבל לרבינו ז''ל שהיה חלוקה אחרת איך אפשר לפרש כן. וי''ל דהוא מפרש תשעה נזירים גבי מתני' אינה כהך מתני' תשעה נזירים וחד אמר תשעה נזירות ופירשו בגמרא דתשעה נזירות הוי אדם אחד שאמר לאלו שנדרו גבי כוי ואלו שנדרו שראו אנשים אחד נזיר ואחד שאינו נזיר בא הוא ואמר לכולן נזירות הכל עלי יש עליו ט' נזירות:

יא וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת וְלֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. וְכֵן דַּרְכֵי הַכְּוִי בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת לֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. כֵּיצַד. דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּחַיָּה וְחֶלְבּוֹ אָסוּר כִּבְהֵמָה. וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַבְּהֵמָה וְכֵן עִם הַחַיָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה. וְטָעוּן שְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה וְחַיָּה. וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים אֲחֵרִים וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס מִטַּמֵּא בְּלֹבֶן כַּאֲנָשִׁים. וּמִטַּמֵּא בְּאֹדֶם כְּנָשִׁים. וְאֵינוֹ נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי לֹא כַּאֲנָשִׁים וְלֹא כְּנָשִׁים. וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו כַּאֲנָשִׁים וּכְנָשִׁים. וְיֵשׁ בּוֹ דִּינִים אֲחֵרִים וְכָל אֶחָד יִכָּתֵב בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'. משנה פ''ב דבכורים. ומ''ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'. בתוספתא דבכורים:

יב וְכֵן אִם רָאוּ אֲנָשִׁים בָּאִים כְּנֶגְדָּם מֵהֶם פִּקְחִים וּמֵהֶם סוּמִים וְאָמַר אֶחָד הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ פִּקְחִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ פִּקְחִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵי אֲנִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ סוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ סוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵלּוּ פִּקְחִין וְסוּמִין. וְאָמַר אַחֵר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֵלּוּ לֹא פִּקְחִין וְלֹא סוּמִין. הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו':

יג * קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְנָדַר בְּנָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ קָטָן בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים. וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁאָר נְדָרִים:

 ההראב"ד   קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה''ז נזיר ומביא קרבנותיו. א''א דבר זה אינו מחוור למ''ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ''ד דאורייתא דרב כהנא ורבי יוחנן ורשב''ל פליגי ורבי יוחנן ורשב''ל סבירא להו דאורייתא פרק יוצא דופן:

 כסף משנה  קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב הראב''ד דבר זה אינו מחוור למ''ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ''ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור''ל ס''ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ''ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר''י ור''ל: והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'. משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים:

 לחם משנה  קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. נראה דאית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וכן פסק רבינו ז''ל בהלכות נדרים פי''א. ויש לתמוה על הר''א ז''ל איך עשה עצמו כאילו לא ידעו וכתב אפשר דהלכתא כמאן דאמר דאורייתא דאם לא היה נראה לו לפסוק כן שם היה לו להשיג. אבל יש לתמוה על רבינו ז''ל דהוא פסק כרבי דאמר עד שיביא שתי שערות שכן כתב לקמן עד שיגדיל ויעשה איש א''כ הרי משמע התם דרבי אית ליה דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ומשום הכי אתי הלכה דאורייתא ודחי דרבנן אבל אי הוי דאורייתא לא דחי דאורייתא אדאורייתא וכן נראה מוסכם שם בסוגיא ואפילו למאן דהוה סבור מעיקרא דפליגי אי הלכה היא בנזיר הוה סבור דכ''ע אית להו דמופלא סמוך לאיש דרבנן כדכתבו שם התוס' דאי לא לרבי לא הוה ליה למדחי הלכה למופלא סמוך לאיש וא''כ רבינו ז''ל דפסק כרבי הוה ליה למפסק דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואולי דרבינו ז''ל סובר דמעיקרא היה סבור דכולי עלמא דאורייתא מופלא סמוך לאיש ופליגי אי הוי הלכה משמע דלרבי דהוי הלכה אע''פ שהוא מדאורייתא וכיון דקי''ל דמופלא סמוך לאיש דאורייתא כסברא דמקשה דכולהו תנאי אית להו דאורייתא ופסק כרבי, ודוחק דמן הראוי לפרש כמסקנא ודבריו עדיין צריכים עיון:

יד כֵּיצַד. הָאָב שֶׁאָמַר לִבְנוֹ הַקָּטָן הֲרֵי אַתָּה נָזִיר. אוֹ שֶׁאָמַר בְּנִי פְּלוֹנִי נָזִיר אוֹ הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְשָׁתַק הַבֵּן. הֲרֵי זֶה נָזִיר וְחַיָּב הָאָב לִנְהֹג בּוֹ כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וּכְשֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה כִּשְׁאָר הַנְּזִירִים הַגְּדוֹלִים:

 כסף משנה  ומ''ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ''ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'. מבואר שם בגמרא:

טו לֹא רָצָה הַבֵּן וּמִחָה בְּדָבָר זֶה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ שְׂעָרוֹ אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא אוֹ קְרוֹבָיו בִּנְזִירוּת זוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נָזִיר. וְעַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לְהַדִּירוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיֵעָשֶׂה אִישׁ:

 כסף משנה  ומ''ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'. שם במשנה. וממה שכתב רבינו ושתק הבן אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר: ועד מתי יש לו להדירו וכו'. שם (דף כ"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו:

טז הָעַכּוּ''ם אֵין לָהֶן נְזִירוּת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ב) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל':

יז נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת. וְהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נְזִירוּת הָאִשָּׁה אִם רָצָה כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. אֲבָל הָעֶבֶד יֵשׁ לְרַבּוֹ לָכֹף אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת וּלְהִטָּמֵא לַמֵּתִים וְאִם לֹא כָּפָה אוֹתוֹ נוֹהֵג נְזִירוּת:

 כסף משנה  (טז-יז) העכו''ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות. משנה רפ''ט (דף ס"א): והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'. שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת''ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ''ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א''ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ''ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה''ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה''נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה:

יח נָדַר הָעֶבֶד שְׁאָר נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַמְּלָאכָה אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ. אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לְכֻפּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ וְלֹא יָחוּל עָלָיו נֶדֶר. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאוֹסֵר פֵּרוֹת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם אֵין שָׁם עִנּוּי וְלֹא דָּבָר שֶׁמְּעַכֵּב מְלָאכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְכֻפּוֹ. * נָדַר עַבְדּוֹ בִּנְזִירוּת וְאָמַר לוֹ מוּפָר לְךָ יָצָא לְחֵרוּת וְחַיָּב לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. שֶׁהָעֶבֶד כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאֵין מְפֵרִין לוֹ. וְאִם הֵפֵר יָצָא לְחֵרוּת:

 ההראב"ד   נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וכו'. א''א כל זו הפסקא אינה כלום וטעות הוא שטעה בלשון המשנה וכך הוא לשון המשנה העיקרי הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו. עבר מנגד פניו ר''מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה. והפר לעבדו לאו דוקא לשון הפרה אלא אפי' כפאו ואמר לו שתה אם לא שתה ויצא לחירות משלים. וי''ל דוקא כשהפר ולא כפה מפני שאין הפרה לגבי עבד כלום אבל אם כפאו אע''פ שלא שתה כשיצא לחירות אינו משלים שכבר בטלו. ולא נהירא אלא אפי' בשכפאו משלים לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות שחלה עליו נזירות כשיצא:

 כסף משנה  נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'. משנה שם (דף ס"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ''כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז''ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ''ל: והראב''ד כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו:

יט * עֶבֶד שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת וּבָרַח אוֹ שֶׁהָלַךְ מֵרַבּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַחְזֹר לִרְשׁוּת רַבּוֹ. נָזַר וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְגִלֵּחַ וְלֹא יְדָעוֹ רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת הֲרֵי זֶה יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ. * אֲבָל אִם נָדַר וְלֹא גִּלֵּחַ וְיָצָא לְחֵרוּת לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ. נִטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵרוּת מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּטְמָא:

 ההראב"ד   עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מנגד רבו הרי זה אסור לשתות יין. א''א דלא כהלכתא שהרי ר''מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה: אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא. א''א אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו עד שלא גלח, לומר שמביא קרבנותיו ומגלח. ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפילו בשכפאו רבו. ונראה לי בשכפאו כשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא ולמה סותר והכי איתא בירושלמי:

 כסף משנה  עבד שנדר בנזירות וברח וכו'. שם במשנה עבר מכנגד פניו ר''מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ''ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ''ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב''ד: וכתב א''א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר''מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה. ומ''ש רבינו או שהלך מרבו, טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו: נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא. תוספתא בסוף נזיר: וכתב הראב''ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה''ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ''ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח''כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ''ש והכי איתא בירושלמי. שם:

 לחם משנה  נזר והשלים נזירותו וכו'. כ' הראב''ד ז''ל אין לזה שורש וכו'. והרב''י ז''ל כ' דמ''ש לומר שמביא קרבנותיו הוי מילתא באנפי נפשה, ולי ה''פ אי איירי שלא כפאו רבו מאי לא יצא ידי נדרו ואין לומר שימים שמנה לא יעלו הרי מנה ואע''פ שלא גילח מאי הוי ואין לומר שמביא קרבנותיו פשיטא שיביא קרבנותיו ומי היה פוטרו לכך פירש דאיירי בשכפאו רבו כלומר שכפאו להטמאות ולא נטמא וכמו שכתב הר''א ז''ל לעיל כפאו לשתות ולא שתה ומאי לא יצא ידי נדרו לא שיעלו הימים הראשונים אלא לומר שמביא קרבנותיו והשתא השמיענו חידוש דאע''פ שכפאו רבו והוה אמינא לא יצטרך להביא קרבנותיו שהרי נתבטל הנזירות קמ''ל. כנ''ל פירוש דברי הראב''ד ז''ל:

כ נְזִירוּת נוֹהֶגֶת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי זֶה נָזִיר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין לָנוּ בַּיִת כְּדֵי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ:

כא אֵין הַנְּזִירוּת נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִי שֶׁנָּזַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נָזִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנָּזַר. * לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּדַר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נוֹהֵג שָׁם נְזִירוּת עַד שֶׁיָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיִּבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בִּמְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ:

 ההראב"ד   לפיכך מי שנדר בזה''ז בח''ל כופין אותו לעלות לא''י. א''א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א''י לח''ל ואסור להזיר בכל מקום:

 כסף משנה  (כ-כא) נזירות נוהגת בפני הבית וכו'. בספ''ג דנזיר (דף י"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח''כ בא לארץ ב''ש אומרים נזיר שלשים יום וב''ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א''א בח''ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח''ל ר''ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח''ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא''י ויתחייב שם בנזירות עכ''ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח''ל שאע''פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח''ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא''כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח''ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח''ל ולא משום קנס כמ''ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג''ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח''כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ: והראב''ד כתב א''א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא''י שאע''פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא''י י''ל שהטעם מפני שכל שהוא בח''ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח''ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות:

כב וְכָל זְמַן שֶׁהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לַמֵּתִים וּלְגַלֵּחַ וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָמִים אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ. וְאִם עָבַר וְשָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נָגַע בְּמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּנְגִיעָה לוֹקֶה:

הלכות נזירות - פרק שלישי

א  סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. כֵּיצַד. מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וַאֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר נְזִירוּת גְּדוֹלָה עַד מְאֹד הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ זְמַן:

 כסף משנה  סתם נזירות ל' יום וכו' ואפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה וכו'. משנה בפ''ק (דף ז') סתם נזירות שלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ופירש המפרש אמר הריני נזיר אחת קטנה לא תהא פחותה מל' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד ה''ז נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות הפחותה משלשים יום או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפי' אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים יום כדקאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עלי הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם:

ב פֵּרֵשׁ זְמַן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם אֶחָד אוֹ עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ עֶשְׂרִים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין נְזִירוּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד וכו'. משנה שם (דף ס') סתם נזירות שלשים יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות פחות מל' יום ובגמרא מנא ה''מ אמר רב מתנה אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. וכתב רבינו בפירוש המשנה סמכו זה העיקר ר''ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר קדוש יהיה ומנין יהיה ל' לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלשים יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן:

ג פֵּרֵשׁ זְמַן יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ אַרְבָּעִים אוֹ מֵאָה יוֹם אוֹ מֵאָה שָׁנָה הֲרֵי זֶה נָזִיר כִּזְמַן שֶׁפֵּרֵשׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר:

 כסף משנה  פירש זמן יותר משלשים יום וכו' ה''ז נזיר כזמן שפירש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך גבי הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכן נלמד ממה ששנינו בספ''ב הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום:

ד הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר שָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין נוֹזְרִין שָׁעוֹת:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר שעה אחת וכו'. נלמד ממה שנתבאר שאין נזירות פחות מל' יום. ומ''ש הריני נזיר ל' יום ושעה אחת וכו'. משנה בפ''ק:

ה הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי. אִם לֹא הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִנְזִירוּת גְּדוֹלָה וַהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ זְמַן. וְאִם הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ אִם הָיָה מְהַלֵּךְ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם הָיָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה נָזִיר נְזִירוּת אַחַת כְּמִנְיַן הַיָּמִים:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו'. משנה בפ''ק (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום ובגמרא אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ה''ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך ופי' המפרש אמר רבא התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר עד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון שהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן (דלא אריכא ליה דרך) שהחזיק בדרך כבר: ודע דבתר הכי פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר ר''פ באתרא דלא מנו פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא וכו' כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. ולכאורה נראה שה''ל לרבינו לאוקומי באתרא דלא מנו פרסי אבל באתרא דמנו נזיר כמנין הפרסאות. וי''ל דבשינויא דמילתא דלית בה קיצותא לא קתני מיתרצה נמי קושיא דלהוי כל פרסה ופרסה:

ו * מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת אוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע הֲרֵי זֶה נָזִיר כַּמִּנְיָן שֶׁאָמַר כָּל נְזִירוּת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְסוֹף כָּל שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁנִיָּה. אֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה אֶלֶף נְזִירִיּוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה כַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי זֶה מוֹנֶה אַחַת אַחַר אַחַת עַד שֶׁיָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִים מִנְיַן נְזִירוּתָיו:

 ההראב"ד   מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו' הרי זה מונה אחת אחר אחת עד שימות או עד שישלים מנין נזירותו. א''א קצר בכאן שאם אמר הריני נזיר מאת שנה או אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם:

 כסף משנה  מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו'. משנה בריש פרק ג' (דף י"ז) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד. ומה שכתב אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות וכו'. בפירקא קמא (דף ז') ובסוף הפרק ברייתא (דף ח':) הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ופירש המפרש (בדף ז') אין זה נזיר עולם שיהא מגלח לסוף שלשים אלא נזיר לעולם דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו עכ''ל. ומשמע בהדיא מרישא ומסיפא שאם אמר הריני נזיר מאה נזירות או אלף שהוא מונה נזירות אחר נזירות עד שימות וסתם נזירות שלשים יום ולפיכך מגלח בסוף כל שלשים יום: וכתב הראב''ד א''א קיצר בכאן שאם אמר וכו'. ואני אומר שאין כאן קיצור שהרי לקמן בפרק זה כתב החילוק שיש בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב:

ז הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה. מוֹנֶה נְזִירוּתָיו כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה. אִם פֵּרֵשׁ שְׁנַת הַחַמָּה מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ נְזִירוּת כָּל אַחַת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם פֵּרֵשׁ שְׁנַת לְבָנָה מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים נְזִירוּת. וְאִם סְתָם מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים נְזִירוּת שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַנְּדָרִים הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְרֹב שְׁנֵי הַחַמָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים יוֹם מוֹנִין לָהּ. וְרֹב שְׁנֵי הַלְּבָנָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע וַחֲמִשִּׁים יוֹם מוֹנִין לָהּ. וְאֵין קוֹרִין כָּל הָעָם שָׁנָה סְתָם אֶלָּא לִשְׁנַת הַלְּבָנָה:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר כמין ימות השנה וכו'. משנה בספ''ק (דף ח'): ומה שכתב אם פירש שנות החמה וכו' ואם פירש שנת הלבנה וכו'. שם בברייתא: ומה שכתב ואם סתם מונה שנ''ד וכו'. יש לתמוה על זה דהא בירושלמי סוף פירקא קמא דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס''ה נזירות (כמנין ימות החמה) אם כמנין ימות הלבנה שנ''ד וכו' אם כמנין ימות השנה צריכא וכיון דבירושלמי אמרו צריכא היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ''ב דטהרות ספק נזירות מותר:

ח הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירוּת. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם. הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת וְעוֹד הֲרֵי זֶה נָזִיר שָׁלֹשׁ נְזִירוּת. הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת וְעוֹד וְשׁוּב הֲרֵי זֶה נָזִיר אַרְבַּע נְזִירוּת. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה נָזִיר נְזִירוּת אַחַת שֶׁל שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר אחת ומחצה וכו' אמר הריני נזיר ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז'): אמר הריני נזיר ואחד וכו' עד הרי זה נזיר ד' נזירות. ברייתא בספ''ק (דף ח':): הריני נזיר שלשים ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז':) הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר ל''א יום שאין נזירות שעות ובגמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר ל''א יום אבל אמר שלשים (יום) ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא:

 לחם משנה  הריני [נזיר] שלשים יום ויום אחד כו'. קשה דבגמרא (דף ז' ע"ב) אמר רב דרשינן לישנא יתירא וכיון דקאמר שלשים יום ויום אחד ולא אמר שלשים ואחד יום נזיר שתים וכר' עקיבא דדריש לישנא יתירא ורבינו פסק כר' עקיבא בפכ''ה מה' מכירה. ולכך נראה לומר דהא ודאי ט''ס הוא בספרי רבינו וצ''ל שלשים ואחד יום:

ט מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ. אֵלּוּ מְעִידִין שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מְעִידִין שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ. הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם שֶׁבִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם וַהֲרֵי כֻּלָּן מְעִידִים בִּשְׁתַּיִם:

 כסף משנה  מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו וכו'. משנה בספ''ג (דף כ') וכב''ה:

 לחם משנה  מי שהיו ב' כתי עדים כו'. קשה דמתני' דפרק ב' דנזיר (דף כ') דקאמר הכי היינו דלא כר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר דפליגי בכת אחת אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש אבל לרבי ישמעאל אפי' כת אחת שנחלקו אחת אומרת חמש ואחת אומרת שתים לב''ה אמרינן יש בכלל חמש שתים ורבינו ז''ל היה לו לפסוק כן ולכתוב כת אחת ולהשמיענו אפי' כת אחת שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש יש בכלל חמש שתים דכי האי גוונא אשכחן בהלואה אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים דיש בכלל מאתים מנה כדאמר ר''ש בן אלעזר בפ' זה בורר וכן פסק רבינו בהלכות עדות כר''ש ב''א וא''כ היה לו לפרש כאן כן ולא לכתוב ב' כתי עדים דמשמע דכשהיה כת אחת אמרינן נחלקו עדותן:

י מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת בֵּין שֶׁנָּדַר שְׁתֵּיהֶן בְּבַת אַחַת בֵּין שֶׁנָּדַר זוֹ אַחַר זוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם וּמָנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְהִתִּיר נִדְרוֹ. עָלְתָה לוֹ רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה וּמֵבִיא זֶה הַקָּרְבָּן וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ וַאֲפִלּוּ גִּלֵּחַ שְׂעָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עָלֶיהָ עָלְתָה לוֹ רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה. שֶׁהֲרֵי אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה אֶלָּא לְאַחַר הָרִאשׁוֹנָה וְהָרִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁהִתִּירָהּ כְּאִלּוּ אֵינָהּ מֵעִקָּרָהּ:

 כסף משנה  מי שנזר שתי נזירות וכו' עלתה לו ראשונה בשניה. תוספתא בנזיר פ''ב. ומ''ש בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו, כן משמע בירושלמי דנזיר פ''ג. ומה שכתב ואפילו הביא כפרתו וכו'. כן משמע בירושלמי שם:

יא * מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְעוֹלָם אוֹ הֲרֵינִי נָזִיר כָּל יְמֵי חַיַּי הֲרֵי זֶה נָזִיר לְעוֹלָם. וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אֶלֶף שָׁנָה הֲרֵי זֶה נָזִיר לִזְמַן קָצוּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה הָאָדָם אֶלֶף שָׁנָה:

 ההראב"ד   מי שאמר הריני נזיר לעולם וכו'. א''א זו הגרסא כך מצאתי בתוספתא ובירושלמי אבל בגמרא שלנו אינה כן והיא מבולבלת מאד:

 כסף משנה  מי שאמר הריני נזיר כל ימי חיי וכו'. ברייתא בספ''ק (דף ח') כתבתיה בפרק זה אלא שנראה שלא היה רבינו גורס בה חילוק בין עולם ללעולם אלא חילוק בין נוזר לעולם לנוזר לזמן קצוב: וכתב הראב''ד על דברי רבינו זו הגירסא כך מצאתי וכו'. וכבר כתבתי שנ''ל שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ובתוספתא:

יב ומַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לְנָזִיר לִזְמַן קָצוּב. שֶׁהַנָּזִיר לִזְמַן אָסוּר לְגַלֵּחַ עַד סוֹף יְמֵי נְזִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם'. וּנְזִיר עוֹלָם אִם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹ שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כְּשֶׁיְּגַלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יד-כו) 'וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ'. וְאַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה הִיא מִפִּי הַקַּבָּלָה. וּנְזִיר עוֹלָם שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה כְּמוֹ נָזִיר לִזְמַן קָצוּב:

 כסף משנה  מה בין נזיר עולם וכו'. במשנה פ''ק (דף ד') שנינו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ופירש רבינו דהכביד שערו היינו מי''ב חדש לי''ב חדש דומיא דאבשלום דאיפליגו ביה תנאי בפ''ק (דף ד' ה') ופסק כתנא קמא דאמר מי''ב חדש לי''ב חדש דכתב ויהי מקץ ימים לימים ויליף ימים לימים מבתי ערי חומה: ומ''ש ואבשלום נזיר עולם היה. שם: ומ''ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה. אע''ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא:

יג שִׁמְשׁוֹן לֹא הָיָה נָזִיר גָּמוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר בְּנָזִיר אֶלָּא הַמַּלְאָךְ הִפְרִישׁוֹ מִן הַטֻּמְאָה. וְכֵיצַד הָיָה דִּינוֹ. הָיָה אָסוּר בְּיַיִן וְאָסוּר בְּתִגְלַחַת וּמֻתָּר לְהִטָּמֵא לַמֵּתִים. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  שמשון לא היה נזיר גמור וכו'. משנה שם נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובגמרא (דף ד':) מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר''ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר''ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני (לא ר' יהודה ולא ר"ש) אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחלה ומתני' קתני אם נטמא אי ר''ש הא אמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא וכו' ושמשון לאו נדור הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנא לן דאיטמי למתים וכו' גמרא גמירי לה. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש ועוד דסתם מתני' כוותיה. והר''י בן לב כתב בתשובה שקשה לו על פסק זה דרבינו דבנדון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ''ק עם ר''ש ור' יוסי דס''ל לר''ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש''ה אמר ר''ש דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא אלא מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ור' יוסי נמי ס''ל דבעינן דבר הנדור ומש''ה מתיר כמי שאמר הרי עלי כבכור וה''ל ר''ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור''ש, וכיוצא בזה פסק הרי''ף בהלכות טומאה בפלוגתא דאחותו ארוסה. ויותר קשה לפי המסקנא דקאמר דכ''ע בעינן דבר הנידר דא''כ ר' יוסי ור''ש ור' יעקב כולהו ס''ל דבעינן דבר הנידר ולא חייל כלל נזירות שמשון ואי משום הא לחוד לא הוה קשה שנוכל לומר שפסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה הריני כשמשון כבן מנוח וכו' הרי זה נזיר שמשון ואי קשיא הא קשיא דאיך פסק הרמב''ם תרתי דסתרן אהדדי פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כר' יהודה דחייל נזירות שמשון אע''ג דשמשון לאו נדור הוא. ומה שעלה בדעתי בתירוץ קושיא זו דס''ל להרמב''ם במאי דאיתמר בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וכו' אמרתי לו כמוך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' היינו לר' יוסי ואי נמי לר''ש ולר' יעקב אבל לר' יהודה ולסתם מתני' הוי טעמא משום דכתיב להזיר לה' לרבות דבר הנידר כי היכי דמרבינן משום דכתיב כי ידור נדר לה' את הבכור לר' יעקב ולר' יוסי חטאת ואשם ובהכי לא סתרן מתני' אהדדי דהא תנן במתני' טובא דבעינן דבר הנידר וסתם לן רבי דחייל נזירות שמשון אע''ג דלאו נדור הוא עכ''ל. x ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמ' אפילו ברמז. ולי נראה לתרץ בע''א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופירש רש''י והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס''ד דמנוח קאמר להא מילתא דה''ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפיו לא יצא עכ''ל. והשתא איכא למימר לעולם לר' יהודה נמי בעינן דבר הנדור ומאי דאמר דחייל נזירות שמשון הוי טעמא משום דס''ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה:

 לחם משנה  שמשון לא היה נזיר גמור כו'. הקשה מהר''י בן לב ז''ל דרבינו ז''ל פסק תרתי דסתרן אהדדי דבפ''ה דנזיר משמע דמאן דאית ליה נזירות שמשון לא בעינן שיתפיס בדבר הנדור דשמשון לאו נדור הוא ורבינו ז''ל פסק בהל' נדרים דבעינן בדבר הנדור א''כ הוא סותר למה שפסק כאן דנזירות שמשון הוי נזיר. והוא ז''ל תירץ דאית ליה לרבינו ז''ל דמאן דאית ליה נזירות שמשון מפיק ליה מלה' דכתיב גבי נזיר וכמו שהקשו שם בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' וכתב ז''ל שהוכרח רבינו לומר כי היכי דלא תקשי סתמי אהדדי דבפ''ק דנזיר סתם משנה הוי דנזירות שמשון הוי נזיר ובריש פ''ב דנדרים איכא סתם משנה דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולשום שלום ביניהם הוכרח רבינו לומר כן. ובאמת אין זה מוכרח כ''כ אבל נראה לי הכרח אחר עצמיי אשר עבורו הוצרך רבינו למשכוני נפשיה. דבפ''ב נדרים ברישיה (דף י"ג ע"ב) אמרינן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו''ם כעורות לבובין כו' ואמר שם בגמ' טעמא דאמר חולין כו' ואלא ר' יהודה היינו רישא כלומר כבר תנינא לה בפרקין דלעיל ואי ר' יהודה דאית ליה נזירות שמשון לא בעי שיתפיס בדבר הנדור אלא אפי' מתפיס בדבר האסור כדמשמע פשטא דסוגיא דפ''ק דנזיר א''כ אדמקשי בגמ' הא תני ליה רישא ליקשי ליה טפי דא''א לומר דמתני' ר' יהודה דקאמרה דבעכו''ם ובעורות לבובין לא מהני משום דבעינן שיתפיס בדבר האסור כדפירשו שם בגמ' טעמא ור' יהודה אפי' מתפיס בדבר האסור הוי נדר דהא אמר בנזירות שמשון הוי נזיר אע''ג דמתפיס בדבר האסור אלא ודאי דטעמא דר' יהודה בנזירות שמשון הוי משום דכתיב ביה לה' כדכתב מהר''י בן לב ז''ל. ויש סעד לתומכו לפירוש מהר''י בן לב ז''ל שפירש דטעמו של רבינו ז''ל משום דמפיק ליה מלה' ולא כמו שפירש מהר''י קארו ז''ל דטעמא דאית ליה דשמשון נדור הוא דקרא דכי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן מנוח הוא דקאמר ליה דאם כדבריו איך כתב רבינו שהרי לא נדר בנזיר הא מ''מ אביו הדירו כיון דמנוח קאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער וכו' וקי''ל איש מדיר את בנו בנזיר ואי קשיא לפירוש מהר''י בן לב ז''ל דבסוף הלכות נזירות פסק רבינו ז''ל כשמעון הצדיק דמשמע דמפיק ליה לה' להכי שכן כתב שם אבל הנודר לה' דרך קדושה ה''ז נאה ומשובח וע''ז נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה' דמשמע דהוי כשמעון הצדיק ולר' יהודה משמע דלית ליה דהא איהו מפיק לקרא דלה' לדרשת נזירות שמשון י''ל דמ''מ ר''י אית ליה דרשא דשמעון הצדיק אלא דלא מפיק ליה מהאי לה' אלא מקרא דנזר אלהיו על ראשו קודש הוא לה' ולהכי מייתי רבינו ההוא קרא כשהזכיר מלתיה דשמעון הצדיק ולא הזכיר קרא דנדר נזיר להזיר לה' שהזכיר שמעון הצדיק בגמ' דהא קשה ע''ז אמאי שבקיה לקרא דמייתי שמעון הצדיק ומפיק ליה מקרא אחרינא ולדברי מהר''י בן לב ז''ל ניחא כדכתיבנא ומ''מ פירושו מגומגם וכדכתב מהרי''ק ועדיין צ''ע:

יד לְפִיכָךְ מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשִׁמְשׁוֹן הֲרֵי זֶה נָזִיר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַיַּיִן לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּשְׁאָר נְזִירֵי עוֹלָם. וּמֻתָּר לְהִטָּמֵא לַמֵּתִים. וְאִם אָמַר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן אֵינוֹ נָזִיר. וּמִי שֶׁנָּדַר נָזִיר כְּשִׁמְשׁוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ שֶׁנְּזִירוּת שִׁמְשׁוֹן לְעוֹלָם הָיְתָה:

 כסף משנה  ומ''ש ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק אלו מותרין (דף כ') וכתב רבינו פ''ב דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו': ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל עליו. בפ''ב דנזיר (דף י"ג) גבי בעיא דרבא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום ובפרק אלו הן הלוקין (דף כ"א:) אהא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור בחמור וכו' (והוא) כהן ונזיר בבית הטומאה מתקיף (דף כ"ב) ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש (ביו"ט) ומשני וכו' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר כנזיר שמשון משמע בהדיא דנזיר שמשון ליתיה בשאלה והטעם פירש''י משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא ובפ''ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר. ורבינו נתן טעם מפני שנזירות שמשון לעולם היתה. ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה, ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם:

 לחם משנה  ואם אמר לא נתכוונתי כו'. הרב בעל כ''מ הביא בפירוש דברי רבינו ז''ל ג' דרכים. ולי נראה דרכו של הרב מהר''י ן' חביב ז''ל מחוור אבל פירושו שפירש בדברי הגמרא הוא דרך אחד ונ''ל לפרש דברי הגמרא באופן אחר מסכים לפירוש שפירשו בדברי רבינו ז''ל שהוא פירש דמ''ש רבינו דהיכא דאמר לא נתכוונתי כו' נאמן היינו דוקא היכא דאמר כשמשון לבד אבל היכא דאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אע''פ שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי אינו נאמן ודלא כהר''י בן לב דפליג עליה בתרתי בפירוש דברי רבינו שסובר דהיכא דאמר כשמשון לבד אינו כלום אפי' שלא יאמר לשמשון אחר נתכוונתי ועוד פליג עליה דאפי' שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אם יאמר לשמשון אחר נתכוונתי נאמן, ולרב מהרי''ק ז''ל יש לו דרך אחר דהיכא דאמר כשמשון לבד מהני אבל אם יאמר לשמשון אחר נתכוונתי אפי' שיאמר כשמשון בר מנוח בעל דלילה אינו נזיר והעלה הרבה בפירוש סוגיית הגמ' וכמו שכתוב בפירושו. ול''נ לקיים דברי מהר''י בן חביב ז''ל ולא כמו שפירש הוא בדברי הגמרא דכשהקשו בגמ' (דף ד') למה לי למתני כל הלין דהמקשה היה סובר דמתני' או או קתני ותירץ לו המתרץ הבנת המשנה אלא דהמקשה היה סבור דמתני' דתני כולהו הוא משום דצריך כולהו ולהכי הקשו בגמ' דלמה הוצרך לומר כל הני תנאים ותירצו בגמרא דאי אמר שמשון לבד הוה אמינא שמשון אחרינא וכן בר מנוח לכך הוצרכו כולהו וסובר רבינו ז''ל דבגמ' נקט צריכותא דשמשון ובר מנוח וה''ה לאינך דכולהו צריכי דבשמשון בר מנוח בעל דלילה נמי איכא למטעי איניש אחרינא וצריך כל הנהו ה' תנאים כדי שלא יוכל לומר לשמשון אחר נתכוונתי אע''פ שאין כן דעת שאר המפרשים דהם סבורים דבשלשה תנאים סגי שיאמר שמשון בר מנוח בעל דלילה לבד מ''מ כיון דרבינו ז''ל הזכיר כל התנאים משמע דס''ל דכולהו צריכי ואע''ג דבגמרא לא עביד צריכותא אלא לשמשון ובר מנוח משמע ליה לרבינו ז''ל דמינייהו ילפינן לאידך ומשום דהוקשה לו לרבינו במאי דקאמר גמרא הוה אמינא שמשון אחרינא דהא קי''ל סתם נדרים להחמיר מדתנן בפ' ואלו מותרים דאם אמר כבשר מליח דמשמע לגבוה ולעכו''ם סתמו אסור א''כ הכא נמי נימא הכי דע''ד הסתם כיון דלא פירש דבריו על שמשון בר מנוח קאמר לכך הוצרך לתרץ דמאי דקאמר בגמרא הוה אמינא שמשון אחרינא הוא דוקא היכא שמפרש הוא דבריו אבל אם לא יפרש דבריו ודאי דסתם נדרים להחמיר אבל כשיאמר כל התנאים אע''פ שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי אינו נאמן דהוי כרוב המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם דאינו נאמן משום דרוב המקומות קורין כן ולא כל כמיניה לומר היפך ממאי דמשמע מדבריו וכמ''ש הטור ז''ל בי''ד סימן ר''ח. וא''ת מאי שנא מלא נדרתי אלא לחרמו של ים ולא נדרתי אלא בקרבנות מלכים דכתב שם הטור דנאמן אם הוא תלמיד חכם. ובההיא דרוב המקומות קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כתב דבכל גוונא אינו נאמן ומשמע אפילו הוא תלמיד חכם והא בההיא דחרמו של ים אין משמעות דבריו אלא חרם סתם חרם גבוה וכדכתב הרמב''ם ז''ל בפ''ב מהלכות נדרים וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו שמשמען לכל העם אסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך אם היה הנודר ת''ח וכו' משמע לכל שומע דהוי נדר ומ''מ קאמר דת''ח נאמן. והרב מהרר''י קארו ז''ל הקשה לפי' מהר''י בן חביב מדין זה דלא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואדמקשי ליה מהא אמאי לא מסייע ליה מדינא דבשר מליח ותרומת הלשכה דאמרינן דאזלינן בתר מאי דמשמע לשון המדינה ואע''פ שהוא יאמר לא נתכוונתי לכך אינו נאמן וכן פירש דברי הרמב''ם ז''ל מהרר''י קארו ז''ל עצמו בפ''ב מהלכות נדרים. אלא שעל כל פנים צריך ליישב ב' דינים אלו דלא יסתרו זה את זה. ונ''ל לומר דבכל הני דהזכיר מתני' גבי חרמו של ים וקרבנות מלכים כוונתו לומר שאמר כן דרך שחוק והתול כדי להטעות לשומעים ולכך אם ת''ח הוא נאמן דאין יכולים לומר למה לא פירשת דבריך דיאמר דרצונו לשחוק ולהתל אבל בבשר מליח דאין רצונו לשחוק נאמר לו אם כוונתך בשר מליח של עכו''ם למה לא פירשת כיון שדרך בני המדינה (לקרות) לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם ומינה ילפינן לעניינא דעסקינן השתא דאם יהיה שמשון אחר בעל דלילה בעולם שעקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו ואמר לא נתכוונתי אלא דרך שחוק והתול ולאותו שמשון נתכוונתי אם יהיה תלמיד חכם נאמן אבל כל זמן שלא ראינו שמשון שיארעו לו אלו המעשים לא נאמר אולי אירעו לשמשון אחר שנתכוון לשמשון אחר דאין לנו לתלות להקל בדבר אשר לא ראינו אע''פ שאפשר שאירעו לו מעשים אלו. וזה שכתב רבינו ז''ל גבי שמואל הרמתי ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון. ולפי פירוש זה פירוש של הרב מהר''י בן חביב אתי שפיר מ''ש רבינו ז''ל בפירוש המשנה דאם אמר כשמואל הרמתי לחוד סגי דהיינו כשלא יאמר לשמואל אחר נתכוונתי אבל אם יאמר לאחר נתכוונתי צריך שיאמר כל הפרטים כמו שהזכיר גבי שמשון דדינא דשמשון ושמואל אחד הוא ולא הוצרך רבינו ז''ל לפרש בדינא דשמואל כלל דסמך על מ''ש גבי שמשון. ומ''מ קשה לדברי הרמב''ם ז''ל בפ''ב דנדרים והטור ז''ל דהם סוברים דהיכא דאנשי המקום קורין לחרמי שמים חרמים סתם לא מצי למימר לחרמי כהנים נתכוונתי א''כ מה הקשו בגמ' בפ' ואלו מותרין גבי מתני' דקאמרה בגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הא ספיקא מותר וקשיא רישא לסיפא נימא דלעולם ספיקא נמי אסור ומאי דהוצרך לתת טעם שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים הוא לומר דאפי' שיאמר לחרמי כהנים נתכוונתי אינו נאמן. ואולי מאי דקשיא ליה הוא משום דמשמע דהאי שאין אנשי גליל מכירין וכו' קאי אמאי דקאמר תחילה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל וכו' דמשמע דטעמא דהוצרך לתת בגליל הוא לאסור סתם חרמים אפי' שלא יאמר לחרמי כהנים נתכוונתי דומיא דרישא דאמר שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה דהוצרך לההוא טעמא להתיר תרומה סתם דאי לאו הכי אסורה אפילו שלא יאמר לתרומת הלשכה נתכוונתי. זה נלע''ד ליישב קצת פירוש מהר''י ן' חביב ז''ל:

טו הָאוֹמֵר הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן כְּבֶן מָנוֹחַ. כְּבַעַל דְּלִילָה. כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה. כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו. הֲרֵי זֶה נָזִיר כִּנְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנַּעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לְאִישׁ אַחֵר:

 כסף משנה  האומר הריני כשמשון כבן מנוח וכו'. משנה בפ''ק (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון ובגמרא למה לי למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הו''א שמשון אחרינא קמ''ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הו''א איכא דמיתקרי הכי קמ''ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. וכתב הרא''ש וז''ל ה''ג הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו למה לי למיתני כל הלין כלומר למה לו לפרש כל כך צריכי דאי תנא וכו' ולא היה במשמעות לשונו לשון נזירות קמ''ל כבעל דלילה לכך צריך כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לפרש כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר וכו' כשמשון בן מנוח כמי שנקרו וכו' עכ''ל. ובמפרש אחר שכתוב בו שהוא הרא''ש כתוב כלשון הזה ואמרינן בגמ' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך עד שיאמר אחד מאלו הג' סימנים מובהקים עמו ובאחד מהם סגי ולא בעי כל שלשתן דבגמרא עביד צריכותא עד כבעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר מג' סימנים הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכות מבעל דלילה ואי אמר כבן מנוח פירוש ואי אמר נמי כבן מנוח עכ''ל. והתוס' כתבו וז''ל כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמרא מכאן ואילך גריס ר''ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי''ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו וכו' דאי אומר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי כלל עכ''ל. וכן פירשו שאר מפרשים. ורבינו שכתב מי שאמר הריני נזיר כשמשון ה''ז נזיר מן התגלחת וכו' ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר נראה מדבריו שמן הסתם הוי נזיר עד שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי וזה הפך מה שאמר בגמ' דאפילו אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום כל זמן שלא אמר אחד מהשלשה סימנים. וליישב זה נחלקו גאוני עולם כי יש אומרים שיש הפרש בין האומר הריני נזיר כשמשון לאומר הריני כשמשון שהאומר הריני כשמשון כיון שלא הזכיר מלת נזיר אינו כלום ובזה הוא שאמרו בגמרא דאפי' אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיאמר אחד מהג' סימנים ובזה הוא שכתב רבינו בסיפא אבל כשאמר הריני נזיר כשמשון אע''פ שלא אמר יותר ה''ז נזיר מאחר שהזכיר מלת נזיר ובזה הוא שכתב רבינו ברישא דבאומר כשמשון לחודיה ה''ז נזיר מן התגלחת וכו'. והרב ה''ר אליה מזרחי ז''ל כתב זה באחד מהדרכים שכתב ליישב דברי רבינו עם סוגיית הגמ'. ומורי הרב ה''ר יעקב בירב ז''ל כתב להשיב על דברי בעלי סברא זו והעלה דלא שאני לן בין אומר הריני נזיר כשמשון בלא מלת נזיר לאומר הריני נזיר כשמשון. ולזה הסכים הרב ה''ר יעקב ן' חביב ז''ל אלא שמורי הריב''ר ז''ל סובר שדעת רבינו שבין אומר הריני כשמשון בין אומר הריני נזיר כשמשון אינו כלום ואפי' אומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח עד שיאמר אחד מהשלשה סימנים וכדאמרינן בגמרא וכמו שפירשו המפרשים. ומה שכתב רבינו ברישא שאם אמר הריני כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת וכו' אין הכוונה שאמר כשמשון בלבד אלא כשאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' כמו שכתב בסיפא דהכא לא נחית לפרש אופן דיבורו לשיהיה נזיר אלא לומר שאינו אסור מלהטמא למתים ובסוף כתב שאינו נזיר אע''פ שאמר כשמשון בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה וכו' וה''ר יעקב ן' חביב ז''ל סובר שאפילו אמר הריני כשמשון לבד הוי נזיר. וכדמשמע מרישא כדברי רבינו ואין בין האומר כשמשון לבד לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אלא שבאומר שמשון לבד אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון נאמן ובאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אע''פ שאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו כן לא מהני ליה והוה נזיר ונתלה לפרש כן במה שרבינו כתב ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו' ארישא שאמר כשמשון לבד ועל פי זה פירש סוגיית הגמ' לדעת רבינו וכתב שכשאמרו בגמרא למה לי למתנא כל הלין כוונתו לומר שפירוש המשנה האומר כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה ומש''ה קשיא ליה דאמאי כי רוכלא מני להו דהא ודאי דכל אחד מהם הוא מספיק בעצמו והשיב לו דע שלא הבנת המשנה במה שחשבת שכל כינוי מספיק בעצמו לעולם אינו כן שאין מספיק כינוי אחד אלא כשלא יאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שאם יאמר כן לא הוי נזיר אבל כשיאמר כל הכינויים אף אם יאמר לאיש אחר נתכוונתי הוי נזיר ולזה רמז הוה אמינא למה שיוכל לטעון ולומר הנודר. והדבר מבורר כמה דחוק הוא פירוש זה וכבר הרגיש הרב בעצמו בחולשת פירוש זה שכתב ואם לא בדרך זה איני רואה לקיים פסק הרמב''ם. ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו' כתב ואין אומרים שמא נעשו מעשים אלו לאיש אחר משמע דדוקא בשמא אין אומרים אבל אם הנודר אומר בברי לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שנעשו לו מעשים אלו אינו נזיר והיינו מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שהדבר פשוט שכל שומע חרם לא יבין כי אם לחרם ממש ואפילו הכי כי פירש ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים מהני וכן בכל אינך דמתני' ולא גרע בעל דלילה וכו' מכל אינך וזה הפך מה שכתב הרב הנזכר. והרב ה''ר אליה מזרחי ז''ל כתב בדרך שני כדברי הרב ה''ר יעקב ן' חביב ז''ל לחלק בין אומר הריני נזיר כשמשון לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה שבזה אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר אינו נזיר ובזה אע''פ שאמר כן הוי נזיר וכבר כתבתי מה שקשה על פירוש זה מדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ותמהני על הרב ה''ר אליה מזרחי ז''ל שלא שת לבו לפרש לשון הגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' בענין יסכים לפירושו: ועל פירוש מורי הרב ה''ר יעקב בירב ז''ל ק''ל שרבינו פסק בסמוך שהאומר הריני כבן חנה או כבן אלקנה הרי זה נזיר ולמה כשיאמר הריני כבן מנוח לא יהא נזיר דמאי שנא. ועוד שלפי מה שרצה הוא ז''ל להסכים סברת רבינו עם סברת שאר מפרשים שאפילו יאמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיצרף עמהם אחד מהשלשה סימנים ה''ל לרבינו לכתוב בעל דלילה בלא כ''ף ומדכתביה בכ''ף משמע דמילתא באפי נפשה היא ועוד שאף בן מנוח כתוב בקצת נוסחאות רבינו בכ''ף ובגירסת המשנה ג''כ כתובה בכ''ף. לכך נראה לע''ד שלדעת רבינו האומר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח הוי נזיר והגירסא הנכונה בו היא כבן מנוח בכ''ף והיא גירסת המשנה ובין שיאמר כשמשון ובין שיאמר כבן מנוח בין שיאמר כבעל דלילה הוי נזיר ומה שאמרו בגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' ה''פ למה לי למיתנא כל הני חמשה לימא תרי תלת מינייהו ומינייהו ילפינן לשארא ומשני צריכי דאי תנא כשמשון הו''א איכא שמשון אחרינא כלומר הו''א הא דקתני מתני' כשמשון לאו למימרא דאמר האי לישנא ממש דאם כן אינו נזיר דאיכא שמשון אחרינא ואין הוכחה בדבר שהוא מתכוין לקבל נזירות אלא היינו לומר שאמר אחד מהדברים המפורסמים שנעשו לשמשון להכי תנא חמשתן ללמדך שאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי כאומר כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. כנ''ל ליישב דעת רבינו. ומורי הרב ה''ר יעקב בירב ז''ל אע''פ שכתב להקל באומר הריני כשמשון לא רצה לסמוך על דבריו לענין מעשה:

טז שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי נְזִיר עוֹלָם הָיָה. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵינִי כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. כְּבֶן חַנָּה. כְּבֶן אֶלְקָנָה. כְּמִי שֶׁשִּׁסֵּף אֶת אֲגַג בַּגִּלְגָּל. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא לְאִישׁ אַחֵר שֶׁמַּעֲשָׂיו כָּאֵלֶּה נִתְכַּוֵּן:

 כסף משנה  שמואל הרמתי נזיר עולם היה וכו'. משנה בסוף מכילתין (דף ס"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר (לו) רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם ומשמע דהלכה כרבי נהוראי וכן פסק רבינו שם וכתב תועלת ידיעתנו בשמואל אם הוא נזיר (או לא) למי שאמר הריני כשמואל או שיספר סיפור מסיפוריו כמו שאמרנו בשמשון והלכה כר' נהוראי עכ''ל. ומדבריו אלה יש הוכחה גדולה למה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שהאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי נזיר שמשון:

יז הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מְלֹא הַבַּיִת אוֹ מְלֹא הַקֻּפָּה. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ אִם אָמַר לֹא הָיָה בְּדַּעְתִּי שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר כָּל יָמַי וְלֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְהַאֲרִיךְ זְמַן הַנְּזִירוּת זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד. וְאִם אָמַר סְתָם נָדַרְתִּי רוֹאִים אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל וְיִהְיֶה נָזִיר כָּל יָמָיו. וְיֵשׁ לוֹ לְגַלֵּחַ מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו כִּשְׁאָר נְזִירֵי עוֹלָם:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר מלא הבית וכו'. משנה פירקא קמא (דף ח'). ומה שכתב ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכו'. הוא ממה שנתבאר בפרק זה (דף ד') גבי נזיר עולם:

 לחם משנה  האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין כאילו היה הקופה מלאה חרדל וכו'. בגמ' בפ''ק דנזיר (דף ה') הקשו וליחזו כאילו מלאה קשואין ודלועין ותירצו דאתי כר''ש דאית ליה ספק נזירות להחמיר ור''י תירץ דאתי אפי' כר' יהודה ומוקי לר' יהודה דאית ליה כרבי גבי הריני נזיר כעפר הארץ דאית ליה דנזירות חדא הוי. וכבר כתבתי למעלה שיש לתמוה על רבינו ז''ל דהוא פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל בפ''ב מהלכות אלו גבי הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור וגם פסק גבי עפר הארץ דלא כרבי דלרבי בעי שיאמר נזירות עלי כעפר הארץ ובסמוך כתב רבינו ז''ל דהאומר כשער ראשי הוי כאומר נזירות עלי כמנין שער ראשי והם דברים סותרים לפי סוגיית הגמרא כדכתיבנא דכיון דאיהו פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל ע''כ צריך לומר כרבי כדי שנאמר רואין כאילו הקופה מלאה חרדל דאל''כ מלאה קשואין מבעי ודבריו מתמיהין וצ''ע:

יח  הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כִּשְׂעַר רֹאשִׁי. אוֹ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. אוֹ כְּחוֹל הַיָּם. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי נְזִירוּת עָלַי כְּמִנְיַן שְׂעַר רֹאשִׁי אוֹ כְּמִנְיַן עֲפַר הָאָרֶץ אוֹ כְּמִנְיַן חוֹל הַיָּם. לְפִיכָךְ יְגַלֵּחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁנִיָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וִיגַלֵּחַ וְכֵן עַד שֶׁיָּמוּת. וּבְכָל תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת אֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן וְלֹא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים וְאִם שָׁתָה אוֹ נִטְמָא אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַתִּגְלַחַת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר כשער ראשי וכו'. משנה שם (דף ח') הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אי זהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ופירש המפרש הרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים (יום) והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קיבל עליו כשיעור שער ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם אלא אי זהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי דהואיל ואמר הרי עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהיה מגלח בסוף כל שלשים (יום) ומביא קרבן עכ''ל. ומה שאמר ובכל תגלחת אינו שותה יין וכו' עד הרי זה לוקה פשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים:

יט  הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ. הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכָלֶנָּה. הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכָלֶנָּה. וַאֲכָלָהּ. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזִירוּת כַּמִּנְיָן שֶׁאָמַר וּמוֹנֶה אַחַת אַחַר אַחַת כָּל אַחַת מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ בְּסוֹף כָּל שְׁלֹשִׁים וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹ:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וכו'. משנה בפ''ב דנדרים (דף י"ז):

הלכות נזירות - פרק רביעי

א  הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאִם גִּלֵּחַ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים יָצָא. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים:

 לחם משנה  האומר הריני נזיר וכו'. כל זה משנה בפ''ג (דף ט"ז) ולרב מתנה דקי''ל כוותיה דאמר דנזירות שלשים יום וכגון שפסק רבינו ז''ל בפ''ג אתיא מתני' שפיר כדאמרינן בפ''ק דלבר פדא דחיקין טובא בפירושא דמתני' ולדידיה טעמא דאם גלח ביום שלשים יצא דמקצת היום ככולו וכשגלח ביום תשעה וחמשים יצא משום שלשים ועולה לנזירות אחת ולנזירות שני וזהו שכתב רבינו ז''ל שיום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שנייה:

ב מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירֻיּוֹת מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלֵּחַ יוֹם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים יָצָא. שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לוֹ אַף לְמִנְיַן נְזִירוּת שְׁנִיָּה:

 כסף משנה  (א-ב) האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה. משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י"ז):

ג האוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן. וְהִתְחִיל נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר כָּךְ וְכָךְ יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן. פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּנְזִירוּת אַחַת. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא בְּתוֹךְ נְזִירוּת שֶׁל בְּנוֹ סוֹתֵר הַכּל. * נִטְמָא אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ כְּשֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא עַד נְזִירוּת בְּנוֹ. וּבְכַמָּה יָמִים מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. אִם נִשְׁאַר מִנְּזִירוּתוֹ כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן שְׁלֹשִׁים אוֹ יוֹתֵר מוֹנֶה נְזִירוּת בְּנוֹ וּמַשְׁלִים הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ. שֶׁאֵין בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

 ההראב"ד   נטמא אחר נזירות בנו וכו' אינו סותר אלא עד נזירות בנו. א''א אינו מחוור דל''פ ר''י ור''ל בשנטמא בימי בנו אם סותר אם לאו אלא אם יסתור את שלו בשביל טומאה שנטמא בימי בנו דר' יוחנן אמר סותר את הכל ורשב''ל אמר אינו סותר אבל טומאת נזירות שלו לנזירות שלו בין בתחלה בין בסוף לדברי הכל סותר את נזירותו:

 כסף משנה  ומ''ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה ספ''ב דנזיר (דף י"ג:): ומ''ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'. שם (דף י"ד) נטמא בימי בנו ר''י אמר סותר ר''ל אמר אינו סותר ר''י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר''י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: ומ''ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב הראב''ד א''א אינו מחוור דלא פליגי ר''י ור''ל וכו'. וי''ל דרבינו סובר איפכא דע''כ ל''פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. ומ''ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה. משנה בפ''ב:

 לחם משנה  האומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה בפ''ב דנזיר (דף י"ג:) הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו ואח''כ (נולד לו בן משלים את שלו ואח"כ) מונה את של בנו הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואח''כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח''כ משלים את שלו ע''כ. ופירשו התוס' ז''ל דברישא דמשלים את שלו מגלח ואח''כ משלים של בנו ומגלח אבל בסיפא ליכא אלא גילוח אחד לנזירות שלו ובנו דאי מגלח לנזירות בנו לא מייתרי ל' לגידול שיער לנזירות שלו דמתני' דסתם נזירות איירי דהיינו נזירות מועטת וא''כ כיון שהתחיל בנזירות ואח''כ פגע בנזירותו נזירות בנו ודאי דלא מייתרי ל'. ורש''י ז''ל פירש בשם המורה דרישא וסיפא איכא גילוח ברישא בין שלו לשל בנו ובסיפא בין של בנו להשלמת שלו ומתני' איירי בנזירות מרובה יותר משלשים יום דכשהשלים נזירות בנו עדיין נשאר לו שלשים יום להשלמת נזירותו לגידול שיער ולכך מגלח בין נזירות בנו לנזירותו. גם רש''י ז''ל כתב בתוך לשונו שם דומה לפירוש התוס' אע''פ שבדפוס בא בלשון רש''י ז''ל מעורב פירוש זה בפירוש זה מ''מ שני פירושים שונים הם כמ''ש. ורבינו ז''ל מפרש כפירוש המורה ז''ל ולכך כתב אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום כלומר נזירות מרובה יותר משלשים אינו סותר אלא עד נזירות בנו. והר''א ז''ל בהשגות סובר דהימים הראשונים שנזר קודם נזירות בנו ג''כ סותר אע''פ שאינו סותר נזירות בנו אבל רבינו ז''ל סובר דכיון דהפסיק נזירות בנו בינתיים אע''ג דמה שעושה אח''כ הוא השלמת הנזירות הראשון אינו סותר מה שמנה קודם נזירות בנו. והתוס' ז''ל כתבו אבל ודאי נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא אותו שלו ולא של בנו ע''כ. ואין בדבריהם הכרח לפרש אחד מהב' פירושים דאפשר דמ''ש אותו שלו ר''ל אפילו מה שמנה קודם נזירות בנו וכדברי הר''א ז''ל. או אפשר לומר דמ''ש את שלו רוצה לומר מה שהשלים אחר נזירות בנו ולא ידעתי מאין הכריח הרב בעל כ''מ ז''ל מדברי התוס' ז''ל כדעת רבינו ז''ל:

ד כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם. וְהִתְחִיל בִּנְזִירוּת שֶׁלּוֹ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן. אִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יֶתֶר כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וּמַשְׁלִים הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ יֶתֶר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ לִנְזִירוּתוֹ. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים סוֹתֵר עַד שִׁבְעִים:

 לחם משנה  ואם נשאר מן המאה פחות משלשים סותר עד שבעים וכו'. שם במשנה (דף ט"ו) אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים (סותר שבעים) שאין תגלחת פחות משלשים יום. ואיכא פלוגתא בפירושא דמתני'. דרש''י ז''ל פירש סותר כל השבעים וצריך למנות המאה מחדש והתוס' כתבו דלא גרסינן סותר שבעים אלא סותר לבד ופירשו דלאו דוקא סותר שהימים הראשונים יפלו אלא ה''פ מניח את מניינו ומונה ל' לבנו ואח''כ משלים את שלו דאם היו ל' היו עולים אותם ל' לנזירות בנו ולתשלום המאה אבל עתה אינו כן אלא מתחיל נזירות בנו ואח''כ ישלים את שלו ומגלח תגלחת אחת לכולן. ורבינו ז''ל יש לו בזה דרך אחרת וגריס סותר ול''ג שבעים וכדגרסו התוס' ז''ל אלא שראה בירושלמי שאמרו שם נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר עשרים והתוס' ז''ל דחקו עצמם בפירוש הירושלמי זה ורבינו ז''ל פירש בו פירוש מחוור וה''ק סותר מה שמנה אחר שבעים דכיון דאין תגלחת פחות משלשים יום ע''כ צריך למנות אחר נזירות בנו שהוא מגלח שלשים יום לגידול שיער ולכך הפסיד מה שמנה יותר משבעים. וממ''ש רבינו ז''ל ואם נשאר מן המאה פחות משלשים משמע דלית ליה כרב דאמר בגמרא יום שבעים עולה לכאן ולכאן דלדידיה אפי' נולד ביום שבעים ואחד נמי מתחיל נזירות בנו דיום שבעים ואחד עולה לכאן ולכאן ולא בעינן שלשים וכדאמרו שם בגמ' וא''ת כיון דרבינו ז''ל לית ליה יום שבעים עולה לכאן ולכאן איך כתב למעלה גבי נזירות שלו ובנו דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ורש''י ז''ל תירץ בפירוש קושיא זו דמפרשים מתני' כבר פדא אבל לרבינו ז''ל אי אפשר לומר כן דרבא פסק כרב מתנה. וי''ל דיתרץ כמו שתירצו התוס' יעויין שם. ואין להקשות דרבינו ז''ל פסק כאבא שאול בה' אבילות דהכי פסקינן בפרק אלו מגלחין דאית ליה גבי אבילות דיום ז' עולה לכאן ולכאן וכשחל ז' שלו ערב הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים דהא אמרינן בגמ' לאקשויי לרב דדילמא לא אמרינן הכי אלא גבי אבילות דהוי מילתא דרבנן והכי ס''ל לרבינו ז''ל ולכך פסק כאבא שאול דאיפסיקא הלכתא בפ' אלו מגלחין וכסתם מתני' דקאמר אחר שבעים דהוי דלא כרב ומחלק בין דאורייתא לדרבנן כדחילקו בגמ' כדי ליישב סתם משנה אליבא דהלכתא. אבל הא קשיא על רבינו דהוא פסק בה' קרבן פסח פ' ששי גבי שומרת יום כנגד יום ששחטו עליה את הפסח ואח''כ ראתה דפטורה לעשות פסח שני והא ודאי טעמא משום דמקצת היום ככולו דאי קא סבר מכאן ולהבא הוא מטמא כדדחו בגמ' זה אי אפשר דרבינו ז''ל סבר כן דבגמרא משמע דר' אושעיא דאית ליה הרואה זוב בשביעי שלו סותר את שלפניו לית ליה מכאן ולהבא הוא מטמא דאיהו אמר לר''י דפליג עליה ואמר דאינו סותר דאית ליה כר' יוסי דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא משמע דאיהו לית ליה הכי ורבינו ז''ל בה' מחוסרי כפרה ריש פ''ג כתב דהזב שרואה ביום שביעי שסותר את מניינו וכן כתב בהל' מטמאי משכב ומושב סוף פ''ג והיינו כר' אושעיא משמע דאית ליה דלמפרע הוא מטמא. ואין לומר דמאי דקאמר התם רבינו ז''ל הוא מדרבנן שסותר למפרע מדרבנן וכדאמרינן שם בגמ' לר' יוסי דבהלכות איסורי ביאה משמע דזבה הרואה ביום ז' סותרת מן התורה. ועוד קשה על רבינו דאי סבר מקצת היום ככולו קשה עליו מאי דהקשו בגמרא בפ''ב דנזיר זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה ובגמ' תירצו דהא שפעה תלתא יומי בהדי הדדי ועוד תירצו דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה ולא ראינו שהצריך הוא כן בריש הל' מחוסרי כפרה ולא בהלכות איסורי ביאה. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז''ל פירשו דאי אמרינן מכאן ולהבא הוא מטמא איתא להך קושיא אבל אי למפרע הוא מטמא אין כאן יום של שימור וכן כתב רש''י ז''ל דהכי איתא בפרק כיצד צולין:

ה כֵּיצַד. נוֹלַד הַבֵּן בְּיוֹם שְׁמוֹנִים מוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ. וּמַתְחִיל לִמְנוֹת מֵאַחַר הַתִּגְלַחַת שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִמְצָא מַפְסִיד מִקֹּדֶם הַוָּלָד עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁהֵם מִיּוֹם שִׁבְעִים עַד הַוָּלָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ו הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעָתָּה מֵאָה יוֹם. מוֹנֶה עֶשְׂרִים יוֹם וּפוֹסֵק וּמַתְחִיל לִמְנוֹת שְׁלֹשִׁים שֶׁהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר בַּסּוֹף וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'. שם (דף י"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את''ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח''כ מונה שלשים (יום) ואח''כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח''כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר''ל ומעכשיו ג''כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח''כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת''ל דאפילו את''ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: ורבינו א''א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג''כ נוהג נזירות. ולכן צ''ל שהוא ז''ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א''ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע''פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח''כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי''ב לי''ב חדש: והשתא מ''ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא:

 לחם משנה  האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום וכו'. נראה דרבינו ז''ל מפרש הבעיות דלא כפירוש התוס' ז''ל כדכתב הרב בעל כ''מ ובבעיא דנזירות שמשון פסק לחומרא וכדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל ואע''ג דרבינו ז''ל פסק בפ' ב' דספק נזירות להקל שאני נזירות שמשון דליתיה בשאלה. ולי נראה לומר דמכח הסוגיא דפ' ואלו מותרין משמע דנזירות שמשון ספיקו לחומרא דהקשו שם מתני' דסתם נדרים להחמיר עם מתני' דסתם נזירות להקל ותירץ רבא במסקנא דדוקא בנזירות אמרינן להקל דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל בנדרים דאין ספיקו חמור מודאו מעייל נפשיה בספק והקשו דהא תניא גבי נזירות שמשון והתם אין ספיקו חמור מודאו ותירצו אי תניא תניא כלומר ותרי תנאי אליבא דר' יהודה משמע דאי קי''ל סתם נדרים להחמיר כדפסק רבינו ז''ל בהלכות נדרים ע''כ כדי שלא יחלוק על מה שפסק בפ''ב מהלכות אלו דפסק בנזירות להקל צריך לחלק דשאני נזירות דספיקו חמור מודאו ולא מעייל איניש נפשיה לספיקא א''כ בנזירות שמשון דאין ספיקו חמור ע''כ מעייל איניש בספיקא דהוי דומיא דסתם נדרים להחמיר ואע''ג דתירץ רב אשי במסקנא דלא תיקשי דר' יהודה אר' יהודה ר' יהודה דכרי הוי ר' יהודה משום ר''ט מ''מ כדי לתרץ רומיא דמתני' אהדדי חדא דקאמר סתם נדרים להחמיר ואידך דקאמר ספק נזירות להקל צריך לתרץ דשאני גבי נזירות דספיקו חמור מודאו ואע''ג דר' יהודה דכרי אמרה למילתיה גבי נזיר שמשון הוא מ''ש דהוי ר' יהודה דהפלאה אבל כדי לתרץ מתנייתא צ''ל עכ''פ חילוק זה דלדידיה ליכא לתרץ הא ר' יהודה הא רבנן דמתני' דספק נזירות להקל לא אתי כרבי יהודה דמתיר גבי כרי דאי מתיר גבי כרי הוי משום דלא מיתנא נזירות אלא להפלאה ולא חייל נזירות כלל אבל מתני' דספק נזירות להקל ס''ל נזירות בלא הפלאה לא ולכך משמע דארומיא דמתני' אהדדי צריך לתרץ כמו שתירץ רבה א''כ נקטינן דבנזירות שמשון אמרינן ספק נזירות להחמיר וזהו טעמו של רבינו ז''ל כאן. אח''כ ראיתי בתוס' ז''ל שפירש בפירוש שני הך דרב אשי דשני ההיא רבי יהודה משום ר''ט וכו' דאי אמאי דהקשה מברייתא דנזירות שמשון וקאמר דההיא ברייתא דנזירות שמשון אתיא כר''ט וס''ל כתירוצא דרבא דהיכא דספיקו חמור מודאו דוקא אמרינן ספק נזירות להקל ולפי פירוש זה ודאי דאליבא דרב אשי ג''כ בנזירות שמשון ספיקו להחמיר ואפי' דנאמר דלפירושא קמא דתוס' ז''ל אינו כן אלא פליג רב אשי אתירוצא דרבא הפך מ''ש למעלה אפשר דרבינו ז''ל אית ליה כפירוש שני דתוס' ז''ל ומפני כן פסק בספק נזירות שמשון להחמיר. עוד שאלו בגמ' אמר כמשה בשבעה באדר מאי ופירש''י ז''ל שנפטר בשבעה באדר ולא שתה יין והתוס' ז''ל פירשו בענין אחר ורבינו ז''ל לא הזכיר זה משום דאפשר דנקטינן לקולא כדין ספק נזירות להקל ואינו נזירות ולפיכך לא הזכירו:

ז אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁאִם תֹּאמַר מוֹנֶה עֶשְׂרִים וּפוֹסֵק מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּת שֶׁהִתְחִיל בָּהּ עֲשָׂרָה יוֹם בִּלְבַד. וְאֵין בֵּין תִּגְלַחַת טָהֳרָה לְתִגְלַחַת טָהֳרָה לְעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה. היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את''ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום:

ח אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם מֵעָתָּה לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁנָּדַר בָּרִאשׁוֹנָה:

 כסף משנה  ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה. פסקה כאת''ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק:

ט וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת זוֹ שֶׁנָּדַר בָּאַחֲרוֹנָה:

 כסף משנה  ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'. יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת''ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ''פ רבינו בפ''ב י''ל דה''מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא:

י  מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אֲנִי נָזִיר יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא וּלְגַלֵּחַ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'. נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר:

יא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר בַּיּוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ. אִם בְּחל נָדַר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְעוֹלָם. וְאִם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב נָדַר אוֹתָהּ שַׁבָּת אוֹ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב מֻתָּר. מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְעוֹלָם. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יָבוֹא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לֹא יָבוֹא. וְהוֹאִיל וְהוּא סָפֵק בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁסְּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. מִכָּאן וְאֵילָךְ חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְשַׁבָּת הַבָּאָה שֶׁהִיא סָפֵק אֵינָהּ מַפְקַעַת נְזִירוּת שֶׁחָלָה עָלָיו:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר''פ מי שהוציאוהו דף מ''ג אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת''ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא''ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א''ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב''ד הגדול אתא ה''נ לימא לב''ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע''ש ולא בעי''ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש''י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש''י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש''ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו''ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש''י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי''ט אותו שבת או אותו יו''ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע''ש. ועוד שהוא ז''ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע''ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב''ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש''ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר''ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את''ל שאפשר שיבא בע''ש ובעי''ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ''ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח:

 לחם משנה  האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל הקשה ג' קושיות עם הסוגיא שבפ' מי שהוציאוהו (דף מ"ג) ותירץ דההיא סוגיא לא איתמרא אלא לב''ש דאמר ספק נזירות להחמיר אבל אנן דקי''ל ספק נזירות להקל אית לן למימר דאפי' את''ל דאפשר שיבא אליהו בע''ש וי''ט אפילו הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או לא. ועדיין קשה לפירושו לדעת רבינו ז''ל בחד בשבא לישתרי דכיון דספק נזירות להקל ומספקא לן אם יש תחומין או לא נימא דיש תחומין ואליהו לא אתא אתמול דלקולא נקטינן ליה כיון דספק נזירות להקל. ונ''ל לתרץ עם קושיא אחרת דאיכא בגמ' דלטעמיה דהמקשה דהיה סובר דיש תחומין ומשום הכי בשבתות וימים טובים מותר א''כ תקשי ליה סיפא דאסר כל ימות החול דבחד בשבא לישתרי דודאי אליהו לא אתא אתמול אם יש תחומין וא''כ משיח לא יבא בחד בשבא והכתוב אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו' אלא ודאי דהמקשה היה סובר דלפני לאו ביום שלפניו ממש קאמר אלא שנים או שלשה ימים קודם לפני קרינן ביה ולכך היה סובר דאם יש תחומין למעלה מעשרה משיח ודאי לא יבא בשבת ובחד בשבת אסור דילמא אתי דאפשר דאליהו אתא ביום ה' או ביום ו' אבל השתא דתירץ לו דביום שלפניו ממש יבא אליהו הקשה לו בחד בשבא לישתרי. וכל האי שקלא וטריא לא הוי אלא משום דהמקשה והמתרץ סבורים דספק נזירות להחמיר כב''ש אבל לדידן דאית לן דספק נזירות להקל נקטינן כסברת המקשה וליכא קושיא כלל דתנא ספוקי מספקא ליה ומ''מ בשבת מותר משום דספק נזירות להקל ובחד בשבת אסור דדילמא בא אליהו ביום ו' או ביום ה' דלא בעינן לפניו ממש וכמו שהיה סבור המקשה דלא צריכינן להך תירוצא ולא ניידינן מסברת המקשה אלא משום דאית ליה לההיא סוגיא דספק נזירות להחמיר ולדידן דקי''ל ספק נזירות להקל הדרינן לסברתיה דמקשה כדכתיבנא כך נ''ל:

יב נָזִיר שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ וְלֹא גִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. וְאִם גִּלֵּחַ אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה:

 כסף משנה  נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. פ''ב שם (דף י"ד):

 לחם משנה  נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. ע''כ האי לא גלח לאו דוקא אלא שלא הביא קרבן תגלחת אבל אחר שהביא קרבן תגלחת אע''פ שלא גלח אינו מעכב דהכי אמרי רבנן בפרק ג' מינין ואחר ישתה יין אחר מעשה יחידי ופסק רבינו ז''ל כוותייהו בפ''ח מהלכות אלו:

יג מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְדִמָּה שֶׁאֵינוֹ נֵדֶר וְהָיָה נוֹהֵג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ וְשָׁתָה יַיִן. וּלְאַחַר זְמַן שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁהוּא נֵדֶר וְשֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת הֲרֵי זֶה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר:

 כסף משנה  מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. משנה בפ''ה (דף ל"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. ומ''ש ומד''ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'. בספ''ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה''ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א''ר יוסי בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: וכתב הראב''ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ''ל. ופשוט הוא:

 לחם משנה  מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. בפ' ב''ש אמרו (דף ל"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר ומשמע פשטה דמתני' כדברי רבינו ז''ל דמה שנהג היתר בנדרו הוא מפני שדמה שאינו נדר ולכן קשה מה שהקשו בגמ' שם מני מתני' לא ר' יוסי וכו' דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א''כ מונה בהן איסור כימים אשר נהג בהם היתר לימא דאי התם בעינן הכי משום דעבר במזיד ולכך קנסינן ליה דלישנא דעבר הכי משמע אע''ג דרש''י ז''ל פירש בפ' ואלו מותרין על ברייתא זו ועבר על נזירותו דכסבור בטעות נדר ואחר כן בא לישאל נראה שרש''י ז''ל [בא] לתרץ קושיא זו שהוקשה לו שם דמה ראיה מביא מההיא ברייתא למתני' דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הא במתני' מה שנהג היתר הוא משום דטעה דאינו נדר ובדין הוא דלא ניקנסיה אבל התם עבר במזיד לכך פירש דבטעות עבר, ומ''מ קשה דמנא ליה לגמרא לפרש כן כדי להקשות ואולי נאמר דמשמע ברייתא בכל גוונא מתנייא ועבר משמע אפילו בשוגג:

יד כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנָהַג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְנָהַג אִסּוּר עֶשְׂרִים יוֹם. וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים שָׁאַל לְחָכָם וְאָסַר לוֹ. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁשָּׁאַל כְּנֶגֶד הָעֲשָׂרָה שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. וְאִם שָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הָאֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. אֲבָל בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה דַּיּוֹ שֶׁיִּנְהֹג שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּנְזִירוּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ הַמְרֻבָּה כָּל יָמָיו. וְאִם לֹא נָהַג אִסּוּר בְּעַצְמוֹ * אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל:

 ההראב"ד   אין נזקקין לו כלל. [א''א] פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל:

טז כָּל בֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָקִין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּמוֹדִיעִין לְאֵלּוּ שֶׁמְּזַלְזְלִין בִּנְדָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. אוֹ שֶׁיּוֹרוּ לָהֶן לְהָקֵל אוֹ שֶׁיִּפְתְּחוּ לָהֶן פֶּתַח. מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין הַהֶדְיוֹט:

יז הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בִּנְזִירוּת וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַנְּזִירוּת וְהֵבִיאָה קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְנִשְׁחֲטָה אַחַת מִן הַבְּהֵמוֹת וְנִזְרַק דָּמָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלְּחָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם קֹדֶם זְרִיקָה הֲרֵי זֶה יָפֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה יָפֵר אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת טֻמְאָה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲדַיִן צְרִיכָה לִמְנוֹת נְזִירוּת אַחֶרֶת:

 כסף משנה  האשה שנדרה בנזירות וכו'. משנה בפ''ד (דף כ"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. ומ''ש אע''פ שעדיין לא גילחה. הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. ומ''ש בד''א בתגלחת הטהרה וכו'. שם במשנה. ומ''ש אע''פ שקרבו הקרבנות וכו':

הלכות נזירות - פרק חמישי

א שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין לְנָזִיר. הַטֻּמְאָה. וְהַתִּגְלַחַת. וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. בֵּין פְּרִי בֵּין פְּסלֶת פְּרִי. אֲבָל הַשֵּׁכָר שֶׁל תְּמָרִים אוֹ שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְנָזִיר. וְ (במדבר ו-ג) 'שֵׁכָר' זֶה שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו בַּתּוֹרָה הוּא הַשֵּׁכָר שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הַיַּיִן:

 כסף משנה  שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש בין פרי בין פסולת פרי. שם בגמרא (דף ל"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע''כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. ומ''ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'. פשוט הוא:

ב הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן כֵּיצַד. נָזִיר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִן הַפְּרִי שֶׁהוּא עֲנָבִים לַחִים אוֹ יְבֵשִׁים אוֹ בֹּסֶר. אוֹ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִפְּסלֶת הַפְּרִי שֶׁהִיא הַזַּגִּין וְהֵם הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה. אוֹ הַחַרְצַנִּים וְהֵם הַזַּגִּין הַפְּנִימִין שֶׁזּוֹרְעִים אוֹתָן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן אוֹ אָכַל כְּזַיִת מִיַּיִן קָרוּשׁ שֶׁהוּא הַפְּרִי אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית חֹמֶץ שֶׁהוּא פְּסלֶת הַפְּרִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אֲבָל הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִים וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְנָזִיר שֶׁאֵינָן לֹא פְּרִי וְלֹא פְּסלֶת פְּרִי אֶלָּא מִן הָעֵץ הֵן נֶחְשָׁבִין:

 כסף משנה  היוצא מן הגפן כיצד וכו'. נתבאר בסמוך. ומ''ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם. משנה בפ''ו כר''י. ומ''ש וכן אם שתה רביעית יין. שם (בדף ל"ח). ומ''ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ''ש אבל העלים והלולבים וכו'. בפ''ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (דף ל"ה):

ג כָּל אִסּוּרֵי גֶפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁצֵּרֵף עֲנָבִים לַחִים עִם יְבֵשִׁים אוֹ עִם בֹּסֶר וְחַרְצָן וְזָג וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת לוֹקֶה. וְכֵן אִם אָכְלָם זֶה אַחַר זֶה עַד שֶׁאָכַל מִן הַכּל כְּזַיִת לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית תַּעֲרֹבֶת יַיִן וְחֹמֶץ לוֹקֶה:

 כסף משנה  כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'. משנה בפרק ששי דנזיר. ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'. שם בגמרא (דף ל"ו ל"ז):

 לחם משנה  וכן אם אכלם זה אחר זה. בפ' שלשה מינים (דף ל"ז:) גבי פלוגתא דר''ע ורבנן דר''ע אית ליה גבי נזיר היתר מצטרף לאיסור הקשו שם אלא הא דתניא מכל אשר יצא מגפן היין למד על איסורי נזיר שהם מצטרפין זה עם זה לר''ע השתא י''ל היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא אמר ליה היתר לאיסור בבת אחת איסור לאיסור בזה אחר זה ואע''ג דלא קי''ל כר''ע דהיתר מצטרף לאיסור כדכתב רבינו ז''ל בסמוך כתב רבינו ז''ל בזה אחר זה מצטרף דודאי הך זה אחר זה דמצטרף הוא ששהה כדי אכילת פרס ולא יותר וכיון דכל האיסורים מצטרפים בכדי אכילת פרס הוא הדין ודאי גבי נזיר אך אם שאר איסורים ילפינן מנזיר דיצטרפו בכדי אכילת פרס קשה דנימא דקרא לא אתא אלא כשנותנו בבת אחת בפיו ואיצטריך לומר דמצטרפין זה עם זה דלרבנן איצטריך קרא להכי:

ד דָּבָר הַמֻּתָּר אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְדָבָר הָאָסוּר בְּנָזִיר. כֵּיצַד. יַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב בִּדְבַשׁ אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם הַכּל טַעַם יַיִן וְשָׁתָה מִן הַתַּעֲרֹבֶת. וְכֵן הַצִּמּוּקִין שֶׁדְּרָסָן עִם הַגְּרוֹגָרוֹת וְטַעַם הַכּל טַעַם צִמּוּקִין וְאָכַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּבָר הָאָסוּר בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בִּכְדֵי שָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְאָכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים. כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין הַשָּׁוִים בְּכָל אָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'. שם (דף ל"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר''י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א''ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א''כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס:

ה וְכֵן אִם שָׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְהָיָה הָרְבִיעִית יַיִן בִּכְדֵי פְּרָס מִן הַפַּת וְאָכַל כְּדֵי פְּרָס שֶׁנִּמְצָא שֶׁאָכַל רְבִיעִית יַיִן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ו-ג) 'וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים'. לֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן וְטַעְמוֹ כְּטַעַם הַיַּיִן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעֲמוֹ וּמַמָּשׁוֹ כִּשְׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'. פשוט שם:

 לחם משנה  וכן אם שרה פתו ביין וכו'. רבינו ז''ל אזיל לטעמיה בפט''ו מהל' מ''א דטעם כעיקר כשאין בו כדי אכילת פרס הוי דרבנן וזו היא מחלוקת בין רש''י ור''ת ז''ל דלר''ת ז''ל טעם כעיקר הוי דאורייתא ולוקין עליו כל זמן שאין בו ששים ונתן בו טעם. והגם כי הטור ז''ל כתב בשמו ביו''ד בסימן צ''ח דאסור מן התורה עד ששים אלא שאין לוקין עליו תימה עליו כי התוס' והרא''ש ז''ל כתבו בשם ר''ת ז''ל דלוקין. איברא דרבינו חיים כתב בשם הרא''ש ז''ל דטעם כעיקר דאורייתא ומ''מ אם אין בו כדי אכילת פרס אין לוקין וזו הוא דעת הר''א ז''ל בהשגות ובעל ההל' ולזה הסכים הרשב''א ז''ל אבל דעת ר''ת ז''ל אינו כן וכבר הרגיש הרב''י ז''ל שם קושיא זו ותירץ דלא פליגי רבינו חיים ור''ת ז''ל לענין דינא. ובמחילה מכבוד תורתו דפליגי בענין המלקות אלא דאפשר כיון דהטור ז''ל לא נחית לפרושי אלא הדברים הנוהגים בזמן הזה ולא איכפת ליה בדיני המלקות דלא נהיגי בזמן הזה חשיב ליה כאילו ליכא בינייהו פלוגתא ומ''מ אין זה מספיק. אבל רש''י ז''ל סובר דטעם כעיקר הוי דרבנן ונתלה בסוגיא דפ' גיד הנשה (דף צ"ח:) דאמר שם רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור משמע דבחולין ס''ל דהוי דרבנן והכי קאמר ר''י בפ' בתרא דע''ז (דף ס"ו:) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן בנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר תירץ שם רש''י בזה ב' תירוצים האחד דהיינו דוקא גבי נזיר והוי נזיר וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. הב' דאפי' בנזיר לא אמרינן הכי וקרא דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וגיעולי נכרים חידוש הוא ולא ילפינן מיניה והרב מהר''י קאר''ו ז''ל בי''ד סימן צ''ח כתב שדעת רבינו ז''ל בהלכות מ''א כדעת רש''י ז''ל דע''כ לא קאמר רש''י ז''ל דהוי דרבנן אלא כשאין כזית בכדי אכילת פרס אבל יש בו כזית בכדי אכילת פרס מודה דלוקין וכדברי רבינו ז''ל. אבל אני תמיה על רבינו ז''ל שהוא לא תירץ לההוא דמשרת שום אחד מהתירוצים שתירץ רש''י ז''ל דאיהו אית ליה דההיא דמשרת הוי דרשא גמורה כמ''ש כאן דרשא דמשרת דבר תורה וס''ל דאין היתר מצטרף לאיסור ונראה בדעתו דתירץ דההיא דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס דוקא דהיינו טעמו וממשו וכמ''ש כאן בהדיא ועל זה וכיוצא בזה נאמר בתורה וכל משרת ענבים וכו' וע''כ נראה בדעתו ז''ל דהך דרשא אתי דלא כמאן דרבנן ור''ע פליגי בפ''ק דנזיר ורבנן אית להו דאתי לטעם כעיקר ואמר שם בברייתא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענביו (ביין) [במים] ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן וכו' ור''ע אית ליה דאתי להיתר מצטרף לאיסור והשתא הא דקאמר רבינו ז''ל דאין היתר מצטרף לאיסור וקרא אתא לומר טעמו וממשו אתי דלא כמאן דלרבנן דאית להו דאין היתר מצטרף לאיסור מוקמי לקרא בטעמו ולא ממשו דהיינו שרה ענבים ביין ויש בהם טעם יין וא''כ לדעתו שלא תירץ שום אחד מהתירוצים שתירץ רש''י ז''ל אלא תירץ דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס נמצא דהנהו אמוראי דפ' גיד הנשה ובפ' בתרא דע''ז דאית להו דטעם כעיקר דרבנן לקרא דמשרת דלא כרבנן ודלא כר''ע ודוחק וצ''ע:

ו * נִתְעָרֵב יַיִן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּדְבַשׁ וְאֵין שָׁם טַעַם יַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְנָזִיר. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מֵחֵלֶב וְדָם:

 ההראב"ד   נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיו''ב וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים. א''א בעל ההלכות לא אמר כן אלא אסור מן התורה אבל אין לוקין עליו ומסתברא כוותיה וכבר כתבנו ראיות לדבריו:

 כסף משנה  ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'. זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: וכתב הראב''ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א''א בעל הלכות לא אמר כן וכו':

ז הָיָה בּוֹ טַעַם יַיִן וְאֵין שָׁם רְבִיעִית בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. וּמַכִּין אוֹתוֹ אִם אָכַל מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ''א. הוא ברפט''ו. ומ''ש הראב''ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא:

ח * נָזִיר שֶׁאָכַל כְּזַיִת עֲנָבִים וּכְזַיִת חַרְצָן וּכְזַיִת זָג וּכְזַיִת צִמּוּקִים וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וַאֲפִלּוּ סָחַט אֶשְׁכּוֹל וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית הֲרֵי זֶה לוֹקֶה חָמֵשׁ מַלְקִיּוֹת. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו אֶחָד הוּא. וְלוֹקֶה מַלְקוּת שִׁשִּׁית מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים. וְכֵן אִם אָכַל כְּזַיִת זָג אוֹ כְּזַיִת עֲנָבִים לוֹקֶה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם זָג אוֹ מִשּׁוּם עֲנָבִים וְאַחַת מִשּׁוּם לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְהוּא הַדִּין לְנָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת עַל הָאִסּוּר הַמְיֻחָד בּוֹ וְאַחַת עַל הָאִסּוּר הַשָּׁוֶה בְּכָל הַנְּדָרִים שֶׁהוּא לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ:

 ההראב"ד   נזיר שאכל כזית ענבים וכו' ולוקה מלקות ששית משום לא יחל שהוא שוה בכל הנדרים. א''א ולמה הניח לאו שבכללות שהרי רבא מחייבו והוא מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' אלא שהגרסאות מתחלפות דבבבא מציעא ופסחים אביי הוא דאמר אין לוקין ובנזיר הוא בחלוף:

 כסף משנה  נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'. שם בדף ל''ח: כתב הראב''ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א''א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ''ל. ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'. רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח. פשוט הוא:

 לחם משנה  נזיר שאכל כזית ענבים כו'. בנזיר פרק ששי (דף ל"ח:) איפליגו אביי ורבא ואמר רבא אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות ופירש רבינו ז''ל כפי' בתרא דרש''י דכשאוכל זג או חרצן אינו לוקה אלמא דאינו לוקה על מכל אשר יעשה דהוי לאו שבכללות אבל אם אכל זג וחרצן וענבים וכו' ודאי דלוקה על כל אחד ואחד וכפירוש זה מוכיח בגמרא דפריך מברייתא דלוקה ה' לאביי דאמאי לא תני שש משמע לכאורה מדברי הגמ' דלרבא ניחא ולפירוש קמא דרש''י ז''ל דאמר אפי' אכל כולן אינו לוקה אלא אחת כל שכן דקשה לרבא טפי דאמאי לוקה ה' לא היה ראוי ללקות אלא אחת ואפי' לפי המסקנא דלא תני בברייתא ה' קשה לרבא דאמאי קאמר בברייתא כל הני מעשים אם המלקות שלוקה אינו אלא שלוקה אחת וכ''ת הא אשמעינן דאפי' עשה כל אלו אינו לוקה אלא אחת זה אינו דהברייתא לא קאמרה אלא לוקה סתם אף על פי שיש לדחות כל זה מכל מקום פירוש זה משמע טפי לפום צורתא דשמעתתא ולכך תפסו רבינו ז''ל עיקר. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בהל' מלוה ולוה גבי חבלה דרחיים ורכב דפרק ג'. וא''ת אמאי לא מני רבינו ז''ל בין הבינים דהקשו בגמ' שם הא שייר דבין הבינים וכי היכי דנשמע מהקושיא שהקשו שם דאמאי לא מני לא יחל דברו ומנה אותו הכי ה''ל לברוח מהקושיא שהקשו שם דאמאי שייר בין הבינים והיה לו למנותו והא ודאי לאו קושיא היא דבין דנפרש פירוש בין הבינים כפירוש רבינו תם ז''ל שפי' התוס' זה דהיינו ענבים קטנים שאינם מתבשלים או כפירוש רש''י ז''ל דהיינו מה שבין החרצן והזג הקושיא איתא בברייתא משום דברייתא אמרה אכל ענבים ומשמע שאכל ענבים גדולים וקטנים ולכך הקשו לפי' רבינו תם ז''ל דלימני בין הבינים ולפי' רש''י ז''ל גם כן משמע דאכל דרך ליקוט שמלקט האוכל ביני ביני כדכתבו התוס' ולכך ה''ל למנותו דכיון שאוכל דרך הליקוט איכא לאו מלבד לאו דענבים דהיינו לאו דבין הבינים וברייתא סתמא מיתניא דמשמע דאכלו אפי' דרך ליקוט וכמו שכתבו שם התוספות ז''ל אבל רבינו ז''ל שכתב כזית ענבים ודאי דאינו חייב אלא אחת דאי האי ענבים גדולים וקטנים הא לא אכל אלא כזית מהם ואם כן אינו חייב אלא אחת אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רבינו תם ואם אכל דרך ליקוט גם כן לא אכל אלא כזית ואם כן אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רש''י ז''ל אינו חייב אלא אחת דצריך שיאכל כזית ענבים שלמים וכזית דרך ליקוט לפי' רש''י כדי שיתחייב גם על בין הבינים אם כן לשום אחד מהפירושים אינו חייב על בין הבינים כיון שלא אכל אלא כזית ענבים ולכך כתב רבינו ז''ל כזית ענבים וזה פשוט. אבל מה שיש לדקדק על רבינו ז''ל הוא למה בתחילת הלכות אלו כשמנה רבינו ז''ל הלאוין מנה לא יאכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגים ושתיית יין בה' לאוין ולמה לא מנה גם כן בין הבינים דמפיק ליה בגמ' מועד זג. וי''ל דהתוס' ז''ל פירשו דלא מפיק ליה אלא מייתור דועד דחרצן וזג לגופיה איצטריכו לומר דאף על גב דאינם ראויים לאכילה לוקין עליהם אלא דק''ל דלימא קרא חרצן וזג וכיון דמפיק ליה מיתור דועד ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו ז''ל במנין הלאוין:

ט * נָזִיר שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן וּרְבִיעִית חֹמֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַחֹמֶץ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁאֵין כָּתוּב יַיִן לֹא יִשְׁתֶּה וְחֹמֶץ לֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כָּךְ חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה כְּלוֹמַר לֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַיַּיִן וְהוּא הַשֵּׁכָר וַאֲפִלּוּ הֶחְמִיצוּ וְהוֹאִיל וְלֹא כָּפַל אֶלָּא הַחֹמֶץ שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 ההראב"ד   נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ. א''א זה אינו מחוור והלא שני שמות הם ולמדו לכל איסורי נזיר מלחים ויבשים מה הללו שהן מין אחד והן שני שמות וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל וכו' ויין וחומץ שני שמות ושני מינים הם כדאיתא בבבא בתרא אבל חומץ יין וחומץ שכר מין אחד ושם אחד הן תרווייהו חלא מיקרו והכי איתא בע''ז:

 כסף משנה  נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב הראב''ד א''א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו':

 לחם משנה  נזיר ששתה רביעית יין כו'. מה שהקשה הר''א ז''ל בהשגות דבברייתא אמרו בפרק ג' מינים לחייב על זה בפ''ע ועל זה בפ''ע מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן ב' שמות וחייב על זה בפ''ע וכו'. נ''ל לתרץ לדעת רבינו ז''ל דלא אמרו כן בברייתא אלא על דבר הנזכר בכתוב דהיינו יין דהוזכר בכתוב דכתיב חומץ יין דהוי יין אפי' שהחמיץ וכתיב נמי מיין ושכר יזיר וכן ענבים הוזכרו בכתוב דכיון שהוזכרו שניהם בכתוב בא הכתוב המיותר דלחים ויבשים לומר דלא תימא דהיין וענבים הנזכרים בכתוב הוא שיש להם טעם משונה כגון יין ישן וענבים אבל יין חדש וענבים כיון דהטעם שוה הכל דבר אחד לכך בא הכתוב דלחים ויבשים לומר דהיין הנזכר בכתוב הוא אפי' חדש וחייב עליו בפ''ע ועל הענבים בפני עצמן אבל דבר שלא הוזכר בכתוב בב' דברים חלוקים אלא במלה אחת אע''פ שיהיו ענינים חלוקים לא נחייב עלייהו תרתי:

י  נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בְּיַיִן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לַשָּׁמַיִם עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ד) 'יַיִן' וְאַחַת דְּ (במדבר ל-ג) 'לָא יַחֵל דְּבָרוֹ' כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל רְבִיעִית וּרְבִיעִית וְאָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לְנָזִיר לַעֲמֹד בְּמוֹשַׁב שׁוֹתֵי יַיִן וְיִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. אָמְרוּ חֲכָמִים סָבִיב לַכֶּרֶם לֹא יִקְרַב:

 כסף משנה  נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'. משנה פ' ג' מינים (דף מ"ב) ופ' אלו הן הלוקין (דף כ"א): מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'. בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

יא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ שְׂעָרָה אַחַת לוֹקֶה בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּזוּג וְהוּא שֶׁקִּצְּצָה מֵעִקָּרָהּ כְּעֵין תַּעַר. וְכֵן אִם תְּלָשָׁהּ בְּיָדוֹ לוֹקֶה. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ'. וְאִם הִנִּיחַ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁהּ לְעִקָּרָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין זֶה כְּעֵין תַּעַר:

 כסף משנה  נזיר שגלח שערה אחת לוקה. בפרק שלשה מינים (דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה. בפרק שלשה מינים (דף ל"ט ע"ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת''ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי''ל. ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'. שם (דף מ"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. (שם):

 לחם משנה  נזיר שגלח שערה אחת לוקה והוא שקצצה מעיקרה. רבינו ז''ל פסק כר' יאשיה כדכתב הרב בעל כסף משנה ז''ל ומכל מקום התוספות ז''ל כתבו דלרבי יאשיה אף על פי שלא קצצה מעיקרה עובר בעשה דגדל פרע שער ראשו אבל קצצה מעיקרה עובר בלאו דלא יעבור לרבות כל המעבירין ומשום הכי מייתי רבי יאשיה עשה דגדל פרע לומר דאף על גב דלא קצצה מעיקרה עובר בהאי עשה אבל לא משמע כן לכאורה מדברי רבינו ז''ל מדלא כתב גבי לא קצצה מעיקרה שעובר בעשה דגדל פרע כמ''ש גבי העביר על ראשו סם בסמוך לו: ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. שם בגמ' בפ' ג' מינים (דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ופירשו בגמ' מאי תער כעין תער. ונראה מדברי התוס' ז''ל דלא מקרי כעין תער אלא שקצצה מעיקרה ממש אבל אם הניח שער אף על פי שלא הניח בו כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מקרי כעין תער ומשום הכי פירשו דמאי דאמר רב חסדא בתער דהוי כעין תער קאי ארישא דמילתא דקאמר דלקי באחת לזה פי' דלקי דוקא כשעקרה ממש כעין תער אבל אם לא עקרה ממש אף על פי שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו לא לקי ומכל מקום ודאי סותר כל זמן שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו ברוב ראשו אף על פי שאינו כעין תער ומשום הכי אמרו דכעין תער לא קאי אלסתור דאינו סותר אלא ברוב ראשו דבההוא ודאי לא בעינן כעין תער אלא שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו. אבל מדברי רבינו ז''ל לא משמע כן אלא דכל זמן שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו כעין תער מקרי ולפיכך בתער דקאמר רב חסדא קאי אכולא מילתא דאפי' לענין הסתירה בעינן שיהיה רוב ראשו וכעין תער דהיינו שלא יכוף ראשו לעיקרו אבל אם יכול לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ויצא לנו לפי פירושו דכשעקר אחת ולא הניח לכוף ראשו לעיקרו לוקה אבל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה וכן בסתירה וכ''כ בריש פרק שלישי גבי סתירה דכל זמן שלא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן והוי רוב ראשו סותר ודלא כתוס' שמחלקים בין מלקות לסתירה אבל מכל מקום תימה דבסתירה (כ"ע) מודו רבינו ז''ל והתוספות ז''ל דאם נשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ובגמ' משמע שם בהפך דשאלו שם (דף מ"ט) האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל ואמרו למאי נפקא מינה לנזיר שגלחוהו (לסטים) ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כלומר דאי מלתחת רבי סותר נזירות דכיון דשקליה לשער דהוה ביה בעת נזירותו אבל אי מלעיל רבי אינו סותר ואסיקו שם בגמרא ש''מ מלתחת רבי ש''מ והקשו שם ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואי סלקא דעתך מלתחת רבי לסתור ואוקמוה בגמ' שגלחוהו אחר מלאת וכר''א משמע דבין לרבנן ובין לר''א היכא שגילחוהו קודם מלאת אפי' שיש כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר ולדידן דקיימא לן כרבנן אפילו אחר מלאת נמי סותר ואם כן איך כתבו דהיכא דהגיע לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר והוא דבר תימה. ואולי יש לתת טעם לרבינו ז''ל דכיון דהוא סובר דובתער דקאמר רב חסדא אכולא מילתא קא מהדר ואפי' אסתירה כדכתיבנא אם כן כיון דרב חסדא אמר דסותר היכא דהוי כעין תער דוקא וכל היכא דלא הוי כעין תער אינו סותר ממילא שמעינן דהיכא דאיכא כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר דודאי לאו כעין תער מקרי ואם כן לפי דברי רב חסדא נקטינן דלא כפשיטותא דפשיטא לעיל בגמ' דמלתחת רבי ואפי' יש בו כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר וכיון דרב חסדא פליג על פשיטותא דלעיל נקטינן כוותיה דגמ' הביא תניא כוותיה סיוע למלתיה. כל זה נוכל להליץ בעד רבינו ז''ל והוא דוחק גדול:

יב הֶעֱבִיר עַל רֹאשׁוֹ סַם שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וְהִשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ':

 כסף משנה  העביר על ראשו סם וכו'. (שם):

 לחם משנה  העביר על ראשו סם כו'. לא ידענא מהיכן הוציא זה דכיון דבגמ' אמרינן לא יעבור לרבות את כל המעבירין אפי' סם במשמע והכי משמע פשטא דשמעתא דאמר ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת''ל תער ואי ממעטינן סם נימא דתער אתי למעוטי סם א''ו דכל דבר מרבינן אפי' סם וטעמו של רבינו ז''ל לא ידעתי:

יג נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ כָּל רֹאשׁוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם הַתִּגְלַחַת אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר וְאָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  נזיר שגילח כל ראשו וכו'. משנה פרק שלשה מינים (דף מ"ב):

יד  נָזִיר חוֹפֵף עַל שְׂעָרוֹ בְּיָדוֹ וְחוֹכֵךְ בְּצִפָּרְנָיו וְאִם נָפַל שֵׂעָר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַשִּׁיר וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַשִּׁיר. אֲבָל לֹא יִסְרֹק בְּמַסְרֵק וְלֹא יָחֹף בַּאֲדָמָה מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי. וְאִם עָשָׂה כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  נזיר חופף על שערו וכו'. שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. ומ''ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ''מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א''א מפני המשרת כלל כלל לא ואע''ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי''ל כר''ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ''מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר''י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז''ל סובר דר''י לפרש דברי ת''ק אתא:

 לחם משנה  ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער וכו'. הרב בעל כ''מ תמה אמאי פסק כר' ישמעאל וכתב דאפשר דס''ל דלא פליג את''ק. אבל לא משמע כן מדברי רבינו ז''ל בפירוש המשנה שכתב והלכה כר' ישמעאל והלכה מכלל דפליגי. אלא דמ''מ יש לתת טעם לרבינו ז''ל משום דשקיל וטרי גמ' אליביה דבעי אי אמר מפני שהיא משרת או מפני המשרת וכיון דגמ' בעי לפרושי טעמיה משמע דהלכתא כוותיה ובבעיא פסק רבינו ז''ל לקולא משום דהוי בדבר דרבנן דאי איכא אדמה דלא מתרא לא אסרינן אלא אטו אדמה דמתרא והוי גזירה דרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן נקטינן ליה לקולא אבל אין הטעם משום דספק נזירות להקל כמ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דלא נאמר כן אלא גבי כרי משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא דאמר אם יהיה בכרי זה מאה כור ונגנב או נאבד בזה אמרינן דלא חייל אבל היכא דחל נזירות ולא ידעינן אם ישיר שער או לא ודאי דזה הוי ספק בשל תורה לחומרא וגדולה מזו אמרו בגמ' בפ''ק דנזיר (דף ח') גבי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל דאפי' לר''ע דאמר דספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי נסלקיה דר''ע לא אמר דספק נזירות להקל אלא היכא דלא נחית לנזירות וכו' יע''ש:

טו * נָזִיר שֶׁנִּטְמָא לְמֵת טֻמְאַת שִׁבְעָה. בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בֵּין בְּטֻמְאוֹת שֶׁאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:

 ההראב"ד   נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' בד''א בשנטמא ופירש. א''א עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת רב יוסף טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת אחר פטור אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים ודוקא בבת אחת כגון שנכנס לבית שיש בו גוסס ושהה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בבת אחת חייב שתים ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה והא דאמר רב הונא נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכיון דקי''ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה:

 כסף משנה  נזיר שנטמא למת וכו'. שם (דף מ"ב):

טז נִטְמָא לְמֵת פְּעָמִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוֹת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת לַשָּׁמַיִם אֵין בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם וְהוּא מִטַּמֵּא לוֹקֶה [עַל] כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  נטמא למת פעמים הרבה וכו'. משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ"א) ופרק שלשה מינים:

 לחם משנה  נטמא למת פעמים הרבה כו'. הר''א ז''ל האריך בהשגות ופסק כרבה והרב בעל כ''מ ז''ל כתב שלכאורה נראה שהדין עמו אלא משום דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה. ובמחילה מכ''ת אלף פעמים דרבינו ז''ל ג''כ פסק כרבה אלא שהר''א ז''ל ורבינו חולקים בפירוש הסוגיא והוא מחלוקת רש''י ז''ל והתוס' ז''ל דרבינו ז''ל מפרש כפי' התוס' ז''ל והר''א ז''ל מפרש כפירש''י ז''ל והתוס' ז''ל כתבו שפירוש הקונטרס קשה להבין ועם זאת ההשגה של הר''א זכיתי אני להבין לע''ד ועתה אפרש. דע כי בפ' ג' מינים (דף מ"ב:) איפליגו רבה ורב יוסף דרבה אמר בשם רב הונא דחייב הכתוב על הטומאה וביאה תרתי אבל טומאה וטומאה לא כלומר לא מיחייב אלא אחת ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה והקשה לו אביי מברייתא דאמרה דכהן שהיה לו מת מונח על כתפו ונגע במת אחר שהוא פטור ואמר לו רב יוסף תקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי ל''ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים אר''י כאן בבית כאן בשדה והקשו על זה ואוקימו במסקנא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' ורב אשי מוקי לה כגון שהיה גוסס ומת וכו' והשתא איפליגו בפירושה התוס' ז''ל ורש''י ז''ל דהתוס' ז''ל פירשו דאביי הוא שתירץ כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה''ק ליה אביי לרב יוסף בשלמא לדידי דסבירא לי כרבה ל''ק מתניתא דברייתא דאמרה דפטור הוא בחיבורין ומתני' שלא בחיבורין כלומר שכבר פירש מן המת ואח''כ נגע במת אחר ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא לא קאמר הכי אלא כשהיה טומאה בחיבורין שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר אבל שלא בחיבורין מודה רבה דחייב שתים אלא לדידך דאמרת דאפילו טומאה בחיבורין חייב שתים הא דרב הונא דאמר נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מת אחר ונגע בו דחייב דהיינו טומאה בחיבורין א''כ לדידך קשה מהברייתא וקשו ברייתא ומתני' אהדדי ובתר הכי פריך בגמ' לאביי ורבה דאית להו דיש לחלק בין ביאה וטומאה לטומאה וטומאה דהא רבה אמר טומאה וטומאה לא א''כ משמע דאית להו דטומאה וביאה דומיא דטומאה וטומאה דהיינו בחיבורין דחייב דעל כרחין מאי דקאמר רבה דטומאה וטומאה דפטור הוא בחיבורין לפי מאי דמוקי אביי וא''כ על דא קאמר דטומאה וביאה חייב אפי' בחיבורין כלומר דמת על כתפו והלך לאהל המת דאי פירש מן המת ואח''כ נכנס לאהל המת אפי' טומאה וטומאה נמי חייב אלא ודאי אפי' בחיבורין קאמר דבטומאה וביאה חייב ומפני כן הקשו דאמאי הא מיטמא וקאים כלומר כיון שהוא נוגע בטומאה כשנכנס לאהל המת הא מיטמא וקאים ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שאמר רבה דבטומאה וביאה חייב הוא כשנכנס לאהל המת ולא נגע במת קודם כאן בשדה כלומר מה שאני אומר בטומאה וטומאה שחייב אחת ולא שתים הוא בשדה בלא אהל דאז ודאי דלא משכחת דמיחייב שתים דאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו בבת אחת ואינו כטומאה וביאה שכשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה ואם נגע בשני מתים בזה אחר זה והיה נוגע בראשון כשנגע בשני הרי הוא מחולל ועומד כמ''ש שם בתוס' ז''ל. כל זה בגמ' אלא שאני ביארתי דבריהם לפ''ז ודאי דאיתותב רב יוסף והלכה כרבה דלדידיה לא קשו ברייתא ומתני' אהדדי משא''כ לרב יוסף וע''פ פירוש זה פסק רבינו ז''ל כרבה וכל דבריו הם כדברי רבה. אבל להר''א ז''ל בהשגות דרך אחרת ומפני כן השיגו דהוא מפרש דרב יוסף עצמו תירץ ל''ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה''ק ודאי דטומאה בחיבורין לא מיחייב אלא חדא ומאי דאמרי בשם רב הונא דטומאה בחיבורין מיחייב תרתי דקאמר נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת דהיינו טומאה בחיבורין ליתיה. אבל מ''מ גם מה שאמר רבה דטומאה וטומאה לא דמשמע בין בחיבורין בין שלא בחיבורין ליתיה ודאי דהיכא דהוי שלא בחיבורין ודאי חייב ובחיבורין פטור ובהכי א''ש ברייתא ומתני' דלא פליגי אהדדי ובתר הכי מקשה בגמ' לרבה דקאמר דטומאה וטומאה בכל גוונא אינו חייב אלא אחת אפי' שלא בחיבורין אע''ג דפירש מן הטומאה א''כ טומאה וביאה דמיחייב תרתי היכי משכחת לה דאי נגע במת ואח''כ נכנס לאהל הא בטומאה וטומאה כי האי גוונא פטור דרבה אפי' בשלא בחיבורין פוטר וא''כ בטומאה וביאה נמי ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שחייב בטומאה וביאה הוא בבית שנכנס לאהל המת דבאו טומאה וביאה בבת אחת ומת שפטור בטומאה וביאה הוא בשדה כלומר שנגע במת שבשדה ואח''כ נכנס לאהל דאז פטור אע''ג דהוי שלא בחיבורין כיון דבכי האי גוונא בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין פטור ואין לחלק ביניהם ולפ''ז קשיא לרבה מתני' דקאמרה דחייב על כל אחת ואחת והוצרך הר''א ז''ל לתרץ דרבה מוקי מתני' בטומאה וביאה דאתו בבת אחת כדאוקימו בגמ' והתרו על שניהם ולזה חייב שתים ולפ''ז רב יוסף הוא מחלק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין בענין טומאה וטומאה אבל בענין טומאה וביאה ס''ל דלא מיבעיא כשנגע במת ואח''כ נכנס לאהל דחייב דכי האי גוונא בטומאה וטומאה נמי חייב אלא אפי' בחיבורין דבטומאה וטומאה פטור בטומאה וביאה חייב אלא דוקא כשהם בבת אחת דאע''ג דהך תירוצא אוקימו בגמ' אליבא דרבה מ''מ רב יוסף ודאי מודה דאם לא היו בבת אחת אלא שנכנס אצבעו קודם או חוטמו דאינו חייב אלא אחת דהוי כטומאה בחיבורין שנגע במת ובעודו נוגע במת נגע במת אחר דהוי מחולל ועומד ה''נ כיון דבעוד שהכניס אצבעו הכניס אח''כ גופו ודאי דפטור ואינו חייב אלא אחת אבל כשהם באים יחד כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל או שהיה גוסס ומת כשהיה באהל ודאי דמחייב תרתי זהו פי' הר''א ז''ל בסוגיא וע''פ זה השיגו שהיה לו לפסוק כרבה והוא פירש''י ז''ל שפירש בגמ' טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים דאע''ג דנגע במת ואח''כ נכנס באהל לא ליחייב אלא אחת משום דבטומאה וטומאה נמי הכי וכן פירש כאן בשדה כגון שנגע במת ובשדה ואח''כ נכנס באהל שמת תחתיו דפטור ולפי שכבר הוא מחולל ועומד וא''א שיהיה זה כפירוש התוס' ז''ל דלפירוש התוס' ז''ל בטומאה וטומאה בכה''ג חייב לרבה דהיינו שלא בחיבורין אלא שהוא מפרשה כפירוש הר''א ז''ל דלרבה בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת ומפני כן פירש''י ז''ל דבטומאה וביאה נמי הוי כה''ג והתוס' ז''ל מפני שהם מפרשים כדכתיבנא כתבו שפירש''י ז''ל קשה להבין והטעם שהתוס' לא פירשו כפירש''י ז''ל בגמ' מפני שהוא דוחק לומר שרב יוסף הדר ממאי דקאמר לעיל בשם רב הונא דטומאה בחיבורין חייב ומודה דאיתותב רב הונא בהא וכן הוא דוחק לומר דרבה דהלכתא כוותיה מוקי מתני' בטומאה וביאה דמתני' משמע דאיירי בטומאה וטומאה דרישא דמתני' אמרה היה מיטמא למתים וכו' אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא משמע דאיירי בטומאות שמתטמא למת והר''א ז''ל ורש''י ז''ל לא רצו לפרש כפי' התוס' ז''ל דלפירושם ק''ק מאי מקשה בגמרא טומאה וביאה הא מיטמא וקאים דנימא דמאי דקאמר דחייב תרתי בטומאה וביאה הוא כשנגע במת ואח''כ נכנס לאהל. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז''ל הרגישו קושיא זו ותירצו דא''כ אפילו טומאה וטומאה נמי ומשמע דבגוונא דבטומאה וטומאה פטור ראוי ליחייב בטומאה וביאה כדי שנאמר שיש חילוק ביניהם. עוד יש דוחק בפירוש התוס' שתירצו בגמ' כאן בשידה דלפירוש רש''י ז''ל א''ש טובא אבל לפי' התוס' ז''ל קשה ודחקו עצמם הרבה שפירשו ואמרו כלומר כל טומאה וטומאה בלא אהל לא משכחת שיתחייב שתים כו'. א''כ לכל הפירושים יש טעם נכון כל אחד לפי שיטתו וכיון שכן אין להשיג על רבינו ז''ל שהלך בשיטת התוס' ז''ל ומה גם כי שיטת התוס' ז''ל היא יותר מחוורת בפשט ההלכה:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא וּפֵרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בְּמֵת וַעֲדַיִן הַמֵּת בְּיָדוֹ וְנָגַע בְּמֵת אַחַר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל נְגִיעָה וּנְגִיעָה שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'. פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר''י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א''ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א''א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א''א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר''פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: וכתב הראב''ד בד''א בשנטמא ופירש וכו'. א''א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב''ד נראים בטעמם. וי''ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה''מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ''נ מדברי הרא''ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף:

יח  נָזִיר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְשָׁהָה שָׁם עַד שֶׁמֵּת שָׁם הַמֵּת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע גַּג הַתֵּבָה מֵעָלָיו מִדַּעְתּוֹ. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ו) 'לֹא יָבֹא' וְאַחַת מִשּׁוּם (במדבר ו-ז) 'לֹא יִטַּמָּא'. שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאַחַת. אֲבָל אִם נִכְנַס כְּדַרְכּוֹ טֻמְאָתוֹ קוֹדֶמֶת לְבִיאָתוֹ שֶׁמֵּעֵת שֶׁיַּכְנִיס חָטְמוֹ אוֹ אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו נִטְמָא וְאֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם בִּיאָה עַד שֶׁיָּבוֹא כֻּלּוֹ:

יט נִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה. וְאַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ הִתְרוּ בּוֹ וְלֹא קָפַץ וְיָצָא אֶלָּא עָמַד שָׁם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּמוֹ טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו':

 לחם משנה  נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו'. קשה דבפרק מי שאמר (דף י"ז) בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא. ואמרו שם כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא לא שנא תיקו ע''כ. וכפי הנראה לקמן בפרק ששי שכתב רבינו ז''ל נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אף על פי ששהא שם אינו לוקה משמע דמפרש לה כדברי הרב בעל כסף משנה ז''ל דמבעיא ליה אי בעינן שהייה או דילמא אפילו דאיכא שהייה אינו חייב דאין ענין שהייה לכאן ולכך פסקה לקולא דאינו לוקה ואם כן הכא נמי הוה ליה למימר דאינו לוקה דדילמא לא ילפינן ממקדש דכי גמיר שהייה דוקא במקדש גמירי ולכך מן הראוי היה לו לומר דאינו לוקה ואף על גב דיש לחלק בין הכא להתם דהכא סוף סוף נכנס בבית הקברות באיסור אף על פי שהיה בשגגה מה שאין כן שם שלא נכנס מדעתו אלא חבירו פרע את המעזיבה בע''כ כדפירשו התוספות ז''ל והכריחו כן מפ''ב דשבועות מכל מקום סוף סוף מהיכא קא ילפת שהייה מהתם ילפת אם כן בעיא אכתי איתא והיה לו לפסוק לקולא, ואולי סובר רבינו ז''ל דהיכא דנכנס באיסור כה''ג ודאי דשהייה מחייבו ולא אמרו בגמרא אי גמירי שהייה הוי במקדש דוקא אלא כשהיה באונס דפרע חבירו בעל כרחו את המעזיבה דהתם אמרינן דוקא במקדש גמירי אף על פי שהוא נגד הסברא כיון שהיה באונס אבל בעלמא אין לחייבו בעבור השהייה אבל הכא דנכנס בשגגה והתרו בו סברא הוא דשהייה מחייבו וזה דוחק:

כ הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר. אִם הָיָה הַנָּזִיר מֵזִיד הַנָּזִיר לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל'. וְאִם הָיָה הַנָּזִיר שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד אֵין אֶחָד מֵהֶם לוֹקֶה. וְלָמָּה לֹא יִלְקֶה הַמְטַמֵּא אֶת הַנָּזִיר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ט) 'וְטִמֵּא אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ' אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּטַמֵּא עַצְמוֹ מִדַּעְתּוֹ:

 כסף משנה  המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר. בפרק שלשה מינים (דף מ"ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו:

כא נָזִיר טָהוֹר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם (דברים כג-כב) 'לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ'. שֶׁהֲרֵי אִחֵר נְזִירוּת טָהֳרָה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. וְכֵן אִם נָדַר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם לֹא תְאַחֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַנָּזִיר שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת מִשּׁוּם (במדבר ו-ז) 'לֹא יִטַּמָּא' וּמִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' וּמִשּׁוּם לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ וּמִשּׁוּם (במדבר ו-ו) 'לֹא יָבֹא' אִם הָיְתָה בִּיאָה וְטֻמְאָה כְּאַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר. בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה:

 לחם משנה  וכן אם נזר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר וכו'. אע''ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' ז''ל בפ' מי שאמר (דף י"ז) ד''ה אילימא דאמר לא תינזור וכו' דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכו':

הלכות נזירות - פרק ששי

א נָּזִיר שֶׁשָּׁתָה יַיִן וְאָכַל יוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֲפִלּוּ יָמִים רַבִּים אֵינוֹ סוֹתֵר מִימֵי נְזִירוּתוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וְכֵן אִם גִּלֵּחַ מִעוּט שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ בֵּין בְּתַעַר בֵּין כְּעֵין תַּעַר וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשְּׂעָרוֹת כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֲפִלּוּ גִּלְּחוּהוּ לִסְטִים בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פֶּרַע וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל לִמְנוֹת:

 כסף משנה  נזיר ששתה יין וכו'. פ' ג' מינים (דף מ"ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: וכן אם גילח מיעוט שער ראשו. שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. ומ''ש בין בשוגג בין במזיד. נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ''ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן. בפ' ג' מינים (דף ל"ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. ומ''ש בין בזדון בין בשגגה. בתוספתא דנזיר פ''ד. ומ''ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'. משנה שם (דף ל"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק''ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא:

ב כֵּיצַד. נָדַר נְזִירוּת מֵאָה יוֹם וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם נִתְגַּלֵּחַ רֹב רֹאשׁוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּרְבֶּה שְׂעַר רֹאשׁוֹ. וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם מוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם תַּשְׁלוּם יְמֵי נְזִירוּתוֹ. וְכָל אוֹתָן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ''ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו':

 לחם משנה  כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. התוס' ז''ל חולקים על זה דכתבו בפ' ג' מינים גבי מתני' דגלחוהו ליסטים (דף ל"ט בד"ה סתם) וז''ל והילכך בנזירות של ששים יום אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ע''כ. וקצת קשה לדברי רבינו ז''ל שסובר דאפי' בנזירות מרובה בעינן שיגדל ל' יום ואותם ל' יום אינן עולים לו דבפ' הנזכר דף מ''ד הקשו ויין יסתור שלשים יום ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור ותירצו מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו ע''כ. משמע דטעמא הוי משום גידול שער מאי דסותר וכיון דבנזירות מרובה אע''פ שיגלח באמצע הרי בסוף איכא גידול שער כדכתבו התוס' ז''ל אמאי סותר ואי סותר נילף מינה יין דהשתא ליכא למימר התם טעמא משום גידול שער דבלאו הכי איכא גידול שער. ובאמת דעת התוס' ז''ל מתיישב יותר בפשט השמועה אבל מ''מ מתני' מסייעא לרבינו ז''ל דקאמרה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא ל' ע''כ. משמע דכי היכי דבטומאה סותרת בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועט הכי נמי בתגלחת דאי לא לימא נמי חומר בטומאה שסותרת בין בנזירות מרובה בין במועט משא''כ בתגלחת שאינה סותר אלא מועט ולא מרובה שישאר לו גידול שער כדי שיגלח:

ג נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה וַאֲפִלּוּ טִמְּאוּהוּ עַכּוּ''ם בְּאֹנֶס סָתַר הַכּל. וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת יְמֵי נְזִירוּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יב) 'וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ'. וַאֲפִלּוּ נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ בְּסוֹף הַיּוֹם סָתַר הַכּל:

 כסף משנה  נזיר שנטמא בין בזדון וכו'. בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ''ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. ומ''ש סתר את הכל. משנה פ''ג (דף ט"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר''א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת''ק. ומ''ש ומגלח תגלחת טומאה וכו', מפורש בתורה. ומ''ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום:

ד נִטְמָא אַחַר יוֹם מְלֹאת, שֶׁהוּא יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה אִלּוּ לֹא נִטְמָא, סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. מֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה כְּשֶׁיִּטְהַר וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם נִטְמָא אַחַר שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אֶלָּא יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה שֶׁלּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר:

 כסף משנה  ומ''ש נטמא אחר יום מלאת וכו'. במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק''א סותר ל' ר''א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. משנה בסוף פרק שלשה מינים (דף מ"ז) וכתנא קמא:

ה נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו שֶׁהוּא יוֹם שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל שֵׂעָר. אוֹ גִּלֵּחַ אַחַר מְלֹאת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלֵּחַ שֶׁהֲרֵי שָׁלְמָה הַנְּזִירוּת וְכָל שֶׁנִּטְפַּל לָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש נטמא ביום שלאחריו וכו'. בפ''ב (דף י"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. ומ''ש או גילח אחר מלאת:

 לחם משנה  נטמא ביום שלאחריו וכו' או גלח אחר מלאת וכו'. בפ' ג' מינין (דף ל"ט) אמרו ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו ליסטים וכו' כגון שגילחוהו אחר מלאת ומני ר' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת שבעה סותר וכו' והתוס' ז''ל פי' בחד פירושא הפך דברי רבינו ז''ל דכי היכי דלר''א ילפינן סתירה דתגלחת מסתירה דטומאה הכי נמי לרבנן ילפינן הא מהא ואם נתגלח אחר מלאת סותר ל' כמו בטומאה אבל פירשו פירוש אחר דלרבנן לא ילפינן תגלחת דטומאה דרבנן אזלי לטעמייהו דאית להו בדף מ''ו תגלחת אינה מעכבת ורבי אליעזר אזיל לטעמיה דאית ליה תגלחת מעכבת ולכך לרבנן כשנתגלח אחר מלאת אינו סותר דתגלחת אינה מעכבת וזה דעת רבינו ז''ל:

ו נִטְמָא בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר אוֹ בַּשֵּׁנִי אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא מַשְׁלִים עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יב) 'וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ' עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁנֵי יָמִים רִאשׁוֹנִים. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא מִשְּׁלִישִׁי וָהָלְאָה סוֹתֵר כָּל הַקּוֹדְמִין:

 כסף משנה  נטמא ביום שנדר או בשני וכו'. בפרק שלישי (דף י"ט:) א''ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א''ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר''א ואע''ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר''א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת''ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא''א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע''כ לומר דכ''ע דרשי ימים שנים אלא דת''ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע''ג דעולא הוה ס''ד דלא אמר ר''א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: ודע דאמרי' בגמ' (דף י"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה''א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ''ל דה''פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה''א אפילו חד דאע''ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו''א דלאו דוקא אלא ה''ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר''א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא''כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים:

 לחם משנה  נטמא ביום שנדר וכו' לפיכך אם נטמא משלישי והלאה וכו'. נראה דרבינו ז''ל מפרש מאי דפשיט רבא בגמ' יפלו כתיב כפירושא קמא דרש''י דר''ל ובעינן דלהוו תרי בנפילה דלא כפירושא בתרא וכפירוש התוס' ז''ל שהם מפרשים יפלו כתיב ומשמע בכל גוונא ולהאי פירושא הוי הגירסא בצריכותא הכי אי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלתא כתב רחמנא יפלו וכו' אבל גירסת רבינו ז''ל היא כגירסת פירוש קמא דרש''י ז''ל וכמו שפירש הרב בעל כ''מ ז''ל וזה מבואר שם בגמ' דף י''ט ע''ב בפי' רש''י ז''ל והתוס' ז''ל אבל מ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דאי אפשר דפסק כר''א דא''כ לא היה לו לרבינו ז''ל להשמיט ברייתא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת''ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים וקשה דלדבריו אפי' לפירושא קמא שפירש דרבנן מודו לר''א דנזיר טהור שנטמא א''כ הך ברייתא בנזיר טהור איירי וכרבנן אתיא ואמאי השמיטה. ועוד דלא היה לו להקשות דלמה השמיטה אלא דכתב בהפך שכתב לעיל ואפי' נטמא ביום מלאת ימי נזרו סותר הכל והא ודאי הפך ברייתא זו דליכא אחרונים ומ''מ סותר ולפירושא קמא שפירש סברא הפוכה ממאי דאיתותב עולא ודאי דדוחק גדול הוא. אלא העיקר נ''ל כמ''ש בפירוש המשנה דהלכה כר''א וכי תימא א''כ איך פסק נטמא ביום מלאת בסוף היום סותר את הכל ונראה דהוקשה לרבינו מה שהקשו התוס' דהיכא קאמר ר''א בריש מי שאמר שנטמא יום ל' סותר את הכל ובנטמא יום מאה סותר ל' הא אמר בגמ' דאית ליה דבעינן אחרונים ואי נטמא ביום מאה אינו סותר ותירצו דמאי דאמר בגמ' אינו סותר דהיינו אינו סותר את הכל אבל ל' מיהא סותר והכי ס''ל לתוס' וא''כ מתני' דקאמר נטמא ביום מאה סותר הכל ודאי דלית ליה כר''א דבעינן אחרונים ולכך פסק רבינו ז''ל כסתם משנה ודלא כר''א אבל בראשונים פסק כמותו משום דראה דשקלי וטרו אמוראי אליביה דרב פפא בעי לאביי הלין ימים דקאמרינן דנפק חד כו'. זה נ''ל טעם נכון לדברי רבינו ז''ל מסכים עם פירוש המשנה ומ''ש רבינו אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו נראה מדברי רבינו ז''ל דאית ליה דמביא קרבן טומאה אבל התוס' כתבו שם בדף ט''ז ולר''א אינו מביא קרבן טומאה אלא מונה ז' ימים ושונה וטובל כו':

ז נָדַר בְּנָזִיר וְהוּא טְמֵא מֵת חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְאִם נִטְמָא פַּעַם אַחֶרֶת אוֹ שָׁתָה יַיִן אוֹ גִּלֵּחַ לוֹקֶה. וְאִם שָׁהָה בְּטֻמְאָתוֹ כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ עַד שֶׁיַּזֶּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְיִטְבּל בַּשְּׁבִיעִי וְיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִמִּנְיַן נְזִירוּת לָזֶה שֶׁנָּדַר וְהוּא טָמֵא. אֲבָל נָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה:

 כסף משנה  נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'. ברפ''ג (דף ט"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר''י אמר נזירות חלה עליו ור''ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י"ז) מיחל כ''ע ל''פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר''י סבר כיון דחיילא לקי ור''ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר''ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר''י: ומ''ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. ומ''ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'. בברייתא שם (דף י"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע''פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו:

ח * מִי שֶׁנָּדַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת נְזִירוּת חָלָה עָלָיו וַאֲפִלּוּ שָׁהָה שָׁם כַּמָּה יָמִים אֵין עוֹלִין לוֹ וְלוֹקֶה עַל שְׁהִיָּתוֹ שָׁם. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיר שָׁם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ כְּשֶׁיֵּצֵא מִשָּׁם. וְאִם נִטְמָא שָׁם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֵינוֹ מְגַלֵּחַ וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן טֻמְאָה:

 ההראב"ד   מי שנדר והוא בבית הקברות וכו' ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו. א''א ואם התרו שלא יזיר א''צ שהייה:

 כסף משנה  מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו. נתבאר לעיל בסמוך. ומ''ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין. משנה שם. ומ''ש ולוקה על שהייתו. שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה''ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה''נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל''ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ''ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה''נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח''כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל''ש ופשטינן (דף י"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א''א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: ומ''ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'. לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א''צ שהייה וכבר הגיהו הראב''ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א''א ואם התרו שלא יזיר א''צ שהייה עכ''ל. ונ''ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי''ו דואם התרו ולכתוב וי''ו באינו מגלח וה''ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: ומ''ש אינו מגלח שערו כשיצא משם. נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. ומ''ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו', כלומר דהנכנס בבית הקברות אע''פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ''ז דנזיר (דף נ"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ''ג (דף ט"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה:

 לחם משנה  מי שנדר והוא בבית הקברות וכו'. ולוקה על שהייתו שם וכו'. קשה על דברי רבינו דמשמע דאם התרו לו אל תשהא שם כדכתב הרב''י ז''ל לוקה ואמאי דילמא לא גמירי שהייה במלקות דר''ל לפי פירושו דאפי' שהה אינו חייב מלקות דהכי מפרש הוא בגמרא כנראה מהדין שהזכיר בסמוך וכמ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל ועוד דא''כ אמאי לא אוקימו בגמרא בכה''ג דאמרו לו למי שנזר בבית הקברות צא משם ושהה וקא מבעיא לן אי מהני שהייה להלקותו או דילמא לא גמירי שהייה אבראי ואפי' שהה שם אינו לוקה וכל שאר הקושיות שהקשה הרב בעל כ''מ ג''כ קושיות עצומות הן אלא שבהגהתו שהגיה לשון רבינו ז''ל (רצה) ליישב ומ''מ קשה מ''ש:

ט  נִכְנַס לְשָׁם בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְנִטְמָא * אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה שָׁם אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אִם שָׁהָה:

 ההראב"ד   אע''פ ששהה שם אינו לוקה כו'. א''א אין דרך הסוגיא כן אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעינן שהייה או לא וכו' אלמא היכא דשהה לית בה ספקא דחייב מלקות ואם לא שהה הוי ספיקא:

 כסף משנה  נכנס לשם בשידה וכו'. נתבאר בסמוך: וכתב הראב''ד א''א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב''ד וליישב ד' רבינו צ''ל שהוא ז''ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא:

י * יָצָא מִבֵּית הַקְּבָרוֹת וְשָׁהָה יָמִים וְחָזַר וְנִכְנַס אֵין אוֹתָן הַיָּמִים עוֹלִין לוֹ. יָצָא וְהִזָּה וְטָבַל וְטָהַר וּמָנָה יָמִים מִנְּזִירוּתוֹ וְחָזַר לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמָּנָה עוֹלִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס בְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ הֲרֵי הַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. וְאִם נִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה:

 ההראב"ד   יצא מבית הקברות וכו' אין אותן הימים עולין לו. [א''א] פירוש כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה:

 כסף משנה  יצא ונכנס וכו'. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ''ש בסמוך: כתב הראב''ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ''ל. ומ''ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין. ברייתא שם (דף י"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע''ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי''ל הלכה כרבי מחבירו. ומ''ש ואם נטמא וכו'. כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. ומ''ש ואם נטמא שם אחר שנכנס. ק''ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ''ע:

 לחם משנה  יצא והזה וטבל כו'. בפ''ג (דף ט"ז:) אמר במשנה מי שנזר והוא בבית הקברות כו' (עיין בכ"מ) והוקשה לבעלי התוס' ז''ל דאיך אפשר דהימים של בית הקברות יעלו לו מן המנין שהוצרכה לומר המשנה שלא יעלו והלא אפי' טהור ונטמא סותר כל הקודמים ואיך אפשר שיעלו לכך פירשו דכולה חדא מילתא היא וה''ק אין עולין לו מן המנין לענין דמונה והולך דאינו מביא קרבן טומאה וכן פירשו עולין מן המנין לענין זה כשנטמא שסותר אותו מנין ומביא קרבן טומאה והם פירשו כן שסוברים דכולה מתני' איירי בטומאה שהנזיר מגלח עליהם דהיא טומאה סותרת מדקאמר ברישא אינו מביא קרבן ובסיפא אמר מביא קרבן ובודאי דהא הוי בטומאה שהנזיר מגלח אבל רבינו מכח קושיא זו שהקשו התוס' פירש דמתני' תרתי קאמר ולצדדין קתני מ''ש אין עולין לו מן המנין הוא בטומאה שאין הנזיר מגלח דאינה סותרת אותה טומאה וה''א דעולה לו מן המנין קמ''ל ומ''ש ואינו מביא קרבן טומאה ה''ק ואם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח אינו מביא קרבן טומאה וכ''כ למעלה כסדר פירושו במשנה מי שנדר והוא בבית הקברות אין עולין לו מן המנין ואם נטמא שם בבית הקברות וכו' אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה וכן בסיפא אותן הימים שמנה עולין לו מן המנין דאיירי בטומאה שאינה סותרת ולכך עולין ואח''כ כתב ואם נטמא שם בטומאות שהנזיר מגלח מביא קרבן והיינו סיפא דמביא קרבן טומאה דמתני' לצדדין קתני. ומעתה אין לתמוה מה שתמה הרב בעל כ''מ דלמה כתב ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות וכו' דהוא נקט כלישנא דמתני' ומתני' בהא הוא דקאמר ומביא קרבן טומאה דבנכנס קא עסיק תנא דמתני' והא דנקט נכנס לרבותא נקטיה כדאמר בגמ' דסד''א כיון דנכנס חזר הדבר כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות וכי היכי דמעיקרא אפי' דנטמא בבית הקברות דטומאה דהנזיר מתגלח אינו סותר ואינו מתגלח ה''נ השתא קמ''ל. וראיתי בפירוש המשנה שכתב רבינו שכשיצא והזה וטבל וחזר לבית הקברות אפי' אותן הימים שהיה בבית הקברות כיון שאינם טומאה שהנזיר מגלח עליהם עולה לו מן המנין אבל כאן כתב דדוקא אותן הימים שמנה עד שחזר לבית הקברות ובודאי דכן עיקר דלקמן כתב בפ''ז דטומאה שאין הנזיר מגלח מ''מ אינו עולה לו מן המנין. והר''א בהשגות כתב אין אותן הימים עולין לו מן המנין פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה. נראה שדעתו כדעת התוס' אבל אין דעת רבינו כן שכתב אין אותן הימים עולין ואיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח ואיך נאמר דמייתי קרבן אם אינה טומאה שהנזיר מגלח עליה אלא רבינו ז''ל מפרש כמו שפירשתי ולא ידעתי למה לא פירש כן הר''א גבי ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו שכתב רבינו ז''ל לעיל:

יא תִּגְלַחַת טֻמְאָה כֵּיצַד הִיא. הַנָּזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מַזֶּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וּמְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ בַּשְּׁבִיעִי וְטוֹבֵל בַּשְּׁבִיעִי אַחַר הַהַזָּיָה כְּדֶרֶךְ כָּל טְמֵאֵי מֵת. וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְהֵן שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְסוֹתֵר כָּל הַיָּמִים הַקּוֹדְמִין וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ. וְאִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם:

 כסף משנה  תגלחת הטומאה כיצד וכו'. משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה לו הערב שמש:

 לחם משנה  תגלחת הטומאה כיצד היא כו'. משנה בפרק שלשה מינים (דף מ"ד:) דברי רבי עקיבא אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע אמר לו זה טהרתו תלוי בימיו ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה הערב שמש ופירשו התוספות דה''ק (מה בין) דין זה למצורע דהתם שמעתי ממך שאפילו גלח בשמיני צריך להקריב בתשיעי ואמר לו רבי טרפון דבמצורע הטבילה צריכה שתהיה אחר התגלחת וכיון שגלח בשמיני אפילו שטבל בשביעי צריך לטבול פעם אחרת בשמיני וצריך שיעריב שמשו כדי להביא קרבן אבל נזיר הטבילה היא קודם הגילוח והוא טבל בשביעי וגלחוהו בשמיני והרי העריב שמשו ויכול להביא קרבן. ורש''י פירש בענין אחר ולדבריו המצורע אין טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני עצמו ורבינו בפרק חמישי מהלכות מחוסרי כפרה כתב דמצורע טעון הערב שמש ואם גלח בשמיני יביא קרבן בתשיעי נראה דמפרש כפירוש התוספות ז''ל:

יב מֵאֵימָתַי מַתְחִיל לִמְנוֹת מִשֶּׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּמְנוֹת:

 כסף משנה  מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'. בפ''ג (דף י"ח ע"ב) וכחכמים:

יג הֲרֵי שֶׁהִזָּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְלֹא טָבַל וְנִתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁיִּטְבּל יַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לְמָחָר. טָבַל וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאִחֵר קָרְבְּנוֹתָיו אֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. אֲבָל עוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x:

 לחם משנה  אינו מתחיל למנות עד שמביא חטאתו כו'. כרבנן בפרק שלישי (דף י"ט) ורבי ישמעאל פליג התם ואמר דאשם וחטאת מעכב ואמר שם בגמרא מאן תנא להא דת''ר אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא רבי ישמעאל ופירש''י ז''ל בפירושו קמא דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני דהא אמרינן עולת העוף לא מעכבא. ולפ''ז קשה על רבינו ז''ל דפסק כרבנן איך לקמן בפ''ט כתב האשה שנדרה בנזיר ואח''כ הפר לה בעלה וכו' הרי זו מביאה קרבן טומאה ומדכתב סתמא משמע דעולה נמי מייתי. ואפשר דמפרש כפירוש בתרא דרש''י ז''ל שפירש דאי רבנן משום דורון בעלמא קא מייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מייתי ע''כ, ולכך פסק התם דמביא עולה כיון דהוא דורון בעלמא א''נ אפילו מפרש כפירוש קמא הא אמרינן התם דאי בעל מיגז גייז אפילו עולת העוף נמי מייתי ואע''ג דבפ''ג מהלכות נדרים משמע דרבינו פסק כמ''ד מיעקר עקר שכן כתב שאין האב והבעל מתיר כו' מ''מ ע''כ כמ''ד מיגז גייז פסק וכמ''ש שם הרב בעל כ''מ ז''ל דאיך אפשר לומר דפסק כמ''ד מיעקר עקר כנגד פשיטותא דגמ' ולומר דמפרש דמר זוטרא כדכתבו התוס' ז''ל אע''פ שדחו זה הפירוש מ''מ אי אפשר לומר כן דהוא ז''ל כתב בפי''ב דהיכא דנדרה ועברה על נדרה ואח''כ הפר לה בעלה לוקה ומבואר בסוגיא בפ''ד דנזיר דאי מיעקר עקר אינו לוקה אלא ודאי דפסק מיגז גייז וכבר יישב דבריו הרב בעל כ''מ ז''ל שם בפי''ג:

יד כְּשֶׁמְּגַלֵּחַ הַנָּזִיר תִּגְלַחַת טֻמְאָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְגַלֵּחַ עַל פֶּתַח הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא לְהַשְׁלִיךְ שְׂעָרוֹ עַל הָאֵשׁ. וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שְׂעָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְטָעוּן קְבוּרָה וְאֶפְרוֹ אָסוּר כְּאֵפֶר כָּל הַנִּקְבָּרִים. וְהַמְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ אִם הִשְׁלִיכָן תַּחַת דּוּד הָאָשָׁם יָצָא:

 כסף משנה  כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'. הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (דף מ"ה): ומ''ש ובין שגילח במדינה וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל"ד) רמי ליה טבי לר''נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א''ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א''ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א''ל ולא מידי א''ל מידי שמיע לך בהא א''ל הכי א''ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב''ח כאן בשק כאן בשער. ופירש''י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ומ''ש ואפרו אסור וכו'. שם בגמ' (דף ל"ד). ומ''ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא. פ' ג' מינים (דף מ"ה:):

 לחם משנה  כשמגלח הנזיר וכו'. בפ' ג' מינין (דף מ"ה ע"ב) וגבי נזיר טהור פסק לקמן בפ''ח כר' יהודה ותמה הרב''י ז''ל למה הניח סברת חכמים והיא סתם משנה, וי''ל מפני שאמרו בסוף תמורה כאן בנזיר טמא משמע דטהור בכל גוונא משליך על האש דאל''כ לוקי תרוייהו בנזיר טהור ולימא כאן שגילח במדינה כאן שגילח במקדש וכרבנן ואע''פ שאין זה כ''כ הכרח מ''מ טעם קצת הוי לפסק רבינו ז''ל:

טו נָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת וּבֵין שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אֵינוֹ מֵבִיא עַל טֻמְאוֹתָיו אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַחֵר כַּמָּה יָמִים אַחַר טָהֳרָתוֹ קֹדֶם הֲבָאַת חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא בְּאוֹתָן הַיָּמִים אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. אֲבָל אִם נִטְמָא וְטָהַר וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא פַּעַם שְׁנִיָּה אַחַר שֶׁהֵבִיא חַטָּאתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְעוֹלָתוֹ חַיָּב בְּקָרְבָּנוֹת אֲחֵרוֹת:

 כסף משנה  נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. משנה בפ''ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. ומ''ש בד''א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'. בפרק ג' (דף י"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר''א וחכ''א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר''א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע''פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע''פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע''פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: ודע דגרסינן בההוא פירקא (דף י"ח) מאן תנא הא דת''ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר''י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר''י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש''י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ''ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר''י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש''מ עכ''ל. וה''נ אמרי בגמ' פ''ב דכריתות: והשתא חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור''י בר' יהודה סברי שאע''פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר''י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: ורבינו לעיל בפ''ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח''כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז''ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר''י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי''ל דאה''נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר''י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר''י בר' יהודה ולא כרבי ואע''ג דבפ''ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר''י בר''י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר''י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר''י מצי מיתוקמא ולא כרבי:

 לחם משנה  נזיר שנטמא טומאות הרבה כו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה בכאן תמיהא גדולה ואיני יורד לסוף דעתו במה שתירץ הקושיא דמה הוא טעמא דאמרינן בגמרא בפ''ג דנזיר דמתני' דקאמרה נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד דלא אתיא כרבי מההוא טעמא גופיה לא אתי כרבנן דאי נטמא קודם שהביא החטאת בשמיני אכתי לא חיילא עליה נזירות טהרה וחדא טומאה הוי והיכי קאמר טומאות הרבה ואי נטמא אחר שהביא החטאת הרי כבר הביא קרבן טהרה ובודאי דאם נטמא צריך קרבן אחר וכה''ג אמרינן לרבי הא בהא תליא אי אמרינן לילה מחוסר זמן אימתי מיחזי לקרבן לצפרא נזירות נמי לא חיילא עד צפרא ואי אמרת לילה אינו מחוסר זמן נזירות טהרה חיילא מאורתא וה''נ אמרינן לרבנן כדכתיבנא ואי אפשר דמתני' אתיא אלא כר' יוסי דאמר דחיילא נזירות טהרה בשביעי אע''פ שלא הביא קרבן כפרה דלא תליא נזירות טהרה בקרבן וברייתא דקאמרה דנזיר דנטמא בשביעי דאינו עולה לו מן המנין ודאי סברא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני וא''כ רבינו דפסק כההיא ברייתא דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני לא מתוקמא הך מתני' דטומאות הרבה כרבנן בשום צד. ונ''ל לתרץ דמ''מ אע''ג דנזירות טהרה לא חיילא עד שמיני קרי ליה רבינו טומאות הרבה כיון דהוא אחר הטבילה של שביעי קרי ליה טומאה מוחלקת אע''פ שלענין הדין חדא טומאה היא. וכ''ת א''כ נימא דמתני' אתיא כרבי ונטמא בז' וקרי טומאות הרבה מפני שנטמא אחר הטבילה ודמי לטומאות הרבה ואמאי אוקמוה בגמרא דלא כרבי. וי''ל דבפ''ב דכריתות (דף ט') קאמרה מתני' חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה ומני הא דנזיר שנטמא טומאות הרבה וא''כ ע''כ צ''ל דמתני' לא מני אלא טומאות מחולקות דומיא דאידך דקרי עבירות הרבה שהם דברים מוחלקים:

טז נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁטָּמֵא הָיָה בְּתוֹךְ יְמֵי נִזְרוֹ. אִם בְּטֻמְאָה יְדוּעָה נִטְמָא סָתַר הַכּל. וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמוֹנֶה נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְאִם בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם נִטְמָא אֵינוֹ סוֹתֵר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  נזיר שגילח תגלחת וכו'. משנה בפ''ט (דף ס"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע''פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה''מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה:

 לחם משנה  נזיר שגלח תגלחת טהרה כו'. בפ' בתרא דנזיר (דף ס"ג) אמר במשנה נזיר שגלח כו' אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר וכו' (עיין בכ"מ) ופירשו התוס' דירד לטבול דרישא איירי בנטמא טומאת שרץ וקאמר דכיון דלא נטמא בטומאת מת היכא דנמצא המת צף דהיא טומאה ידועה אבל כשהוא משוקע בקרקע המערה שהיא טומאת התהום טהור כיון דהוא לא הוחזק בטומאת מת אלא בטומאת שרץ ואין הפרש בין ירד לטבול לירד להקר אלא דרישא נקט ירד לטבול לרבות דאע''ג דירד לטבול ודקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביבו מ''מ טמא ובסיפא נקט ירד להקר דאע''ג דלא דייק כ''כ טהור ואח''כ אמר שאם היה טמא בטומאת מת וירד ליטהר מטומאת מת אז ודאי אפי' בטומאת התהום חזקתו טמא משום דכיון דהוא היה טמא בטומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו שהיא טומאת מת ג''כ משא''כ בטמא טומאת שרץ. אבל רש''י פירש דכולה מתני' בנטמא בטומאת מת איירי ורישא דירד לטבול הוי בנטמא בטומאת מת וה''ה ירד להקר כיון שהיא טומאה ידועה שהמת צף טמא אבל כשנמצא משוקע דהיא טומאת התהום אז יש לחלק בין ירד להקר לירד ליטהר מטומאת מת והיינו דקאמר מתני' ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא דכיון שירד לטבול והיה בחזקת טמא טמא וא''ש טפי לפירש''י מאי דקאמר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור ורבינו תפס כדפירש''י כדמשמע מדבריו בסמוך שכתב נזיר שנטמא במת וירד וטבל וכו' משמע דכולה מתני' במת מוקי לה: ואח''כ נודע שטמא היה בימי נזרו כו'. כתב כן משום דרמי בר חמא בעי התם נטמא בתוך מלאת ונודע לו אח''כ ולכך קאמר דאיירי אפי' שנטמא בתוך מלאת כדאיפשיטא התם מפשטא דמתני':

יז וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא. בֵּין בְּטֻמְאָה יְדוּעָה בֵּין בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם סוֹתֵר הַכּל. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק אֶחָד מִן הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלֵּחַ הוֹאִיל וְטֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה הִיא אֵינוֹ סוֹתֵר:

 כסף משנה  ומ''ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. בפ' כיצד צולין (דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ"א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה''ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר''י ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא''כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר''א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ''ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק''ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי''ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה''מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים:

 לחם משנה  ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים כו'. ודאי דרבינו נקט זריקת דמים משום דפסק כרבנן דתגלחת לא מעכבא והוי זריקת הדם לרבנן כתגלחת לר''א והא דאמר רב אשי בפ' כיצד צולין (דף פ"ח:) דטומאת התהום אפי' קודם זריקה מרצה כבר הקשו התוס' בפ' בתרא דנזיר דרב אשי לא אתי לא כרבנן ולא כר''א דלר''א תגלחת מעכבא ולרבנן זריקה מעכבא ולרב אשי לא מעכבא אפי' זריקה ותירצו דלא קאמר כן רב אשי אלא דוקא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר וזה דעת רבינו ז''ל שתלה הדבר כאן בזריקת דמים ובהל' קרבן פסח פ''ו כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' ה''ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' הרי כתב שם דאפי' קודם זריקה מרצה וכיוצא בזה כתב בפ''ד מה' ביאת מקדש אלא ששם כתב שמרצה בדיעבד ובפסח כתב ששוחט אפי' לכתחלה וכבר דקדק זה הרב כ''מ שם ונמצאו דברי רבינו על נכון. אבל מה שפירש הרב כ''מ לתרץ קושיא זו דמאי דקאמר רב אשי בפ' כיצד צולין קודם זריקה הוא אחר שנזרק אחד מהדמים וקרי קודם זריקה קודם זריקת שאר הדמים, ל''נ דדומיא דפסח הוי דהתם הוי ע''כ קודם זריקה כלל ואפ''ה קאמר רבינו ז''ל דשוחט ואוכל פסחו וכן בהל' ביאת מקדש גבי קרבנות א''כ קודם זריקה דגבי נזיר הוי קודם זריקה כלל. (ולע"ד) [ועוד] דוחק הוא לפרש דקודם זריקה דאמר בלישנא קמא הוי קודם כל זריקה וקודם זריקה הנאמר בלישנא בתרא הוי אחר זריקת אחד מהדמים:

יח * אֵי זוֹ הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. כָּל שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְלֹא אָמְרוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג לֹא שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ בּוֹ זֶה שֶׁהֲרָגוֹ:

 ההראב"ד   אי זו היא טומאת התהום כו' אבל הרוג לא. א''א בחיי ראשי אומר אני שלא עלה על דעת למעוטי הרוג שכבר אמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם אלא אעושה פסח קאי למעוטי טומאת התהום דזיבה:

 כסף משנה  אי זו היא טומאת וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ג). ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: והראב''ד כתב א''א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י''ל (חסר כאן):

 לחם משנה  ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא וכו'. הר''א בהשגות פליג על רבינו וסובר דמ''ש בגמרא בברייתא לא אמרו אלא למת בלבד אתא למעוטי טומאה לעושה פסח היכא דהוי טומאת התהום. ויש סיוע לפירוש רבינו ז''ל מ''ש בגמ' בפ''ב (דף ט"ו) תהום דזיבה התירו ואי איתא דפירושא דהך ברייתא הוי למעוטי זיבה היכי קאמר התם תהום דזיבה התירו. והר''א סובר דהכי קאמר לעולם אימא לך טומאה דאורייתא והאי תנא פליג אתנא דברייתא אחר וסובר דתהום דזיבה התירו ולרבינו ז''ל אתי שפיר טפי:

יט נִמְצָא הַמֵּת גָּלוּי אֵין זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם. נִמְצָא מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית מְעָרָה וְהַמַּיִם עַל גַּבָּיו הֲרֵי זֶה טֻמְאַת הַתְּהוֹם שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה. הָיָה טָמוּן בְּתֶבֶן אוֹ בִּצְרוֹרוֹת הֲרֵי זוֹ טֻמְאַת הַתְּהוֹם. בְּמַיִם בַּאֲפֵלָה וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים אֵינָהּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'. זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. ומ''ש היה טמון בתבן וכו', ברייתא שם ופירש''י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע''י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע''י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום:

 לחם משנה  נמצא מושקע בקרקעות מערה וכו'. התוס' ז''ל כתבו בפ' בתרא דנזיר וז''ל ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טמא ואם נודע לו אפי' אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהיה טהור משום טומאת תהום דכיון דאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה ע''כ. נראה בהדיא מדברי התוס' דבטומאת התהום אע''פ שהאהיל עליה אינו טמא אבל אין נראה כן מדברי רבינו בפ''י מהל' קרבן פסח שכתב גבי עבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך כו' הרי זה עושה פסחו בד''א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אע''פ שהיא טומאת התהום לפי שא''א שלא יגע ולא יאהיל ע''כ. משמע דאית ליה בפסח דכשהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא ומפרש הך בד''א דקתני בברייתא דקאי אפסח ולא אתהומא כדפירש''י והתוס' וא''כ כיון דאית ליה דהיכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא היכא שהמת משוקע בקרקע המערה היכא שירד להקר למה לן שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה וכדכתבו התוס' דהא ודאי מי שנכנס למערה שקבר בתוכה הוא טמא שנכנס לאהל המת וכדכתב רבינו בפ''ו מהל' טומאת מת גבי מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה כו' ואין לחלק בין נזיר לפסח ולומר דדוקא בפסח טמא בהאהיל ולא בנזיר דהא בגמ' שוינהו אהדדי. וע''ק במ''ש נמצא המת צף על פני המערה כו' שחזקתו שנגע ולמה לי שנגע נימא דעל הספק האהילה המערה. ואולי י''ל דרבינו איירי הכא במערה פתוחה מלמעלה כנגד טומאת התהום ואינו מאהיל עליה ודוחק:

כ נָזִיר שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְיָרַד וְטָבַל בַּמְּעָרָה וְהֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמָנָה נְזִירוּת וְגִלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁמֵּת הָיָה מֻשְׁקָע בְּקַרְקָעִית הַמְּעָרָה כְּשֶׁיָּרַד לִטְבּל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה סָתַר הַכּל. מִפְּנֵי שֶׁהֻחְזַק לְטֻמְאָה וְחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּטְהַר וַדַּאי. יָרַד לְהָקֵר הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנָּגַע. נִמְצָא הַמֵּת צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע בָּזֶה שֶׁהוּא צָף:

 כסף משנה  נזיר שנטמא במת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך ואע''פ שכתבתי לעיל דמתני' ר''א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה:

הלכות נזירות - פרק שביעי

א  יֵשׁ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ וְכִי יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא (במדבר ו-ט) 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו' עַד שֶׁיִּטָּמֵא מִטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מֵעַצְמוֹ שֶׁל מֵת וְאַחַר כָּךְ יָבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וִיגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְיִפְּלוּ כָּל הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים:

 כסף משנה  יש טומאות מן המת וכו':

ב וְאֵלּוּ טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. עַל הַנֵּפֶל וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וְעַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וְעַל כְּזַיִת נֶצֶל. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב מִנְיַן הָעֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל עֲצָמוֹת שֶׁהֵן רֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן רֹבַע הַקַּב. וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָנוֹ וְלֹא רֹב מִנְיָנוֹ. וְכָל הָעֲצָמוֹת יִהְיוּ מִשֶּׁל מֵת אֶחָד וְלֹא מִשְּׁנֵי מֵתִים. וְעַל הַשִּׁדְרָה הַבָּאָה מִמֵּת אֶחָד. וְעַל הַגֻּלְגּלֶת שֶׁל מֵת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַמֵּת הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל אֵיבָר מִן הַחַי מֵאָדָם אֶחָד. שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי. וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם הַבָּא מִמֵּת אֶחָד. וְעַל מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב הַמֵּת. אֵי זֶהוּ נֶצֶל זֶה בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשָׂה לֵחָה סְרוּחָה:

 כסף משנה  ואלו טומאות מן המת וכו'. משנה פרק כה''ג (דף מ"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ''ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): ומ''ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'. בפ''ב דאהלות (דף מ"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר''ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה. בפ''ק דכלים (משנה ה'): ודע שבגמ' (דף נ"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. ומ''ש ועל מלא חפנים רקב המת. בפ' כה''ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר''י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. ומ''ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'. שם (דף נ'):

 לחם משנה  על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין כו'. כר''י דמוקי מתני' דפרק כה''ג ונזיר (דף מ"ט:) דאמרה הנזיר מגלח על המת דהיינו נפל שלא נתקשרו איבריו ואע''ג דרבא אוקמה ברוב בניינו ורוב מניינו ופסקה רבינו בסמוך מ''מ סובר רבינו ז''ל דלענין דינא לא פליגי ר''י ורבא: ועל העצמות שהם רוב בניינו של מת ואע''פ שאין בהם רובע כו'. כאוקימתא דרבא ומינה דחצי קב עצמות הוי אפי' שאינו מרוב מניינו ורוב בניינו וכמ''ש רבינו וכן פירשו שם התוס' במילתיה דרבא אע''ג דבמתני' פירש והכריח דחצי קב עצמות הוי מרוב מניינו ורוב בניינו אפשר דכתבו לר''י דס''ל דאפשר דפליגי עליה דרבא וכיון דאמרינן דבנזיר רוב מניינו ורוב בניינו אע''פ שאין בהן רובע מגלח משמע דודאי מטמא בעלמא דאי לא בנזיר אמאי מגלח וא''כ שמענו דרוב דמטמא בעלמא הוי אפי' שאינו מרוב בניינו ורוב מניינו דאי רוב בניינו בלא רובע נמי וסתם מתני' דקאמרה לקמן דעל רובע עצמות אין הנזיר מגלח משמע דגילוח ליכא הא טומאה איכא הוי ברובע עצמות אע''פ שאינו מרוב מניינו דאי מרוב מניינו אפי' הנזיר מגלח בלא רובע וזה טעם לרבינו ז''ל שפסק בהל' טומאת מת פ''ב דעל רובע הקב מטמא טומאת מת אע''ג דליכא רוב מניין ורוב בנין ותמה שם הרב כ''מ ז''ל איך פסק דלא כמתני' סתמא דאהלות דקאמרה דבעינן רובע מרוב בנין וכן ב''ה בפ''ק דעדיות ועם זה שכתבנו אתי שפיר שפסק כסתם משנה דהכא דקאמרה על רובע עצמות שאין הנזיר מגלח משמע דטומאה איכא ואם יקשה עדיין לך אמאי שבקיה לדעדיות ולדאהלות דהוי תרתי ופסק כי הכא י''ל דבגמ' בפ' כה''ג ונזיר אמר ר' אליעזר זקנים הראשונים מקצתם היו אומרים כו' ב''ד אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומות וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואמרו שם מפי שמועה אמרו מפי זכריה ומלאכי והוי עיקר והתם איירי ברובע שאינו מרוב בנין דאי רוב בנין אפי' בנזיר מהני אע''פ שאינו רובע: על השדרה וכו' ועל הגולגולת וכו'. עיין בפ''ב מהל' טומאת מת כי שם תירץ הרב בעל כ''מ ז''ל בשם הר''י קורקוס ז''ל למה פסק רבינו ז''ל דהוי או שדרה או גולגולת כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא: איזהו נצל זה בשר המת וכו'. שם בגמ' (דף נ') אמרינן שקרש וכתבו רבינו ז''ל בפ''ב מהל' טומאת מת ואפשר דסמך כאן על מה שביאר שם:

ג וְאֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עֵרוֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ בְּשֶׁל מַתֶּכֶת אֵין לוֹ רֶקֶב. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד לְהוֹצִיא הָרוּג שֶׁהֲרֵי חָסֵר דָּמוֹ:

 כסף משנה  ואין רקב המת וכו'. ברייתא שם (דף נ"א). ומ''ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'. שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. ומ''ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ. ברייתא שם. ומ''ש או בשל מתכת, מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש''י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע''ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. ומ''ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד:

 לחם משנה  ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג וכו'. בפרק המפלת (דף כ"ז) וזה סיוע לפירוש רבינו ז''ל שפירש לעיל גבי מה שאמר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דהוי למעוטי הרוג דומיא דפירושא דהכא אבל אם נטמא בגוש ארץ העכו''ם וה''ה באוירה וכדפסק רבינו ז''ל בריש פרק י''א מהל' טומאת מת דארץ העכו''ם מטמא אוירה אלא רבותא נקט דאפי' נטמא בגושה דהוי טומאה חמורה מאוירה כדכתב שם אינו מגלח אי נמי שהוא לא דבר אלא בדברים דמזה בשלישי ובשביעי ובאוירה אינו מזה בשלישי ובשביעי כדאמרו בגמרא שם בפרק כה''ג ונזיר. וא''ת כיון דגזרו על אוירה למה כתב שם רבינו ז''ל בפי''א הנכנס לארץ העכו''ם בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא שאהל זרוק אינו אהל הא בלאו האי טעמא דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמר שם בגמ' בפ' כהן גדול ונזיר דרבי מטמא גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע''ג דאהל זרוק שמיה אהל דהכי הוה ס''ד דמ''ד התם לימא כתנאי מאי לאו רבי סבר משום אוירה כו' ואפי' תאמר דרבינו נתן טעם זה להוסיף עליו טומאה דגושה דהוי טומאה חמורה עדיין קשה לך בסוריא דעפרה טמא אמאי כתב רבינו דיכול ליכנס בה בשידה תיבה ומגדל הא כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל ולא הויא הפסק הוי כמהלך ממש על גבי קרקע דאמר שם לא דכ''ע משום גושה מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל דהיינו רבי דמטמא. ואולי י''ל דגירסת רבינו ז''ל הוי לא דכ''ע משום אוירה והכא איירי במגדל שהוא סתום לגמרי למעלה שאינו נכנס אויר ומעיקרא היה סבור דכ''ע אהל זרוק לא שמיה אהל ולכך רבי דמטמא כאילו הולך באויר ועל אוירה גזרו ור' יוסי דמטהר משום דעל אוירה לא גזרו ואע''ג דאהל זרוק לא שמיה אהל לא חשבינן ליה כהולך בקרקע אלא כהולך באויר. ותירצו דכ''ע משום אוירה וטעמא דרבי דמטמא משום דאהל זרוק לא שמיה אהל והוי כהולך באויר ור' יוסי סבר שמיה אהל והפסיק בינו לאויר והשתא א''ש דפריך בגמרא דאיך ר' יוסי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והתניא וכו' דמשמע דמעיקרא היה סבור דר' יוסי סבור דאהל זרוק לא שמיה אהל כדכתיבנא. וא''ש מה שנתן שם רבינו ז''ל הטעם דאהל זרוק לא שמיה אהל כלומר דאי לאו הכי כיון שהוא סתום הוא מפסיק בינו לאויר אבל כיון דאינו אהל הוי כהולך באויר ועל אוירה גזרו:

ד קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד. אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ. אוֹ אִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁמֵּתָה וְנִקְבְּרָה וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין הָרֶקֶב שֶׁלָּהֶם מְטַמֵּא. וְכֵן אִם טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו. טָחַן אֶת הַמֵּת וְהִנִּיחַ עֲפָרוֹ עַד שֶׁהִרְקִיב כֻּלּוֹ. אוֹ [שֶׁהִרְקִיב] מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב הַכּל הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאִם נִטְמָא לְרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא. וְכֵן אִם נִטְמָא בְּרֹבַע עֲצָמוֹת הַבָּאִין מֵהַשִּׁדְרָה אוֹ מִן הַגֻּלְגּלֶת בְּאָהֳלָן הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא:

 כסף משנה  קברו שני מתים כאחד. בפ' כ''ג אר''י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש''י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ''ע וזה בפ''ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה''ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ''ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ''ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. ומ''ש או שגזז שערו, מימרא שם. ומ''ש או צפרניו. הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. ומ''ש או אשה עוברה שמתה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת''ל. ומ''ש וכן אם טחן המת, מימרא שם. ומ''ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא. ומ''ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'. שם (דף נ"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל''ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו:

 לחם משנה  או שגזזו שערו וצפרניו וכו'. בגמרא (דף נ"א) בעי שער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לא וכתבו רבינו ז''ל בסוף פרק שלישי מהלכות טומאת מת וכאן סמך על מה שכתב שם. תו איכא בעיא בגמרא גבי רקב הבא מן העקב מהו. ועוד שאלו שם זרע במעי אשה מהו כלומר אי הוי גלגלין או לא ועוד שאלו (שם ע"ב) פירשה מהו ועוד שאלו עורו מהו כיחו וניעו מהו וכולהו סליקו בתיקו ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו ז''ל שהם ספק טומאה כמ''ש בשאר הבעיות. ואפשר דסבירא לי' דכל הני בעיי ליתנהו ובודאי דהוי רקב מדאמר ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא ואי סלקא דעתך כל הני דקאמר הוי גלגלין רקב דמטמא היכי משכחת לה ואף על גב דשני ליה רב פפא שנויא דחיקא הוא ולכך לפי האמת לא הוי כל הני גלגלין ולכך לא הזכירם רבינו ז''ל. גם שם אמרו שרקב צריך שיבא מן הבשר והגידין ועצמות ולא הזכירו רבינו ז''ל ולא ידעתי לתת טעם לזה:

ה  כָּל אֵלּוּ הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה טֻמְאוֹת שֶׁמָּנִינוּ אִם נָגַע נָזִיר בְּאַחַת מֵהֶן אוֹ נְשָׂאָהּ אוֹ הֶאֱהִיל הַנָּזִיר עָלֶיהָ אוֹ הֶאֱהִיל הַטֻּמְאָה עַל הַנָּזִיר אוֹ הָיָה הַנָּזִיר וְאַחַת מִטֻּמְאוֹת אֵלּוּ בְּאֹהֶל אֶחָד הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַכּל. חוּץ מִן הָרֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם נְשָׂאוֹ אוֹ נִטְמָא בְּאָהֳלוֹ מְגַלֵּחַ:

 כסף משנה  כל אלו הי''ב וכו'. מבואר שם (דף מ"ט:) במשנה. ומ''ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע. בפ''ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה:

ו וְכֵן נָזִיר שֶׁנָּגַע בְּעֶצֶם הַמֵּת אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה אוֹ נְשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ עָלָיו וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים. וְאֵין עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אֲבָל נִטְמָא בְּאַחַת מִשְּׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים הַלָּלוּ. בְּגוּשׁ אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו וְעַל הַשָּׂרִיגִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאִילָנוֹת אוֹ הַפְּרָעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר אוֹ מִטָּה אוֹ גָּמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֹהֶל רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁהִיא מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּגוֹלֵל אוֹ בְּדוֹפֵק שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֵיבָר מִן הַחַי אוֹ בְּאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר:

 כסף משנה  וכן נזיר שנגע וכו'. בפרק כה''ג ונזיר. ומ''ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'. משנה פ' כה''ג ונזיר (דף כ"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו''ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר"ל) האהיל על רובע עצמות. ומ''ש או מטה או גמל. בירושלמי דנזיר פ''ו ובתוספתא דאהלות רפ''ט: ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי. מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן:

ז אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּנוֹת וְלֹא סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין. אֲבָל כָּל יְמֵי הַטֻּמְאָה אֵין עוֹלִין לוֹ מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. שם (דף נ"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע''פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו:

ח * נָגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת אֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין זֶה מְיֻחָד בְּנָזִיר. אֲבָל כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא בִּכְלִי טֻמְאַת שִׁבְעָה יַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי אִם נָגַע בְּכֵלִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ יְמֵי טֻמְאָתוֹ בְּכֵלִים מִמִּנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ:

 ההראב"ד   נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו' ימי טומאתו בכלים ממנין ימי נזירותו. א''א כל זה אינו כלום אלא מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרו אלא בחיבורין חיבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב:

 כסף משנה  נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר, טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב הראב''ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב''ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי:

 לחם משנה  נגע באהל המת או בכלים הנוגעים וכו'. בגמרא (דף נ"ה) אמרו ה''נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו והקשו שם בתוס' ולישני דהני כלים דהם כלי מתכות דאדם הנוגע בהם טמא טומאת שבעה ותירצו שם דע''כ לא מתוקמא בכלי מתכות דא''כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל אלא ודאי בשאר כלים איירי אבל רבינו ז''ל כתב בפ''ה מהל' טומאת מת דה''ה לשאר כלים דמיטמאים טומאת ז' ואיכא בהו הזאה ולכך הוקשה לו א''כ היכי קאמר בגמ' בני הזאה נינהו ולכך הוצרך לחלק בין נזיר לשאר וזה שכתב ויראה לי וכו' הר''א ז''ל השיגו שם וסובר דלא נאמר אלא בכלי מתכות דוקא או אפי' בשאר כלים בחבורין להר''א ז''ל יש לתרץ הקושיא שהקשו התוס' ז''ל כמו שתירצו הם דאי אפשר דבמתני' מיירי בכלי מתכות או בחיבורין דא''כ אמאי אין הנזיר מגלח אלא איירי בשאר כלים ושלא בחיבורין ולהכי הקשו בגמ' הזאה מי איכא כיון דאיירי בשאר כלים ושלא בחיבורין אבל לעולם דאין חילוק בין נזיר לעלמא זו היא כוונת הר''א ז''ל ונסתלקה קושיא שהקשה הרב בעל כ''מ ז''ל וכבר נתבאר בזה ג''כ דעת רבינו ז''ל:

ט נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְהֻחְלַט כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיִּטְהַר לְצָרַעְתּוֹ בֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה אֵין עוֹלִין לוֹ מִימֵי נְזִירוּתוֹ. אֲבָל יְמֵי הֶסְגֵּר עוֹלִין לוֹ. וְכֵן אִם זָב בְּשָׂרוֹ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה כָּל יְמֵי זִיבָתָן עוֹלִין לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא:

י אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נִטְמָא הַנָּזִיר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁיְּמֵי טֻמְאָתוֹ עוֹלִין לוֹ וְאֵינוֹ סוֹתֵר כְּלוּם. נִטְמָא בְּמֵת בְּתוֹךְ יְמֵי צָרַעְתּוֹ סוֹתֵר אֶת כָּל הַקּוֹדְמִין שֶׁהֲרֵי בִּנְזִירוּתוֹ עוֹמֵד וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא:

 כסף משנה  (ט-י) נזיר שנצטרע והוחלט. בס''פ כה''ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח''כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר''ל תשלום טומאתו. ומ''ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש ודבר זה הל''מ הוא. ומ''ש אין צ''ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'. דבר פשוט הוא. ומ''ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו':

יא  הַנָּזִיר מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה וּבְתִגְלַחַת מִצְוָה. וְאָסוּר בְּיֵין הַמִּצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיִּשְׁתֶּה הַיּוֹם יַיִן שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לִשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נָדַר בְּנָזִיר חָלָה נְזִירוּת עַל הַשְּׁבוּעָה וְאָסוּר בְּיַיִן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא אָסוּר בְּיֵין קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'. פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק''ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ''ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס''ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע''ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר''ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ''ל קרא יתירא דחייל עליה אע''פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר''ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד''ס:

יב וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

 כסף משנה  וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'. בר''פ כה''ג ונזיר. ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם:

יג נָזִיר וְכֹהֵן שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטַּמֵּא נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סוֹתֵר הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן. שֶׁזֶּה קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת שָׁעָה וַאֲפִלּוּ הָיָה נְזִיר עוֹלָם. וְהַכֹּהֵן קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם:

 כסף משנה  נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש פגעו בו שני נזירים וכו':

 לחם משנה  שזה קדושתו קדושת שעה כו'. התוס' ז''ל כתבו במשנה נזיר קדושתו קדושת שעה אפי' אמר נזיר עולם מ''מ סתם נזירות שלשים יום. אבל מדברי רבינו ז''ל נראה באופן אחר דכיון דכהן קדושתו מיום שנולד ועוד שאין לו היתר מקרי קדושת עולם אבל נזיר דיש לו שאלה ועוד שנזר בחייו אחרי שנולד לא מקרי קדושת עולם. ואפשר לומר דכיון רבינו ז''ל לפירוש התוס' ז''ל וה''ק ואפי' נזיר עולם יש לו דין זה מפני דסתם נזירות שלשים יום. והראשון נכון בלשון רבינו ז''ל:

יד פָּגְעוּ בּוֹ שְׁנֵי נְזִירִים אֶחָד נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֶחָד נָזִיר מֵאָה יוֹם יִטַּמֵּא נְזִיר שְׁלֹשִׁים. הָיָה אֶחָד נָזִיר לִזְמַן קָצוּב וְהַשֵּׁנִי נְזִיר עוֹלָם יִטַּמֵּא הַנָּזִיר לִזְמַן קָצוּב. שֶׁנְּזִירוּת עוֹלָם קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה מִזֶּה:

טו וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּתִגְלַחַת מִצְוָה. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שְׂעָרוֹ שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְצֹרָע (ויקרא יד-ח) 'וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ' וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲלֹא נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-ה) 'קָדשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ' וּבְכָל מָקוֹם אֵין עֲשֵׂה דּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה וְלָמָּה דּוֹחֶה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַנֶּגַע לִנְזִירוּת. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי אֵינוֹ קָדוֹשׁ בָּהֶן. וּבָטַל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא (במדבר ו-ה) 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ'. * וּלְפִיכָךְ בָּא עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַצָּרַעַת וְדָחָה אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו. א''א אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי:

 כסף משנה  וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'. בריש יבמות. ומ''ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל''ת ועשה כו': כתב הראב''ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א''א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי''ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט:

הלכות נזירות - פרק שמיני

א  תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה כֵּיצַד הִיא. כְּשֶׁיִּגְמֹר הַנָּזִיר יְמֵי נְזִירוּתוֹ מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה וְכַבְשָׂה לְחַטָּאת וְאַיִל לִשְׁלָמִים. הֵבִיא שְׁלָשְׁתָּן וְלֹא פֵּרֵשׁ. הָרְאוּיָה לְחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת וְהָרְאוּיָה לִשְׁלָמִים שְׁלָמִים וְהָרְאוּיָה לְעוֹלָה עוֹלָה. וּמֵבִיא עִם אֵיל הַשְּׁלָמִים שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עִשָּׂרוֹן סלֶת. אוֹפֶה מֵהֶן עֶשְׂרִים חַלָּה עֶשֶׂר חַלּוֹת מַצּוֹת וַעֲשָׂרָה רְקִיקֵי מַצּוֹת. וּמוֹשֵׁחַ הָעֶשְׂרִים בִּרְבִיעִית שֶׁמֶן. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וּמֵבִיא הָעֶשְׂרִים בִּכְלִי אֶחָד:

 כסף משנה  תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'. משנה פרק ג' מינים (דף מ"ה): ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות ע"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. ומ''ש שמביא אותה עם איל השלמים. מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. ומ''ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx שם במשנה (דף ע"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. ומ''ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל''מ. משנה ר''פ שתי מדות (מנחות פ"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ"ט) רביעית שמן לנזיר הל''מ: ומביא העשרים בכלי אחד. מפורש בכתוב על סל המצות:

ב וְשׁוֹחֵט הַחַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה וְאַחַר כָּךְ שְׁלָמִים וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ. וְאִם גִּלֵּחַ אַחַר שֶׁשָּׁחַט הַחַטָּאת אוֹ הָעוֹלָה יָצָא. וּמְבַשֵּׁל הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן וְלוֹקֵחַ מִן הָרֹטֶב שֶׁל זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים וְנוֹתֵן עַל הַשֵּׂעָר וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִיכוֹ לָאֵשׁ תַּחַת דּוּד הַשְּׁלָמִים. וְאִם הִשְׁלִיכוֹ תַּחַת הַחַטָּאת יָצָא:

 כסף משנה  ומ''ש ושוחט החטאת תחלה וכו'. משנה בפ' שלשה מינים (דף מ"ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר''י ור''א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח''כ העולה ואח''כ השלמים ואח''כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה''ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר''א ה''ל לגלח אחר החטאת וע''ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ''ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר''א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ''מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר''א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ''מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח''כ השלמים ומגלח אחריהם ואע''ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא''א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: ומבשל השלמים או שולקן. שם (דף מ"ה:) במשנה ופירש''י או שולקן שאינו מבושל יפה. ומ''ש ונוטל מן הרוטב וכו'. ברייתא שם. ומ''ש ואח''כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא. ברייתא שם:

 לחם משנה  ואח''כ שלמים ואח''כ מגלח. במשנה פ' ג' מינים (דף מ"ה) אמרו תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים (ואחר כך) מגלח עליהם דברי רבי יהודה ר''א אומר וכו' והרב בעל כסף משנה ז''ל הקשה דרבינו ז''ל פסק דלא כמאן והרחיב דעתו בתירוץ הקושיא הזאת. ונ''ל דרבינו ז''ל פסק כר' יהודה משום דבברייתא אמרו וגלח הנזיר פתח אהל מועד וכו' בשלמים הכתוב מדבר והיינו כר' יהודה והוא מפרש דמתני' הכי קאמר מביא שלש בהמות וזה סדרן חטאת תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים ואחר שישחוט את השלמים יגלח כלומר אחר ששחט כולם. וכ''ת אם כן למה אמרו שוחט את השלמים לימא ואחר כך יגלח וי''ל דמתני' אשמעינן מאי דאמרינן בברייתא דגילוח אחר שלמים קאמר קרא דהכי דייק קרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד כו' ר''א אומר הגילוח לא יהיה אחר השלמים אלא אחר חטאת לבד וטעמא מפני שהחטאת יש לו מעלה שהוא קודם בכל מקום וכיון שיש לו מעלה זו ראוי שיגלח עליו ולפי פירוש זה של רבינו ניחא מה שהקשו התוספות ז''ל דכיון דרבי יהודה סובר דהשלמים שוחט תחילה למה הקדים חטאת לעולה ושלמים והזכיר בלשונו חטאת תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים לפירוש רבינו ז''ל כן הוא דחטאת הוי תחילה ואחר כך עולה ואחר כך שלמים. כך נ''ל פירוש דברי רבינו ז''ל:

ג וְהֵיכָן מְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּלִשְׁכַּת הַנְּזִירִים שֶׁהָיְתָה שָׁם בְּקֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית וְשֵׁם מְבַשְּׁלִין אֶת שְׁלָמֵיהֶן וּמַשְׁלִיכִין שְׂעָרָן לָאֵשׁ. וְאִם גִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה יָצָא. וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמְּדִינָה וּבֵין שֶׁגִּלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ תַּחַת הַדּוּד הוּא מַשְׁלִיךְ שְׂעָרוֹ. וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִּהְיֶה פֶּתַח הָעֲזָרָה פָּתוּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-יח) 'פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. לֹא שֶׁיְּגַלַּח כְּנֶגֶד הַפֶּתַח שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן מִקְדָּשׁ הוּא:

 כסף משנה  והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'. בפ''ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. ומ''ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו. שם (נזיר מ"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד''א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר''מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת''ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר''מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ''א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ''י גבי תגלחת הטומאה כתב שא''צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'. ברייתא שם (דף מ"ה):

 לחם משנה  ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש כו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה למה פסק כחכמים ולעיל נתתי קצת טעם בדבר ועוד יש טעם נכון דבענין תגלחת הטומאה הוו רבנן ור' יהודה כנגד ר''מ דסבר דאינו מגלח כלל במדינה ולא במקדש ופסק כוותיהו ובתגלחת טהרה הוי ר''מ ור''י כנגד רבנן דסברי דמגלח ופסק כוותייהו נגד חכמים וכה''ג מצינו שכתב ה''ה ז''ל במ''ש בהלכות אישות:

ד וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וְרָקִיק אֶחָד וְנוֹתְנָן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אוֹ הַנְּזִירָה וּמְנִיפָן וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים:

 כסף משנה  ואח''כ נוטל הכהן וכו'. משנה שם:

 לחם משנה  הנזיר או הנזירה כו'. אולי דכתב כן לאפוקי מדרשא דאמר בגמרא הנזירה אינה מגלחת שמא יתגרו בה פרחי כהונה. ורבינו ז''ל פסק כחכמים דלא כוותיה: ואחר כך הותר הנזיר. קשה דהא אלו הם דברי ר' אליעזר במשנה דאמרה התם (דף מ"ה:) ואחר כך הותר נזיר לשתות יין ולהטמא למתים ורבי שמעון פליג עליה דאמר כיון דנזרק עליו וכו' ורבינו ז''ל דפסק כרבי שמעון לקמן בסמוך איך כתב כאן כר' אליעזר. וי''ל דרבינו ז''ל סמך על מ''ש לקמן. ומה שאמר ואח''כ הותר ר''ל מצוה מן המובחר קאמר דעשה מצוה כתקנה:

ה נָזִיר מְמֹרָט אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲבִיר תַּעַר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כַּפַּיִם הֲרֵי זֶה מַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו וְיִשְׁתֶּה וְיִטַּמֵּא. וְאִם הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא גִּלֵּחַ רֹאשׁוֹ אֵין הַתִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת אֶלָּא שׁוֹתֶה וּמִטַּמֵּא לָעֶרֶב. שֶׁמִּשֶּׁיִּזָּרֵק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הֻתַּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עַל כַּפָּיו וְלֹא הֵנִיף שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ לְמִצְוָה וְלֹא לְעַכֵּב:

 כסף משנה  נזיר ממורט א''צ להעביר תער. בס''פ שלשה מינים (דף מ"ו:) תניא נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב''ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א''צ לב''ש א''צ אין לו תקנה הא לב''ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב''ש ור''א אמרו דבר אחד (מאי ר"א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר''א ל''א וכו' א''ר אבינא מאי צריך לב''ה צריך ואין לו תקנה הא לב''ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב''ש ודלא כב''ה דאפילו כמ''ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא''צ ונ''ל שרבינו פוסק כב''ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב''ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב''ש א''צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב''ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע''פ ששינה רבינו מלשון ב''ה לענין הדין והכוונה לא שינה: ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'. משנה שם (דף מ"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר''ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת''ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר''א וחכ''א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע''פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר''א וקי''ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר''ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ה) ראה דבריו של ר''מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר''ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע''ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת''ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ''ד דנזיר (דף כ"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר''א דאי ר''א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע''כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר''א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים:

 לחם משנה  נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער וכו'. איכא לאתמוהי טובא דנראה דרבינו ז''ל פסק כב''ש ושביק ב''ה ומה שתירץ הרב כ''מ ז''ל דס''ל דלב''ה אינו צריך להעביר תער אלא אגב דנקט ב''ש אינו צריך נקט איהו צריך, אמת הוא זה. אך קשיא דבגמ' (דף מ"ו:) אמרינן דב''ש דקאמר אינו צריך להעביר תער ור' אלעזר דאמר אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית אמרו דבר אחד ורבינו ז''ל בפ''ה מה' מחוסרי כפרה פסק כר''א דאין לו טהרה עולמית ולמה פסק כאן כב''ה לפי פירושו של הרב בעל כ''מ ז''ל דלכאורה נראה דברים סותרים. ויש לתרץ לכל זה עם קושיא אחרת שנעורר בפשטא דשמעתא דמאי בעי גמרא כשאמר ר' פדת ב''ש ור''א אמרו דבר אחד מאי ר''א נימא דר' פדת אמר דאית ליה לר''א תגלחת מעכבא כדמשמע פשט דבריו דאמר אחר המעשים כולם דמשמע דאפילו תגלחת מעכבא ומש''ה אמר ר' פדת דאמרו דבר אחד. ונראה לתרץ דתרי מחלוקות איכא בהאי עניינא חלוקים זה מזה. הא' היא אי תגלחת מעכבא או לא. הב' אי תגלחת של העברת תער של נזיר ממורט מקרי תגלחת או לא דאפי' נאמר דתגלחת מעכבא אפשר דהעברת תער מיקרי תגלחת וכן כתבו התוס' ז''ל שם דלב''ה דאמרו דצריך להעביר תער אפילו לר''א דאמר דתגלחת מעכבא אתי שפיר דמקרי תגלחת וכן נמי אפי' נאמר דלא מקרי תגלחת העברת תער אפשר לומר דתגלחת מעכבא ולאו הא בהא תליא ולכן שאלו בגמ' דלא מצינו לר''א שאמר בדבריו (אלו) במאי דאמר אחר כל המעשים אלא דתגלחת מעכבא לבד אבל ב''ש אמרי תרתי אמרי דתגלחת לא מעכבא ואמרי נמי דהעברת תער לא מקרי תגלחת א''כ היכן מצינו לר''א שיאמר דהעברת תער לא מקרי תגלחת לזה תירץ דמצינו לו כן גבי בהן יד דתפס קרא כפשוטו וא''כ הכא נמי תפס קרא כפשטיה ודאי דלא מיקרי גילוח אלא היכא דאיכא שער ומש''ה אמר ר' פדת דאית ליה לר''א נמי דהעברת תער לא מקרי תגלחת והשתא כיון דהם שני עניינים חלוקים רבינו ז''ל פסק בההיא דבהן יד כר''א ומינה שמעינן דהעברת תער על נזיר ממורט לא מקרי תגלחת דהא ודאי הא בהא תליא דבהכי תלי ליה בגמרא אבל מ''מ בתגלחת פסק כרבנן דתגלחת לא מעכבא משום ג''ש דאחר אחר דאע''ג דבהן יד ורגל מעכבא התם ליכא ג''ש דאחר אחר כי היכי דאיכא הכא ולכך פסק כאן דנזיר אינו צריך להעביר תער משום דהעברת תער לא מיקרי תגלחת דבהא פלוגתא קי''ל כב''ש דאתי כר''א דבהן יד דקי''ל כוותיה וכיון שכן העברת תער הוי כמאן דליתיה וכיון דקי''ל דתגלחת אינה מעכבת אינו צריך להעביר תער ואע''פ שלא גילח אין בכך כלום דלא קי''ל כב''ש בהא דאמר תגלחת מעכבא דאתי דלא כרבנן דאית להו דתגלחת מעכבא וקי''ל כוותיה. זה נ''ל נכון בדעת רבינו ז''ל: ואם הביא קרבנותיו וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה דאיך פסק כנגד סתם משנה דס''פ שלשה מינים (דף מ"ה:) דקאמרה ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים וכו'. ואני אומר דאין זו סתם משנה דהרי אח''כ הוי מחלוקת שאמר במשנה שלאחריה מי שנזרק עליו אחד מהדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר הכל וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר וכו' ורבנן אזלי לטעמייהו כדכתבו שם התוס' ז''ל דאית להו דכיון דנזרק אחד מהדמים נשלם הנזירות ולכך אינו סותר ודלא כר''א והביאו ראיה ממרים התרמודית וקי''ל מעשה רב וא''כ טעם נכון יש לו לרבינו ז''ל לפסוק כן:

ו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתִּגְלַחַת מְעַכֵּב עָלָיו מִצְוָה לְגַלֵּחַ אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. וְנָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בְּלֹא תַּעַר אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ וְשִׁיֵּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְלֹא קִיֵּם מִצְוַת גִּלּוּחַ. בֵּין נָזִיר טָהוֹר בֵּין נָזִיר טָמֵא:

 כסף משנה  אע''פ שאין התגלחת וכו'. בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ''ל ועדיפא ה''ל לשנויי דאשמעינן דאע''ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי''ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'. בסוף נגעים:

 לחם משנה  ונזיר שגלח בלא תער וכו' לא עשה ולא כלום ולא קיים מצות גילוח וכו'. כאן כתב רבינו ז''ל לא עשה ולא כלום ולקמן גבי נשרה אחת וגלח אחת לא כתב אלא אין כאן מצות גילוח ולא כתב ולא עשה ולא כלום דשם אמרו בגמ' שער אין כאן מצות גילוח אין כאן וכתב רש''י ז''ל ומיהו בדיעבד שפיר דמי ומפני כן כתב שם אין כאן מצות גילוח אבל הכא כתב ולא עשה ולא כלום דהרי זה כאילו לא גילח כלל:

ז גִּלֵּחַ וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְצִמֵּחַ רֹאשׁוֹ כֻּלּוֹ וְחָזַר וְגִלְּחוֹ עִם אוֹתָן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ אַחַת וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת גִּלּוּחַ. נָשְׁרָה אַחַת וְגִלֵּחַ אַחַת אֵין כָּאן מִצְוַת גִּלּוּחַ:

 כסף משנה  גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ''ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: (שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'. שם ובפרק הגוזל עצים (דף ק"ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א''ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש''י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. נשרה אחת שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח:

ח גִּלֵּחַ עַל הַשְּׁלָמִים וְנִמְצָא פָּסוּל תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. גִּלֵּחַ עַל הַחַטָּאת וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חַטָּאת וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַשְּׁלָמִים וְהָעוֹלָה וְהִקְרִיבָן כְּמִצְוָתָן תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

 כסף משנה  גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים. משנה שם (דף מ"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד''ה שהרי על זבח כשר נמי גילח:

ט גִּלֵּחַ עַל הָעוֹלָה וְעַל הַשְּׁלָמִים וְנִשְׁחֲטוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבָּנוֹת אֲחֵרוֹת לְהַקְרִיבָן לִשְׁמָן תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

 לחם משנה  גלח על העולה ועל השלמים שלא נשחטו לשמן וכו'. אע''ג דלעיל כתב גלח על השלמים ונמצא פסול הודיענו כאן דאפי' דאינו פסול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובו דפליג ר''ש במתני' וקאמר דכיון דהוי כשלמי נדבה אם גלח עליהן יצא לא קי''ל כר''ש אלא דלא הוי גילוח כרבא וזו אף זו קאמר רבינו:

י גִּלֵּחַ עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶם כָּשֵׁר תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים וְיִקָּרְבוּ כְּהִלְכָתָן:

 לחם משנה  גלח על שלשתן ונמצא אחד מהם כשר וכו'. משמע מכאן דחטאת ועולה ושלמים שוים דכיון דנזרק דם אחד מהם הותר הנזיר וכן אם גלח על אחד משלשתן אע''פ שהשאר פסולין הוי גלוח וא''כ אין מעלה לחטאת על השאר וכן נראה מדברי רבינו סוף פי''ד מה' מעשה הקרבנות שכתב שם רבינו חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותה כלומר דכיון דנזרק אחד מהדמים הותר הנזיר וכיון שנזרק דם עולה או שלמים לא איכפת ליה בחטאת כלל. וקשה קצת מ''ש רבינו בפ''ח מה' מעשה הקרבנות וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירות פטור הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות דמאי עיכובא איכא בחטאת גבי נזיר מעולה או שלמים דלכאורה משמע דכולן שוין כדכתיבנא אם לא נאמר שמ''מ עיקר הכפרה בחטאת הויא:

יא כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּתְגַּלֵּחַ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּתוֹ שֶׁהוּא סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְנִמְצָא מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַתִּגְלַחַת הַפְּסוּלָה וְיָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו:

 כסף משנה  כל מקום שאמרנו וכו'. כך פירש המפרש שם:

יב שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָן כְּשֵׁרִים וְאֵין עוֹלִים לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם וְלֹא מַתָּנוֹת וְלֹא זְרוֹעַ:

 כסף משנה  שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'. בפרק ד' (דף כ"ד):

 לחם משנה  לא לחם ולא מתנות ולא זרוע. בגמ' (דף כ"ד) לא אמרו אלא לא לחם ולא זרוע אבל הא דכתב רבינו מתנות אם כוונתו חזה ושוק דאיכא ג''כ באיל נזיר עם הזרוע כדכתב רבינו ז''ל בפרק ט' מהלכות מעשה הקרבנות וקאמר דהכא ליתנהו קשה דאמאי הא אמרינן בגמ' דהוי שלמי נדבה ובשלמי נדבה מתנות חזה ושוק איכא כדכתב שם רבינו ז''ל. ואם נאמר דמתנות הוי הזאות דהיינו שתי מתנות שהם ד' כ''ש דאי אפשר לומר כן דבשלמי נדבה ודאי דצריך הזאות כדינם ולא ידעתי לרבינו ז''ל מוצא דין זה:

יג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת אֵלּוּ וְהַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהֶם הַכּל מִן הַחֻלִּין כִּשְׁאָר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו:

יד הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר וכו'. בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י"ט כ') ופירש''י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ''ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס':

טו הָאִישׁ שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹת אָבִיו לְעַצְמוֹ וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם. וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל קָרְבְּנוֹת אָבִיהָ וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר וְהִפְרִישׁ מָעוֹת לִקְנוֹת בָּהֶן קָרְבְּנוֹתָיו וּמֵת וְהִנִּיחַ הַמָּעוֹת סְתוּמִין וְאָמַר אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאָבִיא קָרְבְּנוֹתַי מִמָּעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ בָּהֶן אָבִי לְקָרְבְּנוֹתָיו הֲרֵי זֶה מֵבִיא מֵהֶן קָרְבְּנוֹתָיו. וְכֵן אִם הָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִין וּמֵת הָאָב וְאָמַר הַבֵּן אַחַר מוֹת אָבִיו הֲרֵינִי מְגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִי הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מֵהֶן. אֲבָל אִם לֹא אָמַר יִפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה. מֵת הָאָב וְהִנִּיחַ בָּנִים רַבִּים חוֹלְקִים הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לָהֶן וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְגַלֵּחַ עַל חֶלְקוֹ וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהֶן פִּי שְׁנַיִם:

 כסף משנה  האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה. משנה וגמ' בספ''ד דנזיר (דף ל'). ומ''ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'. שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא א''ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת''ל פליגי ארישא או אסיפא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור''מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת''ש דארישא פליגי עכ''ל. ומ''ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה. משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: מת האב והניח בנים רבים וכו'. שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת''ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע''ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד"ה בעי רבא) כתבו ואת''ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ''מ בעיי קמאי איפשטו להו באת''ל:

 לחם משנה  האיש שנדר בנזיר וכו'. פרק ד' דנזיר אמרו במשנה (דף ל') האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת (על נזירות אביה) כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת רבי יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואיזהו שמגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומים ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו, זו היא גירסת התוספות ז''ל במתני' ובכהאי גוונא גרסינן בברייתא בגמרא והיא גרסת רבינו ז''ל ומפרש ז''ל כפירוש התוספות דכי פשטינן בגמרין פשטינן דארישא פליג ומה שאמרו זהו שמגלח על נזירות אביו ר''ל דעל זה ג''כ הוא מגלח על נזירותו ודלא כפירוש רש''י דעל זה מגלח ולמעוטי דינא דרישא אבל התוספות ז''ל אין דעתם כן אלא זהו שמגלח ר''ל אף זה מגלח וזהו פירוש רבינו ז''ל, והרב בכ''מ הביא גירסת רש''י ז''ל במשנה וגירסת התוספות ז''ל בגמרא:

טז בֵּין שֶׁהָיָה הָאָב נְזִיר עוֹלָם וְהַבֵּן נָזִיר זְמַן קָצוּב בֵּין שֶׁהָיָה הָאָב נָזִיר זְמַן קָצוּב וְהַבֵּן נְזִיר עוֹלָם הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו מִמְּעוֹת נְזִירוּת אָבִיו:

 כסף משנה  בין שהיה האב נזיר עולם וכו'. גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל''ש ואת''ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו:

יז הִפְרִישׁ הָאָב מָעוֹת לְהָבִיא בָּהֶן קָרְבְּנוֹת טֻמְאָה וּמֵת אֵין הַבֵּן מֵבִיא בָּהֶן קָרְבְּנוֹת טָהֳרָה. וְכֵן אִם הִפְרִישָׁן הָאָב לְקָרְבַּן טָהֳרָה אֵין הַבֵּן מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן תִּגְלַחַת טֻמְאָה. שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֵן סָפֵק וְאִם הֵבִיא זְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם:

יח הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר חַיָּב לְהָבִיא קָרְבְּנוֹת תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמַקְרִיבָן עַל יַד אֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה. * אָמַר הֲרֵי עָלַי חֲצִי קָרְבְּנוֹת נָזִיר. אוֹ אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. הֲרֵי זֶה מֵבִיא חֲצִי הַקָּרְבָּנוֹת לְאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה. וְאוֹתוֹ נָזִיר מַשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָיו מִשֶּׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבְּנוֹת חֲצִי נָזִיר הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹת נָזִיר שָׁלֵם שֶׁאֵין לָנוּ חֲצִי נְזִירוּת:

 ההראב"ד   אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו' אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר. א''א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמ' ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח וכו' אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי מביא קרבנות נזיר שלם שאין לנו חצי נזיר אבל כשאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר או הרי עלי קרבנות חצי נזיר הנזיר נזיר שלם אבל הוא לא חייב עצמו אלא בחצי קרבנותיו שהחצי שאמר לחייב עצמו אמר שבו פתח תחלה אבל כשאמר תחלה קרבנות כל קרבנות קאמר וכשאמר חצי נזיר לא כלום קאמר שאין לנו חצי נזיר ואין קרבנות לחצי נזיר ואפשר לבעל הגמרא שכך כיון:

 כסף משנה  האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'. משנה וגמרא בפ''ב (דף י"ב): אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'. משנה שם (דף י"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר''מ וחכ''א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: והראב''ד כתב א''א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב''ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ''ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז''ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ''ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך:

 לחם משנה  אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר וכו'. נראה לי לתת טעם לרבינו ז''ל ולתרץ מה שהקשה הר''א ז''ל דמאי שנא מאמר הרי עלי על מנת לגלח חצי נזיר דהתם אמרינן דעל קרבנות חייב עצמו וה''ק הרי עלי להביא חצי מהקרבנות של נזיר ומתרצינן דיבוריה שלא לחייבו בכל הקרבנות נזירות כיון דאיהו אמר חצי נזיר ואין כוונתו לחייב עצמו בכל אבל כשאמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר דכיון דלא אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר אלא קרבנות חצי נזיר מדשדי חצי אנזיר ולא אקרבנות דמשמע דרוצה לומר חצי נזירות ולכך אמרינן דאין לנו חצי נזירות ויתחייב בכל. אבל דעת הר''א ז''ל בהשגות הוא מבואר בדבריו שם ונראה לכאורה שדעתו דעת התוספות ז''ל שם ובמ''ש הרב כ''מ ז''ל גבי מ''ש רבינו ז''ל זבחיו לא עלו לו שיביא האחרים על תנאי ודקדק בזה אבאר לקמן פרק עשירי בע''ה:

יט הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי הֲרֵי חֲבֵרוֹ נָזִיר. וְאֵינוֹ חַיָּב לְגַלֵּחַ נָזִיר אַחֵר. שֶׁהֲרֵי לֹא הִתְפִּיס עַצְמוֹ אֶלָּא בִּנְזִירוּת. וְאִם אָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם הָיוּ פִּקְחִין מֵבִיא כָּל אֶחָד מֵהֶן קָרְבָּנוֹת עַל יְדֵי חֲבֵרוֹ וְאִם לֹא עָשׂוּ כֵן חַיָּבִים לְגַלֵּחַ נְזִירוּת אֲחֵרִים:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'. משנה שם (דף י"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע:

כ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. זֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל זֶה וְזֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל זֶה וְכָל אֶחָד מֵהֶן מַשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָיו אִם הָיוּ פִּקְחִין. וְאִם לָאו זֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבָּנוֹת מֵאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה וְזֶה מֵבִיא חֲצִי קָרְבָּנוֹת מֵאֵיזֶה נָזִיר שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים, נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך:

 לחם משנה  האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. נראה דהגי' נכונה היא ואני עלי לגלח בלא וא''ו דאחדא מילתא קאמר ואני וכן הוא במשנה שם:

הלכות נזירות - פרק תשיעי

א הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים וְהִקְרִיב מֵהֶן וְהוֹתִירוּ יָבִיאוּ בְּמוֹתָרָן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים אֲחֵרִים. שֶׁמּוֹתַר נְזִירִים לִנְזִירִים. הִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ יִפְּלוּ הַמּוֹתָרוֹת לִנְדָבָה:

 כסף משנה  המפריש מעות שיקריב מהם קרבנות נזירים וכו'. בפרק ב' דשקלים מותר נזירים לנזירים. ומ''ש הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו וכו'. משנה פ''ד דנזיר (דף כ"ד):

ב הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ. מוֹתַר מְעוֹת הָעוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. וּמוֹתַר הַחַטָּאת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. וּמוֹתַר דְּמֵי הַשְּׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים. וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  המפריש מעות מפורשים לנזירותו והותירו וכו'. שם:

ג הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת אִם הָיוּ סְתוּמִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין. דְּמֵי עוֹלָה [יָבוֹאוּ עוֹלָה]. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. דְּמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם:

 כסף משנה  המפריש מעות לנזירות ומת וכו'. משנה פ''ג דמעילה (דף י"א):

ד כֵּיצַד הֵם הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִין. כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְהָבִיא מֵהֶן קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְפֹרָשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וּלְחַטָּאתִי וְלִשְׁלָמַי שֶׁהֵן כִּמְפֹרָשִׁין:

 כסף משנה  כיצד הם המעות הסתומים וכו'. בפ''ד דנזיר (דף כ"ו) כלישנא בתרא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשים לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפילו אמר לחובתי הרי הם כמפורשים. ומשמע לרבינו דדוקא באומר אלו לחובתי הוא דהוו כמפורשים אבל אם אמר לקרבנותי לא אמר כלום. ויש לתמוה על מ''ש רבינו דאומר לקרבנותי לא אמר כלום x נהי דלא הוו כמפורשים להוו כסתומים. והנכון בעיני שהוא טעות סופר. ואפשר דהכי קאמר לא אמר כלום להיותם מפורשים:

 לחם משנה  אבל אם אמר אלו לחובתי הרי אלו כמפורשים כו'. בפ''ד דנזיר (דף נ"ו) אמר רב אשי הא דאמר מפורשים לא תימא דאמר אלו לחטאתי וכו' אלא אפילו אמר אלו לחטאתי וכו' ואיכא דאמרי אמר רב אשי וכו' אלא אפי' אמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין ופירשו התוס' מפורשין בתערובת ולא נשנית בהן ההלכה ונימא כיון דדמי חטאת מעורבין בהם יפלו לנדבה אלא אדרבא כולם ילכו לים המלח ע''כ. אבל אין נראה דעת רבינו ז''ל כן מדכתב דמפורשים יוליך דמי חטאת לים המלח ובתר הכי פירש הי נינהו מפורשין משמע דדינא דהך נמי הכי הוא דשיעור דמי חטאת יוליך לים המלח ושיעור דמי עולה יביא עולה ושיעור דמי שלמים יביא שלמים. ולפירוש רבינו ז''ל אתי לישנא דגמ' דקאמר הרי הן כמפורשים שפיר וכן נראה שפירש רש''י ז''ל:

ה הַמַּפְרִישׁ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי הִיא כְּמָעוֹת סְתוּמִין. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר זֶה לְחַטָּאתִי וּלְעוֹלָתִי וְלִשְׁלָמַי הֲרֵי הוּא כְּמָעוֹת סְתוּמִין:

 כסף משנה  המפריש בהמה בעלת מום וכו'. שם אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר רב נחמן (הא דאמרי בהמה) הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור''נ בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא. ופירש''י אבל בעלת מום אם מת והניח שלש בהמות בעלות מומים וכו' עד וחד לשלמים. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרנב''י דאמר אפילו נסכא כסתומים דמו ולמה לא סיים וכתב דסואר של קורות כמפורשים דמו ולא עוד אלא שכתב דכלו דינו כנסכא ולפי מה שפירש המפרש נסכא דוקא מפני שראויים לעשות מהם מעות וצ''ע:

 לחם משנה  וכן המפריש לשון של כסף או זהב וכו'. רבינו ז''ל פסק כר''נ בר יצחק דאמר (שם ע"ב) אפי' נסכא אבל סואר של קורות לא ומה שרבינו ז''ל לא כתב סואר של קורות שהרי הם כמפורשים ומה שכתב כלי לכאורה נ''ל טעמו משום דאית ליה כפירוש התוס' בתרא שפירשו דטעמא הוי משום שהייה דכיון דהוא דבר שאינו נמכר מיד שוהה בידו ולא דמי למעות וההלכה לא נתקבלה אלא לדבר שהוא מעות או שיהיה נמכר מיד כמו מעות וכמו שהאריכו התוס' ז''ל בסוף הדיבור שכתבו לכך נראה כפירוש הקוטרס וכו' וכיון שכן לשון כסף וזהב שהוא מצוי לימכר מיד וכן כלי שהוא ראוי למעות ועשוי לימכר מיד הוי כמו מעות ובאה בו ההלכה אבל לא בשאר דברים ומאי דנקט סואר של קורות לדוגמא נקטיה שאינו קרוב למעות כ''כ וה''ה לכל דבר שאינו כלי ולכך כתב רבינו ז''ל כלי ולשון של כסף דוקא. אבל מ''מ קשה דכיון דסואר של קורות דינו כמפורשין ויוליך דמי חטאת לים המלח והשאר יביא עולה ושלמים היה לו לרבינו ז''ל לבאר זה וכמו שהקשה הרב בעל כסף משנה ז''ל. ותו קשיא לי טובא דרבינו ז''ל כתב גבי לשון של כסף וכלי דאע''פ שאמר אלו לעולתי ולחטאתי ולאשמי הוי כסתומים ובגמ' לא משמע הכי דאפי' רב נחמן דאמר אפילו נסכא לא הוי אלא דהוי כמעות וההלכה נתקבלה אפילו בנסכא לאפוקי ממ''ד מעות אין אבל נסכא לא כדאמרינן בתר הכי שם בגמ' כלומר דההלכה לא נתקבלה אלא במעות ולא בנסכא דנסכא הוי כמפורשין אבל לרב נחמן הוי נסכא כמעות וכן בהמה בעלת מום ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דבמעות אילו אמר (לו) לעולתי וכו' הוי כמפורשין הכי נמי בנסכא. ואולי י''ל לדעת רבינו ז''ל לתרץ קושיא זו דס''ל דאע''ג דהלכה נתקבלה במעות ונסכא ובהמה בעלת מום מ''מ משמע ליה מסברא דאם הניח ג' בהמות בעלות מום או ג' נסכות ודאי דאם אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי דהרי הן כמפורשין דחד לעולה וחד לחטאת וחד לשלמים אבל רבינו ז''ל לא איירי אלא בנסכא אחת ובכלי אחד ובבהמה אחת דכיון דהכל יחד או אפילו שיאמר הרי אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי לא הוי כמפורש כיון דהכל הוי גוף אחד ולא דמי למעות שהם מחולקים ויכול לחלוק דמי חטאת בפני עצמה ודמי עולה בפני עצמה ודמי שלמים בפני עצמם:

ו הָאוֹמֵר אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי וּמֵת. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְהַשְּׁאָר יָבוֹאוּ בְּחֶצְיָן עוֹלָה וּבְחֶצְיָן שְׁלָמִים:

 כסף משנה  האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת וכו' אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו'. ברייתא שם ופירש המפרש את השאר יביא חציו לעולה וכו'. ומ''ש או שהיתה אשה והפר לה בעלה, מפורש במשנה פ''ד דנזיר (דף כ"ד) שדינה כדין מפריש מעות לנזירותו ומת שדינו מבואר פ''ג דמעילה:

 לחם משנה  האומר אלו לחטאתי והשאר כו'. אמרינן שם בגמרא אמר רבא הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלו דמי חטאת מביניהם הרי הם כמפורשים תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי וכו' ופירש''י ז''ל אם נפלה דמי חטאת מביניהם אם נאבד או נפרד כשיעור דמי חטאת מביניהם ע''כ. ואם רבינו ז''ל היה מפרש כן היה לו לכתוב דין זה של רבא שאם נאבד מן המעות כשיעור דמי חטאת השאר לא יפלו בנדבה אלא שנראה שרבינו ז''ל מפרש דמאי דקאמר אם נפלה דמי חטאתי ר''ל שאמר בפירוש אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דומיא דברייתא שהוא הפילן בלשונו שאמר בהדיא אלו לחטאתי והפרישם מכלל האחרים:

ז אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי דְּמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

ח מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת וְהִפְרִישׁ קָרְבְּנוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁאֵין זֶה נֵדֶר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזִירוּת מַה יַּעֲשֶׂה בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִפְרִישׁ. יֵצְאוּ וְיִרְעוּ בָּעֵדֶר. שֶׁזֶּה הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  מי שדמה שהוא חייב בנזירות וכו'. משנה בפרק בית שמאי (דף ל"א:):

ט הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהִפְרִישָׁה קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת מִשֶּׁלָּהּ וְאֵין לְבַעְלָהּ בָּהֶן כְּלוּם. כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל בָּהֶן רְשׁוּת אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן. הַחַטָּאת תָּמוּת. וְהָעוֹלָה תִּקָּרֵב עוֹלָה. וְהַשְּׁלָמִים יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים. וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם:

 כסף משנה  האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה וכו' עד ואינם טעונים לחם. משנה פרק רביעי (דף כ"ד):

י הִפְרִישָׁה מָעוֹת סְתוּמִין לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. וּדְמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. וּדְמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם:

יא הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְנִטְמֵאת בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבַּן טֻמְאָה:

 כסף משנה  האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו':

יב הָאִישׁ שֶׁהִדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר וְהִפְרִישׁ עָלָיו קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא רָצָה הַבֵּן בִּנְזִירוּת זוֹ. וּמָחָה הוּא אוֹ קְרוֹבָיו אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ הוּא אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו. הַחַטָּאת תָּמוּת. וְהָעוֹלָה תִּקָּרֵב עוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. הִפְרִישׁ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִים הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. דְּמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. דְּמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  האיש שהדיר את בנו בנזיר וכו' עד ונאכלים ליום אחד. משנה פ''ד (דף כ"ח:):

יג הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ וְחָזְרָה וְיָלְדָה. הֲרֵי הַקָּרְבָּנוֹת סָפֵק וַאֲסוּרִין בְּגִזָּה וּבַעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  האומר הריני נזיר וכו'. בפ''ב דנזיר (דף י"ג) בעיא ועלתה בתיקו:

יד שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא כֵּיצַד מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. מְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה בִּמְלֹאת יְמֵי נְזִירוּתָם. וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ. וְסוֹפְרִים יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת גְּמוּרָה מֵאַחַר קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ. וְחוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה. וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן אִם אֲנִי הוּא שֶׁהָיִיתִי טָמֵא קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. אִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. נִמְצְאוּ שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן כְּלוּם:

 כסף משנה  שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא וכו' עד וזה שאר קרבני. משנה בר''פ ב' נזירים (דף נ"ז):

טו מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה. וְיֹאמַר אִם טָמֵא הָיִיתִי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְחַטַּאת הָעוֹף סָפֵק. וְסוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה. וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. וְאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים שֶׁאֵין אֵלּוּ מַקִּיפִין פְּאַת רֹאשָׁם מִסָּפֵק:

 כסף משנה  ומה שכתב ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה וכו'. שם בגמרא:

 לחם משנה  ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה. התוס' ז''ל כתבו בפרק שני נזירים דטעמא דיביא עולה וחטאת העוף בראשונה משום דהוא מגלח ואם הוא נזיר טהור אינו יכול לגלח אלא על קרבן וכיון שכן צריך שיביא עולת בהמה כדי שאם הוא נזיר טהור הוי עולת חובה והגילוח הוא על העולות ואע''פ ששאר הקרבנות מביא לבסוף שלשים יום כבר איפסיקא הלכתא כבן זומא דלא חיישינן אם מביא קרבנו לחצאין משמע דמשום דמתני' איירי באשה וקטן דבעי גילוח צריך להביא קרבנו לחצאין אבל אם לא הוצרך גילוח למה לו להביא עולה בראשונה אם חטאת העוף לייתי חטאת העוף לבד ולימא שאם הוא טמא החטאת חובה ואם הוא טהור החטאת ספק והעולה יביא לבסוף עם שאר הקרבנות וטפי עדיף ליה דלא יביא קרבנו לחצאין וא''כ קשה על רבינו ז''ל שנראה שאפי' בלא גילוח יביא עולה וחטאת בראשונה שכן כתב ואין אחד משניהם מגלח וכו' ועל הדין האמור קאי משמע אפי' שלא יהיה כאן גילוח יביא חטאת ועולה. וי''ל דרבינו ז''ל סובר דמתני' סתמא מיתניא דיביא חטאת העוף ועולה ואפי' שלא יהיה שם גילוח ואולי לא רצו לחלק כיון דהיכא דאיכא גילוח צריך להביא חטאת העוף ועולה גזרו הא אטו הא היכא דליכא גילוח שיביא חטאת ועולה כיון דליכא עיכובא מן התורה אם יביא קרבנו לחצאין. זה נראה טעם לרבינו ז''ל:

טז * וְכֵיצַד יִוָּלֵד לָהֶם סָפֵק זֶה בְּטֻמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁנֵי הַנְּזִירִין עוֹמְדִין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה שָׁם טָמֵא וְהָיָה אֶחָד מִבַּחוּץ רוֹאֶה אוֹתָן וְאָמַר רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא. אֲבָל אִם הָיָה עֵד זֶה עִמָּהֶן בֶּחָצֵר הֲרֵי שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. כֵּיוָן שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הֵן רַבִּים וְרַבִּים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקָן טָהוֹר כִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 ההראב"ד   וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו' אבל אם היה עד זה עמהן בחצר. א''א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה שאם יהיו שלשה בחצר אחת לא תהיה שם ספק טומאה טמא וזה אינו מן הגמרא אלא אם יהיו שלשה במעמד אחד ונפלה טומאה ביניהם ולא נודע באי זה מהם נגע כולן טהורין או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים שניהם טהורים אבל אם אין שלשתם במעמד אחד אלא האחד מרחוק ואין זקוק להם כלל ונפל הספק על השנים שניהם טמאין מן הספק דיקא נמי דקתני ואיני יודע אי זה מכם מכם למה לי הוה ליה למימר ואיני יודע אי זה הוא אלא שמע מינה שהוא אינו מהם אלא במעמד אחד היו:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו'. גם זה שם בגמרא: וכתב הראב''ד א''א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' עד אלא במעמד אחד היו עכ''ל. ואיני יודע מנין לו להראב''ד לומר כן שמאחר ששלשה חשיבי רה''ר מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד. ומ''ש דיקא נמי דקתני מכם טעמו לומר דמשמע ליה ז''ל דאתא למימר עמכם הייתי בחצר והיה אפשר לטומאה לנגוע בי כמו בכם אבל לא נגעה בי אלא באחד מכם. ולדעת רבינו איכא למימר איפכא דמכם משמע אבל בי ליכא לספוקי שהייתי חוץ לחצר:

 לחם משנה  וכיצד יולד להם וכו'. קצת קשה דמאי קשיא ליה לרבינו ז''ל דבשלמא הגמרא דפריך הכי הוא משום דבמתני' אמרו אמר להם עד אחד שנטמא ולהכי פריך בר''פ שני נזירים דכיון דאיכא תלתא הוי רה''ר אבל רבינו ז''ל לא כתב לעיל אלא ואין ידוע מי הוא לא קשה כלל כיצד נולד דמשכחת לה שידעו שלא נגע אלא אחד מהם בטומאה ושכחו אח''כ מי הוא מהם נגע בטומאה ולכך הוי ספק. אלא שיש לומר דרבינו ז''ל אין כוונתו אלא לפרש הדין האמור בגמ' אע''ג דמשכחת לה בגוונא אחרינא ובא להודיענו דבכי האי גוונא משכחת לה: אבל אם היה עד זה עמהם בחצר וכו'. הר''א ז''ל כתב בהשגות א''א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' וזה אינו מן הגמ' וכו'. נ''ל כוונת הר''א ז''ל לומר דלא מקרי רה''ר אלא באפשר שיפול הספק על שלשתן דלא ידעינן איזה מהם נגע ומ''ש או אפי' ידע אחד מהם שלא נגע בו והספק על השנים ר''ל שהאחד ידע שהוא לא נגע והוא טהור אבל השנים נסתפקו בו אם הוא טמא או לא כיון שנפל ספק ג''כ בו הרי זה רה''ר אבל אם באחד אין בו ספק כלל שכולם מודים בו שהוא טהור ולא נפל הספק אלא על השני אז ודאי ספק ברשות היחיד וטמא וזהו שכתב אבל אם אין שלשתן במעמד אחד אלא אחד מוחזק ואין זקוק להם כלל כלומר הוא מוחזק שלא נגע בו שום טומאה. ודקדק כן הר''א ז''ל מלשון המשנה דקאמר ואיני יודע איזה מכם לימא ואיני יודע איזהו ויפול הספק בשלשתן אלא ודאי מדקאמר איזה מכם משמע דה''ק בי לא נפל הספק אלא בשניכם נפל הספק לבד ולכך הוי רה''י וזהו שאמר שהוא אינו מהם אלא במעמד אחד היו כלומר שם היה ולא נטמא כלל דכולם מודים בו שהוא טהור ולפי זה אין הדבר תלוי אם הוא בחצר אחד במעמד אחד אלא הדבר תלוי שיפול הספק בשלשתן אבל אם לא יפול הספק בשלשתן הוי רשות היחיד אע''פ שהיו במעמד אחד וזהו שאמר בסוף לשונו במעמד אחד היו כלומר אע''פ שהיו במעמד אחד כיון שלא נפל בו הספק לא הוי טומאה ברה''י ולפי זה אתי שפיר הדיוק שדייק הר''א ז''ל ממתני' כדכתיבנא. אבל הרב בעל כ''מ ז''ל לא הבין כן בדברי הר''א ז''ל אלא שמ''ש או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים ר''ל דאפי' כולם מודים שלא נגע האחד אלא הספק בשנים מ''מ טהור כיון שהיו במעמד אחד ואין הדבר תלוי אלא שיהיה במעמד אחד או בחצר אחת דאם בחצר אחת טמא ואם במעמד אחד טהור דהוי רה''ר. ולפי פירושו אזל הדיוק שדקדק הר''א ז''ל ממתני' וכמו שהוא ביאר טעמו. אבל מ''ש בסוף לשונו אלא במעמד אחד היו אינו מתחוור לי דלפי פירושו דכיון דהדבר תלוי שלא יהיה במעמד אחד כדי שיהא טמא אם כן לא היה לו לכתוב כשפירש מתניתין דקאמרה טמא שהיו במעמד אחד גם לשון הר''א ז''ל שכתב אלא שהאחד מוחזק אינו מתיישב לי לפי פירושו דמוחזק משמע שאין לו טומאה כלל ומשמע דבהא תליא מילתא דידענו בו שהוא טהור. מיהו איכא נוסחא אחרת בהשגת הר''א שכתוב אלא האחד מרחוק והוא נאות יותר לפירושו אבל מ''מ פירושי ג''כ מסתבר מפני הדברים אשר כתבתי והוא הנראה לע''ד וכעין מה שפירשתי למעלה בכוונת הר''א ז''ל:

יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁשָּׁתְקוּ הַנְּזִירִים שְׁנֵיהֶם אוֹ נִסְתַּפֵּק לָהֶן הַדָּבָר. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֲנִי לֹא נִטְמֵאתִי אֲפִלּוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עָלָיו שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם. שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר לֹא נִטְמֵאתִי כְּאוֹמֵר אֵינִי מֵבִיא בְּטֻמְאָה שֶׁכְּבָר נִשְׁאַלְתִּי עַל נְזִירוּתִי וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים וְאָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁתַק אוֹ נִסְתַּפֵּק לוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבָּן אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן עֵד שֶׁאָמַר לְאֶחָד בְּפָנַי נָדַרְתָּ בִּנְזִירוּת אִם הִכְחִישׁוֹ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְאִם לֹא הִכְחִישׁוֹ נוֹהֵג נְזִירוּתוֹ עַל פִּיו. אֲפִלּוּ אָמַר לִשְׁנַיִם רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנָּזַר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא הוֹאִיל וְאֵין מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ נוֹהֲגִין נְזִירוּת עַל פִּיו. נָהַג נְזִירוּת עַל פִּי עֵד אֶחָד וְשָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא וְהִתְרוּ בּוֹ [שְׁנַיִם] לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת בְּעֵד אֶחָד:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בששתקו הנזירים שניהם וכו'. ירושלמי שם ובגמרא דידן פרק אמרו לו כריתות (דף י"ב:) מודה ר''מ לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי (אמר) נשאלתי על נזרי ופירש''י נשאלתי לחכם על נזרי ובהיתר נטמאתי והכי קא אמינא ולא נטמאתי בעודי בנדרי: וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות וכו'. גם זה שם בירושלמי: נהג נזירות ע''פ ע''א. גם זה ירושלמי שם:

יח * מֵת שֶׁהָיָה מֻשְׁכָּב לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם מָקוֹם לַעֲבֹר אֶלָּא עָלָיו אוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה יְדוּעָה וְעָבַר שָׁם נָזִיר הֲרֵי זֶה טָהוֹר הוֹאִיל וְסָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר:

 ההראב"ד   מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו'. א''א אין זה דרך הגמרא כלל ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה:

 כסף משנה  מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו' עד סוף הפרק. בפרק בתרא דנזיר (דף ס"ג:) ת''ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך וכו' עד שלשתן טמאים ופירש המפרש תנו רבנן המוצא מת טמון בדרך וכו' עד שלשתן טמאים וכו'. ונראה שכך היה מפרש הראב''ד ולפיכך כתב על דברי רבינו א''א אין זה דרך הגמרא ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה עכ''ל. ורבינו מבואר בדבריו שהוא מפרש שכשאמרו בד''א במהלך ברגליו ארישא קאי דקתני בנזיר ובעושה פסח טהור כיון שפירושים מוחלקים הא לא שייך לתלות זה בגמרא אבל אי קשיא הא קשיא דבברייתא אמרו בד''א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ורבינו כתב דאפילו היא טומאה ידועה טהור וצ''ל שגירסא אחרת היתה לו. ואכתי איכא למידק כיון שהוא מושכב לרוחב הדרך ואין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ה''ז ודאי ולמה טהרו במהלך ברגליו ואמרו שאפשר שלא יגע ולא יאהיל ולא יסיט ונראה שגם לדברים אלו נתכוון הראב''ד. וצריך לומר שמה שכתב שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו היינו לומר שא''א אלא על ידי הדחק אבל על ידי הדחק אפשר לעבור שלא יגע בו:

 לחם משנה  מת שהיה מושכב וכו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין הרבה וקשה להרב בעל כ''מ ז''ל דאפילו נאמר דיש לו גרסא אחרת בגמרא גבי טומאה ידועה קשיא טובא דשם השוו נזיר לעושה פסח ובהדיא כתב רבינו ז''ל בהלכות קרבן פסח פ' ששי מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום וכו' ואע''פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח כו' הרי בהדיא כתב בטומאת התהום דוקא ולא בטומאה ידועה ושם בגמרא נתבאר דנזיר ועושה פסח שוים כאמור. ותו קשיא לי טובא אם זה הוי ספק טומאה ברה''ר אמאי גבי תרומה כתב רבינו ז''ל שהוא בספק זה בפי''ח מהל' אבות הטומאות והא קי''ל דספק ברה''ר טהור אפי' לתרומה כדכתב רבינו ז''ל שם. מיהו לזה יש לומר דהאי ספק קרוב לודאי טומאה הוא וכן דקדק שם לשון רבינו ז''ל שכתב שאין זה כשאר הספיקות שחזקתו שנגע כלומר אע''פ שהוא ספק קצת אינו כשאר הספיקות ודוקא גבי נזיר הקילו:

יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא הֲרֵי זֶה טָמֵא. שֶׁהַמְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אוֹ שֶׁלֹּא יַאֲהִיל אוֹ שֶׁלֹּא יָסִיט אֲבָל טָעוּן אוֹ רוֹכֵב אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל אוֹ שֶׁלֹּא יָסִיט שֶׁהֲרֵי הַמֵּת לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ:

הלכות נזירות - פרק עשירי

א אֵין אָדָם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְעוֹלָה לוֹ לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ. וְתִגְלַחַת הַצָּרַעַת בִּזְמַן שֶׁהוּא סְפֵק מְצֹרָע אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַנְּזִירוּת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנָּזַר שָׁנָה אַחַת וְהָיָה בְּכָל הַשָּׁנָה הַזֹּאת סְפֵק מְצֹרָע וּסְפֵק טְמֵא מֵת אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ סְפֵק מְצֹרָע וּבְסוֹף הַשָּׁנָה נִטְמָא בְּסָפֵק הֲרֵי זֶה מוֹנֶה שִׁבְעָה יָמִים וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת בְּיַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵת אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים. וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחִיּוֹת. תִּגְלַחַת טָהֳרָה וְתִגְלַחַת טֻמְאָה מִסָּפֵק וּשְׁתֵּי תִּגְלָחִיּוֹת שֶׁמְּגַלֵּחַ הַמְצֹרָע. שֶׁהֲרֵי הוּא סְפֵק מְצֹרָע:

ב * תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה מְגַלֵּחַ אוֹתָהּ אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו. וּמִטַּהֵר בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְצִפֳּרִים כִּשְׁאָר מְצֹרָעִים. אִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ. וְאִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע. וְשׁוֹהֶה שָׁנָה אַחֶרֶת כְּמִנְיַן יְמֵי הַנְּזִירוּת. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל מְצֹרָע. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ אַחַר שִׁבְעָה כִּשְׁאָר מְצֹרָעִין שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע אֶלָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ. וּמֵאַחַר שֶׁגִּלֵּחַ שְׁתֵּי תִּגְלָחִיּוֹת אֵלּוּ שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת וּמֻתָּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים וְשׁוֹהֶה שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית שֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא הָיָה טְמֵא מֵת וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁל מְצֹרָע שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה שְׁלִישִׁית בִּנְזִירוּתוֹ וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית לִנְזִירוּתוֹ וְהִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה. אוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וּמְצֹרָע וַדַּאי וְאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ וְנִמְצֵאת תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה תִּגְלַחַת צָרָעַת וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאֵין אַחַת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים עוֹלָה שֶׁהֲרֵי הַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בִּנְזִירוּת וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק אָסוּר בַּהֲנָיָה מִסָּפֵק. שֶׁשְּׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ מֻתָּר בַּהֲנָיָה:

 ההראב"ד   ותגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה וכו' כשאר מצורעים שמא אינו מצורע אלא טמא מת. א''א כל זה אינו מספיק שאילו כן לבסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך שאם לא היה מצורע היה מגלח תגלחת טומאה בסוף שבעה אילו נטמא בסוף שבעה ממש ודבריו אינן אלא כשנטמא בתחלת שבעה ימים האחרונים של שנה ראשונה שכבר ספר שבעה ימי טומאה ותגלחת הראשונה שבסוף שנה הראשונה אם לא היה מצורע עלתה לו תגלחת טומאה ומתחיל נזירות טהרה ואינו רשאי לגלח כל אותה שנה שנייה אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים ואפילו נאמר שמא מצורע טמא היה וכיון שהתחיל בנזירות קודם שנצטרע אע''פ שבסוף צרעתו נטמא סותר את הקודמים והנה הוא צריך שתי תגלחות אחת לספירו ואחת לטומאתו ואינה עולה תגלחת אחת לשתיהן אפילו כן אינו צריך שנה שנייה כולה לתגלחת שנייה כדי שיכלו שתי תגלחיות של מצורע אבל יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת ראשונה בסוף שנה תגלחת שנייה בסוף שבעה ימים תגלחת שלישית בסוף שנה שנייה רביעית בסוף שנה שלישית:

 כסף משנה  (א-ב) אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו. בס''פ שני נזירים (דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב''י והשיב שאינה עולה. ומ''ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות. במשנה שאכתוב בסמוך: לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'. משנה שם (דף נ"ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ''ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד''א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס''ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע''ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ''ד יום עכ''ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (דף ע"ו) ובר''פ בתרא דמנחות (דף ק"ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ''ח דנזיר ופירשה רש''י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': וכתב הראב''ד א''א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ''ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ''ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא''א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ''ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ''ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ''ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר:

 לחם משנה  שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה הרבה בהשגת הר''א ז''ל. ונ''ל דהר''א ז''ל נמוקו עמו ואני אפרש. דע כי כוונתו להשיג על רבינו ז''ל אמ''ש בתחלת הפרק או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ופירוש בסוף השנה אפשר לפרשו בשני פנים או הוא סוף השנה ממש או הוא בתחילת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה. ואם נפרש דהוא בסוף השנה ממש הוקשה לו להר''א ז''ל דהטעם שנתן רבינו ז''ל דבעי ד' שנים אינו מספיק להיכא דנטמא בסוף השנה כלומר תוך שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה הוא משום דאם נטמא דרך משל בתחילת ששה ימים או חמשה ימים האחרונים של שנה ראשונה או ד' או ג' א''כ היה די ודאי בג' שנים ושבעה ימים והטעם משום דטבע החלוקה לא יחייב אלא אחת מארבע חלוקות או שזה אינו מצורע מוחלט ולא טמא או שזה מצורע מוחלט וטמא או שהוא מצורע ואינו טמא או שאינו מצורע והוא טמא ולכל החלוקות די לו בשלש שנים ושבעה ימים דאם אינו לא מצורע ולא טמא א''כ הרי השלים נזירות טהרה שלו ואין אנו צריכים עוד והרי יצא מידי נזירותו ואם הוא מצורע ולא טמא א''כ התגלחת שזה מגלח בסוף שנה ראשונה של מצורע ויגלח אחר שבעה תגלחת שניה ואח''כ בתגלחת שלישית נשלם נזירות טהרה וא''צ יותר ואם הוא טמא ולא מצורע כיון שזה נטמא ה' או ו' ימים קודם תגלחת ראשונה וסתר כל ימים הראשונים עדיין לא חל עליו הנזירות טהרה עד שיגלח ויביא חטאתו ואח''כ חל עליו נזירות טהרה וא''כ ימנה שבעה ימים אחר תגלחת ראשונה דילמא נטמא ביום אחרון של שנה ראשונה ואחר כך יגלח ויביא קרבן דאינו מגלח אחר שחל נזירות טהרה דכיון דעדיין לא הביא חטאתו עדיין לא חל כמו שנתבאר לעיל בפ''ו ואפי' נטמא ו' ימים קודם להשלמת שנה ראשונה דהיה ראוי לגלח להביא קרבן טומאה יום אחד אחר שנה ראשונה וזה מעכב עצמו ומביא אותו עד שבעה ימים של שנה שניה אין חשש בזה דכל זמן שלא הביא חטאתו לא חל עליו נזירות טהרה ויכול לגלח ואם הוא טמא ומצורע הרי בתגלחת של שנה הראשונה הוא תגלחת ראשונה של מצורע וימתין ז' ימים של שנה שניה ויגלח דאין לזה קפידא דעדיין לא חל עליו נזירות טהרה כדכתיבנא. אבל אם נפרש דמה שאמר רבינו ז''ל לעיל בסוף השנה הוא שבעה ימים קודם ודאי דצריך ארבע שנים דאם גלח שבעה ימים אחר שנה ראשונה דילמא הוי טמא ולא מצורע וכיון דהוי טמא תגלחת שגילח בסוף שנה ראשונה הוי תגלחת טומאה וחל עליו נזירות טהרה וא''כ איך יוכל לגלח ז' ימים של שנה שניה א''כ לפי זה מוכרח לומר שמ''ש רבינו ז''ל לעיל ובסוף השנה נטמא היינו ז' ימים קודם וזו היא כוונת הר''א ז''ל לומר דדברי רבינו ז''ל ע''כ בהא איירי וזהו שאמר ודבריו אינם אלא בשנטמא וכו'. כל זה היא כוונת הר''א ז''ל והתחיל בדבריו ואמר כל זה אינו מספיק שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך כלומר כיון שזה לא נטמא שבעה ימים קודם תשלום השנה אלא ו' או פחות א''כ ממה נפשך וכו' מגלח דאם הוא מצורע ולא טמא מת יפה מגלח ואם הוא טמא מת עדיין לא חל הנזירות דעדיין לא שלמו ז' לימי הטומאה ויפה היה מגלח ביום אחרון דאם היה נטמא ביום אחרון של תשלום השנה הראשונה היינו דקאמר הר''א ז''ל שלא נטמא בסוף שבעה כלומר סוף שבעה ימים האחרונים דהיינו היום האחרון וקאמר בתחילה סוף שבעה משום דבעי למימר בתר הכי תחלת שבעה ולהכי קאמר דכיון שאם היה נטמא ביום אחרון היה מגלח כדין לסוף שבעה לענין הטומאה אע''פ שאינו מצורע השתא נמי אפי' שנאמר שנטמא שלשה או ארבעה ימים קודם וכשבא לגלח בסוף ז' של תשלום השנה הראשונה עבר זמן הז' לטומאתו לא איכפת לן כלל כיון דעדיין לא חל נזירות טהרה כל זמן שלא הביא חטאת אחר ז' לטומאתו וכשהיתה זו התגלחת של שנה ראשונה לא נאמר דילמא טמא היה ולא מצורע וזו התגלחת של שנה ראשונה היא תגלחת הטומאה דזה אי אפשר כיון דלא שלמו הז' לטומאה שזה לא נטמא אלא חמשה או ששה ימים קודם א''כ עדיין לא חל נזירות טהרה וכשיגלח בסוף ז' אחר שנה ראשונה לא איכפת לן כלל אע''פ שעבר זמן הז' וא''כ היה מספיק בתגלחת זו לטומאה ואח''כ תגלחת אחרת לשנה שניה ואח''כ תגלחת אחרת לשלישית והיה די בז' שנים וז' ימים. זו היא כוונת הר''א ז''ל וכד מעיינת ביה דבריו נכוחים למבין ונסתלקו התמיהות שתמה עליו הרב בעל כ''מ ז''ל ומ''ש דלא ידע מאי קאמר בעיני שפיר קאמר כדכתיבנא:

ג וְכֵן אִם נָדַר עֶשֶׂר שָׁנִים נְזִירוּת וְהָיָה בָּהֶן סְפֵק מְצֹרָע וְנוֹלַד לוֹ סְפֵק טֻמְאָה בְּסוֹפָן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שׁוֹתֶה בְּיַיִן עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אַחַת בְּסוֹף כָּל עֶשֶׂר שָׁנִיִם. תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק יְמֵי צָרַעְתּוֹ. שְׁנִיָּה לִסְפֵק יְמֵי סְפִירוֹ שֶׁל מְצֹרָע. שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. רְבִיעִית תִּגְלַחַת טָהֳרָה:

ד וְכֵיצַד מֵבִיא זֶה קָרְבְּנוֹתָיו. אִם הָיָה עָשִׁיר כּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים שֶׁמְּצֹרָע עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכָל חַטַּאת עוֹף מֵהֶן לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. וּמֵבִיא בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית קָרְבַּן נָזִיר טָהוֹר שֶׁהוּא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'. שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א''א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר''ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: וראיתי לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: והשתא מ''ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע''פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. ומ''ש ואח''כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות. מבואר בגמרא ובתוספתא:

ה שָׁלֹשׁ חַטְּאוֹת הָעוֹף שֶׁמֵּבִיא בִּשְׁלֹשׁ הַתִּגְלָחוֹת. חַטָּאת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. שְׁנִיָּה לִסְפֵק צָרַעְתּוֹ שֶׁאֵין הַמְצֹרָע מֵבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא לְאַחַר תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה. וְכֵן חַטָּאת שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ שֶׁאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ וְשֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי וּטְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה שֶׁהַתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה לְצָרַעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה בַּשְּׁלִישִׁית:

 כסף משנה  ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו. כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. ומ''ש שניה לספק צרעתו. כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י''ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו וז''ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו':

ו * שָׁלֹשׁ עוֹלוֹת בְּהֵמָה שֶׁמֵּבִיא עִמָּהֶן עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא מַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם טָהוֹר אֲנִי זוֹ מֵחוֹבָתִי וְאִם טָמֵא אֲנִי הֲרֵי הִיא נָדְבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית:

 ההראב"ד   שלש עולות בהמה שמביא עמהן וכו' ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע. א''א זה אי אפשר שאין למצורע עולה בתגלחת ראשונה ולא שם קרבן אלא אם מוחלט הייתי עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירו ואחת לספק טומאתו ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה והשניה והשלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתו ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה נדבה והשניה ושלישית אחת לספירו ואחת לטומאתו וזו לטהרתו ואם טהור הייתי ולא מצורע הייתי הראשונה חובה וכולן נדבה:

 כסף משנה  ומ''ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי. כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. ומ''ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית. זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק:

ז וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית. וְאוֹמֵר וּמַתְנֶה אִם טָמֵא הָיִיתִי עוֹלָה רִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם מֻחְלָט הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה חוֹבַת מְצֹרָע וְזוֹ חוֹבַת נְזִירוּת וּשְׁתַּיִם הָאֶמְצָעִיּוֹת נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת הָיִיתִי וּמְצֹרָע עוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְכֵן הַשְּׁנִיָּה אַחַת לְחוֹבַת מְצֹרָע וְאַחַת לְחוֹבַת נְזִירוּת וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית נְדָבָה וְהַשְּׁאָר קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם טָמֵא הָיִיתִי וּמְצֹרָע עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבַת צָרָעַת וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית נְדָבָה * וְזֶה קָרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה:

 ההראב"ד   וזה קרבן תגלחת טהרה. אבל האשם והעולה אין מעכבין. א''א זה אינו כן שהאשם לדברי הכל מעכב מלמנות נזירות של טהרה ובגמרא מקשה והא איכא אשם ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה פירוש מייתי לשלמים דקא סבר מביאין קדשים לבית הפסול ומייתי שלמים לקדושת אשם ונפסלין מגבול אשם ואילך:

 כסף משנה  ומ''ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה. כמו שנתבאר. אבל מה שכתב וזו חובה קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. ומ''ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע. ק''ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב''ד בזה. וכן מ''ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. ומ''ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות. גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א''א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי''ל דאה''נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. ומ''ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת, קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ''ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע''פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: ואפשר לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע''פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. ומ''ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ''ע: כתב הראב''ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א''א זה א''א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ''ל:

 לחם משנה  (ו-ז) שלש עולות בהמה וכו' ואומר ומתנה אם טמא הייתי וכו'. דברי רבינו ז''ל מתמיהין דבפ' שני נזירים (דף ס') אמרינן אמרת תגלחת ראשון מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוי ולא טמא הוא ציפורין חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ע''כ. וכן אמרו שם ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה. ורבינו ז''ל כתב בשניהם בהפך שכתב גבי טהור מטומאת מת ומצורע שעולה הראשונה חובת מצורע וכן כתב גבי טמא ומצורע ובגמרא נראה דהוי נדבה כדכתיבנא. גם קשה דאין למצורע עולה בתגלחת הראשונה וכמו שהשיג עליו הר''א ז''ל. מיהו לזה תירץ הרב בעל כ''מ ז''ל דלא אמר אין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת אלא דוקא בחטאת העוף ולא בעולה. גם קשה דנראה דכפל שני דברים בתחילה אמר ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וכו' והיינו ודאי שהוא טמא שאם הוא טהור היינו חלוקה דלקמיה ואח''כ כתב ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת וכו' והיא היא. מיהו לזה היה נראה לומר דמאי דקאמר בתחילה ואם מוחלט היינו מוחלט וספק טמא ולבסוף אמר ודאי טמא ודאי מצורע דבין בזה ובין בזה ראשונה חובת מצורע ושניה ושלישית נדבה. אבל מ''מ קשה דאין לו להתנות אלא בודאי טמא ובודאי מצורע וכן בטהור ומצורע וכן בטמא ואינו מצורע ואינו טמא ואינו מצורע ובזה הוא מתנה בכל החלוקות אשר תחת האפשר ולמה ליה לאתנויי בודאי מוחלט וספק טמא. גם מ''ש אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה תמה על זה הרב כ''מ ז''ל דתגלחת שניה היא תגלחתו וכבר הביא החובה ולזה תירץ יפה דקאמר כאן אם טמא הייתי ר''ל טמא וספק מצורע וכיון דהוי ספק מצורע איכא למיחש דילמא תגלחת שניה מצורע ואינו יוצא בה ידי חובת קרבן טהרה, מ''מ קשה מה שהקשיתי למה לי לאתנויי בספיקו לא היה לו להתנות בודאי ולומר אם טמא ולא מצורע ויהיה התנאי בד' חלוקות כדכתיבנא. ומ''ש רבינו ז''ל וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות כו' קשה דכיון דאם הוא מצורע התגלחת הראשונה היא תגלחת של ימי חלוטו והתגלחת הב' היא תגלחת של ימי ספירתו א''כ איך יעלה אותו הקרבן לחובת נזירות טהרה ויותר היה ראוי לומר שהתגלחת השלישית שהיא תגלחת טהרה כיון שהוא לא היה טמא שיעלה העולה לשם חובה והשני' והרביעי' לנדבה. ונראה לומר דרבינו ז''ל כתב בפ' י''ח מהל' מעשה הקרבנות וז''ל וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם היא עיקר הכפרה וכן נזיר ששחט חטאתו בתוך ימי הנזירות פטור הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות ע''כ. וכיון דעולה דמצורע בתוך ימי הספירה הוי זמנו וכן עולה דנזיר בתוך ימי נזירותו מפני כן כתב רבינו ז''ל דעולה ראשונה דמצורע עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כהקריב בתוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן וכן בנזיר בתוך ימי הנזירות דהיינו אחר ספירת מצורע העולה היא עולה לעולת נזיר דאע''פ שהקריבה קודם זמנו אין בכך כלום, ואע''ג דהיה יכול לומר מדה שלישית היא חובת נזירות שהוא תגלחת נזירות טהרה כדכתיבנא והשניה הוי חובה למצורע דהוי תשלום ימי ספירה והראשונה נדבה וכן היכא דהוא מצורע וטמא היה יכול לומר דהראשונה נדבה והשניה היא חובה למצורע דהוי תשלום ימי הספירה והכי הוה עדיף טפי מ''מ כל כמה דמצי בתחילה לעשות חובה עושה דאינו עושה נדבה אלא אחר שכבר השלים חובתו וכיון דיכול לעשותו חובה עושה בתחלה אע''פ שהוא קודם זמנו אע''פ שזה דוחק קצת. וא''ת א''כ כשהוא מצורע וטמא למה לא נאמר תגלחת שלישית דהוי של טומאה ליהוי עולה שלו חובה לנזירות טהרה ואע''פ שהקריבה קודם זמנה אין בכך כלום כדכתיבנא דכיון דנשלמו ימי הטומאה והביא חטאתו כבר חל נזירות טהרה כדכתב רבינו ז''ל בפ' ששי ואין התגלחת מעכב וא''כ כיון דכבר חל עליו נזירות טהרה ליהוי העולה לחובת נזירות טהרה והרביעית נדבה והוי כהקריב עולה בתוך ימי הנזירות. וי''ל דמ''מ הטומאה סותר הכל וכשבא נזירות טהרה פנים חדשות באו לכאן וצריך שעל כל פנים יגלח והוא אינו מגלח אלא אחר העולה שצריך לגלח על אחד מן הדמים וא''כ כיון שלא גילח אין ראוי שיקריב עולה חובה לנזירות טהרה משא''כ בצרעת דאפי' שהוא מצורע ולא גילח עצמו בנזירותו הוא עומד כדכתב רבינו ז''ל בפ''ז נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין שהרי בנזירותו הוא עומד ע''כ. משמע דנזיר הוא וכיון שכן ראוי שיקריב עולה נזירות טהרה אע''פ שלא גלח אבל בטומאה אינו כן אע''פ שבטומאה ג''כ אין התגלחת מעכב מ''מ יש חילוק ביניהן כדכתיבנא. זה נראה לתת טעם לרבינו ז''ל. ומ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל דמאי דקאמר אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות דלאו דוקא אלא ראשונה לחובת נזירות אינו נראה לי דאינו ראוי להביא ההיא דחובת נזירות אלא אחר שנטהר מהצרעת וכן מה שכתב שלדברי רבינו ז''ל היכא דהוא מוחלט וטמא התגלחת השנית הוא לטומאה אינו כן דודאי תגלחת השנית לצרעתו והשלישית לטומאתו הוא אף על גב דהיה ראוי לומר דבתגלחת השלישית תהיה העולה לחובת נזירות מ''מ כבר נתתי טעם בדבר למה לא אמר רבינו ז''ל כן ונסתלקו התמיהות אשר תמה על רבינו ז''ל. ודברי הראב''ד ז''ל בהשגות נתקשו בעיני הרבה במה שכתב אם מוחלט הייתי עולה הראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירה ואחת לספק טומאתו דאמאי קאמר לספק ספירתו לודאי ספירתו היא כיון דהוא מתנה אם הוא טמא בודאי והיה לו לומר אחת לספירתו ואחת לספק טומאתו. ועוד קשה עליו ג''כ מה שהקשיתי בדברי רבינו ז''ל דמשמע דהוא מתנה אם הוא מוחלט וספק טמא ליהוי אחת לספק ספירתו ואחד לספק טומאתו למה ליה לאתנויי בספיקות הוה ליה להתנות בד' חלוקות הראויות כדכתיבנא. גם מ''ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתי דהיכי קאמר שלישית לספירת מצורע שאינו אלא השניה והשלישית לטהרה דכיון דהוא טהור ומצורע התגלחת השניה היא תגלחת שניה של מצורע והיא של ימי ספירה ואותה העולה היא חובה לימי ספירות והשלישית הוי תגלחת טהרה והוי חובה לטהרתו איך הוא כתב ג' לספירתו וד' לטהרתו. גם מ''ש אם טמא הייתי ומצורע עולה הראשונה נדבה ושניה וג' אחת לספירתו ואחת לטומאתו דעולת בהמה לטומאתו מאן דכר שמיה ולמה לי עולת בהמה לתגלחת טומאה ואיך במקום עולת העוף יביא הוא עולת בהמה במקום העוף מה שלא אמר הכתוב. סוף דבר שדברי השגה זו נעלמו ממני. כל כך קשה אצלי על פירוש דברי רבינו ז''ל והראב''ד ז''ל אבל המובן מפשטא דשמעתתא וכפי דברי רש''י ז''ל נראה דהתנאים צריכים להיות בכי האי גוונא אם אינו טמא ואינו מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה דהראשונה תגלחת טהרה ואם טמא ומוחלט ג' ראשונות נדבה והרביעית חובה דהשתי תגלחות הראשונות הם תגלחות מצורע והג' תגלחת טומאה ואין בהם עולת בהמה ואע''פ שבתגלחת שניה של מצורע איכא עולת בהמה כיון דאנו מביאין חטאת העוף על הספק ולא חטאת בהמה משמע דאין מביאים עולת בהמה חובה. כן נראה מדברי רש''י ז''ל שכתב שם ואי אמרת דטמא ומוחלט וכו' הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאתנויי חטאת העוף כו' ואידך חטאת העוף דקא מייתי בתגלחת שלישית וכו' ועולת בהמה ושבזו ושבזו תהוי נדבה משמע דאית ליה דאם טמא ומוחלט שניה ושלישית נדבה הראשונה ג''כ אמר בגמ' בהדיא דהוי נדבה נמצא דשלשתן נדבה והרביעית חובה ואם טמא ולא מוחלט השניה חובה שהיא תגלחת טהרה והראשונה והשלישית והרביעית נדבה ואי מוחלט שלא טמא השתים הראשונות והרביעית נדבה ושלישית חובה שהיא תגלחת טהרה. או נאמר בדרך אחרת אם לא טמא ולא מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה ואי מוחלט ולא טמא השניה חובת מצורע לספירתו והרביעית תגלחת טהרה וראשונה ושלישית נדבה ואי טמא ולא מוחלט השניה שהיא תגלחת טהרה חובה וראשונה ושלישית ורביעית נדבה ואי טמא ומוחלט הראשונה נדבה והשניה חובה לספירת מצורע והשלישית נדבה שהיא תגלחת טומאה והרביעית חובה שהיא לתגלחת טהרה ודרך זה יבא על נכון בפשטא דשמעתא אע''פ שמדברי רש''י ז''ל אינו נראה כן אלא שאין בתנאי זה חובה בתשלום ספירת מצורע כלל כדכתיבנא ומ''מ דרכו של רבינו ז''ל הוא דחוק מאד כדכתיבנא ויותר מהמה דברי הר''א ז''ל כמו שכתבתי ועדיין צ''ע:

ח אֲבָל הָאָשָׁם וְהָעוֹלָה אֵינָן מְעַכְּבִין לֹא בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא בְּצָרַעַת. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר אִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי וְלֹא נִטְמָא בְּמֵת הֲרֵי טָהַר בְּצִפֳּרִין וְחַטַּאת הָעוֹף הִיא חַטָּאתוֹ וְלֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁעִמָּהּ מִקָּרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה כְּדֵי שֶׁיְּגַלֵּחַ עַל הַבְּהֵמָה. וְאִם טְמֵא מֵת הוּא הֲרֵי עוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה. וְאִם אֵינוֹ מְצֹרָע וּטְמֵא מֵת הוּא חַטַּאת הָעוֹף קָרְבַּן נָזִיר שֶׁנִּטְמָא וְעוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה וַהֲרֵי הֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בָּאַחֲרוֹנָה. וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע עוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁהֵבִיא בַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה הִיא מֵחוֹבַת תִּגְלַחַת וְחַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל סָפֵק וַהֲרֵי לֹא נֶאֱכֶלֶת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים. מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר''ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר''ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ''ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל''ל כל קרבנות דמצי מייתי אע''פ שאינם מעכבים וא''ה ה''ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר''ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: ומ''ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא. ותמיה לי אע''פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: ומ''ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין. מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים:

 לחם משנה  אבל האשם והעולה וכו'. הר''א ז''ל נראה שמשיג על רבינו ז''ל על אשם שהוא מעכב בתגלחת הצרעת אבל בנזיר טמא ודאי דאית ליה להר''א דאינו מעכב וכדכתב רבינו ז''ל בפ' ו' דקי''ל כרבנן דחטאת מעכב ולא אשם וכדאמרינן בפ' ג' דנזיר ולא השיגו שם הר''א ז''ל אבל הא דאשם אינו מעכב בתגלחת הצרעת קשיא ליה להר''א ז''ל דהוא מפרש הגמרא דמקשה (שם) הא בעי אשם דמעכב ותירצו עביד לה כר''ש אבל לרבנן אין תקנה כלל ואם כן לרבנן דאשם מעכב ולא מצי לאתנויי באשם אין לזה שאירע לו אלו הספיקות תקנה כלל אבל רבינו ז''ל דעת אחרת עמו והוא דעת התוס' בפ''ח דנזיר דהקשו בגמרא הכי דהא בעי אשם דמעכב ע''כ צריך לאתויי ולהתנות ואמאי לא מני לה הברייתא ותירצו הכי אי מצית למימר דאשם מעכב היינו לר''ש משום דלדידיה אית ליה תקנה דיכול להתנות אבל לרבנן דאינו יכול להתנות דאין מביאים קדשים לבית הפסול ודאי אשם מעכב דאם כן נמצא דאין לזה תקנה כלל ובודאי דלדידיה אין מעכב ואע''ג דאמרינן בפ' האומר משקלי עלי כשם שחטאתו ואשמו מעכבין וכו' היינו ר' ישמעאל דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה. כן נראה לפרש דברי רבינו ז''ל וכן נראה דעת התוס' ז''ל בפ' כהן גדול ונזיר שכתבו דלרבנן לא מעכב אשם ואע''ג דרבינו ז''ל כתב בפי''ח מהלכות מעשה הקרבנות שהחטאת והאשם הם עיקר הכפרה גבי מצורע כמו שכתבתי למעלה היינו לומר דאינו מתכפר לו אבל מ''מ אינו מעכבו מלאכול בקדשים והא דכתב בפי''ד אבל חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וכו' חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינו מעכבו מלשתות ביין ולא כתב חוץ מאשם מצורע שאינו מעכב וכן אשם נזיר טמא כמו שכתב כאן ודאי דהדין כן אלא שרבינו ז''ל נמשך שם אחר לשון הגמרא ושם בפ' האומר משקלי עלי לא הזכירו אלא חטאת נזיר ולא חשו להזכירה בגמ' אשם נזיר טמא ואשם מצורע משום דלא נחת רב פפא התם לומר אלא דכללא דכייל מתני' לאו כלל גמור הוא וכיון דהביא חד דלא אתקיים ביה כללא לא חש להביא אינך. ועל פי מה שכתבתי אתי שפיר מ''ש רבינו ז''ל בריש הלכות מחוסרי כפרה גבי מצורע דאין האשם והעולה מעכבין דהוא מסכים למ''ש כאן והרב בעל כ''מ ז''ל כתב שהוא ט''ס ולא זכר ממ''ש כאן. גם מה שפירש הרב בעל כ''מ ז''ל כאן דרבינו ז''ל מפרש דכי מקשה בגמרא והא בעי אשם הוא דאע''ג דאינו מעכב היה לו לאתויי ולהתנות אינו נראה לי כן דא''כ אמאי לא קשה ליה מאיל השלמים דנזיר דאמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות וכן עולת העוף דנזיר טמא אלא ודאי דעיקר הדבר כמו שכתבו התוס' ז''ל דאין לחוש באלו כיון דלא מעכבי לא הצריכו להביא ולהתנות ולפ''ז א''ש ג''כ מה שתמה דעולת העוף דנזיר ומצורע למה לא יביא ויתנה עליה דלא הצריכו להביא ולהתנות בודאי שאינו מעכב ותמיהתו שתמה הרב הנזכר ז''ל אינו אלא על פי מה שהוא סובר בדעת רבינו ז''ל דקושיית הגמרא הוי דאע''ג דאינו מעכב היה לו להביא ולהתנות אבל לפי מה שפירשתי בדעת רבינו ז''ל שהוא מפרש קושיית הגמרא והוא מסכים לדעת התוס' ז''ל אתי שפיר הכל: עולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה וכו'. כלומר דילמא אינו מצורע והוי תגלחת טהרה וצריך לגלח על קרבן:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת כְּשֶׁהָיָה קָטָן אוֹ אִשָּׁה. אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ מְגַלֵּחַ מִסָּפֵק לֹא תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא תִּגְלַחַת צָרָעַת. שֶׁמָּא טָהוֹר הוּא וְנִמְצָא מַקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא תִּגְלַחַת טָהֳרָה בִּלְבַד. שֶׁאֵין אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אֵלּוּ לְעַכֵּב אֶלָּא לְמִצְוָה:

 כסף משנה  בד''א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'. בריש פרק שני נזירים (דף נ"ז):

 לחם משנה  שאין ד' תגלחות אלו לעכב אלא למצוה וכו'. בר''פ שני נזירים (דף נ"ז:) אמרו מר זוטרא מתני להא שמעתא דשמואל אסיפא שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל וכו' והא קא עביד השחתה וכו' (כך היא גירסת רש"י והתוס' ז"ל) ותירצו אמר שמואל באשה וקטן ומדהקשו והא קא עביד השחתה משמע דבתגלחת מצורע פריך וכדפירש''י ז''ל דבתגלחת של מצורע דמגלח זקנו שייך השחתה אבל לא אתגלחת טומאה דאינו מגלח אלא ראשו וכיון דהקשו בתגלחת של מצורע דאמאי מגלח דהא קא עביד השחתה ותירצו באשה וקטן משמע דאם אין אשה וקטן אינו מגלח וסגי בלא גילוח כי היכי דאמרינן בלישנא קמא באשה וקטן והתם היכא דהוי גדול סגי בלא גילוח ואי גילוח מעכב גבי מצורע אמאי סגי בלא גילוח לכך כתב רבינו ז''ל דאין תגלחת מצורע מעכב ונתן טעם שמא הוא טהור ומקיף את ראשו כדי לתת טעם לתגלחת הטומאה דליכא בהו השחתה. אבל קשה בהל' טומאת צרעת פי''א שכתב שם רבינו ז''ל תגלחת המצורע וטבילתו אינן מעכבות השיגו שם הר''א ז''ל דודאי תגלחת מצורע מעכב וכן פירש שם הרב בעל כ''מ ז''ל דעת רבינו ז''ל מסכים לדעת הר''א ז''ל וכאן כתב רבינו ז''ל בהפך ולא השיגו כאן הר''א ואם נאמר דמאי דקאמר שד' תגלחות אלו אינם לעכב הוא מפני שהם תגלחות ספק אבל אם היו תגלחות ודאי הוו מעכבין. לא היא חדא דבטומאה ובנזירות אפי' ודאי לא מעכבי כדכתב רבינו לעיל בהלכות אלו ועוד דאי ודאי מעכבי גבי מצורע דספק למה מותר לאכול בקדשים אלא משמע דאפי' ודאי לא מעכבי. ולכך נראה לכאורה דדעת רבינו ז''ל דתגלחת מצורע לא מעכב ואולי טעמו מכח הסוגיא האמורה בפרק שני נזירים והר''א ז''ל אולי לא גריס הא קעביד השחתה אלא והא קעביד הקפה ולא פריך אלא אתגלחת טומאה אבל ודאי בתגלחת של מצורע לא פריך דכיון דמעכבי עבדינן ליה, אי נמי הר''א ז''ל פסק כלישנא קמא ועדיין צריך עיון בדעת רבינו ז''ל:

י נָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ וַדַּאי וְנִטְמָא בְּסָפֵק כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ שֶׁהֲרֵי נָפְלוּ הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בִּסְפֵק טֻמְאָה שֶׁנִּטְמָא וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה וְשׁוֹתֶה בְּיַיִן. וּמֵאַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן צָרָעַת אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים:

 כסף משנה  נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'. בברייתא בגמרא ס''פ שני נזירים (דף נ"ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ''ד יום. ומ''ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי. נ''ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי:

 לחם משנה  נזיר שנצטרע ודאי וכו'. בס''פ שני נזירים (דף ס') אמרינן טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים ופירש''י ז''ל דבשבעה ימים הראשונים יעשה ב' תגלחות של מצורע כיון דהוא מוחלט ודאי ויאכל בקדשים אבל מ''מ הוא נזיר טהור ולכך מונה שלשים יום ומגלח ועדיין שמא הוא נזיר טמא והוי תגלחת טומאה ולכך ימנה שלשים יום אחרים דהוי ששים ושבעה ימים. ורבינו ז''ל קיצר בלשונו הרבה וצריך לפרש דבריו שמ''ש לאחר שיטהר מצרעתו אין פירושו כמו לאחר שיטהר מצרעתו שכתב גבי מצורע ודאי וטמא ודאי דהתם פירושו לאחר שנרפא מן הצרעת והכא פירושו לאחר שעשה ב' תגלחות של מצורע והביא קרבן כפרתו דהיינו נטהר מצרעתו ר''ל שנטהר כדינו ואח''כ כתב ומזה שלישי ושביעי להטהר מטומאת מת. ומ''ש ומגלח תגלחת הטומאה אינו בסוף הז' אלא בסוף ימי הנזירות שנדר על עצמו דדילמא אינו טמא ונזיר טהור הוא ואינו יכול לגלח ואח''כ יגלח וימנה נזירות טהרה בראשון ואח''כ יגלח ויטהר. כן מוכרח לפרש דבריו אע''פ שרבינו ז''ל קיצר בלשונו הרבה:

יא נִטְמָא וַדַּאי וְהָיָה מְצֹרָע בְּסָפֵק וְטָהַר מִסְּפֵק צָרַעְתּוֹ מוֹנֶה יְמֵי נְזִירוּתוֹ שְׁלֵמָה וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת הַנֶּגַע. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת סְפֵק נִגְעוֹ דּוֹחָה נְזִירוּת. וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת מְצֹרָע הָרִאשׁוֹנָה לְתִגְלַחַת שְׁנִיָּה וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. וּמַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעָה אֲחֵרִים לְטֻמְאַת מֵת וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ:

 לחם משנה  נטמא ודאי והיה מצורע בספק. שם שאמרו מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים ופירש''י ז''ל דימתין ז' ימים ויגלח לטומאתו ואחר כך ימתין שלשים יום דילמא אינו מצורע והוי נזיר טהור ויגלח לסוף שלשים יום פעם אחרת ואז אמרינן דילמא הוי מוחלט והוו ב' תגלחות של מצורע ויביא קרבנו ויאכל בקדשים אח''כ ימנה שבעה ימים אחרים לטומאתו ויגלח דאם היה מצורע וב' תגלחיות הוו של מצורע שפיר עבדי דצריך תגלחת אחרת לטומאה ואם אינו מצורע ותגלחת ראשונה שעשה הוי תגלחת טומאה הרי כבר יצא מידי נזירות טהרה בתגלחת שניה ואח''כ ימתין שלשים יום אחרים ויגלח ויביא קרבנו ויטהר. זהו הנכון הנראה מפשט השמועה אבל רבינו ז''ל לא כתב כן אלא שתגלחת הראשונה היא לסוף ז' ואח''כ מונה ז' ימים ויגלח ולפי זה קשה דכיון שהוא מצורע מספק דילמא לא היה מצורע אלא טמא ואיך יגלח בימי טומאתו כיון דלא הזו עליו בשלישי ובשביעי דאם גלח בימי טומאתו לוקה וכדכתב רבינו ז''ל בפ' ששי ואם הזו עליו שלישי ושביעי כמו שנראה ממה שאמרו מזה עליו בשלישי ובשביעי א''כ התגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והרי נטהר מטומאתו ואיך יגלח אחרי כן אם אינו מצורע תגלחת שניה תוך שלשים כיון דכבר חל נזירות טהרה וצ''ע:

יב וְכֵן אִם הָיָה טָמֵא וּמְצֹרָע בְּוַדַּאי. לְאַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת צָרָעַת הָרִאשׁוֹנָה וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ בַּשְּׁבִיעִי וְהִיא תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל צָרָעַת וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים וְסוֹפֵר שִׁבְעָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ סוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת שְׁלֵמָה וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה וְשׁוֹתֶה בְּיַיִן:

 לחם משנה  ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו וכו' וסופר ז' ומגלח תגלחת טומאה וכו'. נראה דההזאה שהזה תוך ימי ספירו מועיל לטהרו מטומאת מת דכן כתב רבינו ז''ל בה' פרה אדומה פי''א כל המיטמאין מקבלין הזאה כיצד זבים וזבות ונדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בג' ובז' והרי הם טהורים מטומאת מת אע''פ שהם טמאים טומאה אחרת וכו', וא''כ כיון דהזה עליו בג' ובז' הרי נטהר מטומאת מת והא דצריך להמתין שבעה ימים כדי שיהא לו שער לגלח מפני דאין תגלחת אחת עולה לצרעתו ולטומאתו ובשבעה ימים קים להו לרבנן דאיכא שער לכוף ראשו לעיקרו כדאמרינן בפ' ג' מינים והשתא אתי שפיר שלא הצריך רבינו ז''ל הזאה אחרת בשבעה ימים של טומאת מת וכן בריש פרק זה כתב המזה שלישי ושביעי והיינו ליטהר מטומאת מת ואמאי טהור הא דילמא הוי מצורע ואחר כך הב' תגלחיות יצא מידי צרעתו ואחר כך ימנה לטומאתו ובאותן הימים היה ראוי להיות ההזאה אלא ודאי כדכתיבנא דאפי' שההזאה בימי צרעתו מועיל לו ליטהר מטומאת מת וצריך להמתין ז' ימים אחרים לתגלחת הטומאה דאין תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן לצרעתו ולטומאתו. ואחר אשר נתבאר בפרק זה ענין קרבן בספק נתבאר מ''ש רבינו ז''ל למעלה בפ' שמיני ואם הביא זבחיו לא עלו לו דאחר כך יביא חטאת העוף בספק ודי לו דעולה ואשם אינם מעכבין וכיון שכבר הביאן בספק די לו וכמו שנראה מפרק זה ואם כן נסתלקה תמיהת הרב ב''י ז''ל שתמה שם שאיך יביא חולין בעזרה שיתנה ויאמר אם לא עלו הראשונים הרי חטאתי זה ואם לאו הוא חטאת העוף הבא על הספק: סליקו להו הלכות נזירות

יג לָמָּה סוֹפֵר שִׁבְעָה. שֶׁאֵין שִׁבְעַת יְמֵי הַטֻּמְאָה עוֹלִין בְּשִׁבְעַת יְמֵי סְפִירָה שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת שֶׁל מְצֹרָע:

יד הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא אֶעֱשֶׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּנְזִירוּת כָּזוֹ מִנְּזִירוּת רְשָׁעִים הוּא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַה' דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ו-ז) 'נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ' (במדבר ו-ח) 'קָדשׁ הוּא לַה''. וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב כְּנָבִיא (שֶׁנֶּאֱמַר) (עמוס ב-יא) 'וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְזִירוּת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 כסף משנה  האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. משנה בריש נדרים (דף ט'). ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: סליקו הלכות נזירות בס''ד

---

הלכות ערכין וחרמין

יֵשׁ בִּכְלָלָן שֶׁבַע מִצְוֹת. חָמֵשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁתַיִם מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לָדוּן בְּעֶרְכֵי אָדָם כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וְזֶהוּ דִּין עֶרְכֵי אָדָם. ב) דִּין עֶרְכֵי בְּהֵמָה. ג) דִּין עֶרְכֵי בָּתִּים. ד) דִּין עֶרְכֵי שָׂדוֹת. ה) דִּין מַחְרִים נְכָסָיו. ו) שֶׁלֹּא יִמָּכֵר חֵרֶם. ז) שֶׁלֹּא יִגָּאֵל חֵרֶם:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות ערכין וחרמין - פרק ראשון

א  הָעֲרָכִים הֵם נֵדֶר מִכְּלַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ב) 'אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה''. לְפִיכָךְ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' וְ(דברים כג-כב) 'לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ' וּמִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה':

 כסף משנה  הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו'. כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה. ומ''ש לפיכך חייבים עליהם:

ב מִצְוַת עֲשֵׂה לָדוּן בְּדִינֵי עֲרָכִין כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְאֶחָד הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי. אוֹ הָאוֹמֵר עֵרֶךְ זֶה עָלַי. אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי. נוֹתֵן הָעֵרֶךְ לְפִי שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ וְהוּא הַדָּבָר הַקָּצוּב שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר:

 כסף משנה  מצות עשה לדון בדיני ערכין: ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי וכו'. מבואר בפ''א (דף ד':) ופ''ה דערכין (דף כ'):

ג וְכַמָּה הוּא הָעֵרֶךְ. אִם הָיָה הַנֶּעֱרָךְ בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְהָאוֹמֵר עָלָיו עֵרֶךְ זֶה עָלַי הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי וְאֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. הָיָה מִבֶּן אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם עַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשָׁה שְׁקָלִים. מִשֶּׁנִּכְנַס בִּשְׁנַת שֵׁשׁ יוֹם אֶחָד עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת עֶשְׂרִים עֵרֶךְ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. מִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים יוֹם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנַת שִׁשִּׁים עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים. וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס בִּשְׁנַת אַחַת וְשִׁשִּׁים יוֹם עַד יוֹם מוֹתוֹ אֲפִלּוּ חָיָה כַּמָּה שָׁנִים עֵרֶךְ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים וְהַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:

 כסף משנה  וכמה הוא הערך אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות וכו'. משנה בריש ערכין פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך ובגמ' ת''ר המעריך פחות מבן חדש ר''מ אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קא מיפלגי ר''מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר''מ וידוע דהלכה כחכמים: היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות וכו'. לשון התורה ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים ובספ''ד דערכין (דף י"ח) תנן ר''א אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד ופירש''י ר''א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום אחד משנה האחרת. ובגמ' תניא ר''א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן מבן חדש ויום אחד ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א''כ ג''ש מאי אהני, ופירש''י ג''ש מאי אהני לי בלא ג''ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. וכתבו התוספות ופדויו מבן חדש ומעלה חפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש עכ''ל. משמע דהוו גרסי ופדויו מבן חדש ומעלה כמו בספרים דידן ומש''ה הוה קשיא להו אבל רש''י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז''ל ונאמר להלן גבי לויים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר אף כאן בחדש ויום אחד עכ''ל. וטעמו מדכתיב בפרשת במדבר גבי לויים מבן חדש ומעלה תפקדם ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אע''ג דלא דרשי ג''ש מ''מ גילוי מילתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום אחד. א''נ מדכתיב בערכין בפרשת אם בחקותי ואם מבן חדש דמשמע שיהיה בן חדש שלם שיהא בן חדש ויום אחד: משנכנס בשנת שש יום אחד וכו'. בפרשת אם בחקותי ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים וכבר נתבאר בסמוך שכשנאמר חדש שיהא שלם דהיינו שיהא יתר על החדש יום אחד והוא הדין לשנים: משיכנס בשנת אחת ועשרים וכו'. מבואר בכתוב וע''פ מה שכתבתי בסמוך:

 לחם משנה  היה מבן אחד ושלשים וכו'. הרב כסף משנה ז''ל טרח עצמו בזה ואין צורך דרבינו פסק כסתם מתני' דפ' השג יד (דף י"ח) דקאמרה יום שלשים כלמטה הימנה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן וכו' מג''ש דשנה שנה ומה לנו דרשה לדר''א ואין אנו צריכין לה דכיון דאית לן ג''ש דשנה שנה ידענו שבכולם הוי יום אחד אחרי כן:

ד כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַלֵּדָה. וְכָל הַשְּׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְהוּא מִשְׁקַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שְׂעוֹרָה מִכֶּסֶף טָהוֹר. וּכְבָר הוֹסִיפוּ עָלָיו וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים:

 כסף משנה  כל השנים האלו מעת לעת וכו'. בספ''ד דערכין (דף י"ח:) אמרינן דשנה האמורה בערכין מעת לעת ולא שנה למנין עולם והוה משמע לי דלא אתא למעוטי אלא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים לא מפלגינן אלא שרש''י כתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא עכ''ל. ואע''פ שמסוף לשונו משמע כדפרישית מ''ש ואותה שעה קשה בעיני והתוס' כתבו בפ''ח דערכין דף ל''א ד''ה שנת ממכרו נפקא במסכת נדה פירש ה''ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי קרא אבל דאינך לא. והתוס' כתבו כאן ה''ה בכלהו בעינן מעת לעת דילפינן שנה מבתי ערי חומה כדאמרינן בגמ' לקרא גבי מילתא אחריתי עכ''ל: וכל השקלים בשקל הקדש. משנה בפ' יש בכור (דף מ"ט:) חמש סלעים של בן שלשים של עבד נ' של אונס ומפתה ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי. ומ''ש והוא משקל ש''כ שעורה מכסף טהור וכו'. כמו שביארנו בהלכות שקלים פ' [ראשון]:

ה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין לָהֶם עֵרֶךְ שֶׁלֹּא קָצְבָה תּוֹרָה עֵרֶךְ אֶלָּא לְזָכָר וַדַּאי אוֹ לִנְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ שֶׁהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם:

 כסף משנה  טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך וכו'. משנה בריש ערכין:

ו * הָעַכּוּ''ם נֶעֱרָךְ אֲבָל אֵינוֹ מַעֲרִיךְ. כֵּיצַד. עַכּוּ''ם שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ עֵרֶךְ יִשְׂרָאֵל זֶה עָלַי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר עֵרֶךְ עַכּוּ''ם זֶה עָלַי אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי הָעַכּוּ''ם עָלַי נוֹתֵן לְפִי שְׁנֵי הָעַכּוּ''ם הַנֶּעֱרָךְ. וְכֵן הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַחֵרֵשׁ וְאֶת הַשּׁוֹטֶה חַיָּב וְנוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו:

 ההראב"ד   העכו''ם נערך אבל לא מעריך. א''א פוסק כר''מ ור' יהודה חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וקי''ל כר''י ואפשר משום דאמר רבה הלכתא כר''מ מסתבר וכו' ולא מיחוור דלא מידחיא הלכתא פסיקא במסתברא ור''מ ור''י הלכתא פסיקא היא כר' יהודה:

 כסף משנה  העכו''ם נערך אבל אינו מעריך. משנה שם (דף ה':) עכו''ם ר''מ אומר נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' ת''ר בני ישראל מעריכין ואין העכו''ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין תלמוד לומר איש דברי ר''מ אמר ר''מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך ר''י אומר בני ישראל נערכים ואין העכו''ם נערכים יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש אמר ר''י וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עכו''ם מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכים יותר מבנערכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא. הלכתיה [דרבי מאיר] מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו טעמיה דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דאע''ג דבני דעה מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו ופסק רבינו כר''מ משום דאמר רבא דמסתברא הלכתיה: וכתב הראב''ד א''א פוסק כרבי מאיר ור''י חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וכו' ורבינו סובר דכיון דאתמר עלה מסתבר טעמיה עדיף מכללא דר''מ ור''י הלכה כר''י שהוא כלל כולל בעלמא ואין למדין מן הכללות: וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב וכו'. משנה שם:

ז הָעֶבֶד נֶעֱרָךְ וְעוֹרֵךְ כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל. וְאִם יִפָּדֶה וְהָיָה לוֹ יִתֵּן עֵרֶךְ שֶׁנָּדַר:

 כסף משנה  העבד נערך ועורך וכו'. גם זה שם במשנה:

ח אֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַיָּפֶה הַבָּרִיא וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַכָּעוּר הַחוֹלֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַנֶּעֱרָךְ מֻכֶּה שְׁחִין אוֹ סוּמָא אוֹ גִּדֵּם וְיֵשׁ בּוֹ כָּל מוּם נוֹתֵן לְפִי שָׁנָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  אחד המעריך את היפה הבריא וכו'. משנה ריש פרק ג' דערכין (דף י"ג). ומ''ש אפי' היה הנערך מוכה שחין, בריש ערכין:

ט  הַדָּמִים אֵינָן כַּעֲרָכִין. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי זֶה עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אֲפִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי קָטָן בֶּן יוֹמוֹ אוֹ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אוֹ עַכּוּ''ם נוֹתֵן מַה שֶּׁהוּא שְׁוֵה דִּינָר אוֹ אֶלֶף כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר בַּשּׁוּק:

 כסף משנה  הדמים אינם כערכים וכו'. ברפ''ג דערכין (דף י"ג) יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. ומ''ש אפי' היה אותו פלוני קטן בן יומו הכי משמע מדתנן בריש ערכין (דף ה') פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך. ומ''ש או טומטום ואנדרוגינוס. שם. ומ''ש או עכו''ם. שם במשנה גבי נכרי זה וזה מודים שנודרים ונידרים:

י וְהָעֲרָכִים כֻּלָּן וְהַדָּמִים הַכּל סְתָמָן לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִפְּלוּ הַכּל לַלִּשְׁכָּה שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ מוּכֶנֶת לְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת:

 כסף משנה  והערכים כולם והדמים כולם לבדק הבית. (שלהי שום היתומים (דף כ"ד) ):

יא  עַכּוּ''ם שֶׁאָמַר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי נוֹתֵן כְּפִי נִדְרוֹ וְאֵינוֹ נוֹפֵל לַלִּשְׁכָּה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִן הָעַכּוּ''ם נְדָבָה אוֹ נֵדֶר לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת אוֹ בֶּדֶק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד-ג) 'לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת' וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (נחמיה ב-כ) 'וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם':

 כסף משנה  עכו''ם שאמר דמי עלי. שם (דף ה'):

 לחם משנה  (ו-יא) העכו''ם נערך אבל אינו מעריך וכו'. במשנה בפ''ק (דף ה') איפליגו ר''מ ור' יהודה בהא מילתא ואמר רבא הלכתא דר''מ מסתברא כו' (עיין בכ"מ) והקשו דר' יהודה איך יתרץ פסוק זה ותירץ רב חסדא וערכו נגנז והקשו אלא מעתה לא ימעלו בו דתנן חמש חטאות המתות וכו' אלמה תניא גבי קדשי עכו''ם במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן ותירצו אלא אמר רבא משום רפיון ידים הוא דכתיב ויהי עם הארץ מרפים וכו' וכתבו התוס' ז''ל דסברת המקשה הוא דהך ברייתא דבמה דברים אמורים בקדשי מזבח לא אתיא אלא כר''י דלר''מ ליכא קדשי בדק הבית גבי עכו''ם כלל. עוד כתבו שם התוס' ז''ל דצ''ע דהיכי קאמר בסיפא דמתני' וזה וזה מודין שנודרין ונידרין הא עכו''ם לא נדרי לבדק הבית כלל לר''מ ותירצו ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר''מ מקרא דלא לכם ולנו ורבינו ז''ל נראה שאין דעתו כן אלא שלפי המסקנא נמי הלכתא כר''מ, ולקושית התוס' ז''ל שהקשו מסיפא דמתני' תירץ לקמיה ואמר עכו''ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נותן ללשכה שאין מקבלין מן העכו''ם כו' שנאמר לא לכם ולנו וגו' וא''כ לפי זה מה שאמר במשנה דלר''מ נודר ר''ל דאינו נופל דמיו ללשכה, אבל קשה דא''כ מה מוכיח רבא מקרא דלא לכם ולנו הא גבי דמים אע''ג דסתמן ללשכה אמרינן דהעכו''ם יש לו דמים ואינן נופלים ללשכה נימא הכי גבי ערכין דיש לו ערך ואינו נופל ללשכה ומה מוכיח רבא מקרא דהתם דלגבי ערכין הוי כר''מ דלא אמר כלום, וי''ל דכיון דמעטיה קרא גבי ערכין משום דכתיב בני ישראל משמע דהעכו''ם אינו מעריך כלל ומאי דהביא ראיה מהתם הוא דכיון דמצינו דלבדק הבית לא היו רוצים דמי עכו''ם מסתברא לומר דקרא דמעטיה גבי ערך לגמרי לעכו''ם הוא שלא יהא העכו''ם מעריך כדי שלא יבואו דמיו לקדשי בדק הבית ומש''ה מעטיה קרא ועשאו יותר מדמים דהכא לא אמר כלום והתם כיון דלא מצינו מיעוטא אמרינן דנותן ולא יפלו דמיו ללשכה אבל מ''מ קשה דבפ''ח מהלכות מתנות עניים כתב רבינו ז''ל עכו''ם שהתנדב לקדשי בדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו ואם היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להם דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו משמע לכאורה דאית ליה דקרא אסר דוקא בדבר מסויים לבד אבל בדבר שאינו מסויים אם קבלו מהם נותנין לחזק בדק הבית ואית ליה דברייתא דקאמרה שם בגמרא עכו''ם שהתנדב לבדק הבית מקבלין וכו' אתיא אפילו כרבי מאיר וכאן כתב בהפך שכתב כאן שאפי' בדבר שאינו מסויים אין מקבלין מהם לחזק בדק הבית ואפילו שקבלו לא יעשו בדק הבית אלא דברים אחרים. ועוד קשה שכאן כתב שנותן הדמים ומקבלין ממנו לשאר דברים ושם כתב דאין מקבלין ממנו לכתחילה. ותו קשיא דכאן כתב רבינו ז''ל דאין מקבלין ממנו לבדק הבית ואם אמר לשמים נדרתי יגנז וכיון שכן אמאי כתב בסוף פ''ה מה' מעילה דקדשי עכו''ם אם הם לבדק הבית מועלין בהם והא אמרינן בגמ' דכיון שיגנז הוי כחטאת שמתו בעליה ואין מועלין בהם כדהקשו בגמ' לרב חסדא דאמר וערכו יגנז. ונראה לתרץ בדוחק לזה ולומר דערכין ודמים אע''ג דסתמן לבדק הבית בעכו''ם לא אמרינן דיהא סתמו לבדק הבית אלא יעשה בהם דברים אחרים אבל כשהעכו''ם נותנו בפירוש לבדק הבית אז אין מקבלין ממנו ואם קבלו אם אינו דבר מסויים אין מחזירין ואם לאו מחזירין וטעמא דכשהוא בדרך הסתם אע''פ שנותן דבר שסתמו לבדק הבית כמו ערכין ודמים כיון דאמר קרא לא לכם ולנו לבנות והם לא פירשו כשנותנין אותו שיהא לבדק הבית אלא שהם סומכים על הסתם לא יהיה לבדק הבית אלא לדברים אחרים דדוקא בישראל אמרינן דסתמן לבדק הבית ומש''ה קאמר רבינו ז''ל כאן דמקבלין ממנו לכתחילה כיון דהם לא פירשו דהוא לבדק הבית נקבל ממנו ונעשה דברים אחרים אבל כשהוא מפרש לבדק הבית בפירוש אז יש חילוק בין דבר מסויים כמ''ש בה' מתנות עניים דדבר שאינו מסויים מקבלין ממנו והוי קדש לבדק הבית כיון דפירש כן בפירוש אלא שאין מקבלין ממנו לכתחלה כיון שהוא דבר שע''כ צריך לעשות ממנו בדק הבית כמו שפירש ומ''מ דבר המסויים אפי' שקבלו מחזירין דעל דא ודאי אמר קרא לא לכם ולנו וגו'. ומ''ש כאן שאין מקבלין נדבה ונדר לבדק הבית שנאמר לא לכם ולנו ה''ק כיון דקרא קאמר דדבר המסויים אין מקבלין ממנו לבדק הבית ואפי' דבר שאינו מסויים לכתחילה אין מקבלין ממנו כשהם פירשו לבדק הבית השתא שלא פירשו ראוי הוא שאפי' דבר שאינו מסויים לא יעשה ממנו בדק הבית בסתמא. ומ''ש רבינו ז''ל בה' מעילה דמועלין בקדשי בדק הבית הוא כשפירש לבדק הבית ובדבר שאינו מסויים ובפ''ד מה' שקלים כתב רבינו ז''ל דין זה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל ולפי מה שפירש רבינו ז''ל בה' מתנות עניים דמאי דאמר בגמ' כאן בתחילה ר''ל לכתחילה ולא כדפי' ז''ל שפירש בתחלת הבנין כשהיו רפויין צ''ל דמאי דשני גמרא התם שאני מלכותא דאי אמר עקרנא טורי עקר ולא הדר ביה אינו כפירוש רש''י ז''ל דלפירוש רש''י ז''ל הוי דמלכותא לא הדר ואין להם רפיון ידים אבל לפירוש רבינו ז''ל ה''פ מפני שהיה מלך קבלו ממנו מפני אימת המלכות ועוד שכיון שהמלכות נותן לבנין יתחזק הענין ולא יחזור המלכות בו ולא ימצא מערער עוד על הבנין דהמלכות לא יניח לערער עוד מפני כבודו שאמר לבנות וסייע בבנין שלא יאמר הדרנא הוא ולהכי קבלו ממנו כדי לסלק ערעור מעל הבנין:

יב וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן. יִבָּדֵק הָעַכּוּ''ם עַל דַּעַת מִי נָדַר. אִם נָדַר עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל יוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם חוּץ מִבֶּדֶק הַבַּיִת וּבֶדֶק יְרוּשָׁלַיִם. וְאִם אָמַר לַשָּׁמַיִם נָדַרְתִּי יִגָּנְזוּ:

 לחם משנה  ואם אמר לשמים נדרתי וכו'. וא''ת אפי' בסתמא נמי חיישינן שמא לשמים נדר דהא דין זה הוציא רבינו ז''ל מדין עכו''ם שהפריש תרומה דאמרינן כי האי גוונא בפ''ק דערכין וכן גבי עכו''ם שהתנדב קורה כדאיתא התם ורבינו ז''ל בפרק ח' מהלכות מתנות עניים גבי עכו''ם שהתנדב קורה כתב דעל הסתם טעונה גניזה משום דחיישינן שלבו לשמים וכן כתב בפ''ד מהלכות תרומות גבי תרומה, וי''ל דודאי בסתמא נמי יגנז והיינו דקאמר רבינו ז''ל אם אמר כו' כלומר סתמו כפירושו ולא חש לפרש דסמך על מה שכתב בפ''ח מהלכות מתנות עניים ובפ''ד מהלכות תרומות דאם דייקת לישנא דאם אמר דהוי דוקא תידוק נמי לישנא דרישא דאם נדר על דעת ישראל והוי דוקא וא''כ קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דהא סתמא יגנז ובסיפא משמע דהא סתמא לא יגנז אלא ודאי דלישנא לאו דוקא וסתמו הוי כאומר:

יג  הַגּוֹסֵס אֵין לוֹ לֹא עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים הוֹאִיל וְרֹב הַגּוֹסְסִין לְמִיתָה הֲרֵי הוּא כְּמֵת. וְכֵן מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁעָבַר וְהֶעֱרִיכוֹ אַחֵר אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ עַצְמוֹ אוֹ שֶׁאָמַר דָּמַי עָלַי אוֹ שֶׁאָמַר אַחֵר דְּמֵי זֶה עָלַי אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם שֶׁזֶּה כְּמֵת הוּא וְהַמֵּת אֵין לוֹ עֵרֶךְ וְלֹא דָּמִים. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז-כט) 'כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה' כְּלוֹמַר אֵין לוֹ פִּדְיוֹן אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמֵת:

 כסף משנה  הגוסס אין לו ערך ולא דמים וכו'. משנה פרקא קמא דערכין (דף ו') הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ובגמ' בשלמא גוסס לא נידר דלא בר דמים הוא וכו' עד ולא כל האדם: וכן מי שנגמר וכו' ועל זה נאמר וכו':

יד  זֶה הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג שֶׁהֶעֱרִיךְ אֲחֵרִים אוֹ נָדַר דְּמֵיהֶם אוֹ הִזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם וְגוֹבִין הַכּל מִנְּכָסָיו:

 כסף משנה  זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים וכו'. שם במשנה גבי גוסס ויוצא ליהרג רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין ובגמרא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באם הזיק (חייב לשלם) ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בבית דין של ישראל משום דאילו בבית דין של עכו''ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט:

 לחם משנה  היוצא ליהרג שהעריך כו'. מדפתח רבינו ז''ל בתרתי בגוסס ויוצא ליהרג ואחר כך סיים בחד וכתב זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים משמע דאית ליה דגוסס שהעריך אחרים שאינו חייב אבל התוספות ז''ל כתבו בפרק קמא דערכין (דף ד') גבי ברייתא דפטרה גוסס וז''ל וצריך עיון דפשטיה דקרא דהעמיד והעריך גבי נודר דכתיב בההוא קרא על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו וגוסס הוא נודר ומעריך כדתנן בשמחות ומנא לן לומר מהעמיד בההוא קרא על פי כדכתיב גבי מעריך לומר שלא יהיה נערך ע''כ משמע דאית להו דגוסס נודר ומעריך. ואפשר דרבינו ז''ל סובר דנודר ומעריך כיון דמתניתין היא במסכת שמחות כדכתבו התוספות ז''ל ולא כתב גבי היוצא ליהרג אלא משום מ''ש אם הזיק: או הזיק חייב כו'. פסק כרבי יוסי משום דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין ובגמ' משמע דלמ''ד הכי אם הזיק חייב כדאמרינן בפרק קמא דערכין:

טו כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל. וְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְהֶעֱרִיךְ אוֹ נָדַר דָּמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי נְדָרָיו קַיָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נְדָרִים:

 כסף משנה  כהנים ולוים מעריכים ונערכים. משנה בריש ערכין: וקטן שהגיע לעונת הנדרים וכו'. נזיר פרק תשיעי (דף ס"ב:):

טז הָעֲרָכִין הַקְּצוּבִין לְפִי הַשָּׁנִים הֵן שְׁנֵי הַנֶּעֱרָךְ וְלֹא שְׁנֵי הַמַּעֲרִיךְ. כֵּיצַד. בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁאָמַר לְבֶן שִׁשִּׁים עֶרְכְּךָ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן שִׁשִּׁים. וּבֶן שִׁשִּׁים שֶׁאָמַר לְבֶן עֶשְׂרִים עֶרְכְּךָ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ בֶּן עֶשְׂרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הערכים הקצובים לפי השנים וכו'. משנה רפ''ד דערכין (דף י"ח:) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד:

יז וְצָרִיךְ הַמַּעֲרִיךְ שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְנִשְׁאָלִין עַל הָעֲרָכִין וְעַל הַדָּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁאָלִין עַל שְׁאָר נְדָרִים וְהֶקְדֵּשׁוֹת:

 כסף משנה  וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים וכו': ונשאלים על הערכים ועל הדמים וכו':

יח הָאוֹמֵר עֵרֶךְ אֵלּוּ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלָּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שָׁנָיו. וְאִם הָיָה עָנִי נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּם עֵרֶךְ אֶחָד עָנִי. וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן עַל יְדֵי כֻּלָּן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

 כסף משנה  האומר ערך אלו עלי וכו'. בפ''ק (דף ד':) אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין תלמוד לומר נפשות:

 לחם משנה  האומר ערך אלו וכו' ואם היה עני נותן על ידי כולם. נראה לכאורה דצריך שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים דהא אמרינן לקמן בפרק ג' דכל פחות מסלע לאו ערך הוא אע''פ שהוא עני וכיון שאמר ערך כל אלו עלי צריך לתת לכל אחד סלע ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך שלם כדאמרינן לקמן:

יט הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְכֵן אִם אָמַר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר שְׁנֵי עֶרְכִּי עָלַי נוֹתֵן שְׁנֵי עֲרָכִין. וְכֵן אִם אָמַר אַרְבָּעָה אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתֵן כַּמִּנְיָן שֶׁנָּדַר:

 כסף משנה  האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' אמר שני ערכי עלי וכו'. בריש פרק ב' דערכין (דף ז':):

כ אָמַר הֲרֵי עָלַי עֵרֶךְ וְלֹא פֵּרֵשׁ עֵרֶךְ מִי אֶלָּא עֵרֶךְ סְתָם נוֹתֵן פָּחוּת שֶׁבַּעֲרָכִין שֶׁהוּא שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים:

 כסף משנה  אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי וכו'. בריש ערכין (דף ד'):

כא * הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וּמֵת קֹדֶם שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִין אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִתֵּן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ח) 'וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן'. עָמַד בַּדִּין וּמֵת יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין:

 ההראב"ד   האומר ערכי עלי ומת קודם שעמד בדין. א''א עמידה בדין שהוזכרה בגמ' על זה לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר והכי איתא בסיפרי אבל הוזכרה שם לחיוב היורשים מפני שהוא מלוה על פה והשתא דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה:

 כסף משנה  האומר ערכי עלי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום: כתב הראב''ד א''א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא וכו'. וי''ל לדעת רבינו דאף על גב דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשים מכל מקום כיון דחזינן דבמתניתין דלקמן מוקי גמרא בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא דאם לא עמד בדין פטורים וע''כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן:

 לחם משנה  האומר ערכי עלי ומת וכו'. הר''א ז''ל תמה בהשגות דלא הוזכרה העמדה בדין בגמ' אלא למ''ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשים אבל אנן דקי''ל דגובה מן היורשין ודאי דאינו צריך העמדה בדין. והרב בעל כ''מ ז''ל תירץ דכיון דאמרו בסיפא בגמ' מאי ניהו שעמד בדין משמע ליה לרבינו ז''ל דקים ליה לבעל הגמ' דבלאו טעמא דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין וצריך על כל פנים העמדה בדין. ואני תמיה על דבריו דאם אמרו בגמ' מאי ניהו שעמד בדין הוא מכח קושיא דרישא והכי כתב שם רש''י ז''ל היכי מתוקמא בע''כ בשעמד בדין קודם מותו כדאוקמה לרישא וא''כ מכח קושיא דרישא איצטריך לאוקומי בהכי והכי אמרינן שם קמ''ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי משמע דטעמא משום שעבודא הוי ולא משום העמדה והערכה. ועוד אני תמיה על דבריו דהעמדה בדין שהוזכרה בגמ' גבי מעריך ורבינו ז''ל כתב גבי נערך ולא גבי מעריך שכן כתב למטה אחר שעמד בדין הנערך. ועוד כתב והנערך צריך עמידה בדין ואמאי לא כתב העמדה בדין גבי מעריך כדאמרינן בגמ' לכך נראה לומר דהעמדה בדין שהזכירו בגמ' דהוי גבי מעריך הוי טעמא משום שעבודא וכיון דקי''ל דמלוה על פה גובה מן היורשין לא הזכיר שעבודא גבי מעריך כלל, ומה שהזכיר רבינו ז''ל העמדה בדין גבי נערך יצא לו ממה שאמר בברייתא בפ''ק גבי גוסס כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה והאי לגבי נערך הוא וסובר רבינו ז''ל דהכי קאמר דאם אינו בהעמדה שלא עמד בדין אינו בהערכה ולהכי כתב קרא דבעי הערכה גבי נערך מקרא דהעמיד והעריך דהביאו בגמ' גבי גוסס. אבל הר''א ז''ל בהשגות סובר דמה שאמר בברייתא כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה הוא שאינו ראוי להעמדה שאם הוא ראוי להעמדה בשעת הנדר ואע''ג שלא עמד לא איכפת לן כלל אלא דקפיד קרא גבי נערך שיהא ראוי בשעת הנדר להעמידו לפני הכהן ואע''פ שלא עמד לא איכפת לן וזהו שכתב שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג. ומ''מ מ''ש שאמרו בתוספתא דממעט יוצא ליהרג משום דאינו בהעמדה והערכה לא משמע הכי בסוף פ''ק דערכין דאמרו בשלמא גוסס לא נידר דלאו בר דמים הוא ולא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא אלא יוצא ליהרג בשלמא לא נידר וכו' אלא לא נערך אמאי ומיעטו אותו מקרא דכל חרם משמע דאית ליה לגמרא דידן דיוצא ליהרג בר העמדה והערכה הוא. וא''ת לדעת רבינו ז''ל דע''כ צריך העמדה גבי נערך בדין א''כ כשאמר בגמרא בפ''ד גבי האומר ערכי עלי ומת יתנו ליורשים ש''מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ותירצו כשעמד בדין ואמאי לא אמר ליה המתרץ וליטעמיך כיון דמתני' אמר ערכי עלי הוי המעריך ונערך אחד ואת מודית דבעינן העמדה בדין לנערך משום דכתיב והעמיד והעריך א''כ ע''כ לדידך נמי איירי מתני' כשעמד בדין מפני הנערך שהוא המעריך עצמו, וי''ל דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך:

כב אֲבָל הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד בְּדִין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו וְיֹאמְרוּ הַדַּיָּנִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִתֵּן. וְאִם קָצְבוּ דָּמָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין:

כג וּמַה בֵּין עֲרָכִין לְדָמִים. שֶׁעֲרָכִין קְצוּבִין מִן הַתּוֹרָה וְהַדָּמִים אֵינָן קְצוּבִין. וְכֵן הָאוֹמֵר עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי וּמֵת הָעוֹרֵךְ וְהַנֶּעֱרָךְ אַחַר שֶׁעָמַד הַנֶּעֱרָךְ בְּדִין חַיָּבִין הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן. מֵת הַנֶּעֱרָךְ קֹדֶם שֶׁעָמַד בְּדִין אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲרִיךְ קַיָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין עֵרֶךְ לְמֵת וְהַנֶּעֱרָךְ צָרִיךְ עֲמִידָה בְּדִין. אָמַר דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי וְעָמַד בְּדִין וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּקְצְצוּ דָּמָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:

 כסף משנה  ומה בין ערכין לדמים וכו'. פשוט הוא. ומ''ש וכן האומר ערך פלוני עלי ומת וכו'. משנה בפרק רביעי דערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא מת הנודר וכו' מאי ניהו שעמד בדין היינו (הך) סיפא איצטריכא ליה דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ''ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש''י מאי ניהו שעמד בדין כלומר מתני' דקתני יתנו היורשים היכי מיתוקמא בע''כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמת ברישא ואמאי הדר קתני לה דמהו דתימא אע''פ שעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי. גלוי מילתא בעלמא הוא לגלות מהו חייב הואיל ונידר קיים אמדינן ליה:

הלכות ערכין וחרמין - פרק שני

א  הָאוֹמֵר עֵרֶךְ יָדִי אוֹ עֵרֶךְ עֵינִי אוֹ רַגְלִי עָלַי אוֹ שֶׁאָמַר עֵרֶךְ יָד זֶה אוֹ עֵינוֹ עָלַי לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ לִבִּי אוֹ כְּבֵדִי עָלַי אוֹ עֵרֶךְ לִבּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ כְּבֵדוֹ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. וְכֵן כָּל אֵיבָר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת אִם אָמַר עֶרְכּוֹ עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  האומר ערך ידי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו:

ב אָמַר חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטֵל חֶצְיוֹ וְיִחְיֶה:

 כסף משנה  אמר חצי ערכי עלי וכו'. גם זה משנה שם:

ג הָאוֹמֵר דְּמֵי יָדִי עָלַי אוֹ דְּמֵי יַד פְּלוֹנִי עָלַי שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד וְנוֹתֵן לַהֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. אִם נִמְכַּר הוּא כֻּלּוֹ [יִהְיֶה] שָׁוֶה חֲמִשִּׁים. וְאִם יִמָּכֵר חוּץ מִיָּדוֹ שֶׁתִּשָּׁאֵר יָדוֹ זוֹ לִבְעָלָיו וְלֹא יִהְיֶה לַלּוֹקֵחַ בָּהּ כְּלוּם שָׁוֶה אַרְבָּעִים. נִמְצָא זֶה יִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם לַהֶקְדֵּשׁ עֲשָׂרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  האומר דמי ידי עלי וכו'. גם זה משנה שם (דף י"ט:). ומ''ש כיצד אם נמכר הוא כולו וכו' שם בגמ' היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין א''ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא אמר אביי (אומדין) כמה אדם רוצה (ליתן) בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה (מלאכה) בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. ופירש''י אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו. התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחלת דמיו שאומדים עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואים אותו מזולזל. הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא (יפה עכשיו) שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידו. ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין. ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן בגברא שביחא עכ''ל:

 לחם משנה  כיצד אם נמכר הוא כולו וכו'. בפרק האומר משקלי עלי (דף י"ט:) אמרינן התם בעי רבא אמדוהו אומד של נזקין ואמר דמי עלי מהו כלומר שאמדוהו אומד נזקין שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה היה יפה וכמה הוא יפה מי אמרינן הא אמדוהו חדא זימנא או דלמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא את''ל שאני אומדנא וכו' אמר דמי עלי ואמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הכא ודאי אמדוהו בי עשרה או דלמא שבח ביני וביני אמר דמי עלי ולא אמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הכא ודאי בחד זימנא אמדינן ליה או דלמא כיון דבזה אחר זה נדר תרי זימני אמדינן ליה ואת''ל כיון דבזה אחר זה נדר תרי זמני אמדינן ליה אמר שני דמי עלי בבת אחת מהו הכא ודאי בבת אחת נדר בבת אחת אמדינן ליה או דילמא כיון דקאמר שני כזה אחר זה דמי את''ל כיון וכו' אמדוהו מאליו מהו מי אמרינן הא אמיד מאליו וקאי או דלמא בעינן כוונה לאומדנא כו' ואסיקו בתיקו, ולדעת רבינו ז''ל דכל את''ל הוי פשיטותא כולהו בעיי איפשיטו ולעולם צ''ל ב' בר מבעיא בתרא דאסיק בתיקו ולא ראיתי לרבינו שהזכיר כלל מכל זה בהלכות אלו ולא ידעתי למה:

ד הָאוֹמֵר דְּמֵי רֹאשִׁי אוֹ כְּבֵדִי עָלַי אוֹ דְּמֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ לִבּוֹ אוֹ כְּבֵדוֹ עָלַי נוֹתֵן דְּמֵי כֻּלּוֹ. וְכֵן הָאוֹמֵר דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי נוֹתֵן דְּמֵי כֻּלּוֹ. אֲבָל הָאוֹמֵר חֲצִי דָּמַי עָלַי נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו:

 כסף משנה  האומר דמי ראשי או כבדי עלי וכו' עד נותן חצי דמיו. גם זה משנה שם:

ה הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי אוֹ מִשְׁקַל פְּלוֹנִי עָלַי נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ אִם כֶּסֶף כֶּסֶף אִם זָהָב זָהָב כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ. אָמַר מִשְׁקַל יָדִי אוֹ רַגְלִי עָלַי רוֹאִין כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקל וְנוֹתֵן מָמוֹן שֶׁפֵּרֵשׁ. עַד הֵיכָן הִיא הַיָּד לְעִנְיָן זֶה עַד הֶאָצִיל וְהָרֶגֶל עַד הָאַרְכֻּבָּה לְפִי שֶׁבִּנְדָרִים הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם:

 כסף משנה  האומר משקלי עלי וכו'. משנה וגמרא שם בראש הפרק (דף י"ח) ופריך בגמרא פשיטא ומשני הא קמ''ל וכו' עד מהו דתימא בטיל מתורת שקל קמ''ל. ורבינו כתב לקמן בסמוך מקצת זה והשמיט קצתו ולא ידעתי למה: אמר משקל ידי או רגלי עלי וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יוסי. ומה שכתב ועד היכן היא היד לענין זה וכו'. שם בגמרא:

ו הָאוֹמֵר קוֹמָתִי עָלַי כֶּסֶף אוֹ זָהָב נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף מְלֹא קוֹמָתוֹ מִמִּין שֶׁפֵּרֵשׁ. אָמַר מְלֹא קוֹמָתִי עָלַי נוֹתֵן אֲפִלּוּ שַׁרְבִיט שֶׁנִּכְפָּף מִמִּין שֶׁפֵּרֵשׁ:

 כסף משנה  האומר קומתי עלי וכו' אמר מלא קומתי עלי וכו'. מימרא דרבי יהודה שם ואמרינן בגמרא דאתי כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא:

ז הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי וְלֹא פֵּרֵשׁ מֵאֵי זֶה מִין. אִם הָיָה עָשִׁיר בְּיוֹתֵר וְנִתְכַּוֵּן לְמַתָּנָה מְרֻבָּה נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ זָהָב. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר מִשְׁקַל יָדִי אוֹ רַגְלִי אוֹ קוֹמָתִי וְלֹא פֵּרֵשׁ מֵאֵי זֶה מִין נוֹתֵן זָהָב. וְאִם אֵינוֹ מֻפְלָג בַּעֲשִׁירוּת נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ אוֹ מִשְׁקַל יָדוֹ מִדְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהִשָּׁקֵל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ פֵּרוֹת. וְכֵן נוֹתֵן שַׁרְבִיט מְלֹא קוֹמָתוֹ אֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ הַכּל לְפִי מָמוֹנוֹ וְדַעְתּוֹ:

 כסף משנה  האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין וכו'. שם במשנה האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב ומעשה באמה של ירמטיא וכו' ובגמ' מעשה לסתור וכו' ופירש''י מעשה לסתור קתני רישא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. ומ''ש רבינו ונתכוון למתנה מרובה, וי''ו זו ט''ס הוא דמשמע דמפלגינן בין נתכוון למתנה מרובה ללא נתכוון ובגמ' לא מפלגינן בהכי לפיכך צריך למוחקה ולכתוב מתכוין למתנה מרובה וכן מצאתי בספר מוגה. ואפשר לקיים גירסא זו ע''פ מ''ש לקמן בסמוך הכל לפי ממונו ודעתו כלומר שאע''פ שהוא עשיר מופלג אם אנו יודעים בו שהוא כילי דינו כדין עני וזהו שהתנה ונתכוון למתנה מרובה אם אמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב. ומ''ש וה''ה באומר משקל ידי עלי וכו' נלמד ממה שנתבאר בסמוך. ומ''ש ואם אינו מופלג בעשירות וכו'. נתבאר בפרק זה. ומ''ש וכן נותן שרביט מלא קומתו אפי' של עץ נלמד מדין המשקל:

 לחם משנה  שדרכן להשקל באותו מקום. שם בריש פרק האומר (ערכין דף י"ט) אמרינן אמר רחבה באתרי דתקלי כופרא פטר נפשיה אפילו בכופרא פשיטא לא צריכא דאיכא דתקלי ואיכא דכייל מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ''ל ע''כ. ואיכא למידק דהא קיימא לן סתם נדרים להחמיר והיכא דאמר הרי פירות אלו כתרומה דאפשר לומר כתרומת הגורן או תרומת הלשכה קיימא לן להחמיר והויא תרומת הלשכה וכדכתב רבינו בפרק שני מהלכות נדרים וכן כתב בפרק תשיעי וז''ל היו מקצת המקום קורין לו כך ומקצתם אין קורין כך אין הולכין אחר הרוב והרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר ע''כ. ואפשר דמאי דקאמר גמרא הוי היכא דפירש בהדיא לכופרא נתכוונתי וז''ש מצי פטר נפשיה בכופרא כלומר שהוא אומר כך אבל אם הוא סתם ואינו אומר שלכך נתכוון ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך. עוד אמר שם באתרא דתקלי שמכי פטר נפשיה אפילו בשמכי והקשו פשיטא ותירצו לא צריכא באתרא דשקלי כו' ורבינו ז''ל לא ביאר כלל מזה והרבה סתם את דבריו וכבר תמה עליו בעל כסף משנה:

ח הָאוֹמֵר עָמְדִי עָלַי יְשִׁיבָתִי עָלַי אוֹ מְקוֹם יְשִׁיבָתִי עָלַי אוֹ רָחְבִּי עָלַי עָבְיִי עָלַי הֶקֵּפִי עָלַי כָּל אֵלּוּ סָפֵק וּמֵבִיא לְפִי מָמוֹנוֹ. עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא כָּךְ נִתְכַּוַּנְתִּי. וְאִם מֵת יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים פָּחוּת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת:

 כסף משנה  האומר עמדי עלי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא ואף על גב דבנוסחא דידן אין כתוב מקום ישיבתי ולא עביי בנוסחת רבינו היה כתוב. ופירש''י עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא. רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי היקפו מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עבה כהיקפי בעי למיתב תיקו. ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו ע''פ דבריו:

 לחם משנה  עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשין פחות שבלשונות כו'. טעמו דלגבי דידיה הוי איסורא דלא יחל דברו וכיון שכן סתם נדרים להחמיר אבל לגבי יורשין דלא הוי איסורא אלא ממונא ספק לקולא ואם כן לקמן בפרק שלישי גבי האומר שני ערכי עלי ולא היה בידו אלא פחות משני ערכין ונתן מה שהיה בידו ואחר כך נתעשר ומת דהוי ספקא לגבי יורשין הוי קולא ואין מוציאין מידם אלא אם כן הוא חי ודאי דחייב משום דהוי לגבי דידיה מילתא דאיסורא ורבינו לא ביאר לקמן בפרק שלישי כלל מכל זה אלא כתב סתמא הרי זה ספק ואפשר שסמך על מה שכתב כאן ודינו כמ''ש:

ט הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מַטְבֵּעַ כֶּסֶף לֹא יִפְחֹת מִדִּינָר כֶּסֶף. מַטְבֵּעַ נְחשֶׁת לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. הֲרֵי עָלַי בַּרְזֶל לֹא יִפְחוֹת מֵאַמָּה עַל אַמָּה לְכָלֶה עוֹרֵב שֶׁהָיָה לְמַעְלָה בְּגַג הַהֵיכָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  האומר הרי עלי מטבע כסף וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק"ו:) הרי עלי כסף לא יפחות וכו' ובגמרא לא יפחות מדינר כסף ודילמא נסכא (ותירצו) דאמר מטבע וכו': ברזל וכו' עד לכלה עורב. (שם בגמ') ובנחשת לא חש רבינו לדראב''י אע''פ שמשנתו קב ונקי מפני שאינו אלא בברייתא וסתם מתניתין עדיף. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין האומר עלי מטבע זהב וכן למה לא כתב גבי לא יפחות מדינר כסף דה''מ באתרא דלא סגי פריטי דכספא:

י הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כֶּסֶף אוֹ זָהָב וְלֹא הִזְכִּיר מַטְבֵּעַ יָבִיא לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב יִהְיֶה מִשְׁקָלָהּ עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ הַמִּשְׁקָל וְשָׁכַח כַּמָּה פֵּרֵשׁ יָבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי:

 כסף משנה  האומר הרי עלי כסף או זהב וכו'. נתבאר בסמוך. ומה שכתב וכן אם פירש המשקל וכו' שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:

יא אֶחָד הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי. אוֹ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מָנֶה אוֹ חֲמִשִּׁים אוֹ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. הַכּל הֵן הַנִּקְרָאִים חַיָּבֵי דָּמִים. וְהַדָּמִים וְהָעֲרָכִין לְבֶדֶק הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אחד האומר דמי עלי וכו'. פשוט הוא. ומה שכתב והדמים והערכים לבדק הבית כמו שביארנו, בפרק א':

יב * שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. אַחַת לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים. וְאַחַת לִשְׁכַּת הַכֵּלִים. לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים יִרְאֵי חֵטְא נוֹתְנִין לְתוֹכָן בַּחֲשַׁאי וַעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִים מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. לִשְׁכַּת הַכֵּלִים כָּל מִי שֶׁהִתְנַדֵּב כְּלִי זוֹרְקוֹ לְתוֹכָהּ וְאַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם הַגִּזְבָּרִין פּוֹתְחִין אוֹתָהּ. כָּל כְּלִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ צֹרֶךְ לְבֶדֶק הַבַּיִת מַנִּיחִין אוֹתוֹ וְהַשְּׁאָר נִמְכָּרִין וּדְמֵיהֶן נוֹפְלִין לְלִשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת:

 ההראב"ד   שתי לשכות היו במקדש וכו'. א''א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח מקדשי בדק הבית קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאים את הראוי להם לקדשי מזבח כך הוא מתוקן בשקלים ירושלמי ובתוספתא היא להפך ומ''מ אין הסברא נותנת כפירושו ואם כפירושו היה צ''ל קדשי מזבח מוציאין את הצריך להם מקדשי בדק הבית ועוד תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ואם כפירושו הרי משנין אבל עיקר התוספתא לא דברה אלא על נדבת הכלים המוטלין בלשכה שהלשכה הזו עשויה לצורך זה וזה ואם היה שם כל הראוי למזבח והוצרכו לו מוציאין אותו משם למזבח א''נ להעדפה אבל אין מוציאין מלשכת בדק הבית למזבח כלי הצריך לו ולשכת בדק הבית אחרת היתה שם וכן לשכת התרומה וזאת הלשכה היתה היא מיוחדת לכלים וקורא אותה כאן קדשי בדה''ב מפני שרובה היתה לבה''ב:

 כסף משנה  שתי לשכות היו במקדש וכו'. ספ''ה דשקלים (משנה ו') ובירושלמי על משנה זו תני קדשי מזבח מוציאים את הראוי להם מלשכת בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח: והראב''ד כתב א''א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח וכו'. ואני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה להראב''ד בתוספתא או בירושלמי כי נוסחת הירושלמי שכתבתי מכוונת לדברי רבינו, ומה שהקשה מדתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה רבינו פירש שם דה''ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק הבית אין משנין אותו לבדק המזבח ולפירוש זה ניחא:

 לחם משנה  שתי לשכות היו במקדש כו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ובתוך דבריו כתב ואם כפירושו היה צ''ל קדשי מזבח מוציאין הצריך להם מקדשי בדק הבית וכו'. והוא תימה דהכי נמי קאמר וכן הביא הוא הלשון של ירושלמי, ואני תמיה על הרב מוהר''י קארו ז''ל שכתב שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר''א ז''ל והלא הוא עצמו הביא נוסחת רבינו ז''ל ומ''מ מקשה עליו ואיך אפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לו. אבל נ''ל לפרש כוונת הר''א ולומר דהוא סבור דג' לשכות היו שם אחד לשכת ב''ה שהיו נותנין שם כספים של ב''ה ואחד לשכת התרומה שהיתה לקדשי המזבח ואחת לשכת הכלים משותפת לשניהם כלומר שכל כלי הצריך למזבח היו לוקחין ממנה והשאר לב''ה וכן היתה עשוייה על תנאי זה מתחלתה נמצא שכלי הצריך למזבח לבד לוקחין והשאר כולו לב''ה נמצא שרובה לב''ה ולכך קראוהו קדשי ב''ה אבל מלשכת כספים שהיתה לקדשי ב''ה ודאי שלא היו לוקחין ממנה כלל לקדשי מזבח דאין משנין מקדושה לקדושה ולהכי השיג על רבינו כאן וכן בפרק ד' מהל' שקלים שכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן והשיגו שם הר''א ג''כ דאין הדבר כמ''ש רבינו ז''ל דמהלשכה המיוחדת לב''ה היו לוקחים לקדשי מזבח אלא מלשכת הכלים שהיתה משותפת לשניהם וזהו שכתב כאן עשויה לצורך זה וזה כלומר לקדשי מזבח ולקדשי ב''ה והביא הר''א ז''ל ראיה לדבריו דהתם לא איירי אלא בלשכת הכלים המשותפת ולא בלשכת כספים המיוחדת לב''ה דא''כ לא היל''ל מוציאין הראוי להם אלא הצריך להם דיש הפרש בין ראוי לצריך דראוי הוי אותו הדבר עצמו דהוי לקדשי מזבח אבל צריך אינו ר''ל שאותו הדבר יהיה לקדשי מזבח אלא המעות הצריכים לקרבנות וכיון דאמר ראוי משמע דאיירי בלשכת הכלים שאותו הכלי עצמו ראוי לקדשי מזבח ולא איירי בלשכת כספים המיוחדת לקדשי ב''ה וכיון דהוי לשכת הכלים שהיא משותפת לשניהם ועל תנאי כך היא עשויה כמו שכתב הראב''ד בהשגות בפרק רביעי מהלכות שקלים לכך נוטלין ממנה לקדשי מזבח אבל מלשכת כספים אין נוטלין ממנה לא לקרבנות של קדשי מזבח ולא לכלים הצריכים לקדשי מזבח. זה נ''ל כוונת הר''א להשיג על רבינו ז''ל וההשגה אשר השיג בפרק ד' מהל' שקלים יוכיח ע''ז ששם השיג על רבינו ז''ל על מה שכתב שקלים שלא הספיקו כו' דמשמע דאפי' מלשכת כספים של קדשי ב''ה לוקחים לקדשי מזבח וכתב שאינו כן:

יג הֻצְרְכוּ לְקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְלֹא הִסְפִּיקוּ לָהֶן תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מוֹצִיאִין אֶת הָרָאוּי לָהֶן מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם הֻצְרְכוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא מָצְאוּ בְּלִשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהֶן אֵין מוֹצִיאִין הָרָאוּי לָהֶן מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ:

הלכות ערכין וחרמין - פרק שלישי

א  הַמַּעֲרִיךְ אֶת הַפָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְלֹא עָמַד בְּדִין עַד שֶׁהָיָה יֶתֶר עַל עֶשְׂרִים אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא עֵרֶךְ פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים. שֶׁאֵין הָעֵרֶךְ אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ לֹא בִּזְמַן הַהַעֲמָדָה בַּדִּין:

 כסף משנה  המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין וכו'. משנה בפ''ד דערכין (דף י"ח) הערך בזמן הערך כיצד העריכו וכו' פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן כ' נותן כזמן הערך:

ב כָּל הָעֲרָכִין הַקְּצוּבִין בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁנּוֹתֵן הַמַּעֲרִיךְ אִם הָיָה עָשִׁיר. אֲבָל אִם הָיָה עָנִי וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד וְנִפְטָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ח) 'וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ' (ויקרא כז-ח) 'עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר':

 כסף משנה  כל הערכין הקצובין בתורה וכו'. בפ''ב דערכין (דף ז') אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידו ה' סלעים רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולם, ובגמרא אין בערכין פחות מסלע מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחות מסלע. וידוע דהלכה כחכמים:

ג וּמִנַּיִן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד אִם אֵין לוֹ אֶלָּא סֶלַע אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כה) 'וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ' הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יוֹתֵר עַל חֲמִשִּׁים:

ד הֲרֵי שֶׁלֹּא נִמְצָא בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ סֶלַע אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִסֶּלַע. אֶלָּא יִשָּׁאֵר הַכּל עָלָיו חוֹב וְאִם מָצְאָה יָדוֹ וְהֶעֱשִׁיר יִתֵּן עֵרֶךְ שָׁלֵם הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה:

ה עָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ וְהֶעֱנִי. אוֹ שֶׁהֶעֱרִיךְ כְּשֶׁהוּא עָנִי וְהֶעֱשִׁיר. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר. אֲבָל אִם הֶעֱרִיךְ כְּשֶׁהוּא עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי:

 כסף משנה  עשיר שהעריך והעני וכו'. משנה פרק ד' דערכין (דף י"ז:) היה עני והעשיר (או) עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר (אפי') עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, ופסק רבינו דלא כר''י משום דמשמע דת''ק פליג עליה:

 לחם משנה  עשיר שהעריך והעני כו'. התוס' ז''ל בריש פ''ב דערכין הקשו מדין זה על הדין שכתב רבינו ז''ל לקמן דהיכא דהיה לו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן דאמאי נפטר כשנותן אחד לראשונה הא כיון דמתחלה היו לו י' כשהעריך הוי כהעריך עשיר והעני שנותן ערך עשיר ולא הוה ליה למיפטר אלא בי' כמו שהיה לו כשנערך ותירצו דהך דאמרינן עשיר שהעריך והעני היינו שהעריכו הכהן בעודו עשיר אבל לא העריכו הכהן בעודו עשיר אעפ''י שכשאמר ערכי עלי היה עשיר והעני לא איכפת לן דבעריכת כהן תליא מילתא ועל פי זה כתבו בבעיא דבעי כשאמר שני ערכי עלי בבת אחת דהיינו דהעריכן הכהן יחד דאי בזה אחר זה לא גרע מנתן לשניה וחזר ונתן לראשונה א''כ סבירא להו דבעריכת כהן תליא מילתא ורבינו ז''ל לא ביאר כלל מכל זה לכן נראה ודאי שאין דעתו אלא שבעריכתו תליא מילתא ואם כשאמר ערכי עלי היה עשיר אע''פ שהעני אח''כ נותן ערך עשיר. ולקושית התוספות ז''ל אפשר לתרץ דלא תלי רחמנא בעשיר והעני בתר עריכה דידיה אלא כשהיה עשיר באותה שעה שהיה ראוי לתת לו ערך שלם דאע''פ שהעני אוקמיה אדיניה אבל כשהיה לו באותה שעה י' או ה' סלעין דנפיק מתורת עשיר והוי עני דאין לו כדי לתת ערך שלם אע''פ שהעני אח''כ יתר לא איכפת לן ולא אזלינן ביה אלא בתר שעת נתינה:

ו * עָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי. הֲרֵי הֶעָנִי חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר שֶׁהוּא עֵרֶךְ שָׁלֵם. אֲבָל עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר וְאָמַר עֵרֶךְ זֶה עָלַי אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּעֵרֶךְ עָנִי שֶׁהוּא כְּפִי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ:

 ההראב"ד   עשיר שאמר ערכי וכו' הרי העני חייב בערך עשיר. א''א זו כרבי וחכמים חולקין עליו ואומרין שאינו נותן אלא ערך עני:

 כסף משנה  עשיר שאמר ערכי עלי וכו'. משנה ריש פרק ד' דערכין (דף י"ז) השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר רבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופירש רש''י אומר אני אף בערכין כן אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינם כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא מפני מדת שנותיו של העשיר שפחותים או יתירים על שנותיו שלו הילכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו' עכ''ל: וכתב הראב''ד א''א זה כרבי וחכמים חולקים עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני עכ''ל, וכן כתבו התוספות. אבל רבינו סתם דבריו כדברי רבי ונראה שטעמו משום דמשמע דרבי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרש, וכן כתב בפירוש המשנה וז''ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר עכ''ל. והטעם מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם אבל קשה דאמרינן בגמרא ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי הוא למעוטי מאי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ס''ד אמינא הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ''ל דמשמע בהדיא דרבי פליג ארבנן ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי, וצריך עיון ליישב זה:

 לחם משנה  עשיר שאמר ערכי עלי כו'. הר''א ז''ל השיג על רבינו ז''ל דלמא פסק כרבי והרב בעל כסף משנה כתב דסובר דאינם חולקים רבי ורבנן וכמ''ש בפירוש המשנה ותמה על זה דבגמרא משמע דפליגי דאמרינן התם ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא בתר חיובא דגברא אזלינן וכו' ובאמת דתמיה זו גדולה דבהדיא משמע התם דפליגי וכן לקמן אמרי' התם אלא הוא למה לי לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ונ''ל לתרץ בדוחק ולומר דרבנן סברי דאיכא הפרש בין קרבנות לערכין דאם עשיר אחד אמר ערכי עלי ובא עני אחד ואמר ערכו עלי אינו נותן אלא ערך עני אע''פ שהוא מחוייב כבר שכבר אמר ערכי עלי אבל המצורע המחוייב קרבן והוא עשיר ובא עני אחד ואמר קרבנו עלי חייב קרבן עשיר והרי מחוייב הנערך העשיר כמו שמחוייב המצורע קרבן וכאן אמרו ערך עני ובמצורע קרבן עשיר אבל כשאמר העני מה שאמר העשיר עלי ודאי מודו רבנן דנותן ערך עשיר מפני דכיון שאמר מה שאמר זה עלי ולא ערכו עלי הוי כמפרש ואומר הרי עלי ערך נ' שקלים בהדיא דאז אפי' הוא עני חייב בנ' ואינו נדון בהשג יד כדכתב רבינו בפ' זה וסברי רבנן דאין לדמות זה לעני האומר למצורע עשיר קרבנו עלי אלא אי דמיא דמיא לעני האומר לעשיר שכבר נתחייב הוא עצמו בערכו ערכו עלי, ורבי סובר דאין הפרש ביניהם כלל דאין לדמות עני האומר על מצורע קרבנו עלי לאומר לעשיר שנתחייב ערכו עלי דכשאמר למצורע קרבנו עלי ר''ל הקרבן שנתחייב המצורע עלי להביאו וכיון שהוא עשיר חייב בקרבן עשיר אבל כשאמר לעשיר ערכו עלי אין זה אלא ערך שניו ולא אמר שהערך שנתחייב הוא שעליו לשלם ואי איכא לדמות למצורע הוא כשאמר העשיר ערכי עלי וחזר העני ואמר מה שאמר זה עלי שנתחייב במה שאמר העשיר כמו שנתחייב שם בקרבן שנתחייב המצורע ועל פי סברות אלו דרשי רבנן ורבי כל חד לדרשא דיליה דרבנן לית להו דבערכין אזלינן בתר חיובא דגברא דהא עשיר שאמר ערכי עלי אע''פ שכבר נתחייב ואמר העני ערכו עלי הוא נותן ערך עני דבתר נודר אזלינן וכשאמר מה שאמר זה עלי הוי כמפרש כדפרישית וכיון שכן ע''כ לדידהו הוא אתא לומר גבי מצורע לעני שהעריך עשיר דלא ניזיל בתר נודר אבל לרבי אית ליה דגבי ערכין בתר חיובא אזלינן דכיון שאמר מה שאמר זה עלי חייב ערך עשיר אע''פ שהוא עני א''כ אתא קרא למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר דלא לייתי קרבן עני משום דאזלינן בתר חיובא דגברא. כנ''ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו:

ז מַה בֵּין הַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָנִי לְהַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר שֶׁהוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב כֻּלּוֹ. שֶׁהַחַיָּב בְּעֵרֶךְ עָנִי שֶׁלָּקְחוּ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת אֲפִלּוּ סֶלַע אֶחָד וְאַחַר כָּךְ הֶעֱשִׁיר אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה חַיָּב בְּעֵרֶךְ עָשִׁיר יִשָּׁאֵר שְׁאָר הָעֵרֶךְ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיַשְׁלִים הָעֵרֶךְ שֶׁעָלָיו:

 כסף משנה  מה בין החייב בערך עלי להחייב בערך עשיר וכו':

ח הַמְפָרֵשׁ אֶת הָעֵרֶךְ וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי חֲמִשִּׁים סְלָעִים. אוֹ עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי שְׁלֹשִׁים סְלָעִים. אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. אֶלָּא לוֹקְחִין כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ וְהַשְּׁאָר עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיִתֵּן:

 כסף משנה  המפרש את הערך וכו'. כן מתבאר בגמרא פרק קמא דערכין (דף ד') בערכך להביא ערך סתם (מאי ערך סתם) דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין (וכמה פחות שבערכין) שלשה שקלים וכו' ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מ''ט כמפרש דמי א''ד אר''נ אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמ''ל וידוע דהלכה כלישנא בתרא ומשמע בהדיא דמפרש אינו נדון בהשג יד ומשמע דה''ה לחייבי דמים דהוו להו מפרשים: וכתב הראב''ד וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו א''א לא מן השם הוא זה וכו'. ואין דבריו מוכרחים וטעם רבינו נכון:

ט * וְכֵן הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. שֶׁחַיָּבֵי דָּמִים הֲרֵי פֵּרְשׁוּ נִדְרָן וַהֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁאָמַר מָנֶה עָלַי הֶקְדֵּשׁ שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן מָנֶה גָּמוּר:

 ההראב"ד   וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו. א''א לא מן השם הוא זה אלא לפי שהערכים הם כעין קנס כשלשים של עבד חסה התורה עליו שידון בהשג יד אבל בדמים אין קנס וגזרת הכתוב הוא ואם מך הוא:

 לחם משנה  וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני וכו'. כתב הרב כ''מ ז''ל דמשמע ליה לרבינו ז''ל כן משום דחייבי דמים הוי כמפרשים ואינו צריך דבהדיא ברייתא הוי בפ' השג יד אמר שם חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלים על בהמה חיה ועוף ואינן נדונין בהשג יד מה שאין כן בערכין כו' ובתוס' הקשו שם דכיון דאמרי' לעיל מיניה (בדף י"ח) הקשתה דמים לערכין מרגלית לקלים ולדידון בכבודו א''כ אין היקשא למחצה ונקיש ג''כ דמים לערכין לענין השג יד ותירצו דאיכא חד מיעוטא דכתיב יערכנו הכהן גבי ערכין דמשמע ליה ולא לאחר דגבי ערכין נדון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים וכמ''ש רבינו ז''ל מתורצת קושיא זאת דכיון דקי''ל דמפרש אינו נדון בהשג יד הרי זה כמפרש. אבל לטעם הר''א קשה דאמאי לא מקשינן דמים לערכין לענין השג יד אי משום דערכין קנס ואמרי' דהתם הקילה תורה ולא בדמים א''כ אמאי מקשינן להו מרגליות לקלים נימא דדוקא גבי ערכין הקילה תורה דהוי קנס אבל לא בדמים. ואולי י''ל דהך השג יד הוי קולא יתירא וכמו שכתב הר''א וגזרת הכתוב הוא ואם מך הוא וא''כ אין לך בו אלא חידושו ודוקא גבי קנס אמרי' דהקל הכתוב ולא גבי דמים אבל מרגליות לקלים אינה קולא כ''כ ולכך אמרי' ביה אין היקש למחצה:

י הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עֵרֶךְ סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵינוֹ כִּמְפָרֵשׁ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים אֶלָּא נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד כִּשְׁאָר הַמַּעֲרִיכִין:

יא הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְהָיוּ בְּיָדוֹ עֶשֶׂר סְלָעִים וְנָתַן תֵּשַׁע לַשְּׁנִיָּה וְסֶלַע לָרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. שֶׁהָעֲרָכִין לָאו כְּחוֹבוֹת הֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַה שֶּׁבְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה. הֶקְדֵּשׁ מְאֻחָר שֶׁגָּבָה גָּבָה. אֲבָל אִם נָתַן תֵּשַׁע לָרִאשׁוֹנָה וְאַחַת לַשְּׁנִיָּה יְדֵי שְׁנִיָּה יָצָא. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנָּתַן הַסֶּלַע לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. יְדֵי רִאשׁוֹנָה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁנָּתַן הַתֵּשַׁע נִשְׁאַר לוֹ סֶלַע וַהֲרֵי לֹא נָתַן כָּל מַה שֶּׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת. לְפִיכָךְ יִשָּׁאֵר עָלָיו שְׁאָר עֵרֶךְ רִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר וְיַשְׁלִים:

 כסף משנה  האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו'. מימרא ריש פרק ב' דערכין (דף ז'):

 לחם משנה  האומר ערכי עלי וחזר ואמר כו' שהערכין לאו כחובות הן כו'. תימה דהא סלעים מטלטלין הם והא קיימא לן דאפילו בשאר חובות בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין וכמו שכתב רבינו ז''ל בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה מיהו לזה י''ל דסלעים דנקט לאו דוקא אלא דאיירי בקרקע שהוא שוה עשר סלעים ואם כן בבעל חוב מה שגבה לא גבה לכך הודיענו דהקדש שאני. אבל מכל מקום קשה דבריש פ''ב דערכין לא אמרינן הכי דהכי אמרינן התם וכן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה משמע דהשוה הקדש לבעל חוב ואי איירי גמרא במטלטלין שפיר קאמר אליבא דהלכתא דקי''ל דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלין אבל אי איירי בקרקעות וכדמשמע מדברי רבינו ז''ל א''כ רב אדא סבר כמ''ד בע''ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולכך קאמר דיצא ידי שתיהן אבל לרבינו ז''ל דפסק בפ''כ מהלכות מלוה ולוה דבע''ח מאוחר שקדם וגבה בקרקעות מה שגבה לא גבה ליתיה להאי דינא כפי הנראה מסוגית הגמרא דאין חילוק בין הקדש לבעל חוב ורבינו ז''ל שחילק ביניהם לא ידעתי מנין לו ואולי גירסא אחרת היתה לו שם בגמרא דקאמר מאי טעמא הקדש מאוחר מה שגבה גבה:

יב הָאוֹמֵר שְׁנֵי עֲרָכַי עָלַי וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי עֲרָכִין. הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם נִתְפַּס לִשְׁנֵיהֶן וְנוֹתֵן חֲצִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לְעֵרֶךְ אֶחָד וַחֲצִי לָעֵרֶךְ הַשֵּׁנִי וְיִפָּטֵר אוֹ יִתֵּן עֵרֶךְ אֶחָד מֵהֶן שָׁלֵם אוֹ כָּל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן וְיִשָּׁאֵר הָעֵרֶךְ הָאַחֵר עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בַּעֲנִיּוּת אוֹ בַּעֲשִׁירוּת כְּפִי הֶשֵּׂג יָדוֹ:

 כסף משנה  האומר שני ערכי עלי וכו'. שם (דף ח') בעי רב אהבה היו בידיו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת (נדר) כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזו להאי וכלהו חזו להאי תיקו:

יג  הַמַּפְרִישׁ עֶרְכּוֹ אוֹ דָּמָיו וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר עָלַי חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְיַד הַגִּזְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כג) 'וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'' הֲרֵי הֵן חֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִישָׁן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִידֵי הַגִּזְבָּר:

 כסף משנה  המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו':

 לחם משנה  המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו'. בפרק שלוח הקן (דף קל"ט) אמרו שם דאע''ג דאמר הריני כערך פלוני או הריני כערכי ולא הזכיר עלי חייב באחריותן ומוכיח לה מקרא דמייתי רבינו ואע''ג דהאי קרא במקדיש שדהו כתיב כבר כתב שם רש''י ז''ל דע''כ כיון דקרא יתירא הוא אערכין מהדר:

יד חַיָּבֵי עֲרָכִין וְדָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן וְלוֹקְחִין מֵהֶן בַּעַל כָּרְחָן מַה שֶּׁנָּדְרוּ וְאֵינָן חַיָּבִין לְהַחְזִיר לָהֶם הַמַּשְׁכּוֹן בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיְלָה. וּמוֹכְרִין כָּל הַנִּמְצָא לָהֶם מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַמִּטַּלְטְלִין מִכְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ הַבַּיִת וַעֲבָדִים וּבְהֵמָה וְנִפְרָעִין מִן הַכּל. וְאֵין מוֹכְרִין לֹא כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וְלֹא כְּסוּת בָּנָיו וְלֹא בְּגָדִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן וְלֹא סַנְדָּלִים חֳדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לֹא הִקְדִּישׁ אֶת אֵלּוּ:

 כסף משנה  חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם וכו'. משנה ספ''ד דערכין (דף כ"א) חייבי ערכין ממשכנין אותם ומשמע דה''ה לחייבי דמים. ומ''ש ואינם חייבים להחזיר להם המשכון וכו'. ומ''ש ואין מוכרין לא כסות אשתו וכו' עד לא הקדיש את אלו. משנה ספ''ה דערכין (דף כ"ג כ"ד):

טו וְנוֹתְנִין לוֹ מִכָּל נְכָסָיו לָזֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֲרָכִין אוֹ דָּמִים אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאֵין לוֹ. נוֹתְנִין לוֹ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְשֶׁל יָד וְסַנְדָּלָיו וְכִסֵּא לֵישֵׁב עָלָיו וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִין לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם. וְאִם הָיָה עָנִי נוֹתְנִין לוֹ מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְנוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לוֹ לְבַדּוֹ אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם וּבִכְסוּתָם. וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ונותנין לו מכל נכסיו וכו' עד אבל לא לאשתו ובניו, ג''ז משנה שם: ומ''ש ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. בסוף פרק המקבל (דף קי"ג:) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבעל חוב וכו' ותניא הרי שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ואף על גב דרבי עקיבא ורבי ישמעאל פליגי הא אוקימנא להו בשוטה ולית הלכתא כוותייהו:

 לחם משנה  וכסא לישב עליו ומטה ומפץ וכו'. זה יצא לו לרבינו ז''ל מסדור בעל חוב וכבר כתבתי על זה בפרק ראשון מהלכות מלוה ולוה:

טז הָיוּ עָלָיו כְּלֵי מֶשִׁי וּבְגָדִים מֻזְהָבִין מַעֲבִירִין אוֹתָן מֵעָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לְאִישׁ כְּמוֹתוֹ לְחל אֲבָל לֹא לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים:

יז וְאִם הָיָה אֻמָּן נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמְּנוּת מִכָּל מִין וּמִין. כֵּיצַד. אִם הָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעְצָדִים וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיוּ לוֹ כֵּלִים מְרֻבִּין מִמִּין אֶחָד וּמוּעָטִין מִמִּין שֵׁנִי אֵין מוֹכְרִין מִן הַמְרֻבֶּה וְלוֹקְחִין לוֹ מִן הַמּוּעָט. אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים מִן הַמְרֻבִּין וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוֹעָט:

 כסף משנה  (טז-יז) ומ''ש לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. ומ''ש ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות וכו'. משנה ספ''ה דערכין (דף כ"ג:):

 לחם משנה  ומועטין ממין שני וכו'. לאו דוקא מועטין דמשמע תרי דאם כן כיון שיש לו שנים למה היה צריך ליקח מן המועט הא אפי' היו לו רבים אין נותנים לו אלא שנים אלא האי מועטין ר''ל חד כלי לבד וקאמר דאין לוקחין לו אחר:

יח הָיָה חַמָּר אוֹ אִכָּר אֵין נוֹתְנִין לוֹ בְּהֶמְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מִמֶּנָּה. הָיָה סַפָּן אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ אֶלָּא יִמְכֹּר הַכּל:

 כסף משנה  ומ''ש היה חמר וכו'. שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת''ק פליג עליה וידוע דהלכה כת''ק. ומ''ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'. פרק ד' דערכין (דף י"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמרא (דף י"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלתנא קמא דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים. ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דהאי סתמא הוי בפרק שלישי ופלוגתא דרבי אליעזר ותנא קמא שנוי בפרק חמישי וה''ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים:

יט הָיוּ בַּנְּכָסִים בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּמַרְגָּלִיּוֹת וְאָמְרוּ הַתַּגָּרִים אִם יִלָּקַח לְעֶבֶד זֶה כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים מַשְׁבֵּחַ הוּא מֵאָה. וּפָרָה זֹאת אִם יַמְתִּינוּ בָּהּ לָאִטְלִס מַשְׁבַּחַת עֲשָׂרָה. וּמַרְגָּלִית זוֹ אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי תִּשְׁוֶה מָמוֹן רַב וְכָאן אֵינָהּ שָׁוָה אֶלָּא מְעַט. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. מוֹכְרִין הַכּל בִּמְקוֹמוֹ וּבִשְׁעָתוֹ כְּמַה שֶּׁהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כג) 'וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'' לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין מְפַרְכְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין מַמְתִּינִין בּוֹ לַשּׁוּק וְלֹא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ:

 כסף משנה  היה בנכסים בהמה או עבדים או מרגליות וכו'. משנה ספ''ה דערכין (דף כ"ד):

כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין וַעֲבָדִים. אֲבָל הַקַּרְקָעוֹת מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים יוֹם רְצוּפִים בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב וְאַחַר כָּךְ מוֹכְרִין אוֹתָם:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין. משנה רפ''ה דערכין (דף כ"א:) שום ההקדש ס' יום ומכריזים בבקר ובערב ומשמע התם דבקרקעות היא שנויה ואע''פ שאמרו שם בגמ' (דף כ"ב) גבי שום היתומים בא להכריז רצופים שלשים בשני ובחמישי ששים משמע לרבינו שלא אמרו אלא בשום היתומים אבל בשום ההקדש ששים רצופים בעינן דאל''כ ה''ל לפרושי בהקדש כמו שפירשו ביתומים:

 לחם משנה  בד''א במטלטלין ועבדים אבל בקרקעות וכו'. כ''כ התוס' ז''ל בפ' שום היתומים (דף כ"ד) על מתני' דקאמרה אין להקדש אלא מקומו ושעתו דא''כ למה צריך להמתין שום ההקדש ששים יום ותירצו דהתם איירי בקרקעות. ומה שכתב רבינו ז''ל ששים יום רצופים בבקר ובערב נראה לי מוכרח מן הגמ' בריש פ' שום היתומים (דף כ"ב) דאמרי' התם ת''ר שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ששים יום דברי ר''מ ר''י אומר שום היתומים ששים יום שום ההקדש תשעים יום כו' אמר רב חסדא אמר אבימי הלכה שום היתומים ששים יום יתיב ר' חייא בר אבין וקאמר להא שמעתא אמר ליה רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין ששים קאמרת או שלשים קאמרת א''ל ששים דיתומים או דהקדש א''ל דיתומים כר''מ או כר' יהודה א''ל כר''מ והא ר''מ ל' יום קאמר אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאבימי קולפי טאבי בלעי עלה דהא שמעתא בא להכריז רצופין ל' בשני ובחמישי ששים כו' ע''כ. משמע דבא לתרץ קושיא דר''מ דאמר דמאי דקאמר ר''מ שלשים יום גבי יתומים הוי רצופים דוקא ומינה דששים דקאמר גבי הקדש הוי רצופים דאי אינם רצופים א''כ היינו יתומים אלא ודאי רצופים קאמר ולכך פסק רבינו ז''ל בהקדש ששים יום רצופים וסתם מתני' כר''מ אתיא. אבל לרש''י ראיתי שכתב שם והוא אמר לי להכריז רצופים ל' יום בין יתומים בין הקדש ולא ידעתי למה דלכאורה זה אי אפשר דכיון דר''מ אמר שלשים רצופים גבי יתומים ע''כ גבי הקדש ששים דקאמר רצופים הוי וכדברי רבינו ז''ל נראה פשט השמועה כדכתיבנא:

הלכות ערכין וחרמין - פרק רביעי

א  שָׂדֶה שֶׁיְּרָשָׁהּ אָדָם מִמּוֹרִישָׁיו הִיא הַנִּקְרֵאת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְשָׂדֶה שֶׁלְּקָחָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׂדֵה מִקְנָה. וְהַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ מוֹדְדִין אוֹתָהּ וְעֶרְכָּהּ הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  שדה שירשה אדם ממורישיו וכו'. פשוט הוא. ומ''ש והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה. בפרשת אם בחקותי ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף:

ב וְכַמָּה הוּא. כָּל מָקוֹם שֶׁרָאוּי לִזְרֹעַ בּוֹ חֹמֶר שְׂעוֹרִים וְיִזְרָעֶנּוּ בַּיָּד וְלֹא יְקָרֵב זְרִיעָתוֹ וְלֹא יְרַחֵק אוֹתָהּ. עֶרְכּוֹ חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים לְכָל שְׁנֵי יוֹבֵל. וְאֵין שְׁנַת יוֹבֵל מִן הַמִּנְיָן. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה טוֹבָה שֶׁאֵין בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתָהּ. אוֹ שָׂדֶה רָעָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ לְרֹעַ. כָּזֶה מַעֲרִיכִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ויזרענו ביד. בפ''ו דערכין (דף כ"ה) מפולת יד ולא מפולת שוורים ופירש''י מפולת יד שזורעים ביד ולא מפולת שוורים שהיו רגילים וכו'. ומ''ש ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה זהו פירוש רבינו במה שאמרו שם תני לוי ולא מעובה ולא מודק אלא בינוני ורש''י פירש בענין אחר. ומה שכתב ואין שנת יובל מן המנין: ואחד המקדיש שדה טובה וכו'. משנה בפרק ג' דערכין (דף י"ד) אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף:

 לחם משנה  ולא יקרב זריעתו ולא ירחק וכו'. נפקא ליה מברייתא דלוי (דף כ"ו) והוא כפירוש רש''י ז''ל והרב בעל כ''מ ז''ל כתב שהם פירושים חלוקים ונ''ל שהכל אחד:

ג כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁהַשֶּׁקֶל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הַנִּקְרָא סֶלַע בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. וְהַגֵּרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא הַמָּעָה בְּדִבְרֵי חֲכָמִים וְהוֹסִיפוּ עַל הַשֶּׁקֶל וְעָשׂוּ אוֹתוֹ סֶלַע. וְהַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין. וְהַדִּינָר שֵׁשׁ מָעִין. וְהַמָּעָה שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִין. נִמְצָא לְכָל שָׁנָה סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַסֶּלַע שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים פּוּנְדְיוֹנִין. כְּשֶׁיִּתֵּן פּוּנְדְיוֹנוֹת לִקַּח סֶלַע מִן הַשֻּׁלְחָנִי נוֹתֵן תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים:

 כסף משנה  כבר ביארנו בהלכות שקלים. פ''א. ומה שכתב נמצא לכל שנה סלע ופונדיון. משנה בפרק ו' דערכין (דף כ"ה) גבי מקדיש שדהו בשעת היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. ומה שכתב שאף על פי שהסלע מ''ח פונדיונין וכו'. בפרק יש בכור (דף נ'):

ד הַחֹמֶר הוּא הַכּוֹר. וְהוּא שְׁנֵי לְתָכִין. וְהַלֶּתֶךְ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְאִין. נִמְצָא הַחֹמֶר שְׁלֹשִׁים סְאָה שֶׁהֵן עֶשֶׂר אֵיפוֹת כָּל שָׁלֹשׁ סְאִין אֵיפָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁבוֹרוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה הוּא בֵּית סְאָה וְהוּא מִזְרַע סְאָה. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁבוֹרוֹ חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף אַמָּה שֶׁהוּא בְּרִבּוּעַ מָאתַיִם אַרְבַּע וְשִׁבְעִים אַמּוֹת עַל מָאתַיִם אַרְבַּע וְשִׁבְעִים אַמּוֹת בְּקֵרוּב הוּא בֵּית כּוֹר וְהוּא (ויקרא כז-טז) 'זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים':

 כסף משנה  החומר הוא הכור: וכבר ביארנו בהל' שבת, פ' ט''ז:

 לחם משנה  וכבר ביארנו בהל' שבת שהמקום שיש בשיעורו נ' אמה על נ' אמה. ט''ס הוא וצ''ל בריבועו נ' אמה על נ' אמה. וכתב רבינו ז''ל בהל' שבת פי''ו כמה היא בית סאה נ' אמה על נ' אמה נמצא בית סאתים מקום שיש בשעורו ה' אלפים אמה וכתב הרב המגיד ז''ל שם וכן הוא מספר הכאת מאה בחמשים ולפי זה חמשים על נ' הוא שנים אלפים וחמש מאות אמה שכך היא הכאת חמשים בחמשים נמצא לפי זה שלשים סאה שהם ל' פעמים שני אלפים וחמש מאות שהם ע''ה אלפים וזהו שכתב רבינו ז''ל נמצאת למד שהמקום שיש בריבועו ע''ה אלף וכו' כלומר כיון דבית סאה הם חמשים על נ' שהם שני אלפים וחמש מאות לפי חשבון זה עלה שלשים סאה המנין הזה:

ה כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַחֶשְׁבּוֹן בְּעֶרְכֵי שָׂדוֹת. הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ וְנִשְׁאַר לַיּוֹבֵל שְׁמוֹנֶה שָׁנִים חוּץ מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל שֶׁאֵינָהּ בַּחֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כָּל הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ מִיַּד הֶקְדֵּשׁ נוֹתֵן לְכָל (ויקרא כז-טז) 'זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים' שְׁמוֹנָה סְלָעִים וּשְׁמוֹנֶה פּוּנְדְיוֹנוֹת. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִפְדּוֹתָהּ נוֹתְנִין עֶשֶׂר סְלָעִים וַעֲשָׂרָה פּוּנְדְיוֹנוֹת לְפִי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ. וְכֵן כָּל חֹמֶשׁ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּרֶן עִם הַתּוֹסָפוֹת חֲמִשָּׁה נִמְצָא שֶׁהוֹסִיף רְבִיעַ הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם פָּדְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל מַקְדִּישׁ אוֹ אֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  כיצד דרך החשבון וכו'. משנה פ' ששי דערכין (דף כ"ה) הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. ומה שכתב ואם רצו הבעלים לפדותה וכו' מפורש בפרשת אם בחקותי ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. ומה שכתב וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד) בעיא דאיפשיטא דחומשא מלבר ופירש''י על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דהוה ליה לעשרים זוז חמש זוז. ומ''ש וכן אם פדתה אשתו של מקדיש:

ו נִשְׁאַר לַיּוֹבֵל אַרְבַּע שָׁנִים נוֹתֵן הַפּוֹדֶה אַרְבַּע סְלָעִים וְאַרְבָּעָה פּוּנְדְיוֹנוֹת לְכָל חֹמֶר וְאִם הַבְּעָלִים פָּדוּ אוֹתָהּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לְכָל שָׁנָה. וְאֵינוֹ נוֹתֵן שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶלָּא נוֹתֵן הַכּל כְּאֶחָד:

 כסף משנה  ומ''ש ואינו נותן שנה בשנה וכו'. משנה בפ''ו דערכין (דף כ"ה) אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד:

ז נִשְׁאַר בֵּינוֹ וּבֵין הַיּוֹבֵל שָׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לִפְדּוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יח) 'וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן' (ויקרא כז-יח) 'עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת' אֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אֶלָּא קֹדֶם לַיּוֹבֵל בִּשְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר:

ח * נִשְׁאַר בֵּינוֹ וּבֵין הַיּוֹבֵל שָׁנָה וְחֳדָשִׁים אִם רָצָה הַגִּזְבָּר לַחְשֹׁב הֶחֳדָשִׁים שָׁנָה וְיִתֵּן שְׁנַיִם שְׁקָלִים וּשְׁנַיִם פּוּנְדְיוֹנִים לְכָל זֶרַע חֹמֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. לְפִי שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יח) 'עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת'. שָׁנִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לַהֶקְדֵּשׁ וְאֵי אַתָּה מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים:

 ההראב"ד   נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים. א''א אמת הוא שכך כתוב בספרים ומניין שאם רצה ההקדש לעשות חדשים שנה עושה והיכי דמי כגון דאקדשה בפלגו דארבעין ותמני ת''ל וחשב לו מכל מקום. ואומר אני שזה הפירוש לא היה מעיקר הגמרא דאי אקדשה בפלגו דארבעין ותמני הלא אין שתי שנים לפני היובל וכבר אמר שאינו גואל בגרעון פחות משתי שנים לפני היובל וא''כ למה יעשה לו הכהן מחדשים שנה ויתן ב' שקלים וב' פונדיונין הלא טוב לו להקדש שלא יעשה ויחשבו לשנה ומחצה ויתן נ' שקל שלימות שהרי אין ב' שנים שלימות לפני היובל והיה לו לומר דאקדשה בפלגו דארבעין ושבע (וישלם ג' סלעים וג' פונדיונין). ונראה לי טעות מפורש היה ואפשר שכך ר''ל שאם רצה הקדש לעשות חדשים משנת מ''ח כאילו חסרה כל שנת מ''ח והרי אין גואלין לפני היובל בגירוע פחות מב' שנים ואין כאן אלא שנה אחת וכן עיקר. ועוד לשון הברייתא עצמה קשה לי ומניין שאם רצה הקדש לעשות חדש שנה עושה וכי ברצון הגזבר הדבר תלוי ואולי נאמר כן משום דכתיב וחשב לו הכהן ולא כתוב ונתן על פי השנים אלא בחשבון הכהן הדבר תלוי ולפי מה שיראה שבח ההקדש יעלה (את) פדיונו ובתורת כהנים דורש מדרש זה מדכתיב עד שנת היובל שלא יכנס ביובל כלום:

 לחם משנה  נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים וכו'. בברייתא (דף כ"ה) אמר מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה (עושה) ה''ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת''ל וחשב לו כו'. וכתב הר''א ז''ל בהשגות ב' פירושים בברייתא, הא' דמאי דקאמרה מנין שאם וכו' ר''ל אע''פ שאמרתי שאין מחשבין חדשים להקדש לא תימא לגריעותא דידיה דאם נשארו ה' חדשים מהשנה הוי כאילו נשלמה השנה וגורע מפדיונו השנה ההיא אלא אדרבה נעשה החדשים שנה לתועלת ההקדש ואותם החמשה חדשים שנשארו נחשוב כשנה ואין מגרע מפדיונו השנה ההיא וברייתא איירי באקדשה בפלגא דשנת מ''ז והוי ג' שנים ויתן ג' סלעים וג' פונדיונים ובגמ' דאמר ה''ד דאקדשה בשנת מ''ח אינם דברי הגמ' אלא טעות מפרש היה שפירש כן ודעתו של אותו מפרש היה לפרש כדעת הרמב''ם ז''ל אבל עיקר הפירוש אינו אלא כמ''ש. עוד כתב הר''א פירוש שני ויישב הגירסא ואמר שאע''פ שנאמר שהם דברי הגמרא אפשר לפרש פירוש שני שהוא לתועלת הקדש לומר דהוי כאילו חסרה השנה וצריך ליתן ב' שקלים וז''ש אפשר שכך ר''ל שאם רצה ההקדש לעשות חדשים משנת מ''ח כו' והוא כפירוש רש''י ז''ל. עוד הקשה בלשון הברייתא דתלה הדבר בגזבר ותירץ משום דהכתוב תלאו בכהן ודעת רבינו ז''ל לפרש שאם רצה הגזבר לחשוב בחדשים שנה ויתן שני שקלים הרשות בידו ולשון הגמ' נאות יותר לפירושו וכמו שהודה הר''א ז''ל עצמו אף על פי שהקשה לו מכח הסברא:

ט לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לְאָדָם לְהַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים. וְאִם הִקְדִּישָׁהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אֶלָּא אִם רָצָה הַפּוֹדֶה לִתֵּן חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל לְכָל חֹמֶר פּוֹדֶה אוֹתָהּ וְאִם לֹא פְּדָאָהּ הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  (ז-ט) נשאר בינו ובין היובל שנה וכו'. רפ''ד דערכין (דף כ"ד) תנן אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבים חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ובגמרא ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופירש''י וקא אמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמ''ל מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ''ח סלעים. ואמרינן תו בגמ' (דף כ"ה) ת''ר מנין שאין מחשבים חדשים עם הקדש ת''ל וחשב לו הכהן את הכסף ע''פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה ה''ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת''ל וחשב לו הכהן מ''מ. וכתב רבינו ז''ל בפירוש המשנה פי' שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ''ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מהרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה''ז מותר עכ''ל. והם דבריו בכאן ורש''י פירש בע''א: וכתב הראב''ד א''א אמת שכך כתוב בספרים וכו'. ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב לו חדשים מותר והיא גופא קמ''ל שאע''פ שאין זה שבח ההקדש רשאי הוא לעשות כן. ומ''ש רבינו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש ארישא דמילתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה:

י הִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֹהֵן וְלֵוִי שֶׁהִקְדִּישׁוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 כסף משנה  הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת. ברפ''ו דערכין (דף כ"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה: וכהן ולוי שהקדישו וכו'. בסוף ערכין (דף ל"ג:) תנן הכהנים והלויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים:

 לחם משנה  הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת וכו'. בר''פ אין מקדישין (דף כ"ד) מחלוקת רב ושמואל ואמרי' התם מתקיף לה רב יוסף בשלמא לענין מכירה דפליג שמואל עליה דרב דאיכא למימר ק''ו ומה מכורה כו' אלא הכא מי איכא למימר ק''ו והתנן כו' ותירצו שמואל כר''ש ס''ל דאמר נכנסין ולא נותנין והשתא איכא לאתמוהי על רבינו ז''ל דפסק לקמן בפ' זה כר''י דאמר נכנסין לתוכה ונותנין דמיה איך פסק כאן כשמואל שלכאו' הם דברים סותרים. וי''ל דהתם אמרינן בגמ' מ''ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל כו' והקשו שם בתוס' מה שאלה הגמ' מ''ט דרב הא רב לית ליה ק''ו והעלו שם בשם מ''ו הרמ''ר דלרב בעינן תרתי דלא ליהוי ק''ו וגם דמקרא דמשנת היובל לישתמע שנת היובל בכלל ולשמואל הוצרך הק''ו לומר דאפי' רבי דאמר שנת היובל בכלל מודה משום ק''ו ותרוייהו אליבא דרב פליגי אבל לרבנן לא הוי בעי לשמואל ק''ו וא''כ אנן דקי''ל כרבנן דלא אמרינן ראשון וחמשים בכלל בלא ק''ו אינה קדושה דמשנת היובל משמע אחר היובל דלא הוצרך ק''ו אלא אליבא דרב:

יא כְּשֵׁם שֶׁגּוֹאֲלִין לְעוֹלָם כָּךְ מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם:

יב הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ אַחַר הַיּוֹבֵל אֵינָהּ נִפְדֵית בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף עַד שֶׁיִּגָּמֵר שָׁנָה אַחַר הַיּוֹבֵל. לְפִי שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַפּוֹדֶה לִתֵּן חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל לְכָל זֶרַע חֹמֶר הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אֲפִלּוּ בַּיּוֹם שֶׁאַחַר הַיּוֹבֵל וְאֵינוֹ גּוֹרֵעַ כְּלוּם:

 כסף משנה  המקדיש שדהו אחר היובל וכו'. משנה כתבתיה בסמוך אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת ופירשו בגמרא דהכי קאמר אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים ואם כן כי קתני ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה היינו ליגאל בגירוע דומיא דרישא:

 לחם משנה  המקדיש שדהו אחר היובל וכו'. וא''ת כשהקשו בגמרא (דף כ"ד:) לרב ממתני' דאין גואלין לאחר היובל פחות משנה ותירצו מאי אחר יובל באמצע יובל אמאי לא תירצו אחר ממש ובכי האי גוונא דקאמר רבינו דאם אין שנה אחת אחריו לא יפדה בגרעון כסף. ותו קשיא כיון דהוא פסק כשמואל איך כתב לשון המשנה כרב שנראה שמפרשו כדברי רב אע''פ שאין זה כ''כ קושיא דבדין שמואל מודה לרב ורש''י ז''ל כתב שם וז''ל בשלמא לשמואל פחות משנה קאמר דקמ''ל מתני' דבשנת היובל עצמה אם הקדישה אין צריך ליגאל דלא קדשה ע''כ. ולכאורה נראה דלשמואל לא מפרשינן לה גאולה לאחר היובל בגירוע לפי שאין מחשבין דהיינו כתירוצא דרב וא''כ קשיא לפירושו ג''כ דלשמואל נמי אי מתני' למעוטי שנת היובל עצמה דאם הקדיש בה אינה מקודשת לימא מתני' אין גואלין אלא לאחר היובל כלומר דאם הקדישה ביובל אינה מקודשת מאי לאחר היובל פחות משנה דקאמר. ונראה לתרץ לכל ולומר דהך פירוש דפריש רבינו הוי לשמואל וגמ' הכי קא מקשי בשלמא לשמואל דקאמר בשנת היובל אינה קדושה שפיר קאמר אין גואלין לאחר היובל פחות משנה דאי ליכא שנה אחר היובל אין כאן גירוע אבל לרב דאמר דשנת היובל קדושה והוי שנת יובל מן המנין דאית ליה כר''י דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן כדאמר לעיל מיניה א''כ אם הקדישה ביובל ועבר שנת היובל לבד הא איכא גירוע שנה דהוא שנת היובל עצמו א''נ יש לפרש ע''פ רש''י בשלמא לשמואל קמ''ל מתני' וכו' וה''ק אע''ג דלפי פירוש זה דאמרינן דמפרש שמואל דהיינו אין גואלין בגירוע אחר היובל פחות משנה לא אשמעינן מתניתין מידי שכבר קאמרה סיפא אין מחשבין מ''מ אמרינן דאתא לאפוקי יובל עצמו אבל לרב קשה אבל לעולם כ''ע מודו דאפילו לפי סברת המקשה פירוש מתני' לשמואל הוי אין גואלין בגירוע אחר היובל פחות משנה. ואפשר שזו היא כוונת רש''י ז''ל:

יג כְּשֶׁמּוֹדְדִין אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מְקוֹמוֹת הָרְאוּיִין לִזְרִיעָה. הָיוּ שָׁם סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נְקָעִים מְלֵאִים מַיִם עֲמוּקִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

יד הָיוּ בָּהּ מְקוֹמוֹת נְמוּכוֹת עֲשָׂרָה אוֹ יוֹתֵר וְאֵין בָּהֶן מַיִם * נִמְדָּדִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמְחַשְּׁבִין לָהֶם מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם:

 ההראב"ד   נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם. א''א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא:

 כסף משנה  (יג-יד) כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו'. משנה בפרק ששי דערכין (דף כ"ה) היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ובגמ' ולקדשו באפי נפשייהו וכו' אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. ועל מה שכתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם, כתב הראב''ד א''א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא עכ''ל. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה דהא כי סלקא דעתך אמינא דמיירי כשאין בהם מים אקשי ולקדשו באפי נפשייהו משמע דאי הוה אמר דקדשי באפי נפשייהו הוה ניחא ליה וכי שני ליה דמתני' במלאים מים משמע דכי אינם מלאים מים קדשי באפי נפשייהו ונפקותא דקדשי באפי נפשייהו היינו ודאי שמחשבין מה שראוי להם שדבר פשוט הוא שאינם שוים כמו שאר השדה ואע''פ שרש''י פירש וליקדשו הנך נקעים באפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי החשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי עכ''ל. מכל מקום כיון דאין פירושו מוכרח ואפשר לפרש כדפרישית לא יצדק לומר שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא:

 לחם משנה  (יג-יד) פחות מכאן נמדדין עמה. היו בה מקומות נמוכות וכו' מחשבין להם מה שראוי להם כו'. בפ''ז מהלכות אישות כתב דאם אינם מלאים מים נמדדין עמו משמע דמפרש כפי' הר''א שם במאי דמקשה גמ' (דף כ"ה) וליקדשו באנפי נפשייהו וכאן נראה דמפרש בענין אחר כמ''ש הרב בעל כ''מ ז''ל ושם בהלכות אישות הארכתי:

טו הָיְתָה מְלֵאָה אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הֲרֵי הִקְדִּישׁ גַּם הָאִילָנוֹת שֶׁכָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּעַיִן יָפָה הוּא מַקְדִּישׁ * וּמְחַשְּׁבִין אֶת הָאִילָנוֹת בְּשָׁוְיֵיהֶן וְהַקַּרְקַע מוֹדְדִין אוֹתָהּ וְיִהְיֶה עֶרְכָּהּ סֶלַע וּפוּנְדְיוֹן לְכָל שָׁנָה וּלְכָל זֶרַע חֹמֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ומחשבין האילנות בשוייהן והקרקע מודדין. א''א אינו כן אלא שהן נפדין על גבי השדה ואע''ג דאמר רב הונא הכי בערכין שמעתיה דרב פפא דהוא בתרא מחזיא דלא ס''ל הכי דוק ותשכח:

 כסף משנה  היתה מלאה אילנות וכו'. (ריש פ' יש בערכין דף י"ד) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא קסבר רב הונא (אדם) מקדיש בעין יפה מקדיש:

 לחם משנה  היתה מלאה אילנות וכו' הקדיש גם האילנות כו'. פי' בהא להשמיענו שהקדישן כדי שיפדה אותן בשויין ומש''ה תלי טעמא שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אבל אין לומר דהודיענו דלא תימא דלא הקדיש כלל האילנות דאי הכי איך תלי טעמא משום דכל המקדיש בעין יפה מקדיש אפי' מ''ד בגמ' בעין רעה מקדיש סובר שהקדיש האילנות ג''כ אלא שאומר שפודה אותן על גבי קרקע:

טז  הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִזְרִיעָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת טְרָשִׁין פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת בִּלְבַד פּוֹדִין אוֹתָן בְּשָׁוְיֵיהֶן:

 כסף משנה  המקדיש את השדה שאינה יפה לזריעה וכו'. שם אמר ר''פ הקדיש (טרשין) פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו וכו' הקדיש אילנות פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות:

יז הָיוּ הָאִילָנוֹת שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁהָאִילָנוֹת בִּלְבַד הוּא שֶׁהִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע וְאֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ הָאִילָנוֹת נְטוּעִים * כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּיֶתֶר מִבֵּית סְאָה אוֹ בְּפָחוֹת אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה לֹא הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע וְלֹא אֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם:

 ההראב"ד   כל שלשה אילנות. א''א זה אינו מחוור. עכ''ל:

 כסף משנה  היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה וכו'. ברייתא שם (דף י"ד) הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה''ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה''ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח''כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ופירש רש''י הקדיש שלשה אילנות נטועים ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרים בדרך אילו היה מחזיקין בית סאה זו היא נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישן הרי זה הקדיש קרקע שביניהם וכו'. פחות מכן אם היו נטועים בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודן בשווייהן. זה אחר זה לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לשלשה אילנות כדאמרינן בבתרא. ולא עוד ולא אלו בלבד נפדין בשווייהן שאין עמהם הקדש קרקע [כלל אלא אפילו הקדיש האילנות שאין נטועים כסדר ואח''כ הקדיש קרקע] דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפ''ה הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשוייהן והקרקע נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף עכ''ל. ורבינו נראה שגורס הקדיש שלשה אילנות לתוך בית סאה והא דקתני ברישא דברייתא כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר שהם נפדים אגב קרקע ולא בפני עצמן והשמיטו רבינו משום דבגמרא מותיב מינה לרב הונא דאמר פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומוקי לה כר''ש דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש והוא ז''ל פסק לעיל בסמוך כרב הונא: והראב''ד כתב א''א אינו כן אלא שהם נפדים על גבי השדה ואע''ג דאמר רב הונא הכי בערכין וכו'. וטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר אמר ר''פ הקדיש אילנות פודה בשוייהן ופריך בגמרא אמאי וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו וכ''ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא ושני לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה ופירש''י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע''כ. ומדאקשינן לר''פ ליפרקו אגב ארעייהו ואיצטריך לשנויי משמע דהכי ס''ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו. וכתב עוד הראב''ד בזה לקמן בפרק זה ואני אומר שאין זה מוכרח דאפשר דלפי שיטת המקשה השיב לו וליה לא ס''ל, והראב''ד עצמו הרגיש בזה וכתב ומיחזי דלא ס''ל הכי נראה מלשון זה שאינו מוכרח לומר כן:

 לחם משנה  היו האילנות ג' לבית סאה כו'. המגיה כתב שהוא ט''ס וצריך להיות ממטע י' לבית סאה אבל הרב בעל כ''מ ז''ל כתב שכך גרסתו בגמ'. ונ''ל ודאי כדברי הרב בעל כ''מ ויש סיוע לגירסא זו דהתוס' ז''ל בפ''ג דערכין (דף י"ד) הקשו ממאי דאמרינן גבי מוכר ג' אילנות בפרק הספינה דמח' ועד ט''ז אמה קנה תחתיהן ורבינו בפ' כ''ד מה' מכירה מד' ועד ט''ז ומשמע מהתם דכשהם פחות מד' מקרי רצופין אבל מד' ועד ט''ז מקרי מפוזרין ומי''ו ואילך מקרי מפוזרין יותר מדאי וכאן בהקדש משמע דטפי משמונה מקרי רצופין ולא קנה דמטע י' לבית סאה מגיע לכל אילן ואילן נ''ו אמות דהוי טפי טובא מח' וקאמר דפחות מכאן לא הקדיש קרקע ותירצו בזה דבמוכר לא בעינן פיזור כולי האי וחזרו והקשו א''כ ביותר ממטע י' לבית סאה קאמר הכא דהוו מפוזרין יותר מדאי ולא קנה ושם אמר עד ט''ז דלא הוו מפוזרין יותר מדאי ועד ט''ז הוי פיזור טפי ממטע י' לבית סאה וא''כ כיון דאמרת דבמוכר לא בעי פיזור כולי האי ובהקדש בעי פיזור יותר היכא דהוי ט''ז אמאי לגבי מוכר לא מקרו מפוזרין יותר מדאי ולגבי הקדש מקרו והוצרכו לידחק לתרץ זה. אבל לגירסת רבינו ז''ל אתי שפיר דלעולם במוכר לא בעינן פיזור כולי האי והא דאמר הכא דביותר מכן הוי פיזור טובא הוא היכא דהוו יותר ממטע ג' לבית סאה דהוי יותר פיזור מי''ו אמה דאיכא גבי מוכר דבית סאה נ' אמה על נ' אמה והוי בין זה לזה יותר מי''ו דג' פעמים ט''ז הוי מ''ח ועדיין נשארו ב' אמות למנין הנ' שהם מפוזרים נוסף על הנ''ו אמה ולכך קאמר דטפי מנ' הוי פיזור יותר מדאי דגבי מוכר נמי כל כה''ג מקרי פיזור טובא:

יח הִקְדִּישׁ הָאִילָנוֹת וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשָׁוְיֵיהֶן וְאֶת הַקַּרְקַע עַל פִּי מִדָּתָהּ:

 לחם משנה  הקדיש האילנות ואח''כ הקדיש הקרקע וכו'. האי בבא ודאי לא צריכא דכיון דהודיענו כשהקדיש הקרקע יחד עם האילנות שפודה את האילנות בשויין כל שכן כשהקדישן זה אחר זה דהא רבי שמעון דפליג היכא דהקדישן יחד דנפדין על גבי קרקע מודה היכא דהקדישן בזה אחר זה דפודה אותן בשויין אלא נקט לה רבינו ז''ל משום דאמרוה שם בברייתא בפ''ג דערכין:

יט  הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִפְדֵית אֶלָּא הֲרֵי הִיא תַּחַת יַד הַקֹּדֶשׁ. הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין אֶת דָּמֶיהָ וְתִהְיֶה אֲחֻזָּה לָהֶם. שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. וְאוֹתָן הַדָּמִים יִפְּלוּ לְהֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת:

 כסף משנה  המקדיש שדה אחוזתו וכו'. במשנה פ''ו דערכין (דף כ"ה:) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר''ש אומר נכנסים אבל לא נותנים וידוע דהלכה כר' יהודה, ופירש''י כהנים של משמר היובל נכנסים לתוכה וכו' והיא חלוטה בידם עכ''ל. ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה חמשים סלעים. ומ''ש רבינו ואותם הדמים יפלו להקדש בדק הבית. פשוט הוא:

כ * גְּאָלָהּ הַמַּקְדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹבֵל הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ וְהָעֵרֶךְ שֶׁנָּתַן יִפּל לְבֶדֶק הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם גְּאָלָהּ בְּנוֹ שֶׁל מַקְדִּישׁ הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. אֲבָל אִם גָּאֲלָה אוֹתָהּ בִּתּוֹ אוֹ שְׁאָר קְרוֹבָיו אוֹ נָכְרִי מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ. אִם חָזַר * הַמַּקְדִּישׁ וּגְאָלָהּ מִיָּדָן חוֹזֶרֶת לוֹ לְעוֹלָם. וְאִם לֹא גְּאָלָהּ מִיָּדָן אֶלָּא הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַבַּת אוֹ שְׁאָר קְרוֹבִים אוֹ נָכְרִי הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה לַהֶקְדֵּשׁ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם. אֶלָּא תִּהְיֶה אֲחֻזָּה לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כא) 'וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל לַכֹּהֵן' וְגוֹ'. וְאֵין הַכֹּהֲנִים צְרִיכִין לִתֵּן דָּמִים שֶׁכְּבָר נִפְדֵית מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְלָקַח עֶרְכָּהּ מְאֻחָר אֶלָּא תַּחְזֹר לַכֹּהֲנִים כְּאִלּוּ הֵם בְּעָלֶיהָ:

 ההראב"ד   גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה. א''א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו: המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם. א''א תמה אני על זה והרי המשנה אמרה גאלה אחר או אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל הנה שאפילו גאלוה הבעלים מיד האחר קודם שיגיע היובל כשיגיע היובל יוצאה לכהנים. אחר כן בדקתי בנוסחאות ומצאתים מתחלפות ומצאתי נוסחא כדבריו:

 כסף משנה  גאלה המקדיש וכו'. משנה שם (דף כ"ה) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: וכתב הראב''ד א''א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ''ל. ודבר פשוט הוא אלא דאיידי דבעא למיתני סיפא גבי גאלה בנו חוזרת תנא נמי רישא חוזרת. ומה שכתב וכן אם גאלה בנו וכו' גם זה שם במשנה גאלה בנו יוצאת לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאת לכהנים ביובל, ואית דגרסי אינה יוצאת לכהנים ביובל והיא גירסת רבינו וכבר העיד הראב''ד שמצא נוסחא כן ומשמע טעמא דגאלה מידו הא אם לא גאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ואיבעיא בגמרא אם בת דינה כבן ואיפשיטא דכאחר דמיא: וכתב הראב''ד המקדיש וגאלו מידן חוזרת לו לעולם א''א תמה אני על זה וכו'. ומה שכתב ואין הכהנים צריכים ליתן דמים וכו'. פשוט הוא:

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הָיָה הַמַּקְדִּישׁ כֹּהֵן אוֹ לֵוִי הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ עָבַר עָלֶיהָ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִפְדֵית מִן הַהֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אוֹתָהּ אַחַר הַיּוֹבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לב) 'גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם':

 כסף משנה  בד''א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי וכו'. משנה ספ''ו דערכין (דף כ"ו:):

כב * הָאִשָּׁה שֶׁהִקְדִּישָׁה שְׂדֵה אֲחֻזָּתָהּ וּגְאָלָהּ בַּעְלָהּ מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַבַּעַל הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם תַּחְזֹר לָאִשָּׁה אוֹ תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים. לְפִיכָךְ קָדְמָה הָאִשָּׁה וְהֶחֱזִיקָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל אֵין הַכֹּהֲנִים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָהּ. וְכֵן אִם קָדְמוּ הַכֹּהֲנִים וְהֶחֱזִיקוּ בָּהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיָּדָם:

 ההראב"ד   האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו' לפיכך קדמה האשה. א''א מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה ועדיפא נמי מידה וכיון שהשדה תחת יד הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו:

 כסף משנה  האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'. בפרק ו' דערכין (דף כ"ה ע"ב) בעי רבי זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש רש''י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נראה לי דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה''פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב''ד שכתב א''א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב''ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו:

 לחם משנה  האשה שהקדישה שדה אחוזתה כו'. הרב בעל כסף משנה פירש השגת הר''א ז''ל דהוא סבור דהבעיא הויא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל או לא והוא הכריע כיצד ה''א דמוחזקת ותמה עליו דכיון דאסיק בתיקו איך רוצה לפסוק הלכה מסברא. ואני אומר במחילה מכבודו מעולם לא עלה על דעת הר''א ז''ל כן אלא הבעיא היא אי הבעל מקרי אחר משום דאינו יורש בראוי כבמוחזק או דילמא לא מקרי מכר לאיש אחר כיון דיורשה וכיון דאסיק בתיקו אית ליה להר''א דהוי ככל דין ספק קרקע דאוקי ארעא בחזקתיה והך קרקע ביד האשה היא כיון דהיא ביד הבעל והוא אוכל פירות וידו כידה הוי כאילו היא ביד האשה ואף על גב דאכילת פירות הוי מדרבנן מכל מקום חזקה הוי וכיון דהוא ביד הבעל הוי כאילו הוא ביד האשה ואוקי ארעא בחזקתה כדין כל ספק קרקע. זה נראה דעת הראב''ד אבל רבינו סובר דאף על גב דבכל ספק קרקע אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא שאני הכא שיצא בודאי מיד מאריה קמא שהיא האשה שכבר הקדישה ויד הבעל לא חשיב כיד האשה לענין זה לדעת רבינו ז''ל. אבל מכל מקום קשה קצת דטעמא דאמרינן בגמרא דלא מקרי אחר הבעל הוא משום דיורשה אם כן רבינו דפסק בפרק שנים עשר מהלכות אישות ובפרק ראשון מהלכות נחלות דירושת הבעל דרבנן אם כן כיון דמן התורה אינו יורשה ודאי דמקרי אחר ותחזור מן התורה לכהנים ואף על גב דרבנן תיקנו ירושה לבעל והפקיעוה מבנה שיהיה ראוי לירש דין תורה שאני ירושה דהוי ממון ויש להם כח להפקיע אבל לא חזרה לכהנים ביובל שהיא שמיטה דהויא מילתא דאיסורא ואולי אין כח בידיהם להפקיע ותחזור לכהנים ביובל והכי הול''ל לרבינו לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל דרבנן. עוד איכא בעיא בגמרא שם בפרק ששי דבעי רמי בר חמא מרב חסדא הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים ואמר ליה רב חסדא מאי דעתיך וכו' ומשמע דאית ליה לרב חסדא דיוצאה וכן כתב רבינו לעיל בריש פרק זה דהקדישה פחות משתי שנים לפני היובל תצא ביובל שכן כתב לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש כו' ואם לא פדאה הרי זו יוצאת לכהנים ביובל כו':

כג  הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וּפָדָה אוֹתָהּ כֹּהֵן מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהִיא תַּחַת יַד הַכֹּהֵן לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים הֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי וְזָכִיתִי בָּהּ אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש וכו'. משנה שם (דף כ"ה) ויליף לה בברייתא מקרא:

כד כְּשֶׁתֵּצֵא הַשָּׂדֶה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל תִּנָּתֵן לַכֹּהֲנִים שֶׁבַּמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ הַיּוֹבֵל. וְאִם הָיָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יוֹבֵל בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי מִשְׁמָר יוֹצֵא וּמִשְׁמָר נִכְנָס תִּנָּתֵן לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא:

 כסף משנה  כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. פרק המקדיש (דף כ"ח):

 לחם משנה  כשתצא השדה לכהנים ביובל כו' ואם היה ר''ה של יובל בשבת וכו'. בפ' המקדיש שדהו בסופו (דף כ"ח:) אמרינן שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי א''ר חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא אמר רב נחמן תניא נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד כו' ואמר שם בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים כו' אלא יובל בתחלתו ביוה''כ הוא דכתיב כו' ותירצו הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא דאמר מר''ה הוא דחייל יובל ע''כ. ופירש''י ז''ל פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה''כ בו ביום לאיזה יותן למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש וכו'. משמע מאותה סוגיא דלמ''ד מר''ה חייל יובל ומאותה שעה משמט קרקעות היכא שחל ר''ה בשבת ודאי שנותן למשמר היוצא דכיון דבתחילתו הוא משמט ובין השמשות של ערב ר''ה הוא משמט הוי כאילו נכנס ברשות משמר היוצא כדכתב רש''י שהרי ברשותו נכנס אמש אבל למ''ד דיום הכפורים של יובל הוא משמט אם כן צריך שיחול יום הכפורים בשבת כדי שנאמר שיתנו למשמר היוצא דבין השמשות שלו נכנס במשמר היוצא ולכך יתנו לו אבל ראש השנה של יובל כיון דאינו משמט לא איכפת לן מידי א''כ קשה לרבינו ז''ל שכתב בפרק י' מהלכות שמיטה ויובל שכיון שהגיע יוה''כ תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן א''כ כיון דביוה''כ תליא מילתא ולית ליה מר''ה חייל יובל היל''ל יוה''כ של יובל אם היה בשבת וכדכתב רש''י ודוחק לומר דר''ה של יובל קרייה ליוה''כ משום דבו הוא משמט. אבל מ''ש רבינו שם יובל משמט קרקע בתחלתו דמשמע דאית ליה דמר''ה חייל הא ודאי לא קשה דלא כתב רבינו בתחלתו אלא לאפוקי שביעית דמשמט בסופו וזה אינו משמט אלא יוה''כ של יובל ולא בסוף השנה ומאי דמוקי בגמרא מאי דקאמר יובל משמט בתחלתו כר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא דקאמר מר''ה חייל יובל היינו משום דקאמר הברייתא דיובל ושביעית משמטין כאחד דהיינו בר''ה של יובל ולכך קאמר דהוי כר' ישמעאל אבל לשון בתחלתו אפשר לומר דלא קאמר הכי אלא משום שלא הוי כשביעית כדכתיבנא ולהכי ליכא לאקשויי על רבינו שלא כתב אלא משמט בתחילתו לבד וקושיא ראשונה צ''ע:

כה * הַמַּקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא פָּדוּ אוֹתָם אֵינָן יוֹצְאִין לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כא) 'וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל' וְאֵין אֵלּוּ שָׂדֶה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַטְּרָשִׁים וְהִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא פָּדוּ אוֹתָן הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה הַשָּׂדֶה וְזוֹ נִקְרֵאת שָׂדֶה:

 ההראב"ד   המקדיש את האילנות והגיע היובל. א''א וזו היא שמעתא דרב פפא שכתבתי למעלה ומתחזי בגמרא דבחד אילן קאמר דמסתמא לית ליה קרקע אא''כ בא מחמת טענה (והחזיק) ומשום הכי פודה אותה בשוייה הא אית ליה ארעא פודהו אגב ארעא והכי איתא בגמרא התם:

 כסף משנה  המקדיש את האילנות וכו'. אבל המקדיש את הטרשים וכו'. מימרא דרב פפא רפ''ג דערכין (י"ד:): וכתב הראב''ד המקדיש את האילנות והגיע היובל וכו' א''א זו היא שמעתא דר''פ וכו'. וכבר כתבתי בזה בפ' זה:

כו  כֵּיצַד דִּין מַקְדִּישׁ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ. שָׁמִין אוֹתָהּ בְּדָמֶיהָ וְרוֹאִין כַּמָּה הִיא שָׁוָה עַד הַיּוֹבֵל וּפוֹדֶה אוֹתָהּ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם פָּדָה אוֹתָהּ הַמַּקְדִּישׁ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ וּפִדְיוֹנָהּ לְבֶדֶק הַבַּיִת כִּשְׁאָר עֲרָכִין וְדָמִים. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹבֵל תַּחְזֹר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמְּכָרוּהָ. בֵּין שֶׁנִּפְדֵית מִיַּד הַגִּזְבָּר וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִיַּד אַחֵר. בֵּין שֶׁלֹּא נִפְדֵית וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַמּוֹכֵר וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו'. ומה שכתב וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה וכו'. משנה בספ''ז דערכין שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

כז כָּל שָׂדֶה שֶׁשָּׁמִין אוֹתָהּ לַהֶקְדֵּשׁ לִמְכֹּר אוֹתָהּ בְּדָמֶיהָ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שִׁשִּׁים יוֹם רְצוּפִין בַּבֹּקֶר בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים וּבָעֶרֶב בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים. וּמְסַיְּמִין מְצָרֶיהָ וְאוֹמֵר כָּךְ הִיא יָפָה וּבְכָךְ הִיא שׁוּמָה כָּל הָרוֹצֶה לִקַּח יָבוֹא וְיִקַּח:

 כסף משנה  כל שדה ששמין אותה להקדש וכו'. כבר כתבתי בספ''ג שהיא משנה בספ''ה דערכין. ומ''ש בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו' שם במשנה (דף כ"א:) מכריזין בבקר ובערב ובגמרא מ''ש בבקר ובערב וכו' עד יבא ויקח. ופרש''י סיירו ניהלי (ראו אם יפה הוא) וכו':

כח הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו אוֹ מִשְּׁאָר הַמּוֹרִישִׁין אוֹתוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ. בֵּין שֶׁהִקְדִּישָׁהּ אַחַר מוֹת אָבִיו אוֹ מוֹרִישׁוֹ. וּבֵין שֶׁהִקְדִּישָׁהּ בְּחַיֵּי אָבִיו אוֹ שְׁאָר מוֹרִישָׁיו וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כב) 'וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ' שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה יָצָאת זוֹ שֶׁרְאוּיָה לוֹ לְיוֹרְשָׁהּ:

 כסף משנה  הלוקח שדה מאביו וכו'. משנה ספ''ו דערכין (דף כ"ו:) ופסק כרבי יהודה ור''ש לגבי ר''מ:

הלכות ערכין וחרמין - פרק חמישי

א הַמַּקְדִישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ מִצְוָה עָלָיו לִפְדּוֹתָהּ הוּא שֶׁהָאָדוֹן קוֹדֵם. וְאִם לֹא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁמִּצְוַת יוֹבֵל נוֹהֶגֶת שֶׁאִם יַגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא יִגְאָלֶנָּה תֵּצֵא לַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ יוֹצֵאת לַכֹּהֲנִים אֶלָּא סוֹפָהּ לְהִפָּדוֹת לְעוֹלָם כּוֹפִין אֶת הָאָדוֹן לִפְתֹּחַ בָּהּ תְּחִלָּה וְהִיא נִפְדֵית בְּשָׁוְיָהּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. אִם נִמְצָא מִי שֶׁמּוֹסִיף עָלָיו וְגוֹאֵל אוֹתָהּ יִגְאַל וְאִם לָאו אוֹמְרִין לוֹ הִגִּיעָתְךָ וְיִתֵּן מַה שֶּׁאָמַר וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע פְּרוּטוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף פְּרוּטָה:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בזמן שמצות יובל נוהגת. א''א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל ועוד מפני רבוי החומש שהוא בכל זמן וכשדברה המשנה בשעה שהיובל נוהג לא מפני שיש הפרש להקדימתו לא למצוה ולא לכוף אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה:

 כסף משנה  המקדיש שדה אחוזתו וכו'. משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש''י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא''ת מ''ש דצריך כפיה הכא וכו': והראב''ד כתב א''א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ''ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע''פ שדחה הראב''ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ''ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז''ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ''ש מפני רבוי החומש וכו' י''ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו' שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ''ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא:

 לחם משנה  בד''א בזמן שהיובל נוהג כו'. בפרק המקדיש שדהו אמרו שם במשנה (דף כ"ז) המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומרין לו פתח וכו' בגמ' הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה טפי פריק לה ועוד מצות גאולה וכו' ותירצו חדא ועוד כו'. ויש להקשות לפירוש הר''א דסובר דמתני' דקאמר בזמן שאין היובל נוהג לא קאי אלא אדינא דסיפא אבל בדינא דרישא בכל גונא בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג אומרים לו פתח מה הקשו תיפוק ליה דאיידי דחביבא עליה פריק טפי הך טעמא לא הוי אלא בזמן שאין היובל נוהג אבל בזמן שהיובל נוהג לא שייך הך טעמא דהדבר קצוב בית זרע חומר שעורים חמשים סלעים ומתני' בכל גוונא איירי לפי פירוש הר''א ז''ל ולפירוש רבינו ז''ל קשה מה הקשו דמצות גאולה באדון הא הך טעמא לדעת רבינו ז''ל אינו מספיק לכפייה דהא בזמן שהיובל נוהג איכא טעמא דמצות גאולה באדון ואין כופין אותו ונימא דמתני' לא נקט הך טעמא משום דבעינן למימר כפיה ולהכי נקט טעמא דהבעלים נותנין חומש דזה הטעם מספיק לכפיה דכיון דהיא עומדת להפדות בהכרח כופין אותו משום תועלת ההקדש. וי''ל דטעמא דמצות גאולה באדון בזמן שאין היובל נוהג מספיק לכפיה דכיון דסופה להפדות בהכרח כופין אותו שיפדה דכיון דהמצוה בו אבל בזמן שהיובל נוהג אע''ג דהמצוה בו דאין סופו להפדות בהכרח אין כופין אותו. ולפי פירוש הר''א ז''ל יש לתרץ בדוחק דעיקר הקושיא אועוד קא סמיך וה''ק כיון דאיכא טעמא דאיידי דחביבא לזמן הזה שאין היובל נוהג וטעמא של ועוד להיכא דהיובל נוהג ג''כ הוה ליה למיתני הני תרי טעמי ולמה ליה טעמא דהבעלים מוסיפין חומש. כאן כתב רבינו ז''ל דצריך שבחומש יהא שוה פרוטה ובהלכות מעשר שני פ''ה לא משמע כן וצ''ע בפרק הזהב:

ב רָצָה הָאָדוֹן לִמְכֹּר שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת מִשְּׂדוֹתָיו אוֹ לִלְווֹת כְּדֵי לִפְדּוֹת שָׂדֶה זוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. בֵּין בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וְכֵן אִם רָצָה לִגְאל חֶצְיָהּ גּוֹאֵל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. זֶה חֹמֶר בְּהֶדְיוֹט מִבְּהֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'. משנה בפ''ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש''י לא ימכור שדה רחוקה וכו':

ג  הַמַּקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ אוֹ אֶת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלּוֹ אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלָיו הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱרָכִין בְּשָׁוְיֵיהֶן בֵּין טוֹב וּבֵין רַע. וְאִם פָּדָה אוֹתָן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ יוֹרְשׁוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכוֹפִין אֶת הַבְּעָלִים לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן וְהַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. בֵּין שֶׁהָיָה הַבַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה בֵּין שֶׁהָיָה מִבָּתֵּי הַחֲצֵרִים הֲרֵי זֶה נִגְאָל לְעוֹלָם:

 כסף משנה  המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. ומה שכתב או אשתו או יורש, בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש:

ד גְּאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ אִם הָיָה בֵּית עָרֵי חוֹמָה וְקָם בְּיַד הַגּוֹאֵל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נֶחְלָט. וְאִם הָיָה בֵּית הַחֲצֵרִים וְהִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְהוּא בְּיַד הַגּוֹאֵל חוֹזֵר לִבְעָלָיו בַּיּוֹבֵל:

 לחם משנה  ואם היה בית החצרים והגיע היובל וכו'. בפרק המוכר שדהו (דף ל"ג) כרב הונא דאמר דקרא דביובל יצא אתא לומר דיצא מיד הגואל מן ההקדש ביובל וחוזר לבעליו ודלא כרבי אושעיא דאמר דהך קרא אתא לומר דמוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה דלא בעי השלמה אחר היובל כשדה אחוזה אבל לרב הונא משמע דבעי השלמה, ורבינו ז''ל דפסק כאן כרב הונא היה לו לבאר בפרק שנים עשר מהלכות שמיטה ויובל כשכתב הגיע היובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים כדין השדות אלא שכיון שכתב כדין השדות לא הוצרך לכך דודאי כמו שבשדות בעי השלמה בבתי החצרים ג''כ:

ה  הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְהוֹרָה תְּמִימָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל עֲשֵׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְחָלָה קְדֻשָּׁה עָלֶיהָ וְנִפְדֵית כְּשֶׁהִיא תְּמִימָה. וּמַעֲרִיךְ אוֹתָהּ הַכֹּהֵן בְּדָמֶיהָ. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְאֵין הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ פּוֹדֶה אֶלָּא עַל מְנָת לְהַקְרִיבָהּ לַמִּזְבֵּחַ לְמַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה. שֶׁכָּל דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם:

ו וּמִנַּיִן שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כג) 'וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים. שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר אֹתוֹ (ויקרא כב-כג) 'אוֹתוֹ' אַתָּה עוֹשֶׂה נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תְּמִימִים נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כַּעֲשֵׂה הוּא:

 כסף משנה  ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'. בפ''ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

 לחם משנה  שנאמר אותו אותו אתה עושה כו'. אע''ג דהתם הזכירו ג''כ לא תעשה וכן אמר שם בפ''ק דתמורה (דף ו') ותנן המקדיש תמימין לבדק הבית אע''פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי מ''מ סובר רבינו דההוא לא תעשה דמפיק מלאמר דהיינו לא אמור הוי אסמכתא ולהכי כשהקשו בפ''ק דתמורה והרי מקדיש דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו אלו קדשי ב''ה לא הזכיר בדבריו המקשה כלל לא תעשה משום דהוי אסמכתא כדכתיבנא:

ז  הַמַּקְדִּישׁ אֶת בְּהֶמְתּוֹ סְתָם אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו סְתָם רוֹאִין כָּל בְּהֵמָה תְּמִימָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן עוֹלוֹת. וְהַנְּקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן שְׁלָמִים. וְהַדָּמִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז-ט) 'וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ' כְּלוֹמַר כָּל הָרָאוּי לְקָרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִקָּרֵב:

 כסף משנה  המקדיש את בהמתו סתם וכו'. בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע''ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית משנה ר''פ בתרא דתמורה (דף ל"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו':

ח * הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיוּ בָּהֶן יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְעוֹפוֹת הָרְאוּיִין לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיַקְרִיבוּ אוֹתָן וְהַדָּמִים יִלָּקַח בָּהֶן זְכָרִים וְיַקְרִיבוּ עוֹלוֹת:

 ההראב"ד   הקדיש נכסיו סתם וכו' אם נפל בו מום. א''א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ''ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הדמים לבדק הבית. ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה ס''ל כר' יהושע דאמר הכל קרב עולה ואפי' דמי הנקבות ומשום הכי דמים אלו יקרבו עולות. וא''ת עופות למה לא יקרבו עצמן עולות משום דכתיב בבקר לא עופות והכי איתא בשקלים ירושלמי:

ט  וּמִפְּנֵי מָה יַקְרִיבוּ דְּמֵי אֵלּוּ עוֹלוֹת וּדְמֵי הַבְּהֵמָה הַתְּמִימָה יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. לְפִי שֶׁהַבְּהֵמָה הַקְּדוֹשָׁה לַמִּזְבֵּחַ אִם נָפַל בָּהּ מוּם יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהָעוֹפוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה' וְגוֹ' כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה אֵין לָהּ פִּדְיוֹן:

 כסף משנה  (ח-ט) הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'. בספ''ד דשקלים. ומ''ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב הראב''ד א''א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס''ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ''ל. מ''ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ''ש עוד הראב''ד בסמוך. ומ''ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע''פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ''מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י''ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה''ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ''ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ''ל שהראב''ד סובר דל''ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ''ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ''ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת''ל בבקר ולא בעופות:

 לחם משנה  לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל כו' והסולת היין והשמן והעופות כו' אין להם פדיון. מ''ש הר''א בהשגות והלא מכל מקום נפדין הם אפשר לפרש דה''ק אלא מכל מקום כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבן על כל פנים העופות עולות מכל מקום פדיון מקרי ולכך פירש טעם אחר ולפי טעמו אתו שפיר שפירש משום דמעטיה קרא בבקר. ופירוש זה מתיישב יותר בלשונו וכן מה שפירש בו הרב בעל כסף משנה:

י  הִקְדִּישׁ נְכָסָיו סְתָם וְהָיְתָה בָּהֶן הַקְּטֹרֶת שֶׁנּוֹתְנִין לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִקְחוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים. הֲרֵי זוֹ תִּנָּתֵן לְאָמָּנִין בִּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. וְכֵן עוֹשִׂין אִם יֵשׁ בִּנְכָסָיו אֶחָד מִסַּמָּנֵי הַקְּטֹרֶת:

 כסף משנה  הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'. (שקלים פרק רביעי):

 לחם משנה  הקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן כו'. כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו הקטרת:

יא הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לַמִּזְבֵּחַ וְנָפַל בָּהּ מוּם וְנִפְסְלָה הֲרֵי זוֹ נֶעֱרֶכֶת וְנִפְדֵית. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה' וְגוֹ'. וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן אַחֵר כְּמוֹתָהּ:

 כסף משנה  המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב) ובר''פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו:

יב  כָּל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין קָדְשֵׁי הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אוֹ תְּמִימָה הָרְאוּיָה לִקָּרֵב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה הַעֲמָדָה בְּבֵית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה'. לְפִיכָךְ אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּעָרֵךְ וְתִפָּדֶה אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ אַחַר שֶׁמֵּתָה אֶלָּא תִּקָּבֵר. * אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ שְׁחוּטָה אוֹ נְבֵלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין:

 ההראב"ד   אבל אם הקדיש שחוטה וכו' תפדה. א''א אפילו למזבח ואפילו הקדישם חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו:

 כסף משנה  כל המקדיש בהמה וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר''ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש''ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד''ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש''י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. ומ''ש או תמימה הראויה. ומ''ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב הראב''ד א''א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ''ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ''ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו:

 לחם משנה  אבל אם הקדיש שחוטה כו'. מ''ש הר''א בהשגות אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כן כתב רבינו ז''ל בפ''א מהל' איסורי מזבח וגם שם כתב ברישא דלישניה וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום כו'. ויש לדקדק שם כמו שדקדק כאן הרב כ''מ שנקט שנפל משום דאי הוי בעל מום מעיקרא אין צריך העמדה והערכה וכמו שביאר דבריו שם למטה ולאפוקי מלוי דאמר דבעל מום בכלל העמדה והערכה ואין אנו צריכין לדחוק כמו שכתב שם הרב בעל כ''מ ומה גם מ''ש שפסק כלוי וא''א לומר כן ממאי דכתב שם רבינו ז''ל מה בין בעלת מום קבוע וכו' יעויין שם:

יג  שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת הֲרֵי הִיא כְּחַיָּה לְכָל דְּבָרֶיהָ וְנֶעֱרֶכֶת וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל וְהֶעֱמִיד וְהֶעֱרִיךְ עַד שֶׁתָּמוּת:

יד  הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה תְּמִימָה לְדָמֶיהָ הֲרֵי זוֹ נִתְקַדֵּשׁ גּוּפָהּ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב. הִקְדִּישׁ אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו וְאָמַר דְּמֵי רַגְלָהּ שֶׁל פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה. וּלְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְלֹא תִּפָּדֶה:

 כסף משנה  המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'. פ''ק דתמורה (דף י"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה''ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש''י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר''י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר''מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ''ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ''ד ממעילה ובפט''ו ממעשה הקרבנות כר''מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ''ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ''ע בעי לה אף לר''מ ור' יהודה דאע''ג דלר''מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש''ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע''פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר''י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס''ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ''ע בעי לה:

 לחם משנה  הקדיש אחד מאבריה לדמיו כו'. הרב כ''מ ז''ל תמה תמיה גדולה על רבינו ז''ל ודחק עצמו בתירוצם ויש לנו על דבריו חדא דבפ''ק דערכין תירצו הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים כלומר דבקדושת הגוף אמרינן פשטה קדושה בכולה ולא בקדושת דמים ואי אמר רבא איפכא דאפי' לר''י דאמר דקדושת הגוף לא פשטה בכולה בקדושת דמים פשטה הא הוה עדיפא ליה למפרך ממאי דהקשה חד אבר נמי איבעויי וכו' ותו קשה מאי דכתב רבינו ז''ל שהדמים חולין ואמאי בשלמא מ''ד הכי בגמ' הוא משום דאית ליה דהיכא דאמר רגלה של זו עולה דלא פשטה קדושה בכולה ולכך תמכר חוץ מדמי אבר שבה והשאר חולין אבל כיון דהוא ספק אי פשטה קדושה בכולה א''כ היכי נימא דהמעות חולין הוו אי פשטה קדושה בכולה הוו המעות קדש ואין יכול ליהנות מהם. ותו קשיא על דברי רבינו ז''ל במ''ש ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ואמאי פשיטא ליה לרבינו ז''ל בהא הא בהא נמי שייך בעיא דרבא אי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן כדבעי רבא בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו. וע''ק על דברי רבינו ז''ל מה שכתב בפט''ו מהל' מעשה הקרבנות הקדיש אבר אחד מן העוף ה''ז ספק אם נתקדש כולו או לא דכיון דההיא בעיא דבעי רבא בעוף לא הוי אלא לרבי יוסי כדפירש''י ז''ל ורבינו ז''ל פסק כרבנן איך כתב דהוי ספק. והרב בעל כ''מ ז''ל כתב דאית ליה דהבעיא באבר שהנשמה תלויה בו ודוחק הוא לומר כן דרבינו ז''ל היה לו לפרש שם ולומר דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו. ולתרץ כל זה אקדים ואפרש הסוגיא דערכין ותמורה לדעת רש''י ז''ל ואח''כ נבאר דעת רבינו. רש''י ז''ל כתב בהני תרי בעיי דבעי רבא בפ''ק דתמורה (דף י"א:) בעיא קמייתא דעוף ובעיא תניינא דהקדיש אבר אחד לדמיו דלר''י קא בעי. ואיכא למידק עליה אמאי לא פירש דלכ''ע קא בעי להו לר''י באבר שאין הנשמה תלויה בו ולרבנן באבר שהנשמה תלויה בו דכ''כ הוי לרבנן אבר שהנשמה תלויה בו כמו לר''י אבר שאין הנשמה תלויה בו ותו קשיא אי הך בעיא דהקדיש אבר אחד לדמיו לא הוי לרבנן א''כ בסוגיא דפ''ק דערכין (דף ה') כשתירצו שם על ברייתא דאמרה ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו וכו' דאיירי בהקדיש חד אבר והקשו שם חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו כו' מאי קא פריך הא רבא לא בעי אלא לר''י אבל לרבנן לא איירי רבא וברייתא כרבנן. וי''ל דרש''י ז''ל לא מצי לפרש בעיא קמייתא אליבא דרבנן משום דאינהו מפרשי קרא דכל אשר יתן ממנו לה' באבר שאין הנשמה תלויה בו ומפרשים דקרא אתא לומר ממנו ולא כולו ואם כן היכי מצי למימר דבעי באבר שהנשמה תלויה בו דאיך יפול על זה לומר בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה הוא דקרא לא בהכי איירי. ומכאן תשובה להרב בעל כ''מ ז''ל שפירש דרבינו ז''ל סובר דהך בעיא הוי באבר שהנשמה תלויה בו דא''א לומר כן כדפרישית וזהו טעמו של רש''י ז''ל ובבעיא בתרייתא אפשר דרש''י ז''ל כתב דהוי לר' יוסי ולא קאמר דהוי לרבנן ג''כ משום דהזכיר הקדיש אבר אחד לדמיו ומדקאמר אבר אחד משמע אפי' אין הנשמה תלויה בו וה''ה דבעיא שייכא לרבנן היכא דהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו אלא לשונו של רבא הכריחו לרש''י ז''ל לפרש כן ורבא בעי לר' יוסי משום דרוצה לשאול בכל אבר והוא הדין דאיבעיא ליה לרבא באבר שהנשמה תלויה בו. עוד פירש רש''י ז''ל בבעיא בתרייתא דרבא דהבעיא היא אי אמרינן דנחתא קדושה לכולה בהמה קדושת הגוף דכיון דאמרינן מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמר מגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף או דילמא מיגו קמא אמרינן מיגו בתרא לא אמרינן משום דהוו תרי מיגו ולפ''ז משמע דפשיטא ליה לרבא לכל הצדדין דמיגו קמא אמרינן ומיגו דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי אכולה קדושת דמים כך נראה לפי מה שפירש רש''י בעיא זו בפ''ק דתמורה וקשיא טובא דא''כ בפ''ק דערכין כשהקשו חד אבר איבעויי מבעיא לן לרבא הוה ליה לאקשויי טפי דהא פשיטא לרבא דמיגו דקדיש אחד אבר קדושת דמים קדיש לכולהו קדושת דמים וא''כ כיון דהקדיש ראשה של פרה וקדושה לדמי מזבח חייל לכולה פרה כולה קדושת דמים והיכי קאמרה הברייתא דאין לו להקדש אלא ראשה של פרה שהיא קדושת דמים ולא השאר. ומה גם תגדל הקושיא הזאת במ''ש רש''י ז''ל שם בערכין הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה וכו' דתרי מיגו לא אמרינן ומאי איכפת לן דתרי מיגו לא אמרינן הא מ''מ אמרינן חד מיגו דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים ואמאי קאמר הברייתא דאין להקדש אלא ראשה של פרה. לכך נראה ודאי דלפי סוגיא דערכין פי' בעיא דרבא היא בגוונא אחרינא ממאי דמשמע מדברי רש''י ז''ל בפ''ק דתמורה והכי פירושה הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחול עלה קדושת הגוף לכולה בהמה מי אמרינן כיון דנחתא קדושת דמים לחד אבר נחתא נמי קדושת הגוף לההוא אבר לבד ולא יהיה לו פדיון כמו קדושת הגוף דבקדושת דמים יש לו פדיון ובקדושת הגוף אין פדיון ובתר הכי אמרינן מיגו אחרינא כיון דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף אקדשיה לכולה קדושת הגוף ומאי דאמרינן ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו בתרא דמיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת הגוף חייל לכולה בהמה קדושת הגוף ולא כדמשמע לפירוש קמא שפירשנו דהאי ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה הוי מיגו קמא דבתחילה אמרינן מיגו דאקדשיה לחד אבר קדושת דמים אקדשיה לכולה ובתר הכי אמרינן מיגו דאית לכולה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ולהאי פירוש בתרא אתי שפיר טפי שבאו בדברי רבא התרי מיגו על הסדר תחילה הזכיר מיגו קמא ואחר כך מיגו בתרא וכד אמרינן או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הוי פירוש איפכא מפירוש קמא דמיגו קמא אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף ואין לו פדיון אבל מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר אכולה בהמה לא אמרינן ומסתבר טפי להאי פירושא לומר הך מיגו קמא משום דהוי מיגו אחד אבר גופיה אבל מיגו בתרא ג''כ לא אמרינן דהוו תרי מיגו ואפי' לחודיה מיגו בתרא דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים לא אמרינן אלא מיגו קמא אמרינן לחודיה דמסתבר טפי דהוי אחד אבר כדפרישית. לפי זה אתי שפיר מאי דקאמר בגמ' בפ''ק דערכין חד אבר נמי איבעויי מבעיא לן דמי שתירץ דאקדשיה לחד אבר סבר דתרי מיגו לא אמרינן אלא מיגו קמא דמיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה לא אמרינן ולכך קאמר הברייתא דאין לו אלא ראשה של פרה בלבד דאקדשה קדושת הגוף במיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף אבל על שאר הפרה לא חייל כלל אפילו קדושת דמים והיינו דכתב רש''י ז''ל דתרי מיגו לא אמרינן ולהכי פריך ליה דהא בעיא היא דבעי רבא אי אמרינן הכי ותפשוט ליה מהך ברייתא ופירוש זה דהך בעיא דבעי רבא מוכח בדברי רש''י בפ''ק דערכין שכתב שם איבעויי מבעיא לן וכו' מי אמרינן מיגו דקדיש חד אבר לדמיה קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדיש כולה מלשון זה מוכח כפירוש בתרא דכתיבנא ואתיא סוגיא דערכין כפשטה ואע''ג דממאי דכתב רש''י ז''ל בסוגיא דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק שיסכים לפי' זה כדי שתתיישב לפי סוגית ערכין דלפי אותו הפירוש אין מקום לסוגית ערכין כדכתיבנא. ואחר אשר ביארנו פירוש רש''י ז''ל בסוגיות אבוא לפרש דברי רבינו ז''ל ואומר דרוח אחרת היתה עמו וס''ל דהנהו תרי בעיי דרבא בעי להו אליבא דרבנן והוי שפיר טפי דבעי אליבא דהלכתא ובעיא קמייתא הכי בעי לה דרבנן אמרו בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת''ל כל אשר יתן ממנו לה' וכו' משמע דאי לאו קרא הסברא מבחוץ הוי דהיכא דאמר רגלה עולה דליהוי כולה עולה אלא דקרא מעטיה ולכך בעי דילמא כי מיעט קרא בבהמה דוקא דבהא איירי קרא אבל בעוף הדרינן לסברתין ונאמר דרגלה של זו עולה כולה עולה או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן ומיעט קרא נמי עולה ולהכי כתב רבינו ז''ל בפט''ו מהלכות מעשה הקרבנות דהוי ספק דאסיק בתיקו אליבא דרבא היכא דאמר רגלה של זו עולה אע''ג דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו כדכתיבנא. ובעיא בתרייתא מפרש רבינו ז''ל על זה הדרך דכי מיעט קרא לא מיעט אלא קדושת הגוף אבל קדושת דמים הדרינן לסברתין דרגלה של זו עולה כולה עולה ואמרינן תרי מיגו או דילמא חד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה לבד קדושת הגוף וכדפרישית לעיל דהוא מוכרח לפי סוגיא דערכין אבל באבר שהנשמה תלויה בו ס''ל לרבינו ז''ל דלא מבעיא ליה לרבא דודאי פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף משום דלא הוי תרי מיגו דהא דחייל בדבר שהנשמה תלויה בו אכולה בהמה לא הוי מיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה אלא דכיון דהקדיש בדבר שהנשמה תלויה בו הוי כהקדיש כולה וכיון שכן לא הוי אלא חד מיגו מיגו דחייל עלה קדושת דמים חייל עלה קדושת הגוף ומשום הכי כתב רבינו ז''ל בפשיטות דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא שקשה לפ''ז כד הקשו בסוגיא דערכין חד אבר נמי איבעויי מיבעיא לן טפי הו''ל לאקשויי דכיון דברייתא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דהיינו ראשה של פרה רבא קאמר דפשיטא ליה דקדשה כולה קדושת הגוף והיכי קאמר דלא קדשה. אלא שיש לתרץ לזה בדוחק דהכי קאמר אפילו אבר אחד בעלמא מבעיא ליה לרבא והיכי פשיטא לה לברייתא באבר שהנשמה תלויה בו דלא קדשה כולה והשתא א''ש לפי פירוש זה מה שתירצו בגמרא הא בקדושת דמים דמשמע דקילי קדושת דמים מקדושת הגוף וכמו שהקשינו להרב בעל כ''מ ז''ל דלפי פירושנו אתי שפיר דמאי דקאמר קדושת דמים דקילי הוא משום דתרי מיגו לא אמרינן דחייל אחד אבר קדושת דמים והגוף ומיגו דחייל אחד אבר חייל אכולה בהמה אבל חד מיגו דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל אכולה קדושת דמים טפי אמרינן ליה ממאי דאמרינן בקדושת הגוף דקדושת הגוף מעטיה קרא ובקדושת דמים ליכא מיעוטא והדרינן לסברתין כדכתיבנא אלא מאי דאמרינן בקדושת דמים לא אמרינן הכי משום דמוקי לה בחד אבר וצריך לומר תרי מיגו וחד מיגו אמרינן דהיינו מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל עליה קדושת הגוף לבד דהאי מיגו מסתבר טפי כדכתיבנא ובהכי קאמרה הברייתא דאין להקדש אלא ראשה על פרה לבד וכדפרישית לעיל לדעת רש''י ז''ל לפירוש הנראה מסוגית ערכין. ומאי דקאמר דהדמים חולין יש לתרץ דכיון דקי''ל המוכר עולות ושלמים לא עשה כלום והדמים חולין מדין תורה כדכתב רבינו ז''ל בפ''ד מהלכות מעילה א''כ כאן דיש ספק אם קדשה או לא קדשה אם לא קדשה ודאי דהדמים חולין ואם קדשה כיון דהוא מוכר להקריבה ואינה יוצאה לחולין אין הדמים נתפסים בקדושה דהוי כמוכר עולתו ושלמיו דהדמים חולין ואי הוא ודאי פשטה קדושה בכולה ודאי דאינו יכול למכור אבל על הספק מוכר כיון דלחלוקה היותר גדולה אינו בא לידי איסור מעילה של תורה כלל דאין הבהמה יוצאה לחולין ואין הדמין נתפסין כדכתיבנא. זה נ''ל לתרץ לקושיא זאת בדוחק לדעת רבינו ז''ל:

טו וכֵּיצַד עוֹשִׂין. מוֹכְרִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ לְמִי שֶׁיַּקְרִיב אוֹתָהּ. וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְאִם הָיָה אֵיבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּהּ:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'. שם ת''ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש''י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר''י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה''ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט''ו מהל' מעשה הקרבנות:

טז הָיְתָה בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִקָּרֵב וְהִקְדִּישׁ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ לְדָמָיו בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ בֵּין שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵין תְּלוּיָה בּוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא דְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר בִּלְבַד. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר דְּמֵי רֶגֶל פָּרָה זוֹ אוֹ דְּמֵי לִבָּהּ הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שֻׁתָּפִין בָּהּ:

יז * וְכֵן הָאוֹמֵר רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ לֵב חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אוֹ שֶׁאָמַר רֹאשִׁי הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּדְמֵי רֹאשׁוֹ וְרוֹאִין כַּמָּה יִשְׁוֶה אוֹתוֹ אֵיבָר אִלּוּ הָיָה נִמְכָּר וְיָבִיא בְּדָמָיו קָרְבָּן:

 ההראב"ד   וכן האומר ראש עבד זה רואין כמה ישוה אותו עבד. א''א כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה אדם כאשר יוסר ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ואם תאמר לפי מעלתו זה כנגד כל גופו והרי זה נדון בכבודו למזבח וא''כ שותף שלו היאך הוא והוא סבור שמה שאמר ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו שיתן דמי ראשו להקדש ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה ושמין את דמיו ונותן מחצה למזבח או אם יעשה מלאכה חצי שכרו למזבח:

 לחם משנה  ורואין כמה ישוה אותו אבר וכו'. כתב הרב בעל כסף משנה ז''ל דלפירוש הראב''ד ז''ל דסובר דמאי דקאמר הוא והקדש שותפין ר''ל שותפין לחצאין אמאי לא נקט משמנין באידך חלוקה אלא ודאי דהתם במשמנין ר''ל שותפין אבל הר''א ז''ל ר''ל כמה ישוה אותו אבר. וקשה דבפרק כ''ז מהלכות מכירה כתב רבינו ז''ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכר חציו וכו' אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך משמנין ביניהם כו' ואין מקום לזה עם הגירסא אשר לנו בגמרא דאנן גרסינן ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם אלא ודאי ע''כ דרבינו ז''ל גריס ראש עבד מכור לך הוא וחבירו שותפין יד עבד זה מכור לך משמנין ביניהם אם כן כפי גירסא זו ליתנהו לדברי הרב בעל כסף משנה ז''ל דאמאי לא כתב משמנין גבי הקדש דמשמנין דקאמר התם הוי ישומו האבר כיון דהוי דבר שאין הנשמה תלויה בו אלא אולי שהוא גורס ראש עבד מכור לך מכר חציו וההכרח הוא אמאי לא נקט גבי הקדש הקדיש חציו אלא הוא והקדש שותפין משמע כפירוש רבינו ז''ל. והר''א ז''ל בהשגות שם נראה שיש לו כגרסתנו ולא ידעתי למה לא השיג על רבינו ז''ל דאין דינו יוצא לפי גירסתנו:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָאוֹמֵר דְּמֵי רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ אוֹ דְּמֵי רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ כְּבֵדוֹ הֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וְהוּא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּדְמֵי כֻּלּוֹ. שֶׁכָּל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת קְדֻשַּׁת דָּמִים הוּא:

 כסף משנה  (טז-יח) היתה בהמה בעלת מום וכו' בד''א בקדשי מזבח וכו'. הכל פ''ק דערכין עלה ד' וה': כתב הראב''ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א''א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ''ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו''ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א''א לתרץ כן. ומ''ש וא''ת לפי מעלתו וכו' וה''ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ''ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב''ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש''י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע''כ. ואם כפירוש הראב''ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב''ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י''ל דרבינו ה''ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י''ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף:

יט הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ מֵבִיא בְּעֶרְכּוֹ קָרְבָּן. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְעֵרֶךְ שָׁלֵם הֲרֵי זֶה דְּבַר סָפֵק אִם נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן עֵרֶךְ. אוֹ אֵינוֹ נִדּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ נָדַר. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְהַדָּמִים יָבִיאוּ בָּהֶן עוֹלוֹת לַמִּזְבֵּחַ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם פּוֹדִין אוֹתָהּ בָּעֵרֶךְ הַקָּצוּב בָּהּ אוֹ פּוֹדִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָן הוֹאִיל וְלַמִּזְבֵּחַ הִקְדִּישׁ וְדָנִין בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהַחְמִיר:

 כסף משנה  האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'. שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו:

הלכות ערכין וחרמין - פרק ששי

א  אֶחָד הָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמַיִם. וְכֵן בְּכָל נְכָסָיו אִם אָמַר כָּל נְכָסָיו הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ חֵרֶם לַשָּׁמָיִם הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אִם אָמַר חֵרֶם סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ לַכֹּהֲנִים. שֶׁסְּתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יד) 'כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה':

 כסף משנה  אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'. פשוט הוא. ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו' משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ"ח) ר''י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ''ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר:

 לחם משנה  שסתם חרמים לכהנים וכו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תמה על רבינו ז''ל דאיך פסק דלא כרב דאמר בפ' המקדיש שדהו (דף כ"ח) הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולי נראה לתרץ משום דבגמ' אמרו שם דר' יהודה בן בתירא סבר לה כר' ישמעאל דמפיק לה דחרם חל על קדשי קדשים וקדשים קלים מקרא דתקדיש ואמרו שם בגמרא דלרבנן בעי הך קרא דתקדיש לומר דהבכור אע''פ שקדוש מרחם מצוה להקדישו ואמרו שם דלרבי ישמעאל לית ליה דרשא ההיא אלא דאין מצוה להקדישו ואנן קי''ל דמצוה להקדישו דבריש פרק קמא דנזיר גבי פלוגתא דבכור אי הוי דבר הנדור או לא משמע שם בגמרא דכולי עלמא אית להו דמצוה להקדישו אלא דבהא פליגי דמאן דאמר דהוי דבר הנדור הוא משום דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור ורבי יוסי אית ליה דאע''ג דמצוה להקדישו כיון דאם לא הקדישו קדוש לכך הוי דבר האסור משמע מההיא סוגיא דלכ''ע מצוה להקדישו וכיון דכן נקטינן כההיא סוגיא ודלא כר' ישמעאל וכיון דלא קי''ל כרבי ישמעאל לית הלכתא כרבי יהודה בן בתירא דסבר כוותיה. זה נראה טעם נכון לרבינו ז''ל. עוד הקשה דאמאי לא מייתי קרא דמתני' ומייתי קרא דכל חרם דלא הוזכר שם. ולי נראה לתרץ דשם בגמרא אמרו החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה והקשו שם בתוס' דאם זה הוי דרשה גמורה איך הקשו מקיש מטלטלין לקרקעות הא טעמא דנותנן לכל כהן משום דהוי גזרת הכתוב ותירצו דאין זו דרשה גמורה ורבינו ז''ל מכח קושיא זאת מפרש דהאי שנאמר לא הוי ראיה למאי דקאמר נותנן לכל כהן שירצה אלא למאי דקאמר החרים מטלטלין סתמא דמשמע דנותנן לכהן להכי מייתי ראיה דחרם סתם הוי לכהן משום דקרא כתיב כל חרם בישראל לך יהיה ואע''ג דבמתניתין מפיק לה מקרא אחרינא אין להקפיד דפעמים רבות מצינו דהאמורא דריש דרשה אחת מקרא אחד אע''ג דהתנא דריש לה מקרא אחרינא וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא ורבינו ז''ל נקט דרשה של אמורא ושביק מתני' שהיא דרשה יותר פשוטה:

ב  מַחְרִים אָדָם מִן בְּקָרוֹ וּמִצֹּאנוֹ וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. אֲבָל לֹא יַחֲרִים כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא כָּל עֲבָדָיו וְלֹא כָּל שְׂדוֹתָיו וְלֹא כָּל מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כח) 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ'. וְאִם הֶחֱרִים אֶת הַכּל אֲפִלּוּ הֶחֱרִים כָּל נְכָסָיו הֲרֵי אֵלּוּ מֻחְרָמִין בֵּין שֶׁהֶחְרִים לַכֹּהֲנִים בֵּין שֶׁהֶחֱרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:

 כסף משנה  מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'. משנה בפ''ח דערכין (דף כ"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע''ג דר' אלעזר ב''ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ''כ בפירוש המשנה:

 לחם משנה  שנאמר מכל אשר לו וכו'. כלומר ומסיפיה דקרא דמכל אשר לו לחודיה לא נפיק אלא ממאי דאמר מאדם ומבהמה וכו' דכולהו צריכי כדאמרו שם בפ' המקדיש:

ג וְכָל מִי שֶׁהֶחֱרִים אוֹ הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לוֹקְחִין כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וַאֲפִילוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלֵי אֻמְּנוּתוֹ וּבְגָדָיו שֶׁהַכּל הֶקְדֵּשׁ אוֹ חֵרֶם:

 כסף משנה  ומ''ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'. משנה בספ''ו דערכין (דף כ"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו:

 לחם משנה  ואפילו תפילין שבראשו וכו'. בהלכות זכיה ומתנה גבי שכיב מרע שנתן נכסיו כתב רבינו ז''ל דהוי ספק אם נכנס ס''ת בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל ונכנס ג''כ ס''ת אי נמי מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ואפילו לא קאמר כל נכנס ס''ת בכלל:

ד  מַה בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים לְחֶרְמֵי שָׁמַיִם. שֶׁחֶרְמֵי שָׁמַיִם הֶקְדֵּשׁ וְנִפְדִּין בְּשָׁוְיֵיהֶן וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיֵצְאוּ הַנְּכָסִים לְחֻלִּין. וְחֶרְמֵי כֹּהֲנִים אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן לְעוֹלָם אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. וְעַל חֵרֶם כֹּהֲנִים הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז-כח) 'לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל'. לֹא יִמָּכֵר לְאַחֵר וְלֹא יִגָּאֵל לַבְּעָלִים:

 כסף משנה  מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'. משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש''י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות:

ה וְאֶחָד הַמַּחֲרִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין הֲרֵי אֵלּוּ נִתָּנִין לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִים חֶרְמֵי כֹּהֲנִים כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית הַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כח) 'כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה''. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דִּבְרֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יד) 'כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה':

 כסף משנה  ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'. (בפ' שמיני) דערכין (דף כ"ח) א''ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ''ד לא מקשינן ופירש''י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור''ש לא מקיש וידוע דהלכה כר''י לגבי ר''ש: חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'. שם (דף כ"ט):

ו כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׂדֵה חֵרֶם שֶׁזָּכָה בָּהּ אַחַר הַיּוֹבֵל וְהֶחֱרִימָהּ הֲרֵי זוֹ מֻחְרֶמֶת וְיוֹצְאָה לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כא) 'לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ' מְלַמֵּד שֶׁשְּׂדֵה חֶרְמוֹ לוֹ כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאִם הֶחֱרִימָהּ הִיא מֻחְרֶמֶת מִיָּד:

 כסף משנה  כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'. גם זה שם (דף כ"ט):

 לחם משנה  כהן שהיתה לו שדה חרם וכו' מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל. ברייתא בפ' המקדיש (דף כ"ט) מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר וכו' מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל כו' ואע''ג דהך ברייתא כר' יהודה בן בתירא ולא קיי''ל כוותיה מ''מ רבנן ג''כ מפקי להו להך דרשה מחרם החרם ורבינו ז''ל תפס לשון הברייתא שהיא דרשה היותר פשוטה והביא הדין בכהן שהחרים אע''ג דכאן נקט לה בכהן שהקדיש דהכל אחד ואין קפידא:

ז מָכַר הַכֹּהֵן שְׂדֵה חֶרְמוֹ וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֶחֱרִימוּהָ הֲרֵי זוֹ כִּשְׂדֵה מִקְנָה וְחוֹזֶרֶת לַכֹּהֵן שֶׁמְּכָרָהּ בַּיּוֹבֵל. אֲבָל קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָם מַחְרִימִין אוֹתָן שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר בְּשָׂדֶה (ויקרא כה-לד) 'כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָכֶם'. וּמִטַּלְטְלִין הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת בַּחֲרָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא ערכין כח-א) 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ':

 כסף משנה  מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'. משנה ערכין (דף כ"ח):

 לחם משנה  מכר הכהן שדה חרמו וכו'. בפרק ששי (דף כ"ו) איכא תרי ברייתות האחת אמרה שדה שיצאה לכהנים והקדישה כהן ואתו בעלים למפרקה ס''ד אמינא לא תיפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה ת''ל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלה שתהא לפניו כשדה מקנה. עוד ברייתא אחרת שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר יכול תחזור לבעלים הראשונים תלמוד לומר לאשר קנהו ואמרינן שם דתרווייהו צריכי. ורבינו ז''ל כתב כאן דין הברייתא השניה אלא ששינה ממנה במה שאין להקפיד שהברייתא קאמרה וגאלה אחר ואיירי בשדה שיצאה לכהנים ביובל ורבינו ז''ל נקטיה בלא גאלה ואין להקפיד דאדרבה הוי רבותא דאע''ג דלא גאלה יוצאה לכהן המוכר ביובל בלי שום פדיון כשדה מקנה וכן נקטה כשדה החרם מאי דקאמרה הברייתא בשדה שיצאה לכהנים והכל אחד אבל דין הברייתא הראשונה לא ראיתי שהזכיר ולא ידעתי למה ומ''ש אפי' היה חלוקים הבעלים הראשונים טעמא דנפשיה קאמר ופשוט הוא: אחוזת עולם הוא להם. הך קרא מייתי ליה רבינו ז''ל לכהנים ולוים אע''ג דלכהנים אמרו בפרק המקדיש טעמא אחרינא משום דחרמים שלהם לפי שהתוס' ז''ל כתבו בפ' המקדיש (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל כמאן דלא מקיש דההוא טעמא דכהנים דקאמר משום דחרמים שלהם אינו עיקר הטעם דהא צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר אלא לרווחא דמילתא נקט הכי ועיקר הטעם מקרא דאחוזת עולם ואע''ג דגבי הלוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא וכו':

ח הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן וְתֵעָרֵךְ הַבְּהֵמָה וְתִפָּדֶה וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְהַבְּהֵמָה תִּקָּרֵב לְמַה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר הֲרֵי זֶה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֶחֱרִימָם לַכֹּהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְאֵין הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ וְלֹא הַחֵרֶם חָל עַל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'. משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע''פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו:

ט הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. הִקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ מֵעַכְשָׁו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִקְדִּישׁוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ:

 כסף משנה  האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו':

 לחם משנה  ושחטו בתוך שלשים יום הרי זה מותר בהנאה. דעדין לא חייל הקדש בדק הבית אלא לאחר שלשים יום ומהאי טעמא כשהקדישו למזבח הוי הקדש דעדיין לא חייל הקדש בדק הבית לומר דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח אבל כשאמר מעכשיו חל לאלתר קדשי בדק הבית ולהכי אם שחטו אסור בהנאה דאין לו פדיון דבעינן העמדה והערכה וכיון ששחטו ליכא העמדה והערכה ולכך אין לו פדיון ויקבר ואם הקדישו למזבח אינו מוקדש דהוי כמקדיש קדשי בדק הבית למזבח:

י הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין בָּהּ אֶלָּא עִכּוּב גִּזְבָּרִין בִּלְבַד. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא תִּשָּׁחֵט עַד שֶׁתִּפָּדֶה. לְפִיכָךְ אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  המקדיש עולה לבדק הבית וכו'. פרק בתרא דתמורה (דף ל"ב:) ופירש''י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. ומ''ש מד''ס שלא תשחט עד שתפדה. שם:

יא מַחֲרִים אָדָם בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן בֵּין לַכֹּהֲנִים בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִקָּרְבוּ אוֹתָן הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁיִּפָּדוּ לְמַה שֶּׁהֵן:

 כסף משנה  מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'. בערכין (דף כ"ח:). ומ''ש בין חרמי כהנים נתבאר בסמוך: ומ''ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן. זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע''פ שאינו רשאי ופירש''י רשאי לשון חייב:

 לחם משנה  נותן את דמיהן וכו'. כאן שהוא נדר כתב רבינו ז''ל שהנודר יתן את דמיהן והוא יקריבם לצאת ידי נדרו אבל גבי נדבה ובכור קאמר דאף על פי שלא יתן הנודר יתן אחר ויקריבם ולא איכפת לן בנודר כיון דאין חייב באחריותם. וכל המקדיש וכו' מדין הגזברים עד סוף הפרק צריך עיון בסוגיאות כי אין נמצאין בידי:

יב הָיוּ נְדָבָה וְהֶחֱרִימָן כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יַקְרִיב בְּהֵמָה זוֹ נְדָבָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:

יג יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְרִים אֶת בְּכוֹר בְּהֵמָה לַשָּׁמַיִם בֵּין שֶׁהָיָה תָמִים בֵּין שֶׁהָיָה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה מֻחְרָם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֶחְרִימוֹ הַכֹּהֵן לַשָּׁמַיִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדוֹ:

 כסף משנה  ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'. משנה שם:

יד וְכֵיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וְתִהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִתְּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לִקְרוֹבוֹ אוֹ לְרֵעוֹ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יִקַּח הַבְּכוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְיִפְּלוּ הַדָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת:

טו הַמַּחֲרִים אֶת הַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה כְּמַחֲרִים שַׁלְמֵי נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:

 כסף משנה  המחרים את המעשר וכו':

טז הַמַּקְדִּישׁ שִׁקְלוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. הִקְדִּישׁ בִּכּוּרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינָן קֹדֶשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישָׁן הַכֹּהֵן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קֹדֶשׁ:

 כסף משנה  המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'. בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה''ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. ומ''ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו':

יז הַמַּחֲרִים חֲצִי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הוּא וְהַכֹּהֲנִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים לַשָּׁמַיִם חֲצִי עַבְדּוֹ כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * וְכָל הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים אוֹ הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים הֲרֵי גּוּפָן קֹדֶשׁ לְפִיכָךְ אֲסוּרִים לֵהָנוֹת בָּהֶן עַד שֶׁיִּפָּדוּ:

 ההראב"ד   וכל המקדיש עבדו ושפחתו וכו' רשאין ליקח דמיהן. א''א זה דלא כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו דקסבר כסף גומר בו וקי''ל כותיה:

 כסף משנה  המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'. פרק השולח (דף ל"ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ''ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ''ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת''ק: וכתב הראב''ד א''א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (דף ל"ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר''ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת''ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר''ש ומשמע ליה ז''ל דכיון דאין הלכה כר''ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר''ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר''ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת''ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני''ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב''ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע''פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי:

יח וְאֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לִקַּח דְּמֵיהֶן מֵאֲחֵרִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָן לְחֵרוּת אֶלָּא מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵרוּת אִם רָצוּ:

יט הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ כָּל הַיֶּתֶר עַל פַּרְנָסָתוֹ קֹדֶשׁ. וְכֵיצַד הוּא מִתְפַּרְנֵס עֶבֶד זֶה. לוֹוֶה וְאוֹכֵל וְעוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה פָּחוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְיִפְרַע. שֶׁאִם עָשָׂה בִּפְרוּטָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה הֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  המקדיש ידי עבדו כל וכו':

 לחם משנה  המקדיש ידי עבדו וכו'. בפ''ק דגיטין (דף י"ב ע"ב) ופסק דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכן כתב בהלכות עבדים א''ל יקדשו ידיך לעושיהן כו', למה שהקשה הר''ן ז''ל דמשמע בגמ' דבעינן טעמא שיכול לכופה למעשה ידיה לומר דהוי קדש דאל''כ בטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי, נראה לתרץ דאי משום טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה היינו יכולים לומר דה''ק מעשה ידי אשתי לכשיהיו בעולם אקדישם דהרי זה נדר כדכתב רבינו ז''ל למטה אבל שיהיו קדושים מיד כשעשאם אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא היינו אומרים דהוי כאומר יקדשו ידי לעושיהם לכך איצטריך לטעמא דמתוך שיכול לכופה לומר דהוה כאומר יקדשו ידי לעושיהם אבל לעולם דאי אמר הכי בפירוש תו לא צריך. ומה שתירץ הרב בעל כסף משנה ז''ל דכיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי מוציא דבריו לבטלה ולכך צריך טעמא דמתוך שיכול לכופה דוחק דכיון שבשעה שהקדיש לא אמרה איני נזונית ואיני עושה כבר חל ההקדש ואינה יכולה להפקיע עצמה מהקדש אחר כך:

כ הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַצְמוֹ לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו וַהֲרֵי הוּא חַיָּב בִּדְמֵי עַצְמוֹ. וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֶאֱכל שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ כְּעֶבֶד:

 כסף משנה  המקדיש את עצמו לא וכו'. בפרק השולח (דף ל"ט):

כא  אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהֶחְרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים אוֹ שְׂדֵה מִקְנָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן מֻחְרָמִין. שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין גּוּפוֹ שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'. משנה פרק ח' דערכין (דף כ"ח):

כב  אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר [א] שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד. הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:

 כסף משנה  אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו. בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. ומ''ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'. הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ''כ התוס' בפרק מרובה:

כג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אַחֵר וְכָפַר בָּהּ אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִין הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָהּ שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ:

כד הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שְׁנֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ. זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'. שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (דף ס"ט) ובכמה דוכתי:

כה מִי שֶׁהָיָה מוֹכֵר דְּלוּעִין אוֹ בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבָא לוֹקֵחַ וְנָטַל אַחַת וְהָלַךְ לוֹ. אִם הָיוּ דְּמֵי כָּל אַחַת וְאַחַת קְצוּבִין הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפָּסַק. וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ דְּלַעַת זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם אֵין הַדָּמִים קְצוּבִין וְהִקְדִּישָׁהּ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הִיא שֶׁזֶּה שֶׁלְּקָחָהּ לֹא לְקָחָהּ דֶּרֶךְ גְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מי שהיה מוכר דלועין וכו'. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ"ח):

כו  אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כֵּיצַד. מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם קֹדֶשׁ. מַה שֶּׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ מִן הַפֵּרוֹת חֵרֶם. לֹא אָמַר כְּלוּם:

כז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת וּלְקָחָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לְפִי שֶׁכְּשֶׁהִקְדִּישָׁהּ לֹא בָּאָה בִּרְשׁוּתוֹ:

כח וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת וְהַמּוֹתָר חֻלִּין. אָמַר לָהּ יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן הוֹאִיל וְהֵן מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר אִילָן זֶה קֹדֶשׁ שֶׁכָּל פֵּרוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַבָּא קֹדֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (כו-כח) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו. בפרק אע''פ (דף נ"ט) ויתבאר בסמוך. ומ''ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'. שם (דף נ"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר''מ אומר הקדש ר''י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר''מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר''מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ''ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ''ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר''י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר''ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב''ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר''ל דאמר לא תימא טעמא דר''מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר''מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס''ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי''ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי''ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע''ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב''ם ז''ל עכ''ל. ול''נ לתרץ דאע''ג דשמעינן ליה לר''מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר''מ הקדש משום דאי ס''ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס''ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר''פ המדיר (דף ע':) דלא אמר ר''מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י''ל דהוה ס''ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש''ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי''ל דאה''נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ''מ מייתי שפיר דפליגא דר''ל אדר''ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: ודע שאע''פ שהר''ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ''א הביא ראיה מהם:

כט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּתְקַדֵּשׁ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת כְּשֶׁיִּקָּחֶנָּה שֶׁהֲרֵי עַתָּה (בָּא) בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ תְּהִי קֹדֶשׁ. מִשֶּׁיִּפְדֶּה אוֹתָהּ תִּתְקַדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְמֻשְׁכֶּנֶת לִזְמַן קָצוּב שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ אַחַר הַזְּמַן:

ל הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ וּפָקְעָה הַשְּׂכִירוּת. וְאִם דָּר בּוֹ הַשּׂוֹכֵר מָעַל:

 כסף משנה  המשכיר בית לחבירו וכו'. בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ"א):

 לחם משנה  המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו וכו'. תימה דבפרק חמישי מהלכות מעילה כתב רבינו ז''ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל ואע''ג דקי''ל כרבי דאמר המשתחוה לבית אסרו סובר רבינו ז''ל דחומרא דעכו''ם שאני התם אפילו תלוש ולבסוף חיברו מקרי תלוש אבל לא לגבי מעילה כדכתב שם הרב בעל כ''מ ז''ל וא''כ איך כתב כאן רבינו ז''ל דאם דר בו השוכר מעל. ותו קשיא דבשלמא אי עכו''ם והקדש שוים ואליבא דרב דאמר דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לגבי עכו''ם והוא הדין גבי מעילה ניחא דסוגיא דפ''ד דערכין אתיא כרב כדכתבו שם התוס' אלא לרבינו ז''ל דסובר דתלוש ולבסוף חיברו לא מקרי תלוש אפי' אליבא דרב אלא לענין עכו''ם דוקא לא לענין מעילה סוגיא דפ''ד דערכין כמאן אתיא וצ''ע:

לא  יֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְדִּישׁוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לָעוֹלָם מִשּׁוּם נִדְרוֹ. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כג-כב) 'בַּל תְּאַחֵר' וְ(במדבר ל-ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' וּמִשּׁוּם (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים:

 לחם משנה  יראה לי שאע''פ שאין אדם מקדיש וכו'. מדברים אלו נראה דרבינו ז''ל סובר דיש חילוק בין אומר מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש לאומר הרי עלי להקדישו דאם אמר יהיה הקדש אינו כלום אבל אם אמר הרי עלי להקדישו הוי נדר וצריך לקיים נדרו וכן חילק הטור ז''ל ביורה דעה הלכות צדקה. אבל בפ' כ''ב מהל' מכירה כתב רבינו ז''ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים וכו' שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע''פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה''ז חייב לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא וכו' והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש''מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים וכו' זכו בהם העניים ע''כ. הרי משמע שם בהפך דאפי' אמר יהיה הקדש חייב לקיים. והר''א ז''ל בהשגות השיג עליו וחילק בין אומר אתן לאומר תנתן דאתן משמע חיוב שמחייב עצמו והוא דומה לחילוק שהזכרתי שנראה מדברי רבינו ז''ל ממה שכתב כאן ומפני כן לא השיגו הר''א ז''ל כאן והשיגו שם אבל מ''מ יש לתמוה עליו דלמה לא השיגו דהוא הפך ממה שכתב כאן כדפרישית. ועוד תימה על תימה שתמה שם ה''ה ז''ל על הר''א ז''ל ורצה להסכים דעתו עם דעת רבינו ז''ל שם והם רחוקים כמו שכתבתי, גם מה שרצה להסכים דבריו של רבינו ז''ל מ''ש כאן עם מ''ש שם אין נראים הדברים כן ואלה הדברים צריכים עיון בעיני וחשבתי שכבר עמד ע''ז הרב מהר''י בן לב ז''ל בתשובותיו יע''ש. גם על מ''ש שם רבינו ז''ל דבכל גוונא הוי חייב מטעם קיום הנדר קשה עליו סוגיית הגמ' דפרק שור שנגח (דף ל"ו:) דאע''ג דאמר נתביה לעניים אי לאו דיד עניים אנן לא הוה מהני ואמאי לא מהני מטעם הנדר. ולפי דברי הר''א ז''ל דאמר דיש חילוק בין אתן לתנתן א''ש אבל דברי רבינו ז''ל ודברי הרב המגיד ז''ל צ''ע. ומ''מ אפשר לתרץ לדברי רבינו ז''ל דהיכא דאמר הרי עלי להקדישו הוא נדר גמור ולכך כתב כאן דעובר משום בל תאחר ולא יחל כו' אבל התם לא כתב דהוי נדר גמור כיון שלא אמר הרי עלי אבל מ''מ משום דאמר קרא ככל היוצא מפיו חייב לקיים ודוחק. ועוד תימה על הרב בעל כ''מ ז''ל שכתב בשלחן ערוך שלו סימן רי''ח בח''מ כדברי רבינו ז''ל והעתיק לשונו דהיכא דאמר כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש דחייב לקיים ואח''כ כתב בסמוך בהפך שכתב וכן אם אמר קרקע זו לכשאקחנה יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אמר לכשאקחנה אקדישנה כו' הוי עליו נדר והוא הפך הנאמר ואם תחלק בין דבר שלא בא לעולם גמור לבא לעולם קצת דהרי הבהמה היא בעולם אינו מספיק ועל הכל צ''ע:

לב כֵּיצַד. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְהַקְדִּישׁ כָּל שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם. הֲרֵי עָלַי לִתֵּן לַעֲנִיִּים פֵּרוֹת שֶׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ. הֲרֵי עָלַי לְהַחֲרִים אוֹ לִתֵּן לִשְׁבוּיִם כָּל שֶׁאֶשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּמַאֲמָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁאָמַר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ. וְזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּכְלַל נְדָרִים הוּא לֹא בִּכְלַל הֶקְדֵּשׁוֹת:

לג * רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ (בראשית כח-כב) 'וְכל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ' וְנֶאֱמַר (בראשית לא-יג) 'אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר'. וַהֲרֵי הָאוֹמֵר לֹא אֶפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר חַיָּב לִנְהֹג בִּנְזִירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר בְּנָזִיר. הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁיִּדֹּר בְּנָזִיר חַיָּב לְהִנָּזֵר. וְזֶה כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן:

 ההראב"ד   ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. א''א הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד:

 כסף משנה  (לא-לג) יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב הראב''ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי''ל שדברי הראב''ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו:

לד הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבַּיִת רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְיָצָא לָבָן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. דִּינָר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֶקְדֵּשׁ וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן בֵּין שֶׁהַיַּיִן יָקָר מִן הַשֶּׁמֶן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ הַשֶּׁמֶן יָקָר מִן הַיַּיִן אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. הִתְפִּיס בָּהּ אַחֶרֶת וְאָמַר זוֹ כָּזוֹ הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הקדש טעות אינו הקדש וכו'. משנה בנזיר (דף ל' ל"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו', נ''ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר''פ ב''ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס''פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע''ג דאמרינן התם דב''ה אמרי ה''מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ''ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו:

 לחם משנה  התפיס בה אחרת וכו'. הדבר תמוה דאם הוא אינו קדוש איך אם יתפיס בו אחר יהיה קדוש. והרב כסף משנה ז''ל תירץ דאיירי בהקדש גמור והתפיס בו חולין אפי' בטעות הוא נתפס. אבל לשון בה לא משמע הכי אלא דאיירי בהקדש דלעיל. לכך נראה לי דלא גרסינן בה אחרת אלא באחרת וחדא מלה היא וה''ק אם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון לא אמר הרי הוא הקדש אלא התפיס באחרת ואמר שור שיצא מביתי שחור ראשון הרי הוא כזו כלומר שיהיה הקדש כזה שיהיה הקדש גמור הוי הקדש אע''ג דיצא לבן דלא הוי אחרת הקדש אלא אתפוסי הקדש להכי אמרינן בתמורה (פ"ב דף י"ז) כסבור לומר שחור ואמר לבן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי:

הלכות ערכין וחרמין - פרק שביעי

א  הַהֶקְדֵשׁוֹת אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לֹא בְּקַרְקַע. וְלֹא בַּעֲבָדִים שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת (מִפְּנֵי) שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף. אֶחָד הַכֶּסֶף וְאֶחָד שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁשָּׁוִין כֶּסֶף. וַאֲפִילוּ סֻבִּין:

 כסף משנה  ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש''י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין:

ב כָּל הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ מוֹסִיפִים חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף הַחֹמֶשׁ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וְהַחֹמֶשׁ שֶׁמּוֹסִיף הֲרֵי הוּא כְּהֶקְדֵּשׁ עַצְמוֹ וְדִין אֶחָד לָהֶם:

 כסף משנה  כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין. בפרק הזהב (דף נ"ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו:

ג  הַפּוֹדֶה קָדָשָׁיו אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן יָצָא הַקֹּדֶשׁ לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי עֹנֶג שַׁבָּת הִתִּירוּ לוֹ לֶאֱכל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ וַהֲרֵי הַגִּזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  הפודה קדשיו אין החומש וכו'. שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא:

ד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ. אִם פָּדָה הַמַּקְדִּישׁ עַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וְהַמַּקְדִּישׁ שֶׁפָּדָה לְעַצְמוֹ הוּא שֶׁמּוֹסִיף חֹמֶשׁ לֹא הַמִּתְכַּפֵּר בָּהּ שֶׁפְּדָאָהּ. וְהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן הוּא שֶׁחַיָּב בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-טו) 'וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית'. הַמַּקְדִּישׁ וְלֹא הַמַּתְפִּיס:

 כסף משנה  קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ב:) ובר''פ על אלו מומין (דף ל"ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש''י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד:) מימרא דריב''ל וברייתא:

ה לְפִיכָךְ אִם חִלֵּל בְּהֵמָה עַל בְּהֵמָה שְׁנִיָּה בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם. אוֹ שֶׁהֵמִיר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת הַשְּׁנִיָּה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ אוֹ אֶת הַתְּמוּרָה לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

ו הַמַּפְרִישׁ אָשָׁם לְהִתְכַּפֵּר בּוֹ וְנָפַל בּוֹ מוּם וְהוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ וְחִלְּלוֹ עַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְנִתְכַּפֵּר בְּאָשָׁם אַחֵר וְנִתְּקָה הַבְּהֵמָה שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ לִרְעִיָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ הוֹאִיל וְהוּא קָרְבַּן עוֹלָה וַהֲרֵי הוּא גּוּף אֶחָד וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת. אוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף עָלֶיהָ חֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר הוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  המפריש אשם להתכפר בו וכו'. פ''ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. ומ''ש והרי הוא גוף אחד וכו' פירושו אע''פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. ומ''ש רבינו כמו שיתבאר במקומו. הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין:

 לחם משנה  המפריש אשם להתכפר בו וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ט') איתא בגמרא תרי לישני בלישנא קמא איבעיא לן אי בשני גופין ושתי קדושות מוסיף חומש ובל''ב משמע דלא מיבעיא ליה בשני גופין וב' קדושות דפשיטא ליה דמוסיף חומש כי קא מבעיא ליה כי הפריש אשם להתכפר והומם וחללו על אחר דהיינו ב' גופין אע''ג דהם קדושה אחת מוסיף חומש או דילמא כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש ואת''ל כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש היכא דנתכפר באשם אחר ונתן הראשון לעולה דהיינו ב' קדושות וגוף אחד מי אמרינן כיון דהוי ב' קדושות מוסיף חומש או דלמא כיון דהוי גוף אחד אע''ג דהוי ב' קדושות אינו מוסיף חומש ע''כ הוא לישנא בתרא שם בגמרא אע''ג דהלשון הפוך ומבולבל בנוסחאות הגמרא ומדברי רש''י ז''ל מתבאר שהכוונה כמו שכתבתי. ונראה דרבינו ז''ל פסק כלישנא קמא דמבעיא ליה בשני גופין ושתי קדושות ומשמע דאית ליה שני גופין וקדושה אחת או ב' קדושות וגוף אחד אינו מוסיף חומש וכדאמרינן בואת''ל בלישנא קמא משום דרבינו ז''ל אזיל לטעמיה דפוסק דכל את''ל פשיטותא הוא. וזהו שכתב רבינו ז''ל ונפל בו מום וחללו ונתכפר באשם אחר כו' דאי כלישנא בתרא או נתכפר באשם אחר מיבעי ליה דתרי קא מיבעיא ליה כמפורש שם דבעיא קמא שני גופין וקדושה אחת ובעיא בתרייתא שתי קדושות וגוף אחד ובעיא בתרייתא בואת''ל דקמייתא. ועוד אי רבינו ז''ל היה פוסק כלישנא בתרא הוה ליה למימר דבשתי קדושות ושני גופין מוסיף חומש ובשני גופים וקדושה אחת ודאי דאינו מוסיף משום דהוי את''ל ולדעת רבינו ז''ל כל את''ל פשיטותא הוא והבעיא בשתי קדושות וגוף אחד פשטוה ודוקא בב' קדושות וגוף אחד היה לו לרבינו ז''ל לומר דהוי ספק אלא ודאי פשוט מאד דפוסק כלישנא קמא וזהו שכתב והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת כלומר שני גופין ושתי קדושות. אבל הרב בעל כ''מ ז''ל נראה שגורס בדברי רבינו ז''ל והרי הוא גוף אחד בדלי''ת ומפרש דברי רבינו ז''ל בשתי קדושות וגוף אחד וסובר דמאי דקאמר והרי הוא גוף אחד ר''ל אע''פ שהוא גוף אחד והיל''ל דאינו מוסיף מ''מ מוסיף חומש. ומלבד שלשון והרי לפי פירושו דחוק מאד אי אפשר ליישב פירושו בלשון רבינו ז''ל כדכתיבנא אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא קמא. ומ''מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי''ל כיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן את הקרן יצא לחולין פסקינן להקל בו ולכך פסק דבשני גופין ושתי קדושות דוקא הוי ספק אבל באינך הוי פשיטא דאין מוסיף חומש להקל על הנותן חומש דהמוציא מחבירו עליו הראיה כיון שכבר נתחלל ההקדש:

ז קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה שֶׁלֹּא דָּנָה תּוֹרָה בִּתְמוּרָה אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כֵּיצַד. הָיוּ לְפָנָיו בֶּהֱמַת חֻלִּין וּבֶהֱמַת קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאָמַר זוֹ חֲלוּפַת זוֹ אוֹ זוֹ תְּמוּרַת זוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ דְּבָרָיו קַיָּמִין וְיָצְאתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה לְחֻלִּין וְנִתְפְּסָה הַשְּׁנִיָּה:

 כסף משנה  קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'. משנה וברייתא בספ''ק דתמורה (דף י"ג). ומ''ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה''ב וכו'. בתמורה ס''פ כיצד מערימין (דף כ"ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש''י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה''ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס''ד לישנא דאתפוסי הוא מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא:

ח  אֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וְאֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם אֵין פּוֹדִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיֵיהֶן. וְאִם עָבַר וְחִלְּלָן עַל פָּחוֹת מִשָּׁוְיֵיהֶן אֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָר שֶׁחִלְּלוֹ עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה פָּדוּי וְיָצָא לְחֻלִּין וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים וְחַיָּב לְהַשְׁלִים אֶת דָּמָיו:

 כסף משנה  אחד קדשי בדק הבית וכו'. שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים:

ט כֵּיצַד. הָיְתָה לוֹ בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה עֲשָׂרָה וּבֶהֱמַת חֻלִּין שֶׁשָּׁוָה חֲמִשָּׁה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ הֲרֵי זוֹ נִפְדֵית וְיָצָאת לְחֻלִּין אֲבָל צָרִיךְ לְהַשְׁלִים הַחֲמִשָּׁה. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה הָרִאשׁוֹנָה קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זוֹ יָצָאת לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד וְתִכָּנֵס הַשְּׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ חֲקִירַת דָּמִים אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁחִלֵּל עָלֶיהָ שָׁוָה אוֹ יַשְׁלִים דָּמֶיהָ:

י שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁזּוֹ בְּדָמֶיהָ אֲפִלּוּ בָּאוּ אַחַר כֵּן מֵאָה וְאָמְרוּ שֶׁל קֹדֶשׁ הָיְתָה יָפָה אֵינוֹ חוֹזֵר. הוֹאִיל וַחֲקִירַת הַדָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶחְמִירוּ בָּהּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם וּבָאוּ שְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ שֶׁהוֹנָה הַהֶקְדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר:

 כסף משנה  שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'. בס''פ כיצד מערימין:

 לחם משנה  ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר. אף על גב דבגמרא לא אמרינן דמאי דקאמר וצריך לעשות דמים אלא אי קאי אאונאה או אביטול מקח אבל אפחות מכדי אונאה מנא ליה לרבינו ז''ל, י''ל דרבינו ז''ל פוסק כלישנא בתרא דקאמר ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך וריש לקיש דאמר צריך לעשות דמים דבר תורה הוי אפי' בפחות מכדי אונאה ומינה דרבי יוחנן דאמר וצריך לעשות דמים מדבריהם איירי בפחות מכדי אונאה ורבינו ז''ל פסק כרבי יוחנן:

יא אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אַכְסָרָה אֶלָּא בַּחֲקִירַת דָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם פָּדָה יַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד. פָּרָה זוֹ תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ טַלִּית זוֹ תַּחַת טַלִּית זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. הֶקְדֵּשׁוֹ פָּדוּי וְיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אִם הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה יָפָה מִן הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹתֵר לוֹקְחִין אוֹתָהּ הַגִּזְבָּרִין וְשׁוֹתְקִין. וְאִם אֵינָהּ יָפָה מְשַׁלֵּם אֶת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּמוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל אִם אָמַר טַלִּית זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת טַלִּית שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּפָרָה זוֹ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים תַּחַת פָּרָה זוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שָׁוָה חָמֵשׁ וְשֶׁלּוֹ עֶשֶׂר הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְנוֹתֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וּמֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי בְּדָמִים קְצוּבִים פָּדָה. וּשְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'. בפ' הזהב (דף נ"ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש''י הקדשו פדוי אע''פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע''פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ''ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל''ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ''ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע''פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ''ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו:

יב הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ מָשַׁךְ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם נוֹתֵן מָאתַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף הוּא שֶׁלּוֹ. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן אֶת הַדָּמִים עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה נוֹתֵן מָאתַיִם. לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וַהֲרֵי קָנָה בִּמְשִׁיכָה וְנִתְחַיֵּב בַּדָּמִים:

יג פָּדָה בְּמָאתַיִם וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה כְּבָר קָנָה בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף וּמוֹשֵׁךְ אֶת שֶׁלּוֹ וְזָכָה הֶקְדֵּשׁ בְּמָאתַיִם. פָּדָהוּ בְּמָנֶה וְנָתַן הַדָּמִים וְלֹא הִסְפִּיק לְמָשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא הַמָּנֶה שֶׁכְּבָר נָתַן. וְאֵין אוֹמְרִין כָּאן לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. שֶׁאֲפִלּוּ הֶדְיוֹט אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ וְאֵין הֶקְדֵּשׁ רָאוּי לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

 כסף משנה  (יב-יג) הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. פירקא קמא דקידושין (דף כ"ט):

 לחם משנה  ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. בפ''ט מהלכות מכירה כתב ה''ה ז''ל מה שקשה על זה ע''ש:

יד * הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ שִׁטְרֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד שֶׁקָּדַם. אֲבָל כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַהֶקְדֵּשׁ הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְתֵצֵא הַשָּׂדֶה לְחֻלִּין יֵשׁ לְבַעַל חוֹב וּלְאִשָּׁה לִגְבּוֹת מִן הַפּוֹדֶה שֶׁהֲרֵי שִׁעְבּוּדָהּ עוֹמֵד עַל קַרְקַע זוֹ:

 ההראב"ד   המקדיש כל נכסיו והיתה עליו וכו' מפקיע השעבוד. א''א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומשום הכי תנא במתני' הפודה פודה פירוש לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון הקדש קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות:

 כסף משנה  המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'. משנה פ''ו דערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב''ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב''ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב''ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב''ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב''ג דתניא רשב''ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש''י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע''ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע''ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ''ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ''ל: ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב הראב''ד א''א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה''ה בפי''ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע''ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ''ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה''ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי''ח כתב המקדיש נכסיו אין בע''ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד:

 לחם משנה  שהקדש מפקיע השיעבוד שקדם כו'. בפי''ח מהלכות מלוה כתב רבינו ז''ל דהסוגיא דפרק שום היתומים פירושה לדעת רבינו ז''ל היא דרבנן הוא מאי דאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד ולכך הקשו בגמ' דכיון דתועלת בזה להקדש אינו אלא דבר מועט למה תקנו חכמים כך ותירצו אמרו כן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והרב בעל כ''מ ז''ל שם עצמו הרבה ליישב הסוגיא. ולי נראה לתרץ דהכי פירושה לדעת רבינו ז''ל דמלשון מתני' משמע דאין הפודה הבעל חוב עצמו דכן אמרו הפודה פודה על מנת ליתן לאשה בכתובתה וכמו שכתבו התוס' ז''ל ולכך הקשו בגמרא למה ליה למימר הפודה פודה כלומר למה יפדה אחר הבע''ח עצמו יכול לפדותו בדינר אחד ותירצו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה שהבעל חוב עצמו לוקחו אינו סבור שנפדה אלא שלקחו בלי פדיון ויאמר שההקדש יוצא בלא פדיון לכך אמרו דיפדה אחר ויקח הבעל חוב ממנו כדי שיראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע''ח ולכך רבינו ז''ל לא הזכיר בכל פרק זה שהבעל חוב לוקח אלא מן הפודה ולא שיפדה הוא עצמו ולפ''ז מ''ש רבינו ז''ל בסמוך ולוקח אותה הלוקח אפילו בלא פדיון כדי שלא יאמרו וכו' ה''ק מה שאמר שהלוקח לוקח ולא יפדה הבע''ח עצמו הוא משום שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה בע''ח לוקחו סבור שבלא פדיון הוא ומ''מ לכל הפירושים משמע דלשון שלא יאמרו גזירה דרבנן הוי ופירש''י דהא דרבי אבהו בפ' בתרא הוי ואני לא מצאתי אלא על הא דאמר רב הונא המקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר ופגע בו יובל דיוצא ביובל דהקשו שם אפי' לא גאלו נמי ואמרו שם א''ל אביי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנא לן מבן לוי וכו' וקשיא ליה דמדיליף מבן לוי מק''ו משמע דמדין גמור הוא דבן לוי ילפינן מקרא דממכר דאין יוצא בלא פדיון ובישראל ילפינן ק''ו מבן לוי והיכי קאמר שלא יאמרו דמשמע דהוי גזירה דרבנן ואפשר דמקרא דביובל יצא משמע אפילו בלא פדיון כלל אלא דרבנן הצריכוהו פדיון משום שלא יאמרו בעלמא שהקדש יוצא בלא פדיון ולזה שאלו מנא לן בעלמא דאין הקדש יוצא בלא פדיון מק''ו מבן לוי אבל בבתי החצרים דגלי קרא וביובל יצא מגזירה דרבנן הוא כדכתיבנא ודוחק:

טו * הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת שֶׁכָּתְבָה לָרִאשׁוֹן דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וּמָכַר לַשֵּׁנִי שֶׁהִיא טוֹרֶפֶת מִן הַשֵּׁנִי:

 ההראב"ד   הא למה זה דומה וכו'. א''א ומנין לו שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא:

 כסף משנה  ועל מ''ש רבינו הא למה זה דומה וכו'. כתב הראב''ד א''א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י''ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ''ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י''ל שרבינו מפרש כרש''י שכתב (בפ"ק דב"ק) ובפ' שני דייני (דף ק"ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ''ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (דף צ"ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ''ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ''ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב''ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י''ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב''ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו:

 לחם משנה  הא למה זה דומה וכו'. הר''א ז''ל בהשגות הזכיר שתי טענות להשיג על רבינו ז''ל. הא' דמה מכר אחד לשני כו'. והב' טעמא דאי שתקת. וה''ה ז''ל בפי''ט מה' מלוה הודה לטענה דאי שתקת והוסיף מדעתו הטענה דמה מכר ראשון לשני ולא נזכר מהשגה זאת של הר''א ז''ל שגם הוא הזכירו כאן. ולתרץ לדעת רבינו ז''ל יש לתרץ לשניהם עם מה שתירץ הרב בעל כ''מ ז''ל לטענה הא' דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח יכולה היא לומר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך גם אני אומר לטענה ב' דע''כ לא קאמרי רבנן גבי אבדה לו דרך שדהו דהיכא דלקח האחד מארבעה בני אדם יכול לומר לו אם שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' וכמו שפסק רבינו ז''ל בפי''ז מהל' טוען משום דהיה זכות לראשונים כל אחד בשדה שלו אבל לוקח זה שלא היה לו זכות מצד עצמו אלא מהרשות שנתנה לו היא שכתבה לו דין ודברים הוי כאילו פירשה דלו נתנה זכות זה ולא ללוקח ממנו וכיון שכן ודאי דאין יכול לומר מהדרנא שטרא למריה וזה קצת טעם לרבינו ז''ל:

טז וְכֵיצַד פּוֹדִין קַרְקַע זֶה. מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם שִׁשִּׁים יוֹם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בַּשָּׂדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לְאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדִין אוֹתָהּ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. חוֹזֵר הַפּוֹדֶה וּמַגְבֶּה לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לַבַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים עַל מְנָת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ. אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁוָה מֵאָה וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מָאתַיִם אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ עַל מְנָת לִתֵּן הַחוֹב אוֹ הַכְּתֻבָּה * אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן אֵינָהּ נִפְדֵית כְּלָל:

 ההראב"ד   אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. א''א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין אני סובר לרבן גמליאל אם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין ההקדש חל עליו אבל אם הוא כנגד חובו מוסיף דינר ופודהו שמא יש בה מותר שא''א לכוין ורבנן סברי לעולם צריך לפדות עד שיהא החוב פי שנים על דמי ההקדש וטעמייהו דרבנן לפי שאין אונאה לקרקעות עד כפלים הלכך אם הקדיש במנה אע''פ שחובו מאתים חסר דינר ההקדש חל עליו עד מאתים:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'. פשוט הוא: ומה שכתב ואח''כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'. משנה פרק שום היתומים (דף כ"א). ומ''ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע''ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו' במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ''מ מה שסיים וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב הראב''ד א''א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ''ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב''ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ''ש הוא ז''ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: ורבינו נראה שמפרש הא דתניא (דף כ"ג) רשב''ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע''פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל:

 לחם משנה  אלא פודין אותם סתם כו'. מה שהקשה הרב בעל כ''מ ז''ל להר''א ז''ל דכיון דלדעתו אין הקדש חל עליו מן הדין אלא כדי שלא יאמרו מה לי לר''ש יותר מחובו או כנגד חובו וכן לרבנן מה לי כפלים או פחות מכפלים י''ל דאם העולם רואים דמה שהקדיש הוא כנגד החוב דוקא לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דכבר יודעים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא הגזירה היא שהם סבורים שיש בהקדש יותר מן החוב ויוצא אותו המותר בלא פדיון ולהכי יאמר דהקדש יוצא בלא פדיון וכשהוא נגד חובו לר''ש יטעו ויאמרו דאולי ההקדש שוה יותר דאי אפשר לצמצם ולכך הצריכוהו פדיון ולרבנן עד כפלים בדמים טועים העולם דהם סבורים ששוה יותר כפלים ממה ששוה דהם מעריכין הקרקע לעולם יותר ממה ששוה ולכך יטעו ויאמרו שיש שם מותר על החוב ויצא בלא פדיון המותר אבל כשהוא כפלים כולי עלמא ידעי דהוא כנגד החוב על הפחות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו יוצא ההקדש בלא פדיון דמעיקרא לא חל:

יז הַמַּקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגָבְתָה כְּתֻבָּתָהּ מִן הַפּוֹדֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וְאֵין אוֹמְרִין אִלּוּ רָצָה הָיָה אוֹמֵר בְּטָעוּת הִקְדַּשְׁתִּי וְיִשָּׁאֵל עַל הֶקְדֵּשׁוֹ לְחָכָם וְיַחְזֹר לוֹ:

 כסף משנה  המקדיש כל נכסיו ואח''כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה. פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'. משנה שם (דף כ"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר''א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל''פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש''י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר''א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ''ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב''ש וכו' מחלוקת ר''א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב''ש וב''ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ''ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר''א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי''ל דר''א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר''א וכבר תמה עליו הר''ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ''ל: ואני אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר''ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר''ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר''א כב''ש ורבי יהושע כב''ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר''א דשמותי הוא. וי''ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע''כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ''ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא''כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר''א דשמותי הוא. וי''ל משום דרשב''ג אתי כר''א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו:

 לחם משנה  אינו גובה עד שידירנה שמא קנוניא עשו על ההקדש וכו'. התוס' ז''ל בפ' שום היתומים (דף כ"ב כ"ג) פירשו בין בתירוצא קמא דאמר שם ע''כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ''מ דברי הכל אדם עושה קנוניא בין בתירוצא בתרא שתירצו הכא בשאלה דהקדש קא מפלגי דיש לחלק בין קנוניא דרב הונא לקנוניא דמתני' דקנוניא דרב הונא הוי זוטרתי להפטר משבועה ובקל יבא אדם לעשותה אבל קנוניא דהקדש חמירא טפי ולא יבא האדם לעשותה בנקל כ''כ ובהכי תירצו לתירוצא קמא דרב הונא היכי שביק ר' יהושע ועביד כר''א דמדקאמר שכ''מ משמע אבל בריא עושה קנוניא ולר' יהושע אפי' בריא אינו עושה קנוניא ובהכי אתי שפיר דקנוניא כי ההיא דרב הונא מודה ר''י דעביד לה בריא משום דהוי קנוניא זוטרתי וכי פריך בגמ' לימא רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה מכ''ש פריך דכיון דרב הונא אמר אפילו קנוניא כי האי לא חיישינן כ''ש לקנוניא דמתניתין ור' אליעזר דאמר במתני' דחיישינן לקנוניא רבתי כ''ש דחייש לקנוניא זוטרתי ולית ליה דרב הונא א''כ רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה וכן בתירוצא בתרא דשאלה דהקדש הוצרכו התוס' ז''ל לחילוק זה משום הך קושיא גופא דכיון דאית שאלה בהקדש כב''ה דקי''ל הכי א''כ אמאי קאמר רב הונא דבריא עושה קנוניא אע''ג דמצי למעבד שאלה אלא ודאי דקנוניא זוטרתי כי ההיא עביד אע''ג דקנוניא רבתי כמתני' לא עביד היכא דאיכא שאלה ועל פי דרך הר''ן ז''ל בפרק אלמנה ניזונית ודחה דברי רבינו ז''ל על פי שיטה זו ואם כן לא ידעתי מה שהקשה עליו הרב בעל כ''מ ז''ל שלא חששו בגמרא לחילוקו דכפי שיטה זו בין בתירוצא קמא בין בתירוצא בתרא חששו מחילוק זה כדי ליישב לרב הונא. ולתת טעם לרבינו ז''ל נ''ל לומר דרבינו ז''ל פסק כסתם משנה דפרק שבועת הדיינים דאמרו שם (דף ל"ח:) נשבעין להקדש ופירשו להפרע מן ההקדש משום דסד''א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש קא משמע לן והקשו (דף מ"ב:) מרב הונא דאמר דאין אדם עושה קנוניא ותירצו דרב הונא לא אמר אלא בשכ''מ אבל מתני' בבריא משמע דסתם מתני' קא אמרה דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה משמע דלא קי''ל כי תירוצא בתרא דגמרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא כי תירוצא קמא קי''ל וזה טעם נכון לדברי רבינו ז''ל דרבינו ז''ל אינו מחלק בין קנוניא לקנוניא כמו שחלקו התוס' ז''ל והר''ן ז''ל ומ''מ מה שחילק רבינו ז''ל בין בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש ופירש מימרא דרב הונא דאיירי בשעה שהקדיש כלומר שעסוקין באותו ענין כדפירש הרב בעל כ''מ ז''ל ולכך כיון דאמרו סמוך להקדש סמכינן אטעמא דאין אדם עושה קנוניא בשכ''מ א''כ קשה עליו הסוגיא דפרק שום היתומים דהקשו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה דאמאי הוי כתנאי הא אי רב הונא אמר דאין אדם עושה קנוניא הוא היכא דאמר כן בשעה שהקדיש אבל מתני' גירש האשה אחר שהקדיש וחיישינן לקנוניא. מיהו לזה י''ל דהיכא דאמרו אחר שהקדיש מדלא אמרו בשעה שהקדיש חיישינן לקנוניא אבל גירושין אע''פ שעשאן אחר שהקדיש הרבה אין הוכחה במעשיו דנחית לקנוניא כמו באמירה שיש להוכיח דיש קנוניא בדבריו מדלא אמר כן בשעה שהקדיש. אבל מ''מ קשה הסוגיא דפרק שבועת הדיינין דמקשה מרב הונא על מתני' דנשבעין להקדש דהא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמאי קושיא רב הונא לא קאמר הכי אלא כשאמרו בשעה שהקדיש אבל מתני' איירי שהודה אחר שהקדיש. מיהו לזה יש לומר ג''כ דמתני' סתמא מיתניא אפילו שהודה הלוה כן בשעה שהקדיש ומ''מ אי מה שכתב רבינו ז''ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי''ף ז''ל כדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל לא היה לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקויים ואמר תנו אם היה אחר שהקדיש לא מהני כלל דמי שתמה על הרי''ף ז''ל לא תמה על כך אלא היכא דאין בידו שטר מקויים אבל אם יש בידו שטר מקויים אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ''ש היכא דאמר תנו:

יח וְכֵן אֵין נֶאֱמָן לוֹמַר אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי חוֹב עָלַי אוֹ כְּלִי זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא. שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שְׁטָר בְּיַד בַּעַל חוֹב אֵינוֹ גּוֹבֶה עַל פִּי זֶה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יט * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאָמַר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּישׁ מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה עָרְמָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ וְחוֹטֵא לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר תְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם לֹא אָמַר תְּנוּ אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּיָדוֹ שְׁטָר מְקֻיָּם. הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ מִפְּנֵי הַצַּוָּאָה. וְאִם אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁ אָמַר תְּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. אִם נִתְקַיֵּם שְׁטָרוֹ * נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מִן הַפּוֹדֶה וְלֹא מִן הַהֶקְדֵּשׁ:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בבריא וכו'. א''א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ''ש בסוף ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי: נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש. א''א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון:

 כסף משנה  (יח-יט) ומ''ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ''ש בד''א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'. אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ''ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ''ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב''ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב''ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר''י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב''ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ''ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר''י אלפס. ומ''ש הראב''ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י''ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: ועל מ''ש הרב ר''י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב''ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ''ל. ובמ''ש רבינו ואמר בשעה שהקדיש נתיישב יפה וזהו שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש:

 לחם משנה  נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש וכו'. הר''א ז''ל בהשגות אם מנה פקדון הוא אין צריך פדיון ופשוט הוא דמעולם לא חל ההקדש עליו וכיוצא בזה תירץ הרמב''ן ז''ל בעד הרי''ף ז''ל דקאמר שאפילו היכא דליכא שטרא אם אמר תנו נותנין דאיירי במנה של פדיון דמעולם לא חל ההקדש עליו ולא הוי גובה מנכסים משועבדים:

כ מִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהִפְקִיר אֶת נְכָסָיו אוֹ הִקְדִּישָׁן אוֹ הֶחֱרִימָן אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה:

 כסף משנה  מי שיצא עליו קול וכו':

הלכות ערכין וחרמין - פרק שמיני

א  בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר בֵּית דִּין נִפְנִין לְחַפֵּשׂ וְלִבְדֹּק עַל צָרְכֵי צִבּוּר וְעַל עִנְיְנֵי הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּבוֹדְקִין עֲלֵיהֶן וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין וּפוֹדִים אֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְאֶת הַחֲרָמִין וְגוֹבִין אֶת הָעֲרָכִין וְאֶת הַדָּמִים מִכָּל הַחַיָּב בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל הָעָם עָתִיד לִתֵּן תְּרוּמַת הַשְּׁקָלִים לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:

 כסף משנה  בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש וכו'. בריש שקלים שנינו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ובט''ו בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ובירושלמי אלו הם צרכי הרבים פודים ערכין וחרמין והקדשות וכו':

ב  אֵין פּוֹדִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין. וְכֵן כְּשֶׁגּוֹבִין מִטַּלְטְלִין שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין מֵחַיָּבֵי עֲרָכִין שָׁמִין אוֹתָן בִּשְׁלֹשָׁה. וּכְשֶׁמַּעֲרִיכִין בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר מִטַּלְטְלִין שָׁמִין אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל כְּשֶׁמַּעֲרִיכִין אֶת הַקַּרְקָעוֹת אוֹ אִם הֻזְקְקוּ לִגְבּוֹת עֶרְכֵי אָדָם מִן הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ אֵין מַעֲרִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן שֶׁהֲרֵי (ויקרא כז-ח) 'כֹּהֵן' כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה. וְכֵן הָאוֹמֵר דָּמַי עָלַי אוֹ דְּמֵי פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ דְּמֵי יָדִי אוֹ רַגְלִי עָלַי כְּשֶׁשָּׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה אוֹ כַּמָּה דְּמֵי יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שָׁמִין בַּעֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן:

 כסף משנה  אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכו' עד שמין בעשרה ואחד מהם כהן. משנה וגמרא בפרק קמא דסנהדרין (דף ט"ו):

ג כְּשֶׁפּוֹדִין הַהֶקְדֵּשׁוֹת מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ בֵּין שֶׁהָיוּ קַרְקָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי כָּל הַבָּאִין לִפְדּוֹת. אָמַר אֶחָד הֲרֵי הֵן שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים וְאָמַר אֶחָד בְּעֶשְׂרִים וְאָמַר אֶחָד בִּשְׁלֹשִׁים וְאָמַר אֶחָד בְּאַרְבָּעִים וְאָמַר אֶחָד בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים לְבַדּוֹ מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עֶשֶׂר וְנוֹתְנִין אוֹתָן הַהֶקְדֵּשׁוֹת לָזֶה שֶׁנָּתַן אַרְבָּעִים וְנִמְצָא הַהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל חֲמִשִּׁים עֶשֶׂר מִזֶּה וְאַרְבָּעִים מִזֶּה. חָזַר בּוֹ אַחֲרֵי כֵּן שֶׁל אַרְבָּעִים מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עֶשֶׂר וְנוֹתְנִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ לְבַעַל הַשְּׁלֹשִׁים וְכֵן עַד הָרִאשׁוֹן. חָזַר בּוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתַן עֶשֶׂר מַכְרִיזִין עַל הַהֶקְדֵּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וּמוֹכְרִין אוֹתוֹ. אִם נִפְדָּה בְּפָחוֹת מֵעֶשֶׂר נִפְרָעִין מִשֶּׁל בַּעַל הָעֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר:

 כסף משנה  כשפודים ההקדשות וכו': אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים כו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ"ז):

ד * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחָזְרוּ זֶה אַחַר זֶה. אֲבָל חָזְרוּ כֻּלָּן כְּאֶחָד מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה. כֵּיצַד. אָמַר הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר וְאָמַר הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים וְאָמַר הַשְּׁלִישִׁי בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים וְחָזַר בּוֹ הַשְּׁלִישִׁי וְהַשֵּׁנִי כְּאֶחָד נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָרִאשׁוֹן בְּעֶשֶׂר. וּמְמַשְׁכְּנִים מִנִּכְסֵי הַשֵּׁנִי בְּשֶׁבַע וּמִנִּכְסֵי שְׁלִישִׁי בְּשֶׁבַע וְנִמְצָא הַהֶקְדֵּשׁ גּוֹבֶה אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים. וְכֵן אִם חָזְרוּ שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת וְנִמְכַּר הַהֶקְדֵּשׁ בְּשָׁלֹשׁ מְמַשְׁכְּנִין מִנִּכְסֵי כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן שֶׁבַע סְלָעִים. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בשחזרו זה וכו' וממשכנים אותו מנכסי שני בשבע. א''א אע''פ (שאמרו) שהם משלשין ביניהם לפי הגמרא אין נראה כפירושו דהא אקשינן עליה דרב חסדא חזר בו של ארבעים ממשכנין אותו עד עשר ואמאי ליתיב בן חמשים בהדיה ואם כפירושו שמשוין ביניהם הממעיט למרבה אמאי מקשינן ליתיב בר חמשין בהדיה והלא שוין הן זה בעשר וזה בעשר אלא משלשין ביניהם שמשוין את המרבה לממעיט והמרבה שחזר בו נותן חלק בחזרת הממעיט מחצה והטעם שגם הוא כשאמר חמשים הארבעים בכללן נמצאו שניהם חוזרין בעשר שהוסיפו על בן שלשים לפיכך בן חמשים ובן ארבעים משלימין אותן העשר וכן כל פחת שיהיה שם המרבה משלים עד הממעיט אבל לא הממעיט עד המרבה:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א שחזרו זה אחר זה וכו'. שם בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהם תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין (מנכסיו) עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אמר רב חסדא ל''ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש''י ל''ש דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן ארבעים במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים דבן חמשים יתן ט''ו ובן מ' יתן ה' דהא באותם עשר שאמר בן חמשים יתר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא דהנך עשר שהוסיף בן מ' על בן שלשים דבר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים וכו'. חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהם, כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהם בזה אחר זה דהשתא אמר בר חמשין לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעין עכ''ל: ועל מ''ש רבינו כיצד אמר הראשון היא שלי בעשר וכו': כתב הראב''ד א''א אע''פ שאמרו משלשין ביניהם לפי הגמ' וכו'. פירש''י כפירוש הראב''ד ולשון משלשין ביניהם מוכיח כדברי רבינו וכמו שהודה הראב''ד. ומה שהקשה מדאקשינן עליה דרב חסדא וליתיב בר חמשין בהדיה י''ל לדעת רבינו דמעיקרא כי הוה ס''ל דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו וכו' הא מפרשים דה''ק אם אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם דבן מ' לא ישלם עשר אלא ה' בלבד ובן חמשים ישלם ה' שהוא משותף בהם עם של בן מ' מלבד העשר שחייב בהם הוא לבדו דמשלשין היינו שמשלמין בשוה למנין העשר שהם משותפים בהם בלבד לא למנין העשר שמתחייב בהם בן נ' לבדו ואין לבן מ' חלק עמו וכי אסיקנא כאן בבת אחת וכו' אמרינן דכי חזרו בהם בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה הילכך משלשין ביניהם דהיינו שמשלמין כל אחד כמו חבירו בשוה ממש שמסייעים זה לזה אבל בזה אחר זה אין בן חמשים מסייע לבן מ' כלל ולא בן מ' לבן שלשים:

 לחם משנה  בד''א כשחזרו זה אחר זה כו'. הרב בעל כ''מ ז''ל תירץ לדעת רבינו ז''ל דהמקשה היה סבור כדעת הר''א ז''ל וכפירוש רש''י ז''ל דמשוה מרבה לממעיט והמרבה נותן חלק בחזרת הממעיט והמתרץ כשתירץ לו חילוק דבבת אחת משמע משום שהם שותפין לכך קאמר דחולקים. וקשה דאמאי מוקי מתני' בזה אחר זה אפילו בבת אחת מצי מיירי מתני' דכיון דיש חילוק בין זה לזה עשר בין שהוא בבת אחת בין שהוא בזה אחר זה יפרעו באופן אחד דבזה אחר זה יפרעו כל אחד עשר וכן בבת אחת כיון שהם שותפין יפרע כל אחד עשר ואין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אלא כשאין ביניהם חילוק שוה דרך משל כשהאחד אמר ארבעים וחמש והאחד אמר ארבעים והאחד שלשים דבזה אחר זה נשכר מי שאמר ארבעים וחמש שאינו מפסיד אלא חמש אבל כשהוא בבת אחת נפסד דיש בין מי שאמר שלשים לארבעים וחמש ט''ו ומשלמים אותם בין מי שאמר ארבעים ומי שאמר ארבעים וחמש שמגיע לכל אחד ז' וחצי וכן על זה הדרך. ולכך רבינו ז''ל כששם המשל כשחזרו כל אחד שם המשל בזה האופן שהשלישי אמר בארבע ועשרים שאם היה בזה אחר זה לא היה מפסיד השלישי אלא ארבע ועתה מפסיד שבע אבל אם היה חילוק ביניהם שוה כמתני' אין הפרש שיהא בבת אחת או בזה אחר זה. בשלמא לפירוש רש''י ז''ל והרא''ש ז''ל אע''פ שיהיה ביניהם חילוק שוה כמתני' יש חילוק דבזה אחר זה נפסד מי שאמר עשר ומי שאמר עשרים ומי שאמר שלשים ומי שאמרו ארבעים וחמשים נשכרים דמי שאמרו ארבעים וחמשים אינו מפסיד כל אחד מהם בזה אחר זה עשר וכן השלשה ראשונים אבל כשהם בבת אחת מי שאמרו עשר ועשרים ושלשים נשכרים שאינן משלמין עשר כל אחד מהם דהראשונים מסייעים להם אבל מי שאמר מ' כו' נפסדים שהם משלמים יותר מעשר שמסייעים לאחרים ואותו הסיוע עולה יותר ממה שהיו משלמים בזה אחר זה וכמו שכתב רש''י דכשהם בבת אחת שנים ושלשה ראשונים נשכרים כלומר מי שאמר עשר ועשרים ושלשים ושנים אחרונים שהם מי שאמר מ' ונ' נפסדים וק''ל. אבל לדעת רבינו ז''ל כשהחילוק שוה אין חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה ואמאי מוקי מתניתין בזה אחר זה דמשמע דבבת אחת לאו דינא הכי. וי''ל משום מאי דאמר עשר דאי בבת אחת מאן דאמר עשר אמאי אינו מסייע לאחרים ואם ימכר ד''מ בה' לא יתן אלא ה' והלא ראוי לו להצטרף בכל ההפסד עם האחרים וישלם יותר וכמ''ש רבינו וא''כ חזרו שלשתן כאחד ונמכר ההקדש בשלש ממשכנין כל אחד משלשתן וכו':

ה הַבְּעָלִים קוֹדְמִין לְכָל אָדָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיָן שֶׁל שְׁאָר הַפּוֹדִים אֶלָּא עַל מַה שֶּׁנָּתְנוּ הֵם תְּחִלָּה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי זֶה שֶׁלָּנוּ בְּעֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים הַבְּעָלִים קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ וְנוֹתְנִין חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים. בָּא אֶחָד וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּאַחַת וְעֶשְׂרִים אִם שָׁתְקוּ הַבְּעָלִים וְלֹא הוֹסִיפוּ כְּלוּם מוֹכְרִין אוֹתָהּ לָהֶם בְּחָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים. * וְאִם הוֹסִיפוּ הַבְּעָלִים עַל עֶשְׂרִים וְאַחַת אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין שֵׁשׁ וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה אַחַת. אַחַת וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ מֵעַצְמָן וְחָמֵשׁ שֶׁהֵן חַיָּבִין בּוֹ מִשּׁוּם חֹמֶשׁ הַמַּתָּן שֶׁנָּתְנוּ תְּחִלָּה. וְכֵן אִם בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ. וּבָא רְבִיעִי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. וּבָא הַחֲמִישִׁי וְאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. וְהוֹסִיפוּ הֵן עַל הָעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת כּוֹפִין אוֹתָן לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וּפְרוּטָה. חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וּפְרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ מֵעַצְמָן. וְחָמֵשׁ מֵחֹמֶשׁ שֶׁהֵן חַיָּבִין בּוֹ. לְפִי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא חֹמֶשׁ מַה שֶּׁנָּתְנוּ תְּחִלָּה מוֹסִיפִין עַל מַה שֶּׁנָּתַן הָאַחֲרוֹן אִם רָצוּ:

 ההראב"ד   ואם הוסיפו הבעלים עד עשרים ואחת. א''א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וזו הפרוטה מה טיבה אם הבעלים משוין בקרן עם הזרים שגם הם מוסיפים דינר תוספת הפרוטה יתירה מה צורך הרי הוא שוה עמהן בקרן וחומש מן החומש הרי חשבון המשנה כדין ומה צורך עוד לתוספת פרוטה ולא אמרו הגמרא זו התוספת של פרוטה אלא על הסוף אמר אחד בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים ועל זה הקשו בגמרא ולימא אתא גברא בחריקין פירוש זה שאמר בעשרים וחמש דינר בא במקומי בשלמא בהנך אחרים כיון דבצרי מיניה אמרינן ליה הב מאי דאמרי אינהו ואוסיף חומש על דבורך אלא השתא דאיכא האיך לימא להו בא זה במקומי וקחו ממני עשרים וחמש סלעים ושני ליה דאמור בעלים עשרים סלעים ופרוטה וכי אמר האיך עשרים וחמש בצר ליה פרוטה וחומשא ממה דאמור בעלים מש''ה אמרינן ליה הב קרנא כדאמר האיך ואוסיף חומשא על דבורך דהוי שלשים ופרוטה וחומשא וכיון דלא הוי דינר לא דק:

 כסף משנה  הבעלים קודמים לכל אדם וכו'. משנה שם. ומ''ש ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים וכו'. שם במשנה אמר הרי היא שלי בכ''א הבעלים נותנים כ''ו בכ''ב הבעלים נותנים כ''ז בכ''ג הבעלים נותנים כ''ח בכ''ד הבעלים נותנים כ''ט בכ''ה הבעלים נותנים שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה אמר אחד הרי היא שלי בכ''ו אם רצו הבעלים ליתן ל''א ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך ובגמרא בכ''ה נותנים שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים (דינר וכו' דאמור בעלים) פרוטה ולא דק. ואיתא תו בגמרא אם רצו הבעלים ליתן ל''א ודינר רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברי בחריקין וכו' ודינר ה''ד דאמר בכ''א הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך. ופירש''י אתא גברא בחריקין במקומנו שרוצה ליתן כמותנו. דאמור בעלים ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ''ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש. דאמור בעלים ברישא פרוטה ופרוטה לא דק. ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמרא דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ''א אמרו הבעלים בכ''א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא עשרים ושש. ולפי פירוש זה אתי שפיר מאי דקתני שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה שאע''פ שהבעלים אמרו בכ''א ופרוטה הוה אמינא דמוסיפין חומש גם על העילוי קמ''ל שמאחר שלא אמרו כן מעצמם אלא מחמת שהעלה זה אין מוסיפין חומש על אותו עילוי וזהו שאמרו ולא דק כלומר לא חש תנא לומר דכשאמרו הבעלים בכ''א ופרוטה עסקינן דממילא משמע מדאצטריך לאשמועינן שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכדאמרן: וכתב הראב''ד א''א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וכו'. ואני אומר שמה שהקשה תוספת הפרוטה יתירה מה צורך וכו' י''ל לדעת רבינו דאורחא דמילתא נקט שאין דרך כשאחד מוסיף על חבירו שיאמר הלה הרי היא שלי במה שאמרת בלי תוספת. ומה שאמר ולא אמרה הגמרא התוספת של פרוטה אלא על הסוף וכו' י''ל ששם הוכרח לומר כך משום קושיא דאתא גברא בחריקין ומשם נשמע לרישא דכולה מתני' בחד גוונא מיירי:

 לחם משנה  ואם הוסיפו הבעלים וכו'. הרבה יש לתמוה לפירוש רבינו ז''ל. חדא כיון דהוא סובר דכל זמן שהבעלים נותנין הקרן עם החומש שעולה יותר ממה שנותן האחר נותנין לבעלים ואינם צריכים להוסיף אם כן אדתמה גמרא ערכין (דף כ"ז ע"ב) אסיפא דקאמר בעשרים וחמש נותנים שלשים ולימרו (הבעלים) אתא גברא בחריקין אמאי לא מתמה ארישא דאמאי הבעלים נותנין עשרים ושש בעשרים וחמש סגי להו דכיון דאיכא בקרן וחומש טפי ממאי דהעריך האחר סגי וכי תימא דפשיטא ליה דרישא איירי שהוסיפו הבעלים האחד מדעתם שכשאמר האי כ''א אמרו הם גם כן כ''א אם כן סיפא נמי איירי בכי האי גוונא כשאמר האחד עשרים וחמש אמרו הם גם כן עשרים וחמש ולכך צריכים הם להוסיף עוד חמש מהחומש. ותו קשיא פרוטה זו מאי עבידתה כדהקשה לו הר''א ז''ל דכשיאמר הערך שהעריך האחד בלי שום תוספת עליו סגי ואתיא מתניתין כפשטיה, והרב בעל כ''מ ז''ל תירץ דאורחא דמילתא נקט שהדרך הוא להוסיף ובמחילה מכבוד תורתו דאפי' שיאמר מה שאומר האחר ממילא הוא מוסיף שהרי מוסיף חומש עליו והקרן עם החומש עולה על מה שאמר האחר, ועוד איך אפשר לומר שכל כמה פעמים שהזכיר רבינו ז''ל תוספת פרוטה באה שלא בדקדוק אלא אורחא דמילתא ועוד משום אורחא דמילתא כי האי דחיק גמ' לומר דמתני' לא דק. ותו קשיא מ''ש בגמ' על סיפא דאמרה אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן וכו' רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברא בחריקין ואיך אתא גברא בחריקיה הא כבר אמר הוא על עשרים וחמש שאמר האחר שהיה מוסיף פרוטה ומגיע לו שלשים ופרוטה וכשאמר האחרון עשרים ושש בציר מיניה. מיהו לזה י''ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בעשרים ושש לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרי עשרים וחמש ופרוטה אלא ארישא דרישא דקאמרה דהבעלים אמרו עשרים ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בעשרים ושש והם לא אמרו מתחלה אלא עשרים הא מצו למימר אתא גברא בחריקין. ותו קשיא במה שתירץ רב ששת התם ה''ק אם רצו הבעלים מעיקרא ליתן חשבון המגיע לאחת ושלשים ודינר היכי דמי דאמר בכ''א הבעלים קודמין דלפירוש רבינו ז''ל שכל זמן שהוא נותן עם הקרן והחומש יותר מהאחר או שוה לאחר אין צריך להוסיף יותר אמאי שאמר מעיקרא כ''א צריך עתה להשלים עד שלשים ואחד דינר וכיון שעם חומשו עולה עד כ''ו ודינר והאחר לא נתן אלא כ''ו הוא קודם שהוא נתן יותר דאפי' היה שוה עם האחר הוא קודם. וי''ל לקושיא ראשונה דגמ' מקשה בין ארישא בין אסיפא ונקט סיפא לרבותא דאפי' בסיפא שאינו מוסיף הבעל ממה שמוסיף האחר אמאי כופין לו להוסיף לימא אתא גברא בחריקין וכ''ש דקשיא ליה ברישא דהבעל מוסיף במה שאמר עשרים וחמש דאיך יכפוהו להוסיף יותר וליתן עשרים ושש ומשני דאמר פרוטה כלומר כולה מתני' איירי שאחר שהוסיף האחר על דבריו חזר הוא והוסיף עליו פרוטה דכשאמר האחר כ''א אמר הוא כ''א ופרוטה וכשאמר האחר כ''ב אמר הוא כ''ב ופרוטה וכן על זה הדרך. ומה שהוצרך להוסיף הוספת פרוטה נראה לי מפני שאם לא הוסיף פרוטה אין כופין לו להוסיף יותר מן הסך שאמר בראשונה אע''ג דכשבא האחר והוסיף נתן הוא כמו שנתן האחר אפשר שלא מדעתו נתן כן אלא מפני שראה האחר שאמר כן הודה גם כן הוא כן כדי שיוסיף האחר יותר ויעלה ההקדש אבל כשהוסיפו פרוטה על האחר אע''פ שלא היו צריכים להוסיף דאפי' אם לא היו מוסיפין הם קודמים משמע דכוונתם ליתן הסך ההוא מדעתם ומפני כן צריך הזכרת פרוטה כדי שנוכל לכופו על כך דאל''כ לא לכוף אלא יהיה הדבר תלוי ברצונו אע''ג דמרישא דלישניה דרבינו ז''ל שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו משמע דטעמא דשתקו אבל אם לא שתקו אלא אמרו כ''א כמו שאמר האחר נכפנו ליקח אותו בכ''ו, י''ל דכיון דלא הוסיפו על מה שאמר האחר קרי ליה שתקו וזהו שכתב שתקו הבעלים ולא הוסיפו דכל זמן שלא הוסיפו על מה שאמר האחר אין כופין אותו ליקח בע''כ ולהכי הזכיר רבינו ז''ל בכל דינים אלו הוספת פרוטה. ולקושיא בתרא י''ל דהכי קאמר רב ששת דסיפא דקאמר האחד הרי עלי בעשרים ושש לא איירי דומיא דרישא שהבעלים אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו וקאמרה מתני' דאם מעיקרא הבעלים אמרו כ''א באופן שאם היה כן והיו אומרים בסיפא עשרים ושש ופרוטה דומה ככל אינך בבי דמתני' היה מגיע לו שלשים ואחד ודינר מפני שהיה צריך להוסיף חומש על דינר אחד אע''פ שלא אמרו עשרים ושש ופרוטה אלא שתקו הבעלים קודמין כיון שהוא מתחילה אמר עשרים ואחת ולפי החשבון מגיע לו עשרים ושש ואחד דינר והוי יותר ממה שאמר האחר ואין לאחר הוספה על הבעלים דהם קודמים וזהו שכתב רבינו ז''ל דכשהבעלים נותנין הקרן והחומש והוא יותר ממה שנתן האחר דהבעלים קודמין והוסיף עוד לומר דאפי' דהקרן והחומש שלהם שוה למה שנתן האחר יתנו להם. ואין אנו צריכים לומר שלא הביא רבינו ז''ל סיפא דמתני' כדכתב הרב בעל כ''מ ז''ל דבפירוש הביא אותה כדכתיבנא ויהיה שיעור לשון המשנה לפירוש רבינו אם נתנו הבעלים מעיקרא חשבון אחד שכפי אותו חשבון אם היה מוסיף עתה פרוטה כמו בשאר חלוקות היה מגיע לשלשים ואחד דינר הבעלים קודמים בעשרים ושש דינר לשני לא שעתה יתנו שלשים ואחד ודינר כפירוש רש''י ז''ל דחשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר קאמר לא השלשים ואחד ודינר עצמם דודאי אין חייבים ליתן כן כיון שהם לא הוסיפו על העשרים ושש פרוטה לפי פירוש רבינו ז''ל. זה נראה לי לתרץ הסוגיא לדעתו ז''ל: אלא חומש מה שנתנו תחלה וכו'. כלומר בבחירתם הוא שאפי' שהאחרון אמר יותר ממה שהם אמרו עם החומש אם רצו יתנו מ''ש האחר ויוסיפו חומש על מה שנתנו תחלה ואם מה שנתן האחר אינו מגיע לקרן וחומש של בעלים אין צריכים הבעלים להוסיף יותר אלא הם קודמין ואפי' שהוא שוה למה שנותן האחר הם קודמין כמו שיתבאר בסמוך ומ''מ אע''פ שתלה הדבר בבחירתם שאמר אם רצו קודם שיוסיפו הוי בבחירתם אבל אחר שהוסיפו פרוטה על מ''ש האחר על כרחם כופין לבעלים לפדותו ואין הדבר תלוי בבחירתם כמ''ש ברישא דלישניה ופשוט הוא:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא שָׁמוּ הַהֶקְדֵּשׁ שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין. אֲבָל אִם שָׁמוּ אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין וְאָמְרוּ שֶׁהוּא שָׁוֶה מַה שֶּׁנָּתַן הָאַחֲרוֹן וְהוֹסִיפוּ הַבְּעָלִים עַל עִלּוּיוֹ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת הֲרֵי הֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְנוֹתְנִין אַחַת וּשְׁלֹשִׁים וְדִינָר וּפְרוּטָה:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין וכו'. מימרא דרב חסדא שם:

ז הֲרֵי שֶׁלֹּא נִשּׁוֹם הַהֶקְדֵּשׁ. וְנָתְנוּ הַבְּעָלִים תְּחִלָּה עֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְנָתַן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וְשָׁתְקוּ הַבְּעָלִים וְלֹא הוֹסִיפוּ כְּלוּם. הַבְּעָלִים קוֹדְמִין שֶׁאַף הֵן חַיָּבִין לִתֵּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים מִפְּנֵי הַחֹמֶשׁ. בָּא אַחֵר וְנָתַן שֵׁשׁ וְעֶשְׂרִים הוּא קוֹדֵם. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים וְהוֹסִיפוּ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה נוֹתְנִין אַחַת וּשְׁלֹשִׁים וּפְרוּטָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  ומ''ש הרי שלא נשום ההקדש וכו'. אע''ג דבגמרא פירש בסיפא דמתניתין כשאמרו הבעלים מעיקרא בכ''א לא חשש רבינו לכתוב כן משום דפשיטא היא אלא כתבה על דרך הרישא כשהוסיפו פרוטה על עילוי של זה:

ח  אֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ בַּחֲטָאֵינוּ כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת בִּדְקוֹ. וְאִם הִקְדִּישׁ אוֹ הֶעֱרִיךְ אוֹ הֶחֱרִים אִם הָיְתָה בְּהֵמָה נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת מֵאֵלֶיהָ. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים מַנִּיחִין אוֹתָן עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ. * וְאִם הָיוּ מָעוֹת אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת יַשְׁלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח אוֹ לַיָּם הַגָּדוֹל כְּדֵי לְאַבְּדָן:

 ההראב"ד   ואם היו מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן. א''א כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותם יפדה אותם בפרוטה ויוליך פדיונם לים המלח:

 כסף משנה  אין מקדישין ולא מעריכין וכו'. ואם הקדיש או העריך וכו'. ר''פ בתרא דבכורות (דף כ"ג): וכתב הראב''ד יוליכם לים המלח א''א כשאינו רוצה לפדותן וכו'. אין בזה השגה על רבינו שרבינו העתיק לשון הברייתא כמנהגו ודין הפדיון כבר הזכירו לקמן בסמוך. ומ''ש הראב''ד יפדה אותם בפרוטה הוא מעיקרא דדינא אבל חכמים אמרו שיפדה בארבע זוזים כמו שכתב רבינו בסמוך: הקדיש או החרים עבד וכו':

 לחם משנה  אין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין וכו'. לתרץ עובדא דרב יהודה דשקל ארבעה זוזי ואחיל עלייהו (ערכין דף כ"ט). כתב הר''א ז''ל בהשגות דהא דאמרינן בפירקא קמא דעבודה זרה (דף י"ג) אין מחרימין וכו' כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותן הרשות בידו. אבל התוס' ז''ל בסוף פ' המקדיש שדהו חלקו בין מטלטלין לקרקעות ותירצו דעובדא דרב יהודה הוי בקרקעות והביאו ראיה ממאי דאמרו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי הוה, נראה דלא היו גורסים במקרקעי נמי הוה כדאיתא בנוסחאות דידן דלפי גרסתנו אין מקום לתירוצם דעובדא דר' יהודה הוה בין במקרקעי בין במטלטלי אבל מלשון רבינו ז''ל שכתב למטה מותר לפדות ההקדשות וכו' דמשמע דבכל הקדש איירי בין קרקע בין מטלטלין אית ליה כתירוץ הראב''ד ז''ל: ואם הקדיש או העריך או החרים וכו'. וא''ת כיון דרבינו ז''ל סובר דסתם חרם לכהן אמאי קאמר דהיכא דהם כלים ופירות ירקבו וכו' ליהוי כהחרים מטלטלים סתם שכתב רבינו ז''ל בסמוך שיתנם לכהנים אשר באותו מקום הכא נמי היה לו לומר שיתנם לכהנים. וי''ל דהכא איירי דאמר בפירוש דהחרים לשמים ורבינו ז''ל לא חש לפרש דסמך על מה שכתב בסמוך דמי שהחרים סתם יתן לכהנים:

ט הִקְדִּישׁ אוֹ הֶחֱרִים עֶבֶד שֶׁנִּכְנַס לְמִצְוֹת פּוֹדֵהוּ וְיֵלְכוּ דָּמָיו לְיָם הַמֶּלַח כִּשְׁאָר דָּמִים וַעֲרָכִין שֶׁל זְמַן הַזֶּה. וְאִם הָיָה עֶבֶד עַכּוּ''ם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:

י מֻתָּר לִפְדּוֹת הַהֶקְדֵּשׁוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִילוּ בִּפְרוּטָה וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ לְיָם הַמֶּלַח. וַחֲכָמִים דָנוּ שֶׁיִּפְדֶּה בְּאַרְבָּעָה זוּזִים אוֹ קָרוֹב לָזֶה כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר. אֲבָל בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יִפְדֶּה לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁוְיוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

יא  מִי שֶׁהֶחְרִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִטַּלְטְלִין סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנָן לַכֹּהֲנִים הַנִּמְצָאִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אֲבָל אִם הֶחֱרִים שָׂדֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סְתָם אוֹ שֶׁהֶחֱרִימָהּ לַכֹּהֲנִים אֵינָהּ חֵרֶם. * שֶׁאֵין שְׂדֵה חֲרָמִים נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הֶחֱרִים לַכֹּהֲנִים קַרְקַע בְּחוּץ לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הִיא כְּמִטַּלְטְלִין בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים:

 ההראב"ד   שאין שדה חרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. כתב הראב''ד ז''ל א''א יש מי שסובר מה שאמר אין שדה חרמים נוהג וכו' לומר שלא יהא לכהן אלא לשמים. ויש מקצת ראיה שאמר בנדרים אין אנשי הגליל מכירין בחרמי כהנים וכיון שהחרמים ניתנין לאנשי משמר ועכשיו אין משמר לא נתכוון זה אלא לשמים:

 כסף משנה  (י-יא) מותר לפדות ההקדשות בזה''ז לכתחלה אפילו בפרוטה וכו' עד הרי הוא כמטלטלין בא''י ותנתן לכהנים. הכל בסוף פרק ז' דערכין (דף כ"ח כ"ט): וכתב הראב''ד שאין שדה החרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. א''א יש מי שסובר מה שאמרו וכו':

 לחם משנה  הרי אלו נותנם לכהנים הנמצאים באותו מקום כו'. אף על גב דהיכא דבית המקדש קיים החרים מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר השתא דליכא משמר יתנו לכהנים הנמצאים באותו מקום וכדאמר עולא בגמרא (שם) דסתם חרמים בזמן הזה יתנו לכהנים במטלטלין ובגמרא סוף פרק המקדיש (שם) אמרינן גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א''ל שקול ארבע זוזי (ואחיל עלייהו) ושדינהו בנהרא ואמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים והקשו שם מברייתא דקאמרה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם ותירצו הא במקרקעי הא במטלטלי והקשו והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה ותירצו מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו ע''כ. ופירש רש''י ז''ל מכל מקום לתרוייהו קשה דקתני אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל כלומר בין לרב יהודה דסבר לבדק הבית בין לעולא דסבר לכהנים משמע דאית ליה דאין שום חרם נוהג לא חרמי שמים ולא חרמי כהנים אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל אין נראה כן דעת רבינו ז''ל אלא חרמי כהנים לבד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג משום דקרא בהו כתיב כשדה החרם לכהן אבל לא בחרמי שמים ומפני כן לא הזכיר כלל שאין חרם נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא חרם כהנים או חרם סתם דסתמו לכהנים ולדידיה לא פריך בגמרא אלא לעולא דוקא. ודעת הר''א ז''ל בהשגות נראה כן אלא שכתב בשם יש מי שסובר דפליג על רבינו ז''ל על מ''ש דהיכא דהחרים סתם דאינו חרם דאינו כן דודאי אם החרים בהדיא לכהנים ודאי דאינו חל דבהדיא קאמר קרא דאין חרם כהנים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אבל חרם סתם אף על גב דסתמו לכהנים בזמן הזה אינו כן אלא לשמים משום דכיון דסתמו לכהן שבאותו משמר ובזמן הזה ליכא משמר ודאי דסתמו לחרמי שמים והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק שני דנדרים דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים ולדידהו חרם סתם הוי חרם שמים הכי נמי בזמן הזה. אלא דקשה עליו דאם כן היכי אמרינן בגמרא דמטלטלין נמי הוי לכהן שבאותו משמר דקיימא לן כר''י בפרק המקדיש דמקיש לשדה וכדפסק רבינו ז''ל לעיל בפרק שביעי וכיון דאין משמר עתה נימא דסתמו לחרמי שמים ואמאי קאמר עולא בגמ' דסתמו לכהנים ואולי סובר עולא כרבי שמעון דלא מקיש ואית ליה דמטלטלין נותנן לכל כהן שירצה ודוחק הא דאין מקדישין וצ''ע בסוגיות:

יב אַף עַל פִּי שֶׁהַהֶקְדֵּשׁוֹת וְהַחֲרָמִין וְהָעֲרָכִין מִצְוֹת וְרָאוּי לוֹ לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וְלֹא יִהְיֶה כִּילַי וִיקַיֵּם מַה שֶּׁצִּוּוּ נְבִיאִים (משלי ג-ט) 'כַּבֵּד אֶת הֵ' מֵהוֹנֶךָ'. אַף עַל פִּי כֵן אִם לֹא הִקְדִּישׁ וְלֹא הֶעֱרִיךְ וְלֹא הֶחֱרִים מֵעוֹלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה וְאָמְרָה (דברים כג-כג) 'וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא':

 כסף משנה  אע''פ שההקדשות והחרמין והערכין וכו' אם לא הקדיש ולא העריך וכו'. בריש חולין אמרינן הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרים הכי נמי דלכתחלה והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר''מ ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר''י לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא:

 לחם משנה  אף על פי שההקדשות וחרמין כו'. קשה דהא תנן בפירקא קמא דנדרים (דף כ"ו) כנדרי רשעים נדר כו' כנדרי כשרים לא אמר כלום נדבותם כו' ובגמרא שקלי וטרו כמאן אתיא אי כרבי מאיר אי כרבי יהודה ובין כך ובין כך שמעינן דהנודר הוא רשע אבל האדם כשר הוא נודב ולא נודר דילמא אתי לידי תקלה ופסקה רבינו למשנה זו בפרק א' מהלכות נדרים ואם כן איך כתב כאן רבינו דהערך הוא מצוה הא כל נדר הוא איסור ואם העריך את עצמו הרי הוא נדר ואתי לידי תקלה. וי''ל דרבינו ז''ל כתב בסוף הלכות נדרים דאם הנדר לכוון דעותיו וכן הנזירות מפני שהוא מתגאה ביופיו הוא טוב וזה שכתב רבינו ז''ל כאן לאדם שמרגיש בעצמו כילי וכדי לכוף יצרו יעשה כן וכמו שכתב כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי אבל אדם שאינו כילי ודאי שהנדר לו אינו טוב והוי נדרי רשעים. ולדקדק זו כתב רבינו בפירקא קמא דהלכות נדרים שאין הכשרים נודרים בדרך איסור וכעס כלומר אבל אם היו לכוון דעותיו ודאי שהוא טוב כמ''ש: סליקו להו הלכות ערכין וחרמים בס''ד:

יג לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם וְלֹא יַחֲרִים כָּל נְכָסָיו. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן עוֹבֵר עַל דַּעַת הַכָּתוּב שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז-כח) 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים. וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת אֶלָּא שְׁטוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם. אֶלָּא כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. וְיִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים (תהילים קיב-ה) 'מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּדִבְרֵי עוֹלָם. אֲפִלּוּ בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן הֲרֵי חָסָה תּוֹרָה עַל הַמָּמוֹן וְאָמְרָה שֶׁיָּבִיא כְּפִי מִסַּת יָדוֹ. קַל וָחֹמֶר לִדְבָרִים שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן אֶלָּא מֵחֲמַת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא יִנְדֹּר אֶלָּא כָּרָאוּי לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יז) 'אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ':

 כסף משנה  לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ"ח). ומה שכתב ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. משנה בפרק שלישי דסוטה. ומ''ש אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש. בפרק ז' דערכין ובפרק ד' דכתובות (דף נ'): סליקו הלכות ערכין וחרמין בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת ערָכִין וַחֲרָמִין בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא:

---

נִגְמַר סֵפֶר שִׁשִׁי סֵפֶר הַפְּלָאָה בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא. הִלְכוֹתָיו אַרְבַּע. וּמִנְיַן פְּרָקָיו שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעים. וְאֵלוּ הֵן:

הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת שְׁנֵים עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת נְדָרִים שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת נְזִירוּת עֲשָׂרָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת עֲרָכִין וַחֲרָמִין שְׁמוֹנָה פְּרָקִים: