---

הלכות כלאים

יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) שֶׁלֹּא לִזְרֹעַ זְרָעִים כִּלְאַיִם. ב) שֶׁלֹּא לִזְרֹעַ תְּבוּאָה אוֹ יָרָק בְּכֶרֶם. ג) שֶׁלֹּא לְהַרְבִּיעַ בְּהֵמָה כִּלְאַיִם. ד) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּכִלְאֵי בְּהֵמָה כְּאֶחָד. ה) שֶׁלֹּא לִלְבּשׁ כִּלְאַיִם:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות כלאים - פרק ראשון

א  הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים כְּאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם':

 כסף משנה  הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר:

ב וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמְנַכֵּשׁ אוֹ הַמְחַפֶּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה חִטָּה אַחַת וּשְׂעוֹרָה אַחַת אוֹ פּוֹל אֶחָד וַעֲדָשָׁה אַחַת מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ וְחִפָּה אוֹתָן בֶּעָפָר בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּכְלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ בֶּעָצִיץ נָקוּב. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ"א:) ובריש מ''ק (דף ב':) ופירש''י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ''ק דעוקצין. ומ''ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ע'):

ג * אָסוּר לִזְרֹעַ כִּלְאַיִם לְנָכְרִי. וּמֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לִזְרֹעַ לוֹ כִּלְאֵי זְרָעִים. וְאָסוּר לְאָדָם לְקַיֵּם כִּלְאֵי זְרָעִים בְּשָׂדֵהוּ אֶלָּא עוֹקְרָן וְאִם קִיְּמָן אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים בְּיָדוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ לְעָרֵב הַזְּרָעִים לְכַתְּחִלָּה וּלְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה:

 ההראב"ד   אסור לזרוע כלאים לנכרי וכו'. א''א ואם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו. ועוד אמירה לנכרי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא ולחומרא בבבא מציעא:

 כסף משנה  אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ''ב דכלאים ואיתא פ''ה דע''ז (דף ס"ג ע"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב הראב''ד א''א ואם אמרו בח''ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע''פ שהראב''ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר''ן בפרק תולין, י''ל שהוא ז''ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה''ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ''ש בפט''ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס''ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי''ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (דף קל"ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח''ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי''ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו''ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב''ד. וי''ל שסובר רבינו שא''א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע''י נכרי הלא אפילו ע''י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל וא''כ כשותא בכרמא גם בח''ל אסור ואפ''ה ע''י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי''ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ''ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ''ח לענין כלאי הכרם בחו''ל ובמקום זה ודאי בא''י מיירי רבינו דאילו בח''ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר''י קורקוס ז''ל תירץ דה''ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב''ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה''ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע''פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ''מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א''י לח''ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע''י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י''ל דע''כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע''ג דבארץ אסור בח''ל מותר. ולקושיא ראשונה י''ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע''י נכרי ואח''כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי''ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'. בפ' בתרא דמכות דף כ''א ובריש מ''ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר''ע אומר אף המקיים משמע דלת''ק אינו לוקה ומ''מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע''ג דבריש מ''ק אמרינן כולה ר''ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר''ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה''ל למיפסק דמקיים לוקה, י''ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר''ע הוא דסבר מקיים לוקה ות''ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ''ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי''ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר''ע משמע דר''ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא''כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה''ל ספיקא ולקולא וברפ''ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר''ע דר''ע אומר המקיים עובר בל''ת א''ר (יוסי) ד''ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע''י מעשה אבל אם קיים ע''י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ''ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר''ע ואמרי דמקיים שלא ע''י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ''ק כולה ר''ע היא כי אמר ר''ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק''ל דא''כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'. בספ''ק דקידושין (דף ל"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א''ל אביי והאנן תנן הכלאים מד''ס א''ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע''ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי:

ד אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים אֶלָּא הַזְּרָעִים הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם. אֲבָל עֲשָׂבִים הַמָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הָעִקָּרִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים:

 כסף משנה  אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ''ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ''א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ''ק אמרו שהזונין אע''פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע''פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ''ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ''ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ''ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין:

ה כִּלְאֵי הָאִילָנוֹת הֲרֵי הֵם בִּכְלַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם'. כֵּיצַד. הַמַּרְכִּיב אִילָן בָּאִילָן כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּיב יִחוּר שֶׁל תַּפּוּחַ בְּאֶתְרוֹג אוֹ אֶתְרוֹג בְּתַפּוּחַ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּרְכִּיב יָרָק בְּאִילָן אוֹ אִילָן בְּיָרָק לוֹקֶה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  כלאי האילנות וכו'. בספ''ק דקידושין (דף ל"ט) א''ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד''ס ל''ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח''ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח''ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח''ל. ומ''ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק. משנה בפ''ק דכלאים וכת''ק. ואע''ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו''ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו''ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו''ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה''ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא''י לוקה וי''ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא''י לוקה מכ''ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע"ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו''ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא''י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי''ל דלעולם בא''י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר''ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו''ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. ומ''ש לוקה בכל מקום הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך:

ו וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהָנִיחַ לְנָכְרִי שֶׁיַּרְכִּיב לוֹ אִילָנוֹת כִּלְאַיִם. * וּמֻתָּר לִזְרֹעַ זְרָעִים וְזֶרַע אִילָן כְּאֶחָד וְכֵן מֻתָּר לְעָרֵב זַרְעֵי אִילָנוֹת וּלְזָרְעָן כְּאֶחָד שֶׁאֵין לְךָ כִּלְאַיִם בָּאִילָנוֹת אֶלָּא הַרְכָּבָה בִּלְבַד:

 ההראב"ד   ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן. א''א דבר זה אינו מחוור דבירושלמי פרק ראשון בפסקא דהטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש משום כלאים וכו' גרסינן מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות וכו'. פירוש אם היו העלין מגולין תחת כל האילנות נמי חושש משום כלאים ואי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים. פירוש אם תאמר משום רישא נקט לה גפן שאם היו עליו מגולין אפילו תחת גפן מותר לפי שאינו רוצה בהשרשתן. נראה מכאן שהזרעים עם האילן אסורין בזריעה וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה. וכן נראה מן המשנה:

 כסף משנה  ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'. אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ''ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט''ז מהא''ב לענין סירוס ופי''ג מה' שכירות לענין חסימה: ומותר לזרוע זרעים וכו'. נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ''ק דפאה ור''פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. ומ''ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא''י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ''ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר''ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ''ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ''א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש''מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי''ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע''פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ''ע: והראב''ד כתב אינו מחוור דבירושלמי פ''ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ''ש הראב''ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ''ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב''ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב''ד:

ז הַזּוֹרֵעַ זְרָעִים כִּלְאַיִם וְכֵן הַמַּרְכִּיב אִילָנוֹת כִּלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה וַאֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁעָבַר וּזְרָעָן שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא זְרִיעָתָן בִּלְבַד. וּמֻתָּר לִטַּע יִחוּר מִן הָאִילָן שֶׁהֻרְכַּב כִּלְאַיִם וְלִזְרֹעַ מִזֶּרַע הַיָּרָק שֶׁנִּזְרַע כִּלְאַיִם:

 כסף משנה  הזורע זרעים כלאים וכו'. ברפ''ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. ומ''ש אפילו לזה שעבר וזרען. כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'. ירושלמי פ''ק דכלאים:

ח הַזֵּרְעוֹנִין נֶחֱלָקִין לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא תְּבוּאָה וְהִיא חֲמִשָּׁה מִינִין הַחִטִּים וְהַכֻּסְּמִין וְהַשְּׂעוֹרִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן. וְהַשֵּׁנִי מֵהֶן הוּא הַנִּקְרָא קִטְנִית. וְהֵן כָּל זְרָעִים הַנֶּאֱכָל לְאָדָם חוּץ מִן הַתְּבוּאָה. כְּגוֹן הַפּוֹל וְהָאֲפוּנִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַדֹּחַן וְהָאֹרֶז וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהַפְּרָגִין וְהַסַּפִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַשְּׁלִישִׁי מֵהֶן הוּא הַנִּקְרָא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְהֵן שְׁאָר זֵרְעוֹנִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם. וְהַפְּרִי שֶׁל אוֹתוֹ הַזֶּרַע מַאֲכַל אָדָם. כְּגוֹן זֶרַע הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִין וְזֶרַע הֶחָצִיר וְהַקֶּצַח וְזֶרַע לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶרַע פִּשְׁתָּן הֲרֵי הוּא בִּכְלַל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. כְּשֶׁיִּזָרְעוּ כָּל מִינֵי זֵרְעוֹנִים אֵלּוּ וְיִצְמְחוּ נִקְרָא הַצֶּמַח כֻּלּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכָּר הַזֶּרַע דֶּשֶׁא וְנִקְרָא יֶרֶק:

 כסף משנה  הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'. זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים:

ט וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֵרְעוֹנִים שֶׁדַּרְכָּן לִזְרֹעַ מֵהֶן שָׂדוֹת כְּגוֹן הַפִּשְׁתָּן וְהַחַרְדָּל וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִים מִינֵי זְרָעִים. וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֵרְעוֹנִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת קְטַנּוֹת כְּגוֹן הַלֶּפֶת וְהַצְּנוֹן וְהַתְּרָדִים וְהַבְּצָלִים וְהַכֻּסְבַּר וְהַכַּרְפַּס וְהַמָּרוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִים מִינֵי יְרָקוֹת:

הלכות כלאים - פרק שני

א זֶרַע שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ זֶרַע אַחֵר אִם הָיוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כְּגוֹן סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ אֶת הַמְעֹרָב עַד שֶׁיְּמַעֵט אֶת הַחִטִּין אוֹ יוֹסִיף עַל הַשְּׂעוֹרִים וְאִם זָרַע לוֹקֶה:

 כסף משנה  זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'. רפ''ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר''ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ''א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת''ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א''ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע''כ. מחלוקת חכמים עם ת''ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת''ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין:

ב וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם עִם הַזֶּרַע מִצְטָרֵף לְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כֵּיצַד. עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ שְׁנֵי קַבִּין שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי קַבִּין עֲדָשִׁים וּשְׁנֵי קַבִּין פּוֹלִים הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע הַכּל עַד שֶׁיְּמַעֵט סְאָה שֶׁל תַּעֲרֹבֶת וְיָבֹר מִקְצָתָהּ אוֹ יוֹסִיף עַל הַחִטִּים. שֶׁהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַפּוֹל כֻּלָּם כִּלְאַיִם עִם הַחִטִּים:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְעָרְבוּ מִינֵי תְּבוּאָה זֶה בָּזֶה אוֹ מִינֵי קִטְנִיּוֹת זֶה בָּזֶה אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת אוֹ קִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה. אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁנִּתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶן בִּתְבוּאָה אוֹ בְּקִטְנִיּוֹת שִׁעוּרָן אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִמַּה שֶּׁזּוֹרְעִין בְּבֵית סְאָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִית לֹא יִזְרַע עַד שֶׁיְּמַעֵט אוֹ יוֹסִיף עַל הַתְּבוּאָה:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'. משנה שם:

ד כֵּיצַד. חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בִּתְבוּאָה וַהֲרֵי הַחַרְדָּל זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ קַב בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן הַקַּב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית חַיָּב לְמַעֵט. וְכֵן אִם הָיָה מִין זֶה מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ סָאתַיִם בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ חֲצִי קַב בְּכָל סְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית יְמַעֵט:

ה לְפִיכָךְ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אִם הָיָה שְׁלֹשֶׁת רְבִיעִים בְּכָל סְאָה הֲרֵי זֶה יְמַעֵט. וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט. לְפִי שֶׁבֵּית סְאָה זוֹרְעִין בּוֹ שָׁלֹשׁ סְאִים זֶרַע פִּשְׁתָּן. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מְשַׁעֲרִים בְּכָל הַזְּרָעִים הָאֲחֵרִים:

 כסף משנה  (ד-ה) ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'. שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ''ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב וּבְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ. * אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב זֶרַע בְּזֶרַע אַחֵר אוֹ לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין אֲפִלּוּ הָיְתָה חִטָּה אַחַת בְּתוֹךְ כְּרִי שֶׁל שְׂעוֹרִים אֲסוּרָה לְזָרְעָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   אבל נתכוין לערב זרע עם זרע אחר כו'. א''א קשיא דידיה אדידיה למעלה בראש הפרק אמר אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים וכי ממעט מיהא מותר לזרוע והלא מתכוין לזרוע שני מינין ואמת הוא כי בירושלמי מקשו הכי מה אנן קיימין אי במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור. ואולי מה שאמרו במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור במתכוין בשעת כנוס התבואה קאמר בשעה שכנס תבואה זו המעורבת כוונתו היה לזרעה אבל אם היתה כוונתו לאכלה ונמלך לזרעה ימעט ודיו:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'. שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: וכתב הראב''ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה''ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ''ל שהוא בע''א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני:

ז הַזּוֹרֵעַ שָׂדֵהוּ מִין מִן הַמִּינִין וּכְשֶׁיִּצְמַח רָאָה בּוֹ כִּלְאַיִם. אִם הָיָה הַמִּין הָאֶחָד אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זֶה יִלְקֹט עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ כִּלְאַיִם זָרַע בְּכַוָּנָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּין הָאֶחָד שֶׁצָּמַח תְּבוּאָה וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית. אוֹ זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית וּבְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְאִם הָיָה הַצּוֹמֵחַ פָּחוֹת מִיכַּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲטוֹ:

 כסף משנה  הזורע שדהו מין מן המינים וכו'. בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו':

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲשָׁד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵין זֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶן עָלוּ אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְמַעֵט:

 כסף משנה  במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'. בפ''ב דכלאים (מ"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד:

ט כֵּיצַד. כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָּהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס וְתִלְתָּן שֶׁזְּרָעָהּ לְמַאֲכַל אָדָם שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁזֶּה מַפְסִיד הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

י וּבְמַה יִּוָּדַע שֶׁהַתִּלְתָּן זְרוּעָה לְמַאֲכַל אָדָם. כְּשֶׁהָיְתָה זְרוּעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְלָהּ גְּבוּל סָבִיב. וְכֵן מְקוֹם הַגֳּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶּׁיִּצְמַח צֶמַח בִּמְקוֹם הַגֳּרָנוֹת. וְאִם הֵסִיר מִקְצָתָן אוֹמְרִין לוֹ עֲקֹר הַכּל חוּץ מִמִּין אֶחָד שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַשְּׁאָר:

 כסף משנה  (ט-י) ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"א):

יא אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. * הַטּוֹמֵן אֲגֻדַּת לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ תַּחַת הָאִילָן אֲפִלּוּ תַּחַת הַגֶּפֶן. אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין מְגֻלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן וְאִם אֵינָן אֲגֻדָּה אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הֶעָלִין מְגֻלִּין חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:

 ההראב"ד   הטומן אגודות לפת וכו' ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים. א''א מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנון דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות לפיכך אם היו עלין מגולין אפילו לפת אחת אין בו כלאים עם הגפן וכל שכן עם השאר אילנות או אם היו אגודות אין בהן כלאים שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואע''פ שאין עלין מגולין ולמאן דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלין מגולין לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת:

 כסף משנה  אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'. בפירקא קמא דכלאים: הטומן אגודת לפת וצנון וכו'. שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: וכתב הראב''ד א''א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב''ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. ומה שכתב אפילו תחת הגפן אבאר בפ''ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: כתב הר''י קורקוס ז''ל מה שפירש הראב''ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה''ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ''ל:

יב * שָׂדֶה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה וְקָצַר הַזֶּרַע וְנִשְׁאֲרוּ הָעִקָּרִין בָּאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין צֶמַח אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים לֹא יִהְיֶה זוֹרֵעַ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה מִין אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר הָעִקָּרִין:

 ההראב"ד   שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרים בארץ אע''פ שאין מוציאין צמח אלא לאחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין. א''א זו לא מצאתי שרש ועיקר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאין עושים אלא לשלש שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים:

 כסף משנה  שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'. בפ''ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע''פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: וכתב הראב''ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן:

יג * הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים קֹדֶם שֶׁיִּצְמְחוּ הַחִטִּים. יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ הַחִטִּים וְיַתְלִיעוּ בָּאָרֶץ כְּמוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ רָוָה וְאַחַר כָּךְ יְהַפְּכֶהָ בְּמַחְרֵשָׁה וְיִזְרַע הַמִּין הָאַחֵר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר חִטָּה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרָה אֶלָּא חוֹרֵשׁ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹרְשִׁין אוֹתָהּ קֹדֶם הַמָּטָר כְּדֵי שֶׁתִּרְוֶה:

 ההראב"ד   היתה שדהו זרועה חטים כו'. א''א לא נשנית כך בתוספתא אלא הופך את הזרע לא הפך ימתין לה עד שיתליע ועד כמה תשהא שלשה ימים במקום הטינא. נמצא לזה הלשון מה ששנו במשנה ימתין עד שיתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה:

 כסף משנה  היתה שדהו זרועה חטים וכו'. שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח''כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח''כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר:

יד צָמְחוּ הַחִטִּים וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים יַהֲפֹךְ וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. וְאִם הוֹרִיד בְּהֶמְתּוֹ לְתוֹכָהּ וְקִרְסְמָה אֶת הַצֶּמַח הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ שָׁם מִין אַחֵר:

 כסף משנה  ומ''ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'. שם בירושלמי. ומ''ש הראב''ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת:

טו בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַכִּלְאַיִם. וְכָל אָדָם יוֹצֵא לְגִנָּתוֹ וּלְשָׂדֵהוּ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ מִן הַכִּלְאַיִם. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ יוֹצְאִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וּמְסַבְּבִים לִבְדֹּק:

 כסף משנה  באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה. בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'):

טז בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין וְהָיוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִים שֶׁמְּנַקִּין לָהֶן שְׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ כִּלְאַיִם. וְהוּא שֶׁיִּמְצְאוּ בָּהּ מִין אַחֵר אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲבָל פָּחוֹת מִיכַּן לֹא יִגְּעוּ בָּהּ:

 כסף משנה  ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ''ד עד סוף הפרק. שם במועד קטן:

יז וְחוֹזְרִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הַפֶּסַח לִרְאוֹת הָאֲפִיל שֶׁיָּצָא. וְכִלְאַיִם שֶׁהֵנֵצּוּ אֵין מַמְתִּינִים לָהֶן אֶלָּא יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן מִיָּד וּמַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אִם יֵשׁ בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה:

הלכות כלאים - פרק שלישי

א יֵשׁ מִינִין בַּזְּרָעִין שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין הָאֶחָד נִפְרָד לְצוּרוֹת הַרְבֵּה מִפְּנֵי שִׁנּוּי מְקוֹמוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹבְדִין הָאָרֶץ עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי מִינִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְהֵן מִין אֶחָד אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ב וְיֵשׁ בַּזְּרָעִים שְׁנֵי מִינִין שֶׁהֵן דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְצוּרַת שְׁנֵיהֶן קְרוֹבָה לִהְיוֹת צוּרָה אַחַת וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:

ג כֵּיצַד. הַחֲזֶרֶת עִם חֲזֶרֶת גַּלִּים. וְהָעֵלְשִׁין עִם עֵלְשֵׁי שָׂדֶה. וְהַכְּרֵשִׁין עִם כְּרֵשֵׁי שָׂדֶה. הַכֻּסְבַּר עִם כֻּסְבַּר הָרִים. וְחַרְדָּל עִם חַרְדָּל מִצְרִי. וּדְלַעַת הַמִּצְרִית עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן הַחִטִּין עִם הַזּוּנִין. וְהַשְּׂעוֹרִים עִם שִׁבּלֶת שׁוּעָל. וְהַכֻּסְּמִין עִם הַשִּׁיפוֹן. וְהַפּוֹל עִם הַסַּפִּיר. וְהַפֻּרְקְדָּן עִם הַטֹּפַח. וּפוֹל לָבָן עִם הַשְּׁעוּעִים. וְהַקְּשׁוּת עִם הַמְּלָפְפוֹן. וְהַכְּרוּב עִם הַתְּרוֹבְתּוֹר. וְהַתְּרָדִין עִם הַלְּעוּנִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. אֲבָל הַצְּנוֹן עִם הַנְּפוּסִין. וְהַחַרְדָּל עִם הַלַּפְסָן. וּדְלַעַת יְוָנִית עִם דְּלַעַת מִצְרִית אוֹ עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ד וְכֵן בְּאִילָן שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינִין שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה בָּעָלִין אוֹ בַּפֵּרוֹת הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. כֵּיצַד. הַתַּפּוּחַ עִם הַחִזְרָד. וְהַפַּרְסְקִין עִם הַשְּׁקֵדִים. וְהַשֵּׁזָפִין עִם הָרִימִין אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה הֲרֵי הֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. אֲבָל הָאֲגַסִּים עִם הַקְרוּסְטְמָלִים וְהַפְּרִישִׁים עִם הָעֵזְרָדִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

ה וְכֵן אִם יֵשׁ שָׁם זְרָעִים וְאִילָנוֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִין בְּטִבְעָן הוֹאִיל וְעָלִין שֶׁל זֶה דּוֹמִין לְעָלִין שֶׁל זֶה אוֹ פְּרִי שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לִפְרִי שֶׁל זֶה דִּמְיוֹן גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנֵי גְּוָנִין מִמִּין אֶחָד לֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶן לְכִלְאַיִם זֶה עִם זֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בְּכִלְאַיִם אֶלָּא אַחַר מַרְאִית הָעַיִן:

ו * כֵּיצַד. הַלֶּפֶת עִם הַצְּנוֹן אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁפִּרְיֵיהֶן שָׁוִין. וְהַלֶּפֶת עִם הַנְּפוּס אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶן שָׁוִין. אֲבָל צְנוֹן עִם הַנְּפוּס אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָלִין דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְהַפְּרִי דּוֹמֶה לַפְּרִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם הוֹאִיל וְטַעַם פְּרִי זֶה רָחוֹק מִטַּעַם פְּרִי זֶה בְּיוֹתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

 ההראב"ד   כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שהפרי של זה דומה לזה. א''א כבר כתבנו למעלה שזה שבוש:

 כסף משנה  (א-ו) יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'. הכל בפ''ק דכלאים ובירושלמי שם א''ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א''ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ''ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ''ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל: כתב הראב''ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ''א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ''ל בפ''א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ''ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ''ל. וה''פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה''ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש''ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא''ת אה''נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה''ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל''כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה''ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב''ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש''ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה''פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ''ש עוד הראב''ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ''ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר''ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע''פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ''ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א''ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א''ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ''ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: ועל מ''ש הראב''ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ''ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע''י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א''כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי''ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש''ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב''ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה:

ז כַּמָּה מַרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. אֲבָל אִם נִרְאִין שֶׁנִּזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא הֲרֵי זֶה אָסוּר:

ח וְשִׁעוּרִין רַבִּים יֵשׁ בְּהַרְחָקָה הַזֹּאת הַכּל לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה הַנִּזְרַעַת וּלְפִי רֹב הֶעָלִין וְשִׁלּוּחַ הַיּוֹנְקוֹת:

ט כֵּיצַד. שָׂדֵהוּ שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה מִין תְּבוּאָה וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ מִין תְּבוּאָה אַחֶרֶת בְּשָׂדֶה אַחַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע וְהוּא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה מְרֻבָּע בֵּין מִן הָאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד. וְאִם לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים:

 כסף משנה  (ז-ט) כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה''ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'. היא משנה בפ''ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת''ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. ומ''ש בין מן האמצע בין מן הצד נלמד מהדין שיבא בסמוך. ומ''ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים. ירושלמי בספ''ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר''י קורקוס ז''ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ''ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות:

י * הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר אֲפִלּוּ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים מְרֻבָּע בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִן הָאֶמְצַע. וּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ טֶפַח:

 ההראב"ד   היתה שדהו זרועה ירק וכו'. א''א אין דברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בששה טפחים ולרבי יהודה לאסור בששה וללקות בטפח:

 כסף משנה  היתה שדהו זרועה ירק וכו'. בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. ומ''ש אפילו דלעת. שם דלעת בירק כירק. ומ''ש בין מן הצד בין מן האמצע, בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר''ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר''ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר''ע עכ''ל. והרי זה באמצע ואפ''ה שרי. ומ''ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח. ירושלמי יתבאר בסמוך: כתב הראב''ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ''ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ''ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע''כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה''נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות:

יא הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעָה תְּבוּאָה וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע:

 כסף משנה  היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'. בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא:

יב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחָקָה בַּשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק מִמִּין אַחֵר דַּיּוֹ לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשָּׂדֶה וּבֵין הַשּׁוּרָה תֶּלֶם אֶחָד אָרְכּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים בִּלְבַד וְרָחְבּוֹ כְּעָמְקוֹ:

 ההראב"ד   בד''א שצריך להרחקה וכו' תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעמקו. א''א לא מצאתי שיעור עמקו בשום מקום אלא לשון המשנה ורוחב כמלואו ופירשו כמלוא העול שחורש בו התלם. ולשון התוספתא ענין אח' (כמלוא העול השרוני):

 כסף משנה  במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'. בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר''ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר''ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר''ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ''ל: והראב''ד כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר''ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו:

יג הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אֲפִלּוּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין שֶׁעָלִין שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּים וּמִסְתַּבְּכִין מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם נִמְשְׁכוּ הֶעָלִים שֶׁל דְּלַעַת וְנִכְנְסוּ לַתְּבוּאָה וְנִסְתַּבְּכוּ בָּהּ יַעֲקֹר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלִּפְנֵי הַדְּלַעַת עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הֶעָלִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם זָרַע שׁוּרָה מִמִּין זֶה וְשׁוּרָה מִמִּין אַחֵר שֶׁדַּיּוֹ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן תֶּלֶם אֶחָד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  היתה שדהו זרועה תבואה וכו'. שם וכת''ק:

יד הִרְחִיק בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶן וְהָיָה מִין זֶה נוֹטֶה עַל גַּבֵּי מִין זֶה בֵּין שֶׁנָּטְתָה תְּבוּאָה עַל הַתְּבוּאָה אוֹ יָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק אוֹ יָרָק עַל הַתְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה עַל הַיָּרָק הַכּל מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי הִרְחִיק כַּשִּׁעוּר. חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ אִם נָטְתָה יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'. בפרק שני:

טו הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים בּוֹר אוֹ נִיר אוֹ גַּפָּה אוֹ דֶּרֶךְ אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. אוֹ סֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִסְמֹךְ הַמִּין הָאֶחָד לְצַד אֶחָד מֵאֵלּוּ וְהַמִּין הָאַחֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי הוֹאִיל וְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֵן נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה:

 כסף משנה  היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'. שם:

טז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ הַרְחָקָה אוֹ דָּבָר הַמַּבְדִּיל בְּשֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לַחֲבֵרוֹ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂעוֹרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם'. אֵין הָאִסּוּר אֶלָּא שֶׁיִּזְרַע שָׂדֵהוּ כִּלְאַיִם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָאָרֶץ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ זָרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שְׂעוֹרִים סָמוּךְ לַחִטִּים וּמָשַׁךְ זֶרַע הַשְּׂעוֹרִים עַד שֶׁסְּמָכוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא זְרוּעָה שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאוּ הַשְּׂעוֹרִים שֶׁבְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁהֵן סוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ:

 ההראב"ד   בד''א שצריך הרחקה כו'. א''א לי נראה מן הגמ' ומן המשנה שאינו מותר לעשות כך לכתחלה אלא לדעת ר''ש דאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו בכרם וכן אין אדם חורש דבר שאינו שלו בזרעים אבל לרבנן אינו רשאי לחרוש אבל מותר להמשיך בשדות זרועות כמו שמפורש בסוף וכן המשנה בשדות זרועות היא שנויה ובהמשכה כשבתחלה בהיתר נזרעו ולבסוף נראים כסוף שדה:

 כסף משנה  במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'. למד כן בק''ו ממה שיבא בסמוך. ומ''ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'. שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: וכתב הראב''ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו:

יז הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּצִדָּהּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לוֹ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד חִטִּים שֶׁלּוֹ סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָעָם לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן וְלֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם רְאוּיָה הִיא לִזְרֹעַ פִּשְׁתָּן אִם לֹא וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אָסוּר לִזְרֹעַ מִין אַחֵר בֵּין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד עַד שֶׁיַּרְחִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  היתה שדהו זרועה חטים וכו'. גם זה שם וכתנא קמא:

יח הָיְתָה שָׂדֵהוּ וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁבְּצִדָּהּ זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה לֹא יִזְרַע בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל וַחֲרִיעַ אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהָעָם זוֹרְעִים מֵאֵלּוּ תֶּלֶם אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת מֻתָּר לִזְרֹעַ בֵּינֵיהֶן חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ. שֶׁמֻּתָּר לְהַקִּיף חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ לְכָל מִין חוּץ מִן הַתְּבוּאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַזִּיקִין אוֹתָהּ. וְכֵן אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּצֶלַע שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּזָוִית שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין כְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁנָּגַע בְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר בְּלֹא הַרְחָקָה וְלֹא הַבְדָּלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'. גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו''ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ''ל. וכאן כתב פירוש אחר: ואיכא למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ''ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'. שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'. פשוט הוא:

הלכות כלאים - פרק רביעי

א מֻתָּר לִזְרֹעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ שֶׁל קִשּׁוּאִין וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּצִדָּן שֶׁל דְּלוּעִין. וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי. וְתֶלֶם בֵּין כָּל מִין וָמִין. אֲבָל לֹא יִזְרַע שׁוּרָה אַחַת שֶׁל קִשּׁוּאִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל דְּלוּעִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּלֶם מַבְדִּיל בֵּין כָּל מִין וָמִין מִפְּנֵי שֶׁמִּינִין אֵלּוּ עָלִים שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּין וְנִמְשָׁכִין וּמִסְתַּבְּכִין. וְאִם זְרָעָן שׁוּרָה בְּצַד שׁוּרָה יִתְעָרֵב הַכּל וְנִרְאוּ כְּנִזְרָעִין בְּעִרְבּוּבְיָא:

 כסף משנה  מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'. בפ''ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ"ה):

ב הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה מִין מִמִּינֵי יְרָקוֹת וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין עוֹקֵר מִן הַיָּרָק מָקוֹם שֶׁזּוֹרֵעַ בּוֹ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק בְּתֶלֶם וּמַנִּיחַ מִן הַיָּרָק רֹחַב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה וְעוֹשֶׂה שׁוּרָה שְׁנִיָּה שֶׁל דְּלוּעִין וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק בְּתֶלֶם. וְכֵן עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. שֶׁנִּמְצָא בֵּין כָּל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה. אֲבָל פָּחוֹת מִיכַּן אָסוּר מִפְּנֵי הֶעָלִין שֶׁמִּסְתַּבְּכִין מִיכַּן וּמִיכַּן בַּיָּרָק שֶׁבֵּינֵיהֶם וְנִרְאֶה הַכּל כְּאִלּוּ נִזְרַע בְּעִרְבּוּבְיָא:

 כסף משנה  היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם:

ג הָיְתָה שׁוּרָה שֶׁל דְּלַעַת זְרוּעָה אֲפִלּוּ דְּלַעַת יְחִידִית וּבָא לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ תְּבוּאָה. מַרְחִיק בֵּית רֹבַע. שֶׁהֲרֵי נִמְשְׁכוּ עָלֶיהָ וְהֶחֱזִיקָה מָקוֹם גָּדוֹל. וְכָל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה כְּגוֹן הַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  היתה שדה של דלעת זרועה וכו'. שם וכת''ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע: וכל דבר שיהיה וכו'. בפרק שני:

ד הַתֶּלֶם אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵן עֲמֻקִּים טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה מִינֵי זְרָעִים אֶחָד עַל שְׂפַת הַתֶּלֶם מִיכַּן וְאֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:

 כסף משנה  התלם או אמת וכו'. בפ''ג:

ה וּמֻתָּר לִנְטֹעַ שְׁנֵי מִינִין בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ קִישׁוּת וּדְלַעַת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִין זֶה נוֹטֶה מֵעַל שְׂפַת הַגֻּמָּא לְכָאן וְהַמִּין הָאַחֵר נוֹטֶה לַצַּד הַשֵּׁנִי וְיֵרָאוּ נִבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְכֵן אִם נָטַע אַרְבָּעָה מִינִין בְּתוֹךְ הַגֻּמָּא וַהֲפָכָן לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 כסף משנה  ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'. ג''ז שם. ומ''ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'. שם בירושלמי:

ו הָרוֹצֶה לִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ מֵשַּׁר מֵשַּׁר מִכָּל מִין וָמִין מַרְחִיק בֵּין כָּל מֵשַּׁר וּמֵשַּׁר שְׁתֵּי אַמּוֹת עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֵצֵר וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּינֵיהֶן בְּסוֹף הַמֵשַּׁר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. שֶׁהֲרֵי הֵן נִרְאִין שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא:

 כסף משנה  הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'. בפ''ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב''ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה:

ז * רָצָה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין וָמִין לֹא יַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ כָּל בֵּית סְאָה יֶתֶר עַל תֵּשַׁע קָרָחוֹת כָּל קָרַחַת מֵהֶן בֵּית רֹבַע וְנִמְצָא רָחוֹק בֵּין קָרַחַת וְקָרַחַת קָרוֹב לְעֶשֶׂר אַמּוֹת פָּחוֹת רְבִיעַ. שֶׁכָּל בֵּית סְאָה חֲמִשִּׁים עַל חֲמִשִּׁים:

 ההראב"ד   רצה לעשות שדהו קרחת קרחת. א''א מקום הזרע נקראת קרחת:

 כסף משנה  רצה לעשות שדהו וכו'. גם זה שם וכחכמים: כתב הראב''ד א''א מקום הזרע נקרא קרחת עכ''ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת:

ח וּמַה בֵּין הַמֵשַּׁר לַקָּרַחַת שֶׁהַמֵשַּׁר אָרֹךְ וְהַקָּרַחַת מְרֻבַּעַת:

ט * מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט מְעַט כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מֻתָּר לִזְרֹעַ מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה מִינִין בְּתוֹךְ עֲרוּגָה אַחַת שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהוּא שֶׁיִּזְרַע אַרְבָּעָה מִינִין בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין כְּמוֹ טֶפַח וּמֶחֱצָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה. אֲבָל יוֹתֵר עַל חֲמִשָּׁה מִינִין לֹא יִזְרַע אַף עַל פִּי שֶׁמְּרַחֵק בֵּינֵיהֶם לְפִי שֶׁמִּינִין הַרְבֵּה בַּעֲרוּגָה כָּזוֹ הֲרֵי הֵן כִּנְטוּעִין בְּעִרְבּוּבְיָא:

 ההראב"ד   מיני ירקות שאין דרך בני אדם וכו' וירחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה. א''א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במסכת שבת ולא ידעתי מאין היא לו:

 כסף משנה  מיני ירקות שאין בני אדם וכו'. בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה: ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'. ג''ז שם בפ' ר''ע (דף פ"ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ''ג דכלאים:

י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרוּגָה שֶׁהִיא בְּחֻרְבָּה וְאֵין שָׁם זֶרַע חוּצָה לָהּ. אֲבָל עֲרוּגָה בֵּין עֲרוּגוֹת אָסוּר לִזְרֹעַ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינִין. שֶׁאִם יִזְרַע בְּכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה זוֹ וּבְכָל רוּחַ מֵעֲרוּגוֹתֶיהָ שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ יֵרָאֶה הַכּל כִּמְעֹרָב. וְאִם הִטָּה עָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה זוֹ לְכָאן וְעָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה שֶׁבְּצִדָּהּ מִכָּאן עַד שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים מֻתָּר. וְכֵן אִם עָשָׂה תֶּלֶם בֵּין כָּל עֲרוּגָה וַעֲרוּגָה מֻתָּר:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'. בפ' ר''ע (דף פ"ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש''י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר''י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא''כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר''ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה''ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות: ומ''ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'. שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ''ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש''י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו: ומ''ש וכן אם עשה תלם כו'. פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש''י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה:

יא וְאָסוּר לִזְרֹעַ חוּץ לַעֲרוּגָה בְּלֹא תֶּלֶם וּבְלֹא נְטִיָּה וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַקְּרָנוֹת שֶׁל עֲרוּגָה שֶׁאֵין בָּהֶן זֶרַע. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִזְרַע אַרְבַּעַת הַמִּינִין בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת עֲרוּגָה וְיִזְרַע מִינִין אֲחֵרִים חוּצָה לָהּ כְּנֶגֶד הַזָּוִיּוֹת וְנִמְצָא הַכּל כִּמְעֹרָב:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו ואסור לזרוע וכו'. זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות: אח''כ מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר''י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז''ל פי' הר''י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג''ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע''ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י''ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ''ל: וכתב הראב''ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א''א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה''ל עכ''ל. טעמו מפני שהוא ז''ל מפרש כדברי רש''י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר''ע (דף פ"ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע''פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא''כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י''ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ''כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה:

יב הָיְתָה הָעֲרוּגָה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה וְהָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח וְרָחָב טֶפַח סָבִיב מֻתָּר לִזְרֹעַ בָּהּ אֲפִלּוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִינִין שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל וְשִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע. וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְלֹא יִזְרַע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל שֶׁמָּא יְמַלְּאֵהוּ. יוֹתֵר עַל זֶה לֹא יִזְרַע:

 כסף משנה  היתה הערוגה ששה על ששה וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה:

יג וְאָסוּר לִזְרֹעַ בַּעֲרוּגָה מִינֵי זְרָעִים בְּעִנְיָן זֶה מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין כִּלְאַיִם. אֲבָל מִינֵי יְרָקוֹת הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶן אֶלָּא מְעַט מְעַט הֲרֵי זֶה מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ''ג דכלאים:

יד גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְזָרְעוּ בּוֹ מִינִין הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנִתְמַעֵט מִטֶּפַח מֵאַחַר שֶׁנִּזְרַע בּוֹ כָּשֵׁר שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ:

 כסף משנה  גבול שהיה גבוה טפח וכו'. גם זה שם:

טו * הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת כָּל גִּנָּתוֹ מִינֵי יְרָקוֹת רַבִּים וְלֹא יַרְחִיק בֵּינֵיהֶם עוֹשֶׂה כָּל הַגִּנָּה עֲרוּגוֹת מְרֻבָּעוֹת אֲפִלּוּ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה. וְעוֹשֶׂה בְּכָל עֲרוּגָה חֲמִשָּׁה עִגּוּלִין. אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. וְזוֹרֵעַ מִין בְּכָל עִגּוּל וְזוֹרֵעַ אַרְבָּעָה מִינִים אֲחֵרִים בְּאַרְבָּעָה קַרְנוֹת עֲרוּגָה. נִמְצְאוּ תִּשְׁעָה מִינִין בְּכָל עֲרוּגָה וְהֵן נִרְאִין מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה וְאֵינוֹ מַפְסִיד אֶלָּא מַה שֶּׁבֵּין הָעִגּוּלִין בִּלְבַד שֶׁהוּא מַנִּיחוֹ חָרֵב כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ הָעִגּוּלִין מֻבְדָּלִין מִן הַקְּרָנוֹת וּמֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְאִם רָצָה שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם אִם הָיוּ הָעִגּוּלִין זְרוּעִים שְׁתִי זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן עֵרֶב וְאִם הָיוּ זְרוּעִין עֵרֶב זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן שְׁתִי כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִין:

 ההראב"ד   הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק הרבה וכו'. א''א איני יודע לאיזה חשבון יעלה המעשה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם מקום אלא טפח ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות ג' על ג' והם שלש שורות חוץ מן הקרנות וכ''ש אם הם טפח ומחצה טפח ומחצה שהם יותר ויותר אלא חמשה עיגולין שאמרו חמשה באורך הערוגה ברוחב כל טפח וטפח שהם כ''ה עיגולין וזהו שאמרו למלאות כל גנתו ומה שאמר אם ירצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולין זרועים שתי זורע מה שביניהם ערב לא יתכן לעיגולין שתי וערב ולא נאמר אותה המימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים הרבה בערוגה וכך פירש רבו בהלכות ערוגה במסכת שבת:

 כסף משנה  הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'. בפרק ר''ע (דף פ"ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע''פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע''י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע''י שאם היה שתי זורען ערב וכו': וכתב הראב''ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע''פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס''פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ''ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי''ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ''כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א''נ י''ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ''ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש''י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס':

טז מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּבִזְמַן שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לִינִיקָתָן אֲפִלּוּ הֵן זֶה בְּצַד זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר עַתָּה:

 כסף משנה  מכל אלו הדברים וכו'. דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ''ל וז''ל רבינו בפירוש המשנה בפ''ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ''ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ''ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ''ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים:

הלכות כלאים - פרק חמישי

א הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה אוֹ שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת עִם זֶרַע הַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יט-יט) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם' וְאַחַת מִשּׁוּם (דברים כב-ט) 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם':

ב וְאֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹרֵעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עַד שֶׁיִּזְרַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד. וְכֵן אִם חִפָּה אוֹתָם בְּעָפָר לוֹקֶה. וְכֵן אִם זָרַע שְׁנֵי מִינֵי יָרָק וְחַרְצָן אוֹ זֶרַע אֶחָד יָרָק וְזֶרַע אֶחָד מִין תְּבוּאָה וְחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:

 כסף משנה  (א-ב) הזורע שני מיני תבואה וכו'. בפרק ראשית הגז (דף קל"ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ''ק דקידושין (דף ל"ט) דקיי''ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ''ט וכ''כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ''ח דכלאים. ומה שכתב בארץ ישראל יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ''ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח''כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע: וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה. כבר נתבאר בפ''א שהמחפה לוקה כזורע: וכן אם זרע ב' מיני וכו'. זה פשוט ע''פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה''ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים:

ג וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל קַנְבּוֹס וְלוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים שֶׁנִּגְמָרִים עִם תְּבוּאַת הַכֶּרֶם אֲבָל שְׁאָר הַזְּרָעִים אֲסוּרִים מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם לִזְרֹעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  ואינו חייב מן התורה, כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה''מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם נ''ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ''כ התוספות בפ''ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ''כ הר''ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ''ל. ומ''מ נראה שהתוס' והר''ן חולקים על רבינו בירק. ומ''ש הראב''ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה: וכן אסור מדבריהם וכו'. בספ''ק דקידושין (דף ל"ט):

ד וְלָמָּה אָסְרוּ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם [בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא אָסְרוּ כִּלְאֵי זְרָעִים] מִפְּנֵי שֶׁכִּלְאֵי הַכֶּרֶם חֲמוּרִין הֵם שֶׁאִם נִזְרְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְכֵיוָן שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה בָּאָרֶץ אָסְרוּ לְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

ה וְאֵין עוֹדְרִין עִם הַנָּכְרִי בְּכִלְאַיִם אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ כְּדֵי לְמַעֵט הַתִּפְלָה:

 כסף משנה  ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'. בפרק חמישי דע''ז (דף ס"ד):

ו * אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֶלָּא מִינֵי תְּבוּאָה וּמִינֵי יְרָקוֹת בִּלְבַד. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי זְרָעִים מֻתָּר לְזָרְעָם בְּכֶרֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אִילָנוֹת:

 ההראב"ד   אין אסור משום כלאי הכרם וכו'. א''א דבר זה מן הטעות שטעה במקום אחד לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והרי הוא מוגה לפנים:

 כסף משנה  ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'. היינו מדתנן בפ''ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם:

ז אָסוּר לִזְרֹעַ יְרָקוֹת אוֹ תְּבוּאָה בְּצַד הַגְּפָנִים אוֹ לִטַּע גֶּפֶן בְּצַד הַיָּרָק אוֹ תְּבוּאָה. וְאִם עָשָׂה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ וְנֶאֶסְרוּ שְׁנֵיהֶם בַּהֲנָאָה הַיָּרָק אוֹ הַתְּבוּאָה אוֹ הַגְּפָנִים. וְשׂוֹרְפִין אֶת שְׁנֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ט) 'פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע'. וַאֲפִלּוּ הַקַּשׁ שֶׁל תְּבוּאָה וְהָעֵצִים שֶׁל גְּפָנִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָם וְלֹא יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יְבַשֵּׁל בָּהֶם בְּעֵת שְׂרֵפָתָן:

 כסף משנה  אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'. בפרק כל גגות (דף צ"ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע: ומ''ש ואם עשה כן אע''פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה. הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (דף קל"ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר''ן ומיהו אע''ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע''פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה''ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב''ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ''ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש''מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ''ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו''ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל: ומ''ש הר''ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא''ש בהלכות כלאים כר''י אע''פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב''ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ''ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר''י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב''ד נראה דלא אסיר בחו''ל אע''ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ''ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו''ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו''ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ''ל. ובספ''ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ''ל. ובספ''ח יתבאר דעת רבינו. ומ''ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה. הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם. ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, במשנה בסוף תמורה (דף ל"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ''ב דקידושין (דף נ"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש. ומ''ש ואפילו הקש של תבואה וכו'. בפרק כל שעה (דף כ"ו:). ומ''ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן, גם זה שם:

ח אֶחָד הַנּוֹטֵעַ וְאֶחָד הַמְקַיֵּם כֵּיוָן שֶׁרָאָה כִּלְאַיִם צָמְחוּ בְּכַרְמוֹ וְהִנִּיחָם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. וְאֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. לְפִיכָךְ הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ קִדֵּשׁ גַּפְנוֹ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה הַתְּבוּאָה. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאָתוֹ קִדֵּשׁ תְּבוּאָה וְלֹא קִדֵּשׁ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאַת חֲבֵרוֹ לֹא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶן. וּמִפְּנֵי זֶה הַזּוֹרֵעַ כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית לֹא קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'. בפרק חמישי ופרק ראשון: ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע''ג תבואתו של חבירו וכו'. בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור''ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר''ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (דף פ"ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע''ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת''ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א''ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי''ל דהלכתא כרב באיסורי ה''ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ''ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר''ש ועוד דר''ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי''ל מעשה רב: ומ''ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע''ג תבואתו וכו'. שם בירושלמי פ''ז דכלאים:

ט * הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ וְקִיְּמָן הֲרֵי זֶה הָרוֹאֶה אָסוּר בַּהֲנָיָתָן וְכָל אָדָם מֻתָּרִין בָּהֶן. וְאִלּוּ קִיְּמָן בַּעַל הַכֶּרֶם הָיָה מְקַדֵּשׁ אוֹתָן לְכָל אָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'. א''א ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעושה במלאכתו עשו אותו כפועל:

 כסף משנה  הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפרק חמישי: וכתב הראב''ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ''ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר''י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע''כ. ונ''ל דה''פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה:

י הָאַנָּס שֶׁזָּרַע כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ אִם נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ מִן הַתּוֹרָה. וְאִם לֹא נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפ''ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר''ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל:

יא הָרוּחַ שֶׁעָקְרָה פְּאֵרוֹת הַגֶּפֶן וְשִׁלְּחָה אוֹתָן עַל הַתְּבוּאָה יִגְדֹּד אוֹתָן מִיָּד. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס וְלֹא סִלְּקָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ:

 כסף משנה  הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'. משנה שם. ומה שכתב יגדוד בדלי''ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא:

יב אַנָּס שֶׁזָּרַע הַכֶּרֶם כְּשֶׁיָּצָא הָאַנָּס יִקְצֹר הַזֶּרַע מִיָּד וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם לֹא מָצָא פּוֹעֲלִין יוֹסִיף לָהֶן עַד שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרָן. בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִכֵּן אוֹ שֶׁלֹּא מָצָא פּוֹעֲלִים הֲרֵי זֶה מְבַקֵּשׁ בְּנַחַת וְקוֹצֵר. וְאִם נִשְׁתַּהָא הַזֶּרַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת שֶׁיִּקְדַּשׁ הֲרֵי זֶה יִקְדַּשׁ וְיֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶם:

 כסף משנה  אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'. גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס: כתב הרא''ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע''פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ''ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע''ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ''ל. ומתוך דבריו נתבאר מ''ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל. ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו':

יג מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה אוֹ יָרָק מִתְקַדְּשִׁין מִשֶּׁיַּשְׁרִישׁוּ. עֲנָבִים מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ט) 'הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם' עַד שֶׁיִּזְרַע זֶה וְיִהְיֶה זֶה תְּבוּאָה. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת. [כֵּיצַד. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וּבָא וְנָטַע גֶּפֶן בְּתוֹכָהּ וְכֵן עֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן וְזָרַע תְּבוּאָה אוֹ יָרָק בְּצִדָּן אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת]:

 כסף משנה  מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות. משנה בפרק שביעי:

יד * כֶּרֶם שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עֲנָבָיו לִהְיוֹת כְּפוֹל הַלָּבָן אֶלָּא עֲדַיִן הֵן בֹּסֶר וְזָרַע בְּתוֹכוֹ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְהִשְׁרִישׁוּ הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין הַזֶּרַע. אֲבָל הַבֹּסֶר מֻתָּר וְאִם עָקַר הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיֵּעָשׂוּ הָעֲנָבִים כְּפוֹל הַלָּבָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן וּמִקְצָתָן לֹא נַעֲשׂוּ. אֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ נִתְקַדְּשׁוּ וְאֶת שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מֻתָּרִין:

 ההראב"ד   כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'. א''א מותר בהנאה:

 כסף משנה  כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'. בתוספתא ספ''ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן: וכתב הראב''ד אבל הבוסר מותר (א"א מותר) בהנאה עכ''ל. ואינו מוכרח. ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו' יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע''פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ''מ זו איני יודע מנין לו. ומ''ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו' תוספתא דכלאים ספ''ג:

טו עֲנָבִים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן וְזָרַע בְּצִדָּן תְּבוּאָה אוֹ מִינֵי יְרָקוֹת * וְלָקַט הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיַּשְׁרִישׁ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאִם הִשְׁרִישׁ אָסוּר:

 ההראב"ד   ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה. א''א אפילו באכילה:

 כסף משנה  ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'. זהו מה ששנינו בפ''ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב הראב''ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר:

טז * גֶּפֶן שֶׁיָּבְשׁוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהּ וְנָפְלוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיבַשׁ הַגֶּפֶן בִּימֵי הַקֹּר אָסוּר לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְאִם זָרַע לֹא קָדְשׁוּ. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב הַמֻּנָּח בַּכֶּרֶם לֹא קִדֵּשׁ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל עָצִיץ נָקוּב הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ:

 ההראב"ד   גפן שיבשו העלין שלה וכו'. א''א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא אם נשרו עליה בסיתוא אפילו הכי אסורה אפשר שעדיין לא יבשה לגמרי ומפני הקור נשרו עליה קודם לשאר גפנים שיש גפן מרגשת מחברותיה אבל אם נשרו עליה בקיץ הא ודאי לגמרי יבשה ולמה אסור לזרוע בצדה עץ בעלמא הוא ושני ליה יש מקומות בקרקע שמשיר עליה אפילו בקיץ ואפשר שלא יבשה לגמרי. מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל:

 כסף משנה  גפן שיבשו העלים שלה וכו'. משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב''ד א''א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה''ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז''ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ''ל: וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ. גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות:

יז הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיָה זוֹרֵעַ אוֹ זוֹרֶה בְּשָׂדֶה לָבָן וּסְעָרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו וְנָפְלוּ הַזְּרָעִים בַּכֶּרֶם וְצָמְחוּ הֲרֵי זֶה לֹא נִתְקַדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ט) 'אֲשֶׁר תִזְרַע' וְזֶה לֹא זָרַע. וְחַיָּב לַעֲקֹר כְּשֶׁיִּרְאֶה. וְאִם קִיְּמָן הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. סְעָרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו וְרוֹאֶה הַזְּרָעִים שֶׁנָּפְלוּ לַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה כְּזוֹרֵעַ. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. אִם צָמְחוּ הָעֲשָׂבִים יַהַפְכֵם בְּמַחְרֵשָׁה וְדַיּוֹ. וְאִם מְצָאָן שֶׁנַּעֲשׂוּ אָבִיב יְנַפֵּץ אוֹתוֹ אָבִיב כְּדֵי לְהַשְׁחִיתוֹ שֶׁהַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם מְצָאָהּ שֶׁנַּעֲשֵׂית דָּגָן הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. וְאִם רָאָה אוֹתָן וְקִיְּמָן הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ עִם הַגְּפָנִים הַסְּמוּכוֹת לָהֶן:

 כסף משנה  היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף. בפרק חמישי. ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי. ומה שכתב שהכל אסור בהנאה פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים:

יח הָרוֹאֶה בַּכֶּרֶם עֵשֶׂב שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְזָרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לִרְפוּאָה הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. עַד שֶׁיְּקַיֵּם דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין רֹב הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. כֵּיצַד. הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם בַּעֲרָב שֶׁרוֹצִים בַּקּוֹצִים לִגְמַלֵּיהֶם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'. משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ"ד:) וידוע דהלכה כחכמים:

יט * הָאִרוּס וְהַקִּיסוֹס וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ וּשְׁאָר מִינֵי זְרָעִים אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. הַקַּנְבּוֹס וְהַקִּנְרָס וְצֶמֶר גֶּפֶן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מִינֵי יְרָקוֹת וּמְקַדְּשִׁים בַּכֶּרֶם. וְכֵן כָּל מִינֵי דְּשָׁאִים שֶׁעוֹלִין מֵאֲלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה הֲרֵי הֵן מְקַדְּשִׁין בַּכֶּרֶם. וּפוֹל הַמִּצְרִי מִין זְרָעִים הוּא וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. הַקָּנִים וְהַוֶּרֶד וְהָאַטָּדִין מִינֵי אִילָן הֵן וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם:

 ההראב"ד   הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. א''א נראה לי טעות הוא זה והעיקר כך הוא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינן כלאים בכרם והטעם לפי שאין מקיימין מהן ויש כמו כן במיני דשאים שאינן כלאים בכרם לפי שאין מקיימין מהן וכן הוא בתוספתא:

 כסף משנה  האירוס והקיסוס וכו'. משנה בפרק ה'. והראב''ד כתב אמר אברהם נ''ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם משנה ספ''ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד''ו בלעז. ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'. ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'. ירושלמי בסוף פרק חמישי: ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. בתוספתא פרק שלישי: הקנים והורד וכו' עד לכל דבר. ירושלמי פרק ה':

כ זֶה הַכְּלָל כָּל הַמּוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ הֲרֵי זֶה יָרָק וְכָל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא עָלִין הֲרֵי זֶה אִילָן. וְהַצָּלָף אִילָן לְכָל דָּבָר:

כא * הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם וְאָמַר כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֶלְקְטֵנוּ מֻתָּר. הִגִּיעַ לוֹ וְעָבַר מֵעָלָיו וְאָמַר כְּשֶׁאֶחֱזֹר לוֹ אֶלְקְטֵנוּ אִם שָׁהָה עַד שֶׁהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:

 ההראב"ד   הרואה ירק בכרם וכו' אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש וכיצד משערין שיעור זה וכו'. א''א עיקר הדברים הללו בירושלמי כיצד בודקין רב ביבי בר חנינא אמר עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף ועל דבר זה בנה בנינו ולא האיר דבריו כל הצורך עד שריבה עליו תחבולה גדולה. ואומר אני אפי' בחצי שעה יוכל לדעת כיצד עוקר שתי שבלים או כמה שירצה ושוקל אותם בשעת עקירה ולחצי שעה ישקול אותם ואם היו עשרים אוקיאות ועכשיו פחתו אוקיא הרי שבחצי שעה ג''כ הוסיפו הנטיעות אוקיא הנה כי כל הנטיעות הוסיפו אחד על עשרים וכן למאה אוקיאות וכן למאתים:

כב וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין שִׁעוּר זֶה. רוֹאִין אִם נֶחְתַּךְ יָרָק זֶה אוֹ מִין תְּבוּאָה זֶה מִן הָאָרֶץ בְּכַמָּה זְמַן יִיבַשׁ. הַגַּע בְּעַצְמְךָ שֶׁיִּיבַשׁ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר בּוֹ לֵחָה בְּמֵאָה שָׁעָה. אִם נִשְׁתַּהָה בָּאָרֶץ מִשֶּׁהִגִּיעַ לוֹ חֲצִי שָׁעָה הֲרֵי הוֹסִיף בְּמָאתַיִם לֶאֱסוֹר. וְאִם שָׁהָה פָּחוֹת מֵחֲצִי שָׁעָה מֻתָּר:

 כסף משנה  (כא-כב) הרואה ירק בכרם וכו'. משנה בפ''ה. ומ''ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'. שם בירושלמי: וכתב הראב''ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון:

כג אָסוּר לַעֲבֹר בְּעָצִיץ נָקוּב שֶׁזָּרוּעַ בּוֹ יָרָק בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם. וְאִם הִנִּיחוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן וְנִשְׁתַּהָה שָׁם בָּאָרֶץ כְּדֵי לְהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה''ז קידש. משנה בסוף פ''ז:

כד בָּצָל שֶׁנְּטָעוֹ בַּכֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַר הַכֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ צָמְחוּ בְּצָלִים מִן הָעִקָּר הַנָּטוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ הַגִּדּוּלִים עַל עִקָּרוֹ בְּמָאתַיִם הֲרֵי אוֹתוֹ הָעִקָּר בְּאִסּוּרוֹ שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר הָאָסוּר:

 כסף משנה  בצל שנטעו בכרם וכו'. בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ז ע"ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים:

הלכות כלאים - פרק ששי

א הַזּוֹרֵעַ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה בַּכֶּרֶם אוֹ הַמְקַיְּמוֹ עַד שֶׁהוֹסִיף בְּמָאתַיִם הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ מִן הַגְּפָנִים שֶׁסְּבִיבוֹתָיו שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגֻלּוֹת וְלֹא מְרֻבָּעוֹת. וְרוֹאִין כָּל הָעִגּוּל שֶׁרָחְבּוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה כְּאִלּוּ הוּא כֻּלּוֹ מָלֵא יָרָק. וְכָל גֶּפֶן שֶׁתִּהְיֶה בְּתוֹךְ עִגּוּל זֶה נִתְקַדְּשָׁה עִם הַיָּרָק וְכָל שֶׁחוּץ לָעִגּוּל אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת:

 כסף משנה  הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו וכו'. בפרק ה' שנינו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ''ה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז' ה''ז מקדש ט''ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ובירושלמי היך עבידא שבע שורין מן שבע שורין צא מהם ארבע גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ''ה גפנים. וכתב רבינו בפירוש המשנה מה שהצריכה לקצב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים וכו' ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה וכו' מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד' אמות או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן ה' אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ''ה כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על ה' ה' אבל אם יהיה על ו' ו' או על ז' ז' ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה ל''ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויים בתוך העגולה כשיהיה שש על שש כפי מניינם כשיהיה שבע על שבע עכ''ל. והאריך שם בביאור דבר זה. ומה שכתב רבינו ורואין כל העיגול שרחבו ל''ב אמה כאילו הוא כולו מלא ירק. נראה שזה פירוש מה שאמרו בירושלמי ר' יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק:

ב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה בֵּין שִׂפְתֵי הָעִגּוּל הַזֶּה וּבֵין שׁוּרוֹת הַגְּפָנִים שֶׁחוּצָה לוֹ יוֹתֵר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם אַרְבַּע אַמּוֹת מְצֻמְצָמוֹת אוֹ פָּחוֹת רוֹאִין אֶת הָעִגּוּל כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לַשּׁוּרָה הַסְּמוּכָה לוֹ וּכְאִלּוּ רֹחַב הָעִגּוּל אַרְבָּעִים אַמָּה וְרוֹאִין כָּל גֶּפֶן שֶׁתִּפּל בְּתוֹךְ עִגּוּל זֶה שֶׁל אַרְבָּעִים אַמָּה הֲרֵי הִיא מִתְקַדֶּשֶׁת:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בשהיה בין שפת העגול הזה וכו'. א''א כל מ''ש בכאן אין לו שרש בגמרא ולא בתוספתא ולא השכל מורה וחוץ לעיגול שלשים ושתים אמה למה יאסור כלל וחיי ראשי לולא כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת עם וזקניו וחכמיו כי שנה עלינו הלשונות והמליצות וסבב פני השמועות לפנים אחרים וענינים שונים. והנה הניח בכאן לשון המשנה וכל שפירשו עליה בגמרא. במשנה אמרו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ''ה גפנים במה דברים אמורים בנטועות על ה' ה' או על ד' ד' אבל הנטועות על ו' ו' ועל ז' ז' הרי זה מקדש ט''ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ומ''ה גפנים שאמרו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' אמות ריחוק בין השורות הוא על דרך ט''ז אמות עגולות. כיצד תראה בכרם שהוא שורות הרבה זרע סביב גפן אחת טפח ירק הרי זו אוסר שבע שורות של ז' ז' גפנים שלש שורות מכל צדדיו והאמצעית הרי ז' שורות נאסרו והם מ''ט גפנים כשהם מרובעות אבל טול מהם ארבע גפנים מכל קרן כדי שיהיו עגולות נשארו מ''ה גפנים. וכשיש בין כל שורה ושורה חמש אמות הרי שלשה אוירים ט''ו אמות חוץ ממקום של גפנים נמצאת השורה החיצונה מכל צד הם בתוך ט''ז אמות. אבל כשהן מרוחקות שש על שש או ז' על ז' אין השורות החיצונות בתוך ט''ז אמות וחוץ לט''ז אמות אינו אוסר כלום. זהו עיקר השמועה וכל מ''ש זה המחבר אין לו שרש אלא שקשה לו איך ישארו מ''ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע ועל כן הוצרך המאסף הזה להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ארבע אמות מצומצמות לאסור וכל זה מדעתו שלא מהגמ' כלל וכלל. ואולי תירוץ הקושיא זהו שאמרו בגמרא ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק כלומר הרבה ירק סביבותיה. ואפשר שיהא העיגול רוחב שתים אמות מרווחות מכל צדדיה שיגיעו ט''ז אמות לסוף שתי השורות שבצד האמצעות ולא יגיעו לקרנות. אבל חוץ לט''ז אמות לא תאסר כלום:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשהיה בין שפתי העיגול ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכו'. נראה שטעמו מאחר שפירש הירושלמי שרואין כל העיגול כאילו הוא מלא ירק הרי הוא אוסר ד' אמות חוצה לו אלא שקשה לו איך ישארו מ''ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע וע''כ הוצרך להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור: והראב''ד כתב בד''א כשהיה בין שפת העיגול הזה וכו'. א''א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא וכו' עכ''ל. ורבינו שמשון האריך בפירוש משנה זו וכן רבינו האריך שם בפירוש. ומצאתי כתוב ששאל הרא''ש את ה''ר ישראל שהיה חכם בחכמות על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני ומרי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך. עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם להר''מ ז''ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה אבל נראה לי לפי עניות דעתי כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כלם נכוחים למבין. והענין אין לנטות ממנו ימין ושמאל. והנה פירשתים לפי דעתו ולא חדשתי בה כלום מלבי אלא קיצור הלשון ותיקונו: הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש מ''ה גפנים אימתי בזמן שהם נטועות וכו', הצעת משנה זו כך היא. הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט''ז אמות לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ''ה גפנים. אפרש בתחלה המשנה על הצעה זו ואבאר מה נשתנה כשהן נטועות על ה' ה' משאר נטועות. ואח''כ אבאר הטעם למה לא הציע התנא על סדר זה והיה מקצר יותר. נאמר כי כשנפריש מאיזה כרם שיהיה מרובע ל''ב אמות על ל''ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו ונעגל בתוכו עגול יהיה הקפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל''ב אמות כצלע המרובע יתקדש העגול כולו שהוא ט''ז אמות לכל רוח מן הירק. והנה אם הם הגפנים נטועות על ד' ד' יהיה המרובע מן ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ובכל שורה ט' גפנים ויפול מהם בתוך עיגול ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב שהם מ''ט גפנים חוץ מד' זויות וישארו בתוך העגול מ''ה גפנים כמו שאתה רואה בצורה א' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל''ב אמות על ל''ב אמות והעגול המתקדש בתוכו: ואם הם גפנים נטועות על ו' ו' יפול במרובע ו' שורות אורך על ו' שורות רוחב ובכל שורה ו' גפנים, ויפלו בתוך העגול כל שתי שורות הפנימיות שיש בהם י''ב גפנים והשתי שורות הסמוכות לפנימיות יפלו בתוך העיגול ד' גפנים מכל שורה יעלו לח' גפנים הרי כ' גפנים ומשני שורות החיצונות ב' גפנים מכל אחת הרי בתוך העיגול כ''ד גפנים כמו שאתה רואה בצורה ב' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל''ב אמות על ל''ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש המרובע הפנימי הוא ל' על ל' אמה והעיגול הוא ל"ב על ל"ב נמצא העיגול יוצא מן המרובע אמה לכל רוח והמרובע החיצון הוא ל"ב על ל"ב). ואם הם גפנים נטועות על ז' ז' יפול בתוך המרובע ה' שורות אורך על ה' שורות רוחב וכל שורה ה' גפנים שיעלו למנין כ''ה גפנים ויפלו כולם בתוך העיגול חוץ מד' זויותיו וישארו כ''א גפנים כמו שאתה רואה בצורה ג' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל''ב אמות על ל''ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. ואם הם גפנים נטועות על ה' ה' יפול בתוך המרובע שלו ל''ב אמות, ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים ויפלו מהן בתוך העיגול ג' שורות הפנימיות כולן יעלו לכ''א גפנים ומכל אחת משתי שורות הסמוכות לפנימיות ה' גפנים הרי בידך ל''א גפנים ומכל אחת משתי שורות החיצונות ג' נמצא בתוך העיגול ל''ז גפנים כמו שאתה רואה בצורה ד' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל''ב אמות על ל''ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש זה המרובע יש לו בו ז' שורות וששה אוירים ויש בו ל' על ל' ובעיגול ל"ב על ל"ב ומוסיף עליו אמה לכל רוח כמו שמפרש למטה ומרובע חיצון הוא ל"ב על ל"ב). א''כ מהו שאמרה המשנה אם הם נטועות על ה' ה' הרי זה מקדש מ''ה גפנים. עתה שים לבך והתבונן בצורה הרביעית הנך רואה בעיניך כי אלכסון העיגול שהוא ל''ב אמות יוצא חוץ מהשבע שורות אמה לכל רוח לפי שאורך השורה שלשים אמות כי יש בה שבע גפנים ביניהן ו' ריחוקין ה' אמות בכל ריחוק יעלו לשלשים אמה נמצא האלכסון עודף על השורה שתי אמות אמה מקצה מזה ואמה מקצה מזה וישאר מן הריחוק שבין כל שורה ושורה ארבע אמות בין קצה האלכסון ובין השורה הסמוכה לו חוץ למרובע כמו שתראה. ובצורה ה' (הציור בסוף הספר) העיגול הגדול אלכסונו ארבעים אמה. המרובע המופרש ל''ב אמות על ל''ב אמות והעיגול בתוכו. וד' אמות אלו הם כדי עבודת הכרם. ולפי שהשיעור מצומצם נחשוב כאילו העיגול נמשך ברוחב עד שהגיע לשורות החיצונות שביניהם ובין קצה האלכסון ארבע אמות וניתוסף באלכסונו ארבע אמות לכל רוח עד שחוזר ארבעים אמה ויהיה עתה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עד שחזר ארבעים אמה ויפול עתה בתוך זה העיגול הגדול מרובע של שבע שורות כלומר חוץ מארבע זויותיו וישארו בתוכו ארבעים וחמש גפנים. וזה שאמרה המשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' הרי מקדש ארבעים וחמש גפנים. הנה ביארנו כי עיקר הקידוש בנוטע ירק בכרם הוא ט''ז אמה לכל רוח עגולות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש ארבעים וחמש גפנים כמו שהצענו המשנה. ונתבאר כי אם הם נטועות על ו' ו' מקדש כ''ד גפנים כמו שראית בצורה השנית. ואם הם נטועות על שבע שבע מקדש כ''א גפנים כמו שראית בצורה השלישית. ואם הם נטועות על ד' ד' או על ה' ה' מקדש מ''ה גפנים. אלא שבנטועות על ד' ד' מקדש ט''ז אמה לכל רוח בעיקר הקדוש. ובנטועות על ה' ה' מקדש כ' אמה לכל רוח בשביל תוספת עבודת הכרם על העיקר כמו שנתבאר בצורה הראשונה ובצורה החמישית. והטעם במה שלא אמר במשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' שמקדש כ' אמה לכל רוח ואמר ה''ז מקדש מ''ה גפנים. מפני שעיקר הקדוש הוא ט''ז אמה לכל רוח והד' אמות תוספת הוכרח להם לקירוב האלכסון מהשורות החיצונות כדי עבודת הכרם מה שאין כן כשהן נטועות על ו' ו' או על ז' ז'. והטעם במה שלא הציע המשנה כמו שהצעתי ופרט בזמן שהן נטועות על ד' ד' מכלל ט''ז אמה לכל רוח וצירף אותו עם שהן נטועות על ה' ה'. לפי שהן שוים במנין הגפנים והצורות דומות זו לזו כי יפול בתוך העיגול בכל אחת מהם ז' שורות על ז' חוץ מארבע זויות. זהו מה שהבנתי מפירוש משנה זו מדברי רמז''ל והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ואל יתפתה אדוני ומורי במ''ש רבינו שמשון ז''ל בפירוש משנה זו ואל תשגיח עליו כלל כי חוץ מכבודו הוא שבוש נטוי על קו תוהו ואבני בוהו לא זה הדרך ולא זו העיר. ומה שכתב בשם חכמי המדות הוא אמת. ומ''ש ז''ל כי ברבוע שארכו יותר על רחבו אין על דבריהם הוכחה. יש ויש. ומה שכתב ליתיה להאי כללא, איתיה על כל פנים. ויהי כנהר שלומך ויעמוד לעד זרעך ושמך, כחפצך וכחפץ צעיר תלמידיך נוגה חסדיך, ישראל בר יוסף נ''ע:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּזוֹרֵעַ אוֹ מְקַיֵּם תּוֹךְ הַכֶּרֶם. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ חוּץ לַכֶּרֶם וְסָמוּךְ לוֹ * הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל גְּפָנִים הַסְּמוּכוֹת לַזֶּרַע בְּאֹרֶךְ כָּל הַזֶּרַע וְיֶתֶר אַרְבַּע אַמּוֹת חוּץ לַזֶּרַע וּמִתְקַדֵּשׁ מִן הַזֶּרַע רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֹרֶךְ כָּל הַשּׁוּרָה שֶׁל כֶּרֶם. וְאִם זָרַע בְּצַד גֶּפֶן יְחִידִית אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ מִן הַזֶּרַע אֶלָּא שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ:

 ההראב"ד   הרי זה מקדש שתי שורות וכו'. א''א אף זו אין לו שרש:

 כסף משנה  בד''א בזורע או מקיים תוך הכרם וכו'. בפ''ד הזורע ארבע אמות שבכרם ב''ש אומרים קידש שורה אחת וב''ה אומרים קידש שתי שורות. ודברי רבינו יכולים להתבאר מתוך משנה זו ואיני יודע למה הראב''ד כתב שאין לו שורש ודברי סמ''ג כדברי רבינו. ומ''ש רבינו ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח. בפ''ג ובפ''ו:

ד יַלְדָּה פָּחוֹת מִטֶּפַח אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַזְּרָעִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב. אֲבָל אִם הָיָה כָּל הַכֶּרֶם כֵּן הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ:

 כסף משנה  ילדה פחות מטפח וכו'. בפרק משוח מלחמה (דף מ"ג:) ופירש''י נ''ל דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן אבל כוליה כרם גדול וכו' הואיל וחשיבא גזור עלה עכ''ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים. ומשמע לי שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני:

ה שְׁתֵּי גִּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עֲשׂוּיָה כֶּרֶם זוֹרֵעַ אֶת הָעֶלְיוֹנָה עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַאֲוִיר עֲשָׂרָה טְפָחִים קָרוֹב לַכֶּרֶם. שֶׁאֲוִיר עֲשָׂרָה טְפָחִים סָמוּךְ לַכֶּרֶם אוֹ לְגֶפֶן יְחִידִית אָסוּר לִזְרֹעַ בּוֹ זְרָעִים. וְאִם הָיְתָה הָעֶלְיוֹנָה עֲשׂוּיָה כֶּרֶם הֲרֵי זֶה זוֹרֵעַ אֶת הַתַּחְתּוֹנָה עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים מֵעִקַּר הַגְּפָנִים:

 כסף משנה  שתי גנות זו על גבי זו וכו'. ירושלמי בפרק ו'. ומה שכתב או לגפן יחידית ירושלמי בפ''ז. ומה שכתב ואם העליונה עשויה כרם וכו' ירושלמי בפרק ו':

ו מִי שֶׁהָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְנִמְלַךְ לִטַּע בָּהּ גְּפָנִים הוֹפֵךְ אֶת הַזְּרָעִים בְּמַחְרֵשָׁה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ וְלֹא יִטַּע וְאַחַר כָּךְ יַהֲפֹךְ. הָיְתָה נְטוּעָה גְּפָנִים וְנִמְלַךְ לִזְרֹעַ בָּהּ זְרָעִים מְשָׁרֵשׁ אֶת הַגְּפָנִים וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ אֶת הַזְּרָעִים. וְאִם רָצָה לָקֹץ אֶת הַגְּפָנִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מֵהֶן אֶלָּא פָּחוֹת מִטֶּפַח סָמוּךְ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר וִישָׁרֵשׁ אֶת הַנִּשְׁאָר בָּאָרֶץ מִן הַגְּפָנִים:

 כסף משנה  מי שהיתה שדהו זרועה ירק וכו' עד וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים. משנה בפרק שני:

ז הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בְּתוֹךְ הַדְּלַעַת שֶׁיָּבְשָׁה וְנַעֲשֵׂית כְּסִילוֹן אוֹ בְּתוֹךְ סִילוֹן שֶׁל חָרָשׁ אִם הָיָה הֶעָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ עַל גַּבָּהּ. וְאִם הָיָה עַל גַּבָּהּ פָּחוֹת מִזֶּה אָסוּר לִזְרֹעַ עַל גַּבָּהּ וּמֻתָּר לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ:

 כסף משנה  המבריך את הגפן בארץ וכו'. משנה בפרק ז' המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. ובירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן והא דשרי בדלעת היינו דוקא ביבשה. ומה שכתב ומותר לזרוע בצדה ברייתא בפרק לא יחפור (דף י"ט) ותוספתא פרק שלישי וירושלמי פרק ז':

ח הִבְרִיכָהּ בַּסֶּלַע אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין עִקַּר הַגֶּפֶן נִרְאֶה. אֲבָל אִם נִרְאֶה צָרִיךְ לְהַרְחִיק שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע כְּמוֹ שֶׁמַּרְחִיק מִכָּל גֶּפֶן יְחִידִית שֶׁלֹּא הֻבְרְכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  ומ''ש הבריכה בסלע וכו'. משנה שם. ומ''ש בד''א בשאין עיקר הגפן נראה וכו'. ירושלמי. ודע דבירושלמי קאמר דדוקא בסלע קשה אבל סלע רך השרשים מפעפעים ועוברים ולא חש רבינו לכתבו משום דמשמע ליה דמילתא דפשיטא היא:

ט * הַמַּבְרִיךְ שָׁלֹשׁ גְּפָנִים וְעִקְּרֵיהֶם נִרְאִין. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שְׁמוֹנֶה הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִשְׁאָר גְּפָנִים הָעוֹמְדוֹת וּכְאִלּוּ לֹא הִבְרִיכָן. וְאִם לָאו אֵינָם מִצְטָרְפוֹת:

 ההראב"ד   המבריך שלש גפנים וכו'. א''א לא פירש לו רבו כהוגן כי מצטרפות שאמרו חכמים אפילו אין שם יותר הן מצטרפות להיות כרם שהן נידונות כשש גפנים שהעיקר כגפן אחת וראש הבריכה היוצא ממנה גפן אחרת:

 כסף משנה  המבריך שלש גפנים וכו'. משנה שם המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים ר' אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפות ואם לאו אינם מצטרפות ופירש רבינו מצטרפות לשאר גפנים. והראב''ד פירש בע''א שכתב א''א לא פירש לו רבו כהוגן וכו'. וטעמו משום דשתי שורות של שלש גפנים בכל שורה הוי כרם כמה שכתב רבינו ברפ''ז וז''ל הרמב''ן בפרק הספינה המבריך שלש גפנים פירש הרמב''ם שהבריך הגפנים ולא כיסם כולם מן העיקר כדרך הברכה אלא הניח עיקריהם מגולים וכיסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהם להיות כרם להרחיק ד' אמות כאילו לא הבריכן אבל ב' אינם מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על הג' על לצרפן לכרם ולא הב' עכ''ל:

י הָיוּ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֵין מִצְטָרְפִין אֶלָּא מַרְחִיק מֵהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ וְזוֹרֵעַ:

יא כָּל הַזּוֹרֵעַ תַּחַת הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִין הַיּוֹצְאִין מִן הַגֶּפֶן הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע רָחוֹק מֵעִקַּר הַגֶּפֶן כַּמָּה אַמּוֹת:

 כסף משנה  כל הזורע תחת השריגים וכו'. משנה וירושלמי בספ''ז:

יב הִדְלָה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אַפִּיפְיָרוֹת לֹא יִזְרַע תַּחַת מוֹתַר הָאַפִּיפְיָרוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן לֹא עָלִין וְלֹא שָׂרִיגִים. וְאִם זָרַע הוֹאִיל וְאֵין הַזֶּרַע תַּחַת סְכַךְ הַגֶּפֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם הִדְלָה הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת בַּדֵּי אִילָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת כְּגוֹן הָאֶרֶז וְהַבְּרוֹשׁ. אֲבָל אִם הִדְלָה עַל מִקְצָת אִילַן מַאֲכָל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ תַּחַת בַּדֵּי הָאִילָן שֶׁלֹּא נִמְשְׁכוּ עֲלֵיהֶן שָׂרִיגֵי הַגֶּפֶן שֶׁאֵין אָדָם מְבַטֵּל אִילַן מַאֲכָל וְעוֹשֶׂה אַפִּיפְיָרוֹת לְגֶפֶן. וְאִם נִמְשְׁכוּ הַשָּׂרִיגִים אַחַר שֶׁזָּרַע וְסִכְּכוֹ עַל הַזֶּרַע הֲרֵי זֶה מַחֲזִירָם לְמָקוֹם אַחֵר:

 כסף משנה  הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו' עד הרי זה מחזירם למקום אחר. משנה שם:

יג הַזּוֹרֵעַ תַּחַת מוֹתַר הָאַפִּיפְיָרוֹת אוֹ תַּחַת מוֹתַר אִילָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת וְנִמְשְׁכוּ שָׂרִיגֵי הַגֶּפֶן וְסִכְּכוּ עַל הַזְּרָעִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לְקַיְּמוֹ אוֹ לְהַחֲזִיר הַשָּׂרִיגִים אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. עוֹקֵר הַזֶּרַע:

 כסף משנה  ומ''ש הזורע תחת מותר האפיפירות וכו' ה''ז אסור לקיימו או להחזיר השריגים וכו'. כן משמע שם במשנה:

יד קָנִים הַיּוֹצְאִין מִן הֶעָרִיס וְחָס עֲלֵיהֶן לְפָסְקָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁחִית הָאַפִּיפְיָרוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ תַּחְתֵּיהֶן. וְאִם הִנִּיחָם כְּדֵי שֶׁיְּהַלְּכוּ עֲלֵיהֶן הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִין הַיּוֹצְאִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ תַּחְתֵּיהֶן:

 כסף משנה  קנים היוצאים מן העריס וכו' עד סוף הפרק משנה שם (פ"ו מ"ח):

טו פֶּרַח הַיּוֹצֵא מִן הֶעָרִיס אוֹ מִן הַדָּלִית רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מִשְׁקלֶת תְּלוּיָה בּוֹ עַד הָאָרֶץ וְאָסוּר לִזְרֹעַ תַּחְתָּיו. וְכֵן הַמּוֹתֵחַ זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן אָסוּר לִזְרֹעַ תַּחְתֶּיהָ:

טז קָשַׁר חֶבֶל אוֹ גֶּמִי בִּזְמוֹרָה וְקָשַׁר הָרֹאשׁ אֶחָד בְּאִילָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ תַּחַת הַחֶבֶל. וְאִם מָתַח חֲבָל זֶה כְּדֵי שֶׁיְּהַלְּכוּ עָלָיו הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים הֲרֵי הוּא כָּאַפִּיפְיָרוֹת וְאָסוּר לִזְרֹעַ תַּחְתָּיו:

הלכות כלאים - פרק שביעי

א הַבָּא לִזְרֹעַ בְּצַד הַכֶּרֶם מַרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים וְזוֹרֵעַ. וְאִם גֶּפֶן יְחִידִית הִיא מַרְחִיק מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ. הָיְתָה שׁוּרָה אַחַת שֶׁל גְּפָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה אֵין זֶה כֶּרֶם אֶלָּא כְּגֶפֶן יְחִידִית וּמַרְחִיק מִן הַשּׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ. הָיוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כֶּרֶם וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִכָּל צַד וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע:

 כסף משנה  הבא לזרוע בצד הכרם וכו'. משנה בפרק ד'. ומה שכתב ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ו' טפחים וזורע. משנה בפ''ג ובפ''ו וכת''ק: היתה שורה אחת של גפנים וכו'. בפ''ד הנוטע שורה של ה' גפנים ב''ש אומרים כרם ובה''א אינו כרם עד שיהיו שתי שורות וידוע דהלכה כב''ה. ומה שכתב וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר. שם בירושלמי אמרו זרע כנגד האמצעי על דעתיה דב''ה אוסר שלש כנגד שלש ומשמע לרבינו מירושלמי זה דשלש כנגד שלש הוו שני שורות דג' הוי שורה וכההיא דאמרינן פרק קמא דיו''ט גבי מנות ובפרק יום הכפורים גבי ישור על אנשים וכן מבואר עוד בירושלמי בפרק הנזכר גבי מחול הכרם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש:

ב וְכַמָּה יִהְיֶה בְּכָל שׁוּרָה שָׁלֹשׁ גְּפָנִים אוֹ יוֹתֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה בֵּין כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת. אֲבָל אִם הָיָה בֵּין שְׁתֵּי הַשּׁוּרוֹת שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת חוּץ מִמְּקוֹם הַגְּפָנִים עַצְמָן הֲרֵי אֵלּוּ כְּמֻבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ וְאֵינָן כֶּרֶם אֶחָד וְאֵינוֹ מַרְחִיק אֶלָּא שִׁשָּׁה טְפָחִים מִכָּל שׁוּרָה. וְכֵן אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע הֲרֵי אֵלּוּ כְּגֶפֶן אַחַת וּמַרְחִיק שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ:

ג הָיוּ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע הֲרֵי אֵלּוּ כֶּרֶם וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיּוֹת כְּאִלּוּ אֵינָם. * וְכֵן אִם הָיוּ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת וּבֵין כָּל שׁוּרָה וְשׁוּרָה שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי זֶה זוֹרֵעַ בֵּין הַשּׁוּרוֹת:

 ההראב"ד   וכן אם היו שלש שורות וכו'. א''א לפי המשנה נראה לי שהיה לו לומר בכאן שאם היה בין שורה ושורה שש עשרה אמות או יותר הרי זה זורע בין השורות לפי שראיתי הפרש בין שתי שורות לשלש שהשתים אין לה תבנית כרם כמו השלש ובח' אמות היא יוצאה מכלל כרם אבל השלש יש להן תבנית כרם ואינו יוצא מתורת כרם אלא ברחוק ט''ז אמה:

ד לְפִיכָךְ הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ מִתְּחִלָּה וְהִרְחִיק בֵּין כָּל שׁוּרָה וְשׁוּרָה שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע בְּתוֹכוֹ. וּמַרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים בִּלְבַד. * אֲבָל אִם זָרַע חוּצָה לוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשּׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַרְבַּע אַמּוֹת כִּשְׁאָר הַכְּרָמִים וְאֵין דִּין בֵּין הַשּׁוּרוֹת שֶׁל זֶה הַכֶּרֶם כְּכֶרֶם שֶׁחָרַב בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁהֲרֵי מִתְּחִלָּה נְטָעָן מְרֻחָקִין:

 ההראב"ד   אבל אם זרע חוצה לו וכו'. א''א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי ואם אמר מפני מראית העין כ''ש בתוכו:

 כסף משנה  (ב-ד) בד''א כשהיה בין כל גפן וגפן וכו'. היו שלש שורות וכו'. בפרק ד' הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. ומ''ש חוץ ממקום גפנים עצמם שם בירושלמי א''ר זעירא שמנה חוץ ממקום כורתין פי' גזע הגפן נקרא כורתי. ומ''ש וכן אם היה ביניהם פחות מד' וכו' בפרק ה' כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר''ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם. ובירושלמי אמר ר' חנניה הדא אמרה בשהיו שש כנגד שש אבל אם היו חמש כנגד חמש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם. ורבינו נראה שהיה גורס הדא אמרה כשהיו שתים אבל אם היו שלש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם וצ''ע. וכן צ''ע למה פסק כר''ש. ואפשר שטעמו משום דהא דאמר רבי חנניה דבסמוך לפרושי דברי ר''ש איצטריך ומאחר דאמורא מפרש דבריו משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה: וכן אם היו שלש שורות וכו'. ולפיכך הנוטע כרמו מתחילה וכו'. שם (דף כ"ז) הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם היו ג' אם אין בין שורה לחבירתה ט''ז אמה לא יביא זרע לשם ראב''י אומר משום חנינא בן חכינאי אפי' חרבה האמצעית ואין בין שורה לחבירתה ט''ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמונה אמות הנוטע את כרמו (ט"ז אמה) על ט''ז אמה מותר להביא זרע לשם וכו' ר''מ ור''ש אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה אמות מותר ופסק בירושלמי הלכה כר''מ ור''ש ומתוך כך משמע דלית הלכתא כהא דתנן היו שלש שורות אם אין בין שורה לחבירתה ט''ז לא יביא זרע לשם ואע''ג דראב''י סבר הכי לא קיי''ל כוותיה ואף על גב דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנינא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס''ל ועוד דקאמר בירושלמי דראב''י ס''ל כב''ש דשורה אחת הוי כרם: וכתב הראב''ד לפי המשנה נ''ל וכו'. וטעמו לפי שהוא סבור דהלכה כת''ק כמו שהוא דרך בשאר מקומות לפסוק כת''ק וכל שכן דאיכא כמה תנאי דמסייעי ליה. ורבינו תפס כדברי הירושלמי שפסק כר''מ ור''ש. ומ''ש אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: כתב הראב''ד א''א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי וכו'. ולדעת רבינו אפשר לומר דמשמע ליה איפכא שהרואה מבחוץ שלש שורות נטועות אינו מבחין שיש ביניהם שמונה אמות ונראה לו שהוא כרם גמור אבל בתוכו ניכר הוא שיש ביניהם מרחק רב. ומ''מ צ''ע מנין לנו לחלק בדבר:

ה * הָיְתָה בְּשָׂדֶה זוֹ שׁוּרָה אַחַת שֶׁל גְּפָנִים וּבִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שׁוּרָה אַחֶרֶת כְּנֶגְדָּהּ קְרוֹבָה לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק בֵּינֵיהֶן דֶּרֶךְ הַיָּחִיד אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא נָמוּךְ מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת לִהְיוֹת שְׁתֵּיהֶן כֶּרֶם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה:

 ההראב"ד   היתה בשדה זו שורה אחת של גפנים וכו'. א''א לא ט''ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים:

 כסף משנה  היתה בשדה זו שורה של גפנים וכו'. משנה בפ''ד: כתב הראב''ד לא ט''ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים עכ''ל. טעמו משום דהא תנן שאם יש ביניהם שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ופשוט הוא וכך מבואר בדברי רבינו והוא שיהא ביניהם פחות מח' אמות:

ו נָטַע שׁוּרָה אַחַת בָּאָרֶץ וְשׁוּרָה אַחַת בְּמַדְרֵגָה. אִם גְּבוֹהָה הַמַּדְרֵגָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵינָם מִצְטָרְפִין. פָּחוֹת מִיכַּן מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  נטע שורה אחת בארץ וכו'. משנה בפרק ששי בשם רבי אליעזר ואין עליו חולק:

ז הַנּוֹטֵעַ חָמֵשׁ גְּפָנִים שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצֵאת זָנָב הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם קָטָן וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ. אֲבָל אִם נְטָעָן שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת בָּאֶמְצַע אוֹ שָׁלֹשׁ בְּשׁוּרָה זוֹ וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בְּשׁוּרָה שְׁנִיָּה אֵינָם כֶּרֶם וְאֵינוֹ מַרְחִיק מֵהֶן אֶלָּא שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ:

 כסף משנה  הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב וכו'. משנה בפ''ד. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כזה (ציור) ושתים כנגד שתים ואחת באמצע כזה (ציור) ושתים כנגד ואחת בינתים כזה (ציור):

ח כֶּרֶם שֶׁחָרַב אִם יֵשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְכָל בֵּית סְאָה וְיִהְיוּ נְטוּעוֹת שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב. אוֹ יֵשׁ בּוֹ לְכַוֵּן שָׁלֹשׁ כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל וְאָסוּר לִזְרֹעַ בְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  כרם שחרב וכו'. משנה רפ''ה כרם שחרב אם יש בו ללקט י' גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן ה''ז נקרא כרם דל. ונטועות כהלכתן היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כמו שנתבאר: ומה שכתב או יש בו לכוין שלש כנגד שלש. זה על פי מה שכתב בתחלת פרק זה היו שתי שורות הרי אלו כרם וכמה יהא בכל שורה שלש גפנים או יותר:

ט כֶּרֶם שֶׁאֵינוֹ נָטוּעַ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת אֶלָּא מְעֵרְבָּב. אִם יֵשׁ בּוֹ לְכַוֵּן שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הֲרֵי זֶה כֶּרֶם וְאִם לָאו אֵינוֹ כֶּרֶם. אֶלָּא דַּיּוֹ לְהַרְחִיק שִׁשָּׁה טְפָחִים מִכָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן וְזוֹרֵעַ:

 כסף משנה  כרם שאינו נטוע שורות שורות וכו'. משנה שם וכת''ק:

י הָיוּ הָעִקָּרִים מְכֻוָּנִין וְהַנּוֹף אֵינוֹ מְכֻוָּן הֲרֵי זֶה כֶּרֶם. הַנּוֹף מְכֻוָּן וְהָעִקָּר אֵינוֹ מְכֻוָּן אֵינוֹ כֶּרֶם. הָיוּ דַּקּוֹת וְאֵינָן מְכֻוָּנוֹת הֶעֱבוּ וַהֲרֵי הֵן מְכֻוָּנוֹת הֲרֵי זֶה כֶּרֶם. כֵּיצַד הוּא יוֹדֵעַ אִם הֵן מְכֻוָּנוֹת. מֵבִיא חוּט הַמִּדָּה וּמוֹתֵחַ מִזּוֹ לְזוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש היו העיקרים מכוונים וכו' עד ומותח מזו לזו. ירושלמי שם:

יא כֶּרֶם שֶׁחָרַב בְּאֶמְצָעוֹ וְנִשְׁאָר שָׁלֵם מִכָּל סְבִיבָיו. אִם יֵשׁ בַּקָּרַחַת שֶׁבְּאֶמְצָעוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הֲרֵי זֶה מַרְחִיק מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ וְזוֹרֵעַ בְּאֶמְצַע הַקָּרַחַת. וְאִם אֵין בָּהּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הֲרֵי זֶה לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם. וְאִם הֵבִיא הוֹאִיל וְהִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ מִן הַגְּפָנִים שֶׁל כֶּרֶם הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  כרם שחרב באמצעו וכו'. משנה בפרק ד' וכב''ה. ומ''ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שביעי אלו אוסרים ולא מקדשים מותר חרבן הכרם:

יב וְכֵן מָקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר פָּנוּי בְּלֹא גְּפָנִים בֵּין סוֹף הַכֶּרֶם וּבֵין הַגָּדֵר שֶׁלּוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא מְחוֹל הַכֶּרֶם אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה מַרְחִיק מִן הַגְּפָנִים אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ אֶת הִשָּׁאֵר:

 כסף משנה  וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים וכו' והוא הנקרא מחול הכרם וכו'. גם זה משנה בפרק ד' וכב''ה ואיתיה בפרק כל גגות:

יג הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם. וְאִם הֵבִיא הוֹאִיל וְהִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֶרֶם גָּדוֹל. אֲבָל בְּקָטָן אֵין לוֹ מָחוֹל אֶלָּא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִסּוֹף הַגְּפָנִים וְזוֹרֵעַ עַד הַגָּדֵר. וְכֵן כֶּרֶם גָּדוֹל שֶׁהָיָה בֵּין כָּל שׁוּרָה וְשׁוּרָה שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יֶתֶר אֵין לוֹ מָחוֹל:

 כסף משנה  ומ''ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות ה''ז לא קידש. גם זה משנה בפ''ז אלו אסורים ואינם מקדשים מותר חרבן הכרם מותר מחול הכרם: בד''א בכרם גדול וכו'. ירושלמי שם ואמרו עוד שם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש הא שלש כנגד שלש כנגד שלש יש לו מחול, ואיני יודע למה השמיטו רבינו: וכן כרם גדול וכו'. ירושלמי פרק ז':

יד הָיָה הַגָּדֵר הַמַּקִּיף אֶת הַכֶּרֶם פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ שֶׁהָיָה גָּבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְאֵין בּוֹ רֹחַב אַרְבָּעָה טְפָחִים. אֵין לוֹ מָחוֹל. אֶלָּא מַרְחִיק מִסּוֹף הַגְּפָנִים אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ עַד הַמְּחִצָּה. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּין הַגְּפָנִים וּבֵין הַמְּחִצָּה אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֶחֱצָה זוֹרֵעַ אֶת חֲצִי הָאַמָּה:

 כסף משנה  היה הגדר המקיף את הכרם וכו'. אפשר דהיינו מדתניא בתוספתא פרק ג' העושה מחיצה לכרם גבוה י' ורחב ד' בטל ד' אמות שבכרם. ומפרש רבינו בטל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ארבע אמות ונותנין לו מחול ומשמע הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ארבעה סגי בארבע אמות:

טו גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְכֵן חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבַּע הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִטַּע כֶּרֶם בְּצִדּוֹ מִכָּאן וִירָקוֹת בְּצִדּוֹ מִכָּאן. אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל קָנִים אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מֻבְדֶּלֶת בֵּין הַכֶּרֶם וְהַיָּרָק בְּגָדֵר:

 כסף משנה  ומ''ש גדר שהוא גבוה י' טפחים וכו'. משנה בפ''ד אצל מחול הכרם איזהו גדר שהוא גבוה י' טפחים וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע מחיצות הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה. ואפשר שסבור רבינו שדברים אלו גם לענין מחול הכרם הם אמורים:

טז גָּדֵר הַמַּבְדִּיל בֵּין כֶּרֶם וְיָרָק שֶׁנִּפְרַץ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי זֶה כְּפֶתַח וּמֻתָּר. הָיְתָה פְּרוּצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר עַד שֶׁיַּרְחִיק מִן הַגְּפָנִים כַּשִּׁעוּר. נִפְרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת רַבּוֹת אִם הָיָה הָעוֹמֵד כְּפָרוּץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר כְּאִלּוּ אֵין שָׁם פִּרְצָה. הָיָה פָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד לֹא יִזְרַע כְּנֶגֶד כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַפְּרוּצִים עַד שֶׁיַּרְחִיק כַּשִּׁעוּר:

 כסף משנה  גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ וכו' עד שירחיק כשיעור. משנה בפרק רביעי ואף על פי שבמשנה שנינו אם העומד מרובה על הפרוץ מותר משמע דדוקא בעומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי בפרק קמא דעירובין מסיק דהלכה כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר:

יז מְחִצַּת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה אוֹמְרִים לוֹ גְדֹר. גְּדָרָהּ וְנִפְרְצָה אוֹמְרִים לוֹ גְדֹר. נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. בפרק הגוזל עצים (דף ק') ובריש בתרא (דף ב'):

יח בַּיִת שֶׁחֶצְיוֹ מְקֹרֶה וְחֶצְיוֹ אֵינוֹ מְקֹרֶה וּגְפָנִים נְטוּעוֹת בְּצַד זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ יְרָקוֹת בַּצַּד הָאַחֵר. שֶׁהֲרֵי פִּי תִּקְרָה כְּאִלּוּ יָרַד וְסָתַם וְנַעֲשָׂה בֵּינֵיהֶן כִּמְחִצָּה. וְאִם הִשְׁוָה אֶת קֵרוּיוֹ אָסוּר:

 כסף משנה  בית שחציו מקורה וכו'. בפרק כל גגות ופירוש השוה את קירויו שקירה כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה:

יט חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה וְהָיוּ הַגְּפָנִים בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לִזְרֹעַ בַּקְּטַנָּה. וְאִם זָרַע הַזְּרָעִים אֲסוּרִין וְהַגְּפָנִים מֻתָּרִין. הָיוּ הַגְּפָנִים בַּקְּטַנָּה מֻתָּר לִזְרֹעַ בַּגְּדוֹלָה הוֹאִיל וְיֵשׁ בַּגְּדוֹלָה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי הִיא כְּמֻבְדֶּלֶת מִן הַקְּטַנָּה וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻבְדֶּלֶת מִן הַגְּדוֹלָה:

 כסף משנה  חצר קטנה שנפרצה וכו' עד ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה. שם:

כ חָרִיץ שֶׁהוּא עוֹבֵר בַּכֶּרֶם עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה אִם הָיָה מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַכֶּרֶם וְעַד סוֹפוֹ הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּבֵין שְׁנֵי הַכְּרָמִים וּמֻתָּר לִזְרֹעַ בְּתוֹכוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַגְּפָנִים מְסַכְּכִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא הָיָה מְפֻלָּשׁ הֲרֵי הוּא כְּגַת שֶׁבְּאֶמְצַע הַכֶּרֶם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר אָסוּר לוֹ לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בַּקָּרַחַת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה:

 כסף משנה  חריץ שהוא עובר בכרם וכו'. משנה פ''ה דכלאים: ומ''ש ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככים עליו כמו שביארנו. הוא בפרק ששי כל הזורע תחת השריגים והעלים וכו': ומ''ש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע''פ שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' וכו'. שם במשנה הנזכרת וכחכמים:

כא שְׁבִיל שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַכְּרָמִים הֲרֵי הוּא כְּכֶרֶם שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מַרְחִיק מִזֶּה אַרְבַּע אַמּוֹת וּמִזֶּה אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכָּאן לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם:

 כסף משנה  שביל שבין ב' הכרמים וכו':

כב שׁוֹמֵרָה שֶׁבַּכֶּרֶם אִם גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּרֹאשָׁהּ יָרָק. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַשָּׂרִיגִין נוֹגְעִין בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה יָרָק בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם מִלְּמַעְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְרֻבַּעַת. אֲבָל אִם הָיְתָה הַשּׁוֹמֵרָה עֲגֻלָּה צְרִיכָה שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹכָהּ חָלָל אַרְבָּעָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מֻפְלֶגֶת מִן הָאָרֶץ. וּצְרִיכָה עָפָר עַל רֹאשָׁהּ מִלְּמַעְלָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים:

 כסף משנה  שומרה שבכרם וכו'. משנה פ''ה. ומ''ש ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה. זהו מה ששנינו שם ואם היה שער כותש אסור: ומ''ש בד''א במרובעת וכו' עד ג' טפחים. ירושלמי שם:

כג הַבַּיִת שֶׁבַּכֶּרֶם אִם הָיָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַד אַרְבָּעָה זוֹרְעִין בְּתוֹכוֹ יָרָק. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם וְאֵין זוֹרְעִין בְּתוֹכוֹ:

 כסף משנה  הבית שבכרם אם היה יתר וכו'. משנה וירושלמי בפרק חמישי וסובר רבינו דירושלמי קאי אבית שבכרם:

כד גֶּפֶן יְחִידִית שֶׁהָיְתָה נְטוּעָה בְּתוֹךְ הַנֶּקַע אוֹ בְּתוֹךְ הֶחָרִיץ מַרְחִיק מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ וְזוֹרֵעַ אֶת כָּל הֶחָרִיץ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּמִּישׁוֹר. וְאִם הָיָה עָמֹק עֲשָׂרָה וְהָיָה רֹחַב שְׂפַת הֶחָרִיץ לְמַעְלָה אַרְבָּעָה אָסוּר לִזְרֹעַ בְּתוֹכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק שִׁשָּׁה:

כה וְכֵן גֶּפֶן יְחִידִית שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה לֹא יִזְרַע בְּכָל הַמְּחִצָּה וְאַף עַל פִּי שֶּׁהִרְחִיק שִׁשָּׁה. וְאִם הִרְחִיק שִׁשָּׁה וְזָרַע לֹא קִדֵּשׁ. וְכַמָּה יַרְחִיק לְכַתְּחִלָּה וְיִזְרַע אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע שְׁאָר הֶחָרִיץ אוֹ שְׁאָר הַמָּקוֹם הַמֻּקָּף גָּדֵר:

 כסף משנה  (כד-כה) גפן יחידית וכו'. משנה בפ''ה גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנים לה עבודתה וזורע את המותר וכבר נתבאר שעבודת גפן יחידית ששה טפחים. ומ''ש ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה וכו'. נראה שכתב כן ממה ששנינו שם הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ר' אליעזר אומר זורעים בתוכה וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שכתב וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר וכו'. תוספתא פ' ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. ומ''ש ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. ומה שכתב וכמה ירחיק לכתחילה יזרע ארבע אמות לכל רוח. בתוספתא פ''ד רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר וכן משמע במתני' גבי גפן שהיה נטוע בנקע או בגת דפליג ר' יוסי ואמר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם ומינה נשמע לרבנן היכא דעמוק עשרה ורחב ארבעה וכן בדין דמסתייה דנחמיר ביה כאילו היה כרם:

הלכות כלאים - פרק שמיני

א הַגְּפָנִּים שֶׁגָּדְלוּ כִּבְרִיָּתָן וַהֲרֵי הַשָּׂרִיגִים וְהָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶן מֻשְׁלָכִין בָּאָרֶץ הֵן הַנִּקְרָאִין כֶּרֶם. אֲבָל הָעוֹשֶׂה כְּמוֹ מִטָּה אוֹ כְּמוֹ שְׂבָכָה גְּבוֹהָה מֵעַל הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת וְהַשָּׂרִיגִים נִמְשָׁכִין עָלֶיהָ וְהִגְבִּיהַּ נוֹף הַגְּפָנִים מֵעַל הָאָרֶץ עַל אוֹתָהּ הַמִּטָּה וְהִדְלָה אוֹתוֹ הֲרֵי זֶה נִקְרָא עָרִיס. וְאוֹתָם הַקָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעָשָׂה מֵהֶן מִטָּה אוֹ שְׂבָכָה וְהִדְלָה עֲלֵיהֶן אֶת נוֹף הַגֶּפֶן הֵן הַנִּקְרָאִים אַפִּיפְיָרוֹת. וְדִינִים אֲחֵרִים יֵשׁ בְּעָרִיס:

 כסף משנה  הגפנים שגדלו כברייתן וכו'. זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה:

ב הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים אוֹ יֶתֶר וְעִרְסָן עַל גַּבֵּי כֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁנְּטָעָן בְּצַד חָרִיץ עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה הֲרֵי אֵלּוּ נִקְרָאִין עָרִיס. וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מִן הֶעָרִיס אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְחִיק מִן הַכֶּרֶם:

 כסף משנה  הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'. משנה ברפ''ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב''ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב''ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע''ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע''פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ''ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ''ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר''ש בירושלמי, והראב''ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו: וכתב א''א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב''ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב''ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י''ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא''כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר''י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן:

ג וּמֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵעִקַּר הַגָּדֵר שֶׁעֵרְסָן עָלָיו. * כֵּיצַד. הִרְחִיק אֶת הַשּׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים מִן הַכֹּתֶל אַמָּה וְנִמְצָא הֶעָרִיס מִן הַגְּפָנִים וְלַכֹּתֶל מוֹדֵד מִן הַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ. וְנִמְצָא בֵּין הַזֶּרַע וּבֵין עִקְּרֵי הַגְּפָנִים חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְאִם בָּא לִזְרֹעַ מִצַּד הַגְּפָנִים מַרְחִיק מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנִּמְצָא רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ דָּנִין בְּכָל עָרִיס:

 ההראב"ד   כיצד הרחיק את השורה וכו'. א''א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש שיהא צריך הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע אלא כל הרחקה או מן הגפנים לשדה או מן הגדר לשדה וב''ה סברי מן הגדר לשדה ואם היו שתי אמות מן הגפנים לגדר למ''ד מן הגדר מושחין דהיינו ב''ה אינו אסור אלא שתי אמות וב''ש דאמרי מן הגפנים מושחין אסור עד שתי אמות אחרות והכי איתא בירושלמי:

ד אֶחָד הַבּוֹנֶה אֶת הַגָּדֵר וְאַחַר כָּךְ נָטַע אוֹ שֶׁנָּטַע וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה הַגָּדֵר הוֹאִיל וְעֵרְסָן הֲרֵי זֶה עָרִיס. נֶהֱרַס הַגָּדֵר אוֹ נִסְתַּם הֶחָרִיץ אֵין כָּאן עָרִיס אֶלָּא הֲרֵי כָּל הַשּׁוּרָה כִּגְפָנִים יְחִידִים:

 כסף משנה  אחד הבונה את הגדר ואח''כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'. שם בירושלמי הלכה חמישית:

ה * עָרִיס שֶׁחָרַב אֶמְצָעוֹ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר מִכָּאן וְחָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר הָאַחֵר מִכְּנֶגְדָּן זֶהוּ הַנִּקְרָא פִּסְקֵי עָרִיס. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּאַמָּה הֲרֵי זֶה מַרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִזְרַע תַּחַת הָאַפִּיפְיָרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   עריס שחרב אמצעו וכו'. א''א זה מן הטעות הראשון שאין איסור העריס מצד הכותל השני ומ''ש הוא לא נקרא פסקי עריס אלא שני עריסים הם וגם לא נקרא עריס שחרב באמצעו שהרי לא היה שם ולא הוחרב אלא שהיו שם י''א גפנים וחרבה האמצעית שהיא כעין קרחת הכרם ואע''פ שבקרחת הכרם בעינן י''ז אמה בעריס שאינו אלא שורה אחת די לו בשמונה אמות ועוד והוא טפח יותר. והכי איתא בירושלמי:

ו הָיָה בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת בְּצִמְצוּם הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע לְשָׁם. וְאִם זְרָעָן הוֹאִיל וְהִרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. וְאִם אֵין שָׁם גָּדֵר מַרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ שֶׁאֵין כָּאן לֹא עָרִיס וְלֹא פִּסְקֵי עָרִיס. חָזַר וּבָנָה הַגָּדֵר חָזַר עָרִיס לִמְקוֹמוֹ וְחָזְרוּ פִּסְקֵי עָרִיס לִמְקוֹמָן:

 כסף משנה  (ה-ו) עריס שחרב אמצעו וכו'. משנה שם. ומ''ש ואחד מששים באמה. שם בתוספתא פ''ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא''ש: כתב הראב''ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ''ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא''ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע''ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ''ש הראב''ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון. ומ''ש ואם אין שם גדר וכו' פשוט הוא. ומ''ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו' שם. ומ''ש ואם זרע לא קידש בפ''ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין. ומ''ש חזר ובנה הגדר וכו'. ירושלמי פ''ו משנה חמישית:

ז * גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר וְעִרֵס אֶת הַגְּפָנִים סָבִיב לָהּ מִבַּחוּץ עַל כָּל כְּתָלֶיהָ. אִם יֵשׁ בָּהּ מְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן. הוֹאִיל וְהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ יְרָקוֹת. וְאִם אֵין [בָּהּ] כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אֵין זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה הַכּל כְּעָרִיס אֶחָד וְיָרָק בְּתוֹכוֹ:

 ההראב"ד   גנה קטנה וכו'. א''א אף זה מן הטעות הראשון ולעולם מאחורי הגדר אין שם איסור ומוקפת עריס שאמרו מבפנים הוא וכבר פירשתיה במסכת עדיות:

 כסף משנה  גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'. משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע''פ דרכו: וכתב הראב''ד א''א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות:

ח גְּפָנִים שֶׁהָיוּ זְרוּעִים בְּמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה וְהֶעָרִיס שֶׁלָּהֶן יוֹצֵא וּמְסַכֵּךְ עַל הַשָּׂדֶה. אִם עוֹמֵד בָּאָרֶץ וּבוֹצֵר אֶת כֻּלּוֹ רוֹאִין כָּל הַמָּקוֹם שֶׁתַּחַת הֶעָרִיס כְּאִלּוּ הוּא מְקוֹם עִקְּרֵי הַגְּפָנִים וְאוֹסֵר אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשָּׂדֶה לְכָל רוּחַ מִשְּׂפַת הֶעָרִיס. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִבְצֹר עַד שֶׁיַּעֲלֶה בַּמַּדְרֵגָה אוֹ בַּסֻּלָּם אֵין אָסוּר לִזְרֹעַ אֶלָּא תַּחַת הֶעָרִיס בִּלְבַד:

 כסף משנה  גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'. משנה בפרק ששי דברי ראב''י:

ט * שְׁנֵי כְּתָלִים הַסְּמוּכִין זֶה לָזֶה וְהַגְּפָנִים נְטוּעִים בְּזָוִיּוֹת בֵּינֵיהֶם וְהֶעָרִיס יוֹצֵא עִם הַכְּתָלִים מִתּוֹךְ הַקֶּרֶן וְכָלֶּה. מַרְחִיק מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים כַּשִּׁעוּר וְזוֹרֵעַ בְּמָקוֹם הַכָּלֶּה שֶׁאֵין עָלָיו עָרִיס. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע מְכֻוָּן בֵּין שְׁנֵי הַכְּתָלִים שֶׁבֵּינֵיהֶן הֶעָרִיס הוֹאִיל וְהִרְחִיק כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה זוֹרֵעַ בֵּין הַכְּתָלִים:

 ההראב"ד   שני כתלים הסמוכים זה לזה וכו' עד הרי זורע בין הכתלים. א''א איני מסכים עמו בפירוש המשנה:

 כסף משנה  שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'. גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר: וכתב הראב''ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ''ל. אפשר שהוא ז''ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו':

י גֶּפֶן שֶׁעָלָה הָעֵץ שֶׁלָּהּ מִן הָאָרֶץ מְעַט וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַם וְנִמְשָׁךְ עַל הָאָרֶץ וְחָזַר וְעָלָה כְּמוֹ אַרְכֻּבָּה. כְּשֶׁמּוֹדְדִין בֵּין הַגֶּפֶן וּבֵין הַזֶּרַע שִׁשָּׁה טְפָחִים אוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִסּוֹף הָאַרְכֻּבָּה לֹא מֵעִקַּר הַגֶּפֶן הָרִאשׁוֹן:

 כסף משנה  גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'. משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני:

יא כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּרְחִיק בֵּין הַזֶּרַע וּבֵין הַגֶּפֶן כַּשִּׁעוּר. צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּסַכֵּךְ הַגֶּפֶן עַל הַיָּרָק אוֹ יְסַכֵּךְ הַיָּרָק עַל הַגֶּפֶן. זָרַע יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְצִמְחָה וְאַחַר כָּךְ סִכֵּךְ עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן הַקַּשִּׁין מֻתָּרִין וְהַדָּגָן יִדְלַק. הָיוּ שָׁרְשֵׁי הַגֶּפֶן יוֹצְאִין לְתוֹךְ הָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבֵּין הַכֶּרֶם וְהַתְּבוּאָה יַעֲקֹר. הָיוּ שָׁרְשֵׁי הַתְּבוּאָה יוֹצְאִין לְתוֹךְ הָאַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. בפרק ששי: זרע ירק או תבואה וכו'. ירושלמי בפ''ה ואע''ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי: היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'. בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ''ו:

יב כָּל הַהַרְחָקוֹת וְהַשִּׁעוּרִין הָאֲמוּרִין בְּכִלְאַיִם בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים שׂוֹחֲקוֹת. וְלֹא יְצַמְצֵם בְּמִדּוֹת הַכִּלְאַיִם שֶׁאֵין מְצַמְצְמִים אֶלָּא לְהַחֲמִיר:

 כסף משנה  כל ההרחקות וכו'. בריש עירובין (דף ג' ודף ד'):

יג כָּל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין הַגְּפָנִים וְהַתְּבוּאָה אוֹ הַיָּרָק אֵינָן אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּסוּרְיָא. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּצַד הַגְּפָנִים בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם לְכַתְּחִלָּה. וְלֹא אָסְרוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא לִזְרֹעַ שְׁנֵי מִינֵי יָרָק אוֹ תְּבוּאָה עִם הַחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד. וְאִם אָמַר לְתִינוֹק נָכְרִי לִזְרֹעַ לוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְנָכְרִי גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  כל השיעורים האלו וכו' אבל בח''ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'. בספ''ק דקידושין (דף ל"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א''ל ניתי מר ונשמתיה א''ל לא צהריתו הא קי''ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח''ל הוו ומש''ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל''כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע''ג הגפנים אפילו בחו''ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו''ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ''ק דקידושין וכתבתיו בפ''א מהלכות אלו. ומ''ש ולא אסרו בחו''ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. שם בספ''ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו''ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע''כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו''ל כמו שנתבאר בסמוך. ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו''ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'. היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ''ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל''כ כיון דבחו''ל הוה לא היה צריך לזרוע ע''י נכרי כמו שנתבאר:

יד וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִזְרֹעַ הַיָּרָק בְּצַד הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אוֹתוֹ הַיָּרָק הַזָּרוּעַ שָׁם אָסוּר בַּאֲכִילָה וַאֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהוּא שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ לוֹקֵט וּמוֹכֵר. אֲבָל סְפֵקוֹ מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  ואע''פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'. בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא''י אסור ובסוריא מותר ובחו''ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי''ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא''ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי''ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה. ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. הוא בפ''י וז''ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ''ל: ודע שהרא''ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז''ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו''ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה''ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את''ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ''מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה''ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. ומ''ש ואע''פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו''ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו''ל, ר''ל אע''פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו''ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו''ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ''ל הרא''ש. ואני אומר שמ''ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו''ם. וגם מ''ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה''ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א''ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת''ל שעכ''ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא''כ לא ה''ל לכתוב אלא אע''פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח''ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ''א והדבר ידוע דבה' מ''א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ''ה בח''ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא''ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ''ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע''פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע''פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ''א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא''י אבל בח''ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס''ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא''י ליכא מלקות דזריעה בח''ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא''י אסור בהנאה בח''ל אסור באכילה מיהא:

הלכות כלאים - פרק תשיעי

א הַמַּרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּחַיָּה וּבְעוֹף וַאֲפִלּוּ בְּמִינֵי חַיָּה שֶׁבַּיָּם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם'. וְאֶחָד בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּכְנִיס בְּיָדוֹ כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֲבָל אִם הֶעֱלָם זֶה עַל זֶה בִּלְבַד אוֹ שֶׁעוֹרְרָן בְּקוֹל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  המרכיב זכר על נקבה וכו'. משנה בס''פ הפרה (ב"ק נ"ה). ומ''ש ואפי' במיני חיה שבים. שם: ומ''ש בין בארץ בין בח''ל. פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ. ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. בתורת כהנים פרשת קדושים: ומ''ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות. דאע''ג דאינו לוקה מ''מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן: ואינו לוקה עד שיכניס וכו'. בפרק הפועלים (ב"מ צ"א:) מימרא דשמואל:

ב מֻתָּר לְהַכְנִיס שְׁנֵי מִינִין לְסַהַר אֶחָד. וְאִם רָאָה אוֹתָם רוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה אֵינוֹ זָקוּק לְהַפְרִישָׁן. וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם לְהַרְבִּיעָהּ לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ואסור ליתן בהמתו לעכו''ם להרביעה לו. בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו''ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא: מותר להכניס שני מינים וכו'. שם:

ג מִי שֶׁעָבַר וְהִרְכִּיב בְּהֶמְתּוֹ כִּלְאַיִם הֲרֵי הַנּוֹלָד מֵהֶם מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הָיָה מִין טְהוֹרָה עִם מִין טְהוֹרָה מֻתָּר בַּאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'. משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. ומ''ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות, בפ''א:

ד שְׁנֵי מִינֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁדּוֹמִין זֶה לְזֶה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַבְּרִין זֶה מִזֶּה וְדוֹמִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי הֵם כִּלְאַיִם וְאָסוּר לְהַרְכִּיבָן. כֵּיצַד. הַזְּאֵב עִם הַכֶּלֶב וְהַכֶּלֶב הַכּוּפְרִי עִם הַשּׁוּעָל וְהַצְּבָאִים עִם הָעִזִּים וְהַיְעֵלִים עִם הָרְחֵלִים וְהַסּוּס עִם הַפֶּרֶד וְהַפֶּרֶד עִם הַחֲמוֹר וְהַחֲמוֹר עִם הֶעָרוֹד אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה הֲרֵי הֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:

 כסף משנה  שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'. משנה בפ''ק:

ה מִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדְבָּרִי וְיִשּׁוּבִי כְּגוֹן שׁוֹר הַבָּר עִם הַשּׁוֹר וְהָרַמָּךְ עִם הַסּוּס מֻתָּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִין אֶחָד. אֲבָל אַוָּז עִם אַוָּז בַּר כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהָאַוָּז (בֵּיתִּיִי) בֵּיצָיו מִבִּפְנִים וְאַוָּז בַּר בֵּיצָיו מִבַּחוּץ מִכְלָל שֶׁהֵם שְׁנֵי מִינִין. וְהַכְּוִי כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:

 כסף משנה  מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'. משנה בפ''ח: ומ''ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'. בס''פ הפרה (ב"ק דף נ"ה): והכוי כלאים עם החיה וכו'. בפ''ב דבכורים:

ו הַיְלוּדִים מִן הַכִּלְאַיִם אִם הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶן מִין אֶחָד מֻתָּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי מִינִין אָסוּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה וְאִם הִרְכִּיב לוֹקֶה. וְכֵן אִם הִרְכִּיב זֶה הַנּוֹלָד אֲפִלּוּ עַל מִין אִמּוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד. פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ חֲמוֹר מֻתָּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פְּרֵדָה שֶׁאִמָּהּ חֲמוֹר. וְאָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ אֲפִלּוּ עַל הַחֲמוֹר. אֲבָל פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ סוּס אָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פְּרֵדָה שֶׁאִמּוֹ חֲמוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְהַרְכִּיב פֶּרֶד עַל פְּרֵדָה אוֹ לִמְשֹׁךְ בִּשְׁתֵּי פְּרֵדוֹת בּוֹדֵק בְּסִימָנֵי אָזְנַיִם וְזָנָב וְקוֹל אִם דּוֹמִין זֶה לָזֶה בְּיָדוּעַ שֶׁאִמָּן מִמִּין אֶחָד וּמֻתָּרִין:

 כסף משנה  הילודים מן הכלאים וכו'. בפ''ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע''פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע''פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (דף ע"ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ''מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת''ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע''ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר''י משום שבפרק שני דייני גזירות (דף קי"א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא''ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ''ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא''כ מ''ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ''ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה. ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו' בפ' אותו ואת בנו (דף ע"ט):

ז כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כְּאֶחָד וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִין טְהוֹרָה וְהַשֵּׁנִי מִיִן טְמֵאָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-י) 'לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'. אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמּוֹשֵׁךְ בָּהֶם עֲגָלָה אוֹ אֶבֶן כְּאֶחָד אוֹ הִנְהִיגָם כְּאֶחָד וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר יַחְדָּו מִכָּל מָקוֹם. אֲבָל הַמְזַוְּגָן פָּטוּר עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ יַנְהִיג:

 כסף משנה  כל העושה מלאכה וכו'. משנה בס''פ הפרה (דף נ"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א''כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה. ומ''ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד. משנה פ''ח דכלאים. ומ''ש ואפילו בקול לוקה. שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (דף צ':) פלוגתא דר''י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: ומדברי הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע''פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע''פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א''א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א''כ קשורים יחד דאל''כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט. ומ''ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. ברייתא פרק הפועלים (דף צ"ח:):

ח אֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר וְאֶחָד כָּל שְׁנֵי מִינִין שֶׁאֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר בֵּין בְּהֵמָה עִם בְּהֵמָה כַּחֲזִיר עִם הַכֶּבֶשׂ. אוֹ חַיָּה עִם חַיָּה כְּיַחְמוּר עִם הַפִּיל. אוֹ חַיָּה עִם בְּהֵמָה כְּכֶלֶב עִם הָעֵז אוֹ צְבִי עִם הַחֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם עַל כָּל אֵלּוּ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שְׁנֵי מִינִין שֶׁהֵן כִּלְאַיִם בְּהַרְבָּעָה אֲסוּרִים לַחֲרשׁ בָּהֶן כְּאֶחָד וּלְמָשְׁכָן וּלְהַנְהִיגָן. וְאִם עָשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה כְּאֶחָד אוֹ מָשַׁךְ אוֹ הִנְהִיג מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאָסוּר לְהַנְהִיג בְּהֵמָה מִן הַיַּבָּשָׁה עִם חַיָּה שֶׁבַּיָּם כְּגוֹן עֵז עִם שִׁבּוּט וְאִם עָשָׂה פָּטוּר:

 כסף משנה  אחד שור וחמור וכו'. בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד''ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ''ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא''ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה משנה בפ''ח דכלאים וכת''ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט''ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה. ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. בס''פ הפרה (דף נ"ה) בעיא דלא איפשיטא:

ט עֲגָלָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ כִּלְאַיִם הַיּוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנְהִיג. שֶׁיְּשִׁיבָתוֹ גּוֹרֶמֶת לַבְּהֵמָה שֶׁתִּמְשֹׁךְ הָעֲגָלָה. וְכֵן אִם הָיָה יוֹשֵׁב אֶחָד בַּעֲגָלָה וְאֶחָד מַנְהִיג שְׁנֵיהֶן לוֹקִין. וַאֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁהִנְהִיגוּ כִּלְאַיִם כְּאֶחָד כֻּלָּן לוֹקִין:

 כסף משנה  עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'. משנה בפ''ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר''מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת''ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי''ל כוותייהו. והרא''ש כתב וז''ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע''ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי''ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע''ג דשנינהו נראה להר''י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ''ל. ומ''ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'. פשוט הוא: ודע דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה:

י מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כְּאֶחָד. כְּגוֹן אָדָם שֶׁחוֹרֵשׁ עִם הַשּׁוֹר אוֹ מוֹשֵׁךְ עֲגָלָה עִם חֲמוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-י) 'בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו' לֹא בְּאָדָם וַחֲמוֹר אוֹ בְּאָדָם וְשׁוֹר:

 כסף משנה  מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'. משנה בספ''ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג:

יא * בֶּהֱמַת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גּוּף אֶחָד עֲשָׂאָהּ הַכָּתוּב כִּשְׁנֵי גּוּפִין. מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה קֹדֶשׁ וְנַעֲשֵׂית כְּקֹדֶשׁ וּכְחל מְעֹרָבִין זֶה בְּזֶה וְנִמְצֵאת בְּהֵמָה זוֹ כִּבְהֵמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה הַמְעֹרָבִין כְּאֶחָד. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כז-יא) 'וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה''. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. לְפִיכָךְ הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ הַמַּרְבִּיעַ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה:

 ההראב"ד   בהמת פסולי המקודשין וכו'. א''א אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה שהרי עשאה כצבי ואיל והכי איתא בבכורות:

 כסף משנה  בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. מימרות בסוף מכות (דף כ"א:): וכתב הראב''ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש''י ודברי הראב''ד כפי' ר''ת:

הלכות כלאים - פרק עשירי

א אֵין אָסוּר בְּכִלְאֵי בְּגָדִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתָּן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יא) 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו'. וְיֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם כְּמוֹ צֶמֶר שֶׁגָּדֵל עַל הָאֲבָנִים שֶׁבְּיָם הַמֶּלַח תַּבְנִיתוֹ כְּתַבְנִית הַזָּהָב וְהוּא רַךְ בְּיוֹתֵר וְכָלָךְ שְׁמוֹ וְאָסוּר עִם הַפִּשְׁתָּן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצֶמֶר רְחֵלִים. וְכֵן הַשֵּׁירִים וְהַכָּלָךְ אֲסוּרִין מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:

 כסף משנה  אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ''ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור:

ב רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ אֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֲבָל אָסוּר הוּא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבֵּר הַצֶּמֶר עִם הַפִּשְׁתָּן צַד חִבּוּר בָּעוֹלָם הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם מִן הַתּוֹרָה. כֵּיצַד. צֶמֶר וּפִשְׁתִּים שֶׁטְּרָפָן זֶה עִם זֶה וְשָׁע אוֹתָן * וְעָשָׂה מֵהֶן לְבָדִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. טְרָפָן וְטָוָה אוֹתָן כְּאֶחָד וְאָרַג בֶּגֶד מִטִּוּוּי זֶה הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:

 ההראב"ד   ועשה מהן לבדים וכו'. א''א לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד:

 כסף משנה  רחל בת עז וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל''ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי''ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי: כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים. ומ''ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז: ודע שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז''ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב''ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א''א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ''ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש''ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז''ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב''ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה''ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד''ס עכ''ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא''כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה''ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע''פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא''כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז''ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא''כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד''ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ''ל. ובנ''א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד''ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ''ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ''א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א''כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה''ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ''א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את''ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע''פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה''נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה:

ג תָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ תְּפָרָן בְּמֶשִׁי אוֹ שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ בֶּגֶד פִּשְתִּים בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ קָשַׁר חוּטֵי צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְתִּים אוֹ גְּדָלָן אֲפִלּוּ נָתַן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בְּשַׂק אוֹ בְּקֻפָּה וּכְרָכָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. וַאֲפִלּוּ קָשַׁר גְּדִיל שֶׁל צֶמֶר בִּגְדִיל שֶׁל פִּשְׁתָּן אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בְּאֶמְצַע. וְכֵן אִם כָּפַל בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן וּקְשָׁרָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יא) 'צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו' מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחֵד נֶאֱסַר:

 כסף משנה  תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'. משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים. ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו' נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים. ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'. משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע''פ שהרצועה באמצע. ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו', מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד:

ד וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אִסּוּרִין אֵלּוּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית. כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁלֹּא נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כִּלְאַיִם לְפָרָשַׁת צִיצִית אֶלָּא לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית. וְהַצִּיצִית חוּטִין קְשׁוּרִין בִּלְבַד הֵן. מִכְלָל שֶׁחִבּוּר כָּזֶה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁאֵינוֹ מְמַעֵט בַּתּוֹרָה דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'. בר''פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס''ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא:

ה הַכִּלְאַיִם אֵין לוֹ שִׁעוּר אֲפִלּוּ חוּט כָּל שֶׁהוּא שֶׁל צֶמֶר בְּבֶגֶד גָּדוֹל שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר אָסוּר:

 כסף משנה  הכלאים אין לו שיעור וכו'. הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס"א):

ו צֶמֶר רְחֵלִים וְצֶמֶר גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁטְּרָפָן זֶה בְּזֶה וְטָוָה מֵהֶן טִוּוּי. אִם הָיָה הַחֵצִי מִן הָרְחֵלִים הֲרֵי הַכּל כְּצֶמֶר רְחֵלִים וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַפִּשְׁתָּן. וְאִם הָיָה הָרֹב מִן הַגְּמַלִּים מֻתָּר לְעָרְבוֹ עִם הַפִּשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁצּוּרַת הַכּל צוּרַת צֶמֶר גְּמַלִּים וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר הַמְעֹרֶבֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חוּטֵי צֶמֶר:

 כסף משנה  צמר רחלים וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים. ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ''ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד''א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ''ל:

ז * לְפִיכָךְ עוֹרוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן בְּגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹפְרִין אוֹתָן בְּפִשְׁתָּן מֻתָּרִין וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְרְכוּ בִּכְלַל חוּט הַפִּשְׁתָּן שֶׁתָּפְרוּ בּוֹ שֶׁהֲרֵי בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן:

 ההראב"ד   לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. א''א היה לו לומר שאינו טווי ואם יאמר אע''פ שאינו טווי הרי הוא אסור מדרבנן כמו הלבדים אם כן גם זה יהא אסור מפני שהוא נוז בקשרים ואם מפני שבטלו במיעוטן שבוש הוא זה וכי צמר בפשתים בטל ברוב אלא כיון שאין בו איסור תורה אין חוששין לספק:

 כסף משנה  ומ''ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. כתב הראב''ד הל''ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ''ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן:

ח וְכֵן הַקַּנְבּוֹס וְהַפִּשְׁתָּן שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה אִם רֹב מִן הַקַּנְבּוֹס מֻתָּר לֶאֱרֹג הַטִּוּוּי מֵהֶן עִם חוּטֵי צֶמֶר וְאִם הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר:

 כסף משנה  ומ''ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'. שם במשנה:

ט הָעוֹשֶׂה בֶּגֶד כֻּלּוֹ צֶמֶר גְּמַלִּים אוֹ צֶמֶר אַרְנָבִים אוֹ קַנְבּוֹס וְאָרַג בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר מִצַּד זֶה וְחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן מִצַּד זֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:

 כסף משנה  העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'. שם בתוספתא:

י בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁנִּפְרַם מֻתָּר לִפְרֹף אוֹתוֹ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן. וְקוֹשֵׁר אֲבָל לֹא יִתְפֹּר:

 כסף משנה  בגד צמר שנפרם וכו'. שם בתוספתא וכתב ר''ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא''ש כתב דנ''ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור:

יא לוֹבֵשׁ אָדָם בִּגְדֵי צֶמֶר וּבֶגֶד פִּשְׁתָּן וְחוֹגֵר עֲלֵיהֶם מִבַּחוּץ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ אֶת הַמְּשִׁיחָה וְיִקְשֹׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו:

 כסף משנה  לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'. ג''ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב''א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות:

יב כִּלְאֵי בְּגָדִים מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָכְרָם וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְלָבְשָׁן בִּלְבַד אוֹ לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יא) 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יט-יט) 'לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ'. הָעֲלִיָּה שֶׁהִיא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה אָסוּר אֲבָל עֲלִיָּה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְבִישָׁה כְּגוֹן אֹהֶל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מֻתָּר לֵישֵׁב תַּחְתָּיו. וְכֵן מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה לֵישֵׁב עַל מַצָּעוֹת שֶׁל כִּלְאַיִם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֲבָל אַתָּה מַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְהַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּהֶן כִּלְאַיִם אָסוּר לֵישֵׁב עַל הָעֶלְיוֹן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ:

 כסף משנה  כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'. משנה בפ''ח דכלאים. ומ''ש שנאמר לא תלבש שעטנז, כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד. ומ''ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'. אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא. ומ''ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ירושלמי בסוף כלאים: וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם. בר''פ בא לו (דף י"ד:) ובספ''ק דביצה:

יג * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַכִּין כְּגוֹן יְרִיעוֹת וּשְׂמָלוֹת. אֲבָל בְּקָשִׁין שֶׁאֵינָן נִכְרָכִין כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת מֻתָּר לֵישֵׁב וּלְהָסֵב עֲלֵיהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם:

 ההראב"ד   בד''א ברכין וכו'. א''א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל במלאים לא ואם נתון ע''ג המטה אפילו בריקים אסור:

 כסף משנה  כתב הראב''ד אבל אם היו קשים וכו'. א''א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ''ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים:

יד וְכֵן הַפָּרֹכֶת שֶׁהִיא כִּלְאַיִם אִם הָיְתָה רַכָּה אֲסוּרָה שֶׁמָּא יִסָּמֵךְ לָהּ הַשַּׁמָּשׁ וְתַעֲלֶה עַל בְּשָׂרוֹ. וְאִם הָיְתָה קָשָׁה שֶׁאֵינָהּ נִכְרֶכֶת מֻתֶּרֶת:

 כסף משנה  וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'. גם זה בספ''ק דביצה:

טו מִנְעָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְאֵין לוֹ עָקֵב מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. * שֶׁעוֹר הָרֶגֶל קָשֶׁה הוּא וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה כִּשְׁאָר עוֹר הַגּוּף:

 ההראב"ד   שעור הרגל קשה הוא וכו'. א''א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה ואינו נראה מן הגמרא מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עמרא מן לגיו כלומר דאין חוששין לאותן המקומות שהן מיעוט והאי אסור הוא מפני שתופרין בפשתן וזורבין כמו תופרין. ויש מפרש של זרב של חמום כדכתיב בעת יזורבו נצמתו:

 כסף משנה  מנעל שהוא כלאים וכו'. שם (ט"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל''כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב: וכתב הראב''ד מנעל שהוא כלאים וכו' א''א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש''ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ''ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ''ל שאף ע''פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ''מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב"י):

טז תּוֹפְרֵי כְּסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין תּוֹפְרִים בָּאָרֶץ. וְכֵן מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה שֶׁיָּצֵל לָהֶם הַכִּלְאַיִם שֶׁעַל כְּתֵפָן מִן הַחַמָּה. וְלֹא יִתְכַּוְּנוּ בַּגְּשָׁמִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן:

 כסף משנה  תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן. משנה פרק תשיעי דכלאים:

יז * לֹא יִקַּח אָדָם בֵּיצָה כְּשֶׁהִיא חַמָּה בְּבֶגֶד כִּלְאַיִם שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בְּכִלְאַיִם מִפְּנֵי הַחַמָּה אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   ולא יקח אדם ביצה וכו'. א''א לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני ובמס' יו''ט מתיר הכל לפי שאין חמום בכך. ודומה שהוא מחלק בין צררי שהם בגדים קטנים לבגד גדול ואינו מחוור כי מה שהוא תופס בידו עם הביצה אי זה חמום בא לידו יותר מן הצררים והלא דבר פשוט הוא כי תפיסת היד אינו דרך חמום:

 כסף משנה  לא יקח אדם ביצה וכו'. ירושלמי בפרק הנזכר: כתב הראב''ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי''ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע''ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד:

יח לֹא יִלְבַּשׁ אָדָם כִּלְאַיִם עַרְאַי וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה בְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ מְהַנֵּהוּ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ לְהַבְרִיחַ אֶת הַמֶּכֶס. וְאִם לָבַשׁ כֵּן לוֹקֶה:

 כסף משנה  לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר''ש והרא''ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס''ל דאפילו ר''ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע''פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע''ג דפ' הגוזל בתרא (דף קי"ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע''ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר''ע דתניא אסור להבריח את המכס ר''ש אומר משום ר''ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע''ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה:

יט אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא בְּגָדִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ חִמּוּם כְּגוֹן הַכְּתֹנֶת וְהַמִּצְנֶפֶת וְהַמִּכְנָסַיִם וְהָאַבְנֵט וְהַשִּׂמְלָה וּבְגָדִים שֶׁמְּחַפִּין בָּהֶן אֶת הַשּׁוֹקַיִם וְאֶת הַיָּדַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל צִלְצוּלִין קְטַנִּים שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן הָעָם בְּבֵית יָד שֶׁלָּהֶן לִצְרֹר בָּהֶן מָעוֹת אוֹ תַּבְלִין וּסְמַרְטוּט שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא אוֹ אִסְפְּלָנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:

 כסף משנה  אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין. ספ''ק דביצה (דף ט"ו) וכדמסיק רב אשי. ומ''ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'. בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים:

כ צִיץ שֶׁל עוֹר אוֹ מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁתָּלָה בָּהֶן חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן מְדֻלְדָּלִין עַל פְּנֵי הָאָדָם כְּדֵי לְהַפְרִיחַ הַזְּבוּבִין אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:

 כסף משנה  ציץ של עור או משי וכו'. זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (דף נ"ז ע"ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי''ף:

כא הַמַּנְהִיג בְּהֵמוֹת וּמַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ מֵהֶן פִּשְתִּים וּמֵהֶן צֶמֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹרְכָן עַל יָדוֹ. אֲבָל אִם קְשָׁרָן כֻּלָּן נַעֲשׂוּ כִּלְאַיִם וְאָסוּר לוֹ לְכָרְכָן עַל יָדוֹ:

 כסף משנה  המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'. בפרק במה בהמה (דף נ"ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור:

כב מִטְפָּחוֹת שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהֶן אֶת הַיָּדַיִם וּמִטְפָּחוֹת שֶׁמְּסַפְּגִין בָּהֶן הַכֵּלִים וְהַקַּרְקָעוֹת (וּמִטְפַּחַת סֵפֶר תּוֹרָה) וּמִטְפָּחוֹת סְפָרִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם שֶׁהֲרֵי הַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בָּהֶן וְהֵן נִכְרָכִין עַל הַיָּד תָּמִיד וּמִתְחַמְּמִין:

 כסף משנה  מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'. משנה בפ''ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ''ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה:

כג אוֹתוֹת שֶׁעוֹשִׂין הַכּוֹבְסִין וְהַגְּרָדִין בַּבְּגָדִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ. אִם הָיְתָה אוֹת שֶׁל צֶמֶר בְּפִשְׁתָּן אוֹ פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר הֲרֵי זֶה אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב אֶצְלוֹ:

 כסף משנה  אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'. משנה בסוף כלאים:

כד בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁחִבְּרוֹ עִם בֶּגֶד פִּשְׁתָּן בִּתְכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר וְאֵין זֶה כִּלְאַיִם. קִבֵּץ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַחוּט כְּאֶחָד אוֹ שֶׁתָּכַף שְׁתֵּי תְּכִיפוֹת הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:

 כסף משנה  בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'. שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע''כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים:

כה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִן הַכִּלְאַיִם תַּכְרִיכִין לְמֵת שֶׁאֵין עַל הַמֵּתִים מִצְוָה. וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. וְלֹא יַנִּיחַ מַרְדַּעַת זוֹ עַל כְּתֵפוֹ אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן אֶת הַזֶּבֶל:

 כסף משנה  מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'. משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר''ש אע''פ שהרא''ש חולק. ומ''ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה למד כן מדין הכרים והכסתות. ומ''ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'. ג''ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא:

כו הַמֵּת וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ מְלֻבָּשִׁין כִּלְאַיִם מֻתָּר לְנָשְׂאָן עַל כְּתֵפוֹ:

 כסף משנה  המת והבהמה וכו'. תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים:

כז בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן. אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתָּן שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר. הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנּוּ הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתוֹ אַחֵר וְיִקְרָעֶנּוּ מֵעַל הַמַּרְדַּעַת וְיִלְבָּשֶׁנּוּ שֶׁהֲרֵי אֵין הַכִּלְאַיִם נִכָּר בּוֹ. וְכֵיצַד תַּקָּנַת בֶּגֶד זֶה. צוֹבְעוֹ שֶׁאֵין הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים עוֹלִים בְּצֶבַע אֶחָד וּמִיָּד הוּא נִכָּר לוֹ וְשׁוֹמְטוֹ. וְאִם לֹא נִכַּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁמָּא נִשְׁמַט וְהָלַךְ לוֹ שֶׁהֲרֵי בָּדַק וְלֹא מְצָאוֹ. * וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁכָּל אִסּוּר סְפֵקוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בְּסָפֵק:

 ההראב"ד   וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א''א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי''ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא:

 כסף משנה  בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'. בנדה פ' האשה (דף ס"א ע"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה: כתב הראב''ד שכל איסורי ספיקות מד''ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב''ד דספיקא דאורייתא לחומרא י''ל שחז''ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא x:

כח הַלּוֹקֵחַ כְּלִי צֶמֶר מִן הַנָּכְרִי צָרִיךְ לְבָדְקוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא הֵן תְּפוּרִין בְּפִשְׁתָּן:

 כסף משנה  הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'. משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים:

כט הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם שֶׁל תּוֹרָה עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הָיָה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק קוֹפֵץ לוֹ וְקוֹרְעוֹ עָלָיו מִיָּד. וַאֲפִלּוּ הָיָה רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה. שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אִסּוּר לֹא תַּעֲשֶׂה הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּהֶשֵׁב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁל מָמוֹן. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּטֻמְאַת מֵת הוֹאִיל וּפֵרֵט הַכָּתוּב (ויקרא כא-ג) (במדבר ו-ז) 'וּלְאַחֹתוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לַאֲחוֹתוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת בְּכָל מָקוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים יז-יא) 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר' הֲרֵי לָאו זֶה נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עָלָיו שַׁעַטְנֵז שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ קוֹרְעוֹ עָלָיו בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ פּוֹשְׁטוֹ בַּשּׁוּק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְאִם הָיָה שֶׁל תּוֹרָה פּוֹשְׁטוֹ מִיָּד:

 כסף משנה  הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'. בפרק מי שמתו (דף י"ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ומ''ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ומ''ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ת''ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. ומ''ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'. שם ת''ש ולאחותו מה ת''ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת''ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש''י והתוספות. ומ''ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. שם:

ל הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם אוֹ הַמִּתְכַּסֶּה בּוֹ לוֹקֶה. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הוֹצִיא רֹאשׁוֹ מִן הַבֶּגֶד וְהֶחְזִירוֹ הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב אַחַת כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁהִתְרוּ בּוֹ הַתְרָאָה אַחַת. אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ פְּשֹׁט פְּשֹׁט וְהוּא לָבוּשׁ בּוֹ וְשָׁהָה כְּדֵי לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל שְׁהִיָּה וּשְׁהִיָּה שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עָלֶיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט:

 כסף משנה  הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. פשוט הוא: היה לבוש בכלאים וכו'. פרק בתרא דמכות (דף כ"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א''ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. ומ''ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'. זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ''ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב''א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא''ו אע''פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד''א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ''ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ''ל שמ''ש בד''א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד''א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו''א אלא אם כן התרו בו עכאו''א. ומ''ש בד''א שהוא חייב אחת כל היום וכו'. שם במשנה:

לא הַמַּלְבִּישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כִּלְאַיִם אִם הָיָה הַלּוֹבֵשׁ מֵזִיד הַלּוֹבֵשׁ לוֹקֶה וְהַמַּלְבִּישׁ עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל'. וְאִם לֹא יָדַע הַלּוֹבֵשׁ שֶׁהַבֶּגֶד הוּא כִּלְאַיִם וְהָיָה הַמַּלְבִּישׁ מֵזִיד הַמַּלְבִּישׁ לוֹקֶה וְהַלּוֹבֵשׁ פָּטוּר:

 כסף משנה  המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ''ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל''כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא''ש ששאל להרשב''א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב''ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע''פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא''א לאחר להלבישו אא''כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור:

לב * כֹּהֲנִים שֶׁלָּבְשׁוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ לוֹקִין מִפְּנֵי הָאַבְנֵט שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְלֹא הֻתְּרוּ בּוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה כְּצִיצִית: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת כִּלְאַיִם בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 ההראב"ד   כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'. א''א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים:

 כסף משנה  כהנים שלבשו וכו'. בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש: וכתב הראב''ד א''א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ''ג וכו'. וי''ל שמה שהקשה מדאמרינן בר''פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י''ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע''ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ''ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ''ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל''ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ''ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי''ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין:

---

הלכות מתנות עניים

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. שֶׁבַע מִצְות עֲשֵׂה. וְשֵׁשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה: וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְהַנִּיחַ פֵּאָה. ב) שֶׁלֹּא יְכַלֶּה אוֹתָהּ. ג) לְהַנִּיחַ לֶקֶט. ד) שֶׁלֹּא יְלַקֵּט הַלֶּקֶט. ה) לַעֲזֹב עוֹלְלוֹת הַכֶּרֶם. ו) שֶׁלֹּא יְעוֹלֵל הַכֶּרֶם. ז) לַעֲזֹב פֶּרֶט הַכֶּרֶם. ח) שֶׁלֹּא יְלַקֵּט פֶּרֶט הַכֶּרֶם. ט) לְהַנִּיחַ שִׁכְחָה. י) שֶׁלֹּא יָשׁוּב לָקַחַת הַשִּׁכְחָה. יא) לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר לָעֲנִיִּים. יב) לִתֵּן צְדָקָה כְּמִסַּת יָד. יג) שֶׁלֹּא יְאַמֵּץ לְבָבוֹ עַל הָעֲנִיִּים:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מתנות עניים - פרק ראשון

א הַקּוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ לֹא יִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ אֶלָּא יַנִּיחַ מְעַט קָמָה לָעֲנִיִּים בְּסוֹף הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ' אֶחָד הַקּוֹצֵר וְאֶחָד הַתּוֹלֵשׁ. וְזֶה שֶׁמַּנִּיחַ הוּא הַנִּקְרָא פֵּאָה:

 כסף משנה  הקוצר את שדהו וכו'. כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. ומה שכתב בסוף השדה בפ''ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (דף כ"ג). ומ''ש אחד הקוצר ואחד התולש פרק ראשית הגז (דף קל"ז) ות''כ פרשת קדושים וירושלמי פ''ק דפאה:

ב וּכְשֵׁם שֶׁמַּנִּיחַ בַּשָּׂדֶה כָּךְ בָּאִילָנוֹת כְּשֶׁאוֹסֵף אֶת פֵּרוֹתֵיהֶן מַנִּיחַ מְעַט לָעֲנִיִּים. עָבַר וְקָצַר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אוֹ אָסַף כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן לוֹקֵחַ מְעַט מִמַּה שֶּׁקָּצַר אוֹ מִמַּה שֶּׁאָסַף וְנוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים שֶׁנְּתִינָתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם'. וַאֲפִלּוּ טָחַן הַקָּמָה וְלָשׁוֹ וַאֲפָאוֹ פַּת הֲרֵי זֶה נוֹתֵן מִמֶּנּוּ פֵּאָה לָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'. כן משמע במשנה רפ''ד דפאה ובת''כ ובירושלמי פ''ק דפאה: עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה''ז נותן ממנו פאה לעניים. בר''פ הגוזל עצים (דף צ"ד) ובפ''ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב''ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא:

ג אָבַד כָּל הַקָּצִיר שֶׁקָּצַר אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁנָּתַן הַפֵּאָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ שֶׁנִּתָּק לוֹ:

 כסף משנה  אבד כל הקציר וכו'. פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט''ז מהלכות סנהדרין:

ד וְכֵן בְּלֶקֶט כְּשֶׁקּוֹצֵר וּמְאַלֵּם לֹא יְלַקֵּט הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹפְלוֹת בִּשְׁעַת הַקָּצִיר אֶלָּא יַנִּיחֵם לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) 'וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט'. עָבַר וּלְקָטָן אֲפִלּוּ טָחַן וְאָפָה נוֹתֵן לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם'. אָבְדוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ אַחַר שֶׁלְּקָטָן קֹדֶם שֶׁנָּתַן לָעֲנִיִּים לוֹקֶה:

 כסף משנה  וכן בלקט כשקוצר וכו'. מפורש בתורה פרשת אמור. ומ''ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו' הוא ע''פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. ומ''ש אבדו או נשרפו וכו'. גם זה ע''פ מה שנתבאר בפאה:

ה וְכֵן בְּפֶרֶט שֶׁנִּפְרַט מִן הָעֲנָבִים בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה וְכֵן בְּעוֹלֵלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-י) 'וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם'. וְכֵן הַמְעַמֵּר וְשָׁכַח אֲלֻמָּה אַחַת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּחֶנָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ'. עָבַר וּלְקָטוֹ אֲפִלּוּ טְחָנוֹ וַאֲפָאוֹ הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֻּלָּן מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה הֵן וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן לוֹקֶה:

 כסף משנה  ומ''ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'. הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. ומ''ש וכן המעמר וכו', בפרשת כי תצא. ומ''ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה. ע''פ מה שנתבאר:

ו כְּשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בָּעֳמָרִים כָּךְ הִיא בַּקָּמָה. אִם שָׁכַח מִקְצָת הַקָּמָה וְלֹא קְצָרָהּ הֲרֵי זוֹ לָעֲנִיִּים. וּכְשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בַּתְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כָּךְ יֵשׁ שִׁכְחָה לָאִילָנוֹת כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-כ) 'כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ' וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הָאִילָנוֹת:

 כסף משנה  כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'. כן משמע בפ''ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה''ה לשאר האילנות. יתבאר בסמוך:

ז נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאַרְבַּע מַתָּנוֹת לָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם. הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַפֵּאָה וְהַשִּׁכְחָה. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת בַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה. וּשְׁתַּיִם בָּאִילָנוֹת הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה:

 כסף משנה  נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה. בפ' הזרוע (דף קל"א) ובתוספתא דפאה פ''ב:

ח כָּל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָיָה לַבְּעָלִים. אֶלָּא הָעֲנִיִּים בָּאִין וְנוֹטְלִין אוֹתָן עַל כָּרְחָן שֶׁל בְּעָלִים וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ:

 כסף משנה  כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו. ג''ז שם:

ט כָּל גֵּר הָאָמוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי (דברים יד-כט) 'וּבָא הַלֵּוִי וְהַגֵּר' מָה הַלֵּוִי בֶּן בְּרִית אַף הַגֵּר בֶּן בְּרִית. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹנְעִין עֲנִיֵּי עַכּוּ''ם מִמַּתָּנוֹת אֵלּוּ. אֶלָּא בָּאִין בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

 כסף משנה  כל גר האמור במתנות וכו'. ת''כ פרשת קדושים. ומ''ש ואעפ''כ אין מונעים עניי עכו''ם וכו'. משנה פרק הניזקין (דף נ"ט):

י נֶאֱמַר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים (ויקרא יט-י) (ויקרא כג-כב) 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם', כָּל זְמַן שֶׁהָעֲנִיִּים תּוֹבְעִין אוֹתָן. פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים לְבַקֵּשׁ וּלְחַזֵּר עֲלֵיהֶם הֲרֵי הַנִּשְׁאָר מֵהֶן מֻתָּר לְכָל אָדָם. שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָדוֹשׁ כִּתְרוּמוֹת. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶן דְּמֵיהֶן שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן וְנָתַן לָעֲנִיִּים אֶלָּא תַּעֲזֹב אֹתָם. וְאֵינוֹ מְצֻוֶּה לַעֲזֹב אוֹתָן לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת אֶלָּא לָעֲנִיִּים וַהֲרֵי אֵין עֲנִיִּים:

 כסף משנה  נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים. בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל"ד:):

יא מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ הַמְלַקְּטִים שְׁנִיִּים וְיִלְקְטוּ אַחַר מְלַקְּטִים הָרִאשׁוֹנִים וְיֵצְאוּ. מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת מִשֶּׁהָלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. הַנִּשְׁאָר אַחֲרֵי כֵן מֻתָּר לְכָל אָדָם. מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּשִׁכְחָה שֶׁל זֵיתִים. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם שָׁכַח אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁהוּא זְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּשָׁנָה אֲפֵלָה. אֲבָל צִבּוּרֵי זֵיתִים שֶׁשְּׁכָחָן תַּחַת הָאִילָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהֶן מִשֶּׁיִּפְסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלְּחַזֵּר אַחֲרֶיהָ:

 כסף משנה  מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'. משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (דף כ"א:) ובפ''ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר''י ור''ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר''ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב''א שטעמו מפני שהוא סבור דר''י ור''ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד''ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר''י אלא לר''י ה''ה בלקוטי בתר לקוטי ולר''ל ה''ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר''ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ''ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'. משנה בפ''ח דפאה: מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'. שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ''ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר''מ וחכ''א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי''ז בו דברי ר''מ רבי יהודה אומר בז' ובי''ז ובכ''ג רבי יוסי אומר בי''ז ובכ''ג ובר''ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ''ג לחשוון ושלישית הויא בר''ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר''ח כסליו ואע''פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע''ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר''ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר''ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ''י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ''ג במרחשון ואילך. ונ''ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה''ק רביעה שניה בשנה בכירה בי''ז ובשנה בינונית היא בכ''ג ובשנה אפילה היא בר''ח כסליו וכ''כ בפירוש המשנה בפ''ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ''ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות:

יב * כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לֶעָנִי לִטּל שִׁכְחַת הַזֵּיתִים הַמֻּנָּחוֹת בָּאָרֶץ תַּחַת הָאִילָנוֹת נוֹטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֻתַּר כָּל אָדָם בַּשִּׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִטּל שִׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן נוֹטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן אֵין לוֹ שִׁכְחָה תַּחְתָּיו:

 ההראב"ד   כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים וכו' עד אין לו שכחה תחתיו. א''א בחיי ראשי המשנה אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני ז''ל. תורף המשנה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ר''מ אומר משתלך המחבא אמרו בירושלמי כל זמן שיש תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע''פ שאין תחתיו יש לו בראשו. ולפי זו הסוגיא נראה לי פירושה אמר למעלה מזה זית שיש לו סאתים ושכחו אינה שכחה בד''א בשלא התחיל בו אבל התחיל בו אפילו בזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה ועל זה הדרך אמר כל זמן שיש לו שכחה תחתיו פירוש בענפים התחתונים כלומר שהתחיל בהם ושכחם יש לו שכחה ממה שבראשו שכיון שהיה בדעתו לשוב אליהם ושכח אותם ולא שב יש לו שכחה אפילו ממה שבראשה אבל אם ליקט כל מה שתחתיו אע''פ ששכח כל מה שבראשו אינו שכחה לפי שמן העצלות שכח מה שבראשו ומפני שטרחו מרובה הואיל ועיקר שבו ליקט אבל קודם לכן פירוש קודם שהתחיל בו כלל אע''פ שאין תחתיו כלום ואין שם מה שישכח אע''פ כן אם שכחו יש לו שכחה למה שבראשו אם אין בו סאתים לפי שאין מניח זוית אחת ללקוט אע''פ שטרחתו מרובה וכיון שדרכו לשוב עליו ולא שב מן השכחה הרי הוא בכלל לא תשוב לקחתו ר''מ אומר משתהלך המחבא פירוש הענפים העבים בעלין שזיתים מתחבאים בהם או משיתלקטו גם הם ושכח מה שבראשו נחשב כמי שאין תחתיו ואין לו בראשו אבל אם לא נלקט המחבא עדיין יש לו לשוב עליהן ואם שכחו ולא שב אפילו שבראשו הוי שכחה. זה הפירוש נראה לי ומסביר פנים יותר מכלם ופירשו בגמרא אמר רבי אבהו בשם ר''ל בדברא אמר רבי אבון שמשיר כל המחבואים בא רבי אבהו לפרש שלא תאמר משיתלקטו ביד אבל בנדנוד שנדנד אותם שישירו זיתיהם והחביאם הרי הוא כמי שליקט הכל ביד הרי שאין לו תחתיו ואין לו בראשו ודייק להא מלתא מדאמר ר''מ משתהלך המחבא במסכת גיטין ירושלמי עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום הדא דתימא (בהן ברברתי) [בדארעא] אבל ליקט ביד זכתה לו ידו:

 כסף משנה  כל זמן שיש וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ''ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע''פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע''פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה''פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה''ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה''ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: והראב''ד כתב א''א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש''י פירש בע''א:

יג מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים מַקְפִּידִים עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלַּחֲזֹר עַל מַתְּנוֹתֵיהֶם:

 כסף משנה  מתנות עניים וכו'. ירושלמי רפ''ח דפאה:

יד כָּל מַתְּנוֹת הָעֲנִיִּים הָאֵלּוּ אֵינָן נוֹהֲגוֹת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם' (דברים כד-יט) 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ'. וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּגְּמָרָא שֶׁהַפֵּאָה נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ שֶׁכֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ירושלמי פ''ג דפאה. ומ''ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח''ל מדבריהם, נ''ל דהיינו מדאמרינן בס''פ הזרוע (דף קל"ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א''ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח''ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל:

טו כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַפֵּאָה. מִן הַתּוֹרָה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֲפִלּוּ הִנִּיחַ שִׁבּלֶת אַחַת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם אֵין פָּחוֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמוֹסִיף עַל הָאֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים וּלְפִי בִּרְכַּת הַזֶּרַע. כֵּיצַד. שָׂדֶה שֶׁהִיא קְטַנָּה בְּיוֹתֵר שֶׁאִם הִנִּיחַ מִמֶּנָּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵינוֹ מוֹעִיל לֶעָנִי הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן אִם הָיוּ הָעֲנִיִּים מְרֻבִּין מוֹסִיף. וְאִם זָרַע מְעַט וְאָסַף הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי נִתְבָּרֵךְ מוֹסִיף לְפִי הַבְּרָכָה. וְכָל הַמּוֹסִיף עַל הַפֵּאָה מוֹסִיפִין לוֹ שָׂכָר. וְאֵין לְתוֹסֶפֶת זֹאת שִׁעוּר:

 כסף משנה  כמה הוא שיעור הפאה וכו'. במשנה פרק קמא דפאה. ומה שכתב בין בארץ בין בח''ל. בפרק ראשית הגז. ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'. משנה בפרק קמא דפאה. ומ''ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו' אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע''פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה:

הלכות מתנות עניים - פרק שני

א כָּל אֹכֶל שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וְנִשְׁמָר וּלְקִיטָתוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם חַיָּב בְּפֵאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם':

 כסף משנה  כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום. משנה בפ''ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו:

ב כָּל הַדּוֹמֶה לַקָּצִיר בְּחָמֵשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ הוּא שֶׁחַיָּב בְּפֵאָה. כְּגוֹן הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִים וְהָרִמּוֹנִים וְהָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים בֵּין יְבֵשִׁים בֵּין רַכִּים וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אֲבָל אִסְטִיס וּפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל. וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶן מִן הָאָרֶץ כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁמְרֶנּוּ שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְקָר לַכּל. וְכֵן הַתְּאֵנִים פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְקִיטָתָן כְּאַחַת אֶלָּא יֵשׁ בְּאִילָן זֶה מַה שֶּׁיִּגָּמֵר הַיּוֹם וְיֵשׁ בּוֹ מַה שֶּׁיִּגָּמֵר לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן יָרָק פָּטוּר שֶׁאֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם. הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים חַיָּבִין בְּפֵאָה שֶׁהֲרֵי מְיַבְּשִׁין אוֹתָן וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְקִיּוּם. וְכֵן הָאֲמָהוֹת שֶׁל בְּצָלִים שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן בָּאָרֶץ לִקַּח מֵהֶן הַזֶּרַע חַיָּבוֹת בְּפֵאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש השומים והבצלים חייבים בפאה. במשנה פ''ו דפאה (דף ט') וכת''ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת. ומ''ש וכן האמהות של בצלים וכו'. משנה בפ''ג דפאה וכת''ק:

ג קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיֶּבֶת בְּפֵאָה וַאֲפִלּוּ הָיְתָה שֶׁל שֻׁתָּפִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) 'קְצִיר אַרְצְכֶם' אֲפִלּוּ שֶׁל רַבִּים:

 כסף משנה  קרקע כל שהוא חייבת בפאה. משנה שם וכר''ע. ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'. ר''פ ראשית הגז (דף קל"ה):

ד שָׂדֶה שֶׁקָּצְרוּ נָכְרִים לְעַצְמָן אוֹ שֶׁקְּצָרוּהָ לִסְטִים אוֹ קִרְסְמוּהָ גְּמַלִּים אוֹ שְׁבָרְתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַפֵּאָה. שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בְּקָמָה:

 כסף משנה  שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל. משנה פ''ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי:

ה קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ שֶׁנִּשְׁאַר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שֶׁהַחִיּוּב בַּחֵצִי שֶׁקָּצְרוּ הַלִּסְטִים. אֲבָל אִם קָצְרוּ הַלִּסְטִים חֶצְיָהּ וְחָזַר הוּא וְקָצַר הַשְּׁאָר נוֹתֵן פֵּאָה כְּשִׁעוּר מַה שֶּׁקָּצַר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה (לַכּל). קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר נוֹתֵן פֵּאָה לַכּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁוֹ מַנִּיחַ מִן הַנִּשְׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל:

 כסף משנה  ומ''ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'. שם. ומ''ש קצר חציה והקדישו וכו'. תוספתא פירקא קמא דפאה:

ו כֶּרֶם שֶׁהָיָה בּוֹצֵר מִמֶּנּוּ עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק וּבְדַעְתּוֹ שֶׁיַּנִּיחַ הַשְּׁאָר לַגַּת לִדְרֹךְ אוֹתוֹ. אִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְמַה שֶּׁבּוֹצֵר לַגַּת כְּפִי הַנִּשְׁאָר. וְאִם הָיָה בּוֹצֵר לַשּׁוּק מֵרוּחַ אַחַת בִּלְבַד הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִן הַנִּשְׁאָר כְּפִי הָרָאוּי לְכָל הַכֶּרֶם הוֹאִיל וּבָצַר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ כְּבוֹצֵר עַרְאַי מְעַט מִכָּאן וּמְעַט מִכָּאן שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן כָּל הַקּוֹטֵף מְלִילוֹת מְעַט מְעַט וּמַכְנִיס לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ קָטַף כֵּן כָּל שָׂדֵהוּ פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה:

 כסף משנה  כרם שהיה וכו'. זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ''ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז''ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר''ל הבוצר מצד אחד עכ''ל. ומ''ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'. ירושלמי שם אכתבנו בספ''ד ותוספתא פ''ק דפאה ואע''ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (דף קל"ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר''ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק''ל דא''כ ה''ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז''ל פסק בפ''י מהלכות בכורים דחייב והניח הר''ן הדבר בצ''ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר''ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ''ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע''ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם:

ז הַקּוֹצֵר כָּל שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁתֻּגְמַר וַעֲדַיִן לֹא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. וְאִם הִגִּיעָה לִשְׁלִישׁ חַיֶּבֶת. וְכֵן בְּפֵרוֹת הָאִילָן אִם נִגְמְרוּ שְׁלִישׁ גְּמִירָתָן חַיָּבִין:

 כסף משנה  הקוצר כל שדהו וכו'. ירושלמי פרק שלישי:

ח הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְהִיא קָמָה חַיֶּבֶת בְּפֵאָה. קְצָרָהּ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָהּ פְּטוּרָה. שֶׁבִּשְׁעַת חִיּוּב הַפֵּאָה הָיְתָה קֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּפֵאָה:

 כסף משנה  המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה. משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא:

ט נָכְרִי שֶׁקָּצַר שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַפֵּאָה וּמִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר:

 כסף משנה  נכרי שקצר שדהו וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא:

י אֵין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִים נָכְרִים לִקְצֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין בְּלֶקֶט וּפֵאָה. וְאִם שָׂכַר וְקָצְרוּ אֶת כֻּלּוֹ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּפֵאָה:

 כסף משנה  אין שוכרים פועלים עכו''ם לקצור וכו'. ירושלמי בפ''ב דפאה ותוספתא פ''ג:

יא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁקָּצַר כָּל שָׂדֵהוּ וְלֹא הִנִּיחַ פֵּאָה. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן מִן הַשִּׁבֳּלִים פֵּאָה לָעֲנִיִּים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. וְאִם נָתַן לָהֶם רֹב הַקָּצִיר מִשּׁוּם פֵּאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְכֵן אִם דָּשׁ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה נוֹתֵן לָהֶם הַפֵּאָה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל דָּשׁ וְזָרָה בְּרַחַת וּבְמִזְרֶה וְגָמַר מְלַאכְתּוֹ מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לָהֶם מִן הַפֵּרוֹת הַמְּעֻשָּׂרִין שִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְאוֹתָהּ שָׂדֶה. וְכֵן בְּאִילָנוֹת:

 כסף משנה  בעה''ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'. בפ' הגוזל עצים (דף צ"ד) ובפ''ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ''ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע''פ שנותן משום פאה חייב במעשרות: ומ''ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'. אהא דתנן בפ''ג דפאה ר''ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ''ג וז''ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ''ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ''כ שם התוספות:

יב אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׂדֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּים יוֹדְעִין מָקוֹם שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים וְלֹא יֵחָשֵׁד. וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִקְצֹר הַכּל וְאוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ קוֹצֵר סוֹף הַשָּׂדֶה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה הִנַּחְתִּי. וְעוֹד שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר שָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְיַנִּיחֶנָּהּ וְיִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַקָּרוֹב לוֹ. עָבַר וְהִנִּיחַ הַפֵּאָה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה אוֹ בְּאֶמְצָעָהּ הֲרֵי זוֹ פֵּאָה. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה הָרְאוּיָה לְמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בַּשָּׂדֶה אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה:

 כסף משנה  אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו. תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ''ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (דף כ"ג) ואע''ג דר''ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את''ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את''ל דפליג פוסק כר''ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י''ל שרבינו מפרש דהא דתני ת''ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ''ע אין נותנים אלא מסוף השדה. ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'. משנה בפ''ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר''ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר''ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את''ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר''ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את''ל דר''ש פליג את''ק פסק כר''ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה:

יג בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לָעֲנִיִּים וְאָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ מִצַּד זֶה וְנָתַן לָהֶם מִצַּד אַחֵר זוֹ וְזוֹ פֵּאָה. וְכֵן בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁהִפְרִישׁ פֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ פֵּאָה וְגַם זוֹ אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ פֵּאָה וְזוֹ הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן פֵּאָה:

 כסף משנה  בעל הבית שנתן וכו'. תוספתא דפאה פ''ב ואיתא בפרק המניח: וכן בעל השדה שהפריש וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה''ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר''ן דמיבעיא ליה באת''ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת''ל דאע''פ שכמדומה לי שכשאין האת''ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ''מ י''ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב''ן והרשב''א:

יד אָסוּר לַפּוֹעֲלִים לִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אֶלָּא מַנִּיחִין בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּשִׁעוּר הַפֵּאָה. וְאֵין לָעֲנִיִּים בָּהּ כְּלוּם עַד שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בַּעַל הַבַּיִת מִדַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ עָנִי שֶׁרָאָה פֵּאָה בְּסוֹף שָׂדֶה אָסוּר לִגַּע בָּהּ מִשּׁוּם גֵּזֶל עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהִיא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת:

 כסף משנה  אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה. בתוספתא דפאה פ''ב:

טו הַפֵּאָה שֶׁל תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים הַנִּקְצָרִים וְכֵן פְּאַת הַכֶּרֶם וְהָאִילָנוֹת נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְהָעֲנִיִּים בּוֹזְזִין אוֹתָהּ בְּיָדָם. וְאֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. רָצוּ הָעֲנִיִּים לְחַלְּקָהּ בֵּינֵיהֶם הֲרֵי אֵלּוּ מְחַלְּקִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִין לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז לְזֶה הָאֶחָד שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

 כסף משנה  הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה. הכל משנה פ''ד דפאה:

טז פֵּאָה שֶׁל דָּלִית וְשֶׁל דֶּקֶל שֶׁאֵין עֲנִיִּים מַגִּיעִין לָבֹז אוֹתָהּ אֶלָּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה. בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד אוֹתָהּ וּמְחַלֵּק אוֹתָהּ בֵּין הָעֲנִיִּים. וְאִם רָצוּ כֻּלָּן לָבֹז אוֹתָהּ לְעַצְמָן בּוֹזְזִין. אֲפִלּוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק שׁוֹמְעִין לָאֶחָד שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה וּמְחַיְּבִין בַּעַל הַבַּיִת לְהוֹרִיד וּלְחַלֵּק בֵּינֵיהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש ומחייבין בעה''ב להוריד ולחלקה ביניהם. שם בירושלמי:

יז בְּשָׁלֹשׁ עִתּוֹת בַּיּוֹם מְחַלְּקִין אֶת הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים בַּשָּׂדֶה אוֹ מַנִּיחִין אוֹתָם לָבֹז. בַּשַּׁחַר. וּבַחֲצִי הַיּוֹם. וּבַמִּנְחָה. וְעָנִי שֶׁבָּא שֶׁלֹּא בִּזְמַן זֶה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִטּל. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה עֵת קָבוּעַ לָעֲנִיִּים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בּוֹ כֻּלָּן לִטּל. וְלָמָּה לֹא קָבְעוּ לָהּ עֵת אַחַת בַּיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲנִיּוֹת מֵינִיקוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לֶאֱכל בִּתְחִלַּת הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם עֲנִיִּים קְטַנִּים שֶׁאֵין נֵעוֹרִין בַּבֹּקֶר וְלֹא יַגִּיעוּ לַשָּׂדֶה עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם זְקֵנִים שֶׁאֵינָם מַגִּיעִין עַד הַמִּנְחָה:

 כסף משנה  ומ''ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'. שם בירושלמי:

יח עָנִי שֶׁנָּטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ אוֹ שֶׁפֵּרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנָּטַל לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וְיִנָּתֵן לֶעָנִי אַחֵר [וְכֵן בְּלֶקֶט וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה]:

 כסף משנה  עני שנטל מקצת הפאה וכו'. משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר''מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר''מ היא וה''ק שר''מ אומר כ''כ הר''ן בריש מציעא שזה דעת רבינו:

יט מִי שֶׁלָּקַח אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי הֶעָנִי. אִם עָנִי הוּא זֶה שֶׁלָּקַח מִתּוֹךְ שֶׁזּוֹכֶה בּוֹ לְעַצְמוֹ זָכָה בּוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְאִם עָשִׁיר הוּא לֹא זָכָה לוֹ אֶלָּא יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  מי שלקח את הפאה וכו'. משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ''א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ''ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד''ה זכה לו:

כ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִנִּיחַ פֵּאָה לַעֲנִיִּים אֵלּוּ הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וּבָא עָנִי אַחֵר מֵאֲחוֹרָיו וּנְטָלָהּ זָכָה בָּהּ שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ:

 כסף משנה  בעל הבית שהניח פאה וכו'. תוספתא דפאה פ''ב וירושלמי פ''ד:

הלכות מתנות עניים - פרק שלישי

א אֵין מַנִּיחִין אֶת הַפֵּאָה מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת לֹא יִקְצֹר אֶת הָאַחַת כֻּלָּהּ וְיַנִּיחַ בַּשְּׁנִיָּה פֵּאָה הָרְאוּיָה לִשְׁתֵּיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ' שֶׁיַּנִּיחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת פֵּאָה הָרְאוּיָה לָהּ. וְאִם הִנִּיחַ מִשָּׂדֶה עַל חֲבֶרְתָּהּ אֵינָהּ פֵּאָה:

 כסף משנה  אין מניחין את הפאה וכו'. ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה. ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת:

ב הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה כֻּלָּהּ מִין אֶחָד וְהָיָה נַחַל בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁךְ. אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְצֹר מַה שֶּׁבִּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ כְּאַחַת וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מוֹשֶׁכֶת וּקְבוּעָה. הֲרֵי זֶה כִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת וְנוֹתֵן פֵּאָה מִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ וּמִצַּד זֶה לְעַצְמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'. הכל משנה בפרק שני דפאה. ומ''ש גבי נחל אע''פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת. שם בירושלמי. ומ''ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת. במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת''ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ''ל שהוא מפרש דד''ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז''ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ''ל. והתוספתא פ''ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר''י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה''פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע''פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר''י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ''ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ''ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר''י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב"ק ס"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע''פ שאינו מושך. ואע''פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע''כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע''פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ''ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה''ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני:

ג וְכֵן אִם הָיָה מַפְסִיק דֶּרֶךְ הַיָּחִיד שֶׁהוּא רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים הָרָחָב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. * אֲבָל שְׁבִיל הַיָּחִיד וְהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אוֹ שְׁבִיל הָרַבִּים פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אִם הָיָה קָבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים מַפְסִיק. וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מַפְסִיק אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשָׂדֶה אַחַת:

 ההראב"ד   אבל שביל היחיד וכו'. א''א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה. משנה בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ט:): וכתב הראב''ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א''א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט''ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ"ב ה"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים:

ד * הָיָה מַפְסִיק בָּהּ אֶרֶץ בּוּרָה שֶׁאֵינָה זְרוּעָה וְלֹא חֲרוּשָׁה. אוֹ אֶרֶץ נִירָה וְהִיא שֶׁנֶּחֶרְשָׁה וְלֹא נִזְרְעָה. אוֹ שֶׁהִפְסִיק בָּהּ זֶרַע אַחֵר. כְּגוֹן שֶׁהָיָה חִטִּים מִכָּאן וְחִטִּים מִכָּאן וּשְׂעוֹרִים בָּאֶמְצַע. אוֹ שֶׁקָּצַר בְּאֶמְצָעָהּ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁתָּבִיא שְׁלִישׁ וְחָרַשׁ מָקוֹם שֶׁקָּצַר. הֲרֵי זוֹ נִפְסֶקֶת לִשְׁתֵּי שָׂדוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ כִּשְׁלֹשָׁה תְּלָמִים שֶׁל פָּתִיח וְהוּא פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשָׂדֶה קְטַנָּה שֶׁהִיא חֲמִשִּׁים אַמָּה שֶׁל שְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה יְתֵרָה עַל זוֹ אֵין הַבּוּר אוֹ הַנִּיר מַפְסִיקָהּ לִשְׁתַּיִם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בּוֹ רֹחַב בֵּית רֹבַע. אֲבָל זֶרַע אַחֵר כָּל שֶׁהוּא מַפְסִיק בָּהּ:

 ההראב"ד   היה מפסיק ארץ בורה וכו'. א''א באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר' יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר' יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא. ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט. ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש''מ כי הדדי נינהו:

 כסף משנה  ומ''ש או שקצר באמצעה וכו'. שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר''מ וחכ''א אינו מפסיק אא''כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י''ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח''כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: ומ''ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח. שם בירושלמי. ומה שכתב והוא פחות מבית רובע. כן משמע שם בירושלמי. ומה שכתב בד''א בשדה קטנה וכו'. גם זה שם בירושלמי. ומה שכתב אא''כ היה בו רוחב בית רובע. גם זה משמע שם בירושלמי. ומ''ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר''י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר''י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ''ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר''י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: כתב הראב''ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר''ש בירושלמי וגירסת הראב''ד נראה שיש בה ט''ס:

ה אֲכָלָהּ גּוֹבַאי אוֹ קִרְסְמוּהָ נְמָלִים בְּאֶמְצָעָהּ אִם חָרַשׁ מָקוֹם שֶׁאָכְלוּ הֲרֵי זֶה מַפְסִיק:

 כסף משנה  אכלה גובאי או וכו'. ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (דף ע"א:):

ו הַזּוֹרֵעַ בָּהָר שֶׁאֵינוֹ כֻּלּוֹ שָׁוֶה אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תִּלִּים גְּבוֹהִים וּמְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת עֲמֻקּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲרשׁ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ וּלְזָרְעוֹ כְּאַחַת אֶלָּא נֶחְרָשׁ הַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַנָּמוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כְּשָׂדֶה אַחַת וּמַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת בְּסוֹף הָהָר עַל כָּל הָהָר:

 כסף משנה  הזורע בהר שאינו וכו'. משנה בפ''ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו:

ז מַדְרֵגוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וְאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִים נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכּל. הָיוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רָאשֵׁי הַשּׁוּרוֹת מְעֹרָבִין נוֹתֵן מֵאַחַת עַל הַכּל. הָיָה סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשָּׂדֶה. אִם עוֹקֵר הוּא אֶת הַמַּחְרֵשָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנָהּ מִצַּד זֶה מַפְסִיק. וְאִם לָאו אֵינוֹ מַפְסִיק:

 כסף משנה  מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק. שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר''ל היה שם סלע ע''פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה''פ אה''נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע''פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא''כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר''ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ''ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ''ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ''ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ''ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר''ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי''ל ע''פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה:

ח הַזּוֹרֵעַ שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת בֵּין הָאִילָנוֹת וְאֵין כָּל הַזֶּרַע מְעֹרָב נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַשָּׂדֶה. שֶׁדָּבָר יָדוּעַ שֶׁשָּׂדֶה אַחַת הִיא וּמִפְּנֵי מְקוֹם הָאִילָנוֹת נֶחְלַק הַזֶּרַע:

 כסף משנה  הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'. משנה ריש פ''ג דפאה וכב''ה:

ט * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ הָאִילָנוֹת כָּל עֲשָׂרָה בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה. אֲבָל אִם הָיוּ כָּל עֲשָׂרָה אִילָנוֹת בְּיוֹתֵר מִבֵּית סְאָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן. שֶׁהֲרֵי הָאִילָנוֹת מְרֻחָקִים הַרְבֵּה וְלֹא מִפְּנֵי הָאִילָנוֹת זָרַע מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת:

 ההראב"ד   בד''א בשהיו האילנות וכו' עד זרע מלבנות מלבנות. א''א אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב''ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב''ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב''ש עבדין לון כרצופין וכו' לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשהיו האילנות וכו'. שם בירושלמי: וכתב הראב''ד א''א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב''ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב''ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים:

י וְכֵן מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת לְכָל הַבְּצָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיָּרָק מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן וּמְשִׂימָם מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת:

 כסף משנה  וכן מלבנות הבצלים וכו'. משנה שם ופסק כחכמים:

יא שָׂדֶה שֶׁכֻּלָּה זְרוּעָה מִין אֶחָד וְכֵיוָן שֶׁהִתְחִילוּ בָּהּ מְקוֹמוֹת לִיבַשׁ עָקַר אוֹ תָּלַשׁ מַה שֶּׁיָּבַשׁ מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּשְׁאַר הַלַּח מְפֹרָד מַלְבְּנוֹת מַלְבְּנוֹת מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. אִם הָיָה דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שָׁם לִזְרֹעַ מֵאוֹתוֹ הַמִּין עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת כְּגוֹן שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ פֵּאָה מִכָּל מַלְבֵּן וּמַלְבֵּן. שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת נִזְרְעוּ. וְאִם הָיָה מִין אֶחָד שֶּׁזּוֹרְעִין אוֹתוֹ שָׂדוֹת כְּגוֹן תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת נוֹתֵן אַחַת לַכּל:

 כסף משנה  שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'. משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר''ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ''א מאחד על הכל ומודים חכמים לר''ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד:

יב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה יָבֵשׁ מִכָּאן וְיָבֵשׁ מִכָּאן וְלַח בָּאֶמְצַע. אֲבָל לַח מִכָּאן וּמִכָּאן וְיָבֵשׁ בָּאֶמְצַע מַנִּיחַ מִן הַיָּבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִן הַלַּח בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 ההראב"ד   בד''א כשהיה יבש מכאן וכו' עד ולח בפני עצמו. א''א ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר''מ בשיטת ר''ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר' מאיר אומר וכו' מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר''מ היכן היא מ''מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי''א דר''מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע''פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'. שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר''י אתיא דר''מ בשיטת ר''ע רבו (כמו דר"ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא''ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר''ע וא''כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב''ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה''פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א''א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר''ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את''ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ''ש ולא ידעינן הא דר''מ היכן היא עם היות שהראב''ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ע"א:) גמרא ערוכה והוא ז''ל כתבו בלשון י''א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: ודע דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה''ר שלמה שיביל''יו ז''ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע''כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה''ק דר''י אמר עלה דההיא דר''מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה''נ לרבי מאיר דס''ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר''ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר''ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר''ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר''ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר''מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב''ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס''ל דמאי דא''ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ''ב. ודברי הראב''ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב''ם נכונים בעיני עכ''ל:

יג שָׂדֶה שֶׁזְּרָעָהּ בְּצָלִים אוֹ פּוֹלִים אוֹ אֲפוּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִמְכֹּר מִקְצָתָן לַחִין בַּשּׁוּק וּמַנִּיחַ מִקְצָת הַשָּׂדֶה יָבֵשׁ וְיַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ גֹּרֶן. חַיָּב לְהַנִּיחַ פֵּאָה לְזֶה שֶׁמּוֹכֵר לַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלָזֶה שֶׁקּוֹצֵר אוֹתוֹ יָבֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  שדה שזרעה וכו'. גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו':

יד הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גֳּרָנוֹת מַנִּיחַ פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּפֵאָה לְמִין זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  הזורע את שדהו וכו'. משנה בפרק ב' דפאה:

טו זָרַע שְׁנֵי זְרָעִים מִמִּין אֶחָד כְּגוֹן שֶׁזְּרָעָהּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים אוֹ שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים. אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גֳּרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

טז הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵּאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁקָּצְרוּ חֲצִי הַשָּׂדֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ. זֶה שֶׁלָּקַח הַקָּצִיר אֵינוֹ מַפְרִישׁ כְּלוּם. וְזֶה שֶׁלָּקַח הַקָּמָה מַפְרִישׁ עַל הַחֵצִי שֶׁלָּקַח בִּלְבַד. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְקָצְרוּ הַחֵצִי הָאַחֵר בְּשֻׁתָּפוּת. כָּל אֶחָד מֵהֶן מַפְרִישׁ מֵחֶלְקוֹ שֶׁבַּקָּמָה עַל חֵלֶק חֲבֵרוֹ שֶׁבַּקָּמָה אֲבָל לֹא עַל הַחֵצִי שֶׁנִּקְצַר:

 כסף משנה  האחין שחלקו נותנין וכו'. משנה פ''ג דפאה: השותפין שקצרו וכו'. שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו:

יז שָׂדֶה שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיָהּ עַד שְׁלִישׁ וְחֶצְיָהּ לֹא הִגִּיעַ. וְהִתְחִיל וְקָצַר בְּחֵצִי שֶׁהִגִּיעַ חֶצְיוֹ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאָה כֻּלָּהּ שְׁלִישׁ וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיעַ בַּתְּחִלָּה. מַפְרִישׁ מִן הָרִאשׁוֹן עַל הָאֶמְצָעִיִּים וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹן וְעַל הָאַחֲרוֹן :

 כסף משנה  שדה שהגיע וכו'. ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר''י קורקוס ז''ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה''ר שלמה אישביל''י ז''ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ''ל:

יח הַמּוֹכֵר מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת מִשָּׂדֵהוּ לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה. אִם מָכַר כָּל הַשָּׂדֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת מֵחֶלְקוֹ שֶׁלָּקַח. וְאִם הִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצֹר וּמָכַר מִקְצָת וְשִׁיֵּר מִקְצָת. בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹתֵן פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר נִתְחַיֵּב בַּכּל. וְאִם מָכַר תְּחִלָּה מַפְרִישׁ הַלּוֹקֵחַ עַל מַה שֶּׁלָּקַח וּבַעַל הַשָּׂדֶה עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר:

 כסף משנה  המוכר מקומות וכו'. משנה (פאה פ"ג מ"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א''ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר''י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר''י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס''פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר''י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע''פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס''פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא''ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. ומ''ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'. פשוט הוא:

יט שְׂדֵה אִילָן אֵין מַפְסִיק בָּהּ אֶלָּא גָּדֵר גָּבוֹהַּ הַמַּבְדִּיל בֵּין הָאִילָנוֹת. אֲבָל אִם הָיָה הַגָּדֵר מַבְדִּיל מִלְּמַטָּה וְהַבַּדִּים וְהַפְּאֵרוֹת מְעֹרָבִין מִלְּמַעְלָה וְנוֹגְעִין בַּגָּדֵר עַל גַּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּשָׂדֶה אַחַת וְנוֹתֵן פֵּאָה לַכּל:

כ שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אִילָן אֶחָד נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ:

כא * הֶחָרוּבִין כָּל שֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּצַד חָרוּב זֶה וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בְּצַד חָרוּב זֶה וְרוֹאִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי הֵן כֻּלָּן שָׂדֶה אַחַת וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן. הָיוּ שְׁנֵי הַצְּדָדִין רוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים וְאֵין הַצְּדָדִים רוֹאִין זֶה אֶת זֶה מַפְרִישׁ מִצַּד אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים עַל הָאֶמְצָעִיִּים וּמִן הָאֶמְצָעִיִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל לֹא יַפְרִישׁ מִצַּד זֶה עַל הַצַּד הָאַחֵר:

 ההראב"ד   החרובין כל שאדם עומד וכו'. א''א לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע''פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה:

 כסף משנה  (יט-כא) שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן. משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: וכתב הראב''ד א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'. ירושלמי שם:

כב הַזֵּיתִים כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהֶן בְּרוּחַ אַחַת מֵרוּחוֹת הָעִיר כְּגוֹן זֵיתִים שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲרַב הָעִיר כֻּלָּן אוֹ בְּמִזְרָחָהּ הֲרֵי הֵן כְּשָׂדֶה אַחַת וּפֵאָה אַחַת לְכֻלָּן:

 כסף משנה  הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'. שם במשנה:

כג הַבּוֹצֵר אֶת מִקְצָת כַּרְמוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי לְהָקֵל מֵעַל הַגֶּפֶן עַד שֶׁיִּמְצְאוּ שְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת רֶוַח וַיּוֹסִיפוּ הוּא הַנִּקְרָא מֵדֵּל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבּוֹצֵר מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ מֵדֵּל וּלְפִיכָךְ נוֹתֵן מִן הַנִּשְׁאָר פֵּאָה הָרְאוּיָה לַכּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּצַר לַשּׁוּק. אֲבָל אִם הֵדֵּל לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אֵינוֹ נוֹתֵן פֵּאָה לְזֶה שֶׁהֵדֵּל. הֵדֵּל לְהָבִיא בְּבֵיתוֹ נוֹתֵן מִן הַנִּשְׁאָר שֶׁהִנִּיחַ לִדְרֹךְ פֵּאָה אַחַת הָרְאוּיָה לַכּל:

 כסף משנה  הבוצר מקצת כרמו וכו'. משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א''ר יודא בד''א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א''ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע''מ להדל אבל אם עיבה ע''מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. ומ''ש רבינו כבר בארנוהו. בפ''ב:

הלכות מתנות עניים - פרק רביעי

א אֵיזֶהוּ לֶקֶט זֶה הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ הַמַּגָּל בִּשְׁעַת קְצִירָה אוֹ הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ כְּשֶׁמְּקַבֵּץ הַשִּׁבֳּלִים וְיִקְצֹר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹפֵל שִׁבּלֶת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. אֲבָל אִם נָפְלוּ שָׁלֹשׁ כְּאֶחָד הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה. וְהַנּוֹפֵל מֵאַחַר הַמַּגָּל אוֹ מֵאַחַר הַיָּד אֲפִלּוּ שִׁבּלֶת אַחַת אֵינָהּ לֶקֶט:

 כסף משנה  אי זהו לקט וכו'. משנה בפ''ד דפאה. ומ''ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'. משנה פ''ו דפאה וכב''ה. ומ''ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'. משנה בפ''ד:

ב הָיָה קוֹצֵר בַּיָּד בְּלֹא מַגָּל הַנּוֹפֵל מִתּוֹךְ יָדוֹ אֵינוֹ לֶקֶט. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ דְּבָרִים הַתּוֹלְשִׁים אוֹתָם הַנּוֹפֵל מִתַּחַת יָדוֹ לֶקֶט. הָיָה קוֹצֵר אוֹ תּוֹלֵשׁ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתָּלֵשׁ וְאַחַר שֶׁקָּצַר מְלֹא זְרוֹעוֹ אוֹ תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ עַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

 כסף משנה  היה קוצר ביד וכו'. ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (דף קל"ז:). ומ''ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו' בפ' ראשית הגז: היה קוצר או תולש וכו'. פ''ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא:

ג הָיָה קוֹצֵר וְנִשְׁאֲרָה שִׁבּלֶת אַחַת שֶׁלֹּא נִקְצְרָה וְנִקְצַר כָּל שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ. אִם הָיָה רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה שֶׁבְּצִדָּהּ וִיכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים:

 כסף משנה  היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'. משנה בפ''ה דפאה:

ד הָיוּ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. הַפְּנִימִית יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה וְהַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַפְּנִימִית וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר עִם הַקָּמָה. הַפְּנִימִית נִצֶּלֶת וּמַצֶּלֶת אֶת הַחִיצוֹנָה שֶׁהֲרֵי הִיא כְּנוֹפֶלֶת מִתּוֹךְ הַמַּגָּל וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְרָה. וְהַשִּׁבֳּלִים שֶׁבִּקֵּשׁ הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה:

 כסף משנה  ומ''ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע''פ שעדיין לא נקצרה קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה''ב. וי''ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז''א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע''י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה. תוספתא פ''ב:

ה הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים וְנִתְעָרֵב קָצִיר שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה עִם הַלֶּקֶט אוֹמְדִין אֶת הַשָּׂדֶה כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר זֶה אַרְבָּעָה קַבִּין תְּבוּאָה לְכָל בֵּית כּוֹר:

 כסף משנה  הרוח שפיזרה את העמרים וכו'. משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב''ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב''ג לא אתי לאפלוגי את''ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש''י פרק המקבל (דף ק"ה:). ומ''ש מפני שזה אונס שם בירושלמי מקשה xx (מ"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע''ג לקטן של עניים. ומ''ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'. שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל:

ו לֶקֶט שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ וְלֹא לְקָטוּהוּ עֲנִיִּים וּבָא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִגְדִּישׁ אֶת הַקָּצִיר שֶׁלּוֹ עַל הָאָרֶץ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מְפַנֶּה הַגָּדִישׁ שֶׁלּוֹ כֻּלּוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְכָל הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ כֻּלָּן לָעֲנִיִּים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זוֹ הִיא מֵהֶם שֶׁהָיְתָה לֶקֶט וּסְפֵק מַתְּנוֹת עֲנִיִּים לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-כב) 'תַּעֲזֹב' הַנַּח לִפְנֵיהֶם מִשֶּׁלְּךָ:

 כסף משנה  לקט שנפל לארץ וכו'. משנה שם:

ז וְלָמָּה אֵין אוֹמְדִין אוֹתָהּ וְלִתֵּן לָעֲנִיִּים מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת לֶקֶט. מִפְּנֵי שֶׁעָבַר וְהִגְדִּישׁ עַל הַלֶּקֶט קְנָסוּהוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג וַאֲפִלּוּ הָיָה הַלֶּקֶט שְׂעוֹרִים וְהִגְדִּישׁ עָלָיו חִטִּין. וַאֲפִלּוּ קָרָא לָעֲנִיִּים וְלֹא בָּאוּ אֲפִלּוּ הִגְדִּישׁוּהוּ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן לָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים. ירושלמי שם:

ח הַצָּרִיךְ לְרַבֵּץ אֶת שָׂדֵהוּ קֹדֶם שֶׁיִּלְקְטוּ הָעֲנִיִּים לֶקֶט שֶׁבָּהּ אִם הֶזֵּקוֹ מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מֻתָּר לְרַבֵּץ. וְאִם הֶפְסֵד הַלֶּקֶט מְרֻבֶּה עַל הֶפְסֵדוֹ אָסוּר לְרַבֵּץ. וְאִם קִבֵּץ אֶת כָּל הַלֶּקֶט וְהִנִּיחוֹ עַל הַגָּדֵר עַד שֶׁיָּבוֹא הֶעָנִי וְיִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִדַּת חֲסִידוּת:

 כסף משנה  הצריך לרבץ שדהו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ''ב. ומה שכתב הרי זה מדת חסידות. כן משמע שם:

ט זְרָעִים הַנִּמְצָאִים בְּחוֹרֵי הַנְּמָלִים. אִם הָיוּ הַחוֹרִים בְּתוֹךְ הַקָּמָה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. שֶׁאֵין לָעֲנִיִּים מַתָּנָה בְּתוֹךְ הַקָּמָה. וְאִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְצַר הֲרֵי זֶה שֶׁל עֲנִיִּים שֶׁמָּא מִן הַלֶּקֶט גְּרָרוּהוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא שָׁחוֹר אֵין אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה שֶׁסְּפֵק הַלֶּקֶט לֶקֶט:

 כסף משנה  הזרעים הנמצאים בחורי וכו'. משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר''מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (דף קל"ד) דהלכה כר''מ. ומה שכתב ואע''פ שנמצא שחור וכו'. שם בירושלמי x:

י שִׁבּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּגָדִישׁ הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ שְׁתֵּי שִׁבּוֹלוֹת וְאוֹמֵר עַל אַחַת מֵהֶן אִם הַלֶּקֶט הִיא זוֹ הֲרֵי הִיא לָעֲנִיִּים וְאִם אֵינָהּ לֶקֶט הֲרֵי הַמַּעַשְׂרוֹת (שֶׁהִיא) שֶׁחַיֶּבֶת בָּהֶן שִׁבּלֶת זוֹ קְבוּעִים בְּשִׁבּלֶת שְׁנִיָּה. וְחוֹזֵר וּמַתְנֶה כֵּן עַל שִׁבּלֶת שְׁנִיָּה וְנוֹתֵן אַחַת מֵהֶן לֶעָנִי וְהָאַחֶרֶת תִּהְיֶה מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'. משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה''ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א''ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא''ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה''ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה''ז יפה וכו' ומ''מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ''ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח''כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ''ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה''ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ''ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס''ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה''ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. ומ''ש ונותן לו אחת מהן. ה''פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין:

יא לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֵל עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. אֲבָל הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַמּוֹכֵר קָמָתוֹ לַחֲבֵרוֹ לִקְצֹר יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. וְיֵשׁ לַפּוֹעֵל לְהָבִיא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לְלַקֵּט אַחֲרָיו. וַאֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ לִטּל חֲצִי הַקָּצִיר אוֹ שָׁלִישׁוֹ אוֹ רְבִיעוֹ בִּשְׂכָרוֹ:

 כסף משנה  לא ישכור אדם את הפועל וכו'. משנה פ''ה דפאה. ומ''ש אבל האריסין והחכירין. תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. ומ''ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו. בפ' שנים אוחזין (דף י"ב) וכר''י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה:

יב מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לְלַקֵּט אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶחָד וּמוֹנֵעַ אֶחָד אוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה''ז גוזל את העניים. משנה בפ''ה דפאה:

יג וְאָסוּר לְאָדָם לְהַרְבִּיץ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעֲנִיִּים וְיִבְרְחוּ. הָיוּ שָׁם עֲנִיִּים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִטּל לֶקֶט אִם יָכוֹל בַּעַל הַבַּיִת לִמְחוֹת בְּיָדָן מְמַחֶה וְאִם לָאו מְנִיחָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

 כסף משנה  ואסור לאדם להרביץ וכו'. בפרק שנים אוחזין (דף י"ב): היו שם עניים וכו'. תוספתא דפאה פ''ג:

יד הַמַּפְקִיר אֶת הַלֶּקֶט עִם נְפִילַת רֻבּוֹ אֵינוֹ הֶפְקֵר מֵאַחֵר שֶׁנָּשַׁר רֻבּוֹ אֵין לוֹ בּוֹ רְשׁוּת:

 כסף משנה  המפקיר את הלקט וכו'. ברפ''ה דתמורה (דף כ"ח) ופירש רש''י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים:

טו אֵי זֶהוּ פֶּרֶט זֶה גַּרְגֵּר אֶחָד אוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים הַנִּפְרָטִים מִן הָאֶשְׁכּוֹל בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּבַת אַחַת אֵינוֹ פֶּרֶט:

 כסף משנה  איזהו פרט וכו'. משנה פ''ו דפאה וכב''ה:

טז הָיָה בּוֹצֵר וְכָרַת אֶת הָאֶשְׁכּוֹל וְהֻסְבַּךְ בְּעָלָיו וְנָפַל לָאָרֶץ וְנִפְרַט אֵינוֹ פֶּרֶט. הָיָה בּוֹצֵר וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאֶשְׁכּוֹלוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי אֶשְׁכּוֹל הַנִּמְצָא שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט (וְכֵן אֶשְׁכּוֹל שָׁלֵם שֶׁנִּפְרַט שָׁם הֲרֵי הוּא פֶּרֶט). וְהַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בּוֹצֵר הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  היה בוצר וכרת את וכו'. משנה פ''ז דפאה: היה בוצר ומשליך לארץ וכו'. בפ''ו דפאה בירושלמי ר' אליעזר בשם רבי חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט והתניא שני גרגרים פרט רבי אמי וכו' בקוצר ומניח תחת הגפן ומשמע לרבינו דתרי אמוראי אליבא דר' חייא חד אמר חצי אשכול וחד אמר אפילו אשכול שלם. ובספר רבינו מוגה מצאתי כתוב וכן אשכול שלם שנפרט שם הוא פרט ולפי זה פסק כתני רבי חייא דמשמע שזה מה שהיה שגור בפני בני הישיבה משם רבי חייא ולא כדאמר ר' אליעזר בשמו דהוי ר''א יחיד לגבי בני הישיבה. ועוד כיון דספיקא הוא אית לן למפסק כמאן דמזכה את העניים כדאיתא בספ''ד דפאה ומשמע ליה דה''פ או אשכול שלם שנפרט קאמר: והמניח את הכלכלה וכו'. משנה פרק ז' דפאה:

יז אֵי זוֹ הִיא עוֹלֶלֶת זֶה אֶשְׁכּוֹל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ מְעֻבֶּה כְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאֵין לוֹ כָּתֵף. וְאֵין עֲנָבָיו נוֹטְפוֹת זוֹ עַל זוֹ אֶלָּא מְפֻזָּרוֹת. יֵשׁ לָהּ כָּתֵף וְאֵין לָהּ נֶטֶף אוֹ יֵשׁ לָהּ נֶטֶף וְאֵין לָהּ כָּתֵף הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַכֶּרֶם. וְאִם סָפֵק לָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  איזוהי עוללת וכו'. ג''ז משנה שם אי זו היא עוללת כל שאין לה כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף לבעה''ב אם ספק לעניים:

יח * אֵי זוֹ הִיא כָּתֵף פְּסִיגִין הַמְחֻבָּרוֹת בְּשִׁדְרָה זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. נֶטֶף עֲנָבִים הַמְחֻבָּרוֹת בְּשִׁדְרָה וְיוֹרְדוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעֲנָבִים שֶׁבָּעוֹלֵלוֹת נוֹגְעִין בְּפַס יָדוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹלָל מִפְּנֵי שֶׁהוּא לִשְׁאָר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת כְּעוֹלָל לְאִישׁ:

 ההראב"ד   אי זהו כתף פסיגין המחוברות וכו'. א''א לא כן הסוגיא בגמרא שהרי הקשו על זה והאמר רבי חייא מעשה ששקלו עוללת אחת בציפורי שבעה ליטרין אלמא לענין פיטור אתמר שאף על פי שאין לה לא כתף ולא נטף אם גדול שלא יכנסו כל ענביו בפס ידו אינו לעניים ועל זה הקשו א''כ היאך היה שהיה משקלו ז' ליטרין וחזרו ואמרו שאם נתנו ע''ג טבלא שיהיו כולן נוגעות בטבלא שהם מעטין וכולן יורדים ונוגעים בה וכשהם מרובים אי אפשר שיגעו כולם מפני שהן מרובין:

 כסף משנה  ומ''ש איזהו כתף וכו' עד ויורדות. שם בירושלמי. ומ''ש והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו. ג''ז שם בירושלמי איזהו כתף פסיגים זו ע''ג זו איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ר' בא בשם רב יהודה והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו לא כן א''ר חייא מעשה שלקחו עוללות שבע לטריות בצפורי א''ר חנינא שאם נתנה ע''ג טבלא וכן שיהיו כולן נוגעות בטבלא. ורבינו שמשון כתב בירושלמי אמרינן איזהו כתף פסיגין זה ע''ג זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו פסיגין המחוברות בשדרה זו ע''ג זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול היא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברין בו שבהם הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה שדרה (דדמי לשדרה) שהצלעות מחוברות (בה) ולאותן אשכולות קטנים קרי פסיגין וכו' מלשון נתחים כדכתיב ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגוהי שהם נתחים של אשכול וכשהפסיגין שוכבים זה ע''ג זה כמשוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרים בשדרה אין כאן כתף. ונטף הם גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלויים שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף עכ''ל. ודבריו מתיישבים יותר ממה שפירש ה''ר אליה מזרחי בבאורו לרש''י פרשת קדושים: והראב''ד כתב לא כן הסוגיא בגמרא וכו'. וממה שהשיג הראב''ד על דברי רבינו וכתב אלמא לענין פיטור אתמר נראה שהוא סובר שמ''ש רבינו והוא שיהיו כל הענבים וכו' לאין לה נטף קאי לומר דלא מיקרי אין לה נטף למהוי לעניים אא''כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים לא הוי לעניים אלא לבעה''ב. ואני אומר דאי משום הא לא קשיא מפני שאפשר לפרש דברי רבינו דקאי אאיזהו נטף דסמיך ליה לומר דלא מיקרי יש לו נטף למהוי לבעל הבית אא''כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים הוי לעניים אבל אי קשיא הא קשיא דכיון שעל מה שאמר והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו הקשו מדא''ר חייא מעשה ששקלו עוללת אחת וכו' ותירצו שאם נתנה ע''ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא לא ה''ל לכתוב שיהיו נוגעות בפס ידו דהא אידחי ליה אלא כך ה''ל לכתוב שאם נתנה ע''ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא כמסקנא דגמרא. לפיכך נ''ל שרבינו אינו מפרש כפירוש הראב''ד אלא ה''פ והוא שיהיו כולן נוגעות בפס ידו כלומר שאותם ענבים שבשדרה אינה זו ע''ג זו בענין שהתחתונות נוגעות בפס ידו והעליונות אינם נוגעות אלא הם מפוזרות בענין שכלם נוגעות בפס ידו ואז הוי עוללות ולעניים ולפי שהזכיר פס ידו הוה משמע ליה דבעוללת קטן הנכנס בפס ידו הוי עוללת אבל אי הוי גדול אינו עוללת ומש''ה אקשי ליה מדרבי חייא ושני ליה דלאו דוקא נקט פס ידו אלא אורחא דמילתא נקט וה''ה אם היה גדול הרבה הוי עוללת והוא שכשיתנוהו ע''ג טבלא גדולה ביותר יהיו כל הענבים נוגעים בטבלא והשתא להאי פירושא אין כאן חזרה ממה שאמר והוא שיהיו כל הענבים נוגעים בפס ידו. ויש חסרון בספרי רבינו וצריך לכתוב כך יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם: ולמה נקרא וכו'. כ''כ גם רבינו שמשון:

יט וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב לִבְצֹר הָעוֹלֵלוֹת וְלִתְּנָן לָעֲנִיִּים. אֶלָּא הֵן בּוֹצְרִין אוֹתָן לְעַצְמָן וְגַרְגֵּר יְחִידִי הֲרֵי הִיא עוֹלֶלֶת:

 כסף משנה  ואין בעה''ב חייב וכו' x. וגרגיר יחידי הרי היא עוללת. משנה בפ''ז דפאה וכחכמים:

כ זְמוֹרָה שֶׁהָיָה בָּהּ אֶשְׁכּוֹל וּבָאַרְכֻּבָּה שֶׁל זְמוֹרָה עוֹלֶלֶת אִם נִקְרְצָה עִם הָאֶשְׁכּוֹל הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַכֶּרֶם וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא לָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  זמורה שהיה בה וכו'. משנה:

כא כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת הֲרֵי הוּא לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-י) 'וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל' אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת. וְאֵין הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת נוֹהֲגִין אֶלָּא בְּכֶרֶם בִּלְבַד:

 כסף משנה  כרם שכולו עוללות וכו'. ג''ז משנה וכר''ע: ואין הפרט והעוללות נוהגים וכו'. בפרק הזרוע (דף קל"א) בתוספתא פרק ב' דפאה:

כב אֵין הָעֲנִיִּים זוֹכִין לִקַּח פֶּרֶט וְעוֹלֵלוֹת עַד שֶׁיַּתְחִיל בַּעַל הַכֶּרֶם לִבְצֹר כַּרְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-כא) 'וְכִי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל'. וְכַמָּה יִבְצֹר וְיִהְיוּ זוֹכִין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין רְבִיעַ:

 כסף משנה  ואין העניים זוכים ליקח וכו'. בפרק ז' דפאה במשנה אליבא דר''ע. ומ''ש וכמה יבצור וכו'. שם בירושלמי:

כג הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. וְאִם מִשֶּׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים וְיִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָם לַהֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  המקדיש כרמו וכו'. משנה שם. ומה שכתב ויתנו שכר גידולם להקדש, שם לר''י ואמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר''י:

כד הַזּוֹמֵר אֶת הַגֶּפֶן אַחַר שֶׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת הֲרֵי זֶה זוֹמֵר כְּדַרְכּוֹ וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹרֵת הָאֶשְׁכּוֹלוֹת כָּךְ כּוֹרֵת הָעוֹלֵלוֹת:

 כסף משנה  הזומר את הגפן וכו'. ג''ז משנה שם המידל בגפנים וכו'. וכת''ק:

כה נָכְרִי שֶׁמָּכַר כַּרְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל לִבְצֹר חַיָּב בְּעוֹלֵלוֹת. יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים בְּכֶרֶם חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּב וְשֶׁל נָכְרִי פָּטוּר:

 כסף משנה  נכרי שמכר כרמו לישראל וכו'. תוספתא דפאה ספ''ג ומסיים בה וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור פטור מן העוללות ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שהטעם משום דממילא משמע שאחר מי שהיה הכרם בידו אזלינן: ישראל ונכרי שהיו וכו'. בפרק ראשית הגז (דף קל"ה:) שדך למעוטי שותפות נכרי ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לפטור של נכרי בלבד וכרשב''ג דאמר התם הכי לענין תרומה בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות:

כו * בֶּן לֵוִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל וּמָצָא בּוֹ עוֹלֵלוֹת נוֹתְנָן לְעָנִי. וְאִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר:

 ההראב"ד   בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני וכו' עד על מקום אחר. א''א בתוספתא לא אמר כן אלא אינו חושש שמא של עניים הם ואמרו בירושלמי שעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר ועל זה הקשו ועוללות לאו של עניים הם ר' אבין אמר מן הנקרצות עם האשכולות:

 כסף משנה  בן לוי שנתנו לו וכו'. ירושלמי פרק ז' דפאה בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה''ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ועוללות לאו של עני הוא ר' אבין בשם רבנן דתמן אני אומר הנקרצות עם האשכולות: וכתב הראב''ד א''א שעושה אותו תרומת מעשר על מ בתוספתא לא אמר כן וכו'. ורבינו לאו של עניים הם ר' אבין אמ נראה שמפרש דהכי קאמר אומר אני דכי קתני עושה אותם תרומת מעשר במקום אחר דוקא בנקרצות עם האשכולות וקמ''ל דלא גזרינן אטו אינן נקרצות עם האשכולות והתוספתא שהביא הראב''ד אפשר דרבינו גורס חושש ואפילו אי הוה גריס אינו חושש יש לפרש דהכי קאמר אינו חושש לגזור נקרצות עם האשכול אטו אינן נקרצות:

כז * מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים וּבְצָרָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם לֶאֱכל עֲנָבִים פָּטוּר מִן הַפֶּרֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה * וּמִן הָרְבָעִי וְחַיָּב בְּעוֹלֵלוֹת. וְאִם בְּצָרָן לַעֲשׂוֹת יַיִן חַיָּב בַּכּל אֶלָּא אִם כֵּן שִׁיֵּר מִקְצָתָן:

 ההראב"ד   מי שהיו לו חמש גפנים וכו' פטור מן הפרט ומן השכחה. א''א ומן הפאה: ומן הרבעי וחייב בעוללות וכו'. א''א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע''פ ששייר:

 כסף משנה  מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם וכו'. ירושלמי פרק ג' דפאה ובתוספתא פ''ק דפאה: כתב הראב''ד ומן הפאה עכ''ל. נראה שהיה גורס שם כן ואפשר שאע''פ שלא היה גורס כן ומשמע ליה דכיון דפטור מן השכחה ה''ה שפטור מן הפאה. והכי משמע שם בירושלמי ורבינו סמך על מה שכתב בפרק ב' בדין קוטף מלילות מעט מעט ומכניסן לביתו שהוא פטור אף מן הפאה וממנו למד בכרם בבוצר לאכול ענבים ששוים הם ולא בא כאן אלא ללמדנו שחייב בעוללות לפטור מן הרבעי דלא שייכי בתבואה: וכתב עוד הראב''ד אא''כ שייר מקצתן א''א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע''פ ששייר עכ''ל. ומחלוקתן תלוי בפירוש הירושלמי בפרק הנזכר דגרסינן התם ר' זעירא וכו' בשם ר''י המלקט שבלים לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אמר אפילו במגל אמר ר' יוסי והוא ששייר והתני היו לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט (ומן הערלה) ומן הרבעי וחייב בעוללת (אמר ר' יודן וכו') תמן כשבקש לאוכלן ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר עכ''ל. ופשטא דסוגיא משמע דכששייר גורם פיטור למה שקצר או בצר וכשנתכוון לאוכלם מלילות או ענבים פטור אפילו שייר ואם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב''ד ומאי דקתני בסיפא שאם בקש לשתותן והוא ששייר הוי כאילו קאמר אפילו שייר והכי קאמר שאם בקש לשתותן יין חייב והא דאיצטריך לאשמועינן דחייב בששייר דאילו לא שייר פשיטא אבל קשה לזה דאם כן מידחי מאי דאמר רבי יוסי על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר לכך נראה דגרסינן שאם בקש לשתותן יין חייב אא''כ שייר דהשתא אתיא שפיר כר''י דאמר על מלקט לעיסתו פטור והוא ששייר. ונראה שזאת היתה גירסת רבינו והר''י קורקוס ז''ל כתב שפשט דברי הירושלמי כדברי רבינו וה''פ שאם בקש לשתותם יין והוא ששייר דאז פטור אבל אם לא שייר חייב והוא מ''ש ר''י על שבלים לעיסתו דפטור וקאמר ששייר דליין ולעיסה חד דינא אית להו:

הלכות מתנות עניים - פרק חמישי

א הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה. שְׁכָחוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים. שְׁכָחוּהוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ וְהָיוּ שָׁם אֲחֵרִים עוֹבְרִין וְרוֹאִין אוֹתָן בְּעֵת שֶׁשְּׁכָחוּהוּ. אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשְׁכְּחוּהוּ כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עֹמֶר הַטָּמוּן אִם נִשְׁכָּח הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

 כסף משנה  העומר ששכחוהו וכו'. משנה פרק חמישי דפאה. ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'. שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא. ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה. בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה:

ב הָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה בָּעִיר וְאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַפּוֹעֲלִים שָׁכְחוּ עֹמֶר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּשְׁכָחוּהוּ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה בַּשָּׂדֶה וְאָמַר כֵּן וּשְׁכָחוּהוּ אֵינָהּ שִׁכְחָה שֶׁהַשָּׁכוּחַ מֵעִקָּרוֹ בַּשָּׂדֶה הוּא הַשִּׁכְחָה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִלּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה' וְלֹא בָּעִיר:

 כסף משנה  היה בעל השדה בעיר וכו'. בירושלמי ספ''ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (דף י"א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת''ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ''ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ''ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס''ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע''ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי:

ג עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ סָמוּךְ לַגַּפָּה אוֹ לַגָּדִישׁ אוֹ לַבָּקָר אוֹ לַכֵּלִים וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה:

 כסף משנה  עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש. משנה פ''ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. ומ''ש או שהחזיק בו וכו'. משנה פ''ו דפאה: אבל אם נטלו ממקום למקום אע''פ שהניחו סמוך לגפה וכו'. משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע''פ שהניחו סמוך לגפה וכו':

ד * נָטַל עֹמֶר לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח אֶת שְׁנֵיהֶן. אִם זָכַר הָעֶלְיוֹן קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ אֵין הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה וְאִם לָאו הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה:

 ההראב"ד   נטל עומר להוליכו לעיר. א''א הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר''ש שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה וא''ר זעירא דדוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע''פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אעפ''כ הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון:

 כסף משנה  נטל עומר להוליכו לעיר וכו'. שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (דף מ"ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון: וכתב הראב''ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי''ל כר''ש אלא כת''ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר''ש דהתחתון אינו שכחה וה''ק ע''כ לא פליג ת''ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת''ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את''ק דהלכתא כוותיה:

ה עָפוּ עֳמָרָיו בְּרוּחַ חֲזָקָה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְשָׁכַח שָׁם עֹמֶר אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ'. אֲבָל אִם פִּזֵּר הָעֳמָרִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְשָׁכַח הֲרֵי זוֹ שִׁכְחָה:

 כסף משנה  עפו עמריו וכו'. בר''פ עגלה ערופה (דף מ"ה):

ו הַנּוֹטֵל עֹמֶר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְשָׁכַח הָרְבִיעִי. אִם הָיָה שָׁם שִׁשִּׁי אֵין הָרְבִיעִי שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל הַחֲמִישִׁי. וְאִם הָיוּ חֲמִשָּׁה בִּלְבַד מִשֶּׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי לִטּל הַחֲמִישִׁי הֲרֵי הָרְבִיעִי שִׁכְחָה:

 כסף משנה  הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'. ירוש' בפ''ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה''ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ''ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ''ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר''ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ''ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח''כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש''ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ''ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע''פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב''ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה''ב עכ''ל:

ז  שְׁנֵי עֳמָרִים מְעֻרְבָּבִין וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּטּל אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו:

 כסף משנה  שני עמרים מעורבבין וכו'. גם זה ירושלמי שם. נ''א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ''ג:

ח הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמוּנִין בָּאָרֶץ יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח קָמָה אוֹ שֶׁעִמֵּר בַּלַּיְלָה וְשָׁכַח עֹמֶר וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁכַח יֵשׁ לָהֶן שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה הַסּוּמָא אוֹ הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה מִתְכַּוֵּן לִטּל אֶת הַגַּס אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְכָל הָאוֹמֵר הֲרֵינִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטּל יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה שֶׁכָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:

 כסף משנה  הלוף והשום וכו'. משנה פ''ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה: הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל. גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר''ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים:

ט תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה לְהַאֲכִילָהּ לִבְהֵמָה. וְכֵן אִם קְצָרָהּ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת וְלֹא עֲשָׂאָהּ עֳמָרִים. וְכֵן הַשּׁוּמִים וְהַבְּצָלִים שֶׁתְּלָשָׁן אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לְהִמָּכֵר לַשּׁוּק וְלֹא עֲשָׂאָן עֳמָרִים לְהַעֲמִיד מֵהֶן גֹּרֶן אֵין לָהֶם שִׁכְחָה:

 כסף משנה  תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה. גם זה משנה שם:

י הַקּוֹצֵר שֶׁהִתְחִיל לִקְצֹר מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. שֶׁל אַחֲרָיו שִׁכְחָה וְשֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ' אֵינוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ לְאַחֲרָיו. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב שִׁכְחָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב אֵינוֹ שִׁכְחָה:

 כסף משנה  הקוצר שהתחיל לקצור וכו'. גם זה משנה שם:

יא * שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ לִקְצֹר מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶן. שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁלְּפָנָיו הוּא לַאֲחוֹרָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן בְּמָקוֹם שֶׁהִתְחִילוּ מִמֶּנּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֹרָב עִם הַשּׁוּרוֹת שֶׁמִּן הַמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְהֵן מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ. וְכֵן הַשּׁוּרוֹת שֶׁל עֳמָרִים שֶׁפִּינוּ אוֹתָן לְגֹרֶן וְהִתְחִילוּ שְׁנַיִם מֵאֶמְצַע שׁוּרָה וְשָׁכְחוּ עֹמֶר בָּאֶמְצַע בֵּין אֲחוֹרֵיהֶן אֵינוֹ שִׁכְחָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרָה שֶׁמִּן מַעֲרָב לַמִּזְרָח שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ וְהִיא מוֹכָחַת עָלָיו שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ:

 ההראב"ד   שנים שהתחילו לקצור מאמצע השדה וכו' עד והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. א''א זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים והטעם לפניו דהוי שכחה אע''פ שאפשר שיהא העומר השכוח בראש שורה ממזרח למערב אפילו הכי כיון שהוא וחבירו מעמרין מצפון לדרום הרי עשו את האמצעי לשורה החיצונה והוי שכחה אבל מה שהניח לאחריו אפשר שהניח אותו ראש לשורה ממזרח למערב. ובירושלמי מתפרש שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים והן נידונין צפון ודרום או מזרח ומערב ולעולם ראש שורה אינה שכחה. ולכן ראיתי לפרש אותה פיסקא כי לא האירו אותה לא המחבר הזה ולא הרב היוני שפירש המשניות. הפסקא הראשונה ראשי השורות עומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינה שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינה שכחה יחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו ולאחריו מה שלפניו אינה שכחה שלאחריו שכחה מפני שהוא בלא תשוב זה הכלל כל שהוא בלא תשוב וכו'. אלו שלש פסקות צריכות לפנים. הפסקא הראשונה מפרש לה בירושלמי עומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים עומר אחד מהן צפון ודרום ושכח אחד מהן אינו שכחה מפני שנידון מזרח ומערב פירוש וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות ונידונת מזרח ומערב וראש שורה אינה שכחה הילכך אין הדבר מתברר באמצעית שיהו שכחה עד שיעמור עומר שכנגד פניו ונראה איך ילך שאם ילך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום ואין אחד מהאמצעים שבאותה שורה ראש שורה ואם שכחה אחריו אינה שכחה שאין לו מוכיח וכשהתחיל מאמצע שורה קאמר כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ואלו הן ראשי שורות וכו' אבל אם ילך ממזרח למערב הרי האמצעית גם כן ראשי שורות והכל מודים שאינה שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו שהכל מודים לו. הדר אמר אלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום וכו' אם דלגו במה שלפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום ואין בהם ראש שורה אבל אם הניחו בין שני גביהן עומר או שנים שלא התחילו זה בצד זה אבל הרחיקו זה מזה זה עומר וזה עומר אותן שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו באמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחילה אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש השורה ולפניו דלא הוי שכחה בשלא דלג אלא שהניח אותה שורה והתחיל בשורה אחרת שמאחר שלא עשה ממנה ולהלן כלום אינו בלא תשוב. זהו פירוש שמועות הללו המסביר פנים לפי דעתי והמבין יבין:

 כסף משנה  שנים שהתחילו לקצור וכו'. גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה''ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ''ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל''כ ה''ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע''פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע''פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה''ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית: והראב''ד כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו. ומ''ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'. מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות x קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב''ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא:

יב הַקּוֹצֵר וְאִלֵּם אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת. וּפִנָּה הָאֲלֻמּוֹת וְהֵן הַנִּקְרָאִין עֳמָרִים מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר. וּמִמָּקוֹם הַשֵּׁנִי לַמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וּמִמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַגֹּרֶן וְשָׁכַח הָעֹמֶר בְּשָׁעָה שֶׁפִּנָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה וּשְׁכָחָהּ יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן אֵין לוֹ שִׁכְחָה. וְאִם פִּנָּה הָעֳמָרִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה וְשָׁכַח אֵינוֹ שִׁכְחָה וּכְשֶׁיְּפַנֶּה מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה לַגֹּרֶן יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

 כסף משנה  הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'. משנה בפ''ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו':

יג אֵי זֶהוּ מָקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה. זֶה מָקוֹם שֶׁדַּעְתּוֹ לְקַבֵּץ כָּל הָעֳמָרִין שָׁם וְלָדוּשׁ אוֹתָן שָׁם אוֹ לְהוֹלִיכָן שָׁם לִמְקוֹם גָּדִישׁ שֶׁהוּא הַגֹּרֶן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַבְּצִין בּוֹ הָעֳמָרִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֵי לְהוֹלִיכָן לְמָקוֹם אַחֵר:

יד שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת הַמֻּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ שִׁכְחָה. וְשָׁלֹשׁ אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

טו שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִּשְׁתָּן שִׁכְחָה וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה:

 כסף משנה  (יד-טו) שתי כריכות וכו'. תוספתא דפאה פרק שלישי: שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'. משנה בפ''ו דפאה וכתב הרא''ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר''פ המוכר פירות (דף צ"ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה:

טז שְׁתֵּי גְּפָנִים וְכֵן בִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת שְׁנַיִם הַמֻּבְדָּלִין זֶה מִזֶּה שִׁכְחָה. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-י) (ויקרא כג-כב) 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם' אֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם אֶחָד לְעָנִי וְאֶחָד לַגֵּר:

 כסף משנה  שתי גפנים וכו'. תוספתא פרק שלישי דפאה:

יז הָיוּ כָּל הָעֳמָרִים שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. יֶתֶר עַל הָאַרְבָּעָה אֵינוֹ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי קַבִּין וְאֶחָד יֶתֶר עַל שְׁמוֹנָה קַבִּין אֵינוֹ שִׁכְחָה:

 כסף משנה  היו כל העומרים וכו'. משנה פ''ו דפאה וכב''ה. ומ''ש וכן אם היו של שני קבין וכו'. שם בירושלמי:

יח הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה' וְלֹא גָּדִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן סָאתַיִם סָאתַיִם. שָׁכַח שְׁנֵי עֳמָרִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁנֵיהֶן סָאתַיִם הֲרֵי אֵלּוּ שִׁכְחָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן שִׁכְחָה אֲפִלּוּ הָיָה בִּשְׁנֵיהֶן יוֹתֵר מִסָּאתַיִם:

 כסף משנה  העומר שיש בו סאתים וכו'. משנה בפ''ו דפאה. ומ''ש שאע''פ שכולם סאתים סאתים. טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל. ומ''ש שכח שני עמרים וכו'. שם במשנה ופסק כת''ק. ומ''ש וכן יראה לי וכו'. פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי:

יט קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם רוֹאִין אֶת הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת כְּאִלּוּ הֵן בְּרִיאוֹת וַאֲרֻכּוֹת וְאֶת הַשְּׁדוּפוֹת כְּאִלּוּ הֵן מְלֵאוֹת. וְאִם הָיְתָה רְאוּיָה (לִהְיוֹת) הַקָּמָה אַחַר אֻמְדָּן זֶה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם וּשְׁכָחָהּ אֵינָהּ שִׁכְחָה:

 כסף משנה  קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה. משנה שם. ומ''ש רואים את השבלים הדקות וכו'. זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי:

כ שָׁכַח סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה אֵינָן מִצְטָרְפִים. וּשְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה. וְכֵן בְּשׁוּם וּבִבְצָלִים וּבְפֵרוֹת הָאִילָן אִם שָׁכַח מִקְצָתָן בַּקַּרְקַע וּמִקְצָתָן תָּלוּשׁ וּבִשְׁנֵיהֶם סָאתַיִם אֵינָן מִצְטָרְפִין אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שִׁכְחָה

 כסף משנה  שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה. משנה בפ''ו דפאה וכתנא קמא:

כא הַשּׁוֹכֵחַ עֹמֶר בְּצַד הַקָּמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'כִּי תִקְצֹר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר'. עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָצִיר שִׁכְחָה אֲבָל עֹמֶר שֶׁסְּבִיבוֹתָיו קָמָה אֵינָהּ שִׁכְחָה. וְכֵן אִם שָׁכַח קָמָה בְּצַד קָמָה שֶׁאֵינָהּ שְׁכוּחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת אֶת הַשְּׁכוּחָה וְיִהְיֶה מֻתָּר לְקַחְתָּהּ. אֲבָל אִם שָׁכַח עֹמֶר אוֹ קָמָה בְּצַד עֹמֶר שֶׁאֵינוֹ שָׁכוּחַ אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ סָאתַיִם אֵינוֹ מַצִּיל אוֹתָהּ וַהֲרֵי הַשָּׁכוּחַ לָעֲנִיִּים. אֵין קָמַת חֲבֵרוֹ מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר שֶׁלּוֹ וְאֵין קָמַת שְׂעוֹרִים מַצֶּלֶת עַל עֹמֶר חִטִּים עַד שֶׁתִּהְיֶה הַקָּמָה מִמִּין הָעֹמֶר:

 כסף משנה  השוכח עומר בצד הקמה וכו'. משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא. ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'. הכי משמע ממתני': אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר. שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים:

כב * הַשּׁוֹכֵחַ אִילָן בֵּין הָאִילָנוֹת אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ כַּמָּה סְאִין פֵּרוֹת אוֹ שֶׁשָּׁכַח שְׁנֵי אִילָנוֹת הֲרֵי הֵן שִׁכְחָה. שְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה:

 ההראב"ד   השוכח אילן בין אילנות עד הרי הן שכחה. א''א זה אינו מחוור כלל:

 כסף משנה  השוכח אילן וכו'. משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ''ל, וכך הם דברי רבינו פה: והראב''ד כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א''א זה אינו מחוור כלל עכ''ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב''ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר''י קורקוס ז''ל כתב נראה שכוונת הר''א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ''ל:

כג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִילָן שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בַּמָּקוֹם כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה. אוֹ בְּמַעֲשָׂיו כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה זֵיתִים הַרְבֵּה. אוֹ בִּשְׁמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ שֵׁם יָדוּעַ כְּגוֹן זַיִת הַנְּטוּפָה בֵּין הַזֵּיתִים שֶׁהוּא נוֹטֵף שֶׁמֶן הַרְבֵּה אוֹ הַשַּׁפְכָנִי אוֹ הַבֵּיְשָׁנִי. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יט) 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה' עֹמֶר שֶׁאַתָּה שׁוֹכְחוֹ לְעוֹלָם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בּוֹ אֶלָּא אִם תָּשׁוּב וְתִרְאֵהוּ. יָצָא זֶה שֶׁאַתָּה זוֹכְרוֹ לְאַחַר זְמַן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּפְגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם:

כד הָיָה מְסֻיָּם בְּדַעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְפֻרְסָם וְיָדוּעַ. הָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַדֶּקֶל הַדֶּקֶל מְסַיְּמוֹ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן זַיִת נְטוּפָה זֶה מְסַיֵּם אֶת זֶה. הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ זַיִת נְטוּפָה וְשָׁכַח אַחַת מֵהֶן אוֹ שְׁתַּיִם יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בְּאִילָן זֶה הַמְפֻרְסָם. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וְשָׁכַח מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. * וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּשְׁאָר בּוֹ פָּחוֹת מִסָּאתַיִם. * אֲבָל סָאתַיִם אֵינָהּ שִׁכְחָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁכַח כָּל הָאִילָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואע''פ שהוא מפורסם כו'. א''א מן המשנה נראה שאינו כן: אבל סאתים אינן שכחה כו'. א''א אין זה מחוור כלל:

 כסף משנה  ומ''ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה. ירושלמי שם. ומ''ש היתה כל שדהו וכו'. ג''ז שם בירושלמי: בד''א שלא התחיל וכו'. שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד''א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ''ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד''א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים. ומ''ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב הראב''ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי. ועל מ''ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא''כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב הראב''ד א''א אין זה מחוור כלל עכ''ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד''א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א''כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא''כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא''כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו סאתים ומ''ש אחר כך שכח כל האילן פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו:

כה זַיִת הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשּׁוּרוֹת לְבַדּוֹ וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל זֵיתִים מַקִּיפִין אוֹתוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכָל שׁוּרָה מֵהֶן אֶלָּא שְׁנֵי זֵיתִים שָׁכַח אֶת הָאֶמְצָעִי אֵינוֹ שִׁכְחָה. שֶׁהֲרֵי הַשּׁוּרוֹת הִסְתִּירוּהוּ. * וְלָמָּה אָמְרוּ זַיִת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָשׁוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן:

 ההראב"ד   ולמה אמרו זית בלבד וכו'. א''א זה אינו אלא לדעת ר' יוסי:

 כסף משנה  זית העומד וכו'. משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה: ולמה אמרו זית בלבד וכו'. שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה: וכתב הראב''ד א''א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ''ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז''ל לא פסק כוותיה אלא דאע''ג דלא קיי''ל כר' יוסי מ''מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן:

כו אֵיזֶהוּ שִׁכְחָה בְּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ. וּבְכֶרֶם מִשֶּׁיַּעֲבֹר מִן הַגֶּפֶן (אוֹ) וּמִן הַגְּפָנִים וְיִשְׁכַּח אוֹתָהּ. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל מִשֶּׁיֵּרֵד הֵימֶנּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיִּפְנֶה וְיֵלֵךְ לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ וּשְׁכָחוֹ אֵינָהּ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּבְצֹר אֶת כָּל סְבִיבָיו:

 כסף משנה  איזהו שכחה וכו'. משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה x שט''ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט. ומ''ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו, תוספתא דפאה ספ''ג: בד''א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו. וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט''ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד''א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה:

כז הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְזָכָה בּוֹ לְעַצְמוֹ וּבְצָרוֹ חַיָּב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה שֶׁהֲרֵי שָׂדְךָ וְכַרְמְךָ אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם זָכָה מִן הַהֶפְקֵר בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכּל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  המפקיר את כרמו וכו'. בס''פ הזרוע (קל"ד:) ופ''ק דתמורה (דף ו'). ומ''ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'. כן פירש''י שם:

הלכות מתנות עניים - פרק ששי

א מַתָּנָּה אַחֶרֶת שִׁשִּׁית יֵשׁ לָעֲנִיִּים בְּזֶרַע הָאָרֶץ וְהוּא הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנּוֹתְנִין לָעֲנִיִּים וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשַׂר עָנִי:

ב וְזֶהוּ סֵדֶר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אַחַר שֶׁקּוֹצֵר זֶרַע הָאָרֶץ אוֹ אוֹסֵף פְּרִי הָעֵץ וְתִגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח-ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ'. וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְנוֹתְנוֹ לַלֵּוִי. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יח-כד) 'כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וְגוֹ' וְנֶאֱמַר (במדבר יח-כא) 'וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל':

 כסף משנה  (א-ב) מתנה אחרת ששית יש לעניים וכו'. ומ''ש מפריש ממנו אחד מחמשים וכו'. בפרק ד' דתרומות:

ג וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהוּא לִבְעָלָיו וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְעָלָיו נֶאֱמַר (ויקרא כז-לא) 'וְאִם גָּאל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ'. וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים יד-כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר':

 כסף משנה  ומ''ש ואח''כ מפריש מהשאר אחד מעשרה וכו'. בפרק ה' דמעשר שני:

ד עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה מַפְרִישִׁין בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַשָּׁבוּעַ וּבַשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית. אֲבָל בַּשְּׁלִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית מִן הַשָּׁבוּעַ אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁים מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְהוּא הַנִּקְרָא מַעֲשַׂר עָנִי. וְאֵין בִּשְׁתֵּי שָׁנִים אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי. וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים יד-כח) 'מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' (דברים יד-כט) 'וּבָא הַלֵּוִי'. וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כו-יב) 'כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר':

 כסף משנה  על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה וכו' אבל בשלישי ובששי מן השבוע וכו' והוא הנקרא מעשר עני וכו'. בפ''ק דר''ה (דף י"ב):

ה שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כֻּלָּהּ הֶפְקֵר וְאֵין בָּהּ לֹא תְּרוּמָה וְלֹא מַעַשְׂרוֹת כְּלָל לֹא רִאשׁוֹן וְלֹא שֵׁנִי וְלֹא מַעֲשַׂר עָנִי. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמִטַּת קַרְקַע מַפְרִישִׁין בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְעַמּוֹן וּבְמוֹאָב מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי. מִפְּנֵי שֶׁהָאֲרָצוֹת אֵלּוּ קְרוֹבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִין עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ מַפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. אֲבָל בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מַפְרִישִׁין בַּשְּׁבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּסֵדֶר רֹב הַשָּׁנִים:

 כסף משנה  שנת השמיטה כולה הפקר וכו'. סיפרי פרשת ראה. ומ''ש ובחו''ל שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני וכו' אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני, בפ''ד דידים. ומ''ש רבינו והל''מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית. שם במשנה א''ר אליעזר כן ומ''מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר''ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל''מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא:

ו מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלָּקַח הַלֵּוִי מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן וְהוּא הַנִּקְרָא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְעָלָיו נֶאֱמַר (במדבר יח-כו) 'וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר':

 כסף משנה  מעשר ראשון שלקח הלוי וכו'. בפ''ה דמעשר שני ובספרי סוף פרשת קרח:

ז בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁעָבְרוּ עָלָיו עֲנִיִּים וְהָיָה לוֹ שָׁם מַעֲשַׂר עָנִי. נוֹתֵן לְכָל עָנִי שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִן הַמַּעֲשֵׂר כְּדֵי שָׂבְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יב) 'וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ':

 כסף משנה  בעל השדה שעברו עליו עניים וכו'. פרק בכל מערבין (דף כ':) וירושלמי פ''ח דפאה:

ח כְּדֵי שָׂבְעוֹ כַּמָּה. אִם מִן הַחִטִּים נוֹתֵן לֹא יִפְחֹת מֵחֲצִי קַב. וְאִם מִן הַשְּׂעוֹרִים לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וְאִם מִן הַכֻּסְּמִין לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וּמִן הַגְּרוֹגָרוֹת לֹא יִפְחֹת מִקַּב. וְאִם מִן הַדְּבֵלָה לֹא יִפְחֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים סֶלַע. וְאִם מִן הַיַּיִן לֹא יִפְחֹת מֵחֲצִי לֹג. וְאִם מִן הַשֶּׁמֶן לֹא יִפְחֹת מֵרְבִיעִית. וְאִם מִן הָאֹרֶז רֹבַע הַקַּב. נָתַן לוֹ יָרָק נוֹתֵן לוֹ מִשְׁקַל לִיטְרָא וְהוּא מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים דִּינָר. מִן הֶחָרוּבִין שְׁלֹשָׁה קַבִּין. מִן הָאֱגוֹזִים עֲשָׂרָה. מִן הָאֲפַרְסְקִין חֲמִשָּׁה. מִן הָרִמּוֹנִים שְׁנַיִם. אֶתְרוֹג אֶחָד. וְאִם נָתַן לוֹ מִשְּׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יִפְחֹת מִכְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בִּדְמֵיהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש אם מן החטים וכו'. משנה שם. ומ''ש ומן האורז רובע הקב וכו' עד אתרוג אחד. שם בירושלמי. ומ''ש ואם נתן לו משאר פירות וכו'. שם במשנה פאה פרק ח':

ט הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט וְהָעֲנִיִּים מְרֻבִּין וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּשִּׁעוּר נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:

 כסף משנה  היה לו דבר מועט וכו'. גם זה שם במשנה:

י וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בַּגֹּרֶן אֵין בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים אֶלָּא הָעֲנִיִּים בָּאִים וְנוֹטְלִין עַל כָּרְחוֹ וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. אֲבָל הַמִּתְחַלֵּק בַּבַּיִת יֵשׁ לוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וְנוֹתְנוֹ לְכָל עָנִי שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' עד ונותנו לכל עני שירצה. בפרק הזרוע חולין (דף קל"א):

יא הָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר בַּגֹּרֶן וְרָצָה לִתְּנוֹ לְעָנִי קְרוֹבוֹ אוֹ מְיֻדָּעוֹ. יֵשׁ לְהַפְרִישׁ מֶחֱצָה לִתְּנוֹ לוֹ. וְהַחֵצִי מְחַלְּקוֹ לְכָל עָנִי שֶׁיַּעֲבֹר כַּשִּׁעוּר שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  היה לו מעשר בגורן וכו'. משנה בפרק שמיני דפאה היה נוטל מחצה ונותן מחצה ונתפרשה בירושלמי. וכתב רבינו כרבי יונה:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לֶעָנִי אֶלָּא כְּדֵי שָׂבְעוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲבָל אִם הָיָה הַמַּעֲשֵׂר בַּבַּיִת מְחַלְּקוֹ לְכָל הָעֲנִיִּים אֲפִלּוּ כְּזַיִת כְּזַיִת. שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לִתֵּן כְּדֵי שָׂבְעוֹ אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מוֹצֵא שָׁם לִקַּח שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יב) 'וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ':

 כסף משנה  במה דברים אמורים שאינו נותן לעני וכו'. תוספתא פרק ד' דפאה:

יג בָּאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה לַבַּיִת. נוֹתְנִין לָאִשָּׁה תְּחִלָּה וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ. אָב וּבְנוֹ. אִישׁ וּקְרוֹבוֹ. שְׁנֵי אַחִין. שְׁנֵי שֻׁתָּפִין. שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן עָנִי. נוֹתֵן לוֹ הָאַחֵר מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  (יג-יד) באו איש ואשה לבית וכו'. פרק נושאין (יבמות ק'): אב ובנו וכו'. ירושלמי פ''ה דפאה:

יד שְׁתֵּי עֲנִיִּים שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת. זֶה מַפְרִישׁ מַעֲשַׂר עָנִי מֵחֶלְקוֹ וְנוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ. וְכֵן חֲבֵרוֹ מַפְרִישׁ מֵחֶלְקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ:

 כסף משנה  שני עניים וכו'. משנה שם:

טו הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁקִּבְּלָהּ מִמֶּנּוּ לִקַּח חֵלֶק בְּכָל הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁלִישָׁהּ אוֹ רְבִיעָהּ בִּשְׂכָרוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר בִּלְבַד הוּא שֶׁלְּךָ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁתִּקְצֹר הֲרֵי זֶה אֵין לוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּקְצֹר. וּבִשְׁעַת הַקָּצִיר הוּא עָנִי. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. וְאָסוּר בְּמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי אֶלָּא אַחַר שֶׁקָּצַר וַהֲרֵי זָכָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁקָּצַר:

 כסף משנה  המקבל שדה לקצור וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יהודה דאמר אימתי לפרש דברי תנא קמא:

טז הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ קַרְקַע וּפֵרוֹת וְהֶעֱנִי. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁלָּהּ. וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן דָּמִים. וַאֲפִלּוּ לָוָה הַדָּמִים וּלְקָחָהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

 כסף משנה  המוכר את שדהו וכו'. גם זה משנה שם וירושלמי. ומ''ש אע''פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה הדמים וכו':

יז מַעֲשַׂר עָנִי אֵין פּוֹרְעִין מִמֶּנּוּ מִלְוֶה. וְאֵין מְשַׁלְּמִין מִמֶּנּוּ אֶת הַתַּגְמוּלִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַעֲשַׂר עָנִי. וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ שְׁבוּיִים. וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ דָּבָר לִצְדָקָה. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לַחֲבֵר עִיר בְּטוֹבַת הֲנָאָה. וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כח) 'וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' וְנֶאֱמַר (דברים כו-יב) 'וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ':

 כסף משנה  מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה. תוספתא פ''ד דפאה. ומ''ש ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ וכו'. ספרי פרשת ראה:

הלכות מתנות עניים - פרק שביעי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי. אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ח) 'פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ' וְנֶאֱמַר (ויקרא כה-לה) 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ' וְנֶאֱמַר (ויקרא כה-לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ':

ב וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ז) 'לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן':

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה ליתן צדקה וכו': וכל הרואה עני מבקש וכו':

ג לְפִי מַה שֶּׁחָסֵר הֶעָנִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִתֵּן לוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּסוּת מְכַסִּים אוֹתוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּלֵי בַּיִת קוֹנִין לוֹ. אִם אֵין לוֹ אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתָהּ לְאִישׁ. אֲפִלּוּ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה הֶעָנִי לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וְעֶבֶד רָץ לְפָנָיו וְהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו קוֹנִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ח) 'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ'. וּמְצֻוֶּה אַתָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ:

ד יָתוֹם שֶׁבָּא לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה:

 כסף משנה  (ג-ד) לפי מה שחסר העני וכו' ואחר כך משיאין לו אשה. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ז):

ה בָּא הֶעָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחֲסוֹרוֹ וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ וְכַמָּה עַד חֲמִישִׁית נְכָסָיו מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו בֵּינוֹנִי. פָּחוֹת מִכָּאן עַיִן רָעָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִמְנַע עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוֹת מִזֶּה לֹא קִיֵּם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר:

 כסף משנה  בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית. בפ' נערה שנתפתתה (דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש''י עשר אעשרנו שני עישורים ה''ל חומש. ובפ' מציאת האשה (דף ס"ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. ומ''ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה. בפ''ק דבתרא (דף ט'): ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'. פ''ק דגיטין (דף ז'):

ו עָנִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְאָמַר רָעֵב אֲנִי הַאֲכִילוּנִי אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא אֶלָּא מְפַרְנְסִין אוֹתוֹ מִיָּד. הָיָה עֵרוֹם וְאָמַר כַּסּוּנִי בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ מְכַסִּין אוֹתוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִיָּד וְאֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו:

 כסף משנה  עני שאין מכירים אותו וכו'. פ''ק דבתרא (דף ט'):

ז מְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין עֲנִיֵּי עַכּוּ''ם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְעָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה אֲבָל נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מֻעֶטֶת. וְאָסוּר לְהַחֲזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים עד-כא) 'אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם':

 כסף משנה  מפרנסים ומכסים עניי עכו''ם וכו'. בס''פ הנזקין (דף ס"א): ועני המחזר על הפתחים וכו'. פ''ק דבתרא: ואסור להחזיר את העני וכו':

ח אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר אֶחָד הַנִמְכָּר בְּפוּנְדְיוֹן כְּשֶׁהָיוּ הַחִטִּים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הַמִּדּוֹת. וְאִם לָן נוֹתְנִין לוֹ מַצָּע לִישֹׁן עָלָיו וְכֶסֶת לִתֵּן תַּחַת מְרַאשׁוֹתָיו. וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית. וְאִם שָׁבַת נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית וְדָג וְיָרָק. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ:

 כסף משנה  אין פוחתין לעני וכו'. משנה בסוף פאה (דף י':). ומה שכתב ואם לן וכו'. שם לן נותנין לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא (דף ט') ובפרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. ומ''ש ושמן וקטנית בתוספתא דסוף פאה. ומ''ש ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות משנה בסוף פאה. ומ''ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק שם בתוספתא. ומ''ש ואם היו מכירים אותו וכו'. הכי משמע בפרק מציאת האשה (דף ס"ז):

ט עָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח צְדָקָה מַעֲרִימִין עָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה אוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה. וְעָשִׁיר הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְעֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ וְלֹא יִשְׁתֶּה אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ:

 כסף משנה  עני שאינו רוצה ליקח צדקה וכו'. בפרק מציאת האשה תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנין לו לשום מתנה דברי ר''מ וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה ופסק רבינו כחכמים: ועשיר המרעיב את עצמו וכו'. שם ופסק כחכמים:

י מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן צְדָקָה אוֹ שֶׁיִּתֵּן מְעַט מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ. בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן. וְיוֹרְדִין לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וּמְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִלּוּ בְּעַרְבֵי שַׁבְּתוֹת:

 כסף משנה  מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט): וממשכנין [על] הצדקה וכו'. בפ''ק דבתרא (דף ח'):

יא אָדָם שׁוֹעַ שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. אוֹ שֶׁמֵּצֵר לְעַצְמוֹ וְנוֹתֵן לַגַּבָּאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. אָסוּר לְתָבְעוֹ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ צְדָקָה. וְגַבַּאי שֶׁמַּכְלִימוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ל-כ) 'וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו':

 כסף משנה  אדם שוע וכו'. שם:

יב אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל יְתוֹמִים וַאֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאִם פָּסַק הַדַּיָּן עֲלֵיהֶם כְּדֵי לָשׂוּם לָהֶן שֵׁם מֻתָּר. גַּבָּאֵי צְדָקָה לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים וּמִן הָעֲבָדִים וּמִן הַתִּינוֹקוֹת דָּבָר מֻעָט. אֲבָל לֹא דָּבָר מְרֻבֶּה. שֶׁחֶזְקַת הַמְרֻבֶּה גְּנֵבָה אוֹ גֵּזֶל מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכַמָּה הוּא מֻעָט שֶׁלָּהֶן הַכּל לְפִי עשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָן:

 כסף משנה  אין פוסקין צדקה על יתומים וכו' עד מותר. שם: גבאי צדקה וכו' עד ועניותן. בסוף בבא קמא (דף קי"ט):

יג עָנִי שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ קֹדֶם לְכָל אָדָם. עֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ. עֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-יא) 'לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ':

 כסף משנה  עני שהוא קרובו וכו'. בפרק איזהו נשך (דף ע"א):

יד מִי שֶׁהָלַךְ בִּסְחוֹרָה וּפָסְקוּ עָלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁהָלַךְ שָׁם צְדָקָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם הָיוּ רַבִּים וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה נוֹתְנִין וּכְשֶׁבָּאִין מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. וְאִם יֵשׁ שָׁם חָבֵר עִיר יִתְּנוּהָ לְחָבֵר עִיר וְהוּא מְחַלְּקָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה לוֹ:

 כסף משנה  מי שהלך בסחורה וכו' עד כמו שיראה לו. בפרק בני העיר (דף כ"ז):

טו הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ תְּנוּ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ. וְאִם הָיָה רָגִיל בִּשְׁנַיִם יִתְּנוּ לִשְׁנֵיהֶן. הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָרִין לַעֲנִיִּים יִתְּנוּ לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר:

 כסף משנה  האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת:

הלכות מתנות עניים - פרק שמיני

א הַצְדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי סֶלַע זוֹ צְדָקָה חַיָּב לִתְּנָהּ לָעֲנִיִּים מִיָּד וְאִם אִחֵר עָבַר בְּ (דברים כג-כב) 'בַל תְּאַחֵר' שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִתֵּן מִיָּד וַעֲנִיִּים מְצוּיִין הֵן. אֵין שָׁם עֲנִיִּים מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְאִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתֵּן עַד שֶׁיִּמְצָא עָנִי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. וְכֵן אִם הִתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בִּצְדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיוּ הַגַּבָּאִין רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרְפָהּ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

 כסף משנה  הצדקה הרי היא בכלל הנדרים וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף ו'). ומה שכתב ואם התנה וכו'. וכן אם התנה וכו':

ב הַמַּתְפִּיס בִּצְדָקָה חַיָּב כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. כֵּיצַד. אָמַר הֲרֵי סֶלַע זוֹ כְּזוֹ הֲרֵי זוֹ צְדָקָה. הַמַּפְרִישׁ סֶלַע וְאָמַר הֲרֵי זוֹ צְדָקָה וְלָקַח סֶלַע שְׁנִיָּה וְאָמַר וְזוֹ הֲרֵי שְׁנִיָּה צְדָקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ:

 כסף משנה  המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים וכו'. פ''ק דנדרים (דף ז') בעיא דאיפשיטא באת''ל כדעת רבינו:

ג הַנּוֹדֵר צְדָקָה וְלֹא יָדַע כַּמָּה נָדַר יִתֵּן עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי:

 כסף משנה  הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר וכו'. נלמד ממתני' פרק בתרא דמנחות (דף ק"ה):

ד אֶחָד הָאוֹמֵר סֶלַע זוֹ צְדָקָה אוֹ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה וְהִפְרִישׁוֹ. אִם רָצָה לְשַׁנּוֹתוֹ בְּאַחֵר מֻתָּר. וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעַ לְיַד הַגַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַגַּבָּאִים לְצָרֵף הַמָּעוֹת וְלַעֲשׂוֹתָן דִּינָרִין אֵינָן רַשָּׁאִין אֶלָּא אִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מְצָרְפִין לַאֲחֵרִים. אֲבָל לֹא לְעַצְמָן:

 כסף משנה  אחד האומר סלע זו צדקה וכו' עד אסור לשנותו. פירקא קמא דערכין (דף ו'): ואם רצו הגבאים לצרף וכו'. פירקא קמא דבבא דבתרא (דף ח' ע"ב):

ה הָיָה לַעֲנִיִּים הֲנָאָה בְּעִכּוּב הַמָּעוֹת בְּיַד הַגַּבַּאי כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לַאֲחֵרִים לִתֵּן. הֲרֵי אוֹתוֹ הַגַּבַּאי מֻתָּר לִלְווֹת אוֹתָם הַמָּעוֹת שֶׁל עֲנִיִּים וּפוֹרֵעַ. שֶׁהַצְּדָקָה אֵינָהּ כְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ:

 כסף משנה  היה לעניים הנאה וכו'. פ''ק דערכין והביאו הרי''ף פרק ד' וה':

ו מִי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. וְאִם לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ. אֶלָּא אוֹמְרִים זוֹ הַמְּנוֹרָה אוֹ נֵר שֶׁל פְּלוֹנִי. וְאִם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם הַבְּעָלִים מֵעָלֶיהָ מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַמִּתְנַדֵּב יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הָיָה עַכּוּ''ם אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה עַד שֶׁיִּשְׁתַּקֵּעַ שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ. שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ''ם הִקְדַּשְׁתִּי דָּבָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל יְהוּדִים וּמְכָרוּהוּ לְעַצְמָן:

 כסף משנה  (ו-ז) מי שהתנדב מנורה וכו' עד ומכרוהו לעצמם. שם ובירושלמי פרק קמא דשקלים:

ח עַכּוּ''ם שֶׁהִתְנַדֵּב לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאִם לָקְחוּ מִמֶּנּוּ אֵין מַחְזִירִין לוֹ. הָיָה הַדָּבָר מְסֻיָּם כְּגוֹן קוֹרָה אוֹ אֶבֶן מַחְזִירִין לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן דָּבָר מְסֻיָּם בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד-ג) 'לֹא לָכֶם וָלָנוּ' וְגוֹ'. אֲבָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְקַבְּלִין מֵהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי. וְאִם לֹא אָמַר טָעוּן גְּנִיזָה שֶׁמָּא לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאֵין מְקַבְּלִים מֵהֶם לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא לְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁבָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ב-כ) 'וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם':

 כסף משנה  עכו''ם שהתנדב לבדק הבית וכו'. פרק קמא דערכין (דף ו':) תני חדא עכו''ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א''ר אילא א''ר יוחנן ל''ק הא בתחלה הא בסוף דאמר רב אסי א''ר יוחנן בתחלה אפי' מים ומלח אין מקבלים מהם בסוף דבר המסויים אין מקבלים דבר שאינו מסויים מקבלים. ופירש''י דבר המסויים שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו. ורבינו מפרש שמ''ש הא בתחלה הא בסוף היינו לומר הא בתחלה הא בדיעבד ורש''י פירש בע''א. ומ''ש אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה וכו' שם (דף ו') עכו''ם שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ומסיק דה''ה אע''ג דאין שם כתוב עליה בעיא גניזה והא קמ''ל דאע''ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר ופירש''י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה וכו'. יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת עכ''ל. ונראה מדברי רבינו דכי תניא וישתמש במותר וישתמש לבנותה בבהכ''נ קאמר: ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים וכו'. פרק קמא דשקלים בירושלמי:

ט אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִטּל צְדָקָה מִן הָעַכּוּ''ם בְּפַרְהֶסְיָא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בִּצְדָקָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלָהּ מִן הָעַכּוּ''ם בְּצִנְעָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמֶלֶךְ אוֹ שַׂר מִן הָעַכּוּ''ם שֶׁשָּׁלַח מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל לִצְדָקָה אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ לוֹ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. אֶלָּא נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ וְיִנָּתֵן לַעֲנִיֵּי עַכּוּ''ם בַּסֵּתֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ:

 כסף משנה  אסור לישראל וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ו:): ומלך או שר וכו'. בפירקא קמא דבבא בתרא (דף י'):

י פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן. וְאֵין לְךָ מִצְוָה גְּדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹנוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל (דברים טו-ז) 'לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ' וְעַל (ויקרא יט-טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' וְעַל (ויקרא כה-נג) 'לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ'. וּבִטֵּל מִצְוַת (דברים טו-ח) (דברים טו-יא) 'פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ'. וּמִצְוַת (ויקרא כה-לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ'. (ויקרא יט-יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. (משלי כד-יא) 'וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת' וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ. וְאֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים:

 כסף משנה  פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו'. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. שם (דף ח'):

יא אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁגָּבוּ מָעוֹת לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבָא לָהֶן דְּבַר מִצְוָה מוֹצִיאִין בּוֹ הַמָּעוֹת. קָנוּ אֲבָנִים וְקוֹרוֹת לֹא יִמְכְּרוּם לִדְבַר מִצְוָה אֶלָּא לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּגְדָרוּם וְאֶת הַקּוֹרוֹת וּפְסָלוּם וְהִתְקִינוּ הַכּל לַבִּנְיָן מוֹכְרִין הַכּל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים בִּלְבַד. אֲבָל אִם בָּנוּ וְגָמְרוּ לֹא יִמְכְּרוּ אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא יִגְבּוּ לְפִדְיוֹנָן מִן הַצִּבּוּר:

 כסף משנה  אנשי העיר שגבו וכו'. שם (דף ג':) אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכו' אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו (רמי ליבני) שריגי ליבני והדרי הודרי וכו' א''ל דילמא דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א''ה אפילו בנו נמי א''ל דירתיה דאינשי לא מזבני:

יב אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים בְּיֶתֶר עַל דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶם לִשְׁבּוֹתָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִים מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מַכְבִּידִין עֲלֵיהֶן אֶת הָעל וּמַרְבִּים בִּשְׁמִירָתָן:

יג מִי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ וּבָנָיו לְעַכּוּ''ם אוֹ שֶׁלָּוָה מֵהֶן וְשָׁבוּ אוֹתָן אוֹ אֲסָרוּהוּ בְּהַלְוָאָתָן. פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה מִצְוָה לִפְדּוֹתָן. שְׁלִישִׁית אֵין פּוֹדִין אוֹתָן. אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. וְאִם בִּקְּשׁוּהוּ לְהָרְגוֹ פּוֹדִין אוֹתוֹ מִיָּדָם אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים:

יד עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה הוֹאִיל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְוֹת פּוֹדִין אוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁבָּה. וְשָׁבוּי שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם וַאֲפִלּוּ לְמִצְוָה אַחַת כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ:

 כסף משנה  (יב-יד) אין פודין את השבויים וכו' עד אסור לפדות. בפ' השולח (דף מ"ה). ופסק כלישנא דלא ליגררו ולייתו וכן פסק הרי''ף:

טו הָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת לְאִישׁ לְהַאֲכִיל וְלִכְסוּת וּלְהוֹצִיא מִבֵּית הַשֶּׁבִי. מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ דַּרְכּוֹ לְחַזֵּר לֹא הָאִשָּׁה וּבָשְׁתָּהּ מְרֻבָּה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בַּשִּׁבְיָה וְנִתְבְּעוּ שְׁנֵיהֶן לִדְבַר עֲבֵרָה הָאִישׁ קוֹדֵם לִפְדּוֹת לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְכָךְ:

 כסף משנה  האשה קודמת לאיש וכו' עד לפי שאין דרכו בכך. בסוף הוריות (דף י"ג):

טז יָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ לְהַשִּׂיא אוֹתָן מַשִּׂיאִין הָאִשָּׁה קֹדֶם לָאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁבָּשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרֻבָּה. וְלֹא יִפְחֲתוּ לָהּ מִמִּשְׁקַל שִׁשָּׁה דִּינָרִים וּרְבִיעַ דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר. וְאִם יֵשׁ בְּכִיס שֶׁל צְדָקָה נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ:

 כסף משנה  יתום ויתומה וכו'. בפ' מציאת האשה (דף ס"ז):

יז הָיוּ לְפָנֵינוּ עֲנִיִּים הַרְבֵּה אוֹ שְׁבוּיִים הַרְבֵּה וְאֵין בַּכִּיס כְּדֵי לְפַרְנֵס אוֹ כְּדֵי לְכַסּוֹת אוֹ כְּדֵי לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּן. מַקְדִּימִין אֶת הַכֹּהֵן לַלֵּוִי. וְלֵוִי לְיִשְׂרָאֵל. וְיִשְׂרָאֵל לְחָלָל. וְחָלָל לִשְׁתוּקִי. וּשְׁתוּקִי לַאֲסוּפִי. וַאֲסוּפִי לְמַמְזֵר. וּמַמְזֵר לְנָתִין. וְנָתִין לְגֵר. שֶׁהַנָּתִין גָּדַל עִמָּנוּ בִּקְדֻשָּׁה. וְגֵר קוֹדֵם לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. לְפִי שֶׁהָיָה בִּכְלַל אָרוּר:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּחָכְמָה. אֲבָל אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ וּמַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם. תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. וְכָל הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ אוֹ אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל מֵהֶן בְּחָכְמָה. רַבּוֹ אוֹ אָבִיו שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לָזֶה שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵהֶם בְּחָכְמָה:

 כסף משנה  (יז-יח) היו לפנינו עניים הרבה וכו' עד ת''ח קודם. משנה בסוף הוריות (דף י"ג). ומ''ש וכל הגדול בחכמה וכו'. ומ''ש ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו':

הלכות מתנות עניים - פרק תשיעי

א כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהַעֲמִיד מֵהֶם גַּבָּאֵי צְדָקָה אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים שֶׁיִּהְיוּ מַחְזִירִין עַל הָעָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְלוֹקְחִין מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָּצוּב עָלָיו. וְהֵן מְחַלְּקִין הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי וְעָנִי מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לְשִׁבְעָה יָמִים. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קֻפָּה:

 כסף משנה  כל עיר שיש בה ישראל וכו'. כן משמע בפרק קמא דבתרא (דף ח':) ובסוף פאה:

ב וְכֵן מַעֲמִידִין גַּבָּאִין שֶׁלּוֹקְחִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר פַּת וּמִינֵי מַאֲכָל אוֹ פֵּרוֹת אוֹ מָעוֹת מִמִּי שֶׁמִּתְנַדֵּב לְפִי שָׁעָה. וּמְחַלְּקִין אֶת הַגָּבוּי לָעֶרֶב בֵּין הָעֲנִיִּים וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי מִמֶּנּוּ פַּרְנָסַת יוֹמוֹ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תַּמְחוּי:

ג מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקָהָל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. אֲבָל תַּמְחוּי יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט הַיּוֹם שֶׁיִּהְיוּ גַּבָּאֵי הַקֻּפָּה מַחְזִירִין בְּכָל יוֹם וּמְחַלְּקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת:

ד בְּתַעֲנִיּוֹת מְחַלְּקִים מְזוֹנוֹת לָעֲנִיִּים. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאָכְלוּ הָעָם וְלָנוּ וְלֹא חִלְּקוּ צְדָקָה לָעֲנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בַּקַּבָּלָה (ישעיה א-כא) 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהֶן הַפַּת וְהַפֵּרוֹת שֶׁאוֹכְלִים בָּהֶם הַפַּת כְּגוֹן תְּמָרִים וַעֲנָבִים. אֲבָל אִם אֵחֲרוּ הַמָּעוֹת אוֹ הַחִטִּים אֵינָן כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים:

 כסף משנה  בתעניות מחלקים וכו'. בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) וירושלמי סוף פאה:

ה הַקֻּפָּה אֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. וּמֻתָּר לְהַאֲמִין לְאֶחָד הַמָּעוֹת שֶׁל קֻפָּה. וְאֵינָהּ נֶחְלֶקֶת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. שֶׁנּוֹתְנִים לְכָל אֶחָד דֵּי מַחֲסוֹרוֹ לְשַׁבָּת. והַתַּמְחוּי נִגְבֶּה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאֵינוֹ דָּבָר קָצוּב. וּמִתְחַלֵּק בִּשְׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  הקופה אינה נגבית אלא בשנים וכו'. משנה בסוף פאה. ומ''ש מותר להאמין לאחד המעות של קופה. בפ''ק דבתרא (דף ח'). ומ''ש ואינה נחלקת אלא בשלשה וכו' משנה בסוף פאה. ומ''ש והתמחוי נגבה בשלשה וכו'. פרק קמא דבתרא:

ו הַתַּמְחוּי נִגְבֶּה בְּכָל יוֹם. וְהַקֻּפָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְהַתַּמְחוּי לַעֲנִיֵּי עוֹלָם. וְהַקֻּפָּה לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר בִּלְבַד:

ז רַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי. וְתַמְחוּי קֻפָּה. וּלְשַׁנּוֹתָן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִצָּרְכֵי צִבּוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנוּ כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁגָּבוּ. וְאִם הָיָה בַּמְּדִינָה חָכָם גָּדוֹל שֶׁהַכּל גּוֹבִין עַל דַּעְתּוֹ וְהוּא יְחַלֵּק לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה. הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי לְשַׁנּוֹתָן לְכָל מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ מִצָּרְכֵי צִבּוּר:

ח גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵין רַשָּׁאִין לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה בַּשּׁוּק. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה זֶה פּוֹרֵשׁ לַשַּׁעַר וְזֶה פּוֹרֵשׁ לַחֲנוּת וְגוֹבִין:

ט מָצָא הַגַּבַּאי מָעוֹת בַּשּׁוּק לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ אֶלָּא לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ יִטְלֵם:

י הָיָה הַגַּבַּאי נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ אֶלָּא לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ יִטְלֵם. וְלֹא יִמְנֶה מָעוֹת הַקֻּפָּה שְׁנַיִם שְׁנַיִם אֶלָּא אֶחָד אֶחָד מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב-כב) 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל':

יא גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מְצָרְפִין הַמָּעוֹת דִּינָרִין לַאֲחֵרִים אֲבָל לֹא לְעַצְמָן. גַּבָּאֵי תַּמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מוֹכְרִים לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִים לְעַצְמָם. וְאֵין מְחַשְּׁבִים בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה. וְלֹא בַּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כב-ז) 'אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶּאֱמוּנָה הֵם עוֹשִׂים':

יב מִי שֶׁיָּשַׁב בַּמְּדִינָה שְׁלֹשִׁים יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לַקֻּפָּה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה. יָשַׁב שָׁם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן הַתַּמְחוּי. יָשַׁב שָׁם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה בִּכְסוּת שֶׁמְּכַסִּים בָּהּ עֲנִיֵּי הָעִיר. יָשַׁב שָׁם תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לִקְבוּרָה שֶׁקּוֹבְרִין בָּהּ אֶת הָעֲנִיִּים וְעוֹשִׂין לָהֶם כָּל צָרְכֵי קְבוּרָה:

 כסף משנה  (ו-יב) התמחוי נגבה בכל יום וכו' עד כל צרכי קבורה. בפ''ק דבתרא: כתב מהרי''ק ואשר תמהת על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ואמרת דבגמרא דידן ברייתא הויא איפכא. דעו כי חילוק נוסחאות היא בספרים שהרי מצאתיה בשני ספרים כדברי רבינו משה ויש הוכחה לגירסת רבינו דבתוספתא דפאה כתוב שלשים יום לקופה ולגירסא זו הטעם מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש מקומות שלא נהגו בתמחוי:

יג מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת אָסוּר לוֹ לִטּל מִן הַתַּמְחוּי. הָיוּ לוֹ מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת לֹא יִטּל מִן הַקֻּפָּה. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם [אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם] הֲרֵי זֶה לֹא יִטּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח. הָיוּ בְּיָדוֹ מָעוֹת וַהֲרֵי הֵן עָלָיו חוֹב אוֹ שֶׁהָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח:

יד עָנִי שֶׁצָּרִיךְ וְיֵשׁ לוֹ חָצֵר וּכְלֵי בַּיִת אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ אֶלָּא מֻתָּר לִקַּח. וּמִצְוָה לִתֵּן לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשׁ וּמַצָּעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב כְּגוֹן מִגְרֶדֶת אוֹ עֵלִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ פָּחוֹת מֵהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִגְבּוֹת מִן הָעָם. אֲבָל אַחַר שֶׁגָּבָה הַצְּדָקָה מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר כֵּלָיו וְלִקַּח אֲחֵרִים פְּחוּתִין מֵהֶם וְאַחַר כָּךְ יִטּל:

 כסף משנה  (יג-יד) מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו' עד ומצוה ליתן לו. משנה בסוף פאה: ומ''ש במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה וכו'. בפ' מציאת האשה (דף ס"ח) שם אוקימתא דרבא. ומ''ש במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם וכו'. שם אוקימתא דרב פפא שלענין דינא לא פליגי וכן דעת הרי''ף:

טו בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ לָעִיר וְתַמּוּ לוֹ הַמָּעוֹת בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עַתָּה מַה יֹּאכַל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי וְלֵהָנוֹת מִן הַצְּדָקָה. וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לֶעָנִי שֶׁהֶעֱשִׁיר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 כסף משנה  בעה''ב שהיה מהלך וכו'. משנה בפרק חמישי דפאה וכחכמים:

טז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְאִם מוֹכְרָן בִּימֵי הַגְּשָׁמִים מוֹכְרָן בְּזוֹל וְאִם הִנִּיחָן עַד יְמוֹת הַחַמָּה מוֹכְרָן בְּשׁוְֹיֵהֶן. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַעֲשַׂר עָנִי עַד חֲצִי דְּמֵיהֶן וְלֹא יִדְחֹק עַצְמוֹ וְיִמְכֹּר שֶׁלֹּא בִּזְמַן מְכִירָה:

יז הָיוּ שְׁאָר הָאָדָם לוֹקְחִין בְּיֹקֶר וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא שֶׁיִּקַּח מִמֶּנּוּ אֶלָּא בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּחוּק וְטָרוּד אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר. אֶלָּא אוֹכֵל מַעֲשַׂר עָנִי וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּמְכֹּר בְּשָׁוֶה וְיֵדְעוּ הַכּל שֶׁאֵינוֹ דָּחוּק לִמְכֹּר:

 כסף משנה  (טז-יז) מי שהיו לו בתים וכו' עד שאינו דחוק למכור. בפ''ק דב''ק (דף ז') תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלא בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואי דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה (והדר אמר רבה) לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זלא ארעא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. זו היא גירסת הרי''ף ופירשו התוספות גירסא זו דמיירי בששויים הרבה ועד מחצה היינו עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם לכל הפחות. ואפי' פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כ''כ שאפילו במחצה לא יתנו לו לא ליספו כיון דזיל ארעתא דכולי עלמא ושוות מאתים לפי הזול. אפי' טובא נמי ליספו ליה פי' אפי' שמוצא שיקנו טפי ממחצה מ''מ ליספו ליה עד שימצא למכור בשוויין דאין מוצא למכור לפי שרואים שהוא דחוק: וכתב רבינו ירוחם שכ''פ הר''ר יונה וסיים בה לא נצרכה וכו'. כלומר אם ישוו מחצה בדמיהם ימכרם ולא יטול מעשר עני. טפי לאו אורחיה כלומר ויש לו לתלות שבשביל דחקו למכור אינו מוצא חצי שוויין שישוו בניסן ומאכילין אותו מעשר עני עד שימצא חצי דמיהם. וכתב סמ''ג כל רבותינו הקדמונים בצרפת אומרים שזו הגירסא ופי' זה עיקר. ולאפוקי מגירסת רש''י ופירושו. ודברי רבינו פשוטים שהם כגי' רי''ף אלא שמ''ש שמאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם הוא שלא כמו שפירשו לדעת הרי''ף שהם פירשוה לדעתו דהיינו לומר שמאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם ורבינו נראה שמפרש מאכילים אותו עד חצי דמי הקרקעות משום דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא ואע''פ שאפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה''ק מאכילין אותו עד שימצא למכור בחצי דמיהם מכל מקום פשט לשונו משמע הכי אלא דה''ק מאכילין אותו עד חצי דמי הקרקעות. ורבינו השמיט דין זול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה והטעם משום דמילתא דפשיטא היא:

יח עָנִי שֶׁגָּבוּ לוֹ כְּדֵי לְהַשְׁלִים מַחֲסוֹרוֹ וְהוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ הֲרֵי הַמּוֹתָר שֶׁלּוֹ. וּמוֹתַר עֲנִיִּים לָעֲנִיִּים. וּמוֹתַר שְׁבוּיִים לַשְּׁבוּיִים. מוֹתַר שָׁבוּי לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר מֵתִים לַמֵּתִים. מוֹתַר הַמֵּת לְיוֹרְשָׁיו:

 כסף משנה  עני שגבו לו וכו' עד ליורשיו. משנה פרק שני דשקלים:

יט עָנִי שֶׁנָּתַן פְּרוּטָה לַתַּמְחוּי אוֹ פְּרוּטָה לַקֻּפָּה מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא נָתַן אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן. נָתְנוּ לוֹ בְּגָדִים חֲדָשִׁים וְהֶחֱזִיר לָהֶן אֶת הַשְּׁחָקִין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא נָתַן אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן:

 כסף משנה  עני שנתן פרוטה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ''ד דפאה:

הלכות מתנות עניים - פרק עשירי

א חַיָּבִין אָנוּ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה. שֶׁהַצְּדָקָה סִימָן לַצַּדִּיק זֶרַע אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-יט) 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' (בראשית יח-יט) 'לַעֲשׂוֹת צְדָקָה'. וְאֵין כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹנֵן וְדַת הָאֱמֶת עוֹמֶדֶת אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד-יד) 'בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי'. וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-כז) 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה':

 כסף משנה  חייבין אנו להזהר וכו'. ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י') ופרק תולין שבת (דף קל"ט):

ב לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב-יז) 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם.' כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ'. וְכָל מִי שֶׁהוּא אַכְזָרִי וְאֵינוֹ מְרַחֵם יֵשׁ לָחוּשׁ לְיַחֲסוֹ. שֶׁאֵין הָאַכְזָרִיּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בְּעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ-מב) 'אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ'. וְכָל יִשְׂרָאֵל וְהַנִּלְוֶה עֲלֵיהֶם כְּאַחִים הֵם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-א) 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' וְאִם לֹא יְרַחֵם הָאָח עַל הָאָח מִי יְרַחֵם עָלָיו. וּלְמִי עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן. הֲלְעַכּוּ''ם שֶׁשּׂוֹנְאִין אוֹתָן וְרוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶן. הָא אֵין עֵינֵיהֶן תְּלוּיוֹת אֶלָּא לַאֲחֵיהֶן:

 כסף משנה  לעולם אין אדם מיעני וכו': כל המרחם מרחמין עליו וכו'. פרק הערל (יבמות דף ע"ט):

ג כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה נִקְרָא בְּלִיַּעַל כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא עוֹבֵד עַכּוּ''ם בְּלִיַּעַל. וּבְעַכּוּ''ם הוּא אוֹמֵר (דברים יג-יד) 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל' וּבְמַעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה הוּא אוֹמֵר (דברים טו-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל'. וְנִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב-י) 'וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי'. וְנִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ט) 'וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְשַׁוְעַת עֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצַעֲקָתָם שֶׁהֲרֵי בְּרִית כְּרוּתָה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כו) 'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי':

 כסף משנה  כל המעלים עינו וכו'. בפרק מציאת האשה (דף ס"ח) ובספרי פרשת ראה:

ד כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ. אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל-כה) 'אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן'. וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְנִחוּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט-יג) 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן':

 כסף משנה  כל הנותן צדקה לעני וכו':

ה שָׁאַל הֶעָנִי מִמְּךָ וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם לִתֵּן לוֹ פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים. וְאָסוּר לִגְעֹר בְּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים נא-יט) 'לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה'. וְאוֹמֵר (ישעיה נז-טו) 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'. וְאוֹי לְמִי שֶׁהִכְלִים אֶת הֶעָנִי אוֹי לוֹ. אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ כְּאָב בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט-טז) 'אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים':

 כסף משנה  שאל העני ממך וכו'. במדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה:

ו הַכּוֹפֶה אֲחֵרִים לִתֵּן צְדָקָה וּמְעַשֶּׂה אוֹתָן שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מִשְּׂכַר הַנּוֹתֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב-יז) 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם'. וְעַל גַּבָּאֵי צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אוֹמֵר (דניאל יב-ג) 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים':

 כסף משנה  הכופה אחרים וכו'. מימרא דר''א פ''ק דבתרא: x (ומ"ש ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. שם):

ז שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה-לה) 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ' כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

 כסף משנה  שמונה מעלות וכו'. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך וכו':

ח פָּחוֹת מִזֶּה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. שֶׁהֲרֵי זוֹ מִצְוָה לִשְׁמָהּ. כְּגוֹן לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ הַצַּדִּיקִים נוֹתְנִין בָּהּ בַּחֲשַׁאי וְהָעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. וְקָרוֹב לָזֶה הַנּוֹתֵן לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה נֶאֱמָן וְחָכָם וְיוֹדֵעַ לְהַנְהִיג כַּשּׁוּרָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. פרק לולב וערבה (דף מ"ט:) ופ''ק דבתרא (דף י') שתי צדקות הללו למה וכו' ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ומ''ש כגון לשכת חשאין וכו'. משנה בפ''ה דשקלים (משנה ו'). ומ''ש ולא יתן אדם תוך קופה של צדקה וכו'. בפרק קמא דבבא בתרא (דף י'):

ט פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הַנּוֹתֵן לְמִי יִתֵּן וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּסֵּתֶר וּמַשְׁלִיכִין הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים. וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא אִם אֵין הַמְמֻנִּין בִּצְדָקָה נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה:

 כסף משנה  ומ''ש כגון גדולי החכמים וכו'. בפ' מציאת האשה (דף ס"ז:) עובדא דמר עוקבא:

י פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶן וּמַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶן וּבָאִין הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶן בּוּשָׁה:

 כסף משנה  ומה שכתב כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'. שם רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. ופירש רש''י מצלי עיניה מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירם שעושה עצמו עני, והעניים באים ומתירים אותם:

יא פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאַל:

יב פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל:

יג פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ פָּחוֹת מִן הָרָאוּי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

יד פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּעֶצֶב:

טו גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ נוֹתְנִין פְּרוּטָה לְעָנִי קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יז-טו) 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ':

 כסף משנה  גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י'):

טז הַנּוֹתֵן מְזוֹנוֹת לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְלַמֵּד הַזְּכָרִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְלֹא יִהְיוּ מְבֻזּוֹת. וְכֵן הַנּוֹתֵן מְזוֹנוֹת לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַצְּדָקָה. וּצְדָקָה גְּדוֹלָה הִיא שֶׁהַקָּרוֹב קוֹדֵם. וְכָל הַמַּאֲכִיל וּמַשְׁקֶה עֲנִיִּים וִיתוֹמִים עַל שֻׁלְחָנוֹ הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶל ה' וְיַעֲנֵהוּ וּמִתְעַנֵּג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-ט) 'אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה':

 כסף משנה  הנותן מזונות לבניו ולבנותיו וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (דף נ') ופירוש הגדולים שהם גדולים יותר משש. ומ''ש וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו וכו': וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו וכו':

יז צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם עֲנִיִּים וִיתוֹמִים בִּמְקוֹם הָעֲבָדִים. מוּטָב לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֵלּוּ וְיֵהָנוּ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִנְּכָסָיו וְלֹא יֵהָנוּ בָּהֶם זֶרַע חָם. שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה עֲבָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם מוֹסִיף חֵטְא וְעָוֹן בָּעוֹלָם. וְאִם יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵּיתוֹ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מוֹסִיף זְכֻיּוֹת וּמִצְוֹת:

 כסף משנה  צוו חכמים שיהיו בני ביתו וכו'. בפרק קמא דאבות:

יח לְעוֹלָם יִדְחֹק אָדָם עַצְמוֹ וְיִתְגַּלְגֵּל בְּצַעַר וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְאַל יַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם וּמְכֻבָּד וְהֶעֱנִי יַעֲסֹק בְּאֻמְּנוּת וַאֲפִלּוּ בְּאֻמְּנוּת מְנֻוֶּלֶת וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. מוּטָב לִפְשֹׁט עוֹר בְּהֵמוֹת נְבֵלוֹת וְלֹא יֹאמַר לָעָם חָכָם גָּדוֹל אֲנִי כֹּהֵן אֲנִי פַּרְנְסוּנִי. וּבְכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מֵהֶם חוֹטְבֵי עֵצִים וְנוֹשְׂאֵי הַקּוֹרוֹת וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לַגִּנּוֹת וְעוֹשֵׂי הַבַּרְזֶל וְהַפֶּחָמִים וְלֹא שָׁאֲלוּ מִן הַצִּבּוּר וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם כְּשֶׁנָּתְנוּ לָהֶם:

 כסף משנה  לעולם ידחוק אדם עצמו וכו' וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול וכו'. בפרק ע''פ (דף קי"ב). ומ''ש ואפי' היה חכם ומכובד וכו' מוטב לפשוט עור בהמות נבילות וכו'. שם (דף קי"ג) ובפרק יש נוחלין: גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים. הלל בפרק שלישי דיומא (דף ל"ה:). ומה שכתב ונושאי הקורות. רב ששת ר''פ מי שאחזו (דף ס"ז:). ושואבי מים לגנות. רב הונא בפ' שני דייני גזירות (דף ק"ה). ועושים הברזל והפחמים. רבי יהושע בפרק תפלת השחר (דף כ"ח:):

יט כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל וּמְרַמֶּה אֶת הָעָם וְנוֹטֵל אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ירמיה יז-ה) 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם'. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְצִעֵר וְדָחַק אֶת הַשָּׁעָה וְחָיָה חַיֵּי צַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. וְעָלָיו וְעַל כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר (ירמיה יז-ז) 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 כסף משנה  כל מי שאינו צריך ליטול וכו'. משנה בסוף פאה: וכל מי שצריך ליטול וכו'. ירושלמי בסוף פאה: ומה שכתב וכל מי שצריך וכו'. משנה שם: סליקו הלכות מתנות עניים בס''ד

---

הלכות תרומות

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמוֹנֶה מִצְוֹת. שְׁתַיִם מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְשֵׁשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. ב) לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. ג) שֶׁלֹּא יַקְדִּים תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת זֶה לָזֶה אֶלָּא יַפְרִישׁ עַל הַסֵּדֶר. ד) שֶׁלֹּא יֹאכַל זָר תְּרוּמָה. ה) שֶׁלֹּא יֹאכַל אֲפִלּוּ תּוֹשַׁב כֹּהֵן אוֹ שְׂכִירוֹ תְּרוּמָה. ו) שֶׁלֹּא יֹאכַל עָרֵל תְּרוּמָה. ז) שֶׁלֹּא יֹאכַל כֹּהֵן טָמֵא תְּרוּמָה. ח) שֶׁלֹּא תֹּאכַל חֲלָלָה תְּרוּמָה וְלֹא מוּרָם מִן הַקָּדָשִׁים:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות תרומות - פרק ראשון

א הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. יתבאר בסמוך. ומ''ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'. בפ''ד דמסכת ידים (משנה ג'). ומ''ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב. גם זה שם:

ב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בְּאַרְצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:

 כסף משנה  ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'. בפרק קמא דע''ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל:

ג הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד חוּץ לְאֶרֶץ כְּנַעַן כְּגוֹן אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה וְאַחְלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וְעַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם. אֶלָּא יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ וְלִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִגִּיעוּ. וּמִפְּנֵי מָה יָרְדוּ מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיִּכְבּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נִשְׁאַר בָּהּ מִשִּׁבְעָה עֲמָמִים. וְאִלּוּ תָּפַס כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ כָּבַשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא:

 כסף משנה  הארצות שכבש דוד וכו'. זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. ומ''ש ומפני מה ירדו ממעלת א''י וכו' בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ''ב דחלה:

ד סוּרְיָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'. פ''ק דגיטין (דף ח'). ומ''ש והקונה בה קרקע כקונה בא''י הכי משמע במשנה ספ''ו דדמאי. ומ''ש והכל בסוריא מד''ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ''ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל''ל דאפי' למ''ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד''ס ושמא יש לומר דה''מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר''י קורקוס ז''ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא''י משמע דחייבת מן התורה כא''י קאמר ומש''ה הוצרך לאוקומה כמ''ד שמיה כיבוש:

ה כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא. וְהִנִּיחוּ אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל כְּשֶׁהָיוּ וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶם עֲנִיִּים בִּשְׁבִיעִית. * וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הִתִּיר בֵּית שְׁאָן מֵאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

 ההראב"ד   ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א''א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא''י:

 כסף משנה  כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'. בסוף ערכין (דף ל"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ''ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר''מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר''ש בן אליקים משום ר''א בן פדת משום ר''א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ''ק דיבמות ובפ''ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. ומ''ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות בירושלמי פ''ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ''ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: וכתב הראב''ד א''א לא התיר רבי וכו'. כן פירש''י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ''ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז''ל הרשב''א בפ''ק דחולין הרמב''ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ''כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ''ל: ודע שכתב רבי' בספ''ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א''י ונתן טעם לדבר:

ו נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם לְעִנְיַן מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לְשָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקוֹת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְסוּרְיָא. וְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל חֵלֶק אֶחָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד חֵלֶק שֵׁנִי. וְחוּצָה לָאָרֶץ נֶחְלֶקֶת לִשְׁנַיִם. אֶרֶץ מִצְרַיִם וְשִׁנְעָר וְעַמּוֹן וּמוֹאָב הַמִּצְוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּנְבִיאִים. וּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן:

 כסף משנה  נמצא כל העולם וכו'. מתבאר מתוך מה שקדם. ומ''ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. התוס' בפ''ק דחולין (דף ז' ע"ב בד"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר''י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח''ל:

ז אֵי זוֹ הִיא אֶרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם. מֵרֶקֶם שֶׁהוּא בְּמִזְרַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד הַיָּם הַגָּדוֹל. מֵאַשְׁקְלוֹן שֶׁהִיא לִדְרוֹם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד עַכּוֹ שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן. הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב כָּל הָאָרֶץ שֶׁעַל יְמִינוֹ שֶׁהוּא מִזְרַח הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת חוּצָה לָאָרֶץ וּטְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הָאָרֶץ שֶׁעַל שְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא מַעֲרַב הַדֶּרֶךְ הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּטְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים וְחַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית. עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְהַנִסִּים שֶׁבַּיָּם רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶם מִטּוּרֵי אֲמָנוֹם וְעַד נַחַל מִצְרַיִם. מִן הַחוּט וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִן הַחוּט וְלַחוּץ חוּצָה לָאָרֶץ. וְזוֹ הִיא צוּרָתָהּ :

 כסף משנה  אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח''ל. בפ''ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ''ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון:

ח מֵהֵיכָן הֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. מִכְּזִיב וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַמִּזְרָח. וּמִכְּזִיב וְלַחוּץ עַד אֲמָנָה וְהִיא אֲמָנוֹם וְעַד הַנָּהָר וְהוּא נַחַל מִצְרַיִם לֹא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ. וּכְזִיב עַצְמָהּ לֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהּ:

 כסף משנה  מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'. בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא''י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ''ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי:

ט אֵי זוֹ הִיא סוּרְיָא. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְמַטָּה כְּנֶגֶד אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה כָּל יַד פְּרָת עַד בָּבֶל כְּגוֹן דַּמֶּשֶׂק וְאַחְלָב וְחָרָן וּמִגְּבַת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שִׁנְעָר וְצֹהַר הֲרֵי הִיא כְּסוּרְיָא. אֲבָל עַכּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ כְּאַשְׁקְלוֹן וְהֵם תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ב') ר''י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא''י וכן כולם. ואע''ג דבפרק שני דייני גזירות (דף קי"ב) ובפרק מי שאחזו (דף ע"ו) משמע דעכו א''י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א''י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א''י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי''ל דבכלל מ''ש והם תחומי א''י יש מקומות במשמע שקצתם מא''י. ועל מ''ש דאשקלון ח''ל יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא''י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א''י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א''י ויש בה ח''ל כמו שבארנו בעכו ומ''מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו:

י עַכּוּ''ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִפְקִיעוּהָ מִן הַמִּצְווֹת אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּקְדֻשָּׁתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ אֵינָהּ כְּכִבּוּשׁ יָחִיד אֶלָּא מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּמֵבִיא בִּכּוּרִים. וְהַכּל מִן הַתּוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא נִמְכְּרָה לְעַכּוּ''ם מֵעוֹלָם וְיֵשׁ קִנְיָן לְעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  עכו''ם שקנה קרקע בא''י לא הפקיעוה וכו'. בסוף פרק השולח גיטין (דף מ"ז) איפליגו רבה ור''א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ''ק דבכורות (דף י"א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו''ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (דף ל"א) גבי הא דאמר ר''ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ''ה דדמאי כההוא לישנא. ואע''ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו''ם לא קי''ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. ומ''ש ויש קנין לעכו''ם בסוריא וכו'. שם:

יא פֵּרוֹת הָעַכּוּ''ם שֶׁגָּדְלוּ בְּקַרְקַע שֶׁקָּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּם בְּיַד עַכּוּ''ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'דְּגָנְךָ' וְלֹא דְּגַן עַכּוּ''ם. וְאִם לְקָחָן יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וּגְמָרָן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל מִן הַתּוֹרָה. וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הִיא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לַלֵּוִי בְּמַעֲשֵׂר וְלַכֹּהֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אֲנִי בָּאתִי מִכֹּחַ אִישׁ שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לִטּל מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ לֹא יִתֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח-כו) 'כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר' טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אַתָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. אֲבָל טֶבֶל שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לַכֹּהֵן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ אֶלָּא מוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן וְלוֹקֵחַ דָּמֶיהָ:

 כסף משנה  פירות העכו''ם שגדלו בקרקע וכו'. בספ''ק דבכורות (דף י"א) א''ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו''ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו''ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו''ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם מעשרן דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. ומ''ש חייבים בכל מן התורה משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו''ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו''ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. ומ''ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה. שם: כתוב באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב''ד אפילו קנה מהעכו''ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו''ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו''ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו''ם מרחו פטור עכ''ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז''ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו''ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו''ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ''ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו''ם: ודע דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ו:) אמרינן מירוח העכו''ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו''ם על של עכו''ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו''ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו''ם אבל לא משל ישראל על של עכו''ם ושל כותיים ולא משל עכו''ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס"ז) בעי רבא גלגול העכו''ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ''ד מירוח העכו''ם פוטר גלגול העכו''ם פוטר מ''ד מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו''ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו''ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש''י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו''ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו''ם אינו פוטר והו''ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו''ם פוטר והו''ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו''ם שלא יעשר דמירוח עכו''ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו''ם וימרחהו עכו''ם ומפקע ליה ממעשר עכ''ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו''ם היכא שהיו של העכו''ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ''ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא''ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש''י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו''ם לא גזר. והראב''ד חולק ע''ז שעל מ''ש רבינו בספי''א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו''ם כתב א''א חייב מדרבנן עכ''ל. ומצאתי שכתב ריב''א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו''ם ומירחו עכו''ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו''ם ומרחו עכו''ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו''ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר''ש שזורי כמ''ד אין קנין וס''ל דמירוח עכו''ם פוטר דא''כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו''ם דגדל ברשות העכו''ם מיירי ולא סמך ע''ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו''ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו''ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר''מ ורבי יהודה דר''י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר''מ ואע''פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו''ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא''י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר''פ ורבינא ואע''פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב''ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו''ם ומירחם העכו''ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו''ם אע''פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו''ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו''ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ''ל ריב''א. והמנהג הפשוט בכל א''י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו''ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו''ם וגם מירחן עכו''ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב''א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא''ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח''כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח''ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו''ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע''פ רבינו:

יב מָכַר הָעַכּוּ''ם הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין בַּכּל וְנוֹתֵן הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. וְאִם מְכָרָן אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן מֵהֶן לַבְּעָלִים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. לָקַח תְּבוּאָה זְרוּעָה מִן הָעַכּוּ''ם אַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְנִגְמְרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנוֹתֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן וּמוֹכֵר לוֹ הַשְּׁלִישׁ:

 כסף משנה  מכר העכו''ם הפירות שלו וכו'. בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר''ש בן גמליאל בד''א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע''פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת''ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע''פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו''ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם ולקחה ממנו ישראל ר''ע אומר התוספת פטור וחכ''א התוספת חייב דע''כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא''י לכ''ע הכל לפי חשבון:

יג * יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר פֵּרוֹתָיו לְעַכּוּ''ם קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּגְמָרָן הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרָן הָעַכּוּ''ם חַיָּב בַּכּל מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָעַכּוּ''ם שֶׁגָּמַר פֵּרוֹת יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְדִגּוּנָן בְּיַד עַכּוּ''ם אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן:

 ההראב"ד   ישראל שמכר פירותיו לעכו''ם וכו'. א''א לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לעכו''ם בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתיה אלא בסוריא:

 כסף משנה  ישראל שמכר וכו'. בפרק השולח (דף מ"ז) ישראל שלקח שדה מהעכו''ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו''ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב''ד א''א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי''ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש''ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: וכתב הר''י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו''ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו''ם פטורים לגמרי כיון שהעכו''ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו''ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה''ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו''ם שגדלו בקרקע שקנו בא''י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו''ם פטורים מכלום ואע''פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי''ל אין קנין לעכו''ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו''ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו''ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו''ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו''ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו''ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו''ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו''ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו''ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב''ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו''ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש''י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ''ל. וכן מפורש בירושלמי בפ''ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר''א אע''ג דר''מ אמר אין קנין לעכו''ם בא''י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א''ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר''מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו''ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו''ם זרעה וגם עשה מירוח לכ''ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ''ז הלכה ד': וכן העכו''ם שגמר פירות וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו''ם כולל אפילו מירח העכו''ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו''ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו''ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו''ם פטורין לגמרי אע''פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו''ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו''ם דגנך ולא דגן עכו''ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו''ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו''ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל''ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ''ל:

יד מָכַר עַכּוּ''ם לְיִשְׂרָאֵל פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אַחַר שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל אֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הוֹאִיל וּבָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּרְשׁוּת עַכּוּ''ם וּמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל:

טו הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְחַיֵּב מִן הַתּוֹרָה הַקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַקּוֹנֶה פֵּרוֹת מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִים אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן יִשְׂרָאֵל הוֹאִיל וְאֵינוֹ מִקַּרְקַע שֶׁלּוֹ פָּטוּר:

 כסף משנה  הקונה שדה בסוריא וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. ומ''ש אבל הקונה פירות מן העכו''ם בסוריא וכו' הכי משמע בספ''ו דדמאי במשנה (דף י"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב''ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר''ג אמרה ובההיא הלכה כר''ג כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש קנה קרקע מן העכו''ם בסוריא וכו'. במשנה הנזכרת:

טז קָנָה קַרְקַע מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא וּפֵרוֹת מְחֻבָּרִין בָּהּ אִם הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בְּיַד הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָם עִם הַקַּרְקַע חַיָּב לְעַשֵּׂר:

יז יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אָרִיס לְעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא פֵּרוֹתָיו פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגוּף הַקַּרְקַע כְּלוּם. וְיֵשׁ לְעַכּוּ''ם קִנְיָן בְּסוּרְיָא לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַחוֹכֵר וְהַמְקַבֵּל וְהַשּׂוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם בְּסוּרְיָא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  ישראל שהיה אריס לעכו''ם וכו'. במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'. תוספתא פרק ב' דתרומות:

יח יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח בְּסוּרְיָא שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְעַכּוּ''ם מֵאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ אִם חָזַר יִשְׂרָאֵל וּלְקָחָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי נִתְחַיְּבָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'. בס''פ השולח (דף מ"ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו''ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ''ד אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב''ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל''כ ה''ל דגן עכו''ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע''פ שהיא ביד עכו''ם לא ה''ל לפטור. וכ' הר''י קורקוס ז''ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה''ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש''י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח''כ מירחן הוא והם שלו חייב וע''כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ''מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע''ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז''ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ''ל:

יט יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהוֹרִיד לָהּ אָרִיס וְשָׁלַח לוֹ הָאָרִיס פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לְקָחָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשּׁוּק:

 כסף משנה  ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'. ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא''ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן:

כ שֻׁתָּפוּת הָעַכּוּ''ם חַיֶּבֶת בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כֵּיצַד. יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת אֲפִלּוּ חִלְּקוּ שָׂדֶה בְּקָמָתָהּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חִלְּקוּ גָּדִישׁ הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וְקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁמֵרְחָן הָעַכּוּ''ם וְחִיּוּבָם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שותפות העכו''ם וכו'. בפרק ראשית הגז (דף קל"ה:) שותפות עכו''ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו''ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב''ג אומר של ישראל חייב ושל עכו''ם פטור ע''כ לא פליגי אלא דמ''ס יש ברירה ומ''ס אין ברירה אבל שותפות דעכו''ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש''י. ומ''ש אפילו חלקו שדה בקמתה. ירושלמי פ''ו דדמאי (הלכה ו') ובס''פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ''ד אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר דע''כ לא פליגי אלא דמ''ס יש ברירה וכו' אבל דכ''ע יש קנין לעכו''ם בא''י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ''ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ''ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ''ד אין קנין לעכו''ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא''י הכל טבל ורבינו פסק כמ''ד אין קנין וכו' לא ה''ל לכתוב בא''י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה''ל לכתוב הכל טבל וי''ל דה''מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו''ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב''ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ''ש רבינו בס''פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא''י יש ברירה והר''י קורקוס ז''ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו''ם ודרשינן ולא דיגון עכו''ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו''ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו''ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו''ם אלא חלק העכו''ם שנתמרח ע''י עכו''ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא''ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא''י ופליגי במה שמירח העכו''ם דשייך ברירה אפילו למ''ד אין קנין לעכו''ם וי''ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה''נ בסוריא עכ''ל ועוד האריך בדבר:

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא הוֹאִיל וְהַמַּעַשְׂרוֹת שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם אֲפִלּוּ חִלְּקוּ הַגָּדִישׁ חֶלְקוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם פָּטוּר מִכְּלוּם:

כב * פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה וּמִן הַתְּרוּמוֹת וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יח) 'אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה'. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין. וְאִם יָצְאוּ לְסוּרְיָא חַיָּבִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמָּה. שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם:

 ההראב"ד   פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ וכו'. א''א ולי נראה שלא נחלקו ר''א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר''א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר [מקום] קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע''פ שיצאו ח''ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי [מפירות] שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה:

 כסף משנה  פירות א''י וכו' וכן פירות ח''ל וכו'. משנה רפ''ב דחלה פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר''א מחייב ור''ע פוטר ופסק כר''ע: וכתב הראב''ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל''כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ''ש הראב''ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ''ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח''ל מוכחת עליהם. ומ''ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב ואם יצאו לסוריא. בפ''ו דדמאי (משנה י"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א''י הם חייב לעשר. ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו' לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח''ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח''ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח''ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע''ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א''י שיצאו לח''ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח''ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז''ל מפרש דמאי דמן פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה''ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע''א דאה''נ בפירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה''ה לתרומה ומעשרות מיהו ה''מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח''ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח''ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח''ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ:

כג עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ. בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת לָאָרֶץ הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ בּוֹ חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית כַּצּוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ:

 כסף משנה  עפר ח''ל וכו'. משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח''ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א''ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע''ג דבפ''ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס':

כד אִילָן שֶׁעוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לָאָרֶץ. אוֹ עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. הָיוּ מִקְצָת שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ וּמִקְצָתָן חוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ הָיָה צְחִיחַ סֶלַע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין זֶה בָּזֶה:

 כסף משנה  אילן שעומד בח''ל וכו'. משנה ספ''ג דמעשרות (משנה י'): היו מקצת שרשיו וכו'. בספ''ב דגיטין (דף כ"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי:

כה עָצִיץ נָקוּב שֶׁהָיָה בּוֹ זֶרַע שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁ וְהָיָה עִקָּרוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ חוּצָה לָאָרֶץ הוֹלְכִים אַחַר הַנּוֹף:

כו * הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ב) 'כִּי תָבֹאוּ' בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

 ההראב"ד   התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א''א לא כיון להלכה יפה דהא קי''ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא:

 כסף משנה  (כה-כו) עציץ נקוב וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: התרומה בזמן הזה וכו'. כתב הראב''ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי''ל דלענין מה שכתב דהא קי''ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא''ב וז''ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (דף פ"ב) נחלקו ר''ל ור''י דר''י ס''ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע''ג דר''ל ור''י הלכה כר''י ה''מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר''ל ס''ל כרבנן וקי''ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ"ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב''א כן ביבמות עכ''ל. ואני אומר שי''ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש''י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (דף מ"ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר''י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: ודע דבפרק הערל א''ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש''י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ''ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע''ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה''ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע''ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ''ל שרבינו מפרש כפירוש ר''ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר''י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה''ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע''ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה''ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע''ל לא היתה בביאת כולם ואע''פ שכתבו התוס' על פי' ר''ח ולא יתכן לפרש כן דבס''פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא''כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ''ל. י''ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור''ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה''ז דרבנן דאע''ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע''ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה''ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי''ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: ומה שכתב עוד הראב''ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע''ל שנראה מדבריו אלה שע''י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע''י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע''ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ''ש עוד הראב''ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ''ל, טעמו משום דגרסינן בפ''ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ''ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ''ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ''ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: כתב סמ''ג שנ''ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור''ל בפרק הערל (דף פ"א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס''ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי"ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר''ל עכ''ל. וכתב רבינו ויראה לי שה''ה במעשרות וכו' כלומר אע''ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות:

הלכות תרומות - פרק שני

א כָּל אֹכֶל אָדָם הַנִּשְׁמָר שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ חַיָּב בִּתְרוּמָה. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ רֵאשִׁית לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' (דברים יח-ד) 'תִּתֶּן לּוֹ'. מַה דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר מַאֲכַל בְּנֵי אָדָם וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ וְיֵשׁ לוֹ בְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר דְּגָנְךָ אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב בִּתְרוּמוֹת וְכֵן בְּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  כל אוכל אדם הנשמר וכו'. משנה בריש מעשרות (פ"א מ"א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע''פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה''ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ''ב דעירובין ובפרק הפועלים (דף פ"ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ''ק דר''ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב''ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש''י בר''פ כיצד מברכין (דף ל"ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן:

ב הַכַּרְשִׁינִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַאֲכַל אָדָם הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. זְרָעָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ וְחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לְאָדָם כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין פְּטוּרִין שֶׁמַּחְשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ כְּלוּם. עָלוּ מֵאֲלֵיהֶן בֶּחָצֵר. אִם הִיא חָצֵר הַמְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין שֶׁסְּתָמָן לְאָדָם וְאִם אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת פֵּרוֹתֶיהָ פְּטוּרָה:

 כסף משנה  הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'. זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון: הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה. בפרק בא סימן עלה נ''א וכדאסיק רב אשי:

ג זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וְזֶרַע צְנוֹן וְזֶרַע בְּצָלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּטוּרִים מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל אָדָם. אֲבָל הַקֶּצַח חַיָּב בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ"ה מ"ח): ומ''ש אבל הקצח וכו'. בפ''ג דעוקצין (משנה ו') ופ''ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב''ש מטהרין וב''ה מטמאין [וכן למעשרות]:

ד תְּמָרוֹת שֶׁל תִּלְתָּן וְשֶׁל חַרְדָּל וְשֶׁל פּוֹל הַלָּבָן וְשֶׁל צָלָף וְהַקַּפְרִיסִין שֶׁל צָלָף פְּטוּרִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן פְּרִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע. אֲבָל זְרָעָן לְיָרָק הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים. וְכֵן הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף חַיָּבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּרִי:

 כסף משנה  תמרות של תלתן וכו'. משנה ספ''ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר''ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר''ע לגבי ר''א כמו שאמרו בר''פ כיצד מברכין (דף ל"ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב''ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן: והראב''ד לקמן בפרק זה מפרש דר''ע חולק על רשב''ג והלכה כר''ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר''ע לא קאי אלא לרבי אליעזר:

ה כֻּסְבַּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע יָרָק פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. זְרָעָהּ לְיָרָק מַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיְרָקוֹת וּמִן הַזֶּרַע. וְכֵן הַשֶּׁבֶת שֶׁזְּרָעָהּ לִזְרֹעַ יַרְקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק. וְאֵינָהּ מִתְעַשֶּׂרֶת זִרִין. זְרָעָהּ לְזִרִין מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַזֶּרַע וּמִן הַיָּרָק וּמִן הַזִּרִין. וְכֵן הַשִּׁחֲלַיִם וְהַגַּרְגֵּר שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק. כֵּיצַד מִתְעַשְּׂרִין לְזֶרַע וּלְיָרָק. שֶׁאִם לִקֵּט הַיָּרָק לְאָכְלוֹ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וּכְשֶׁיִּיבַשׁ וְיֶאֱסֹף הַזֶּרַע שֶׁלּוֹ מַפְרִישׁ מִן הַזֶּרַע:

 כסף משנה  כסבר שזרעה לזרע וכו'. משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר''א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ''א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד:

ו הַיְרָקוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכַל אָדָם אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (דברים יד-כב) 'תְּבוּאַת זַרְעֶךָ'. תְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל הַיְרָקוֹת אֵינָן בִּכְלַל הַתְּבוּאָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בִּתְרוּמָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (דברים יח-ד) 'דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ אֲבָל תְּרוּמַת הַיָּרָק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'. ירושלמי בריש מעשרות:

ז אֵין מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַיָּרָק בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְכֵן יָרָק הַבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָפָר בְּעִקָּרֶיהָ הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו. הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִית שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. וְהַיָּרָק שֶׁלָּהֶן פָּטוּר. וְהַזֶּרַע חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'. ירושל' בסוף חלה. ומה שכתב וכן ירק הבא מח''ל וכו': התבואה והקטנית וכו'. תוספתא פ''ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר''פ בכל מערבין ובירושלמי פ''ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה:

ח * הַתִּלְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל אָדָם כְּשֶׁיִּקְשׁוּ הוֹאִיל וְרֹב הָאָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן בִּתְחִלָּתָן הֲרֵי הֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר:

 ההראב"ד   התלתן אע''פ שאינו אוכל אדם וכו' עד הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות. א''א הרי הוא סותר דבריו ממה שאמר למעלה בתמרות של תלתן דומה למעלה שר' עקיבא חולק על ר''ג וכאן הוא פוסק כר''ג לומר שלא חלק ר''ע על ר''א [אלא] בצלף עיין במשנה:

 כסף משנה  התלתן אע''פ שאינו אוכל אדם וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר''ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע''כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ''ע חייבין ובפ''ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח: כתב הראב''ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע''פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב''ד כתבתי בפרק זה:

ט וְאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת. אֲפִלּוּ הֶעֱמִיד מֵהֶן כְּרִי. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן גֹּרֶן בַּשָּׂדֶה הֻקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל אִם עָשָׂה הַגֹּרֶן בָּעִיר פְּטוּרִין. שֶׁהֲרֵי קוֹל יֵשׁ לָהֶן שֶׁהַכּל יוֹדְעִין שֶׁהֵן לֶקֶט אוֹ שִׁכְחָה אוֹ פֵּאָה:

 כסף משנה  ואלו פטורים וכו'. במשנה פ''ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח. ומ''ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'. בפרק משוח מלחמה בשם ראב''י. ומ''ש אפי' העמיד כרי הוא לאפוקי ממ''ש בירושלמי פ''ה דפאה אמר ראב''י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן:

י הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עַכּוּ''ם חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר. וְכֵן הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וּמִנַּיִן יוֹדֵעַ. כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמַצְמַחַת בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. עָבַר וְהִפְרִישׁ מִתְּבוּאָה וְזֵיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ אֵינָהּ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  הלקט והשכחה והפיאה של עכו''ם וכו'. משנה פ''ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח: וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'. משנה פ''ק דמעשרות (משנה ג'). ומה שכתב ומנין יודע וכו' ירושלמי שם בפ''ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ''ב. ומ''ש עבר והפריש וכו':

יא וְכֵן הַהֶפְקֵר פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וַאֲפִלּוּ הִפְקִירוֹ הָעַכּוּ''ם לוֹ. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ שְׂדֵה הֶפְקֵר חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  וכן ההפקר פטור וכו'. משנה וירושלמי פ''ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו''ם כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ''ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא''כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו''ם אין לו קנין בא''י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע''י הפקר שלו. ומ''ש אבל הזורע שדה הפקר וכו' ירושלמי בריש מעשרות:

יב * הִפְקִיר קָמָה וְזָכָה בָּהּ וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם הִפְקִיר שִׁבֳּלִים וְזָכָה בָּהֶן וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן כָּל הַמַּפְרִישׁ מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב תְּרוּמָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן בְּמַעַשְׂרוֹת. דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְזָרְעָן בַּגִּנּוֹת וּבַשָּׂדוֹת אֶלָּא חֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת. כְּגוֹן הַשּׁוּם בַּעַל בֶּכִי. וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּה. וּגְרִיס הַקִּלְקְלִי. וַעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 ההראב"ד   הפקיר קמה וזכה בה וכו'. א''א לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אי עבר והפריש מהם הרי זו תרומה הילכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו ודוקא כשלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין ואפילו בעיר:

 כסף משנה  הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'. ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה''ז תרומה: וכתב הראב''ד א''א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית. ומ''ש וכן כל המפריש וכו' נלמד מהירושלמי הזה: דברים שאין דרך וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ"ה מ"ח):

יג נִתְעָרֵב דָּבָר שֶׁחַיָּב בִּתְרוּמָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב. כְּגוֹן זֵיתֵי נִקּוּף שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּזֵיתֵי מָסִיק וְעִנְבֵי עוֹלֵלוֹת בְּעִנְבֵי בָּצִיר. אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מוֹצִיא עַל הַחַיָּב לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אֵלּוּ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכּל וּכְאִלּוּ הַכּל חַיָּב בִּתְרוּמָה. וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן דָּבָר הַחַיָּב:

 כסף משנה  נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'. משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'):

יד הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה אֲפִלּוּ נִטְמָא הַדָּגָן אוֹ הַתִּירוֹשׁ כֻּלּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה בְּטֻמְאָה וְלִתְּנָהּ לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ח) 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי' . אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה. הַטְּהוֹרָה נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים וְהַטְּמֵאָה יֵהָנוּ בִּשְׂרֵפָתָהּ. אִם הָיָה שֶׁמֶן מַדְלִיקִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיָה דָּגָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מַסִּיקִין בּוֹ אֶת הַתַּנּוּר:

טו וְכֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אִם נִטְמֵאת אוֹ נִטְמָא הַמַּעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּטֻמְאָה וְנִתֶּנֶת לַכֹּהֵן לֵהָנוֹת בִּשְׂרֵפָתָהּ:

טז וְכָל הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּבְרָכוֹת:

 כסף משנה  (יד-טז) התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) ובפרק הערל עלה ע''ד. ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'. ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו':

יז אֵין מוֹצִיאִין תְּרוּמָה מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ טְמֵאָה. וְאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. וְאִם הֵבִיא לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּאֶרֶץ הַכּוּתִים. וְלֹא תִּשָּׂרֵף שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא נִטְמֵאת נִשְׂרֶפֶת. וְלֹא תַּחֲזֹר לְחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין תְּרוּמָה לְחוּצָה לָאָרֶץ. אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּטָּמֵא טֻמְאָה יְדוּעָה לַכּל אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עֶרֶב הַפֶּסַח אִם הָיְתָה חָמֵץ וְתִשָּׂרֵף:

 כסף משנה  אין מוציאין תרומה וכו'. בירושלמי סוף חלה: ואין מביאין תרומה מח''ל וכו'. משנה פרק ששי דשביעית. ומ''ש ואם הביא לא תאכל וכו'. בירושלמי סוף חלה:

הלכות תרומות - פרק שלישי

א  תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ' כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת הַכְּרִי. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְרִישׁ אֶלָּא כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ כָּל שֶׁהוּא לְכַתְּחִלָּה:

ב וְכַמָּה הוּא שִׁעוּרָהּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. עַיִן יָפָה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. וְהַבֵּינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. רָעָה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְלֹא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים:

 כסף משנה  (א-ב) תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל"ז ע"ב) ובירושלמי ריש פאה. ומ''ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'. משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'):

ג כָּל תְּרוּמָה שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ כְּגוֹן תְּרוּמוֹת הֶחָרוּבִין וְהַקְּלִיסִין נִטֶּלֶת לְכַתְּחִלָּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. * וְאֵלּוּ נִטָּלִין אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. תְּרוּמַת גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה וְעֵרוּבֵי תְּרוּמָה וּתְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה וּתְרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וּתְרוּמַת הַקֶּצַח וְהַקְּלִיסִין וְהֶחָרוּבִין וְהַגִּמְזִיּוֹת וְהַתֻּרְמוֹסִין וּשְׂעוֹרִים אֲדוֹמִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וּפֵרוֹת עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין כְּשֶׁתּוֹרְמִין פֵּרוֹת יְתוֹמִים תּוֹרְמִין אֶחָד מִשִּׁשִּׁים:

 ההראב"ד   ואלו ניטלין אחד מששים תרומת גידולי תרומה ועירובי תרומה. א''א אמת הוא כי כן מצא בתוספתא ואל תתמה מה ענין שיעור לעירובי תרומה אלא יעלה במה שנפל שם בין לאיסור בין להיתר שלא אמרו אלא בתרומה שנתערבה בטבל שצריך לתקן הטבל ואינו מפריש אלא אחד מששים מדלא מפליג בעירוב תרומה אלמא אין הפרש בין שנפלה למאה או לפחות ממאה אע''פ שהוא עולה מתוכה והשאר חולין אפ''ה אינו מפריש אלא אחד מששים:

 כסף משנה  כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים. בתוספתא דתרומות פרק חמישי: וכתב הראב''ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו':

ד * אֵין תּוֹרְמִין תְּרוּמָה זוֹ לֹא בְּמִדָּה וְלֹא בְּמִשְׁקָל וְלֹא בְּמִנְיָן לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ שִׁעוּר אֶלָּא אֹמֶד וּמַפְרִישׁ בְּדַעְתּוֹ כְּמוֹ אֶחָד (מִשִּׁשִּׁים) [מֵחֲמִשִּׁים]. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. וְלֹא יִתְרֹם בְּסַל וּבְקֻפָּה שֶׁמִּדָּתָן יְדוּעָה. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָּהֶן חֶצְיָן אוֹ שְׁלִישָׁן. וְלֹא יִתְרֹם בִּסְאָה חֶצְיָהּ שֶׁהַחֶצְיָהּ מִדָּה:

 ההראב"ד   אין תורמין תרומה זו וכו' עד כמו אחד מחמשים. א''א לא מן השם הוא זה אלא כיון שלא נתנה בו תורה שיעור מוטב שיתרום באומד ולא במדה שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט במדות ונמצא מקלקל את התרומה או את הפירות:

 כסף משנה  אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה. משנה בפ''ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב''ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב''ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ''כ הוא ז''ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב''ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע''פ שהרב ז''ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע''פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע''ג שאין מקפיד קלקל מ''מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע''פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ''ל דלב ב''ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: כתב הר''י קורקוס ז''ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט''ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה:

ה הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה הוֹאִיל וְשִׁיֵּר מִקְצָת חֻלִּין הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל אִם אָמַר כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ תְּרוּמָה לֹא אָמַר כְּלוּם. הַמִּתְכַּוֵּן לִתְרֹם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. נִתְכַּוֵּן לִתְרֹם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים אֵינוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  המרבה בתרומה וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום. משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): המתכוין לתרום וכו'. בתוספתא דתרומות פ''ד וז''ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא:

ו הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְחָזַר וְהוֹסִיף לְשֵׁם תְּרוּמָה אוֹתָהּ הַתּוֹסֶפֶת חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּמַפְרִישׁ מִמֶּנָּה הַכֹּהֵן הַמַּעַשְׂרוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלֶנָּה. תָּרַם וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם פַּעַם שְׁנִיָּה כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר שֶׁבְּדַעְתּוֹ. וְהַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישָׁהּ בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנָּה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף כָּרִאשׁוֹנָה:

 כסף משנה  המפריש תרומה וכו'. פ' אלמנה ניזונת עלה צ''ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה. משנה בתרומות פ''ד (משנה ג') וכת''ק:

ז * הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת הַתְּרוּמָה אוֹתוֹ הַמִּקְצָת אֵינוֹ תְּרוּמָה וַהֲרֵי הוּא כְּחֵלֶק הַכְּרִי. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת אוֹתוֹ מִקְצָת מִמֶּנּוּ. וְלֹא יַפְרִישׁ עָלָיו מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

 ההראב"ד   המפריש מקצת התרומה וכו'. א''א כבר הגהתי בהלכות מעשר שיש עליו מן התורה:

 כסף משנה  המפריש מקצת התרומה וכו'. משנה שם (משנה א') וכת''ק. ומ''ש הראב''ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ''א שם אבאר בע''ה:

ח הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה מִכְּרִי זֶה וּמִקְצָת תְּרוּמָה מִכְּרִי אַחֵר מִמִּינוֹ. הֲרֵי זֶה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. האוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה לְתוֹכוֹ אִם אָמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ קָרָא שֵׁם וְחַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ וְאִם לֹא צִיֵּן בְּמָקוֹם לֹא אָמַר כְּלוּם:

ט אָמַר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה וְהַכְּרִי הַזֶּה כָּזֶה מָקוֹם שֶׁנִּסְתַּיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שָׁם נִסְתַיְּמָה תְּרוּמָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי:

 כסף משנה  (ח-ט) המפריש מקצת וכו'. ירושלמי ריש פ''ד דתרומות: האומר תרומה וכו'. משנה פ''ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: אמר תרומה וכו'. ירושלמי פ''ג דתרומות וה''פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה:

י תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּאֹמֶד. אֶלָּא מְדַקְדֵּק בְּשִׁעוּרָהּ וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה. שֶׁהֲרֵי שִׁעוּרָהּ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'. ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ''ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס''פ כל הגט:

יא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִמְדֹּד מוֹדֵד. וְדָבָר הַנִּשְׁקָל שׁוֹקֵל. דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ מוֹנֶה. הָיָה אֶפְשָׁר לִמְנוֹתוֹ וּלְשָׁקְלוֹ וּלְמָדְדוֹ הַמּוֹנֶה מְשֻׁבָּח וְהַמּוֹדֵד מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ וְהַשּׁוֹקֵל מְשֻׁבָּח מִשְּׁנֵיהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ''ש המונה משובח וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'):

יב מִצְוַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁיַּפְרִישׁ אוֹתָן בֶּן לֵוִי מִמַּעַשְׂרוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כו) 'וְכִי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר'. וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְרִישׁ אוֹתָהּ וְלִתְּנָהּ לַכֹּהֵן. וְיִתֵּן הַמַּעֲשֵׂר לַלֵּוִי אַחַר שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מצות תרומת מעשר וכו'. מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. ומ''ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'. בס''פ כל הגט (ל:) ובירושלמי פ''ק דמעשרות:

יג יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּשֶׁהוּא שִׁבֳּלִים קֹדֶם שֶׁיָּדוּשׁ וְיַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּנְתָנוֹ לְלֵוִי. אֵין הַלֵּוִי חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אַחַר שֶׁיְּדוּשֶׁנּוּ אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בִּלְבַד. אֲבָל אִם דַּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהִפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר מִן הַדָּגָן קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה [וּנְתָנוֹ לְלֵוִי חַיָּב הַלֵּוִי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה] וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה דָּגָן נִתְחַיֵּב בִּתְרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ':

 כסף משנה  ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'. בפ' ג' שאכלו (דף מ"ז) ובפ''ק דביצה (דף י' ע"ב). ומ''ש דש היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא:

יד  בֶּן לֵוִי שֶׁלָּקַח מַעֲשַׂר שִׁבֳּלִים לֹא יִתֵּן תְּרוּמָתוֹ לַכֹּהֵן שִׁבֳּלִים אֶלָּא קוֹנְסִין אוֹתוֹ לָדוּשׁ וְלִזְרוֹת וְלִתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר מִן הַדָּגָן. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַתֶּבֶן אוֹ הָעֵצָה. וְאִם הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שִׁבֳּלִים כְּמוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן אֶת הַזֶּרַע וְאֶת הַתֶּבֶן. וּמִפְּנֵי מָה קְנָסוּהוּ לִכְתּשׁ מִפְּנֵי שֶׁלָּקַח הַמַּעֲשֵׂר שִׁבֳּלִים וְהִפְקִיעַ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה:

 כסף משנה  בן לוי שלקח מעשר וכו'. משנה בפ''י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ''ק דביצה (דף י"ג) במע''ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא:

טו * בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. שֶׁהֲרֵי אָבִיו הִפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ וּלְפִיכָךְ צִוָּהוּ שֶׁזֶּה הַמַּעֲשֵׂר לִפְלוֹנִי הַלֵּוִי. וְאִם אָמַר לוֹ כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ:

 ההראב"ד   בן ישראל שאמר ללוי וכו'. א''א מ''ש אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו:

 כסף משנה  בן ישראל שאמר ללוי וכו'. בסוף פרק כל הגט (דף ל' ע"ב) ת''ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה''ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת''מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע''ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת''מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע''ה: וכתב הראב''ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ''ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה''ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת''מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע''ה כור מעשר לך בידי חוששין לת''מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע''ה, וה''פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא:

טז * תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהָיָה בָּהּ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית מוֹלִיכָהּ לַכֹּהֵן. פָּחוֹת מִכֵּן אֵינוֹ מְטַפֵּל לְהוֹלִיכָהּ אֶלָּא מַשְׁלִיכָהּ בָּאוּר וְשׂוֹרְפָהּ. וּבְיַיִן וּבְשֶׁמֶן אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא מוֹלִיכָהּ לַכֹּהֵן. וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וַדָּאִית וּטְהוֹרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה אוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁל דְּמַאי אִם אֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר אֵינוֹ מְטַפֵּל בָּהּ אֶלָּא שׂוֹרְפָהּ:

 ההראב"ד   תרומת מעשר וכו'. א''א לא מצאתי בירושלמי אלא במשקה שיעורו באחד משמונה בשמינית שהוא מדת הלח אבל באוכל בכביצה ובדמאי אבל בודאי אפילו כל שהוא חייב להחזיר ובדמאי עצמו דוקא בטמא אבל בטהור אפילו כל שהוא חייב להחזיר ולשון הירושלמי ר''י בר' חנינא אומר פחות מכאן נותנה בנרו ש''מ שהמשנה בלח ר' ינאי בשם ר''י באוכל כדי ביצה קלה תוספתא וכן אתה אומר בתרומת מעשר של שאר כל פירות שאם יש בה השיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה והטעם מפני שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר והרי הן כדמאי:

 כסף משנה  תרומת מעשר שהיה בה וכו'. משנה בסוף תרומות (מ"ח): ומ''ש אלא משליכה באור ושורפה. שם בתוספתא: ומ''ש וביין ובשמן וכו'. ומ''ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'. תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: כתב הראב''ד א''א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ''ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה''ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ''מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת''מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב''ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ''ש מוליכה לכהן דה''מ בת''מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל''ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל:

יז אֵין תּוֹרְמִין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ חֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת זֶה וַחֲמִשִּׁים סְאָה בְּבַיִת אַחֵר לֹא יַפְרִישׁ מֵאֶחָד מֵהֶן שְׁתֵּי סְאִים עַל הַמֵּאָה. שֶׁנִּמְצָא מַפְרִישׁ מִמָּקוֹם זֶה עַל מָקוֹם אַחֵר. וְאִם הִפְרִישׁ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמֻּפְרָשׁ שָׁמוּר אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן כַּדֵּי יַיִן אוֹ שֶׁמֶן וְרָאָה שֶׁמִּשְׁתַּבְּרִין וְאָמַר הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת שֶׁבְּבֵיתִי לֹא אָמַר כְּלוּם:

 כסף משנה  אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. משנה ספ''ק דחלה (משנה ט) ובפ''ב דביכורים (מ"ה): ומה שכתב ואם הפריש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'. פרק הגוזל ומאכיל (דף קטו:):

יח פֵּרוֹת הַמְפֻזָּרִין בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁבְּבַיִת אֶחָד תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. שַׂקֵּי תְּבוּאָה וְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְחָבִיּוֹת שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת אִם הָיוּ בַּהֲקֵיפָה אַחַת תּוֹרֵם מֵאַחַת עַל הַכּל. חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן עַד שֶׁלֹּא סָתַם אֶת פִּיהֶן תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. מִשֶּׁסָּתַם תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  פירות המפוזרין וכו'. תוספתא פ''ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. ומ''ש שקי תבואה וכו'. שם בתוספתא: חביות של יין וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (מי"ב):

יט הָיָה מְלַקֵּט גַּפֵּי יָרָק וּמַנִּיחַ בַּגִּנָּה תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל. הֵבִיא מִין אֶחָד בֵּינֵיהֶן תּוֹרֵם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. הֵבִיא מִינִין הַרְבֵּה בַּקֻּפָּה כְּרוּב מִלְּמַעְלָה וּכְרוּב מִלְּמַטָּה וּמִין אַחֵר בָּאֶמְצַע לֹא יִתְרֹם מִן הָעֶלְיוֹן עַל הַתַּחְתּוֹן. וְאִם הִקִּיף חֲמִשָּׁה צִבּוּרִים בְּגֹרֶן תּוֹרֵם מֵאֶחָד עַל הַכּל בִּזְמַן שֶׁעִקַּר הַגֹּרֶן קַיָּם. אֵין עִקַּר הַגֹּרֶן קַיָּם תּוֹרֵם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

 כסף משנה  היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד. תוספתא בפ''ג דתרומות ובירוש' פ''ב דתרומות:

כ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כח-כט) 'מִכָּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ תְּרוּמָה' אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה זוֹ וּמַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת מַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵאֶחָד עַל הַכּל. * וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וַאֲפִלּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר:

 ההראב"ד   ותלמידי חכמים. א''א לא כתב זה אלא מפני שהוקשה עליו שראה בגיטין על תרומות וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולפיכך כתב שהת''ח אינן תורמין אלא מן המוקף ולפ''ד לא היה קורא אותו חשוד אם לא היה שם צד איסור אבל אומר אני שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף ועליו הוא אומר והרמותם ממנו תרומה מן המחובר והטעם שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש לכך והטעם לתרומה גדולה שאינה ניטלת אלא מן המוקף מפני שניטלת באומד ולא יוכל לכוין כשיעור אלא מן המוקף ועוד שמא ישכח:

 כסף משנה  תרומת מעשר וכו'. משנה פ''ב דביכורים (מ"ה): ומ''ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל. ירושלמי פ''ב דתרומות: ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'. בס''פ כל הגט (דף ל'): וכתב הראב''ד א''א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר''י קורקוס ז''ל על דברי הראב''ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר''מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר''מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו:

כא בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ וְהוּא בְּטִבְלוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כד) 'כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה' מְלַמֵּד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת כֻּלּוֹ תְּרוּמָה לְאַחֵר:

כב הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כֻּלּוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיִתְּנוֹ לַכֹּהֵן לֹא עָשָׂה כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כט) 'אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ' בִּזְמַן שֶׁקָּדָשָׁיו בְּתוֹכוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים. אֵין קָדָשָׁיו בְּתוֹכוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים. וְכֵן הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם תְּרוּמָה גְּדוֹלָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְבוּלִין לִתְרוּמָה. וְאִם הִנִּיחָן לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְבוּלִין לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  (כא-כב) בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים. סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ''ה דתרומות משנה חמישית. ומ''ש וכן המניח פירות וכו'. נלמד מהדין הנזכר:

כג כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָן עַל הַסֵּדֶר. כֵּיצַד. מַפְרִישׁ בִּכּוּרִים תְּחִלָּה לַכּל. וְאַחַר כָּךְ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ מַעֲשֵׂר עָנִי. וְהַמַּקְדִּים שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. אוֹ מַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה. אוֹ תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כח) 'מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר'. לֹא תְּאַחֵר דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה:

 כסף משנה  כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'. משנה פ''ג דתרומות (משנה ו'): ומ''ש ואין לוקין על לאו זה. בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ''ג דתרומות הכי דייק דקתני אע''פ שהוא עובר בל''ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע''פ שהוא לוקה:

כד * הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאֶחָד מַפְרִישׁ אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה וּשְׁלִישׁ. וְאוֹמֵר אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי וַהֲרֵי הוּא חֻלִּין. וְהַנִּשְׁאָר מִזֶּה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי הוּא תְּרוּמָה עַל הַכּל. וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת לְמֵאָה חֻלִּין אֵלּוּ הֲרֵי הוּא בְּצַד זֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי. וְזֶה הַנִּשְׁאָר יֶתֶר עַל הַתְּרוּמָה מִמַּה שֶּׁהִפְרַשְׁתִּי הֲרֵי הוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכּל:

 ההראב"ד   הרוצה להפריש תרומה גדולה ותר''מ כאחד מפריש א' מל''ג. [א''א] פי' שהם ג' סאין. ואומר אחד מק' שיש כאן פירוש בין הכל והוא סאה. הרי הוא בצד זה שהפרשתי פירוש באותן שלש סאין. והרי הוא חולין פירוש עד שיפריש התרומה. והנשאר שהפרשתי פי' הם השנים. הוא תרומה על הכל. והמעשר הראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי פירוש הוא הכרי הגדול. וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תר''מ על הכל:

 כסף משנה  הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): כתב הראב''ד מפריש אחד מל''ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים:

הלכות תרומות - פרק רביעי

א עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ לְהַפְרִישׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם' לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. וְאֵין עוֹשִׂין שָׁלִיחַ עַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר גַם אַתֶּם מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית:

 כסף משנה  עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית. ריש פרק האיש מקדש (דף מ"א:) ואמרינן בספ''ב דגיטין (דף כ"ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא x דכתיב מחוטב עציך:

ב חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ. וְהַשּׁוֹטֶה. וְהַקָּטָן. וְהָעַכּוּ''ם שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים. אֲבָל הַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל אֲחֵרִים הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה וְתִקֵּן פֵּרוֹתֵיהֶם. וְטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  חמשה לא יתרומו וכו'. בריש תרומות (מ"א): אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן. בפרק אין בין המודר עלה ל''ו ע''ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה:

ג הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְלִקֵּט פֵּרוֹת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֵם וְתָרַם. אִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ כַּלֵּךְ אֵצֶל יָפוֹת. אִם הָיוּ שָׁם יָפוֹת מִמַּה שֶּׁתָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם יָפוֹת אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ מִחוּי. וְאִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת וְלִקֵּט וְהוֹסִיף בֵּין יֵשׁ לוֹ יָפוֹת מֵהֶן בֵּין אֵין לוֹ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב''ה וליקט וכו'. בפרק האיש מקדש עלה נ''ב ע''ב ובפרק אלו מציאות ואע''ג דבפרק אלו מציאות (דף כ"ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ''ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (דף נ"ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא''כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה''נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את''ל דגריס ה''נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה''נ מסתברא דאיתמר עליה:

ד חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה. וְהָאִלֵּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְהֶעָרוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְבָרֵךְ. וְהַשִּׁכּוֹר וְהַסּוּמָא מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן וּלְהַפְרִישׁ אֶת הַיָּפֶה:

 כסף משנה  חמשה לא יתרומו וכו'. משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב''ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה:

ה קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נַעֲשָׂה גָּדוֹל אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וַאֲפִלּוּ בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה הוֹאִיל וְנִדְרֵיהֶן וְהֶקְדֵּשָׁן קַיָּמִין מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים:

 כסף משנה  קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. משנה שם (מ"ג) וכר' יוסי: ומ''ש ואפי' בתרומה של תורה וכו' בפ' יוצא דופן (דף מ"ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור''ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא:

ו הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרֹם לִי וְהָלַךְ לִתְרֹם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם תָּרַם וְאִם לֹא תָּרַם וּבָא וּמָצָא כְּרִי תָּרוּם אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם. שֶׁאֵין אוֹמְרִין בְּאִסּוּרִין חֶזְקַת שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחֲמִיר וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר תָּרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת:

 כסף משנה  האומר לשלוחו צא ותרום לי. בפ''ק דחולין (דף י"ב) וכרב נחמן. ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו' בפרק התקבל גיטין (דף ס"ד):

ז הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרֹם תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא בַּעַל עַיִן רָעָה מַפְרִישׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאִם הָיָה בַּעַל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ מַפְרִישׁ לוֹ בֵּינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. נִתְכַּוֵּן לְבֵינוֹנִית וְעָלְתָה בְּיָדוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים אוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף עַל הַבֵּינוֹנִית וְתָרַם אֲפִלּוּ אֶחָד מִתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  האומר לשלוחו צא ותרום וכו'. משנה פ''ד דתרומות (מ"ד): ומ''ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ''ט אין תרומתו תרומה. זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע''א:

ח פֵּרוֹת הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כח) 'מַעְשְׂרֹתֵיכֶם' אֲפִלּוּ שֶׁל שְׁנַיִם. וְהַשֻּׁתָּפִין אֵינָן צְרִיכִין לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה. אֶלָּא כָּל הַתּוֹרֵם מֵהֶן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם אֶחָד מֵהֶן וּבָא הַשֵּׁנִי וְתָרַם תְּרוּמָה שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע שֶׁחֲבֵרוֹ תָּרַם. אִם הָיוּ מְמַחִין זֶה עַל זֶה תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְאִם לֹא הָיוּ מְמַחִין וְתָרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר (אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה לֹא תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר) תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶן תְּרוּמָה:

 כסף משנה  פירות השותפים וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל"ו): ומ''ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר''ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ''א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר''ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר''ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע''פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר''י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר''י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר''י כשיעור אם ר''ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע''פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר''י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י''ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר''ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר''א אומר תרומת שניהם תרומה ר''ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר''י וקתני להאי סברא דר''י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז''ל מפרש שמה שאמר ר''י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ''מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר''ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי''ל שהוא ז''ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר''י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ''ע. והר''י קורקוס ז''ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ''ל: וכתב עוד הר''י קורקוס ז''ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס''ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ''ל:

ט * הָאוֹמֵר לְשֻׁתָּפוֹ אוֹ לְבֶן בֵּיתוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְשִׁפְחָתוֹ לִתְרֹם. וְהָלְכוּ לִתְרֹם וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְרֹמוּ. אִם לֹא שִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם שִׁנָּה כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ תְּרֹם מִן הַצָּפוֹן וְתָרַם מִן הַדָּרוֹם הוֹאִיל וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ מִקֹּדֶם אֵינָהּ תְּרוּמָה:

 ההראב"ד   האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' עד הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה. א''א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ר''ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דבור ולית הלכתא כוותיה:

 כסף משנה  האומר לשותפו וכו'. משנה בפ''ג דתרומות (מ"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת''ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת''ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר''ל דר''ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא''ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר''ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ"ט) ופליג עליה ר''י ואסיק גמרא דהלכה כר''י וכיון דלר''י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא''כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב''ד: וכתב א''א מה ראה זה המחבר שפסק כר''ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר''י לר''ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר''ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא''כ אפילו לר''ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י''ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר''ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ''מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב''ד צ''ע, והר''י קורקוס ז''ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר''י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר''י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע''ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא''כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא''כ שינה שליחותו שא''ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע''פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר''י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל''ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע''כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר''י לר''ל אע''ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר''ל משמע דרבא כר''ל ס''ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר''י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר''ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ''ל:

י אָרִיס שֶׁתָּרַם וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וְעִכֵּב אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם עִכֵּב אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְאִם מִשֶּׁתָּרַם עִכֵּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְהָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין תּוֹרְמִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים:

 כסף משנה  אריס שתרם וכו'. תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר''י קורקוס ז''ל ואע''ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (דף נ"ב) ובפרק הניזקין (דף מ"א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע''ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א''נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ''ל: והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'. שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ''ב תניא דה''מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ''ש בסוף הלכות נחלות:

יא הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאִם הָיוּ הַבְּעָלִים רוֹדְפִין אַחֲרֵיהֶן אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 כסף משנה  הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'. תוספתא פ''ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ד) מייתי מתניתין דפכ''ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר''ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת''ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר''ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד''ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור''ש היא א''ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש''י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד''ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ"ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד''ה היא ומ''מ קשה שהו''ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי''ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא:

יב הַבֵּן וְהַשָּׂכִיר וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה תּוֹרְמִין עַל מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין. אֲבָל לֹא יִתְרְמוּ עַל הַכּל שֶׁאֵין אָדָם תּוֹרֵם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַבֵּן כְּשֶׁאוֹכֵל עִם אָבִיו וְהָאִשָּׁה בְּעִסָּתָהּ תּוֹרְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת:

 כסף משנה  הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'. תוספתא פ''ק דתרומות: הבן כשאוכל עם וכו'. גם זה שם בתוספתא:

יג * הַפּוֹעֲלִים אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת. חוּץ מִן הַדּוֹרְכִין בְּגַת שֶׁאִם יִרְצוּ לְטַמֵּא אֶת הַיַּיִן הֲרֵי הֵן מְטַמְּאִים מִיָּד. וּלְפִי שֶׁמָּסַר לָהֶן וְהֶאֱמִינָן עַל כֵּן הֲרֵי הֵן כִּשְׁלוּחִין וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ההראב"ד   הפועלים אין להם רשות לתרום וכו' עד ואם תרמו תרומתן תרומה. א''א לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד והפי' מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו בו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבל טומאה ה''ז משובח ובודאי ניחא ליה לבעה''ב שיתרמו קודם שידרוכו:

 כסף משנה  הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: וכתב הראב''ד א''א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו':

יד * פּוֹעֵל שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת כְּנֹס לִי גָּרְנִי וּתְרֹם וְתָרַם וְאַחַר כָּךְ כָּנַס תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 ההראב"ד   פועל שאמר לו בעל הבית וכו'. א''א לשון התוספתא כך הוא פועל שתרם אין תרומתו תרומה ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א''כ נתרם ואין כאן קפידא שיהא תורם ואח''כ כונס שאין לשון הכנסה אלא למה שנשאר לו:

 כסף משנה  פועל שאמר לו ב''ה וכו'. תוספתא פ''ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא''כ נתרם. כתב הראב''ד א''א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב''ד לא אמר לו ב''ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא''כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה''ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע''ה לאו דוקא שיתרום אח''כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א''כ נתרם:

טו הָעַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִשֶּׁלּוֹ דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה לְפִי שֶׁאֵינָן חַיָּבִין. וּמִדִּבְרֵיהֶן גָּזְרוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִּיסִין. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה הַמָּמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִתְלֶה אוֹתוֹ בְּעַכּוּ''ם כְּדֵי לְפָטְרוֹ. וּבוֹדְקִין אֶת הָעַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה אִם אָמַר בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּיהָ תִּנָּתֵן לְכֹהֵן. וְאִם לָאו טְעוּנָה גְּנִיזָה שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל עַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְאֵינָהּ תְּרוּמָה כְּלָל:

 כסף משנה  העכו''ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד''א בא''י וכו'. זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס''ז שמירוח העכו''ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש''י והתוספות פירשו בע''א: ובודקין את העכו''ם וכו'. בפרק קמא דערכין עלה ו':

טז הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר. מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה. לֹא אָמַר כְּלוּם. עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. הִפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כז) 'וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן' בְּמַחֲשָׁבָה בִּלְבַד תִּהְיֶה תְּרוּמָה:

 כסף משנה  המתכוין לומר תרומה וכו'. משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): הפריש תרומה במחשבתו וכו'. בס''פ כל הגט (דף ל"א) פירשו כן רש''י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (דף מ"א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה:

יז הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה עַל תְּנַאי אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי הִיא תְּרוּמָה. וְאִם לָאו אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וְנִחָם עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּתִּירִין לוֹ שְׁאָר נְדָרִים. וְתַחֲזֹר חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עַד שֶׁיַּפְרִישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹתָהּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּחִלָּה אוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

 כסף משנה  המפריש תרומה על תנאי וכו'. נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'. בס''פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר''ן דאי בעי מיתשיל עלה ע''י פתח וחרטה כשאר נדרים: ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא''ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא''ש בשם הר''א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן:

יח הַתּוֹרֵם בּוֹר שֶׁל יַיִן וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלֵם [צָרִיךְ שֶׁתַּעֲלֶה] שָׁלֵם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. וְאִם נִשְׁבְּרָה אֵינָהּ מְדַמַּעַת. הִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאִם תִּשָּׁבֵר שָׁם אוֹ תִּתְגַּלְגֵּל לֹא תַּגִּיעַ לַבּוֹר הֲרֵי זוֹ מְדַמַּעַת שֶׁכְּבָר נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי:

 כסף משנה  התורם בור של יין וכו'. משנה בסוף טבול יום (פ"ד מ"ז) וכת''ק:

יט * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁמֻּתָּר לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה נִתְקַיֵּם תְּנָאוֹ וַהֲרֵי הִיא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ שֶׁנִּשְׁפְּכָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁנִּטְמֵאת:

 ההראב"ד   בד''א בתרומה גדולה וכו' עד וא''צ לומר שנטמאת. א''א פירוש ואינו חושש שמא יאבדו אלא אם כן מצאן אובדים ה''פ אין חוששין שמא תשבר וכיון שעלתה בשלום מיד הותר הבור:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בתרומה גדולה וכו'. ירושלמי פ''ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: וכתב הראב''ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו:

כ הָאוֹמֵר שֶׁלְּמַעְלָה תְּרוּמָה וְשֶׁלְּמַטָּה חֻלִּין אוֹ שֶׁלְּמַעְלָה חֻלִּין וְשֶׁלְּמַטָּה תְּרוּמָה דְּבָרָיו קַיָּמִין שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בְּדַעַת הַתּוֹרֵם:

 כסף משנה  האומר שלמעלה תרומה וכו'. ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות:

כא הַתּוֹרֵם אֶת הַגֹּרֶן צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ שֶׁתִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל הַכְּרִי וְעַל מַה שֶׁבַּקּוּטְעִין וְעַל מַה שֶּׁבַּצְּדָדִין וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן. הַתּוֹרֵם אֶת הַיֶּקֶב צָרִיךְ שֶׁיְּכַוִּן אֶת לִבּוֹ לִתְרֹם עַל מַה שֶּׁבַּחַרְצַנִּין וְעַל מַה שֶּׁבַּזַּגִּין. הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר שֶׁל יַיִן צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לִתְרֹם עַל מַה שֶּׁבַּגֶּפֶת. וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא תָּרַם סְתָם נִפְטָר הַכּל. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁהַתְּרוּמָה עַל הַכּל. הַתּוֹרֵם כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים בְּצַד הַכַּלְכָּלָה הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁבְּלִבּוֹ לִתְרֹם עַל הַכּל:

 כסף משנה  התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות:

הלכות תרומות - פרק חמישי

א אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַיָּפֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ל) (במדבר יח-לב) 'בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ'. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם יָפֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. כֵּיצַד. תּוֹרֵם תְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגָרוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן תּוֹרֵם גְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים. וְאִם רָגִיל לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים גְּרוֹגָרוֹת תּוֹרֵם מִן הַתְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגָרוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּהֵן אֵין תּוֹרְמִין מִן הַגְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים אֲפִלּוּ לְמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים גְּרוֹגָרוֹת:

 כסף משנה  אין תורמין אלא מן היפה וכו'. משנה בפ''ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'. בפרק כל המנחות עלה נ''ה:

ב תּוֹרְמִין בָּצָל שָׁלֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן. אֲבָל לֹא חֲצִי בָּצָל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּדוֹל. בְּכָל מָקוֹם אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כז) 'כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיֶּקֶב'. וְאִם תָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  תורמין בצל שלם וכו'. שם משנה בפרק שני דתרומות וכת''ק. ומה שכתב בכ''מ כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (דף ל"ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'. משנה שם ואיתיה בפ''ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ"ג):

ג הַקְּשׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן מִין אֶחָד. כָּל מִין חִטִּים אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וּדְבֵלָה אֶחָד. וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה אֲפִלּוּ מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ חֲמִשִּׁים סְאָה חִטִּין וַחֲמִשִּׁים סְאָה שְׂעוֹרִים בְּבַיִת אֶחָד וְהִפְרִישׁ עַל הַכּל שְׁנֵי סְאִין חִטִּין אֵינָן תְּרוּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע אֲבָל לֹא מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה חוּץ מִן הַזּוֹנִין עַל הַחִטִּים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל אָדָם:

 כסף משנה  הקישות והמלפפון מין אחד. גם זה משנה שם וכת''ק: כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם. ג''ז משנה שם. והא דאבל לא מן הרע על היפה. [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (דף פ"ט:):

ד אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כז) 'כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיֶּקֶב' מִן הַגָּמוּר עַל הַגָּמוּר. וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 כסף משנה  אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. משנה פ''ק דתרומות (משנה י'): ומ''ש שנאמר כדגן מן הגורן. בפ''ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא:

ה מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַגֹּרֶן מִשֶּׁיִּבְרֹר. בָּרַר מִקְצָת תּוֹרְמִין מִן הַבָּרוּר עַל שֶׁאֵינוֹ בָּרוּר. הַמַּכְנִיס שִׁבֳּלִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹתָן מְלִילוֹת הֲרֵי זֶה תּוֹרֵם מִן שִׁבֳּלִים:

 כסף משנה  מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור. כ''כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ''ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: המכניס שבלים וכו'. בספ''ק דביצה עלה י''ג ופסק כרבי:

ו מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַגַּת מִשֶּׁיְּהַלְּכוּ בָּהּ שְׁתִי וָעֵרֶב. מֵאֵימָתַי תּוֹרְמִין אֶת הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּטְעֲנוּ:

ז אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנִּטְמָא מִקְצָתוֹ תּוֹרְמִין לְכַתְּחִלָּה מִן הַטָּהוֹר שֶׁבּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁבּוֹ. וְלֹא הָעִגּוּל בִּלְבַד שֶׁהוּא גּוּף אֶחָד אֶלָּא אֲפִלּוּ אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק אֲפִלּוּ עֲרֵמוֹת שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּטְמְאָה מִקְצָתָהּ תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר שֶׁבָּהּ עַל הַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִים אוֹ שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת אוֹ שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה בְּצִדָּהּ לֹא יִתְרֹם מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה. וְתוֹרְמִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כט) 'אֶת מִקְדָּשׁוֹ מִמֶּנּוּ' טֹל מִן הַמְקֻדָּשׁ שֶׁבּוֹ:

 כסף משנה  (ו-ז) מאימתי תורמין את הגת וכו'. תוספתא פרק שני דתרומות: מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו. שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם: אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה. משנה רפ''ב דתרומות (משנה א): ומש''כ והלכה למשה מסיני. שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל''מ. ומה שכתב ותורמין ת''מ וכו'. ירושלמי שם:

ח אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר וְאִם תָּרַם בְּשׁוֹגֵג תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. בְּמֵזִיד לֹא תִּקֵּן אֶת הַשְּׁיָרִים וְזֶה שֶׁהֵרִים תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא יָדַע בַּטֻּמְאָה. אֲבָל אִם יָדַע וְשָׁגַג שֶׁמֻּתָּר לִתְרֹם מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר הֲרֵי הוּא כְּמֵזִיד. וְכֵן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'. שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר''י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע''פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר''י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה"א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א''ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה''ק יפה אתה אומר שהלכה כר''י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (דף פ"ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש''י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר''ח לדידך וכי ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. ומ''ש וכן בתרומת מעשר נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ''ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי:

ט אֵין תּוֹרְמִין מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וְאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת אֵלּוּ הַמְחֻבָּרִים אֲפִלּוּ (אָמַר) לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ. אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת וְאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחֻבָּרִים. אוֹ שֶׁאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחֻבָּרִים יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ וְנִתְלְשׁוּ הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְתָלְשָׁן אֵינוֹ מְחֻסָּר מַעֲשֶׂה וְלִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ שְׁנֵיהֶם דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְהוּא שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּיהֶן שְׁלִישׁ בְּעֵת שֶׁאָמַר:

 כסף משנה  אין תורמין מן המחובר וכו'. משנה פ''ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב''י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב''י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא''ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר''י אע''פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב''י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא''ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב''י ורבי ור''מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע''כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ''ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר''ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב''י לא פליג בהדי רבה ור''י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב''ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב''י בשחת דהוי דשב''ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב''י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב''י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב''ל ומש''ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב''ל מיקרי עכ''ל. ואיכא למידק עליה דא''כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז''ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב''י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש''ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע''ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב''י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור''י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר''י ואליבא דראב''י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע''ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב''ל הכא חשיב דשב''ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר''י ואע''ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב''ל הוה ליה יחידאה ועי''ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב''י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש''ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ''ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ''ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע''ג דבירושלמי פ''ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ''ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ''כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה''ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ''מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ''ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר:

י אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלַּח עַל הַיָּבֵשׁ וְלֹא מִן הַיָּבֵשׁ עַל הַלַּח. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. כֵּיצַד. לִקֵּט יָרָק הַיּוֹם וְלִקֵּט מִמֶּנּוּ לְמָחָר אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה אֶלָּא אִם כֵּן דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר שְׁנֵי יָמִים. וְכֵן יָרָק שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּגוֹן הַמְּלָפְפוֹנוֹת כָּל שֶׁלִּקֵּט בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים מִצְטָרֵף וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. יָרָק שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וְלִקֵּט בְּשַׁחֲרִית וְלִקֵּט בָּעֶרֶב תּוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה:

 כסף משנה  אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה. תוספתא דתרומות פרק ד':

יא אֵין תּוֹרְמִין מִפֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ עַל פֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. וְלֹא מִפֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה עַל פֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'שָׁנָה שָׁנָה'. לִקֵּט יָרָק עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד שֶׁלֹּא בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ וְחָזַר וְלִקֵּט אַחַר שֶׁבָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה שֶׁזֶּה חָדָשׁ וְזֶה יָשָׁן. וְכֵן אִם לִקֵּט אֶתְרוֹג בְּעֶרֶב ט''ו בִּשְׁבָט עַד שֶׁלֹּא בָּא הַשֶּׁמֶשׁ וְחָזַר וְלִקֵּט אֶתְרוֹג אַחֵר מִשֶּׁבָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעַשְׂרוֹת תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְט''ו בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעַשְׂרוֹת הָאִילָן:

 כסף משנה  אין תורמין מפירות שנה זו וכו'. משנה פ''ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. ומה שכתב שנאמר שנה שנה. פ''ק דר''ה (דף י"ב:) ובר''פ בתרא דבכורות (דף נ"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: ליקט ירק ערב ר''ה וכו'. ברייתא פ''ק דר''ה עלה י''ב. ומ''ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט''ו בשבט וכו'. שם עלה י''ב:

יב אֵין תּוֹרְמִין פֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. וְלֹא מִפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. [וְלֹא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת סוּרְיָא. וְלֹא מִפֵּרוֹת סוּרְיָא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ]. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה כְּגוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. אוֹ פֵּרוֹת שֶׁנִּתְרְמָה תְּרוּמָתָן עַל פֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בִּתְרוּמָה. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁחַיָּבִין בִּתְרוּמָה עַל פֵּרוֹת הַפְּטוּרִין. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  אין תורמין מפירות הארץ וכו'. משנה פירקא קמא דתרומות (מ"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת:

יג * הַמַּפְרִישׁ תְּרוּמָה מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ההראב"ד   המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וכו'. א''א אין אלו אלא דברי תימה המשנה אמרה אין תורמין ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו ואם תרם אין ת''ת והדעת נותנת כ''ש אם לא נפדו אבל זה המחבר סבר שהוא דרך אחת עם מעשר ראשון שנטלה תרומתו ואין השכל מורה כן שהמעשר השני כאן בשהקדימו בכרי ודוקא בשניטל ממנו תר''מ מפני שמקצתו מתוקן אבל אם לא נטל ממנו כלום יכול הוא לתרום מה שיש בו מתרומה גדולה על מקום אחר וזה דרך האמת:

 כסף משנה  המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב הראב''ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס''ד דהראב''ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע''פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ''ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם:

יד אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁהוּא חַיָּב מִן הַתּוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא חַיָּב מִדִּבְרֵיהֶן וְלֹא מִן הַמְחֻיָּב מִדִּבְרֵיהֶן עַל הַחַיָּב מִן הַתּוֹרָה. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם:

 כסף משנה  אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'. נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. ומ''ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה''ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה''ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש''כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב:

טו עָצִיץ נָקוּב הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ. וְכַמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב כְּדֵי שֹׁרֶשׁ קָטָן וְהוּא פָּחוֹת מִכְּזַיִת. זָרַע תְּבוּאָה בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב וְהֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְאַחַר כָּךְ נִקְּבוֹ וְנִגְמְרָה הַתְּבוּאָה וְהוּא נָקוּב הֲרֵי הוּא כַּצּוֹמֵחַ בְּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב עַד שֶׁיִּקְּבֶנּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא שְׁלִישׁ:

 כסף משנה  עציץ נקוב הרי הוא כארץ. משנה ספ''ה דדמאי (משנה י'). ומ''ש וכמה יהא בנקב וכו' משנה ספ''ב דעוקצין (מ"י). ומ''ש והוא פחות מכזית בס''פ המצניע (דף צ"ו): זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל (דף ע') א''ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ''ש רבינו ואע''ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב:

טז הַתּוֹרֵם מִפֵּרוֹת הַגְּדֵלִין בְּאֶרֶץ עַל הַגְּדֵלִין בְּעָצִיץ נָקוּב אוֹ מִפֵּרוֹת עָצִיץ נָקוּב עַל הַגְּדֵלִין בָּאָרֶץ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. תָּרַם מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. תָּרַם מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר:

יז הַתּוֹרֵם מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי וּמִן הַדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תָּרַם מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  (טז-יז) התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. משנה ספ''ה דדמאי (משנה י' י"א):

יח אֵין תּוֹרְמִין שִׁבֳּלִים עַל הַחִטִּים. וְזֵיתִים עַל שֶׁמֶן. וַעֲנָבִים עַל יַיִן. וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְרִיחַ הַכֹּהֵן לִדְרֹךְ וְלִכְתּשׁ. אֲבָל תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְבָּשִׁין וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָן צִמּוּקִין. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְתוֹרֵם מִשְּׁנֵי מִינִין שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע. וְכֵן תּוֹרְמִין מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן עַל זֵיתֵי כֶּבֶשׁ. אֲבָל לֹא מִזֵּיתֵי כֶּבֶשׁ עַל זֵיתֵי שֶׁמֶן. מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל עַל הַמְבֻשָּׁל. אֲבָל לֹא מִן הַמְבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל. מִן הַצָּלוּל עַל שֶׁאֵינוֹ צָלוּל. אֲבָל לֹא מִשֶּׁאֵינוֹ צָלוּל עַל הַצָּלוּל. מִתְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִנְיָן. מִגְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִדָּה. אֲבָל לֹא תְּאֵנִים עַל גְּרוֹגָרוֹת בְּמִדָּה. וְלֹא גְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִנְיָן. כְּדֵי שֶׁיִּתְרֹם לְעוֹלָם בְּעֵין יָפָה. וְתוֹרְמִין חִטִּים עַל הַפַּת. אֲבָל לֹא מִן הַפַּת עַל הַחִטִּים לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וּבְכָל אֵלּוּ אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ''ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים. משנה פ''ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל. משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): ומה שכתב מן הצלול וכו'. תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'. ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'. תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים:

יט אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְתָּשִׁין. וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכוֹת שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְתוֹרֵם מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם מִן הַזֵּיתִים וְהָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב עָלֶיהָ כִּשְׁאָר תְּרוּמוֹת גְּמוּרוֹת אֲבָל לֹא מִן הַשְּׁנִיָּה:

כ מִי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים שֶׁדַּעְתּוֹ לְאָכְלָן. אוֹ זֵיתִים עַל זֵיתִים וְדַעְתּוֹ עַל הַכּל לַאֲכִילָה. אוֹ שֶׁתָּרַם יַיִן עַל עֲנָבִים שֶׁהֵם לַאֲכִילָה. אוֹ עֲנָבִים עַל עֲנָבִים וְהַכּל לַאֲכִילָה. וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן וְדָרַךְ הַזֵּיתִים וְהָעֲנָבִים שֶׁכְּבָר תָּרַם עֲלֵיהֶם. אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתְרֹם:

 כסף משנה  (יט-כ) אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום. משנה פ''ק דתרומות (משנה ד'):

כא אֵין תּוֹרְמִין חֹמֶץ עַל יַיִן. אֲבָל תּוֹרְמִין יַיִן עַל חֹמֶץ. שֶׁהַיַּיִן וְהַחֹמֶץ מִין אֶחָד הֵן. (הָיָה בְּלִבּוֹ לִתְרֹם מִן הַיַּיִן עַל הַיַּיִן וְנִמְצָא בְּיָדוֹ חֹמֶץ אֵינָהּ תְּרוּמָה). הָיָה בְּלִבּוֹ לִתְרֹם חֹמֶץ עַל חֹמֶץ וְנִמְצָא הַחֹמֶץ שֶׁתָּרַם יַיִן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  אין תורמין חומץ על יין וכו'. בתוספתא פ''ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק''ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי''ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. ומ''ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ''ד דתרומות והטעם שאע''פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. ומ''ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג''כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם:

כב הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן עַל הַיַּיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהָיְתָה חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְּרָמָהּ אֵינָהּ תְּרוּמָה. וְאִם אַחַר שֶׁתְּרָמָהּ הֶחְמִיצָה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. וְאִם סָפֵק תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. וְכֵן הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ נְקוּרִין. תָּרַם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת מְגֻלָּה שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתָהּ תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם שְׁנִיָּה. וְאֵין אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהָאוֹכֵל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן אֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ:

כג כֵּיצַד. נָפְלָה אַחַת מֵהֶן עַל הַחֻלִּין אֵינָהּ מְדַמַּעַת. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּהּ. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד מְדַמְּעוֹת בַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. וְכֵן אִם אָכַל זָר שְׁתֵּיהֶן מְשַׁלֵּם בַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן וְחֻמְשָׁהּ. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּיהֶן נוֹתְנָן לְכֹהֵן אֶחָד וְנוֹטֵל מִן הַכֹּהֵן דְּמֵי הַגְּדוֹלָה:

 כסף משנה  (כב-כג) התורם חבית של יין על היין וכו'. משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ''מ ק''ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ''ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ''ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע''פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ''ל: ומ''ש וכן התורם קישות וכו'. שם במשנה (בריש פ"ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר''פ האשה רבה (דף פ"ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. ומה שכתב או שנמצאו נקורין ירושלמי פ''ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא''ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. ומ''ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה בתוספתא דתרומות פ''ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ''ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'. לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ''ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:

כד הַבּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחָהּ לְהַפְרִישָׁהּ תְּרוּמָה עַל אֲחֵרִים עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ תְּרוּמָה וְיִתְּנֶנָּה לַכֹּהֵן. וּלְאַחַר זְמַן בְּדָקָהּ וּמְצָאָהּ חֹמֶץ. מֵעֵת שֶׁבְּדָקָהּ תְּחִלָּה עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים וַדַּאי יַיִן וְכָל יַיִן שֶׁחָשַׁב אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהַתְּרוּמָה שֶׁלּוֹ בְּחָבִית זוֹ הֲרֵי הוּא מְתֻקָּן. מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה שְׁנִיָּה:

 כסף משנה  הבודק את החבית וכו' ברייתא פ' המוכר פירות (דף צ"ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע''ג דריב''ל פליג וקי''ל כוותיה לגבי ר''י שא''ה דדרומאי מתנו משמיה דריב''ל כר''י ועוד דבפרק בתרא דע''ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר''י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס''פ כל הגט. ומ''מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר''ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא:

כה בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת הַיַּיִן שֶׁהִנִּיחוֹ לִפְרשׁ עָלָיו שֶׁמָּא הֶחְמִיץ. וְאֵלּוּ הֵן. בְּקַדִּים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג. וּבְהוֹצָאַת הַסְּמָדַר. וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם לַבֹּסֶר. וְיַיִן מִגִּתּוֹ מַפְרִישִׁין עָלָיו בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא יַיִן [עַד] אַרְבָּעִים יוֹם:

 כסף משנה  בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'. משנה בס''פ כל הגט (דף ל"א) ואע''ג דר''י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש''י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: ויין מגתו מפרישין עליו וכו'. בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן:

כו הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף אִם הִפְרִישׁ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. מְצָאָן שֶׁאָבְדוּ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ לְכָל מַה שֶּׁתִּקֵּן שֶׁמָּא לֹא הִפְרִישׁ עֲלֵיהֶן אֶלָּא אַחַר שֶׁאָבְדוּ לְפִיכָךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה שְׁנִיָּה:

 כסף משנה  המניח פירות וכו'. במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר''א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר''ה בין ברה''י טמאות:

הלכות תרומות - פרק ששי

א תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱכֶלֶת לְכֹהֲנִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הֵם וְעַבְדֵיהֶם הַכְּנַעֲנִים וּבְהֶמְתָּן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יא) 'וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ' וְגוֹ'. עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין:

 כסף משנה  תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'. פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ''ג ובפרק אע''פ. ומה שכתב ובהמתן. משנה בסוף תרומות (פי"א מ"ט): עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'. גיטין (עלה י"ב) ותוספתא פ''י דתרומות:

ב תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס. אֲבָל כֹּהֲנֵי חֲזָקָה אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן בִּלְבַד. וּתְרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בֵּין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ נִתֶּנֶת אֶלָּא לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם. מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה טְמֵאָה. * וְכָל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמָה טְמֵאָה לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

 ההראב"ד   וכל ע''ה וכו' עד לכל כהן שירצה. א''א זה אינו מחוור:

 כסף משנה  תרומה של תורה וכו'. בפ''ב דכתובות (כ"ד כ"ה): ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת''ח כהן וכו'. בר''פ הזרוע (ק"ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע''ה. ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. בפ''ד דחלה (מ"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע''ה ור''ש פי' דלא לע''ה קאמר אלא לחבר אע''פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב''ד שכתב א''א זה אינו מחוור עכ''ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו. ומ''ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון:

ג יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֲפִלּוּ קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד תֹּאכַל בִּתְרוּמָה וְחָזֶה וְשׁוֹק. וְדִין תּוֹרָה שֶׁתֹּאכַל מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה שֶׁהֲרֵי הִיא קִנְיָנוֹ. אֲבָל אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁתֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל תְּרוּמָה לְאָבִיהָ וּלְאַחֶיהָ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה בְּבֵית אָבִיהָ:

 כסף משנה  ישראלית שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד:). ומה שכתב וחזה ושוק בפרק יש מותרות (דף פ"ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק: ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'. בפרק אף על פי (דף נ"ז):

ד חֵרֶשֶׁת וְשׁוֹטָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה אֲפִלּוּ הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׂא חֵרֵשׁ כֹּהֵן חֵרֶשֶׁת וְיַאֲכִילֶנָּה. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל חֵרֶשֶׁת בַּת יִשְׂרָאֵל כְּלָל:

 כסף משנה  חרשת ושוטה וכו'. בריש פרק חרש (דף קי"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא:

ה הַזָּר אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-י) 'וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ' אֲפִלּוּ הָיָה תּוֹשַׁב כֹּהֵן אוֹ שְׂכִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-י) 'תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ'. תּוֹשָׁב זֶה שְׂכִיר עוֹלָם. שָׂכִיר זֶה שְׂכִיר שָׁנִים. וְעֶבֶד עִבְרִי הֲרֵי הוּא כְּתוֹשָׁב וְשָׂכִיר. וְכֹהֶנֶת אֵשֶׁת הַזָּר הֲרֵי הִיא כְּזָר שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל זָר בֵּין הוּא בֵּין אִשְׁתּוֹ:

 כסף משנה  הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים. בר''פ הערל (דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס''פ התערובות (דף פ"ב). ומ''ש רבינו וע''ע הרי הוא כתושב ושכיר. בת''כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע''ע יאכל בתרומה ת''ל כסף יצא ע''ע שאין כסף עכ''ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע''ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש''י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע''ע אוכל למה הוצרך ת''כ למעט ע''ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע''ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע''ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת''כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י''ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס''פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי''ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב''ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו ב''ד ומ''ש וע''ע היינו מוכר את עצמו. ומ''ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר. משנה בפרק יש מותרות (דף פ"ה:) ומבואר בכמה דוכתי. ומ''ש שנאמר וכל זר וכו'. בפ' אלמנה לכ''ג (דף ס"ח:):

ו זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בְּזָדוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא בֵּין שֶׁהָיָה טָהוֹר בֵּין שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין שֶׁאָכַל טְמֵאָה. חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ט) 'וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ'. וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יד) 'וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ' וְגוֹ':

 כסף משנה  זר שאכל תרומה בזדון וכו'. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג) ואע''ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ''ק דחלה (מ"ט) ופ''ב דבכורים (מ"א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג. ומ''ש ולוקה על אכילתה. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ומ''ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'. בר''פ אלו נערות (דף ל"ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ''ז דתרומות (מ"א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם. ומ''ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'. פשוט הוא:

ז וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. שְׁנֵי עִנְיָנִים נִכְלְלוּ בְּלָאו זֶה. שֶׁאִם תִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ וְתֵעָשֶׂה זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמוֹת לְעוֹלָם כְּדִין כָּל חָלָל שֶׁהֶחָלָל כְּזָר לְכָל דָּבָר. וְאִם תִּנָּשֵׂא לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בַּמּוּרָם מִן הַקָּדָשִׁים שֶׁהוּא חָזֶה וְשׁוֹק לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ מֵת:

ח אֲבָל הַתְּרוּמָה אוֹכֶלֶת אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ הַיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵת אִם לֹא הִנִּיחַ בֶּן מִמֶּנָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל':

ט מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כב-יג) 'מִלֶּחֶם' וְלֹא כָּל לֶחֶם. חוֹזֶרֶת הִיא לִתְרוּמָה וְלֹא לְחָזֶה וְשׁוֹק:

י וְלֹא הַכֹּהֶנֶת בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן:

 כסף משנה  (ז-י) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע''פ שיש לה זרע מכהן. בפ' אלמנה לכ''ג (דף ס"ח) וקצתו פרק יש מותרות (דף פ"ה פ"ו): כתב רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע''פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד:

יא לְפִיכָךְ הַשְּׁבוּיָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אֲנִי. וְכָל שְׁבוּיָה שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר טְהוֹרָה אֲנִי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵד כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. וְהַנִּרְבַּעַת לִבְהֵמָה לֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְאוֹכֶלֶת:

 כסף משנה  לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'. משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ''ב דכתובות (דף ל"ו): והנרבעת לבהמה וכו'. בפרק הבא על יבמתו:

יב יִשְׂרְאֵלִית שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה וַאֲפִלּוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וַאֲפִלּוּ זֶרַע הַזֶּרַע עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וְזֶרַע אֵין לָהּ':

יג כְּשֵׁם שֶׁזָּרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֶנֶת פּוֹסֵל אוֹתָהּ כָּךְ זֶרַע כֹּהֵן מִיִּשְׂרְאֵלִית מַאֲכִיל אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זֶרַע פָּסוּל. כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹ כֹּהֶנֶת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וּבָא עַל הַבַּת מִי שֶׁהוּא עֶרְוָה עָלֶיהָ אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְמַמְזֵר וּמֵתָה הַבַּת וַהֲרֵי הַמַּמְזֵר קַיָּם. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל:

יד הָא לָמַדְתָּ שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל זַרְעָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע פָּסוּל וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה לָהּ בַּת מִכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ נִתְחַלְּלָה הֲרֵי אִמָּהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַבַּת הַפְּסוּלָה:

טו כַּיּוֹצֵא בּוֹ הַכֹּהֶנֶת שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי זַרְעָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע כֹּהֲנִים. כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן. הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת לֹא כְּבֶן בִּתִּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹסְלַנִי מִן הַתְּרוּמָה:

טז הָעֶבֶד אֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע וְאֵינוֹ מַאֲכִיל. כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ עֶבֶד וּמֵת הַבֵּן וַהֲרֵי הָעֶבֶד קַיָּם. הָיְתָה אֵם אָבִיו שֶׁל עֶבֶד זֶה בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. הָיְתָה בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל תֹּאכַל שֶׁאֵין זֶה זֶרַע שֶׁהָעֲבָדִים אֵין לָהֶם יִחוּס:

 כסף משנה  (יב-טז) ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס. משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ט):

יז בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת הַיִּשְׂרָאֵל וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ הָרִאשׁוֹן:

יח בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לֹא בְּחָזֶה וְשׁוֹק:

יט בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי בְּנָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא מַאֲכִילָהּ כְּמוֹ שֶׁהֶאֱכִילָהּ אָבִיו:

 כסף משנה  (יז-יט) בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק יש מותרות (דף פ"ו:): ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא:

הלכות תרומות - פרק שביעי

א כֹּהֵן טָמֵא אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ד) 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳדָשִׁים לֹא יֹאכַל'. אֵי זֶהוּ קֹדֶשׁ שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ כָּל זֶרַע אַהֲרֹן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. אֶלָּא שֶׁכָּל טָמֵא הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ט) 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא'. וְטָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלָאו אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ:

 כסף משנה  כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר''פ הערל (דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: ומ''ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע"ד): ומ''ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג): ומ''ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ''ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע''פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס''פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא:

ב אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים':

 כסף משנה  אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ''ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:

ג כֹּהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳדָשִׁים' מִדָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא שֶׁיֹּאכַל כְּשֶׁיִּטְהַר אֲבָל דָּבָר טָמֵא לֹא יֹאכַל אַף עַל פִּי שֶׁיִּטְהַר וְלָאו הַבָּא מִכְּלָל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא:

 כסף משנה  כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע"ג): ומ''ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה''ק מפני שאין בו לאו אלא עשה:

ד מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה:

 כסף משנה  מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ'):

ה הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַאֲכִילִין אוֹתָן תְּרוּמָה אַחַר שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ אַחַר הַטְּבִילָה שֶׁאִם יִישְׁנוּ טְמֵאִים. אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם כִּיס שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁמָּא יִרְאוּ קֶרִי:

 כסף משנה  החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (דף י"ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה:

ו רוֹכְבֵי גְּמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ וְיַעֲרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי הַחִמּוּם שֶׁהָרְכִיבָה עַל עוֹר הַגָּמָל מוֹצִיא טִפָּה שֶׁל שִׁכְבַת זֶרַע:

 כסף משנה  רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י"ד):

ז * הַמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ אִם לֹא נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב. וְאִם נִתְהַפְּכָה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלֹט וְתִהְיֶה טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 ההראב"ד   המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת לערב. א''א והוא שהטבילוה במטה אבל אזלא איהי בכרעה חוששין שמא נשתייר ממנו ופלטה ואם נתהפכה אפילו הטבילוה במטה אי אפשר שלא תפלוט (ואי אזלא איהי וטבלה חוששין שמא נשתייר):

 כסף משנה  המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ"א ע"ב): כתב הראב''ד טובלת ואוכלת לערב א''א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב''ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א''ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל''ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ''ל לדעת רבינו. והר''י קורקוס ז''ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: ומ''ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ''ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה:

ח * תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְעִקָּרָהּ מִדִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא לְכֹהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְכֻלָּן שֶׁטָּבְלוּ מֻתָּרִין לַאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. אֲבָל טְמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת בֵּין שֶׁנָּגַע בְּמֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ הַיּוֹם לִטַּהֵר מִמֶּנּוּ בֵּין שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְבּל לִתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ:

 ההראב"ד   תרומת חו''ל וכו' אע''פ שלא העריבו שמשן. א''א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמ' אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן אבל איהי עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינן בגדול משום זיבה אי נמי אחר טבילה אטו קודם טבילה ומשו''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה וכן כתב הרב ז''ל בהלכותיו:

 כסף משנה  תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש''י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: ומ''ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ"ח) גבי חלת ח''ל תנן טבול יום אוכלה: כתב הראב''ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח''ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה''מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב''ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה''נ דמציא אכלה וכן פירש''י והתוס' שם וכן הכריע הרא''ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ''ש הראב''ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו''ט חלת ח''ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח''ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר''א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו''ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ''ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל''כ הל''ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר''ן והשיבו על הרי''ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ''ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ''ל. הרי שגם הרי''ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ''ש הראב''ד ע''פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז''ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח''ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה''ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא''ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ''ע שרי ומ''ש עוד הראב''ד א''נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג''ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא''כ ביטלת תורת טבילה. ומ''ש ומש''ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע''י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג''ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח''ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל:

ט לְפִיכָךְ כֹּהֵן קָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי וּקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה דַּם נִדָּה אוֹכְלִין אוֹתָהּ תָּמִיד בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלֹּא יָצְאָה טֻמְאָה עֲדַיִן עֲלֵיהֶם. וְהַמְצֹרָע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהוּא שֶׁיְּטַמֵּא אוֹתוֹ כֹּהֵן מְיֻחָס אֲבָל קֹדֶם שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן טָהוֹר הוּא:

 כסף משנה  ומ''ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח''ל אכיל לה כהן קטן. ומ''ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. ומ''ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו':

י כֹּהֵן עָרֵל אָסוּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִדִּין תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא כב-י) 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' בִּתְרוּמָה וְנֶאֱמַר תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר בְּפֶסַח. מָה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בְּפֶסַח עָרֵל אָסוּר בּוֹ אַף תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר הָאָמוּר בִּתְרוּמָה עָרֵל אָסוּר בּוֹ. וְאִם אָכַל לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. מָשׁוּךְ מֻתָּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיָּמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה עַד שֶׁיֵּרָאֶה מָהוּל:

יא הַנּוֹלָד מָהוּל אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל. וְאַנְדְּרוֹגִינוּס מָל וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  (י-יא) כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'. משנה וגמרא ר''פ הערל (דף ע' ע"ב): ומ''ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל. שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא:

יב הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין לֶאֱכל בִּתְרוּמָה נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין:

יג פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֵם וְעַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין. וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא יָדַע אֶת אִשְׁתּוֹ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ. וְכֵן אִם נָשָׂא בַּת גֵּרִים הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת:

 כסף משנה  (יב-יג) הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו. במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר''א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור''ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר''מ שאני הכא שכבר אכלה ור''א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש''י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע''ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר''א ור''ש מכשירין. הא קמן דלר''י אליבא דכ''ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר''א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ''ע וז''ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת. בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב''י אכלה:

יד פָּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בַּת כֹּהֵן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. סְרִיס חַמָּה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וַעֲבָדָיו אוֹכְלִין. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס עַבְדֵיהֶן אוֹכְלִין אֲבָל לֹא נְשׁוֹתֵיהֶן:

 כסף משנה  פצוע דכא כהן וכו'. בפרק הבע''י (דף נ"ו ע"ב) אמר ר''א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר''א ור''ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר''מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור''ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו: סריס חמה וכו'. משנה פרק הערל (דף פ"א) ופרש''י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא: טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם. ר''פ הערל (דף ע"ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס''פ הערל (דף פ"ג) ר''י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר''י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע''ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר''י ודעת ר''ח והרי''ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו:

טו חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁקָּנוּ לָהֶן עֲבָדִים אֵינָן אוֹכְלִין. אֲבָל אִם קָנוּ לָהֶם בֵּית דִּין אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לָהֶן בִּירֻשָּׁה הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין:

 כסף משנה  חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'. בתוספתא דיבמות פ''ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב''ד או אפוטרופוס:

טז * אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁנִּבְעַל לְפָסוּל מִן הַתְּרוּמָה בֵּין דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ בֵּין דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ נִפְסַל מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה כְּנָשִׁים. וְאֵין עֲבָדָיו אוֹכְלִין. וְכֵן אִם נִבְעַל לְאַנְדְּרוֹגִינוּס אַחֵר שֶׁהוּא פּוֹסֵל בְּבִיאָתוֹ לְאִשָּׁה נִפְסַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל וְלֹא מַאֲכִיל עֲבָדָיו. וְהוּא שֶׁיִּבְעל אוֹתוֹ דֶּרֶךְ נְקֵבוּתוֹ. אֲבָל דֶּרֶךְ זִכְרוּתוֹ אֵין זָכָר פּוֹסֵל זָכָר מִן הַכְּהֻנָּה:

 ההראב"ד   אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו' אין זכר פוסל זכר מן הכהונה (פירוש במשכב זכור). א''א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות ואתי צד זכרות שבו ומשתמש בצד זכרות של זה דהיינו שלא כדרכה ופוסל משום אשה שנבעלה לפסול לה שלא כדרכה וכן עיקר:

 כסף משנה  אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'. לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס''פ הערל (דף פ"ג ע"ב) אמר ר''י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ''מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ''ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט''ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי''ן דר''ך זכרות''ו בי''ן. ופסק כר''א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע''ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז''ל בפ''א מהא''ב. אחר כך מצאתי להרשב''א שכתב בס''פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב''ם פ''ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ''ל. ואף לדבריו ז''ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ''ע: וכתב עוד הרשב''א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר''י באנדרוגינוס פרש''י כר''י דמתניתין דאיירי בה כמו ר''ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר''ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר''ח והרי''ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב''ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר''י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר''א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר''א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק''ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז''ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה''ל למנות ג''כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק''ל שהוא ז''ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר''ל דס''ל דספק הוא אותביה ר''י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור''ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא''כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל''ע עכ''ל. ונ''ל לתרץ שמה שהקשה שה''ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י''ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר''י קורקוס ז''ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס''פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ''ל: והראב''ד כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א''א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו': וכתב הר''י קורקוס ז''ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז''ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע''כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ''ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ''ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר''א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ''ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א''א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב''א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב''ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב''ד:

יז עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן אֵינוֹ מַאֲכִיל הֲרֵי זֶה הָעֶבֶד אָסוּר לֶאֱכל. וְכָל הַמַּאֲכִיל בִּתְרוּמָה מַאֲכִיל בֶּחָזֶה וְשׁוֹק:

 כסף משנה  עבד של שני שותפים וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות: וכל המאכיל בתרומה וכו'. בס''פ הערל (דף פ"א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה''ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור''י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר''ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון:

יח בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָהּ לוֹ בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ. וְכֵן עַבְדֵי כֹּהֵן שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים וְעַבְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים יֹאכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יא) 'כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ' אֲפִלּוּ קִנְיַן הַקִּנְיָן. וְקִנְיַן הָאוֹכֵל מַאֲכִיל (אֲחֵרִים) וְקִנְיָן שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ מַאֲכִיל:

 כסף משנה  בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו): ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'. ברייתא שם. ומה שכתב וקנין האוכל וכו' שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו:

יט בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ:

כ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֶנֶת בֵּין יִשְׂרְאֵלִית וְכֵן שְׁאָר חַיָּבֵי לָאוִין וְהִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדִּי צֹאן בַּרְזֶל. עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם. וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁל בַּעַל. נָשָׂא שְׁנִיָּה הִיא אוֹכֶלֶת וְעַבְדֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ לֹא יֹאכְלוּ:

 כסף משנה  (יט-כ) בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל. משנה שם: נשא שניה וכו'. בפרק הבע''י עלה נ''ח ע''ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ''מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו:

כא כֹּהֶנֶת אַלְמָנָה שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹ גְּרוּשָׁה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט הוֹאִיל וְהֵן מְשַׁמְּרוֹת לְבִיאָה פְּסוּלָה שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. וְכֵן אִם נִכְנְסוּ לַחֻפָּה בְּלֹא אֵרוּסִין אֵינָן אוֹכְלוֹת שֶׁהַחֻפָּה פּוֹסַלְתָּן מִלֶּאֱכל. נִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ מִן הָאֵרוּסִין חָזְרוּ לְהֶכְשֵׁרָן וְאוֹכְלוֹת. מִן הַנִּשּׂוּאִין לֹא יֹאכְלוּ שֶׁכְּבָר נִתְחַלְּלוּ:

 כסף משנה  כהנת אלמנה שנתארסה וכו'. משנה בפרק הבע''י (דף נ"ו:) אלמנה לכ''ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת''ק וכלשון ראשון שכתב רש''י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'. שם בעלה נ''ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. ומ''ש נתאלמנו או נתגרשו וכו' שם במשנה:

כב כֹּהֶנֶת שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ כֹּהֵן וְנָפְלָה לִפְנֵי יְבָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חָלָל לֹא תֹּאכַל מִפְּנֵי זִקַּת הֶחָלָל. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ אֶחָד מִן הַכְּשֵׁרִים מַאֲמָר. שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר:

 כסף משנה  כהנת שמת בעלה כהן וכו'. שם עלה נ''ח:

כג כֹּהֵן שֶׁנָּתַן גֵּט לִיבִמְתּוֹ הַכֹּהֶנֶת שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו וַעֲדַיִן זִקָּתוֹ עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין הַגֵּט פּוֹסֵל הַיְבָמָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן כֹּהֶנֶת חֲלוּצָה אוֹ שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן אוֹכֶלֶת. כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אַיְלוֹנִית הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'. שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן: וכן כהנת חלוצה וכו'. הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר''י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא''ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי''ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים: כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'. בפ' הבע''י (דף ס"א) במשנה א''ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ''א שאינה זונה:

הלכות תרומות - פרק שמיני

א הָעֻבָּר וְהַיָּבָם וְהָאֵרוּסִין וְהַחֵרֵשׁ וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין:

ב הָעֻבָּר כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן לֹא תֹּאכַל בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. וּבַת כֹּהֵן הַמְעֻבֶּרֶת מִיִּשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי הָעֻבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ' פְּרָט לִמְעֻבֶּרֶת:

 כסף משנה  (א-ב) העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת. משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו):

ג בַּת כֹּהֵן שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְעַבְּרָה אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. הָיְתָה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֵת בַּעְלָהּ טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב עַד אַרְבָּעִים יוֹם. וְאִם הֻכַּר עֻבָּרָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת לְמַפְרֵעַ עַד אַרְבָּעִים יוֹם. שֶׁכָּל הָאַרְבָּעִים יוֹם אֵינוֹ עֻבָּר אֶלָּא מַיִם בָּעוֹלָם הוּא חָשׁוּב:

 כסף משנה  בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב. משנה וגמרא שם:

ד * בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה בִּשְׁבִיל הָעֻבָּר. שֶׁהַיְלוּד הוּא שֶׁמַּאֲכִיל שֶׁאֵינוֹ יְלוּד אֵינוֹ מַאֲכִיל. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָעֻבָּר חָלָל אֵינוֹ פּוֹסֵל הָעֲבָדִים אֶלָּא אוֹכְלִין בִּגְלַל אֶחָיו הַכְּשֵׁרִים עַד שֶׁיִּוָּלֵד זֶה הֶחָלָל וְיֵאָסְרוּ הָעֲבָדִים מִלֶּאֱכֹל:

 ההראב"ד   בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד ויאסרו העבדים מלאכול. א''א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ''ה פוסל דקי''ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל:

 כסף משנה  בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי''ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (דף מ"ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא''ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי''ף הקשה הראב''ד וכתב כיון דקי''ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ''ש בירושה הבאה מאליה וא''כ היכי נדחי למילתיה דר''י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי''ל דעובר אית ליה זכייה עכ''ל והשיב עליו הרמב''ן לקיים דברי הרי''ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס''ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל''ש מתנה ל''ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא''ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: ודברי רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ''ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע''ק דבגמ' אמרינן מ''ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ''ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד''ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע''כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע''פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא''ש x. ומה שהקשה הראב''ד מהא דקי''ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ''ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת''ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה''ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי:

ה הַיָּבָם כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל הַזְּקוּקָה לְיָבָם כֹּהֵן לֹא תֹּאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יא) 'וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ' וְזֶה עֲדַיִן לֹא קְנָאָהּ. וּבַת כֹּהֵן הַזְּקוּקָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִפְּנֵי יְבָמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יג) 'וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ' פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם:

 כסף משנה  היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ס"ז:):

ו יָבָם כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ וְלֹא גָּמַר אַף עַל פִּי שֶׁקְּנָאָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יִבּוּם אֵינוֹ מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּבְעל בְּעִילָה גְּמוּרָה בְּרָצוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין. אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת תֹּאכַל בְּבִיאָה זוֹ:

 כסף משנה  יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש''י והרי''ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב''ן:

ז הָאֵרוּסִין כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּתְאָרְסָה לְיִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה לֶאֱכל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ בָּהּ קִנְיָן. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לִבְנֵי בֵּית אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְכֹהֶנֶת הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה כָּל הַשְּׁלֹשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאָרְסָה. וְאִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל מִיָּד וְכֵן שְׁאָר הַתְּנָאִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ט הַחֵרֵשׁ כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁהֲרֵי קוֹנֶה בְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ נִשּׂוּאִין. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן חֵרֵשׁ לֹא תֹּאכַל שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת:

 כסף משנה  (ז-ט) האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'. משנה וגמ' פרק אלמנה לכ''ג (סז:): ישראל שאמר לכהנת וכו'. נלמד ממתני' דקידושין ר''פ האומר: החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת. בפרק אלמנה לכ''ג (דף ס"ט):

י נִתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ וְלֹא הִסְפִּיק לְכָנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ וְיִבְּמָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת הוֹאִיל וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּחִלָּה. וְאֵשֶׁת חֵרֵשׁ שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ:

 כסף משנה  נתארסה לכהן פקח וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: ואשת חרש שילדה ממנו וכו'. ברייתא שם עלה נ''ו:

יא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיצַד. מִי שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ וְהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הוֹאִיל וּבִיאָתוֹ בִּיאָה נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁחוּף. וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁבִּיאָתוֹ בִּיאָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַקָּטָן לְפִי שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ. נִשֵּׂאת לְבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק שֶׁלֹּא הֵבִיא. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל:

 כסף משנה  בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'. בפ' אלמנה לכ''ג: ומ''ש אפי' היה שחוף. נתבאר בפ''ו. ומ''ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה''ז אסורה לאכול. משנה שם:

יב כָּל אֵלּוּ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה כָּךְ אֵין מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִילוּ בְּשֶׁל תּוֹרָה:

 כסף משנה  כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'. ריש פרק חרש (דף קי"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא:

יג וְאֵלּוּ לֹא פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. הָאוֹנֵס. וְהַמְפַתֶּה. וְהַשּׁוֹטֶה שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֲסוּרָה לָהֶן שֶׁהֵן פּוֹסְלִין אוֹתָהּ בְּבִיאָתָם מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית זוֹנָה וַחֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'. משנה בפ' אלמנה לכ''ג (ד' ס"ט):

יד מִי שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאָנַס אוֹתָהּ אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ כֹּהֵן וְיָלְדָה אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוֹאִיל וּבְלֹא קִדּוּשִׁין הִיא שֶׁמָּא מֵאַחֵר נִתְעַבְּרָה הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא עָלֶיהָ קוֹל עִם אַחֵר אֶלָּא הַכּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ בְּזֶה הַכֹּהֵן. וְכֵן כֹּהֶנֶת שֶׁבָּא עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל שׁוֹטֶה אוֹ שֶׁאֲנָסָהּ אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ וְנִתְעַבְּרָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי הָעֻבָּר. נִתְחַתֵּךְ הָעֻבָּר הֲרֵי זוֹ תֹּאכַל:

 כסף משנה  מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'. משנה שם. ומ''ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'. שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ''כ גם בפרק ט''ו מהלכות אישות: וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה''ז תאכל. משנה שם:

טו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ עֵדֵי קִנּוּי וְעֵדֵי סְתִירָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה. מֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה. אוֹ שֶׁהָיְתָה מִן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְכָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'. משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): ומ''ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'. בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. ומ''ש וכל, כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה:

טז קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ בֵּין בִּפְנֵי אָבִיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שֶׁאִם מִחָה תֵּעָשֶׂה זָרָה לְמַפְרֵעַ. וְזֶה שֶׁרוֹאֶה וְשׁוֹתֵק כּוֹעֵס הוּא לְפִי שֶׁנִּשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ:

 כסף משנה  קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. פרק האיש מקדש (דף מ"ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה''י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע''ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט:

הלכות תרומות - פרק תשיעי

א הָאִשָׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׂתָה לְקַבָּלָה. וְכָל שֶׁהִיא סְפֵק גְּרוּשָׁה הֲרֵי זוֹ לֹא תֹּאכַל. הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִיָּד. וְאִם אָמְרָה קַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שָׁלִיחַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם. שָׁלְחָה שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גִּטָּהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם לְמִיתָתִי אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה מִיָּד:

 כסף משנה  האשה אוכלת בתרומה עד וכו'. במשנה פרק התקבל (דף ס"ה): ומ''ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל. נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך: האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה. משנה פרק התקבל: האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'. פרק כל הגט עלה כ''ח:

ב עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַּרְקוֹם וּסְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לִדּוֹן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְפָרֵשׁ וְיוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְקוֹם וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבָּתֵּי דִּינֵי עַכּוּ''ם וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹתְנִין לוֹ חֻמְרֵי מֵתִים וְחֻמְרֵי חַיִּים. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אֲבָל מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין וְהִנִּיחוּהוּ בְּבֵית הַסְּקִילָה לֵהָרֵג הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מֵת וְלֹא תֹּאכַל אִשְׁתּוֹ:

 כסף משנה  עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו. משנה וגמרא שם: ומ''ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר. ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין. ומ''ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו''ם וכו' שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל''כ מאי איכא בין ב''ד של ישראל לב''ד של עכו''ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי''ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע''י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן:

ג הִנִּיחָה בַּעְלָהּ גּוֹסֵס בִּמְדִינָה אַחֶרֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה כֹּהֶנֶת אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אֵשֶׁת כֹּהֵן לֹא תֹּאכַל שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה. אֶחָד אוֹמֵר מֵת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא מֵת הֲרֵי זוֹ לֹא תֹּאכַל:

 כסף משנה  הניחה בעלה גוסס וכו'. שם (דף כ"ח) מימרא דרבה ואע''ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע''ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ''ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר''י אלפסי והרשב''א וכן הכריעו מהירושלמי: אחד אומר מת וכו'. בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה:

ד * אָמְרָה לָהּ צָרָתָהּ אוֹ אַחַת מֵהֶחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהָעִידָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ הוֹאִיל וְאֵינָהּ נִשֵּׂאת עַל פִּיהֶן הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁבַּעְלָהּ קַיָּם. עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְהַשִּׂיאָהּ עַל פִּיו:

 ההראב"ד   אמרה לה צרתה או וכו' עד להשיאה על פיו. א''א הוא פוסק כר' טרפון ואנן קיימא לן כר''ע שאסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה:

 כסף משנה  אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. במשנה פרק האשה שלום (דף קי"ח) פלוגתא דר''ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב''ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו':

ה הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ מִשֶּׁיְּזַכֶּה לוֹ בְּגֵט שִׁחְרוּר פְּסָלוֹ מִלֶּאֱכל בִּתְרוּמָה. וְכָל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן הוּא מְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֲבָדִים אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי הוּא אָסוּר לֶאֱכל בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'. משנה פ''ק דגיטין (י"א:): וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'. בעיא בפ' השולח (דף מ"ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך:

ו הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר וְזִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים וְשָׁתַק זֶה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ וְאַחַר כָּךְ צָוַח הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וַעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ מֵרְשׁוּת רִאשׁוֹן אוֹ זֶה שֶׁצָּוַח אַחַר שֶׁשָּׁתַק חָזַר בּוֹ. לְפִיכָךְ אֵין אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ שֵׁנִי יִשְׂרָאֵל וְהָרִאשׁוֹן כֹּהֵן בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ רִאשׁוֹן יִשְׂרָאֵל וְהַשֵּׁנִי כֹּהֵן:

 כסף משנה  הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'. שם ובס''פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב''ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא:

ז יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בְּהֵמָה מִכֹּהֵן מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ לֹא יַאֲכִילֶנָּה תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ (ויקרא כב-יא) 'קִנְיַן כַּסְפּוֹ':

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן לְפַטְּמָהּ וְלִהְיוֹת הַשֶּׁבַח בֵּינֵיהֶן לֹא יַאֲכִילֶנָּה בִּתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַכֹּהֵן חֵלֶק בְּשִׁבְחָהּ. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל לְפַטְּמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּשֶּׁבַח הוֹאִיל וְגוּפָהּ לַכֹּהֵן שֶׁהֲרֵי שָׁמָהּ עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה:

 כסף משנה  (ז-ח) ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה''ז מאכילה בתרומה. משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'):

ט פָּרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּלְדָה בְּכוֹר מַאֲכִילוֹ תְּרוּמָה. שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֲנִים. וְאוֹצֵר אָדָם כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה לְתוֹךְ שׁוֹבָכוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הַיּוֹנִים שֶׁלּוֹ וְיֹאכְלוּ אוֹתָן:

 כסף משנה  פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן. תוספתא פרק י' דתרומות:

י יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם מָכַר הַכֹּהֵן פָּרָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְלָקַח הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה שֶׁדִּין תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר. וְאִם מָכַר יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ:

הלכות תרומות - פרק עשירי

א זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהִיא תְּרוּמָה וְשֶׁהוּא מֻזְהָר עָלֶיהָ אֲבָל לֹא יָדַע אִם חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה אִם לָאו הֲרֵי זוֹ שְׁגָגָה וּמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

 כסף משנה  זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ''ש אעפ''י שיודע שהיא תרומה וכו'. קצת משמע כן בירושלמי ריש פ''ו דתרומות וריש פ''ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס"ט) נחלקו ר''י ור''ל דלר''ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה''ז שגגה וידוע דהלכה כר''י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר''י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר''י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה''ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א''צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא:

ב אֶחָד הָאוֹכֵל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת וְאֶחָד הַסָּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-טו) 'וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' לְרַבּוֹת אֶת הַסָּךְ. וְאֶחָד הָאוֹכֵל תְּרוּמָה טְהוֹרָה אוֹ טְמֵאָה בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יד) 'כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה' וְאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וּכְשֵׁם שֶׁאֲכִילַת תְּרוּמָה בִּכְזַיִת כָּךְ שְׁתִיָּה בִּכְזַיִת:

 כסף משנה  אחד האוכל וכו'. משנה רפ''ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (דף ל"ב) יליף להו מקראי. ומה שכתב דבר שדרכו וכו' נלמד ממתני' דרפ''ב דמעשר שני (משנה א): ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'. משנה רפ''ו דתרומות: ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'. בפרק כל שעה (דף ל"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת''ק. ומ''ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו' תוספתא רפ''ו דתרומות:

ג * אָכַל וְחָזַר וְאָכַל. שָׁתָה וְחָזַר וְשָׁתָה. אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס וּמִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

 ההראב"ד   אכל וחזר ואכל וכו' מצטרפין לכזית. א''א אמת הוא שכן מצא בתוספתא אבל במסכת כריתות פרק אמרו לו אכלת חלב נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס וכן בתוספתא דפסחים כך הוא בכדי אכילת פרס:

 כסף משנה  אכל וחזר ואכל וכו'. ג''ז בתוספתא שם: וכתב הראב''ד א''א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ''ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ''ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה''כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ''מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א''פ ולמדו כן ממ''ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א''פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א''פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי''ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ''נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע''ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ''ל. והר''י קורקוס ז''ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא''פ מצטרפין עכ''ל:

ד הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר בֵּין שֶׁל דְּמַאי בֵּין שֶׁל וַדַּאי וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת לְחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחֹמֶשׁ שֶׁכֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֵין חַיָּבִין חֹמֶשׁ עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי כְּמוֹ שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל מַעֲשֵׂר [שֵׁנִי] שֶׁלּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אִם לֹא יִתְחַיֵּב עָלֶיהָ חֹמֶשׁ יְזַלְזְלוּ בָּהּ:

 כסף משנה  התרומה ותרומת מעשר וכו'. בפרק ד' דמעילה (דף ט"ו ע"ב שהוא מ"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא שמ''ש לחייב עליהם מיתה לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. ומ''ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ה:):

ה אָכַל תְּרוּמָה בְּמֵזִיד [וְהִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. לֹא הִתְרוּ בּוֹ] אִם הָיְתָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְאִם הָיְתָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם דְּמֵי עֵצִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה אֶלָּא לְהַסָּקָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל תְּרוּמַת תּוּתִים וְרִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁנִּטְמְאוּ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין שֶׁהֲרֵי אֵינָם רְאוּיִין לְהַסָּקָה:

 כסף משנה  אכל תרומה במזיד וכו'. משנה ברפ''ז דתרומות (משנה א): ומ''ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה. בפרק כל שעה (דף ל"ב):

ו * הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּפֶסַח בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. אֲפִלּוּ הִפְרִישָׁהּ מַצָּה וְהֶחְמִיצָה פָּטוּר. וַאֲפִלּוּ דְּמֵי עֵצִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהַסָּקָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה אֵין לָהּ דָּמִים:

 ההראב"ד   האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' עד אין לה דמים. א''א לא נתברר לי דבר זה דכיון דפליגי תנאי אי לפי מדה משלם אי לפי דמים משלם וסתם לן תנא דמתניתין דבשוגג משלם קרן וחומש ואיכא לאוקמא [כהלכתא] דחמץ בפסח אסור בהנאה ומתני' היינו טעמא דמשלם משום דלפי מדה משלם לית לן לסתומי מתני' כרבי יוסי הגלילי דלא סבירא לן כוותיה הילכך בשוגג משלם קרן וחומש לפי מדה:

 כסף משנה  האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'. משנה שם (דף ל"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא''ב לפי מדה משלם שפיר אא''א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר''י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר''ע ר''י בן נורי מחייב וכו' בד''א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד''ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב''י ור''ע ור''י בן נורי כולהו ס''ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר''ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר''ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב''י משמע דהכי ס''ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: והראב''ד כתב א''א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר''ע דהלכה כמותו מחבירו וראב''י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר''ע וראב''י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא:

ז * אֲבָל הַשּׁוֹגֵג שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ שֶׁאָכַל תְּרוּמָה נְקוּרָה. וְהַשּׁוֹתֶה יֵין תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה. וְהַסָּךְ יַיִן וְשֶׁמֶן כְּאֶחָד אוֹ שֶׁשָּׁתָה שֶׁמֶן וְחֹמֶץ כְּאֶחָד אוֹ שֶׁכָּסַס אֶת הַחִטִּים אוֹ גָּמַע אֶת הַחֹמֶץ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

 ההראב"ד   אבל השוגג וכו' עד משלם קרן וחומש. א''א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס''ל הכי וקי''ל כרבנן ואע''ג דמברכין עליה בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא:

 כסף משנה  אבל השוגג שאכל תרומה ביוה''כ. בתוספתא דתרומות רפ''ו ובפרק כל שעה (דף ל"ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י''ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. ומ''ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה תוספתא שם. ומ''ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ''ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ. בירושלמי פרק יוה''כ (הלכה ג') ופ''ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס''ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע''פ דמברכין עליה ב''פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ''ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ''ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר''י קורקוס ז''ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ"א) א''ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר''י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר''י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר''י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי:

ח הָיָה שָׂבֵעַ וְקָץ בִּמְזוֹנוֹ וְהוֹסִיף עַל שָׂבְעוֹ בַּאֲכִילַת תְּרוּמָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יד) 'כִּי יֹאכַל' לֹא שֶׁיַּזִּיק אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹסֵס אֶת הַשְּׂעוֹרִים פָּטוּר מִן הַחֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהִזִּיק עַצְמוֹ:

ט זָר שֶׁבָּלַע שֵׁזָפִין שֶׁל תְּרוּמָה וֶהֱקִיאָן וּבָא אַחֵר וַאֲכָלָן גַּם הוּא בִּשְׁגָגָה הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְהַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם דְּמֵי עֵצִים לָרִאשׁוֹן:

 כסף משנה  (ח-ט) היה שבע וקץ במזונו וכו'. פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): וכן הכוסס שעורים וכו'. גם זה שם: זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'. גם זה שם (דף פ"א):

י הַמַּאֲכִיל הַפּוֹעֲלִים וְאֶת הָאוֹרְחִים תְּרוּמָה הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּשׁוֹגְגִין. וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעֵדָּתָן שֶׁדְּמֵי הַחֻלִּין יְתֵרִין מִדְּמֵי תְּרוּמָה שֶׁאֲכָלוֹ שֶׁדָּבָר הָאָסוּר נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם חוֹתָה מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'. משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: ומ''ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו. שם בירושלמי:

יא * הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו הַקְּטַנִּים וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וְהָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ. וְהָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מִכְּזַיִת. וְנָזִיר שֶׁשָּׁגַג וְשָׁתָה יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה. וְהַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן וְהַסָּךְ אֶת הַיַּיִן. כָּל אֵלּוּ מְשַׁלְּמִים אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הַחֹמֶשׁ:

 ההראב"ד   המאכיל את בניו הקטנים וכו' עד משלמין כו' את החומש. א''א התוספתא אמרה משלם קרן וחומש גבי נזיר ששגג ושתה יין של תרומה:

 כסף משנה  המאכיל את בניו הקטנים וכו'. משנה פ''ז דתרומות (מ"ג): ומ''ש ונזיר ששגג וכו'. כתב הראב''ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. ומ''ש והשותה שמן והסך את היין בתוספתא פ''ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק:

יב בַּת כֹּהֵן שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְּרוּמָה מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הַחֹמֶשׁ. הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ אוֹ גֵּרְשֵׁךְ. וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְאָמְרוּ לוֹ מֵת רַבְּךָ וְהִנִּיחַ יוֹרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכִיל אוֹ שֶׁמְּכָרְךָ לְיִשְׂרָאֵל אוֹ נְתָנְךָ לוֹ אוֹ שִׁחְרֶרְךָ. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִין הַקֶּרֶן בִּלְבַד. וְאִם הָיְתָה תְּרוּמַת חָמֵץ וְהָיָה עֶרֶב הַפֶּסַח הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנָּהּ בָּהוּל נֶחְפְּזוּ לֶאֱכל וְלֹא בָּדְקוּ. וְכֻלָּן שֶׁהָיְתָה לָהֶן תְּרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶן כְּשֶׁיָּדְעוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לֶאֱכל הֲרֵי אֵלּוּ יִפְלֹטוּ:

 כסף משנה  בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'. משנה פ''ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'. פ''ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס''פ ד' אחין (יבמות דף ל"ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע''ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע''פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע''פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א''כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע''פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (דף ע"ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש''י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע''פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ''מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: וכולן שהיתה להן וכו'. משנה שנייה פ''ח דתרומות וכר''י:

יג הָיָה אוֹכֵל וְאָמְרוּ לוֹ נִטְמֵאתָ. אוֹ נִטְמֵאת הַתְּרוּמָה. טָמֵא הָיִיתָ. אוֹ טְמֵאָה הָיְתָה הַתְּרוּמָה. אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו. הֲרֵי אֵלּוּ יִפְלֹטוּ:

 כסף משנה  היה אוכל וכו'. משנה שם:

יד שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין וְנָפְלָה תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ נָפְלָה הֲרֵינִי אוֹמֵר לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה. אֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה אָכַל זָר אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְהַשְּׁנִיָּה נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה אַף הוּא פָּטוּר. אָכַל אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן מְשַׁלֵּם כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. אִם מֵזִיד קֶרֶן. וְאִם שׁוֹגֵג קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

 כסף משנה  שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן. משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'):

טו הָאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶשׁ בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֻמְשׁוֹ. שֶׁהַחֹמֶשׁ כְּקֶרֶן לְכָל דָּבָר. וְכֵן מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ לְעוֹלָם. כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין כִּתְרוּמָה לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁאִם נִזְרְעוּ גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בִּלְבַד הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחל מוֹחֵל:

 כסף משנה  האוכל את החומש וכו'. משנה פ''ו דתרומות (מ"א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (דף נ"ד ע"ב) יליף לה מקרא: כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל. משנה פ''ז דתרומות (מ"ד): ומ''ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. ירושלמי פ''ו דתרומות (ה"א):

טז * בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְּרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לְכֹהֵן. אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָּהּ כֹּהֵן אָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. שֶׁכָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים וְהַחֹמֶשׁ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

 ההראב"ד   בת ישראל שאכלה תרומה וכו' עד לכל כהן שירצה. א''א מצאתי נוסחא מהופכת על זה אבל זאת הנוסחא מיושרת בעיני יותר:

 כסף משנה  בת ישראל שאכלה תרומה וכו'. משנה פ''ו דתרומות (משנה ב'): כתב הראב''ד א''א מצאתי נוסחא מהופכת וכו':

יז לֹא הִסְפִּיקָה לְשַׁלֵּם עַד שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת לְעַצְמָהּ וַהֲרֵי הִיא כְּמִי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת לְכֹהֵן מֵעוֹלָם:

 כסף משנה  ומ''ש לא הספיקה לשלם וכו'. שם בירושלמי:

יח כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִים שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וּמְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר וּמִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְּלָה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִם הִקְדִּים הַמַּעֲשֵׂר לַתְּרוּמָה. וּמְשַׁלְּמִין מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְדּוּ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וּמִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן אֲבָל לֹא מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יד) 'וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ'. כַּקֹּדֶשׁ שֶׁאָכַל:

 כסף משנה  כל האוכל תרומה וכו'. משנה פ''ו דתרומות (מ"א): ומ''ש ומשלמין מן הלקט וכו'. שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר''מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה"ב) א''ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור''ל פליג וידוע דהלכה כר''י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע''ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע''ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע''ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. ומ''ש ומן החדש על הישן כ''מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. ומ''''ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'. שם במשנה ו' וכר''ע:

יט הָאוֹכֵל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית יַמְתִּין לַקִּשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וִישַׁלֵּם מֵהֶן. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁלֵּם חוֹבוֹ מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'. שם במשנה ו':

כ אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם חֻלִּין בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם חֻלִּין טְהוֹרִין וְאִם שִׁלֵּם חֻלִּין טְמֵאִין בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְיַחֲזֹר וִישַׁלֵּם מִן הַטְּהוֹרִין:

 כסף משנה  אכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הניזקין עלה נ''ד ופרק האשה רבה (דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים:

כא אָכַל תְּרוּמַת חָבֵר מְשַׁלֵּם לוֹ. אָכַל תְּרוּמַת עַם הָאָרֶץ מְשַׁלֵּם לֶחָבֵר וְנוֹטֵל דָּמֶיהָ מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לְעַם הָאָרֶץ שֶׁאָכַל תְּרוּמָתוֹ שֶׁאֵין מוֹסְרִין טָהֳרוֹת לְעַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע''ה וכו'. ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ''ו דתרומות:

כב * גָּזַל תְּרוּמָה מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וַאֲכָלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֲבִי אִמּוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לְעַצְמוֹ אֶלָּא לְיוֹרֵשׁ אַחֵר מִשְּׁאָר הַשֵּׁבֶט. וְכֵן אִם נָפְלָה לוֹ תְּרוּמָה מֵאֲבִי אִמּוֹ וַאֲכָלָהּ. וּבַעַל חוֹב שֶׁגָּבָה תְּרוּמָה בְּחוֹבוֹ וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וַאֲכָלוּהָ מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְכֹהֵן חָבֵר וְהֶחָבֵר נוֹתֵן לָהֶם דָּמִים שֶׁהָיוּ מוֹכְרִין בָּהּ אוֹתָהּ הַתְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁאָכְלוּ:

 ההראב"ד   גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח''כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אבל משלם ליורש אחר משאר השבט וכו'. [א''א] בירושלמי פרק האוכל תרומה בשוגג:

 כסף משנה  גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'. גם זה ירושלמי פ''ו דתרומות וכר''י: וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב''ח שגבה תרומה וכו'. תוספתא פ''ו דתרומות:

כג הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַבְּעָלִים. וְיֵשׁ לוֹ לְשַׁלֵּם מִדְּמֵי תְּרוּמָה. גְּנָבָהּ וַאֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִין וְחֹמֶשׁ. קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין. וְקֶרֶן אֲפִלּוּ מִדְּמֵי תְּרוּמָה:

כד הָיְתָה הַתְּרוּמָה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְנָבָהּ וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בְּהֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל מְשַׁלֵּם קֶרֶן וּשְׁנֵי חֳמָשִׁים. חֹמֶשׁ מִשּׁוּם אוֹכֵל תְּרוּמָה. וְחֹמֶשׁ מִשּׁוּם שֶׁנֶּהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּלְמִי מְשַׁלֵּם. אִם הָיָה בָּהּ כְּזַיִת וְאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה מְשַׁלֵּם לַכֹּהֲנִים. וְאִם יֵשׁ בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּזַיִת בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ כְּזַיִת מְשַׁלֵּם לַהֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  (כג-כד) הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש. משנה פ''ו דתרומות (משנה ד). ומ''ש ולמי משלם וכו' שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל''ב ע''ב ת''ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת''ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה''ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ''ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש''י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ''ל. וידוע דהלכה כת''ק ומ''מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס''ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת''ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע''ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם:

כה וּמִפְּנֵי מָה חָל אִסּוּר הֶקְדֵּשׁ עַל אִסּוּר הַתְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהַתְּרוּמָה אֲסוּרָה לְזָר וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֵן. הִקְדִּישָׁהּ נֶאֶסְרָה עַל הַכֹּהֵן. לְפִיכָךְ נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר אַף עַל יִשְׂרָאֵל עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת וְאִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'. דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (דף ל"ד). ומ''ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות בפרק רביעי מהלכות שגגות. ומ''ש ואיסורי מאכלות הוא בפרק י''ד:

כו * הַגּוֹזֵל תְּרוּמָה וַאֲכָלָהּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ אֶחָד. שֶׁהַחֹמֶשׁ שֶׁחַיָּב בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה יָצָא בּוֹ יְדֵי גְּזֵלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-יד) 'וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ' אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּחֹמֶשׁ שֶׁל קֹדֶשׁ בִּלְבַד. גְּזָלָהּ וְהֶאֱכִילָהּ לְאַחֵר. הָאוֹכֵל מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ אִם אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם שְׁוֵה חֲמִשָּׁה מִמִּין שֶׁאָכַל. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וּשְׁנֵי חֳמָשִׁין אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם שִׁשָּׁה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִין וְחֹמֶשׁ אֶחָד אָכַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם דְּמֵי תִּשְׁעָה. * וּלְעוֹלָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא לְפִי דָּמִים שֶׁהָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת אֲכִילָה בֵּין שֶׁהוּזְלָה בִּשְׁעַת תַּשְׁלוּמִין בֵּין שֶׁהוּקְרָה:

 ההראב"ד   הגוזל תרומה ואכלה וכו' עד האוכל משלם קרן וחומש. א''א נראה לי שיש כאן שיבוש ומה בין גזלן וגנב והלא ונתן לכהן את הקדש בין גנב בין גזלן משמע ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד ולמה לא ישלם שני חומשין בגזלן כמו בגנב והסוגיא שבירושלמי הטעתו שראה גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואחר כך ראה גנב תרומת הקדש ואכלה ובכל ענין נשתבש ודומה שלא ראה הסוגיא דריש לקיש הקשה על רבי יוחנן שאמר בגזל תרומה משל אבי אמו כהן משלם לשבט והקשה עליו מהמשנה גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד על דעתך דתימר משלם לשבט וישלם ג' א''ר ייסא אמר רבי יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילן פי' בקרן אחד יצא אע''פ שיש עליו חיוב לשבט וחיוב לגזבר והנה כי גנב וגזלן א' הם שהרי הקשה מגנב לגזלן ועלה לו התירוץ גם כן לשניהם: ולעולם אינו משלם וכו' עד בין שהוקרה. א''א ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה ומה גרע מגזלן גם כן י''ל שאינו משלם לפי דמים אלא לפי מדה כמו שכתבתי למעלה:

 כסף משנה  הגוזל תרומה וכו'. ירושלמי פ''ו דתרומות (ה"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור''ל אמר משלם לעצמו א''ר יונה כך היה משיב ר''ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח''כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר''י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור''ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר''ל לר''י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח''כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ''מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע''פ הדברים האלה כתב הראב''ד נ''ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל''ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ''ל דה''ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: וליישב דברי רבינו נ''ל שגם לדעתו ז''ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה''ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב''ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר''י ור''ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר''ל על ר''י וא''א להכחיש מה שהשיב לו ר''י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש. נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. ומ''ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה בפרק הזהב (דף נ"ג ע"ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. ומ''ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו' בפרק כל שעה עלה ל''ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא''ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור''ע סבר לפי דמים משלם וראב''י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש''י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: כתב הראב''ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי''ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י''ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר:

הלכות תרומות - פרק אחד עשר

א  הַתְּרוּמָה נִתֶּנֶת לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה שֶׁהַסִּיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קט-יח) 'וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו'. וְהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ. אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר וּמַדְלִיק אֶת הַטָּמֵא וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן. משנה פ''ח דשביעית (משנה ב'): ומ''ש ומדליק את הטמא. פ' במה מדליקין (דף כ"ה):

ב תְּמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה מֻתָּר לְחָבְצָן וּלְקַבְּצָן כְּעִגּוּל הַדְּבֵלָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם שֵׁכָר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ וְלֹא תַּפּוּחִים יַיִן וְלֹא פֵּרוֹת הַסְּתָו חֹמֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִבְּרִיָּתָן בִּתְרוּמָה חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. עָבַר וְעָשָׂה הָאוֹכֵל מַשְׁקֶה הֲרֵי זֶה שׁוֹתֵהוּ. * וְזָר שֶׁאָכַל דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל בְּמֵזִיד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 ההראב"ד   וזר שאכל דבש תמרים וכו'. א''א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל:

 כסף משנה  תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר. בפרק כיצד מברכין (עלה ל"ט). ומ''ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד. משנה פירקא בתרא דתרומות (מ"ג): ומ''ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'. משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר''א מחייב קרן וחומש ור''י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א''א לומר כן וכמ''ש הראב''ד א''א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ''ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א''נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב''ד. ומ''ש ואם אכל במזיד וכו':

ג אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגָרוֹת לְתוֹךְ הַמֻּרְיָס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן. אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לְתוֹךְ הַמֻּרְיָס. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹצִיאוֹ מִכְּלַל מַאֲכָלוֹת וְעוֹשֵׂהוּ שֶׁמֶן מִשְׁחָה. אֲבָל מְעָרְבִין יַיִן וּדְבַשׁ וּפִלְפְּלִין וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ לְאָכְלָן:

 כסף משנה  אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו. משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ"א) וכת''ק. ומ''ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש, שמן ט''ס הוא וצריך למוחקו:

ד אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֲטוֹ. אֵין כּוֹבְשִׁין בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּחֹמֶץ שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיד הַחֹמֶץ. אֵין מְעָרְבִין תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת. וְכָל דָּבָר שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ זֶה מִזֶּה כְּשֶׁכּוֹבְרִין אוֹתוֹ מְעָרְבִין. וּמִשֶּׁחָרְבָה יְהוּדָה הִתְחִילוּ לְעָרֵב תְּבוּאָה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית אֲבָל לֹא תְּבוּאָה בְּקִטְנִית:

 כסף משנה  ומ''ש אין מבשלין יין של תרומה. שם וכת''ק: אין כובשין בצלים וכו'. תוספתא פ''ח דתרומות: אין מערבין תבואה בקטניות וכו'. תוספתא בסוף תרומות:

ה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַקְּדִין אֶת הַקֶּמַח בְּחֻלִּין כָּךְ נוֹהֵג הַכֹּהֵן בִּתְרוּמָה. מְרַקֵּד לֶאֱכל וּמַשְׁלִיךְ אֶת הַמֻּרְסָן. הֲרֵי שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת סלֶת מְנֻפֶּה בְּנָפָיוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיּוֹצִיא קַב אוֹ קַבַּיִם מִן הַסְּאָה לֹא יַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה אֶלָּא יַנִּיחֵהוּ בְּמָקוֹם מֻצְנָע:

 כסף משנה  כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע. משנה בסוף תרומות (משנה ה):

ו שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ מִנְעָל וְסַנְדָּל אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל אוֹ הַסַּנְדָּל וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטוֹבְלִיָּא חֲדָשָׁה וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִסּוֹכִין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל לֹא יִתֵּן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁמְּאַבְּדוֹ:

 כסף משנה  שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו. תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב''ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת''ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא''א לקנח הכל בגופו:

ז כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אֲפִלּוּ פֵּרוֹת צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה. וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינָהּ צְרִיכָה נְטִילַת יָדַיִם כְּחֻלִּין. וְאֵין סָכִין תְּרוּמָה בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. אֲבָל סָכִין אֶת הַקָּטָן בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה. שֶׁהַנּוֹלָד כָּל שִׁבְעָה אֵינוֹ חָשׁוּב עָרֵל:

 כסף משנה  כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט''י וכו'. בסוף פרק אין דורשין (דף י"ח ע"ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל''ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש''י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. בריש פרק כל הבשר (דף ק"ד) והיא משנה בסוף חלה (מ"ח): ומ''ש ואינה צריכה נט''י כחולין. כלומר לפירות: ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו' תוספתא בסוף תרומות: אבל סכין את הקטן וכו'. בר''פ הערל (דף ע"א) בעיא דאיפשיטא:

ח סָךְ הוּא הַכֹּהֵן עַצְמוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה וּמֵבִיא בֶּן בִּתּוֹ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲגִילוֹ עַל גַּבָּיו. וְאִם סָךְ עַצְמוֹ בְּשֶׁמֶן וְנִכְנָס לַמֶּרְחָץ מֻתָּר לְזָר לְמָשְׁחוֹ בַּמֶּרְחָץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִסּוֹךְ מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע''פ שהוא נסוך ממנו. תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח''כ ליהנות באותו שמן עצמו. ומ''ש בן בתו לאו דוקא דה''ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. ומ''ש מותר לזר למושחו ט''ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם:

ט כֹּהֶנֶת שֶׁחָפְפָה רֹאשָׁהּ בְּתִלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה אֵין הַיִּשְׂרְאֵלִית מֻתֶּרֶת לָחֹף אַחֲרֶיהָ. אֲבָל מְעַגֶּלֶת שְׂעָרָהּ בִּשְׂעָרָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הֻתְּרוּ הַכֹּהֲנִים לָחֹף שְׂעָרָן בְּתִלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם:

 כסף משנה  כהנת שחפפה ראשה וכו'. תוספתא בסוף תרומות. ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'. כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה:

י עֻקְצֵי תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין וּמֵעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְלִפֵּי אֲבַטִּיחַ וְאֶתְרוֹג וּמְלָפְפוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אֹכֶל וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁמַּשְׁלִיכִין בַּעֲלֵי בָּתִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים לְזָרִים. אֲבָל קְנִיבַת יָרָק שֶׁמְּקַנְּבִים הַגַּנָּנִין מֻתֶּרֶת לְזָרִים. קְלִפֵּי פּוֹלִין וְשֻׁמְשְׁמִין אִם יֵשׁ בָּהֶן אֹכֶל אֲסוּרִין. אֵין בָּהֶן אֹכֶל מֻתָּרִין:

יא גַּרְעִינֵי אֶתְרוֹג מֻתָּרִים. גַּרְעִינֵי זֵיתִים וּתְמָרִים וְחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כְּנָסָן הַכֹּהֵן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְזָרִים. וּשְׁאָר הַגַּרְעִינִין בִּזְמַן שֶׁכְּנָסָן וְיֵשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית לִמְצֹץ אוֹתָן אֲסוּרִין לְזָר וְאִם הִשְׁלִיכָן מֻתָּרוֹת:

 כסף משנה  (י-יא) עוקצי תאנים וכו'. בפ' בתרא דתרומות (מ"ד). ומ''ש מיעי אבטיח וקניבת ירק משנה פ''ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר''י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. ומ''ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו' תוספתא בסוף תרומות: קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן. שם בתוספתא. ומ''ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם. שם בירושלמי:

יב הַסֻּבִּין שֶׁל חִטִּים חֲדָשׁוֹת אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם. וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּר. וְעַד מָתַי נִקְרְאוּ חֲדָשׁוֹת כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִין לַחְבֹּט בֵּין הַגֳּרָנוֹת:

יג הַנְּצוֹלוֹת וְהָרַקְבָנִיּוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אֲסוּרוֹת וְאִם הֶעֱלוּ אָבָק מֻתָּרוֹת. שְׁמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי אָסוּר לְזָרִים וְהַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר וְאִם לֹא נָתַן עֲלֵיהֶם מַיִם אֶלָּא מְסַנֵּן הַיַּיִן מֵעַל הַשְּׁמָרִים בִּלְבַד אַף הַשְּׁלִישִׁי אָסוּר לְזָרִים:

 כסף משנה  (יב-יג) הסובין של חטים חדשות וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ה). ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא וכת''ק: הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות. גם זה שם x בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב''ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: שמרים של תרומה וכו'. ג''ז שם בתוספתא. ומ''ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'. כן משמע שם לת''ק ודלא כראב''י:

יד מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְּרוּמָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אַחַת וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לְתוֹכָהּ חֻלִּין אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג בְּחֻלִּין:

טו הַמְעָרֶה כַּד שֶׁל שֶׁמֶן תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה מְעָרֶה עַד שֶׁיִּפְסֹק הָעַמּוּד וְיַתְחִיל הַשֶּׁמֶן לִנְטֹף מְעַט מְעַט וְכֵיוָן שֶׁנָּטְפוּ שָׁלֹשׁ טִפִּים זוֹ אַחַר זוֹ דַּיּוֹ. וּמֻתָּר לִתֵּן בְּכַד שֶׁמֶן חֻלִּין. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא הִנִּיחַ הַכַּד עַד שֶׁנִּתְמַצֵּית אוֹתָהּ הַתַּמְצִית תְּרוּמָה:

 כסף משנה  (יד-טו) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה. משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח):

טז מְמַלֵּא הַכֹּהֵן נֵר שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וְנוֹתְנוֹ לְיִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת בּוֹ לַעֲלִיָּה וּלְהִכָּנֵס לַחֶדֶר לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי הַכֹּהֵן אֲבָל לֹא צָרְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם הָיָה שֻׁתָּף עִמּוֹ מֻתָּר:

יז יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אוֹרֵחַ אֵצֶל כֹּהֵן וְהִדְלִיק לוֹ שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וְעָמַד הַכֹּהֵן וְהָלַךְ לוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְכַבּוֹתוֹ עַד שֶׁכָּבֶה מֵאֵלָיו וְטוֹבֵל הַיִּשְׂרָאֵל פְּתִילָה בְּנֵר הַכֹּהֵן וּמַדְלִיק לֵילֵךְ בָּהּ:

יח בְּקָרוֹ שֶׁל כֹּהֵן שֶׁהָיָה עוֹמֵד אֵצֶל בְּקָרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְכֵלָיו שֶׁל כֹּהֵן שֶׁהָיָה נֶאֱרָג אֵצֶל כֵּלָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵי זֶה מַדְלִיק עֲלֵיהֶן שֶׁמֶן שְׂרֵפָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַכֹּהֵן. וְכֵן מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ חֻלִּין לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה מַדְלִיק שֶׁמֶן שְׂרֵפָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַכֹּהֵן. מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה עַל גַּבֵּי הַחֻלִּין בִּרְשׁוּת כֹּהֵן:

 כסף משנה  (טז-יח) ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן. הכל בתוספתא שם: וכן מדליקין שמן שריפה וכו'. משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע''ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'. שם בירושלמי:

יט בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. מֻתָּר לְכֹהֵן לְהַדְלִיק שֶׁמֶן שְׂרֵפָה אֲפִלּוּ בְּבֵית הָאָבֵל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁיֵּשׁ שָׁם עִרְבּוּב. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְסֻפְּקוּ מִמֶּנָּה בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁמִּפְּנֵי נִקְיוֹן כְּלֵיהֶם אֵין נוֹגְעִין בּוֹ. וּבְבֵית הָאָבֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי מִפְּנֵי הָאָבֵל:

 כסף משנה  בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה שם: מותר לכהן להדליק שמן וכו'. משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר''ש דמתיר כאן וכאן ואע''ג דאיכא מאן דפסק כר''י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא:

כ הַזּוֹרֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג יְהַפֵּךְ בְּמֵזִיד יְקַיֵּם. הֵבִיאָה שְׁלִישׁ בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּם. וְאִם הָיָה פִּשְׁתָּן אֲפִלּוּ הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וַאֲפִלּוּ בְּמֵזִיד יְהַפֵּךְ. קְנָס קָנְסוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יִזְרַע וְיִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת בְּעֵצָיו:

 כסף משנה  הזורע תרומה וכו'. משנה רפ''ט דתרומות (משנה א). ומ''ש קנס קנסו בו וכו'. בירושלמי (הלכה א'):

כא * גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֲסוּרִים לְזָרִים. גָּזְרוּ חֲכָמִים עֲלֵיהֶן שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין לְזָרִים כִּתְרוּמָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁבְּיַד הַכֹּהֵן שֶׁלֹּא יַשְׁהֶנָּה אֶצְלוֹ כְּדֵי שֶׁיִּזְרָעֶנָּה וְתֵצֵא לְחֻלִּין וְנִמְצָא בָּא בָּהּ לִידֵי תַּקָּלָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לֶאֱכל הַגִּדּוּלִין בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת וּמֻתָּר לִטְבוּל יוֹם כְּחֻלִּין:

 ההראב"ד   גידולי תרומה הרי הן כחולין וכו' עד ויהיה הכל מותר לזרים. א''א כל זה שבוש שאפילו הטבל שגידוליו מותרין אם הוא דבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכל שכן בתרומה:

 כסף משנה  גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'. בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: ומ''ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'. בפרק קמא דשבת עלה י''ז ע''ב. ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: כתב הראב''ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב''ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב''ד הבין בדברי רבינו שמ''ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו:

כב גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וַאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם רַבּוּ הַגִּדּוּלִין עַל הָעִקָּר בְּגִדּוּלֵי הַגִּדּוּלִין הֲרֵי הַגִּדּוּלִין הַשְּׁנִיִּים מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה וְיִהְיֶה הַכּל מֻתָּר לְזָרִים. * וְכֵן תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְתוֹסֶפֶת תְּרוּמָה וְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָם נֶאֱכָלִים כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ לֶפֶת וּצְנוֹן תְּרוּמָה גִּדּוּלֵיהֶן מֻתָּרִין וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ פִּשְׁתָּן שֶׁל תְּרוּמָה הַגִּדּוּלִין מֻתָּרִין לְזָרִים:

 ההראב"ד   וכן תרומת חוצה לארץ וכו' עד הרי הן כחולין לכל דבר. א''א אלו השנים שהן זרעוני גינה שאין נאכלין וזרע פשתן לא מצאתי להם היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ובירושלמי נותן טעם לכולן לפי שאינן מצויין ואלו שהוא מוסיף מצויין הן ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית שגידוליהן מותרין:

 כסף משנה  גידולי גידולין חולין לכל דבר. במשנה פ''ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ"ו ה"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד''א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל''ד: ומ''ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'. בס''פ הנודר מן הירק (דף נ"ט ע"ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ''ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ''ל ופירש הרא''ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ''ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר''ן: וכן תרומת ח''ל והמדומע. משנה בפ''ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו''ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה''ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: ומ''ש ותוספת תרומה. בתוספתא פ''ז דתרומות. ומ''ש וזרעוני גינה שאין נאכלים. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): כתב הראב''ד א''א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע''פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ''ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ''ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח''ל וביכורים. ומ''ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע''פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא''כ ה''ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף צ"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ''ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ''מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ''ד מהלכות שמטה כתבו:

כג * הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַגִּדּוּלִים טְהוֹרִין הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. הוֹאִיל וְהַתְּרוּמָה שֶׁנִּזְרְעָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה הָיְתָה כְּבָר נִדְּחוּ:

 ההראב"ד   הזורע תרומה טמאה עד מותר באכילה. א''א מותר לכהנים שאין בהם משום טומאה אבל אסור הוא לזרים ולטבול יום מפני שהוא גידולי תרומה:

כד חָתַךְ אֶת הֶעָלִין שֶׁצָּמְחוּ וְיָצְאוּ עָלִין שְׁנִיִּין וַחֲתָכָן הֲרֵי אֹכֶל שֶׁיָּצָא אַחַר כָּךְ מֻתָּר בַּאֲכִילָה:

כה שְׁתִילֵי חֻלִּין שֶׁנִּטְמְאוּ וּזְרָעָן וַעֲשָׂאָן תְּרוּמָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. שֶׁהֲרֵי טָהֲרוּ בִּזְרִיעָה וְלֹא נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן תְּרוּמָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין:

 כסף משנה  (כג-כה) הזורע תרומה וכו'. בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר''י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (דף ל"ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ''ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח''כ הקדישן טהורין הקדישן ואח''כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח''כ הקדישן מה לי הקדישן ואח''כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה''נ אין זריעה לתרומה ופירש''י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע''ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ''ל. ובירושלמי ספ''ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. ומ''ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו' שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר''י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א''ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר''י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. ומ''ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו' כן נלמד מההיא דר''פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח''כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע''פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: כתב הראב''ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א''א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם:

כו שִׁבּלֶת שֶׁהָיְתָה בְּתוֹךְ הַכְּרִי וּמֵרַח הַכְּרִי כֻּלּוֹ הֲרֵי אוֹתָהּ הַשִּׁבּלֶת טֶבֶל. הוֹאִיל וְנִמְרְחָה בְּתוֹךְ הַכְּרִי. שְׁתָלָהּ וְאַחַר כָּךְ קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם וַעֲשָׂאָהּ תְּרוּמָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק תְּרוּמָה הוֹאִיל וּזְרָעָהּ. שֶׁמָּא פָּרַח הַטֶּבֶל מִמֶּנָּה וְנַעֲשֵׂית כְּפֵרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרוּ. אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ תְּרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּזְרָעֶנָּה הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. * לְפִיכָךְ אִם תָּלַשׁ מִמֶּנָּה וְאָכַל בְּמֵזִיד חַיָּב מִיתָה. בְּשׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְאִם גָּחַן וְאָכַל בְּפִיו מִן הָאָרֶץ בְּטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם בְּכָךְ. לְפִיכָךְ פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַחֹמֶשׁ אִם הָיָה שׁוֹגֵג:

 ההראב"ד   לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה וכו'. במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף ע')]:

 כסף משנה  שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א''כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש''י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א''כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ''ל:

כז שָׂדֶה שֶׁל גִּדּוּלֵי תְּרוּמָה חַיֶּבֶת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּבִתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּבְמַעֲשַׂר עָנִי. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹּהֲנִים נוֹטְלִים מִמֶּנָּה מַתָּנוֹת אֵלּוּ. עֲנִיֵּי כֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת שֶׁלָּהֶם וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁל עֲנִיִּים. וְכֵן בֶּן לֵוִי מוֹכֵר הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ לַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק. בפ''ט דתרומות (משנה ב):

כח הַחוֹבֵט גִּדּוּלִין אֵלּוּ מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ בִּבְהֵמָה כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. תּוֹלֶה כְּפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְּהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

הלכות תרומות - פרק שנים עשר

א אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאִל כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים וְלֹא יְבִיאֶנָּה לִידֵי טֻמְאָה וְלֹא יַפְסִידֶנָּה אֶלָּא אוֹכֵל הַטְּהוֹרָה וּמַדְלִיק הַטְּמֵאָה. וּמֻתָּר לְטַמֵּא תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְמֵאָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ נִדָּה קוֹצָה לָהּ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת אֶלָּא לְאָכְלָהּ לֹא לִגַּע בָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס"א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע''ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י"ד ט"ו) ובפרק עד כמה (דף כ"ז): ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח''ל וכו'. בריש פרק עד כמה. ומה שכתב כמו שביארנו:

ב תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בְּסָפֵק לֹא אוֹכְלִים וְלֹא שׂוֹרְפִין אֶלָּא תִּהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה וַדָּאִית וְתִשָּׂרֵף. וְיֵשׁ שָׁם סְפֵיקוֹת שֶׁשּׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה:

 כסף משנה  תרומה שנטמאת בספק וכו'. בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל. ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו' בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה'). ומה שכתב כמו שיתבאר בפרק [י''ג מהלכות שאר אבות הטומאות]:

ג חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה הֲרֵי זֶה לֹא יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ וְלֹא יְגַלֶּנָּה אֶלָּא יַנִּיחֶנָּה עַד שֶׁתִּטָּמֵא וַדַּאי וְתִשָּׂרֵף. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּאָכֵל:

 כסף משנה  חבית של תרומה וכו'. משנה בפ''ח דתרומות (משנה ח) וכר''ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר''ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא''כ הו''ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה:

ד חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה. אִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו יַצִּיל בְּיָדָיו בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְטַמְּאָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיָן טָהֳרוֹת:

 כסף משנה  חבית שנשברה בגת וכו'. משנה ט' בפ''ח דתרומות וכר' יהושע: ומ''ש לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ''ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר''י קורקוס ז''ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ''ד דראוי לזילוף וכב''ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגַּת הַתַּחְתּוֹנָה פָּחוֹת מִמֵּאָה שֶׁהֲרֵי יִדָּמַע הַכּל וְיִפָּסֵל. אֲבָל אִם הָיָה בַּתַּחְתּוֹנָה מֵאָה בְּזוֹ הֶחָבִית שֶׁהֲרֵי הִיא עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה. אוֹ שֶׁהָיְתָה חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן. תֵּרֵד וְתִטָּמֵא וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו שֶׁהֲרֵי הַכּל רָאוּי לְהַדְלָקָה וְאֵין שָׁם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וְכֵן חָבִית שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה אִם יָכוֹל לְהַצִּיל רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו יַצִּיל בְּטֻמְאָה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הֶחָבִית אֵינוֹ מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְהַצִּיל בְּטֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל:

 כסף משנה  וכן חבית של שמן וכו'. ג''ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע. ומ''ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'. נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ''ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו:

ו הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּבְיָדוֹ כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי תֵּן לִי אַחַת מֵהֶן וְאִם לָאו הֲרֵינִי נוֹגֵעַ בְּכֻלָּן וּמְטַמְּאָן יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע וְאַל יִתְּנֶנָּה לְתוֹךְ יָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בְּיָדַיִם:

 כסף משנה  היה עובר ממקום למקום וכו'. משנה בפרק ח' דתרומות (מי"א) וכרבי יהושע:

ז הַתִּלְתָּן וְהַכַּרְשִׁינִין שֶׁל תְּרוּמָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה. וְאֵינוֹ נִזְהָר אֶלָּא בְּעֵת שְׁרִיָּתָן בְּמַיִם. שֶׁאִם שָׁרָה אוֹתָם בְּטֻמְאָה הֲרֵי טִמֵּא אוֹתָם בְּיָדַיִם. אֲבָל אַחַר הַשְּׁרִיָּה אֵינוֹ נִזְהָר. לֹא בְּעֵת שֶׁשָּׁף הַכַּרְשִׁינִין וְלֹא בְּעֵת שֶׁמַּאֲכִילָן לִבְהֵמָה. לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמַת תִּלְתָּן וְכַרְשִׁינִין לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  התלתן והכרשינין של תרומה וכו'. משנה פ''ב דמעשר שני (מ"ג) וכב''ה. ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע''ה בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר''ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר''ע לגבי חכמים דהא קי''ל הלכה כר''ע מחבירו ולא מחביריו וע''ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר''ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו''ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע''ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח''כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא''כ לא אסרינן לתתם לכהן ע''ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר''ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע''פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה''ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי:

ח * אֵין מַפְקִידִין תְּרוּמָה אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ לְאָכְלָהּ. אֲבָל מַפְקִידִין אוֹתוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צְמִיד פָּתִיל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ פֵּרוֹת מֻכְשָׁרִין. גְּזֵרָה שֶׁלֹּא תְּסִיטֵם אִשְׁתּוֹ נִדָּה:

 ההראב"ד   אין מפקידין תרומה וכו' עד שמא תסיטם אשתו נדה. א''א טעה בזאת הסוגיא של מסכת גיטין אם פירות שלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל:

 כסף משנה  אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'. בס''פ הניזקין (סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע''ה ולא אצל כהן ע''ה מפני שלבו גס בה א''ר אלעא הב''ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א''ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ''ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א''ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א''ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ''ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו:

ט אֵין עוֹשִׂין לְעַם הָאָרֶץ תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטָהֳרָה. אֲבָל עוֹשִׂין לוֹ זֵיתֵי חֻלִּין בְּטָהֳרָה מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל בָּדָד (לְבַד). וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. נוֹטֵל כְּדֵי הַתְּרוּמָה וּמַנִּיחָהּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלִי אֲבָנִים. וּכְשֶׁיָּבוֹא עַם הָאָרֶץ לִטּל הַחֻלִּין וְהַתְּרוּמָה אוֹמְרִין לוֹ הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בַּתְּרוּמָה שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר לְטִבְלָהּ:

 כסף משנה  אין עושין לע''ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה. בס''פ הניזקין (דף ס"ב) ופי' רש''י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש''י ומ''ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ''ל: ומ''ש בספרי רבינו משום כ''ח בלבד תיבת בלבד נ''ל שט''ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד:

י יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹתָיו בְּטֻמְאָה אֵין בּוֹצְרִין עִמּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין דּוֹרְכִין עִמּוֹ מִפְּנֵי הַתְּרוּמָה שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּטֻמְאָה. אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת וּמְבִיאִין מִן הַגַּת:

 כסף משנה  ישראל שעושה פירותיו וכו'. משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ"ה:):

יא זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ סוֹחֲטָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה. וְאִם נִטְמְאוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּרוּמָה וְסוֹחֲטָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה לַכֹּהֲנִים. וַאֲפִלּוּ לִנְסָכִים הָיָה רָאוּי שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּאִלּוּ הוּא מֻפְקָד בְּתוֹךְ הָאֹכֶל. וְלֹא אָמְרוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה וְנִמְצָא הַמַּשְׁקֶה מִתְּטַמֵּא בִּכְבֵיצָה. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה דּוֹרְכָן בְּגַת וּבְבֵית הַבַּד וְהַמַּשְׁקֶה תְּרוּמָה טְהוֹרָה. שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בִּתְרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טָהֳרוֹת:

 כסף משנה  זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. כר''י בפרק כל שעה עלה ל''ג ול''ד. כתב הר''י קורקוס ז''ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ''ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ''ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ''ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה''ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר''י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס''ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס''ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א''נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ''ל:

יב פַּת תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת מַשְׁלִיכָהּ לְבֵין הָעֵצִים עַד שֶׁיִּשְׂרְפֶנָּה. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁנִּטְמָא נוֹתְנוֹ בִּכְלִי מָאוּס עַד שֶׁיַּדְלִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים וְיֹאכְלוּהוּ. וְחִטִּים שֶׁנִּטְמְאוּ שׁוֹלְקָן וּמַנִּיחָן בִּכְלִי מָאוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם. וּמַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לְהַדְלָקָה שֶׁנִּטְמְאוּ כְּגוֹן הַיַּיִן קוֹבְרִין אוֹתָן:

 כסף משנה  פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים. שם עלה ל''ג וכרבי יוחנן: ומ''ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע''ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב''ה ס''ל תיעשה זילוף כתב הר''י קורקוס ז''ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב''ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ''ק דשבת גבי י''ח דבר ובפרק כל שעה:

יג יֵין תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה הוֹאִיל וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה יִשָּׁפֵךְ. וְכֵן תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִים וְדִלּוּעִין וַאֲבַטִּיחִין וּמְלָפְפוֹנוֹת שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּמְצְאוּ מְנֻקָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן יַשְׁלִיךְ לַיָּם אוֹ יִקָּבְרוּ:

 כסף משנה  יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה. משנה פ''ח דתרומות (משנה ד'): ומה שכתב מה יעשה בהן וכו':

יד עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם מְגֻלִּים אַף עַל פִּי שֶׁהִיא תְּרוּמָה תִּשָּׂרֵף:

 כסף משנה  עיסה שנילושה במים וכו'. תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים:

טו אָסוּר לְכֹהֵן לִטּל תְּרוּמָה אוֹ שְׁאָר מַתָּנוֹת שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁוּ אוֹתָם הַבְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יב) 'רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים' וְנֶאֱמַר (במדבר יח-יט) 'אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ' עַד שֶׁיָּרִימוּ וְאַחַר כָּךְ יִזְכֶּה בָּהֶם. וְלֹא יִטְלֵם אַחַר שֶׁהוּרְמוּ אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלִים שֶׁהֲרֵי הֵם שֶׁל בְּעָלִים לִתְּנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-י) 'וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ'. וְאִם לָקַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים זָכָה בָּהֶן שֶׁאֵין לַבְּעָלִים מֵהֶן אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:

 כסף משנה  אסור לכהן ליטול תרומה וכו'. בספרי פרשת נשא: ולא יטלם אחר שהורמו וכו'. בפרק הזרוע (דף קל"ג). ומ''ש וטובת הנאה אינה ממון:

טז כֹּהֵן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּרוּמָה וּמָצָא בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם גֵּזֶל שֶׁמָּא אֲחֵרִים הִנִּיחוּם שָׁם עַד שֶׁיִּטְּלוּם:

 כסף משנה  כהן שנתנו לו תרומה וכו'. תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא:

יז אֵין יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהִטָּפֵל בַּתְּרוּמָה וְלַהֲבִיאָהּ מִן הַגֹּרֶן לָעִיר וּמִן הַמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב אֶלָּא כֹּהֲנִים יוֹצְאִין לָגֳרָנוֹת וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָן שָׁם. וְאִם לֹא יָצְאוּ הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ וּמַנִּיחָהּ בַּגֹּרֶן. וְאִם הָיְתָה חַיָּה אוֹ בְּהֵמָה אוֹכַלְתָּהּ שָׁם וְאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת שָׁם מֵהֶם הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּטָפֵל בָּהּ וִיבִיאֶנָּה לָעִיר וְיִטּל שְׂכַר הֲבָאָתָהּ מִכֹּהֵן. שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ וְהִנִּיחָהּ לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה הֲרֵי זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם:

 כסף משנה  אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'. בס''פ הזרוע (דף קל"ד):

יח אָסוּר לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם לְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת כְּדֵי לִטּל מַתְּנוֹתֵיהֶן. וְכָל הַמְסַיֵּעַ חִלֵּל קֹדֶשׁ הַשֵּׁם. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (מלאכי ב-ח) 'שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי'. וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַנִּיחוֹ שֶׁיְּסַיְּעֵהוּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָן בְּכָבוֹד:

 כסף משנה  אסור לכהנים וללוים וכו'. בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (דף כ"ו:) ואמרינן התם (דף כ"ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

יט נָתַן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַל מְנָת לְהַחֲזִירָהּ יָצָא יְדֵי נְתִינָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁנִּמְצָא כִּמְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. וְכֵן אָסוּר לָהֶן שֶׁיַּחְטְפוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וַאֲפִלּוּ לִשְׁאל חֶלְקָן בְּפִיהֶן אָסוּר אֶלָּא נוֹטְלִין בְּכָבוֹד. שֶׁעַל שֻׁלְחַן הַמָּקוֹם הֵם אוֹכְלִין וְעַל שֻׁלְחָנוֹ הֵם שׁוֹתִים וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ לַה' הֵם וְהוּא זִכָּה לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ח) 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי':

 כסף משנה  נתן תרומה לכהן ע''מ להחזירה וכו'. בפ''ק דקידושין עלה ו' ע''ב: וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'. בפ' הזרוע (דף קל"ג) ואע''ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ''ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן:

כ לֹא יִתֵּן אָדָם תְּרוּמָה לְשׁוֹמֵר גִּתּוֹ. וְלֹא בְּכוֹר לְשׁוֹמֵר עֶדְרוֹ. וְלֹא מַתָּנוֹת לְרוֹעֵה בְּהֶמְתּוֹ. וְאִם נָתַן חִלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָתָן תְּחִלָּה. וְרַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר הָא לְךָ סֶלַע זוֹ וְתֵן תְּרוּמָה אוֹ בְּכוֹר אוֹ שְׁאָר מַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי הַכֹּהֵן בֶּן בִּתִּי אוֹ בֶּן אֲחוֹתִי. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  לא יתן אדם תרומה וכו'. בכורות (דף כ"ז): ורשאי ישראל לומר וכו'. בר''פ עד כמה (דף כ"ז):

כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים רוֹצִים לִתֵּן אוֹתָם לְאֶחָד מִשְּׁנֵי כֹּהֲנִים אֵלּוּ אוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי לְוִיִּים אֵלּוּ בְּחִנָּם וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הֵא לְךָ וְתֵן לָזֶה. אֲבָל הַבְּעָלִים שֶׁאָמְרוּ לַכֹּהֵן אוֹ לַלֵּוִי הֵא לְךָ חֵלֶק זֶה בְּטוֹבַת הֲנָאָה הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּתְרוּמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִכֹּהֵן וּמוֹכֵר לְכֹהֵן:

 כסף משנה  ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'. ירושלמי בפרק ששי דדמאי: וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'. משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'):

כב עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶן תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין אוֹתָהּ אוֹ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. הַחֵרֵשׁ. וְהַשּׁוֹטֶה. וְהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִפְרשׁ חֻקּוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּאֵלּוּ דַּעַת. וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָן. וְהָעֶבֶד שֶׁמָּא יִרְאוּהוּ הָעוֹבְרִים בַּשָּׂדֶה וְיָעִידוּ עָלָיו שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְהֶעָרֵל וְהַטָּמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְאוּסִין. וְהָאִשָּׁה שֶׁמָּא תִּתְגָּרֵשׁ וּמִפְּנֵי הַיִּחוּד. וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַחֲלֹק בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין לָהֶן לְבָתֵּיהֶן וְחוֹלְקִין לָהֶן כִּשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. חוּץ מִן הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ וְהַטָּמֵא וְהֶעָרֵל שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין לָהֶן כְּלָל:

 כסף משנה  עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'. בפרק נושאין (יבמות דף צ"ט:). ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו הוא לשון התוספתא פ''ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס''פ לולב הגזול (דף מ"ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו. ומ''ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ''ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ''ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו:

הלכות תרומות - פרק שלשה עשר

א הַתְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. כֵּיצַד. סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה שֶׁל חֻלִּין וְנִתְעָרֵב הַכּל מַפְרִישׁ מִן הַכּל סְאָה אַחַת וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן וְהַשְּׁאָר מֻתָּר לְזָרִים. וְכָל תְּרוּמָה שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ כְּגוֹן תְּרוּמַת הַכְּלִיסִין וְהֶחָרוּבִין וְהַשְּׂעוֹרִים שֶׁל אֱדוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הוֹאִיל וְנָפְלָה בְּמֵאָה בָּטְלָה בְּמִעוּטָהּ וְהַכּל מֻתָּר לְזָרִים:

 כסף משנה  התרומה עולה באחד ומאה וכו'. משנה בפרק ד' דתרומות (משנה ז') כרבי אליעזר. ויש לתמוה שהרי בירושלמי פסק כרבי יוסי בן המשולם דאמר שאינה עולה אלא במאה ועוד קב ונראה שטעמו משום דסתם לן תנא כוותיה בפ''ב דערלה וסתם גמרא נקט לה הכי בכמה דוכתי. ומה שכתב וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו' ירושלמי בפרק ב' דערלה וטעמא משום דכיון שאינו מרים אלא מפני גזל השבט כל שאין מקפידים אין כאן גזל:

ב נָפְלָה סְאָה תְּרוּמָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה נַעֲשֶׂה הַכּל מְדֻמָּע וְיִמְכֹּר הַכּל לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְּרוּמָה חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְעָרֵב מִין בְּמִינוֹ. אֲבָל מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אִם יֵשׁ בְּכָל טַעַם תְּרוּמָה נַעֲשָׂה הַכּל מְדֻמָּע וְיִמָּכֵר לַכֹּהֲנִים חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה שֶׁבּוֹ. וְאִם טַעַם הַכּל טַעַם חֻלִּין הַכּל מֻתָּר לְזָרִים:

 כסף משנה  נפלה סאה תרומה לפחות ממאה וכו'. משנה בפ''ה דתרומות (משנה א'). ומ''ש במה דברים אמורים כשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו' הכי תנן בפ''ב דערלה (משנה ו') גבי טבל:

ג סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה וְהִגְבִּיהַּ סְאָה מִן הַכּל וְנָפְלָה הַסְּאָה שֶׁהִגְבִּיהַּ לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנַעֲשָׂה הַכּל מְדֻמָּע וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּפְלוּ עֶשֶׂר סְאִין שֶׁל תְּרוּמָה לְתִשְׁעִים סְאָה חֻלִּין וְנִדְמְעוּ הַכּל אִם נָפַל מִמְּדֻמָּע זֶה עֶשֶׂר סְאִין לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין נִדְמְעוּ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בְּעֶשֶׂר שֶׁל מְדֻמָּע סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה. נָפַל לְתוֹכָן פָּחוֹת מֵעֶשֶׂר סְאִין אֵינָן מְדַמְּעוֹת:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ה') וכחכמים. ומה שכתב וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' גם זה שם במשנה (מ"ו) וכחכמים:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִבָּלֵל כְּגוֹן חִטִּים לְחִטִּים אוֹ קֶמַח לְקֶמַח. אֲבָל דַּרְכּוֹ לְהִבָּלֵל כְּגוֹן שֶׁמֶן תְּרוּמָה לְשֶׁמֶן חֻלִּין אוֹ יֵין תְּרוּמָה לְיֵין חֻלִּין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אִם רֹב תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה מְדַמֵּעַ כִּתְרוּמָה. וְאִם רֹב חֻלִּין הֲרֵי הוּא כְּחֻלִּין וְאֵינוֹ מְדַמֵּעַ אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל אֲסוּרִים לְזָרִים:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל וכו'. שם בירושלמי:

ה * סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת הֲרֵי הַחֻלִּין מֻתָּרִין עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְּרוּמָה עֲלֵיהֶן. שֶׁאִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַמֵּאָה חֻלִּין מֵאָה סְאָה וְעוֹד שֶׁל תְּרוּמָה סְאָה אַחַר סְאָה נַעֲשָׂה הַכּל מְדֻמָּע:

 ההראב"ד   סאה תרומה שנפלה למאה וכו' עד נעשה הכל מדומע. א''א אינו כן אלא שאם נפלו שם חמשים ואחת סאה אחר סאה אע''פ שהגביה ראשונה ראשונה נדמעו שהרי רבתה התרומה על כדי החולין שבתחלה בחשבון הנפילות ושמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת שם והרי שיש באותו הכרי נ''א של תרומה ונ' של חולין:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו'. משנה ז' פ''ה דתרומות: כתב הראב''ד אינו כן אלא שאם נפלו חמשים ואחת סאה וכו'. ורבינו לא בחר זה הפירוש משום דתנן בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא''א מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דלחכמים דקיימא לן כוותייהו לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת ה''נ לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת אלא ראשון ראשון מתבטל וה''ל הכל חולין:

ו * סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה סְאָה אַחֶרֶת. אִם יָדַע בָּרִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁתִּפּל הַשְּׁנִיָּה לֹא נִדְמְעוּ. אֶלָּא מַפְרִישׁ סָאתַיִם וְהַשְּׁאָר מֻתָּר הוֹאִיל וְהָיָה לָהּ לַעֲלוֹת הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ עָלְתָה. וְאִם לֹא יָדַע בִּסְאָה רִאשׁוֹנָה אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּפְלָה הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי זֶה מְדֻמָּע וּכְאִלּוּ נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת:

 ההראב"ד   סאה תרומה שנפלה למאה וכו' עד שתיהן כאחת. א''א כמה רב גובריה דעביד כיחידאה דר''א בר''ש הוא דמפליג בהכי אבל תנא קמא לא מפליג אלא בין ידע בין לא ידע אוסר ואשכחן בהדיא בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח''כ נפלה אחרת ה''ז מותרת לפחות מיכן הרי זו אסורה הרי למאה ותשעים ותשע נפלו וידע בה אסור כ''ש למאה בפ''ו דתרומות תוספתא:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת. שם במשנה סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה''ז אסורה ור''ש מתיר ובירושלמי ר''ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה ובתוספתא פ''ה אמר ר''א בר''ש בד''א בזמן שלא ידע ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זה מותרת שכבר היה לו להעלות: כתב הראב''ד כמה רב גובריה וכו'. ונראה שרבינו מפרש [דר''א בר''ש] דתוספתא לפרושי מילתא דת''ק אתא ומ''מ יש לתמוה למה לא פירש דלפרושי מילתא דר''ש היא ולא לרבנן וכדמשמע בירושלמי. ודע שהתוספתא שהביא הראב''ד נוסחא משובשת נזדמנה לו שכתוב בה תרומה במקום ערלה:

ז * אֵין פְּסֹלֶת שֶׁל תְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ לֶאֱסֹר הַחֻלִּין. אֲבָל פְּסֹלֶת הַחֻלִּין מִצְטָרֶפֶת עִם הַחֻלִּין לְהַעֲלוֹת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד. סְאָה חִטִּים יָפוֹת שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה חִטִּים רָעוֹת שֶׁל חֻלִּין וְטָחַן הַכּל. אַף עַל פִּי שֶׁהַמֻּרְסָן שֶׁל חֻלִּין מְרֻבִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה מֻעָט וַהֲרֵי קֶמַח שֶׁל תְּרוּמָה בְּפָחוֹת מִמֵּאָה מִקֶּמַח הַחֻלִּין הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְשַׁעֲרִין בְּקֶמַח עִם הַמֻּרְסָן שֶׁהוּא מֵאָה וְאֶחָד. אֲבָל אִם נָפְלָה סְאָה חִטִּים רָעוֹת שֶׁל תְּרוּמָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה סְאָה חִטִּים יָפוֹת שֶׁל חֻלִּין וְטָחַן הַכּל וַהֲרֵי הַקֶּמַח שֶׁל תְּרוּמָה אֶחָד מִמֵּאָה מִקֶּמַח הַחֻלִּין הֲרֵי זֶה עוֹלֶה בְּמֵאָה וְאֶחָד שֶׁהֲרֵי הוֹתִירוּ הַחֻלִּין וּפָחֲתָה הַתְּרוּמָה:

 ההראב"ד   אין פסולת של תרומה וכו' עד להעלות את התרומה. א''א יותר מיכן אמרו בירושלמי שהפסולת של תרומה מצטרפות עם החולין לבטל התרומה:

 כסף משנה  אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין וכו'. ירושלמי בס''פ הנזכר: כתב הראב''ד יותר מכן אמרו בירושלמי וכו' ואין מזה השגה על רבינו שלא כ''כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (דף צ"ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ''ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה:

ח לוֹג יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה צָלוּל שֶׁנָּפַל לְמֵאָה לוֹגִין עֲכוּרִין אֵין מוֹצִיאִין שְׁמָרִים שֶׁבָּהֶם. אֶלָּא מַעֲלִין אֶת הַלּוֹג. * וְכֵן אִם נָפַל לוֹג עָכוּר לְמֵאָה לוֹגִין צְלוּלִין אֵין מוֹצִיאִין שְׁמָרִים שֶׁבּוֹ:

 ההראב"ד   וכן אם נפל לוג וכו' עד שאין המים מעלה את היין. א''א הפירוש שהוא מפרש לטעם התוספתא טעות הוא בידו שהרי דבר ידוע שהמים מבטלין את היין אם אין בו בנותן טעם אלא לפי שהמים נפלו לתוך היין ואין בהם כדי לבטל התרומה בטעם אע''פ שיש שם מאה חולין אין מצטרפין לפי שהן שני שיעורין שהמים ביין בנותן טעם ויין במים שיעורו במאה וכיון שאין שיעוריהם שוין לבטול התרומה אין מצטרפין וכן הדין אפילו לוג יין של תרומה שנפל לחמשים מים וחמשים יין אם אין בחמשים מים כדי לבטל טעם הלוג של תרומה אין מצטרפין למאה:

 כסף משנה  לוג יין של תרומה צלול וכו'. תוספתא פרק ה' דתרומות:

ט לוֹג מַיִם שֶׁנָּפַל לְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה לוֹגִין יַיִן וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹךְ הַכּל לוֹג יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה נִדְמַע הַכּל. שֶׁאֵין הַמַּיִם מַעֲלֶה אֶת הַיַּיִן:

 כסף משנה  לוג מים שנפל לצ''ט לוגין יין וכו'. (שם) בתוספתא בפרק הנזכר וכחכמים ותיבת שמן שכתובה בתוספתא היא שיבוש וצריך לכתוב יין במקום שמן: כתב הראב''ד א''א הפירוש שהוא מפרש וכו'. וי''ל שבמה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר לומר שנתכוון למה שפירש הראב''ד בתוספתא:

י סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין וְנָפְלוּ חֻלִּין אֲחֵרִים עַד שֶׁהוֹסִיפוּ עַל מֵאָה. אִם בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ עוֹלָה בְּמֵאָה וְאֶחָד. וְאִם בְּמֵזִיד הֲרֵי הַכּל מְדֻמָּע שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּרֵי תּוֹרָה לְכַתְּחִלָּה:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ט'):

יא * תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּרֹב וְאוֹכְלָהּ בִּימֵי טֻמְאָתוֹ וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם הָיָה לוֹ יַיִן שֶׁל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ נוֹטֵל מִמֶּנּוּ לוֹג אֶחָד וְנוֹתֵן עָלָיו שְׁנֵי לוֹגִין חֻלִּין וְנִמְצָא הַכּל שְׁלֹשָׁה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל מִיַּיִן שֶׁל תְּרוּמָה לוֹג וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה וּמַגְבִּיהַּ מֵאַרְבַּעְתָּן לוֹג וְשׁוֹתֶה. וְחוֹזֵר וּמַשְׁלִיךְ לְתוֹכָן לוֹג אַחֵר וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל לוֹג וְשׁוֹתֶה. וְכֵן נוֹתֵן לוֹג תְּרוּמָה וְנוֹטֵל לוֹג מִן הַתַּעֲרֹבֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַיַּיִן שֶׁל תְּרוּמָה. וְנִמְצָא שֶׁנָּטַל כַּמָּה לוֹגִין בִּשְׁנֵי לוֹגִין שֶׁל חֻלִּין:

 ההראב"ד   תרומת ח''ל וכו' עד בשני לוגין של חולין. א''א טועה בזה שאינו כן בבכורות וענין זה אסור הוא שהרי מחצה למחצה הוא:

 כסף משנה  תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב וכו'. בפרק עד כמה. ומה שכתב ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ וכו' כתב הראב''ד טועה בזה וכו'. וזה תלוי בגירסת הגמרא שם כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא פי' היה נוטל מהג' לוגין א' והוא של תרומה ומחשיב השנים הנשארים כאילו הם חולין ונותן לתוכם אחד של תרומה ונוטל אחד מג' ושוב נותן אחד ונוטל א' וכן לעולם זו היא גירסת הראב''ד אבל רבינו נראה שלא היה גורס בתחלה ושקיל חד אלא כך היה גורס הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד דתרומה ורמי עוד חד דתרומה מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד פירוש דבתר דרמי חד דתרומה רמי עוד חד דהוו ארבעה ואז שקיל חד וגירסא זו יותר נכונה ולשון מכאן ואילך אתי שפיר שבתחלה היה מיקל להשליך שנים קודם כל דבר ואחר כך רמי חד ושקיל חד. ומה שהקשה הראב''ד שהרי מחצה על מחצה הוא י''ל שמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרי' קמא קמא בטיל:

יב הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה בְּצַד הַחֻלִּין וְלֹא נוֹדַע אֵי זֶהוּ זֶרַע תְּרוּמָה אֲפִלּוּ הָיָה מֵאָה לְגִנָּה שֶׁל תְּרוּמָה וּלְגִנָּה אַחַת שֶׁל חֻלִּין כֻּלָּן מֻתָּרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בַּקַּרְקַע כְּגוֹן הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ נִפְסָד בָּאָרֶץ כְּגוֹן הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים אֲפִלּוּ מֵאָה לְגִנָּה שֶׁל חֻלִּין וּלְגִנָּה אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה תַּעֲרֹבֶת בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הַכּל מְדֻמָּע. וְאִם נִתְלַשׁ הַכּל תַּעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְלֹא יִתְלֹשׁ לְכַתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הזורע תרומה בצד חולין וכו' עד הוי הכל מדומע. משנה בפרק תשיעי דתרומות (משנה ה'). פירוש לגנה ערוגה. ומה שכתב ואם נתלש הכל וכו' ולא יתלוש לכתחלה. תוספתא דתרומות פרק שביעי:

יג שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. אוֹ שֶׁנָּפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְהֵיכָן נָפְלָה וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה אַחַת מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת לְתוֹךְ הַחֻלִּין אֵינָן מְדַמַּעְתָּן. וְכֵן אִם זָרַע אַחַת מֵהֶם הַגִּדּוּלִין חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וְהַשְּׁנִיָּה נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה. נָפְלָה הַקֻּפָּה הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְדַמַּעַת. וְכֵן אִם זָרַע אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד מְדַמַּעַת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. זָרַע אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶם בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וּבְדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה הַגִּדּוּלִין מְדֻמָּע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּזוֹרֵעַ אֶת הַשְּׁנִיָּה עַד שֶׁלֹּא קָצַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל קָצַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ זָרַע אֶת הַשְּׁנִיָּה אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה הַגִּדּוּלִין חֻלִּין שֶׁאֵין תָּלוּשׁ וּמְחֻבָּרִין נַעֲשִׂין חוֹבָה זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  שתי קופות אחת של וכו' עד הגידולין מדומע. שם פ''ז דתרומות (משנה ה'): כתב הראב''ד שתי קופות וכו' א''א דבר זה מן הטעות הראשונה וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו בסוף פרק ראשון מהלכות אלו: ומ''ש בד''א בזורע את השניה וכו'. ירוש' שם אלא שיש בו טעות סופר:

יד * שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְלִפְנֵיהֶן שְׁתֵּי סְאִין אַחַת שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ מֻתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חֻלִּין לְתוֹךְ חֻלִּין נָפְלוּ וּתְרוּמָה לְתוֹךְ הַתְּרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ חֻלִּין עַל הַתְּרוּמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה עַד שֶׁיִּרְבּוּ חֻלִּין עַל הַתְּרוּמָה:

 ההראב"ד   שתי קופות אחת של חולין וכו' עד שירבו חולין על התרומה. א''א דבר זה מן הטעות הראשונה שטעה למעלה שאמר בתרומה בזה''ז מדבריהם ואולי הטעתו מה שראה בפסחים דמתרצי אליבא דר''י בתרומה בזה''ז דרבנן ולא היא דבזמן הזה בחטים ויין נמי איכא תרומה דרבנן אותן מקומות שלא החזיקו עולי בבל מה שלא היה בימי יהושע:

 כסף משנה  שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'. בסוף פרק הערל עלה פ''ב. ומה שכתב ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה. שם וכרבי יוחנן: במה דברים אמורים בתרומה בזמן הזה וכו'. שם (דף מ"ד) ובפרק אלו עוברין:

טו * סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכְּרִי וְאָמַר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה לְתוֹכוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנָּפְלָה אוֹתָהּ סְאָה שָׁם נִסְתַיְּמָה תְּרוּמַת הַכְּרִי וְנִדְמַע הַכּל בִּתְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה וּבִתְרוּמַת הַכְּרִי. אָמַר תְּרוּמַת הַכְּרִי בִּצְפוֹנוֹ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם וְהַחֵצִי שֶׁבַּצָּפוֹן לִשְׁנַיִם וְנִמְצָא רְבִיעַ הַכְּרִי שֶׁהוּא צְפוֹן צְפוֹנִי הוּא הַמְדֻמָּע:

 ההראב"ד   סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' עד ובתרומת הכרי. א''א בעיא היא בירושלמי:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. ירושלמי פרק ג' דתרומות (הלכה ג'). כתב הראב''ד סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' א''א בעיא היא בירושלמי. ונראה שרבינו לא היה גורס בעיא אלא כך היה גורס רבי יצחק בן אלעזר אמר סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. והר''י קורקוס ז''ל כתב שיש ליישב לדעת רבינו גירסת בעיא דלשון בעיא קאי על תרומת שני כריים כאחד שהזכיר אחר כך והוא כאילו אמר רבי יצחק שאל שאלה והתחיל פשיטא לי סאה תרומה שנפלה וכו' ואידך פלוגתא וכי קא מיבעיא ליה הא וכן אמר בה מהו: אמר תרומת הכרי בצפונו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים:

טז הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כְּרָיִים וְאָמַר תְּרוּמַת שְׁנֵי כְּרָיִים בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְדֻמָּעִין. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי סְאִין וּכְרִי אֶחָד וְאָמַר הֲרֵי אַחַת מִן הַסְּאִין הָאֵלּוּ עֲשׂוּיָה תְּרוּמָה עַל הַכְּרִי הַזֶּה הֲרֵי אַחַת מֵהֶן תְּרוּמָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כְּרָיִים וּסְאָה אַחַת וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה עַל אֶחָד מִן הַכְּרָיִים הַלָּלוּ הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה וְנִתְקַן אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא הַמְתֻקָּן מִן הַטֶּבֶל:

 כסף משנה  היו לפניו שני כריים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן: היו לפניו שתי סאין וכרי אחד וכו'. ג''ז שם בירושלמי: היו לפניו שני כריים וסאה אחת וכו'. גם זה שם בירושלמי:

הלכות תרומות - פרק ארבעה עשר

א חֲמִשִׁים תְּאֵנוֹת שִׁחוֹרוֹת וַחֲמִשִּׁים לְבָנוֹת שֶׁנָּפְלָה לְתוֹכָן תְּאֵנָה אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה. הָיְתָה לְבָנָה הַשְּׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מְדֻמָּעוֹת. הָיְתָה שְׁחוֹרָה הַשְּׁחוֹרוֹת מְדֻמָּעוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחוֹרָה הָיְתָה וְאִם לְבָנָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל. יָדַע מֶה הָיְתָה אַחַר שֶׁנָּפְלָה וְשָׁכַח הֲרֵי כֻּלָּן מְדֻמָּעוֹת:

 כסף משנה  חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא: ומה שכתב ידע מה היתה וכו'. שם בירושלמי (דף מ"ג) אליבא דר''ע:

ב וְכֵן עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וּמַלְבְּנִים שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנָּפַל עִגּוּל אוֹ מַלְבֵּן שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹכָן וְאֵין יָדוּעַ אִם מַלְבֵּן הָיָה אוֹ עִגּוּל הֲרֵי הָעִגּוּלִין מִצְטָרְפִין לַמַּלְבְּנִים וְתַעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל. עִגּוּלֵי דְּבֵלָה גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים שֶׁנָּפַל עִגּוּל דְּבֵלָה לְתוֹכָן וְאֵין יָדוּעַ אִם גָּדוֹל הָיָה אִם קָטָן הֲרֵי הֵן מַעֲלִין בֵּין בְּמִנְיָן בֵּין בְּמִשְׁקָל. כֵּיצַד. נָפַל עִגּוּל לְמֵאָה עִגּוּלִין גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים הֲרֵינִי אוֹמֵר קָטָן נָפַל וּמַגְבִּיהַּ אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים. נָפַל עִגּוּל לְתוֹךְ אַרְבָּעִים עִגּוּלִים מֵהֶן עֶשְׂרִים עִגּוּל מִשְׁקַל כָּל אֶחָד אַרְבַּע לִיטְרִין וּמֵהֶן עֶשְׂרִים עִגּוּל מִשְׁקַל כָּל אֶחָד לִיטְרָא הוֹאִיל וּמִשְׁקַל הַכּל מֵאָה לִיטְרִין וְאֶחָד הֲרֵינִי אוֹמֵר קָטָן נָפַל וּמַגְבִּיהַּ אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים:

 כסף משנה  וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'. משנה ח' פרק ד' דתרומות: ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'. שם בירושל':

ג וְהַקֶּמַח וְהַסּלֶת אֵינָן מִצְטָרְפִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה:

 כסף משנה  והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'. בתוספ' דתרומות פ''ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע''פ שלשון התוספתא אין מעלים זא''ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין:

ד סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה שֶׁל חִטִּים אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ בְּאֶחָד וּמֵאָה. שֶׁאֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא אִם נִבְלְלָה תְּרוּמָה עִם הַחֻלִּין. אוֹ אִם אֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָפְלָה הַתְּרוּמָה. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. רוֹאִין אֶת הַתְּרוּמָה כְּאִלּוּ הִיא חִטִּים עַל גַּבֵּי שְׂעוֹרִים וּמַפְרִישׁ הַתְּרוּמָה עַצְמָהּ שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי הַמְּגוּרָה עִם מְעַט מִן הַחֻלִּין שֶׁנָּפְלָה עֲלֵיהֶן כְּמִי שֶׁמְּאַסֵּף חִטִּים מֵעַל גַּבֵּי שְׂעוֹרִין:

 כסף משנה  סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'. משנה פ' רביעי דתרומות (מי"א). ומ''ש וכיצד יעשה וכו'. בתוספתא פרק חמישי:

ה שְׁתֵּי קֻפּוֹת אוֹ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְנִבְלְלָה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אִם הָיוּ שְׁתֵּי מְגוּרוֹת בְּבַיִת אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת וְתַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה מִן הַכּל כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁתֵּיהֶן מְגוּרָה אַחַת וְהַקֻּפּוֹת מִצְטָרְפוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קֻפָּה בְּבַיִת זֶה וְקֻפָּה בְּבַיִת אַחֵר לְפִי שֶׁקָּרוֹב הַדָּבָר לְקַבֵּץ שְׁתֵּיהֶן בְּבַיִת אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַקֻּפּוֹת בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:

ו וְכֵיצַד מַעֲלֶה סְאָה שֶׁנָּפְלָה. אִם רָצָה לְהַעֲלוֹת מֵאֶחָד מִשְּׁתֵּיהֶן מַעֲלֶה וְאִם רָצָה לְהַעֲלוֹת חֶצְיָהּ מִזּוֹ וְחֶצְיָהּ מִזּוֹ מַעֲלֶה. כַּדִּים מְלֵאִים תְּאֵנִים שֶׁל חֻלִּין שֶׁדָּרַס לִיטְרָא תְּאֵנִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּפִי כַּד אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא אִם הָיוּ שָׁם מֵאָה כַּד וְכַד הֲרֵי זוֹ תַּעֲלֶה וְלוֹקֵחַ כַּד אֶחָד מֵהֶם וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ לִיטְרָא וְהַשְּׁאָר מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ פָּחוֹת מִמֵּאָה הַפּוּמִין כֻּלָּן מְדֻמָּעוֹת וְהַשּׁוּלַיִם מֻתָּרִין:

 כסף משנה  (ה-ו) שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה. שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי: כדים מלאים תאנים וכו'. משנה י' בפ''ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר''א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע''ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר''מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין:

ז וְכֵן אִם דְּרָסָהּ עַל פִּי כַּוֶּרֶת אוֹ עַל פִּי עִגּוּל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא. דְּרָסָהּ עַל פִּי הָעִגּוּל וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ וְלֹא אֵי זוֹ עִגּוּל הוּא. רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם פְּרוּדוֹת וְתַעֲלֶה לְפִי הַמִּשְׁקָל. אִם יֵשׁ בְּכָל הָעִגּוּלִין מֵאָה לִיטְרִין תַּעֲלֶה. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל עִגּוּל מֵהֶן יֶתֶר עַל שְׁנֵי לִיטְרִין כְּדֵי שֶׁתִּבָּטֵל הַתְּרוּמָה בְּרֹב. שֶׁסְּפֵק הַתְּרוּמָה בָּטֵל בְּרֹב הַחֻלִּין:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו. שם בירושלמי (הלכה ז'). ומה שכתב דרסה ע''פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'. בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד''ה יעלו ד''ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה''ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד''ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי''ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע. ומ''ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'. ירושלמי בפ''ד דתרומות (סוף הלכה ז'):

ח * הַתְּרוּמָה וַדָּאָהּ אוֹסֵר בְּמֵאָה וּסְפֵקָהּ אוֹסֵר בַּחֲמִשִּׁים. וְאֵין לָהּ הֶתֵּר אֶלָּא בְּרֹב. וְאִם הָיָה בְּיוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אֵינָהּ צְרִיכָה רֹב. כֵּיצַד. תְּאֵנָה אַחַת תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתִשְׁעִים וָתֵשַׁע וַהֲרֵי הַמֵּאָה קַיָּמִין הַכּל אָסוּר לְזָרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   התרומה ודאה אוסר במאה וכו' עד הותר השאר לזרים. א''א בירושלמי הוא פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות ולא מפיו אנו חיים בפירוש הירושלמי הזה ולשון הירושלמי כך הוא ר' זעירא בשם רבי פרחיה תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא פירוש בתמיהא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב עתה אפרש ספיקה האמורה בכאן הוא שאבדה אחת מן המדומע שהוא תשעה ותשעים חולין ואחת תרומה וכיון שאבדה אחת מהן אפשר שהיא היא התרומה ואמרו שאם נשארו מאותו הדמוע חמשים אסורין ותמהו על זה הא ששים או שבעים נשארו לא יהו אסורין והלא א''ר יוחנן למעלה שאע''פ שאבדה אחת כולן נעשו אסורין ולא תבטל התרומה בנשאר אע''פ שהוא ספק ויש שם רוב חולין אא''כ ריבה עליו חולין אחרים במדת התרומה שלא נאסרו בו מועט זה ותריץ ליה דהכי קאמר אם אותו הדמוע שהוא מאה אבדו מהם עד חמשים צריכין רוב פירות כל אחת הפורשת משם צריכה שתבטל ברוב חולין ממקום אחר אבל אם אבדו יותר מחמשים אינה צריכה רוב חולין ממקום אחר והכל מותר מ''ט דאמרינן איסורא ברובה איתיה ועיקר זה הדבר בזבחים פרק התערובות:

 כסף משנה  התרומה ודאה אוסר במאה וכו'. משנה בפ''ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ"א) דתרומה עולה בק''א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי. ומ''ש וספיקה אוסר בחמשים בירושלמי פ''ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה''ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל''ל ששים ושבעים מאחר דבנ''א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב''ד בפירוש זה וכתב א''א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו':

ט נָפְלָה אַחַת מֵחֲמִשִּׁים וְאָבְדָה אַחַת מִן הַכּל שֶׁמָּא אַחַת מִן הַחֻלִּין הִיא שֶׁאָבְדָה אוֹ הָאַחַת שֶׁנָּפְלָה הִיא שֶׁאָבְדָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיַּרְבֶּה עֲלֵיהֶן חֻלִּין מִמָּקוֹם אַחֵר וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶן חֲמִשִּׁים תְּאֵנִים וְאַחַת יוֹתֵר עַל הַכּל. וְאִם נָפְלָה אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ חֲמִשִּׁים וְאַחַת וְאָבְדָה אַחַת מִן הַכּל הֻתַּר הַשְּׁאָר לְזָרִים:

י סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ וְנִדְמַע הַכּל אִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיִמְכֹּר הַכּל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה וּמִדְּמֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ וְיִמָּכְרוּ לַכֹּהֵן חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה:

 כסף משנה  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'. משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ"א):

יא סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין אוֹ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ הֶקְדֵּשׁ בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים הוֹאִיל וְנִדְמַע הַכּל הֲרֵי הַכּל כִּתְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לַכּל וַהֲרֵי הַכּל אָסוּר לְעוֹלָם וּמַנִּיחִים אוֹתָן עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי לֹא יַנִּיחָן שֶׁמָּא יִתָּקֵל בָּהֶם וְיֹאכַל מֵהֶן. אֶלָּא יַדְלִיק הַכּל כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּדְלִיקִין תְּרוּמָה טְמֵאָה:

 כסף משנה  סאה תרומה טמאה וכו'. גם זה משנה שם. ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'. בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר''י כהדא דר''י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי:

יב סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין טְמֵאִין יִמָּכֵר הַכּל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִדְּמֵי תְּרוּמָה וְהַכֹּהֵן אוֹכֵל מְדֻמָּע זֶה קְלָיוֹת. אוֹ יָלוּשׁ אוֹתוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן מַכְשִׁירִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּמֵא הַתְּרוּמָה שֶׁבּוֹ מִן הַחֻלִּין הַטְּמֵאִין. אוֹ יָלוּשׁ מְדֻמָּע זֶה פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה שֶׁאֵין אֹכֶל טָמֵא מְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר עַד שֶׁיִּהְיֶה כַּבֵּיצָה. אוֹ יִתְחַלֵּק מְדֻמָּע זֶה פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בְּכָל עִסָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּמֵא הַתְּרוּמָה שֶׁבּוֹ:

 כסף משנה  סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'. ג''ז משנה שם:

יג סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין. וְכֵן סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין. תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְתֵאָכֵל קְלָיוֹת אוֹ תִּלּוֹשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת אוֹ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. שֶׁאֵין הַסְּאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא הַסְּאָה עַצְמָהּ שֶׁעָלְתָה:

 כסף משנה  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'. ג''ז משנה שם וכחכמים:

יד סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה בָּטְלָה בְּמִעוּט וְאוֹכְלִין הַכּל בְּטָהֳרָה. וְאִם נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה יַנִּיחַ הַכּל עַד שֶׁיֵּרָקֵב:

 כסף משנה  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'. ג''ז משנה שם (מ"ד) וכחכמים. ומ''ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'. שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר:

טו שְׁתֵּי קֻפּוֹת שֶׁנָּפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְנוֹדַע לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה שְׁנִיָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁנָּפְלָה רִאשׁוֹנָה נָפְלָה שְׁנִיָּה לְפִי שֶׁתּוֹלִין אֶת הַקַּלְקָלָה בַּמְקֻלְקָל. נָפְלָה סְאָה רִאשׁוֹנָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה שְׁנִיָּה וְנוֹדַע לְאֵי זוֹ מֵהֶן נָפְלָה. אֵין אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁנָּפְלָה שְׁנִיָּה נָפְלָה רִאשׁוֹנָה אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְקֻלְקָלוֹת:

 כסף משנה  שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'. ירושלמי פ''ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ''ד: נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'. גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ''ו:

טז הָיוּ שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וְנָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא אוֹמְרִין לְתוֹךְ הַטְּמֵאָה נָפְלָה:

 כסף משנה  היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה:

יז * שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין טְמֵאִין נָפְלָה סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ בְּטָהֳרָה כִּתְרוּמָה:

 ההראב"ד   שתי קופות וכו' עד או ילושו במי פירות. א''א זאת הפסקא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא יתכן בה לומר תאכל קליות או תלוש במי פירות שהרי כבר נטמאה התרומה ונטמאו החולין אלמא בשהוכשרו עסיקינן:

יח נָפְלָה סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת בְּטָהֳרָה כִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה:

יט סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְּמֵי פֵּרוֹת:

 כסף משנה  (יז-יט) שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'. בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב''ד שכתב א''א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק''ל:

כ שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין טְהוֹרִין וְנָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן אוֹמְרִין לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה וְהַחֻלִּין יֵאָכְלוּ קְלָיוֹת:

כא נָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת שֶׁסְּפֵק תְּרוּמָה טְמֵאָה אָסוּר וּסְפֵק הַמְדֻמָּע מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּר תְּרוּמָה טְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה וְאִסּוּר הַמְדֻמָּע מִדִּבְרֵיהֶן עַל הָעִקָּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

 כסף משנה  (כ-כא) שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק. בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק''ל: ודע שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז''ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ''ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות:

הלכות תרומות - פרק חמשה עשר

א חָבִית סְתוּמָה מְדַמַּעַת בִּכָל שֶׁהוּא. כֵּיצַד. חָבִית סְתוּמָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת נִדְמַע הַכּל. נִפְתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה:

 כסף משנה  חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'. במשנה פ''ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ''ג דמעשר שני (משנה י"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן:

ב * חָבִית סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּמֵּאָה חָבִיּוֹת וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶם לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּן וְאוֹמְרִין שֶׁל תְּרוּמָה הִיא שֶׁנָּפְלָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְאֵנָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל אֶלָּא צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אַחַת. לְפִי שֶׁהֶחָבִית נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת וּתְאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין נְפִילָתָהּ נִכֶּרֶת:

 ההראב"ד   חבית סתומה שנתערבה וכו' עד של תרומה היא שנפלה. א''א דבר זה שלא כהלכה דבמסכת זבחים מוקים לה כיחידאה ור''ל הוא דאמר לה כי הכא בירושלמי כדכתבינן לעיל ורבי יוחנן פליג עליה והלכה כר' יוחנן ואע''ג דבגמרא דילן לא פליג כיון דמימריה דר''ל לא מיתוקמא אלא כר''א ודלא כרבנן ורבי יוחנן פליג הכא ממילא אדחיא ליה:

 כסף משנה  חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'. מימרא דר''ל בפ' התערובות (דף ע"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה''א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: כתב הראב''ד חבית סתומה א''א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י''ל דע''כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר''ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי''ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר''ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר''ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב''ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר''ל ומוקי לדרב נחמן כר''א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא''כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר''ל תירץ הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע''כ לא התיר ר''י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש''ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר''א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר''א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו:

ג חָבִית סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חָבִיּוֹת וְנִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן נוֹטֵל מִמֶּנָּה אֶחָד מִמֵּאָה וְשׁוֹתֶה אוֹתָהּ הֶחָבִית. אֲבָל שְׁאָר הֶחָבִיּוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ. וְכָל אַחַת וְאַחַת שֶׁתִּפָּתַח מֵהֶן נוֹטֵל מִמֶּנָּה כְּדֵי דִּמּוּעָהּ וְשׁוֹתֶה הַמֵּאָה הַשְּׁאָר. נִתְעָרְבָה חָבִית בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים חָבִיּוֹת וְנִפְתְּחוּ מֵהֶם מֵאָה נוֹטֵל מֵהֶם כְּדֵי דִּמּוּעַ חָבִית אַחַת וְשׁוֹתֶה הַמֵּאָה וּשְׁאָר הַחֲמִשִּׁים אֲסוּרוֹת וְאֵין מַחֲזִיקִין לְאוֹתָהּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּרֹב אֲפִלּוּ הָיוּ כַּמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת כֻּלָּן מְדֻמָּע וְכָל מַה שֶּׁיִּפְתַּח נוֹטֵל הֵימֶנּוּ אֶחָד מִמֵּאָה וְהַשְּׁיָרִים שׁוֹתֶה וְהַשְּׁאָר מְדֻמָּע:

 כסף משנה  חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר. שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו' כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ''ד דתרומות:

ד כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁהַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. לְפִיכָךְ אִם רִסֵּק תַּפּוּחַ שֶׁל תְּרוּמָה וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהֶחְמִיצָה כָּל הָעִסָּה מְדֻמַּעַת וַאֲסוּרָה לְזָרִים:

ה בֵּיצָה שֶׁנִּתְבְּלָה בְּתַבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ:

 כסף משנה  (ד-ה) כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא. משנה פרק ב' דערלה (מ"ד): ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'. משנה בפרק י' דתרומות (מ"ב). ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו' ג''ז משנה שם. ומה שכתב אפילו חלמון כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר:

ו שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הָעִסָּה וְהִגְבִּיהוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְחַמְּצָה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת:

 כסף משנה  שאור של תרומה וכו'. תוספתא דתרומות פ''ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה:

ז כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נִתְעָרֵב (תְּרוּמָה) מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם לְפִיכָךְ בָּצָל מְחֻתָּךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַתַּבְשִׁיל אִם הַבָּצָל תְּרוּמָה וְהַתַּבְשִׁיל חֻלִּין וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם הַבָּצָל הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר לְזָרִים. וְאִם הַבָּצָל חֻלִּין וְהַתַּבְשִׁיל תְּרוּמָה וְנִמְצָא טַעַם הַתַּבְשִׁיל בַּבָּצָל הֲרֵי הַבָּצָל אָסוּר:

ח עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ לְתוֹכָן בָּצָל יָבֵשׁ אִם הָיָה שָׁלֵם הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם בִּשֵּׁל הַבָּצָל עִם הָעֲדָשִׁים בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ הַבָּצָל אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בֵּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ עִם הַתַּבְשִׁיל בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִפְּנֵי מָה בָּצָל שָׁלֵם לְתוֹךְ עֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אֵין מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵב מֵהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא שָׁלֵם וְלֹא פּוֹלֵט לְתוֹכָן שֶׁכְּבָר נִתְבַּשְּׁלוּ. וְאִם הָיוּ בְּצָלִים רַכִּים הֲרֵי הֵן כִּמְחֻתָּךְ. וְכֵן אִם נוֹטֵל פִּטְמָתוֹ וּקְלִפָּתוֹ הַחִיצוֹנָה אוֹ שֶׁהָיָה לַח הֲרֵי הוּא כִּמְחֻתָּךְ. וְהָקַפְלוּט בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ בְּנוֹתֵן טַעַם:

 כסף משנה  (ז-ח) כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'. בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ''ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך. שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם:

ט הַכּוֹבֵשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְזָרִים. חוּץ מִמִּינֵי בְּצָלִים וְחָצִיר וְשׁוּמִים. שֶׁאִם כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ בְּצָלִים חֻלִּין עִם בְּצָלִים שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. כָּבַשׁ יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה עִם בָּצָל שֶׁל חֻלִּין הֲרֵי הַבָּצָל מֻתָּר לְזָרִים:

 כסף משנה  הכובש ירק של חולין וכו'. משנה שם (מ"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם:

י זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְּרוּמָה. אִם הָיוּ פְּצוּעִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ. אוֹ שֶׁהָיוּ חֻלִּין פְּצוּעִין וְשֶׁל תְּרוּמָה שְׁלֵמִין. אוֹ שֶׁכְּבָשָׁן בְּמֵי תְּרוּמָה. הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שְׁלֵמִין. אוֹ שֶׁהָיוּ זֵיתֵי תְּרוּמָה פְּצוּעִין וְזֵיתֵי הַחֻלִּין שְׁלֵמִין. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְפִי שֶׁהַפְּצוּעִין שׁוֹאֲבוֹת מִן הַשְּׁלֵמִין:

יא מֵי כְּבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְזָרִים:

 כסף משנה  (י-יא) זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים. משנה שם:

יב הַשֶּׁבֶת עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה. מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה:

 כסף משנה  השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'):

יג הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה. אִם הָיְתָה פַּת חִטִּים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְשֶׁל שְׂעוֹרִים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹאֲבוֹת:

 כסף משנה  הרודה פת חמה וכו'. משנה פ''י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע''ז (דף ס"ו:) ובפרק כיצד צולין (דף ע"ו:) אמר ר''ל בפת חמה וחבית פתוחה ד''ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד''ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר''י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר''ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ''ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע''ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר''ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט''ו מהמ''א וכרבא בפי''ג וא''כ ליתא לדר''ל כלל:

יד תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת הַפַּת מֻתֶּרֶת שֶׁאֵין בָּהּ טַעַם כַּמּוֹן אֶלָּא רֵיחוֹ וְהָרֵיחַ אֵינוֹ אָסוּר:

טו שְׂעוֹרִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ מֵימָיו הֲרֵי הֵן מֻתָּרִין שֶׁאֵין נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אוֹסֵר:

טז תִּלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה הוּא וְעֵצוֹ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן אִם יֵשׁ בְּזֶרַע הַתִּלְתָּן כְּדֵי לִתֵּן לְבַדּוֹ טַעַם בַּיַּיִן הֲרֵי הַיַּיִן אָסוּר לְזָרִים:

 כסף משנה  (יד-טז) תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים. ג''ז משנה שם: תלתן של תרומה וכו'. ג''ז משנה שם:

יז שְׁנֵי כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן אֶחָד תְּרוּמָה וְאֶחָד חֻלִּין מָזַג כָּל אֶחָד בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ עֵרְבָן. רוֹאִין אֶת יֵין הַחֻלִּין כְּאִלּוּ אֵינוֹ וּכְאִלּוּ יֵין הַתְּרוּמָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִינוֹ. אִם רָאוּי אוֹתוֹ הַמַּיִם לְבַטֵּל טַעַם יֵין הַתְּרוּמָה הֲרֵי הַכּל מֻתָּר לְזָרִים. וְאִם לָאו אָסוּר. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם מַעֲלִין אֶת הַיַּיִן:

 כסף משנה  שני כוסות של יין וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע''ג ע''ב: ומה שכתב שכבר ביארנו. הוא בפרק י''ג:

יח יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרוֹת. וְכֵן שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרוֹת. נָפַל הַשֶּׁמֶן עַל גַּבֵּי יַיִן יַקְפֶּה אוֹתוֹ וְהַיַּיִן מֻתָּר לְזָרִים. נָפַל עַל גַּבֵּי הַצִּיר יַקְפֶּה אוֹתוֹ וְיִטּל קְלִפָּה מֵעַל הַצִּיר כְּדֵי שֶׁיָּסִיר כָּל הַצִּיר שֶׁבּוֹ טַעַם הַשֶּׁמֶן:

 כסף משנה  יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן. תוספתא פ''ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע''ז לענין יין נסך:

יט * קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חֻלִּין. וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם שָׁטַף הַקְּדֵרָה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְבַשֵּׁל בָּהּ. בִּשֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי אֵין צָרִיךְ לִשְׁטֹף אֶת כֻּלּוֹ אֶלָּא שׁוֹטֵף מְקוֹם הַבִּשּׁוּל בִּלְבַד:

 ההראב"ד   קדרה שבשל בה תרומה וכו' עד מקום הבשול בלבד. א''א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן ודרך העברה וזה צריך הגעלה בחמין ואח''כ שטיפה בצונן משמעתא דזבחים פרק דם חטאת ודוקא קדרה של נחשת אבל של חרס אין לה תקנה:

 כסף משנה  קדרה שבישל בה תרומה וכו'. ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ''ז. ומ''ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד. בפרק דם חטאת עלה צ''ו ע''ב וכפירוש רש''י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב''ד א''א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני''ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק''ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע''פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק''ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע''י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ''ל:

כ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים כֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱמַר (במדבר יח-כו) 'וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'' וְאוֹמֵר (במדבר טו-כ) 'כִּתְרוּמַת גֹּרֶן'. וּבְחַלָּה נֶאֱמַר (במדבר טו-כ) 'חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה'. וְנֶאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' וְגוֹ' (דברים יב-יז) 'וּתְרוּמַת יָדְךָ'. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְּפָסוּק זֶה חוּץ מִן הַבִּכּוּרִים וּבָהֶן נֶאֱמַר וּתְרוּמַת יָדְךָ הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֵן קְרוּאִין תְּרוּמָה:

כא לְפִיכָךְ דִּין אַרְבַּעְתָּן לְעִנְיַן אֲכִילָה וְדִמּוּעַ אֶחָד הוּא כֻּלָּן עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאִם נִטְמְאוּ יִשָּׂרְפוּ. וְדִין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי בְּכָל אֵלּוּ הַדְּרָכִים כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתָהּ:

 כסף משנה  (כ-כא) תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה. משנה רפ''ב דערלה (משנה א'). ומ''ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ז): ומ''ש ואם נטמאו ישרפו. ומ''ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'. במשנה רפ''ב דערלה. ומ''ש אלא שאין לוקין על אכילתה. פשוט הוא דאין לוקין מספק:

כב  כָּל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אוֹתוֹ מַאֲכָל וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכל תְּרוּמָה. וְכָךְ קִבַּלְנוּ וְרָאִינוּ אוֹתָם מְבָרְכִין אֲפִלּוּ בְּחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁגַּם אֲכִילַת קָדְשֵׁי הַגְּבוּל כַּעֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ז) 'עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם': סָלִיק הִלְכוֹת תְּרוּמוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 כסף משנה  כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך. מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: סליק הלכות תרומות

---

הלכות מעשר

מִצְוָה אַחַת. וְהִיא לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מִשְּׁנַת הַזְּרִיעָה וְלִתְּנוֹ לַלְוִיִּם. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ:

הלכות מעשר - פרק ראשון

א אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִן הַנִּשְׁאָר וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּבוֹ נֶאֱמַר (במדבר יח-כד) 'כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'' וְגוֹ'. וְהַמַּעֲשֵׂר הַזֶּה לִלְוִיִּים זְכָרִים וּנְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כא) 'וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה':

 כסף משנה  אחר שמפרישין תרומה גדולה וכו'. בפרק ג' דתרומות (משנה ז') דתרומה קודמת למעשר ראשון וראשון לשני:

ב מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּטֻמְאָה שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעַשְׂרוֹת קֹדֶשׁ אוֹ פְּדִיָּה אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן חֻלִּין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כז) 'וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב' מָה גֹּרֶן וְיֶקֶב חֻלִּין לְכָל דָּבָר אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ בַּת לֵוִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת נוֹתְנִין לָהּ הַמַּעֲשֵׂר וְאוֹכֶלֶת. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אוֹ הֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד וְנִסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ קָנְסוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בְּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מעשר ראשון מותר באכילה לישראל. בפ' יש מותרות (דף פ"ה:) תנן בת ישראל מאורסת ללוי וכו' לא תאכל במעשר ופריך בגמרא ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר''מ היא דאמר מע''ר אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומע''ר ללוי דר''מ ר' אלעזר בן עזריה אומר נותנו אף לכהן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר''מ דסתם לן תנא כוותיה ועוד דאפילו ר''א בן עזריה לא קאמר דמותר לזרים אלא דמדחזינן דמקשה גמרא בפשיטות ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר משמע דמילתא דפשיטא היא ופירש''י דטעמא משום דכל זר לא יאכל קדש כתיב ומעשר ראשון לאו קדש איקרי ואכתי איכא למיבעי האי פשיטותא כמאן לא כר''מ ולא כר''א בן עזריה וי''ל דאמרינן בגמ' מ''ט דר''מ דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר טובלת וכדתניא רבי יוסי אומר וכו' הרי דרבנן פליגי אר''מ ונקטינן כוותייהו. ומ''ש ומותר לאכלו בטומאה וכו' בפרק יש מותרות יליף לה מקרא. ומ''ש שמעשר ראשון חולין וכו': לפיכך בת לוי שנשבית וכו' עד אסורה במעשר. בפרק האשה רבה עלה צ''א:

ג לְוִיִּים וְכֹהֲנִים מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְכֵן הַכֹּהֲנִים מַפְרִישִׁין שְׁאָר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת לְעַצְמָן. וּלְפִי שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹטְלִין מִן הַכּל יָכוֹל יֹאכְלוּ פֵּרוֹתֵיהֶן בְּטִבְלָן תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר יח-כח) 'כֵּן תָּרִימוּ גַּם אַתֶּם' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַתֶּם אֵלּוּ הַלְוִיִּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת אֶת הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  לויים וכהנים מפרישין וכו'. בסיפרי פרשת קרח (דף כ'):

ד אֵין מוֹצִיאִין הַמַּעֲשֵׂר מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כו) 'כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וְכֵן כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִכֹּהֵן לְכֹהֵן. וְעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְוִיִּם בִּזְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים לְפִי שֶׁלֹּא עָלוּ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו' וכן כל מתנות כהונה וכו'. בפרק הזרוע עלה קל''א תניא ארבע מתנות עניים שבכרם אפילו עני שבישראל מוציאין מידו וכו' ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי ומסיק התם במע''ר נמי אין מוציאין אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאים אותם מידם וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאים אותם מידם וא''כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן וי''ל שראה רבינו לדחות ההיא ברייתא מקמי מתניתין דספ''ק דפאה כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ואמרינן בירושלמי דקנסא הוא כדי שלא יקפצו לגרנות משמע דבשלהם אין מוציאין מידם ואף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מהם: ועזרא קנס את הלויים בזמנו וכו'. בפרק יש מותרות (דף פ"ו ע"ב) ובפרק ב' דכתובות אמרינן דלויים קנסינהו עזרא וממ''ש רבינו בזמנו משמע דלא קנס אלא ללוים שבדורו בלבד ויש לתמוה דהא בפרקים הנזכרים משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ויש לומר דאיתא בהני פירקי ת''ר מע''ר ללוי דברי ר''ע ר' אלעזר ב''ע אומר לכהן לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן והשתא לר''ע דקי''ל כוותיה דמדין תורה ללוי דוקא כי קנסינהו עזרא היינו שיהיה גם לכהן והיינו דבתר עזרא מצינו שהיו נותנים ללוים וכדתנן בסוף מסכת מעשר שני (משנה ט') שר''ג נתן מעשר ראשון לר' יהושע שהיה לוי ובפרק כל הגט (דף ל') תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם ואיתא נמי התם ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפרק הזרוע אמרינן מעשר ראשון דלוי הוא הילכך ע''כ לומר דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא בזמנו אבל אח''כ נשאר הדבר שמי שרוצה ליתן ללוים כדינו יתן ומי שיתן לכהנים יתן ובהכי ניחא קרא דכתיב בנחמיה ואדעה כי מניות הלוים לא ניתנה ויברחו איש לשדהו שזה היה מפני קנס עזרא ואח''כ כדי שישובו תקנו שיתנו להם ואמרו שיתנו גם לכהנים מי שירצה כדי שלא לבטל דברי עזרא לגמרי כנ''ל ליישב דברי רבינו כדי שתהא תיבת בזמנו מדוקדקת וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו בסוף הלכות מעשר שני ובזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים ואם איתא כך הל''ל ובזמן שאין נותנים מעשר אלא לכהנים:

ה הָאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו טְבָלִין וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל הַמַּעֲשֵׂר בְּטִבְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין מִיתָה לַשָּׁמַיִם אֵין מְשַׁלְּמִין הַמַּתָּנוֹת לְבַעֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כד) 'אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'' אֵין לְךָ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּרִימוּ אוֹתָן. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לְאָדָם לִהְיוֹת אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  האוכל פירותיו טבלים וכו'. בר''פ הזרוע (דף ק"ל ע"ב): ומ''ש ובח''ל מותר לאדם וכו'. בפרק עד כמה (דף כ"ז):

ו מְעַשְּׂרִין מִמָּקוֹם זֶה עַל מָקוֹם אַחֵר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר מִן הַמֻּקָּף. אֲבָל אֵין מְעַשְּׂרִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב וְאִם עִשֵּׂר אֵינוֹ מְעֻשָּׂר:

 כסף משנה  מעשרין ממקום זה וכו'. בפרק ב' דבכורים (משנה ה') שנינו תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומשמע דכ''ש למעשר עצמו. ומ''ש אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו פרק בתרא דבכורות (דף נ"ד) וירושלמי בפ''ב דתרומות. ומ''ש ולא מן החייב על הפטור וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך:

ז כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אֵין מְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אִם הִפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכָל הַתּוֹרֵם מְעַשֵּׂר. כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בָּהֶן לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשְּׂרוּ מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אֵין מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת:

ח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עִמּוֹ עַד שֶׁיִּרְאֶה אִם יְעַשֵּׂר אוֹ לֹא יְעַשֵּׂר. וְאִם אָמַר הוּא לַחֲבֵרוֹ עַשֵּׂר עַל יָדִי צָרִיךְ לַעֲמֹד עִמּוֹ:

 כסף משנה  (ז-ח) כל שאמרנו בתרומה וכו'. ירושלמי שם פ''ק: האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר (הלכה א') והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחותו מה שאין כן כשלא פתח הוא:

ט * הֶחָרוּבִין אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִי שֶׁאֵינָן מַאֲכָל [רֹב] אָדָם. וְהַשְּׁקֵדִים הַמָּרִים בֵּין בְּגָדְלָן בֵּין בִּקְטַנָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵינָן אֹכֶל:

 ההראב"ד   החרובין אין חייבין במעשרות וכו'. א''א אף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר ונראה דחרובי שיטה וחרובי צלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינן מאכל אדם והכי איתא בספרי:

 כסף משנה  החרובין אינם חייבים במעשרות וכו'. בפ''ק דר''ה (דף ט"ו:) אמרינן ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואין משם ראיה דאיכא למימר התם משום דתרומת כל האילנות בר מתירוש ויצהר דרבנן וכמו שכתב הראב''ד אף לא שאר אילנות וכו' ואנהירינהו לעיינין שכתב דנראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינם מאכל אדם והכי איתא בסיפרי עכ''ל. ובירושלמי ריש מעשרות נמי איתיה ואע''ג דבירושלמי דמעשרות פרק ג' קאמר חרובין מאכל בהמה הן ולא מפליג בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין ל''ק דאיכא לאוקמי בחרובי שיטה וצלמונה דוקא אבל ק''ל דמשמע דאע''ג דדריש לה מקר' דאפילו מדבריהם פטרינן להו דאל''כ מה בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין דהא החרובים הטובים אינם חייבים אלא מדבריהם כשאר פירות האילן חוץ מתירוש ויצהר וא''כ חרובי שיטה וצלמונה פטורים אפילו מדבריהם ואי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה איירי היאך כתב שהם חייבים מדבריהם וי''ל דרבינו לטעמיה שהוא סבור דדגן תירוש ויצהר לאו דוקא דה''ה לכל דדמי להו וכמו שכתב ברפ''ב מהלכות תרומות וא''כ החרובים הטובים חייבים מן התורה וחרובי שיטה וצלמונה פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם. ודע שראיתי בגירסת הראב''ד כדברי רבינו לפי שאינם מאכל רוב אדם והיא גירסא נכונה שאם לא היו מאכל אדם כלל לא היו חייבים אפילו מדבריהם: והשקדים המרים וכו'. בפ''ק דחולין (דף כ"ה:) ת''ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' הורה ר' חנינא כדברי האומר זה וזה לפיטור ודעת רבינו כדעת המפרשים שפירשו זה וזה לפיטור מרים בין קטנים בין גדולים וכן מוכיח בירושלמי:

י * אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת פָּטוּר מִמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁהֲרֵי תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר חַיָּב לְעַשֵּׂר פֵּרוֹתֶיהָ אִם אֲסָפָן כְּאַחַת:

 ההראב"ד   אילן שנטעו בתוך הבית וכו' עד אם אספן כאחת. א''א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר''ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו''ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר''ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה:

 כסף משנה  אילן שנטעו בתוך הבית וכו'. ירושלמי בפ''ק דערלה (הלכה ב'). ומ''ש רבינו ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו'. דין תאנה העומדת בחצר בפרק ג' דמעשרות (משנה ח') וכתב ע''ז הראב''ד לא נ''ל כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר''ע ורבנן וכו'. מחלוקת זה הוא בפירקא בתרא דמעשרות (הלכה ב') בירושלמי וקאמר עלה זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו על דעתיה דר''ע התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך [וסיכך על גביו] על דעתיה דר''ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב משמע דלדברי הכל זרע בבית פטור משמע להראב''ד דהיינו לומר דאף מדבריהם פטור דסתם פטור לגמרי משמע ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא. ומ''ש והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה טעמו מדגרסי' בירושלמי פ''ג דמעשרות (הלכה ד') עלה דההיא תאנה שהיא עומדת בחצר וכו' אוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה אוכלין בתוכה עראי וכו' תני זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעה לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפה מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת הרי היא כשדה והוא שעידר רובה ומשמע להראב''ד דירושלמי פירושא דמתניתין הוא לומר דמתניתין מיירי בחצר שהיא נעדרת וא''כ הרי היא שדה ממש וא''כ הרי דין פירותיה דין הפירות הנטועים בשדה שהם חייבים דשפיר קרי ביה היוצא השדה משא''כ בנוטע בבית דלא קרינן ביה היוצא השדה ויש לתמוה עליו דהא בירושלמי לא קאמר דמיקריא שדה אלא בנעדרה רובה דוקא ועוד דלא מיקריא שדה אלא בזרע אבל לא בנטע והראב''ד עצמו כתב כן בפ''ד וא''כ מתניתין דמיירי באילן פשיטא דלא מיקרי שדה כיון דאין כאן זרע ואפילו אם זרע מאחר שלא נעדרה רובה אין כאן שדה א''כ שפיר מייתי ראיה רבינו לאילן שנטעו בתוך הבית. ומ''ש הראב''ד ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה אינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע הוא מפני שהוא חשוב כבית:

יא בְּצָלִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ זֶה בְּצַד זֶה אֲפִלּוּ הִשְׁרִישׁוּ בְּקַרְקַע עֲלִיָּה פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. נָפְלָה עֲלֵיהֶן מַפּלֶת וַהֲרֵי הֵן מְגֻלִּין הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִין בַּשָּׂדֶה וְחַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  בצלים שהשרישו וכו' עד וחייבים במעשרות. משנה פירקא בתרא דמעשרות (משנה ב') אלא שאין כתוב שם זה בצד זה:

יב הַמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבָיו וּבָא אַחֵר וְאָסַף אֶת הַתְּאֵנִים הַנִּשְׁאָרוֹת בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה. אוֹ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי הַמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִדְּלָעוֹת וּבָא אֶחָד וְאָסַף אֶת הָעֲנָבִים הַנִּשְׁאָרִים שָׁם הַמְפֻזָּרִים בַּשָּׂדֶה. בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל וּלְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר וּבִתְרוּמָה. אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן מֻתָּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר:

 כסף משנה  המשמר שדהו מפני ענביו וכו'. תוספתא פ''ג ואיתא בפ''ק דפסחים עלה ו' ע''ב:

יג אֵין מְעַשְּׂרִין אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ל) 'בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לָכֶם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב'. כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֵׂר שֶׁמַּפְרִישִׁים הַלְוִיִּם מִן הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ כָּךְ מַעֲשֵׂר שֶׁמַּפְרִישִׁים יִשְׂרָאֵל מִן הַגֹּרֶן וּמִן הַיֶּקֶב מִן הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ:

 כסף משנה  אין מעשרים אלא מן המובחר וכו'. בסיפרי פרשת קרח ובפ''ב דתרומות (מ"ד) תנן כ''מ שיש כהן תורם מן היפה:

יד אֵין מְעַשְּׂרִין בְּאֹמֶד אֶלָּא בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן. וְכָל הַמְדַקְדֵּק בַּשִּׁעוּר מְשֻׁבָּח. וְהַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת מַעַשְׂרוֹתָיו מְקֻלְקָלִין שֶׁהֲרֵי הַטֶּבֶל מְעֹרָב בָּהֶן. וּפֵרוֹתָיו מְתֻקָּנִין:

 כסף משנה  אין מעשרין באומד וכו'. בפירקא קמא דאבות. ומה שכתב וכל המדקדק בשיעור וכו' משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): והמרבה במעשרות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה נ' ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ד):

טו * הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת מַעֲשֵׂר אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא כְּמִי שֶׁחָלַק אֶת הָעֲרֵמָה. אֲבָל צָרִיךְ [לְהַפְרִישׁ] מִזֶּה הַחֵלֶק שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ מֵאָה סְאָה הִפְרִישׁ מֵהֶם חֲמִשָּׁה לְשֵׁם מַעֲשֵׂר אֵינוֹ מַעֲשֵׂר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עַל הֶחָמֵשׁ סְאִין מַעֲשֵׂר בְּמָקוֹם אַחֵר אֶלָּא מַפְרִישׁ מֵהֶן חֲצִי סְאָה שֶׁהִיא הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן:

 ההראב"ד   המפריש מקצת מעשר וכו' עד שהוא המעשר שלהם. א''א לא ידעתי ממי למד זה המחבר אם מסברתו או מפי רבו וחיי ראשי לא הסכימו להלכה לא הוא ולא רבו המשנה אמרה המפריש מקצת תרומה ומעשר מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ר''מ אומר אף מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר המחבר הזה סבור מוציא ממנו תרומה עליו על מה שהפריש קאמר שצריך הוא לתקן ההפרשה עצמה שהפריש תחלה שאין עליה תורת תרומה כלל והיא טבל וצריכה תיקון ומתקן אותה מעצמה ולא ממקום אחר והמשנה לא אמרה כן אלא אבל לא למקום אחר ואין הלשון הזה מסכים לפירושו ועוד שהיה לו לומר עליה שהתרומה לשון נקבה אבל ודאי שמה שתרם ועישר קדושים הם שהממעט במעשר מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים לפי שהן טבל וחולין מעורבין ועל הכרי קאמר שאינו מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר שהוא טבל גמור מפני שדומה כתורם ומעשר מן הפטור על החיוב אבל תורם ומעשר השאר מיניה וביה ורבי מאיר סבר יש ברירה הילכך יכול לתרום ולעשר ממנו על כרי אחר ויאמר סאה של טבל שהיא בכרי הזה יהא מעשר על תשע שבכרי הזה:

 כסף משנה  המפריש מקצת מעשרות וכו'. ריש פ''ד דתרומות (משנה א') המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. והראב''ד השיגו. וכתב א''א לא ידעתי ממי למד זה המחבר וכו'. כלומר דלפירושו הל''ל אבל לא ממקום אחר ועוד שהל''ל עליה בלשון נקבה ולפיכך פירש דודאי מה שתרם ועישר קדושים הם וכו'. ורבינו שמשון פירש כפירוש הראב''ד:

טז הַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַמִּצְוֹת. וְכֵן מְבָרֵךְ עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְעַל מַעֲשַׂר עָנִי וְעַל מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הִפְרִישׁ הַכּל זֶה אַחַר זֶה מִיָּד וְלֹא סָח בֵּינֵיהֶן כּוֹלְלָן בִּבְרָכָה אַחַת וּמְבָרֵךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  המפריש מעשר מברך תחלה וכו'. תוספתא דברכות פ''ו:

הלכות מעשר - פרק שני

א אֵינּוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְאָכְלָן לְעַצְמוֹ אֲבָל הַגּוֹמְרָן לְמָכְרָן פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' וְגוֹ' (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ' אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַגּוֹמֵר תְּבוּאָתוֹ לְאָכְלָהּ:

ב * וְכֵן הַלּוֹקֵחַ פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'תְּבוּאַת זַרְעֶךָ'. וְחַיָּב מִדִּבְרֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלְּקָחָן אַחַר שֶׁנִּגְמְרוּ מְלַאכְתָּן בְּיַד מוֹכֵר. אֲבָל אִם נִגְמְרוּ בְּיַד לוֹקֵחַ חַיָּב לְעַשֵּׂר מִן הַתּוֹרָה:

 ההראב"ד   וכן הלוקח פטור מן התורה וכו' עד חייב לעשר מן התורה. א''א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ועל זה אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מן התורה כדאמרינן בלקט שכחה ופאה שעשאן גורן בעיר שהן פטורין שמע מינה בשדה חייבים מדרבנן. ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא ליה דוק ותשכח:

 כסף משנה  (א-ב) אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו וכו' אבל הגומר למכרן פטור וכו' וכן הלוקח פטור וכו'. וחייב מדבריהם. בפרק הפועלים עלה פ''ח. ומ''ש בד''א בשלקחן אחר שנגמרו וכו': כתב הראב''ד א''א אינו כן את תבואת זרעך וכו'. טעמו לומר שכשם דעשר תעשר מיירי אם אותו שנגמר בידו כך כשמיעט לוקח מיירי בשנגמר בידו של לוקח שהוא שהיה לו לעשר אי לאו דמיעטיה קרא ולדעת רבינו י''ל דאיכא למימר איפכא דה''ק עשר תעשר כשבא לעונת המעשרות בידך אז אתה חייב לעשר ולא לוקח אבל בשלא יגמר בידך אלא ביד לוקח לא נתמעט לוקח ובלאו הכי י''ל דסבר רבינו דכיון דסברא הוא שאם נגמרה מלאכתו ביד לוקח חייב מאחר שגמר מלאכה קובע למעשר ממילא נוקים קרא דפטור ללוקח משנגמרה מלאכתו דוקא. ומ''ש והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו איכא למימר שאני הפקר שאין בו שום חיוב כדיליף מקרא. ומ''ש ש''מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים אפילו מדרבנן ובעיר דנקט לרבותא. ומ''ש ושמעתא דהפועלים ק''ל יש לומר שהתוספות כתבו שם דר''ת סובר מהכרח השמועות דכי אמרינן תבואת זרעך ולא לוקח ה''מ בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינן ביה. וריב''ם סובר איפכא שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה והשתא סברת רבינו כפירוש ר''ת ודעת הראב''ד נראה דאף כריב''ם לא אתי' שפשט דברי הראב''ד שלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור:

ג פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לַאֲכִילָה מִקָּטְנָן כְּגוֹן הַבֹּסֶר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיֵעָשׂוּ אֹכֶל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ל) 'מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ' עַד שֶׁיִּהְיֶה פְּרִי. וְכֵן הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ' עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה וְזוֹ הִיא עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. וְקֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ הַתְּבוּאָה וְהַפֵּרוֹת לְעוֹנָה זוֹ מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּבְכָל דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה:

ד פֵּרוֹת שֶׁהֵן רְאוּיִין לַאֲכִילָה בְּקָטְנָן כְּגוֹן הַקִּשּׁוּאִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּגוּפָן בִּלְבַד אֲבָל רְאוּיִין הֵן מִתְּחִלָּה לַאֲכִילָה. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר בְּקָטְנָן. שֶׁמִּתְּחִלַּת יְצִיאָתָן בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  (ג-ד) פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן וכו' עד הרי אלו חייבים במעשר בקוטנן. משנה בריש מעשרות (משנה א'):

ה אֵי זוֹ הִיא עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. מִשֶּׁיַּגִּיעוּ הַפֵּרוֹת לְהַזְרִיעַ וְלִצְמֹחַ הַכּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא הַפְּרִי. כֵּיצַד. הַתְּאֵנִים מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ רַכִּים עַד שֶׁיְּהוּ רְאוּיִים לַאֲכִילָה אַחַר כ''ד שָׁעוֹת מִשְּׁעַת אֲסִיפָתָן. הָעֲנָבִים וְהַבְּאוּשִׁים וְהֵם הָעֲנָבִים הַדַּקִּים הַמִּדְבָּרִיּוֹת מִשֶּׁיֵּרָאֶה הַחַרְצָן שֶׁלָּהֶם מִבַּחוּץ. הָרִמּוֹנִים מִשֶּׁיִּמַּס הַפֶּרַח שֶׁלָּהֶן בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת וְיֵצֵא מִמֶּנּוּ מַיִם. הַתְּמָרִים מִשֶּׁיִּפָּתְחוּ כִּשְׂאוֹר. הָאֲפַרְסֵקִין מִשֶּׁיַּטִּילוּ גִּידִים אֲדֻמִּים. הָאֱגוֹזִים מִשֶּׁיִּתְפָּרֵשׁ הָאֹכֶל מֵהַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה. הַשְּׁקֵדִים הַמְּתוּקִים מִשֶּׁתִּתְפָּרֵשׁ קְלִפָּתָן הַחִיצוֹנָה. הַמָּרִים פְּטוּרִין לְעוֹלָם. וּשְׁאָר כָּל בַּעֲלֵי קְלִפּוֹת כְּגוֹן הָאִצְטְרֻבּוֹלִין וְהַלּוֹט וְהַבָּטְנִים מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִפָּה הַתַּחְתּוֹנָה הַסְּמוּכָה לָאֹכֶל. * הַזֵּיתִים מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ שֶׁמֶן אֶחָד מִתִּשְׁעָה מִמַּה שֶּׁהֵן רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁיִּגָּמְרוּ. וְזֶה שְׁלִישׁ שֶׁלָּהֶן. הַתַּפּוּחִים וְהָאֶתְרוֹגִים מִשֶּׁיִּתְעַגְּלוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. הַתּוּתִים וְהָאוֹג מִשֶּׁיַּאֲדִימוּ. וְכֵן כָּל שֶׁדַּרְכָּן לְהַאֲדִים מִשֶּׁיַּאֲדִימוּ. הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ נְקֻדּוֹת נְקֻדּוֹת שְׁחוֹרוֹת. וְכֵן כָּל שֶׁדַּרְכָּן לְהַשְׁחִיר מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ. הָאֲגַסִּים וְהַקְרוּסְטְמָלִין וְהַפְּרִישִׁים וְהָעוֹזְרָדִין מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ קַרָחוֹת קַרָחוֹת לְבָנוֹת. וְכֵן כָּל שֶׁדַּרְכָּן לְלַבֵּן מִשֶּׁיִּקְרְחוּ קַרָחוֹת. הַתְּבוּאָה מִשֶּׁתָּבִיא שְׁלִישׁ. הַתִּלְתָּן מִשֶּׁתִּהְיֶה זַרְעָהּ רָאוּי לִצְמִיחָה אִם נִזְרַע. וּבְיָרָק הַקִּשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִין וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּבִין בְּקָטְנָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּשְׁאָר הַיָּרָק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה. אֶשְׁכּוֹל שֶׁהִגִּיעַ בּוֹ אֲפִלּוּ גַּרְגִּיר יְחִידִי כֻּלּוֹ חִבּוּר לְמַעַשְׂרוֹת וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ כֻּלּוֹ. וְלֹא אוֹתוֹ אֶשְׁכּוֹל בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הָרוּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַגֶּפֶן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הָאֶשְׁכּוֹל. וְכֵן רִמּוֹן שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֲפִלּוּ פְּרֵדָה אַחַת כֻּלָּהּ חִבּוּר:

 ההראב"ד   הזיתים משיעשו שמן וכו' עד וזהו שליש שלהן. א''א ספרו הטעהו והספרים שלנו במסכת שביעית מהו שליש לוג מתניתא במקום שעושין ג' לוגין לסאה וספרו הטעהו שמצא מהו שליש שליש לוג והעיקר כמו שכתוב בספרינו והשיעור לוג בכל מקום ומה שקרא אותו שליש לפי המקומות הרעים קראו שליש:

 כסף משנה  אי זו היא עונת המעשרות וכו'. בירושלמי פ''ק (הלכה ב') דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש וכו' ובמשנה התלתן משתצמיח אמר רב משתצמיח לזרעים שאם יתלשו וזורעים אותו ראוי להצמיח: כיצד התאנים משיעשו רכים וכו'. בפ''ק דמעשרות (משנה ב') תנן התאנים משיבחילו. ומ''ש עד שיהיו ראויים לאכילה אחר כ''ד שעות וכו'. ירושלמי שם: הענבים והבאושים וכו' עד משיטילו גידים אדומים. שם במשנה: ומ''ש האגוזים משיתפרש האוכל וכו'. שם במשנה האגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ופירש רבינו בפירוש המשנה משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר, ועל משיעשו קליפה פירש ר''ל הקליפה הפנימית שהיא סמוכה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא לאחר גמר בישולם וכן אמרו בירושלמי (הלכה ב') בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל ומפשטא דמתניתין משמע דלא פליג ת''ק אר' יהודה אלא באגוזים אבל בשקדים מודו ליה אבל ממה שאמרו בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאצטרובלין משיעשו קליפה משמע דדוקא בהני מודו אבל לא בשקדים ובתוספתא קתני בהדיא האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ובין כך ובין כך דברי רבינו אינם נוחים לי דנראה ודאי שאינו מפרש דת''ק משוה שקדים לאגוזין דא''כ לערבינהו וליתנינהו ועוד דמפליג בינייהו דאגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה ושקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה ואם נאמר דמפליג בינייהו וסובר דמודה ת''ק לר''י בשקדים קשה דהל''ל משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל כמו שאמרו בירושלמי וכמ''ש הוא עצמו גבי אצטרובלין וכו' ונ''ל שרבי' סובר דת''ק פליג ארבי יהודה בשקדים וסבר דשקדים מתוקים משתפרוש קליפתן החיצונה כמו שאמרו בירושלמי ושנינו בתוספתא ואמרי' בירושלמי שהורה כן רבי חנינא: ומ''ש המרים פטורים לעולם. בפ''ק דחולין (דף כ"ה:) ת''ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א''ר אלעא הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור וכבר נתבאר בפ''א: הזיתים משיעשו שמן וכו'. בפ''ד דשביעית (משנה ט') שנינו זיתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ובירושלמי (הלכה ז') מהו שליש לוג מתניתא שהן עושים ג' לוגין לסאה ורבינו נראה שגורס מהו שליש שליש לוג והראב''ד גורס כגירסת ספרינו ולפיכך כתב א''א ספרו הטעהו וכו'. וגירסת רבינו מחוורת דלגירסת הראב''ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים כיון דלמקומות היפים הוי טפי הוה ליה למישתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין: התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני וכו'. במשנה פ''ק דמעשרות (משנה ד') תנן התפוחים ואתרוגים חייבים גדולים וקטנים ומשמע דקטנים דקתני היינו משיתעגלו דקודם לכן אין ניכרים שהם תפוחים וצ''ע מניין לו ומצאתי בירושלמי פ''ק דמעשרות (הלכה ג') נהוראי בר שיליא אמר משום ר''ש תפוחים קטנים פטורים [תפוחים גדולים חייבים] תפוחי מילי מילה בין גדולים ובין קטנים חייבים ודא מתניתא מהו מ''ד קטנים במחלוקת מ''ד מילי מילה ד''ה עכ''ל: התותים והאוג משיאדימו וכו' עד חייבים בקטנן כמו שביארנו. משנה בפ''ק דמעשרות. ומ''ש ושאר הירק וכו'. זה ממה ששנינו שם (מ"א) כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל: אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי וכו' עד אפילו פרידה אחת כולה חיבור. ירושלמי שם. ומשמע התם דהא דאמרי' כל הרוח קאי גם לרמון וכך צריך לפרש דברי רבינו דוכן רמון שכתב קאי לכל מה שהוא באשכול:

ו לֹא יִמְכֹּר אָדָם פֵּרוֹתָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם בִּכְּרוּ נוֹטֵל אֶת הַבִּכּוּרוֹת וּמֻתָּר לִמְכֹּר הַשְּׁאָר שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. וְכֵן לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זַגָּיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין. שֶׁהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶם חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת. וְלֹא אֶת תִּבְנוֹ לִלְקֹט מִמֶּנּוּ תְּבוּאָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהַתְּבוּאָה שֶׁתִּלָּקֵט מִן הַתֶּבֶן חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  לא ימכור אדם פירותיו וכו'. עד חייבת במעשר. משנה פרק בתרא דמעשרות (משנה ג'):

ז שִׁמְרֵי יַיִן שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם וְסִנְּנָן אִם נָתַן שְׁלֹשָׁה וּמָצָא אַרְבָּעָה מוֹצִיא מַעֲשֵׂר מִזֶּה הַיֶּתֶר מִמָּקוֹם אַחֵר. וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמָה שֶׁהַתּוֹרֵם בַּתְּחִלָּה בְּלִבּוֹ עַל הַכּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמָה. מָצָא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא יֶתֶר עַל מִדָּתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן פָּטוּר:

 כסף משנה  שמרי יין שנתן עליהם מים וכו'. משנה ו' פירקא בתרא דמעשרות ובגמרא בפ' המוכר פירות עלה צ''ו. ומה שכתב ואינו מפריש עליו תרומה וכו'. ירושלמי פירקא בתרא דמעשרות:

ח הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעֲשֵׂר וּפְדָאָן וְאַחַר שֶׁפְּדָאָן הִגִּיעוּ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְהֵם בְּיַד הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין:

 כסף משנה  המקדיש פירותיו וכו'. משנה פ''ד דפאה (מ"ח) ופ''ג דחלה משנה ד':

הלכות מעשר - פרק שלישי

א  פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:

 כסף משנה  פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'. בפ''ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד''א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד: כתב הראב''ד בד''א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א''א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד''א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב''ד דה''מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י''ל שאע''פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב''ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע''כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ''ע:

ב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְמָכְרָן בַּשּׁוּק. אֲבָל אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהוֹלִיכָן בַּבַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ לְמַעֲשֵׂר:

 ההראב"ד   בד''א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכו' עד וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א''א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגרן ויקב תלנהו רחמנא:

ג * אֶחָד מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים קוֹבֵעַ הַפֵּרוֹת לְמַעַשְׂרוֹת. הֶחָצֵר. וְהַמִּקָּח. וְהָאֵשׁ. וְהַמֶּלַח. וְהַתְּרוּמָה. וְהַשַּׁבָּת. וְכֻלָּן אֵין קוֹבְעִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ:

 ההראב"ד   אחד מששה דברים קובע הפירות וכו'. א''א ולמה לא מנה הכובש אף על פי שלא כבשן אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים:

 כסף משנה  אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'. בס''פ המביא כדי יין כי אתא רבין א''ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. ומ''ש שהאש והמלח קובעין משנה בפ''ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: כתב הראב''ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי''ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א''נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. ומ''ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

ד כֵּיצַד. פֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אוֹכֵל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת. נִכְנְסוּ לַבַּיִת נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת וְאָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְכֵן אִם מְכָרָן אוֹ בִּשְּׁלָן בְּאוּר אוֹ כְּבָשָׁן בְּמֶלַח אוֹ הִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה אוֹ נִכְנְסָה שַׁבָּת עֲלֵיהֶם לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַבַּיִת. הִכְנִיסָן לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי. הִתְחִיל לִגְמֹר מְלַאכְתָּן מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לַבַּיִת חַיָּב לְעַשֵּׂר הַכּל. כֵּיצַד. הִכְנִיס קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיְּשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּתְחִיל לְשַׁפְשֵׁף אַחַת נִקְבְּעוּ הַכּל לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַתּוֹרֵם פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי. חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁאִם תְּרָמָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגְמֹר מְלַאכְתָּן נִקְבְּעָה לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'. משנה פ''ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ"ז:) א''ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור''י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ''י שבירושלמי פ''ד דמעשרות רבי אמי בשם ר''ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ''ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ''ג דמעשרות (מ"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ''ח דתרומות (מ"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר''פ כיצד מברכין פירש''י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'. בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה''א עד דגמר לפיקוסייהו קמ''ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ''ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים:

ה הַמֵּבִיא לְבַיִת סֻכֵּי תְּאֵנָה וּבָהֶם תְּאֵנִים. מִכְבְּדֵי תְּמָרָה וּבָהֶם תְּמָרִים. אִם הִכְנִיסוּם תִּינוֹקוֹת אוֹ פּוֹעֲלִים לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְאִם הִכְנִיסָן בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. הִכְנִיס שִׁבֳּלִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִסָּה לֹא נִקְבְּעוּ. לְאָכְלָן מְלִילוֹת נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה. אֲבָל בְּקִטְנִיּוֹת לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  המביא לבית סוכי תאנה וכו'. תוספתא פרק ג' דמעשרות: הכניס שבלים וכו'. בפ''ק דביצה (דף י"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ''ד דמעשרות סתם כרבי: ומ''ש בד''א בתבואה וכו'. בפ''ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא:

ו מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל הַתְּבוּאָה לְהַכְנִיסָהּ בְּמוֹץ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְזוֹרֶה מְעַט מְעַט אַחַר שֶׁהִכְנִיס לְבֵיתוֹ וּפָטוּר לְעוֹלָם מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַתְחִיל לִגְמֹר הַכּל:

 כסף משנה  מותר להערים על התבואה וכו'. בר''פ אין עומדין (דף ל"א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש''י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ''ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון:

ז הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְכֵן הַקּוֹבֵעַ פֵּרוֹתָיו בְּאֶחָד מִן הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁקּוֹבְעִים לְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טָבְלוּ לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הגומר פירותיו וכו'. בירושלמי רפ''ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן:

ח אֵי זֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן שֶׁל פֵּרוֹת. הַקִּשּׁוּאִין וְהַדִּילוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִין מִשֶּׁיְּשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ וְיָסִיר הַצִּהוּב שֶׁעֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֵׂעָר דַּק. וְאִם אֵינוֹ מְשַׁפְשֵׁף מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. וּבַאֲבַטִּיחַ מִשֶּׁיַּסְדִּיר אוֹתוֹ בְּמֻקְצֶה אֲבַטִּיחַ בְּצַד אֲבַטִּיחַ. הָיָה מְשַׁפְשֵׁף אַחַת אַחַת כֵּיוָן שֶׁגָּמַר כָּל צָרְכּוֹ נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְתוֹרְמִין קִשּׁוּאִין וְדִילוּעִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵסִיר הַצִּהוּב מֵעֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: היה משפשף אחת אחת וכו'. ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: ותורמין קישואין ודילועין וכו'. תוספתא דמעשרות פ''ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע''פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו:

ט הַיָּרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֶּאֱגֹד. אִם אֵינוֹ אוֹגֵד מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. [אִם] אֵינוֹ מְמַלֵּא הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:

י כַּלְכָּלָה מִשֶּׁיְּחַפֶּה הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהּ בְּעָלִים וּבְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם אֵינוֹ מְחַפֶּה מִשֶּׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. אִם אֵינוֹ מְמַלֵּא עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ:

 כסף משנה  (ט-י) הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו. משנה ה' בפ''ק דמעשרות:

יא כְּלִי גָּדוֹל שֶׁדַּעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת חֶצְיוֹ כֵּיוָן שֶׁמִּלֵּא חֶצְיוֹ נִטְבַּל. הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִטְבָּל עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כֻּלּוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם וּבְדַעְתּוֹ לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁנֵיהֶם לֹא נִטְבְּלוּ עַד שֶׁיְּמַלֵּא שְׁנֵיהֶם:

 כסף משנה  כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם. ירושלמי שם:

יב אָגַד הַיָּרָק אֶגֶד גָּדוֹל בַּשָּׂדֶה אַף עַל פִּי שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לְאָגְדוֹ אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת לַשּׁוּק הֲרֵי זֶה נִטְבָּל. הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ. וְהַבְּצָלִים מִשֶּׁיָּסִיר הֶעָלִים וְהַקְּלִפּוֹת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַשְׁלִיכָם מֵעֲלֵיהֶן. וְאִם אֵינוֹ מֵסִיר עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה:

יג הַתְּבוּאָה מִשֶּׁיְּמַרֵחַ. וְאֵי זֶהוּ מְמָרֵחַ זֶה הַמְיַפֶּה פְּנֵי הַכְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה בְּרַחַת בְּסוֹף כָּל דָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין כְּשֶׁגּוֹמְרִין כָּל מַעֲשֶׂיהָ. אִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַקִּטְנִיּוֹת מִשֶּׁיִּכְבֹּר וְנוֹטֵל מִתַּחַת הַכְּבָרָה וְאוֹכֵל. [אִם] אֵינוֹ כּוֹבֵר עַד שֶׁיְּמַרֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מֻתָּר לִטּל מִן הַקּוּטְעִים וּמִן הַצְּדָדִין וּמִמַּה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  (יב-יג) אגד הירק אגד גדול וכו' גם זה ירושלמי שם: הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל. משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל בתוספתא דמעשרות פרק קמא:

יד הַיַּיִן מִשֶּׁיַּנִּיחֶנּוּ בֶּחָבִיּוֹת וְיִשְׁלֶה הַזַּגִּין וְהַחֲרְצָנִין מֵעַל פִּי הֶחָבִית. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַבּוֹר כְּשֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ לְהַעֲמִידוֹ בֶּחָבִית שׁוֹתָה עַרְאַי וְקוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר וּמִכָּל מָקוֹם וְשׁוֹתֶה:

 כסף משנה  היין משיניחנו בחביות וכו'. משנה ז' שם היין משיקפה אע''פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (דף נ"ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (דף צ"ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי''ל דקודם שנתנו בחבית אע''פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע''פ היין נוטלין אותם וזורקן:

טו הַשֶּׁמֶן מִשֶּׁיֵּרֵד לַעוּקָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד נוֹטֵל מִן הָעֵקֶל וּמִן הַמֶּמֶל וּמִבֵּין הַפַּסִּין וְנוֹתֵן לִקְעָרָה קְטַנָּה וּלְתַמְחוּי לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַם מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל בִּכְלִי שֵׁנִי. וְאִם הָיָה חַם בְּיוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיִּכְוֶה אֶת הַיָּד לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל:

 כסף משנה  השמן משירד לעוקה וכו'. משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'. לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר:

טז הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה מִשֶּׁיַחְלִקֶּנּוּ. הַגְּרוֹגָרוֹת מִשֶּׁיָּדוּשׁ. וְאִם הִכְנִיסָם לִמְגוּרָה מִשֶּׁיַּעֲגִיל בְּיָדוֹ עַל פִּי הַמְּגוּרָה. הָיָה דָּשׁ הַגְּרוֹגָרוֹת בְּחָבִית אוֹ הָעִגּוּל עַל פִּי הַמְּגוּרָה [נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית אוֹ שֶׁנִּפְתְּחָה הַמְּגוּרָה] הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 כסף משנה  העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר. משנה ח' שם וכתנא קמא:

יז תְּאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי בִּמְקוֹמָן. אֲבָל אִם נָטַל מִן הַמֻּקְצֶה וְהוֹלִיךְ לְמָקוֹם אַחֵר לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי שֶׁהֲרֵי נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָבְשׁוּ כָּל צָרְכָּן:

 כסף משנה  תאנים וענבים שבמוקצה וכו'. ירושלמי ברפ''ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן:

יח הֶחָרוּבִין עַד שֶׁלֹּא כִּנְּסָן לְרֹאשׁ הַגַּג מוֹרִיד מֵהֶן לִבְהֵמָה וּפָטוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר לְיַבְּשׁוֹ וְנִמְצָא מַאֲכִיל עַרְאַי:

 כסף משנה  החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'. משנה שם (פרק ג' משנה ד'):

יט מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִים אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ וְאִם אָכַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. כֵּיצַד הִיא אֲכִילַת עַרְאַי. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְקַלֵּף שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל מְקַלֵּף אַחַת אַחַת. וְאִם קִלֵּף וְכָנַס לְתוֹךְ יָדוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר. הָיָה מוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל. וְאִם נִפָּה לְתוֹךְ חֵיקוֹ חַיָּב לְעַשֵּׂר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִפָּה בִּכְלִי שֶׁאֵין זֶה עַרְאַי. וְכֵן נוֹטֵל מִן הַיַּיִן וְנוֹתֵן לִקְעָרָה לְתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צוֹנֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבוֹר קָטָן. וְכֵן סוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ אֲבָל לֹא לְתוֹךְ יָדוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'. בפ' קמא דביצה (דף י"ג): כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר. משנה ה' בפ''ד דמעשרות: וכן נוטל מן היין וכו'. משנה בפ''ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר''ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ''ל: וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו. שם במשנה:

כ * וּכְשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל עַרְאַי מִפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כָּךְ מֻתָּר לְהַאֲכִיל מֵהֶן לְחַיָּה וְלִבְהֵמָה וְלָעוֹפוֹת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּמַפְקִיר מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה קֹדֶם שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם גָּמְרוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר לֹא יַפְקִיר. וְלֹא יַאֲכִיל לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת אֲכִילַת קֶבַע עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וּמֻתָּר לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה עַרְאַי מִן הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. וּמַאֲכִיל פְּקִיעֵי עָמִיר עַד שֶׁיַּעֲשֵׂם חֲבִילוֹת:

 ההראב"ד   וכשם שמותר לאכול עראי מפירות וכו' עד שיעשם חבילות. א''א שבושים אני רואה בכאן בירושלמי אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה ותני עלה ורבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר ולא ידעינן אי פליגי רבנן עליה או לא וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה דבתר קביעותא לא תאכל ממנו עראי ומה שלקח מן התוספתא לעולם הוא מאכיל בפקיעי עמיר עראי עד שיעשנו חבילות בעמיר שהוא מאכל אדם כגון חבילי סיאה והקורניות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס:

 כסף משנה  וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר. משנה ספ''ק דפאה. ומה שכתב ואם גמרו וכו'. כן משמע שם במשנה: ומותר להאכיל לבהמה וכו'. נתבאר לעיל בפ' זה: כתב הראב''ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א''א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג''ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע''פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ''ש ותניא רשב''א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י''ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב''א משום דכיון דס''ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ''ש בספ''א מהלכות תרומות הו''ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי''ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ''ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ''ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ''ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: ומאכיל פקיעי עמיר וכו'. תוספתא פרק שני דמעשרות:

כא הַמּוֹצֵא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר. מָצָא גְּרוֹגָרוֹת אִם דָּרְסוּ רֹב הַגְּרוֹגָרוֹת רֹב הָאָדָם חַיָּב לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתָן מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְכֵן אִם מָצָא פִּלְחֵי דְּבֵלָה שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם מִדָּבָר הַגָּמוּר:

 כסף משנה  המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'):

כב מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּב לְעַשֵּׂר. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרוֹת. וְהָאֲלֻמּוֹת בְּכָל מָקוֹם חַיָּבוֹת בְּמַעֲשֵׂר. מָצָא תְּבוּאָה מְרוּחָה עוֹשֶׂה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מָצָא כַּלְכָּלָה מְחֻפָּה חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת. מָצָא כַּלְכָּלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ דְּמַאי. וּבְמָקוֹם שֶׁהָרֹב מַכְנִיסִין לַבָּתִּים אוֹכֵל מִמֶּנָּה עַרְאַי וּמְתַקְּנָהּ וַדַּאי. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה דְּמַאי. וְאִם הִכְנִיסָהּ לַבַּיִת מְתַקְּנָהּ וַדַּאי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ גְּמַר מְלָאכָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּמַר מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר וַדַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה. שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

 כסף משנה  מצא כריכות ברה''י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. תוספתא פ''ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן. ירוש' בפ''ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. ומ''ש בד''א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא''א בגורן שתיעקר אלא א''כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא''א שתיעקר אא''כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט''ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע''פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ''ש בד''א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע''ז אתי בד''א דוק ותשכח:

כג  חַדְרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְּצַד הָעֲרֵמָה הַחַיֶּבֶת הֲרֵי הַנִּמְצָא בָּהֶן חַיָּב לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר גָּמוּר הָיוּ גּוֹרְרִין כָּל הַלַּיְלָה:

 כסף משנה  חדרי הנמלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ז'):

כד * הַמּוֹצֵא זֵיתִים תַּחַת הַזַּיִת וְחָרוּבִין תַּחַת הֶחָרוּב חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמֵּאִילָן זֶה נָפְלוּ. מָצָא תְּאֵנִים תַּחַת הַתְּאֵנָה הֲרֵי הֵם סָפֵק שֶׁהֲרֵי מִשְׁתַּנּוֹת וּמִתְלַכְלְכוֹת בֶּעָפָר שֶׁמָּא מִתְּאֵנָה זוֹ נָפְלוּ אוֹ מִתְּאֵנִים שֶׁנִּתְעַשְּׂרוּ:

 ההראב"ד   המוצא זיתים תחת הזית וכו' עד או מתאנים שנתעשרו. א''א זה א''צ אלא שמא הפקירם:

 כסף משנה  המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'. משנה ד' וירושלמי פ''ג דמעשרות. ומ''ש מצא תאנים וכו' שם במשנה (דף ס"ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (דף כ"א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א''כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ''כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: וכתב הראב''ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א''א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ''ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר''י קורקוס ז''ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא''כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א''ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א''ה תאנה נמי אמר ר''פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע''פ שתירוץ דר' אבהו ור''פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור''פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב''ן:

כה הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וּפְדָאָן קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְאִם נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַמַּקְדִּישׁ קָמָה לִמְנָחוֹת פְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות. משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ''ג דחלה (משנה ד'): המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות. כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ו) גבי עומר:

הלכות מעשר - פרק רביעי

א * אֵין הַטֶּבֶל נִקְבָּע לְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לְבֵיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת'. וְהוּא שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יב) 'וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ'. אֲבָל אִם הִכְנִיס תְּבוּאָתוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

 ההראב"ד   אין הטבל נקבע למעשר וכו'. א''א זה בדבר שאין לו גורן:

 כסף משנה  אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסנו לביתו וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה. ומ''ש והוא שיכניסנו דרך השער וכו'. בפרק הפועלים (דף פ"ח): כתב הראב''ד אין הטבל נקבע למעשר וכו' א''א זה בדבר שאין לו גורן עכ''ל. ואני אמר דאזדא לטעמיה שכתב בר''פ זה גבי בד''א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכבר כתבתי שם טעם לדברי רבינו:

ב יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה עַל אֲכִילַת הַטֶּבֶל עַד שֶׁיִּקָבַע בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. אֲבָל אִם נִקְבַּע בִּשְׁאָר הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן הָאוֹכֵל מִפֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַשּׁוּק אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁאֵין הַגּוֹמֵר לִמְכֹּר חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  יראה לי שאין לוקין וכו' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות (הלכה א') אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. וא''ת למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהוא פשוט בירושלמי וי''ל שאע''פ שהשלשה דברים מבוארים בירושלמי השלשה דברים אחרים אינם מבוארים ורבינו נ''ל ללמוד אלו מאלו ועדיין יש לדקדק למה כתב אין לוקין מן התורה הכי הל''ל אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות: וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק וכו'. פשוט הוא:

ג בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ קוֹבֵעַ וְכֵן הַגַּגִּים אֵינָן קוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלְּמַטָּה קוֹבֵעַ. וְאִם לֹא הָיָה בַּגַּג אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַבַּיִת מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה אֵינוֹ פּוֹטֵר מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא הֲרֵי גַּג זֶה כְּמִקְצָת אֲוִיר הַבַּיִת:

 כסף משנה  בית שאין בו ד''א על ד''א וכו'. פ''ק דסוכה אמרינן דלא חשוב לכמה דברים ובירושלמי דמעשרות פ''ג אמרינן דאינו טובל למעשר: וכן הגגים וכו'. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ו'). ומ''ש ואם לא היה בגג ארבע אמות וכו'. ירושלמי שם פירוש שאם אין בו ד' על ד' לא חשיב באפי נפשיה ובטיל לגבי בית:

ד הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין וּבָתֵּי הַקַּיִץ וְהוּא אַרְבָּעָה עַמּוּדִים וְתִקְרָה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנִּמְצָא בְּלֹא כְּתָלִים וְכֵן סֻכּוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי הַכְּרָמִים וּבְנֵי הַגִּנּוֹת בִּימֵי הַקַּיִץ אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בָּהֶן כָּל יְמֵי הַקַּיִץ וְיֵשׁ בָּהֶם רֵחַיִם וְתַרְנְגוֹלִין אֵינָן קוֹבְעִין לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן סֻכַּת הַיּוֹצְרִים הַחִיצוֹנָה וְסֻכַּת הֶחָג בֶּחָג אֵינָן קוֹבְעִין שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵין דִּירָתָן קֶבַע:

 כסף משנה  הצריפין והבורגנין וכו'. משנה ז' שם. ומ''ש ובתי הקיץ והוא ד' עמודים וכו' זהו פירוש האלקטיות השנוי שם. ומ''ש וכן סוכות שעושים בני הכרמים וכו'. שם במשנה סוכת גינוסר אע''פ שיש בו ריחים ותרנגולים פטורה: וכן סוכת היוצרים וכו'. משנה שם וכת''ק. ומ''ש וסוכת החג בחג וכו'. ג''ז במשנה שם וכחכמים:

ה הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין טוֹבְלִין לְבַעְלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן טוֹבְלִין לְכָל אָדָם וְכֵן בֵּית הַסֵּפֶר וּבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹבֵל לְזֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְלַמֵּד מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵיתוֹ וְאֵין טוֹבְלִין לַאֲחֵרִים:

 כסף משנה  הצריפין והבורגנין טובלים לבעליהן. ירושלמי שם: וכן בית הספר ובית המדרש וכו'. שם בירושלמי:

ו בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵין קוֹבְעִין. הָאוֹרִיאֲרוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לִמְכֻנָּס אֵינָן קוֹבְעִין וְאִם הָיוּ לְדִירָה קוֹבְעִין:

 כסף משנה  בית הכנסת ובית המדרש וכו'. בתוספתא סוף פרקא קמא דמעשרות: האוריארות והאוצרות שבשדות וכו'. גם זה תוספתא שם:

ז כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר כָּךְ הֶחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר נִקְבְּעוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת:

ח אֵי זוֹ הִיא חָצֵר הַקּוֹבַעַת. כָּל שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִין בְּתוֹכָהּ. אוֹ שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכל בְּתוֹכָהּ. אוֹ חָצֵר שֶׁאִם יִכָּנֵס אָדָם לָהּ אוֹמְרִין לוֹ מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וְכֵן חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי דִּיּוּרִין אוֹ שֶׁהִיא לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁאֶחָד פּוֹתְחָהּ וְנִכְנָס וְאֶחָד בָּא וְנִכְנָס אוֹ יוֹצֵא וְנוֹעֵל הוֹאִיל וְהֵן פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין הֲרֵי זוֹ קוֹבַעַת:

 כסף משנה  (ז-ח) כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובעת וכו'. בפרק ג' דמעשרות (משנה ה') תנן איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר''ע אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה ואיתמר עלה בירושלמי (הלכה ג') הלכה כדברי כולהון להחמיר וכו'. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר''ע כל שאחד פותח ואחד נועל [פטורה] בשני שותפין לא בשני דיורין מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך הדיור ממחה אמר רבי יונה בבעל הבית ודיורו היא מתניתין בעל הבית ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בעל הבית ופסק התם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר''ע ופירש ר' שמשון דיורין קרוי שני שוכרין וממחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני רבי יונה בבע''ה ודיורו היא מתני' בע''ה ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בע''ה פירוש ולא בשני דיורין דקתני היינו בבע''ה ודיורו אבל שני דיורין הרי הם כשני שותפים: והשתא מה שכתב רבינו שהכלים נשמרים בתוכה היינו כרבי ישמעאל. ומה שכתב או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה היינו כרבי נחמיה. ומה שכתב או חצר שאם יכנס אדם לתוכה אומרין לו מה אתה מבקש. היינו כר' יוסי. ומ''ש וכן חצר שיש בה שני דיורין וכו'. היינו דלא כר''ע והטעם מפני מה שאמרו הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון ר''ע נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחמרי דאפילו בשני שותפים או בשני דיורים חייבת והלכה כותייהו ויש לתמוה דהא פסיק בירושלמי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר''ע ואין לומר דהיינו לומר דהלכה כוותיה בפירוש דברי ר''ע אבל אין הלכה כר''ע גופיה דהא קאמר התם הורי רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר''ע ולשון הורי הוא הוראה הלכה למעשה ונ''ל דכיון דאמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לית הלכתא כר''ע דפטר וכי אמרינן הורי רבי יוחנן כרבי שמעון בן אלעזר דר''ע לאו למימרא שפסק כר''ע שלא פסק אלא כרבנן דמחמרי אלא משום דהוה אפשר לפרושי דאפילו בבע''ה ודיורו פטר ר''ע ולפי זה כי פליגי רבנן עליה בבע''ה ודיורו דוקא משום דכיון דבע''ה מעכב ע''י דיור הו''ל חצר המשתמרת אבל שני שותפין או שני דיורין רבנן נמי פטרי ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר דבבע''ה ודיורו מודה ר''ע דחייב ופלוגתייהו בשני שותפין או בשני דיורין והשתא ה''ק הורי רבי יוחנן כרבנן לחייב אף בשני שותפין או שני דיורין כרבי שמעון בן אלעזר דפריש דפלוגתייהו בהכי ולא כדהוה סלקא דעתך דבהא רבנן נמי פטרי ולפי זה הא דאמר רבי יונה בבע''ה ודיורו היא מתניתא ה''פ בבע''ה ודיורו היא מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר לא בשני דיורין בבעל הבית ודיורו קאמר לא בשני דיורין דעלמא דהנהו ושני שותפים שוים: ואיכא למידק למה פסק כרבי יוסי דפטר בנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש והיה לנו לומר דכיון דבלשון רבי יוסי נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי והוה ליה למיפסק כוותייהו כמו שכתבתי בדר''ע. ויש לומר דבהא דרבי יוסי ע''כ ליכא מאן דפליג דכיון דאין אומר לו מה אתה מבקש אין בה שמירה כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן:

ט בֵּית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה וְהַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הֵן כְּחָצֵר אִם הָיְתָה קוֹבַעַת קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵינָן קוֹבְעִין:

 כסף משנה  בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת וכו'. משנה ו' בפרק שלישי דמעשרות:

י שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ שְׁתֵּיהֶן קוֹבְעוֹת. סֻכַּת הַיּוֹצְרִים זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית קוֹבַעַת וְהַחִיצוֹנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת וְהַחֲנוּת קוֹבַעַת כְּבַיִת:

 כסף משנה  דע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר וכן היא כתובה בספרים הנכונים שתי חצירות זו לפנים מזו שתיהן קובעות סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית. מ''ש שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' היינו דלא כרבי יהודה וכדאמר בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון רבי יהודה נשנית משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאף החיצונה קובעת והלכה כוותייהו: ומ''ש סוכת היוצרים. משנה שם וכת''ק. ומ''ש והחנות קובעת כבית הכי משמע פרק שני דמעשרות (משנה ב') בהא דקתני ובעל השער ובעל החנות חייבין:

יא הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹתָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְנָס בָּהֶן לְבָתִּים וְלַחֲצֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ לֹא נִקְבְּעוּ אֶלָּא אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהוּא סוֹף מְגַמָּתוֹ וְכֵן בַּחֲזָרָה:

יב הָרוֹכְלִין הַמַּחְזִירִין בַּעֲיָרוֹת שֶׁהֵן נִכְנָסִין מֵחָצֵר לְחָצֵר אוֹכְלִין עַרְאַי עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְבַיִת שֶׁלָּנִין בּוֹ:

 כסף משנה  (יא-יב) המוליך פירותיו ממקום למקום וכו' עד לבית שלנים בו. משנה שם פ''ב (משנה ג') וכת''ק ופירוש בחזרה כתב רבינו שמשון כגון שבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם:

יג הַמֵּבִיא תְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה לְאָכְלָן בֶּחָצֵר הַפְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. שָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהוֹצִיאָן וְלֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי וְכֵן אִם שָׁכַח וְהֶעֱלָן לַגַּג אוֹכֵל מֵהֶן בַּגַּג עַרְאַי. * הֱבִיאָן לְאָכְלָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְשָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 ההראב"ד   הביאן לאכלן וכו' עד שיעשר. א''א אני לא מצאתי כן בתוס' אלא בחצרו לא יאכל מהן עראי ור' יוסי בר''י אומר מעלן בראש גגו ואוכל וזהו הנוסחא הנראית בעיני דחצר חבירו למה קובעת בשוכח והלא אינה בית לינה לזה כלל וזה עיקר והכי איתא בירושלמי פ''ג בראש הפרק:

 כסף משנה  המביא תאנים מן השדה וכו' עד ולא יאכל עד שיעשר. תוספתא בפ''ב דמעשרות ובירושלמי רפ''ג דמעשרות: כתב הראב''ד הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. א''א אני לא מצאתי כן בתוספתא וכו'. והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב''ד וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט''ס בלשון רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לחצר חבירו. והר''י קורקוס ז''ל כתב שגירסת רבינו נכונה ומה שהקשה עליו דכיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר א''נ דלא אמרו אינו קובע אלא בית שלנים בו אבל ברוכלים שאין להם מקום קבוע ופירותיהם עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם לכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקדש מביתי כתיב מן הבית כתיב אלא שעדיין קשה דכיון שדעתו היה לאכול במקום פטור ושכח והכניסה לחצר חבירו למה נקבעו והא אמרינן בבבא קמייתא דאם הכניס לאכול בחצר הפטורה אפילו שכח והכניס לביתו יכול לחזור ולהוציאן ולאכול מהן עראי וחצר חבירו ודאי לא עדיף מביתו אדרבא גרע, ואפשר היה לחלק בין שכח והכניס מחצר לביתו דשם הוא שוגג גמור שדרך לטעות בכך אבל בחצר חבירו אין זו שגגה ושכחה זו אינה אלא המלכה וחרטה ומזיד נקרא זה ולכך נקבע ועוד ששם נעשית מחשבתו שהכניס לחצר הפטורה אלא ששגג ולא הניחם שם והכניסן לבית כדרכו דמסתמא בחצר שלפני הבית מיירי וכיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו אלא קודם שיעלם לראש גגו הכניסם לחצר חבירו וכיון שקודם שנכנסו למקום הפיטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו ומחשבה ראשונה כמאן דליתא דמי דאתי מעשה ומוציא ממנה ודמיא הא לקובע פירות חבירו שלא מדעתו שנקבעו וכיון שחבירו שלא מדעתו קבען ה''ה וכל שכן הוא שלא מדעת עצמו וסיוע מצאתי לזה בירושלמי עכ''ל:

יד * חָצֵר שֶׁהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי הִיא כְּגִנָּה וְאוֹכְלִין בְּתוֹכָהּ עַרְאַי. וְהוּא שֶׁיֵּעָדֵר רֻבָּהּ. וְאִם זָרַע רֻבָּהּ אֵין אוֹכְלִין עַרְאַי וְכֵן אִם נָטַע רֻבָּהּ. וְאִם נָטַע לְנוֹי חָצֵר הוֹאִיל וְהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי מֵאוֹתָן אִילָנוֹת:

 ההראב"ד   חצר הנעדרת וכו' עד מאותן אילנות. א''א נראה לי שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא הרבה בטעותה והעיקר שאם נזרעה רובה פטורה שהזרעים עושים אותה שדה אבל אם נטעה רובה חייבת שהנטיעות אינן מוציאות מידי יישוב והכי איתא בעירובין ואמרינן בירושלמי א''ר חסדא והוא שנטע לנוי חצר ותו אמרינן התם הדא ילפא מההיא וההיא ילפא מהדא הדא ילפא מההיא שזרע רובה והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מהדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שיעדר רובה זהו הדרך הנכון והישר וזהו העיקר:

 כסף משנה  חצר שהיא נעדרת וכו'. ירושלמי בסוף פרק ג' דמעשרות (הלכה ד') תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלים בתוכה עראי. אמר רבי שמלאי הלכה כרבי נחמיה תני זרע רובה חייב נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעם לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שעדר רובה ע''כ בירושלמי והוא כתוב בשיבוש כמו שכתב הראב''ד א''א נ''ל שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא וכו' עד וזה העיקר. טעמו במה שכתב שהסוגיא בירושלמי בטעות משום דבספ''ב דעירובין (דף כ"ג:) אמרינן קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר אלמא בזרעים מיבטיל דירה ולא בנטיעות וזה היפך הירושלמי הזה ועוד דהנה על נטע רובה פטורה קאמר והוא שנטעם לנויה של חצר דאדרבה מפני שנטעם לנויה של חצר הוה ליה להתחייב ולכן הוא מסכים לומר שנוסחת הירושלמי מוטעת וצריך לגרוס איפכא זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת והשיג על רבינו שאין דבריו לא כגירסא זו ולא כגירסא זו שגירסאות אלו מפלגי בין זרע לנטע והא כדאיתא והא כדאיתא ורבינו משוה נטע לזרע דבין בזה ובין בזה חייב ועוד שכתב שאם נטע לנוי חצר פטורה ואיפכא מסתברא דכיון דנטעה לנוי חצר הרי היא כחצר וחייבת ולדעת רבינו יש לומר שהוא גורס בירושלמי כגירסת ספרים דידן ושאני דין מעשר מדין עירוב דלענין מעשר בין זרע בין נטע אין מבטלין אותה מדין חצר אלא א''כ נטע לנוי חצר דאז הוי דבר קבוע והוא עיקר והוה ליה כגנה והוא שהיתה נעדרת וה''פ נטע רובה פטורה והוא שנטעה לנוי של חצר אבל אם נטעה שלא לנוי חייבת כמו בזרע וקאמר הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת פירוש אע''פ שהיא נעדרת דאע''ג דבנעדרת רובה פטורה היינו משום דכשהיא נעדרת נראית כשדה ממש אבל כשזרעה אחר כך יצאה מתורת שדה והוה ליה כחצר כך נראה לי בדעת רבינו:

טו תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר אוֹכֵל מִמֶּנָּה אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּקַּרְקַע. אֲבָל אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מְמַלֵּא חֵיקוֹ וְאוֹכֵל שָׁם שֶׁאֵין אֲוִיר חָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת וכו'. משנה בפ''ג דמעשרות (משנה ח') וכת''ק. ומ''ש אבל אם עלה לראש התאנה וכו' עד שאינו אוכל שם אלא אחת משנה שם ובמשנה י':

טז הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחָצֵר וְנוֹטָה לְגִנָּה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה בַּגִּנָּה כְּדַרְכּוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה. הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לְחָצֵר הֲרֵי זוֹ כִּנְטוּעָה בֶּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם אֶלָּא אַחַת [אַחַת]:

יז גֶּפֶן שֶׁנְּטוּעָה בֶּחָצֵר לֹא יִטּל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל וְיֹאכַל אֶלָּא מְגַרְגֵּר אֶחָד אֶחָד. וְכֵן בְּרִמּוֹן לֹא יִטּל אֶת כָּל הָרִמּוֹן אֶלָּא פּוֹרֵט אֶת הָרִמּוֹן בָּאִילָן וְאוֹכֵל הַפָּרֵד מִשָּׁם. וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ כּוֹפְתוֹ בַּקַּרְקַע וְאוֹכְלוֹ שָׁם. הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִן הֶחָצֵר לֹא יִגְמֹר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 כסף משנה  גפן שנטועה בחצר וכו' עד ואוכל שם. ג''ז משנה ט' שם וכרבי עקיבא: היה אוכל באשכול וכו'. משנה פרק ח' דתרומות (משנה ג') וכרבי יהושע. ומה שכתב אע''פ שיצא מן החצר וכו'. הכי משמע ממה דתני ר' נתן על מתניתין בירושלמי שם ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (דף ל"ה) על ר''א ומיניה נשמע לרבי יהושע:

יח כֻּסְבַּר הַזְּרוּעָה בֶּחָצֵר מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכְלוֹ. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה וכו'. משנה פ''ג דמעשרות:

הלכות מעשר - פרק חמישי

א הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְאָכְלָן נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵאֵימָתַי יִקָבְעוּ. מִשֶּׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן דָּמִים וְהָיָה בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקַּח לֹא נִתְחַיֵּב לְעַשֵּׂר. וְאִם הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם מִשֶּׁגָּמַר בְּלִבּוֹ מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר אִם רָצָה לְהַחֲזִיר:

 כסף משנה  הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח: הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר. בפרק הספינה (דף פ"ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם x (מדעת המוכר):

ב הַלּוֹקֵחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁלָּקַח תָּלוּשׁ לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:

 כסף משנה  הלוקח במחובר לקרקע וכו'. משנה ריש פרק ה' דמעשרות (משנה א'):

ג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְתֵן לִי בּוֹ חֲמֵשׁ תְּאֵנִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. הֵא לְךָ אִיסָר זֶה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי. בּוֹרֵר אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי מְגַרְגֵּר מִמֶּנּוּ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בְּרִמֹּן שֶׁאָבֹר לִי פּוֹרְטוֹ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי כּוֹפֵת בַּקַּרְקַע וְאוֹכֵל. * וְאִם קָצַץ אֶת הַתְּאֵנִים וְצֵרְפָם. אוֹ שֶׁקִּצֵּץ הָאֶשְׁכּוֹל אוֹ הָאֲבַטִּיחַ. חַיָּב לְעַשֵּׂר שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אֶלָּא הַנִּתְלָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֵא לְךָ אִיסָר בִּשְׁתֵּי תְּאֵנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת אֵלּוּ בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאוֹכֵל עַרְאַי וּפָטוּר שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בְּמִקָּח שֶׁהֲרֵי לְקָחָן בִּמְחֻבָּר:

 ההראב"ד   ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש. א''א לא מצא זה בתוספתא אלא בפועל שאמרו השוכר את הפועל להיות מנכש בבצלים לא יאחוז את הקלח ויאכל אלא מקרסם עלה עלה במחובר לקרקע ואוכל. פועלים שהיו עוקרים בבצלים או אוגדין אוכלים ופטורין שהתורה נתנה להם רשות והטעם שהשוכר לנכש עבודתו במחובר לפיכך לא יאכל בתלוש אלא דרך חבורו אבל השוכר לעקור ולאגוד עבודתו במחובר ובתלוש לפיכך אוכל כדרכו ופטור וזהו העיקר והמחבר הזה עוקר ומבלבל ומערבב הכל. ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובקוצץ האשכול אין קפידא ובלבד שלא יצרפן ויאכל:

 כסף משנה  האומר לחבירו וכו'. עד שהרי לקחן במחובר. משנה פ''ב דמעשרות (משנה ה'): כתב הראב''ד ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש א''א לא מצא זה בתוספתא וכו'. ואני אומר מה שכתב רבינו ואם קצץ התאנים וצירפם וכו' לא מהתוספתא למד אלא מדיוק לשון המשנה הוא נלמד דקתני בורר ואוכל משמע הא אם קצצן וצרפן חייב:

ד הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה לֶאֱכל וְזֶה לֶאֱכל שְׁנֵיהֶן נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי לָקְחוּ בְּתָלוּשׁ. זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת שְׁנֵיהֶן לֹא נִקְבְּעוּ שֶׁאֵין הַמֶּכֶר קוֹבֵעַ דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח הָאֶחָד פֵּרוֹת שֶׁהֶחֱלִיף לַאֲכִילָה וְלָקַח הָאַחֵר חֲלִיפֵיהֶן לְהַקְצוֹתָן. זֶה שֶׁלָּקַח לַאֲכִילָה חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְזֶה שֶׁלָּקַח לְהַקְצוֹתָן לֹא נִקְבַּע לַמַּעֲשֵׂר:

 כסף משנה  המחליף עם חבירו וכו' בספ''ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות זה לאכול וזה לקצות חייב רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור ובירושלמי ניחא לאכול חייב לקצות חייב פירוש בתמיה א''ר אליעזר ר''מ היא דר''מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן ומשמע דלא קי''ל כר''מ מדמתמה גמרא לקצות חייב ועוד דקאמר עלה שם ר''מ ורבי אליעזר שניהם אמרו דבר אחד וקי''ל דכל כה''ג הויא שטה ולא קיימא לן כחד מינייהו. ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (דף ל"ה) א''ר יוחנן דאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולאפוקי מהא דתנן המחליף פירות עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וכו' חייב ר''י אומר לאכול חייב לקצות פטור ופרש''י המחליף היינו מקח לקצות דהיינו לא נגמרה דמקח קובע אפילו בשלא נגמר. לאכול חייב זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא:

ה * הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ עֶשְׂרִים תְּאֵנִים מִשֶּׁלִּי וַאֲנִי אֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי מִשֶּׁלְּךָ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים שֶׁאֵין זֶה חֲלִיפִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֶכֶר. וְאִם צֵרֵף וְאָכַל חַיָּב:

 ההראב"ד   האומר לחבירו צא ולקט וכו' עד והמתנה אינה קובעת כמכר. א''א בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב והממלא כרסו פטורונ''ל בשלא צירף:

 כסף משנה  האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי וכו': כתב הראב''ד האומר לחבירו צא ולקט וכו' א''א בתוספתא אינו כן וכו'. ויש לומר דהא מילתא איתא בירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא כריסי משלך הממלא את כריסו פטור והאוכל במנין חייב רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא ואין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל ופטור א''ל אין הכא למה הוא חייב א''ל במצרף אי במצרף אפילו הממלא את כריסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין א''ר שמיי אין לו חליפין שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל. ומפרש רבינו דכי אמר אם במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקשיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורים והר''י קורקוס ז''ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אין לו חליפין וכו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה לממלא כריסו משל חבירו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמילוי כריסו מסתברא דיותר מעשרים תאנים נתכוון רק במתנה נתן לו מילוי כריסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א''ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט העשרים תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מילוי כריסו נתן אותם לו שכיון שהחליף והם במחובר שכן אמר לו לקט ולא באו עדיין לגורן לכך אינו חייב אלא במצרף ולכן שניהם פטורים וטעם שכתב רבינו שאין זה חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כריסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף דומה לדין שכתב למעלה הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור וכו' קצץ וצירף חייב ומהירושלמי שכתבתי אתה למד שמה שחייב רבינו בצירף לאכול במנין הוא ולא לממלא כריסו עכ''ל:

ו וְהַמַּתָּנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת כְּמֶכֶר. עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים אוֹכְלִים וּפְטוּרִין שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה קוֹבַעַת. וְאִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶן אִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַבָּתִּים מְעַשְּׂרִים וַדַּאי. וְאִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַשּׁוּק אֵין מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי שֶׁמָּא עִשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לַשּׁוּק. וְאִם אָמַר טְלוּ לָכֶם וְהַכְנִיסוּ לַבָּתִּים כְּשֶׁמַּכְנִיס לַבַּיִת מְעַשֵּׂר דְּמַאי. נָתַן לוֹ דָּבָר מְרֻבֶּה אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ טֹל וֶאֱכל הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טֹל וְהַכְנֵס שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּתַקֵּן דְּמַאי. וְכֵן אִם נָתַן לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי אוֹ שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן דְּמַאי:

ז הָיוּ שְׁנַיִם אָמַר לְאֶחָד טֹל וֶאֱכל וְאָמַר לְשֵׁנִי טֹל וְהַכְנֵס זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר וְזֶה אוֹכֵל וְחַיָּב:

 כסף משנה  (ו-ז) והמתנה אינה קובעת כמכר. שם: ועם הארץ שהיה עובר בשוק וכו'. משנה וירושלמי שם ונראה שהטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים ודאי שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינם מעשרים עד שיראו פני הבית הילכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהם מעשרים ודאי ואם הרוב מכניסים לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו כמו שנתבאר רפ''ג הילכך כשיכניסום אלו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר. ומ''ש ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים וכו' שם במשנה טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי ובירושלמי (פ"ב הלכה א') אם במקום שהרוב מכניסין לבתים בהדא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול אני מעשר על ידיך אבל במקום שהרוב מכניסים לשוק אינו נאמן לומר עישרתי ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן. ונראה דהכי קאמר דכיון שאמר טול והכניס הוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר או יעשר על ידו ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר או שיעשר לענין שיהיה פטור לגמרי אלא הו''ל דמאי הילכך אינם מתקנין אלא דמאי. ומ''מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן גבי אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי: נתן לו דבר וכו' עד וזה אוכל וחייב. ירושלמי שם ונראה הטעם בדבר מרובה דכיון דבעין יפה הוא נותן הו''ל כאומר טול אני מעשר על ידיך וכיון שאין אנו מאמינים שעישר חייב לעשר ודבר שאין דרכו ליאכל חי כיון דע''כ צריך להכניסו לבית לבשלו הוי כאומר הכניס לבית וזהו טעם אדם שאין דרכו לאכול בשוק:

ח * וְכֵן אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּשַּׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת וְאָמַר לָהֶם טְלוּ וְאִכְלוּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. וּבַעַל הַשַּׁעַר אוֹ בַּעַל הַחֲנוּת לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ דְּמַאי. שֶׁנִּמְצָא כְּאוֹמֵר לְאֵלּוּ טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם שֶׁהֲרֵי הֵם כְּבָתֵּיהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ קוֹבֵעַ לוֹ כְּשֶׁיַּעַבְרוּ הַפֵּרוֹת בְּתוֹכוֹ:

 ההראב"ד   וכן אנשים וכו' עד הפירות בתוכו. א''א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר מה שכתב למעלה לחצר חבירו ובעל השער ובעל החנות בשביל בתיהם חייבין:

 כסף משנה  וכן אנשים וכו'. משנה שם: כתב הראב''ד וכן אנשים וכו' א''א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב בספ''ד הביאן לאכלן בראש הגג ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו וכאן כתב שאין הבית שאינו שלו קובע לו. ויש לומר שכבר כתבתי שם שנ''ל שיש ט''ס שם בדברי רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לתוך חצר חבירו. ומ''ש וכבר בארנו הוא בפ''ד ובא לתת טעם למה מי שאינו בעל השער ובעל החנות פטור:

ט הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּפֵרוֹת בֵּין בִּתְלוּשִׁין בֵּין בִּמְחֻבָּרִין הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם לֶאֱכל מִן הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם הִתְנָה עִמָּהֶן שֶׁיֹּאכְלוּ מַה שֶּׁלֹּא זָכְתָה לָהֶן תּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶן הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכְלוּ בָּנָיו עִמּוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנוֹ בִּשְׂכָרוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל אַחַר גְּמַר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וְאוֹכֵל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ:

 כסף משנה  השוכר את הפועלים כו' עד הרי זה כלוקח. משנה שם:

י שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ עִמּוֹ בְּזֵיתִים וְהִתְנָה הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל בְּזֵיתִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הָאִילָן אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵרֵף חַיָּב:

 כסף משנה  שכרו לנכש עמו בזיתים וכו'. משנה פ''ג דמעשרות (משנה ג') השוכר את הפועל לעשות (עמו) בזיתים א''ל ע''מ לאכול זיתים אוכל אחד אחד x ופטור ואם צירף חייב לנכש בבצלים א''ל ע''מ לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ובירושלמי (הלכה א') מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזיתים כ''ע מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור ואם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים כ''ע מודיי שהוא אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים מן דבתרה לנכש בבצלים:

יא שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וְהִתְנָה לֶאֱכל יָרָק מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל וְאִם צֵרֵף חַיָּב. קָצַץ הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל לִיטְרָא שֶׁל זֵיתִים אוֹכֵל אַחַת אַחַת וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר הוֹאִיל וְהוּא אוֹכֵל דָּבָר קָצוּב הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ שֶׁאִם צֵרֵף נִקְבַּע. לֹא קִצֵּץ אֶלָּא הָיָה אוֹכֵל כְּדִין תּוֹרָה. מְצָרֵף וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח. אֲבָל אִם סָפַת בְּמֶלַח אַחַת אַחַת מֻתָּר שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִקְבְּעוּ [בְּמֶלַח]:

 כסף משנה  קצץ הפועל שיאכל ליטרא וכו'. בפרק הפועלים עלה פ''ט: לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה וכו'. ג''ז שם:

יב פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בִּלְבָסִין לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע. בִּבְנוֹת שֶׁבַע לֹא יֹאכַל בַּלְּבָסִין עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל יֵשׁ לוֹ לִמְנֹעַ עַצְמוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת:

 כסף משנה  פועל שהיה עושה בלבסין וכו'. משנה פ''ב דמעשרות (משנה ח'):

יג הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בַּשָּׂדֶה בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת אוֹכְלִין מִפֵּרוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וְהוּא שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת לֹא יֹאכְלוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל. אֲבָל אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה אֲבָל לֹא מִן הַסַּל וְלֹא מִן הַ פָּה וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה:

 כסף משנה  המוציא פועלים וכו'. משנה פרק ג' שם (משנה ב') המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים ופטורים xx אבל אם יש להם עליו מזונות אוכלים אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. ומ''ש והוא שלא נגמרה מלאכתן. נתבאר בריש פ''ג:

יד אֶחָד הַמְבַשֵּׁל וְאֶחָד הַשּׁוֹלֵק וְאֶחָד הַכּוֹבֵשׁ קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר. אֲבָל הַמְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת עַד שֶׁהִכְשִׁירָן הֲרֵי זֶה סָפֵק:

 כסף משנה  אחד המבשל ואחר השולק וכו'. משנה בפרק רביעי דמעשרות (משנה א'): ומה שכתב אבל המעשן את הפירות וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל שהוא נלמד מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ"ט:) פועל מהו שיהבהב באור ויאכל דמהבהב היינו מעשן ול''נ דאין משם ראיה:

טו הַטּוֹמֵן פֵּרוֹת בַּאֲדָמָה אוֹ בַּתֶּבֶן אוֹ בַּזֶּבֶל עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הטומן פירות באדמה. משנה פרק ד' דמעשרות (משנה א') המכמן באדמה פטור: ומה שכתב או בתבן או בזבל:

טז הַנּוֹתֵן יַיִן לְתַבְשִׁיל חַם אוֹ שֶׁנָּתַן שֶׁמֶן לִקְדֵרָה בְּאִלְפַס כְּשֶׁהֵן מְרֻתָּחִין נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. מָזַג יַיִן בְּמַיִם חַמִּים נִקְבַּע. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בִּשֵּׁל הַיַּיִן וַאֲפִלּוּ בְּגַת שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 כסף משנה  הנותן יין לתבשיל חם וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ז'): מזג יין במים חמין נקבע וכו'. משנה פ''ד דמעשרות (מ"ד) שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור דברי ר''מ רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב וחכמים אומרים על החמין חייב על הצונן פטור וידוע דהלכה כחכמים ומפרש בפ''ק דשבת (דף י"א:) דטעמא דפטור על הצונן מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר אבל חמין אינו מחזיר המותר לגת מפני שמחמיץ היין:

יז הַשּׁוּם וְהַשַּׁחֲלִים וְהַחַרְדָּל שֶׁשְּׁחָקָן בַּשָּׂדֶה בְּשֶׁמֶן נִטְבְּלוּ לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַסּוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לְתוֹךְ הַכּוֹס נִקְבַּע. לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי אֵינוֹ נִקְבָּע:

 כסף משנה  השום והשחלים וכו' עד אינו נקבע. ירושלמי שם. והא דלתמחוי לא נקבע מפורש שם דהיינו דוקא בתבשיל צונן:

יח הַמּוֹלֵחַ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה נִקְבְּעוּ. טָבַל הַזֵּיתִים אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאָכַל פָּטוּר. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַשָּׂרָף מֵהֶם פָּטוּר. הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  המולח פירות וכו' הפוצע זיתים וכו'. משנה שם. ומה שכתב טובל הזיתים אחד אחד. בפרק הפועלים מסקינן הכי: הנוטל זיתים מן וכו'. ג''ז משנה שם וכת''ק:

יט הַתּוֹרֵם פֵּרוֹתָיו תְּרוּמָה שֶׁצָּרִיךְ לִתְרֹם אַחֲרֶיהָ שְׁנִיָּה נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא הַתְּרוּמָה הַשְּׁנִיָּה וִיעַשֵּׂר:

 כסף משנה  התורם פירותיו וכו':

כ  פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְחָשְׁכָה עֲלֵיהֶן לֵילֵי שַׁבָּת נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן אֲפִלּוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 כסף משנה  פירות שנגמרה וכו'. בסוף פרק המביא כדי יין (דף ל"ה) ובירושלמי פ''ב דתרומות דקאמר התם ר''י דאפי' ליקטן שלא לצורך שנו:

כא תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים לְשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן לֹא יֵאָכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ:

כב תְּאֵנָה שֶׁהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ בְּשַׁבָּת וְלִקֵּט מִמֶּנָּה כַּלְכָּלָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וּפֵרוֹת אֵלּוּ מְיֻחָדִין לְשַׁבָּת וְהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת:

 כסף משנה  (כא-כב) תינוקות שטמנו תאנים וכו'. משנה פ''ד דמעשרות: תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. שם בירושלמי:

כג הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל וְחָשְׁכָה עָלָיו לֵילֵי שַׁבָּת לֹא יִגְמֹר אֲכִילָתוֹ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם הִנִּיחָן לְאַחַר שַׁבָּת הֲרֵי זֶה גּוֹמְרוֹ:

 כסף משנה  היה אוכל באשכול וכו'. משנה בפ''ח דתרומות (מ"ג) וכרבי יהושע. ומ''ש ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו יש לתמוה על זה ממאי דאתמר עלה בירושלמי שם ובגמרא דידן ס''פ המביא כדי יין בשם רבי נתן אליבא דרבי אליעזר ומיניה נשמע לרבי יהושע דאפי' הניחם לאחר השבת לא יגמור ורבינו עצמו כתב כן בספ''ד גבי חצר וצ''ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא לא כשאמר ר''א יגמור ימתין למו''ש ויגמור אלא בשבת עצמה יגמור כלומר ומינה נשמע לרבי יהושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוקא אבל אם הניחה יגמור:

הלכות מעשר - פרק ששי

א מַחְלִיקִין בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵד. וְכָל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כְּגוֹן הַגַּרְעִינִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַטֶּבֶל וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ כָּךְ מֻתָּר בְּטֶבֶל וּבְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ:

 כסף משנה  מחליקין בתאנים וכו'. משנה ספ''ק דמעשרות (משנה ח') וכת''ק ופירוש מחליקין לשפשף העיגול של תאנים וענבים (ותאנים) להחליק פניו וקאמר שמותר לעשות זה בתאנים וענבים של טבל ואין זה נקרא מפסיד הטבל: וכל שאסור לזרים לאכלו בתרומה וכו':

ב אֵין מַדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא אֲפִלּוּ בְּחל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ח) 'אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי' מַה תְּרוּמָה טְהוֹרָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵין לְךָ לֵהָנוֹת בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ וְאֵילָךְ:

 כסף משנה  אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ו) ופירש''י בטבל טמא ואין צ''ל בטהור ולקמיה מפרש טעמא:

ג אֵין מְחַפִּין בְּטֶבֶל וְאֵין זוֹרְעִין אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אָסוּר לִזְרֹעַ מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הָעוֹקֵר שְׁתִילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ כְּזוֹרֵעַ טֶבֶל שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת. וְכֵן הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וּשְׁתָלָם בְּמָקוֹם אַחֵר אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף בְּגוּפָן מֻתָּר. וְאִם שְׁתָלָן כְּדֵי שֶׁיְּקַשּׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל:

 כסף משנה  אין מחפין בטבל וכו'. תוספתא פרק קמא דדמאי. ומ''ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו' בספ''ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ''ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר''ע דיחידאה הוא. ומ''ש בד''א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'. משנה רפ''ה דמעשרות. ומ''ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'. ג''ז משנה שם:

ד * לִיטְרָא מַעֲשֵׂר טָבוּל שֶׁזְּרָעָהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא עֶשֶׂר לִיטְרִין חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר. וְאוֹתָהּ לִיטְרָא מְעַשֵּׂר עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּקְּנָם וּזְרָעָם אֵינוֹ מְעַשֵּׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַתּוֹסֶפֶת אֶלָּא מְעַשֵּׂר לְפִי כֻּלּוֹ:

 ההראב"ד   ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה. א''א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה:

 כסף משנה  ליטרא מעשר טבול שזרעה וכו'. בס''פ הנודר מן הירק (עלה נ"ח:) פירוש ליטרא מעשר טבל מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר חייבת במעשר כל עשר ליטרין ואותה ליטרא שנטע בן לוי כשאינה מעושרת אע''פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח בן לוי אשתקד שלא הפריש ממנה מעשר עליה עשירית ליטרא ממעשר טבול לתרומת מעשר: כתב הראב''ד א''א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה: ליטרא בצלים שתקנום וזרעום וכו'. שם (עלה נ"ז) פירוש שתקנה ועישרה כהלכתה וזרעה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע''פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולין ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר:

ה זֵרְעוֹנִים שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וּמְרָחָן וְעִשְּׂרָן וְאַחַר כָּךְ זְרָעָן וְהוֹסִיפוּ וְאֵין זַרְעָם כָּלֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם הוֹאִיל וְהוֹסִיפוּ. אוֹ אֵין חַיָּבִין שֶׁהֲרֵי הַזֶּרַע שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם וְלֹא אָבַד מְעֻשָּׂר הוּא. וְאֵין אֵלּוּ דּוֹמִים לִבְצָלִים שֶׁהַבְּצָלִים אֵין דַּרְכָּן לְהִזָּרַע:

 כסף משנה  זרעונים שהביאו שליש וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ט:) שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה בעי רבה לענין מעשר מאי ה''ד כגון x דמרחינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפו להו וכו'. א''ל אביי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא א''ל דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה ואתינן למיפשטא מההיא דבצל דבסמוך ודחי התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו ולא איפשיטא וז''ש רבינו ואין אלו דומים לבצלים וכו' כלומר ומש''ה לא פשטינן מבצלים:

ו הַזּוֹרֵעַ אֶת הַטֶּבֶל בֵּין דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם אֶפְשָׁר לְלָקְטוֹ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְלַקְּטוֹ. וְאִם צָמַח אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר וְהַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין עַד שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת וְהָרְבִיעִי מֻתָּר. וּמִפְּנֵי מָה הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין מִפְּנֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּזוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֵאָכֵל הַטֶּבֶל:

 כסף משנה  הזורע את הטבל וכו'. בפרק ט' דתרומות (משנה ו') תנן הטבל גדוליו מותרים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וגרסינן בירושלמי פירקא קמא דדמאי (דף נ"א:) זרע טבל פטור שכבר אבד בדבר שאין דרכו להתלקט אבל בדבר שדרכו להתלקט קונסין אותו שילקט אותו בלא צמח אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. ומה שכתב עד שלש גרנות והרביעי מותר ירושלמי פ''ט דתרומות. ומה שכתב ומפני מה הגידולין אסורים וכו'. ומה שכתב וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך. משנה בפ''ה דדמאי (משנה ח'): ומה שכתב ולחבר. שם בירושלמי. ומ''ש אסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר וכו'. בפ''ג דדמאי (מ"ג) תנן כל דבר שאין אדם רשאי למכור לחבירו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו ובירושלמי (הלכה ג') אמר רשב''ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקסרין ולמדתי בו שלשה דברים וכו' ולא מתני' היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתי מימר לך אע''ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה:

ז * הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְנִזְכַּר שֶׁהֵם טֶבֶל וְרָץ אַחֲרָיו לְתַקְּנוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין קַיָּמִין וְשֶׁכְּבָר אָבְדוּ אוֹ נֶאֶכְלוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם. וְאִם סָפֵק שֶׁהֵם קַיָּמִין אוֹ אֵין קַיָּמִין צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:

 ההראב"ד   המוכר פירות לחבירו ונזכר שהן טבל ורץ אחריו לתקנו. א''א אני אומר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שבהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותם ולא ממקום אחר ולבסוף א''א שלא תרקב משום ספק טבל אא''כ חזר בעל הבית ותיקן פירותיו בתנאי ובתוספתא דמעשר שני אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם נראה מיניה וביה קאמר וא''א לכהן בלא תקלה:

 כסף משנה  המוכר פירות ונזכר שהם טבל וכו'. ירושלמי בפ''ז דדמאי. וכתב הראב''ד א''א ואותן המעשרות ותרומת מעשר וכו'. ומצאתי כתוב טעות סופר יש בהשגה זו כי מלת ולא מיותרת במ''ש ולא ממקום אחר דאדרבה אינו מתקנן אלא ממקום אחר והיא היא ההשגה שאילו היה יכול לתקנן מתוכן כמו שנראה מהתוספתא שמביא בסוף הדבור שאמרה קורא שם למעשרותיהן דמשמע מיניה וביה לא היה קשה כ''כ דבתיקון נקל כזה סמך על המבין אבל זה א''א בלא תקלה לכהן פירוש שאם לא היו כאן אלא ספק אבדו פירות שמכר היה די בקריאת שם למעשרות וממ''נ מתוקן אם קיימים הרי כולם מעשרות ואם אבדו הרי הן טבל מתוקן בקריאת שם זה ואוכל הכל אבל יש ספק אחר שמא אבדו מקצתן ונמצאו מעשרות אלו מקולקלים מטבל ומעשר מעורבים דמרבה במעשרות ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט במעשרות למ''ד אין בילה דקי''ל כוותיה הילכך אין תקנה לתקן אלא ממקום אחר ואחרון אחרון ירקב כדברי התוס' בפרק השולח וזהו מ''ש הראב''ד ולבסוף א''א אלא שתרקב אא''כ חזר בע''ה ותיקן פירותיו בתנאי פירוש אחר שיפריש מעשרות שמכר ויתקן פירות אחרים כשיעור פירות שמכר בתנאי שיאמר הרי מעשרות כרי זה בצפונו או בדרומו בתנאי אם פירות שמכרתי קיימים ואם אבדו פירוש שמכרתי או נאבדו שנמצאו מעשרות כשהפרשתי עליהן טבל אין בדברי כלום המעשרות שקבעתי בכרי זה ואותן המעשרות שהפרשתי על פירות שמכרתי יהיו על כרי זה וכן אבדו מקצתן יתבטלו דברי במעשרות שקבעתי בכרי זה לפי חשבון ונמצא הכל מתוקן דאף את''ל שאבדו מקצתן אותו טבל שבמעשרות כנגד מה שאבד ועשה מעשרות לחלק מהכרי כנגד מה שנתבטלו בו דבריו במעשרות שקבע וזה פשוט וגם לפי תירוץ זה יש השגה על רבינו שהו''ל לפרש שאין לסמוך בתיקון זה על המבין ובתוספתא דמע''ש אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם פירוש שלפי התוספתא שאמרה תיקון נקל אינו קשה כ''כ שסמך על המבין אבל מה נעשה שתיקון התוספתא א''א בלא תקלה לכהן מהטעם שכתבתי וע''כ לומר דמשבשתא היא או לפרש פי' לפירושה דקריאת שם לאו דוקא אלא הפרשה ממקום אחר א''נ קריאת שם בתיקון פירות בע''ה ובתנאי וכדפרישית עכ''ל:

ח הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ מוֹכֵר אוֹמֵר עַל מְנָת שֶׁהֵן טֶבֶל מָכַרְתִּי. וְלוֹקֵחַ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי מִמְּךָ אֶלָּא מְעֵשָּׂרִין. כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן. קְנָס הוּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר טֶבֶל:

 כסף משנה  המוכר פירות לחבירו מוכר וכו'. תוספתא פ''ג דמע''ש וירושלמי פ''ז דדמאי:

ט אֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ:

 כסף משנה  אין פורעין חוב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך:

י מִי שֶׁלָּקְחוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת פֵּרוֹתָיו וְהֵם טְבָלִים. אִם מֵחֲמַת שֶׁהוּא חַיָּב לָהֶן צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְאִם לָקְחוּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם:

 כסף משנה  מי שלקחו בית וכו'. בפרק הזרוע עלה קל''א ופירש רש''י חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר:

יא הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הַנָּכְרִי חוֹלֵק וְנוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁטָּבַל נָטַל. אֲבָל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע אוֹתָהּ שָׂדֶה תּוֹרֵם וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ מִזּוֹ שֶׁקָּצַץ לִתֵּן לוֹ וּבַעַל הַשָּׂדֶה מְעַשֵּׂר לְעַצְמוֹ. וְאִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע שָׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מוֹצִיא הַמַּעֲשֵׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ:

 כסף משנה  הלוקח טבל וכו'. משנה בפ' ה' דדמאי (משנה ח'): המקבל שדה מישראל וכו'. משנה שם פ''ו (משנה א'). ומ''ש אבל החוכר שדה מישראל וכו'. שם במשנה וכר''י דמפרש דברי ת''ק:

יב הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ. קְנָס קְנָסוּהוּ בָּזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְכֹּר מִן הָעַכּוּ''ם, וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה בּוּרָה לְפָנָיו עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הָעַכּוּ''ם קְנָסוּהוּ שֶׁיְּעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן חֶלְקוֹ לְעַכּוּ''ם מְעֻשָּׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ וִיקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲבוֹתָיו עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר לְפָנָיו בּוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  החוכר שדה מן העכו''ם וכו'. גם זה שם משנה ב'. ומ''ש קנס קנסוהו בזה וכו'. בפרק השואל (מציעא דף ק"א). ומ''ש וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם וכו'. שם בפרק הנזכר (מ"ב) וכר''י דליכא מאן דפליג עליה:

יג אֵי זֶהוּ חוֹכֵר וְאֵי זֶהוּ מְקַבֵּל. חוֹכֵר שֶׁחוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּדָבָר קָצוּב מִן הַזֶּרַע בְּכָךְ וְכָךְ סְאָה בֵּין עָשְׂתָה הַרְבֵּה בֵּין עָשְׂתָה מְעַט. מְקַבֵּל הוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָהּ בְּחֵלֶק מִמַּה שֶּׁתֵּעָשֶׂה חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ אוֹ מַה שֶּׁיִּתְּנוּ בֵּינֵיהֶן. שׂוֹכֵר הוּא שֶׁשּׂוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּמָעוֹת:

 כסף משנה  איזהו חוכר ואיזהו מקבל וכו' עד במעות. ירושלמי ריש פרק ו' דדמאי:

יד שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ יָרְשׁוּ אוֹ נִשְׁתַּתְּפוּ יָכוֹל הָאֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל:

 כסף משנה  שנים שקבלו שדה וכו'. משנה בפ''ו דדמאי (משנה ח'):

טו  * כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן מוֹצִיאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת מִידֵיהֶן וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים. קְנָס הוּא לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ לָגֳרָנוֹת וּלְגִתּוֹת וְיִקְנוּ טְבָלִים כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מַתְּנוֹת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. וְאִם קָנוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָם:

 ההראב"ד   כהן או לוי שלקחו פירות וכו' עד אין מוציאין מידם. א''א אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להם מנתא דכהן לא זביני לך כדאיתא בפרק הזרוע ומזה הטעם עצמו כשמכר הלוי לישראל עד שלא מירח המעשר של לוי שלא היה לו בו עדיין זכות כדי שימכור זכותו לישראל אבל משמירח כבר היה לו בו זכות וכל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל לפיכך נותנו לכל כהן שירצה:

 כסף משנה  כהן או לוי שלקחו פירות מישראל וכו'. משנה בספ''ק דפיאה (מ"ו) כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו וקאמר עלה בירושלמי (הלכה ה') א''ר יוחנן קנס קנסו להם שלא יהו קופצים לגתות ולגרנות ומשמע דקאי אדיוקא דמתניתין דמשמע הא אם מירחו אין המעשרות שלהן: כתב הראב''ד אני אומר שאינו קנס וכו'. ומאחר שדברי רבינו מבוארים בירושלמי שהוא משום קנס יש לתמוה עליו איך כתב אני אומר שאינו קנס:

טז כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָכְרוּ בִּמְחֻבָּר הֲרֵי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם. וְאִם מָכְרוּ אַחַר גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁל לוֹקֵחַ וּמַפְרִישׁ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  כהן או לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי:

יז כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן אוֹ מִלֵּוִי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר לְבַעַל הַשָּׂדֶה וּשְׁאָר הַמַּתָּנוֹת חוֹלְקִין:

 כסף משנה  כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו'. משנה בפ''ו דדמאי (מ"ג) וכת''ק. ומ''ש אבל ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'. שם במ''ד ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. ומ''ש המתנות חולקים תוספתא פרק ו' ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהם קיבל מלוי מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין:

יח הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁמֶן בֵּין יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֵן אוֹ לֵוִי בֵּין כֹּהֵן אוֹ לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן חָשׁוּב הוּא:

 כסף משנה  המקבל זיתים וכו'. משנה ה' בפ''ו דדמאי המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה ומדסתם ולא חילק x (רבי יהודה אומר ישראל שקיבל שדה) ועוד מדמסיים בה רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים משמע דלא שאני לת''ק בין כהן ולוי שקיבלו מישראל לישראל שקיבל מכהן ולוי וסובר רבינו דדוקא מפני שהוא חשוב אבל שאר אילנות דינם כקרקע:

יט כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהּ שֶׁלִּי לְעוֹלָם הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ כֵּיוָן שֶׁאָמַר עַל מְנָת נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם מֵת הַכֹּהֵן הֲרֵי בְּנוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וְאִם אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת לִי וְלִבְנִי מֵת הוּא יִטְלֵם בְּנוֹ. עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמַן שֶׁהִיא לְפָנֶיךָ מְכָרָהּ לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ אֵין לַכֹּהֵן אוֹתָם הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  כהן שמכר שדה לישראל וכו' עד אותם המעשרות. בר''פ המוכר את הבית (ב"ב דף ס"ג):

כ * יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן וְלֵוִי וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים מֻתָּר. עַל מְנָת שֶׁהֵן שֶׁלִּי לְעוֹלָם אָסוּר שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹּהֵן. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה עָלָיו חוֹב לְיִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹבֶה מֵאֲחֵרִים וּמַפְרִישׁ עַד שֶׁיִּפְרַע כְּנֶגֶד חוֹבוֹ שֶׁאֵין לֵוִי זֶה עוֹשֶׂה בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ כְּלֵוִי אַחֵר שֶׁיִּגְבֶּה מַעֲשֵׂר מֵאֲחֵרִים:

 ההראב"ד   ישראל שקבל שדה מכהן ולוי וכו' עד שאין כהן עושה לישראל כהן. א''א נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי:

 כסף משנה  ישראל שקיבל שדה וכו' וכן בן לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי. כתב הראב''ד א''א נוסחא דתוספתא וכו'. ואני אומר נוסחת תוספתא דידן כלשון רבינו ונוסחת הירושלמי פרק ו' דדמאי כלשון הראב''ד וסמך רבינו על התוספתא משום שאם ישראל מוכר לכהן לא נקרא זה כהן עושה כהן דכי היכי דכהן המוכר לישראל אנו אומרים ששייר מקום המעשר הכי איכא למימר בישראל המוכר לכהן אבל בישראל שקיבל מכהן שייך שפיר למימר אין כהן עושה כהן:

כא יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ טֶבֶל מְמֹרַח מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהֵן שֶׁלּוֹ. שֶׁהַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לִיתָרֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ הֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ:

 כסף משנה  ישראל שירש טבל ממורח וכו'. בספ''ק דבכורות (דף י"א):

כב * הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְּקַבָּלָה לְעַכּוּ''ם אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. נְתָנָהּ לְעַם הָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. עוֹמֵד עַל הַגֹּרֶן וְנוֹטֵל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָהֶם:

 ההראב"ד   הנותן שדה בקבלה לעכו''ם או לישראל שאינו נאמן על המעשרות. [א''א] פירוש שהוא חשוד:

 כסף משנה  הנותן שדהו בקבלה לעכו''ם וכו' עד סוף הפרק. תוספתא בפרק ז' דדמאי: כתב הראב''ד או למי שאינו נאמן על המעשרות פירוש שהוא חשוד עכ''ל. טעמו לומר דמן הסתם ישראל בחזקת כשרים הם עד שיחשד ואיני יודע זו מניין לו ואפשר שטעמו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כ"ג):

הלכות מעשר - פרק שביעי

א מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מֵאָה לוֹג שֶׁל יַיִן טָבוּל מִן הַתּוֹרָה וְאָמַר שְׁנֵי לוֹגִין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ מֵהֶן הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה וַעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְתִשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לֹא יַתְחִיל וְיִשְׁתֶּה עַד שֶׁיַּנִּיחַ בְּסוֹף שִׁעוּר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֶלָּא יַפְרִישׁ וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתֶּה. וְאֵין אוֹמְרִין זֶה שֶׁהִנִּיחַ בַּסּוֹף כְּאִלּוּ נִבְרַר תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁחִיּוּב תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה וְאֵין אוֹמְרִין בְּשֶׁל תּוֹרָה נַחְשֹׁב כְּאִלּוּ נִבְרַר עַד שֶׁיִּבְרֹר:

 כסף משנה  מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ''ה ובפרק מרובה (דף ס"ט) ובפרק בכל מערבין (דף ל"ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור''ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה:

ב * הַקּוֹבֵעַ מַעַשְׂרוֹתָיו בְּפִי הֶחָבִית לֹא יִשְׁתֶּה מִשּׁוּלֶיהָ. בְּשׁוּלֶיהָ לֹא יִשְׁתֶּה מִפִּיהָ. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּשְׁקִין מְעֹרָבִין. אֲבָל הַקּוֹבֵעַ בְּפִי הַמְּגוּרָה אוֹכֵל מִשּׁוּלֶיהָ. קָבַע בְּשׁוּלֶיהָ אוֹכֵל מִפִּיהָ:

 ההראב"ד   הקובע מעשרותיו בפי החבית וכו' עד במקום אחד. א''א היינו סבורים שכשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר מחוייב תרומה כך אין מעשרין ממנו על מקום אחר שמחוייב מעשר וזהו מן הפטור על החיוב עד שמצאתי אותו בירושלמי בסוף פרק ראשון של דמאי ובמעשר עושה כן אבל לא לתרומה ונראה הטעם מפני שכלם באים מכח מעשר:

 כסף משנה  הקובע מעשרות בפי החבית וכו' עד אוכל מפיה. תוספתא פ''ח דדמאי:

ג וְיֵשׁ לָאָדָם לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּפוֹדֵהוּ וְעוֹשֵׂהוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן עַל אוֹתָן הַפֵּרוֹת אוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר:

 כסף משנה  ויש לאדם לקבוע מעשר שני וכו'. כן משמע בירושלמי ספ''ק דדמאי: כתב הראב''ד א''א היינו סבורים וכו'. ביאור דבריו שהיה סבור בתחלה שאין מעשרין ממנו על מקום אחר כשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר ולאפוקי ממ''ש רבינו שעושהו תר''מ למקום אחר ואח''כ מצא בירושלמי כדברי רבינו דגרסינן ספ''ק דדמאי (הלכה ד') עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר הוא אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר ודייק הראב''ד דדוקא תר''מ אמרו אבל לא תרומה גדולה והטעם משום דכיון דתרומת מעשר מחמת מעשר אתי שפיר מצי עביד לה מסאה שהיתה מעשר שני מה שאין כן בתרומה גדולה שאינה באה מחמת מעשר:

ד הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כָּל אוֹתָן הַפֵּרוֹת שֶׁהִנִּיחַ מַעֲשֵׂר וְנוֹתֵן לַלֵּוִי. מְצָאָן שֶׁאָבְדוּ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ לְכָל שֶׁהִפְרִישׁ וְאֵינוֹ מְעַשֵּׂר וַדַּאי:

 כסף משנה  המניח פירות וכו'. משנה ס''פ כל הגט (דף ל"א) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות. ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה. ומ''ש מצאן שאבדו ה''ז חושש לכל מה שהפריש. שם במשנה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר''א ובגמרא חלוקים חביריו על ר' אליעזר ופירש''י חלוקים ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודים וכל פירות שתקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו. ומ''ש ואינו מעשר ודאי. פשוט הוא:

ה הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עַל אוֹתָן הַמָּעוֹת מֵחֶלְקוֹ מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵתוּ הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי:

ו כֵּיצַד מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפֵּרוֹתָיו וּמְזַכֶּה בָּהֶן עַל יְדֵי אַחֵר לְאוֹתוֹ כֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעָנִי שֶׁהִלְווּם. וְאִם הָיוּ רְגִילִין לִטּל מִמֶּנּוּ וְהוּא רָגִיל שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶלָּא לָהֶן אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת עַל יְדֵי אַחֵר. וְאַחַר שֶּׁמַּפְרִישׁ מְחַשֵּׁב כַּמָּה שָׁוֶה זֶה שֶׁהִפְרִישׁ וּמְנַכֶּה מִן הַמִּלְוֶה עַד שֶׁיִּפְרַע כָּל חוֹבוֹ וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְאוֹכֵל הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  (ה-ו) המלוה מעות וכו'. משנה שם (דף ל'). ומ''ש ומזכה בהם ע''י אחר כשמואל שם ורב נמי לא פליג עליה לענין דינא. ומ''ש ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו'. כרב שם:

ז כְּשֶׁהוּא מְחַשֵּׁב מַה שָּׁוִים הַפֵּרוֹת שֶׁהִפְרִישׁ יֵשׁ לוֹ לְחַשֵּׁב כַּשַּׁעַר הַזּוֹל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת חוֹב זֶה. וְאִם בָּא בַּעַל הַבַּיִת לַחֲזֹר אֵינוֹ חוֹזֵר. אֲבָל אִם רָצוּ אֵלּוּ שֶׁלָּקְחוּ הַמָּעוֹת לַחֲזֹר חוֹזְרִין. נִתְיָאֲשׁוּ מֵהֶן הַבְּעָלִים אֵין מַפְרִישִׁין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד. מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעָנִי שֶׁהִלְווּם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן כַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְהוּא שֶׁיַּנִּיחַ לָהֶן קַרְקַע אֲפִלּוּ מְלֹא מַחַט. אֲבָל אִם הִנִּיחַ כְּסָפִים אֵין רְשׁוּת הַיּוֹרֵשׁ מוֹעֶלֶת. וְאִם הִלְוָם בְּבֵית דִּין עַל מְנָת שֶׁיַּפְרִישׁ עַל מָעוֹת אֵלּוּ מֵחֶלְקָם אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי אֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִלְווּהוּ בְּבֵית דִּין זוֹכֶה הַלָּה בְּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ:

 כסף משנה  כשהוא מחשב וכו' עד זוכה הלה במה שבידו. הכל שם: והוא שהניח להם קרקע וכו'. שם יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ומפרש רבינו דארישא קאי וה''ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב''ן והרשב''א:

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי רַשַּׁאי בֶּן לֵוִי לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. וְאִם נְתָנוֹ הַיִּשְׂרָאֵל לְלֵוִי אַחֵר אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת:

 כסף משנה  ישראל שאמר לבן לוי וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט):

ט מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת בִּמְגוּרָה וְנָתַן סְאָה לְלֵוִי וּסְאָה לְעָנִי לֹא יַפְרִישׁ שְׁמֹנֶה סְאִין מִן הַמְּגוּרָה וְיֹאכְלֵם. אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁשְּׁתֵּי סְאִין שֶׁל מַעַשְׂרוֹת קַיָּמִין. אֲבָל אִם אָכְלוּ מֵהֶן הַלֵּוִי וְהֶעָנִי אֵינוֹ מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַנִּשְׁאָר מִשְּׁתֵּי הַסְּאִין:

 כסף משנה  מי שהיו לו פירות במגורה וכו'. משנה בפ''ד דתרומות (משנה ב') מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עוד ח' סאין ואוכלן דברי ר''מ וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון ודברי רבינו פה פירש משנה זו לסברת חכמים וכן פירשה ר''ש בדרך אחרון:

י * עֲנִיִּים שֶׁהֶחְלִיפוּ מַתְּנוֹתֵיהֶן עִם בַּעַל הַבַּיִת כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ סְאָה שֶׁל לֶקֶט אוֹ שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי וְנָטְלוּ סְאָה מִן הַגֹּרֶן. זֶה שֶׁנָּטַל מֵהֶם פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בִּרְשׁוּת בַּעַל הַבַּיִת. וְזֶה שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵלֶף מַתְּנוֹתֵיהֶן הַפְּטוּרִין:

 ההראב"ד   עניים שהחליפו מתנותיהם וכו' עד הפטורין. א''א ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם:

 כסף משנה  עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית וכו'. משנה פ''ה דפאה (משנה ה'): כתב הראב''ד ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם עכ''ל:

יא מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתָן וְאָמַר מַעַשְׂרוֹת זוֹ בָּזוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְעֻשֶּׂרֶת. אָמַר מַעַשְׂרוֹת זוֹ בָּזוֹ וְזוֹ בָּזוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְעֵשֶּׂרֶת שֶׁהֲרֵי קָבַע מַעַשְׂרוֹתֶיהָ בַּשְּׁנִיָּה. וְאֵין הַשְּׁנִיָּה מְעֵשֶּׂרֶת שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר מִן הָרִאשׁוֹנָה שֶׁכְּבָר נִפְטְרָה עַל הַשְּׁנִיָּה שֶׁעֲדַיִן הִיא חַיֶּבֶת בְּמַעֲשַׂר שְׁתֵּיהֶן:

יב אָמַר מַעַשְׂרוֹת שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת אֵלּוּ מַעֲשֵׂר כָּל אַחַת מֵהֶן קָבוּעַ בַּחֲבֶרְתָּהּ קָרָא שֵׁם וּכְבָר קָבַע מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן בָּהֶן וּמוֹצִיא הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר:

יג וְכֵיצַד מְעַשְּׂרָן. מוֹצִיא מַעֲשַׂר שְׁתֵּיהֶן מֵאַחַת מֵהֶן אוֹ מְעַשֵּׂר כָּל אַחַת מֵהֶן מִמֶּנָּה אִם הָיוּ שָׁווֹת. וְאִם הָיְתָה אַחַת גְּדוֹלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ מַפְרִישׁ מִן הַקְּטַנָּה מַעֲשַׂר הַגְּדוֹלָה וּמִן הַגְּדוֹלָה מַעֲשַׂר הַקְּטַנָּה:

 כסף משנה  (יא-יג) מי שהיו לפניו שתי כלכלות וכו'. משנה פ''ז דדמאי (משנה ו'). ומ''ש וכיצד מעשרן וכו' פשוט הוא: ומ''ש ואם היתה אחת גדולה מחבירתה וכו'. כלומר שמאחר שהאחת אפשר שהיא כ''כ קטנה שאין בה כדי להפריש מעשרות שתיהן ולפיכך כתב שמפריש מן הקטנה מעשר הגדולה:

הלכות מעשר - פרק שמיני

א הַפֵּרוֹת שֶׁהוּרַם מֵהֶן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר הֵן הַנִּקְרָאִין חֻלִּין. וְאִם הִפְרִישׁ מֵהֶן שְׁאָר מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן הֵן הַנִּקְרָאִין חֻלִּין מְתֻקָּנִין בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  הפירות שהורם מהם וכו'. משנה פרק בתרא דדמאי (משנה ז') מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה וא' ק' חולין מתוקנים מאה מעשר נוטל מאה ועשר מאה טבל תשעים מעשר תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום זה הכלל כ''ז שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ופירש רבינו וז''ל שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר''ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים דיחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה וכו'. והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקי' חולין ונעשה הכל מאתים חלקי' אמר שיטול מאלו המאתים חלקים ק''א ויהיו הק''א שנפל טבל והצ''ט [שהניח] חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מהחולין אחת אבל הק' הם ק' של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותם מאה של טבל וכאילו זה החלק נופל במאה חולין יטלוהו ממנו כמו שביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה בק''א לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה ניטל מה שנפל ולא יחסר מהחולין כלום אבל חסרנו בכאן מהחולין אחד שאנו חוששים [שאם נסיר מאה לבד] שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם המאה של חולין והנשארים הם המאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל ק''א וא''ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלם. והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן ק''א ויהיו מעשר ראשון והצ''ט חלקי' הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מהטבל אבל המאה חלקים הם ק' של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשוב שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו הק''א שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג''כ בכאן להוציא המאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר יעלה בק''א אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא שפירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו היה נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרין מאה חלקים של טבל הם שהוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא ק''א כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף. והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר הוא אומר שיוציא ק''י ויהיה הכל מע''ר והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציאו אותם וחסרו מהחולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין [ואינם חלק מק' מהם וכמו כן] לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שתי הקצוות ר''ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן א''א לומר שיעלו וישארו החולין בחשבונם כמו שהיו מאחר שהם עשירית החולין [אבל תעלה תר''מ באחת וק'] וגזרנו בהם מהדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מהחולין כמו תר''מ וכו' [ודע] שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אז נקרא חולין אף על פי שלא הוציאו ממנו המעשרות וכו'. x (וכשהוציאו ממנו גם המעשרות יקרא חולין מתוקנים והשמיענו שאף ע"פ שהם חולין מתוקנים אם נתערב בהם מעשר יחסר מאותם כמו תרומת מעשר שבאותו מעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר). והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתר''מ של טבל ונוציא צ''א מפני שהחלק האחד מהטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר [לא] תעלה [בפחות] באחד ומאה וכו' ומפני זה לא יקרא שם לתר''מ של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר צ' טבל פ' מעשר וכו'. ומ''ש כל זמן שהטבל מרובה ר''ל מרובה על המעשר וכו' אבל כשיהיה המעשר מרובה על הטבל מפרש בגמרא שהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא ויתן שתי התרומות לכהן. ע''כ דברי רבינו בפירוש המשנה:

ב טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּחֻלִּין מְתֻקָּנִין מִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ אַחַר הַטַּעַם. אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מוֹצִיא עַל אוֹתוֹ טֶבֶל תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת לְהוֹצִיא עַל אוֹתוֹ טֶבֶל הֲרֵי הַכּל אָסוּר עַד שֶׁיַּפְרִישׁ. וּכְשֶׁהוּא מַפְרִישׁ מַפְסִיד מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּטֶּבֶל:

ג * כֵּיצַד. מֵאָה סְאָה שֶׁל טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה סְאָה שֶׁל חֻלִּין מְתֻקָּנִין מַפְרִישׁ מִן הַכּל אֶחָד וּמֵאָה. וְכָל שֶׁהִפְרִישׁ טֶבֶל וְיִשָּׁאֵר צ''ט חֻלִּין מְתֻקָּנִין נִמְצָא מַפְסִיד סְאָה אַחַת. וְכֵן אִם הָיָה אוֹתוֹ טֶבֶל טָבוּל לִתְרוּמָה מַפְסִיד מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין כְּדֵי תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְלָמָּה מַפְסִיד סְאָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר מֵאָה שֶׁהִפְרִישׁ הֵן מֵאָה שֶׁל חֻלִּין וְהַמֵּאָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הוּא הַטֶּבֶל. וְכֵן אִם הָיָה הַטֶּבֶל פָּחוֹת מִן הַחֻלִּין אוֹ מְרֻבֶּה עַל הַחֻלִּין מַגְבִּיהַּ הַטֶּבֶל וּכְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּטֶּבֶל מִן הַחֻלִּין אוֹ כְּדֵי תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר אִם הָיָה הַטֶּבֶל טָבוּל לִתְרוּמָה:

 ההראב"ד   כיצד מאה סאה של טבל וכו'. עד המאה שנשארו היא טבל. א''א תמה אני מאד על דבריו למה מפסיד סאה זו ואם לא יטול האחד מה תיקן והלא כל מאה ומאה בספק טבל ויש בכל מאה ומאה ספק תרומת מעשר שהם שתי סאין ועכשיו שיטול מאה ואחת הרי תשעים ותשע מתוקנים אפילו הם הטבל ודאי ובלבד שיוציא התנאי בפיו והמאה ואחת שנטל גם כן צריך לקרוא שם לתרומת מעשר שבהם מספק הרי שתי סאין של תרומת מעשר מספק מכל מקום הכל מתוקן בכך שאין כאן אלא סאה אחת ודאי ויעלה באחד ומאה והטעם שכתב אינו טוב:

ד וְכֵן אִם נִתְעָרֵב מַעֲשֵׂר טָבוּל בְּחֻלִּין מְתֻקָּנִין אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. אִם יֵשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר אַחֵר מוֹצִיא אוֹתוֹ עַל מַעֲשֵׂר הַטָּבוּל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ מַעֲשֵׂר מַגְבִּיהַּ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב וּמַפְסִיד מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּמַעֲשֵׂר הַטָּבוּל:

ה כֵּיצַד. מֵאָה מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה חֻלִּין מְתֻקָּנִין מַפְרִישׁ מִן הַכּל מֵאָה וְעֶשֶׂר וְכָל שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהַתִּשְׁעִים הַנִּשְׁאָרוֹת הֵן חֻלִּין כְּשֶׁהָיוּ. וְכֵן אִם הָיוּ הַחֻלִּין מְרֻבִּין עַל הַמַּעֲשֵׂר הַטָּבוּל אוֹ פְּחוּתִים מִמֶּנּוּ מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר וּכְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּמַעֲשֵׂר הַטָּבוּל מִן הַחֻלִּין:

 כסף משנה  (ב-ה) ומה שכתב רבינו טבל שנתערב בחולין מתוקנים וכו' אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תר''מ שבטבל. ספ''ג דחלה (משנה ט') זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא (עליו) לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון: ודע שטבל האמור במשנה זו שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל ק''א ולא קתני נוטל ק''ג והכי אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה ומדברי רבינו פה נלמוד כן שכתב וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר משמע דעד השתא מיירי כשאינו טבול אלא לתרומת מעשר: וכתב הראב''ד כיצד מאה סאה של טבל וכו' א''א תמה אני מאד וכו'. ומה שתמה על רבינו י''ל שמאחר שיש כאן מאה סאה חולין מתוקנים כשנתערבו עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין מתוקנים וא''כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא ק' של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי ק' חולין מתוקנים: ומ''ש עוד הראב''ד על דברי רבינו והטעם שכתב אינו טוב איני יודע למה כתב כן דכיון שכשנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה ובב''ר אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין מתוקנים ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר ולפיכך אמרו שיעלה ק''א כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה ק''א הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תר''מ ומאי גריעותא דהאי טעמא שאמר עליו שאינו טוב וכבר כתבתי דברי רבי' בפירוש המשנה שזה הוא פי' מה שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו כטבלים: ומ''ש וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנים אוסר בכל שהוא: ומ''ש ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מהחולין המתוקנים כדי תרומת מעשר וכו'. זו היא ששנינו מאה טבל מאה מעשר נוטל ק''י:

ו * טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַעֲשֵׂר טָבוּל אִם הָיָה הַטֶּבֶל כַּמַעֲשֵׂר מַפְסִיד מִן הַטֶּבֶל כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. כֵּיצַד. מֵאָה סְאָה טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה סְאָה מַעֲשֵׂר מַפְרִישׁ אֶחָד וּמֵאָה וְזֶה שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְתִשְׁעִים וְתֵשַׁע הַנִּשְׁאָרוֹת טֶבֶל. הָיָה הַטֶּבֶל מְרֻבֶּה עַל הַמַּעֲשֵׂר מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר בִּלְבַד. וְלֹא יַפְסִיד מִן הַטֶּבֶל כְּלוּם שֶׁאִם יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּטְבַּל נִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר מְדֻמָּע בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל טֶבֶל שֶׁעָלְתָה עִמּוֹ. הָיָה הַמַּעֲשֵׂר מְרֻבֶּה עַל הַטֶּבֶל קוֹרֵא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר [שֶׁבַּטֶּבֶל] וּמַפְרִישׁ הַטֶּבֶל וּכְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל טִבְלוֹ אֶחָד מִמֵּאָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְיִהְיֶה הַטֶּבֶל כֻּלּוֹ מְדֻמָּע וְיִמְכְּרֶנָּה לְכֹהֵן חוּץ מִדְּמֵי שְׁתֵּי תְּרוּמוֹת שֶׁבּוֹ וְנִמְצָא מַפְסִיד מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ שֶׁהוּא כְּמוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּטֶּבֶל. * כֵּיצַד. מֵאָה טֶבֶל עִם מָאתַיִם מַעֲשֵׂר מַפְרִישׁ מֵאָה וְשָׁלֹשׁ וְהַשָּׁלֹשׁ הֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל מֵאָה טֶבֶל וְשִׁעוּר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִמָּאתַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִטְעוֹת אִם נִתְעָרְבוּ בִּכְמוֹתוֹ וְיִשָּׁאֵר קצ''ז וְהֵם מַעֲשֵׂר כְּשֶׁהָיוּ:

 ההראב"ד   טבל שנתערב במעשר טבול עד הנשארות טבל. א''א אם הנשארות טבל מה תיקן ולא אמרו נוטלה אלא לתקן אלא ודאי שהתשעים ותשע מתוקנים הם כשיפריש מן המאה ואחת מה שראוי להם וכך הוא מתנה כל אחת עשרה סאין תרומת מעשר שבשני כריים הללו יהיו בזה של מאה ואחד בצפון הכרי והרי שניהם מתוקנים לפי שהאדם קובע כרי של טבל על כרי של טבל אחר במה שהוא טבול בו אם תרומה תרומה אם מעשר מעשר אם תרומת מעשר תרומת מעשר והכי איתא בתוספתא דתרומות ואם תאמר א''כ למה לי מאה ואחת יהיה מאה ומאה ויטול מאחד על חבירו הכל הא עדיפא דאפשר דמתרמי דמתקן כל כרי וכרי מיניה וביה העשר מאותו כרי והאחר ממקום שבא והעיקר שמה שהוא נוטל רואין אותו כאילו הוא החמור שבשני הכריים והוא המאה של מעשר טבל וכשמפריש ממנו עשר סאין תרומת מעשר הראוי לו עדיין לא השלים שהרי יש בק' של טבל עשר סאין מעשר טבל ולפיכך מוציא עוד האחד תרומת אותו מעשר ממקום שבא זהו כשהם מאה ומאה אבל כשהטבל מרובה על המעשר עשר כשיטול המאה ויפריש מהם עשר תרומת מעשר שראינו אותן המאה בחומר שבהם ונמצאו התשעים מעשר ועוד עשר סאין מעשר שנטל הרי יש בהם מאה של מעשר טבל מפריש מהם עשר תרומת מעשר והשלים הכל והתשעים מותרין היה המעשר מרובה קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומות מעשר של טבל ואחד מק' מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנו לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר ומפסיד ממנו כמו תרומת מעשר שבטבל: כיצד מאה טבל וכו'. עד והם מעשר כשהיו. א''א בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו בזו הנטילה שיהא סבור שהמעשר מתוקן בנטילה זו שהן שתי סאין והוא עדיין כולו טבול עד עשרים סאין תרומת מעשר שבו ועוד כי בזאת הנטילה לא תיקן כלום:

 כסף משנה  ומ''ש טבל שנתערב במעשר טבול וכו' זו היא ששנינו ק' טבל ק' מעשר נוטל ק''א: כתב הראב''ד טבל שנתערב במעשר טבול וכו' עד הנשארות. א''א אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' עד כמו תר''מ שבטבל. מ''ש אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' י''ל שתיקן הוא שיחזור כמות שהיה וכמבואר במה שכתבתי מלשון רבינו בפירוש המשנה: ועל מ''ש רבינו היה המעשר מרובה קרא שם לתרומה מעשר שבטבל כו' כיצד מאה טבל וכו' עד והם מעשר כשהיו: כתב הראב''ד בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו וכו' וי''ל שרבינו סובר שמאחר שהיו מאתים מעשר שתרומת מעשר של עשרים סאין אין אדם שיטעה לומר שבשתי סאין שהפריש יהא מתוקן. ולפי שראיתי בספרי רבינו טעות סופר אמרתי לכתוב הנוסחא הנכונה היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש ק''ג והשלש הן תרומת מעשר של ק' טבל ושיעור ת''מ ממאתים (מעשר) כדי שלא יבאו לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ''ז והם מעשר כשהיו:

ז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֶשֶׂר שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר כַּדֵּי יַיִן וְקָבַע כַּד אֶחָד מִשּׁוּרָה הַחִיצוֹנָה מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה הִיא. נוֹטֵל שְׁתֵּי חָבִיּוֹת בַּאֲלַכְסוֹן וּמְעָרֵב שְׁתֵּיהֶן וּמַפְרִישׁ מֵהֶן:

ח קְבָעָהּ בַּחֲצִי שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ חֲצִי שׁוּרָה הִיא נוֹטֵל אַרְבַּע חָבִיּוֹת מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת. קְבָעָהּ בְּשׁוּרָה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ שׁוּרָה הִיא נוֹטֵל שׁוּרָה אַחַת בַּאֲלַכְסוֹן. קְבָעָהּ בַּחֲצִי שׁוּרָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ חֲצִי שׁוּרָה הִיא נוֹטֵל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּאֲלַכְסוֹן שֶׁהֲרֵי נָטַל חָבִית מִכָּל חֲצִי שׁוּרָה וּמְעָרֵב וּמַפְרִישׁ:

ט קָבַע הַמַּעֲשֵׂר בְּכַד אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא נוֹטֵל מִכָּל כַּד וְכַד מִן הַמֵּאָה וּמְעָרֵב וּמַפְרִישׁ כְּדֵי כַּד אַחַת וּמְעַשֵּׂר:

 כסף משנה  (ז-ט) מי שהיו לו עשר שורות וכו'. משנה בסוף דמאי (משנה ח') מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי חביות לוכסן חצי שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל ד' חביות מד' זויות שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שורה אחת לוכסן חצי שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי שורות לוכסן חבית אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל חבית וחבית. וכתב שם רבינו שמא תאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עישוריתם י' חביות יש לך לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו. ואמנם עשאו מעשר על שיש לו במקום אחר אם קבע כד אחת משורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא שיש כאן ד' שורות חיצונות לד' רוחות ולא ידע אי חיצונה שבמזרח או חיצונה שבמערב או בצפון או שבדרום נוטל שתי חביות לוכסן דהיינו חביות שבקרן דרומית מזרחית ושבקרן צפונית מערבית שכל חביות שבקרן נמנית מן השורה לשני רוחות ואם קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו הוא דלא ידיע באי זו שורה ובאי זה צד של שורה הוטל ד' חביות מד' זויות דמה נפשך אחת מהן מעשר כדפרישית. ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו שורה מהן דהשתא מסופק אף בפנימית הילכך נוטל שורה אחת באלכסון מתחיל מקרן דרומית מזרחית ונוטל חבית אחת מכל שורה עד קרן צפונית מערבית ואם אמר חצי שורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה דהשתא מסופק בכולן ובאי זה צד של חצי שורה הילכך לא סגי באלכסון אחד ונוטל שני אלכסונין אחד מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך באלכסון עד צפונית מערבית ואחד מתחיל מקרן מזרחית צפונית והולך ונוטל באלכסון עד קרן מערבית דרומית: ויש לדקדק במה שכתב רבינו שמערב חביות אלו ומפריש מהן והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובת זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ''ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע:

הלכות מעשר - פרק תשיעי

א בִּימֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָיָה אַחַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שָׁלְחוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וּבָדְקוּ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּמָצְאוּ שֶׁהַכּל זְהִירִים בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַפְרִישִׁין אוֹתָהּ. אֲבָל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִיִּשְׂרָאֵל מְקִלִּין עַל עַצְמָן וְלֹא הָיוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ פֵּרוֹתֵיהֶן סָפֵק וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר מְעֵשָּׂרִין הֵן. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא דְּמַאי:

 כסף משנה  בימי יוחנן כהן גדול וכו'. פירקא בתרא דסוטה (דף מ"ח) ופירקא קמא דיומא (דף ט') וכתב רבינו שהיה אחר שמעון הצדיק לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

ב וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם מַפְרִישׁ מִן הַדְּמַאי אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתָה. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד שֶׁהֲרֵי בְּעָלָיו אוֹכְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי אֵין מַפְרִישׁ מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. לְפִיכָךְ אוֹמֵר לַלֵּוִי אוֹ לֶעָנִי הָבֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ מְעֵשָּׂר וְטל מַעַשְׂרוֹת:

ג אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי מִן הַדְּמַאי צָרִיךְ לִקְרוֹת לוֹ שֵׁם וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ וְאוֹמֵר עִשּׂוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן מַעֲשַׂר עָנִי כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּעֲשַׂר עָנִי בִּשְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית בִּמְקוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ:

 כסף משנה  ומה שכתב אע''פ שאין מפרישין וכו'. משנה בפרק רביעי דדמאי (משנה ג') וכחכמים:

ד כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין מִן הַדְּמַאי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן לְפִי שֶׁהוּא סָפֵק. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַפְרִישׁ כְּשֶׁהוּא עֵרוֹם:

 כסף משנה  כשמפרישין מן הדמאי וכו'. משנה פ''ק דדמאי (משנה ד') ומ''ש אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק. זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין (דף כ"ג) ורבא נתן טעם מפני שרוב ע''ה מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא:

ה כֵּיצַד מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי. מַפְרִישׁ כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא אֶחָד מִמֵּאָה מִן הַכּל וּמַנִּיחָהּ בְּצַד הַפֵּרוֹת וְאוֹמֵר זֶה מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי עָלָיו שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר הֲרֵי הוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל שְׁאָר הַמַּעֲשֵׂר הַסָּמוּךְ לוֹ. וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר קֹדֶם הַמַּעֲשֵׂר לְכַתְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 כסף משנה  כיצד מעשרין את הדמאי וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה א'): ומ''ש שאינו רשאי להפריש ת''מ וכו'. כן משמע ממה שיבא בסמוך:

ו וּמֻתָּר לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קֹדֶם הָרִאשׁוֹן בִּדְמַאי. וְאִם רָצָה אוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּצְפוֹנָם אוֹ בִּדְרוֹמָם וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ כִּכָּר מִן הַנַּחְתּוֹם מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה וְאוֹמֵר אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַשְּׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וְהַיֶּתֶר עַל אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי הֲרֵי הוּא חַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  ומ''ש ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי. משנה בפ''ק דדמאי (משנה ד') גבי דמאי אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ומשמע דוקא הקדים שני לראשון אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא וכן בדין שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו ומפני כך בכל מקום במשנה דמסכת דמאי מקדים לסיים מקום תרומת מעשר בעודו חולין ואינו קורא שם עליו עד שיקרא שם למעשר ראשון. ומ''ש ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו וכו'. במשנה פ''ה דדמאי (מ"א): וכן הלוקח ככר מן הנחתום וכו'. משנה שם פ''ה דדמאי:

ז וְכֵן הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל שְׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁמֻּתָּר לְאָדָם לְהַתְנוֹת תְּנָאִים אֵלּוּ עַל הַדְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל בְּוַדַּאי אֵינוֹ מַתְנֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ:

 כסף משנה  וכן המזמין את חבירו וכו'. משנה רפ''ז דדמאי (משנה א'): ומ''ש מפני שמותר להתנות תנאים אלו על הדמאי אע''פ שאינו ברשותו אבל על הודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. שם בירושלמי:

ח כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ מֵאָה תְּאֵנִים שֶׁל טֶבֶל בְּבֵיתוֹ וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַּשָּׂדֶה וּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא תֶּחְשַׁךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר בְּשַׁבָּת אוֹמֵר שְׁנֵי תְּאֵנִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה. וְעֶשֶׂר שֶׁאֲנִי מַפְרִישׁ אַחֲרֵיהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. תֵּשַׁע שֶׁאֲנִי מַפְרִישׁ אַחֲרֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּלְמָחָר מַפְרִישׁ וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  כיצד היו ק' תאנים של טבל וכו'. משנה שם פ''ז (מ"ה):

ט וְצָרִיךְ לִרְחשׁ בִּשְׂפָתָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישׁ זוֹ אַחַר זוֹ וְאֵינוֹ כִּמְתַקֵּן בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי הִקְדִּים תְּנָאוֹ. וְטֶבֶל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּנַאי זֶה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ. וְנוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר:

 כסף משנה  וצריך לרחוש בשפתיו וכו'. שם בירושלמי על ההיא דהמזמין את חבירו. ומה שכתב וטבל שיש עליו תנאי זה וכו' ונותן עיניו בצד זה כו'. ירושלמי בפרק הנזכר:

י נָתַן לוֹ עַם הָאָרֶץ כּוֹס לִשְׁתּוֹתוֹ אוֹמֵר מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַשְּׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִי הַכּוֹס וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְשׁוֹתֶה וּמַנִּיחַ כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס:

 כסף משנה  נתן לו ע''ה כוס לשתותו וכו'. משנה ב' שם:

יא וְכֵן אִם זִמְּנוֹ חֲבֵרוֹ לִשְׁתּוֹת בְּשַׁבָּת מַתְנֶה כִּתְנַאי זֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ. * וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לְבַעַל הַבַּיִת נוֹטֵל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְאוֹמֵר זוֹ וְתֵשַׁע הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ עֲשׂוּיוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַמֵּאָה שֶׁאֲנִי עָתִיד לֶאֱכל וְזוֹ הָאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הָעֶשֶׂר הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוּא הָעֶשֶׂר הָאַחֲרוֹנוֹת וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְנוֹתֵן הַגְּרוֹגֶרֶת שֶׁהִפְרִישׁ לַכֹּהֵן. וְהַפּוֹעֵל מַפְרִישׁ לְעַצְמוֹ דְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִשֶּׁל פּוֹעֵל:

 ההראב"ד   וכן פועל שאינו מאמין לבעל וכו' עד ומעשר שני משל פועל. א''א איני יודע מה צורך לתנאי ב''ד לכל מה שכתב ובמשנה לא בא תנאי ב''ד אלא על מה שאמר ת''ק וחושך גרוגרת אחת דברי רבי. רבן שמעון ב''ג אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט ממלאכתו של בעל הבית ר' יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב''ד כלומר תנאי בית דין הוא שאותה הגרוגרת שיתן לכהן ת''מ שלא ימעט אותה ממאכלו ויאכל חליפי' משל בעל הבית מן התשע הנשארות לו:

 כסף משנה  וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת וכו'. ג''ז משנה שם: וכן פועל שאינו מאמין לב''ה וכו'. משנה ג' בפירקא בתרא דדמאי פועל שאינו מאמין לב''ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאות אחריה עשויות מעשר על צ' שאני אוכל זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' x וחוסך גרוגרת אחת רשב''ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של ב''ה רי''א לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב''ד ובתוספתא תנאי ב''ד שתהא תרומת מעשר משל ב''ה ומעשר עני משל פועל ובירושלמי כתוב בהפך והוא ט''ס ויש לתמוה למה פסק רבינו כרבי יוסי ולא כת''ק או ה''ל למיפסק כרשב''ג שכל מקום ששנה רשב''ג וכו' ויש לומר שרבינו מפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לתת טעם לדבריו וכן כתב בפי' המשנה והו''ל רשב''ג יחיד דאין הלכה כמותו וז''ל רבינו בפירוש המשנה פירוש חוסך מחסר ומ''ש חוסך גרוגרת אחת האחת היא שעשאה תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן ואמר רשב''ג לא יחסרנה מממון ב''ה כי ימעיט ממונו והוא מ''ש ממעט מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר''ל מהמנין שפסק עם ב''ה וחולק רבי יוסי על רבן שמעון בן גמליאל ואמר כי תנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל ב''ה וכן אמרו בתוספתא תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל ב''ה ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו [במה שאמר שהוא תנאי ב''ד] ואין הלכה כרשב''ג עכ''ל: והראב''ד כתב א''א איני יודע מה צורך לתנאי בית דין וכו'. ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו הראב''ד כמי שאינו יודע בהיות דברי רבינו מבוארים בתוספתא ובירושלמי:

יב הַנַּחְתּוֹמִים לֹא חִיְּבוּם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַדְּמַאי אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בְּטָהֳרָה עִם הַחַלָּה. וְהַלּוֹקֵחַ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר בַּחֲנוּתוֹ אוֹ עַל פֶּתַח חֲנוּתוֹ. אֲבָל הַמּוֹכֵר לְפַלְטֵר אוֹ בַּחֲנוּת הַסְּמוּכָה לְפַלְטֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 כסף משנה  הנחתומים לא חייבום חכמים וכו'. משנה בפרק שני דדמאי (משנה ד'): ומה שכתב כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. שם בירושלמי כרבי יוחנן. ומה שכתב במה דברים אמורים במוכר בחנותו וכו'. שם בירושלמי:

יג * שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ כַּרְמֵיהֶן בְּתוֹךְ גַּת אַחַת וְהָאֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁעִשֵּׂר זֶה הַנֶּאֱמָן עַל חֶלְקוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ מִן הַיַּיִן חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר דְּמַאי עַל חֵלֶק עַם הָאָרֶץ. כֵּיצַד. הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְנוֹטֵל בְּחֶצְיוֹ מָאתַיִם לוֹג יַיִן הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ לוֹג אֶחָד תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְעֶשֶׂר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּנֶגֶד הַמֵּאָה לוֹג שֶׁהֲרֵי הִפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי תְּחִלָּה עַל חֲצִי כָּל שֶׁדְּרָכוֹ בַּגַּת. וְכֵן אִם הָיָה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַפְרִישׁ לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

 ההראב"ד   שנים שבצרו כרמיהן וכו' עד חלק עם הארץ. א''א המשנה כך היא שנים שבצרו כו' לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכ''מ שהוא ופירשו בירושל' מעשר את שלו ודאי וחלקו בכ''מ שהוא דמאי ופירשו עוד חצי חלקו שביד חבירו דמאי לפי שאינו מעשר חצי חלק חבירו אלא מספק ברירה לפיכך המעשר שלו וקשיא לי מתניתין דבתרה שנים שקבלו שדה באריסות או שנשתתפו יכול הוא שיאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אלמא יש ברירה ונ''ל שהוא קנס לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת אחת שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם ומה לזה שעירב פירותיו עמו:

 כסף משנה  שנים שבצרו כרמיהם וכו'. משנה בפ''ו דדמאי (משנה ז') ודברי רבינו כאן כמו שכתב בפירוש המשנה: וכתב הראב''ד א''א המשנה כך היא וכו'. ואני אומר שמדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה לא קשיא מההיא מתניתין דבתרה דהכא מיירי בשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המעשר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לומר בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל בההיא מתני' כשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו ולא אתא מתניתין אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע''ה קמ''ל דכיון ששניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו כרמיהם לתוך גת אחת:

הלכות מעשר - פרק עשירי

א הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְלֹא יִהְיוּ פֵּרוֹתָיו דְּמַאי צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ. וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. וְצָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דְּבָרִים אֵלּוּ בָּרַבִּים. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים נֶאֱמָנִין שֶׁקִּבֵּל דְּבָרִים אֵלּוּ בָּרַבִּים וְשֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם תָּמִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן עַל פֵּרוֹתָיו לוֹמַר מְעֵשָּׂרִין הֵן:

 כסף משנה  המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). ומ''ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס''פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת''ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:

ב כָּל תַּלְמִיד חָכָם לְעוֹלָם נֶאֱמָן וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו. וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו [וְאִשְׁתּוֹ] הֲרֵי הֵם כָּמוֹהוּ. תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ כְּנָסָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתֻקָּנִין:

 כסף משנה  כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'. שם: תלמיד חכם שמת וכו'. פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה:

ג בַּת עַם הָאָרֶץ אוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּסֵּת לְחָבֵר וְעַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכָּר לְחָבֵר צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה. וּבַת חָבֵר אוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּסֵּת לְעַם הָאָרֶץ וְעַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכָּר לְעַם הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ. בְּנוֹ אוֹ עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁהָיוּ לְמוּדִין אֵצֶל עַם הָאָרֶץ צְרִיכִין לְקַבֵּל. בְּנוֹ אוֹ עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיוּ לְמוּדִים אֵצֶל חָבֵר כָּל זְמַן שֶׁהֵן אֶצְלוֹ הֲרֵי הֵן כְּחָבֵר. יָצְאוּ הֲרֵי הֵן כְּעַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ. תוספתא פרק שני דדמאי:

ד מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן וְהָיָה אֶחָד מִבָּנָיו אוֹ מֵעֲבָדָיו נֶאֱמָן אוֹ אֶחָד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ וְאוֹכְלִין עַל פִּיהֶן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין לְדָבָר:

 כסף משנה  מי שאינו נאמן וכו'. ירושלמי פ''ב דדמאי ותוספתא פ''ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש:

ה הָיָה הוּא נֶאֱמָן וְאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ וְאֵין מִתְאָרְחִין אֶצְלוֹ. [הָיְתָה אִשְׁתּוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן מִתְאָרְחִין אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ. וְתָבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן]:

 כסף משנה  היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו. ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט''ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו:

ו לֹא יְשַׁמֵּשׁ חָבֵר לֹא בְּמִשְׁתֵּה עַם הָאָרֶץ וְלֹא בִּסְעֵדָּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַכּל מְעֻשָּׂר וּמְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָרוֹאֶה חָבֵר מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁתֵּה עַם הָאָרֶץ אוֹ בִּסְעֻדָּתוֹ הֲרֵי הַכּל בְּחֶזְקַת מְתֻקָּן וּמְעֻשָּׂר. רָאוּהוּ מֵסֵב עִם עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין הַסְּעֻדָּה בְּחֶזְקַת מְעֻשֶּׂרֶת. שֶׁמָּא הֶחָבֵר עַל הַתְּנָאִים שֶׁבְּלִבּוֹ הוּא סוֹמֵךְ:

ז כְּשֵׁם שֶׁאָדָם סוֹעֵד אֵצֶל עַם הָאָרֶץ וְסוֹמֵךְ עַל תְּנָאוֹ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מַתְנֶה עַל בְּנוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה בְּנוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מַתְנֶה עַל אַחֵר חוּץ מִבְּנוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה עִמּוֹ בְּמִשְׁתֶּה. לְפִיכָךְ בֶּן חָבֵר שֶׁהָיָה מֵסֵב בְּמִשְׁתֶּה עַם הָאָרֶץ אֵין הַסְּעֻדָּה בְּחֶזְקַת מְעֻשֶּׂרֶת שֶׁמָּא אָבִיו הִתְנָה עָלָיו:

ח עַם הָאָרֶץ שֶׁנָּתַן מָעָה לְחָבֵר וְאָמַר לוֹ קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק אַחַת אוֹ גְּלֻסְקָא אַחַת לוֹקֵחַ לוֹ סְתָם וּפָטוּר מִלְּעַשֵּׂר. וְאִם הֶחֱלִיף אֶת הַמָּעָה חַיָּב לְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יָבִיא לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ הֶחָבֵר וְלֹא לְקָחָן סְתָם אֶלָּא אָמַר לַחֶנְוָנִי אֲגֻדָּה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ לַחֲבֵרִי אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ וְזוֹ לְעַצְמִי אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ. זוֹ שֶׁלָּקַח לְעַצְמוֹ חַיָּב לְעַשְּׂרָהּ. וְזוֹ שֶׁלָּקַח לַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשְּׂרָהּ. וְאִם נִתְעָרְבוּ אֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה אַחַת שֶׁלּוֹ בְּמֵאָה שֶׁל חֲבֵרוֹ מְתַקֵּן הַכּל דְּמַאי. וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ לִקַּח לוֹ:

 כסף משנה  עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'. משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו ל"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ''ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: ומ''ש ואם החליף את המעה וכו'. שם בירושלמי תני רשב''ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א''ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע''ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. ומ''ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'. שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז''ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ''ש טבל לע''ה ומותר למוכרו לת''ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע''ה לת''ח לקנות לו וע''כ כשיאמר ת''ח השליח לת''ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע''ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת''ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע''ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע''ה לידי מכשול ואם יבאר ת''ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר''ל לע''ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י''ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע''ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת''ח עכ''ל. וע''פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר:

ט חֲמִשָּׁה שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד צֵא וְהָבֵא לָנוּ חָמֵשׁ אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק. וְהֵבִיא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. חֲבֵרִים שֶׁבָּהֶן אֵין צְרִיכִין לְעַשֵּׂר אֶלָּא עַל חֶלְקָן בִּלְבַד. הֵבִיא לָהֶן בְּעִרְבּוּב חֲבֵרִים שֶׁבָּהֶם צְרִיכִין לְעַשֵּׂר הַכּל:

 כסף משנה  חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל. תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע''ה אא''כ עישר:

י עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר צֵא וְלַקֵּט לִי תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן הֶחָבֵר עַרְאַי וּמְעַשְּׂרָן [דְּמַאי]. וְאִם אָמַר הֶחָבֵר לְעַם הָאָרֶץ לִלְקֹט לוֹ וְשָׁמַע חָבֵר אַחֵר זֶה הָאַחֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר שֶׁאֵין הֶחָבֵר מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן מִתַּחַת יָדוֹ וְחֶזְקָתוֹ שֶׁהִפְרִישׁ עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, כְּדֵי לְסַלֵּק הַמִּכְשׁוֹל מִלִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ תּוֹרְמִין:

 כסף משנה  עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין. ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד''א בע''ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב''ג אומר בד''א בע''ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב''ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע''ה טבלים. ומ''ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי מבואר שהוא ט''ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (דף ל"ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד''א בע''ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב''ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה''ק במה דברים אמורים בע''ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע''פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע''ה איסורא רבה ורשב''ג סבר איפכא x ופירש''י דכשא''ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא''ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי:

יא מֻתָּר לְהַאֲכִיל אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאוֹרְחִים דְּמַאי וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָן. וְהֶעָנִי עַצְמוֹ וְהָאוֹרֵחַ אִם רָצוּ לְתַקֵּן מְתַקְּנִין:

 כסף משנה  מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי. משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). ומה שכתב וצריך להודיען. שם בירושלמי:

יב גַּבָּאֵי צְדָקָה גּוֹבִין סְתָם מִכָּל אָדָם וּמְחַלְּקִים סְתָם וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:

 כסף משנה  גבאי צדקה גובין סתם וכו'. שם במשנה וכחכמים:

יג רוֹפֵא חָבֵר שֶׁהָיָה מַאֲכִיל לְחוֹלֵה עַם הָאָרֶץ מִפֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ נוֹתֵן לְתוֹךְ יָדוֹ אֲבָל לֹא לְתוֹךְ פִּיו. וְאִם הָיָה הַדְּמַאי שֶׁל רוֹפֵא אֲפִלּוּ לְתוֹךְ יָדוֹ לֹא יִתֵּן. וְכֵן אִם יָדַע שֶׁהוּא טֶבֶל וַדַּאי אֲפִלּוּ לְתוֹךְ יָדוֹ אָסוּר:

 כסף משנה  רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק. שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן:

הלכות מעשר - פרק אחד עשר

א אָסוּר לִמְכֹּר אֶת הַדְּמאי לְעַם הָאָרֶץ אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ דְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ לָזֶה לֶאֱכל דָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל מוֹכְרִין וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֵין תַּלְמִיד חָכָם אוֹכֵל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ אָדָם נֶאֱמָן שֶׁזֶּה מְעֻשָּׂר:

 כסף משנה  אסור למכור את הדמאי לע''ה או לשלוח לו וכו'. משנה פ''ג דדמאי (משנה ג'). ומ''ש אבל מוכרים אותו ומשלחים אותו לת''ח וכו':

ב כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְּבוּאָה מֻתָּרִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי וּלְשַׁלְּחוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין עַל הַמִּדָּה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ אוֹ זֶה שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ הוּא הַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר דְּמַאי. אֲבָל הַמּוֹדְדִין בְּמִדָּה דַּקָּה הוֹאִיל וְהַמּוֹכֵר מִשְׂתַּכֵּר הוּא מַפְרִישׁ וְלֹא יִמְכֹּר וְלֹא יִשְׁלַח אֶלָּא מְתֻקָּן:

 כסף משנה  כל המשפיעים במדה גסה וכו'. משנה פ''ב דדמאי (משנה ד'): ומ''ש מפני שהם מוסיפים על המדה. שם בירושלמי:

ג וְכַמָּה הִיא מִדָּה גַּסָּה. בְּיָבֵשׁ חֲצִי סְאָה וּבְלַח מִדָּה שֶׁמַּחְזֶקֶת שְׁוֵה דִּינָר מֵאוֹתוֹ דָּבָר הַלַּח:

ד * סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה אָסוּר לְמָכְרָן דְּמַאי:

 ההראב"ד   סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע''פ שהוא מוכרן אכסרה אסור למוכרן דמאי. א''א לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה:

 כסף משנה  ומ''ש סלי זיתים וענבים וכו'. שם במשנה פטר רבי יוסי: כתב הראב''ד לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה עכ''ל. ורבינו משמע ליה דיחידאה הוא ופליגי עליה רבנן דאל''כ למה נשנה בלשון יחיד:

ה * אָמַר אֶחָד מֵהֶן בּוֹא וּנְתַקֵּן הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ בֵּין שֶׁהָיָה מוֹכֵר בְּדַקָּה אוֹ בְּגַסָּה הַמּוֹכֵר מַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַלּוֹקֵחַ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְדָבָר זֶה תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא:

 ההראב"ד   אמר אחד מהן וכו' עד ודבר זה תנאי ב''ד הוא. א''א בדמאי ירושלמי פרק שני לא משמע אלא כשאמר המוכר מדעתו שלא בהכרח ב''ד ואף על פי כן מעשר שני על הלוקח:

 כסף משנה  אמר אחד מהן באו ונתקן הפירות וכו'. ירושלמי שם. וכתב הראב''ד א''א בדמאי ירושלמי פרק ב' וכו'. ואני אומר דברי רבינו מבוארים שם שאין תנאי ב''ד זה אלא כשאמר אחד מהן באו ונתקן הפירות האלו:

ו חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עַם הָאָרֶץ יָכוֹל הוּא לוֹמַר טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים. טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי הַיָּבֵשׁ. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מוֹכֵר דְּמַאי:

 כסף משנה  חבר וע''ה שירשו את אביהם עם הארץ וכו'. משנה פ''ו דדמאי (משנה ט'):

ז מִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא יָרָק וְכָבֵד עָלָיו מַשָּׂאוֹ וְרָצָה לְהַשְׁלִיךְ מִמֶּנּוּ עַל הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ. לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תַּקָּלָה לְעַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ בִּדְמַאי:

ח הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וּמָשַׁךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁקַל וְלֹא מָדַד וְלֹא נָתַן דָּמִים וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר לְבַעַל הַחֲנוּת לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

 כסף משנה  (ז-ח) מי שהיה נושא ירק וכו' עד לא יחזיר עד שיעשר. משנה פ''ג דדמאי (משנה ב'):

ט הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ. אִם רֹב מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְבַּע לְמַעֲשֵׂר. וְאִם רֹב מַכְנִיסִין לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי אֵלּוּ דְּמַאי. וּמֶחֱצָה לְמֶחֱצָה דְּמַאי:

 כסף משנה  המוצא פירות בדרך וכו'. משנה פרק שני דמכשירין (משנה י'):

י נְטָלָן לְאָכְלָן וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ לֹא יַשְׁהֶא אוֹתָן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וְאִם נְטָלָם מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַשְׁהוֹתָן אֶצְלוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה לְאָכְלָן אוֹ לְשָׁלְחָן אוֹ לְמָכְרָן וִיעַשֵּׂר אוֹתָן דְּמַאי:

 כסף משנה  נטלן לאכלן וכו' עד ה''ז מותר וכו'. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ג'):

יא קְנִיבַת יָרָק הַנִּמְצֵאת בַּגִּנָּה הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הַנִּמְצֵאת בַּבַּיִת חַיֶּבֶת. שֶׁעַל גַּבֵּי הָאַשְׁפָּה בְּכָל מָקוֹם מֻתֶּרֶת:

 כסף משנה  קניבת ירק וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי ודומה לזה נתבאר בפרק י''א דתרומות:

יב הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת לוֹ מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וּמְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף שֶׁל זֶה [בָּזֶה]. אֲבָל הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ בֵּין שֶׁנָּשָׂא בִּתָּהּ בֵּין שֶׁאֵרְסָהּ אוֹ לִשְׁכֶנְתּוֹ פַּת לֶאֱפוֹת וְתַבְשִׁיל לְבַשֵּׁל אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לָהּ שְׂאוֹר לְעִיסָה וְתַבְלִין לִקְדֵרָה. אֲבָל אִם לֹא נָתַן חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת וְחוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית. וּלְפִיכָךְ אִם הָיְתָה שְׁנַת שְׁמִטָּה אָסוּר שֶׁמָּא הַשְּׂאוֹר מִסְּפִיחֵי שְׁבִיעִית הוּא:

 כסף משנה  הנותן לפונדקית וכו'. פרק ג' דדמאי (משנה ה'): ומ''ש אבל הנותן לחמותו או לשכנתו וכו'. שם במשנה הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל א''ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ובירושלמי (הלכה ו') אמר רבי יוחנן אוף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הנותן לחמותו כנותן לפונדקית ורבנין אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתניא הנותן לשכנתו פת לאפות לו תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות אימתי בזמן שנתן לה שאור ותבלין אבל אם לא נתן לה שאור ותבלין חושש משום שביעית ומשום מעשרות. ופירש ר''ש אף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה וה''ק דברי רבי יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ופסק רבינו כרבנין. ומ''ש בין שנשא בתה בין שאירסה. שם בירושלמי:

יג * הַמּוֹלִיךְ חִטָּיו לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. הוֹלִיכָן לְטוֹחֵן עַכּוּ''ם הֲרֵי הֵם דְּמַאי שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָן בְּחִטִּים שֶׁל עַם הָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּפְקִיד אֵצֶל עַם הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לְהַחֲלִיף הַפִּקָּדוֹן:

 ההראב"ד   המוליך חטיו לטוחן וכו' עד שאינו חשוד להחליף הפקדון. א''א ואם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא אלא שמא החליפן משלו ומירוח עכו''ם חייב מדרבנן:

 כסף משנה  המוליך חטיו וכו' עד להחליף הפקדון. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ד'): כתב הראב''ד ואם מפני הספק הזה וכו'. טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת''ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפילו הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפילו למיעוטא והוא הדין דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא. ומה שכתב אלא שמא החליפם משלו ומירוח העכו''ם חייב מדרבנן יתבאר בסמוך:

יד עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל חָבֵר אַף עַל פִּי שֶׁהֶחָבֵר יוֹצֵא וְנִכְנָס הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הֶחֱלִיף:

 כסף משנה  עם הארץ שהיה משתמש וכו'. תוספתא פרק ג' דדמאי:

טו * הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הָעַכּוּ''ם הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹתָיו שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁחֶזְקָתוֹ לְהַחֲלִיף הַפִּקָּדוֹן. וְהֵיאַךְ דִּינָם. אִם הָיוּ פֵּרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְנִגְמְרוּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁלָּקַח הַפִּקָּדוֹן מַפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת שֶׁהִפְקִיד טְבָלִים וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן חַיָּב לְהַפְרִישׁ שֶׁמָּא לֹא הֶחֱלִיף הָעַכּוּ''ם. וּלְפִיכָךְ יֵרָאֶה לִי שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁיַּפְרִישׁ סָפֵק. אֲבָל אִם הִפְקִיד חֻלִּין מְתֻקָּנִין אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ כְּלוּם שֶׁאֲפִלּוּ הֶחֱלִיף הָעַכּוּ''ם פְּטוּרִין * כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת (דברים יח-ד) 'דְּגָנְךָ' וְלֹא דְּגַן עַכּוּ''ם:

 ההראב"ד   המפקיד פירותיו אצל עכו''ם הרי הן כפירותיו. א''א בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי והכא את אמר ודאי כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות קופה בקופות דמאי מתיירא שמא לא יכוין במלואם: כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו''ם. א''א חייבין מדרבנן:

 כסף משנה  המפקיד פירותיו אצל הנכרי וכו'. משנה פ''ג דדמאי (משנה ד') וכתנא קמא: כתב הראב''ד בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי וכו'. שם בירושלמי (הלכה ג') בלשון הזה הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר אצל הנכרי כפירותיו כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות והראב''ד מתוך שהוא סובר דמירוח העכו''ם חייב מדרבנן גורס הכא את אמר ודאי במקום הכא את אמר כפירותיו וע''פ מה שפירש הוא ז''ל שהחששא היא שיחליף בפירותיו מפני כך כשהיא קופה בקופות מאחר שהוא מתיירא קרוב הדבר שלא החליף ומש''ה לא הוי אלא דמאי אבל כשהפקיד פירות בלא קופה מאחר שהנכרי חזקתו מחליף כיון שאינו מתיירא הו''ל ודאי החליף ולפיכך הוי ודאי אבל לדעת רבינו שסובר דמירוח עכו''ם בשל עכו''ם פטור אפילו מדרבנן כשאמרו הרי הן כפירותיו לא אמרו אלא בהפקיד אצלו חולין מתוקנין וכמו שכתב רבינו ומש''ה הקשו למה אמרו כפירותיו לומר שאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום ולא אמרו שיהיו דמאי כמו שאמרו במוליך לטוחן נכרי ושני דהתם קופה בקופות כלומר דרך להוליך לטחון כל אחד בקופתו ועשויות להתחלף קופה בקופות ע''ה שהיא דמאי אבל מפקיד אצל נכרי לא שייך להחליף אלא בפירותיו שהן פטורים וזה הוא פירוש הכא פירות בפירות: ועל מ''ש רבינו כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו''ם. כתב הראב''ד חייבים מדרבנן עכ''ל. וטעמו מדגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל מירוח העכו''ם אי פוטר תנאי היא תורמין משל ישראל וכו' דר''מ ורבי יהודה סברי אינו פוטר ורבי יוסי ור''ש סברי פוטר ובתר הכי אמר רבא מ''ד מירוח העכו''ם פוטר גלגול העכו''ם פוטר מ''ד מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם אינו פוטר ואותבוה רב פפא ורבינא לרבא מדתניא וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו''ם אינו פוטר גלגול העכו''ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים וטעם רבינו משום דבפ''ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו''ם אי דמרחינהו עכו''ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו''ם משמע בהדיא דדיגון עכו''ם אפי' מדרבנן פוטר וא''ת תיקשי לן מאי דתנן בפ''ג דדמאי גבי מפקיד פירותיו אצל נכרי ר''ש אומר הרי הן דמאי ואם איתא דמירוח עכו''ם פוטר אפילו מדרבנן מאחר דרבי יוסי ור''ש סברי דמירוח העכו''ם פוטר אמאי אמר ר''ש דהוו דמאי הא אפילו החליפן פטורים הם וי''ל דסבר ר''ש דחיישינן שמא ישראל אחר הפקיד אצלו והוחלפו אלו באלו ולפיכך הם דמאי וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ובהא לא קי''ל כר''ש:

הלכות מעשר - פרק שנים עשר

א הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן וְנִכְנְסָה שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מְתֻקָּנִין מֵאוֹתוֹ הַמִּין מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר בָּהּ עֲבֵרָה:

 כסף משנה  הלוקח פירות וכו'. משנה רפ''ד דדמאי (משנה א'): ומה שכתב אפי' היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין וכו'. ירושלמי שם:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי עַל הַכּל עַל שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת וְעַל הַנִּשְׁאָר שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ וְהֶאֱמִינוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ שַׁבָּת. הָיְתָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סָמוּךְ לָהּ וּשְׁאָלוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹכֵל אַף בַּשֵּׁנִי. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת:

 כסף משנה  אע''פ שהוא אוכל על פיו בשבת וכו'. שם במשנה. ומ''ש על שאכל בשבת: היתה שבת ויו''ט סמוך לה וכו' וכן בשני י''ט של גליות. ירושלמי שם:

ג הַנִּשְׁבָּע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת שׁוֹאֵל וְאוֹכֵל עַל פִּיו בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. אֲבָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָאָה אִם לֹא יֹאכַל אֶצְלוֹ לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי:

 כסף משנה  הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת וכו'. משנה שם (מ"ב):

ד * מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹתָיו שֶׁהֵן דְּמַאי וּרְאִינוּהוּ שֶׁחָזְרָה וְנָפְלָה בְּפָנֵינוּ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר בֵּין לִמְקוֹמָהּ וְחָזַר וְאָמַר הִפְרַשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בְּחל וְאוֹכֵל עַל פִּיו. כְּשֵׁם שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ כָּךְ אֵימַת דִּמּוּעַ עֲלֵיהֶם וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל אֶת הַמְדֻמָּע:

 ההראב"ד   מי שאינו נאמן וכו' עד להאכיל את הדימוע. א''א דברים הללו זרים הם אצלי ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות ממאה אין לנו להאמינו וא''כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו מפני שאימת דימוע עליהם להאכילו:

 כסף משנה  מי שאינו נאמן וכו'. משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר''ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה (דף ע"ה:) ובפרק אע''פ ובפרק הקומץ רבה (דף ל"ד) דהלכה כר''ש שזורי. ומ''ש בין למקום אחר בין למקומה הכי אמרינן בירושלמי בפרק ד' דמסכת דמאי לר''ש. ומ''ש כשם שאימת שבת על עמי הארץ וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא דדמאי פ''ה: וכתב הראב''ד דברים הללו זרים הם אצלי וכו'. משיג על מה שפירש רבינו שאמר וחזר ואמר הפרשתיה שאם נפלה לפחות ממאה לא סגי כשיפרישנה וע''כ אי סגי לה בשיפרישנה צ''ל שנפלה למאה וא''כ אין כאן דימוע והיאך קאמר אימת דימוע עליו ולפיכך פירש דהב''ע כשנפלה לפחות ממאה ושואלין אותו אם הדמאי הזה היה מתוקן מקודם ונמצא שלא היה צריך להפריש ממנו תרומת מעשר והכל מותר וכן פירש''י בפרק ד' דחולין. ואם תאמר א''כ למה הפריש ממנו יש לומר דלפי שהחבירים לא היו מאמינים אותו אי נמי שהפרישה החבר ולדעת רבינו יש לומר שמ''ש והפרשתיה היינו שעשה בענין שנתקן המדומע דהיינו שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק''א, ומ''מ מ''ש הראב''ד שאם נפלה לפחות מק' אינו נוח לי והכי הל''ל שאם נפלה לפחות ממאה כי הפרישה מאי הוי. ועל פירוש רבינו ק''ל דבירושלמי משמע כפירוש הראב''ד דגרסינן התם (פ"ד ה"א) אמר רבי אבין לא דמיא ההיא שאלתא לההיא קמייתא תמן לא בגין דחשיד לך אלא בגין דזבנית מינך אתמול חטין וחמית אוכלוסין עליך ואמרית דילמא דאנשיתה מתקנה מתקנים הויין ברם הכא בגין דחשדתך ותקינתן ותתקריין מתקנן הויין רבי שמואל בריה דרבי יוסי בן ר' בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אומר אמת ומדקאמר מתקנן הויין משמע בהדיא כפירוש הראב''ד ויש לתמוה למה לא הביא הראב''ד ראיה לפירושו מהירושלמי הזה ולענין מה שקשה ממנו על פירוש רבינו אפשר לומר שהוא ז''ל מפרש דרבי אבין בתמיהא קאמר לא דמיא ההיא שאלתא כלומר הכא כיצד יאמר לו הייתי חושד אותך ולפיכך תקנתים וזה אומר כיון שזה היה חושד אותי לא אומר לו אמת ומשיב תני בר קפרא שאעפ''כ יאמר לו אמת משום דאימת דימוע עליו:

ה מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִפֵּרוֹת אֵלּוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱמָן. הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ. וְהַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן. וְהַנֶּאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי. * לְפִיכָךְ מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהוֹצִיא פֵּרוֹת מִבֵּיתוֹ וְאָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נֶאֱמָן. וְאֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְאִם אָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הֵן דְּמַאי וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּם:

 ההראב"ד   לפיכך מי שאינו נאמן וכו' עד פודה את כולם. א''א אני לא מצאתי כן לא בתוספתא ולא בירושלמי אבל כך אמרו הנאמן לראשון נאמן לשני אבל לא אמרו שיהא מסתמא נאמן לומר מעשר ראשון הוא זה ויהיו פירותיו מעושרין מן הראשון עוד אמרו הוציא להם מעשר שני מתוך ביתו ואמר פדוי הוא נאמן פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן נ''ל כשאמר פדוי הוא נאמן מפני שאימת קדושתו עליו ולפיכך נאמן אפילו על הפרשתו:

 כסף משנה  מי שאינו נאמן וכו'. ומה שכתב לפיכך מי שאינו נאמן וכו'. כתב הראב''ד אני לא מצאתי כן לא בתוספתא וכו'. ואני אומר שטעם רבינו משום דרישא דברייתא בירושלמי פ''ד דדמאי ובתוספתא דמעשר שני פ''ג הכי איתא תני ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דר''א וחכמים אומרים הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון וחכמים אמאי דקתני רישא דברייתא ראו אותו מפריש קיימי וידוע דהלכה כחכמים ונתן רבינו טעם לדבר שכיון שראינו שהפריש מעשר ראשון שהוא צריך לתתו ללוי מכ''ש שהפריש מעשר שני שאינו צריך לתתו לאחרים שהוא עצמו יעלה ויאכלנו בירושלים אבל אם ראינוהו שהפריש מעשר שני אין להחזיקו שהפריש מעשר ראשון לפיכך המוציא פירות מביתו כלומר שלא ראינוהו מפריש אלא מפיו אנו חיים שאמר פירות אלו מעשר ראשון נאמן שהרי הוא בחזקת שאומר אמת מהטעם הנזכר ואין צריך להפריש מהם תרומה גדולה ואם אומר שהפריש מהם תרומת מעשר גם תרומה זו אין צריך להפריש דמהימנינן ליה ומטעם זה ג''כ אין צריך להפריש עליהם תרומה ומעשרות אבל אם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן מהטעם שנזכר: ומ''ש עוד הראב''ד הוציא להם מעשר שני וכו'. נראה שכתבו משום דהאי בבא מוכחא כפירוש רבינו דמיירי באינו מוחזק לנאמן אלא שראו אותו שהפריש מעשר שני ואחר כך אמר שהוא פדוי נאמן ובהאי גוונא מיפרשא ההיא דהנאמן לראשון נאמן לשני וכפירוש רבינו. ותירץ דאין ראיה משום דהתם בשלא ראו אותו שהפרישו וטעמא אחרינא איכא דאימת קדושתו עליו. ומ''מ צריך טעם למה כשאמר פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן ואפשר דה''ג פדוי לי [ופדו] לכם וה''ק פדוי הוא לי שפדיתיו אבל אם אתם לא תרצו לסמוך עלי פדו לכם ששם פקפוק בדבר אין סומכין עליו ואף גירסת ופדוי לכם תתפרש ע''פ זה וה''ק פדוי הוא גם לכם אם תרצו לסמוך עלי:

ו הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר וְהָלַךְ וְלָקַח וְהֵבִיא לוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר לוֹ קַח לִי מֵאִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר מִמֶּנּוּ לָקַחְתִּי שֶׁהֲרֵי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאָלֶנּוּ. הָלַךְ לִקַּח לוֹ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לוֹ מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן:

ז * הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם וְאָמַר מִי כָּאן נֶאֱמָן מִי כָּאן מְעַשֵּׂר וְאָמַר לוֹ אֶחָד אֲנִי. אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְלוֹקֵחַ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ וְהוֹלֵךְ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. הָלַךְ וְלָקַח מִמֶּנּוּ וְשָׁאַל לוֹ מִי כָּאן מוֹכֵר יַיִן יָשָׁן אָמַר לוֹ זֶה שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

 ההראב"ד   הנכנס לעיר וכו' עד ואוכל על פיו. א''א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן:

 כסף משנה  (ו-ז) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות וכו' עד הרי אלו נאמנים. משנה פ''ד דדמאי (מ"ה): וכתב הראב''ד הנכנס לעיר וכו'. א''א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן עכ''ל. וגירסא דידן בירושלמי כך היא אמרו לו שהוא נאמן ה''ז נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן וטעמא דמילתא דכשאמרו לו בפניו שאינו נאמן ודאי קושטא קאמרי אבל כשאמרו שלא בפניו לישנא בישא הוא ואינם נאמנים להוציאו מחזקתו:

ח * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם. אֲבָל אִם מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. וְאִם שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה:

 ההראב"ד   בד''א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' עד אלא מן המומחה וכו'. א''א אמת כי התוספתא כך היא אבל אין הכל בקיאים בפירושה שאם אותו הניכר אינו מומחה מאי זה מומחה יקח איך יכיר זה האכסנאי את המומחה כי אם על פיו ואם כן מה בין מכיר לשאינו מכיר לפיכך צריך לומר שזאת ההכרה מכיר שהוא מומחה קאמר כי מאחר שהוא מכיר בא' שהוא מומחה לא יסמוך עוד על אחר מן העיר שיאמר לו פלוני נאמן ולא יקח אלא מן הידוע לו:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בזמן שאינו מכיר אדם שם וכו' עד לא יקח אלא מן המומחה. תוספתא פ''ה דדמאי: כתב עוד הראב''ד בד''א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' א''א אמת כי התוספתא כך היא וכו'. ק''ל לפי פירוש הראב''ד שמכיר אדם שם פירושו שמכיר אדם מומחה שם היכי קתני סיפא ואם שהה שם שלשים יום אע''פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה שאם אינו מכיר מומחה שם היאך יקח מן המומחה וצ''ל דה''ק לא יקח אלא ממי שיאמרו לו הרבה מבני העיר שהוא מומחה וע''פ זה נוכל לפרש גם הרישא דה''ק בד''א שהוא סומך על אחד שיאמר לו איש פלוני נאמן בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אינו סומך על אחד שיאמר לו פלוני נאמן אלא על מי שהוא מוחזק למומחה להרבה מבני העיר וטעמו משום דעל ידי אותו שהוא מכיר שהוא מבני העיר יגידו לו האמת שפלוני מומחה בעיני כל בני העיר ולא יהתלו כמו שאפשר שיהתלו בו כשאינו מכיר אדם שם:

ט וְלֹא הִתִּירוּ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל לְעִנְיַן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לְעִנְיַן טָהֳרוֹת לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה:

 כסף משנה  ומ''ש ולא התירו דברים אלו אלא וכו'. בתוספתא דדמאי פרק חמישי:

י הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן פֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינָם מְתֻקָּנִים וּפֵרוֹת חֲבֵרִי מְתֻקָּנִין אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ בֵּינֵיהֶן:

 כסף משנה  החמרים שנכנסו לעיר וכו'. משנה ספ''ד דדמאי (משנה ז') ומייתי לה בפ''ב דכתובות (דף כ"ד) למירמי מינה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירצו בשכלי אומנותו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפיר''ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמשתמשים בהם בטהרה כמו כלי גללים וכל אחד נזהר מלטמא אותו ולכך נאמן אלא שבפ''ב מהא''ב כתב דין אותה ברייתא ולא התנה בה כן ולכן צ''ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דרבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכים תו לאוקמא בשכלי אומנותו בידו:

יא * הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן חַיָּב לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהָיָה רֹב מִמְכָּרוֹ מִשָּׂדֵהוּ חַיָּב הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁמִּשָּׂדֵהוּ הֱבִיאָם:

 ההראב"ד   המוכר פירות בסוריא ואמר וכו' עד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. א''א מפני שרוב פירות שבסוריא של עכו''ם הם ומסתמא אינו חייב לעשר:

 כסף משנה  המוכר פירות בסוריא וכו'. משנה ספ''ו דדמאי (מי"א): כתב הראב''ד מפני שרוב פירות שבסוריא וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב הטעם מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א''כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל: ומ''ש והיה רוב ממכרו משדהו וכו'. שם בירושלמי והוא שיהא רוב מכנסו משלו:

יב עֲנִיִּים שֶׁאָמְרוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל זְמַן הַגֳּרָנוֹת שֶׁהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה מְצוּיִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב מִן הַגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְיָבוֹא בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִתְּנוֹ:

 כסף משנה  עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה וכו' עד ירק מבושל מקדרתו לעני. משנה בפרק בתרא דפאה (מ"ב) ויש בספר רבינו חסרון וכך צריך להגיה כיצד חטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנים ואין צ''ל שאינם נאמנים על הפת וכן נמצא בספר מוגה. ומ''ש והוא שיהיה קרוב מן הגורן וכו' שם בירושלמי:

יג כֵּיצַד. חִטִּים אֵלּוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. קֶמַח זֶה שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הוּא אֵינָם נֶאֱמָנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַפַּת לוֹמַר מִמַּתְּנוֹת עֲנִיִּים הוּא אֶלָּא מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי:

יד נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הוּא וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הֵם. נֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי וְלֹא מְבֻשָּׁל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מֻעָט. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִתֵּן מְעַט יָרָק מְבֻשָּׁל מִקְּדֵרָתוֹ לְעָנִי. וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הַבַּעַל הַבַּיִת נְתָנוֹ לִי יָכוֹל לוֹמַר אֲנִי בִּשַּׁלְתִּיו מִמַּתְּנוֹתַי:

טו וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ הֵם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לְעוֹלָם עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶאֱמָן עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לְפָטְרוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 כסף משנה  ומ''ש וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו וכו' אבל אין נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני. שם בירושלמי:

טז אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִין אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ לֹא חָשׁוּד וְלֹא נֶאֱמָן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לִמְכֹּר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ כְּלָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר אֲפִלּוּ קִרְבֵי דָּגִים מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם שֶׁמֶן. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁלְּפָנָיו. אֲבָל אֲצָרוֹ מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא לְעָרֵב תְּרוּמָה בְּאוֹצָרוֹ שֶׁמָּא יִוָּדַע הַדָּבָר וְיַפְסִיד הַכּל. וְכֵן הֶחָשׁוּד לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְמָכְרָן לְשֵׁם חֻלִּין אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו זִקַּת מַעֲשֵׂר. וְכָל זֶה קְנָס מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  אין כל הדברים האלו אמורים וכו' אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה וכו'. משנה בפרק עד כמה (דף ל') וכר''ש משום דרבא עבד עובדא כוותיה: ומה שכתב אפילו קרבי דגים וכו'. שם בגמרא. ומ''ש ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר וכו'. בספ''ב דע''ז (דף ל"ט מ'). ומ''ש וכן החשוד למעשר שני וכו'. הכי משמע מדתני ר''ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי. ומ''ש וכל זה קנס מדבריהם. אע''פ שבירושלמי בסוף מעשרות אמרו דלרבי יהודה דפליג אר''ש משום קנס הוא לאו למימרא דלרבי שמעון לא הוי קנס דודאי לכ''ע משום קנס הוא אלא דלרבי יהודה הוי קנס מרובה ולרבי שמעון הוי קנס מועט:

יז * חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַם הָאָרֶץ. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר זֶה טֶבֶל וְזֶה תְּרוּמָה זֶה וַדַּאי וְזֶה דְּמַאי אֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ נֶאֱמָן. אָמַר אֵלּוּ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין בְּשֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן וְהוּא שֶׁלֹּא יֵרָאוּ כְּעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   חשוד שהעיד על של אחרים נאמן וכו'. א''א אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הקשו עליה בגמרא ועד אחד נאמן אמר ר' יוחנן קל הוא שהקלו באכסניא מפני חיי נפש ועוד דרבי מאיר סבירא ליה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות כרבי מאיר:

 כסף משנה  חשוד שהעיד על של אחרים וכו'. משנה פרק חמישי דבכורות (דף ל"ה) וכרשב''ג וקי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו ועוד דבפרק בתרא דיומא (דף ע"ח) איפסיקא הלכתא כרשב''ג: ומ''ש לפיכך ע''ה שאמר זה טבל וכו' אפילו בשלו נאמן. כתב הראב''ד אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר וכו'. ויש לומר לדעת רבינו מה שהקשו בגמרא ועד אחד נאמן משום דמתניתין מיתניא סתמא ומשמע דאתיא ככ''ע מקשה דלא אתיא כרבי מאיר ומשני דמודה רבי מאיר בההיא משום חיי נפש לומר דמצי אתיא ככ''ע ואין זה ענין לפסק דין. ומ''ש ואם קבעו הלכה כרשב''ג וכו' רומז לההיא דסוף יומא דלענין מטיל מום בבכור איתמרא וי''ל דא''כ הו''ל לפרושי דלא פסק הלכה כרשב''ג אלא בהא ורשב''ג משמע ודאי דבכל איסורים נמי קאמר דנאמן על של חבירו ומדר''מ דאמר החשוד על הדבר לא מעידו דמשמע דבכל דבר קאמר נשמע לרשב''ג דאמר נאמן על של חבירו דבכל דבר קאמר הלכה כמותו וסתם לן תנא דבכורות כר''מ י''ל דהא סתם ואח''כ מחלוקת הוא סתם בספ''ד ומחלוקת בפ''ה וכל סתם ואח''כ מחלוקת אין הלכה כסתם:

יח הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ אָמַר לַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ טְבָלִים הֵן. הַבָּשָׂר בְּשַׂר בְּכוֹר הָיָה. הַיַּיִן יֵין נֶסֶךְ. שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר חָבֵר וְהַזָּרִיז מַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ. וְאִם הֶאֱמִינוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  המוכר פירות לחבירו וכו'. עי' במה שכתבתי בסוף ה' פסולי המוקדשין:

הלכות מעשר - פרק שלשה עשר

א פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפִקִר. כְּגוֹן הַשִּׁיתִין וְהָרִימִין וְהָעוֹזְרָדִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁקְמָה וְהַגּוּפָנִין וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר הַנִּצְפָּה וְהַכֻּסְבַּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְהַלּוֹקְחָן מֵעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ אֵינָם מְעֻשָּׂרִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר:

 כסף משנה  פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'. משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): ומ''ש והן שעדיין לא הטילו שאור. שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ''ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: ומ''ש אפי' א''ל ע''ה אינם מעושרים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן:

ב הַבְּכוֹרוֹת וְהַסְּיָּיפוֹת שֶׁבְּבִקְעָה פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁבְּגִנָּה חַיָּבִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִשְׁמָרִין. וְאֵלּוּ הֵן הַבְּכוֹרוֹת. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר עַל הַבִּקְעָה לִשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיהָ. וְהַסְּיָּיפוֹת הֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אַחַר שְׁיְּקַפְּלוּ הַמִּקְצוֹעוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָדִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:

 כסף משנה  הבכורות והסייפות וכו'. שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: וכן החומץ העשוי מן התמדים גרסינן בדלי''ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו:

ג  כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְלִפְנִים וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. וְכָל הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת מִכְּזִיב וְלַחוּץ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ:

 כסף משנה  כשגזרו על הדמאי וכו'. פ''א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. ומ''ש וכזיב עצמה כלחוץ. שם בירושלמי: וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו':

ד פֵּרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִמְצָאוֹת בְּסוּרְיָא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לְפִיכָךְ הַדְּבֵלָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וְכֵן הַתְּמָרִים הַגְּדוֹלִים וְהֶחָרוּבִין הַשָּׁוִים וְהָאֹרֶז הַלָּבָן בְּיוֹתֵר וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּפֵרוֹת אֵלּוּ:

 כסף משנה  פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'. משנה ברפ''ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח''ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. ומ''ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח''ל לא כמ''ש בפ''א מהלכות תרומות שפירות א''י שיצאו חוצה לארץ פטורים:

ה הַחַמָּרִים שֶׁהֵבִיאוּ פֵּרוֹת לְצוֹר חַיָּבִין בִּדְמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מֵהָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה לָהּ. וְהָאֹרֶז אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ אֶלָּא כָּל הָאֹרֶז הַנִּמְצָא חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהִיא קְרוֹבָה לָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל פָּטוּר מִן הַדְּמַאי אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  החמרים שהביאו פירות לצור וכו'. ירושלמי פ''ק דדמאי הלכה ג': והאורז אין חוששין לו וכו'. משנה רפ''ב דדמאי (מ"א) האורז שבח''ל כל המשתמש ממנו פטור:

ו הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת בְּצוֹר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֲצָרוֹ. וְכֵן חֲמוֹר יְחִידִי שֶׁנִּכְנַס לְצוֹר וְהוּא טָעוּן פֵּרוֹת פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִשְּׂדֵה הָעִיר:

 כסף משנה  הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'. ירושלמי פ''ק דדמאי: וכן חמור יחידי וכו'. גם זה ירושלמי שם:

ז הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָר בְּצִידוֹן חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבָה הִיא יוֹתֵר מִצּוֹר שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁאוֹצְרִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַחַמָּרִים בְּצִידוֹן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמְּבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי. גם זה שם בירושלמי:

ח הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל אִם הָיָה תַּגָּר עַכּוּ''ם שֶׁלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. לְפִיכָךְ בָּרִאשׁוֹנָה בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר עַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר דְּמַאי כְּלוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ:

ט אֵי זֶהוּ תַּגָּר זֶה שֶׁהֵבִיא שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אֲבָל אִם הֵבִיא פַּעַם אַחַת אֲפִלּוּ הֵבִיא שָׁלֹשׁ מַשּׂוֹאוֹת בְּבַת אַחַת אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר:

י כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:

יא פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וְשֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְדֻרְמַסְקָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי:

 כסף משנה  (ח-יא) הלוקח מן העכו''ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר. ירושלמי בפ''ד דדמאי: כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי. תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים:

יב לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְהָרֵיחַ אֶלָּא אַחַר הָרֹב כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ מֻתָּר וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ אָסוּר. כֵּיצַד. רַבּוּ בָּעִיר אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּמְּדִינָה וְלֹא רַבּוּ בָּעִיר. בָּהָר וְלֹא רַבּוּ בַּבִּקְעָה. בַּבִּקְעָה וְלֹא בָּהָר. רַבּוּ לַחֶנְוָנִי וְלֹא לְבַעַל הַבַּיִת. לְבַעַל הַבַּיִת וְלֹא לַחֶנְוָנִי. זֶה שֶׁרַבּוּ בּוֹ מֻתָּר. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא רַבּוּ בּוֹ חַיָּב בִּדְמַאי:

יג רַבּוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ בַּשּׁוּק וְנִתְמַעֲטוּ חָזַר הַשּׁוּק לְיָשְׁנוֹ וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּדְמַאי:

 כסף משנה  (יב-יג) לא הלכו חכמים בפירות ח''ל וכו'. תוספתא בסוף מעשרות. ומ''ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו. תוספתא פ''ד דדמאי:

יד וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לִזְרִיעָה אוֹ לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. קֶמַח לְעוֹרוֹת אוֹ לִמְלוּגְמָא אוֹ לִרְטִיָּה. שֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר אוֹ לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. יַיִן לְקִילוֹר. וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ. וְהַמְדֻמָּע. וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַדְּמַאי. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ מְתֻקָּנִין הֵם אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר:

 כסף משנה  ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'. משנה פ''ק דדמאי (משנה ג') ומ''ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור. תוספתא פ''ק. ומ''ש ותוספת הביכורים. משנה בסוף ביכורים (משנה י'):

טו הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ''ם. וְלֹא יַאֲכִילֵם לִבְהֵמָה אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי:

 כסף משנה  הלוקח פירות לאכילה וכו'. פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. ומ''ש לא ימכרם לעכו''ם. תוספתא פרק קמא דדמאי וכב''ה:

טז שֶׁמֶן עָרֵב פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. שֶׁמֶן שֶׁלָּקַח הַסּוֹרֵק לְתִתּוֹ בְּצֶמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בַּצֶּמֶר. אֲבָל שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הָאוֹרֵג לָסוּךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ וְסִיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי. משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'):

יז עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁאַל מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן עַל מַכָּתוֹ אָסוּר בְּוַדַּאי וּמֻתָּר בִּדְמַאי. נָתַן הָעַכּוּ''ם שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִשֶּׁעָמַד מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו:

 כסף משנה  עכו''ם ששאל וכו' עד ואינו חושש. תוספתא פ''ק דדמאי:

יח מִי שֶׁנָּפַל שֶׁמֶן דְּמַאי עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַלּוֹקֵחַ יַיִן לְמֻרְיָס אוֹ לַאֲלוּנְתִּית. אוֹ קִטְנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת טְחִינִין חַיָּב בִּדְמַאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן אוֹ אֲלוּנְתִּית אוֹ שֶׁלָּקַח טְחִינִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרֹבֶת דְּמַאי. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁחַיָּב בִּדְמַאי שֶׁנִּתְעָרֵב כְּגוֹן תַּבְלִין וּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְטַעֲמוֹ נִכָּר אֵינָן בְּטֵלִים וְנִמְצֵאת כָּל הַתַּעֲרוֹבֶת חַיֶּבֶת בִּדְמַאי:

 כסף משנה  הלוקח יין למורייס וכו'. שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. ומ''ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי. בפ''ק דחולין:

יט * כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם. אִם הִתְקִינָן דְּמַאי וְהִפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

 ההראב"ד   כל אלו הפטורין מן הדמאי וכו' עד לא עשה כלום. א''א תמה אני איך בלבל את הענינים ולא תפס לא דרך המשנה ולא דרך התוספתא המשנה אמרה תרם מן הדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום מן הודאי על הדמאי תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ובתוספתא אמרו דמאי שתקנו ודאי ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשר ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ולפי התוספתא הלכה כר''י ולפי המשנה אין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי דברייתא ומסתברא דהלכה כרבי יוסי:

 כסף משנה  כל אלו הפטורים וכו'. חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. ומ''ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: וכתב הראב''ד א''א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי''ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי''ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ''ף וה''ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע''ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב''ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ''ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב''ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע''ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע''ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע''ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב''ד קשה לר''ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה''ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע''ד שהוא עיקר:

כ כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי וְלָקַח וְאֵין יָדוּעַ מִמִּי לָקַח כֵּיצַד מְתַקֵּן. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי:

 כסף משנה  כל העיר מוכרים ודאי וכו'. תוספתא פרק ד' דדמאי:

כא וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טֶבֶל וְאַחַת מְתֻקָּן וְאָבְדָה אַחַת מֵהֶם הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁנִיָּה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד בִּדְמַאי:

הלכות מעשר - פרק ארבעה עשר

א הַלוֹקֵחַ מִן הַסִּיטוֹן וִחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין אֶחָד אֲפִלּוּ מִקֻּפָּה אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּיר אֶת הֶחָבִית שֶׁהִיא הִיא. מִפְּנֵי שֶׁהַסִּיטוֹן לוֹקֵחַ מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה וּמוֹכֵר. וְשֶׁמָּא לָקַח זֶה שֶׁמָּכַר תְּחִלָּה מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁפֵּרוֹתָיו דְּמַאי וְזֶה שֶׁלָּקַח בַּסּוֹף מֵחָבֵר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתֻקָּנִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב. וְאִם אָמַר הַסִּיטוֹן מִשֶּׁל אֶחָד הֵן נֶאֱמָן:

ב הָיָה מוֹכֵר כְּשׁוּת אוֹ יָרָק וְהֵן מְבִיאִין וְצוֹבְרִין לְפָנָיו הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מְעַשֵּׂר מִכָּל כְּשׁוּת וּכְשׁוּת וּמִכָּל אֲגֻדָּה וַאֲגֻדָּה וּמִכָּל תְּמָרָה וּתְמָרָה:

 כסף משנה  (א-ב) הלוקח מן הסיטון וכו' עד נאמן. משנה פרק חמישי דדמאי (משנה ו'): ומה שכתב אע''פ שמכיר את החבית. ירושלמי: היה מוכר כשות וכו'. תוספתא פ''ה דדמאי:

ג הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה. מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָרוֹת. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ:

ד בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרָק בַּשּׁוּק בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹתָיו מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. וּבִזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹת אֲחֵרוֹת אִם לָקַח מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה:

 כסף משנה  (ג-ד) הלוקח מבעל הבית וכו' עד לא יעשר מזה על זה. משנה ז' פרק חמישי דדמאי:

ה הַלּוֹקֵחַ פַּת מִן הַנַּחְתּוֹם לֹא יְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד וְשֶׁל הַיּוֹם מִשֶּׁל אַחֵר:

ו הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן דְּפוּסִין הַרְבֵּה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. שֶׁהַנַּחְתּוֹם שֶׁמּוֹכֵר לַמַּנְפּוֹל עוֹשֶׂה עִסָּתוֹ דְּפוּסִין הַרְבֵּה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס. שֶׁהַמַּנְפּוֹל לוֹקֵחַ מִשְּׁנֵי נַחְתּוֹמִין:

 כסף משנה  (ה-ו) הלוקח פת וכו' עד משני נחתומין. משנה שם (פ"ה מ"ב) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מטפוסין הרבה דברי רבי מאיר רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש משל אחד ושל היום משל אחר וכו'. הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל מודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד ופירש רבינו ר' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו אין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכתב עוד מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר וכו' ורבי מאיר אומר שהנחתום יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל x הפלטר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים וע''כ מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם. ופירוש מנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק xx שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כר' יהודה עכ''ל. וצ''ל דהא דשרי רבי יהודה בלוקח מן הפלטר לעשר מאחד על הכל משום דמחד נחתום זבין היינו בשכולם משל אמש או משל היום אבל אם קצתו משל אמש וקצתו משל היום לא דלא עדיף מנחתום גופיה:

ז תִּשְׁעָה מַנְפּוֹלִין שֶׁלָּקְחוּ מֵעֲשָׂרָה נַחְתּוֹמִין הוֹאִיל וְאֶחָד מֵהֶן לָקַח מִשְּׁנַיִם כָּל הַלּוֹקֵחַ מֵאֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס:

 כסף משנה  תשעה מנפולין שלקחו מעשרה וכו'. ירושלמי שם:

ח הַלּוֹקֵחַ מִן הֶעָנִי וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְּרוּסוֹת פַּת אוֹ פִּלְחֵי דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וּבִתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת בּוֹלֵל הַכּל וּמְעַשֵּׂר. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה. אֲבָל בְּמֻעֶטֶת מְעַשֵּׂר מִכָּל מַתָּנָה וּמַתָּנָה:

 כסף משנה  הלוקח מן העני וכו' עד מכל מתנה ומתנה. משנה שם פרק חמישי (משנה ה') ופירש רבינו בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שזה הנותן נתן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו x המעשר ונאמר שעכ''פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי [ואם] היתה מתנה מועטת נחשוב עליו שהוא כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ורבינו שמשון xx פירש בולל דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והם נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסת פת ופלחי דבילה אין נבללין ואתי להפריש מן הפטור על החיוב בזמן שמתנה מרובה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אז מועלת בילה אבל בזמן שהמתנה מועטת כלומר שמתנה אחד מעוטה מחבירתה לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי:

ט שָׁחַק אֶת הַפַּת וַעֲשָׂאָהּ פֵּרוּרִין וְאֶת הַגְּרוֹגָרוֹת וַעֲשָׂאָן דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל:

י פּוֹעֲלִים אוֹ אוֹרְחִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְהוֹתִירוּ פְּרוּסוֹת מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַעשֵׂר בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

 כסף משנה  (ט-י) שחק את הפת ועשאה וכו'. תוספתא שם: פועלים או אורחים וכו'. גם זה שם בתוספתא: סליקו להו הלכות מעשר

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי

יֵשׁ בִּכְלָלָן תֵשַׁע מִצְוֹת. שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְשֵׁשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. ב) שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דָּמָיו בִּשְׁאָר צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם חוּץ מַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה. ג) שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ בְּטֻמְאָה. ד) שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ בַּאֲנִינוּת. ה) שֶׁלֹּא לֶאֱכל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דָּגָן חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. ו) שֶׁלֹּא לֶאֱכל מַעֲשַׂר תִּירוֹשׁ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. ז) שֶׁלֹּא לֶאֱכל מַעֲשַׂר יִצְהָר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. ח) לִהְיוֹת נֶטַע רְבָעִי כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ וְדִינוֹ לְהֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם לִבְעָלָיו כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְכָל דָּבָר. ט) לְהִתְוַדּוֹת וִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק ראשון

א אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בְּכָל שָׁנָה מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ'. וּבְשָׁנָה שְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי חֵלֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אחר שמפרישין וכו' ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו'. פירקא קמא דראש השנה עלה י''ב: ומ''ש כמו שביארנו. הוא בפרק ששי ממתנות עניים:

ב בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר תְּבוּאוֹת וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. וּבְט''ו בִּשְׁבָט הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר הָאִילָנוֹת. כֵּיצַד. תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בַּשְּׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשַׂר עָנִי. וְכֵן פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ אַחַר כֵּן בְּסוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל רְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בִּרְבִיעִית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:

 כסף משנה  באחד בתשרי הוא ר''ה וכו'. משנה שם: ומה שכתב ובט''ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. ג''ז שם במשנה:

ג * וְהֶחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּרוֹתֵיהֶן קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. הוֹאִיל וּמִתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּחָרוּבֵי צַלְמוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין רְאוּיִין לְמַאֲכַל רֹב הָאָדָם. וְהֵן הֵן שֶׁמִּתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁאָר הֶחָרוּבִין יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן:

 ההראב"ד   והחרובין אע''פ שחנטו פירותיהן וכו' עד שהן כשאר פירות האילן. א''א אין סברתו נכונה שלא חילקו בגמרא דר''ה אלא בין מעשר לשביעית אבל בין פירות לפירות לא חלקו ואם כדבריו מה ענין בנות שוח אצל חרובי שיטה וצלמונה שהן פסולת מינן ועוד אני אומר דחרובי שיטה וצלמונה פטורין הן לגמרי אבל כל פירות האילן מדבריהם חוץ מתירוש ויצהר וכשאמרו בגמרא אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן הוא הדין לכל פירות האילן שהן מדרבנן אלא הכי קאמר ליה כיון שמעשר האילן מדרבנן אם נהגו שלא כדין לא מיחו בידם והטעם שנהגו בחרובין אחר לקיטה ולא נהגו בשאר אילנות אפשר מפני שרוב העולם אין רצין אחריהם כשאר פירות ומניחין אותן באילן הרבה לפיכך לא נחשבו בעיניהם עד שעת לקיטה מ''מ לא היה אלא מנהג והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג והולכין אחר חנטה:

 כסף משנה  והחרובין אע''פ שחנטו פירותיהם וכו'. שם עלה ט''ו ע''ב ת''ר אילן שחנטו פירותיו וכו' עד אם קיבלה אם לא קיבלה: ומ''ש רבינו יראה לי שאין הדברים אמורים וכו': כתב הראב''ד אין סברתו נכונה וכו'. וי''ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ''ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר''פ כיצד מברכין (דף ל"ו) ה''א ה''מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י''ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ''ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו' כלומר דאיכא מ''ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו' טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו' בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר''ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה''ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו' שאע''פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה:

ד הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמַר בַּשְּׁנִיָּה מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. וְאִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 כסף משנה  הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו':

ה * וְכֵן הָאֶתְרוֹג בִּלְבַד מִשְּׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן הֲרֵי הוּא כְּיָרָק וְהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בַּשְּׁלִישִׁית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. נִלְקַט בָּרְבִיעִית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 ההראב"ד   וכן האתרוג בלבד וכו' עד חייבת במעשרות. א''א כמה דבריו מבולבלים ומקולקלים ומשובשים והוא תופס דברי רבי יוחנן ור''ש בן לקיש דאמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית לעולם ששית וחייבים עליה משום טבל ופטורה מן הביעור ואם כן היינו אחר חנטה לשביעית מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני אזלינן בתר לקיטה כר''י:

 כסף משנה  וכן האתרוג בלבד וכו'. משנה פרק שני דבכורים (משנה ו') וכרבן גמליאל ואיתיה בפ''ק דר''ה (דף ג' וי"ד):

ו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּזַיִת וְנַעֲשֵׂית כְּכִכָּר חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  ואע''פ שהולכין אחר לקיטתו וכו'. פ''ק דר''ה עלה ט''ו וכרבי יוחנן: כתב הראב''ד כמה דבריו מבולבלים וכו'. טעמו לומר שהוא ז''ל מפרש דע''כ לא אמרו ר''י ור''ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר' יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי' רש''י למעשר לענין שניה נכנסת לג' או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר''י ור''ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו:

ז * הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי אִילָן וְחֻמְרֵי זְרָעִים. שֶׁאִם הָיוּ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁלִישִׁית וְנִלְקְטוּ קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר אַחֵר וּפוֹדֵהוּ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדֵהוּ נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְאוֹכֵל פִּדְיוֹנוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי:

 ההראב"ד   האביונות וכו'. א''א שנה המחבר הזה כב''ש שעושין אותו ספק דאילו לב''ה אילן גמור הוא ואמרינן בברכות דאפילו בח''ל (לא) עבדינן כוותייהו:

 כסף משנה  האביונות של צלף וכו'. ירושלמי ספ''ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו': כתב הראב''ד שנה זה המחבר כב''ש וכו'. טעמו מדגרסינן בר''פ כיצד מברכין (דף ל"ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו' עד וב''ש במקום ב''ה אינה משנה וכיון דלב''ה אינו כלאים בכרם ה''ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ''ש ומ''ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב''ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב''ה אתי דאע''ג דס''ל דהוי כאילן ה''מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד:

ח * הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין הוֹלְכִין בָּהֶן אֶלָּא אַחַר גְּמַר הַפְּרִי וּמִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. וְכֵן פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמִקְצָתוֹ לְאַחֲרָיו צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְתוֹרֵם וּמְעַשֵּׂר מִן הַכּל כְּאֶחָד שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר הַפְּרִי:

 ההראב"ד   האורז וכו' וכן פול המצרי וכו'. א''א אם הכל הולך אחר גמר הפרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו דהא ק''ל דאין בילה אלא ליין ושמן:

 כסף משנה  האורז והדוחן וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף י"ג ע"ב) תנן התם האורז והדוחן וכו' ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי: ומ''ש וכן פול המצרי אע''פ שמקצתו השריש וכו'. שם פסק שמואל הלכה כר''ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב''ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו'. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה''ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר''ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר''ה ומקצתו לאחר ר''ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש''י וכי אמר שמואל הלכה כר''ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר''ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר''ה עכ''ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב''ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה''ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש''י. וי''ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע''פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר''ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ''מ שותא דמרן הראב''ד ז''ל לא ידענא דסיים בה דהא קי''ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ''ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י''ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת''ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי''ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו:

ט הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר. מָנַע מֵהֶם פָּחוֹת מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ לִיבַשׁ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:

 כסף משנה  הבצלים הסריסים וכו'. משנה פרק שני דשביעית (משנה ט') וכחכמים. ומ''ש אע''פ שהתחילו ליבש וכו':

י * פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. זְרָעוֹ לְיָרָק מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זַרְעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אוֹ שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ. לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. * וְהוּא שֶׁלִּקֵּט מִמֶּנּוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם לִקֵּט מִמֶּנּוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. * זְרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק הוֹלְכִין אַחַר מַחֲשַׁבְתּוֹ. זְרָעוֹ לְיָרָק וְחִשֵּׁב עָלָיו לְזָרַע אֵין מַחֲשֶׁבֶת זֶרַע חָלָה עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן מָנַע מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. וְהוּא שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה * אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֶלָּא לְאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְנַע מִלֶּאֱרוֹת מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. זַרְעוֹ לְזֶרַע וְעָשָׂה כֻּלּוֹ קַצָּצִין גְּמוּרִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. מִקְצָתוֹ עָשָׂה קַצָּצִין גְּמוּרִין וּמִקְצָתוֹ לֹא עָשָׂה. זֶה שֶׁאָמְרוּ צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְנִמְצָא מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ:

 ההראב"ד   פול המצרי וכו'. א''א והוא שליקט לפני ר''ה וכמה אני תמה על זה המחבר שסבר להורות מתוך התוספתא ומן הירושלמי ולא עלתה בידו כי אין התוספתא והירושל' אצלינו מתוקנים כל צרכן ולא מספיקים כל הצורך והנה פול המצרי שהאריכו בו הרבה ולא הספיקו אמרו דאם הביא שליש לפני ר''ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר ירקו מהו פטור אי לא זרעו לירק מתעשר להבא זרעו מהו פטור או לא לפי שמצינו במשנה שאמר כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ובתוספתא אמרו השבת שזרעה לזרע ירקה פטור ועל פול המצרי לא שמענו ומי יורה דעה ומי יבין שמועה אף כי מצא ספרים משובשים איך יורה ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא שאם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו כשעת לקיטתו: והוא שליקט ממנו לפני ר''ה. א''א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש ודבריו איך יהיו מתוקנים שאם לא הביא שליש לפני ר''ה אינו מתעשר לשעבר שהרי פסק שמואל הלכה שהולכים בו אחר גמר פרי והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע והיה לו לומר מתעשר להבא ואם ליקט ממנו אחר ר''ה בין זרעו בין ירקו מתעשר להבא כך היה לו לומר: זרעו לזרע וכו' עד שלש אריות. א''א לא ידענו מהו אריות והוא שהוציאו מן אורה וסלו והוא ענין לקיטה ואין במשנה אלא עונות ובירושלמי מורביות ובתוספתא מריעות וכולן אינן אלא מניעת השקאה מהם ודוקא בשל בעל אבל בשל שקיא שלשים יום והעונות האמורות כאן לא עונה של יום ושל לילה אלא כעונה של זקינה שהפסיקה ראיותיה שהיא לפי מה שהיתה רגילה וכן זה העונה לפי מה שהיה רגיל להשקות: אבל אם לא הביא וכו' עד אף ע''פ שלא נמנע. א''א נראה לי שהוא שבוש והיה ראוי להיות אע''פ שנמנעו והטעם שאין מחשבת זרע חלה על מחשבת ירק שיהיה מתעשר זרע וירק אלא בשני דברים שהביאו שליש לפני ר''ה ושימנע ממנו מים שלשים יום שהם גידול הירק וכשמנע נראה כי דעת שלימה היתה לו לזרע ואז תחול עליו המחשבה ויעשר משניהם נראה מכאן דסתמו לירק קאי. ומה שכתב בסוף זרעו לזרע ועשה כולו קצצים גמורים וכו' אמת הוא כך מצא בירושלמי ולא ביאר שם כהוגן ובתוספתא נראה שלא בא אלא על דברי רשב''ג שאמר שאין הולכין לזורע לשעבר לא אפילו בתרמיל ולא אפילו בשליש אלא בקצצים גמורים כי אז נחשבו לשעבר ומי הוא שיאמוד עליהם אלא בדברים פשוטים וזה המחבר היה לו לומר זרעו לזרע וירק ואז יבא כהוגן לדעת רשב''ג וכל זה תמצא בשביעית ירושלמי פרק שני ובתוספתא דשביעית פרק שני ושם יבחנו דבריו:

 כסף משנה  פול המצרי שהביא שליש לפני ר''ה וכו' עשה קצצין גמורין וכו' עד ומירקו על זרעו. פירוש קצצין גמורין כתב הר''י קורקוס ז''ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו: כתב הראב''ד פול המצרי שהביא שליש וכו'. א''א והוא שליקט לפני ר''ה וכו'. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע''פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ''ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ''ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ''ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז''ל: כתב עוד הראב''ד והוא שליקט ממנו לפני ר''ה א''א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו' וי''ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ''ק דר''ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם. ועל מ''ש רבינו שלש אריות וכו' כתב הראב''ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות. ועל מ''ש רבינו אם לא הביאו וכו' עד אע''פ שלא נמנעו. כתב הראב''ד נ''ל שהוא שבוש וכו' ולע''ד נראה דאין כאן שיבוש וה''ק הא דבעינן שימנע ממנו ג' אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר''ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג' אריות. ומ''ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו' הוא ע''פ גירסתו ופירושו. ומ''ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו' י''ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא:

יא * פֵּרוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת שְׁלִישִׁית. אוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁית בִּרְבִיעִית. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַכּל. אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי חָמוּר שֶׁהֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ וּמַעֲשַׂר עָנִי חֹל. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהֵן סָפֵק אִם פֵּרוֹת שְׁנִיָּה הֵם אוֹ פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 ההראב"ד   פירות שנה שנייה וכו' עד ומעשר עני חול. א''א ולמה לא יפריש מעשר עני והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו ומצינו לרבי עקיבא על ספיקו עישר שני עישורים מעשר שני ומעשר עני ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי פרק חמישי ממעשר שני ירושלמי:

 כסף משנה  פירות שנה שנייה וכו'. משנה פ''ב דמכשירין (משנה י"א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ''ע וכו' כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ''ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני: וכתב הראב''ד ולמה לא יפריש מ''ע וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים ור''ש פירש כהראב''ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר''ע דפ''ק דעירובין ופרק קמא דר''ה. ועל מ''ש הראב''ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר''י קורקוס ז''ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר''א והר''ש ה''ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ''ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר''א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ''ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ''ק דר''ה דר''ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם: וכן פירות שהם ספק וכו'. נלמד ממה שקדם בסמוך:

יב כָּל הַפְּטוּר מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן פָּטוּר מִן הַשֵּׁנִי וּמִן הֶעָנִי. וְכָל שֶׁחַיָּב בְּרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁנֵיהֶם. וְכָל הַתּוֹרֵם מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכָל שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם אֵינוֹ מוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה. כָּל מִי שֶׁאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשֵּׂר מַעֲשֵׂר זֶה הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר. וְכָל מִי שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם הוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה אֵינוֹ מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  כל הפטור ממעשר ראשון וכו':

יג פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ לַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן קוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי. אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי אוֹ אֶת מַעֲשַׂר עָנִי:

 כסף משנה  פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו'. ירושל' דמעשרות פ''ב:

יד * מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כִּבְכוֹר בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ לֹא חִיְּבוּ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא. * וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבְמִצְרַיִם פּוֹדִין אוֹתוֹ וּמְבִיאִין דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר עָנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִים עֲלֵיהֶם:

 ההראב"ד   מעשר שני הואיל והוא טעון הבאת מקום כו' עד מעשר שני בסוריא. א''א אין הטעם הזה מספיק דר''ע הוא דס''ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל לקדש מיהא קדוש והכי איתא בבכורות פ''ב ונ''ל מה שאמרו שאין מעשר שני בסוריא מן התורה קאמר ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נטע רבעי: ויראה לי שמע''ש וכו' עד סומכין עליהן. א''א אלו דברי רוח:

 כסף משנה  מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו' לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא. בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ג) לימא מתניתין דלא כר''ע דתניא ר''ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח''ל לארץ (בזמן שב"ה קיים) ויקריבנו ת''ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו' אפילו תימא ר''ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ''ג דתמורה (דף כ"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע''ג דלגבי הבאה מח''ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר''ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו' ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח''ל דאילו מן התורה אין מעשר בח''ל וז''ש לפיכך לא חייבו וכו' כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ''מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ''ל ביאור דברי רבינו עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל: כתב הראב''ד אין הטעם הזה מספיק וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל אפשר שאעפ''כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי''ל דאין מביאין אותו מח''ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א''י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע''ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ''ה דמעשר שני גם פ''ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ''ל:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שני

א מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לְפָנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם' וְגוֹ'. וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

 כסף משנה  מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים. משנה בסוף זבחים (דף קי"ב:) ובפרק אלו הן הלוקין. ומה שכתב ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית וכו' מפי השמועה למדו וכו'. פ' אלו הן הלוקין (דף י"ט). כתב סמ''ג על מ''ש רבינו אף מע''ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמה''ז לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע''כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה x שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי:

ב מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁפּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בְּשָׁוְיוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי הַבַּיִת. * וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאִם רָצָה לִפְדּוֹת שְׁוֵה מָנֶה בִּפְרוּטָה לְכַתְּחִלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה פּוֹדֶה. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַקֹּדֶשׁ. וּמַשְׁלִיךְ הַפְּרוּטָה לַיָּם הַגָּדוֹל:

 ההראב"ד   והורו הגאונים וכו'. וכן אם חילל מעשר וכו' עד בהלכות איסורי מאכלות. א''א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה''ז פירות על פירות אלא במעשר שני של ח''ל שעשאו כדמאי:

 כסף משנה  מדת חסידות שפודין מעשר שני וכו' והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה וכו'. דין ההקדש פרק המקדיש ופרק הזהב: ועל מ''ש ומשליך הפרוטה לים הגדול. כתב סמ''ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה:

ג וְכֵן אִם חִלֵּל מַעֲשֵׂר שְׁוֵה מָנֶה עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת הֲרֵי זֶה מְחֻלָּל. וְשׂוֹרֵף אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁחִלֵּל עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. כְּפִדְיוֹן נֶטַע רְבָעִי בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

 כסף משנה  ועל מ''ש רבינו וכן אם חילל מע''ש שוה מנה על ש''פ מפירות אחרות. כתב הראב''ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ''ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ''מ מה שכתב הראב''ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה:

ד כְּשֵׁם שֶׁאֵין אוֹכְלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם כָּךְ אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שָׁם. וְאֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ. וְאִם נִכְנַס בִּירוּשָׁלַיִם אַף בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וּמַנִּיחִים אוֹתוֹ שָׁם עַד שֶׁיֵּרָקֵב וְכֵן אִם עָבַר וְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּרָקֵב. לְפִיכָךְ אֵין מַפְרִישִׁים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מוֹצִיאִין אֶת הַפֵּרוֹת בְּטִבְלָן חוּץ לָעִיר וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שָׁם וּפוֹדֵהוּ. וְאִם הִפְרִישׁוּ שָׁם בַּזְּמַן הַזֶּה יֵרָקֵב:

 כסף משנה  כשם שאין אוכלים מעשר שני וכו' עד לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה. תוספתא פ''ג דמעשר שני ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם היינו דוקא במעשר שלא נטמא אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים כמו שכתב לקמן בסמוך ובפ''ג ומתניתין היא בפ''ב דמעשר שני. וכתב הטור מעשר שני בזה''ז מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי פרק שלישי דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה. ומה שכתב רבינו מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו. שם אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן וריב''ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקן חוץ לחומה ופודים אותן שם:

ה כָּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ שֶׁשָּׁתָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית יַיִן חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' וְגוֹ'. וְלוֹקֶה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם אָכַל שְׁלָשְׁתָּן חוּץ לַחוֹמָה לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְנֶאֱמַר לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְגוֹ' לָמָּה פְּרָטָן וְלֹא אָמַר לֹא תֹאכְלֵם בִּשְׁעָרֶיךָ לְחַיֵּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  כל האוכל כזית מעשר שני וכו' לוקה כו'. משנה פ' אלו הן הלוקין (דף י"ג): ומ''ש ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו'. שם ופ''ק דכריתות:

ו אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ אַחַר שֶׁנִּכְנַס לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ' וְגוֹ' (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ'. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ בַּחוּץ לוֹקֶה. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  אינו לוקה מן התורה וכו'. פרק אלו הן הלוקין (דף י"ט:) א''ר אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבים עליו משיראה פני החומה מ''ט דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך (וקודם מימרא זו איתא התם) אמר רב ביבי אמר רב אסי מניין למע''ש טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת סמוך לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו והקשו התוספות א''כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה למה הוזקק לפדות לעולם מע''ש ותירצו דאע''ג דליכא לאו מ''מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה וזהו מכת מרדות שכתב רבינו:

ז מִקְצָת מַעֲשֵׂר בִּפְנִים וּמִקְצָתוֹ מִבַּחוּץ הָאוֹכֵל מִזֶּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנַס מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאוֹכֵל בַּחוּץ מִזֶּה שֶׁנִּכְנַס לוֹקֶה:

 כסף משנה  מקצת מעשר בפנים וכו'. שם לענין בכורים וילפינן מינה למעשר שני:

ח  אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כד) 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם' בְּרִחוּק מָקוֹם הוּא נִפְדֶּה וְאֵינוֹ נִפְדֶּה בְּקֵרוּב מָקוֹם. הָיָה הוּא בִּפְנִים וּמַשָּׂאוֹ בַּחוּץ אֲפִלּוּ הָיָה אוֹחֵז אוֹתוֹ בְּקָנֶה הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס הַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִפְדּוֹתוֹ שָׁם בְּצַד הַחוֹמָה:

 כסף משנה  אין פודין מעשר שני בירושלים. במשנה פרק כיצד צולין (דף ע"ה): ומ''ש אא''כ נטמא וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ט:) אר''א מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת''ל כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה: ומ''ש היה הוא בפנים וכו'. שם בעיא ופשטוה מדכתיב כי ירחק ממך המקום ממילואך פי' מלואך משאך ומפרש דה''ק אפילו לא יהיה המקום רחוק אלא משאך ה''ז נפדה: ומ''ש אפילו היה אוחז אותו בקנה וכו'. שם בעי' עלתה בתיקו ואמרינן בתר הכי (דף כ') רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא ונראה שרבינו מפרש דהיינו לומר דהא דדייקנא הא בגבולין לוקה ג' בדעייליה ואפקיה ואקשינן א''ה מאי למימרא איצטריך כגון דכי אפקיה נקיט ליה בקניא וקמ''ל דדינו כאילו אפקיה לגמרי וה''ה לרב פפא דהוי כאילו לא נכנס כלל ורש''י פי' בהיפך:

ט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ שֶׁל דְּמַאי אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם שֶׁכְּבָר קְלָטוּהוּ מְחִצּוֹת. וְכֵן פֵּרוֹת הַנִּלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ'. עָבַר וְהוֹצִיאָן אוֹ שֶׁיָּצְאוּ בִּשְׁגָגָה יַחְזְרוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וּקְלִיטַת מְחִצּוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם מְחִצּוֹת קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ. אֲבָל מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין:

 כסף משנה  מעשר שני שנכנס לירושלים. משנה פ''ג דמ''ש וכת''ק (משנה ה'): ומ''ש אפילו של דמאי וכו'. יש לתמוה דהא תני בפ''ק דדמאי הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ויוצא ורבינו עצמו כתב לקמן בסמוך וכן פירות דמאי אע''פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים פודין מע''ש שלהם בחוץ. ומצאתי בפ''ג דמעשר שני ירושלמי (הלכה ד') על משנת פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע''ש שלהם ויאכל בירושלים א''ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה פירוש הא דמאי עצמו מעשר שני של דמאי ונראה שעל זה סמך רבינו ומפרש דההיא דנכנס לירושלים ויוצא דוקא בפירות הטבולים לדמאי. ומ''ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר וכו'. הכי משמע בפרק הזהב עלה נ''ג: עבר והוציאן או שיצאו וכו' עד ואסור להוציאו. שם ואע''פ שמה שאמרו שם שאע''פ שאין שוה פרוטה קלטוה מחיצות משמע שאין בו ממש כתב רבינו אין בחומשו וכו' משום דהתם תניא ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דהיינו אין בחומשו שוה פרוטה וסובר רבינו דה''ה לענין קליטת מחיצות. ומ''ש אבל מעות מעשר שני נכנסים ויוצאים משנה פ''ג דמע''ש:

י פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם. אֶלָּא יַחֲזֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ נִפְדֶּה בַּחוּץ. אֲפִלּוּ עָשָׂה כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁיָּצְאוּ עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יַחְזְרוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. חֹמֶר הוּא בִּמְחִצּוֹת יְרוּשָׁלַיִם הוֹאִיל וְקָלְטוּ קָלְטוּ:

 כסף משנה  פירות שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה ו' פרק ג' דמעשר שני וכת''ק. ומ''ש אפי' עשה כל הפירות האלו מעשר שני וכו'. ומ''ש חומר הוא וכו' אעיקרא דמילתא קאי:

יא פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ. כְּגוֹן סַלֵּי עֲנָבִים לְגַת וְסַלֵּי תְּאֵנִים בְּמֻקְצֶה. מֻתָּר לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם בַּחוּץ. וְכֵן פֵּרוֹת דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְיָצְאוּ פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן בַּחוּץ:

 כסף משנה  פירות שלא נגמרה וכו'. משנה שם פ''ג דמעשר שני וכב''ה. ומה שכתב וכן פירות דמאי וכו'. שם במשנה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכבר נתבאר בסמוך:

יב פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּפְדָאָן אִם נִטְמְאוּ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה אָסוּר לְהוֹצִיאָן. אֶלָּא יֵאָכְלוּ בִּפְנִים מִפְּנֵי שֶׁוְּלַד הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם נִטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ בַּחוּץ וַאֲפִלּוּ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי אֵלּוּ נִפְדִּין וְנֶאֱכָלִין בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  פירות מעשר שני שנטמאו וכו'. שם (מ"ט) וכב''ה וכדפריש בר קפרא בירושלמי:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִכְנִיסָן עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּתְפְּשֵׂם הַמְּחִצּוֹת. אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה הוֹאִיל וְנִכְנַס הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה [שֶׁאֵין וָלָד מְטַמֵּא שֵׁנִי מִן הַתּוֹרָה] וּכְבָר קְלָטוּהוּ מְחִצּוֹת וְאֵינוֹ יוֹצֵא:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשהכניסם על מנת שלא תתפשם המחיצות וכו'. ג''ז שם בירושלמי:

יד * תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מֻתָּר לְאָכְלָהּ צִמְחוֹנִין שֶׁכָּךְ הִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה. וְכֵן כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִין. * וְאִם עָשָׂה מֵהֶם עִסָּה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁאֵינָן בִּכְלַל הַפֵּרוֹת. וְאִם נִטְמְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם יִפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בַּחוּץ:

 ההראב"ד   תלתן של מע''ש מותר לאכלה צמחונין. א''א כמדומה לי שהטעהו הירושלמי שאמר בגמרא כיני מתניתא מותר לאכול צמחונין ואני אומר שלא באו להוציא המשנה מפשוטה אבל אמרו שבאכילת צמחונין אין בו הפסד אוכלים אע''פ שיש בהם שבח אכילה טוב מזה לאכלן מלילות או ע''י תבשיל או ע''י עיסה אעפ''כ כיון שנאכלות כעין צמחין רכין יאכלו כן ולא בעינן שיטמאו וכן בכרשינין וזה חומר במע''ש מבתרומה ונ''ל הטעם שאלו רוב מאכלן לבהמה ואם יטמאו שמא יפדה אותן לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה: ואם עשה כו' ולהוציאה. א''א מפורש בירושלמי [שאינו] מותר להוציאם לאכלם לחוץ אלא מוציאם לעשות מהן עיסה ולחזור וקל הוא שהקילו בכרשינין:

 כסף משנה  תלתן של מעשר שני וכו'. משנה שם פ''ב (מ"ג) תלתן של מע''ש יאכל צמחונין ובירושלמי כיני מתניתין מותר להאכל צמחונין. ומה שכתב וכן כרשיני מעשר וכו' עד ויאכלו בחוץ. משנה ד' שם וכחכמים. כתב הראב''ד כמדומה לי שהטעהו הירושלמי וכו'. טעמו משום דמדברי רבינו נראה שבאו להקל לומר שמותר לאכלה צמחונים ואין זה פשט המשנה שבמשנה באו לומר חומר שיש במעשר שני יותר מבתרומה ואם כן פירוש יאכל צמחונין היינו לומר עכ''פ יאכלו צמחונים ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הראב''ד ופה חזר בו מפני הירושלמי שפשטו כדברי רבינו פה ואין זה הוצאת המשנה מפשטה דתאכל צמחונין שפיר משתמע מותר שתאכל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו ליאכל וכמו שפירש רש''י ומה שנשנה שם לענין שיש חומר במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין היא אלא לענין שאר דברים שנשנו שם באותה משנה. ועל מ''ש רבינו ואם עשה מהם עיסה וכו' כתב הראב''ד מפורש בירושלמי וכו'. שם אמתניתין דקתני כרשיני מעשר שני נכנסים לירושלים ויוצאים אמרינן קל הוא שהקילו בכרשינין ובלבד בעיסה של כרשינין ע''כ ומשמע להראב''ד דהיינו לומר שאינו רשאי להוציאם לאכלם חוץ לירושלים אלא שמוציאם לעשות מהם עיסה ולחזור ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו לומר שאם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת ליכנס לירושלים ולהוציאה. ומכל מקום נראה דגם לרבינו לא יאכלנ' חוץ לירושלים ונראה לי שהטעם שהקילו בעיסה מפני שהכרשינין עצמם נאכלים לאדם על ידי הדחק והעיסה מהם אינה נאכלת אלא יותר בדוחק:

טו אִילָן שֶׁעוֹמֵד לְפָנִים מִן הַחוֹמָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַחוֹמָה אֵין אוֹכְלִין תַּחַת נוֹפוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס תַּחַת נוֹפוֹ אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  אילן שעומד לפנים מן כו'. כך היא הגירסא נכונה כגירסת רבינו לפנינו והדין משנה שם (פ"ג מ"ז) אילן שעומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובס''פ אלו הן הגולין (מכות דף י"ב) רמי האי מתניתין אמתניתין דספ''ג דמעשרות דקתני בירושלים הכל הולך אחר הנוף ומשני הא רבי יהודה הא רבנן ואמרינן דלרבי יהודה באילן הלך אחר נופו לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה והיה נראה שע''פ זה פסק רבינו כן אבל קשה אמאי שבק רבנן ופסק כר''י ועוד למה השמיט דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולכן נראה שרבינו סמך על מאי דאיתא התם בתר הכי רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ונ''ל שרבינו מפרש דרב אשי אתא לשנויי דלא ליקשו הני משניות אהדדי דתרוייהו כרבנן ומתניתין דקתני דבירושלים הולך אחר הנוף היינו להחמיר ולומר שאם נופו נוטה חוץ לחומה כיון שנכנס תחת נופו דינו כנכנס לפנים לענין שאין פודין אותו ומתניתין דקתני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ היינו לענין שאין אוכלים שם ופסק כרב אשי דבתרא הוא ועוד דמסתבר טעמיה:

טז בָּתִּים שֶׁבְּצַד הַחוֹמָה שֶׁפִּתְחֵיהֶם לְפָנִים מִן הַחוֹמָה וַחֲלָלָן לְחוּץ. מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וּלְפָנִים כִּלְפָנִים לְכָל דָּבָר וּמִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ אֵין אוֹכְלִים שָׁם וְאֵין פּוֹדִין שָׁם לְהַחֲמִיר. הָיָה חֲלָלָן לְפָנִים וּפִתְחֵיהֶם לַחוּץ. מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ כְּלַחוּץ פּוֹדִין בּוֹ וְאֵין אוֹכְלִין. וּמִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים אֵין אוֹכְלִין שָׁם וְאֵין פּוֹדִין לְהַחֲמִיר. וְהַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַחוֹמָה כִּלְפָנִים:

 כסף משנה  בתים שבצד החומה וכו'. שם במשנה בתי הבדים שפתחיהם בפנים וחללן לחוץ או שפתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים וב''ה אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובירושלמי (הלכה ד:) אמר רבי אלעזר לחומרין ר' יוסי בעי מהו לחומרין אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין שוחטין שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ x פתחיהם לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מכנגד החומה ולפנים אין שוחטים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ ומדברי רבינו נראה שאין נוסחא זו בירושלמי מכוונת ויש בה טעות סופר וק''ל: והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (דף פ"ה:) ובגמרא (דף פ"ו) מותיב לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו דראש החומה דומה לגגין ועליות ומשני משכחת לה בבר שורא ופירש רש''י בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה עכ''ל וצריך טעם למה השמיטו רבינו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שלישי

א הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא'. בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָמֵא וְהָאוֹכֵל טָהוֹר. בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָהוֹר וְהָאוֹכֵל טָמֵא. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה. שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ בְּטֻמְאָה אֶלָּא בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֻמְאָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא. בפרק הערל (דף ע"ג): ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג''כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ''ל:

ב וַאֲפִלּוּ לְהַדְלִיק [בּוֹ] אֶת הַנֵּר אַחַר שֶׁנִּטְמָא אָסוּר עַד שֶׁיִּפָּדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא':

ג כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם פּוֹדִין וְיֵאָכֵל. וְאוֹכְלִין אֶת דָּמָיו בְּטָהֳרָה בְּתוֹרַת פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן כְּשֶׁהֵן טֶבֶל מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה וּפוֹדֵהוּ:

 כסף משנה  (ב-ג) ומ''ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'. בפרק הערל (דף ע"ג): כבר ביארנו. בפרק ב'. ומ''ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו' כמו שיתבאר בפרק רביעי. ומ''ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו':

ד  הֶעָרֵל כְּטָמֵא וְאִם אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת תְּרוּמָה. שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כז-ל) 'קֹדֶשׁ לַה''. וְטָמֵא שֶׁטָּבַל אוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ:

 כסף משנה  הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'. בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': וטמא שטבל אוכל וכו'. משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים:

ה הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ'. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם אֲכִילָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בַּחוּץ בַּאֲנִינוּת. אוֹ שֶׁאֲכָלוֹ בִּפְנִים בַּאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'. בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק''ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב''ן. ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות. לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות:

ו אֵיזֶהוּ אוֹנֵן זֶה הַמִּתְאַבֵּל עַל אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וּבְיוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִן הַתּוֹרָה וּבַלַּיְלָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יט) 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה''. הַיּוֹם אָסוּר וְלַיְלָה מֻתָּר. נִשְׁתַּהָה הַמֵּת יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר. כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה עַד יוֹם הַקְּבוּרָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן. וְאֵין יוֹם הַקְּבוּרָה תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ:

 כסף משנה  איזהו אונן וכו'. בפ' טבול יום עלה ק''א וכחכמים:

ז  וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַקָּדָשִׁים כֻּלָּן אִם אֲכָלָן בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה. וּבַאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ולא מעשר שני בלבד וכו'. פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ"ב):

ח אֵין נוֹתְנִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַם הָאָרֶץ וְלֹא פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר וְלֹא מְעוֹת מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וּמֻתָּר לֶאֱכל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּאֲנִינוּת וְלִתְּנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּנֶגְדּוֹ. * אֵין מַפְקִידִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲפִלּוּ אֵצֶל חָבֵר שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר תַּחַת יַד בְּנוֹ עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מַפְקִידִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵצֶל עַם הָאָרֶץ:

 ההראב"ד   אין מפקידין מעשר וכו' עד אצל עם הארץ. א''א לא מצאתי דבר זה בשום מקום ואין שום סמך לדבר ואם הוא כלום אין לו ריח וטעם אלא במעות של מעשר שני שלא יפקיד אותם פקדון ארוך שיטמין אותן שמא ימות ולא יצוה ובניו יעלו אותם בחזקת שלהם ואפילו הם חברים אח''כ מצאתי אותה בתוספתא במע''ש פ''ד מפקידין מעשר שני של דמאי אצל חבר ושל ודאי אצל ע''ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו מ''מ של דמאי אין מפקידין אותו אצל עם הארץ מפני שמיקל בו ועם כל זה אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל בפירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן:

 כסף משנה  אין נותנין פירות מעשר שני לע''ה וכו'. ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'. משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'. תוספתא פ''ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע''ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע''כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע''ה ונראה שכך היה גורס הראב''ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב''ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע''ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע''ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע''פ שהראב''ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע''ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע''ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ''ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע''ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב''ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר:

ט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אָסוּר לְאַבֵּד אֲפִלּוּ מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים. אֶלָּא מוֹלִיכוֹ כָּל שֶׁהוּא אוֹ מוֹלִיךְ דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. * וּמֻתָּר לְאַבֵּד מִעוּט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּדְּרָכִים. וְכַמָּה הִיא מִעוּט פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת בֵּין בְּאֹכֶל שָׁלֵם בֵּין בְּפָרוּס. אֲבָל כִּגְרוֹגֶרֶת אֵין מְאַבְּדִין אוֹתוֹ. * וְהַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְאַבְּדוֹ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאַבֵּד:

 ההראב"ד   ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי וכו'. א''א בגמרא א''ר יוחנן בשם ר''ש בן יהוצדק בין פרוס בין שלם כגרוגרת משמע יותר מכגרוגרת לא ור' ינאי אומר בפרוס פחות מאוכל מותר לאבד פי' פחות מכביצה בשלם כגרוגרת: והמפריש מעשר שני. א''א אפי' כגרוגרת וכדברי ר' ינאי אפילו עד כביצה:

 כסף משנה  מעשר שני אסור וכו'. משנה פ''ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'. שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר''ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר''י אמר בשם ר''ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל''ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר''י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק''ל למה הוצרך לשנות דברי ר''י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל''ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה''פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור''י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר''י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר''י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: והראב''ד כתב א''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז''ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו' משום דמשמע לרבינו דהא דר''י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ''ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: וכתב הראב''ד א''א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ''ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה''ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר''י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב''ד שגם הוא ז''ל סובר דהא דר''י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע''ה ויאכל כנגדו:

י  מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִתָּן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה. וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו כְּגוֹן לִקַּח בּוֹ כֵּלִים וּבְגָדִים וַעֲבָדִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת' כְּלוֹמַר לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַגּוּף. וְאִם הוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֲפִלּוּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה. משנה פ''ב דמעשר שני (משנה א'). ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'. משנה בספ''ק דמע''ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: ומ''ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף אע''פ שהרמב''ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. ומ''ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר:

יא מַעֲשֵׂר אוֹכֵל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל וְשׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת וְסָךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. וְלֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יִסְחֹט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. [וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן אֲבָל מְפַטְּמִין אֶת הַיַּיִן]. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לֶאֱכל פַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְשֶׁמֶן שֶׁנִּסְרַח. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְסַל מֵאֹכֶל אָדָם פָּקְעָה קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן. משנה פ''ב דמע''ש (משנה א'): ומ''ש ולא יסחוט את הפירות כו'. משנה פי''א דתרומות (משנה ג'): ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר שני:

יב כָּל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כָּךְ מֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְאָכְלוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. שְׁמָרִים שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם. רִאשׁוֹן אָסוּר כְּמַעֲשֵׂר וְשֵׁנִי מֻתָּר כְּחֻלִּין. וְשֶׁל דְּמַאי אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן מֻתָּר:

 כסף משנה  ומ''ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'. פרק המוכר פירות (דף צ"ז) וכת''ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי''ת ודבר פשוט הוא שט''ס הוא דבשניהם צריך להיות כ''ף:

יג יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם קַפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

יד * עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחָה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר אִם הוֹתִיר בְּמִדָּה הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לֹא הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר אֲפִלּוּ הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד:

 ההראב"ד   עיסה של מעשר וכו'. א''א אין זה דרך הירושלמי ומשנה אמרה כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ואיפליגו עלה ר''י ור''ל ר''י סבר מאי ניכר ניכר ביתרון המדה אבל יתרון שבח בלא יתרון מדה השבח לשני ור''ל אמר ניכר בטעם אע''פ שאין שם יתרון מדה השבח לפי חשבון אבל מדה בלא שבח טעם הירושלמי לא איירי ביה ואפשר שתחזור המדה למה שהיתה ולא דברו אלא בשבח שהותיר על המדה ועל דמי התערובות אם היה לבעל התערובות חלק בו:

טו * כֵּיצַד הַשֶּׁבַח. לְפִי חֶשְׁבּוֹן. יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁשָּׁוֶה שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְתַבְלִין שָׁוֶה זוּז אֶחָד וְהוֹסִיפָה בְּמִדָּתוֹ וְהִשְׁבִּיחוּהוּ וַהֲרֵי הַכּל שָׁוֶה חֲמִשָּׁה חוֹשְבִין הַכּל בְּאַרְבָּעָה וּרְבִיעַ. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זֶה בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים:

 ההראב"ד   כיצד השבח לפי וכו' עד וכן על דרך זה. א''א זו החלוקה איני יודע מה היא שהשבח הוא זוז ובאותו זוז יטול בעל המעשר ג' חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ובעל התבלין זוז ורביע וכן הדין:

 כסף משנה  (יג-טו) יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני. משנה בפ''ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב''ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר''י: כתב הראב''ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע''ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר''י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר''י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ''ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב''ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור''י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו' כתב הראב''ד א''א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ''ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב''ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב''ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה:

טז מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתָּן לְסִיכָה אֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֹא עַל גַּבֵּי צִינִית וְלֹא עַל גַּבֵּי חֲזָזִית. וְאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ קָמֵעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּן לִרְפוּאָה:

 כסף משנה  מעשר שני אע''פ שניתן לסיכה וכו'. תוספתא בריש מע''ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה:

יז מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-ל) 'לַה' הוּא'. לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ וְאֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מעשר שני ממון גבוה הוא. בפרק האיש מקדש (דף נ"ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר''מ דאמר הכי: ומ''ש ואינו נקנה לו במתנה אא''כ נתן לו הטבל. שם בגמרא אליבא דר''מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז''ל פסק בפ''ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע''כ לא אמר ר''מ מע''ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. ומ''ש והמקבל מפריש המעשר פשוט הוא. ומ''ש ואין מקדשין בו וכו'. משנה בריש מע''ש (משנה ב'). ומ''ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן. שם ירושלמי:

יח כֵּיצַד אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. עָבַר וּמִשְׁכְּנוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כֵּיצַד אֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדְךָ וְתֵן לִי עָלָיו מָעוֹת. כֵּיצַד אֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ יֵין מַעֲשֵׂר וְתֵן לִי שֶׁמֶן מַעֲשֵׂר. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן וְאִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הֶחֱלִיף עִמּוֹ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין לוֹ וְאִם רָצָה הַלָּה לִתֵּן יִתֵּן:

יט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב. וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּן מִמֶּנּוּ מִשְׁקָלוֹ וְנִמְצְאוּ הַפֵּרוֹת חֲסֵרִים וְהוּא שׁוֹקֵל בָּהֶן מָעוֹת לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר אַחֵר נִמְצָא מוֹצִיא מַעֲשֵׂר לְחֻלִּין בְּפָחוֹת בְּדָמָיו:

 כסף משנה  מעשר שני אין וכו'. משנה שם. ומ''ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע''ש אחר וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש''י:

כ * הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְכֵן מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִים כְּנֶגְדָּן וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם וְאֵין מַחְלִיפִין וְלֹא מַרְהִינִין. וְלֹא יִתְּנֵם לְשֻׁלְחָנִי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן. וְאִם הִלְוָן שֶׁלֹּא יַעֲלֶה חֲלֻדָּה מֻתָּר:

 ההראב"ד   האחין שחלקו מע''ש. א''א נראה לי שהוא מותר ובגמרא דאמר התם האחין שחלקו מהו לחלק זה כנגד זה פירוש מנה כנגד מנה ואמרינן במסקנא הוו בעי מימר אסור אשכח תני מותר:

 כסף משנה  האחין שחלקו וכו'. בירושלמי ריש מע''ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב''ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ''ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה''ל למיפסק לקולא וצ''ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע''ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. ומ''ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. תוספתא בריש מעשר שני:

כא וְאֵין פּוֹרְעִין מֵהֶם אֶת הַמִּלְוֶה. אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן הַגְּמוּלִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶם צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּמִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:

 כסף משנה  ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה. תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני:

כב לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם וְטל מֵהֶן חֶלְקְךָ שֶׁנִּמְצָא זֶה כְּנוֹטֵל שָׂכָר מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל הֲבָאָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַעְלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְשֶׁנִּשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  לא יאמר אדם וכו'. משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור''ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני:

כג אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּסּוֹכָה יָדוֹ וְאֵין זֶה בִּשְׂכַר סִיכָתוֹ:

 כסף משנה  אומר אדם לחבירו וכו'. בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר''ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע''ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע''ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים:

כד כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. לְפִיכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. לעיל בפרק זה. ומ''ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע''ש וכו'. בפרק מרובה (דף ע"ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש:

כה הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ עַל מְנָת לִתֵּן לַהֶקְדֵּשׁ אֶת שֶׁלּוֹ וּלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶת שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  המקדיש מעשר שני שלו וכו'. תוספתא פ' חמישי דמעשר שני:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק רביעי

א  הָרוֹצֶה לִפְדּוֹת פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פּוֹדֶה אוֹתָן בִּדְמֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ תַּחַת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ אוֹ הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלוֹת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. וְאִם לֹא פֵּרֵשׁ אֶלָּא הִפְרִישׁ מָעוֹת בִּלְבַד כְּנֶגֶד הַפֵּרוֹת דַּיּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ וְיֵצְאוּ הַפֵּרוֹת לְחֻלִּין. וְיַעֲלוּ הַמָּעוֹת לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצִיאֵם שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כד) 'וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ':

 כסף משנה  הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש וכו'. משנה פ' ד' דמעשר שני (משנה ז') וכרבי יוסי:

ב * וְכֵן אִם רָצָה לְחַלֵּל פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת. יַעֲלוּ הַפֵּרוֹת הַשְּׁנִיּוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. * וְלֹא יְחַלֵּל מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְלֹא מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ הַמִּין. וְאִם חִלֵּל הֲרֵי הֵן מְחֻלָּלוֹת:

 ההראב"ד   וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות וכו'. א''א והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללין אלא על הכסף ואפילו דיעבד משמעתא דמסכת סוכה פרק לולב הגזול ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחלה לא אלא בדמאי דמחלל לכתחלה: ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה וכו'. א''א מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וטעם ההקפדה הזאת לפי שהתורה אמרה על כסף והוא מחלל על פירות כשיחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מעשר שני לחולין בפדיון אלא יאמרו הם הראשונים:

 כסף משנה  וכן אם רצה לחלל פירות המעשר וכו' ולא יחלל ממין על שאינו מינו וכו'. ירושל' רפ''ד דמעשר שני. ומ''ש ואם חילל הרי הן מחוללות: כתב הראב''ד והראשונים לא יצאו לחולין וכו' נראה דהיינו מדתניא התם (סוכה דף מ':) אחד שביעית ואחד מע''ש מתחללין על בהמה חיה ועוף ומסיק מאי שביעית דמי שביעית דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ה''נ דמי שביעית ופירש''י וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה. ומ''ש ואפי' דיעבד נראה שטעמו מדקתני מתחללים דמשמע דיעבד כדאמרינן בפ' הזהב אפ''ה קאמר דמעשר ממש אינו מתחלל ולרבינו י''ל דהכא מתחללין לאו דוקא דהא בתוספתא קתני מחללין דמשמע לכתחלה. ומ''ש ופרי שני דיעבד אין וכו' נלמד מהא דתניא אחד שביעית ואחד מע''ש מתחללין ואוקימנא בדמי מע''ש ומתחללין דיעבד משמע ליה כמו שכתבתי בסמוך. ומ''ש אלא בדמאי דמחלל לכתחלה. בהשגה שאחר זה אכתוב שמהירושלמי למד כן וטעמו להשיג על רבינו שא''א להעמיד דבריו אפילו בפרי שני דלכתחלה אין מחללין והוא ז''ל כתב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות דמשמע אפי' לכתחלה וכבר כתבתי דלדעת רבינו דמי מעשר מחללין לכתחלה ובסמוך אכתוב שמהירוש' משמע כדברי רבינו דקתני אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ''ש בס''פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (דף מ"ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ''ד פירא אין מחללין עליו י''ל דדהבא שאני דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע''ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע: כתב עוד הראב''ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וכו'. נראה דמשום דמהירושלמי הזה קשה למ''ש בהשגה שקודם זו שפירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על הכסף והרי כאן שלא מיעטו אלא ממין על שאינו מינו הא ממין על מינו מחללין ולפיכך העמיד הירושלמי הזה בדמאי דוקא וזה דוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם ועוד ק''ל אם הקפידו על דמאי למה לא הקפידו על הודאי:

ג * הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם חִלְּלָן עַל פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת אוֹ שֶׁחִלֵּל מָעוֹת עַל הַפֵּרוֹת מְבָרֵךְ עַל חִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהַפּוֹדֶה אוֹ הַמְחַלֵּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵינוֹ צָרִיךְ בְּרָכָה:

 ההראב"ד   הפודה מעשר שני מברך וכו'. א''א אני אומר שאם חילל פירות על פירות אינו מברך לפי שאינו רשאי לעשות כן ואם בירך ה''ז מנאץ:

 כסף משנה  הפודה מעשר שני וכו'. ירושלמי סוף פרק קמא דדמאי: וכתב הראב''ד אני אומר שאם חילל פירות על פירות וכו'. דבר פשוט הוא דלטעמיה אזיל שסובר שאין פירות ראשונים של מעשר שני מתחללין אלא על הכסף: ומה שכתב של דמאי אינו צריך ברכה. שם במשנה הדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו טעון ברכה:

ד * כְּשֶׁפּוֹדִין אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ לְשֵׁם מַעֲשֵׂר אֶלָּא לְשֵׁם חֻלִּין. וְאוֹמְרִין כַּמָּה שָׁוִין פֵּרוֹת חֻלִּין אֵלּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל יוֹדְעִין שֶׁהֵן מַעֲשֵׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה:

 ההראב"ד   כשפודין את המעשר אין פודין אותו. א''א נראה לי שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות שלא לפרסם את הדבר אבל על הכסף התורה גלתו ואנו מכסים והלא מכיון שמברכים על פדיונו מצוה הוא ולמה טומנין את המצוה ולפי התוספתא לא נאמר אלא שלא לפגום את המעשר מפני שדמי המעשר פחותים מדמי חולין וזה הוא עיקר:

 כסף משנה  כשפודין את המעשר וכו'. ירושלמי ריש פ''ד דמעשר שני: כתב הראב''ד נ''ל שלא אמרו דבר זה וכו'. ויש לתמוה מאחר שהוא כתב למעלה שלעולם אין פירות הראשונים מתחללין אלא על כסף היאך כתב כאן שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות ואם בדמאי קאמר ה''ל לפרש ואפשר דממה שכתב לעיל ממילא משמע דבדמאי מיירי. ועוד יש לדקדק בדבריו דבתחלת דבריו משמע דמסתבר ליה טעמו של רבינו ובסוף דבריו נתן טעם אחר ואפשר דה''ק אם טעם זה אמת נ''ל שלא אמרו אלא כשפודין אותו על פירות אבל העיקר אצלי טעם אחר והוא שלא לפגום את המעשר. וא''ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותים מדמי חולין ולמה הם פחותים מדמי חולין הלא כשפודה אותו הרי הוא חולין גמורים וי''ל דמ''מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותים מדמי חולין:

ה  אֵין מְחַלְּלִין מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל מָעוֹת אֲחֵרוֹת. בֵּין שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ כֶּסֶף אוֹ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נְחשֶׁת. [אוֹ הָרִאשׁוֹנוֹת כֶּסֶף וְהַשְּׁנִיּוֹת נְחשֶׁת. אוֹ] הָרִאשׁוֹנוֹת נְחשֶׁת וְהַשְּׁנִיּוֹת כֶּסֶף. וְאִם עָבַר וְחִלֵּל הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין:

 כסף משנה  אין מחללין וכו'. בפ''ק דדמאי (משנה ב') במשנה שנינו דכל הני מותר בדמאי משמע אבל לא בודאי: ומ''ש ואם עבר וחילל וכו'. שם בירושלמי:

ו אֵין מְחַלְּלִין מָעוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַפֵּרוֹת. וְאִם חִלֵּל יַעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וְלֹא יְחַלְּלֵם עַל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף חַיִּין. וְאִם חִלֵּל לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים עֲדָרִים. אֲבָל אִם חִלֵּל עַל שְׁחוּטִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת וְיַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין:

 כסף משנה  אין מחללין וכו'. פרק קמא דמעשר שני (משנה ה') במשנה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ולא חשש רבינו לבאר דבריו דבמזיד מיירי דמדנקט לשון חילול משמע דבמתכוין לחלל מיירי. ומ''ש ולא יחללם על בהמה חיה ועוף וכו' אבל אם חילל על שחוטים וכו'. בפרק לולב הגזול (דף מ') וכחכמים:

ז בִּשְׁעַת הַדְּחָק מֻתָּר לְחַלֵּל מָעוֹת הַכֶּסֶף עַל שֶׁל נְחשֶׁת. לֹא שֶׁיְּקַיֵּם כֵּן אֶלָּא עַד שֶׁיִּמְצָא רֶוַח. וְיַחֲזֹר וִיחַלֵּל מָעוֹת הַנְּחשֶׁת עַל מָעוֹת הַכֶּסֶף:

 כסף משנה  בשעת הדחק מותר וכו'. משנה ו' פ''ב דמ''ש:

ח מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי מְחַלְּלִים אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה כֶּסֶף עַל כֶּסֶף וְכֶסֶף עַל נְחשֶׁת וּנְחשֶׁת עַל נְחשֶׁת וּנְחשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת וְיַעֲלוּ אוֹתָן הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  מעשר שני של דמאי מחללין וכו'. משנה בפ''ק דדמאי (משנה ב') וכחכמים ודברי רבינו בה כפירוש התוספות בפרק הזהב:

ט אֵין פּוֹדִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר אֶלָּא בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כה) 'וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף'. וְכֵן אִם פָּדָה לְעַצְמוֹ וְהוֹסִיף חֹמֶשׁ לֹא יִהְיֶה הַחֹמֶשׁ אֶלָּא כֶּסֶף כַּקֶּרֶן. וְאֵין פּוֹדִין בְּכֶסֶף שֶׁאֵינוֹ מַטְבֵּעַ אֶלָּא בְּכֶסֶף מְפֻתָּח שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה אוֹ כְּתָב [שֶׁנֶּאֱמַר וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף]. וְאִם פָּדָה בְּלָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא אֲסִימוֹן לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאֵין פּוֹדִין בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפוֹדֶה בַּאֲסִימוֹן:

 כסף משנה  אין פודין פירות מעשר אלא בכסף וכו'. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש וכו'. ואין פודין בכסף שאינו מטבע וכו'. בפרק קמא דמעשר שני (משנה ב') תנן אין מחללין מעשר שני על אסימון ובפרק הזהב (דף נ"ד) דטעמא משום דכתיב וצרת דבר שיש עליו צורה ואמרינן התם דחומשו כמותו. ומ''ש ואם פדה בלשון של כסף וכו': ואין פודין בפחות מפרוטה וכו'. ירושלמי פ''ד אמר רבי חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא על פרוטה ע''כ. ונראה שכוונת רבינו והירושלמי דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל דכל מטבע פחות מפרוטה הרי הוא כאסימון:

י אֵין פּוֹדִין בְּמַטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כו) 'וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ' עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהוֹצָאָה. וּמַטְבֵּעַ מְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אִם יוֹצֵא מִשְּׁמָם פּוֹדִין בּוֹ:

 כסף משנה  אין פודין במטבע שאינו יוצא וכו'. משנה בריש מע''ש. ומ''ש ומטבע מלכים הראשונים וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') מטבע של מלכים הראשונים וכו' אם היה יוצא ע''ג צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל ובתוספתא מטבע היוצא משם של מלכים הראשונים מחללים אותו עליהם ורבינו תפס לשון התוספתא ופירושה כמו שמבואר בלשון הירושלמי:

יא אֵינוֹ פּוֹדֶה בְּמָעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כה) 'וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ'. נָפַל כִּיסוֹ לְבוֹר וְהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ פּוֹדֶה בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ:

 כסף משנה  אינו פודה במעות שאינן ברשותו. משנה שם: ומ''ש נפל כיסו לבור וכו'. שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו מאה רבוא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם אותם חמשי' רבוא כמו שהם ברשותו ע''כ. והדבר מבואר דה''ק אותם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלאתו. ודע שבתוספתא פ''ק כתוב נפל כיסו לבור אין מחללין וצריך להעמידה באינו יכול להעלותו x:

יב הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּמָעוֹת בְּיָדוֹ וְאַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ אִם יָכוֹל לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק פּוֹדֶה בָּהֶן פֵּרוֹת שֶׁבְּבֵיתוֹ. וְאִם לָאו וְאָמַר פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי מְחֻלָּלִין עַל הַמָּעוֹת הַלָּלוּ לֹא אָמַר כְּלוּם:

 כסף משנה  היה בא בדרך ומעות בידו וכו'. בפרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו:) והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים הב''ע בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל [ע''י] הדחק ולפ''ז מה שאמר רבינו פודה בהם פירות שבבית לא שיוכל לעשות כן לכתחלה אלא שאם פדה פדוי:

יג הַמֵּנִיחַ מָעוֹת לִהְיוֹת מְחַלֵּל עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה בָּהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִים. מְצָאָן שֶׁאָבְדוּ חוֹשֵׁשׁ לְכָל מַה שֶּׁפָּדָה בָּהֶן לְמַפְרֵעַ:

 כסף משנה  המניח מעות וכו'. משנה וגמרא ס''פ כל הגט (דף ל"א:) וכרבנן דפליגי על ר''א בן שמוע:

יד * מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּטְבֶרְיָא וְיֵשׁ לוֹ מָעוֹת (בָּבֶל) בְּבָבֶל אֵינוֹ מְחַלֵּל עֲלֵיהֶם. הָיוּ לוֹ מָעוֹת מִמַּטְבֵּעַ טְבֶרְיָא בְּבָבֶל מְחַלֵּל עֲלֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות. א''א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך ואין קפידא על עמידתו אי זה מקום שיעמוד בו אלא על מקום המעות אם יוצאים שם במקום חילולם אם לא ואם חילל על מעות של א''י והן בבבל או על מעות של בבל והן בארץ ישראל אינן מחוללין לפי שאינן יוצאים במקום חילולן ובעינן שיחלל על הכסף היוצא במקומו ושל בבל והם בבבל מחוללין אע''פ שאין מעות בבל יוצאין בירושלים ומלכיות מקפידות שלא להוציא מטבע ממקומו אפ''ה מחללין משום דאפשר דזבין בהו בהמה ומסיק להתם. ואע''פ שאין רשאי לעשות כן כיון דאי עבד חילל מעות היוצאות במקומו קרינא ביה:

 כסף משנה  מי שהיה עומד בטבריה וכו'. בפרק הגוזל עצים וכו' (דף צ"ז:) אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ושל בבל והם כאן של בבל והם בבבל מחללין ואוקימנא בשמלכיות מקפידות א''ה של בבל והם בבבל למאי חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ובירושלמי פ''ק דמע''ש (הלכה א') אין מחללין לא על המעות שהם בבבל ולא על המעות שבבבל כאן לא המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא המעות שבבבל כאן בעומד כאן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל ע''כ ודברי רבינו תמוהים שאינם לא בתוספתא ולא בירושלמי הזה והם היפך גמרא דידן וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך וכו'. וע''כ לומר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא והר''י קורקוס ז''ל כתב לפי זה הירושלמי מה שאמרו בפרק הגוזל עצים אין מחללין על מעות של בבל והם כאן וכו' האי והם אבעלים קאי דכיון דבעלים כאן אין מחללין על המעות שבבבל אף אם המעות בבבל והם מטבע בבל וכן אם הבעלים בבבל אין מחללים על מעות של כאן אף אם המעות כאן והם מטבע כאן והוא הדין הראשון שכתב רבינו היה עומד בטבריא וכו' אינו מחלל והוא מה שכתב בירושלמי לא על מעות של בבל כאן בעומד כאן אפילו שהמעות של בבל והם בבבל כיון שהוא עומד כאן אין מחללין, ומה שכתב דברייתא על מעות של בבל והם בבבל מחללים היינו שהבעלים בבבל אפילו שאין המעות שם כיון שהבעלים עומדים במקום שיוצאים והוא הנקרא מקום חלולם לדעת רבינו מחללים והוא מ''ש בירושלמי לא על מעות של כאן והם בבבל בעומד בבבל ומעות של כאן ויוצאים כאן אפי' אם גם המעות בבבל כיון שהם מטבע כאן אינו מחלל דאי עומד כאן אפילו אין המטבע כאן כיון שהם מטבע היוצא במקום שהוא עומד מחלל דבהכי קפיד רחמנא כמ''ש וצרת הכסף בידך וסבר כיון שאם היו כאן במקום שמחלל יוצאים מצוי בידך קרינן ביה. ועדיין קשה לדעת רבינו דהא תנן אין מחללין על מעות שאינם ברשותו ומפרשים בהגוזל עצים כגון שהיו לו מעות בקסטרא או בהר המלך וא''כ היאך מחלל בטבריא על מעות העומדות בבבל. ואפשר לחלק העומדת בקסטרא או בהר המלך שאני שהוא מקום שיש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות עכ''ל:

טו הָאוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מְחֻלָּל עַל סֶלַע שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִכִּיס זֶה עַל סֶלַע שֶׁאֶפְרֹט מִדִּינָר זָהָב זֶה עַל פּוּנְדְיוֹן שֶׁאֶפְרֹט מִסֶּלַע זֶה הֲרֵי זֶה חִלֵּל. וְסֶלַע שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁיִּפְרֹט תְּהִי מַעֲשֵׂר:

טז אָמַר הֲרֵי מַעֲשֵׂר מְחֻלָּל עַל סֶלַע שֶׁהָיְתָה בְּיַד בְּנִי לֹא חִלֵּל. שֶׁמָּא לֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:

 כסף משנה  (טו-טז) האומר מעשר וכו' עד באותה שעה. תוספתא פ''ד דמ''ש ואיתא בפרק בכל מערבין וכחכמים וא''ת דהתם מוכח דטעמא דמ''ד חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ''ז מהלכות מעשרות ופ''א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הו''ל לפסוק חילל ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דאפשר דהכא אין אנו צריכים לטעם ברירה שכיון שזה אמר ה''ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ''נ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ''מ איזה סלע שיהיה ה''ז חילל ובשעה שיעלה הסלע נאמר זהו הסלע שחילל עליו וכתב לתרץ למה הגמרא לא תירץ שם כן. ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן:

יז הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישֶׁנּוּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל פֵּרוֹת אֵלּוּ פָּדוּי בְּמָעוֹת אֵלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם וְלֹא קָבַע מַעֲשֵׂר. אֲבָל אִם קָבַע וְאָמַר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן בַּצָּפוֹן אוֹ בַּדָּרוֹם מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּדוּי:

 כסף משנה  הפודה מעשר שני וכו'. תוספתא בספ''ג ואיתא בפרק הוציאו לו:

יח כְּשֶׁפּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּשָׁוְיוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִפְדּוֹת בַּשַּׁעַר הַזּוֹל כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר. וְנוֹתֵן הַמָּעוֹת כְּמוֹת שֶׁהַשֻּׁלְחָנִי פּוֹרֵט לֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף. וְאִם עָבַר וּפָדָה שְׁוֵה מָנֶה בִּפְרוּטָה אוֹ חִלֵּל שְׁוֵה מָנֶה עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה מְחֻלָּל:

 כסף משנה  כשפודין מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ב): ומ''ש ויש לו לפדות בשער הזול וכו'. משנה פ''ד דמ''ש (משנה ב'): ומ''ש ואם עבר ופדה וכו' או חילל וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ז) הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל:

יט הָיְתָה הַסֶּלַע חֲסֵרָה שְׁתוּת אוֹ פָּחוֹת מִשְּׁתוּת אִם הָיְתָה יוֹצֵאת עַל יְדֵי הַדְּחָק מְחַלֵּל עָלֶיהָ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁוֵה סֶלַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. פָּדָה בְּסֶלַע וְנִמְצֵאת רָעָה יַחֲלִיפֶנָּה:

 כסף משנה  היתה הסלע חסירה וכו'. משנה וגמרא פרק הזהב (דף נ"ב ע"ב) ובפי' ריב''ן: פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה. תוספתא פ''ד:

כ אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה אֶלָּא מְדַקְדֵּק בְּמִדָּתוֹ אוֹ בְּמִשְׁקָלוֹ וְנוֹתֵן דָּמָיו. אִם הָיוּ דָּמָיו יְדוּעִים יִפָּדֶה עַל פִּי אֶחָד. וְאִם דָּבָר שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים כְּגוֹן יַיִן שֶׁהִתְחִיל לְהַחֲמִיץ וּפֵרוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ אוֹ מָעוֹת שֶׁהֶחֱלִידוּ יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלֹשָׁה תַּגָּרִים וַאֲפִלּוּ הָיָה אֶחָד מֵהֶן עַכּוּ''ם אוֹ בַּעַל הַמַּעֲשֵׂר אֲפִלּוּ אִישׁ וּשְׁתֵּי נָשָׁיו פּוֹדִין עַל פִּיהֶם. וְכוֹפִין אֶת הַבְּעָלִים לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן. * וְזֶה חֹמֶר בְּמַעֲשֵׂר מִן הַהֶקְדֵּשׁ:

 ההראב"ד   וזה חומר במעשר מבהקדש. א''א יש כאן שבוש ובתוספתא אמרו כופין אותו לפתוח ראשון כו' ואם רצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר:

 כסף משנה  אין פודין מע''ש אכסרה וכו'. משנה פ''ד דמ''ש (מ"ב). ומ''ש אפילו אחד מהם עכו''ם או בעל המעשר. שם בירושלמי: ומ''ש ואפילו איש ושתי נשיו וכן מ''ש ג' תגרים. בגמרא דידן בפ''ק דסנהדרין (דף י"ד) ת''ר מע''ש שאין דמיו ידועים פודים אותו בג' לקוחות אבל לא בשלשה שאינם לקוחות אפי' עכו''ם אחד מהם אפי' אחד מהם בעלים בעי רבי ירמיה ג' ומטילים לתוך כיס אחד מהו ת''ש איש ושתי נשיו פודים מע''ש שאין דמיו ידועים דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש''י לקוחות סוחרים בקיאים בשומא בת אבא סוראה אשת רב פפא וכו' והיתה עושה לעצמה עכ''ל. ורבינו סתם הדברים כדברי הברייתא ולא חש למאי דדחי דילמא וכו' דדיחויא בעלמא הוא: וכופין את הבעלים לפתוח ראשון זה חומר במעשר מן ההקדש. זו היתה גירסת רבינו בתוספתא דמ''ש פ''ג אבל גירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב''ד כופין את הבעלים לפתוח ראשון אם אמר הרי הוא שלי באיסר יכול לחזור בו זה חומר בהקדש מבמע''ש. והר''י קורקוס ז''ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ''ד מע''ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי''ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור:

כא אֵין מוֹלִיכִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִפְדּוֹתָם שָׁם. וְהַמּוֹלִיךְ מִמְּקוֹם הַיֹּקֶר לַמָּקוֹם הַזּוֹל אוֹ מִמָּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר פּוֹדֶה כְּשַׁעַר מְקוֹם הַפְּדִיָּה. וְאִם הָיוּ דְּמַאי פּוֹדִין אוֹתוֹ כַּשַּׁעַר הַזּוֹל הוֹאִיל וְנִרְאוּ לְהִמָּכֵר בְּזוֹל:

 כסף משנה  אין מוליכין פירות וכו' עד להמכר בזול. משנה וירושלמי ברפ''ד דמעשר שני:

כב הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּגֹּרֶן וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶם יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ עַד שֶׁהֱבִיאָן לָעִיר וְהִשְׁבִּיחוּ. פּוֹדֶה כְּשַׁעַר הָעִיר וְהִפְסִיד יְצִיאוֹתָיו:

 כסף משנה  היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'. משנה שם:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק חמישי

א הַפּוֹדֶה מַעַשְׂרוֹ לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל לוֹ בִּירֻשָּׁה בֵּין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּטִבְלוֹ מַתָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. אִם הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-לא) 'וְאִם גָּאל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו':

 כסף משנה  הפודה מעשרו לעצמו וכו'. משנה פ''ד דמע''ש (מ"ג) הפודה מע''ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. ומ''ש בין שניתן לו בטבלו. בפ' האיש מקדש (דף נ"ד:) אמרינן דלר''מ דסבר מע''ש ממון גבוה הוא איך יתן מה שאינו שלו אלא מיירי בדיהיב ליה בטיבליה ובתורת כהנים פרשת בחוקותי יליף לה ושם הזכיר יורשים: ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ''ג הי''ז: ומ''ש אם היה שוה ארבעה נותן חמשה. בפרק הזהב (דף נ"ד) איפשיט דחומשא מלבר:

ב וְאִשָּׁה שֶׁפָּדָת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהּ לְעַצְמָהּ אֵינָהּ מוֹסִיפָה חֹמֶשׁ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כז-לא) 'אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ' וְלֹא אִשָּׁה. וְכֵן אִם פָּדָה פִּדְיוֹן פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  ואשה שפדת מע''ש שלה וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף כ"ד) וגירסת רבינו כגירסת ר''ת: וכן אם פדה וכו' בסוף פרק התודה (מנחות דף פ"ב) המתפיס מעות מע''ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשים אחד לקודש ואחד למעשר:

ג פָּדָה פֵּרוֹת מַעַשְׂרוֹ וְהוֹסִיף חֹמֶשׁ וְחָזַר וּפָדָה הַפִּדְיוֹן לְעַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֵׁנִי עַל הַקֶּרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ:

 כסף משנה  פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וכו'. בפ' הזהב (נ"ד:) אמר רבא גבי גזל כתיב וחמשיתיו יוסף עליו וכו' גבי מעשר לא מיכתב כתיב [ולא מיתנא תנא] ולא איבעויי איבעיא לן ופירש''י לא איבעויי איבעיא לן דפשיטא שאינו מוסיף שאין במעשר שום רמז:

ד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל הַסֶּלַע הַזֶּה. וְכָל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא אֵינוֹ פּוֹדֵהוּ מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  מעשר שני שאין וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ג:) ת''ר אם גאול יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למע''ש שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה קאמר ומפרש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש ורש''י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון: וכן מעשר שאין דמיו ידועים וכו'. ירושלמי פרק ד' דמעשרות: וכל מעשר שהוא וכו'. הכי משמע בפ''ק דקידושין (דף כ"ד) ומפורש הוא בירושלמי פרק ד' דמעשר שני: ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף עליו חומש. משנה פ''ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש:

ה הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר שֶׁלֹּא נִפְדָּה. אִם אֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְצַמְצֵם אֶת מְעוֹתָיו:

 כסף משנה  הפודה מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ב):

ו הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר בְּיוֹתֵר עַל דָּמָיו לֹא נִתְפְּסָה הַתּוֹסֶפֶת לַמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הפודה מעשר ביותר על דמיו וכו'. ירושלמי פרק רביעי דמעשר שני:

ז בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע. בַּעַל הַבַּיִת קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וּפְרוּטָה. הָאַחֵר קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן:

 כסף משנה  בעל הבית אומר בסלע וכו' עד כדי שלא יוסיף חומש. משנה פ''ד דמעשר שני (משנה ג'):

ח מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל פִּדְיוֹן מַעַשְׂרוֹ. כֵּיצַד. אוֹמֵר לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וּלְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי הֵא לְךָ אֶת הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ וּפְדֵה לְךָ בָּהֶן הַמַּעֲשֵׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ פְּדֵה לִי בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ פְּדֵה לִי מִשֶּׁלְּךָ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל לא יאמר לו פדה לי בהן. ירושלמי שם. ומה שכתב וכן אם אמר לו פדה לך משלך. נ''ל שטעות סופר הוא וצריך לכתוב וכן אם אמר לו פדה לי משלך וכך הוא בירושלמי שם פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. ומהתוספתא פ''ד נראה דאף אם לא אמר ליה פדה לך אלא פדה בהם שרי:

ט אֲבָל לֹא יִתֵּן הַמָּעוֹת לִפְדּוֹת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וּלְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. נָתַן לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיָּה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁאָמָה הָעִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵין הַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  ומ''ש אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים וכו'. שם במשנה: ומ''ש נתן לשפחתו העבריה וכו'. בגיטין פרק התקבל (דף ס"ה):

י וְכֵן מַעֲרִים וְנוֹתֵן הַמַּעֲשֵׂר מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא בְּטִבְלוֹ. וְאוֹמֵר הַנּוֹתֵן הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת:

 כסף משנה  וכן מערים וכו'. מ''ה פ''ד דמע''ש: ומ''ש כשהוא בטבלו. הוא ע''פ מה שנתבאר בפ' זה שאינו רשאי לתת מע''ש במתנה:

יא שְׁנֵי אַחִין אוֹ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין [אָב וּבְנוֹ] פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְהוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא קָנָה בַּעַל. לְפִיכָךְ אִם פָּדָהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  שני אחים או שני שותפים וכו'. תוספתא פ''ד דמעשר שני: אשה שהכניסה לבעלה. פ''ק דקידושין עלה כ''ד:

יב הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ וְנָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב וַהֲרֵי נִתְחַלֵּל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן:

 כסף משנה  הפודה מעשר שני לעצמו וכו'. בפ' הזהב (דף נ"ד) וכר' יהושע:

יג  מָעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם רָצָה לְצָרְפָם בְּדִינְרֵי זָהָב כְּדֵי לְהָקֵל מַשָּׂאָן מְצָרְפָן. וְאִם צֵרְפָן לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּדִיָּה:

 כסף משנה  מעות מעשר שני אם רצה לצרפן בדינרי זהב וכו'. משנה פרק ב' דמעשר שני (מ"ז) וכבית הלל: ומה שכתב ואם צרפו לעצמו אינו מוסיף חומש וכו':

יד הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם לֹא יְצָרְפֶנָּה כֻּלָּהּ בְּמָעוֹת נְחשֶׁת אֶלָּא בְּשֶׁקֶל מָעוֹת כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת נְחשֶׁת:

 כסף משנה  הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. משנה פ''ב דמעשר שני (משנה ח') וכב''ה שתי משניות ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו בפרוטות:

טו * מֻתָּר לְחַלֵּל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר עִם פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַכֶּסֶף וְהוּא שֶׁיְּהוּ בַּפֵּרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה דִּינָר. אֲבָל אִם הָיָה בָּהֶן שְׁוֵה דִּינָר לֹא יְחַלְּלֵם עִם הַכֶּסֶף אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָן. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁוֵה דִּינָר וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְחַלֵּל הַכּל עַל סֶלַע אַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חֲצִי דִּינָר פֵּרוֹת וַחֲצִי דִּינָר מָעוֹת מְחַלֵּל שְׁנֵיהֶם עַל דִּינָר אֶחָד:

 ההראב"ד   מותר לחלל כסף וכו' עד לא יחללם עם הכסף. א''א לא כמו שהוא סובר כי הוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות ואינו כן שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף שאין מחללין כסף על כסף אלא משום זיקת הפירות הואיל והפירות מועטין ואין מתפיסין סלע בשבילם מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקין כסף עמהם לחללן על כסף אחר:

 כסף משנה  מותר לחלל כסף וכו'. ירושל' שם אמתני' דקתני ר''מ אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף וחכמים אומרים מחללין. ר''ל אומר מה פליגין ר''מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות שיש בהם כדי כסף אף רבנין מודוי חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור: וכתב הראב''ד לא כמו שהוא סובר וכו'. דייק הראב''ד מדברי רבינו שהוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות מדכתב לא יחלל עם הכסף אלא בפני עצמן ואם היה סובר שהאיסור הוא משום הכסף הכי הל''ל לא יחלל הכסף עמהם ודעת רבינו הוא דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם ולפיכך הם נפדים עם הכסף ופשט לשון הירושלמי כדברי רבינו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק ששי

א מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ וְלִקֵּט מִיכַּן וּמִיכַּן. מַה שֶּׁלִּקֵּט לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיַּשְׁלִים. וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאִם בָּלַל וְחָפַן אוֹ שֶׁלִּקֵּט מִצַּד אֶחָד וּמָצָא חָסֵר הֲרֵי זֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. הָיוּ מָאתַיִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵאָה חֻלִּין. נִתְפַּזְּרוּ וּבְלָלָן וְחָפַן הַכּל נִמְצְאוּ מָאתַיִם וְשִׁבְעִים. הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנִים מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְתִשְׁעִים חֻלִּין. זֶה הַכְּלָל הַמִּתְלַקְּטִין לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַנִּבְלָלִין לְפִי חֶשְׁבּוֹן. מַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי הֵן הַמַּעֲשֵׂר הַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאִם הֵן חֻלִּין הֲרֵי מְעוֹת הַמַּעֲשֵׂר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן מְחֻלָּלִין עֲלֵיהֶם:

 כסף משנה  מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וכו'. משנה פ''ב דמע''ש (מ"ה): ומ''ש או שליקט מצד אחד וכו'. ירושלמי שם. ומ''ש מתנה ואומר אם אלו שבידי וכו'. גם זה שם בירושלמי:

ב סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חֻלִּיִן שֶׁנִּתְעָרְבוּ מֵבִיא בַּסֶּלַע מָעוֹת וַאֲפִלּוּ מְעוֹת נְחשֶׁת וְאוֹמֵר סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחֻלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן וּמְחַלֵּל הַמָּעוֹת שֶׁל נְחשֶׁת עָלֶיהָ וְתַחֲזֹר הַסֶּלַע הַיָּפָה לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו וכו'. משנה שם:

ג * הָאוֹמֵר לִבְנוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ וְנִמְצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. אָמַר לוֹ הֲרֵי שָׁם מָנֶה וְנִמְצָא מָאתַיִם הַשְּׁאָר חֻלִּין. הֲרֵי שָׁם מָאתַיִם וְנִמְצָא מָנֶה הֲרֵי הוּא חֻלִּין. הִנִּיחַ מָנֶה מַעֲשֵׂר וְנִמְצָא מָאתַיִם. מָאתַיִם וְנִמְצָא מָנֶה. אֲפִלּוּ הֵן בִּשְׁנֵי כִּיסִין הַכּל חֻלִּין:

 ההראב"ד   האומר לבנו וכו' עד הרי שם מאתים ומצא מנה. א''א המשנה אמרה הכל מעשר:

 כסף משנה  האומר לבנו וכו'. משנה בפ''ד דמע''ש (מי"ב): ומ''ש הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין. לשון המשנה הכל מעשר וכבר השיגו הראב''ד וטעם רבינו משום דתניא בפ''ק דביצה (דף י':) ובפ''ק דפסחים (דף ו') גבי בעיא דעכבר ובירושלמי פ''ד דמע''ש הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא''כ מתני' רבי היא וחכמים פליגי עליה והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. ואע''ג דבפרק החולץ אמרינן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. שאני הכא דבפ''ק דביצה טרחו אמוראי לאוקומי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם: הניח מנה מעשר ונמצא מאתים וכו'. בפ''ק דביצה (דף י':) ופסק כחכמים וכמ''ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד הכל חולין:

ד אָמַר לוֹ אָבִיו כִּיס מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִי בַּבַּיִת. הָלַךְ וּמָצָא שָׁם שְׁלֹשָׁה כִּיסִים. הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן מַעֲשֵׂר וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֹאכַל מִן הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיְּחַלְּלֵם עַל הַגָּדוֹל:

ה מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וְאָמְרוּ לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּךָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וַהֲרֵי דְּבָרָיו קַיָּמִין:

ו אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא שָׁם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לוֹ אֵינוֹ מַעֲשֵׂר. דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:

ז הָאוֹמֵר לְבָנָיו אֲפִלּוּ אַתֶּם מֵתִים אַל תִּגְּעוּ בְּזָוִית זוֹ. וְנִמְצְאוּ שָׁם מָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. טָמַן מָעוֹת מִפְּנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן אוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. אִם כְּמַעֲרִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו. וְאִם כְּמִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִין:

 כסף משנה  (ד-ז) אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית וכו' עד ואם במתכוין דבריו קיימים. תוספתא פ''ה דמעשר שני:

ח הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו מ' הֲרֵי מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. ד' דְּמַאי. ט' טֶבֶל. ת' תְּרוּמָה. ק' קָרְבָּן. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. שֶׁכֵּן הָיוּ כּוֹתְבִין אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה:

 כסף משנה  המוצא כלי וכו'. משנה פ''ד דמע''ש (מ"י): ומ''ש ואם היה של מתכת וכו'. משנה שם וכרבנן דפליגי אר' יהודה:

ט מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבְּדִין בְּכָל יוֹם. מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶס וְכָתוּב בּוֹ מַעֲשֵׂר הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. אֲבָל בָּרֶגֶל הַכּל מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מעות הנמצאות וכו'. משנה ט' שם כל המעות הנמצאות הרי אלו חולין אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר ופי' רבינו בנמצאות בירושלים מיירי ונתן טעם הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום וטעם זה נאמר בפרק אלו מציאות ובפ''ק דפסחים גבי הא דתנן בפ''ז דשקלים מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר:

י מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה בִּירוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. שֶׁחֶזְקַת רֹב הָעָם מְבִיאִין מְעוֹת מַעֲשֵׂר וְקוֹנִין בּוֹ בְּהֵמוֹת. וְהַנִּמְצָאוֹת בְּהַר הַבַּיִת לְעוֹלָם חֻלִּין. שֶׁחֶזְקָתָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה שֶׁחִלְּלוּם הַגִּזְבָּרִין עַל בְּהֵמָה:

 כסף משנה  מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה וכו' והנמצאות בהר הבית וכו'. משנה פרק ז' דשקלים (משנה ב') והטעם שנתן רבינו. שם בירושלמי:

יא תֵּבָה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ חֻלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא בְּתוֹכָהּ מָעוֹת. אִם רֹב מַנִּיחִין מַעֲשֵׂר הֲרֵי הַמָּעוֹת מַעֲשֵׂר. וְאִם רֹב מַנִּיחִין חֻלִּין חֻלִּין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה חֻלִּין:

 כסף משנה  תיבה שנשתמש בה חולין וכו'. בפירקא קמא דפסחים (דף ז') והתם מוקי לה בשאינו יודע איזה מהן בסוף אי נמי שנשתמשו בה צבורין צבורין אי נמי כגון דאשתכח בגומא וצריך טעם למה השמיט רבינו אוקימתות אלו:

יב מָצָא פֵּרוֹת בֵּין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר לְפֵרוֹת תְּרוּמָה יִפְּלוּ לַקָּרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יֵאָכְלוּ כְּחֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן. אֲסוּרִין לְזָרִים וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ כִּתְרוּמָה. וַאֲסוּרִים לְאוֹנֵן וּטְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם כְּמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בֵּין חֻלִּין לְמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מצא פירות וכו'. תוספתא פרק שני דמעשר שני: וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר. משנה פ''ז דשקלים:

יג מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי וְשֶׁל וַדַּאי שֶׁנִּתְעָרְבוּ יֵאָכְלוּ כְּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:

 כסף משנה  מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו וכו'. בתוספתא הנזכרת:

יד פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת חֻלִּין יֹאכַל הַכּל בְּטָהֳרָה בַּמָּקוֹם אוֹ יִפְדֶּה אֶת הַמַּעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם אֲסוּרִין בְּכָל שֶׁהֵן כְּמִנְיָן. הוֹאִיל וְהוּא בִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הוּא כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְיֵאָכֵל הַכּל בְּטָהֳרָה:

 כסף משנה  פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין וכו'. פשוט הוא: ומה שכתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן וכו'. כך פירש רבינו ורבינו שמשון מה ששנינו בפרק ב' דבכורים ואסור לאכול כל שהן בירושלים. ומה שכתב כמנין נראה דהכי פירושו אוסר בכל שהוא כמו שאוסר דבר שבמנין:

טו הַזּוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם הַגִּדּוּלִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. זְרָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. וּפוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת זְרִיעָתוֹ:

 כסף משנה  הזורע מעשר שני וכו'. בפרק תשיעי דתרומות (משנה ד') גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי (הלכה ב') מה הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה משמע בהדיא דבמקום הראוי לפדייה מיירי. ובפ''ב דבכורים בירושלמי (הלכה ב') רמי האי מתני' אמתניתין דבכורים והעלו הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות. ונראה שרבינו מפרש הא דאמר איסור מחיצה היינו כשנכנסו תוך המחיצות יש עליהם איסור כבתחילה והא דתנן מותרים היתר זרות דהיינו חוץ לחומה. ואפשר שזהו מה שאמרה המשנה אסורים מליאכל בירושלים דהיינו לומר אסורים מליאכל כשזרע בירושלים:

טז מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּטֵל בְּרֹב. בְּאֵיזֶה מַעֲשֵׂר אָמְרוּ בְּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא וְנָפְלוּ מְחִצּוֹת. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְחִצּוֹת לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם וְאִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַס וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְנִמְצָא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין וּבָטֵל בְּרֹב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:

 כסף משנה  מעשר שני בטל ברוב וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ג):

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שביעי

א פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינָן נִפְדִּין בְּרִחוּק מָקוֹם אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אֶלָּא יַעֲלוּ הֵן עַצְמָן וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  פירות הנלקחות בכסף מעשר שני וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (משנה י'). ומ''ש אלא אם כן נטמאו. שם במשנה וכתנא קמא. ומה שחילק בין נטמאו באב הטומאה לנטמאו בולד הטומאה הטעם מבואר דכשאינו נטמא אלא מדבריהם מאחר דמדאורייתא טהור אינו נאכל בחוץ ומאחר שהוא טמא אע''פ שאינו אלא מדבריהם יפדה:

ב זֶה חֹמֶר בְּלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַצְמָן. וְאִם נִטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם יִפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם:

ג אֵין נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֶלָּא מַאֲכַל אָדָם שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. אוֹ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. כְּגוֹן הַפְּרָט הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (דברים יד-כו) 'בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר':

ד לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מַיִם וּמֶלַח כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת לְפִי שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶם מִן הָאָרֶץ. וְלֹא פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע. וְלֹא פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם. לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְבָקָר וָצֹאן:

 כסף משנה  (ג-ד) אין נלקח בכסף מעשר וכו'. משנה וגמרא ריש פרק בכל מערבין (דף כ"ז:) ופרק ג' מינים (נזיר דף ל"ה). ומ''ש ולא פירות המחוברים לקרקע ולא פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים. משנה פרק קמא דמעשר שני (משנה ה'):

ה הַדְּבַשׁ וְהַבֵּיצִים וְהֶחָלָב הֲרֵי הֵן כְּבָקָר וָצֹאן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע הֲרֵי הֵן גִּדּוּלֵי גִּדּוּלֶיהָ:

 כסף משנה  הדבש והביצים והחלב וכו'. כתב מגדל עוז שיש ללמוד כן מדתניא בסיפרי פרשת ראה על פסוק עשר תעשר וגו' עד ואכלת יכול אף דבש וחלב ת''ל היוצא השדה ומשמע דאי לא מעטינהו קרא הוו בכלל ואכלת וגבי מעשר שני איתמר ואכלת וביצים אמרינן פרק בא סימן (דף נ') דמטמאין טומאת אוכלים ובפרק ג' דעוקצין (משנה ו') משמע דכל שמטמא טומאת אוכלים הוא נלקח בכסף מעשר עכ''ל ואי מהא לא איריא דההיא דעוקצין רבי יוחנן בן נורי היא ור''ע פליג עליה והלכה כר''ע מחבירו אבל הטעם הוא משום דבפרק בא סימן אמרינן דנמנו וגמרו כר''י בן נורי:

ו הַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַיִם. וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ נִלְקָח כַּיַּיִן וּכְשֵׁכָר. לְקָחוֹ עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ וְהֶחֱמִיץ קָנָה מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  התמד עד שלא החמיץ וכו'. משנה פ''ק דמע''ש (משנה ג') ופ''ק דחולין (דף כ"ה): ומ''ש לקחו עד שלא החמיץ וכו'. פ''ק דחולין שם:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנָתַן שְׁלֹשָׁה מַיִם וּמָצָא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם נָתַן שְׁלֹשָׁה וְהוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה כְּיַיִן מָזוּג וְנִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים בנתן ג' מים וכו'. בפ' המוכר פירות (דף צ"ו) וכרבנן דאחרים:

ח לוּלְבֵי זְרָדִין וְהֶחָרוּבִין עַד שֶׁלֹּא יַמְתִּיקוּ אֵין נִלְקָחִין. אַחַר שֶׁיַּמְתִּיקוּ נִלְקָחִין. אֲבָל הַלּוּף וְהַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמוּסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁים בֵּין מִשֶּׁיַּמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ נִלְקָחִין. וְהַקּוֹר נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  לולבי זרדין וכו' עד נלקחין. תוספתא פ''ק דמעשר שני ותוספתא דעוקצין פ''ג: והקור נלקח בכסף מעשר. משנה פ''ג דעוקצין (משנה ז'):

ט הַכַּרְכּוֹם אֵינוֹ נִלְקָח שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְמַרְאֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִנּוֹתְנֵי רֵיחַ וּמַרְאֶה וְטַעַם הוֹאִיל וְאֵינָן לַאֲכִילַת גּוּפָן אֶלָּא לְטַעַם שֶׁנּוֹתְנִין אֵינָן נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ רָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַפִּלְפְּלִין וְהַקֹּשְׁטְ וְהַחִלְתִּית וְחַלּוֹת חֲרִיעַ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינָן נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הכרכום אינו נלקח וכו'. תוספתא פ''ק דמע''ש: ומ''ש לפיכך ראשי בשמים הפלפלין וכו'. בפ''ג דעוקצין (מ"ה) איפליגו ביה תנאי ובפרק בא סימן (דף נ') אמר רבי יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר:

י הַשֶּׁבֶת אִם לִתֵּן טַעַם בִּקְדֵרָה אֵינָהּ נִלְקַחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וְאִם לִכְמַךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל גּוּפָהּ נִלְקַחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. עֵרֵב מַיִם וּמֶלַח אִם נָתַן לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן הֲרֵי הֵן כְּמֻרְיָס וְלוֹקֵחַ מֵהֶן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וּמַבְלִיעַ דְּמֵי הַמַּיִם וְהַמֶּלַח בִּדְמֵי הַשֶּׁמֶן:

 כסף משנה  השבת אם ליתן טעם וכו'. בפרק בא סימן (דף נ"א): עירב מים ומלח וכו'. בר''פ בכל מערבין (דף כ"ז):

יא אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילָתָהּ. שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֲנִים מְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ וּמֻתֶּרֶת לְאוֹנֵן וְנֶאֱכֶלֶת בְּכָל מָקוֹם. וְהַמַּעֲשֵׂר מֻתָּר לְזָרִים וְלִטְבוּל יוֹם וְאָסוּר לְאוֹנֵן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. נִמְצָא מְמַעֵט אֲכִילַת מַעֲשֵׂר וַאֲכִילַת הַתְּרוּמָה:

 כסף משנה  אין לוקחים תרומות בכסף מעשר וכו'. משנה בפרק ג' דמע''ש (משנה ב') כת''ק. ומ''ש מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. שם בירושלמי:

יב לוֹקְחִין בְּהֵמָה לְזִבְחֵי הַשְּׁלָמִים מִכֶּסֶף הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁהַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לְזָרִים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ לוֹקְחִין בְּהֵמוֹת לְאָכְלָן חֻלִּין מִכֶּסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי לְהַבְרִיחָם מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁאֵין לוֹקְחִין בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר אֶלָּא לִשְׁלָמִים. אֲבָל חַיָּה וְעוֹף לוֹקְחִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁלָמִים:

 כסף משנה  ומ''ש לוקחין בהמה לזבחי שלמים וכו'. במשנה שם: בראשונה היו לוקחים בהמות וכו'. ירושלמי פ''ק דמע''ש אלא שכתוב בטעות ונוסחת רבינו עיקר:

יג אֵין לוֹקְחִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. לְפִי שֶׁהוּא חַיָּב לְבַעֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין לוקחים פירות שביעית וכו'. ג''ז שם בירושלמי:

יד * הַלּוֹקֵחַ מַיִם וּמֶלַח אוֹ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם לֹא קָנָה הַמַּעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין:

 ההראב"ד   הלוקח מים ומלח וכו' עד אע''פ שיצאו המעות לחולין. א''א זה שבוש אלא יחזרו הדמים למקומן אם לקחן מאחר ואם הלך לו יאכל כנגדן והכי קאמר שמואל בירושלמי ובגמרא דידן:

 כסף משנה  הלוקח מים וכו' עד לא קנה המעשר. משנה שם פ''ק (משנה ה'): ומ''ש אע''פ שיצאו המעות לחולין: כתב עליו הראב''ד אמר אברהם זה שיבוש אלא יחזרו דמים למקומן וכו'. ובאמת כי בירושלמי (הלכה ג') אמרו על משנתנו תמן תנינן אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדו וכא את אמר הכין רבי יונה אמר איתפלגון רבי חייא בר יוסף ושמואל חד אמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול וחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר, ובפ' האיש מקדש (נ"ה:) ת''ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום ורמי עלה מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מע''ש אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן וכו' ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם אמר שמואל בשברח ופרש''י בשברח המוכר שהדמים בידו וזה מבואר כד' הראב''ד. ומצאתי כתוב שה''ר יונתן הכהן כתב להעמיד דברי רבינו שמאחר שמים ומלח ופירות מחוברים או שאינם יכולים להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל עכ''ל. ואין דבריו נראין דאם כן לוקח עבדים וקרקעות ובהמה דאמרינן בפרק האיש מקדש שאדם יודע שאין מעות מעשר מתחללין עליהם ואפ''ה אמרינן יחזרו דמים למקומן. וליישב דברי רבינו נ''ל שגם רבינו פוסק דלוקח מים ומלח וכו' שיחזרו דמים למקומן ואם ליתיה למוכר יאכל כנגדן כי מ''ש לקמן זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה וכו' קאי גם ללוקח מים ומלח וכו' שהדין שוה בכולם דאי ליתיה למוכר יאכל כנגדן ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ומ''ש כאן אע''פ שיצאו המעות לחולין אתא לאפוקי ממ''ד בירושלמי כאן דרך מכירה כאן דרך חילול דהיינו לומר דכי תנן לא קנה מעשר היינו כשהיה דרך מכירה וכי קתני יאכל כנגדו דמשמע שהמכר קיים כשהיה דרך חילול ורבינו סובר דלא קי''ל כוותיה כיון דגמ' דידן לא מפליג אלא בין איתיה למוכר לליתיה וכאידך אמורא דפליג על האי דמפליג בין דרך מכירה לדרך חילול וזהו שכתב אע''פ שיצאו המעות לחולין כלומר אע''פ שהיה דרך חילול לא קנה מעשר ואי ליתיה למוכר יאכל כנגדו ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ואם תאמר ואי דרך חילול הוה הוי מזיד ואמאי יאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן הא מעשר מזיד מתחלל. וי''ל דלאו מדינא אמרי' דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא כדאמרי' בפ' האיש מקדש והשתא אתי שפיר מה שאמר רבינו לקח עבדים וכו' בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו דמים למקומן:

טו הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת חוּץ לִירוּשָׁלַיִם בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. בְּשׁוֹגֵג כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְהַחֲזִיר הַדָּמִים לַבְּעָלִים וְהֵן מַעֲשֵׂר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. בְּמֵזִיד יַעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ יַנִּיחֵם עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ:

 כסף משנה  הלוקח פירות וכו'. משנה פ''ק דמע''ש (משנה ה') הלוקח פירות שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ומפרש רבינו דלוקח פירות חוץ לירושלים דאילו בירושלים אמאי יחזרו דמים למקומן הלא זה הוא דין מעות מע''ש לוקח בהם פירות ואוכלם שם:

טז וְכֵן אֵין לוֹקְחִין בְּהֵמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. וְאִם לָקַח בְּשׁוֹגֵג יַחְזְרוּ הַדָּמִים לִמְקוֹמָן. בְּמֵזִיד תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ תִּקָּבֵר הִיא וְעוֹרָהּ:

 כסף משנה  וכן אין לוקחים בהמה וכו'. ג''ז משנה ו' שם הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר ע''י עורה. ובספרי רבינו (היה) כתוב מזיד במקום שוגג ושוגג במקום מזיד וט''ס הוא ומפרשה רבינו בלוקח חוץ לירושלים מהטעם שכתבתי בסמוך:

יז לָקַח עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג אִם בָּרַח הַמּוֹכֵר הֲרֵי זֶה יֵאָכֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַמָּעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוֹצִיא חוּץ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר וּבָרַח הַמּוֹכֵר אוֹ מֵת יֵאָכֵל כְּנֶגְדּוֹ. וְאִם הָיָה הַמּוֹכֵר קַיָּם יַחְזְרוּ הַדָּמִים לִמְקוֹמָן. וְכֵן אִם הֵבִיא עוֹלוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:

 כסף משנה  לקח עבדים וקרקעות וכו'. ג''ז משנה שם (משנה ז') אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וכו' זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע''ש יאכל כנגדו. ומה שחילק רבינו בין ברח המוכר ללא ברח בספ''ב דקידושין (דף נ"ו:): ומה שאמר וכן אם הביא עולות וכו'. שם במשנה:

יח לָקַח חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים. וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁקָּנָה שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְלֹא קָנָה שְׁלָמִים. * לָקַח בְּהֵמָה לִשְׁלָמִים וְנָפַל בָּהּ מוּם פָּקְעָה מִמֶּנָּה קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר וּפוֹדֶה אוֹתָהּ. וְאֵין הַדָּמִים מַעֲשֵׂר. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם פְּדָאָהּ לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:

 ההראב"ד   לקח בהמה לשלמים וכו' ואעפ''כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש. א''א מאי אעפ''כ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשים:

 כסף משנה  לקח חיה לזבחי שלמים וכו'. בס''פ התודה (דף פ"ב:): לקח בהמה לשלמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשר שני: כתב הראב''ד א''א מאי אף על פי כן וכו'. וי''ל דרבינו ה''ק אף על פי שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים:

יט הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר לִשְׁלָמִים לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. שֶׁקְּדֻשַּׁת שְׁלָמִים אֵינָהּ חָלָה עַל קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִתְפִּיס הַמַּעֲשֵׂר עַצְמָן לִשְׁלָמִים שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁלָמִים:

 כסף משנה  המתפיס מעות מעשר לשלמים וכו'. בס''פ התודה (דף פ"ב) פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ופסק כרבי אלעזר משום דרבי אמי סבר כוותיה ורבא נמי משמע דס''ל כוותיה:

כ * הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּתוֹרַת חֻלִּין אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד אִם פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר עַצְמָן אָכַל יָצָא יְדֵי שָׁמַיִם. * וְאִם כֶּסֶף מַעֲשֵׂר אָכַל יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם וְיַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אוֹ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן בִּירוּשָׁלַיִם אִם אֵין יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים:

 ההראב"ד   האוכל מעשר שני וכו' יצא ידי שמים. א''א יצעק לשמים: ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן. א''א וישלם מה שאכל ויעלו ויאכלו בירושלים או יאכל כנגדן בירושלים אם אינו יכול להחזיר את הדמים:

 כסף משנה  האוכל מעשר שני וכו' אם פירות המעשר עצמן אכל יצעק לשמים כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. והדין בירושלמי פרק קמא דמע''ש (הלכה א') האוכל מעשר שני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים דברי רשב''ג רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן ופסיק התם הלכה כרבי במעות וכרשב''ג בפירות ופירוש יצעק לשמים נראה דהיינו לומר שיתפלל לשם שימחול לו ואינו צריך להחזיר דמים: כתב הראב''ד יצא ידי שמים א''א יצעק לשמים. נראה שהיה גורס בדברי רבינו יצא ידי שמים ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד ז''ל דהיינו לומר שאינו צריך לאכול כנגדו ואין עליו עון אשר חטא וגורס יצא היו''ד בפת''ח (קמ"ץ) ומפני כך משיג עליו שאינו כן שחטא חטא וצריך לצעוק עליו לשמים שימחול לו וליישב דברי רבינו יש לומר לאותה גירסא שגורס יצא ידי שמים היו''ד בצירי והיינו לומר שצריך לצאת ידי שמים דהיינו שיתפלל ויצעק להקב''ה שימחול לו עונו: כתב עוד הראב''ד ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן א''א ומשלם מה שאכל וכו'. נראה שבא לומר שיש חסרון לשון בדברי רבינו שכך הוה ליה לכתוב יחזרו דמים למקומן וישלם מה שאכל:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שמיני

א הַלוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים וְחַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ תַּגָּר וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. אֲפִלּוּ הָיוּ דְּמֵי הָעוֹר מְרֻבִּין עַל דְּמֵי הַבָּשָׂר. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין:

ב * וְכֵן הַלּוֹקֵחַ כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת מִמָּקוֹם שֶׁדַּרְכָּם לְהִמָּכֵר סְתוּמוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ תַּגָּר יָצָא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַמּוֹכֵר לִפְתֹּחַ רָאשֵׁי הַכַּדִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין. * וְאִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִמְכֹּר בְּמִדָּה יָצָא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין:

 ההראב"ד   וכן הלוקח כדי יין סתומות עד לפיכך צריך המוכר. א''א לא ידעתי מה צורך ומה הנאה יש לו אם לא יצא לחולין ולא עוד אלא אם פתח הפסיד שלא יצא לחולין ויאכלו כנגד קנקנו: ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה. א''א פירוש שמדקדק על היין שישוה את מעותיו בלא הבלעת הקנקן הרי הוא חולין שלא חלה עליו קדושת המעות:

 כסף משנה  (א-ב) הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין. משנה בפ''ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר''פ בכל מערבין (דף כ"ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע''ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד''ה היא ועוד דמסתבר טעמיה. ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. כתב הראב''ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה''ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע''כ. ומ''ש הראב''ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע''פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו. ומ''ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. משנה ספ''ג דמ''ש (משנה י"ג) ב''ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב''ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב''ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב''ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב''ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות. ומ''ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. שם פ''ג: כתב הראב''ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א''א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות:

ג * לְקָחָן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהִמָּכֵר פְּתוּחוֹת. אוֹ שֶׁלָּקַח מִן הַתַּגָּר שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּמְכִירָתוֹ לֹא יָצָא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין. לָקַח סַלֵּי תְּאֵנִים וַעֲנָבִים עִם הַכְּלִי לֹא יָצְאוּ דְּמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין:

 ההראב"ד   לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות וכו'. א''א ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים:

 כסף משנה  לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין. שם במשנה מסיים בה בד''א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה''פ בד''א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו': כתב הראב''ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ''א כתוב היין במקום הדמים וה''פ מאחר שהוא מדקדק כ''כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע''פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר''ז כלוקח אותם פתוחות:

ד לָקַח אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן יָצְאוּ קְלִפָּתָן לְחֻלִּין. לָקַח חוֹתָל שֶׁל תְּמָרִים יָצָא הַחוֹתָל לְחֻלִּין. קֻפָּה שֶׁל תְּמָרִים אִם דְּרוּסוֹת יָצְאוּ הַקֻּפּוֹת לְחֻלִּין. וְאִם לָאו לֹא יָצְאוּ לְחֻלִּין:

 כסף משנה  ומ''ש לקח אגוזים ושקדים וכו'. משנה שם פ''ק (מ"ג). ומ''ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'. ירושלמי פ''ק דמע''ש:

ה מִי שֶׁהָיָה לוֹ יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁאִיל קַנְקַנָּיו לְאוֹתוֹ מַעֲשֵׂר. אַף עַל פִּי שֶׁסָּתַם אֶת פִּיהֶם לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר אֶת הַקַּנְקַנִּים. כִּנֵּס הַיַּיִן לְתוֹכוֹ סְתָם אִם קָרָא שֵׁם וְעָשָׂהוּ מַעֲשֵׂר עַד שֶׁלֹּא סָתַם אֶת פִּיהֶם לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר אֶת הַקַּנְקַנִּים. וְאִם מִשֶּׁסָּתַם פִּיהֶן קָרָא שֵׁם וְעָשָׂהוּ מַעֲשֵׂר קָנָה מַעֲשֵׂר אֶת הַקַּנְקַן. הִפְקִיד לְתוֹךְ הַקַּנְקַן רְבִיעִית חֻלִּין אוֹ שֶׁכָּנַס לְתוֹכָן שֶׁמֶן אוֹ חֹמֶץ אוֹ צִיר אוֹ דְּבַשׁ שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי סְתָם בֵּין מִשֶּׁסָּתַם בֵּין עַד שֶׁלֹּא סָתַם לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר אֶת הַקַּנְקַנִּים:

 כסף משנה  מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן. משנה פ''ג דמע''ש (משנה י"ב): הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים. תוספתא פ''א ופ''ב דמע''ש (דף ס"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין:

ו צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמֵת יִקָּבֵר בְּעוֹרוֹ. לְקָחוֹ חַי וּשְׁחָטוֹ וְנִטְמָא הֲרֵי זֶה יִפָּדֶה כִּשְׁאָר פֵּרוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ. הַמַּנִּיחַ דִּינַר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִהְיוֹת אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא לְחֻלִּין וְהָיָה הַדִּינָר יוֹצֵא בְּעֶשְׂרִים מָעָה. אָכַל עָלָיו בְּעֶשֶׂר מָעָה וְהֻזְּלוּ הַמָּעוֹת לְאַחַר זְמַן וַהֲרֵי הַדִּינָר יוֹצֵא בְּאַרְבָּעִים מָעָה צָרִיךְ לֶאֱכל עָלָיו בְּעֶשְׂרִים מָעָה וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא לְחֻלִּין. הוּקְרוּ הַמָּעוֹת וַהֲרֵי הַדִּינָר יוֹצֵא בְּעֶשֶׂר מָעִין אוֹכֵל עָלָיו בְּחָמֵשׁ מָעִין וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא לְחֻלִּין:

 כסף משנה  צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'. משנה פ''ג דמע''ש (משנה י"א): המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'. משנה פ''ד דמ''ש (משנה ח') וכת''ק:

ז * הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת בְּסֶלַע שֶׁל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר וּמָשַׁךְ הַפֵּרוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַסֶּלַע עַד שֶׁהוּקְרוּ הַפֵּרוֹת וְעָמְדוּ בִּשְׁתַּיִם. הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן סֶלַע בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן (אֶת) הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. בִּנְתִינַת הַכֶּסֶף קוֹנֶה. וְהַשָּׂכָר לַמַעֲשֵׂר:

 ההראב"ד   הלוקח בסלע וכו' עד הרי זה מפריש עליה סלע בלבד. א''א אי אפשר לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר והמשנה לא דברה בענין זה אבל הוא במשנה משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים משמע שהפירות הם המעשר. ולענין המשנה נראה כי המעשר נקנה במשיכה ולא מכח הדיוט שלא יהא חמור מהקדש שהרי מעשר הוא וכשהוא נקנה בסלע מה כח הוא לו והלא ריעותא הוא לו שאינו תופס לקדושתו אלא סלע וסוף דבר מה שאמרו בגמרא סותר את דבריו וכל שאמר שהרי אמרו על זאת המשנה מתניתין דלא כרשב''ג דתנינן רשב''ג אומר לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו מכלל דמתני' אינו נקנה במשיכה. ולפי זה הגמרא מה שאמר במשנה נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע''ש שלו המוכר משתכר בסלע קאמר ומעשר שני של מוכר קאמר שאם רצה ליטול מן המעשר בסלע נוטל. ועם כל זה אין דעתי נוחה ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מדת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות מיהו המוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה הילכך משך בסלע ועמד בשתים נותן סלע ומשתכר הלוקח בסלע הפירות ויהיו שלו בתורת מעשר ויאכלם בירושלים או יפדם לעצמו וזהו שאמר מעשר שני שלו ואם משך בשתים והוזלו ועמדו בסלע פודה אותה בסלע של חולין כשעת פדיונו מ''מ נותן למוכר סלע אחר כשעת משיכה ואפילו הוא של מעשר שני שאין זה אלא כפורע חוב בעלמא ואע''פ שאין פורעין חוב ממעשר שני שאני הכא שמשעה ראשונה ממעשר היה החוב והכי איתא בגמרא בראש המסכתא ואם היה המוכר ע''ה נותן לו אותו הסלע הב' מן הדמאי אבל לא מן הודאי ועל אותו הסלע השני שנותן ממעשר שני אמרו בגמרא כשיפדה אותו אינו מוסיף עליו חומש פירוש אם יבא הלוקח לפדותו לא נחשוב אותו כפודה ממעשרו אלא כפודה מעשר של מוכר שכבר קנאו בפרעונו. וכל זו המשנה דלא כרשב''ג דהוא דאמר חללו כשעת משיכתו. זהו דרך הישר בעיני וערב עלי:

 כסף משנה  הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב הראב''ד א''א א''א לזה בלא שיבוש וכו': ועתה אבאר דע כי בפ''ד דמע''ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע''ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע''ש שלו ואם היה ע''ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב''ג דתנינן רשב''ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע''פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב''ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב''ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע''פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע''פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב''ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע''ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב''ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב''ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ''ל. י''ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב''ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק''ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב''ד במה שכתב א''א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ''ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע''פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח: ודע דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע''ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת''ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע''ש שלו מני אילימא ר''מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר''מ דאמר מע''ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע''פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ''ש ממון גבוה הוא:

ח מָשַׁךְ פֵּרוֹת בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְלֹא הִסְפִּיק לִתֵּן הַמָּעוֹת עַד שֶׁהוּזְלוּ הַפֵּרוֹת וְעָמְדוּ בְּסֶלַע אֵינוֹ מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא סֶלַע אַחַת. וּמוֹסִיף עָלֶיהָ סֶלַע שְׁנִיָּה מִן הַחֻלִּין וְנוֹתֵן לַמּוֹכֵר. וְאִם הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִתֵּן סֶלַע שְׁנִיָּה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי. נָתַן לוֹ סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר וְלֹא הִסְפִּיק לִמְשֹׁךְ הַפֵּרוֹת עַד שֶׁעָמְדוּ בִּשְׁתַּיִם. מַה שֶּׁפָּדָה פָּדָה וְהַדִּין בֵּינֵיהֶן:

ט נָתַן לוֹ סְלָעִים שְׁתַּיִם שֶׁל מַעֲשֵׂר וְלֹא הִסְפִּיק לִמְשֹׁךְ הַפֵּרוֹת עַד שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת בְּסֶלַע מַה שֶּׁפָּדָה פָּדָה. וּמִדַּת הַדִּין בֵּינֵיהֶם שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי פְּדִיָּתוֹ הִיא מְשִׁיכָתוֹ:

 כסף משנה  (ח-ט) נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו. תוספתא בפ''ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ''ל דהיינו לומר שבמע''ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף:

י מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת חֻלִּין בִּירוּשָׁלַיִם וְהָיוּ לוֹ מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אוֹמֵר הֲרֵי הַמָּעוֹת הָהֵם מְחֻלָּלִין עַל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ וְיֹאכְלֵם שָׁם בְּטָהֳרָה וְיֵצְאוּ אוֹתָן הַמָּעוֹת לְחֻלִּין בִּמְקוֹמָן:

 כסף משנה  מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע''ה. הכל משנה בפ''ג דמע''ש (משנה ד'):

יא  הָיוּ לוֹ מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אוֹמֵר הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹת הָהֵם וְיֵצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין וְיַעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת הַמָּעוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד בִּשְׁעַת הַחִלּוּל:

יב מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מְעוֹת מַעֲשֵׂר בִּירוּשָׁלַיִם וְצָרִיךְ לָהֶם. וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ פֵּרוֹת חֻלִּין שֶׁרוֹצֶה לְאָכְלָן. אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹתֶיךָ וְנִמְצְאוּ אוֹתָם הַפֵּרוֹת לְקוּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְיֹאכַל אוֹתָם חֲבֵרוֹ בְּטָהֳרָה. וְלֹא הִפְסִיד כְּלוּם. וְיָצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה חֲבֵרוֹ בַּעַל הַפֵּרוֹת חָבֵר. שֶׁאֵין מוֹסְרִין פֵּרוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל וַדַּאי אֶלָּא לְחָבֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁל דְּמַאי אוֹמֵר כֵּן אַף לְעַם הָאָרֶץ. * וּמֻתָּר לְחַלֵּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ וְעַל מְעוֹתָיו וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵם:

 ההראב"ד   ומותר לחלל מעות מע''ש וכו' עד שמא של מע''ש הן. א''א לא בכל ענין כמו שהוא פושט שהרי פירשו בתוספתא כיצד הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על אלו לא חילל אלא עד מקום שלוקח ופורע לו דינר לאלתר אם משום חוב ומשום מלוה אסור עד שילך לביתו ויחזור:

 כסף משנה  ומותר לחלל פירות מע''ש וכו'. בפ''ד דטבול יום (משנה ה') ופ''ד דמ''ש: כתב הראב''ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ''ע:

יד * הַמַּנִּיחַ דִּינָר שֶׁל מַעֲשֵׂר לִהְיוֹת אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ וְהוֹלֵךְ כֵּיוָן שֶׁאָכַל עָלָיו עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ (אֶלָּא) פָּחוֹת מִפְּרוּטָה יָצָא לְחֻלִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁל דְּמַאי אֲבָל בְּשֶׁל וַדַּאי לֹא יֵצֵא לְחֻלִּין עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אַחַר שֶׁמּוֹסִיפִין אֶת הַחֹמֶשׁ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה חֻמְשֵׁי שְׁוֵה פְּרוּטָה:

 ההראב"ד   המניח דינר של מעשר וכו' עד פחות משוה פרוטה. א''א נ''ל שזה שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ארבעה חומשי פרוטה:

 כסף משנה  המניח דינר של מעשר וכו'. משנה רפ''ד דמע''ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י''א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב''ה אומרים בודאי י''א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז''ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע''ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי''א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי''א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע''ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב''ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב''ה בודאי י''א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע''ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש''פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י''א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש''פ כמו שביארנו ע''כ לשונו: ומ''ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה. כתב הראב''ד ז''ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ''ל ולע''ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא''ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע''ש שאין בו ש''פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי''ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב''ש כר''א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב''ש בדר''א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ''ה, והר''י קורקוס ז''ל כתב דעי''ל דאם מתחלה היה פחות מש''פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש''פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש''פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ''ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא''כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ''ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר''ש פי' משנה זו ע''פ הירושלמי והקשה עליו הרא''ש ור''ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה''ר עובדי' ז''ל לא כתב אלא פירוש זה אע''פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון:

טו * טְמֵאִין וּטְהוֹרִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹ שׁוֹתִין כְּאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. וְרָצוּ הַטְּהוֹרִין לִהְיוֹת אוֹכְלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם. מַנִּיחִין סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאוֹמֵר. כָּל שֶׁהַטְּהוֹרִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין סֶלַע זוֹ מְחֻלָּל עָלָיו. וְתֵצֵא הַסֶּלַע לְחֻלִּין שֶׁהֲרֵי אָכְלוּ וְשָׁתוּ בְּשָׁוְיָהּ בְּטָהֳרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגְּעוּ הַטְּמֵאִים בַּמַאֲכָל שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּהוּ:

 ההראב"ד   טמאים וטהורים שהיו אוכלין וכו' עד שלא יטמאוהו. א''א פירשו בגמרא באומר לכשישתה ולא יאמר מעכשיו ולא כששתו אלא [מעכשיו] לכשישתו ויש ברירה:

 כסף משנה  טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'. משנה ספ''ב דמע''ש (משנה י'): וכתב הראב''ד שלא יטמאוהו א''א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב''ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ''מ על מ''ש הראב''ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה''פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב''ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב''ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות. ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'. פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק תשיעי

א נֶּטַע רְבָעִי הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כד) 'וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה''. וְדִינוֹ לְהֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם לִבְעָלָיו כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא כָּךְ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְּסוּרְיָא. וּבְנֶטַע רְבָעִי הוּא אוֹמֵר (במדבר ה-י) 'וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ' שֶׁאֵין לְךָ קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ בַּתּוֹרָה לְמִי שֶׁהוּא חוּץ מִנֶּטַע רְבָעִי:

 כסף משנה  נטע רבעי הרי הוא קדש וכו'. ומ''ש ודינו להאכל בירושלים לבעליו וכו'. כ''כ רבינו בסה''מ שלו סי' קי''ט וז''ל נטע רבעי דינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו כמו מעשר שני בשוה ואין לכהנים בו כלום שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ומעשר ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע''ש ונטע רבעי שיהיו לבעלים עכ''ל. והוא בסיפרא ובפרק בתרא דמע''ש (הלכה ב') ירושל' כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתה ר''י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ובסיפרא פרשת קדושים נתבאר שטעון הבאת מקום כמעשר: ומה שכתב וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ירושלמי פ''ז דפאה ופ''ה דמע''ש ובתשובות להרמב''ן סימן קנ''ו הביא הירושלמי הזה ופלפל בו והעלו דנטע רבעי נוהג אפי' בח''ל ושכן דעת כמה גדולים מכל מקום פשט הירושלמי כדברי רבינו. ומ''ש ובנטע רבעי הוא אומר וכו' צריך להתפרש כמו שנתבאר בסמוך:

ב הָרוֹצֶה לִפְדּוֹת נֶטַע רְבָעִי פּוֹדֵהוּ כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם פָּדָהוּ לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כה) 'לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ' עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּבוּאָה. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּמְחֻבָּר כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמַעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם נְתָנוֹ בֹּסֶר. וְדִינוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּפְדִיָּה כְּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  הרוצה לפדות נטע רבעי וכו' ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש. משנה פרק חמישי דמעשר שני (משנה ג') ובפרק האיש מקדש (דף נ"ד): ומה שכתב ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו'. בסיפרא פרשת קדושים. ומה שכתב ואין פודים אותו במחובר וכו' תוספתא בסוף מעשר שני (דף ס"ח:) כרם רבעי וכו' בית שמאי אומרים אין פודים אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודים במחובר לקרקע. כתוב בתשובות להרמב''ן סימן קנ''ז וז''ל הרמב''ם נתן טעם למה אין פודים אותו במחובר מפני שהוא כמעשר שני ואין מעשר שני במחובר ורבינו שמשון כתב שאי אפשר לומר טעם זה משום דבפרק מרובה משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה דאמרינן התם א''ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע''כ. ומכאן קשה לדברי הרמב''ם ואע''ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ''מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכ''ש ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר וקשיא הא שמעתא דמרובה אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר, ועם מ''ש רבינו שמשון נתיישב שהוא ז''ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עבוד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדק בשוויו אלא כשמואל דאמר אם חיללו על ש''פ מחולל הילכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ''ל. ולענין מה שהקשה על רבינו מפרק מרובה י''ל דכיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט אע''ג דלאו מכח קושיא זו דאין פודין במחובר הדר ביה איכא למימר אה''נ דאי לא הוה אידך קושיא הוה מהדר מכח האי קושיא דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות תוספתא השנויה סתם בלא מחלוקת: ומ''ש לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר. בפרק האיש מקדש (דף נ"ד:) והתנן הפודה מע''ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה וכו' מי מצי יהיב ליה והא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו רבי יהודה ומשני לעולם רבי מאיר והב''ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ומ''מ י''ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע''כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר שטעמו משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצריך עיון. ומה שאמר ודינו בשאר הדברים וכו':

ג וְהַפּוֹדֶה כֶּרֶם רְבָעִי רָצָה פּוֹדֵהוּ עֲנָבִים רָצָה פּוֹדֵהוּ יַיִן. וְכֵן הַזֵּיתִים. אֲבָל שְׁאָר הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִבְּרִיָּתָן:

 כסף משנה  והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין. תוספתא פרק חמישי דמ''ש וכב''ה. ומה שכתב וכן הזיתים. ומה שכתב אבל שאר הפירות אין משנין מברייתן. משנה בפי''א דתרומות (משנה ג') ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע''ש אלא זיתים וענבים. ונטע רבעי יליף קדש קדש ממעשר:

ד כֶּרֶם רְבָעִי אֵין לוֹ לֹא שִׁכְחָה וְלֹא פֵּאָה וְלֹא פֶּרֶט וְלֹא עוֹלֵלוֹת. וְאֵין מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי. אֶלָּא כֻּלּוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם אוֹ נִפְדֶּה וְיַעֲלוּ הַדָּמִים וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  כרם רבעי אין לו לא שכחה וכו'. משנה בפ' בתרא דמע''ש (משנה ג') ופ''ז דפאה (משנה ו') ב''ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וכו' וב''ה אומרים כולו לגת וטעמא דב''ה דילפי קדש קדש ממעשר: ומה שכתב ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות וכו'. שם בירושלמי:

ה עֲנָבִים שֶׁל כֶּרֶם רְבָעִי הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם לְכָל צַד כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵרוֹת. וּמִשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְדֶּה אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחוֹמָה. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְדִּין סָמוּךְ לַחוֹמָה:

 כסף משנה  ענבים של כרם רבעי וכו'. משנה פ''ה דמע''ש (משנה ב'): ומ''ש ושאר כל הפירות וכו'. שם בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים:

ו כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי. מֵנִיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלֹשָׁה וְאוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בַּסֶּלַע עַל מְנָת שֶׁיּוֹצִיא יְצִיאוֹת הַשּׁוֹמְרִים וְהַחֲמָרִים וְהַפּוֹעֲלִים מִבֵּיתוֹ. וְאַחַר שֶׁקּוֹצְבִין אֶת הַשַּׁעַר מַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמֵר כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת אֵלּוּ מִשַּׁעַר כָּךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע. וּבַשְּׁבִיעִית פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ שֶׁאֵין שָׁם לֹא שׁוֹמְרִים וְלֹא פּוֹעֲלִים. וְאִם הָיָה הֶפְקֵר אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה בִּלְבַד:

 כסף משנה  כיצד פודין נטע רבעי וכו' עד כל הנלקט מפירות אלו מחולל על המעות הללו. משנה בפ''ה דמע''ש (משנה ד'):

ז מִי שֶׁהָיָה לוֹ נֶטַע רְבָעִי בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁיַּד הַכּל שָׁוָה צָרִיךְ לְצַיְּנוֹ בְּקוֹזָזוֹת אֲדָמָה כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ בּוֹ. וְלֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בַּחֲרָסִים כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ. שֶׁאִם צִיְּנוּ בְּקוֹזָזוֹת אֲדָמָה שֶׁמָּא יִתְפָּרְרוּ. שֶׁאִסּוּר עָרְלָה חָמוּר הוּא שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. וְהַצְּנוּעִין הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת בִּשְׁנַת שְׁמִטָּה וְאוֹמְרִין כָּל הַנִּלְקָט מִפֵּרוֹת רְבָעִי אֵלּוּ מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ בִּמְחֻבָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה וכו' וגם כתב והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמטה. כרשב''ג דהלכה כמותו כדאמרינן בפ' מרובה (דף ס"ט): כתוב בתשובות להרמב''ן סי' קנ''ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. אינו מחוור דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' ואע''ג דמתניתין קתני הנלקט אנן לא קי''ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואי כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפי' הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחולי מש''ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפי' כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ''ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה''א מאן תנא צנועים ר''מ היא לאו אמר ר''מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו וכו' קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כ''ר נמי גמר קדש קדש ממעשר וכו' מה קדש דכתיב גבי מעשר אע''ג דממון גבוה הוא וכו' לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [הילכך אע''ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל] דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר' יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע''ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס''ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים והא דאמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה''א מאן תנא צנועים ר''מ היא וכו' היינו לומר דאפילו למאי דקס''ד לדמויי חילול להקדש ה''א דרחמנא אוקמיה ברשותיה לענין חילול אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן:

ח בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעָרְלָה וְלִרְבָעִי. וּמֵאֵימָתַי מוֹנִין לָהֶם מִשְּׁעַת נְטִיעָה. וְאֵינוֹ מוֹנֶה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּשָׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. וְהוּא שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכַמָּה הוּא סְתַם הַקְּלִיטָה לְכָל הָאִילָנוֹת שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:

 כסף משנה  באחד בתשרי ר''ה לערלה ולרבעי. משנה פ''ק דר''ה (דף י'): ומ''ש אלא ל' יום בשנה חשובים שנה וכו' עד מר''ה של שנת י''ד עד סופה. שם וכר' יוסי ור' יהודה דאיפסיקא הלכתא כותייהו בס''פ הערל לרב דהלכה כוותיה באיסורי ומפרש רבינו כפירוש התוספות דאערלה קאי:

ט נִמְצֵאת לָמֵד שֶׁהַנּוֹטֵעַ מ''ד יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין פֵּרוֹת הַנְּטִיעָה הַזֹּאת מֻתָּרוֹת בְּעָרְלָה אֶלָּא בִּרְבִיעִית עַד ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת:

י כֵּיצַד. הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל בְּט''ו בְּאָב מִשָּׁנָה עֲשִׂירִית בַּיּוֹבֵל. הֲרֵי הוּא בְּתוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה עַד ט''ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י''ג. וְכָל מַה שֶּׁיּוֹצִיא הָאִילָן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הוּא עָרְלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. וּמִט''ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י''ג בְּיוֹבֵל עַד ט''ו בִּשְׁבָט מִשְּׁנַת י''ד הוּא נֶטַע רְבָעִי. וְכָל מַה שֶּׁיּוֹצִיא בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הוּא רְבָעִי וְצָרִיךְ פִּדְיוֹן. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַעָרְלָה אוֹ לַרְבָעִי:

יא * נִטְעַן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מִשְּׁנַת עֶשֶׂר לֹא עָלְתָה לוֹ שְׁנַת עֶשֶׂר אֶלָּא הֲרֵי הוּא עָרְלָה שְׁנַת י''א וְי''ב וְי''ג כֻּלָּהּ. וַהֲרֵי הוּא נֶטַע רְבָעִי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁנַת י''ד עַד סוֹפָהּ:

 ההראב"ד   נטען בי''ו באב וכו' עד מראש השנה של שנת י''ד עד סופה. א''א דבר זה הוציא מן הירושלמי של מסכת ר''ה כשאמרה הברייתא פירות נטיעה זו אסורה עד ט''ו בשבט א''ר בא בר ממל קומי רבי זעירא נראים דברים בשנטע שלשים יום לפני ר''ה אבל אם נטע פחות מל' יום לפני ר''ה שנה שלימה מונין לו ותימר הכי אלמא כל היכא שיש לו ג' שנים שלימות אין מוסיפין לו. והאי סברא מסתייעא מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן הכי ולא כל שעה ומאי דאקשו עלה אי הכי אפילו נטעו שלשים יום לפני ר''ה יהא אסור עד שלשים יום לפני ר''ה כלומר כיון דקפדינן על ג' שנים שלימות ולמה אין מוסיפין לה אלא עד שבט תהא אסורה עד שלשים יום לפני ר''ה של שנה רביעית שלא יהו שנים מקוטעות מאי כדון א''ר מונא מתוך שעומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו פירוש שנתו של אילן והוא שבט כלומר די לנו בכך עתה לזה הטעם דוקא בשנטעה ל' יום לפני ר''ה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי:

יב נָטַע הַנְּטִיעָה מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי עַד ט''ו בִּשְׁבָט * מוֹנֶה לָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם לְעָרְלָה וּמִיּוֹם לְיוֹם לִרְבָעִי. וְרָאִיתִי לַגְּאוֹנִים דְּבָרִים בְּחֶשְׁבּוֹן עָרְלָה וּרְבָעִי אֵין רָאוּי לְהַאֲרִיךְ וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן וּבְוַדַּאי טָעוּת סוֹפְרִים הֵם וְהָאֱמֶת כְּבָר בֵּאַרְנוּ דַּרְכָּהּ:

 ההראב"ד   מונה שלש שנים מיום ליום. א''א מיום ליום שאמר מט''ו שבט עד ט''ו לשבט דוקא ולא מראש תשרי לראש תשרי לפי שאין שלימות שהרי חסרו הקליטה ומה שיצא אחר תשרי קודם נטיעה:

 כסף משנה  (י-יב) ומ''ש ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. ומה שכתב נטע הנטיעה מר''ח תשרי וכו'. זהו דעת רבינו שסובר שכשאמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד ט''ו בשבט לא אמרו אלא דוקא בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה והיינו דאמר פירות נטיעה זו וכתב הר''ן שהרז''ה חולק ופלוגתא היא בירושלמי וכתב הראב''ד הירוש' הזה בהשגות וז''ל. א''א דבר זה הוציא מהירושלמי של ר''ה וכו'. ויש לתמוה על מ''ש הר''ן דפלוגתא היא בירושלמי דלפי האמת לאו פלוגתא היא דאע''ג דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר''ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר''ה הרי השיב לו ושתק ועוד דהאי דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר''ה אינו סותר דין זה שכתב רבינו וק''ל: מונה שלש שנים מיום ליום. כתב הראב''ד מיום ליום שאמרו מט''ו לשבט עד ט''ו לשבט וכו'. ואני אומר שמ''ש שאינו ר''ל מראש תשרי לראש תשרי לפי שאינן שלימות וכו' פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לבארו אבל מה שכתב מט''ו בשבט לט''ו בשבט אינו מדוקדק שכבר אפשר שיהיה קודם לכן או אחרי כן כי המנין הוא מיום הנטיעה ועוד י''ד ימים של קליטה ופשוט הוא: וראיתי לגאונים דברים וכו'. נראה שכיון לדברי בה''ג שכתבו התוס' ורבינו שמשון והרא''ש ודחאום בשתי ידים ורבינו תלה הדבר בט''ס:

יג הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר מֻתָּרִין בְּעָרְלָה וּבִרְבָעִי. וְהָעֲנָבִים שֶׁשְּׂרָפָם הַקָּדִים וְהִפְסִידָן וְהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין וְהַתֶּמֶד שֶׁלָּהֶן וּקְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִים אֲסוּרִין בְּעָרְלָה וּמֻתָּרִין בִּרְבָעִי. וְהַנּוֹבְלוֹת כֻּלָּן אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  העלין והלולבין ומי הגפנים וכו' עד והנובלות כולן אסורות. משנה פ''ק דערלה (משנה ז') ובת''כ מייתי לי' מקרא וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כר' יוסי דאמר הסמדר אסור:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק עשירי

א כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בְּעָרְלָה יֵשׁ לוֹ רְבָעִי. וְכָל שֶׁפָּטוּר מִן הָעָרְלָה אֵינוֹ חַיָּב בִּרְבָעִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כג) 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים' וְגוֹ' וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת:

 כסף משנה  כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכו'. ירושלמי בפ''ק דערלה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי והיינו דוקא בארץ דאילו בח''ל הרי נטע שהוא חייב בערלה מן ההלכה ואינו חייב ברבעי כמבואר בפ' זה ובפ''י ממאכלות אסורות:

ב הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל וְדַעְתּוֹ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה סְיָג לַגִּנָּה. אוֹ שֶׁנְּטָעוֹ לְקוֹרוֹת לֹא לְפֵרוֹת. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הָעָרְלָה. נְטָעוֹ לִסְיָג וְחָזַר וְחָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכָל אוֹ שֶׁנְּטָעוֹ לְמַאֲכָל וְחָזַר וְחָשַׁב עָלָיו לִסְיָג. כֵּיוָן שֶׁעֵרֵב בּוֹ מַחְשֶׁבֶת חִיּוּב חַיָּב. נְטָעוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים לִסְיָג וּמִכָּאן וְאֵילָךְ לְמַאֲכָל אֵין לוֹ רְבָעִי. שֶׁכָּל שֶׁאֵין לוֹ עָרְלָה אֵין לוֹ רְבָעִי:

 כסף משנה  הנוטע אילן מאכל וכו'. משנה בפ''ק דערלה (משנה א'): נטעו לסייג וכו'. ירושלמי שם: נטעו שלש שנים לסייג וכו'. ג''ז שם בירושלמי:

ג נָטַע אִילָן וְחָשַׁב שֶׁיִּהְיֶה הַצַּד הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ לְמַאֲכָל וְהַחִיצוֹן לִסְיָג. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַצַּד הַתַּחְתּוֹן לְמַאֲכָל וְהָעֶלְיוֹן לִסְיָג. זֶה שֶׁחָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכָל חַיָּב בָּעָרְלָה. וְזֶה שֶׁחָשַׁב עָלָיו לִסְיָג אוֹ לְעֵצִים פָּטוּר. שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בְּדַעְתּוֹ שֶׁל נוֹטֵעַ. וְהַצָּלָף חַיָּב בְּעָרְלָה הָאֶבְיוֹנוֹת בִּלְבַד אֲבָל הַקַּפְרִיסִין מֻתָּרוֹת:

 כסף משנה  נטע אילן וחשב וכו'. משנה שם לר' יוסי ונראה שסובר רבינו דלא אתא לאיפלוגי את''ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לרבי יוסי בין לרשב''ג בין לרבי וכן פסק הרא''ש כר''י: והצלף חייב בערלה האביונות בלבד וכו'. בריש פרק כיצד מברכין (דף ל"ו) מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין:

ד הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ חַיָּב בְּעָרְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כג) 'וּנְטַעְתֶּם' אֲפִלּוּ לָרַבִּים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ פָּטוּר:

 כסף משנה  הנוטע לרבים וכו'. משנה שם בפרק קמא (מ"ב) וכת''ק. ומ''ש בתוך שדהו שם בירושלמי: ומ''ש שנאמר ונטעתם אפילו לרבים. בר''פ כל שעה (דף כ"ג) ואע''פ ששם אמרו לרבנן ונטעתם ליחיד משמע כתב רחמנא לכם להביא הנטוע לרבים לא חשש רבינו. ומ''ש בד''א בא''י וכו' [ירושלמי שם]:

ה הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּסְפִינָה. וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְעַכּוּ''ם שֶׁנָּטַע בֵּין לְיִשְׂרָאֵל בֵּין לְעַצְמוֹ. וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע. חַיָּבִין בָּעָרְלָה וּבִרְבָעִי:

 כסף משנה  הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו. משנה שם פ''ק דערלה והוסיף רבינו וכתב ברה''י משום דתני בתוספתא דערלה העולה מאליו x פטור. ובהכי ניחא מאי דתניא בסיפרא ונטעתם פרט לעולה מאליו דלא תיקשי דמתניתין ברה''י ודסיפרא בר''ה: ומ''ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו. בפיהמ''ש כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו''ם לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתב ה''ג:

ו הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו בִּמְקוֹם טְרָשִׁים פָּטוּר. אֲפִלּוּ הַנּוֹטֵעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יִשּׁוּב פָּטוּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי טִפּוּל שֶׁמְּטַפֵּל בְּפֵרוֹתָיו עַד שֶׁמְּבִיאָן לַיִּשּׁוּב. אֲבָל אִם הָיָה עוֹשֶׂה כְּדֵי טִפּוּלוֹ חַיָּב בְּעָרְלָה:

 כסף משנה  העולה מאליו במקום חורשים וכו' עד חייב בערלה. ירושלמי פ''ק דערלה:

ז הַנּוֹטֵעַ לְמִצְוָה כְּגוֹן שֶׁנָּטַע אֶתְרוֹג לְלוּלָב אוֹ זַיִת לַמְּנוֹרָה חַיָּב בָּעָרְלָה. הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ נָטַע פָּטוּר מִן הָעָרְלָה. נָטַע וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ חַיָּב בְּעָרְלָה:

 כסף משנה  הנוטע למצוה וכו'. גם זה שם בירושלמי: הקדישו ואחר כך נטע וכו'. גם זה שם בירושלמי:

ח הַנּוֹטֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב חַיָּב בְּעָרְלָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּאֶרֶץ לִזְרָעִים הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ לְאִילָנוֹת:

 כסף משנה  הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו'. גם זה שם בירושלמי:

ט אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת חַיָּב בְּעָרְלָה. זֶה שֶׁנְּטָעוֹ עַכּוּ''ם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ פָּטוּר. אֲבָל מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ אַף מַה שֶּׁנָּטְעוּ עַכּוּ''ם חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כג) 'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם'. מִשְּׁעַת בִּיאָה:

 כסף משנה  אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה. ג''ז שם בירושל': זה שנטעו עכו''ם עד שלא באו לארץ פטור וכו' עד משעת ביאה. ג''ז שם בירושלמי:

י עַכּוּ''ם שֶׁהִרְכִּיב אִילַן מַאֲכָל עַל גַּבֵּי אִילַן סְרָק חַיָּב בְּעָרְלָה. וְיֵשׁ לָעַכּוּ''ם נֶטַע רְבָעִי. שֶׁאִם בָּא לִנְהֹג בְּמִצְוָה זוֹ הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ כְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  עכו''ם שהרכיב אילן מאכל וכו'. ג''ז שם בירושל': ויש לנכרי נטע רבעי וכו'. משנה פ''ג דתרומה (מ"ט) וכת''ק:

יא אֶחָד הַנּוֹטֵעַ גַּרְעִינָה אוֹ יִחוּר מִן הָאִילָן אוֹ שֶׁעָקַר אֶת כָּל הָאִילָן מִמְּקוֹמוֹ וּנְטָעוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּעָרְלָה. וּמוֹנֶה מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ. זִעְזְעוֹ וְלֹא עֲקָרוֹ וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא סְבִיבוֹתָיו בֶּעָפָר. אִם יָכוֹל לִחְיוֹת אִלּוּ לֹא מִלֵּא סְבִיבוֹתָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁעָקַר וְנָטַע וְחַיָּב:

 כסף משנה  אחד הנוטע גרעינה כו'. בסיפרא פ' קדושים נטע ייחור מניין תלמוד לומר כל עץ. ויש בספרי רבינו חסרון וכן מצאתי בספר מוגה או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר: זעזעו ולא עקרו וכו' עד ואם לאו חייב. משנה פירקא קמא דערלה (מ"ג):

יב וְכֵן אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ שֹׁרֶשׁ אֶחָד. אֲפִלּוּ כְּמַחַט שֶׁמְּלַפְּפִין עָלָיו הָרוֹקְמִין אֶת הַשָּׁנִי וְהֶחְזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ וְנָטַע פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִחְיוֹת. נֶעֱקַר כֻּלּוֹ וְנֶעֶקְרָה הַסֶּלַע שֶׁשָּׁרָשָׁיו בָּהּ עִמּוֹ וְחָזַר וּנְטָעוֹ כְּמַה שֶּׁהוּא בְּכָל הָאֲדָמָה שֶׁסְּבִיבוֹת שָׁרָשָׁיו. אִם הָיָה יָכוֹל לִחְיוֹת מֵאוֹתָהּ אֲדָמָה אִלּוּ לֹא נָטַע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נֶעֱקַר. וְאִם לָאו חַיָּב:

יג אִילָן שֶׁקִּצְּצוֹ מֵעִם הָאָרֶץ וְהֶחְלִיף חַיָּב בְּעָרְלָה וּמוֹנִין לוֹ מִשְּׁעַת קְצִיצָה:

 כסף משנה  אילן שקצצו מעם הארץ וכו'. ירושלמי ספ''ק דשביעית וכחכמים:

יד אֶחָד הַנּוֹטֵעַ וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב חַיָּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁחָתַךְ בַּד אֶחָד מִן הָאִילָן וְהִבְרִיכוֹ בָּאָרֶץ אוֹ הִרְכִּיבוֹ בְּאִילָן אַחֵר. אֲבָל אִם מָתַח בַּד אֶחָד מִן הָאִילָן הַזָּקֵן וְהִבְרִיךְ בָּאָרֶץ אוֹ הִרְכִּיבוֹ בְּאִילָן אַחֵר וְעִקַּר הַבַּד מְעֹרֶה בָּאִילָן הַזָּקֵן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  אחד הנוטע ואחד המבריך וכו'. בפ''ק דר''ה (דף ט':) משמע בברייתא דמבריך ומרכיב חייב בערלה ובסיפרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ''ק דערלה (מ"ה) דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו וההיא ברייתא דפירקא קמא דר''ה בשנפסקה וכ''כ הר''ן דפירקא קמא דר''ה בהלכות ערלה:

טו גָּדַל זֶה הַיֶּלֶד שֶׁהִבְרִיךְ וְעָשָׂה פֵּרוֹת. וְאַחַר כָּךְ פָּסַק עִקָּרוֹ שֶׁהוּא מְעֹרֶה בָּאִילָן הַזָּקֵן. מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסַק. וְאוֹתָן הַפֵּרוֹת מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁגָּדְלוּ בְּהֶתֵּר. וְאִם הִנִּיחָן אַחַר שֶׁנִּפְסַק הָעִקָּר עַד שֶׁהוֹסִיפוּ בְּמָאתַיִם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין:

 כסף משנה  ומ''ש גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות וכו'. משנה פ''ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור:

טז יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָה בִּזְקֵנָה וְהָיוּ פֵּרוֹת בַּיַּלְדָּה אֲפִלּוּ הוֹסִיפוּ מָאתַיִם הֲרֵי אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁל יַלְדָּה אֲסוּרִין. שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר הָאָסוּר:

 כסף משנה  ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה וכו'. מימרא בפרק הנודר מן הירק עלה נ''ז:

יז אִילָן שֶׁהִבְרִיךְ מִמֶּנּוּ בַּד בָּאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַר הָאִילָן כֻּלּוֹ וַהֲרֵי הוּא חַי מִן הַבַּד שֶׁהִבְרִיךְ בָּאָרֶץ נַעֲשָׂה אוֹתוֹ אִילָן כְּאִלּוּ עַתָּה נִטַּע וְחַיָּב בְּעָרְלָה. וּמוֹנֶה לָאִילָן וּלְמַה שֶּׁצָּמַח מִן הַהַבְרָכָה מִשָּׁעָה שֶׁנֶּעֱקַר:

 כסף משנה  אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ וכו'. משנה פ''ק דערלה (משנה ה') אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. ויש בספרי רבינו תיבת מפני מיותרת וצריך למוחקה:

יח הֲרֵי שֶׁהִבְרִיךְ בַּד בָּאָרֶץ וְצָמַח. וְהִבְרִיךְ בַּד אֶחָד מִמַּה שֶּׁצָּמַח בָּאָרֶץ וְצָמַח. וְחָזַר וְהִבְרִיךְ מִן הַשְּׁלִישִׁי אֲפִלּוּ הֵן [מֵאָה] מְעֹרִין זֶה בָּזֶה הוֹאִיל וְלֹא נִפְסְקוּ מִן הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן הַכּל מֻתָּר. וְאִם נִפְסַק עִקָּר הָרִאשׁוֹן מוֹנֶה לַכּל מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסַק:

 כסף משנה  הרי שהבריך בד אחד בארץ וצמח וכו'. שם במשנה כתבתיה בסמוך הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה:

יט אִילָן הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע פָּטוּר מִן הָעָרְלָה. מִן הַשָּׁרָשִׁים חַיָּב. יַלְדָּה פְּחוּתָה מִטֶּפַח חַיֶּבֶת בְּעָרְלָה כָּל שְׁנוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּנְטִיעָה בַּת שְׁנָתָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְטִיעָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב. אֲבָל אִם הָיָה הַכֶּרֶם כֻּלּוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ קוֹל וּמוֹנִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין לִשְׁאָר הָאִילָנוֹת:

 כסף משנה  אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב. תוספתא אלא ששם שנויה בסגנון זה אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת היתה לו ששנוי בה בדברי ת''ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב. ובפרק x המוכר פירות פירשו רואה פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים: ילדה פחותה מטפח וכו' עד לשאר האילנות. בס''פ משוח מלחמה עלה מ''ג:

כ נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. וּפֵרוֹת עָרְלָה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. וְאִם עָבַר וְנָטַע אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ מֻתָּר כִּשְׁאָר הָאִילָנוֹת:

 כסף משנה  נוטעין יחור של ערלה וכו'. משנה פ''ק דערלה (משנה ט') ומה שכתב ואם עבר ונטע וכו'. בס''פ כל הצלמים (מ"ח:) וטעמא משום דזה וזה גורם מותר:

כא וְכֵן אֵין מַרְכִּיבִין כִּפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה בִּדְקָלִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּפְרִי. עָבַר וְהִרְכִּיב מֻתָּר שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גּוֹרְמִין אֶחָד אָסוּר וְאֶחָד מֻתָּר הֲרֵי זֶה הַנִּגְרָם מִשְּׁנֵיהֶם מֻתָּר. לְפִיכָךְ הַצּוֹמֵחַ מִפֵּרוֹת עָרְלָה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי גּוֹרֵם לִצְמֹחַ הַפְּרִי הָאָסוּר וְהָאָרֶץ הַמֻּתֶּרֶת:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה וכו'. משנה שם בפ''ק דערלה: ומ''ש עבר והרכיב מותר וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק אחד עשר

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת לִפְני ה' אַחַר שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁבְּזֶרַע הָאָרֶץ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא וִדּוּי מַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  מצות עשה להתודות לפני ה' וכו' שנאמר כי תכלה לעשר וכו'. פשוט הוא:

ב וְאֵין מִתְוַדִּין וִדּוּי זֶה אֶלָּא אַחַר הַשָּׁנָה שֶׁמַּפְרִישִׁין בָּהּ מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יב) 'כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר' (דברים כו-יג) 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת':

ג אֵימָתַי מִתְוַדִּין. בְּמִנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יב) 'כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר'. בְּרֶגֶל שֶׁכָּל הַמַּעַשְׂרוֹת כָּלִים בּוֹ. וְאֵין הַפֶּסַח מַגִּיעַ מִשָּׁנָה רְבִיעִית אֶלָּא כָּל פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית נִתְעַשְּׂרוּ בֵּין פֵּרוֹת הָאִילָן בֵּין פֵּרוֹת הָאָרֶץ:

 כסף משנה  (ב-ג) ומ''ש ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני וכו' עד בין פירות הארץ. משנה וירושלמי בפרקא בתרא דמע''ש (משנה י') וכתוב בספרי רבינו אחר השנה שמפרישין בה מעשר שני והוא ט''ס וצריך להגיה מעשר עני במקום מעשר שני:

ד * אֵין מִתְוַדִּין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר. וּבֵין בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת חַיָּב לְבַעֵר וּלְהִתְוַדּוֹת:

 ההראב"ד   אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. א''א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י''י ואין לפני י''י אלא בבית:

 כסף משנה  אין מתודין אלא ביום כו'. משנה בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ':): ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות: כתב הראב''ד זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ''ל. ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד:

ה וִדּוּי זֶה נֶאֱמַר בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ' בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם רָצוּ רַבִּים לְהִתְוַדּוֹת כְּאֶחָד מִתְוַדִּין:

 כסף משנה  וידוי זה נאמר בכל לשון וכו'. משנה ר''פ אלו נאמרים (דף ל"ב:): וכל אחד ואחד וכו':

ו וּמִצְוָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'לִפְנֵי ה''. וְאִם הִתְוַדָּה בְּכָל מָקוֹם יָצָא:

 כסף משנה  ומצותו במקדש וכו' ואם התודה בכל מקום יצא. כבר נתבאר:

ז אֵינוֹ מִתְוַדָּה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בַּוִּדּוּי (דברים כו-יג) 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת'. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיָה הַבִּעוּר וּלְמָחָר מִתְוַדִּין:

 כסף משנה  אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו וכו'. פשוט הוא ומבואר במשנה פ''ה דמע''ש: וערב י''ט האחרון היה הביעור. משנה בפרקא בתרא דמע''ש (משנה ו') ובספרינו כתוב ערב י''ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור וגירסת רבינו אחרון במקום ראשון ויש להוכיח כן מדאמרינן בירושלמי (הלכה ה') ויתודה בי''ט הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכול. ואם איתא שהביעור היה מעי''ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל: ומ''ש ולמחר. שם במשנה (משנה י') במנחה ביו''ט האחרון היו מתודים:

ח כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אִם נִשְׁאָר אֶצְלוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נוֹתְנוֹ לְלֵוִי. מַעֲשַׂר עָנִי נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים. נִשְׁאֲרוּ אֶצְלוֹ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל וַדַּאי אוֹ נֶטַע רְבָעִי אוֹ מְעוֹת פְּדִיָּתָן הֲרֵי זֶה מְבַעֲרָן וּמַשְׁלִיךְ לַיָּם אוֹ שׂוֹרֵף. נִשְׁאָר אֶצְלוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ. נִשְׁאָר אֶצְלוֹ בִּכּוּרִים הֲרֵי הֵן מִתְבַּעֲרִין בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  כיצד הוא עושה וכו'. משנה ו' שם. ומ''ש הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף. זהו פי' מה ששנינו שם במשנה מע''ש והביכורים מתבערים בכל מקום. ומה שהשוה נטע רבעי למעשר שני הוא מדאמרינן בפרק שני דקידושין דיליף קדש קדש ממעשר וגם ממה ששנינו בפרק בתרא דמע''ש בערתי הקדש זה מע''ש ונטע רבעי. ומה שכתב נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו. משנה פרק קמא דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור: ומ''ש נשאר אצלו ביכורים הרי הם מתבערים בכ''מ. שם במשנה וכת''ק:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשּׂוֹרֵף וּמְבַעֵר כְּשֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כֻּלָּן קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם נִשְׁאָר תַּבְשִׁיל שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֲרוֹ שֶׁהַתַּבְשִׁיל כִּמְבֹעָר. וְכֵן יַיִן וְתַבְלִין הֲרֵי הֵן כִּמְבֹעֲרִין:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים ששורף ומבער וכו' אבל אם נשאר תבשיל וכו'. שם במשנה וכבית הלל. ומ''ש וכן יין ותבלין הרי הם כמבוערים. שם בירושלמי:

י פֵּרוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׁעַת הַבִּעוּר אֵין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ לְהִתְוַדּוֹת וְאֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרָן:

 כסף משנה  פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות וכו'. משנה שם:

יא מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו רְחוֹקִין מִמֶּנּוּ וְהִגִּיעַ יוֹם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה קוֹרֵא שֵׁם לַמַּתָּנוֹת וּמְזַכֶּה לָהֶן לְבַעְלֵיהֶן עַל גַּב קַרְקַע אוֹ לְמִי שֶׁזּוֹכֶה לָהֶן לְבַעֲלֵיהֶן וּמִתְוַדֶּה לְמָחָר. שֶׁנְּתִינַת הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵינָהּ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִזּוּק. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹת לָהֶם הַמַּעֲשֵׂר בַּחֲלִיפִין מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְכִירָה. וְהַמַּעַשְׂרוֹת וְהַתְּרוּמוֹת וְהַמַּתָּנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן נְתִינָה לֹא מְכִירָה:

 כסף משנה  מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וכו'. ג''ז משנה שם: ומ''ש אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין וכו'. נראה שלמד כן מעובדא דרבן גמליאל וזקנים ששנינו שם ונתקבלו זה מזה שכר ולמה הוצרכו לכך יותר נקל היה להקנותם בקנין סודר אלא מפני שנראה כמכירה:

יב וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת עַד שֶׁיּוֹצִיא כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת'. הַקֹּדֶשׁ זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי הַקָּרוּי קֹדֶשׁ. מִן הַבַּיִת זוֹ חַלָּה שֶׁהִיא הַמַּתָּנָה שֶׁל כֹּהֲנִים בַּבַּיִת. נְתַתִּיו לַלֵּוִי זֶה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְגַם נְתַתִּיו מִכְּלָל שֶׁקְּדָמַתּוּ מַתָּנָה אַחֶרֶת וְהִיא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה זֶה מַעֲשַׂר עָנִי וְלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי:

 כסף משנה  ומניין שאינו יכול להתודות וכו' עד אינו יכול להתודות. משנה שם:

יג וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת עַל הַסֵּדֶר וְאַחַר כָּךְ יִתְוַדֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי'. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת. נִשְׂרַף טִבְלוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְרִישׁ מַתָּנוֹת וְלֹא נְתָנָן לְבַעֲלֵיהֶן. וּבִזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מִתְוַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי':

 כסף משנה  נשרף טבלו אינו יכול להתודות וכו'. ירושלמי שם: ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים וכו'. פ' עגלה ערופה (דף מ"ח):

יד מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד מִתְוַדֶּה. שֶׁעִקַּר הַוִּדּוּי בַּמַּעֲשֵׂר הוּא. וְכֵן אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא בִּכּוּרִים בִּלְבַד מִתְוַדֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יג) 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ'. הַקֹּדֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא הַבִּכּוּרִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תְּרוּמָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵינוֹ מִתְוַדֶּה שֶׁאֵין הַתְּרוּמָה טְעוּנָה וִדּוּי אֶלָּא בִּכְלַל שְׁאָר הַמַּתָּנוֹת:

 כסף משנה  מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד וכו' עד אינו מתודה. ירושלמי בפ''ב דבכורים:

טו (דברים כו-יג) 'לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ' שֶׁלֹּא הִפְרִישׁ מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר. וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ. וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. וְלֹא שָׁכַחְתִּי שֶׁלֹּא שָׁכַח מִלְּבָרְכוֹ וּמִלְּהַזְכִּיר שְׁמוֹ עָלָיו. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ הָא אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינוֹ אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְּטֻמְאָה אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין וְלֹא נְתָנוֹ לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי שֶׁהֱבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה. עָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי שֶׁשָּׂמַח וְשִׂמֵּחַ בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב':

 כסף משנה  לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' עד סוף הפרק. משנה בסוף מעשר שני (משנה יא יב): סליקו להו הלכות מע''ש ונטע רבעי

טז (דברים כו-טו) 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם' עַד (דברים כו-טו) 'כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' זוֹ בַּקָּשָׁה שֶׁיִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת:

יז יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים. אֲבָל לֹא גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כו-טו) 'וְאֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ'. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מִתְוַדִּים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין

יֵשׁ בִּכְלָלָן תֵשַׁע מִצְוֹת. שְׁמוֹנֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְאַחַת מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לְהַפְרִישׁ בִּכּוּרִים וּלְהַעֲלוֹתָן בַּמִּקְדָּשׁ. ב) שֶׁלֹּא יֹאכַל הַכֹּהֵן בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. ג) לִקְרוֹת עֲלֵיהֶן. ד) לְהַפְרִישׁ חַלָּה לַכֹּהֵן. ה) לָתֵת לַכֹּהֵן זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה. ו) לִתֵּן לוֹ רֵאשִׁית הַגֵּז. ז) לִפְדּוֹת בְּכוֹר הַבֵּן וְלִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ לַכֹּהֵן. ח) לִפְדּוֹת פֶּטֶר חֲמוֹר וְלִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ לַכֹּהֵן. ט) לַעֲרֹף פֶּטֶר חֲמוֹר אִם לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק ראשון

א עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת נִתְּנוּ לַכֹּהֲנִים וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. וְעַל כֻּלָּן נִכְרְתָה בְּרִית לְאַהֲרֹן. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכֹּהֲנִים וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מֵהֶן:

 כסף משנה  עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו'. בפרק הזרוע (דף קל"ג): וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'. בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (דף י"ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין:

ב וְכָל הָאוֹכֵל מַתָּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קְדֻשָּׁה מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכל כָּךְ וְכָךְ:

 כסף משנה  וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו':

ג שְׁמוֹנֶה מַתָּנוֹת מֵהֶם אֵין אוֹכְלִים אוֹתָן הַכֹּהֲנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ לְפָנִים מֵחוֹמַת הָעֲזָרָה. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם לְפָנִים מֵחוֹמַת הָעִיר. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת אֵין זוֹכִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וְחָמֵשׁ מַתָּנוֹת זוֹכִין בָּהֶן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמַתָּנָה אַחַת זוֹכִין בָּהּ מִן הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותם הכהנים וכו'. רבינו חילקם בחילוק זה:

ד מַה הֵן הַשְּׁמוֹנֶה שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ. בְּשַׂר הַחַטָּאת אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד חַטַּאת הַבְּהֵמָה. וּבְשַׂר הָאָשָׁם בֵּין תָּלוּי בֵּין וַדַּאי. וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וּמוֹתָר הָעֹמֶר. וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת יִשְׂרָאֵל. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְלֶחֶם הַפָּנִים. וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. אֵלּוּ אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ:

ה וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים. וְהַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה. וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר. וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. וְהַבִּכּוּרִים. אֵלּוּ אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם:

ו וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַתְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְהַחַלָּה. וּשְׁלָשְׁתָּן קֹדֶשׁ. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּשְׁנֵיהֶן חֻלִּין. אֵלּוּ אֵינָן זוֹכִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין אוֹכְלִין תְּרוּמוֹת וְחַלּוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

ז וּמַה הֵן הֶחָמֵשׁ שֶׁזּוֹכִין בָּהֶן הַכֹּהֲנִים בְּכָל מָקוֹם. הַמַּתָּנוֹת. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וְגֵזֶל הַגֵּר. וְהַחֲרָמִים. וַחֲמִשְּׁתָּן חֻלִּין לְכָל דָּבָר:

ח וְהַמַּתָּנָה שֶׁזּוֹכִין בָּהּ מִן הַמִּקְדָּשׁ הִיא עוֹרוֹת הָעוֹלוֹת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כֻּלָּן לַכֹּהֲנִים:

ט הַשְּׁמוֹנֶה מַתָּנוֹת שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵן וְאֵינָן נֶאֱכָלִים אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּבָהֶן נֶאֱמַר (ויקרא ו-כב) 'כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתוֹ' וְגוֹ':

י הֶחָמֵשׁ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵן קָדָשִׁים קַלִּים וְנֶאֱכָלִין לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת וּבָהֶן נֶאֱמַר (במדבר יח-יא) 'לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם'. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין נִתָּנִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁהֲרֵי לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הֵן. וְהַבְּכוֹר מַקְרִיבִין חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְאֵין מַקְרִיבוֹ אֶלָּא אִישׁ. וְכֵן עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְהַחֲרָמִים. וְגֵזֶל הַגֵּר. אֵין זוֹכִין בָּהֶן אֶלָּא אַנְשֵׁי מִשְׁמָר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן פִּדְיוֹן הַבֵּן לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בּוֹ (במדבר ג-מח) 'וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו'. וּפֶטֶר חֲמוֹר לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה. שֶׁדִּין הַבְּכוֹרוֹת כֻּלָּן שָׁוֶה לִזְכָרִים וְלֹא לִנְקֵבוֹת:

יא הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁנִּתָּנִין לִנְקֵבוֹת כִּזְכָרִים חָמֵשׁ מַתָּנוֹת. תְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְחַלָּה. וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרֵאשִׁית הַגֵּז נִתֶּנֶת לַכֹּהֲנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ'. מָה רֵאשִׁית דָּגָן נִתֶּנֶת לִנְקֵבוֹת כִּזְכָרִים אַף רֵאשִׁית הַגֵּז:

יב מָנוּ חֲכָמִים מַתָּנוֹת אֵלּוּ עַל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְאָמְרוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִתְּנוּ לְאַהֲרֹן וְאֵלּוּ הֵן. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ. אַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם. וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִין:

 כסף משנה  מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת וכו'. בסוף פרק הגוזל עצים (ב"ק דף ק"י:) ובירושלמי סוף חלה:

יג עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ. חַטַּאת בְּהֵמָה. וְחַטַּאת הָעוֹף. אָשָׁם. וְאָשָׁם תָּלוּי. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְלֶחֶם הַפָּנִים. שְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וּמוֹתַר הָעֹמֶר:

יד אַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם. הַבְּכוֹר. וְהַבִּכּוּרִים. וּמוּרָם מִתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר. וְעוֹרוֹת קָדָשִׁים:

טו עֶשֶׂר בַּגְּבוּלִין. תְּרוּמָה. וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְחַלָּה. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וְהַמַּתָּנוֹת. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר. שְׂדֵה חֲרָמִים. וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. וְגֵזֶל הַגֵּר. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה חַשֵּׁב כָּל הַמּוּרָם מִקָּדָשִׁים קַלִּים מַתָּנָה אַחַת. וְהֵן חָזֶה וְשׁוֹק הַמּוּרָם מִכָּל זֶבַח שְׁלָמִים עִם הַלֶּחֶם הַמּוּרָם עִמָּהֶם [אִם הָיָה תּוֹדָה. עִם הַזְּרוֹעַ הַמּוּרֶמֶת מֵאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם הַמּוּרָם עִמָּהּ] עִם חָזֶה וְשׁוֹק. הוֹאִיל וּשְׁלָשְׁתָּן שְׁלָמִים הֵן חֲשֹׁב הַמּוּרָם מֵהֶם מַתָּנָה אַחַת:

טז כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בַּקָּרְבָּנוֹת תִּתְבָּאֵר כָּל אַחַת וְאַחַת בִּמְקוֹמָהּ בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת. וְכֵן גֵּזֶל הַגֵּר יִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דִּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְדִין הַחֲרָמִים בְּהִלְכוֹת עֶרְכִין. וְדִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת. וּבַהֲלָכוֹת אֵלּוּ אֲבָאֵר מִשְׁפְּטֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁאֵין תְּלוּיִין בְּקָרְבָּנוֹת. וְהֵן: הַבִּכּוּרִים. וְהַחַלָּה. וְהַמַּתָּנוֹת. וְרֵאשִׁית הַגֵּז. וּפִדְיוֹן הַבֵּן. וּפֶטֶר חֲמוֹר:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק שני

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָבִיא בִּכּוּרִים לַמִּקְדָּשׁ. וְאֵינָם נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) 'רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ'. וּמְבִיאִין בִּכּוּרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מֵעָרֵי סִיחוֹן וְעוֹג וּמִסּוּרְיָא. שֶׁהַקּוֹנֶה בְּסוּרְיָא כַּקּוֹנֶה בִּירוּשָׁלַיִם. [אֲבָל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּבָבֶל] אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֵין מְבִיאִין מֵהֶן בִּכּוּרִים. וְאִם הֵבִיא בִּכּוּרִים מִחוּץ לָאָרֶץ אֵינָן בִּכּוּרִים:

 כסף משנה  מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'. משנה בסוף שקלים (דף י"א) ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים: ומ''ש ובא''י בלבד. פ''ק דכלים (מ"ו) ובפ' ראשית הגז (דף קל"ו): ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג. משנה בסוף פרק קמא דבכורים (משנה י') אלו מביאים וקורין וכו' מזיתי שמן מעבר הירדן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש וידוע דהלכה כת''ק. ומשמע לרבינו דלא פליג ת''ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכבר כתב מהרי''ק בסי' קנ''ב להוכיח מהיכן משמע ליה הכי: ומ''ש ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים. משנה בסוף חלה (משנה י"א): אבל עמון ומואב ובבל וכו'. עמון ומואב ירושלמי בסוף בכורים ובתוספתא פ''ק ומשמע לרבינו דה''ה בבבל: ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ אינם ביכורים כו':

ב אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִים בְּשֶׁבַח הָאָרֶץ. וְהֵם הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲנָבִים וְהַתְּאֵנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים. וְאִם הֵבִיא חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין לֹא נִתְקַדְּשׁוּ:

 כסף משנה  אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינין וכו'. משנה בפ''ק דבכורים (מ"ג): ומ''ש ואם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו. ירושלמי שם (הלכה ג'):

ג אֵין מְבִיאִין לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים. וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָן מִן הַמֻּבְחָר. אֶלָּא מִתְּמָרִים שֶׁבָּעֲמָקִים וּמִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים לְפִי שֶׁהֵן מִן הַמֻּבְחָר [וְאִם הֵבִיא שֶׁלֹּא מִן הַמֻּבְחָר] כְּגוֹן תְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וּתְאֵנִים סוּרוֹת וּמְרֻקָּבוֹת וַעֲנָבִים מְאֻבָּקוֹת וּמְעֻשָּׁנוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ:

 כסף משנה  אין מביאים לא מתמרים שבהרים וכו'. גם זה משנה שם: ומ''ש ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. בפרק כל קרבנות הצבור (מנחות דף פ"ד:) ובירושלמי פ''ק דבכורים פלוגתא בתמרים שבהרים ובפירות שבעמקים ופסק כרבי יוחנן דאמר לא נתקדשו ותניא תו תמן תאנים x סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות אין מביאין ומשמע לרבינו שאם הביא לא נתקדשו דלא עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים:

ד אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ב) (דברים כו-י) 'פְּרִי הָאֲדָמָה' [וְלֹא מַשְׁקֶה]. וְאִם הֵבִיא מַשְׁקִין אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  אין מביאים בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ג') ומייתי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף ק"כ:) ופרק ב דערכין: ומ''ש ואם הביא משקין אין מקבלים ממנו. בסוף חלה (משנה י"א) תנן יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ומוקי לה בירושלמי (הלכה ה') כשלא בצרן מתחלה לכך וההיא דסוף תרומות בשבצרן מתחלה לכך. ואיני יודע למה לא חילק רבינו בכך. ובפירוש המשנה כתב רבינו ומה שאמרו שהביכורים מביאים אותם יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא לומד הביכורים מן התרומה וכן אמרו מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה ביכורים מתרומה ואין הלכה כרבי יהודה עכ''ל. ודברי רבינו נראה כאן שהוא פוסק כההיא דסוף תרומות ולא כההיא דיוסף הכהן. ומכל מקום יליף מינה למשקין דשאר פירות שאם הביא אין מקבלים ממנו:

ה הַקְּרוֹבִים לִירוּשָׁלַיִם מְבִיאִין תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַחִים. וְהָרְחוֹקִין מְבִיאִין אוֹתָן גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין:

 כסף משנה  הקרובים לירושלים וכו'. משנה פרק ג' דבכורים (משנה ג'):

ו אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לַעֲצֶרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-טז) 'וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ'. וְאִם הֵבִיא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא יַנִּיחֵם שָׁם עַד שֶׁתָּבוֹא עֲצֶרֶת וְיִקְרָא עֲלֵיהֶן. וְכֵן * אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אַחַר חֲנֻכָּה. שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁבִּכְּרוּ אַחַר חֲנֻכָּה הֵן חֲשׁוּבִין מִשָּׁנָה הַבָּאָה. וְיַנִּיחֵם עַד אַחַר עֲצֶרֶת:

 ההראב"ד   אין מביאין בכורים אחר חנוכה וכו' עד הרי הן חשובין משנה הבאה. א''א ואיך יתכן זה והלא חנוכה קודם שבט הוא והוא שנה שעברה ונראה לי מפני שהפירות שמתבכרים אחר חנוכה אינן אלא פסולת הפירות והתורה אמרה מראשית ודינם כתאנים סורות ומרוקבות שלא קדשו ואפילו אם יניח אותם לא קדשו ואם הפרישן קודם חנוכה ועברה עליהן חנוכה ירקבו והכי איתא בירושלמי במנחות פרק כל קרבנות ציבור אחר חנוכה לא קדשו:

 כסף משנה  אין מביאים בכורים קודם לעצרת וכו'. משנה פירקא קמא דביכורים (משנה ג') וסוף חלה (משנה י'): ומ''ש אלא יניחם שם עד שתבא עצרת וכו'. תוספתא בריש בכורים: וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה וכו'. כן משמע במשנה פירקא קמא דביכורים דקתני מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא משמע הא אחר חנוכה אינו מביא: וכתב הראב''ד ואיך יתכן זה וכו'. ויש לומר דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בסיפרי אינם נחשבים משנה שעברה:

ז אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. כֵּיצַד. לֹא יָבִיא מִפֵּרוֹת שֶׁחָנְטוּ קֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט עַל פֵּרוֹת שֶׁחָנְטוּ אַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. אֶחָד הַנָּטוּעַ וְאֶחָד הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יג) 'בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם':

 כסף משנה  אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו'. ירושלמי פירקא קמא דבכורים (הלכה ו'): אחד הנטוע ואחד העולה מאליו וכו'. ריש פרק כל קרבנות הצבור (דף פ"ד):

ח הַפֵּרוֹת שֶׁל שֻׁתָּפִין חַיָּבִים בְּבִכּוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יג) 'בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ' [אֲשֶׁר יָבִיאוּ]:

 כסף משנה  ופירות של שותפין חייבין וכו'. כך כתוב בספרי רבינו המוגהים והוא בפרק ראשית הגז (דף קל"ו):

ט הַגָּדֵל בְּעָצִיץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נָקוּב וְהַגָּדֵל בִּסְפִינָה אֵינוֹ מֵבִיא מִמֶּנּוּ כָּל עִקַּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יג) 'בְּאַרְצָם'. * אֲבָל מֵבִיא מִן הַגָּדֵל בַּגַּג אוֹ בַּחֻרְבָּה:

 ההראב"ד   אבל מביא מן הגדל בגג. א''א הוא פסק כר''ל ולריש לקיש גופיה דוקא בגג מערה וחורבה עבודה ואיני יודע מה ראה לחלק ובמנחות לא חילקו דר''ל מחייב בכולן ורבי יוחנן פוטר בכולן:

 כסף משנה  הגדל בעציץ וכו'. פ' כל קרבנות הצבור: ועל מ''ש אבל מביא הוא מן הגדל בגנה ובחורבה. כתב הראב''ד הוא פסק כר''ל וכו'. וי''ל לדעת רבינו דהתם הכי איתא תנן התם אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואמרינן עלה ר''י אמר אם הביא לא קידש ר''ל אמר אם הביא קידש וכו' תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר''ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה כו' אלא לר''י קשיא תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ופירש''י תנאי היא דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וה''ה לתמרים שבהרים ושבעמקים עכ''ל. וצ''ל על כרחנו דבשגג ושבחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ושבעמקים דבהני קתני בברייתא דמסייעא לר''י מביא וקורא ובהנך קאמר ר''י דאם הביא לא קידש והשתא אתי שפיר פסק רבינו כר''י. והתימה על הראב''ד שגזר אומר שרבינו פסק כר''ל והיאך אפשר להעלות כן על הדעת שהרי ר''ל מפליג בגג בין של בית לשל מערה ובחורבה בין עבודה לשאינה עבודה ובעציץ בין נקוב לשאינו נקוב ובספינה בין של עץ לשל חרס ורבינו לא מפליג כלל. וי''ל דהראב''ד לטעמיה דסבר לר''י אינו מביא מן הגג ומהחורבה כלל דלפי זה מי שיאמר שיביא אינו אלא כר''ל וק''ל למה לא פסק כר''י ותו דאפילו כר''ל לא אתיא דאיהו מפליג בין גג לגג ובין חורבה לחורבה ורבינו לא מפליג ותו דמפליג בין עציץ וספינה לגג וחורבה והיינו לא כר''ל ולא כר''י. זהו ביאור דברי הראב''ד וכבר יישבתי דעת רבינו:

י הַנּוֹטֵעַ אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְהִבְרִיכוֹ לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִבְרִיכוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה עִקָּרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְהִבְרִיךְ קְצָתוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְדֶרֶךְ הָרַבִּים אוֹ דֶּרֶךְ הַיָּחִיד מַפְסֶקֶת בָּאֶמְצַע בֵּין הָעִקָּר וְהַצַּד הַמֻּבְרָךְ. אֵינוֹ מֵבִיא בִּכּוּרִים לֹא מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא בִּרְשׁוּת זוֹ וְלֹא מִן הַצַּד שֶׁבִּרְשׁוּת הָאַחֲרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) 'בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ' עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ:

 כסף משנה  הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו וכו' עד מאדמתך. פירקא קמא דביכורים (משנה א'):

יא נָתַן לוֹ חֲבֵרוֹ רְשׁוּת לְהַבְרִיךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ לְשָׁעָה הֲרֵי זֶה מֵבִיא בִּכּוּרִים. וְאִם הָיָה הָאִילָן סָמוּךְ לְמֵצַר חֲבֵרוֹ אוֹ נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב לְהַרְחִיק הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִמֶּנּוּ וְקוֹרֵא שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ:

 כסף משנה  נתן לו חבירו רשות להבריך וכו'. אפילו לשעה וכו'. שם בירושלמי וכר' יונה ורבי יוחנן: ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו וכו'. בס''פ לא יחפור (דף כ"ז):

יב הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וּבַעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁאוֹנְסִין אֶת הַבְּעָלִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן אַרְצוֹתָם בְּפָחוֹת וְהַגַּזְלָנִין אֵינָן מְבִיאִין בִּכּוּרִים. וַאֲפִלּוּ נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) 'בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ':

 כסף משנה  האריסין והחכירין ובעלי זרוע וכו'. משנה פ''ק דביכורים (משנה ב'): ומה שכתב ואפילו נתייאשו הבעלים. בירושלמי:

יג * הַקּוֹנֶה אִילָן בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מֵבִיא לְפִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע. שְׁלֹשָׁה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אִילָנוֹת בִּלְבַד הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע. קָנָה אִילָן אֶחָד וְקַרְקָעוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא:

 ההראב"ד   הקונה אילן בתוך שדה חבירו וכו'. א''א לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע ואם פירש בלא קרקע אינו מביא ואינו דומה לשנים סתם לפי שהשנים ספק אם קנה קרקע אם לא קנה ואם דימה אותו למבריך ברשות לשעה טעה שהרי אף השנים יש לו להעמידם שם כל ימי היותם ואם לא מפני הספק לא היה מביא ולמבריך ברשות אינו דומה כלל שהמבריך עיקרו ברשות עצמו ויניקת ההברכה מעוטה היא וכיון שהוא ברשות אינה אוסרת:

 כסף משנה  הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו וכו'. משנה ו' בפ''ק דבכורים הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר''מ אומר מביא וקורא וכו' ובמי''א הקונה ג' אילנות בתוך (שדה) של חבירו מביא וקורא ר''מ אומר אפילו שנים וידוע דהלכה כת''ק דאמר דוקא ג' אילנות מביא וקורא. ומ''ש ואע''פ שאין לו אלא אילנות בלבד אינו סותר מ''ש תחלה יש לו קרקע די''ל דה''ק אע''פ שקניית השלשה אילנות היה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפרק כ''ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע קנה אע''פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים. ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה שלשה מביא וקורא אע''פ שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה (דף פ"ב) קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקומי בהנך גווני דמוקי לה בגמרא. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל נ''ל דכוונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו שלשה יש לו קרקע ומ''ש אע''פ שאין לו אלא אילנות ה''פ ואע''פ שזה לא קנה בפירוש אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא''כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמי שאין לו אלא אילנות אפ''ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע עכ''ל. ומ''ש הקונה אילן אינו מביא לפי שאין לו קרקע נראה שטעמו מדתני ת''ק דהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא משמע שאם לא קנה אלא אילן אחד אינו מביא דאל''כ לישמעינן באילן אחד דמביא וכל שכן בשנים אע''פ שיש לדחות דאינו קורא אתא לאשמועינן דאפילו בשנים אינו קורא כל שכן באחד י''ל דהל''ל הקונה פחות מג' אילנות ואף גם זה יש לדחות ולומר דמשום דלר''מ בשנים מביא וקורא נקט בת''ק שנים אבל אה''נ דלת''ק דין אילן אחד שוה לשנים וי''ל דממשנה יתירה קא דייק דכיון דהוה בעי למיתני הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ר''מ אומר אפילו שנים וממילא משמע הא שנים מביא ואינו קורא למה ליה למיתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא אלא ודאי היינו ללמדנו דבשנים דוקא הוא דמביא ואינו קורא הא באחד בלבד אינו מביא וקצת סמך יש לזה מדקאמר בפרק הספינה מ''ט דר''מ באילן אחד ומ''ט דרבנן בשני אילנות ולא קאמר ומ''ט דרבנן בין באילן א' בין בשני אילנות אע''פ שאין טעם לחלק בין אילן אחד לשני אילנות כיון שאין לו קרקע בין בזה ובין בזה אפשר שגם זה בכלל מה ששאל מ''ט דרבנן בשני אילנות. אח''כ מצאתי בירושלמי דביכורים פ''ק (הלכה ו') אחד אינו מביא כל עיקר שנים מביא ואינו קורא וזה מבואר כדברי [רבינו]. ומ''מ רבינו שנתן טעם לאילן אחד מפני שאין לו קרקע יקשה מ''ש שני אילנות וי''ל דה''ק מפני שאין לו קרקע בודאי מה שאין כן בשני אילנות דמספקא לן כדאמר בפ' הספינה וכתבו רבינו בפ''ד. וא''ת למה השמיט רבינו דין קונה שני אילנות שמביא ואינו קורא וי''ל דמדיוקא דרישא וסיפא איכא למשמע מינה דמדקתני באילן אחד אינו מביא משמע הא שנים מביא ומדקתני בשלשה הרי הוא כמי שקנה קרקע כלומר וקורא משמע הא שנים אינו קורא ולקמן בפ''ד כתבו בפירוש כמו שהוא שנוי במשנה מביא ואינו קורא כדי לכוללו עם השנויים באותו פרק שמביא ואינו קורא. ועל מש''כ רבינו ג' יש לו קרקע ואע''פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע: כתב הראב''ד לא כי אלא מפני שבסתם וכו' ואני כבר כתבתי טעם לדברי רבינו: קנה אילן א' וקרקעו הרי זה מביא. משנה פ''ק דביכורים (מי"א) קנה אילן וקרקעו מביא וקורא ויש לתמוה למה השמיט רבינו וקורא ונראה דט''ס הוא אי נמי שמאחר שמפני שקנה קרקע מביא פשיטא שקורא:

יד הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין וְלָקַח הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה מֵבִיא בִּכּוּרִים שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וּפֵרוֹתֶיהָ. מָכַר לוֹ פֵּרוֹת חוּץ מִן הַקַּרְקַע אֲפִלּוּ מְחֻבָּרִים. מוֹכֵר אֵינוֹ מֵבִיא שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ פֵּרוֹת וְלוֹקֵחַ אֵינוֹ מֵבִיא שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ קַרְקַע. חָזַר הַמּוֹכֵר וְלָקַח הַפֵּרוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מֵבִיא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ קַרְקַע וּפֵרוֹתֶיהָ:

 כסף משנה  הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע וכו' עד שהרי יש לו קרקע ופירותיה. ירושלמי שם: מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע. כך היא הגירסא בספרי רבינו המוגהי' והחלוקה הראשונה היא בירושלמי פ''ק (הלכה ו') והחלוקה השנית דבר פשוט הוא ובפרק הספינה (דף פ"א) אמרו דלר''מ לוקח פירות מן השוק (בלא קרקע) מביא וקורא והקשה מהקונה אילן אחד וכו' וסלקא בתיובתא: ומ''ש חזר המוכר ולקח הפירות וכו'. ירושלמי פרק קמא:

טו * הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְעַכּוּ''ם וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִמֶּנָּה בִּכּוּרִים מִן הַתּוֹרָה. שֶׁאֵינָהּ נִפְקַעַת מִן הַמִּצְוָה בְּקִנְיַן הָעַכּוּ''ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   המוכר שדהו לעכו''ם וכו'. א''א אע''פ שבכרו ברשות העכו''ם:

 כסף משנה  המוכר שדהו לעכו''ם וכו'. משנה בסוף פרק x השולח (דף מ"ז) ולרש''י גירסא אחרת ופשטא דגמרא דקאמר שתי תקנות הוו וכו' משמע כדפירש''י וצריך ליישבו לדעת רבינו ועיין במ''ש xx בפי' המשנה: כתב הראב''ד המוכר שדהו לעכו''ם וכו' א''א אע''פ שבכרו ברשות העכו''ם עכ''ל. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו''ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו''ם שאין ישראל הקונה חייב עכ''ל:

טז אֲשֵׁרָה שֶׁבִּטְּלָהּ אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה בִּכּוּרִים שֶׁהַבִּכּוּרִים כְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ הֵן:

 כסף משנה  אשרה שבטלה וכו':

יז הַבִּכּוּרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים עוֹשֵׂהוּ:

 כסף משנה  הבכורים אין להם שיעור וכו'. משנה בריש פאה. ומה שכתב אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים. ירושלמי רפ''ג דביכורים והכי משמע בגמרא דידן פרק ראשית הגז (דף קל"ז). ומ''ש והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו. משנה פ''ב דבכורים (משנה ד'):

יח הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְחָזַר וְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אוֹ עִטְּרָן הֲרֵי הַתּוֹסֶפֶת כְּבִכּוּרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵבִיא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הֵבִיא מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אוֹ מִסּוּרְיָא אֵינָהּ כְּבִכּוּרִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּבִכּוּרִים אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּטָהֳרָה. וְאֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים:

 כסף משנה  הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן וכו' עד אינה כבכורים. משנה שם פ''ג (משנה י"א). ומ''ש ואע''פ שאינה ביכורים אינה נאכלת אלא בטהרה: ומ''ש ואין מעטרין את הביכורים וכו'. שם (משנה ט') וכר''ע מחבירו:

יט כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁבִּכְּרוּ רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר קוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. וְהֵם נַעֲשִׂים בִּכּוּרִים בִּמְחֻבָּר מִשֶּׁקָּרָא לָהֶן שֵׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן. וּמִשֶּׁיִּגָּמְרוּ וְיִתְלְשֵׁם מִן הַקַּרְקַע אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם. לֹא הִפְרִישָׁן בִּמְחֻבָּר וְלֹא קָרָא לָהֶם שֵׁם וּתְלָשָׁם הֲרֵי זֶה מַפְרִישָׁם אַחַר שֶׁנִּתְלְשׁוּ. וְאִם נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן אֵינוֹ מַפְרִישׁ בִּכּוּרִים בְּטֻמְאָה. אֶלָּא מַפְרִישׁ מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵין לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת לְהַפְרִישׁ מֵהֶן יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ בְּטֻמְאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאִבּוּד. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁנִּטְמְאוּ אֵינוֹ מַסִּיק בָּהֶן הַתַּנּוּר כִּתְרוּמָה טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ:

 כסף משנה  כיצד מפרישין וכו' עד הרי אלו ביכורים. משנה בפ''ג (מ"א): ומה שכתב ואע''פ שעדיין לא בשלו כל צרכן וכו'. שם בירושלמי: לא הפרישם במחובר וכו'. ומ''ש ואם נטמאו הפירות כולם וכו' נראה דיליף לה מדתנן בפ''ב דביכורים (משנה ה') גבי תר''מ שוה לביכורים ניטלת מן הטהור על הטמא כביכורים משמע אם הכל טמא לא: ומ''ש וכן יראה לי שהביכורים [שנטמאו] אינו מסיק בהם התנור וכו'. יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפרק הערל (דף ע"ג) וגם בירושלמי בפ''ב דבכורים (הלכה א') ואפשר שמה שכתב יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע''ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמ' קיצר במובן:

כ הַמַּפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְנָמַקּוּ אוֹ נִבְזְזוּ אוֹ אָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ חַיָּב לְהַפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) 'תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ' מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְהַר הַבַּיִת:

 כסף משנה  המפריש בכוריו ונמקו וכו'. משנ' פ''ק דביכורים (מ"ח):

כא הַמַּפְרִישׁ בִּכּוּרָיו לְהַעֲלוֹתָן בְּיָדוֹ לִירוּשָׁלַיִם לֹא יִשְׁלָחֵם בְּיַד שָׁלִיחַ. וְאִם לִקְּטָן מִתְּחִלָּה עַל מְנָת לְשַׁלְּחָם בְּיַד שָׁלִיחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְשַׁלְּחָם:

 כסף משנה  המפריש בכוריו להעלותן בידו וכו'. ירוש' פ''ק דבכורים הלכה ו':

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק שלישי

א  הַבִּכּוּרִים נוֹתְנִין [אוֹתָן] לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהֵן מְחַלְּקִים אוֹתָן בֵּינֵיהֶן כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהֵן קְרוּיִין תְּרוּמָה. וּלְפִיכָךְ זָר שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים בְּכָל מָקוֹם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֵם מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  הבכורים נותנים אותן לאנשי משמר וכו'. משנה בסוף ביכורים (משנה י"ב): וכבר ביארנו שהם קרויים תרומה וכו'. משנה ריש פרק ב' דביכורים (משנה א') התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ומייתי לה בפרק הערל (דף ע"ג): ומה שכתב והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ח י"ט) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכתב רבינו בספר המצות שלו בסימן קמ''א דמשיראה פני הבית היינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים וכן נראה מדבריו עוד שם בסימן קל''ט והטעם לומר דמשיכנסו לפנים מהחומה אז רואים פני הבתים שבעיר ודייקא דנקט משיראו ולא נקט עד שיראו וכן משמע מהא דר''ש שאכתוב דיליף בכורים ממעשר במכ''ש ואם איתא שאינם שוים איכא למיפרך:

ב הָיוּ מִקְצָתָן בִּפְנִים וּמִקְצָתָן בַּחוּץ. זֶה שֶׁבִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה וַהֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ לְכָל דְּבָרָיו. וְזֶה שֶׁבַּחוּץ הֲרֵי הוּא חֻלִּין לְכָל דְּבָרָיו:

 כסף משנה  היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וכו'. פרק אלו הן הלוקין (שם):

ג כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לְפָנִים מִן הַחוֹמָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ' וְגוֹ' (דברים יב-יז) 'וּתְרוּמַת יָדֶךָ' וְהֵם הַבִּכּוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה. וְכֵן אִם אֲכָלָן הַכֹּהֵן בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּמִי שֶׁאֲכָלָן בַּחוּץ לְפִי שֶׁהֵן טְעוּנִין הַנָּחָה בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:

 כסף משנה  כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים וכו'. שם עלה י''ז ותרומת ידך אלו הבכורים אמר ר''ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק''ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל האוכלו חוץ לחומה לוקה בכורים לא כ''ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם ולפי שאין עונשין מן הדין כתב רבינו שלוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך: וכן אם אכלם הכהן וכו'. שם אהא דתנן גבי אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהם קריאה אינה מעכבת בהם ומשמע התם דהלכה כחכמים:

ד וּמִשֶּׁיָּנִיחֵם הַמְּבִיאָם בָּעֲזָרָה הֻתְּרוּ לַכֹּהֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן שֶׁאֵין הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת אֲכִילָתָן. ובִּכּוּרִים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְחִצָּתָן וְחָזְרוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה:

 כסף משנה  ומ''ש בכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים באכילה. בריש פרק בהמה המקשה חולין (דף ס"ד):

ה אֲכִילַת בִּכּוּרִים כַּאֲכִילַת תְּרוּמָה לְכָל דְּבָרָיו. יֶתֶר בְּבִכּוּרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לְאוֹנֵן וּטְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם. וְכֹהֵן טָהוֹר שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים טְמֵאִים לוֹקֶה כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה יִשְׂרָאֵל טָהוֹר שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה:

ו וּמִנַּיִן שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִין לְאוֹנֵן שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (דברים כו-יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב' מִכְּלָל שֶׁהוּא חַיָּב לְאָכְלָן בְּשִׂמְחָה לֹא בַּאֲנִינוּת. וְהָאוֹכְלָן בַּאֲנִינוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  (ה-ו) אכילת בכורים וכו' שהן אסורים לאונן וטעונין הבאת מקום. משנה בפרק שני דביכורים (משנה ב') ומייתי לה בפרק הערל (דף פ"ג:): וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה וכו': ומניין שהביכורים אסורים לאונן וכו'. בפרק כל שעה (דף ל"ו): ומה שכתב מכין אותו מכת מרדות. כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה:

ז הַבִּכּוּרִים טְעוּנִין כְּלִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ב) 'וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא'. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְהָבִיא כָּל מִין וּמִין בִּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הֱבִיאָם בִּכְלִי אֶחָד יָצָא. וְלֹא יְבִיאֵם בְּעִרְבּוּב אֶלָּא שְׂעוֹרִים מִלְּמַטָּה וְחִטִּים עַל גַּבֵּיהֶן וְזֵיתִים עַל גַּבֵּיהֶן וּתְמָרִים עַל גַּבֵּיהֶן וְרִמּוֹנִים עַל גַּבֵּיהֶן וּתְאֵנִים לְמַעְלָה מִן הַכְּלִי. וְיִהְיֶה דָּבָר אֶחָד מַפְסִיק בֵּין מִין וָמִין כְּגוֹן הוּצִין וְחֵלֶף אוֹ עָלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּמַקִּיף לַתְּאֵנִים אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל עֲנָבִים מִבַּחוּץ:

 כסף משנה  הבכורים טעונים כלי שני וכו'. נראה דתיבת שני ט''ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיימה היינו לומר שלא יביאם בכלי שהביאם מן השדה לבית אלא ישימם בכלי אחר ויוליכם ויליף מדכתיב ושמת בטנא והלכת והראשון נראה יותר וכ''נ מדברי רבינו בסוף הפרק גבי שהביכורים טעונים ז' דברים הבאת מקום וכלי ולא כתב כלי שני. ומ''ש ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו תוספתא פ''ב דביכורים מצוה להביאה בז' כלים ואם הביאם בכלי אחד יצא פירוש בז' כלים כשהם ז' מינים. ומה שכתב ולא יביאם וכו' עד אשכולות של ענבים מבחוץ. תוספתא בסוף ביכורים:

ח הֱבִיאָם בִּכְלֵי מַתָּכוֹת נוֹטֵל הַכֹּהֵן הַבִּכּוּרִים וְחוֹזֵר הַכְּלִי לִבְעָלָיו. וְאִם הֱבִיאָם בִּכְלֵי עֲרָבָה וְחֵלֶף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הַבִּכּוּרִים וְהַסַּלִּים לַכֹּהֲנִים. וְאִם נִטְמְאוּ הַבִּכּוּרִים אֵין הַסַּלִּים לַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  הביאם בכלי מתכות עד והסלים לכהנים. משנה פ''ג דביכורים (משנה ח'): ומ''ש ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים. יש לתמוה דבירושלמי פ''ק דביכורים (הלכה ה') אמרינן איפכא ויליף לה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כלומר שאינו לוקח הטנא וכך היא גירסת ר''ש והרא''ש אבל רבינו גורס אין הסלים לכהנים ולפי זה יליף מדכתיב הטנא משמע הטנא הנזכר עם הביכורים כשהם ראויים:

ט כְּשֶׁהָיוּ מְבִיאִין אֶת הַבִּכּוּרִים הָיוּ מְבִיאִין בְּיָדָם תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. וְכֵן הָיוּ תּוֹלִין מִצִּדֵּי הַסַּלִּים תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה כְּדֵי לְעַטֵּר אֶת הַבִּכּוּרִים. * אֵלּוּ שֶׁעִם הַסַּלִּים הָיוּ קְרֵבִים עוֹלוֹת וְאֵלּוּ שֶׁבִּידֵיהֶן הָיוּ נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים:

 ההראב"ד   אלו שעם הסלים היו קרבין עולות. א''א אומר אני מה שבידם ניתנים לכהנים על הפירות הוא אומר במשנה אבל גוזלות אין בידם כי אם אותן שעם הסלים:

 כסף משנה  כשהיו מביאים הביכורים וכו'. משנה בפ''ג דביכורים (משנה ה') הגוזלות שע''ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנים לכהנים ומפרש רבינו דהכי קאמר הגוזלות שבידם ניתנים לכהנים: והראב''ד כתב אומר אני מה שבידם וכו' כלומר שהוא מפרש דמה שבידם היינו הביכורים עצמם ופשטא דלישנא משמע כדברי רבינו. וכתב רבינו וכן היו תולים מצד הסלים כר' יוסי דאמר הכי בתוספ' וסבר רבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דע''ג הסלים דתנן לא על גביהם ממש היו כדי שלא יטנפו את הפירות:

י מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת בַּמִּקְדָּשׁ עַל הַבִּכּוּרִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּבִיאָם. מַתְחִיל וְקוֹרֵא (דברים כו-ג) 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ' וְגוֹ' (דברים כו-ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה עַד (דברים כו-י) 'אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה''. וְאֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ה) 'וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ'. בַּלָּשׁוֹן הַזֹּאת:

 כסף משנה  מצות עשה להתודות במקדש וכו'. מבואר במקרא ובמשנה פ''ג דביכורים. ומ''ש ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש. משנה ר''פ אלו נאמרים (דף ל"ב). ומ''ש שנאמר וענית ואמרת וכו'. יש קיצור בלשון רבינו דהתם במתניתין מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש:

יא בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לִקְרוֹת קוֹרֵא וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת מִלְּהָבִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּלְמוּ. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

 כסף משנה  בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (מ"ז):

יב הַמֵּבִיא אֶת הַבִּכּוּרִים יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִתְּנֵם לְעַבְדּוֹ וּקְרוֹבוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה מֶלֶךְ גָּדוֹל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. וְנִכְנָס עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַעֲזָרָה וְקוֹרֵא וְעוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ (דברים כו-ג) 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ'. וּמוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בִּשְׂפָתָיו וְהַכֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמֵנִיף וְקוֹרֵא (דברים כו-ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה' וְגוֹ' עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן וְיִשְׁתַּחֲוֶה וְיֵצֵא. וּמִנַּיִן שֶׁהֵן טְעוּנִין תְּנוּפָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ד) 'וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא' מִיָּדֶךָ לְרַבּוֹת אֶת הַבִּכּוּרִים לִתְנוּפָה. וּכְשֵׁם שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה כָּךְ טְעוּנִין קָרְבַּן שְׁלָמִים [וְשִׁיר] שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (דברים כו-יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב' וּבָרְגָלִים אוֹמֵר (דברים טז-יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מָה שִׂמְחַת הֶחָג בִּשְׁלָמִים אַף כָּאן בִּשְׁלָמִים. וְאֵין הַקָּרְבָּן מְעַכֶּבֶת:

 כסף משנה  המביא בכורים יש לו רשות וכו'. תוספתא פרק ב' דביכורים. ומה שכתב הגיע להר הבית וכו' עד מניחו בצד המזבח. משנה ו' פרק ג'. ומה שכתב בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן. שם בירושלמי: ומניין שהם טעונים תנופה וכו'. בפרק כל המנחות (דף ס"א) ויליף מדכתיב הכא מידיך וכתיב התם ידיו תביאנה. ומה שכתב וכיון שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים וכו'. במשנה פרק ב' (משנה ד') טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה ובירושלמי (הלכה ג') טעונים קרבן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים ותיבת וכיון שכתובה בספרי רבינו אינו נוחה לי שאין הקרבן תלוי בתנופה. ומה שכתב ואין הקרבן מעכב טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר רבי יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב. ומה שכתב רבינו לקמן בסמוך הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום לאו למימרא דתרתי בעינן אלא רבינו סידרא דמילתא לכתחלה נקט ואם לא הביא קרבן טעון לינה משום ביכורים כמו שנתבאר:

יג וְאֵימָתַי קוֹרִין בְּשִׁיר עֲלֵיהֶן. מִשֶּׁיַּגִּיעוּ לַעֲזָרָה הַלְוִיִּם הָיוּ מַתְחִילִין וְקוֹרִין (תהילים ל-ב) 'אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי':

 כסף משנה  ואימתי קורין בשיר עליהם וכו'. משנה פ''ג דביכורים (משנה ד'):

יד הַבִּכּוּרִים טִעוּנִים לִינָה. כֵּיצַד. הֵבִיא בִּכּוּרָיו לַמִּקְדָּשׁ וְקָרָא וְהִקְרִיב שְׁלָמָיו לֹא יֵצֵא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מִירוּשָׁלַיִם לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ אֶלָּא יָלִין שָׁם וְיַחֲזֹר לְמָחָר לְעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-ז) 'וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ'. כָּל פּוֹנוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה מִן הַמִּקְדָּשׁ לִכְשֶׁתָּבוֹא לוֹ לֹא יִהְיוּ אֶלָּא בַּבֹּקֶר. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַבִּכּוּרִים טְעוּנִין שִׁבְעָה דְּבָרִים. הֲבָאַת מָקוֹם. וּכְלִי. קְרִיאָה. וְקָרְבָּן. וְשִׁיר. וּתְנוּפָה. וְלִינָה:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק רביעי

א כָּל הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים טָעוּן קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה. אֲבָל הַוִּדּוּי אֵינוֹ שָׁוֶה בַּכּל. לְפִי שֶׁיֵּשׁ שֶׁחַיָּבִין לְהָבִיא בִּכּוּרִים וְאֵינָן קוֹרִין עֲלֵיהֶם:

ב  וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין. הָאִשָּׁה וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס לְפִי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה וְאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'. וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפִּין וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ לְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר (דברים כו-י) 'אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'':

 כסף משנה  (א-ב) כל המביא ביכורים וכו' ומה שכתב ואלו מביאים ולא קורין וכו'. משנה פרק קמא דביכורים:

ג הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם (בראשית יז-ה) 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּי'ךָ הֲרֵי הוּא אַב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּכְנָסִין תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָה. וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנָיו אֶת הָאָרֶץ. וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מְבִיאִין וְקוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עָרֵי מִגְרָשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש הגר מביא וקורא וכו'. שם בירוש' איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דאמר הכי. ומה שכתב ולאברהם היתה השבועה וכו'. כלומר אע''פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש: וכן כהנים ולוים וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י"ד) וכרבי יוסי לענין וידוי מעשר ומינה ילפינן לבכורים:

ד הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ [שָׂדֶה] שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא לְפִי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ קַרְקַע אוֹ אֵין לוֹ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. מַקְדִּישׁ אוֹתָם תְּחִלָּה לְבֶדֶק הַבַּיִת מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין וְאֵין מַכְנִיסִין חֻלִּין לַעֲזָרָה וְהַכֹּהֵן פּוֹדֶה אוֹתָן מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלָן. וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין וְנוֹתֵן הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן לַכֹּהֲנִים שֶׁמָּא בִּכּוּרִים הֵם וַאֲסוּרִין לְזָרִים. וְאֵינוֹ מֵבִיא אוֹתָן בְּעַצְמוֹ אֶלָּא מְשַׁלְּחָן בְּיַד שָׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּעַכֵּב אוֹתָן הַקְּרִיאָה מִלְּאָכְלָן. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְרִיאָה מִפְּנֵי הַסָּפֵק הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

 כסף משנה  הקונה שני אילנות. משנה דבכורים פ''ק (מ"ו): ומה שכתב לפי שהדבר ספק וכו' עד מעכבת בו. בפרק הספינה (דף פ"א):

ה הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר (דברים כו-י) 'אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה'' שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ. וְהַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁכְּבָר הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר. וְאִם הִפְרִישׁ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. אֲבָל מִמִּין אַחֵר מַפְרִישׁ וּמֵבִיא וְקוֹרֵא:

 כסף משנה  הפריש ביכוריו וכו עד מביא וקורא. משנה פרק קמא דבכורים (מ"ז) וכת''ק:

ו הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁקִּנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. אֲבָל מֵבִיא אָדָם מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּכּוּרִים וְקוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יא) 'אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ'. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ וְהוּא בַּדֶּרֶךְ מֵבִיא וְקוֹרֵא:

 כסף משנה  המוכר שדהו לפירות וכו'. בסוף פרק השולח (דף מ"ז.) וכר''ל דאיפסקא הלכתא כוותיה: ומה שכתב אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא וכו'. שם: ומה שכתב אע''פ שמתה אשתו וכו'. שם:

ז הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁמָּכַר אִילָנוֹת וְקַרְקָעָן בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹרֵא בְּיוֹבֵל רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁעֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מוֹכֵר שֶׁתַּחֲזֹר לוֹ הַקַּרְקַע. אֲבָל אִם חָזַר וּמְכָרָהּ בְּיוֹבֵל שֵׁנִי הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא הַפֵּרוֹת וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף:

 כסף משנה  המוכר שדהו וכו' עד אינו כקנין הגוף. גם זה בסוף פרק השולח (דף מ"ח) ופירש רבינו בה דלא כפירש''י:

ח הִפְרִישׁ בִּכּוּרִים וְחַלָּה וַהֲרֵי הוּא מְסֻכָּן. זֶה שֶׁרָאוּי לְיָרְשׁוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְשִׁלְּחָן בְּיַד אַחֵר וּמֵת הַשָּׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הוּא וֶהֱבִיאָן אֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ב) 'וְלָקַחְתָּ' (דברים כו-ג) 'וּבָאתָ' עַד שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאַחַת:

 כסף משנה  הפריש ביכורים וכו'. ירושלמי פ''ק דביכורים ובנוסחא דידן כשהיה אביו חולה או מסוכן ורבינו גריס ומסוכן וכן מוכרח לגרוס שם: הפריש ביכוריו ושלחן ביד אחר וכו'. בס''פ השולח (דף מ"ז):

ט הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן מֵבִיא הַשְּׁנִיִּים וְאֵינוֹ קוֹרֵא. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֶת (דברים כו-ב) 'רֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה' לְפִי שֶׁאֵינָן רֵאשִׁית. וְאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּים אֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶן חֹמֶשׁ כְּבִכּוּרִים:

 כסף משנה  הפריש ביכוריו ואבדו וכו' עד ולא שתים. משנה פ''ק דביכורים (משנה ח'):

י * הֵבִיא בִּכּוּרָיו וְנִטְמְאוּ בַּעֲזָרָה נוֹפְצָם שָׁם וְאֵינוֹ קוֹרֵא:

 ההראב"ד   הביא בכוריו ונטמאו בעזרה. א''א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו:

 כסף משנה  הביא בכוריו ונטמאו וכו'. כתב הראב''ד הביא בכוריו ונטמאו בעזרה וכו'. א''א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו עכ''ל. ורבינו לישנא דמתני' נקט דקתני נופץ ופירש רבינו נוער ור''ש פירש מפזרן והראב''ד בא לומר אחר שמריקם שם מה יעשה בהם יניחם עד שירקבו או עד שיתמסמסו:

יא הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאֶחָד מִן הַמִּינִים וְקָרָא וְחָזַר וְהֵבִיא בִּכּוּרִים מִמִּין אַחֵר אֵינוֹ קוֹרֵא עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-ג) 'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם' פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה הוּא מַגִּיד וְלֹא שְׁתַּיִם:

יב הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְיָבֵשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא לְפִי שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע שֶׁהֲרֵי אָבְדָה:

 כסף משנה  הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. שם וכת''ק:

יג הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים מֵאַחַר חַג הַסֻּכּוֹת וְעַד חֲנֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִישָׁן קֹדֶם הֶחָג מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב' וְאֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה מֵחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַד סוֹף הֶחָג. וּשְׁאָר הַמְּבִיאִין חוּץ מֵאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין:

 כסף משנה  המביא ביכורים כו'. שם מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ובפרק כל שעה (דף ל"ו) יהיב טעמא לפי שאינו זמן שמחה. ומ''ש רבינו אע''פ שהפרישם קודם החג וכו' יש לתמוה דהא בפרק אלו הן הלוקין אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו ויהיב טעמא בגמרא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וצ''ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דפרק השולח (דף מ"ז:) דאמר ר''י בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד ואע''ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן ע''י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינם נתרים אלא בקריאה מאחר דגמרא דידן מייתי להא דר''י בר חנינא בפרק הספינה (דף פ"א) ובפרק השולח סתמא ואי הוה סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוה שתיק מלפלוגי בהכי וכגמרא דידן נקטינן ועוד דמתניתין דהפריש ביכוריו ואח''כ מכר שדהו ומתניתין דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתנו סתמא אתו כר''י בר חנינא ואע''ג דבירושלמי משני להו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה ולפי זה מ''ש רבינו לעיל בפרק זה גבי הקונה שני אילנות שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו התם שאני דמחמת ספק הוא:

יד הַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמוֹת וְהַחַלָּה וְהַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה הֵם נִכְסֵי כֹּהֵן. יֵשׁ לוֹ לִקְנוֹת מֵהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. וְקוֹנֶה בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה:

 כסף משנה  הביכורים והתרומות וכו' הם נכסי כהן וכו'. לגבי בכורים משנה פ''ב ופ''ג דביכורים (משנה י"ב): והתרומות וחלה וקרן וחומש ומתנות בהמה. ברייתא פרק הזרוע עלה קל''א:

טו אַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמוֹת אָסוּר לְהֵאָכֵל לְזָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה כִּתְרוּמָה אִם נִתְעָרְבוּ בְּחֻלִּין בִּירוּשָׁלַיִם אֲסוּרִין בְּכָל שֶׁהֵן בְּמִינָם כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹם אֲכִילָתָן עֲשָׂאוּם כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִים לְזָרִים אַף בִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ זָרַע הַבִּכּוּרִים אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּכּוּרִים קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם הַגִּדּוּלִין חֻלִּין:

 כסף משנה  ואף ע''פ שהביכורים עולים באחד ומאה וכו'. משנה ברפ''ב דביכורים (מ"א): ומה שכתב אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים בכל שהן במינה וכו'. גם זה שם במשנה (משנה ב') גבי יש במעשר והביכורים מה שאין כן בתרומה ודקדק לכתוב במינם משום דאילו שלא במינם אפילו דבר שיש לו מתירין בטל כמו שכתב רבינו בפ''ק מהלכות מ''א. ומה שכתב אפילו זרע הבכורים וכו'. שם במשנה הנזכרת. ומ''ש אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים וכו'. משנה פרק ט' דתרומות (משנה ד') הבכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות וזה מבואר כדברי רבינו:

טז כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יְחִידִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד-כח) 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ'. וּבָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וְלֹא יִכָּנְסוּ לַבָּתִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וּבַשַּׁחַר הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא-ה) 'קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ'. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְקַרְנָיו מְצֻפִּין זָהָב וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ לְהוֹדִיעַ שֶׁהַבִּכּוּרִים מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם וְהֵם הוֹלְכִין בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְקוֹרִין (תהילים קכב-א) 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ'. וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִין בַּיּוֹם אֶלָּא שְׁתֵּי יָדוֹת בִּלְבַד. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם שְׁלוּחִין לְהוֹדִיעַ לְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם וּפִרְכְּסוּ אוֹתָן. וְאִם הָיָה לָהֶם לַח וְיָבֵשׁ מַרְאִין אֶת הַלַּח מִלְּמַעְלָה. וְהַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִין לִקְרָאתָן מִירוּשָׁלַיִם. לְפִי הַבָּאִים הֵם יוֹצְאִין אִם בָּאוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה יוֹצְאִין לִקְרָאתָן רַבִּים. וְאִם מְעַט מְעַט. וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ כֻּלָּן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם יַתְחִילוּ לִקְרוֹת (תהילים קכב-ב) 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם':

יז כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִין מִפְּנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן. אֲחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם. וְהֵם מְהַלְּכִין בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִים לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת נוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד סַלּוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְאוֹמְרִין (תהילים קנ-א) 'הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ' וְכוּ' עַד (תהילים קנ-ו) 'כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ'. וְהֵם מְהַלְּכִים בְּהַר הַבַּיִת וְקוֹרְאִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לַעֲזָרָה דִּבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר (תהילים ל-ב) 'אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי' וְגוֹ':

 כסף משנה  (טז-יז) כיצד מעלין את הביכורים וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (משנה ב'): ומ''ש מפני אהל הטומאה. וכן מה שכתב להודיע שהביכורים משבעת המינים. וכן מה שכתב והם הולכים בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך. וכן מה שכתב אם באו אנשים הרבה וכו'. וכן מ''ש ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו וכו'. וכן מה שכתב ואומרים הללויה הללו אל בקדשו וכו'. הכל שם בירושלמי: ומה שכתב ולא היו מהלכים ביום אלא שתי ידות בלבד. בתוספתא פרק ב' דביכורים לא היו מהלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. ומ''ש היה להם לח ויבש וכו'. ירושלמי שם צמוקים היה מעטרן בענבים:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק חמישי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מִן הָעִסָּה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-כ) 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה'. וְרֵאשִׁית זוֹ אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כִּשְׂעוֹרָה פָּטַר אֶת הָעִסָּה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָּתוֹ חַלָּה לֹא עָשָׂה כְּלוּם עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָתוֹ:

 כסף משנה  מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה וכו'. בספרי פרשת שלח: והעושה כל עיסתו חלה וכו'. משנה ספ''ק דחלה (מ"ט):

ב וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁמַּפְרִישִׁין אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִן הָעִסָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'תִּתֶּן לּוֹ 'תֵּן לוֹ דָּבָר הָרָאוּי לִתְּנוֹ מַתָּנָה. וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק מַפְרִישׁ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים. לְפִי שֶׁעִסָּתוֹ מְרֻבָּה יֵשׁ בְּשִׁעוּר זֶה כְּדֵי מַתָּנָה:

 כסף משנה  ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ''ד וכו' עד כדי שלא יהא חוטא נשכר. משנה פ''ב דחלה (משנה ז'):

ג הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְרֻבֶּה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּעִסַּת בַּעַל הַבַּיִת. וְהַנַּחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה קְטַנָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּעִסַּת הַנַּחְתּוֹם:

ד נִטְמֵאת הָעִסָּה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאִם טִמְּאָהּ בְּזָדוֹן מַפְרִישׁ אֶחָד מִכ''ד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְחַלָּה טְמֵאָה [מֻתֶּרֶת] (לַכֹּהֵן) לְהַסָּקָה כִּתְרוּמָה טְמֵאָה:

 כסף משנה  וחלה טמאה לכהן וכו'. פשוט הוא דתרומה קרייה רחמנא:

ה אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יט) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ' וְגוֹ'. וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יח) 'בְּבֹאֲכֶם' בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. לְפִיכָךְ חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  אין חייבין בחלה מן התורה וכו' עד אינה אלא מדבריהם. בפ''ב דכתובות (דף כ"ה) ובפרק יוצא דופן (דף מ"ז):

ו פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בְּחַלָּה. * וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יח) 'אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה' שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין בֵּין עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בֵּין עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ:

 ההראב"ד   פירות הארץ שיצאו חו''ל כו'. א''א פירוש דבר תורה אבל חייבין מדרבנן בשתי חלות:

 כסף משנה  פירות חוצה לארץ וכו'. משנה ריש פ''ב דחלה (משנה א') וכרבי עקיבא: וכתב הראב''ד פירות הארץ שיצאו ח''ל פטורים א''א פירוש ד''ת אבל חייבים מדרבנן בשתי חלות עכ''ל. ולא היה צריך לכתוב דהרי רבינו כתבו בסמוך:

ז מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאֵין מְבִיאִין חַלּוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים מִשָּׁם. וְאִם הֵבִיא מַנִּיחָהּ עַד עֶרֶב הַפֶּסַח וְתִשָּׂרֵף כִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  מפרישין חלה בח''ל וכו'. בפרק עד כמה (דף כ"ז): ואין מביאין חלות ח''ל וכו'. משנה בסוף חלה (משנה י') נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהם מאלכסנדריא ולא קבלו מהם. ומ''ש ואם הביא מניחה עד ערב פסח וכו'. שם בירושלמי:

ח שְׁלֹשָׁה דִּינִין לְחַלָּה בְּשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. כָּל הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אַחַת כַּשִּׁעוּר וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא מִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת הָאַחַת נִשְׂרֶפֶת וְהָאַחַת נֶאֱכֶלֶת. וּמִפְּנֵי מָה מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדְּשָׁה אוֹתָהּ הָאָרֶץ בִּימֵי עֶזְרָא. וּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה מִשֶּׁגָּלוּ. וְהוֹאִיל וְהִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. וּמַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת שֶׁהֲרֵי נִשְׂרְפָה הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמְאָה טֻמְאָה יְדוּעָה לַכּל. וְזוֹ שְׁנִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֶלָּא כָּל שֶׁרוֹצֶה מַפְרִישׁ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם. וְכָל הָאָרֶץ מֵאֲמָנָה וְלַחוּץ בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת. אַחַת לִשְׂרֵפָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה טְמֵאָה נֶאֱכֶלֶת. וְאַחַת לַאֲכִילָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מִדִּבְרֵיהֶם מוּטָב לְרַבּוֹת בַּנֶּאֱכֶלֶת לְפִיכָךְ שֶׁל שְׂרֵפָה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. וְשֶׁל אֲכִילָה אֶחָד מִמ''ח. * וּמֻתֶּרֶת לְזָבִים וּלְזָבוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִשְׁאָר טְמֵאִים:

 ההראב"ד   ומותרת לזבים ולזבות. א''א נ''א אסורה לזבים ולזבות ואין צ''ל לשאר טמאים:

 כסף משנה  שלשה דינים לחלה בשלש ארצות וכו'. משנה ח' פרק רביעי דחלה. ומה שכתב ומפני מה מפרישין בה שתי חלות וכו'. שם בירושלמי: כתב הראב''ד ומותרת לזבים ולזבות א''א נ''א אסורה לזבים ולזבות וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ''ז מהלכות תרומות שזבים וזבות אפי' טבלו אסורים לאכול בתרומה אפילו של ח''ל וכבר כתבתי שם שהפוסקים הסכימו שכשאמרו בתרומת ח''ל שאסורה לזבים לא אמרו אלא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם וא''כ מה ששנינו בסוף חלה (משנה ח') גבי חלת ח''ל שאסורה לזבים היינו דוקא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם: ומ''ש ואצ''ל לשאר טמאים כלומר הנך טמאים שאין טומאה יוצאה מגופם דקילי כדאיתא בפרק עד כמה וכתבה רבינו בפרק שביעי מהלכות תרומות:

ט בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם עִסָּה טְהוֹרָה מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶחָד מִמ''ח וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה וְיֵשׁ לָהּ שֵׁם מִן הַתּוֹרָה. וּמִכְּזִיב עַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לַכֹּהֵן לַאֲכִילָה וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם:

 כסף משנה  בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'. כ''כ בה''ג וסמ''ג ורש''י:

י חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהֵם בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִים וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִין. אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִים בְּמַגַּע שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ טְמֵאֵי מֵת מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת וְרָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ''ח. וְנֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי אוֹ לִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה. * וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה:

 ההראב"ד   ואין צריך להפריש שנייה. א''א כבר כתבנו מה שנראה לנו מן הגמרא ומהלכות הרב:

 כסף משנה  חלת ח''ל וכו'. נתבאר בפ''ז מהלכות תרומות: כתב הראב''ד ואינו צריך להפריש שניה א''א כבר כתבנו מה שנראה לנו מהגמרא ומהלכות הרב עכ''ל הוא הדבר אשר דברתי שכתב בפ''ז מהלכות תרומות שתרומת ח''ל אסורה לזבים ולזבות אפי' טבלו:

יא וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זַרְעוֹ אוֹ מִזִּיבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. * כָּל הַמַּפְרִישׁ חַלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטְּהוֹרָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַטְּמֵאָה. לְפִיכָךְ אֵין הָאִישׁ עֵרוֹם מַפְרִישׁ חַלָּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ. אֲבָל הָאִשָּׁה הָעֲרוּמָה שֶׁיָּשְׁבָה וְכָל פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלָּה:

 ההראב"ד   כל המפריש. א''א כתב רב אחא ז''ל וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אם היה שם כ''ג שטבל וכו'. משנה פ''ד דחלה (משנה ח') גבי חלת ח''ל טבול יום אוכלה. ומ''ש וא''צ להפריש חלה שניה בח''ל נראה שיש ללמוד קצת כן מדתנן בפ''ד דחלה ר''ג אומר שתי חלות בסוריא ר''א אומר חלה אחת משמע דאפי' לר''ג דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות ואמרינן בר''פ עד כמה (דף כ"ו) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי הרי בהדיא דכי אכיל לה כהן אינו צריך להפריש חלה שנייה: כל המפריש חלה מברך תחילה וכו'. נתבאר ממה שיבא בסמוך: כתב הראב''ד א''א כתב רב אחא ז''ל וקורא לה שם ואומר ה''ז תרומה עכ''ל. טעמו משום דחלה שם העוגה וכבר כתב סמ''ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. ומ''ש בין בח''ל כלומר אע''פ שאינה אלא מדבריהם מברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן כדאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כ"ג). ומ''ש וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה בפ''ב דחלה (משנה ג') תנן כשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם. ומ''ש לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה וכו'. משנה בפ''ב דחלה. ומ''ש וכל פניה טוחות בקרקע הכי מוקי לה בפרק מי שמתו (דף כ"ה):

יב הַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת עַל מַגָּעָהּ אֶלָּא עַל אֲכִילָתָהּ. וְאִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן אוֹ כֹּהֵן שֶׁטָּבַל שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָהּ עִם הַזָּר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת. וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בַּאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים [וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְּסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם רָצָה לֶאֱכל תְּחִלָּה] וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה בְּחוּץ לָאָרֶץ מֻתָּר שֶׁאֵין עִקָּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  הנדה וכיוצא בה וכו' שאינה מוזהרת על מגעה. בר''פ עד כמה (דף כ"ז): ואם היה שם כהן קטן וכו' ה''ז מותר לאכלה עם הזר על שלחן אחד. בפ''ד דחלה (משנה ח'). ומ''ש לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה. נראה שאע''פ שאמרו בר''פ עד כמה דחלת ח''ל בטלה ברוב טעמו של רבינו מדגרסי' בירושלמי (פ"ד ה"י) על הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה אמר רבי זעירא מתניתין אמרה אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר משום דאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר וס''ל דהלכה כרבי זעירא דמתניתין מסייעא ליה וכן פסק סמ''ג ואע''פ שבתרומת ח''ל לא התיר שמואל לבטלה אלא ברוב אפשר דהיינו דוקא במתכוין לבטלה אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השלחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערבה אלא שוה בשוה מותר ורש''י כתב בפרק עד כמה אהא דאמר שמואל תרומת ח''ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ק''א ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאתו לאחר שבטלה. והתוספות כתבו אהא דאמר שמואל תרומת ח''ל בטילה ברוב להתירה לכהן טמא וכו' ולא כמו שפירש הקונטרס לאכלה זר וכו' דבהדיא מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ג) דאסורה לזר וכו' דדייק התם הא דישראל אינה מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא בק''א וכ''כ בסה''ת והרשב''א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה היא ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא דלית הלכתא כרבי זעירא דירושלמי והא דמשמע בפ''ר ישמעאל דחלת ח''ל מדמעת התם כשנתערבה חד בחד וא''נ לרבי זעירא דירושלמי בפחות מחד בחד עכ''ל: ומ''ש ונותנים כו'. משנה בפ''ד דחלה (משנה ח') ונתנת לכל כהן וכו' ופירש''י בר''פ כל הבשר (דף ק"ד:) דהיינו אפי' לכהן ע''ה: ה''ג ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחלה ואח''כ יפריש ובספרים דידן חסר כל זה והוא ט''ס. ומ''ש ואין בה משום כהן המסייע וכו'. בר''פ עד כמה (דף כ"ז): ומה שכתב ואם רצה לאכול תחלה ואח''כ יפריש החלה וכו'. ג''ז שם:

יג הַחַלָּה נִקְרֵאת תְּרוּמָה לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף כִּתְרוּמָה. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה:

יד וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה אֵינוֹ אוֹכֵל חַלָּה. וְכָל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אוֹכֵל חַלָּה:

טו הַסּוּמָא וְהַשִּׁכּוֹר מַפְרִישִׁין חַלָּה לְכַתְּחִלָּה שֶׁאֵין בְּעִסָּה רַע וְיָפֶה כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ וְיַפְרִישׁוּ מִן הַיָּפֶה:

 כסף משנה  (יג-טו) החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת וכו' כתרומה. בספ''ק דחלה ובפ''ק דטבול יום. ומ''ש ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה. בספ''ב דחלה (משנה ח') וכחכמים. ומ''ש וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום כו'. פשוט הוא שהרי היא נקראת תרומה. ומ''ש הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה וכו'. כלומר אע''פ שאין תורמין לכתחילה כמו שנתבאר בפ''ק דתרומות הכא שאני דלא שייך ההוא טעמא:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק ששי

א הַלוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם חַיָּב בְּחַלָּה. וּמַפְרִישׁ מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה אֲפִלּוּ מִדְּפוּסִין הַרְבֵּה:

 כסף משנה  הלוקח מן הנחתום חייב בחלה. משנה בפ''ה דדמאי (מ"א) הלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. וא''ת הא תנן בפ''ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ת''מ וחלה וכתבה רבינו בפ''ט מהלכות מעשר אלמא שהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי (הלכה א') רמי להו אהדדי ותירץ רבי יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור''א תירץ כאן במדה דקה כאן במדה גסה כלומר במדה דקה צריך הנחתום להפריש מפני התינוקות שקונים מהם ואינם בקיאים להפריש. ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש: ומ''ש ומפריש מן החמה על הצוננת וכו' אפילו מדפוסים הרבה. בפ''ה דדמאי (משנה ג') איפליגו תנאי לענין דמאי ור''ש מתיר בחלה וכתב רבינו שמשון בחלה אפי' ר''י מודה אפילו של אמש בשל היום ואפילו מב' דפוסין דאפילו מתרי גברי זבן לא חיישינן שהרי אצל הנחתום נתחייבה בחלה שהוא גילגל את העיסה:

ב אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה אֶלָּא חֲמִשָּׁה מִינֵי תְּבוּאָה בִּלְבַד וְהֵם הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יט) 'בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ'. וְאֵין קָרוּי לֶחֶם אֶלָּא פַּת הַנַּעֲשֵׂית מֵאֵלּוּ אֲבָל הָעוֹשֶׂה פַּת אֹרֶז אוֹ דֹּחַן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַקִּטְנִיּוֹת אֵינָן חַיָּבִין בְּחַלָּה כְּלָל:

 כסף משנה  אין חייבים וכו'. משנה בריש חלה (משנה א'):

ג הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַהֶפְקֵר וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה חַיָּבִין עָלֶיהָ בְּחַלָּה. וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶק תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וּמוֹתַר הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֶׁיִּפָּדוּ כָּל אוֹתָן הַמּוֹתָרוֹת הַכּל חַיָּבִין בְּחַלָּה:

 כסף משנה  הלקט והשכחה וכו'. ג''ז משנה שם. ומ''ש שהקדימו בשבלים. ירושלמי שם: ומ''ש ומותר העומר. משנה שם ובמנחות פרק רבי ישמעאל ופירש''י משום דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה. ומ''ש ושתי הלחם ולחם הפנים. מהטעם שנאמר במותר העומר:

ד עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם וְעִסַּת שְׁבִיעִית וּסְפֵק מְדֻמָּע חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הַמְדֻמָּע פָּטוּר מִן הַחַלָּה:

 כסף משנה  עיסה של מעשר שני וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף קי"ב) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ה) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל"ח) עיסה של מעשר שני לדברי ר''מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת ופסק כחכמים ויש לתמוה דהא פסק הוא ז''ל בפרק ג' מהלכות מעשר שני (הלכה י"ז) כר''מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא וא''כ הו''ל למיפסק דפטורה מן החלה. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול (דף ל"ה) גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ''ט פליגי בה רבי חייא ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ''ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון רבי חייא סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ורבי אסי סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר''מ למ''ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה פירוש ומתניתין דתנן התם אתרוג של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אתיא אפילו כר''מ ולמ''ד בעינן נמי דין ממון מתניתין כרבנן דוקא אתיא דסברי ממון הדיוט והרי יש בו דין ממון ולא כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא נמצא דלרבי חייא בהיתר אכילה תליא מילתא ואין כאן ענין לדין ממון וגבי מצה הכי קי''ל דיוצאין בשל מעשר שני בירושלים וכן פסק רבינו בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דר''ע הכי ס''ל התם ור''י הגלילי הוא דפליג עליה וקי''ל כר''ע מחבירו וע''כ ר''מ כר''ע ס''ל אע''ג דסבר ממון גבוה הוא דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי האי פסקא כרבי חייא אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד גם גבי אתרוג כן פסק רבינו כסתם מתניתין דאם נטל כשר וכרבי חייא דתלי בהיתר אכילה דלדידיה אתיא סתם מתניתין כר''מ דהלכתא כוותיה עכ''ל. והאריך ליישב הסוגיא לדרך זה ואני אומר עוד דודאי כרבי חייא קי''ל לגבי רבי אסי דהא רביה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב עוד הר''י קורקוס ז''ל נ''ל ראיה גמורה ומוכרחת לזה מדתניא בתוספתא דחלה פרק קמא עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ספק מדומע חייב בחלה דברי ר''מ רבי יוסי פוטר הרי תוספתא מוכחת דאעיסה ליכא מאן דפליג וגם ר''מ מודה בה דבספק מדומע פליג בסיפא משמע דמודה ברישא גם בספרי פרשת שלח אמרו מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ומעשר שני ת''ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובודאי כיון שאמרו בתחילה ולא שזה וזה קדוש דאליבא דר''מ הוא דאמר ממון גבוה הוא ועלה קאמר אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה מוכח דלר''מ נמי חייבת ואפשר דטעמא דשאני תרומה שהוא קדש גמור ואסור לזרים משא''כ במעשר עכ''ל. ומ''ש ועיסת שביעית. משנה סוף פרק ט' דשביעית. ומ''ש וספק מדומע. ירושלמי פרק קמא דחלה: ומ''ש אבל המדומע פטור מן החלה. משנה שם פרק קמא (משנה ד'):

ה חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן קֹדֶשׁ. לְמָכְרָן בַּשּׁוּק לִנְזִירִים וּלְמַקְרִיבֵי תּוֹדָה חַיָּבִין בְּחַלָּה. לְפִי שֶׁבְּדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יֹאכְלֶנָּה:

 כסף משנה  חלות תודה וכו'. משנה פרק קמא דחלה (מ"ו):

ו עִסַּת הַשֻּׁתָּפִין וְהָעוֹשֶׂה עִסָּה לְרַבִּים חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:

 כסף משנה  עיסת השותפים. בריש פרק ראשית הגז. ומ''ש והעושה עיסה לרבים וכו'. תוספתא פ''ק דחלה:

ז הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַטֶּבֶל. בֵּין שֶׁהִקְדִּים חַלָּה לִתְרוּמָה בֵּין שֶׁהִקְדִּים תְּרוּמָה לְחַלָּה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וְאִם הִפְרִישׁ הַחַלָּה תְּחִלָּה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם הִפְרִישׁ תְּחִלָּה תְּרוּמָה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה:

 כסף משנה  העושה עיסה מן וכו'. ירושלמי רפ''ה דדמאי ופרק קמא דחלה:

ח הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְהַאֲכִיל הַפַּת שֶׁלָּהּ לִבְהֵמָה אוֹ לְחַיָּה פְּטוּרָה. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עִסַּת הָעַכּוּ''ם פְּטוּרָה:

ט הָיוּ יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֻׁתָּפִין בָּעִסָּה אִם הָיָה בְּחֵלֶק יִשְׂרָאֵל שִׁעוּר עִסָּה הַחַיֶּבֶת בְּחַלָּה הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:

 כסף משנה  (ח-ט) העושה עיסה וכו'. סיפרי זוטא ויליף לה מדכתיב עריסותיכם: עיסת הכלבי' וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ח') ובירושלמי (הלכה ה') איפליגו כמה הוא עיסת כלבים ונראה מדברי רבינו שפסק כמ''ד דאפילו עשאה גלוסקין והא תנינן בזמן וכו' ואם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ואם כן אפילו עשאה כמצתו של שלמה ואין בה שום גריעות ולא שינוי ולא היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה שכתב לעיל בסמוך העושה עיסה לבהמה ולחיה פטורה וכתב לקמן שאין חייבת אלא עיסה שסופה לאפות לחם למאכל אדם ומפני שעיסת הכלבים דרך הרועים לפעמים לאכול ממנה כלומר שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה ע''ד כן נקרא לחם העשוי למאכל אדם וחייב. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דמש''ה לא סיים רבינו ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה כדמסיים במתני' לפי שכבר כתבו לעיל העושה עיסה לבהמה ולחיה וכו': עיסת העכו''ם וכו' עד ה''ז חייבת בחלה. משנה פ''ג דחלה (משנה ה'):

י עַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חַלָּה. אֶלָּא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְתֵאָכֵל לְזָר. וְלָמָּה לֹא חָשַׁשְׁנוּ לָהּ שֶׁמָּא עִסָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא וְתָלָה אוֹתָהּ בְּיַד עַכּוּ''ם וּכְדֵי לְפָטְרָהּ. שֶׁאִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל יִפְטֹר עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל עִסָּתוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּר חַלָּה:

 כסף משנה  עכו''ם שהפריש חלה וכו' עד פחות משיעור חלה. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף כ"ז):

יא * הַמְעָרֵב קֶמַח חִטִּין וְקֶמַח אֹרֶז וְעָשָׂה מֵהֶן עִסָּה אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה. * אֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׂאוֹר חִטִּים לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז. אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה:

 ההראב"ד   המערב קמח חטים וכו'. א''א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרבן שמעון בן גמליאל דהכי פסיק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן: אפילו היה השאור חטים. א''א והוא שיהיה השאור מעיסה חייבת:

 כסף משנה  המערב קמח חטים וכו'. משנה פ''ג דחלה ומייתי לה בפרק התערובות (זבחים דף ע"ח) להוכיח דנותן טעם ברוב דאורייתא דס''ל דמיירי אע''ג דרובא אורז. ומ''ש ואפילו היה השאור חטים וכו'. משנה שם: ומשמע ממשניות אלו שאע''פ שאין בחטים חמשת רבעים כל שיש בעיסה חמשת רבעים חייבת אם יש בה טעם דגן והרשב''א בפסקי חלה שלו כתב אבל בירושלמי אמרו (הלכה ה') מתניתין דלא כרשב''ג דרשב''ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור רבי יעקב בר אידי בשם ר''ל הלכה כרשב''ג וכ''כ הראב''ד והכין מסתבר כיון שפסקו כך בירושלמי ע''כ: והראב''ד כתב כאן על דברי רבינו אם יש בה טעם דגן. א''א נראה מן הירושלמי וכו'. וכתב עוד אפי' היה השאור חטים א''א והוא שיהא השאור מעיסה חייבת עכ''ל. והוכרח לומר כן מפני שהוא סובר דאינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד מתניתין דמחייב בשבאה מעיסה חייבת. ויש לתמוה על רבינו שמאחר שבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב''ג ופסקו שם הלכה כרשב''ג הרי דחאוה למשנה זו מהלכה ולמה פסק כמותה. ואפשר שרבינו היה גורס מתניתין כרשב''ג וכן הוא בספרים שלנו וה''פ מתניתין דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב''ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב''ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא (דף ס"ח ע"ג) העושה עיסה מהחטים ומהאורז רשב''ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י''ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי א''פ. חדא דדוחק לפרש כשיעור דרישא היינו עיסת חלה וכשיעור דסיפא כזית בכדי א''פ ועוד דמשמע ליה ז''ל דאע''פ דאין בו כזית בכדי א''פ יוצא בה אדם י''ח בפסח וכמ''ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות פסח שהוא דעת רבינו והרמב''ן ז''ל:

יב עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּיַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ מַיִם רוֹתְחִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין אוֹ הִרְתִּיחַ הַמַּיִם וְהִשְׁלִיךְ הַקֶּמַח לְתוֹכוֹ וְלָשׁוֹ. אִם אֲפָאָהּ בֵּין בְּתַנּוּר בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין עַל הַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת. בֵּין שֶׁהִדְבִּיק אֶת הַבָּצֵק בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחָן בָּאֵשׁ מִלְּמַטָּה עַד שֶׁנֶּאֱפֵית הַפַּת. בֵּין שֶׁהִרְתִּיחָהּ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק הַבָּצֵק. כָּל אֵלּוּ חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה בִּלְבַד אוֹ לְבַשְּׁלָהּ בִּקְדֵרָה הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה חַמָּה לֶחֶם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בְּמַיִם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשִׁין אוֹתוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּדְבַשׁ וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּלֹא אֲפִיָּה פָּטוּר שֶׁאֵין חַיֶּבֶת אֶלָּא עִסָּה שֶׁסּוֹפָהּ לְהֵאָפוֹת לֶחֶם לְמַאֲכַל אָדָם:

 כסף משנה  עיסה שנילושה ביין וכו'. משנה בפרק ב' דחלה (משנה ב') ואף על גב דבירושלמי (הלכה א') אמר רבי יוסי בר חנינא דמתניתין כרבי אלעזר איש ברתותא משום רבי יהושע כלומר ולא כרבי עקיבא משום רבי יהושע הא רבי יוחנן פליג עליה התם ואמר ד''ה היא ועוד דאפילו לרבי יוסי בר חנינא כיון דמשום רבי יהושע הוא דאיפליגו אפשר דרבי אלעזר איש ברתותא בתרייתא הוא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרשב''א. ומה שכתב או מים רותחים או שהרתיח וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ו') המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים ובפרק כל שעה (דף ל"ז) קתני עלה איזו היא המעיסה ואיזה היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין שעל גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' ותנא קמא מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רבי יהודה וכו' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ופסק רבינו כלישנא דאמר זה וזה לחיוב וטעמו משום דבירושלמי פירקא קמא דחלה (הלכה א') שנויה בלשון הזה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בפרק כל שעה בגמרא דידן וכיון דתנייה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כוותיה והכי אמרינן בפרק החולץ (דף מ') אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה. ומה שכתב אם אפאה וכו' עד ואחר כך הדביק הבצק. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק כל שעה ופסק כרבי יוחנן וכן פסק הרי''ף והרא''ש והרשב''א. ומה שכתב בין בקרקע בפרק כיצד מברכין (דף ל"ז:) האי טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופים שם. ומה שכתב ואחר כך הרתיחן באש מלמטה כלומר ואין צריך לומר אם האור מהלך מן הצד ולא מלמטה דבהא אפילו ריש לקיש מודה כדאיתא בירושלמי וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת פורני. ומה שכתב או שנתן לתוכה תבלין נלמד מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (דף מ"ה) דפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לחם מן הארץ וכיון דאיקרי לחם חייב בחלה: ומה שכתב אבל העושה עיסה ליבשה בחמה. בפרק כל שעה אמרינן דמודה ביה רבי יוחנן. ומה שכתב או לבשלה בקדרה. הכי אמרינן בירושלמי (הלכה ג') ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה: וכן קלי שלשין אותו וכו'. ירושלמי פירקא קמא דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור:

יג עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ תְּחִלָּה לַעֲשׂוֹתָהּ מַעֲשֵׂה חַמָּה וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ פַּת. אוֹ שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לֶאֱפוֹת פַּת וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה חַמָּה. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשׁוֹ לֶאֱפוֹתוֹ פַּת חַיָּבִין בְּחַלָּה:

 כסף משנה  עיסה שלשה תחלה וכו'. שם פ''ק (מ"ה) עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחילתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה ופירש הרמב''ן שבדעתו הדבר תלוי שאם מתחלה עשאה ע''ד לחם אז חייבת בגלגול אע''פ שלבסוף עשאה סופגנין ואם עשאה ע''ד סופגנים אע''פ שמתחלה בלילתה קשה פטורה וכן העלה הרא''ש והר''ש וזה דעת רבינו וכ''כ הרשב''א שדעת זה עיקר. ולאפוקי מפירוש ר''ת. ומ''ש וכן קלי. נתבאר בסמוך:

יד לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ. עֲשָׂאָהּ כְּעָכִין חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עֲשָׂאָהּ כְּלִמּוּדִין פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:

 כסף משנה  לחם העשוי לכותח וכו'. בפרק כיצד מברכין (דף ל"ז:) ופירש''י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה כעכין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם:

טו כַּמָּה שִׁעוּר הָעִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה. מְלֹא הָעֹמֶר קֶמַח בֵּין מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה מִינִים בֵּין מֵחֲמִשְׁתָּן כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הָעֹמֶר שְׁנֵי קַבִּין פָּחוֹת חֹמֶשׁ. וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין. וְהַלּוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת וְהָרְבִיעִית אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם בְּרוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת הֵם רֹחַב גוּדָל אֶצְבָּעוֹת שֶׁל יָד. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמִּדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת בְּרוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְתֵשַׁע אֶצְבַּע בְּקֵרוּב הוּא הָעֹמֶר. וְכֵן מִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע עַל שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע בְּרוּם שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע הִיא מִדַּת הָעֹמֶר. וּשְׁתֵּי הַמִּדּוֹת כְּאֶחָד הֵם עוֹלִים. וְכַמָּה מְכִילָה מִדָּה זוֹ כְּמוֹ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה וְהֵם מִשְׁקַל שִׁשָּׁה וּשְׁמוֹנִים סְלָעִים וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי סֶלַע מִקֶּמַח הַחִטִּים שֶׁבְּמִצְרַיִם. שֶׁהֵם מִשְׁקַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים זוּז מִזּוּזֵי מִצְרַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה. וּמִדָּה שֶׁמְּכִילָה כַּמִּשְׁקָל הַזֶּה מִקֶּמַח הַחִטִּים הַזֶּה בָּהּ מוֹדְדִין לְחַלָּה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  כמה שיעור העיסה וכו'. פרק כיצד משתתפין (דף פ"ג ע"א) ת''ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהם שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי ופירש''י שם ובפרק אלו עוברין האיפה ג' סאין כדיליף בפרק התודה והעומר עשירית של ג' סאין שהם י''ח קבין שהם ע''ב לוגין עשירית ע' לוגין ז' לוגין עשירית של שני לוגין חומש הלוג שהוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד ז' רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא שהן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והם נעשים לוג ירושלמי שהרי ששה חומשים נעשו חמשה הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה ששה רבעי ירושלמית נכנס בחומש צפוריים ומאחר ששבעה רבעי קב מדבריים וחומש הוי שיעור העיסה וכל רובע קב מהם הוא שש ביצים עולה מ''ג ביצים וחומש שיעור עיסה החייבת בחלה וע''פ זה יתבאר לך שמ''ש רבינו ששיעור העומר שני קבין פחות חומש הוא ע''פ המדה המדברית שהאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י''ח קבין נמצאת עשיריתה שני קבין פחות חומש שהן ז' לוגין ועוד מדבריים שהם ה' לוגין צפוריים והיינו דתנן בפ''ק דעדיות חמשה רבעים חייבים בחלה שהלוג רביעית הקב הוא והרביעית אצבעיים על אצבעיים וכו'. ומ''ש שהם משקל תק''כ זוז מזוזי מצרים פירוש כל זוז היא משקל דרה''ם וכל סלע ד' דינרים וכל דינר ו' מעין נמצא כל דינר משקלו דרה''ם וחצי וכל סלע משקלו ששה דרה''ם נמצא פ''ו סלעים עולים תקי''ו דרה''ם ושני שלישי סלע הם ד' דרה''ם הרי תק''כ דרה''ם לפ''ו סלעים ושני שלישי סלע. ומ''ש כולם מצטרפין לשיעור. משנה בריש חלה:

טז אָסוּר לְאָדָם לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּדֵי לְפָטְרָהּ מִן הַחַלָּה. וְהַמַּפְרִישׁ חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא חֻלִּין כְּשֶׁהָיְתָה. עָשָׂה עִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר וַאֲפָאָהּ וְנָתַן הַפַּת לַסַּל. וְחָזַר וְאָפָה פַּת אַחֶרֶת וְנָתַן לַסַּל אִם נִתְקַבֵּץ בַּסַּל שִׁעוּר חַלָּה הַסַּל מְצָרְפָן לְחַלָּה וּמַפְרֵשׁ הַחַלָּה מִן הַפַּת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יט) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ' מְלַמֵּד שֶׁהוּא מַפְרִישׁ מִן הָאָפוּי. וְאֵין הַתַּנּוּר מְצָרְפָן לְחַלָּה:

 כסף משנה  אסור לאדם וכו'. ירושלמי רפ''ג דחלה (הלכה א') הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין: והמפריש חלה מעיסה וכו'. משנה פ''ד דחלה (משנה ד') וכחכמים: עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו'. משנה פ''ב דחלה (משנה ד') העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר''א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אלו עוברין (דף מ"ח) ובפ''ק דנדה (דף ח'). ומ''ש ואין התנור מצרפן לחלה. בפרק אלו עוברין תניא ר''א אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר התנור מצרפן רשב''ג אומר ככרות של בבל שנושכות זו בזו מצטרפות ומשמע דלר''א סל דוקא מצרף ולא תנור ופסק כמותו משום דהא איפסיקא הלכתא כוותיה דמשמע דלאפוקי נמי מדרבי יהושע איפסיקא ותו דרשב''ג נמי סבר דאין תנור מצרפן והו''ל רבי יהושע יחיד לגבייהו והרשב''א כתב בפסקי חלה שלו וז''ל ואפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ור''א אפילו הסל מצרף וכ''ש התנור אבל בירושלמי (הלכה ב') גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבים בחלה מספק אבל בח''ל דוקא בסל כר''א והרמב''ם כתב אבל בתנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ לח''ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ''ל. ואני בעניי גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא שרבינו יפרש דהאי תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והא איפסיקא הלכתא כר''א ועוד דאפילו אי הוה סבר רבינו כהרשב''א לא היה לו לחלק בין א''י לח''ל משום דחלה אף בא''י בזמן הזה אינה כימי עזרא אלא מדרבנן כמבואר בדברי רבינו פ''א מהלכות תרומות ופ''ה מהלכות חלה:

יז הָיוּ הַכִּכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְנִתְקַבֵּץ מִן הַכּל שִׁעוּר חַלָּה חַיָּבִין בְּחַלָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בַּסַּל. אָפָה מְעַט מְעַט וְקִבֵּץ הַכּל עַל לוּחַ שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם חַלָּה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הִיא אֵינוֹ חִיֵּב לְהַפְרִישׁ עַד שֶׁיְּצָרֵף אוֹתוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ:

 כסף משנה  היו הככרות נושכות זו בזו וכו'. הרשב''א בפסקי חלה שלו כתב וז''ל העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו פירוש אע''פ שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינם מצטרפין אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבים ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא כלומר שאי אפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן ר' אליעזר אומר אפילו אינו מדביקן בעודן עיסה אלא שאפאן ונתנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד ואע''פ שאינן נוגעות זו בזו כגון כעכין וכדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח:) השיך הככרות זו בזו לאחר אפייה כל שאינן בתוך כלי אינן מצטרפות ואני תמה ממה שכתב רבינו משה שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל הסל מצרפן לחלה היו הככרות נושכות זו בזו וכו' חייבים בחלה אע''פ שאינם בסל דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבים ולא הוצרכו לסל אלא כעכין ונראה שהוא ז''ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפי' לאחר אפייה ואינו אלא בלישה ואפילו לר''א דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ריב''ל דדוקא ככרות של בבל כדאמר פרק אלו עוברין אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא א''ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה אמר ליה דעבדין כר''א דתנן ר''א אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר ואקשי עלה והא איתמר עלה אמר ריב''ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא אלמא לריב''ל אליבא דר''א תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל ורבנן הקלו בלאחר אפייה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן והא דתניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר תנור מצרפן רשב''ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות רשב''ג מחמיר הוא מדכולהו ור''א ורבי יהושע אינם מודים לו בכך ואפשר שהרב ז''ל מפרש דר''א ורבי יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהם כעין כעכין שאינם נושכות זו מזו ורשב''ג איירי בככרות הנושכות ולא פליגי וקי''ל כרשב''ג דלא אשכחן מאן דפליג עליה והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה קאמר ולא גריס הרב בדברי ר''א אף הרודה אלא הרודה ות''ק סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד ור''א אליבא דריב''ל סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל כבככרות של בבל ור''א לקולא וכדאסיקנא אמר רבי חנינא אפילו כעכין ור''א לחומרא או נשיכה כככרות של בבל או כעכין וצרוף סל קאמר זה נ''ל להעמיד דברי הרב אע''פ שהוא דחוק מאד שנמחוק הספרים שכתב בהם אף הרודה ועוד שנפרש דר''א ורבי יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא ועוד דלריב''ל ודאי רבי אליעזר חולק הוא על רשב''ג דהא אף ככרות הנושכות בעו צירוף סל וכיון דאליבא דריב''ל פליגי עליה דרשב''ג אנן מאן לימא לן דלא פליגי עכ''ל. ולענין מ''ש רבינו מפרש שישוכו דמתני' הוי אפי' לאחר אפייה תמהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סובר כן ונראה שרבינו מפרש דמתניתין דעד שישוכו היינו שנדבקו זה בזה בתנור כמו שאירע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציאין אותם מהתנור יתראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ''כ בפירוש המשנה ונגעו זה בזה ר''ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ''ל וכן פירש''י. ולענין מה שנדחק לפרש המשנה והגמרא לדעת רבינו אני איישב בלי שנמחוק גירסת הספרים ובלי דוחק והוא לומר שרבינו מפרש דר''א אומר אע''פ שלא נשכו זה בזה אם נתנן לסל הסל מצרפן והוה סבר ריב''ל דלא א''ר אליעזר הסל מצרפן אלא בככרות של בבל שהן כתבנית שכשהן דחוקות בתנור עשויות לישוך זו בזו כלומר לידבק דיבוק יפה הילכך כשלא נשכו מהני להו צירוף סל אבל כעכין שמתוך שהן בתבנית אף ע''פ שיהיו נדחקות בתנור אינם נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ורבי חנינא סבר דאף בכעכין אר''א דמהני להו צירוף סל נמצא שכשנשכו זה בזה בין לת''ק בין לרבי אליעזר מצטרפין וכשלא נשכו זה בזה ונתנן בסל לת''ק אין מצטרפין ולרבי אליעזר מצטרפין ומשמע דרשב''ג דברייתא היינו ת''ק דמתניתין ופליג ארבי אליעזר ורבי יהושע ואמר לא סל ולא תנור מצרפן אלא אם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור ואם אין נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ותנור ור''א ורבי יהושע סברי שאם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור וכשאין נושכות סל מצרפן לרבי אליעזר ותנור לרבי יהושע והשתא מ''ש רבינו היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע''פ שאינם בסל דברי הכל היא וליכא מאן דפליג ביה. ובכן עלו דברי רבינו כהוגן בלי פקפוק: אפה מעט מעט וכו'. בפרק אלו עוברין בעיא דלא איפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא:

יח קֶמַח שֶׁלֹּא רִקְּדּוֹ אֶלָּא לָשׁוֹ בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ. הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל הַקֶּמַח עֹמֶר חַיָּב בְּחַלָּה. אֲבָל אִם נָטַל הַמֻּרְסָן מִן הַקֶּמַח וְחָזַר וְהִשְׁלִים שִׁעוּר הָעִסָּה בַּמֻּרְסָן שֶׁהֶחֱזִירוֹ לַקֶּמַח אֵינוֹ חַיָּב בְּחַלָּה:

 כסף משנה  קמח שלא רקדו וכו'. משנה פ''ב דחלה (מ"ו):

יט נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂאוֹר לְחַלְּקָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יַעֲשֶׂנָּה פַּת. * אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְחַלְּקָהּ בָּצֵק פְּטוּרָה:

 ההראב"ד   אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה. א''א נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לרבי מונא בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א''ל ולמה לא אתא שאיל לאבוה אמר ליה אסור שמא תמלך לעשות עיסה וממתניתין גופא איכא למשמע נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בכל אחת כשיעור פטורה מן החלה דייקינן הא אשה אחת דומיא דחמש חייבת ואע''ג דרבי יוחנן הוא דאמר פטורה ר''ל פליג עליה דאמר דנחתום לאו דוקא וחמש נשים דוקא לענין חלוק הא אשה אחת חייבת בחלוק ומעשה דההיא אתתא מוכח דבכל אשה נמי חיישינן לאימלוכי:

 כסף משנה  נחתום שעשה עיסה וכו'. משנה בפ''ק דחלה (משנה ז'). ומ''ש שאם לא תמכר יעשנה פת. שם בירושלמי (הלכה ה') נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. ומ''ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק אסורה. שם בירושלמי: כתב הראב''ד נ''ל מהגמרא שאף האשה שעשתה וכו': ודע שלשון הירושלמי בפרק הנזכר כך הוא הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר''י אמר נטבל ר''ל אמר לא נטבל מתיב ר''ל קמיה דר''י והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור א''ל שניא היא שכן העושה עיסה ע''מ לחלקה בצק פטורה מן החלה א''ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א''ל לא תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות x וימלך לעשותה עיסה ע''כ. כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת הראב''ד והיא גירסת הרשב''א בפסקי חלה שלו ובנוסחא דידן כתוב מתיב ר''י לר''ל וט''ס הוא. וז''ל רבינו שמשון בפירוש המשנה [נחתום] שעשה שאור לחלק כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגי בירושלמי אי נחתום דוקא אי לא ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל ר''ל אמר לא נטבל מתיב ר''י לר''ל והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהם כדי שיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי וקאמר ר''י בעושה עיסה ע''מ לחלקה [בצק] פטורה מן החלה כדמשני הכא אמר ליה שניא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה אמר ליה והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונים עכ''ל. ורבינו פסק כר''י שמחלק בין נחתום לאחר והראב''ד סובר דלא קי''ל כוותיה אלא כר''ל דפליג עליה ואמר נחתום לאו דוקא ונסתייע בזה מעובדא דירושלמי דאמר דחיישי' שמא תמלך לעשותה עיסה ה''נ חיישינן שמא תמלך שלא לחלקה וכן מדיוקא דמתניתין ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידינו דהלכה כר''י לגבי ר''ל וההיא דירושלמי לא מכרעה דהתם עשתה עיסתה אטרינא שהם סופגנין ואחר כך רצתה ליקח קצת ממנה לאפותה ושאלה אם יכולה לאכלה בלא חלה כיון שאין במה שלקחה לאפות שיעור חלה ואסר לה משום שמא תמלך על כולה או על שיעור חלה לאפותה דאיכא למימר שאני התם דמתחלה עשתה כל עיסתה ע''ד לעשותה כולה אטרינא ואחר כך נמלכה לאפות קצתה דכיון דחזינן שנמלכה על קצתה איכא למיחש שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה מה שאין כן בעושה עיסתה לחלק דכיון דלא ראינו שנמלכה לא חיישינן שתמלך ומה שרצה לדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וכו' סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום משמע בהדיא דדוקא נחתום הא שאר כל אדם שעשה עיסה לחלק פטורה ואיידי דאיירי רישא בנחתום נקט בסיפא בנחתום לומר דאע''ג דברישא נחתום שעשה עיסה לחלק חייב בנחתום דסיפא פטור ומשום דאין דרך אשה אחת לתת קמח לנחתום לעשות עיסה לחלק נקטה בנשים שנתנו. ועי''ל שהרי רבינו שמשון פירש דה''ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ולפי פירוש זה לא שייך לדייק מה שדייק הראב''ד שאין זה ענין לעושה עיסה לחלק ודין עושה עיסה לחלק הא שמעינן מדיוקא דרישא כדאמרן:

כ נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶם שְׂאוֹר. אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָלָן כַּשִּׁעוּר פְּטוּרָה:

 כסף משנה  נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם וכו'. משנה שם:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק שביעי

א שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן שִׁעוּר הַחַיָּב בְּחַלָּה וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר וְנָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ וְנָשְׁכוּ זוֹ אֶת זוֹ אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנַיִם אֲפִלּוּ הֵן מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. שֶׁסְּתָם שְׁנַיִם מַקְפִּידִין. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין עַל עֵרוּב הָעִסּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

 כסף משנה  שתי עיסות וכו'. משנה רפ''ד דחלה (מ"א) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. ומה שכתב ואם ידוע שאינם מקפידין וכו' וכן מה שכתב ואם היה מקפיד וכו'. שם בירושלמי (ה"א):

ב הָיוּ שְׁתֵּיהֶן שֶׁל אִישׁ אֶחָד אִם הָיוּ מִמִּין אֶחָד מִצְטָרְפִין וְחַיָּבוֹת בְּחַלָּה וְאִם מִשְּׁנֵי מִינִין הָיוּ אֵין מִצְטָרְפִין. שֶׁסְּתָם אֶחָד אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא תִּגַּע עִסָּה זוֹ בְּזוֹ וְלֹא תִּתְעָרֵב עִמָּהּ אֲפִלּוּ הָיוּ מִמִּין אֶחָד אֵין מִצְטָרְפוֹת:

ג וְכֵיצַד מִצְטָרְפוֹת. אִם הָיוּ שֶׁל אֶחָד מִמִּין אֶחָד עִסַּת הַחִטִּים שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין מִצְטָרְפוֹת. נָגְעָה בִּשְׁאָר הַמִּינִין אֵין מִצְטָרְפוֹת. וְכֵן עִסַּת שְׂעוֹרִין שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין אוֹ שִׁבּלֶת שׁוּעָל אוֹ שִׁיפוֹן וְכֵן עִסַּת כֻּסְמִין וְשֶׁל שִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשֶׁל שִׁיפוֹן שֶׁנָּגְעָה כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן בַּחֲבֶרְתָּהּ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

 כסף משנה  וכיצד מצטרפות וכו'. שם במשנה ב' אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות [עם הכל] אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר''י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה ופסק כר''י בן נורי משום דמשמע ליה דר''י בן נורי לאו לאיפלוגי את''ק אתא אלא לפרושי דאע''ג דבירושלמי אמרו מהו שיירתא רב הונא אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים שבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים ופירשו ר''ש והרא''ש דת''ק פליג אר''י בן נורי בשאר מינים דלת''ק שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה''פ משום דר''י בן נורי אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה ששיפון וכוסמין ושבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפות עם הכוסמין למה לא יצטרפו עם השיפון ושבולת שועל ושני רב הונא דאע''ג דשאר מינים מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמין להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפים עם החטים אבל שבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאינם מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת''ק אם נאמר דשיפון מין כוסמין מצטרף אבל לענין שאר מינים שמצטרפים זה עם זה ליכא מאן דפליג אר''י בן נורי. זה נ''ל שהוא דעת רבינו בפירוש הירושלמי הזה. ומה ששנינו במנחות ס''פ ר' ישמעאל (דף ע') תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל מין שעורים צ''ל דאף מין חטים קאמר ושפיר מצטרפים שלשתן זה עם זה דשלשתן מין שעורים הם אלא שהכוסמין הם מין שעורים ומין חטים:

ד עִסַּת חָדָשׁ אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת לְשֶׁל יָשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תּוֹרְמִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. וְלֹא יִתְרֹם מֵאֶמְצַע שְׁתֵּיהֶן אֶלָּא יָבִיא עִסָּה אַחֶרֶת חָדָשׁ אוֹ יָשָׁן וְיִצְטָרֵף לָהֶם לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֵמוּרִים בְּעִסָּה שֶׁנָּגְעָה בְּעִסָּה אַחֶרֶת. אֲבָל הַבּוֹלֵל קֶמַח חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עִסָּה אַחַת הֲרֵי חֲמִשְּׁתָּן מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר עִסַּת חַלָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  עיסת חדש וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן. משנה (דף שם) וירושלמי בפ''ד דחלה וכחכמים. ומ''ש אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן. שם בירושלמי קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה''ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן: בד''א בעיסה שנגעה וכו'. בירושלמי בריש חלה (הלכה א') רמי מתניתין דחמשת מינים מצטרפין זה עם זה אמתניתין דהחטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו' ומשני כאן בנשוך כאן בבלול:

ה עִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה בְּאֶמְצַע כְּגוֹן עִסַּת אֹרֶז אוֹ עִסַּת תְּרוּמָה אוֹ מְדֻמָּע אוֹ עִסַּת עַכּוּ''ם. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת שֶׁהֲרֵי דָּבָר הַפָּטוּר מִן הַחַלָּה מַבְדִּיל בָּאֶמְצַע:

 כסף משנה  עיסה שהיא וכו'. משנה ג' פרק רביעי דחלה שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין. ומה שכתב או מדומע או עיסת עכו''ם בירושלמי:

ו הָיָה בָּאֶמְצַע עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ מִצְטָרְפוֹת שֶׁהָעִסָּה שֶׁבֵּינֵיהֶן כְּבָר הָיְתָה מְחֻיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת הֶקְדֵּשׁ מִצְטָרְפוֹת מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לִפְדּוֹתָהּ וְתִתְחַיֵּב בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיְתָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת מִין אַחֵר אוֹ עִסַּת אִישׁ אַחֵר אוֹ עִסַּת חָדָשׁ הֲרֵי שְׁתֵּי הָעִסּוֹת שֶׁבַּצְּדָדִין מִצְטָרְפוֹת לְחַלָּה:

 כסף משנה  היה באמצע עיסה וכו'. שם במשנה. ומ''ש וכן אם היה ביניהם עיסת הקדש וכו' עד הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה. שם בירושלמי (הלכה ב'):

ז שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה מִזּוֹ וְחַלָּה מִזּוֹ וְחָזְרוּ וְנָגְעוּ זוֹ בָּזוֹ וַהֲרֵי בִּשְׁתֵּיהֶם כַּשִּׁעוּר חַיָּבִין לְהַפְרִישׁ מֵהֶן חַלָּה שֶׁהַחַלּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵינָן כְּלוּם:

 כסף משנה  שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור וכו'. משנה ה' שם וכחכמים:

ח שְׁנֵי עַכּוּ''ם שֶׁעָשׂוּ עִסָּה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ. וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת. שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה כְּשֶׁהָיוּ עַכּוּ''ם שֶׁהֲרֵי פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר הָיָה בְּיַד כָּל אֶחָד מֵהֶן:

ט * אֲבָל שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים שֶׁעָשׂוּ כָּךְ וְחָזַר כָּל אֶחָד אַחַר שֶׁחִלְּקוּ וְהוֹסִיף עַל חֶלְקוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שֶׁכְּבָר הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה וְהֵן הָיוּ פְּטוּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ לְחַלֵּק:

 ההראב"ד   אבל שני ישראלים וכו' עד מפני שעשו אותה לחלק. א''א אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין ואע''פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקי''ל אין דחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב:

 כסף משנה  (ח-ט) שני עכו''ם שעשו עיסה וכו' עד מפני שעשאוה לחלק. ירושלמי בפ''ג דחלה (הלכה ד'): כתב הראב''ד אבל שני ישראלים וכו'. א''א אין דבר זה מחוור וכו' ורבינו סובר שאין לדחות הירושלמי בכך וע''כ יש למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תיקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וי''ל דשאני התם שעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה''ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפרק ג' דחלק (משנה ג') הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח''כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות:

י * הָיְתָה הָעִסָּה בְּיַד הָעַכּוּ''ם וְהַיִּשְׂרָאֵל בְּשֻׁתָּפוּת וְחִלְּקוּ. וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר הָעַכּוּ''ם וְהוֹסִיף הַגֵּר עַל שֶׁלּוֹ [וְיִשְׂרָאֵל עַל שֶׁלּוֹ] עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֶחָד עִסָּתוֹ לַשִּׁעוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיֶּבֶת וְשֶׁל עַכּוּ''ם פְּטוּרָה:

 ההראב"ד   היתה העיסה וכו' עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור של ישראל חייבת וכו'. א''א דומה דקשיא דידה אדידיה של ישראל אמאי חייבת ושל עכו''ם אמאי פטורה איפכא מיבעי ליה. ונ''ל דגמרא דירושלמי בתמיהא קאמר דהכי גרסינן ישראל ועכו''ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו''ם מהו כלום חלקו של ישראל חייב אלא מפני חלקו של עכו''ם חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו''ם פטור משמע דבתמיהא קאמר אלא זה וזה חייב:

 כסף משנה  היתה העיסה ביד עכו''ם והישראל בשותפות וכו'. גם זה שם בירושלמי ישראל ועכו''ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו''ם מהו כלום חלקו של עכו''ם חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו''ם פטור. והראב''ד גורס כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו''ם והיא הגירסא הנכונה ופסק רבינו כירושלמי הזה כפשוטו שהוא בניחותא: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א דומה דקשיא דידיה אדידיה וכו'. ואני אומר דגם לפירוש הראב''ד קשה לירושלמי עצמו שפסק בשני עכו''ם לפטור ובשני ישראלים לחיוב דישראל ועכו''ם אמאי שניהם חייבים הל''ל של עכו''ם חייב ושל ישראל פטור לפיכך נראה ליישב הירושלמי לדברי רבינו דשל ישראל חייבת משום דכיון שחלקו היה מחובר עם של עכו''ם ועכו''ם לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עיסה זו עדיין לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז''ש כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו''ם כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עכו''ם דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נלוש לבדו הילכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמרו אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו''ם פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עכו''ם פטור דכיון דחלק העכו''ם מחובר לחלק ישראל דבר חיובא הוא א''כ הוי כאילו לש העכו''ם שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפני שהיה עכו''ם באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ''ל דבעשו עיסה זו על מנת שלא לחלק ואחר כך נמלכו וחלקו מיירי דאי מתחלה עשאוה ע''מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דרבינו שכתב בבבא זו היתה העיסה ביד העכו''ם וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב כן בשאר בבות והיינו לומר שלא עשאוה לחלקה אלא להיות ביניהם בשותפות ואחר כך נמלכו וחלקוה ומש''ה של עכו''ם פטורה שכבר היה לה שעת חובה אבל אם מתחלה עשאוה ע''מ לחלקה של עכו''ם נמי חייבת דהא לא היה לה שעת חובה מעולם:

יא הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עִסָּה שְׁנִיָּה שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ עִם שְׂאוֹר זֶה שִׁעוּר עִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְנוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ הָעִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ. וּמַפְרֵשׁ מִן הָעִסָּה הַשְּׁנִיָּה שִׁעוּר חַלָּה עָלֶיהָ וְעַל הַשְּׂאוֹר כְּדֵי שֶׁיִּטּל מִן הַמֻּקָּף. וְאִם אֵין לוֹ עִסָּה שְׁנִיָּה נַעֲשֵׂית זוֹ כֻּלָּהּ טֶבֶל וּמַפְרִישׁ חַלָּה עַל הַכּל שֶׁהַטֶּבֶל בְּמִינוֹ אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא:

 כסף משנה  הנוטל שאור וכו' עד שיפריש חלה על הכל. משנה פרק ג' דחלה (משנה ח'). ומ''ש שהטבל במינו אוסר בכל שהוא. גם זה שם במשנה:

יב * עִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה אֵינָהּ כְּחַלָּה. וַהֲרֵי הִיא כְּחֻלִּין לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה. שֶּׁאֵין הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמֻתָּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ שְׁתֵּי עִסּוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה נוֹטֵל כְּדֵי חַלַּת שְׁתֵּיהֶם מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וְנוֹתְנוֹ בָּאֶמְצַע סָמוּךְ לָעִסָּה הַטְּהוֹרָה וּמוֹשֵׁךְ מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה כְּדֵי בֵּיצָה כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף:

 ההראב"ד   עיסה הטבולה לחלה וכו' עד שלא מן המוקף. א''א הוא פסק כר''א וחכמים אוסרין לעשות כן מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה ובירושלמי לא הסכימו בסוף כר''א לעשות מעשה כמותו:

 כסף משנה  עיסה הטבולה לחלה וכו'. בסוף פ' ב' דחלה (משנה ח') תנן ר''א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. ופירש שם רבינו א''ר אליעזר שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח''כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד א' עיסה טהורה ובצדה מצד שני עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואח''כ יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבוקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג''כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהן לא נגעה אלא בפחות מכביצה אוכל טמא וכו' ומה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא אינו מטמא טומאת אוכלים עכ''ל. ובס''פ כשם קאמר אהא דמתניתין ותניא כביצה סברוה אידי ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה לאו כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ס אין שני עושה שלישי בחולין ומ''ס שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה דרב כהנא דכ''ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולים לחלה קמיפלגי מ''ס כחלה דמו ומ''ס לאו כחלה דמו ואיבעית אימא דכ''ע חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין והכא לגרום טומאה לחולין שבא''י קמיפלגי מ''ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא''י ומ''ס אסור לגרום טומאה לחולין שבא''י ופי' רש''י ותניא בברייתא דאליבא דר''א ונותנת אף כביצה באמצע ואפ''ה לא מטמא לה לחלק עד שלא נקרא עליה שם סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר''א אין שני עושה שלישי בחולין ס''ל. אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דר''א דשרי כביצה ומתניתין דאמרה פחות תרוייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפילו הכי קאמר ר''א בברייתא כביצה ואע''ג דמטמאת אמצעית מחמת ראשונה והו''ל שנייה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע''ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה היא עכ''ל. ובפ''ד דע''ז אסיקנא דמותר לגרום טומאה לחולין שבא''י וכן בפ''ק דחולין ובפרק קמא דנדה ורבינו פוסק כר''א ונראה שטעמו מדאמרי' בירושלמי (הלכה ג') ר' טבי וכו' אמר הלכה כר''א רבי יצחק בר נחמן אמר וכו' הלכה כר''א רב הונא אמר אין הלכה כר''א רבי יוסי ברבי בון אמר וכו' אין הלכה כר''א אתא עובדא קמיה ולא אורי אמר תרתי כל קבל תרי אינון אמר ליה והא רבי יצחק בר נחמן אורי אפילו כן לא אורי. ויש לתמוה כיון דתרי ותרי נינהו חזר הדין לפסוק כחכמים דרבים נינהו וכבר השיגו הראב''ד: וכתב א''א הוא פסק כר''א וכו'. ואפשר דכיון דרבי יצחק בר נחמן אורי מעשה רב ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבי יצחק בר נחמן משום מאי דמספקא ליה לרבי יוסי ברבי בון ועוד דאפילו לרבי יוסי ברבי בון כיון דתרי ותרי נינהו ה''ל ספיקא במידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ומהאי טעמא נמי פסק כברייתא דקתני כביצה: ומה שכתב הראב''ד מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה יש לתמוה דהא תנן פרק ב' דערלה (משנה ד') לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה:

יג עוֹשֶׂה אָדָם עִסָּה טְהוֹרָה וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ אוֹ מַנִּיחַ מִקְּצָתָהּ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלּוֹת שֶׁל עִסּוֹת אֲחֵרוֹת. וַאֲפִילוּ נִטְמְאוּ הָעִסּוֹת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה הָעִסָּה שֶׁהִנִּיחַ כֻּלָּהּ חַלָּה וְיִתְּנֶנָּה לַכֹּהֵן. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל מֵאֹכֶל אָדָם. אֲבָל מִשֶּׁתִּסְרַח אֵינוֹ מַפְרִישׁ עָלֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ אוֹתָם הָעִסּוֹת שֶׁמַּפְרִישׁ עֲלֵיהֶן סָפֵק אִם הוּרְמָה חַלָּה מֵהֶן אוֹ לֹא הוּרְמָה שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

 כסף משנה  עושה אדם עיסה בטהרה וכו'. משנה ו' פרק ד' דחלה:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק שמיני

א הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח אֵינָהּ חַלָּה וְגֵזֶל בְּיַד כֹּהֵן. וּשְׁאָר הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּמַח שֶׁהִפְרִישׁ לְשֵׁם חַלָּה אִם יֵשׁ בּוֹ עֹמֶר וְעוֹשֵׂהוּ עִסָּה הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ חַלָּה כִּשְׁאָר כָּל קֶמַח חֻלִּין:

 כסף משנה  המפריש חלתו קמח וכו'. פרק שני דחלה (משנה ה') המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ורבינו שלא כתב אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כרבי יהושע ומשמע לי שהטעם משום דס''ל דרבנן דאמרו לו פליגי עליה ופסק כוותייהו דרבים נינהו:

ב * אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה. כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת הַמַּיִם וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם מַפְרִישׁ הַחַלָּה מִתְּחִלַּת דָּבָר שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-כ) 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם'. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר הֲרֵי זֶה חַלָּה עַל הָעִסָּה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָּה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדוֹ לְשֵׁם חַלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 ההראב"ד   אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים. א''א אין יפה לעשות כן אלא אם עשה כן הרי קיים ראשית עריסותיכם שהוא נחשבת עיסה ואם חיוב הוא לעשות כן איך יאכל ממנה עראי עד שתגלגל והוא טבל ולשון הירושלמי הטעהו:

 כסף משנה  אימתי מפרישין חלה וכו'. משנה פרק ג' דחלה (משנה א') כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח: ומ''ש ואם אמר הרי זה חלה וכו'. בירושלמי (הלכה א') אלא שמוסיף שם ועל הקרן שניתן תחתיה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: וכתב הראב''ד אימתי מפרישין החלה כשיתן את המים א''א אין יפה לעשות כן וכו'. טעמו שהוא סובר שכוונת רבינו שעיקר המצוה להפריש החלה מכיון שהיא נותנת את המים וע''כ הקשה עליו דא''כ היאך שנינו שמותר לאכול עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכתב שמה שאמרו שם בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם לא שיעשה כן לכתחלה אלא היינו לומר שאם עשה כן הרי קיים מצות ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה וי''ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב''ד אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש וזהו פירוש הירושלמי שאמרו כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחיי' העיסה בחלה משתתגלגל בחטים וזהו ממש דעת הראב''ד וזהו דעת הרשב''א והרא''ש וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי פ''ק דביצה (דף פ' ע"ד) ופרק אלו עוברין (דף ל':) דגרסינן התם הלש עיסה ביו''ט מפריש חלתה ביו''ט וכו' אמר רבי שמואל [אחוי דרבי ברכיה תיפתר] בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף אמר רבי יוסי ברבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ואע''ג דגבי מאימתי תתחייב העיסה בחלה כתב רבינו משתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים כמו שכתב גבי אימתי מפרישין חלה ויתערב הקמח במים צ''ל דלא דמי עירוב לעירוב דעירוב דרישא היינו מה שמעורב מעצמו ע''י נתינת המים בלבד ועירוב דסיפא היינו מה שמתערב הקמח עם המים ע''י שמגלגל ומערב בידיו הקמח עם המים:

ג הִנִּיחַ הָעִסָּה עַד שֶׁלָּשׁ הַכּל וְעֵרְבָהּ וְאַחַר כָּךְ הִפְרִישׁ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם לֹא הִפְרִישׁ הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא אָפָה הַכּל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַפַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הניח העיסה עד שלש הכל וכו'. עד ה''ז מפריש מן הפת:

ד מֵאֵימָתַי תִּתְחַיֵּב הָעִסָּה בְּחַלָּה מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם. אוֹ שֶׁתִּטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים וְתֵעָשֶׂה כֻּלָּהּ גּוּף אֶחָד. וְאוֹכְלִין עַרְאַי מִן הָעִסָּה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים. וְהַכֻּסְּמִין כְּחִטִּים וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן כִּשְׂעוֹרִים:

 כסף משנה  מאימתי תתחייב העיסה בחלה וכו'. נתבאר בסמוך: ומ''ש ואוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו'. משנה רפ''ג דחלה (מ"א) ופירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו עכ''ל. ומ''ש והכוסמין כחטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות פרק ששי (דף ע') כוסמין מין חטים שיפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע''ג דמצטרפים אף עם השעורים מ''מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חטים:

ה נִתְגַּלְגְּלָה בְּחִטִּים וְנִטַּמְטְמָה בִּשְׂעוֹרִים הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם הַפְרָשַׁת חַלָּה חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא טֶבֶל. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה לוֹקֶה כְּכָל אוֹכֵל טֶבֶל. וְאִם הָיְתָה חַיֶּבֶת מִדִּבְרֵיהֶם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים וכו'. משנה רפ''ג דחלה שם:

ו עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל פְּטוּרָה. מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל חַיֶּבֶת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ עִסָּתוֹ אוֹ הַמַּפְקִיר אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ גִּלְגְּלָהּ אוֹ הִקְדִּישָׁהּ אוֹ הִפְקִיר אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:

 כסף משנה  (ו-יג) פה יש חסרון הרבה בספרי רבינו מטעות סופר ולכן אעתיק כל מה שחסר ואחר כך אבארנו והילך מה שחסר (ה"ו-הי"ג): עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח''כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה''ז חייבת בחלה. הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. עיסה שנולד לה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא''י ותשרף חלתה נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה הזאת תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. אין עושין חלת ע''ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלים טומאה וכשיבא ע''ה נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שמא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים לעיסה לא תסייע מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין וכו'. והילך ביאורו:

ז הִקְדִּישָׁהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה:

 כסף משנה  (ו-ז) עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת. משנה ב' שם: וכן המקדיש עיסתו וכו' עד שבשעת חובתה היתה פטורה. משנה ג' שם ובמנחות פ' ר' ישמעאל (דף ס"ז) יליף מקרא דגלגול הקדש פוטר. ומ''ש או הפקיר אותה. נלמד מדין הקדש:

ח וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִסָּה וּנְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ חַיֶּבֶת וּמְשֶּׁגִּלְגְּלָהּ פְּטוּרָה:

 כסף משנה  וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה וכו'. משנה ה' שם:

ט גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה. נִתְגַּלְגְּלָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פְּטוּרָה. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר חַיֶּבֶת. וְאִם סָפֵק חַיֶּבֶת בְּחַלָּה לְפִי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתָה. וְזָר שֶׁאָכַל חַלַּת סָפֵק זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חַיָּב עָלֶיהָ חֹמֶשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'. משנה שם ואיתא בפ' הזרוע (דף קל"ד): ומ''ש ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וכו'. ג''ז משנה שם בפ''ג דחלה ובירושלמי מפרש טעמא:

י עִסָּה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה לְפִי שֶׁמֻּתָּר לְטַמֵּא חֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִשָּׂרֵף חַלָּתָהּ. נוֹלַד לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה סְפֵק טֻמְאָה שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה יִגְמְרֶנָּה בְּטָהֳרָה. שֶׁכָּל שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִים לְחַלָּה שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אוֹתָן הוֹאִיל וְנִטְבְּלוּ לְחַלָּה. וְתִהְיֶה הַחַלָּה תְּלוּיָה לֹא נֶאֱכֶלֶת וְלֹא נִשְׂרֶפֶת:

 כסף משנה  עיסה שנולד לה ספק טומאה וכו'. משנה ב' שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה: ומ''ש לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל וכו' וכן מה שכתב ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה וכו' עד ולא נשרפת. בפרק קמא דנדה (דף ז'): וכתב הר''י קורקוס ז''ל שהלשון הכתוב בספרי רבינו שכל שודאו מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותם ט''ס הוא וצריך להיות גזרו על ספיקו דחולין הטבולים לחלה שיטמאו אותם והוא ליתן טעם לדין שכתב בסוף דבריו שחלתה תלויה כי להיות ודאו חמור החמירו בספיקו להיות החלה תלויה ואסורה ליאכל משא''כ בטבולת יום שחלתה טהורה לפי שודאה קל לא החמירו בספיקה אפילו בטבולה לחלה כיון דמדינא לאו כחלה דמו ואף ע''פ שלשון רבינו נראה שבא לתת טעם למה שכבר הזכיר דיגמרנה בטהרה א''א שתהיה זו כוונתו מכח הסוגיא דפרק קמא דנדה הנזכר וגם ממקומו הוא מוכרח דאדרבה כל הטומאה יותר קלה ראוי לומר בספיקה יגמור בטהרה שכיון שמן התורה אין כאן טומאה איך יגמרנה בטומאה אלא ודאי מה שהצריכו ספק שודאו מטמא את החולין להיות חלתה טהורה הוא שהצריכו כן ועל סוף הלשון סמך רבינו עכ''ל:

יא לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם עִסָּתוֹ בְּטֻמְאָה לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא יִזָּהֵר וְיִשְׁתַּדֵּל וְיִטְהַר הוּא וְכֵלָיו כְּדֵי לְהַפְרִישׁ חַלָּה טְהוֹרָה. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה מִילִין יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה וְיַפְרִישׁ חַלָּה טְמֵאָה:

 כסף משנה  לא יעשה אדם עיסתו בטומאה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: היה בינו ובין המים יותר על ד' מילין וכו'. בירושלמי פ''ב (הלכה ב') ובפרק העור והרוטב (דף קכ"ב) לגבל ולתפלה ולנט''י ד' מילין ודברי רבינו כפירוש רש''י דמ''ש ל''ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנ''י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך:

יב אֵין עוֹשִׂים חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטָהֳרָה. אֲבָל עוֹשִׂים עִסַּת חֻלִּין בְּטָהֳרָה. כֵּיצַד. מְגַבֵּל הָעִסָּה זֶה הֶחָבֵר וּמַפְרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּדֵי חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ בִּכְלֵי גְּלָלִים אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים אוֹ בִּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְשֶׁיָּבוֹא עַם הָאָרֶץ נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶת הָעִסָּה וְאֶת הַחַלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּגַּע בַּחַלָּה שֶׁמָּא תַּחְזֹר לְטִבְלָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לוֹ זֶה מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל גַּבָּל:

 כסף משנה  אין עושין חלת ע''ה בטהרה וכו' עד משום כדי חייו של גבל. בסוף פרק הניזקין (דף ס"ב):

יג אֵשֶׁת חָבֵר מְרַקֶּדֶת וּבוֹרֶרֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל מַיִם בָּעִסָּה לֹא תְּסַיֵּעַ אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִסָּתָהּ בְּטֻמְאָה. וְכֵן הַנַּחְתּוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה אֶלָּא מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לְפַלְטֵר:

 כסף משנה  אשת חבר מרקדת וכו'. משנה בסוף פרק הניזקין (דף ס"א) ובסוף פרק ה' דשביעית (משנה ט'): וכן הנחתום שעושה בטומאה וכו'. משנה בע''ז פ' רבי ישמעאל (נ"ה):

יד הַלּוֹקֵחַ מִנַּחְתּוֹם עַם הָאָרֶץ בְּסוּרְיָא וְאָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה כָּךְ לֹא נֶחְשְׁדוּ בְּסוּרְיָא עַל הַחַלָּה:

 כסף משנה  הלוקח מנחתום ע''ה בסוריא וכו'. ירושלמי פ''ד דחלה (ה"ד):

טו הַלּוֹקֵחַ בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִן הַנַּחְתּוֹם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת * וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק:

 ההראב"ד   ואין צריך לומר המתארח אצלו. א''א מן הגמרא נראה המתארח אפילו אצל נחתום אינו צריך להפריש והוא שמתארח אצלו בעיסתו:

 כסף משנה  הלוקח בח''ל מן הנחתום וכו' עד סוף הפרק. גם זה ירושלמי שם: כתב הראב''ד ואין צ''ל המתארח אצלו א''א מהגמרא נראה וכו'. ואני אומר דבנוסחא דידן בירושלמי פ''ד דחלה כתוב כדברי רבינו דלא שרי במתארח אלא אצל בע''ה אלא דמסיים בה רבי יונה בשם ר' חנניה חברין דרבנין במתארח אצלו לעיסתו אמר רבי יונה והן שראו אותו מגבל אצל אחר וצריך טעם למה השמיטה רבינו ואפשר לומר שסובר רבינו שדברי יחיד הם ולית הלכתא כוותיה:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק תשיעי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן כָּל זוֹבֵחַ בְּהֵמָה טְהוֹרָה לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ג) 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים'. וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים בְּכָל מָקוֹם מַתָּנוֹת. וּמִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת תָּמִיד בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבְכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה וכו' עד אבל לא במוקדשים. בר''פ הזרוע (דף ק"ל):

ב כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּמַתָּנוֹת. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִים וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת:

 כסף משנה  כל הקדשים שקדם מום קבוע וכו'. משנה שם ובפ''ב דבכורות (דף י"ד):

ג סְפֵק בְּכוֹר חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִכָּל צַד. שֶׁאִם בְּכוֹר הוּא כֻּלּוֹ לַכֹּהֵן וְאִם אֵינוֹ בְּכוֹר מַתְּנוֹתָיו לַכֹּהֵן. וְאִם נִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם וְלָקַח הַכֹּהֵן הָאֶחָד מִסָּפֵק הֲרֵי הַשֵּׁנִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. עֲשָׂאוּהוּ כְּמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ הַכֹּהֵן וּנְתָנוֹ בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. אֲבָל סְפֵק מַעֲשֵׂר פָּטוּר מִכָּל מָקוֹם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 כסף משנה  ספק בכור חייב במתנות וכו' עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק ב' דבכורות (דף י"ח:). ובענין נסתפק בשנים ולקח הכהן מספק וכו' פסק כרבי יוסי לגבי ר''מ ועוד דבפ''ק דמציעא (דף י"ב:) פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע''ג דבפרק כל הגט (דף ל') אמר עולא מתניתין כרבי יוסי ואמוראי פליגי ואמרו כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן איכא למימר דלאו דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה אלא דמ''מ רצו להעמיד סתם מתניתין כרבים ועי''ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דפ''ב דבכורות וההיא דפרק קמא דמציעא:

ד בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלָה בְּמוּמָהּ וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמַתָּנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת בְּמֵאָה בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּהֵמָה מֵהֶן לְאַחֵר כֻּלָּן פְּטוּרִין. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיָה אֶחָד הוּא הַשּׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם פּוֹטֵר מַתְּנוֹת אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד:

 כסף משנה  בהמת קדשים שנפסלה במומה וכו'. בפרק הזרוע (דף קל"ב) תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם אחד שוחט את כולם פוטרים לו אחד ובגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין וכו' אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומוכרו לישראל במומו:

ה אֵין חַיָּב בְּמַתָּנוֹת אֶלָּא בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ג) 'אִם שׁוֹר אִם שֶׂה'. כִּלְאַיִם הַבָּא מִכֶּבֶשׂ וְעֵז חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. וְהַכְּוִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּתָּנוֹת. צְבִי הַבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אִם שֶׂה אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה. תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת:

 כסף משנה  אין חייב במתנות וכו'. פשוט הוא ולא נכתב אלא להיות הצעה לדינים הבאים אחריו: כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות. בפ' הזרוע בברייתא ודריש לה מיתורא דאם: ומ''ש וכוי אע''פ שהוא ספק וכו'. בפרק הזרוע ת''ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות x (מן התייש ומן הצביה) פטור מהמתנות מכדי קי''ל דלענין (כסוי הדם) מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה קא מיפלגי וכו' בשלמא לרבי אליעזר וכו' אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות. הא דאמר מכדי קי''ל דלענין מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' פירוש דבפרק אותו ואת בנו (דף ע"ט:) מקיש אהאי ברייתא במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בשלמא לר''א וכו' אלא לרבנן נהי דסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לא יהיב ליה אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול ואסיקנא דלא משכחת להאי פלוגתא דרבנן ור''א אלא בצבי הבא על התיישה וכו' ובפ' הזרוע (דף קל"ב) אמרינן בתר הכי כי אתא רבין א''ר יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שה מה ת''ל אם שה לרבות את הכוי. וכתב הר''ן פירש''י דאע''ג דמספקא לן אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבוייא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר דבלאו רבוייא הוא מיחייב בפלגא דשה ואפילו מקצת שה משמע ואהני רבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירושא לא נ''ל דכיון דאיצטריך רבויא ניפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי ובר''פ בתרא דיומא (דף ע"ד) נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת''ל כל חלב ומוכחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספיקא וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא לפיכך נ''ל דרבין ורבי יוחנן דאסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס''ל דכוי בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויי כבהמה ומיהו מודה לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב''ם למדתי שכך כתב בפ''ט מהלכות בכורים הכוי אע''פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע''כ אבל אינו נראה כן מסוגיית אותו ואת בנו עכ''ל הר''ן. ונראה דהיינו מדתניא בפרק אותו ואת בנו (דף ע"ט:) כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצביה וכו' דמשמע בהדיא דכוי לאו בריה בפני עצמו הוא אלא הבא מן הבהמה ומן החיה הוא: והטור כתב על דברי רבינו איני מבין דבריו למה מפרישים כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינם טובלים ע''כ טעמו שהבין בדברי רבינו שדעתו לומר דכוי היינו הבא מן הבהמה ומן החיה וקאמר דמפרישים ממנו כל המתנות ולא יתנם כולם לכהן דבצבי הבא על העז יתן החצי ובתייש הבא על הצבייה לא יתן כלום והוקשה לו אם אינו נותנם למה הוצרך להפרישם ועוד יש לתמוה על רבינו דמנא ליה הא דרבי יוחנן חייב בכל קאמר משמע דחייב ליתנם כולם לכהן ועוד דמשמע דמייתי לה גמרא לומר דליתא לדרב הונא דאמר מאי חייב דאמרי רבנן חייב בחצי מתנות דהא רבי יוחנן אמר דחייב בכולהו מתנות: וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא כמו שכתב הר''ן וכרבי יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרב יהודה דאמר התם הכי ורב חסדא דאמר בפרק אותו ואת בנו איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצבייה סבר דכוי זה הבא מן הבהמה ומן החיה וכמ''ד התם הכי ולא קי''ל כוותיה: ועי''ל דלא גריס רבינו בברייתא דפרק אותו ואת בנו כדברי ר''א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אלא הכי גריס מן התייש ומן הצביה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכמו שהיא שנויה בפרק הזרוע גבי מתנות דהשתא ע''כ ל''ג בדברי רב חסדא איזהו כוי דר''א לא איפליג אלא אכלאים ולא אכוי ואע''ג דרש''י דחה גירסא זו בברייתא משום דא''כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן י''ל דטובא אשמעינן דלא נימא דהא דאמר ר''א הבא מן התייש ומן הצביה לאו דוקא דהוא הדין לבא מן הצבי ומן התיישה ולא אתא אלא לאפוקי מן העז ומן הרחל וכדאמר רב פפא לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דרבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה קמ''ל וכן מתבאר מדברי רבינו בכסוי הדם דכוי בריה בפני עצמה היא. ומ''ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות היינו לומר שמפרישים ונותנם לכהן כולם שאע''פ שהוא ספק נתרבה מאם וכדרבין אמר רבי יוחנן ובצבי הבא על העז פסק דחייב בחצי מתנות כרבנן דאמרי חייב וכדאסיק רב הונא בר חייא ובתייש הבא על הצביה ליכא לאוקמי דאם כן לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפילו מקצת שה אמרינן מאן לימא לן דאיכא מקצת שה דילמא אין חוששין לזרע האב וכוליה צבי הוא והמע''ה ואל יקשה על מה שכתבתי שרבינו סובר דכוי בריה בפני עצמה היא ממה שכתב בפ''א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור וכו' שזו נוסחא משובשת ובנוסחא האמיתית אין כתוב בבא זו הוא הנקרא כוי אלא בבבא למעלה ממנה כתוב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי חלבו אסור:

ו * אֶחָד הַשּׁוֹחֵט לַאֲכִילַת עַכּוּ''ם אוֹ לַאֲכִילַת כְּלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה חַיָּב בְּמַתָּנוֹת:

 ההראב"ד   אחד השוחט לאכילת וכו' עכ''ל. א''א פירוש דילפינן מכסוי הדם דתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או עוקרו:

 כסף משנה  אחד השוחט לאכילת עכו''ם וכו'. כתב הראב''ד פירוש דילפינן מכיסוי הדם וכו'. ואין צורך ללמוד משם דתוספתא ערוכה היא בפרק תשיעי דחולין השוחט לרפואה לאכילת עכו''ם לאכילת כלבים חייב במתנות:

ז בֶּהֱמַת שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ג) 'זֹבְחֵי הַזֶּבַח':

 כסף משנה  בהמת השותפים חייבת וכו'. בר''פ ראשית הגז (דף קל"ה) וכת''ק:

ח הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִים מִן הַמַּתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ג) 'מֵאֵת הָעָם' וְסָפֵק הֵם הַלְוִיִּים אִם הֵם בִּכְלַל הָעָם אוֹ לֹא. לְפִיכָךְ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם וְאִם נָטַל הַכֹּהֵן לֹא יַחְזִיר:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ. אֲבָל כֹּהֵן טַבָּח שֶׁשּׁוֹחֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. מִיכַּן וְאֵילָךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מַתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם קָבַע בֵּית מִטְבָּחַיִם לִמְכֹּר אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִיָּד. וְאִם נִמְנַע מִלִּתֵּן מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן:

 כסף משנה  (ח-ט) הלוקח בהמה מפירות שביעית וכו'. פ''ק דבכורות (דף י"ב). כהנים ולויים פטורים וכו'. וספק הם הלוים וכו' עד מנדין אותו עד שיתן. בפרק הזרוע (דף קל"ב): ומ''ש רבינו ואם נטל הכהן לא יחזיר תמה עליו הר''ן דמאי שנא מספק בכור שאם תקפו כהן מוציאין מידו כדאמרי' בפ''ק דמציעא (דף ו':) וי''ל דאין כאן תמיהא שרבינו סובר ג''כ בההיא שאם תקפו כהן אין מוציאין מידו שכן כתב בפרק ה' מהלכות בכורות ושם ביארתי טעמו:

י הַשּׁוֹחֵט לְעַכּוּ''ם וּלְכֹהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַכֹּהֵן צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם חֶלְקוֹ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחַ הַמַּתָּנוֹת בְּחֵלֶק הַכֹּהֵן. שֶׁאִם לֹא צִיֵּן חֶלְקוֹ חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכּל יוֹדְעִין שֶׁהַכֹּהֵן שֻׁתָּף לוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכֹּהֵן עוֹמֵד עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם שֶׁסְּתָם עַכּוּ''ם מַרְבֶּה דְּבָרִים וּמוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהוּא שֻׁתָּף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִמּוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה:

 כסף משנה  השוחט לעכו''ם ולכהן וכו'. הטור כתב על דברי רבינו ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובעכו''ם אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום עכ''ל. ואמת כן משמע פשט השמועה דהכי איתא בפרק הזרוע (דף קל"ג) על מתניתין דהמשתתף עמהם צריך שירשום ואפילו עם העכו''ם ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העכו''ם וכו' אין צריך לרשום הב''ע דיתיב עכו''ם אמסחתא דכוותא גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי עכו''ם נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב''ע דיתיב אכספתא דכוותא גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך לרשום אמרי הימוני הימניה עכו''ם נמי אמרי הימוני הימניה אין אמונה בעכו''ם איבעית אימא סתם עכו''ם מיפעא פעי ופירש''י דיתיב עכו''ם אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעכו''ם שותף הוא וכו'. דיתיב עכו''ם אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מהלוקחים דהא ודאי מוכחא מילתא שפיר דעכו''ם שותף בה. דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו. אין אמונה בעכו''ם אין ישראל רגילים להאמין בהם איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עכו''ם אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עכו''ם מיפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף וזה מבואר כדברי הטור. וליישב דברי רבינו צ''ל שהוא ז''ל סובר דכי אמרינן ואב''א עכו''ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע''ג דלא יתיב אמסחתא עכו''ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש''ה תניא דהמשתתף עם העכו''ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו''ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה''מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז''ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים דאל''כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס''ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני: ואהא דתנן צריך שירשום פירש''י שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל והר''ן כתב ישראל המשתתף עמהם שוחטים ומקבלים ביניהם פטור מהמתנות אפילו חלקו של ישראל ומיהו צריך שירשום ויעשה לו סימן כמו שהיו רגילים לרשום בשר שפטור מהמתנות וכדי שיבינו הרואים שאין כולם של ישראל ולא יחשדוהו ברשע. והרמב''ם כתב בפ''ט מהלכות בכורים המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא סיים חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף בו וכו' ואיכא למידק [וחלקו] של ישראל אמאי פטור והא אמרינן בגמרא דכוי הבא מצבי שבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפילו מקצת שה משמע וה''נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא ליחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפילו מקצת שה ה''מ דכל שיות שבו חייב דבכה''ג כוליה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה''ג לא חייב רחמנא עכ''ל. ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה והמשתתף עם העכו''ם אינו צריך לרשום:

יא הִתְנָה הַכֹּהֵן עִמּוֹ שֶׁהוּא שֻׁתָּף חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת לַכֹּהֵן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ הֲרֵי שִׁיֵּר לוֹ הַכֹּהֵן חֵלֶק בַּמַּתָּנוֹת וּלְפִיכָךְ הֵם שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ לֹא נִפְטַר מִן הַמַּתָּנוֹת. שֶׁהָאוֹמֵר עַל מְנָת לֹא שִׁיֵּר לוֹ בְּעַצְמָן שֶׁל מַתָּנוֹת כְּלוּם הוֹאִיל וְלֹא שִׁיֵּר לוֹ בָּהֶן שֻׁתָּפוּת לֹא קְנָאָן בִּתְנַאי זֶה:

 כסף משנה  התנה הכהן עמו וכו'. בסוף המשנה הנזכרת ואם אמר [לו] חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ומפרשה רבינו כשהכהן שותף עמו חוץ מן המתנות ורש''י פירשה בשמכר לו הכהן פרה חוץ מן המתנות. בספר כתיבת יד כתוב בדברי רבינו התנה הכהן עמו שהוא מוכר הכל חוץ מן המתנות. ומ''ש אבל אם אמר לו הכהן ע''מ שהמתנות שלי וכו'. שם:

יב הָיָה הַכֹּהֵן שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ פָּטוּר מִן הַלְּחִי. שֻׁתָּף בַּיָּד פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ. שֻׁתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִם פָּטוּר מִן הַקֵּבָה. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן הֲרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְהָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ חַיָּב בִּלְחִי. שֶׁהַדָּבָר הַחַיָּב הֲרֵי הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  היה הכהן שותף בראש וכו'. שם. ומ''ש אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי וכו'. שם בעיא דאיפשיטא (דף קל"ד):

יג גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה שְׁחוּטָה. אִם נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פָּטוּר. וְאִם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר חַיָּב. וְאִם סָפֵק פָּטוּר וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

יד בְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ מֻתָּר לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לְטֶבֶל שֶׁהֲרֵי מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֻבְדָּלִין וְהַמַּתָּנוֹת עַצְמָן אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן אוֹ הִזִּיקָן אוֹ מְכָרָן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ יָדוּעַ. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת:

 כסף משנה  בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קל"ב:): ומה שכתב והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו'. שם (דף ק"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איבעית אימא משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש רש''י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך. והר''ן כתב על פירוש רש''י ותמהני אם כן מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה''ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ''ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת''ש בע''ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מכל מקום משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ''ל. ורבינו כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע משמע דס''ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאם לא כן אמאי שבקיה ללישנא קמא דיהיב טעמא מקרא ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין בית דין מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן: ומה שכתב והקונה אותם וכו'. יתבאר בסמוך:

טו אָמַר לַטַּבָּח מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָם מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לַטַּבָּח מִן הַדָּמִים:

 כסף משנה  אמר לטבח וכו'. בקצת ספרי רבינו יש טעות סופר והכי גרסינן אמר לטבח מסור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה הטבח לו מן הדמים לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה הטבח לו מן הדמים והוא משנה שם (דף קל"ב) אמר [לו] מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואין מנכה לו מהדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופירש''י נותנם לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח מהדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקיבה נותנם לו לוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב והטבח ינכה לו מהדמים ע''כ שמכר דבר שאינו שלו ובגמרא (דף קל"ד) אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קמיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לא דכ''ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי ופירש''י לא שנו היכא דלקח ממנו במשקל דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא בששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דינו של כהן לפיכך זה לוקח נותנם והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף עם הטבח והטבח חוזר עליהם אם יש בעין נותנם לכהן והכי מפרש בריש הגוזל דאף עם הטבח קאמר עכ''ל. ופסקו הפוסקים כרב משום דרבו הוא וכתב הר''ן על דברי רבינו שנראה מדבריו שהוא מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע''כ. ומ''מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו כמו שחילק רב וי''ל משום דאמרינן בגמרא איכא דמתני לה באפי נפשה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר אין נגזלות ולההוא לישנא לא מפלגינן בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו ופסק כההוא לישנא משום דלישנא בתרא הוא וגם משום דלההיא לישנא אתיא מתניתין כפשטה:

טז הַמְשַׁלֵּחַ בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עָבַר זֶה וּגְזָלָן. מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֵן מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָן מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן וְיִתֵּן הַדָּמִים לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  המשלח בשר לחבירו וכו'. תוספתא פ' הזרוע המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אין חוששין שמא מתנות כהונה הם פירוש אינו חושש שמא גזל אותם המשלח אלא תולה שמהכהן קנאם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: מקום שאין בו כהן. בס''פ הזרוע (דף קל"ב):

יז הָרוֹצֶה לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְכֹהֵן אֶחָד נוֹתֵן. וְאִם רָצָה לַחְלֹק אוֹתָן לֹא יִתֵּן חֲצִי קֵבָה לָאֶחָד אוֹ חֲצִי זְרוֹעַ אֶלָּא זְרוֹעַ לָאֶחָד וְקֵבָה לָאֶחָד וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'תִּתֶּן לּוֹ' שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה. וְאִם הָיוּ שֶׁל שׁוֹר חוֹלֵק אוֹתָן חֲתִיכוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל חֲתִיכָה כְּדֵי מַתָּנָה:

 כסף משנה  הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד וכו' ואם היו של שור וכו'. שם (דף קל"ב:):

יח אֵי זֶהוּ הַזְּרוֹעַ. זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָדוֹ שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵיבָרִים זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה. וְהַלְּחָיַיִם מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת טַבַּעַת גְּדוֹלָה עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן הַכּל לַכֹּהֵן:

 כסף משנה  איזהו הזרוע וכו' עד פיקה של גרגרת. משנה שם (דף קל"ד:): ומ''ש עם הלשון שביניהם. כן פירש''י שם:

יט אֵין מוֹלְגִין אוֹתָן וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶלָּא יִתְּנוּ לוֹ בְּעוֹרָן וּבְצִמְרָן. וְהַקֵּבָה בַּחֵלֶב שֶׁעָלֶיהָ וּבַחֵלֶב שֶׁבְּתוֹכָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ חֵלֶב הַקֵּבָה לַבְּעָלִים:

 כסף משנה  אין מולגין אותן וכו'. שם הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. ומ''ש והקיבה בחלב שעליה וכו' עד לבעלים. גם זה שם:

כ הַכֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת הַמַּתָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַבַּעַל אוֹכֵל מַתָּנוֹת בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. אֲבָל חֲלָלָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. שֶׁאֵין חֲלָלִים בִּכְלַל כֹּהֲנִים. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְכֹּר הַמַּתָּנוֹת אוֹ לִתְּנָן בְּמַתָּנָה אֲפִלּוּ לְעַכּוּ''ם אוֹ לְהַאֲכִילָם לִכְלָבִים מַאֲכִילָם שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל:

 כסף משנה  הכהנת אוכלת המתנות וכו' עד בגלל אשתו. שם (דף קל"א): ומה שכתב אבל חללה וכו': ואם רצה הכהן למכור המתנות וכו'. אפילו לעכו''ם או להאכילה לכלבים:

כא כֹּהֵן שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבֵרִים שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ הַמַּתָּנוֹת אִם רָצָה לְזַכּוֹת בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מְזַכֶּה לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ. וְיִהְיוּ אוֹתָם הַחֲבֵרִים זוֹבְחִים וְנוֹתְנִין הַמַּתָּנוֹת לְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל זֶה בְּדֹחַק וְאֵין לוֹ לִקְנוֹת בָּשָׂר. וְיִהְיֶה הַכֹּהֵן שֶׁזָּכָה לוֹ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה אוֹ שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ אֵינוֹ מְזַכֶּה לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ:

 כסף משנה  כהן שהיו לו חברים וכו'. בפרק הזרוע (דף קל"ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע''ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ונראה שסובר רבינו דצורבא דרבנן לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ומיהו דחיקא ליה שעתא בעינן כדאיתא התם כי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה. ומ''ש אבל היה הכהן שמשו וכו'. שם גבי עובדא דרבא:

כב לֹא יַחְטֹף הַכֹּהֵן הַמַּתָּנוֹת וְלֹא יִשְׁאַל בְּפִיו אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתְנִין לוֹ בְּכָבוֹד נוֹטֵל. וּבִזְמַן שֶׁהֵם רַבִּים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִין. וְאִם הָיָה כֹּהֵן צָנוּעַ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לַכּל שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין הַמַּתָּנוֹת אֶלָּא צָלִי בְּחַרְדָּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-כט) 'לְמָשְׁחָה' כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִים הַמְּלָכִים:

 כסף משנה  לא יחטוף הכהן וכו' עד סוף הפרק. שם וכתבו התוספות שאם ערב להם מבושל יותר מצלי אין לכפותו לאכול צלי כי דרך המלכים לאכול מה שערב להם יותר:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק עשירי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן לַכֹּהֵן רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ'. וּלְוִיִּם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָה זוֹ. וְאֵין לְרֵאשִׁית הַגֵּז זוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת כְּרֵאשִׁית הַדָּגָן. וְנוֹהֵג בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ולוים בכלל ישראל במצוה זו. כלומר אע''ג דבזרוע לחיים וקיבה לוים פטורים בראשית הגז חייבים וטעמא משום דהתם לא נפטרו לוים אלא משום דכתיב מאת העם ומספקא לן דילמא לוים לא הוו בכלל עם אבל בראשית הגז דלא אידכר ביה עם לא באו לכלל ספק: ואין לראשית הגז שיעור מן התורה ומד''ס שלא יפחות מס' וכו'. בפרק ראשית הגז (דף קל"ז:) אמרינן דראשית הגז בס' ומשמע התם דהיינו מדרבנן דאילו מדאוריית' בכל שהוא דומיא דתרומה דמייתי התם: ואינה נוהגת אלא בארץ. אע''ג דתנן בפרק ראשית הגז (דף קל"ה) דנוהג בארץ ובחו''ל הא אמר רב נחמן התם (דף קל"ו:) נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו ר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ: ומה שכתב בין בפני הבית וכו' אבל לא במוקדשין. שם במשנה:

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְזָזָן יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב לִפְדּוֹת וְלִתֵּן לַכֹּהֵן. אוֹ הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה חוּץ מִגִּזָּתָהּ יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יח-ד) 'צֹאנְךָ'. אֵין אֵלּוּ צֹאנוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד הרי שהקדיש בהמות וכו' או הקדיש בהמה וכו'. שם בגמרא אבל לא במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא [גז] צאנך ולא צאן הקדש והקשו על זה טעמא דכתב רחמנא גז צאנך הא לאו הכי ה''א קדשים חייבים בראשית הגז וכו' עד יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. והר''י קורקוס ז''ל תמה על רבינו שכתב הרי שהקדיש בהמתו לבדק הבית וגזזה וכו' שהרי אוקימתא זו נדחית משום דלא אתיא אלא למ''ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה ואילו רבינו פסק בפרק חמישי מהלכות ערכין דבעו העמדה והערכה וע''ק שכתב אוקימתא דרב מני דאמר חוץ מגיזה דלא מיתרצא אלא בדאמר חוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה וע''ק למה השמיט רבינו אוקימתא דרב והאריך ונדחק מאד ביישוב תמיהות אלו. ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ''ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזתה בענין שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרב דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי:

ג כָּל הַקֳדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם קָדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:

 כסף משנה  כל הקדשים וכו' פטורים מראשית הגז. משנה שם (דף ק"ל) ופרק ב' x דבכורות (דף י"ד):

ד אֵין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז אֶלָּא הַכְּבָשִׂים בִּלְבַד. זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת שֶׁהַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן הוּא הָרָאוּי לִבְגָדִים. הָיָה צִמְרָן קָשֶׁה וְאֵינוֹ רָאוּי לִלְבִישָׁה פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. שֶׁאֵין מַתָּנָה זוֹ לַכֹּהֵן אֶלָּא כְּדֵי לִלְבּשׁ מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד. משנה פרק ראשית הגז (דף קל"ה) ויליף לה בגמרא (דף קל"ז) מדכתיב לעמוד לשרת כלומר וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר לעמוד לשרת שיתן לו דבר הראוי לשירות ואין דבר הראוי לשירות אלא של רחלים פי' דהיינו תכלת דכתב קרא בבגדי כהונה וכתב הר''י קורקוס ז''ל ונראה שלזה נתכוון רבינו במ''ש שהצמר שלהם הוא הראוי לבגדים ופירושו לבגדים שהכהן רגיל ללבוש דהיינו בגדי כהונה שאם כוונת רבינו לבגדים סתם הלא נוצה של עזים ראוי לבגדים. ומ''ש זכרים כנקבות ג''ז שם במשנה מכר לו זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. ומ''ש היה צמרן קשה וכו' שם תנא דבי רבי ישמעאל (דף קל"ו):

ה כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְרוּמוֹת שֶׁהֵן לַחְמוֹ וְיֵינוֹ. וְזִכָּה לוֹ בְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ. זִכָּה לוֹ בְּרֵאשִׁית הַגֵּז לִלְבוּשׁוֹ. וּבְגֵזֶל הַגֵּר וְהַחֲרָמִים וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה וּפִדְיוֹן בְּכוֹרוֹת לְהוֹצָאוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ חֵלֶק בְּנַחֲלָה וּבַבִּזָּה:

ו הָיָה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ שָׁחוּם חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם גָּזַז הַצֶּמֶר וּצְבָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן נִפְטָר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הִלְבִּינוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַחַר שֶׁלִּבְּנוֹ. הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר רְחֵלִים בְּיָדוֹ וְלֹא גָּזַז חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז:

 כסף משנה  היה הצמר שלהן אדום וכו'. הכי משמע שם במשנה. ומ''ש אבל אם גזז הצמר וצבעו וכו' עד אחר שלבנו. משנה שם: התולש צמר רחלים בידו וכו'. שם פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ופסק כרבנן ומה שקשה על זה ממה שפסק בפ''ב ממתנות עניים נתבאר שם:

ז רֵאשִׁית הַגֵּז * נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבִכְוִי וּבִטְרֵפָה. אֲבָל הַגּוֹזֵז אֶת הַמֵּתָה פָּטוּר:

 ההראב"ד   ונוהג בכלאים ובכוי. א''א נראה לי לענין ראשית הגז כוי הבא מן חיה ובהמה פטור מפני שצמרו קשה:

 כסף משנה  ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. תוספתא פ''י דחולין: כתב הראב''ד נ''ל לענין ראשית הגז וכו'. ומ''ש ובטרפה בפרק ראשית הגז (דף קל"ו:) פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין כן במתנות אמר רבינא הא מני רבי שמעון היא דתניא ר''ש פוטר את הטריפות מראשית הגז מ''ט דר''ש וכו' ומסקינן דיליף צאן צאן ממעשר וכתב הר''ן וכיון דשקלינן וטרינן טובא עליה דר''ש ומתניתין אתיא כוותיה היה ראוי לפסוק כמותו והרי''ף שהביא משנתנו כצורתה דאתיא כר''ש לפום מאי דאמרינן בגמרא משמע דהכי ס''ל אלא שראיתי להרמב''ם שכתב x ראשית הגז נוהג בטרפה ולא ידעתי למה דכיון דמתני' אתיא כר''ש אפילו פליגי רבנן עליה בברייתא היה ראוי לפסוק כסתם משנתנו אבל אפשר שהוא סובר דרבינא דאמר הא מני ר''ש היא לאו למימרא דס''ל דתנא דמתניתין נקיט כר''ש אלא הכי קאמר משום דפלוגתא דר''ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכיון דמתניתין לא מוכחא בהא מידי ודאמרינן מני ר''ש היא מוכח דרבנן פליגי עליה נקטינן ככללין דיחיד ורבים הלכה כרבים xx ובפ' יוצא דופן נמי משמע דגמרא הכי ס''ל דטרפה חייבת בראשית הגז דאמרינן עלה דמתניתין דתנן כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים אע''ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים דהיינו הפרט ולא המין ואמרינן עלה הנ''מ דקתני סיפא כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ואם איתא כלומר דכל קתני ולא מין דוקא הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות דאע''ג דרבינא דחי התם ואמר ר''ש היא דתנן ר''ש פוטר את הטריפה מראשית הגז כדקאמר הכא אפילו הכי משמע דגמרא הכי ס''ל דטריפה חייבת בראשית הגז וההיא דרבינא דהתם דחייה בעלמא היא דמסקנא הכי סלקא התם דמין קתני זה נראה לי בטעמו של הרמב''ם ז''ל עכ''ל: אבל הגוזז את המתה פטור. תוספתא ר''פ ראשית הגז וטעמא משום דלא גז מיקרי ולא צאן מיקרי:

ח הַמַּפְרִישׁ רֵאשִׁית הַגֵּז וְאָבַד חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן. הָאוֹמֵר כָּל גִּזּוֹתַי רֵאשִׁית דְּבָרָיו קַיָּמִין:

 כסף משנה  המפריש ראשית הגז ואבד וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה לא מיפטר עד שיתן לו: האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים. בפ' ראשית הגז (דף קל"ז) אמרינן דלרבי אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה וכו' אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרים אף ראשית הגז כן אין והתניא האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום הא כל גיזי ראשית דבריו קיימים ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש''מ הא רבי אלעאי הא רבנן ויש לתמוה שמאחר שרבינו פסק כר' אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ הוה ליה לפסוק שהאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום ובסמוך יתבאר:

ט הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אַחַר שֶׁגְּזָזָן הָעַכּוּ''ם פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. לָקַח הַצֹּאן לְגִזָּתָן חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁגָּדְלָה הַגִּזָּה בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם. וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹזְרִין הַצֹּאן לְעַכּוּ''ם אַחַר גְּזִיזָה. הוֹאִיל וְהַגּוֹזֵז יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזִיזוֹת שֶׁלּוֹ חַיָּב שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגִּזָּה:

 כסף משנה  הלוקח גז צאנו של עכו''ם. שם (דף קל"ה) איתמר גזז ומכר ראשונה (ראשונה) וכו' רב חסדא אמר חייב דהא גזז רבי נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו''ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה תרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום ומאחר שרבינו פסק כרב חסדא מהטעם שאכתוב ממילא קים ליה מתניתין כפשטא ומפרש רבינו דהלוקח גז צאנו של עכו''ם היינו שלקח ממנו אחר שגזזן וצאנו לגזוז היינו שלקח הצאן לגיזתן וגזזן הישראל ואם לקח הגיזה קודם גזיזה שיגזוז אותה המוכר ה''ז נקרא גז צאנו של עכו''ם אחר שגזזן העכו''ם ורש''י והר''ן פירשו בע''א:

י הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מְעַט מִצֹּאנוֹ לְהִגָּזֵז הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַמְּשֹׁאָר עַל הַכּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִגְזֹז. חֲזָקָה אֵין אָדָם מוֹכֵר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. וְאִם לֹא שִׁיֵּר כְּלוּם הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַפְרִישׁ:

 כסף משנה  הלוקח גז צאנו של חבירו וכו'. משנה וגמרא שם:

יא הָיוּ שְׁנֵי מִינֵי גִּזָּה כְּגוֹן גִּזָּה לְבָנָה וְגִזָּה שְׁחוּמָה אוֹ גִּזַּת זְכָרִים וְגִזַּת נְקֵבוֹת. וּמָכַר מִין זֶה וְהִנִּיחַ הַמִּין הָאַחֵר. זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. [זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ] עַל מַה שֶּׁלָּקַח וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר:

 כסף משנה  היו שני מיני גיזה וכו'. משנה שם. ודע דבגמרא (דף קל"ו) על הא דאמר ר' אלעאי אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שנים ושלשה שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות ופירש''י אם היו לו ה' צאן וגזז השתים בשנה זו וג' בשנה שנייה דהשתא איכא גיזין של ה' צאן מצטרפות ואע''ג דחדש וישן הוא והתניא אידך דאפילו ה' אין מצטרפות וכו' אלא שמע מינה הא רבי אלעאי הא רבנן ותו פריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור וכו' וכ''ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאנו של עכו''ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב מתניתין דלא כר' אלעאי אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז [ממין על שאינו מינו לא וכו'] אין והא תנן היו לו שני מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ''ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ''ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי. ומעתה יש לתמוה על מה שנראה מדברי רבינו בזכרים ונקבות מדין שני מינים נגעו בה וכבר נתבאר בגמרא שכתבתי דלית בה אלא משום עצה טובה וכן יש לתמוה שמאחר שפסק כרבי אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ למה פסק דלא כוותיה באומר כל גיזותי ראשית כמו שכתבתי בסמוך. ומ''ש הר''ן בזה אינו עולה לדעת רבינו שמה שהתיר להפריש מן החדש על הישן הוי תיובתיה ומה שנ''ל שאפשר לומר בזה לדעת רבינו הוא דמשמע ליה ז''ל דלא אלים האי מנהגא דנהוג עלמא כרבי אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ למידחי כל הני סתמי דאתו כרבנן ומסתיין דננקוט כוותיה במאי דנהוג כוותיה לחוד והבו דלא לוסיף עלה הוא ובענין ההוא דזכרים ונקבות יש לומר דלישנא דמתני' נקט כמנהגו ומה שיתפרש במתני' יתפרש בדבריו ועי''ל דה''מ למימר ליה אה''נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו וכפשטא דמתני' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה. ובספרי רבינו כתוב זה נותן לעצמו על מה שמכר והוא ט''ס וצריך למחוק תיבת שמכר ולכתוב במקומה ששייר:

יב גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר נִגְזְזוּ אוֹ מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 כסף משנה  גר שנתגייר והיו לו גיזות וכו'. בס''פ הזרוע (דף קל"ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' מהם לפיטור וחד מינייהו ראשית הגז:

יג כַּמָּה צֹאן יִהְיֶה לוֹ וְיִהְיוּ חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֵין פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגִּזָּה שֶׁלָּהֶן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל שִׁשִּׁים סֶלַע. וְתִהְיֶה גִּזַּת כָּל אַחַת מֵחֲמִשְּׁתָּן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל י''ב סֶלַע. הָיְתָה אַחַת מֵהֶם גּוֹזֶזֶת פָּחוֹת מִי''ב סֶלַע אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִשְּׁתָּן גּוֹזְזוֹת שִׁשִּׁים סֶלַע אוֹ יֶתֶר הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:

 כסף משנה  כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש. משנה פרק ראשית הגז (דף קל"ה) וכב''ה ואע''ג דאמרינן בגמרא (דף קל"ז) שקילס רבי סברת ר''י דאמר ד' ראה רבינו לסמוך יותר על ב''ה דמתניתין וכ''כ הרב ר' יצחק אלפס בשם בה''ג ומר חפץ גאון. ומ''ש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ס' סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י''ב סלע וכו' עד מראשית הגז. שם בגמרא פלוגתא ופסק רבינו כמ''ד הכי דרבים נינהו וכן נראה שהוא דעת הרי''ף. ופסק נמי כרב דאמר מחומשות דליכא מאן דפליג עליה בהא:

יד הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר. אֲבָל חָמֵשׁ צֹאן בִּלְבַד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין פְּטוּרִין:

 כסף משנה  השותפין חייבים בראשית הגז. בריש פרק ראשית הגז (דף קל"ה:) (ותוספתא שם): ומ''ש והוא שיהיה בחלק כ''א מהן כשיעור וכו'. נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וצ''ע:

טו רֵאשִׁית הַגֵּז מִצְוָתָהּ בַּתְּחִלָּה וְאִם הִפְרִישׁ בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף יָצָא. הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ צֹאן וְגָזַז אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁנִיָּה וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁלִישִׁית וּמָכַר גִּזָּתָהּ. הַכּל מִצְטָרְפוֹת לְרֵאשִׁית הַגֵּז. וְחַיָּב אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִזֶּה עַל זֶה. אֲבָל אִם הָיְתָה רָחֵל אַחַת וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שְׁנִיָּה וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:

 כסף משנה  ראשית הגז מצותה בתחלה וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז: היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד וכו'. כבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא ופסק כרב חסדא משום דהוא מארי דגמרא טפי ועוד דמתניתין אתיא ליה כפשטה ואע''ג דרב חסדא גופיה תרגמה למתניתין אליבא דרב נתן שינויא הוא ולא סמכינן עליה ודברי רבינו בפירוש מחלוקת זה מוחלק מפירוש רש''י וצריך ליישב פירוש זה מאי דמותיב עלה גמרא מהלוקח גז צאנו של עכו''ם. ומ''ש רבינו ויש לו להפריש מן החדש על הישן וכו'. כבר נתבאר:

טז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת רַבּוֹת שֶׁל רֵאשִׁית הַגֵּז וְרוֹצֶה לְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים. לֹא יִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים מְלֻבָּן כְּדֵי בֶּגֶד קָטָן. לֹא שֶׁיְּלַבְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ אֶלָּא יִתֵּן לוֹ מִצֶּמֶר הַגִּזָּה כְּשֶׁהוּא צוֹאִי. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַחַר הַלִּבּוּן חָמֵשׁ סְלָעִים אוֹ יֶתֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ד) 'תִּתֵּן לוֹ' שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה הַמּוֹעֶלֶת:

 כסף משנה  מי שהיו לו גיזות הרבה וכו'. משנה שם וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ואוקמוה בגמרא בישראל שיש לו גיזין הרבה וכו'. ומ''ש מלובן וכו' עד כדי מתנה המועלת. משנה וגמרא שם:

יז רֵאשִׁית הַגֵּז חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ לְכֹהֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין שְׁנֵיהֶן אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  ראשית הגז חולין לכל דבר וכו'. פ' הזרוע (דף קל"א:) כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' ובפרק בא סימן (דף נ"א:) השוה מתנות וראשית הגז:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק אחד עשר

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-יט) 'כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי'. וְנֶאֱמַר (במדבר יח-טו) 'אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם':

ב וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ. עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ כְּשֶׁיִּגְדַּל יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ:

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה לפדות כל איש וכו' ואין האשה חייבת וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ט:): עבר האב ולא פדהו וכו'. שם:

ג הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד יִפְדֶּה עַצְמוֹ:

 כסף משנה  היה הוא לפדות וכו'. שם (דף מ"ט) ובפ' יש בכור:

ד הָיָה בְּנוֹ לִפְדּוֹת וְהִגִּיעַ עֵת לַעֲלוֹת לָרֶגֶל וְאֵין לוֹ כְּדֵי לָזֶה וְלָזֶה. פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-כ) 'כּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה' וְאַחַר כָּךְ (שמות לד-כ) 'וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם':

 כסף משנה  היה בנו לפדות וכו'. בפ''ק דקידושין וכתנא קמא:

ה הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן. וְאִם פָּדָה עַצְמוֹ מְבָרֵךְ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ:

 כסף משנה  הפודה את בנו מברך וכו'. ומ''ש וחוזר ומברך שהחיינו. בסוף פסחים (דף קכ"א):

ו מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּבְכַמָּה פּוֹדֵהוּ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-טז) 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה'. בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בִּשְׁוֵה כֶּסֶף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן כְּעִנְיַן הַשְּׁקָלִים. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹדִין בְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בַּעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת לְפִי שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְאִם פָּדָהוּ בָּהֶן אֵינוֹ פָּדוּי:

 כסף משנה  מצוה זו נוהגת בכ''מ. בספ''ק דקידושין (דף ל"ז) אמרינן דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח''ל. ומ''ש ובכל זמן: ובכמה פודהו וכו' בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון וכו' עד אינו פדוי. משנה וגמ' פ' יש בכור (דף נ':):

ז כָּתַב הָאָב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי. נָתַן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה יָצָא:

 כסף משנה  כתב לכהן וכו'. משנה שם: נתן לו כלי וכו'. בפרקא קמא דקידושין (דף ח') תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בה' סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני וכו' בנו פדוי [האי פדיון] ה''ד אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע''ג דשוי וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי ה' סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא x (ולא אזיל בגילוי הראש) ומיבעיא ליה סודרא ארישיה אבל כ''ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה י' בי''ג וכתב הר''ן (דף תרכ"ג ע"ב) על הא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא נראה דה''ה למי שדרכו להתייקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בה' סלעים במה בנו פדוי [אלא ודאי כדאמרן] ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוי לי אלא שיש לתמוה על הרמב''ם שכתב [בפי''א מה' xx בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו עכ''ל. ול''נ שסובר רבינו שכל שהוא שוה ה' סלעים לשום אדם אע''פ שלכהן זה אינו שוה כ''כ יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים וה''פ לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אבל כ''ע כלומר מילתא דלכ''ע לא שוי ה' סלעים כיון דלשום אדם בעולם לא שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וז''ש כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים כלומר בשוק אינו שוה כ''כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי: נתן ה' סלעים לעשרה כהנים וכו'. פרק יש בכור (דף נ"א:):

ח רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן מַחְזִיר. וְלֹא יִתֵּן לוֹ הוּא וְדַעְתּוֹ שֶׁיַּחְזִיר. וְאִם עָשָׂה כֵּן וְהֶחְזִיר לוֹ אֵין בְּנוֹ פָּדוּי עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחְזִיר יַחְזִיר. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְנָתַן לוֹ עַל מְנָת לְהַחְזִיר הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי:

 כסף משנה  רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר וכו' עד יחזיר. גם זה שם: וכן אם פירש ונתן לו וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף ו':) ומסיים בה התם ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות x ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

ט כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן מִקַּל וָחֹמֶר. אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ עַצְמָן:

 כסף משנה  כהנים ולוים פטורים וכו'. בריש בכורות (דף ד') ומשנה ריש פ''ב (דף י"ג):

י יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַכֹּהֶנֶת וּמִן הַלְּוִיָּה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה וכו'. מסקנא דהלכתא בפרק הזרוע (דף קל"ב):

יא לְוִיָּה הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ''ם בְּנָהּ פָּטוּר. וְכֹהֶנֶת הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ''ם בְּנָהּ חַיָּב שֶׁהֲרֵי נִפְסְלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הָעַכּוּ''ם:

 כסף משנה  לויה המעוברת מעכו''ם בנה פטור וכו' וכהנת המעוברת מעכו''ם וכו'. בפרק יש בכור (דף מ"ז):

יב כֹּהֵן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֶּן חָלָל. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ חַיָּב הַבֵּן לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ:

 כסף משנה  כהן שנולד לו בן חלל וכו' עד שהרי זכה האב בפדיונו. שם:

יג הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְכוּתִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וְיָלְדוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַהֲרֵי פֶּטֶר וְרֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 כסף משנה  השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה וכו'. משנה שם (דף מ"ו) נתגיירה מעוברת [וילדה] נשתחררה מעוברת וילדה כו' בכור לכהן: ומ''ש אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה וכו'. פשוט הוא:

יד הַכּוּתִית וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ וְנִשְׁתַּחְרְרוּ וְיָלְדוּ וָלָד אַחֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג-יב) (במדבר יח-טו) 'פֶּטֶר רֶחֶם' וְאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם. וְכֵן הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים כָּל נֵפֶל שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. וְכָל נֵפֶל שֶׁאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה כְּמוֹ הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים אוֹ הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְחַיָּב לִפְדּוֹת:

 כסף משנה  הנכרית והשפחה שילדו וכו'. שם במשנה וכת''ק. ומ''ש וכן הבא אחר הנפלים. שם במשנה: כל נפל וכו' עד וחייב לפדות. משנה שם (דף מ"ז:):

טו חָתַךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ וְהוֹצִיאוֹ אֵיבָר אֵיבָר הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי וְהֶחֱזִירוֹ וָמֵת. וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁמֵּת וְיָצָא רֹאשׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה. זֶה שֶׁיָּלְדָה אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו:

 כסף משנה  חתך העובר במעיה וכו'. שם במשנה (דף מ"ו) והיוצא מחותך הבא אחריו אינו בכור לכהן: בן שמנה חדשים שהוציא ראשו וכו' וכן בן תשעה שמת וכו'. משנה שם. ומה שכתב ומשתצא פדחתו וכו'. משנה בפרק המפלת (נדה דף כ"ח) ומייתי לה בבכורות (דף מ"ו:) פרק יש בכור:

טז יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָרֶחֶם וְהַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר:

 כסף משנה  יוצא דופן והבא אחריו וכו'. משנה בסוף פ''ב דבכורות (דף י"ט) וכרבי עקיבא x:

יז מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב בְּפִדְיוֹן. מִשֶּׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-טז) 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה'. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה. אֵינוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן יַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן. [וְאִם מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב בְּפִדְיוֹן] וְאִם לֹא נָתַן יִתֵּן:

 כסף משנה  מאימתי יתחייב בפדיון וכו'. פשוט במשנה פרק יש בכור (דף מ"ח): מת הבן בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים וכו'. משנה פרק יש בכור (דף מ"ט) וכת''ק. ומ''ש וכן אם נעשה טרפה. בפ''ק דב''ק (דף י"א:) ודברי רבינו כפירוש התוספות. ומ''ש וכן אם הקדים ונתן לכהן וכו'. משנה פרק יש בכור וכת''ק:

יח מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם אָמַר לוֹ מֵעַכְשָׁו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְאִם אָמַר לוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  מי שפדה בנו בתוך שלשים יום וכו'. בפרק יש בכור (דף מ"ט) איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכ''ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' לאחר ל' יום דאיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר ל' יום ונתעכלו המעות וכו' והלכתא כוותיה דשמואל וכו' תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי א''ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואף על גב דקי''ל [הלכה] כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל ולפי זה יש לתמוה למה פסק רבינו כרב וצ''ל שדעת רבינו כדעת הרא''ש (דף ס"ז ע"ד) שכתב ונראה שהלכה כרב דהך ברייתא מסייעא ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי ואע''ג דלכאורה רב יהודה כשמואל ס''ל מדמשבש לברייתא לאוקומה כשמואל מ''מ כיון דקי''ל הלכתא כרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הילכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר שלשים יום וא''ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתיא ככ''ע לרב בדאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות ולא יטעו בדבריך להקל עכ''ל. ואין ספק שלא היתה בנוסחת גמרא שלהם פסק הלכה בהדיא כשמואל כמו שהוא בנוסחא שלנו:

יט מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּב בְּפִדְיוֹן אוֹ לֹא הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מֵאָבִיו שֶׁפָּדָהוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת פָּדוּי עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁלֹּא נִפְדָּה:

 כסף משנה  מי שהוא ספק וכו'. מתבאר מהדינים שיבאו בפרק זה: מת האב בתוך ל' יום וכו' עד שיודיעוהו שלא נפדה. משנה פרק יש בכור (דף מ"ט) ומייתי לה בפרק השואל (דף ק"ב):

כ מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן יָצָא רִאשׁוֹן אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן הַבְּכוֹר נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בֵּין בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. בֵּין שֶׁלֹּא חָלְקוּ הָאַחִים בֵּין שֶׁחָלְקוּ. יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים:

 כסף משנה  מי שלא בכרה אשתו וכו' עד פטור שהמע''ה. משנה שם (דף מ"ח): מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום וכו'. הטור כתב על זה ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' יום אפילו חלקו חייבים עכ''ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הטור וכאן חזר בו ולכן אעתיק לשון המשנה והגמרא ומשם יתבאר. תנן פרק יש בכור (דף מ"ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימים ר''מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים ובגמרא דמת האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר''מ כי חלקו פטורין והא אישתעבדו להו נכסיה אלא דמית בתוך ל' יום מ''ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום [ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל] והב''ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ''ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכ''ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ''ע אית להו דרב פפא דאמר מלוה ע''פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי וכו' א''ה [רבי יהודה אומר] נתחייבו הנכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו וכו' אלמא חמש ולא חצי חמש ס''ל אלא דכ''ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים אימת אילימא דמית לאחר ל' יום מכלל דר''מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו להו נכסיה אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה ליזיל גבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה ואסיקנא כמו בלישנא קמא: והשתא כיון דאוקמה רבא במת לאחר ל' יום משמע דבמת בתוך ל' יום מודה רבי יהודה דפטורים משום דאזיל גבי האי ודחי ליה וכו' וזהו טעמו של רבינו בפירוש המשנה ושל הטור. וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר''מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע''ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע''ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה:

כא שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן עֲשָׂרָה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן יַחְזִיר לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא צִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לוֹמַר הַחֲזִיר מֵחֲבֵרִי:

 כסף משנה  שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד ואחריה זכר. משנה שם (דף מ"ח):

כב שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ שֶׁיָּלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָכָר אֶחָד מֵהֶן פֶּטֶר רֶחֶם:

כג יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר. אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן. אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר נְקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר:

כד שְׁתֵּי נָשָׁיו אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ. נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים:

כה יָלְדוּ * זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר זוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר וְזוֹ שֶׁבִּכְּרָה יָלְדָה זָכָר:

 ההראב"ד   זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה וכו'. א''א טעה בזה שזה חייב מפני שהוא ספק ספיקא ובאיש אחד חייב שאין ספק ספיקא פוטר אותו אבל בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה זהו שאמרו בתוספתא שפטור:

 כסף משנה  (כד-כה) שתי נשיו אחת בכרה וכו' עד וזו שבכרה ילדה זכר. ג''ז משנה שם ויש טעות סופר בקצת ספרי רבינו בסוף בבא זו וה''ג מת האב ינתן מן הנכסים ה' סלעים, ופסק כר''י לגבי ר''מ:

כו שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ זֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. נָתְנוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן. וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶן לַחֲבֵרוֹ הַרְשָׁאָה וְיֵלֵךְ זֶה בְּהַרְשָׁאָה וְיַחְזִיר מִן הַכֹּהֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים:

 כסף משנה  שתי נשים של ב' אנשים וכו' עד לפדות את עצמו. ג''ז משנה שם:

כז יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה וְנִתְעָרְבוּ הָאָבוֹת פְּטוּרִין וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ:

 כסף משנה  וכן מבכרת שלא שהתה וכו'. תוספתא שם:

כח יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וּשְׁנֵי זְכָרִים אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

 כסף משנה  ילדו שתי נקבות וזכר וכו'. משנה פרק יש בכור:

כט שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ל * יָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. שֶׁלֹּא נִפְטַר אֶלָּא בִּשְׁנֵי סְפֵקוֹת אִם אִשְׁתּוֹ יָלְדָה זָכָר בִּלְבַד חַיָּב וְאִם הִיא יָלְדָה הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר רָחוֹק יִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ:

 ההראב"ד   ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה. א''א כל זה שבוש אלא שניהן פטורין כמו שכתבתי למעלה:

 כסף משנה  (כט-ל) שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה וכו'. פה יש חסרון בקצת ספרי רבינו מט''ס וה''ג שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים שלא נפטר אלא בב' ספיקות. ודינים אלו עד אין כאן לכהן כלום. גם זה משנה שם: כתב הראב''ד שתי נשים וכו' ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום א''א טעה בזה שזה חייב וכו': וכתב עוד ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו וכו' א''א כל זה שבוש אלא שניהם פטורים כמו שכתבתי למעלה עכ''ל. טעמו מפני שהוא גורס במתניתין דשתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ואינו גורס שני זכרים ונקבה וכן בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה גרסינן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ובגמרא (דף מ"ט) תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש''י תני רב הונא גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואע''ג דחד הוי בכור ממ''נ דאם האחת ילדה שני זכרים הא' בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואפילו הכי הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא''ל אין אני בכור אלא חבירי. באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוים בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים עכ''ל. וע''פ הדברים האלה כתב הראב''ד טעה בזה וכתב עוד גבי שתי נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים א''א כל זה שבוש וכו'. הראב''ד בהרגישו קושיא דבאיש אחד ושתי נשיו נמי איכא לספוקי שמא אותה שלא בכרה ילדה נקבה לבד או נקבה ואח''כ זכר כתב דבאיש אחד אין ספק ספיקא פוטר אותו ואיני יודע טעם לזה. ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב''ד ומפרש דהא דתני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ארישא קאי דוקא וגורס כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה דאין כאן לכהן כלום משום דאיכא למימר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר ובשני אנשים לא משכחת לה שלא יהא לכהן כלום ונתן טעם לדבר שלא נפטר אלא בשתי ספיקות ומ''מ דברי רבינו תמוהים מ''ש מאיש אחד ושתי נשיו שכתב בשני זכרים ונקבה שאין כאן לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות דאם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא''כ ילדה הנקבה תחלה ועוד הקשה עליו הטור שגם אינו מתחייב אלא בשני ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא''כ יצא הזכר תחלה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק וצ''ע. והר''י קורקוס כתב שנ''ל שגירסת רבינו היפך מגירסא דידן והכי גריס ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים הוא דמשכחת לה בשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה''פ באיש אחד ושתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה והוא הדין שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר וכו' וקצת טעם י''ל כדברי דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה''ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה ואת''ל שילדה ג''כ אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטור כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטרה רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו בשיתלה באשת חבירו וזהו שאמרו בשני אנשים לא משכחת לה והוא הדין שהזכיר רבינו:

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין - פרק שנים עשר

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אדָם מִיִּשְׂרָאֵל פֶּטֶר חֲמוֹר בְּשֶׂה. * וְאִם לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה לְעָרְפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-כ) 'וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ'. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּמִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה:

 ההראב"ד   ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו. א''א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע''פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה:

 כסף משנה  מצות עשה לפדות וכו' ואם לא רצה לפדותו מ''ע לערפו וכו'. כתב הראב''ד בחיי ראשי אין זה מן הפלפול וכו'. ורבינו סמך על פשטא דמשנה בפ' קמא דבכורות (דף י"ג) דקתני מצות פדייה קודמת למצות עריפה דאם לא כן לא היה התנא מוציא עבירה בלשון מצוה: ושתי מצות אלו נוהגות בכ''מ ובכל זמן. בספ''ק דקידושין (דף ל"ז) אמרינן הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בחו''ל: ומצות פדייה קודמת למצות עריפה. משנה פ''ק דבכורות (דף י"ב):

ב הַשֶּׂה שֶׁפּוֹדִין בּוֹ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-טו) 'כָּל פֶּטֶר רֶחֶם' וְגוֹ':

 כסף משנה  השה שפודין בו נותנו לכהן. משנה שם. ומ''ש שנאמר כל פטר רחם וגו' כך היא הגירסא הנכונה והוא בפ' קרח ומדכתיב יהיה לך יליף שהוא לכהן. וספרים שכתוב בהם שנאמר כל פטר חמור ט''ס הוא. ומה שסיים רבינו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה הטמאה האמורה כאן הוא החמור בלבד משום דמלישנא דקרא הוה משמע דבכל בכור בהמה טמאה נוהגת דין בכורה:

ג (במדבר יח-טו) 'וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה' בְּהֵמָה טְמֵאָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא הַחֲמוֹר בִּלְבַד:

ד * פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיִּפָּדֶה. וְאִם מְכָרוֹ קֹדֶם פִּדְיוֹן דָּמָיו אֲסוּרִים. וְאִם מֵת קֹדֶם פִּדְיוֹן אוֹ שֶׁעֲרָפוֹ יִקָּבֵר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף לְאַחַר עֲרִיפָה הוֹאִיל וְלֹא נִפְדָּה. לְפִיכָךְ אִם לֹא פָּדָהוּ וְנָתַן פֶּטֶר הַחֲמוֹר בְּעַצְמוֹ לַכֹּהֵן. אָסוּר לַכֹּהֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּפְדֵּהוּ בְּשֶׂה. וְיִקַּח הַשֶּׂה לְעַצְמוֹ אוֹ יַעַרְפֶנּוּ וְיִקָּבֵר. וְהַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִים עַל דָּבָר זֶה לְפִיכָךְ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן פֶּטֶר חֲמוֹר לַכֹּהֵן אֶלָּא אִם כֵּן פָּדָהוּ הַכֹּהֵן בְּפָנָיו:

 ההראב"ד   פטר חמור אסור בהנאה וכו'. א''א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה:

 כסף משנה  פטר חמור אסור בהנאה וכו'. בפ''ק דבכורות (דף ט':) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור''ש מתיר ואמרינן בגמרא (דף י"א) דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ומשמע התם דהלכה כר' יהודה: וכתב הראב''ד אם דמיו אסורים וכו'. ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא: ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר וכו'. משנה שם (דף י"ב:): לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן וכו' עד בפניו. ברייתא ומימרא ספ''ק דבכורות (דף י"א):

ה הִפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת הַשֶּׂה קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְיִתֵּן הַנְּבֵלָה לַכֹּהֵן לֵהָנוֹת בָּהּ. מֵת פֶּטֶר הַחֲמוֹר אַחַר שֶׁפָּדָהוּ. יִתֵּן הַטָּלֶה לַכֹּהֵן וּמֻתָּר בְּהֲנָיָתוֹ שֶׁכְּבָר נִפְדָּה:

 כסף משנה  הפריש פדיון פטר חמור וכו'. משנה שם (דף י"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת כלומר השה רבי אליעזר אומר חייב באחריותו וכו' וחכ''א אינו חייב באחריותו וכו' מת פטר חמור ר''א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ''א אינו צריך להקבר וטלה לכהן ופירש''י אינו צריך להקבר דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי וידוע דהלכה כחכמים ותנן תו התם (דף ט') גבי פדיון פטר חמור אם מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא (דף י"א:) דמת ביד בעלים ונהנה בו כהן סד''א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ''ל דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

ו מֵאֵימָתַי חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ מִשֶּׁיִּוָּלֵד וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמֵאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם רָצָה לְעָרְפוֹ עוֹרְפוֹ. אִם רָצָה לִפְדּוֹתוֹ פּוֹדֶה וְאֵין כָּאן אֶלָּא מִצְוַת עִכּוּב בִּלְבַד:

 כסף משנה  מאימתי חייב לפדותו וכו'. בספ''ק דבכורות (דף י"ב:) x תניא פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין וכו' ובפטר חמור פחות משלשים [יום] ומוסיפים עד עולם אמר ר''נ לומר שאם פדאו פדוי וכו' רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו ופירש''י לומר שאם פדאו פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים רב ששת אמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בערכין ובפטר חמור פחות משלשים [יום] שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר עכ''ל. וידוע דהלכה כרב ששת באיסורי. ומ''ש אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד. כלומר אין כאן דבר אחר אלא שנתעכב ולא למצוה והיינו עובר עליו דקאמר רב ששת:

ז לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-יג) (שמות לד-כ) 'וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ'. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּמַקֵּל וְלֹא בְּקָנֶה וְלֹא בְּקֹרְדוֹם וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. וְלֹא יַכְנִיסֶנּוּ לְחֶדֶר וְיִנְעל הַדֶּלֶת בְּפָנָיו עַד שֶׁיָּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲרַפְתּוֹ:

 כסף משנה  לא רצה לפדותו עורפו וכו'. משנה שם (דף יג): ומ''ש ואין ממיתין אותו לא במקל וכו'. ברייתא שם (דף י'):

ח אֵין פּוֹדִין לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בְּשֶׂה שָׁחוּט וְלֹא בִּטְרֵפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בִּכְוִי. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-יג) (שמות לד-כ) 'תִּפְדֶּה בְּשֶׂה' וְאֵין קָרוּי שֶׂה אֶלָּא כְּבָשִׂים וְעִזִּים חַיִּים בִּלְבַד:

 כסף משנה  אין פודין לא בעגל וכו'. משנה שם (דף י"ב):

ט אֵין פּוֹדִין בְּשֶׂה הַדּוֹמֶה [לְמִין] לְאַחֵר. וְאִם פָּדָה פָּדוּי. וּפוֹדִין בְּבֶן פְּקוּעָה. אֲבָל לֹא בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (דברים יב-טו) (דברים טו-כב) 'כַּצְּבִי וְכָאַיָּל'. מָה צְבִי וְאַיָּל אֵין פּוֹדִין בּוֹ אַף פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אֵין פּוֹדִין בָּהֶם:

 כסף משנה  אין פודין בשה הדומה לאחר וכו'. שם איבעיא להו מהו לפדות בנדמה כלומר בן רחל הדומה לעז ולא איפשיטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור לפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף: ופודין בבן פקועה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא הוא: ואין פודין בפסולי המוקדשין וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

י פּוֹדִין בְּשֶׂה בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת בֵּין תְּמִימִים בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים:

 כסף משנה  פודין בשה בין זכרים וכו'. משנה (שם דף ט'):

יא שֶׂה שֶׁלְּקָחוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית אֵין פּוֹדִין בּוֹ אֶת הַוַּדַּאי. אֲבָל פּוֹדִין בּוֹ אֶת הַסָּפֵק. אִם אֵין לוֹ שֶׂה לִפְדּוֹתוֹ פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ וְנוֹתֵן דָּמָיו לַכֹּהֵן. לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שֶׂה לְהַחְמִיר עָלָיו אֶלָּא לְהָקֵל עָלָיו. שֶׁאִם הָיָה לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁשָּׁוֶה עֶשֶׂר סְלָעִים יֵשׁ לוֹ לִפְדּוֹתוֹ בְּשֶׂה שְׁוֵה דִּינָר. וְלֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדֶּה בְּכֶסֶף בְּשָׁוְיוֹ:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ דְּמֵי פֶּטֶר חֲמוֹר מִשְּׁלֹשָׁה זוּזִים וּלְמַעְלָה. * אֲבָל אִם הָיוּ דָּמָיו פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה זוּזִים אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֶׂה אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה זוּזִים. וְעַיִן יָפָה לֹא יִפְחֹת מִסֶּלַע. וְעַיִן רָעָה בַּחֲצִי סֶלַע. וּבֵינוֹנִית בִּשְׁלֹשָׁה זוּזִים:

 ההראב"ד   אבל אם היו דמיו וכו'. א''א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים בבא לימלך ואם פדה מעצמו אפילו בפטרוזא בת דנקא יצא:

 כסף משנה  (יא-יב) שה שלקחו מדמי שביעית וכו'. גם זה [בעיא דאיפשיטא] שם (דף י"ב): אם אין לו שה לפדותו וכו'. בפ''ק דבכורות (דף ט':) אמרינן דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה הקפידה תורה על פטר חמור לפדותו בשה ואקשינן ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקא בשוויו בשוויו לא קאמרי כי קאמרי שלא בשוויו ומסיק (דף י"א) דטעמא דרבי יהודה משום דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו תניא (דף י':) תפדה [אפילו] כל שהוא ופסק רב יוסף הלכתא הכי וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. ופירש''י בשילקא עשבים שלוקות. חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשוויו. להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה. אלא להקל עליו שאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. פטרוזא שה כחוש. ואמרינן בגמרא רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה [ברגיא] תלתא זוזי וכו' קשיא הלכתא אהלכתא ל''ק כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו ופירש''י קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכה [כדברי חכמים] דאפילו בת דנקא. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בא לימלך לעושה מעצמו כדמפליג גמרא וכ''כ עליו הראב''ד ז''ל א''א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב לחלק בין אם היו דמי פטר חמור ג' זוזין או יותר לכשהם פחות מניין לו לחלק כן ושמא גירסא אחרת היתה לו בגמרא וצ''ע:

יג והַפּוֹדֶה פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּדוּי. וְהַחֲמוֹר לִבְעָלָיו:

 כסף משנה  הפודה פטר חמור של חבירו וכו'. מימרא פירקא קמא דבכורות (דף י"א):

יד כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִפֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-טו) 'בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה'. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְהַפָּטוּר מִבְּכוֹר אָדָם פָּטוּר מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה:

 כסף משנה  כהנים ולוים פטורים וכו'. משנה בריש בכורות (דף ד') ובריש פ''ב (דף י"ג):

טו הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אוֹ הַמּוֹכֵר עֻבַּר חֲמוֹרוֹ לְעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַל דָּבָר זֶה. הָיָה הָעַכּוּ''ם שֻׁתָּף בָּאֵם אוֹ בַּבְּכוֹר אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵאֶלֶף בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הָיָה לוֹ בּוֹ אוֹ בְּאִמּוֹ אֵיבָר אֶחָד כְּגוֹן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אֲפִלּוּ אָזְנוֹ כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָתֵךְ יִהְיֶה בַּעַל מוּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם כְּשֶׁיֵּחָתֵךְ חֵלֶק הָעַכּוּ''ם לֹא יִהְיֶה בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן הַמְקַבֵּל חֲמוֹר מִן הָעַכּוּ''ם לִהְיוֹת מְטַפֵּל בָּהּ וְהַוָּלָד בֵּינֵיהֶם אוֹ עַכּוּ''ם שֶׁקִּבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל הַכּל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ב) 'פֶּטֶר רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה' עַד שֶׁיִּהְיֶה הַכּל בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  הלוקח עובר חמורו וכו'. משנה בריש בכורות. ומ''ש ואין קונסין אותו על דבר זה. שם בגמרא כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה''א וכו' אבל מוכר דמפקע ליה מקדושה אימא ליקנסיה קמ''ל כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס: היה העכו''ם שותף וכו' עד הרי זה חייב. פלוגתא דאמוראי בריש בכורות (דף ג') ופסק כרב הונא דאמר אפילו אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכתב הטור על דברי רבינו ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר עכ''ל. וי''ל דס''ל לרבינו דכשיש לעכו''ם שותפות בכל הבהמה אפילו אחד מאלף שותף מיקרי ופוטר אבל כשאין לו שותפות אלא באבר אחד על זה אמרו בגמרא וכמה תהיה שותפות העכו''ם ותהא פטורה מן הבכורה ואמר רב הונא אפילו אזנו ומשמע דכל אזנו קאמר מדאתקיף ליה ר''נ לימא ליה שקול אזנך וזיל ופסק כרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ופירש''י אפילו אין לעכו''ם שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה וא''ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך ולא תהיה בעלת מום וי''ל דמשכחת לה שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר: וכן המקבל חמור מן העכו''ם וכו' או עכו''ם שקיבל מישראל וכו'. משנה בריש בכורות:

טז גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר יָלְדָה חֲמוֹרוֹ אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לַעֲרֹף אוֹ לִפְדּוֹת. וְאִם פָּדָה בְּשֶׂה הַשֶּׂה שֶׁל גֵּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 כסף משנה  גר שנתגייר וכו'. פרק הזרוע (דף קל"ד) גבי ח' ספיקות נאמרו בגר ארבעה לפיטור וחד מינייהו פטר חמור פירוש לענין ממון ומיהו כיון דקי''ל ספק איסור לחומרא צריך לפדותו להפקיע איסורו שאסור בהנאה והפדיון מעכבו לעצמו דהמע''ה:

יז עַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ פֶּטֶר חֲמוֹר מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  עכו''ם שהפריש פטר חמור וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (דף ס"ז):

יח פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר אוֹ חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-כ) 'וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה' וּפֶטֶר חֲמוֹר שְׁתֵּי פְּעָמִים עַד שֶׁיִּהְיֶה הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי חֲמוֹר חַיָּב בִּבְכוֹרָה:

 כסף משנה  פרה שילדה כמין חמור וכו'. משנה פירקא קמא דבכורות (דף ה':). ומה שכתב ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה. שם בעיא דאיפשיטא באת''ל ופסק באת''ל כמנהגו:

יט חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה לַכֹּהֵן. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד כְּדֵי לְהַפְקִיעַ קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. שֶׁמָּא הַזָּכָר נוֹלָד תְּחִלָּה. וְטָלֶה זֶה שֶׁהִפְרִישׁ לַבְּעָלִים וְאֵינוֹ לַכֹּהֵן שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

כ שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן:

 כסף משנה  (יט-כ) חמורו שלא בכרה וכו'. משנה פרק קמא דבכורות (דף ט') חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין [כאן] לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. ובגמרא (דף ט':) מפריש טלה לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה:

כא * יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ טָלֶה לְעַצְמוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן סְפֵקוֹת הַרְבֵּה שֶׁמָּא הָאַחַת יָלְדָה זָכָר וְהַשְּׁנִיָּה יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת. אוֹ שֶׁמָּא זוֹ יָלְדָה נְקֵבָה וְהָאַחֶרֶת זָכָר וְאַחֲרָיו נְקֵבָה אוֹ נְקֵבָה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר. וְכֵן סְפֵקוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בִּשְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 ההראב"ד   ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א''א יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה:

 כסף משנה  כתב הראב''ד ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א''א יש כאן שבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה עכ''ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי רש''י והתוספות שסוברים דכל היכא דקתני בענין פטר חמור אין כאן לכהן כלום מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו ורבינו כתב דבשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אינו צריך להפריש טלה לעצמו וזה אצל הראב''ד שיבוש משום דכיון דלא מפסיד מידי למה לא יתקן בהפרשת טלה וכתב שיש כאן שיבושים משום דמשמע מדברי רבינו דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו אע''פ שלא הוזכרה במשנה וגם הוא זכרונו לברכה לא הזכירו שהרי לא מיעט אלא שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות וזה בעיני הראב''ד שיבוש לחלק במה ששנו אין כאן לכהן כלום בין זה לזה שבזה מפריש טלה לעצמו ובזה אינו צריך להפריש ולדעת רבינו י''ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע''ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ומ''ש והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקבה טעמו להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה:

כב וְכֵן הַלּוֹקֵחַ חֲמוֹר מִן הָעַכּוּ''ם וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה אוֹ לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדָה זָכָר פּוֹדֶה אוֹתוֹ בְּשֶׂה וְהוּא לַבְּעָלִים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:

 כסף משנה  וכן הלוקח חמור מן העכו''ם ואין ידוע אם בכרה וכו':

כג מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה טְלָאִים כָּל אֶחָד מֵהֶן הִפְרִישׁוֹ עַל סְפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר וּמִתְעַשְּׂרִין כִּשְׁאָר הַבְּהֵמָה. וּמַפְרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְהַשְּׁאָר שֶׁלּוֹ כְּשֶׁהָיוּ:

 כסף משנה  מי שהיו לו עשרה טלאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דבכורות עלה י''א:

כד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים וַדָּאִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ הַכֹּהֵן נָפְלוֹ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עֲשָׂרָה שֵׂיִין וְהֵן שֶׁלּוֹ וְחַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת בִּכּוּרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

---

הלכות שמיטה ויובל

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁתַיִם וְעֶשְׂרִים מִצְוֹת. תֵשַׁע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) שֶׁתִּשְׁבֹּת הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית מִמְּלַאכְתָּהּ. ב) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדַת הָאָרֶץ בְּשָׁנָה זוֹ. ג) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדַת הָאִילָן בְּשָׁנָה זוֹ. ד) שֶׁלֹּא יִקְצֹר הַסָּפִיחַ כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִים. ה) שֶׁלֹּא יִבְצֹר הַנְּזִירִים כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים. ו) שֶׁיְּשַׁמֵּט מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ. ז) שֶׁיְּשַׁמֵּט כָּל הַלְוָאָתוֹ. ח) שֶׁלֹּא יִגּשֹׁ וְלֹא יִתְבַּע הַלּוֶֹה. ט) שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּהַלְווֹת קֹדֶם שְׁמִטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאַבֵּד מָמוֹנוֹ. י) לִסְפֹּר הַשָּׁנִים שֶׁבַע שֶׁבַע. יא) לְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. יב) לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בַּעֲשִׂירִי בְּתִשְׁרֵי כְּדֵי לָצֵאת עֲבָדִים חָפְשִׁי. יג) שֶׁלֹּא תֵּעָבֵד אֲדָמָה בְּשָׁנָה זוֹ. יד) שֶׁלֹּא יִקְצֹר סְפִיחֶיהָ כְּנֶגֶד הַקּוֹצְרִים. טו) שֶׁלֹּא יִבְצֹר נְזִירֶיהָ כְּנֶגֶד הַבּוֹצְרִים. טז) לִתֵּן גְּאֻלָּה לָאָרֶץ בְּשָׁנָה זוֹ וְזֶהוּ דִּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה וּשְׂדֵה מִקְנֶה. יז) שֶׁלֹּא תִּמָּכֵר הָאָרֶץ לִצְמִיתוּת. יח) דִּין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. יט) שֶׁלֹּא יִנְחַל כָּל שֵׁבֶט לֵוִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נוֹתְנִין לָהֶם עָרִים מַתָּנָה לָשֶׁבֶת בָּהֶם. כ) שֶׁלֹּא יִקַּח שֵׁבֶט לֵוִי בַּבִּזָּה. כא) לִתֵּן לַלְוִיִּם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן. כב) שֶׁלֹּא יִמָּכֵר מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם אֶלָּא גּוֹאֲלִים לְעוֹלָם בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות שמיטה ויובל - פרק ראשון

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ וַעֲבוֹדַת הָאִילָן בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ב) 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'' וְנֶאֱמַר (שמות לד-כא) 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת'. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אוֹ הָאִילָנוֹת בְּשָׁנָה זוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ד) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר':

ב אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל הַזְּרִיעָה אוֹ עַל הַזְּמִירָה וְעַל הַקְּצִירָה אוֹ עַל הַבְּצִירָה. וְאֶחָד הַכֶּרֶם וְאֶחָד שְׁאָר הָאִילָנוֹת:

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'. בריש מועד קטן (דף ג') ובחרישה בשביעית נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומספיקא לא מלקינן ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב סבר כוותיה ועוד דבירושלמי פ''ז סיימו דרבי יוחנן סבר אין לוקין:

ג וּזְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה. וְלָמָּה פֵּרְטָן הַכָּתוּב לוֹמַר לְךָ עַל שְׁתֵּי תּוֹלָדוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד הוּא חַיָּב וְעַל שְׁאָר הַתּוֹלָדוֹת שֶׁבַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עִם שְׁאָר הָאָבוֹת שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשׁוּ בְּעִנְיָן זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה עֲלֵיהֶן. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ד כֵּיצַד. הַחוֹפֵר אוֹ הַחוֹרֵשׁ לְצֹרֶךְ הַקַּרְקַע אוֹ הַמְסַקֵּל אוֹ הַמְזַבֵּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר עֲבוֹדַת הָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּבְרִיךְ אוֹ הַמַּרְכִּיב אוֹ הַנּוֹטֵעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵעֲבוֹדַת הָאִילָנוֹת. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶן:

ה אֵין נוֹטְעִין בַּשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ אִילַן סְרָק. וְלֹא יַחְתֹּךְ הַיִּבּוֹלֶת מִן הָאִילָנוֹת. וְלֹא יְפָרֵק הֶעָלִין וְהַבַּדִּים הַיְבֵשִׁים. וְלֹא יְאַבֵּק אֶת צַמַּרְתּוֹ בָּאָבָק. וְלֹא יְעַשֵּׁן תַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַתּוֹלַעַת. וְלֹא יָסוּךְ אֶת הַנְּטִיעוֹת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זוֹהֲמָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתוֹ הָעוֹף כְּשֶׁהוּא רַךְ. וְלֹא יָסוּךְ אֶת הַפַּגִּין. וְלֹא יִנְקֹב אוֹתָן. וְלֹא יִכְרֹךְ אֶת הַנְּטִיעוֹת. וְלֹא יִקְטֹם אוֹתָם. וְלֹא יְפַסֵּג אֶת הָאִילָנוֹת. וְכֵן שְׁאָר כָּל עֲבוֹדַת הָאִילָן. וְאִם עָשָׂה אַחַת מֵאֵלּוּ בַּשְּׁבִיעִית מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ירושלמי פ''ד דשביעית (הלכה ד') רשב''ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית משמע דרבנן אסרי. ומ''ש ולא יחתוך היבולת וכו'. משנה פ''ב דשביעית (מ"ב) ואיתא בגמרא בריש מ''ק (דף ג'): ומ''ש ולא יפסג. בריש מ''ק x ופירש''י כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו והר''ן כתב שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן:

ו * אֵין מְצִיתִין אֶת הָאוּר בְּאִישַׁת הַקָּנִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדַת קַרְקַע. וְאֵין מְלַמְּדִין אֶת הַפָּרָה לַחְרשׁ אֶלָּא בְּחוֹל. וְאֵין בּוֹדְקִין אֶת הַזְּרָעִים בְּעָצִיץ מָלֵא עָפָר אֲבָל בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּעָצִיץ מָלֵא גְּלָלִים. וְשׁוֹרִין אֶת הַזְּרָעִים בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי לְזָרְעָן בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּמְקַיְּמִין הָאִלוּיֵי בְּרֹאשׁ הַגַּג אֲבָל אֵין מַשְׁקִין אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   אין מציתין את האור וכו' עד אבל אין משקין אותו. א''א נ''א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית ומקיימין את העלין שבגג אבל אין משקין אותו:

 כסף משנה  אין מציתין את האור וכו'. תוספתא פ''ג וירושלמי פ''ד דשביעית (הלכה ד') וכת''ק. ומ''ש באישת הקנים שם [באישת הקנים] מחיצת הקנים: ואין מלמדין את הפרה וכו' ושורין וכו' עד במוצאי שביעית. ירושלמי שם: הראב''ד כתב נ''א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית עכ''ל ואיני יודע מה מלמדנו: ומ''ש ומקיימים האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו. שם בירוש' ולא נתפרש לי פירוש האלויי ומ''כ פי' האלויי העולים בראש הגג וטעמו מפני שאל''ף ועי''ן מתחלפות. ומ''מ יש לתמוה מאי אשמעינן דמקיימין אותו והא אף בשדה העולה בו מקיימין אותו. והראב''ד כתב נ''א מקיימין את העלין שבגג עכ''ל. וגם עליו יש לתמוה כן ואפשר לדחוק ולומר דה''ק אע''פ שאין איסור בקיומו אין משקין אותו ויותר נכון לומר דהכי קאמר אע''פ שירקות רכין אין מקיימין אותן כמו שיתבאר בפרק ד' מפני מראית העין שיבאו לומר שנזרעו בשביעית אבל העולים בראש הגג אע''פ שהם רכים מותר לקיימם דליכא למיחש שיאמרו שנזרעו בשביעית שאין דרך לזרוע בגג אלא מאליו עולה ונראה שלכך היה שונה העלים להורות דברכים מיירי:

ז סוֹקְרִין אֶת הָאִילָן בְּסִקְרָא. וְטוֹעֲנִין אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים וְעוֹדְרִין תַּחַת הַגְּפָנִים. וְהַמְקַשְׁקֵשׁ בְּזֵיתִים אִם לְהַבְרוֹת אֶת הָאִילָן אָסוּר וְאִם לִסְתֹּם אֶת הַפְּצִימִים מֻתָּר:

 כסף משנה  סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים. ירושלמי פ''ד דשביעית (ומ"ק דף ב'): ומ''ש ועודרין תחת הגפנים. בריש מ''ק ורש''י כתב דל''ג לה משום דלעיל קתני מנין לעידור שאסור ורבינו נראה שלא היה גורס ההיא דמנין לעידור דאסור. ומ''ש והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור וכו'. שם ופירש''י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים:

ח מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּשְּׁבִיעִית וְהִיא שְׂדֵה הַזְּרִיעָה שֶׁצְּמֵאָה בְּיוֹתֵר. וְכֵן שְׂדֵה הָאִילָנוֹת אִם הָיוּ מְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר לְבֵית סְאָה מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן. אֲבָל לֹא יַשְׁקוּ אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. וְאִם הָיוּ מְקֹרָבִין זֶה לָזֶה עֶשֶׂר לְבֵית סְאָה מַשְׁקִין כָּל הַשָּׂדֶה בִּשְׁבִילָן. וְכֵן עֲפַר הַלָּבָן מַרְבִּיצִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בַּשְּׁבִיעִית בִּשְׁבִיל הָאִילָנוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ:

 כסף משנה  משקין בית השלחין וכו'. משנה שם: וכן שדה האילנות וכו'. משנה שם (דף ו':) רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וכו' וחכמים מתירים ובירושלמי שם (הלכה ג') ובסוף פ''ב דשביעית (הלכה ז') מה נן קיימין אם במרווחין דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה רבי אליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין הא רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך [נילף הדא דרבנן מן דרבי אליעזר בן יעקב כמה דראב''י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך] כן רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך. ואע''פ שמשנת ראב''י קב ונקי פסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ואע''פ שבפ''ח מהלכות שביתת יום טוב פסק כראב''י היינו משום דאשכחן מימרא דרב יהודה אם היתה שדה מטוענת מותר דשייכא בדראב''י דאילו לרבנן לא איצטריך ורב יהודה לא איירי אלא במועד אבל בשביעית הדרינן לכללין ופסקינן כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית לחול המועד כדאיתא בירושלמי פרק ב' דשביעית: ומ''ש וכן עפר הלבן וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה י') מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר''ש ראב''י אוסר ומן הדין היה לפסוק כראב''י שמשנתו קב ונקי אלא מפני שאמרו שם בירושלמי אתיא דר''ש כרבנן ודראב''י כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן וכו' וכיון דר''ש כרבנן פסק הלכה כרבנן וכן פסק בפירוש המשנה:

ט וְעוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים. וְעוֹשִׂין אֶת אַמַּת הַמַּיִם כַּתְּחִלָּה וּמְמַלְּאִין אֶת הַנְּקָעִים מַיִם:

 כסף משנה  ועושין עוגיות לגפנים. ברייתא בריש מ''ק (דף ג') לענין שביעית ולפי מה ששנינו שם במשנה אין עושין עוגיות לגפנים לא קאי אלא למועד ולא לשביעית ובפירש''י עוגיות עגול סביב: ועושין אמת המים בתחלה. משנה שם ופסק כחכמים. ומה שכתב וממלאים את הנקעים מים. שם בברייתא:

י וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ כָּל אֵלֶּה. שֶׁאִם לֹא יַשְׁקֶה תֵּעָשֶׂה הָאָרֶץ מְלֵחָה וְיָמוּת כָּל עֵץ שֶׁבָּהּ. וְהוֹאִיל וְאִסּוּר הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדִּבְרֵיהֶם לֹא גָּזְרוּ עַל אֵלּוּ שֶׁאֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אוֹתָן שְׁנֵי אָבוֹת וּשְׁתֵּי תּוֹלָדוֹת שֶׁלָּהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'. בריש מ''ק:

יא * מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין וְהִטִּילוּ מַלְכֵי עַכּוּ''ם עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מַחֲנוֹת לְחֵילוֹתֵיהֶן הִתִּירוּ לִזְרֹעַ בַּשְּׁבִיעִית דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבַד. וְכֵן מִי שֶׁכְּפָאוֹ אַנָּס לַעֲשׂוֹת בַּשְּׁבִיעִית בְּחִנָּם כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה:

 ההראב"ד   משרבו האנסים וכו'. א''א אנו קבלנו האנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעבוד מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו:

 כסף משנה  משרבו האנסין וכו'. בפרק זה בורר (דף כ"ו) משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספי [שביעית] כשרים ומפרש רבינו שהטילו מלכי רומי לעשות מחנות לחיילותיהם ורש''י פירש ארנונא מס שגובה מן התבואות כך וכך מן השדה לשנה. פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. והראב''ד כתב אנו קבלנו וכו': וכן מי שכפאו אנס וכו'. נראה שבא ללמדנו שאף על פי שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך הרי זה עושה. ומה שכתב בחנם נראה שהטעם כדי שלא יבואו להערים:

יב הַנּוֹטֵעַ בַּשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר. מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבִיעִית. אִם תֹּאמַר בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּם יֹאמַר הַמֵּזִיד שׁוֹגֵג הָיִיתִי:

 כסף משנה  הנוטע בשביעית וכו'. משנה פ''ב דתרומות (משנה ג'). ומ''ש מפני שישראל חשודים וכו'. שם בירושלמי:

יג הַחוֹרֵשׁ אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ נָרָהּ אוֹ זִבְּלָהּ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה יָפָה לִזְרִיעָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְלֹא יִזְרָעֶנָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאֵין חוֹכְרִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְזָרְעָהּ אֶלָּא תְּהִי בּוּרָה לְפָנָיו. וְאִם מֵת יִזְרָעֶנָּה בְּנוֹ:

 כסף משנה  החורש את שדהו וכו'. משנה פ''ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: ומ''ש ואין חוכרין אותה ממנו. גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו''ם בשביעית אבל לא מישראל. ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו. שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (דף י"ג) ובפרק השולח (דף ל"ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ"ד):

יד הַמַּעֲבִיר קוֹצִים מֵאַרְצוֹ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי לְתַקְּנָהּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. אוֹ שֶׁסִּקֵּל מִמֶּנָּה אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֹא קָנְסוּ אוֹתוֹ וּמֻתָּר לוֹ לְזָרְעָהּ בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  המעביר קוצים מארצו וכו'. משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. ומ''ש או שסקל ממנה אבנים וכו'. במועד קטן (דף ג'):

טו הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּשְּׁבִיעִית אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין מְגֻלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְאִם לָאו אָסוּר. הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּע קַבִּים עַל גֹּבַהּ טֶפַח וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְמַח. וּמֻתָּר לְמָרֵס בְּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית אֲבָל לֹא יְכַסֵּחַ:

 כסף משנה  הטומן לפת וכו'. משנה ספ''ק דכלאים (משנה ט'): הטומן את הלוף וכו'. משנה פ''ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: ומותר למרס באורז בשביעית וכו'. משנה ספ''ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר''ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר''ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה:

טז בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ. וְהוּא שֶׁיִּטּל הַגַּס הַגַּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְנַקּוֹת הָאָרֶץ. אֲבָל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ נוֹטֵל בֵּין דַּק בֵּין גַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁמִּתְכַּוְּנִין לְנַקּוֹת וְאוֹמְרִין הַגַּס הַגַּס אָנוּ נוֹטְלִין. אָסְרוּ לִטּל אָדָם מִשָּׂדֵהוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יְלַקֵּט בְּטוֹבָה. שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ רְאֵה כַּמָּה טוֹב עָשִׂיתִי לְךָ שֶׁהֲרֵי נִקֵּיתִי שָׂדְךָ:

יז הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְלַקֵּט וּמֵבִיא לְפָנֶיהָ. שֶׁבְּהֶמְתּוֹ מוֹכַחַת עָלָיו. וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁם כִּירָתוֹ מְלַקֵּט הַכּל וּמַדְלִיק. שֶׁכִּירָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו:

 כסף משנה  (טז-יז) בראשונה היו אומרים וכו'. משנה ריש פ''ד (מ"א) וירושלמי פ''ד דשביעית. ומ''ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'. שם בירושלמי:

יח הַקּוֹצֵץ אִילָן אוֹ שְׁנַיִם לְעֵצִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְשַׁרְשָׁן. קָצַץ שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר זֶה בְּצַד זֶה לֹא יְשָׁרֵשׁ. שֶׁהֲרֵי מְתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ. אֶלָּא קוֹצֵץ מֵעַל הָאָרֶץ וּמַנִּיחַ שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ מֻתָּר לְשָׁרֵשׁ:

 כסף משנה  הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש. משנה שם (משנה ד) וכב''ה ואע''פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן:

יט הַמַּבְקִיעַ בְּזַיִת לִטּל עֵצִים לֹא יְחַפֶּה מְקוֹם הַבִּקּוּעַ בְּעָפָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה אֲבָל מְכַסֶּה בַּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ:

 כסף משנה  המבקיע בזית וכו'. משנה ה' שם:

כ הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים הֲרֵי זֶה קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ בְּקַרְדֹּם וּבְמַגָּל וּבִמְגֵרָה וּבְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  המזנב בגפנים וכו'. גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא:

כא אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצְצִין בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים מִפְּנֵי שֶׁקְּצִיצָתָהּ עֲבוֹדַת אִילָן. שֶׁבִּקְצִיצָה זוֹ תִּגְדַּל וְתוֹסִיף. וְאִם צָרִיךְ לְעֵצֶיהָ קוֹצֵץ אוֹתָהּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ:

 כסף משנה  אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש:

כב כֵּיצַד קוֹצְצָהּ. מֵעִם הָאָרֶץ אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית. לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:

 כסף משנה  אילן שנפשח וכו'. גם זה משנה ו' שם:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שני

א לֹא יוֹצִיא אָדָם זְבָלִים מֵחֲצֵרוֹ וְיִתֵּן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְזַבֵּל שָׂדֵהוּ שֶׁתִּהְיֶה יָפָה לִזְרִיעָה. וְאִם הוֹצִיא וְהֶעֱמִיד מִמֶּנּוּ אַשְׁפָּה מֻתָּר. וְלֹא יַעֲשֶׂה אַשְׁפָּה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן שֶׁמְּזַבְּלִין בּוֹ לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ וְהוּא מִשֶּׁיִּקְשֹׁר הַמָּתוֹק. וְלֹא יַעֲשֶׂה אַשְׁפָּה פְּחוּתָה מִמֵּאָה וַחֲמִשִּׁים סְאָה שֶׁל זֶבֶל כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת שֶׁהִיא אַשְׁפָּה. וְאִם יִרְצֶה לְהוֹסִיף מוֹסִיף. הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּכָל בֵּית סְאָה יֶתֶר מִשָּׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת:

 כסף משנה  לא יוציא אדם זבלים וכו'. נלמד ממה שיבא. ומ''ש ולא יעשה אשפה בתוך שדהו וכו'. משנה רפ''ג דשביעית (משנה א') ופסק כר' יוסי לגבי ר''מ ורבי יהודה, ומתוק פירש בירוש' פקוע והוא מלשון פקועות שדה וכו' והוא הנקרא בערבי חנט''ל והוא מר וקראוהו מתוק ע''ד סגי נהור. ומשיקשר פירש בירוש' משיעשה קשרים קשרים: ולא יעשה אשפה פחותה מק''נ סאה של זבל וכו'. משנה שם (מ"ב) עד כמה מזבלין עד ג' ג' אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך וידוע שהכור שלשים סאין ולתך חצי כור. ומ''ש ואם רצה להוסיף יוסיף. שם במשנה מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ר''ש אומר אף על האשפתות וכתב רבינו אם ירצה להוסיף מוסיף כלומר אם ירצה להוסיף בכל אשפה יותר מק''נ סאה מוסיף והיינו דתנן מוסיפין על המשפלות. ומ''ש היה לו דבר מועט וכו'. שם במשנה ג' ופסק כת''ק. ומ''ש ולא יעשה בכל בית סאה יתר מג' אשפתות היינו כת''ק דאמר אין מוסיפין על האשפתות:

ב וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זִבְלוֹ אוֹצָר עוֹשֶׂה:

 כסף משנה  והרוצה לעשות כל שדהו וכו'. משנה ג' שם עושה אדם את שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה יתר מכאן x מחציב דברי ר''ש וחכ''א עד שיעמיק ג' או עד שיגביה ג' כך היא גירסת ספרי המשנה ונוסחא אחרת יתר מכאן מותר וזו גירסא נכונה וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובא שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים ופירוש יתר מכאן כלומר אפילו יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ור''ש לטעמיה ואע''ג דתנא ליה ברישא הדר תנייה כדאמרינן בירושלמי ולמה תניתא תרי זימנין אמר רבי ירמיה כאן בפוחת מן המשפלות וכו' ומשמע לי שרבינו מפרש דמתני' תרי מילי קתני ברישא שאם רצה לעשות כל שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה עושה והדר קתני שאם רצה להוסיף יותר מג' ג' אשפתות לבית סאה מותר לרבי שמעון ולחכמים אסור להוסיף יותר משלש אשפתות לבית סאה אלא ע''י שיעמיק שלשה או יגביה שלשה וכו'. ומ''ש והעושה זבלו אוצר עושה. משנה שם וכת''ק ופי' הר''ש עושה אדם את זבלו אוצר דאותן שלש אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום אחד בשדה ואפילו מאה משפלות במקום אחד מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר משלש אשפתות לבית סאה ה''נ אסור במקום אחד יותר משיעור שלש אשפתות קמ''ל דמותר:

ג הָיָה מַעֲמִיד הַזֶּבֶל עַל הַסֶּלַע אוֹ שֶׁהֶעֱמִיק בָּאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְהֶעֱרִים הַזֶּבֶל אוֹ שֶׁבָּנָה עַל הָאָרֶץ גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה וְהֶעֱמִיד עָלָיו הַזֶּבֶל. אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁעוּר. אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵּן כַּמָּה אַשְׁפַּתּוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה בֵּין גְּדוֹלוֹת בֵּין קְטַנּוֹת מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר נִכָּר שֶׁאֵינָן לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אֶלָּא לִכְנִיסַת הַזֶּבֶל:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו היה מעמיד הזבל על הסלע וכו'. היינו סיפא דמתניתין שכתבתי בסמוך יתר מכאן מותר דברי ר''ש וחכ''א עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה וידוע דהלכה כחכמים ומשמע לרבינו דהוא הדין לנותן על הסלע מדקתני התם בבבא אחריתי דרבי אליעזר בן עזריה משוה נותן על הסלע למעמיק שלשה או מגביה שלשה משמע דת''ק גם בנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה:

ד * מֻתָּר לְאָדָם לְהוֹצִיא זֶבֶל מִן הַסַּהַר שֶׁל צֹאן וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל מַכְנִיסֵי זֶבֶל. וְהָעוֹשֶׂה דִּיר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית לֹא יַעֲשֵׂהוּ יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם וְיַכְנִיס הַצֹּאן לְתוֹכוֹ. וּכְשֶׁיְּזַבְּלוּ אֶת כָּל הַדִּיר מֵנִיחַ דֹּפֶן אֶחָד מִדָּפְנֵי הַדִּיר וְעוֹשֶׂה דִּיר אַחֵר בְּצִדּוֹ. נִמְצָא מְזַבֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין:

 ההראב"ד   מותר לאדם. א''א עיקם עלינו את הדרך ובלבל לשון משנתנו ונתן את הראשון אחרון כי לשון המשנה המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים ועוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית ונמצא מדייר בית ארבעת סאין וכו' ומוציא מן הסהר לתוך שדהו כדרך המזבלין והקשו בגמרא אנן תנינן שדה שניטייבה או נדיירה וכו' אלמא אסור לדייר והכא את אמרת מותר א''ר יונה מתניתין ברוצה להעמיד צאן בתוך שדהו פירוש לא לזבל אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז עושה מחיצות לסהר וכו' וכשיתמלא זבל מוציאו לשדה כדרך המזבלין פירוש כמו שפירשתי למעלה:

 כסף משנה  מותר לאדם להוציא זבל וכו' עד וגומם עד לארץ. הכל משנה שם (משנה ד'): כתב הראב''ד עיקם עלינו את הדרך וכו'. ויש לומר שרבינו מפרש כאן שמה ששנינו ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו מילתא באפי נפשה היא דאשמעינן שמותר להוציא זבל מהסהר ולתת בתוך שדהו בין שהיה הסהר בתוך שדהו או בתוך שדה חבירו וכדרך ששנה ברישא עושה אדם שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דהתם איירי במוציא הזבל מהחצר והכא איירי במוציא מהסהר ואשמעינן דחצר וסהר שוים הן ולהורות לנו שאינו מקושר ומוציא מן הסהר וכו' עם המדייר שדהו וכו' דלא נימא דוקא בהאי גוונא שעוקר שלש רוחות וכו' הוא שמוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו אבל בגוונא אחרינא אינו מוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו ולהזהר מזה הקדים רבינו מוציא מן הסהר ואין בדבר עיקום ולא בילבול אדרבה אפריון נמטייה:

ה הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל שֶׁהַצֹּאן הֵטִילוּ בָּהּ וְנִדַּיְירָה. וְלֹא יֹאמְרוּ זִבֵּל זֶה כָּל שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית:

ו לֹא יִפְתַּח אָדָם מֶחְצָב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ נִתְכַּוֵּן שֶׁיָּסִיר מִמֶּנָּה הַסֶּלַע. וְאִם הִתְחִיל מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית וּפִצֵּל מִמֶּנָּה שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים אֲבָנִים בְּרִבּוּעַ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ כָּל אֶבֶן מֵהֶן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם אַמָּה אוֹ גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְנַקֵּר מִמֶּנּוּ בַּשְּׁבִיעִית כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

ז גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בְּגָבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר וְרָצָה לִטּל כָּל אֲבָנָיו אִם הָיוּ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים אוֹ יֶתֶר כָּל אַחַת מֵהֶן מַשּׂוֹי שְׁנַיִם אוֹ גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁלְּצֹרֶךְ הָאֲבָנִים הוּא נוֹטֵל. הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אוֹ שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מֵעֶשֶׂר אֲבָנִים אוֹ שֶׁהָיוּ אֲבָנָיו קְטַנּוֹת מִמַּשּׂוֹי שְׁנַיִם נוֹטֵל עַד שֶׁיַּנִּיחַ טֶפַח סָמוּךְ לָאָרֶץ:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ (אוֹ) שֶׁהִתְחִיל לִטּל בַּשְּׁבִיעִית. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁהִתְחִיל מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית נוֹטֵל בַּשְּׁבִיעִית כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה מִכָּל מָקוֹם וּגוֹמֵם עַד לָאָרֶץ. וְכֵן אִם הָיָה נוֹטֵל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קִבְּלָן גּוֹמֵם עַד לָאָרֶץ:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשנתכוון לתקן שדהו וכו'. לשון המשנה בד''א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול בד''א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. ובירושלמי תני אמר רבי יודא בד''א בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מכאן מותר אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד''א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור אמר רב ביבי הורי רבי ייסא כדון תניא לקולא ורבינו נראה שגורס הורי רבי ייסא כדון תניא לחומרא ועל האומר לקולא תמהני איך יתכן שיקל בנתכוון לתקן שדהו יותר מכשלא נתכוון וגם על סברת רבי יהודה יש לתמוה כן ונראה שהיא כתובה בטעות וכך צריך להגיה בד''א שנתכוון לתיקון שדהו אבל לא נתכוון אפילו יותר מכאן מותר:

ט אֲבָנִים שֶׁרְאוּיוֹת שֶׁתְּזַעְזֵעַ אוֹתָן הַמַּחֲרֵשָׁה אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ. אִם יֵשׁ בָּהֶן שְׁתַּיִם שֶׁל מַשּׂוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִטּוֹל אוֹתָן. הָיוּ קְטַנּוֹת מִזֶּה לֹא יִנָּטְלוּ:

 כסף משנה  אבנים שראויות וכו' עד לא ינטלו. גם זה משנה שם (משנה ז') אבנים שזעזעתן המחרישה ובירושלמי לא סוף דבר בשזעזעתן [המחרישה] אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען:

י הַמְסַקֵּל שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לָאֲבָנִים נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ בְּשָׂדֵהוּ גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַּל שֶׁל אֲבָנִים נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ יִטּל אֶת כֻּלָּן:

 כסף משנה  המסקל שדהו וכו' עד יטול את כולן. ג''ז במשנה שם:

יא * לֹא יְמַלֵּא אָדָם גַּיא עָפָר אוֹ יְתַקְּנֶנּוּ בְּעָפָר מִפְּנֵי שֶׁמְּתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ עַל פְּנֵי הַגַּיא. וְכָל אֶבֶן שֶׁיָּכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ וְהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הַגַּיא הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:

 ההראב"ד   לא ימלא אדם גיא עפר. א''א המשנ' לא דברה על זה כלל אבל היא כך אין בונין מדרגות ע''פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים מפני שמתקינן לשביעית אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שמתקנן למוצאי שביעית ולא יסמוך בעפר (נ"א לא יסבוך בעפר) אבל עושה אותה חייץ כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטול הרי זו תינטל. נמצא שעל המדרגה שעל שפת הגיא הוא מדבר כשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אבל עושה הוא חייץ פירוש באבנים. וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו כשעומד בר''ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תינטל ואין כאן משום גזל ובונין בה אבל מתוך שדהו לא מפני שהוא רוצה בקיומו דמנכש ויהיב עשבא עליהון:

 כסף משנה  לא ימלא אדם גיא עפר וכו'. ג''ז משנה ח' שם ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ וכל אבן שיכול לפשוט ידו וליטלה ה''ז תנטל: כתב הראב''ד המשנה לא דברה על זה כלל אבל היא כך וכו'. ואני אומר שהוקשה לרבינו מה תיקון יש בבנין המדרגות ע''פ הגאיות ולפיכך פירש בפירוש משנה זו כך כשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנם לא יסמוך בעפר ר''ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם עכ''ל. נראה שהוא ז''ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה''ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזיר עפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם ומ''מ יש לתמוה למה לא חילק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים לשביעית משפסקו גשמים כמו שחילקו במשנה וצ''עx. ועל מה ששנינו אבל עושה הוא חייץ פירש שם רבינו חייץ הוא מחיצה ר''ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה עכ''ל. וע''פ מה שפירש באין בונין מדרגות ע''פ הגאיות שאין אסור בנין המדרגות אלא שלא יסמוך בעפר איך יפול על זה אבל עושה הוא חייץ ואפשר דה''ק לא יחזיר העפר לגאיות משום דהוי תיקון הקרקע אבל עושה הוא חייץ שאף ע''פ שהוא שבח לגיא להיות מובדל משאר שדות מ''מ אינו תיקון הקרקע ממש. ועל מה ששנינו וכל אבן שהוא יכול לפשוט ידו וליטלה פירש רבינו האבנים שיהיו קרובים לפי הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם נאמר שהוא לתקן שדהו נתכוון עכ''ל. והר''ש פירש כל אבן שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכים לגדר הרי זה תנטל שהגדר מוכיח עליו דלבנות הגדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה עכ''ל. והראב''ד פירש כל אבן שהוא יכול לפשוט כשעומד בר''ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל וכו' והוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה ה''ז תנטל א''ר יעקב בר בון בשם ר''ל זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו די מנכש ויהיב עשביה עליהון הדא דתימא בבקעה אבל בהרים ובטרשים וטיבו חשב ליה:

יב * אַבְנֵי כָּתֵף וְהֵם הַנִּטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף מֻתָּר לַהֲבִיאָן מִכָּל מָקוֹם בֵּין מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּין מִשָּׂדֵהוּ. וְכֵן הַקַּבְּלָן מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת בֵּין מִשָּׂדֶה שֶׁקִּבְּלָהּ בֵּין מִשָּׂדֶה שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ:

 ההראב"ד   אבני כתף והן הנטלות וכו' עד מותר להביאן מ''מ. א''א ירושל' מ''מ אפילו מתוך שלו. והקבלן מביא מ''מ אפילו פחות מאבני כתף פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ ואין חוששין שהוא מתכוון לחלוק את שדהו:

 כסף משנה  אבני כתף וכו'. ג''ז משנה ט' שם וכרבי יוסי: כתב הראב''ד מ''מ אפילו מתוך שלו עכ''ל. ומ''ש וכן הקבלן מביא מ''מ. ג''ז משנה שם: וכתב הראב''ד פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ וכו'. ותמיהא לי וכי נתכוון לחלוק שדהו מה בכך הא תנן אבל עושה הוא חייץ וצ''ע. ופי' הר''ש הקבלן מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ''מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפילו מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל וי''מ קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אע''פ שהוא אריס בה עכ''ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כי''מ:

יג * פִּרְצָה שֶׁהִיא סוּגָה בְּעָפָר אִם אֵינָהּ מַכְשֶׁלֶת אֶת הָרַבִּים אָסוּר לִבְנוֹתָהּ. וְאִם הָיְתָה מַכְשֶׁלֶת אֶת הָרַבִּים אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה סוּגָה בְּעָפָר אֶלָּא פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לִבְנוֹתָהּ:

 ההראב"ד   פרצה שהיא סוגה. א''א זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי ולא יכולתי לתקנה ואינה על הדרך שכתב הוא ועוד תנן מקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו:

 כסף משנה  פרצה שהיא סוגה בעפר וכו'. ירושלמי שם (הלכה י') אמאי דתנן הבונה גדר בינו ובין ר''ה מותר להעמיק עד הסלע ל''ש אלא בינו לבין ר''ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין ר''ה אסור בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפירצה שאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית וכו' ושאינה מכשלת את הרבים אבל אם היתה מכשלת אע''פ x (שאינה) סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית ע''כ: וכתב הראב''ד זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי וכו':

יד אָסוּר לוֹ לִבְנוֹת גָּדֵר בַּשְּׁבִיעִית בֵּין שָׂדֵהוּ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. אֲבָל בּוֹנֶה גָּדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים. וּמֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע וּמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר וְצוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל מַעֲמִידִין זֶבֶל. וְכֵן אִם חָפַר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה בַּשְּׁבִיעִית צוֹבֵר הֶעָפָר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הַחוֹפְרִים:

 כסף משנה  אסור לבנות גדר וכו'. ירושלמי שם. ומ''ש אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים וכו' עד סוף הפרק. משנה ג' שם:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שלישי

א עֲבוֹדַת הָאָרֶץ בְּשָׁנָה שִׁשִּׁית שְׁלֹשִׁים יוֹם סָמוּךְ לַשְּׁבִיעִית אֲסוּרָה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָהּ לַשְּׁבִיעִית. וְדָבָר זֶה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הוּא שֶׁנֶּאֱסַר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְגָזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוֹרְשִׁים שְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עַד הָעֲצֶרֶת. וּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפָּסַח. וּבַזְּמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ מֻתָּרִין בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּדִין תּוֹרָה:

 כסף משנה  עבודת הארץ בשנה ששית וכו' עד כדין תורה. בריש מ''ק (דף ג') ובתוספתא פירקא קמא דשביעית ובירושלמי שם:

ב אֵי זוֹ הִיא שְׂדֵה הָאִילָן. כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה. אֶחָד אִילַן סְרָק וְאַחַד אִילַן מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ הֵן שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו:

 כסף משנה  אי זו שדה האילן וכו' עד ואע''פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות. משנה פרק קמא דשביעית (משנה ב'):

ג הָיוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לְבֵית סְאָה. אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה וְאֶחָד רָאוּי לַעֲשׂוֹת שִׁשִּׁים מָנֶה אוֹ יֶתֶר וְהַשְּׁנַיִם אֵינָן רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת. אוֹ שְׁנַיִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה. אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא לְצָרְכָּם וְהוּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:

ד הָיוּ מִשְׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה וּרְאוּיִין לַעֲשׂוֹת שִׁשִּׁים מָנֶה * חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

 ההראב"ד   חורשין כל בית סאה כו' ואע''פ. א''א נ''ל מן הגמרא כמו שצריכים שלש אילנות שיהיו משולשים לששים מנה כן אמר זעירא ברבי חנינא שיהיו תשעה מתושעים לחשבון ששים מנה כל אחד יהיה ראוי לעשות תשיעית של ששים מנה רב ביבי בשם ר' חנינא דאמר משולשים קאי אשלשה אילנות וזעירא בר' חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה והוא הדין אחמשה וששה ושבעה דבעי מחומשים ומשושים ומשובעים וכן לכולן עד שיהיו עשרה וזה המחבר לא כיון יפה:

 כסף משנה  כתב הראב''ד חורשין כל בית סאה בשבילן א''א נ''ל מהגמרא וכו'. משיג על רבינו שסיים וכתב ואע''פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות שמהירושלמי נראה שכל אחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות לערך ס' מנה ולדעת רבינו נ''ל דמתניתין קשיתיה דקתני עד שיהו משלשה ועד תשעה ולא הוה ליה למיתני אלא עד שיהיו עשרה ולכך פירש דמג' עד ט' יש להם דין אחר דג' בעינן שכל אחד יהא ראוי לעשות ואם יש בהם אחד שאינו ראוי לעשות אין חורשים להם אלא לצרכן וכשהם מג' ועד ט' אע''פ שיש בהם אחד שאינו ראוי לעשות חורשין כל בית סאה בשבילן. ומ''ש בירושלמי ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים נראה דקאי אמג' ועד ט' דלא תימא כיון שהם יותר משלשה אע''פ שיעשו פחות מס' מנה חורשין כל בית סאה אלא צריך שלא יפחות ממה שצריך שיעשו כשהם שלשה דהיינו ס' מנה וזעירא בר' חנינא אמר שלא יפחות מחשבון מתושעים היינו לומר שמשלשה ולמעלה צריך שיהו כל שלשה ראויים לעשות ס' מנה ונמצא שכשהם ט' צריך שיהיו ראויים לעשות שלשה ככרים של ס' מנה כל אחד ופסק רבינו כרב ביבי משום דמשמיה דרבי חנינא קאמר לה דהוא מאריה דגמרא טובא טפי מזעירא:

ה הָיוּ עֲשָׂרָה אִילָנוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה אוֹ יֶתֶר בֵּין עוֹשִׂין בֵּין אֵינָם עוֹשִׂין חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  היו עשרה אילנות וכו' עשר נטיעות וכו'. ג''ז משנה שם (משנה ד'). ומ''ש ודבר זה הל''מ. בפ' לולב וערבה (סוכה ל"ג):

ו * הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה אַחַת (אוֹ) מֻקָּפוֹת עֲטָרָה אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַדִּלּוּעִין עִם הַנְּטִיעוֹת מִצְטָרְפוֹת לַעֲשָׂרָה:

 ההראב"ד   היו עשויות שורה אחת מוקפות. א''א נ''ל מן הגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין:

 כסף משנה  היו עשויות שורה אחת וכו' עד לעשרה. משנה ספ''ק דשביעית: כתב הראב''ד היו עשויות שורה אחת מוקפות א''א נ''ל מהגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין עכ''ל. איני יודע מהיכא יליף לה ומ''מ לישנא דמתניתין משמע דאו מוקפות קתני דמוקפות בעטרה אינו כתבנית עשויות שורה וכן פירש רבינו בפירוש המשנה שורה הוא שיהיו כשורה אחת על קו אחד. ומוקפות עטרה להיות כקשת עגולה עכ''ל. ור''ש פירש שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות וכו' מוקפות עטרה גדר סביב וא''כ איני יודע למה הוצרך להזהיר ולומר דאו קתני ויש ספרים דגרסי במתניתין או מוקפות וכתב רבינו שמשון שהטעם שאין חורשין להם אלא לצרכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימין במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן. ומ''ש והדילועין וכו'. שם וכתנא קמא:

ז אֵי זוֹ הִיא נְטִיעָה זֶה הָאִילָן הַקָּטָן כָּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ נְטִיעָה:

 כסף משנה  איזו היא נטיעה וכו'. גם זה פרקא קמא משנה ח' שם וכר' עקיבא:

ח אִילָן שֶׁנִּקְצַץ וְהוֹצִיא חֲלִיפִין אִם נִקְצַץ מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה הֲרֵי הוּא כְּאִילָן. מִטֶּפַח וּלְמַטָּה הֲרֵי הוּא כִּנְטִיעָה:

 כסף משנה  אילן שנקצץ. ג''ז משנה שם דברי רבי שמעון ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ואין לומר שטעמו משום דאמרינן בירושלמי רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד וכמו שכתב בפירוש המשנה דכיון דחכמים פליגי עלייהו הוה ליה למיפסק כרבים ואין לומר דמשום דמשנת ראב''י קב ונקי שהרי בפ''א פסק רבינו דלא כוותיה ועוד דכי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוה ליה שיטה ולא קיי''ל כוותייהו:

ט וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה מֻתָּרִין בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַף בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְסַקֵּל וּלְזַבֵּל הַשָּׂדוֹת וְלַעֲדֹר הַמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת וּבֵית הַשְּׁלָחִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמְזַבְּלִין וּמְפָרְקִין וּמְאַבְּקִין וּמְעַשְּׁנִין וּמְקַרְסְמִין וּמְזָרְדִין וּמְפַסְּלִין וּמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת וְכוֹרְכִין וְקוֹטְמִין אוֹתָן. וְעוֹשִׂין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׁקִין אוֹתָם. וְסָכִין אֶת הַפַּגִּין. וּמְנַקְּבִין אוֹתָן. כָּל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  אף בזמן המקדש מותר לסקל וכו' עד ולא מנקבין. משנה פרק שני דשביעית (משנה ב' - ה'):

י פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לִשְׁבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין. וּבִזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית:

 כסף משנה  ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו'. משנה פ''ג דשביעית (משנה ח'):

יא אַף בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין נוֹטְעִין אִילָנוֹת וְאֵין מַרְכִּיבִין וְאֵין מַבְרִיכִין עֶרֶב שְׁבִיעִית אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה וְתִשְׁהֶה אַחַר הַקְּלִיטָה שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. וּסְתָם קְלִיטָה שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְדָבָר זֶה אָסוּר לְעוֹלָם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בַּשְּׁבִיעִית נִטְּעוּ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַנּוֹטֵעַ אוֹ הַמַּבְרִיךְ אוֹ הַמַּרְכִּיב עֶרֶב שְׁבִיעִית קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּמ''ד יוֹם יְקַיֵּם. פָּחוֹת מִכֵּן יַעֲקֹר. וְאִם לֹא עָקַר הַפֵּרוֹת מֻתָּרִין. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר מְחַיְּבִין אֶת הַיּוֹרֵשׁ לַעֲקֹר:

 כסף משנה  אף בזמן הזה אין נוטעין וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה ו') אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר''ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור''ש אומרים לשתי שבתות ואיפסיקא הלכתא בסוף פרק הערל (יבמות דף פ"ג) כר' יוסי ור''ש ואמרינן בפ''ק דר''ה (דף י') שמלבד השתי שבתות של קליטה צריך שלשים יום. ומ''ש ואם לא עקר הפירות מותרים ואם מת קודם שיעקור וכו'. ירושלמי שם:

הלכות שמיטה ויובל - פרק רביעי

א כָּל שֶׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית. בֵּין מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בָּהּ מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית. בֵּין מִן הָעִקָּרִים שֶׁנִּקְצְרוּ מִקֹּדֶם וְחָזְרוּ וְעָשׂוּ וּשְׁנֵיהֶם נִקְרְאוּ סָפִיחַ. בֵּין מִן הָעֲשָׂבִים וְהַיְרָקוֹת שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן וְאֵין לָהֶן זֶרַע. הַכּל מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ו) 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה'. וַאֲפִלּוּ שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְבָּה בַּשְּׁבִיעִית וְצָמְחָה פֵּרוֹתֶיהָ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ה) 'אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר' שֶׁלֹּא יִקְצֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצֵר בְּכָל שָׁנָה. וְאִם קָצַר כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין לוֹקֶה. כְּגוֹן שֶׁקָּצַר כָּל הַשָּׂדֶה וְהֶעֱמִיד כְּרִי וְדָשׁ בַּבָּקָר. אוֹ שֶׁקָּצַר לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. אֶלָּא קוֹצֵר מְעַט מְעַט וְחוֹבֵט וְאוֹכֵל:

 כסף משנה  כל שתוציא הארץ וכו' הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה וכו'. בת''כ והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה ב''ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב''ה אומרים אוכלים ואיתא נמי להאי פלוגתא במתניתין פ''ד דשביעית (משנה ב') וידוע דהלכה כב''ה. ומ''ש וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה וכו' בת''כ לא תבצור כדרך הבוצרים:

ב וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. וְלָמָּה גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וְיִזְרַע תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּסֵּתֶר. וּכְשֶׁיִּצְמַח יֹאכַל מֵהֶם וְיֹאמַר סְפִיחִים הֵן. לְפִיכָךְ אָסְרוּ כָּל הַסְּפִיחִים הַצּוֹמְחִים בַּשְּׁבִיעִית:

 כסף משנה  ומ''ש ומד''ס שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה בת''כ חכמים אומרים אין ספיחים מן התורה אלא מד''ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ובפ''ט דשביעית (משנה א') תנן וחכ''א כל הספיחים אסורים ואע''פ שרבינו בפירוש המשנה פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: ומ''ש ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואע''פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים:

ג הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֶלָּא פֵּרוֹת הָאִילָנוֹת וְהָעֲשָׂבִים שֶׁאֵין זוֹרְעִין אוֹתָם רֹב הָאָדָם כְּגוֹן הַפֵּיגַם וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַיְרָקוֹת שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הָאָדָם לְזָרְעָם בַּגִּנּוֹת וּמִינֵי תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת כָּל הַצּוֹמֵחַ מֵהֶן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. וְהַמְלַקְּטָן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ומ''ש כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהם. שם במשנה:

ד * סְפִיחִים הָעוֹלִים בִּשְׂדֵה בּוּר וּבִשְׂדֵה נִיר וּבִשְׂדֵה כֶּרֶם וּבִשְׂדֵה זֶרַע מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לְפִי שֶׁאֵין אָדָם זוֹרֵעַ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ. שְׂדֵה בּוּר אֵין אָדָם נִפְנֶה לְשָׁם. וּשְׂדֵה נִיר רוֹצֶה הוּא בְּתִקּוּנָהּ. וּשְׂדֵה כֶּרֶם אֵינוֹ אוֹסֵר כַּרְמוֹ. וּשְׂדֵה זֶרַע הַסְּפִיחִין מַפְסִידִין אוֹתָהּ. וְכֵן הַתֶּבֶן שֶׁל שְׁבִיעִית מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו:

 ההראב"ד   ספיחים העולים וכו' עד לא גזרו עליו. א''א לא גזרו עליו איסור ספיחים אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה:

 כסף משנה  ספיחים העולים בשדה וכו'. ירושלמי פ' הספינה: וכן התבן וכו'. פ''ט דשביעית ירושלמי: כתב הראב''ד א''א לא גזרו עליו איסור ספיחים וכו'. כך כתוב בספר כתיבת יד. וגם רבינו לא איירי אלא בדין ספיחין ודין קדושת שביעית כתב בפ''ה ושם כתב דין התבן:

ה סְפִיחִין שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וְאֵין תּוֹלְשִׁין אוֹתָן בַּיָּד אֶלָּא חוֹרֵשׁ כְּדַרְכּוֹ. וּבְהֵמָה רוֹעָה כְּדַרְכָּהּ:

 כסף משנה  ספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעי' וכו'. תוספתא פ''ד דשביעית ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ומדקתני חורש על כרחנו לומר דלא מיירי בשביעית אלא בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית:

ו * וְעַד מָתַי אֲסוּרִין סְפִיחֵי שְׁבִיעִית בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד חֲנֻכָּה וּמֵחֲנֻכָּה וְאֵילָךְ הֵן מֻתָּרִין. וְהַזּוֹרֵעַ סְפִיחֵי שְׁבִיעִית אַחַר שְׁבִיעִית הַגִּדּוּלִין מֻתָּרִין:

 ההראב"ד   ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו' מר''ה ועד חנוכה. א''א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ואולי הוציאה ממה שאמרו במשנה מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה ולפי שב''ד גוזרין תעניות שניות והן מגיעות עד חנוכה או סמוך לה סמך עליו וקבע זמן חנוכה וכל זה הבל ורעיון רוח וקשה מזה שלא אמרו אלא בתבן וקש שבשדה מפני שאותו שבשדה נסרח עם הגשמים והרי הוא כמבוער אבל ספיחים אחרים מניין לו שיהא להם היתר ואולי בשעמדו בקרקע ורבה החדש על העיקר שההיתר מעלה את האיסור ברוב אבל זמן חנוכה מאין לו:

 כסף משנה  ועל מה שכתב רבינו ועד מתי אסורים ספיחי שביעית. כתב הראב''ד א''א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה וכו'. ואני אומר דאישתמיטתי' למרן מקום דין זה ודחק עצמו לבקש מקום מוצאו ולא עלה בידו ודברי רבינו מבוארים בפרק שני דדמאי ירושלמי וז''ל ולענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים מהחנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ראש השנה צריכה ופסק רבינו דמעצרת ועד ראש השנה לקולא משום דאיסור ספיחים אינו אלא מדרבנן והתוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ח:) בד''ה כל הספיחים הביאו הירושלמי הזה וכתוב בו מחנוכה ועד ראש השנה היתר ספיחים ונראה שכך היה גירסת רבינו: והזורע ספיחי שביעית במוצאי שביעית וכו'. משנה פרק תשיעי דתרומות (משנה ד'):

ז בְּצָלִים שֶׁיָּצְאוּ מִשְּׁבִיעִית לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אִם עָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּרִין וְאִם לָאו אֲסוּרִין. וְכֵן שְׁאָר הַפֵּרוֹת אֵין לוֹקְחִים אוֹתָם בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אֶלָּא מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִפֵּרוֹת מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. עָשָׂה הַבַּכִּיר הֻתָּר הָאֲפִיל וּמֻתָּר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

 כסף משנה  בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו'. תוספתא פ''ג. ומה שכתב וכן שאר הפירות אין לוקחין אותם במוצאי שביעית כו' עשה הבכיר וכו'. משנה בפרק ו' דשביעית מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ומשמע בירושלמי דהלכה כרבי. וכן משמע בפ''ק דסנהדרין ומשמע לרבינו שדין שאר פירות כדין ירק לתנא קמא:

ח מֵאֵימָתַי מוֹתָר אָדָם לִיקַח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מְשֶׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ:

 כסף משנה  מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו'. משנה פ''ה דשביעית (משנה ה') וכתנא קמא:

ט בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִשְׁמִטִּין וּלְיוֹבְלוֹת. פֵּרוֹת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית אִם הָיוּ תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִיּוֹת אוֹ פֵּרוֹת הָאִילָן וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹסֵף אוֹתָם בַּשְּׁבִיעִית הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  באחד בתשרי ר''ה וכו'. משנה בריש ראש השנה: פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'. פ''ק דר''ה (עלה י"ב ע"ב) מייתי מתני' דפירקא קמא דמעשרות מאימתי הפירות חייבים במעשרות התאנים משיבחלו התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה''מ אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מקץ שבע שנים וכו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר''ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית:

י הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִשּׁוּם סְפִיחִים. וּפֵרוֹת הָאִילָן אוֹכְלִין אוֹתָן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:

יא הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר גְּמַר פְּרִי. אִם נִגְמַר פִּרְיָם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית. וְאִם נִגְמְרוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם סְפִיחִים:

 כסף משנה  האורז והדוחן וכו' הולכים בהם אחר גמר הפרי וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ג:) מייתי הא דתנן בפרק ב' דשביעית האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר''ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה ומייתי תו בברייתא דר''ש שזורי סבר שזרעו לזרע אזלינן ביה בתר השרשה ובתר הכי אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ופירש''י במיני קטניות פליגי דר''ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי [בתר השרשה] למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועליה סמיך לפלוגי עליה דר''ש שזורי ועלה דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן וכו' שהשרישו וכו' ומשמע לרבינו דהא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי גם לענין שביעית היא:

יב הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. וְהָאֶתְרוֹג אֲפִלּוּ הָיָה כְּפוֹל קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנַעֲשָׂה כְּכִכָּר בַּשְּׁבִיעִית חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית. וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּכִכָּר בַּשִּׁשִּׁית הוֹאִיל וְנִלְקַט בַּשְּׁבִיעִית הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּמִתְעַשֵּׂר כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית לְהַחֲמִיר:

 כסף משנה  הירק בשעת לקיטתו וכו'. פרק קמא דר''ה (דף י"ב) אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה''ה לענין שביעית: והאתרוג אפילו היה כפול וכו'. יש בקצת ספרי רבינו חסרון מט''ס בסוף בבא זו וכך צריך להגיה ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית והדין הוא בפ''ב דבכורים (משנה ו') תנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר''ג רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר. ובפ''ק דר''ה (דף ט"ו) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר וכו' עד חייבים עליהם משום טבל ופירש''י אמר רבה אתרוג בת ששית שחנטה בששית וכו' עד חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן ובפרק לולב הגזול (דף ל"ט:) אמרינן דסתם מתני' דהתם סבר כרבותינו דאושא דאמרינן אתרוג בתר לקיטה לשביעית ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ''ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ''ב דבכורים וכר''י ור''ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר''ע דפ''ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא:

יג וְכֵן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְאִילָנוֹת הוֹלְכִין אַחַר עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. והַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע אַחַר גְּמַר הַפְּרִי. וְהַיָּרָק אַחַר לְקִיטָתוֹ:

 כסף משנה  וכן פירות שביעית משיצאו למוצאי שביעית וכו'. ארישא דמילתא קאי דקתני פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות וכו' והגיעו לעונת המעשרות האורז והדוחן וכו' אחר גמר פרי והירק כשעת לקיטתו והשתא קאמר דהוא הדין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהולכים בתבואה וקטניות וכו' אחר עונת המעשרות ובאורז ודוחן וכו' אחר גמר פרי ובירק אחר לקיטתו והוא מבואר שם ויליף מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר''ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית ושליש היינו עונת המעשרות:

יד פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּשִּׁשִּׁית וְנִגְמַר פִּרְיוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. בֵּין יָרָק שֶׁלּוֹ בֵּין זֶרַע שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם זָרַע לְיָרָק וְנִכְנְסָה עָלָיו שְׁבִיעִית בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ אָסוּר כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. וְכֵן אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אָסוּר:

 כסף משנה  פול המצרי שזרעו לזרע וכו'. בפרק שני דשביעית (משנה ז') גבי מתניתין דהאורז והדוחן וכו' בתר השרשה תנן רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דאזלינן בהו בתר השרשה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה כשמואל דאמר לא הלכו בקטניות אלא אחר גמר פרי וגרסינן בירושלמי פרק שני דשביעית (הלכה ח') על פול המצרי זרעו לזרע לפני ר''ה השביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר''ה השביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו תני רבי חייא אסור תני רבי חלפתא בן שאול מותר מ''ד מותר דבר תורה מ''ד אסור מפני מראית העין ורבינו שסתם וכתב וכן אם זרע לזרע ולירק אסור אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת בירושלמי או שהוא סובר שאף ע''פ שבתחלה אמרו פשיטא זרעו מותר כי אסיקנא דמ''ד אסור מפני מראית העין קאי אף אזרעו:

טו * עָבַר וּזְרָעוֹ בַּשְּׁבִיעִית וְיָצָא לַשְּׁמִינִית אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע בֵּין זַרְעוֹ בֵּין יְרָקוֹ אָסוּר בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית כִּשְׁאָר הַסְּפִיחִים. וְאִם זְרָעוֹ לְיָרָק הוֹאִיל וְנִלְקַט בַּשְּׁמִינִית בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מֻתָּר. זְרָעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק זַרְעוֹ אָסוּר מִשּׁוּם סְפִיחִים וִירָקוֹ מֻתָּר:

 ההראב"ד   עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית וכו' עד וירקו מותר. א''א לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ר''ה אסור לקיימן בשביעית והנוטע בשביעית במזיד יעקור ואין הולכין לא לחנטת פרי ולא לגמרו אלא משהשריש בשביעית יעקור ואין הולכין אחר חנטה אלא בפירות האילן הישן ולא אחר גמר פרי אלא בספיחין שיצאו מאליהן ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא בשזרעו עכו''ם אי נמי במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור:

 כסף משנה  עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו וכו'. שם בירושלמי זרעו לזרע לפני ר''ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לירק לפני ר''ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השמינית ונכנסה שמינית זרעו אסור וירקו מותר: וכתב הראב''ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר וכו'. ואני אומר שמתוך דבריו ז''ל נלמד להליץ בעד רבינו ולומר דאיירי במקומות שהשביעית מדבריהם. והר''י קורקוס ז''ל תירץ דאע''ג דאסור לזרוע ואם זרע אפילו בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית ומל' עבר וזרע ויצא וכו' וכבר נתבאר ספ''ג שאע''פ שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר פרי ואין בפירות אלא איסור ספיחים בלבד ומעתה הדין שוה אפילו במקום שהשביעית מן התורה ואפילו זרעו ישראל כפשט הירושלמי ול''ק מידי עכ''ל:

טז בְּנוֹת שׁוּחַ הוֹאִיל וְהֵן נִגְמָרוֹת לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁמִינִית הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלוֹת בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה מִן הַשָּׁבוּעַ בְּתוֹרַת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  בנות שוח וכו'. משנה רפ''ה דשביעית (משנה א'):

יז הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מִפֵּרוֹת שִׁשִּׁית. פָּחוֹת מִכֵּן הֲרֵי הֵם כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו'. משנה פ''ב שם (משנה ט') וכחכמים ואע''פ שפסק רבינו לעיל בסמוך הולכים אחר גמר פרי י''ל שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ובשל בעל שלש עונות:

יח הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מִלֶּאֱכל אָדָם מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת שִׁשִּׁית. וְאִם לָאו אֲסוּרִין כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. וְכֵן הַיְרָקוֹת כֻּלָּן שֶׁהֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית וְאִם הָיוּ רַכִּים אָסוּר לְקַיְּמָן מִשּׁוּם סְפִיחִים. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשָׁרֵשׁ אֶת הַלּוּף אֶלָּא מַנִּיחוֹ בָּאָרֶץ כְּמוֹת שֶׁהוּא. אִם צָמַח לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשָׁרֵשׁ אֶת הַקֻּנְדָּס אֶלָּא גּוֹזֵז בֶּעָלִין וְאִם צָמַח לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר:

 כסף משנה  הדלועין שקיימן לזרע וכו'. ג''ז משנה שם (משנה י') ובירושלמי כיצד הוא בודק [רבי יוסי בן חנינא אומר] עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש אם מתאחה הנקב ונסתם נראה שעדיין הוא לח ואסור ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר: וכן הירקות וכו'. תוספתא פרק שני דשביעית כל ירקות x שהוקשו לפני ר''ה מותר לקיימן בשביעית אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע''פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית: ואין מחייבים אותו לשרש את הלוף וכו' ואין מחייבים אותו לשרש את הקנדס וכו'. תוס' פ''ב דשביעית:

יט לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית וְכֵן בְּצָלִים שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית הַקִּיצוֹנִים וּפוּאָה שֶׁנִּגְמְרוּ לִפְנֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר לְעָקְרָן בַּשְּׁבִיעִית בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם עֲבוֹדַת הָאָרֶץ:

 כסף משנה  לוף של ערב וכו'. משנה פ''ה דשביעית (משנה ד') וכב''ה:

כ הַבְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים בַּשְּׁבִיעִית וְצָמְחוּ כָּל זְמַן שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶן יְרֻקִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם הִשְׁחִירוּ הֲרֵי הֵן כִּנְטוּעִין בָּאָרֶץ וְאוֹתָן הֶעָלִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם סְפִיחִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַבְּצָלִים עַצְמָן בְּהֶתֵּרָן עוֹמְדִין:

 כסף משנה  הבצלים שירדו עליהם גשמים וכו'. משנה פרק ו' דשביעית (מ"ג) ואיתא בפרק הנודר מן הירק. ומ''ש ובין כך ובין כך וכו'. פשוט הוא:

כא * בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ בַּשְּׁבִיעִית וּנְטָעוֹ בַּשְּׁמִינִית וְרַבּוּ גִּדּוּלָיו עַל עִקָּרוֹ הֶעֱלוּ גִּדּוּלָיו אֶת עִקָּרוֹ וְהֻתַּר הַכּל הוֹאִיל וּשְׁבִיעִית אֲסוּרָה עַל יְדֵי קַרְקַע כָּךְ נְטִילָתָהּ עַל יְדֵי קַרְקַע:

 ההראב"ד   בצל שעקרו בשביעית וכו' עד והותר הכל. א''א בירושלמי לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים פירוש מרוכנים הטי נא כדך תרגום ארכיני כען כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן ואם גדלו אותן גדולין מותרין ומבטלין את האיסור ואי לא אסורין דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו:

 כסף משנה  בצל שעקרו בשביעית וכו'. פרק הנודר מן הירק: כתב הראב''ד לא עשה רבי אבהו מעשה אלא במרוכנים וכו'. וי''ל לדעת רבינו דבפרק הנודר מן הירק בגמרא דידן לא אוקמוה במרוכנין אלא בדרך דילמא. ועוד דבירושלמי הכי איתיה רבי יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ולא שניא בין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית [בין שעקרו בשביעית] רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ורבי אימי תרויהון אמרי אסור וכו' רבי אבהו עאל לארבאל וכו' ושאלין ליה באילין בצליא והורי לון הדא דר' זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר חמתון סמיכין עלוי אמר לון אני לא אמרתי אלא במרוכנין א''ר יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כדשמע דר' לא ור' אימי פליגין שמט מיניה. משמע מהכא דרבי זעירא בכל גוונא שרי אפילו בשאינם מרוכנים ולא א''ר אבהו אני לא אמרתי במרוכנין אלא משום דשמע דרבי לא ורבי אימי פליגי ומאחר דגמרא דידן שרי אלמא ס''ל כרבי זעירא וכיון דרבי זעירא לא מפליג בין מרוכנין לשאינם מרוכנים אנן נמי לא מפלגינן:

כב הַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית לֹא יַאַסְפֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹסֵף בְּכָל שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ה) 'וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר'. וְאִם בָּצַר לַעֲבוֹדַת הָאִילָן אוֹ שֶׁבָּצַר כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים לוֹקֶה:

 כסף משנה  הפירות שיוציא האילן וכו'. בתורת כהנים ומשנה וירושלמי פ''ה דשביעית ופירוש מוקצה מקום שדרכן לשטוח בו התאנים ליבש. ולענין זיתים. לשון המשנה אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה ר''ש אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה ובירושלמי רבותינו התירו לעשות בקוטב ר''י הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחיים כרבי שמעון ולעשות דרבי בקוטב כרבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה קוטב הוא גת קטן לזיתים ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד ובזה נתבארו דברי רבינו. מ''ש כותש ומכניס לתוך גת קטן ביותר הם דברי רבנן שאמרו כותש ומכניס לבודידה. ומ''ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה הוא מ''ש בירושלמי שרבי יוחנן הורה לשל רבי ינאי לטחון בריחים ולעשות בקוטב ולכך כתב בתחלה קטנה ביותר כי כן הוא פירוש בודידה ובסוף לא כתב אלא בד קטנה ותו לא כי הקוטב אינו כ''כ קטן כמו הבודידה:

כג וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה אֲבָל מְיַבְּשָׁן בֶּחָרָבָה. וְלֹא יִדְרֹךְ עֲנָבִים בַּגַּת אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרֵבָה. וְלֹא יַעֲשֶׂה זֵיתִים בְּבַיִת הַבַּד. אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בַּד קָטָן בְּיוֹתֵר וְטוֹחֵן בְּבֵית הַבַּד וּבַקֹּטֶב וּמַכְנִיס לְבַד קְטַנָּה. וְכֵן בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים כָּל שֶׁיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת מְשַׁנֶּה:

כד מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט כָּל מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יא) 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'. וְכָל הַנּוֹעֵל כַּרְמוֹ אוֹ סָג שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן אִם אָסַף כָּל פֵּרוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אֶלָּא יַפְקִיר הַכּל וְיַד הַכּל שָׁוִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יא) 'וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ'. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ מְעַט כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִיאִין מִן הַהֶפְקֵר. חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן חֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן. וְאִם הֵבִיא יֶתֶר מִזֶּה מֻתָּר:

 כסף משנה  מצות עשה להשמיט וכו'. ומ''ש וכן אם אסף כל פירותיו לתוך וכו'. במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים ת''ל והשביעית תשמטנה וכו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם כלומר שגדרו שלא יפרוץ פרצות בשדהו אבל לגדור ודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה אף אם דעתו להפקירם אח''כ: ומ''ש ויש לו להביא וכו'. משנה פ''ה דשביעית (משנה ז'):

כה אֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ב) 'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ' וְגוֹ'. וְנוֹהֶגֶת בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

 כסף משנה  אין שביעית נוהגת אלא בא''י בלבד וכו'. ירושלמי פ''ו דשביעית (הלכה א') ומשנה בספ''ק דקידושין (דף ל"ו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ: ונוהגת בין בפני הבית וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל"ו) לגבי פרוזבול רבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופירש רש''י אע''ג דהלל בבית שני הוה ס''ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה היובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר [ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במס' גיטין] x בירושלמי מניין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית אבל בת''כ ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת עכ''ל. ומדברי רבינו פה נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כההיא דת''כ משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים אבל קשה שהרי כתב בפרק ט' ההיא דקתני רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ועוד דההיא דפרוזבול ליתא אלא אליבא דרבי וכיון שרבינו פסקה לההיא דפרוזבול משמע דסבר לה כרבי והיאך נאמר שכאן פסק כחכמים לפיכך נ''ל דלעולם כרבי ס''ל ול''ק שהוא ז''ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים וכמבואר בדבריו רפ''ט וכן פירש ר''ת אבל קשה שכתב רבינו בפירוש בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם הרי שכתב בשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו שביעית דקרקעות וי''ל דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגה בכל זמן ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו כאן דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר:

כו כָּל שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב אָסוּר בַּעֲבוֹדָה וְכָל הַסְּפִיחִין שֶׁצּוֹמְחִין בּוֹ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. וְכָל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ אֶלָּא עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אָמְנָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בָּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית. הַסְּפִיחִין שֶׁצּוֹמְחִין בּוֹ מֻתָּרִים בַּאֲכִילָה. וּמֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וָהָלְאָה מֻתָּר בָּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית:

 כסף משנה  כל שהחזיקו בו עולי בבל וכו'. משנה בפ''ו דשביעית (מ"א) ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ומפרש רבינו נאכל ולא נאכל לענין הספיחים. ובמשנה לא פירש כן:

כז סוּרְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהּ מִן הַתּוֹרָה גָּזְרוּ עָלֶיהָ שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיחוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵלְכוּ וְיִשְׁתַּקְּעוּ שָׁם. אֲבָל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וְשִׁנְעָר אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבוֹת בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהֶן:

 כסף משנה  סוריא אע''פ שאין שביעית נוהגת בה וכו'. משנה ב' שם עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ובירושלמי אמר ר' אבהו שלא יהו הולכים ומשתקעין שם בתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא [קריב] לא נפיק: אבל עמון ומואב ומצרים ושנער וכו'. פ''ד דידים (משנה ג') מתוך מחלוקת ר''ט ור''א ב''ע מתבאר שמותר לזרוע בהם בשביעית:

כח * עֵבֶר הַיַּרְדֵּן שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם. וּסְפִיחֵי סוּרְיָא וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. לֹא יִהְיוּ אֲרָצוֹת אֵלּוּ חֲמוּרִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם:

 ההראב"ד   עבר הירדן שביעית נוהגת בה. א''א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק''ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא:

 כסף משנה  עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. בירושלמי פרק ו' דשביעית רבי יצחק בר נחמן ור''ל שאל לרבי חנינא הקונה מעמון ומואב מהו [א''ל קשיתי קמי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה] אמר רבי מנא קשיתה קמי רבי חגיי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר''א בן עזריה אמר רבי יוסי בר בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לר''ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה אין תימר טהרה חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר ר' תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך משמע בהדיא דחייבת בשביעית ומתניתין היא בפ''ט דשביעית (משנה ב') ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ומשמע לרבינו שאין חיובה אלא מדבריהם. ומ''ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו' כתב עליו הראב''ד מה היה צריך להביאו מק''ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ''ל. וי''ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר:

כט עַכּוּ''ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וּזְרָעָהּ בַּשְּׁבִיעִית פֵּרוֹתֶיהָ מֻתָּרִין. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל הַסְּפִיחִין אֶלָּא מִפְּנֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְהָעַכּוּ''ם אֵינָן מְצֻוִּין עַל הַשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר עֲלֵיהֶם:

 כסף משנה  עכו''ם שקנה קרקע בא''י וכו'. כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ''ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו''ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו''ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר''ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו''ם נעבד א''כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז''ל לזכרון ספיחים ומ''ש ז''ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו''ם אינם מצווים על השביעית ומש''ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו''ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה''נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז''ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו''ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו''ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו''ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו''ם בשביעית אלא משום שהעכו''ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו''ם בשביעית מותרים ולשתוק ע''כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א''כ מה שזרע העכו''ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו''ם נאכל הוא וכ''ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ''ל. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע''פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו''ם מותר ומ''ש עוד אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ''ט ובפ''ו דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ומ''ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו''ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ''א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו''ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו''ם מעולם אבל בעודה ביד עכו''ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. ומ''ש ה''נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז''ל שהספיחים מותרים ועבודה אסורה ע''כ הדבר ברור שאינם ענין זו לזו דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה עכו''ם. ומ''ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים וכו' עד ולשתוק אילו היה יורד לסוף דעת רבינו לא היה כותב כן שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו''ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו''ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו''ם וגם לא נעבד בה עבודה ע''י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע''פ שלא נעבדה ע''י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו''ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו. ויש לתמוה עליו שהביא ההוא מעשה דפרק חלק שהיא מפורשת כדברי רבינו וא''כ לא היה לו לתמוה עליו וכן קשה שמביא אותו מעשה והוא מעשה לסתור דבריו. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדגרס בירושלמי ספ''ט דשביעית ריב''ל היה מפקד לתלמידיה לא תזבון לי ירק אלא מגנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב אמר ליה אזיל אימור לרבך לית הדא גנתא דסיסרא דיהודאי הוה וקטליה ונסבה מיניה אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך ונראה דה''פ שריב''ל צוה לתלמידו שלא יקנה ירק בשביעית אלא מגנתא דסיסרא דהוה משמע ליה שהיתה של סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל ואם כן אע''פ שהעכו''ם עובדה בשביעית פירותיה מותרים אבל בשדות אחרות שהיו עכשיו של עכו''ם יש להסתפק שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אף ע''פ שעבדם עכו''ם אמר ליה זכור לטוב שגם שדה זו היא של ישראל מקודם ולפי חששתו גם זה היה אסור אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון דבחזקת עכו''ם הוא ועכו''ם עבדו ולכן לא יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו''ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל:

ל עֲיָרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַסְּמוּכוֹת לַסְּפָר מוֹשִׁיבִים עֲלֵיהֶם נֶאֱמָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּצוּ עַכּוּ''ם וְיָבֹזּוּ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  עיירות א''י הסמוכות לספר וכו'. תוספתא פרק רביעי דשביעית:

הלכות שמיטה ויובל - פרק חמישי

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כה-ז) 'תִּהְיֶה' אַף לְהַדְלָקַת נֵר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע:

 כסף משנה  פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה וכו'. ירושלמי רפ''ז דשביעית: ומ''ש מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. בת''כ פ' בהר סיני:

ב לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 כסף משנה  לאכילה ולשתייה כיצד כו'. משנה בפ''ח דשביעית (משנה ב'). ומה שכתב דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל זה נלמד ממה ששנינו שם לאכול דבר שדרכו לאכול:

ג וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָכֵל חַי לֹא יֹאכְלֶנּוּ מְבֻשָּׁל. וְדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל מְבֻשָּׁל אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹלְקִין אָכֳלֵי בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מְטַפֵּל לֶאֱכל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּפְסַד וְהַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  ומ''ש דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי. ירושלמי רפ''ח דשביעית. ומ''ש לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה זהו פירוש מה ששנינו שם גבי דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. ומ''ש ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסל והפת שעיפשה. ירושלמי פרק שמיני דשביעית:

ד וְאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם בִּשֵּׁל מְעַט וַאֲכָלוֹ מִיָּד מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחָן כְּדֵי לָבוֹא לִידֵי פְּסוּל:

 כסף משנה  ומ''ש ואין מבשלין ירק של שביעית וכו'. משנה שם (משנה ז') וכתנא קמא לגבי ר''ש ואע''ג דבירושלמי משמע דהלכה כר''ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר''מ ור''ש הלכה כר''ש אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. ומ''ש ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר וכו'. שם בירושלמי נהיגין הוינן מבשלים על יד על יד ואוכלים מיד ומשמע דאפילו לכתחלה שרי וצריך טעם למה לא התיר רבינו אלא בדיעבד ונראה שגם רבינו מתיר לכתחלה. ומ''ש ואם בישל הכי קאמר רצה לבשל וסוף הלשון מוכיח כן שכתב מותר:

ה פֵּרוֹת הַמְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לִבְהֵמָה לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת. הָלְכָה הַבְּהֵמָה מֵאֵלֶיהָ לְתַחַת הַתְּאֵנָה וְאָכְלָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַחְזִירָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ז) 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֶכל':

 כסף משנה  פירות המיוחדים למאכל אדם וכו' הלכה הבהמה וכו'. תוספתא פרק חמישי דשביעית:

ו לְסִיכָה כֵּיצַד. לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ אֲבָל סָךְ הוּא מִבַּחוּץ וְנִכְנָס:

 כסף משנה  לסיכה כיצד וכו'. משנה פרק ח' דשביעית (משנה ב'): ומ''ש ולא יפטם את השמן. תוספתא פ''ו דשביעית אין עושין היין אלונתית ואת השמן ערב ומסיים בה ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואין סך מהיין והשמיטו רבינו מפני שהוא בכלל מה שכתב לעיל בסמוך. ומ''ש ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. ירושלמי פ''ח דשביעית:

ז שֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַנּוּר וְכִירַיִם. וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל. וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל. אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל. וְסָךְ גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטַבְלִיָא:

 כסף משנה  שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל. ירושלמי שם ותוספתא פ''ו דשביעית. ומ''ש ואין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות. תוספתא שם. ומ''ש לא יסוך רגלו וכו' עד ע''ג קטבליא. תוספתא שם וירושלמי פ''ח דשביעית:

ח לְהַדְלָקַת הַנֵּר כֵּיצַד. שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית עַצְמוֹ. מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר אוֹ שֶׁהֶחְלִיף שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בְּהַדְלָקָה. שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה אֶלָּא מַדְלִיקוֹ בְּנֵר:

 כסף משנה  להדלקת הנר כיצד וכו' מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'. תוספתא פרק ה' דשביעית וירושלמי פ''ז שמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ומסיים בה בירושלמי החליף שמן בשמן שניהם אסורים: ולא יתן השמן לתוך המדורה וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית:

ט לִצְבִיעָה כֵּיצַד. דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאַכְלֵי אָדָם צוֹבְעִין בָּהֶן לְאָדָם. אֲבָל אֵין צוֹבְעִין לִבְהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֲפִלּוּ מַאַכְלֵי בְּהֵמָה. שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה:

 כסף משנה  לצביעה כיצד וכו' אבל אין צובעין לבהמה וכו'. ירושלמי רפ''ח דשביעית: ומ''ש שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה. היינו לומר שכשלמדו מפי השמועה שפירות שביעית ניתנו לצביעה היינו לצביעת אדם שצביעתו חל עליה קדושת שביעית ולפיכך מותר אבל על צביעת בהמה אינה חלה לפיכך אסור לצבוע בהם לבהמה:

י מִינֵי כִּבּוּסִים כְּגוֹן בֹּרִית וְאֹהֶל קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן וּמְכַבְּסִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ו) 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם' לְכָל צָרְכֵיכֶם. אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶם מְלוּגְמָא שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא וְלֹא לְזִלּוּף וְלֹא לְהָקִיא וְלֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבִיסָה:

 כסף משנה  מיני כבוסים וכו' אבל אין מכבסין בפירות שביעית. בפרק לולב הגזול (דף מ') ובפ' הגוזל עצים (דף ק"ב) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רבי יוסי אומר מוסרין מאן וכו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כרבי יוסי דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכביסה ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וסובר רבינו דע''כ לא אפליגו אלא בפירות וכדדייק לישנא דברייתא ולישנא דקרא דלאכלה אבל במיני כבוסים שאינם פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי פ''ז דשביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. פירוש קדושת שביעית חלה על הכביסה ולפיכך מכבסים בהם ואע''ג דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י''ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אע''פ שהנאתם וביעורם אינו שוה:

יא כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן חִטִּים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲפִלּוּ לְאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ו) 'לָכֶם לְאָכְלָה' כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וְלֹא לִרְפוּאָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן קוֹצִין וְדַרְדָּרִין הָרַכִּים עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּגוֹן הַסְּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית הֲרֵי הוּא תָּלוּי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים. לַאֲכִילָה הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת. לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא. וְחֻמְרֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  כלל גדול אמרו בפרות שביעית וכו'. משנה רפ''ח דשביעית (משנה א'):

יב מֻתָּר לִמְכֹּר אָכֳלֵי אָדָם וְאָכֳלֵי בְּהֵמָה וְלִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכֳלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מוֹכְרִין אָכֳלֵי אָדָם לִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי בְּהֵמָה. וְאִם לָקַח בָּהֶן אוֹ הֶחְלִיף בָּהֶן אָכֳלֵי אָדָם בְּאָכֳלֵי בְּהֵמָה הֲרֵי הֵן כְּאָכֳלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא לָאָדָם:

 כסף משנה  מותר למכור אוכלי אדם וכו'. תוספתא סוף פרק ה' דשביעית וירושלמי פרק ז':

יג פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ לְסוּרְיָא. וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לֹא לְעַכּוּ''ם וְלֹא לְשָׂכִיר. וְאִם הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה אוֹ שְׂכִיר חֹדֶשׁ אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָא פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  פירות שביעית אין מוציאין אותם וכו'. משנה ספ''ו דשביעית (משנה ה'). ומ''ש אפילו לסוריא שם אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ומשמע דלת''ק אפילו לסוריא אין מוציאין ופסק כתנא קמא. ומ''ש ואין מאכילין אותם לא לעכו''ם ולא לשכיר וכו' עד אבל נזונית משל בעלה. תוספתא פרק ה' דשביעית:

יד אֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לְאִשָּׁה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כִּמְשַׁלֵּם חוֹב מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית. אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ:

טו אֵין אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּשֶׁהֵן בֹּסֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יב) 'תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ' אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה. אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵם פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. וְלֹא יַכְנִיס לֶאֱכל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:

טז וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכל פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית. הַפַּגִּין שֶׁל תְּאֵנִים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הַבֹּסֶר מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם וְאוֹכְלוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּכְנְסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לוֹג כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיס שְׁלִישׁ מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:

 כסף משנה  (טו-טז) אין אוספים פירות שביעית כשהם בוסר וכו'. בת''כ. ומה שכתב ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה וכו' עד לעונת המעשרות. משנה פ''ד דשביעית (מ"ז):

יז מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן פְּרִי. אֲבָל מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּרִי לֹא יָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד הָאֹכֶל וְנֶאֱמַר (ויקרא כה-ו) 'לָכֶם לְאָכְלָה' וְלֹא לְהֶפְסֵד. וְאִם הוֹצִיא פֵּרוֹת וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו וּבָטֵל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  מותר לקוץ אילנות וכו' עד משיוציאו בוסר. משנה שם ופירש רבינו שמשון משישלשלו כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת. משיגריעו משיגדלו הענבים קצת ונקרא גירוע ובפרק מקום שנהגו (דף נ"ג) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (שביעית פ"ד ה"ח) א''ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים עכ''ל:

יח וּמֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ. וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ. וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר. וְאֵין קוֹצְצִין אֶת הַכָּפְנִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶפְסֵד פְּרִי. וְאִם אֵין דַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת תְּמָרִים אֶלָּא שֶׁיָּצִיץ מֻתָּר לָקֹץ אוֹתָן כָּפְנִיּוֹת:

 כסף משנה  ואין קוצצין את הכפניות בשביעית וכו'. בפ' מקום שנהגו (דף נ"ב):

יט אֵין שׂוֹרְפִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה. אֲבָל מַסִּיקִין בְּגֶפֶת וּבְזַגִּין שֶׁל שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  אין שורפין תבן וקש וכו'. בפרק ט' דשביעית (משנה ז') מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה משמע דקודם לכן אסור. ומה שכתב אבל מסיקין בגפת ובזגין וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית:

כ * מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּשָׂכָר. וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא אָסוּר שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים בִּשְׁבִילוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחָהּ נוֹדֵף. וְנִמְצְאוּ מַפְסִידִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

 ההראב"ד   מרחץ שהוסקה בקש של שביעית וכו' עד מותר לרחוץ בה. א''א המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמרא אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונ''ל דמותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית:

 כסף משנה  מרחץ שהוסקה וכו'. משנה בספ''ח דשביעית (משנה י"א). וא''ת מאחר שכתב בסמוך שאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא מאכל בהמה היאך התירו להסיק מרחץ בהן. וי''ל דאם הוסק דיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי''ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: וכתב הראב''ד המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ וכו'. מ''ש אבל בשכר לא דהוי כסחורה י''ל דלא נאסרה סחורה אלא בדבר שראוי לאכילה וכדדרשינן לאכלה ולא לסחורה. ומ''ש ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית י''ל דאה''נ ותבן וקש של שביעית דנקט משום רישא לאשמועינן שאף על פי שהם של שביעית מותר לרחוץ במרחץ שהוסק בהן. ועוד יש לומר דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאף על פי שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחוץ בה:

כא הַקְּלִפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הֵן כְּעֵצִים אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה. וְהַקּוֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עָלָיו:

 כסף משנה  הקליפין והגרעינין וכו': והקור קדושת שביעית חלה עליו וכו'. ירושלמי פ''ד (הלכה ז'):

כב הַצּוֹרֵר תַּבְלִין שֶׁל שְׁבִיעִית וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אִם בָּטֵל טַעְמָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכָל דָּבָר. וְאִם נִשְׁאַר בָּהֶן טַעַם עֲדַיִן הֵם בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל וכו'. תוספתא דשביעית פרק ששי:

כג אֵין נוֹתְנִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית לֹא לְתוֹךְ הַכַּר וְלֹא לְתוֹךְ הַטִּיט. * וְאִם נָתַן הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית יוּצַן. וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית:

 ההראב"ד   ואם נתן הרי הוא כמבוער. א''א והוא שיישן עליו והכי איתא בירושלמי:

 כסף משנה  אין נותנין תבן וקש וכו'. ג''ז תוספתא ספ''ה וירושלמי פ''ט (הלכה ז'): כתב הראב''ד ואם נתן הרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו וכו'. ואפשר שלא היה כן בגי' רבינו ואת''ל שהיה כן בגירסתו י''ל שהוא מפרש דוהוא שיישן עליו לא שיישן עליו ממש קאמר אלא שנתנו בכר כדי לישן עליו ולא הוצרך רבינו לפרש דמסתמא לכך נותנו בכר והר''י קורקוס ז''ל תירץ שמפרש שלא נאמר כן אלא לרבי אושעיא דמחמיר שלא ליהנות בתבן עד שתסרח: תנור שהסיקוהו וכו'. גם זה תוספתא שם. וכ' הר''י קורקוס ז''ל צריך טעם לחלק בין מרחץ לתנור כי במרחץ אמרו מותר לרחוץ בה ובתנור אמרו יוצן ואפשר דבמרחץ היסקו הוא לרחוץ בה והנאה זו אינה ניכרת ולא נראית לעין ואין בה ממש אבל תנור היסקו הוא לבשל בו דבר או לאפות בו פת והנאה זו נראית וניכרת היא ושבח עצים ניכר בפת ובתבשיל כי על ידי תבן וקש של שביעית הוכשר דבר זה לאכילה ודבר ניכר הוא כי מתחלה היה חי ועכשיו מבושל ולכך אמרו בו יוצן עכ''ל: ומשתרד רביעה שניה וכו'. פ''ט דשביעית (משנה ז'):

הלכות שמיטה ויובל - פרק ששי

א אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְאִם רָצָה לִמְכֹּר מְעַט מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית מוֹכֵר. וְאוֹתָן הַדָּמִים הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְיִלָּקַח בָּהֶן מַאֲכָל וְיֵאָכֵל בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. וְאוֹתוֹ הַפְּרִי הַנִּמְכָּר הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ כְּשֶׁהָיָה:

 כסף משנה  אין עושין סחורה בפירות שביעית. משנה פ''ח דשביעית. ומ''ש ואם רצה למכור מעט וכו'. בפ' לולב הגזול (דף ל"ט:) אוקימנא הא דתנן בפ''ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אע''פ שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ''ש ברפ''ח דדוקא מזון ג' סעודות. ומ''ש ואותן הדמים הרי הם כפירות שביעית וכו' ואותו הפרי הנמכר וכו'. הוא ע''פ מה שיתבאר בפרק זה:

ב לֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר. וְלֹא יִצְבַּע מִקְּלִפֵּי שְׁבִיעִית בְּשָׂכָר. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. לָקַח יְרָקוֹת לֶאֱכל וְהוֹתִיר מֻתָּר לִמְכֹּר הַמּוֹתָר וְהַדָּמִים שְׁבִיעִית. וְכֵן אִם לִקֵּט יְרָקוֹת לְעַצְמוֹ וְלָקַח מֵהֶן בְּנוֹ אוֹ בֶּן בִּתּוֹ וּמָכַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְהַדָּמִים דְּמֵי שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו' עד הרי זה מותר. משנה פרק ז' דשביעית (משנה ג'):

ג * כְּשֶׁמּוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין מוֹכְרִין אוֹתָן לֹא בְּמִדָּה וְלֹא בְּמִשְׁקָל וְלֹא בְּמִנְיָן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּסוֹחֵר פֵּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. אֶלָּא מוֹכֵר הַמְעַט שֶׁמּוֹכֵר אַכְסָרָה לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא הֶפְקֵר וְלוֹקֵחַ הַדָּמִים לִקְנוֹת בָּהֶן אֹכֶל אַחֵר:

 ההראב"ד   כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד ואוגד דברים שדרכן ליאגד. א''א לשון המשנה וב''ה אומרים את שדרכו ליאגד לבית אוגדין אותו לשוק ופירושו הואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע ג''כ כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא א''כ דרכו של ירק זה ליאגד אבל בין אגד לאגד לא שמענו הפרש:

 כסף משנה  כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד לא יאגוד אותן. משנה שם פ''ח (משנה ג'): וכתב הראב''ד לשון המשנה וב''ה אומרים וכו' ואין פירושו מוכרח:

ד וְאוֹגֵד דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָגֵד לַבַּיִת לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אַכְסָרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹגְדִין לְהָבִיא לַבַּיִת לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹגְדִין לַשּׁוּק. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּמוֹכֵר בְּצִמְצוּם. וּדְבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהֵאָגֵד אֶלָּא לַשּׁוּק לֹא יֶאֱגֹד אוֹתָן:

ה פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ לֹא יִהְיוּ נִמְכָּרִים בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן. אֶלָּא כְּפֵרוֹת הָאָרֶץ אַכְסָרָה. וְאִם הָיוּ נִכָּרִין שֶׁהֵם מִחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר:

 כסף משנה  פירות ח''ל וכו'. ירושלמי שם ותוספתא פרק רביעי:

ו חֹמֶר בִּשְׁבִיעִית מִבְּהֶקְדֵּשׁ. שֶׁהַפּוֹדֶה אֶת הַהֶקְדֵּשׁ יָצָא הֶקְדֵּשׁ לְחֻלִּין וְיִתָּפְשׂוּ הַדָּמִים תַּחְתָּיו. וְהַשְּׁבִיעִית אֵינָהּ כֵּן. אֶלָּא הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית יִתָּפְשׂוּ הַדָּמִים וְיֵעָשׂוּ כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְהַפֵּרוֹת עַצְמָן לֹא נִתְחַלְּלוּ וְנַעֲשׂוּ כְּפֵרוֹת שְׁאָר שָׁנִים. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא כה-ז) 'תִּהְיֶה' בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא לְעוֹלָם. וּלְפִי שֶׁנִּקְרֵאת (ויקרא כה-יב) 'קֹדֶשׁ' תּוֹפֶשֶׂת דָּמֶיהָ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר הָאַחֲרוֹן נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית וְהַפְּרִי עַצְמוֹ הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  חומר בשביעית מבהקדש וכו' האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה. משנה פ''ח דשביעית (משנה ז'):

ז כֵּיצַד. לָקַח בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בִּדְמֵיהֶן בָּשָׂר נַעֲשָׂה הַבָּשָׂר כְּאוֹתָן הַפֵּרוֹת וְאוֹכְלוֹ כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְצָרִיךְ לְבַעֵר אוֹתָן בִּשְׁעַת בִּעוּר הַשְּׁבִיעִית. לָקַח בְּאוֹתוֹ בָּשָׂר אוֹ בְּדָמָיו דָּגִים יָצָא הַבָּשָׂר וְנִתְפְּשׂוּ הַדָּגִים. לָקַח בַּדָּגִים אוֹ בִּדְמֵיהֶן שֶׁמֶן יָצְאוּ דָּגִים וְנִתְפַּשׂ שֶׁמֶן. לָקַח בַּשֶּׁמֶן אוֹ בְּדָמָיו דְּבַשׁ יָצָא שֶׁמֶן וְנִתְפַּשׂ דְּבַשׁ. וְצָרִיךְ לְבַעֵר הַפֵּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת עִם הַדְּבַשׁ הָאַחֲרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבַעֲרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וְאֵין עוֹשִׂין מִשְּׁנֵיהֶם מְלוּגְמָא וְלֹא מַפְסִידִין אוֹתָן, כִּשְׁאָר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר וכו'. בס''פ האיש מקדש (דף נ"ד) ובע''ז פרק ר' ישמעאל (דף נ"ד):

ח אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ מִקָּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּפְרִי רִאשׁוֹן. אֲבָל בִּפְרִי שֵׁנִי מִתְחַלֵּל בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִלּוּל:

 כסף משנה  אין שביעית מתחללת וכו'. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) אמר רבי אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ואסיק רב אשי (שם דף מא) מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא ופסק כר''י:

ט וּכְשֶׁמְּחַלְּלִין פְּרִי הַנִּלְקָח שֵׁנִית אֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עַל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף חַיִּים. שֶׁמָּא יַנִּיחֵם וִיגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבִיעִית עַצְמָהּ. אֲבָל מְחַלְּלִין אוֹתָן הַפֵּרוֹת עַל הַשְּׁחוּטִים:

 כסף משנה  וכשמחללין פרי הנלקח שנית וכו'. שם ברייתא וכחכמים:

י דְּמֵי שְׁבִיעִית אֵין פּוֹרְעִין מֵהֶם אֶת הַחוֹב. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן תַּגְמוּלִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶן צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּבַיִת הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּחִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. וְכֵן אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאֵין מְבִיאִין מֵהֶן קִנֵּי זָבִים וְזָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְאִם הֵבִיא יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. וְאֵין סָכִים כֵּלִים וְעוֹרוֹת בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:

 כסף משנה  דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב וכו' עד וצריך להודיע. ירושלמי פ''ג דדמאי (הלכה א') ותוספתא פ''ז דשביעית: וכן אין לוקחים מהם וכו' ואין מביאים מהם וכו' ואין סכין כלים וכו'. משנה בפ''ח דשביעית (מ"ח):

יא אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לֹא לְבַלָּן וְלֹא לְסַפָּר וְלֹא לְסַפָּן וְלֹא לִשְׁאָר הַאֻמָּנִין. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְמִי שֶׁדּוֹלֶה מַיִם מִן הַבּוֹר לְהַשְׁקוֹתוֹ מַיִם. וּמֻתָּר לִתֵּן מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ מִדְּמֵיהֶן לַאֻמָּנִין מַתְּנַת חִנָּם:

 כסף משנה  אין נותנים מהם לא לבלן וכו' עד מתנת חנם. ג''ז משנה שם (משנה ה'):

יב הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְלַקֵּט לִי יָרָק הַיּוֹם שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְאֵינוֹ כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. אֶלָּא מוֹצִיאוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְלֹא קָנְסוּ הַפּוֹעֵל לִהְיוֹת שְׂכָרוֹ כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם אָמַר לוֹ לַקֵּט לִי בּוֹ הַיּוֹם יָרָק הֲרֵי זֶה כִּדְמֵי שְׁבִיעִית וְאֵינוֹ מוֹצִיאוֹ אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  האומר לפועל הא לך איסר וכו'. גם זה משנה שם (משנה ד') ופירש רש''י בריש פרק בתרא דעבודה זרה (דף ס"ב) לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית. ולדעת רבינו צ''ל דמתניתין בירקות שאין דרך לזרעם אבל בירקות שדרך לזרען אפילו גדלו בששית כל גידולם אסורים בשביעית כמבואר בדבריו פרק רביעי ולישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני לקח ממין ירקות שדה ומדנקט ירקות שדה משמע דבירקות שגדלו מאליהם בשדה מיירי:

יג הַחַמָּרִים הָעוֹשִׂים בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מְלֶאכֶת שְׁבִיעִית הָאֲסוּרָה. כְּגוֹן שֶׁהֵבִיאוּ יוֹתֵר מִדַּאי. הֲרֵי שְׂכָרָן כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְדָבָר זֶה קְנָס לָהֶם. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ בִּשְׂכַר הַחַמָּרִים וְלֹא קָנְסוּ בִּשְׂכַר הַפּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂכָרוֹ מְעַט לֹא קָנְסוּ בּוֹ מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו:

 כסף משנה  החמרים העושים וכו' עד משום כדי חייו. בריש פרק בתרא דע''ז (דף ס"ב:) מסקנא דרבא ופירש רבינו הא דחמרים בעושים מלאכה אסורה וכ''כ הר''ן וכך הוא בירושלמי (פ"ח הלכה ו'):

יד הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן וְאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת לְקִיחָה כְּשֶׁאֲלַקֵּט יְרָקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לְךָ בּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאוֹתוֹ הַכִּכָּר הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מֵהֶן:

 כסף משנה  הלוקח מן הנחתום וכו'. משנה פרק שמיני דשביעית (משנה ד'):

טו אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. בְּטוֹבָה כֵּיצַד. שֶׁיִּתֵּן לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה שֶׁנָּתַן לוֹ. אוֹ שֶׁיַּכְנִיסוֹ לְגִנָּתוֹ לֶאֱכל כְּמִי שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹבָה. ומִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה הֲרֵי זֶה אוֹכְלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת שֶׁאוֹסֵף אוֹתָן הוּא בְּעַצְמוֹ מִן הַשָּׂדֶה:

 כסף משנה  אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. משנה פרק ד' דשביעית (משנה ב') וכב''ה: מי שנתנו לו פירות שביעית וכו'. בספ''ט דשביעית (משנה ט') מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר''א אומר ינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם ומפרש בירושלמי (פרק ט' הלכה ט') דר''א סבר כב''ש דאין אוכלין פירות שביעית בטובה וחכמים לדבריו דר''א קאמרי ומשמע דלדידהו מותר לו לאכלם:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שביעי

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ז) 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל'. כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִמִּין זֶה מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַבַּיִת וְזֶהוּ בִּעוּר שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'. בת''כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (דף נ"ב):

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת שְׁבִיעִית בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁהַתְּאֵנִים בָּאִילָנוֹת בַּשָּׂדֶה. כָּלוּ הַתְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה אָסוּר לֶאֱכל מֵאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֶלָּא מְבַעֵר אוֹתָן:

ג הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מְרֻבִּין מְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. * וְאָסוּר לֶאֱכל אַחַר הַבִּעוּר בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים. וְאִם לֹא מָצָא אֳכָלִין בִּשְׁעַת הַבִּעוּר שׂוֹרֵף בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח וּמְאַבְּדָן לְכָל דָּבָר שֶׁמְּאַבֵּד:

 ההראב"ד   ואסור לאכול לאחר הביעור. א''א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב''ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב''ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר''ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר''א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור''ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו:

 כסף משנה  היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר''י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת''כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב''ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (דף נ"ב:) בד''ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ''ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז''ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז''ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע''פ שמותר לקנות פירות מעכו''ם כמו שיתבאר ספ''ד מ''מ כיון שאין קנין לעכו''ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע''פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ''מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו''ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע''פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש''י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ''מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ''ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ''ל. והראב''ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב''ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ''ג ודעת הרמב''ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ''ש הראב''ד ודחה סברת רבינו והראב''ד בשתי ידים, והראב''ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב''ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ''מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ''ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד''ס והברייתות השנויות בת''כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם:

ד הָיוּ לוֹ צִמּוּקִין שֶׁל שְׁבִיעִית. וְכָלוּ הָעֲנָבִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַגַּגּוֹת וְהַפַּרְדֵּסִים שֶׁהֵן הֶפְקֵר. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ עֲנָבִים בַּגְּפָנִים שֶׁבְּתוֹךְ הַחֲצֵרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין מִפְּנֵי עֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָצֵר. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצוּיִין לַחַיָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֲנָבִים קָשִׁים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינָן נִגְמָרִין אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׁנָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין בִּשְׁבִילָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  היו לו צמוקים וכו'. כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. ומ''ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו' נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ''ל. וע''פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים:

ה אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּשָׁנָה וְהָיוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁפֵּרוֹת שְׁנִיּוֹת מְצוּיוֹת בַּשָּׂדֶה. שֶׁהֲרֵי מֵאוֹתוֹ הַמִּין בַּשָּׂדֶה. אֲבָל פֵּרוֹת הַסְּתָו אֵין אוֹכְלִים בִּשְׁבִילָן. מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמִין לַפֵּרוֹת שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת:

 כסף משנה  אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'. משנה פ''ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות:

ו הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת. כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה יְבָעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית. וְאִם הִתְחִיל בָּהּ הֲרֵי הַכּל כִּמְבֹעָר. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֵר אָכֳלֵי אָדָם כָּךְ מְבַעֵר אָכֳלֵי בְּהֵמָה מִן הַבַּיִת. וְאֵינוֹ מַאֲכִילָן לִבְהֵמָה אִם כָּלָה אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַשָּׂדֶה:

 כסף משנה  הכובש שלשה כבשים וכו' משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר''ג: ומ''ש ואם התחיל בה וכו'. שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא:

ז וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֲרִין אֶת הַפֵּרוֹת כָּךְ מְבַעֲרִין אֶת הַדָּמִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמָּכַר רִמּוֹנִים שֶׁל שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הוּא אוֹכֵל בִּדְמֵיהֶן. וְכָלוּ הָרִמּוֹנִים מִן הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וְנִשְׁאַר אֶצְלוֹ מִן הַדָּמִים שֶׁמָּכַר בָּהֶן חַיָּב לְבַעֲרָן:

 כסף משנה  וכשם שמבערים את הפירות וכו'. פ''ז (מ"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ''ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו':

ח כֵּיצַד עוֹשֶׂה. קוֹנֶה בָּהֶן. מַאֲכָלוֹת וּמְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֵדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אוֹ יַשְׁלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח אִם לֹא מָצָא אוֹכְלִין:

ט שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְבִעוּר. אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק אֶרֶץ אַחַת. עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כֻּלּוֹ שִׁפְלַת לוּד וְהַר שִׁפְלַת לוּד וּמִבֵּית חוֹרוֹן עִם הַיָּם אֶרֶץ אַחַת. וְהַגָּלִיל כֻּלּוֹ הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן וּתְחוּם טְבֶרְיָא אֶרֶץ אַחַת. וְאוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ:

י כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בְּכָל אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת גָּלִיל. וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

יא וְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן חֲשׁוּבוֹת כְּאֶרֶץ אַחַת לְחָרוּבִין וּלְזֵיתִים וְלִתְמָרִים. וְאוֹכְלִין בַּתְּמָרִים עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּצֹעַר. וְאֵימָתַי הוּא כָּלֶה. עַד הַפּוּרִים. וְאוֹכְלִין בְּזֵיתִים עַד הָעֲצֶרֶת. וּבַעֲנָבִים עַד הַפֶּסַח שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּבִגְרוֹגְרוֹת עַד הַחֲנֻכָּה:

 כסף משנה  (ט-יא) שלש ארצות לביעור וכו'. משנה פ''ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. ומ''ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים שם במשנה (מ"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה. בפרק מקום שנהגו (דף נ"ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית:

יב הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לַמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ חַיָּב לְבַעֵר. לְפִי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ מִתְבַּעֲרִים בִּמְקוֹמָן וְלֹא יַעֲבִירֵם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם:

 כסף משנה  המוליך פירות שביעית וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (דף נ') וכת''ק: ופירות הארץ שיצאו לח''ל וכו'. שם (דף נ"ב:) ת''ר פירות שיצאו לח''ל מתבערין בכ''מ שהן רשב''א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב''א וכן אמרו בירושלמי ספ''ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא:

יג כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם אוֹ מַאֲכַל בְּהֵמָה אוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִין אִם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית וְחַיָּב בְּבִעוּר הוּא וְדָמָיו. כְּגוֹן עֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וַעֲלֵי הַדַּנְדַּנָּה וְהָעֵלְשִׁין מַאֲכַל אָדָם. וּכְגוֹן הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִין מַאֲכַל הַבְּהֵמָה. וּכְגוֹן אִסְטִס וְקוֹצָה מִמִּין הַצּוֹבְעִין. וְאִם הָיָה מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ כְּגוֹן הַפּוּאָה וְהַרִכְפָּה מִמִּין הַצּוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם * שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין וְצוֹבְעִין בּוֹ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

 ההראב"ד   שהרי מתקיים בארץ וכו'. א''א זו דברי ר''מ אף על פי שאינם כלים לדמיהם יש ביעור בסוף השנה שמחמיר בדמים יותר מהן אבל חכמים אומרים להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן ומ''ש לא כרבי מאיר ולא כחכמים:

 כסף משנה  כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין. משנה פ''ז דשביעית (מ"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ"א): כתב הראב''ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה א''א זו דברי ר''מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ''ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר''ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר''מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר''ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר''ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר''ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ''מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ''ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א''א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר''ה וכ''ש אחר ר''ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור:

יד * וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ לְעֵצִים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין בּוֹ אוֹ בְּדָמָיו עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּגוֹן עִקְּרֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה וְהָעַקְרְבָנִין:

 ההראב"ד   וכל שאינו מיוחד וכו' עד הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית. א''א אי אפשר לזה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל אדם ולא ממאכל בהמה ולא ממין הצבעים ואינו לעצים הרי הוא תלוי במחשבה חשב עליו נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חומרי אדם שיש להם שביעית חומרי בהמה שאסור לשלקן והם הסיאה והאזוב והקורנית ולא נתפרש באלו אם יש להם ביעור אם לא וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור ולדמיו ביעור ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו (ר"י) ר''מ וחכמים שר''מ אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה שמחמירין בדמיהן יותר מהן והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין והולכין בדמים להחמיר:

 כסף משנה  כתב עוד הראב''ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א''א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי''ל שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב''ד שכתב א''א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז''ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. ומ''ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית הוא משנה בפ''ח. ומ''ש הראב''ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור''ש ויש לתמוה על הראב''ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע''פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ''ש הראב''ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע''פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ''ש עוד הראב''ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר''מ במקום ר' יהודה. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז''ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה''פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (דף נ"א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע''כ צריך לשנות הגירסא אבל ר''ש והרא''ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר''א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר''ש והרא''ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר''פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא''ש והר''א עכ''ל:

טו קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִים יֵשׁ לָהֶם וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית וּבִעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר. אֲבָל לְעָלִים שֶׁלָּהֶן יֵשׁ בִּעוּר:

 כסף משנה  קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם. משנה שם פ''ז (מ"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי:

טז אֵיזוֹ הִיא שְׁעַת בִּעוּר הֶעָלִין בְּעֵת שֶׁיִּבּוֹלוּ וְנוֹשְׁרִין מֵאִילָנוֹתֵיהֶן. עֲלֵי זֵיתִים וַעֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי חָרוּבִין אֵין לָהֶם בִּעוּר לְפִי שֶׁאֵינָן נוֹבְלוֹת וְכָלוֹת:

 כסף משנה  עלי זיתים ועלי קנים וכו'. עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). ומ''ש עלי זיתים:

יז וְעַד מָתַי יִהְיֶה אָדָם רַשַּׁאי לִלְקֹט עֲשָׂבִים לַחִין בַּשְּׁבִיעִית עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק וִיגַבֵּב. עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:

יח וְעַד מָתַי יִהְיוּ הָעֲנִיִּים מֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בְּפַרְדֵּסוֹת בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לְאִסּוּף פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

 כסף משנה  (יז-יח) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'. משנה פ''ט דשביעית (משנה ו' ז'):

יט הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַלֹּטֶם יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַקְּטָף וְהוּא שָׂרָף הַיּוֹצֵא מֵהָאִילָנוֹת מִן הֶעָלִים וּמֵהָעִקָּרִים אֵין לוֹ שְׁבִיעִית. וְהַיּוֹצֵא מִן הַפַּגִּים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  הורד והכופר וכו'. משנה פ''ז דשביעית (משנה ו'): הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות וכו'. בפ''ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית ר''ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי וגרסינן בפ''ק דנדה (דף ח':) א''ל רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר הוא והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן ע''כ לא פליגי רבנן עליה דר''א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא [דפירא] מודו ליה דתנן א''ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואב''א כי פליגי רבנן עליה דר''א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זה הוא פריו דתנן ר''ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דר''א ופסק רבינו כהני תרי תירוצי דמשמע דתרווייהו קושטא נינהו אבל איתא התם בתר הכי א''ל ההוא סבא הכי א''ר יוחנן מאן חכמים ר''א דאמר קטפו זהו פריו אי ר''א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו אילן העושה פרי נמי קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי ליה לא שנא והשתא יש לתמוה למה פסק דלא כרבי יוחנן ואפשר לומר שטעמו משום דלא אשכחן מאן דאמר הכי משמיה דרבי יוחנן אלא ההוא סבא לא סמכינן עליה דאם איתא בבי מדרשא הוו ידעי לה. ועוד דטעמא דחיקא הוא לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ואפשר דאם איתא דאמרה רבי יוחנן דרך משא ומתן אמרה ולא לקושטא דמילתא:

כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִילַן מַאֲכָל. אֲבָל בְּאִילַן סְרָק אַף הַיּוֹצֵא מִן הֶעָלִין וּמִן הָעִקָּרִים כִּפְרִי שֶׁלָּהֶן וְיֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית:

כא הַכּוֹבֵשׁ וֶרֶד שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל שִׁשִּׁית יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד וְהַשֶּׁמֶן מֻתָּר. כְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַיָּב לְבַעֵר הַשֶּׁמֶן שֶׁהֲרֵי הַוֶּרֶד יָבֵשׁ הוּא וּכְבָר נִתְחַיֵּב בְּבִעוּר:

 כסף משנה  הכובש ורד שביעית וכו'. משנה ספ''ז דשביעית (משנה ז') ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי (הלכה ב') הכא את אמר וילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון א''ר זעירא יכיל אנא פתר [בתרי פתרי] ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית בשמן של שמינית וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקיטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע''פ דמוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי. וז''ל רבינו בפירוש המשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב וישן בחדש הוא לתת ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזהו יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה יבער השמן עכ''ל פירוש כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן:

כב חָרוּבִין שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁכְּבָשָׁן בְּיֵין שִׁשִּׁית אוֹ בְּיֵין מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַיָּב לְבַעֵר הַיַּיִן. שֶׁהֲרֵי טַעַם פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בּוֹ. זֶה הַכְּלָל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת אֲחֵרוֹת מִין בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טָעַם:

 כסף משנה  חרובין של שביעית שכבשן וכו'. ג''ז שם במשנה סופה דמתניתין דבסמוך חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור ופירש רבינו שם החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין עכ''ל פירוש שהחרובין קולטין טעם היין מיד ולא דמו לוורד בשמן: זה הכלל פירות שביעית שנתערבו וכו'. שם במשנה:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שמיני

א כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לַעֲבֹד הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית כָּךְ אָסוּר לְחַזֵּק יְדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. אוֹ לִמְכֹּר לָהֶן כְּלֵי עֲבוֹדָה. לְפִי שֶׁאָסוּר לְחַזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה:

ב וְאֵלּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָן בַּשְּׁבִיעִית לְמִי שֶׁחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. מַחְרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ הָעל וְהַמַּזְּרֶה וְהַדֶּקֶר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לִמְלָאכָה שֶׁאֲסוּרָה בַּשְּׁבִיעִית אָסוּר לְמָכְרוֹ לְחָשׁוּד. וְלִמְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת מֻתָּר לְמָכְרוֹ לְחָשׁוּד:

ג כֵּיצַד. מוֹכֵר הוּא לוֹ הַמַּגָּל וְהָעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. שֶׁאִם יִקְצֹר בּוֹ מְעַט וְיָבִיא עַל הָעֲגָלָה מְעַט הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם יִקְצֹר כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין אוֹ יָבִיא כָּל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ אָסוּר:

 כסף משנה  (א-ג) כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית וכו'. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם וכו' עד וכל כליה. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ו'):

ד וּמֻתָּר לִמְכֹּר סְתָם לְמִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לִמְלָאכָה הָאֲסוּרָה בַּשְּׁבִיעִית. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁקָּנָה בַּשְּׁבִיעִית לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה לְאַחַר שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  ומ''ש ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד וכו'. ירושלמי שם (הלכה ג'):

ה הַיּוֹצֵר מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לְעַכּוּ''ם יֶתֶר מִזֶּה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִמְכֹּר לְיִשְׂרָאֵל. וּמוֹכֵר כַּדִּים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יְבִיאֵם לָאָרֶץ:

 כסף משנה  היוצר מוכר חמשה כדי שמן וכו' עד שמא יביא לארץ. משנה שם (משנה ז'):

ו וּמוֹכֵר לְחָשׁוּד פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְשָׁחֳטָהּ. וּמוֹכֵר לוֹ שָׂדֵהוּ שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיּוֹבִירָהּ. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ שְׂדֵה הָאִילָן אֶלָּא אִם כֵּן פָּסַק עִמּוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּאִילָן. וּמַשְׁאִילוֹ סְאָה לִמְדֹּד בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְדֹּד בָּהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן בְּפֵרוּשׁ אֲסוּרִים:

 כסף משנה  ומוכר לחשוד פרה וכו'. משנה א' שם וכבית הלל ואיתא פירקא קמא דעבודה זרה (דף ט"ו): ומוכר לו שדהו וכו' אבל לא ימכור לו שדה האילן וכו'. תוספתא סוף פרק ג' דשביעית: ומשאילו סאה וכו'. עד וכולן בפירוש אסורין. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ח'):

ז וְכֵן מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָּבֹר וְלֹא תִּטְחֹן עִמָּהּ:

 כסף משנה  וכן משאלת וכו' מחזיקין ידי עכו''ם וכו'. משנה ט' שם ובס''פ הניזקין (דף ס"א):

ח מַחֲזִיקִין יְדֵי עַכּוּ''ם בַּשְּׁבִיעִית בִּדְבָרִים בִּלְבַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ חוֹרֵשׁ אוֹ זוֹרֵעַ אוֹמֵר לוֹ תִּתְחַזֵּק אוֹ תַּצְלִיחַ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הָאָרֶץ. אֲבָל לֹא יְסַעֲדֶּנוּ בַּיָּד. וּמֻתָּר לִרְדּוֹת עִמָּהֶן הַכַּוֶּרֶת וְחוֹכְרִין מֵהֶן נִירִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי חִיּוּב כְּדֵי לִקְנֹס אוֹתָן:

 כסף משנה  ומותר לרדות עמהם הכוורת. ירושלמי פרק רביעי (הלכה ג') הורי רבי אמי לרדות עמו כלומר ולאפוקי מר''א דחשיב כוורת כקרקע בסוף שביעית (משנה ז') ובסוף עוקצין ובתוספתא דבסוף עוקצין: וחוכרים מהם נירין וכו'. משנה פרק רביעי דשביעית (משנה ג'):

ט מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּסוּרְיָא בְּתָלוּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְחֻבָּר. כֵּיצַד. דָּשִׁין וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין. אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בּוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

 כסף משנה  מותר לעשות בסוריא בתלוש וכו'. משנה פרק ששי דשביעית (משנה ב'):

י כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לְשָׁמְרָן כָּךְ אָסוּר לִקַּח מֵעַם הָאָרֶץ. לְפִי שֶׁאֵין מוֹסְרִין דְּמֵי שְׁבִיעִית לְעַם הָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא. שֶׁמָּא לֹא יֹאכַל אוֹתָן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:

 כסף משנה  כשם שאסור לעשות סחורה וכו' עד משום כדי חייו של מוכר. בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט):

יא הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵעַם הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג מַתָּנָה. וְאִם לֹא נָתַן לוֹ מַבְלִיעַ לוֹ דְּמֵי אֶתְרוֹג בִּדְמֵי לוּלָב:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת שֶׁכְּמוֹתָן בְּשָׁמוּר כְּגוֹן תְּאֵנִים וְרִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר כְּגוֹן הַפֵּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין וְהַשּׁוֹטִים וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת וְהַכֻּסְבַּר שֶׁל הָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ מְעַט כִּדְמֵי שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בִּלְבַד מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל מוֹכֵר:

 כסף משנה  בד''א בזמן שהיה מוכר וכו' אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר וכו'. משנה פ''ט דשביעית (משנה א'):

יג וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת כְּגוֹן שׁוּם בַּעַל בְּכִי וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּה וּגְרִיסִין הַקִּלְקִיּוֹת וַעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת וְכֵן זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלוֹת כְּגוֹן זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ נִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית:

 כסף משנה  וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'):

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ סְתָם. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו וְלִמְכֹּר מֵהֶן אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו זִקַּת שְׁבִיעִית כְּלָל. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן אֲפִלּוּ סָרוּק. אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְשָׁזוּר:

טו הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. וְהֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וְזֶה מִן הַתּוֹרָה. מַעֲשֵׂר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבִיעִית. וּשְׁבִיעִית אֵין לָהּ פִּדְיוֹן מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַעֲשֵׂר:

טז הֶחָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת אֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל הַמַּעֲשֵׂר וְלֹא עַל הַשְּׁבִיעִית. שֶׁהָאֹכֶל הַטָּמֵא הַזֶּה שֶׁמְּכָרוֹ בְּחֶזְקַת טָהוֹר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֲחֵרִים אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהֶחָשׁוּד לְדִבְרֵי סוֹפְרִים אֵינוֹ חָשׁוּד לְדִבְרֵי תּוֹרָה:

 כסף משנה  (יד-טז) בד''א בעם הארץ סתם וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ"ט:) וכרבי שמעון ואע''ג דמתניתין לגבי חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין היא ילפינן מינה לחשוד על השביעית: ואין לוקחין ממנו פשתן וכו' עד ולא על השביעית. משנה שם ולשון המשנה אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים ופירש רבינו שם בגדים אלו שבכאן ר''ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי מן הטווי עכ''ל והוא פירוש לדברי הגמרא שם. וז''ש שזור במקום בגדים השנוי שם במשנה, ובירושלמי (פ"ה ה"ג) סוף מעשרות ופשתן לאו קיסמין הוא א''ר חיננא מפני זרעה וז''ש רבינו שיש עליו זיקת שביעית:

יז כָּל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל אֲחֵרִים חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא לַאֲחֵרִים. * לְפִיכָךְ הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר דָּנוֹ וּמְעִידוֹ:

 ההראב"ד   לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו. א''א כבר כתבתי למעלה בפי''ב מה' מעשר שאין לסמוך על זה:

 כסף משנה  כל החשוד על הדבר וכו': כתב הראב''ד כבר כתבתי בפי''ב מהל' מעשר שאין לסמוך על זה עכ''ל וכבר כתבתי שם טעם רבינו:

יח הַכֹּהֲנִים חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבִיעִית לְפִי שֶׁהֵם אוֹמְרִים הוֹאִיל וְהַתְּרוּמוֹת מֻתָּרוֹת לָנוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין עַל הַזָּרִים בְּמִיתָה קַל וָחֹמֶר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. לְפִיכָךְ סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית תַּעֲלֶה. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה יֵרָקְבוּ הַכּל וְלֹא יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים כְּכָל מְדֻמָּע לְפִי שֶׁהֵם חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבִיעִית:

 כסף משנה  הכהנים חשודים על השביעית לפי שהם אומרים וכו' לפיכך סאה תרומה וכו'. בפרק זה בורר (דף כ"ו):

יט הַצַּבְעָנִין וְהַפַּטָּמִין לוֹקְחִין מֻרְסָן מִכָּל מָקוֹם. וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִסְּפִיחֵי שְׁבִיעִית הוּא:

 כסף משנה  הצבענין והפטמין וכו'. תוספתא פ''ה דשביעית ובירושלמי פרק ט':

כ גַּבָּאֵי קֻפָּה בַּשְּׁבִיעִית לֹא יִהְיוּ מְדַקְדְּקִין בַּחֲצֵרוֹת שֶׁל אוֹכְלִין שְׁבִיעִית. וְאִם נָתְנוּ לָהֶן פַּת מֻתֶּרֶת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מִסְּפִיחֵי שְׁבִיעִית הוּא. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת נוֹתְנִין אֶלָּא אוֹ מְעוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בֵּיצִים הַנִּלְקָחוֹת בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וּמֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעֲנִיִּים פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וּמַחְזִירִין לָהֶן פֵּרוֹת בְּשָׁנָה שְׁמִינִית:

 כסף משנה  גבאי קופה בשביעית לא יהיו וכו'. תוספתא פ''ג דדמאי: ומותר ללוות מן העניים וכו'. פרק בתרא דע''ז:

הלכות שמיטה ויובל - פרק תשיעי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט הַמַּלְוֶה בַּשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ב) 'שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ'. וְהַתּוֹבֵעַ חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ב) 'לֹא יִגּשֹׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו':

 כסף משנה  מצות עשה להשמיט המלוה וכו':

ב אֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע. שֶׁהֲרֵי יָשׁוּב הַקַּרְקַע לִבְעָלָיו בְּלֹא כֶּסֶף. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם שְׁמִטַּת קַרְקַע אֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בִּשְׁבִיעִית אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ:

ג וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתְּהֵא שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכֵּחַ תּוֹרַת שְׁמִטַּת הַכְּסָפִים מִיִּשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  (ב-ג) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'. בפרק השולח גיטין (דף ל"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה:

ד אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-א) 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה' שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (דברים לא-י) 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת'. מָה שָׁם אַחַר שֶׁבַע אַף הַשְׁמָטַת כְּסָפִים אַחַר שֶׁבַע. לְפִיכָךְ הִלְוָה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה. וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵילֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אָבַד הַחוֹב:

 כסף משנה  אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. בספרי ובערכין פרק המקדיש (דף כ"ח:):

ה * שָׁחַט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ עַל דַּעַת שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וְנִתְעַבֵּר אֱלוּל וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַיּוֹם סוֹף שְׁבִיעִית אָבְדוּ הַדָּמִים. שֶׁהֲרֵי עָבְרָה שְׁבִיעִית עַל הַחוֹב:

 ההראב"ד   שחט את הפרה וחילקה וכו'. א''א אשתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי דהאי מתני' ר''י היא דאמר הקפת החנות הראשונה ראשונה משמט אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת והא דפרה הקפת החנות היא:

 כסף משנה  שחט את הפרה וכו'. משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'): וכתב הראב''ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא''כ כרבי עקיבא אתיא:

ו שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה וַאֲפִלּוּ מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. וְאִם סִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ב) 'לֹא יִגּשֹׁ' מִכָּל מָקוֹם לֹא לְשַׁלֵּם וְלֹא לְהִשָּׁבַע:

 כסף משנה  שביעית משמטת את המלוה וכו'. בפ''י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (דף ל"ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור''י ור''ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע''פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר''י ור''ל ש''ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע''ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר''י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב''ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר''י פסק דמשמט. וכתב הר''ן בשם הרמב''ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס"ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ''ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב''ם פסקה בפ''ט מה''ש ומשמע לי דס''ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ''ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ''ה הרמב''ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ''ל: והשביעית משמטת את השבועה. משנה בסוף פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו:

ז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִדְּבָרִים שֶׁאִם יוֹדֶה בָּהֶן שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָן. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין וְהַשֻּׁתָּפִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשָּׁבוּעוֹת שֶׁאִם יוֹדֶה יְשַׁלֵּם הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע אַחַר הַשְּׁמִטָּה:

 ההראב"ד   בד''א בשבועת הדיינין. א''א כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי במסכת שביעית האונס והמפתה והמוציא שם רע וכו' אמר רב יהודה בשם רב דר''מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכל מעשה ב''ד [אינו משמט] (אלו גזרי דינין פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת):

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'. כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש''י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב''ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא''כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ''ל דה''ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח''כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה''ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א''נ י''ל דליכא מאן דפליג אר''מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו:

ח * הִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ וְכָפַר בּוֹ. וְהִגִּיעַ הַשְּׁמִטָּה וְהוּא בִּכְפִירָתוֹ. וְהוֹדָה אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁבִיעִית. אוֹ שֶׁבָּאוּ עָלָיו עֵדִים אַחַר הַשְּׁבִיעִית אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת:

 ההראב"ד   הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'. א''א הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עמד בכפירתו אינו משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו ב''ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה ב''ד הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית כפרנית ובא לב''ד וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט דהיינו מעשה בית דין אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו משמט שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה''ז עומד בכפירתו דוק ותשכח כללו של דבר לא נמסר הגמרא אלא או לבעלי הקבלה או לבעלי הסברא הנכונה:

 כסף משנה  הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב הראב''ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי''ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר''ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד''א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ''ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ''ל: וכתב הרא''ש בתשובה סוף כלל פ''ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב''ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי''ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ''ל. וכן נראה מלשון רבינו:

ט הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּא לִידֵי (דברים טו-ב) 'לֹא יִגּשֹׁ' הֲרֵי הוּא עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִנְגּשֹׁ. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִתְבָּעֶנּוּ שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת:

 כסף משנה  המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'. מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא''ש והרמב''ן וספר התרומות: התנה עמו שלא יתבענו וכו'. ירושלמי פ''י דשביעית. וכתב הר''י קורקוס ז''ל נ''ל טעם הדבר שאע''פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן:

י הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֶנּוּ שְׁבִיעִית הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דִּין הַשְּׁבִיעִית. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּט הוּא חוֹב זֶה וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית תְּנָאוֹ קַיָּם. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. וְנִמְצָא זֶה חִיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא חִיְּבַתּוּ תּוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב:

 כסף משנה  המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע''מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש''י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא''ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל:

יא הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוֶה נִשְׁמֶטֶת. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ נִשְׁמָט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוֶה נִשְׁמָט:

יב קְנָסוֹת שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע אֵינָם נִשְׁמָטִין. וְאִם זְקָפָן בְּמִלְוֶה נִשְׁמָטִים. וּמֵאֵימָתַי נִזְקָפִין בְּמִלְוֶה מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:

 כסף משנה  (יא-יב) הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'. הכל משנה פ''י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ''ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ''ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x: ומ''ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'. בפ''ב דגיטין (דף י"ח):

יג הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם פְּגַמְתָּהּ אוֹ זְקַפְתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוֶה נִשְׁמֶטֶת:

 כסף משנה  המגרש את אשתו וכו'. בפ''ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני:

יד הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה יֶתֶר מַשְׁמִיט הַיֶּתֶר:

 כסף משנה  המלוה על המשכון. משנה פ''י דשביעית (משנה ב'). ומ''ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'. כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב''ג דס''פ שבועת הדיינים דאמר אע''פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ''ל. וכ''כ הרא''ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ''ל שטעמו משום דההיא דס''פ שבועת הדיינים (דף מ"ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע''פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב''ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא''ש דנקטי בפשיטות דלרשב''ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע''ג דדרך דחייה איתמר מ''מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב''ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב''ג ורבינו פסק ברפ''י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב''ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע''כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ"י ה"א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה''ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר''ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ''ל:

טו הַמּוֹסֵר שִׁטְרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְאָמַר לָהֶם אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי זֶה אֵינוֹ נִשְׁמָט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ג) 'וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ' וְזֶה בֵּית דִּין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁחָתְכוּ אֶת הַדִּין וְכָתְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב לִתֵּן לָזֶה כָּךְ וְכָךְ אֵינוֹ נִשְׁמָט. שֶׁזֶּה כְּגָבוּי הוּא וּכְאִלּוּ בָּא לְיָדוֹ וְאֵינוֹ כְּמִלְוֶה:

 כסף משנה  המוסר שטרותיו לבית דין וכו'. שם במשנה: וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'. גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים:

טז כְּשֶׁרָאָה הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר' וְגוֹ' הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב עַד שֶׁיַּלְווּ זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַפְּרוֹזְבּוּל מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. * אֲבָל שְׁמִטָּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין הַפְּרוֹזְבּוֹל מוֹעִיל בָּהּ:

 ההראב"ד   אבל שמטה של תורה וכו'. א''א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר והלכך נוהג בכל זמן:

 כסף משנה  כשראה הלל הזקן וכו'. משנה שם (מ"ג): כתב הראב''ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א''א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (דף ל"ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב''ד מפרש כרש''י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב''ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע''י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי:

יז אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא חֲכָמִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַפְקִיעַ מָמוֹן בְּנֵי אָדָם. אֲבָל שְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין אֵין כּוֹתְבִין:

 כסף משנה  אין כותבין פרוזבול וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל"ז): וכתב הר''ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר''ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ''ל וכ''כ הרא''ש בתשובה וכ''כ הריב''ש בשם הרשב''א וכתב שכן נראה מדברי הרי''ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ''ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה:

יח זֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסְרַנִי לָכֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִין אוֹ הָעֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה:

 כסף משנה  זהו גופו של פרוזבול וכו'. משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'):

יט אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין קַרְקַע לַלּוֹוֶה מוֹכֵר לוֹ הַמַּלְוֶה כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲפִלּוּ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירָה כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל:

 כסף משנה  אין כותבין פרוזבול וכו'. גם זה משנה ו' שם. ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו' בפרק השולח: היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר:

כ כּוֹתְבִין לְאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְלִיתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפַּטְרוֹפּוּס. אֵין לוֹ קַרְקַע וְלָעָרֵב יֵשׁ לוֹ קַרְקַע כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. הָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע הוֹאִיל וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ כּוֹתֵב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל:

כא אֶחָד שֶׁלָּוָה מֵחֲמִשָּׁה צְרִיכִים פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד דַּיּוֹ פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּן:

 כסף משנה  (כ-כא) כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'. גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'. ברייתא פרק השולח (דף ל"ז). ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן. גם זה משנה בפ''י דשביעית (משנה ה'):

כב כָּתַב הַפְּרוֹזְבּוּל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִלְוָה אֵינוֹ מוֹעִיל. אֶלָּא מַשְׁמִיט עַד שֶׁיִּכְתֹּב הַפְּרוֹזְבּוּל אַחַר שֶׁהִלְוָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל מִלְוֶה הַקּוֹדֶמֶת לִפְרוֹזְבּוּל אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוּל זֶה. וְאִם הַפְּרוֹזְבּוּל קוֹדֵם לַמִּלְוֶה נִשְׁמֶטֶת בִּפְרוֹזְבּוּל זֶה:

כג לְפִיכָךְ פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר פָּסוּל. כֵּיצַד. כְּתָבוֹ בְּנִיסָן וְהִקְדִּים זְמַנּוֹ מֵאֲדָר כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוּרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט אֶלָּא עַד אֲדָר. אֲבָל אִם אִחֵר זְמַנּוֹ וּכְתָבוֹ מֵאִיָּר פָּסוּל שֶׁהֲרֵי מְיַפֶּה כֹּחוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁמִיט עַד אִיָּר שֶׁלֹּא כַּדִּין. שֶׁאֵין דִּינוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט אֶלָּא עַד נִיסָן בִּשְׁעַת מְסִירַת הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין:

 כסף משנה  (כב-כג) כתב הפרוזבול תחלה וכו'. בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט''ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין: ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'. במשנה שם:

כד הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב אַחַר שְׁבִיעִית וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹזְבּוּל אָבַד חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר הָיָה לִי וְאָבַד נֶאֱמָן. שֶׁמִּזְּמַן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִּפְרוֹזְבּוּל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כְּשֶׁיָּבִיא בַּעַל חוֹב אֶת שְׁטָרוֹ אוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לִתְבֹּעַ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה אוֹמְרִים לַנִּתְבָּע שַׁלֵּם לוֹ. וְאִם טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר אַיֵּה פְּרוֹזְבּוּל שֶׁלּוֹ. אוֹמְרִים לַתּוֹבֵעַ הָיָה לְךָ פְּרוֹזְבּוּל וְאָבַד אִם אָמַר הֵן נֶאֱמָן. וְאִם הוֹדָה שֶׁלֹּא כָּתַב פְּרוֹזְבּוּל אָבַד חוֹבוֹ. וְהַיְתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל:

 כסף משנה  המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'. מימרא פרק השולח (דף ל"ז): ומ''ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'. משנה ס''פ הכותב (כתובות פ"ט) ב''ח שהוציא ש''ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב''ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב''ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו''ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע''פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור''ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת''ל שהוא חולק הא קי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו: והיתומים אינם צריכים פרוזבול. מימרא בפרק השולח (דף ל"ז):

כה הוֹצִיא פְּרוֹזְבּוּל וְטָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר מִלְוֶה זוֹ שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אַחַר פְּרוֹזְבּוּל זֶה הָיְתָה וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר קֹדֶם פְּרוֹזְבּוּל הָיְתָה הַתּוֹבֵעַ נֶאֱמָן. שֶׁאִלּוּ אָמַר הָיָה לִי וְאָבַד נֶאֱמָן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין זְמַן הַפְּרוֹזְבּוּל שֶׁאָבַד:

כו טָעַן הַנִּתְבָּע וְאָמַר מִלְוֶה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי. וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא הַקָּפַת חֲנוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת שֶׁהֲרֵי לֹא זָקַפְתִּי מִלְוֶה הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי אִם יִרְצֶה יֹאמַר מִלְוֶה הָיְתָה וּפְרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד. שֶׁכֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים פְּרוֹזְבּוּל חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ דָּבָר מֻתָּר וְאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר:

 כסף משנה  (כה-כו) הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור. נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד:

כז תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וּמָסַר דְּבָרָיו לְתַלְמִידִים וְאָמַר מוֹסְרַנִי לָכֶם שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב פְּרוֹזְבּוּל. מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִים שֶׁהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם * וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הִיא נִדְחֵית:

 ההראב"ד   ובדברים בלבד היא נדחית. א''א דבריו סותרין זה את זה:

 כסף משנה  תלמידי חכמים שהלוו זה את זה. בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב''ד דבריו סותרים זה את זה עכ''ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי''ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב''ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב''ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב''ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב''ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי:

כח כָּל הַמַּחֲזִיר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְצָרִיךְ הַמַּלְוֶה לוֹמַר לַמַּחֲזִיר מַשְׁמִיט אֲנִי וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ב) 'לֹא יִגּשֹׁ' וַהֲרֵי לֹא נָגַשׂ. וְאַל יֹאמַר לוֹ בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶלָּא יֹאמַר לוֹ שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ:

כט הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן. מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה נְתַתִּים לְךָ. וְאִם לֹא אָמַר לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶלָּא יִטּל מְעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ:

 כסף משנה  (כח-כט) כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע''פ כן וכו'. משנה פרק י' דשביעית (מ"ח וט'): ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'. בפרק השולח (דף ל"ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ''כ שלא כפירוש רש''י אלא קרוב לפירוש הערוך:

ל מִי שֶׁנִּמְנָע מִלְּהַלְווֹת אֶת חֲבֵרוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה שֶׁמָּא יִתְאַחֵר הַחוֹב שֶׁלּוֹ וְיִשָּׁמֵט עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ וְגוֹ'. וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא שֶׁהֲרֵי הִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן' וְגוֹ'. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר אוֹ פֶּן אוֹ אַל הֲרֵי זֶה מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מַחֲשָׁבָה רָעָה זוֹ וּקְרָאַתּוּ (דברים טו-ט) 'בְּלִיַּעַל'. וַהֲרֵי הוֹסִיף הַכָּתוּב לְהַזְהִיר וּלְצַוּוֹת שֶׁלֹּא יִמָּנַע אֶלָּא יִתֵּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-י) 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ' וְגוֹ'. וְהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-י) 'כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ' וְגוֹ':

 כסף משנה  מי שנמנע מלהלוות וכו'. מבואר בתורה ובפ''י דשביעית (מ"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'. ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'. בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ו):

הלכות שמיטה ויובל - פרק עשירי

א מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שֶׁבַע שָׁנִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ח) 'וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים' וְגוֹ' (ויקרא כה-י) 'וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים'. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ מְסוּרִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד:

ב ומֵאֵימָתַי הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. מֵאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ג) 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ' [עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת אַרְצוֹ. וְשֶׁבַע שָׁנִים עָשׂוּ] בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ וְשֶׁבַע שָׁנִים בְּחִלּוּק. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַלְפַּיִם לַיְצִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה מֵאַחַר מוֹלַד אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁנִיָּה לַיְצִירָה הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. וְעָשׂוּ שְׁנַת עֶשֶׂר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לַיְצִירָה שֶׁהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁהִיא שְׁנַת אַרְבַּע וְשִׁשִּׁים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:

ג * שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלִים מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. וְשָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה וּשְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל הָיְתָה. שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד בַּיִת רִאשׁוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּטַל מִנְיָן זֶה. מִשֶּׁבָּטְלָה נִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲרֵבָה שִׁבְעִים שָׁנָה וְנִבְנָה בַּיִת שֵׁנִי. וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַד. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מִבִּנְיָנוֹ עָלָה עֶזְרָא וְהִיא הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה. וּמִשָּׁנָה זוֹ הִתְחִילוּ לִמְנוֹת מִנְיָן אַחֵר. וְעָשׂוּ שְׁנַת י''ג לְבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם יוֹבֵל בְּבַיִת שֵׁנִי מוֹנִין הָיוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמִטּוֹת:

 ההראב"ד   שבעה עשר יובלין מנו ישראל. א''א זהו לדעת ר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה זהו לדעת רבנן דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל:

 כסף משנה  (א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י''ד שנה וכו'. בפ''ב דערכין (דף י"ב:). ומ''ש שנאמר שש שנים תזרע שדך כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: ומ''ש י''ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל''ו ביובל היתה. בפרק בתרא דערכין: כתב הראב''ד י''ז יובלים מנו ישראל א''א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י''ז יובלות מנו דהוי אליבא דר''י וכתב ששנת ל''ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר''י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת''כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ''ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י''ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י''ז שנה של י''ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר''ע אתיא ולאו דוקא י''ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי''ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י''ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט''ז אבל מנין י''ז הם אע''ג דבצרי להו י''ד שנה מ''מ כיון שמן הי''ז מנו ל''ו שנה שפיר שייך למיתני י''ז יובלות מנו דמנין י''ז מנו וכן נראה מלשון רש''י דברייתא כר''ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי''ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י''ז יובלות מנו עכ''ל. ומ''ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק''ג וכו' כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ''ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע''ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי''ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק''ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. ומ''ש מר''ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ''ה לאלול למולד בהר''ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר''ה ומולדו וי''ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר''ה של מולד וי''ד ולא מר''ה של מולד בהר''ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. ומ''ש רבינו שת''י שנים עמד בית ראשון כלומר מאחר שכתוב שבת''פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת''י שנים סך תת''צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת''נ שהם שיעור י''ז יובלות הוצא מהם י''ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל''ו נמצא שחרב הבית בשנת ל''ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו''ש שהרי שנת ל''ה ביובל היתה שמטה: כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות. בפרק ב' דערכין (דף י"ב י"ג) וכרב אשי. ומ''ש אע''פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. בפרק בתרא דערכין (דף ל"ב ל"ג) ופי' רש''י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן:

ד נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִתִּשְׁרֵי שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן כִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי מִתִּשְׁרֵי הוּא הַמִּנְיָן לִשְׁמִטִּים וּלְיוֹבְלוֹת אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּשְׁנַת ט''ו מִן הַיּוֹבֵל הַתְּשִׁיעִי הָיְתָה. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת אֶלֶף וּמֵאָה וְשֶׁבַע לַחֻרְבָּן שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה וְאֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְמִנְיַן שְׁטָרוֹת שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּתְשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים לַיְצִירָה הִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה וְהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִן הַיּוֹבֵל:

 כסף משנה  נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה. כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י''ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט''ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י''ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת''כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי''ד הוצא המאות ליובלות נשארו י''ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט''ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש''י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. ומ''ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק''ז לחרבן וכו' כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק''ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי:

ה אֲבָל כָּל הַגְּאוֹנִים אָמְרוּ שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם אִישׁ מִפִּי אִישׁ שֶׁלֹּא מָנוּ בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁבֵּין חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי אֶלָּא שְׁמִטּוֹת בִּלְבַד בְּלֹא יוֹבֵל. וְכֵן מִשֶּׁחָרַב בָּאַחֲרוֹנָה לֹא מָנוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אֶלָּא שֶׁבַע שֶׁבַע בִּלְבַד מִתְּחִלַּת שְׁנַת הַחֻרְבָּן. וְכֵן עוֹלֶה בַּגְּמָרָא עֲבוֹדָה זָרָה חֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁהוּא קַבָּלָה:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל. לשון זה קשה בעיני דמאי נ''מ בין זה למ''ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע''פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע''פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ''ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע''פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות''כ שעמד בית שני ואלף ק''ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ''ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ''ו הם כ''ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע''פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז''ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז''ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז''ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו''ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ''ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע''ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש''מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ''ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ''ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ''ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ''ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע''ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ''ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש''ה אע''פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע''ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע''פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ''ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר''ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע''פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע''ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע''פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע''ז וכו' כלומר מדאמרינן בפ''ק דע''ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: כתב הראב''ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א''א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע''פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב''ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו:

ו * וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה יְדוּעָה הִיא וּמְפֻרְסֶמֶת אֵצֶל הַגְּאוֹנִים וְאַנְשֵׁי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֻלָּן לֹא מָנוּ אֶלָּא לִשְׁנֵי חֻרְבָּן מַשְׁלִיכִין אוֹתָן שֶׁבַע שֶׁבַע. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה תְּהִי שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּמֵאָה וְאֶלֶף לַחֻרְבָּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְעַל זֶה אָנוּ סוֹמְכִין. וּכְפִי הַחֶשְׁבּוֹן זֶה אָנוּ מוֹרִין לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַמַּעֲשֶׂה עַמּוּדִים גְּדוֹלִים בְּהוֹרָאָה וּבָהֶן רָאוּי לְהִתָּלוֹת:

 ההראב"ד   ושנת השמטה ידועה היא וכו' עד וכן בכל כו'. א''א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא שבע אולי ג''כ קודם החרבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע''ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון מ''מ אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליובל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול מ''מ חמשים חמשים הם מונין דלא כר' יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא:

 כסף משנה  ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק''ז לחרבן מוצאי שביעית. כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ''ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ''ט הכ''ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל''ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט:

ז שְׁנַת יוֹבֵל אֵינָהּ עוֹלָה מִמִּנְיַן שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ. אֶלָּא שְׁנַת תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שְׁמִטָּה וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים יוֹבֵל. וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וְאַחַת תְּחִלַּת שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁל שָׁבוּעַ וְכֵן בְּכָל יוֹבֵל וְיוֹבֵל:

 כסף משנה  שנת יובל וכו'. בפרק ב' דערכין (דף י"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק''ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא:

ח מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-י) 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ' בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י-יב) 'יוֹבֵל הִיא' בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

 כסף משנה  משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'. בפרק בתרא דערכין (דף ל"ב):

ט וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל [נוֹהֵג] אֵינוֹ נוֹהֵג אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חוּץ מִשְּׁבִיעִית בָּאָרֶץ. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח''ל וכו'. בספ''ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח''ל ומשני סד''א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח''ל לא ת''ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח''ל ואיתיה בפרק קמא דר''ה (דף ט'). ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע''ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב. בערכין ס''פ המקדיש שדהו (דף כ"ט): ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'. לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה''ת כמו שכתבתי ברפ''ט:

י מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. וּמִצְוָה זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה (שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה') וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ט) 'תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר'. וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר. ר''פ בתרא דר''ה (דף ל'). ומ''ש ותוקעין בשופר תשע וכו'. משנה פ''ג דר''ה (דף כ"ו:) שוה היובל לר''ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר''ה (דף ל"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. ומ''ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל. מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם:

יא שׁוֹפָר שֶׁל יוֹבֵל וְשֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. וְאֶחָד רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶחָד הַיּוֹבֵל לַתְּקִיעוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

 כסף משנה  שופר של יובל ושל ר''ה אחד הוא לכל דבר וכו'. משנה פ''ג דר''ה (דף כ"ו:). ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב''ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב''ד. שם (דף ל'):

יב וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְאֵין כָּל יָחִיד וְיָחִיד תּוֹקֵעַ אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין:

יג שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בַּיּוֹבֵל. תְּקִיעָה וְשִׁלּוּחַ עֲבָדִים וְהַחְזָרַת שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וְזוֹ הִיא שְׁמִטַּת קַרְקַע:

 כסף משנה  שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'. בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע''ב וכחכמים:

יד מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶן וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶן. וְלֹא הַשָּׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. אֶלָּא עֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים תָּקְעוּ בֵּית דִּין בַּשּׁוֹפָר נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְחָזְרוּ שָׂדוֹת לְבַעֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש מר''ה ועד יוה''כ לא היו עבדים נפטרים וכו'. שם עלה ח' ע''ב:

טו דִּין הַיּוֹבֵל בִּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ וְדִין הַשְּׁמִטָּה אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. כָּל שֶׁאָסוּר בַּשְּׁבִיעִית מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אָסוּר בִּשְׁנַת יוֹבֵל. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר בַּיּוֹבֵל. וּמְלָאכוֹת שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִית לוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּיּוֹבֵל. וְדִין פֵּרוֹת שְׁנַת יוֹבֵל בַּאֲכִילָה וּבַמְּכִירָה וּבַבִּעוּר כְּדִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְכָל דָּבָר:

טז יְתֵרָה שְׁבִיעִית עַל הַיּוֹבֵל שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים וְלֹא יוֹבֵל. וְיוֹתֵר יוֹבֵל עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיא עֲבָדִים וּמַשְׁמִיט קַרְקַע. וְזֶהוּ דִּין מְכִירַת שָׂדוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כד) 'גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ'. יוֹבֵל מְשַׁמֵּט קַרְקַע בִּתְחִלָּתוֹ וּשְׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  (טו-טז) דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'. בת''כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'. בערכין פרק המקדיש (דף כ"ח):

הלכות שמיטה ויובל - פרק אחד עשר

א אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים אֵינָהּ נמְכֶּרֶת לִצְמִיתוּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כג) 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת'. וְאִם מָכַר לִצְמִיתוּת שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְאֵין מַעֲשֵׂיהֶן מוֹעִילִין אֶלָּא תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל:

 כסף משנה  ארץ ישראל המתחלקת לשבטים וכו'. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים וכו':

ב וְהַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְשִׁשִּׁים שָׁנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה בַּיּוֹבֵל שֶׁאֵין חוֹזֵר בַּיּוֹבֵל אֶלָּא דָּבָר הַנִמְכָּר סְתָם אוֹ הַנִמְכָּר לִצְמִיתוּת:

 כסף משנה  והמוכר שדה לששים שנה וכו'. [בבא מציעא דף ע''ט]:

ג לֹא יִמְכֹּר אָדָם בֵּיתוֹ אוֹ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹזְרִין אַחַר זְמַן אֶלָּא אִם כֵּן הֶעֱנִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כה) 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ'. אֲבָל לִמְכֹּר וּלְהַנִּיחַ הַדָּמִים בְּכִיסוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה אוֹ לִקַּח בָּהֶן כֵּלִים אוֹ עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֵינוֹ רַשַּׁאי אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת בִּלְבַד. וְאִם עָבַר וּמָכַר מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אֵלּוּ מְכוּרִין:

 כסף משנה  לא ימכור אדם את ביתו וכו' אא''כ העני אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו וכו'. ת''כ פרשת בהר סיני. ומה שכתב ואם עבר ומכר מ''מ וכו'. בתוספתא פרק חמישי דערכין:

ד וְדָנִין בְּבַיִת דִּין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וּבְשָׂדֶה דִּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. דִּין מוֹכֵר שְׂדֶה אֲחֻזָּתוֹ לְחַשֵּׁב אֶת הַדָּמִים לְפִי הַשָּׁנִים הַנִּשְׁאָרוֹת לַיּוֹבֵל. וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה לִפְדּוֹת מְחַשֵּׁב עִם הַלּוֹקֵחַ עַל הַשָּׁנִים שֶׁאָכַל. וְגוֹרֵעַ מִדְּמֵי הַמּוֹכֵר וּמַחֲזִיר לוֹ הַשְּׁאָר:

 כסף משנה  דין מוכר שדה אחוזתו וכו'. מפורש בכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו' וכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו:

ה כֵּיצַד. הֲרֵי הַנִּשְׁאָר לַיּוֹבֵל עֶשֶׂר שָׁנִים וּמָכַר לוֹ שָׂדֶה בְּמֵאָה דִּינָר. אֲכָלָהּ הַלּוֹקֵחַ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְרָצָה הַמּוֹכֵר לִגְאל נוֹתֵן לוֹ שִׁבְעִים דִּינָר וּמַחֲזִיר שָׂדֵהוּ. וְכֵן אִם אֲכָלָהּ שֵׁשׁ שָׁנִים נוֹתֵן לוֹ אַרְבָּעִים דִּינָר וּמַחֲזִיר לוֹ שָׂדֵהוּ. לֹא גְאָלָהּ אֶלָּא הִנִּיחָהּ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל תַּחֲזֹר לַבְּעָלִים בְּלֹא דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ':

 כסף משנה  לא גאלה וכו'. מפו' בכתוב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו:

ו מְכָרָהּ לוֹ וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת וּלְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים גְאָלָהּ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ הַחֲזִירֶנָּה לִי מְלֵאָה פֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ. לְפִיכָךְ אִם מְכָרָהּ לוֹ מְלֵאָה פֵּרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְאָלָהּ אַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי הַשָּׁנִים וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב עִמּוֹ אֶלָּא לְפִי שְׁתֵּי שָׁנִים בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יח) 'עַל פִּי הַשָּׁנִים' לֹא עַל פִּי הַתְּבוּאוֹת:

 כסף משנה  מכרה לו והיא מלאה פירות וכו'. משנה וברייתא בפירקא בתרא דערכין:

ז הַקָּנִים וְהַזְּמוֹרוֹת וּפֵרוֹת שִׁקְמָה שֶׁבְּתוֹכָהּ הֲרֵי הֵן שֶׁל לוֹקֵחַ כִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת שֶׁלָּהּ. אֲבָל אִילָן שֶׁנִּכְסַח אוֹ שֶׁיָּבַשׁ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִמָּכֵר וְיִלָּקַח בְּדָמָיו קַרְקַע וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ עַד שֶׁתִּגָּאֵל הַשָּׂדֶה מִיָּדוֹ:

 כסף משנה  הקנים והזמורות וכו'. בתוספתא דערכין פרק חמישי:

ח הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה אֲחֻזָּה וּנְטָעָהּ אִילָנוֹת וְהִשְׁבִּיחָה כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל שָׁמִין שֶׁבַח הָאִילָנוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ. וְנוֹתֵן בַּעַל הַשָּׂדֶה דְּמֵי הַשֶּׁבַח לַלּוֹקֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לג) 'וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת' מִמְכָּר חוֹזֵר וְלֹא הַשֶּׁבַח:

 כסף משנה  הלוקח שדה אחוזה וכו'. במציעא פ' המקבל (דף ק"ט):

ט הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאל לְפָחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ'. וַאֲפִלּוּ רָצָה הַלּוֹקֵחַ אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ'. אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַמְּכִירָה:

 כסף משנה  המוכר את שדהו וכו'. משנה ר''פ בתרא דערכין (דף כט:). ומ''ש ואפילו רצה הלוקח אסור. שם: ומ''ש מעת לעת. ברייתא בפרק השג יד (דף י"ח ע"ב) ויליף לה מקרא:

י וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאכַל הַלּוֹקֵחַ שְׁתֵּי תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ יִגְאַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'שְׁנֵי תְּבוּאוֹת'. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׁנִים שְׁבִיעִית אוֹ שְׁנַת שִׁדָּפוֹן אוֹ יֵרָקוֹן אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן:

 כסף משנה  וצריך שיאכל הלוקח וכו' עד הרי אלו עולין למנין. משנה שם (דף כ"ט ע"ב) וטעמא דהובירה פירש''י משום דאיהו אפסיד אנפשיה וא''כ ה''ה להובירה שתי שנים ורבינו דנקט הניחה בורה שנה ואכלה שנה לאו דוקא:

יא הִנִּיחָהּ הַלּוֹקֵחַ בּוּרָה שָׁנָה וַאֲכָלָהּ שָׁנָה. אוֹ אֲכָלָהּ שָׁנָה וְנָרָהּ שָׁנָה וְלֹא זְרָעָהּ הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לַמִּנְיָן. מְכָרָהּ בִּשְׁנַת יוֹבֵל עַצְמָהּ אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת וְהַדָּמִים חוֹזְרִין לַבְּעָלִים:

 כסף משנה  מכרה בשנת היובל עצמה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל:

יב מְכָרָהּ שָׁנָה אַחַת לִפְנֵי הַיּוֹבֵל הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה אַחַר הַיּוֹבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'שְׁנֵי תְבוּאֹת':

 כסף משנה  מכרה שנה אחת לפני היובל וכו'. ג''ז שם:

יג מָכַר נְקָעִים מְלֵאִים מַיִם אוֹ סְלָעִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לִזְרִיעָה הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-טו) 'בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת'. שָׂדֶה הָרָאוּי לַתְּבוּאָה הִיא שֶׁאֵינָהּ נִגְאֶלֶת אֶלָּא אַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים. וְאִם לֹא גְּאָלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִזְרִיעָה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל:

יד מָכַר אִילָנוֹת אֵין נִגְאָלִין לְפָחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים שֶׁהֲרֵי רְאוּיִים לִתְבוּאוֹת. וְאִם לֹא גְּאָלָן אֵינָן חוֹזְרִין לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה כז-כח) 'וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ' וְלֹא לָאִילָנוֹת:

 כסף משנה  (יג-יד) מכר נקעים מלאים מים או טרשים וכו' עד ולא לאילנות. פ''ב דערכין (דף י"ד ע"ב) אלא שדין נקעים מלאים מים אינו שם ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן אי נמי דמדאשכחן דיהיב גמרא טעמא לטרשין משום דלאו בני זריעה ממילא משמע דה''ה לנקעים מלאים מים שגם הם אינם בני זריעה וגם בכל דוכתא דינם שוה בין לענין מכר בין לענין הקדש:

טו מָכַר שָׂדֵהוּ לְרִאשׁוֹן וְרִאשׁוֹן מָכַר לְשֵׁנִי וְשֵׁנִי לִשְׁלִישִׁי אֲפִלּוּ מֵאָה זֶה אַחַר זֶה בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל תַּחֲזֹר לָאָדוֹן הָרִאשׁוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-כד) 'בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ':

 כסף משנה  מכר שדהו לראשון וכו':

טז מְכָרָהּ לְרִאשׁוֹן בְּמֵאָה דִּינָר וְרִאשׁוֹן לְשֵׁנִי בְּמָאתַיִם וְרָצָה הָאָדוֹן לִגְאל אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כז) 'לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ'. מְכָרָהּ לְרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם וְרִאשׁוֹן לְשֵׁנִי בְּמֵאָה הֲרֵי זֶה מְחַשֵּׁב עִם הָאַחֲרוֹן. וְכֵן אִם מָכַר בְּמֵאָה וְהִשְׁבִּיחָה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ וַהֲרֵי הִיא רְאוּיָה לְהִמָּכֵר בְּמָאתַיִם מְחַשֵּׁב לְפִי מַה שֶּׁמָּכַר. וְאִם מְכָרָהּ בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיפָה וַהֲרֵי הִיא רְאוּיָה לְהִמָּכֵר בְּמֵאָה מְחַשֵּׁב לְפִי מַה שֶּׁהִיא. וּלְעוֹלָם מְיַפִּים כֹּחַ מוֹכֵר שְׂדֵה אֲחֻזָּה וּמְרֵעִין כֹּחַ הַלּוֹקֵחַ:

 כסף משנה  מכרה לראשון במאה דינר וכו'. עד הרי זה מחשב עם האחרון. משנה פירקא בתרא דערכין (דף ל): וכן אם מכר במאה והשביחה וכו' עד ומריעין כח הלוקח. שם:

יז הַמּוֹכֵר שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ וְהָיוּ לוֹ שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת וּמָכַר מֵאוֹתָם הַשָּׂדוֹת כְּדֵי לִגְאל שָׂדֶה שֶׁמָּכַר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כו) 'וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ' עַד שֶׁיִּמְצָא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמָּכַר. וְכֵן אִם לָוָה לִגְאל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כו) 'וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ' לֹא שֶׁיִּלְוֶה:

יח מָצָא מְעַט וְרָצָה לִגְאל חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁמָּכַר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כו) 'כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ'. אוֹ גּוֹאֵל אֶת כֻּלָּהּ אוֹ אֵינוֹ גּוֹאֵל. וְאִם רָצוּ קְרוֹבָיו לִגְאל גּוֹאֲלִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-כה) 'וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו':

 כסף משנה  (יז-יח) המוכר שדה אחוזתו וכו' עד או אינו גואל. משנה שם. ומ''ש ואם רצו קרוביו לגאול וכו'. מקרא מלא דבר הכתוב והוזכר פ''ק דקידושין ובספרי רבינו כתוב או דודו או בן דודו וגו' וט''ס הוא כי פסוק זה במוכר עצמו הוא דכתיב אבל במוכר שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וכן נמצא בספר כתיבת יד:

יט הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ מַתָּנָה הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לוֹ בַּיּוֹבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יג) 'תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ' לְרַבּוֹת אֶת הַמַּתָּנָה:

 כסף משנה  הנותן שדהו מתנה וכו'. משנה בס''פ יש בכור (דף נ"ב ע"ב) וכחכמים:

כ הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ כְּלָקוֹחוֹת הֵן וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה חֶלְקוֹ בַּיּוֹבֵל. לֹא תִּבָּטֵל חֲלוּקָתָן מִכְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. וְכֵן הַבְּכוֹר וְהַמְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו מַחֲזִיר בַּיּוֹבֵל חֵלֶק שֶׁנָּטַל וְנוֹטֵל הַחֵלֶק שֶׁכְּנֶגְדּוֹ:

 כסף משנה  האחים שחלקו וכו'. בס''פ יש בכור. ומ''ש חלקו ביובל וכו': וכן הבכור והמייבם וכו'. משנה פרק יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש''י ומדברי רבינו נראה דה''ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירוש רש''י קשה מהיכא תיסק אדעתין שיהיה מפסיד זה חלק בכורתו:

כא אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה וְאֵינוֹ מַחֲזִיר בַּיּוֹבֵל. וְאִם יָרַשׁ מִמֶּנָּה בֵּית הַקְּבָרוֹת יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה וְיִתְּנוּ לוֹ דָּמֶיהָ וּמְנַכִּין לוֹ דְּמֵי קֶבֶר אִשְׁתּוֹ שֶׁהֲרֵי חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש אבל היורש את אשתו וכו'. לטעמיה אזיל שפסק בפרק [י''ב] מהלכות אישות כמ''ד הכי: ואם ירש ממנה בית הקברות וכו'. משנה ס''פ יש בכור כר''י בן ברוקא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שנים עשר

א הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּתוֹךְ עִיר הַמֵּקֶּפֶת חוֹמָה הֲרֵי זֶה גּוֹאֲלָהּ כָּל י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם שֶׁמָּכַר בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם שֶׁמָּכַר. וּכְשֶׁרוֹצֶה לִפְדּוֹת נוֹתֵן כָּל הַדָּמִים שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ גּוֹרֵעַ לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם:

 כסף משנה  המוכר בית וכו'. משנה בפ''ב דערכין (דף ל"א) המוכר בית בבתי ערי חומה ה''ז גואל מיד וגואל כל י''ב חדש ואמרינן בגמרא די''ב חדש מעת לעת בעינן ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: וכשרוצה לפדות וכו' ואינו גורע ללוקח כלום. כלומר ולא כשדה אחוזה שמגרע מדמי המכר לפי הזמן שהיה בידו כמו שנתבאר בפרק שלפני זה:

ב וְאֵין הַקְּרוֹבִים פּוֹדִין אוֹתָהּ אֶלָּא הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אִם הִשִּׂיגָה יָדוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר מִנְּכָסָיו וְלִפְדּוֹתוֹ. אֲבָל לֹא יַלְוֶה וְיִגְאַל. וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִין:

 כסף משנה  ואין הקרובים פודים אותה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ' כ"א) בעיא דאיפשיטא: ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו: אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין. בפרק בתרא דערכין עלה ל''א וכרבנן:

ג מֵת הַלּוֹקֵחַ יִפְדֶּה מִיַּד בְּנוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַמּוֹכֵר יֵשׁ לִבְנוֹ לִפְדּוֹתָהּ כָּל י''ב חֹדֶשׁ:

 כסף משנה  מת הלוקח יפדה מיד בנו וכו'. משנה פ' בתרא דערכין (כ' כ"א):

ד מָכַר לָרִאשׁוֹן וְרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה מוֹנִין לָרִאשׁוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁלְמָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הֻחְלַט הַבַּיִת בְּיַד הַשֵּׁנִי. שֶׁהַמּוֹכֵר מָכַר לַשֵּׁנִי כָּל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ. הִגִּיעַ י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא גְּאָלָהּ הֲרֵי זוֹ נֶחְלֶטֶת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן אִם נָתַן הַבַּיִת מַתָּנָה וְלֹא גְּאָלוֹ כָּל י''ב חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה נֶחְלָט בְּיַד זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ מַתָּנָה:

 כסף משנה  מכר לראשון וכו'. שם במשנה אין מונין שנה אלא משעה שמכר שנאמר עד מלאת לו שנה ופירש רש''י שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט שנאמר עד מלאת לו שנה משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונים ובגמרא (דף ל"א ע"ב) למי חולט רבי אלעזר אמר ראשון חולט רבי יוחנן אמר שני חולט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רבי אלעזר דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה וכו'. משנה שם. ומה שכתב וכן אם נתן הבית וכו'. שם במשנה:

ה הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת אֵינוֹ נֶחְלָט עַד סוֹפָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ל) 'עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה' לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

 כסף משנה  היתה שנה מעוברת וכו'. גם זה משנה שם:

ו מָכַר שְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי. זֶה שֶׁמָּכַר בְּרֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. וְזֶה שֶׁמָּכַר בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה מִפְּנֵי שֶׁיָּרַד הַלּוֹקֵחַ בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

 כסף משנה  מכר שני בתים וכו'. מימרא שם עלה ל''א ע''ב):

ז הִגִּיעַ יוֹם י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא נִמְצָא הַלּוֹקֵחַ לִפְדּוֹת מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ מְעוֹתָיו בְּבֵית דִּין וְשׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ. וְאֵימָתַי שֶׁיָּבוֹא הַלּוֹקֵחַ יָבוֹא וְיִטּל מְעוֹתָיו:

 כסף משנה  הגיע יום י''ב חדש ולא נמצא הלוקח וכו'. משנה שם תקנת הלל:

ח הַמַּקְדִּישׁ בֵּית עִיר חוֹמָה וּגְאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה לוֹ שָׁנָה מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְאַל מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא גְּאָלוֹ בְּעָלָיו נֶחְלַט בְּיַד הַגּוֹאֵל. שֶׁאֵין הַהֶקְדֵּשׁ חוֹלֵט אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ל) 'לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ לְדוֹרוֹתָיו':

 כסף משנה  המקדיש בית עיר חומה וכו'. ברייתא שם עלה ל''א ע''ב:

ט מָכַר בֵּית עִיר חוֹמָה וְהִגִּיעַ יוֹבֵל בְּתוֹךְ שְׁנַת הַמֶּכֶר אֵינוֹ חוֹזֵר בְּיוֹבֵל. אֶלָּא יִהְיֶה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיִּרְצֶה הַמּוֹכֵר לִגְאל כָּל שְׁנַת הַמֶּכֶר אוֹ תִּמָּלֵא שָׁנָה וְיַחְלֹט:

 כסף משנה  מכר בית עיר חומה והגיע יובל וכו'. שם עלה ל''א:

י הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי חֲצֵרִים אוֹ בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה כָּרָאוּי הֲרֵי זֶה נִגְאָל בְּכֹחַ יָפֶה שֶׁבְּדִין הַשָּׂדֶה וְשֶׁבְּדִין הַבָּתִּים הַמֻּקָּפִין חוֹמָה. כֵּיצַד. אִם רָצָה לִגְאל מִיָּד גּוֹאֵל כְּדִין הַבָּתִּים. הִגִּיעַ י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא גָּאַל הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל כְּדִין הַשָּׂדוֹת. וּבְעֵת שֶׁגּוֹאֵל מְחַשֵּׁב עִם הַמּוֹכֵר וְגוֹרֵעַ לוֹ מַה שֶּׁאָכַל. הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא גָּאַל חוֹזֵר הַבַּיִת בְּלֹא דָּמִים כְּדִין הַשָּׂדוֹת:

 כסף משנה  המוכר בית בבתי החצרים וכו'. משנה שם (דף ל"ג):

יא כָּל שֶׁהוּא לְפָנִים מִן הַחוֹמָה כְּגוֹן הַגִּנּוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא כְּבָתִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ל) 'אֲשֶׁר בָּעִיר'. אֲבָל הַשָּׂדוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הָעִיר נִגְאָלִין כְּדִין הַשָּׂדוֹת שֶׁחוּץ לָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ל) 'וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר'. בַּיִת וְכָל הַדּוֹמֶה לְבַיִת לֹא הַשָּׂדוֹת:

 כסף משנה  כל שהוא לפנים מן החומה וכו'. משנה שם (דף ל"ב) וכתנא קמא:

יב בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ נֶחְלָט כְּבָתֵי עָרֵי חוֹמָה. וִירוּשָׁלַיִם אֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וּבַיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה:

 כסף משנה  בית שאין בו ד' אמות וכו'. פרק קמא דסוכה (דף ג') ופירש''י אינו נחלט אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין: וירושלים אין הבית נחלט בה. בפ' בתרא דערכין (ל"ב) ובפ' מרובה: ובית הבנוי בחומה וכו'. משנה שם וכרבי יהודה לגבי רבי שמעון:

יג עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ אוֹ שֶׁהַיָּם חוֹמָתָהּ אֵינָהּ כְּמֻקֶּפֶת חוֹמָה:

 כסף משנה  עיר שגגותיה חומתה וכו'. משנה שם (דף ל"ב). ומה שכתב או שהים חומתה. ברייתא שם:

יד אֵין הַמָּקוֹם נִקְרָא עָרֵי חוֹמָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת אוֹ יֶתֶר וּבְכָל חָצֵר מֵהֶן שְׁנֵי בָּתִּים אוֹ יֶתֶר וְיַקִּיפוּהָ חוֹמָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִבְנוּ הַחֲצֵרוֹת בְּתוֹכוֹ. אֲבָל מָקוֹם שֶׁיָּשַׁב וְאַחַר כָּךְ הֻקַּף אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים אֵינוֹ (ויקרא כה-כט) 'עִיר חוֹמָה' אֶלָּא בָּתִּים שֶׁבּוֹ כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים:

 כסף משנה  אין המקום נקרא ערי חומה וכו'. משנה שם (דף ל"ג). ומ''ש ויקיפוה חומה תחילה וכו' מימרא דריב''ל פירקא קמא דמגילה (דף ג' ע"ב):

טו * אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חוֹמָה הַמֻּקֶּפֶת בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. כֵּיצַד. עִיר שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים. וְעִיר שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּמֻקֶּפֶת. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן בָּטְלָה קְדֻשַּׁת עָרֵי חוֹמָה שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא בַּבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת מִפְּנֵי שֶׁבִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהִיא בִּיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. מָה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. אַף בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר:

 ההראב"ד   אין סומכין אלא על חומה וכו' עד הרי היא כמוקפת. א''א חדוש גדול אני רואה בכאן דהוא סבר קדושת יהושע לא קידשה לעתיד לבא והדר אמר אע''פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת ר''ל שהקדושה הראשונה לא בטלה עד שבטלה הארץ חידוש גדול הוא זה ואין סומכין עליו שהראשונות בטלו משבטלה הארץ אע''פ שחומתה קיימת ואם נפלה חומתן מיד בטלה קדושתן:

טז * וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית בְּעֵת שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ יַתְחִילוּ לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וִיקַדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְיִתְחַיֵּב כָּל מָקוֹם שֶׁיִּכְבְּשׁוּהוּ בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-ה) 'וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ'. מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ. מָה יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹהֵג [בָּהּ] בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף יְרֻשָּׁתְךָ אַתָּה נוֹהֵג בָּהּ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ:

 ההראב"ד   וכן לעתיד לבא. א''א הא דלא כרבי יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא:

 כסף משנה  (טו-טז) אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ וכו'. שם בעלה הנזכר: וכתב הראב''ד חידוש גדול אני רואה בכאן וכו'. כוונתו לומר שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב שמשגלו בטלה קדושת יהושע אפילו אם היא עדיין מוקפת והיאך כתב שאם היתה מוקפת בימי יהושע אף ע''פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת וצריך לומר דעתה לאו אחר שגלו קאי אלא אקודם שגלו בחרבן ראשון קאי וקרי עתה לגבי שעת כיבוש יהושע וזה מבואר מאד בדברי רבינו: וכיון שגלו בחרבן ראשון וכו' עד סוף הפרק. פרק בתרא דערכין (דף ל"ב) תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עיירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני גולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני גולה מצאו אלו וכו' ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא איבעית אימא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ואיבעית אימא חדא מינייהו ר''א ברבי יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לוא חומה אע''פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מ''ט דמ''ד [קדושה ראשונה קידשה לשעתה] ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל x הקהל השבים מן השבי וכו' אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע וכו' ואומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו ואידך דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו וכו' ופסק רבינו כמאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא משום דמסתבר טעמיה טפי ועוד דאמרינן בפירקא קמא דחולין עלה ז' גבי רבי שהתיר בית שאן מפני שאכל שם רבי מאיר עלה ירק משום דסבר לה כי הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וכו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא כיון דכל הני תנאי ואמוראי סברי הכי אבל יש לתמוה על רבינו שפסק כמ''ד לא קידשה לעתיד לבא ופסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר''א ברבי יוסי דדריש אשר לו חומה וכו' ומשום דדריש הכי מוכח בגמרא דסבר קידשה לעתיד לבא והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי וי''ל דרבינו פסק כר''א ברבי יוסי משום דבפ''ק דמגילה עלה ג' מתיב לריב''ל מדר''א ברבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא איכא למימר אפשר דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והכי קאמר אע''פ שאין לו חומה עכשיו וכו' אקודם שגלו בחרבן ראשון דוקא קאי וכי משני גמרא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ולא בעי לשנויי ההיא ר''א בר''י היא סבר דאיכא לפרושי מילתיה כדאמרינן דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וכיון דסתם גמרא בפ''ק דמגילה מתיב מיניה נקיטינן כוותיה בגוונא דלא ליפלוג אמאי דקי''ל דלא קידשה לעתיד לבא: כתב הראב''ד וכן לעתיד לבא א''א הא דלא כרבי יוסי וכו':

הלכות שמיטה ויובל - פרק שלשה עשר

א שֵׁבֶט לֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ כְּבָר נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לָהֶם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. וְהֶעָרִים הֵם שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט וַעֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר. וּכְשֶׁמּוֹסִיפִין עָרֵי מִקְלָט אֲחֵרוֹת בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ הַכּל לַלְוִיִּם:

ב מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים כְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה לְכָל רוּחַ מִקִּיר הָעִיר וְחוּצָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-ד) 'מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב'. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר לה-ה) 'וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה' וְגוֹ'. אֶלֶף הָרִאשׁוֹנִים מִגְרַשׁ וְאַלְפַּיִם שֶׁמּוֹדְדִין חוּץ לַמִּגְרָשׁ לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים:

 כסף משנה  (א-ב) שבט לוי אע''פ וכו' אלף הראשונים מגרש וכו'. בסוטה פרק חמישי (דף כ"ז) משנה וכר''א בנו של רבי יוסי הגלילי ודלא כר''ע דאמר אלפים תחום שבת משום דקיימא לן בפ''י דתחומין דרבנן וכתב רבינו ברפ''ז מהלכות שבת דתוך י''ב מיל אינו אלא מדבריהם ומפרש רבינו כפשטא דמתני' ששלשת אלפים אמה היו ודלא כפירוש רש''י שלא היו אלא אלפים ואע''ג דברייתא דכיצד מעברין (דף נ"ז:) מסייע ליה דחאה רבינו מקמי xx מתני' כפשטא:

ג וְנוֹתְנִין לְכָל עִיר בֵּית הַקְּבָרוֹת חוּץ לִתְחוּם זֶה. שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם לִתְחוּם עָרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-ג) 'וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכל חַיָּתָם' לְחַיִּים נִתְּנוּ וְלֹא לִקְבוּרָה:

ד אֵין עוֹשִׂין בְּעָרֵי הַלְוִיִּם עִיר מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה וְלֹא שָׂדֶה מִגְרָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לד) 'וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר':

ה ומִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לד) 'לֹא יִמָּכֵר' לֹא יְשׁוּנֶה אֶלָּא הַשָּׂדֶה וְהַמִּגְרָשׁ וְהָעִיר כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן כְּמוֹת שֶׁהוּא לְעוֹלָם. וְכֵן בִּשְׁאָר עָרֵי יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  (ג-ה) ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה וכו'. פרק ב' דמכות (דף י"ב): אין עושין בערי הלוים עיר מגרש וכו'. משנה בסוף ערכין (דף ל"ג ע"ב): ומ''ש מפי השמועה למדו וכו'. שם בגמרא: ומה שכתב וכן בשאר ערי ישראל. משנה וכתנא קמא:

ו לֹא יִסְתֹּר אָדָם אֶת בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ גִּנָּה וְלֹא יִטַּע חֻרְבָּתוֹ גִּנָּה שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  לא יסתור וכו'. תוספתא דערכין סוף פרק חמישי:

ז כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם שֶׁמָּכְרוּ שָׂדֶה מִשְּׂדֵה עָרֵיהֶם אוֹ בַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁלָּהֶן אֵין גּוֹאֲלִין כַּסֵּדֶר הַזֶּה. אֶלָּא מוֹכְרִין הַשָּׂדוֹת וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לַיּוֹבֵל וְגוֹאֲלִין מִיָּד. וְאִם הִקְדִּישׁוּ שָׂדֶה גּוֹאֲלִים מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ לְאַחַר הַיּוֹבֵל. וְגוֹאֲלִים בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לב) 'גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם':

 כסף משנה  כהנים ולוים שמכרו שדה וכו'. משנה בסוף ערכין כהנים ולוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים ופירש רש''י דלאו בשנת היובל עצמה דהא איכא למימר ק''ו ומה מכורה כבר יוצאת וכו' ולכך כתב רבינו ואפילו סמוך ליובל:

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל כִּלְוִיִּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לֵוִי הוֹאִיל וְהֶעָרִים אוֹ הַשָּׂדוֹת שֶׁל לְוִיִּם גּוֹאֵל לְעוֹלָם. שֶׁדִּין זֶה תָּלוּי בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ וְלֹא בַּבְּעָלִים:

 כסף משנה  ישראל שירש את אבי אמו לוי וכו'. ג''ז משנה שם וכחכמים:

ט וְלֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל כְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא כִּלְוִיִּם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר (ויקרא כה-לב) 'גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם' אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם:

י כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-א) 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל'. חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יח-כ) 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' בַּבִּזָּה. * וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:

 ההראב"ד   ובן לוי או כהן שנטל חלק וכו'. א''א אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך:

 כסף משנה  כל שבט לוי מוזהרים וכו'. סיפרי פרשת שופטים: ובן לוי או כהן וכו': כתב הראב''ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות וכו'. טעמו לומר שבמדין לא נטלו חלק בביזה כשאר ישראל אלא והרמות מכס ליי' וגו' ממחציתם תקחו וגו' ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' ונתת אותו ללוים ומדין לא היתה מהארץ שנכרת עליה ברית ומאחר שלא נטלו הלוים בביזתה חלק שוה עם ישראל מוכח מילתא דלא שנא בין ארץ שלא נכרת עליה ברית לארץ שנכרת עליה ברית ומה שנטלו שם לא בתורת ביזה נטלו אלא בתורת תרומה שצוה לתת להם הוראת שעה ומאחר שתמורת חלקם בארץ נתן להם הקדוש ברוך הוא תרומות ומעשרות לפי דעת רבינו שבארץ שלא נכרת עליה ברית יש להם חלק בארץ ובביזה לא יטלו בו תרומות. ואני אומר שאין זו השגה דאימר דאה''נ וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו אתא לגלויי דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא היה לכהנים חלק בביזה וה''ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה: סליק בריך רחמנא

יא יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל:

יב וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-י) 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-יא) 'בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ'. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כ) 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ':

יג וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז-ה) 'ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי':

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁמִטָה וְיוֹבֵל בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן:

---

נִגְמַר סֵפֶר שְׁבִיעי סֵפֶר זְרָעים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא. הִלְכוֹתָיו שֶׁבַע. וּפְרָקָיו חֲמִשָׁה וּשְׁמוֹנִים:

הִלְכוֹת כִּלְאַיִם י' פְּרָקִים: הִלְכוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים י' פְּרָקִים: הִלְכוֹת תְּרוּמוֹת ט''ו פְּרָקִים: הִלְכוֹת מַעֲשֵׂר י''ד פְּרָקִים: הִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי י''א פְּרָקִים: הִלְכוֹת בִּכּוּרִים עִם שְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁבַּגְּבוּלִין י''ב פְּרָקִים: הִלְכוֹת שְׁמִטָּה וְיוֹבֵל י''ג פְּרָקִים: