---

הלכות טומאת מת

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהוּא דִּין טֻמְאַת מֵת: וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות טומאת מת - פרק ראשון

א הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְטֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יא) 'הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יט-יד) 'כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים':

 כסף משנה  המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ''ש רבינו וטומאת משא בפרק כ''ג ונזיר (דף נ"ו ע"ב) במשנה ובפרק תינוקת (דף ס"ט) ושנינו בפ''ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא:

ב טֻמְאַת מַשָּׂא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נְבֵלָה שֶׁהִיא טֻמְאַת עֶרֶב וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-כח) 'וְהַנּשֵֹׁא אֶת נִבְלָתָם' הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּמַה נְּבֵלָה שֶׁמַּגָּעָהּ טֻמְאַת עֶרֶב מַשָּׂאָהּ טֻמְאַת עֶרֶב אַף הַמֵּת שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה מַשָּׂאוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה. אֵין טֻמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא דִּין תּוֹרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשָּׁתַק מִמֶּנָּה הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁתַק מֵאִסּוּר הַבַּת לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בַּת הַבַּת. וְשָׁתַק מֵאִסּוּר אֲכִילַת בָּשָׂר בְּחָלָב לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בִּשּׁוּלוֹ. כָּךְ שָׁתַק מִטֻּמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת לְפִי שֶׁטִּמֵּא בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אָהֳלוֹ כָּל שֶׁכֵּן מַשָּׂאוֹ:

 כסף משנה  טומאת משא מפי השמועה וק''ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי''ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (דף ע"ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש''י כמ''ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א''נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב''ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: אין טומאת משא במת מד''ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק''ו אסמכתא בעלמא הוא:

ג  טֻמְאַת מַגָּע הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר הַמְטַמְּאִים הוּא שֶׁנָּגַע הָאָדָם בִּבְשָׂרוֹ בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ. בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּשְׁאָר בְּשָׂרוֹ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁאִם נָגַע בְּצִפָּרְנָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו נִטְמָא כֵּיוָן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים לַגּוּף הֲרֵי הֵם כְּגוּף. אֲבָל אִם תָּחַב אָדָם טֻמְאָה בְּכוּשׁ וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם טָהוֹר וְלֹא נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ מְעִי שֶׁל אִשָּׁה מִלְּמַטָּה וְלֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרָהּ. לֹא נִטְמָא הַבּוֹלֵעַ מִשּׁוּם מַגָּע זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרוֹ. שֶׁנְּגִיעַת פְּנִים אֵינָהּ נְגִיעָה:

 כסף משנה  מ''ש ואפילו בלשונו. פ''ק דקידושין (דף כ"ה). ומ''ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה''ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה''ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. ומ''ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (דף מ"ב ע"ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז''ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך:

ד קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְעִנְיַן מַגַּע טֻמְאוֹת. וּכְשׁוּת שֶׁעַל הַקָּטָן אֵינָהּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר. כֵּיצַד. * מִי שֶׁנָּגְעָה טֻמְאָה בִּקְרוּם מַכָּתוֹ נִטְמָא כְּאִלּוּ נָגְעָה בְּעוֹרוֹ. נָגְעָה בְּשֵׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשַׂר הַקָּטָן לֹא נִטְמָא. וְכֵן אָדָם טָמֵא שֶׁהָיְתָה בּוֹ מַכָּה וְנָגַע הַטָּהוֹר בִּקְרוּם מַכַּת הַטָּמֵא נִטְמָא. אִם הָיָה קָטָן טָמֵא וְנָגַע הַטָּהוֹר בַּכְּשׁוּת שֶׁלּוֹ לֹא נִטְמָא בֵּין בְּטֻמְאַת מֵת בֵּין בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכֵן לִכְלוּכֵי צוֹאָה אוֹ טִיט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵין חוֹצְצִין עַל הַגּוּף וְכֵן גִּלְדֵי צוֹאָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין עַל הַגּוּף אֵינָם כְּעוֹר הַבָּשָׂר לֹא לְטַמֵּא וְלֹא לְהִתְטַמֵּא:

 ההראב"ד   מי שנגעה טומאה בקרום וכו' עד נגעה בשיער הדק. א''א אמת שכך פי' בערוך כשות של קטן שיער הדק שעל בשר הקטן ודומה לכשות של קישות שבמסכת עוקצין וקשיא לי מה שאמרו אלו טהורין במת השינים והשיער והצפורן ובשעת חבורו הכל טמא ועוד אמרו בתוספתא דמקואות כשות של גדול שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואם שיער הוא היכן מצינו שיער של אדם אם אינו קשור חוצץ בין מקפיד בין אינו מקפיד ועוד שיער דק של קטן כלום הוא מקפיד ואיך שנה סתם לא מטמא ולא מתטמא. ול''נ שאותו כשות של קישות הוא אותו פרח השחור שהוא כעין דוחן הנמצא על הקישואין ואינו אוכל ולפיכך טהור ולענין אדם ג''כ שהוא כעין שחין דק או גרב דק והם ממראה הכשות קטן מסתמא מקפיד ובגדול אם מקפיד חוצץ עכ''ל:

 כסף משנה  קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ''ט דמקואות (משנה ד'): וכתב הראב''ד א''א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי''ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא''כ בשיער ממש: וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ''ו דמקואות וז''ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה:

ה כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְטַמֵּא בִּנְגִיעָתוֹ בְּטֻמְאָה כָּךְ הַכֵּלִים מִתְטַמְּאִים בִּנְגִיעַת הַטֻּמְאָה בָּהֶן. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. [וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאָה. כָּל הַמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע מְטַמֵּא כֵּלִים. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים. וְאֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה]:

 כסף משנה  כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ''ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) ובפרק ב' דכלים: וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב''ק (דף ב' ע"ב):

ו טֻמְאַת מַשָּׂא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר כָּל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא. הוּא שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֶבֶן הוֹאִיל וְנָשָׂא נִטְמָא. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ עַל יָדוֹ אוֹ עַל שְׁאָר גּוּפוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אַחֵר וְהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה הוֹאִיל וְנִשֵּׂאת עָלָיו מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּחוּט אוֹ בִּשְׂעָרוֹ וְתָלָה הַחוּט בְּיָדוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנִטְמָא:

 כסף משנה  טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר''פ ר''ע (דף פ"ב ע"ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר''פ דם הנדה (דף נ"ה) ברש''י ובתוס' וברבינו שמשון פ''ק דכלים (משנה ג') ובפ''ה דזבים ובפרק תינוקת ברש''י אבל קשה דבפרק תינוקת (דף ס"ט ע"ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ''ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה''ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ''ש רבינו בפ''ה מהלכות אלו ופ''ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ''ו דעדיות (משנה ג') ופ''ד דזבים וכדדריש לה בת''כ גבי זב וה''ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה''ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ''ש רבינו פ''ה מהלכות אלו. ומ''ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ''ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ''ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה''ה לכל המטמאים במשא. ומ''ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו':

ז מֵסִיט בִּכְלַל נוֹשֵׂא הוּא. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא בְּהֶסֵּט. כֵּיצַד. קוֹרָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת עַל הַכֹּתֶל וְעַל צִדָּהּ מֵת אוֹ נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבָא הַטָּהוֹר לִקְצֵה הַקּוֹרָה הַשֵּׁנִי וְהֵנִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵנִיד אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָשַׁךְ אֶת הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּנֶגֶד הָאָרֶץ עַד שֶׁהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁגָּרַר הַטֻּמְאָה עַל הָאָרֶץ. שֶׁזֶּה נוֹשֵׂא וַדַּאי. וְזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ הִיא טֻמְאַת הֶסֵּט הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ד ע"ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר''ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק''ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע''פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא:

ח הַנּוֹשֵׂא בְּתוֹךְ בֵּית הַסְּתָרִים נִטְמָא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנְּגִיעָה שָׁם נְגִיעָה הַנּוֹשֵׂא שָׁם נוֹשֵׂא הוּא. אֶלָּא אִם כֵּן נִבְלַע הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִגִּיעָה לְתוֹךְ בִּטְנוֹ אֵינוֹ לֹא נוֹגֵעַ וְלֹא נוֹשֵׂא. וְאִם טָבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו:

 כסף משנה  הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מ"ב) כמ''ש בסמוך. ומ''ש אא''כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם. ומ''ש ואם טבל טהר ואע''פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (דף ע"א ע"ב):

ט אֵין מִתְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אֶלָּא הָאָדָם בִּלְבַד לֹא הַכֵּלִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל יָדוֹ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַנְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן הָאָדָם טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא נְבֵלָה וְהַכֵּלִים שֶׁעַל יָדוֹ כֻּלָּן טְהוֹרִים חוּץ מִכְּלִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ''ה דזבים (מ"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם:

י טֻמְאַת אֹהֶל אֵינָהּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֶלָּא בְּמֵת בִּלְבַד. וּבֵין שֶׁהֶאֱהִיל הָאָדָם אוֹ הַכְּלִי אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הַמֵּת עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁהָיָה הַמֵּת עִם הָאָדָם אוֹ עִם הַכֵּלִים תַּחַת אֹהֶל אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים:

 כסף משנה  טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ''ק דכלים (מ"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. ומ''ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ''ג דאהלות (משנה א'):

יא וְטֻמְאַת אֹהֶל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הוּא שֶׁתְּטָמֵּא אוֹתָהּ טֻמְאָה הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ. אֶחָד הַבָּא כֻּלּוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ הַבָּא מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ הִכְנִיס יָדוֹ אוֹ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ חָטְמוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת הֲרֵי זֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ. נָגַע בַּמַּשְׁקוֹף וְצֵרֵף יָדוֹ עִם הַמַּשְׁקוֹף נִטְמָא כְּאִלּוּ בָּא מִקְצָתוֹ. * נָגַע בָּאַסְקֻפָּה מִטֶּפַח וּלְמַטָּה קָרוֹב לָאָרֶץ טָהוֹר. וּמִטֶּפַח וּלְמַעְלָה טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדָּבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם:

 ההראב"ד   נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור ומטפח ולמעלה טמא. א''א מצאתי בתוס' דאהלות פ''ט בענין רבוע בארון פירוש בארון השוה רחב למטה כלמעלה הנוגע בשולים שלה ר''א מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלים עליות הגבוה מן הארץ טפח ונ''ל שהוא כענין מה שאמרו א''א לר''ה שתתלקט במלקט וברהיטני והכא נמי אמרי' א''א שלא יהא בקרקע הבית גובה טפח לפיכך כל שהוא נוגע באסקופה בגובה טפח כאילו נוגע בקרקע עולם ולפי הלשון הזה טפח עצמו טמא ורישא דיהא מטפח ולמטה טהור והרב היוני פירש בתוספתא זה פירוש חשך ואפילה:

 כסף משנה  אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ג) ואיתיה בת''כ: נגע במשקוף וכו'. משנה פי''ב דאהלות נגע במשקוף טמא. ומ''ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא''כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ''ע. ומ''ש נגע באסקופה וכו'. ג''ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ''ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור''ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: כתב הראב''ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א''א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא:

יב אֶחָד הַמֵּת מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא:

 כסף משנה  אחד המת מישראל או מן העכו''ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב''י:

יג וְאֵין הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן (במדבר לא-יט) 'כּל נֹגֵעַ בֶּחָלָל' וְלֹא הַזְכִּיר שָׁם אֹהֶל. וְכֵן הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה טְמֵא מֵת אֶלָּא עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֶאֱהִיל עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נָגַע. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת אוֹ הֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת. וְלֹא בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן אֵין הָעַכּוּ''ם וְלֹא הַבְּהֵמָה מִתְטַמְּאִין בָּהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש ואין העכו''ם מטמא באהל. שם לרשב''י ואע''ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס''פ המקבל (דף קי"ד ע"ב) אמרי' דא''ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ''ט קאי בבית הקברות א''ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב''י אומר קברי עכו''ם אינם מטמאין: וכן העכו''ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס"א ע"ב) אמרינן יצא העכו''ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (דף כ') אמרינן דעכו''ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה:

יד וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיְּהוּ הָעַכּוּ''ם כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין לְךָ בְּכָל מִינֵי נֶפֶשׁ מַה שֶּׁמִּתְטַמֵּא וְהוּא חַי אוֹ מְטַמֵּא וְהוּא חַי חוּץ מִן הָאָדָם בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן מִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ בְּטֻמְאַת הַמֵּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר יט-כ) 'אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא' אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הַקָּטָן שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שָׁם (במדבר יט-יח) 'וְעַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם'. אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל עַל הַמֵּת נִטְמָא וַהֲרֵי הוּא טְמֵא מֵת. וְהוּא שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה. אֲבָל בֶּן שְׁמוֹנָה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ומדברי סופרים שיהיו העכו''ם וכו'. פרק בנות כותיים (דף ל"ד): אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. ומ''ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון:

טו הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ מְגֻיָּד אוֹ גּוֹסֵס. אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי הַסִּימָנִים אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יג) 'בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת'. נִשְׁבְּרָה מִפְרַקְתּוֹ וְרֹב בְּשָׂרָהּ עִמָּהּ אוֹ שֶׁנִּקְרַע כְּדָג מִגַּבּוֹ אוֹ שֶׁהֻתַּז רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁנֶּחְלַק לִשְׁנֵי חֲלָקִים בְּבִטְנוֹ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא מְרַפְרֵף בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו:

 כסף משנה  המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (דף ע' ע"ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ"ח) מאי הותזו ר''ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר''ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא''ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי''ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש''י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י''ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש''י: נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ"א.):

הלכות טומאת מת - פרק שני

א הַנֵּפֶל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּאָדָם גָּדוֹל שֶׁמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יא) 'הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם'. וְכֵן כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ כְּחֶרֶשׂ מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. וְהַנֶּצֶל בַּבָּשָׂר מְטַמֵּא בִּכְזַיִת. אֵיזֶהוּ נֶצֶל זֶה הַבָּשָׂר שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשֶׂה לֵחָה סְרוּחָה. וְהוּא שֶׁתִּקְרשׁ אוֹתָהּ הַלֵּחָה הַנִּמְצֵאת מִן הַמֵּת שֶׁאִם קָרְשָׁה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִבְּשָׂרוֹ וְאִם לֹא קָרְשָׁה אֵינָהּ מְטַמְּאָה שֶׁמָּא כִּיחוֹ וְנִיעוֹ הוּא:

 כסף משנה  הנפל אע''פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'. בפרק כה''ג ונזיר (דף נ'). ומ''ש וכן כזית מבשר המת. משנה שם (דף נ"ט ע"ב) ומ''ש בין לח בין יבש וכו'. משנה ריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ"ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ''ג יתבאר: ומ''ש והנצל בבשר מטמא בכזית. משנה רפ''ב דאהלות (מ"א) ופרק כה''ג ונזיר (דף נ'): איזהו נצל וכו'. שם בגמרא:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁעוּרִין כֻּלָּם הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵן אָמְרוּ חֲכָמִים תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּזַיִת וּלְפִיכָךְ שִׁעוּר טֻמְאַת בְּשָׂרוֹ כְּזַיִת:

 כסף משנה  אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן. בפירקא קמא דעירובין. ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'. בסיפרי זוטא:

ג אֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הָאָדָם הַחַי הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל אֲפִלּוּ אֵיבָר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁהָאֵיבָרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'כּל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב' וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁדִּין חֲלַל חֶרֶב כְּדִין חֲלַל אֶבֶן אוֹ חֲלַל שְׁאָר דְּבָרִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא זֶה אֶלָּא לְטַמֵּא נוֹגֵעַ בְּאֵיבָר שֶׁפְּלָטַתּוּ הַחֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָאֵיבָר שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'אוֹ בְעֶצֶם אָדָם' עֶצֶם שֶׁהוּא כְּאָדָם מַה אָדָם בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת אַף אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּהְיֶה כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. אֲבָל הַכֻּלְיָא וְהַלָּשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָר בִּפְנֵי עַצְמָן הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן עֶצֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר. חָסַר מִן הָעֶצֶם שֶׁל אֵיבָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הָאֵיבָר כֻּלּוֹ טָהוֹר. חָסַר מִבְּשָׂרוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי וְיִתְרַפֵּא וְיִשָּׁלֵם. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. וְאִם לָאו מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר. וְכֵן עֶצֶם בְּלֹא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר:

 כסף משנה  אבר שנחתך מן האדם החי וכו'. משנה בפ''ב דאהלות (שם במשנה) ופכה''ג ונזיר (דף נ'). ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור. פ''ק דאהלות (משנה ז'). ומ''ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'. סיפרי פרשת חקת. ומ''ש מפי השמועה וכו'. פ' כה''ג (דף נ"ג נ"ד). ומ''ש בד''א כשהיה האבר שלם וכו'. בתוספתא דאהלות פ''ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס''פ העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. ומ''ש אבל הכוליא והלשון וכו'. שם כר''ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר''ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא''כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר''ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ''ע: חסר מן העצם של וכו'. בפ''ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר''ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ''ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג''כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע''פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ''ל. ואע''פ שיש בו קצת ט''ס כוונתו נכרת שהוא כמ''ש כאן. ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'. משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): ובשר הפורש מן החי טהור. משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). ומ''ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'. כן משמע שם במשנה:

ד אֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. חָסַר עַצְמוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר כְּזַיִת מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. חָסַר הַבָּשָׂר וְלֹא חָסַר הָעֶצֶם * אִם נִשְׁאַר עָלָיו כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּתִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן הַבָּשָׂר:

 ההראב"ד   אם נשאר עליו כדי לעלות לו ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א''א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנה הטעתו שראה מה שאמרו ואלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חסרון העצם לא כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר דוקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אע''פ שחסר העצם מטמא במגע ובמשא והוא עצמו הולך על זה הדרך למטה בדף השני:

 כסף משנה  אבר הפורש מן המת וכו'. משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו. בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם. בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'. כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: כתב הראב''ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א''א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט''ס יש כאן שאין דברי הראב''ד ענין למ''ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ''ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ''מ איני מבין דברי הראב''ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב''ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ''ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ''ע:

ה מֹחַ שֶׁבְּתוֹךְ הָעֶצֶם הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ קוּלִית הַמֵּת וְהוּא עֶצֶם הַסָּתוּם מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו אִם יֵשׁ בְּתוֹכָהּ מֹחַ כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה הֲרֵי זֶה כְּמֵת שָׁלֵם. הָיָה בָּהּ מֹחַ הַמִּתְנַדְנֵד אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶצֶם סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ה) וכר''י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר:

ו הָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בָּאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר וְלִחְיוֹת טְהוֹרִים. מֵת הָאָדָם הֲרֵי הַבָּשָׂר טָהוֹר וְהָאֵיבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַמֵּת. מַה בֵּין אֵיבָר מִן הַחַי לְאֵיבָר מִן הַמֵּת. אֵיבָר מִן הַחַי בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טְהוֹרִים וְאֵיבָר מִן הַמֵּת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כִּמְפֹרָשִׁים מִן הַמֵּת הַשָּׁלֵם וּמְטַמְּאִין בְּשִׁעוּרָן:

 כסף משנה  האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (דף קכ"ט ע"ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש''י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. ומ''ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'. שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר''מ ור''ש מטהר ובגמרא ור''ש ממ''נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר''ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא''כ קם ליה הלכה כר''מ: מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'. בפ''ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. ומ''ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'. פשוט הוא:

ז וּבֵין אֵיבָר מִן הַחַי בֵּין אֵיבָר מִן הַמֵּת אֵין לָהֶן שִׁעוּר. אָמְרוּ חֲכָמִים מָאתַיִם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים אֵיבָרִים יֵשׁ בָּאִישׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בָּשָׂר וְגִידִים וְעֶצֶם וְאֵין הַשִּׁנַּיִם מִן הַמִּנְיָן. וּבְאִשָּׁה מָאתַיִם וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים. כָּל אֵיבָר מֵהֶן שֶׁפֵּרֵשׁ כִּבְרִיָּתוֹ בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה אֵיבָרִים יְתֵרוֹת שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וְכֵן אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפֹּרֶן אִם נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד עוֹלָה לְמִנְיַן רֹב הָאֵיבָרִים וְאִם אֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל וְטֻמְאָתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הָיָה בָּהּ צִפֹּרֶן הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָאֵיבָרִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אֶצְבַּע שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַנִּסְפֶּרֶת. וְלָמָּה לֹא טִמְּאוּהָ בְּאֹהֶל עָשׂוּ לָהּ הֶכֵּר כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָהּ מִדִּבְרֵיהֶם מִשּׁוּם גְּזֵרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ עַל טֻמְאָתָהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:

 כסף משנה  ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור. בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: אמרו חכמים רמ''ח איברים יש באיש וכו'. שם. ומ''ש ובאשה רנ''א. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ''ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר''א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר''ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר''ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר''ע ולא מקשה לר''א ורבי יהושע משמע דס''ל דר''א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ''ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור''ע מוסיף עוד מפתח והו''ל רנ''ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ''א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר''א ורבי יהושע פליגי ור''ע מוסיף אחד מינייהו ה''ל רנ''א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר''א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר''ע שלא הוזכר כלל קשיא. ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל. בפ''ק דאהלות (משנה ח'). ומ''ש שפירש כברייתו. הוא ממ''ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. ומ''ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים. שם ופרק בא סימן (דף מ"ט ע"ב):

ח  עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם בָּשָׂר אִם נִכֶּרֶת בָּהֶן צוּרַת עֲצָמוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת שָׁלֵם שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר יט-טז) 'עֶצֶם אָדָם'. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲצָמוֹת שֶׁהֵן מְטַמְּאִין כְּמֵת. הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. הַשִּׁדְרָה כֵּיצַד. שִׁדְרָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם חָסְרָה אֲפִלּוּ חֻלְיָא אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הַגֻּלְגּלֶת כֵּיצַד. גֻּלְגּלֶת שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת וְאִם חָסְרָה כְּסֶלַע הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הָיוּ בָּהּ נְקָבִים קְטַנִּים כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לִכְסֶלַע. כָּל בִּנְיָנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא שְׁתֵּי הַשּׁוֹקַיִם וְהַיְרֵכַיִם וְהַצְּלָעוֹת וְהַשִּׁדְרָה. וְרֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם. כֵּיצַד. כְּגוֹן שְׁתֵּי שׁוֹקָיו וְיָרֵךְ אַחַת אִם חָסֵר רֹב בִּנְיָנוֹ כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. רֹב מִנְיָנוֹ כֵּיצַד. רֹב מִנְיַן עֲצָמוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קכ''ה עֶצֶם הֲרֵי אֵלּוּ כְּמֵת שָׁלֵם. הָיוּ קכ''ד הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם זֶה יָתֵר בְּאֵיבָרָיו אוֹ חָסֵר בְּאֵיבָרָיו אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אֶלָּא עַל מִנְיַן רֹב כָּל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִפֹּרֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד שֶׁהִיא עוֹלָה לְמִנְיָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'. משנה פ' כה''ג ונזיר (דף מ"ט ע"ב) ופרק שני דאהלות (מ"א) ובפ' כה''ג ונזיר (דף נ"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר''י קורקוס ז''ל דאעפ''כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ''ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ''ל. ומ''ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת. בפ''ב דאהלות (משנה ג') וכב''ה. ומ''ש ואם חסרה כסלע וכו'. בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב''ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (דף ל"ז ע"ב) דהיינו כסלע. ומ''ש היו בה נקבים קטנים וכו'. נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (דף מ"ה) וכדברי התוספות שם: כל בניינו של אדם וכו' . בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) ותוספתא פ''ג דאהלות: כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'. בס''פ מומין אלו שם. ומ''ש ואם חסר כל שהוא וכו'. פשוט הוא: רוב מניינו כיצד וכו'. פ''ב דאהלות (משנה א'). ומ''ש אע''פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה). ומ''ש אא''כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע''ג היד. נתבאר בפרק זה:

ט שְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין בָּהֶן רֹב מִנְיַן וְלֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא שִׁדְרָה שְׁלֵמָה וְלֹא גֻּלְגּלֶת שְׁלֵמָה אִם הָיָה בָּהֶן רֹבַע הַקַּב הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִים כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הָיוּ פָּחוֹת מֵרֹבַע אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל:

 כסף משנה  שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב. פ''ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב''ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב''ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ''ק דאהלות ולב''ה דפ''ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא''כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא''כ מ''ש רבינו ששאר עצמות אע''פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב''ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ''ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע''פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע''פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ''ה איברים ואף ע''פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע''פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ''מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה''ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ''י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה''ג (דף נ"ב ע"ב) על משנה זו א''ר יהושע יכולני לעשות דברי ב''ש וב''ה כאחד שב''ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ''ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. ומ''ש אפילו עצם כשעורה וכו'. שם:

י הָיָה עֶצֶם אֶחָד אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ רֹבַע הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. טֻמְאַת עֶצֶם אֶחָד הֲלָכָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יח) 'כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּעֶצֶם' לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּלְפִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ הֲלָכָה הֲרֵי הוּא דִּין תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה''ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'. בפ' כה''ג (דף נ"ג נ"ד). ומ''ש ולפי שטומאתו הלכה. שם ובפרק העור והרוטב (דף קכ"ו:) ובפ''ק דעירובין (דף ד'): ומ''ש הרי הוא מדין תורה ולא מד''ס. כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי''ג מדות נקרא ד''ס זה שהוא הל''מ נקרא דין תורה כמ''ש בהקדמתו לסדר זרעים:

יא מֵת שֶׁהִרְקִיבוּ עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר וְנַעֲשׂוּ רֶקֶב. מְלֹא חָפְנַיִם מֵאוֹתוֹ רֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. וַאֲפִלּוּ גִּבְּלוֹ בְּמַיִם אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'. בפרק שני דאהלות ופרק כה''ג ונזיר (דף מ"ט ע"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ו ע"ב) ותוספתא פ''ד דאהלות. ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור. משנה בפרק ב' דאהלות שם:

יב דַּם הַמֵּת מְטַמֵּא כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יג) 'בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם' וְנֶאֱמַר (דברים יב-כג) 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ'. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ רְבִיעִית. אֲפִלּוּ תַּמְצִית הַדָּם כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית מְטַמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת:

 כסף משנה  דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית. משנה בפ' כה''ג (דף מ"ט ע"ב) ופרק ב' דאהלות שם: ומ''ש אפילו תמצית הדם וכו'. בר''פ התערובות (דף ע"ט ע"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ"ז ע"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש''י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים:

יג דַּם הַחַי אֲפִלּוּ דַּם נְחִירָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. נִתְעָרֵב הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בָּאַחֲרוֹנָה סָמוּךְ לַמִּיתָה עִם הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁמֵּת וְכָל הַתַּעֲרוֹבוֹת רְבִיעִית וְאֵין יָדוּעַ כַּמָּה יָצָא מֵחַיִּים וְכַמָּה יָצָא אַחַר מִיתָה. אֲפִלּוּ חֲצִי רְבִיעִית מֵחַיִּים וְחֶצְיָהּ אַחַר מִיתָה הֲרֵי זֶה נִקְרָא דַּם תְּבוּסָה וּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֶלָּא שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  דם החי וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'. בפ''ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (דף ע"א) והוא נקרא דם תבוסה. ומה שכתב אלא שטומאתו מד''ס. בפרק ט' דנדה (דף ס"ב ע"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן:

יד הָרוּג שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל הַמִּטָּה וְדָמוֹ מְנַטֵּף כְּשֶׁהוּא חַי וְיוֹרֵד לְגֻמָּא וּמֵת וַהֲרֵי הַדָּם מְנַטֵּף אַחַר מוֹתוֹ וְיוֹרֵד לְאוֹתָהּ גֻּמָּא. הֲרֵי כָּל הַדָּם שֶׁבָּהּ טָהוֹר שֶׁטִּפָּה טִפָּה רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה כְּדָם שֶׁיָּצָא מֵחַיִּים. יָצָא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם בִּלְבַד וְסָפֵק כֻּלָּהּ מֵחַיִּים סָפֵק כֻּלָּהּ לְאַחַר מִיתָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק טְמֵאָה כִּשְׁאָר הַסְּפֵקוֹת וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'. בסוף נדה (דף ע"א) וכחכמים: יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'. שם וכחכמים:

טו הַקֶּבֶר כָּל זְמַן שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּמֵת דִּין תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר'. וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּגַגּוֹ שֶׁל קֶבֶר אוֹ הַנּוֹגֵעַ בִּכְתָלָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּנוּי וְסָתוּם וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה כֻּלּוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֲבָל הַמַּעֲמִיד כֵּלִים אוֹ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּצִדֵּי הַמֵּת וְכִסָּה עָלָיו מִלְּמַעְלָה בְּכֵלִים אוֹ בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זֶה הַכִּסּוּי הַמֻּטָּל מִלְּמַעְלָה נִקְרָא גּוֹלֵל וְאֵלּוּ הַצְּדָדִין הַמַּעֲמִידִין אֶת הַגּוֹלֵל שֶׁהוּא נִשְׁעָן עֲלֵיהֶן נִקְרָאִין דּוֹפֵק. וּשְׁנֵיהֶם הַגּוֹלֵל אוֹ הַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר * וְטֻמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. לְפִיכָךְ אִם גָּרַר הַגּוֹלֵל בַּחֲבָלִים עַד שֶׁכִּסָּה בּוֹ אֶת הַמֵּת. אוֹ גְּרָרוֹ אוֹ שְׁמָטוֹ מֵעַל הַמֵּת. אוֹ שֶׁגָּרַר הַדּוֹפֵק עַד שֶׁהֶעֱמִיד עָלָיו הַגּוֹלֵל אוֹ שְׁמָטוֹ בַּחֲבָלִים מִתַּחַת הַגּוֹלֵל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וּדְבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין אֶת הַדּוֹפֵק וְהֵם הַנִּקְרָאִין דּוֹפֵק דּוֹפְקִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   וטומאתן מד''ס וכו'. א''א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר''ע ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה ולר''ע מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע מאויר אבל משא אין בהם:

 כסף משנה  הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'. משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'. פרק ב' דאהלות: ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים. דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: כתב הראב''ד א''א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. ומה שכתב ואינם מטמאין במשא. בפרק ב' דאהלות שם. ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'. תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה''ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'. פרק ב' דאהלות:

טז שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וְאָבְדוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בַּעֲפָרָהּ הִיא הַנִּקְרֵאת בֵּית הַפְּרָס. וַעֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. וְכֵן כָּל אַרְצוֹת הָעַכּוּ''ם עֲפָרָן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא מִפְּנֵי הָעֲצָמוֹת שֶׁאֵין נִזְהָרִין בָּהֶן. וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  שדה שנחרש בה קבר וכו'. בסוף אהלות (פי"ח מ"ב): וכן כל ארצות העכו''ם וכו'. שם ובפרק שני (משנה ג'). ומ''ש שטומאתם מד''ס. בספ''ב דכתובות (דף כ"ח ע"ב) ופ' כה''ג:

הלכות טומאת מת - פרק שלישי

א אֵלוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הַמֵּת אֲפִלּוּ נֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וּכְזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וּכְזַיִת נֶצֶל. וְאֵיבָר מִן הַחַי. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי. וְהַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת. וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. וּרְבִיעִית דַּם. וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה. הַכּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:

 כסף משנה  אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'. פ''ב דאהלות (מ"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'. בפרק כה''ג עלה נ':

ב וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. אֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ וְאֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ אוֹ עַצְמוֹ וְלֹא נִשְׁאַר בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה אוֹ שֶׁחָסַר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְהַשִּׁדְרָה שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְהַגֻּלְגּלֶת שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְעֶצֶם אֲפִלּוּ כִּשְׂעוֹרָה. וְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. וּבֵית הַפְּרָס. הַכּל שֶׁבַע:

 כסף משנה  ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'. (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ''ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ''ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ''ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה''ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי:

ג הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. הָרֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע. טֻמְאַת רֹבַע עֲצָמוֹת בְּאֹהֶל * וְטֻמְאַת רְבִיעִית דָּם וְטֻמְאַת אֵיבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי בֵּין מִן הַמֵּת בֵּין מִן הַחַי יֵרָאֶה לִי שֶׁכֻּלָּן טֻמְאָתָן אֵינָן דִּין תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְעַל טָמֵא בְּטֻמְאָה שֶׁל תּוֹרָה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵינָהּ דִּין תּוֹרָה:

 ההראב"ד   וטומאת רביעית וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. א''א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ואינו מטמא באהל. ובמגע דמטמא מקרא היא ובמשא דמטמא הלכתא היא שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם באהל מקרא על כל נפשות מת לא יבא אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח דלא כתיב ביה אלא ביאה ואין דנין מעצם כשעורה שהוא הלכה בנזיר וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו כעין שדרה וגולגולת ומש''ה מטמאין במגע ובמשא ובאהל ונזיר מגלח עליהם דכתיב וכי ימות מת עליו זהו מת שלם ונראה לי מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש יי' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו על מה שזה מביא זה מביא:

 כסף משנה  הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'. פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת''ק: הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע. כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: ומ''ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי. כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: כתב הראב''ד א''א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה''ג על הא דתנן (דף מ"ט ע"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. ומ''ש ורביעית דם באהל. מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י''ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ''ש הראב''ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ''ש ונ''ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר:

ד אֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עָרֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ אוֹ שֶׁל זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת אֵין רִקְבּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁרֶקֶב הַכְּסוּת אוֹ רֶקֶב הָעֵץ אוֹ חֲלוּדַת הַמַּתֶּכֶת תִּתְעָרֵב בְּרֶקֶב גְּוִיָּתוֹ. וְרֶקֶב הַמְטַמֵּא שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ עָפָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג אֵין לוֹ רֶקֶב:

 כסף משנה  אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'. בפכה''ג (דף נ"ח) ובפרק המפלת (דף כ"ז ע"ב). ומ''ש ויהיה כולו שלם. ג''ז שם: ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'. בפרק המפלת (נדה דף כ"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת''ק ואיתיה בתוספתא פ''ד דאהלות: ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'. בפרק המפלת עלה כ''ז:

ה קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ אוֹ שֶׁקָּבְרוּ אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין לָהֶם רֶקֶב:

 כסף משנה  קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'. בפרק כה''ג (דף נ"א). ומ''ש או שקברו אשה מעוברת וכו'. שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את''ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה''ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת''ל:

ו טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו:

 כסף משנה  טחן המת וכו'. שם:

ז טְחָנוֹ כֻּלּוֹ וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁיַּרְקִיב אוֹ שֶׁהִרְקִיב מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם נִטְמָא לִמְלֹא חָפְנַיִם מֵרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּסָפֵק:

 כסף משנה  ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'. שם בעיי ולא איפשיטו:

ח מְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מֵעָפָר הַנִּמְצָא תַּחַת הַמֵּת אוֹ מֵעָפָר הַנִּמְצָא בְּקֶבֶר וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבוֹ אִם הוּא רֶקֶב שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עָפָר שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּנֶצֶל הַמֵּת וְדָמוֹ. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בִּמְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף זוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  מלא חפנים ועוד וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת''ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ''ל. ונ''ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל''כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (דף כ"ז) שהטעם לפי שא''א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא''א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ''מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע:

ט הַמֵּת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּמֶת וְהוּא הַשִּׁדְרָה וְהַצְּלָעוֹת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶחְרַךְ. אֲבָל אִם נִשְׂרַף עַד שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרַת תַּבְנִיתוֹ טָהוֹר. וְכֵן שַׁפִּיר מְרֻקָּם שֶׁטְּרָפוֹ בְּמַיִם טָהוֹר שֶׁהֲרֵי נִתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ:

 כסף משנה  המת שנשרף וכו'. בפרק המפלת. ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'. שם ופסק כריש לקיש משום דר''י דפליג עליה אוקימנא כר''א דלית הלכתא כוותיה:

י בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּפְרַךְ וְנַעֲשָׂה כְּקֶמַח טָהוֹר וְכֵן אֵפֶר הַשְּׂרוּפִין טָהוֹר וְכֵן הַתּוֹלָעִים הַנֶּהֱוִין מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין חַיִּים בֵּין מֵתִים טְהוֹרִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ:

 כסף משנה  בשר המת שנפרך וכו'. בר''פ דם הנדה (דף נ"ה) אמרינן דלר''י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר''ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר''ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר''ל והוא תימה היאך פוסק כר''ל במקום ר''י ועוד שבריש פ''ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע''פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ''ל שמ''ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר''י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר''י: וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'. בפ''ב דאהלות וכחכמים:

יא עוֹר הָאָדָם כִּבְשָׂרוֹ וְאִם עִבְּדוֹ כָּל צָרְכּוֹ אוֹ הִלֵּךְ בּוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא בִּכְזַיִת כִּבְשַׂר הַמֵּת גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל בְּנֵי אָדָם לְעַבֵּד עוֹרוֹת הָאָדָם וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן:

 כסף משנה  עור האדם כבשרו. כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (דף קכ"ב). ומ''ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'. משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא:

יב עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּוָּלֵד בֵּין שֶׁהָיָה חַי וְאִמּוֹ חַיָּה בֵּין שֶׁנּוֹלַד מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ פֶּרֶשׁ אוֹ צוֹאָה וְקִיא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. פ''ק דבכורות (דף ז:):

יג כָּל שֶׁבַּמֵּת טָמֵא חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן הוֹאִיל וְגִזְעָן מַחְלִיף. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן הַכּל טָמֵא. כֵּיצַד. הַמֵּת בַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ בְּשִׁנָּיו אוֹ בְּצִפָּרְנָיו כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין נִטְמָא. שְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לְהִגָּזֵז וְצִפָּרְנָיו הָעוֹמְדִים לְהִנָּטֵל הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לְהִנָּטֵל יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק לְפִיכָךְ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא. כָּל מַשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מִן הַמֵּתִים טָהוֹר חוּץ מִדָּמוֹ. וְכָל מַרְאֵה דָּמִים מִן הַמֵּת טָמֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקֶה הַמֵּת כְּדֶרֶךְ שֶׁגָּזְרוּ עַל מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִכָּל הַטְּמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת הַכּל בְּדֵלִין מִמֶּנּוּ לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקָיו:

 כסף משנה  כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית. בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ"א). ומ''ש הואיל וגזען מחליף. טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. ומ''ש וכן הנוגע בשערו וכו'. בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: שערו העומד להגזז וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ"ח) בעיא דלא איפשיטא: כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו. בפרק כיסוי הדם (דף פ"ז ופ"ח ע"ב) ואיתיה בתוספתא פ''ד דאהלות:

יד כָּבֵד שֶׁנִּמּוֹחָה מְטַמְּאָה בִּרְבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּדָם נִקְפָּה. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ אִם אֵין בּוֹ רְבִיעִית טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּל דָּם שֶׁבּוֹ:

 כסף משנה  כבד שנימוחה וכו'. פירקא בתרא דבכורות עלה נ''ה: דם קטן שיצא כולו וכו'. פ''ב דאהלות וכחכמים:

טו וְאֵלּוּ אִם חָסְרוּ כָּל שֶׁהוּא טְהוֹרִים. רְבִיעִית דָּם. וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וּכְזַיִת בָּשָׂר. וּכְזַיִת נֶצֶל. וּמְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁהוּא:

 כסף משנה  ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'. פ''ב דאהלות:

הלכות טומאת מת - פרק רביעי

א רְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל הָרְבִיעִית מִמֵּת אֶחָד. שִׁדְרָה שֶׁנִּגְמְרָה מִשְּׁנֵי מֵתִים כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מִקְצָת הַחֻלְיוֹת מֵאֶחָד וְתַשְׁלוּמָן מִמֵּת אַחֵר וְכֵן הַגֻּלְגּלֶת שֶׁל שְׁנֵי מֵתִים וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים וְאֵיבָר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים כָּל אֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל אֶלָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כִּשְׁאָר כָּל עֲצָמוֹת:

 כסף משנה  רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות. פרק ב' דאהלות וכחכמים:

ב אֵיבָר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים טָהוֹר אֲפִלּוּ מֵאִישׁ אֶחָד אִם נֶחְלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר:

 כסף משנה  אבר מן החי משני אנשים טהור. גם זה שם וכחכמים. ומ''ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור. ג''ז שם וכת''ק:

ג כְּזַיִת בָּשָׂר מִשְּׁנֵי מֵתִים וּכְזַיִת נֶצֶל מִשְּׁנֵי מֵתִים וּמְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ רֶקֶב הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת נֶצֶל מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּמֵּת אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן:

 כסף משנה  כזית בשר משני מתים וכו'. תוספתא פ''ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה''ג (דף נ"א): וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ''ג דאהלות:

ד עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה שֶׁנֶּחְלָק לִשְׁנַיִם מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. וְכֵן רֹבַע עַצְמוֹת מֵת אֶחָד שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל כְּאִלּוּ לֹא נִדַּקְדְּקוּ:

 כסף משנה  עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'. בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר''ע מטמא ור''י בן נורי מטהר ופסק כר''ע ומשמע לרבינו דע''כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר''ע והוא נלמד ממ''ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'. בפ''ב דאהלות וכחכמים:

ה כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁחֲתָכוֹ לַחֲלָקִים וְרִדְּדוֹ וְדִבְּקוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע קְצָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

 כסף משנה  כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'. נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ''ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור:

ו כְּזַיִת חֵלֶב שָׁלֵם שֶׁהִתִּיכוֹ טָמֵא. הָיָה מְפֹרָד וְהִתִּיכוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור. תוספתא פ''ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה''ג (דף נ' ע"ב):

ז שִׁדְרָה שֶׁנִּגְרְרוּ מִמֶּנָּה רֹב חֻלְיוֹת שֶׁלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְדָּהּ קַיֶּמֶת אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. וּבַזְּמַן שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר אֲפִלּוּ מְשֻׁבֶּרֶת אֲפִלּוּ מְכֻתֶּתֶת מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּבֶר מְצָרְפָהּ:

 כסף משנה  שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'. בפרק כה''ג (דף נ"ב שם) והיא פ''ב דאהלות:

ח * כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת הָאֹהֶל מְצָרְפָן וּמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל:

 ההראב"ד   כל המטמאין באהל וכו'. א''א אע''פ שאין שם צירוף אהל:

 כסף משנה  כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד ע"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): כתב הראב''ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א''א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ''ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא:

ט עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר בִּידֵי שָׁמַיִם וְהִכְנִיס מִקְצָתוֹ לְפָנִים מִן הַבַּיִת נִטְמָא הַבַּיִת. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶם כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בָּשָׂר וְהִכְנִיס מִקְצָתָן לִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא. וְאִם הָיָה הַבָּשָׂר תָּחוּב בָּעֲצָמוֹת בִּידֵי אָדָם הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

 כסף משנה  עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור. שם (דף מ"ח ע"ב):

י מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא:

יא רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר לְהַבָּא וְכָל שֶׁהָיָה בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּבְלְעָה הָרְבִיעִית בָּאָרֶץ טָמֵא:

 כסף משנה  (י-יא) מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא. גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ"ז ע"ב): ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'. נדה פרק האשה (דף ס"ב ע"ב):

יב כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁאָבַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּבִקֵּשׁ וְלֹא נִמְצָא, הַבַּיִת טָהוֹר. וְלִכְשֶׁיִּמָּצֵא הַבַּיִת טָמֵא לְמַפְרֵעַ מֵעֵת שֶׁאָבַד עַד שֶׁנִּמְצָא:

 כסף משנה  כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'. תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר''י קורקוס ז''ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ''ל:

יג רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר אִם קָרַשׁ אוֹ שֶׁהָיָה בִּמְקוֹם אַשְׁבֹּרֶן וְהוּא הַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ כְּמוֹ גֻּמָּא וְהֶאֱהִיל הַמַּאֲהִיל עַל מִקְצָתוֹ נִטְמָא. * נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה בַּמּוֹרָד בֵּין לְפָנִים בֵּין לַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָח הַדָּם עַל הָאַסְקֻפָּה. וְאִם הָיְתָה הָאַסְקֻפָּה אַשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ הַדָּם עָלֶיהָ הַבַּיִת טָמֵא. רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בִּכְסוּת אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצְאָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם הֲרֵי זוֹ הַכְּסוּת מִתְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאִם לָאו אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בְּאֹהֶל וַהֲרֵי הִיא כִּכְסוּת שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת טָהוֹר. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. מְכַבְּסִין אוֹתָהּ בְּמַיִם וּמֵבִיא מַיִם כְּמִדָּתָן וְנוֹתֵן לְתוֹכָן רְבִיעִית דָּם אִם הָיָה מַרְאֵיהֶן שָׁוֶה אוֹ שֶׁהָיָה מֵי הַכִּבּוּס אָדֹם יוֹתֵר מִמֵּי הַמֶּזֶג בְּיָדוּעַ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית:

 ההראב"ד   נשפך על האסקופה במורד בין לפנים בין לחוץ הבית טהור. א''א זו המשנה קשה עלי ולשון המשנה כך הוא נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין בפנים בין בחוץ והבית מאהיל עליו טהור וקשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים ואולי נאמר משום כלי דקודם שפיכה נקט לה שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס כולו בחבור אפילו שעה אחת מיהו תוספתא קשיא לי רבי יוסי אומר זקנים הראשונים היו אומרים מקטפרס ולפנים טמא מקטפרס ולחוץ טהור טעמייהו דזקנים לא ידענא מ''ש בפנים ומאי שנא בחוץ והא מפוזר הוא ואולי נאמר דסבירא להו דכולי' בית כאשבורן דמי וזה הוא כשהמדרון כלפי פנים אבל כלפי חוץ לא וראוי לסמוך עליו ונ''ל דדוקא רביעית דם שחלוקתו מטהרתו אף ע''פ שמאהיל על כולו אבל שאר טומאות דמת אף ע''פ שנחלקו טמאים והטעם מפני שרביעית דם נקרא נפש שהוא שיעור נפשו של קטן ואינו נפש אלא א''כ הוא מחובר:

 כסף משנה  רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. משנה בפ''ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא''ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: כתב הראב''ד נשפך על האסקופה וכו' א''א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: כיצד משערין אותה וכו'. תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה:

יד הַמַּשָּׂא וְהַמַּגָּע וְהָאֹהֶל שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵם. וְכָל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד מִצְטָרֵף וּמְטַמֵּא. וּמִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵינוֹ מִצְטָרֵף וְטָהוֹר. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים אוֹ שֶׁנָּשָׂא שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּבַת אַחַת. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עַל חֲצִי זַיִת וַחֲצִי זַיִת אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה הוּא וַחֲצִי זַיִת תַּחַת הָאֹהֶל וְהֶאֱהִיל בְּמִקְצָת גּוּפוֹ עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר. אוֹ הֶאֱהִיל חֲצִי זַיִת עַל מִקְצָתוֹ. הַכּל טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בַּחֲצִי זַיִת אוֹ הַנּוֹשֵׂא חֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו חֲצִי זַיִת אַחֵר. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הוּא עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא כַּחֲצִי זַיִת וְנָגַע בַּחֲצִי זַיִת אַחֵר. הַכּל טְהוֹרִים. שֶׁאֵין הַמַּגָּע מִצְטָרֵף עִם הַמַּשָּׂא לֹא בְּמֵת וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְלֹא הַמַּגָּע מִצְטָרֵף עִם הָאֹהֶל וְלֹא הָאֹהֶל מִצְטָרֵף עִם הַמַּשָּׂא [לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֵׁם אֶחָד]:

 כסף משנה  המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק. ברפ''ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (דף קכ"ד ע"ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו:

הלכות טומאת מת - פרק חמישי

א כָּל הַמִּתְטַמְּאִין מֵחֲמַת הַמֵּת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה. כֵּיצַד. אָדָם אוֹ כְּלִי שֶׁנָּגַע בִּדְבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין מִן הַמֵּת בְּמַגָּע. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֹהֶל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וְכֵן אָדָם שֶׁנָּשָׂא דְּבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין מִן הַמֵּת בְּמַשָּׂא. הַכּל טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יד) 'כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים':

 כסף משנה  כל המתטמאים מחמת המת וכו'. בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי:

ב אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְכֵלִים שֶׁיִּגַּע בָּהֶן אָדָם זֶה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא-כד) 'וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם'. אֲבָל אָדָם שֶׁנָּגַע בְּאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת. בֵּין שֶׁנָּגַע בּוֹ אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו בֵּין שֶׁנָּגַע בּוֹ כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן נוֹגֵעַ בְּמֵת. הֲרֵי זֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כב) 'וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב'. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת וְנָגַע בְּאָדָם אַחֵר וַעֲדַיִן הוּא מְחֻבָּר בַּמֵּת שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וּכְאִלּוּ נָגַע זֶה הַשֵּׁנִי בַּמֵּת עַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אֲבָל לְנָזִיר וּלְעוֹשֶׂה פֶּסַח בֵּין בִּשְׁעַת חִבּוּר בֵּין אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא טֻמְאַת עֶרֶב כְּדִין תּוֹרָה:

 כסף משנה  אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו. בפרק שלשה מינין (דף מ"א ע"ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א''ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש''י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש''ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ''ב דע''ז (דף ל"ז ע"ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה''מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש''י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר''נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר''נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע''כ. אבל קשה x לי דבס''פ כיצד הרגל (דף כ"ה ע"ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי''ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. נתבאר בסמוך:

ג כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמֵת בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּאֹהֶל הֲרֵי הֵן לַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת עַצְמוֹ. מָה הַמֵּת מְטַמֵּא הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טֻמְאַת שִׁבְעָה אַף כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בַּמֵּת הֵם וְהַכֵּלִים אוֹ הָאָדָם שֶׁיִּגַּע בָּהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַחֶרֶב כְּמֵת * וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כֵּלִים. בֵּין כְּלֵי מַתָּכוֹת בֵּין כְּלֵי שֶׁטֶף וּבְגָדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לא-יט) 'כּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכל נֹגֵעַ בֶּחָלָל' וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה יָרָה חֵץ וְהָרַג אוֹ זָרַק אֶבֶן וְהָרַג נִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. אֶלָּא הוֹרֵג נֶפֶשׁ בְּחֶרֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁנִּטְמָא בִּנְגִיעָתוֹ בַּכְּלִי שֶׁהָרַג בּוֹ שֶׁהֲרֵי נָגַע הַכְּלִי בְּמֵת. וּמִנַּיִן שֶׁאַף הַכֵּלִים הַנּוֹגְעִין בָּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בַּמֵּת שֶׁטְּמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לא-כד) 'וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל אָדָם הַטָּמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מְטַמֵּא בְּגָדִים טֻמְאַת שִׁבְעָה:

 ההראב"ד   והוא הדין לשאר כלים וכו'. א''א אנו אין לנו אלא בחרב או בחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין:

 כסף משנה  כלים שנטמאו במת וכו'. פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה''ג (דף נ"ד ע"ב) ובפ''ק דפסחים (דף י"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה''ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה''ה לשאר כלים וכדעת ר''י שכתב ר''ש בפ''ק דאהלות והרמב''ן בפ''ב דבתרא וסמ''ג ולא כר''ת ורש''י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב''ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: וכתב הראב''ד וה''ה לשאר כלים וכו'. א''א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב''ד פליגי בפלוגתא דר''י ורבינו תם: הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'. בסיפרי פרשת חוקת:

ד נִמְצֵאתָ אוֹמֵר אָדָם שֶׁנָּגַע בְּמֵת וְאָדָם בְּאָדָם אַחֵר הָרִאשׁוֹן טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַשֵּׁנִי טֻמְאַת עֶרֶב. כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת וְכֵלִים בְּכֵלִים שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה אֲבָל הַשְּׁלִישִׁי בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת וְאָדָם בְּכֵלִים וְכֵלִים בְּאָדָם שְׁלָשְׁתָּן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָרְבִיעִי בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב:

 כסף משנה  נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בריש אהלות:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אֲבָל לְחַיֵּב כָּרֵת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אוֹ עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַשְּׁנַיִם בִּלְבַד הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בַּמֵּת וְהַשֵּׁנִי שֶׁנָּגַע בּוֹ כְּדִין תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כב) 'וְכל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא'. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בָּאָדָם אוֹ הַנּוֹגֵעַ בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בַּכֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בַּמֵּת פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ * אַף עַל פִּי שֶׁהֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה אֵינָן דִּין תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה. אֶלָּא זֶה שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת שֶׁהוּא אָב וְהַשֵּׁנִי הַנּוֹגֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא רִאשׁוֹן בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים:

 ההראב"ד   אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה וכו'. א''א ראיתי זה האיש כל מה שיקשה עליו בדברי רבותינו יאמר מדבריהם הוא זה ואינו ד''ת והם אמרו ואינו כן שהרי כל הד' שטמאים במת כולן מן המקראות בספרי אלא שזו הלכה תקועה בידם ומקובלת בפיהם שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאת מת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליהם כמ''ש למעלה ובנזיר לא מצאנו שמגלח על מגע טומאת מת ואפי' על חרב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת מקדש וזהו העיקר:

 כסף משנה  בד''א לענין תרומה וקדשים וכו'. ירושלמי פרק כה''ג וכר''י והביאו הר''ש פ''ק דאהלות (משנה ב') והרמב''ן בפרק לא יחפור: ועל מ''ש רבינו שהדברים האלו אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. כתב הראב''ד א''א ראיתי זה האיש וכו'. ול''נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה''ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. ומה שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר''י ור' אבין בר חייא ופסק הראב''ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר''י. וא''ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר''י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת:

ו כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ שֶׁהָיָה עִמּוֹ בָּאֹהֶל טָמֵא. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא [לֹא אָדָם] וְלֹא כְּלִי חֶרֶשׂ אַחֵר וְלֹא שְׁאָר כֵּלִים שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה לְעוֹלָם לֹא בְּמֵת וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְזֶה דִּין תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קַבָּלָה:

ז זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאוֹת כָּל אַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אָדָם וּמְטַמֵּא בְּגָדִים וְכֵלִים בֵּין כְּלֵי מַתָּכוֹת בֵּין כְּלֵי שֶׁטֶף בֵּין כְּלֵי חֶרֶשׂ. וְכָל הַמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּנְגִיעָה הֲרֵי זֶה אַב הַטֻּמְאָה. וְכָל וְלַד הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְכֵלִים לֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְלֹא שְׁאָר כֵּלִים וּבְגָדִים:

 כסף משנה  (ו-ז) כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים. בתוספתא בפרק י''ז דאהלות ובעירובין (דף ק"ד ע"ב) ופירש רש''י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש''י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: זה כלל גדול בטומאות וכו'. בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'. נתבאר בסמוך:

ח כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּאָב הוּא הַנִּקְרָא רִאשׁוֹן. וְהַנּוֹגֵעַ בָּרִאשׁוֹן נִקְרָא שֵׁנִי. וְהַנּוֹגֵעַ בַּשֵּׁנִי נִקְרָא שְׁלִישִׁי. וְהַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁלִישִׁי נִקְרָא רְבִיעִי. וְהָרִאשׁוֹן וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין וְלַד הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון. פסחים עלה י''ד:

ט כָּל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת הַמֵּת טֻמְאַת שִׁבְעָה בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים הוּא הַנִּקְרָא טְמֵא מֵת. וְהוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת לְעִנְיַן טֻמְאַת תְּרוּמָה וְטֻמְאַת קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לִמְנוֹת מִמֶּנּוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי כְּדֵי לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע כִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא:

 כסף משנה  כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'. בריש כלים:

י כָּל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת הַמֵּת טֻמְאַת עֶרֶב הוּא וְלַד הַטֻּמְאָה וְהוּא הָרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הָרְבִיעִי מִן הַמֵּת רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:

 כסף משנה  כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'. פשוט הוא. ומ''ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים. לעיל בפרק זה:

יא * אָדָם אוֹ כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַגַּע אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּמַשָּׂאָן אוֹ בְּמַגַּע דַּם תְּבוּסָה וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק אוֹ בְּאָהֳלָן. וְכֵן אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמַשָּׂא דַּם תְּבוּסָה הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבוֹת טֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן בְּגָדִים הַמִּתְטַמְּאִין מֵחֲמַת אֵלּוּ טֻמְאַת שִׁבְעָה כֻּלָּן אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ההראב"ד   אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו''ם כו' וגולל ודופק וכו'. א''א סמי מכאן גולל ודופק וכו' כמ''ש למעלה:

 כסף משנה  אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו''ם וכו': כתב הראב''ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א''א סמי מכאן גולל ודופק כמ''ש למעלה עכ''ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד''ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו:

יב הָאֹהֶל עַצְמוֹ הַמַּאֲהִיל עַל הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה הֲרֵי הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מִן הַתּוֹרָה וַהֲרֵי הוּא כִּבְגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יח) 'וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאֹהֶל בֶּגֶד אוֹ שַׂק אוֹ כְּלִי עֵץ אוֹ עוֹר אֶחָד עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין הַמֻּתָּרִין לַאֲכִילָה בֵּין הָאֲסוּרִין לַאֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ-יט) 'וַיִּפְרשֹׁ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן' אֵין קָרוּי אֹהֶל אֶלָּא אָרוּג וְעוֹר כַּמִּשְׁכָּן. * אֲבָל אִם הָיָה הָאֹהֶל נְסָרִין שֶׁל עֵץ כְּגוֹן הַתִּקְרָה וְהַמַּחְצֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה עֶצֶם אוֹ שֶׁל מַתָּכוֹת הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיָה בִּנְיָן שֶׁהוּא טָהוֹר. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַבַּיִת טָמֵא אֵינוֹ אֶלָּא אָדָם וְכֵלִים שֶׁבְּכָל הַבַּיִת. וְאֵין לְךָ יוֹצֵא מִן הָעֵץ שֶׁהוּא מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא הַפִּשְׁתָּן בִּלְבַד:

 ההראב"ד   אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה''ז טהור וכו'. א''א והוא שנעשה אהלים קבועים והכי איתא במתני' דאהלות פ''ח חוץ מפשתן שאפילו נעשה אהל קבוע מיטמא והא דקתני במתני' יריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומחצלת מביאין את הטומאה וחוצצין אלמא לא מקבלין טומאה כשנעשו אהלים לא ביריעה וסדין של פשתן אלא בשאר בגדים שנעשים מן העץ כמו קנבוס וניישטא שעושין מהם בגדים שדינם כדין עצים שאין מקבלין טומאה במחובר:

 כסף משנה  האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'. בסיפרי ובפ''ק דאהלות גבי הא דאמר ר''ע יש לי חמישי: בד''א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ. כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. ומ''ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ח): ומ''ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'. שם והכי משמע ברפ''ז דכלים וכמ''ש רבינו שם: וכ''מ שנאמר הבית טמא וכו'. נלמד ממ''ש בסמוך: כתב הראב''ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה''ז טהור א''א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: ואין לך יוצא מן העץ וכו'. משנה פרק במה מדליקין (דף כ"ז ע"ב):

יג בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּמֵת לְטַמֵּא אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה אֵינָן כְּמֵת לְטַמֵּא בְּאֹהֶל וּבְמַשָּׂא. שֶׁהַמַּשָּׂא לַמֵּת עַצְמוֹ אֵינוֹ מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּבְטֻמְאַת אֹהֶל הוּא אוֹמֵר (במדבר יט-יד) 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'. לְפִיכָךְ הַנּוֹשֵׂא בְּגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת וְלֹא נָגַע בָּהֶן וְכָל הַמַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁהֶאֱהִילוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עִמּוֹ בְּאֹהֶל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהֶאֱהִיל עַל הַכֵּלִים הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁאֵין טְמֵא מֵת טָמֵא אֶלָּא בְּמַגָּע בִּלְבַד:

 כסף משנה  בגדים הנוגעים במת אע''פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל. כבר כתבתי שכן דעת הרמב''ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. ומ''ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'. בספט''ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים:

יד הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו וְלֹא מַדָּף מֵעַל גַּבָּיו אֶלָּא אֶחָד כְּלִי שֶׁיִּגַּע בַּמֵּת מִצִּדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה תַּחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה בְּגָדִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַמֵּת לְמַעְלָה וַעֲשָׂרָה בְּגָדִים אֲחֵרִים עַל גַּבּוֹ מִלְּמַעְלָה. בֶּגֶד הַנּוֹגֵעַ בּוֹ וְהַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי שֶׁנָּגַע בַּבֶּגֶד שֶׁנָּגַע בּוֹ שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַשְּׁלִישִׁי טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב בֵּין שֶׁל מַעְלָה בֵּין שֶׁל מַטָּה. וְהָרְבִיעִי וּמִן הָרְבִיעִי וּלְמַטָּה וּמִן הָרְבִיעִי וּלְמַעְלָה כֻּלָּן טְהוֹרִין. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּטְמֵאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל הַבְּגָדִים אוֹ הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו וְשֶׁל מַעְלָה מִמֶּנּוּ טְהוֹרִין בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה רְצוּצָה וְלֹא טֻמְאַת אֹהֶל. אוֹ שֶׁהָיָה מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַכֵּלִים אֶבֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'. בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ''ל. ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן. פרק בתרא דנדה (דף ס"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים:

הלכות טומאת מת - פרק ששי

א  עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ הָעוֹשֶׂה מֵהֶן כֵּלִים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן יְרוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁבַּיָּם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה אֹהֶל מֵעוֹר הַדָּג אוֹ מִצֶּמֶר שֶׁגָּדֵל בַּיָּם. אֵין עַצְמוֹ שֶׁל אֹהֶל זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַּחְתָּיו כִּשְׁאָר אֹהָלִים:

 כסף משנה  עצמות הדג ועורו וכו'. בפרק י''ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים. למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור:

ב כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין טֻמְאַת מֵת בֵּין שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת. וְכֵן כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת כְּגוֹן הַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל וְהַכַּוֶּרֶת שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח וְיִהְיֶה לָהֶם שׁוּלַיִם אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה:

 כסף משנה  כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה. הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס"ט ע"ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (דף נ"ח): וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'. פרק ט''ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן:

ג כְּלֵי עֵץ פְּשׁוּטֵיהֶם טְהוֹרִים מְקַבְּלֵיהֶם טְמֵאִים. כְּלֵי חֶרֶשׂ פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין וְאֵינָן טְמֵאִין אֶלָּא מֵאֲוִירָן אוֹ בְּהֶסֵּט הַזָּב. אֲפִלּוּ נָגַע כְּלִי חֶרֶשׂ בְּמֵת מִגַּבּוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. וְאִם נִכְנְסָה טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת בַּאֲוִירוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בּוֹ נִטְמָא. הָיָה כְּלִי חֶרֶשׂ עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל נִטְמָא שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה נִכְנְסָה בַּאֲוִירוֹ. וְאִם הָיָה מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה. שֶׁאֵין טֻמְאָה נִכְנְסָה לוֹ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ וּבְהֶסֵּט הַזָּב. שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'. כלים רפ''ב ורפט''ו: כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'. רפ''ב דכלים. ומ''ש ואינם טמאים אלא מאוירן. שם וספ''ק דחולין (דף כ"ה). ומ''ש או בהיסט הזב. בפ''ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'. מבואר בתורה ואיתיה בפ''י דכלים. ומ''ש ובהיסט הזב וכו'. בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ''ג ותורת כהנים:

ד הָעוֹשֶׂה גּוֹלֵל מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר אֶבֶן אוֹ כְּלִי אֲדָמָה אוֹ כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה אוֹ כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל אוֹ עוֹר הַדָּג וְעַצְמוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בְּגוֹלֵל. וְאִם פֵּרְשׁוֹ מִלִּהְיוֹת גּוֹלֵל אוֹ שֶׁהֵסִיר אֶת הַמֵּת מִתַּחְתֵּיהֶן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁכְּפָתָהּ וְעָשָׂה אוֹתָהּ גּוֹלֵל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא גּוֹלֵל. הִתִּיר הַבְּהֵמָה הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת. וְכֵן חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְעָשָׂה אוֹתָהּ גּוֹלֵל לְמֵת הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין:

 כסף משנה  העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'. נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. ומ''ש וכן בהמה. בפט''ו דאהלות וכת''ק. ומ''ש שכפתה. משום דאל''כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים. בספט''ו דאהלות:

ה קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּה אֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד פֶּתַח הַקֶּבֶר בִּלְבַד. וְהַנּוֹגֵעַ בַּקָּצֶה הַמֻּנָּח חוּץ לַקֶּבֶר טָהוֹר. * עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת עַל הַקֶּבֶר כְּמוֹ אִילָן הַנּוֹגֵעַ מִמֶּנָּה בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים סָמוּךְ לַקֶּבֶר טָמֵא מִשּׁוּם גּוֹלֵל וּמֵאַרְבָּעָה וּלְמַעְלָה טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָקֹץ אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אֵינוֹ עָתִיד לָקֹץ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ גּוֹלֵל:

 ההראב"ד   עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן וכו'. א''א א''כ היינו עומדת אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חיבור:

 כסף משנה  קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל. שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: וכתב הראב''ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א''א א''כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע''פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ:

ו שְׁתֵּי אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה טְפָחִים שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹלֵל הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁתֵּיהֶן טָמֵא. נִטְּלָה אַחַת מֵהֶן הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנִיָּה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה דֶּרֶךְ שֶׁתֵּצֵא בּוֹ:

 כסף משנה  שתי אבנים גדולות וכו'. תוספתא ספ''ג דאהלות. כתב הר''י קורקוס ז''ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א''נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ''ל:

ז גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת שֶׁעֲשָׂאָהוּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר אֵין טָמֵא אֶלָּא סֵדֶר הַפְּנִימִי שֶׁהוּא צָרְכּוֹ שֶׁל קֶבֶר. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּשְׁאָר הָאֲבָנִים טָהוֹר:

 כסף משנה  גל של צרורות וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט''ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ''ל. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור''י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא''א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ''מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ''ל:

ח אָרוֹן שֶׁהוּא חָקוּק בַּסֶּלַע וְהִנִּיחוּ בּוֹ הַמֵּת וְכִסּוּהוּ בְּגוֹלֵל הַנּוֹגֵעַ בַּסֶּלַע בְּכָל מָקוֹם טָהוֹר וְהַנּוֹגֵעַ בַּגּוֹלֵל טָמֵא. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְבוֹר גָּדוֹל מָלֵא מֵתִים וְאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּיהָ שֶׁאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד חֲלָלָהּ. וְאִם בָּנָה נֶפֶשׁ עַל גַּבָּהּ הֲרֵי זוֹ כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו. * הָיְתָה הָאָרוֹן הַחֲקוּקָה בַּסֶּלַע רְחָבָה מִלְּמַטָּה וְצָרָה מִלְּמַעְלָה וְהַמֵּת בְּתוֹכָהּ הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִלְּמַטָּן טָהוֹר וּמִלְּמַעְלָן טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַצְּדָדִין מִלְּמַעְלָה סָמְכוּ עַל גַּבֵּי הַמֵּת וְנַעֲשׂוּ כְּגוֹלֵל. הָיְתָה הָאָרוֹן רְחָבָה מִלְּמַעְלָה וְצָרָה מִלְּמַטָּה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם טָמֵא. הָיְתָה שָׁוָה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לְקַרְקָעִיתָהּ וּלְמַעְלָה טָמֵא מִטֶּפַח וּלְמַטָּה טָהוֹר. * נִקֵּב אָרוֹן בַּסֶּלַע וְהִכְנִיס הַמֵּת בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ נֶגֶר הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם טָהוֹר חוּץ מִמְּקוֹם פִּתְחָהּ:

 ההראב"ד   היתה הארון החקוקה בסלע וכו'. א''א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע אלא בבנין שהרי אמרו ארון שהיתה חקוקה בסלע ומכוסה הנוגע בה מכל מקום טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו בלבד שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית בתוך של נפש הנכנס לתוכה טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כסויה ועוד אם בחקוקה מדבר כמ''ש הוא הרי דבריו סותרים זה את זה בתחלה אמר הנוגע בסלע מ''מ טהור ובסוף אמר היתה שוה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא רישא במאי עסקינן לא בשוה ולא ברחבה וצרה אלא שמא רישא בחקוקה וסיפא בבנין כדקתני בתוספתא והוא אינו תופס לא לשון משנה ולא לשון תוספתא אבל קולט מעט מזה ומעט מזה ואינו מכוין אלא שקשה לי בין ברוחב בין בשוה וקצר אם בבנין אין ניצל מתורת גולל ודופק שמטמא במגע ובאהל ואולי נאמר שלא ניתנו גולל ודופק אלא לקבר והוא הנפש שבונין למת פעמים מכניסין לתוכו את המת בארונו ופעמים בלא ארון וכיסוי הנפש נקרא גולל ומה שהגולל סמוך נקרא דופק אבל הארון כסותו של מת הוא ואינו לא גולל ודופק ולא קבר סתום ואינו מטמא בארון של אבן אלא מי שמאהיל עליו כנגד הטומאה: ניקב ארון בסלע וכו'. א''א דבר זה כתב פירוש למה ששנו במשנה עשאו כמין גלוסקוס ובערוך גלוסקוס תיבה ואפשר שנפחתה מן הצד כפירושו:

 כסף משנה  ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו. תוספתא פ''י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ''מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ''ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע''פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ''ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ''מ טמא. פ''ט דאהלות. ומ''ש היתה שוה וכו'. שם וכרב יהושע: וכתב הראב''ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א''א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י''ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ''כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ''כ ג''כ הר''ש והרא''ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב''ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב''ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י''ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ''מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א''כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י''ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר. שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ''מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ''ל: וכתב הראב''ד ניקב ארון בסלע וכו'. א''א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': והא דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ''מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר:

ט מְעָרָה שֶׁהַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ וְחָצֵר לִפְנֵי הַמְּעָרָה. בִּזְמַן שֶׁהֶחָצֵר לָאֲוִיר הָעוֹמֵד לְתוֹכָהּ טָהוֹר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּמַשְׁקוֹף הַמְּעָרָה. וּבִזְמַן שֶׁהֶחָצֵר מְקֹרָה * אִם הָיָה בָּהּ [מְגֻלֶּה בְּצַד הַמְּעָרָה] אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר הַנִּכְנָס לְשָׁם טָהוֹר. הָיְתָה פְּחוּתָה מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הַנִּכְנָס לְשָׁם טָמֵא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בְּפֶתַח הַמְּעָרָה:

 ההראב"ד   אם היה בה מגולה בצד המערה ארבעה טפחים וכו'. א''א אני לפי טעותו הגהתי אבל לשון המשנה ולשון התוספתא אין שם חצר מקורה אלא שפתחה באויר ואין כאן קירוי אלא שפתחה למעלה או מן הצד ומן הצד קרוי פתחה לאויר:

 כסף משנה  מערה שהקבר בתוכה וכו'. פט''ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב''ש וב''ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד''א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ''ש הראב''ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל''כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע''י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ''ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ''ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ''ש הראב''ד שהגיה: ודע דבס''פ משוח מלחמה (דף מ"ד) קאמר על ב''ה בד''א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

הלכות טומאת מת - פרק שביעי

א בַּיִת סָתוּם שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח [וּפָרַץ אֶת פְּצִימָיו] וּסְתָמוֹ מְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו אוֹ מִגַּגּוֹ טָמֵא שִׁבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקֶבֶר סָתוּם. נִפְתַּח בּוֹ פֶּתַח אֲפִלּוּ סְתָמוֹ אִם לֹא פָּרַץ פְּצִימָיו הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו וּמִגַּגּוֹ טָהוֹר וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. וְכַמָּה יִהְיֶה שִׁעוּר הַפֶּתַח. שָׁלֵם הַמֵּת פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים. וּכְזַיִת מִן הַמֵּת פִּתְחוֹ בְּטֶפַח. וְגָדוֹל מִכְּזַיִת הֲרֵי הוּא כְּמֵת וּפִתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה:

 כסף משנה  בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו' (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי''ו דאהלות וברייתא בפ''ק דבתרא (דף י"ב): וכמה יהא שיעור הפתח וכו'. פ''ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח:

ב הַמֵּת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּבוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּם נְעוּלִים כֻּלָּם טְמֵאִים וְהַיּוֹשֵׁב בְּצַד כָּל פֶּתַח מֵהֶן תַּחַת הַתִּקְרָה הַיּוֹצֵא עַל הַפֶּתַח נִטְמָא. נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן אוֹ שֶׁחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב אַחַר שֶׁמֵּת הַמֵּת אֲפִלּוּ חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁהִיא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח שֶׁנִּפְתַּח אוֹ שֶׁחָשַׁב עָלָיו וְהַשְּׁאָר טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְעוּלִין וַהֲרֵי אֵין הַבַּיִת כְּקֶבֶר סָתוּם. וְכֵן אִם הִתְחִיל לַחְתֹּר פֶּתַח לְהוֹצִיאוֹ בּוֹ מִשֶּׁיַּחְתֹּר אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן. הָיָה שָׁם פֶּתַח סָתוּם וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ וְהִתְחִיל לְפָתְחוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לִפְתֹּחַ הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן. הָיוּ בּוֹ חַלּוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֻלָּן מֻגָּפוֹת כֻּלָּן טְהוֹרוֹת. נִפְתְּחוּ כֻּלָּן טְמֵאוֹת וְלֹא הִצִּילוּ עַל הַפְּתָחִים. * פֶּתַח קָטָן בְּתוֹךְ פֶּתַח גָּדוֹל הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנֵיהֶם טָמֵא. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בַּקָּטָן טִהֵר קָטָן אֶת הַגָּדוֹל. * הָיוּ שְׁנֵיהֶן מַתְאִימִין הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנֵיהֶם טָמֵא. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן טִהֵר אֶת חֲבֵרוֹ. הָיָה לַבַּיִת פֶּתַח אֶחָד לְצָפוֹן וּפֶתַח לְדָרוֹם וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בַּצְּפוֹנִי וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ אֶחָיו אוֹ קְרוֹבָיו וְאָמְרוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּדְּרוֹמִי טִהֵר דְּרוֹמִי אֶת הַצְּפוֹנִי. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים:

 ההראב"ד   פתח קטן בתוך פתח גדול וכו'. א''א נראה לי בצד הפתח קאמר: היו שניהם כו' חשב להוציאו באחד משניהן טיהר את חבירו וכו'. א''א כך היא התוספתא ולא ידעתי מה בין זה לזה ואולי מתאימין שמזוזה אחת מפסקת ביניהם ואין שם בנין אחר ושניהן ננעלים באותה מזוזה וקמ''ל אף ע''פ ששניהם דומים לפתח אחד טיהר האחד את חבירו:

 כסף משנה  המת בתוך הבית וכו'. בפ''ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש''א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב''ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש''א כשיפתח ארבעה טפחים וב''ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע''פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ''ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ''ל. והר''ש והרא''ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. ומ''ש בזמן שכולם נעולין. בתוספתא פ''ח דאהלות. ומ''ש ואע''פ שחשב אחר שמת המת. כב''ה. ומ''ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'. זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. ומ''ש היה שם פתח סתום וכו'. ג''ז כב''ה: היו בו חלונות הרבה וכו'. תוספתא פ''ח דאהלות. וכתב הר''י קורקוס ז''ל מ''ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ''ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ''ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש''ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע''פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים. תוספתא פ''ח דאהלות: וכתב הראב''ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע''ג שניהם טמא א''א נ''ל בצד הפתח קאמר עכ''ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א''א כך היא התוספתא וכו' וקמ''ל אע''פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ''ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה''ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ''ל ובסיפא אשמעינן שאע''פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ''ש הראב''ד ורבינו שמשון בפ''ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ''ל:

ג בָּתִּים הַפְּתוּחִין לְאַכְסַדְרָה וְהַמֵּת בְּאֶחָד מֵהֶן אִם הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לָצֵאת בָּאַכְסַדְרָה * הֲרֵי הַבֵּית שַׁעַר וְהַבָּתִּים טְמֵאִים וְאִם לָאו בֵּית שַׁעַר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. * הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִן הַבַּיִת מוּגָף וְנִכְנְסָה טֻמְאָה לְפָנִים דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַבַּיִת הַחִיצוֹן טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה חוֹזֶרֶת וְיוֹצֵאת דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ:

 ההראב"ד   הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבית טהור. א''א בתוספתא טהורים וכן עיקר שאם יש לאותו הבית דרך לחצר מצד אחד ופתח הבתים שהן לאכסדרה מוגפים כולן טהורין והאכסדרה טהורה ואם לאו בית שער טמא שעתיד לצאת והבתים טהורים ובאכסדרה מקורה עסיקינן והוא הבית שער: החדר שלפנים מן הבית מוגף ונכנסה טומאה וכו'. א''א פי' נכנס המת לחדר דרך חלון שפתוח לו מאחוריו והבית החיצון טהור אע''פ שדרך החדר על הבית אפ''ה טומאה זו במקום שנכנסה נותנין לה דרך לצאת:

 כסף משנה  בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'. תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ''ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ''ל. ולפ''ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה''ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ''ז צ''ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה''ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב''ד וכתב עליה א''א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ''ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א''נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה''ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע''פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע''י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע''פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'. תוספתא פ''ח דאהלות: וכתב הראב''ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ''ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו:

ד * אֵין הַקֶּבֶר מְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם חֲלַל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח. אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ הַבִּנְיָן עַל גַּבֵּי חֲלַל טֶפַח עַד לָרָקִיעַ הַכּל טָמֵא לְפִי שֶׁהַכּל כְּקֶבֶר. הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה וְלֹא הָיָה שָׁם חֲלַל טֶפַח טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵין טָמֵא אֶלָּא הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה מִלְּמַעְלָה אוֹ הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ מִלְּמַעְלָה אוֹ הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגְדָּהּ מִלְּמַטָּה אוֹ מַה שֶּׁהֶאֱהִיל עָלָיו מִלְּמַטָּה אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַבִּנְיָן טָהוֹר:

 ההראב"ד   אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח וכו'. א''א דבריו סתומים ואולי כוונתו אינה מיושרת כי זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע''פ שהטומאה ממעטת החלל והרי הוא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים או במעזיבה שבין בית לעליה רואים לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא כל מה שיש באותו אהל ודברים הללו מתבררים מן המשנה מארונות דר''א בר צדוק דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דב''ב דוק ותשכח:

 כסף משנה  אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'. ברפ''ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ''מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. ומ''ש אפילו הגביה הבניין וכו'. ריש פ''ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ''ש הראב''ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ''ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ''מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ''מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (דף י"ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע''ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ''ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע''ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י''ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ''ש עוד הראב''ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ''ו דאהלות. ומ''ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ''ש רבינו בפרק י''ב:

ה זֶה כְּלָל גָּדוֹל בְּטֻמְאַת מֵת שֶׁכָּל דָּבָר הַמְטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת אִם הָיָה רָצוּץ שֶׁאֵין לוֹ חֲלַל טֶפַח הֲרֵי הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה עַד לָרָקִיעַ בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת עַד הַתְּהוֹם וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה מִן הַצְּדָדִין. כֵּיצַד. כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ גַּל שֶׁל אֲבָנִים וּכְזַיִת מִן הַמֵּת בְּתוֹכוֹ וְכֵלִים בְּצַד הַטֻּמְאָה וְאֵינָן נוֹגְעִין בָּהּ כֵּלִים טְהוֹרִין וְכָל כְּלִי שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּל מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה מִלְּמַעְלָה אוֹ מִלְּמַטָּה טָמֵא שֶׁהַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה חָלוּל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח הוּא כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו:

 כסף משנה  זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'. בפרק ט''ו דאהלות ובפ''ז:

ו בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת הֲרֵי זֶה בִּטֵּל הַבַּיִת וַהֲרֵי הוּא כְּגַל שֶׁל עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹךְ הֶעָפָר בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְכֵלִים שֶׁבְּצִדֶּיהָ בְּתוֹךְ הֶעָפָר טְהוֹרִים:

 כסף משנה  בית שמלאו עפר וכו'. גם זה שם:

ז * טֻמְאָה שֶׁהִיא רְצוּצָה בְּכֹתֶל וְסָמַךְ סֻכָּה לַכֹּתֶל הַסֻּכָּה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה הַכֹּתֶל צַד מִצִּדֵּי הָאֹהֶל. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַצְּדָדִין טְהוֹרִים לַנּוֹגֵעַ אִלּוּ לֹא הָיָה עֲלֵיהֶן אֹהֶל אֲבָל מִשֶּׁנַּעֲשָׂה עֲלֵיהֶן אֹהֶל הָאֹהֶל כֻּלּוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ:

 ההראב"ד   טומאה שהיא רצוצה לכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה וכו'. א''א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו דתנן פ''ז נפש אטומה הנוגע מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום סמך לה סוכות טמאות ור''י מטהר הנה שאין הסוכה טמאה אלא שיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אלא א''כ הקבר פתוח אליה או שתהא הסוכה סתומה שלא יהא לה פתח כי אז נעשית כגולל לקבר אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה בין שיש לה פתח לסוכה בין שאין לה שאם אין קבר אין גולל ונפש אטומה אינה קבר אבל המאהיל על גבה כנגד הנפש יש חילוק שאם יש פתח לסוכה הכל טהור כל אהלה וכל מגעה מפני שהיא בית בפני עצמה וחוצץ ואם אין לה פתח אותו המאהיל טמא שהרי טומאה בוקעת ועולה ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פרק ג' והמבין יראה ויבין:

 כסף משנה  טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'. פ''ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור''י מטהר וידוע דהלכה כת''ק: וכתב הראב''ד א''א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי''ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר''י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר''י. ומ''ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ''ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר''ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא:

הלכות טומאת מת - פרק שמיני

א שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ עֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּבֵית הַפְּרָס שֶׁמָּא נִדּוֹשׁ הַקֶּבֶר בָּהּ וְיִהְיוּ עֲצָמוֹת כִּשְׂעוֹרָה בְּתוֹךְ עֲפָרָהּ. וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ נִטְמָא. וְאִם הֶעֱמִיד בְּתוֹכָהּ אֹהֶל נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאֹהֶל שֶׁמָּא הָאֹהֶל שֶׁהֶעֱמִיד בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה עַל הַקֶּבֶר הוּא מַאֲהִיל:

 כסף משנה  שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל:

ב בָּנָה בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו אִם הָיָה פִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה כְּנֶגֶד פִּתְחָהּ שֶׁל בַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁאֲפִילוּ [הָיָה] הַקֶּבֶר תַּחַת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא אֹהֶל עַל גַּבֵּי אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן אַף הָעֲלִיָּה טְמֵאָה שֶׁמָּא אַסְקֻפַּת עֲלִיָּה עַל הַקֶּבֶר וַהֲרֵי הָעֲלִיָּה מַאֲהִילָה עַל הַקֶּבֶר:

ג וְשָׂדֶה זוֹ מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ כָּל זֶרַע לְפִי שֶׁאֵין שָׁרְשֵׁי זְרָעִים מַגִּיעִים עַד לַקֶּבֶר. * אֲבָל אֵין נוֹטְעִין בְּתוֹכָהּ אִילָנֵי מַאֲכָל מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים מַגִּיעִין עַד לַמֵּת. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת לָעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹ לְדֶרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים קוֹבְרוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָלִים וּמֻכֵּי שְׁחִין קוֹבְרִין שָׁם אֵיבְרֵיהֶן. אֲבָל הָרְחוֹקוֹת הַחֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וְהַיְשָׁנוֹת טְמֵאוֹת שֶׁמָּא הָיוּ קְרוֹבוֹת מֵעִיר שֶׁחָרְבָה אוֹ מִדֶּרֶךְ שֶׁאָבְדָה. וְאֵי זֶהוּ תֵּל קָרוֹב כָּל שֶׁאֵין שָׁם תֵּל אַחֵר קָרוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְיָשָׁן שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרוֹ:

 ההראב"ד   אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת וכו'. א''א המשנה אמרה אינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו ביניהם מה שאין כן באילני סרק מכל מקום לכתחלה אינה נטעת כל נטע:

 כסף משנה  (ב-ג) בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת. גם זה משנה בסוף אהלות: וכתב הראב''ד א''א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י''ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה''ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב''ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה''ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו. פי''ו דאהלות ופ''ב דכתובות (דף כ':) וכר''י לגבי ר''מ ודברי רבינו כפי' ר''ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי''ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר''מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו:

ד שְׂדֵה בּוֹכִים וְהוּא הַמָּקוֹם הַקָּרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁהַנָּשִׁים יוֹשְׁבוֹת שָׁם וּבוֹכוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה * אֵין נוֹטְעִין אוֹתוֹ וְאֵין זוֹרְעִין אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל רֶגֶל אָדָם לְשָׁם שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ לְפִיכָךְ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אָדָם וְיִקְבֹּר בּוֹ מִפְּנֵי זֶה חָשְׁשׁוּ לוֹ. וְעוֹשִׂין מֵעֲפַר מָקוֹם זֶה תַּנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה:

 ההראב"ד   אין נוטעין אותו כדי שלא להרגיל רגל אדם וכו'. א''א שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים שם בעפר התיחוח:

 כסף משנה  שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה. פי''ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב''ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע''פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה''ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם. תוספתא פרק י''ו:

ה * קֶבֶר הַנִּמְצָא מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה עַד שֶׁיִּבָּדֵק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְקֶבֶר הַיָּדוּעַ אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה:

 ההראב"ד   קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא. א''א זו הפסקא איני מוציא אותה מכוונת בדברים והתוספתא ומסכת שמחות אינן מכוונות והנוסחא שכתב אינה משוה עם התוספתא גם בעצמה אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא ומ''ש אסור בהנאה עד שיבדוק לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע''פ שנטלו ואת תבוסתו אפ''ה מקומו טמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה [וטמא] והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה:

 כסף משנה  קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ז ע"ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש''י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע''פ שגזרו טומאה על הקברות ואע''פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע''ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ''ל. ובתוספתא פי''ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי''ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב''א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א''כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ''מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ''ל. ואין דבריו נוחים לי שמ''ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע''פ מה שפירש רש''י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא''כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ''ש ואפילו את''ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה''פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (דף כ"ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע''פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר''ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ''ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל''כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי''ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ''ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא''כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע''ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: והראב''ד כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': ומ''ש שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י''ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י''ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי''ל דאע''ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ''פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ''פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: ומ''ש לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע''פ שנטלו ואת תבוסתו אפ''ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע''פ שרש''י כתב בפרק נגמר הדין שאע''פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב''ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ''ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט''ס הוא שהרי הוא ז''ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: ואני תמה על מ''ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ''ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות:

ו קֶבֶר שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים מְפַנִּין אוֹתוֹ וּמְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה:

ז הַפּוֹגֵעַ בְּמֵת מִצְוָה אִם מְצָאוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. מְצָאוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׂדֵה כַּרְכּוֹם קָנָה מְקוֹמוֹ וְיִקָּבֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא. מְצָאוֹ עַל הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ לַצְּדָדִין. שְׂדֵה בּוּר מִצַּד זֶה וּשְׂדֵה נִיר מִצַּד זֶה קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה בּוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה נִיר. שְׂדֵה זֶרַע וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה זֶרַע. שְׂדֵה אִילָן וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה כֶּרֶם מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין קוֹבְרוֹ לְאֵי זֶה צַד שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה''ג ונזיר (הלכה א'). ומ''ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס''פ מרובה (דף פ"א ע"ב) ובאבל רבתי (פ"ד) ובירושלמי פכה''ג. ומ''ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה''ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ''ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ''ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ''ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי:

ח לְמַפְרֵעַ. וְאִם בָּא אַחֵר וְאָמַר בָּרִי לִי * שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן קֶבֶר אֲפִלּוּ קֹדֶם לְעֶשְׂרִים שָׁנָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִשְּׁעַת מְצִיאָה וְאֵילָךְ:

 ההראב"ד   שלא היה כאן קבר וכו'. א''א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה מבוי שנמצא בו שרץ מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי וכו' או עד שעת הכבוד. עד שעת הכבוד מיהא מטמא ואע''פ שבשעת הכבוד לא היה בו שרץ דאמרינן עם סילוק ידיו נפל בו השרץ והכי נמי נימא ליום א' או לב' ימים אחר ראייתו של זה נקבר המת שם:

 כסף משנה  קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך. תוספתא בפרק רביעי דטהרות: וכתב הראב''ד א''א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת:

ט כָּל הַמּוֹצֵא קֶבֶר אוֹ מֵת אוֹ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת. חַיָּב לְצַיֵּן עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ יוֹצְאִין מִבֵּית דִּין לְצַיֵּן עַל הַקְּבָרוֹת. אֵין מְצַיְּנִין עַל כְּזַיִת מְצֻמְצָם מִן הַמֵּת לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ יֶחְסַר בָּאָרֶץ. וּבַמֶּה מְצַיְּנִין, בְּסִיד. מְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ עַל מְקוֹם הַטֻּמְאָה. אֵין מַעֲמִידִין אֶת הַצִּיּוּן עַל גַּבֵּי הַטֻּמְאָה אֶלָּא יְהִי עוֹדֵף מִכָּאן וּמִכָּאן בְּצִדֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין מַרְחִיקִין אֶת הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מְצַיְּנִין עַל הַוַּדָּאוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן יְדוּעִין לַכּל אֶלָּא עַל הַסְּפֵקוֹת. כְּגוֹן שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר וְהַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת:

 כסף משנה  כל המוצא קבר או מת וכו'. [משנה וגמרא] פ''ק דמועד קטן (דף ב'): אין מציינין על כזית מצומצם וכו'. שם (דף ה' ע"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ''ה דמעשר שני: אין מעמידין את הציון ע''ג הטומאה וכו' עד והפרעות. פ''ק דמועד קטן (דף ה' ע"ב) ופירש''י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך:

י מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבָהּ. אִם אֵין בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר. יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  מצא שדה מצויינת וכו'. שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר''פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש''י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר''פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ''ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע''א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א''י. ופירש''י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר''ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר''ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ''ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ''ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ''י:

יא מָצָא אֶבֶן מְצֻיֶּנֶת תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. הָיוּ שְׁתַּיִם אִם יֵשׁ סִיד בֵּינֵיהֶם בֵּינֵיהֶם טָמֵא. וְאִם אֵין סִיד בֵּינֵיהֶן אֶלָּא עַל רָאשֵׁיהֶן * אִם יֵשׁ חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּנְיָן. וְאִם אֵין חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן וְהָיָה הַסִּיד מְרֻדָּד עַל רָאשֵׁיהֶן מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי זֶה צִיּוּן וְטָמֵא. מָצָא מֵצָר אֶחָד מְצֻיָּן. הוּא טָמֵא וְכָל הַשָּׂדֶה טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנִיָּה וְכֵן שְׁלִישִׁית. מָצָא אַרְבָּעָה מְצָרֶיהָ מְצֻיָּנִין. הֵן טְהוֹרִין וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ טְמֵאָה שֶׁאֵין מַרְחִיקִין הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א''א אנן חורש גרסינן ואם יש שם חורש אע''פ שיש שם סיד אם היה הסיד משופע ביניהם טהור דאמרינן אגב חרישה נפל הסיד באמצע ואין שם טומאה אבל אם אין שם סיד לעולם ביניהן טהור אע''פ שאין שם חורש שלא הצריכו חורש אלא בשיש ביניהם סיד וכן היא הסוגיא במועד קטן:

 כסף משנה  מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא. ג''ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע''ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר''פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש''י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע''ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע''ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ''ל. והתוס' גרסי אע''ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: כתב הראב''ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א''א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש''י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק. ג''ז שם. ופירש''י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה:

הלכות טומאת מת - פרק תשיעי

א מִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בְּשָׂדֶה וּמָצָא מֵתִים רַבִּים בְּגֻמָּא אַחַת זֶה עַל גַּב זֶה אוֹ זֶה בְּצַד זֶה אוֹ שֶׁמָּצָא הֲרוּגִים אוֹ שֶׁמָּצָא מֵת יוֹשֵׁב אוֹ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מָקוֹם זֶה בֵּית הַקְּבָרוֹת הָיָה אֶלָּא נוֹטֵל הַמֵּת שֶׁמָּצָא וְנוֹטֵל כָּל הֶעָפָר הַתִּחוֹחַ שֶׁתַּחְתָּיו וְחוֹפֵר בִּבְתוּלַת קַרְקַע שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּמוֹצִיא הַכּל וּשְׁאָר הַשָּׂדֶה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה כְּשֶׁהָיְתָה קֹדֶם שֶׁיִּמְצָא. וְעָפָר זֶה עִם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת שֶׁחוֹפֵר הוּא הַנִּקְרָא תְּבוּסַת הַמֵּת:

 כסף משנה  מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ד ע"ב) ואהלות פט''ז מ''ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עכו''ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ''ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו''ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס''פ המוכר פירות (דף ק"ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. ומ''ש רבינו דה''ה למצא מתים רבים בגומא אחת. משום דישראל אין קוברין בענין זה. ומ''ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. שם בגמרא:

ב שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בּוֹ הֲרוּגִים מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת שֶׁבָּהּ וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת עֶצֶם עֶצֶם וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן בּוֹר שֶׁמְּטִילִים בְּתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת שֶׁבּוֹ עֶצֶם עֶצֶם וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'. פי''ו דאהלות. ומ''ש מלקט כל העצמות עצם וכו'. פי' שאין להם תבוסה:

ג הָיָה חוֹפֵר וּמָצָא מֵת מֻשְׁכָּב כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹבְרִין הַמֵּתִים נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. וְכֵן אִם מָצָא שְׁנַיִם נוֹטֵל כָּל אֶחָד מֵהֶן וּתְבוּסָתוֹ עִמּוֹ וְכָל הַשָּׂדֶה טְהוֹרָה. מָצָא שְׁלֹשָׁה מֵתִים כָּל אֶחָד מֵהֶן מֻטָּל כְּדֶרֶךְ הַנִּקְבָּרִין אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה כִּמְלוֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בֵּית הַקְּבָרוֹת הוּא זֶה * וְצָרִיךְ לִבְדֹּק מִן הָאַחֲרוֹן עֶשְׂרִים אַמָּה שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְחָצֵר שֶׁבֵּינֵיהֶן. * וְאִם לֹא מָצָא שָׁם מֵת אַחֵר הֲרֵי אוֹתָן הָעֶשְׂרִים שֶׁבָּדַק טְהוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. מָצָא מֵת אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה צָרִיךְ לִבְדֹּק מִמֶּנּוּ עֶשְׂרִים אַמָּה אֲחֵרוֹת לְפִי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁמָּצָא בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּסּוֹף הָרוּג אוֹ יוֹשֵׁב אוֹ מֻשְׁכָּב שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו אֵינוֹ בּוֹדֵק עֶשְׂרִים אַמָּה אֶלָּא נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן בִּלְבַד שֶׁחֶזְקָתָן עַכּוּ''ם:

 ההראב"ד   וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה וכו'. א''א זה שיבוש אלא מן הראשון דבר זה מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה: ואם לא מצא שם מת אחר וכו'. א''א דבר זה לא ידעתי מהו ואם הוא שכונת קברות איך הוא טהור ואם יאמר על אותן י''ב אמות שיש משמונה עד עשרים שבדק ולא מצא א''כ לא היה לו לומר אותן העשרים שבדק כי השמונה ודאי טמאות:

 כסף משנה  היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר. משנה בסוף נזיר (דף ס"ד ע"ב) ופט''ז דאהלות: וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה. כתב הראב''ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד''ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ''ל. באמת כדברי הראב''ד נראה שם בגמרא (דף ק"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות. כתב הראב''ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א''א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה''ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ''כ הן טהורות ע''פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס"ה) ע''ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ''ט אמר ר''ל עילה מצאו וטהרו את א''י ומדמסיים וטיהרו את א''י משמע דה''ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש''י: ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ה):

ד הָעַכּוּ''ם אֵין לָהֶם טֻמְאַת קְבָרוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בְּקִבְרָן טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע בְּעַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה אוֹ יִשָּׂאֶנָּה:

 כסף משנה  העכו''ם אין להם טומאת קברות וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עכו''ם הוא. ומ''ש שאינם מטמאים באהל. נתבאר בפ''א:

ה מֵת שֶׁחָסֵר אֵיבָר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת אֵין לוֹ תְּבוּסָה וְלֹא שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. וּמֵתִים הַנִּמְצָאִים גְּלוּיִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֵין לָהֶם שְׁכוּנַת קְבָרוֹת וְלֹא תְּבוּסָה אֶלָּא מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכּל טָהוֹר. וְהַנִּקְבָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יֵשׁ לוֹ תְּבוּסָה וְאֵין לוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת:

 כסף משנה  מת שחסר אבר וכו'. בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. ומ''ש אבר שאם ינטל מן החי ימות. תוספתא בפ''א דאהלות: ומתים הנמצאים גלויים וכו'. הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: והנקבר שלא ברשות וכו'. בתוספתא פי''ו וכרשב''ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי''ל כ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי''ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה''ה בברייתא:

ו אֶחָד הַמּוֹצֵא שְׁלֹשָׁה מֵתִים כְּדַרְכָּן בַּתְּחִלָּה אוֹ שֶׁמָּצָא שְׁלֹשָׁה כּוּכִין אוֹ כּוּךְ וּנְקִיעַ וּמְעָרָה הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. מָצָא שְׁנַיִם וְאֶחָד הָיָה יָדוּעַ יֵשׁ לָהֶם תְּבוּסָה וְאֵין לָהֶם שְׁכוּנַת קְבָרוֹת שֶׁהַקֶּבֶר הַיָּדוּעַ אֵינוֹ עוֹשֶׂה שְׁכוּנָה. וְלֹא אָמְרוּ אֶלָּא הַמּוֹצֵא שְׁלֹשָׁה בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקָה. כֵּיצַד בּוֹדֵק הָעֶשְׂרִים אַמָּה שֶׁאָמַרְנוּ. חוֹפֵר עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. וְהִיא הַקַּרְקַע שֶׁנִּרְאֵית שֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה. הֶעְמִיק אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה וּמָצָא חֶרֶשׂ הֲרֵי זוֹ כְּבַתְּחִלָּה וְצָרִיךְ לְהַעֲמִיק עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִבְתוּלָה. הִגִּיעַ לְמַיִם הֲרֵי זוֹ כִּבְתוּלָה:

 כסף משנה  אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'. תוספתא פ''א דאהלות: מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'. בפרק י''ו דאהלות: העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'. תוספתא פי''ו דאהלות. ומ''ש הגיע למים ה''ז כבתולה. שם:

ז אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְפֹּר תֶּלֶם אֶחָד מִתְּחִלַּת הָעֶשְׂרִים עַד סוֹפָן אֶלָּא חוֹפֵר אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה וְחוֹפֵר אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה וְכֵן עַד סוֹפָן שֶׁאֵין בֵּין קֶבֶר לְקֶבֶר פָּחוֹת מֵאַמָּה:

 כסף משנה  אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'. משנה פרק ט''ז דאהלות:

ח הָיָה בּוֹדֵק וְהִגִּיעַ בְּתוֹךְ הָעֶשְׂרִים לְנָהָר אוֹ לִשְׁלוּלִית אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים יַפְסִיק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁהֲרֵי נִפְסְקָה שְׁכוּנַת הַקְּבָרוֹת:

ט הַמּוֹצֵא עָפָר זֶה שֶׁל בְּדִיקָה טָהוֹר אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא טֻמְאָה בַּמָּקוֹם שֶׁחָפַר. * אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּמְצָא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְהַמְפַקֵּחַ בְּגַל אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁהַמֵּתִים שָׁם תַּחַת הַגַּל אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמָן:

 ההראב"ד   אבל קודם שימצא אוכל בתרומה וכו'. א''א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית:

 כסף משנה  (ח-ט) היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה. משנה שם: כתב הראב''ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א''א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ''ל. טעמו שהוא ז''ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם:

י גַּל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁנֵי גַּלִּין טְהוֹרִין בָּדַק אֶחָד מֵהֶן וּמְצָאוֹ טָהוֹר הוּא טָהוֹר וְהַשְּׁנַיִם טְמֵאִין. בָּדַק שְׁנַיִם וְנִמְצְאוּ טְהוֹרִים הֵן טְהוֹרִים וְהַשְּׁלִישִׁי בְּחֶזְקַת טָמֵא. בָּדַק שְׁלָשְׁתָּן וּמָצָא טָהוֹר כֻּלָּן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּבְדֹּק שְׁלָשְׁתָּן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה וְיִהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  גל טמא שנתערב וכו'. משנה בפ''ט דנדה (דף ס"א) וכחכמים:

יא בּוֹר שֶׁמְּטִילִין לְתוֹכוֹ נְפָלִים הַמַּאֲהִיל עָלָיו טָמֵא דִּין תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁחֻלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. אֲבָל אִם הִפִּילָה שָׁם אִשָּׁה נֵפֶל וְאֵין יָדוּעַ אִם הִפִּילָה דָּבָר הַמְטַמֵּא אוֹ לֹא הִפִּילָה הוֹאִיל וְחֻלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'. פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (דף מ"ב) ופרק כל היד (דף ט"ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר:

יב * דָּבָר יָדוּעַ שֶׁכָּל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן מִשּׁוּם סָפֵק הֲרֵי הֵן שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין טָמֵא מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת וַדַּאי אֲבָל כָּל הַסְּפֵקוֹת בֵּין בְּטֻמְאוֹת בֵּין בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת בֵּין בַּעֲרָיוֹת וְשַׁבָּתוֹת אֵין לָהֶם אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [וְאַף עַל פִּי כֵן דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת סְפֵקוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב אָשָׁם תָּלוּי] כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת:

 ההראב"ד   דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. א''א זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו''ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא:

 כסף משנה  דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב''ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי''ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר''ן בספ''ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב''ן ואע''פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ''מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ''ל. ויש לתמוה על הראב''ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ''ש דהול''ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי''ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות:

הלכות טומאת מת - פרק עשירי

א אֵיזֶהוּ בֵּית הַפְּרָס זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנֶּחְרַשׁ בּוֹ קֶבֶר. שֶׁהֲרֵי נִתְדַּקְדְּקוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְפָּרְסוּ בְּכָל הַשָּׂדֶה. וְגָזְרוּ טֻמְאָה עַל כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ הַקֶּבֶר אֲפִלּוּ חָרַשׁ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻשְׁקָע בִּרְבָדִין וּבַאֲבָנִים. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן רוּם שְׁתֵּי קוֹמוֹת הוֹאִיל וְחָרַשׁ עַל קֶבֶר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הִיא נַעֲשֵׂית בֵּית הַפְּרָס. מֵאָה אַמָּה עַל מֵאָה אַמָּה מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר:

 כסף משנה  איזהו בית הפרס וכו'. פרק י''ז דאהלות. ומ''ש אפילו חרש ע''ג הארון וכו' עד ה''ז עושה בית הפרס. תוספתא שם: עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'. משנה פי''ו דאהלות:

ב כָּל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין הֲרֵי הוּא בֵּית הַפְּרָס וַעֲפָרוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וְכֵן הַמַּאֲהִיל עַל בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה טָהוֹר:

ג הִתְחִיל לַחְרשׁ אֶת הַקֶּבֶר וְהָיָה חוֹרְשׁוֹ וְהוֹלֵךְ וְקֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר מֵאָה אַמָּה נִעֵר אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה אוֹ שֶׁהֵטִיחַ בַּסֶּלַע אוֹ בַּגָּדֵר. עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ אֵלָיו בִּמְשֹׁךְ הַמַּחֲרֵשָׁה. חָרַשׁ כְּמוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אוֹ יֶתֶר וְחָזַר וְחָרַשׁ עַד שֶׁהִשְׁלִים הַמֵּאָה הַכּל בֵּית הַפְּרָס. הָיָה חוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ חוּץ לְמֵאָה אַמָּה מִמֵּאָה אַמָּה וְלַחוּץ טָהוֹר שֶׁאֵין עַצְמוֹת קֶבֶר מַגִּיעוֹת לְיֶתֶר מִמֵּאָה:

 כסף משנה  התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה. בפרק י''ו דאהלות:

ד חֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְכֻסּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה וְחֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְגֻלּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם. * הָיָה שָׁם חָרִיץ מָלֵא עַצְמוֹת אָדָם. אוֹ שֶׁהָיוּ עַצְמוֹת אָדָם צְבוּרוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחָרַשׁ עֲצָמוֹת אֵלּוּ עִם הַשָּׂדֶה. אוֹ שֶׁחָרַשׁ שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ [אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ] קֶבֶר. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וַדַּאי. וְכֵן הַחוֹרֵשׁ אֶת הַמֵּת בְּשָׂדֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁכָּל אֵלּוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּקֶבֶר שֶׁנֶּחְרַשׁ שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי:

 ההראב"ד   היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א''א זה פי' מלא טמיא:

 כסף משנה  חזקת העצמות המכוסות וכו'. תוס' ספי''ו דאהלות: היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'. פרק י''ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח''כ מצאתיו בספר מוגה: וכתב הראב''ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א''א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: וכן החורש את המת וכו'. תוספתא בפרק י''ו דאהלות:

ה הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ שֻׁתָּף אוֹ אָרִיס אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. חָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ כְּאֶחָד. שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס וְשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס:

 כסף משנה  החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'. בפי''ו דאהלות. ומ''ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. תוספתא בפרק הנזכר:

ו עַכּוּ''ם שֶׁחָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֵהוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לְעַכּוּ''ם:

ז שָׂדֶה בֵּית פְּרָס לְמַעְלָה וְשָׂדֶה טְהוֹרָה לְמַטָּה וְשָׁטְפוּ גְּשָׁמִים מֵעֲפַר בֵּית הַפְּרָס לַטְּהוֹרָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינָה אוֹ לְבָנָה וְהֶאֱדִימָה טְהוֹרָה שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית פְּרָס. וְלֹא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ:

 כסף משנה  (ו-ז) עכו''ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס. משנה בפרק הנזכר:

ח בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה מֻתָּר לִנְטֹעַ בּוֹ כָּל נֶטַע לְפִי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יוֹרְדִים לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. * וּלְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה בְּבֵית הַפְּרָס טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַקֶּבֶר נִפְרָס עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. אֲבָל אֵין זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ אֶלָּא זֶרַע הַנִּקְצָר. וְאִם זָרַע וְעָקַר צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ בְּתוֹכוֹ וְכוֹבֵר אֶת הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת. וְאֶת הַקִּטְנִיּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כְּבָרוֹת. שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הָעֵצָה שָׁם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאִם תַּתִּיר לוֹ בַּהֲנָיָה מוֹצִיאוֹ וּמוֹכְרוֹ וְנִמְצָא מַרְגִּיל אֶת הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו'. א''א אין צורך לזה הטעם שהנוטע אין דעתו לעקור ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום:

 כסף משנה  בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה. משנה פי''ח דאהלות וכחכמים: וכתב הראב''ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א''א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג''כ נכון:

ט שָׂדֶה שֶׁהֻחְזְקָה שֶׁהִיא בֵּית הַפְּרָס. * אֲפִלּוּ הִיא בֵּית אַרְבָּעָה כּוֹרִין וַאֲפִלּוּ מְשׁוּכָה מִמְּקוֹם הַטִּיט הָרַךְ שֶׁאֵינוֹ נֶחְרַשׁ וְלֹא נַעֲשָׂה בֵּית הַפְּרָס. וַאֲפִלּוּ שָׂדֶה טְהוֹרָה מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ:

 ההראב"ד   אפילו היא בית ארבעה כורין וכו'. א''א ספרו היה משובש בכאן ולשון התוספתא ואפילו היא משוכה ממקום הטומאה ואפילו טהורה מקיפתה וכו' ובשדה שאבד בה קבר היא שנויה משוכה ממקום הטומאה פי' שראשה א' נמשך ונכנס לשדה טהרה אפילו הכי טמאה:

 כסף משנה  שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה. תוספתא בפרק י''ו דאהלות: וכתב הראב''ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב''ד. והר''י קורקוס ז''ל תמה על הראב''ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ''מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ''ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ''ל:

י מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִּיבָהּ. אִם יֵשׁ בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ. אֵין בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד חָכָם. * שֶׁאֵין כָּל אָדָם בְּקִיאִין בְּכָךְ וְיוֹדְעִין שֶׁמֻּתָּר לִנְטֹעַ בְּזוֹ וְאָסוּר לִנְטֹעַ בְּאַחֶרֶת:

 ההראב"ד   שאין כל אדם בקיאין בכך וכו'. א''א לא כי אלא שאין הכל זריזים לקוץ ממנה האילנות שהרי אין מקיימין בה אילני מאכל ואין בה אילנות דקאמר שרואין שנקצצו ממנה בידוע שלכך נקצצו:

 כסף משנה  מצא שדה מצויינת וכו'. תוספתא פרק י''ו דאהלות ואיתא בפ''ק דמועד קטן (דף ה' ע"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. ומ''ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת''ח. שם א''ר יהודה בד''א בזמן שיש שם חכם או ת''ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ''מ שא''ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: וכתב הראב''ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א''א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו:

יא הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁאֵין מִתְנַדְנְדִין תַּחַת רַגְלֵי אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לָהּ וְהוּא רוֹכֵב עַל גַּבֵּי אָדָם וּבְהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁמִּזְדַּעְזְעִין בִּשְׁעַת הִלּוּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁמַר וְלֹא נִתְנַדְנֵד הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּמִי שֶׁהָלַךְ עַל הֶעָפָר עַצְמוֹ. וְכֵן אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אָדָם שֶׁכֹּחוֹ רַע עַד שֶׁתִּהְיֶינָה אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ וְשׁוֹקָיו מַרְעִידוֹת כְּשֶׁהוּא נוֹשְׂאוֹ. אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שֶׁכֹּחָהּ רַע עַד שֶׁתָּטִיל גְּלָלִים בִּשְׁעַת רְכִיבָה. הֲרֵי זֶה טָמֵא וּכְאִלּוּ הָלַךְ בְּרַגְלָיו:

 כסף משנה  המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע. בפי''ח דאהלות. ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה. במציעא פרק המקבל (דף ק"ה ע"ב):

יב הַמְטַהֵר בֵּית הַפְּרָס צָרִיךְ לְטַהֲרוֹ בְּמַעֲמַד שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְכֵיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. כּוֹנֵס אֶת כָּל הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ מֵעַל כָּל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּין. וּמְמַחֶה וּמוֹצִיא כָּל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הַנִּמְצָא שָׁם. וְיִטְהַר. וְכֵן אִם נָתַן עַל גַּבָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁנָּטַל מֵעַל כָּל פָּנָיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְנָתַן עַל חֶצְיוֹ הָאַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵעַל פָּנָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה וְנָתַן עָלֶיהָ טֶפַח וּמֶחֱצָה עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר. לֹא עֲשֵׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם עֲזָקוֹ וּבָדַק בִּשְׁעַת עִזּוּק מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. רִצְּפוֹ בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינָן מִתְנַדְנְדִין מֵהִלּוּךְ אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת''ח. תוספתא פי''ו דאהלות: וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה''ז טהור. בפי''ט דאהלות: נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'. שם וכת''ק: רצפו באבנים. גם זה שם:

הלכות טומאת מת - פרק אחד עשר

א אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בַּתְּחִלָּה גָּזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ בִּלְבַד כְּבֵית הַפְּרָס ולֹא הָיוּ מְטַמְּאִים אֶלָּא הַמְהַלֵּךְ בָּהּ אוֹ נוֹגֵעַ אוֹ נוֹשֵׂא מֵעֲפָרָהּ. חָזְרוּ וְגָזְרוּ עַל אֲוִירָהּ שֶׁיְּטַמֵּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע וְלֹא נָשָׂא אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַאֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם נִטְמָא. וְכֵן כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וּשְׁאָר כֵּלִים שֶׁהִכְנִיס רֻבָּם לַאֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם נִטְמְאוּ:

 כסף משנה  ארץ העכו''ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בספ''ק דשבת (דף ט"ו ע"ב): וכן כלי חרס וכו'. תוספתא בפי''ח דאהלות:

ב טֻמְאַת אֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּטֻמְאַת עֲפָרָהּ אֶלָּא קַלָּה הִיא מִמֶּנָּה. שֶׁעַל טֻמְאַת עֲפָרָהּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת וְקָדָשִׁים. וְהַמִּתְטַמֵּא בְּגוּשָׁהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְצָרִיךְ הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. אֲבָל הַנִּטְמָא בַּאֲוִירָהּ אֵין צָרִיךְ הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְכֵן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת אֲוִירָהּ תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין:

 כסף משנה  טומאת אויר ארץ העכו''ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים. בפרק קמא דשבת שם. ומ''ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ"ד נ"ה). ומ''ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'. בפ''ק דשבת:

ג עֲפַר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וַעֲפַר בֵּית הַפְּרָס מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכַמָּה שִׁעוּרָן כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין וְהוּא כְּפִיקָה גְּדוֹלָה שֶׁל סַקָּאִין. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְּיָרָק. אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין מְטַמֵּא וְאִם לָאו אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לִבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְהָיוּ בָּהֶן כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת וְלֹא חָשׁוּ לָהֶן מִשּׁוּם טֻמְאָה לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּחוֹתָם מֵהֶן כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין:

 כסף משנה  עפר ארץ העכו''ם וכו'. פרק ב' דאהלות. ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין. שם פרק י''ז. ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כ"ב) פי' פיקה אבלי''ו. של סקאים של עושה סקים: עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'. בפי''ז דאהלות וכחכמים:

ד הַמֵּבִיא תַּנּוּרִים וּסְפָלִין וּכְלֵי חֶרֶשׂ מִחוּצָה לָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא הֻסְּקוּ טְמֵאִים מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. מִשֶּׁהֻסְּקוּ טְמֵאִים מִשּׁוּם כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּטְמָא בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המביא תנורים וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''ז:

ה הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. בַּיָּם וּבְמָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְּזַעְפּוֹ טָהוֹר מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הָעַכּוּ''ם וְטָמֵא מִשּׁוּם אֲוִירָה. הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל הַפּוֹרְחִין בָּאֲוִיר טָמֵא. שֶׁאֹהֶל זָרוּק אֵינוֹ קָרוּי אֹהֶל:

 כסף משנה  המהלך בארץ העכו''ם וכו' עד טהור. משנה בפי''ח דאהלות המהלך בארץ העכו''ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ''מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו''ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו''ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר''ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר''ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ''ל. ומ''ש וטמא משום אוירה. נלמד ממה שיבא בסמוך: הנכנס לארץ העכו''ם בשידה תיבה ומגדל וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ח' ע"ב) ובפרק בכל מערבין (דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ"ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר''ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה:

ו סוּרְיָא עֲפָרָהּ טָמֵא כְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲוִירָהּ טָהוֹר. לֹא גָּזְרוּ עַל אֲוִירָה. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׂפָה בְּשָׂפָה וְלֹא הָיָה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן לֹא אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וְלֹא בֵּית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בֵּית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְהוּא שֶׁלֹּא יִגַּע בְּגוּשָׁהּ. * וְכֵן אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם הַסְּמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין בֵּינֵיהֶן מָקוֹם טָמֵא הֲרֵי זוֹ נִבְדֶּקֶת וּטְהוֹרָה:

 ההראב"ד   וכן ארץ העכו''ם הסמוכה לארץ ישראל וכו'. א''א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות:

 כסף משנה  סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע"ב). ומ''ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'. בפי''ח דאהלות. ומ''ש בשידה תיבה ומגדל. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע"ב). ומ''ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס. היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב הראב''ד א''א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ''ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י''ח שנינו ארץ העכו''ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב''ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע''פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ''מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב''ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס''פ זה:

ז מָקוֹם שֶׁשָּׁכְנוּ בּוֹ עַכּוּ''ם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיִּבָּדֵק שֶׁמָּא קָבְרוּ בּוֹ נְפָלִים:

 כסף משנה  מקום ששכנו בו עכו''ם. בפי''ח דאהלות. ומ''ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'. בפי''ח דאהלות בתוספתא וכת''ק:

ח וּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת מְדוֹר הָעַכּוּ''ם תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. וְכַמָּה יִשְׁהוּ בַּמָּקוֹם וְיִהְיֶה צָרִיךְ בְּדִיקָה. אַרְבָּעִים יוֹם כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר אִשָּׁה וְתַפִּיל נֵפֶל שֶׁמְּטַמֵּא. אֲפִלּוּ אִישׁ שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה אִם שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם מְדוֹרוֹ טָמֵא עַד שֶׁיִּבָּדֵק. גְּזֵרָה מִשּׁוּם מָדוֹר שֶׁתִּהְיֶה בּוֹ אִשָּׁה. אֲפִלּוּ עֶבֶד וְסָרִיס אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עוֹשֶׂה מְדוֹר הָעַכּוּ''ם:

 כסף משנה  וכמה ישהו במקום וכו'. פי''ח דאהלות. ומ''ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד. תוספתא פי''ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ''ל דכיון דגזרו על איש אעפ''י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע''פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט:

ט מְדוֹר עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה בּוֹ עֶבֶד (מִיִּשְׂרָאֵל) אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן בֶּן תֵּשַׁע מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִקְבְּרוּ שָׁם נֵפֶל אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאֶת מַה הֵן בּוֹדְקִין אֶת הַבִּיבִין הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִין. וְכָל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִין לְהוֹלִיךְ מִשָּׁם הַנֵּפֶל אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן גּוֹרְרִין אוֹתָם מִשָּׁם. * מְדוֹר הָעַכּוּ''ם שֶׁחָרַב הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּבָּדֵק:

 ההראב"ד   מדור העכו''ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכו'. א''א במשנה שנינו רשב''ג אומר עיר של עכו''ם שחרבה אין בה משום מדור העכו''ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב:

 כסף משנה  מדור עכו''ם שהיה בו עבד או אשה וכו'. משנה שם. ומ''ש או קטן בן ט' שנה. בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה''ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: ואת מה הן בודקין וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. ועל מ''ש מדור העכו''ם שחרב. כתב הראב''ד מדור העכו''ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א''א במשנה שנינו רשב''ג אומר עיר של עכו''ם שחרבה אין בה משום מדור העכו''ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ''ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב''ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו''ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו''ם שחרבה למדור העכו''ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב''ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ''פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב''ג וכתב רבינו שם שטעם רשב''ג מפני שהב''ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ''ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ''ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע''פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב''ג ואע''ג דרשב''ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א''נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ''ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא''ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי''ל כ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו י''ל דשאני הכא דגמרא בפ''ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (דף מ"ב) ובפרק כל היד (דף ט"ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב''ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ''ל לדחוק לדעת רבינו:

י הַאִיצְטְוַונִיוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם לְפִי שֶׁהִיא גְּלוּיָה וְאֵין בָּהּ מָקוֹם לְהַטְמִין הַנְּפָלִים. וַעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵין דִּירָתָן קְבוּעָה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים וְהַסֻּכּוֹת וְהַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין * וְהַתִּקְרָה שֶׁעַל גַּבֵּי הָעַמּוּדִים וְאֵין לָהּ דְּפָנוֹת וְהֵן בָּתֵּי הַקַּיִץ וּבֵית שַׁעַר וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר וְהַמֶּרְחָץ וּמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ הַחִצִּים וּכְלֵי הַמִּלְחָמָה וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:

 ההראב"ד   והתקרה שע''ג העמודים וכו'. א''א זהו פי' האלקטיות:

 כסף משנה  האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו''ם וכו'. ודברים אלו משנה פי''ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: כתב הראב''ד והתקרה שע''ג העמודים וכו' א''א זה פירוש האלקטיות עכ''ל. ופשוט הוא וכ''כ רבינו בפירוש המשנה:

יא הַחֲנוּת אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּר בְּתוֹכָהּ. חָצֵר שֶׁהִיא טְמֵאָה מִשּׁוּם מְדוֹר הָעַכּוּ''ם הֲרֵי בֵּית שַׁעַר שֶׁלָּהּ וַאֲוִירָהּ טְמֵאִין כָּמוֹהָ. וְאֵין מְדוֹר הָעַכּוּ''ם וְלֹא בֵּית הַפְּרָס בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  החנות אין בה משום מדור העכו''ם אא''כ היה דר בתוכה. תוספתא בסוף אהלות: חצר שהיא טמאה משום מדור העכו''ם וכו'. שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו''ם טמאים משום מדור העכו''ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ''ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ''ל דבשדר עכו''ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו''ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: ואין מדור העכו''ם ולא בית הפרס בח''ל. גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח''ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו''ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו''ם וי''ל דאיצטריך משום כהנים דבח''ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ''ל רבינו שמשון וכתב הר''י קורקוס ז''ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ''מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ''מ דאל''כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו''ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו''ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו''ם לא חשש לה עכ''ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו''ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ''ו מטהר בית הפרס לפני שני ת''ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו''ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ''ל:

יב עֲיָרוֹת הַמֻּבְלָעוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּגוֹן סִיסִית וְחַבְרוֹתֶיהָ. [אַשְׁקְלוֹן וְחַבְרוֹתֶיהָ]. אַף עַל פִּי שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. וְחֶזְקַת דְּרָכִים שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל טְהוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻבְלָעוֹת בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם:

 כסף משנה  עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'. עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם:

הלכות טומאת מת - פרק שנים עשר

א * טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע עַל רוּם טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה דִּין תּוֹרָה. שֶׁאֵין קָרוּי אֹהֶל אֶלָּא טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח אוֹ יֶתֶר עַל זֶה. כֵּיצַד. כְּזַיִת מִן הַמֵּת מֻנָּח לַאֲוִיר וּבְצִדּוֹ כֵּלִים כְּגוֹן מְחָטִין וְצִנּוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵינָן נוֹגְעִים בְּטֻמְאָה. אִם הֶאֱהִיל עֲלֵיהֶן אֹהֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח וְהָיָה גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח הֲרֵי זֶה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים וּטְמֵאִין. הָיוּ כֵּלִים אֲחֵרִים עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַטֻּמְאָה. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאֹהֶל מְטַמֵּא כָּל שֶׁתַּחְתָּיו מַצִּיל כָּל שֶׁחוּצָה לוֹ וְחוֹצֵץ בֵּין הַטֻּמְאָה וּבֵין כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבָּיו וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְהוֹרִין. שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. הָיָה הָאֹהֶל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח אוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח עַל טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ כַּמָּה טְפָחִים הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַטֻּמְאָה טְהוֹרִים וְכֵלִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵאֹהֶל זֶה כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַטֻּמְאָה וְאֵין שָׁם אֹהֶל לָחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה וְכֵלִים תַּחְתָּיו כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילָה עֲלֵיהֶן וְאֵין שָׁם אֹהֶל שֶׁיָּחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁכָּל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח כִּנְגִיעָה הוּא חָשׁוּב. וְטֻמְאָה שֶׁתַּחְתָּיו טֻמְאָה רְצוּצָה הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה הָאֹהֶל אָדָם אוֹ כֵּלִים. אֲבָל אָדָם אוֹ כֵּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן עַצְמָן אֹהֶל בֵּין שֶׁהָיוּ עַמּוּדֵי הָאֹהֶל אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כָּל עִקָּר הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. לוּחַ שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה כֵּלִים אֲפִלּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵין לְמִינָן טֻמְאָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מֻנָּח עַל אַרְבָּעָה שִׁפּוּדִין אוֹ אַרְבָּעָה קָנִים שֶׁגְּבוֹהִין טֶפַח. וְהָיְתָה טֻמְאָה וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְמֵאִים. וְאִם הָיוּ כֵּלִים עַל גַּבָּיו אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טְמֵאִים. וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי לוּחַ וְכֵלִים תַּחְתָּיו כָּל כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַלּוּחַ טְמֵאִין. אֲבָל אִם הַלּוּחַ הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבַּע אֲבָנִים אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְחַיָּה. וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   טפח על טפח מרובע וכו'. א''א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל''כ הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת:

 כסף משנה  טפח על טפח וכו'. משנה פ''ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (דף י"ט ע"ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: כתב הראב''ד א''א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי''ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ''ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: היה האהל פחות מרום וכו'. בפ''ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. בד''א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'. בפ''ו דאהלות:

ב הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו הֲרֵי כָּל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. * וּכְלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה הַבָּאִים בְּמִדָּה הֲרֵי הֵם כְּאֹהָלִים וְאֵינָם כְּכֵלִים וּלְפִיכָךְ חוֹצְצִים בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   וכלי גללים וכלי אבנים וכו'. א''א אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין:

 כסף משנה  ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב''ד בדברי רבינו שכתב א''א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ''ל. וי''ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי''ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע''פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י''ג:

ג נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר חָדָשׁ וְעוֹדֵף מִכָּל צְדָדָיו בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַנֶּסֶר כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁתַּנּוּר חָדָשׁ אֵינוֹ כְּכֵלִים לְעִנְיָן זֶה. וְאִם הָיָה יָשָׁן הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'. בפי''ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים:

ד נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַּנּוּרִים אֲפִלּוּ יְשָׁנִים וְעוֹדֵף מִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וּמִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו בֵּין שְׁנֵי הַתַּנּוּרִים בֵּינֵיהֶן בִּלְבַד טָמֵא. * אֲבָל כֵּלִים שֶׁתַּחַת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת שֶׁחוּצָה לַתַּנּוּרִים טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֵן כִּשְׁנֵי אֹהָלִים זֶה בְּצַד זֶה. וְכֵן נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר אֲפִלּוּ יָשָׁן וְיוֹצֵא מִזֶּה טֶפַח וּמִזֶּה טֶפַח אֲבָל לֹא מִן הַצְּדָדִין וְטֻמְאָה בְּצַד זֶה כֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   אבל כלים שתחת שתי הקצוות וכו' שהרי כו'. א''א אין הטעם הזה מספיק והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו מעתה הכל תחת אהל אחד הוא והוא מוסיף וגורע ומסבב את הענינים לפנים אחרים ולשון המשנה נתון על שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים משמע שהתנורים עצמן טמאים. ובתוספתא ר''י בן נורי מטהר בתנור אלמא תנא קמא תנורים עצמן מטמא וכ''ש כלים שתחת הנסר מכל צדדיו ובתוספתא נתון על שני תנורים ישנים וחדש באמצע וכו' והאי מילתא יתירא אשמעינן סיפא דלא שדינן האי נסר לתנור חדש לטהר אלא הכל טמא:

 כסף משנה  נסר שהוא נתון ע''פ שני תנורים וכו'. נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע''פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב''ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א''א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ''ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י''ב דאהלות נסר שהוא נתון ע''פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר''י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ''ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ''ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ''ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: וכן נסר שהוא וכו'. גם זה שם:

ה אָדָם שֶׁנָּשָׂא כְּלִי כְּגוֹן מִרְדַּעַת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶאֱהִיל צַד הַכְּלִי הָאֶחָד עַל הַטֻּמְאָה אִם הָיָה בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ אֶלָּא רֹחַב אֶצְבָּעוֹ שְׁלִישׁ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַנּוֹשֵׂא וּמֵבִיא לוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁגָּזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ טֶפַח. אֲבָל אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו וְלִשְׁאָר אָדָם שֶׁיַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן וְעַל הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רֹחַב טֶפַח:

 כסף משנה  אדם שנשא כלים וכו'. ריש פרק ט''ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'. בפירקא קמא דשבת (דף י"ז):

ו * אֲרוֹנוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁמַּנִּיחִין בָּהֶן אֶת הַמֵּת אֵינָן כְּקֶבֶר (אֲבָל) אִם יֵשׁ בֵּין כִּסּוּי הָאָרוֹן וְהַמֵּת גֹּבַהּ טֶפַח חוֹצֵץ וְהָעוֹמֵד עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חֲלַל טֶפַח הוֹאִיל וְיֵשׁ שֶׁאֵין שָׁם חֲלַל טֶפַח גָּזְרוּ עַל כָּל הָאֲרוֹנוֹת שֶׁאֵינָן חוֹצְצִין וְשֶׁיִּהְיֶה הַמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת אוֹ בַּקֶּבֶר:

 ההראב"ד   ארונות של עץ וכו'. א''א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר''א בר' צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו' ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי''ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה:

 כסף משנה  ארונות של עץ וכו'. בפרק מי שמתו (דף י"ט ע"ב) א''ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע''ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ''ש בפ''ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: וכתב הראב''ד א''א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע''פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ''מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג''כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ''ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: ומ''ש הראב''ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות:

ז קוֹרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְהַטֻּמְאָה תַּחְתֶּיהָ אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ וְכָל הַכֵּלִים אוֹ אָדָם שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְמֵאִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֻּלָּהּ שָׁוָה וּקְצָתוֹ פְּחוּתָה מִטֶּפַח מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ מִקְצָת אֹהֶל הוּא. וְאִם אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כַּמָּה יִהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ וְיִהְיֶה בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח. בִּזְמַן שֶׁהִיא עֲגֻלָּה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וּבִזְמַן שֶׁהִיא מְרֻבַּעַת אַרְבָּעָה טְפָחִים:

 כסף משנה  קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים. בריש פרק י''ב דאהלות. ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'. כתב הר''י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י"ג ע"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו:

ח סְאָה שֶׁהִיא מֻטָּה עַל צִדָּה בָּאֲוִיר אֵינָהּ מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמֶחֱצָה בְּקֵרוּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה גֹּבַהּ הַצַּד הָעֶלְיוֹן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְיִהְיֶה הַטֶּפַח עַל טֶפַח מִמֶּנָּה גָּבְהוֹ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח. * לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעַל הָאָרֶץ חֲצִי טֶפַח וְהָיָה בְּהֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵן עַמּוּד עָגל שֶׁהוּא מֻטָּל לָאֲוִיר וּמֻנָּח עַל הָאָרֶץ אֵינוֹ מֵבִיא טֻמְאָה תַּחַת דָּפְנוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֶקֵּף כ''ד טְפָחִים וְאִם אֵין בְּהֶקֵּפוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. זֶה שֶׁהִצְרִיכוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל הָעִקָּרִין שֶׁסּוֹמְכִים עֲלֵיהֶן חֲכָמִים בְּחֶשְׁבּוֹן כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח. וְכָל טֶפַח עַל טֶפַח בָּרִבּוּעַ יֵשׁ בַּאֲלַכְסוֹנוֹ טֶפַח וּשְׁנֵי חֳמָשִׁין. * לְפִיכָךְ אִם הָיָה בְּהֶקֵּף הָעַמּוּד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים נִמְצָא תַּחַת כָּל דָּפְנוֹ טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע וְיֶתֶר מְעַט. שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלּוּ בְּקֵרוּב הֵן:

 ההראב"ד   לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ וכו'. א''א ק''ל אם זה הגבהות שאמרו אויר הוא היאך אויר מצטרף לרום טפח והתוספתא לא אמרה גבוהה מעל הארץ אלא אם היתה גבוהה חצי טפח ואולי הגבהות אינו אויר אלא שהיתה עבה מתחתיה א''נ כשמחשב ההיקף מבפנים הוא מחשב וכשהסאה דפנה דק צריך שיהא ההיקף מבפנים ד' טפחים ומחצה אבל אם דפנה עבה חצי טפח די לה בהיקף שלשה טפחים ושמעינן מרישא דרואין חללה של סאה כאילו הוא מלא לחשבו ברום טפח וברוחב טפח להביא את הטומאה תחת כולה וכל מה שאמרתי בגבוהה חצי טפח שהוא בעובי הדופן ולא באויר לא אמרתי אלא למי שסובר דבעינן טפח על טפח ועובי טפח להביא את הטומאה אבל למי שאינו מצריך עובי טפח אפילו גבוהה באויר קאמר וזה עיקר: לפיכך אם היה בהיקף העמוד וכו'. א''א מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לעשרים וארבעה טפחים ולמה שנה דברו מן הסאה ומה הפרש בין סאה לעמוד גם לא פירש זה העמוד אם הוא שוכב או זקוף ואם הוא חלול או גולם אטום. עתה אפרש זה העמוד שוכב שהלשון מוכיח שאמר מוטל ובתוספתא רבי יוסי אומר היקפו עשרים וחמשה שאין לך כ''ה טפחים שאין הקרקע אוכל בו טפח וכו' ש''מ בשוכב עסקינן ובחלול עסקינן ואם יש בהיקפו כ''ד טפחים הרי ברחבו ח' טפחים עגולים שהם ששה מרובעים טול שני טפחים לדפנות טפח מכאן וטפח מכאן נשארו חלל ד' טפחים מרובעים והם אהל ומפרש בתוספתא והצר שלו נידון בשיפועי אוהלים פי' המקום צר שבו שהוא מתקצר בעיגולו וכיון שיש בו ד' טפחים חלל נעשה אהל ונותנים לו שיפוע אבל אם לא היה אהל אין נותנין לו שיפוע דתנן שיפועי אהלים כאוהלים וזו הטומאה עומדת תחת אמצעית של עמוד שהוא מקום צר שלו בינו ובין הארץ ואם לא נחשב אותו הצר לשיפוע אהל הרי הטומאה רצוצה תחת הצר של עמוד והיא בוקעת ועולה ואינה הולכת לדפנות. אלא דקשיא לי אם זה העמוד חלול הוא מ''ש מן האדם שהוא חלול והצד העליון מביא את הטומאה אע''פ שאין בעביו ח' טפחים ולפיכך נראה שהוא אטום וכשהוא עבה שמונה טפחים רואין אותו כאילו הוא חקוק ארבעה טפחים חוץ מכותליו ונעשה הצד העליון אהל ומביא את הטומאה תחת דפנו והצר שלו נדון בשיפוע אהל ואם היה פחות מכאן אין רואין אותו כחקוק ואין שם דופן העליון שידון כאהל ויהיה הצר שלו נדון בשיפוע אהל אבל ענין הסאה אינו כן מפני שהיא חלולה ויש לה דופן העליון וכשעלה עד ארבע אצבעות בין עובי דפנה שהוא אצבע ושלש אצבעות מחללה כבר עלה מן הקרקע טפח ויש עליו אהל טפח מן הדופן העליון ואע''פ שהוא עקום אין בכך כלום ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה דדבר שאינו מקבל טומאה אע''פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה ויש למבין טעם בזה וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהויא לה כדבר שאינו מקבל טומאה:

 כסף משנה  סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'. תוספתא דאהלות פי''ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: ומ''ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'. מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: וכתב הראב''ד ק''ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע''פ מ''ש: וכן עמוד וכו'. משנה פי''ב: לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב הראב''ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ''ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ''ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא''כ היקפו כ''ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י''ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע''פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ''מ חשיב כשיפועי אהלים:

הלכות טומאת מת - פרק שלשה עשר

א כָּל טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח קָרוּי אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְהַאֲהִיל בֵּין שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאֵלָיו אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְחוֹצֵץ. כֵּיצַד. אֶחָד חוֹר שֶׁחָרְרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מְלַחַת אוֹ שֶׁצָּבַר אֲבָנִים אוֹ קוֹרוֹת וְנַעֲשָׂה בָּהֶן חֲלַל טֶפַח הֲרֵי זֶה אֹהֶל וּמֵבִיא וְחוֹצֵץ:

 כסף משנה  כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'. פרק י''ג דאהלות:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאֹהֶל חָזָק וּבָרִיא. אֲבָל אֹהֶל רָעוּעַ אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד. שָׂרִיגֵי הָאִילָנוֹת הַסּוֹכְכִים עַל הָאָרֶץ וְהֵן הַנִּקְרָאִים סְכָכוֹת. וַאֲבָנִים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר הַסּוֹכְכוֹת עַל הָאָרֶץ וְהֵן הַנִּקְרָאִין פְּרָעוֹת אִם יְכוֹלִין לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה בֵּינוֹנִית וְהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין מִן הַתּוֹרָה. * וְאִם אֵינָן רְאוּיִין לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה בֵּינוֹנִית אֶלָּא הֵן נוֹפְלִים הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 ההראב"ד   ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית. א''א ק''ל מאי דאמרי' בתוספתא פרעות היוצאות מן הגדר היו נתונות ע''ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התרפו רואין אותן כאילו הן של מתכת ועוד שנינו במשנה פרק יש מביאין וחוצצין העוף ששכן מביא וחוצץ ועוף מי מקבל שום מעזיבה. אלא לא אמרו מקבל מעזיבה אלא בסככות ופרעות שהן מובדלות זו מזו ויש מעט אויר ביניהם וזו היא הגריעות שבהן ואפילו שיכולים לקבל מעזיבה אינם אלא מדבריהם לא להביא ולא לחצוץ ובזמן שהן דבוקות אפילו התרפו מביאין וחוצצין מן התורה וחייבין עליהן על ביאת מקדש תמצא כל זה בתוספתא דאהלות ובסיפרא:

 כסף משנה  בד''א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'. בפ''ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. ומ''ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין. בפרק תינוקת (דף ס"ח ע"ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ''ק דמ''ק (דף ה' ע"ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע''כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא''כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז''ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: כתב הראב''ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א''א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב''ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע''פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע''פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י''ל דההיא דהתרפו ל''ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י''ל דאה''נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי''ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה:

ג אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין. כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה. וְכֵן כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲדָמָה הַבָּאִין בְּמִדָּה. * וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עוֹר וִירִיעָה וְסָדִין וּמַפָּץ וּמַחְצֶלֶת שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים. וּבְהֵמוֹת אוֹ חַיּוֹת בֵּין טְמֵאוֹת בֵּין טְהוֹרוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ זוֹ בֵּין רַגְלֵי זוֹ וְהָיוּ כֻּלָּן דְּבוּקוֹת. וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן. וְהַחוֹטֵט בַּשִּׁבֳּלִים מָקוֹם לְקָטָן לְהַצִּילוֹ מִן הַשֶּׁמֶשׁ. וָאֳכָלִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ. יְרָקוֹת הַמִּתְקַיְּמִין בִּימוֹת הַחַמָּה וְהַגְּשָׁמִים הֲרֵי הֵן כְּאִילָנוֹת וּמְבִיאִין וְחוֹצְצִין. וְאֵלּוּ הֵן. הָאִרוּס וְהַקִּיסוֹם וִירָקוֹת חֲמוֹר וּדְלַעַת יְוָנִית. וְכֵן הַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת וְהַזִּיזִין וְהַגְּזוּרוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת וְהַשְּׁקִיפִין וְהַסְּלָעִים וְהַנְּחִירִים וְהַשְּׁנִינִין. כָּל אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין:

 ההראב"ד   ופשוטי כלי עור. א''א היא סקורטיא וקטבליא:

ד וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הָאָדָם. וּכְלֵי עֵץ שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּמִדָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּכָל הַכֵּלִים וּמִתְטַמְּאִין. וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עוֹר וִירִיעָה וְסָדִין וּמַפָּץ וּמַחְצֶלֶת שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֹהָלִים אֶלָּא מְתוּחִין בִּלְבַד וְאֵין לָהֶן שִׁפּוּעַ וְאֵין שָׁם כְּתָלִים. וּבְהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתוּ. וָאֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ מֻכְשָׁרִין. שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְרֵחַיִם שֶׁל יָד שֶׁהֲרֵי הִיא בִּכְלַל * כְּלֵי אֲבָנִים. כָּל אֵלּוּ מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין:

 ההראב"ד   כלי אבנים כל אלו מביאין ואינן חוצצין. א''א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה ואפילו כלי גללים ואבנים ואדמה מפני שמצא פ''ו אדם וכלים נעשים אוהלים ליטמא אבל לא ליטהר וכו' היה נתון על ד' כלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכו' טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים ואינו כן שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלייה כל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד שני דוק ותשכח:

ה וְאֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הַזְּרָעִים וְהַיְרָקוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע. חוּץ מִן הָאַרְבַּע יְרָקוֹת שֶׁמָּנִינוּ. וְכִפַּת הַבָּרָד וְהַשֶּׁלֶג וְהַכְּפוֹר וְהַגְּלִיד וְהַמֶּלַח. וְהַדּוֹלֵג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְהַקּוֹפֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְהָעוֹף הַפּוֹרֵחַ. וְטַלִּית הַמְנַפְנֶפֶת. וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. כָּל אֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱהִילוּ אֵינוֹ אֹהֶל הַמִּתְקַיֵּם:

ו קָשַׁר אֶת הַסְּפִינָה בְּדָבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ. כָּבַשׁ כְּנַף הַטַּלִּית בְּאֶבֶן הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  (ג-ו) אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה. בפ''ח דאהלות. ומה שכתב הבאים במדה. נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ''כ בתוספות פ''ק דסוכה (דף י"ג ע"ב) בד''ה ירקות: כתב הראב''ד ופשוטי כלי עור א''א זו היא סקורטיא וקטבליא: ועל מ''ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב הראב''ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א''א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ''ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב''ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ''ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג''כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ''ש הראב''ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י''ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ''כ הוא ז''ל בפירוש המשנה פ''ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: ומ''ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות. ז''ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ''ל: ומ''ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם. בפ''ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר:

ז נֶסֶר שֶׁהוּא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְטֻמְאָה תַּחַת צִדּוֹ הָאֶחָד. הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת צִדּוֹ הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. שֶׁהֲרֵי כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַסְּפִינָה הַשָּׁטָה אֵינָהּ מְבִיאָה הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  נסר שהוא צף על פני המים וכו'. תוספתא פ''ט דאהלות:

ח אֵלּוּ חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִין. מַסֶּכֶת פְּרוּסָה. * וַחֲבִילֵי מִטָּה. וְהַמִּשְׁפָּלוֹת. וְהַסְּרִיגוֹת שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת. כֵּיצַד הֵן חוֹצְצִין. שֶׁאִם הָיָה חַלּוֹן בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים וְהַטֻּמְאָה בְּבַיִת אֶחָד וְהָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ מָתוּחַ בְּחַלּוֹן זֶה וּסְתָמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן אֲוִיר הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין וְלֹא תִּכָּנֵס טֻמְאָה לְבַיִת שֵׁנִי. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּסְרִיגוֹת אֵלּוּ אוֹ בְּעֵינֵי הַמִּשְׁפָּלוֹת אוֹ בֵּין חֶבֶל לְחֶבֶל פּוֹתֵחַ טֶפַח שֶׁאִם הָיָה שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח תִּכָּנֵס בּוֹ הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 ההראב"ד   וחבילי מטה והמשפלות. א''א מרזבלין:

 כסף משנה  אלו חוצצין ולא מביאין וכו'. משנה בפ''ח דאהלות: כתב הראב''ד וחבילי מטה והמשפלות א''א מרזבלין:

הלכות טומאת מת - פרק ארבעה עשר

א אֵין טֻמְאָה נִכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְלֹא יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת מטֶּפַח עַל טֶפַח. כֵּיצַד. חַלּוֹן שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת אוֹ שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה. אִם יֵשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי טָמֵא. אֵין בַּחַלּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח אֵין הַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ וְלֹא נִכְנֶסֶת לָאֹהֶל הַשֵּׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הָאָדָם לְתַשְׁמִישׁ. אֲבָל חַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הָאָדָם לְאוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס מִמֶּנּוּ הָאוֹר שִׁעוּרוֹ כְּפוּנְדְיוֹן וְהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ. כֵּיצַד. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת וּבָא אָדָם וְנִסְמַךְ לְחַלּוֹן זֶה שֶׁל מָאוֹר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ כְּלִי אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו אֹהֶל בְּצַד הַכֹּתֶל נִטְמָא כָּל שֶׁבְּאֹהֶל שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה לוֹ. וְחַלּוֹן הֶעָשׂוּי לְאוֹרָה הוּא שֶׁאֵין עָלָיו תִּקְרָה אֶלָּא גָּלוּי הוּא לַשֶּׁמֶשׁ:

 כסף משנה  אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד''א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'. בפרק י''ג דאהלות. ומה שכתב שיעורו כפונדיון. לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי''ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. ומ''ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'. זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י''ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח:

ב חַלּוֹן הַנַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם כְּגוֹן שֶׁחָרְרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מְלַחַת אוֹ שֶׁהָיָה חַלּוֹן פָּקוּק וְנָטַל הַפְּקָק אוֹ שֶׁהָיְתָה בּוֹ זְכוּכִית וְנִשְׁבְּרָה שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף וְהוּא כְּרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְהוּא שֶׁלֹּא חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ אֲבָל אִם חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. חָשַׁב עָלָיו לְמָאוֹר שִׁעוּרוֹ בְּפוּנְדְיוֹן שֶׁהַמַּחְשָׁבָה כָּאן כְּמַעֲשֶׂה:

 כסף משנה  חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'. בפרק י''ג דאהלות. ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם. בפרק י''ז דכלים. ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה. תוספתא דאהלות פרק י''ד. ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'. בפרק י''ג דאהלות:

ג מָאוֹר שֶׁהִתְחִיל לְסָתְמוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טִיט אוֹ שֶׁקְּרָאוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁחָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט. אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 כסף משנה  מאור שהתחיל לסתמו וכו'. גם זה שם. ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. פי''ד דתוספתא דאהלות:

ד חַלּוֹן גָּדוֹל הֶעָשׂוּי לְאוֹרָה וְהָיָה בָּהּ שְׂבָכָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם יֵשׁ שָׁם בְּמָקוֹם אֶחָד מִמֶּנָּה כְּפוּנְדְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וּמוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיוּ נִקְבֵי הַשְּׂבָכָה דַּקִּים וְאֵין בְּאֶחָד מֵהֶן כְּפוּנְדְיוֹן הֲרֵי זוֹ כִּסְתוּמָה. וְכֵן חַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וּבָהּ סְכָכוֹת וּרְפָפוֹת אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע מֵבִיא וּמוֹצִיא וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא כִּסְתוּמָה:

 כסף משנה  חלון גדול העשוי לאורה וכו'. בפרק י''ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב''ש וב''ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'. נלמד מהדין הקודם:

ה חַלּוֹן שֶׁהִיא גְּלוּיָה לָאֲוִיר שִׁעוּרָהּ כְּפוּנְדְיוֹן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה אֶלָּא לְאוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בָּנָה בַּיִת חוּצָה לָהּ וְנַעֲשֵׂית חַלּוֹן זוֹ תַּחַת תִּקְרָה וַהֲרֵי הִיא בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן הַתַּחְתּוֹן שֶׁתַּחַת הַתִּקְרָה שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. וְהָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַתִּקְרָה שִׁעוּרוֹ כְּפוּנְדְיוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּלוּי לָאֲוִיר:

 כסף משנה  חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר. פי''ג דאהלות שם:

ו הַחֹר שֶׁבַּדֶּלֶת אוֹ שֶׁשִּׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מָקוֹם פָּתוּחַ מִלְּמַעְלָה אוֹ מִלְּמַטָּה אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת וְלֹא גָּמַר לְהַדְּקָהּ וְנִשְׁאַר אֲוִיר בֵּין שְׁתֵּי הַדְּלָתוֹת. אוֹ שֶׁסָּגַר הַדֶּלֶת וּפְתָחוֹ הָרוּחַ. בְּכָל אֵלּוּ אִם הָיָה הַפּוֹתֵחַ כְּאֶגְרוֹף הַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ וְנִכְנֶסֶת לָהּ בְּמָקוֹם פָּתוּחַ זֶה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכְּאֶגְרוֹף הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 כסף משנה  החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום. שם וכר''ע:

ז * הָעוֹשֶׂה חֹר בַּכֹּתֶל כְּדֵי לְהַנִּיחַ בּוֹ קָנֶה אוֹ מַסְמֵר גָּדוֹל אוֹ לִרְאוֹת מִמֶּנּוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים אוֹ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ. הֲרֵי זֶה כְּחַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְשִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ההראב"ד   העושה חור בכותל. א''א זה עושה פירוש לאספתי ששנינו במשנה והרב היוני פירש בו חרב אשפד''א בלע''ז וחיי ראשי פירוש זה מן הדברים שאין הדעת מקבלתו ומה ענין חרב עם קנה ונר גם מסמר אין בו משמעות ולמה הוציאו בלשון אספתי וכמה מסמרות הוזכר במשנה אבל העיקר כאשר מצאתי אותו בלשון התוספתא לקנה ולאצבתי ולנר וכולם מענין המנורה קנה קני מנורה אצבית מלקחיה תרגום צבתהא לנר כמשמעו ולא מימנעי רבנן למכתב פ''א תחת בי''ת הפקר הבקר:

 כסף משנה  ומ''ש העושה חור בכותל. שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ''ל: וכתב הראב''ד העושה מקום בכותל וכו'. א''א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ''ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י''ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב''ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר''ש שי''ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים:

הלכות טומאת מת - פרק חמשה עשר

א חַלוֹן תַּשְׁמִישׁ שֶׁסְּתָמָהּ כֻּלָּהּ * אוֹ סְתָמָהּ עַד שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ פָּחוֹת מִטֶּפַח אִם בְּדָבָר הַחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה סָתַם הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ. לְפִיכָךְ אִם סָתַם הַחַלּוֹן אוֹ מִעֲטוֹ בָּאֳכָלִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין אֵינָן חוֹצְצִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וַהֲרֵי הֵן טְהוֹרִין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן. הָיוּ סְרוּחִין הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין. וְכֵן תֶּבֶן סָרוּחַ חוֹצֵץ וְשֶׁאֵינוֹ סָרוּחַ אֵינוֹ חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ. תְּבוּאָה שֶׁגָּדְלָה וְסָתְמָה אֶת הַחַלּוֹן אוֹ מִעֲטַתּוּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָהּ שֶׁמָּא תַּפְסִיד הַכֹּתֶל. הָיָה עִקָּרָהּ רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל וְנָטָה רֹאשׁוֹ וְסָתַם הֲרֵי זוֹ חוֹצֶצֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח. א''א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה:

 כסף משנה  חלון תשמיש שסתמה וכו'. בפי''ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. ומ''ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם:

ב חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה גְּרוֹגָרוֹת סְרוּחִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין וְלֹא רְאוּיִין לַאֲכִילָה וּמֻנַּחַת בְּחַלּוֹן וּפִי הֶחָבִית כְּלַפֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הֶחָבִית טְמֵאָה. וְכֵן קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תֶּבֶן סָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְלֹא לְטִיט וְלֹא לְהַסָּקָה וּמֻנַּחַת בְּחַלּוֹן. אִם יְכוֹלִין הַגְּרוֹגָרוֹת וְהַתֶּבֶן לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָן כְּשֶׁיִּנָּטֵל הַכְּלִי שֶׁהֵן בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין וְאִם לָאו אֵינָן חוֹצְצִין. עֲשָׂבִים הַמָּרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְהֵמָה. וּמַטְלָנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן ג' עַל ג' שֶׁהָיוּ מְטֻנָּפִים וְקָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין אֲפִלּוּ לְקַנֵּחַ הַדָּם מִן הַשְּׂרִיטָה. וְהָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּחוּשָׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִמָּכֵר לְעַכּוּ''ם וּקְשׁוּרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּבְרַח. וְהָעוֹף טָמֵא שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְשָׂרֵט שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי אֲפִלּוּ לְתִינוֹק לְשַׂחֵק בּוֹ. וְעַכּוּ''ם כָּפוּת שֶׁהוּא מֵאֲסוּרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין אַחֵר יָכוֹל לְהַתִּירוֹ. וּבֶן שְׁמוֹנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְהַמֶּלַח הַמְעֹרָב בְּקוֹצִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לַעֲבָדָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח עַל הַחֶרֶשׂ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת הַכֹּתֶל. כָּל אֵלּוּ מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן שֶׁהֲרֵי אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן * מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִמְלָאכָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה וְהָיָה מֻנָּח בַּחַלּוֹן אִם גָּמַר שֶׁתִּהְיֶה שָׁם גְּנִיזָתוֹ הֲרֵי זֶה מְמַעֵט בְּחַלּוֹן. אֲבָל הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד וְהַכְּפוֹר וְהַגְּלִיד וְהַמַּיִם אֵינָן מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 ההראב"ד   מפני שאינם ראויים למלאכה. א''א דוקא למעט בחלון אבל אם סתמו לגמרי אע''פ שדעתו לפנותו סותם דוק ותשכח:

 כסף משנה  ומ''ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין. בפ''ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (דף י"ט). ומ''ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה. גם זה שם: כתב הראב''ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א''א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי''ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ''ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ''ש כן בפ''ז:

ג מִעֵט אֶת הַטֶּפַח בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר נְבֵלָה. אוֹ בְּעֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה מִן הַמֵּת. אוֹ בְּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין שֶׁכָּל אֵלּוּ טְהוֹרִין * וְאֵינָן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ לְפִיכָךְ אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן. וְכֵן פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֳכָלִים שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין אֵינָן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן וּלְפִיכָךְ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח:

 ההראב"ד   אינן חשובין אצלו ואין דעתו לפנותן. א''א אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל בו אותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אע''פ שאינו מבטל המיעוט:

 כסף משנה  מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'. בפי''ג דאהלות:

ד סָתַם הַחַלּוֹן בִּכְלִי חֶרֶשׂ וְהָיָה פִּיו לַחוּץ הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כְּלִי חֶרֶשׂ זֶה מָאוּס וְנָקוּב עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָאוּי אֲפִלּוּ לְהַקִּיז בּוֹ דָּם. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ:

 כסף משנה  סתם החלון בכלי חרש וכו'. פ' לא יחפור שם. ומ''ש וצ''ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'. נלמד שם מהסוגיא: ועל מ''ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב הראב''ד א''א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: ועל מ''ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב הראב''ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר''י קורקוס ז''ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב''ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש''י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב''ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ''ל:

ה הָיָה בַּבַּיִת מֵת אוֹ רֹבַע עֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵעֲצָמוֹת הַמְטַמְּאוֹת בְּאֹהֶל וּמִעֵט הַחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת זֶה בְּעֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה אֵינוֹ מִעוּט שֶׁהָעֶצֶם מִצְטָרֵף לָעֲצָמוֹת. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם מֵת אוֹ כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת וּמִעֵט הַחַלּוֹן בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת אֵינוֹ מִעוּט לְפִי שֶׁהַבָּשָׂר מִצְטָרֵף לְבָשָׂר. אֲבָל עֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כְּזַיִת בָּשָׂר. וּפָחוֹת מִכְּזַיִת בָּשָׂר מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִעֵט אֶת הַטֶּפַח בִּשְׁתִי וָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִין אוֹ בְּגוּשׁ מִבֵּית הַפְּרָס אֵינוֹ מִעוּט שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. עָשָׂה לְבֵנָה מֵעֲפַר בֵּית הַפְּרָס הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה וּמְמַעֶטֶת. שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ. נִסְתַּם הַטֶּפַח * אוֹ נִתְמַעֵט בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ אִם הָיָה בָּהּ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ חוֹצֶצֶת וְאִם אֵין בָּהּ מַמָּשׁ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת:

 ההראב"ד   או נתמעט בקורי עכביש. א''א זה כתב במקום והכבי שאין בו ממש ובמסכת כלים פרק שביעי שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את הכבי והיא אותה יריעה שנמצאת בתוכה:

 כסף משנה  היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק. בפי''ג דאהלות שם וכחכמים: ועל מ''ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש. כתב הראב''ד א''א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ''ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע''פ שלשון כבי נאמר בפרק י''ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש:

הלכות טומאת מת - פרק ששה עשר

א אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הַבַּיִת בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הוּא גָּלוּי לָאֲוִיר וּשְׁאָר הַבַּיִת טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה בִּלְבַד כָּל הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה מִקְצָת הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה וּמִקְצָתָהּ תַּחַת אֲרֻבָּה * אִם הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא וּכְנֶגֶד כָּל הָאֲרֻבָּה טָמֵא. אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם יֵשׁ בַּטֻּמְאָה כְּדֵי שֶׁתִּתְחַלֵּק וְיִמָּצֵא כַּשִּׁעוּר תַּחַת הַתִּקְרָה וְכַשִּׁעוּר תַּחַת הָאֲרֻבָּה הַכּל טָמֵא. וְאִם לָאו הַבַּיִת טָמֵא וּכְנֶגֶד הָאֲרֻבָּה טָהוֹר. הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח וְנָתַן אָדָם רַגְלוֹ מִלְּמַעְלָה עַל הָאֲרֻבָּה נַעֲשֶׂה הַכּל אֹהֶל אֶחָד. וּבֵין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה בִּלְבַד אוֹ תַּחַת הָאֲרֻבָּה בִּלְבַד הַכּל טָמֵא הַבַּיִת וּמַה שֶּׁכְּנֶגֶד אֲרֻבָּה. וְהָאָדָם שֶׁעֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה. אֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה זֶה שֶׁנָּתַן רַגְלוֹ מִלְּמַעְלָה טָהוֹר שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לוֹ בְּפָחוֹת מִטֶּפַח. הָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הָאֲרֻבָּה אִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה. אִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי רַגְלוֹ מִקְצָת הָאֹהֶל וְאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לוֹ:

 ההראב"ד   אם היה בארובה פותח טפח הבית כולו טמא וכנגד כל הארובה טמא. א''א כמדומה אני שיש כאן שיבוש המשנה לא אמרה כן שאם יש בה פותח טפח כ''ש שכנגד ארובה טהור אבל לשון המשנה מקצת הטומאה בבית ומקצתה תחת ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אבל לא מה שכנגד ארובה דכ''ש הוא וה''מ שיש בה פותח טפח אבל כשאין בה פותח טפח ומקצת טומאה בבית ומקצתה תחת ארובה חלקו בה ר''מ ורבי יהודה ורבי יוסי דר''י אמר אף כנגד הטומאה טהור ור''מ סבר כנגד הטומאה טמא ורבי יוסי אמר אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו' הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הטומאה טהור ולעולם כל מה שכנגד ארובה שלא כנגד הטומאה טהור לדברי הכל וזהו העיקר:

 כסף משנה  ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'. משנה רפ''י דאהלות (משנה א'). ועל מ''ש כנגד ארובה טהור, מ''כ ואע''פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. ומ''ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'. שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. ועל מ''ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב הראב''ד א''א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ''ל שודאי יש כאן ט''ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה''ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'. שם ומ''ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו. גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב:

ב הָיָה כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב וְהֶאֱהִיל עַל גַּבֵּי אֲרֻבָּה עַד שֶׁנִּמְצָא כְּזַיִת בַּאֲוִיר אֲרֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת טָמֵא:

 כסף משנה  היה כזית מן המת בפי העורב וכו'. תוספתא בפרק י''א דאהלות וכת''ק ואע''פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא''כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה:

ג בַּיִת וַאֲרֻבָּה בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הַבַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. וַאֲרֻבָּה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הָעֲלִיָּה וְהָאֲרֻבּוֹת מְכֻוָּנוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְטֻמְאָה בַּבַּיִת. כְּנֶגֶד הָאֲרֻבּוֹת טָהוֹר וְהַשְּׁאָר טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת הֲרֵי הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר. הָיוּ בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהַטֻּמְאָה בֵּין תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת בֵּין כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת וְנָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָה מֵאֲרֻבַּת הַבַּיִת בֵּין לְמַעְלָה מֵאֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה הַכּל טָמֵא שֶׁאֵין דָּבָר טָמֵא חוֹצֵץ. נָתַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַל אֲרֻבַּת הַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה. נְתָנוֹ עַל אֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה טְמֵאִים וּכְנֶגְדוֹ מִלְּמַעְלָה וְלַשָּׁמַיִם טָהוֹר. אֵין בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהַטֻּמְאָה תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת וְנָתַן בֵּין דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין עַל אֲרֻבַּת הַבַּיִת בֵּין עַל אֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לָעֲלִיָּה בְּפָחוֹת מִטֶּפַח. הָיְתָה הַטֻּמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת וְנָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָן בֵּין לְמַטָּן הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָן בֵּין לְמַטָּן אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת. וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין בְּעוֹשֶׂה אֲרֻבָּה אֲבָל תִּקְרָה שֶׁנִּפְחֲתָה מֵאֵלֶיהָ שִׁעוּרָהּ מְלֹא אֶגְרוֹף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית. משנה פרק י' דאהלות. ומ''ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ. הוא על פי מה שנתבאר בפרק י''ב ופי''ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים. בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. ומ''ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו. בפי''ד:

ד הַפּוֹחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה עַד שֶׁעָשָׂה אֲרֻבָּה בְּתוֹךְ תִּקְרַת הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ רֶגֶל הָעֶרֶשׂ וְהָיְתָה רֶגֶל הָעֶרֶשׂ סוֹתֶמֶת אֶת הָאֲרֻבָּה. אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בַּבַּיִת אַף הָעֲלִיָּה טְמֵאָה. שֶׁאֵין כְּלִי הַמְקַבֵּל טֻמְאָה חוֹצֵץ. וְאִם אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה וְהָרֶגֶל שֶׁלְּמַטָּה טְמֵאָה כְּכֵלִים הַמַּאֲהִילִים. נִפְחֲתָה הַמַּעֲזִיבָה מֵאֵלֶיהָ שִׁעוּרָהּ מְלֹא אֶגְרוֹף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הפוחת את המעזיבה וכו'. בפי''ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר''ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא''ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ''ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. ומ''ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו. בפי''ד:

ה אֲרֻבָּה שֶׁבְּתוֹךְ תִּקְרַת הַבַּיִת וּקְדֵרָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּמְכֻוֶּנֶת כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה שֶׁאִם תַּעֲלֶה תֵּצֵא בְּצִמְצוּם מִן הָאֲרֻבָּה וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַקְּדֵרָה רְצוּצָה בֵּינָהּ וּבֵין הָאָרֶץ אוֹ שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה * אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגְדָּהּ וְהַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר. הָיְתָה הַקְּדֵרָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא וְתַחַת הַקְּדֵרָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי הוּא אֹהֶל אֲבָל תּוֹךְ הַקְּדֵרָה וְגַבָּהּ טָהוֹר שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ וַהֲרֵי אֲוִיר הַקְּדֵרָה גָּלוּי לַאֲוִירוֹ. אִם הָיָה כְּלִי בְּתוֹכָהּ אוֹ לְמַעְלָה עַל גַּבָּהּ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ * אוֹ עַל גַּבָּהּ הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה בִּלְבַד. הָיְתָה הַקְּדֵרָה תַּחַת הָאֲרֻבָּה וְהָאֲרֻבָּה גְּדוֹלָה מִן הַקְּדֵרָה שֶׁאִם תַּעֲלֶה הַקְּדֵרָה וְתֵצֵא מִן הָאֲרֻבָּה נִמְצָא בֵּינָהּ וּבֵין שִׂפְתֵי הָאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהַקְּדֵרָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ אוֹ תַּחְתֶּיהָ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַקְּדֵרָה מֻנַּחַת בְּצַד אַסְקֻפַּת הַבַּיִת שֶׁאִם תַּעֲלֶה נִמְצָא מִמֶּנָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח לְפָנִים מִן הַמַּשְׁקוֹף. וְהָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת. תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת טָמֵא שֶׁהַכּל אֹהֶל אֶחָד * וְתוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַבַּיִת טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף טֶפַח וְכֵן תַּחְתֶּיהָ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה לְתַחְתֶּיהָ מִן הַבַּיִת שֶׁהַכּל אֹהֶל אֶחָד. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיְתָה נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף בְּפוֹתֵחַ טֶפַח אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אֵין טָמֵא אֶלָּא תַּחְתֶּיהָ אֲבָל הַבַּיִת טָהוֹר:

 ההראב"ד   או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. א''א לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה שהרי זו אינה רצוצה שהרי היא בתוך הקדרה או על גבה אלא בוקעת את הקדרה ומטמאה כלים שתחתיה בינה ובין הארץ מפני שהוא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ מ''מ כיון שאין על גבה טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר אינו מביא את הטומאה לצדדין אבל מטמא מה שתחתיו עד הארץ: או על גבה הבית כולו טהור. א''א זה המחבר משבש את המשנה מדעתו והוא דעת משובשת והמשנה אמרה בתוכה או על גבה בכלי טמא וכן עיקר לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה כאילו היא פתוחה מלמטה וכיון שהיא גבוהה מן הארץ טפח ואינה רוצצת נעשית היא עצמה אהל טפח להביא את הטומאה לבית שהכלי הטמא מביא את הטומאה ואינו חוצץ: ותוכה וגבה טהור. א''א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך ומניח המקומות הצריכים ולמה לא פירש כאן תוכה וגבה למה טהור והלא המשקוף מאהיל עליה כטפח ואומר אני שזאת הקדירה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח כאותה ששנינו ואת התנור ג' מן הכוליא שהן ד' מן השפה דכוליא דתנור טפח וכן דרך רוב הקדרות וזאת הקדירה הכוליא שלה נכנסת תחת השקוף אבל פיה מבחוץ לפיכך אין הטומאה נכנסת לה אבל כשהטומאה בתוכה או על גבה הכל טמא מפני שהוא כלי טמא וכאילו היא פתוחה תחת השקוף כטפח:

 כסף משנה  ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'. בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע''ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי''ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. ומ''ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה''פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי''ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא''כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב''ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק''ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. ומ''ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב הראב''ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א''א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא''ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי''ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ''י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: ועל מ''ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור. כתב הראב''ד א''א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ''מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ''ע: היתה הקדרה תחת הארובה וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''א: היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור. משנה סוף פ''י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז''ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג''כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ''ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ''ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה''ר עובדיה פירש בענין אחר: ועל מ''ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'. כתב הראב''ד א''א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב''ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר''ש והרא''ש ומכ''מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר''ש והרא''ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית:

ו קוֹרוֹת הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מַעֲזִיבָה וְהֵן מְכֻוָּנוֹת קוֹרָה כְּנֶגֶד קוֹרָה וַאֲוִיר כְּנֶגֶד אֲוִיר * וּבְכָל קוֹרָה מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן אֲוִיר פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן. תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין הַתַּחְתּוֹנָה לָעֶלְיוֹנָה בֵּין שְׁתֵּיהֶן בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיוּ הַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד הָאֲוִיר שֶׁבֵּין הַקּוֹרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן תַּחַת כֻּלָּם טְמֵאָה. * הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּי קוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. אֵין בַּקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁהָיוּ מְכֻוָּנוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זוֹ וּבֵין שֶׁהָיוּ הָעֶלְיוֹנוֹת כְּנֶגֶד אֲוִיר הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחְתֵּיהֶן אוֹ בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא כְּנֶגְדָּהּ בִּלְבַד * לְפִי שֶׁכָּל טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ תַּחַת פּוֹתֵחַ טֶפַח בְּרוּם טֶפַח הֲרֵי הִיא כִּרְצוּצָה. * בַּיִת שֶׁנִּסְדַּק גַּגּוֹ וּכְתָלָיו וְנַעֲשָׂה שְׁנֵי חֲלָקִים וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּחֶצְיוֹ הַחִיצוֹן שֶׁהַפֶּתַח בּוֹ הַכֵּלִים שֶׁבְּחֶצְיוֹ הַפְּנִימִי כֻּלָּם טְהוֹרִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּחֶצְיוֹ הַפְּנִימִי אִם הָיָה רֹחַב הַסֶּדֶק כְּחוּט הַמִּשְׁקלֶת כֵּלִים שֶׁבְּחֶצְיוֹ הַחִיצוֹן טְהוֹרִין. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי הֵן טְמֵאִין:

 ההראב"ד   ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר. א''א אע''פ שאין ביניהן אויר טפח לפי שאין הטומאה עוברת לקורה הואיל ויש שם אויר דוק ותשכח: היתה הטומאה על גבי קורה העליונה. א''א וכן על גבי קורה התחתונה: לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה. א''א כמה זה לשון מקולקל אלא שאין חוצץ לפני הטומאה ואינו נעשה אהל להביא את הטומאה אלא בטפח מרובע ולא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח: בית שנסדק וכו'. א''א כמה קלקל עלינו את הענין כי הוא מפרש השיעורין שבמשנה לטהרה והם אינם אלא לטומאה ומפני זה השיבוש סיבב פירוש המשנה לדרך אחרת ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית שהוא לצד החצר ויש לפניו תקרה עודפת ואין פתח לזה הבית זולתי זה הסדק א''נ יש לו פתח אחר אבל אין פתח מציל אלא על פתחים מגופים אבל על הסדק שהוא פתוח ועל החור שהוא פתוח אינו מציל ב''ש סברי אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תואר פתח ובה''א כעובי חוט המשקולת אע''פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדול והולך ורבי יוסי אומר משום ב''ה בפותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית:

 כסף משנה  קורות הבית והעליה וכו'. משנה פרק י''ב דאהלות: ועל מ''ש רבינו וביניהם פותח טפח. כתב הראב''ד א''א אע''פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ''ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: ועל מ''ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע''ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב הראב''ד א''א וכן על גבי קורה התחתונה עכ''ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע''ג התחתונה ורבינו דנקט ע''ג קורה העליונה צ''ל דל''ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע''ג העליונה נקטה נמי הכא: ומ''ש אין בקורות פותח טפח וכו'. תוספתא פי''ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי''ד דאהלות: ועל מ''ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב הראב''ד א''א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי''ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ''ש בפ''ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: בית שנסדק וכו'. משנה פי''א דאהלות. ומ''ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. שם בה''א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י''ב דהיינו כחוט המשקולת: וכתב הראב''ד א''א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע''פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא''ש וז''ל הרא''ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר:

ז * אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה וְטֻמְאָה בְּצַד אֶחָד הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי הִיא שְׁנֵי אֹהָלִים זֶה בְּצַד זֶה וַאֲוִיר בֵּינֵיהֶן שֶׁהֲרֵי הַסֶּדֶק בְּכָל הַתִּקְרָה. נָתַן רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְּמַעְלָה עַל הַסֶּדֶק * עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד הַסֶּדֶק וַאֲפִלּוּ כְּלִי גָּדוֹל אֵינוֹ מְעָרֵב אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ טֶפַח תַּחַת הַסֶּדֶק. הָיָה אָדָם מֻטָּל עַל הָאָרֶץ תַּחַת הַסֶּדֶק מְעָרֵב אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁאָדָם חָלוּל הוּא וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן הֲרֵי הוּא כְּאֹהֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח. וְכֵן אִם הָיוּ תַּחַת הַסֶּדֶק כֵּלִים מְקֻפָּלִין מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ זֶה עַל גַּב זֶה וְהָיָה הָעֶלְיוֹן גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה וְכָל הַכֵּלִים שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים שֶׁתַּחַת הָאֹהֶל:

 ההראב"ד   אכסדרה שנסדקה וכו'. א''א שנסדקה גגה וזה אין לו שיעור שאין הטומאה מעברת הקורות אפי' בפחות מטפח ונראה לי מה שאמרו בבית שנסדק שאם היתה הטומאה מבחוץ והכלים מבפנים טהורים אע''פ שיש בסדק כשיעורים הללו דוקא בסדק מפני שסופו להבנות אבל חור אחד דברי הכל בטפח בין בחוץ בין לפנים: עירב את הטומאה. א''א כמה שיבושין נשתבש בדברים הללו שלא נאמרו על מי שנתן רגלו למעלה מן הסדק שאין הרגל חלול ואין צורך לחללו שהרי דבר המקבל טומאה מביא את הטומאה ולא הוצרכו לחללו אלא לאדם שהוא חוצץ את הטומאה תחתיו ואין שם חלל טפח להביא את הטומאה חוץ ממקומה ועל זה אמרו אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה:

 כסף משנה  אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'. משנה פרק י''א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. ועל מ''ש רבינו עירב את הטומאה. כתב הראב''ד א''א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר''ש והרא''ש ואין דברי הראב''ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב''ד צריכים עיון: היה אדם מוטל על הארץ וכו'. שם וכב''ה: וכן אם היו תחת הסדק וכו'. גם זה שם:

הלכות טומאת מת - פרק שבעה עשר

א * זִיז שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח הַבַּיִת וּפנָיו לְמַטָּה. וְהָיָה גָּבְהוֹ מֵעַל הָאָרֶץ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח אוֹ פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי זֶה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּכָל שֶׁהוּא. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּהֲבָאַת הַטֻּמְאָה כָּזוֹ שֶׁאֵינָהּ בְּאֹהֶל טֶפַח הַבָּרִיא אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. הָיָה גָּבוֹהַּ יֶתֶר מִי''ב טֶפַח אוֹ שֶׁהָיוּ פָּנָיו לְמַעְלָה. וְכֵן הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַבִּנְיָן אֵין מְבִיאִין אֶלָּא בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. וְכֵן זִיז שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח הַיּוֹצֵא מִן הַמַּשְׁקוֹף וַאֲפִלּוּ הָיָה קָנֶה בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף בְּרֹחַב הַפֶּתַח אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

 ההראב"ד   זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו' עד אא''כ היה בו פותח טפח. א''א תמה אני איך הוא מוציא את הדברים מפשטן ובזיז היוצא מע''ג הפתח עד י''ב טפחים אמרו שמביא את הטומאה בכל שהוא יותר מכאן בטפח אבל בקנה היוצא מע''ג הפתח החמירו אפי' גבוה מאה אמה מביא הטומאה בכל שהוא מפני שהקנה מיטלטל ונראה שניתן שם להאהיל תחתיו וזיז אינו מיטלטל ואינו אלא לבנין וכך סייע רבי את דברי רבי יהושע בתוספתא:

 כסף משנה  זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'. פי''ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י''ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע''ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע''ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר''י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י''ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר''ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי''ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: וכתב עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע''פ שהוא למעלה מי''ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר''י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי''ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר''י בן נורי עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר''י ב''נ והו''ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י''ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס''ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר''י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב''ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר''י בן נורי וצ''ל דמשום דאע''פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר''י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס''ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. ומ''ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'. בפ' מי שמתו (יט:) ד''ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ:

ב זִיז שֶׁהוּא סוֹבֵב אֶת כָּל הַבַּיִת וְאוֹכֵל בַּפֶּתַח טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה אוֹכֵל בַּפֶּתַח פָּחוֹת מִטֶּפַח וְטֻמְאָה בַּבַּיִת כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִין. * טֻמְאָה תַּחְתָּיו אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבַּיִת. וְכֵן בְּחָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה:

 ההראב"ד   טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית. א''א דוקא בזיז שהוא למעלה משנים עשר טפחים:

 כסף משנה  זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'. בפרק י''ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד''ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר''א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: וכתב הראב''ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א''א דוקא בזיז שהוא למעלה מי''ב טפחים עכ''ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי''ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. ומ''ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית:

ג חַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְזִיז יוֹצֵא עַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן אֲפִלּוּ הָיָה כְּרֹחַב אֲגוּדָל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מֵעַל הַחַלּוֹן רוּם אֶצְבָּעַיִם אוֹ פָּחוֹת. הָיָה לְמַעְלָה מֵאֶצְבָּעַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח. זִיז זֶה שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְמָאוֹר מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּכָל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא. * בִּנְיָן הַיּוֹצֵא לִפְנֵי הַחַלּוֹן שֶׁהַמַּשְׁקִיף נִסְמָךְ עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּשְׁקִיף אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה בּוֹ זִיז רוֹאִין אֶת הַבִּנְיָן כְּאִלּוּ אֵינוֹ וְהַזִּיז הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵיצַד מְבִיאִין כָּל הַזִּיזִין הָאֵלּוּ טֻמְאָה. שֶׁאִם הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת אֶחָד מֵהֶן אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא בֵּין בַּבַּיִת בֵּין תַּחַת הַזִּיז:

 ההראב"ד   בנין היוצא לפני החלון. א''א זו הפיסקא לא נמצאת לא במשנה ולא בתוספתא אולי כתבה תחת הבטח שהוא שנוי פי''ב ואין מפרשין כן ולשון התוספתא אבטי והוא הבטח האמור במשנה שאינו מביא את הטומאה ובזיז יש עליו מחלוקת וזה המחבר הפליגו לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם והרב היוני ג''כ פירש בו סברא רחוקה בעבור שראה בתוספתא אבטי ופירש אינו מביא את הטומאה חוצץ והם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמוהם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנה זיז לקבל עליו את הטיט שטופלין בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה שלא היו יודעין שיותיר ועל הזיז נחלקו רבי אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ורבי יהושע סבר הזיז מיהא בכוונה בא שם הילכך מביא ומודים שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח בית טיחה מקום קבוץ הטיט:

 כסף משנה  חלון העשויה לתשמיש וכו'. פי''ד דאהלות. ומ''ש אפילו היה כרוחב אגודל. שם בתוספתא, ומ''כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. ומ''ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'. בפרק י''ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר''א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. ומ''ש היה בו זיז וכו'. שם וכרבי יהושע: וכתב הראב''ד א''א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא''ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'. פשוט הוא:

ד * שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּב זֶה וְיֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן תַּחְתָּיו בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בֵּינֵיהֶן בֵּינֵיהֶם בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּב הָעֶלְיוֹן כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן אוֹ בֵּינֵיהֶן תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּב הָעֶלְיוֹן כְּנֶגְדּוֹ וְעַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֵּיהֶם תַּחְתֵּיהֶם וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּינֵיהֶם אוֹ תַּחַת הַמּוֹתָר בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר טָמֵא אֲבָל תַּחַת הַתַּחְתּוֹן טָהוֹר. יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן * תַּחְתָּיו בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן אוֹ בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּב הָעֶלְיוֹן. * טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת שֶׁהֲרֵי הִיא רְצוּצָה. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. כֵּלִים אוֹ בְּגָדִים אוֹ לוּחוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן מֻנָּחִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְטֻמְאָה רְצוּצָה בֵּינֵיהֶן * אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח הֲרֵי הַכְּלִי שֶׁעָלֶיהָ מִלְּמַעְלָה מַאֲהִיל עַל חֲלַל הַטֶּפַח * וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְכָל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו. הָיוּ טַבְלִיּוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ אֲפִלּוּ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ אֶלֶף אַמָּה טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקַע:

 ההראב"ד   שני זיזין זה על גב זה וכו' תחת התחתון תחתיו בלבד טמא. א''א חסר מכאן עיין המשנה: תחתיו בלבד טמא. א''א הנוסחא נסוחא מן האחרת: טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. א''א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין: אם הטומאה גבוהה מן הארץ. א''א זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוהה הכלי: ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו. א''א ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני ז''ל כפי זה המשנה ומה הוא הפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גב זו ולטבלאות של עץ מונחות זו על גב זו שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע''פ שגבוהה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר אבל כשהוא שני כלים אע''פ שדבוקים זה בזה העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא וכן הטעם לאדם שהוא נתון על המת לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות:

 כסף משנה  שני זיזין זה ע''ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע''ג זו. פי''ד דאהלות: כתב הראב''ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א''א חסר מכאן עיין המשנה עכ''ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב''ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע''ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר''א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: כתב עוד הראב''ד תחתיו בלבד טמא א''א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ''ל. מכאן נראה שמ''ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע''ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ''ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: ועל מ''ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה. כתב הראב''ד א''א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ''ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י''ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע. פט''ו דאהלות: כתב הראב''ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז''ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט''ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: ועל מ''ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב הראב''ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ''ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא''כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי''ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ''ש שם וה''פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח:

ה לוּחוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זֶה בָּזֶה בְּקַרְנוֹתֵיהֶן וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין לְפִי שֶׁאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח וְהַנּוֹגֵעַ בְּלוּחַ זוֹ הַשְּׁנִיָּה כְּנוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּאֹהֶל הַמֵּת. אֲבָל כָּל הַכֵּלִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמְּבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן חוֹצְצִין אִם הֶאֱהִיל הַכְּלִי עַל הַמֵּת כָּל כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְטֻמְאָתָן מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִין עַל הַמֵּת וְאַף הַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו שֶׁאֵינָן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טְמֵאִים מִשּׁוּם כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּכֵלִים שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַמֵּת:

 כסף משנה  לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'. שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר''ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע''ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע''פ מה שנתבאר בפ''ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה''ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה''ג טמאים טומאת שבעה: אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'. זה נלמד ממה ששנינו בריש פ''ז דאהלות ובפרק ח':

ו חָבִית שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ בָּאֲוִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן בְּתוֹכָהּ אוֹ תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגֶד אֲוִירָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְהֶחָבִית טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת מִתַּחְתֶּיהָ וְנִטְמֵאת אֲוִירָהּ. הָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת עֳבִי דָּפְנָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְהֶחָבִית טְהוֹרָה. וְלָמָּה הֶחָבִית טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת בַּאֲוִירָהּ אֶלָּא בְּדָפְנָהּ וְאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מִטָּמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ. הָיְתָה מִקְצָת הַטֻּמְאָה תַּחַת עֳבִי דָּפְנָהּ וּמִקְצָתָהּ תַּחַת אֲוִירָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיָה בַּדְּפָנוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח כֻּלָּהּ טְמֵאָה וּכְנֶגֶד פִּיהָ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה פָּשְׁטָה בַּדְּפָנוֹת בִּלְבַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָבִית טְהוֹרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה אוֹ גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָּה אוֹ כְּפוּיָה עַל פִּיהָ וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ * אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ כֻּלּוֹ טָמֵא. הָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַמֵּת הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְהוֹרִין וְהַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ טְמֵאִים. חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶם בָּאֲוִיר וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא רְצוּצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּטְהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן תַּחַת כֻּלָּן טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַכּל אֹהֶל אֶחָד:

 ההראב"ד   או על גבה הכל טמא. א''א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש ולא הכל הכל ממש אלא שנוספת לה טומאה בכל אחת מאלו שאם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ טהורה כל מה שבתוכה טהור שהצד הפנימי של עובי הדופן חוצץ ועכשיו שהיא טמאה אינו חוצץ מכל מקום כנגד פיה טהור שאין עליו אהל ואם היתה גבוהה מן הארץ טפח כל מה שתחתיה טמא וברצוצה אין טמא אלא כנגד הטומאה מכוסה או שכפאה על פיה הרי היא מה שכנגד פיה טמא וכל מה שבתוכה טמא הרי שהטומאה נוספת לה בכל אלו:

 כסף משנה  חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא. פ''ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע''פ הדברים האלה פירש שם וז''ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר''ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר''ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. ומ''ש רבינו בד''א בחבית טהורה וכו'. במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר''ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ''ל: כתב הראב''ד או על גבה הכל טמא א''א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ''ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ''מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ''מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ''ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'. תוספתא דאהלות פ''י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ''ע: חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'. משנה פט''ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד''א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד:

הלכות טומאת מת - פרק שמונה עשר

א אָדָם שֶׁהֶאֱהִיל בְּיָדוֹ אַחַת עַל הַמֵּת וְהֶאֱהִיל בַּשְּׁנִיָּה עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁנָּגַע בְּמֵת וְהֶאֱהִיל עַל הַכֵּלִים אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַכֵּלִים טְמֵאִין וְאִם לָאו טְהוֹרִין. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים וּבָהֶם שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת זֶה וְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה לַבַּיִת הַשֵּׁנִי אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה וְנַעֲשָׂה הַכּל כְּאֹהֶל אֶחָד וְנִטְמָא הוּא וְהַבָּתִּים. וְאִם לָאו אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'. בספט''ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה:

ב אָדָם שֶׁהִשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבַּיִת וְנִטְמָא כָּל הַבַּיִת. הָיָה מֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה וּמִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ וְהֶאֱהִילָה טֻמְאָה עַל מִקְצָתוֹ שֶׁבַּחוּץ הַבַּיִת טָמֵא. מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם חָלוּל וְיֵשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח וְכֵיוָן שֶׁהֶאֱהִילָה טֻמְאָה עָלָיו הֲרֵי זֶה כְּמַאֲהִיל עָלֶיהָ וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ טְהוֹרִין עַל מִקְצָתוֹ שֶׁבַּחוּץ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַאֲהִיל עַל הַטֻּמְאָה וְהָאָדָם מֵבִיא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ. פרק י''א דאהלות וכב''ה. ויש בספרי הדפוס ט''ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון:

ג נוֹשְׂאֵי הַמֵּת שֶׁעָבְרוּ בּוֹ תַּחַת הָאַכְסַדְרָה וְהֵגִיף אֶחָד מֵהֶן אֶת הַדֶּלֶת וּסְמָכוֹ בְּמַפְתֵּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא הַבַּיִת. וְכֵן אִם הָיָה אָדָם מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ סוֹמֵךְ הַדֶּלֶת. אִם יָכוֹל הַדֶּלֶת לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. וְאִם לָאו הַבַּיִת טָמֵא לְפִי שֶׁנִּמְצָא הָאָדָם הוּא שֶׁחָצַץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה וְהָאָדָם וְהַכֵּלִים מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  נושאי המת וכו'. פ''ו דאהלות. ומ''ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'. כ''כ בפי' המשנה ופשוט הוא:

ד תַּנּוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ וְהֶאֱהִילוּ נוֹשְׂאֵי הַמֵּת עַל עֵינוֹ הַקְּמוּרָה הַתַּנּוּר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. * שֶׁהֲרֵי אֵין הַתַּנּוּר גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא טֻמְאָה לַבַּיִת. מִגְדָּל הַבָּא בְּמִדָּה שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְנִפְתַּח לַחוּץ טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הוּא פָּתוּחַ בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְדֶרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. הָיְתָה מוּכְנִי שֶׁלּוֹ מְשׁוּכָה לַאֲחוֹרָיו וְיוֹצֵאת פָּחוֹת מִטֶּפַח וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת וְטֻמְאָה שָׁם בְּתוֹכָהּ כְּנֶגֶד הַקּוֹרוֹת הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא יוֹצְאָה אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת וְאֵינָהּ יוֹצֵאת טֶפַח. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ טֶפַח עַל רוּם טֶפַח חָלוּל. אֲבָל אִם אֵין בַּמּוּכְנִי חֲלַל טֶפַח הֲרֵי הַטֻּמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהַבַּיִת טָמֵא. הָיָה הַמִּגְדָּל עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ אוֹ בְּתוֹךְ הַתֵּבָה שֶׁלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 ההראב"ד   שאין התנור גבוה מעל הארץ. א''א זה הטעם אינו כלום שב''ש למה מטמאים את הכל ועוד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גבוה טפח ורוחב טפח אלא הטעם לב''ש מפני שהמת מתאהל על אויר עינו של תנור והעין מביא טומאה לתנור והתנור כיון שהוא טמא אינו חוצץ וכאילו נכנסה הטומאה לאויר הבית וב''ה סברי דיו לאויר העין שיטמא את התנור אבל לא נחשוב אויר העין כאויר הבית ור''ע סבר הכל טהור ואויר העין כאויר התנור למי שמאהיל עליו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך אע''פ שאין בקימורו רוחב טפח בקעה טומאה את הנסר שאין הנסר מציל אלא בצמיד פתיל ועוד שהנסר משופע ועולה ומקבל טומאה ואינו חוצץ ומביא את הטומאה לתנור. תוספתא:

 כסף משנה  תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'. ריש פ''ה דאהלות וכב''ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש''א הכל טמא ובה''א התנור טמא והבית טהור ר''ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב''ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה''א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור''ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר''ע עכ''ל. והרא''ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ''ח דכלים בש''א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב''ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב''ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב''ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ''ל. ומ''ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'. נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב''ד כתב זה הטעם אינו כלום שב''ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ''ש הראב''ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א''ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א''ל טמא א''ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר''ע דטמא והראב''ד מפרש סיפא דה''ק ע''כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ''ע דטהור. ומ''ש הראב''ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים. פ''ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ''ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. ומ''ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ. מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: ומ''ש היתה מוכני שלו וכו'. ז''ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד''א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד''א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: ומ''ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'. פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע''ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית:

ה * כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמִּגְדָּל וּבֵין הָאָרֶץ שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל וְשֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַקּוֹרוֹת אִם יֵשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח טְמֵאִים וְאִם לָאו טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִים אֶת הַקּוֹרוֹת כְּאִלּוּ הֵן יוֹרְדוֹת וְסוֹתְמוֹת:

 ההראב"ד   כלים שבין המגדל ובין הארץ שבינו ובין הכותל וכו' אם יש שם פותח טפח טמאים ואם לאו טהורים. א''א לא כל הענינים שוים כשהכלים בינו ובין הארץ או בינו ובין הקורות די להם באותו פותח טפח להביא טומאה לכלי שבאמצע אבל כשהכלים בינו ובין הכותל לא תביא להם טומאה באותו חלל טפח בלבד עד שיהא ג''כ פותח טפח או מלמעלה או מלמטה:

 כסף משנה  ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'. פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד''ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר''ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא:

ו הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַמִּגְדָּל בֵּינוֹ וּבֵין הָאָרֶץ אוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַקּוֹרוֹת אוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל בֵּין שֶׁיֵּשׁ שָׁם חָלָל טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין שָׁם הַבַּיִת טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד בָּאֲוִיר וְטֻמְאָה בְּתוֹכוֹ כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בְּעָבְיוֹ כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִים:

 כסף משנה  ומ''ש היה עומד באויר וכו'. פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: כתב הראב''ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א''א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה:

ז כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִים כְּאֹהָלִים. כֵּיצַד. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע וְטֻמְאָה בָּאֹהֶל כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ טְמֵאִים. טֻמְאָה תַּחַת הַשִּׁפּוּעַ כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל טְמֵאִים. הַטֻּמְאָה * מִתּוֹךְ הַשִּׁפּוּעַ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַנּוֹגֵעַ בַּשִּׁפּוּעַ מֵאַחֲרָיו טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, נַעֲשָׂה הַשִּׁפּוּעַ מֵאַחֲרָיו כְּאִלּוּ הוּא כְּלִי שֶׁנָּגַע בָּאֹהֶל. הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל אֲחוֹרֵי הַשִּׁפּוּעַ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַנּוֹגֵעַ בַּשִּׁפּוּעַ בְּתוֹכוֹ טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. וְהָאֹהֶל עַצְמוֹ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה:

 ההראב"ד   תוך השיפוע הנוגע בו וכו'. א''א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע ולפי דבריו שיחשוב אחוריו ככלי שני לגבי תוכו ואם כן באהל עצמו אמר כן אבל לא בשיפוע ולא באהל אין נחת בפירושו שיחשבו כשני כלים למנות בהן ראשון ושני ואני אומר שאין שנים טמאים טומאת שבעה בשום דבר אלא או בחרב או בחיבורין או חבור אדם באדם או חבור אדם במת וחיבור לאדם במת הוא העיקר מן התורה ועל זה הדרך אני מפרש את המשנה כשהטומאה בתוך האהל הנוגע בו מתוכו טמא אפילו יהפך מן האהל מתוכו לחוץ טמא שבעה מפני שהוא בחיבורין אבל נגע מבחוץ טמא טומאת ערב שאינה חיבורים ואף על פי שאין אומרים כן בשאר כלים שאין הצדדים נחלקים גבי אהל שאינו עשוי אלא לתוכו וכשהטומאה מבחוץ טמא שבעה שזה חיבור אבל נגע מבפנים טמא טומאת ערב שאינה חבורים וכשהטומאה כחצי זית בפנים וכחצי זית מבחוץ אין הנוגע באהל חיבור לטומאה לא בפנים ולא בחוץ אבל האהל מכל מקום טמא שבעה זה הדרך ערב לי והוא הישר לכל מבין:

 כסף משנה  כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'. כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט''ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע''ג דקי''ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר''ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'. באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע''ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע''כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר''ש וע''פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק''ל. ומ''ש כחצי זית מתוכו וכו'. כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט''ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע''פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א''א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: וכתב הראב''ד א''א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ''ל:

ח הָיָה כְּנַף הָאֹהֶל מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ וְטֻמְאָה תַּחַת כְּנַף הָאֹהֶל הַפָּרוּשׂ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל גַּבֵּי הַכָּנָף. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

הלכות טומאת מת - פרק תשעה עשר

א * כַּוְּרֶת שְׁהִיא מֻטֶּלֶת בָּאָרֶץ וְהִיא בְּתוֹךְ פֶּתַח הַבַּיִת וּפִיהָ לַחוּץ וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ. כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ אוֹ בָּגֹבַהּ טָמֵא וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת אֲבָל כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָהּ תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ טְהוֹרִים. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ * וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ אֲבָל כָּל שֶׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר * חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ. שֶׁהַכֵּלִים אוֹ הָאָדָם שֶׁנַּעֲשׂוּ אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה * אוֹ שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּיהֶן מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהִיא כְּלִי וּמְחֻלְחֶלֶת. * אֲבָל אִם הָיְתָה פְּחוּתָה וְסָתַם הַמָּקוֹם הַנִּפְחָת בְּקַשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ כְּלִי. אוֹ שֶׁהָיְתָה אֲפוּצָה עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ חֲלַל טֶפַח אֶלָּא אֲטוּמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בָּהּ חֲלַל טֶפַח בְּמָקוֹם אֶחָד. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת. הֲרֵי הַבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֹהֶל אֶחָד וְתוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֹהֶל שֶׁל עֵץ וְאֵינוֹ כְּלִי. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אֵין טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ. הָיְתָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּפִיהָ לַחוּץ וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ * כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּבָּיו כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת בִּלְבַד. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אֵין טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ:

 ההראב"ד   כוורת שהיא מוטלת. א''א אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה: וכל שתחתיה כנגד הטומאה. א''א זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא שהכלי טמא אינו חוצץ והצד העליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו: חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. א''א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה: או שהיתה הטומאה על גביהן מביאין. א''א אין כאן טעם שהרי בכוורת של חרס עסקינן שהוא חוצץ ולא נתחוור אצלי טעם המשנה טעם ברור: אבל אם כו' מפני שהוא אהל של עץ. א''א אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה: כנגדו עד התהום טמא. א''א כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה ואני מפרש כל שאין לה טפח ממקום אחר שהיא אפוצה כגון שנשברו דפנות הכוורת עד שלא נשאר שום דופן [שלם] שאינו כלי שיהא ראוי להשתמש כוורת אלא שיש פותח טפח בין עובי השולים והדפנות כדי להביא את הטומאה והקושיא במקומה:

 כסף משנה  כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'. פ''ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב''ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ''ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק''ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה''ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי''ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע''פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי''ב: ועל מ''ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור. לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל''ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי''ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. ומ''ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. ומ''ש בתוכה הכל טמא. מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י''ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ''ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: ועל מ''ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב הראב''ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז''ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל''ק מידי. ומ''ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'. ז''ל המשנה (פ"ט מ"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א''כ כלים שע''ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש''ה כל כלים שע''ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ''מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. ומ''ש ובתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג''כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א''כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע''ג ג''כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי''ב: ועל מ''ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. כתב הראב''ד א''א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ''ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע''י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. ועל מ''ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין. כתב הראב''ד א''א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ''ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ''ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ''ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ''ו וכן פירש הרא''ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע''פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: ומה שכתב רבינו בד''א בזמן שהיא כלי וכו'. ג''ז שם במשנה פרק ט' (מי"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע''פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: ועל מ''ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב הראב''ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ''ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ''ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי''ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע''פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי''ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'. גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: ועל מ''ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא. כתב הראב''ד א''א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע''פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א''נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש''ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה:

ב כַּוֶּרֶת הַמֻּטֶּלֶת בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לְפָנִים וְהִיא כְּלִי שָׁלֵם וַחֲלוּלָה וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ טָמֵא. וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. וְהַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ * אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא וְהַבַּיִת כְּאֹהֶל אֶחָד. וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ וְכָל שֶׁבְּתוֹכָהּ טָמֵא שֶׁהַכְּלִי מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הָיְתָה פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ אֲפוּצָה וּגְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת אוֹ בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא חוּץ מֵעַל גַּבָּהּ. הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ בִּלְבַד עַד לָרָקִיעַ טָמֵא אֲבָל תּוֹכָהּ טָהוֹר וְתַחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת כָּל מַה שֶּׁבָּהֶן טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ כְּלִי חוֹצֶצֶת. הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּפִיהָ לְפָנִים וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ בַּבַּיִת תּוֹכָהּ וְהַבַּיִת טָמֵא:

 ההראב"ד   או בתוכה או על גבה. א''א דברים אלו כבדים הן ואין לנו על מה שנסמוך ואם נמצא חוט אחד שנוכל להתלות בו נתלה בו כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה אע''פ שגבוהה מן הארץ טפח והיא כלי והלא היא של חרס. ומצאתי חוט של שתי להתלות שהרי אמרו המאהיל על הטומאה של שרצים טהור פירוש ספק נגע וספק לא נגע טהור דהוה ליה כנזרק והנזרקין ספיקן טהור שאין לך דבר שמטמא מלמעלה ומלמטה אלא כזית מת וכזית נצל ומלא תרווד רקב פירוש וכיון שאהלן מלמעלה ומלמטה טמא הילכך זריקת ספיקן טמא שהרי אהלן על הכלים מאויר הם מטמאין ראה זה מצאתי ואולי על זה הדרך הלכו ואמרו אם הטומאה על גבה והכוורת תחתיה וכלים תחת הכוורת ויש שם פותח טפח תחת הכוורת הכל תחת אויר הטומאה וכיון שהוא כלי אינו מפסיק האויר ומביא לצדדין אבל כשאינה כלי קרקע עולם הוא ומפסיק האויר ועם כל זה נשארו לנו קושיות בזה הפרק:

 כסף משנה  כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: ומ''ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: ומ''ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ''מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. ומ''ש היתה מונחת על הארץ וכו'. גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: ועל מ''ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'. כתב הראב''ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע''פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ''ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר:

ג כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִיא מְמַלְּאָה אֶת כָּל גֹּבַהּ הַבַּיִת וּפִיהָ לְמַעְלָה לְקוֹרוֹת הַבַּיִת וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר. שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת לְתוֹךְ הַבַּיִת בְּפָחוֹת מִטֶּפַח וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּה וּפִיהָ לַכֹּתֶל וּבֵינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל פָּחוֹת מִטֶּפַח בֵּין שֶׁהָיְתָה כַּוֶּרֶת אַחַת בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁתַּיִם זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְאֵין בֵּין הָעֶלְיוֹנָה לַקּוֹרוֹת אוֹ לַכֹּתֶל פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לְמַעְלָה וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּשְׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָמֵא שֶׁדֶּרֶךְ טֻמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 כסף משנה  כוורת שהיא בתוך הבית וכו'. גם זה שם במשנה פ''י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'. פי' הב''ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים:

ד כַּוֶּרֶת חֲלוּלָה שֶׁהִיא כְּלִי שָׁלֵם וְהָיְתָה מֻנַּחַת עַל צִדֶּיהָ בָּאֲוִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ וּבְגַבָּהּ טָמֵא. וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה לְמַעְלָה עַל גַּבָּהּ אוֹ לְמַטָּה תַּחְתֶּיהָ. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ כָּל שֶׁתַּחְתֶּיהָ טָמֵא וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ טָמֵא. אֲבָל כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁלְּמַעְלָה עַל גַּבָּהּ שֶׁהַכֵּלִים מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה כַּוֶּרֶת זוֹ הַמֻּטֶּלֶת עַל הָאָרֶץ פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ שֶׁהָיְתָה בָּאָה בְּמִדָּה וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ. הָיְתָה גְּבוֹהָה טֶפַח מֵעַל הָאָרֶץ וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. בְּתוֹכָהּ תּוֹכָהּ בִּלְבַד טָמֵא. עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה כְּאֹהֶל הוּא חָשׁוּב לֹא כְּכֵלִים וּלְפִיכָךְ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'. ג''ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'. ג''ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: ומ''ש רבינו או שהיתה באה במדה. ק''ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך:

ה כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא כְּלִי שָׁלֵם וְהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ לָאֲוִיר וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָּה אוֹ כְּפוּיָה עַל פִּיהָ וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה לְמַטָּה. שֶׁהַכְּלִי הַמַּאֲהִיל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ בָּאָה בְּמִדָּה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִם הָיְתָה גְּבוֹהָה טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא וְכֵלִים שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֹהֶל וְחוֹצֶצֶת:

 כסף משנה  כוורת שהיא כלי שלם וכו'. גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת. גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע''פ השרשים הקודמים: וראיתי להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ''ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: [מ''א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'. הראב''ד בהשגות פי''ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא''ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע''פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי''ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא''ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב''ם ז''ל פירשה ג''כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע''פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ''ש הוא עצמו ז''ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ. במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי''ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א''כ כשהיא ע''ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א''כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ''כ הרמב''ם פה ובחיבור פי''ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע''ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. בתוכה הכל טמא. תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע''ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע''ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב''ד על מ''ש הרמב''ם פי''ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ''ל ומתוך מ''ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע''ג בין לכל שתחתיה. ומ''ש הרמב''ם כמו שביארנו רומז למ''ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע''ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: [מ''ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע''ג הכל טמא אלא תוכה. הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע''ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי''ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א''כ כלים שע''ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש''ה גם כל כלים שע''ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ''מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ''ש הרמב''ם ז''ל בפי''ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א''כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב''ד גם על דין זה. בתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג''כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א''כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ''ו היתה טומאה תחתיה כלים שע''ג טמאים: [מ''ג] בד''א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. ופקוקה בקש. לרבותא נקט אע''פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. אפוצה. כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת. בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. בתוכה אין טמא אלא תוכה. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: [מ''ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה. תוכה וגבה טהור. דלאו כלי היא וחוצצת: [מ''ה] בד''א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע''ג הכל ושם אין תחתיה וע''ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע''ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: [מ''ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע''ג הכל טמא. טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע''ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: [מ''ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'. בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד''א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: [מ''ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: [מ''ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח. כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח. ואין דרכה ליכנס בפחות מטפח. בין עומדת כדאמרן. בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח. בין אחת כדאמרן. בין שתים זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: [מ''י] היתה עומדת בתוך הפתח. ופיה למעלה. ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. טומאה בבית מה שבתוכה טמא. הב''ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: [מי''א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'. דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: [מי''ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר''פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: בד''א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'. דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'. שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל''ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא''ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את''ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע''ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: [מי''ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ''ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: [מי''ד] בד''א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: ואיכא למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י''ג ולמה לא יהיה ג''כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב''ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: ואיכא למידק תו הב''ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י''א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י''ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא''ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג''כ הרמב''ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י''ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א''כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא''כ היאך פסק הרמב''ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל''כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז''ל ס''ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א''כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע''פ שכתב הרמב''ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב''ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע''ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע''ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י''ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א''כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: תו איכא למידק בפירוש הרמב''ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ''ע:

ו גָּמָל שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּאֲוִיר טֻמְאָה תַּחְתָּיו כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין. הָיָה רוֹבֵץ וְטֻמְאָה תַּחְתָּיו הֲרֵי זוֹ בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה תַּחַת רַגְלוֹ אוֹ עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ בּוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת שֶׁאִם הָיָה הַנָּזִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת תַּחַת הַגָּמָל אוֹ תַּחַת הַמִּטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר הַכֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת שִׁבְעָה אֵינוֹ מְגַלֵּחַ. וּמִשָּׁם אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּטֻמְאַת אֹהָלִים הַנַּעֲשִׂים מִן הָאָדָם אוֹ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַכֵּלִים הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מֵהֶן דִּבְרֵי קַבָּלָה. וּמֵהֶן גְּזֵרוֹת וְהַרְחָקוֹת. וּלְפִיכָךְ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אוֹ אֲכִילַת קֳדָשָׁיו. וְאֵין הַדְּבָרִים כֻּלָּן אֲמוּרִין אֶלָּא לְעִנְיַן טֻמְאַת תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  גמל שהוא עומד באויר וכו'. תוספתא באהלות פי''ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. ומ''ש או על גבי רגלו. ז''ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי''ח וצ''ע: כבר ביארנו בנזירות. פ''ז. ומ''ש ומשם אתה למד וכו'. כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ''ה והוא בתוספתא דאהלות פ''ט:

הלכות טומאת מת - פרק עשרים

א שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת. צָמִיד פָּתִיל. וְאֹהָלִין. וּבְלוּעִין. הַבְּלוּעִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים שֶׁלֹּא יִתְטַמְּאוּ וּמוֹנְעִין הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא. אֲבָל צָמִיד פָּתִיל וְאֹהָלִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים שֶׁלֹּא יִתְטַמְּאוּ וְאֵינָן מוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים. כֵּיצַד. בַּיִת טָמֵא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּלִי מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל. כָּל שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי טְהוֹרִים. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם אֹהֶל בְּתוֹךְ הַבַּיִת כָּל הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הָאֹהֶל טְהוֹרִין. אֲבָל אִם הָיָה כְּזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן בְּכֵלִים וּמֻקָּף עָלָיו בְּצָמִיד פָּתִיל וְהִכְנִיסוֹ לַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא. * וְכֵן אֹהֶל בְּתוֹךְ אֹהֶל וּכְזַיִת מִן הַמֵּת בָּאֹהֶל הַפְּנִימִי כָּל הַכֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל הַחִיצוֹן טְמֵאִים:

 ההראב"ד   וכן אהל בתוך אהל. א''א דוקא באהל שהוא מקבל טומאה אי נמי באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון:

 כסף משנה  שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'. תוספתא פ''ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: ומ''ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'. פ''ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. ומ''ש וכן אם היה שם אהל וכו'. בפ''ד דאהלות בדין מגדל ופ''ט דאהלות בדין כוורת. ומ''ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'. בספ''ח דאהלות שתי חביות וכו': ועל מ''ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'. כתב הראב''ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב''ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א''נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע''פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו:

ב אֲבָל הַבְּלוּעִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים וּמוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וְנִכְנַס לַבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר. בָּלַע טַבַּעַת אֲפִלּוּ אָדָם שֶׁבָּלַע טַבַּעַת וְנִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת שִׁבְעָה הַטַּבַּעַת טְהוֹרָה. וְכֵן כָּל הַבְּלוּעִין בְּחַיָּה וּבְהֵמָה וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים מַצִּילִין כָּל זְמַן שֶׁהֵן חַיִּין. וְאִם מֵתוּ וּבְשַׂר הַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן אוֹ הַכֵּלִים. הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּלוּעַ:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. ומ''ש בלע טבעת וכו'. בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע''פ שהם סתומים: וכן כל הבלועים וכו'. תוספתא באהלות פי''ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם. שם ופי''א דאהלות. ומה שכתב או הכלים. כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים:

ג נִשְׁחַט רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן מְפַרְכְּסִין הֲרֵי הֵן כְּמֵתִים וְאֵינָן מַצִּילִין עַל הַכֵּלִים הַבְּלוּעִים וְלֹא מוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן שֶׁלֹּא תְּטָמֵא:

 כסף משנה  וכן מ''ש נשחט רוב א' וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ''א:

ד וְכַמָּה תִּשְׁהֶא הַטֻּמְאָה בְּמֵעֵיהֶן וְתִהְיֶה מְטַמְּאָה כְּשֶׁיָּמוּתוּ. בְּכֶלֶב שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וּבִשְׁאָר חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יוֹם אֶחָד מֵעֵת לְעֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּשְׁאַר בְּשַׂר הַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן. אֲבָל זְאֵב שֶׁבָּלַע תִּינוֹק וֶהֱקִיאוֹ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי. הַבָּשָׂר טָהוֹר וְהָעֲצָמוֹת בְּטֻמְאָתָן:

 כסף משנה  וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'. פי''א דאהלות ופסק כר''י בן בתירא ולא כר''ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: בד''א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ט:) ובפ''ג דתענית (דף כ"א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש''י ז''ל:

ה אֵין הַבְּלוּעִין נִצָּלִין אֶלָּא בְּבֶטֶן נֶפֶשׁ הַחַיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַבְּלוּעִין בְּגוּף הַכֵּלִים * וְהָאֲבָנִים אֵינָן נִצָּלִין. כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁנִּבְלְעָה בּוֹ הַצִּנּוֹר שֶׁל מַתֶּכֶת. וּמַלְמָד שֶׁנִּבְלַע בּוֹ הַדָּרְבָן. וּלְבֵנָה שֶׁהָיְתָה טַבַּעַת מֻבְלַעַת בְּתוֹכָהּ. וְנִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת. נִטְמְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִרְאִין וַהֲרֵי הֵן מְחֻפִּין שֶׁאֵין הַבְּלוּעִין בַּכֵּלִים מַצִּילִין אֶלָּא בְּצָמִיד פָּתִיל. וְכֵן מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁהָיוּ מֻבְלָעִין בִּטְפֵלַת הַתַּנּוּר וְנִטְמָא הַתַּנּוּר בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ שֶׁנָּפַל שֶׁרֶץ לַאֲוִירוֹ נִטְמְאוּ הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַטְּפֵלָה. וְאִם הָיָה הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הוֹאִיל וְהַתַּנּוּר טָהוֹר אַף הַכֵּלִים הַמֻּבְלָעִין בַּטִּיט שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. וְכֵן חָבִית הַמֻּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְהָיְתָה מַחַט אוֹ טַבַּעַת בִּמְגוּפַת הֶחָבִית מִצִּדָּהּ. הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאֵין מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת. הָיוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית כְּנֶגֶד פִּיהָ אִם הָיוּ נִרְאִין לְתוֹךְ הֶחָבִית וְאֵינָן יוֹצְאִין לַאֲוִירָהּ טְהוֹרִין. וְאִם יָצְאוּ לַאֲוִירָהּ טְמֵאִין. שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מַצִּיל עַל הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹקְעִין לְתוֹךְ אֲוִירָהּ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   והאבנים אינן ניצלין כיצד. א''א הרבה עיינתי וחשבתי ולא נתברר לי דבר זה ראיה ברורה לא מן המשנה ולא מן התוספתא לא ממשנת כלים והתוספתא ולא ממשנת אהלות והתוספתא כי כל מה שהביא ממשנת כלים היא ותחילת המשנה טבעת או מחט שנמצאו בנחושתו של תנור נראין אבל לא יוצאין אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן טמא פירוש טמא התנור ובמחט טמא מת מיירי כיון שהוא נראה כל כך שהבצק נוגע בו כמו שיוצא לאויר התנור אבל אם שוקע שאין הבצק נוגע בו אע''פ שראשו נראה אינו יוצא לאויר התנור ובבצק הבינוני שאינו לא רך ולא קשה שהרך אפי' שוקע נוגע בו והקשה אפי' הוא שוה לנחושתו של תנור אינו נוגע נמצא בטפלת התנור מוקף צמיד פתיל בטמא טמאים ובטהור טהורים פירוש על הנראים ועל היוצאים קאי ובמחט וטבעת טהורים שאם נכנס התנור לאהל המת אע''פ שהוא מוקף צמיד פתיל אם התנור ראוי לקבל טומאה אין התנור מוקף מציל אותם שהרי אמרו אין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס מפני תנורו של ע''ה שהוא טמא אבל אם הוא טהור שלא הוסק טהורים שהרי על גב ע''ה נמי טהור ולפיכך ניצלים עם התנור בצמיד פתיל נמצא במגופת החבית מצדיה טמאים כנגד פיה טהורים פירוש מצידי החבית אין החבית מצלת אותן בצמיד פתיל לפי שאינו חבור לחבית שאין צורך לצידי החבית במגופה אבל כנגד פיה ניצלין שהרי צורך המגופה לפיה של חבית. ויש כאן קושיא גדולה לפי מה שפירשנו והרי אמרו שאין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס ואולי נאמר שאני מגופה מטפלה שהטפלה כגופה של חבית והיא טמאה על גב ע''ה אבל המגופה אינה כחבית וכלי טהור הוא בשאין לו תוך ומכח עצמה היא מצלת שלא גזרו עליה משום כליו של ע''ה ואפילו יש לה תוך. נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים נראה לי מאחר שאינם יוצאים לאויר החבית טהורים שנצלים בצמיד פתיל של חבית ושל מגופה כמו שפירשנו אבל אם היו יוצאים לאוירה נחשבים ככלי החבית ואינה מצלת על כלים שבתוכה אלא על כלי חרס אבל אם היו שוקעים בתוך החבית ותחתיהם טיט כקליפת השום שהם נחבאים במגופה אע''פ שהכלים עומדים בתוך התנור טהורים לפי שהם כלי המגופה ולא כלי החבית ואולי בזה החוט יש לי לתלות דמשמע מהכא טעמא דאיכא צמיד פתיל הוא דניצלין הא משום דנבלעין במגופה לא והמשנה שהביא כוש שבלע צנורא ומלמד שבלע את הדרבן וכו' יכול אני לומר שנראים ואינן יוצאים דאיירי ברישא במחט וטבעת ומשנת ספוג קשיא ליה דתנן בהאי פירקא ספוג שבלע משקין טמאים ונפל לאויר התנור טמא שסוף המשקין לצאת אלמא בלוע שאין סופו לצאת טהור וכוש שבלע צנורא היאך סופו לצאת אלא ע''י אדם ואולי כיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה מכל מקום מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום וסותרת את דבריו בין תבין:

 כסף משנה  אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'. פ''ט דכלים. ומ''ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע''פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים. בפ''ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. ועל מ''ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'. כתב הראב''ד הרבה עיינתי וכו'. על מ''ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע''פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ''ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ''ע: ומ''ש מ''מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב''ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע''פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב''ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ''ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז''ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג''כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ''ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה''ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר''ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב''ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ''ש:

ו כָּל הַבְּלוּעִין בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל בַּיִת הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וְאֵין נִצָּלִין. שֶׁקַּרְקַע הָאֹהֶל כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד. הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת וְכֵלִים הַטְּמוּנִים בְּקַרְקָעִיתוֹ אֲפִלּוּ תַּחַת מֵאָה אַמָּה טְמֵאִים. אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי הֵן תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לַעֲלִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי הַבַּיִת וְטֻמְאָה בַּעֲלִיָּה שֶׁהַבַּיִת טָהוֹר. וְכֵן אִם חָלַק הַבַּיִת בִּמְחִצָּה מִכְּלַפֵּי אַרְצוֹ וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת לְמַעְלָה מִן הַמְּחִצָּה טְמֵאִין * שֶׁאֵין הָאֹהָלִים מוֹנְעִין הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה הַטֻּמְאָה לְמַעְלָה מִן הַמְּחִצָּה כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ טְהוֹרִין שֶׁהָאֹהֶל מַצִּיל. וְאִם אֵין בֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ גֹּבַהּ טֶפַח הֲרֵי הֵן כִּטְמוּנִים בְּקַרְקַע הַבַּיִת וּטְמֵאִים:

 ההראב"ד   שאין האהלים מונעין את הטומאה כמו שביארנו. א''א אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ אם אינו מקבל טומאה אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת משם ואין דרכה ליכנס שם ואדם גדול טעה בזה:

 כסף משנה  כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'. פרק ט''ו דאהלות. ועל מ''ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו. כתב הראב''ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי''ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ''ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ"ח מ"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי''ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ''ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה''נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב''ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ''ע:

ז בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת וְיֵשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בְּפִתְחוֹ שֶׁהוּא חוּץ לַבַּיִת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר. הָיָה בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל טֻמְאָה לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָמֵא כְּאִלּוּ הִיא בְּתוֹךְ הַבַּיִת. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּכֵלִים הַטְּמוּנִים בַּקַּרְקַע וְקַרְקַע הַבַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם:

 כסף משנה  ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'. פ''ג דאהלות:

ח שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וְכַחֲצִי זַיִת בְּכָל אֶחָד וּמֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל וּמֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֵן טְהוֹרוֹת שֶׁאֵין חֲצִי שִׁעוּר מְטַמֵּא. וְהַבַּיִת טָמֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בַּבַּיִת כְּזַיִת וְאֵין צָמִיד פָּתִיל לַטֻּמְאָה. וְאֵינָן מִטַּמְּאוֹת מֵחֲמַת הַבַּיִת שֶׁהֲרֵי הֵן מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל. נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן הִיא וְהַבַּיִת טְמֵאִין וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵן פְּתוּחִים זֶה לָזֶה וְלַבַּיִת וְכַחֲצִי זַיִת בַּפְּנִימִי אוֹ בָּאֶמְצָעִי וְכַחֲצִי זַיִת בַּחִיצוֹן הַחִיצוֹן טָמֵא וְהַפְּנִימִי וְהָאֶמְצָעִי טְהוֹרִין. כַּחֲצִי זַיִת בַּפְּנִימִי וְכַחֲצִי זַיִת בָּאֶמְצָעִי הַפְּנִימִי טָהוֹר וְהָאֶמְצָעִי וְהַחִיצוֹן טְמֵאִים שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 כסף משנה  שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'. פ''ח דאהלות. ומ''ש אין צמיד פתיל לטומאה. תוספתא דכלים פ''ו. ומ''ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'. בתוספתא פ''ט דאהלות:

הלכות טומאת מת - פרק אחד ועשרים

א מִנַּיִן לְצָמִיד פָּתִיל שֶּׁמַּצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טו) 'וְכל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא' הוּא הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בִּכְלִי חֶרֶשׂ בִּלְבַד כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא אֶלָּא דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה פִּתְחוֹ סָתוּם וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הִצִּיל עַל כָּל שֶׁבְּתוֹכוֹ. קַל וָחֹמֶר לְכָל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁיַּצִּילוּ בְּצָמִיד פָּתִיל וְהֵם כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי אֲדָמָה וּכְלֵי עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ וְעַצְמוֹת הָעוֹף וּכְלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה וּנְסָרִים שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן פְּשׁוּטִין וְאֵינָן כֵּלִים וְגָלְמֵי כְּלֵי מַתֶּכֶת. כָּל אֵלּוּ מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. אִם הַדְּבָרִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי הַמֻּקָּף נִצְּלוּ קַל וָחֹמֶר לַבְּלוּעִין וְלַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הָאֹהָלִים. מַה בֵּין אֹהָלִים לַכֵּלִים שֶׁמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. שֶׁהַכֵּלִים אֵינָן מַצִּילִין אֶלָּא בְּצָמִיד פָּתִיל וְהָאֹהָלִים מַצִּילִין בְּכִסּוּי בִּלְבַד:

 כסף משנה  מנין לצמיד פתיל וכו'. סוף פ''ק דחולין (דף כ"ה) ובספרי פרשת חוקת. ומ''ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד. בפ''י דכלים. ומ''ש ונסרים של עץ וכו'. בפ''ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. ומ''ש וגולמי כלי מתכות. בתוספתא דכלים פ''ז: מה בין אהלים וכו'. בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי:

ב * מַשְׁפֵּךְ שֶׁכָּפָהוּ מַצִּיל בְּכִסּוּי אַף עַל פִּי שֶׁקְּצָתוֹ נָקוּב נֶקֶב קָטָן הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 ההראב"ד   משפך שכפהו. א''א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר''מ וחכ''א מציל ומכאן לא למדנו אע''פ שהוא מנוקב ולא סתמו אלא בשסתם הנקב שהרי שנינו במשנתנו אע''פ שהכלי מנוקב מציל עד השיעור המפורש במשנה ודוקא שלא נעשה נקב בידי אדם אבל אם נעשה בידי אדם אפילו בכל שהוא טמא כל מה שבתוכו ומשפך ודאי בידי אדם הוא ובאמת כשסתמו הוא ואני אומר ג''כ ע''י צמיד פתיל ולפנים אפרש יותר מזה:

 כסף משנה  משפך שכפהו וכו'. כתב הראב''ד א''א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ''ש הראב''ד וכמאן לא למדנו אע''פ שהוא מנוקב ולא סתמו י''ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב''ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ''ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י''ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו:

ג כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אִם הָיוּ בָּהֶן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח וּכְפָאָן עַל פִּיהֶם עַל הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרֵחַ בְּצָמִיד פָּתִיל מִן הַצְּדָדִין הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין כָּל מַה שֶּׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאֹהֶל וְהָאֹהֶל מַצִּיל. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַכְּלִי כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁאֵין אָהֳלֵי כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּילִין. * כֵּיצַד. חָבִית שֶׁכְּפוּיָה עַל פִּיהָ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָהּ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין כָּל מַה שֶּׁתַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טו) 'צָמִיד פָּתִיל עָלָיו' וְלֹא צָמִיד פָּתִיל עַל גַּבּוֹ. הִדְבִּיק פִּיהָ לַכֹּתֶל וּמֵרְחָהּ מִן הַצְּדָדִים מַצֶּלֶת עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְעַל כָּל שֶׁכְּנֶגְדָהּ בַּכֹּתֶל. וְאִם לֹא מֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין אֵינָהּ מַצֶּלֶת שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּיל מִשּׁוּם אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * אֲבָל שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁהָיוּ פִּיּוֹתֵיהֶן דְּבוּקוֹת בְּדָפְנֵי הַבַּיִת מַצִּילִין בְּלֹא צָמִיד פָּתִיל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַצִּילִין מִשּׁוּם אֹהֶל. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּדֹפֶן הַכְּלִי טֶפַח שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִּילִין עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן דֹּפֶן [טֶפַח]. הָיָה לַכְּלִי דֹּפֶן חֲצִי טֶפַח וְהָיָה יוֹצֵא מִדֹּפֶן הָאֹהֶל שָׂפָה חֲצִי טֶפַח וְהִדְבִּיק זֶה לָזֶה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֲלַל טֶפַח אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   כיצד חבית שכפויה. א''א אמת כך היא שנויה בספרי אבל תוספתא דכלים חולקת עליהם דתניא חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל מה שכנגדה בכותל כפאה על הקרקע ומירח שפתותיה עם הקרקע מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שכנגדה בקרקע והמשנה כמו כן כך מוכיח דתנן פ''ק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס וכלי נתר ועצמות הדג ועורו ועצמות חיה שבים ועורם וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהם בין מצדיהם בין יושבים על שוליהן היו כפויים על פיהם מצילין כל מה שתחתיהם עד התהום ר''א מטמא על הכל מצילים חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס כל זה במשנה ובתוספתא ואיך ידחו ואני אומר מה ששנו בסיפרי שמירח מן הצדדין אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע אלא שנתן הטיט סביב סביב דדינו כעל גבה גם מה שאמר שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שורש שכל המשנה שכתבתי ע''י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה ודבר פסוק הוא בספרי שכל הכלים צריכין צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו והוא כתב שכפהו ואינו אלא עומד על פי החבית כדרכו ומוקף צמיד פתיל עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט ר''מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל וחכ''א מציל זהו העיקר ולפיכך נחלקו במשפך: אבל שאר כל הכלים. א''א אני אין לי אלא כל הכלים מצילין עם דפני אהלים אלא שלא נתברר אם ע''י מירוח מפני שדפנו של אהל מחשבו כאהל ודי לו בכיסוי ומסתברא דבכיסוי סגי ליה עם דפנו של אהל כדמפרש ואזיל במתני' הבור והדות וכפישה נתונה עליו טהור ולא קתני מירוח ונ''ל דוקא עם דפנו שהדופן של אהל נעשה ג''כ דפנו של כלי אבל אם עשאו לדופן האהל קרקע עולם לא אלא ע''י מירוח שהרי שנו בתוספתא חבית שכפאה על הכותל מירח שפתותיה עם הכותל מציל מירח אין לא מירח לא מפני שהכותל עשאו קרקע עולם:

 כסף משנה  כל הכלים המצילים וכו'. במשנה פ''י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת''ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ''ז. ומ''ש רבינו אא''כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'. כתב הראב''ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ''י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א''א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע''ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע''ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ''ש הראב''ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק''ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו''ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: ומ''ש עוד הראב''ד גם מ''ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע''י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי''ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב''ד הו''ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור''א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: ומ''ש ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י''ל דאין למדים מן הכללות ועוד י''ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י''ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: ומ''ש אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ''ש ר''מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: ומ''ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'. בתוספתא דכלים פ''ז: ועל מ''ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'. כתב הראב''ד א''א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י''ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א''נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר''א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר''א אבל לת''ק בלא מירוח נמי מציל: ומ''ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד. משנה פ''ה דאהלות:

ד כְּשֵׁם שֶׁמַּצִּילִין מִבִּפְנִים עִם דָּפְנוֹת הָאֹהֶל כָּךְ מַצִּילִין חוּץ לָאֹהֶל אִם סְמָכָן לָאֹהֶל שֶׁהֲרֵי הָאֹהֶל נַעֲשָׂה כִּסּוּי מִכָּל מָקוֹם. כֵּיצַד. כְּלִי מֵחַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת חוּץ לָאֹהֶל וְסָמַךְ פִּיו לְדֹפֶן הָאֹהֶל וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִין. וְאִם הָיָה סָמוּךְ לְכֹתֶל חָצֵר אוֹ לְכֹתֶל גִּנָּה אֵינוֹ מַצִּיל לְפִי שֶׁאֵינָן כֹּתֶל אֹהֶל. וּלְפִיכָךְ כֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי טְמֵאִים שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילוּ עַל הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה. שם:

ה קוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ וּקְדֵרָה תְּלוּיָה מִן הַקּוֹרָה וְהָיְתָה הַקּוֹרָה נוֹגַעַת בְּפִי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ וּמְכַסָּה אוֹתָהּ כֵּלִים שֶׁבַּקְּדֵרָה טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֻצְּלוּ בְּכִסּוּי הָאֹהֶל לָהֶם. וְאִם לֹא הָיָה פִּי הַקְּדֵרָה מְכֻסֶּה בַּקּוֹרָה אֶלָּא בֵּינֵיהֶם רֶוַח. כָּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה טָמֵא וְהַקְּדֵרָה עַצְמָהּ טְמֵאָה:

 כסף משנה  קורה שיש בה וכו'. משנה ספ''ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר''ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ''ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה''ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ''ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה''ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה:

ו בּוֹר שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת וְטֻמְאָה בַּבַּיִת וְכֵלִים בַּבּוֹר אִם הָיָה מְכֻסֶּה בְּנֶסֶר חָלָק * אוֹ בִּכְלִי הַמַּצִּיל שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח הֲרֵי כָּל מַה שֶּׁבַּבּוֹר טָהוֹר. הָיָה לַבּוֹר בִּנְיָן סָבִיב לְפִיו גָּבוֹהַּ טֶפַח עַל הָאָרֶץ. בֵּין שֶׁכִּסָּהוּ בִּכְלִי הַמַּצִּיל שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ דֹּפֶן הֲרֵי זֶה מַצִּיל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח מִמָּקוֹם אַחֵר:

 ההראב"ד   או בכלי המציל שיש לו דופן. א''א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכפישה נתונה עליו טמא כלומר שאינה מצלת מה שבבור אם יהיה נסר חלק וסרידה שאין לה גפיים פירוש דפנות טהור משמע אפילו בור חלקה שאין לה דפנות יוצאות והטעם לפי שאין אלו כלים והרי הן כבניין עליו שאין מצריכין דפני כלים או דפני אהלים אלא בזמן שהן כלים כמו כפישה שהוא כלי של אבן ואין לה דפנות טפח:

 כסף משנה  בור שבתוך וכו'. פ''ה דאהלות שם: כתב הראב''ד א''א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי''ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא:

ז חָדוּת הַבָּנוּי בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמְגוּרָה בְּתוֹכוֹ וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּמְכַסֶּה פִּי הֶחָדוּת וְנָתַן כְּלִי הַמַּצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת עַל פִּי הֶחָדוּת וַהֲרֵי הוּא נִשְׁעָן עַל פֶּרַח הַמְּנוֹרָה. רוֹאִין אִם תִּנָּטֵל מְנוֹרָה וְהַכְּלִי הַמַּצִּיל עוֹמֵד הֲרֵי זֶה מַצִּיל עַל כָּל שֶׁבֶּחָדוּת. וְכֵלִים שֶׁבֵּין שְׂפַת הַכְּלִי וּשְׂפַת הֶחָדוּת טְהוֹרִים עַד הַתְּהוֹם. וְאַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂפַת הַפֶּרַח נִרְאֶה בֵּין הַכִּסּוּי וְהֶחָדוּת. וְאִם לָאו הַכּל טָמֵא:

ח הֶחָדוּת הַבָּנוּי בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּכְלִי הַמַּצִּיל נָתוּן עַל פִּיו וְהָיְתָה טֻמְאָה בֵּין שְׂפַת הַכְּלִי וּשְׂפַת הֶחָדוּת אוֹ בְּתוֹךְ הֶחָדוּת הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֵין הָאֹהֶל שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת מוֹנֵעַ הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת כֵּלִים שֶׁבְּכָתְלֵי הֶחָדוּת אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח טְהוֹרִים. וְאִם לָאו טְמֵאִים. וְאִם הָיוּ כָּתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מִכָּתְלֵי הַבַּיִת. וּכְשֵׁם שֶׁמַּצִּיל הֶחָדוּת בְּתוֹכוֹ כָּךְ מַצִּיל בִּכְתָלָיו. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַתַּנּוּר הַיָּשָׁן הֲרֵי הוּא כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁהֵן מְבִיאִים אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן נַעֲשִׂין אֹהָלִים וּמִפְּנֵי זֶה אֵינוֹ מַצִּיל עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל כִּשְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִים. וְכֵן בֵּאַרְנוּ שֶׁהַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ אֵינוֹ כְּכֵלִים לְעִנְיָן זֶה אֶלָּא נַעֲשֶׂה אֹהֶל. וּלְפִיכָךְ מַצִּיל עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ בְּכִסּוּי בִּלְבַד בְּלֹא צָמִיד פָּתִיל כְּאֹהָלִים. וְכִסּוּי הַתַּנּוּר הוּא נִקְרָא סְרִידָא:

 כסף משנה  (ז-ח) החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו. פרק י''א דאהלות וכבית הלל: כבר ביארנו וכו':

ט תַּנּוּר יָשָׁן בְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ וּסְרִידָא עַל פִּי הֶחָדָשׁ וַהֲרֵי הַכִּסּוּי נִשְׁעָן עַל פִּי הַתַּנּוּר הַיָּשָׁן רוֹאִין אִם כְּשֶׁיִּנָּטֵל הַיָּשָׁן תִּפּוֹל הַסְּרִידָא לֹא הִצִּיל וְכָל שֶׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. וְאִם לָאו הַכּל טָהוֹר. הָיָה הֶחָדָשׁ בְּתוֹךְ הַיָּשָׁן וְהַסְּרִידָא מֻנַּחַת עַל פִּי הַיָּשָׁן. אִם יֵשׁ בֵּין הֶחָדָשׁ וְהַכִּסּוּי פָּחוֹת מִטֶּפַח * כָּל שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ טָהוֹר וּכְאִלּוּ הַסְּרִידָא מֻנַּחַת עַל פִּיו:

 ההראב"ד   כל שבתוך החדש טהור וכאילו. א''א אין הטעם שלו מספיק [אלא] לפירושו ולא לפי' הרב היוני ז''ל מה שפירש בו כי הוא מפרש טעם הרישא כיון שהפתיל מתנודד בנפילת הסרידא אינו צמיד פתיל הרי הסיפא אינו נופל ולמה לא הציל אף מה שבישן ומה בין פותח טפח לשאין בו הואיל והוא מוקף מבחוץ על כן נראה לי דרך זה המחבר טעם הרישא לפי שהכיסוי שהוא מציל משום אהל נסמך על דבר המקבל טומאה והרי התנור ישן אינו מציל בלא צמיד פתיל כדמפרשינן לעיל והסיפא אע''פ שנסמך לגמרי על הישן כיון שנתן החדש בתוך הישן הרי ביטל חללו של ישן והכיסוי חושבין אותו לחדש ואם אין בין הכיסוי והחדש טפח הרי הוא כסתום ומציל לעצמו:

 כסף משנה  תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור. פ''י דכלים: וכתב הראב''ד א''א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט''ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא''ש לדבריו וגם הראב''ד מסכים כן:

י סְרִידָא שֶׁל חֶרֶס שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂפָה וְהִיא עוֹדֶפֶת עַל פִּי הַתַּנּוּר וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל אֲפִלּוּ הָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא. אֲבָל כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנּוּר טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנּוּר מִכְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'. פי''ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה:

יא קְדֵרָה שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּי הֶחָבִית וּמֵרֵחַ דָּפְנוֹתֶיהָ עִם הֶחָבִית מַצֶּלֶת עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְעַל מַה שֶּׁבֵּינָהּ וּבֵין שִׂפְתוֹת הֶחָבִית. הוֹשִׁיבָהּ עַל פִּי הֶחָבִית כְּדַרְכָּהּ וּמֵרֵחַ אֵינָהּ מַצֶּלֶת מִפְּנֵי שֶׁהַקְּדֵרָה מִתְטַמְּאָה מֵאֲוִירָהּ וְאֵין כְּלִי טָמֵא מַצִּיל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  קדרה שכפאה ע''פ החבית וכו'. תוספתא פ''ז דכלים:

הלכות טומאת מת - פרק שנים ועשרים

א שׁוּלֵי הַמַּחֲצִין וְשׁוּלֵי קַרְקָעוֹת וְהַכֵּלִים * וְדָפְנוֹתֵיהֶן מֵאֲחוֹרֵיהֶן אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת. קִרְסְמָן וְשָׁפָן וַעֲשָׂאָן כֵּלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. שֶׁאֵין מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים:

 ההראב"ד   ודפנותיהן מאחוריהם וכו' כלי חרס שנתן בו. א''א לשון התוספתא אינו כן אלא כך כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ''א מצלת פי' כפישה כלי של אבן ואינו מקבל טומאה ואם נתנה ע''פ החבית ומירח בה את הטיט היתה מצלת כל מה שבתוכה והוא לא עשה כן אלא שנתן בה טיט וכפה את החבית לתוכה עד ששקע פיה בטיט ר''י אומר אינה מצלת שאין זה דרך צמיד פתיל וחכ''א מצלת ומ''ש הוא טעות הוא בידו שהחבית אטומה עד חציה טמאה היא אינה מצלת ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  שולי המחצין וכו'. תוספתא פ''ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ:

ב כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּתַן בּוֹ טִיט עַד חֶצְיוֹ לֹא בִּטְּלוֹ. וְאִם הִשְׁקִיעַ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים מַצִּיל:

 כסף משנה  כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'. כתב הראב''ד א''א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי''ל שאינו טעות בידו שהוא ז''ל מפרש דהב''ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר''י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו''ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ''א שלא נתבטל מתורת כלי ואע''פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע''פ שהם שקועים בטיט:

ג כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּנָּקֵב בְּמוֹצִיא רִמּוֹן. * וּבְגָדוֹל עַד שֶׁפָּחַת רֻבּוֹ. כֵּיצַד. כְּלִי גָּדוֹל שֶׁנִּפְחַת [חֶצְיוֹ] וְהִקִּיפוֹ צָמִיד פָּתִיל וְסָתַם מְקוֹם הַפְּחָת בְּצָמִיד פָּתִיל הֲרֵי זֶה מַצִּיל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי לְעִנְיַן טֻמְאָה. אֲבָל כְּלִי הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁהָיָה נָקוּב אוֹ סָדוּק וְלֹא סָתַם הַנֶּקֶב נִטְמָא וְאֵינוֹ מַצִּיל. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב. אִם הָיָה כְּלִי הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים שִׁעוּרוֹ בְּמוֹצִיא זֵיתִים. הָיָה עָשׂוּי לְמַשְׁקֶה שִׁעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרָא. וּמִשֶׁיִּנָּקֵב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב אוֹ עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ:

 ההראב"ד   ובגדול עד שיפחת. א''א יש מפרשים בהיפך כיצד כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון:

 כסף משנה  כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'. בסוף פרק המצניע: וכתב הראב''ד ז''ל ובגדול עד שיפחת רובו א''א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ''ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל''ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש''י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר''י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש''י ודברי הראב''ד כר''י. ומ''ש כיצד כלי גדול וכו'. דבריו כפי' ר''ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש''י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט''ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. ומ''ש וכמה יהיה בנקב וכו'. פ''ט דכלים:

ד תַּנּוּר שֶׁהָיְתָה סְרִידָא עַל פִּיו וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת וְנִסְדַּק הַתַּנּוּר. אִם הָיָה הַסֶּדֶק מְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ שֶׁהוּא הֶקֵּף טֶפַח נִטְמָא הַתַּנּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּרְדֵּעַ יָכוֹל לְהִכָּנֵס בַּסֶּדֶק אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. פָּחוֹת מִכָּאן הַתַּנּוּר טָהוֹר. נִסְדְּקָה הַסְּרִידָא שֶׁעַל פִּיו כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנַס הֲרֵי זֶה טָמֵא. פָּחוֹת מִכָּאן נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. הָיָה הַסֶּדֶק עִגּוּל אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:

ה תַּנּוּר הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקַּב נֶקֶב בְּעֵינוֹ שֶׁל תַּנּוּר הַטּוּחָה אִם הָיָה הַנֶּקֶב מְלֹא כּוּשׁ נִכְנַס וְיוֹצֵא כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְאִם הָיָה הַנֶּקֶב פָּחוֹת מִזֶּה נִצָּל:

ו נִקַּב הַתַּנּוּר מִצִּדּוֹ שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק. וְכֵן מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה שִׁעוּרָהּ כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן בַּנֶּקֶב. וַחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ שִׁעוּרָן כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. פָּחוֹת מִכָּאן טְהוֹרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר הַמַּשְׁקִין אֲפִלּוּ נִקְּבוּ בְּכָל שֶׁהֵן נִטְמְאוּ. וְאֵין הַצָּמִיד פָּתִיל מוֹעִיל לָהֶם עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב. וְאַף בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְּבוּ שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִים. וְאֵינָן נִצָּלִין עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַנֶּקֶב:

 כסף משנה  (ד-ו) תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב. שם:

ז חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקַת שֶׁל חֶרֶס בְּתוֹכָהּ וְהֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין וְהַמְּנִיקַת טְמֵאָה. מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ הָאַחַת בְּתוֹךְ הֶחָבִית הַמֻּקֶּפֶת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי פָּתוּחַ לְאֹהֶל הַמֵּת וְאֵינוֹ סָתוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲקֻמָּה * אֵין הֶעָקֹם כְּסָתוּם:

 ההראב"ד   אין העקום כסתום. א''א ראיתי זה האיש משנה את המליצות ומסבב אותם לעניינים אחרים ומתוך כך הוא משתבש והמשנה כך היא במסכתא כלים חבית מלאה משקין טהורים ומניקת בתוכה מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי זהו נוסח המשנה והיא על דרך המחלוקת שבמסכתא אהלות שרבי יהושע אומר בושנו מדבריכם ב''ש ובאמת ובברור המניקת זו של מתכת היא שהיא ראויה לקבל טומאה אע''פ שאין לה בית קבול אם לא שהצמיד פתיל מצילו וב''ש גזרו על החבית שלא תציל אלא על עצמה שהיא של חרס ועל משקין שבתוכה משום חבית של עם הארץ אבל לא על כלי שטף ומש''ה מניקת טמאה אע''פ שהיא מוקפת צמיד פתיל וע''כ זו המניקת כולה תחת הצמיד פתיל היא שאם היה של חרס וראשה אחד לחוץ ופתוח כאשר כתב היאך החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה אדרבא איפכא מסתברא מניקת טהורה שאין לה בית קבול וכלי חרס שאין לה בית קבול טהור והחבית והמשקין טמאין שהטומאה נכנסה דרך פתחה של מניקת שהרי אמרו פתח העשוי בידי אדם אפילו כל שהוא מביא הטומאה בצמיד פתיל הילכך כל מה שכתב שיבוש הוא:

 כסף משנה  חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו' גם זה שם: וכתב הראב''ד א''א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר''ש והרא''ש פירשו כפי' הראב''ד ורבינו לא נ''ל פירוש זה משום דהיינו דב''ש וב''ה בפ''ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב''ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י''ל שמ''ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע''י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. ומ''ש דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י''ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה''ל בית קיבול:

ח חָבִית הַמֻּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקְּבָה מִצִּדָּהּ וְסָתְמוּ שְׁמָרִים אֶת הַנֶּקֶב הִצִּיל. אָגַף חֲצִי הַנֶּקֶב וְסָתַם חֶצְיוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִצִּיל אִם לֹא הִצִּיל. סָתַם אֶת הַנֶּקֶב בִּזְמוֹרָה עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין. סְתָמוֹ בִּשְׁנֵי קֵסָמִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֵרְתָהּ. וְכֵן נֶסֶר שֶׁנָּתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין [הִצִּיל. הָיוּ שְׁתֵּי נְסָרִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין] נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ. חִבֵּר אֶת שְׁנֵי הַנְּסָרִים בְּמַסְמְרִים שֶׁל עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁלִּפֵּף עֲלֵיהֶן שׁוּגְמִין אֵין צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצַע. בַּמֶּה מַקִּיפִין. בְּסִיד. וּבְחַרְסִית. וּבִגְפַסִין. בְּזֶפֶת. וּבְשַׁעֲוָה. בְּטִיט. וּבְצוֹאָה. וּבְחֵמָר. וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ. וְאֵין מַקִּיפִין לֹא בְּבַעַץ וְלֹא בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. וּמַקִּיפִין בִּדְבֵלָה שְׁמֵנָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וּבְבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא. שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'. בפרק עשירי דכלים. ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'. בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב''א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע. פרק עשירי דכלים שם: במה מקיפין וכו'. שם:

ט * מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּתְחַלְחֲלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת אֵינָהּ מַצֶּלֶת שֶׁהֲרֵי נִתְרָעֵעַ הַצָּמִיד. הַכַּדּוּר וְהַפְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי שֶׁנָּתַן עַל פִּי הֶחָבִית וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא הִצִּיל עַד שֶׁיְּמָרֵחַ עַל כָּל הַכַּדּוּר וְעַל כָּל הַפְּקַעַת מִמַּטָּה לְמַעְלָה. וְכֵן בְּמַטְלַת שֶׁל בֶּגֶד שֶׁקְּשָׁרָהּ עַל פִּי הַכְּלִי. הָיְתָה שֶׁל נְיָר אוֹ שֶׁל עוֹר וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה. אִם מֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין הִצִּיל:

 ההראב"ד   מגופת החבית. א''א כן פירש הרב היוני ז''ל ולפי לשון המשנה נ''ל בה פירוש אחר. לשון המשנה מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מצלת דברי ר''י וחכ''א אינה מצלת פירוש המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאיליה רבי יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ''א אינה מצלת שדרך תשמישה הוא זה כך נראה לי האמת ואם כדבריהם היה לו לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה:

 כסף משנה  מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל. שם וכחכמים: כתב הראב''ד מגופת החבית א''א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ''ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול''ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר''י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם):

י חֵמֶת שֶׁל עוֹר הַדָּג אוֹ הַנְּיָר שֶׁהִלְבִּישׁ בָּהֶן אֶת הֶחָבִית * וּצְרָרָהּ מִלְּמַטָּה הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת. וְאִם לֹא צְרָרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא תַּצִּיל:

 ההראב"ד   וצררה מלמטה. א''א זו התוספתא משובשת נמצאת ואין ללמוד ממנה והיא מתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד פתיל על פיה ולא על גבה ואם הלבישה וצררה למטה היאך המירוח על פיה ואם מירוח כנגד פיה הרי הנייר מפסיק ואין זה צמיד פתיל:

 כסף משנה  חמת של עור הדג וכו'. כתב הראב''ד א''א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב''ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. ומה שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן:

יא * חָבִית זְפוּתָה שֶׁנִּתְקַלֵּף הַחֶרֶס מִלְּמַעְלָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֵד וְנָתַן הַכִּסּוּי עַל הַזֶּפֶת וּדְחָקוֹ עַד שֶׁיִּדְבַּק בַּזֶּפֶת. וְנִמְצָא הַזֶּפֶת עוֹמֵד בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין קַרְקַע הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מַצִּיל. וְכֵן בִּכְלֵי הַמֻּרְיָס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין שֶׁהָיָה הַמִּתְמָרֵחַ בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין הַכְּלִי כְּמוֹ זָר הוֹאִיל וְהַכּל דְּבוּקִין הֲרֵי זֶה מַצִּיל:

 ההראב"ד   חבית זפותה. א''א אף זו לא נראה לי כפירושם שאני מוצא בלשון המשנה יקלף את הזפת קליפה לזפת ושבירה לחרסים על כן נ''ל שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמו ר' יהודה סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית ועכשיו בשזפתה עומדת לעצמה אין מירוח החבית חשוב בלא מירוח הזפת וחכמים אומרים מועיל:

 כסף משנה  חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק י' דכלים וכחכמים: וכתב הראב''ד א''א אף זו לא נ''ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב''ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע''ז (דף ע"ד ע"ב) גבי גת של עכו''ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס:

הלכות טומאת מת - פרק שלשה ועשרים

א כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִים בְּצָמִיד פָּתִיל מַצִּילִין עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן בֵּין אֳכָלִין בֵּין מַשְׁקִין בֵּין בְּגָדִים וּכְלֵי שֶׁטֶף. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹכוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ בְּתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף כְּלֵי שֶׁטֶף אוֹ בְּגָדִים הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַכּל כִּשְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִין. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁאָר הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְלֵי חֶרֶס מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְלִי טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכָל כְּלֵי עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ כְּלִי חֶרֶס שֶׁל עַם הָאָרֶץ לֹא יַצִּיל עַל הַכּל וְשֶׁל חָבֵר יַצִּיל עַל הַכּל שֶׁהֲרֵי הוּא טָהֹר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין עַם הָאָרֶץ טָמֵא בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, שֶׁאוֹמֵר הוֹאִיל וּכְלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכּל אֶחָד אֲנִי וְאֶחָד הֶחָבֵר, וּלְפִיכָךְ חָשׁוּ וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַכּל. וְלָמָּה אָמְרוּ מַצִּיל עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס. מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה טְמֵאִים הֵן עַל גַּבֵּי עַם הָאָרֶץ בֵּין קֹדֶם שֶׁיִּהְיוּ בְּאֹהֶל הַמֵּת בֵּין אַחַר שֶׁיִּהְיוּ שָׁם תַּחַת צָמִיד פָּתִיל. וּלְעוֹלָם לֹא יִשְׁאַל הֶחָבֵר מֵעַם הָאָרֶץ לֹא אֳכָלִין וְלֹא מַשְׁקִין וְלֹא כְּלֵי חֶרֶס אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁהֵן טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶן טָהֳרָה לְעוֹלָם וְלֹא יָבוֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. אֲבָל כְּלֵי שֶׁטֶף שׁוֹאֵל אוֹתָם הֶחָבֵר מֵעַם הָאָרֶץ וּמַטְבִּילָן מִפְּנֵי מַגַּע עַם הָאָרֶץ וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּטָהֳרוֹת לְפִיכָךְ חָשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ כְּלִי שֶׁטֶף שֶׁכְּבָר הָיָה תַּחַת צָמִיד פָּתִיל בִּכְלִי חֶרֶס שֶׁלּוֹ. שֶׁהֲרֵי עַם הָאָרֶץ הַזֶּה מְדַמֶּה שֶׁנִּצַּל וַהֲרֵי הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְיַטְבִּיל הֶחָבֵר וְיַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּטָהֳרוֹת וְיָבוֹא לִידֵי תַּקָּלָה. וּמִפְּנֵי זֶה גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל כְּלִי חֶרֶס עַל כְּלִי שֶׁטֶף שֶׁבְּתוֹכוֹ:

 כסף משנה  כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו. בפ''ה דאהלות ופ''ק דעדיות (משנה י"ד). ומ''ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'. פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ"ב):

ב אָדָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּתוֹךְ הֶחָבִית וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל טָהוֹר. וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הָאָדָם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

 כסף משנה  אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט''ו:

ג כְּלֵי חֶרֶס שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּאֵפֶר הַפָּרָה אוֹ בְּקָדָשִׁים עַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרָתָם. מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִזְהָרִים בָּהֶן הַרְבֵּה וּלְפִיכָךְ יַצִּילוּ עַל הַכּל בְּצָמִיד פָּתִיל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל חֶרֶס:

 כסף משנה  כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'. פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת:

ד אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה וְטֻמְאָה בַּבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה עַל פִּי הָאֲרֻבָּה וּנְקוּבָה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. הַקְּדֵרָה טְמֵאָה וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה. הָיְתָה שְׁלֵמָה כָּל שֶׁבָּעֲלִיָּה מֵאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס טָהוֹר. אֲבָל אָדָם וּכְלֵי שֶׁטֶף שֶׁבָּעֲלִיָּה טְמֵאִים שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס חוֹצֵץ אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס. וְכָל שֶׁבָּעֲלִיָּה טָהוֹר כְּאִלּוּ הוּא תַּחַת צָמִיד פָּתִיל בִּכְלִי חֶרֶס. וְטִמְאוּ הָאָדָם שֶׁבָּעֲלִיָּה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בָּעֲלִיָּה זוֹ כְּלִי מַתָּכוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מָלֵא מַשְׁקִין הַכְּלִי טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. הָיְתָה בָּהּ אִשָּׁה לָשָׁה בַּעֲרֵבָה שֶׁל עֵץ הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַבָּצֵק טָהוֹר כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֶקֶת בּוֹ. פֵּרְשָׁה וְחָזְרָה וְנָגְעָה בּוֹ טִמְּאַתּוֹ. וְכֵן אִם פִּנָּה הַבָּצֵק אוֹ הַמַּשְׁקִין לִכְלִי אַחֵר מִכְּלֵי שֶׁטֶף שֶׁבָּעֲלִיָּה נִטְמְאוּ בְּמַגַּע הַכְּלִי הָאַחֵר. הָיָה עַל פִּי אֲרֻבָּה זוֹ שְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִים בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּלְפִיכָךְ אֵין מַגַּע עַם הָאָרֶץ מְטַמֵּא אוֹ שֶׁהָיָה כְּלִי חֶרֶס הַטָּהוֹר לְפָרָה אֲדֻמָּה אוֹ לְקֹדֶשׁ שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרָתָן. הֲרֵי זֶה מַצִּיל עַל כָּל מַה שֶּׁבָּעֲלִיָּה. הָיָה אֹהֶל נָטוּי בָּעֲלִיָּה וּמִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה הֲרֵי זֶה מַצִּיל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גַּגּוֹ עַל הָאֲרֻבָּה * שֶׁהָאֹהֶל מַצִּיל בְּכִסּוּי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   שהאהל מציל בכיסוי. א''א אין זה הטעם כלום אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים:

 כסף משנה  ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה. פ''ה דאהלות וכב''ה. ומ''ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו. תוספתא דאהלות פ''ה: היה אהל נטוי בעלייה וכו'. פ''ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר''ש: וכתב הראב''ד שהאהל מציל בכיסוי א''א אין זה הטעם כלום וכו':

הלכות טומאת מת - פרק ארבעה ועשרים

א בַּיִת שֶׁחִלְּקוֹ בְּקַנְקַנִּים טְהוֹרוֹת מִן הָאָרֶץ וְעַד הַקּוֹרָה וְטֻמְאָה בְּחֶצְיוֹ הָאֶחָד אִם הָיָה פִּי הַקַּנְקַנִּים כְּלַפֵּי הַטְּהוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילוֹת. וְאִם הָיוּ כְּלַפֵּי הַטֻּמְאָה אֵינָם מַצִּילוֹת. טַחָן בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ רוֹאִין אִם יָכוֹל הַטִּיט לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ מַצִּיל וְאִם לָאו אֵינוֹ מַצִּיל וַהֲרֵי הַכּל אֹהֶל אֶחָד:

 כסף משנה  בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות והטעם משום דקי''ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי''ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ומה שכתב טחן בטיט וכו'. שם ובמשנה פ''ו:

ב בַּיִת שֶׁחִלְּקוֹ בִּנְסָרִים אוֹ בִּירִיעוֹת אִם חִלְּקוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִכְּלַפֵּי הַקּוֹרוֹת וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת. כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וּבֵין הַכֹּתֶל אוֹ שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וְהַקּוֹרוֹת טְהוֹרִין. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין מְחִצָּה לַכֹּתֶל אוֹ בֵּין מְחִצָּה לַקּוֹרוֹת כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. שֶׁאֵין הַמְּחִצָּה מוֹנַעַת הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאֹהֶל שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת. הָיוּ הַכֵּלִים בְּתוֹךְ עֳבִי הַמְּחִצָּה עַצְמָהּ * בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה לְפָנִים מִן הַמְּחִצָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת אִם הָיָה מְקוֹם הַכֵּלִים טֶפַח עַל טֶפַח טְמֵאִים וְאִם לָאו טְהוֹרִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כֵּיצַד דִּין הַבַּיִת אִם חִלְּקוֹ מִכְּלַפֵּי אַרְצוֹ:

 ההראב"ד   בין שהיתה הטומאה. א''א זה אי אפשר אלא אם הטומאה והכלים בחצץ ויש במקום הטומאה חלל טפח מביא את הטומאה לכלים שבצדה ואם לאו טהורין אבל מה שבבית מכל מקום טמא שדרך טומאה לצאת דרך הבית ולשון המשנה אם יש פותח טפח ואם על מקום הכלים לא היה אומר כך אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמו שאמרו בכמה מקומות ועוד דאדרבה אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורים:

 כסף משנה  בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים. משנה פט''ו דאהלות. ועל מ''ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'. כתב הראב''ד א''א זה א''א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ''ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע''ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע''פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא:

ג בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶּבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח. טֻמְאָה בִּפְנִים בֵּין בְּתוֹךְ הַתֶּבֶן בֵּין שֶׁהָיְתָה בֵּין תֶּבֶן לְקוֹרוֹת כָּל הַכֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאַת הַטֻּמְאָה בִּמְלוֹאוֹ שֶׁל פֶּתַח טְמֵאִים. הָיְתָה טֻמְאָה חוּץ לַתֶּבֶן בְּמִלּוּאוֹ שֶׁל פֶּתַח כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח טְהוֹרִין וְאִם לָאו טְמֵאִין. וְאִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין שֶׁאֵין הַתֶּבֶן חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם תֶּבֶן דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ:

 כסף משנה  בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו. משנה פט''ו דאהלות:

ד כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים וְטֻמְאָה בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל. בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה טָמֵא וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה טָהוֹר. הָיְתָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הַבָּתִּים וְהַכֵּלִים בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה טְמֵאִים מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה טְהוֹרִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה טְמֵאִין. וְכֵן מַעֲזִיבָה שֶׁבֵּין הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה וְהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מַעֲזִיבָה. מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָה הָעֲלִיָּה טְמֵאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְכֵלִים בְּתוֹךְ הַמַּעֲזִיבָה מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה טְמֵאִין מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה טְהוֹרִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה הַמַּעֲזִיבָה לַאֲוִיר וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בְּכָל הַבַּיִת. הָיְתָה הַטֻּמְאָה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָה הַבַּיִת טָהוֹר וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא * שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם:

 ההראב"ד   שהרי אי אפשר לצמצם. א''א מחלוקת ר''מ ור''ש בתוספתא ור''מ מטמא והוא פסק כרבי מאיר משום דחזא מתניתין במעזיבה שבין בית לעלייה מחצה למחצה הרי הן טמאין ואולי אינו דומה דהתם טומאה היכא שדית ליה אי להכא טמא אי להכא טמא הילכך שניהם טמאים אבל מעזיבה שהיא לאויר אי שדית לה לחוץ ליכא טומאה הילכך הבית טהור כרבי שמעון דרבי מאיר ור''ש הלכה כר''ש ועוד דספיקא לקולא:

 כסף משנה  כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים. פ''ו דאהלות: היתה המעזיבה לאויר וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות: ומ''ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. שם ר''מ מטמא ור''ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר''מ במקום ר''ש. וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א מחלוקת ר''מ ור''ש הוא בתוספתא וכו'. וי''ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי''ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (מו:) לא איפשיטא לן ר''מ ור''ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ''ש הראב''ד דר''מ ור''ש הלכה כר''ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ''ש דספיקא לקולא קשה דהא קי''ל ספק טומאה ברה''י טמא ואפשר לומר שהראב''ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי''ל שהטעם שפסק רבינו כר''מ הוא מפני שהוא ז''ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי''ל כמ''ד א''א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא''א לצמצם:

ה וְכֵן כֹּתֶל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַבַּיִת יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. כֵּיצַד. כֹּתֶל שֶׁהוּא לַאֲוִיר וְגַג הַבַּיִת סָמוּךְ לַכֹּתֶל וְאֵינוֹ מֻרְכָּב עַל הַכֹּתֶל וְטֻמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל הָיְתָה מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל טָהוֹר כְּעוֹמֵד עַל גַּג הַבַּיִת. הָיְתָה מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי לֹא פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת. הָיְתָה הַטֻּמְאָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת. נָטַל מֵהַכֹּתֶל מִבִּפְנִים אוֹ שֶׁהוֹסִיף בַּכֹּתֶל מִבַּחוּץ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַטֻּמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וּלְפָנִים הַבַּיִת טָמֵא. נָטַל מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁהוֹסִיף בָּעֳבִי הַכֹּתֶל מִבִּפְנִים עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַטֻּמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה נְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל אֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים הַבַּיִת טָהוֹר:

 כסף משנה  וכן כותל המשמש את הבית וכו'. משנה פי''ו דאהלות וכחכמים. ומ''ש ואינו מורכב על הכותל. כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ''ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא''א לצמצם וצ''ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: נטל מהכותל מבפנים וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות וכת''ק:

ו בַּיִת הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֹּתֶל יִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. כֵּיצַד. הַחוֹפֵר שְׁנֵי כּוּכִים אוֹ שְׁתֵּי מְעָרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ שְׁנֵי בָּתִּים חֲפוּרִים בַּקַּרְקַע וְנַעֲשָׂה בֵּינֵיהֶן כֹּתֶל הַמַּבְדִּיל בֵּין שְׁנֵיהֶן וְהָיְתָה טֻמְאָה בַּבָּתִּים וְכֵלִים בַּכֹּתֶל אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם טְהוֹרִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּכֹתֶל זֶה וְכֵלִים בַּבָּתִּים אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם טְהוֹרִים. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכֹּתֶל בִּנְיָן נִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְכֹתֶל הַסֶּלַע אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה מִגּוּשׁ הָאָרֶץ כְּשֶׁיַּחְפֹּר מִכָּאן וּמִכָּאן נִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם:

 כסף משנה  בית המשמש את הכותל וכו'. משנה פ''ו דאהלות:

ז כֹּתֶל שֶׁחֲצִי עָבְיוֹ בִּנְיָן וְחֶצְיוֹ סֶלַע נִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 כסף משנה  כותל שחצי עביו בנין וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות:

ח טֻמְאָה שֶׁהָיְתָה בֵּין קוֹרוֹת הַבַּיִת אֲפִלּוּ אֵין תַּחְתֶּיהָ אֶלָּא כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם הַבַּיִת טָהוֹר * וְרוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה כְּאִלּוּ הִיא רְצוּצָה בָּאָרֶץ וּמְטַמְּאָה כְּנֶגְדָּהּ בִּלְבַד. וְאִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח הַכּל טָמֵא. וְכֵן אִם הָיְתָה נִרְאֵית בְּתוֹךְ הַבַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַבַּיִת טָמֵא. * שְׁנֵי פְּתָחִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְטֻמְאָה בַּכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן אִם נִרְאֵית שֶׁהִיא לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן הוּא טָמֵא וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר וְאִם לָאו נִדּוֹנִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 ההראב"ד   ורואים את הטומאה. א''א תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כמו שהזכיר בכאן ומחצי מעזיבה ולמטה ומחציה ולמעלה אם רצוצה היא מה לי למעלה או למטה והלא דבר פשוט הוא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמ''ש בטומאה שבין הקורות שהרי קורות מחצי מעזיבה ולמטה הן ואפילו הכי אם אין במקומה טפח רצוצה היא ואינה מטמאה אלא כנגדה ולשון המשנה טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו הוא אוטם. ולזה הלשון ענין המשנה שיש במקום הטומאה מקום רחב שאין רצוצה כלל אבל אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ואם לאו רואין את הטומאה כאילו היא סגורה לגמרי שאין פתוח כלל והבית טהור שהרי יש במקום הטומאה חלל טפח. ומה שאמר במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה במקום הסמוך לה: שני פתחים זה ע''ג זה. א''א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא (והלא היא) נראית לתוך הפתח שני שהיא בולטת מעט:

 כסף משנה  טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'. משנה פ''ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע''פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ''ל. ועל מ''ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב הראב''ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ''ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע''י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע''ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב''ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק''ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ''ש עוד הראב''ד ומ''ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק''ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש''ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. ומ''ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'. במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ''ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ''ל: ב' פתחים זה על גב וכו'. תוספתא פי''ג: כתב הראב''ד א''א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ''ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא:

הלכות טומאת מת - פרק חמשה ועשרים

א עַמּוּד הָעוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְטֻמְאָה רְצוּצָה תַּחְתָּיו. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה בִּלְבַד. וְאִם הָיָה פֶּרַח יוֹצֵא מֵעַמּוּד זֶה וְכֵלִים תַּחַת הַפֶּרַח הַכֵּלִים טְהוֹרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  עמוד העומד בתוך הבית וכו'. בפ''ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא:

ב [וְאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה] טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח הֲרֵי הוּא כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו. * וְהַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִיל עַל הַקֶּבֶר:

 ההראב"ד   והבית כולו טמא. א''א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל וי''ל שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מ''מ בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל ממעשה דר''א ברבי צדוק שהיו מהלכין על גבי ארונות של מתים דוק ותשכח:

 כסף משנה  טפח על טפח וכו'. זה מתבאר ממה שיבא: כתב הראב''ד והבית כולו טמא א''א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ''ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ''ש שם:

ג טֻמְאָה שֶׁבְּתוֹךְ הַכֹּתֶל וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח כָּל הָעֲלִיּוֹת הַבְּנוּיוֹת עַל כֹּתֶל זֶה אֲפִלּוּ עֶשֶׂר טְמֵאוֹת. שֶׁהֲרֵי הַכֹּתֶל כֻּלּוֹ קֶבֶר סָתוּם עַד סוֹפוֹ וְהוּא כֹּתֶל הָעֲלִיּוֹת וְכָל עֲלִיָּה מֵהֶן מַאֲהֶלֶת עַל הַקֶּבֶר. בָּנָה בַּיִת בְּצַד הַכֹּתֶל מִכָּאן וּבַיִת מִכָּאן וּבָנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי שְׁנֵי הַבָּתִּים עַד שֶׁנִּמְצָא רֹאשׁ הַכֹּתֶל הַטָּמֵא הוּא בְּאֶמְצַע קַרְקַע הָעֲלִיָּה. הֲרֵי הָעֲלִיָּה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילָה עַל הַקֶּבֶר. וְהָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה הַבְּנוּיָה עַל גַּבָּהּ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ * וְאֵין הַכֹּתֶל הַטָּמֵא כָּתְלָהּ:

 ההראב"ד   ואין הכותל הטמא כותלה. א''א השמיט סוף המשנה דומה שלא נתגלת לו כותל שני טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שעל גבי העלייה הגדולה טומאה בוקעת ויורדת לעלייה גדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה שכיון שהיא מן הצד אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה ומה שפירש בה הרב היוני הבל ורעיון רוח:

 כסף משנה  טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה. פ''ז דאהלות: כתב הראב''ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ''ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:

ד * חֹר גָּדוֹל שֶׁבָּעֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַעֲשׂוֹתוֹ לְתַשְׁמִישׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא פַּרְדַּסִּיק. שֶׁהָיְתָה טֻמְאָה מֻנַּחַת בְּתוֹכוֹ וְיֵשׁ עָלָיו דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת. * הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה רְצוּצָה בְּקַרְקָעִיתוֹ אוֹ בִּכְתָלָיו אוֹ בְּגַגּוֹ רוֹאִין אֶת כָּל הַחֹר כֻּלּוֹ * כְּאִלּוּ הוּא אָטוּם וְרוֹאִין מְקוֹם הַטֻּמְאָה אִם הוּא בַּחֲצִי עֳבִי הַכֹּתֶל שֶׁלְּפָנִים הַבַּיִת טָמֵא. וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא:

 ההראב"ד   חור גדול. א''א מצאתי נוסחא וכתוב בה תיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבע אותה במסמר ולפי זו הנוסחא אין זה הפירוש מתקבל אבל נראה שזו התיבה היא כמו אותה של רופאים שעשויה בתים בתים והיא עשויה לנחת ואעפ''י שאינה מחזקת ארבעים סאה ואמרו שהיא טמאה עד שיקבעוה בכותל במסמר (ואם קבועה וטומאה באחד מהן מאותן הבתים וכו'): הבית טהור. א''א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם: כאילו הוא אטום. א''א נראה בשאין בה חלל טפח באותה פרדסקא (ונפתח לבית והטומאה בבית ונפתח הוא והבית):

 כסף משנה  חור גדול וכו'. תוספתא דאהלות פ''ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב''ד א''א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ''ל. ובאמת נראה שיש ט''ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים. כתב הראב''ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י''ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. ועל מ''ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום. כתב הראב''ד א''א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב''ד וצ''ע:

ה שְׁנֵי פַּרְדַּסְקִין זֶה בְּצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה וְטֻמְאָה מֻנַּחַת בְּאַחַת מֵהֶן וְנִפְתַּח. הוּא וְהַבַּיִת טָמֵא וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַבִּנְיָן רוֹאִין אֶת הַפַּרְדַּסְקִין כְּאִלּוּ הֵן אֲטוּמִין וְיִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 כסף משנה  שני פרדסקין זה בצד זה וכו'. משנה סוף פ''ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: ומ''ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'. זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו:

ו כְּזַיִת מִן הַמֵּת מֻדְבָּק בְּאַסְקֻפַּת הַבַּיִת מִבַּחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיָה רָצוּץ תַּחַת הָאַסְקֻפָּה יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. הָיָה מֻדְבָּק לַמַּשְׁקוֹף הַבַּיִת טָמֵא:

 כסף משנה  כזית מן המת מודבק וכו'. ספי''ב דאהלות:

ז כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים וַהֲרֵי הוּא מֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה רוֹאִין חֲלַל הַטֻּמְאָה מִגּוּפוֹ אִם הוּא כְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא וּמִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר:

 כסף משנה  כלב שאכל בשר המת וכו'. פי''א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (דף קכ"ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: וכתב הר''י קורקוס ז''ל דסבר רבינו דע''כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ"ה ע"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ''ל:

ח הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת עֵבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ אִם נַעֲשֵׂית רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח הָרֶחֶם עַד שֶׁנִּרְאֶה הָרֹאשׁ נִטְמָא הַבַּיִת מִפְּנֵי הָעֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא:

 כסף משנה  האשה שמת עוברה וכו'. משנה בפ''ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר''י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר:

ט הָאִשָּׁה שֶׁמַּקְשָׁה לֵילֵד וְיָצְאָה מִבַּיִת לְבַיִת וְהִפִּילָה נֵפֶל מֵת בְּבַיִת שֵׁנִי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְּסָפֵק. שֶׁמָּא כְּשֶׁהָיְתָה בּוֹ יָצָא רֹאשׁוֹ שֶׁל נֵפֶל הַזֶּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי. אֲבָל אִם הֶעֱגֵיל רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָהוֹר שֶׁאִלּוּ נִפְתַּח רַחְמָהּ שָׁם לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל רַגְלֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה נִטֶּלֶת בַּאֲגַפַּיִים וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְּסָפֵק אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱגֵיל רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי:

 כסף משנה  האשה שמקשה לילד וכו'. פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך:

י הָאִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא הַבַּיִת טָמֵא וַדַּאי. חֲזָקָה הוּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד:

 כסף משנה  האשה שהפילה שליא וכו'. משנה פרק המפלת (נדה דף כ"ו):

יא מִי שֶׁיָּלְדָה שְׁנֵי יְלָדִים אֶחָד חַי וְאֶחָד מֵת. * אִם הַמֵּת יָצָא רִאשׁוֹן הַחַי טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא נָגַע בּוֹ מִשֶּׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. וְאִם הַחַי יָצָא רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא טָמֵא שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ הַמֵּת מִשֶּׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל אַחֲרָיו כְּאֶבֶן שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים כְּדֵי לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ:

 ההראב"ד   אם המת יצא ראשון החי טהור. א''א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וטמא וטהור האמור במשנה בפסקא זו על הבית הראשון נאמר כעין הפסקא הראשונה ושתיהן באהלות פ''ז וכבר פירשתי אותם פי' מבואר ואיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב והיינו שנים טמאים במת אדם במת ואדם באדם השני טמא טומאת ערב ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר:

 כסף משנה  מי שילדה שני ילדים וכו'. פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': וכתב הראב''ד א''א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים:

יב הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וָלָד מֵת אֲפִלּוּ נֵפֶל קָטָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת ז'. מֵת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ הַחַיָּה טְמֵאָה ז' וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. וְטֻמְאַת הַחַיָּה מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּגַּע בּוֹ מִשֶּׁיֵּצֵא לַפְּרוֹזְדוֹר. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵין מַגַּע בֵּית הַסְּתָרִים מַגָּע הוֹאִיל וְהוּא בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. וְכֵן הַבּוֹלֵעַ טַבַּעַת טְמֵאָה וְחָזַר וּבָלַע אַחֲרֶיהָ טַבַּעַת טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁנָּגְעוּ זוֹ בָּזוֹ בְּוַדַּאי בְּתוֹךְ מֵעָיו אֵינוֹ מַגָּע וְהַטֻּמְאָה בְּטֻמְאָתָהּ וּטְהוֹרָה בְּטָהֳרָתָהּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת

 כסף משנה  האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (דף ע"א). ומ''ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'. שם: נשלמו הלכות טומאת מת

---

הלכות פרה אדומה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁתֵי מִצְוֹת. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) דִּין פָּרָה אֲדֻמָּה. ב) דִּין טֻמְאַת מֵי נִדָּה וְטָהֳרָתָן:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות פרה אדומה - פרק ראשון

א מִצְוַת פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבַּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל. וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה * וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה' וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָּמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

 ההראב"ד   ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה. א''א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת וכשם שאין מקדישין בעלת מום כך אין מקדישין אותה מחוסרת זמן ואמור רבנן לילה לקדושה יום להרצאה ליל שמיני מקדישין אבל לא יום שביעי:

 כסף משנה  מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'. בריש פרה וכחכמים: ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'. ספרי זוטא: כתב הראב''ד א''א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: לא מצאו אלא עגלה וכו'. שם: ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. פרק רביעי דשקלים:

ב זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-ב) 'תְּמִימָה' תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְּמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנָּסָה כְּשֵׁרָה כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת אוֹ בְּתוֹךְ שְׁנֵי כּוֹסוֹת וְהֵן מֻנָּחוֹת זוֹ עַל זוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  זה שנאמר בתורה תמימה וכו'. ספרי (דף ב'). ומ''ש אם היתה ננסת כשירה. פ''ב דפרה: היו בה שתי שערות וכו'. בפ''ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר''י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר''ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר''א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת''ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ''ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק''ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת''ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר''י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת"ק גומא היה שונה ר"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר''י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ''ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה''ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה''ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו:

ג הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. וְגוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּזָּה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לָגֹז:

 כסף משנה  היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'. פרק ב' דפרה וכת''ק. ומ''ש וגוזז במספרים וכו'. תוספתא סוף פ''ק דפרה:

ד * וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאֲדִים כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּזוּג שֶׁכָּל שְׂעָרָה שֶׁאֵינָהּ נִטֶּלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָן נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   וצריך שישאר. א''א זה אינו מחוור שהרי אני רואה במשנה ר''ע אומר אפילו ד' וה' והן מפוזרות יתלוש אלמא לא בעי שיורא ואי איתא למילתא כשהן בגומא אחת איתא:

 כסף משנה  וצריך שישאר מן המאדים וכו'. בפ''ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ''ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ''א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ''א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה''ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר''ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ''ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז''ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע''פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ''מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: וכתב הראב''ד וצריך שישאר א''א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ''ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין:

ה הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בְּפָרָה:

 כסף משנה  היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה. פ''ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (דף מ"ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה:

ו הָיְתָה בָּהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁצָּמַח בִּמְקוֹמָהּ * שֵׂעָר אָדֹם פְּסוּלָה:

 ההראב"ד   שיער אדום פסולה. א''א נ''ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שיער לקוי:

 כסף משנה  ומ''ש היתה בה יבלת וכו'. בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: כתב הראב''ד היתה בה יבלת וחתכה אע''פ שעלה בה שיער אדום פסולה א''א נ''ל הטעם וכו':

ז כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּקָדָשִׁים פּוֹסְלִין בְּפָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם'. הָיְתָה יוֹצֵא דֹּפֶן אוֹ מְחִיר אוֹ אֶתְנָן אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּרְבְּעָה פְּסוּלָה. שֶׁכָּל הַפּוֹסְלִין אֶת הַקָּדָשִׁים לַמִּזְבֵּחַ פּוֹסְלִין אֶת הַפָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הוֹאִיל וּקְרָאָהּ הַכָּתוּב חַטָּאת. וּמֻתָּר לִקַּח אוֹתָהּ מִן הָעַכּוּ''ם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא רְבָעָהּ הָעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בְּהֶמְתּוֹ. יְתֵרָה פָּרָה עַל הַקָּדָשִׁים שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה אוֹמֵר (דברים כא-ג) 'אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל' מָה עֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעל אַף עֹל הָאָמוּר בְּפָרָה יִפְסל בָּהּ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעל. אֶלָּא שֶׁהָעל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. כֵּיצַד. קָשַׁר עָלֶיהָ הָעל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לָדוּשׁ אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִּזְנָבָהּ. וְעָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. נָתַן עָלֶיהָ כְּסוּת שֶׁל שַׂקִּים. פְּסוּלָה. קְשָׁרָהּ בְּמוֹסֵרָה אִם הָיְתָה מוֹרֶדֶת וּצְרִיכָה שְׁמִירָה כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה שֶׁכָּל שְׁמִירָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מַשּׂוֹי הוּא. עָשָׂה בָּהּ סַנְדָּל שֶׁלֹּא תַּחְלֵּק. פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין. כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ כְּשֵׁרָה לְצֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. נַעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁעָלָה עָלֶיהָ עֹל מֵאֵלָיו. אִם לִרְצוֹנוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ שֶׁאִם עֻבַּד בָּהּ לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעָבַד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַן עָלֶיהָ הָעוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. * וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמְעֻבֶּרֶת פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לִרְבָקָה וְדָשָׁה מֵאֵלֶיהָ כְּשֵׁרָה. הִכְנִיסָהּ כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה לִרְצוֹנוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   ואצ''ל שהמעוברת פסולה. א''א אומר אני שר''א שמכשיר במעוברת מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה צער הוא לה ומשא וחכמים שהם פוסלים במעוברת משום חשש דשלא לרצונה הם פוסלים:

 כסף משנה  ומ''ש כל המומין וכו'. שם. ומ''ש היתה יוצא דופן וכו'. גם זה שם וכת''ק. ומ''ש או טריפה. פ''ק דחולין (דף ט'). ומ''ש או שנרבעה. פ''ב דע''ז. ומ''ש שכל הפוסלים את הקדשים. בפ''ב דפרה. ומ''ש ואע''פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'. בפ''ק דחולין (דף י"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ''ב דע''ז (דף כ"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: ומותר ליקח אותה מן העכו''ם וכו'. בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: יתירה פרה על הקדשים וכו'. בפרק בתרא דסוטה (דף מ"ו) ובתוספתא פ''ק דפרה: רכב עליה וכו'. בפ''ב דפרה. ומ''ש נתן עליה כסות של שקין פסולה. ברפ''ב דע''ז (דף כ"ג) ובפ''ב דסוטה (דף מ"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש''י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע''ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: קשרה במוסרה אם היתה מורדת. בר''פ במה בהמה (דף נ"ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: עשה לה סנדל וכו'. בפ''ב דפרה: נעשית בה מלאכה מאליה וכו'. בפ''ב דפסחים (דף ל') ופ''ב דמציעא (דף כ"ו ע"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. ומ''ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה. פ''ב דפרה. ומ''ש ואצ''ל שהמעוברת פסולה. שם (דף צ"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר''א: והראב''ד כתב א''א אומר אני שר''א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב''ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ''מ לשון ואין צ''ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל''ש למיתני ואצ''ל דהיא היא: הכניסה לרבקה וכו'. ברפ''ב דע''ז (דף כ"ג) ובפ''ב דמציעא (דף ל') ופ''ב דפסחים:

ח פָּרָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ פִּסּוּל תִּפָּדֶה. וְכֵן אִם מֵתָה תִּפָּדֶה מִפְּנֵי עוֹרָהּ. אֲבָל לֹא לְהַאֲכִיל בְּשָׂרָהּ לִכְלָבִים:

 כסף משנה  פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה. בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י"א ע"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה:

ט נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חֻלִּין תִּפָּדֶה וְאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת. נִשְׁחֲטָה עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן עוֹלָמִית:

 כסף משנה  נשחטה לשם חולין וכו'. שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש''י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ''ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט''ו מפסולי המוקדשין. וי''ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י''ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון:

י לָקְחוּ פָּרָה וּמָצְאוּ אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה שֶׁלֹּא בְּמוּם:

 כסף משנה  לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'. גם זה שם:

יא אַף כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן' וַעֲדַיִן אַהֲרֹן הָיָה קַיָּם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט:

 כסף משנה  אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ''ש ומפי השמועה למדו וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ו ע"ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ''ג וא''ד לדורות בכהן הדיוט ובפ''ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ''ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת''ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ''ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ''ג דברי ר''מ רבי יוסי ורבי יהודה ור''ש וראב''י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ''ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ''ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר''מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ''ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר''מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ''ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן:

יב וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לוֹבֵשׁ אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל:

 כסף משנה  ומ''ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט. בפ''ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג''ש וכתבה רבינו שם:

יג כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֵׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזּוֹת מֵאֶפְרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה (במדבר יט-ט) 'אִישׁ טָהוֹר' הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָרָה:

 כסף משנה  כל העוסקים בפרה וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג ע"ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש''י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס''ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:

יד הַצְּדוֹקִין הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִּין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ עוֹסֵק בָּהּ כְּדֵי לְבַטֵּל דִּבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָם אֵפֶר הַפָּרָה כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם:

 כסף משנה  הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב''ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'. פ''ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ"ג): וכן כל הכלים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך:

טו הַחוֹתֵךְ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהַנִּיחַ בָּהּ אֵפֶר חַטָּאת יְטַמֵּא אוֹתָהּ וְיִטְבְּלֶנָּה וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַּטְבִּילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא מֵת בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ וּלְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָהּ כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצְּדוֹקִין וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

 כסף משנה  החותך שפופרת של קנה וכו'. פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'. בפרק חומר בקדש:

הלכות פרה אדומה - פרק שני

א מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת עָשׂוּ בְּטָהֳרַת פָּרָה אֲדֻמָּה וְהַרְחָקוֹת גְּדוֹלוֹת הִרְחִיקוּ מִטֻּמְאַת הַמֵּת בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה בִּטְבוּלֵי יוֹם חָשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בָּהּ. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ לְלִשְׁכָּה מוּכֶנֶת בָּעֲזָרָה. וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת מִפְּנֵי שֶׁכָּל כֵּלֶיהָ כְּלֵי אֲבָנִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וּבִכְלֵי הָאֶבֶן הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַהַפְרָשָׁה. וְלֹא הָיוּ נוֹגְעִין בּוֹ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּטָהֳרָתוֹ:

 כסף משנה  מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'. מתבאר לקמן והוא בפ''ק דיומא (דף ב') ובפ''ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'. שם. ומ''ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'. פ''ק דיומא (דף ח' ע"ב):

ב שִׁבְעַת יָמִים קדֶם שְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ מִבֵּיתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁמַּפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל לַעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵן מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא תִּמָּצֵא נִדָּה וְיִהְיֶה טָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:

 כסף משנה  שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'. ברפ''ג דפרה ובריש יומא. ומ''ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'. נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה''כ:

ג הַלִּשְׁכָּה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בָּהּ כָּל שִׁבְעָה צְפוֹנִית מִזְרָחִית הָיְתָה. כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁהִיא כְּחַטָּאת הַנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִשְׁחֶטֶת בַּחוּץ:

 כסף משנה  הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'. בפ''ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ:

ד כָּל יוֹם וְיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הַהַפְרָשָׁה מַזִּין עָלָיו מֵי חַטָּאת. שֶׁמָּא נִטְמָא לְמֵת וְהוּא לֹא יָדַע. חוּץ מִיּוֹם רְבִיעִי לְהַפְרָשָׁה שֶׁאֵין צָרִיךְ הַזָּאָה לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לֹא שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא שְׁבִיעִי. שֶׁאֵין הַזָּאָה בַּשְּׁבִיעִי עוֹלָה מִשּׁוּם הַזָּאַת שְׁבִיעִי עַד שֶׁיַּזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי מִלְּפָנֶיהָ. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֵין צָרִיךְ הַזָּאָה אֶלָּא בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי לְהַפְרָשָׁה בִּלְבַד וְזֶה שֶׁמַּזִּין יוֹם אַחַר יוֹם מַעֲלָה יְתֵרָה עָשׂוּ בְּפָרָה:

 כסף משנה  כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'. בפ''ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ''ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה. בפ''ק דיומא עלה ח':

ה בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת הָיוּ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּחוּל רְבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. שֶׁהַהַזָּיָה אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת וְהָרְבִיעִי אֵין צָרִיךְ הַזָּיָה:

ו בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי הַהַפְרָשָׁה שֶׁמַּזִּין עָלָיו בָּהֶם. מַזִּין מֵאֵפֶר פָּרָה מִן הַפָּרוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ כְּבָר. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא אֵפֶר פָּרָה אַחַת בִּלְבַד מַזִּין מִמֶּנּוּ עָלָיו כָּל הַשִּׁשָּׁה:

 כסף משנה  בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'. בפרק ג' דפרה. ומ''ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'. גם זה שם:

ז כְּשֶׁמַּזִּין עָלָיו בִּימֵי הַהַפְרָשָׁה אֵין מַזֶּה עָלָיו אֶלָּא אָדָם שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת מֵעוֹלָם שֶׁהַמַּזֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר. וְאִם תֹּאמַר יַזֶּה עָלָיו אִישׁ שֶׁנִּטְמָא וְהֻזָּה עָלָיו. שֶׁמָּא זֶה שֶׁהִזָּה עָלָיו לֹא הָיָה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת. וְכֵן הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין בָּהֶן וּמְקַדְּשִׁין לְהַזּוֹת עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף כֻּלָּם כְּלֵי אֲבָנִים הָיוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת הֵן שֶׁעָשׂוּ בָּהּ. וְכֵיצַד יִמָּצֵא אִישׁ שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת מֵעוֹלָם. חֲצֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִין הָיוּ נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶם. וּכְשֶׁיִּרְצוּ לְהַזּוֹת עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף מְבִיאִין שְׁוָרִים מִפְּנֵי שֶׁכְּרֵסֵיהֶן נְפוּחוֹת וּמַנִּיחִים עַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת וְיוֹשְׁבִין הַתִּינוֹקוֹת עַל גַּבֵּי הַדְּלָתוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֹהֶל מַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין הָאָרֶץ מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם וְהוֹלְכִין לַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ יוֹרְדִין שָׁם וּמְמַלְּאִין שֶׁאֵין לָחוּשׁ שָׁם מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּר בַּנְּהָרוֹת. וְעוֹלִין וְיוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּי הַדְּלָתוֹת וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת יוֹרְדִין וּמְהַלְּכִין עַל רַגְלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת תַּחְתֵּיהֶן הָיָה חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְהַלְּכִין עַד פֶּתַח הָעֲזָרָה. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה קָלָל שֶׁל אֵפֶר נוֹטְלִין הָאֵפֶר וְנוֹתְנִין בַּמַּיִם שֶׁבַּכּוֹסוֹת וּמַזִּין עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף. וּמַטְבִּילִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין וּמַזִּין עַל הַשּׂוֹרֵף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין מִטֻּמְאַת הַמֵּת שֶׁמָּא נִטְמְאוּ בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת:

 כסף משנה  כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף. בפ''ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. ומ''ש ומטבילין היו התינוקות. בפ''ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר''ע מחבירו:

ח תִּינוֹק שֶׁטָּבַל לְמַלְּאוֹת וּלְהַזּוֹת לֹא יְמַלֵּא בְּכֵלָיו תִּינוֹק אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל. וְתִינוֹק שֶׁטָּבַל לְהַזּוֹת עַל כֹּהֵן זֶה אֵינוֹ מַזֶּה עַל כֹּהֵן אַחֵר עַד שֶׁיִּטְבּל לְשֵׁם מַעֲשֶׂה זֶה הַכֹּהֵן. וְכֵן כֵּלִים שֶׁטִּהֲרוּם לְחַטָּאת זוֹ וּבְנֵי אָדָם שֶׁטִּהֲרוּם לְחַטָּאת זוֹ לֹא יִתְעַסֵּק בָּהֶם בְּפָרָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ לִשְׁמָהּ. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת בְּפָרָה:

 כסף משנה  תינוק שטבל וכו'. בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו:

הלכות פרה אדומה - פרק שלישי

א אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה אֶלָּא חוּץ לְהַר הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְהוֹצִיא אֹתָהּ' אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּבְהַר הַמִּשְׁחָה הָיוּ שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה וְתַחְתָּיו בָּנוּי כִּפִּין כִּפִּין וְכִפָּה עַל כָּל שְׁנֵי כִּפִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי רַגְלֵי הַכִּפָּה עַל גַּג שְׁנֵי כִּפִּין שֶׁתַּחְתֶּיהָ. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תַּחַת הַכּל חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. אַף מְקוֹם שְׂרֵפָתָהּ וּמְקוֹם הַטְּבִילָה שֶׁהָיוּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה תַּחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וְהַפָּרָה וְהַשּׂוֹרֵף וְכָל הַמְסַעֲדִין בִּשְׂרֵפָתָהּ יוֹצְאִין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי כֶּבֶשׁ זֶה:

ב כֵּיצַד שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִין בְּרַגְלֵיהֶן לְהַר הַמִּשְׁחָה וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וְכֹהֵן וְהַמְסַעֲדִין בִּשְׂרֵפָתָהּ וְהַפָּרָה יוֹצְאִין עַל הַכֶּבֶשׁ וּבָאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה. וּמְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן וְסוֹמְכִין הַזְּקֵנִים אֶת יְדֵיהֶם עַל הַכֹּהֵן וְאוֹמְרִים לוֹ טְבל אַחַת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל טְבל אַחַת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. וְעֵצִים מְסֻדָּרִים הָיוּ שָׁם אֲרָזִים אַלּוֹנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְּאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין מַעֲרָכָה כְּמִין מִגְדָּל וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הָאוּר מְלַבֶּבֶת בָּהֶן. וּמַרְאֵה הַמַּעֲרָכָה בְּמַעֲרָב. וְכוֹפְתִין אֶת הַפָּרָה בְּחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲרָכָה רֹאשָׁהּ לְדָרוֹם וּפָנֶיהָ לְמַעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שׁוֹחֵט בִּימִינוֹ * וּמְקַבֵּל הַדָּם בִּשְׂמֹאלוֹ. וּמַזֶּה בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַדָּם שֶׁבְּכַפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּאָה טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדָם. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁבָּאֶצְבַּע פְּסוּלִים לְהַזָּיָה לְפִיכָךְ עַל כָּל הַזָּאָה מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת מְקַנֵּחַ אֶת יָדָיו בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה וְיוֹרֵד מִן הַמַּעֲרָכָה וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בְּעֵצִים קְטַנִּים וְהִכְנִיסָן תַּחַת עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה וְהִתְחִיל הָאֵשׁ בָּהּ וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בְּרָחוֹק וּמְשַׁמֵּר לָהּ עַד שֶׁיִּצַּת אֶת הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְתִקָּרַע בִּטְנָהּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב אֵין פָּחוֹת מִטֶּפַח וְצֶמֶר צָבוּעַ בְּתוֹלַעַת מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאוֹמֵר לָעוֹמְדִים שָׁם. עֵץ אֶרֶז זֶה עֵץ אֶרֶז זֶה עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה אֵזוֹב זֶה אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ הֵין הֵין הֵין שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל כָּךְ לָמָּה לְפִי שֶׁמִּינֵי אֲרָזִים שִׁבְעָה הֵן וּמִינֵי אֵזוֹב אַרְבָּעָה וְהַצָּבוּעַ אָדֹם יֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּפוּאָה וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּלַכָּא וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּתוֹלַעַת וְהַתּוֹלַעַת הִיא הַגַּרְגְּרִים הָאֲדֻמִּים בְּיוֹתֵר הַדּוֹמִים לְגַרְעִינֵי הֶחָרוּבִים וְהֵן כְּמוֹ הָאוֹג וְתוֹלַעַת כְּמוֹ יַתּוּשׁ יֵשׁ בְּכָל גַּרְגִּיר מֵהֶן וּלְפִיכָךְ מוֹדִיעַ לַכּל וּמְגַלֶּה לָהֶן שֶׁאֵלּוּ הֵן הַמִּינִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה. וְהָאֵזוֹב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הָאֵזוֹב שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ בַּעֲלֵי בָּתִּים וּמְתַבְּלִין בּוֹ הַקְּדֵרוֹת. הָאֵזוֹב וְהָאֶרֶז וְהַתּוֹלַעַת שְׁלָשְׁתָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְכוֹרֵךְ הָאֵזוֹב עִם הָאֶרֶז בְּלָשׁוֹן שֶׁל שָׁנִי וּמַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ בִּטְנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ו) 'וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה'. וְאֵינוֹ מַשְׁלִיךְ קֹדֶם שֶׁיַּצִּית הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְלֹא אַחַר שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר וְאִם הִשְׁלִיךְ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת לֹא קֹדֶם שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְלֹא אַחַר שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ זֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ גּוּפָהּ אוֹ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ בֵּין שֶׁנִּקְרְעָה מֵאֵלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ בֵּין שֶׁקְּרָעָהּ בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א''א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד שהרי אמרו גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק אלמא בידו מקבל אבל לא שמענו שפסל בכלי וכשמנה הפסולין של פרה פ''ד לא מנה את זה לא במשנה ולא בתוספתא ובספרי אמרו מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי ואני תמה על זה המדרש שהרי בפר כהן משוח כתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ודרשינן נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה להלן בכלי וכו' וכן בכל חטאות כתיב מדמה באצבעו ובעינן כלי אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב תדע שהרי אמרו לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק ולדבריו מזרק מאי בעי התם ונראה לי שאי אפשר שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו אלא להביאו לשריפתה שצריך לשרוף את כולה דם ובשר ועור ופרש מ''מ המדרש לא ידעתי מאין הוציאו:

 כסף משנה  (א-ב) אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'. בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'. פ' ג' דפרה. ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'. בתוספתא דפרה פרק ב': ומ''ש כמין מגדל היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב. ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. ומ''ש ומקבל בשמאלו. שם כת''ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ''ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית. בספרי. ומ''ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (דף צ"ג ע"ב) ופ''ק דמנחות (דף ז' ע"ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ''ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס''ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע''כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה. בפרקים הנזכרים: כתב הראב''ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א''א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ''ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ''ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י''ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה. בספרי ובתוספתא. ומה שכתב ותקרע בטנה. במשנה פ''ג: ומה שכתב אין פחות מטפח. בפ' המפלת (דף כ"ו ע"א): ומ''ש משקל ה' סלעים. בפ' טרף בקלפי (דף מ"א). ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'. בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: ומה שכתב האזוב והארז וכו'. משנה פרק הקומץ רבה (דף כ"ז): וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני. פ''ג דפרה. ומ''ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'. הכי משמע שם. ומ''ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'. בספרי ובתוספתא. ומ''ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'. שם בתוספתא:

ג נִגְמְרָה שְׂרֵפָתָהּ חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת הִיא וְכָל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁנִּשְׂרְפָה בָּהֶן וְכוֹבְרִין אֶת הַכּל בִּכְבָרוֹת וְכָל שָׁחֹר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּתֵשׁ וְיִהְיֶה אֵפֶר בֵּין מִבְּשָׂרָהּ בֵּין מִן הָעֵצִים כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֵפֶר וְשֶׁאֵין בּוֹ אֵפֶר מַנִּיחִין אוֹתוֹ וְכָל עֶצֶם שֶׁנִּשְׁאַר מֵעֲצָמֶיהָ בְּלֹא שְׂרֵפָה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתַּשׁ:

 כסף משנה  נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש. בפרק שלישי דפרה:

ד אֵין מַכְנִיסִין כְּלוּם מֵאֶפְרָהּ לְהַנִּיחוֹ בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'. וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים הָיוּ חוֹלְקִין אֶת כָּל אֶפְרָהּ אֶחָד נִתַּן בַּחֵיל וְאֶחָד בְּהַר הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. זֶה שֶׁמִּתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת הָיוּ הַכֹּהֲנִים מְקַדְּשִׁין מִמֶּנּוּ. וְזֶה שֶׁנִּתַּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַזִּין מִמֶּנּוּ. וְזֶה שֶׁנִּתַּן בַּחֵיל הָיָה מוּכָן וּמֻצְנָע שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת' מְלַמֵּד שֶׁמַּצְנִיעִין מִמֶּנּוּ. וְכֵן הָיוּ מַצְנִיעִין מֵאֵפֶר כָּל פָּרָה וּפָרָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בַּחֵיל. וְתֵשַׁע פָּרוֹת אֲדֻמּוֹת נַעֲשׂוּ מִשֶּׁנִּצְטַוּוּ בְּמִצְוָה זוֹ עַד שֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה. רִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. שְׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא. וְשֶׁבַע מֵעֶזְרָא עַד חֻרְבַּן הַבַּיִת. וְהָעֲשִׂירִית יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מְהֵרָה יִגָּלֶה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 כסף משנה  אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה. כן יש ללמוד ממ''ש לקמן בסמוך: ושלשה חלקים היו חולקין וכו'. פ''ג דפרה: זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'. בתוספתא. וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'. שם. ותשע פרות נעשו וכו'. פרק ג' דפרה וכחכמים:

הלכות פרה אדומה - פרק רביעי

א אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁתֵּי פָּרוֹת אֲדֻמּוֹת כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ':

 כסף משנה  אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'. בספרי. ומ''ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו. פ''ג דפרה ואיתא בפ''ג דחולין (דף ל"ב) ובפרק טרף בקלפי (דף מ"ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא:

ב לֹא רָצְתָה פָּרָה לָצֵאת אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ וְלֹא אֲדֻמָּה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ:

ג פָּרָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁהִזָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית שֶׁלֹּא בְּכֹהֵן אוֹ בִּמְחֻסַּר בְּגָדִים אוֹ שֶׁעֲשָׂאָהּ בְּבִגְדֵי זָהָב אוֹ בְּבִגְדֵי חֹל פְּסוּלָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכל מִבְּשָׂרָהּ אוֹ לִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ כְּשֵׁרָה לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ רֵיחַ נִיחוֹחַ:

 כסף משנה  פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה. פ''ד דפרה וכת''ק: ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'. שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע''ג דמסיים בה ר''א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ''ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא''כ היינו ת''ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי''ל דת''ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור''א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. ומ''ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה. תוספתא פ''ג דפרה:

ד קִבֵּל דָּמָהּ בִּכְלִי פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ד) 'וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ' מִצְוָתָהּ מִצְוַת יָד וְלֹא מִצְוַת כְּלִי:

 כסף משנה  קיבל דמה בכלי פסולה וכו'. ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר:

ה הִזָּה בִּכְלִי אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. הִזָּה אַחַת מֵהֶן בִּשְׂמֹאלוֹ פְּסוּלָה. הִזּוּ שִׁבְעָה כֹּהֲנִים הַזָּיָתָן כְּאֶחָד הַזָּיָתָן פְּסוּלָה. זֶה אַחַר זֶה כְּשֵׁרָה. הִזָּה וְלֹא כִּוֵּן כְּנֶגֶד הַהֵיכָל פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ד) 'אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד' עַד שֶׁיְּכַוֵּן כְּנֶגֶד הַהֵיכָל וְיִהְיֶה רוֹאֵהוּ. וְכֵן אִם שְׁחָטָהּ אוֹ שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַהֵיכָל פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו':

 כסף משנה  הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה. תוספתא פרק שלישי דפרה: הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'. בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'. בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי"ג) וכר''י. ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו. טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר''י:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִזָּה אוֹ שָׂרַף אוֹ שָׁחַט כְּנֶגֶד הַדָּרוֹם אוֹ כְּנֶגֶד צָפוֹן אוֹ שֶׁהָיָה אֲחוֹרָיו לַמִּקְדָּשׁ. אֲבָל אִם עָמַד בֵּין מִזְרָח וּמַעֲרָב וּפָנָיו כְּנֶגֶד הַהֵיכָל * אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן כְּנֶגֶד [הַהֵיכָל] בְּדִקְדּוּק כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   אע''פ שלא כיון כנגד הפתח. א''א לא נראה בהזאה שהרי אמרו במשנה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה ובמדות אמרו שהיה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם אלמא בעינן כיוון וראיה:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א שהזה או שרף וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז ע"ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע''פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב''ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א''א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח:

ז חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת פְּסוּלָה. טָבַל שְׁתַּיִם וְהִזָּה אַחַת הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. טָבַל אַחַת וְהִזָּה שְׁתַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָשַׁב הַזָּאָה שְׁנִיָּה אֶלָּא טָבַל וְהִזָּה אַחֶרֶת הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. כֵּיצַד. טָבַל אֶצְבָּעוֹ טְבִילָה שִׁשִּׁית וְהִזָּה שֵׁשׁ וְשֶׁבַע אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה שֶׁבַע הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. הִזָּה מִטְּבִילָה שְׁבִיעִית [שְׁבִיעִית] וּשְׁמִינִית אֲפִלּוּ חָזַר וְטָבַל טְבִילָה שְׁמִינִית וְהִזָּה שְׁמִינִית כְּשֵׁרָה שֶׁכָּל שֶׁמּוֹסִיף עַל הַשֶּׁבַע אֵינוֹ כְּלוּם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה שֶׁהוֹסִיף כֹּהֵן אַחֵר אֲבָל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ אִם הוֹסִיף פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתָהּ:

 כסף משנה  חיסר אחת מן המתנות פסולה. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'. תוספתא פ''ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע''פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. ומ''ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה. תוספתא פרק ג' דפרה: כתב הראב''ד נ''ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ''י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר:

ח הוֹצִיא אֶת הַדָּם חוּץ מִמַּעֲרַכְתָּהּ וְהִזָּה * פְּסוּלָה:

 ההראב"ד   פסולה. א''א נ''ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלה ואם יש מן הדם בידו יחזור ויזה במערכתה או בגתה והם דברי ראב''י בתוספתא ומסיים בה שאם הוציא מדם שבידו והחזירו כשר פירוש החזירו עד שלא הזה כשר. ונ''ל אפילו חוץ לגתה קאמר אע''פ שמחמירים בה יותר [מבמערכתה]:

 כסף משנה  הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה. תוספתא פ' שני וז''ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב''י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור''ש הביאה בפ''ג וז''ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב''י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע''כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב''ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב''ד הזייתו פסולה ט''ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ''מ מ''ש והם דברי ראב''י צ''ע ואין להאריך:

ט הִזָּה מִדָּמָהּ בַּלַּיְלָה אֲפִלּוּ הִזָּה שֵׁשׁ הַזָּיוֹת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'. תוספתא פ''ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי:

י שְׁחָטָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ לְפָנִים מִן הַחוֹמָה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'. ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי"ב):

יא * שְׂרָפָהּ חוּץ מִמַּעֲרָכָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עָלֶיהָ. אוֹ שֶׁחִלְּקָהּ לִשְׁנַיִם וּשְׂרָפָהּ בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת. אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם בְּמַעֲרָכָה אַחַת פְּסוּלָה. וְאִם אַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר מֵבִיא אַחֶרֶת שׂוֹרֵף עַל גַּבָּהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

 ההראב"ד   שרפה חוץ ממערכה. א''א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו דברים שאינן כי הוא סבור גתה ומערכתה שני מקומות הן ואם תעיין במשנה אינן כן אלא שמרחיבין לה מקום לשריפה כדי להרבות לה עצים ואם שרפה חוץ לאותו מקום פסולה ואותו מקום היה מכוון כנגד הפתח שהוא מקורה שהוא מקום הזאה אבל אין קפידא שתפסל בחוץ למקום שחיטתה:

 כסף משנה  שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'. פ''ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: כתב הראב''ד שרפה חוץ ממערכה א''א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב''ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע''כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. ומ''ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'. תוספתא פ''ג:

יב הִפְשִׁיטָהּ וּנְתָחָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׂרַף כֻּלָּהּ כְּשֵׁרָה. וְאִם חִסֵּר מִמֶּנָּה כְּלוּם אֲפִלּוּ מִפִּרְשָׁהּ פְּסוּלָה. פָּקַע מֵעוֹרָהּ אוֹ מִבְּשָׂרָהּ אֲפִלּוּ מִשְּׂעָרָהּ כְּזַיִת יַחְזִיר וְאִם לֹא הֶחְזִיר פְּסוּלָה. פָּקַע חוּץ לְמַעֲרַכְתָּהּ מַרְבֶּה עָלָיו וְשׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. פָּקַע מִקַּרְנֶיהָ מִטְּלָפֶיהָ אוֹ מִפִּרְשָׁהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר:

 כסף משנה  הפשיטה ונתחה וכו'. פ''ד דפרה. ומ''ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'. בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת''ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת''ל על פרשה ישרוף: פקע מעורה או מבשרה וכו'. תוספתא בפ''ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר''א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר''א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: פקע מקרניה מטלפיה וכו'. גם זה בתוספתא פרק שני:

יג הַפָּרָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּלִינָה לְפִיכָךְ אִם נִשְׁחֲטָה הַיּוֹם וְהִזָּה דָּמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְנִשְׂרְפָה לְמָחָר כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'. תוספתא פ''ג דפרה ואיתא בספרי:

יד שְׂרָפָהּ אוֹנֵן אוֹ מְחֻסַּר כַּפָּרָה כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה. בפ''ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע''ד וכת''ק דיוסף הבבלי: וכתבו התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק''ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע''ג דאמרינן התם דר''ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ''ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום:

טו שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ כְּעֵין עֲבוֹדָה. וְהֵיכָן מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים וְאִם קִדֵּשׁ בַּחוּץ וּמִכְּלִי חֹל אֲפִלּוּ בִּמְקֵדָה שֶׁל חֶרֶס כָּשֵׁר הוֹאִיל וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּחוּץ. וְכֵן כְּשֶׁמַּטְבִּילִין אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אַחַר שֶׁמְּטַמְּאִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ הוֹאִיל וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בִּטְבוּלֵי יוֹם:

 כסף משנה  שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'. בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ. בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. ומ''ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'. שם:

טז שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּעֵצִים אוֹ בְּכָל עֵצִים אֲפִלּוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא כְּשֵׁרָה. וּמִצְוָתָהּ שֶׁלֹּא יְמַעֵט לָהּ עֵצִים מִן הָרָאוּי לָהּ אֲבָל מַרְבֶּה הוּא לָהּ חֲבִילֵי אֵזוֹב וְאֵזוֹב יוֹן בִּזְמַן שְׂרֵפָה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הָאֵפֶר. וְיֵשׁ לוֹ לְהַרְבּוֹת עֵצִים בִּשְׂרֵפָתָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אֲבָל מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אִם הוֹסִיף בָּהּ אֲפִלּוּ עֵץ אֶחָד הֲרֵי זֶה כִּמְעָרֵב אֵפֶר מַקְלֶה בְּאֵפֶר הַפָּרָה:

 כסף משנה  שרפה שלא בעצים וכו'. בפ''ד דפרה. ומ''ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה. בפ''ד דפרה מרבין לה עצים. ומ''ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב. תוספתא פ''ג מרבין לה עצים אמר ר''י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר''י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. ומ''ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'. בפ''ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים:

יז כָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אֵינוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וּבְזִכְרֵי כְּהֻנָּה. וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. אֲבָל מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אִם כָּנַס אֶפְרָהּ בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁכְּנָסַתּוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וּמִנַּיִן שֶׁאֲסִיפַת הָאֵפֶר בְּכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר' מִכְּלַל שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה כֹּהֵן וּכְאִלּוּ אָמַר אָדָם טָהוֹר בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וּמִנַּיִן שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאִם נִתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר בִּשְׁעַת שְׁחִיטָתָהּ פְּסָלָהּ וְנֶאֱמַר (במדבר יט-ה) 'וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו' שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בָּהּ לְלַמֵּד שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. וְכָל הָעוֹסֵק בִּשְׂרֵפָתָהּ וְעָשָׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת פְּסָלָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר:

 כסף משנה  כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום. במשנה פ''ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (דף מ"ב מ"ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. ומ''ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר. משנה סוף פ''ד דפרה. ומ''ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ''ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. ומ''ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'. בפ' טרף בקלפי (דף מ"ב) אליבא דרב ובספרי. ומ''ש בספרי רבינו שנאמר ושרף את הפרה ט''ס יש כאן וצריך למחוק השי''ן משנאמר ולכתוב במקומה וי''ו. ומ''ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך:

יח שָׁחַט אֶת הַפָּרָה וְנִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת עִמָּהּ אוֹ נֶחְתְכָה דְּלַעַת עִמָּהּ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוֵּן לִמְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עִמָּהּ כְּשֵׁרָה לַאֲכִילָה שֶׁאֵין שְׁחִיטַת הַחֻלִּין צְרִיכָה כַּוָּנָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ הַדְּלַעַת וְנֶחְתְכָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה עִמָּהּ מְלָאכָה:

 כסף משנה  שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל"א ע"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד''ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד''א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה''ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש''י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע''ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ''ל: ויש לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ''ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר''נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד''א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ''ל:

הלכות פרה אדומה - פרק חמישי

א כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים כָּל זְמַן עֲשִׂיָּתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוֹחֵט וּמַשְׁלִיךְ עֵץ אֶרֶז (ויקרא טו-יג) 'וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ' וְנֶאֱמַר בְּשׂוֹרֵף (במדבר יט-ח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו' וְנֶאֱמַר (במדבר יט-י) 'וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה' מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָעוֹסְקִין בָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִים בְּגָדִים וּטְעוּנִין טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל הַמְשַׁמְּרָהּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָזִיז בָּהּ אֵיבָר:

 כסף משנה  כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'. בספרי. ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש. בספרי. ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'. בפרק הפועלים (דף צ"ג):

ב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּטֻמְאוֹת יְכַבֵּס בְּגָדָיו לֹא בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו בִּלְבַד הֵם טְמֵאִים. אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁכָּל בֶּגֶד אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ הַטָּמֵא הַזֶּה בִּשְׁעַת חִבּוּרוֹ בִּמְטַמְּאָיו הֲרֵי הֵן טְמֵאִים. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. כֵּיצַד. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה אֶחָד בֶּגֶד שֶׁעָלָיו אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹשְׂאָהּ הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וַהֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן זֶה הַנּוֹשֵׂא הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן. פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַנְּבֵלָה הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְאִם יִגַּע בִּכְלִי אוֹ בֶּגֶד אֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתוֹ שֶׁאֵין וְלַד טֻמְאָה מְטַמֵּא כֵּלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּנְבֵלָה. וְכֵן כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה אִם נָגַע בְּבֶגֶד אוֹ בִּכְלִי בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמַּעֲשֶׂיהָ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל אִם נָגַע בִּכְלִי אֵינוֹ מְטַמְּאוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְלַד הַטֻּמְאָה. וְהַפָּרָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ. אֶלָּא הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ בִּלְבַד הוּא הַטָּמֵא וְטָעוּן טְבִילָה וּמְטַמֵּא בְּגָדִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בָּהּ:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'. בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת''ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: וכן כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'. שם ביארה רבינו: והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'. בפרק שמיני דפרה:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּשְׂרֶפֶת כְּמִצְוָתָהּ. אֲבָל אִם נִפְסְלָה הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ טָהוֹר. אֵרַע פִּסּוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. אֵרַע פִּסּוּל בְּהַזָּיָתָהּ כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פִּסּוּלָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים. לְאַחַר פִּסּוּלָהּ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים. פ''ד דפרה ואיתא בפ''ב דחולין (דף כ"ט ע"ב):

ד הִשְׁלִים לִכְנֹס אֶת אֶפְרָהּ הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ אַחַר כֵּן בְּחִלּוּק הֶעָפָר אוֹ בְּהַצְנָעָתוֹ וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. וְלֹא הַפָּרָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מִן הַפָּרִים וּמִן הַשְּׂעִירִים הַשּׂוֹרְפָם מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּפַר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים (ויקרא טז-כח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה בִּנְיַן אָב לְכָל הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיְּהוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא אֵרַע לָהֶן פִּסּוּל וְנִשְׂרְפוּ כְּמִצְוָתָן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. אָכַל אִם נִפְסְלוּ בָּעֲזָרָה נִשְׂרָפִין שָׁם כִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְשׂוֹרְפָן טָהוֹר. וְכֵן הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹרֵף זֶה הַמַּסִּיעַ בִּשְׂרֵפָה כְּגוֹן הַמְהַפֵּךְ בַּבָּשָׂר וְהַמַּשְׁלִיךְ עֵצִים וְהַמְהַפֵּךְ בָּאֵשׁ וְהַחוֹתֶה גֶּחָלִים כְּדֵי שֶׁתִּבְעַר הָאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַמַּצִּית הָאוּר וְהַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה טָהוֹר. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַנּוֹשֵׂא פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין לְהוֹצִיאָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן לְשָׂרְפָן טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּהוֹלָכָתָן וְטָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. כְּמוֹ הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל שֶׁהוּא מְטַמֵּא כָּל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ בְּכֵלִים שֶׁעָלָיו כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּשְׁלוּחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כו) 'וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו':

 כסף משנה  ומ''ש השלים לכנוס את אפרה וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'. משנה בסוף פרק טבול יום (דף ק"ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (דף ס"ח ע"ב). ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'. בסוף פרק התערובות (דף פ"ג) ובספרי: במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'. בסוף פרק טבול יום (דף ק"ד ע"ב): ואי זהו שורף וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ו). ומ''ש כך למדו מפי השמועה וכו'. שם:

ה מֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. מִשֶּׁיֵּצְאוּ בָּהֶן חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. נְשָׂאוּם בְּמוֹטוֹת וְיָצְאוּ מִקְצָת הַנּוֹשְׂאִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ. אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְאֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. * יָצְאוּ וְחָזְרוּ לָעֲזָרָה הַנּוֹשֵׂא אוֹתָן בָּעֲזָרָה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לָעֲזָרָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָם מִשָּׁם מֵאַחַר שֶׁחָזְרוּ הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ לַחוּץ וַהֲרֵי זֶה הַמּוֹשְׁכָם בַּחוּץ הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא:

 ההראב"ד   יצאו וחזרו לעזרה. א''א הסוגיא שלהם פרק טבול יום כך היא בעי ר''א יצאו וחזרו מהו כיון דנפקו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ת''ש היו סובלין אותם במוטות וכו' האחרונים אין מטמו בגדים עד שיצאו ואי ס''ד כיון דנפקו איטמו הנך דגואי נמי ליטמו אמר רבינא הא כתיב ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר''א היכי בעי לה כגון דנקיטי להו בקולרי [כך היא הסוגיא ולפי פירושה צריך להיות כיון דנפקי מיטמו כי הוא מפרש הסוגיא על פרים הנשרפים אם הם מטמאים את נושאיהם בעזרה אחר שיצאו בתחלה אבל לפי הסוגיא שלנו אינו שואל אלא על אותם האנשים עצמם שהוציאום והחזירום אם הועיל להם החזרה שלא יטמאו ומה שאמר ונפקי להו בקולרי] לפי זה העניין צריך פירוש אחר אבל באמת הסוגיא שלו והפירוש שכתב הוא נוח לי משלנו:

 כסף משנה  מאימתי מטמאים בגדים וכו'. משנה סוף פרק טבול יום (דף ק"ד) ופרק שני שעירי (דף ס"ח ע"ב): יצאו וחזרו לעזרה וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ה) בעי ר''א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס''ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר''א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס''ד דבעי ר''א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת''ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס''ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר''א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: כתב הראב''ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א''א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו:

ו וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר. מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַעֲזָאזֵל. * אֲבָל אַחַר שֶׁדָּחָהוּ אִם נָגַע בְּכֵלִים וּבִבְגָדִים טְהוֹרִים:

 ההראב"ד   אבל אחר שדחהו. א''א דבריו סתומין לא נודע אם יאמר שהמתעסק בו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים מפני שנגמר שילוחו ואם נתכוון לכך למה ליה למימר כלים ובגדים אפילו אוכלין ומשקין נמי לא מטמא שהרי לא נתעסק בשילוח כלל ואולי יאמר על הדוחה עצמו שדחהו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים שאינו מטמא אלא בשעה שמתעסק בו אבל כשפירש ולד הטומאה הוא ואינו מטמא כלים ודבר זה יש לו פנים במשנת זבים ולא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פירש הוא ועשהו אחר פרישתו אינו מטמא כלים כל זה צריך לפנים:

 כסף משנה  ומאימתי מטמא וכו'. משנה פ''ו דיומא (דף ס"ז ע"ב) וכת''ק. ומ''ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב הראב''ד אבל אחר שדחהו א''א דבריו סתומים וכו'. ול''נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ''ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ''ה. ומ''ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא''כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי''ל שאע''פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ''מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר:

ז הַנּוֹגֵעַ בְּפָרִים וּבִשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין עַצְמָן אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיָּצְאוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֳכָלִין בֵּין מַשְׁקִין הַכּל טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגְעוּ בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמוֹ בִּזְמַן הוֹלָכָתוֹ טְהוֹרִין. שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶלָּא לַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו' אֲבָל הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר:

 כסף משנה  הנוגע בפרים וכו'. בפ''ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (דף ק"ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר''מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר''מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר''ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ''ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר''ש וכתב הר''י קורקוס ז''ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר''ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי''ב דמנחות (דף ק"א ע"ב) ופ' שבועות שתים (דף יא:) ופרק מרובה (דף ע"ז) ופרק אותו ואת בנו (דף פ"א ע"ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ''ע:

הלכות פרה אדומה - פרק ששי

א הַמַּיִם שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו אֵפֶר הַפָּרָה אֵין מְמַלְּאִין אוֹתָן אֶלָּא בִּכְלִי. וּמִן הַמַּעְיָנוֹת אוֹ מִן הַנְּהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יז) 'וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי'. וּנְתִינַת אֵפֶר הַפָּרָה עַל הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשׁ. וְהַמַּיִם הָאֵלּוּ שֶׁנִּתַּן עֲלֵיהֶן הָאֵפֶר הֵן הַנִּקְרָאִין מֵי חַטָּאת וּמַיִם מְקֻדָּשִׁין וְהֵם שֶׁקְּרָאָן הַכָּתוּב (במדבר יט) 'מֵי נִדָּה':

 כסף משנה  המים שנותנין על אפר פרה וכו'. מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ''ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. ומ''ש שממלאין מנהרות המושכים. יתבאר בסוף פרק זה:

ב הַכּל כְּשֵׁרִים לְמַלְּאוֹת הַמַּיִם חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְאֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בִּכְלִי וְאֵין מַזִּין אֶלָּא מִכְּלִי. וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ כְּשֵׁרִין בַּלַּיְלָה * אֲבָל אֵין מַזִּין וְאֵין טוֹבְלִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְהַזָּאָה וְלִטְבִילָה:

 ההראב"ד   אבל אין מזין ולא טובלין. א''א במשנה מפרש על טבילת האזוב במים:

 כסף משנה  הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש''ו. נראה דיליף לה מקידוש: והכל כשרים לקדש חוץ מחש''ו. משנה פרק ה' דפרה וכת''ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג): ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי. פ''ק דידים: והמילוי והקידוש כשרים בלילה. תוספתא בפרק ג' דפרה. ומ''ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב''ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ''כ בפירוש בפי''א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ''ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. ומ''ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה. משנה בספ''ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

ג בְּכָל הַכֵּלִים מְמַלְּאִין וּמַזִּין וּמְקַדְּשִׁין אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וּבִסְפִינָה. וְאֶחָד כְּלֵי חֶרֶס וְאֶחָד כָּל הַכֵּלִים. אֲבָל אֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְלֹא מַזִּין בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית וְלֹא בְּחָפְנָיו וְלֹא בְּבֵיצַת הַתַּרְנְגלֶת וְלֹא בְּשֹׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע. אֲבָל בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים כְּשֵׁרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּלִי אֲדָמָה:

 כסף משנה  בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'. בפ''ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה''ה למילוי והזאה. ומ''ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'. בספרי. ומ''ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'. בפרק ה' דפרה ופ''ק דידים. ומ''ש ולא בביצת התרנגולת. בפ''ה דפרה וכחכמים. ומ''ש ולא בשוקת שבסלע. שם. ומ''ש אבל ביצת היוצרים כשירה. שם וכת''ק:

ד שׁוּלֵי כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְלֵי עֶצֶם אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהֶן עַד שֶׁיָּשׁוּף אוֹתָן וִיתַקְּנֵם וְיַעֲשֵׂם כֵּלִים בִּפְנֵי עַצְמָן. וְכֵן מְגוּפָה שֶׁהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת כְּלִי מְקַדְּשִׁין בָּהּ. וּבֵיצַת הַנַּעֲמִית כְּשֵׁרָה לְקַדֵּשׁ בָּהּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכְּשֵׁרָה לְמַלְּאוֹת בָּהּ וּלְהַזּוֹת מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  שולי כלי עץ וכו'. תוספתא פ''ד דפרה ובפ''ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט''ס הוא כי ר''ש הזכירה בתוספתא שהביא: וביצת הנעמית כשירה לקדש בה. תוספתא פ''ד. ומ''ש ואין צ''ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה, כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ''ש:

ה כְּלִי שֶׁחִבְּרוֹ בָּאָרֶץ אוֹ בַּסֶּלַע אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בְּסִיד מְקַדְּשִׁין בּוֹ וּמַזִּין מִמֶּנּוּ. עָשָׂה עֲטָרָה שֶׁל טִיט סָבִיב לַכְּלִי וְהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי צָפִין עַד שֶׁהָלְכוּ לָעֲטָרָה אִם נִטֶּלֶת הָעֲטָרָה עִם הַכְּלִי הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי הֵן בִּכְלִי אֲדָמָה וְאִם לָאו הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁהִקִּיף עֲטָרָה שֶׁל טִיט בַּסֶּלַע אוֹ עַל הָאָרֶץ וּמִלֵּא אוֹתָהּ מַיִם שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בִּכְלִי:

 כסף משנה  כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'. בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. ומ''ש עשה לה עטרה של טיט וכו'. שם:

ו כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵין מְמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֲבָל אִם נִקַּב בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה מְקַדְּשִׁין בּוֹ:

 כסף משנה  כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה ע"ב):

ז כְּלִי שֶׁנִּקַּב מִלְּמַטָּה וּסְתָמוֹ בִּסְמַרְטוּטִין פָּסוּל שֶׁהַמַּיִם שֶׁבּוֹ אֵינָן עַל עִגּוּל הַכְּלִי אֶלָּא עַל הַפְּקָק. הָיָה נָקוּב מִן הַצַּד וּפְקָקוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְמַלְּאוֹת וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזּוֹת מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו. בפרק חמישי דפרה שם:

ח הַזּוֹלֵף מַיִם מִן הַמַּעְיָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבַחֲרָסִים וְנָתַן לְתוֹךְ הֶחָבִית פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאוּ בִּכְלִי. נָתַן אֶת הֶחָבִית בְּמַיִם וְדָחַק הַמַּיִם בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו אוֹ בַּעֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ לֶחָבִית הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם שִׁקְּעוֹ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וְיַעֲלוּ וְיִשָּׁפְכוּ לֶחָבִית פְּסוּלִין. וְאִם עָשָׂה כֵּן בַּעֲלֵי קָנִים אוֹ בַּעֲלֵי אֱגוֹז הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִים. זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה אִם סִיֵּעַ בּוֹ הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיְּמַלְּאוּ הַכְּלִי הַמַּיִם פְּסוּלִין וְאִם סִיֵּעַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  הזולף מים מן המעיין וכו'. תוספתא דפרה פרק חמישי ואע''ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט''ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: נתן את החבית במים וכו'. בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא:

ט הַמְפַנֶּה הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת אוֹ לְתוֹךְ הַגֶּבֶא וְחָזַר וּמִלֵּא בִּכְלִי מֵאוֹתוֹ הַגֶּבֶא אוֹ הַגַּת פְּסוּלִים שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחַת הַמַּיִם מִן הַמַּעְיָן בִּכְלִי בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  המפנה המעיין וכו'. פרה סוף פרק ששי:

י הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה וְאֵינוֹ כְּמַעְיָן לְפִיכָךְ אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ לְקִדּוּשׁ. * וְכָל הַנְּהָרוֹת פְּסוּלִין לְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת. וּשְׁאָר הַיַּמִּים כְּמַעְיָן:

 ההראב"ד   וכל הנהרות פסולין. א''א תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא כי במשנה לא פסל אלא מי קרמיון ופיגה מפני שהן מי ביצים ומי הירדן והירמוך מפני שהן מי תערובות אבל שאר הנהרות לא פסל שאין מתערבין בהן מי גשמים מחצה ואולי מפני שראה אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי והוא סבור שעל הנהרות שבעולם אמרו וכי ראו הם כל הנהרות שבעולם אלא לא אמרו כי אם על נהרות ארץ ישראל והם פרת וארבעה נהרות הללו שהוזכרו במשנה שמקיפין אותה:

 כסף משנה  הים הגדול כמקוה וכו'. בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ''ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר''י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: ויש לתמוה עליו דהא קי''ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע''ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. ומ''ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב עליו הראב''ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב''ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ''ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה''ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור''י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול:

יא וְהַמַּיִם הַנִּגְרָרִין מִשְּׁאָר הַיַּמִּים וְהֵן הַנִּקְרָאִין זוֹחֲלִין פְּסוּלִין. וְהַזּוֹחֲלִין מִן הַמַּעְיָן הֲרֵי הֵם כְּמַעְיָן וּכְשֵׁרִים:

 כסף משנה  והמים הנגררים וכו'. יתבאר בפ''ט דמקואות: והזוחלין מן המעיין וכו'. בפ''ה דמקואות הזוחלין כמעיין:

יב מַיִם הַמֻּכִּין וְהַמְכַזְּבִין פְּסוּלִין. וְאֵלּוּ הֵן הַמֻּכִּין הַמְּלוּחִים אוֹ הַפּוֹשְׁרִים וְהַמְכַזְּבִים הֵם הַמַּעְיָנוֹת שֶׁפְּעָמִים מְקֵירִין וּפְעָמִים חֲרֵבִין וִיבֵשִׁין אֲפִלּוּ הָיוּ חֲרֵבִין פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים פְּסוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ חֲרֵבִין בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אוֹ לְשָׁנִים רַבּוֹת יֶתֶר מִשֶּׁבַע אוֹ שֶׁהָיוּ מֵימֵיהֶן פְּעָמִים מְרֻבִּין וּפְעָמִים מוּעָטִין וְאֵינָן חֲרֵבִין הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה כָּשֵׁר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁמָּא יְכַזֵּב:

 כסף משנה  מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת. פ''ח דפרה. וא''ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי''ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי''ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י''א ע''י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי''א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: ומ''ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'. תוספתא פ''ח דפרה. ומ''ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'. שם וכחכמים:

יג מֵי בֵּיצִים וּמֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי הַיַּרְמוּךְ פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת. וְאֵלּוּ הֵן מֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת. מַיִם כְּשֵׁרִים לְקִדּוּשׁ שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם פְּסוּלִין אֵין מְמַלְּאִין מִתַּעֲרֹבֶת שְׁנֵיהֶם. אֲבָל מַיִם כְּשֵׁרִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם כְּשֵׁרִים כְּגוֹן מֵימֵי שְׁתֵּי הַמַּעְיָנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וְנִמְשְׁכוּ מְמַלְּאִין מֵהֶן:

 כסף משנה  מי ביצים ומי הירדן וכו'. שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ''ק דסנהדרין (דף ה' ע"ב) בד''ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש''י: ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם. גם זה משנה שם וכחכמים:

יד הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שִׁנּוּיָן מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  המים שנשתנו וכו'. גם זה משנה שם:

טו בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה וְנַעֲשׂוּ מֵימֶיהָ עֲכוּרִין מְמַלֵּא מִמֶּנָּה וְאֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין. נָפַל לְתוֹכָהּ שֶׁטֶף שֶׁל מֵימֵי גְּשָׁמִים יַמְתִּין עַד שֶׁתִּיצַּל:

 כסף משנה  באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'. גם זה משנה שם וכר''ע: נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'. שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע''פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א''צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: כתב הר''י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר:

טז אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק הוֹאִיל וּתְחִלָּתָהּ מִן הַמַּעְיָן כְּשֵׁרָה לְמַלְּאוֹת מִמֶּנָּה. וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יִפְסְקֶנָּה אָדָם וְנִמְצָא מְמַלֵּא מִן הַמַּיִם שֶׁפָּסְקוּ תְּחִלָּתָן מִן הַמַּעְיָן שֶׁהֵן פְּסוּלִין:

 כסף משנה  אמת המים הבאה מרחוק וכו'. משנה שם וכת''ק:

הלכות פרה אדומה - פרק שביעי

א הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּהַזָּאָה. וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה. כֵּיצַד. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקִדּוּשׁ וְנִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת בִּשְׁעַת הַמִּלּוּי אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכַת הַמַּיִם שֶׁמְּמַלֵּא אוֹ בְּעֵת שֶׁמְּעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי אֶל כְּלִי פְּסָלָן. לְעוֹלָם הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם עַד שֶׁיָּטִיל לָהֶן אֶת הָאֵפֶר. הֵטִיל אֶת הָאֵפֶר וְנִתְקַדְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ מֵי נִדָּה אֵין הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן אֶלָּא הַמּוֹלִיךְ הַמַּיִם הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ מְעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי לִכְלִי וְהוּא עוֹסֵק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְכֵן מַזֶּה מֵהֶן בְּיָדוֹ אַחַת וְהוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת:

 כסף משנה  המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'. יתבאר בסמוך. ומ''ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת''ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר''ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת''ל למי נדה כבר הם מי נדה ר''ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ''ל:

ב הַשָּׂכָר פָּסוּל בְּקִדּוּשׁ וּבַהַזָּיָה וְאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּמִלּוּי. כֵּיצַד. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת אוֹ לְהַזּוֹת מֵהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם כְּמֵי הַמְּעָרָה וְהָאֵפֶר כְּאֵפֶר מַקְלֶה שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל נוֹטֵל הוּא שָׂכָר לְמַלְּאוֹת הַמַּיִם אוֹ לְהוֹלִיכָן. וּמְקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּחִנָּם וּמַזֶּה מֵהֶן הַמַּזֶּה בְּחִנָּם. הָיָה הַמְקַדֵּשׁ אוֹ הַמַּזֶּה זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו וּבָא הַטָּמֵא וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַהֲלֹךְ עִמּוֹ בְּמָקוֹם רָחוֹק לְקַדֵּשׁ אוֹ לְהַזּוֹת הֲרֵי זֶה מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁבָּטֵל מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבִּטְּלוֹ מִמֶּנָּה. וְכֵן אִם הָיָה כֹּהֵן וְהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה הַמּוֹנַעְתּוֹ מִלֶּאֱכל תְּרוּמָתוֹ בְּעֵת שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְהַזּוֹת אוֹ לְקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וְסָכוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָן שָׂכָר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בְּקִדּוּשׁ אוֹ בְּהַזָּאָה שֶׁהֲרֵי לֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם וְלֹא נָטַל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהִפְסִיד:

 כסף משנה  השכר פוסל בקידוש ובהזייה. משנה פרק עד כמה (דף כ"ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן. שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ח ע"ב). ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה. שם במשנה:

ג הַמְמַלֵּא בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת אוֹ הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאַחַת שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין * שֶׁהַמִּלּוּי מְלָאכָה וְנִמְצָא כָּל מִלּוּי מִשְּׁנֵיהֶם כְּאִלּוּ עָשָׂה עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁמִּלֵּא לַאֲחֵרִים:

 ההראב"ד   שמילוי מלאכה היא. א''א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל אלא מפני היסח הדעת שהוא שורש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכ''מ שתמצא פיסול על שם מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהם מ''ט כתחילתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש במסכת גיטין וכללו של דבר אין אדם יכול לכוין דעתו לב' דברים כאחד או לשני בני אדם כא' נפרדים במעשיהם וא''א בלא היסח הדעת והטעם שהמילוי פוסל בו היסח הדעת בין לו בין לאחר ומקדיש אינו פוסל בו לאחר מפני שנוטלין שכר על המילוי ואפי' בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקידוש כיון שאין בו לא שכר ולא טובת הנאה והמים של אחר הם אינן נפסלין בהיסח הדעת:

 כסף משנה  הממלא באחת ידו וכו'. בפ''ז דפרה. ועל מ''ש רבינו שמילוי מלאכה היא כתב הראב''ד א''א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי''ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ''ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (דף נ"ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי''ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ''ש רבינו שמשון בפ''ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב''ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא''נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש''ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב''ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא''כ הסיח הכא נמי לא הו''ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא''כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה:

ד הַמְמַלֵּא לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ מִלֵּא אֶלֶף חָבִיּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ לְאֶלֶף בְּנֵי אָדָם כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְכָל אֶחָד מֵהֶן נוֹטֵל הַמַּיִם שֶׁלּוֹ וּמְקַדְּשָׁן. מִלֵּא לְעַצְמוֹ חָבִית אַחַר חָבִית אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כָּל הֶחָבִיּוֹת לִכְלִי אֶחָד וּלְהַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶן אֶת הָאֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד כֻּלָּן כְּשֵׁרִים שֶׁהַכּל מִלּוּי אֶחָד הוּא. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ כָּל חָבִית * וְחָבִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ כֻּלָּן פְּסוּלִין חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה * שֶׁהָרִאשׁוֹנָה נִפְסֶלֶת בַּמְּלָאכָה שֶׁעָשָׂה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ וְהוּא מִלּוּי הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה נִפְסֶלֶת בְּמִלּוּי הַשְּׁלִישִׁית וְאֵין כְּשֵׁרָה אֶלָּא אַחֲרוֹנָה:

 ההראב"ד   וחבית בפני עצמה. א''א לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר: שהראשונה נפסלת. א''א לא יספיק זה הטעם אלא מאחר ששינה מחשבתו במילוי האחרונה דומה שהיה עליו למשא:

 כסף משנה  הממלא לאחרים וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'. יתבאר בסמוך: ומה שכתב הראב''ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ''ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. ומ''ש שהראשונה נפסלת. א''א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת:

ה חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלְּאוּ חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁים כְּגוֹן שֶׁיַּשְׁלִיךְ הָאֵפֶר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִמְלְכוּ לְעָרְבָן וּלְקַדְּשָׁן כֻּלָּן קִדּוּשׁ אֶחָד אוֹ שֶׁמִּלְּאוּם לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין כֻּלָּן כְּשֵׁרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְעַסֵּק הַמְמַלֵּא בְּמִלּוּי אַחֵר. אֲבָל הַיָּחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם * חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. מִלְּאָן לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם אָמַר לְאַחֵר קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה מֵהֶן בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ הֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִין * שֶׁהֲרֵי לְקִדּוּשׁ אֶחָד מִלְּאָן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ עָלֶיהָ לְקַדְּשָׁהּ חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין הֲרֵי לֹא קִדֵּשׁ הוּא אֶלָּא אַחֵר קִדֵּשׁ לוֹ:

 ההראב"ד   חמשה קידושין. א''א משום היסח הדעת ואם מילא בתחילה לקדשם קידוש אחד ונמלך לקדשם בחמשה קידושין אין כשר אלא אותה שיקדש ראשונה שהשאר כיון שיש בהן טורח אינו דבר מקוים בדעתו אם יעשה או לא יעשה והיסח הדעת נכנס באחרונות: שהרי לקידוש אחד מלאם. א''א יש בכאן ערבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל אבל הטעם כשמילא לעצמו חביות ונתנם לחבירו שיקדשם לעצמו אין דעתו סומכת שיתנם לו וזה מסיח דעתו מהם וזה מסיח דעתו מהם לפיכך אין כשר אלא ראשון אבל כשיאמר לו קדשם לי כולם כשרים:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים. משנה רפ''ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ''ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ''ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ''ל: ומ''ש שהרי לקידוש אחד מלאם. א''א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: ומ''ש שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב''ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב''ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו:

ו הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת מַיִם לְקַדְּשָׁן וּמַיִם אֲחֵרִים לִצְרָכָיו מְמַלֵּא אֶת שֶׁל צְרָכָיו תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרָן וְטוֹעֲנָן לַאֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחַר הַמִּלּוּי וְנוֹתְנָם לְפָנָיו וְהוֹלֵךְ:

 כסף משנה  הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'. בפ''ז דפרה:

ז שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹץ מִיָּדוֹ אוֹ מִגּוּפוֹ בִּשְׁעַת מִלּוּאוֹ * אִם מִלְּאוּ שְׁנֵיהֶם לְקִדּוּשׁ אֶחָד הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְאִם מִלְּאוּ לְקַדֵּשׁ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה שֶׁהִגְבִּיהַּ אוֹ הוֹצִיא אֶת הַקּוֹץ פָּסַל מֵימָיו:

 ההראב"ד   אם מלאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים. א''א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש ההגבהה ונטילת הקוץ שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו:

 כסף משנה  שנים שהיו ממלאים וכו'. בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: כתב הראב''ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א''א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר''ש וי''ל בדברי הראב''ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ''ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע''פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ''ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע''פ שלא יגביה לו חבירו:

ח הַשּׁוֹאֵל חֶבֶל לְמַלְּאוֹת בּוֹ וּמִלֵּא וְנָטַל הַחֶבֶל בְּיָדָיו וּמֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וּפָגַע בַּבְּעָלִים בְּדַרְכּוֹ וְנָתַן לָהֶן אֶת הַחֶבֶל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ כְּשֵׁרִין. וְאִם יָצָא מִן הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ הַחֶבֶל לַבְּעָלִים פָּסַל אֶת הַמַּיִם:

 כסף משנה  השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים. גם זה שם:

ט מִי שֶׁהָיָה מְמַלֵּא וּמַשְׁלִיךְ הַחֶבֶל שֶׁמִּלֵּא בּוֹ עַל הָאָרֶץ וְאַחַר שֶׁמִּלֵּא חָזַר וְקִבֵּץ עַל יָדוֹ פְּסָלָן. וְאִם הָיָה דּוֹלֶה וּמְקַבֵּץ לְתוֹךְ יָדוֹ הַמַּיִם כְּשֵׁרִים:

י הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לֶחָבִית עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנָּה מַיִם וְהִצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלְּאוֹת בָּהּ כָּשֵׁר שֶׁזֶּה מִצֹּרֶךְ הַמִּלּוּי הוּא. אֲבָל אִם הִצְנִיעָהּ אוֹ נִגְּבָהּ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ פָּסַל שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמִּלּוּי. וְכֵן הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לְשֹׁקֶת וּפִנָּה חַרְסִית מִן הַשֹּׁקֶת בִּשְׁעַת מִלּוּי אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחְזִיק מַיִם רַבִּים כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי זוֹ צֹרֶךְ הַמִּלּוּי וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַחֲרָסִין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם שֶׁמִּלֵּא בַּשֹּׁקֶת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים. גם זה שם. ופירש ה''ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ''ל. וזה ע''ד פ' ר''ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול:

יא * הַמְמַלֵּא דְּלִי לִשְׁתּוֹת וְנִמְלַךְ וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְצָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְמַלֵּא בּוֹ לְחַטָּאת. שִׁלְשֵׁל הַדְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל מִיָּדוֹ * אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב עָלָיו מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. נִמְלַךְ וְהוּא עוֹדֵהוּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת מְעָרֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. מַיִם שֶׁמִּלְּאָן לְמֵי חַטָּאת וְאַחַר שֶׁנִּתְמַלֵּא חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לִשְׁתּוֹתָן כְּשֶׁיַּטֶּה אֶת הַכְּלִי לִשְׁתּוֹת פָּסַל הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁתָה מֵהֶן כְּלוּם:

 ההראב"ד   הממלא דלי לשתות. א''א זו התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך עד שלא הגיע למים חישב מערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב מערה ואינו צריך לנגב ותחילת התוספתא מילא מים לשתות וחישב עליו עד שלא יגיע למים וכו' וכך פירושה מילא חבית אחת לשתות וכשחזר למלאות אחרת חישב למלאתה לחטאת אם עד שלא הגיע האיש למים חישב כיון שזאת המחשבה רחוקה מן הממלא וכבר מילא תחילה לשתות חוששין שמא נכנס היסח הדעת במלואה ולפיכך מערה וצריך לנגב אבל משהגיע איש למים חישב הואיל וקרובה מחשבתו אינו צריך לנגב אבל מערה מיהת דילמא אתי לאיחלופי בראשונה אבל אם לא מילא מתחילה אלא ששילשל הדלי לשתות ונפסק החבל וכו': אם עד שלא הגיע החבל והדלי למים חישב למי חטאת מערה ואין צריך לנגב. א''א על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת''ק אבל לדעת רשב''ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא:

 כסף משנה  הממלא דלי לשתות וכו'. תוספתא פ''ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב''ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב''ג אומר א''צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: כתב הראב''ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה''פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע''פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח''כ ימלא לשם מי חטאת מ''מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור''ש פירשה בענין אחר ע''פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: ומ''ש הראב''ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת''ק אבל לדעת רשב''ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: יש לתמוה דמשמע מדבריו דרשב''ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק''ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב''ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע''ג דקי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: מים שמילאן למי חטאת וכו'. משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע:

הלכות פרה אדומה - פרק שמיני

א מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְעָמַד וְהוֹרָה הוֹרָאָה לַאֲחֵרִים אוֹ שֶׁדָּן דִּין אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו אוֹ מֵאֲנָה אוֹ שֶׁהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁהָרַג אֶת נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב אוֹ נָטַל אֳכָלִין מִן הַשּׁוּק לְהַצְנִיעָם הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי נִתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר עַל הַמַּיִם. אֲבָל אִם נָטַל הָאֳכָלִין לְאָכְלָן וַאֲכָלָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ אוֹ שֶׁהָרַג נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב הַמְעַכְּבִין אוֹתוֹ הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁזֶּה מִצֹּרֶךְ הוֹלָכַת הַמַּיִם. זֶה הַכְּלָל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה שֶׁעָשָׂהוּ קֹדֶם מַתַּן הָאֵפֶר בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד פָּסַל וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה אִם לֹא עָמַד כְּשֵׁרִים וְאִם עָמַד פָּסַל. הָיָה מְהַלֵּךְ בְּמַיִם וּפָרַץ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ מָקוֹם שֶׁיֵּלֵךְ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַץ עַל מְנָת לִגְדֹּר כְּשֵׁרִים. וְאִם גָּדַר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר פְּסוּלִין. וְכֵן אִם קָצָה פֵּרוֹת לֶאֱכל אַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַקְצוֹת אֶת הַשְּׁאָר כְּשֵׁרִין. וְאִם הִקְצָה קֹדֶם מַתַּן הָאֵפֶר פָּסוּל:

 כסף משנה  מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל. משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר''י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר''י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ''ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ''ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל''כ לא הו''ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש''ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע''פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ''כ ר''ש בספ''ז דפרה ואם כן מ''ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: היה מהלך במים ופרץ וכו'. שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע''פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה:

ב הָיָה אוֹכֵל בִּשְׁעַת הוֹלָכַת הַמַּיִם וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁהוֹתִיר לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתַחַת הַמֻּקְצֶה אִם נִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ הַפֵּרוֹת הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה. וְאִם זְרָקָן לְפִי שֶּׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בָּהֶן הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִין. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקַדְּשָׁן וּמְסָרָן לְאַחֵר לְשָׁמְרָן וְעָשׂוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה לֹא נִפְסְלוּ הַמַּיִם שֶׁהֲרֵי מְסָרָן לְשׁוֹמֵר. וְאִם עָשָׂה הַשּׁוֹמֵר מְלָאכָה פְּסָלָן שֶׁהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ וְהוּא נִכְנַס תַּחַת הַבְּעָלִים. הָיוּ שְׁנַיִם שׁוֹמְרִין אֶת הַמַּיִם וְעָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁנִי מְשַׁמֵּר. חָזַר הָרִאשׁוֹן לִשְׁמֹר וְעָמַד הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה מְלָאכָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַשּׁוֹמְרִין מְלָאכָה כְּאַחַת:

 כסף משנה  היה אוכל בשעת וכו'. גם זה שם: הממלא מים לקדשן וכו'. הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור''ש. ומ''ש היו שנים שומרים וכו'. גם זה שם:

ג הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה בַּשְּׁנִיָּה. אִם לְעַצְמוֹ קִדֵּשׁ פָּסַל שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה קֹדֶם מַתַּן אֵפֶר בְּמַיִם. וְאִם לַחֲבֵרוֹ קִדֵּשׁ הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁאֵין זֶה פּוֹסֵל מֵימָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּמְּלָאכָה שֶׁעָשָׂה. שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּקִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹשֶׂה הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַבְּעָלִים:

 כסף משנה  המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים. ג''ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר''ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ''ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: ודינים אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר:

ד הַמְקַדֵּשׁ לְעַצְמוֹ וּלְאַחֵר כְּאַחַת. שֶׁלּוֹ פָּסוּל שֶׁהֲרֵי נִפְסְלוּ הַמַּיִם שֶׁל עַצְמוֹ בְּעֵסֶק שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּקִדּוּשׁ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאַחַת שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִין שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ פּוֹסֶלֶת מֵי אֲחֵרִים:

ה * הַמְמַלֵּא לְעַצְמוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד פָּסוּל. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁים כָּשֵׁר. קִדֵּשׁ לְעַצְמוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד כְּשֵׁרִים בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין. מִלֵּא וְקִדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת לְעַצְמוֹ שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין. מִלֵּא לְאַחֵר בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד כָּשֵׁר בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין. קִדֵּשׁ לְאַחֵר בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בֵּין בְּקִדּוּשׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִים. מִלֵּא וְקִדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת לְאַחֵר הַמִּלּוּי פָּסוּל וְהַקִּדּוּשׁ כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל כָּל מִלּוּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ מְלָאכָה בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְאַחֵר פָּסוּל. וְכָל מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ כְּהִלְכָתָן וְעָשָׂה מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר אִם הָיוּ הַמַּיִם שֶׁלּוֹ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין. וְאִם הָיוּ שֶׁל אַחֵר כְּשֵׁרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁבְּיָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ שָׁם שׁוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין שֶׁאֵין [שָׁם] שׁוֹמֵר פָּסוּל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה אִם יֵשׁ [שָׁם] שׁוֹמֵר לֹא פָּסַל. אִם אֵין שָׁם שׁוֹמֵר פָּסַל:

 ההראב"ד   הממלא לעצמו. א''א הדרך הנ''ל בכל אלה כל דבר שיש בו טורח מרובה א''א שלא יכנס בו היסח הדעת והקרוב להיותו שמור הוא הכשר:

 כסף משנה  הממלא לעצמו וכו'. תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר''ש בפ''ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ''ל. ור''ש כתב תוספתא זו בפ''ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע''ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה''ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א''נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע''מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע''מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע''ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א''א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ''ש לעצמו וא''כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא''כ מ''ש לעצמו מ''ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ''ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ''ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר''ש שכתבתי: וכתב הראב''ד הממלא לעצמו א''א הדרך הנ''ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת:

ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לְךָ וְקִדְּשׁוּ זֶה לָזֶה הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל שֶׁהֲרֵי קִדֵּשׁ בְּשָׂכָר. אָמַר לוֹ מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לְךָ * וּמִלְּאוּ זֶה לָזֶה הָרִאשׁוֹן פָּסוּל הוֹאִיל וְכַוָּנָתוֹ שֶׁיְּמַלֵּא לוֹ חֲבֵרוֹ. חֵלֶף מִלּוּי זֶה הֲרֵי זֶה כִּמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר שֶׁהֵן פְּסוּלִין. וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר שֶׁהַמִּלּוּי בְּשָׂכָר מֻתָּר וַהֲרֵי לֹא עָשָׂה מְלָאכָה אַחַר שֶׁמִּלֵּא וְאֵין בְּכַוָּנָתוֹ מִלּוּי אַחֵר:

 ההראב"ד   ומלאו זה לזה הראשון פסול. א''א זה הטעם אין בו טעם ונ''ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר ואינו סומך בדעתו שהשני ימלא לו ואף הוא מסיח דעתו מן המלוי אבל השני כשר ועל זה הדרך הולך הכל:

ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קַדֵּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לְךָ שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין שֶׁהַמְּלָאכָה אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת הַקִּדּוּשׁ וְהַמִּלּוּי בְּשָׂכָר מֻתָּר. מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לְךָ שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין. זֶה שֶׁמִּלֵּא בַּתְּחִלָּה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי הוּא כִּמְמַלֵּא וּמְקַדֵּשׁ כְּאַחַת וּפָסַל הַמַּיִם בַּמְּלָאכָה. וְזֶה שֶׁקִּדֵּשׁ בָּאַחֲרוֹנָה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי קִדֵּשׁ בְּשָׂכָר וּכְאִלּוּ הֶחְזִיר חוֹב שֶׁעָלָיו:

 כסף משנה  (ו-ז) האומר לחבירו וכו'. משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: ודינים אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע''פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ''ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א''ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א''ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע''פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א''ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע''פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: ומ''ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש. טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע''פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור''ש פירש בענין אחר והראב''ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ''ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת:

ח הַהוֹלֵךְ לְקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפוֹתֵחַ לְהוֹצִיא הָאֵפֶר. וְנוֹטֵל קַרְדֹּם אִם צָרִיךְ לַחְפֹּר בּוֹ אֵפֶר הַפָּרָה. וְנוֹטֵל סֻלָּם וּמוֹלִיךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְהָבִיא הָאֵפֶר וְכָשֵׁר. וְאִם מִשֶּׁנָּטַל הָאֵפֶר לְקַדֵּשׁ בּוֹ כִּסָּה הַכְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ הָאֵפֶר. אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדָּלֶת אוֹ שֶׁזָּקַף אֶת הַכְּלִי בָּאָרֶץ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִיךְ הָאֵפֶר לַמַּיִם פָּסַל הַמַּיִם. אֲבָל הָאֵפֶר כָּשֵׁר לְקַדֵּשׁ בּוֹ מַיִם אֲחֵרִים. זָקַף אֶת הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֵפֶר בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּזֵּר כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי אִם הִנִּיחוֹ בָּאָרֶץ פָּסַל. וְאִם כִּסָּהוּ פָּסַל. נָטַל אֶת הָאֵפֶר וְרָאָה שֶׁהוּא מְרֻבֶּה וְהֶחְזִיר מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר. נָתַן הָאֵפֶר עַל הַמַּיִם וְרָאָה שֶׁהוּא מְרֻבֶּה וְנָטַל מִמֶּנּוּ לְקַדֵּשׁ מַיִם אֲחֵרִים כָּשֵׁר. קִרְסֵם עֲלֵה זַיִת לַחְתּוֹת בּוֹ הָאֵפֶר * אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲזִיק אֵפֶר הַרְבֵּה פָּסַל וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הָאֵפֶר בַּכְּלִי כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   אם בשביל וכו'. א''א לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר:

 כסף משנה  ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'. תוספתא פ''ה ההולך לקדש ה''ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור''ש בפ''י דפרה פירשה בע''א. ומ''ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'. משנה פ''ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא''א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג''כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר''ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר''ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י''ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'. תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ''ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: קירסם עלה זית וכו'. גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: וכתב הראב''ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ''ל. ונ''ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור''ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ''ל:

הלכות פרה אדומה - פרק תשיעי

א כֵּיצַד מְקַדְּשִׁין אֶת הַמַּיִם בְּאֵפֶר הַפָּרָה. נוֹתֵן אֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְשֵׁם מֵי חַטָּאת בַּכְּלִי וְנוֹתֵן אֵפֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָבִית גְּדוֹלָה מְלֵאָה מַיִם. וּמְעָרֵב הַכּל. וְאִם נָתַן הָאֵפֶר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן עָלָיו הַמַּיִם פָּסַל. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-יז) 'וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים'. כְּדֵי לְעָרֵב אֶת הָאֵפֶר בַּמַּיִם:

 כסף משנה  כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח''כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'. הכל פ''ב דסוטה (דף י"ו ע"ב) וכרבנן ופ''ק דתמורה (דף י"ב):

ב הַמְקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֶּן הָאֵפֶר בְּיָדוֹ עַל הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יז) 'וְלָקְחוּ לַטָּמֵא' עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לְקִדּוּשׁ וּלְמִלּוּי וּלְהַזָּיָה. אֲבָל אִם נָפַל הָאֵפֶר מִן הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֵפֶר לְתוֹךְ הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּטַל הָאֵפֶר בְּיָדוֹ וּדְחָפוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ הָרוּחַ וְנָפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל צַד הַכְּלִי אוֹ עַל יָדוֹ וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַמַּיִם הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  המקדש צריך שיתכוין וכו'. תוספתא פ''ה. ומ''ש אבל אם נפל האפר לתוך המים. משנה פ''ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. ומ''ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים. תוספתא פ''ה. ומ''ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח''כ נפל למים הר''ז פסול. (משנה פ"ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (דף ע"ז ע"ב):

ג קִדֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי אַחֵר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. הָיָה הָאֵפֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְכָנַס מִמֶּנּוּ מִלְּמַעְלָה וְקִדֵּשׁ בּוֹ מַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ מְקֻדָּשִׁין. וְכָל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ. וַאֲפִלּוּ נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנָתְנָה אֶת הָאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אֵינוֹ מְנַגְּבוֹ וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ:

 כסף משנה  קידש פחות מכדי הזאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה נ''ג ופ''ק דמנחות (דף י'): היה האפר צף על פני המים וכו'. משנה פ''ו דפרה וכחכמים. ומ''ש ואפי' נשבה הרוח וכו'. תוספתא פ''ה וכחכמים:

ד כְּלִי קָטָן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ כְּלִי גָּדוֹל וְהֵן מְלֵאִין מַיִם וְהַמַּיִם מְעֹרָבִין כֵּיוָן שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי הַגָּדוֹל נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי הַקָּטָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה פִּיו צַר בְּיוֹתֵר וְלֹא נִכְנַס לוֹ אֵפֶר שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם כֻּלָּן מְעֹרָבִין:

 כסף משנה  כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'. משנה פ''ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע''פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין:

ה הָיָה סְפוֹג בְּתוֹךְ הַמַּיִם בְּעֵת שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בַּכְּלִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. זוֹלֵף אֶת כָּל הַמַּיִם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסְּפוֹג וְלֹא יִגַּע בַּסְּפוֹג. וְאִם נָגַע בַּסְּפוֹג אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן פְּסוּלִין. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג יוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בַּמַּיִם הַכְּשֵׁרִין. נָפַל סְפוֹג לְתוֹךְ הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין נוֹטְלוֹ וְסוֹחֲטוֹ חוּץ לַכְּלִי וְהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  ומ''ש היה ספוג בתוך המים וכו'. שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. ומ''ש נפל ספוג לתוך המים וכו'. וכתב הר''י קורקוס ז''ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע''פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ''ל:

ו שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת שֶׁנָּתַן אֶת הָאֵפֶר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֵן אֵין הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין. וְאִם הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לְזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וְנָתַן אֵפֶר לְאַחַת מֵהֵן הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:

 כסף משנה  שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'. משנה בפ''ה דפרה:

ז שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לְזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת. וְכֵן שֹׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה * וְנָתַן אֵפֶר בְּחֵלֶק אֶחָד מֵהֶן. הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. וְאִם חִבְּרָן בְּסִיד אוֹ בְּגַפְסִיס וְהֵם יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן מְקֻדָּשִׁין:

 ההראב"ד   ונתן אפר בחלק אחד מהן. א''א איני יודע מה טיבו של חלק אחד בכאן שלא באה זו הפסקא אלא ללמוד שאינה נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים או בחיבור שתי חתיכות של עריבות או אפי' היה שוקת כלי ונחלקה אעפ''י שחיברן אם לא חיברם בסיד ובגפסיס כדי שינטלו כא' אינו כלי לקדש בו:

 כסף משנה  שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'. גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא''כ הו''ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז''ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר''ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ''ל. ונראה שמ''ש ר''ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי''ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר''ע ומתניתין כרבנן: והראב''ד כתב ונתן אפר בחלק אחד א''א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ''נ והב''ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר''ש דחה פירוש הראב''ד ופירש כפירושו. ומ''מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ''ל דהב''ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו''ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת:

ח מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן מַיִם אֲחֵרִים כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם יָרַד לְתוֹכָן טַל הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. נָפַל לְתוֹכָן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת יְעָרֶה הַכּל וְצָרִיךְ לְנַגֵּב הַכְּלִי וְאַחַר כֵּן יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין אֲחֵרִים. נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ קוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם יְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. שֶׁאִם יִשָּׁאֵר שָׁם דָּבָר הָרוֹשֵׁם הֲרֵי הוּא נִרְאֶה:

 כסף משנה  מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה. משנה פ''ט דפרה וכת''ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע''ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע''פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג''כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ''ל. ומ''ש אפילו מים שנתמלא לקידוש. מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. ומ''ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'. פ''ט דפרה:

ט הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְקַדֵּשׁ בּוֹ. הִטְבִּילוֹ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. וְאִם הִטְבִּילוֹ לֶאֱסֹף בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

 כסף משנה  המטביל כלי לחטאת וכו'. משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין:

י קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילָהּ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֲבָל אֵין אוֹסְפִין לְתוֹכָהּ מֵי חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהֻטְבְּלָה בָּהֶן נִבְלָעִים בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בְּמֵי חַטָּאת וּפוֹסְלִין אוֹתָן. נִטְמֵאת וְהִטְבִּילוּהָ אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין הַנִּבְלָעִין בְּגוּפָהּ יֵצְאוּ וְיִתְעָרְבוּ בַּמַּיִם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּתוֹכָהּ:

 כסף משנה  קרוייה שהטבילה וכו'. גם זה משנה שם וכת''ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע''פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה:

יא מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְנִתְבַּקְּעוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן פְּסוּלִין. אַפִּילוּ הָיוּ יְבֵשִׁים בְּיוֹתֵר כְּגוֹן הַנְּמָלָה וְהָרִירָה וְהַכִּנָּה שֶׁבַּתְּבוּאָה. נָתַן לְתוֹכָהּ חִפּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּקְּעוּ וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּשְׁפוֹפֶרֶת וְהַמַּיִם נִכְנָסִין בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ עִם הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'. משנה פ''ט דפרה וכת''ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר''ש וראב''י דפליגי התם את''ק. ומ''ש נפל לתוכה חיפושית וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט''ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים:

יב מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה פְּסוּלִין. וְכֵן כָּל הָעוֹפוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִן הַיּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוֹצֶצֶת וְאֵין רִיר יוֹצֵא מִפִּיהָ וּמִתְעָרֵב בַּמַּיִם. וְכֵן כָּל הַשְּׁרָצִים שֶׁשָּׁתוּ אֵינָן פּוֹסְלִין חוּץ מִן הַחֻלְדָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלַקֶּקֶת בִּלְשׁוֹנָהּ וְנִמְצֵאת הַלֵּחָה יוֹצְאָה מִפִּיהָ לַמַּיִם:

 כסף משנה  מים מקודשין ששתה מהן וכו'. משנה שם וכת''ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר''ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע''ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור''ש נראין דברי ר''ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן:

יג מֵי חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִים. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת עָשָׁן פְּסוּלִין. הִגְלִידוּ וְחָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ כְּשֵׁרִים אֲפִלּוּ נִמּוֹחוּ בַּחַמָּה אֲבָל אִם הִמְחָן בָּאוּר פְּסוּלִין:

 כסף משנה  מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו':

יד אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו מֵחֲמַת עַצְמוֹ אוֹ מֵחֲמַת עָשָׁן כָּשֵׁר. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת אָבָק אוֹ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ סִיד אוֹ גַּפְסִיס אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵפֶר מַקְלֶה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'. תוספתא פ''ח דפרה:

טו * הַחוֹשֵׁב עַל מֵי חַטָּאת לִשְׁתּוֹתָן לֹא פְּסָלָן עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה מֵהֶן. וְאִם שָׁפַךְ מִן הַכְּלִי לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְלֹא נָגְעָה שְׂפָתוֹ בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי לֹא פָּסַל:

 ההראב"ד   החושב על מי חטאת לשתותם לא פסלם. א''א משנה כך היא אם אינם מקודשים כשיטה ואם מקודשים הם כשישתה ואם גרגר כשרים פירש הכניסם לגרונו ולא בלעם כשרים פירוש הנשארים:

 כסף משנה  החושב על מי חטאת לשתותן וכו'. משנה פ''ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר''א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד''א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר''א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת''ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר''א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: כתב הראב''ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ''ז:

טז כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁהִנִּיחוֹ מְגֻלֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְכֻסֶּה הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין שֶׁמָּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת נָגַע בָּהֶן שֶׁהֲרֵי אָדָם כִּסָּהוּ בְּוַדַּאי. הִנִּיחוֹ מְכֻסֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁיָּרַד לוֹ טַל בַּלַּיְלָה פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁתֵּי סְפֵקוֹת סָפֵק אָדָם גִּלָּה אוֹ בְּהֵמָה חַיָּה וָרֶמֶשׂ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָדָם גִּלָּהוּ שֶׁמָּא הָיָה טָהוֹר לְחַטָּאת אוֹ לֹא:

 כסף משנה  כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'. משנה בפרק י''א דפרה. ומ''ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'. בפ''ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש''י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ''ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע''ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא:

יז הַמּוֹסֵר מַיִם מְקֻדָּשִׁין אוֹ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ לְטָמֵא לְשָׁמְרָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  המוסר מים מקודשין וכו'. משנה פ''ז דפרה:

יח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמַּיִם וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. טָהַר וְחָזַר לִשְׁמֹר וְנִטְמָא הַשֵּׁנִי כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת הַמַּיִם פְּסוּלִין:

 כסף משנה  שנים שהיו שומרים את המים וכו'. משנה פ''ח דפרה:

הלכות פרה אדומה - פרק עשירי

א הַמְמַלֵא מַיִם לְקִדּוּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא עַצְמוֹ הַמְקַדֵּשׁ וְהַמַּזֶּה אֶלָּא מְקַדֵּשׁ אֶחָד וּמַזֶּה אֶחָד. וְכֵן מְמַלֵּא אָדָם בִּכְלִי וּמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וּמְקַדֵּשׁ בִּכְלִי אַחֵר וּמְעָרֶה הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מִכְּלִי לִכְלִי וּמַזֶּה מִכְּלִי אַחֵר:

 כסף משנה  הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה''א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: ומ''ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'. רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי:

ב מְמַלֵּא אָדָם מַיִם וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ בְּלֹא קִדּוּשׁ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה * וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶן אֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מַנִּיחָן אָדָם אֶצְלוֹ יָמִים וְשָׁנִים וּמַזֶּה מֵהֶן בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ עַד שֶׁיִּתַּמּוּ וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. וּמְשַׁמֵּר אָדָם אֵפֶר פָּרָה אֶצְלוֹ וּמוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. פַּעַם אַחַת הוֹלִיכוּ כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ מֵי חַטָּאת בִּסְפִינָה בַּיַּרְדֵּן וְנִמְצָא כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּקַרְקַע הַסְּפִינָה וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁאֵין מַעֲבִירִין מֵי חַטָּאת וְלֹא אֵפֶר חַטָּאת בְּנָהָר וּבִסְפִינָה וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְלֹא יַעֲמֹד בְּצַד הַנָּהָר מִכָּאן וְיִזְרְקֵם לַצַּד הַשֵּׁנִי. אֲבָל עוֹבֵר הוּא אָדָם בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ אֵפֶר פָּרָה אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין. וְכֵן אָדָם וְכֵלִים הָרֵיקָנִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְחַטָּאת וּמַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ מַעֲבִירִין אוֹתָם בְּנָהָר בִּסְפִינָה:

 ההראב"ד   ואין בכך כלום ומוליכן וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת:

 כסף משנה  ממלא אדם מים וכו'. תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: כתב הראב''ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ''ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די''ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: וכן המים המקודשים וכו'. ומ''ש ומוליכן ממקום למקום וכו'. ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ''ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'. בפרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק האשה שלום (דף קי"ו ע"ב). ומ''ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'. משנה פ''ט דפרה:

ג מַעֲבִירִין מַיִם מְקֻדָּשִׁין בִּסְפִינָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וְשָׁטִין [בָּהֶם] עַל פְּנֵי הַמַּיִם. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין וְעַל הָאֵפֶר בְּנָהָר:

 כסף משנה  מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'. בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת''ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: ושטין בספינה על פני המים. כך כתוב בספרים ונ''ל שהוא ט''ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה:

ד * הַמּוֹלִיךְ מַיִם לְקַדְּשָׁן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מַיִם שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ לֹא יַפְשִׁיל הַכְּלִי לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה' בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁמוּרִין הֵן מֵי נִדָּה וְאִם לָאו פְּסוּלִין. מִלֵּא שְׁתֵּי חָבִיּוֹת נוֹתֵן אַחַת לְפָנָיו וְאַחַת לַאֲחוֹרָיו מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

 ההראב"ד   המוליך מים לקדשם ואין צ''ל כו'. א''א תמה אני על זה והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא משיטילו אינה פוסלת וא''כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו:

 כסף משנה  המוליך מים לקדשן וכו'. משנה פרק ז' דפרה: וכתב הראב''ד ואין צ''ל מים שנתקדשו א''א תמה אני על זה וכו'. וי''ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ''ז וא''כ אע''ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך:

ה * מֵי חַטָּאת שֶׁשְּׁקָלָן בְּמִשְׁקָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין. אֲבָל אִם שָׁקַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמֵי חַטָּאת הוֹאִיל וַעֲשָׂאָן מִשְׁקלֶת פְּסָלָן שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁמֶרֶת. כָּל אֵלּוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹ שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹ שֶׁמַּזִּין וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין מֵהֶם וְשֶׁמַּזִּין מֵהֶן אִם הָיוּ טְבוּלֵי יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ וְהַהַזָּיָה כָּשֵׁר בִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי הַצְּדוֹקִין מְטַמְּאִין אֶת כָּל כְּלֵי שֶׁטֶף וּמַטְבִּילִין אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּמֵי חַטָּאת:

 ההראב"ד   מי חטאת ששקלן. א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו:

 כסף משנה  מי חטאת ששקלן וכו'. בפרק הניזקין עלה נ''ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל''ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש''י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע''י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ''ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב''ד א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ''ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ''ל שמ''ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ''ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ''ש רש''י שדרך הטבחים לשקול במים. ומ''ש הואיל ועשאן משקלות, היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ''ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ''ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ"ח):

ו הַכּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת חוּץ מֵאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס [וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה] וְקָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת. אֲבָל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כָּשֵׁר לְהַזּוֹת וְהֶעָרֵל כָּשֵׁר לְהַזּוֹת שֶׁאֵין הֶעָרֵל טָמֵא. קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת שֶׁהִזָּה וְהָאִשָּׁה מְסַעֲדָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָחֲזָה לוֹ הַמַּיִם בְּיָדוֹ הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּאָה. וְאִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  הכל כשרים להזות וכו'. משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח''ש בתוספתא. ומ''ש והערל כשר להזות. בפרק הערל עלה ע''ב ובריש ערכין (דף ג'): קטן שיש בו דעת שהזה וכו'. משנה בסוף פרה. ומ''ש רבינו ואם אחזה בידו. כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ''ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש:

ז הַמַּזֶּה צָרִיךְ לְכַוֵּן * וּלְהַזּוֹת עַל הַטָּמֵא לְטַהֲרוֹ וְאִם הִזָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל זֶה שֶׁמַּזִּין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא מַזִּין עַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַאֲחוֹרָיו לַאֲחוֹרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַצְּדָדִין שֶׁל פָּנָיו הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   ולהזות על הטמא לטהרו. א''א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו:

 כסף משנה  המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה. מתבאר שם ובפ''ק דיומא: וכתב הראב''ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע''ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז''ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא:

ח הַמַּזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה לְכָל הַזָּיָה אֶלָּא טוֹבֵל אֶת הָאֵזוֹב וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַר הַזָּיָה עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַמַּיִם. וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַת עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל כַּמָּה כֵּלִים כְּאַחַת אֲפִלּוּ מֵאָה. כָּל שֶּׁנָּגַע בּוֹ מִן הַמַּיִם כָּל שֶׁהוּא טָהוֹר וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן הַמַּזֶּה לְהַזּוֹת עָלָיו. טָבַל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הָאָדָם וְהִזָּה מֵאוֹתָהּ טְבִילָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה. אִם נִשְׁאֲרוּ מַיִם בָּאֵזוֹב אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהַטְבִּיל אֶלָּא מַזֶּה מִן הַשְּׁאָר עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת טְבִילָתוֹ * כְּשֵׁרָה הָיְתָה. אֲבָל אִם טָבַל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה וְהִזָּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי הַטָּמֵא הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה עַד שֶׁיַּחְזֹר וְיִטְבּל פַּעַם שְׁנִיָּה וְיִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הָאָדָם אוֹ עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   בכשרותו היתה. א''א זה האיש מסרך ומערבב והתוספתא מסודרת כך טבל את האזוב לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזות מים הנוטפין טמאים וכשרים להזות ואם יש באזוב ישנה לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כגון על הכותי ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפים טהורים ופסולין להזאה ואם יש באזוב לא ישנה כך היא התוספתא ובמשנה יש מחלוקת בין הנוסחא אלא שיכול אדם להשוותם כפירושה אבל לפי התוספת' נראה שאע''פ שטבל לשם הראוי להזאה כיון שהזה על שאינו ראוי אף מה שנשאר באזוב נפסל ולא יזה ממנו והנוטפים ממנו טהורים ופסולין להזות ומה שאמרו במשנה שהנוטפים כשירים להזות ומטמאין לא אמרו אלא כשטבל והזה על מי שראוי להזאה:

ט הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים כְּשֵׁרִין לְפִיכָךְ אִם נָטְפוּ בִּכְלִי וְחָזַר וְהִטְבִּיל בָּהֶן אֶת הָאֵזוֹב בְּכַוָּנָה לְהַזּוֹת עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  (ח-ט) המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה. מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג''כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. ומ''ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור. פ''ק דיומא (דף י"ד) ופ''ק דנדה: טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'. גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. ומ''ש המנטפים. גם זה שם: כתב הראב''ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג''כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח''כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ''ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב''ד היה מפרשה ע''ד זו:

י מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ טוֹבֵל בָּהֶן אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין וּמַזֶּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ וּמַזֶּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁמָּא יִגַּע בְּצִדֵּי הַכְּלִי * בְּפַעַם שְׁנִיָּה:

 ההראב"ד   בפעם שנייה. א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא אבל במשנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ונראה במשנה שר''י הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפי' בראשונה:

 כסף משנה  מי חטאת שנתמעטו וכו'. גם זה משנה שם ופירש''י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ''ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: צלוחית שפיה צר וכו'. גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר''י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר''י איפכא עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ''ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת''ק וה''ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ''מ מ''ש הראב''ד בשם ר''מ בתוספת' היינו בפ' י''א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר''מ וי''ל בדברי הראב''ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא''כ היאך כתב אח''כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר''מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת''ק ונראה לומר שהוא ז''ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח''כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר''מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את''ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר''מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר''מ ור''י פליג עליה הוה ליה למפסק כר''י כל זה לפי מה שהבין הראב''ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ''מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר''מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ''ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת''ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון:

הלכות פרה אדומה - פרק אחד עשר

א כֵּיצַד מְטַהֲרִים טְמֵא מֵת בְּמֵי נִדָּה. לוֹקֵחַ אָדָם טָהוֹר שְׁלֹשָׁה קְלָחִין שֶׁל אֵזוֹב וְאוֹגְדָן אֲגוּדָה אַחַת וּבְכָל בַּד וּבַד גִּבְעוֹל אֶחָד וְטוֹבֵל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין בְּמֵי נִדָּה שֶׁבַּכְּלִי וּמִתְכַּוֵּן וּמַזֶּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְאִם הִזָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. וְאַחַר שֶׁיַּזֶּה עָלָיו בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי טוֹבֵל בַּיּוֹם וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר לָעֶרֶב. טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַּיּוֹם אוֹ שֶׁטָּבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּלַּיְלָה הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה וְהַמַּיִם מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מֵי חַטָּאת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. עַד שֶׁתִּהְיֶה טְבִילַת הָאֵזוֹב בַּמַּיִם וְהַזָּאָתוֹ מִמֶּנּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְאִם עָבַר וְעָשָׂה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. ומ''ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי''א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ''ל וכן פירש''י והתוס' בפ''ק דסוכה (דף י"ג) וי''ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. ומ''ש ואוגדן אגודה אחת. רבינו כתב בפירוש המשנה פי''א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג''ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א''נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. ומ''ש וטובל ראשי גבעולין. שם. ומ''ש שבכלי. נתבאר פ''ו. ומ''ש ומתכוין ומזה. נתבאר בפרק עשירי. ומ''ש ביום השלישי וביום השביעי. מבואר בכתוב. ומ''ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר. משנה בסוף פרה ופ''ב דמגילה (דף כ'). ומ''ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום. נתבאר בפ''ו: טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה. כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: ומ''ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'. בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת:

ב מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים בְּלֹא הַזָּאָה כְּשֶׁיָּבוֹא לְהַזּוֹת מוֹנֶה בְּפָנֵינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמַזִּין עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְטוֹבֵל בַּשְּׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לְהַזּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר הַיּוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁלִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא הַיּוֹם נִטְמָא לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִמְנוֹת בְּפָנֵינוּ. אֲבָל חָבֵר שֶׁבָּא לְהַזּוֹת מַזִּין עָלָיו אוֹ עַל כֵּלָיו מִיָּד. מִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וְלֹא הֻזָּה עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים * טוֹבֵל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה אַחַר הַשְּׁבִיעִי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה וּמַזִּין עָלָיו בַּיּוֹם בֵּין קֹדֶם טְבִילָה בֵּין אַחַר טְבִילָה אֲפִלּוּ טָבַל בְּלֵיל תְּשִׁיעִי אוֹ בְּלֵיל עֲשִׂירִי מַזִּין עָלָיו לְמָחָר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה:

 ההראב"ד   טובל בכל עת שירצה. א''א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה:

 כסף משנה  מי שנטמא במת וכו'. בפרק חומר בקודש (דף כ"ב ע"ב): מי שהוזה עליו בג' וכו'. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד''א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ''ל וכבר השיגו הראב''ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א''א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ''ל וי''ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת''ל וחטאו ביום השביעי ואח''כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ''ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב''ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע''פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה''מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר''מ וקא סבר ר''מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ''ל. ומכ''מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי''ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד''א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש''ד קמ''ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש''י דבפ''ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור''מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור''מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד''א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ''ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי''ל כרבי יוסי א''כ ליתא לההיא סוגיא. ומ''ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ''ש ומזין עליו ביום. בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: ומ''ש בין קודם טבילה וכו'. כתב ה''ר שמשון על זה בתשובה א''א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר''ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (דף מ"ו ע"ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ''ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח''כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת''ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת''ל וחטאו ביום השביעי ואח''כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ''ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס''פ רבי ישמעאל (דף ע"ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ''נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ''ק דיומא (דף ח') פליגי ר''מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה''ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ''ק דיומא (דף ו' ע"ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס"ז ע"ב) קאמר ר''ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ''ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר''ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז''ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת''ל וחטאו מ''מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז''ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת''ל וחטאו ואח''כ וכבס בגדיו עכ''ל:

ג כָּל הַמְטַמְּאִין מְקַבְּלִין הַזָּאָה. כֵּיצַד. זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמֵת מַזִּין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וַהֲרֵי הֵם טְהוֹרִין מִטֻּמְאַת מֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין טֻמְאָה אַחֶרֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יט) 'וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַזָּיָה מוֹעֶלֶת לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא. וְכֵן הֶעָרֵל מְקַבֵּל הַזָּאָה. כֵּיצַד. עָרֵל שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת. וּכְשֶׁיָּמוּל טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב:

 כסף משנה  כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'. בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (דף צ"ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ''כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: וכן הערל מקבל הזאה וכו'. בר''פ הערל (דף ע"א:) מימרא דר''י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. ומ''ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב. שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה:

ד מִצְוַת אֵזוֹב שְׁלֹשָׁה קְלָחִין וְכָל קֶלַח וְקֶלַח גִּבְעוֹל אֶחָד. נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה גִּבְעוֹלִין. וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם. אוֹ אִם לָקַח שְׁנַיִם בַּתְּחִלָּה וַאֲגָדָן כָּשֵׁר. נִתְפָּרְדוּ הַגִּבְעוֹלִין וְנָשְׁרוּ הֶעָלִין אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִכָּל גִּבְעוֹל מֵהֶם אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר שֶׁשְּׁיָרֵי הָאֵזוֹב בְּכָל שֶׁהוּא. קֶלַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדִּין מְפַסְּקוֹ וְאַחַר כָּךְ אוֹגֵד שְׁלָשְׁתָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת אֲגֻדָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁיִּהְיֶה אֲגֻדָּה. פְּסָקוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ אוֹ שֶׁאֲגָדוֹ וְלֹא פְּסָקוֹ אוֹ שֶׁלֹּא פְּסָקוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ וְהִזָּה בּוֹ כָּשֵׁר. הָאֵזוֹב הַקָּצָר אוֹגְדוֹ בְּחוּט עַל הַכּוּשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל בְּמַיִם וּמַעֲלֶה וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מִן הַחוּט הִזָּה אוֹ מִן הַכּוּשׁ אוֹ מִן הַגִּבְעוֹל הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  מצות אזוב ג' קלחים וכו'. בפי''א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ''ק דסוכה עלה י''ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. ומה שכתב רבינו ושיריו שנים קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח''כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ''ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ''ל דרך אחר שכתב תחילה וז''ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת''ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ''מ זה דוחק עכ''ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: ומ''ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר, זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש''י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. ומ''ש ושירי האזוב בכל שהוא, איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה''ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר. בפי''א דפרה שם: האזוב הקצר וכו'. משנה רפי''ב וכת''ק. ומ''ש נסתפק לו וכו'. גם זה שם:

ה אֵין מַזִּין לֹא בְּיוֹנְקוֹת הָאֵזוֹב וְלֹא בַּתְּמָרוֹת אֶלָּא בַּגִּבְעוֹלִין. אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָּמְלוּ. וּמִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו בְּיוֹנְקוֹת וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ פָּטוּר. וּמֵאֵימָתַי מַזִּין בָּאֵזוֹב מִשֶּׁיָּנֵץ. וְאֵזוֹב שֶׁהֻזָּה בּוֹ מֵי נִדָּה כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְצֹרָע. כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי פָּסוּל. וְהָאֵזוֹב שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ אֵזוֹב בְּיִחוּד הוּא הַכָּשֵׁר וְהוּא הָאֵזוֹב שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ בַּעֲלֵי בָּתִּים. אֲבָל זֶה שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ אֵזוֹב יוֹן וְאֵזוֹב כַּחְלִית וְאֵזוֹב מִדְבָּרִי פָּסוּל:

 כסף משנה  אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור. שם פי''א: ומאימתי מזין באזוב משינץ. הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי''א דפרה: ואזוב שהוזה בו וכו'. משנה שם: כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'. גם זה משנה שם:

ו אֵזוֹב שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה פְּסוּלָה. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לֹא יַזֶּה וְאִם הִזָּה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע''ז. תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר. משנה בפרק י''א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא''כ תהיה כביצה עכ''ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א''נ מפני שמכשירה לקבל טומאה:

ז אֵזוֹב שֶׁלִּקְּטוֹ לְעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָּשֵׁר לְהַזָּיָה. לִקְּטוֹ לָאֳכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ פָּסוּל שֶׁהֲרֵי נִטְמָא לְהַזָּיָה שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין וְכָל הָאֳכָלִין וְכָל הַכֵּלִים הֲרֵי הֵן כִּטְמֵאִים לְעִנְיַן חַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לִקְּטוֹ לְחַטָּאת הֲרֵי זֶה כְּנִלְקָט לְעֵצִים וְאִם נָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין מְנַגְּבוֹ וּמַזֶּה בּוֹ:

 כסף משנה  אזוב שלקטו לעצים וכו'. גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. ומ''ש לקטו לחטאת וכו'. שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים:

הלכות פרה אדומה - פרק שנים עשר

א אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁנָּגַע כָּל שֶׁהוּא מִמֵּי הַנִּדָּה בְּכָל מָקוֹם מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ שֶׁל טָמֵא עָלְתָה לוֹ הַזָּיָה. אֲפִלּוּ נָפְלָה הַהַזָּאָה עַל רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ אוֹ עַל רֹאשׁ שְׂפָתוֹ. אֲבָל אִם נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּשׁוֹן כְּאֵיבָרִים שֶׁבְּגָלוּי לְעִנְיַן טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֵינָן כְּאֵיבָרִים שֶׁבְּגָלוּי לְעִנְיַן הַזָּאָה וּטְבִילָה. וְכֵן כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְגוּפוֹ שֶׁל כְּלִי כָּל שֶׁהוּא מִמֵּי הַנִּדָּה עָלְתָה לוֹ הַזָּאָה:

 כסף משנה  אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'. בפרק דם חטאת (דף צ"ג) מסיק רבא דפליגי ר''א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. ומ''ש בכ''מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע''פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'. פ''ק דקידושין עלה כ''ה וכחכמים: וכן כלי שנטמא במת וכו'. זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה:

ב שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת וְהִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן. וְנָטְפוּ הַמַּיִם מֵעַל הָרִאשׁוֹן עַל הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַשֵּׁנִי בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּפְּלוּ עָלָיו הַמַּיִם מֵהַזָּיַת הַמַּזֶּה לֹא מִן הַתַּמְצִית. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵּלִים וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִזָּה עַל שְׁנֵיהֶן כְּאַחַד אוֹ מֵחֲבֵרוֹ נִמְצָה עָלָיו הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שני כלים וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'. בפרק י''ב דפרה:

ג מַחַט שֶׁנְּתוּנָה עַל הַחֶרֶשׂ וְהִזָּה עָלֶיהָ סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה סָפֵק מִן הַחֶרֶשׂ נִמְצָה עָלֶיהָ הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

ד כֵּלִים הַמְפֻצָּלִין שֶׁמְּחֻבָּרִין זֶה לָזֶה בְּמַסְמְרִים. כְּגוֹן מִסְפֹּרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִזְמֵל שֶׁל רְהִיטְנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בִּשְׁעַת מְלָאכָה חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. כֵּיצַד הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה. שֶׁאִם נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה נִטְמָא הַשֵּׁנִי. וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה עָלְתָה הַזָּיָה לִשְׁנֵיהֶן וּכְאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד. וְכֵיצַד אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּיָה. שֶׁאִם נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. וְאִם נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן וְהִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה לֹא טִהֵר חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין. וְזֶהוּ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁעַת מְלָאכָה. וּלְעוֹלָם אִם נָגְעָה בְּאֶחָד מֵהֶן טֻמְאָה נִטְמָא חֲבֵרוֹ. וְכֵן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִהְיוּ חִבּוּר לְהַזָּיָה אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. וּלְעוֹלָם אִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִהֵר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּזֶּה גַּם עָלָיו. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ חִבּוּר לְטֻמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָה אֵין זֶה אֶלָּא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כלים המפוצלים. בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ"ח ע"ב) וריש פרק במה אשה (שם דף נ"ח ע"ב):

ה שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁחִבְּרָן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּגוּף אֶחָד. כְּגוֹן שֶׁתָּפַר שְׁנֵי בְּגָדִים אוֹ שְׁתֵּי יְרִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּכְלִי אֶחָד:

 כסף משנה  שני כלים שחברן. מתבאר ממה שיבוא בסמוך:

ו שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם וְהֵן עוֹמְדִין לְהַתִּירָן אֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָה וַהֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה. וְכֵן הַסְּלָעִים שֶׁבַּקַּנְתָּל. וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל. וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה. וְקַרְנַיִם שֶׁל יוֹצְאֵי דְּרָכִים. וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת. חִבּוּר לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּגְּעוּ הַמַּיִם מִן הַמַּזֶּה בְּכָל סַל וְסַל. וּבְכָל מַפְתֵּחַ וּמַפְתֵּחַ. וּבְכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּבְכָל קוֹרָה וְקוֹרָה מִמִּטָּה זוֹ הַמְפֻצֶּלֶת:

 כסף משנה  שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת. בסוף פרה:

ז הַמְחַבֵּר שָׁלֹשׁ כְּסָתוֹת שֶׁל צֶמֶר וְשֵׁשׁ שֶׁל פִּשְׁתָּן. אוֹ שְׁלֹשָׁה סְדִינִים אוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִטְפָּחוֹת. הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. יֶתֶר מִכָּאן חִבּוּר לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. חָלוּק אֶחָד וְטַלִּית אַחַת וּקְלוּבְקָרִין אֶחָד הֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה אֲפִלּוּ הָיוּ אֲרֻכִּין בְּיוֹתֵר אוֹ רְחָבִין בְּיוֹתֵר כָּל שֶׁהֵן. וְאֵי זֶהוּ קְלוּבְקָרִין זֶה שְׁנֵי בְּגָדִים שֶׁמַּנִּיחִין צֶמֶר גֶפֶן בֵּינֵיהֶן וְתוֹפְרִין אוֹתָן כְּאַחַת וְעוֹשִׂין מֵהֶן חָלוּק לִימוֹת הַגְּשָׁמִים:

 כסף משנה  המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן. פכ''ט דכלים ויש כאן חסרון מט''ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י''ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה:

ח כִּסּוּי הַמֵּחַם שֶׁמְּחֻבָּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. הִזָּה עַל הַמֵּחַם טִהֵר הַכּל. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי לֹא טִהֵר הַמֵּחַם עַד שֶׁיַּזֶּה עָלָיו:

 כסף משנה  כיסוי המיחם וכו'. בסוף פרה שם וכבית הלל:

ט הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן טִהֲרוּ שְׁנֵיהֶן:

 כסף משנה  הזוג והענבל חיבור וכו'. שם:

י * הַטֶּוִוי שֶׁטּוֹוִים בּוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ שׁוֹזְרִין בּוֹ הַחֲבָלִים שְׁלֹשָׁה גּוּפִין יֵשׁ בּוֹ. הָעֵץ שֶׁמְּלַפְּפִין עָלָיו הַטָּווּיִ וְהוּא הַנִּקְרָא כּוּשׁ. וְהַנְּחשֶׁת אוֹ הַבַּרְזֶל שֶׁבְּרֹאשׁ הָעֵץ וְהוּא הַנִּקְרָא צִנּוֹרָא שֶׁבָּהּ פּוֹתְלִין וְטוֹוִין. וְהָרֵחַיִם שֶׁבְּאֶמְצַע הַכּוּשׁ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פִּיקָא. הַכּוּשׁ שֶׁפּוֹתְלִין בּוֹ הַחֲבָלִים שֶׁנִּטְמָא לֹא יַזֶּה עַל הַפִּיקָא שֶׁלּוֹ וְלֹא עַל הַכּוּשׁ אֶלָּא עַל הַצִּנּוֹרָא. וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן טִהֵר הַכּל. וְשֶׁל פִּשְׁתָּן מַזֶּה עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן חִבּוּר:

 ההראב"ד   הטווי שטווין בו פשתן. א''א בכל מה שמאריך הוציא עצמו מלשון המשנה ולא פירש מה הוא כוש של רובן ונ''ל שהוא חבלי הספינות והוא מלשון ארבא א''נ חבלי הקשתים והוא מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים:

 כסף משנה  הכוש שפותלים בו החבלים וכו'. בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: וכתב הראב''ד א''א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ''מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים:

יא עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְפִיקוֹת. חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. הַמַּלְבֵּן שֶׁל מִטּוֹת אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה:

 כסף משנה  עור של עריסה וכו'. שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: המלבן של מטות וכו'. גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם:

יב כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת כְּגוֹן נִצַּב הַסַּכִּין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהַנִּצָּב נָקוּב וְהַבַּרְזֶל נִכְנָס בּוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. אֲבָל הַיָּדוֹת הַחֲרוּקוֹת כְּגוֹן עֵץ הַחֲנִית שֶׁהָעֵץ נִכְנָס בַּבַּרְזֶל אֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּאָה:

 כסף משנה  כל ידות הכלים הקדוחות וכו'. שם וכת''ק:

הלכות פרה אדומה - פרק שלשה עשר

א מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת עָשׂוּ בְּטָהֳרַת הַחַטָּאת. שֶׁהָאָדָם הַטָּהוֹר אֲפִלּוּ טָבַל לְקֹדֶשׁ וְעוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְלֹא לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה וְלֹא לְמִלּוּי הַמַּיִם וְלֹא לְקַדְּשָׁן וְלֹא לְהַזּוֹת עַד שֶׁיִּטְבּל לְשֵׁם חַטָּאת וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכֵן הַכֵּלִים אֲפִלּוּ מִזְרָק שֶׁבָּעֲזָרָה אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. וְכֵן כָּל הָאֳכָלִין וְכָל הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן חַטָּאת כָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַמְטַמְּאִין:

 כסף משנה  מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת. בספ''ב דחגיגה (דף כ'):

ב כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הוּא לְגַבֵּי חַטָּאת כְּמִדְרַס הַזָּב עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל בְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו וְהָיָה מִטְפַּחְתּוֹ כְּמִדְרַס הַזָּב לְעִנְיַן הַחַטָּאת:

ג כָּל וְלַד הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְלֹא כֵלִים אֲפִלּוּ לְקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים לְחַטָּאת. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ אֶת מֵי חַטָּאת לֹא יִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל. שֶׁמָּא יִפְּלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַּנְדָּל וְנִמְצָא הַסַּנְדָּל טָמֵא שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין הֵן לִגבֵּי החטָּאת וִיתִטמֵּא זֶה הַמְקַדֵּשׁ בִּנְגִיעָתוֹ בְּסַנְדָּל * וְנִמְצְאוּ מֵי חַטָּאת טְמֵאִים:

 ההראב"ד   ונמצאו מי חטאת טמאים. א''א הפסקא אחרת קשיא לי נפלו משקין על בשרו לא נטמא נפלו על כסותו נטמאת וטימאתו ה''ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני קשיא לי א''א נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקין על בגדיו וטמאום והם יטמאו אותו ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל ועוד למה זה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה לפיכך נ''ל שלא חשו על משקין אחרים אלא שמא יפלו מאותן משקים על הסנדל והם נפסלין בהיסח הדעת וטמאו את הסנדל והסנדל יטמא האדם שהרי אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש וכ''ש חטאת וכן בכסותו אמרו בגדים או כלי קדש אפי' בטהרה מדרס לחטאת וזה שנטמאו בגדיו במשקין אע''פ שטבל לחטאת חזר להיות כסתם אוכלי קדש ועכשיו שאמרו לא חשו אלא על נפילת מי הקידוש לפיכך לא אסרו לו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר משא''כ בסנדל:

 כסף משנה  כל ולד הטומאות אע''פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'. בפרק שמיני דפרה: וכתב הראב''ד הפיסקא אחרת ק''ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע''פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ''ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י''ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ''ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י''ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר''י קורקוס ז''ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ''ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ''מ מה שפירש הראב''ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע''ד נ''ל כן בע''א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר''ש בלשון שני וז''ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם:

ד מִי שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד בַּדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם כְּגוֹן שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין אוֹ בְּמַשְׁקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא טְבִילַת יָדָיו בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ לְעִנְיַן הַחַטָּאת וְצָרִיךְ טְבִילָה. אֲפִלּוּ לֹא נִטְמֵאת אֶלָּא יָדוֹ אַחַת נִטְמָא כֻּלּוֹ וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'. משנה פרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב) ופרק י''ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. ומ''ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'. כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא:

ה כָּל הַטָּעוּן טְבִילָה בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת וְאֶת אֵפֶר הַחַטָּאת וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְכֵן מְטַמֵּא אֶת הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר וְאֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. וְאֶת הַכְּלִי הָרֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. מְטַמֵּא כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא. וְטָמֵא שֶׁנָּגַע בְּמִקְצָת אֵפֶר חַטָּאת פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  כל הטעון טבילה וכו'. בפי''א דפרה וכחכמים: טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'. ברפ''ח דעדיות:

ו אֵין מוֹנִין לְחַטָּאת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה שֶׁטָּבְלוּ לְשֵׁם חַטָּאת וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמָא אֶלָּא לְגַבֵּי חַטָּאת בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ בִּלְבַד וְנָגַע בַּחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן טְמֵאִין לְחַטָּאת. וְכֵן כֵלִים הַטְּהוֹרִים לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמָא כְּלִי מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמְאוּ אֶלָּא אֲחוֹרָיו בִּלְבַד לְגַבֵּי חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין בַּאֲחוֹרָיו וְנָגַע כְּלִי זֶה בִּכְלִי שֵׁנִי וְשֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי נִטְמְאוּ הַכֵּלִים כֻּלָּן לְגַבֵּי הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

 כסף משנה  אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'. מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי''א. ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת. פרק י''ב דפרה:

ז כָּל הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ * אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. וְכֵן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהֵנִיד אֶת הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. אוֹ שֶׁהֵנִיד אֶת רֻקּוֹ אוֹ אֶת מֵימֵי רַגְלָיו שֶׁל אָדָם זֶה. נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמִדְרָס אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ:

 ההראב"ד   אם הנידו הטהור. א''א זהו מדף המשנה ונראה לי כי מדף הוא שהנידו אע''פ שלא נגע בו ואני איני רואה כן במשנה אבל הטהור לחטאת שנגע במדף טמא ולגין של חטאת שנגע במדף טמא הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין בידו טמא ברגלו טהור הסיטן בידו רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין אלמא היסט לאו כנגיעה הוא לגבי מדף והמדף כבר נתפרש בפיסקא של מעלה מזו כי הוא דבר הראוי ליטמא מדרס אע''פ שהוא בחזקת שימור טמא הוא אצל חטאת עד שיטבול לשם חטאת ולשון מדף טומאה קלה היא מפני שהיא טבילת מעלות:

 כסף משנה  כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'. משנה רפ''י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: וכתב הראב''ד אם הנידו הטהור א''א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי''ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ''א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר''ש ואותן שניות שהביא הראב''ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: ומ''ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'. תוספתא כתבה ר''ש בפרק י' דפרה. ומ''ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'. משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת.

ח כְּלִי הַטָּמֵא בִּטְמֵא מֵת אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְמֵא מֵת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. מַפְתֵּחַ שֶׁהוּא טְמֵא מֵת שֶׁהָיָה תָּלוּי בַּדֶּלֶת וְסָגַר הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶת הַדֶּלֶת הוֹאִיל וְהֵנִיד אֶת הַמַּפְתֵּחַ הַטָּמֵא נִטְמָא. וְכֵן אִם הֵסִיט אֶת הַשֶּׁרֶץ וְאֶת שִׁכְבַת זֶרַע הֲרֵי זֶה טָמֵא לְחַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס''ל כר''א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט:

ט הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁהָיוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֵן הַנִּקְרָאִין מַדָּף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ נִטְמָא לְחַטָּאת. וְכֵן כְּלִי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּמַדָּף נִטְמָא לְחַטָּאת:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'. משנה שם וכתב הר''י קורקוס ז''ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א''כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא''כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א''כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ''ל: ומה שכתב וכן כלי. הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם:

י הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בֵּין טְהוֹרִין בֵּין טְמֵאִים שֶׁכָּל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְגַבֵּי חַטָּאת אֵינָן טְהוֹרִין אִם נָגַע בָּהֶן בְּיָדוֹ נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָגַע בָּהֶן בְּרַגְלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר גּוּפוֹ אוֹ שֶׁהֱסִיטָן בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגַע בְּתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְׁאָר כֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִין לְחַטָּאת נִטְמָא כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נָגַע בְּרַגְלוֹ בָּהֶן הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'. גם זה משנה שם: ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור. אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: ומה שכתב או שהסיטן בידו. גם זה שם ופסק כחכמים. ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'. משנה שם:

יא הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁאוּבִין. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין נִטְמָא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'. בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו:

יב הַכּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרַת הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִפְּנֵי חֻמְרָתָהּ. וּמַעֲלוֹת אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ בָּהּ הַכּל נִזְהָרִין בָּהּ. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-ט) 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת' כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לִשְׁמִירָה. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁהֵבִיא כְּלִי מִבֵּיתוֹ אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס וְאָמַר כְּלִי זֶה טָהוֹר לְחַטָּאת הֲרֵי זֶה טָהוֹר וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ וּמַזִּין מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ כְּלִי טָמֵא לְקֹדֶשׁ וְלִתְרוּמָה. וְכֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר טָהוֹר אֲנִי לְחַטָּאת אוֹ שֶׁהָיוּ מֵי חַטָּאת אֶצְלוֹ וְאָמַר טְהוֹרִין הֵן נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מְזַלְזֵל בָּהּ:

 כסף משנה  הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'. פרק ה' דפרה. ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'. תוס' פ''ג דחגיגה. ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'. תוספתא דפרה:

הלכות פרה אדומה - פרק ארבעה עשר

א כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפר חַטָּאת וְנָגַע בּוֹ שֶׁרֶץ מִצִּדּוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ אֲפִלּוּ לְגַבֵּי חַטָּאת. הִנִּיחַ הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי הָאֵפֶר טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר' וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר. וְלֹא עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי אֹכֶל שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁטֻּמְאָתָן טֻמְאָה קַלָּה וְהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי נִטְמָא הָאֵפֶר שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם טָהוֹר שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל [גַּבֵּי] שׁוּם טֻמְאָה בָּעוֹלָם. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפֶר חַטָּאת וְנָתוּן עַל אֲרֻבָּה שֶׁבַּבַּיִת טָמֵא. אִם הָיָה הַכְּלִי מְשֻׁלְשָׁל לַבַּיִת נִטְמָא הָאֵפֶר וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם לֹא הָיָה מְשֻׁלְשָׁל אִם הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח טָמֵא:

 כסף משנה  כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר''א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'. בסיפרי. ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'. שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. ומ''ש שלא יהיה על גבו שום טומאה. ט''ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. תוספתא דאהלות: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וז''ל של אבן טהור כתב ר''ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד''ת ולא מד''ס ע''כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל''ג בה רבינו בין משולשל עכ''ל:

ב הָיָה הַכְּלִי שֶׁל אֶבֶן. בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ הָאֵפֶר טָהוֹר:

ג וְכֵן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁים וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֲרֵי הָאֵפֶר וְהַמַּיִם טְמֵאִים שֶׁאֵין אֵפֶר הַחַטָּאת נִצֶּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'בְּמָקוֹם טָהוֹר' וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר:

 כסף משנה  וכן כלי שיש בו אפר וכו'. משנה פי''א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל:

ד וְכֵן אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ אֵינָן נִצָּלִין בְּצָמִיד פָּתִיל. אֲבָל מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין וּכְלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים טְהוֹרִים. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים נִפְסְלוּ הַמַּיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן. כֵּיצַד. הָיוּ מֵימָיו מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל * וְהוּא וְהֵם בְּאֹהֶל הַמֵּת שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים. הָיָה הוּא מִבַּחוּץ וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין מִבִּפְנִים שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. הוּא בִּפְנִים וְהַמַּיִם בַּחוּץ כְּשֵׁם שֶׁהוּא טָמֵא כָּךְ מֵימָיו פְּסוּלִין:

 ההראב"ד   והוא והם באהל המת שניהם טמאים. א''א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור כן מימיו טהורין ולא ידעתי מהו ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהן הרי זו טהורה. (כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים):

 כסף משנה  וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'. מימרא פרק חומר בקדש (דף כ"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'. תוספתא פ''ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: וכתב הראב''ד א''א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז''ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ''ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ''ש הראב''ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה''ז טהורים עכ''ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ''ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ''ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור''ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ''ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר''ע וחכמים בזה ובספר כ''י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר''ע וחכמים:

ה הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִכֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִים לְחַטָּאת וּפָשַׁט יָדוֹ חוּץ לַתַּנּוּר וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת בְּיָדוֹ. וְכֵן קָנֶה הַמֻּטָּל עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וּשְׁנֵי כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת תְּלוּיִין בּוֹ אֶחָד מִכָּאן וְאַחַד מִכָּאן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּמָקוֹם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. וְהוֹאִיל וְהֵם נִשְׁעָנִין עַל הַתַּנּוּר הֲרֵי הֵן כְּאִלּוּ מֻנָּחִין עַל גַּבָּיו. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד עַל הַתַּנּוּר וּבְיָדוֹ כְּלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אוֹ מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתַּנּוּר וּפָשַׁט יָדוֹ לַחַלּוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַטָּאת וְהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הַזָּיָה שֶׁעָבְרָה עַל גַּבֵּי טֻמְאָה כְּגוֹן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'. משנה בפ''י דפרה וכחכמים. ומ''ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה צ''ג:

ו כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה הֲרֵי נִטְמָא כְּלִי שֶׁל חַטָּאת וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבָל כְּלִי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם נָגַע הַטָּהוֹר לַחַטָּאת בִּשְׁנֵיהֶן בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּשֶׁהֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ הֲרֵי נִטְמָא שֶׁל חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא בִּנְגִיעַת הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר וְטִמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת:

ז הִגְבִּיהַּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין זֶה שֶׁל חַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בּוֹ אָדָם שֶׁנָּגַע בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְשֶׁל קֹדֶשׁ נִטְמָא מִפְּנֵי זֶה שֶׁהִגְבִּיהוֹ וְהוּא טָמֵא בִּנְשִׂיאַת מֵי נִדָּה * שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ כָּרוּךְ בִּנְיָר וְהִגְבִּיהַּ בַּנְּיָר וְלֹא נָגַע בּוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַחַטָּאת בְּיָדוֹ שְׁנִיָּה שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נָגַע בַּכְּלִי וְלֹא נִטְמָא לְחַטָּאת. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בִּכְלִי הַקֹּדֶשׁ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל חַטָּאת בִּנְיָר שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין:

 ההראב"ד   שהן מטמאין במשא מפני שנטמאו. א''א נ''ל צריך להיות אע''פ שנטמאו או חסר איזה דבר וכך פי' א''ת הלא הנושא מי חטאת טומאת התורה היא ובגדים ואדם מטמא אם כן מפני מה נטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שנפסלו בטלה טומאה חמורה שלהם ויש לזה שורש במשנה ויש הפרש בין הגביה להסיט כמו שמפורש במשנה וכן הסוגיא אשר לו:

 כסף משנה  (ו-ז) כלי שיש בו מימי חטאת וכו'. משנה ספ''י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: וכתב הראב''ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א''א נ''ל צריך להיות אע''פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב''ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע''פ במקום מפני וה''ק אע''פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ''י כן הם מטמאין במשא ואח''כ חזר לקיים גירסת מפני וה''פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל''ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די''ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ''ט זהו פי' דברי הראב''ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג''כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג''כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג''כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ''ל:

ח הֵסִיט אֶת שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁאֵין הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיָּגַע בּוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָאוּי לְמִדְרָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש הסיט ב' כלים בידו וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש כמו שביארנו. הוא בפרק שקודם זה:

ט כָּל סְפֵק הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי תְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁתּוֹלִין בָּהֶן אֶת הַתְּרוּמָה אִם נוֹלְדוּ בְּחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁפָּכִין. וְאִם נַעֲשׂוּ טָהֳרוֹת עַל גַּבֵּי אוֹתָן כֵּלִים וְאָדָם שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן סְפֵקוֹת אֵלּוּ שֶׁהַחַטָּאוֹת נִשְׁפָּכִין עֲלֵיהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַטָּהֳרוֹת תְּלוּיוֹת. וְהָרְפָפוֹת אֵינָן כְּכֵלִים וַהֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ וּלְחַטָּאת:

 כסף משנה  כל ספק הטומאות וכו'. משנה פי''ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג''כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: והרפפות אינם ככלים וכו'. [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה:

י דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם טְמֵאִין. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַדְּבֵלָה טְמֵאָה בֵּין שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה. שֶׁכָּל הָאֳכָלִין אֲפִלּוּ אֹכֶל קֹדֶשׁ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאִם אֵין בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם בְּטָהֳרָתָן. שֶׁאֵין הָאֹכֶל מְטַמֵּא אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּבֵיצָה בֵּין לִתְרוּמָה בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לְחַטָּאת:

 כסף משנה  דבילה של תרומה וכו'. משנה פי''א וכת''ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ''ז מה' תרומות ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה''ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא''ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע''פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו:

הלכות פרה אדומה - פרק חמשה עשר

א  הַנּוֹגֵעַ בְּמֵי חַטָּאת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּאָה בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כא) 'וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁמֵּי הַנִּדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְטֻמְאַת מַגָּעָן בְּכָל שֶׁהוּא. וְאִם הָיָה בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן אוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אוֹ בִּשְׁעַת מַשָּׂאוֹ עַד שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כא) 'וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו'. אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּמַזֶּה עַל הַטָּמֵא אִם טִהֵר אֶת הַטָּמֵא קַל וָחֹמֶר שֶׁיִּהְיֶה הוּא טָהוֹר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְשִׁעוּר שֶׁהַנּוֹגֵעַ אוֹ הַנּוֹשֵׂא מֵי נִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּאָה טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַזָּאָה כְּדֵי שֶׁיִּטְבּל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין שֶׁל אֵזוֹב בְּמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּי חַטָּאת מְטַמְּאִין בִּזְמַן שֶׁנָּגַע בָּהֶן אוֹ נְשָׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן. אֲבָל אַחַר שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין כְּלָל. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁטָּבַל אֶת הָאֵזוֹב וְהִזָּה עַל הָאָדָם הַטָּמֵא אוֹ עַל הַכֵּלִים וְהָיוּ הַמַּיִם שׁוֹתְתִין וְיוֹרְדִין מֵעַל הַטָּמֵא לָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּיִם הַנִּתָּזִין בִּשְׁעַת הַזָּאָה עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַטָּהוֹר הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם טְהוֹרִים וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן וְהַנּוֹשְׂאָן טָהוֹר. הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר * שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הַמַּיִם הַמְנַטְּפִין כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין טֻמְאַת מֵי חַטָּאת לְפִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְוָתָן שֶׁהֲרֵי הַטְּבִילָה הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   שאינו מקבל טומאה. א''א כתבתי למעלה מה שנ''ל מן התוספתא:

 כסף משנה  הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ''ש רבינו בפירוש המשנה פ''ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא''כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה. יליף הכי מדמטמאים אדם וקי''ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: ומ''ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'. בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו. כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק''ו שכתב רבינו הוא בספרי: ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים. יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר''ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י''ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע''פ שה''ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ''י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע''פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא''א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה''פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא''א שיגע במים שלא יסיט: ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'. פ''ק דנדה עלה ט'. ומ''ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'. בפי''ב דפרה: בד''א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ''ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב''ש וחומרי ב''ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי''ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: וכתב הראב''ד שאינו מקבל טומאה א''א כתבתי למעלה מה שנ''ל מהתוספתא עכ''ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו:

ב אֵין מֵי חַטָּאת מְטַמְּאִין אֶת הַכּל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן עַד שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין וּכְשֵׁרִין לְהַזָּאָה. אֲבָל מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַיִם אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מֵהֶן בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַפּוֹסְלִין אוֹתָן אִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה נִטְמָא בֵּין שֶׁנָּגַע בְּיָדָיו בֵּין שֶׁנָּגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ. נָגַע בָּהֶן אָדָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת וַאֲפִלּוּ בְּיָדָיו הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:

 כסף משנה  אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו':

ג מֵי חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ וְנָגַע בָּהֶן אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ אָדָם הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ נִטְמָא. וְאִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת בְּיָדָיו נִטְמָא. נָגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  מי חטאת שנטמאו וכו'. פ''ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין:

ד מֵי חַטָּאת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מֵי מַעְיָן אוֹ מֵי מִקְוֶה אוֹ מֵי פֵּרוֹת. אִם רֹב מֵי חַטָּאת מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְאִם רֹב מֵי פֵּרוֹת אֵין מְטַמְּאִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מְטַמְּאִין. אֵפֶר פָּרָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵפֶר מַקְלֶה וְקִדֵּשׁ בְּכֻלָּן אִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר פָּרָה מְטַמְּאִין בְּמֵי נִדָּה. וְאִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר מַקְלֶה אֵין מְטַמְּאִין בְּמַגָּע אֲבָל מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא:

 כסף משנה  מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'. תוספתא פ''ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ''ש בפרק תשיעי: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וק''ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע''פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ''מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ''ל: אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'. פ''ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. ומ''ש אבל מטמאים במשא. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג:

ה אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדְּשָׁן וְנָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ נִטְמָא. נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֲפִלּוּ בְּיָדָיו הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'. פ''ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו:

ו מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ לֹא יְגַבְּלֵם בְּטִיט שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים שֶׁמָּא יִגַּע בַּטִּיט וִיטַמֵּא. שֶׁמֵּי חַטָּאת אֵינָם בְּטֵלִין בְּטִיט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'חַטָּאת הִיא':

 כסף משנה  מי חטאת שנפסלו וכו'. שם וכת''ק. ומ''ש שנא' חטאת היא. כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא:

ז פָּרָה שֶׁשָּׁתָת מֵי חַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּתוֹךְ כ''ד שָׁעוֹת בְּשָׂרָהּ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה'. בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁמוּרִין אֵינָן בְּטֵלִין. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁתָאָתָן פָּרָה בָּטְלוּ שֶׁהֲרֵי אֵינָם שְׁמוּרִין:

 כסף משנה  פרה ששתת מי חטאת וכו'. שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל''ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה:

ח הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁמַּזִּין מִמֶּנּוּ עַל הָרַבִּים. וְהֻזָּה עָלָיו וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁחֶזְקַת הַמַּיִם שֶׁמַּזִּין מֵהֶן עַל הָרַבִּים שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי זֶה כְּאָנוּס. אֲבָל אִם הֻזָּה עָלָיו מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין חַיָּב בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק עַל הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִים הָיוּ הָעָם בַּמַּיִם שֶׁשּׁוֹתְתִים בָּאָרֶץ מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִים אוֹתָן וְנִכְנָסִים לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לָהֶן * שֶׁמָּא פְּסוּלִין הֵן:

 ההראב"ד   שמא פסולין הן. א''א ורובן מן המים שעשו מצוותן:

 כסף משנה  המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'. בפרק י''ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: מחליקין היו העם וכו'. גם זה שם: וכתב הראב''ד שמא פסולים הן א''א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם:

ט הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב הַטָּמֵא לְחַטָּאת. אִם יֵשׁ בּוֹ כְּבֵיצָה הַמַּיִם פְּסוּלִין וְהַזָּיָתוֹ [פְּסוּלָה]. אֵין בּוֹ כְּבֵיצָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְהַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. וְאֵזוֹב זֶה מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה שֶׁאֵין מוֹנִין לְחַטָּאת:

 כסף משנה  המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'. בפי''ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו. לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה:

י הַמַּגְבִּיהַּ כְּלִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי עָלָיו הַמַּיִם כְּדֵי הַזָּאָה טָהוֹר שֶׁהַמַּיִם שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 כסף משנה  המגביה כלי שהוזה עליו וכו'. שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע''פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר''ש שם: נשלמו הלכות פרה אדומה:

---

הלכות טומאת צרעת

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמונֶה מִצְוֹת. שֵׁשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁתַיִם מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְהוֹרוֹת בְּצָרַעַת אָדָם כְּדִינָהּ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. ב) שֶׁלֹּא יָקֹץ סִימָנֵי טֻמְאָה. ג) שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ הַנֶּתֶק. ד) שֶׁיִּהְיֶה הַמְצֹרָע מְפֻרְסָם בִּקְרִיעַת בְּגָדָיו וּפְרִיעַת רֹאשׁוֹ וַעֲטִיָּה עַל שָׂפָם. ה) טָהֳרַת צָרַעַת. ו) שֶׁיְּגַלֵּחַ הַמְצֹרָע אֶת כָּל שְׂעָרוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר. ז) דִּין צָרַעַת הַבֶּגֶד. ח) דִּין צָרַעַת הַבַּיִת:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות טומאת צרעת - פרק ראשון

א צָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר הוּא שֶׁיַּלְבִּין מָקוֹם מִן הָעוֹר וְתִהְיֶה הַלַּבְנוּנִית כִּקְרוּם בֵּיצָה וּמִקְּרוּם בֵּיצָה וּלְמַעְלָה. אֲבָל לַבְנוּנִית שֶׁהִיא דִּהָה מִקְּרוּם הַבֵּיצָה וּלְמַטָּה אֵינָהּ צָרַעַת אֶלָּא בֹּהַק הוּא:

 כסף משנה  צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'. בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר''מ וחכ''א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר''ע דאי ר''ע כיון דאמר זו למעלה מזו א''כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר''ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א''ר יוסי שאל יהושע בנו של ר''ע מר''ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א''ל לומר שמצטרפין זה עם זה א''ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א''ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א''ל ש''מ דשמיע ליה לר''ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש''י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר''ע דאי כר''ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א''כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש''מ ס''ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור''ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר''ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת''כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ''ל: ולפי זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר''ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ''ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש''י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר''ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר''ע: ונ''ל שרבינו מפרש דמאי דאמר ר''ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש''י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא''ל ר' יהושע לר''ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש''י והתוספות במאי דא''ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז''ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר''א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ''ש מין במינו עכ''ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש''י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר''א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה''ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר''ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ''ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר''ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר''ע לית ליה לר''ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר''ע משום דאע''ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ''ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: ואיכא למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א''כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר''ע ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו בזה: וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר''ע היינו למאי דס''ד דר''ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר''ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר''ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה''נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר''ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר''ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר''ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר''ע וכיון דאשכחן לר''ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ''ל ואי איתא ה''ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו:

ב וְאַרְבָּעָה מַרְאוֹת יֵשׁ בְּצָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר. וְאֵלּוּ הֵן. לֹבֶן עַז בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא נִרְאֶה בְּעוֹר הַבָּשָׂר כְּשֶׁלֶג הוּא הַנִּקְרָא בַּהֶרֶת. * וְלֹבֶן שֶׁהוּא דִּהָה מִזֶּה מְעַט שֶׁנִּרְאֶה כְּצֶמֶר נָקִי שֶׁל כֶּבֶשׂ בֶּן יוֹמוֹ הוּא הַנִּקְרָא שְׂאֵת. וְלָבָן שֶׁדִּהָה מִן הַשְּׂאֵת מְעַט שֶׁנִּרְאֶה כְּסִיד הַהֵיכָל הוּא תּוֹלֶדֶת הַבַּהֶרֶת וְנִקְרֵאת סַפַּחַת. וְלֹבֶן שֶׁדִּהָה מִסִּיד הַהֵיכָל מְעַט וַהֲרֵי הוּא כִּקְרוּם בֵּיצָה הִיא תּוֹלֶדֶת הַשְּׂאֵת וְגַם זֶה נִקְרָא סַפַּחַת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּרְאֶה שֶׁהוּא כְּסִיד הַהֵיכָל הוּא סַפַּחַת הַבַּהֶרֶת. וְהַמַּרְאֶה שֶׁהוּא כִּקְרוּם בֵּיצָה הִיא סַפַּחַת הַשְּׂאֵת. שֶׁאֵין לְשׁוֹן סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵלָה. מִכָּאן אָמְרוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּהֶרֶת וְסַפַּחְתָּהּ שְׂאֵת וְסַפַּחְתָּהּ:

 ההראב"ד   ולובן שהיא דיהה. א''א שנה משנתו כר''ע דאמר ארבע מראות הללו זו למעלה מזו דאי לרבנן סיד ההיכל וצמר לבן כי הדדי נינהו אלא שזה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר והכי איתא בשבועות:

ג אַרְבַּע מַרְאוֹת נְגָעִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִצְטָרְפִין * זֶה עִם זֶה בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. בֵּין בִּתְחִלַּת רְאִיַּת הַנֶּגַע בֵּין בְּסוֹף הַשִּׁבְעָה. בֵּין לְאַחַר שֶׁנִּפְטַר הַמְצֹרָע אוֹ נֶחְלַט. כֵּיצַד. אֶחָד נֶגַע שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לָבָן כַּשֶּׁלֶג אוֹ כְּסִיד הַהֵיכָל אוֹ כְּצֶמֶר נָקִי אוֹ כִּקְרוּם בֵּיצָה. וְאֶחָד נֶגַע שֶׁהָיָה מִקְצָת הַלֹּבֶן כְּמַרְאֵה הַבַּהֶרֶת וּמִקְצָתוֹ כְּמַרְאֵה הַשְּׂאֵת וּמִקְצָתוֹ כְּמַרְאֵה הַסַּפַּחַת. הַכּל כְּמַרְאֶה אֶחָד הוּא חָשׁוּב. אִם כֵּן לָמָּה מְנָאוּם חֲכָמִים וְאָמְרוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּדֵי לְהָבִין בְּמַרְאוֹת. שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר הַמַּרְאוֹת וּשְׁמוֹתֵיהֶן כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ לֹא יִרְאֶה הַנֶּגַע עַד שֶׁיָּבִין וְיַכִּיר וְיֹאמַר זוֹ הִיא הַבַּהֶרֶת וְזוֹ הִיא סַפַּחְתָּהּ זוֹ הִיא הַשְּׂאֵת וְזוֹ הִיא סַפַּחְתָּהּ:

 ההראב"ד   זה עם זה בין להקל כו'. א''א אינו נראה כן מן הגמרא דאמרינן התם סיד ההיכל ליצרפיה בהדי שאת לאו בר מיניה הוא אלמא תולדה דהאי לא מצטרף בהדי האי:

 כסף משנה  (ב-ג) וכתב הראב''ד ולובן שהוא דיהה א''א שנה משנתו כר''ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר''ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש''ה תמה על רבינו למה פסק כר''ע ולא כסתם מתני' ובמ''ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב''ד זה עם זה בין להקל א''א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ''ש לדעת רבינו:

ד הָיָה בְּמַרְאֵה הַלֹּבֶן מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ מִקְצָת אַדְמוּמִיּוֹת מְעֹרָבוֹת בּוֹ. גַּם זֶה נֶגַע צָרַעַת הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יט) 'אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת'. וְהוּא הַדִּין לִשְׂאֵת וּלְסַפַּחַת שֶׁל שְׂאֵת וּלְסַפַּחַת הַבַּהֶרֶת. וְהַמַּרְאֶה הַזֶּה שֶׁהוּא מְעֹרָב מִלַּבְנוּנִית וּמְעַט אֹדֶם הוּא הַנִּקְרָא פָּתוּךְ. וְכֵיצַד מַרְאֵה הַפָּתוּךְ בְּאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ. כְּאִלּוּ הֵן אַרְבַּע כּוֹסוֹת מְלֵאוֹת חָלָב וְנִתְעָרֵב בַּכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה שְׁנֵי טִפֵּי דָּם וּבַשְּׁנִיָּה אַרְבָּעָה טִפִּין וּבַשְּׁלִישִׁית שְׁמוֹנֶה טִפִּין וּבָרְבִיעִית שִׁשָּׁה עָשָׂר טִפִּין. * הַפָּתוּךְ שֶׁבַּבַּהֶרֶת הוּא הַמַּרְאֶה הָרְבִיעִי וְהַפָּתוּךְ שֶׁבַּשְּׂאֵת כְּמַרְאֵה כּוֹס שְׁלִישִׁית וְהַפָּתוּךְ שֶׁבְּסַפַּחַת הַבַּהֶרֶת כְּמַרְאֵה הַכּוֹס הַשְּׁנִיָּה וְהַפָּתוּךְ שֶׁבְּסַפַּחַת הַשְּׂאֵת כְּמַרְאֵה הַכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה:

 ההראב"ד   הפתוך שבבהרת. א''א נ''ל שזה שיבוש כי הוא בהיפך שהבהרת לבנונית שלו יתירה והאדמומית מעוטה והשאת הלובן שלו מעוטה והאודם שלו יתירה וכן כולן כל שהלובן מתמעט האודם מתרבה:

 כסף משנה  היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'. בפירקא קמא דנגעים. ומ''ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'. בריש שבועות (דף ו'). ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית כתב הראב''ד א''א נ''ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י''ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים:

ה כָּל הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ בֵּין הַלָּבָן בֵּין הַפָּתוּךְ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וּכְמַרְאֶה אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין. וּבֵין שֶׁהָיָה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ לָבָן אוֹ מִקְצָתוֹ לָבָן וּמִקְצָתוֹ אֲדַמְדַּם הַכּל כְּמַרְאֶה אֶחָד הוּא בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר:

 כסף משנה  כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'. בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות:

ו כָּל מַרְאֵה צָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר אֵינָהּ קְרוּיָה נֶגַע וְלֹא מְטַמְּאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר הַבָּשָׂר. לֹא עָמֹק בִּמְשִׁישָׁתוֹ אֶלָּא בְּמַרְאִית הָעַיִן כְּמַרְאֵה הַחַמָּה הַנִּרְאֵית לַעַיִן עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל. אֲבָל אִם הָיָה מַרְאֵה הַלֹּבֶן אוֹ הַפָּתוּךְ בְּשָׁוֶה עִם שְׁאָר הָעוֹר אוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָעוֹר אֵינוֹ נֶגַע אֶלָּא כְּמוֹ צֶמַח * מִן הַצְּמָחִים הָעוֹלִים בַּגּוּף:

 ההראב"ד   מן הצמחים העולים בגוף. א''א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה:

 כסף משנה  כל מראה צרעת עור הבשר וכו'. בריש שבועות (דף ו' ע"ב) ת''ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב''ד מן הצמחים העולים בגוף א''א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ''ל. וכ''נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ''ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ''ש רש''י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט''ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך:

ז שִׁעוּר כָּל נִגְעֵי צָרַעַת בֵּין צָרַעַת אָדָם בֵּין צָרַעַת בְּגָדִים כִּגְרִיס הַקִּלְקִי שֶׁהוּא מְרֻבָּע. וְהוּא מָקוֹם מְרֻבָּע מֵעוֹר הַבָּשָׂר כְּדֵי צְמִיחַת שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת שֵׁשׁ שְׂעָרוֹת אֹרֶךְ וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת רֹחַב. וְכָל הַפָּחוּת מִזֶּה אֵינוֹ נֶגַע צָרַעַת:

 כסף משנה  שיעור כל נגעי צרעת וכו'. ברפ''ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל''ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל''ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג''כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות:

ח נֶגַע שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ כְּדֵי צְמִיחַת חָמֵשׁ שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ הָיָה אָרְכּוֹ אַמָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ נֶגַע צָרַעַת עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רִבּוּעַ כִּגְרִיס. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  ומ''ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: וכל השיעורים הל''מ. בריש עירובין (דף ד'):

ט כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יט) 'בַּהֶרֶת' הוּא הַדִּין לִשְׁאָר אַרְבָּעָה מַרְאוֹת שֶׁל לֹבֶן אוֹ שֶׁל פָּתוּךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּגַע כִּגְרִיס אוֹ יֶתֶר וְיִהְיֶה עָמֹק מֵעוֹר הַבָּשָׂר וְזֶה הוּא שֶׁאָנוּ קוֹרִין אוֹתוֹ בַּהֶרֶת סְתָם. בַּהֶרֶת שֶׁהִיא עַזָּה כַּשֶּׁלֶג נִרְאֵית בְּאָדָם שֶׁהוּא לָבָן כֵּהָה. וּבַהֶרֶת שֶׁהִיא כֵּהָה נִרְאֵית בְּכוּשִׁי עַזָּה. לְפִיכָךְ אֵין מְשַׁעֲרִין הַכּל אֶלָּא בְּבֵינוֹנִי שֶׁאֵינוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחוֹר:

 כסף משנה  כ''מ שנאמר בהרת וכו'. זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני. פ''ב דנגעים וכחכמים:

י שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה הֵן בְּצָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר. שֵׂעָר לָבָן וְהַמִּחְיָה וְהַפִּשְׂיוֹן. וּשְׁלָשְׁתָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. כֵּיצַד. מִי שֶׁנּוֹלְדָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיַת בָּשָׂר חַי כְּשֶׁיִּרְאֵהוּ הַכֹּהֵן יַחְלִיטוֹ וְיֹאמַר טָמֵא. לֹא הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה יִסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם נוֹלַד בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְהוֹסִיפָה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. לֹא נוֹלַד בָּהּ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן וְלֹא פָּשְׂתָה בָּעוֹר יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם נוֹלַד בָּהּ אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן מַחְלִיטוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְיִפְטְרֶנּוּ שֶׁאֵין בְּנִגְעֵי עוֹר הַבָּשָׂר הֶסְגֵּר יֶתֶר עַל שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְאִם לְאַחַר שֶׁפְּטָרוֹ וְטִהֵר פָּשָׂה הַנֶּגַע אוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט טֻמְאָה:

 כסף משנה  שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'. בפ''ג דנגעים ובפ''ז. ומ''ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות. משנה פ''ב דערכין (ח' ע"ב) והוא מבואר בתורה:

יא בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה עַזָּה כַּשֶּׁלֶג וּלְאַחַר הַהֶסְגֵּר נַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה כִּקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כַּשָּׁלֶג הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה שֶׁאֵין עַזּוּת הַמַּרְאֶה סִימַן טֻמְאָה וְלֹא כְּהִיָּתוֹ סִימַן טָהֳרָה אֶלָּא אִם נִתְמַעֵט מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה מִקְּרוּם בֵּיצָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית בֹּהַק וּלְפִיכָךְ טָהוֹר. אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-ו) 'וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. שֶׁאִם כֵּהָה מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת טָהוֹר. וְכֵן אִם לֹא כֵּהָה וְלֹא פָּשָׂה וְלֹא נוֹלְדָה בּוֹ לֹא שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'. בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'. כדברי רבינו כתב הרמב''ן בפירוש התורה ור''ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ''ש רש''י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה''ר אליה מזרחי שם:

הלכות טומאת צרעת - פרק שני

א שֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא סִימַן טֻמְאָה בְּצָרַעַת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְכַמָּה יִהְיֶה אָרְכָּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג. הָיְתָה אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה מִשִּׁעוּר זֶה. אוֹ אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה. אוֹ אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְּמַעְלָה וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם. אוֹ שֶׁהָיָה עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיָה עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּבָן כָּל שֶׁהוּא טָמֵא:

 כסף משנה  שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'. בפ''ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. ומ''ש וכמה יהא אורכן וכו'. משנה פרק בא סימן (דף נ"ב ע"ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. ומ''ש היתה אחת ארוכה. בפ''ק דנגעים. ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'. בפ''ד. ומ''ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר''מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו ע"ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ''כ בעל הליכות עולם ואע''ג דתניא x בתוספתא ר''מ אומר כל שהוא וחכ''א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע''ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (דף מ"ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה:

ב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת שֶׁהֵן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שֵׂעָר שָׁחוֹר בֵּינֵיהֶן וְהֵן מְפֻזָּרוֹת אַחַת כָּאן וְאַחַת כָּאן הֲרֵי אֵלּוּ סִימַן טֻמְאָה. אֲפִלּוּ הָיָה הַנֶּגַע כִּגְרִיס מְצֻמְצָם אֵין מְקוֹם שֵׂעָר הַשָּׁחוֹר מְמַעֲטוֹ. וּבֵין שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת וְהִיא מַקַּפְתָּן וּבֵין שֶׁהָיוּ בְּסוֹפָהּ הֲרֵי זֶה טָמֵא. אֲבָל אִם הָיוּ בְּצִדָּהּ מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹר שֶׁצּוֹמְחוֹת שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת לָבָן. הָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַנֶּגַע וְשׁוֹכְבוֹת חוּצָה לוֹ טָמֵא. הָיוּ חוּצָה לוֹ וְשׁוֹכְבוֹת בְּתוֹכוֹ אֵינָן סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  שתי שערות לבנות וכו'. בפ''ד דנגעים. ומ''ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'. משנה רפ''ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא''כ בשיער לבן. ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'. בת''כ ובתוספתא דנגעים פ''ב:

ג לֹבֶן הַשְּׂעָרוֹת מְטַמֵּא בְּכָל מַרְאֶה בֵּין שֶׁהָיוּ לְבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג בֵּין שֶׁהָיוּ לְבָנוֹת לֹבֶן דָּהֶה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וּמַרְאֵיהֶן לָבָן טָמֵא:

 כסף משנה  לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'. ריש פרק ד' דנגעים:

ד אֵין שֵׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּגוּף הַבַּהֶרֶת. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת וּבְתוֹכָהּ שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ בֹּהַק אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַמִּכְוָה וּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ הַבֹּהַק שֶׁבְּתוֹךְ הַנֶּגַע אֵינָן סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי זוֹ כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְיַסְגִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּהֶרֶת מַקֶּפֶת אֶת הַשְּׁחִין אוֹ אֶת הַמִּכְוָה אוֹ אֶת מִחְיָתָן אוֹ אֶת הַבֹּהַק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת. וְכֵן אִם הָיָה שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ מִחְיָתָן אוֹ בֹּהַק מַקִּיף אֶת שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי הַבַּהֶרֶת כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְיַסְגִּיר:

 כסף משנה  אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'. בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא''ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא''כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה:

ה הָלְכוּ לָהֶן הַשְּׁחִין וְהַבֹּהַק וְהַמִּכְוָה שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת אוֹ נִסְמָכִין לָהֶן אוֹ חוֹלְקִין אוֹתָן. וְנִמְצְאוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת בְּגוּפָהּ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. וְאִם לֹא הָלְכוּ לָהֶן יִפְטְרֶנּוּ:

 כסף משנה  ומ''ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'. שם במשנה הנזכרת:

ו אֵין שֵׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתַּקְדִּים הַבַּהֶרֶת אֶת הַשֵּׂעָר הַלָּבָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן' שֶׁתַּהֲפֹךְ אוֹתוֹ הַבַּהֶרֶת. אֲבָל אִם קָדַם שֵׂעָר לָבָן אֶת הַבַּהֶרֶת הֲרֵי הִיא כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וְיַסְגִּיר:

 כסף משנה  אין שיער לבן סימן טומאה וכו'. בספ''ד דנגעים:

ז הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְהֻחְלַט בּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה שֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְטִהֵר וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה בַּהֶרֶת אַחֶרֶת בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי הַשֵּׂעָר לָבָן בְּתוֹכָהּ זֶהוּ הַנִּקְרָא שְׂעַר פְּקֻדָּה. אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן' שֶׁהֲפָכַתּוּ הִיא לֹא שֶׁהֲפָכַתּוּ חֲבֵרְתָהּ:

 כסף משנה  היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'. בפ''ה דנגעים וכחכמים:

ח הָיָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֻחְלַט וְהָלַךְ מִמֶּנָּה כַּחֲצִי גְּרִיס וְטִהֵר וְנִשְׁאֲרוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בַּחֲצִי גְּרִיס הַנִּשְׁאָר וְחָזַר כַּחֲצִי גְּרִיס בִּמְקוֹם זֶה שֶׁהָלַךְ וַהֲרֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת בַּבַּהֶרֶת כִּגְרִיס אֵינָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בַּהֶרֶת אַחַת:

ט בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְנוֹלְדָה בְּצִדָּהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט שֶׁהֲרֵי קָדְמָה בַּהֶרֶת לִשְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת. סָפֵק שֵׂעָר לָבָן קָדַם סְפֵק הַבַּהֶרֶת קָדְמָה הֲרֵי זוֹ טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ בְּסָפֵק:

 כסף משנה  בהרת כחצי גריס וכו'. שם ודלא כרבי עקיבא. ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא. שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע''ג דבפרק הפועלים (דף פ"ו) אמרינן דקב''ה אמר טהור לא בשמים היא ואע''ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י''ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת''ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק. הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר:

הלכות טומאת צרעת - פרק שלישי

א אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲדָשָׁה מְרֻבַּעַת אוֹ יֶתֶר עַל זֶה. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ כְּדֵי צְמִיחַת אַרְבַּע שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם אֹרֶךְ וּשְׁתַּיִם רֹחַב. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת וְהַבַּהֶרֶת מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מִכָּל צַד וְהִיא יְתֵרָה עַל הַמִּחְיָה רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר. אֲבָל אִם הָיְתָה הַמִּחְיָה בְּצַד הַבַּהֶרֶת אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה. הָיְתָה מְפֻזֶּרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיָה בָּשָׂר חַי כְּחַרְדָּל בְּמָקוֹם זֶה וּבָשָׂר חַי כְּחַרְדָּל בְּמָקוֹם אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת אֵינָן מִצְטָרְפִין לְכַעֲדָשָׁה. עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת כַּעֲדָשָׁה מְרֻבָּע אוֹ יֶתֶר:

 כסף משנה  אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה. פשוט בפ''ד דנגעים. ומ''ש מרובעת. שם בפ''ק. ומ''ש וכמה הוא שיעורה וכו'. בת''כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת''ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ''ו דנגעים ומדברי ר''ש בפ''ד הלכה ב' בשם ת''כ ובפ''ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. ומ''ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'. בפ''ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא''כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה:

ב  הַמִּחְיָה מְטַמְּאָה בְּכָל מַרְאֶה בֵּין שֶׁהָיָה מַרְאֵה הַמִּחְיָה אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ לָבָן וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַלֹּבֶן מֵאַרְבַּע הַמַּרְאוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המחיה מטמאה בכל מראה וכו'. ברפ''ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה:

ג אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּגוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּאֶמְצַע שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ מִחְיָה אוֹ בֹּהַק. וְהַמִּחְיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ בְּתוֹךְ הַמִּכְוָה אוֹ בְּתוֹךְ מִחְיָתָן אוֹ בְּתוֹךְ הַבֹּהַק. אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ בְּתוֹךְ הַבֹּהַק אוֹ מִחְיָתָן. וְכֵן אִם הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת מִחְיָתוֹ וְהַמִּכְוָה אֶת מִחְיָתָהּ וְהַבֹּהַק אֶת הַמִּחְיָה אוֹ שֶׁנִּסְמַךְ אֶחָד מֵהֶן לַמִּחְיָה מִצִּדָּהּ אוֹ שֶׁחָלַק אֶחָד מֵהֶן אֶת הַמִּחְיָה וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי זוֹ כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן וְיַסְגִּיר. הָלְכוּ לָהֶן הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ הַבֹּהַק שֶׁהָיָה תַּחַת הַמִּחְיָה שֶׁהָיוּ בְּצִדָּהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אוֹ שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנִמְצֵאת הַמִּחְיָה לְבַדָּהּ בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי הֲרֵי זֶה יַחְלִיט. אִם לֹא הָלְכוּ לָהֶן יִפְטֹר:

 כסף משנה  אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'. בפ''ק דנגעים:

ד הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לְעוֹלָם בֵּין שֶׁקָּדְמָה מִחְיָה אֶת הַבַּהֶרֶת בֵּין שֶׁקָּדְמָה בַּהֶרֶת אֶת הַמִּחְיָה לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ וְהִיא הָפְכָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְּׂאֵת' אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁנֵיהֶן לְשֵׂעָר וּלְמִחְיָה אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן סִימַן טֻמְאָה. וְלֹא נֶאֱמַר שֵׂעָר לָבָן עִם הַמִּחְיָה אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לְמִחְיָה שֶׁתִּהְיֶה כְּדֵי לְקַבֵּל שֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

 כסף משנה  המחיה סימן טומאה לעולם וכו'. בפ''ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'. בספרי:

ה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס מְצֻמְצָם וּבְאֶמְצָעָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה מְצֻמְצֶמֶת הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נִתְמַעֲטָה הַבַּהֶרֶת אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה טָהוֹר וְכֵן אִם רָבְתָה הַמִּחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ בַּהֶרֶת זוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין הַבַּהֶרֶת מְטַמָּא בְּמִחְיָה עַד שֶׁתִּהְיֶה יְתֵרָה עַל הַמִּחְיָה רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מִכָּל צַד. הָיְתָה הַמִּחְיָה פְּחוּתָה מִכַּעֲדָשָׁה וְרָבְתָה הַמִּחְיָה עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נִתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ * הֲרֵי זוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה וְאֵין כָּאן סִימַן טֻמְאָה:

 ההראב"ד   הרי זו כמות שהיתה. א''א ואינה טהורה:

 כסף משנה  בהרת כגריס מצומצם וכו'. פרק ששי: היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'. ג''ז שם. ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'. שם וכחכמים: וכתב הראב''ד ה''ז כמות שהיתה א''א ואינה טהורה עכ''ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר''מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב''ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה:

ו בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכַּעֲדָשָׁה וְרַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ טָמֵא. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֵט בַּהֶרֶת מִכִּגְרִיס וְלֹא תִּתְמַעֵט הַמִּחְיָה מִכַּעֲדָשָׁה וְלֹא תִּקְרַב הַמִּחְיָה לְסוֹף הַבַּהֶרֶת בְּפָחוֹת מִכְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  בהרת יתירה מכגריס וכו'. בפ''ו שם. ומ''ש ולא תקרב המחיה וכו'. פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה:

ז בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָשָׂר חַי כַּעֲדָשָׁה אוֹ יֶתֶר מַקִּיפָהּ מִבַּחוּץ וּבַהֶרֶת שְׁנִיָּה מַקֶּפֶת אֶת הַבָּשָׂר הַחַי. הֲרֵי הַבַּהֶרֶת הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וּבַהֶרֶת הַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט שֶׁהֲרֵי הַמִּחְיָה בְּאֶמְצָעָהּ. נִתְמַעֵט הַבָּשָׂר הַחַי שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ שֶׁהָלַךְ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְמַעֵט וְכָלֶה מִבִּפְנִים בֵּין שֶׁהָיָה מִתְמַעֵט מִבַּחוּץ הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כְּבַהֶרֶת אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'. שם וכת''ק. ומ''ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'. שם וכר''ע מחבירו:

ח בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּרֹאשׁ אֵיבָר מִן הָאֵיבָרִים וְהַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת בְּרֹאשׁ הָאֵבָר אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה * מִפְּנֵי שֶׁהַמִּחְיָה חוֹלֶקֶת אֶת הַנֶּגַע וְנִמְצָא מִקְצָתוֹ שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִכָּאן וּמִקְצָתוֹ שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִכָּאן וְנֶאֱמַר בִּנְגָעִים וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ כְּאַחַת. וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָם מִטַּמְּאִין בְּמִחְיָה. רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַחֹטֶם וְרֹאשׁ הָעֲטָרָה וְרָאשֵׁי דָּדִין שֶׁל אִשָּׁה. אֲבָל רָאשֵׁי דָּדִין שֶׁל אִישׁ וְהַיִּבּוֹלֶת וְהַדִּלְדּוּלִין מִטַּמְּאִין בְּמִחְיָה:

 ההראב"ד   מפני שהמחיה חולקת. א''א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא''כ למה אמרו בראשי אברים שאינן מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאינן מטמאים במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג''כ שיער ואילו היה ראוי לפסיון היה ג''כ מזכיר פסיון אלא שרוב ראשי איברים הללו אפילו לגריס אינם ראויין כל שכן לפסיון ועוד י''ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי איברים הללו מעכבין בפריחה כדאיתא במתני' אשמעינן הכא אע''ג דלבסוף מטמאו משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאינם מקום בהרת כגריס וזה עיקר:

 כסף משנה  בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'. ג''ז שם: ומ''ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'. שם וכת''ק: וכתב הראב''ד מפני שהמחיה חולקת א''א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי''ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד:

ט וְכָל רָאשֵׁי אֵיבָרִים אֵלּוּ שֶׁהָיָה מְקוֹמָן יוֹשֵׁב כִּגְרִיס מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. אֲבָל אִם הָיוּ עֲגֻלִּין כְּרֹב בְּרִיַּת בְּנֵי אָדָם טְהוֹרִין. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בְּרֹאשׁ חָטְמוֹ אוֹ בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ שׁוֹפַעַת אֵילָךְ וְאֵילָךְ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן עַד שֶׁיִּרְאֵהוּ כֻּלּוֹ כְּאַחַת:

 כסף משנה  ומ''ש וכל ראשי איברים אלו וכו'. תוספתא:

הלכות טומאת צרעת - פרק רביעי

א הַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַפִּשְׂיוֹן מֵאַחַת מִמַּרְאוֹת הַנְּגָעִים. אֲבָל אִם הָיָה הַפִּשְׂיוֹן מַרְאֵה בֹּהַק אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן. וְאֵין הַפִּשְׂיוֹן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְשֶׂה חוּץ לַנֶּגַע אֲבָל אִם פָּשָׂה לְתוֹךְ הַנֶּגַע הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת וּבְתוֹכָהּ בָּשָׂר חַי פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה וְהִסְגִּירָהּ וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נִתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה אוֹ שֶׁהָלַךְ הַבָּשָׂר הַחַי כֻּלּוֹ אֵין זֶה פִּשְׂיוֹן. שֶׁאֵין הַבַּהֶרֶת פּוֹשָׂה לְתוֹכָהּ אֶלָּא חוּצָה לָהּ:

 כסף משנה  הפשיון מטמא בכל שהוא. בפרק רביעי דנגעים. ומ''ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים. בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא''כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא''כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. ומ''ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'. בפ''ו וכרבי עקיבא:

ב אֵין הַפִּשְׂיוֹן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה אַחַר הֶסְגֵּר. אֲבָל אִם בָּא בַּתְּחִלָּה וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שֶׁהוּא פּוֹשֶׂה וְהוֹלֵךְ אֵינוֹ מַחְלִיטוֹ אֶלָּא מַסְגִּירוֹ עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ וְיֵרָאֶה:

 כסף משנה  אין הפשיון וכו'. הכי משמע בפ''ו משנה ב' ובת''כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת''ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת''ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר''ש בפ''ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור:

ג אֵין הַבַּהֶרֶת פּוֹשָׂה לְתוֹךְ הַשְּׁחִין וְלֹא לְתוֹךְ הַמִּכְוָה. וְלֹא לְתוֹךְ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְלֹא לְתוֹךְ מִחְיַת הַמִּכְוָה. וְלֹא לָרֹאשׁ וְלֹא לַזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרְחוּ וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ז) 'וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר'. אֲבָל בַּהֶרֶת שֶׁפָּשְׂתָה לְתוֹךְ הַבֹּהַק הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן:

 כסף משנה  אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'. פ''ו ופרק ט'. ומ''ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה. הכי משמע בפירקא קמא. ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון. הכי משמע שם:

ד הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַמִּכְוָה שֶׁהֵן חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה. הִסְגִּירוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן עַד שֶׁנִּמְצָא הַפִּשְׂיוֹן סָמוּךְ לָאוֹם הֲרֵי זֶה מֻחְלָט:

 כסף משנה  השחין והמכוה וכו' עד ה''ז מוחלט. שם:

ה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כַּחֲצִי גְּרִיס וְעוֹד וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְּרִיס. אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹתָר מִן הָאוֹם עִם הַפִּשְׂיוֹן יֶתֶר מִכִּגְרִיס [הֲרֵי] זֶה טָהוֹר. הָיְתָה כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כִּגְרִיס וְעוֹד וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה וְיַסְגִּיר שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְהִסְגִּירוֹ * וְהָלְכָה הַבַּהֶרֶת בְּסוֹף יְמֵי הֶסְגֵּר וְחָזְרָה בַּהֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. נִתְמַעֲטָה [בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר] וּפָשְׂתָה וְחָזְרָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְנִתְמַעֵט הַפִּשְׂיוֹן וְחָזְרָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה * הֲרֵי זֶה יַסְגִּיר אוֹ יִפְטֹר:

 ההראב"ד   והלכה הבהרת בסוף וכו'. א''א זה המחבר פעם מפרש ופעם סותם מה שצריך לפרש כי זו הפסקא לא תמצא אלא שחזרה למקומה קודם שפטרו שאם חזרה אחר שפטרו הרי אמרו תראה בתחלה: הרי זה יסגיר או יפטור. א''א המשנה אמרה בזה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ובפיסקא שלמטה מזו רבי עקיבא אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ולפיכך א''א להעמיד אותה פיסקא שכנסה ופשתה או פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר כמ''ש דאם כן רבי עקיבא למה היה מטמא כלומר מחליט ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה והפיסקא שכתב למטה בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמות שהיתה וכו' היא כנגד אותה הפיסקא שכתבתי כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרין:

 כסף משנה  בהרת כגריס וכו'. בפ''ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר''ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר''ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ''א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע''פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: היתה כגריס וכו'. בפ''ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: היתה בו בהרת והסגירו וכו'. בפ''ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר''ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח''כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח''כ הלכה ושוב חזרה: וכתב הראב''ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א''א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ''ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ''ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב''ד הרי זה יסגיר או יפטור א''א המשנה אמרה בזה ר''ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב''ד ברבינו ה''ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב''ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: ביאור דברי הראב''ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א''א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ''ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא''כ למה יחליט בזו. ומ''ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר''ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י''ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר''ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב''ם וא''כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ''ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק''ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת''כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש''ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת''כ אליבא דחכמים היא ור''ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ''מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר''ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה:

ו בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כִּגְרִיס וְנוֹלַד בַּפִּשְׂיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וְהִסְגִּירוֹ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כְּסֶלַע סָפֵק שֶׁהִיא הִיא סָפֵק שֶׁהִיא אַחֶרֶת בָּאָה תַּחְתֶּיהָ הֲרֵי זֶה טָמֵא:

 כסף משנה  בהרת כגריס ופשתה וכו'. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא''ת ומאי נ''מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ''נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר''ש כתב דנ''מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר''ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: היתה בו בהרת כגריס וכו'. ריש פרק ה':

ז בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנּוּ אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִשְׂיוֹן אֲבָל לֹא לְמִחְיָה שֶׁאֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתַּקִּיף אוֹתָהּ הַבַּהֶרֶת וְיִהְיֶה בֵּין סוֹף הַמִּחְיָה וְסוֹף הַבַּהֶרֶת רֹחַב צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הָיוּ שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מְצָרְפָן וְאִם לָאו אֵינוֹ מְצָרְפָן. הִסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ וְלֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה וּפְטָרוֹ וּלְאַחַר הַפִּטּוּר פָּשָׂה הַנֶּגַע כָּל שֶׁהוּ הֲרֵי זֶה מֻחְלָט:

 כסף משנה  בהרת כגריס וחוט וכו'. בפ''ד: היו שתי בהרות וכו'. ג''ז שם ונ''מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: הסגירו שבוע אחד וכו'. בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש''י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט:

ח בַּהֶרֶת שֶׁטָּהֲרָה מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט שֶׁהָלְכוּ מִמֶּנָּה סִימָנֵי טֻמְאָה אֵין מַסְגִּירִין בָּהּ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  בהרת שטהרה מתוך וכו'. תוספתא פ''ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר''ש בפ''ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ''ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וא''ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי''ל דקמ''ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד''א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ''ל:

ט * בַּהֶרֶת שֶׁכָּנְסָה אַחַר הַפִּטּוּר וּפָשְׂתָה לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְחָזְרָה לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ:

 ההראב"ד   בהרת שכנסה. א''א זו היא הפיסקא במשנת נגעים שר''ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר ההפטר ואחר כך חזרה למקומה לא היו חכמים מטהרין וזו היא השאלה ששאלו את ר''א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו ומקומה צרבת השחין וכו' הא למדת שאינו ראוי לכלום אם נולד לו אחד מהם יסגיר או יחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ואע''פ שאינו ראוי לפסיון:

 כסף משנה  בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'. בפ''ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: כתב הראב''ד בהרת שכנסה א''א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ''ט גבי שאלו את ר''א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח''כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב''ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש:

י בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה וְהֶחְלִיטוֹ וּלְאַחַר הֶחְלֵט הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ הַשֵּׂעָר לָבָן טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. הָיָה הַשֵּׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת וְהָלָךְ לוֹ טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן:

 כסף משנה  בהרת כגריס ובה מחיה וכו'. שם וכתנא קמא: ומ''ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'. גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת''ק:

יא בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן. הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי הַפִּשְׂיוֹן. הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר וְחָזַר בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אַחֵר. אוֹ שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה אוֹ פִּשְׂיוֹן. אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה אַחֶרֶת. אוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ פִּשְׂיוֹן. אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר בּוֹ פִּשְׂיוֹן אַחֵר. אוֹ שֶׁנּוֹלְדָה בָּהּ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן. הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה. אֶחָד הַטָּמֵא שֶׁהֻחְלַט בַּתְּחִלָּה אוֹ שֶׁהֻחְלַט בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר. הוֹאִיל וְהֻחְלַט מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ סִימַן טֻמְאָה לֹא סִימַן הֶחְלֵט וְלֹא סִימָן אַחֵר:

 כסף משנה  בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'. גם זה שם: החליטו בשיער לבן וכו'. בפ''ה:

הלכות טומאת צרעת - פרק חמישי

א מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ מַכָּה בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְנִפְשַׁט הָעוֹר מֵחֲמַת הַמַּכָּה. אִם הָיְתָה הַמַּכָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ כְּגוֹן שֶׁנִּכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ אוֹ בְּבַרְזֶל אוֹ בְּאֶבֶן שֶׁלִּבְּנוֹ בָּאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת מִכְוָה. וְאִם הָיְתָה הַמִּכְוָה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ. בֵּין שֶׁלָּקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין שֶׁהָיְתָה הַמִּכְוָה מֵחֲמַת חֳלִי הַגּוּף כְּגוֹן גָּרָב אוֹ חֲזָזִית שֶׁהִפְסִיד הָעוֹר אוֹ שַׁחֶפֶת אוֹ קַדַּחַת וְדַלֶּקֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִשְׁחִיתוּ הָעוֹר הֲרֵי זֶה נִקְרָא שְׁחִין:

 כסף משנה  מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'. ברפ''ט דנגעים ואמרינן בפ''ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ''ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע"ב). ומ''ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'. בת''כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת''ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ''ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש''י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ''ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ב לִבֵּן שִׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ אִם הָיָה רֹאשׁוֹ (מְבוֹרָז) [כַּדּוּר] הֲרֵי זוֹ מִכְוָה. וְאִם הָיָה רֹאשׁוֹ חַד הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם הִיא מִכְוָה אוֹ שְׁחִין. לָקָה בְּמֵי טְבֶרְיָא אוֹ בְּגֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה שְׁחִין:

 כסף משנה  ליבן שפוד וכו'. בפ''ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה''ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה''ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה''ל שחין ושחין ומצטרף ת''ש דא''ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת''ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש''י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו''ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ''ט בלעז עכ''ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ''ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: לקה במי טבריא וכו'. בריש פרק ט' דנגעים:

ג הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַכּוֹת טְרִיּוֹת הֵן נִקְרָאִין מוֹרְדִין וְאֵינָן מְטַמְּאִין בִּנְגָעִים כְּלָל. חָיוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְנִתְרַפְּאוּ רִפּוּי גָּמוּר אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם צַלֶּקֶת וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הָעוֹר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'. שם ובפ''ו ויליף לה מקראי בת''כ:

ד הִתְחִילוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה לִחְיוֹת וּלְהִתְרַפְּאוֹת וְנַעֲשֵׂית עֲלֵיהֶן קְלִפָּה כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. זוֹ הִיא (ויקרא יג-כג) 'צָרֶבֶת הַשְּׁחִין' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-כד) 'וּמִחְיַת הַמִּכְוָה' הָאֲמוּרָה שָׁם. וּמְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְאֵין בָּהֶן הֶסְגֵּר אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּצָרֶבֶת הַשְּׁחִין אוֹ בְּמִחְיַת הַמִּכְוָה אִם הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט. לֹא הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד וְיֵרָאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר אוֹ פָּשְׂתָה יַחְלִיט וְאִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. פָּשְׂתָה לְאַחַר הַפִּטּוּר אוֹ נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט:

ה הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְפִיכָךְ חִלְּקָן הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין פּוֹשִׂין זֶה לָזֶה וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן. כֵּיצַד. הָיָה שְׁחִין בְּצַד הַמִּכְוָה וּבַהֶרֶת כִּגְרִיס בִּשְׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה בְּאַחַת מֵהֶן וּפָשְׂתָה לַשְּׁנִיָּה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה לְעוֹר הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּפָשְׂתָה לְאַחַת מֵהֶן אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן. הָיָה בְּתוֹךְ כַּפּוֹ צָרֶבֶת שְׁחִין כִּגְרִיס וּבָהּ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס יַסְגִּיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְשֵׂעָר לָבָן וְלֹא לְפִשְׂיוֹן שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר בְּצִדָּהּ וְתִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ:

 כסף משנה  השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'. גם זה שם ובת''כ ובפ''ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'. גם זה שם:

ו שְׁחִין שֶׁנַּעֲשָׂה מִכְוָה בִּטְּלָה מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין. וּמִכְוָה שֶׁנַּעֲשֵׂית שְׁחִין בִּטֵּל שְׁחִין הַמִּכְוָה. אִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחִין הָיָה אִם מִכְוָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁשְּׁנֵיהֶם סִימָן אֶחָד וְטֻמְאָה אַחַת וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  שחין שנעשית מכוה וכו'. ברייתא פ''ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ''ג. ומ''ש אם אין ידוע אם שחין היה. בתוספתא הביאה ר''ש בפ''ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת''כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה''פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה''ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל''מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים:

ז הִסְגִּירוֹ בְּבַהֶרֶת שֶׁבַּשְּׁחִין וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשָׂה עוֹר הַבָּשָׂר. אוֹ שֶׁהִסְגִּירוֹ בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשֵׂית שְׁחִין יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הסגירו בבהרת שבשחין וכו'. תוספתא ספ''ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר:

ח מִי שֶׁנָּשַׁר כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין מֵחֲמַת חלִי בֵּין מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר בֵּין שֶׁאָכַל דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִין אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ סָךְ דְּבָרִים שֶׁהִשִּׁירוּ שְׂעָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן הוֹאִיל וְאָבַד כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ עַתָּה הֲרֵי זֶה נִקְרָא קֵרֵחַ אוֹ גִּבֵּחַ. אִם נָשַׁר שְׂעָרוֹ מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְאָחוֹר וְעַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר נִקְרָא קֵרֵחַ. וְאִם נָשַׁר מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד פַּדַּחְתּוֹ נִקְרָא גִּבֵּחַ:

 כסף משנה  מי שנשר כל שיער ראשו וכו'. בפ''י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה''ה לגבחת. ועל מ''ש בין מחמת חולי, יש לתמוה דבת''כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת''ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת''ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. ומ''ש אע''פ שראוי לגדל לאחר זמן, כ''כ שם רבינו אבל ר''ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע''פ שר''ש הביא ברייתא דת''כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת''כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת''ל קרחת קרחת ריבה. ומ''מ לדעת רבינו צ''ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ''ל שדעתו כמ''ש הרמב''ן בפירוש התורה שמ''ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג''א ובערב אילפעפ''ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז''ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ''ל:

ט הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא יג-מג) 'כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר'. וּלְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן שֵׂעָר אֵין הַשֵּׂעָר הַלָּבָן סִימַן טֻמְאָה בָּהֶן. וְכֵיצַד מְטַמְּאִין בִּשְׁנֵי סִימָנִין וּבִשְׁתֵּי שָׁבוּעוֹת. שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ וְהָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט. לֹא הָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַסְגִּיר וְיִרְאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלְדָה בָּהּ מִחְיָה אוֹ פִּשְׂיוֹן יַחְלִיט. לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. פָּשָׂת אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. וְאִם פָּשָׂת אוֹ נוֹלַד בָּהּ מִחְיָה לְאַחַר הַפִּטּוּר יַחְלִיט:

 כסף משנה  הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'. גם זה שם. ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות. בפרק שלישי. ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה. ז''ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב:

י הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מב) 'בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהֵן שְׁתַּיִם וְאֵין פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לְזוֹ וְלֹא לִשְׁאָר עוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן:

 כסף משנה  הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו' בפרק עשירי. ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה:

יא הַקָּרַחַת אוֹ הַגַּבַּחַת אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרַח וְנַעֲשָׂה בָּהֶן שְׁחִין אוֹ מִכְוָה מְטַמְּאִין כִּשְׁחִין וּכְמִכְוָה שֶׁבְּעוֹר הַבָּשָׂר. שֶׁהָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין בְּשֵׂעָר לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן קֹדֶם שֶׁיִּצְמַח בָּהֶן הַשֵּׂעָר וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱלוּ שֵׂעָר מֵעוֹלָם וְכֵן הַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְכֵן זְקַן הָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. וְאִם הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כִּזְקַן הָאִישׁ שֶׁמִּתְטַמֵּא בִּנְתָקִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּבַהֶרֶת:

 כסף משנה  הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'. תוספתא פ''ד. ומ''ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן. בת''כ: הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'. משנה פ''ו. ומ''ש וכן זקן האשה והסריס וכו'. תוספתא פרק ד':

הלכות טומאת צרעת - פרק ששי

א אֵלוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין בְּבַהֶרֶת. תּוֹךְ הָעַיִן וְתוֹךְ הָאֹזֶן וְתוֹךְ הַחֹטֶם וְתוֹךְ הַפֶּה וְהַקְּמָטִים שֶׁבַּבֶּטֶן וְהַקְּמָטִים שֶׁבַּצַּוָאר וְתַחַת הַדָּד וּבֵית הַשֶּׁחִי וְכַף הָרֶגֶל וְהַצִּפֹּרֶן וְהָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שֵׂעָר וְהַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַמּוֹרְדִין. כָּל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת אֵין מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים וְאֵין מִצְטָרְפִין בִּנְגָעִים. וְלֹא הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. וְאֵין מִתְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ב) 'בְעוֹר בְּשָׂרוֹ'. וְכָל אֵלּוּ אֵינוֹ עוֹר גָּלוּי אֶלָּא מֵהֶן שֶׁאֵינוֹ עוֹר וּמֵהֶן שֶׁהוּא עוֹר וְהוּא מְכֻסֶּה וְאֵינוֹ גָּלוּי. וְאֹדֶם הַשְּׂפָתַיִם נִדּוֹן כְּבֵית הַסְּתָרִים וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'. משנה פ''ו. ומ''ש שנאמר בעור בשרו וכו'. בת''כ. פירש ר''ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל''ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת''כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי''ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. ואין מעכבים את ההופך כולו לבן. פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ''ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: ומ''ש ואודם השפתים וכו'. תוספתא פרק ב' וכתב הר''י קורקוס וק''ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה''ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה:

ב הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁנָּשַׁר כָּל שַׂעֲרָן וְהַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה שֶׁעָלוּ צָרֶבֶת מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין נֶגַע עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָם וְאֵינָן מִטַּמְּאִים מִשּׁוּם מִחְיָה אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן:

 כסף משנה  הראש והזקן שנשר וכו'. שם:

ג * בַּהֶרֶת הַסְּמוּכָה לָרֹאשׁ אוֹ לָעַיִן אוֹ לָאֹזֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ לַשְּׁחִין אוֹ לַמִּכְוָה טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ג) 'וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר' שֶׁיִּהְיֶה כָּל שֶׁחוּצָה לָנֶגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְרָאוּי לְפִשְׂיוֹן:

 ההראב"ד   בהרת הסמוכה. א''א זו אינה עיקר ר' יוסי בר''י קתני לה והלא שאלו את ר''א הרי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לשיער לבן אינה ראויה לפשיון אינה ראויה למחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנוס ותפשה הא למדת שאע''פ שאינו ראוי לכולן אם ראוי לאחת מהן יסגיר ויחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ולשיער לבן ואע''פ שאינו ראוי לפשיון ועוד שראוי לפשיון מצד אחד:

 כסף משנה  בהרת הסמוכה לראש וכו'. תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: וכתב הראב''ד א''א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר''א וכו'. וליישב דברי רבינו י''ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר''א י''ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ''ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר''י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב''ד מדר''א ל''ק דאיכא למימר דפשיון דל''פ שאני דאע''ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע''פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ''ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: וכתב הר''י קורקוס ז''ל אע''פ שבת''כ משמע דרבנן פליגי אר''י בר''י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר''י בר''י אומר מה ת''ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת''ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר''י וכיון דקי''ל כת''ק כמו שיתבאר בפ''ט א''כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל''ק דאפשר דת''ק תרתי ש''מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א''נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי''ת משמע דה''ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ''א והאחת בפ''ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר''ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ''ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ''ל:

ד אֵלּוּ בֶּהָרוֹת טְהוֹרוֹת. עַכּוּ''ם שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְנִתְגַּיֵּר. הָיְתָה בְּעֻבָּר וְנוֹלַד. בְּקֶמֶט וְנִגְלָה. בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן כְּשֶׁהָיָה בָּהֶן שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ וְנָשַׁר כָּל הַשֵּׂעָר וְנִתְגַּלְּתָה הַבַּהֶרֶת. הָיְתָה בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה כְּשֶׁהֵן מוֹרְדִין וְהֶעֱלוּ צָרֶבֶת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבַּהֶרֶת בָּרֹאשׁ אוֹ בַּזָּקָן קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ שֵׂעָר מֵעוֹלָם וְהֶעֱלוּ שֵׂעָר וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר. אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּהֶרֶת בָּעוֹר וְנַעֲשָׂה מְקוֹמָהּ שְׁחִין אוֹ מִכְוָה וְחָיוּ וַהֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. אַף עַל פִּי שֶׁתְּחִלָּתָהּ וְסוֹפָהּ טְמֵאִין הוֹאִיל וְהָיְתָה טְהוֹרָה בֵּינְתַיִם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין שֶׁהֵעֵזּוּ אוֹ שֶׁכָּהוּ יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה. כֵּיצַד. עַכּוּ''ם שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּקְרוּם בֵּיצָה וּלְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר נַעֲשֵׂית כַּשֶּׁלֶג. אוֹ שֶׁהָיְתָה כַּשֶּׁלֶג וּלְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר נַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה. תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן בְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד. וּבַקֶּמֶט שֶׁנִּגְלָה. וּבָרֹאשׁ וּבַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ. וּבַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה שֶׁחָיוּ. אִם נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה אוֹתָן הַבֶּהָרוֹת יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  אלו בהרות וכו'. ריש פ''ז. ומ''ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש נשתנו מראיהן וכו'. שם וכרבי עקיבא:

ה כָּל סְפֵק נְגָעִים חוּץ מִשְּׁנֵי סְפֵקוֹת שֶׁמָּנִינוּ כְּבָר טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. אֲבָל מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה כְּסֶלַע וְהִסְגִּירָן וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ הָיָה בָּזֶה כְּסֶלַע וּבָזֶה כְּסֶלַע וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשְׂתָה. בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי פָּשָׂה הַנֶּגַע בָּזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא הַבַּהֶרֶת שֶׁפָּשְׂתָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע בְּאֵי זֶה נֶגַע טִמְּאוֹ:

 כסף משנה  כל ספק נגעים וכו'. האחד בסוף פ''ג מהלכות אלו. והב' בפ''ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ"ה). ומ''ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי:

ו מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה כְּסֶלַע וְהִסְגִּירָם בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וַהֲרֵי בָּזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד וּבָזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. חָזְרוּ שְׁנֵיהֶן לִהְיוֹת כְּסֶלַע שֶׁהֲרֵי הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן מֵאֶחָד מֵהֶן הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָדוּעַ אֵי זֶהוּ שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים עַד שֶׁיַּחְזְרוּ שְׁנֵיהֶן לִהְיוֹת כִּגְרִיס. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם אֶת הַבַּהֶרֶת וְשֵׂעָר לָבָן שֶׁהֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת. וְאֵינוֹ יָדוּעַ זֶה שֶׁקָּדַם מִזֶּה שֶׁנֶּהְפַּךְ. אִם מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר נִסְתַּפֵּק לוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם אַחַר הֶחְלֵט הֲרֵי זֶה טָמֵא. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ שֵׂעָר אֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זֶה הָלַךְ אִם הַשֵּׂעָר שֶׁהָיָה סִימַן טֻמְאָה אוֹ הַשֵּׂעָר הָאַחֵר:

 כסף משנה  ומ''ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. תוספתא פ''ב. ומ''ש אע''פ שהלך שיער אחד מהם וכו'. שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור:

ז מִי שֶׁבָּא אֵצֶל כֹּהֵן וְרָאָהוּ שֶׁצָּרִיךְ הֶסְגֵּר אוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר וְעַד שֶׁלֹּא הִסְגִּירוֹ אוֹ פְּטָרוֹ נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. הֲרֵי זֶה יַחְלִיט. וְכֵן אִם רָאָהוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה וְקֹדֶם שֶׁיַּחְלִיטוֹ וְיֹאמַר לוֹ טָמֵא אַתָּה הָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. אִם הָיָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן יַסְגִּירוֹ. וְאִם הָיָה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ לְאַחַר הַפִּטּוּר יִפְטֹר אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מי שבא אצל כהן וכו'. משנה פרק שביעי:

הלכות טומאת צרעת - פרק שביעי

א מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְהֻחְלַט בְּאֶחָד מִסִּימָנֵי טֻמְאָה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין אַחַר הֶסְגֵּר. אוֹ שֶׁהֻסְגַּר וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ וְנֶהְפַּךְ לָבָן. בֵּין שֶׁנֶּהְפַּךְ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל אִם הֻסְגַּר וְלֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה וְנִפְטַר וּלְאַחַר הַפִּטּוּר פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא מֻחְלָט:

 כסף משנה  מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'. רפ''ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. ומ''ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור. כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. ומ''ש ה''ז טמא מוחלט:

ב הַבָּא בַּתְּחִלָּה וְהוּא כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן. אִם הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה אוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מַחְלִיטִין אוֹתוֹ. אִם אֵין שָׁם סִימַן טֻמְאָה מַסְגִּירִין אוֹתוֹ שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה מַחְלִיטוֹ. לֹא נוֹלַד בּוֹ כְּלוּם מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי. לֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁדִּין בַּהֶרֶת זוֹ הַגְּדוֹלָה כְּדִין הַקְּטַנָּה. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן. הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ שֶׁחִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן אַחֵר אוֹ מִחְיָה הֲרֵי זֶה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁבָּא כֻּלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה. אַחַר שֶׁפָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ כְּאַחַת וְאַחַר שֶׁפָּשְׂתָה וּפָרְחָה מְעַט מְעַט עַד שֶׁהִלְבִּין כֻּלּוֹ. אִם מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט טָהוֹר. וְאִם אַחַר הַפִּטּוּר טָמֵא. וְאִם בַּתְּחִלָּה יַסְגִּיר. אֶחָד שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ מַרְאֶה אֶחָד אוֹ שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לָבָן בְּאַרְבַּע הַמַּרְאוֹת שֶׁבַּלֹּבֶן וּבְאַרְבַּע שֶׁל פָּתוּךְ הַכּל מִצְטָרְפִין בֵּין לְטַהֲרוֹ בֵּין לְטַמְּאוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'. בפ''ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה''ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר''ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת''כ. ומ''ש החליטו בשיער לבן וכו'. שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט''ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. ומ''ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'. שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת''כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת''ל פרוח תפרח: אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'. בפרק קמא:

ג הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה וְהֻחְלַט בְּמִחְיָה וּפָרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הַמִּחְיָה. אוֹ שֶׁהָלְכָה הַמִּחְיָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ. הֲרֵי זֶה טָהוֹר וַאֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן. נוֹלְדָה בּוֹ מִחְיָה טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יד) 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא'. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲדָשָׁה מְרֻבַּעַת אוֹ יֶתֶר. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְהֻחְלַט בְּשֵׂעָר לָבָן וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד טָהוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא בְּמִחְיָה מִתְטַמֵּא זֶה שֶׁנֶּהְפַּךְ כֻּלּוֹ לָבָן אַחַר הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הֶסְגֵּר. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בְּשֵׂעָר לָבָן. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְאַחַר כָּךְ פָּשְׂתָה וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. וְאִם נִרְאֵית בּוֹ מִחְיָה טָמֵא:

 כסף משנה  היתה בו בהרת כגריס וכו'. בפ''ח. וא''ת כשהלכה המחיה ואח''כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה''ל להיות טמא. וי''ל דהב''ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. ומ''ש ואפילו נולד לו שיער לבן. שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. ומ''ש נולדה לו מחיה טמא. שם. ומ''ש והוא שתהיה כעדשה וכו'. בת''כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר''מ: היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. ג''ז שם: החליטו בפשיון וכו'. שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים:

ד אַף רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת מִטַּמְּאִין וּמְעַכְּבִין אֶת הַנֶּהְפָּךְ כֻּלּוֹ לָבָן. כֵּיצַד. מֻחְלָט אוֹ מֻסְגָּר שֶׁהִלְבִּין כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת חוּץ מִכַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ אוֹ בְּרֹאשׁ חָטְמוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּהְפַּךְ כֻּלּוֹ לָבָן וְטָהַר אִם חָזַר בּוֹ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד מִן הָאֵיבָרִים הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נֶהְפַּךְ כֻּלּוֹ לְמַרְאֵה צָרַעַת חוּץ מִכַּעֲדָשָׁה אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד מִן הָאֵיבָרִים שֶׁנֶּהְפַּךְ לְבֹהַק הֲרֵי זֶה טָמֵא מֻחְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יג) 'וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת', לֹא הַבֹּהַק. אֲפִלּוּ הָיְתָה מִקְצָת הָעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי וּמִקְצָתָהּ בֹּהַק הֲרֵי זוֹ סִימַן טֻמְאָה. נֶהְפַּךְ כֻּלּוֹ לְמַרְאֵה צָרַעַת וְטִהַר וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ בָּשָׂר כְּמַרְאֵה הַבֹּהַק הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יד) 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי', לֹא בֹּהַק. * חָזַר בּוֹ כַּעֲדָשָׁה מִקְצָתָהּ בָּשָׂר חַי וּמִקְצָתָהּ בֹּהַק אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ:

 ההראב"ד   חזר בו כעדשה מקצתה כו'. א''א אומר אני ספרו הטעהו שמא בספרו במשנת נגעים פ''ח וחכ''א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואינו סימן טומאה בסוף והוא שיבוש שצריך להיות בוהק ופחות מכעדשה וכן תמצא בת''כ בוהק לבדו סימן טומאה בתחלה ואינו סימן טומאה בסוף וכן עיקר:

 כסף משנה  אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'. ברפ''ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: נהפך כולו למראה צרעת וכו'. משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר''מ מטמא וחכ''א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר''ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ''ל: וכתב הראב''ד חזר בו כעדשה מקצתה א''א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא''כ ע''כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב''ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ''ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב''ד א''ש דה''ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה:

ה כָּל טָמֵא שֶׁפָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. נִתְגַּלָּה מִמֶּנּוּ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי נִטְמָא. חָזַר וְנִתְכַּסָּה בְּצָרַעַת טָהוֹר. חָזַר וְנִתְגַּלָּה נִטְמָא אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. הִתְחִיל הַבָּשָׂר הַחַי לְהִתְגַּלּוֹת וַהֲרֵי הוּא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְהַצָּרַעַת מִתְמַעֶטֶת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט הַבַּהֶרֶת מִכִּגְרִיס:

 כסף משנה  כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'. שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: התחיל הבשר החי להתגלות. שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס:

ו כָּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת מְעַכֵּב הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב. כֵּיצַד. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ אֲבָל לֹא בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה הַמּוֹרְדִין. אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי סָמוּךְ לַשְּׁחִין וְלַמִּכְוָה הַמּוֹרְדִין וְלָרֹאשׁ וְלַזָּקָן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ וְכֵן אִם חָיוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהֶעֱלוּ צָרֶבֶת הֲרֵי זֶה טָמֵא עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לְבַהֶרֶת. הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת אַחַת יֵשׁ בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וּפָרְחָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מֻחְלָט בְּטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּהוֹרָה הִיא שֶׁפָּרְחָה. * וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיוּ אַחַת בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה וְאַחַת בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה אוֹ בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו וּכְשֶׁהֵן נִדְבָּקִין זֶה לָזֶה נִרְאִין שְׁתֵּי הַבֶּהָרוֹת כְּבַהֶרֶת אַחַת הוֹאִיל וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר:

 ההראב"ד   ולא עוד אלא אפילו היו. א''א איני יודע מאי אפילו:

 כסף משנה  כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'. שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע''פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע''ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ''ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: היו בו שתי בהרות וכו'. שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח''כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח''כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו''ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. ומ''ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'. שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע''פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר''ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע''פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע''פ שמדובקים זה לזה ר''ל אע''פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ''ל: וכתב הראב''ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א''א איני יודע מאי אפילו עכ''ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע''ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע''פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע''י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע''פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד:

ז יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לְכֹהֵן וְנִשְׂכַּר מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים לְהַרְאוֹתוֹ וְלֹא נִתְאַחֵר. וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. וְאִלּוּ קָדַם וְהֶרְאָה לַכֹּהֵן וּפְטָרוֹ קֹדֶם שֶׁיַּהֲפֹךְ וְנֶהְפַּךְ אַחַר הַפִּטּוּר הָיָה מֻחְלָט כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא וְצָרִיךְ הֶסְגֵּר. וְאִלּוּ קָדַם וְהֶרְאָה לַכֹּהֵן וְהִסְגִּירוֹ קֹדֶם שֶׁיַּהֲפֹךְ וְנֶהְפַּךְ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר הָיָה טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'. בסוף פרק ח':

הלכות טומאת צרעת - פרק שמיני

א  נִגְעֵי הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן הוּא שֶׁיִּפּל הַשֵּׂעָר שֶׁבָּהֶן מֵעִקָּרוֹ * וְיִשָּׁאֵר מְקוֹם הַשֵּׂעָר פָּנוּי וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא נֶתֶק. וְאֵין נֶתֶק פָּחוֹת מִכִּגְרִיס הַמְרֻבָּע בֵּין שֶׁהָיָה מַרְאֵהוּ עָמֹק בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה עָמֹק. וְלֹא נֶאֱמַר עָמֹק בִּנְתָקִין אֶלָּא לוֹמַר לְךָ מַה מַּרְאֶה עָמֹק בִּידֵי שָׁמַיִם אַף נֶתֶק הַמְטַמֵּא בִּידֵי שָׁמַיִם לְהוֹצִיא שֶׁנִּתְּקוֹ אָדָם שֶׁהוּא טָהוֹר. וְהָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס שֶׁהֶעֱלָה זְקָנָם שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְתָקִים:

 ההראב"ד   וישאר מקום השיער פנוי. א''א מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק אבל ממדרש ת''כ נראה שאינו צריך שינוי העור כלל:

 כסף משנה  נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'. כתב הראב''ד א''א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת''כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: ואין נתק פחות מכגריס המרובע. בתוספתא פ''ד ובת''כ. ומ''ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'. בת''כ: והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'. תוספתא פ''ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ''ק דקידושין ברייתא וגמרא:

ב הַנְּתָקִין מְטַמְּאִין בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְכָל זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. כֵּיצַד. מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ נֶתֶק בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְקָנוֹ אִם הָיוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת דַּקּוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין שָׁם בַּנֶּתֶק שֵׂעָר שָׁחֹר כְּלָל יַחְלִיט. לֹא הָיָה בּוֹ שֵׂעָר לֹא שָׁחֹר וְלֹא צָהֹב יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק אוֹ שֶׁפָּשָׂה הַנֶּתֶק יַחְלִיט נוֹלְדוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת יִפְטֹר אוֹתוֹ. לֹא פָּשָׂה וְלֹא נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב וְלֹא שֵׂעָר שָׁחֹר יְגַלֵּחַ סְבִיבוֹת הַנֶּתֶק וְלֹא יְגַלֵּחַ הַנֶּתֶק וְיַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְחוֹזֵר וְרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם פָּשָׂה הַנֶּתֶק אוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק יַחְלִיט. לֹא נוֹלַד בּוֹ כְּלוּם יִפְטֹר שֶׁאֵין הֶסְגֵּר בִּנְתָקִין יֶתֶר עַל שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁפְּטָרוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אוֹ פָּשָׂה יַחְלִיט:

 כסף משנה  הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'. משנה בפ''י. ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות. בת''כ. ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט. כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. ומ''ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד. מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. ומ''ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט. ג''ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת''כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת''ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: ומ''ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו. מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת''כ דשיער היינו שתי שערות. ומ''ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'. מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת''כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ''י:

ג כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק. מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הַפִּשְׂיוֹן. וְתִגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה בְּכָל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לג) 'וְהִתְגַּלָּח' וְכֵן כְּשֵׁרָה בְּכָל דָּבָר וַאֲפִלּוּ הָיָה נָזִיר הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ. הִסְגִּירוֹ וְלֹא גִּלְּחוֹ הֲרֵי זֶה מֻסְגָּר:

 כסף משנה  כיצד מגלחין את הנתק וכו'. בפ''י. ומ''ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'. בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת''ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת''ל והתגלח אע''פ שהוא נזיר: הסגירו ולא גילחו וכו'. בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים:

ד (ויקרא יג-ל) 'שֵׂעָר צָהֹב' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתַבְנִית הַזָּהָב. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ל) 'דַּק' הוּא שֶׁיִּהְיֶה קָצָר אֲבָל אִם הָיָה אָרֹךְ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָהֹב כְּתַבְנִית הַזָּהָב אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  שיער צהוב האמור בתורה וכו'. בספרי. ומ''ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'. ברפ''י וכר''ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר''ש:

ה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַצְּהֻבּוֹת הַדַּקּוֹת סִימַן טֻמְאָה. בֵּין שֶׁהָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. בֵּין שֶׁהָיוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק בֵּין שֶׁהָיוּ בְּסוֹף הַנֶּתֶק. בֵּין שֶׁקָּדַם הַנֶּתֶק אֶת הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב בֵּין שֶׁקָּדַם הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב אֶת הַנֶּתֶק. הֲרֵי הוּא סִימַן טֻמְאָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּשֵּׂעָר הַלָּבָן:

 כסף משנה  שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'. בפ''י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר''ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש. ומ''ש והוא שיהיו ניטלות בזוג. בפ''ו דנדה (דף נ"ב ע"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן:

ו הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר הַמַּצִּיל בִּנְתָקִין אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שְׂעָרוֹת. וְאֵינָן מַצִּילוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ אָרְכָּן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן. בֵּין שֶׁהָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק וְיִשָּׁאֵר מִן הַנֶּתֶק פָּנוּי בֵּין הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר שֶׁבְּתוֹכוֹ וּבֵין הַשֵּׂעָר שֶׁחוּצָה לוֹ כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ הַשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַשְּׁחֹרוֹת בְּצַד הַנֶּתֶק בְּסוֹפוֹ אֵינָן מַצִּילוֹת. כֵּיצַד מַצִּילוֹת. שֶׁאִם נִשְׁאַר בְּתוֹךְ הַנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלְדָה בַּנֶּתֶק שֵׂעָר צָהֹב דַּק אוֹ שֶׁפָּשָׂה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְצָמַח בַּנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת טִהֵר הַנֶּתֶק וּמַצִּילוֹת מִיַּד הַפִּשְׂיוֹן וּמִיַּד הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב. בֵּין שֶׁצָּמְחוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק בֵּין שֶׁצָּמְחוּ בְּסוֹפוֹ. שֶׁהַצּוֹמֵחַ מַצִּיל בְּכָל מָקוֹם וְהַנִּשְׁאָר אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק מִן הַקָּמָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

 כסף משנה  השיער השחור וכו'. בתורת כהנים: ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן. על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ''א מהלכות פרה כתבתי שם. ומ''ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות. בפ''י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא''כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר:

ז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁצָּמְחוּ אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה אוֹ צְהֻבָּה אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה אֵינָן מַצִּילוֹת:

 כסף משנה  שתי שערות שצמחו וכו'. שם וכתב הר''י קורקוס ז''ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד''א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה:

ח נֶתֶק שֶׁהֻחְלַט בְּשֵׂעָר צָהֹב אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר וְטִהֵר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר אוֹ יִפְשֶׂה פִּשְׂיוֹן אַחֵר מֵאַחַר שֶׁהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לז) 'נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא' כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַפֵּא טָהוֹר הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסִּימָנֵי טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן:

ט הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ אַחַר הַפִּטּוּר וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב וְנוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִּשְׂיוֹן הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר פִּשְׂיוֹן אַחֵר אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר סִימַן טֻמְאָה אוֹ עַד שֶׁיַּצְמִיחַ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת:

י שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְּצַד זֶה וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר שָׁחוֹר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן וְנִפְרַץ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר ( וְנִתַּק) מִמָּקוֹם אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁהַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר הַנִּשְׁאָר בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הוּא בְּצַד הַנֶּתֶק. נִפְרְצָה הַשִּׁטָּה מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁאָר מִן הַשִּׁטָּה בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק. וְכַמָּה יִהְיֶה בְּכָל פִּרְצָה מֵהֶן. אֵין פָּחוֹת מִמְּקוֹם צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִם הָיְתָה פִּרְצָה * מִמָּקוֹם אֶחָד כִּגְרִיס הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁהַפִּרְצָה עַצְמָהּ נֶתֶק אַחֵר. וַהֲרֵי שֵׂעָר שָׁחוֹר בְּצִדּוֹ וְאֵינוֹ כָּנוּס לְתוֹכוֹ. נֶתֶק שֶׁהַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר מַקִּיפוֹ וְנֶתֶק אַחֵר מַקִּיף אֶת הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר. נִפְרַץ הַשֵּׂעָר שֶׁבֵּינֵיהֶן מִמָּקוֹם אֶחָד טָמֵא שֶׁהַנֶּתֶק הַפְּנִימִי לֹא נִצַּל שֶׁהֲרֵי הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר בְּצִדּוֹ לֹא בְּתוֹכוֹ. נִפְרָץ הַשֵּׂעָר מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת טָהוֹר וַאֲפִלּוּ הָיְתָה פִּרְצָה כִּגְרִיס. שֶׁהֲרֵי הַנֶּתֶק הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹן נַעֲשׂוּ נֶתֶק אֶחָד וְשֵׂעָר שָׁחוֹר בָּאֶמְצַע. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַפִּרְצָה כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר:

 ההראב"ד   ממקום אחד כגריס הרי זה טמא. א''א אפילו נתפרץ משני מקומות:

 כסף משנה  שני נתקים זה בצד זה. גם זה בפ''י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ''ש הראב''ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: ומ''ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו. גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו:

יא נֶתֶק שֶׁהָיָה חוּט יוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְכֵן שְׁנֵי נְתָקִין שֶׁחוּט יוֹצֵא מִזֶּה לָזֶה. אִם יֵשׁ בְּרֹחַב הַחוּט הַנָּתוּק כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת זוֹקְקִין לִטַּמֵּא בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּפִשְׂיוֹן וּמַצִּילִין בַּצּוֹמֵחַ בּוֹ. אֲבָל שֵׂעָר שָׁחוֹר הַנִּשְׁאָר בְּאוֹתוֹ הַחוּט אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַחוּט כִּגְרִיס:

 כסף משנה  נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'. תוספתא בפ''ד וה''פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. ומ''ש ומצילים בצומח בו, כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא''כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת:

יב מִי שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁוֹ נֶתֶק כִּגְרִיס וּפָשָׂה הַנֶּתֶק [עַל] כָּל רֹאשׁוֹ וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם שֵׂעָר כְּלָל אֶלָּא פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זֶה טָהוֹר. בֵּין שֶׁנִּתַּק כֻּלּוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מ) 'קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא'. וְכֵן אִם הָיָה הַנֶּתֶק בִּזְקָנוֹ וְנִתַּק כָּל זְקָנוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב קַבָּלָה הִיא שֶׁאִם הָלַךְ כָּל שֵׂעָר הַזָּקָן טָהוֹר הוּא. וְיִתְטַמֵּא עוֹר הַזָּקָן שֶׁקָּרַח בְּנִגְעֵי עוֹר הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מי שהיה בראשו נתק וכו'. בפ''י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת''ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת''ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת''ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ''כ ולפיכך כתב ואע''פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': ומה שכתב או אחר הפיטור. תוספתא הביאה ר''ש בפ''י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר''ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח''כ פרחה בכולו טהור עכ''ל. ויש לשאול מ''ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי''ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל:

יג הַבָּא בַּתְּחִלָּה וְכָל רֹאשׁוֹ נָתוּק אוֹ כָּל זְקָנוֹ נָתוּק יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד. אִם לֹא נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ יִפָּטֵר. נוֹלַד לוֹ אַחַר הַפִּטּוּר שֵׂעָר צָהֹב הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. * נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הַבָּא כֻּלּוֹ נָתוּק רֹאשׁ אוֹ זָקָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר טָמֵא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן:

 ההראב"ד   נולד לו שיער שחור ה''ז טהור. א''א ואפילו הלך השחור והצהוב עמד במקומו ודוקא אחר הפיטור ואחר החלט הפיטור אבל בסוף הסגר צמח והלך מטמא משום פשיון כמ''ש בסמוך והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'. תוספתא פ''ד והביאה ר''ש בפ''י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר''ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש''ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ''ל: כתב הראב''ד נולד לו שיער שחור טהור א''א ואפילו הלך השחור וכו'. וי''ל שרבינו סמך על מ''ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע''פ שהלך השיער השחור ה''ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואיכא למידק מ''ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ''ל: הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון. תוספתא כתבתיה בסמוך:

יד הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְאֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ל) 'צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן' מְלַמֵּד שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין שְׁנַיִם. וְאֵי זֶהוּ זָקָן. מֵהַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי הָעֶלְיוֹן עַד פִּיקָה שֶׁל גְּרֹגֶרֶת. מוֹתֵחַ אֶת הַחוּט מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. כָּל שֶׁמִּן הַחוּט וּלְמַעְלָה הֲרֵי הוּא מִכְּלַל הָרֹאשׁ. וּמִן הַחוּט וּלְמַטָּה מִכְּלַל הַזָּקָן:

 כסף משנה  הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. משנה פ''י ופסק כר' יהודה לגבי ר''ש. ומ''ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שם. ומ''ש ואי זהו זקן וכו'. שם. ומה שכתב מותח את החוט וכו'. בתוספתא [פ' רביעי]:

הלכות טומאת צרעת - פרק תשיעי

א הַכּל מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְהָעֲבָדִים אֲבָל לֹא עַכּוּ''ם וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְכָל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה אוֹתָן חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ"ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. ומ''ש והעבדים. מדתנן רפ''ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו''ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. ומ''ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל''ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ''א וז''ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ''ש רבינו בסמוך והרא''ש הרגיש בזה וכתב ברפ''ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ''ל לפרש כן דברי רבינו שמ''ש בפ''א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ''ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ''ש שם: וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת נְגָעִים הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה תְּלוּיָה בְּכֹהֵן. כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת הֶחָכָם רוֹאֵהוּ וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר טָמֵא וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָהוֹר. הַסְגִּירוֹ וְהוּא מַסְגִּירוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ה) 'וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נֶגַע'. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הֶחָכָם אוֹמֵר לוֹ וְהוּא מַחְלִיט אוֹ פּוֹטֵר אוֹ סוֹגֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן סוֹמֵךְ עַל דִּבְרֵי הֶחָכָם. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן רוֹאֶה וְסוֹמֵךְ עַל עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לִרְאוֹת נֶגַע מִכָּל נְגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ וְיִהְיֶה בָּקִי בְּכָל הַנְּגָעִים וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן בְּנִגְעֵי אָדָם כֻּלָּם וּבְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבְנִגְעֵי בָּתִּים:

 כסף משנה  אע''פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא:

ג כֹּהֵן שֶׁטִּמֵּא אֶת הַטָּהוֹר אוֹ טִהֵר אֶת הַטָּמֵא לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מד) 'טָמֵא הוּא' (ויקרא יג-מד) 'וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן' (ויקרא יג-לז) 'טָהוֹר הוּא' (ויקרא יג-לז) 'וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. וּמְצֹרָע שֶׁנִּרְפָּא בֵּין מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כֹּהֵן טָהוֹר אַתָּה:

 כסף משנה  כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. ומ''ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ד אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בִּמְקוֹם הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לוֹ. וְכֹהֵן שֶׁרָאָה הַנֶּגַע בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְהוּא שֶׁמַּסְגִּירוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ. מֵת הַכֹּהֵן שֶׁרָאָהוּ תְּחִלָּה אוֹ שֶׁחָלָה רוֹאֵהוּ כֹּהֵן אַחֵר וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְטַמְּאוֹ בְּפִשְׂיוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ אִם פָּשָׂה אִם לֹא פָּשָׂה אֶלָּא רִאשׁוֹן. וְנֶאֱמָן כֹּהֵן לוֹמַר נֶגַע זֶה פָּשָׂה וְנֶגַע זֶה לֹא פָּשָׂה. וְשֵׂעָר לָבָן זֶה קָדַם אֶת הַבַּהֶרֶת אוֹ בַּהֶרֶת זוֹ קָדְמָה אֶת שֵׂעָר לָבָן:

 כסף משנה  אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ''ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ''ק אלא ששם כתוב לטמאו: וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. ומ''ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ה חָלָל פָּסוּל לִרְאִיַּת נְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ב) 'אֶחָד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים' בִּכְהֻנָּתָם. אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין כְּשֵׁרִים לִרְאִיַּת נְגָעִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוּמָא וַאֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן':

 כסף משנה  חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת''כ. ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת''כ. ומ''ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ''ב דנגעים:

ו אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים אֶלָּא בַּיּוֹם בֵּין לְהַסְגִּיר בֵּין לְהַחְלִיט בֵּין לִפְטֹר. שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹם וּבַיּוֹם. וְאֵין רוֹאִין לֹא בְּשַׁחֲרִית וְלֹא בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא בַּיּוֹם הַמְעֻנָּן לְפִי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין אוֹתָן בְּשָׁעָה רְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית וּבַשְּׁמִינִית וּבַתְּשִׁיעִית. בֵּין נִגְעֵי אָדָם בֵּין נִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים:

 כסף משנה  אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד ע"ב). ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר''י לגבי ר''מ. ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י''ג]:

ז בְּכָל יוֹם רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים חוּץ מִשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב. חָל יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מַעֲבִירִין לַאֲחוֹרָיו. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּיוֹם שַׁבָּת זֶה שֶׁהוּא יוֹם הָרָאוּי לִרְאוֹת טָמֵא וּלְמָחָר יֵלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וּלְמָחָר יִוָּלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת רְאִיָּתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת:

 כסף משנה  בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו''ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ''ק דמ''ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו''ט שכתב רבינו וכ''כ בפ''ז מהלכות יו''ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש''י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. ומ''ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו''ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ''ק דנגעים ופסק כר''ע מחבירו:

ח חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן אִם נִרְאָה בִּבְגָדָיו אוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין רוֹאִין אוֹתָן עַד לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לו) 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' וְגוֹ' אִם הִמְתִּינָה תּוֹרָה לִדְבַר הָרְשׁוּת שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ כֵּלָיו קַל וָחֹמֶר לִדְבַר מִצְוָה:

 כסף משנה  חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים:

ט אֵין מַסְגִּירִין וְלֹא מַחְלִיטִין וְלֹא פּוֹטְרִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בִּנְגָעִים שֶׁמַּסְגִּירִין בָּהֶן שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּלְמִנְיַן שָׁבוּעַ שֵׁנִי בְּכָל הַנְּגָעִים בֵּין בְּנִגְעֵי אָדָם בֵּין בְּנִגְעֵי בָּתִּים וּבְגָדִים:

 כסף משנה  אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ''ג דנגעים שם:

י אֵין מַסְגִּירִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר וְלֹא מַחְלִיטִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר אִם נוֹלַד לוֹ סִימַן הֶחְלֵט. וְלֹא מַחְלִיטִין הַמֻּחְלָט אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר. וְלֹא מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי חִלּוּטוֹ אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהֶסְגֵּר. אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי נְגָעִים וְרָאָה זֶה וְחָזַר וְרָאָה זֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה אוֹ מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וְאֵין רוֹאִין שְׁנֵי נְגָעִים כְּאַחַת בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ג) 'וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע':

 כסף משנה  אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר''ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח''כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח''כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ''מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח''כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ''ל: ומ''ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ''ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ''ג דנגעים:

יא נָגוּעַ שֶׁבָּא לַכֹּהֵן לַרְאוֹתוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב אֶלָּא נִזְקָק לוֹ מִיָּד. בָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם רוֹאֶה אֶת הָרִאשׁוֹן מַסְגִּירוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי:

 כסף משנה  נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ''ק דנגעים. ומ''ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ''ג:

יב אֵין הַכֹּהֵן זָקוּק לְבַקֵּשׁ תַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו שֶׁל נָגוּעַ אוֹ בֵּין פְּחָדָיו אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים שֶׁמָּא שָׁם נֶגַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן'. וְכֵן בְּהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. וְכֵיצַד יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֵן. אִם אִישׁ הוּא נִרְאֶה עָרֹם וְעוֹמֵד כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. וְאִם אִשָּׁה הִיא נִרְאֵית עֲרֻמָּה וְיוֹשֶׁבֶת כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ וּכְאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִים שֶׁמַּגְבַּהַת יָדָהּ הַיְמָנִית עַד שֶׁיִּגָּלֶה בֵּית הַשֶּׁחִי. אִם הָיָה הַנֶּגַע נִרְאֶה בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה בָּהֶן כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין כָּךְ אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם נִרְאֶה לְנִגְעוֹ כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יֵרָאֶה שֵׂעָר בְּכָל בְּשָׂרוֹ כְּשֶׁיַּעֲמֹד עָרֹם כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק אוֹ כְּשֶׁתֵּשֵׁב הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ תִּגְלַחַת כְּשֵׁרָה וְאֵין כֹּהֵן זָקוּק לְחַפֵּשׂ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁמָּא נִשְׁאַר בָּהֶן שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ הַכּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ''ב דנגעים. ומ''ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י''א:

הלכות טומאת צרעת - פרק עשירי

א הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה בֵּין כֻּלָּן בֵּין מִקְצָתָן. אוֹ הִכְוָה אֶת הַמִּחְיָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְּצָתָהּ. אוֹ הַקּוֹצֵץ הַנֶּגַע כֻּלּוֹ מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַבַּיִת. בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לַכֹּהֵן בֵּין בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ בְּתוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם', תִּשְׁמְרוּ שֶׁלֹּא יִתְלֹשׁ אוֹ שֶׁיָּקֹץ. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיּוֹעִילוּ מַעֲשָׂיו וְאִם לֹא הוֹעִילוּ אֵינוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שָׁלֹשׁ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת וְתָלַשׁ אַחַת. כָּוָה מִקְצָת הַמִּחְיָה וְנִשְׁאַר מִמֶּנָּה כַּעֲדָשָׁה. אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לג) 'וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ'. * וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ כָּל הַנֶּתֶק בְּתַעַר. וּמֻתָּר לִמְצֹרָע לִשָּׂא בְּמוֹט עַל כְּתֵפוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצָּרַעַת וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ וְאִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה יֵלְכוּ וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ:

 ההראב"ד   ואינו חייב עד שיגלח. א''א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר ועל זה אמר ואת הנתק לא יגלח ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו:

 כסף משנה  התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ''ג. ומ''ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. ומ''ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר''א דמילה (דף קל"ב קל"ג) ובפרק ג' דמכות (דף י"ג ע"ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ''מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ומ''ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ''ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ''ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. ומ''ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה''ג פטור: וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת''כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת''ל ואת הנתק לא יגלח. ועל מ''ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב''ד א''א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה''ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. ומ''ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י''ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב''ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י''ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר''א דמילה (דף קל"ג):

ב הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה אוֹ שֶׁכָּוָה אֶת הַמִּחְיָה עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן אִם עָשָׂה כֵּן בִּימֵי הֶסְגֵּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְאַחַר יְמֵי הֶסְגֵּר. וְאִם תְּלָשָׁן אַחַר שֶׁהֻחְלַט בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכִּגְרִיס:

 כסף משנה  התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר''ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים:

ג מִי שֶׁנִּקְצְצָה בַּהַרְתּוֹ כֻּלָּהּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה טָהוֹר. קְצָצָהּ בְּכַוָּנָה אִם קָצַץ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי הַמַּקִּיפָהּ אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. קְצָצָהּ בְּצִמְצוּם אֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם: ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר''א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ''א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ''ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ''ל. ולע''ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו:

ד הַתּוֹלֵשׁ שְׂעָרָה לְבָנָה אַחַת וְנָשְׁרָה הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיוּ שָׁלֹשׁ תָּלַשׁ שְׁתַּיִם וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ. הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה כָּוָה חֶצְיָהּ וְהָלַךְ חֶצְיָהּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה יְתֵרָה מִכַּעֲדָשָׁה כָּוָה הַמּוֹתָר וְהָלַךְ כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כָּוָה כַּעֲדָשָׁה וְהָלַךְ הַמּוֹתָר הֲרֵי זֶה טָמֵא:

 כסף משנה  התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר:

ה מִי שֶׁהָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעָרְלָתוֹ יָמוּל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָל וְהָלַךְ בְּעוֹר הָעָרְלָה סִימָן שֶׁהָיָה מֻחְלָט בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן מְצֹרָע:

 כסף משנה  מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ''ז. ומ''ש ואע''פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר''א דמילה (דף קל"ב קל"ג). ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ''ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן:

ו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה הַמְצֹרָע הַמֻּחְלָט מְכֻסֶּה רֹאשׁ כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם כְּאָבֵל וּפוֹרֵם בְּגָדָיו וּמוֹדִיעַ הָעוֹבְרִים עָלָיו שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע' וְגוֹ'. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּצְטָרֵעַ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם שֶׁעֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ כְּאָבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' שֶׁיִּהְיוּ שְׂפָתָיו דְּבוּקוֹת. אֲבָל קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְדוֹרֵשׁ. וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ. וְנוֹהֵג בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְזוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת''ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת''כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. ומ''ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא. ומ''ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס''פ בהמה המקשה (דף ע"ח) [שבת ס''ז] ובת''כ. ומה שכתב אפילו כ''ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (דף ט"ו). ומ''ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע''פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ''ק דמ''ק (דף ז' ע"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ''ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר:

ז דִּין הַמְצֹרָע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ'. וְדָבָר זֶה בַּעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד:

 כסף משנה  דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים:

ח הַמְצֹרַעַת אֵינָהּ פּוֹרַעַת וְאֵינָהּ פּוֹרֶמֶת וְלֹא עוֹטָה עַל שָׂפָם אֲבָל יוֹשֶׁבֶת הִיא מִחוּץ לָעִיר וּמוֹדִיעָה לַאֲחֵרִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְלֹא הַמְצֹרָעִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם חַיָּבִין לְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהֵן טְמֵאִין כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא', הַטָּמֵא מוֹדִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא:

 כסף משנה  המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ''ג דסוטה (דף כ"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים:

ט וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:

 כסף משנה  וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:

י אֶחָד מְצֹרָע מֻסְגָּר וְאַחַד מְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה. וְאֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים שֶׁהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר פָּטוּר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים וְהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל טֻמְאַת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה בְּכָל דָּבָר:

 כסף משנה  אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ''ק דמגילה (דף ח' ע"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט:

יא הַמְצֹרָע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּעוֹ וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִירוֹ וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ תַּחַת אֶבֶן כְּזָב וּכְזָבָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ו) 'וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁטָּהֵר מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְאֶחָד הַמֻּסְגָּר וְאַחַד הַמֻּחְלָט בְּכָל אֵלּוּ:

 כסף משנה  המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק''ו הוא וכו' א''כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ''ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ''ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א''נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה:

יב חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְצֹרָע שֶׁמְּטַמֵּא בְּבִיאָתוֹ לַבַּיִת בֵּין בִּימֵי הֶחְלֵט בֵּין בִּימֵי הֶסְגֵּר. כֵּיצַד. נִכְנַס לַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶן נַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' מַה הוּא טָמֵא אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם טָהוֹר תַּחַת הָאִילָן נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר הַמְצֹרָע תַּחְתָּיו לֹא טִמְּאָהוּ וְאִם עָמַד נִטְמָא שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לוֹ מוֹשָׁב. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד טָהוֹר. הִכְנִיס הַמְצֹרָע רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַבַּיִת נִטְמָא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּרְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת * וְנִכְנַס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָם:

 ההראב"ד   ונכנס ראשון ויוצא אחרון. א''א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם:

 כסף משנה  חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ''ק דכלים ובפי''ג דנגעים וכת''ק. ומ''ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת''כ: היה עומד תחת האילן וכו'. בפי''ג דנגעים. ומ''ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א''נ משום דהוי ספק טומאה בר''ה דסתם אילן הוא בר''ה: הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם: נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר''ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א''נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ''ל. והראב''ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א''א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ''ל:

הלכות טומאת צרעת - פרק אחד עשר

א טָהֳרַת מְצֹרָע מִצְוַת עֲשֵׂה. וְתִגְלַחְתּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָע. מֵבִיא מִזְרָק שֶׁל חֶרֶשׂ חָדָשׁ וְקַבָּלָה הִיא שֶׁיִּהְיֶה [חָדָשׁ] וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אוֹתָן מֵי חַטָּאת. וְשִׁעוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר טְהוֹרוֹת לְשֵׁם טָהֳרַת צָרַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ד) 'וְלָקַח לַמִּטַּהֵר'. וְשׁוֹחֵט אֶת הַבְּרוּרָה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן עַל הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי חֶרֶס וּמְמַצֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם נִכָּר בַּמַּיִם. וְחוֹפֵר וְקוֹבֵר הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה בְּפָנָיו. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְנוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וּמִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע מִכִּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאֵזוֹב שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם לְוַוי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֵין פָּחוּת מִטֶּפַח. וּשְׁנִי תּוֹלַעַת מִשְׁקָלוֹ שֶׁקֶל. וְאִם טִעֲמוֹ פְּסָלוֹ כִּצְבִיעַת הַתְּכֵלֶת. וְכָל הַשִּׁעוּרִים הֲלָכָה. וְלוֹקֵחַ עִם שְׁלָשְׁתָּן הַצִּפּוֹר הַחַיָּה. וְאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב שֶׁנִּתְקַלְּפוּ פְּסוּלִין. וְכוֹרֵךְ הָאֵזוֹב עִם הָאֶרֶז בְּלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וּמַקִּיף לָהֶן רָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל צִפּוֹר הַחַיָּה. וְטוֹבֵל אַרְבַּעְתָּן בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי וּבַדָּם שֶׁעֲלֵיהֶן. וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל אַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר. וכֵּיצַד מְשַׁלְּחָהּ. עוֹמֵד בָּעִיר וְזוֹרְקָהּ חוּץ לַחוֹמָה. וְאֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-נג) 'מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה'. שְׁלָחָהּ וְחָזְרָה חוֹזֵר וּמְשַׁלְּחָהּ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ הַכֹּהֵן אֶת הַמְצֹרָע. כֵּיצַד מְגַלְּחוֹ. מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ הַנִּרְאֶה אֲפִלּוּ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה שֵׂעָר שֶׁעַל כָּל הַגּוּף עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כִּדְלַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ח) 'אֶת כָּל שְׂעָרוֹ'. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא יד-ט) 'רֹאשׁוֹ' (ויקרא יד-ט) 'וּזְקָנוֹ' (ויקרא יד-ט) 'וְגַבּוֹת עֵינָיו' לְרַבּוֹת כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּלְמַעֵט שֵׂעָר * שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. וְאַחַר כָּךְ מְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה וּמִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְיִכָּנֵס לְפָנִים מִן הַחוֹמָה וּמוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְאָסוּר בָּהֶן בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ח) 'מִחוּץ לְאָהֳלוֹ' מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמְצֹרַעַת מֻתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

 ההראב"ד   שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. א''א והלא ריבה שיער של בית הסתרים ומה טעם לשיער שבתוך החוטם אע''פ שאינו נראה אלא היינו טעמא לשיער שבתוך החוטם שאינו מעכב לפי שאינו ברוב האדם:

 כסף משנה  טהרת מצורע מצות עשה וכו'. בפי''ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: כיצד מטהרים את המצורע וכו'. ריש פרק י''ד דנגעים. ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס, כך כתוב בספרי רבינו והוא ט''ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר''י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ''ל: ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים. בתורת כהנים ובפ''ב דסוטה (דף י"ז ע"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: ומה שכתב לשם טהרת צרעת. בת''כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. ומ''ש ושוחט את הברורה שבשתיהן. בת''כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. ומ''ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים. יתבאר בסמוך. ומ''ש וחופר וקובר וכו' בפניו. פי''ד. ומ''ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ''ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. בפרק י''ד דנגעים. ומ''ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. בפרק י''א דהלכות פרה אדומה. ומ''ש אין פחות מטפח. בפרק המפלת דף כ''ו. ומ''ש ושני תולעת משקלו שקל. פ' טרף בקלפי (דף מ"ב). ומ''ש ואם טעמו פסלו. בת''כ. ומ''ש וכל השיעורים הלכה. בריש עירובין (דף ד'). ומ''ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. כך היא הגירסא. ומ''ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה. משנה בפ''ג דמנחות (דף כ"ז). ומ''ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים. פ' היה מביא (דף ס"ו). ומ''ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור. בפרק י''ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: כיצד משלחה וכו'. גם זה שם ובפ''ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: שלחה וחזרה חוזר ומשלחה. תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ''ב דקידושין: כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם. בפ''ב דסוטה עלה י''ו ות''כ ופסק כר''ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: וכתב הראב''ד א''א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. ומ''ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'. בפרק י''ד דנגעים. ומ''ש ומלטמא משכב ומושב. בת''כ. ומ''ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה. ברפ''ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה:

ב כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ עֲדַיִן הוּא אַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע לֹא בְּמַשָּׂא שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד-ט) 'וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (ויקרא יד-ט) 'וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו' וְגוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים וּכְשֵׁם שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע כָּךְ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע שֶׁכָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלְּחוֹ הַכֹּהֵן תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כָּרִאשׁוֹנָה וּמְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים. וַהֲרֵי הוּא כְּכָל טְבוּלֵי יוֹם וְאוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל שבעת הימים האלו וכו'. בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב''ב (דף ט' ע"ב) שמטמא אדם: ומ''ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום. בפי''ד דנגעים:

ג כְּשֶׁהוּא מְגַלֵּחַ בִּשְׁתֵּי הַתִּגְלָחוֹת אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּתַעַר. וְאִם גִּלֵּחַ שֶׁלֹּא בְּתַעַר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאֵינוֹ מְגַלְּחוֹ אֶלָּא כֹּהֵן. וְאִם שִׁיֵּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וְגִלְּחָן בַּשְּׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ אֶלָּא תִּגְלַחַת אַחַת בִּלְבַד וַהֲרֵי הִיא רִאשׁוֹנָה. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְטָהֳרַת הַמְצֹרָע:

 כסף משנה  ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן. בתוספתא. ומ''ש וכל היום כשר לטהרת המצורע. משנה סוף פ''ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

ד * תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע וּטְבִילָתוֹ וְהַזָּאָתוֹ אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו מְעַכְּבִים:

 ההראב"ד   תגלחת המצורע. א''א איני יודע מהו זה אדרבה אלו הן שמעכבין את טהרתו ליכנס לפנים מן החומה ולטמא בביאה ומשכבו ומושבו טמא וראשו פרוע ובגדיו פרומים שהרי דרשו בת''כ וטהרו בדברים הנעשים בגופו. ואולי טעות סופר הוא והדבר בהפך ושאר דברים שאינן מעכבין בו כגון כיבוס בגדים שילוח הצפור ופרישתו מאשתו וכן מצאתי בתוספתא כמ''ש:

ה שְׁחִיטַת הַצִּפּוֹר וְהַתִּגְלַחַת וְהַהַזָּיָה בַּיּוֹם וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֵלּוּ בַּאֲנָשִׁים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּאֲנָשִׁים בֵּין בְּנָשִׁים. אֵלּוּ בְּכֹהֲנִים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  (ד-ה) תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל. תוספתא פ''ח ות''כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט''ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב''ד שט''ס הוא וז''ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט''ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז''ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב''ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט''ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: אלו באנשים וכו' אלו בכהנים. בתוספתא ובת''כ מייתי לה מקרא:

ו טָהֳרַת מְצֹרָע זוֹ נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְכֹהֵן שֶׁטִּמְּאוֹ מִצְוָה לְטַהֲרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-נט) 'לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ'. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לְטַהֵר אֶת הַמְצֹרָע אֲפִלּוּ זָב וַאֲפִלּוּ טְמֵא מֵת. וְאֵין מְצֹרָע מְטַהֵר מְצֹרָע. וְאֵין מְטַהֲרִין שְׁנֵי מְצֹרָעִין כְּאַחַת שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת:

 כסף משנה  טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע. תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת. [סוטה ח']:

ז עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁטָּהַר בָּהֶן מְצֹרָע זֶה מְטַהֵר בָּהֶן מְצֹרָעִים אֲחֵרִים. וְכֵן צִפּוֹר הַמִּשְׁתַּלַּחַת מֻתָּר לְטַהֵר בָּהּ מְצֹרָעִים אֲחֵרִים מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה וּמֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. אֲבָל הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וּמֵאֵימָתַי תֵּאָסֵר, מִשְּׁעַת שְׁחִיטָתָהּ. שְׁחָטָהּ וְאֵין שָׁם אֵזוֹב וְלֹא עֵץ אֶרֶז וְלֹא שְׁנִי תּוֹלַעַת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה שֶׁשְּׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה עָבַר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-יב) 'וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה לְרַבּוֹת הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה. וְנֶאֱמַר (דברים יד-יא) 'טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ' הָא אַחֶרֶת לֹא תֹּאכְלוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:

 כסף משנה  עץ ארז ואזוב. תוספתא פ''ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'. תוספתא פ''ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. ומ''ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים. בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (דף ק"מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח''כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. ומ''ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. בס''פ האיש מקדש (דף נ"ז) ובתורת כהנים. ומ''ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה. שם וכר''י: שחטה שלא בעץ ארז וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ''ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי''ל כרבנן דפליגי אר''ש בפרק אותו ואת בנו (דף פ') ובפרק מרובה (דף ע"א): והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול''ת וכו'. בסוף חולין (דף ק"מ):

ח אֵין לוֹקְחִין שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים מִצִּפֳּרֵי עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהֶחְלִיפָן בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּמִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּמַרְאֶה בְּקוֹמָה וּבְדָמִים וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת אוֹ שֶׁלָּקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר כְּשֵׁרוֹת. לָקַח שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים לְשֵׁם אִישׁ כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִשָּׁה. לְשֵׁם אִשָּׁה כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִישׁ. לְטַהֵר בָּהֶן בַּיִת מְנֻגָּע כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר אָדָם. לְקָחָן לְאָדָם כְּשֵׁרוֹת לְבַיִת מְנֻגָּע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ד) 'וְלָקַח לַמִּטַּהֵר':

 כסף משנה  אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'. שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'. בפי''ד דנגעים ומייתי לה ר''פ שני שעירי (דף ס"ב ע"ב): לקח שתי צפרים לשם איש וכו'. בתורת כהנים:

ט שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא הָיְתָה דְּרוֹר יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שָׁחַט הָאַחַת וְנִמְצֵאת טְרֵפָה יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה * וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה:

 ההראב"ד   והראשונה מותרת בהנאה. א''א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה:

 כסף משנה  שחט אחת מהם וכו'. בפי''ד דנגעים שם: וכתב הראב''ד והראשונה מותרת בהנאה א''א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ''ל. וז''ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ''ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט''ס הוא דא''כ קשיא רישא אסיפא וה''ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו''ל להראב''ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה''ק הראב''ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי''ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא''כ לא הוה שתקא מיניה. ומ''מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח''כ מצאתי שרבינו שמשון בפי''ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט''ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ''ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה''ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה:

י נִשְׁפַּךְ הַדָּם מַנִּיחִין אֶת הַמִּשְׁתַּלַּחַת עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת יִשָּׁפֵךְ הַדָּם וְיִקַּח שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת:

הלכות טומאת צרעת - פרק שנים עשר

א צָרַעַת בְּגָדִים כִּגְרִיס, כְּצָרַעַת אָדָם. אֲבָל פָּחוֹת מִכִּגְרִיס טָהוֹר. וּשְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בָּהֶן. יְרַקְרַק אֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וּשְׁלָשְׁתָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. יְרַקְרַק הוּא הַיָּרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּין שֶׁהוּא יָרֹק הַרְבֵּה כִּכְנַף הַטַּוָּס וּכְהוּצֵי הַדֶּקֶל. וַאֲדַמְדַּם הוּא אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים שֶׁהוּא אָדֹם הַרְבֵּה כִּזְהוֹרִית יָפָה. וּשְׁנֵי מַרְאוֹת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּמַרְאֶה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירִין אֶת הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֶה זֶה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין וְכֵן אִם פָּשָׂה מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֶה אִם פָּשָׂה מַחְלִיטוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כָּל הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֵהוּ וְלֹא פָּשָׂה אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְכֵהָה מִשְּׁנֵי הַמַּרְאוֹת שֶׁהֻסְגַּר בָּהֶן אוֹ שֶׁהוֹסִיף הַמַּרְאֶה לְהַאֲדִים וּלְהוֹרִיק וְלֹא פָּשָׂה יְכַבֵּס מְקוֹם הַנֶּגַע וְיַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֶה. אִם כֵּהָה לְמַרְאֶה שְׁלִישִׁית הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס וְטָהוֹר. * וְאִם נִשְׁתַּנָּה הַנֶּגַע מִמַּה שֶּׁהָיָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וְנַעֲשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ אֲדַמְדַּם וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק קוֹרֵעַ מְקוֹם הַנֶּגַע וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע וְתוֹפֵר מַטְלִית בַּמָּקוֹם שֶׁקָּרַע וּפוֹטֵר שְׁאָר הַבֶּגֶד וּמְכַבְּסוֹ כֻּלּוֹ כִּבּוּס שֵׁנִי וּמַטְבִּילוֹ, וְטָהֵר. וְאִם עָמַד בַּמַּרְאֶה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ בַּתְּחִלָּה יַחְלִיטוֹ וְיִשְׂרֹף אֶת כֻּלּוֹ:

 ההראב"ד   ואם נשתנה הנגע ממה שהיה. א''א טעה בכאן טעות גדולה מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק אין זה כהה והתורה אמרה ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וקרע והמשנה אמרה נשתנה ופשה או נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה ומאחר שלא נשתנה הרי הוא כעומד בעיניו בסוף שבוע שני והוא נשרף כולו ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר וכו' כהה למראה שני קאמר כגון מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אבל מראה ג' אין להם ומכבסו והוא טהור ומירקרק לאדמדם או בהיפך אין כאן ב' אלא שניהן אבות ראשונים מ''מ בתחלה אין נזקקין לירקרק או לאדמדם וכ''ה המשנה לדעת חכמים:

 כסף משנה  צרעת בגדים כגריס וכו'. בת''כ יליף לה מקרא: ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'. בת''כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת''ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת''ל אדמדם אדום שבאדומים. ומ''ש ככנף הטווס וכו'. בתוספתא פ''ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר''א וצריך טעם למה. ומ''ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה. בת''כ יליף לה מקרא: במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'. מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי''א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת''כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת''ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר''י וחכ''א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה''ר אליה מזרחי ז''ל דברי ר''י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת''כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע''ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ''ל. ובת''כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: והשתא מ''ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי''א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא''כ ה''ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. ומ''ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם. בפי''א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה''ז טעון כיבוס וטהור. היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת''כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ''ה אליבא דחכמים: ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'. נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר''י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני. היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: וכתב הראב''ד ואם נשתנה ממה שהיה א''א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו''ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ''ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א''ת שטעמו של הרמב''ם מדתנן בפרק י''א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר''ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא''ת ע''כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ''ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י''א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב''ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י''ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב''ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י''ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב''ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות:

ב נֶגַע שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וּפָשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁהָיָה אֲדַמְדַּם וּפָשָׂה יְרַקְרַק הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן:

 כסף משנה  נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'. משנה פי''א דנגעים:

ג נֶגַע שֶׁהָיָה בְּאֶמְצָעוֹ מָקוֹם נָקִי בְּלֹא נֶגַע וּפָשָׂה לוֹ הַנֶּגַע אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן עַד שֶׁיִּפְשֶׂה לַחוּץ. שֶׁאֵין פִּשְׂיוֹן הַנֶּגַע לְתוֹכוֹ פִּשְׂיוֹן בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְגָדִים וּבָתִּים:

 כסף משנה  נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'. בת''כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל:

ד * הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ בַּבְּגָדִים כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק אוֹ הַחוֹזֵר כִּגְרִיס. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁהֻסְגַּר וְנוֹלַד בּוֹ נֶגַע אַחֵר כִּגְרִיס רָחוֹק מִן הַנֶּגַע שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן וְיִשָּׂרֵף. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכִּגְרִיס אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר בּוֹ נֶגַע כִּגְרִיס יִשָּׂרֵף. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁפָּשָׂה בּוֹ הַנֶּגַע אַחַר שֶׁנִּפְטַר יִשָּׂרֵף:

 ההראב"ד   הפשיון הסמוך בבגדים. א''א אם תעיין בדרש תורת כהנים עם משנת נגעים תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין:

 כסף משנה  הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'. בפי''א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: וכתב הראב''ד א''א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז''ל הראב''ד בפירושו לת''כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי''ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע''ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ''ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ''ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע''פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש''מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו שאע''פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי''ב דנגעים:

ה מִי שֶׁמְּכַבֵּס אֶת הַנֶּגַע בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְכַבֵּס מְעַט מִן הַבֶּגֶד שֶׁחוּצָה לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-נד) 'אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע'. וְכָל נִגְעֵי בְּגָדִים שֶׁמְּכַבְּסִין אוֹתָן מַעֲבִירִין עֲלֵיהֶן שִׁבְעָה סַמְמָנִין שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכְּתָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:

 כסף משנה  מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'. בת''כ יליף לה מקרא: וכל נגעי בגדים וכו'. בפ' דם חטאת (דף צ"ה):

ו בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ מְקוֹם הַנֶּגַע וְתָפַר מַטְלִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר נֶגַע כִּגְרִיס עַל הַבֶּגֶד. מַתִּיר אֶת הַמַּטְלִית וּמַצִּילָהּ וְשׂוֹרֵף שְׁאָר הַבֶּגֶד. חָזַר הַנֶּגַע עַל הַמַּטְלִית שׂוֹרֵף אֶת הַכּל:

 כסף משנה  בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים. בפי''א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא:

ז הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר וְחָזַר נֶגַע עַל הַבֶּגֶד שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר עַל הַמַּטְלִית הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן הַמֻּסְגָּר יִשָּׂרֵף וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד שֶׁהִיא תְּפוּרָה בּוֹ בְּסִימָנִין. אִם עָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת אוֹ פָּשָׂה שׂוֹרְפִין הַכּל:

ח בֶּגֶד שֶׁבָּא כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. אִם עָמַד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהִסְגִּירוֹ וּפָשָׂה הַנֶּגַע בְּכֻלּוֹ וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁפְּטָרוֹ * וְאַחַר שֶׁפְּטָרוֹ בָּא כֻּלּוֹ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כִּבֵּס וּפָשָׂה יִשָּׂרֵף:

 ההראב"ד   ואחר שפטרו בא כו'. א''א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה ומה שאמרו או שפטרו ואחר שפטרו בא כלומר ירקרק ואדמדם הרי זה טהור אם כן מצא נוסחא שלו הרי טוב ואם מדעתו אין שומעין לו שהרי באדם פורח אחר הפיטור טמא מוחלט הוא ונראין הדברים קל וחומר בבגדים:

 כסף משנה  בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. בפרק כל היד עלה י''ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ז ע"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: וכתב הראב''ד ואחר שפטרו וכו'. א''א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל ונראים הדברים ק''ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ''מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם:

ט בֶּגֶד שֶׁמּוֹכִין יוֹצְאִין עַל פָּנָיו מִן הָאָרִיג כְּגוֹן סָגוֹס שֶׁל צֶמֶר וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיֵּרָאֶה הַנֶּגַע בַּמּוֹכִין וּבָאָרִיג עַצְמוֹ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּבְּגָדִים (ויקרא יג-נה) 'בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ' קָרַחְתּוֹ אֵלּוּ הַשְּׁחָקִים גַּבַּחְתּוֹ אֵלּוּ הַחֲדָשִׁים:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'. כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף. בתוספתא פרק חמישי: בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'. בסוף פרק י''א דנגעים:

י הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים אֵינָן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי אָדָם בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי שָׁמַיִם עַד שֶׁיְּהוּ לְבָנִים. בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבוֹ לָבָן עֶרְבוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִן הָאָרִיג אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  הבגדים הצבועים וכו'. בפרק י''א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר''מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר''ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר''ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת''כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר''י ור''ש לר''מ: בגד ששתיו צבוע וכו'. בפרק י''א דנגעים שם. וכתב ר''ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: פחות מג' אצבעות וכו'. בפי''ב ובפרק במה מדליקין (דף כ"ט) מייתי לה מקרא:

יא בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימוֹ לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר:

 כסף משנה  בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'. בפי''ב דנגעים שם:

יב הַתּוֹפֵר מַטְלִיּוֹת שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת מֵהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְעָשָׂה מֵהֶן בֶּגֶד הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁהַתָּפוּר כְּאָרוּג וְכֻלּוֹ בֶּגֶד אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  התופר מטליות וכו'. נלמד מהדין שיבא בסמוך:

יג בֶּגֶד שֶׁהוּא מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת מֵהֶן צְבוּעִין וּמֵהֶן לְבָנִים וְנִרְאָה נֶגַע בַּלָּבָן שֶׁבּוֹ מַסְגִּירִין אוֹתוֹ אִם עָמַד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת נִטְמָא כֻּלּוֹ וְיִשָּׂרֵף. וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּמַטְלִית לְבָנָה אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם צָבוּעַ. הָיָה כֻּלּוֹ צָבוּעַ וּבוֹ פַּס אֶחָד לָבָן אֲפִלּוּ כִּגְרִיס וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע יַסְגִּיר שֶׁאִם עָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא כֵּהָה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף:

 כסף משנה  בגד שהוא מטליות וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע''פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע''פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת''ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר''א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א''ל לא שמעתי א''ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א''ל אם לקיים דברי חכמים הן א''ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א''ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים:

הלכות טומאת צרעת - פרק שלשה עשר

א אֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים אֶלָּא בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד. אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְכָל כְּלֵי הָעוֹר בֵּין קָשֶׁה בֵּין רַךְ. אַף הָעוֹר הַצָּבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהַלְּבָדִים כִּבְגָדִים וּמִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. וְהָאֹהָלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עוֹר:

 כסף משנה  אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש בין קשה בין רך. ומ''ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים. כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י''א איפליגו תנאי בעורות דלר''מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר''ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה''ק אצ''ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת''כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה''ק אע''פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא''כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר''ש נגד ר''י וי''ל משום דבצבועים בידי אדם ה''ל ר''מ ור''ש תרי נגד ר''י והלכה כרבים ועי''ל דהא דר''ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: והלבדים כבגדים וכו'. בתוספתא רפ''ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים:

ב כָּל הַבְּגָדִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים חוּץ מִבִּגְדֵי עַכּוּ''ם. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הָעַכּוּ''ם יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה. בֶּגֶד שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מִן הַצֶּמֶר וּמִן הַפִּשְׁתִּים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה. ר''פ י''א דנגעים: בגד שהוא כלאים וכו'. בתורת כהנים:

ג צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּוָאָן זֶה עִם זֶה אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהוּא הַדִּין בְּפִשְׁתָּן וְקַנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה. וְרָחֵל בַּת עֵז אֵין הַצֶּמֶר שֶׁלָּהּ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. בֶּגֶד שֶׁהָיָה שִׁתְיוֹ פִּשְׁתָּן וְעֶרְבוֹ קַנְבּוֹס אוֹ שִׁתְיוֹ קַנְבּוֹס וְעֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן אִם הָיָה שִׁתְיוֹ אוֹ עֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אוֹ צֶמֶר וְהַשְּׁאָר נוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  צמר גמלים וצמר רחלים וכו'. ברפ''ט דכלאים ובפי''א דנגעים: ורחל בת עז וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ז): בגד שהיה שתיו פשתן וכו'. תוספתא פ''ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר''ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה''ה לקנבוס:

ד הָעוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן הָעוֹר שֶׁהוּא גּלֶם קֹדֶם שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ כֵּלִים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר כְּלִי הָעוֹר. וְכָל (ויקרא יג-נב) 'כְּלֵי הָעוֹר' בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  העור שאינו מעובד וכו'. בת''כ. ומ''ש וכן העור שהוא גולם וכו'. תוספתא פרק ששי ובת''כ: וכל כלי העור וכו':

ה עוֹרוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. חִבֵּר לָהֶן מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים אוֹ עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה הַמְעֻבָּדִין כָּל שֶׁהוּא וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים וְהוּא שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרֵי בְּגָדִים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  עורות חיה שבים וכו'. ריש פי''א דנגעים ובת''כ מייתי לה מקרא. ומ''ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא:

ו כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה וְהַפָּרֹכֶת וְשָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וְהָאַבְנֵט וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֹחַב כִּגְרִיס. הֲרֵי אֵלּוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַכֵּלִים כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן וּפוֹשֶׂה הַנֶּגַע מִתּוֹכָן לַאֲחוֹרֵיהֶן וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְתוֹכָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּלֵי הָעוֹר הַכְּפוּלִין:

 כסף משנה  כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'. בפי''א דנגעים: החמת והתורמל וכו'. שם. ומ''ש וכן כל כיוצא בהן וכו':

ז סָדִין הַמְקֻמָּט מַפְשִׁיטִין אֶת קְמָטָיו וְרוֹאִין אֶת נִגְעוֹ:

 כסף משנה  סדין המקומט וכו'. תוספתא פירקא קמא:

ח הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִין מִיָּד מִשֶּׁיִּטָּווּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִבֵּן הַפִּשְׁתָּן וְלֹא שָׁלַק הַצֶּמֶר. וְכַמָּה יִהְיֶה בִּפְקַעַת שֶׁל טָווּי וְתִטָּמֵא בִּנְגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁתִי בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה הַפְּקַעַת מְקֻבֶּצֶת מֵחוּטִים פְּסוּקִין אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  השתי והערב וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: וכמה יהא בפקעת וכו'. שם: היתה הפקעת מקובצת וכו'. גם זה שם:

ט שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת הַמְעֻרוֹת זוֹ לָזוֹ בְּחוּט. וְכֵן הַשְּׁתִי שֶׁמִּקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה וּמִקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה. וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק שֶׁמְּעֵרוֹת בְּחוּט אֶחָד וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵהֶן. הַשֵּׁנִי טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחוּט אֶחָד מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן. נִרְאָה הַנֶּגַע בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד וּמִקְצָתוֹ בַּשְּׁתִי הֲרֵי זֶה טָמֵא. נִרְאָה הַנֶּגַע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד לְבַדּוֹ הָאָרוּג טָהוֹר. נִרְאָה בָּאָרוּג לְבַדּוֹ הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בְּסָדִין שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַּנִּימִין הַסָּדִין טָהוֹר. פָּשָׂה מִן הַנִּימִין לַסָּדִין הַסָּדִין טָמֵא:

 כסף משנה  שתי פקעיות וכו'. גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור. גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. ומ''ש פשה מן הנימין וכו'. תוספתא בפ''ה:

י חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע מַצִּיל אֶת הָאִמְרִיוֹת שֶׁבּוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה הָאִימֶרֶת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים מַצִּילָהּ וְאֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת:

 כסף משנה  חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'. בפי''א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת''כ ושרף את הבגד וכו' א''כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת''ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר''ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ''ל. וז''ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ''ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה''נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה''ל כאילו אמר אפילו הם מצמר:

יא בֶּגֶד מֻסְגָּר שֶׁצְּבָעוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם טָהוֹר. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִין פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. הָיְתָה בָּהֶן אַחַת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בָּהּ נֶגַע הִיא לְבַדָּהּ טְמֵאָה:

 כסף משנה  בגד מוסגר שצבעו וכו'. תוספתא פ''ה וכת''ק. ומ''ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו. משנה בספי''א דנגעים. ומ''ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'. תוספתא בפ''ה ולאפוקי מר''א בר''ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו:

יב בֶּגֶד מֻחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְמֵאִין וְיִשָּׂרְפוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים. וְכֵן אִם קְצָצָן וַעֲשָׂאָהוּ מוֹכִין הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וְאָסוּר בַּהֲנָיָתָן:

 כסף משנה  בגד מוחלט שנתערב וכו'. משנה ספי''א דנגעים. ובת''כ מייתי לה מקרא. ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים:

יג אֶחָד בֶּגֶד אוֹ כְּלִי עוֹר אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב הַמֻּסְגָּר אוֹ הַמֻּחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה הֲרֵי הוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּאָדָם מְצֹרָע לְכָל דָּבָר מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה וְעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן. כֵּיצַד. בֶּגֶד מְנֻגָּע אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב אוֹ כְּלֵי עוֹר הַמְנֻגָּעִין שֶׁהִכְנִיס מֵהֶן אֲפִלּוּ כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הַמֻּנָּח תַּחַת הָאֶבֶן * וְהִנִּיחַ כְּזַיִת מֵהֶן לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמּוֹשָׁב:

 ההראב"ד   והניח כזית מהן למעלה. א''א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו כי הוא מדמה אבן המנוגעת למצורע וטעה שהרי אמרו אשר ישב עליו הזב ולא אבן המנוגעת ותמה על עצמך ולמה לא אמרו הזב ולא המצורע אלא שהמצורע יש לו משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין מפני שהוא ראוי למשכב ומושב אבל אבן מנוגעת שאינה ראויה לכך אין לה כלל וכן אמרו ר''ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה ויש לו ישיבה וכו' יצא זב שמת שאין לו שכיבה וישיבה וכו' ומזה הטעם עצמו מיעט אבן המנוגעת לגמרי ולא מיעט המצורע ויש מזה במסכת נדה פרק דם הנדה:

 כסף משנה  אחד בגד או כלי עור וכו'. בת''כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר''ש בפי''ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר''ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה''ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. ומ''ש ומטמא במגע ומשא. ומ''ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ''ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'. בפי''ג דנגעים: וכתב הראב''ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א''א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב''ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו:

יד מַטְלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כְּזַיִת כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רֻבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר טִמְּאַתּוּ. הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיְת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד-נד) 'לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק' (ויקרא יד-נה) 'וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת' הִקִּישׁ נִגְעֵי אָדָם לְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים וְהִשְׁוָה הַמְצֹרָע לְמֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-יב) 'אַל נָא תְהִי כַּמֵּת' מָה הַמֵּת בִּכְזַיִת אַף אֵלּוּ בִּכְזַיִת:

 כסף משנה  מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'. תוספתא שם: ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'. משנה פי''ג שם: אע''פ שכל השיעורים הל''מ וכו':

טו בְּגָדִים הַמְנֻגָּעִים מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת. וְזֶה חֹמֶר בִּבְגָדִים מִבְּאָדָם:

 כסף משנה  בגדים המנוגעים וכו'. תוספתא פרק שביעי:

הלכות טומאת צרעת - פרק ארבעה עשר

א צָרַעַת בָּתִּים כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין זֶה בְּצַד זֶה. נִמְצָא רֹחב הַנֶּגַע כְּמוֹ מְקוֹם צְמִיחַת שֵׁשׁ שְׂעָרוֹת בַּגּוּף וְאָרְכּוֹ כִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׂעָרוֹת בְּרִבּוּעַ. וְהַפָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה בְּבָתִּים טָהוֹר. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  צרעת בתים כשני גריסין וכו'. בפי''ב ובת''כ מייתי לה מקרא. ומ''ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'. נלמד ממה ששנינו בפר''ו שמקום הגריס ל''ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל''ו על ל''ו:

ב שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בְּבָתִּים. מַרְאֶה יְרַקְרַק וַאֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. וּשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וּפִשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק כִּגְרִיס. אֲבָל הַחוֹזֵר אַחַר הִטּוֹחַ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין:

 כסף משנה  ושני המראות מצטרפין זה עם זה. יליף מבגדים: ופשיון הסמוך כל שהו וכו'. בס''פ י''ב ובת''כ יליף לה מקרא:

ג אֵין נִגְעֵי בָּתִּים מְטַמְּאִין עַד שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֵה הַנֶּגַע שָׁפָל מִן הַקִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לז) 'שְׁקַעֲרוּרֹת' שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְעִין בַּקִּירוֹת. וּבִשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מַסְגִּירִין אוֹ מַחְלִיטִין וּבְפִשְׂיוֹן נוֹתְצִין. וְאִם פָּשָׂה אַחֲרֵי הִטּוֹחַ נוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין נגעי בתים מטמאים וכו'. בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ''ש תחלה מראה הנגע וכו': ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'. מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו:

ד כְּשֶׁיֵּרָאֶה נֶגַע בַּבַּיִת אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁזֶּה נֶגַע לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת אֶלָּא אוֹמֵר לַכֹּהֵן (ויקרא יד-לה) 'כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת'. (ויקרא יד-לו) 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי קָנִים וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הַכֹּהֵן וְיִכָּנֵס וְיִרְאֶה הַנֶּגַע:

 כסף משנה  כשיראה נגע בבית וכו'. בפרק י''ב. ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים. שם וכר''י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל''פ וצ''ע:

ה בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ אֶלָּא אִם אֵין הַנֶּגַע נִרְאֶה בּוֹ טָהוֹר. וְאַחַר שֶׁיִּרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע יֵצֵא וְיַעֲמֹד עַל פֶּתַח הַבַּיִת בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר אוֹ יַחְלִיט אוֹ יִפְטֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לח) 'וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת' (ויקרא יד-לח) 'וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת'. לֹא שֶׁיַּסְגִּיר וְהוּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ בַּיִת הַמְנֻגָּע אוֹ תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אֶלָּא בְּצַד פִּתְחוֹ. וְאִם עָמַד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אוֹ שֶׁהָלַךְ לְבֵיתוֹ וְהִסְגִּיר הֲרֵי זֶה מֻסְגָּר:

 כסף משנה  בית אפל וכו'. בפ''ב ואיתא בפ''ק דחולין (דף י' ע"ב) ומייתי לה מקרא בת''כ: ויעמוד על פתח הבית וכו'. בפי''ב ובת''כ מייתי לה מקרא ואע''פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה''ה לענין מחליט ופוטר: ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'. בת''כ ובפ''ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (דף נ"ו ע"ב):

ו אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יֶתֶר וִיהֵא לוֹ אַרְבָּעָה כְּתָלִים וְהוּא בָּנוּי בָּאָרֶץ בַּאֲבָנִים וְעָפָר וְעֵצִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מה) 'אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת עֲפָרוֹ'. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה עָגל אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים אוֹ בַּעַל חֲמִשָּׁה אוֹ שֶׁהָיָה בָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ תָּלוּי עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. הָיָה בָּנוּי עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. בריש סוכה (דף ג' ע"ב). ומ''ש ויהיה לו ד' כתלים. כתב רבינו בפי' המשנה פי''ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת''כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי''ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': ומה שכתב והוא בנוי בארץ. בת''כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי''ב. ומ''ש באבנים ועפר ועצים. שם בפי''ב. ומ''ש או שהיה עגול. שם. ומ''ש או בעל ה'. בתוספתא פ''ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ''ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט''י הם חמשה ויליף לה בת''כ מקראי. ומ''ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'. משנה רפי''ב ופי' שם רבינו ר''ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע''פ שהוא פתוח מד' צדדין:

ז כַּמָּה אֲבָנִים יִהְיוּ בּוֹ אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה שְׁתֵּי אֲבָנִים בְּכָל כֹּתֶל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל כֹּתֶל רָאוּי לְנֶגַע שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מ) 'אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנֶּגַע'. וְכַמָּה עֵצִים יִהְיוּ בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף. וְעָפָר כְּדֵי לָתֵת בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּרִים אֵלּוּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  כמה אבנים יהיו בו וכו'. שם וכר''ע מחבירו: וכמה עצים יהיו בו וכו'. שם וכת''ק:

ח הַלְּבֵנִים וְהַשַּׁיִשׁ אֵינָן חֲשׁוּבִין כַּאֲבָנִים. בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצִּדָּיו מְחֻפֶּה בְּשַׁיִשׁ וְאֶחָד בְּסֶלַע וְאֶחָד בִּלְבֵנִים וְאֶחָד בְּעָפָר אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  הלבינים והשיש וכו'. נלמד ממה שיבוא בסמוך: בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור. בפרק י''ב ובמקום מ''ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת''כ ואחד בלבנים וכ''נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש:

ט בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים כַּשִּׁעוּר * וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר טָהוֹר:

 ההראב"ד   ונראה בו נגע ואח''כ. א''א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו בספרא אבניו ולא אבנים שהכניס לו משבנה אלמא אע''פ שנתנם בו קודם ראיית הנגע טהור אבל נראה לי דלענין טומאת הבית אע''פ שלא היה בשעת בניין כיון שהיה בשעת ראיית הנגע הבית טמא אבל לענין נתיצה אינו נותץ אלא אותו שנתן בו בשעת הבניין:

 כסף משנה  ומ''ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'. ט''ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב''ד ונראה בו נגע א''א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ''ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע''פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו:

י בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים בִּטְּלָן הוֹאִיל וּמְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ הֲרֵי הֵן כְּעֵץ. וְאִם נִטְמָא הַבַּיִת נִטְמְאוּ עִמּוֹ טֻמְאָה חֲמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  בית שסיככו בזרעים וכו'. בפ' העור והרוטב עלה קכ''ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש''י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים:

יא יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לד) 'בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וּבָתֵּי הָעַכּוּ''ם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  ירושלים וח''ל וכו'. בפי''ב ובס''פ מרובה (דף פ"ב ע"ב) ופ''ק דיומא (דף י"ב) ופרק בני העיר (דף כ"ו). ומ''ש ובתי עכו''ם. נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין:

יב הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הָעַכּוּ''ם יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הלוקח בתים מן העכו''ם וכו'. בפרק י''ב ומייתי לה מקרא בת''כ:

יג בַּיִת שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עַכּוּ''ם וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵל צִדּוֹ אֶחָד בָּאָרֶץ וְצִדּוֹ אֶחָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וּשְׁאָר כָּל הַבָּתִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי אָדָם בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם:

 כסף משנה  בית שצדו אחד עכו''ם וכו'. תוספתא פרק ו'. ומ''ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים. בפי''א:

יד בֵּית הָאִשָּׁה בֵּית הַשֻּׁתָּפִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דִּירָה לְחַזָּנִין אוֹ לְתַלְמִידִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  בית האשה וכו'. בפרק קמא דיומא עלה י''א ע''ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ''ל ואימא ה''נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת''ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל''ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול''ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה:

טו קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה שֶׁבַּבַּיִת אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'. בפי''ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז''ש רבינו שבבית:

הלכות טומאת צרעת - פרק חמשה עשר

א נִּגְעֵי בָּתִּים יֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן וְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁאִם צָרִיךְ לִשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת רוֹאֵהוּ בַּשְּׁבִיעִי וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר. וְהֶסְגֵּר בָּתִּים שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וְכֵן רֹב דִּינֵי נִגְעֵי בָּתִּים דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

 כסף משנה  נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י''ט יום. בפרק שלישי דנגעים:

ב וְכָל הַדִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בָּהֶן בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה כָּךְ הֵם. כְּשֶׁיָּבוֹא הַכֹּהֵן וְיִרְאֶה הַנֶּגַע שׁוֹקֵעַ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם יַסְגִּיר. וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם כֵּהָה הַנֶּגַע וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָלַךְ קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד וְהַבַּיִת טָהוֹר. מְצָאוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא פָּשָׂה מַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרוֹאֵהוּ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אִם כֵּהָה הַנֶּגַע אוֹ הָלַךְ לוֹ קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בְּצִפֳּרִים. וְאִם מָצָא הַנֶּגַע שֶׁפָּשָׂה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינוֹ חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע וּמַקְצֶה הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי. וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֵהוּ אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע מְטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ הַנֶּגַע קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ נֶגַע אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע וְקוֹצֶה הֶעָפָר חוּץ לָעִיר וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרוֹאֶה אִם מָצָא בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע מְטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ נֶגַע קֹדֶם טָהֳרָה בְּצִפֳּרִים יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. יליף מנגעי בגדים. ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'. בריש פרק י''ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא:

ג כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵי אֲבָנִים וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמְבִיאָן לְצַד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת'. וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת'. וְאֵינוֹ טָח בְּסִיד אֶלָּא בְּעָפָר שֶׁנֶּאֱמַר וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְגוֹ'. אֵינוֹ מֵבִיא אֶבֶן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שֶׁחָלַץ וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ:

 כסף משנה  כשהוא חולץ את האבנים וכו'. בפרק י''ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה:

ד הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין וּשְׁנֵיהֶן קוֹצִים אֶת הֶעָפָר וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אֲבָנִים אֲחֵרוֹת. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא לְבַדּוֹ אֶת הֶעָפָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח' אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בְּטִיחָה:

 כסף משנה  היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'. בפרק הנזכר:

ה אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  אבן שבזוית וכו'. בפרק י''ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ח) בעיא דלא איפשיטא:

ו בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע וְהָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַעֲלִיָּה. נִרְאָה בַּעֲלִיָּה נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ כֻּלָּן נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל אֶת הַמַּלְבְּנִין וְאֶת סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת:

 כסף משנה  בית שנראה בו נגע וכו'. בפי''ג:

ז הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר וּבְנָאָן בְּבַיִת טָהוֹר חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר. נִרְאָה נֶגַע עַל הָאֲבָנִים שֶׁבָּנָה הַמֻּסְגָּר יִנָּתֵץ וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּנֶגַע זֶה כְּדִין כָּל בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הלוקח אבנים וכו'. שם:

ח כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַבַּיִת הַמְנֻגָּע. אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה מֵבִיא מַיִם חַיִּים בִּכְלִי חֶרֶס וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת כְּטָהֳרַת אָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁבְּאָדָם מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּבְבַיִת מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל הַמַּשְׁקוֹף שֶׁל בַּיִת מִבַּחוּץ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן שָׁוִין:

 כסף משנה  כיצד מטהרים את הבית. מפורש בתורה. ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ. ריש פרק י''ד:

הלכות טומאת צרעת - פרק ששה עשר

א בַּיִת הַמְנֻגָּע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ נִטְמָא. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר אוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל בַּיִת כְּשֶׁנּוֹתְצִין אוֹתוֹ כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת. וְכָל כְּזַיִת מֵהֶם מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה. כֵּיצַד. אִם נִכְנַס כְּזַיִת מֵהֶן לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת מֵאָדָם וְכֵלִים שֶׁכֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה כְּאָדָם מְצֹרָע וְכֻלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְאִם שְׂרָפָן וְעָשָׂה מֵהֶן סִיד הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מד) 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' תֵּן בּוֹ מְאֵרָה וְאַל תֵּהָנֶה בּוֹ. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה:

 כסף משנה  בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ''ש וכל הנוגע בו יטמא. בפי''ג. ומ''ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא. בפרק י''ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. ומ''ש שהם מטמאין במגע ובמשא. בתוספתא פ''ו. ומ''ש שמטמא בביאה. בפי''ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה. בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא''כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. ומ''ש ואם שרפן וכו'. ומ''ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע''פ שאינה מוקפת חומה. בתורת כהנים:

ב בַּיִת מֻסְגָּר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מו) 'וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. אֲבָל הַמֻּחְלָט מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מד) 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' (ויקרא יד-מד) 'בַּבַּיִת טָמֵא הוּא' וְכִי טָהוֹר הָיָה אֶלָּא לְהוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טָמֵא וִיטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בְּמֻסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן:

 כסף משנה  בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו. בפי''ג שם. ומ''ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'. בתורת כהנים. ומ''ש וכן אבנים שיש בהם הנגע. תוספתא פ''ז:

ג אֶחָד הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט מְטַמֵּא בְּבִיאָה. כֵּיצַד. בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת מְנֻגָּע בֵּין מֻחְלָט בֵּין מֻסְגָּר אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עָלָיו הָעוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן אוֹ הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַחִיצוֹן טָמֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא וְהַבַּיִת הַטָּמֵא תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. וְכֵן אֶבֶן מְנֻגַּעַת הַנִּכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְהֻנְחָה שָׁם נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. הָיְתָה מֻנַּחַת תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת לֹא טִמְּאָהוּ. וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם טִמְּאָהוּ שֶׁמּוֹשָׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֲבָנִים וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ:

 כסף משנה  אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'. [בפי''ג] וכר''א דיליף לה בקל וחומר. ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו. בפרק י''ג:

ד הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת אוֹ שֶׁהֶאֱהִילָה עָלָיו טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע:

 כסף משנה  המאהיל בידו על אבן וכו'. בתוספתא פ''ז:

ה טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מו) 'וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת' דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה:

 כסף משנה  טהור שנכנס המנוגע וכו'. בפי''ג. ומ''ש שנאמר והשוכב בבית וכו'. בתורת כהנים:

ו טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. וְכֵן טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְבַיִת טָמֵא נִטְמֵאת. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁיַּכְנִיס רֹב הַכֵּלִים, מִשֶּׁיַּכְנִיס רֻבּוֹ נִטְמָא מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֵלִים שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִין. אֲבָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִיָּד. וּבְגָדָיו טְהוֹרִים עַד שֶׁיַּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּים בְּלִפְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מז) 'וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו'. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֵין בְּגָדָיו מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁם. אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כְּאוֹכֵל. וְאַחַד הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַיּוֹשֵׁב אוֹ הָעוֹמֵד אִם שָׁהָה כְּדֵי לֶאֱכל שִׁעוּר אֲכִילָה הָאֲמוּרָה נִטְמְאוּ בְּגָדָיו:

ז מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו וְסַנְדָּלוֹ וְטַבַּעְתּוֹ בְּכַפָּיו הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל מִלְּטַמֵּא מִיָּד אֶלָּא כֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן. וְכֵן הָעַכּוּ''ם וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁין בְּכֵלִים וְנִכְנְסוּ לַבַּיִת הַמְנֻגָּע נִטְמְאוּ הַכֵּלִים מִיָּד. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּבְהֵמָה:

 כסף משנה  מי שנכנס לבית המנוגע וכו'. בפרק י''ג: וכן העכו''ם והבהמה וכו'. תוספתא פ''ז ובתורת כהנים:

ח מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבַיִת מְנֻגָּע וּפָשַׁט יָדָיו חוּץ לַבַּיִת וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ הַטַּבָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּחוּץ. וְכֵן הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד מִיָּד. וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'. בפרק י''ג: ומ''ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'. ג''ז שם וכת''ק:

ט כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת אֲפִלּוּ הָיָה מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. כְּלֵי חֶרֶס אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים בְּתוֹכָן וְהָיוּ מְכֻסִּין בְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל הֵן וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְגֻלִּין כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'. שם וכר''י לגבי ר''מ:

י הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד-ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת' (דברים כד-ט) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ג) 'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד' וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה-ב) 'וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא-יט) 'תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז-ט) 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג-ט) 'שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ' מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-טז) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת

 כסף משנה  הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ז''ל: נשלמו הלכות טומאת צרעת

---

הלכות מטמאי משכב ומושב

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) דִּין טֻמְאַת נִדָּה. ב) דִּין טֻמְאַת יוֹלֶדֶת. ג) דִּין טֻמְאַת זָבָה. ד) דִּין טֻמְאַת זָב:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק ראשון

א הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. מְטַמְּאִין כֵּלִים בְּמַגָּע. וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַב טֻמְאָה. וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבּוֹ:

 כסף משנה  הזב והזבה והנדה והיולדת וכו'. בפירקא קמא דכלים מני להו באבות הטומאה: ומה שכתב מטמאים כלים במגע. דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים. ומה שכתב ומטמא אדם במגע ובמשא. דכתיב הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובפרק חמישי דזבים תנן הנוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת וכו' מטמא שנים ופוסל אחד וכו' אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא ואחד הנישא ותניא בתורת כהנים והדוה בנדתה והזב את זובו מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות היולדת. ומה שכתב ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו. דכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. ומה שכתב ומטמא מדף על גבו. פרק ד' דזבים ופרק ו' דעדיות (משנה ב') ובתורת כהנים:

ב אֶחָד זָבָה קְטַנָּה וְאֶחָד זָבָה גְּדוֹלָה. וְאֶחָד זָבָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס. וְאֶחָד זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאָיוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ. טֻמְאַת כֻּלָּן שָׁוָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים:

 כסף משנה  אחד זבה קטנה וכו'. בת''כ יליף לה מקרא. ומ''ש או מחמת אונס. בת''כ ובפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) יליף לה מקרא. ומ''ש ואחד בעל ב' ראיות וכו'. בפ''ק דמגילה (דף ח') משנה וגמרא:

ג קְטַנָּה בַּת יוֹם אֶחָד מְטַמָּא בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים בְּזִיבָה. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  קטנה בת יום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג ע"ב ומ"ד ע"ב):

ד קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מְטַמֵּא בְּזִיבָה. וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּנִדָּה וּבְזִיבָה:

 כסף משנה  קטן בן יום אחד מטמא בזיבה. שם (דף מ"ג ע"ב) ובר''פ בנות כותים (דף ל"ג): ואחד גרים ועבדים. רפ''ב דזבים הכל מיטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררים בין שאינם משוחררים. ומ''ש שמטמאין בנדה:

ה סְרִיס אָדָם סְרִיס חַמָּה מְטַמְּאִין בְּזִיבָה כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִין:

 כסף משנה  סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה וכו'. רפ''ב דזבים:

ו אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם אֶלָּא הָאִשָּׁה בְּאֹדֶם וְהָאִישׁ בְּלֹבֶן:

 כסף משנה  אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם וכו'. בריש פרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) ובפרק כל היד:

ז טֻמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוּס נוֹתְנִין עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה. מִטַּמְּאִין בְּלֹבֶן כְּאִישׁ וּבְאֹדֶם כְּאִשָּׁה. וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַד שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקָּדָשִׁים אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ג) 'מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ' עַד שֶׁיִּהְיֶה הַטֻּמְאָה טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בַּלֹּבֶן וְאֹדֶם שֶׁלּוֹ כְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. נָגַע הוּא בְּעַצְמוֹ * בְּלֹבֶן וְאֹדֶם שֶׁרָאָה הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

 ההראב"ד   בלובן ואודם שראה. א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב:

 כסף משנה  טומטום ואנדרוגינוס וכו'. רפ''ב דזבים. ומ''ש לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים ואין חייבים עליהם על טומאת המקדש. שם וטומאתן בספק ומבואר בתוספתא בפ''ב דזבים: ראה לובן ואודם כאחד וכו'. שם ובפרק המפלת עלה כ''ח ויליף לה מקרא. ומ''ש וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחד וכו'. שם בתוספתא: ומ''ש הוא עצמו שנגע בלובן ואודם וכו'. שם הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וגירסא משובשת היא וצריך להגיה חייב: וכתב הראב''ד בלובן ואודם שראה א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק וכו'. ואין דברים אלו כדאי לכתוב שטעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו אבל אי קשיא הא קשיא מ''ש נגע הוא מנגעו אחרים דכיון דבנגעו אחרים אינם חייבים על ביאת המקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית מאותו טעם בעצמו יש לפטור בשנגע הוא בעצמו ויש לדחוק ולפרש לשון רבינו כפירוש הראב''ד דבנגעו טומטום ואנדרוגינוס בשל אחרים מיירי אלא שלשון שראה שכתב רבינו קשה לזה:

ח דַּם הַנִּדָּה אוֹ דַּם הַזָּבָה אוֹ דַּם הַיּוֹלֶדֶת מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-לג) 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁמַּדְוֶה כָּמוֹהָ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה שֶׁחֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם יָרֹק הֲרֵי הוּא טָהוֹר וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֻקָּהּ וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה שֶׁהָרֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְזֶה שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד:

 כסף משנה  דם הנדה או דם הזבה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב). ומ''ש במגע ובמשא. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) מנא ה''מ דדם הנדה מטמא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמא: וכבר ביארנו בענין איסור נדה וכו'. בפ''ה מהא''ב. ומ''ש אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור וכו'. משנה פ' כל היד (דף י"ט) וכחכמים. ומ''ש שהרוק מתעגל ויוצא. שם בגמרא:

ט אִשָּׁה שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מִדָּפְנָהּ וְיוֹצֵא עִמּוֹ דָּם מִן הַדֹּפֶן הֲרֵי אוֹתוֹ דָּם אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּדַם הַנִּדָּה וְהַלֵּדָה וְהַזִּיבָה שֶׁהַמָּקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא. וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם:

 כסף משנה  אשה שיצא הולד מדפנה וכו'. בר''פ יוצא דופן (דף מ"א:) אמרינן דביוצא ולד ודם דרך דופן ר''ש מטהר וחכמים מטמאים ובמקור מקומו טמא פליגי מר סבר מקור מקומו טמא ומר סבר מקור מקומו טהור ופירש''י רבנן סברי טיפה עצמה מטמא במגע משום דנגעה במקור ומקור מקומו טמא ואיתמר עלה אמר ריש לקיש לדברי המטמא בדם מטמא באשה לדברי המטהר בדם מטהר באשה רבי יוחנן אמר אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה ויליף ר''י מקרא שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה וידוע דהלכה כר''י:

י מְקוֹר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְכֵן מָקוֹר שֶׁהִזִּיעַ כִּשְׁנֵי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. אֲבָל אֵינָהּ נִדָּה עַד שֶׁתִּרְאֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דָּמִים הַמְטַמְּאִין אוֹתָהּ:

 כסף משנה  מקור האשה שנעקר וכו'. שם מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה וכו' למאי אילימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה אלא לטומאת ערב ופירש''י שנעקר חתיכת בשר: וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות וכו'. שם אמר ר''י מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אילימא לטומאת שבעה ה' דמים טמאים באשה ותו לא אלא לטומאת ערב ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא. ופירש''י טיפי מרגליות דם לבן וצלול. לטומאת ערב מפני שנגע במקור ונוגע בה. מעלמא מן הצדדין:

יא הֵזִיעָה טִפָּה אַחַת הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִחוּץ לַמָּקוֹר:

יב זוֹבוֹ שֶׁל זָב אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּזָב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ב) 'זוֹבוֹ טָמֵא הוּא' וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא בְּכָל שֶׁהוּא. רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וַהֲרֵי הִיא כְּשִׁכְבַת זֶרַע * בֵּין מֵאִישׁ גָּדוֹל בֵּין מֵאִישׁ קָטָן וְכֵן הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת שֶׁיָּשַׁב עֲלֵיהֶם מִשֶּׁרָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁרָאָה הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִים שֶׁאֵינוֹ קָרוּי זָב אֶלָּא אַחַר רְאִיָּה שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם אֵין טָמֵא אֶלָּא הַמֵּסִיט טִפָּה אַחֲרוֹנָה:

 ההראב"ד   בין מאיש גדול בין מאיש קטן (הרי הראייה). א''א אין לשונו מיושר שאילו היתה ראייתו של זב קטן כשכבת זרעו לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד אבל התורה הקישה קטן לגדול דכתיב זאת תורת הזב בין קטן בין גדול עשה קטן כגדול לכל זיבתו:

 כסף משנה  זובו של זב מאבות הטומאות וכו' ומטמא במגע ובמשא. פ''ק דכלים ובפרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) יליף לה מקרא. ומ''ש בכל שהוא. משנה ר''פ יוצא דופן (דף מ'): ראיה ראשונה של זב וכו'. בריש זבים וכב''ה. ומ''ש בין מאיש קטן. בפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) בעיא דאיפשיטא והיינו למגע אבל למשא לא מטמא אלא בשתי ראיות דאז מקרי זב אבל בראיה אחת לא מיקרי זב כמו שלמדו שם מהכתובים. ועל מ''ש רבינו בין מאיש גדול בין מאיש קטן, כתב הראב''ד א''א אין לשונו מיושר. טעמו לומר שעל מ''ש והרי היא כש''ז לא יצדק לומר בין מאיש קטן אבל טומאת ראיה ראשונה של זב בקטן אינו אלא מטעם שהיא תחלת זוב והכתוב הקיש בזב קטן לגדול כמו שמפורש בפרק בנות כותים עלה ל''ד ורבינו גם כן לכך נתכוון. ומ''ש וכן המשכבות והמושבות וכו'. בסוף נדה (עב:) ובתוספתא דזבים פרק קמא וכבית הלל: ראה אחת מרובה כשתים וכו'. בתוספתא דזבים וכב''ה:

יג רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ב) 'כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ' הֲרֵי הַצָּרוּעַ כְּזָב גָּמוּר מַה זָּב גָּמוּר זוֹבוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אַף מְצֹרָע רְאִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא:

 כסף משנה  ראיה ראשונה של מצורע וכו'. בפרק בנות כותים עלה ל''ד ל''ה וכדאסיק אביי:

יד רֹק הַזָּב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן אַב טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וּמְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּרֹק (ויקרא טו-ח) 'וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר'. וּמֵימֵי רַגְלָיו וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם צִחְצוּחֵי זִיבָה כָּל שֶׁהוּא:

 כסף משנה  רוק הזב ושכבת וכו'. בפ''ק דכלים זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו וכו' מטמאים במגע ובמשא ובר''פ דם הנדה (דף נ"ה ע"ב) יליף רוקו מדכתיב וכי ירוק הזב בטהור ומרבי ליה בין לטומאת מגע בין לטומאת משא ומימי רגליו מייתי לה (דף נ"ו) מדתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו ושכבת זרעו מייתי לה בס''פ כיצד הרגל (דף כ"ה) מק''ו ור' יהושע נתן טעם לש''ז דמטמא אף במשא משום דא''א בלא צחצוצי זיבה כל שהוא ומשמע לרבינו דה''ה למימי רגליו וכתב רבינו טעם זה שהוא יותר פשוט וקצר. ומ''כ מאי דמטמא מימי רגליו מהאי טעמא ק''ל דבנדה יליף מוזאת ואפשר לתרץ דגמרא יליף מוזאת לומר דאפילו ר''א דמטהר ממשא לש''ז דסבירא ליה כיון דכתיבא ביה ש''ז לא מטמאה הכא מודה מרבויא דוזאת אבל לדידן דקי''ל כר' יהושע דא''א וכו' ה''ה למימי רגליו וראיה לדבר דאמרינן בתורת כהנים זאת תורת הזב מה הזב וכו' ומייתי לה בנדה (דף כ"ב) ובתר הכי בת''כ יכול אף מימי רגלים יהו סותרים וכו' ומהי תיתי שיהו סותרים והא ש''ז גופא לא סתרא אלא משום צחצוחי זיבה אלא ודאי משום דמימי רגליו נמי אי אפשר בלא צחצוחי זיבה קאמר הכי. וממ''ש רבינו פ''ק דכלים נראה דתרוייהו נפקי מוזאת ויהיב רבינו טעמא מאי שנא דמרבינן הני טפי מאחריני משום דא''א להו בלא צחצוחי זיבה. ואפשר שלזה נתכוון רבינו כאן עכ''ל:

טו אֶחָד זָב וְאֶחָד נִדָּה וְיוֹלֶדֶת וְזָבָה כָּל אֶחָד מֵהֶן רֻקּוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו אַב טֻמְאָה כְּזָב. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ הַזָּב אֶחָד הַזָּב וְאֶחָד שְׁאָר הָאַרְבָּעָה:

 כסף משנה  אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה וכו':

טז תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזָב שְׁלֹשָׁה מֵהֶן אָב טֻמְאָה וְהֵן רֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכָל שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שְׁלֹשָׁה מֵהֶן כִּוְלַד הַטֻּמְאָה וְאֵלּוּ הֵן דִּמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ וַחֲלֵב הָאִשָּׁה. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ * כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אָדָם אֲבָל מְטַמְּאִין כֵּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶן טְהוֹרִין וְאֵלּוּ הֵן זֵעָתוֹ וְלֵחָה סְרוּחָה הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ וְהָרֵעִי. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִן הַזָּב וַחֲבֵרָיו כְּמוֹתָן מִשְּׁאָר הָאָדָם. כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרִירוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ הֲרֵי הֵן כְּרֻקּוֹ לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל הָרֹק הֵן חֲשׁוּבִין. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי אַמָּה וְדָם הַשּׁוֹתֵת מִפִּיו הֲרֵי הֵן בִּכְלַל דָּם מַגַּפְתּוֹ. הָיָה מוֹצֵץ וְרוֹקֵק דָּם הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּרֹק. שֶׁהַדָּם שֶׁמּוֹצֵץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק:

 ההראב"ד   כמשקין טמאין שאין מטמאין. א''א אף בזה טעה שהרי הן מטמאין את הגוויה ברביעית על ידי שתייה אבל במגע ודאי אין מטמאין אלא הידים בלבד ואפילו במשהו והן מטמאין אף הכלים במשהו משמעתא קמייתא דאלו דברים:

 כסף משנה  תשעה משקין בזב וכו'. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב) ובת''כ. ומה שכתוב בספרי רבינו כמותו טעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב כמותן ובזה יבא לשונו דבור על אפניו הרי אלו שלשה מן הזב וחביריו כמותן משאר האדם כלומר כשם ששלשה אלו טהורים משאר האדם כך הם טהורים כשהם מהזב וחביריו הנזכר בראש הפרק. ועל מה שכתב רבינו כל אחד מאלו כמשקין טמאים שאין מטמאין אדם כתב הראב''ד א''א אף בזה טעה וכו'. מ''ש משמעתא קמייתא דאלו דברים דמסכת ברכות (דף נ"א ע"ב) היינו לומר דגבי מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים משמע דבכל שהוא מטמו כלי וידים כי אין רגילות להיות נדבק רביעית בידים ולא בכלי ואני אומר שמאחר שדבריו יכולים להתפרש דלא מיירי אלא לענין מגע אין כאן טעות: כיחו וניעו ומי האף וכו'. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב). ומ''ש ורירו. בתוספתא פרק בתרא דזבים. ומ''ש ובכלל הרוק הן חשובים, כלומר ומשום הכי לא מנה אלא ג' דאל''כ שבעה מיבעי ליה: דם היוצא מפי האמה וכו'. שם (בנדה דף נ"ו) זובו טמא הוא [הוא טמא] ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ומשמע דהיינו ודאי לענין שלא יטמא כזב אבל מטמאין כמשקין טמאין וכן מפורש בתוספתא דזבים פרק אחרון: ומ''ש היה מוצץ ורוקק דם וכו'. בפרק מצות חליצה עלה ק''ה יבמה שרקקה [דם] תחלוץ לפי שא''א לדם בלא צחצוחי רוק מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת''ל זובו הוא זובו טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ל''ק כאן במוצצת כאן בשותת:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שני

א דַם נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אֲבָל זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא לַח אֲבָל יָבֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ מְטַמֵּא. וְעַד כַּמָּה. * אִם שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְחוֹזֵר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּלַח אִם הָיוּ הַמַּיִם פּוֹשְׁרִין בִּתְחִלָּתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן פּוֹשְׁרִין בְּסוֹפָן. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

 ההראב"ד   אם שורין אותו. א''א נ''ל דלא בעינן מעת לעת אלא לשרץ ונבילה:

 כסף משנה  דם הנדה וכו'. אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח וכו'. ריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) ויליף לה מקראי. ומה שכתב ואם היו המים הפושרין בתחלתן וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק לחומרא בדאורייתא: וכתב הראב''ד אם שורין אותו א''א נ''ל דלא בעינן מעת לעת אלא לשרץ ונבילה עכ''ל. טעמו משום דבאינך שהם דברים רכים בשרייה כל דהו סגי להו אבל מפשט דברי המשנה משמע כדברי רבינו וכך הוא דעת התוספות:

ב פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָאַתּוּ נִדָּה הַמְּסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח מְטַמֵּא מִפְּנֵי רֹק פִּיהָ:

 כסף משנה  פשתן שטוואתו נדה וכו'. פרק התערובות עלה ע''ט:

ג זָב שֶׁהִנִּיחַ פִּיו עַל פִּי הַכּוֹס וְנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ הַמֵּסִיט אֶת הַכּוֹס טָהוֹר. שָׁתָה מִמֶּנּוּ הַזָּב כָּל שֶׁהוּא הַמְּסִיטוֹ טָמֵא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב:

 כסף משנה  זב שהניח פיו על פי הכוס עד כשהן נדות. תוספתא פ''ה דטהרות אלא שבנוסחא דידן כתוב במי רגלים או ביין אין רואים אותם כאילו הם מים ונ''ל שט''ס הוא:

ד זָב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הַפַּת וְאֶת הַבָּצָל * הַמְּסִיטָן טָהוֹר. נָשַׁךְ אֶת הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן הַמְּסִיטָן טָמֵא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה פִּי הַזָּב הַמִּתְעָרֵב בָּהֶן:

 ההראב"ד   המסיטן טהור. א''א מצאתי בשתי נוסחאות טמא בשתיהן ומה שחילקן ולא עירבן מפני שר''ש חולק בקישות ומלפפון ואינו חולק בפת מפני שרבו משקין שבו על משקין של פיהן:

 כסף משנה  כתב הראב''ד זב שנשך את הפת ואת הבצל המסיטן טהור א''א מצאתי בשתי נסחאות טמא בשתיהם ומה שחילקן וכו'. ונוסחת רבינו נכונה שאין עליה תשובה לומר למה חילקן ולא עירבן ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק רביעי וגירסתו כגירסת רבינו:

ה קְלִפֵּי פּוֹלִין וּקְלִפֵּי תּוֹרְמוֹסִין שֶׁקְּצָצָן הָעַכּוּ''ם הַמְּסִיטָן טָמֵא שֶׁכָּל עַכּוּ''ם כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַקְּלִפִּין שֶׁבַּשְּׁוָקִין הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב:

ו דָּם טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו הַכּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּדָם טָהוֹר וּבְיַיִן רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. וְכֵן רֹק טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם אִם הָיָה קָרוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם נִמְחָה בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאָיו הַכּל טָהוֹר. נִתְעָרֵב בְּרֹק אַחֵר רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. וְכֵן מֵי רַגְלָיו שֶׁל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם אִם בָּטְלוּ מַרְאֵיהֶן הַכּל טָהוֹר וְאִם לָאו טָמֵא. נִתְעָרֵב בְּיַיִן אוֹ בְּמֵי רַגְלַיִם טְהוֹרִין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרְבוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁל עַכּוּ''ם הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם מְטִילִין שָׁם מֵי רַגְלֵיהֶן אִם רֹב עַכּוּ''ם הַכּל טָמֵא וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל הַכּל טָהוֹר מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַכּל טָמֵא. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב מֵי רַגְלֵי עַכּוּ''ם זֶה בְּמֵי רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל זֶה הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב:

ז שׁוֹאֲלִין [כְּלֵי] מֵי רַגְלַיִם מִכָּל מָקוֹם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שֶׁל נִדּוֹת הֵן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְכַנֵּס אֶת מֵי רַגְלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שואלים כלי מי רגלים. רבינו לא גריס כלי וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד דל''ג כלי:

ח חֶרֶס שֶׁהָיָה הַזָּב אוֹ הַזָּבָה מְטִילִין בּוֹ מֵי רַגְלֵיהֶן וְכִבְּסוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה הֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁכִּבְּסוּ בָּהֶן טְמֵאִין וּפַעַם שְׁלִישִׁית טְהוֹרִין בֵּין שֶׁכִּבְּסוּ בְּמַיִם בֵּין שֶׁכִּבְּסוּ בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בָּהּ לַחְלוּחִית מֵימֵי רַגְלַיִם:

 כסף משנה  חרס שהיה הזב וכו'. ג''ז שם בתוספתא וכראב''י ובפרק התערובות עלה ע''ט:

ט זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ בְּסוֹף שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה וְיָרְדָה וְטָבְלָה וְהֵטִילָה מַיִם אַחַר הַטְּבִילָה הֲרֵי הֵן סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין וְזָבָה הָיְתָה אוֹ אַחַר הַיְצִיאָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ וְנִתְגַיְּרָה וְטָבְלָה וְהֵטִילָה מַיִם אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם אַחַר עֲקִירָה הוֹלְכִין וַהֲרֵי הֵן כְּמֵי רַגְלֵי הָעַכּוּ''ם הַטְּמֵאִים אוֹ אַחַר יְצִיאָה וַהֲרֵי הֵם כְּמֵימֵי רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל הַטְּהוֹרִים:

 כסף משנה  זבה שנעקרו מימי רגליה. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ב) בעיא דלא איפשיטא ואף על גב דאמר רבה בבעיא בתרייתא את''ל לא פסק רבינו כן משום דגמרא אמר תיקו בהאי בעיא דזבה. ומה שכתב וכן עכו''ם שנעקרו מימי רגליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא:

י הָעֲבָדִים מְטַמְּאִין בְּזִיבָה וּבְנִדָּה וּבְלֵדָה כְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵין מְטַמְּאִין לֹא בְּזִיבָה וְלֹא בְּנִדּוּת וְלֹא בְּלֵדוֹת דִּין תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ב) 'דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּזִיבָה וְלֹא הָעַכּוּ''ם. וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כָּל הָעַכּוּ''ם שֶׁיְּטַמְּאוּ כְּזָבִים לְכָל דִּבְרֵיהֶן זְכָרִים וּנְקֵבוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּלְמַעְלָה וְהַנְּקֵבָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. אֲבָל הַקְּטַנִּים לְמַטָּה מִזְּמַן זֶה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל רָגִיל אֵצֶל הָעַכּוּ''ם בְּמִשְׁכַּב זָכוּר וּפָחוֹת מִזְּמַן זֶה אֵין בִּיאָתָן בִּיאָה. בְּעֵת שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶן לֹא גָּזְרוּ עַל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּהֶן אֶלָּא שִׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם טְהוֹרָה כְּדִין תּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עָלֶיהָ טֻמְאָה כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי הַכּל יוֹדְעִין שֶׁאִלּוּ הָיוּ זָבִין דִּין תּוֹרָה הָיְתָה שִׁכְבַת זַרְעָם אַב הַטֻּמְאָה כְּשִׁכְבַת זֶרַע הַזָּב וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדְעִין בְּטֻמְאָתָן שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא יָבוֹאוּ לִשְׂרֹף עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁזּוֹבוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם. וְדַם נִדָּה אוֹ דַּם זִיבָה וְלֵדָהּ שֶׁל בַּת עַכּוּ''ם. וּבַת עַכּוּ''ם וְעַכּוּ''ם עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נְקִיִּים מִן הַתּוֹרָה מִדַּם הַזָּב. וְרֹק הָעַכּוּ''ם וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן. וּבוֹעֵל עַכּוּ''ם. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אַב טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה. וְכֻלָּן מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּמְטַמְּאִין אָדָם בְּמַשָּׂא כְּזָב לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְדַם הַנָּכְרִית כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ מְטַמֵּא לַח וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ:

 כסף משנה  העבדים מטמאים בזיבה ובנדה וכו'. ברפ''ב דזבים תנן דעבדים אפילו שאינם משוחררים מטמאים בזיבה. ומ''ש אבל העכו''ם אין מטמאים וכו' וחכמים גזרו וכו'. בפרק בנות כותים עלה ל''ד. ומ''ש זכרים ונקבות. שם אמרינן דב''ש מפלגי בין זכרים לנקבות וב''ה לא מפלגי. ומ''ש והוא שיהיה הזכר בן ט' שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת ג' שנים ויום אחד ולמעלה. פ''ב דע''ז (דף ל"ז) במסקנא: בעת שגזרו עליהם לא גזרו על שכבת זרע שלהם כו'. בפרק בנות כותים (דף ל"ד): נמצאת למד. ודם הנכרית כרוקה וכמימי רגליה וכו'. בפרק בנות כותים וכבית הלל:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שלישי

א בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה שֶׁהוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁל תּוֹרָה מְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּמְטַמֵּא בְּהֶסֵּט וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב כְּנִדָּה:

 כסף משנה  בועל נדה כנדה. מבואר בתורה ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו. ומה שכתב ומטמא אדם במשא וכו'. כן משמע בפירקא קמא דכלים דתנן למעלה מהם בועל נדה משמע שיש בהם כל החומרות שהוזכרו בקודמין כן נראה שהוא דעת רבינו:

ב אֵין מִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ כְּמִשְׁכַּב נִדָּה וּמֶרְכָּבָהּ שֶׁהַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב שֶׁדָּרְסָה עָלָיו נִדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה וּמִשְׁכַּב בּוֹעֵל נִדָּה וּמֶרְכָּבוֹ וְלַד טֻמְאָה כְּכֵלִים שֶׁנּוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד. וְלָמָּה נִגְרְעָה טֻמְאַת מִשְׁכָּבוֹ מִטֻּמְאַת מִשְׁכָּבָהּ מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר בְּבוֹעֵל נִדָּה (ויקרא טו-כד) 'וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים' וְנֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא טו-כד) 'כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא' מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וְלָמָּה נֶאֱמַר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב נִתְּקוֹ מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה מִלְּטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים וּתְלָאוֹ בְּטֻמְאָה קַלָּה שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁכָּבוֹ וָלָד וְלֹא יְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֶלָּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין בִּלְבַד כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאוֹת:

 כסף משנה  אין משכב בועל נדה ומרכבו וכו'. בפ''ק דכלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון ובריש פרק בנות כותים (דף ל"ב ל"ג) דהיינו לומר דאי איכא עשר מצעות זו על זו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים. ומה שכתב ולמה נגרעה טומאת משכבו וכו'. שם ובתורת כהנים:

ג אֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה אוֹ עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם אוֹ עַל הַיּוֹלֶדֶת [בֵּין כְּדַרְכָּן בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן] אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר בֵּין גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה בֵּין קָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְהַנִּבְעֶלֶת הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בְּנִדָּה בִּלְבַד שֶׁהוּא וָלָד וְאֵינוֹ אָב. וְכֵן בּוֹעֵל הַזָּב הֲרֵי הוּא כְּנוֹגֵעַ בּוֹ וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּזָב אוֹ הַנִּבְעֶלֶת מִן הַזָּב:

 כסף משנה  אחד הבא על הנדה או על וכו'. בסוף נדה (דף ע"ב). ומה שכתב אחד המערה ואחד הגומר. משנה פרק הבא על יבמתו (דף נ"ג ע"ב) ובתורת כהנים פרשת מצורע. ומה שכתב בין גדול שבא על הקטנה וכו'. במה דברים אמורים כשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד והנבעלת היתה בת שלש שנים ויום אחד וכו'. פרק יוצא דופן (דף מ"ד מ"ה). ומה שכתב וכן בועל הזב וכו'. בסוף נדה (דף ע"ג). ומה שכתב ואחד הנוגע בזב או הנבעלת מן הזב. נדה שם:

ד הַנִּדָּה וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וְהַיּוֹלֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם כֻּלָּם מְטַמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה. כֵּיצַד. אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה וְאֵין לָהּ וֶסֶת וּבָדְקָה עַצְמָהּ בְּשַׁחֲרִית וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּבַחֲצִי הַיּוֹם בָּדְקָה עָצְמָה וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מִשְּׁעַת פְּקִידָה רִאשׁוֹנָה עַד שְׁעַת פְּקִידָה שְׁנִיָּה טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְכֵן אִם בָּדְקָה הַיּוֹם וּמָצְאָה טְהוֹרָה וּלְאַחַר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה מֵעֵת שֶׁבָּדְקָה וּמָצְאָה דָּם עַד כ''ד שָׁעוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְעֵד שֶׁלְּאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי הוּא כִּפְקִידָה וְשֶׁלִּפְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ אֵינוֹ כִּפְקִידָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹדֶקֶת בּוֹ יָפֶה:

 כסף משנה  הנדה והזבה כו' כולן מטמאות למפרע מעת לעת וכו'. בריש נדה וכחכמים דשקלי וטרו אמוראי לפרושי מילתייהו ופרט רבינו את אלו x מפני שבפרק יוצא דופן (דף מ"ב) פרטום שהרי על כל הנשים אמרו בריש נדה. ואפשר דלרבותא נקט הני וכ''ש אחרות והני בכלל דקתני מתני' הן. ומ''ש ועד שלאחר התשמיש הרי היא כפקידה ושלפני תשמיש אינו כפקידה וכו'. שם עלה ה' אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו [ממעט] כפקידה מ''ט א''ר קטינא וכו' מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין:

ה אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ וְאֵינָהּ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ. הִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה דָּם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת נִדָּה מִשְּׁעַת וֶסְתָּהּ. וְזוֹ הִיא טֻמְאַת וֶסְתּוֹת הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה כְּשֶׁבָּדְקָה אַחַר הַוֶּסֶת הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  אשה שיש לה וסת וכו'. משנה שם: הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה וכו'. משנה פרק בנות כותים (דף ל"ט). ומ''ש ואם מצאה עצמה טהורה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל וידוע דהלכה כרב באיסורי:

ו כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת. אוֹ מִתְעַטֶּשֶׁת. אוֹ חוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ. אוֹ אֲחָזָהּ צַמְרוּרִית. אוֹ רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ אוֹ אֵיבָרֶיהָ כְּבֵדִין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּעֵת שֶׁיַּתְחִיל בָּהּ מִקְרֶה אֶחָד מֵאֵלּוּ מִיָּד בִּתְחִלָּתוֹ וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁתַּמְתִּין בְּמִקְרֶה זֶה שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם וְאַחַר כָּךְ תִּרְאֶה הַדָּם בְּסוֹף הַוֶּסֶת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בִּתְחִלַּת הַוֶּסֶת כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְמֵאוֹת. הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה בְּסוֹף הַוֶּסֶת כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת טְהוֹרוֹת. וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁדַּרְכָּהּ לִרְאוֹת עַד עֵת שֶׁמָּצְאָה דָּם:

 כסף משנה  כל אשה שיש לה וסת וכו'. משנה בנדה פרק האשה (דף ס"ג). ומה שכתב היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת וכו' עד עת שמצאה דם. נדה שם:

ז הָרוֹאֶה כֶּתֶם טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד עֵת הַפְּקִידָה. וְכֵן הַבֶּגֶד שֶׁנִּמְצָא עָלָיו הַכֶּתֶם טָמֵא לְמַפְרֵעַ. וְעַד כַּמָּה. עַד שֶׁתֹּאמַר בָּדַקְתִּי הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה עָלָיו כֶּתֶם. אֲפִלּוּ כִּבְּסַתּוּ וְלֹא בְּדָקַתּוּ טָמֵא מִקֹּדֶם הַכִּבּוּס לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת בְּדִיקָה. וַאֲפִלּוּ נִמְצָא הַכֶּתֶם לַח הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת הַבְּדִיקָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִיָּמִים הָיָה שָׁם וְעַתָּה נָפְלוּ עָלָיו מַיִם וְנַעֲשָׂה לַח:

 כסף משנה  הרואה כתם וכו'. פרק קמא דנדה (דף ה') כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכתב רבינו עד עת הפקידה אפילו הוי טפי ממעת לעת ואם כן הוא חמור יותר מראייתה דאילו בראייתה תופס הזמן המועט כמו שנתבאר וכאן תולה בפקידה דוקא דומיא דבגד דהוי טמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וטעם יש בדבר דאילו רואה עתה אין טעם להחמיר עליה למפרע ביותר ממעת לעת אמנם כתם שאינה יודעת מתי יצא דם זה מגופה יש להחמיר ולומר דסמוך לפקידה יצא עכ''ל. ומה שכתב וכן הבגד שנמצא עליו כתם וכו'. בפרק דם הנדה (דף נ"ו ע"ב): ומה שכתב אפילו כבסתו ולא בדקתו וכו'. שם אסיקנא דעד שעת כיבוס חזקתו בדוק ומשמע דהיינו דוקא בסתמא אבל אם אומרת שהיא יודעת שלא בדקתו טמא. ומה שכתב ואפילו נמצא הכתם לח. שם במשנה (דף נ"ז ע"ב):

ח וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁדַּיָּן שְׁעָתָן כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. כָּל אֵלּוּ הַנָּשִׁים הַטְּמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ בֵּין רָאֲתָה דָּם בֵּין מָצָאתָה כֶּתֶם מְטַמְּאוֹת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב לְמַפְרֵעַ לְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים. וְכֵן רֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן טְמֵאִין לְמַפְרֵעַ. וַאֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מְטַמְּאוֹת אוֹתָן לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַבּוֹעֵל לְמַפְרֵעַ מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה אֶלָּא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בִּלְבַד. אֲבָל הָרוֹאָה כֶּתֶם הַבּוֹעֵל אוֹתָהּ מֵאַחַר שֶׁנִּמְצֵאת הַכֶּתֶם טָמֵא מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה:

 כסף משנה  וכל הנשים שדיין שעתן וכו'. בפירקא קמא דנדה עלה ה' פלוגתא דתנאי ופסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס לגבי רבי מאיר משום דרבי מאיר מחמיר בכתם מבראייתה ובסוף פרק הרואה כתם (דף נ"ח ע"ב) תנן דאמר רבי עקיבא שלא אמרו חכמים בכתמים להחמיר אלא להקל. ומה שכתב כל אלו הנשים הטמאות למפרע וכו'. שם (דף ה') לא פליג ר' חנינא בן אנטיגנוס אלא בנשים שדיין שעתן אבל בשאר נשים מודה שכתמן כראייתן ותניא תו התם (דף ו') הרואה דם מטמאה מעת לעת ומה היא מטמאה משכבות ומושבות אוכלים ומשקים וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואינה מטמאה את בועלה למפרע וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע ומה היא מטמאה אוכלין ומשקין משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' ומטמאה את בועלה ומסיק התם דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. ומה שכתב וכן רוקן ומימי רגליהם טמאים למפרע. נראה דיליף לה בקל וחומר מכלי חרס המוקף צמיד פתיל. ומה שכתב אבל אינה מטמאה את הבועל למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד. בפרק כל היד עלה ט''ו כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה בעלה מטמא משום מגע ואינו מטמא משום בועל ופירש רש''י מטמא משום נוגע [במעת לעת בנדה] טומאת ערב בספק דרבנן לתלות ואינו מטמא משום בועל לטמא טומאת ז' ואפילו לתלות. ומה שכתב אבל הרואה כתם הבועל אותה וכו'. שם במשנה (דף י"ד) מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שהיא מטמאה את בועלה ואמרינן בגמרא (דף ט"ו) דמכאן ולהבא דוקא קתני דמטמאה את בועלה לרבנן דהלכתא כוותייהו: ומה שכתב רבינו אבל הרואה כתם הבועל אותה וכו'. לשון אבל אינו נוח לי ונמצא בספר כתיבת יד כתוב וכל במקום אבל והיא הגירסא הנכונה:

ט מְעֻבֶּרֶת שֶׁהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָהּ. וְטֻמְאַת יוֹלֶדֶת (י"ד) וְטֻמְאַת מֵעֵת לְעֵת אוֹ מִפְּקִידָה לִפְקִידָה לְמַפְרֵעַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְטֻמְאַת וְסָתוֹת וְטֻמְאַת כְּתָמִים הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְטֻמְאָתָן מִסָּפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים אֶלָּא תּוֹלִין. וְכֵן חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאֵלּוּ תּוֹלִין. אֲבָל הַנַּעֲשִׂים עַל טָהֳרַת הַתְּרוּמָה וְחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה אֵין מִתְטַמְּאִין בְּכָל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל אַחַת מֵאֵלּוּ הַנָּשִׁים וּמִשְׁכָּבָן וּמֶרְכָּבָן וְרֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וּבוֹעֵל רוֹאָה כֶּתֶם מֵאַחַר שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם וּבוֹעֵל יוֹלֶדֶת מֵאַחַר שֶׁיָּצָא הָאֵיבָר וְחָזַר כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  מעוברת שהוציא העובר את ידו והחזירה וכו'. בפרק המפלת (דף כ"ח) ומסיק דלחומרא הוא דקאמר רב הונא ומדרבנן אבל ימי טוהר אין נותנין לה דלאו לידה היא עד שיצא רובו וזה שכתב רבינו טומאת יולדת (י"ד) וכו' מדברי סופרים: וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה. בפרק כל היד (דף ט"ו) אמרו מעת לעת דרבנן: וטומאת וסתות. בפרק כל היד פסקו התוספות דווסתות דרבנן דר''נ דהוא בתרא מוקי התם (דף י"ו) פלוגתא דרב ושמואל בהכי ולרב הוו דרבנן וקיימא לן כרב באיסורי וכן יש שם מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בזה ורבי יהושע סבר דהוי דרבנן וכן יש מחלוקת חכמים ורבי מאיר בזה וחכמים סברי דהוו דרבנן וכ''פ בשאלתות וכ''פ ר''ח. וטומאת כתמים בפרק כל היד ובפרק הרואה כתם (דף נ"ז נ"ח) אמרו שהיא מדרבנן: ומ''ש לפיכך אין שורפין עליהם וכו'. ברייתא פירקא קמא דנדה (דף ו'). ומ''ש וכן חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'. גבי מעת לעת שבנדה איכא תרי לישני התם ופסק כלישנא בתרא ואע''ג שהוא להחמיר בדרבנן משום דאלישנא קמא פרכינן פירכי טובא ושני להו בשינויי דחיקי ועוד כי בסוף הסוגיא (דף ז') הקשו על חולין הטבולים לחלה שאמרו שם דחמירי וגזרו בהו טומאה והא מעת לעת שבנדה שלא גזרו בה דאמר מר קבלה מיניה רב שמואל בחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא בחולין שנעשו על טהרתן תרומה משמע דהכי קי''ל כיון דפריך מינה בסתמא ומשני התם דלא דמו דהתם אין תרומה מעורבת בהם אבל חלה מעורבת בהם ואבע''א הנח מעת לעת דרבנן ופסק כפירוש שני להקל בדרבנן:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק רביעי

א אַרְבַּע נָשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן וְאֵינָן מִטַּמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ. וְאֵלּוּ הֵן מְעֵבֶּרֶת וּמֵינִיקָה וּבְתוּלָה וּזְקֵנָה. אֵי זוֹ הִיא מְעֻבֶּרֶת מִשֶּׁיֻּכַּר עֵבָּרָהּ. הָיְתָה בְּחֶזְקַת מְעֻבֶּרֶת וְרָאֲתָה דָּם וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה רוּחַ אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ וָלָד הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְדַיָּהּ שְׁעָתָהּ. רָאֲתָה דָּם וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר עֻבָּרָהּ הֲרֵי זוֹ מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ כְּכָל הַנָּשִׁים. אֵי זוֹ הִיא מֵינִיקָה כָּל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַלֵּדָה אֲפִלּוּ מֵת בְּנָהּ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה אוֹ שֶׁגְּמָלַתְהוּ אוֹ נְתָנַתְהוּ לְמֵינִיקָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. אֲבָל אַחַר אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה וְהוֹלֶכֶת הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ כְּכָל הַנָּשִׁים. אֵי זוֹ הִיא בְּתוּלָה כָּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ. בְּתוּלַת דָּמִים אָמְרוּ לֹא בְּתוּלַת בְּתוּלִים. כֵּיצַד. אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין אוֹ יָלְדָה וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת לֵדָה עֲדַיִן הִיא בְּתוּלָה לְעִנְיַן טֻמְאָה וְדַיָּה שְׁעָתָהּ. אֵי זוֹ הִיא זְקֵנָה כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים סָמוּךְ לְזִקְנוּתָהּ וְלֹא רָאֲתָה דָּם. וְאֵי זוֹ הִיא סָמוּךְ לְזִקְנוּתָהּ כָּל שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ קוֹרְאוֹת לָהּ זְקֵנָה בְּפָנֶיהָ וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. עָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת וְרָאֲתָה וְחָזְרוּ וְעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת אֲחֵרוֹת אוֹ פָּחוֹת אוֹ יֶתֶר וְרָאֲתָה הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וּמִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ:

 כסף משנה  ארבע נשים דיין שעתן וכו'. משנה פ''ק דנדה. ומה שכתב היתה בחזקת מעוברת וכו'. ברייתא שם (דף ח' ע"ב). ומה שכתב ראתה דם ואח''כ הוכר עוברה וכו'. שם (דף מ') בעיא דאיפשיטא: איזו היא מניקה וכו'. ברייתא שם (דף ז' ע"ב). ומ''ש אפילו מת בנה וכו'. שם במשנה וכחכמים. ומ''ש אבל אחר כ''ד חדש וכו'. שם (דף ט') בברייתא וכרבי יהודה ורבי יוסי ור''ש לגבי ר''מ: איזו היא בתולה וכו'. שם במשנה (דף ו' ע"ב). ומ''ש או ילדה וכו'. ברייתא שם: איזו היא זקנה וכו'. שם במשנה. ומ''ש ואיזו היא סמוך לזקנותה וכו'. שם (דף ט') היכי דמי סמוך לזקנותה אמר רב יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ור''ש אומר כל שקורים לה אמא אמא ואינה בושה רבי זירא ורבי שמואל בר רב יצחק ח''א כל שאינה מקפדת וחד אמר כל שאינה בושה מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק רבינו כר''ש משום דרבי זירא ור''ש ב''ר יצחק משמע דסברי כוותיה ובפלוגתא דר' זירא ור''ש ב''ר יצחק פסק לקולא משום דמידי דרבנן היא: עברו עליה ג' עונות וראתה וכו'. שם תנו רבנן זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ומדברי רבינו נראה שלא היה גורס אלא שתי פעמים עברו עליה שלש עונות ואתי ליה שפיר מאי דתנן בההוא פירקא (דף ז' ע"ב) ובמה אמרו דיה שעתה בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ואינו צריך לידחק במה שנדחקו בו התוספות. ומ''ש או פחות או יתר. בברייתא הנזכרת אסיקנא דל''ש בין כוונה לפיחתה או הותירה:

ב בְּתוּלָה שֶׁרָאֲתָה דָּם אֲפִלּוּ שׁוֹפַעַת כָּל שִׁבְעָה אוֹ דּוֹלֶפֶת הֲרֵי זֶה פַּעַם אַחַת. רָאֲתָה דָּם וּפָסְקָה וְחָזְרָה וְרָאֲתָה הֲרֵי זֶה שְׁתֵּי פְּעָמִים:

 כסף משנה  בתולה שראתה דם וכו'. שם (דף י' ע"ב) ולשון אפילו שופעת שכתב רבינו קשה דבגמרא פריך אפילו שופעת וכ''ש פוסקת אדרבה פוסקת הויא כשתי ראיות ומשני אימא ושופעת ופרש''י וסמי מכאן אפילו ויש לומר שמאחר שרבינו כתב בהדה דולפת שפיר דמי למיתני לגבה אפילו שופעת:

ג תִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְרָאֲתָה דָּם פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. רָאֲתָה פַּעַם שְׁלִישִׁית מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ. [עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ]. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֲחֵרִים וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֲחֵרִים וְרָאֲתָה מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ:

 כסף משנה  תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו'. שם (דף ט' ע"ב) תנו רבנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה ושניה דיה שעתה פעם שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה וכתב הרשב''א בת''ה הארוך ברייתא זו ד''ה היא וטעמא דמילתא דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא מקרה ואינה ראיה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הילכך ראיה ראשונה אינה אלא כאחת ואין לה כח להחזיק הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם השתי ראיות אחרונות תתחזק הראשונה ואלו השתים מגלות על הראיה הראשונה שראיה גמורה היתה ולא מקרה ומעתה לפי הטעם הזה אפילו לרשב''ג נמי מוחזקת היא ובזו אין הפרש בין רבי לרשב''ג ואע''פ שיש מגדולי המפרשים והפוסקים שפירשו דלרבי דוקא אתיא לפי שאין הראשונה ראויה להצטרף לעולם והילכך לרשב''ג אינה מוחזקת עד שתראה ד' ראיות מסתברא לי שא''א להעמידה שאם כן כל אותה סוגיא ושקלא וטריא דרב גידל ורב כהנא וחזקיה ור''י ור''ש בן יהוצדק וכל נחותי ימא אתו כרבי ודלא כהלכתא דאנן בווסתות כרשב''ג סבירא לן כדאיפסקא הלכתא בב''ק ולפיכך נ''ל הדרך שכתבתי נכון וברור עכ''ל. וכך היא דעת רבינו שפסקה לברייתא זו ויש בספרי רבינו חסרון הניכר וצריך להגיה עברו עליה ג' חדשים ואח''כ ראתה דיה שעתה עברו עליה ג' חדשים אחרים ואח''כ ראתה דיה שעתה עברו עליה שלשה חדשים אחרים וראתה מטמאה למפרע:

ד תִּינֹקֶת שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְרָאֲתָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ שְׁנִיָּה מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֲחֵרִים וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ:

 כסף משנה  תינוקת שהגיע זמנה לראות וכו' עד ואח''כ ראתה דיה שעתה. גם זה שם. ומה שכתב עברו עליה שלשה חדשים אחרים וכו'. פשוט הוא:

ה מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה וּזְקֵנָה וּבְתוּלָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם לִרְאוֹת שֶׁרָאוּ רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה דַּיָּן שְׁעָתָן. רָאוּ פַּעַם שְׁנִיָּה * מִטַּמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ כְּכָל הַנָּשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם רָאוּ הָרִאשׁוֹנָה בְּאֹנֶס אַף בַּשְּׁנִיָּה דַּיָּן שְׁעָתָן:

 ההראב"ד   מטמאות למפרע. א''א הא דלא כהלכתא דקי''ל כר''י דאמר מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן:

 כסף משנה  מעוברת ומניקה וכו'. משנה שם (דף ז' ע"ב) ובמה אמרו דיה שעתה בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ואם ראתה את הראשונה מאונס אף בשניה דיה שעתה ובגמרא (דף י' ע"ב) אמר רב אכולהו וכו' ופסק רבינו כר''י ור' יוסי ור''ש לגבי ר''מ ואע''ג דרבי יוחנן סבר כר''מ הא רב דהלכה כוותיה באיסורי לגבי שמואל סבר כוותייהו ולא שבקינן רובא דתנאי למפסק כר''מ דיחידאה הוא ועוד דלית הלכתא כוותיה לגבי חד מינייהו וכיון דרב סבר הכי לא חיישינן לדרבי יוחנן בהא: וכתב הר''י קורקוס ז''ל שיש הוכחה לפסק זה ממה שאמרו אחר כך כתנאי וכיון שאחר שהזכירו פלוגתא דאמוראי אמרו כתנאי משמע דאמוראי לא שמיע להו מן הך ברייתא דאי הוה שמיע להו הל''ל הלכתא כפלוני הילכך אפלוגתא דתנאי איכא למיסמך למפסק כרובא וכ''ש דמתניתין סתמא קתני וטפי משמע דאכולהו קאי ושוב מצאתי בירושלמי שאמרו דר''י סבר כרב עכ''ל. ובכן נסתלק מעל רבינו מ''ש עליו הרב ראב''ד מטמאות למפרע אמר אברהם הא דלא כהלכתא דקיי''ל כרבי יוחנן דאמר מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן:

ו מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה שֶׁרָאֲתָה הַדָּם וְעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֲחֵרִים וְרָאֲתָה פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית לִרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה מִטַּמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ. הָרוֹאָה דָּם אַחַר דַּם טֹהַר בְּתוֹךְ כ''ד שָׁעוֹת דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. וְכָל שֶׁדַּיָּהּ שְׁעָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ צְרִיכָה שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ תָּמִיד. וְכָל אִשָּׁה הַמַּרְבָּה לִבְדֹּק מְשֻׁבַּחַת חוּץ מִן הַנִּדָּה וְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר שֶׁאֵין הַבְּדִיקָה מוֹעֶלֶת לָהֶן כְּלוּם:

 כסף משנה  מעוברת או מניקה שראתה דם וכו'. משנה שם (דף ז' ע"ב) רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות דיין שעתן ומשמע לרבינו דלא פליג אלא אר''א דאמר התם כל הנשים דיין שעתן אבל ת''ק לא פליג אר' יוסי ודלא כפרש''י דפליג ולפי פירוש רבינו רבי יוסי נמי כת''ק ס''ל דמעוברת משיודע עוברה ומניקה משנולד אלא דאתא למימר דבעברו עליהן ג' עונות פעם אחת בלבד דיין שעתן אבל אם עברו עליהן ג' עונות פעם שניה מטמאות למפרע ות''ק לא פליג עליה: הרואה דם טוהר וכו': וכל שדיה שעתה אע''פ שאינה מטמאה למפרע וכו'. משנה סוף פ''ק דנדה (דף י"א) אע''פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ומה שכתב וכל אשה המרבה לבדוק משובחת. ריש פרק כל היד (דף י"ג):

ז חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶן לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בּוֹדְקוֹת עַצְמָן בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית מִפְּנֵי טָהֳרוֹת שֶׁל עַרְבִית וּבְעַרְבִית מִפְּנֵי טָהֳרוֹת שֶׁל שַׁחֲרִית. וְכָל אוֹכֶלֶת תְּרוּמָה בּוֹדֶקֶת בְּשָׁעָה שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. וְכָל אִשָּׁה בּוֹדֶקֶת בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֶרֶת לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּטָהֳרוֹת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה לְבַעֲלָהּ * שֶׁכָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וֶסֶת בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעְלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:

 ההראב"ד   שכל הנשים שיש להם וסת. א''א איני יודע מהו זה דקי''ל כל לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא א''כ עסוקה בטהרות ואפילו אשה שאין לה וסת עד שלא הגיעו לפירקן אינן צריכות בדיקה ואין נשים בודקות אותן אבל משהגיעו לפירקן צריכות בדיקה ונשים בודקות אותן:

 כסף משנה  חכמים תקנו וכו'. בריש נדה (דף ד' ע"ב) ופרש''י שחרית להכשיר טהרות של לילה להוציא מכלל ספק טומאה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראתה בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק. ומ''ש וכל אוכלת תרומה בודקת וכו'. משנה ספ''ק דנדה (דף י"א): וכל אשה בודקת בשעה שעוברת לשמש מטתה. שם במשנה שצריכה לבדוק בשעה שעוברת לשמש ביתה ובגמרא (דף י"א ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה ואסיקנא דאע''ג דיש לה וסת אם היא עסוקה בטהרות צריכה בדיקה לבעלה ואם אינה עסוקה בטהרות אע''פ שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב שכל הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן דמאי איריא יש להם וסת אפילו אין להם וסת הרי הן בחזקת טהרה לבעליהן כל שאינה עסוקה בטהרות וכבר השיגו הראב''ד וכתב כל הנשים שיש להם וסת א''א איני יודע מהו זה דקי''ל כל לבעלה אינה צריכה בדיקה אא''כ עסוקה בטהרות ואפילו אשה שאין לה וסת עכ''ל. וליישב דעת רבינו י''ל שהוא ז''ל סובר שמה שאמרו בגמרא לא שנו אלא בעסוקה בטהרות וכו' היינו דוקא בעד שלפני תשמיש אבל בעדים דלאחר תשמיש לעולם צריכה כ''כ המ''מ בפ''ד מהא''ב:

ח חֶזְקַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְפִרְקָן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וְאֵין הַנָּשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן. אֲבָל מִשֶּׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן צְרִיכוֹת בְּדִיקָה וְנָשִׁים בּוֹדְקוֹת אוֹתָן:

 כסף משנה  חזקת בנות ישראל וכו'. פ''ק דנדה עלה י' ע''ב:

ט הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה וּמִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ בְּחלִי אִם יֵשׁ לָהֶן פִּקְחוֹת מְתַקְּנוֹת אוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  החרשת והשוטה וכו'. משנה ריש פרק כל היד (נדה דף י"ג ע"ב):

י כָּל הַכְּתָמִים הַבָּאִים מִבֵּין יִשְׂרָאֵל בְּחֶזְקַת טֻמְאָה וְהַבָּאִים מִבֵּין הָעַכּוּ''ם בְּחֶזְקַת טְהוֹרִין. וְהַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִים שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁלִיךְ כִּתְמֵיהֶן אֶלָּא מַצְנִיעִין אוֹתָם. לְפִיכָךְ כָּל הַכְּתָמִין הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם טְהוֹרִין חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחוֹרִים וּסְבִיבוֹת בֵּית הַטֻּמְאָה. וְכֻלָּן טֻמְאָתָן בְּסָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל הכתמים הבאים וכו'. משנה וגמרא בסוף פרק דם הנדה (דף נ"ו):

יא כָּל הַכְּתָמִים הַטְּמֵאִין מַעֲבִירִין עֲלֵיהֶן שִׁבְעָה סַמְמָנִין וְאַחַר כָּךְ בֵּין עָבַר הַכֶּתֶם בֵּין לֹא עָבַר מַטְבִּילוֹ וְטָהוֹר. שֶׁאִם לֹא עָבַר כְּלָל הֲרֵי הוּא צֶבַע. וְאִם עָבַר אוֹ כֵּהָה הֲרֵי זֶה כֶּתֶם וּמֵאַחַר שֶׁעָבְרוּ עָלָיו הַסַּמְמָנִין כְּבָר בָּטֵל אַף עַל פִּי שֶׁרִשּׁוּמוֹ נִכָּר. וַאֲפִלּוּ כֶּתֶם שֶׁל דַּם נִדּוּת וַדַּאי כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמְמָנִים בָּטֵל וּמַטְבִּילוֹ וְעוֹשֶׂה טָהֳרוֹת עַל גַּבָּיו:

 כסף משנה  כל הכתמים הטמאים וכו'. בפ''ט דנדה (דף ס"א ע"ב) ז' סמנים מעבירים על הכתם וכו' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ה''ז צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה [ה''ז כתם] הטהרות טמאות וצריך להטביל ובגמרא (דף ס"ב ע"ב) תניא ר' חייא אומר דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנים ומבטלו ופירש''י דם הנדה ודאי כגון נדה שקנחה בסדין דם אע''ג דודאי דם הוא מעביר עליו ז' סמנים ומבטלו ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת סמנין מדאזל ליה חזותא ואע''ג דקאמר התם אהא דר' חייא רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה ופירש''י דאינה משנה ומשובשת היא ר''ל הוא דאמר הכי לפרוקי מאי דאותיב עליה ר''י אבל ר''י סבר דמשנה היא דהא מותיב מינה לר''ל ואמוראי בתראי נמי סברי לה התם להא דר' חייא. ומ''מ מה שכתב רבינו בין עבר בין לא עבר מטבילו קשיא לי דהא בלא עבר תנן ה''ז צבע ואינו צריך להטביל. וי''ל דאינו צריך להטביל פעם שניה קתני אבל פעם ראשונה צריך להטביל וכדקתני ברישא דמתניתין הטבילו. וא''ת אם הוא צבע למה צריך להטבילו י''ל דכיון דנחת לידי ספק טומאה צריך טבילה ואם הטבילו קודם שעברו עליו ז' סמנין כיון דאיגלאי מילתא דצבע הוא עלתה לו אותה טבילה ואי איגלאי מילתא דכתם הוא לא עלתה לו אותה טבילה כיון שהיה שם דם הנדה בעין וצריך להטבילו שנית:

יב בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כֶּתֶם מַעֲבִירִין עַל כָּל הַבֶּגֶד שִׁבְעָה סַמְמָנִים וּמַטְבִּילוֹ. אָבְדָה בּוֹ שִׁכְבַת זֶרַע אִם הָיָה חָדָשׁ בּוֹדְקוֹ בְּמַחַט וְאִם הָיָה שָׁחוּק בּוֹדְקוֹ בַּחַמָּה:

 כסף משנה  בגד שאבד בו כתם וכו' ומבטלו. בפרק ט' דנדה (דף ס"א). ומה שכתב אבדה בו ש''ז וכו'. שם ופירש''י במחט מקום הזרע קשה והמחט מתעכב מלהכנס בו. חדש אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה שוטחו בחמה מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית כנגדו כל כך:

יג בֶּגֶד שֶׁהָיָה עָלָיו כֶּתֶם וְהִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת וְאַחַר כָּךְ הֶעֱבִיר עַל הַכֶּתֶם שִׁבְעָה הַסַּמְמָנִים וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה צֶבַע וְהַטָּהֳרוֹת שֶׁעָשָׂה טְהוֹרוֹת וְאֵין צָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְאִם עָבַר הַכֶּתֶם אוֹ כֵּהָה עֵינוֹ הֲרֵי זֶה כֶּתֶם וְהַטָּהֳרוֹת טְמֵאוֹת. שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עַל הַכֶּתֶם לַהֲסִירוֹ. וְצָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה לְטַהֲרוֹ:

 כסף משנה  בגד שהיה עליו כתם וכו'. משנה כתבתיה בסמוך. ומ''ש שהרי הקפיד על הכתם להסירו וכו'. שם בגמרא:

יד כֶּתֶם שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו שִׁשָּׁה סַמְמָנִים וְלֹא עָבַר וְאַחַר כָּךְ הֶעֱבִיר עָלָיו צְפוֹן וְעָבַר הֲרֵי הַטָּהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו טְמֵאוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהַצְּפוֹן מַעֲבִיר הַצֶּבַע הוֹאִיל וְלֹא הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה הַסַּמְמָנִין הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כֶּתֶם. וְשֶׁמָּא אִלּוּ הֶעֱבִיר הַשְּׁבִיעִי הָיָה עוֹבֵר. הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעַת הַסַּמְמָנִים וְלֹא עָבַר וְחָזַר וְהֶעֱבִירָן עָלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה וְעָבַר כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו בֵּין תִּכְבֹּסֶת רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה טְהוֹרוֹת. וְכָל הַטָּהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו אַחַר תִּכְבֹּסֶת שְׁנִיָּה טְמֵאוֹת. הוֹאִיל וְגִלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו וְרוֹצֶה לְהוֹצִיא רִשּׁוּמוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא עַד שֶׁיְּבַטְּלוֹ וְיַטְבִּילוֹ. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה שִׁבְעָה הַסַּמְמָנִין שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם מַה הֵן וְהֵיאַךְ מַעֲבִירִין אוֹתָן:

 כסף משנה  כתם שהעביר עליו ששה סמנים וכו'. ברייתא שם (דף ס"ב) ובספרי רבינו כתוב פעמיים צנון והוא ט''ס וצריך לכתוב במקומו צפון והוא הנקרא בלעז שאבו''ן: העביר עליו ז' סמנין וכו'. גם זה ברייתא שם העביר עליו ז' סמנין ולא עבר שנאן ועבר טהרותיו טהורות אמר ר' זירא ל''ש אלא הטהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה לשניה אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות שהרי הקפיד עליו ועבר אמר ליה ר' אבא לרב אשי מידי בקפידא תליא מילתא א''ל אין דתניא רבי חייא אומר דם הנדה ודאי מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו ואמאי הא דם נדה הוא אלמא בקפידא תליא מילתא הכא נמי בקפידא תליא מילתא ופירש''י שנאן ועבר טהרותיו טהורות דאם איתא דדם הוא בהעברה קמייתא הוה עבר. תכבוסת העברת סמנים. שהרי הקפיד עליו כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם. ועבר ע''י העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור ע''י ז' סמנים. מידי בקפידא תליא בתמיה כיון דטהרות שבינתים טהורות אלמא לאו דם הוא אחרונות משום קפידא אמאי טמאוה דם הנדה ודאי כגון נדה שקנחה בסדין דם אע''ג דודאי דם הוא מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הוא הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת סמנין מדאזל לה חזותא עכ''ל וה''ה בפ''ט מהא''ב פירש הסוגיא לדעת רבינו עיין עליו. ואם תאמר והרי כיון שהעביר עליו ז' סמנין ולא עבר אין זה כתם אלא צבע וכמ''ש רבינו למעלה וא''כ אין כאן עוד טומאה אפילו אחר תכבוסת שניה ואפילו מקפיד ותירצו התוספות עיין עליו: והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל ומדברי רבינו נ''ל שאפשר לפרש בדרך אחרת דודאי ע''י כיבוס משתנה הוא ומראיתו מכהה וה''נ מיירי בנשתנה ע''י כיבוס ראשון ובכי הא לא הוי צבע וכמ''ש רבינו למעלה לא עבר כלל ה''ז צבע ואם עבר וכו' דכל שהוא ודאי עובר או מכהה באופן שלא ישאר אלא רישומן לבד וכיון שנשתנה הרי נתבטל וטהור אף על פי שהוא כתם כי מסתמא אינו מקפיד עוד עליו ולכך טהור אבל זה שחזר והעבירו הקפיד על רושם כל שהוא ולכך טמא עד שיבטלו ויטבילו וז''ש הואיל וגילה דעתו שהוא מקפיד עליו ורוצה להוציא רישומו כי בודאי אין שם אלא רישומו עד כאן לשונו:

טו הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה וְיָצְאָה מִמֶּנָּה דָּם מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם שֶׁהַמָּקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא. אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא הַדָּם אַחַר שֶׁמֵּתָה וְאֵין כָּאן נִדָּה הוֹאִיל וּמִמָּקוֹם טָמֵא יָצָא מְטַמֵּא טֻמְאַת כְּתָמִים. וְאִם הָיָה בּוֹ רְבִיעִית מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם:

 כסף משנה  האשה שמתה וכו'. משנה וגמרא בסוף נדה (דף ע"א) וכת''ק:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק חמישי

א  הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת לְעוֹלָם הֵם בְּטֻמְאָתָן וּמְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים וּמִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ. אֲפִלּוּ נִתְאַחֲרוּ כַּמָּה שָׁנִים בְּלֹא רְאִיַּת טֻמְאָה וְלֹא טָבְלוּ הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן:

 כסף משנה  הזב והזבה וכו' יולדת שלא טבלה וכו'. בפרק במה אשה (ס"ד:) ובפרק בנות כותים עלה ל''ה ובת''כ שנינו וידיו לא שטף במים אפי' לאחר כמה שנים:

ב יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה לְזָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לִנְקֵבָה כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר הֲרֵי הוּא כְּדַם הַנִּדּוֹת וּמְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. לֹא תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָמִים בִּלְבַד אֶלָּא בְּיָמִים וּטְבִילָה:

ג יוֹלֶדֶת שֶׁיָּרְדָה לִטְבּל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה וְנֶעֱקַר מִמֶּנָּה דָּם בִּירִידָתָהּ וְיָצָא חוּץ לְבֵין הַשִּׁנַּיִם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְדָם זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּבְשָׂרָהּ. וְאִם נֶעֱקַר מִמֶּנָּה בַּעֲלִיָּתָהּ מִן הַמִּקְוֶה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּם טֹהַר. וְהַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְכָל הַדָּם הַמֻּבְלָע בָּאֵיבָרִים וּמְשִׂימָה אוֹתוֹ דַּם טֹהַר:

 כסף משנה  יולדת שירדה לטבול וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ''ב:

ד יוֹלֶדֶת שֶׁטָּבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה אוֹ אַחַר סְפִירַת שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּזוֹב הֲרֵי הִיא בְּכָל יְמֵי טֹהַר שֶׁלָּהּ כְּטָמֵא שֶׁטָּבַל וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וַהֲרֵי הִיא טְבוּלַת יוֹם בְּכָל אוֹתָן הַיָּמִים. וְאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת בְּסוֹף יְמֵי טֹהַר אֶלָּא בְּמִשְׁלָם הַיָּמִים הֲרֵי הִיא כִּטְבוּל יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִיא כִּטְבוּל יוֹם לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. אֲבָל לְקָדָשִׁים הֲרֵי הִיא כְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל אֶלָּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּנִדָּה אוֹ בִּטְמֵא מֵת שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁהַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר אוֹכֶלֶת בְּמַעֲשֵׂר וּפוֹסֶלֶת אֶת הַתְּרוּמָה כִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָתָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ שֶׁמַּשְׁקֵה טְבוּל יוֹם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמְטַמְּאָה אֶת הַקָּדָשִׁים כִּוְלַד הַטֻּמְאוֹת עַד שֶׁתַּשְׁלִים יְמֵי טֹהַר * וְתִהְיֶה טְהוֹרָה לַכּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁהִיא צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת בַּסּוֹף וְאַחַר כָּךְ תִגַּע בַּקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת לַאֲכִילַת הַתְּרוּמָה:

 ההראב"ד   ותהיה טהורה לכל. א''א כמה דבריו מבולבלין ואיך תהיה טהורה לכל והלא מחוסרת כפרה היא ואף משתביא כפרתה צריכה טבילה לאכילת קדש ומשנה שלימה היא ואם יאמר ה''מ לאכילה אבל למגע לא הרי דבריו סותרין זה את זה:

 כסף משנה  יולדת שטבלה אחר שבעה וכו'. משנה בסוף נדה (דף ע"א) וכבית הלל. ומה שכתב רבינו נמצאת אתה למד שהיולדת בתוך ימי טוהר אוכלת במעשר וכו'. שיעור הלשון כך הוא שהיולדת דינה הוא שבתוך ימי טוהר אוכלת במעשר וכו': וכתב הראב''ד ותהיה טהורה לכל א''א כמה דבריו מבולבלים וכו'. מ''ש ומשנה שלימה היא בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ"א) אונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. ומ''ש ואם יאמר הני מילי לאכילה אבל למגע לא הרי דבריו סותרים זה את זה כלומר שהוא כתב ותהיה טהורה לכל דמשמע לכל מילי בין למגע בין לאכילה והוא אומר דמתניתין דמצרכה טבילה הני מילי לאכילה. וליישב דברי רבינו יש לומר שמה שכתב רבינו לכל היינו לומר שתהיה טהורה בין לקדש בין לתרומה במגע דוקא וזה מבואר בדבריו שהרי כתב שלאכילה אף לתרומה יראה לו שצריכה טבילה כך היה נראה לומר אלא שמדברי רבינו בפרק שנים עשר מהלכות שאר אבות הטומאה נראה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש ולפיכך צריך לפרש דברי רבינו דה''ק ומטמאה את הקדשים בולד הטומאות עד שתשלים ימי טוהר וגם תהיה טהורה לכל דהיינו על ידי הבאת קרבנותיה. ומה שכתב רבינו ויראה לי מצאתי בספר מוגה כלשון הזה ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה בסוף ואחר תגע בקדש אף על פי שאינה צריכה טבילה אחרת לאכילת התרומה:

ה יוֹלֶדֶת שֶׁהִיא מְצֹרַעַת וְטָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר אוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה הֲרֵי דַּם טֹהַר שֶׁלָּהּ טָמֵא כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וְכֻלָּן כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקִין שֶׁהֵן נוֹגְעִין בָּהֶן. חוּץ מִזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֲבוֹת טֻמְאוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  יולדת שהיא מצורעת וכו'. משנה פרק בנות כותים (דף ל"ד) וכב''ה ויליף לה מדכתיב ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה וברפ''ב דטבול יום ושאר כל הטמאים וכו' משקים היוצאים מהם כמשקין שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחילה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה והיינו משקה הזב:

ו זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּיּוֹם הַשִּׁמּוּר שֶׁלָּהּ אַחַר הָנֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה הֲרֵי מַגָּעָהּ וּבְעִילָתָהּ תְּלוּיִים. אִם נִגְמַר הַיּוֹם וְלֹא רָאֲתָה כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ טָהוֹר וּבוֹעֲלָהּ טָהוֹר וּפָטוּר. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁטָּבְלָה כָּל טָהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה טְמֵאוֹת וְעוֹשָׂת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב חַטָּאת. טָבְלָה בְּלֵיל הַשִּׁמּוּר קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא טָבְלָה וַעֲדַיִן עוֹשָׂת מֶרְכָּב וּמוֹשָׁב:

 כסף משנה  זבה קטנה וכו'. משנה בסוף נדה (דף ע"ב) ומודים ברואה תוך אחד עשר יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגען ובעילתן תלויים. ומה שכתב רבינו שטבלה ביום השמור שלה וכו'. הוא מה ששנינו טבלה ביום שלאחריו וכו'. ומה שכתב טבלה בליל השמור וכו'. זה הוא מה ששנינו ומודים ברואה בתוך י''א יום וטבלה לערב וכו' וביאר רבינו כל זה בפרק ששי מהלכות איסורי ביאה:

ז הָרוֹאָה דָּם בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר וְטָבְלָה לְעֶרֶב לֵיל שְׁנֵים עָשָׂר הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה:

 כסף משנה  הרואה דם ביום י''א וכו'. גם זה שם במשנה וכבית הלל:

ח טָבְלָה בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה * אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ [עַד] לָעֶרֶב אִם שִׁמְּשָׁה בּוֹעֲלָהּ טָהוֹר וּמִשְׁכָּבָהּ וּמֶרְכָּבָהּ טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה דָּם בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הַטְּבִילָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת נִדָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בְּאִסּוּר נִדָּה וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְיוֹם אַחַד עָשָׂר לְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה לִשְׁמֹר יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְעוֹסֶקֶת בְּטָהֳרוֹת. אֲבָל הָרוֹאָה דָּם בַּעֲשִׂירִי טוֹבֶלֶת בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר וּמְשַׁמֶּרֶת אוֹתוֹ שֶׁאִם תִּרְאֶה בּוֹ דָּם אַחַר טְבִילָה נִטְמְאוּ כָּל טָהֳרוֹת שֶׁעָשְׂתָה וְנִטְמָא בּוֹעֲלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:

 ההראב"ד   אע''פ שאסורה לשמש לערב. א''א יש כאן שיבוש ולמה אסורה לשמש לערב והלא יצא מגרגרנותו בשמירתו עד לערב ונראה שצריך להיות אף על פי שאסורה לשמש עד לערב:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד אע''פ שאסורה לשמש לערב א''א יש כאן שיבוש ולמה אסורה לשמש לערב והלא יצא מגרגרנותו וכו'. ואין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב''ד שבספרינו כתוב עד לערב. ומ''ש אבל הרואה דם בעשירי וכו'. שם וכר''י:

ט זָב וְזָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלוּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא יִתְעַסְּקוּ בְּטָהֳרוֹת עַד לָעֶרֶב שֶׁמָּא יִרְאוּ טֻמְאָה וְיִסְּתְּרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה וְנִמְצָא אוֹתָן הַטָּהֳרוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ אֵין מְטַמְּאִין כְּלֵי חֶרֶס בְּהֶסֵּט מֵאַחַר שֶׁטָּבְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְרָאוּ טֻמְאָה וְסָתְרוּ הַכּל. וְכָל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהֱסִיטוּ עַד שֶׁלֹּא רָאוּ טָהוֹר:

 כסף משנה  זב וזבה גדולה וכו'. בפרק כיצד צולין (דף פ"א) ובפרק שני דנזיר (דף ט"ו ע"ב) נתבאר שאפי' ראתה בשביעי אחר טבילה סותרת הכל ופרק בנות כותים (דף ל"ג ע"ב) אמרו ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ובפרק תינוקת (דף ס"ז ע"ב) אמרו מכדי האידנא כלהו ספק זבות שווינהו רבנן ליטבלינהו ביממא דשבעה ומשני משום דר''ש דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן ר''ש אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק ובת''כ אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה יכולה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק: אע''פ שהם עושים משכב ומושב למפרע וכו'. הכי איתא בפ''ק דמגילה (דף ח' ע"ב) א''ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתיב וכבס בגדיו וטהר התם מאי וטהר מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע''ג דהדר חזי לא מטמא למפרע. וכתב רש''י אף על פי שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר הכל ומטמא משכב ומושב וכו' אפילו הכי מהני ליה טבילה לטהרו מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בת''כ ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתביה להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא עכ''ל:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק ששי

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזָּב וַחֲבֵרָיו מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב. וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֶחָד הוּא וְלָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טו-ד) 'מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב' שֶׁהַמִּשְׁכָּב הָרָאוּי לִשְׁכִיבָה וְהַמּוֹשָׁב הָרָאוּי לִישִׁיבָה. וּבֵין שֶׁיָּשַׁב עַל הַמִּשְׁכָּב אוֹ שֶׁשָּׁכַב עַל הַמּוֹשָׁב טִמְּאָהוּ לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר בְּכָל מָקוֹם מִשְׁכָּב לְבַד וְהוּא הַדִּין לְמוֹשָׁב. וְאֵי זֶהוּ מֶרְכָּב זֶה הָרָאוּי לִרְכִיבָה כְּגוֹן מִרְדַּעַת הַחֲמוֹר וְטַפִּיטָן הַסּוּס:

 כסף משנה  כבר ביארנו שהזב וחביריו וכו'. בתחילת פ' ראשון. ומ''ש ובין שישב על המשכב וכו'. בת''כ אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב מנין שכב על המושב וישב על המשכב ת''ל יטמא ריבה. ומה שכתב ואי זהו מרכב וכו'. בתורת כהנים ובפרק כ''ג דכלים. וטפיטן של סוס הוא הנקרא בערבי סרג אל פרס:

ב הַמִּשְׁכָּב וְהַמֶּרְכָּב כָּל אֶחָד מֵהֶן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּמְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא. וּמַה בֵּין מִשְׁכָּב לְמֶרְכָּב שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּב אִם הָיָה אָדָם וְנָגַע בִּבְגָדִים וּבִשְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו הֲרֵי זֶה טִמְּאָם וַעֲשָׂאָן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְהַנּוֹגֵעַ בְּמֶרְכָּב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים וְלֹא כֵּלִים אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּשְׁכָּב אוֹ אֶת הַמֶּרְכָּב הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּגָדִים וּשְׁאָר כֵּלִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ עַד שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו. וּמִנַּיִן שֶׁבְּטֻמְאַת מֶרְכָּב חָלַק מַגָּעוֹ מִמַּשָּׂאוֹ וּבְמִשְׁכָּב לֹא חָלַק. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁכָּב (ויקרא טו-ה) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו' וּבְמֶרְכָּב הוּא אוֹמֵר (ויקרא טו-ט) 'וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו' (ויקרא טו-י) 'וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. וְלֹא נֹאמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וְנֶאֱמַר (ויקרא טו-י) 'וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו' אֶחָד הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב אוֹ הַנּוֹשֵׂא מִשְׁכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וּמִשְׁכָּבָן וְרֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן וְדַם נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת וְזוֹבוֹ שֶׁל זָב כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אָב. וְאָדָם שֶׁנָּגַע בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ נְשָׂאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים וּשְׁאָר כֵּלִים בִּשְׁעַת נְגִיעָתוֹ אוֹ בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ. שֶׁכָּל הַמְטַמֵּא אָדָם מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶשׂ. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּגָדִים שֶׁיִּגַּע בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כָּמוֹהוּ. וּמְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כִּבְגָדִים. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פֵּרַשׁ. וְכָל טָמֵא שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו הֲרֵי הוּא עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ כְּאַחַר שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא וָלָד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ. וּלְפִיכָךְ הַנּוֹגֵעַ בְּמֶרְכָּב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וְהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המשכב והמרכב כל אחד מהם אב וכו'. בפ''ק דכלים מונה אותה באבות הטומאות ובתורת כהנים אמרו שהמשכב נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ובפרשת זבים כתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא ואיש אשר יגע במשכבו ורחץ במים וגו' וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ודריש בת''כ דוהנושא אותם קאי על כל מאי דכתיב בענין מעיינותיו ומרכבו ומושבו ודם הנדה ובפרק כ''ג דכלים שנינו מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו ומושב לא חלק מגעו ממשאו כלומר שבנוגע במשכב נאמר יכבס בגדיו וגו' ובנוגע במרכב נאמר יטמא עד הערב ולא נאמר יכבס בגדיו למדנו שאינו מטמא בגדים אפילו נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו ונוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו אבל פירש ממטמאיו אינו מטמא כלים מדכתיב יכבס בגדיו דמשמע דוקא בגדיו שהוא לבוש בשעת נגיעה והוא הדין לשאר כלים שהוא נוגע בהם באותה שעה והכי תניא בת''כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים ותניא תו בת''כ מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת''ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת''ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס ובפ''ב דזבים תנן כלל אמר רבי יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים ומשקים להיות תחילה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקים להיות תחילה והאוכלים והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים: נמצאת למד שהזב והזבה וכו'. נתבאר בפרק ראשון ובפרק זה. ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. כבר כתבתי בסמוך דהכי דריש בתורת כהנים: הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו וכו'. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ועושה אותם ראשון לטומאה כמוהו:

ג כָּל הַכֵּלִים שֶׁיִּנָּשְׂאוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב הֵם הַנִּקְרָאִין מַדָּף וְהֵם כֻּלָּם כְּכֵלִים שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶם שֶׁהֵם רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֲבָל מְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאָה. * וְטֻמְאַת מַדָּף מִדִּבְרֵיהֶם:

 ההראב"ד   וטומאת מדף מדבריהם. א''א יש טומאת מדף מדבריהם אבל זו אע''פ שהיא קרויה מדף אינה מדבריהם שהרי אמרה תורה והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ודרשינן ליה במסכת נדה כל אשר יהיה תחתיו הזב ואמרה תורה יטמא עד הערב אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע:

 כסף משנה  כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב וכו'. בפרק בנות כותים (דף ל"ב ל"ג) יליף מקרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים. ומ''ש שהם נקראים מדף. בפ''ד דזבים תנן שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלים ומשקים וכתב רבינו טומאת מדף הוא כי הזב וחביריו וכו' כשהיה עליו למעלה ממנו אוכלים ומשקים נטמאו ואפילו אם היו בינו ובינם חציצות רבות וכן כשיש למעלה מן הזב כלים מונחים זה על זה הרי הכלי העליון טמא טומאת מדף ואע''פ שבינו ובין הזב חציצות רבות אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה ר''ל שאינו אב הטומאה אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב שמטמאין אוכלים ומשקים בלבד לא אדם וכלים וכבר נתבאר כי כל הכלים הראויים למשכב שתחת הזב כולם אב הטומאה ואין חילוק בין המשכב התחתון הדבק בקרקע או המשכב הדבק לגופו וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה ואין חילוק בין הבגד הדבק על גופו מלמעלה ובין הבגד העליון שכנגד הרקיע הכל טמא טומאת מדף ואין הדין כן במת אבל דין כלים שעל גביו או כלים שתחתיו או כלים שנגעו בו דין אחד לכולם וכו' ויליף לה בסיפרא מקראי. והלשון הזה של מדף וכו' בכאן עיקרו מנדף והוא ממאמרם ריחו נודף יריח למרחק הרבה הפליג הענין הזה על הזב אשר יטמא כלים שעל גביו ואפי' היה ביניהם חציצה רבה כאילו יעבור ריחו ויגיע אליהם ויטמאם על דרך הדמיון עכ''ל: ומ''ש וטומאת מדף מדבריהם. הוא ממה שאמרו בריש נדה (דף ד' ע"ב) בטומאה דרבנן דיקא נמי דקתני מדף כד''א קול עלה נדף ואע''ג דבפרק בנות כותים (דף ל"ב ל"ג) יליף לה מקרא משמע לרבינו שהוא אסמכתא דהא בת''כ דריש האי תחתיו תחתיו ממש ולא לעליונו כדדריש בפרק בנות כותים ובזה נתיישב מ''ש עליו הראב''ד א''א יש טומאת מדף מדבריהם אבל זו אע''פ שהיא קרויה מדף אינה מדבריהם שהרי התורה אמרה והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ודרשינן לה במסכת נדה כל אשר יהיה תחתיו הזב ואמרה תורה יטמא עד הערב אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע עכ''ל. ומה שסיים אלמא כלי שטף נמי מטמא במגע היינו לומר שכיון שעליונו של זב מטמא מן התורה לדעת הראב''ד הרי הוא ראשון ומטמא כלי שטף במגע אבל לדעת רבינו שאינו טמא אלא מדרבנן אינו מטמא כלים כלל: כתב הר''י קורקוס ז''ל תמהני מהראב''ד שרוצה לפרש כוליה קרא בעליונו שמטמא גם כלי שטף במגע דהא הלכה רווחת היא דעליונו של זב אוכלים ומשקים לבד מטמא וכמו שכתבתי ממשנה פ''ד דזבים ופ''ו דעדיות גם בתוספתא דזבים פ''ג גם בת''כ גם בפרק בנות כותים באותה סוגיא שהזכיר הראב''ד:

ד הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ הֲרֵי הֵן מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב אַחַר מִיתָתָן כְּשֶׁהָיוּ כְּשֶׁהֵן חַיִּין עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. וְטֻמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף אֶחָד מֵאֵלּוּ וִידַמּוּ שֶׁמֵּת וְהוּא עֲדַיִן לֹא מֵת. נִמְצָא מִשְׁכָּבוֹ וּמֶרְכָּבוֹ שֶׁל אַחַר מִיתָה אַב טֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל נָכְרִי שֶׁמֵּת אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הזב והזבה וכו'. משנה וגמרא בפרק תינוקת (דף ס"ט ע"ב) ושנינו בתורת כהנים שטומאה זו מדברי סופרים:

ה כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ טֻמְאַת מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב אֵינוֹ שֶׁיִּגַּע הַטָּמֵא בַּמִּשְׁכָּב אוֹ בַּמֶּרְכָּב כְּשֶׁיִּנָּשֵׂא עֲלֵיהֶן אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת לְמַעְלָה מִן הַכְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכָּב וְנִשָּׂא הַזָּב עַל הָאֲבָנִים מִלְּמַעְלָה נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב וְנַעֲשָׂה אַב טֻמְאָה אֲפִלּוּ אֶלֶף מִשְׁכָּב אוֹ מֶרְכָּב זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְאֶבֶן עַל הָעֶלְיוֹן וְיָשַׁב אֶחָד מִמְּטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן נִטְמְאוּ הַכּל. וְאֶחָד הַמִּשְׁכָּב הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ הַמִּשְׁכָּב שֶׁל מַעְלָה אִם נָגַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁכִיבָתוֹ כָּל אֶחָד מֵהֶן אַב הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מִמְּטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַטָּה וְאֶבֶן עַל גַּבָּיו וָאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים וְאָדָם עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה כֻּלָּן טְמֵאִין וְרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאֶחָד כְּלִי אוֹ אֹכֶל וּמַשְׁקֶה אוֹ אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב. אוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל וּמַשְׁקֶה אוֹ אָדָם שֶׁהוּא לְמַעְלָה עַל הָאֶבֶן שֶׁעַל גַּבָּיו. הַכּל וְלַד טֻמְאָה. * וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים חוּץ מִן הָאָדָם שֶׁעַל גַּבֵּי הַזָּב שֶׁעַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו מְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואינו מטמא לא אדם ולא כלים. א''א כבר כתבנו למעלה שעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע:

 כסף משנה  כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב וכו'. שם בגמרא ובפ''ק דכלים שנינו למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו והוא מלשון והיתית אבן חדה ושומת על פום גובא כמו שאמרו בפ''ב דנדה שם דהיינו אבן כבדה העשויה להניח ואינה מיטלטלת ורבותא הוי אע''פ שאין נרגש כובד הזב היושב עליה במה שתחתיה כי ע''י כובד האבן אין כובד הזב מעלה ולא מוריד לכלים שתחתיה ואין מגיע להם כובדו ובת''כ יליף להו מקראי. ומ''ש רבינו וכן אם היה אחד ממטמאי משכב ומושב למטה ואבן עליו. בפ''ה דזבים כל הנישא על גבי הזב טמא כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאדם כיצד אצבעו של זב (x תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד הטמא מלמעלן והטהור מלמטן מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד האוכלים והמשקין המשכב והמושב והמדף מלמעלן מטמאים xx אחד ופוסלים אחד פירשו מטמאים אחד ופוסלים אחד המשכב והמושב מלמטן מטמאין שנים ופוסלים אחד האוכלים והמדף מלמטה טהורים מפני שאמרו כל הנושא והנישא על המשכב טהור חוץ מן האדם ופי' רבינו שמדף ששנינו היינו אוכלים או משקים וכלי שטף שאינן ראויים למשכב ומושב. ואע''פ שבמשנה זו לא הזכירו מרכב כללו רבינו עם משכב ומושב שודאי דינם שוה שע''ז אמרו בר''פ בכל מערבין (דף כ"ז) שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ דהא איכא מרכב: כתב הראב''ד ואינו מטמא לא אדם ולא כלים א''א כבר כתבנו למעלה שעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע עכ''ל. וכבר כתבתי טעם דברי רבינו:

ו הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין וְהַכֵּלִים שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִם לֹא לְמִשְׁכָּב וְלֹא לְמוֹשָׁב וְלֹא לְמֶרְכָּב שֶׁהָיוּ לְמַטָּה וְיָשַׁב הַזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה וְלֹא נָגְעוּ בָּהֶן כֻּלָּן טְהוֹרִין. אֲבָל אִם הָיָה הָאָדָם לְמַטָּה וְהַזָּב לְמַעְלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא זָב. כְּכָל נוֹשֵׂא דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא שֶׁהַנּוֹשֵׂא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל שֶׁיִּהְיֶה לְמַעְלָה מִן הַזָּב טָמֵא בֵּין אָדָם וּבֵין כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב וּלְמֶרְכָּב בֵּין שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים בֵּין אֳכָלִים בֵּין מַשְׁקִין הַכּל רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכָל שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה מִן הַזָּב וְלֹא יִגַּע בּוֹ טָהוֹר. חוּץ מִן הָאָדָם אוֹ כְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אוֹ לְמֶרְכָּב. אֶלָּא שֶׁהָאָדָם רִאשׁוֹן וְהַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְמוֹשָׁב אוֹ לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכַּב אַב הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כתוב בספרי רבינו האוכלים והכלים והמשקים, והוא חילוף מט''ס וצריך להגיה האוכלים והמשקים והכלים: ומ''ש והכלים שאינם עשויים לא למשכב ולא למושב ולא למרכב. בפ''ג דחגיגה (כ"ג ע"ב) ובפ''ו דשבת (דף נ"ט) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא וכו' תלמוד לומר אשר ישב עליו והיושב על הכלי יטמא מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שביעי

א הַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב וְהַמֶּרְכָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּרָכִים. עוֹמֵד. יוֹשֵׁב. שׁוֹכֵב. נִתְלֶה. וְנִשְׁעָן. כֵּיצַד. כְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אוֹ לְמֶרְכָּב אֲפִלּוּ הָיָה תַּחַת הָאֶבֶן אִם עָמַד אֶחָד מִמְּטַמְּאֵי מִשְׁכָּב עַל הָאֶבֶן אוֹ יָשַׁב עָלֶיהָ אוֹ שָׁכַב אוֹ נִשְׁעַן עָלֶיהָ אוֹ נִתְלָה בָּהּ הוֹאִיל וְנִתְנַשֵּׂא עַל הַכְּלִי הַזֶּה מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וְנַעֲשָׂה אַב טֻמְאָה. וְכָל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְּרָכִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מִדְרָס בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  הזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב בה' דרכים וכו'. בסוף פרק שני דזבים וכתב שם רבינו ראיה מהפסוק. ומה שכתב וכל אחד מחמשה דרכים אלו הוא הנקרא מדרס בכ''מ, כם כץב רבינו שם גם כן:

ב וְכֵן הַמִּשְׁכָּב וְהַמֶּרְכָּב מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים. בַּחֲמִשָּׁה דְּרָכִים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ. וּבְמַגָּע וּבְמַשָּׂא. כֵּיצַד. מִשְׁכָּב אוֹ מֶרְכָּב שֶׁדָּרַס עָלָיו הַזָּב וְנִטְמָא בְּמִדְרָסוֹ. הַנּוֹגֵעַ בּוֹ אוֹ הַנּוֹשְׂאוֹ טָמֵא. וְכֵן הַיּוֹשֵׁב עָלָיו אוֹ הָעוֹמֵד אוֹ הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַנִּתְלֶה אוֹ הַנִּשְׁעָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֶבֶן מַבְדֶּלֶת בֵּין הַטָּהוֹר וּבֵין הַמִּדְרָס הֲרֵי זֶה נִטְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ו) 'וְהַיּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁמָּקוֹם שֶׁהַזָּב יוֹשֵׁב וּמְטַמֵּא אִם יָשַׁב שָׁם הַטָּהוֹר נִטְמָא. מָה הַזָּב מְטַמֵּא מֶרְכָּב וּמוֹשָׁב שֶׁתַּחַת הָאֶבֶן אַף הַטָּהוֹר מִתְטַמֵּא מִן הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב שֶׁהוּא מִתַּחַת הָאֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַזָּב שָׁם עַל הַמִּשְׁכָּב וְאָדָם זֶה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַמִּדְרָס מְטַמֵּא בְּגָדִים כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  וכן המשכב והמרכב מטמאים את האדם בשבעה דרכים וכו'. ג''ז בסוף פ''ב דזבים: ומ''ש רבינו מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא וכו'. בת''כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם מנין לעשות ריקם כמלא ת''ל כלי לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם מלא כשהוא שם. ומ''ש אעפ''י שהיתה אבן מבדלת וכו'. בת''כ יליף לה מקרא:

ג אֵין הַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַמִּשְׁכָּב עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא רֻבּוֹ עַל הַמִּשְׁכָּב אוֹ עַל הַמּוֹשָׁב אוֹ עַל הַמֶּרְכָּב. וְכֵן הַטָּהוֹר שֶׁדָּרַס עַל מִדְרַס הַזָּב אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מֵחֲמַת הַמִּדְרָס עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא רֻבּוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם נִשָּׂא מִעוּטוֹ הוֹאִיל וְלֹא נָגַע הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. מִקְצָת טָמֵא עַל הַמִּשְׁכָּב * וּמִקְצָת הַטָּהוֹר עַל אוֹתוֹ מִשְׁכָּב הַמִּשְׁכָּב טָהוֹר וְהַטָּהוֹר שֶׁנָּשָׂא מִקְצָתוֹ עָלָיו טְהוֹרִין. הַטָּמֵא שֶׁנִּשָּׂא רֻבּוֹ עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב כֻּלּוֹ אוֹ הַמֶּרְכָּב כֻּלּוֹ. וְכֵן הַטָּהוֹר שֶׁנִּשָּׂא רֻבּוֹ עַל מִקְצָת הַמִּדְרָס נִטְמָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶלָּא עַל מִקְצָת הַמּוֹשָׁב:

 ההראב"ד   ומקצת הטהור על אותו משכב. א''א לא ידעתי מהו על אותו משכב שאפילו על משכב שהוא טמא גמור אם לא ישב עליו הטהור רובו טהור דהכי דריש לה בסיפרא ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו (אשר היא יושבת עליו או על מקצתו הא למדת שאין הטהור מטמא במשכב עד שינשא רובו עליו) כדרך שנכנסת לו הטומאה כך היא יוצאה ממנו:

 כסף משנה  אין הזב מטמא את המשכב וכו'. בת''כ. ומה שכתב כיצד מקצת טמא על המשכב וכו'. בפ''ה דזבים הטמא על מקצת משכב והטהור על מקצת משכב טמא מקצת טמא על המשכב ומקצת טהור על המשכב טהור נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו ופירש שם רבינו כבר קדם לנו כי אשר יטמא משכב ומרכב לא יטמא אותו עד שינשא רובו עליו וכן האיש הטהור כשינשא על משכב טמא צריך שינשא רובו ואז יטמא אמר יתברך באדם אשר ישב על משכב הזב ואם על המשכב הוא ובא הפירוש הוא עד שינשא רובו עליו ודע כי אנחנו לא נחוש על רוב המשכב ומיעוטו אמנם על רוב הנישא ואפי' היה על מיעוט המשכב הוא מטמא אותו ומיטמא ממנו ולשון סיפרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו והנה יהיה ביאור המשנה כך רוב הטמא על קצת משכב ורוב הטהור על מקצתו נטמא הטהור נמצאת טומאה נכנסת למשכב ויוצאת ממנו במיעוטו לפי שמקצתו נטמא וטימא זולתו: וכתב הראב''ד ומקצת הטהור על אותו משכב א''א לא ידעתי מהו על אותו משכב שאפי' על משכב שהוא טמא גמור אם לא ישב עליו הטהור רובו טהור דהכי דריש לה בספרא ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו כדרך שנכנסת לו הטומאה כך היא יוצאה ממנו עכ''ל וי''ל שדבר פשוט הוא וכך מבואר בדבריו בפי' המשנה שכתבתי וגם פה מבואר בתחילת דבריו שכתב אבל אם נישא מיעוטו הואיל ולא נגע ה''ז טהור ולא כתב אותו משכב אלא כדי לסיים שהמשכב והנישא עליו טהורים ואין כאן מקום לטעות בו:

ד זָב שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל חֲמִשָּׁה סַפְסָלִין שֶׁהֵן מֻנָּחִין לְאָרְכָּן טְמֵאִים שֶׁהֲרֵי נִשָּׂא רֻבּוֹ עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן. הָיוּ מֻנָּחִין לְרָחְבָּן טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִשָּׂא רֻבּוֹ עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן. וְאִם יָשַׁן עֲלֵיהֶם בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִים שֶׁמָּא נִתְהַפֵּךְ עֲלֵיהֶם וְנִמְצָא רֻבּוֹ עַל כָּל אֶחָד. הָיָה מֻטָּל עַל שִׁשָּׁה כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים לְמִשְׁכָּב. שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנַיִם. וּשְׁנֵי רַגְלָיו עַל שְׁנַיִם. וְרֹאשׁוֹ עַל אֶחָד. וְגוּפוֹ עַל אֶחָד. אֵין טָמֵא מִשּׁוּם מִשְׁכָּב אֶלָּא זֶה שֶׁתַּחַת גּוּפוֹ שֶׁהֲרֵי נִשָּׂא רֻבּוֹ עָלָיו. עָמַד עַל שְׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת רַגְלוֹ אַחַת עַל אֶחָד וְרַגְלוֹ שְׁנִיָּה עַל הַשֵּׁנִי * שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין:

 ההראב"ד   שניהן טמאים. א''א ראיתי המשנה כך עומד על שני כסאות רבי שמעון אומר אם רחוקים זה מזה טהורים ואין שם מחלוקת:

 כסף משנה  זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין וכו'. משנה פ''ד דזבים ופירש רבינו שמשון לאורכן ששכב אורכו לאורכן טמאים שעל כל אחד ואחד נשען רובו פעמים על זה פעמים על זה לרוחבן ששוכב אורכו לרוחבן ולכך טהורין דאין רובו נשען על אחד מהם ישן לרוחבן ספק נתהפך לארכן טמאים ורבינו פירש שם בהיפך ורש''י בהמצניע (דף צ"ג) פירש כרבינו שמשון וכן משמע בתוספתא פ''ק: היה מוטל על ששה כלים וכו'. גם זה שם ודייק רבינו לכתוב אין טמא משום משכב לומר דלא מיעט שאר כלים אלא מטומאת משכב אבל לא מטומאת מגע ונפקא מינה דטמא משום משכב הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים: עמד על שני משכבות וכו': וכתב הראב''ד אני ראיתי המשנה כך וכו'. ומשנה זו בפרק ד' דזבים וסבור רבינו דכיון דבשם רבי שמעון שנינו טהורים משמע דרבנן פליגי עליה ומטמו בכל גוונא. וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר''ש:

ה הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְאַרְבָּעָה מִשְׁכָּבוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי הַמִּטָּה כֻּלָּן טְמֵאוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שָׁלֹשׁ:

 כסף משנה  היה יושב על גבי המטה וכו' עד הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. שם וכת''ק:

ו הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְאַרְבָּעָה מִשְׁכָּבוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֶיהָ כֻּלָּן טְהוֹרוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שָׁלֹשׁ וְנִמְצֵאת הָרְבִיעִית מְסַיֵּעַ וּמְסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְהוֹאִיל וְכָל אַחַת רְאוּיָה לִהְיוֹת מְסַיֵּעַ וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זוֹ יָד וְאֵי זוֹ רֶגֶל הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה נִשְׁעֶנֶת עָלֶיהָ הֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה טֻמְאָה בְּאַחַת מֵהֶן וּלְפִיכָךְ כֻּלָּן טְהוֹרוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה מִשְׁכָּב אֶחָד תַּחַת שְׁתֵּי יְדֵי הַבְּהֵמָה אוֹ תַּחַת שְׁתֵּי רַגְלֶיהָ אוֹ תַּחַת יָדָהּ וְרַגְלָהּ הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁהֲרֵי וַדַּאי נִשָּׂא הַזָּב עַל מִשְׁכָּב זֶה. שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שְׁתַּיִם:

ז יָשַׁב הַטָּמֵא עַל קוֹרַת בֵּית הַבַּד כָּל הַכֵּלִים שֶׁבָּעֵקֶל טְמֵאִים. שֶׁהֲרֵי הֵם רְצוּצִים תַּחַת הַקּוֹרָה. אֲבָל אִם יָשַׁב עַל מַכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבֵס הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת לוּחַ הַמַּכְבֵּשׁ טְהוֹרִים. * מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָפוּי וְנִמְצֵאת מִשְׁעֶנֶת הַמַּכְבֵּשׁ עַל רַגְלָיו לֹא עַל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו. שֶׁאִם יִרְצֶה אָדָם לְהַכְנִיס סַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בֵּין הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הַמַּכְבֵּשׁ וּבֵין הַמַּכְבֵּשׁ מַכְנִיס אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָשׁוּר:

 ההראב"ד   מפני שהוא רפוי. א''א כל מ''ש בזה הרבה יגיעות שאין הדעת מקבלת ואין השכל מודה ואין הלב מתיישב עליו שהכובש מהדק ומחזיק בכל כחו כדי שיהו בגדיו עומדים זקופין ואיך יהיה רפוי ואם יהיה רפוי כ''ש כשישב עליו ידרוס יותר על הכלים שבתוכו וימעך אותם. אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע דבר יי' כי אמרה התוספ' ישב על גבי מכבש של כובס בזמן שטעון באבנים כלים שתחתיו טהורים ור' נחמיה מטמא ובזמן שמהודק בחבלים כלים שתחתיו טמאים. עתה אפרש כי בזמן שטעון באבנים האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה או תרקב ואף ע''פ שהבגדים בתוכו ראויים לישיבה השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו ורבי נחמיה מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו אבל בזמן שאינו מהודק אלא בחבלים אין כאן קפידא מלישב עליו וטמאים וע''כ תפשו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ברוך י''י אשר גלה סודו ליראיו [יצפון לישרים תושיה]:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד מפני שהוא רפוי א''א כל מ''ש בזה הרבה יגיעות וכו' עד יצפון לישרים תושיה: ואני אומר שנראה מדבריו שהוא סובר שרבינו מפרש שיושב על המכבש היינו שיושב על הלוח הנתון על הבגדים ומפני כך הקשה עליו מה שהקשה ואין הדבר כן x אלא ביושב על קצה המכבש שאצל הלוח המונח על הבגדים ואילו היה הלוח דחוק על הבגדים היו הבגדים רצוצים תחת המכבש והיה היושב על קצה המכבש נישא על הבגדים ועכשיו שהלוח המונח על הבגדים רפוי כשהוא יושב על קצה המכבש אינו נישא על הבגדים ואפשר דמשום הכי נקט תנא מכבש של כובס כלים מפני שאין דרך להדקו מפני שאין צורך לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו. אבל מכבש של חייטים מהדקים אותו בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופים ומה ששנו בתוספתא בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורים הטעם מפני שע''י אבנים אינו מהודק אבל כשהוא קשור בחבלים הוא מהודק:

ח זָב שֶׁדָּרַס עַל כְּלִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אוֹ לְמֶרְכָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לְמִשְׁכָּב הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בּוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ בִּכְלִי זֶה. כֵּיצַד. כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ כָּפָה עֲרֵבָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ אוֹ שֶׁיָּשַׁב עַל פָּרֹכֶת אוֹ עַל קֶלַע שֶׁל סְפִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ד) 'אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו' הַמְיֻחָד לִישִׁיבָה לֹא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ. מִפְּנֵי שֶׁכְּלִי זֶה לֹא נַעֲשָׂה לִישִׁיבָה. הָיָה הַכְּלִי מְשַׁמֵּשׁ לִישִׁיבָה עִם מְלַאכְתּוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לָהּ הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. כְּגוֹן הָרְדִיד. וְהֶחָלוּק. וְהַטַּלִּית. וְהַתּוּרְמָל. וְהַחֵמֶת. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּה לְמִשְׁכָּב הֲרֵי הוּא מְשַׁמֵּשׁ אֶת הַמִּשְׁכָּב עִם מְלַאכְתּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וּבְהִלְכוֹת כֵּלִים אֲבָאֵר כָּל הַכֵּלִים הַמִּטַּמְּאִין בְּמִדְרָס וְכֵלִים שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין בְּמִדְרָס. וְאֵי זֶה כְּלִי רָאוּי לִישִׁיבָה. וְאֵי זֶה רָאוּי לִשְׁכִיבָה. וְאֵי זֶה רָאוּי לִרְכִיבָה:

 כסף משנה  זב שדרס על כלי וכו'. בפרק בא סימן (דף מ"ט ע"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ"ב) ובפרק במה אשה (דף נ"ט): היה הכלי משמש לישיבה וכו'. בתורת כהנים:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שמיני

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה שֶׁאִם הֵסִיט הָאָדָם אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא נִטְמָא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא אֲבָל אִם הֵסִיטָה הַטֻּמְאָה אֶת הָאָדָם לֹא נִטְמָא:

 כסף משנה  כבר ביארנו בתחילת ספר זה וכו'. בפרק א': אבל אם הסיטה הטומאה את האדם לא נטמא. בפרק רבי עקיבא כמו שאכתוב בסמוך:

ב אֵין בְּכָל אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן טֻמְאָה שֶׁאִם תָּסִיט אֶת הָאָדָם הַטָּהוֹר אוֹ אֶת הַכְּלִי הַטָּהוֹר תְּטַמֵּא אוֹתָן אֶלָּא הַזָּב אוֹ חֲבֵרָיו בִּלְבַד. וְזוֹ הִיא הַטֻּמְאָה הַיְתֵרָה בְּזָב שֶׁלֹּא מָצִינוּ כְּמוֹתָהּ בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁאִם הֵסִיט אֶת הַטְּהוֹרִין טְמֵאִין. כֵּיצַד. הָיְתָה קוֹרָה מֻטֶּלֶת עַל רֹאשׁ הַגָּדֵר וְאָדָם טָהוֹר אוֹ כֵּלִים אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס עַל קְצָתָהּ וְהֵנִיד הַזָּב אֶת הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי הוֹאִיל וְנִתְנַדְנְדוּ מֵחֲמַת הַזָּב הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּגַע בָּהֶן וּטְמֵאִין וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָשָׂא הַזָּב אֶת הָאָדָם אוֹ אֶת הַכֵּלִים שֶׁטִּמְּאָן. וְאֶחָד זָב וְזָבָה נִדָּה וְיוֹלֶדֶת בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהָאָדָם הַטָּהוֹר שֶׁהֵסִיט אֶת הַזָּב נִטְמָא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא זָב. וְהַזָּב שֶׁהֵסִיט אֶת הַטָּהוֹר בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים אֲפִלּוּ כְּלֵי חֶרֶס טְמֵאִין. מִפְּנֵי שֶׁהַנָדַת הַזָּב לַאֲחֵרִים כְּאִלּוּ נָגַע בָּהֶן:

ג חֹמֶר בְּהֶסֵּט הַזָּב מִמַּגָּעוֹ שֶׁאִם נָגַע בִּכְלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל טָהוֹר וְאִם הֱסִיטוֹ טִמְּאָהוּ. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא נָבוּב כְּכַדּוּר וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה לוֹ פֶּה כְּמוֹ אִלְפָּסִין אִירְנִיוֹת אִם הֱסִיטָן הַזָּב טְמֵאִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין בְּאֹהֶל הַמֵּת שֶׁהֲרֵי הֵן כִּכְלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁפִּתְחוֹ סָתוּם. וְכֵן מַחַט שֶׁהָיְתָה בְּלוּעָה בְּתוֹךְ הָעֵץ וְטַבַּעַת הַבְּלוּעָה בְּתוֹךְ הַלְּבֵנָה וְהֵסִיט הַזָּב אֶת הָעֵץ אוֹ הַלְּבֵנָה נִטְמְאוּ הַכֵּלִים הַבְּלוּעִים שֶׁבְּתוֹכָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ב-ג) אין בכל אבות הטומאות וכו'. בר''פ ר''ע (דף פ"ג ע"ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. ואיתיה נמי בפרק יוצא דופן וברפ''ה דזבים המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלים ומשקים וכלי שטף במגע ונתבאר גם בפ''ג דזבים ושם כתב רבינו כל זה: ומ''ש ואחד זב וזבה נדה ויולדת בכל הדברים האלו. בפ''ה דזבים. ומ''ש והזב שהסיט וכו' אפילו כלי חרס טמאים וכו' חומר בהיסט הזב וכו' ואם הסיטו טימאהו. בתורת כהנים וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו ת''ל אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו מאחר שלמדנו שאינו מטמא אלא מאוירו מה ת''ל אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: וכן כלי חרס שהוא נבוב וכו'. בפ''ב דעדיות (משנה ה') לפסין אירניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב ופי' רבינו שהן מחבתות ועושין אותם מזדווגות וכשנשלם בישולם חולקים אותם באמצע ונעשית שתי מחבתות וכו' וקודם חילוקם וכו' מתטמאות במשא הזב ר''ל כשנשא אותם הזב ונדנד אותם ואינם מתטמאות באהל המת והטעם בזה שכלי חרס לא יטמא במת ולא בשרץ ולא בזולתם אלא מאוירו וכו' זולתי בטומאת הזב בלבד ר''ל כשנטמא במשא הזב וכו' ולשון התוספתא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ובשביל אלה העיקרים אמרנו באלה הלפסין קודם חילוקם כיון שאין להם אויר ולא דרך פתח אלא כמו כדור נבוב שאינן מתטמאים באהל המת ומתטמאות במשא הזב עכ''ל. ובספרי רבינו כתוב כפרור והוא ט''ס וצריך להגיה ולכתוב במקומו ככדור: וכן מחט שהיתה בלועה בתוך העץ וכו'. בפ''ט דכלים מלמד שבלע את הדרבן ולבינה שבלעה את הטבעת וכו' הסיטן הזב נטמאו. ותמיה לי מאי וכן דהא קמא הוי חידושא טפי שהוא מציל באהל וזה אינו מציל:

ד זָב שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בּוֹ מִתּוֹכוֹ וְלֹא הֱנִידוֹ * הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁאֵין הַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְטַמְּאִין לְאֵיבָרִים:

 ההראב"ד   ה''ז טהור שאין הנדה וכו'. א''א זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמר שאין הנדה מטמאה לאיברים לא על זו הדרך נאמר אלא שהמשכב והמושב שפשטה הנדה ידה או רגלה עליה אינו טמא אלא אם נגעה בו או נסמכה רוב כחה עליו:

 כסף משנה  זב שהכניס ידו וכו' שאין הנדה וכיוצא בה מטמאים לאיברים. נראה שרבינו מפרש כן מה שאמרו ריש פרק ר''ע (דף פ"ב ע"ב) דנדה אינה לאיברים: וכתב הראב''ד על דברי רבינו זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע וכו'. ואין בזה השגה על רבינו שפירושים שונים הם ורש''י מפרש פירוש שלישי:

ה זָב שֶׁהָיָה קָנֶה אָחוּז בְּתוֹךְ קֻמְטוֹ וְהֵסִיט וְהוֹצִיא בִּקְצֵה הַקָּנֶה אָדָם אוֹ כְּלִי הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-יא) 'וְכָל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב הִזָּה מְדַבֵּר בְּהֶסֵּט הַזָּב וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה לוֹמַר מָה נְגִיעָה בְּיָדָיו וְהַדּוֹמֶה לְיָדָיו מִשְּׁאָר גּוּפוֹ הַגָּלוּי אֵצֶל הַנְּגִיעָה אַף הֶסֵּטוֹ עַד שֶׁיָּסִיט בְּגָלוּי שֶׁבְּגוּפוֹ לֹא שֶׁיָּסִיט בְּבֵית הַסְּתָרִים. הָיָה הַקָּנֶה בְּקֻמְטוֹ שֶׁל טָהוֹר וְהֵסִיט בּוֹ אֶת הַזָּב טָמֵא שֶׁהַמֵּסִיט אֶת הַטֻּמְאָה כְּנוֹשֵׂא אוֹתָהּ וּכְשֵׁם שֶׁהַנּוֹשֵׂא בְּבֵית הַסְּתָרִים טָמֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה כָּךְ הַמֵּסִיט בְּבֵית הַסְּתָרִים טָמֵא:

 כסף משנה  זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מ"ג) אמר ריש לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והסיט בו הזב טמא מ''ט דאמר קרא כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף זהו היסטו של זב שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי:

ו הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וּכְלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכָּב בְּכַף שְׁנִיָּה כְּנֶגְדּוֹ. כָּרַע הַזָּב הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים שֶׁנָּגַע בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הֱסִיטָן. כָּרְעוּ הֵן טְמֵאִין מִשּׁוּם מִשְׁכָּב וְנַעֲשׂוּ אָב שֶׁהֲרֵי נָשְׂאוּ הַזָּב וּכְאִלּוּ עָמַד עֲלֵיהֶן. הָיָה בְּכַף שְׁנִיָּה שְׁאָר הַכֵּלִים אוֹ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אוֹ אָדָם בֵּין שֶׁכָּרְעוּ הֵן בֵּין שֶׁכָּרַע הַזָּב כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  הזב בכף מאזנים וכו'. בפ''ד דזבים הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורים כרעו הם טמאים ופירשו רבינו ורבינו שמשון טהורים דקתני רישא היינו טהורים מדין משכב אבל טמאים הם משום היסט ובסיפא טמאים משום משכב לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא והוא אחד מחמשה דרכים שהזב מטמא את המשכב כמו שנתבאר בפרק שביעי: היה בכף שנייה שאר הכלים וכו'. שם הזב בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שנייה טמאים ופירש רבינו אין חילוק בכאן בין כרע הזב לכרעו האוכלים [טהורין שהרי אוכלים] טמאים בהיסט הזב דהיינו ראשון לטומאה ודבר ידוע דאוכלים ומשקים לאו דוקא:

ז הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַסַּפְסָל אוֹ עַל הַנֶּסֶר בִּזְמַן שֶׁהֵן מַחְגִּירִין. אוֹ שֶׁעָלוּ בְּאִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע וְהוּא הָאִילָן שֶׁאֵין בָּעֳבִי עִקָּרוֹ כְּדֵי לָחֹק רֹבַע הַקַּב. אוֹ שֶׁעָלוּ בְּסֻכָּה שֶׁכֹּחָהּ רַע וְהוּא שֶׁנֶּחְבָּא בָּהּ וְדוֹחֵק אוֹתָהּ תָּזוּז בּוֹ. אוֹ שֶׁעָלוּ בְּסֻלָּם מִצְרִי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר. אוֹ שֶׁעָלוּ עַל הַכֶּבֶשׁ וְעַל הַקּוֹרָה וְעַל הַדֶּלֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מְחֻבָּרִין בְּטִיט. הֲרֵי זֶה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְנַדְנְדִין בָּהֶן וּכְאִלּוּ הֵסִיט הַזָּב אֶת הַטָּהוֹר שֶׁעִמּוֹ. אֲבָל אִם יָשְׁבוּ בִּסְפִינָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָסִיט בָּאָדָם. אוֹ עַל הַנֶּסֶר אוֹ עַל הַסַּפְסָל בִּזְמַן שֶׁאֵינָם מַחְגִּירִין. אוֹ שֶׁעָלוּ בְּאִילָן וּבְסֻכָּה שֶׁכֹּחָן יָפֶה. אוֹ בְּסֻלָּם מִצְרִי הַקָּבוּעַ בְּמַסְמֵר. אוֹ בְּכֶבֶשׁ וּבְקוֹרָה וּבְדֶלֶת שֶׁמְּחֻבָּרִים בְּטִיט. אֲפִלּוּ עָלוּ מִצַּד אֶחָד הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  הזב וטהור וכו'. בפרק ג' דזבים. ומ''ש והוא האילן שאין בעובי עיקרו רובע הקב. בפרק המקבל (דף ק"ה ע"ב): ומ''ש והוא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו. שם כל שנחבאת בחזיונה ומפרש רבינו בחזיונה כשאוחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזזת אותו ולזה קורא כחה רע. ואף ע''פ שבמשנה שנו דעלו בסולם צורי טהור כלומר אפילו אם אינו קבוע במסמר לא חשש רבינו להזכירו משום דכי ניזיל בתר טעמא ממילא משמע:

ח זָב וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד מְגִיפִין אֶת הַדָּלֶת אוֹ פּוֹתְחִין הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיָה אֶחָד מֵגִיף וְאֶחָד פּוֹתֵחַ נִטְמָא. הֶעֱלוּ זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר אִם הַטָּמֵא הֶעֱלָה אֶת הַטָּהוֹר טִמְּאָהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֱסִיטוֹ. וְאִם הַטָּהוֹר הֶעֱלָה אֶת הַטָּמֵא נִטְמָא בְּמַשָּׂאוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  זב וטהור שהיו שניהם כאחד וכו'. בפ''ג דזבים וכחכמים:

ט זָב וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ מַפְשִׁילִין בַּחֲבָלִים אִם הָיָה זֶה מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ נִטְמָא. הָיוּ אוֹרְגִין בֵּין בְּעוֹמְדִין בֵּין בְּיוֹשְׁבִין אוֹ טוֹחֲנִין אוֹ פּוֹרְקִין מִן הַחֲמוֹר אוֹ טוֹעֲנִין. בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן כָּבֵד הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם הָיָה מַשּׂוֹי קַל טָהוֹר:

י טָהוֹר שֶׁהָיָה מַכֶּה אֶת הַזָּב הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְזָב שֶׁהִכָּה אֶת הַטָּהוֹר טִמְּאָהוּ. שֶׁאִם יִמָּשֵׁךְ הַטָּהוֹר וַהֲרֵי הַטָּמֵא נוֹפֵל וְנִמְצָא כְּאִלּוּ נִשְׁעָן עָלָיו. וּלְפִיכָךְ אַף בִּגְדֵי הַטָּהוֹר טְמֵאִין:

יא זָב שֶׁנִּשָּׂא מִקְצָתוֹ עַל הַטָּהוֹר אוֹ טָהוֹר שֶׁנִּשָּׂא מִקְצָתוֹ עַל הַזָּב נִטְמָא. כֵּיצַד. אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב שֶׁהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִן הַטָּהוֹר אוֹ הַטָּהוֹר שֶׁהִנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ לְמַעְלָה מִן הַזָּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן אֶבֶן אוֹ קוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי זֶה טָמֵא. וְכֵן חִבּוּרֵי הַזָּב שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל הַטָּהוֹר אוֹ חִבּוּרֵי טָהוֹר שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל הַזָּב הֲרֵי זֶה טָמֵא. וּכְאִלּוּ נָשָׂא כָּל אֶחָד מֵהֶם עַצְמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאֵלּוּ הֵם הַחִבּוּרִים. הַשִּׁנַּיִם הַצִּפָּרְנַיִם וְהַשֵּׂעָר שֶׁלָּהֶן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁטֻּמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  זב שנישא מקצתו על הטהור וכו' וכן חיבורי הזב שנישאו על הטהור. בפ''ה דזבים ופירש שם רבינו שהכוונה לומר שאין אנו צריכין שינשא רובו של זב על הטהור או רובו של טהור על הזב כי אם במשכב ומושב אבל באדם אפילו מקצת נושא או מקצת נישא טמא. ובתוספתא ואלו הן מקצתן ראשי אצבעות ידים ורגלים כלומר אפילו זה יקרא מקצת ובת''כ דריש לה מקראי. ומ''ש ואלו הם החיבורים וכו'. תוספתא בפרק [ה'] דזבים:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק תשיעי

א דָבָר שֶׁהָיָה מְחֻבָּר בָּאָרֶץ אוֹ מְסֻמָּר בְּמַסְמְרִים. אִם הָיָה כֹּחוֹ יָפֶה וְחָזָק וְהִקִּישׁ עָלָיו הַזָּב וּבְעֵת שֶׁהִקִּישׁ הֵנִיד כְּלִי אוֹ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין מִכֹּחַ הַכָּאָתוֹ אוֹ שֶׁהִפִּילָן הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם לֹא הָיָה כֹּחוֹ יָפֶה וְחָזָק אֶלָּא מִתְנַדְנֵד וְהִקִּישׁ עָלָיו הַזָּב וְהִפִּיל אוֹ הֵנִיד בְּכֹחַ הַכָּאָתוֹ כֵּלִים אוֹ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וּכְאִלּוּ הֱסִיטָן שֶׁהֲרֵי מִכֹּחוֹ נָפְלוּ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנָּפַל מִכֹּחַ הֶסֵּטוֹ טָמֵא. מִכֹּחַ הָרְעָדָה טָהוֹר. כֵּיצַד. הִקִּישׁ עַל אִילָן אוֹ סֻכָּה שֶׁכֹּחָן רַע. אוֹ עַל סֻלָּם מִצְרִי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר. אוֹ עַל קוֹרָה וְדֶלֶת וְכֶבֶשׁ שֶׁאֵינָם מְחֻבָּרִים בְּטִיט. אוֹ שֶׁהִקִּישׁ עַל הַנֶּגֶר עַל הַמַּנְעוּל וְהַמָּשׁוֹט. וּבְשָׁעָה שֶׁהִקִּישׁ הִפִּיל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אוֹ כֵּלִים אֲפִלּוּ הֱנִידָן וְלֹא נָפְלוּ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים. אֲבָל אִם הִקִּישׁ עַל אִילָן אוֹ עַל סֻכָּה שֶׁכֹּחָן יָפֶה. אוֹ עַל סֻלָּם מְסֻמָּר. אוֹ עַל כֶּבֶשׁ אוֹ עַל דֶּלֶת אוֹ קוֹרָה הַמְחֻבָּרִין בְּטִיט. אוֹ עַל הַמָּרִישׁ. אוֹ עַל הַתַּנּוּר. וּבְשָׁעָה שֶׁהִקִּישׁ הֵנִיד כֵּלִים אוֹ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲפִלּוּ הִפִּילָן הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ:

 כסף משנה  דבר שהיה מחובר בארץ וכו' עד וכן כל כיוצא באלו. בפרק רביעי דזבים. ומה שכתב זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור. תוספתא בפרק [ד'] ואיתיה בפרק בכל מערבין וכתוב בספרים או הסיר והוא ט''ס וצריך לכתוב במקומו או הניד:

ב תַּנּוּר שֶׁהָיְתָה הַפַּת דְּבוּקָה בּוֹ וְהִקִּישׁ עַל הַתַּנּוּר וְנָפַל כִּכָּר אֲפִלּוּ הָיָה תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הָיָה חֶרֶס מִן הַתַּנּוּר מְדֻבָּק בַּכִּכָּר שֶׁנָּפַל אֲפִלּוּ הָיָה חֻלִּין הֲרֵי זֶה טָמֵא:

 כסף משנה  תנור שהיתה הפת דבוקה וכו'. תוספתא דזבים פ''ד:

ג אֵין הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמֶּרְכָּב מְטַמֵּא כֵּלִים אוֹ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֶלָּא בְּמַגָּע בִּלְבַד. אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים אוֹ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לְמַעְלָה מִן הַמִּדְרָס אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּדְרָס לְמַעְלָה מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֶלָּא נְיָר הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְכֵן אִם הֵסִיט הַמִּשְׁכָּב אֶת הַכֵּלִים אוֹ אֶת הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין:

 כסף משנה  אין המשכב או המרכב מטמא כלים וכו'. בפ''ה דזבים כל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור חוץ מן האדם ותנן תו התם ככר של תרומה שהוא נתון על גבי המשכב והנייר בינתים בין מלמעלה בין מלמטה טהור. ומ''ש וכן אם הסיט וכו'. פשוט הוא דכיון דאינו מטמא במשא לא יטמא בהיסט:

ד הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִּסְפִינָה קְטַנָּה הַיְכוֹלָה לְהָמִיט בָּאָדָם אֶחָד אוֹ בְּאַסְדָּא אוֹ שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶן נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה הֲרֵי בִּגְדֵי הַטָּהוֹר * טְמֵאִים מִדְרָס וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק שֶׁמָּא דָּרַס הַזָּב עֲלֵיהֶן. וְכֵן נִדָּה שֶׁיָּשְׁבָה עִם הַטְּהוֹרָה בַּמִּטָּה בְּגָדֶיהָ טְמֵאִין מִדְרָס חוּץ מִכִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְכֵן הַבְּגָדִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּס שֶׁבַּסְּפִינָה טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   טמאין מדרס. א''א תמה אני איך עירב ובלבל את הדברים ואני רואה במשנה ראש פ''ג זב וטהור שישבו בספינה שהם טמאין ואין בו מחלוקת ובראש פ''ד דנדה וטהורה שישבו במטה או בספינה ר' יהושע מטמא אפילו כפה שבראשה וכלים שעל ראש הנס וחכמים מטהרין ועל זה נ''ל שהוא דרך אחרת שהפריש בין זב לנדה מפני שכחן יפה משל אשה והוא מסיט את הספינה מה שאין האשה יכולה לעשות וחכמים דמטהרין בגדי הטהור לגמרי רבי יהושע מטמא אפילו כפה שבראשה שלא תאמר שאר בגדים טמאין שהם עצמן נסטים בנדוד הספינה אבל כיפה של ראשה אינה ניסט כלל קמ''ל דאפילו כפה שבראשה טמא מפני שגוף האשה נסטת וכל בגדיה נסטים עמה וכן כלים שבראש הנס וחכמים מטהרין את הכל שאין כאן היסט כלל בשתי נשים ואין כאן טומאת ספק אלא כאותה ששנינו פורקים מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמאין לתרומה. וקי''ל שאין שורפין את התרומה על זה כדאיתא בנדה:

 כסף משנה  הזב והטהור שישבו בספינה קטנה היכולה להמיט באדם אחד או באסדא או שרכבו ע''ג בהמה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא משנה ברפ''ג דזבים: וכן נדה שישבה עם הטהורה וכו'. ברפ''ד דזבים רבי יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במטה כפה שבראשה טמאה מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאים מדרס וכתב רבינו שם בפירוש המשנה הנזכר רבי יהושע חולק על סתם [המשנה] הקודמת אשר אין מטמא מדרס (אלא) כשהם יושבים בספינה או באסדא אלא בגדים שעליו שאפשר שידרוס הטמא אבל כלים שבראש הטהור אינם מדרס וכן לא ישים ת''ק כלים שבראש הנס מדרס ואין הלכה כרבי יהושע: והראב''ד כתב על דברי רבינו תמה אני איך עירב ובילבל את הדברים וכו'. ואין בזה השגה על רבינו שפירושו מחוור דרבי יהושע לאיפלוגי אתנא קמא אתא ולשון רבי יהושע אומר הכי משמע ולא מצינו בשום מקום חילוק בין זב לנדה ומאי דנקט רבי יהושע נדה איכא למימר משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר. ומ''ש הראב''ד דאין כאן טומאת ספק אלא כאותה ששנינו וכו' כדאיתא בנדה י''ל דמשם נלמד דגמרא לאו כרוכלא ליזיל וליתני:

ה הַנִּדְחָק בְּרֵחַיִם שֶׁהָעַכּוּ''ם בְּתוֹכָם אוֹ זָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי בְּגָדָיו טְמֵאִין מִדְרָס. בְּאֵי זֶה רֵחַיִם אָמְרוּ בְּרֵחַיִם * שֶׁמְּנַדְנְדִין אֶת הַקַּרְקַע עַד שֶׁעוֹקְרִין אֶת הָעוֹמֵד כָּאן וְדוֹחֲפִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁטֻּמְאָה זוֹ בְּסָפֵק שֶׁמָּא נֶעֱקַר הַטָּמֵא וְדָרַס עַל בִּגְדֵי הַטָּהוֹר:

 ההראב"ד   שמנדנדין את הקרקע. א''א מצאתי נוסחא באי זו ריחיים אמרו כל שעוקרין אותה ודוחקין אותה ממקומה. ונ''ל שעל עקירת הריחיים קאי שהן קלות לנוד והטוחן בהן נד אחריהן מפני הדוחק והפירוש שלו רחוק מאד:

 כסף משנה  הנדחק בריחיים וכו'. תוספתא דאהלות פרק תשיעי אלא שהיא כתובה בשיבוש שכתוב בה שאין עוקרים במקום שעוקרים: וכתב הראב''ד מצאתי נוסחא באי זה ריחים אמרו וכו'. ואף על פי שנוסחת תוספתא דידן שעוקרים אותה ודוחפין אותה ממקומה כבר יכול להתפרש בה פירוש רבינו:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק עשירי

א עַם הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל וְיֶשְׁנוֹ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת טָמֵא וּבְגָדָיו מִדְרָס לְטָהֳרוֹת. וְאִם נָגְעוּ בְּגָדָיו בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. וְאִם נָגַע בִּכְלִי חֶרֶס מֵאֲוִירוֹ טִמְּאָהוּ. וְשׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה עַל מַגָּעָן אַף עַל פִּי שֶׁטֻּמְאָתָן בְּסָפֵק. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַטָּהֳרוֹת לְפִי שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין בְּדִקְדוּקֵי טָהֳרוֹת וְטֻמְאוֹת. וּלְעוֹלָם הוּא בְּחֶזְקָה זוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַטָּהֳרוֹת עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת. וּמַה הֵן דִּבְרֵי חֲבֵרוּת שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁיְּהֵא נִזְהָר בְּטֻמְאוֹת שֶׁלֹּא יִטָּמֵּא בָּהֶן. וּבְטָהֳרוֹת שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אוֹתָם. וְיִזָּהֵר בִּנְטִילַת יָדַיִם וּבְטָהֳרָתָן שֶׁלֹּא יִקַּח מֵעַם הָאָרֶץ דָּבָר לַח וְלֹא יִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ וְלֹא יְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ:

 כסף משנה  עם הארץ אע''פ שהוא ישראל וכו'. משנה פ''ב דחגיגה (דף י"ח ע"ב) בגדי ע''ה מדרס לפרושים. ומ''ש ואם נגע בכלי חרס מאוירו טימאהו. כלומר דאילו נגע בו מאחוריו טהור דאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו אבל אם הכניס ידו באוירו אע''פ שלא נגע בו טימאהו. ומ''ש ושורפין את התרומה על מגען אף על פי שטומאתן בספק. בפרק ד' דטהרות על ששה ספיקות שורפין את התרומה וחד מינייהו על ספק בגדי עם הארץ. ומה שכתב ואינם נאמנים על הטהרות. פשוט בכמה מקומות בגמרא מהם בפרק חומר בקודש (דף כ"ב כ"ג) ובפרק עד כמה (דף ל' ע"ב). ומ''ש ולעולם הוא בחזקה זו וכו' עד ובטהרתן. בפ' עד כמה. ומ''ש ושלא יקח מע''ה דבר לח וכו' עד ובכסותו. בפ''ב דדמאי ואע''פ ששם שנינו שצריך שיקבל עליו שלא ימכור לע''ה לח ויבש השמיטו רבינו משום דההיא כמ''ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא''י ורבינו סובר שאינה הלכה כמו שנתבאר בפ''ח מהלכות בכורים:

ב הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת חוּץ מִדָּבָר אֶחָד מֵהֶן אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. רְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדִין אוֹתוֹ עִסְקֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְאִם לֹא רְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה בְּבֵיתוֹ מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה לְטָהֳרַת הַיָּדָיִם וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְטָהֳרוֹת. וְאִם אָמַר אֵינִי מְקַבֵּל אֶלָּא לְטָהֳרַת הַיָּדָיִם מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. קִבֵּל לְטָהֳרוֹת וְלֹא לַיָּדַיִם אַף לְטָהֳרוֹת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתוֹ חוֹשְׁשִׁין לוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיִּלְמַד וְיִהְיֶה רָגִיל בְּטָהֳרוֹת. וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּׁיְּקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת הֲרֵי בְּגָדָיו טְהוֹרִין וְכָל אֳכָלָיו וּמַשְׁקָיו טְהוֹרִין וְנֶאֱמָן עַל כָּל הַטָּהֳרוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַחֲבֵרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם:

ג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. נֶאֱמָנִין וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת אֲבָל מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִלְסוּל בְּעַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹסְרִין טָהֳרוֹת אֲפִלּוּ לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת:

ד זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל שֶׁכְּבָר קִבֵּל בְּשָׁעָה שֶׁיָּשַׁב:

ה הַמְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַמְּדָן וּמַרְגִּילָן בְּדֶרֶךְ טָהֳרָה. וְאֵשֶׁת חָבֵר וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו הֲרֵי הֵן כְּחָבֵר. וְחָבֵר שֶׁמֵּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּחֶזְקַת חֲבֵרִים עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ:

ו אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה. אֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר אוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ אֵין צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה:

 כסף משנה  (ב-ו) הבא לקבל דברי חבירות וכו' עד אין צריכין לקבל דברי חבירות כבתחילה. פרק עד כמה (דף ל' ע"ב) והטעם שאם אמר איני מקבל אלא לטהרת ידים מקבלים מפני שאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נט''י שהוא עיקר אכילת חולין בטהרה אבל אם קיבל לטהרות ולא לנט''י הוי כמשייר הכל כי העיקר הוא זה. ומ''ש כשמקבלים אותו חוששין לו כל שלשים יום וכו'. שם עד כמה מקבלין אותו וכו':

ז עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת וְהָיוּ לוֹ טָהֳרוֹת כְּשֶׁהָיָה עַם הָאָרֶץ וְאָמַר אֲנִי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בִּזְמַן שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת כְּמִקֹּדֶם וְאִם הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעַסֵּק בָּהֶן הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת לוֹ וַאֲסוּרוֹת לְכָל אָדָם. וְנִשְׁאַל הֶחָבֵר עַל טָהֳרוֹתָיו וּמוֹרֶה בָּהֶן טָהֳרָה לְעַצְמוֹ וְאֵין חוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּכָךְ:

 כסף משנה  עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות וכו'. תוספתא פרק תשיעי דטהרות. ומ''ש ונשאל החבר וכו'. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל' ל"א) רואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על טהרותיו:

ח חָבֵר שֶׁנַּעֲשָׂה גַּבַּאי לַמֶּלֶךְ אוֹ מוֹכְסָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דּוֹחִין אוֹתוֹ מֵחֲבֵרוּתוֹ. פֵּרַשׁ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְצָרִיךְ לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה:

 כסף משנה  חבר שנעשה גבאי וכו'. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל"א):

ט עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת וְנֶחְשָׁד לְדָבָר אֶחָד אֵינוֹ חָשׁוּד אֶלָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. וְכָל הֶחָשׁוּד לֶחָמוּר נֶחְשָׁד עַל הַקַּל. לַקַּל לֹא נֶחְשָׁד לֶחָמוּר:

 כסף משנה  עם הארץ שקיבל עליו וכו'. שם וכחכמים. ומה שכתב וכל החשוד לחמור וכו'. שם במשנה ובגמרא (דף ל'):

י חָבֵר שֶׁנֶּחְשָׁד עַל הַטָּהֳרוֹת כְּגוֹן שֶׁמָּכַר אֳכָלִין טְמֵאִין בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן טְהוֹרִין הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה:

 כסף משנה  חבר שנחשד על הטהרות וכו'. נלמד מדין מי שיצאת טריפה מתחת ידו:

יא הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית אוֹ עַל הַתְּרוּמָה שֶׁמְּכָרָן לְשֵׁם חֻלִּין הֲרֵי זֶה חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת שֶׁהֶחָשׁוּד עַל דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהָאֳכָלִין הַטְּמֵאִין אֵין מְטַמְּאִין אֲחֵרִים אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל * הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר נֶאֱמָן לְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים וְלָדוּן בּוֹ לַאֲחֵרִים. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ בּוֹ אֲחֵרִים:

 ההראב"ד   החשוד על דבר נאמן כו'. א''א כבר כתבתי עליו במקום אחר שאין זה כלום:

 כסף משנה  החשוד על השביעית וכו'. משנה וגמרא פרק עד כמה (דף ל'): וכל החשוד על דבר וכו'. פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ה) במשנה פלוגתא דר''מ ורשב''ג ופסק כרשב''ג שכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו. והראב''ד כתב על דברי רבינו כבר כתבתי עליו במקום אחר שאין זה כלום עכ''ל. והוא בפרק י''ב מהלכות מעשר ובפרק ח' מהלכות שמיטה ובפי''א מהלכות עדות ושם הלצתי בעד רבינו:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק אחד עשר

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִים הֵן עַל טָהֳרַת פָּרַת הַחַטָּאת מִפְּנֵי חֻמְרָתָהּ אֵין מְזַלְזְלִין בָּהּ. וְכֵן נֶאֱמָנִים הֵן עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אִם אָמַר טָהוֹר הוּא הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה מִפְּנֵי חֻמְרָתוֹ נִזְהָרִין בּוֹ. וְכֵן נֶאֱמָנִים הֵן עַל הַתְּרוּמָה בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָעָם מְטַהֲרִין עַצְמָן וּכְלֵיהֶן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת יֵינָם וְשַׁמְנָם בְּטָהֳרָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אֵינָן נֶאֱמָנִים:

 כסף משנה  כבר ביארנו. בסוף פרק י''ג מהלכות פרה: וכן נאמנים הם על טהרת יין ושמן. משנה בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ"ד ע"ב): וכן נאמנים הם על התרומה וכו' בשעת הגיתות והבדים. גם זה משנה שם:

ב כֹּהֵן שֶׁהֵבִיא לוֹ עַם הָאָרֶץ חָבִית יַיִן אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. הִנִּיחָהּ עַם הָאָרֶץ אֶצְלוֹ עַד גַּת הַבָּאָה וֶהֱבִיאָהּ לוֹ יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שֶׁל אֶשְׁתָּקַד שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טֻמְאָה בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים:

ג עַם הָאָרֶץ שֶׁנָּעַל בֵּית בַּדּוֹ אוֹ גִּתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁגָּמְרוּ הָעָם לִדְרֹךְ וְהוֹלִיךְ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִיָּד לְכֹהֵן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כַּמָּה יָמִים אַחַר שֶׁעָבְרוּ הַגִּתּוֹת הֲרֵי הַכֹּהֵן בָּא וּפוֹתֵחַ בְּפָנָיו וּמַטְבִּילוֹ וְדוֹרֵךְ וְנוֹטֵל תְּרוּמָה בְּטָהֳרָה. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן לֹא יִטּל תְּרוּמָה מֵעַם הָאָרֶץ אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  עם הארץ שנעל בית בדו וכו'. נראה שזו היא ששנינו בפ''ט דטהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן דברי ר''מ ר''י אומר יוליך לו את המפתח מיד ר''ש אומר מעת לעת ופסק כרבי יהודה ואע''ג דבתוספתא קתני ברבי יהודה כל אותו יום לא חש לה רבינו דמשמע דמשבשתא היא דפליגא אמתניתין. ומ''ש ואם לא עשה כן וכו':

ד הֵבִיא לוֹ עַם הָאָרֶץ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה וְאָמַר הִפְרַשְׁתִּי בְּתוֹכָהּ קֹדֶשׁ אֲפִלּוּ רְבִיעִית מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמָן עַל הַכּל אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִין עַל הַתְּרוּמָה אֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַכְּלִי הָרֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לִתְרוּמָה. וְכֵן אֵין נֶאֱמָנִין לְעוֹלָם עַל כְּלִי רֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ:

 כסף משנה  הביא לו עם הארץ חבית של תרומה וכו'. משנה פרק חומר בקדש שם: אפילו בשעת הגיתות והבדים וכו'. בפרק חומר בקדש (דף כ"ה) תנא אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה קנקנים דמאי אי קנקנים דקדש מגו דנאמן אקדש נאמן נמי אקנקנים אלא אקנקנים דתרומה פשיטא השתא אתרומה אינו נאמן אקנקנים נאמן אלא בריקנים דקדש ובשאר ימות השנה ובמלאים דתרומה ובשעת הגיתות ורבינו משוה קנקנים ריקנים דקדש לתרומה שגם גבי תרומה כתב אין נאמנים על הכלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה משמע שאינו גורס במלאים דתרומה אלא בריקנים דקדש בכל השנה ודתרומה בשעת הגיתות אבל קשה לזה ששם הקשו על זה מדתנן כדי יין וכדי שמן המדומעות מאי לאו מדומעות דתרומה כלומר וקתני מתניתין דנאמנים עליה בשעת הגיתות והבדים וקודם שבעים יום ומשני במדומעות דקדש ובמטהר טבלו ליטול ממנו נסכים ומשמע דמלאים ממדומע קאמר ומקשה אמאי דאמר דמלאים דתרומה בשעת הגיתות אינו נאמן וכגירסא דספרים דידן: וכתב הר''י קורקוס ז''ל שצ''ל לדעת רבינו שהוא ז''ל מפרש דלעולם בריקנים מיירי והמקשה היה מפרש לה בריקנים שמכניסים בהם המדומע ומאן דמשני מפרש לה בריקנים לקדש דנאמן לומר שהוא טהור ויכול חבר לקחת אותו בחזקת טהור דאילו מלא בכל השנה נאמן ולמה אמרו בין הגתות וקודם שבעים יום לבד:

ה כְּלִי שֶׁהָיָה בְּתוֹכוֹ יַיִן אוֹ שֶׁמֶן וְרָאִינוּ עַם הָאָרֶץ יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ נְסָכִים הֲרֵי הוּא נֶאֱמָן עַל טָהֳרַת הַכְּלִי וַאֲפִלּוּ קֹדֶם לַגִּתּוֹת וְלַבַּדִּים בְּשִׁבְעִים יוֹם. אֲבָל קֹדֶם לְשִׁבְעִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִים עַל כְּלִי חֶרֶס הָרֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ לְעוֹלָם בֵּין כֵּלִים דַּקִּים בֵּין כֵּלִים גַּסִּים בֵּין מְלֵאִין בֵּין רֵיקָנִים הֲרֵי הוּא נֶאֱמָן עַל הַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ טְמֵאִין. אֲפִלּוּ הָיָה בִּגְדוֹ שֶׁהוּא מִדְרָס בְּתוֹךְ הַכְּלִי הֲרֵי הַכְּלִי בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְקֹדֶשׁ. וּמִפְּנֵי מָה הֵקֵלּוּ בָּהֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם:

 כסף משנה  כלי שהיה בתוכו יין וכו'. משנה וגמרא שם ודברי רבינו כפירוש התוספות: במה דברים אמורים בשאר א''י וכו'. משנה שם (דף כ"ו) בירושלים נאמנים על הקדש ובגמרא תנא נאמנים על כלי חרש [גסין] לקדש וכ''כ למה שאין עושין כבשונות בירושלים ופירש''י על כלי חרס הגסים וכל שכן הדקים ובהדיא תניא בירושלים נאמנים על טהרת כל הכלים לקודש וכל כך למה מהדר אף על הדקים. ומ''ש אף ע''פ שהמשקים שבתוכו טמאים אפי' היה בגדו שהוא מדרס וכו'. שם וכרבי יוחנן:

ו * מִן הַמּוֹדִיעִית וּלְפָנִים נֶאֱמָנִים עַל כְּלִי חֶרֶס מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ אֵינָן נֶאֱמָנִין וְהַמּוֹדִיעִית עַצְמָהּ פְּעָמִים כְּלַחוּץ וּפְעָמִים כִּלְפָנִים. כֵּיצַד. הָיָה חָבֵר נִכְנָס וְעַם הָאָרֶץ יוֹצֵא וּכְלִי חֶרֶס בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן בַּמּוֹדִיעִית לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין אוֹ שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין אֵינוֹ נֶאֱמָן עַד שֶׁיְּהֵא לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית:

 ההראב"ד   מן המודיעית ולפנים. א''א בגמרא מפרש שאינו נאמן אלא על כלי חרס הדקים לקודש:

 כסף משנה  מן המודיעית ולפנים וכו'. משנה בפרק חומר בקדש (דף כ"ה ע"ב) ובגמרא (דף כ"ו) תנא נאמנים בכלי חרס הדקים לקודש ופירש''י בגמרא מן המודיעים ולפנים שאין עושין כבשונות בירושלים לא לדקים ולא לגסים ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו לכך הוסיפו להם טהרה ליחידים מגבול מודיעית אבל בעלי הלשכה המספיקים נסכים לצבור די להם בנכנסים לתוך העיר ולשם בלבד האמינום על החביות א''נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום עכ''ל. ורבינו שסתם וכתב מן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרס ולא חילק בין דקים לגסים יש לתמוה עליו וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א בגמרא מפרש שאינו נאמן אלא על כלי חרס הדקים לקודש עכ''ל. וליישב דברי רבינו אפשר שדקדק ולא כתב כל כלי חרס לומר דלא על כל כלי חרס קאמר וסתם כלי חרס הוו דקים וזה דוחק ויותר נכון לומר שטעמו משום דעל ההיא דתנא נאמנים על כלי חרס הדקים אמר ר''ל והוא שניטלים בידו אחת ור''י אמר אפילו שאין ניטלים בידו אחת ומשמע לרבינו דר''ל מפורש דדקים דוקא ור''י מפרש דלאו דוקא דהוא הדין לגסים כדקתני באידך ברייתא דבחד ברייתא אשמעינן נאמנות דדקים ובאידך ברייתא אשמעינן נאמנות דגסים והוה ליה כאילו תנא נאמנים על כלי חרס בין דקים בין גסים: והמודיעית עצמה פעמים כלחוץ וכו'. שם תנא מודיעית [עצמה] פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא וחבר נכנס כלפנים שניהם נכנסים או שניהם יוצאים כלחוץ. ופירש''י מודיעית הכרך עצמו. קדר יוצא מלפנים מן המודיעית ונכנס למודיעית וחבר בא מחוץ למודיעית ונכנס למודיעית. כלפנים מותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחריו ואם לא עכשיו יקח אימתי. שניהם נכנסים מחוץ למודיעית ובאו בתוך הכרך. כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים וכן שניהם יוצאים הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד וכל שכן קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח:

ז קַדָּר שֶׁהֵבִיא קְדֵרוֹת וְהִנִּיחָן לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית וּבָאוּ הַלּוֹקְחִין וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן שֶׁטְּהוֹרוֹת הֵן. לָקַח קְדֵרָה וְנִכְנַס בָּהּ הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה לְקֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח קְדֵרָה וְיָצָא בָּהּ חוּץ לַמּוֹדִיעִית הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לִתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן הֵן הַקְּדֵרוֹת. וְהוּא הַקַּדָּר עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית:

 כסף משנה  קדר שהביא קדירות וכו'. משנה שם הקדר שהוא מוכר [הקדירות] נכנס לפנים מן המודיעית הוא הקדר והן הקדירות והן הלוקחין נאמן יצא אינו נאמן:

ח הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי חֶרֶס מִן הַכִּבְשָׁן בְּכָל מָקוֹם הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לִתְרוּמָה וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא נָגַע בָּהֶן עַם הָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ לָקַח מִן הַסֵּדֶר הָרִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכִּבְשָׁן פָּתוּחַ וּכְבָר נִלְקַח חֶצְיוֹ שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל כֵּלִים שֶׁבַּכִּבְשָׁן:

 כסף משנה  הלוקח כלי חרס מן הכבשן וכו'. בריש פ''ה דפרה איפליגו תנאי במילתא ומייתי לפלוגתא בתוספתא פ''ד דפרה ומסיים בה זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר שלשה ימים ונוטל ופסק כמשנה אחרונה ותמהני עליו דכיון דלא הוזכרה משנה אחרונה במתניתין משמע דס''ל לרבי דליתא למשנה אחרונה והיאך הניח דברי רבי במתניתין ותפס דברי התוספתא וכעין מה שאמרו אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו בזה: ודע דמתניתין הכי איתא המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן וכו' ולתרומה פותח את הכבשן ונוטל רבי שמעון אומר מן הסדר השני רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי ונראה שרבינו מפרש שדברי תנא קמא דמתניתין דאמר פותח את הכבשן ונוטל היינו דברי רבותינו דתוספתא וה''ק פותח את הכבשן ונוטל ואינו נמנע אלא שבמשנה קיצרו בלשון משום דממילא משמע ויש לדקדק בלשון התוספתא מאי והחבר בא וכו' דבכלל ואינו נמנע הוא. ונראה לי שוי''ו זו היא במקום שי''ן והכי קאמר נוטל ואינו נמנע שהחבר בא אפילו אחר שלשה ימים ונוטל:

ט טֻמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כִּטְהוֹרָה הִיא חֲשׁוּבָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים הֵן בָּרְגָלִים וּכְלֵיהֶם כֻּלָּם וְאוֹכְלֵיהֶם וּמַשְׁקֵיהֶן טְהוֹרִים בָּרֶגֶל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל מְטַהֲרִין עַצְמָן וְעוֹלִים לָרֶגֶל. לְפִיכָךְ הֵן נֶאֱמָנִים כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל בֵּין עַל הַקֹּדֶשׁ בֵּין עַל הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל חוֹזְרִין לְטֻמְאָתָן:

 כסף משנה  טומאת ע''ה ברגל וכו'. בס''פ חומר בקדש (דף כ"ז) ובפרק בנות כותים:

י הַפּוֹתֵחַ חָבִיתוֹ בָּרֶגֶל וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ וְעָבַר הָרֶגֶל הֲרֵי שְׁאָר הֶחָבִית וּשְׁאָר הָעִסָּה בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי נָגְעוּ בּוֹ עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא כְּחָבֵר אֵינָהּ טְהוֹרָה אֶלָּא בִּימֵי הָרֶגֶל בִּלְבַד:

 כסף משנה  הפותח את חביתו ברגל וכו'. משנה שם וכחכמים: ודע דאמרינן בגמרא יתיב רב אמי וכו' עד שאין צריך להניחה ומשמע לכאורה דלמסקנא לרבנן מותר להניחה ורבינו לא פסק כן משום דמשמע ליה דבדרך דחייה איתמר ומה שרצה להכריע משום דרבי יהודה יגמור קאמר איכא למידחי דאורחא דמילתא נקט דכיון שיש לו רשות לגמור אין לו צורך להניחה לרגל אחר אי נמי דעדיף היתרא דיגמור דהוי בשעת איסור מלהניחה דלא הוי אלא בשעת היתר וא''נ האי דקתני לא יניחנה רבנן הוא:

יא אַחַר הָרֶגֶל בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָיוּ מַטְבִּילִין כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ בָּרֶגֶל בִּשְׁעַת הֶחָג. וּלְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶן אַל תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן בְּשָׁעָה שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָמֵא בְּמַגָּעוֹ אַחַר הָרֶגֶל וְנִמְצָא צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה-ל) 'לְפָנַי תָּמִיד'. וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ טְעוּנִים טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁצִּפּוּיֵיהֶן כִּבְטֵלִין לְגַבֵּיהֶן:

 כסף משנה  אחר הרגל במוצאי יום טוב וכו'. גם זה משנה שם: וכל הכלים טעונין טבילה וכו'. משנה שם כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופין ובגמרא (דף כ"ז) מפני שהם מצופין אדרבא כיון דמצופין נינהו מיטמו וכו' ופסק רבינו כרבנן וכתירוצא בתרא דפשטא דמתני' הכי משמע וגם כיון דבתרא הוא הוי עיקרא ועיין במה שאכתוב בפרק רביעי מהלכות כלים:

יב עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר טָהוֹר אֲנִי מִטֻּמְאַת מֵת אוֹ שֶׁאָמַר כְּלִי זֶה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת נֶאֱמָן וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם טֻמְאַת עַם הָאָרֶץ בִּלְבַד וְצָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַזָּאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשָּׁאֲלוּ וְאָמַר טָהוֹר הוּא. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ כְּלִי סְתָם מֵרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת הוּא וּמַזִּין עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטֻמְאַת הַסְּפֵקוֹת:

 כסף משנה  ע''ה שאמר טהור אני וכו':

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שנים עשר

א הַמַּפְקִיד כֵּלִים אֵצֶל עַם הָאָרֶץ אוֹ שֶׁנָּתַן כְּלִי לְאֻמָּן עַם הָאָרֶץ * הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים טְמֵא מֵת וּטְמֵאִין מִדְרָס. וְאִם מַכִּירוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה טְהוֹרִים מִטְּמֵא מֵת אֲבָל טְמֵאִים מִדְרָס מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ נִדָּה יוֹשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין נִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת בְּבָתֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ:

 ההראב"ד   הרי אלו טמאין. א''א מצאתי שתי נוסחאות חלוקות זו עם זו בדבר זה שיש נוסחא אומרת טמאים מדרס וטמא מת אבל נ''ל כי זו שכתב הוא העיקר מדקתני לעיל הלוקח כלים מאומני עכו''ם או שנתן להם כלים לתקן הרי אלו טמאים מדרס וכו' וטמא מת ואחריה הלוקח כלים מאומני ע''ה או שנתן להם כלים לתקן טמאים מדרס וטהור טמא מת מדקא מפליג להו מהדדי אלמא לא חדא מחתא נינהו אבל קשה לי הרבה מה שאמרו במסכת טהרות פ''ח המפקיד כלים אצל ע''ה הרי אלו טמאים מדרס וטמא מת ואם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהור מטמא מת וטמאים מדרס ואולי יש הפרש בין אומן לשאר ע''ה כי האומן מקפיד על אומנתו מפני שכל אדם לוקחים ממנו אבל זה המחבר שעירב מפקיד עם אומן טעה:

 כסף משנה  המפקיד כלים אצל ע''ה וכו'. בפ''ח דטהרות. ומ''ש או שנתן כלי לאומן ע''ה. תוספתא פ''ח דטהרות המוסר כלים לאומנים ע''ה טמאים מדרס וטמא מת ומשמע ודאי דהיינו בסתמא אבל אם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורים מטמא מת אבל טמאים מדרס וכדתנן במתניתין גבי המפקיד כלים אצל ע''ה והתוספתא סמכה בזה על מה ששנינו במשנה גבי מפקיד דמאי שנא: וכתב הראב''ד הרי אלו טמאים א''א מצאתי שתי נוסחאות וכו'. ונראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו במפקיד ובנותן כלי לאומן הרי אלו טמאים מדרס וטהורים מטמא מת וניחא ליה באומן דהכי מתנייא בתוספתא בגירסא הנכונה לדעת הראב''ד וקשיא ליה על אותה גירסא מדתנן גבי מפקיד טמא מדרס וטמא מת ומ''ש מאומן והשתדל למצוא טעם לחלק ביניהן כי האומן מקפיד יותר שלא יגע טמא מת בכלים שנתנו לו וסיים דבריו שעירב מפקיד עם אומן לומר שאינם טמאים מדרס טעה כלומר דבמפקיד הל''ל דטמא מת נמי הוי וכל זה בנוי על הגירסא המשובשת שנזדמנה לו בספרי רבינו והגירסא האמיתית כמ''ש בספרינו על מפקיד ונותן כלי לאומן ע''ה הרי אלו טמאים מדרס וטמא מת ואם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורים מטמא מת וכבר ביארתי טעמו:

ב הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ וְאָמַר לוֹ שְׁמֹר לִי אֶת אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס וּטְהוֹרִין מִטְּמֵא מֵת. הִנִּיחָן עַל כְּתֵפוֹ טְמֵאִין מִדְרָס וּטְמֵא מֵת. שָׁכַח כֵּלָיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת עַם הָאָרֶץ גְּמוּרָה. הִנִּיחַ כֵּלָיו בַּמֶּרְחָץ וּבָא וּמְצָאָן כְּמוֹת שֶׁהֵן טְהוֹרִין. וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵן. הִנִּיחַ גִּתּוֹ וּבוֹרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס לָעִיר וּבָא וּמָצָא עַם הָאָרֶץ בְּצִדּוֹ טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת שֶׁיִּכָּנֵס:

 כסף משנה  המניח כליו בפני ע''ה וכו' עד שאין לו רשות שיכנס. תוספתא פ''ח דטהרות וגורס רבינו המניח כליו וכו' טמאים מדרס וטהורים מטמא מת: וכתב הר''י קורקוס ונראה שטעמו דכיון שלא הפקידן אינן ברשותו אלא לענין מדרס שבקל יהיו מדרס דמכל מקום ברשותו הם קצת כיון שא''ל שמור לי את אלו אבל לענין טומאת מת לא כי אינם ברשותו לגמרי כההיא דהמפקיד אצל ע''ה או נתן לאומן ע''ה אבל נתנם על כתפו הוי מפקיד לגמרי ונפקד גמור והוו ברשותו לכל דבר עכ''ל: ומ''ש הניח גיתו וביתו. ט''ס הוא וצריך להגיה ולכתוב בורו במקום ביתו:

ג הַמּוֹסֵר מַפְתֵּחַ בֵּיתוֹ לְעַם הָאָרֶץ כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָהוֹר שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ:

 כסף משנה  המוסר מפתח ביתו לע''ה וכו'. משנה פ''ז דטהרות ואיתא בפ' בתרא דע''ז (דף ע' ע"ב):

ד הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו בְּחַלּוֹנוֹת שֶׁל מֶרְחָץ וְנָעַל עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַמַּפְתֵּחַ לְעַם הָאָרֶץ כֵּלָיו טְהוֹרִין. וְכֵן אִם חָתַם עַל הַחַלּוֹן אוֹ עָשָׂה לוֹ סִימָן אֲפִלּוּ מָצָא הַחוֹתָם מְקֻלְקָל הֲרֵי כָּל אֵלּוּ טְהוֹרִין:

 כסף משנה  המניח כליו וכו'. משנה פ''ז דטהרות המניח כליו בחלון של אורייארין ר''א בן עזריה מטהר וחכ''א עד שיתן לו מפתח או חותם או עד שיעשה לו סימן ופירש רבינו אורייארין הבלנים שבמרחצאות ויש במרחצאות חלונות ישימו כל איש לבושו בחלון מהם וידוע שהלכה כחכמים: ומ''ש אפילו מצא החותם מקולקל וכו'. תוספתא פרק ח' דטהרות:

ה הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְיָשַׁב הוּא מֵרָחוֹק בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין הֲרֵי כָּל שֶׁבַּבַּיִת מִן הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וּכְלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל טְמֵאִין אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמֶּרְכָּבוֹת וּכְלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל טְהוֹרִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצְאִין כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָמֵא אֲפִלּוּ הָיָה כָּפוּת אוֹ כְּרוּת יָדַיִם וְרַגְלַיִם הַכּל טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  המניח ע''ה בתוך ביתו וכו'. משנה פ''ז דטהרות ופירש רבינו כבר ידעת שאוכלין ומשקין טומאתן קלה וכן כלי חרס לא יהיה אב הטומאה ולכן גזרו שיטמא כל מה שבבית מאלה המינים וכו' אמנם המשכבות והמושבות אשר הם אב הטומאה לא נדון עליהן שהם שבו אב הטומאה אלא כשאין בע''ה רואה מי שיכנס בבית ולא מי שיצא ממנו ונפרד ע''ה בשמירה וכן כלי חרס המוקפים צמיד פתיל לא יטמאו במגע אלא במשא הזב וכו' ולזה לא נדון בו בטומאה עד שיפרד ע''ה בו מבלי פחד ולא נשאר לו מי שיראהו אפילו כרות ידים ורגלים וכו' להיות הבית מגיע ברשות ע''ה שב כמו ביתו של ע''ה שהכל טמא עכ''ל:

ו חָבֵר שֶׁהָיָה יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ וְהָיוּ כֵּלִים מְקֻפָּלִים וּמֻנָּחִין תַּחַת רֹאשׁוֹ וְסַנְדָּלוֹ וְחָבִיתוֹ לְפָנָיו הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שְׁמִירַת בַּעֲלֵיהֶן וְלֹא יִגַּע בָּהֶן עַם הָאָרֶץ שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר עַתָּה יֵעוֹר וְיַבִּיט בִּי:

 כסף משנה  חבר שהיה ישן וכו' עד הרי הם טמאים. תוספתא פ''ח דטהרות:

ז עַם הָאָרֶץ שֶׁשָּׁאַל מֵחָבֵר מִטָּה שֶׁיָּשֵׁן עָלֶיהָ וְיָשַׁן עָלֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חָבֵר אֵין טָמֵא אֶלָּא אוֹתָהּ הַמִּטָּה וְעַד מָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ מֵאוֹתָהּ הַמִּטָּה וְלִגַּע:

ח חָבֵר שֶׁאָמַר לְעַם הָאָרֶץ שְׁמֹר לִי פָּרָה זוֹ שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לַבַּיִת אוֹ שֶׁלֹּא תְּשַׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים הֲרֵי הַבַּיִת וְהַכֵּלִים טְהוֹרִים. שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַפָּרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁמֹר לִי בַּיִת זֶה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס בּוֹ הַפָּרָה וְכֵלִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא תְּשַׁבְּרֵם הֲרֵי הֵן טְמֵאִין:

ט הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיָצָא הִנִּיחוֹ עֵר וּמְצָאוֹ עֵר יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵׁן כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָהוֹר. הִנִּיחוֹ יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר כָּל מָקוֹם הַקָּרוֹב מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִגַּע בּוֹ טָמֵא. וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֻמָּנִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יְדֵיהֶן וְלִגַּע. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא עָלוּ עַל גַּבֵּי כִּסֵּא אוֹ עַל סֻלָּם וְנָגְעוּ בַּכְּלִי אוֹ בָּאֳכָלִין הַתְּלוּיִין לְמַעְלָה בַּכֹּתֶל:

 כסף משנה  המניח עם הארץ בתוך ביתו וכו'. משנה פ''ז דטהרות. ומ''ש הניחו ישן ומצאו ער וכו'. שם וכחכמים: וכן המניח אומנים וכו'. ג''ז שם וכחכמים:

י אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָה. אֲפִלּוּ פָּסְקָה הָרֵחַיִם וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁתַּיִם אֵין טָמֵא אֶלָּא מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָן וְלִגַּע. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא הָאַחַת טוֹחֶנֶת וְהַשְּׁנִיָּה בָּלְשָׁה כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְשֶׁמָּא נִיתְלֵת וְעָלְתָה בַּמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת:

 כסף משנה  אשת חבר שהניחה וכו'. גם זה שם וכחכמים:

יא הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַּת לֶעָנִי יָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת אֲפִלּוּ תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לִגַּע שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה וּמָצְאָה אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ חוֹתָה גֶּחָלִים מִתַּחַת הַקְּדֵרָה הֲרֵי הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:

 כסף משנה  האשה שנכנסה וכו' וכן האשה שיצאה וכו'. ג''ז שם וכחכמים:

יב גַּבָּאֵי מַלְכוּת שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת לְמַשְׁכֵּן כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָמֵא. אִם יֵשׁ עִמָּהֶם עַכּוּ''ם נֶאֱמָנִים לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הָעַכּוּ''ם עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּכְנְסוּ אוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדָם. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵן מֵעַצְמָן נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר:

 כסף משנה  גבאי מלכות שנכנסו. ג''ז שם והובאה בפרק חומר בקדש (דף כ"ו) וגירסת רבינו הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהם עכו''ם נאמנים לומר לא נגענו וכתב רבינו סבת זה מה שזכרו בתוספתא מפני שאימת עכו''ם עליהם. ומ''ש בד''א בזמן שיש שם עדים וכו'. פשוט דארישא קאי והוא בתוספתא דטהרות פ''ח וקתני התם אם יש עכו''ם עמהם אע''פ שהמשכון בידם אע''פ שהעכו''ם מעיד בהם שנכנסו ואמרו לא נגענו הרי אלו נאמנים מפני שאימת עכו''ם עליהם:

יג הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְפַחֲדִין מִלִּבְלֹשׁ אֶלָּא (דָּבָר) שֶׁנּוֹטְלִין בִּמְזֻמָּן. וּמַה הֵן מְטַמְּאִין בִּמְקוֹם הֲלִיכָתָן הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמֶּרְכָּבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל טְהוֹרִין. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶן עַכּוּ''ם אוֹ אִשָּׁה הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  הגנבים שנכנסו וכו'. משנה פ''ז דטהרות:

יד הַגַּבָּאִים וְהַגַּנָּבִים שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהֶחֱזִירוּ מֵעַצְמָן לֹא מֵחֲמַת יִרְאָה וְאָמְרוּ לֹא נָגַעְנוּ בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה בַּבַּיִת כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וַאֲפִלּוּ עַל מְקוֹם רַגְלֵיהֶן:

 כסף משנה  הגבאים והגנבים שעשו תשובה וכו'. בפ' חומר בקדש שם משנה וגמרא גבי גנבים וכתב רבינו דה''ה לגבאי מלכות אם עשו תשובה:

טו הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ פָּתוּחַ וּמְצָאוֹ פָּתוּחַ אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ נָעוּל. אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ נָעוּל וּמְצָאוֹ פָּתוּחַ וְלֹא נִגְנַב מִמֶּנּוּ כְּלוּם כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָהוֹר. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַגַּנָּבִים פְּתָחוּהוּ וְנִמְלְכוּ וְהָלְכוּ לָהֶם וְלֹא נִכְנְסוּ:

 כסף משנה  המניח את ביתו פתוח וכו'. בפרק ח' דטהרות. ומ''ש אפילו הניחו נעול ומצאו פתוח וכו'. שם וכחכמים:

טז קוֹרְדוֹם שֶׁאָבַד בַּבַּיִת אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבָא וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת הַבַּיִת טָמֵא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ:

 כסף משנה  קורדום שאבד בבית וכו'. פ''ק דפסחים עלה י' וכרבנן: כתב רבינו שנשאל אמאי הכא תלינן באדם טמא ומטמאינן לכל טהרות שבבית מספק מ''ש מהא דאמרינן בפ''ק דנדה (דף ד') גבי ככר של תרומה שנתונה ע''ג הדף ומדף טמא נתון תחתיה אע''פ שאם נפלה א''א [לה שתפול] אא''כ נגעה [בדף ובא ומצאה במקום אחר] טהורה וכו' עד שיאמר ברור לי שלא נכנס אדם לשם א''ר אילעאי לא נצרכה אלא למקום מדרון [וכן הקשו תוספות פסחים (י':) ד''ה שאני יע''ש] והשיב גבי קרדום אמרינן אדם נכנס שם ונטל הקרדום ועשה בו צרכיו והחזירו לזוית אחרת והרי זה בחזקת רשע ששואל שלא מדעת גזלן הוא והרשע פחות מעם הארץ שהוא בחזקת טמא אבל בככר אין לומר כן שאין אדם שואל ככר להחזירו בעצמו שאין בדבר תועלת שהרי אינו כלי שיעשה בו מלאכה ואילו נכנס לבית זה אדם רשע היה נוטלו והולך לו ולפיכך אנו אומרים לא נכנס כאן אלא חבר שחזקתו טהור:

יז הַדָּר עִם עַם הָאָרֶץ בֶּחָצֵר וְשָׁכַח כֵּלִים בֶּחָצֵר אֲפִלּוּ חָבִיּוֹת מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל אוֹ תַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לַתַּנּוּר מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ:

 כסף משנה  הדר עם עם הארץ בחצר וכו'. משנה רפ''ה דטהרות וכרבי יוסי:

יח חָבֵר שֶׁהָיְתָה לוֹ מְחִצָּה אוֹ סֻכָּה לִפְנֵי פִּתְחוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ. אוֹ שֶׁהָיְתָה מְחִצָּה אוֹ סֻכָּה שֶׁל עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי פִּתְחוֹ שֶׁל חָבֵר. כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹ כֵּלִים שֶׁבַּמְּחִצָּה טְמֵאִים. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְעַם הָאָרֶץ בְּסֻכָּה זוֹ אוֹ בִּמְחִצָּה זוֹ רְשׁוּת:

 כסף משנה  חבר שהיתה לו מחיצה וכו'. תוספתא רפ''ט דטהרות:

יט חָבֵר שֶׁהָיָה גַּגּוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה שׁוֹטֵחַ שָׁם כֵּלִים וּמַנִּיחַ טָהֳרוֹת וְהֵן בְּחֶזְקָתָן. אַף עַל פִּי שֶׁעַם הָאָרֶץ יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ וְלִגַּע. וְכֵן בְּעַכּוּ''ם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה וְלֹא מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. הָיוּ הַגַּגּוֹת זֶה בְּצַד זֶה אוֹ שֶׁהָיָה גַּגּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ לְמַעְלָה וְשָׁטַח הֶחָבֵר כֵּלִים אוֹ הִנִּיחַ טָהֳרוֹת בְּגַגּוֹ. הֲרֵי כָּל מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל עַם הָאָרֶץ לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִגַּע בְּחֶזְקַת טֻמְאָה:

 כסף משנה  חבר שהיה גגו למעלה. תוספתא פרק ח' דטהרות וכת''ק. ומ''ש ולא משום יין נסך. הכי משמע בפרק בתרא דע''ז (עלה ע'): היו הגגות זה בצד זה וכו'. תוספתא פ''ט דטהרות וטעמא משום דכיון שהם זה בצד זה הרי הם כחצר אחד שפושט ידו ואין מכלים דבר ומינה נשמע דהוא הדין לגגו של עם הארץ למעלה דחיישינן שמא יפשוט ידו ויגע שיטען שנפל איזה דבר מגגו לשל חבר ולכך פושט ידו לבקשו משא''כ כשגגו של חבר למעלה שאין לעם הארץ שום טענה לפשוט ידו שם משום הכי לא חיישינן זהו יישוב דברי רבינו אבל קשה דבפרק בתרא דע''ז (דף ע' ע"ב) גרסינן וגגו של חבר בצד גגו של עם הארץ אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים ואע''פ שידו של עם הארץ מגעת לשם ורב ור''י איפליגו התם בחצר החלוקה במסיפס דבסמוך ור''י סבר שאע''פ שידו של עם הארץ מגעת לשם ומדמה לה להא דגגו של חבר בצד גגו של עם הארץ אע''פ שידו של עם הארץ מגעת לשם טהורות הטהרות וי''ל דההיא דאותו חבר שוטח שם פירות וכו' היא סברת רשב''ג בתוספתא דפליג את''ק ומותיב מינה לר''י לאוקומי לר''י ככ''ע אבל לענין הלכה נקטינן כתנא קמא:

כ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל חָבֵר וְהַחִיצוֹנָה שֶׁל עַם הָאָרֶץ. חָבֵר מַנִּיחַ שָׁם כֵּלִים וְשׁוֹטֵחַ שָׁם פֵּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיַּד עַם הָאָרֶץ מַגַּעַת לְשָׁם. מִפְּנֵי שֶׁנִּתְפַּשׂ עָלָיו כְּגַנָּב:

 כסף משנה  שתי חצירות וכו'. בפירקא בתרא דע''ז שם:

כא חָצֵר הַחֲלוּקָה בִּמְסִיפַס וְחָבֵר בְּצַד זֶה וְעַם הָאָרֶץ בְּצַד זֶה טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיַּד עַם הָאָרֶץ מַגַּעַת. מִפְּנֵי שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הֶחָבֵר:

 כסף משנה  חצר החלוקה במסיפס וכו'. כך היא הגירסא הנכונה ובספרים כתוב החלוקה בספינה וט''ס הוא. וכבר כתבתי בסמוך דבפ' בתרא דע''ז איפליגו רב ור''י במילתא ופסק כר''י ופירוש מסיפס מחיצה נמוכה:

כב חָבֵר שֶׁנָּפַל דִּלְיוֹ לְתוֹךְ בּוֹרוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ וְהָלַךְ לְהָבִיא בְּמָה יַעֲלֶנּוּ הֲרֵי זֶה טָמֵא. מִפְּנֵי שֶׁהֻנַּח בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ שָׁעָה אַחַת:

 כסף משנה  חבר שנפל דליו וכו'. משנה פ''ח דטהרות וכתב רבינו ולא יסתפק עליך אמרו בדלי טמא אע''פ שהוא בתוך הבור לפי שהוא מעת שהגיע ברשות ע''ה שב טמא מת והטעם שלא חילקו חכמים בכלים שברשות עם הארץ:

כג אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חָבֵר לְהוֹצִיא בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל חָבֵר כָּל שֶׁבַּבַּיִת טָהוֹר. מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנְסָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. קַדָּר חָבֵר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לִמְכֹּר וְיָרַד לִשְׁתּוֹת הֲרֵי הַפְּנִימִיּוֹת טְהוֹרוֹת וְהַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחָן סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִין נוֹגְעִים בַּחִיצוֹנוֹת בִּשְׁעַת הֲלִיכָה. אֲבָל הָיוּ רְחוֹקוֹת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הָיוּ כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ בְּיָדָיו הַכּל טְמֵאוֹת מִפְּנֵי שֶׁכֵּלָיו * מוֹכִיחִין שֶׁהֻנְּחוּ לִמְכֹּר וְיַד הַכּל מְמַשְׁמְשׁוֹת בָּהֶן. אֵין כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ הַכּל טְהוֹרוֹת חֶזְקָתָן שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶן אָדָם. חָבֵר שֶׁהִנִּיחַ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין עַל פֶּתַח חֲנוּתוֹ וְנִכְנַס הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן:

 ההראב"ד   מוכיחין שהונחו למכור. א''א אין זה הטעם יפה שהרי הכל יודעים שהביאן למכור אלא בשכלי אומנותו בידו הכל באין לראות האומניות:

 כסף משנה  אשת עם הארץ שנכנסה וכו'. משנה פרק ח' דטהרות שם וכתב רבינו אם נכנסה שלא ברשות אלא להוציא ענין פלוני ותצא הנה לא הורשת להשתמש ולגעת לאשר בבית כי אימת בעל הבית עליה ולא תשלח ידה לדבר: קדר חבר שהכניס קדירותיו. משנה ריש פרק ז' דטהרות וכתנא קמא: ומה שכתב במה דברים אמורים בשהניחן סמוך לר''ה וכו'. בפ''ב דכתובות (דף כ"ד ע"ב). וכתב הראב''ד מוכיחין שהונחו למכור א''א אין זה הטעם יפה וכו'. ואיני יודע מה ראה הראב''ד בטעם זה לטעון עליו שהרי הכל יודעים שהביא למכור וכי כל המביאים קדרות מביאים למכור והלא כבר אפשר שמביאם לעצמו או לחבירו שצוה להביאם לו ומה שנתן טעם הראב''ד בשכלי אומנותו בידו הכל באים לראות האומניות ועל ידי כן ממשמשין בקדירות איני יודע מה חידוש יש בכלי אומנות כלי חרס עד שיבאו הכל לראותם. ורש''י פירש כמו שפירש רבינו: חבר שהניח וכו'. תוספתא דטהרות פ''ט:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שלשה עשר

א כֹּהֵן שֶׁטִּהֵר כֵּלָיו לְגַת זוֹ וְהִנִּיחָן לַגַּת הַבָּאָה הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקָתָן. שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ נוֹגְעִין בְּכֵלִים שֶׁל כֹּהֵן זֶה שֶׁהֵן בְּתוֹךְ גִּתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹכֵל טָהֳרוֹת. אֲבָל שֶׁל יִשְׂרָאֵל טְמֵאוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר עַם הָאָרֶץ שֶׁיִּכָּנֵס לַגַּת שֶׁלֹּא יִגַּע בְּכֵלִים:

 כסף משנה  כהן שטיהר כליו וכו'. בפרק ז' דטהרות המניח כליו מגת זו לגת הבאה כליו טהורים ובישראל עד שיאמר בלבי היה לשמרם:

ב הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת יֵינוֹ בְּטָהֳרָה בְּאֻמָּנִין עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה מַטְבִּיל אֶת הַבּוֹצְרִים. וְכֵן אִם הָיָה עוֹשֶׂה שֶׁמֶן מַטְבִּיל אֶת הַבַּדָּדִין. וְצָרִיךְ לַעֲמֹד עַל הָאֻמָּנִים עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנָיו שֶׁהֲרֵי אֵינָן יוֹדְעִים הִלְכוֹת טְבִילָה וַחֲצִיצָה. יָצְאוּ חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וְנִפְנוּ אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְחָזְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ בְּטָהֳרָתָן. עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְהֵם טְהוֹרִין עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסָּתְרוּ מֵעֵינָיו. אֲבָל אִם נִסְתְּרוּ מֵעֵינָיו חָזְרוּ לְטֻמְאָתָם עַד שֶׁיַּטְבִּילֵם פַּעַם אַחֶרֶת וְיַעֲרִיב שִׁמְשָׁן:

 כסף משנה  הרוצה לעשות יינו בטהרה וכו' וצריך לעמוד על האומנים וכו'. בפ''י דטהרות וכרבי יוסי: יצאו חוץ לפתח בית הבד וכו'. ג''ז שם:

ג הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִים שֶׁנִּמְצֵאת טֻמְאָה לִפְנֵיהֶן נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ. וְכֵן בְּתִינוֹקוֹת שֶׁלָּהֶם:

 כסף משנה  הבדדין והבוצרים וכו'. שם:

ד הַמְטַהֵר אֶת הַבַּדָּדִין וְהִכְנִיסָן לְבֵית הַבַּד וְנָעַל עֲלֵיהֶן. אִם הָיוּ שָׁם כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמִדְרָס הֲרֵי בֵּית הַבַּד כֻּלּוֹ טָמֵא שֶׁמָּא נָגְעוּ בְּאוֹתָן הַכֵּלִים. וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתָם מִקֹּדֶם נִזְהָרִין מֵאוֹתָם הַכֵּלִים מִפְּנֵי טֻמְאָתָן הֲרֵי בֵּית הַבַּד טָמֵא שֶׁמָּא הֵסִיטוּ וְהֵן מְדַמִּין שֶׁאֵין הַמֵּסִיט טָמֵא שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין בְּטֻמְאַת הֶסֵּט:

 כסף משנה  המטהר את הבדדין וכו'. שם וכרבי יוסי:

ה הָיוּ חַמָּרָיו וּפוֹעֲלָיו טוֹעֲנִין טָהֳרוֹת וְעוֹבְרִין לְפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִפְלִיגוּ יוֹתֵר מִמִּיל הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא שׁוֹמְרָן וְהֵן מְפַחֲדִין לִגַּע וְאוֹמְרִים עַכְשָׁו יָבוֹא שֶׁהֲרֵי הוּא יָבוֹא אַחֲרֵינוּ. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם צְאוּ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּסּוּ מֵעֵינָיו הֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת:

 כסף משנה  היו חמריו וכו'. ברייתא בסוף פרק ב' דחגיגה (דף כ' ע"ב) ומקשה בגמרא מאי שנא רישא ומ''ש סיפא ואסקה רבי יצחק נפחא רישא בבא להם דרך עקלתון ומשמע דה''ק הב''ע בשבעל הבית יכול לבא להם דרך עקלתון פתאום דמרתתי ואמרי השתא אתי. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט מלהזכיר דרישא מיירי דוקא בשיכול לבא להם דרך עקלתון וצ''ל שבכלל מ''ש והם מפחדים ליגע ואומרים עכשיו יבא שהרי הוא יבא אחרינו היא דבא להם דרך עקלתון דאמר רבי יצחק נפחא לאו למימרא דבא דרך עקלתון דוקא בעינן שכל שהוא בא אחריהם הוי כבא להם דרך עקלתון שהרי הוא רואה והם אינם רואין אותו:

ו חָבֵר שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בְּחָלוּק וְעָטוּף בְּטַלִּית וּמְהַלֵּךְ וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר אֶת הֶחָלוּק וְהָיִיתִי נִזְהָר בּוֹ וְהִסַּחְתִּי דַּעְתִּי מִן הַטַּלִּית. הֲרֵי הֶחָלוּק בְּטָהֳרָתוֹ וְהַטַּלִּית טְמֵאָה שֶׁמָּא נָגַע בָּהּ עַם הָאָרֶץ. הָיָה סַל עַל כְּתֵפוֹ וּמַגְרֵפָה בְּתוֹךְ הַסַּל וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לִשְׁמֹר אֶת הַסַּל וְלִשְׁמֹר אֶת הַמַּגְרֵפָה מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ אֲבָל לֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ הַסַּל טָהוֹר וְהַמַּגְרֵפָה טְמֵאָה. וְכָל תְּרוּמָה שֶׁבַּסַּל פְּסוּלָה מִפְּנֵי הַמַּגְרֵפָה טְמֵאָה שֶׁפּוֹסֶלֶת הָאֳכָלִין שֶׁבַּסַּל. הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הֶחָבִית בְּטָהֳרָה בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה שֶׁמָּא נָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם שֶׁהוּא פּוֹסֵל בִּתְרוּמָה וְטָהוֹר בְּחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְשַׁמֵּר תְּרוּמָה לִמְשַׁמֵּר חֻלִּין. וְאִם אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרוֹ אֲפִלּוּ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּכֵלִים שֶׁל חֹל וּלְבָשָׁן נִטְמְאוּ. שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁל חֹל כְּכֵלִים שֶׁל שַׁבָּת. מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים חֲבֵרוֹת שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶן כְּלֵיהֶן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִמְּאוּ הַכּל. אֲפִלּוּ נָפְלָה מַעֲפַרְתָּהּ מִמֶּנָּה וְאָמְרָה לְחָבֵר תְּנָה לִי וּנְתָנָהּ לָהּ נִטְמֵאת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְּנֶנָּה לָהּ עַם הָאָרֶץ אוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶחָבֵר מְשַׁמְּרָהּ שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁמֵּר כֵּלִים שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ כְּכֵלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ שֶׁסָּמַךְ עָלָיו:

 כסף משנה  חבר שהיה לבוש בחלוק וכו'. תוספתא בפרק שמיני דטהרות שם: היה סל על כתיפו וכו'. שם (דף כ') ובפרק שני דחגיגה בגמרא היה סל על כתיפו ומגריפה בתוך הסל [ואמר] היה בלבי על הסל ולא היה בלבי על המגריפה הכל טהור ומגריפה טמאה וכו'. ולטמא מגריפה לסל אין כלי מטמא כלי ולטמא מה שבסל וכו' באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה ופירש''י הסל של תאנים על כתיפו ומגריפה הוא כלי ברזל וכו' שבו מבדילים תאנים המדובקות זו בזו. המטמאה הנותן לה טומאה לטמא אחרים. הפוסלה מלהשתמש בה טהרות לכתחילה אי נמי נ''מ לאוכל הדבוק בה שהוא פסול באכילה ומכל מקום אם נגעה בטהרות אינה מטמאתן. וקשה שדברי רבינו הם בהיפך שבגמרא משמע שמה שבסל טהור ורבינו כתב שהוא פסול וליישב נראה לומר דרבינו קשיא ליה דאי כדפירש''י קשה דלא הוה ליה למיתני מגריפה טמאה אלא מגריפה פסולה ותו איכא למידק מאי האי דפריך וליטמא מה שבסל מאן א''ל דלא ליטמא דהא בברייתא לא אידכר אלא דינא דסל ומגריפה ועוד מאן א''ל דאיכא תאנים בסל דילמא בסל ריקם מיירי לכך סובר רבינו דכיון דמגריפה להפריד תאנים המדובקים היא עשויה אין לה ענין עם הסל אלא א''כ יש בו תאנים ומש''ה פריך וליטמא מה שבסל וליתני הסל טהור ומה שבתוכו והמגריפה טמאים ומשני דלא מצי תני הכי משום דמה שבסל אינו טמא אלא פסול דהב''ע באומר שמרתיה מדבר המטמאה כלומר הנותן לה כח טומאה שהאוכל שיגע בה יהיה טמא ויפסול את אחרים ולא מדבר הפוסלה כלומר מדבר שאינו מטמאה אלא לעשות האוכל שיגע בה פסול ולא יטמא האוכל ההוא את אחרים והשתא אתי שפיר דלא תני בברייתא דינא דמה שבתוך הסל דמאחר דקתני הסל טהור ומגריפה טמאה ממילא משמע שמה שבתוך הסל אינו לא טמא ולא טהור אלא פסול והשתא אתי שפיר דקאמר מגריפה טמא וסלקי דברי רבינו כהוגן. ודע שיש בספרי רבינו טעות סופר וכך היא הגירסא הנכונה והמגריפה טמאה וכל תרומה שבסל פסולה והוכרח רבינו לאוקומה בתרומה משום דאילו בחולין אין שני עושה שלישי: היה משתמש מן החבית בטהרה וכו'. תוספתא בפרק שמיני דטהרות. ומה שכתב ואם אמר בלבי היה לשומרה וכו'. כך יש ללמוד ממה ששנינו בברייתא פרק אין דורשין (דף כ') גבי היה משמר החבית בחזקת יין ונמצא שמן: נתחלפו לו כלים וכו'. בספ''ג דחגיגה שם:

ז חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. הִנִּיחַ כֵּלִים הֲרֵי הֵן טְמֵאִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהִזָּה עֲלֵיהֶם בַּשְּׁלִישִׁי וְלֹא הִזָּה עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִי. אוֹ שֶׁמָּא הִזָּה עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִי וַעֲדַיִן לֹא הִטְבִּיל. אוֹ שֶׁמָּא * לֹא הִזָּה עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִי כָּל עִקָּר:

 ההראב"ד   לא הזה עליהם כל עיקר. א''א כל זה אינו אלא לקודש או לתרומה:

 כסף משנה  חבר שמת וכו'. תופסתא בפרק ט' דטהרות וכתב רבינו שמשון בפרק ח' דכלים דכיון דאפשר לתקן בטבילה לא חשו אם החמירו בהם ואפילו בכלי חרס דלא פלוג בכלים: וכתב הראב''ד כל זה אינו אלא לקודש או לתרומה אבל לחולין לא מחזקינן טומאה ואם כתב כן להשיג על רבינו שסתם ולא חילק כבר נודע שדרך רבינו לכתוב המשנה או התוספתא כצורתה. ועוד שאין דבריו מוכרחים שכבר אפשר דאף לחולין חששו:

ח מִי שֶׁאָמַר לוֹ עֵד אֶחָד נִטְמְאוּ טָהֳרוֹתֶיךָ וְהַלָּה שׁוֹתֵק הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וַהֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת. וְאִם הִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לֹא נִטְמְאוּ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם. הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּטָהֳרוֹת אוֹ בִּזְבָחִים וּלְאַחַר זְמַן מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁפָּגַע בּוֹ טָהֳרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִטְמְאוּ וּזְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִתְפַּגְּלוּ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כְּלוּם וְאַחַר כָּךְ פָּגַע בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאָמַר לוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן * אֶלָּא הֲרֵי זְבָחָיו בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְטָהֳרוֹתָיו בְּחֶזְקַת טָהֳרָה: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 ההראב"ד   אלא הרי זבחיו בחזקת כשירות. א''א נ''ל אם היה עושה עמו בשכר אפילו אחר כמה ימים נאמן ואע''פ שלא הזכיר לו בתחילה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד הטהרות שהרי אותו שכתב ס''ת ולא עיבד הגוילין לשמן אע''פ שהחזירה לבעליה ולא אמר לו כלום ובסוף אמר לו האמינוהו במתוך אף זה כמו כן:

 כסף משנה  מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך וכו'. בפרק שלישי דקידושין (דף ס"ה ע"ב): היה עושה עמו בטהרות או בזבחים וכו'. פרק הניזקין (גיטין דף נ"ד:) וכאוקימתא דרבא ובסוף הלכות פסולי המוקדשין הארכתי בביאור דעת רבינו: וכתב הראב''ד נראה לי שאם היה עושה בשכר אפילו אחר כמה ימים נאמן וכו'. ואין בזה השגה על רבינו שלא ביאר שכבר נודע שדרכו להעתיק הגמרא כצורתה ודין הס''ת כבר כתבו במקומו וממילא ילמוד אדם משם לכאן: סליקו הלכות מטמאי משכב ומושב

---

הלכות שאר אבות הטומאות

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ מִצְות עֲשֵׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) דִּין טֻמְאַת נְבֵלָה. ב) דִּין טֻמְאַת שֶׁרֶץ. ג) דִּין טֻמְאַת שִׁכְבַת זֶרַע. וַעֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה כְּשֶׁרֶץ וְטֻמְאָתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק ראשון

א הַנְּבֵלָה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. כְּזַיִת מִבְּשָׂרָהּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִיר. וּמְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים כְּמֶרְכַּב הַזָּב. כֵּיצַד. אָדָם שֶׁנָּגַע בִּנְבֵלָה נִטְמָא וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאִם נָגַע בְּכֵלִים אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ בִּנְבֵלָה הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. וְכֵן כֵּלִים שֶׁעָלָיו טְהוֹרִין לְפִי [שֶׁהוּא] וָלָד וְאֵין וָלָד מְטַמֵּא כֵּלִים. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה מְטַמֵּא כֵּלִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-כח) 'וְהַנּשֵֹׁא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו'. וְאוֹתָן הַבְּגָדִים רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶס וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב:

 כסף משנה  הנבילה אב מאבות הטומאה. בריש כלים מני לה באבות הטומאה. ומה שכתב ששיעורה בכזית. מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי"ז ע"ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (דף מ"ב ע"ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'. בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: וכתב רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומה שכתב כמרכב הזב. כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה. נתבאר בסמוך. ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד. כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת''ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת''ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ומ''ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב. פ''ו:

ב אֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין הַמֻּתָּרִין בַּאֲכִילָה בֵּין הָאֲסוּרִין אִם מֵתוּ כֻּלָּן בְּשָׂרָן מְטַמֵּא בִּכְזַיִת. וּשְׁחִיטַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה מְטַהַרְתּוֹ בְּכָל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט חֻלִּין בַּעֲזָרָה וְקָדָשִׁים בַּחוּץ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְאִם אֵרַע פִּסּוּל בַּשְּׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה:

 כסף משנה  אחד בהמה וחיה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע' ע"ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן. במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. ומ''ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ. משנה בפרק חטאת העוף (דף ס"ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. ומ''ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'. משנה בפרק השוחט (דף ל"ב):

ג בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה טְמֵאָה אֵין הַשְּׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בָּהּ וְאֶחָד הַשּׁוֹחֲטָהּ אוֹ הַנּוֹחֲרָהּ אוֹ הַחוֹנְקָהּ אוֹ שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וְכָל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת לְעִנְיַן טֻמְאָה לִכְזַיִת אֶחָד טְמֵאוֹת וְאֶחָד טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'. במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב): וכל הנבילות וכו'. משנה פרק ד' דמעילה (דף ט"ו):

ד מֹחַ הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר. וְדַם הַנְּבֵלָה אֵינוֹ מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים מִן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  מוח הרי הוא וכו'. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ''ה: ודם הנבילה אינו וכו'. בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (דף ק"ג ע"ב) א''ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. ומ''ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'. כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ''כ רש''י בפרק המוציא:

ה חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה טָהוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כד) 'וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכל לֹא תֹאכְלֻהוּ' מִי שֶׁאִסּוּרוֹ מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה. וְאִם הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקִין הַמַּכְשִׁירִין הֲרֵי הוּא כָּאֳכָלִין טְמֵאִין וְאֵינוֹ כִּבְשַׂר נְבֵלָה. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֵלֶב הַחוֹפֶה אֶת הַכֻּלְיָא קֹדֶם הַפְרָשָׁה הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּנוֹגֵעַ בַּכֻּלְיָא עַצְמָהּ שֶׁהֲרֵי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בַּחֵלֶב. אֲבָל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְהַחַיָּה בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה אֶחָד בְּשָׂרָהּ וְאֶחָד חֶלְבָּהּ לְטֻמְאָה. וּמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּכְזַיִת כִּבְשַׂר הַנְּבֵלָה:

 כסף משנה  חלב בהמה טהורה וכו'. בס''פ חטאת העוף [דף ס''ט.] ובפרק בתרא דעוקצין. ומ''ש ואם הוכשר וכו'. בפרק בתרא דעוקצין: והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ו): אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'. בס''פ חטאת העוף (דף ע'):

ו הַכְּוִי חֶלְבּוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ וְטֻמְאָתוֹ בְּסָפֵק. לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת עַל טֻמְאָתוֹ וְעַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ אוֹ עַל אֲכִילַת קָדָשָׁיו:

 כסף משנה  הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'. בפ''ב דבכורים:

ז וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין מִן הַנְּבֵלוֹת. הָעֲצָמוֹת וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם אֲפִלּוּ עִקָּרָן הָרַךְ שֶׁאִם יַחְתֹּךְ מִן הַחַי יוֹצֵא דָּם. וְהָעוֹר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. וְהָאָלָל וְהַגִּידִים וְהַמָּרָק וְהַתַּבְלִין שֶׁמִּתְבַּשְּׁלִין עִמָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁפֵּרְשׁוּ מִן הַנְּבֵלָה. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר הֲרֵי זֶה טָמֵא. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּבָּשָׂר כְּזַיִת. שֶׁאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מִצְטָרֵף לִכְזַיִת:

 כסף משנה  ואלו דברים שאין מטמאין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב). ומ''ש אפילו עיקרן הרך וכו'. שם בגמרא. ומ''ש בד''א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'. בס''פ העור והרוטב:

ח הָאָלָל בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה בֵּין שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין אֵינוֹ מִצְטָרֵף לִכְזַיִת. * וְאִם כְּנָסוֹ וְהָיָה בּוֹ כְּזַיִת מְטַמֵּא:

 ההראב"ד   ואם כנסו והיה בו כזית. א''א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא דחולין מתחזי לך דרב הונא דמפרש מילתיה דרבי יהודה ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קא מיירי:

 כסף משנה  האלל בין שפלטתו חיה וכו'. במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש''י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ"א) מאי אלל ר''י אמר מרטקא ר''ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת''ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ''ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ''ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ''ע לא פליגי כ''פ אליבא דרבנן ופירש''י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: וכתב הראב''ד ואם כנסו והיה בו כזית א''א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ''ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ"ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו ה''ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י''ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס''ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ"א ע"ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע''ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר''ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר''ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר''ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר''ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר''ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע''ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר''ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר''י כר''ע נמי אתי דע''כ לא טיהר ר''ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע''ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע''ג העור העור מבטלן קאמר ת''ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר''ע איכא למימר דאה''נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור''ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר''ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ''מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ''ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע''פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה:

ט וְאֵלּוּ בְּהֵמוֹת שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶם כִּבְשָׂרָם. עוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת הַגָּמָל הָרַכָּה וְעוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת וְעוֹר הַשְּׁלִיל וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה. הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין מִן הַנְּבֵלָה. וְאִם עִבְּדָן אוֹ הָלַךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם עָשָׂה בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּטְּלָן טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָלַךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה. כֵּיצַד. אֹזֶן חֲמוֹר שֶׁטְּלָאָהּ לִכְפִיפָתוֹ טְהוֹרָה. כַּמָּה הוּא כְּדֵי עֲבוֹדָה אַרְבָּעָה מִילִין. וְאֵי זוֹ הִיא חֲטוֹטֶרֶת רַכָּה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעֹן וְלֹא טָעֲנָה אוֹ שֶׁטָּעֲנָה קדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ הֲרֵי זֶה סָפֵק:

 כסף משנה  ואלו בהמות וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קכ"ב) ואע''ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ''ד מהמ''א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (דף נ"ה) דיחידאה היא. ומ''ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה. שם בגמרא. ומ''ש הגיע זמנה לטעון וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא:

י הַמַּפְשִׁיט נִבְלַת בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה. אִם לִשְׁטִיחָה הִפְשִׁיט כֵּיוָן שֶׁהִפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי אֲחִיזָה וְהוּא שְׁנֵי טְפָחִים הַנּוֹגֵעַ בְּעוֹר זֶה שֶׁהֻפְשַׁט טָהוֹר. וְעַד שֶׁלֹּא הִפְשִׁיט שְׁנֵי טְפָחִים הַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר. הִפְשִׁיטָהּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִן הָעוֹר חֵמֶת הֲרֵי הָעוֹר חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כָּל הֶחָזֶה. וְאִם הִפְשִׁיטָהּ מֵרַגְלֶיהָ בִּלְבַד הֲרֵי הָעוֹר כֻּלּוֹ חִבּוּר וְהַנּוֹגֵעַ בָּעוֹר כְּנוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר עַד שֶׁיַּפְרִישׁ הָעוֹר כֻּלּוֹ מֵעַל הַבָּשָׂר. וְכֵן הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט כֻּלּוֹ. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט כֻּלּוֹ. וְכָל עוֹר שֶׁהוּא חִבּוּר לְטַמֵּא כָּךְ הוּא חִבּוּר לְהִתְטַמֵּא. שֶׁאִם הָיְתָה שְׁחוּטָה וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּעוֹר זֶה שֶׁהוּא חִבּוּר נִטְמָא הַבָּשָׂר:

 כסף משנה  המפשיט נבלת בהמה וכו'. משנה שם (דף קכ"ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר''י מאורלינ''ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח''כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח''כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'. שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר''ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: עור שעל הצואר וכו'. משנה שם (דף קכ"ג) וכחכמים: וכל עור שהוא חיבור וכו'. שם במשנה ליטמא ולטמא:

יא עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת נְבֵלָה הַנּוֹגֵעַ בַּצִּיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ וּבִשְׂעָרוֹ שֶׁכְּנֶגְדוֹ מֵאֲחוֹרֵי הָעוֹר נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר בִּשְׂעָרוֹ שׁוֹמֵר לַבָּשָׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁפְּלָטַתּוּ חַיָּה. אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין אִם הָיָה מְרֻדָּד בָּטֵל אַגַּב הָעוֹר:

 כסף משנה  עור שיש עליו כזית נבילה וכו'. משנה שם (דף קכ"ד). ומ''ש מפני שהעור בשערו. נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ומ''ש בד''א שפלטתו חיה וכו'. שם ואע''ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש''י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל:

יב עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּשַׂר נְבֵלָה הָעוֹר מְבַטְּלָן וְאֵינָן מְטַמְּאִין לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא מִן הַנְּבֵלָה בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. אֲבָל שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם הַנּוֹשְׂאָן טָמֵא שֶׁהֲרֵי נָשָׂא כְּזַיִת וְהַנּוֹגֵעַ טָהוֹר שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן מְרֻדָּדִין וּדְבוּקִין זֶה בָּזֶה עַד שֶׁיִּנָּטְלוּ כְּאֶחָד. אֲבָל אִם הָיָה חֲצִי זַיִת זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּקֵיסָם אֶחָד אֲפִלּוּ הוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'. משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר''ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר''ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר''ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש''י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא''א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר''ע דאע''ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת''ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ''ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת''ש מודה ר''ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש''י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ''ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר''ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר''ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ''ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע''כ לומר כן:

יג בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁנִּפְסַד וְהִבְאִישׁ וְנִפְסַל מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב טָהוֹר. לְפִיכָךְ נֶצֶל הַנְּבֵלָה סָפֵק אִם מְטַמֵּא בִּכְזַיִת אִם לֹא. בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁיָּבַשׁ אִם יָכוֹל לִשְׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לַח וְרָאוּי לַכֶּלֶב מְטַמֵּא וְאִם לָאו טָהוֹר וַאֲפִלּוּ בָּאֳכָלִין טְמֵאִין אֵינוֹ מְטַמֵּא:

 כסף משנה  בשר נבילה וכו'. פ''ג דבכורות עלה כ''ג וכר''י ואע''ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. ומ''ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'. בפכ''ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ''ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ''ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: בשר נבילה שיבש וכו'. משנה ר''פ דם הנדה (דף נ"ד ע"ב). ומ''ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא:

יד בְּשַׂר נְבֵלָה שֶׁהָיָה סָרוּחַ מֵעִקָּרוֹ וְאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כא) 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ' עַד שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלָּתָהּ רְאוּיָה לְגֵר:

 כסף משנה  בשר נבילה שהיה סרוח וכו'. בפרק שלישי דבכורות עלה כ''ג:

טו שִׁלְיָא שֶׁל נְבֵלָה הֲרֵי הִיא כְּפֶרֶשׁ וּכְרֶעִי וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה כִּנְבֵלָה. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. הַקֵּבָה וְהַחֵלֶב שֶׁל נְבֵלָה טְהוֹרִין מִכְּלוּם:

 כסף משנה  שליא של נבילה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (דף ע"ז): הקיבה והחלב של וכו'. בס''פ כל הבשר (דף קי"ו ע"ב) אסיקנא דאע''ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ''ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא:

טז בְּהֵמָה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ צוּרַת נֵפֶל לְפִי שֶׁהִיא בְּטֵלָה בָּרֹב הַיּוֹצֵא עִמָּהּ. לְפִיכָךְ הִיא טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לַגֵּר אַגַּב אִמָּהּ:

 כסף משנה  בהמה ששפעה חררת וכו'. בפ''ג דבכורות (דף כ"א ע"ב) ופירש''י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ"ג ע"ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש''י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב:

יז נְבֵלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁחוּטָה אִם רֹב מִן הַשְּׁחוּטָה בְּטֵלָה הַנְּבֵלָה בַּשְּׁחוּטָה וְאֵין הַכּל מְטַמֵּא בְּמַגָּע. אֲבָל אִם נָשָׂא הַכּל נִטְמָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה שֶׁתַּחְזֹר נְבֵלָה * אֲבָל הַנְּבֵלָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּטְהַר כְּשֶׁתִּסְרַח לְפִיכָךְ תִּבָּטֵל:

 ההראב"ד   אבל הנבילה אפשר. א''א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר''י היא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מ''ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה ומש''ה נבילה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיותו כנבילה לטמא ואע''פ שהנבילה יוצאה מידי טומאה ע''י מסרחת והוי כשחוטה אנן בתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ובטלה מ''מ כל אותה הסוגיא אליבא דר''י היא אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי בטלה ברוב ודוקא למגע אבל למשא לא:

 כסף משנה  נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'. בפרק ג' דבכורות עלה כ''ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש''י טעמא דמטמא במשא דהא מ''מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ''ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא''א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר''י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר''י וכי א''ר יהודה מין במינו לא בטיל ה''מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש''י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא''א לשחוטה שתעשה נבילה והו''ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא''א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע''ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א''ר חייא ולא שחוטה בנבילה: וכתב הראב''ד אבל הנבילה אפשר א''א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר''י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי''ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר''י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס''ל כר''י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר''ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: והר''י קורקוס ז''ל כתב דמאחר דבפרק משילין (דף ל"ח ע"ב) ובפ''ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר''י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע''כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר''י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס''ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ''ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א''כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא''א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר''י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ''ל: ומדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר''י קורקוס ז''ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ''ל. ואם תאמר מ''ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שני

א בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְמֵאָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם נְבֵלָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ וַהֲרֵי הִיא כָּאֳכָלִין טְמֵאִין. נְחָרָהּ וַהֲרֵי הִיא מְפַרְכֶּסֶת אֵין בָּהּ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְאֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי. וְכֵן טְהוֹרָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת אוֹ שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רֹב אֶחָד אֵין לָהּ טֻמְאָה כְּלָל עַד שֶׁתָּמוּת. חָלַק בְּהֵמָה לִשְׁנַיִם אוֹ שֶׁנִּטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וּמְטַמְּאָהּ בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲדַיִן בַּחַיִּים. וְכֵן אִם קְרָעָהּ מִגַּבָּהּ אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִפְרֶקֶת וְרֹב בָּשָׂר עַמָּהּ הֲרֵי זוֹ כִּנְבֵלָה לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  בהמה או חיה שנשחטה וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (קי"ז:). ומ''ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'. ברייתא שם (דף קכ"א ע"ב). ומ''ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'. הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת: חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר. בפ''ב דחולין עלה כ''א:

ב בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בִּטְהוֹרָה הֲרֵי זֶה הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא הַנֵּפֶל לַאֲוִיר הָעוֹלָם:

 כסף משנה  בהמה שמת עוברה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע"ב) וכתנא קמא:

ג בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִבְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשֶׁהֵן חַיִּין בֵּין טְהוֹרִין בֵּין טְמֵאִין טָהוֹר וְאֵינוֹ מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה. אֲבָל אֵיבָר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה. אֶחָד אֵיבָר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ אוֹ אֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשָּׁלִיל שֶׁבְּבִטְנָהּ. וְהָאֵיבָרִים אֵין לָהֶן שִׁעוּר אֲפִלּוּ הָיָה כִּשְׂעוֹרָה אוֹ פָּחוֹת מְטַמֵּא וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֵיבָר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְיִהְיֶה עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. הָיָה הַבָּשָׂר פָּחוֹת מֵהַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי אוֹ חָסַר עַצְמוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב). ומ''ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) הוציא ידו וחתכו ואח''כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא: האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות. ומ''ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות. בס''פ העור והרוטב (דף קכ"ח). ומ''ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה. בפ''ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה''ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב. ומ''ש או חסר עצמו טהור. בפ''ו דעדיות (משנה ג') ובפ''ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ''ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ''ק דאהלות תני דה''ה לאבר מן החי מן הבהמה:

ד הַכֻּלְיָא וְהַלָּשׁוֹן וְהַשָּׂפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָרִים וְאֵין עוֹשִׂין חֲלִיפִין הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶם עֶצֶם הֲרֵי הֵן כְּבָשָׂר:

 כסף משנה  הכוליא והלשון והשפה וכו'. בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו''ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון:

ה הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵיבָר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת וּלְהַדְבִּיק בִּשְׁאָר הַגּוּף אֵינָן מְטַמְּאִין כִּנְבֵלָה כָּל זְמַן שֶׁהַבְּהֵמָה בַּחַיִּים וַהֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר אֳכָלִין אִם הֻכְשְׁרוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֻכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין כִּנְבֵלָה שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה עוֹשָׂה אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים. אֲבָל אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה הַבָּשָׂר שֶׁהָיָה מְדֻלְדָּל בָּהּ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וְהָאֵיבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַנְּבֵלָה. וּמַה בֵּין אֵיבָר מִן הַחַי לְאֵיבָר מִן הַנְּבֵלָה. שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵיבָר מִן הַחַי טָהוֹר. וְהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵיבָר מִן הַנְּבֵלָה מְטַמֵּא בִּכְזַיִת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְזֶה וְזֶה שָׁוִין לְשִׁעוּר:

 כסף משנה  האבר והבשר המדולדלין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קנ"ז). ומ''ש נשחטה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר''מ ור''ש ופסק כר''מ: וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו ע"ב) אמרינן ר''מ ור''ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר''מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר''מ: כתב הר''י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ''ל. ומ''ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'. שם בגמרא. ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך. ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'. שם ברייתא. ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור. כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה:

ו טְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ עֵבָּר מֵת שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ מִידֵי נְבֵלָה. מָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי נִטְרַף. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט אַחַר שֶׁנִּטְרַף אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ מִיָּדִי נְבֵלָה לְפִי שֶׁאֵין לְמִינוֹ שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ וְלַד בְּהֵמָה שֶׁלֹּא שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים גְּמוּרִין אִם שְׁחָטוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ מִידֵי נְבֵלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֵפֶל:

 כסף משנה  טריפה שנשחטה וכו'. משנה בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב:). ומ''ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'. משנה שם: מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'. א''א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (דף ע"ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע"ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ''ש נטרף אע''פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ''ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע''פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו''ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ''ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף: לפיכך ולד בהמה וכו'. זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ''א ובפרק ר''א דמילה (דף קל"ד ע"ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי: וכתב הר''י קורקוס ז''ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז''ש שהוא כנפל:

ז הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי קֹדֶם שֶׁיַּהֲלֹךְ עַל הַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהֲרֵי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ אִם נִטְמֵאת אִמּוֹ לֹא נִטְמָא הוּא. וְאִם נִתְנַבְּלָה אִמּוֹ הֲרֵי הוּא טָהוֹר שֶׁאֵין הַחַי מִתְטַמֵּא לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע הֲרֵי הוּא טָהוֹר שֶׁשְּׁחִיטַת אִמּוֹ טִהֲרַתּוּ:

 כסף משנה  השוחט את הבהמה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ה ע"ב) וכר''י אליבא דרבנן. ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'. זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו': כתב הר''י קורקוס ז''ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ''ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ''ש קודם קאי וכן מ''ש כאן ואם מת קודם שיפריס אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ''ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ''ל:

ח טְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה מִן הַתּוֹרָה אִם נָגַע בָּהּ הֶקְדֵּשׁ נִטְמָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְזוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה שֶׁעָשׂוּ בְּקֹדֶשׁ:

 כסף משנה  טריפה שנשחטה. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ג):

ט בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ הָאֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ נְבֵלָה וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֵבָּר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ הָאֵיבָר כִּטְרֵפָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה וּשְׁאָר בְּשַׂר הָעֵבָּר מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא אֶת הַתְּרוּמָה. הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין שְׁחִיטַת סִימָן לִשְׁחִיטַת סִימָן וַחֲתָכוֹ מִצְטָרֵף שְׁחִיטַת סִימָן לְסִימָן לְטַהֵר הָאֵיבָר מִידֵי נְבֵלָה:

 כסף משנה  בהמה המקשה לילד וכו'. משנה שם (דף ע"ב) וכחכמים: הוציא העובר את ידו וכו'. שם עלה ס''ט:

י שְׁחִיטַת עַכּוּ''ם נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. וְאִם שָׁחַט בְּסַכִּין יָפָה שְׁחִיטָה כָּרָאוּי אֶחָד הָעַכּוּ''ם וְאֶחָד הַכּוּתִי אוֹ גֵּר תּוֹשָׁב שְׁחִיטָתָן נְבֵלָה. * וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁאַף זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֲרֵי טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה וְטֻמְאַת תִּקְרָבְתָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּבִגְלַל עֲבוֹדָה זָרָה נִתְרַחֲקוּ הַכּוּתִים וְנֶאֶסְרָה שְׁחִיטָתָן. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא הִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה דִּין תּוֹרָה. לֹא כָּל הָאָסוּר בַּאֲכִילָה מְטַמֵּא שֶׁהֲרֵי הַטְּרֵפָה אֲסוּרָה וּטְהוֹרָה. וְאִי אֶפְשָׁר לְחַיֵּב כָּרֵת עַל טֻמְאָה זוֹ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וַאֲכִילַת קָדָשָׁיו אֶלָּא בִּרְאִיָּה בְּרוּרָה:

 ההראב"ד   וקרוב בעיני שאף זה וכו'. א''א זו היא אחת מסברותיו ואין בכולן פחותה מזו כי עובדי כוכבים הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם הדומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו:

 כסף משנה  שחיטת עכו''ם נבילה וכו'. משנה בריש חולין (דף י"ג). ומ''ש ואפילו ישראל עומד ע''ג ואם שחט בסכין יפה. פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש''ו. ומ''ש אחד העכו''ם ואחד הכותי. שם עשאום כעכו''ם גמורים לכל דבריהם. ומ''ש ואחד גר תושב. טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו''ם: ומ''ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד''ס וכו', כתב עליו הראב''ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ''ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו''ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ''ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע''ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו''ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע''ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא''א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע''פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ''מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע''ז א''א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד''ס ומשום לתא דע''ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ''ד מהלכות שחיטה עכו''ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו''ם שאינו עובד ע''ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז''ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו''ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא:

יא קוּלְיַית הַנְּבֵלָה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָהוֹר שֶׁכָּל דָּבָר מִן הַנְּבֵלָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא הַנּוֹגֵעַ בָּהּ אוֹ נוֹשְׂאָהּ טָמֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַמֹּחַ שֶׁבָּהּ מִתְקַשְׁקֵשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מַעֲלָה אֲרוּכָה. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה לָעֶצֶם מִבַּחוּץ הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּכָל הָאֵיבָרִים. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ שֶׁהַקּוּלִית הִיא הָעֶצֶם הַסָּתוּם מִכָּל צְדָדָיו:

 כסף משנה  קוליית הנבילה וכו'. משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ''ה:

יב קוּלִית שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לְנַקְּבָהּ וַעֲדַיִן לֹא נִקְּבָהּ הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בָּהּ סָפֵק טָמֵא. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִי מְחֻסַּר נְקִיבָה כִּמְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אוֹ לֹא:

 כסף משנה  קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר''י קורקוס ז''ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה''ה למחוסר נקיבה וה''ז ספק:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שלישי

א נִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מְטַמָּא מִן הַתּוֹרָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טו) 'וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם' אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאוֹכֵל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בִּלְבַד שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה. וְכֵיצַד הִיא טֻמְאָתָהּ. אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא וְלֹא כְּשֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַפֶּה אֶלָּא בְּתוֹךְ בֵּית הַבְּלִיעָה. שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא כְּשֶׁהִיא בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר תֹּאכַל לָתֵת שִׁעוּר לְטֻמְאָתָהּ כְּשִׁעוּר אֲכִילָה שֶׁהוּא כְּזַיִת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ וְכִבֶּס בְּגָדָיו מְלַמֵּד שֶׁהַמִּתְטַמֵּא בָּהּ מְטַמֵּא בְּגָדָיו עַד שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. הַבּוֹלֵעַ כְּזַיִת מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְנָגַע בְּכֵלִים בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ טְמֵאִים וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. הָיָה נוֹגֵעַ בְּאָדָם וּבִכְלֵי חֶרֶס בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ לֹא טִמְּאָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאַחַר שֶׁבָּלַע אֵינוֹ מְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים שֶׁהֲרֵי הוּא כִּכְלִי רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה אַחַר שֶׁפֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים:

 כסף משנה  נבלת העוף הטהור וכו'. כל זה בת''כ פרשת אחרי מות ומייתי קצתו בפ''ה דזבים וקצתו בפרק חטאת העוף ובפרק יוצא דופן. ומ''ש היה נוגע באדם ובכלי חרס וכו'. בת''כ שם יכול יטמא אדם וכלי חרס ת''ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס. ומ''ש ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים וכו'. בתורת כהנים שם:

ב אֵין נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה לְטַמֵּא טֻמְאָה זוֹ הַחֲמוּרָה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּלַע מִמֶּנָּה כְּזַיִת מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה. חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין וַהֲרֵי הִיא כְּאֹכֶל רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ טֻמְאָה אַחֶרֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר:

 כסף משנה  אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה. פשוט בפרק בא סימן עלה נ': חישב עליה לאכילה וכו'. בריש טהרות נבילת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר והיינו דוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה ולא הכשר כמו ששנינו בפ''ג דעוקצין:

ג פָּרָה אֲדֻמָּה וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִים אֵינָן כֵּן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן * אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה צְרִיכִין שֶׁתִּגַּע בָּהֶן טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ יִטַּמְּאוּ טֻמְאַת אֳכָלִין:

 ההראב"ד   אם חישב וכו'. א''א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומן בזבחים פרק טבול יום לא מצאתי אותם כדבריו ודכולי עלמא אית להו דתנא דבי רבי ישמעאל דאמר מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו' והאי דקא מפליג בין פרה לשעיר המשתלח משום דבעינן שיהא להם הכשר טומאה ממקום אחר כלומר בעינן שיהיו ראויין לקבל טומאה ממקום אחר ואם היו ראויים לכך מטמאים הם מעצמם כאילו קבלוה ממקום אחר ונ''מ דבעו הכשר מים שיהיו ראויים לקבל טומאה הילכך פרה ופרים שהם אוכלין וראויים לקבל טומאה מטמאין מעצמן אבל שעיר המשתלח שהוא חי ואינו ראוי לקבל טומאה אף מעצמו אינו מטמא ולעולם פרה ופרים מעצמן מטמאין. בין ותדע. עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דר''ש דסבירא להו דבעינן שיקבלו טומאה ממקום אחר ופרה ופרים נמי ע''י קבלת טומאה הילכך פרה ופרים דבני קבולי טומאה נינהו מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה ולא יהיב לה ולדעת הנך רבנן נבילת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר והאי פירושא ניחא טפי לההוא סוגיא דזבחים מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבילת עוף טהור. וסוגיין נמי בכולה גמרא כרבי ישמעאל דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ:

 כסף משנה  פרה אדומה וכו'. כתב הראב''ד א''א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומם וכו'. ביאור הדברים דגרסינן בפרק טבול יום (דף ק"ה) ת''ר פרים ופרה ושעיר המשתלח וכו' עד צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ופירש''י צריכין הכשר טומאה ממקום אחר הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה''ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א''צ ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלים מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא ב''ח דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאים ולפי פי' זה בין פרה ופרים בין נבילת עוף טהור א''צ ליגע בהם טומאה ולהאי פירושא ניחא מ''ש רבינו בנבילת עוף טהור שאף ע''פ שלא נגעה בהם טומאה מטמאים טומאת אוכלים אבל קשה מ''ש בפרה ופרים שצריכים ליגע בטומאה: והראב''ד מפרש דה''ק האי דאמר רבי ישמעאל שסופו לטמא טומאה חמורה א''צ הכשר היינו לומר שיהיו ראויים לקבל טומאה לומר דא''צ הכשר מים אבל לעולם צריך הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו דכל זמן שלא נגע בהם אינם מטמאים טומאת אוכלים ושעיר אינו מקבל טומאה משום דחי הוא ועל זה כתב דנהי דלהאי פירושא ניחא מ''ש רבינו בפרה ופרים אבל קשה מ''ש בנבלת עוף טהור שאע''פ שלא נגע בה טומאה מטמא טומאת אוכלים ואח''כ הקשה עוד דאע''ג דלפום הכי סוגיא דזבחים ניחא האי פירושא בדרבי ישמעאל וכדאמרן סוגיין בעלמא דרבי ישמעאל א''צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ותיקשי ליה לרבינו בפרה ופרים מדרבי ישמעאל ולשון נמי שכתב אינו נוח לי דלא הוי מעין מ''ש לעיל אלא איפכא: וליישב דעת רבינו י''ל שרבינו מפרש דרבי ישמעאל אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים הכשר שרץ שיקבלו טומאה ממנו ואז יטמאו אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח שאינו מטמא טומאה מפני שהוא חי אינו מטמא אוכלים ומשקים ומה שאמרו צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ה''פ אע''פ שאמר רבי ישמעאל שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א''צ הכשר שרץ היינו דוקא במי שיש לו הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו שהוא מטמא הנוגעים בו אפילו בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים. אחר שכתבתי זה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה בסוף זבים אמתני' דהנוגע בשרץ שדקדק לשון כיוצא בזה:

ד כְּזַיִת מִנִּבְלַת הַבְּהֵמָה שֶׁתְּחָבוֹ בְּכוּשׁ וְהִכְנִיס לְתוֹךְ מְעִי הָאִשָּׁה מִלְּמַטָּה. אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ בְּלִיעָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מְטַמְּאָה. הֲרֵי זֶה טִמְּאוֹ מִשּׁוּם נוֹשֵׂא לֹא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר:

 כסף משנה  כזית מנבלת הבהמה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ''ב וכרבא. ומ''ש או שהכניסו לתוך בליעתו וכו'. ג''ז שם וכרבא:

ה הַכּוֹרֵךְ כְּזַיִת מִבְּשַׂר נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּחֲזֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וּבְלָעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בִּגְרוֹנוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא. כְּרָכוֹ בְּסִיב וּבְלָעוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  הכורך כזית וכו'. תוספתא פ''ה דזבים. והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ משא''כ בסיב וכ''כ ר''ש:

ו הַבּוֹלֵעַ נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְאַחַר שֶׁבְּלָעָהּ הֱקִיאָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְעַכֵּל הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים כְּשֶׁתֵּצֵא לִגְרוֹנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּקִיאָהּ. שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא בִּשְׁעַת בְּלִיעָה לֹא בְּשָׁעָה שֶׁמְּקִיאָהּ:

 כסף משנה  הבולע נבלת העוף הטהור וכו'. בת''כ פרשת אחרי מות יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת''ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה:

ז * מְעִי שֶׁל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁבְּלָעוֹ מִקְצָתוֹ בְּבֵית הַבְּלִיעָה וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ לְתוֹךְ פִּיו אִם יֵשׁ בְּבֵית הַבְּלִיעָה כְּזַיִת הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם לָאו טָהוֹר:

 ההראב"ד   מעי של נבילת וכו'. א''א המימרא לא מצאתיה בשום מקום והיא משנה שאינה צריכה ואמר לי לבי שהעתיקה ממה שראה במנחות פרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים מטמא בגדים אבית הבליעה את שבחוץ אינו מטמא וכו'. אם מזה העתיק טעה ושיבש שאותו חוץ ובפנים בגוף הנבילה מחוברים קאי:

 כסף משנה  מעי של נבלת העוף הטהור וכו'. כתב הראב''ד זו המימרא לא מצאתי בשום מקום וכו' בפרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ וכו' והתוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל עלה ע' על הא דאילפא שר''ת מצא בספר ר''ג מעי נבלת עוף טהור מקצתו בחוץ וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם יש בבית הבליעה כזית טמא ואף על פי שלפי זה קשה האי דמסיים בה מבחוץ אינו מטמא בגדים דמאי קמשמע לן י''ל דה''ק אף על פי שמקצתו בחוץ במקום שאינו מטמא קצתו אחר שהוא בבית הבליעה מטמא והר''י קורקוס ז''ל האריך להקשות על פירוש רש''י ופירוש רבינו תם ולהכריח פירוש רבינו:

ח בָּלַע מִמֶּנָּה אֵיבָר שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. אֲפִלּוּ נָטַל צִפּוֹר וַאֲכָלָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ כְּזַיִת נִטְמָא וְאִם לָאו טָהוֹר:

 כסף משנה  בלע ממנה אבר שלם וכו' אפילו נטל צפור וכו'. תוספתא בסוף זבים שם ואיתא בפרק גיד הנשה (דף ק"ב) לענין איסור אכילה:

ט הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כָּאֳכָלִים וּמִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין אֵינָן מִצְטָרְפִין בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר לִכְזַיִת. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים הַקְּרוֹבִים לַבָּשָׂר מִן הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם הֲרֵי הֵן כְּבָשָׂר וּמִצְטָרְפִין לִכְזַיִת. רָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב וְהָעֲצָמוֹת אֲפִלּוּ הָרַכּוֹת אֵינָן מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  הכנפיים והנוצה וכו'. בריש טהרות (פ"א משנה ב). ומה שכתב שהחרטום והצפרנים מצטרפין. גם זה שם. ומה שכתב דהיינו דוקא במקומות הרכים הקרובים מן הבשר. בפרק העור והרוטב עלה קכ''א. ומה שכתב ראשי אגפיים וראש הזנב. בריש טהרות שם וכתנא קמא. ומה שכתב והעצמות אפילו הרכות. משום דראשי אגפיים וראש הזנב וחרטום וצפרנים מיתנו בריש טהרות בהדי הדדי וכי היכי דחרטום וצפרנים מיירי במקומות הרכים ראשי אגפיים וראש הזנב נמי מיירי בהאי גוונא:

י הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הָעֲצָמוֹת הָרַכִּין אוֹ מִן הַגִּידִין וּמִן הַשְּׁלַל שֶׁל בֵּיצִים וּמִן הַדָּם וּמִבָּשָׂר מִן הַחַי מִמֶּנּוּ טָהוֹר. אֲבָל הָאוֹכֵל מִן הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁל בֵּיצִים וּמִן הַקֻּרְקְבָן וּמִן בְּנֵי הַמֵּעַיִם אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב בְּאוּר וּגְמָעוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּאוֹכֵל מִבְּשָׂרָם שֶׁהַשּׁוֹתֶה בִּכְלַל אוֹכֵל. הִמְחָהוּ בַּחַמָּה וּגְמָעוֹ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הִסְרִיחוֹ:

 כסף משנה  האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות וכו'. בפרק קמא דביצה עלה ז'. ומ''ש בעצמות הרכים. משום דאל''כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל. ומ''ש ומן הדם. תוספתא סוף זבים. ומ''ש אבל האוכל מן האשכול של ביצים וכו'. בפרק קמא דביצה. ופירש''י שלל של ביצים כשהם כבושים ושלולים וקבועים בשדרה. מן האשכול מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם. ומ''ש או שהמחהו בחמה וכו'. פ''ק דביצה ותוספתא בסוף זבים ובפ' העור והרוטב:

יא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁנִּפְסְדָה מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב טְהוֹרָה. וְכֵן אִם יָבְשָׁה כְּחֶרֶס וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִשָּׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת לַחְזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וְהָאוֹכֵל נֶצֶל שֶׁל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  נבלת העוף הטהור וכו'. בפרק ח' דטהרות (משנה ו) גבי גוזל שנפל לגת ופרק שביעי דנזיר דף נ' ופרק שלישי דבכורות דף כ''ג נתבאר דאפילו טומאה קלה חלה עד לכלב. ומה שכתב וכן אם יבשה וכו'. נתבאר בפרק ראשון. ומה שכתב והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור ה''ז טהור. אף על פי שבנצל של בהמה כתב בפרק א' שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פרק ז' איבעיא להו אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל''כ הכי הוה ליה למיבעי נצל בשאר ב''ח או לא:

יב עוֹף טָהוֹר שֶׁנִּטְרַף וְנִשְׁחַט שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ וַאֲפִלּוּ נִשְׁחַט בָּעֲזָרָה. וְאִם נִמְלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה אֵין מְלִיקָתוֹ מְטַהֲרְתּוֹ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַשּׁוֹחֵט עוֹף טָהוֹר בֵּין בַּחוּץ בֵּין בִּפְנִים בֵּין קָדָשִׁים בֵּין חֻלִּין הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְהַמּוֹלֵק חֻלִּין בִּפְנִים אוֹ שֶׁמָּלַק קָדָשִׁים בַּחוּץ הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה:

 כסף משנה  עוף טהור שנטרף וכו'. במשנה בס''פ חטאת העוף (דף ס"ט) כרבי יוסי ורבי מאיר לגבי רבי יהודה. ומה שכתב ואפילו נשחט בעזרה. גם זה שם שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם מטמאות בבית הבליעה. ומ''ש ואם נמלק ונמצאת טריפה וכו'. שם במשנה ודלא כרבי מאיר. ומ''ש והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ וכו'. שם במשנה (דף ס"ח ע"ב):

יג הַמּוֹלֵק קָדָשִׁים בִּפְנִים אִם הָיוּ רְאוּיִין לְקָרְבָּן וְלֹא נִמְצְאוּ בָּהֶן מוּמִין שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. כַּיּוֹצֵא בּוֹ עֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁנֶּעֱרֶפֶת כְּהִלְכָתָהּ טְהוֹרָה כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים. וְכֵן אִם נִשְׁחֲטָה אַחַר יְרִידָתָהּ לַנַּחַל אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה הִצִּילָה אוֹתָהּ שְׁחִיטָתָהּ מִידֵי נְבֵלָה:

 כסף משנה  המולק קדשים בפנים וכו'. שם בברייתא (דף ס"ט): כיוצא בו עגלה ערופה וכו'. סוף פרק חטאת העוף (דף ע' ע"ב):

יד נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא טְהוֹרָה וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה וְהֻכְשְׁרָה הֲרֵי הִיא כָּאֳכָלִין טְמֵאִין שֶׁהֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וּכְנָפַיִם וְהַנּוֹצָה וְהַמְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַחַרְטוֹם וּמִן הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלָּהּ הֲרֵי הֵן כִּבְשָׂרָהּ:

 כסף משנה  נבילת העוף הטמא טהורה וכו'. בריש טהרות (פרק א' משנה ג') וממה שכתב רבינו הרי היא כאוכלים טמאים משמע דאפילו לא נגע בה שרץ הם טמאים וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וקשה על זה דהא אמרי' דדוקא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר שרץ ונבילת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא שמוכנת לקבל טומאה על ידי מחשבה והכשר כשאר אוכלים וכן כתב ר''ש וכן נראה מדברי רש''י בשלהי גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ד''ה ה''ג וכן כתב ה''ר עובדיה ז''ל ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שבכלל מה שכתב רבינו והוכשרה הוי הכשר מים ונגיעת שרץ כי כן נקרא הכשר שרץ והדעת מכריע דכיון דבעינן הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם יגע בה שרץ כי על ידי מים לבד תיעשה אוכל [ולא] טמא למפרע וגם מדברי רבינו יש להוכיח כן כי גבי נבילת עוף טהור כתב אף על פי שלא נגע בטומאה אחרת וכאן לא כתב כן עכ''ל:

טו אֶחָד הָעוֹף הַטָּהוֹר וְאֶחָד הָעוֹף הַטָּמֵא אֵיבָר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם טָהוֹר וְאֵין בּוֹ טֻמְאָה כְּלָל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-כד) 'וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ' (ויקרא יא-כו) 'לְכָל הַבְּהֵמָה' לְהוֹצִיא אֶת הָעוֹף שֶׁאֵין לוֹ פַּרְסָה. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְטַמֵּא אֵיבָר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה:

 כסף משנה  אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא וכו'. בת''כ פרשת שמיני על פסוק ולאלה תטמאו:

טז אֵיבָר מִן הַמֵּת מִן הָעוֹף הֲרֵי הוּא כְּנִבְלַת הָעוֹף שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ. אִם הָיְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה בִּכְזַיִת. וְאִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם הָיְתָה נִבְלַת עוֹף טָמֵא מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין אִם חָשַׁב עָלָיו וְהֻכְשַׁר. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֳכָלִין אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּבֵיצָה כְּשִׁעוּר כָּל הָאֳכָלִין לְטַמֵּא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אבר מן המת מן העוף וכו'. כתב כן להבדיל בין אבר מן המת ואבר מן הנבילה לאבר מן השרץ שאין להם שיעור ולמד כן מדלא הזכיר התנא אלא אלו גבי הא דתנן בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק רביעי

א שְׁמוֹנָּה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה. וְהֵן הַחלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב וְהָאֲנָקָה וְהַלְּטָאָה וְהַכֹּחַ וְהַתִּנְשֶׁמֶת וְהַחֹמֶט. טֻמְאַת כֻּלָּן שָׁוָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין שֶׁרֶץ לְעִנְיַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  שמנה שרצים האמורים בתורה וכו':

ב הַשֶּׁרֶץ אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בָּאֲוִיר וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. וְשִׁעוּר טֻמְאָתוֹ בְּכַעֲדָשָׁה וְכָל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין לְכַעֲדָשָׁה:

 כסף משנה  השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא. בריש כלים. ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה. בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ"ב). ומה שכתב וכל השרצים וכו'. משנה פרק ד' דמעילה [דף ט''ו]:

ג הָאֵיבָרִים אֵין לָהֶן שִׁעוּר אֵיבָר מִן הַשֶּׁרֶץ כִּבְרִיָּתוֹ:

 כסף משנה  האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות: אבר מן השרץ כברייתו וכו'. זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור:

ד בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה בֵּין שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַחַי בֵּין שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַמֵּת מְטַמֵּא טֻמְאָתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּבָּשָׂר שֶׁעָלָיו אוֹ בַּמֹּחַ שֶׁבָּעֶצֶם כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:

 כסף משנה  ומ''ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ''ה:

ה בָּשָׂר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשֶּׁרֶץ טָהוֹר שֶׁאֵין מְטַמֵּא אֶלָּא אֵיבָר הַדּוֹמֶה לַשֶּׁרֶץ כֻּלּוֹ. מַה שֶּׁרֶץ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת אַף אֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת:

 כסף משנה  בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב):

ו הַכֻּלְיָא וְהַכָּבֵד וְהַלָּשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָר וְאֵין עוֹשִׂין חֲלִיפִין הֲרֵי הֵן כְּבָשָׂר. וְאִם פֵּרְשׁוּ מִן הַחַי טְהוֹרִין:

ז דַּם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ וּמִצְטָרֵף לְכַעֲדָשָׁה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר בַּבָּשָׂר:

 כסף משנה  דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה. משנה פ''ד דמעילה (דף נ"ד שהוא י"ז): ומ''ש כל זמן שהוא מחובר בבשר. שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף:

ח עַצְמוֹת הַשֶּׁרֶץ וְגִידָיו וְצִפָּרְנָיו טְהוֹרִין. וְעוֹר הַחלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב וְהַתִּנְשֶׁמֶת טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לַח וַעֲדַיִן לֹא עִבְּדוֹ וְלֹא הָלַךְ בּוֹ. אֲבָל עוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט כִּבְשָׂרָן וּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה. וְאִם עִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה טְהוֹרִין. וְכַמָּה הִיא כְּדֵי עֲבוֹדָה כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבָּעָה מִילִין:

 כסף משנה  עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים. בת''כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים. ומ''ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'. משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (קכ"ב ע"א ע"ב) וכתנא דמתני':

ט קוּלְיַית הַשֶּׁרֶץ הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְלֵאָה מֹחַ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמֹּחַ מִתְקַשְׁקֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה בָּהּ מִבַּחוּץ הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא כְּכָל הָאֵיבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִקְּבָה הַקּוּלִית בְּכָל שֶׁהוּא הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם טָמֵא:

 כסף משנה  קוליית השרץ וכו':

י בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת אַף עַל פִּי שֶׁהַשֶּׁרֶץ נִרְאֵית מִתּוֹכָהּ טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא:

 כסף משנה  ביצת השרץ המרוקמת וכו'. משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (דף קכ"ה ודף קכ"ו ע"ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ''ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה:

יא שֶׁרֶץ שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר טָמֵא וּבָאֲדָמָה טָהוֹר. וְאִם הִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה צוּרָתוֹ טָמֵא:

 כסף משנה  השרץ שחציו בשר וכו'. משנה שם. ומ''ש ואם השריץ ע''פ כולו וכו'. יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת''ק: והר''י קורקוס ז''ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב''ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת''ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא''כ מתניתין לפ''ז בלא השריץ אלא שלפ''ז קשה אדריב''ל ועדיין צ''ע עכ''ל:

יב בְּשַׂר הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּפְסַד וְהִבְאִישׁ וְנִפְסַל מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב טָהוֹר. יָבַשׁ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כַּחֶרֶשׂ אִם יָכוֹל לְהַשְׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לַח כְּשֶׁהָיָה מְטַמֵּא וְאִם לָאו טָהוֹר וַאֲפִלּוּ כָּאֳכָלִין טְמֵאִים אֵינוֹ מְטַמֵּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִקְצָת הַשֶּׁרֶץ. אֲבָל שֶׁרֶץ שֶׁיָּבַשׁ וְשִׁלְדּוֹ קַיָּם אוֹ שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיָּם הוֹאִיל וְתַבְנִית כֻּלּוֹ עוֹמֶדֶת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא. וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁטֻּמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  בשר השרץ שנפסד וכו'. נתבאר בפ''א. ומ''ש יבש וכו'. משנה בפרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב). ומ''ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ''ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'. בפרק דם הנדה (דף נ"ו) ופירש''י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר: ומ''ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם. אע''ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ''כ הרי הוא כעפר אע''פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה:

יג כְּזַיִת מִן הַנְּבֵלָה אוֹ כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שֶׁצָּמְקוּ וְחָסְרוּ טְהוֹרִין. פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ וּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִן הַנְּבֵלָה שֶׁתָּפְחוּ וְעָמְדוּ עַל כַּשִּׁעוּר מְטַמְּאִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הָיוּ בַּתְּחִלָּה כַּשִּׁעוּר וְצָמְקוּ וְחָזְרוּ וְתָפְחוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשִׁעוּרָן הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין כְּשֶׁהָיוּ דִּין תּוֹרָה. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּכְזַיִת מִן הַמֵּת:

 כסף משנה  כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'. בפ''ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (דף נ"ד ע"ב): וכתב הר''י קורקוס ז''ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי''ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י''ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה:

יד הַשֶּׁרֶץ אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיָּמוּת. הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הָרֹאשׁ מְעֹרֶה בְּעוֹר הַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְפַרְכְּסִין כִּזְנַב הַלְּטָאָה מְטַמְּאִין. שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כֻּלָּן כְּגוֹן הַצְּפַרְדֵּעַ וְהַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין מִכְּלוּם וַאֲפִלּוּ כָּאֳכָלִין טְמֵאִין אֵינָן. וְאֵין לְךָ בְּכָל הַשְּׁרָצִים מַה שֶּׁמְּטַמֵּא בְּמוֹתוֹ חוּץ מִשְּׁמוֹנַת הַמִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ''א וכר''ל ומפרש רבינו דרבותא קמ''ל אע''פ שמעורין בעור הגוף דאל''כ פשיטא: שאר שקצים ורמשים וכו'. בת''כ. ומ''ש ואפילו כאוכלים טמאים אינם:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק חמישי

א שִׁכְבַת זֶרַע מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה מְטַמְּאָה אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בָּאֲוִיר וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵין הַמִּתְטַמֵּא בָּהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בָּהּ וְאֶחָד הָרוֹאֶה אוֹתָהּ בִּבְשָׂרוֹ שְׁנֵיהֶן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ לְנוֹגֵעַ בְּכַעֲדָשָׁה וְלָרוֹאֶה בְּכָל שֶׁהוּא. וְאֵין הָרוֹאֶה טָמֵא * עַד שֶׁתֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְיַחְתֹּם מִמֶּנּוּ פִּי אַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-לב) (ויקרא כב-ד) 'אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע'. לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ רָאָה בְּקֵיסָם הוֹאִיל וְהִגִּיעָה לְפִי אַמָּה נִטְמָא. וְאֶחָד הָרוֹאֶה מֵחֲמַת בְּשָׂרוֹ אוֹ הָרוֹאֶה בְּאֹנֶס טָמֵא:

 ההראב"ד   עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה. א''א זה שיבוש דכל משהו א''צ חתימת פי האמה דא''כ אינו משהו ורב הונא דאמר פרק המפלת אף עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה פליג אדרבי שמלאי דאמר לרואה במשהו דרב הונא סבר אף הרואה משום נוגע הוא ואפילו שלא בקיסם בעי שיעור הילכך אי מפיק לה בקיסם ולא נגע טהור הוא אפילו כמה והנה כל דבריו מבולבלין:

 כסף משנה  שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא. בריש כלים. ומ''ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו. זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש''ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר: ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון: וכמה שיעורה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ''ג אמר ר' חנילאי משום ר''א בר''ש ש''ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה. ומ''ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ''ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ''ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע''ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ''ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש''י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס''ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז''ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו: וכתב הראב''ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א''א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז''ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול: אחר שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב''א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש''י שהיא כשיטת הראב''ד וגריס כחתימת פי האמה בכ''ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ''ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג''כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב''א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ''מ הקשה לשיטת רש''י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי''ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (דף ס"ז ע"ב) אמר ר''ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס''ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר''ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א''כ ע''כ רב הונא אליבא דר''ש הוא דמיירי וע''ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל''ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע: ומ''ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'. הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש''י ע''פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע''פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ''ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד''א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע''פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח''כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא: ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'. בפרק אלו דברים (דף ס"ד ע"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל''ה פשוט דש''ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ''ב ממחוסרי כפרה:

ב אֵין שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל קָטָן מְטַמְּאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  אין שכבת זרע של קטן מטמאה וכו'. בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל"ב ע"ב) איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין ת''ל ואיש ופירש''י אין לי אלא איש ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע:

ג שִׁכְבַת זֶרַע אֲדֻמָּה טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה לְבָנָה וְנִמְשֶׁכֶת:

 כסף משנה  שכבת זרע אדומה טהורה וכו'. בריש פרק בנות כותים עלה ל''ב. ומ''ש ונמשכת. בתוספתא דזבים שנינו שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

ד וְכָל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם מַרְגִּישׁ בָּהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה. לְפִיכָךְ אִם רָאָה בְּלֹא קִשּׁוּי וּבְלֹא תַּאֲוָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם שִׁכְבַת זֶרַע. נֶעֶקְרָה בְּהַרְגָּשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְתָה שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה טָמֵא:

 כסף משנה  וכל ש''ז שאין גופו של אדם וכו'. פרק יוצא דופן עלה מ''ג אמר שמואל כל ש''ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ''ט ש''ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: וכתב הראב''ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ''ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי''ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש''ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז''ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. וע''ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ונ''ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא''כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ''ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכא למיטעי ואילו הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה:

ה הַמְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה וְרָאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּה בַּחֲלוֹם וְעָמַד וּמָצָא בְּשָׂרוֹ חַם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצָא שִׁכְבַת זֶרַע הֲרֵי זֶה טָמֵא כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּחֲלוֹם כְּבָר רָאָה בְּהַרְגָּשָׁה וּלְפִיכָךְ מָצָא בְּשָׂרוֹ חַם וְהָיְתָה מְעַט וְנִתְקַנְּחָה בִּבְשָׂרוֹ אוֹ בְּכֵלָיו וּלְפִיכָךְ לֹא מָצָא לַחְלוּחִית. הִרְהֵר וְלֹא מָצָא בְּשָׂרוֹ חַם אוֹ שֶׁמָּצָא בְּשָׂרוֹ חַם וְלֹא הִרְהֵר טָהוֹר:

 כסף משנה  המהרהר בלילה וכו'. בפ''ח דמקוואות המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו כלומר איברו חם טמא ובפרק יוצא דופן (דף מ"ג) מותיב מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דהא הכא כשמצא בשרו חם טמא שמא יצא ממנו אמאי והא לא ארגיש ומוקי לה במשמש מטתו בחלומו דא''א בלא הרגשה. ומה שכתב הרהר ולא מצא בשרו חם וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך וכך הוא בתוספתא כלשון רבינו:

ו הַמֵּטִיל מַיִם וְרָאָה מַיִם חֲלוּקִין אוֹ עֲכוּרִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר. רָאָה אוֹתָם בָּאֶמְצַע אוֹ בַּסּוֹף הֲרֵי זֶה טָמֵא. הָיוּ הַמַּיִם שֶׁהֵטִיל כֻּלָּם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף חֲלוּקִין אוֹ עֲכוּרִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיוּ לְבָנִים וְנִמְשָׁכִין טָמֵא. וְהַמֵּטִיל טִפִּים עָבוֹת מִתּוֹךְ הָאַמָּה טָהוֹר:

 כסף משנה  המטיל מים וכו'. בפ''ח דמקוואות. ומ''ש היו לבנים ונמשכים טמא. שם וכת''ק פי' חלוקים שמטיף טיפין חלוקים כמין שלשלת כך כתב ה''ר עובדיה ורבינו כתב חלוקים שלשלת ההזלה וכשזה יארע בתחלה אנו אומרים שמא עצר השתן הוא זה ואינו קרי וכן אם הכל כן מתחילה ועד סוף אבל אם באמצע או בסוף לבד ולא בתחלה הוי כמין קרי וטמא ופי' נמשכים שיהא השתן מתדבק קצתו בקצתו ואז הוא טמא בין יהיה בתחלה או באמצע או בסוף. ומ''ש המטיל טיפין עבות וכו'. שם המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר''א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור:

ז בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל מַיִם קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל כְּשֶׁיָּטִיל מַיִם טָמֵא מִפְּנֵי צִחְצוּחֵי שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא כְּשֶׁיָּטִיל מַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלֶה אוֹ בְּזָקֵן. אֲבָל יֶלֶד בָּרִיא טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֶה שִׁכְבַת זֶרַע בְּחָזְקָה כְּחֵץ וְהִיא כֻּלָּהּ נִנְתֶּקֶת מִן הָאַמָּה. עַד כַּמָּה הוּא יֶלֶד כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְנוֹעֵל אוֹ חוֹלֵץ מִנְעָלוֹ וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי חָלְיוֹ הֲרֵי זֶה חוֹלֶה לְעִנְיָן זֶה:

 כסף משנה  בעל קרי שטבל וכו'. גם זה שם. ומ''ש במה דברים אמורים בחולה וכו'. שם וכר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פ''ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) מפרשי אמוראי מילתיה. ומ''ש עד כמה הוא ילד וכו'. בספ''ק דחולין (שם):

ח וְכָל אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְיָרְדָה וְטָבְלָה קֹדֶם שֶׁתְּקַנֵּחַ עַצְמָהּ יָפֶה יָפֶה הֲרֵי הִיא בְּטֻמְאָתָהּ:

 כסף משנה  וכל אשה ששמשה וכו'. בפ''ח דמקוואות:

ט אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשׁוּ מִטָּתָן שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים. וּשְׁנֵיהֶן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וְאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה מִשּׁוּם נוֹגַעַת בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁנְּגִיעַת בֵּית הַסְּתָרִים אֵינָהּ נְגִיעָה. אֶלָּא הַמְשַׁמֶּשֶׁת הֲרֵי הִיא כְּרוֹאָה קֶרִי. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר [(ויקרא טו-יח) 'וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ']. הָיְתָה קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בִּשְׁכִיבָה. אֲבָל מִתְטַמְּאָה בִּנְגִיעַת שִׁכְבַת זֶרַע אִם נָגַע בִּבְשָׂרָהּ מִבַּחוּץ. [לְפִיכָךְ הַבּוֹעֵל גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ טְהוֹרָה]. שֶׁלֹּא טִמֵּא אוֹתָהּ הַכָּתוּב בְּטֻמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים אֶלָּא כְּדַרְכָּהּ:

 כסף משנה  אחד האיש וכו'. מפורש בתורה סוף פרשת מצורע: ואין האשה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ''א ומ''ב אליבא דרבנן. ומ''ש והוא שתהיה בת שלש שנים וכו'. בת''כ ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א' ת''ל ואשה ואיתא בפרק בנות כותים (דף ל"ב). ומ''ש בספרי רבינו אשר ישכב את אשה ט''ס הוא דאדרבה מאשה הוה משמע למעט כל קטנה ולא מרבינן בת שלש שנים אלא מוי''ו דואשה ועוד שזה אינו פסוק אלא כך צריך לגרוס שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה. ומ''ש היתה קטנה מבת שלש שנים וכו'. מתבאר ממה שנזכר בסמוך. ומ''ש לפיכך הבועל גדולה וכו'. בפ' ד' אחין (דף ל"ד ע"ב) ובת''כ אותה פרט לדבר אחר שכבת זרע פרט למערה:

י הַבּוֹעֵל אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא הוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱרָה. וְכֵן הָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיּוֹצִיא הָאִישׁ:

יא הָאִשָּׁה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע אִם פָּלְטָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת הֲרֵי הִיא טְמֵאָה כְּרוֹאָה קֶרִי. לְפִיכָךְ סוֹתֶרֶת יוֹם אֶחָד אִם הָיְתָה זָבָה כְּאִישׁ שֶׁרָאָה קֶרִי. וּמִטַּמְּאָהּ בְּכָל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָאת לַחוּץ אֶלָּא נֶעֶקְרָה וְהִגִּיעָה לְבֵין הַשִּׁנַּיִם נִטְמְאָה שֶׁהֲרֵי שִׁכְבַת זֶרַע כְּדָמָהּ מַה דָּמָהּ מְטַמֵּא בִּפְנִים אַף שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁתִּפְלֹט תְּטַמֵּא אוֹתָהּ בִּפְנִים:

 כסף משנה  האשה שפלטה ש''ז וכו'. בפרק ח' דמקואות כר''א בן עזריה דאמר הפולטת ש''ז ביום השלישי טהורה וכמו שיתבאר בסמוך ומ''מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר''ע דהלכה כמותו מחבירו או כחכמים דאמרי בפרק ר''ע (דף ע"ז ע"ב) זו דברי רבי ישמעאל ור''ע אבל חכ''א שש עונות שלימות וזה היה נכון יותר משום דרבים נינהו ועוד דמדקאמר גמרא אבל חכ''א משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי''ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות וכך כתב בפי' המשנה פ''ח דמקואות והיא גירסת הרשב''א ובפרק ר''ע (דף פ"ו) אמרו בשלמא ר''א בן עזריה כרבנן דסברי בה' עבוד פרישה פירוש דכולהו ממתן תורה ילפי דכתיב היו נכונים לשלשת ימים ולר''א בן עזריה בחמישי פירשו ובשבת ניתנה תורה לכ''ע ובליל שבת טבלו כולם וצ''ל לפי שיטה זו דבחמישי עבוד פרישה היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ר''א כרבנן דבעו ג' עונות והשתא ניחא שפסק כחכמים. ומ''ש הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ''ב. ומ''ש אע''פ שלא יצתה לחוץ וכו'. זהו מה שאמרו שם דרואה הויא לטמא בפנים כבחוץ. ומ''ש אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים וכו'. שם בעלה מ''א ע''ב על מאי דתנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אמרינן הי ניהו בית החיצון ואר''י בין השיניים:

יב שִׁכְבַת זֶרַע עַצְמָהּ שֶׁנִּפְלְטָה בְּתוֹךְ הַשָּׁלֹשׁ עוֹנוֹת מְטַמְּאָה אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁטִּמְּאָה הָאִשָּׁה שֶׁפָּלְטָה אוֹתָהּ. וְאִם פָּלְטָה אַחַר שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה וְכֵן שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁנִּפְלְטָה טְהוֹרָה שֶׁכְּבָר נִפְסְדָה צוּרָתָהּ:

 כסף משנה  שכבת זרע עצמה שנפלטה וכו'. פשוט הוא וכן משמע בפרק ר''ע:

יג וְכַמָּה הִיא עוֹנָה. יוֹם אוֹ לַיְלָה. וְאֵין הָעוֹנָה שֶׁנִּבְעֲלָה בָּהּ מִן הַמִּנְיָן. כֵּיצַד. נִבְעֲלָה בְּלֵיל הַשַּׁבָּת שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת שֶׁלָּהּ יוֹם הַשַּׁבָּת וְלֵיל אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּשַׁבָּת אִם פָּלְטָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה טְמֵאָה. פָּלְטָה מִלֵּיל שֵׁנִי וָהָלְאָה טְהוֹרָה. וְהָאִישׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה עוֹנוֹת הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא לֶחָה וְהַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא:

 כסף משנה  וכמה היא עונה יום או לילה. הכי אמרינן בפרק ר''ע: כיצד נבעלה בליל שבת וכו'. כן פי' רבינו דברי ר''א בן עזריה בפרק ח' דמקוואות ולא כדפרש''י בפרק רבי עקיבא: והאיש שפירשה ממנו ש''ז וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין בפר''ע עלה פ''ו (ע"ב) על פלוגתא דהני תנאי אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מהאשה אבל פירשה מהאיש טמאה כל זמן שהיא לחה. ומה שכתב והפורש ממנו טמא. נראה שרבינו מפרש כר''ח ור''ת שפירשו דמיירי בזכר שנרבע ופלט ש''ז ובהא שייך לומר שהפולט טמא אפילו פלט אחר כמה עונות:

יד שִׁכְבַת זֶרַע אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא כְּשֶׁהִיא לֶחָה. יָבְשָׁה כְּחֶרֶס טְהוֹרָה. וְאִם יְכוֹלָה לִשְׁרוֹת מֵעֵת לְעֵת בְּפוֹשְׁרִין וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה:

 כסף משנה  שכבת זרע אינה מטמאה וכו'. משנה בריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב):

טו כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה שֶׁהָרוֹאֶה קֶרִי וְהָאִשָּׁה שֶׁשָּׁכַב אִישׁ אוֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְהַנּוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע טְמֵאִים מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁפָּלְטָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת הֲרֵי הִיא טְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה כְּרוֹאָה קֶרִי. אֲבָל שְׁאָר הָאֲמוּרִין בְּפֶרֶק זֶה שֶׁהֵן טְמֵאִים כְּגוֹן מְהַרְהֵר וּמֵטִיל מַיִם אֵינָן טְמֵאִין אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וְלֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טֻמְאָה אֶלָּא לִתְרוּמָה אֲבָל לְחֻלִּין טְהוֹרִין:

 כסף משנה  כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי וכו' וכן האשה שפלטה וכו' אבל שאר האמורים בפרק זה וכו'. בתוספתא דמקוואות פ''ו כל אלו שאמרו טהורים לחולין וטמאים לתרומה:

טז נָכְרִית שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁלֹשׁ עוֹנוֹת. וְכֵן הַבְּהֵמָה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי אוֹתָהּ הַנִּפְלֶטֶת טְמֵאָה. פְּלָטַתּוּ לְאַחַר זְמַן זֶה הֲרֵי הִיא סָפֵק נִסְרְחָה אוֹ עֲדַיִן לֹא נִסְרְחָה:

 כסף משנה  נכרית שפלטה וכו'. פ''ח דמקואות. ומ''ש וכן הבהמה וכו'. הכי משמע בפרק ר''ע עלה פ''ו. ומ''ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'. שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע''ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת''ל ע''פ דרכו של רבינו לפסוק כאת''ל לא חש רבינו לההוא את''ל משום דבפרק בנות כותים (דף ל"ד ע"ב) מסיק לה בתיקו:

יז כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב שֶׁשִּׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִיכָךְ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל עַכּוּ''ם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת טְהוֹרָה:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו' לפיכך בת ישראל וכו'. בפ''ח דמקואות ונתבאר בפ' בנות כותים דטהורה אפילו מדבריהם:

יח עַכּוּ''ם שֶׁהִרְגִּישׁ וְנִתְגַּיֵּר וְיָרַד וְטָבַל וְיָצָא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ אַחַר שֶׁטָּבַל הֲרֵי זֶה סְפֵק טָמֵא:

 כסף משנה  עכו''ם שהרגיש וכו' וטבל. פי' לשם גירות פ' יוצא דופן עלה מ''ג בעיא דלא איפשיטא:

יט גְּדוֹלָה שֶׁשָּׁכַב אוֹתָהּ קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע [אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ בְּהֵמָה] הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר [(ויקרא טו-יח) 'וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ'] עַד שֶׁיִּהְיֶה הַשּׁוֹכֵב אִישׁ וּמִיִּשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  גדולה ששכב אותה וכו'. בת''כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן פחות מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעטינן מינה אלא פחותה מבת ג' והכי איתא בריש פרק בנות כותים (דף ל"ב). ומ''ש או נכרי. מבואר במה שקדם בסמוך. ומ''ש או בהמה. ממעיט מדכתיב איש. ומה שכתב שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה. גם פה הוא טעות סופר וצריך להגיה ולכתוב במקומו ואשה אשר ישכב איש אותה:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק ששי

א טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְיֵשׁ לָהּ רֶמֶז בַּתּוֹרָה (בראשית לה-ב) 'הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם'. וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת יֵשׁ בָּהּ. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְטֻמְאַת כֻּלָּן מִדִּבְרֵיהֶן:

 כסף משנה  טומאת ע''ז מד''ס. מבואר בפרק רבי עקיבא (דף פ"ב פ"ג): וארבע טומאות יש בה וכו'. מתבאר והולך:

ב עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ מְטַמְּאָה אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בָּאֲוִיר וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּשֶׁרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כו) 'שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ'. וְשִׁעוּרָהּ כְּזַיִת לֹא תִּהְיֶה זוֹ חֲמוּרָה מִן הַמֵּת. אֲבָל אִם הָיְתָה הַצּוּרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת טְהוֹרָה:

 כסף משנה  עבודה זרה עצמה מטמאה וכו' כשרץ וכו'. משנה בפרק כל הצלמים (דף מ"ו ע"ב) וכחכמים אליבא דר''א דפרק ר' עקיבא (דף פ"ב ע"ב) דפשטא דמתנייתא אתו כוותיה. ומ''ש ושיעורה כזית. בפרק ר''ע (דף פ"ג ע"ב) ובירושלמי פ''ג דעבודה זרה:

ג קָצַץ אֵיבָר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ הָיָה כְּמַרְדֵּעַ הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה לְאֵיבָרִים אֶלָּא הַצּוּרָה כֻּלָּהּ כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל-כב) 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה' מָה דָּוָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה לְאֵיבָרִים אַף עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה לְאֵיבָרִים. כְּקֻלֵּי אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת דָּנוּ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתָהּ מִדִּבְרֵיהֶם עֲשָׂאוּהָ כְּשֶׁרֶץ שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּכְמֵת שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בִּכְזַיִת וּכְנִדָּה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה לְאֵיבָרִים:

 כסף משנה  קצץ אבר ממנה וכו'. גם זה שם: כקולי אבות הטומאות דנו בה וכו'. ג''ז שם:

ד נִתְפָּרְקָה עֲבוֹדָה זָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ וַהֲרֵי כָּל אֵיבָרֶיהָ קַיָּמִים אֵינָהּ מְטַמְּאָה:

 כסף משנה  נתפרקה עבודה זרה אף על פי שההדיוט יכול להחזירה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:

ה כָּל מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה כְּשֶׁרֶץ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִיר וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְשִׁעוּר טֻמְאָתָן בִּכְזַיִת וַאֲפִלּוּ קִצֵּץ מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ כְּזַיִת מִן הַכְּלִי מְטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ. זוֹ חֹמֶר בִּמְשַׁמְּשֶׁיהָ יוֹתֵר מֵעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמוֹ אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בִּכְזַיִת בְּמַגָּע כְּכָל הַמְשַׁמְּשִׁין:

 כסף משנה  כל משמשי ע''ז כשרץ. גם זה שם ברייתא ע''ז כשרץ ומשמשיה כשרץ ומשמע דבין לעיקר טומאתה בין לשיעורה משוה להו. ומ''ש ואפילו קצץ ממשמשים כזית מן הכלי וכו'. מאחר ששיעורה כזית יש לנו לומר כן דסתם כלי גדול מכזית. ומ''ש זו חומר במשמשיה וכו'. פשוט הוא ממה שקדם שע''ז אינה מטמאה לאיברים ומשמשיה אם קצץ מהם כזית טמא: ובית ע''ז עצמו וכו':

ו הַמַּכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה נִטְמָא כְּנוֹגֵעַ. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה נִטְמָא. סַפְסָלִים וְקָתֵדְרָאוֹת שֶׁהִכְנִיס רֻבָּן לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה טְמֵאִים וְכֻלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  המכניס ראשו ורובו וכו'. בתוספתא דע''ז פרק שביעי וירושלמי פ''ג דע''ז. ומ''ש וכן כלי חרס וכו' ספסלין וכו'. תוספתא בסוף זבים. ומ''ש וכולם ראשון לטומאה. מאחר דעבודה זרה היא אב הוו אלו ראשון:

ז תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כִּנְבֵלָה וְשִׁעוּרָהּ בִּכְזַיִת. כָּל דָּבָר שֶׁמַּקְרִיבִין לָהּ בֵּין בָּשָׂר בֵּין שְׁאָר אֳכָלִים וּמַשְׁקִין הַכּל כִּנְבֵלָה שֶׁהַכָּתוּב קְרָאָן (תהילים קו-כח) 'זִבְחֵי מֵתִים'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל אֳכָלִין בְּטֵלִין לְעוֹלָם לְהַתִּירָהּ בַּהֲנָאָה אִם בִּטְּלָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק לְטֻמְאָה. אֲבָל כְּלִי שֶׁהוּא תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבִּטְּלוֹ טָהוֹר וְכֵן עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ שֶׁבִּטְּלָן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  תקרובת ע''ז וכו'. בפ''ק דחולין עלה י''ג ע''ב וכרבנן דר''י בן בתירא וכלישנא בתרא דמוקי סתם מתניתין כוותייהו ואע''ג דבפרק אין מעמידין (דף ל"ב ע"ב) ובפרק כל הצלמים מוקי סתם מתניתין כר''י בן בתירא הא דחולין דלישנא בתרא עדיפא דהויא כרבים ועוד דטומאת ע''ז דרבנן ונקטינן בה לקולא כדמסקי בפרק ר''ע. ומ''ש ושיעורה בכזית, כמו שיעור ע''ז עצמה. ובסמוך יתבאר דיין נסך מטמא בכזית: כל דבר שמקריבין לה וכו'. בפ''ב דע''ז (דף כ"ט ע"ב) שנינו בשר היוצא מבית ע''ז אסור מפני שהוא כזבחי מתים ובפרק העור והרוטב קכ''ט הרי אמרו תקרובת ע''ז של אוכלין טמאה. ומ''ש ואע''פ שאין תקרובת ע''ז של אוכלין וכו' וכן ע''ז ומשמשיה וכו'. הכל בע''ז פ' רבי ישמאעל (דף נ"ב) דברי רבינו כדברי התוספות שפירשו הא דקאמר כלים לא מבעיא לן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה דמיירי בכלים של תקרובת ע''ז:

ח יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִיר. וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא כִּנְבֵלָה וְטֻמְאָתוֹ בִּכְזַיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-לח) 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם' הֲרֵי יֵין נְסִיכָם כְּחֵלֶב זְבָחֵימוֹ. וְאֵין מְטַמֵּא טֻמְאָה זוֹ אֶלָּא יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ בַּיָּד לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל סְתָם יֵינָן שֶׁל עַכּוּ''ם מְטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה כִּשְׁאָר כָּל מַשְׁקִין טְמֵאִין:

 כסף משנה  יין שנתנסך לע''ז מטמאה וכו'. תוספתא בסוף זבים יין שראה את העכו''ם שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאים טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד ובפרק שני דע''ז (דף ל' ע"ב) יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. ומ''ש רבינו שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'. שם (דף כ"ט ע"ב) אמתניתין דאלו אסורים בהנאה היין:

ט מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר עַד כָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת מֵהֶן אָבוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמֵהֶן אָבוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

י כָּל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת אָב שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי הוּא וְלַד טֻמְאָה שֶׁל תּוֹרָה וְכָל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת אָב שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל דִּבְרֵיהֶם:

יא כָּל אַב טֻמְאָה שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַגָּע וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא בֵּין אָב שֶׁל תּוֹרָה בֵּין אָב שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. וְלֹא אָדָם וְלֹא כְּלִי חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו. וְהִנּוֹ אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּפְרשׁ וָלָד שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֳכָלִין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן שֵׁנִי לְטֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  כל אב טומאה שמטמא במגע וכו'. בפ' אחרון דזבים משנה ראשונה ושנייה ועשירית מתבאר מפירוש רבינו בהן:

יב וְכָל אַב טֻמְאָה שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא בֵּין אָב שֶׁל תּוֹרָה בֵּין אָב שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ אוֹ הַנּוֹשְׂאוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וּבִשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתָן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן אִם נָגַע בָּאֳכָלִין עֲשָׂאָן רִאשׁוֹן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו. פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה לְכָל דָּבָר וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין הֲרֵי הֵן שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כָּל הָאָבוֹת חוּץ מִן הַנְּבֵלוֹת וְהַמֶּרְכָּב. אֲבָל הַנְּבֵלָה וְהַמֶּרְכָּב אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין הֲרֵי הֵן שֵׁנִי לְטֻמְאָה. וְהַנּוֹשֵׂא מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתוֹ וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ הִנָּם רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילה והמרכב וכו'. מבואר במשנה עשירית שכתבתי שהיא בסוף זבים וחילוק הנבילה נתבאר בדברי רבינו בתחלת הלכות אלו וחילוק המרכב מן המשכב נתבאר בפ''ו מהלכות מטמאי משכב ומושב. ומה שכתב והנושא מטמא בגדים. בסוף זבים משנה הנושא את המרכב וכו' הנושא את הנבילה וכו' עד ופוסל א' וכפי' רבינו ור''ש:

יג מֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כִּנְבֵלָה וּכְמֶרְכָּב שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אֶלָּא הַנּוֹשְׂאָן הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ מִשּׁוּם נוֹשֵׂא שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בַּמַּיִם שֶׁלֹּא יָסִיט אוֹתָן. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֶחָד הַנּוֹשֵׂא וְאֶחָד הַמֵּסִיט. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בְּצֶמֶר הַנְּבֵלָה אוֹ שֶׁנָּגַע בְּנִימֵי הַמֶּרְכָּב מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָסִיט אוֹתָן. וּלְפִיכָךְ מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ כְּדִין הַנּוֹשֵׂא:

 כסף משנה  ומ''ש מי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכו'. במשנה פ''ק דכלים למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע. ומ''ש הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא מפני שא''א שיגע במים שלא יסיט אותם וכו' וכן הנוגע בצמר הנבילה או בנימי המרכב וכו'. תוספתא פ''ה דזבים וכתבה רבינו שמשון שם בפרק הנזכר וגירסתו היא הנכונה ולפ''ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין מסיט וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר דנ''מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט:

יד הַבּוֹלֵעַ נִבְלַת עוֹף הַטָּהוֹר בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְהֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן אִם נָגַע בָּאֳכָלִין הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאַחַר שֶׁבָּלַע הֲרֵי זֶה פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו:

 כסף משנה  הבולע נבלת עוף טהור וכו'. משנה פ''ה דזבים האוכל מנבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד וכו' הקיאה או בלעה מטמא א' ופוסל א' וכתב רבינו שם כבר ביארנו וכו' שבולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות הטומאה דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסה באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז עכ''ל. ומ''ש רבינו פה וכבר ביארנו. הוא בפ''ג מהלכות אלו:

טו הַשּׂוֹרֵף פָּרָה אֲדֻמָּה וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת מַעֲשֵׂיהֶן מְטַמֵּא בְּגָדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם נָגְעוּ בָּאֳכָלִין אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂיהֶן הֲרֵי הֵן שֵׁנִי לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  השורף פרה אדומה וכו' כמו שביארנו. בפרק קמא דפרה. ומ''ש רבינו אם נגעו באוכלים וכו'. מפשט לשון רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי ודבר תימה הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי והוא מדאיתא בפרק טבול יום (דף ק"ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והן עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח אינו מטמא [אוכלים ומשקים] מפני שהוא חי ומכל מקום צריך לי למוד מנין לו שאינן מטמאין אוכלים אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח גם כן מטמא אוכלין והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצריך עיון:

טז הַנּוֹגֵעַ בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת הַמֻּשְׁלָךְ בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה. כְּגוֹן נְבֵלָה אוֹ שֶׁרֶץ אוֹ מִשְׁכָּב שֶׁהוּא בְּמִקְוֶה וְנָגַע בּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לו) 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא' אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה מְטַמְּאִין. וּכְשֶׁיַּעֲלֶה מִן הַמִּקְוֶה זֶה הַנּוֹגֵעַ יִטְהַר. [וְהַנּוֹשְׂאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת נְשִׂיאָתָן. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ]. וְכֵן זָב שֶׁדָּרַס עַל הַמִּשְׁכָּב שֶׁהוּא מֻנָּח בַּמִּקְוֶה הֲרֵי הַמִּשְׁכָּב טָמֵא. וּכְשֶׁיַּעֲלֶה הַמִּשְׁכָּב מִן הַמִּקְוֶה יִטְהַר שֶׁהֲרֵי עָלְתָה לוֹ טְבִילָה וְזֶה הַנּוֹגֵעַ בַּמִּשְׁכָּב כְּשֶׁהוּא בַּמִּקְוֶה אִם פָּשַׁט יָדוֹ וְנוֹגֵעַ חוּץ לַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין:

 כסף משנה  הנוגע באב מאבות הטומאה וכו'. בת''כ פרשת שמיני. ומ''ש וכן זב שדרס על המשכב וכו'. בתוספתא דמכשירין פרק שני ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שביעי

א דָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין מִתְטַמְּאִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לד) 'מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'. וְאֵין הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא מְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר מִן הַתּוֹרָה. וְלֹא הַמַּשְׁקִין שֶׁנִּטְמְאוּ מְטַמְּאִין דָּבָר אַחֵר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים גָּזְרוּ עַל הָאֹכֶל הַטָּמֵא שֶׁאִם נָגַע בְּאֹכֶל אַחֵר טִמְּאָהוּ. וְכֵן אִם נָגַע אֹכֶל הַטָּמֵא בְּמַשְׁקִין טְמֵאִין. וְאֵין אֹכֶל מְטַמֵּא כְּלִי שֶׁנָּגַע בּוֹ לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן גָּזְרוּ עַל הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִים שֶׁיְּטַמְּאוּ אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין אוֹ כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן:

 כסף משנה  דבר מפורש בתורה וכו'. אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י''ד. ומ''ש וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. ומ''ש ואין אוכל מטמא כלי וכו' ואפילו מדבריהם. בפרק קמא דנדה עלה ז' (ע"ב). ומ''ש וכן גזרו על המשקים טמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהם. גם זה שם:

ב אֵין לְךָ וְלַד טֻמְאָה שֶׁמְּטַמֵּא כֵּלִים אֶלָּא מַשְׁקִין טְמֵאִים בִּלְבַד. וְטֻמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַמַּשְׁקִין * טְמֵאִין מֵחֲמַת אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ עַל הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁיְּטַמְּאוּ כֵּלִים גְּזֵרָה מִשּׁוּם מַשְׁקֵה הַזָּב שֶׁהוּא אָב וּמְטַמֵּא כֵּלִים דִּין תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ח) 'וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר' כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   טמאין מחמת אב. א''א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וסוף דבר אפי' במשקין הבאים מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים משמעתא דאלו דברים:

 כסף משנה  אין לך ולד הטומאה וכו'. בפ''ח דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאהו: ומ''ש והוא שיהיו אותם המשקים טמאים מחמת אב וכו'. בפ''ק דשבת עלה י''ד ע''ב אהא דמני בפוסלין את התרומה מדרבנן אוכלים וכלים שנטמאו במשקים קאמר כלים דמיטמאו במשקים דמאי אילימא במשקים דזב דאורייתא נינהו וכו' אלא במשקין הבאים מחמת שרץ וגזירה משום משקים דזב ומשמע לרבינו דהיינו לומר שצריך שיהיו המשקים טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו שהוא אב הטומאה כדי שיטמאו כלים ובירושלמי פרק חומר בקדש אמרו היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע''ג הכוס ואחזו בבית צביטתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס: והראב''ד כתב טמאים מחמת אב א''א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וכו'. טעמו דאמרינן בברכות פרק אלו דברים (דף נ"ב) נוטלים לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס ואי אפשר לומר דמחמת ידים דקאמר לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהא טמא טומאת הגוף מחמת שרץ וכיוצא בו וכשיגע בידיו במשקין שבאחורי הכוס יטמאם ויחזרו ויטמאו את הכוס דהא פריך התם וליטמאו ידים לכוס כלומר בלא משקין ומשני ידים שניות הם ואין שני עושה ג' בחולין אלא על ידי משקין: וכתב הר''י קורקוס ז''ל דההיא לא מכרעא כולי האי דלב''ש הוא שאמרו כן ואע''ג דמשמע דב''ה מודו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו כלומר אפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ולא שבקינן פשטא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עד כאן לשונו. וכתב עוד ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש מ''ש בפ''ב דטבול יום עלה דההיא דקדירה וכו' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דלא קאי אקדירה אלא אמשקים ופירוש הכל בין משקה תרומה בין משקה חולין ע''כ: ומפני מה גזרו וכו'. מבואר במ''ש בסמוך דאיתא פ''ק דשבת:

ג כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁיְּטַמְּאוּ אֶת הַכֵּלִים גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ מְטַמְּאִין אֶת הַכֵּלִים מִתּוֹכָן. כֵּיצַד. אִם נָפְלוּ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס נִטְמָא כֻּלּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֵׁנִי וְאִם נָגְעוּ בִּשְׁאָר כֵּלִים מִתּוֹכָן מְטַמֵּא כֻּלָּן וְנַעֲשׂוּ שְׁנִיִּים. אֲבָל אִם נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִים בַּאֲחוֹרֵי הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ * בֵּין בִּכְלִי חֶרֶס בֵּין בִּכְלִי שֶׁטֶף וּכְלִי מַתָּכוֹת נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בִּלְבַד וַהֲרֵי אֲחוֹרָיו שֵׁנִי וְלֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו נִטְמָא כֻּלּוֹ וַהֲרֵי כֻּלּוֹ שֵׁנִי לְטֻמְאָה:

 ההראב"ד   בין בכלי חרס בין בכלי שטף. א''א אין השכל נותן שיעשו משקין מה שאין המת והשרץ עושין ולא גזרו חכמים במשקין אלא משום משקה זב וזבה ואם הזב והזבה אין מטמאין כלי חרס מאחוריו אין המשקין שלהן מטמאין וכ''ש שאר משקין וזה המחבר נתלה בחוט של ערב שמצא בבכורות והא יש לו תוך בכלי שטף הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו אף כלי שטף וכו'. ותפש הדבר כפשוטו דתוכו לא נטמא הא גבו מיהת נטמא ואני אומר דשיטפא דגמרא הוא ומכלי שטף נסבה והכיוון לא היה אלא לחלק גבו מתוכו כמו כלי חרס שחלקו הכתוב:

 כסף משנה  כשגזרו על המשקים וכו'. בפכ''ה דכלים וטעמא מפרש בר''פ על אלו מומין (דף ל"ח). ומ''ש בד''א לתרומה אבל לקדש וכו'. גם זה שם בפכ''ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ"ד). ומ''ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב הראב''ד א''א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר''פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב''ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא''כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב''ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב''ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י''ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י''ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם:

ד כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָאֳכָלִין אֵין מְטַמְּאִין כֵּלִים וְהַמַּשְׁקִין מְטַמְּאִין. וְלָמָּה עָשׂוּ בְּטֻמְאַת מַשְׁקִין הֶכֵּר זֶה וְאָמְרוּ שֶׁהַכְּלִי שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בַּאֲחוֹרָיו לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ לִתְרוּמָה. לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאַת כֵּלִים אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו' ולמה לא עשו בטומאת משקים היכר זה וכו'. בריש פרק על אלו מומין (דף ל"ח):

ה כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁנָּגְעוּ בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן אִם נָגַע אֹכֶל בְּאָדָם אוֹ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמָא בְּאָב הֲרֵי אוֹתוֹ הָאֹכֶל שֵׁנִי לְטֻמְאָה. וְאֹכֶל שֶׁנָּגַע בְּזֶה הַשֵּׁנִי נִקְרָא שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה. וְאִם נָגַע הַשְּׁלִישִׁי בְּאֹכֶל (רְבִיעִי) הֲרֵי זֶה נִקְרָא רְבִיעִי לְטֻמְאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בָּאֳכָלִין. אֲבָל הַמַּשְׁקִין אֶחָד מַשְׁקֶה שֶׁנָּגַע בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן אוֹ שֶׁנָּגַע בְּשֵׁנִי הֲרֵי אוֹתוֹ הַמַּשְׁקֶה תְּחִלָּה לְטֻמְאָה וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה שֶׁאֵין מוֹנִין בְּמַשְׁקִין. כֵּיצַד. יַיִן שֶׁנָּגַע בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בְּרִאשׁוֹן אוֹ בְּשֵׁנִי הֲרֵי יַיִן זֶה כְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן אִם נָגַע יַיִן זֶה בְּשֶׁמֶן וְשֶׁמֶן בְּחָלָב וְחָלָב בִּדְבַשׁ וּדְבַשׁ בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן אַחֵר וְכֵן עַד לְעוֹלָם כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וּכְאִלּוּ כָּל אֶחָד מֵהֶן נִטְמָא בְּאָב תְּחִלָּה וְכֻלָּן מְטַמְּאִין אֶת הַכֵּלִים. וְכֵן כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין וְנָגְעוּ מַשְׁקִין אֲחֵרִים בַּאֲחוֹרֵי הַכֵּלִים הַטְּמֵאִין אֲפִלּוּ הָיוּ מַשְׁקִין חֻלִּין נַעֲשׂוּ הַמַּשְׁקִין הָאֲחֵרִים תְּחִלָּה לְטֻמְאָה וּמְטַמְּאִין כֵּלִים אֲחֵרִים וְעוֹשִׂין אוֹתָן שְׁנִיִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֵן מְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים:

 כסף משנה  כבר ביארנו שהאוכלים והמשקים וכו'. בפרק ה' מטומאת מת. ומה שכתב אבל המשקים אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון וכו'. במשנה פרק ב' דטבול יום ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה ובפירקא קמא דפסחים (דף י"ד ע"ב) אמרו אי מדרבנן מאי איריא נטמאו באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחלה ובתוספתא פרק א' דטבול יום אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה ה''ז תחלה לעולם ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה. ומה שכתב וכולם מטמאים את הכלים. בפרק ח' דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאן ופירושה מבואר דולד הטומאה היינו ראשון ושני ואינם מטמאים לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל המשקה אף על פי שלא נטמא אלא מולד הטומאה מטמא כלים: וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין וכו'. בפרק שמיני דטהרות אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקים ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאים את המשקים ופוסלים את האוכלים ובפירקא קמא דנדה (דף ז':) איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ומפרש התם דה''ק רבי אליעזר מטמאין את המשקים אפילו דחולין ואין פוסלים את האוכלין אפילו דתרומה: ודע דאמרינן בפירקא קמא דנדה ומ''ש אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן כלי שנטמא מאחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אזנו ואוגניו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא ופירש רש''י משום דקילי אבל תוכו כיון דהחמירו ביה רבנן וכו' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין וכן כתב רבינו שמשון בפרק ב' דטבול יום. ומה שכתב ומטמאים כלים אחרים וכו'. על פי מה שנתבאר דמשקין מטמאין כלים:

ו אֲחוֹרֵי הַכְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין וְנָגְעוּ אֳכָלִין בַּאֲחוֹרֵי הַכְּלִי הַטָּמֵא אֲפִלּוּ אָכְלֵי תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁהַכְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בִּלְבַד אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הָאֳכָלִין אֶלָּא לְקֹדֶשׁ בִּלְבַד שֶׁהַכְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו הֲרֵי זֶה טָמֵא כֻּלּוֹ לְקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּלְפִיכָךְ מְטַמֵּא אֹכֶל הַקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש אחורי הכלי שנטמאו במשקין וכו' אפילו אוכלי תרומה הרי הם טהורים. ע''פ מה שנתבאר דר''א דאמר אין פוסלין את האוכלין היינו אפילו אוכלים דתרומה. ומ''ש שהכלי שנטמאו אחוריו ה''ז טמא כולו לקדש וכו'. משנה בר''פ חומר בקדש (דף כ' ע"ב) ובפרק כ''ה דכלים:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שמיני

א כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָיו בְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה בֵּין שֶׁהָיָה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן אָדָם * אוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל אוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד עַד הַפֶּרֶק. וְכֵן הַמַּכְנִיס יָדָיו לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו. וְטֻמְאַת הַיָּדָיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ההראב"ד   [או כלי]. א''א כן הוא במשנת ידים ואם תאמר הרי אמרו בברכות ונטמייה כוס לידים ואמרו אין כלי מטמא אדם התם על ידי משקין נטמא תדע שהרי תוכו טהור ואם נטמא בשרץ כולו טמא ומטמא את הידים אע''פ שהוא תולדה:

 כסף משנה  כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה וכו'. ברפ''ג דידים האוכלים והכלים שנטמאו במשקים מטמאים את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע וחכ''א את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והלכה כחכמים דאמרי את שנטמא באב הטומאה דה''ל ראשון בין שהוא אוכל או כלי מטמא את הידים ואין צ''ל אם הוא אדם או משקים. ומ''ש עד הפרק. כלומר עד חיבור היד לזרוע שכל זה קרוי יד כדמשמע בפרק כל הבשר ובפרק שני דידים שנינו שהידים טומאתן וטהרתן עד הפרק. ומ''ש וכן המכניס ידיו וכו'. שם וכחכמים. ומה שכתב או שהכניס ידיו לבית המנוגע. גם זה שם. ומ''ש וטומאת הידים. בפ''ק דשבת (דף י"ד): וכתב הראב''ד אוכל או משקים א''א כן הוא במשנת ידים וכו'. התם על ידי משקין נטמא כלומר ומש''ה אינו מטמא את הידים אבל אם נטמא כלי בשרץ מטמא את הידים אע''פ שאינו אלא ולד ומקום תפיסת דברי הראב''ד כתוב בטעות סופרים וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או כלי:

ב הַיָּדָיִם שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְעוֹלָם שֶׁאֵין טֻמְאָתָן אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וּכְשֶׁגָּזְרוּ טֻמְאָה עֲלֵיהֶן גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה. אֲפִלּוּ הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע אוֹ שֶׁנָּגַע בְּיָדָיו בְּאָדָם שֶׁמְּטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו הֲרֵי יָדָיו שְׁנִיּוֹת:

 כסף משנה  הידים שניות אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע וכו'. ברפ''ג דידים וכחכמים. ומ''ש או שנגע בידיו באדם וכו'. שם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלה דברי ר''ע וחכ''א להיות שניות:

ג * הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְצָרִיד שֶׁל מְנָחוֹת הֲרֵי הֵן כְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וּמוֹנִין בָּהֶן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם בִּכְבֵיצָה. וְאֵין הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָן שָׁוָה בִּכְבֵיצָה הוֹאִיל וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל שְׁאָר הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין שֶׁאֵין אֳכָלִים טְמֵאִין מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּהְיוּ כְּבֵיצָה:

 ההראב"ד   הפיגול והנותר. א''א כמה דבריו מבולבלין ומה ענין ערבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר. ועוד דהא בעיא היא ולא איפשיטא ולקולא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר''מ אין מונין בו הילכך פיגול ונותר מונין בהן ראשון ושני ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינא בהו:

 כסף משנה  הפיגול והנותר וכו'. בסוף פסחים (דף ק"כ) תנן הפיגול והנותר מטמאים את הידים ובסוף פ''ד דמעילה (דף י"ז) תנן שהפיגול והנותר אינן מצטרפין לטומאת ידים מפני שהיא מדרבנן. ומ''ש אבל שאר אוכלין מצטרפים. שם במשנה כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול את הגויה בכחצי פרס. ומ''ש וצריד של מנחות. בפ''ב דחולין (דף ל"ז) בעיא דלא איפשיטא ובפרק המנחות והנסכים (דף ק"ב ע"ב) אמרו דלא מיבעיא ליה אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין ראשון ושני ופירש''י צריד של מנחות קורטי קמח הצרוד במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וקי''ל חיבת הקדש מכשרת מונים בו ראשון ושני כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא. ומ''ש ששיעורן בכביצה. בסוף פסחים איכא מ''ד ששיעור פיגול ונותר לטמא את הידים הוי בכזית ואיכא מ''ד דהוי בכביצה. ופסק בה רבינו להקל בדרבנן: כתב הראב''ד כמה דבריו מבולבלים ומה ענין ערבוב צריד של מנחות וכו' ולדעת רבינו י''ל דסמך אההיא דפרק המנחות והנסכים שכתבתי בסמוך דמדרבנן פשיטא ליה דמונים בו ראשון ושני:

ד קוּלִית הַפִּגּוּל אוֹ הַנּוֹתָר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְתוּמָה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ בְּיָדָיו נִטְמְאוּ יָדָיו שֶׁהָעֲצָמוֹת שֶׁל קָדָשִׁים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ נוֹתָר אוֹ פִּגּוּל מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר:

 כסף משנה  קולית הפיגול או הנותר וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ה) תנן קולית המוקדשין הנוגע בה בין נקובה בין סתומה טמא ופירש''י הפיגול והנותר מטמאים את הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר [ובגמ' שם] הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ופירש''י בפרק כיצד צולין (דף פ"ג) ששימשו נותר שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו:

ה בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם אוֹ לֹא. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְטַמֵּא שֶׁסְּפֵק טֻמְאַת הַיָּדַיִם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַבַּיִת הוּא הֲרֵי הוּא טָהוֹר, בְּנֵי חֲבוּרָה זְרִיזִין הֵן:

 כסף משנה  בשר קדש שיצא וכו'. בפרק כיצד צולין עלה פ''ה איבעיא להו יוצא גזרו ביה רבנן טומאה או לא מי אמרינן נותר דגזרו ביה טומאה (משום) דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא ואסיקנא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו טומאה משום דבני חבורה זריזין הם ומזהר זהירי ביה כי קא מיבעיא לן ביוצא בקדשים מאי תיקו:

ו אֵין טֻמְאַת יָדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הַיָּדַיִם לֹא גָּזְרוּ בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא הַנּוֹגֵעַ בָּאֳכָלִין טְמֵאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין שֶׁנָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ בֵּין שֶׁנָּגַע חוּץ לַמִּקְדָּשׁ וְנָגַע בְּקָדָשִׁים בַּמִּקְדָּשׁ לֹא טִמְּאָן. וְאִם נָגַע חוּץ לַמִּקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין טומאת ידים במקדש וכו'. בפ''ק דפסחים (דף י"ט):

ז מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגְעָה בַּאֲחֶרֶת הָאַחֶרֶת טְהוֹרָה וְנוֹטֵל אֶת הַטְּמֵאָה וְדַיּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ אִם נִטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגַע בַּשְּׁנִיָּה טִמְּאָהּ. וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת טְבִילָה לְקֹדֶשׁ אֲבָל לִתְרוּמָה בִּנְטִילַת יָדַיִם בִּלְבַד יִטָּהֲרוּ יָדָיו:

 כסף משנה  מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה בפ' חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל [לא] בתרומה ומשמע דהכי פירושא דמתניתין בתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאת ידים אע''פ שנגעה בחבירתה חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אם נגעה ידו אחת באחרת אבל אם לא נגעה זו בזו אינו צריך להטביל אלא הטמאה בלבד ותני והדר מפרש שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. ומ''ש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו. משנה פ''ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ופירש''י לחולין ולמעשר ולתרומה די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. ולקדש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת או אשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים במ' סאה ואע''פ שאינם אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה [דאורייתא] המטמאה כל הגוף:

ח שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל כָּל הַיָּדַיִם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמְאוּ מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. וְלֹא גָּזַר שְׁלֹמֹה עַל הַיָּדַיִם טֻמְאָה אֶלָּא לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַחֲרָיו אַף * לִתְרוּמָה. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לִתְרוּמָה וְאִם נָגַע בִּתְרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּטּל יָדָיו פְּסוּלָה וְנִשְׂרֶפֶת עַל טֻמְאָה זוֹ:

 ההראב"ד   לתרומה. א''א ואח''כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים:

 כסף משנה  שלמה ובית דינו גזרו וכו' עד אף לתרומה. פרק קמא דשבת עלה י''ד (ע"ב): וכתב הראב''ד ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ''ל. ואין מזה תפיסה על רבינו שאין כאן מקום דין נטילה לחולין ובהלכות ברכות שהוא מקומו כתבו. ומ''ש ואם נגע בתרומה. בסוף זבים ומני ידים בהדי הנך דפוסלין את התרומה. ומ''ש ונשרפת על טומאה זו. מימרא דאילפא בפרק קמא דשבת (דף י"ז ע"ב):

ט לָט אָדָם יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִגַּע אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן בְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ אוֹ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  לט אדם ידיו במפה וכו'. בפרק כל הבשר (דף ק"ז) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ומפרש רבינו דלאוכלי חולין גרידא התירו וכמ''ש בפרק [ששי] מהלכות ברכות:

י הוֹאִיל וְהַיָּדַיִם שְׁנִיּוֹת אִם נָגְעוּ בְּמַשְׁקֶה עֲשָׂאוּם תְּחִלָּה. וְאִם נָגְעוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ בָּאֳכָלִין עוֹשִׂין אוֹתָן שֵׁנִי. וְאִם נָגְעוּ בְּמַשְׁקִין אֲחֵרִים עוֹשִׂין אוֹתָן תְּחִלָּה שֶׁהַמַּשְׁקִין תְּחִלָּה לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * אֲבָל אֵין מַשְׁקִין אֵלּוּ שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַיָּדַיִם מְטַמְּאִין כֵּלִים שֶׁעִקַּר טֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים עַל כָּל אָדָם שֶׁיֹּאכַל אֳכָלִין טְמֵאִין בֵּין שֶׁאָכַל אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ אֹכֶל שֵׁנִי וְעַל כָּל הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁיִּהְיֶה שֵׁנִי לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין עֲשָׂאָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקִין אֲפִלּוּ מַשְׁקֶה חֻלִּין עֲשָׂאָן תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים. * אֲבָל לֹא לְטַמֵּא כֵּלִים הוֹאִיל וְעִקַּר טֻמְאַת אָדָם זֶה מִדִּבְרֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הָאוֹכֵל אֳכָלִין טְמֵאִים. שֶׁמָּא יֹאכַל אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי וְיִשְׁתֶּה עָלָיו מַשְׁקֶה תְּרוּמָה וְנִמְצָא הַמַּשְׁקֶה תְּרוּמָה טָמֵא בָּאֹכֶל שֶׁבְּפִיו. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁמָּא יֹאכַל עִמָּהֶן אֹכֶל תְּרוּמָה וְנִמְצָא טָמֵא בְּמַשְׁקִין שֶׁבְּפִיו. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁאָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה טְמֵאָה:

 ההראב"ד   אבל אין משקין. א''א לא ידעתי מהו זה והוא סותר את דבריו וא''ת לא כתב שאין מטמאין אלא אוכלים אף זו שיבוש שהרי אמרו באלו דברים גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס אלמא כלים נמי מטמאו: אבל לא לטמא כלים. א''א ולא אפילו לטמא אוכלין של חולין שלא גזרו אלא לתרומה:

 כסף משנה  הואיל והידים שניות וכו'. זה מבואר על השורש שקדם בסוף פרק שקודם זה שמשקה שנגע בשני הוא תחילה לעולם. ומ''ש אבל אין משקים אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאים כלים. זה על שורש מ''ש בפרק שקודם זה אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד והוא שיהיו אותם משקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה ושם נתבאר ולפ''ז מה ששנינו בפ''ב דטבול יום גבי קדירה שהיא מליאה משקים אם היו ידיו מסואבות הכל טמא לא אקדירה קאי אלא אמשקה בין דחולין בין דתרומה אבל קדירה טהורה שאין משקים שנטמאו מחמת ידים מטמאים את הכלים: והראב''ד כתב אבל אין משקין א''א לא ידעתי מהו זה והוא סותר דבריו וכו'. מ''ש והוא סותר דבריו כלומר שהוא כתב שהמשקים תחילה אלמא מטמאין ועכשיו אמר שאין מטמאין וא''ת לא כתב שאין מטמאין אלא אכלים אף זו שיבוש וכו'. ותמהני על פה קדוש מה מקום היה לו לומר שסותר את דבריו שדבריו מבוארים שלא כתב שאין מטמאין אלא לכלים ומה שהקשה עליו מפרק אלו דברים כבר הקשה עליו כן בפרק שקודם זה ומה צורך לכפול הדברים וכבר כתבתי שם ליישב דברי רבינו: וכן גזרו חכמים וכו'. בפ''ב דטהרות וכרבי יהושע דאמר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וסתם לן תנא כוותיה בסוף זבים דמני לאוכל אוכל שני בהדי הנך דפוסלין את התרומה. ומ''ש ועל השותה משקים טמאים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך שפוסלים את התרומה. ומ''ש עד שיטבול. לומר דאינו צריך הערב שמש כמ''ש בפרק שאחר זה. ומ''ש ואם נגע באוכלים עשאם שלישי. פשוט הוא דכיון דתנן שהוא פוסל את התרומה הוה ליה אוכל תרומה שנגע בו שלישי וכדתנן בפ''ב דטהרות השלישי שבתרומה פסול ואינו מטמא. ומ''ש ואם נגע במשקין וכו'. נתבאר בסוף פרק שקודם זה. ומ''ש אבל לא לטמא אוכלים. נתבאר בפרק שקודם זה: וכתב הראב''ד ולא אפילו לטמא אוכלים של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ''ל. ואני אומר שזה דבר פשוט ומבואר בדברי רבינו בסמוך: ומפני מה גזרו וכו' עד במשקים שבפיו. פ''ק דשבת (דף י"ד):

יא אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיֹּאכַל מַאֲכָלִים טְמֵאִים כַּחֲצִי פְּרָס שֶׁהוּא כְּבֵיצָה וּמֶחֱצָה שׂוֹחֶקֶת. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה מִמַּשְׁקִין טְמֵאִין רְבִיעִית. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַחֲצִי פְּרָס לִפְסל אֶת הַגְּוִיָּה. וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִרְבִיעִית. וְאִם אָכַל אוֹ שָׁתָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה טָהוֹר. אָכַל מְעַט וְשָׁהָה וְאָכַל מְעַט אִם יֵשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. וְכֵן אִם שָׁתָה מְעַט וְשָׁהָה וְשָׁתָה מְעַט אִם יֵשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. אָכַל פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר וְטָבַל וְעָלָה וְאָכַל מְעַט מִיָּד אִם לֹא שָׁהָה בֵּינֵיהֶן וַהֲרֵי בֵּין אֲכִילָה שֶׁלִּפְנֵי טְבִילָה וְשֶׁלְּאַחַר טְבִילָה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  אינו מתטמא וכו' עד מצטרפין לרביעית. משנה סוף פ''ד דמעילה (דף י"ז) ודעת רבינו דלא כר''ת דפיסול גוויה לחוד היא גזירה קדמונית ליפסל מלאכול תרומה ושיעורה כחצי פרס וגזירת די''ח דבר הוי למגע ושיעור כביצה ולאפוקי מסברא זו כתב רבינו אינו מתטמא עד שיאכל מאוכלים טמאים כחצי פרס וכן דעת רש''י בפ''ק דשבת וכן נראה דעת ריב''א: אכל מעט ושהה וכו' אם שתה מעט ושהה וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף י"ג): אכל פחות מכשיעור וכו'. שם:

יב אִשָּׁה שֶׁהִיא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ הֲרֵי הַבֵּן טָהוֹר וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו טֻמְאָה שֶׁאֲפִלּוּ תֹּאמַר שֶׁיָּנַק רְבִיעִית אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף יֶתֶר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹנֵק בְּבַת אַחַת:

 כסף משנה  אשה שהיא ראשון לטומאה וכו'. גם זה שם:

יג הַמְעֻבֶּרֶת הִתִּירוּ לָהּ לֶאֱכל אֳכָלִין טְמֵאִין פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה:

 כסף משנה  המעוברת התירו לה לאכול וכו' פחות פחות מכשיעור וכו' אלא הרי היא טהורה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו גם זה שם התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפילו טובא מפני הסכנה ומשמע לרבינו דהאי היתר הוא לענין שאינה צריכה טבילה:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק תשיעי

א הַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין עֲשָׂאָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים עֲשָׂאָן תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים אֲבָל לֹא לְטַמֵּא כֵּלִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אָדָם זֶה. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם טוֹבְלִין בִּמְעָרוֹת שֶׁמֵּימֵיהֶן רָעִים וְאַחַר כָּךְ הָיוּ רוֹחֲצִין בְּמַיִם שְׁאוּבִים יָפִים דֶּרֶךְ נְקִיּוּת וּפָשַׁט הַמִּנְהָג כָּךְ עַד שֶׁהָיוּ רֹב הָעָם מְדַמִּים שֶׁמַּיִם שְׁאוּבִים שֶׁרוֹחֲצִין בָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה הֵן שֶׁמְּטַהֲרִין לֹא הַטְּבִילָה שֶׁבְּמֵי מִקְוֶה וְהָיוּ טוֹבְלִין בְּזִלְזוּל בְּלֹא כַּוָּנָה. וּלְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁכָּל שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִים אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ נִטְמָא וְנַעֲשָׂה כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה. אֲפִלּוּ טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ טְבוּל יוֹם אִם נָפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין הֲרֵי זֶה כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּטְבּל. טָבַל אֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר טֻמְאָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן הָאוֹכֵל אֳכָלִין טְמֵאִים וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְטָבַל אֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין כֵּיוָן שֶׁמַּטְבִּילָן טִהֲרוּ וְאֵין צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאוֹת אֵלּוּ עִקָּרָן מִדִּבְרֵיהֶן:

 כסף משנה  הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך דפוסלין את התרומה: ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה וכו'. בפ''ק דשבת (דף י"ד): טבל א''צ הערב שמש וכו'. בת''כ פ' שמיני כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים עד הערב וכ''כ רש''י בפ''ק דשבת וכתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות בספרא אמרו כלים שנטמאו במשקים עולין מידי טומאתן בו ביום ובפי''א ממסכת פרה שנינו כל הטעון ביאת מים מד''ס וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן:

ב מִי שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין מִשְּׁנֵי כֵּלִים אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה אִם הִתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הָרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. נָפְלוּ מֵאַרְבָּעָה כֵּלִים אֵין מִצְטָרְפִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל זֶה עַד שֶׁלֹּא פָּסַק זֶה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ אֲבָל לֹא עַל רֻבּוֹ אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֻבּוֹ וְלֹא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ בִּלְבַד מִלְּמַעְלָה וְעַל רֻבּוֹ נָפְלוּ מִן הַצַּד אוֹ מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּפְּלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ הַסָּמוּךְ לְרֹאשׁוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְכֵן אִם בָּא רֹאשׁוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְלֹא בָּא רֻבּוֹ אוֹ בָּא רֻבּוֹ וְלֹא בָּא רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ בִּלְבַד וּבָא מִשְּׁאָר גּוּפוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַּד הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיָּבוֹא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ הַסָּמוּךְ לְרֹאשׁוֹ כְּדַרְכּוֹ:

 כסף משנה  מי שנפלו עליו וכו' עד הרי זה טהור. בפרק שלישי דמקואות: נפלו על ראשו וכו' וכן אם בא ראשו כו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ויש חסרון לשון בספרי רבינו מט''ס וכך היא הנוסחא הנכונה או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה:

ג הַבָּא מֵרֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ הַחֵצִי בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְנָפְלוּ עַל הַחֵצִי הָאַחֵר מַיִם שְׁאוּבִין הוֹאִיל וְחֶצְיוֹ בִּנְפִילָה וְחֶצְיוֹ בְּבִיאָה טָהוֹר:

 כסף משנה  הבא מראשו וכו'. בעיא בפרק שני דגיטין (דף ט"ז) ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא:

ד הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הַלּוֹגִין שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו אוֹ שֶׁבָּא בָּהֶן מִקְצָתָן שְׁאוּבִין וּמִקְצָתָן אֵינָן שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן יַיִן דְּבַשׁ וְחָלָב הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה כֻּלָּן מַיִם שְׁאוּבִין. שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין אֵלּוּ שֶׁנָּפְלוּ עַל הַטָּהוֹר אוֹ שֶׁבָּא בָּהֶן וְטִמְּאוּהוּ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה הֲרֵי הַמַּיִם הָאֵלּוּ טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי נָגְעוּ בְּשֵׁנִי וַהֲרֵי אֵלּוּ הַמַּיִם אוֹמְרִין לָזֶה הַטָּהוֹר טִמֵּאנוּ אוֹתוֹ וְטִמְּאָנוּ:

 כסף משנה  היו שלשת הלוגין וכו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ופרק שביעי דפרה: שלשת לוגין אלו וכו'. שם:

ה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּצַד הַסְּפָרִים וְאוֹמְרִים זֶה קֹדֶשׁ וְזֶה קֹדֶשׁ וּבָאִין הָעַכְבָּרִים וְקוֹרְעִין אֶת הַסְּפָרִים לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁכָּל תְּרוּמָה שֶׁתִּגַּע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נִטְמֵאת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה כְּאִלּוּ נָגְעוּ בְּשֵׁנִי וְנִמְצְאוּ כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ פּוֹסְלִין אֶת הַתְּרוּמָה כְּשֵׁנִי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וְנָגַע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נַעֲשׂוּ יָדָיו שְׁנִיּוֹת וּמְטַמְּאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַמַּשְׁקִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם מִתְטַמְּאוֹת אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֵן מִתְטַמְּאוֹת מִן הַסֵּפֶר:

 כסף משנה  בראשונה היו מניחין וכו'. פ''ק דשבת (דף י"ד). ומ''ש ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות וכו' עד שהם דברי חכמה מטמאין את הידים. פ''ג דידים וכת''ק:

ו רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין וְגִלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לְסֵפֶר. וְסֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. וּמְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת (במדבר י-לה) 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן'. הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. וְלֹא דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת שֶׁהֵן דִּבְרֵי חָכְמָה מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם:

 כסף משנה  ומ''ש כשהם מחוברים לספר וכו'. בפרק כל כתבי [שבת קט''ז.]:

ז תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל הֲרֵי הוּא מִכְּלַל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם אוֹ שֶׁכָּתַב כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ בִּכְתָב עִבְרִי אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִים אַשּׁוּרִית עַל הָעוֹר וּבִדְיוֹ:

 כסף משנה  תרגום שבעזרא וכו' עד ובדיו. בפרק רביעי דידים:

ח הַכּוֹתֵב הַלֵּל וּשְׁמַע לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם:

 כסף משנה  הכותב הלל ושמע וכו' עד אינם מטמאים את הידים. שם בתוספתא פ''ב:

ט הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁתְּפָרָן לְסֵפֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמָן כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַסֵּפֶר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם:

י תִּיק שֶׁל סֵפֶר וּמִטְפָּחוֹת סְפָרִים בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרוֹת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. אֲבָל הַבְּרָכוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵאוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם וּמֵעִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם:

יא סִפְרֵי הַמִּינִים אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. פָּרָשַׁת סוֹטָה הוֹאִיל וְלִמְחִיקָה עוֹמֶדֶת אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם:

 כסף משנה  ומה שכתב ספרי המינים וכו'. שם במשנה ובתוספתא. ומה שכתב פרשת סוטה וכו'. ירושלמי פרק ב' דסוטה:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק עשירי

א כָּל הַמִּתְטַמֵּא בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיִּטְבּל. טָבַל הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר' הַכָּתוּב קָרָא לִטְבוּל יוֹם טָמֵא:

 כסף משנה  כל המתטמא וכו' טבל הרי הוא כשני לטומאה וכו'. בסוף זבים מני טבול יום בהדי הנך דפוסלים את התרומה ופ''ק דפסחים (דף י"ד) אמרו שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. ומ''ש הכתוב קרא לטבול יום טמא. בפ''ק דשבת (דף י"ד ע"ב) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר:

ב אֶחָד טְבוּל יוֹם מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה כְּגוֹן שֶׁטָּבַל מִזִּיבוּת מִטֻּמְאַת מֵת וְצָרַעַת וְאֶחָד טְבוּל יוֹם מִטֻּמְאַת שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כָּל הַטָּעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ:

 כסף משנה  אחד טבול יום. בתוספתא דטהרות פ''ק אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה הרי הוא כטבול יום מן השרץ כך היא הגירסא הנכונה וכתבה רבינו בהקדמתו לסדר טהרות. ובפרק כשם (דף כ"ט) אמרו מה לטבול יום שכן אב הטומאה ותיתי מטבול יום דשרץ: כל הטעון הערב שמש בין אדם וכו' הרי הוא כשני לטומאה. כלומר ואם נגע בחולין טהור דאין שני עושה ג' בחולין כדאיתא בפרק כשם (דף כ"ט ל') ואם נגע בתרומה פוסל ואינו מטמא דתנן בפרק שני דטבול יום קדירה שהיא מליאה משקים ונגע בה טבול יום וכו' המשקים פסולים והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור ובתוספתא דטבול יום פ''ב שנינו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. ועל מ''ש רבינו בין מד''ס. הוא תמיהא לי מדתנן בפרק י''א דפרה דטעון ביאת מים מד''ס לאחר ביאתו מותר בכולן אלמא דטבול יום של ד''ס מותר אף בתרומה ובקדש מיד ואינו טעון הערב שמש ואפשר לומר דיש בטומאות של דברי סופרים שטעונין הערב שמש ויש שאינם טעונים וצ''ע:

ג  טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אָכֳלֵי תְּרוּמָה וּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה וְאָכֳלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַשְׁקֵה הֶקְדֵּשׁ פּוֹסֵל הַכּל. כֵּיצַד. טְבוּל יוֹם שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין שֶׁל תְּרוּמָה עֲשָׂאָן שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁנִי וְכֵן אִם נָגַע בְּמַשְׁקִין שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאִין וַהֲרֵי הֵן שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה. נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ טִמְּאָן וַהֲרֵי הֵן רְבִיעִי לְטֻמְאָה וְכֵן אִם נָגַע בְּאָכְלֵי הֶקְדֵּשׁ עֲשָׂאָן רְבִיעִי. אֲבָל אִם נָגַע בָּאֳכָלִין חֻלִּין וּמַשְׁקֵה חֻלִּין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. וְדִין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּטְבוּל יוֹם בִּנְגִיעַת הַקֹּדֶשׁ אֶחָד הוּא. הֲרֵי נִתְבָּאֵר לְךָ מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין שֵׁם מַשְׁקִין שְׁנִיּוֹת לְעוֹלָם אֶלָּא הַמַּשְׁקִין תְּחִלָּה לְעוֹלָם חוּץ מִמַּשְׁקִין שֶׁנָּגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם שֶׁהֵן שְׁלִישִׁי אִם הָיוּ תְּרוּמָה אוֹ רְבִיעִי אִם הָיוּ קֹדֶשׁ:

 כסף משנה  טבול יום פוסל וכו'. בריש פרק ב' דמעילה (דף ח') אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום להפסל אין אבל לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא טבול יום אבא שאול אומר תחילה לקדש רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ''א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש ומפרש טעמא דחכמים משום דכיון דטבל קלשא טומאה פסול משוי טמא לא משוי כלומר ואינו כשאר שני שמטמא ג' בקדש ודבר ידוע שכשאומר פסול עניינו שלא יטמא זולתו וכמבואר בדברי רבינו ברפי''א ובפי''א דפרה תנן דטעון ביאת מים מן התורה לאחר ביאתו פוסל בקדש ובתרומה אליבא דחכמים ומותר בחולין ובפ''ח דפרה תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום:

ד כָּל הַמְטַמְּאִין בֵּין חֲמוּרִין בֵּין קַלִּין מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּגוֹן רֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּמַשְׁקִין שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן אֵלּוּ וְאֵלּוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ חוּץ מִזָּב וַחֲבֵרָיו שֶׁמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן אַב טֻמְאָה וּמַשְׁקִין שֶׁהַזָּב וַחֲבֵרָיו נוֹגְעִין בָּהֶן תְּחִלָּה. אֲפִלּוּ אוֹכֵל אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל כְּמוֹ הַמַּשְׁקִין שֶׁנָּגַע בָּהֶן שֶׁהֵן תְּחִלָּה. וְכֵן טְבוּל יוֹם מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ כְּמַשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אֲחֵרִים כְּלָל אֶלָּא אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה חֻלִּין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה הֲרֵי הֵן שְׁלִישִׁי וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ הֲרֵי הֵן רְבִיעִי:

 כסף משנה  כל המטמאים וכו'. בטבול יום רפ''ב משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו אינם מטמאים ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה ובפרק כיסוי הדם (דף פ"ח) ביארו ואמרו קלים שרץ חמורים זב וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלים טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע''פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטיה. ומ''ש רבינו וכן טבול יום וכו' ואם נגע במשקה תרומה הרי הם שלישי וכו'. כלומר שמה ששנינו אינם מטמאים היינו לומר דכל חד כדיניה דחולין אינם מטמאים אלא טהורים ותרומה הויא שלישי וקדש רביעי ונקט אין מטמאין לישנא דכייל לכולהו ואיכא טהורים ואיכא פסולים: ודע שמצאתי כתוב בספר מוגה ואם נגע במשקה קדש הוא או מחוסר כפורים הרי הן רביעי וטעמא מפני שרבינו סובר שמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כדמשמע בר''פ טבול יום וכמ''ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות:

ה וְעַתָּה יִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי שֶׁבִּתְרוּמָה וְלֹא רְבִיעִי שֶׁבְּקֹדֶשׁ מְטַמֵּא מַשְׁקֶה אַחֵר אוֹ אֹכֶל אַחֵר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְטַמְּאִין כֵּלִים. לְפִיכָךְ קְדֵרָה שֶׁמִּלְאָהּ מַשְׁקִין וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם אִם הָיָה מַשְׁקֵה חֻלִּין הַכּל טָהוֹר. וְאִם הָיָה מַשְׁקֵה תְּרוּמָה הַמַּשְׁקִין פְּסוּלִין וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה. וְאִם הָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת הַמַּשְׁקֶה טָמֵא בֵּין מַשְׁקֵה תְּרוּמָה בֵּין מַשְׁקֵה חֻלִּין. וְזֶה חֹמֶר בְּיָדַיִם מִבִּטְבוּל יוֹם. וְחֹמֶר בִּטְבוּל יוֹם מִבְּיָדַיִם טְמֵאוֹת שֶׁסָּפֵק טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל מִסָּפֵק וְסָפֵק הַיָּדַיִם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה וכו'. בפ''ב דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני ושלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ונתבאר בפ''ק דפסחים (דף ט"ז) ובפ''ב דחולין (דף ל"ד ל"ה): לפיכך קדירה וכו' עד וספק הידים טהור. פרק שני דטבול יום והדברים מבוארים בטעמא דטבול יום הוא כשני ואין שני עושה שלישי בחולין אבל פוסל הוא את התרומה אבל הקדרה לא נטמאה דמשקים שנגע בהם טבול יום לא הוו תחילה ואינם מטמאין כלים כמו שנתבאר בפ''ז שהוא דעת רבינו:

ו אֶחָד טָהוֹר שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת אוֹ טְבוּל יוֹם שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חֻלִּין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵאַחַר שֶׁמַּשְׁקֶה שֶׁיָּצָא מִטְּבוּל יוֹם כְּמַשְׁקִין שֶׁנָּגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם שֶׁנָּפַל מֵרֻקּוֹ אוֹ מֵימֵי רַגְלָיו עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַשְׁקִין שֶׁנָּגַע בָּהֶן:

 כסף משנה  אחד טהור וכו'. פשוט הוא: ומאחר שמשקה וכו'. משנה בסוף נדה (דף ע"א ע"ב):

ז מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁהִקְדַּמְנוּ לְבָאֲרָם אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאָדָם יִהְיֶה אָב לְטֻמְאָה וְיִהְיֶה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה הָאָדָם שֵׁנִי אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהוּא הָאוֹכֵל אֳכָלִין טְמֵאִים אוֹ הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין אוֹ הַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס יִהְיוּ אַב טֻמְאָה וְיִהְיוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא יִהְיֶה הַכְּלִי לְעוֹלָם שֵׁנִי לְטֻמְאָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאִם יִטְמָא בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים יִהְיֶה שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מכל אלו הדברים וכו'. שהאדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון וכו'. נתבאר בפ''ה מהל' טומאת מת ובהל' מטמאי משכב:

ח כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכְּלִי חֶרֶס לֹא יִהְיֶה אַב טֻמְאָה לְעוֹלָם לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיִהְיֶה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְשֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶן אִם נִטְמָא בְּמַשְׁקִין כִּשְׁאָר הַכֵּלִים. וְלֹא יִהְיֶה הָאָדָם וְלֹא הַכֵּלִים שְׁלִישִׁי וְלֹא רְבִיעִי לְעוֹלָם לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם. פ''ה מהלכות טומאת מת:

ט הָאֳכָלִים לֹא יִהְיוּ אַב טֻמְאָה לְעוֹלָם לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵיהֶם. וְיִהְיוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהָאָדָם אוֹ הַכְּלִי שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה אִם נָגַע בְּאֹכֶל עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי וְהָאֳכָלִין יִהְיוּ שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן בִּלְבַד:

 כסף משנה  האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם וכו'. נתבאר בפ''ז מהלכות אלו:

י הַמַּשְׁקִין יִהְיוּ אַב טֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. כְּגוֹן מֵי חַטָּאת וְרֹק הַזָּב וּמֵימֵי רַגְלָיו. וְיִהְיוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁנָּגְעוּ בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְכֵן אִם נָגְעוּ הַמַּשְׁקִין בִּוְלַד הַטֻּמְאָה בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים נִטְמְאוּ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַהֲרֵי הֵן כָּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן אִם נָגְעוּ בְּשֵׁנִי בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין בָּאֳכָלִין נַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטַמֵּא אֲחֵרִים מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְיִהְיוּ הַמַּשְׁקִין שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה עֲשָׂאָהוּ שְׁלִישִׁי וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ עֲשָׂאָהוּ רְבִיעִי. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא מַשְׁקִין שְׁנִיּוֹת לְעוֹלָם וְלֹא מַשְׁקֶה שֶׁאֵינוֹ תְּחִלָּה חוּץ מִמַּשְׁקֵה טְבוּל יוֹם אוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים בְּקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא פּוֹסֵל מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינוֹ מְטַמֵּא:

 כסף משנה  ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם וכו'. חזר לכתוב כן לאפוקי ממ''ש בקצת נוסחאות בסוף פ''ק דפסחים (דף י"ז ע"ב) הכא בבשר שנטמא במשקים שניות שנטמאו מחמת שרץ וסובר רבינו שהוא טעות סופר כמ''ש בהקדמתו לסדר טהרות:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק אחד עשר

א כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בָּאֳכָלִין פָּסוּל הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֹכֶל עַצְמוֹ טָמֵא וְלֹא יְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר. אֶלָּא אִם נָגַע בְּאֹכֶל אַחֵר הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר באוכלים פסול וכו' הראשון שבחולין וכו'. משנה פרק שני דטהרות ואיתא בפ''ב דחולין (דף ל"ה) ופ''ק דפסחים (דף ט"ז):

ב הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחֻלִּין טָמֵא וּמְטַמֵּא. הַשֵּׁנִי פָּסוּל וְלֹא מְטַמֵּא וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין. וּמִנַּיִן לְאֹכֶל שֵׁנִי שֶׁהוּא פָּסוּל בְּחֻלִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶן אֶל תּוֹכוֹ כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא'. נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ אָב וּכְלִי חֶרֶס שֶׁנָּפַל הַשֶּׁרֶץ לַאֲוִירוֹ רִאשׁוֹן וְהָאֹכֶל שֶׁבַּכְּלִי שֵׁנִי וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר יִטְמָא. וְכֵן שֶׁרֶץ שֶׁנָּפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הַפַּת שְׁנִיָּה שֶׁהַתַּנּוּר רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  ואין שני עושה ג' בחולין. בפ''ב דטהרות ופי''א דפרה ופ''ק דנדה (דף ז') ובפרק כשם (דף ל') אמרו דכ''ע אין שני עושה שלישי בחולין ובפ''ב דחולין (דף ל"ג ל"ד) כולה סוגיא הכי רהטא וכן בחגיגה (דף כ"ד) ובפסחים שם: ומנין לאוכל שני שהוא פסול בחולין וכו'. משנה פרק כשם (כ"ז:) וכריב''ז. ומ''ש וכן שרץ שנפל וכו'. פ''ח דכלים ואיתא בפ''ק דפסחים (דף כ') ופרק תולין (קל"ח:):

ג הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּתְּרוּמָה טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים. הַשְּׁלִישִׁי פָּסוּל וְלֹא מְטַמֵּא וְאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בִּתְרוּמָה. מִנַּיִן לְאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא פּוֹסֵל בִּתְרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳדָשִׁים' נִמְצָא טְבוּל יוֹם אָסוּר בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאִם נָגַע בָּהּ פְּסָלָהּ וּטְבוּל יוֹם כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה הוּא. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין וכו'. בפ''ב דטהרות: מנין לאוכל שלישי וכו'. פרק הערל עלה ע''ד:

ד הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין. הָרְבִיעִי פָּסוּל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא וְאֵין רְבִיעִי עוֹשֶׂה חֲמִישִׁי לְעוֹלָם. וּמִנַּיִן לַשְּׁלִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל' וּכְבָר קָרָא הַכָּתוּב לַשֵּׁנִי טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא' הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ שֶׁנָּגַע בְּשֵׁנִי נִטְמָא וְיִשָּׂרֵף. וּמִנַּיִן לָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא פָּסוּל מִקַּל וָחֹמֶר. וּמַה מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁהוּא מֻתָּר בִּתְרוּמָה אָסוּר בְּקֹדֶשׁ עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא פָּסוּל בִּתְרוּמָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה רְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ. אֲבָל הַחֲמִישִׁי טָהוֹר:

 כסף משנה  הראשון והשני וכו'. פ''ב דטהרות שם: ומנין לשלישי בקדש וכו' עד אינו דין שיעשה רביעי בקדש. פרק כשם (דף כ"ט ע"ב) ופ''ק דפסחים (דף י"ח ע"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ"ד):

ה בְּשַׂר תַּאֲוָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עָלָיו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעָרְבוּהוּ עִם בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ וְיָבוֹאוּ לִטְעוֹת וְלִשְׁגֹּג בּוֹ וִידַמּוּ שֶׁהַבָּשָׂר זֶה הוּא חֹל וְהוּא קֹדֶשׁ וְיֹאכְלֶנּוּ בְּטֻמְאָה:

 כסף משנה  בשר תאוה וכו'. בתוספתא דנדה פ''ט. ומ''ש רבינו מטמא את הקדש, מאחר שטהור לתרומה לא היה לו לטמא את הקדש ואפשר דלשון מטמא דנקט לאו דוקא אלא היינו לומר שפוסל את הקדש ולישנא דתוספתא נקט ולאו דוקא זה דעת הר''י קורקוס ז''ל. ואין נ''ל שהרי שנו בתוספתא חזרו וגזרו כנבילה עצמה מטמא במשא נראה שגזרו והחמירו עליו בקדש ביותר ואין לתרומה שייכות בזה יותר מהחולין:

ו חִבּוּרֵי אֳכָלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין הֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין * וְהַדָּבָר סָפֵק אִם חֲשׁוּבִים כְּגוּף אֶחָד לִמְנוֹת בָּהֶן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי. אוֹ חוֹשְׁבִים זֶה הָאֹכֶל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה רִאשׁוֹן וְהָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לוֹ שֵׁנִי:

 ההראב"ד   והדבר ספק. א''א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונין בו ראשון ושני:

 כסף משנה  חיבורי אוכלים וכו'. בס''פ טבול יום בעא רבי זירא מרבי אמי בר חייא וכו' הא דתנן חיבורי אוכלים על ידי משקים חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א''ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ופירש רש''י חיבורי אוכלין וכו' ומשמע דפשט ליה דכיון דאוכלים אינם מטמאים אדם אין מונים בו ראשון ושני. וזהו שכתב הראב''ד והדבר ספק א''א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונים בו ראשון ושני עכ''ל. וטעם רבינו נראה שהוא מדגרסינן בפרק הקומץ רבה (דף כ"ד) בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה''ה לאידך ואע''ג דרבי אמי בר חייא פשטה מ''מ מידי ספיקא לא נפקא. ונראה מדברי רבינו דהכי קא מיבעיא ליה אי חשיבי שני האוכלים שחיברם המשקה כגוף א' ואם נגע שרץ באחד מהם ה''ל תרווייהו ראשון והנוגע באוכל שבצד האחר הוי שני או דילמא אע''פ שהמשקה מחברם מ''מ היינו להיות אוכל שבצד זה טמא אע''פ שלא נגע בו השרץ ומכל מקום אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ודיינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ דהוה ליה שני ואוכל הנוגע בו שלישי:

ז הַשֵּׁנִי שֶׁבְּחֻלִּין פּוֹסֵל אָכֳלֵי תְּרוּמָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה חֻלִּין טִמְּאָן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה אוֹ בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֶת הַכּל:

 כסף משנה  השני שבחולין וכו'. בפ''ב דטהרות שני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה. ומ''ש אם נגע במשקה חולין טמאין. איני יודע למה לא כתב שנעשו תחילה כמ''ש בבא שאחר זו:

ח הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה שֶׁנָּגַע בְּאָכֳלֵי קֹדֶשׁ פְּסָלָן וְנַעֲשׂוּ רְבִיעִי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה הַקֹּדֶשׁ טִמְּאָן וְנַעֲשׂוּ תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָגַע שְׁלִישִׁי שֶׁבִּתְרוּמָה בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר. וְכֵן רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ * אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 ההראב"ד   אם נגע במשקה קודש הרי זה טהור. א''א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש מדקאמר מטמא אלמא ההוא משקה נמי פוסל למשקה אחריני דקודש או אפילו לאוכלי קודש:

 כסף משנה  השלישי שבתרומה וכו'. שם השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש. ומ''ש אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור. הכי משמע מדלא קתני ופוסל אוכלי קדש ומשקה תרומה. ומ''ש וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש ה''ז טהור. שם הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא. וכתב הראב''ד אם נגע במשקה קדש ה''ז טהור א''א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן וכו'. והיא משנה בפ''ב דטהרות ופשטה מוכיח כדברי הראב''ד ואפשר לומר לדעת רבינו דמאי מטמא משקה קדש דקאמר פוסל משקה קדש וכעין מה שפי' רבינו שמשון בפרק הנזכר גבי הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא דטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא ופוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פוסל ולא פוסל. ומ''ש הראב''ד ההוא משקה נמי פוסל משקה אחרינא לא דק דמשקה הנוגע במשקה אחר עושהו תחילה כמו שנתבאר בפ''י:

ט חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּהֶן פָּסוּל כִּתְרוּמָה. וְאִם נָגַע בַּקֹּדֶשׁ אֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ רְבִיעִי וַאֲפִלּוּ מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ אֵינוֹ פּוֹסֵל. וְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ * הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּהֶן טָהוֹר כְּחֻלִּין:

 ההראב"ד   הג' שבהן טהור כחולין. א''א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים והניח הדרך הסלולה כי רוב הסוגי' של חולין והסוגיא של מס' נדה וסתם משנה של מסכת חגיגה כולן חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדש דמו והוא תפס דברי יחיד הוא ר''נ דס''ל כחולין דמו והוא אמר לה הכא ואמר לה נמי התם בחומר בקדש:

 כסף משנה  חולין שנעשו וכו'. בפרק ב' דטהרות ר''א אומר האוכל אוכל ראשון וכו' רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה ומייתי לה בפרק ב' דחולין (דף ל"ג ע"ב) ופירש רש''י בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון שני ושלישי בחולין מיירי וכו' ובאי זה אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ומה שכתב ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל. ומה שכתב וחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'. כתב הראב''ד א''א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים וכו'. ביאור הדברים דבפרק ב' דחולין (דף ל"ג) תנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. ובגמרא טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות אמאי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין וממאי דבחולין עסקינן דקתני חיה (דאילו קדשים חיה בקדשים מי איכא וכו') אמר רבי אלעזר א''ר הושעיא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כרבי יהושע וכו' דאמר שלישי ושני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ופי' רש''י על טהרת הקדש כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש וכו'. ודלא כרבי יהושע דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש אמר עולא (דף ל"ד) חברייא אמרין בחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא רבי יהושע היא ולא מיבעיא קאמר ל''מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו ג' אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי מאן חברייא רבה בר בר חנא היא דאמר רבה בר בר חנא אמר ר''י מאי אהדרו ר''א ורבי יהושע אהדדי וכו' א''ל אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וכו' אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש איתיביה רבי זירא לרבי אסי שלישי ושני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא א''ל לא מיבעיא קאמר והא אף אני לא אמרתי [אלא בתרומה] קאמר אמוראי נינהו ואליבא דר''י. (דף ל"ה) יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר''נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודש בלבד ופירש רש''י קודש מקודש קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וכו' אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת הפה לא מתיב רמי בר חמא וכו' א''ל הנח לתרומה וכו' אמר רבא מדרסות קאמרת וכו' מתיב רב הונא בר נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר''א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ובריש פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ' ע"ב) מונה מעלות בקדש מבתרומה ואמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא וכו' ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וגרסינן תו התם (דף כ"ב) רבא סבר לה כי הא דאמר ר''נ אמר רבה בר אבוה וכו' שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואחת מהאחרונות היא הרביעי בקדש פסול ובפרק ב' דחגיגה (דף י"ט ע"ב) על מתניתין דהתם אמר רב מרי שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפירקא קמא דנדה (דף ו' ע"ב) גבי מעת לעת שבנדה מטמא בין לקדש בין לתרומה דייק מדלא קתני לה גבי מעלות ופריך ר''נ והא תניא לקדש אבל לא לתרומה ומשני לה רבי שמואל בר יצחק [דה''ק] לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וטעם רבינו משום דהא דקתני חולין שנעשו ע''ג הקדש הרי הם כחולין וכו' משנה בספ''ב דטהרות וכיון דסתם לן תנא דלאו כקדש דמו הכי נקטינן ואע''ג דסתם לן תנא בפרק השוחט (דף ל"ג) דלא כרבי יהושע אין משם ראיה דכקדש דמו משום דהא איכא התם אוקימתא אחריתא שאינה עניין לזה ותו דהא כמה אמוראי דסברי דלא כקדש דמו ורבא דבתרא הוא סבר הכי נקטינן כוותיהו והכי אמר סתם גמרא בשלהי נדה (דף ע"א ע"ב) אמתניתין דבראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש הם וכתב רבינו בפ''ב דטהרות כ''מ שתמצא במשנה זכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא למשנה ראשונה וכיוצא בזה כתב בפ''ב דחגיגה ודבר פשוט דהלכה כמשנה אחרונה:

י הָאוֹכֵל רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אֶת הַקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר לִגַּע בַּקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ פּוֹסְלוֹ. אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה לֹא יֵאָכֵל בִּרְבִיעִי שֶׁל קֹדֶשׁ * אֶלָּא בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   אלא בחמישי שהוא טהור. א''א אומר אני שהחמישי אפילו עם הקדש עצמו נאכל ושתי הבבות האחרונות לא נאסר בהן נזיד אלא מפני הבבא הראשונה שהוא דוקא דמיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאית בהו שלישי אבל הבבות האחרונות אין בהם לא רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש:

 כסף משנה  האוכל וכו'. בפרק ב' דטהרות הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ופירושה נלמד ממה שיתבאר בסמוך שאמרו במתניתין דהראשון שבחולין טמא ומטמא וכו' והשלישי נאכל בנזיד הדמע: וכתב הראב''ד אלא בחמישי שהוא טהור א''א אומר אני החמישי וכו': ביאור הדברים דבפ''ב דטהרות שם תנן הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ולא מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ולא מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש עכ''ל ופירוש הראב''ד דחוק מאד ודברי רבינו כפשטא דמתניתין ומאי דקתני הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש ה''ק שלישי שבתרומה והרביעי שבקדש אסורים לאכול קדש אפילו אין הקדש בעין אלא מעורב בנזיד ואינו מותר לאוכלו אלא הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש שהם טהורים גמורים שהרי אין רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש:

יא הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה עַצְמָהּ אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת תְּרוּמָה הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל אֶת הַתְּרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וּמֻתָּר לִגַּע בִּתְרוּמָה וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. בַּאֲכִילָה עָשׂוּ מַעֲלָה בִּנְגִיעָה לֹא עָשׂוּ מַעֲלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְרוּמָה עַצְמָהּ. אֲבָל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְעָרְבָה בּוֹ תְּרוּמָה אִם אֵין שָׁם כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל מֵאוֹתוֹ תַּבְשִׁיל כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּתָּר לִגַּע בִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  האוכל שלישי שבתרומה עצמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל"ד ע"ב) אמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה מאי קמ''ל תנינא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי אי מההיא ה''א וכו' קא משמע לן איתיביה רב המנונא לעולא הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה א''ל הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אר''י אמר רבי האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע ואיצטריך דר''י ופירש רש''י בנזיד הדמע בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה עם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה ולאוכלו וכו'. דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין. והא דר''י אמר רבי איתא בפרק טבול יום וקאמר עלה באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה:

יב הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבִּתְרוּמָה אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַתְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לִנְגִיעַת תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא כְּשֵׁנִי לְעִנְיַן קֹדֶשׁ שֶׁטָּהֳרַת תְּרוּמָה טֻמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הוּא טָהוֹר שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מִקֹּדֶשׁ בִּלְבַד:

 כסף משנה  האוכל שלישי שבתרומה וכו'. שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר''נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד מתיב רמי בר חמא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אמאי לאו קדש מקודש הוא א''ל הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש וכו' דתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש והדר מתיב עליה ומסיק תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר''א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ומשמע דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא סבר כר''א ברבי צדוק וכן פירש''י ומאחר שרבינו פסק לעיל בסמוך כת''ק דפליג אר''א ברבי צדוק קשה היאך פסק כאן כרבי יצחק וצ''ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון שכתב הרשב''א דרבי יצחק כתנא קמא דרבי אליעזר ברבי צדוק סבר דאמר חולין שנעשו על גבי הקדש הרי הם כחולין ולכך אומר האוכל שלישי אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו:

יג כָּל קֹדֶשׁ הָאָמוּר בְּעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין הוּא קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ הַמְקֻדָּשִׁין כְּגוֹן בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים. וְחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁנִּשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח. וְהַמְּנָחוֹת שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים מִשֶּׁקָּרְמוּ בַּתַּנּוּר. אֲבָל חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁלֹּא נִשְׁחַט עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח. וְהַמְּנָחוֹת שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בִּכְלִי. אֵינָן לֹא כְּקֹדֶשׁ וְלֹא כְּחֻלִּין אֶלָּא כִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  כל קדש האמור וכו' אבל חלות תודה וכו' עד הרי הם כחולין. תוספתא פ''ק דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש:

יד הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים וְתַשְׁלוּמֵי תְּרוּמָה [וְחֻמְשָׁהּ] הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה:

טו הַטֶּבֶל. וְהַמְדֻמָּע. וְגִדּוּלֵי תְּרוּמָה. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְרִאשׁוֹן. וְעִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה. הֲרֵי הֵן כְּחֻלִּין וְהָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בָּהֶן שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  ומ''ש ועיסה הטבולה לחלה הרי הן כחולין. פרק כשם (דף ל') בתירוצא בתרא ובספרי רבינו כתוב החלה והתרומה ותשלומי ד' וה' וט''ס הוא וצריך למחוק ד' וה' ולכתוב במקומה תרומה:

טז כָּל דָּבָר שֶׁוַּדָּאוֹ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה שֶׁתֵּעָשֶׂה אוֹתָהּ הָעִסָּה בְּטָהֳרָה. וּמַפְרִישִׁים מִמֶּנָּה חַלָּה וְחַלָּתָהּ תְּלוּיָה לֹא נֶאֱכֶלֶת וְלֹא נִשְׂרֶפֶת:

 כסף משנה  כל דבר שודאו מטמא וכו'. פ''ק דנדה עלה ז':

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שנים עשר

א אַחַת עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת עָשׂוּ חֲכָמִים לַקֹּדֶשׁ עַל הַתְּרוּמָה וְאֵלּוּ הֵן. יֵשׁ לְאָדָם לְהַטְבִּיל כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לִתְרוּמָה אֲבָל לֹא לְקֹדֶשׁ. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה פִּי הַכְּלִי צַר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד וְנִמְצְאוּ הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ כְּאִלּוּ טָבְלוּ בְּמַיִם שֶׁבַּכְּלִי לֹא בַּמִּקְוֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכְּלִי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ הַכֵּלִים הַטְּמֵאִין טָהוֹר. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא מִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה עָלְתָה טְבִילָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  אחת עשרה מעלות וכו'. משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (דף כ"ב) וכר''נ דאמר י''א שנו דרבא סבר כוותיה:

ב כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ וְלֹא בֵּית אֶצְבַּע שֶׁבָּעֳבִי שְׂפָתוֹ. וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ אוֹ שֶׁבְּבֵית צְבִיעָתוֹ טְהוֹרִין. וְשׁוֹתֶה בּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגְּעוּ מַשְׁקִין שֶׁבְּפִיו בַּאֲחוֹרֵי הַכְּלִי וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ תּוֹכוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו נִטְמָא כֻּלּוֹ:

ג הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס מֻתָּר לוֹ לִשָּׂא עִמּוֹ תְּרוּמָה כְּאֶחָד וְהוֹאִיל וְאֵין הַנּוֹשֵׂא נוֹגֵעַ בַּתְּרוּמָה וְלֹא תְּרוּמָה נוֹגַעַת בְּמִדְרָס הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה אֲבָל לֹא הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. מַעֲשֵׂה הָיָה בְּאֶחָד שֶׁנָּשָׂא חָבִית שֶׁל קֹדֶשׁ טְמֵאָה בְּמִדְרָס שֶׁנָּשָׂא עִמָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס לֹא יִשָּׂא אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּמִדְרָס עִם הַקֹּדֶשׁ כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בְּקֹדֶשׁ הֲרֵי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר:

 כסף משנה  ומ''ש וטמאה במדרס שנשא עמה. אינו מדוקדק דהא בגמ' (דף כ"ב ע"ב) הכי אמרי' קדש מ''ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע''פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א''ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו' ולא ישיטם על פני המים וכו' רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת''ק וי''ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ''ט דפרה כת''ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת''ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה. ומ''ש ואם עבר ונשא וכו' טהור. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא:

ד בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין וְנִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת הֲרֵי בִּגְדֵיהֶן מִדְרָס לְקֹדֶשׁ:

ה כְּלִי שֶׁהוּא מְפֻצָּל וְלוּחוֹתָיו וְקוֹרוֹתָיו מְקֻשָּׁרוֹת כְּגוֹן מִטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם נִטְמָא וְצָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ לִתְרוּמָה יֵשׁ לוֹ לְהַטְבִּילוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד כְּשֶׁהוּא מְקֻשָּׁר. אֲבָל לְקֹדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם דָּבָר הַחוֹצֵץ וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר:

ו כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה אֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹשֶׂה אוֹתָן תַּלְמִיד חָכָם וְנִזְהָר בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין טְבִילָה לְקֹדֶשׁ וְאֵינָן צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. אֲבָל לִתְרוּמָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּלֹא טְבִילָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לְקֹדֶשׁ גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֹק עַם הָאָרֶץ שֶׁיִּגַּע בָּהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה וַעֲדַיִן הוּא לַח:

 כסף משנה  ומ''ש ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו'. שם בגמ' (דף כ"ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע''ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא:

ז אַחַר שֶׁנִּגְמַר הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לְקֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה. כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת פְּרוּדִין זֶה מִזֶּה כְּגוֹן צִמּוּקִין וּגְרוֹגָרוֹת וְנָגְעָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן. נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁבַּכְּלִי לְקֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה. וְכָל הַמַּעֲלוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֵם. וְרֶמֶז יֵשׁ לְמַעֲלָה זוֹ בַּתּוֹרָה (במדבר ז-יד) 'כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת' אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל מַה שֶּׁבַּכַּף הֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד. אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ מְצָרֵף מַה שֶּׁעָלָיו לְקֹדֶשׁ. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ צְבוּרִין עַל גַּבֵּי הַלּוּחַ אוֹ עַל גַּבֵּי הָעוֹר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַפֵּרוֹת נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה:

 כסף משנה  ומ''ש וכל המעלות של דבריהם הם וכו'. שם (ע"ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו'. מנא ה''מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו' ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר''י דאמר וכו' מעדותו של ר''ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר''י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ''מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא. ומ''ש אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו'. שם:

ח הָיוּ שְׁנֵי הַצִּבּוּרִין בְּתוֹךְ הַכְּלִי וְדָבָר אַחַר בֵּינֵיהֶן וְנִטְמָא אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן. אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁבֵּינֵיהֶן צָרִיךְ לַכְּלִי הַכְּלִי מְצָרְפָן וְנִטְמָא הַכּל. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַכְּלִי * לֹא נִטְמָא אֶלָּא זֶה שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה בִּלְבַד:

 ההראב"ד   לא נטמא אלא זה שנגעה. א''א זה שיבוש שאותו האמצעי שנתן ביניהם אינו מפסיק חיבור העשרון ושניהם טמאין אבל הציל את עצמו שאינו מטמא מן האמצע הואיל וא''צ לכלי:

 כסף משנה  ומה שכתב היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו'. בפרק הקומץ רבה עלה כ''ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש''י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו: וכתב הראב''ד על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א''א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו'. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ''ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה''נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב''ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש''י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב''ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח:

ט הָיוּ שְׁנֵי צִבּוּרִין בִּכְלִי וְהַצִּבּוּר הָאֶחָד מְחֻבָּר לַמַּיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי וְנָגַע טָמֵא בַּצִּבּוּר הַשֵּׁנִי נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן בְּצֵרוּף הַכְּלִי וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי מֵחֲמַת זֶה הָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲחוֹרֵי הַכְּלִי. נָגַע הַטָּמֵא בְּמַיִם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכְּלִי נִטְמָא הָאֹכֶל הַמְחֻבָּר לָהֶן. וְהַדָּבָר סָפֵק אִם נִטְמָא הָאֹכֶל הַשֵּׁנִי בְּצֵרוּף הַכְּלִי אוֹ לֹא נִטְמָא מֵחֲמַת הַצֵּרוּף:

 כסף משנה  היו שני צבורים בכלי וכו'. שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את''ל חשיב לה כנפשט:

י אֹכֶל קדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי וּבְתוֹךְ הַכְּלִי אֹכֶל קֹדֶשׁ אַחֵר טָהוֹר וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. הַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ וְהַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ. בָּא טְבוּל יוֹם וְנָגַע בָּאֹכֶל הַטָּמֵא יֵשׁ בְּדָבָר זֶה סָפֵק אִם נִפְסַל הַטָּהוֹר מֵחֲמַת מַגַּע טְבוּל יוֹם מִפְּנֵי צֵרוּף הַכְּלִי אוֹ לֹא נִפְסַל. שֶׁלֹּא נָגַע טְבוּל יוֹם אֶלָּא בָּאֹכֶל שֶׁשָּׂבַע מִן הַטֻּמְאָה וְלֹא הוֹסִיף לוֹ כְּלוּם:

 כסף משנה  אוכל קדש שנטמא וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ומ''ש בא טבול יום ונגע וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:

יא הָרְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ פָּסוּל אֲבָל בִּתְרוּמָה טָהוֹר. וְכֵן שְׁלִישִׁי בִּתְרוּמָה אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה קֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה נִטְמָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבִּתְרוּמָה אוֹ שֶׁבְּקֹדֶשׁ אִם נָגַע בְּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה לֹא פְּסָלוֹ:

 כסף משנה  הרביעי בקדש. משנה פ' חומר בקדש (דף כ' ע"ב): וכן שלישי בתרומה אם נגע וכו' כמו שביארנו. בפי''א. ומ''ש (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו'. משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה:

יב מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגַע בָּהּ בְּיָדוֹ שְׁנִיָּה אוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ פָּסַל אֶת הַשְּׁנִיָּה וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי. * וְאִם הָיְתָה יָדוֹ בְּלוּלָה בַּמַּשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ יִגַּע בְּקֹדֶשׁ. אֲבָל בִּתְרוּמָה אִם נִטְמֵאת יָדוֹ הָאַחַת לֹא נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ. וַאֲפִלּוּ נָגַע בָּהּ כְּשֶׁהִיא נְגוּבָה. וְאֵין צָרִיךְ לְהַטְבִּיל יָדוֹ שֶׁנִּטְמֵאת אֶלָּא נוֹטְלָהּ וְנוֹגֵעַ בִּתְרוּמָה:

 ההראב"ד   ואם היה ידו בלולה במשקה. א''א זה אינו מן הסוגיא ואין השכל מודה בה ובלא נגיעה מה יעשה המשקה:

 כסף משנה  מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. ומה שכתב או ביד חבירו. שם (דף כ"ד ע"ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה. ומה שכתב פסל את השנייה. שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו' דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה. ומ''ש ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו'. כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה: וכתב הראב''ד ואם היתה ידו בלולה במשקה א''א זה אינו מן הסוגיא וכו'. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה. ומ''ש רבינו ואפילו נגע בה כשהיא נגובה. כלומר אע''פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה:

יג אֳכָלִין נְגוּבִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ אוֹכְלִין אוֹתָם בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְרוּמָה. אֲבָל בְּקֹדֶשׁ חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן וְאָסוּר לְמִי שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת לֶאֱכל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר. וַאֲפִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ אֶלָּא בְּכוּשׁ אוֹ שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ פִּיו הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בָּאֳכָלִין שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ שֶׁנִּטְמְאוּ מִפְּנֵי שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן:

 כסף משנה  אוכלים נגובים וכו'. משנה פרק חומר בקדש (דף כ':) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ''ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש''י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִפְסוֹל הָאוֹכֵל עַצְמוֹ וּלְאָסְרוֹ בַּאֲכִילָה. אֲבָל לִמְנוֹת בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי הֲרֵי זֶה סָפֵק. כֵּיצַד. נָגַע אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּלֹא הֶכְשֵׁר בְּאֹכֶל שֵׁנִי שֶׁהֻכְשַׁר הֲרֵי זֶה הַשֵּׁנִי סָפֵק מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹן לֹא הֻכְשַׁר:

 כסף משנה  ומה שכתב במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו ראשון ושני. בפרק ב' דחולין (דף ל"ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ''ל שטעמו שם כמ''ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה''מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש''י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ''ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ''ש בד''א לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו וכו' לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן:

טו הָאוֹנֵן אַחַר שֶׁתָּם זְמַן אֲנִינוּתוֹ וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים אַחַר שֶׁהֵבִיא כַּפָּרָתוֹ צְרִיכִין טְבִילָה לַאֲכִילַת הַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה שֶׁהָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים מֻתָּרִין לֶאֱכל אֶת הַתְּרוּמָה. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּם טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ שֶׁהֲרֵי עַד עַתָּה הָיוּ אֲסוּרִין לֶאֱכל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְהִסִּיחוּ דַּעְתָּן וְשֶׁמָּא נִטְמְאוּ וְהֵם לֹא יָדְעוּ. וְלֹא עָשׂוּ מַעֲלָה זוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה אֲבָל לִנְגִיעָה נוֹגְעִים בְּקָדָשִׁים קֹדֶם טְבִילָה:

 כסף משנה  האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו'. משנה בפרק חומר בקדש (דף כ"א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. ומ''ש ומפני מה הצריכום טבילה וכו'. שם בגמרא (דף כ"ד ע"ב). ומ''ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'. בר''פ טבול יום ואע''ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה''ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו:

טז שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת עֲשָׂאוּם בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. וַחֲמֵשׁ אַחֲרוֹנוֹת שֶׁהֵן מִן הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וָהָלְאָה עֲשָׂאוּם בְּקֹדֶשׁ בִּלְבַד אֲבָל לֹא בְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. אֶלָּא הֲרֵי הֵן בְּחָמֵשׁ אֵלּוּ כְּחֻלִּין לְפִיכָךְ חֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ הָרִאשׁוֹן טָמֵא בָּהֶן וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל. * וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר בְּחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   והשלישי טהור בחולין וכו'. א''א אף אני ביארתי שאלו דברי יחיד הם ואין הלכה כמותו ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהן כקדש:

 כסף משנה  שש מעלות הראשונות וכו'. בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ"א ע"ב): ומ''ש לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' כמו שביארנו. בפרק י''א. ומה שכתב הראב''ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ''ל כבר כתבתי שם טעם רבינו:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שלשה עשר

א חָמֵשׁ מַעֲלוֹת עָשׂוּ חֲכָמִים בִּבְגָדִים וְאֵלּוּ הֵן. בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לְאוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה וְכֵן עַמֵּי הָאָרֶץ עַצְמָן כְּזָבִין לְטָהֳרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּבִגְדֵי אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה מִדְרָס לְאוֹכְלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲבָל אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה וְהֵן הַנִּקְרָאִים פְּרוּשִׁים אֵינָם כְּזָבִים אֲפִלּוּ לִתְרוּמָה הֲרֵי זֶה הַפָּרוּשׁ טָהוֹר אֲפִלּוּ אִם נָגַע בָּהּ בְּגוּפוֹ. וּבִגְדֵי אוֹכְלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה. וּבִגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה מִדְרָס לְקֹדֶשׁ אֲבָל אוֹכְלֵי תְּרוּמָה עַצְמָן אֵינָן כְּזָבִין בְּקֹדֶשׁ. וּבִגְדֵי אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ מִדְרָס לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה אֲבָל הַטָּהוֹר לְקֹדֶשׁ אֵינוֹ כְּזָב לְחַטָּאת:

 כסף משנה  חמש מעלות עשו חכמים בבגדים וכו'. משנה פ''ב דחגיגה (דף י"ח ע"ב) וכרב אחא (דף י"ט ע"ב) דמוקי למתניתין כולה כרבנן ותני בסיפא ה' מעלות. ומ''ש ועמי הארץ עצמם כזבין לטהרות כמו שביארנו. בפ''י דמטמאי משכב ומושב. ומ''ש ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ג''ז משנה בפ''ב דחגיגה. ומ''ש אבל אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ירושלמי שם. ומ''ש ובגדי אוכלי מעשר שני וכו' עד מדרס לקדש. משנה בפרק ב' דחגיגה. ומ''ש אבל אוכלי תרומה עצמן וכו'. גם זה שם בירושלמי. ומ''ש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משנה פ''ב דחגיגה. ומ''ש אבל הטהור לקדש וכו'. ג''ז שם בירושלמי:

ב וְכֵן עָשׂוּ חֲכָמִים מַעֲלוֹת בִּטְבִילָה. כֵּיצַד. מִי שֶׁטָּבַל בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְחֻלִּין וְאָסוּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִטְבּל לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְמַעֲשֵׂר וְאָסוּר בִּתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה הֻחְזַק לִתְרוּמָה וְאָסוּר בְּקֹדֶשׁ. טָבַל לְקֹדֶשׁ הֻחְזַק לְקֹדֶשׁ וְאָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לְחַטָּאת הֻחְזַק לַכּל שֶׁהַטּוֹבֵל לְחָמוּר הֻחְזַק לְקַל. טָבַל סְתָם וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְחֻלִּין בִּלְבַד וְטָמֵא כְּשֶׁהָיָה אֲפִלּוּ לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַנּוֹטֵל יָדָיו אוֹ הִטְבִּילָן צָרִיךְ כַּוָּנָה אֲפִלּוּ לְמַעֲשֵׂר. וּמִן הַמַּעֲשֵׂר וָמַעְלָה צָרִיךְ כַּוָּנָה אֲבָל לְחֻלִּין אֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה. וְכָל הַמַּעֲלוֹת הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲבָל דִּין תּוֹרָה הוֹאִיל וְטָבַל מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הוּא טָהוֹר לַכּל:

 כסף משנה  וכן עשו חכמים מעלות בטבילה וכו' עד הוחזק לקל. משנה פ''ב דחגיגה. ומ''ש טבל סתם ולא נתכוון וכו'. שם טבל ולא הוחזק כאילו [לא] טבל פי' הוחזק נתכוון היינו למעשר וממנו ולמעלה אבל לחולין אמרי' התם בגמרא דלא בעי כוונה בין בטבילה בין בנטילה. ומ''ש וכל המעלות האלו מד''ס וכו'. שם משמע הכי:

ג מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לִתְרוּמָה וְהִסִּיחַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכל נִטְמָא בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת וְאָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבּל פַּעַם שְׁנִיָּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת לִתְרוּמָה וְהִסִּיחַ לִבּוֹ מִלֶּאֱכל אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדַי הֲרֵי יָדָיו טְמֵאוֹת בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. אִם לִתְרוּמָה כֵּן קַל וָחֹמֶר לְקֹדֶשׁ שֶׁכָּל הַמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וְאִם לֹא שָׁמַר עַצְמוֹ מִטֻּמְאַת מֵת וְלֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמָא הֲרֵי זֶה צָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי מִפְּנֵי הֶסֵּחַ הַדַּעַת. וְאִם יָדַע שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁאָר טֻמְאוֹת הֲרֵי זֶה צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ אַף לִתְרוּמָה. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁכָּל אֵלּוּ הַטְּבִילוֹת מִדִּבְרֵיהֶן:

 כסף משנה  מי שהיה טהור לתרומה וכו'. בפ''ז דטהרות (משנה ח') וכחכמים. ומ''ש וא''צ הערב שמש. הכי משמע בר''פ טבול יום (דף צ"ט): והר''י קורקוס ז''ל הוקשה לו מ''ש רבינו בספי''ב האונן וכו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ''ש כאן והאריך ביישוב קושיא זו ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שהרי הם אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אע''פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש ולא החמירו עליהן להצריכם הזאה שלישי ושביעי לחוש שמא נטמאו במת שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא: היו ידיו טהורות וכו'. בפרק שביעי דטהרות וכתב שם הרא''ש שהידים עסקניות ונגעו במקום הטינופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא''כ ליבעי כל גופו טבילה ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה עכ''ל. ומ''ש ואם לא שמר מטומאת מת וכו' ואם ידע שלא נטמא במת וכו'. בר''פ טבול יום:

ד וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים עַל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת אֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּרוֹת שֶׁיִּהְיוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. שֶׁמָּא בְּזָב אוֹ בְּמֵת נִטְמְאוּ. וְכֵן הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִין שָׁם בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁמָּא רֹק זָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוּא הָרֹק הַזֶּה:

 כסף משנה  וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים וכו'. וכן הרוקים הנמצאים. שם בפ''ד דטהרות (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו'. על ספק כלים הנמצאים על ספק רוקים הנמצאים ומייתי לה בפ''ק דשבת (דף ט"ו ע"ב) ובפ''ג דנדה (דף ל"ג ע"ב):

ה כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִין בִּירוּשָׁלַיִם טְהוֹרִין אֲפִלּוּ נִמְצְאוּ דֶּרֶךְ יְרִידָה לְבֵית הַטְּבִילָה. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם * חוּץ מִן הַסַּכִּינִים לִשְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים מִפְּנֵי חֻמְרַת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסַכִּין הַנִּמְצֵאת בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם מָצָא סַכִּין בִּירוּשָׁלַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן * שׁוֹחֵט בָּהּ הַקָּדָשִׁים מִיָּד וַאֲפִלּוּ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל הַסַּכִּינִין הַנִּמְצָאִים בַּיּוֹם הַזֶּה. וְכֵן אִם מְצָאָהּ בְּיוֹם טוֹב שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד שֶׁחֶזְקַת כָּל הַכֵּלִים בְּיוֹם טוֹב טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   חוץ מן הסכינין. א''א דבר זה אמר מפני שראה סכין שנמצאת בי''ג שונה ומטביל וחשב שאפילו נמצא בירושלים קאמר ואולי לא אמר אלא כשנמצאת חוץ לירושלים אלא בשעת הרגל הכל מטהרים את סכיניהם לפיכך לא גזרו עליהן טומאת מת אלא טומאת מגע ובי''ג שיש לו שהות להטביל שמא עדיין לא הטביל. אבל מ''מ רואה אני את דבריו דבירושלים קא מיירי שאין הטמאים מצויין שם שאם נמצא חוץ לירושלים כיון שנמצא בר''ה בי''ד אמאי שוחט בה מיד תיפוק לי משום מגעם של עוברים ושבים: שוחט בה הקדשים מיד ואפילו. א''א אין דרך המשנה כן בשקלים בי''ג שונה ומטביל ואם חל י''ד בשבת או בי''ג שוחט בה מיד והטעם מפני שאינו יכול להטביל כלים בשבת מקדים ומטביל סכיניו ביום י''ג וכל מ''ש אינו כלום:

 כסף משנה  כל הכלים וכו'. משנה פ''ח דשקלים (משנה ב') כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים דרך עלייה טהורים וכו' דברי ר''מ רבי יוסי אומר כלים טהורים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות וידוע דהלכה כרבי יוסי ולא חשש רבינו להוציא מן הכלל כלים המיוחדים לקברות לפי שדבר פשוט הוא שהם טמאים. ומ''ש שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים. בפירקא קמא דפסחים (דף י"ט ע"ב). ומ''ש חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים וכו'. יתבאר ממה שיבא בסמוך והוא שנוי אצל מתניתין דכל הכלים וכו' שכתבתי בסמוך: וכתב הראב''ד חוץ מן הסכינים א''א דבר זה אמר מפני וכו'. ומאחר שהעלה רואה אני את דבריו הרי הוא מסכים לדברי רבינו. ומה שכתב אבל מצא סכין בי''ד בניסן וכו'. שם סכין שנמצאת בי''ד שוחט בה מיד בי''ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י''ד להיות בשבת שוחט בה מיד בט''ו שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי זה כסכין ופירוש משנה זו מבואר כאן בדברי רבינו: וכתב הראב''ד שוחט בה קדשים מיד א''א אין דברי המשנה כך וכו'. אין פירושו של הראב''ד מוכרח וכבר אפשר לפרש כפירוש רבינו אבל מה שקשה לי בדברי רבינו דבפרק אלו דברים (דף ע') אמרינן איבעיא להו לבן תימא יש משום שבירת עצם [בחגיגה] או אין בה משום שבירת עצם וכו' ת''ש סכין שנמצאת בי''ד וכו' עד לא מטביל לה ופירש''י שוחט פסחו מיד ואין צריך להטבילה וכו' משמע מהא דטעמא משום דחזקה אדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח ורבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה ולמה תלה כאן רבינו הטעם בלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום זה ואפשר שלזה נתכוון הראב''ד שכתב וכל מ''ש כאן אינו כלום. וליישב דעת רבינו נ''ל דהכי קאמר שלא גזרו על הסכינים ביום זה מפני שחזקה שאדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח. ועדיין יש לשאול למה השמיט דין הקופיץ בזה ובזה שונה ומטביל וי''ל משום דמאי דמפליג במתניתין בין קופיץ לסכין צריך לאוקומה כבן תימא דיחידאה הוא ואי מוקמינן לה כרבנן צריך לאוקומה בנשיא גוסס בי''ג ומת בי''ד דהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ ואע''ג שכתב לשחיטת הקדשים ה''ק לצורך שחיטת הקדשים שהקופיץ צורך שחיטת קדשים הוא לשבר עצמות החגיגה:

ו מָצָא הַסַּכִּין בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מַזֶּה עָלֶיהָ וּמַטְבִּילָהּ וְשׁוֹחֵט בָּהּ לְמָחָר * מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהוּ בְּיוֹם זֶה כְּאִלּוּ יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁבִיעִי שֶׁלָּהּ:

 ההראב"ד   מפני שעשאוה ביום הזה. א''א מים הרעים שתה כשפירשו לו זה הפי' שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה ומטבילו מן הספק שמא עדיין לא הטבילו ואת''ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו אלא שבודאי כבר הקדים בעליו והזה הראשונה ביום הראוי להזות ולשנות ולהטביל ויוכל להשתמש בו פסחו. וכל זה איננו שוה:

 כסף משנה  כתב הראב''ד מפני שעשו אותה ביום הזה א''א מים הרעים שתה כשפירשו לו וכו'. תמהני על פה קדוש שקרא מים הרעים לפי שלא ערב לו. ומ''ש שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה וכו' י''ל דרבינו מדנקט תנא שונה יליף לה דהיינו לומר אנו מחזיקים אותו שכבר הזה עליו הזאה ראשונה כדי לטהרו לצורך יו''ט והיום יום ז' ולכן שונה להזות עליו שנית ומטבילו ולדברי הראב''ד קשה לישנא דשונה ועוד שכתב שמא עדיין לא הטבילו ואם לא הזה עליו איך יטהר בטבילה לחוד אם הוא טמא מת ועוד שכתב ואת''ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו וכו' שנראה שדברים אלו הם כדברי רבינו ממש ונ''ל דה''ק שאין כאן הזאה כלל אלא טבילה בלבד והטעם משום דכלי זה הוא ספק טמא ספק טהור ואת''ל טמא שמא אינו טמא מת אלא טמא בשאר טומאות שאינן טעונות אלא טבילה לבד וא''ת שלעולם נחוש לטומאת מת שצריך הזאה לא מן הטעם שלו שעשאוה ביום זה כאילו הוא שביעי שלה אלא הטעם שבודאי הקדים בעליו וכו' כלומר שרבינו תלה הטעם בשחכמים עשאוה ביום זה כאילו הוא יום שביעי שלה והראב''ד סובר שלא הוצרכו חכמים לעשותה כי היא מעצמה בחזקה שודאי הקדים בעליה והזה הראשונה וכו'. וסתם דבריו וכל זה איננו שוה שעם כל זה נראה בעיניו יותר נכון לומר שאינו צריך הזאה מהטעם שכתבתי ולשון שונה יתפרש לדעת הראב''ד אע''פ שיש לומר שמא כבר הטבילו בעליו ישנה זה ויטבילנו ולדעת רבינו ניחא טפי. ומ''ש לא מן הטעם שלו אלא שבודאי הקדים בעליו וכו' אומר אני שגם זה הוא הטעם שלו דמה טעם עשאוה חכמים ביום זה כאילו הוא שביעי שלה משום דחזקה שכבר הקדים בעליו והזה הראשונה וכו':

ז מָצָא סַכִּין קְשׁוּרָה לַסַּכִּין הַיְדוּעָה אֶצְלוֹ בֵּין בְּיוֹם טוֹב בֵּין בִּשְׁאָר הַיָּמִים הֲרֵי הִיא כָּמוֹהָ אִם טְהוֹרָה טְהוֹרָה וְאִם טְמֵאָה טְמֵאָה:

ח כָּל הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה כִּשְׁאָר הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם. וְכָל הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים בַּצְּדָדִין בִּירוּשָׁלַיִם טְהוֹרִים. שֶׁהַפְּרוּשִׁים הֵן שֶׁמְּהַלְּכִין בַּצְּדָדִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַמְּאוּ בְּמַגַּע עַמֵּי הָאָרֶץ. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ טְהוֹרִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִים בָּרֶגֶל. וְשֶׁבַּצְּדָדִין טְמֵאִים שֶׁהַטְּמֵאִים בָּרֶגֶל מְעַטִּים וְהֵן פּוֹרְשִׁים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים:

 כסף משנה  כל הרוקים הנמצאים בירושלים וכו'. שקלים פרק שמיני כרבי יוסי:

ט כְּשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן עוֹשֶׂה שֵׁנִי וְהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי כֵּן סְפֵק רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה סְפֵק שֵׁנִי וּסְפֵק שֵׁנִי עוֹשֶׂה סְפֵק שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  כשם שהראשון כו'. תוספתא פרק ה' דטהרות:

י תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ בִּסְפֵק אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּטֻמְאָה זוֹ כְּגוֹן שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נָגַע בְּאָב זֶה אוֹ לֹא נָגַע:

 כסף משנה  תרומה וקדשים שנטמאו וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך:

יא וְיֵשׁ שָׁם סְפֵקוֹת שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן וְאֵין אוֹכְלִין אוֹתָן אֳכָלִין שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ בָּהֶן אֶלָּא תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. וְיֵשׁ שָׁם סְפֵקוֹת שֶׁשּׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קָדָשִׁים:

 כסף משנה  ומ''ש ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהם וכו' ויש שם ספיקות ששורפין עליהם וכו'. בטהרות פ''ד ופרק בנות כותים (דף ל"ג ע"ב) וכתב רבינו גבי שורפין ואצ''ל קדשים וגם גבי אין שורפין כתב כן ונראים שהם כדברים סותרים זה את זה וביאור הדברים פשוט דקדשים חמירי מתרומה ומה ששורפין עליו תרומה דחשבינן ליה בודאי טמא מכ''ש דחשבינן ליה לקדש בודאי טמא ושורפין וידוע שראוי ליזהר [מ] לשרוף קדשים יותר ממה שראוי ליזהר מלשרוף תרומה וא''כ הספק שאין שורפין עליו תרומה מכ''ש שלא ישרפו עליו קדשים:

יב אֲבָל עַל סְפֵק סְפֵק הַטֻּמְאָה אֵין שׂוֹרְפִין עָלָיו תְּרוּמָה לְעוֹלָם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קָדָשִׁים. אֶלָּא תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין וכו'. כך הגירסא האמיתית בספרי רבינו ואיתא בפרק בנות כותים שם:

יג עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה וְכֻלָּם גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵלּוּ הֵן. עַל בֵּית הַפְּרָס. וְעַל עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים. וְעַל בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. וְעַל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים. וְעַל הָרֻקִּים הַנִּמְצָאִים. וְעַל מֵי רַגְלֵי אָדָם טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְאֵין יָדוּעַ אִם בָּטְלוּ מַרְאִיתָן אִם לֹא. כֵּיצַד. אִם נִטְמֵאת תְּרוּמָה מֵחֲמַת אֶחָד מִשִּׁשָּׁה אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר טֻמְאָתָן בְּסָפֵק הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. הוֹאִיל וּוַדַּאי סְפֵקוֹת אֵלּוּ טֻמְאָתָן מִן הַתּוֹרָה שֶׁהַמֵּת וְהַזָּב טְמֵאִין מִן הַתּוֹרָה. וְאַחַת תְּרוּמָה שֶׁנָּגְעָה בְּאַחַת מִשֵּׁשׁ טֻמְאוֹת הָאֵלּוּ. אוֹ שֶׁנִּטְמֵאת מֵחֲמַת אַחַת מֵהֶן וַהֲרֵי הִיא שְׁלִישִׁי לְאַחַת מֵהֶן הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. אֲבָל אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בְּכָל מָקוֹם אִם נָגַע בְּבֵית הַפְּרָס וּבְאֶרֶץ הָעַמִּים אוֹ לֹא נָגַע. אִם נָגַע בִּבְגָדִים וְרֻקִּין וְכֵלִים וּמֵי רְגָלִים אוֹ לֹא נָגַע. הֲרֵי אֵלּוּ תּוֹלִין מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר טֻמְאָתָן מִפְּנֵי הַסָּפֵק שֶׁמָּא טְמֵאִין הֵן אוֹ טְהוֹרִים וְאִם תֹּאמַר טְמֵאִין שֶׁמָּא נָגַע שֶׁמָּא לֹא נָגַע וְנִמְצְאוּ שְׁנֵי סְפֵקוֹת וְאֵין שׂוֹרְפִין עַל שְׁנֵי סְפֵקוֹת אֶלָּא תּוֹלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  על ששה ספיקות וכו'. פרק חמישי דטהרות שם ולישנא דמתניתין על ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה ופירוש רבינו בה ע''פ התוספתא. ומ''ש אבל אם נסתפק לו וכו'. שם וכת''ק ואיתא בפרק בנות כותים:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק ארבעה עשר

א שְׁנֵּים עָשָׂר סְפֵקוֹת טהֲרוּ חֲכָמִים וְאֵלּוּ הֵן. סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לְמִקְוֶה. סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. סְפֵק מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים. אֲבָל לְטֻמְאַת עַצְמָן טְמֵאִים מִסָּפֵק. סְפֵק הַיָּדַיִם בֵּין לְטֻמְאַת עַצְמָן בֵּין לְטַמֵּא אֲחֵרִים בֵּין לְטָהֳרַת יָדַיִם מִטֻּמְאָתָן. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים. סְפֵק הַחֻלִּין. סְפֵק קָרְבָּנוֹת. סְפֵק נְגָעִים. סָפֵק עוֹבֵר וְעוֹמֵד. סְפֵק שְׁרָצִים. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים. סְפֵק שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת:

 כסף משנה  שנים עשר ספיקות וכו'. פ''ד דטהרות והשמיט רבינו ספק בכורות וספק נזירות מפני שאינה ענין לטומאה וטהרה והכניס במקומם ספק עובר ועומד וספק שתי רשויות:

ב סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין לְמִקְוֶה כֵּיצַד. שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁנָּפְלוּ לַמִּקְוֶה פְּסָלוּהוּ. סָפֵק נָפְלוּ סָפֵק לֹא נָפְלוּ וַאֲפִלּוּ נָפְלוּ סָפֵק יֵשׁ בָּהֶן שִׁעוּר אוֹ אֵין בָּהֶן סְפֵקוֹ טָהוֹר וַהֲרֵי הַמִּקְוֶה בְּכַשְׁרוּתוֹ. וְאֵין מוֹרִין לוֹ לִטְבּל בְּמִקְוֶה זֶה וְלַעֲשׂוֹת טָהֳרוֹת לְכַתְּחִלָּה. וְאִם טָבַל וְעָשָׂה טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  ספק מים שאובים למקוה כיצד וכו'. פ''ב דמקואות. ומ''ש ואין מורין לו וכו'. בתוספתא דמקואות פ''ב אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה''ה לדין זה:

ג סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם כֵּיצַד. שֶׁרֶץ שֶׁהָיָה צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. בֵּין שֶׁהָיוּ הַמַּיִם בְּכֵלִים אוֹ בְּקַרְקָעוֹת וְיָרַד לַמַּיִם אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטֻמְאָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע וַדַּאי שֶׁנָּגַע. וְלֹא אָמְרוּ סְפֵק טֻמְאָה צָפָה טָהוֹר אֶלָּא לְשֶׁרֶץ בִּלְבַד. וְכָל הַנִּתְלִים וְהַנִּגְרָרִין הֲרֵי הֵן כְּמֻנָּחִין:

 כסף משנה  ספק טומאה צפה על פני המים כיצד וכו' בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וכו'. בפרק ד' דטהרות וכתנא קמא. ומה שכתב אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה וכו'. שם כרבי יוסי ומשמע לרבינו שאין חולק עליו: ולא אמרו ספק טומאה צפה וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ג ס"ד): וכל הנתלין ונגררין וכו'. שם (דף ס"ד) וגירסתו בגמרא הניטלים בטי''ת ופירשו התוספות הניטלים אדם עומד במים וחבירו היה משלשל שרץ ספק נגע בו אדם העומד במים או הנגררים שחבירו היה גורר שרץ ע''פ המים ספק נגע ספיקו טמא מפני שהם כמונחים כיון שאם אדם תופס בם אין כאן דין טומאה צפה:

ד שֶׁרֶץ שֶׁהָיָה מֻנָּח בִּכְלִי וּכְלִי צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הַמֵּת אוֹ עַל הַנְּבֵלָה וַאֲפִלּוּ נִמּוֹחַ הַנְּבֵלָה אוֹ בָּשָׂר מֵת שֶׁתַּחְתָּיו אוֹ שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל שִׁכְבַת זֶרַע הַצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה כְּמֻנָּח עַל הָאָרֶץ שֶׁסְּפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הָיָה שֶׁרֶץ עַל גַּבֵּי שֶׁרֶץ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה כְּטֻמְאָה עָבָה שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם וּסְפֵקוֹ טָהוֹר. הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי מֵי חַטָּאת וּמֵי חַטָּאת צָפִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמֻנָּח אוֹ אֵינוֹ כְּמֻנָּח. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה לִי שֶׁסְּפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  שרץ שהיה מונח בכלי וכו'. בעיא שם ומסיים את''ל בתר כלי אזלינן כלומר x כיון שהוא מונח בכלי אין לו דין צף וכבר ידוע שדרך רבינו לפסוק כאת''ל. ומה שכתב או שהיה מונח על המת וכו'. כל הני בעיי דאיפשיטו שם באת''ל. ומה שכתב היה שרץ וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת''ל אלא דבנוסחי דידן איפשיטא לחומרא ובנוסחת רבינו איפשיטא לקולא. ומה שכתב היה מונח על גבי מי חטאת וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא פירוש מספקא ליה מפני שהם עבים מפני האפר המעורב בהם דדילמא דמו לאוכלא. ומ''ש רבינו ויראה לי שספיקו טהור. נראה שטעמו משום דכיון שטהרו חכמים טומאה צפה ע''פ המים הו''ל ספיקא דרבנן ולקולא:

ה כְּדֶרֶךְ שֶׁטִּהֲרוּ סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת כָּךְ טִהֲרוּ סְפֵק טָהֳרָה הַצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. כֵּיצַד. עֲרֵבָה שֶׁהִיא טְמֵא מֵת וְכִכַּר תְּרוּמָה כָּרוּךְ בְּסִיב אוֹ בִּנְיָר וְנָתוּן בְּתוֹכָהּ וְיָרְדוּ לְתוֹכָהּ מֵי גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּאת וְנִפְשַׁט הַנְּיָר וַהֲרֵי הַכִּכָּר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְהַנְּיָר מַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם וְסָפֵק נָגַע צִדּוֹ בַּעֲרֵבָה סָפֵק לֹא נָגַע. הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָף:

 כסף משנה  כדרך שטהרו ספק טומאה וכו' כיצד עריבה וכו'. תוספתא פ''ה דטהרות:

ו שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא צָף עַל גַּבֵּי בּוֹר בְּתוֹךְ הַגַּת לִתְרוּמָה סְפֵקוֹ טָמֵא. וְלַפּוֹעֲלִין סְפֵקָן טָהוֹר. מִפְּנֵי שֶׁהִיא טֻמְאָה צָפָה:

 כסף משנה  ומ''ש שרץ שנמצא צף וכו'. תוספתא בסוף טהרות ופירש ר''ש לפועלים היינו אוכלי חוליהם בטהרה וא''ת מאי שנא מעריבה דבסמוך דמטהרין לתרומה ואפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלים ומתוך שאינה צפה ע''פ המים טמאה לתרומה:

ז סָפֵק מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים טָהוֹר. לְטֻמְאַת עַצְמָן טָמֵא. כֵּיצַד. הָיָה מַקֵּל בְּיָדוֹ וּבְרֹאשׁוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִים וּזְרָקָן לְתוֹךְ כִּכָּרוֹת טְהוֹרוֹת. סָפֵק נָגְעוּ הַמַּשְׁקִין בַּכִּכָּרוֹת סָפֵק לֹא נָגְעוּ טְהוֹרוֹת. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בִּכְלִי זֶה אוֹ לֹא נָגְעוּ הֲרֵי הַכְּלִי טָהוֹר. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם נָגְעוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ הַטְּמֵאִין בְּמַשְׁקִין אֲחֵרִים אוֹ לֹא נָגְעוּ הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הָאֲחֵרִים טְהוֹרִין. אֲבָל טָמֵא שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין. אוֹ שֶׁזָּרַק כִּכָּר טָמֵא לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין סָפֵק נָגַע בַּמַּשְׁקִין סָפֵק לֹא נָגַע הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין בְּסָפֵק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ספק משקים לטמא אחרים וכו' כיצד היה מקל בידו וכו'. משנה פרק רביעי דטהרות. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקים טמאים וכו'. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו במשקים אלו וכו'. טעם כולם משום דטומאת משקים דרבנן. ומה שכתב אבל טמא שפשט ידו. משנה פ''ד דטהרות:

ח חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין וּפָשַׁט הַטָּמֵא אֶת יָדוֹ לַאֲוִירָהּ סָפֵק נָגַע בַּמַּשְׁקִין סָפֵק לֹא נָגַע בָּהֶן הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין וְהֶחָבִית טְהוֹרָה שֶׁאֵין סְפֵק הַמַּשְׁקִין מְטַמֵּא. וְכֵן אִם נִכְנְסוּ מַשְׁקִין שֶׁהֵן טְמֵאִין מִסָּפֵק לַאֲוִיר הֶחָבִית הֲרֵי הֶחָבִית טְהוֹרָה וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְהוֹרִין שֶׁאֵינָן מִתְטַמְּאִין אֶלָּא מִן הֶחָבִית. וְאִם נִתְעָרְבוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ הַסָּפֵק בְּמַשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית הֲרֵי כָּל הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין בְּסָפֵק וְהֶחָבִית טְהוֹרָה. וְכֵן אִם נָפְלוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הֲרֵי הַפַּת וְהַתַּנּוּר טְהוֹרִין:

 כסף משנה  חבית שהיא מליאה משקים וכו'. בתוספת' דטהרות פ''ה (מגע) טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלים ומשקים טמא והכלי טהור. ונראה שספק אוכלים ט''ס הוא דספק משקים ליטמא טמא אבל ספק אוכלים טהור וכך הם דברי רבינו שלא הזכיר לטמא אלא ספק משקים. ומ''ש וכן אם נכנסו משקים שהם טמאים מספק וכו'. שם חבית שיש בה משקים טהורים עד חציה ונפלו משקים לאוירה ספק טמאים ספק טהורים המשקים טהורים שאין מיטמאים אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקים משקים טמאים והחבית טהורה פירוש שאין מיטמאים אלא מחמת החבית וכדתנן בפרק ח' דכלים השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחילה והכא כיון שהחבית טהורה אף המשקים טהורים. ומ''ש וכן אם נפלו משקים אלו וכו'. שם אפה פת בתנור ונפלו משקים לאוירו ספק טמאים [ספק טהורין] הפת טהורה שאינה מיטמאת אלא מחמת התנור ומסיים בה נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור והשמיטו רבינו והטעם משום דמשמע ליה דמשבשתא היא דספק משקים ליטמא טמא אמרו לא ספק אוכלים ואי בעית לתרוצה צריך לאוקומה כשהיו בפת גומות ובהם משקים ומי הכניסנו בתגר זה הילכך להשמיטה עדיף:

ט הַמְרַבֵּץ בֵּיתוֹ בְּמַיִם טְמֵאִים אוֹ שֶׁזִּלְּפָן וְהָיוּ שָׁם טָהֳרוֹת סָפֵק נִתְּזוּ עֲלֵיהֶן סָפֵק לֹא נִתְּזוּ סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  המרבץ ביתו וכו' עד הרי ז. ו טמאה בספק. תוספתא דטהרות פרק ה' וכתב הראב''ד הניח הככר עד שנגבו המים א''א נ''ל מפני מראית העין וכו' וטעם רבינו הגון:

י זִלֵּף מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּטְמֵאִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְנִמְצְאוּ אַחַר כָּךְ מַשְׁקִין עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה. נְטָלָהּ וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁסְּפֵק הַמַּשְׁקִין לְטַמֵּא טָהוֹר. * הִנִּיחַ הַכִּכָּר עַד שֶׁיִּנָּגְבוּ הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה בְּסָפֵק שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וַהֲרֵי אֵין כָּאן מַשְׁקִין אֶלָּא כִּכָּר שֶׁהִיא סָפֵק טְמֵאָה סָפֵק טְהוֹרָה:

 ההראב"ד   הניח הככר עד כו'. א''א נ''ל מפני מראית העין היא טמאה שהרואה שמטהרין אותה לא ידע שמחמת ספק משקין מטהרין אותה שהרי אין עליה משקין ולפיכך ברשות היחיד טמאה בספק:

יא סְפֵק יָדַיִם בֵּין לְהִתְטַמֵּא בֵּין לְטַמֵּא אֲחֵרִים בֵּין לְטָהֳרָתָן טָהוֹר כֵּיצַד. הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים טְמֵאִין סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע. אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים טְהוֹרִים סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע. אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים טְהוֹרִים וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְסָפֵק בַּטְּמֵאָה נָגַע סָפֵק בַּטְּהוֹרָה. אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טָמֵא וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם סָפֵק בַּטָּמֵא נָגַע סָפֵק בַּטָּהוֹר נָגַע. אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה וּלְפָנָיו כִּכָּר טָמֵא וְכִכָּר טָהוֹר וְנָגַע בִּשְׁנֵיהֶן סָפֵק טְמֵאָה בַּטָּמֵא וְהַטְּהוֹרָה בַּטָּהוֹר אוֹ טְמֵאָה בַּטָּהוֹר וְהַטְּהוֹרָה בַּטָּמֵא. הַיָּדַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ וְהַכִּכָּרִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. וְכֵן אִם הָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וְהִטְבִּילָן אוֹ נְטָלָן סָפֵק שֶׁהַמַּיִם שֶׁטִּהֲרוּ בָּהֶן כְּשֵׁרִים לְיָדַיִם סָפֵק שֶׁהֵן פְּסוּלִין. סָפֵק יֵשׁ בָּהֶן כְּשִׁעוּר סָפֵק אֵין בָּהֶן. סָפֵק שֶׁהָיָה דָּבָר חוֹצֵץ עַל יָדוֹ סָפֵק שֶׁלֹּא הָיָה. הֲרֵי יָדָיו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  ספק ידים וכו' עד והככרים כמו שהיו. משנה פ''ב דידים. ומ''ש וכן אם היו ידיו טמאות וכו'. גם זה שם. ומ''ש ספק היה דבר חוצץ וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך:

יב הָיְתָה יָדוֹ אַחַת טְמֵאָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא אוֹמְרִין לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה טָהֳרוֹת עַד שֶׁיִּטּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְאִם נָגַע בְּאַחַת מֵהֶן בְּטָהֳרוֹת קֹדֶם שֶׁיִּטּוֹל יָדָיו טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  היתה ידו אחת טמאה וכו'. זה נלמד ממ''ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובים למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק חמשה עשר

א סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים כֵּיצַד. סָפֵק אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין סָפֵק שֶׁלֹּא אָכַל וְשֶׁלֹּא שָׁתָה. סָפֵק שֶׁבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין סָפֵק שֶׁלֹּא בָּא וְשֶׁלֹּא נָפְלוּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן אִם אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין אוֹ בָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ נָפְלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין וְסָפֵק נָגַע בְּטָהֳרוֹת אֵלּוּ סָפֵק לֹא נָגַע הֲרֵי טָהֳרוֹת אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. וְכֵן הָאוֹכֵל סְפֵק אֳכָלִין טְמֵאִים וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין שֶׁהֵן טְמֵאִים בְּסָפֵק הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הָאוֹכֵל תְּרוּמָה תְּלוּיָה טָהוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִוַּלְדֵי טֻמְאוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים סְפֵקָן טָהוֹר. אֲבָל אַב [הַטֻּמְאָה] שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים סְפֵקוֹ טָמֵא אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הָאָב עַצְמוֹ טָמֵא בְּסָפֵק כְּגוֹן בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין עַל סְפֵק מַגָּעָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ספק דברי סופרים כיצד וכו'. פ''ד דטהרות: ומ''ש וכן אם אכל אוכלים טמאים וכו' וספק נגע בטהרות אלו וכו'. פשוט הוא שזה בכלל ספק ד''ס. ומ''ש וכן האוכל ספק אוכלים טמאים וכו'. גם זה בכלל ספק ד''ס. ומ''ש וכן האוכל תרומה תלויה טהור. תוספתא פ''ה דטהרות. ומ''ש אבל אב הטומאה שהוא מד''ס וכו'. משנה פ''ד דטהרות. ומ''ש אא''כ היה האב עצמו טמא בספק וכו' כמו שביארנו. בפי''ג:

ב סְפֵק הַחֻלִּין הִיא טָהֳרַת אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה וְהֵן הַנִּקְרָאִים פְּרוּשִׁים. כֵּיצַד. אוֹכְלֵי חֻלֵּיהֶן בְּטָהֳרָה שֶׁנּוֹלַד לָהֶן סְפֵק טֻמְאָה בְּטָהֳרוֹתֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים כְּכָל הַסְּפֵקוֹת כֻּלָּן. וְאֵין לָהֶן טֻמְאָה אֶלָּא טֻמְאָה וַדָּאִית:

 כסף משנה  ספק החולין וכו'. משנה פ''ד דטהרות:

ג סְפֵק הַקָּרְבָּנוֹת כֵּיצַד. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁיֵּשׁ עָלָיו סְפֵק חֲמִשָּׁה קָרְבָּנוֹת. כְּגוֹן הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת אוֹ סְפֵק חָמֵשׁ לֵידוֹת. מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד וְטָהוֹר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים וְאֵין הַשְּׁאָר עָלָיו חוֹבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה:

 כסף משנה  ספק הקרבנות כיצד וכו'. שם ומייתי לה בסוף פירקא קמא דכריתות (דף ח'):

ד סְפֵק נְגָעִים כֵּיצַד. עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת נְגָעִים:

 כסף משנה  ספק נגעים כיצד וכו'. גם זה שם:

ה סָפֵק עוֹמֵד וְעוֹבֵר כֵּיצַד. מְצֹרָע שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר סָפֵק הֶאֱהִיל עָלָיו הָאִילָן וְטָמֵא סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל עָלָיו וְכֵן אִם הָיָה הַטָּהוֹר יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְהַמְצֹרָע עוֹבֵר תַּחְתָּיו סָפֵק עָמַד הַמְצֹרָע וְנִטְמָא הַטָּהוֹר סָפֵק לֹא עָמַד סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  ספק עומד ועובר וכו'. בפרק שלישי דעדיות (משנה ז') ובפרק ששי דטהרות הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר וכו' ספק האהיל ספק לא האהיל וכו' רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרים וזה ע''פ מה ששנינו פרק י''ג דנגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור ואם עמד טמא וידוע דהלכה כחכמים:

ו סְפֵק שְׁרָצִים זֶה סְפֵק הַנִּזְרָקִין. כֵּיצַד. זָרַק שֶׁרֶץ אוֹ דָּבָר טָמֵא לְבֵין הַכִּכָּרוֹת אוֹ שֶׁזָּרַק כִּכָּר לְבֵין הַטְּמֵאוֹת וְסָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע הֲרֵי זֶה טָהוֹר הוֹאִיל וּמָצָא הַכִּכָּר הַטָּהוֹר שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּטֻּמְאָה שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ וְאַחַר כָּךְ נָפַל בְּצִדּוֹ אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:

 כסף משנה  ספק שרצים כו'. בפ''ד דטהרות ספק שרצים כשעת מציאתן ובתוספתא אי זהו ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ובמשנה דטהרות רפ''ד שנינו הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור פי' מפתח טמא ואין ידוע אם נגע בככרות בעת עוברו עליהם וכן ככר לבין מפתחות טמאים אנו דנין הדבר כשעה שמצאנו אותו וכיון שעכשיו אין נגיעה טהור:

ז הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָחָה הַטֻּמְאָה. הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בּוֹ וְנוֹגַעַת בְּכִכָּרוֹת סָפֵק חַי סָפֵק מֵת הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנְּטָלַתּוּ וְהָלְכָה לָהּ. אֲבָל אִם נִמְצָא מֵת בְּפִיהָ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאוֹת. רָאוּהוּ חַי בְּפִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוּהוּ מֵת בְּפִיהָ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. וְכֵן הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב וְעָבְרוּ בֵּין הַטְּהוֹרִים אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן סְפֵקוֹ טָהוֹר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם קָבוּעַ. הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ הֲרֵי הֵן כְּמֻנָּחִין וּמְטַמְּאִין לְמַפְרֵעַ מִסָּפֵק אִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  השרץ בפי חולדה וכו'. בפרק רביעי דטהרות. ומ''ש היתה מהלכת בו ונוגע בככרות וכו'. תוספתא פרק ד' דטהרות וכחכמים. ומ''ש במה דברים אמורים בזמן שנטלתו וכו' עד הרי אלו טמאות. שם בתוספתא. ומ''ש ראוהו חי בפיה. אע''פ שמצאוהו מת בפיה כך היא הנוסחא הנכונה והיא בתוספתא בפרק הנזכר: וכן השרץ בפי חולדה וכו'. משנה פרק ד' דטהרות שם:

ח סָפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים כֵּיצַד. טֻמְאָה שֶׁמֻּנַּחַת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סָפֵק נָגַע בָּהּ סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָהוֹר. הָיְתָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְסָפֵק נָגַע בָּהּ סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא. וְכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים * אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהִשָּׁאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 ההראב"ד   אפילו ברה''י מפני שאין וכו'. א''א זה שיבוש אלא אע''פ שיש בהן:

 כסף משנה  ספק רשות הרבים כיצד. תוספתא פ''ו דטהרות: וכל אלו הספיקות וכו'. הדבר מבואר דלא קאי אמאי דסליק מיניה שהוא ספק ר''ה אלא לספיקות הקודמים לזה: וכתב הראב''ד מפני שאין בהם א''א זה שיבוש אלא אע''פ שיש בהם עכ''ל. ולכאורה משמע כדברי הראב''ד דשאין בו דעת להשאל אפילו ברה''י טהור בכל הספיקות ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טיהרום אלא שבפ''ק דחולין (דף ט' ע"ב) אמרו על ההיא דשרץ בפי חולדה ומהלכת ע''ג ככרות של תרומה דטעמא הוי משום דככר אין בו דעת להשאל ומשם למד רבינו דכל הני טיהרום מטעם זה וצ''ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספיקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות שאע''פ ששאר ספיקות טמאות אלו טהורות אלא הספיקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל:

ט סָפֵק שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת כֵּיצַד. הָיָה דָּבָר טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְדָבָר טָהוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר לְהֵפֶךְ וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָגַע. אוֹ שֶׁהֵסִיט אֶת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הֵסִיט. אִם הָיָה הַדָּבָר הַטָּמֵא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְהֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל הֲרֵי זֶה טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁסָּפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר. כְּשֶׁיָּבוֹא לִשָּׁאֵל אוֹמְרִין לוֹ אִם טָבַלְתָּ אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד. אִם טָבַל הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאִם לֹא טָבַל וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת שֶׁסְּפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר:

 כסף משנה  ספק ב' רשויות כיצד וכו'. משנה פ''ו דטהרות במתניתין ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים: אע''פ שספק ר''ה טהור וכו'. בפ''ב דע''ז (דף ל"ו:):

י שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא שָׂרוּף וּמֻנָּח עַל גַּבֵּי אֳכָלִין וְכֵן טַלִּית שֶׁנִּמְצֵאת בְּלוּיָה וּמַחַט שֶׁנִּמְצֵאת שְׁבוּרָה אוֹ חֲלוּדָה בֵּין הַכֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא אַחַר שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין נִשְׂרַף וְאַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ הַכֵּלִים בְּמַגַּע הַטַּלִּית וְהַמַּחַט נִשְׁבְּרָה אוֹ הֶחְלִידָה וּבָלְתָה הַטַּלִּית עַד שֶׁטָּהֲרָה שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:

 כסף משנה  שרץ שנמצא שרוף וכו'. פ''ט דטהרות. ומ''ש ומחט שנמצאת וכו'. שם פ''ג:

יא שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִין לוֹ נִטְמָא וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר אֲנִי הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין אוֹמְרִין לוֹ עֲסֹק בְּטָהֳרוֹת אֶלָּא אִם עָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת וְיָחוּשׁ לְעַצְמוֹ. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמָא בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמָא וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זֶה נִטְמָא. עֵד אוֹמֵר נִטְמָא וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמָא אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמָא וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמָא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר:

 כסף משנה  שני עדים אומרים לו נטמא וכו'. ספ''ה דטהרות וכחכמים. ומ''ש ואעפ''כ אין אומרים לו עסוק בטהרות וכו'. תוספתא שם (פ"ו) טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. וכתב ר''ש יחוש לעצמו דלגבי אחרים לא מהני מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני עכ''ל ולישנא לא משמע כפירושו אלא הכי קאמר אפילו לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול. ומ''ש עד אומר נטמא וכו' עד סוף הפרק. משנה שם ספ''ה דטהרות:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק ששה עשר

א מִפְּנֵּי מָה טִהֲרוּ חֲכָמִים סְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר עוֹשִׂין פֶּסַח בְּטֻמְאָה בִּזְמַן שֶׁהַטְּמֵאִים מְרֻבִּין. אִם טֻמְאָה וַדָּאִית נִדְחֵית מִפְּנֵיהֶן קַל וָחֹמֶר לִסְפֵק טֻמְאָה שֶׁאִסּוּר כָּל הַסְּפֵקוֹת מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. וּמִפְּנֵי מָה הֶחְמִירוּ בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד. שֶׁהֲרֵי סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק * הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְבַעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה:

 ההראב"ד   הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה. א''א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל על היחיד וא''א להשאל על הרבים:

 כסף משנה  מפני מה טהרו חכמים וכו'. תוספתא דטהרות. ומה שכתב ומפני מה החמירו ברשות היחיד וכו'. פירקא קמא דחולין (דף ט' ע"ב) ופרק כשם (דף כ"ח כ"ט) ופרק שני נזירים (דף נ"ז): וכתב הראב''ד הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה א''א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר וכו'. וי''ל לדעת רבינו שאותו טעם רבן שמעון בן גמליאל אמרו ויש לגמגם עליו דהא שלשה הם רבים כמו שכתב רבינו בסמוך והרי הם יכולים להשאל ולפיכך השמיטו רבינו והטעם הראשון הוא דברי בן זומא ששאלוהו והשיב וקבלו תשובתו ועוד דסוגיין דגמרא בכל דוכתא דספק טומאה ברשות היחיד טמא מסוטה ילפינן לה:

ב וּכְשֵׁם שֶׁהַסּוֹטָה וּבוֹעֲלָהּ שְׁנַיִם כָּךְ סְפֵק טֻמְאָה בִּשְׁנַיִם. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הֲרֵי סְפֵק טֻמְאָתָן שָׁם טָהוֹר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה זֶה שֶׁנִּטְמָא בְּסָפֵק יֵשׁ בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל וְלִדְרשׁ מִמֶּנּוּ מָה אֵרַע לוֹ כְּסוֹטָה. אֲבָל אִם הָיָה חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל הָעִנְיָן כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֲרֵי סְפֵקוֹ טָהוֹר. כֵּיצַד. חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל שֶׁנִּמְצְאוּ בְּחָצֵר אוֹ בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ שָׁם טֻמְאָה וְסָפֵק נָגְעוּ וְסָפֵק לֹא נָגְעוּ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְכֵן כָּל שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ הַסָּפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  ומ''ש וכשם שהסוטה ובועלה שנים וכו'. בפ' ב' נזירים. ומ''ש בד''א כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להשאל וכו'. פ''ק דנדה (דף ד' ע"ב) ופרק כשם (דף כ"ח ע"ב) ובתוספתא דטהרות (פ"ו). ומ''ש כיצד חש''ו וכו'. משנה פ''ג דטהרות:

ג הַסּוּמָא וְהַיָּשֵׁן וְהַמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה סְפֵקָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל סְפֵקוֹ טָהוֹר בְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר שָׁקוּל וְאֵין שָׁם חֲזָקָה. אֲבָל אִם הָיָה הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי זֶה טָמֵא. כֵּיצַד. תִּינוֹק טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִסָּה וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ הֲרֵי הָעִסָּה טְמֵאָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ וּבְכָךְ הִיא חֶזְקָתוֹ. וְאֵין שׂוֹרְפִין עַל חֲזָקָה זוֹ:

 כסף משנה  הסומא והישן והמהלך וכו'. תוספתא פ''ג דטהרות: בד''א שכל שאין בו דעת לישאל וכו' כיצד תינוק טמא וכו'. משנה פ''ג דטהרות וכחכמים:

ד הָיוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין וּבָצֵק טָהוֹר וּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹפוֹת בַּבַּיִת וְנִמְצָא בַּבָּצֵק מְקוֹם נְשִׁיכָתָן. חֲזָקָה שֶׁשָּׁתוּ מַשְׁקִין וְנָשְׁכוּ בַּבָּצֵק וְטִמְּאוּהוּ. הָיְתָה שָׁם פָּרָה וּבֵין הַמַּשְׁקִין וְהַבָּצֵק כְּדֵי שֶׁתְּלַחֵךְ אֶת לְשׁוֹנָהּ הֲרֵי הַבָּצֵק טָהוֹר. וּבִשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּנַגֵּב אֶת פִּיהָ. פָּחוֹת מִזֶּה הַבָּצֵק טָמֵא. וְאִם הָיָה כֶּלֶב אֲפִלּוּ הָיוּ מַשְׁקִין בְּצַד הַבָּצֵק הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל כֶּלֶב לְהַנִּיחַ הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לוֹ אֶל הַמַּיִם. נִמְצָא בַּבָּצֵק נְקִירַת הַתַּרְנְגוֹלִין אִם יֵשׁ בֵּין הַמַּשְׁקִין וְהַבָּצֵק כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת פִּיהֶן בָּאָרֶץ הַבָּצֵק טָהוֹר. וְאִם לָאו טָמֵא שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁשָּׁתוּ וְנִקְּרוּ בַּבָּצֵק בַּמַּשְׁקִין שֶׁבְּפִיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ הַמַּשְׁקִין צְלוּלִין שֶׁבָּבוּאָה שֶׁל תִּינוֹק נִכֶּרֶת בָּהֶן. אֲבָל עֲכוּרִים הַבָּצֵק טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ נִקְּרוּ בַּמַּשְׁקִין הָיָה מְקוֹם הַמַּשְׁקִין נִכָּר בַּבָּצֵק. אִם הָיוּ צְלוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּצֵק בְּחֶזְקַת טֻמְאָה אֵין שׂוֹרְפִין עַל חֲזָקָה זוֹ אֶלָּא תּוֹלִין:

 כסף משנה  היו משקים טמאים וכו'. שם. ומ''ש ואם היה כלב וכו'. שם וכראב''י דמשנתו קב ונקי. ומ''ש נמצא בבצק וכו'. שם. ומ''ש במה דברים אמורים כשהיו המשקים צלולים וכו'. ס''פ עשרה יוחסין (דף פ' ע"ב) אמר ר''י ב''ל לא שאנו אלא במשקים לבנים וכו' ופירושו וכו'. ורבינו מפרש דר''י לא מפליג אלא בין צלולים לעכורים דצלולים אפילו אדומים הם נבלעים בבצק ואינם ניכרים ועכורים אפילו לבנים הם ניכרים ומאי דאמר פירושו לא שמע היינו לומר דלצלולים קרו לבנים ולעכורים קרו אדומים:

ה אֵיזוֹ הִיא חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. עִסָּה בַּבַּיִת וּשְׁרָצִים וּצְפַרְדְּעִים מְטַפְּלִין שָׁם וְנִמְצְאוּ חֲתִיכוֹת מִבְּשָׂרָן בָּעִסָּה אִם רֹב הַמְטַפְּלִים שְׁרָצִים הָעִסָּה טְמֵאָה וְתִשָּׂרֵף. וְאִם הָרֹב צְפַרְדְּעִים טְהוֹרָה:

 כסף משנה  איזו היא חזקה וכו'. שם וכר''י:

ו הָיוּ טֻמְאוֹת וְטָהֳרוֹת בְּצִדּוֹ אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְסָפֵק נָגְעוּ סָפֵק לֹא נָגְעוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְעַטֵּף אִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא. שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם נִשְׁאָלִין עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בִּכְלִי הַמֻּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל. וְאִם הָיוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר וְאִם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע סְפֵקוֹ טָמֵא:

 כסף משנה  היו טומאות וטהרות וכו'. בתוספתא רפ''ד ואיתא פ''ק דנדה (דף ה' ע"ב) היה וכו' עוטף בטליתו וכו' וטומאות וטהרות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם א''א לו אא''כ נגע טמא וכתבו התוספות פי' טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע אם לא נגע אי נמי טומאות וטהרות בצדו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח''כ לטהרה וקמ''ל דלא הוי ס''ס שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע שמא לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עוד כתבו על מה שאמרו ואם א''א אא''כ נגע ואם תאמר פשיטא כיון דא''א ודאי נגע וי''ל דלאו לא אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי וכן מוכיח בתוספתא שאמרו ואם א''א אלא א''כ נגע ספיקו טמא מדקאמר ספיקו משמע דלא הוי ודאי נגע עכ''ל. וכ''כ רש''י:

ז כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּתוּן עַל גַּבֵּי הַדַּף וּמִדְרָס נָתוּן תַּחְתָּיו וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ כְּשֶׁיִּפּל שֶׁלֹּא יִגַּע בַּמִּדְרָס. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן וּבָא וּמָצָא הַכִּכָּר בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם בָּא וּנְטָלוֹ וּנְתָנוֹ בְּמָקוֹם זֶה. וְאִם אָמַר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא בָּא אָדָם לְכָאן טָמֵא שֶׁוַּדַּאי נָפַל וְנָגַע בַּמִּדְרָס כְּשֶׁנָּפַל:

 כסף משנה  ככר של תרומה וכו'. תוספתא דטהרות ופ''ק דנדה עלה ד' ככר ע''ג הדף וכו'. ומ''ש אע''פ שהוא במקום מדרון. פירושו אע''פ שהמדרס במקום מדרון שאפילו נפלה ככר על המדרס לא נשאר שם אבל אם המדרס בקרקע שוה פשיטא דטהור שאם היה נופל שם היה נשאר וכן פי' התוספות:

ח תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁמָּא אַחֵר לִקְּטָן וּנְתָנָם לוֹ. וְכֵן חֲמוֹר הָעוֹמֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כֵּלָיו טְהוֹרִין וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא נִתְמַעֵךְ בָּהֶן וְנָגְעוּ בַּקֶּבֶר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל וּכְשֶׁנִּמְצְאוּ לֹא נִמְצְאוּ נוֹגְעִין וְכָל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:

 כסף משנה  תינוק שנמצא וכו' וכן חמור וכו'. פ''ג דטהרות:

ט תִּינוֹק שֶׁהָיָה תּוֹפֵשׂ בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו אוֹ שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו סְפֵקוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁאָבִיו נִשְׁאָל עָלָיו:

 כסף משנה  תינוק שהיה תופס וכו'. תוספתא דטהרות פרק שלישי:

י וְאַרְבָּעָה סְפֵקוֹת אָמְרוּ חֲכָמִים בְּתִינוֹק. תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ שֶׁהִנִּיחַתּוּ אִמּוֹ וּבָאָה וּמְצָאַתּוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּמְקוֹמוֹ טָהוֹר וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא טֻמְאָה בָּאָה וּנְשָׁקַתּוּ וְגִפַּפְתּוֹ. הִתְחִיל הַתִּינוֹק לָצֵאת וּלְהַכְנִיס בְּגָדָיו טְהוֹרִין וְאֵינָן מִדְרָס כִּשְׁאָר בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין אֵין עוֹשִׂין עַל גַּבֵּיהֶן טָהֳרוֹת. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טָהֳרוֹת. יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו אוֹכְלִין עַל גַּבָּן טָהֳרוֹת. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. מַטְבִּילִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ חֻלִּין לְשֵׁם תְּרוּמָה אִם יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ אוֹכְלִין אַגַּב גּוּפוֹ טָהֳרוֹת וְאִם יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו אוֹכְלִים אַגַּב יָדוֹ טָהֳרוֹת:

 כסף משנה  וארבעה ספיקות וכו'. גם זה תוספתא בפ' הנזכר. ומ''ש הגדיל עד שיהא בו דעת לישאל וכו' עד אוכלין על גביו טהרות. בס''פ לולב הגזול (דף מ"ב). ומ''ש כיצד בודקים אותו. תוספתא פ''ג דטהרות ופ''ק דחגיגה שם:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שבעה עשר

א כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סָפֵק שֶׁלֹּא הֶאֱהִיל הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִסָּפֵק וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל וְהַכֵּלִים טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן דַּעַת לִשָּׁאֵל. וְכֵן הַמְמַלֵּא בִּכְלִי וְנָתַן בַּעֲשָׂרָה כֵּלִים וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן הוּא טָמֵא וְהַכֵּלִים טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן סָפֵק שֶׁמָּא הַשֶּׁרֶץ בַּכְּלִי שֶׁמִּלֵּא בּוֹ הָיָה תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֵּלִים וְאֵין בָּהֶן דַּעַת לִשָּׁאֵל. וְאִם הָיָה לַכְּלִי שֶׁמִּלֵּא בּוֹ אָזְנַיִם הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם וְיִתְאַחֵר בּוֹ הַשֶּׁרֶץ כֻּלָּן טְמֵאִים. וְכֵן הַמְמַלֵּא בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים זֶה אַחַר זֶה וְנָתַן בַּעֲשָׂרָה כֵּלִים מִדְּלִי אֶחָד לִכְלִי אַחֵר וְאֵין יָדוּעַ הָרִאשׁוֹן מִן הָאַחֲרוֹן וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בִּכְלִי אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַתִּשְׁעָה כֵּלִים עִם עֲשֶׂרֶת הַדְּלָיִים טְהוֹרִין שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא בִּכְלִי זֶה הָיָה הַשֶּׁרֶץ מִתְּחִלָּתוֹ. וְאִם יֵשׁ לַדְּלָיִים אָזְנַיִם הֲרֵי כָּל הַדְּלָיִים עִם כָּל הַכֵּלִים טְמֵאִין. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן הָעֶלְיוֹן טָהוֹר. וְאֵין אוֹמְרִין מֵהָעֶלְיוֹן נָפַל אֶלָּא שֶׁמָּא בַּתַּחְתּוֹן הָיָה * מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֵּלִים וְאֵין לָהֶן דַּעַת לִשָּׁאֵל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   מפני שהן כלים. א''א תמה אני על הטעם הזה שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאה דלא מחזיקין טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למיתלי בטהרה ואע''ג דר''י ס''ל דמחזיקין לתלות ה''מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא:

 כסף משנה  כזית מן המת וכו'. פרק ד' דטהרות ואם תאמר הרי טומאה זו אין לה מקום כיון שהיא בפי עורב וספיקה טהור כמו שנתבאר בפרק ט''ו גבי שרץ בפי חולדה ונבילה בפי הכלב ותירץ רבינו שמשון שכל המאהילים חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקים: וכן הממלא בכלי וכו'. פרק ד' דטהרות הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ומה שמחלק בין יש לו אוגנים לאין לו נלמד ממה שיבא בסמוך ומפרש רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ומה שכתב וכן הממלא בעשרה דליים וכו'. פירקא קמא דנדה (עלה ג' ע"ב) המדלה עשרה דליים מים זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שאנו אלא שאין לה אוגנים אבל אם יש לה אוגנים טמאים ונראה דה''פ הכלי שנמצא בו השרץ הוא טמא וכולם טהורים מפני שאנו תולים שהיה השרץ בכלי קודם שהטיל בו מים וכל הדליים ושאר הכלים טהורים משום דאפילו אם תמצי לומר שהשרץ היה בבור ועלה בדלי וממנו נפל לכלי הדלי והכלי טהורים משום דהו''ל טומאה צפה על פני המים אבל כשיש בדליים אוגנים חיישינן שמא אחר שיצאו המים נשאר בדלי ונטמא הדלי ואחר כך נפל השרץ לכלי. אבל קשה למה תשעה הכלים טמאים. ועל מ''ש בבבא קמייתא ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים וכו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמילא בו לא לטמא שאר כלים וע''ק דברישא טיהר מפני שאין בהם דעת לישאל ואם כן למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת לישאל וצריך עיון: המערה מכלי לכלי וכו'. פרק ד' דטהרות. ועל מה שכתב רבינו מפני שהם כלים. א''א תמה אני וכו'. ומ''ש שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא כלומר וכיון שהטומאה באה בידי אדם ה''ל יש בה דעת לישאל ולדעת רבינו י''ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ומ''ש ואף על גב דר''י ס''ל וכו'. בפירקא קמא דנדה שם:

ב קֻפָּה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּטָהֳרוֹת וְנִמְצָא בָּהּ שֶׁרֶץ אִם יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם אוֹ אָזְנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ שׁוּלַיִם הֲרֵי כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ טְמֵאוֹת. אֲפִלּוּ הָיְתָה בְּדוּקָה וּמְכֻסָּה שֶׁמָּא עִם הַגְבָּהַת יָדוֹ מִן הַבְּדִיקָה נָפַל הַשֶּׁרֶץ. וַאֲפִלּוּ נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּטָהֳרוֹת בְּזָוִית זוֹ וְטִלְטְלָהּ לְזָוִית אַחֶרֶת וְנִמְצָא בָּהּ הַשֶּׁרֶץ כֻּלָּן טְמֵאוֹת לְפִי שֶׁמַּחֲזִיקִין טֻמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִתְלוֹת אֲבָל לֹא לִשְׂרֹף:

 כסף משנה  קופה שנשתמש בה וכו' אם יש לה שוליים וכו'. פשוט בפ''ק דנדה. ומ''ש או אזנים וכו'. שם כר''י. ומ''ש ואפילו נשתמש בה בטהרות בזוית זו וכו'. גם זה שם וכר''י:

ג הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר וּמְמַלֵּא מִמֶּנּוּ חָבִיּוֹת אִם הָיָה מַשְׁקִיעַ כָּל חָבִית וְחָבִית בַּבּוֹר וּמְמַלֵּא אוֹתָן וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה כֻּלָּן טְמֵאוֹת. נִמְצָא בָּאַחֲרוֹנָה הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אַחַר שֶׁמִּלֵּא אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת נָפַל שֶׁרֶץ לַבּוֹר. הָיָה זוֹלֵף בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת עַד שֶׁמִּלְּאָן וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן הִיא בִּלְבַד טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בְּזוֹ בִּלְבַד נָפַל הַשֶּׁרֶץ אוֹ הָיָה בָּהּ עַד שֶׁלֹּא זִלֵּף לְתוֹכָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בּוֹדֵק כָּל חָבִית מֵהֶן וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בָּהּ הַיַּיִן וּמְכַסֶּה אוֹתָהּ אַחַר שֶׁזּוֹלֵף לְתוֹכָהּ וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְכֵן אִם נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּבּוֹר אוֹ בַּכְּלִי שֶׁזּוֹלֵף בּוֹ הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  הזולף את הבור וכו' עד הכל טמא. בסוף טהרות וכתב הר''ש זולף מלשון שפיכה כמו מזלפים עליו ביד וכמו מזלפין על גבי האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשון זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתניתין דממלא כלים זה אחר זה מן הבור:

ד הָיָה קוֹצֶה זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן וּמַעֲלֶה אוֹתָן לַגַּג וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בַּגַּג זֵיתִים שֶׁבַּמַּעֲטָן טְהוֹרִים. נִמְצָא בַּמַּעֲטָן הַמַּעֲטָן טָמֵא. נִמְצָא בֵּין כֹּתֶל לַזֵּיתִים הַזֵּיתִים טְהוֹרִים. נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹךְ גּוּשׁ שֶׁל זֵיתִים וְהַגּוּשׁ בַּגַּג אִם בְּתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַף הַמַּעֲטָן טָמֵא. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר גּוּשׁ זֶה מִן הַמַּעֲטָן עָלָה וְהַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מִשֶּׁהֶעֱלָה זֵיתִים לַגַּג הֲרֵי הַמַּעֲטָן טָהוֹר שֶׁמָּא בַּגַּג נִתְקַבְּצוּ וְנַעֲשׂוּ גּוּשׁ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים:

 כסף משנה  היה קוצה זיתים וכו'. בתוספתא פרק י''א דטהרות כחכמים ולא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ואע''ג דסתם מתניתין פרק ט' דטהרות כרבי לא חש לה רבינו. ויש לתמוה דהא אמרינן בפרק החולץ (דף מ"ב ע"ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. ומ''ש נמצא בין כותל לזיתים וכו'. במשנה שם ופירש רבינו שמשון טהור ולא חיישינן שמא היה על הזיתים:

ה הַקּוֹרֵץ מִקְרֶצֶת מִן הָעִסָּה וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּמִּקְרֶצֶת הַמִּקְרֶצֶת לְבַדָּהּ טְמֵאָה. נִמְצָא בָּעִסָּה הָעִסָּה לְבַדָּהּ טְמֵאָה. נִמְצָא בְּתוֹךְ הַמִּקְרֶצֶת אַף הָעִסָּה טְמֵאָה:

 כסף משנה  הקורץ מקרצת וכו' ונמצא השרץ וכו' עד אף העיסה טמאה. תוספתא דטהרות (פי"א) וכחכמים ופירש ר''ש הקורץ מלשון קרץ מצפון. מקרצות חתיכות של בצק וטעמא דעיסה כטעמא דמעטן עכ''ל. ונמצא בתוכה ודאי בעיסה היה דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא על גבה:

ו אֹכֶל טָמֵא שֶׁנִּמְצָא גַּרְעִינָה שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַכִּכָּר אוֹ עַל גַּבֵּי תַּבְשִׁיל רוֹתֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הֵן טְמֵאִים. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הָאוֹכֵל כֻּלּוֹ נָפַל שָׁם וְנִמּוֹחַ בְּתוֹךְ הַכִּכָּר אוֹ מֵחֲמַת הָרְתִיחָה וְנִשְׁאֲרָה גַּרְעִינָתוֹ. נִמְצֵאת הַגַּרְעִינָה עַל גַּבֵּי הַכִּכָּר אוֹ בְּתוֹךְ תַּבְשִׁיל צוֹנֵן הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַשְׁקֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר גַּרְעִינָה זוֹ לְבַדָּהּ נָפְלָה אַחַר שֶׁאָבַד הָאוֹכֵל מֵעָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְטַמְּאָה:

 כסף משנה  אוכל טמא וכו' עד הולכים אחר הרוב. תוספתא דטהרות פ''ד ובספרי רבינו כתוב אע''פ שאין עליה משקה רותח וט''ס הוא וצ''ל טופח במקום רותח:

ז הָיוּ בַּבַּיִת אֳכָלִין טְמֵאִין וָאֳכָלִין טְהוֹרִים וְנִמְצֵאת גַּרְעִינָה בַּבַּיִת הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְכֵן אִם הָיוּ דָּמִים טְהוֹרִים וְדָמִים טְמֵאִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְנִמְצָא דָּם עַל הָאֹכֶל הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. מַעֲשֶׂה הָיָה בְּכִכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּמְצָא עָלָיו דָּם וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִהֲרוּהוּ. שֶׁאֲפִלּוּ נֹאמַר דַּם שֶׁרֶץ הוּא הֲרֵינִי אוֹמֵר דַּם שֶׁרֶץ חַי הוּא שֶׁהוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  וכן אם היו דמים טהורים וכו' עד שהוא טהור. תוספתא דטהרות ריש פרק ז':

ח עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נְבֵלוֹת וּשְׁחוּטוֹת. בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּהּ הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. וְכֵן אִם הָיָה הַנִּמְצָא בָּהּ סְפֵק שֶׁרֶץ סְפֵק צְפַרְדֵּעַ הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָעִיר בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. זֶה הַכְּלָל בְּנִמְצָא הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב:

 כסף משנה  עיר שיש בה נבילות וכו'. שם וכת''ק:

ט הָאִשָּׁה שֶׁמְּגַבֶּבֶת גְּבָבָה בֶּחָצֵר וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּתוֹךְ גְּבָבָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁאֵין הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. נִמְצָא עַל גַּבֵּי גְּבָבָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שֶׁמָּא נָגְעָה בּוֹ. הָיְתָה כּוֹבֶרֶת בִּכְבָרָה וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת שֶׁבַּכְּבָרָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. נִמְצָא עַל גַּבֵּי הַכְּבָרָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק טְמֵאָה שֶׁמָּא נָגְעָה בּוֹ וְכָל סָפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  האשה שמגבבת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ''ג דטהרות:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק שמונה עשר

א כָּל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְרַבּוֹת סְפֵקוֹת וּסְפֵקֵי סְפֵקוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא. כֵּיצַד. נִכְנַס לְמָבוֹי וְהַטֻּמְאָה בְּחָצֵר סָפֵק נִכְנַס לֶחָצֵר סָפֵק לֹא נִכְנַס. טֻמְאָה בַּבַּיִת סָפֵק נִכְנַס לַבַּיִת סָפֵק לֹא נִכְנַס. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס סָפֵק שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם סָפֵק הָיְתָה שָׁם. וְאִם תֹּאמַר הָיְתָה שָׁם בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס סָפֵק יֵשׁ בָּהּ כְּשִׁעוּר סָפֵק אֵין בָּהּ. וְאִם תֹּאמַר יֵשׁ בָּהּ סָפֵק שֶׁהִיא טֻמְאָה סָפֵק אֵינָהּ טֻמְאָה. וַאֲפִלּוּ הִיא טֻמְאָה סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע. סְפֵקוֹ טָמֵא שֶׁהַמָּבוֹי רְשׁוּת הַיָּחִיד:

 כסף משנה  כל שאתה יכול וכו'. פ''ו דטהרות וכתבו התוספות בפרק חזקת (דף נ"ה ע"ב) דאפילו ס''ס טמא מפני כי מן הדין אפילו חד ספיקא ראוי לטהר דאוקמה אחזקתה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה מ''ל חד ספיקא מה לי כמה ספיקי:

ב תִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים וְשֶׁרֶץ אֶחָד בֵּינֵיהֶן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זֶהוּ סְפֵקוֹ טָמֵא. תִּשְׁעָה שְׁרָצִים וּצְפַרְדֵּעַ בֵּינֵיהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן סְפֵקוֹ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל כָּל סָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר עַד שֶׁיֹּאמַר נִטְמֵאתִי בְּוַדַּאי. וְכָל סָפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא עַד שֶׁיֹּאמַר וַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. לְפִיכָךְ עַצְמוֹת הַמֵּת וְעֶצֶם נְבֵלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשִׁים מִבֵּית הַפְּרָס אוֹ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ הֱסִיטוֹ וְאֵין יָדוּעַ בְּמָה נָגַע מֵהֶן וּבְמָה הֵסִיט. כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵלָה וְהֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵי זֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל. שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טָמֵא הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה הָלַךְ. אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם זֶה בְּדֶרֶךְ וְאֵין יָדוּעַ אִם הוּא טָמֵא אוֹ טָהוֹר. אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָגַע. בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת טָהוֹר:

 כסף משנה  תשעה צפרדעים וכו'. תוספתא פ''ו דטהרות: זה הכלל כל ספק וכו'. משנה פ''ז דטהרות. ומ''ש לפיכך עצמות המת ועצם נבילה וכו'. משנה פ''ה דטהרות וכחכמים:

ג הַמּוֹצֵא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ אִם הָיָה שָׁלֵם וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה הֲרֵי זֶה טָמֵא לִתְרוּמָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע. הָיָה לוֹ מָקוֹם לַעֲבֹר אוֹ שֶׁהָיָה מְשֻׁבָּר וּמְפֹרָק שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁעָבַר בֵּין שׁוֹקָיו וּפְרָקָיו הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הָיָה קֶבֶר לְכָל רֹחַב הַדֶּרֶךְ הַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ וְהָעוֹבֵר שָׁם טָמֵא. שֶׁאֵין זֶה כִּשְׁאָר סְפֵקוֹת אֶלָּא חֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע:

 כסף משנה  המוצא מת מושכב וכו'. פרק כיצד צולין עלה פ''א (ע"ב) ודע דמסיים בה במה דברים אמורים במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא וכו' לפי שטעון או רכוב א''א שלא יגע ולא יאהיל ופירש רש''י בד''א דמשובר ומפורק טהור טעון משוי ע''כ הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו עכ''ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שסמך על מה שכתבו בפרק ו' מהלכות קרבן פסח ושם כתבתי בביאור דינים הללו:

ד שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בְּמָבוֹי מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד הַעֵת שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ אֲפִלּוּ כִּבְּדוֹ וְלֹא בְּדָקוֹ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ מִקֹּדֶם הַכִּבּוּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּצָאוֹ יָבֵשׁ. אֲבָל אִם מְצָאוֹ לַח אֵינוֹ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְיִהְיֶה עַתָּה לַח בְּעֵת שֶׁנִּמְצָא:

 כסף משנה  שרץ שנמצא במבוי וכו'. משנה פרק דם הנדה (דף נ"ו) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד ובגמרא איבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או דילמא חזקתו מתכבד ומאי נפקא מינה דאמר כיבד ולא בדק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד ופירש רש''י חזקתו בדוק מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת כיבוד וכו' או משום דחזקתו מתכבד דאי הוה התם בשעת כיבוד הוה נפיק האי שרץ מחמת כיבוד ואסיקנא דחזקתו בדוק. ומ''ש בד''א שמצאו יבש וכו'. שם במשנה לר''ש ופסק רבינו כוותיה משום דר''א מפרש מילתיה בגמרא:

ה שְׁנֵי רֻקִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד מִן הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ הֱסִיטוֹ וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶהוּ תּוֹלִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵקוֹת סָפֵק בַּטָּהוֹר נָגַע סָפֵק בַּנִּמְצָא וְאִם תֹּאמַר בַּנִּמְצָא סָפֵק שֶׁהוּא טָמֵא סָפֵק שֶׁהוּא טָהוֹר. הָיוּ שְׁנֵי הָרֻקִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן סְפֵקוֹ טָהוֹר. נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן תּוֹלִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן לַח וְנִתְלָה בּוֹ הָרֹק הַלַּח תּוֹלִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סְפֵקוֹ טָהוֹר אֶלָּא הֲרֵי הוּא עַל בִּגְדוֹ. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נָגַע בָּרֹק הַנִּמְצָא אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֱסִיטוֹ בְּכָל מָקוֹם שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  שני רוקין ברה''י וכו'. פרק ד' דטהרות שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברה''י ועל מגען בר''ה בזמן שהם לחים ועל משאן בין לחים בין יבשים ופירושה מבואר כדברי רבינו. ומ''ש כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא וכו'. שם היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו בר''ה שורפין עליו את התרומה ואין צ''ל ברה''י. ומ''ש כבר ביארנו. הוא בפרק י''ג מהלכות אלו:

ו מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בּוֹ הָרֹק. עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אִם רֹב הָעִיר טְמֵאִין בְּגָדָיו מִדְרָס. וְאִם רֹב הָעִיר טְהוֹרִים הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  מי שישב ברשות הרבים וכו'. בפרק ה' דטהרות:

ז מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּלִי וּמְצָאוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדְרָס וְטָמֵא טְמֵא מֵת. אָבַד לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְצָאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִם אִבְּדוֹ בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בּוֹ בַּיּוֹם טָהוֹר. אָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה וּמְצָאוֹ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁאָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בַּיּוֹם שֶׁל אַחֲרָיו הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁעָבַר עָלָיו הַלַּיְלָה * אוֹ מִקְצָתוֹ טָמֵא:

 ההראב"ד   או מקצתו טמא. א''א בתוספתא בר''ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהור מטמא מת וברה''י טמא מדרס וטמא מת:

 כסף משנה  מי שאבד לו כלי וכו'. תוספתא דטהרות. ומ''ש אבד לו בר''ה וכו'. משנה פ''ח דטהרות: כתב הראב''ד או מקצתו טמא א''א בתוספתא בר''ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת וברה''י טמא מדרס וטמא מת. ולקמן אצל מ''ש רבינו וכן מי שאבדו כליו ברה''י ומצאן אפילו בו ביום הרי הם טמא מדרס וטמא מת כמו שביארנו כתב הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה''י טהורים וכן הוא במשנה ובתוספתא עכ''ל: והילך לשון המשנה המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום של אחריו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא פירוש דביום אמרינן דסתמא אם היה אדם נוגע בו היה מגביהו כדרך כל מוצא אבדה אבל אם היה אבוד אפילו שעה אחת מהלילה אפשר שבאותה השעה דרסו עליו ולא ראוהו וז''ל התוספתא המאבד והמוצא ברה''י ועבר עליהם הלילה טמא מדרס וטמא מת בר''ה ועבר עליהם הלילה טמאים מדרס וטהורים טמא מת ר''ש מטהר וכו' ומודים חכמים לר''ש במניח ושוכח וכו' ברה''י שעבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ע''כ ומדברי ר''ש נראה דאינו גורס גבי רה''י עבר עליו הלילה וכתב דמשום חומרת רה''י דספיקו טמא לא מפלגינן בין יום ללילה ומתני' דקתני ביום ומצא ביום מיירי בר''ה וכן נראה מדברי רבינו וכוונת הראב''ד בהשגה הראשונה להשיג על רבינו שכתב דבר''ה אם עבר עליו הלילה סתם וכתב ה''ז בחזקת טמא דמשמע שהוא טמא מדרס וטמא מת כעין מ''ש ברישא וליישב דברי רבינו נאמר דאדרבה מדברישא כתב טמא מדרס וטמא מת משמע דכשכתב סתם טמא אינו אלא טמא מדרס בלבד: ובהשגה השנית משיג עליו שהוא לא ביאר כן למעלה וכו' ועוד דהמשנה ותוספתא הוו תיובתא למ''ש שאם מצאם אפילו בו ביום טמאים: ואני אומר שאני תמה על מ''ש שהוא לא ביאר כן למעלה וכו'. שדבריו מבוארים באר הטב דברה''י סתם וכתב ה''ז טמא ולא חילק בין עבר עליו הלילה ללא עבר עליו כדמפליג בר''ה. ומה שהקשה עליו מהמשנה אינה קושיא שמה ששנינו המאבד ביום ומצא ביום טהור פי' רבינו דהיינו דוקא בר''ה אבל ברה''י טמא ומה ששנינו בתוספתא המאבד והמוצא ברה''י ועבר עליהן הלילה טמא דמשמע הא אם לא עבר עליו הלילה טהור י''ל דברה''י אפילו מאבד ומוצא ביום טמא ולא כתב ועבר עליהם הלילה אלא משום דבעי למיתני בסיפא דבר''ה ועבר עליהם הלילה טמאים ור''ש מטהר תנא ברישא גבי רה''י ועבר עליהן הלילה טמאים לאשמועינן דאע''ג דר''ש פליג בסיפא מודה ברישא דמתניתין מסייעא לרבינו דקתני בדין שוטח כלים דבסמוך שאם נפלו והלך להביאם טמאים ולא מפליג בין יום ללילה וכן שנינו עוד שם נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו טמא מפני שהונח ברשות ע''ה שעה אחת ולא מפליג בין יום ללילה:

ח הִנִּיחַ כְּלִי אוֹ שְׁכָחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עָלָיו הַלַּיְלָה טָהוֹר. הִנִּיחוֹ אוֹ שְׁכָחוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הֲרֵי זֶה טְמֵא מִדְרָס וְטָהוֹר מִטְּמֵא מֵת. וּמִפְּנֵי מָה לֹא הֶחְמִירוּ בְּשׁוֹכֵחַ וּמַנִּיחַ כִּמְאַבֵּד מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי תָּמִיד לֹא גָּזְרוּ עָלָיו:

 כסף משנה  הניח כלי או שכח וכו'. תוספתא פרק תשיעי דטהרות שם:

ט הַמְאַבֵּד וּמָצָא בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת שִׁמּוּר:

 כסף משנה  המאבד ומצא בתוך הבית וכו'. שם בתוספתא. וכתב רבינו שמשון דלא שכיחי התם עכו''ם ועם הארץ בתוך הבית של חבר:

י הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד טְמֵאִים שֶׁמָּא נָגְעוּ בָּהֶן טְמֵאִים. וְאִם הָיָה מְשַׁמְּרָן טְהוֹרִים. נָפְלוּ וְהָלַךְ לַהֲבִיאָם טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֵינָיו. וְכֵן מִי שֶׁאָבְדוּ כֵּלָיו בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְצָאָן אֲפִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם * הֲרֵי הֵן מִדְרָס וּטְמֵא מֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   הרי הן מדרס וטמא מת כמו שביארנו. א''א הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה''י טהורין וכן הוא במשנה ובתוספתא:

 כסף משנה  השוטח כלים וכו'. משנה פרק ח' דטהרות פירוש דהוי ככל ספק טומאה דבר''ה טהור ברה''י טמא וכ' רבינו שמא נגעו בהם טמאים פי' דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על בגדים השטוחים לייבש אבל אפשר שנגעו בהם משא''כ באבידה שאין רואים ודורסים עליה ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. ומ''ש וכן מי שאבדו כליו וכו'. תוספתא פ''ט דטהרות:

יא שׁוֹטָה אַחַת בָּעִיר אוֹ נָכְרִית כָּל הָרֻקִּין שֶׁבָּעִיר בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְעוֹלָם בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  שוטה אחת בעיר וכו' עד ואם לאו ישאלנה. טהרות פ''ה פירוש כי השוטה אינה יודעת עתות וסתה ולכך תמיד היא בחזקת טמאה וכן הנכרית וכתב ר''ש אבל איש שוטה לא שאין האיש רגיל בזיבות וגבי נכרית ה''ה לעכו''ם דעשאום כזבים. ובמשנה הזכירו כותית ורבינו השמיטה משום דעשאום כעכו''ם ובכלל נכרית היא:

יב מִי שֶׁדָּרְסָה אִשָּׁה עַל בְּגָדָיו אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בִּסְפִינָה. אִם מַכִּירַתּוּ שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה כֵּלָיו טְהוֹרִין וְאִם לָאו יִשְׁאָלֶנָּה:

יג מִי שֶׁיָּשַׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד כֵּלָיו טְהוֹרִים:

 כסף משנה  מי שישן בר''ה וכו'. שם וכחכמים:

יד נָגַע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵת וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וְאִם רָאוּהוּ חַי בָּעֶרֶב וּבַשַּׁחַר מָצְאוּ מֵת הֲרֵי זֶה סָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְטָהוֹר:

 כסף משנה  נגע בר''ה וכו'. ג''ז שם וכחכמים. ומ''ש ואם ראוהו חי וכו'. בתוספתא דטהרות פ''ז:

טו הַמְסֻכָּן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִתְעַלֵּף וְאֵין יָדוּעַ אִם מֵת אוֹ עֲדַיִן הוּא חַי וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְחָזְרוּ וְהִכְנִיסוּהוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. כְּשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא וּכְשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסֻכָּן וְהוֹלִיכוּהוּ מֵעִיר לְעִיר בְּמִטָּה וְהָיוּ כִּתּוֹת מִתְחַלְּפוֹת תַּחְתָּיו וּבָאַחֲרוֹנָה נִמְצָא מֵת וְלֹא טִמְּאוּ חֲכָמִים אֶלָּא כַּת אַחֲרוֹנָה בִּלְבַד:

טז טָמֵא שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל הַבּוֹר וְנִתְּזָה צִינוֹרָא מִפִּיו סָפֵק הִגִּיעַ לַבּוֹר סָפֵק לֹא הִגִּיעַ. אִם הָיָה בּוֹר שֶׁל שֶׁמֶן סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִם הָיָה בּוֹר שֶׁל יַיִן סְפֵקוֹ טָהוֹר בְּכָל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁשְּׂפַת הַבּוֹר קוֹלֶטֶת:

 כסף משנה  המסוכן ברה''י וכו'. משנה ריש פרק ו' דטהרות וכת''ק. ומ''ש מעשה באחד וכו'. תוספתא דטהרות פ''ו:

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק תשעה עשר

א שְׁנֵּי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר הָלַךְ בְּאֶחָד מִהן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן הָלַךְ וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֶכְלוּ וְהִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְטָבַל וְטָהַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. אִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵלּוּ וְאֵלּוּ תְּלוּיוֹת שֶׁבְּוַדַּאי שֶׁאֶחָד מִן הַטָּהֳרוֹת טָמֵא. וְאִם לֹא טָהַר בֵּינְתַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרְפוּ שֶׁהֲרֵי הֵן טְמֵאוֹת בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה טָמֵא הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָלַךְ בִּשְׁנֵי הַשְּׁבִילִין. וְכֵן הַשֶּׁרֶץ וְהַצְּפַרְדֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין צוּרָתָן נִכֶּרֶת וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶהוּ הַשֶּׁרֶץ וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנֶאֶכְלוּ וְטָבַל וְנָגַע בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. וְאִם קַיָּמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵלּוּ וְאֵלּוּ תְּלוּיוֹת. וְאִם לֹא טָבַל בֵּינְתַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת יִשָּׂרְפוּ:

 כסף משנה  שני שבילין וכו' וכן השרץ וכו'. פ''ה דטהרות:

ב שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וּבָא חֲבֵרוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת אִם בָּאוּ וְנִשְׁאֲלוּ זֶה אַחַר זֶה מוֹרִין לְכָל אֶחָד מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁהוּא טָהוֹר. בָּאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד אוֹ שֶׁבָּא הָאֶחָד וְשָׁאַל עָלָיו וְעַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר שְׁנַיִם הָיִינוּ וּבִשְׁנֵי הַשְּׁבִילִים הָלַכְנוּ וּשְׁתֵּי טָהֳרוֹת עָשִׂינוּ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין וְטָהֳרוֹת שֶׁעָשׂוּ נִשְׂרָפוֹת. וְכֵן אִם נִטְמְאוּ בְּטֻמְאָה קַלָּה. כֵּיצַד. שְׁנֵי כִּכָּרִים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶם וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל אֶת הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת אִם נִשְׁאֲלוּ זֶה אַחַר זֶה שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהוּא מִכְּלַל הַסְּפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת אוֹ שֶׁנִּשְׁאַל עָלָיו וְעַל חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין מִסָּפֵק וְטָהֳרוֹתָם נִשְׂרָפוֹת שֶׁהֲרֵי וַדַּאי אַחַת מֵהֶן טְמֵאָה. וַאֲפִלּוּ כִּכָּר אֶחָד טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין כֻּלָּן טְמֵאִין וְיִשָּׂרְפוּ:

 כסף משנה  שני שבילין אחד טמא וכו' וכן אם נטמאו בטומאה קלה וכו'. שם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' ובפרק קמא דפסחים עלה י' ובפרק שני דכתובות אמר רבי יוסי בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יוסי מדמי ליה לזה אחר זה וידוע דהלכה כרבי יוסי. ומה שכתב ואפילו ככר טמאה וכו'. שם בתוספתא רבי יוסי אומר טמא שאפילו טמאה שנתערבה במאה טהורות טמא:

ג כִּכָּר טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בְּתִשְׁעָה כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין וּבָאוּ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וְאָכְלוּ חֲמִשָּׁה כִּכָּרוֹת מֵהֶן וּבָאוּ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם אֲחֵרִים וְאָכְלוּ הַחֲמִשָּׁה הַנִּשְׁאָרִים הָרִאשׁוֹנִים טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן אֲנָשִׁים אֲחֵרִים שֶׁיִּתְלוּ בָּהֶן וְהַחֲמִשָּׁה הָאֲנָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹלִין בָּרִאשׁוֹנִים:

 כסף משנה  ככר טמא שנתערב וכו'. תוספתא פ''ו דטהרות שם:

ד שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר וְהָלְכוּ בָּהֶן שְׁנֵי אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד טָהוֹר וְאִישׁ אֶחָד טָמֵא אֲפִלּוּ הָיָה הָאֶחָד תָּלוּי הֲרֵי זֶה הַטָּהוֹר תּוֹלֶה בַּתָּלוּי וְאוֹמְרִין זֶה הַטָּהוֹר הָלַךְ בַּשְּׁבִיל הַטָּהוֹר וַהֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ וְזֶה הַתָּלוּי הָלַךְ בַּשְּׁבִיל הַטָּמֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד:

 כסף משנה  שני שבילין אחד טמא וכו'. נדה פרק האשה (דף ס'):

הלכות שאר אבות הטומאות - פרק עשרים

א כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא רְשׁוּת הָרַבִּים לְעִנְיַן שַׁבָּת כָּךְ הוּא רְשׁוּת הָרַבִּים לְעִנְיַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  כל מקום שהוא רה''ר וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך:

ב אַרְבַּע אַמּוֹת הַסְּמוּכוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה. וְכֵן הַכַּרְמְלִית כְּגוֹן הַיָּם וְהַאִצְטְוַונִית הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  ארבע אמות הסמוכות לר''ה וכו'. פ''ק דבתרא (דף י"ב). ומ''ש וכן הכרמלית וכו'. בסוף פ''ו דטהרות האצטוונית רה''י לשבת ור''ה לטומאה:

ג יֵשׁ שָׁם מְקוֹמוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְעִנְיַן טֻמְאָה וְאֵלּוּ הֵן. הַשְּׁבִילִין הַמְפֻלָּשִׁין לְשִׁיחִין וּלְבוֹרוֹת וּלְגִתּוֹת וְהַבִּקְעָה הַמֻּקֶּפֶת גָּדֵר בִּימוֹת הַחַמָּה וּבַסִילְקִי מְלָכִים שֶׁהוּא בִּנְיָן רָחָב הַרְבֵּה לַעֲמֹד בּוֹ אַנְשֵׁי הַמֶּרְכָּבָה וְיֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה פְּתוּחִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַפּוֹרָן וְהוּא הַבִּנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְחָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִין בְּפֶתַח זֶה וְיוֹצְאִין בְּפֶתַח אַחֵר. וְכֵן מְבוֹאוֹת הַיּוֹרְדִים לַיָּם אוֹ לַנָּהָר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוּרִין מִכָּאן וּמִכָּאן וְרַבִּים מְטַפְּסִין וְעוֹלִין בָּהֶן וְהַבִּימוֹסוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה. וְכֵן כָּל הָעֲזָרָה כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  יש שם מקומות וכו' ואלו הם השבילים המפולשים וכו'. שם וכת''ק ואיתא בפ''ב דעירובין (דף כ"ב ע"ב). ומ''ש והבקעה המוקפת וכו'. דין הבקעה פ''ו דטהרות שם ואיתא בפ''ק דשבת (דף ו' ע"ב) וכאוקימתא דרב אשי. ומ''ש ובסילקי וכו' והפורן וכו' וחצר שהרבים וכו'. פ''ו דטהרות. ומ''ש וכן מבואות היורדים לים וכו' והבימוסות והמרחצאות. תוספתא פרק שלישי דטהרות. ומה שכתב וכן כל העזרה וכו'. פירקא קמא דפסחים (דף י"ח ע"ב):

ד גִּנּוֹת הָעִיר שֶׁדֶּרֶךְ הָעִיר עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן רְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  גנות העיר וכו' עד רה''י לכל. תוספתא דטהרות פ''ז:

ה הַגִּנָּה בִּזְמַן שֶׁהִיא מִשְׁתַּמֶּרֶת רְשׁוּת הַיָּחִיד וּבִזְמַן שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת רְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה. וְכֵן בַּסִילְקִי גְּדוֹלָה בִּזְמַן שֶׁפּוֹתְחִין אוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה וּבִזְמַן שֶׁנּוֹעֲלִין אוֹתָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד לַכּל:

ו הַבִּקְעָה הַמֻּקֶּפֶת גָּדֵר בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּלְטֻמְאָה וְאִם לֹא הָיְתָה מֻקֶּפֶת הֲרֵי הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד לְטֻמְאָה בִּלְבַד. וּבִקְעָה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים הֲרֵי הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד לְטֻמְאָה אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה. וְאֵלּוּ הֵן יְמוֹת הַחַמָּה מִשֶּׁתֵּעָקֵר הַתְּבוּאָה מִתּוֹכָהּ. וְאֵלּוּ הֵן יְמוֹת הַגְּשָׁמִים מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. בֵּין הָעִגּוּלִים שֶׁל עֲנָבִים לַזּוֹגִין רְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  הבקעה המוקפת גדר וכו'. פ''ו דטהרות וכאוקימתא דרב אשי פרק קמא דשבת (דף ו' ע"ב) ומייתי מתניתין דטהרות בפ''ט דבתרא (דף קנ"ג ע"ב) ואמר רבא לא שאנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים אבל עברו עליה ימות הגשמים רה''י לכאן ולכאן: ואלו הם ימות החמה וכו' ואלו הם ימות הגשמים וכו'. תוספתא דטהרות פ''ז: בין העגולים של ענבים וכו' עד שכנגדה. בסוף טהרות:

ז כֶּרֶם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצְרִים רְשׁוּת הַיָּחִיד וּלְאַחַר הַבּוֹצְרִים רְשׁוּת הָרַבִּים לְטֻמְאָה. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בְּרוּחַ זוֹ וְיוֹצְאִים בָּרוּחַ שֶׁכְּנֶגְדָהּ. שְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁבֵּאַרְנוּ דִּינָם כְּשֵׁם שֶׁהֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת כָּךְ הֵם רְשׁוּת הַיָּחִיד לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  שאר כל המקומות וכו':

ח וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵינָן רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי כֵן הֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד לְטֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעָם מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן וְאֵלּוּ הֵן. הָאִילָנוֹת וְחוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. כֵּיצַד. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְטֻמְאָה בְּתוֹכוֹ עָלָה לְרֹאשׁוֹ סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא. הִכְנִיס יָדוֹ לְחוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא:

 כסף משנה  ויש מקומות שאינם רשות היחיד וכו': כיצד אילן שהוא עומד ברשות הרבים וכו' עד שהחנות רשות היחיד. טהרות פרק ו':

ט חֲנוּת שֶׁהִיא טְמֵאָה וּפְתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים סָפֵק נִכְנַס סָפֵק לֹא נִכְנַס סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל הַחֲנוּת כְּמוֹ שֶׁרֶץ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁסְּפֵק מַגָּעוֹ טָהוֹר. הָיוּ שְׁתֵּי חֲנֻיּוֹת אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה וְנִכְנַס לְאַחַת מֵהֶן סָפֵק לְטָמֵא נִכְנַס סָפֵק לְטָהוֹר סְפֵקוֹ טָמֵא שֶׁזֶּה סָפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד * שֶׁהַחֲנוּת רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכֵן בִּקְעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׂדוֹת הַרְבֵּה וּבָהּ שָׂדֶה אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וְאָמַר נִכְנַסְתִּי לְבִקְעָה זוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נִכְנַסְתִּי לְאוֹתָהּ שָׂדֶה אוֹ לֹא נִכְנַסְתִּי סְפֵקוֹ טָמֵא שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֲפִלּוּ סְפֵק בִּיאָה טָמֵא:

 ההראב"ד   שהחנות רה''י. א''א הפירוש הזה חושך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא שמא לא נכנס כלל וספק ר''ה טהור אבל סיפא ודאי נכנס לרה''י הילכך ספיקו טמא ואע''פ שאמרו כל מה שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספיקות טמא מ''מ והוא שיכנס למבוי או לבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם כלל אם לא נכנס טהור וזה דומה לענין זה:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד שהחנות רשות היחיד א''א הפירוש הזה חשך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא וכו'. איני יודע למה חרד כל החרדה הזאת לומר שהפי' הזה חשך ולא אור ועוד מה זה שכתב ומה בין זה לזה והלא כבר ביאר רבינו מה בין זה לזה כשהוא חנות אחת טמא הרי כלל החנות דבר טמא שהוא מונח בר''ה ספק נכנס ונטמא ספק לא נכנס טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים אבל כשהם שתי חנויות אחת טמאה ואחת טהורה ונכנס ודאי לאחת מהם ואינו יודע לאיזו מהם הו''ל נכנס לרשות היחיד ואינו יודע אם נטמא דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא וכן מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה והוא פירושו של הראב''ד: וכן בקעה בימות הגשמים וכו'. בפרק ששי דטהרות וכחכמים ואיתא בפרק קמא דפסחים (דף י') ופרק חזקת (דף נ"ה) ופרק בתרא דעבודה זרה (דף ע'):

י מָקוֹם שֶׁהָיָה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הָרַבִּים וְחָזַר וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד כְּשֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא וּכְשֶׁהוּא רְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  מקום שהיה רשות היחיד וכו'. שם:

יא דְּבָרִים שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. כֵּיצַד. קֻפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְהַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָהוֹר. הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכָהּ סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא. הָיְתָה כְּפִישָׁה נְתוּנָה עַל כְּתֵפוֹ וְכִכַּר תְּרוּמָה כָּרוּךְ בְּסִיב * אוֹ בִּנְיָר וְנָתוּן לְתוֹכָהּ סָפֵק נָגַע בָּהּ אַחֵר סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא:

 ההראב"ד   או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע. א''א לא ידעתי מהו זה ובתוספתא אמרו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור הכניס ידו לתוכה ספיקו טמא:

 כסף משנה  דברים שהם בר''ה וכו'. תוספתא דטהרות פ''ז: וכתב הראב''ד או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שגירסת רבינו בתוספתא לא היתה כגירסת הראב''ד והטעם מבואר שמאחר שהככר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרשות היחיד ועוד שכיון שהיא על כתיפו הוי כמונח ברה''י כמו ששנינו בפרק רביעי דטהרות שני רוקים וכו' וכיון שהוא מונח על כתיפו הוי יש בו דעת לישאל וספיקו בכל ענין טמא ואי זה סופר טועה הגיה מדעתו בבא זו לחלק בין הכניס ידו לתוכה ללא הכניס מפני שבבבא ראשונה חילקו בכך ולא שת לבו לזאת דלא שייך לחלק בה בכך כמ''ש ותמהני על אדוננו הראב''ד ז''ל שלא דקדק בכך ואפשר שמפני שהרגיש בכך לא כתב כלשון משיג אלא כמסתפק:

יב חֲמוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְטֻמְאָה נְתוּנָה עָלָיו סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָהוֹר. פָּשַׁט יָדוֹ עַל גַּבָּיו סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא. וְכֵן סֶלַע הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְטֻמְאָה נְתוּנָה עָלָיו סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָהוֹר. עָלָה בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע סְפֵקוֹ טָמֵא:

יג הָיָה זָב רוֹכֵב עַל חֲמוֹרוֹ וְזֶה רוֹכֵב עַל חֲמוֹרוֹ וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ סָפֵק נָגַע בַּזָּב סָפֵק לֹא נָגַע. תִּינוֹק טָמֵא מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו וְתִינוֹק טָהוֹר מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו וְהָלְכוּ זֶה בְּצַד זֶה סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע. חֲבִילָה עַל כְּתֵפוֹ וְהָרֹק מֻדְבָּק בַּכֹּתֶל סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע. כֵּלִים שְׁטוּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וְהַטָּמֵא עוֹבֵר סָפֵק הֵסִיט סָפֵק לֹא הֵסִיט הַכּל טָהוֹר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 כסף משנה  ומ''ש היה זב רוכב על חמורו וכו' עד סוף הפרק. שם בתוספתא וכרבי יוסי מחבירו: סליקו הלכות אבות הטומאות

---

הלכות טומאת אוכלין

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא דִּין טֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְהֶכְשֵׁרָן:

וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות טומאת אוכלין - פרק ראשון

א כָּל אֹכֶל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן לֶחֶם וּבָשָׂר וַעֲנָבִים וְזֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבֵּל טֻמְאָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן חִשֵּׁב עָלָיו וְיִחֲדוֹ לְמַאֲכַל אָדָם. וְזֶה וְזֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּבָּלֵל תְּחִלָּה בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִין וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶכְשֵׁר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לח) 'וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע':

 כסף משנה  כל אוכל המיוחד למאכל אדם וכו'. ריש פ''ג דעוקצין כל האוכלין המיוחדין למאכל אדם צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה. ומ''ש וכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו'. שם ובפרק בהמה המקשה (דף ע"ז) במשנה גבי שוחט בהמה ומצא בה שליא. ומ''ש וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה וכו'. מבואר בפ''ג דעוקצין ובכמה דוכתי בגמרא:

ב וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמַּכְשִׁירִין אֶת הָאֳכָלִין לְטֻמְאָה. הַמַּיִם וְהַטַּל וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב וְהַדָּם וְהַדְּבַשׁ. וְאֵינָן מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיִּפְּלוּ עַל הָאֳכָלִין בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. וְלֹא יִהְיוּ סְרוּחִין שֶׁהַמַּשְׁקֶה הַסָּרוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵיוָן שֶׁהֻכְשַׁר הָאֹכֶל אַף עַל פִּי שֶׁיָּבַשׁ וַהֲרֵי הוּא נָגוּב הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ואלו הם השבעה משקים וכו'. פ''ו דמכשירין אלא ששם אמרו דדוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים אינו מכשיר ואמרינן בפרק קמא דבכורות (דף ז' ע"ב) שהטעם מפני שיש לו שם לווי כלומר אבל דבש סתם אינו אלא דבש דבורים ולפיכך כתב רבינו דבש סתם: ואינם מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים. בריש מכשירין ובפרק ג' דקידושין (דף נ"ט:) ופרק ב' דמציעא (דף כ"ב:) יליף לה מקרא: ולא יהיו סרוחים וכו'. בפרק קמא דפסחים (דף י"ח) ובסוף מכשירין ובתורת כהנים פרשת שמיני ובתוספתא דטהרות פ''ט: וכיון שהוכשר האוכל וכו'. כן משמע בפ''ב דמציעא וכדפירש''י וכן משמע בפרק קמא דפסחים ובפ''ב דחולין ובתוספתא דמכשירין פ''ב:

ג אֹכֶל שֶׁהָיָה בָּלוּל בְּמֵי פֵּרוֹת כְּגוֹן מֵי תּוּתִים וְרִמּוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּלוּל וְנָגַע בּוֹ הַזָּב אוֹ בְּשַׂר הַמֵּת הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה הַמַּשְׁקִין:

 כסף משנה  אוכל שהיה בלול במי פירות וכו'. בפי''א דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' ר''א מטמא משום משקה ורבי יהושע אומר וכו' ז' משקים טמאים ושאר כל המשקים טהורים ופירש רבינו ר''א סובר שדבש תמרים וכו' מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר ה' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והעיקר אצלנו כי ז' משקים בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהם אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם ג''כ שמכשירים את הזרעים לטומאה וכו' ואין מטמאים ואין מכשירין לטומאה שום דבר מהמשקים אלא השבעה בלבד עכ''ל וידוע דהלכה כרבי יהושע:

ד אֵין שָׁם מַשְׁקֶה שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא שִׁבְעַת הַמַּשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין * כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל:

 ההראב"ד   כך אין מקבלין טומאה. א''א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין בשבעת המשקין דתנן במסכתא טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר''א אומר פסל את כולה ר''ע אומר לא פסל אלא מקום מגעו אלמא שמצטרפין ותנן נמי בעוקצין עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום טהורה שאין לך דבר שמחבר לאוכלין אלא שבעת המשקין בלבד אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קבולי טומאה נינהו וכל מה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינן לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות שאינן לא אוכל ולא משקה ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו בכולן לא אמרו אלא במשקין היוצאין מאליהן שהן זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקין הרי הן כעיקר הפירות ואיה איפה עסיס רמונים ויין של תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים והלא השמן משבעה משקין הוא ואמרו שאינו לא אוכל ולא משקין אלא ודאי במוהל היוצא מאליו אמרו בתוספתא השמן לא אוכל ולא משקה ואימתי אמרו השמן תחילה לעולם בזמן שנמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול המשקין היוצאים ממנו מטמאין טומאת משקין. מלת כפול שכתבתי מצאתי אותה משובשת כתובה באיפול וחשבתי שהוא כפול ואולי היא קליפה שנמס כל הזית מאיליו עד שלא נשאר בה אלא הקליפה מ''מ הדבר מוכיח שאינו מדבר אלא במשקה היוצא מאליו:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד כך אין מקבלין טומאה א''א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל וכו'. השתדל הרב ז''ל להביא ראיות שמי פירות אינם מצטרפין כדי לדייק שלא אמרו אלא שאין מצטרפין אבל הם עצמם בני קבולי טומאה. עוד חשש שמא רבינו כתב שאין מי פירות מקבלין טומאה מפני שאמרו בתוספתא דבש תמרים אינו אוכל ולא משקה וה''ה לשאר מי פירות. וכתב לסתור ראיה זו והאריך בזה: ואני אומר שטעמו של רבינו מדתנן ר''א מטמא משום משקה דלישנא דמטמא עצמו משום משקה משמע דהיינו שמקבלים טומאה כשאר משקים ועלה קתני רבי יהושע ושאר כל המשקים טהורים משמע דבמאי דמטמא ר''א עצמן משום משקה מטהר רבי יהושע לומר שאין מי פירות עצמם מקבלים טומאה ופשטא דלישנא דושאר כל המשקים טהורים הכי משמע ומה שרצה להביא ראיה הראב''ד מדתנן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה וכו' אני אומר דאדרבא משם ראיה לדברי רבינו שאם כדברי הראב''ד הו''ל למיתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמשקה לחוד ומי פירות לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות ולענין אי מצרף או לא לא הוי אלא למי פירות ונראה שזו תשובה נצחת. ומה שרצה לדייק מדאמרי' בתוספתא דעוקצין פ''ק דמי פירות אינם מחברים איצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קיבולי טומאה נינהו אין דיוק זה דיוק דלגופא איצטריך דאע''ג דאינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה סד''א דמצרפי קמ''ל. ומה שכתב הראב''ד לחלק בין משקים היוצאים מעליהם לסחטן למשקים איני יודע זו מנין לו לחלק בכך מאחר שלא נמצא כן בביאור. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו השמן לא אוכל ולא משקה אינה ראיה מוכרחת שרבינו העמידה בשמן קרוש כדלקמן. ומ''ש ואיה איפה עסיס רמונים ויין תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ומצאתי בת''כ אין לי אלא מים מנין הטל והיין השמן והדם והדבש והחלב ת''ל וכל משקה אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות ת''ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ע''כ הרי שלא מיעט שאר מי פירות מפני שיצאו מאליהם אלא מפני שיש להם שם לווי וטענה זו שייכא אפילו בסחטן למשקים וזה פשוט ומבואר כדברי רבינו:

ה זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן אֵינָן מַכְשִׁירִין וְלֹא מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְעוֹלָם:

 כסף משנה  זיתים וענבים שלא הביאו שליש אינם מכשירים וכו'. ירושלמי פ''ק דמעשרות והטעם משום דלא חשיבא תבואה אלא כשזורעין אותה ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינו ראוי לזריעה כדאיתא בפ''ק דראש השנה (דף י"ג) וכבר נתבאר בסמוך שכל מה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה:

ו אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי אָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן לְפִי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין לַהֲנָאַת גּוּפָן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶּׁנּוֹתְנִין טַעַם בְּמַאֲכָלוֹת אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ אוֹ הַמַּרְאֶה. וְאֵלּוּ הֵן. הַקֹּשְׁט וְהַחָמָס וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִין וְחַלּוֹת חָרִיעַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  אלו דברים וכו'. בפ''ג דעוקצין ופרק בא סימן (דף נ"א ע"ב):

ז הַשֶּׁבֶת סְתָמוֹ לַאֲכִילַת גּוּפוֹ כִּשְׁאָר יַרְקוֹת שָׂדֶה * וְאִם חָשַׁב עָלָיו לִקְדֵרָה אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. וְהַשֶׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם לִקְדֵרָה הֲרֵי זוֹ כְּזֶבֶל וְאֵינָהּ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:

 ההראב"ד   ואם חשב עליו לקדירה. א''א לא כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה:

 כסף משנה  השבת סתמו לאכילה גופו וכו'. בפרק ג' דעוקצים השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלים ופירש רבינו שבת בלשון ערבי שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים [האלה כי בידוע כי השבת] נאכל כמו שהוא חי אחר המזון וכו' לא שיבושל בקדירה וע''כ כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינם ראויים לאכילה וע''כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים עכ''ל ור''ש כתבו בפרק בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מטמאין טומאת אוכלים עכ''ל וכ''כ הריטב''א הא עד שלא נתנה מטמאה ובסתם שבת קאמר אלמא סתמא לכמכא עכ''ל הרי מבואר כדברי רבינו ושלא כדברי הראב''ד שכתב ואם חשב עליו לקדירה א''א לא כן שאינם יוצאים מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם לקדירה:

ח הַתְּמָרִים וְהַגְּרוֹגָרוֹת שֶׁנָּתַן לִקְדֵרָה כְּתַבְלִין עֲדַיִן הֵן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ מִלֶּאֱכל אָדָם:

 כסף משנה  התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא בסוף טבול יום אלא שכתוב בה עד שיפסלו לכלב והיא נוסחא נכונה:

ט הַכַּרְשִׁינִים אִם יִחֲדָן לְמַאֲכַל אָדָם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  הכרשינין אם ייחדן וכו'. תוספתא בסוף טבול יום כרשינין מטמאים טומאת אוכלים דברי רבי יהודה ר''ש אומר אינם מטמאין ופסק כרבי יהודה ומשמע לרבינו דדוקא אם ייחדן למאכל אדם והטעם מפני שהם מאכל בהמה ואין אוכלים אותם בני אדם אלא בזמן רעב כדאיתא בירושלמי סוף חלה:

י הַקּוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכָל דָּבָר וְאִם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  הקור הרי הוא כעץ וכו'. בפרק ג' דעוקצין. ומ''ש ואם שלקו וטגנו. בפרק בכל מערבין (דף כ"ח ע"ב):

יא הַחַרְצַנִּין וְהַזַּגִּין אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָן לָאֳכָלִין אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  החרצנים והזגין וכו'. תוספת' בסוף עוקצין ופרק י''ג דטהרות:

יב זֵיתִים וַעֲנָבִים הַקָּשִׁים שֶׁנִּפְרָצִין וְיוֹצְאִין מִתַּחַת הַקּוֹרָה בִּשְׁעַת הַדְּרִיכָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְעַד כַּמָּה עַד אַרְבָּעָה קַבִּין לְכָל כּוֹר. הָיָה הַנִּפְרָץ יֶתֶר מִזֶּה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם כְּנָסָן לָאֳכָלִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  זיתים וענבים הקשים וכו'. בפרק שלישי דעוקצין פריצי זיתים וענבים ב''ש מטמאים וב''ה מטהרים ובתוספתא אלו הם פריצי זיתים וענבים היוצאים מתחת הגפת ומתחת הזגים. ומ''ש ועד כמה עד ארבעה קבים לכל כור. בפרק המקבל עלה ק''ה. ומ''ש ואם כנסן לאוכלים וכו'. תוספתא בסוף עוקצין:

יג הַכַּפְנִיוֹת וְהַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר וְהַקֶּצַח הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִין וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  הכפניות. בפ''ג דעוקצין פירוש כפניות תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן. ומ''ש הפגין והבוסר. שם כר''ע מחבירו. ומ''ש והקצח. שם הקצח ב''ש מטהרים וב''ה מטמאים ובפ''ה דעדיות מונה אותה מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה:

יד לוּלְבֵי זְרָדִים וְחָרוּבִין וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְמַתְּקוּ:

 כסף משנה  לולבי זרדים וכו'. פ''ג דעוקצין לולבי זרדין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינם מקבלים טומאת אוכלים עד שימתקו. ומ''ש והחרובין. שם בתוספתא:

טו הַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמְסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁין מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בֵּין מִשֶּׁהִמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ:

 כסף משנה  החרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים וכו'. תוספתא שם:

טז זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּעָלִין שֶׁלָּהֶן אֵין הֶעָלִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שֶׁלֹּא כְּבָשָׁן לָאֳכָלִין אֶלָּא לְמַרְאֶה:

 כסף משנה  זיתים שכבשן וכו' עד מפני שאינו אוכל. משנה רפ''ב דעוקצין:

יז כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל:

יח  דְּבַשׁ בְּכַוַּרְתּוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה. רָדָה הַדְּבַשׁ מִשֶּׁיְּרַסֵּק הַחַלּוֹת מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּרְתּוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  דבש בכוורתו וכו'. בפ' הספינה (דף פ'). ומ''ש רדה הדבש וכו'. בסוף עוקצין וכבית הלל: דבש הזב וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פרק ב' דטהרות:

יט * הַשֶּׁמֶן הַקָּרוּשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו כְּשֶׁהוּא קָרוּשׁ בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַדָּם שֶׁקָּרַשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. חָשַׁב עָלָיו לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:

 ההראב"ד   השמן הקרוש. א''א אין בתוספתא שקרש ואפשר בשמן שיצא מעצמו ואע''פ שלא קרש ותנן במסכת טהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הן תחילה קרשו הרי הם שנים וכו' ר''מ אומר השמן תחלה לעולם וחכ''א אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר היין תחילה לעולם מאי תחלה לעולם לאו אע''ג דקרשו דבהני איירי לעיל וחכמים מודין לו:

 כסף משנה  השמן הקרוש וכו'. תוספתא פ''ב דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש. וכתב הראב''ד א''א אין בתוספתא שקרש וכו'. ויש לומר לדעת רבינו שאע''פ שאין בתוספתא שקרש א''א לומר דבכל שמן מיירי שהרי הוא משבעה משקים ולפיכך פירש דבקרוש מיירי ולא נראה לו להעמידה ביוצא מאליו ומה שהביא הראב''ד ראיה מדתנן במסכתא טהרות הרוטב והגריסין וכו' מאי תחילה לעולם וכו' וחכמים מודים לו. איני יודע זו מנין לו אדרבא כיון דבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה אחר כך מצאתי בתוספות שכתבו בפרק אור לארבעה עשר (דף י"ד ע"ב) בד''ה אפי' מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן רבי מאיר אומר שמן תחילה לעולם וחכ''א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה דהלכתא כוותיה אומר רבינו תם דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נימוח כדמשמע בתוספתא דאמרינן התם במה אמרו שמן תחילה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכולי עלמא מודו וכן משמע בריש פרק שלישי דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב והשמן בזמן שהם משקה טופח הרי הן תחילה קרשו ואח''כ נימוחו הרי אלו שניים ובתר הכי קתני רמ''א השמן תחילה לעולם והיינו לעולם אפילו קרשו ואהא קאי ר''ש שזורי עכ''ל הרי שהם מסכימים לדעת רבינו. וכן הדם שקרש וכו' עד בטלה דעתו. שם:

כ * חָלָב שֶׁקָּרַשׁ לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:

 ההראב"ד   חלב שקרש. א''א אינו כן אלא אמרו בתוספתא הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הם תחלה קרשו א''צ מחשבה לאוכלין:

 כסף משנה  חלב שקרש וכו'. גם זה שם לפי גירסת רבינו. והראב''ד שכתב א''א אינו כן אלא אמרו בתוספתא וכו', גירסא אחרת היתה לו בתוספתא:

כא דְּבַשׁ תְּמָרִים לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵּרוֹת כֻּלָּן לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ:

 כסף משנה  דבש תמרים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' עד בטלה דעתו. תוספתא פרק שני דטהרות:

כב הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. לְמַשְׁקִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא נִטְמָא כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  השלג אינו אוכל וכו' עד לא נטמא כולו. תוספתא x פרק שני דטהרות ומייתי לה בפרק שני דנדה (דף י"ז) ומקשה היכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו ומוקי לה כגון שהעביר השלג על אויר תנור ושלג בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס שהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר שאין נוגעים כל הגרעינין בתנור אפ''ה טמא ולפי זה מה שכתב רבינו העבירו על גבי כלי חרס לא על גביו ממש קאמר אלא באוירו ומ''מ קשה שהיה לו לפרש:

כג הֶחָלָב שֶׁבַּכְּחַל שֶׁחָשַׁב עָלָיו בָּטְלָה דַּעְתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. * חָשַׁב עַל הַחֵלֶב שֶׁבַּקֵּיבָה הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:

 ההראב"ד   חשב על החלב. א''א מצאתי נוסחאות חלוקות בזה ומסתברא שהוא טהור דפירשא בעלמא הוא:

 כסף משנה  החלב שבכחל וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פ''ב דטהרות. כתב הראב''ד מצאתי נוסחאות חלוקות וכו'. ורבינו אע''פ שכתב בפרק תשיעי מהמ''א שחלב הקיבה פירשא בעלמא איכא למימר דכשחשב עליו הוי אוכל לענין טומאה דומיא דשיליא שכתב רבינו בפרק ראשון משאר אבות הטומאה:

כד עֲנָבִים שֶׁדְּרָכָן מִשֶּׁיְּהַלֵּךְ בָּהֶן הַדּוֹרֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב מִתְטַמְּאִין מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶן גַּרְגְּרִין שְׁלֵמִים אוֹתָן גַּרְגְּרִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. * וְכֵן הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּטְעֲנוּם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶן גְּרוֹגָרוֹת שְׁלֵמִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:

 ההראב"ד   וכן הזיתים משיטענום. א''א בשאינן פרוצים (אלא) שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך או שלא נטענו באבנים:

 כסף משנה  ענבים שדרכן משיהלך בהם וכו'. ירושלמי פ''ו דתרומות ותוספתא פי''א דטהרות. ומה שכתב נשתייר בהם גרגרין וכו'. שם בתוספתא: וכן הזיתים וכו' עד טומאת אוכלין. שם בתוספתא. וכתב הראב''ד בשאינן פרוצים וכו'. נראה שטעמו לומר דהא דקתני סיפא נשתיירו בהם גרגרים שלמים לא תימא שאף ע''פ שהם פרוצים קצת קרי להו שלמים ומתטמאין טומאת אוכלין דליתא דאינם מתטמאי טומאת אוכלים אלא כשאינם פרוצים כלל שאם הם פרוצים קצת שוב אין עליהם תורת אוכלים ואם תאמר איך אפשר שיטענו ולא יהיו פרוצי' כלל ושני כגון שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך וכו' ולפי זה תיבת אלא צריך למוחקה וצ''ע:

כה הָעָרְלָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בֵּין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בֵּין שֶׁנֶּעֶרְפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וּבְשַׂר פָּרָה אֲדֻמָּה. וְהַפִּגּוּל. וְהַנּוֹתָר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כֻּלָּן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  הערלה וכלאי הכרם וכו'. תוספתא בסוף עוקצין ואיתא בפרק המנחות (דף ק"א) ופ''ק דבכורות (דף ט' ע"ב) ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאים טומאת אוכלים ר''ש אומר אין מטמאים וידוע דהלכה כת''ק. ומ''ש בשור הנסקל שנשחט. כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבילה היא. ופטר חמור פירש''י בפרק קמא דבכורות שנשחט ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע''פ שמפרכס כדאמרינן בפרק העור והרוטב. ומ''ש ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה. בפרק אותו ואת בנו (דף פ"א ע"ב) תנן דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר''ש פוטר וחכמים מחייבים ובגמרא (דף פ"ב) ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר א''ר יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ועריפת העגלה מטהרת אותה כמו שחיטה כדאמרינן בס''פ חטאת העוף (דף ע' ע"ב) מדא''ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכי היכי דמליקת קדשים מטהרת מידי נבילה גם עריפת העגלה כן ובמקום שחיטה עומדת וכ''כ רבינו בפ''ג מהל' שאר אבות הטומאה. ומ''ש ובשר פרה אדומה. בפרק אותו ואת בנו (שם פ"א ע"ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה והתניא ר''ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכושר ואמר ר''ל אומר היה ר''ש פרה נפדית ע''ג מערכתה א''ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה. ומ''ש והפגול והנותר. בפרק המנחות והנסכים (דף ק"א) אמרינן דלר''ש יש פיגול ונותר שאינו מטמא טומאת אוכלים ולטעמיה אזיל דסבר דאיסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים אבל לרבנן בכל גוונא מטמאים טומאת אוכלים אלא אם כן היה להם שעת הכושר ומה ששנינו בתוספתא דסוף עוקצים פיגול אינו מטמא טומאת אוכלים ר''ש היא ובלא היה לו שעת הכושר ולית הלכתא כוותיה:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שני

א כָּל הָאֳכָלִין הַגְּדֵלִין מִן הַקַּרְקַע אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיֵּעָקְרוּ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין אֲפִלּוּ כְּשֹׁרֶשׁ קָטָן שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת מִמֶּנּוּ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל''כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך:

ב יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בִּקְלִפָּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת מִמֶּנָּה כָּל הָאֳכָלִין שֶׁבּוֹ מִתְטַמְּאִין. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הָיָה שְׁאָר הָאִילָן כְּמוֹ יָד לְזֶה הַיִּחוּר שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ לָאו:

 כסף משנה  ייחור של תאנה וכו'. בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. ומ''ש ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) בעיא דלא איפשיטא:

ג יְרָקוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן כְּגוֹן כְּרוּב וּדְלַעַת * שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. לִקְּטָן לְיַבְּשָׁן הֲרֵי הֵן אֳכָלִין כְּשֶׁהָיוּ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ וְיֵעָשׂוּ כְּעֵץ:

 ההראב"ד   שיבשו באיביהן. א''א ואפילו צמקו:

 כסף משנה  ירקות שיבשו וכו'. שם עלה קכ''ז ע''ב: וכתב הראב''ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע''פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו:

ד אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין. * וְכֵן אִם יָבַשׁ הָאִילָן וּבוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין:

 ההראב"ד   וכן אם יבש האילן. א''א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם * יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין ואולי מבכורים גמר לה דתנן יבש האילן או נקצץ מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ:

 כסף משנה  אילן שנפשח וכו'. שם. ומ''ש וכן אם יבש האילן וכו'. כתב הראב''ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ''ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ''ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין:

ה תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן מִטַּמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן:

 כסף משנה  תאנים שיבשו וכו'. בפ' העור והרוטב שם:

ו כָּל הָאֳכָלִין שֶׁהֵן מִבַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיָּמוּתוּ. שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן מְפַרְכְּסִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְדָגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִשֶּׁיָּמוּתוּ. נוֹלַד בָּהֶן טְרֵפָה וְנִתְטַמְּאוּ כְּשֶׁהֵן מִתְנַדְנְדִין הֲרֵי יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם הֵן חֲשׁוּבִין כְּמֵתִים הוֹאִיל וְנִטְרְפוּ אוֹ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּדְמוּ כְּאֶבֶן וְלֹא יִתְנַדְנְדוּ. הָאֵיבָר אוֹ הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִחְיוֹת אִם הֻכְשְׁרוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין כְּאֹכֶל שֶׁפֵּרַשׁ. נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֻכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. שֶׁהַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ כְּמוֹ יָד לְאֵיבָר זֶה וְיָד שֶׁהֻכְשַׁר הֻכְשַׁר הָאֵיבָר כֻּלּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה הַבְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ כְּמוֹ יָד לָאֵיבָר אוֹ בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּהּ:

 כסף משנה  כל האוכלים וכו'. הכי משמע בר''פ העור והרוטב (דף קי"ח) שם ובפ''ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע''פ שמפרכסת אע''ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: נולד בהם טריפה וכו'. בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: האבר או הבשר וכו'. משנה ס''פ העור והרוטב ד' קכ''ט. ומ''ש נשחטה הבהמה וכו'. שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר''מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר''מ ור''ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר''מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. ומ''ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה. שם אמרינן הכי לר''מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר''ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז''ל פסק לקמן בסמוך כת''ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ''ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ''ח בעיא דלא איפשיטא:

ז הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הֻכְשַׁר כָּל הַבָּשָׂר בַּדָּם שֶׁיָּצָא בַּשְּׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אִם לֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בַּשְּׁחִיטָה הֲרֵי כָּל בְּשָׂרָן צָרִיךְ הֶכְשֵׁר כְּכָל הָאֳכָלִין שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ:

 כסף משנה  השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה פ''ב דחולין שם וכת''ק:

ח אֳכָלִין שֶׁהֻכְשְׁרוּ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁהֻכְשְׁרוּ בְּמַיִם הַמְחֻבָּרִים שֶׁבַּקַּרְקַע אֵינוֹ הֶכְשֵׁר עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ בַּמַּיִם הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לד) 'בְכָל כְּלִי' אֵינוֹ מַכְשִׁיר עַד שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע כְּעֵין הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים. שָׁאַב הַמַּיִם בִּכְלִי וּנְתָנָן בַּקַּרְקַע אֵינָן מַכְשִׁירִין:

 כסף משנה  אוכלים שהוכשרו וכו'. בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש''י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: ומ''ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע. בת''כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת''ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר''ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ''ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח''כ העלתו עכ''ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ''ש וע''פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. ומ''ש שאב המים בכלי וכו'. הכי משמע בתורת כהנים:

ט קִּשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בֶּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה * אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָאת חוּץ לֶעָצִיץ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ וְהַנָּטוּעַ בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן אִם הָיוּ בּוֹ מַיִם אֵינָן מַכְשִׁירִין:

 ההראב"ד   אע''פ שיצאת חוץ לעציץ. א''א אין כאן אע''פ אלא כיון שיצאה חוץ לעציץ טהורה שאע''פ שהעציץ אינו נקוב כיון שיצאת הקישות לחוץ הרי הוא כמי שנטעה בחוץ וטהור וכן הוא שנוי במשנה:

 כסף משנה  קישות שנטעה כו'. בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש''י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ''ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע''ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: כתב הראב''ד אע''פ שיצאת חוץ לעציץ א''א אין כאן אע''פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד''א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ''ל דאע''פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר''ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב''ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב''ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין. בסוף פ''ב דעוקצין. ומ''ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים. כן כתב שם רבינו ור''ש:

י עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב הֲרֵי הַנָּטוּעַ בּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם הָיוּ מַיִם בְּתוֹכוֹ מַכְשִׁירִין:

יא * כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לִבְקֹעַ בָּהֶן וְלָצֵאת אֵינָן מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נְקוּבִין הֲרֵי הֵן כִּנְקוּבִין:

 ההראב"ד   כלי גללים וכלי אדמה. א''א אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור אע''פ שאינו מנוקב כמנוקב דמי והוא במנחות פרק כל קרבנות הציבור בעיא ספינה של חרס לגבי ביכורים דקא מפליג בין ספינה של עץ לספינה של חרס ובודאי בספינה שאינה מנוקבת קאמר ואולי יתפרש שם פי' אחר דבספינה של עץ מביאים משם ביכורים מפני שיש בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומשום הכי אין מביאין ממנה ביכורים ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים:

 כסף משנה  ומ''ש כלי גללים וכו'. שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר''ש והראב''ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: כתב הראב''ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב''ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר:

יב עָצִיץ שֶׁמִּלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל:

 כסף משנה  עציץ שמילאהו עפר וכו'. שם:

יג מַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁנָּפְלוּ עַל הָאֳכָלִין נִטְמְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּקַּרְקַע:

 כסף משנה  משקים טמאים וכו'. בריש מכשירין. ומ''ש והוא שלא יהיו בקרקע. הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן:

יד * כָּל אֹכֶל שֶׁנִּפְסַד וְנִסְרַח עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן מַשְׁקֶה שֶׁנִּסְרַח וְנִפְסַד וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁתִיַּת אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לד) 'אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה':

 ההראב"ד   כל אוכל שנפסד. א''א מי שלמדהו מים הרעים השקהו וגמ' דברכות הטעהו והלא משנה שלמה היא בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם מה טהור שאינו מקבל טומאה אף טמא שמקבל טומאה אלמא לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב והוא שהיה ראוי מתחילה לאדם אבל אם לא היה ראוי לאדם אע''פ שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה וכן הוא שנוי במדרש סיפרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר''א אמרו לו אין משקין יוצאין לא ע''י פרה ולא על ידי עופות ולעולם מקבל טומאה הואיל וראויים היו מתחילה לאדם אבל אם היו סרוחים מתחלתן כגון פרש שבמעי בהמה ודאי טהורים אף ע''פ שהכלב מלקק בהם וזהו דרך האמת:

 כסף משנה  כל אוכל שנפסד. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג ע''ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב''ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י''ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר''פ דם שחיטה (דף כ"א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י''ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע''י פרה ולא ע''י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה. בת''כ ואבארנו בסמוך:

טו הָעוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים בִּפְנֵי עַצְמָן:

 כסף משנה  העור ששלקו וכו'. בר''פ בכל מערבין עלה כ''ח ע''ב ובסוף פרק בהמה המקשה:

טז עוֹר הַחֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלָקוֹ אוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָאוּס הַרְבֵּה:

 כסף משנה  ומה שכתב עור החמור כו'. בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. ומה שכתב בפני עצמו. משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן:

יז חִטִּים שֶׁבִּגְלָלֵי בָּקָר וּשְׂעוֹרִים שֶׁבִּגְלָלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁלִּקְּטָן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לַאֲכִילָה מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין:

 כסף משנה  חטים שבגללי בקר וכו'. תוספתא סוף פ''ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע''פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב''ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס''ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ''ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע''פ גירסת התוספתא דה''פ התוספתא כשליקטן סתם אע''פ שאח''כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. ומ''ש ואם חישב עליהם לאכילה. אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע''פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים:

יח כָּל אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַל וְנִסְרַח. אִם נִפְסַל מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב אוֹ שֶׁיָּבַשׁ כְּחֶרֶשׂ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם נִפְסַל מִלֶּאֱכל אָדָם וַעֲדַיִן הוּא רָאוּי לְכֶלֶב הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכָל הָאֳכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ אֵין לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה:

 כסף משנה  כל אוכל שנטמא וכו'. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג וכר' יוחנן. ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'. בפרק דם הנדה (דף נ"ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. וכל האוכלים שנטמאו וכו'. תוספתא פרק קמא דטבול יום:

יט זְרָעִים טְמֵאִים שֶׁזְּרָעָם הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ מֵהֶן טָהוֹר. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. וְהוּא שֶׁהִשְׁרִישׁוּ. אֲבָל קֹדֶם הַשְׁרָשָׁה הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה:

 כסף משנה  זרעים טמאים שזרעם וכו'. בת''כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת''ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ''ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (דף ל"ד) בלשון קצר ופירש רש''י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע''ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה. מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות:

כ אֳכָלִין שֶׁמְּחֻבָּרִין לְכֵלִים בָּטְלוּ מִתּוֹרַת אֹכֶל. וְאִם נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין בְּטֻמְאַת הַכְּלִי הוֹאִיל וְהֵן מְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ הֲרֵי הֵן כְּעֵץ:

 כסף משנה  אוכלים שמחוברים לכלים וכו'. בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ''ט:

כא * כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא וְאַחַר שֶׁנִּטְמָא נִפְסַד וְנִסְרַח הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ לְעוֹלָם שֶׁאֵין הַמַּשְׁקֶה יוֹצֵא עַל יְדֵי הַכֶּלֶב לְעוֹלָם. וְאֵין לְמַשְׁקֶה שֶׁנִּטְמָא טָהֳרָה חוּץ מִן הַמַּיִם בִּלְבַד שֶׁאִם הִטְבִּיל מַיִם טְמֵאִים בְּמִקְוֶה כֵּיוָן שֶׁצָּפוּ מֵי מִקְוֶה עֲלֵיהֶן טָהֲרוּ. וּמַטְבִּילִין חַמִּין בְּצוֹנֵן וְצוֹנֵן בְּחַמִּין וְרָעִים בְּיָפִים וְיָפִים בְּרָעִים:

 ההראב"ד   כל משקה שנטמא ואחר כו'. א''א ממדרש תורת כהנים נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה הואיל וראויים לשתית בהמה וכן עיקר ודוקא כשהיו ראויים מתחלה לאדם כמו שכתבתי למעלה:

 כסף משנה  כל משקה שנטמא וכו'. בת''כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח''כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע''י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור''א סבר שאף אם נטמא ואח''כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א''נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח''כ נטמא טמא ור''א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר''א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע''פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז''ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא''ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ''ש שם הרב המגיד. ועי''ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר''א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב''ד שכתב ממדרש ת''כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה''פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע''פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב''ד ממדרש ת''כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד. [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ''ב דביצה (דף י"ז ע"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ''ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: ומטבילין חמין בצונן וכו'. כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב''ה:

כב מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִים וְהִטְבִּיל מִקְּצָתָהּ בְּמִקְוֶה לֹא טָהֲרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל מִקְּצָתָהּ עַד שֶׁיִּטְבּל אֶת כֻּלָּהּ:

 כסף משנה  מקל שהיא מלאה משקים. כלומר מים טמאים. והטביל מקצתה וכו'. בפ''ח דטהרות וכחכמים:

כג שֶׁלֶג שֶׁנִּטְמָא וְהִשִּׁיק מִקְצָתוֹ לְמֵי מִקְוֶה הוֹאִיל וְטָהַר מִקְצָתוֹ טָהַר כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  שלג שנטמא וכו'. תוספתא בפ''ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ''ב דנדה (דף י"ז):

כד הַתֶּמֶד הַטָּמֵא בֵּין שֶׁנִּטְמָא אַחַר שֶׁתִּמְדּוֹ בֵּין שֶׁתִּמְדּוֹ בְּמַיִם טְמֵאִים עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ מַשִּׁיקוֹ בְּמִקְוֶה וְיִטְהַר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמַיִם. מִשֶּׁהֶחְמִיץ הֲרֵי הוּא כְּיַיִן וְאֵין לוֹ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה:

 כסף משנה  התמד הטמא וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ו) וכדאסיק רב גביהא:

כה קְדֵרָה שֶׁמִּלְאָהּ מַשְׁקִין כְּגוֹן דְּבַשׁ וְיַיִן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּנְתוּנָה בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה וּפָשַׁט הָרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה מֵחֲמַת הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ * אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה. הָיְתָה מְלֵאָה מַיִם הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן מְטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס לְעוֹלָם וְאֵין הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְעֹרָבִים בְּמֵי הַמִּקְוֶה. פָּשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בָּהּ נִטְמֵאת הַקְּדֵרָה שֶׁאֵין הַמִּקְוֶה מְטַהֵר כְּלֵי חֶרֶס:

 ההראב"ד   אע''פ שהיא בתוך המקוה כו'. א''א זו הנוסחא עיקר שאין המקוה מטהר כלי חרס:

 כסף משנה  קדירה שמליאה משקים וכו'. בפרק ד' דמכשירין: וכתב הראב''ד אע''פ שהיא בתוך המקוה א''א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ''ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים:

כו מֵי שְׁפִיכוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְּשָׁמִים אִם רַבּוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַכּל טָמֵא בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפִיכָה אֲבָל קָדְמוּ מֵי גְּשָׁמִים וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן כָּל שֶׁהוּא * מִמֵּי שְׁפִיכוֹת הַכּל טָמֵא שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁיָּרְדוּ לִטְהוֹרִים מְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהוּא:

 ההראב"ד   ממי שפיכות הכל טמא. א''א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחה נפילתם:

כז הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ וַהֲרֵי הֵן מְנַטְּפִים יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְרַבּוּ הַנְּטִיפוֹת הֲרֵי רַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶן וְהַנּוֹטְפִים מֵהֶן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  (כו-כז) מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים. פ''ב דמכשירין: וכתב הראב''ד ממי השפיכות הכל טמא א''א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא''ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי''ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל''ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל''ל הכי ונ''ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: ומ''ש ורבו הנטיפות. היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים:

כח הַסָּךְ שֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא זֶה הָאָדָם וְטָבַל וַהֲרֵי הַשֶּׁמֶן עַל בְּשָׂרוֹ אִם הָיָה כְּדֵי סִיכַת אֵיבָר קָטָן הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. סָךְ שֶׁמֶן טָמֵא וְטָבַל לֹא טָהַר הַשֶּׁמֶן שֶׁעָלָיו אֶלָּא אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הַשֶּׁמֶן בְּטֻמְאָתוֹ וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַטְפִּיחַ מִמֶּנּוּ בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ:

 כסף משנה  הסך שמן טהור וכו'. בפרק ד' דעדיות וכב''ה ודברי הראב''ד בפירושו למשנה זו בע''א:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שלישי

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ. וְשֶׁכָּל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּיַחֲדוֹ לְאָדָם:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. בפ''א:

ב אֹכֶל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָאָדָם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאֵינוֹ מְיֻחָד לְאָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד בּוֹ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה לְיַחֲדוֹ לְאָדָם וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכָל אֹכֶל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

 כסף משנה  אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'. בפרק ג' דעוקצין. ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'. בפרק בא סימן עלה נ''א ובפרק העור והרוטב (דף קכ"א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו':

ג יֵשׁ אֳכָלִין שֶׁצְּרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁצְּרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר וְיֵשׁ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. כֵּיצַד. כָּל הָאֳכָלִין הַמְיֻחָדִין לְאָדָם בְּכָל מָקוֹם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵין צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. דָּגִים טְהוֹרִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים בְּכָל מָקוֹם וַחֲגָבִים טְמֵאִים וְדָגִים טְמֵאִים בַּכְּפָרִים הֲרֵי הֵן מְיֻחָדִין לְאָדָם וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. וְכֵן חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁמֵּתָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה בְּכָל מָקוֹם. וְאֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר. בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי בֵּין מִן הָאָדָם בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הָעוֹף וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהֻכְשַׁר בִּשְׁחִיטָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת הַשָּׂדֶה כְּגוֹן הַבְּצָלִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר וְהַפִּטְרִיּוֹת וְכֵן חֲגָבִים וְדָגִים קְטַנִּים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים. עֻלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן לִבְהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיַּחְשֹׁב עֲלֵיהֶן אַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ שֶׁמַּחְשֶׁבֶת חִבּוּר אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה. עֵלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן לִבְהֶמְתּוֹ וֶהֱדִיחָן וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר שֵׁנִי אַחַר הַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָאָלָל אִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה מְקַבֵּל טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כְּעֵץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת הַמְחֻבָּרִין בַּבָּשָׂר וְהַגִּידִים וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַצִּפָּרְנַיִם וּמִן הַחַרְטֹם הַמֻּבְלָעִין בַּבָּשָׂר צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וּמַחְשָׁבָה. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּכְּרַכִּים לְפִי שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם אֵין אֶחָד מֵאֵלּוּ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָן לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּכְזַיִת וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וְאֵלּוּ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים וְנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְהוּא שֶׁחָשַׁב עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֲבָל כְּזַיִת אַב טֻמְאָה הוּא:

 כסף משנה  יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'. פ''ג דעוקצים. ומ''ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ''מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'. תוספתא רפ''ה דטבול יום וצ''ע דבפ''ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ''ש לקמן בסמוך. ומ''ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'. בתוספתא פ''ה שם: ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות. בפ''ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. ומ''ש וחלב בהמה טהורה שחוטה. בשלהי פ' העור והרוטב (דף קכ"ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. ומ''ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ''ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. ומ''ש וכן חגבים וכו'. שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: עולשין שזרען לבהמה וכו'. פרק בא סימן עלה נ': עולשין שליקטן לבהמתו וכו'. פרק העור והרוטב עלה קכ''ח: האלל אם חשב עליו וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ''ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה''ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש''י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'. בר''פ העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ"א) קרנים אמר ר''פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ''ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה''מ במקום שמובלעים בבשר ופירש''י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש''י: ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'. בפ''ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ''מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ''כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר''ש וכן פירש''י והתוספות בפ''ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'. שם. ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית. כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב''ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (דף כ"א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א''ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר:

ד יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם [אוֹ רֹב שְׁנַיִם] הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵין צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שְׁחָטָהּ לַאֲכִילַת הָעַכּוּ''ם וְאֵין לְךָ מַחֲשָׁבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר לְפִי שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ שֶׁנְּחָרָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שָׁחַט בָּהּ אֶחָד * אוֹ נְחָרָהּ אֵינָהּ מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הַנְּבֵלוֹת:

 ההראב"ד   או נחרה אינה מטמאה. א''א יש לנו קושיא בזה עכו''ם שנחר בהמה טהורה ומפרכסת אמאי אין בה טומאה של כלום אי משום דמפרכסת הרי אמרו שהפרכוס אינו מוציא מידי טומאת אוכלין ואי משום שאין בה מחשבה הרי אמרו נבלת בהמה טהורה בכל מקום אינה צריכה מחשבה ואולי נאמר בשביל שנחרה לישראל דהויא לה כמי שנחרה לאבוד אבל אם נחרה סתם או שמתה מאליה מטמאה טומאת אוכלין במחשבה עוד יש לומר נחירה כל זמן שמפרכסת אין מיתתה ניכרת שתעשה אותה אוכל מפני שהיא כאדם שנתעלף או כמי שנבעת ונפל אבל שחיטת שנים או רובן מיתתה ידועה היא ואף ע''פ שמפרכסת אוכל היא:

 כסף משנה  ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'. משנה ר''פ העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ"א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש''י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע''ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי''ל דסתם גמרא קאמר לה: שחט בה אחד או נחרה וכו'. שם ופירש''י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: וכן עכו''ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'. שם ופירש''י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב''ד כתב א''א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ''מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו''ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה''ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה:

ה הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חִשֵּׁב עָלָיו צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חִשֵּׁב עָלָיו וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ * אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה כִּנְבֵלָה וְכָל הַמְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

 ההראב"ד   אינו צריך הכשר מפני שמטמא. א''א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אע''פ שעל גב אביו היה מטמא כששימש מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כך חתכו טמא מוקים לה בשהוכשרו בחיבורו עם האבר נטמא וכל זה אליבא דר''מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה כל זה מן הגמרא אבל הוא תפס התוספתא שמצא:

 כסף משנה  החותך בשר מאבר מן החי וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) ת''ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח''כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח''כ חתכו טמא וכו' א''ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א''ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא''ל הא מני ר''מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א''ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר''מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א''ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א''ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש''י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח''כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח''כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ''ל: וכתב הראב''ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה''מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב''ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור''פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס''ל ואפילו את''ל דס''ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש''י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה''פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ''ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל''ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר''ע ואע''פ שהרשב''א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א''נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ''ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר''ע והלכתא כוותיה: ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר:

ו פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מֵאֳכָלִים אֲחֵרִים אֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וּפָחוֹת מִכְּזַיִת שֶׁבְּכָל הַבֵּיצָה אִם הִשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה. וְכֵן כְּזַיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו וְהִנִּיחָהּ בַּבָּצֵק עַד שֶׁהִשְׁלִים לִכְבֵיצָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע מִפְּנֵי הַבָּצֵק הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה וְאֵין הַבָּצֵק הַזֶּה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר הוֹאִיל וְכָל הַשִּׁעוּר הַזֶּה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי כְּזַיִת נְבֵלָה שֶׁבְּתוֹכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע הֲרֵי סוֹפוֹ לְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

ז פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהִשְׁלִים עָלָיו כְּבֵיצָה מִשְּׁאָר אֳכָלִין * הַכּל צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה שֶׁהֲרֵי בָּטֵל הַכּל אֵצֶל כָּל אָדָם. וְאֵין הַכּל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר מִפְּנֵי בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁבִּכְלָלוֹ:

 ההראב"ד   הכל צריך מחשבה. א''א מגמרא דכריתות נראה שאפילו חישב עליו אינו משלים דבטלה דעתו אצל כל אדם:

ח כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁחִפָּהוּ בְּבָצֵק הַכּל מִתְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה:

 כסף משנה  (ו-ח) פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה. בריש פרק דם שחיטה (דף כ"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס''ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע''פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא''כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י''ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ''ש הוא: וכתב הראב''ד הכל צריך מחשבה א''א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו:

ט הַחוֹתֵךְ בָּשָׂר מֵאָדָם חַי לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב. אִם חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה * וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר:

 ההראב"ד   ואינו צריך הכשר. א''א זה שיבוש שצריך הכשר ועיין בעוקצין וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו:

 כסף משנה  החותך בשר וכו'. כתב הראב''ד ואינו צריך הכשר א''א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע''כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י''ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש''ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (דף כ"א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק''ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר''ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע''כ בגמרא וע''פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע''כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש''י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה''ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב''ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח''כ חישב עליו לאדם:

י גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּת בַּמְּדִינָה הֲרֵי נִמְאַס בַּגַּת וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ מַחֲשָׁבָה. חִשֵּׁב עָלָיו כְּשֶׁהֶעֱלָהוּ לְהַאֲכִילוֹ לְנָכְרִי הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם. חִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְכֶלֶב אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. הָיָה זֶה שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶעֱלוּהוּ כְּדֵי לְהַאֲכִילוֹ לְאָדָם הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

 כסף משנה  גוזל שנפל לגת וכו'. בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו''ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'. שם פרק שמיני דטהרות:

הלכות טומאת אוכלין - פרק רביעי

א כַּמָּה שִׁעוּר אֳכָלִין לְטֻמְאָה. לְטֻמְאַת עַצְמָן כָּל שֶׁהֵן אֲפִלּוּ שֻׁמְשֹׁם אוֹ חַרְדָּל מִתְטַמֵּא שֶׁנֶּאֱמַר מִ(ויקרא יא-לד) 'כָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל', כָּל שֶׁהוּא. וְאֵין אֹכֶל טָמֵא מְטַמֵּא אֹכֶל אַחֵר אוֹ מַשְׁקִין אוֹ יָדַיִם עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּבֵיצָה בְּלֹא קְלִפָּתָהּ. וְכֵן הָאוֹכֵל אֳכָלִין טְמֵאִים אֵינוֹ נִפְסָל עַד שֶׁיֹּאכַל כְּבֵיצָה וּמֶחֱצָה וְזֶהוּ חֲצִי פְּרָס:

 כסף משנה  כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'. בת''כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש''י בפרק כל שעה עלה ל''ג והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש''י חזר בו בפרק אותו ואת בנו וגם שם בפרק כל שעה כתב בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ''מ דעת רבינו הוא כפשטא דההיא דת''כ: ואין אוכל מטמא וכו'. בפרק יום הכיפורים (דף פ') טומאת אוכלים בכביצה ומייתי לה מקרא ובפרק כיצד משתתפין עלה פ''ג גבי טומאת אוכלים תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה וידוע דהלכה כחכמים: וכן האוכל אוכלים טמאים וכו'. משנה פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב פ"ג) וכר''י בן ברוקא שהזכירוהו שם בברייתא בלשון חכמים אומרים:

ב הַמַּשְׁקִין מִתְטַמְּאִין כָּל שֶׁהֵן וּמְטַמְּאִין בְּכָל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ טִפַּת מַשְׁקִין טְמֵאִים כְּחַרְדָּל שֶׁנָּגְעָה בָּאֳכָלִין אוֹ בְּכֵלִים אוֹ בְּמַשְׁקִין אֲחֵרִים נִטְמְאוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין נִפְסָל עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן וכו'. בפרק כל שעה עלה י''ד אהא דאמרינן הב''ע דאיכא משקים בהדי בשר כתבו התוספות מכאן מדקדק ריב''א דמשקים מטמאים בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעית ולקמן נמי אמרינן גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמרינן בפרק ב' דע''ז (דף ל"ו) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ' שני דנדה (דף י"ט) גבי דם הירוק ובכמה דוכתי אומר ריב''א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדתנן בפרק רביעי דמעילה (דף י"ז):

ג כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסל אֶת הַגְּוִיָּה לִרְבִיעִית. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לִכְבֵיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. וּלְכַחֲצִי פְּרָס לִפְסל אֶת הַגְּוִיָּה. אֲפִלּוּ חִטָּה עִם קֶמַח עִם בָּצֵק עִם תְּאֵנָה וּבָשָׂר וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַכּל מִצְטָרֵף:

 כסף משנה  כל המשקים מצטרפין וכו' וכל האוכלים מצטרפין וכו'. משנה פ''ד דמעילה:

ד הָעוֹר הַמְחֻבָּר בַּבָּשָׂר וְהַמָּרָק וְהַתַּבְלִין וְהָאָלָל אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ חָשַׁב עָלָיו וּמִקְצָתוֹ לֹא חָשַׁב עָלָיו. מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ סַכִּין. וְהָעֲצָמוֹת הַמְחֻבָּרוֹת בַּבָּשָׂר. וְהַגִּידִים וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה. וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּים מִן הַצִּפָּרְנַיִם וּמִן הַחַרְטֹם הַמֻּבְלָעִין בַּבָּשָׂר. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין לִכְבֵיצָה אוֹ לְכַחֲצִי פְּרָס:

 כסף משנה  העור המחובר בבשר. משנה ר''פ העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ופירש''י העור כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה משלימו לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא (דף ק"כ) מאי רוטב אמר רבא שומנא א''ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש וכו' אי קריש מצטרף ואי לא קריש לא מצטרף. ופירש''י חלב דקריש ליחה היוצאה מן הבשר ואיני יודע למה סתם רבינו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמרא. ומ''ש רבינו והתבלין. הוא פירוש קיפה וכר''פ דמסיק הכי וכל הני דתנן היינו להצטרף עם הבשר כדפירש''י: ואמרינן תו בגמרא (דף קכ"א) מאי אלל ר''י אמר מרטקא ופירש''י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד ור''ל אמר בשר שפלטתו סכין אבל מרטקא לא מצטרף ור''י סבר מרטקא נמי מצטרף ויש לתמוה על רבינו למה לא פירש דמרטקא נמי מצטרף כר''י וי''ל שסמך על מ''ש והגידים דכל גידים במשמע: ואמרינן תו בגמרא האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטליה ר' אבין ור' מיאשא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין ומשמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולענין דינא לא פליגי: ואמרינן תו בגמרא תנן התם (בפ"ק דטהרות) החרטום והצפרניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אר''א בחרטום תחתון תחתון נמי עץ בעלמא הוא אר''פ תחתון של עליון. צפרניים א''ר אלעזר מקום המובלעים בבשר. קרניים אמר ר''פ מקום שחותכין ויוצא מהם דם. ומ''ש והכנפיים והנוצה. בפ''ק דטהרות תנן הכנפיים והנוצה מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבי' נראה שהיה גורס ומצטרפות:

ה כְּבֵיצָה אֳכָלִין טְמֵאִים שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ אֵינָן מְטַמְּאִים. וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת אוֹ מִן הַנְּבֵלָה וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ טְהוֹרִין:

ו כְּזַיִת חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפְּחוּ חָזְרוּ לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ. בֵּין לְטֻמְאָה חֲמוּרָה בֵּין לְטֻמְאָה קַלָּה בֵּין לְאִסּוּר:

 כסף משנה  (ה-ו) כביצה אוכלים טמאים וכו' עד חזרו לכמות שהיו. בפרק ג' דטהרות ובפ''ד מהלכות שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבינו ורבינו קיצר כאן וסמך על מ''ש שם:

ז עֲלֵי בְּצָלִים וּבְנֵי בְּצָלִים שֶׁהֵן חֲלוּלִין אִם יֵשׁ בָּהֶם רִיר מִשְׁתַּעֲרִין כְּמוֹת שֶׁהֵן. וְאִם הָיוּ חֲלוּלִין וְרֵיקָנִים מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן:

ח פַּת סֻפְגָּנִין מִשְׁתַּעֶרֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא וְאִם יֵשׁ בָּהּ חָלָל מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ:

ט בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֲטָה מִשְׁתַּעֲרִין כְּמוֹת שֶׁהֵן:

 כסף משנה  (ז-ט) עלי בצלים וכו'. בפרק ב' דעוקצין: פת סופגנין וכו'. שם: בשר העגל וכו'. בפ''ב דעוקצין:

י הָאֱגוֹז וְהַתְּמָרִים וְהַשָּׁקֵד הַמִּתְקַרְקְשִׁים מִשְׁתַּעֲרִין כְּמוֹת שֶׁהֵן:

 כסף משנה  האגוז והתמרים וכו'. תוספתא פרק רביעי דטבול יום ופירשה ר''ש שם בפרק ב':

יא כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ שָׁוִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. הָיוּ טֻמְאָתָן שָׁוִין אֲבָל לֹא שִׁעוּרָן. שִׁעוּרָן אֲבָל לֹא טֻמְאָתָן אֵין מִצְטָרְפִין וַאֲפִלּוּ לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. כֵּיצַד טֻמְאָתוֹ וְלֹא שִׁעוּרוֹ. כְּגוֹן בְּשַׂר הַמֵּת וְרֶקֶב שֶׁלּוֹ. שִׁעוּרוֹ וְלֹא טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן בְּשַׂר הַמֵּת וּבְשַׂר הַנְּבֵלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם לֹא הָיוּ שָׁוִים לֹא בְּשִׁעוּר וְלֹא בְּטֻמְאָה כְּגוֹן בְּשַׂר נְבֵלָה וּבְשַׂר הַשֶּׁרֶץ שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין:

יב אֳכָלִין טְמֵאִים שִׁעוּרָם שָׁוֶה שֶׁכָּל אֹכֶל טָמֵא אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כְּבֵיצָה. וְטֻמְאָתָם שָׁוָה שֶׁכָּל אֹכֶל טָמֵא אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בְּמַגָּע וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים. לְפִיכָךְ מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. כֵּיצַד. כַּחֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַחֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה הֲרֵי זֶה שֵׁנִי וְאִם נָגַע בִּתְרוּמָה פְּסָלָהּ. כַּחֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן הֲרֵי זֶה שְׁלִישִׁי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֲפִלּוּ חֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וַחֲצִי בֵּיצָה אֹכֶל רְבִיעִי שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה הֲרֵי הַכּל רְבִיעִי:

יג כְּבֵיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וּכְבֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה הַכּל רִאשׁוֹן. חִלְּקָן כָּל אֶחָד מֵהֶן שֵׁנִי. נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה פְּסָלוּהוּ. נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי:

יד כְּבֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וּכְבֵיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה הֲרֵי הַכּל שֵׁנִי. חִלְּקָן כָּל אֶחָד מֵהֶן שְׁלִישִׁי. נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ [וְזֶה לְעַצְמוֹ] עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה לֹא פְּסָלוּהוּ. נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד פְּסָלוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהוּ שְׁלִישִׁי:

טו כְּבֵיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וּכְבֵיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה רִאשׁוֹן. חִלְּקָן זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה שֵׁנִי:

טז כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכִשְׁתֵּי בֵּיצִים אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן הַכּל רִאשׁוֹן. חִלְּקָן לִשְׁנַיִם כָּל אֶחָד מֵהֶן רִאשׁוֹן. חִלְּקָן לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים אוֹ לְאַרְבָּעָה כָּל אֶחָד מֵהֶן שֵׁנִי. וְכֵן כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אֹכֶל שֵׁנִי וְכִשְׁתֵּי בֵּיצִים אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן הַכּל שֵׁנִי. חִלְּקָן לִשְׁנַיִם כָּל אֶחָד מֵהֶן שֵׁנִי. לִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  (יא-טז) כל שטומאתו ושיעורו שוים וכו' עד מצטרפין לטמא כקל שבשניהם. משנה בפרק ד' דמעילה (דף י"ז). ומה שכתב שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר הנבילה ובשר השרץ. כלומר דנבילה מטמאה אף במשא ושרץ אינו מטמא אלא במגע: ומה שכתב כיצד כחצי ביצה וכו' עד סוף הפרק. בפירקא קמא דטהרות:

הלכות טומאת אוכלין - פרק חמישי

א יְדוֹת הָאֳכָלִים הֵן הָעֵצִים הָרַכִּין הַסְּמוּכִין לָאֹכֶל שֶׁהָאֹכֶל נִתְלֶה בָּהֶן מִן הָאִילָן. כְּמוֹ עֵקְצֵי הַתְּאֵנִים וְהָאֲגַסִּים וּקְצָת הָאֶשְׁכּוֹל. וְכֵן הַגַּרְעִינִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהָאֹכֶל צָרִיךְ לָהֶן. וְשׁוֹמְרֵי הָאֳכָלִין הֵן הַקְּלִפָּה שֶׁעַל הָאֹכֶל שֶׁהִיא שׁוֹמַרְתּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ידות האוכלים וכו'. בפ''א דעוקצין:

ב כָּל שֶׁהוּא יָד וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר מִתְטַמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. וְכָל שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד מְטַמֵּא וּמִתְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד אֵינוֹ מִתְטַמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מִצְטָרֵף. כֵּיצַד מִתְטַמֵּא וּמְטַמֵּא וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף. שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בַּיָּד נִטְמָא הָאֹכֶל הַתָּלוּי בּוֹ. וְאִם נָגְעָה טֻמְאָה בָּאֹכֶל נִטְמָא הַיָּד. וְאֵין הַיָּד מִצְטָרֶפֶת עִם הָאֹכֶל לְהַשְׁלִימוֹ לִכְבֵיצָה אוֹ לְכַחֲצִי פְּרָס. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹמֵר הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף לִכְבֵיצָה וְלִכַחֲצִי פְּרָס:

 כסף משנה  כל שהוא יד ואינו שומר וכו'. בריש פ''א דעוקצין:

ג כְּשֵׁם שֶׁיָּד לְטֻמְאָה כָּךְ יֵשׁ יָד לְהֶכְשֵׁר. שֶׁאִם הֻכְשַׁר הַיָּד הֻכְשַׁר כָּל הָאֹכֶל הַתָּלוּי בּוֹ. וְיֵשׁ יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת. וְיֵשׁ שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל. וְשׁוֹמֵר שֶׁחִלְּקוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִם הָאֹכֶל:

 כסף משנה  כשם שיד לטומאה כך יד להכשר וכו'. בריש פרק העור והרוטב (דף קי"ז קי"ח) וכר''י: ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול. שם (קי"ח ע"ב) אמר רב אין יד לפחות לכזית ואין שומר לפחות מכפול ור''י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וידוע דהלכה כר''י ופירש''י אין יד לפחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד הואיל ואין עיקרו כזית וכו': ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל. בא''פ העור והרוטב עלה קי''ט:

ד וּמִנַּיִן לְשׁוֹמְרֵי אֳכָלִין שֶׁהֵן מִתְטַמְּאִין עִם הָאֹכֶל כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לז) 'עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ' כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה. חִטִּים בְּשִׁעוּרֵיהֶן וּשְׂעוֹרִים בִּקְלִפֵּיהֶן וַעֲדָשִׁים בִּקְלִפֵּיהֶן. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַשּׁוֹמְרִין:

 כסף משנה  ומנין לשומרי אוכלים וכו'. שם (דף קי"ז:):

ה וּמִנַּיִן לִידוֹת הָאֳכָלִין שֶׁהֵן מִתְטַמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין עִם הָאֳכָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לח) 'טָמֵא הוּא לָכֶם' לְכָל שֶׁבְּצָרְכֵיכֶם:

 כסף משנה  ומנין לידות האוכלין וכו'. בר''פ העור והרוטב (דף קי"ח):

ו הַבּוֹצֵר לַגַּת אֵין לוֹ יָדוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצֵץ אֶת הַמַּשְׁקֶה:

 כסף משנה  הבוצר לגת וכו'. בפ''ק דסוכה עלה י''ג ע''ב וכתוב בספרים מפני שמוציא את המשקה וט''ס הוא וצריך למחוק תיבת שמוציא ולכתוב במקומו שמוצץ וכך מצאתי בספר מוגה והוא לשון הגמרא דלא ניחא ליה דלא נמצייה לחמריה ופירש''י מוצצות את היין ומפסידות:

ז הַקּוֹצֵר לְסִכּוּךְ אֵין לוֹ יָדוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לַיָּד:

 כסף משנה  הקוצר לסיכוך וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה. וכתב הר''י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי לאוקומי דרב מנשיא כתנאי מיתוקם כת''ק וטענה חלושה היא. ומ''ש שהרי אינו צריך ליד. כלומר שא''צ שיהיה יד לאוכל כיון שאין צריך לאוכל:

ח כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבִּסְּסָן בְּגֹרֶן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים. בפ''ק דעוקצים וכת''ק ומייתי לה בפ''ק דסוכה עלה י''ד:

ט פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ טְהוֹרָה. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר בָּהּ גַּרְגֵּר אֶחָד הֲרֵי זֶה יָד לְאוֹתוֹ גַּרְגֵּר וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְכֵן שַׁרְבִיט תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת טָמֵא. וְכֵן שַׁרְבִיט קִטְנִיּוֹת שֶׁרִקְּנוֹ טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגֵּר אֶחָד מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  פסיגה של אשכול וכו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטניות וכו'. בפרק קמא דעוקצין שם:

י לְעוֹלָם אֵין שׁוֹמֵר עַל גַּבֵּי שׁוֹמֵר אֶלָּא שׁוֹמֵר אֶחָד בִּלְבַד הַסָּמוּךְ לָאֹכֶל הוּא הַנֶּחְשָׁב עִמּוֹ:

 כסף משנה  לעולם אין שומר על גבי שומר וכו'. בריש פרק העור והרוטב עלה קי''ט:

יא שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת בַּבָּצָל. פְּנִימִית בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה מִצְטָרֶפֶת. אֶמְצָעִית שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת קְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. הַחִיצוֹנָה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  שלש קליפות בבצל וכו'. בפ''ב דעוקצין ואע''ג דר' יהודה קאמר לה פסק רבינו כוותיה משום דבר''פ העור והרוטב (דף קי"ט ע"ב) מייתי ראיה מיניה א''נ שסובר רבינו דר''י הוא מפרש דברי ת''ק:

יב כָּל הַקְּלִפִּין מִתְטַמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן שׁוֹמֵר. קְלִפֵּי פּוֹלִין וְתוּרְמוּסִין זְרָקָן אֵינָן מִתְטַמְּאוֹת כְּנָסָן לָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין. וְאִם נִשְׁאַר בָּהֶן אֹכֶל בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִתְטַמְּאִין. קְלִפַּת מְלָפְפוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן מִתּוֹךְ הַמְּלָפְפוֹן מִתְטַמְּאוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין. הַשְּׂעוֹרִים בִּזְמַן שֶׁהֵן יְבֵשִׁין קְלִפָּתָן מִצְטָרֶפֶת עִמָּהֶן וּבִזְמַן שֶׁהֵן לַחִין אֵין מִצְטָרְפִין. אֲבָל הַחִטָּה בֵּין לֶחָה בֵּין יְבֵשָׁה קְלִפָּתָהּ מִצְטָרֶפֶת:

 כסף משנה  כל הקליפין מתטמאות וכו'. בפרק שני דעוקצין: קליפי פולין ותורמסין וכו' קליפת מלפפון וכו'. תוספתא בפרק רביעי דטבול יום: השעורים בזמן שהם יבשים וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (דף ע' ע"ב) חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אינה מצטרפת ומקשה עליו מדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' ותירצו הא בלחות הא ביבשות ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש''י:

יג כָּל הַגַּרְעִינִין מִתְטַמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת * חוּץ מִגַּרְעִינוֹת הָרֹטֶב. אֲבָל שֶׁל תְּמָרָה יָבֵשָׁה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת:

 ההראב"ד   חוץ מגרעינות הרוטב. א''א לשון המשנה גרעינה של רוטב אף על פי שיוצאה מצטרפת:

יד * הַחֹתֶל שֶׁעַל הַגַּרְעִינָה שֶׁל רֹטֶב אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת וְשֶׁעַל גַּרְעִינַת הַיְּבֵשָׁה מִצְטָרֶפֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבוּק בָּאֹכֶל נֶחְשָׁב כְּאֹכֶל:

 ההראב"ד   החותל של גרעינה. א''א אינו נראה כן מן המשנה אלא חותל של תמרה רוטב ונראה לי שהיא קליפה שעל התמרה וכשהתמרה רוטב הקליפה מרה ואינה אוכל אבל כשהיא יבשה הקליפה היא מתוקה ונאכלת עמה לפיכך מצטרפת ובתוספתא דכלים פ' כלי עור מצאתי חותל שהוא עתיד לאכול תמרה ולזרקו טהור חישב להכניס ולהוציא בו מן הבית ומן השדה טמא ובמשנת כלים פט''ז חותל שהוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו טמא ואם אינו כו' עד שיקרענו או עד שיתירנו טהור עתה לפי זה הענין החותל אינו קליפה אלא כעין כיס או מבגד או מן החריות אבל חותל שבעוקצין אינו לא מבגד ולא מחריות אלא או עלה שעליהם או קליפה שלא מצאנו מעולם שומר הנעשה בידי אדם מצטרף עם האוכל:

טו * גַּרְעִינָה שֶׁל רֹטֶב שֶׁיָּצָאת מִקְּצָתָהּ כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל מִצְטָרֵף וְהַיּוֹצֵא אֵינוֹ מִצְטָרֵף. וְכֵן עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו הַבָּשָׂר מִצַּד אֶחָד אֵינוֹ מִצְטָרֵף מִמֶּנּוּ אֶלָּא הָעֶצֶם שֶׁתַּחַת הַבָּשָׂר עַד חֲלַל הָעֶצֶם. וְאִם לֹא הָיָה לָעֶצֶם חָלָל רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא כָּעֳבִי הָאֵזוֹב * וּשְׁאָר הָעֶצֶם אֵין מִצְטָרֵף שֶׁהָעֲצָמוֹת לַבָּשָׂר כְּשׁוֹמֵר הֵן חֲשׁוּבִין:

 ההראב"ד   גרעינה של רוטב. א''א כל זה שיבוש ולשון התוספתא הרוטב הנאכל חציו וחציו קיים כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף ביבשה כנגד האוכל טמא שלא כנגד האוכל טהור דברי ר''מ וחכ''א ביבשה הכל טהור ולפי זו התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת כנגד האוכל מצטרף בשנאכל חצי תמרה רוטב קאמר אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כמו שכתבתי למעלה: ושאר העצם אין מצטרף. א''א כל זה שיבוש מפני שהם דברי יחידים אבל חכמים חולקים בסוף ואומרים שאע''פ שאין עליו בשר אלא כפול גורר את כולה לטומאה והוא כולל ומפסיד הכל:

 כסף משנה  (יג-טו) כל הגרעינין מתטמאות וכו' עד כל שכנגד הבשר מצטרף. פרק שני דעוקצין: וכתב הראב''ד חוץ מגרעינות הרוטב א''א לשון המשנה גרעינה של רוטב אע''פ שיוצאת מצטרפת עכ''ל. כלומר משיג על רבינו שלא ה''ל לסתום דבריו אלא לפרש אע''פ שיוצאת מצטרפת ואני אומר שמתוך דבריו של רבינו מתבארים הדברים שמה שכתב חוץ מגרעינת הרוטב קאי למאי דסמיך ליה דקתני ולא מצטרפות ולא הוצרך לכתוב אע''פ שיוצאת דמדסתים לה סתומי ממילא משמע דבכל גווני מצטרפת אע''פ שיוצאת: כתב עוד הראב''ד החותל של גרעינה א''א אינו נראה כן מן המשנה וכו'. ומ''ש שלשון של המשנה חותל של תמרה רוטב ועל פי לשון זה טרח לפרש שהוא קליפה או עלה שעל התמרה אני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה לו במשנה ונוסחא דידן גרעינה של רוטב אף ע''פ שיוצאת מצטרפת ושל יבשה אינה מצטרפת לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף ופירש רבינו שם חותל לפוף כמו והחתל לא חותלת ופירוש רוטב תמרה לחה וכן נקרא בערבי וכל הגרעינין של פירות היבשים הם יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד כי הגרעינה הוא המעמידה והמקיימה כראוי ולכך מצטרף כדין כל שומר אבל היבשה אף אם תוסר הגרעין לא תפסד התמרה כלל ולכך אינו שומר ואינו כדין יד ופירוש חותל הוא קרום דק של התמרה וכשהתמרה לחה אותו הקרום אינו שומר כלל רק הגרעין הוא השומר ואותו הקרום הוא נפרד מעצם התמרה הלחה אמנם כשהתמרה יבשה אותו הקרום דבוק בעצם התמרה והוא שומר לה לא הגרעין ואילו יוסר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולכך הקרום מצטרף והגרעין אינו מצטרף. ועל מה שפירש הראב''ד שהוא קליפה או עלה שעל התמרה הוא דבר תימה שלא מצינו לתמרה עלה או קליפה שיזרקו אותה גם מה שעלה בדעתו לפרש שהוא כיס מבגד או מחריות כבר דחהו הוא ז''ל בעצמו הילכך נוסחת רבינו ופירושו עיקר: כתב הראב''ד גרעינה של רוטב א''א כל זה שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן מאחר שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שיתפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריו. ומ''ש ולפ''ז התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת וכו' אפשר לומר שרבינו סובר שאין זה דיוק דאף אם התמרה קיימת אינו מצטרף מה שיוצא והתוספתא דקתני הנאכל חציו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא. ומ''ש כמו שכתבתי למעלה איני רואה היכן כתב כן ובספר כ''י נמצא כמו שכתב למעלה וגם זה אינו מתיישב שרבינו לא כתב כן והר''י קורקוס ז''ל כתב נראה שהכוונה כמו שהוזכר ברישא דמתניתין דהיינו מאי דקתני אע''פ שיוצא מצטרף דמשמע אפילו היוצא עצמו מצטרף ומיירי ע''כ בתמרה קיימת וסיפא בנאכלת עכ''ל. ומ''ש היה עליו הבשר מצד אחד וכו'. שם היה עליו הבשר מצד אחד ר' ישמעאל אומר רואין אותו כאילו מקיפו בטבעת וחכ''א שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית ופי' שם רבינו דברי חכמים אנו רואים כאילו כבר נחתך מה שתחת הבשר יצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע''פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין עכ''ל. ומ''ש רבינו אינו מצטרף אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם. תוספתא רפ''ד דטבול יום: כתב הראב''ד ושאר העצם אין מצטרף א''א כל זה שיבוש וכו'. דעתו ז''ל שכל החכמים שנזכרו בתוספתא כולם בחדא מילתא פליגי ואין כאן דעת רבינו אלא פלוגתא דר' יהודה וחכמים דסיפא פלוגתא באפי נפשה היא ולא לאפלוגי את''ק אתו ופשטא דתוספתא הכי מוכחא ולהראב''ד דשביק מתניתין ועביד כברייתא קשה איך כתב שהם כדברי יחידים והם סתם וחכמים וגם רישא דתוספתא סתמא היא ואדרבה דברי אותם חכמים דתוספתא תני להו בפרק העור והרוטב (דף קי"ט) בלשון אחרים אומרים:

טז קוּלִית שֶׁהָיָה עָלֶיהָ בָּשָׂר אֲפִלּוּ כְּפוֹל גּוֹרֵר אֶת כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  קולית שהיה עליו בשר וכו'. שם בתוספתא וכחכמים ומייתי לה בפרק העור והרוטב וכבר כתבתי בסמוך דפלוגתא באנפי נפשה היא דפליגי ר''י וחכמים דפליגי בקולית שיש עליה בשר והלכה כחכמים:

יז גַּרְעִינֵי זֵיתִים וּתְמָרָה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלָקָן לָאֳכָלִין אֵין מִתְטַמְּאִין:

יח גַּרְעִינֵי חָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָן לָאֳכָלִין אֵין מִתְטַמְּאִין. שְׁלָקָן לָאֳכָלִין מִתְטַמְּאִין:

 כסף משנה  (יז-יח) גרעיני זיתים וכו' עד מתטמאין. תוספתא פ''ד דטבול יום וגירסת רבינו נכונה:

יט וְאֵלּוּ מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. וְהַפִּטְמָה שֶׁלָּהֶן בֵּין לֶחָה בֵּין יְבֵשָׁה. וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל. וְשָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִין וְהַנָּפוּס. וְשֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף. וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. וְשָׁרְשֵׁי הַמִּנְתָּא וְהַפֵּיגָם. וְשָׁרְשֵׁי יַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעִקָּרָן לִשְׁתָלִים. וְהַשּׁוּרָה שֶׁל שִׁבּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ. וְעֻקְצֵי תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת. וְהַכְּלֻסִּים וְהֶחָרוּבִין:

כ וְאֵלּוּ מִתְטַמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן יְבֵשִׁין. וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל. וּמַלָעִין שֶׁל שִׁבֳּלִים וְהֵן הַשְּׂעָרוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ הַשִּׁבּלֶת שֶׁדּוֹמִין כְּמוֹ מַסָּר. וְעֵקְצֵי הָאֲגַסִּים וְהַקְּרוּסְטְמָלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעוּזְרָדִין. וְעֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח הַסָּמוּךְ לָאֹכֶל. וְעֹקֶץ קֻנְדָּס טֶפַח. וְכֵן יַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן. וְהַפַּרְכִּיל הוּא הַשָּׂרִיג שֶׁהָאֶשְׁכְּלוֹת תְּלוּיִין בּוֹ. וְיַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא. וּזְנַב הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ. וְיַד הַמִּכְבָּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְהַמִּכְבָּד הוּא הָעֵץ הָאָדֹם שֶׁהַשַּׁרְבִיטִין תְּלוּיִין בּוֹ וְהַתְּמָרִין דְּבוּקוֹת בַּשַּׁרְבִיטִין. וּקְנֵה הַשִּׁבּלֶת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִין שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְשֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶן כָּל שֶׁהֵן. כָּל אֵלּוּ מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן יְדוֹת אֳכָלִין:

כא וְאֵלּוּ לֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים. וְשָׁרְשֵׁי קִלְחֵי הַכְּרוּב. וְחַלְפֵי תְּרָדִים וְחַלְפֵי הַלֶּפֶת וְהֵן הָעִקָּרִין שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּקַּרְקַע כְּשֶׁלָּקְטוּ הַכְּרוּב וְהַלֶּפֶת וְחָזְרוּ וְהֶחְלִיפוּ. וְכָל הַשָּׁרָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לְהִגָּזֵז שֶׁנֶּעֶקְרוּ עִם הָאֹכֶל. הַפִּטְמָה שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף:

כב הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ אֵין הַנִּשְׁאָר חִבּוּר לְאוֹתוֹ שֶׁנִּמּוֹק. וְאֵין הַנִּשְׁאָר מִן הַקְּלִפָּה מִצְטָרֵף שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁמִירָתוֹ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. וְכֵן אִם הָיָה שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק בָּאֶמְצַע אֵין הַצְּדָדִין חִבּוּר זֶה לָזֶה וְאֵין קְלִפָּתוֹ מִצְטָרֶפֶת. עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּין מִצְטָרְפִין וּלְבָנִים אֵינָם מִצְטָרְפִין שֶׁהֲרֵי אֵינָן כְּלוּם:

 כסף משנה  (יט-כב) ואלו מתטמאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דעוצקין וביארו רבינו בפיהמ''ש:

הלכות טומאת אוכלין - פרק ששי

א * הָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִים שֶׁנִּסְדְּקָה קְלִפָּתָן עֲדַיִן הוּא חִבּוּר לָאֹכֶל עַד שֶׁיְּרַצֵּץ אֶת הַקְּלִפָּה:

 ההראב"ד   האגוזים והשקדים. א''א הוא משנה את הלשונות ומפרש כפי דעתו ולשון המשנה השקדים והאגוזים חיבור עד שירצץ ולשון התוספתא חולקת עם המשנה וכך שנו בתוספתא האגוזים והשקדים אע''פ שרצץ חיבור עד שיתחיל לפרק והוא תופס לשון התוספתא ומניח לשון המשנה:

 כסף משנה  האגוזים והשקדים וכו'. בפרק ב' דעוקצים. וכתב הראב''ד א''א הוא משנה את הלשונות וכו'. ואיני רואה מקום לומר שרבינו תפס לשון התוספתא שבתוספתא פ''ד דטבול יום שנינו שאע''פ שרצץ חיבור ורבינו כתב שאם רצץ אינו חיבור כדברי המשנה. ומ''ש שנסדקה קליפתן. י''ל שרבינו דקדק בלשון המשנה דקתני חיבור עד שירצץ דמדקתני עד שירצץ משמע שקודם הריצוץ קדם צד פירוק חיבור והיינו שנסדקה קליפתן ואשמעינן דאעפ''כ עדיין חשוב חיבור כל זמן שלא רצץ וזה מבואר בדברי רבינו ואין כאן שינוי לשון והתוספתא כפי נוסחא דידן אפשר שאינה חולקת על המשנה דה''ג אע''פ שרצץ חיבור עד שיגיע לפרק וה''פ אע''פ שריצץ כלומר אע''פ שריצץ קצת דהיינו שנסדקה קליפתן חיבור עד שיגיע כלומר עד שיהא אותו ריצוץ כ''כ גדול שיוכל ליטול הקליפה ביד בלי צורך שום ריצוץ עוד:

ב בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת מִשֶּׁיִּקֹּב בָּהּ מָקוֹם לְגָמְעָהּ מִמֶּנּוּ אֵין שְׁאָר קְלִפָּתָהּ חִבּוּר. וּשְׁלוּקָה קְלִפָּתָהּ חִבּוּר עַד שֶׁיְּרַצֵּץ אֶת הַקְּלִפָּה. וְאִם נִתְבַּלָּה בִּקְלִפָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרִצְצָהּ כֻּלָּהּ חִבּוּר:

 כסף משנה  ביצה מגולגלת וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין. ומה שכתב ואם נתבלה וכו'. תוספתא סוף פרק ד' דטבול יום ופירוש נתבלה בקליפתה נראה דהיינו לומר שהיא מדובקת ביותר בקליפתה מלשון תבל עשו שהוא לשון עירוב ואפשר לפרש שהוא לשון תבלין כלומר שנתן בה תבלין בעודה בקליפתה שנוח לו שלא לקלפה לגמרי כשאוכלה כדי לתבלה בתבלין שעל קליפתה:

ג עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹחַ חִבּוּר עַד שֶׁיְּרַצֵּץ. צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי הַכְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁחֲרָכָן בָּאוּר הֲרֵי הֵן חִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל לִתְלֹשׁ:

ד כַּנְפֵי חֲגָבִים וְקַשְׂקַשֵּׂי דָּגִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר סַכִּין עֲלֵיהֶן חִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּף. הָרִמּוֹן שֶׁפִּרְדּוֹ חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה:

 כסף משנה  (ג-ד) ומה שכתב עצם שיש בו מוח וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין שם: צמר שבראשי כבשים וכו' עד לקלף. תוספתא ספ''ד דטבול יום: הרימון שפרדו וכו'. משנה פ''ב דעוקצין:

ה הַשַּׁרְבִיטִים שֶׁל תְּמָרִים אֵינָן חִבּוּר זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  השרביטין של תמרים וכו'. תוספתא פרק ג' דטבול יום:

ו מְלָפְפוֹן שֶׁחֲתָכוֹ וּנְתָנוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן חִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל לְפָרֵק. הִתְחִיל לְפָרֵק חֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלֶה עִמָּהּ חִבּוּר וְהַשְּׁאָר אֵינָהּ חִבּוּר. פִּיקָה הַתַּחְתּוֹנָה חִבּוּר לְעַצְמָהּ וְאֵינָהּ חִבּוּר לַחֲתִיכוֹת. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְלָפְפוֹנוֹת וְחָתַךְ כָּל אֶחָד מֵהֶן וְהִנִּיחָן עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִתְחִיל בְּאֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁהִתְחִיל בּוֹ חִבּוּר וְהַשְּׁאָר אֵינוֹ חִבּוּר. אֲפִלּוּ אָמַר חֶצְיוֹ אֲנִי אוֹכֵל שַׁחֲרִית וְחֶצְיוֹ עַרְבִית זֶה הַחֵצִי שֶׁהִתְחִיל בּוֹ חִבּוּר וְהַשְּׁאָר אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  מלפפון שחתכו וכו' אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וכו'. תוספתא פרק ד' דטבול יום ויש לתמוה על גירסא זו שהיא בהיפך ממה ששנינו במשנה גבי שאר דינין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור וגירסת ר''ש בתוספתא נכונה ויש ליישב גירסא זו דה''ק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור זה לזה דכל העולים ביחד הם חיבור זה לזה והנשאר כלומר כל הנשאר שלא עלה עמו אינו חיבור לזה שעלה ואע''פ שהוא פשוט לאו לרבותא קתני לה אלא סיומא דמילתא היא וע''ד זה יתפרש מאי דקתני היו שנים או שלשה וכו' זה שהתחיל בו חיבור וכן מה שכתב זה החצי שהתחיל בו חיבור וכו'. והנך דתנן במתניתין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור היינו לענין אוכל שהתחיל בו עם השאר שאינו עולה עמו:

ז הַמְחַתֵּךְ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְבַשֵּׁל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרֵק וְהִבְדִּיל אֵינוֹ חִבּוּר. אֶלָּא אִם נִטְמָא זֶה לֹא נִטְמָא זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְעֹרֶה בּוֹ. חָתַךְ לִכְבּשׁ אוֹ לִשְׁלֹק אוֹ לְהָנִיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן הֲרֵי זֶה חִבּוּר * וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל לְפָרֵק מַה שֶּׁחָתַךְ:

 ההראב"ד   ואפילו התחיל לפרק. א''א לשון המשנה אינו כן אלא התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חיבור:

 כסף משנה  המחתך ירקות וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין: וכתב הראב''ד ואפילו התחיל לפרק א''א לשון המשנה אינו כן וכו'. נראה שמשיג על רבינו למה שינה לשון המשנה וטעם רבינו דמתניתין לאו לגופה איצטריך האוכל שהתחיל בו אינו חיבור ולא אתא אלא לדיוקי הא אוכל שלא התחיל בו חיבור ולפיכך דקדק רבינו לכתוב הדין המחודש עצמו ואף על פי שהוא כמשנה לשון המשנה זהו שינוי לטובה:

ח כָּל אֹכֶל שֶׁעֲדַיִן לֹא פֵּרְקוֹ חִבּוּר וְאִם נִטְמָא מִקְצָתוֹ נִטְמָא כֻּלּוֹ:

ט אֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעֹרֶה בְּמִקְצָת וְנָגַע טָמֵא בְּאֶחָד מֵהֶן אִם אָחַז בְּזֶה שֶׁנָּגַע בּוֹ וְהַשֵּׁנִי עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי זֶה חִבּוּר. וְאִם כְּשֶׁאוֹחֵז בָּזֶה הַטָּמֵא וּמַגְבִּיהוֹ יִשָׁמֵט הָאַחֵר וְיִפּל אֵינוֹ חִבּוּר אֶלָּא הֲרֵי זֶה הָאַחֵר כְּנוֹגֵעַ בָּרִאשׁוֹן שֶׁנִּטְמָא:

 כסף משנה  אוכל שנפרס וכו'. רפ''ג דטבול יום וכחכמים:

י כָּל הָאֳכָלִין שֶׁהָיוּ עָלִין אוֹ קְלָחִין מְחֻבָּרִין בָּהֶן אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָחֵז בֶּעָלֶה אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בֶּעָלֶה. בַּקֶּלַח אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּקֶּלַח. אִם נִתְלָה עִמּוֹ הֲרֵי זֶה חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ יָד אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּיָּד שֶׁלּוֹ. הָיְתָה לוֹ יָד וְעָלֶה אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. לֹא הָיְתָה לוֹ יָד וְלֹא עָלֶה, בָּזֶה אָמְרוּ אִם אוֹחֵז בַּטָּמֵא וְהַשֵּׁנִי עוֹלֶה עִמּוֹ חִבּוּר וְאִם לָאו אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  כל האוכלים שהיו עליו וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו או שדרכו וט''ס הוא וצריך למחוק או ולכתוב במקומו את: ומ''ש היתה לו יד ועלה וכו' לא היתה לו יד ולא עלה וכו'. תוספתא פרק ב' דטבול יום. ומ''ש הרי זה חיבור בטבול יום וכו'. בפרק העור והרוטב נראה דר''י סבר כוותיה כיון שאמר דבריו בסתם וסבר כוותיה. ומ''ש אוחזים אותו באי זה מהם שירצה. פירושו שהולכים בו להחמיר ובאי זה מהם שיאחוז אותו ויעלה בו הוי חיבור:

יא * הָאֱגוֹזִין שֶׁקְּצָצָן בְּעֵקְצֵיהֶן כְּשֶׁהֵן רַכִּין וַאֲמָנָן כֻּלָּן כְּמוֹ חֶבֶל וְכֵן הַבְּצָלִים שֶׁחִבְּרָן בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת * הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים אֵין הַשְּׁאָר חִבּוּר. אֲפִלּוּ הָיוּ לְפָנָיו מֵאָה כּוֹר אֵין כֻּלָּן חִבּוּר שֶׁהֲרֵי הוֹכִיחַ שֶׁדַּעְתּוֹ לְפָרֵק הַכּל:

 ההראב"ד   האגוזין שקצצן. א''א לשון המשנה האגוזים שאמנן והבצלים שחמרן ה''ז חיבור: הרי אלו חיבור. א''א נראה לי שכולן נעשו יד זה לזה לקיימן:

 כסף משנה  האגוזים שקצצן וכו'. משנה פ''ב דעוקצין. ומ''ש אפילו היו לפניו ק' כור וכו'. בתוספתא פ''ד דטבול יום: וכתב הראב''ד א''א לשון המשנה אגוזים שאמנן והבצלים שחמרן עכ''ל. כתב כן כדי לתמוה על פירוש רבינו ולפרש פירוש אחר כדבסמוך. ורבינו כתב בפירוש המשנה אמנן גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון ויהי אומן את הדסה וכו' וחמרן שנתן קצתן לקצתן מלשון ויצברו אותם חמרים חמרים: וכתב עוד הראב''ד הרי אלו חיבור א''א נ''ל שכלן נעשו יד זה לזה לקיימן עכ''ל. ואיני יודע מה צורך לטעם זה כיון שהם מחוברים אע''פ שלא יהיו יד זה לזה ה''ל חיבור לטומאה:

יב * קְלִיעָה שֶׁל שׁוּם שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל אֶחָד מֵהֶן הוּא טָמֵא וְחִבּוּרוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר לְכָל דָּבָר. וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁנִּפְרַשׁ וּתְחָבוֹ בְּכוּשׁ אוֹ בְּקֵיסָם אֵינוֹ חִבּוּר:

 ההראב"ד   קליעה של שום. א''א זה לא ידעתי מה הפרש יש בין קליעה של שום לחבל של בצלים ועוד מי ראה מעולם לעשות חלב מעוקצי אגוזים וע''כ נראה לי שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זה לזה הרי הן חיבור עד שיתחיל לפרק עוד נראה לי כי אמנן וחמרן ע''י האור כמו נחמרו בני מעיה פירוש שחמרן מעט באור כדי לייבש קליפתן ואע''פ כן חיבור הוא עד שיתחיל לפרק ואומנן שביקש להסיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה:

יג עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת אֵינָהּ חִבּוּר. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמְּחַבֵּר אֶת הָאֳכָלִין אֶלָּא שִׁבְעָה מַשְׁקִין בִּלְבַד:

 כסף משנה  (יב-יג) קליעה של שום וכו' עד שבעה משקים בלבד. תוספתא ספ''ג דטבול יום: וכתב הראב''ד א''א זה לא ידעתי מה הפרש יש וכו'. זה כתב להשיג על רבינו שפירש בצלים שחמרן שחיברן כמו חבל למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור ולדעת רבינו אפשר לומר דאין ה''נ דקליעה של שום הוי חיבור לענין שאם נטמא אחד מהם נטמא חבירו כדין בצלים שחמרן ולא אמרו שאינו חיבור אלא לענין שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר לא הוכשר חבירו וזה שסיים שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר משמע לקצת דברים הויא חיבור וה''ה לבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר שלא הוכשר חבירו. ומ''ש ועוד מי ראה מעולם וכו' אינה קושיא שאולי בימיהם היו נוהגים כן. ומ''ש וע''כ נ''ל שאמנן ושחמרן וכו' יש לתמוה שגם על פירושים אלו יש לתמוה מי ראה מעולם וכו':

יד הַמְמַעֵךְ אֳכָלִין זֶה בָּזֶה וְקִבְּצָן כְּגוֹן הַדְּבֵלָה וְהַתְּמָרִים וְהַצִּמּוּקִין שֶׁקִּבְּצָן וַעֲשָׂאָן גּוּף אֶחָד אֵינָן חִבּוּר. לְפִיכָךְ עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין עַל מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מִמֶּנּוּ מְקוֹם הַמַּשְׁקִין בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר טָהוֹר:

 כסף משנה  הממעך אוכלים זה בזה וכו'. תוספתא פירקא קמא דטהרות. ומ''ש לפיכך עיגול של דבילה. תוספתא פ''ב דטבול יום:

טו הַתְּמָרִים וְהַגְּרוֹגָרוֹת שֶׁשְּׁלָקָן וְנַעֲשׂוּ אוֹם הֲרֵי זֶה חִבּוּר:

 כסף משנה  התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא פ''ד דטבול יום:

טז הַזֵּיתִים שֶׁעֲטָנָן וְנַעֲשׂוּ גּוּשׁ אֶחָד הֲרֵי זֶה חִבּוּר. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא נְתָנָן לַמַּעֲטָן אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיִּינְקוּ זֶה מִזֶּה. לְפִיכָךְ שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא עַל אוֹם שֶׁל זֵיתִים וְהֵן הַזֵּיתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ כֻּלָּן גּוּף אֶחָד אֲפִלּוּ נָגַע בְּכִשְׂעוֹרָה הַכּל טָמֵא שֶׁהַכּל גּוּף אֶחָד. הָיְתָה לוֹ אוֹם שֶׁל זֵיתִים וְעָתִיד לְהָפְכָהּ כֵּיוָן שֶׁתָּקַע בָּהּ אֶת הַיָּתֵד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוּשִׁים הַרְבֵּה אֵינָן חִבּוּר. וְאִם מִשֶּׁהֲפָכָהּ נַעֲשׂוּ אוֹם אֵינָן חִבּוּר:

 כסף משנה  הזיתים שעטנן וכו'. כך היא הגירסא האמיתית ובספרי רבינו כתוב שנטמאו וט''ס הוא והדין תוספתא פ''ק דטהרות. ומה שכתב לפיכך שרץ הנמצא על אום של זיתים וכו'. פי''א דטהרות: היתה לו אום של זיתים וכו'. תוספתא פ''י דטהרות. ומ''ש ואם משהפכה ועשו וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו:

יז אֹכֶל פָּרוּד שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מְכֻנָּס וְדָבֵק זֶה בָּזֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חִבּוּר לְהִתְטַמֵּא וְאֵינוֹ כְּגוּף אֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף לִכְבֵיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים אֲחֵרִים. וְאִם לֹא כְּנָסוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא מְפֹרָד כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְהַקִּטְנִית אֵינוֹ מִצְטָרֵף עַד שֶׁיְּקַבְּצֵם * וְיַעֲשֵׂם גּוּשׁ אֶחָד. הָיוּ גּוּשִׁים הַרְבֵּה זֶה בְּצַד זֶה וְנָגַע אַב הַטֻּמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן וְהַגּוּשׁ שֶׁבְּצִדּוֹ שֵׁנִי וְשֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי שְׁלִישִׁי וְשֶׁבְּצַד הַשְּׁלִישִׁי רְבִיעִי:

 ההראב"ד   ויעשה גוש אחד. א''א אינו צריך להיותם גוש אחד אלא להטמא זה מחמת זה אבל אם נגע שרץ בכביצה פירורין מצטרפין לטמא אחרים והוא שיהיו הפירורין נוגעין זה בזה ואם אינן נוגעין אם יש תחתיהן משקה עומד המשקה מצרפן ואם הוא קטפרס משתי חתיכות לכביצה מצטרפות שלש אין מצטרפות:

 כסף משנה  אוכל פרוד וכו'. בפ''ג דעדיות ופ''ח דטהרות ופסק כחכמים דפליגי ארבי דוסא. ומ''ש אע''פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו בפרק הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים. ומ''ש ואם לא כנסו וכו'. בפ''ב דטבול יום מעשה קדירה וקטנית בזמן שהם פרודין אינו חיבור בזמן שהם גוש חיבור אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו: וכתב הראב''ד א''א אינו צריך להיות גוש אחד. ומ''ש ואם אינם נוגעים אם יש תחתיהם משקה עומד וכו'. בפ''ח דטהרות וכתבו רבינו בפרק שאחר זה:

יח כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהָיְתָה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת כֻּלָּם רִאשׁוֹן. פֵּרְשָׁה הִיא רִאשׁוֹן וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת. הָיְתָה שְׁנִיָּה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. פֵּרְשָׁה הִיא שְׁנִיָּה וְכֻלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. הָיְתָה שְׁלִישִׁית וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת הִיא שְׁלִישִׁית וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת בֵּין שֶׁפֵּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ:

 כסף משנה  ככר של תרומה וכו' עד סוף הפרק. בספ''ק דטהרות:

יט כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ כֻּלָּן רִאשׁוֹן וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרְשׁוּ אַחַר מִכָּאן. [נִטְמֵאת אַחַת בְּמַשְׁקִין טְמֵאִין כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרְשׁוּ אַחַר מִכָּאן]. נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּיָדַיִם כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרְשׁוּ מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ גּוּף אֶחָד בִּשְׁעַת טֻמְאָתָן:

 כסף משנה  ככרות של תרומה נושכות זו בזו. חסר בספרי רבינו חלוקה אחת וכך צריך לכתוב נטמאת אחת מהם במשקין טמאים כולם שניות ואע''פ שפירשו אחר מכאן וכך מצאתי בספר מוגה:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שביעי

א הַנִּצוֹק אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כֵּיצַד. הָיָה מְעָרֶה מַשְׁקִין טְהוֹרִין לְתוֹךְ כְּלִי טָמֵא וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ הֲרֵי הָעַמּוּד הַנִּצּוֹק טָהוֹר. וְאִם קָלַט מִן הַמַּשְׁקִין הַנִּגָּרִין מִן הָאֲוִיר הֲרֵי זֶה שֶׁקָּלַט טָהוֹר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמַּשְׁקִין שֶׁמְּעָרֶה מֵהֶן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  הניצוק אינו חיבור וכו'. בפ''ח דטהרות:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעֵרָה מִצּוֹנֵן לְצוֹנֵן אוֹ מֵחַם לְחַם אוֹ מֵחַם לְצוֹנֵן. אֲבָל הַמְעָרֶה מַשְׁקִין טְהוֹרִין צוֹנֵן לְתוֹךְ מַשְׁקִין טְמֵאִין חַמִּין הֲרֵי הַנִּצּוֹק חִבּוּר וְנִטְמְאוּ הַמַּשְׁקִין הַצּוֹנֵן כֻּלָּן שֶׁהוּא מְעָרֶה מֵהֶן וְנִטְמָא הַכְּלִי שֶׁמְּעָרֶה מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הַמְעָרֶה מַשְׁקִין צוֹנֵן לְחַמִּין חִבּוּר מִפְּנֵי שֶׁעֶשֶׁן הַחַמִּין עוֹלֶה כְּתִמְרוֹת עָשָׁן וּמִתְעָרֵב בַּנִּצּוֹק וּבַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן וּמְטַמֵּא הַכְּלִי שֶׁהֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מִן הַחַמִּין מַשְׁקִין הוּא חָשׁוּב:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשעירה וכו'. בפרק ה' דמכשירין. ומ''ש ומפני מה אמרו וכו':

ג לְפִיכָךְ הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ יָדֶיהָ טְהוֹרוֹת וֶהֱגִיסָהּ בִּקְדֵרָה טְמֵאָה וְהִזִּיעוּ יָדֶיהָ מֵהֶבֶל הַקְּדֵרָה נִטְמְאוּ יָדֶיהָ כְּאִלּוּ נָגְעָה בַּמַּשְׁקֶה שֶׁבַּקְּדֵרָה. וְכֵן אִם הָיוּ יָדֶיהָ טְמֵאוֹת וֶהֱגִיסָהּ בִּקְדֵרָה וְהִזִּיעוּ יָדֶיהָ נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה כְּאִלּוּ נָגְעָה בַּמַּשְׁקִין שֶׁבַּקְּדֵרָה:

 כסף משנה  ומ''ש לפיכך האשה שהיו ידיה טהורות וכו'. בפ''ה דמכשירין:

ד נְחִיל דְּבַשׁ הַזִּיפִים וּדְבַשׁ הַצַּפַּחַת הַנִּצּוֹק שֶׁלָּהֶן חִבּוּר וַאֲפִלּוּ הָיָה מְעָרֶה מִצּוֹנֵן לְצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רִיר וַהֲרֵי הֵן נִמְשָׁכִין כְּדֶבֶק. לְפִיכָךְ כָּל הָאֳכָלִין אֵין הַנִּצּוֹק שֶׁלָּהֶן חִבּוּר וַאֲפִלּוּ הָיוּ עָבִים הַרְבֵּה כְּגוֹן הַגְּרִיסִין וְהַחֵלֶב הַמֻּתָּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רִיר. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין אֵין הַנִּצּוֹק שֶׁלָּהֶן חִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן עֵרָה מִצּוֹנֵן לְחַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  נחיל דבש הזיפים וכו'. בפ''ה דמכשירים ופי' שם רבינו דזיפים וצפחת שני מקומות בא''י שהיה דבשם בתכלית העובי וע''כ יחבר ניצוק שלהם בין המשקים שבשני הכלים. ומ''ש מפני שיש להם ריר וכו' לפיכך כל האוכלים וכו'. בפ''ז דנזיר (דף נ' ע"ב) וכרבי זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משום דחייתיה דרב אשי. ומ''ש ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין. כתב כן לאפוקי מב''ש שאמרו בפ''ה דמכשירין שמקפה של גריסין הוא חיבור, ולשון לפיכך היאך נמשך זה ממה שאמר למעלה הוא משום דברישא קאמר דתרתי בעינן דיש להם ריר והם נמשכים כדבק משום הכי קאמר לפיכך כל האוכלים אין ניצוק שלהם חיבור אפילו הם עבים הואיל וחסרו התנאי השני שהוא הריר. ומ''ש והחלב המותך. בפרק כה''ג ונזיר:

ה הַנִּצּוֹק אֵינוֹ חִבּוּר לְטָהֲרָה. כֵּיצַד. שֶׁאִם עֵרָה מַיִם טְמֵאִים מִכְּלִי אֶבֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה אֵין אוֹמְרִים מִשֶּׁהִגִּיעַ קְצָת הַנִּצּוֹק לַמִּקְוֶה טִהֲרוּ הַמַּיִם אֶלָּא הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן עַד שֶׁיַּשִּׁיק הַמִּקְוֶה לְכֻלָּן מִצַּד אֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַקְּטַפְרֵס שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ אֵינוֹ מְחַבְּרָן לִשְׁאָר הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּמִּדְרוֹן לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. אֲבָל הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּאֶשְׁבּוֹרֶן כֻּלָּן חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְטָהֳרָה:

 כסף משנה  הניצוק אינו חיבור לטהרה וכו' וכן הקטפרס וכו' אבל המשקים שבאשבורן וכו'. בפרק שמיני דטהרות והמשך דברי רבינו מבואר שכתב תחילה כיצד הניצוק אינו חיבור לטומאה ונמשכו הדברים עד כאן בביאור חילוקים דשייכי לזה ואח''כ כיצד הניצוק אינו חיבור לטהרה:

ו עֲרֵבָה שֶׁהִיא קְטַפְרֵס וְעָלֶיהָ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ וְשָׁלֹשׁ חֲתִיכוֹת אֳכָלִין טְמֵאִים בִּכְבֵיצָה מֻנָּחִין עָלֶיהָ זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. הָיוּ שְׁתַּיִם הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. וְאִם הָיָה תַּחְתֵּיהֶם מַשְׁקֶה עוֹמֵד אֲפִלּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל הֲרֵי זֶה מְצָרֵף אֶת כֻּלָּן:

 כסף משנה  עריבה שהוא קטפרס וכו'. שם ונראה מדברי רבינו שמה ששנינו אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל:

ז כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁטְּבוּל יוֹם אֵינוֹ מְטַמֵּא חֻלִּין כְּלָל אֶלָּא פּוֹסֵל אָכְלֵי תְּרוּמָה וּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה וְעוֹשֶׂה הַכּל שְׁלִישִׁי. וְכֵן אִם נָגַע בְּאָכְלֵי קֹדֶשׁ אוֹ מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ פְּסָלָן וַעֲשָׂאָן רְבִיעִי:

 כסף משנה  כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל וכו'. בפ''י משאר אה''ט וחזר לכתבו להקדמה למה שעתיד לכתוב:

ח יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חִבּוּר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת. אֶלָּא אִם נָגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם לֹא פָּסַל אֶלָּא זֶה שֶׁנָּגַע בּוֹ. וְאִלּוּ הָיָה הַנּוֹגֵעַ בִּמְקוֹם טְבוּל יוֹם אָדָם אַחֵר הָיָה פּוֹסֵל הַכּל. אֲפִלּוּ הָיָה הַנּוֹגֵעַ אָדָם שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁהִיא טֻמְאָה קַלָּה הֲרֵי זֶה פָּסַל הַכּל שֶׁלֹּא פְּסָלוֹ טְבוּל יוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיָה הַנּוֹגֵעַ אַב טֻמְאָה אוֹ רִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְטַמֵּא הַכּל. וּמִפְּנֵי מָה הֵקֵלּוּ בִּטְבוּל יוֹם מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר טָהַר וְאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְעוֹד הֵקֵלוּ בִּטְבוּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ אֳכָלִין שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְאָדָם וּמִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת וְהֵן טְהוֹרוֹת בִּטְבוּל יוֹם. וְאֵלּוּ הֵן. הַשְּׂעוֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִין. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהֵן קְלוּפִין וְהַחִטָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה. וְהַקֶּצַח וְהַשּׁוּמְשׁוּם. נִפְסָלִין בִּטְבוּל יוֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֵן מִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

 כסף משנה  יש דברים שאינם חיבור בטבול יום וכו'. יתבאר בפרק שאחר זה: ומפני מה הקילו בטבול יום וכו'. נרמז בפ''ב דזבחים ופרק הערל (דף ע"ב): ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלים וכו'. בספ''ק דטבול יום וכחכמים ועוד שנינו שם שהתיאה והחלתית והאלום טהורים בטבול יום ואיני יודע למה השמיטו רבינו:

ט כָּל יַד הָאֳכָלִין שֶׁהֵן חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה הֲרֵי הֵן חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וְכֵן כָּל הָאֹכֶל שֶׁנִּפְרָס וּמְעֹרֶה בְּמִקְצָת שֶׁהוּא חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה כָּךְ הוּא חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וְכָל שֶׁאֵינוֹ חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם הֲרֵי הוּא חִבּוּר בְּיָדַיִם וְגַם זֶה חֹמֶר בְּטֻמְאַת יָדַיִם מִטְּבוּל יוֹם:

 כסף משנה  כל יד האוכלים וכו'. רפ''ג דטבול יום. ומ''ש וכן כל האוכל וכו'. תוספת' דטבו''י פ''ב. ומ''ש וכל שאינו חיבור וכו'. תוספתא פ''א דטבול יום:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שמיני

א חַלוֹת אוֹ כִּכָּרִים שֶׁכְּנָסָן וְהָיוּ נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישָׁן אוֹ שֶׁאָפָה חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה בַּתַּנּוּר וַעֲדַיִן לֹא קָרְמוּ פָּנֶיהָ וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּאַחַת מֵהֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַחַלָּה שֶׁנָּגַע בָּהּ. * וְכֵן הַמַּיִם שֶׁהִרְתִּיחוּ וְנַעֲשׂוּ כְּקוּבָּה. וְהַגְּרִיסִין שֶׁהִרְתִּיחוּ רְתִיחָה רִאשׁוֹנָה. וְיַיִן חָדָשׁ וְאֹרֶז שֶׁהִרְתִּיחוּ. וְנָגַע טְבוּל יוֹם בָּרְתִיחָה אֵינוֹ חִבּוּר וְלֹא פָּסַל אֶלָּא הָרְתִיחָה בִּלְבַד. וּבִשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת הַכּל חִבּוּר. אֲבָל חַלּוֹת שֶׁהָיוּ נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ. אוֹ שֶׁאָפָה חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה וְנָשְׁכוּ וְקָרְמוּ בַּתַּנּוּר. וּרְתִיחַת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת כְּקוּבָּה. וּרְתִיחַת הַגְּרִיסִין שְׁנִיָּה. וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן. וּרְתִיחַת הַשֶּׁמֶן בֵּין יָשָׁן בֵּין חָדָשׁ. וּרְתִיחַת עֲדָשִׁים. הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

 ההראב"ד   וכן המים שהרתיחו. א''א זה כתב במקום קולית של מים המחולחלת והוא האופיא שעל פני המים ועל שם קלותה נקראת קולית ואני הייתי מפרש קולית כד ששואבין בו מים ויש בה נקב בשולים שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים ובטבול יום שנגע באותו בעבוע אינו חיבור למים:

 כסף משנה  חלות או ככרים וכו'. בריש מס' טבול יום. כתב הראב''ד וכן המים שהרתיחו א''א זה כתב במקום קולית של מים וכו'. ור''ש פירש כפי' רבינו. ומה שכתב ואורז. שם כרבי יהודה ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ודוחק לומר דסבר רבינו דרבי יהודה מסיים דברי ת''ק הוא:

ב בָּצֵק שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת אֲפִיָּה וְנִמְצָא בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר כְּמוֹ מַסְמֵר יוֹצֵא. וְכֵן קְצָת הַבָּצֵק שֶׁנִּמְשַׁךְ וְנֶחְרַךְ בְּעֵת אֲפִיָּה וְהוּא הַנִּקְרָא חַרְחוּר. אִם הָיוּ פְּחוּתִים מִכְּאֶצְבַּע וְנָגַע טְבוּל יוֹם בָּהֶן פָּסַל כָּל הַכִּכָּר. וְכֵן אִם נָגַע בְּגַרְגֵר מֶלַח קָטָן שֶׁבַּכִּכָּר נִפְסַל כָּל הַכִּכָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת. אֲבָל צְרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר אוֹ תּוּרְמוּס וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל וְחַרְחוּר יֶתֶר מִכְּאֶצְבַּע שֶׁנָּגַע בָּהֶן אֲפִלּוּ אַב הַטֻּמְאָה הַכִּכָּר טָהוֹר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם:

 כסף משנה  ומ''ש בצק שיצא וכו'. שם:

ג * רָקִיק שֶׁנֶּחְרַךְ חֶצְיָהּ וְחֶצְיָהּ קַיָּם הֲרֵי זוֹ אֵינוֹ חִבּוּר. נֶחְרַךְ הָאֶמְצַע וְהַצְּדָדִין קַיָּמִין אֵינָן חִבּוּר זֶה לָזֶה אֲפִלּוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַמָּרָק וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִיפָה הַחֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת. נָגַע בַּחֲתִיכָה הַחֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלִין עִמָּהּ חִבּוּר. וְכֵן בְּתַבְשִׁיל קִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרַם עַל גַּבֵּי פְּרוּסוֹת. שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן:

 ההראב"ד   רקיק שנחרך חציה. א''א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא ולא כתבתיה למעלה וסוף בתוספתא וכן רמון שנמוק חציו וחציו קיים אינו חיבור נמוק באמצע והצדדין קיימין אינו חיבור זה לזה:

 כסף משנה  רקיק שנחרך וכו'. תוספתא פרק טבול יום אלא שכתובה בשיבוש. וכן כתב הראב''ד א''א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא וכו'. ומה שכתב וסוף התוספתא וכן רימון שנימוק וכו' כלומר ומסופה נלמד לרישא שהיא כמו שכתב רבינו: בשר הקדש וכו'. פרק ב' דטבול יום (דף קנ"א) וכת''ק: שמן שצף וכו'. גם זה שם וכתנא קמא:

ד יָרָק תְּרוּמָה וּבֵיצָה טְרוּפָה נְתוּנָה עַל גַּבָּיו וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה לֹא פָּסַל אֶלָּא קֶלַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ. וְאִם הָיְתָה כְּמִין כּוֹבַע אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  ירק תרומה וכו'. פרק ג' דטבול יום וכת''ק:

ה חוּט שֶׁל בֵּיצָה שֶׁקָּרַם עַל דָּפְנָהּ שֶׁל אִלְפָּס וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם. מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים חִבּוּר מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל שְׂפַת הַקְּדֵרָה:

 כסף משנה  חוט של ביצה. ג''ז שם וכת''ק:

ו חָבִית שֶׁנִּקְּבָה בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ וְסָתַם טְבוּל יוֹם הַנֶּקֶב בְּיָדָיו נִפְסְלָה כֻּלָּהּ:

 כסף משנה  חבית שניקבה וכו'. פרק ב' דטבול יום וכתנא קמא ואף על גב דבעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (דף ס') אמרינן דר''פ כרבי יהודה ורבינו בפי''ב מהמ''א פסק כרב פפא תירץ הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו דרב יימר הוא דמוקים לר''פ כיחידאה ואתא לאפלוגי עליה אבל ר''פ ודאי שמיע ליה ואי הוה אמר מלתיה כיחידאה הוה מפרש בהדיא שפוסק כר''י הילכך אמרינן דלכ''ע אמרה למלתיה וסובר דלגבי טומאה הוי חיבור טפי מלענין יי''נ וכדאמרינן התם השתא טהרותיו טהורות יי''נ מיבעיא וכן כתב הרשב''א דלרבנן לענין טהרות הוי חיבור דחמירי להו טפי:

ז הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ מְשַׁעֲרִין זֶה שֶׁנָּגַע בּוֹ בְּאֶחָד וּמֵאָה. שֶׁתְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּאֶחָד וּמֵאָה בָּטְלָה בְּמִעוּטָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת:

ח טְבוּל יוֹם שֶׁהָיָה תּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְנָפְלָה מִמֶּנּוּ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה וְשָׁקְעָה בְּבוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בַּיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים חִבּוּר. * וְאִם הָיָה הַבּוֹר פִּיטַס אֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי גָּדוֹל שֶׁמַּחְזִיק מֵאָה כּוֹר כֻּלּוֹ חִבּוּר וְאִם נָגַע בְּמִקְצָת הַיַּיִן פָּסַל הַתְּרוּמָה שֶּׁבֶּחָבִית שֶׁבְּקַרְקַע הַכְּלִי:

 ההראב"ד   ואם היה הבור פיטס. א''א לשון התוספתא ואם היה פיטס אפילו כלי שיש בו מאה כור כולו חיבור ופירושו שלא היה שם בור אבל (אם) היה (שם) תורם היין שבפיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס מה שאין כן בבור:

 כסף משנה  טבול יום שהיה תורם וכו'. גם זה שם וכת''ק. ומה שכתב ואם היה בבור פיטס וכו'. תוספתא פ''ב דטבול יום. וכתב הראב''ד א''א לשון התוספתא ואם היה פיטס וכו'. כלומר שבתוספתא אינו כתוב ואם היה בבור פיטס אלא ואם היה פיטס ופירושו שלא היה שם בור אלא פיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ותיקון לשון הראב''ד כך הוא שלא היה שם בור אבל היה תורם היין שבפיטס ותיבת אם ותיבת שם צריך למחקם ונראה שגם רבינו היה מפרש כן. ומ''ש בספרי רבינו ואם היה הבור קטן ט''ס הוא וצריך למחוק תיבת קטן ולכתוב במקומה פיטס וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שבמקום בור היה פיטס וטעם דין זה מפני שהחבית והפיטס שניהם כלי והכל אחד ונראה שזו היא כוונת הראב''ד במה שכתב ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס:

ט הַסּלֶת שֶׁל מְנָחוֹת וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהַגֶּחָלִים שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן פָּסַל אֶת כֻּלָּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגֶחָלִים שֶׁחוֹתֶה בְּמַחְתָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁהַמַּחְתָּה שֶׁחוֹתֶה בָּהּ נִכְנָס לַהֵיכָל. אֲבָל גֶּחָלִים שֶׁחוֹתֶה בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהוּא מְעָרֶה בְּמַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף לְשֶׁל זָהָב אִם נִתְפַּזְּרוּ מִן הַגֶּחָלִים אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה אֶלָּא * מְכַבְּדָן לָאַמָּה:

 ההראב"ד   מכבדן לאמה. א''א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי במסכת חגיגה אבל סוף השמועה עלתה אפילו בגחלים דכל יום מפני שנזקקו לכלים מתחלה קודם שעירה אותן וכל זמן שלא עירה אותן אם נגע במקצתן פסל את כולן:

 כסף משנה  הסולת של מנחות וכו'. ריש פרק ח' דעדיות ומייתי לה פרק קמא דפסחים (דף י"ט) ופ''ה דיומא (דף מ"ח) ופ' בתרא דחגיגה (דף כ"ג ע"ב). ומה שכתב במה דברים אמורים בגחלים שחותה וכו'. בירושלמי פרק חומר בקדש אהא דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש תמן תנינן הוסיף ר''ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וכו' מאי גחלים אמר רבי בון בר כהנא תפתר בגחלים של יום הכיפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה: כתב הראב''ד א''א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי פרק בתרא דחגיגה אבל סוף השמועה עלתה וכו'. טעמו משום דהתם מסיים בה אמר ר' מתניה וכי סלת וקטורת וכו' יש לומר שרבינו יפרש שאינו מסקנא אלא פלוגתא ופסק כמאן דמיקל בדרבנן דהא דרבי מתניה לא מכרעא שיאמר רבי בון דגחלים של כל יום אע''פ שנזקקו לכליין מאחר שמתפזר מהם ואינם משמשות אין לומר בהם מצרפן שא''כ נתקדשו כולם ואיך ישליכו המתפזר מהם לאמה. והתוספות כתבו בשם רבינו ניסים גאון ז''ל כדברי רבי בון וכדברי רבינו:

י מִקְפָּה שֶׁל חֻלִּין אוֹ רָקִיק שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן בִּלְבַד. וְאִם חִבֵּץ כָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ בּוֹ הַשֶּׁמֶן פָּסַל:

 כסף משנה  מקפה או רקיק וכו'. פרק שני דטבול יום:

יא יָרָק שֶׁל חֻלִּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ:

 כסף משנה  ירק של חולין וכו'. פרק שלישי דטבול יום וכרבי עקיבא מחבירו:

יב הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן פָּסַל אֶת כֻּלָּן:

יג הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. אִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהוּא גּוּשׁ בִּקְעָרָה אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בִּמְדוֹכָה וְנָגַע בְּמִקְצָתוֹ לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וּשְׁאָר כָּל * הַנִּדּוֹכִין שֶׁדַּרְכָּן לְדוּכָן בְּמַשְׁקִין כְּגוֹן הַשּׁוּם בְּשֶׁמֶן אִם דָּכָן שֶׁלֹּא בְּמַשְׁקִין וְקִבְּצָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גּוּשׁ בִּקְעָרָה וְנָגַע בָּהֶן לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. שֶׁהֲרֵי הֵם כְּעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁאִם נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ:

 ההראב"ד   הנדוכין שדרכן וכו'. א''א לשון המשנה ושאר הנידוכין שדרכן במשקין אבל שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין וכו' משמע שהגוש אינו מחובר משני נימין אלא א''כ נדוכו במשקין אבל אם לא נדוכו במשקין אע''פ שדרכן לדוך במשקין והן גוש בקערה אינו חיבור:

 כסף משנה  (יב-יג) המקפה של תרומה וכו' עד בעיגול של דבילה. פ''ב דטבול יום. כתב הראב''ד א''א לשון המשנה וכו'. טעמו שחסר בלשון רבינו מלשון המשנה. ויש לומר שרבינו קיצר הלשון ופירושו כפי' המשנה וכך פירוש לשונו ושאר כל הנדוכין שדרכן לדוכן במשקין כלומר ודכן במשקים כך דינם ואם דכן שלא במשקין אף על פי שהם גוש בקערה וכו':

יד עִסָּה שֶׁקָּרָא שֵׁם חַלָּתָהּ בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ. וְכֵן הַקִּשּׁוּת שֶׁקָּרָא שֵׁם תְּרוּמָה בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ הֲרֵי זֶה חִבּוּר. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָת הָעִסָּה נִפְסְלָה הַחַלָּה. נִטְּלָה חַלָּתָהּ מִתּוֹכָהּ וְחָזְרָה לְתוֹכָהּ אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  עיסה שקרא שם וכו'. תוספתא רפ''ב דטבול יום:

טו עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם:

 כסף משנה  עיסה שנדמעה וכו'. משנה פ''ג דטבול יום וכתנא קמא ומייתי לה בפרק יוצא דופן (דף מ"ו מ"ז):

טז עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְּמַשְׁקִין וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד:

 כסף משנה  עיסה שהוכשרה במשקין וכו'. שם כרבי עקיבא מחבירו:

יז מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהֻכְשַׁר וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסֹאָבוֹת מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה. מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּחֻלִּין וּטְבוּל יוֹם וְיָדַיִם מְסֹאָבוֹת אֵינָם פּוֹסְלִין אֶת הַחֻלִּין שֶׁהַשְּׁלִישִׁי בְּחֻלִּין טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם לָשָׁה אֶת הָעִסָּה וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה וּמַפְרִישָׁתָהּ וּמַנִּיחָתָהּ בְּכֵלִים וְנוֹתַנְתּוֹ עִם שְׁאָר הָעִסָּה כְּאַחַת. וּמַקֶּפֶת עַל הַכּל כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף וְאַחַר כָּךְ קוֹרְאָה לָהּ שֵׁם וְאוֹמֶרֶת הֲרֵי זוֹ חַלָּה. וּמִשֶּׁתִּקְרָא לָהּ שֵׁם לֹא תִּגַּע בָּהּ שֶׁלֹּא תִּפְסְלֶנָּהּ. וְכָךְ הִיא עוֹשָׂה אִם לָשָׁה בַּעֲרֵבָה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם:

יח לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם שֶׁמִּלְּאָהוּ מֵחָבִית מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מַה שֶּׁבֶּחָבִית אַחַר שֶׁתֶּחֱשַׁךְ הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה טְהוֹרָה. לְפִי שֶׁאֵינָהּ נַעֲשֵׂית תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ כְּפִי תְּנָאוֹ וְאַחַר שֶׁתֶּחֱשַׁךְ יַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ שֶׁל לָגִין וְיִטְהַר. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית קֹדֶם שֶׁתֶּחֱשַׁךְ הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ. נִשְׁבַּר הַלָּגִין הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ:

 כסף משנה  (יז-יח) מעשר ראשון שהוכשר וכו'. רפ''ד דטבול יום: וכן האשה שהיא טבולת יום וכו' עד החבית בטבלה. שם ומייתי לה בפ''ק דנדה (דף ז'):

יט טְבוּל יוֹם מִטֻּמְאַת מֵת וּמִבְּעִילַת נִדָּה עוֹשֶׂה בְּבֵית הַבַּד. וְכֵן שְׁאָר הַטְּמֵאִים שֶׁטָּבְלוּ עוֹשִׂין בְּטָהֳרוֹת. חוּץ מִזָּב וְזָבָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּבְלוּ לֹא יַעֲשׂוּ בְּבֵית הַבַּד וְלֹא יִתְעַסְּקוּ בְּטָהֳרוֹת שֶׁמָּא יִרְאוּ וְנִמְצְאוּ טְמֵאִים לְמַפְרֵעַ שֶׁהֲרֵי סוֹתְרִין הַכּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  טבול יום מטומאת מת וכו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהם. פרק תינוקת (דף ס"ז ע"ב) וברייתא בתורת כהנים:

הלכות טומאת אוכלין - פרק תשיעי

א הַשֶׁמֶן אוֹ הַדְּבַשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ וְאַחַר כָּךְ קָרְשׁוּ וְאַחַר כָּךְ נִמּוֹחוּ הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה לְעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַשְׁקִין וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּפְאוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ:

 כסף משנה  השמן או הדבש וכו'. פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע''ג דבפרק הקומץ (דף ל' ע"ב) אמרינן דהלכה כר''ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה (דף ע"ה ע"ב) סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה:

ב הָרֹטֶב וְהַגְּרִיסִין וְהֶחָלָב שֶׁקָּרְשׁוּ הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִין וּצְרִיכִין מַחֲשָׁבָה. וְאִם נָגַע בָּהֶן אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ מַשְׁקֶה נַעֲשׂוּ שְׁנִיִּים. הָיָה בָּהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הֵן כְּמַשְׁקִין וְהֵן תְּחִלָּה לְטֻמְאָה. נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן מַשְׁקִין וְקָפְאוּ אַחַר כֵּן וְקָרְשׁוּ הֲרֵי הֵן שְׁנִיִּים כְּמוֹ אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא מִמַּשְׁקִין טְמֵאִין. נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן קְפוּיִים וְנִמּוֹחוּ וְנַעֲשׂוּ מַשְׁקִין אִם הָיוּ כְּבֵיצָה מְכֻוָּן הֲרֵי הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. הָיוּ יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁכְּשֶׁנִּמּוֹחָה טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בִּכְבֵיצָה אֹכֶל טָמֵא שֶׁנִּמּוֹחָה מִמֶּנּוּ וְאוֹתָהּ הַטִּפָּה תְּטַמֵּא כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁנִּמּוֹחוּ אַחֲרֶיהָ. וְכֵן טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁהֻכְשְׁרוּ אִם הָיוּ כְּבֵיצָה הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן טְהוֹרִין. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּמֻפְקָד בָּאֹכֶל וּכְאִלּוּ הִיא גּוּף אַחֵר. הָיוּ אוֹתָן זֵיתִים וַעֲנָבִים יֶתֶר מִכְּבֵיצָה הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן טְמֵאִין שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בִּכְבֵיצָה וְטִמְּאָה כָּל הַמַּשְׁקִין. וְאִם הָיָה הַסּוֹחֵט זָב וְזָבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ סָחַט גַּרְגֵּר אֶחָד יְחִידִי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר וְלֹא נָגַע בַּמַּשְׁקֶה הַמַּשְׁקֶה טָמֵא שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא הַזָּב שֶׁהַזָּב שֶׁנָּשָׂא אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז הֶחָלָב טָמֵא שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא הַזָּב:

 כסף משנה  הרוטב והגריסין והחלב וכו'. משנה ריש פרק ג' דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ופירש שם רבינו כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקים תחלה לעולם וכו': וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' עד במשא הזב. שם. ומה שכתב שהמשקה כמופקד באוכל וכאילו הוא גוף אחר ברי''ש גרסינן וכדאמרינן בפרק כל שעה (דף ל"ג ע"ב) רב אחא בשם רבי יוחנן ומשמע דרבא נמי סבר כוותיה:

ג קְדֵרָה שֶׁמְּלֵאָה כְּבָשִׁין שֶׁל חֻלִּין וְיָצְאוּ עֲלֵיהֶם חוּץ לַקְּדֵרָה וְנָגַע אַב הַטֻּמְאָה אוֹ רִאשׁוֹן בֶּעָלֶה שֶׁחוּץ לַקְּדֵרָה בִּמְקוֹם הַנָּגוּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֶּעָלֶה כְּבֵיצָה הוּא טָמֵא וְהַכּל טָהוֹר. חָזַר לַקְּדֵרָה טִמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּהּ וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה וְכָל הַכְּבָשִׁין. נָגַע בֶּעָלֶה שֶׁחוּץ לַקְּדֵרָה וְהָיָה בּוֹ מַשְׁקֶה אִם יֵשׁ בֶּעָלֶה כְּבֵיצָה הַכּל טָמֵא שֶׁהֶעָלֶה מְטַמֵּא מַשְׁקֶה שֶׁעָלָיו וְהַמַּשְׁקֶה מְטַמֵּא כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּקְּדֵרָה וּמְטַמֵּא אֶת הַקְּדֵרָה. הָיְתָה הַקְּדֵרָה מְלֵאָה כְּבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה וְנִעֵר אוֹתָהּ טְבוּל יוֹם וְרָאָה מַשְׁקִין עַל יָדוֹ סָפֵק מִן הַקְּדֵרָה נִתְּזוּ סָפֵק שֶׁהַקֶּלַח נָגַע בְּיָדוֹ הַיָּרָק פָּסוּל וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:

 כסף משנה  קדירה שמלאה וכו' עד והקדירה טהורה. פ''ב דטהרות:

ד טָמֵא שֶׁהָיָה אוֹכֵל עֲנָבִים מֻכְשָׁרִים וְנָפַל מִמֶּנּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי לַגַּת אִם הָיָה שָׁלֵם * וְלֹא נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ עֵקְצוֹ הַגַּת טָהוֹר. וְאִם נִטַּל עֵקְצוֹ וְהָיוּ עֲנָבִים מוּכָנִים בַּעֲבִיט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְדָרְכָן שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בַּמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן נִטְמָא הַגַּת בְּטִפַּת מַשְׁקֶה שֶׁבְּרֹאשׁ הַגַּרְגֵּר בִּמְקוֹם הָעֹקֶץ. נָפְלוּ מִמֶּנּוּ עֲנָבִים וּדְרָכָן בְּמָקוֹם מוּפְנֶה אִם הָיוּ כְּבֵיצָה מְכֻוָּן הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן * טְהוֹרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיוּ יֶתֶר מִכְּבֵיצָה הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָמֵא שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה נִטְמֵאת בִּכְבֵיצָה וּמְטַמֵּאת אֶת כָּל הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא אַחֲרֶיהָ:

 ההראב"ד   ולא נשמט. א''א לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי יש לו חותם טהור אין לו חותם טמא חותם האמור במשנה הוא העוקץ שכתב בתוספתא בד''א שנגע הטמא במקום חותם לא נגע הטמא במקום חותם טהור: טהורין כמו שביארנו וכו'. א''א והוא שלא נגע במשקה:

 כסף משנה  טמא שהיה אוכל ענבים וכו'. בפרק י' דטהרות. וכתב הראב''ד ולא נשמט ממנו עוקצו אמר אברהם לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי וכו'. פשוט הוא. ומ''ש בתוספתא בד''א שנגע הטמא במקום חותם וכו'. בפרק י''א דטהרות אלא שכתוב שם בשיבוש ובתוספתא שביד הראב''ד היה כתובה כתיקנה והעתיקה ופירשה ורבינו השמיטה אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא: כתב הראב''ד כמו שביארנו א''א והוא שלא נגע במשקה. ופשוט הוא:

ה גּוּשׁ שֶׁל זֵיתִים טְמֵאִין שֶׁהָיָה מְקֻבָּץ וּמְחֻבָּר וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ תַּנּוּר וְהֻסַּק אִם הָיָה כְּבֵיצָה מְכֻוָּן הַתַּנּוּר טָהוֹר שֶׁאֵין הָאֳכָלִין מְטַמְּאִין כֵּלִים וְהַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה הַגּוּשׁ יֶתֶר מִכְּבֵיצָה נִטְמָא הַתַּנּוּר שֶׁכְּשֶׁיָּצְאָה טִפָּה אַחַת נִטְמֵאת בִּכְבֵיצָה וְטִמְּאָה אֶת הַתַּנּוּר. לְפִיכָךְ אִם הַזֵּיתִים הַטְּמֵאִין פֵּרוּרִין וְאֵינָן גּוּשׁ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה הַתַּנּוּר טָהוֹר:

 כסף משנה  גוש של זיתים טמאים וכו'. פרק שלישי דטהרות:

ו עֵצִים שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהִסִּיקָן הַתַּנּוּר טָהוֹר שֶׁהֲרֵי בָּטְלוּ בָּעֵצִים. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיא הָעֵצִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנָפְלוּ לִרְצוֹנוֹ וְהִסִּיקָן הַתַּנּוּר טָהוֹר וְאֵין הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן מִתְטַמְּאִין מִן הַמַּשְׁקִין הַבְּלוּעִין בָּהֶם. וְלֹא יַסִּיקֵם אֶלָּא בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַסִּיקֵם הַטָּמֵא וְנִמְצְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁעֲלֵיהֶם מְטַמְּאִין אֶת הַתַּנּוּר:

 כסף משנה  עצים שנבלעו בהם משקים טמאים וכו'. סוף פ''ד דמכשירין עצים שנפלו עליהם משקין וכו':

ז שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בְּרֵחַיִם שֶׁל זֵיתִים אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ הַכּל טָמֵא. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּטְמָא מִקְצָת הַמַּשְׁקֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ וְהַשֶּׁמֶן מְטַמֵּא אֶת כָּל הַזֵּיתִים. נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִין לְמַעְלָה מִן הַזֵּיתִים יִשְׁאֲלוּ מִן הַבַּדָּדִין אִם אָמְרוּ לֹא נָגַעְנוּ נֶאֱמָנִין. נִמְצָא עַל אוֹם שֶׁל זֵיתִים נִטְמָא כָּל הַגּוּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִמְצָא עַל גַּבֵּי זֵיתִים פֵּרוּרִין וְהוּא נוֹגֵעַ בִּכְבֵיצָה הַכּל טָמֵא שֶׁהָאוֹכֵל שֶׁהוּא כְּבֵיצָה מְטַמֵּא הַמַּשְׁקֶה הַמְעֹרָב בָּהֶן וְהַמַּשְׁקֶה מְטַמֵּא שְׁאָר הַזֵּיתִים. הָיוּ פֵּרוּרִין עַל גַּבֵּי פֵּרוּרִין וְהַמַּשְׁקֶה מִלְּמַטָּה אַף עַל פִּי שֶׁנָּגַע בִּכְבֵיצָה אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ:

 כסף משנה  שרץ שנמצא בריחים וכו'. ספ''ט דטהרות:

ח עַם הָאָרֶץ שֶׁהוֹשִׁיט יָדָיו לַגַּת וְנָגַע בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִין וְהַגַּת כֻּלָּהּ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיקִין הָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁסְּבִיבוֹת זֶה הָאֶשְׁכּוֹל בֵּינוֹ וּבֵין שְׁאָר הַגַּת:

 כסף משנה  עם הארץ שהושיט ידיו וכו'. בשילהי ע''ז (דף ע"ה ע"ב) וכדאורו ליה רבנן לר' ירמיה:

ט הַגֶּפֶת וְהַזַּגִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶן טְמֵאִין וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין שֶׁמִּתְחִלָּה נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּה בְּטֻמְאָה וְיָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין:

 כסף משנה  הגפת והזגין וכו'. פ''ט דכלים:

י הַבַּדָּדִין שֶׁנִּכְנָסִין וְיוֹצְאִין וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶן בָּאָרֶץ הֲרֵי הַזֵּיתִים טְהוֹרִין שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁלֹּא בְּיָדָיו טָהוֹר וַאֲפִלּוּ לְקֹדֶשׁ. כִּכְּרוֹת הֶקְדֵּשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן גּוּמוֹת וּבְתוֹךְ הַגּוּמוֹת הָיוּ מַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ וְנָגַע הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן וְנָגְעָה רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה וּשְׁנִיָּה בַּשְּׁלִישִׁית אֲפִלּוּ מֵאָה כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. מִפְּנֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁבַּגֻּמּוֹת וְחִבַּת הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הֵן כֻּלָּן כְּמַשְׁקִין שֶׁאֵין מוֹנִין בָּהֶן. אֲבָל אִם הָיוּ כִּכְּרוֹת תְּרוּמָה הֲרֵי הַכִּכָּר הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד פְּסוּלָה וּמִשְּׁלִישִׁית וָהָלְאָה טָהוֹר. וְאִם הָיָה מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עַל כָּל הַכִּכָּרוֹת אַף בִּתְרוּמָה הַכּל טְמֵאוֹת וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת חוּץ מִן הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנָּגַע בָּהּ הַשֶּׁרֶץ שֶׁהִיא רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  הבדדים שהיו נכנסים ויוצאים וכו'. בפ''י דטהרות: ככרות הקדש שהיו בהם גומות וכו'. ספ''ק דטהרות:

יא אֲבַעְבּוּעַ הַנַּעֲשֶׂה בָּעֳבִי הֶחָבִית וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ כְּלִי אַחֵר בְּצִדָּהּ אִם נִקַּב הָאֲבַעְבּוּעַ לַאֲוִיר הֶחָבִית וְנִקַּב נֶקֶב אַחֵר לַחוּץ זֶה כְּנֶגֶד זֶה. אוֹ שֶׁהָיָה הַנֶּקֶב הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּה וְהַחִיצוֹן מִלְּמַעְלָה וְהָיָה הָאֲבַעְבּוּעַ וְהֶחָבִית מְלֵאִים מַשְׁקִין. * אִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בַּמַּשְׁקֶה שֶׁבָּאֲבַעְבּוּעוֹת נִטְמְאוּ כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית. הָיְתָה הֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת נִטְמֵאת מִפְּנֵי הַנֶּקֶב שֶׁבָּאֲבַעְבּוּעַ זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא מְפֻלָּשׁ לַאֲוִירָהּ. וְכֵן אִם הָיָה הַנֶּקֶב שֶׁבָּאֲבַעְבּוּעַ שֶׁבִּפְנִים מִלְּמַעְלָה וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּה הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נִצֶּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל. אֲבָל אִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בָּאֲבַעְבּוּעַ לֹא נִטְמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית וְהִנָּם כְּמֻבְדָּלִין מֵהֶן:

 ההראב"ד   אם נגע אב הטומאה במשקה. א''א ואם לנגיעת המשקין דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית אלא לא בא המשנה כי אם ללמד על אויר האבעבוע כשיכנס השרץ באוירו דרך הנקב אם נחשוב אותו כאילו נכנס באויר החבית וי''ל שעל אבעבוע עצמו אמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה שהאבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון ואפשר שגם החבית טמאה אבל כשהנקב החיצון למטה שאין המשקין שנכנסים שם נשארים בו ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו ואינו מיטמא מאוירו דרך אותו הנקב והתורה אמרה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ומפני שראיתי לשון המשנה טמא וטהור לא אמרו טמאה וטהורה למדתי שעל האבעבוע עצמו אמרו:

 כסף משנה  אבעבוע הנעשה בעובי החבית וכו'. בספ''ב דטבול יום. כתב הראב''ד אם נגע אב הטומאה במשקה א''א ואם לנגיעת המשקים דברה המשנה וכו'. מה שכתב אם לנגיעת המשקים דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותה וכו' י''ל דלרבותא דסיפא נקטיה שאף על פי שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית:

הלכות טומאת אוכלין - פרק עשירי

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין בִּלְבַד הֵן שֶׁמִּתְטַמְּאִין אוֹ מַכְשִׁירִין וְהַשְּׁאָר קְרוּיִין מֵי פֵּרוֹת וְאֵינָם מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְשִׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ תּוֹלְדוֹתֵיהֶם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. בפרק ראשון:

ב תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הֵם הַיּוֹצֵא מִן הָעַיִן וּמִן הָאֹזֶן וּמִן הַחֹטֶם וּמִן הַפֶּה וּמֵי רַגְלֵי בְּנֵי אָדָם בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים כָּל אֵלּוּ הַיּוֹצְאִין מִן הָאָדָם מַשְׁקִין הֵן בֵּין שֶׁיָּצְאוּ לְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁיָּצְאוּ שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. אֲבָל מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה וְהַמֶּלַח שֶׁנִּמְחָת הֲרֵי הֵן כְּמֵי פֵּרוֹת לֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין:

 כסף משנה  תולדות המים וכו'. פ''ו דמכשירין. ומ''ש אבל מי רגלי בהמה וכו'. תוספתא בסוף מכשירין אלא שכתובה בשיבוש קצת:

ג הַדָּם הַמָּנוּי מִן הַמַּשְׁקִין הוּא הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה מִן הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִין. אֲבָל דַּם הַקִּלּוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁעֲדַיִן חַיִּים הֵן וַהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדַם מַכָּה אוֹ לְדַם הַקָּזָה. הַשּׁוֹחֵט וְנִתַּז דָּם עַל הָאֳכָלִין וְנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ תּוֹלִין עָלָיו לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. תּוֹלְדוֹת הַדָּם דַּם הַקָּזָה שֶׁל אָדָם שֶׁהוֹצִיאוֹ לִשְׁתִיָּה אֲבָל אִם הוֹצִיאוֹ לִרְפוּאָה טָהוֹר וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵן דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה וּבְעוֹפוֹת הַטְּמֵאִין וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִם הַלֵּחָה וְעִם הָרְעִי וְדַם הַשְּׁחִין וְהָאֲבַעְבּוּעוֹת וְתַמְצִית הַבָּשָׂר כָּל אֵלּוּ אֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת. וְדַם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

 כסף משנה  הדם המנוי מן וכו' מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים. משנה פ''ו דמכשירין. ומה שכתב אבל דם הקילוח אינו מכשיר. פרק דם שחיטה עלה כ''ב ופרק שני דחולין (דף ל"ו): השוחט ונתז דם וכו'. פרק השוחט שם וכדאסיק רבי אלעזר: תולדות הדם וכו' עד הרי הם כחלב. בפרק ששי דמכשירין:

ד מֵי הֶחָלָב הֲרֵי הֵן כְּחָלָב. וַחֲלֵב הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ אֵינוֹ מַשְׁקֶה לֹא מַכְשִׁיר וְלֹא מִתְטַמֵּא. לְפִיכָךְ חֲלֵב הַזָּכָר אֵינוֹ מַשְׁקֶה. וְכֵן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן כְּגוֹן שֶׁזָּב מֵהַדָּד מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁחֲלָבוֹ כְּמִתְעַסֵּק. אֲבָל חֲלֵב הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁיָּצָא לְרָצוֹן בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְרָצוֹן סְתָמוֹ מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא אוֹ מַכְשִׁיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְתִינוֹק:

 כסף משנה  לפיכך חלב הזכר וכו'. שם כרבי שמעון בן אלעזר ופסק כמותו דמשמע דליכא מאן דפליג עליה: וכן חלב בהמה וחיה וכו'. בסוף מכשירין וכרבי עקיבא דיהיב טעמא למילתיה. ומה שכתב אבל חלב האשה וכו'. פשוט הוא:

ה הַמַּשְׁקִין שֶׁיּוֹצְאִין מֵאוֹתָן הַטְּמֵאִין שֶׁאוֹתָן הַמַּשְׁקִין אֲבוֹת טֻמְאָה מְטַמְּאִים בְּלֹא הֶכְשֵׁר שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַהֶכְשֵׁר בָּאִין כְּאַחַת וְאֵלּוּ הֵן. זוֹב הַזָּב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. וּרְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת. וְדַם הַנִּדָּה. וְכֵן דַּם מַגַּפְתּוֹ שֶׁל זָב וַחֲבֵרָיו וְחָלָב שֶׁל אִשָּׁה וְדִמְעַת עֵינַיִם עִם שְׁאָר תּוֹלְדוֹת הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין מֵהֶן מְטַמְּאִין כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁמְּטַמְּאִין בְּלֹא כַּוָּנָה שֶׁמַּשְׁקִין טְמֵאִין מְטַמְּאִין לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ נִדָּה אוֹ זָבָה שֶׁנָּטַף חָלָב מִדָּדֶיהָ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר נִטְמָא הַתַּנּוּר וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ:

 כסף משנה  המשקים שיוצאים וכו'. שם. וכתוב בספרי רבינו מתטמאין בלא הכשר וטעות סופר הוא וצריך להגיה מטמאין בלא הכשר. ומה שכתב וכן דם מגפתו של זב וחלב האשה ודמעת עינים וכו'. בפרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב). ומ''ש לפיכך נדה או זבה וכו'. פרק ח' דכלים:

ו כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִטְּבוּל יוֹם אֵינָם טְמֵאִים. לְפִיכָךְ אִם נָפְלוּ אֲפִלּוּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה אֵינוֹ מֻכְשָׁר עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְרָצוֹן כִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין הַטְּהוֹרִין שֶׁאֵינָן מַכְשִׁירִין אֶלָּא לְרָצוֹן:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. בפרק י' משאר אבות הטומאה והוא משנה ברפ''ב דטבול יום:

ז הַזֵּעָה וְהַלֵּחָה הַסְּרוּחָה וְהָרְעִי וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִבֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין נְקִיִּים כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין מַשְׁקֶה וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין:

 כסף משנה  הזיעה והליחה הסרוחה וכו' עד נקיים. פרק ששי דמכשירין:

ח הַשּׁוֹתֶה שְׁאָר מַשְׁקִין וְיָצְאוּ הֲרֵי הֵן מַשְׁקִין כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין שְׁאָר הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין בַּגּוּף. כֵּיצַד. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִין וֶהֱקִיאָן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין * מִפְּנֵי שֶׁלֹּא טִהֲרוּ בִּיצִיאָתָן. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן [אוֹ שֶׁנִּסְרְחוּ וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן] אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. שָׁתָה שְׁאָר מַשְׁקִין טְמֵאִין אוֹ שְׁאָר אֳכָלִין טְמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְאַחַר כָּךְ הֱקִיאָן טְמֵאִין לְפִי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִין בַּגּוּף. נִסְרְחוּ אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִלְּמַטָּה הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   מפני שנטמאו ביציאתן. א''א והוא ששתה רביעית שנטמא האיש בשתייתן ועכשיו ביציאתן הוא מטמא אותן אע''פ שבטלה טומאתן בהיותם בתוך מעיו:

 כסף משנה  השותה שאר משקים ויצאו וכו'. בסוף מקואות אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים מפני שהם טהורים בגוף. ומ''ש או שיצאו מלמטה וכו' וכן מ''ש נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הם טהורים. שם בתוספתא ופירש שם רבינו כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר משקים וכו' עד ולכן אם מקיאן שמה יהיו טהורות וכן פירש רבינו שמשון. וכתב הראב''ד מפני שנטמאו במגען א''א והוא ששתה רביעית וכו' ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להראב''ד בדברי רבינו שהיה כתוב בה שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאים מפני שנטמאו במגען ומצאה מסכמת לסברתו שסובר שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו וע''פ זה כתב מה שכתב אבל הנוסחא האמיתית היא מפני שלא טהרו ביציאתן וכך היא בספרים המדוייקים ופירושה מבואר שהטעם שהם טמאים מפני שלא טהרו כלומר שלא טבל בעודם בגוף לפיכך נשארו בטומאתן כמות שהיו ולא טהרה אותם היותם בתוך מעיו אא''כ נסרחו או יצאו מלמטה וזה מבואר בפשט דברי המשנה ובפירושה לרבינו ולרבינו שמשון:

ט כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַזֵּעָה אֵינָהּ מַשְׁקֶה אֲפִלּוּ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. אֲבָל הַבָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִין וְהִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְמֵאָה. וְאִם נִסְתַּפֵּג מִן הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין וְאַחַר כָּךְ הִזִּיעַ זֵעָתוֹ טְהוֹרָה:

י זֵעַת בָּתִּים שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּבוֹרוֹת אֵינָן מַשְׁקֶה וַאֲפִלּוּ הֵן טְמֵאִין זֵעָתָן טְהוֹרָה. אֲבָל זֵעַת הַמֶּרְחָץ בְּמַיִם אִם הָיְתָה הַמֶּרְחָץ טְמֵאָה זֵעָתָהּ טְמֵאָה. וְאִם הָיְתָה טְהוֹרָה וְהִכְנִיס בָּהּ פֵּרוֹת הֻכְשְׁרוּ. הִכְנִיסוּ לָהּ כֵּלִים הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן וּמַכְשִׁירִין:

יא הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת וְהַבַּיִת מַזִּיעַ מֵחֲמָתָהּ אִם הָיְתָה הַבְּרֵכָה טְמֵאָה זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמָתָהּ טְמֵאָה:

יב שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת בַּבַּיִת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה. הַמַּזִּיעַ קָרוֹב לַטְּמֵאָה טָמֵא קָרוֹב לַטְּהוֹרָה טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה טָמֵא:

 כסף משנה  (ט-יב) כבר ביארנו וכו' אפילו שתה משקין טמאים וכו' עד מחצה למחצה טמא. בפ''ב דמכשירין: ומ''ש הכניסו לה כלים וכו'. ז''ל רבינו בפירוש המשנה כשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע שיבלל בהכרח עכ''ל. ומינה ג''כ לכלים שהזיעו דחשיבי תלושין ברצון:

יג הַמֹּהַל כַּשֶּׁמֶן. מַשְׁקִין הַמְנַטְּפִין מִסַּלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵינוֹ מַשְׁקֶה וְלֹא מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בִּכְלִי:

יד הַשּׁוֹקֵל עֲנָבִים בְּכַף מֹאזְנַיִם הַיַּיִן שֶׁבַּכַּף אֵינוֹ מַשְׁקֶה עַד שֶׁיְּעָרֶנּוּ לְתוֹךְ הַכְּלִי וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁמְּנַטְּפִין:

 כסף משנה  (יג-יד) המוהל כשמן וכו'. פ''ו דמכשירין: משקין המנטפין וכו' השוקל וכו' עד שמנטפים. שם פרק חמישי:

טו הַדּוֹרֵס עֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּחָבִית אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו הֲרֵי הַכּל טָהוֹר:

 כסף משנה  הדורס ענבים וכו':

טז מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבָּחַיִם שֶׁבָּעֲזָרָה וְהוּא דַּם הַקָּדָשִׁים וְהַמַּיִם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן שָׁם טְהוֹרִין לְעוֹלָם וְאֵינָן מִתְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. לְפִיכָךְ כָּל דְּמֵי הַזְּבָחִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְהוֹאִיל וְדַם הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ מַכְשִׁיר קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה לֹא הֻכְשְׁרוּ בְּדַם שְׁחִיטָה וְאֵין לִבְשַׂר הַקָּדָשִׁים הֶכְשֵׁר אֶלָּא בְּמַשְׁקִין שֶׁיִּפְּלוּ עַל הַבָּשָׂר חוּץ מִמַּשְׁקֵה בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם:

 כסף משנה  משקה בית וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י''ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי:

יז פָּרַת קָדָשִׁים שֶׁהֶעֱבִירָהּ בַּנָּהָר וּשְׁחָטָהּ וַעֲדַיִן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ מֻכְשֶׁרֶת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת מַחַט טְמֵאָה בִּבְשָׂרָהּ הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא. וְכֵן אִם הָיְתָה הַפָּרָה חֲסוּמָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּחַט יְדוּעָה הֲרֵי הַבָּשָׂר טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנִּמְצָאִין מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם. נִמְצֵאת הַמַּחַט בַּפֶּרֶשׁ הַבָּשָׂר טָהוֹר. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת שֶׁאֵין טֻמְאַת יָדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִהְיוֹת הַבָּשָׂר טָמֵא בְּדִין תּוֹרָה. * אֲבָל לְהִתְטַמֵּא מִדִּבְרֵיהֶן אֵין הֶקְדֵּשׁ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר אֶלָּא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת הַבָּשָׂר. וְאִם נָגַע בָּהּ טֻמְאָה בֵּין קַלָּה בֵּין חֲמוּרָה נִפְסְלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   אבל להתטמא מדבריהם. א''א והלא במס' חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונין בו ראשון ושני או לא:

 כסף משנה  פרת קדשים וכו'. בפ''ק דפסחים (דף י"ט) תנן התם על מחט שנמצאת בבשר וכו' עד הכל טהור האי מחט מאי עבידתיה וכו' עד מחוץ לירושלים האי בשר דאתכשר במאי וכו' עד משום דהוי משקה סרוח וכו'. וכתב הראב''ד אבל להתטמא מדבריהם א''א והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונים בו ראשון ושני או לא עכ''ל. ובאמת השגתו חזקה על דברי רבינו שבפרק השוחט (דף ל"ו) אהא דבעי ר''ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא כי מהני חיבת הקדש למפסליה גופיה למימני ביה ראשון ושני לא או דילמא לא שנא אסיקנא אטו ר''ל לתלות קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנ''ל אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל ה''נ חיבת הקדש מכשרתן ואפשר שטעמו של רבינו משום דהתם סבר רב יוסף דחיבת הקדש הויא דרבנן ומאי דאמרינן מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנא ליה וכו' אליבא דריש לקיש הוא דקא מיבעיא לה אבל רב יוסף סבר שאין חיבת הקדש מכשרת אלא מדרבנן ופסק כוותיה משום דבתרא הוא:

הלכות טומאת אוכלין - פרק אחד עשר

א הַבּוֹצֵר עֲנָבִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אוֹ לְיַבְּשָׁן לֹא הֻכְשְׁרוּ לְטֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין לִרְצוֹנוֹ כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. אֲבָל הַבּוֹצֵר לִדְרֹךְ הֻכְשַׁר לְטֻמְאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַבָּצִיר כְּלָל וְאִם נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה נִטְמָא. וְדָבָר זֶה גְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ עַל הַבּוֹצֵר לַגַּת שֶׁהוּא מֻכְשָׁר שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם נִכְנַס לְכַרְמוֹ לֵידַע אִם הִגִּיעַ לְהִבָּצֵר וְסוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לִבְדֹּק בּוֹ וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָעֲנָבִים הַבְּצוּרוֹת שֶׁהֲרֵי הַכּל לִדְרִיכָה עוֹמֵד. * וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו הֲרֵי הוּא מִתְמַעֵךְ וְיֵצְאוּ מֵימָיו וַהֲרֵי הוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יָזוּבוּ בַּקַּרְקַע וְנִמְצָא מֻכְשָׁר בָּהֶן. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁהַבּוֹצֵר לְגַת הֻכְשַׁר:

 ההראב"ד   ועוד מפני שאינו מקפיד. א''א זה לא ידעתי מהו שאינו לא מגמרא ולא מהתוספתא וטעם אין בו ואולי שיבוש המעתיק הוא וראוי להיות אע''פ שאינו מקפיד עליו הרי הוא מתמעך וכו' ופירושו אף ע''פ שאינו מקפיד על המשקה שהרי בוצר בקופות והולך לאיבוד כיון שהוא מתמעך ויצאו מימיו מקפיד עליהן שלא יזובו בקרקע ויבצרנו מקופות מזופתות ונמצא מוכשר בהם מה שאין כן במסיקה:

 כסף משנה  הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'. פ''ק דשבת עלה ט''ז. ומ''ש ומפני מה גזרו וכו'. שם עלה י''ז. ומ''ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'. כתב הראב''ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש''י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא''ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ''ש הראב''ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע''פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות:

ב הַבּוֹצֵר עֲנָבִים שֶׁאִם לֹא מָצָא לָהֶם שׁוּק מַחֲזִירָן לַגַּת לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לִרְשׁוּת הַגַּת. וְכֵן הַזֵּיתִים שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַבַּד הֻכְשְׁרוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  הבוצר ענבים וכו'. תוספתא פרק י''א דטהרות:

ג הַבּוֹצֵר עֲנָבִים וּנְתָנָם בְּעָבִיט אוֹ שֶׁשְּׁטָחָן עַל גַּבֵּי הֶעָלִין הֻכְשְׁרוּ בְּמַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עַל הַמַּשְׁקִין וּלְפִיכָךְ שָׁטַח עַל הֶעָלִין אוֹ נָתַן לְתוֹךְ הֶעָבִיט שֶׁהוּא כְּמוֹ בּוֹר לְפִיכָךְ אִם נָטַל מֵהֶן טָמֵא אוֹ מִי שֶׁיָּדָיו טְמֵאוֹת טִמְּאָן. בָּצַר וְנָתַן לַסַּלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה לֹא הֻכְשְׁרוּ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן לְפִיכָךְ נוֹטֵל הַטָּמֵא מֵהֶן וְאוֹכֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבֻקָּעוֹת וּמְנַטְּפות לַגַּת הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ וַהֲרֵי נִבְצְרוּ לַאֲכִילָה. וְכֵן הַנּוֹטֵל מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה וְאָכַל וְהוֹתִיר כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם וּזְרָקָן לַגַּת. * וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מְנַתֵּז עַל הָעֲנָבִים לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 ההראב"ד   ואע''פ שהיין מנתז על הענבים וכו'. א''א קשיא לי כיון שזרקן לגת הלא לדרכן זרקן ולמה לא הוכשרו ובלשון המשנה האוכל מן הסלים ומשטיח של אדמה אע''פ שמבוקעות ומנטפות לגת הרי הגת טהורה:

 כסף משנה  הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'. משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל. ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'. תוספתא פי''א דטהרות. וכתב הראב''ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ''ש רבינו, ואפשר שאע''פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב''ד י''ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה''ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע''ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן:

ד עֲנָבִים שֶׁהָיוּ בְּסַלִּים אוֹ בְּמַשְׁטִיחַ שֶׁל אֲדָמָה וְלָקַח מֵהֶן לְדָרְכָן הֻכְשְׁרוּ לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִקַּח מֵהֶן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת * כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקַּח מֵהֶן הַטָּמֵא וִיטַמְּאֵן:

 ההראב"ד   כדי שלא. א''א מצאתי תוספתא על הענינים הללו ולא נתפרשה אצלי כהוגן אף על פי כן אני כותבה הלוקח משטיח של אדמה מישראל יעשה בטומאה הלוקח משטיח של אדמה מישראל לעשותו צמוקין יעשו אותו בטהרה האוכל מן הסלים ומשטיח של אדמה אכל והותיר כסאה כסאתים וזרקן לגת ונפצן אף על פי שהיין נתז על הענבים טהור ועכו''ם אינו עושה יין נסך. כתבתי ולא נתבררה אצלי:

 כסף משנה  ומ''ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן. תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב''ד א''א מצאתי תוספתא על העניינים הללו:

ה כֶּרֶם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַפְּרָס הַבּוֹצֵר אוֹתוֹ לַגַּת אֵינוֹ מֻכְשָׁר כָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵית הַפְּרָס הוֹאִיל וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶם וְהַבּוֹצֵר לַגַּת הֻכְשַׁר מִדִּבְרֵיהֶם הֵקֵלּוּ בִּגְזֵרָה זוֹ וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה מֻכְשָׁר עַד שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַפְּרָס. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לִבְצֹר בְּבֵית הַפְּרָס לַגַּת בְּטָהֳרָה מְטַהֵר אֶת הַבּוֹצְרִים וְאֶת הַכֵּלִים וּמַזֶּה עֲלֵיהֶם שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשָׁן כְּדֵי לְהַכִּיר שֶׁאֵין מְקִלִּין בְּטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס * אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וּבוֹצְרִין וּמוֹצִיאִין חוּץ לְבֵית הַפְּרָס וַאֲחֵרִים טְהוֹרִים מְקַבְּלִין מֵהֶן וּמוֹלִיכִין לַגַּת וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ טְמֵאִין מְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁבְּבֵית הַפְּרָס טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין לְאוֹתָן שֶׁבַּחוּץ וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן וְהֵן מְטַמְּאִין אֶת הָעֲנָבִים שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרוּ מִשֶּׁיָּצְאוּ חוּץ לְבֵית הַפְּרָס:

 ההראב"ד   אלא מפני. א''א בחיי ראשי אין דעתי מקבלת דבריו שיהיו אותן הענבים היין היוצא מהן טהור לאוכלי טהרות אבל הם ספק ומפני מה מזין על הבוצרין כדי שלא לטמא חולין שבארץ ישראל בידים לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית:

 כסף משנה  כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'. ריש פי''ח דאהלות. כתב הראב''ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה:

ו הַמּוֹסֵק אֶת זֵיתָיו לְכָבְשָׁן אוֹ לְמָכְרָן בַּשּׁוּק לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין בְּרָצוֹן כִּשְׁאָר הָאֳכָלִין. וְכֵן הַמּוֹסֵק זֵיתָיו לִדְרֹךְ בְּבֵית הַבַּד לֹא הֻכְשְׁרוּ עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִפְּנֵי מָה יֻכְשְׁרוּ הַזֵּיתִים שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֻכְשְׁרוּ בְּמֹהַל שֶׁלָּהֶן שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִין לִדְרֹךְ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אֵין הַמֹּהַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן מַכְשִׁיר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ. לְפִיכָךְ זֵיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָם כְּכָל הָאֳכָלִים שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן נִטְמְאוּ כֻּלָּן שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין מְטַמְּאִים אֶת הַמֹּהַל שֶׁבָּהֶן וְהַמֹּהַל מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּן. שֶׁהַמֹּהַל שֶׁיָּצָא מֵהֶן אַחַר גְּמַר מְלַאכְתָּן חָשׁוּב מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא וּמַכְשִׁיר:

 כסף משנה  המוסק את זיתיו וכו'. זה פשוט. ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'. בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ''ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר''ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ''א כדבריו. ומ''ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'. בתוספתא דטהרות רפ''י. ומ''ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ''ט דטהרות. ומ''ש ומתטמא ומכשיר. פ''ו דמכשירין:

ז חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים צָרִיךְ לִנְקֹב הֶחָבִית כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַמֹּהַל. וְאִם לֹא נִקֵּב הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים וְהִנָּם בְּלוּלִים בַּמֹּהַל אֵינָם מַכְשִׁירִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בִּרְצוֹנוֹ שֶׁהֲרֵי נִקְּבָהּ:

 כסף משנה  חבית של זיתים וכו'. פרק רביעי דעדיות:

ח זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן לִדְרִיכָה מֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּן מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְסִיקָתָן וְיִהְיוּ מֻנָּחִים וּמוּכָנִים לִדְרִיכָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין וְלֹא יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתָּן הֻכְשְׁרוּ. אֲבָל קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַעֲכוּ וְהִזִּיעוּ וְנִתְחַבְּרוּ בְּמַשְׁקֵיהֶן אֵינָן מֻכְשָׁרִין. גָּמַר מִלִּמְסֹק זֵיתָיו אֲבָל עָתִיד לִקַּח זֵיתִים אֲחֵרִים לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ אֵינוֹ עָתִיד לְהוֹסִיף אֶלָּא אוֹ קַב אוֹ קַבַּיִם לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאִם הֶעֱרִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. גָּמַר מִלִּקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת וּלְהוֹסִיף וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ נִתְעַסֵּק בְּמִשְׁתֶּה וְלֹא הוֹסִיף עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וַאֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִין עֲלֵיהֶם טְהוֹרִים:

 כסף משנה  זיתים שמסקן וכו'. כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו: גמר מלמסוק וכו'. שם. ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'. תוספתא פרק עשירי דטהרות: גמר מליקח וכו'. משנה פרק תשיעי דטהרות:

ט הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּשְׁנֵי בַּדִּים כֵּיוָן שֶׁגָּמַר אַחַת מֵהֶן הֻכְשְׁרוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה:

י הַמַּסִּיק זֵיתָיו בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְעָתִיד לְהוֹרִידָם לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיּוֹרִידֵם לְשָׁם. וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹק אֲבָל אַחַר שֶׁיִּמְסֹק אֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא הֻכְשְׁרוּ. גָּמַר אֶת זֵיתָיו וְעָתִיד לְמָכְרָן לֹא הֻכְשְׁרוּ. עָתִיד לְחַפּוֹתָן בְּעָלִין הֻכְשְׁרוּ וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  (ט-י) העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו. תוספתא פ''ט דטהרות: גמר את זיתיו וכו'. גם זה שם:

יא הַלּוֹקֵחַ מַעֲטָן זֵיתִים מִן הָעַכּוּ''ם אִם יֵשׁ מַסִּיק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יֵעָשׂוּ בְּטֻמְאָה שֶׁזֶּה בְּחֶזְקַת שֶׁגָּמַר. וְנֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר מַעֲטָן זֶה לֹא גְּמַרְתִּיו:

 כסף משנה  הלוקח מעטן וכו'. גם זה שם ופירש ר''ש אף על פי שיש לעכו''ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה. ומה שכתב ונאמן ע''ה וכו':

יב הָרוֹצֶה לִטּל מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְלִדְרֹךְ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל מֵהֶן בְּטֻמְאָה וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטֻמְאָה וּמְכַסֶּה הַשְּׁאָר בְּטֻמְאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי לֹא הֻכְשְׁרוּ כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ טֻמְאָה:

 כסף משנה  הרוצה ליטול מזיתים וכו'. משנה פ''ט דטהרות וכב''ה:

יג הַמַּנִּיחַ אֶת זֵיתָיו בְּכוֹתֵשׁ כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּינוּ וְיִהְיוּ נוֹחִים לְהִכָּתֵשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. הִנִּיחָן שֶׁיַּמְתִּינוּ וְשֶׁיִּמְלָחֵם אַחַר שֶׁיַּמְתִּינוּ אֵינָן מֻכְשָׁרִין שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן לְכָבְשָׁן:

 כסף משנה  המניח את זיתיו בכותש וכו'. שם. ומה שכתב הניחם למלחם וכו'. שם וכבית הלל:

יד הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים שֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת פְּסָלָן שֶׁפְּצִיעָתָן הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. פְּצָעָן לְסָפְגָן בְּמֶלַח לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְכֵן אִם פְּצָעָן לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶן שֶׁמֶן וְהִגִּיעוּ לְהִמָּסֵק לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 כסף משנה  ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'. שם. ומ''ש פצען לסופגן במלח וכו'. בפרק חבית עלה קמ''ה. ומ''ש וכן אם פצען וכו'. שם וכתנא קמא:

טו * הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּגַּת לְגַרְגְּרָן וּלְיַבְּשָׁן אֲפִלּוּ הֵם רוּם אַמָּה אֵינָן מֻכְשָׁרִין. נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְהַעֲלוֹתָן לַגַּג אוֹ שֶׁנְּתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְפָתְחָם וְיַפְרִיס אוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים. נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת גַּגּוֹ אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָן מֻכְשָׁרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

 ההראב"ד   המניח זיתים בגת לגרגרם ולייבשם. א''א לייבשם שיבוש הוא דכל לאכילה אינו מוכשר ולייבשם אינם אלא לאכילה והוא מביא אותה על שלא גמר משקה:

 כסף משנה  המניח זיתים בגת וכו'. בפ''ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ''ל. וכתב הראב''ד א''א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע''י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר''ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ''ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי: נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן. שם:

טז הָעוֹטֵן זֵיתָיו בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ וְנָעַל וְחָתַם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ מַפְתֵּחַ אַחֵר וְחוֹתָם אַחֵר. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא חוֹתָם מְקֻלְקָל וּמַפְתֵּחַ פָּתוּחַ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְחוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֲפִלּוּ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם. הָיוּ שָׁם חוֹרִין וּסְדָקִין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מַכְנִיס קָנֶה וּמְסִיטָן. הָיוּ שָׁם חַלּוֹנוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה טְפָחִים נִדּוֹנוֹת כִּפְתָחִין:

 כסף משנה  העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין. תוספתא פ''י דטהרות:

יז הַדּוֹרֵךְ בְּטֻמְאָה וְרָצָה לְטַהֵר כְּלֵי בֵּית הַבַּד וְהָעַקָּל מִן הַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶן כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כְּלִי שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֲבָנִים מֵדִיחַ. וְשֶׁל נְסָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְנַגְּבָן. וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּין אוֹ בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין אוֹ לְתוֹךְ מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת. וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל אֶת הַכֵּלִים שֶׁצְּרִיכִין טְבִילָה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּטָהֳרָה:

 כסף משנה  הדורך בטומאה וכו'. בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע''ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש''י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ''ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות''ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב''ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה''ה לאינך:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שנים עשר

א כָּל דִּבְרֵי הֶכְשֵׁר אֳכָלִין דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לח) 'וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע' אֶחָד הַמַּיִם וְאֶחָד שְׁאָר שִׁבְעָה מַשְׁקִין. וְהוּא שֶׁיִּנָּתֵן עֲלֵיהֶם בִּרְצוֹן בְּעָלִים וְאַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הַקַּרְקַע. שֶׁדָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין לְךָ זֶרַע שֶׁלֹּא בָּא עָלָיו מַיִם כְּשֶׁהוּא מְחֻבָּר. לֹא נֶאֱמַר וְכִי יֻתַּן מַיִם אֶלָּא לְאַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ הָאֳכָלִין וְנִתְלְשׁוּ הַמַּשְׁקִין:

 כסף משנה  כל דברי הכשר אוכלים וכו' מפי השמועה למדו וכו' שאר שבעה משקין. בפרק ששי דמכשירין: ומ''ש והוא שינתן עליהן ברצון הבעלים. הרשב''א כתב בפרק השוחט עלה ל''א גבי פירות שנשרו לתוך אמת המים וכו' מכאן דקדקו התוספות דלא בעינן רצון הבעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד דעיקרו מדכתיב וכי יותן מים וכו' והרמב''ם כתב והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ''ל. וליישב לדעת רבינו י''ל דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב''א לא מכרע. ומ''ש ואחר שנעקרו מהקרקע וכו'. בריש פרק בעור והרוטב (חולין דף קי"ח). ומ''ש ונתלשו המשקין. זה נלמד מדתנן בפרק רביעי דמכשירין שצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא פי' דאז הוכשרו וכתבו התוספות בפ''ב דחולין עלה ל''א ע''ב והא דאמרינן בפ''ק דפסחים דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברים וצריכי היינו כשנפלו במחוברים דמתכשרי לאחר שהעלם וכבר כתב רש''י בפירקא קמא דחולין עלה י''ו דאי אחשבינהו לגשמים בירידתם לצורך שום דבר וכו':

ב * כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנָּפַל עַל הָאֹכֶל בַּתְּחִלָּה בִּרְצוֹן בְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ בְּרָצוֹן אוֹ שֶׁהָיָה סוֹפוֹ בְּרָצוֹן וְאֵין תְּחִלָּתוֹ בְּרָצוֹן הִכְשִׁיר. נָפַל שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֲפִלּוּ בָּלַל הוּא פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה אוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ וְהוּא אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיוּ בְּלוּלִין הֲרֵי אֵלּוּ לֹא הֻכְשְׁרוּ. כֵּיצַד. הַטּוֹמֵן פֵּרוֹתָיו בְּמַיִם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אוֹ הַנּוֹתֵן פֵּרוֹתָיו לְשִׁבּלֶת הַנָּהָר לַהֲבִיאָן עִמּוֹ אֵינָן מֻכְשָׁרִים:

 ההראב"ד   כל משקה שנפל על האוכל. א''א לא תימא שנפל על האוכל בתחילה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשום דבר תלוש אע''פ שנפל על האוכל שלא לרצון ואין בו רצון לא בתחילה ולא בסוף הרי הוא מכשיר:

 כסף משנה  כל משקה שנפל על האוכל וכו'. בריש מכשירין. נפל שלא ברצונו וכו' כיצד הטומן פירותיו וכו' או הנותן פירותיו וכו'. סוף פירקא קמא דמכשירין: וכתב הראב''ד לא תימא שנפל על האוכל וכו'. משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ''מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה:

ג מַשְׁקִין שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן אֵינָן מַכְשִׁירִין. לְפִיכָךְ אָדָם אוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת שֶׁנִּבְלְלוּ בְּמַשְׁקִין וְנִתְלְשׁוּ שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן אַף עַל פִּי שֶׁנָּגְעוּ אֳכָלִין בְּאוֹתָן מַשְׁקִין בְּרָצוֹן לֹא הֻכְשְׁרוּ שֶׁהֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם שֶׁלֹּא לְרָצוֹן נִתְלְשׁוּ * וּכְאִלּוּ הֵן עֲדַיִן בַּקַּרְקַע שֶׁאֵינָן מַכְשִׁירִין. הָיוּ הַמַּיִם שֶׁעַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים וְעַל הַפֵּרוֹת תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן וְנָגְעוּ בָּהֶן אֳכָלִין בְּרָצוֹן הֻכְשְׁרוּ. כֵּיצַד. הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכֹּתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַמַּיִם שֶׁבָּהּ מַכְשִׁירִין. וְאִם הִנִּיחַ בָּהֶן פֵּרוֹת הֻכְשְׁרוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּשִׁין בַּכְּלִי לְדַעַת. כְּפָאָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכֹּתֶל הַמַּיִם שֶׁבָּהּ אֵינָן כִּתְלוּשִׁין וּלְפִיכָךְ אִם נָתַן בָּהּ אֳכָלִין לֹא הֻכְשְׁרוּ. נִתְכַּוֵּן שֶׁיּוּדַח הַכֹּתֶל אִם הָיָה כֹּתֶל בַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ מַכְשִׁירִין שֶׁהַתָּלוּשׁ שֶׁחִבְּרוֹ לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר הֲרֵי הוּא כְּתָלוּשׁ וְנִמְצְאוּ מַיִם שֶׁעַל כֹּתֶל בַּיִת זֶה כַּמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים. וְאִם הָיָה כֹּתֶל מְעָרָה שֶׁאֵינוֹ בִּנְיָן אֶלָּא עַצְמָהּ שֶׁל קַרְקַע הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ אֵינָן כִּתְלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע:

 ההראב"ד   וכאילו הם עדיין בקרקע. א''א ואילו היו בקרקע ונתלשו משם לרצון וניתזו על האוכלין הלא הם מוכשרין וגם אלו כמו כן מוכשרים ודבר זה מפורש במסכת מכשירין:

 כסף משנה  משקין שנתלשו וכו'. כתב הראב''ד ואילו היה בקרקע. ומ''ש ודבר זה מפורש במסכת מכשירין. הוא מה שכתבתי בסמוך צנון שבמערה נדה מדיחתו וכו' ומכ''מ מ''ש ואילו היה בקרקע ונתלו וכו' וגם אלו כמו כן מוכשרים אין הנדון דומה לראיה דה''ק כיון שנתלשו שלא לרצון הרי הם כאילו הם עדיין בקרקע ולא נתלשו וזה מבואר בדברי רבינו: כיצד הכופה קערה על הכותל וכו'. פ''ד דמכשירין. ומ''ש אם היה כותל בית וכו'. באוקימתא דר''פ פ''ק דחולין עלה י''ו:

ד הַשּׁוֹחֶה לִשְׁתּוֹת הֲרֵי הַמַּיִם הָעוֹלִים בִּשְׂפָמוֹ וּבְפִיו תְּלוּשִׁין בִּרְצוֹנוֹ. שֶׁדָּבָר יָדוּעַ הוּא שֶׁהַשּׁוֹתֶה יַעֲלֶה הַמַּיִם בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו וְהוֹאִיל וְשָׁתָה בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נִתְלְשׁוּ בְּרָצוֹן. אֲבָל הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּחָטְמוֹ וּבִזְקָנוֹ וּבְרֹאשׁוֹ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  השוחה לשתות. ריש פ''ד דמכשירין:

ה הַמְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית הַמַּיִם הָעוֹלִים אַחֲרֶיהָ וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא מְכוֹנֵן עַל צַוָּארָהּ וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ הֲרֵי הֵן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְהַמַּיִם שֶׁבַּחֶבֶל הַיָּתֵר עַל צָרְכָּהּ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. נְתָנָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר כָּל הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבָּהּ וּבַחֶבֶל אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן לְפִיכָךְ אֵין מַכְשִׁירִין:

 כסף משנה  הממלא את החבית וכו'. שם:

ו מִי שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים אֲפִלּוּ הָיָה אַב הַטֻּמְאָה. הַמַּיִם שֶׁעָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁיָּרְדוּ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן טְהוֹרִין * וְהוּא שֶׁיְּנַתְּקֵם מֵעָלָיו בְּכָל כֹּחוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ שׁוֹתְתִין וְיוֹרְדִים בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָם מִתְטַמְּאִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן טְהוֹרִין אֵינָן מַכְשִׁירִין שֶׁהֲרֵי אֵינָן תְּלוּשִׁין עָלָיו לִרְצוֹנוֹ. * וְאִם נִעֵר הֲרֵי אֵלּוּ לְרָצוֹן. עָמַד תַּחַת הַצִּנּוֹר לְהָקֵר אוֹ לִידוֹחַ הֲרֵי זֶה לְרָצוֹן. וְאִם הָיָה טָמֵא הַמַּיִם שֶׁעָלָיו טְמֵאִין:

 ההראב"ד   והוא שינתק אותם מעליו. א''א שיבוש יש כאן וכך היא שנויה בתוספתא ומביא אותה בכריתות אף על פי שסחטן והמים נתלשין מצד העליון לתחתון הרי אלו טהורין שאינם נחשבין אלא לאחר שיצאו מכולן ואמר ר''י בניתזין בכל כחו ונראה הטעם שהם טהורים עד שיצאו מכולן לפי שהם בטלין על גבי גופו ואינם משקה עד שיצאו ממנו במחשבה: ואם ניער הרי אלו לרצון. א''א כמדומה אני שנשתבש בכל המשנה ולא הביא אותה כהוגן מפני בלבולו כי הניעור הזה שיצאו מכולן כמ''ש בתוספתא:

 כסף משנה  מי שירדו עליו גשמים וכו'. גם זה שם. ומ''ש אע''פ שירדו מצד העליון וכו'. בתוספתא פרק קמא דמכשירין. ומה שכתב והוא שינתקם מעליו וכו'. בפ''ג דכריתות עלה ט''ו ע''ב זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וכו' אמר רב יוסף בניתזים בכל כוחן כלומר דאל''כ בשעת פרישתן נטמאו ועיין ברבינו שמשון ריש מכשירין. ומ''ש ובזמן שהם טהורין וכו' ואם ניער וכו' עד המים שעליו טמאים. פרק ד' דמכשירין: וכתב הראב''ד א''א שיבוש יש כאן כו': וכתב עוד הראב''ד ואם ניער וכו' כמדומה אני שנשתבש וכו'. בשתי השגות אלו טעמו שהוא ז''ל מפרש שהניעור השנוי במשנה היינו מה ששנו בברייתא לאחר שיצאו מכלי ובזה הוא שאמרו שינתקם בכל כחו כדי שלא יטמא בשעת פרישתו ומה שאמרו בברייתא המים נתלשין מצד עליון תחתון הוא כשהם עדיין בבגד עצמו ולא יצדק לומר בהם והוא שינתקם מעליו בכל כחו וי''ל שכך פירוש דברי רבינו אע''פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים בין בעודם בבגד בין לאחר שיצאו מהבגד והא דטהורים לאחר שיצאו מהבגד הוא שינתקם מעליו בכל כחו שאל''כ בשעת פרישתן נתטמאו ולענין הכשר בזמן שהם טהורים כלומר שהם על אדם טהור אינם מכשירים בין כשהם בבגד בין לאחר שיצאו מן הבגד מפני שאינם לרצון ואם ניער הרי זה בכי יותן משום דהוה ליה לרצון ובהשגה הראשונה כתוב לפי שהם ניטלין והוא ט''ס וצריך לכתוב במקומו לפי שהם בטלים. ובהשגה השנית כתוב שנשתבש כל המשנה וחסר בי''ת וכך צריך לכתוב בכל המשנה:

ז חָבִית שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְיָרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ הֲרֵי זֶה יְעָרֶה הַמַּיִם מֵעֲלֵיהֶן וְאֵינָן מַכְשִׁירִין וְאַף עַל פִּי שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹכָהּ עַד שֶׁיְּעָרֶה הַמַּיִם מֵעֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  חבית שהיתה מלאה פירות וכו'. שם וכב''ה. ומה שכתב ואף על פי שרצונו:

ח עֲרֵבָה שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ הַמַּיִם הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין מֵעָלֶיהָ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ אֵינָן בְּרָצוֹן. הִנִּיחָהּ שֶׁיֵּרֵד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ הַנִּתָּזִין וְהַצָּפִין שֶׁבְּתוֹכָהּ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְאִם נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ הֲרֵי אֵלּוּ מַכְשִׁירִין שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא שְׁפָכָהּ בִּמְקוֹמָהּ הֲרֵי תְּלָשָׁן בִּרְצוֹנוֹ:

 כסף משנה  עריבה שירד הדלף וכו'. שם. ומ''ש נטלה לשפכה וכו'. שם וכבית הלל. הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזים והצפים וכו'. ג''ז שם וכב''ה. ומ''ש ואם נטלה לשפכה וכו'. שם:

ט הַמַּטְבִּיל אֶת כֵּלָיו וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בִּמְעָרָה הַמַּיִם הָעוֹלִין בְּיָדָיו בְּרָצוֹן וּבְרַגְלָיו אֵינָן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  המטביל את כליו וכו'. שם:

י פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם וּפָשַׁט יָדָיו וּנְטָלָן לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאִם חִשֵּׁב שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו הֻכְשְׁרוּ בַּמַּיִם שֶׁבְּיָדָיו שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּיָדָיו וְשֶׁעַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  פירות שנפלו וכו'. שם:

יא הַנּוֹתֵן פֵּרוֹתָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם בִּרְצוֹנוֹ אִם הָיוּ מַיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת אֵינָן מֻכְשָׁרִין כָּל זְמַן שֶׁהֵן בַּמַּיִם. הוֹצִיאָן הֻכְשְׁרוּ בַּמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁעַל יָדָיו שֶׁהֲרֵי נִתְלְשׁוּ בְּרָצוֹן. כֵּיצַד. צְנוֹן אוֹ לֶפֶת שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה נִדָּה מְדִיחַתּוּ שָׁם וְהוּא טָהוֹר. הֶעֱלַתְהוּ כָּל שֶׁהוּא מִן הַמַּיִם נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ:

 כסף משנה  הנותן פירותיו לתוך המים וכו' כיצד צנון וכו'. ג''ז שם:

יב קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תּוּרְמוּסִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה מוֹשִׁיט יָדוֹ הַטָּמֵא וְנוֹטֵל תּוּרְמוּסִין מִתּוֹכָהּ וְהֵן טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ שֶׁהֲרֵי מִתּוֹכָהּ נָטַל וְאֵין רְצוֹנוֹ בַּמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן. הֶעֱלָם מִן הַמַּיִם הַנּוֹגְעִין בַּקֻּפָּה טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרוּ בַּמַּיִם שֶׁבַּקֻּפָּה שֶׁנִּתְלְשׁוּ בִּרְצוֹנוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַתּוּרְמוּסִין שֶׁבְּתוֹךְ הַקֻּפָּה טְהוֹרִין:

 כסף משנה  קופה שהיא מליאה תורמוסין וכו'. גם זה שם:

הלכות טומאת אוכלין - פרק שלשה עשר

א הַמְמַלֵא בַּקִּילוֹן הַמַּיִם הַנִּשְׁאָרִים בַּקִּילוֹן הֲרֵי הֵן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים * אֲבָל אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן אֶלָּא אִם נִשְׁאַר שָׁם מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַכְשִׁיר:

 ההראב"ד   אבל אחר שלשה ימים אינן תלושין. א''א וכיון שנחשבו לתלוש בתחילתן איך יצאו מידי מחשבה לעולם אלא נראה שעל הטופח שעל הקילון אמרו עד שלשה ימים מכשיר שהוא חשוב משקה שיש בו להטפיח לאחר שלשה ימים אינו מכשיר סוף המשנה רע''א נגבו מיד טהורין לא נגבו אפילו עד שלשים יום טמאים תוספתא רע''א שנגבו וכו' וסתמן שלשה ימים ואין דעתי נוחה בכל זה:

 כסף משנה  הממלא בקילון וכו'. סוף פ''ד דמכשירין שם: וכתב הראב''ד וכיון שנחשבו וכו'. אילו לא היה קשה אלא זה שהוקשה להראב''ד היה אפשר לדחוק ולומר לדעת רבינו דמעיקרא אין בדעתו שיהיו כתלושין ברצון אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים לפי שא''א למלאות בקילון אלא א''כ ישאר בו משקה ג' ימים ואם אחר ג' ימים ישאר בו משקה כיון שאינו תלוש לרצונו אינו מכשיר אבל אי קשיא לדעת רבינו הא קשיא דמשמע דס''ל דר''ע פליג אתנא קמא ופסק כת''ק ובתוספתא פ''ב דמכשירין שנינו הממלא בקילון פירש ר''ע אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו מכאן עד שלשים יום טמאין סתמן ג' ימים ע''כ הרי בהדיא דר''ע מפרש ואפשר לומר שסובר רבינו שאם היה מזכיר בתוספתא סברת ת''ק ואח''כ היה אומר פירש ר''ע היינו אומרים שלפרש דברי ת''ק אתא אבל מאחר שלא הוזכר בתוספתא אלא דברי ר''ע יש לנו לומר דפי' ר''ע לאו לישנא דפי' הוא אלא הוי כמו אמר ר''ע ולענין פי' דברי הראב''ד הביא דברי רבי עקיבא במשנה ובתוספתא שתולה הדבר בנגבו ולא נגבו דמשמע כפירושו שתלה הדבר באם נגבו והיינו אם יש בו להטפיח וכתב שאין דעתו נוחה בכל זה משום דקשיא ליה הדבר באם נגבו נחזי אנן אם יש בו להטפיח ואילו לפירוש רבינו ניחא הא ומ''מ יש להעמיד דברי הראב''ד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו להטפיח:

ב עֵצִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין בְּרָצוֹן וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים שֶׁלֹּא לְרָצוֹן אִם רַבּוּ הֲרֵי כֻּלָּן שֶׁלֹּא לְרָצוֹן. הוֹצִיאָן שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ הֲרֵי כֻּלָּן לְרָצוֹן. הָיוּ רַגְלָיו אוֹ רַגְלֵי בְּהֶמְתּוֹ מְלֵאוֹת טִיט וְעָבַר בַּנָּהָר וְרָחֲצוּ אִם שָׂמַח הֲרֵי הַמַּיִם הָעוֹלִין עֲלֵיהֶן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן וְאִם לָאו אֵינָן בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  עצים שנפלו עליהם משקים וכו'. שם: היו רגליו וכו' עד אין להם מחשבה. הכל פ''ד דמכשירין שם:

ג הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר בִּשְׁעַת הַקָּדִים לַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּסָּתְמוּ הַסְּדָקִין שֶׁבָּעֵץ הֲרֵי הַמַּיִם הָעוֹלִין בָּהֶן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

ד הַמּוֹרִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת הַמַּיִם הָעוֹלִין בְּפִיהָ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן וּבְרַגְלֶיהָ אֵינָן כִּתְלוּשִׁין בְּרָצוֹן אֶלָּא אִם חִשֵּׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ. וּבִשְׁעַת הַחֹרֶף וְהַדַּיִשׁ אַף שֶׁבְּרַגְלֶיהָ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. הוֹרִידָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ הַמַּיִם הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

 כסף משנה  (ג-ד) המוריד את הגלגלים וכו' עד ואין להם מחשבה. ספ''ג דמכשירין:

ה הַטּוֹבֵל בְּמַיִם הֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. אֲבָל הָעוֹבֵר בְּמַיִם כָּל הַמַּיִם שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

ו מִי שֶׁטָּבַל בַּנָּהָר וְהָיָה לְפָנָיו נָהָר אַחֵר וְעָבַר בּוֹ בִּטְּלוּ הַשְּׁנִיִּים אֶת הָרִאשׁוֹנִים וַהֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעָלָיו אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְכֵן אִם דָּחָהוּ חֲבֵרוֹ לִשְׂכָרוֹ אוֹ לִשְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ בָּטְלוּ הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל אִם דָּחָהוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק לֹא בָּטְלוּ אֶלָּא הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעָלָיו תְּלוּשִׁין לְרָצוֹן. טָבַל בַּנָּהָר וְעָלָה וְיָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים אִם רַבּוּ עָלָיו גְּשָׁמִים הֲרֵי בָּטְלוּ מַיִם הָרִאשׁוֹנִים וַהֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁעָלָיו אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  (ה-ו) הטובל במים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ומ''ש מי שטבל בנהר וכו' וכן מי שדחהו חברו וכו'. רפ''ה דמכשירין: טבל בנהר ועלה וכו'. תוספתא בפרק שני דמכשירין:

ז הַשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַמַּיִם הַנִּתָּזִין אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְהַמַּיִם הָעוֹלִין עָלָיו תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. אִם נִתְכַּוֵּן לְהַתִּיז עַל חֲבֵרוֹ אַף הַנִּתָּזִין תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

ח הָעוֹשֶׂה צִפּוֹר בַּמַּיִם הַמַּיִם הַנִּתָּזִין וְאֶת שֶׁבָּהּ אֵינָם תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  (ז-ח) השט על פני המים וכו' עד אינם תלושים ברצון. משנה פ''ה דמכשירין:

ט הַמּוֹדֵד אֶת הַבּוֹר לֵידַע עָמְקוֹ מַיִם הָעוֹלִין בְּיָדוֹ וּבַדָּבָר שֶׁמָּדַד בּוֹ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְאִם מָדַד רָחְבּוֹ מַיִם הָעוֹלִין בְּיָדָיו אוֹ בְּדָבָר שֶׁמָּדַד בּוֹ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. פָּשַׁט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ לַבּוֹר לֵידַע אִם יֵשׁ בּוֹ מַיִם הֲרֵי הַמַּיִם הָעוֹלִין בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. פְּשָׁטָן לֵידַע כַּמָּה מַיִם שָׁם הָעוֹלִין בָּהֶן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. זָרַק אֶבֶן לַבּוֹר לֵידַע אִם יֵשׁ בּוֹ מַיִם מַיִם הַנִּתָּזִין אֵינָן בְּרָצוֹן וְשֶׁעַל הָאֶבֶן * אֵינָן כִּתְלוּשִׁין:

 ההראב"ד   אינן כתלושין. א''א לשון המשנה ושעל האבן טהור' וכמדומה אני שעל הכשר הוא הכל:

 כסף משנה  המודד את הבור וכו'. שם וכר''ע מחבירו כ''ש דבר פלוגתיה הודה לו כדאיתא בתוספתא: פשט ידו וכו'. שם במשנה. כתב הראב''ד אינם כתלושים א''א לשון המשנה ושעל האבן טהורה וכמדומה לי שעל הכשר הוא הכל עכ''ל. ודבר פשוט הוא ומפני שלשון טהורים אינו מורה על הכשר שינה רבינו וכתב אינם כתלושין ועוד מפני שהאבן בבור וקתני שאע''פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והחלק הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושין:

י הַחוֹבֵט עַל הַשֶּׁלַח חוּץ לַמַּיִם הַנִּתָּזִין מִמֶּנּוּ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן שֶׁהֲרֵי רְצוֹנוֹ שֶׁיֵּצְאוּ. חָבַט עָלָיו וְהוּא בְּתוֹךְ הַמַּיִם אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  החובט על השלח וכו'. שם וכתנא קמא:

יא הַמַּיִם הָעוֹלִין בַּסְּפִינָה וּבַעִיקָל וּבַמְּשׁוֹטוֹת אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וּבַמְּצוּדוֹת וּבָרְשָׁתוֹת וּבַמִּכְמוֹרוֹת אֵינָם תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְאִם נִעֵר תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. * וְכֵן הַמַּיִם שֶׁעַל הַקַּסְיָה [שֶׁל] שֻׁלְחָנוֹת וְעַל הַשָּׂפָה שֶׁל לְבֵנִים אֵינָן בְּרָצוֹן. וְאִם נִעֵר הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן:

 ההראב"ד   וכן המים שעל הקסיה של שולחנות ועל השפה. א''א פירש בעל הערוך קערות מענין הגונב את הקסיה ואין דעתי נוחה הימנו ובמסכת כלים פי''ז קסיה של זורי גרנות ושל הולכי דרכים ושל עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה רבי יוסי אומר אף של גרוסות זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור וכל אלה אין מראה פנים להיות קערה אבל נראה שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמים והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת ומבלים הבגדים אבל של צבעים ושל נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה וכן קסייה של שולחנות והשפה של לבנים עור הוא שפורסין על שולחנות של בעלי מטבעות ועל הלבנים שלא יתלכלכו המים היורדין עליהן אינן לרצון ואם ניער ולא הקפיד על מה שיפלו ונפלו על פירות הרי הם בכי יותן וזה טעם הניער שהוא בכי יותן:

יב הַמּוֹלִיךְ אֶת הַסְּפִינָה לַיָּם הַגָּדוֹל לְצָרְפָהּ. הַמּוֹצִיא מַסְמֵר לַגְּשָׁמִים לְצָרְפוֹ. הַמַּנִּיחַ אֶת הָאוּד בַּגְּשָׁמִים לַעֲשׂוֹתוֹ [פֶּחָם]. הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. אֲבָל הַמּוֹצִיא אֶת הַמַּסְמֵר וְאֶת הָאוּד לַגְּשָׁמִים לְכַבּוֹתָן אֵין הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  (יא-יב) המים העולים וכו' עד לצרפו. שם. וכתב הראב''ד וכן המים שעל הקסייה של שלחנות א''א פירש בערוך קערות ור''ש פירש השלחנות יש להם בגדים וכו' וכיוצא בזה פירש רבינו: ומ''ש המניח את האוד בגשמים לעשותו פחם. כך הגירסא הנכונה והדין תוספתא סוף פ''ב דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה''ז בכי יותן ולשון המשנה בפ''ה דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן ויש לתמוה על רבינו למה הניח המשנה ותפס התוספתא ואפשר לומר דמשמע לרבינו דלעשות פחם גם הוא מכבה אלא שכששונה לכבותו כנגד אם בשביל פחם הוי לכבותו בלבד בלי כוונת עשיית פחם והתוספתא באה לפרש דלכבותו דקתני מתניתין היינו כשהוא מכבה שלא לעשותו פחם אינו בכי יותן: ומ''ש המוציא מסמר לגשמים לכבותו. מפורש בתוספתא שם וכן משמע במתניתין דקתני המוציא מסמר לגשמים לצרפו הרי זה בכי יותן הא שלא לצרפו אינו בכי יותן:

יג שִׁלְשֵׁל אֶת הַמְּשׁוֹלֶת לַבּוֹר לְהַעֲלוֹת בָּהּ כְּלִי אוֹ קִיתוֹן. שִׁלְשֵׁל אֶת הַכַּלְכָּלָה לַבּוֹר כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עָלֶיהָ (אֶת) הַתַּרְנְגלֶת. אֵין הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  שלשל את המשולת וכו' שלשל את הכלכלה. תוספתא סוף פ''ב דמכשירין:

יד הַמְמַחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה לְהָסִיר הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ וְהַסּוֹחֵט שְׂעָרוֹ בִּכְסוּתוֹ הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. וְהַנִּשְׁאָרִין אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן מִפְּנֵי שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלָּן. וּכְרֵישָׁה עַצְמָהּ הֻכְשְׁרָה שֶׁבִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָהּ מַכְשִׁירִין. וְאִם נִתֵּק הַמַּיִם מֵעָלֶיהָ בְּכָל כֹּחוֹ לֹא הֻכְשְׁרָה:

 כסף משנה  הממחק את הכרישה וכו' והסוחט שערו וכו'. משנה פ''ק דמכשירין הממחק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו רבי יוסי אומר היוצאים בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו ופסק רבינו כרבי יוסי משום דאתי כב''ה דהתם גבי מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין: ומ''ש וכרישה עצמה הוכשרה כו'. פ''ג דכריתות (דף ט"ו ע"ב):

טו הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ אֳכָלִין אוֹ לְהַשִּׁיר טֻמְאָה הַמַּיִם הַנִּתָּזִין מִמֶּנָּה אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. הִרְעִידוֹ לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין הֲרֵי הֵן תְּלוּשִׁין. וְהַנִּשְׁאָרִין בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּשְׁרוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ. וְכֵן אִם נִתְּזוּ עַל הַמְחֻבָּרִין * אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 ההראב"ד   אינן תלושין ברצון. א''א היה לו לומר שאין מקבלין הכשר במחובר מיהו אם הוכשרו במחובר לרצון ונתלשו ועדיין משקה טופח עליהם לרצון הרי הם מוכשרין. ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וסוכה נפלה על חבירתה ותחתיהן זרעים וירקות מחוברין פליגי ב''ש וב''ה ב''ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה ואין להם עוד צורך שישארו עליהם המשקין אי נמי מחשבת נפילת האילן והמשקין שעליו מחשבה אחת היא והרי הוא כמו שהרעיד להכשיר מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן והרי הן בכי יותן וב''ה סברי אעפ''כ אינו כמרעיד להכשיר ממנו אוכלין שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהם רבותא הוא לב''ש אע''פ שמחוברים בשעת הכשר אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הן בכי יותן א''נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה והמשקין עליהן סברי ב''ש התלישה וההכשר באין כאחת והרי הן מוכשרין ואע''פ שנגבו מיד וב''ה סברי אינן מוכשרים והתוספתא שעל זו המשנה צריכה אומן:

 כסף משנה  המרעיד את האילן וכו'. פ''ק דמכשירין וכב''ה. ומ''ש וכן אם נתזו על המחוברים וכו'. תוספתא פרק קמא דמכשירין המרעיד את האילן להשיר ממנו משקים ונפלו על תלושים שבו ועל המחוברים שתחתיו ב''ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברים אינם בכי יותן:

טז הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ אוֹ סֻכָּה וְנָפְלָה עַל חֲבֶרְתָּהּ וְתַחְתֵּיהֶן זְרָעִים וִירָקוֹת מְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע וְנָפְלוּ הַמַּיִם עַל הַפֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין שֶׁתַּחְתֵּיהֶן אוֹתָן הַמַּיִם שֶׁבַּזְּרָעִים וְשֶׁבַּיְרָקוֹת אֵינָן תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן. כך היא הגירסא האמיתית והדין משנה פרק קמא דמכשירין המרעיד אילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע בית שמאי אומרים בכי יותן וב''ה אומרים אינם בכי יותן וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהם פירות תלושין לא הוכשרו מפני שאותם מים אינם חשובים תלושין ברצון לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע''פ שלא נתכוון שיפלו עליהם כיון שנתכוון להשירם מהאילן ובסוף נפלו על התלושין הוה להו כתלושין ברצון זה נראה מדברי רבינו אבל קשיא לי מאי איריא נפלו על חבירו אפילו נפלו מהאילן עצמו על הזרעים והירקות המחוברים אינם בכי יותן ואם נגעו בהם פירות תלושים לא הוכשרו כמו שכתב בסמוך שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון ויש לומר דהתם כשלא נתכוון שיפלו על המחוברים היא וכדדייק לישנא דניתזו והיינו דומיא דנפל על חבירו שלא נתכוון שיפלו על הזרעים והירקות המחוברים אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים הרי הן בכי יותן והשתא לשון רבינו הוי כלל ופרט דברישא תני שאם ניתזו על המחוברין אינם תלושים ברצון והדר מפרש כיצד המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ולפ''ז הא דקתני בתוספתא על המחוברים אינם בכי יותן המרעיד אילן ונפל על חבירו הוא ואע''פ שלא נתבאר כן בתוספתא יש לומר שסמכה על המשנה דקתני ונפל על חבירו ובפירוש המשנה פירש רבינו בע''א וז''ל אין ספק כי הירקות והזרעים טופחים במים וכו'. והרב רבי אברהם בן דוד כתב אינם תלושים ברצון א''א היה לו לומר שאינם מקבלים הכשר במחובר וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב רבינו שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון לענין הכשר המחוברים עצמם קאמר וכבר כתבתי שאין הדבר כן אלא לעניין פירות תלושים שנגעו באותם המים קאמר שלא הוכשרו: ומ''ש עוד הראב''ד ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. לשיטתיה אזיל דלענין הכשר המחוברים עצמם היא שנויה והמעיין בדברי רבינו כאן יראה שאין דעתו כן אלא לענין פירות שנגעו באותם מים קאמר דאינם מכשירין אותם כמ''ש. ומ''ש הראב''ד ב''ש סברי כיון שמתכוון להפיל את האילן וכו' וב''ה סברי אעפ''כ וכו'. שפתים ישק ומ''מ מ''ש רבותא הוא לב''ש דוחק הוא לומר דאשמעינן רבותא לב''ש דלית הלכתא כוותייהו. ומ''ש אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן משמע דלבית הלל אינם בכי יותן וסתם מתניתין בפ''ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לתוך אמת המים וגבי צנון שבמערה וגבי קופה שהיא מלאה תורמוסים שאף ע''פ שנפלו הפירות במים שבקרקע כשהוציא הפירות משם הו''ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה''ה כשנפל מים על ירקות המחוברים ונתלשו ודוחק לומר דאתו הני סתמי דלא כב''ה ועוד דבפ''ק דשבת (דף י"ז) גבי בוצר לגת משמע שאם כשנתלשו שהיין משקה טופח עליהם מודו ב''ה דהוי בכי יותן: ומ''ש והתוספתא שעל משנה זו צריכה אומן כבר כתב בה רבינו שמשון שהיא משובשת ופירשה ע''פ הגהתו ולפי מה שפירשתי דברי רבינו אין בהם שיבוש וכבר כתבתי בה בסמוך:

יז שְׁמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁהָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי אָסוּר לְזָרִים וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת אַף הַשְּׁלִישִׁי אָסוּר. וְשֶׁל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם אָסוּר. וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַוַּדַּאי רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן אִסּוּרָן כָּךְ אָמְרוּ לְעִנְיַן הֶכְשֵׁרָן. כְּגוֹן שֶׁנִּתְמְדוּ מֵאֲלֵיהֶן וְהָיְתָה בְּהֵמָה שׁוֹתָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. שֶׁאִם הָיָה הָאָדָם הוּא שֶׁמֵּסִיר הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֲלֵיהֶן נָפְלוּ כֵּיוָן שֶׁחֲשָׁבָן וְהִקְפִּיד עֲלֵיהֶן מַכְשִׁירִין:

 כסף משנה  שמרים של תרומה וכו'. בפרק המוכר פירות עלה צ''ז תנו רבנן שמרים של תרומה וכו' אמר רבי יוחנן וכו' כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן [ומאי נ''מ] אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דשקיל ורמי להו במנא אחשבינהו [לא צריכא] בנתמד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. ופירשב''ם כך אמרו לענין הכשר דראשון ושני של תרומה חשיב יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר. לא צריכא כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה וכו' ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שנטפו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל''ש [מעשר] ל''ש תרומה לעולם מכשרי. שנתמד מאליו שנפלו הגשמים לתוך השמרים והילכך בתרומה דראשון ושני דחשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשיב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה. ופרכינן ואכתי מאי נ''מ והא כיון דנגיד מושך. קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ול''ש מים אכשורי מכשר ומה חילוק יש עדיין בהכשירן. בפרה ששותה ראשון ראשון והילכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר. וכתב הרמב''ן זה שהקשו בגמרא כיון דקא נגיד קמא קמא אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים פעם אחרת. וכתבו התוספות ונתמד מאליו נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפים שאינם מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אינם ראויים להכשיר עכ''ל. וזה דעת רבינו שלא הזכיר מי גשמים. כתוב בספרי רבינו שנתמדתו והוא ט''ס וצריך לכתוב במקומו שנתמדו:

הלכות טומאת אוכלין - פרק ארבעה עשר

א פֵּרוֹת שֶׁיָּרַד הַדֶּלף לתוֹכָן וְעֵרְבָן כְּדֵי שֶׁיִּתְנַגְּבוּ לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 כסף משנה  פירות שירד הדלף לתוכן וכו'. פרק ה' דמכשירין וכחכמים:

ב הַמַּעֲלֶה פֵּרוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה וְיָרַד עֲלֵיהֶן הַטַּל לֹא הֻכְשַׁר. וְאִם נִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּרֵד עֲלֵיהֶן הַטַּל הֻכְשְׁרוּ. לְפִיכָךְ אִם הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁחִשְּׁבוּ שֶׁיֵּרֵד הַטַּל עֲלֵיהֶן לֹא הֻכְשְׁרוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֵׂה דִּין תּוֹרָה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הָפְכוּ בָּהֶן קְטַנִּים עַל הַגַּג הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין שֶׁאִם הָיְתָה מַחֲשָׁבָה שֶׁל קָטָן נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו מַחְשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת מִדִּבְרֵיהֶן:

 כסף משנה  המעלה פירותיו לגג וכו'. רפ''ו דמכשירין. ומ''ש שיש להם מעשה דין תורה וכו' עד מחשבתו מועלת מדבריהם. בפרק קמא דחולין עלה י''ג:

ג הַמַּעֲלֶה אֶת הָאֲגֻדּוֹת וְאֶת הַקְּצִיעוֹת וְאֶת הַשּׁוּם לַגַּג בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּינוּ וְיֵרֵד עֲלֵיהֶן הַטַּל לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְהַכּל יוֹדְעִין שֶׁהַטַּל יוֹרֵד הֲרֵי זֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא הֶעֱלָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּמְתִּינוּ:

 כסף משנה  המעלה את האגודות וכו'. בפ''ו דמכשירין ופי' בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה:

ד הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחֹן וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים אִם שָׂמַח הֻכְשְׁרוּ. הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִין בַּגַּג וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים אִם שָׂמַח הֻכְשְׁרוּ. הַחַמָּרִים שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶן בַּמַּיִם וְהֶעֱלוּם אִם שָׂמְחוּ הֻכְשְׁרוּ הַפֵּרוֹת וְהַמַּיִם שֶׁעַל הַשַּׂקִּין הִנָּם תְּלוּשִׁין בְּרָצוֹן שֶׁהֲרֵי שָׂמְחוּ:

 כסף משנה  המוליך חיטים לטחון וכו' החמרים שהיו עוברים וכו'. שם פ''ג וכחכמים:

ה שַׂק שֶׁהוּא מָלֵא זֵרְעוֹנִים וְנָתוּן עַל גַּבֵּי הַנָּהָר אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה וְשָׁאֲבוּ הֻכְשְׁרוּ:

ו חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת שֶׁנְּתָנָהּ בְּתוֹךְ הַמַּשְׁקִין אוֹ מְלֵאָה מַשְׁקִין שֶׁנְּתָנָהּ בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת וְשָׁאֲבוּ הֻכְשְׁרוּ. בְּאֵלּוּ מַשְׁקִין אָמְרוּ בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבְחֹמֶץ אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין אֵין מְשָׁאֲבִין מִן הַחֶרֶס כְּדֵי שֶׁיַּכְשִׁירוּ הַפֵּרוֹת שֶׁבְּצִדָּן:

ז הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן אִם הָיְתָה פַּת חִטִּין לֹא הֻכְשְׁרָה. וְאִם הָיְתָה שֶׁל שְׂעוֹרִים הֻכְשְׁרָה מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת. וְכֵן אִם הָיָה הַיַּיִן טָמֵא וְהָיְתָה פַּת חִטִּים טְהוֹרָה וְאִם הָיְתָה שְׂעוֹרִים נִטְמְאָה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁאֲבָה מַשְׁקִין טְמֵאִין:

 כסף משנה  (ה-ז) שק שהוא מלא וכו' עד הפירות שבצידן. שם פירוש דניחא ליה שיתלחלחו הפירות כדי שיראו גסים: הרודה פת חמה וכו'. שם וכרבי יוסי פירוש ומיירי בפת שנילוש במי פירות שאינם מכשירין שאל''כ הרי הוכשר משעת לישה. ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח:

ח הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים וְטָנְנוּ. אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם הֻכְשְׁרוּ. וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע לֹא הֻכְשְׁרוּ. הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה וְנָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם הֻכְשְׁרוּ * וְאִם מֵחֲמַת הָעֲרֵבָה לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 ההראב"ד   ואם מחמת העריבה לא הוכשרו. א''א נראה לי אם נתנן בעריבה מחמת הלחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכנסן אלא בעריבה אע''פ שיודע שיטלנו ממנה אינן בכי יותן:

 כסף משנה  המרבץ את ביתו כו'. שם: וכתב הראב''ד ואם מחמת העריבה לא הוכשרו א''א נראה לי אם נתנם בעריבה וכו'. לשון המשנה ואם מחמת עצמן אינם בכי יותן ורבינו כתב אם מחמת העריבה:

ט הַטּוֹמֵן פֵּרוֹת בַּחוֹל כְּדֵי שֶׁיַּרְטִיבוּ הֻכְשְׁרוּ. הַטּוֹמֵן בַּטִּיט הַנָּגוּב אִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֻכְשְׁרוּ וְאִם לָאו לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 כסף משנה  ומ''ש הטומן בטיט הנגוב וכו'. שם הטומן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה דרבי שמעון דטעמא דמסתבר הוא:

י הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵכְשְׁרוּ חִטָּיו אִם טָנְנוּ בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ:

 כסף משנה  המרבץ את גורנו וכו'. שם פירש הרא''ש דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הילכך אע''פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו:

יא הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים כְּשֶׁהַטַּל יוֹרֵד עֲלֵיהֶן לְחַפּוֹת בָּהֶן הַחִטִּין לֹא הֻכְשְׁרוּ וְאִם נִתְכַּוִּן לְכָךְ הֻכְשְׁרוּ:

יב הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּמַיִם טְמֵאִים וְנָתַן בּוֹ שִׁבֳּלִים וְטָנְנוּ אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאִם לָאו טְהוֹרִין:

 כסף משנה  המרבץ את ביתו במים וכו'. תוספתא פ''ב:

יג הַנּוֹעֵר אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ מַשְׁקִין וְיָרְדוּ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַצַּד הַתַּחְתּוֹן לֹא הֻכְשַׁר:

יד הַמַּעֲלֶה שַׂקִּין מְלֵאִין פֵּרוֹת מִן הַנָּהָר וּנְתָנָן זֶה עַל גַּבֵּי זֶה הֻכְשַׁר הַתַּחְתּוֹן בַּמַּיִם שֶׁיָּרְדוּ לוֹ מִן הָעֶלְיוֹן שֶׁהֲרֵי בִּרְצוֹנוֹ הִנִּיחַ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה:

 כסף משנה  (יג-יד) הנוער אגודה של ירק וכו' עד וזה על גבי זה. משנה פ''ק דמכשירין וכבית הלל:

טו הַנּוֹפֵחַ בַּעֲדָשִׁים לְבָדְקָן אִם הֵן יָפוֹת וְהִזִּיעוּ הֻכְשְׁרוּ בְּהֶבֶל פִּיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתּוֹלְדוֹת הַמַּיִם. וְכֵן הָאוֹכֵל שֻׁמְשְׁמִין בָּאֶצְבַּע הֻכְשְׁרוּ בְּמַשְׁקֵה פִּיו וְשֶׁעַל אֶצְבָּעוֹ:

 כסף משנה  הנופח בעדשים וכו'. שם וכחכמים:

טז נָשַׁךְ בָּאֹכֶל וְנָפַל הָאֹכֶל הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁעַל הָאֹכֶל שֶׁלֹּא לְרָצוֹן. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים פְּצוּעִים וּתְמָרִים רְטֻבּוֹת וְכָל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל מִפִּיו הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁעָלָיו בְּרָצוֹן. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת וְכָל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל מִפִּיו הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁעָלָיו שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן:

 כסף משנה  נשך באוכל ונפל האוכל הרי וכו'. בסוף פרק שלישי דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ופירש שם רבינו לענין הכשר והם דבריו כאן: היה אוכל זיתים פצועים וכו' עד שלא ברצון. שם:

יז עֻלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן לִבְהֵמָה וֶהֱדִיחָן וְחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לְאָדָם אַחַר כָּךְ כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהֵן צְרִיכִים הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְאִם הָיָה עֲלֵיהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ כְּשֶׁחִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לְאָדָם הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין:

 כסף משנה  עולשין שליקטן וכו'. ברייתא פ' העור והרוטב (דף קכ"ח). ומ''ש ואם היתה עליהם משקה טופח וכו'. בתוספתא דטבול יום פ''ה:

הלכות טומאת אוכלין - פרק חמשה עשר

א מַיִם שֶׁבַּכֵּלִים מִתְטַמְּאִין בִּין לְרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן וּמְטַמְּאִין אֳכָלִים וְכֵלִים בֵּין שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן בֵּין שֶׁלֹּא נָפַל עֲלֵיהֶן בְּרָצוֹן. אֲבָל מַיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי גְּבָאִים * שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה אֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁבַּקַּרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן הַמֵּת אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. אֲבָל אִם שָׁתָה מֵהֶן אָדָם טָמֵא אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָמֵא * אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּרָצוֹן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע. שָׁתָה מֵהֶן הַטָּהוֹר אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ בַּקַּרְקַע אוֹ שֶׁמִּלֵּא בָּהֶן בִּכְלִי טָהוֹר נִטְמָא הַשּׁוֹתֶה וְנִטְמָא הַכְּלִי שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן שָׁתָה אוֹ מִלֵּא. נָפַל לְתוֹכָן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן. לְפִיכָךְ אִם הֵדִיחַ יָדוֹ וְהוֹצִיא הַכִּכָּר * נִטְמָא הַכִּכָּר בַּמַּיִם שֶׁבְּיָדָיו שֶׁהֲרֵי הֵן בְּרָצוֹן:

 ההראב"ד   שאין בהם ארבעים סאה אין מטמאין. א''א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינה מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלויה ברצון אבל הרצון זה המחשבה חושבן שלא יבטלו ברוב ומה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשו בתוספתא מפני שאין המים שבגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו וכששתה הטמא וחזרו המים שנגעו בפיו לגבא אע''פ שהן טמאין רבו הטהורים שלא נתלשו על הטמאים שחזרו שם ובטלו אלא א''כ חיישינן (נ"א חשבו) בתלוש לפיכך אם הדיח בהן את ידו או הככר שנפל הרי הם הוכשרו לטומאה כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה שהרי נחשבו לתלוש ולפיכך נעורו הטמאין לטמא את הככר ואם לא הדיח טהור שהרי מבטלו ברוב לא נחשבו ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל מהן מחטין וצנורות ואע''פ שהם טהורין במחובר אבל אינן מטהרין מים טמאים בהשקה עד שיהיו שם ארבעים סאה מקוה שלם לפיכך הטמאים שנתערבו בהם שיתחשבו יחזרו לטומאתן זו היא הנכון אצלי: או שנפלו לתוכן משקין וכו'. א''א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה: נטמא הככר במים שבידיו. א''א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון:

 כסף משנה  מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'. זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך: וכתב הראב''ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ''ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ''ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר: ומ''ש מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א''ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו: ומ''ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'. פ''ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור: ומ''ש בין שהיו שאובים. כ''כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות: וכתב הראב''ד או שנפלו לתוכם משקים א''א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ''ל וט''ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי''ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה''נ דכוותה: כתב עוד הראב''ד נטמא הככר במים שבידיו א''א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי''ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא:

ב מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וּמֵי תַּמְצִית שֶׁפָּסְקוּ * וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁנִּטְמְאוּ וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים וְרַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְפִיכָךְ כָּל הַמַּיִם שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן מֵי גְּבָאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכּל בְּחֶזְקַת טָהֳרָה:

 ההראב"ד   ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו. א''א אין במשנה שנטמאו שאע''פ שנפל לתוכן מת או שהלך בהם הטמא לא נטמאו לפי שלא נתלשו ומה שהם צריכים לשעת גשמים או לרבוי הגשמים עליהם מפני שיש בהם לחוש למי שפיכות או לשתיית טמאים ובשעת גשמים אין חוששין או משירבו אע''פ שלא ישטפו דהוו להו כמי תמצית שלא פסקו שהטמאים בטלים בהם לגמרי ואין להם עוד חישוב לא בשתיית טהור ולא בהדחת ידים כמו שמפורש במקואות ובתוספתא מפרש אפי' נפלו בו מים טמאים הרבייה מטמאות אותה וברבייה של ארבעים סאה מים כשרים מפני שהיא בהשקה:

 כסף משנה  מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם. כ''ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ''ק דמקואות כב''ה. וכתב הראב''ד א''א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי''ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו:

ג פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הַקְּרוֹבִים לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ טְמֵאִין שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וְשֶׁמִּלְּאוּ מֵהֶן בְּכֵלִים טְמֵאִין. וְהָרְחוֹקִים טְהוֹרִים עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב הָאָדָם. הָלְכוּ הַכּל בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁהַהוֹלְכִים בַּשַּׁיָּרוֹת מְמַלְּאִין וְשׁוֹתִין מֵהֶן. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגֶבֶא שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה. אֲבָל בְּגֶבֶא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה אֶלָּא בְּדֹחַק גָּדוֹל הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה (שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת טְהוֹרִין) עַד שֶׁיִּמְצָא מְקוֹם פַּרְסוֹת רַגְלֵי אָדָם אוֹ פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה גַּסָּה נִכֶּרֶת בּוֹ אֲבָל מָצָא פַּרְסוֹת רַגְלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּרְדָה וְשָׁתַת:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנו. א''א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא א''כ פרסות רגלים ניכרים:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'. בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון: והראב''ד כתב א''א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ''ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא''א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא''א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא:

ד חֶזְקַת טִיט וּגְמוּמִיּוֹת שֶׁבְּפִתְחֵי חֲנֻיּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים הֲרֵי הֵן כְּמֵי שְׁפִיכוֹת. וְשֶׁבַּשְּׁוָקִין הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר הָרֹב. גֶּבֶא שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב. נָפַל לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִקְפִּיאָהוּ הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא וּמְטַמֵּא שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת יְדֵי צַחְצָחִית:

 כסף משנה  חזקת טיט וכו'. תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת: גבא שנפל לתוכו וכו'. גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים:

ה שֶׁמֶן וּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין חוּץ מִן הַמַּיִם הֲרֵי הֵן בַּקַּרְקַע כְּמוֹת שֶׁהֵן בְּכֵלִים דִּין אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'. נלמד מהדין שהזכיר בסמוך:

ו מֵי תַּמְצִית שֶׁלֹּא פָּסְקוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה הוֹאִיל וְהֵן בַּקַּרְקַע וַהֲרֵי הַמַּיִם נִמְשָׁכִין וּבָאִין לָהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן הַטָּמֵא וּמִלֵּא מֵהֶן בִּכְלִי טָמֵא אוֹ נָתַן לְתוֹכָן מַיִם טְמֵאִים הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  מי תמצית שלא פסקו וכו'. משנה שם:

ז מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת כְּגוֹן דְּבֵלָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וְהִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִטּל צְרוֹר אִם הָפַךְ נִטְמֵאת הַדְּבֵלָה בְּרִירוֹ שֶׁהֲרֵי נִטְמָא בַּיָּד מִפְּנֵי שֶׁעֲקָרוֹ. וְאִם לֹא הָפַךְ טְהוֹרָה שֶׁהַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו קֹדֶם שֶׁיְּהַפְּכֶנּוּ אוֹ יְמוֹצְצֶנּוּ לְהוֹצִיאוֹ דּוֹמֶה לְמַיִם שֶׁלֹּא נִתְלְשׁוּ אֶלָּא הֵן עֲדַיִן בַּקַּרְקַע שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין וְאֵין מְטַמְּאִין אֶלָּא בְּרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה אֵין רְצוֹנוֹ אֶלָּא לִטּל הַצְּרוֹר. הָיָה פּוּנְדְיוֹן לְתוֹךְ פִּיו וּפָשַׁט יָדוֹ לִטְּלוֹ וְהַדְּבֵלָה בְּתוֹךְ פִּיו אִם הִנִּיחוֹ לִצְמָאוֹ הֲרֵי זֶה הָרֹק כְּעָקוּר וְנִטְמֵאת הַדְּבֵלָה מֵחֲמַת מַשְׁקֵה פִּיו שֶׁנִּטְמָא מֵחֲמַת יָדָיו:

 כסף משנה  מי שהיה אוכל תרומה וכו'. סוף פרק ח' דכלים x וכרבי יוסי:

ח * הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת אֳכָלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין וְהָיְתָה גּוֹרֶפֶת אֶת הַתַּנּוּר הַטָּמֵא וְהִכָּה הַקּוֹץ וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּם וּמָצְצָה אֶצְבָּעָהּ מִפְּנֵי הַדָּם אוֹ שֶׁנִּכְוֵית וְנָתְנָה אֶצְבָּעָהּ בְּפִיהָ נִטְמֵאת הַתְּרוּמָה שֶׁבְּפִיהָ. שֶׁהֲרֵי רְצוֹנָהּ לְהוֹצִיא הַמַּשְׁקֶה מִפִּיהָ וּלְעָקְרוֹ בִּמְצִיצַת אֶצְבַּע:

 ההראב"ד   האשה שהיתה אוכלת. א''א זו הנוסחא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא אבל ראה זה מצאתי במשנה כלים סוף פ''ח האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לתוך אויר התנור טמא שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון היתה גורפתו והכה הקוץ ויצא ממנו דם או שנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה נטמאת. ונראה לי שראוי להיות נטמא וכל הפיסקא מדבר באשה טמאה והמשקה הטמא מטמא לרצון ושלא לרצון וכן בדם שיצא מאצבעה או הרוק שיצא מפיה על אצבעה טמא ומטמא את התנור כשתכניסנו לתנור:

 כסף משנה  האשה שהיתה אוכלת וכו'. שם. וכתב הראב''ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה: ומ''ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'. זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם:

הלכות טומאת אוכלין - פרק ששה עשר

א כָּל הָאֲגֻדּוֹת שֶׁבַּשְּׁוָקִים וְכָל הַקְּמָחִים וְכָל הַסְּלָתוֹת שֶׁבַּשְּׁוקִים בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין. הָאֲגֻדּוֹת מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לְזַלֵּף הַמַּיִם עֲלֵיהֶן תָּמִיד וְהַקֶּמַח וְהַסּלֶת לוֹתְתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ טוֹחֲנִין אוֹתוֹ. וְכֵן חִטִּין שֶׁחוֹלְקִין אוֹתָן בְּרֵחִים אַחַת לִשְׁתַּיִם וְאַחַת לְשָׁלֹשׁ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין בְּכָל מָקוֹם בֵּין שֶׁל שְׁוָקִין בֵּין שֶׁל בָּתִּים. מִפְּנֵי שֶׁלּוֹתְתִין אוֹתָן לְהָסִיר קְלִפָּתָן:

 כסף משנה  כל האגודות שבשווקים וכו' עד הרי הם בחזקת טומאה. פ''ו דמכשירין:

ב כָּל אֵלּוּ שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהַכּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן וְהֵן מֻכְשָׁרִין. וְעַל כֻּלָּן נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אֳכָלִין שֶׁאֵין לָהֶן חֲזָקָה שֶׁעַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ:

 כסף משנה  ומ''ש עם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו. ירושלמי פ''ב דדמאי:

ג כָּל הַדָּגִים בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין וְאֵין עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן עֲלֵיהֶן לוֹמַר לֹא הֻכְשְׁרוּ לְפִיכָךְ לְעוֹלָם הַדָּגִים בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. הַדָּגִים בֵּין שֶׁצָּדָן בְּחֶרֶם בֵּין בְּכָפוּף בֵּין בִּמְצוּדָה אִם לֹא נִעֵר אֶת הַמְּצוּדָה עֲלֵיהֶן לֹא הֻכְשְׁרוּ. וְאִם נִעֵר הֻכְשְׁרוּ. וְאֵין עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר לֹא נִעַרְתִּי אֶת הַמְּצוּדָה עֲלֵיהֶן וַהֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְצוּדָן בְּטָהֳרָה:

 כסף משנה  ומ''ש כל הדגים בחזקת מוכשרין. שם וכל הדגים בחזקת טומאה וכתב רבינו מפני שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשים בו הטמא והטהור: הדגים בין שצדן בחרס וכו' עד לצודן בטהרה. תוספתא פרק שלישי דמכשירין:

ד * כָּל הַצִּיר בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁר * וצִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהֵם הֲרֵי הַכּל מַשְׁקֶה וּמַכְשִׁיר וּמִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין לְפִיכָךְ חֶזְקָתוֹ טָמֵא. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן דְּבַשׁ וְחָלָב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְכֵן מֵי פֵּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין * הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. נִתְעָרְבוּ בְּמַיִם כָּל שֶׁהֵן הֲרֵי הַכּל מַשְׁקֶה וּמִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין וּמַכְשִׁיר. וְצִיר חֲגָבִים טְמֵאִים אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֲבָל מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין:

 ההראב"ד   כל הציר בחזקת מוכשר. א''א לשון המשנה בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו: וציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן. א''א פירשו בגמרא דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ לערב בצירן מים עד מחצה ונמצא שהוא רוב מים טמאים: הולכין אחר הרוב נתערבו במים. א''א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא אלא מי פירות שנפל לתוכן מים כל שהן טמאים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחר הרוב ולא חלקו בין מים לשאר משקין ורבי מאיר הוא שהיה מחלק ואין הלכה כמותו (בתרומות ירושלמי) ומה שכתב על ציר חגבים טמאים שאין מכשיר אבל מתטמא טומאת משקין בתרומות ירושלמי מצא זה ואני סבור שהוא לשון בעיא וכך היא שנויה שם מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ולא עלתה הבעיא ומאי זה טעם חלקו בין ציר חגבים טהור לטמא אלא מפני תערובת המים ונטמאים כיון דמאיסי לא גזרו בהו ומשום הכי לא מכשיר ואם כן לענין טומאה נמי לאו * מטמא הוא שהרי אמרו בבכורות ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואפילו של דגים טהורים דזיעה בעלמא הוא:

 כסף משנה  כל הציר בחזקת מוכשרין. כתב הראב''ד לשון המשנה בפ''ו דמכשירין בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו עכ''ל. וטעם רבינו ששינה להשמיענו טעם הטומאה שהוא מפני שהוא מוכשר על ידי שחזקתו שנותנים לתוכו מים וממילא משמע שהוא טמא וכמו שכתב לקמן בסמוך לפיכך חזקתו טמא: ציר טהור שנפל לתוכו וכו'. שם דברי ראב''י. וכתב הראב''ד פירשו בפרק ג' דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ וכו'. טעמו דבפרק ג' דבכורות (דף כ"ג ע"ב) מייתי הא דאמר ראב''י ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמר רב נחמן עלה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ופריך עלה ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הו''ל פלגא ופלגא לא בטיל ומשני אימא עד מחצה ואי בעית אימא טומאת ע''ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו ופירש''י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מים בצירן וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת ונעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע''ה כל שהוא. עד למחצה קרוב למחצה עכ''ל. ולדבריו הסכימו התוספות ומדברי רבינו כאן לא משמע דהוי טעמא משום דחזקה שהיו בו מים מקודם וע''י הני מים כל שהוא הוי רובא מים אלא אע''פ שידענו שאין בו מים אחרים אלא אלו בלבד מכשיר ומשיג עליו דהא דלא כרב נחמן והא ודאי השגה גדולה היא שיפסוק הוא הפך הגמרא וליישב דברי רבינו צריך לומר דודאי בציר סתם שחזקתו שהיה בו מים מיירי והשיקו וטהר וכדברי רש''י והיינו טעמא דטמא משום דע''י מים כל שהוא ניעורו המים הראשונים וכר''נ אלא שקיצר ולא הזכיר הטעם כמנהגו בכמה מקומות להשמיט טעם הדבר ואע''פ שבפירוש המשנה כתב שאין שם מים אלא הני כל שהוא לא נחוש כיון שהם היפך הגמרא ונעמיד דבריו בחיבור בענין שיסכימו לדברי הגמ': נפל לתוכו יין וכו'. תוספתא ספ''ק דמכשירין ובספרי רבינו כתוב מים וט''ס הוא וכן מצאתי בספר מוגה: וכן מי פירות שנתערבו וכו' נתערבו במים וכו'. כתב הראב''ד א''א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא וכו'. ורבינו אפשר שהיתה גירסתו בתוספתא ספ''ק דמכשירין הפוכה מגירס' הראב''ד וגירסתנו היה שונה מי פירות שנפל לתוכם מים הולכים אחר הרוב דברי ר''מ וחכמים אומרים אפילו נפלו לתוכם מים כל שהם טמאים ופסק כחכמים: וציר חגבים טמאים וכו'. בפ''ז דעדיות ובפרק י' דתרומות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וקאמר עלה בירושלמי מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ורבינו מפרש לה בניחותא ולפרושי מתניתין אתא והראב''ד מפרש לה בלשון בעיא וקשה לי על פירוש זה מהיכן עלה בדעתו להסתפק בכך כיון דטהור סתמא קתני בכל גווני משמע ואפשר דמפני שהם טמאים הוקשה לו היאך יהא צירן טהור ומפני כך נסתפק שמא מאי טהור טהור מלהכשיר אבל מטמא הוא או שמא טהור לגמרי קאמר משום דזיעה בעלמא הוא: ומה שכתב הראב''ד וא''כ לענין טומאה לאו משקה הוא וכו' דמשמע דפשיטא ליה דאינו מטמא קשה דאם כן הרי עלתה בבעיא בירושלמי ונראה דלא כתב הראב''ד אלא לצד אחד מצדדי הבעיא:

ה הַלּוֹקֵחַ צִיר מֵעַם הָאָרֶץ מַשִּׁיקוֹ בַּמַּיִם וְטָהוֹר שֶׁאִם הָיָה רֹב הַצִּיר מַיִם הֲרֵי הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּמִקְוֶה. וְאִם הָיָה רֻבּוֹ מֶלַח שֶׁל דָּגִים אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְהַמַּיִם שֶׁבָּהּ בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִטְבּל בָּהֶן פַּת. אֲבָל לִקְדֵרָה מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר וְנִמְצְאוּ רֹב הַמַּיִם טְמֵאִים. שֶׁהַמִּעוּט שֶׁהָיָה בַּצִּיר לֹא טָהוֹר בְּמִקְוֶה:

 כסף משנה  הלוקח ציר מעם הארץ וכו'. פרק ג' דבכורות עלה כ''ב: ומ''ש בספרי רבינו ואם היה רובו מלח של דגים. בספר כתיבת יד נמצא ואם היה רובו מליחה של דגים והיא גירסא נכונה:

ו הַפֵּרוֹת בְּכָל מָקוֹם בְּחֶזְקַת טָהֳרָה אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַכּוּ''ם עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֻכְשְׁרוּ אוֹ שֶׁיִּהְיוּ מִדְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן מֻכְשָׁרִין:

 כסף משנה  הפירות בכל מקום וכו'. הכי משמע בתוספתא סוף מכשירין:

ז הָאוֹג בְּכָל מָקוֹם בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וְכֵן כָּל הַקִּשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהַתְּלוּיוֹת בְּגֶמִי עַל פִּתְחֵי חֲנֻיּוֹת בְּחֶזְקַת מֻכְשָׁרִין וּטְמֵאִין:

 כסף משנה  ומ''ש האוג בכ''מ וכו' וכן כל הקישואים והדילועים וכו'. שם:

ח כָּל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה מֵהִלְכוֹת הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא לְעִנְיַן מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וּתְרוּמוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר אֶת הַטְּמֵאִין מִלִּכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ לֶאֱכל קֹדֶשׁ אוֹ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בְּטֻמְאָה. אֲבָל הַחֻלִּין אֵין בָּהֶן אִסּוּר כְּלָל אֶלָּא מֻתָּר לֶאֱכל חֻלִּין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִים. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל'. מִכְּלָל שֶׁהַחֻלִּין מֻתָּרִין שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּבְשַׂר קָדָשִׁים. אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נֶאֱמַר הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּחֻלִּין טָמֵא וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל לֹא שֶׁיִּהְיֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה אֶלָּא לִמְנוֹת מִמֶּנּוּ לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ שֶׁאִם נָגַע שֵׁנִי שֶׁל חֻלִּין בִּתְרוּמָה פְּסָלָהּ וַעֲשָׂאָהּ שְׁלִישִׁי. וְכֵן אִם נָגַע בָּאֳכָלִין שֶׁל קֹדֶשׁ טִמְּאָן וַעֲשָׂאָן שְׁלִישִׁי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁל חֻלִּין אִם נָגַע בִּתְרוּמָה פְּסָלָהּ:

 כסף משנה  כל הכתוב בתורה וכו'. בפרק ב' דחולין (דף ל"ד ע"ב) גבי הא דאמרינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול ומי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה כן כתב רש''י בפירוש ראשון וכן דעת התוספות:

ט כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל חֻלִּין טְמֵאִים וְלִשְׁתּוֹתָן כָּךְ מֻתָּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ לוֹ לְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן מֻתָּר לָאָדָם לִגַּע בְּכָל הַטֻּמְאוֹת וּלְהִתְטַמֵּא בָּהֶן. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר הַכָּתוּב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת הַנָּזִיר מֵהִתְטַמֵּא בְּמֵת מִכְּלָל שֶׁכָּל הָעָם מֻתָּרִין. וְשֶׁאַף כֹּהֲנִים וּנְזִירִים מֻתָּרִין לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטְּמֵא מֵת:

 כסף משנה  כשם שמותר לאכול וכו' כך מותר לגרום טומאה וכו'. בפ''ד דע''ז עלה נ''ה בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העכו''ם בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבא''י וכו' חזרו לומר וכו' בוצרין עם העכו''ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא''י. ומ''ש ויש לו לטמא את החולין המתוקנין. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא הני מילי כשאינם מתוקנים עדיין ומשום תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם. וצ''ע דבפ''ק דנדה עלה ו' אמרינן איפכא עיין שם ובסוף פרק הניזקין (דף ס"ב) ובפירש''י פרק כשם (דף ל' ע"ב) בד''ה מאי לאו: וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ו ע"ב) ובת''כ: ומ''ש ואף כהנים ונזירים מותרים להתטמא בשאר טומאות וכו'. זה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת:

י כָּל יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִין לִהְיוֹת טְהוֹרִים בְּכָל רֶגֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְכוֹנִים לִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ וְלֶאֱכל קָדָשִׁים. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יא-ח) 'וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ' בָּרֶגֶל בִּלְבַד וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ מֻזְהָר:

 כסף משנה  כל ישראל מוזהרים וכו'. בפ''ק דר''ה (דף ט"ז:): ומ''ש ואם נטמא אינו לוקה. בת''כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת''ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלתנא קמא נמי אינו לוקה ברגל:

יא (דברים יב-כב) 'הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת * אֲבָל לֹא יֹאכַל הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בַּקְּעָרָה כְּשֶׁתִּהְיֶה נִדָּה וְלֹא יִשְׁתֶּה עִמָּהּ וְלֹא תִּמְזֹג לוֹ אֶת הַכּוֹס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה שֶׁמָּא יִבְעל:

 ההראב"ד   אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת. א''א אנו אומרים אפילו על שולחן אחד במפה אחת אסור:

 כסף משנה  הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו וכו'. בספרי. ומה שכתב אבל לא יאכל הבעל עם אשתו וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (דף י"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: וכתב הראב''ד אנו אומרים אפילו על שלחן אחד במפה אחת אסור. ואין זו השגה על רבינו שהוא מפרש דמאי דתנן לא יאכל הזב עם הזבה היינו בקערה אחת ועל שלחן אחד במפה אחת חומרא בעלמא הוא לענין איסור למאן דסבר הכי:

יב אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכל אֳכָלִין טְמֵאִין וְלִשְׁתּוֹת מַשְׁקִין טְמֵאִים חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹכְלִין חֻלִּין בְּטָהֳרָה וְנִזְהָרִין מִן הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן כָּל יְמֵיהֶם וְהֵן הַנִּקְרָאִים פְּרוּשִׁים וְדָבָר זֶה קְדֻשָּׁה יְתֵרָה הִיא וְדֶרֶךְ חֲסִידוּת שֶׁיִּהְיֶה נִבְדָּל אָדָם וּפוֹרֵשׁ מִשְּׁאָר הָעָם וְלֹא יִגַּע בָּהֶם וְלֹא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם. שֶׁהַפְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרַת הַגּוּף מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים. וְטָהֳרַת הַגּוּף מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ מִן הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת. וּקְדֻשַּׁת הַנֶּפֶשׁ גּוֹרֶמֶת לְהִדָּמוֹת בַּשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-מד) 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי' ה' מְקַדִּשְׁכֶם: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 כסף משנה  אע''פ שמותר לאכול וכו' חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה וכו'. משנה בספ''ב דחגיגה (דף י"א ע"ב). ומ''ש שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו'. בפ''ק דע''ז (דף כ' ע"ב) ונוסחת רבינו כדאיתא בירושלמי פ''ג דשקלים: סליקו הלכות טומאת אוכלין

---

הלכות כלים

עִנְיַן אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת לֵידַע כֵּלִים שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת וְכֵלִים שֶׁאֵינָן מִתְטַמְּאִין וְכֵיצַד מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין:

וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות כלים - פרק ראשון

א שִׁבְעָה מִינֵי כֵּלִים הֵן שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. הַבְּגָדִים. וְהַשַּׂקִּין. וּכְלֵי עוֹר. וּכְלֵי עֶצֶם. וּכְלֵי מַתָּכוֹת. וּכְלֵי עֵץ. וּכְלֵי חֶרֶשׂ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יא-לב) 'מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק'. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נֶאֱמַר (במדבר לא-כב) 'אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף'. וּבִכְלֵי חֶרֶשׂ נֶאֱמַר 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ' 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ':

 כסף משנה  שבעה מיני כלים הם וכו':

ב מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר לא-כ) 'וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים' לְרַבּוֹת כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם וּמִן הָעֲצָמוֹת שֶׁל עִזִּים וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִינֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין מֵעַצְמוֹת הָעוֹף אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה חוּץ מִכֵּלִים הָעֲשׂוּיִין מִכְּנַף הָעָזְנִיָּה בִּלְבַד וּבֵיצַת הַנַּעֲמִית הַמְצֻפָּה הוֹאִיל וְהֵן דּוֹמִין לְעֶצֶם מְקַבְּלִין טֻמְאָה כִּכְלֵי עֶצֶם. וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁטֻּמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ה ע"ב) מה ת''ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א''כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות. ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה. בפי''ז דכלים:

ג כֵּלִים הָעֲשׂוּיִין מֵעַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וּמֵעוֹרָהּ טְהוֹרִים. כָּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת וְלֹא טֻמְאַת מִדְרָס. אַף הָאוֹרֵג בֶּגֶד מִצֶּמֶר הַגָּדֵל בַּיָּם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה בֶּגֶד מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אַף עוֹר מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ. חִבֵּר מִן הַגָּדֵל בַּיָּם עִם הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה אִם חִבְּרוֹ חִבּוּר עַד שֶׁמֵּשִׂים אֶת שְׁנֵיהֶן כְּאִלּוּ הֵן אֶחָד לְטֻמְאָה שֶׁאִם נִטְמָא זֶה יִטְמָא זֶה הַכּל מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה. שם:

ד יֵרָאֶה לִי שֶׁהַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִים מֵעוֹר הָעוֹף אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּמוֹ עַצְמוֹתָיו. וְאִם תֹּאמַר וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר לִכְתֹּב עָלָיו תְּפִלִּין כְּעוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה. הִנֵּה עוֹר הַדָּג אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְלוּלֵא זֻהֲמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת הָיָה כָּשֵׁר לַתְּפִלִּין הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאַף דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כָּשֵׁר לִתְפִלִּין אִם אֵין לוֹ זֻהֲמָא:

ה כְּלֵי זְכוּכִית אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁיְּקַבְּלוּ טֻמְאָה הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּתָן מִן הַחוֹל כִּכְלֵי חֶרֶס הֲרֵי הֵן כִּכְלֵי חֶרֶס. * וּמִפְּנֵי שֶׁתּוֹכָן נִרְאֶה כְּבָרָן לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁיִּטַּמְּאוּ מֵאֲוִירָן אֶלָּא עַד שֶׁתִּגַּע הַטֻּמְאָה בָּהֶן בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מִגַּבָּן כִּכְלֵי מַתָּכוֹת. וְלֹא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל פְּשׁוּטֵיהֶן אֶלָּא עַל מְקַבְּלֵיהֶן. וְאֵין לָהֶם טָהֳרָה בְּמִקְוֶה. וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן אֶלָּא לִתְלוֹת:

 ההראב"ד   ומפני שתוכן נראה כברן. א''א אין זה הטעם על דרך ההלכה אלא מפני שתוכן נראה כברן עשו גבו כתוכו ומטמא מגבו וא''ת יטמא מאוירו ככלי חרס א''כ יהיה חמור מכל הכלים הכתובים בתורה שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי מיעטו את האויר מפני שהוא חידוש:

 כסף משנה  כלי זכוכית וכו'. בפ''ק דשבת (דף י"ו ע"ב) כלי זכוכית מ''ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש''י וכו': וכתב הראב''ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב''ד ולדעת רבינו י''ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש''י:

ו כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה לְעוֹלָם טְהוֹרִין. וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת וְלֹא טֻמְאַת מִדְרָס לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן:

 כסף משנה  כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס''ט ע''ב ושבת ר''פ במה אשה (דף נ"ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופי' כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן:

ז פִּיל שֶׁבָּלַע הוּצִין וֶהֱקִיאָן דֶּרֶךְ הָרְעִי הָעוֹשֶׂה מֵהֶן כֵּלִים הֲרֵי הֵן סָפֵק אִם הֵם כִּכְלֵי גְּלָלִים אוֹ כְּלֵי עֵץ כְּשֶׁהָיוּ. אֲבָל כְּפִיפָה שֶׁנִּטְמֵאת וּבְלָעָהּ פִּיל וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי הֲרֵי הִיא בְּטֻמְאָתָהּ:

ח פְּשׁוּטֵי כְּלֵי חֶרֶס כְּגוֹן מְנוֹרָה וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן שֶׁל חֶרֶס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת וְלֹא טֻמְאַת מִדְרָס לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ' (ויקרא יא-לג) 'יִטְמָא' כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס מְקַבֵּל טֻמְאָה וְשֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ טָהוֹר:

 כסף משנה  (ז-ח) פיל שבלע הוצין וכו'. מנחות פ' רבי ישמעאל [ס''ט.] בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'. שם: פשוטי כלי חרס וכו'. פ''ב דכלים. ומ''ש ולא טומאת מדרס. בפרק ר''ע עלה פ''ד ופרק על אלו מומין (דף ל"ח). ומ''ש ולא מד''ס:

ט כְּלֵי מַתָּכוֹת אֶחָד פְּשׁוּטֵיהֶן כְּגוֹן הַסַּכִּינִים וְהַמִּסְפָּרַיִם אוֹ מְקַבְּלֵיהֶן כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת וְהַקּוּמְקוּמוֹסִין הַכּל מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא-כג) 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ' בֵּין מְקַבֵּל בֵּין פָּשׁוּט. אֲפִלּוּ תֵּבָה אוֹ מִגְדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהֵן מְקַבְּלִין אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח אוֹ יֶתֶר מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ:

 כסף משנה  כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'. רפ''א דכלים ופ''ק דחולין (דף כ"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט"ז). ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר. בסיפרא. ומ''ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'. תוספתא ריש פרק פי''א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק:

י כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלֵיהֶן כְּגוֹן הָעֲרֵבָה וְהַחֵמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל פְּשׁוּטֵיהֶן כְּגוֹן הַלּוּחוֹת וְהַכִּסֵּא וְהָעוֹר שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'מִכָּל כְּלִי עֵץ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה שַׂק שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל אַף כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל. וּכְלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי עֵץ לְכָל דָּבָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁטֻּמְאַת פְּשׁוּטֵיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטֻּמְאַת מִדְרָס. אֲבָל בְּמִדְרַס הַזָּב וַחֲבֵרָיו מִתְטַמְּאִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ד) 'כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב' כָּל הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן כְּלִי זְכוּכִית הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִדִּבְרֵיהֶן:

 כסף משנה  כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'. רפ''ב ורפט''ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים. ומ''ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד''ס. בפרק המוכר את הבית (דף ס"ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ''מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ''ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא. ומ''ש מפי השמועה למדו וכו' וכן מ''ש בד''א שטומאת פשוטיהם מד''ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'. פרק על אלו מומין (דף ל"ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (דף פ"ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס. ומ''ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן הוא מפני מה שהוזכרו בפי''ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא. ומ''ש וכן כלי זכוכית וכו'. בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ור''ש גורס טמאים והיא גירסת רבינו:

יא כָּל שֶׁהוּא אָרוּג בֵּין מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין מִקַּנְבּוֹס אוֹ מִמֶּשִׁי אוֹ מִשְּׁאָר דְּבָרִים הַגְּדֵלִים בַּיַּבָּשָׁה הוּא הַנִּקְרָא בֶּגֶד לְעִנְיַן טֻמְאָה. וְהַלְּבָדִים כִּבְגָדִים לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  כל שהוא ארוג וכו'. בפרק במה אשה (דף ס"ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור''פ התכלת (דף ל"ט ע"ב) ובפ''ב דשבת (דף כ' ע"ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד. ומה שכתב והלבדים וכו'. בסיפרא פ''ח ובתוספתא דכלים פרק ה' דב''ב:

יב הַשַּׂק הוּא חוּטֵי שֵׂעָר הַגְּדֵלִין כְּשַׁלְשֶׁלֶת אוֹ הָאֲרוּגִין כִּבְגָדִים אֶחָד הֶעָשׂוּי מִן הָעִזִּים אוֹ מִצֶּמֶר גְּמַלִּים אוֹ מִזְּנַב הַסּוּס וְהַפָּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֶחָד הָאָרִיג מֵהֶן כְּמוֹ הַמַּרְצוּפִין אוֹ הַגְּדַל כְּמוֹ חֶבֶק שֶׁל חֲמוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל הַטְּבָלִים וְהַמְּשִׁיחוֹת הַשְּׁזוּרִין בֵּין מִן הַשֵּׂעָר בֵּין מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָן:

 כסף משנה  השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'. בפרק במה אשה עלה ס''ד ובת''כ:

יג כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִין מִן הַגֹּמֶא וּמִן הָעֲרָבָה וּמִן הַקָּנִים וּמִכַּפּוֹת תְּמָרִים וּמִן הֶעָלִים וְהַשָּׂרִיגִין וּקְלִפֵּי אִילָנוֹת וּמִן הַחֶלֶף כְּגוֹן הַכְּפִיפוֹת וְהַטְּרַסְקְלִין וְהַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּפָּצוֹת הַכּל בִּכְלַל כְּלֵי הָעֵץ שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ כְּעֵץ. אֶחָד כְּלִי חֶרֶס וְאֶחָד כְּלִי נֶתֶר לְכָל דָּבָר. כָּל כְּלִי הֶעָשׂוּי מֵהֶעָפָר מִן הָעֲפָרוֹת וְאַחַר כָּךְ שׂוֹרְפִין אוֹתָן בְּכִבְשָׁן הֲרֵי זֶה כְּלִי חֶרֶס. וְהַתַּנּוּר וְהַכִּירַיִם וְהַכֻּפָּח וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר הַבִּנְיָנוֹת שֶׁאוֹפִין בָּהֶן אוֹ מְבַשְּׁלִין בָּהֶן הַכּל מְקַבְּלִין טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה וְטֻמְאָתָן וְטֻמְאַת כְּלִי חֶרֶס שָׁוָה:

 כסף משנה  כל הכלים העשויים וכו'. בפרק קמא דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפרק י''ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות: אחד כלי חרס וכו'. בריש פרק ב' דכלים. ומה שכתב כל כלי העשוי מהעפר וכו' כן כתב רבינו שם. ומה שכתב והתנור והכיריים וכו'. פשוט הוא:

הלכות כלים - פרק שני

א הָעוֹשֶׂה כְּלִי קִבּוּל מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה בְּכָל שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לִכְלִי קִבּוּל שִׁעוּר. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁל קַיָּמָא שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲמֹד. כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה כְּלִי מִן הָעוֹר הַמַּצָּה שֶׁלֹּא נִתְעַבֵּד כְּלָל. אוֹ מִן הַנְּיָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנְּיָר מְקַבֵּל טֻמְאָה. אוֹ מִקְּלִפַּת הָרִמּוֹן וְהָאֱגוֹז וְהָאַלּוֹן אֲפִלּוּ חֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶן אֶת הֶעָפָר. אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם. הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שֶׁתִּינוֹק חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה. אֲבָל הָעוֹשֶׂה כֵּלִים מִן הַלֶּפֶת וְהָאֶתְרוֹג וְהַדְּלַעַת הַיְבֵשִׁים שֶׁחֲקָקָן לָמֹד בָּהֶן וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעַמְדוּ אֶלָּא זְמַן מוּעָט:

 כסף משנה  העושה כלי קיבול וכו'. בפ' י''ז דכלים. ומ''ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'. תוספתא פ''ז דכלים ב''מ:

ב קְנֵה מֹאזְנַיִם וְהַמַּחַק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתֶּכֶת. וְהָאֵסֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מָעוֹת. וְקָנֶה שֶׁל עֵץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מַיִם. וּמַקֵּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מְזוּזָה אוֹ מְקוֹם מַרְגָּלִית. וּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל עֵץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן. וְלוּחַ פִּנְקָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה. כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל כָּל שֶׁהוּא מְקַבְּלִין טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וְאֵין טָמֵא מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בֵּית קִבּוּל לְבַדּוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן וְהַמְשַׁמֵּשׁ אֶת בֵּית הַקִּבּוּל מִשְּׁאָר הַכְּלִי שֶׁבֵּית הַקִּבּוּל צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל הַיָּתֵר עַל הַצֹּרֶךְ מִשְּׁאָר הַכְּלִי הַפָּשׁוּט טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה וְטָמֵא מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  קנה מאזנים וכו'. שם. ומה שכתב ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'. בתוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא:

ג בֵּית קִבּוּל הֶעָשׂוּי לְמַלְּאוֹתוֹ אֵינוֹ בֵּית קִבּוּל. כֵּיצַד. בְּקַעַת שֶׁל עֵץ שֶׁחוֹקְקִין בָּהּ בֵּית קִבּוּל * וְתוֹקְעִין בּוֹ הַסַּדָּן שֶׁל בַּרְזֶל. אִם שֶׁל נַפָּחִים הִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא לְמַלְּאוֹתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. * וְאִם הָיְתָה שֶׁל צוֹרְפִין הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַגְבִּיהִין אֶת הַבַּרְזֶל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וּמְקַבְּצִין אֶת שְׂפוֹת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף הַמִּתְקַבֶּצֶת שָׁם תַּחַת הַסַּדָּן וַהֲרֵי נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

 ההראב"ד   ותוקעין בו הסדן. א''א לשון המשנה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה: ואם היתה של צורפים. א''א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים ושל זהבים טמאה מפני שמכניס לתוכה גרוטאות ושל נפחים טהורה ואם התקינה להכניס לתוכה גרוטאות טמאה:

 כסף משנה  בית קיבול העשוי למלאות וכו'. שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה. ומ''ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'. תוספתא שם: וכתב הראב''ד א''א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה: כתב עוד הראב''ד ואם היתה של צורפים א''א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי''ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא:

ד הַכַּף הֶחָקוּק שֶׁתַּחַת רַגְלֵי הַמִּטּוֹת וְהַמִּגְדָּלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַבֵּל טָהוֹר וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל לְפִי שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְקִבּוּל אֶלָּא לִסְמֹךְ בּוֹ בִּלְבַד. שְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה כְּכָל כְּלֵי הָעֵץ שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל אֶלָּא טִפָּה אַחַת. וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַלָּבָן שֶׁבְּתוֹכָהּ. וְאִם לֹא נֶחְתְכָה לְקַבָּלָה הֲרֵי הִיא כִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ. אֲבָל שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל פָּקוּעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן כֵּלִים אֶלָּא כָּאֳכָלִין הֵן חֲשׁוּבִין:

 כסף משנה  הכף החקוק וכו'. בתוספתא דכלים ב''מ פ''ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע''פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול: שפופרת הקש וכו'. משנה סוף פרק י''ז דכלים וכר''ע מחבירו. ומ''ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת. פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא:

ה * שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ וְנָתַן בָּהּ אֶת הַמְּזוּזָה וְאַחַר כָּךְ נְתָנָהּ בְּכֹתֶל אֲפִלּוּ נָתְנָה שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. קְבָעָהּ בַּכֹּתֶל אִם קְבָעָהּ כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ טְהוֹרָה. נָתַן הַשְּׁפוֹפֶרֶת בַּכֹּתֶל וְאַחַר כָּךְ נָתַן בָּהּ הַמְּזוּזָה אִם הָיְתָה כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ טְהוֹרָה. קְבָעָהּ בַּכֹּתֶל אֲפִלּוּ כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ טְהוֹרָה:

 ההראב"ד   שפופרת שחתכה. א''א קשיא לי מה ששנינו בכלים פט''ז בית הנגר בית המנעול בית המזוזה הרי אלו טהורין ואולי כשאין להם קיבול קאמר אבל שפופרת יש לה בית קיבול ובכלי קיבול לא חילקו זה החילוק האמור באותה משנה וכן כתבתי בפירוש תורת כהנים:

 כסף משנה  שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'. תוספתא פי''ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: וכתב הראב''ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי''ו וכו' והר''י קורקוס ז''ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ''א לשום בו מזוזה:

ו כְּלִי שֶׁאוֹרְגִין אוֹתוֹ מִן הַנְּסָרִים אוֹ מִן הַשַּׁעַם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁטְחוּ עָלָיו הַבְּגָדִים וְהַמֻּגְמָר מִלְּמַטָּה כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּסְּמוּ אִם הָיָה עָשׂוּי כְּכַוֶּרֶת שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע טָהוֹר וְאִם הָיָה בּוֹ בֵּית קַבָּלַת כְּסוּת הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  כלי שאורגים אותו וכו'. משנה ס''פ כ''ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה:

ז סַנְדָּל שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁל מַתֶּכֶת טָמֵא וְשֶׁל שַׁעַם טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב מִכְּלֵי הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  סנדל של בהמה וכו'. שם פי''ד ואיתא בפרק במה אשה (דף נ"ט):

ח הַצּוֹרֵר מַרְגָּלִית בָּעוֹר וְהוֹצִיאָהּ וְנִשְׁאַר מְקוֹמָהּ עָמֹק הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְשֹׁט. שֶׁכָּל כְּלֵי קִבּוּל מְקַבְּלִין בְּכָל שֶׁהֵן וַהֲרֵי מְקוֹמָן כְּמוֹ כִּיס קָטָן. אֲבָל צְרוֹר הַמָּעוֹת אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה * שֶׁאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי:

 ההראב"ד   שאין עליו צורת כלי. א''א תוספתא צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו י' פעמים ביום נראה מן הענין הטעם מפני שהוא מקפיד על צרור המרגלית שלא תתפשט כדי שתהא מזומנת להחזירה לתוכה והרי היא ככיס אבל אינו מקפיד על צרור המעות לפיכך אינו ככיס אפילו בזמן שהמעות בתוכו:

 כסף משנה  הצורר מרגלית וכו'. שם פרק כ''ו. ומה שכתב אבל צרור המעות. שם וכתנא קמא ואיתא בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות: וכתב הראב''ד א''א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ''ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור. ומה שכתב נראה מן הענין הטעם וכו'. זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות:

הלכות כלים - פרק שלישי

א * כָּל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא דָּבָר מוּעָט אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְהִתְטַלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן כְּשַׂק אֲפִלּוּ הָיָה מַחֲזִיק מֵאָה סְאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּלַיִם הוֹאִיל וְאֵינוֹ עָשׂוּי לְנַחַת הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה כִּשְׁאָר כְּלֵי קִבּוּל. וְכָל כְּלִי עֵץ שֶׁהוּא סְתָם אִם הָיוּ לוֹ שׁוּלַיִם לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם עַל הַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נוֹחַ לְהִתְגַּלְגֵּל וְהָיָה מַחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בְּיָבֵשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁעָשׂוּי לְנַחַת. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה שַׂק שֶׁהוּא מִתְטַלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן אַף כְּלִי עֵץ לֹא יִטְמָא אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן לְהוֹצִיא כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת:

 ההראב"ד   כל כלי עץ העשוי לנחת אפי' כו'. א''א דבר זה איני יודע מאין הוציאו אלא משלחן של מקדש וממנורה שהקשו עליהם כלי עץ שעשוי לנחת הוא ואע''פ שאינן מקבלין ארבעים סאה בלח ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם ומה שאמר כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקם אפילו מחזיק מאה כור מיטמא למדה מספינת הירדן ואולי לא כמו שהוא סובר אלא מפני שספינת הירדן אין דרכה להורידה למים אלא טעונה אבל שאר כלים אע''פ שפעמים מיטלטלין במלואן כיון שאין דרכן בכך אינן מטמאין וכן הוא במשנת כלים פט''ו רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקיסטות מלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה והארון אע''פ שמקבלין ארבעים סאה טמאין שאין עשויים להטלטל אלא במה שבתוכו ושאר כל הכלים המקבלין טהורין שאין מקבלין טמאין אין בין דר''מ לרבי יהודה אלא עריבת בעל הבית המקבלת לרבי יהודה טהורה אע''פ שפעמים שמוליכין אותה מלאה לפורני ראה מה הלשון אומרת שאינן עשויין להטלטל אלא במלואן אבל פעמים כן ופעמים כן טהורין ואין הולכין בהן אחר חזקה:

ב הַכֵּלִים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין לְנַחַת כְּגוֹן שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְכַוֶּרֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּרֶת הַקָּנִים וּבוֹר סְפִינָה גְּדוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אִם הֵן מַחֲזִיקִין אַרְבָּעִים סְאָה אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאֵלּוּ הֵן הַכֵּלִים שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין לְהִתְטַלְטֵל בִּמְלוֹאָן. דִּרְדּוּר שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הָעֲגָלָה וְקוֹסְטוֹת הַמְּלָכִים וַעֲרֵבַת הַעֲבְּדָן וּבוֹר סְפִינָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַיָּם הַגָּדוֹל וְהָאָרוֹן. כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת כְּלֵי עֵץ אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְקַבְּלִין יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְהִטַּלְטֵל מְלֵאִין. וּשְׁאָר כָּל כְּלֵי עֵץ אִם הָיוּ מְקַבְּלִין אַרְבָּעִים סְאָה וְיֵשׁ לָהֶם שׁוּלַיִם חֶזְקָתָן שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְהִתְטַלְטֵל בִּמְלוֹאָן וּלְפִיכָךְ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכֵן כְּלֵי עֶצֶם וּכְלֵי הָעוֹר הַמְקַבְּלִין אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן כְּשֶׁהֵן מְלֵאִין:

 כסף משנה  (א-ב) כל כלי עץ וכו'. בסוף חגיגה (דף כ"ו ע"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ''ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש''י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אף על פי שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ''ל: ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא [עשוי] להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה. משנה פרק ט''ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אף על פי שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים: וכתב הראב''ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מכל מקום כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אף על פי שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו. ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת. ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא:

ג הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל שֶׁל זְכוּכִית הַבָּאִים בְּמִדָּה טְהוֹרִין * וּשְׁאָר כְּלֵי זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִין אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי הֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְזֶה חֹמֶר בִּכְלֵי זְכוּכִית מִבִּכְלֵי עֵץ:

 ההראב"ד   ושאר כלי זכוכית. א''א אמת כך מצא בתוספתא ולא ידעתי טעמה ואולי מפני שמלאכתן עבה והן עשויים לנחת אבל שאר כלים מלאכתן דקה ועשויין להטלטל במלואן:

 כסף משנה  השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'. כתב הראב''ד ושאר כלי זכוכית א''א אמת כך מצא בתוספתא וכו':

ד כָּל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁבּוּרוֹ אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ הֲרֵי הוּא מַחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח. וּכְשֶׁמּוֹדְדִין אֶת הַכְּלִי מוֹדְדִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ אִם הָיָה בּוֹ אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תּוֹכוֹ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה הֲרֵי הוּא טָהוֹר שֶׁאֵין עֳבִי הַדְּפָנוֹת מְמַעֵט. אֲבָל עֳבִי הָרַגְלַיִם וָעֳבִי הַזֵּר אִם הָיָה לוֹ זֵר אֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ:

 כסף משנה  כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'. תוספתא דכלים פ''ה דב''מ: וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'. רפי''ח דכלים וכב''ה:

ה * הָיָה בְּתוֹךְ הַכְּלִי תֵּבָה קְטַנָּה כְּגוֹן מוּכְנִי שֶׁבְּתוֹךְ הַשִּׁדָּה בִּזְמַן שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת אֵינָהּ נִמְדֶּדֶת עִמָּהּ וְאֵינָהּ חִבּוּר לָהּ וְאֵינָהּ מַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת. וְאִם אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת נִמְדֶּדֶת עִמָּהּ וַהֲרֵי הֵן כִּכְלִי אֶחָד:

 ההראב"ד   היה בתוך הכלי תיבה קטנה. א''א מעולם לא שמענו מוכני פירוש תיבה אלא גלגל ואופן שהוא מתגלגל עליו כמו ששנינו אף הוא עשה מוכני לכיור כדי שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ול''נ שזה הגלגל אינו אלא למעלה או על שפתו שמעלין התבואה לשדה באותו גלגל לפי שיש טורח גדול במלואו או בהריקו ומשתמשים בהן דרך הגלגל ואילו היה הגלגל להתגלגל עליו שתי קושיות בדבר האחת שהרי אינם עשויים להטלטל כלל ומה צורך למוכני ואם כן עשויים הם להטלטל ועוד מה בין מוכני לעובי הרגלים שאין נמדדין עמה ואף על פי שהרגלים אינם נשמטים אלא ודאי כמו שפירשתי ונמדד עמה מפני שכל תשמישה על ידי המוכני:

 כסף משנה  היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'. שם: כתב הראב''ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה א''א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י''ל דלא שמענו אינה ראיה:

ו הָיָה לַכְּלִי כִּסּוּי קָמוּר בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבוּעַ נִמְדָּד עִמּוֹ. אֵינוֹ קָבוּעַ אֵינוֹ נִמְדָּד עִמּוֹ. הָיוּ בּוֹ מְגוּרוֹת מִבִּפְנִים נִמְדֶּדֶת עִמּוֹ. וְאִם הָיוּ מִבַּחוּץ אֵינָן נִמְדָּדוֹת עִמּוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש היו בו מגורות וכו'. תוספתא דכלים פ''ח דב''מ:

ז כְּלִי עֵץ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אַרְבָּעִים סְאָה כְּדַרְכּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִטָּהוּ עַל צִדּוֹ אוֹ סְמָכוֹ בְּדָבָר אַחֵר הוֹאִיל וּמְקַבֵּל אַרְבָּעִים סְאָה מִכָּל מָקוֹם טָהוֹר:

 כסף משנה  כלי עץ שאינו מקבל וכו':

ח הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מֵרַגְלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְּבוּ אֶלָּא הֲרֵי הֵן מְקַבְּלִין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין וַעֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם שׁוּלַיִם וְחֶזְקָתָן שֶׁהֵן לְנַחַת כְּשֶׁהָיוּ:

 כסף משנה  השידה והתיבה וכו'. משנה פרק י''ח דכלים:

הלכות כלים - פרק רביעי

א שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בִּכְלֵי עֵץ שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְקַבָּלָה. כָּל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ אָדָם בִּלְבַד כְּגוֹן הַסֻּלָּם טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל וְלֹא רִבּוּהוּ חֲכָמִים לְטֻמְאָה. וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ הַכֵּלִים וְהָאָדָם כְּגוֹן הַשֻּׁלְחָן וְהַטַּבְלָא וְהַמִּטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וּמִנַּיִן שֶׁהֵן לְתַשְׁמִישׁ אָדָם וְתַשְׁמִישׁ מְשַׁמְּשָׁיו שֶׁהֲרֵי מַנִּיחַ הַקְּעָרוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן וְהַכּוֹסוֹת עַל הַטַּבְלָא וְהַמַּצָּעוֹת עַל הַמִּטָּה. וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ הַכֵּלִים בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁמֵּשׁ מְשַׁמְּשֵׁי אָדָם אִם לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֵּלִים אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִכְּלוּם כְּגוֹן מְנוֹרָה שֶׁל עֵץ שֶׁמְּשַׁמֶּשֶׁת הַנֵּר בִּשְׁעַת הַדְלָקָה, וְכַן וְהוּא כְּלִי שֶׁמַּנִּיחִין תַּחַת הַכֵּלִים בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְהַדְּפוּסִין כֻּלָּן. וְאִם הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֵּלִים בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן כִּסּוּי הַקַּפָצָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְתִיק הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהָרֹמַח וְהַמִּסְפָּרִים וְהַתַּעַר וְהַמִּכְחוֹל וְהַמִּכְתָּב וּבֵית הַכּוֹחַל וְתִיק טַבְלָא וּסְקוּרְטִיָא וּבֵית הַחִצִּים וּבֵית הַפַּגוֹזוֹת וְתִיק חֲלָלִים כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן אֶלָּא מְשַׁמְּשֵׁי כֵּלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי הַכְּלִי צָרִיךְ לָהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אֲבָל כִּסּוּי קַמַטְרָא וְכִסּוּי תֵּבָה וְכִסּוּי טֶנִי וְהַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ וְהַכִּסֵּא שֶׁתַּחַת הַתֵּבָה וְהַקְּמָתִין שֶׁלָּהּ * וְהַקֵּלֶב שֶׁבּוֹנִין עָלָיו תִּיק הַסַּפָּר וּבֵית הַנֶּגֶר וְהַמַּנְעוּל וְהַמְּזוּזָה וְתִיק נְבָלִים וְהַכִּנּוֹרוֹת וְהַקֵּלֶב שֶׁל גּוֹדְלֵי מִצְנֶפֶת וּדְפוּס שֶׁל תְּפִלִּין וְסוּס שֶׁל עֵץ שֶׁל זֶמֶר שֶׁמְּשַׂחֲקִין בּוֹ וּרְבִיעִית הַמְּקוֹנֶנֶת וּגְנוֹנַת הֶעָנִי וְסָמוֹכוֹת הַמִּטָּה וְנַקְלִיטֵי הַמִּטָּה וַחֲמוֹר שֶׁתַּחַת הַמִּטָּה כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְהוֹרִין * מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּשֵׁי הַכֵּלִים בִּשְׁעַת מְלָאכָה בִּלְבַד:

 ההראב"ד   והקלב שבונין עליו תיק הספר. א''א לא ידעתי מהו זה ואינו במשנה נמנה עם כל אלה אבל מנו אותו בתורת כהנים עם הסולם והנחותא והוא כעין סולם הכתפי עושין למשאותם והקלב בלשון המשנה והאימום: מפני שהם משמשי הכלים. א''א יש מאלו הרבה שטהרתן מפני שהכלים עצמן משמשין עם הקרקע לפיכך התיקון שלהם וכיסוייהם טהורין אלא שרצה התנא לחבר הטהורין:

 כסף משנה  שלש מדות בכלי עץ וכו'. תוספתא פי''ג דכלים. ומ''ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'. במשנה פי''ו דכלים. ומ''ש כגון מנורה של עץ וכו'. בתוספתא פרק י''ג דכלים ובת''כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י''ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. ומ''ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד. משנה פי''ו דכלים: וכתב הראב''ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ''ש אבל מנו אותן בת''כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: כתב הראב''ד מפני שהם משמשי הכלים א''א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד:

ב מַלְבֵּן הַמִּטָּה אִם הָיָה מְלֻבָּשׁ בְּפִיקוֹת וְיֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם שֶׁמְּחַבְּרָן עִם הַמִּטָּה הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא עִם הַמִּטָּה שֶׁהֲרֵי נוֹתְנִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי הַמִּטָּה וַהֲרֵי הוּא כְּאֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ. נְתָנוֹ עַל שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי הוּא גָּבוֹהַּ עַל הַמִּטָּה אַף עַל פִּי שֶׁמְּסֹרָג בַּחֲבָלִים הוֹאִיל וְאֵין לוֹ רַגְלַיִם טָהוֹר * מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִמְּשַׁמְּשֵׁי הַכֵּלִים בִּשְׁעַת מְלָאכָה בִּלְבַד כְּמַלְבְּנֵי בְּנֵי לֵוִי שֶׁתּוֹלִין בָּהֶם כִּנּוֹרוֹתֵיהֶן וּכְלֵי הַשֵּׁיר שֶׁהֵן טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   מפני שהוא ממשמשי הכלים. א''א לישנא דתוספתא מפני שאינו עושה מלאכה בגופו כלומר סומך את הבגדים שלא יפלו לארץ:

 כסף משנה  מלבן המטה וכו'. תוספתא פרק ט''ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י''ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע''פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: נתנו על שתי לשונות וכו'. משנה פרק י''ח דכלים כרבי יוסי ור''ש לגבי ר''מ ור''י: כתב הראב''ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א''א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי''ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה:

ג * מַכְבֵּשׁ שֶׁל שְׁכַּף שֶׁמּוֹתֵחַ עָלָיו אֶת הָעוֹר טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחַ עָלָיו אֶת הָאֶבֶן בַּמָּקוֹם הֶחָקוּק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וּמְשַׁמֵּשׁ עָלָיו וְנִמְצָא עָשׂוּי לְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֵּלִים בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם קִבּוּל שֶׁהֲרֵי הֶחָקָק שֶׁבּוֹ עָשׂוּי לְהִתְמַלְּאוֹת בְּאֶבֶן:

 ההראב"ד   מכבש של שכף פי' אושכף. א''א זו המימרא מצאתיה בתוס' כלים לטהר וגם מצאתיה בתוספתא כלים בענין אחר מכבש של שכף בזמן שהוא קבוע חיבור אחד לטומאה ולהזאה נוטל ונותן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה ואפשר שיהיו במכבש של אשכפים שני עניינים:

 כסף משנה  מכבש של אושכף וכו'. תוספתא סוף פרק י''ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: כתב הראב''ד מכבש של שכף פירוש אושכף א''א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו':

ד חִפּוּיֵי הַמִּטָּה טְהוֹרִין וְכֵן כָּל הַחִפּוּיִין בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל עֶצֶם אוֹ שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶן' פְּרָט לְחִפּוּיֵי הַכֵּלִים. * וְכֵן כְּלֵי עֵץ אוֹ עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל שֶׁצִּפָּם בְּמַתֶּכֶת טְהוֹרִים וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מֵאַחַר שֶׁצִּפָּם בִּטְּלָן וְהַצִּפּוּי עַצְמוֹ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   וכן כלי עץ או עצם כו'. א''א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבה ראוי להיות בהיפך אם לא היה לכלי בית קבול וצפהו במתכת מקבל טומאה ע''י צפויין וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוי:

 כסף משנה  חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'. משנה בספי''ו דכלים ובת''כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: וכן כלי עץ או עצם וכו'. בסוף חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ופרק שתי הלחם (דף צ"ו ע"ב): וכתב הראב''ד א''א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי''א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ''ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר''א וחכ''א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע''א רבנן לר''א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש''י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע''פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ''ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר''ש דה''ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר''י קורקוס ז''ל שיטת הראב''ד כשיטת רש''י ז''ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות''ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא''נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת''ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת''כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע''ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע''פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש''י והראב''ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ''מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ''מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע''א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש''י וריב''א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע''ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס''ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ''א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ''ל:

ה הָעוֹשֶׂה כְּלִי מִקְצָתוֹ מִן הָעֵץ וּמִקְצָתוֹ מִן הַמַּתֶּכֶת אִם הָיָה הָעֵץ מְשַׁמֵּשׁ הַמַּתֶּכֶת מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאִם הָיְתָה הַמַּתֶּכֶת מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָעֵץ הַכּל טָהוֹר. כֵּיצַד. מַפְתֵּחַ שֶׁל עֵץ וְשִׁנָּיו מִמַּתֶּכֶת אֲפִלּוּ שֵׁן אֶחָד הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. הָיְתָה הִיא מִמַּתֶּכֶת וְשִׁנַּיִם שֶׁלּוֹ מֵעֵץ הַכּל טָהוֹר:

ו טַבַּעַת שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָמָהּ שֶׁל אַלְמוֹג טְמֵאָה. הָיְתָה שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָמוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

ז הַשֵּׁן שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ הַחוֹתָם מְקַבֵּל טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ אִם לֹא הָיָה מְחֻבָּר לָעֵץ. וְכֵן הַמְעַבֵּד וְהַמַּזְרֶה וְהַמָּגוֹב וְהַמַּסְרֵק שֶׁל רֹאשׁ שֶׁנִּטְּלָה אֶחָד מִשִּׁנֵּיהֶן וַעֲשָׂאָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  (ה-ז) העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה. משנה בסוף פי''ג דכלים: ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'. שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ''ל:

ח מַקֵּל שֶׁעָשָׂה בְּרֹאשׁוֹ מַסְמֵר כְּמִין רִמּוֹן כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹחֵז בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. עֲשָׂאָהוּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאָרֶץ אוֹכֶלֶת אֶת הָעֵץ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

ט וְכֵן מַקֵּל שֶׁקָּבַע בּוֹ מַסְמְרִים כְּדֵי לְהַכּוֹת בּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁנִּמְצָא הָעֵץ מְשַׁמֵּשׁ אֶת הַמַּתֶּכֶת. עֲשָׂאָן לְנוֹי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי הַמַּתֶּכֶת מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָעֵץ:

י וְכֵן מְנַקִּיּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁקְּבָעָן בַּמַּקֵּל אוֹ בַּדֶּלֶת לְנוֹי טְהוֹרוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַכֵּלִים:

 כסף משנה  (ח-י) מקל שעשה בראשו מסמר וכו'. פרק י''ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע''כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע''ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר''י קורקוס ז''ל שצ''ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'. כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. ומה שכתב וכן מנקיות וכו'. שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה:

הלכות כלים - פרק חמישי

א כָּל הַכֵּלִים אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּכְלֵי עֵץ מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. גָּמַר שֶׁלֹּא לָשׁוּף מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ מִשֶּׁיַּחְסֹם שִׂפְתוֹתֵיהֶן וְיִכְרֹת עֵקְצֵי הַשָּׂרִיגִים וְהָעֵצִים הַקְּטַנִּים הַיּוֹצְאִים עַל גַּבֵּי הַסַּל. הָיוּ הַסַּלִּים שֶׁל תְּמָרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּרַת הַהוּצִין מִבִּפְנִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁכָּךְ מְקַיְּמִין אוֹתָן. הַכַּלְכָּלָה מִשֶּׁיַּחְסֹם פִּיהָ וְיִכְרֹת הַהוּצִים וְיִגְמֹר אֶת הַתְּלוּיוֹת. בֵּית הַכּוֹסוֹת וְהַלָּגִינִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּרַת מִבִּפְנִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁכָּךְ מְקַיְּמִין אוֹתָם. הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים וְהַקְּלָתוֹת מִשֶּׁיַּחְסֹם שִׂפְתוֹתֵיהֶן וְיִכְרֹת הַהוּצִין הַיּוֹצְאִים. הַקְּנוֹנִים הַגְּדוֹלִים וְהַסְּיוֹגִים הַגְּדוֹלִים מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי דּוֹרִים לָרֹחַב שֶׁלָּהֶן. הַנָּפָה וְהַכְּבָרָה וְכַף מֹאזְנַיִם מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה דּוֹר אֶחָד לָרֹחַב שֶׁלָּהֶן. הַקֻפָּה מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁתֵּי צְפִירוֹת לָרֹחַב שֶׁלָּהּ. * וְהָעֲרָק מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ צְפִירָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר גַּבֵּיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי נִרְאוּ לְמַה שֶּׁנַּעֲשׂוּ וְצוּרַת הַכְּלִי עֲלֵיהֶן. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְבֶגֶד שֶׁנֶּאֱרַג מִקְצָתוֹ. הַמַּחְצֶלֶת מִשֶּׁיִּכְרֹת הַהוּצִין וְזֶהוּ גְּמַר מְלָאכָה. וְכָל כְּלֵי הַנְּסָרִים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְחַסְּמוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן. גָּלְמֵי כְּלֵי עֵץ מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִשֶּׁנַּעֲשָׂה הַכְּלִי בְּצוּרָתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְתָאֲרוֹ בִּשְׂרַד אוֹ לְהַשְׁווֹתוֹ בִּמְחוֹגָה אוֹ לְיַפּוֹתוֹ בַּמַּעֲצָד וְכַיּוֹצֵא בְּמַעֲשִׂים אֵלּוּ וַעֲדַיִן הוּא גּלֶם הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְחֻסַּר חֲקִיקָה וַהֲרֵי הִשְׁלִים חֲפִירָתוֹ הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכָל גָּלְמֵי כְּלֵי עֵץ מְקַבְּלִין טֻמְאָה חוּץ מִשֶּׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ שֶׁאֵין הַכְּלִי מִמֶּנּוּ חָשׁוּב כְּלִי עַד שֶׁיִּתְיַפֶּה. וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁכְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי אֶשְׁכְּרוֹעַ * וְאֵין גָּלְמֵיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. כְּלִי עֵץ שֶׁאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. * אֲרֻבּוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִין שֶׁסּוֹדְרִים עֲלֵיהֶן הַחַלּוֹת כְּשֶׁהֵן בָּצֵק מִתְטַמְּאוֹת שֶׁהֲרֵי צוּרַת הַכְּלִי עֲלֵיהֶן. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם צְבָעָן בְּסִקְרָא אוֹ בְּכַרְכּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִתְטַמְּאוֹת שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית לָהֶן צוּרַת כְּלִי. סְרוֹד שֶׁל נַחְתּוֹמִין שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ הַמַּיִם שֶׁמְּקַטְּפִין בּוֹ טָמֵא וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טָהוֹר. וְאִם גִּפְּפוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו מִתְטַמֵּא. נִפְרָץ מֵרוּחַ אַחַת טָהוֹר. * וְהַלּוּחַ שֶׁעוֹרְכִין עָלָיו מִתְטַמֵּא. * כְּלִי עֵץ שֶׁהַסַּלָּתִים מְרַקְּדִין עָלָיו אֶת הַסּלֶת מִתְטַמֵּא. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טָהוֹר. רַחַת הַגָּרוֹסוֹת מִתְטַמְּאָה. שֶׁל אוֹצָרוֹת טְהוֹרָה שֶׁל גִּתּוֹת מִתְטַמְּאָה וְשֶׁל גֳּרָנוֹת טְהוֹרָה. זֶה הַכְּלָל הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה מְקַבֵּל טֻמְאָה וְהֶעָשׂוּי לְכַנֵּס בּוֹ טָהוֹר:

 ההראב"ד   והערק משיעשה בו צפירה. א''א פי' בערוך נפה והטעם מפני שאדם משתמש באלו במה שהן משא''כ בשאר כלים שהזכיר למעלה עכ''ל: ואין גולמיהן מקבלין טומאה. א''א זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו שהרי פירשו בו טעם מפני שמחוסרין שליקה וממרים את מה שבהם פירוש עושין מה שבהם מר ואין זה הענין בכלי עצם ואי ס''ל כר''נ דאמר במסכת חולין גולמי כלי עצם כגולמי כלי מתכות דמי לימא הכי ולמה ליה לדמויינהו לאשכרוע שהוא כלי עץ ומוציא מדין כלי עץ שאפילו שליקתו מעכבתו מפני שפוגם מה שנותנין בו: ארובות של נחתומין וכו'. א''א דבר זה בהיפך ארובות כמו ערוכות והוא הקטוף סרוד הוא שמוליך עליו המקרצות לתנור והטעם של נחתומין טמא מפני שהוא מייחד כלי לזה התשמיש אבל של בעל הבית אין תשמישו תדיר ואין מייחדו לכלי ואם ייחדו טמא והכי איתא בתוספתא: והלוח שעורכין עליו וכו'. א''א זה שיבוש: כלי עץ כו'. א''א בערוך פירש נפה של שיער וכן משמעותו בכ''מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר באורג אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה וממה שאמר רבי יהודה בסמוך אף של גדלת טמא מושב שהבנות יושבות בתוכו וגודלות למדנו שלא דבר ע''כ בשל שיער אלא בשל עור כאשר כתבתיה:

 כסף משנה  כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת. בפרק י''ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה: ומ''ש הקנונים הקטנים וכו'. שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר''ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דימה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא. ומ''ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'. בסוף פרק ב' דכלים: כתב הראב''ד והערק משיעשה בו צפירה א''א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר''ש בשם הערוך ובשם גאון: וכל כלי הנסרים וכו'. משנה פ''כ דכלים: גולמי כלי עץ וכו'. בסוף פ''ק דחולין (דף כ"ה). ומ''ש חוץ משל אשכרוע וכו'. בס''פ י''ב דכלים: ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת''ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ''ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר''נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר''נ לטעמיה דאמר ר''נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש''י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ''ל שרבינו סובר דלא קי''ל כר''נ משום דקי''ל כר''י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע''ג דלכלי עץ דמו וכדר''י מ''מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'. בפרק כ''ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ: ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא. פט''ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא''כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ''ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע''ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא: וכתב הראב''ד א''א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושים שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ''ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו. ומ''ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי''ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע''י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א''כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים: וכתב עוד הראב''ד והלוח שעורכים עליו טמא א''א זה שיבוש עכ''ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב''ד דוכן המעריך טמא מדברי רבי שמעון הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאתנא קמא קאי: כלי עץ שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור. שם: כתב הראב''ד כלי עץ א''א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ''ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור. ומ''ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז''ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור''ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו' של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע''ז:

ב כָּל הַתְּלוֹיִין טְהוֹרִין חוּץ מִתְּלוֹיֵי נָפָה שֶׁל סַלָּתִין וּתְלוֹי כְּבָרָהּ שֶׁל גֳּרָנוֹת וּתְלוֹי מַגַּל יָד וּתְלוֹי מַקֵּל הַבַּלָּשִׁין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְסַיְּעִין בִּשְׁעַת מְלָאכָה. זֶה הַכְּלָל הֶעָשׂוּי לְסַיְּעוֹ בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִתְטַמֵּא לִתְלוֹת בּוֹ הַכְּלִי בִּלְבַד טָהוֹר:

 כסף משנה  כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור. שם וכחכמים. פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו:

ג נִבְלֵי הַמְשׁוֹרְרִים מִתְטַמְּאִין. נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי שֶׁמְּזַמְּרִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ טְהוֹרִין. הַבִּטְנוֹן * וְהַנִּקְטְמוֹן וְהָאִירוּס מִתְטַמְּאִין:

 ההראב"ד   והנקטימון. א''א קשיא לי מה ששנו במסכת שבת אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת:

ד מְצוּדַת הַחֻלְדָּה מִתְטַמֵּא וְשֶׁל עַכְבָּרִים טְהוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין לָהּ בֵּית קִבּוּל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת כְּלִי:

 כסף משנה  (ג-ד) נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי. גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים. ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו: כתב הראב''ד והנקטימון א''א קשיא לי וכו'. ובמ''ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז''ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר''ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור. ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע''ז טנבורו:

ה * קוֹצִין שֶׁאוֹרְגִין בָּהֶן כְּמוֹ כְּפִיפָה שֶׁמַּנִּיחִין בָּהּ הַתְּאֵנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִתְטַמְּאִין. וְשֶׁאוֹרְגִין בָּהֶן כְּתַבְנִית מְנוֹרָה גְּדוֹלָה שֶׁאוֹצְרִין בָּהֶן הַחִטִּין טְהוֹרָה שֶׁאֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ:

 ההראב"ד   קוצין שאורגין. א''א לשון המשנה פטיליא טמאה וחסינה טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל כלל:

 כסף משנה  קוצים שאורגים בהם וכו'. פרק י''ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן: וכתב הראב''ד א''א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל:

ו * עָלִין שֶׁמְּסָרְגִין אוֹתָן כְּמִין סְיָג סָבִיב לַפֵּרוֹת טָהוֹר. וְאִם עָשׂוּ סְיָג שֶׁל נְסָרִין מִתְטַמְּאִין:

 ההראב"ד   עלין שמסרגין. א''א זהו סגניות שבמשנה:

 כסף משנה  עלים שמסרגים אותם וכו'. שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר''ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל: כתב הראב''ד עלים שמסרגים א''א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא:

ז חֹתֶל שֶׁל הוּצִין שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָרֹטֶב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם הוּא נוֹתֵן לְתוֹכוֹ וְנוֹטֵל מִתּוֹכוֹ מִתְטַמֵּא וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִטּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּקְרָעֶנּוּ אוֹ יַתִּירֶנּוּ אוֹ שֶׁחָשַׁב לֶאֱכל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וּלְזָרְקוֹ טָהוֹר. וְכֵן הַקֶּרֶן שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ וּמַשְׁלִיכָהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  חותל של הוצין וכו'. שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר''ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי. ומ''ש או שחשב וכו'. תוספתא דב''מ פ''ו: וכן הקרן וכו'. תוספתא שם:

ח הַשּׁוֹפָר אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. חֲתָכוֹ לִהְיוֹת קֶרֶן תַּשְׁמִישׁ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  השופר אינו מקבל טומאה וכו'. גם זה שם:

ט קְעָרָה שֶׁקְּבָעָהּ בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל אִם הִיא כְּדֶרֶךְ קַבָּלָתָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְאִם קְבָעָהּ בַּדֹּפֶן שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עַד שֶׁמַּטִּים שִׁדָּה עַל צִדָּה הֲרֵי זוֹ מִכְּלַל הַשִּׁדָּה וּטְהוֹרָה:

 כסף משנה  קערה שקבעה וכו'. כלים פ''כ, וכתב הר''י קורקוס ז''ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה:

י * הָאַקּוֹן וְהָרָטוֹב וְהַכְּלוּב שֶׁל עֵץ טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   האקון. א''א פי' בערוך כלי של מצודת דגים:

 כסף משנה  האקון והרטוב וכו'. כלים סוף פרק כ''ג: וכתב הראב''ד האקון א''א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים:

יא הַמַּדָּף וְהַפַּלְצוּר וּמְצוּדַת סְכָרִים מִתְטַמְּאִין שֶׁהֲרֵי צוּרַת כְּלִי עֲלֵיהֶם:

יב הַסַּפְסָלִין שֶׁבַּפֻּנְדְּקָאוֹת וְשֶׁל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נְקוּבִין וּמַכְנִיסִין בָּהֶן אֶת הָרַגְלַיִם טְהוֹרִים. קָבְעוּ בָּהֶן רַגְלַיִם בְּמַסְמֵר מְקַבְּלִין טֻמְאָה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁנִּטָּל וְאֵין רַגְלָיו נִטָּלוֹת עִמּוֹ טָהוֹר. וְכָל שֶׁנִּטַּל וְרַגְלָיו נִטָּלוֹת עִמּוֹ טָמֵא. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם מְקַבֵּל טֻמְאָה. הָיְתָה אַחַת מֵרַגְלָיו שֶׁל אֶבֶן אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  הספסלים שבפונדקאות וכו'. תוספתא פרק י''ט דכלים. ומ''ש זה הכלל כל שניטל וכו'. ג''ז שם. ומ''ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה. משנה פכ''ה דכלים:

הלכות כלים - פרק ששי

א כָּל כְּלִי שֶׁנִּטְמָא וְנִשְׁבַּר אַחַר שֶׁנִּטְמָא וְנִפְסְדָה צוּרָתוֹ וְתַשְׁמִישׁוֹ טָהוֹר בִּשְׁבִירָתוֹ. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ כְּשֶׁהֵן טְהוֹרִין שִׁבְרֵיהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  כל כלי שנטמא ונשבר. רפ''ב דכלים וריש פט''ו:

ב כַּמָּה שִׁעוּר הַשֶּׁבֶר שֶׁיִּשָּׁבֵר בִּכְלִי עֵץ אוֹ כְּלִי עֶצֶם וְיִהְיֶה טָהוֹר. כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים שִׁעוּרָן בְּרִמּוֹנִים. כֵּיצַד. מִשֶּׁיִּנָּקֵב הַכְּלִי בְּמוֹצִיא רִמּוֹן טָהוֹר. וְהָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ בֵּינוֹנִי לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן, לְפִי דַּעַת הָרוֹאֶה. * וְיִהְיוּ בַּכְּלִי שְׁלֹשָׁה רִמּוֹנִים אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה. נִקַּב הַכְּלִי בְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ וְחָזַר וְנִקַּב בְּמוֹצִיא זַיִת וּסְתָמוֹ [עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְמוֹצִיא] רִמּוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָתוּם טָהוֹר שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ לוֹ פָּנִים חֲדָשׁוֹת:

 ההראב"ד   ויהיו בכלי ג' רמונים. א''א אין מדבריו אור לחשכים ולשון המשנה הרמונים שאמרו ג' אחוזין זה בזה ונראין לי פי' שיעור מוציא רמון ליטהר אפילו בכלי שמחזיק ברחבו ג' רמונים זה בצד זה אע''פ שרובו קיים שלא נפחת אלא שיעור הא' טהור וכ''ש אם לא היה מחזיק אלא שנים שהרי נקיבתו מחצה פי' אחר הרמונים שמשערים בהם לא במין הגדולים והגסים שיוצאין אחד אחד ביחור שלהם אלא באותו מין שיוצאין ג' בעוקץ אחד והם ממין הבינוני ובאותן הג' עצמן אין משערין לא בגדול שבהם ולא בקטן שבהם אלא בבינוני ומסעד לזה הפירוש מה שאמרו באותו הפרק ר''י בן נורי אומר לא הוזכרו רמוני בדן אלא לשער בהן את הכלים למדנו שיש להם ענין באי זה משערין וזה עיקר עוד יש לפרש כשהן ג' אחוזין זה בזה והכי יוצאין מצדן אין בנקב אלא שיעור מוציא רמון אחד והא דבעינן שלשה אחוזין זה בזה כדי שהכובד מוציא ואילו היה אחד לא היה יוצא אע''פ כן טהור הכלי וכ''ש אם היה יחיד ויוצא וקצת ראיה לזה הפירוש דברי רשב''ג שהם בסמוך והם בזה הענין ואולי זהו פירוש זה המחבר:

 כסף משנה  כמה שיעור השבר וכו'. רפי''ז דכלים. ומ''ש והרמון שאמרו. שם. ומ''ש לפי דעתו של רואה. שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי. ומ''ש ויהיו בכלי ג' רמונים וכו'. שם: כתב הראב''ד ויהיו בכלי שלשה רמונים א''א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב''ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש. ומ''ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב''ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב''ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר''ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי. ומ''ש פי' אחר הרמונים שמשערין בהם לא ממין הגדולים וכו'. רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב''ד כתב זה הפי' בענין שיתכן. ומ''ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר. לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה: ניקב הכלי במוציא זית וכו'. ריש פרק אלו קשרים (דף קי"ב ע"ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש''י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו:

ג כֵּלִים שֶׁעֲשָׂאָן מִתְּחִלָּה נְקוּבִין בְּמוֹצִיא רִמּוֹן כְּגוֹן הַסַּל * וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְמַלִּים וְהָאַפִּיפְיָרוֹת מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּקָּרַע רֻבָּן:

 ההראב"ד   והפחלץ של גמלים. א''א זאת לא מצאתי וקשיא לי הא דתנן פכ''ד הפחלץ של גמלים טהורים מכלום ועוד תניא פרק כלי עור הסל והפחלץ של גמלים שעשאן מתחילה מקבל רמונים טמאים הא למדת דאם אינם מקבלים טהורים:

 כסף משנה  כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו': כתב הראב''ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י''ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע''פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ''ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ''ע:

ד אֲפִּיפְיָרוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶן קָנִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה לְחַזֵּק טְהוֹרוֹת. עָשָׂה לָהֶן גַּפַּיִם כָּל שֶׁהֵן אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּהּ נְקוּבָה כְּמוֹצִיא רִמּוֹן מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  אפיפירות שעשה להם קנים וכו'. בפי''ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים. ומ''ש אע''פ שכולה נקובה כמוציא רמון. בתוספתא שם:

ה כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים כְּגוֹן הָרֹבַע וַחֲצִי רֹבַע וְהַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים שִׁעוּרָן בְּמוֹצִיא זַיִת. נִגְמְמוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן אִם נִשְׁאַר בָּהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל כָּל שֶׁהוּא טְמֵאִין:

 כסף משנה  כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'. שם כר''ש לגבי ר''מ. וכתב הר''י קורקוס ז''ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו ע"ב) ר''מ ור''ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר''ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי''ל שרבינו סמך על מ''ש בסוף המצניע (דף צ"ה צ"ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ''ל. ומ''ש נגממו שעורן במה שהן. ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא:

ו הַסַּלִּין שֶׁל פַּת שִׁעוּרָן כְּכִכָּרוֹת שֶׁל פַּת:

 כסף משנה  הסלים של פת וכו'. שם:

ז קֻפַּת הַגַּנָּנִים מִשֶּׁתּוֹצִיא אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק טְהוֹרָה. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים בְּמוֹצִיא תֶּבֶן. שֶׁל בַּלָּנִין בִּגְבָבָא:

 כסף משנה  ומ''ש קופת הגננים וכו'. שם ומפרש רבינו שהם דברי ת''ק:

ח בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת הוֹאִיל וּמְקַבֵּל הַתַּמְחוּיִין הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן בֵּית הָרְעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין הוֹאִיל וּמְקַבֵּל אֶת הָרְעִי הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ומ''ש בית קערות. ג''ז שם. ומ''ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה. שם וכת''ק:

ט כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחְלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִין עַל דָּפְנוֹתֵיהֶן בְּאִלְפָּסִין. חוּץ מִכֵּלִים שֶׁל עֵץ שֶׁחֶצְיָן אוֹ מִקְצָתָן כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָן כְּגוֹן הַשֻּׁלְחָן הַכָּפוּל שֶׁמִּתְחִלָּה נַעֲשָׂה שְׁנֵי חֲלָקִים וַהֲרֵי הוּא נִכְפָּל וְנִפְשָׁט. וּכְגוֹן הַתַּמְחוּי הַמִּזְנוֹן שֶׁהוּא קְעָרוֹת קְעָרוֹת וַהֲרֵי בְּכָל חֵלֶק מֵחֲלָקָיו קְעָרוֹת שְׁלֵמוֹת. וּכְגוֹן הַכִּסֵּא הַכָּפוּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְכֵן בֵּית לָגִינִין וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁנִּפְחַת אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁנִּפְחַת טָהוֹר וְאֵינוֹ חִבּוּר לִשְׁאָר הַבָּתִּים. נִפְחַת הַשֵּׁנִי טָהוֹר וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ. נִפְחֲתוּ שְׁלָשְׁתָּן כֻּלָּן טְהוֹרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּכֵלִים כָּאֵלּוּ:

 כסף משנה  כל כלי עץ שנחלק וכו'. בפי''ו דכלים. ומ''ש וכגון תמחוי המזנון. ע''ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי. ומ''ש וכן בית לגינין וכו'. תוספתא פי''ג דכלים שם:

י מַשְׁפֶּלֶת שֶׁאֶמְצָעִיתָהּ גְּבוֹהָה וְזָוִיּוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת וְנִפְחֲתָה מִצַּד אֶחָד טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת מִצַּד הַשֵּׁנִי. נִפְחֲתָה מִצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרָה. הַשֻּׁלְחָן וְהַדֻּלְפְּקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיֵּחָלְקוּ וְיִבָּדֵל כָּל חֵלֶק מֵחֲבֵרוֹ. נִטְּלָה אַחַת מֵרַגְלֵיהֶן טְהוֹרָה. וְכֵן אִם נִטְּלָה הַשְּׁנִיָּה. נִטְּלָה הַשְּׁלִישִׁית אִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאכַל עַל שֻׁלְחָן זֶה אוֹ עַל דֻּלְפְּקִי זוֹ כְּמוֹ אוֹכֵל בְּטַבְלָא מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְאִם לָאו טְהוֹרִין:

 כסף משנה  משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'. גם זה שם: השלחן והדולפקי וכו'. משנה פרק כ''ב דכלים:

יא כְּלֵי נְסָרִים שֶׁנָּפְלוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן טְהוֹרִין. וְאִם נִשְׁאַר מַחְסוֹם שִׂפְתוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהוּא מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  כלי נסרים וכו'. שם פ''כ נתחסמו אע''פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא:

יב טַבְלָא שֶׁמִּלְּאָהּ עֵצִים וּתְקָעָהּ טְהוֹרָה. חִפָּהּ בִּנְסָרִים מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  טבלא שמילאה עצים וכו'. תוספתא פרק י''ט:

יג סַפְסָל שֶׁנִּתְפָּרֵק טָהוֹר. סִרְגְּלוֹ בִּמְשִׁיחוֹת אוֹ בַּחֲבָלִים מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ומה שכתב ספסל שנתפרק וכו'. שם:

יד הַסַּלִּים שֶׁל גְּמַלִּים הִתִּירָן טְהוֹרִין חָזַר וּקְשָׁרָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. נִמְצְאוּ מִתְטַמְּאִין וּמִתְטַהֲרִין אֲפִלּוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּיוֹם:

 כסף משנה  הסלים של גמלים וכו'. תוספתא ספי''ב:

טו הַשֻּׁלְחָן אוֹ הַדֻּלְפְּקִי שֶׁחִפָּן בְּשַׁיִשׁ וְשִׁיֵּר בָּהֶם מְקוֹם הַנָּחַת הַכּוֹסוֹת מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְאִם חִפָּה הַכּל טָהוֹר. בֵּין בְּצִפּוּי עוֹמֵד בֵּין בְּצִפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בֵּין שֶׁחִפָּה אֶת לְבַזְבְּזָיו בֵּין שֶׁלֹּא חִפָּן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עֵצִים חֲשׁוּבִים כְּגוֹן אֶשְׁכְּרוֹעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל שְׁאָר עֵצִים הוֹאִיל וְחִפָּן כֻּלָּן טְהוֹרִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  השלחן או הדולפקי וכו'. משנה פרק כ''ב וכת''ק. ומ''ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק. ועיין במה שכתבתי ספ''ד:

הלכות כלים - פרק שביעי

א כְּלֵי עוֹר מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הַתּוּרְמָל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשֶּׁיַּחְסֹם שִׂפְתוֹתָיו וְיִכְרֹת הַקּוֹפִין הַקְּטַנִּים הַיּוֹצְאִין עַל גַּבֵּי הָעוֹר וְיַעֲשֶׂה קִיחוֹתָיו. סְקוּרְטִיָה מִשֶּׁיַּחְסֹם וְיִכְרֹת וְיַעֲשֶׂה צִיצָתָהּ. קַטַבוּלְיָה מִשֶּׁיַּחְסֹם וְיִכְרֹת. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר מִשֶּׁיַּחְסֹם שִׂפְתוֹתֵיהֶן וְיִכְרֹת הַקּוֹפִין הַיּוֹצְאִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הַתְּפִלִּין מִשֶּׁיִּגְמֹר הַקְּצִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָתִיד לָתֵת בָּהּ אֶת הָרְצוּעָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. עוֹר הָעֲרִיסָה שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ טַבּוּר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ לוֹ. הַסַּנְדָּל מִשֶּׁיַּקְמִיעַ. הַמִּנְעָל מִשֶׁיִּגּוֹב [עַל] הָאִמּוּם. וְאִם עָתִיד לְכָרְכָם וּלְשַׂרְטֵט עַד שֶׁיִּכְרְכֵם וִישַׂרְטֵט:

 כסף משנה  כלי עור וכו'. פרק י''ו דכלים: עור העריסה וכו' עד וישרטט. תוספתא ריש פרק י''ג:

ב עוֹר שֶׁאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. לְפִיכָךְ כַּף שֶׁל עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִין לוֹקְטֵי קוֹצִים עַל כַּפּוֹתֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכֵּם קוֹץ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹר פָּשׁוּט וְאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי. וְכֵן הָעוֹר שֶׁמְּלַקְּטִין בּוֹ גְּלָלֵי הַבָּקָר וְעוֹר שֶׁחוֹסְמִין בּוֹ פִּי הַבְּהֵמָה וְעוֹר שֶׁמּוֹשִׁיבִין בּוֹ הַדְּבוֹרִים בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹקְחִין הַדְּבַשׁ וְעוֹר שֶׁמְּנִיפִין בּוֹ אֶת הָרוּחַ מִפְּנֵי הַחֹם טְהוֹרִין וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'. משנה פי''ו. ומה שכתב וכן העור שמלקטים בו. שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים:

ג כָּל בֵּית הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל עוֹר טְהוֹרוֹת חוּץ מִשֶּׁל קַיָיצִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת הָאוֹג טְמֵאָה. נִקְרְעָה אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג טְהוֹרָה:

 כסף משנה  כל בית האצבעות וכו'. פכ''ו:

ד הָאַבְנֵט שֶׁל עוֹרוֹת וְעוֹרוֹת שֶׁתּוֹפְרִין הַקִּטְּעִים עַל אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ בָּהֶן עַל הַקַּרְקַע מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי צוּרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. וְכֵן הָעוֹרוֹת הָעֲשׂוּיוֹת כְּעֵין טַבָּעוֹת שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתָן הָאֻמָּנִין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְהַגְבִּיהַּ בִּגְדֵיהֶן מֵעֲלֵיהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִתְטַמְּאִין כִּשְׁאָר כְּלֵי עוֹר הַפְּשׁוּטִים:

 כסף משנה  האבנט של עורות וכו'. שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו':

ה עוֹר שֶׁתּוֹפְרִין מִמֶּנּוּ כִּסּוּי לְיָד וְלִזְרוֹעַ שֶׁל זוֹרְעֵי גִּנּוֹת וְשֶׁל הוֹלְכֵי דְּרָכִים וְשֶׁל עוֹשֵׂי פִּשְׁתָּן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם הָיָה שֶׁל צַבָּעִים וְשֶׁל נַפָּחִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. זֶה הַכְּלָל כָּל הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכֵּהוּ קוֹץ וּכְדֵי שֶׁיֹּאחַז יָפֶה יָפֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְהֶעָשׂוּי מִפְּנֵי הַזֵּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּסֵד הַדָּבָר שֶׁמִּתְעַסֵּק בּוֹ בְּזֵעַת יָדוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'. פרק י''ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט''ס בספרי רבינו:

ו כַּמָּה שִׁעוּר הַנֶּקֶב שֶׁיִּנָּקֵב כְּלִי הָעוֹר וְיִטְהַר. הַחֵמֶת מִשֶּׁתִּנָּקֵב כְּמוֹצִיא פְּקָעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל שֶׁל שְׁתִי הוֹאִיל וּמְקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה עַד שֶׁתִּנָּקֵב רֻבָּהּ:

 כסף משנה  כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'. פי''ז:

ז הַתֻּרְמִיל שֶׁנִּפְחַת הַכִּיס שֶׁבְּתוֹכוֹ עֲדַיִן הַתֻּרְמִיל מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ:

ח הַחֵמֶת שֶׁהַבֵּצִים שֶׁלָּהּ מְקַבְּלוֹת עִמָּהּ וְנִפְחֲתוּ טְהוֹרוֹת שֶׁאֵינָן מְקַבְּלוֹת כְּדַרְכָּן:

 כסף משנה  (ז-ח) ומה שכתב התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן. פרק י''ט:

ט כְּלִי עוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לוּלָאוֹת וּשְׁנָצוֹת כְּגוֹן סַנְדָּל עִמְקִי וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁהֵן מֻתָּרִין אֵין עֲלֵיהֶן צוּרַת כְּלִי הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּשֶׁהֵן מֻתָּרִין הוֹאִיל וְהַהֶדְיוֹט יָכוֹל בִּמְהֵרָה לְהַכְנִיס הַשְּׁנָצוֹת בַּלּוּלָאוֹת וְיַחְזֹר כְּלִי קִבּוּל כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם נִטְמְאוּ וְהֵסִיר הַשְּׁנָצוֹת מֵהֶן וְנִפְסְדָה צוּרָתָן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְזִירָן שֶׁלֹּא בְּאֻמָּן:

 כסף משנה  כלי עור שיש לו לולאות וכו'. ריש פרק כ''ו:

י כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו עֲדַיִן הוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא מְקַבֵּל. נִפְשַׁט וְחָזַר עוֹר פָּשׁוּט טָהוֹר. טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת מִלְּמַטָּה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּשׁוּט שֶׁהֲרֵי יֵשׁ עָלָיו צוּרַת כְּלִי:

 כסף משנה  כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי. שם:

יא עוֹר שֶׁכָּרַךְ בּוֹ אֶת הַקָּמֵעַ מְקַבֵּל טֻמְאָה. פְּשָׁטוֹ טָהוֹר. חָזַר וְכָרַךְ בּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. מִתְטַמֵּא וּמִתְטַהֵר אֲפִלּוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּיוֹם. וְעוֹר שֶׁכָּתַב עָלָיו אֶת הַקָּמֵעַ טָהוֹר. וְאִם כָּרַת מִמֶּנּוּ וְעָשָׂה חֻלְיָא לְתַכְשִׁיט מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  עור שכרך בו וכו':

יב הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אַרְבָּעָה כֵּלִים הִיא. הֲרֵי שֶׁנִּטְמֵאת בְּמֵת וְהִתִּיר קְצִיצָה הָרִאשׁוֹנָה וְתִקְּנָהּ הֲרֵי הִיא אַב טֻמְאָה כְּשֶׁהָיְתָה. וְכֵן אִם הִתִּיר הַשְּׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ. וְאִם הִתִּיר אַף הַשְּׁלִישִׁית וְתִקְּנָהּ וְהִתִּיר אַף הָרְבִיעִית וְתִקְּנָהּ נַעֲשֵׂית כֻּלָּהּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. שֶׁהֲרֵי הִתִּיר כָּל אַחַת וְאַחַת וְחָזַר וְתִקְּנָם כֻּלָּם וּכְאִלּוּ זוֹ תְּפִלִּין אַחֲרוֹנוֹת שֶׁנָּגְעוּ בָּרִאשׁוֹנוֹת. חָזַר וְהִתִּיר אֶת הָרִאשׁוֹנָה פַּעַם שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ הֲרֵי הִיא רִאשׁוֹן כְּשֶׁהָיְתָה. וְכֵן אִם הִתִּיר אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית. חָזַר וְהִתִּיר אַף הָרְבִיעִית וְתִקְּנָהּ הֲרֵי כֻּלָּהּ טְהוֹרָה שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן מְטַמֵּא כֵּלִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא וָלָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן סַנְדָּל שֶׁהוּא טְמֵא מִדְרָס וְנִפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו וְתִקְּנָהּ טָמֵא מִדְרָס. נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ לוֹ אָזְנַיִם חֲדָשׁוֹת אֲבָל טְמֵא מַגַּע מִדְרָס. לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה הַשְּׁנִיָּה אוֹ שֶׁנִּפְסַק עֲקֵבוֹ אוֹ נִטַּל חָטְמוֹ אוֹ נֶחְלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר:

 כסף משנה  התפילין של ראש וכו'. בפרק י''ח: וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור. פרק כ''ו:

יג מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל טָהוֹר:

יד תְּפִלָּה שֶׁנִּטְמֵאת מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָהּ. שֶׁל יָד מִשֶּׁיַּתִּיר אוֹתָהּ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת. וְשֶׁל רֹאשׁ מִשֶּׁיַּתִּיר מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹת וּבֵין קְצִיצָה לַחֲבֵרְתָהּ:

 כסף משנה  תפילה שנטמאת וכו':

טו הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵע וְהַתְּפִלִּין שֶׁנִּקְרְעוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן טָמֵא וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הָאִכּוּף שֶׁנִּקְרַע הַנּוֹגֵעַ בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַתֶּפֶר מְחַבְּרוֹ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ כְּגוּף אֶחָד:

 כסף משנה  הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ''ג:

הלכות כלים - פרק שמיני

א כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן כֻּלָּהּ וְלֹא יִהְיֶה הַכְּלִי מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה כְּלָל. אֲבָל גָּלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

ב וְאֵלּוּ הֵן גָּלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁעָתִיד לָשׁוּף אוֹתוֹ אוֹ לְשַׁבֵּץ אוֹ לִגְרֹר אוֹ לְכַרְכֵּב אוֹ לְהַקִּישׁ בְּקֻרְנָס. אוֹ שֶׁהָיָה מְחֻסַּר אֹזֶן אוֹ אֹגֶן. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ וִייַפֵּהוּ וְלֹא תִּשָּׁאֵר בּוֹ מְלָאכָה כְּלָל. כֵּיצַד. הַסַּיִף אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיְּשׁוּפֶנּוּ. וְהַסַּכִּין עַד שֶׁיַּשְׁחִיזֶנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּמַעֲשִׂים אֵלּוּ. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה כֵּלִים מִן הָעֶשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ מִן הַחֲרָרָה שֶׁל מַתֶּכֶת וּמִן הַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל וּמִן הַטַּסִּין וּמִן הַצִּפּוּיִין וּמִכַּנֵּי הַכֵּלִים וּמֵאֹגְנֵי הַכֵּלִים וּמֵאָזְנֵי הַכֵּלִים וּמִן הַשְּׁחוּלָה וּמִן הַגְּרוֹדֶת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ גָּלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת הֵן. אֲבָל הָעוֹשֶׂה כְּלִי מִשִּׁבְרֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת וּמִן הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁחֲקוּ מֵרֹב הַזְּמַן וּמִן הַמַּסְמְרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִן הַכֵּלִים * הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה לְפִי שֶׁאֵינָם גּוֹלָמִים. אֲבָל מַסְמְרוֹת שֶׁאֵין יָדוּעַ אִם נַעֲשׂוּ מִן הַכֵּלִים אוֹ מִן הָעֶשֶׁת הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין אֲפִלּוּ הִתְקִין אוֹתָם לִכְלִי אֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 ההראב"ד   הרי אלו מקבלין טומאה לפי שאינן גולמין. א''א חסרון דעת אני רואה בכאן שלֹא נאמרו דברים הללו לענין גולמים ולא לקבל טומאה מכאן ולהבא אלא לפי שכלי מתכות חוזרין לטומאתן הישנה לפיכך כלי שנעשה משברי הכלים ומן המתכות שהיו ראויים לקבל טומאה אע''פ שנשחתו ממלאכתן כיון שהחזירן לכלים מיד טמאים לאוכלי טהרות שמא טמאין היו וחזרו לטומאתן:

 כסף משנה  (א-ב) כל כלי מתכות וכו'. בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ"ה ע"א): ומה שכתב כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'. בפרק י''ד דכלים. ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים. שם פרק י''א. ומה שכתב אבל מסמרות שאין ידוע וכו'. שם וכבית הלל: וכתב הראב''ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינם גולמים א''א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואף על גב דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה''ק כל כהאי גוונא אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע''כ אינם נעשים כלים אלא על ידי התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז''ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלים וכו' שלא על ידי התכה אינם אלא גולמים:

ג כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כִּסּוּי מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁאֵין הַכִּסּוּי חָשׁוּב מִגּוּף הַכְּלִי:

 כסף משנה  כלי מתכות וכו':

ד מַחַט שֶׁלֹּא נִקְּבָהּ אֶלָּא שָׁפָהּ וְתִקְּנָהּ לְכָךְ מִתְּחִלָּתָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיאִין בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. אֲבָל אִם עָתִיד לְנַקְּבָהּ הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר גָּלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  מחט שלא ניקבה וכו':

ה מֵאַחַר שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁגָּלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת טְהוֹרִים וְגָלְמֵי כְּלֵי עֵץ טְמֵאִים. וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת טְמֵאִים וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ טְהוֹרִים דִּין תּוֹרָה. נִמְצָא הַטָּמֵא בִּכְלֵי עֵץ טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ:

 כסף משנה  נמצא הטמא בכלי עץ וכו'. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ"ה ע"ב):

ו כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה כְּגוֹן הַסַּיִף וְהָרֹמַח וְהַכּוֹבַע וְהַשִּׁרְיוֹן וְהַמַּגָּפַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכָל תַּכְשִׁיטֵי הָאָדָם כְּגוֹן הַקַּטָלָה וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת בֵּין שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן חוֹתָם בֵּין שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם חוֹתָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. אֲפִלּוּ דִּינָר שֶׁנִּפְסַל וְהִתְקִינוֹ לִתְלוֹתוֹ בְּצַוַּאר קְטַנָּה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן קָמֵעַ שֶׁל מַתֶּכֶת מִתְטַמֵּא כְּכָל תַּכְשִׁיט אָדָם:

 כסף משנה  כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'. סוף פרק י''א דכלים. ומה שכתב אפילו דינר שנפסל וכו'. שם פי''ב. ומה שכתב וכן קמיע של מתכת וכו'. תוספתא פרק ח' דכלים:

ז כָּל תַּכְשִׁיטֵי הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּגוֹן הַטַּבָּעוֹת שֶׁעוֹשִׂין לְצַוַּאר הַבְּהֵמָה וּלְאָזְנֵי הַכֵּלִים טְהוֹרִין וְאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָן. חוּץ מִזּוֹג שֶׁל בְּהֵמָה וְכֵלִים הַמַּשְׁמִיעַ קוֹל לָאָדָם. כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה זוֹגִין לְמַכְתֶּשֶׁת וְלַעֲרִיסָה לְמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וְתִינוֹקוֹת טְהוֹרִים. עָשָׂה לָהֶן עִנְבּוֹלִין מְקַבְּלִים טֻמְאָה הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ לְהַשְׁמִיעַ קוֹל לָאָדָם הֲרֵי הֵן כְּתַכְשִׁיטֵי אָדָם. וַאֲפִלּוּ נִטְּלוּ עִנְבּוֹלֵיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לְהַקִּישׁוֹ עַל הַחֶרֶס:

ח זוֹג הֶעָשׂוּי לְאָדָם. אִם נַעֲשָׂה לְקָטָן אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא בַּעִנְבּוֹל שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי לְקוֹל נַעֲשָׂה. נַעֲשָׂה לְגָדוֹל הֲרֵי זֶה תַּכְשִׁיט וּמְקַבֵּל טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עִנְבּוֹל:

 כסף משנה  (ז-ח) כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'. ריש פרק י''ב דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. ומה שכתב חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם. בתוספתא פ''ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם ומ''ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אף על פי שאין לו ענבול. בפרק במה אשה עלה נ''ח:

ט כָּל הַפַּרְצוּפוֹת מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה. וְכָל הַחוֹתָמוֹת טְהוֹרִין. חוּץ מֵחוֹתָם שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁבּוֹ חוֹתְמִין בִּלְבַד. וְכָל הַטַּבָּעוֹת טְהוֹרוֹת חוּץ מִטַּבַּעַת אֶצְבַּע. אֲבָל טַבַּעַת שֶׁחוֹגֵר בּוֹ אֶת מָתְנָיו שֶׁקּוֹשְׁרָהּ בֵּין כְּתֵפָיו טְהוֹרָה. טַבַּעַת הַשֵּׁיר שֶׁל בְּהֵמָה הוֹאִיל וְהָאָדָם מוֹשֵׁךְ בָּהּ אֶת הַבְּהֵמָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְכֵן מַקֵּל שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁל מַתֶּכֶת הוֹאִיל וְאָדָם רוֹדֶה אוֹתָהּ בּוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד. תוספתא פרק שמיני דכלים: וכל הטבעות טהורות וכו'. ריש פרק במה בהמה (שבת דף נ"ב ע"ב): טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'. שם:

י כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִים לְטֻמְאָה בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִין מִידֵי טֻמְאָה אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה. וְהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וּמִיַּד הַמַּחְשָׁבָה. וְהַמַּחְשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד הַמַּחְשָׁבָה. כֵּיצַד. טַבַּעַת בְּהֵמָה אוֹ כֵּלִים שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ לְהַחְזִירָהּ טַבַּעַת אָדָם הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בְּמַחְשָׁבָה זוֹ וּכְאִלּוּ נַעֲשֵׂית לְאָדָם מִתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָהּ. חָזַר וְחִשֵּׁב עָלֶיהָ לְהַנִּיחָהּ טַבַּעַת בְּהֵמָה כְּשֶׁהָיָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַשֵּׁט בָּהּ הָאָדָם הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מְבַטֶּלֶת מִיַּד הַמַּחְשָׁבָה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה בַּגּוּף כְּגוֹן שֶׁיָּשׁוּף אוֹתָהּ אוֹ יִתְקָעָהּ בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל בְּהֵמָה. הָיְתָה הַטַּבַּעַת לָאָדָם וְחִשֵּׁב עָלֶיהָ לִבְהֵמָה עֲדַיִן הִיא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה כְּשֶׁהָיְתָה שֶׁאֵין הַכֵּלִים עוֹלִין מִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה. עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה וְשִׁנָּה לִבְהֵמָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה:

 כסף משנה  כל הכלים יורדים וכו'. סוף פרק כ''ה דכלים:

יא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה בְּעִנְיַן הֶכְשֵׁר אֳכָלִין:

 כסף משנה  חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'. ריש פרק ו' דמכשירין ופ''ק דחולין (דף י"ג):

יב זוֹג שֶׁל דֶּלֶת שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ לִבְהֵמָה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְשֶׁל בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאוּהוּ לַדֶּלֶת אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בַּקַּרְקַע וַאֲפִלּוּ קְבָעוֹ בְּמַסְמֵר מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּשֶׁהָיָה עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה בּוֹ מַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ:

 כסף משנה  זוג של דלת וכו'. בר''פ במה אשה עלה נ''ח:

יג אֻמָּן שֶׁעוֹשֶׂה וּמַנִּיחַ זוֹגִין לִבְהֵמָה וְלִדְלָתוֹת אִם רֹב הֶעָשׂוּי לְדָבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הַכּל מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִקְצָתָן לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם רֹב הֶעָשׂוּי לְדָבָר שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הַכּל טָהוֹר עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִקְצָתָן לְדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה:

יד זוֹגִין הַנִּמְצָאִין בְּכָל מָקוֹם מְקַבְּלִין טֻמְאָה חוּץ מֵהַנִּמְצָאִים בַּכְּרַכִּים מִפְּנֵי שֶׁרֻבָּן לִדְלָתוֹת:

טו אָמַר לְאֻמָּן עֲשֵׂה לִי שְׁנֵי זוֹגִים אֶחָד לְדֶלֶת וְאֶחָד לִבְהֵמָה. עֲשֵׂה לִי שְׁתֵּי מַחְצְלָאוֹת אַחַת לִשְׁכִיבָה וְאַחַת לְאֹהָלִים. עֲשֵׂה לִי שְׁנֵי סְדִינִים אֶחָד לְצוּרוֹת וְאֶחָד לְאֹהָלִים. שְׁנֵיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר זֶה לְכָךְ וְזֶה לְכָךְ:

 כסף משנה  (יג-טו) אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ''ח דכלים:

הלכות כלים - פרק תשיעי

א כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה חוּץ מִן הַדֶּלֶת וְהַנֶּגֶר וְהַמַּנְעוּל וְהַפּוֹתָת שֶׁתַּחַת הַצִּיר וְהַצִּיר וְהַקּוֹרָה וְהַצִּנּוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ עֲשׂוּיִין לְקַרְקַע אוֹ לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָעֵץ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ. וְכָל כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי אֵינוֹ מִתְטַמֵּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקְצָת כְּלִי. * כֵּיצַד. עַקְרָב שֶׁל פְּרוּמְבְּיָא טָמֵא וּלְחָיַיִם שֶׁלָּהּ שֶׁעַל לְחָיֵי הַבְּהֵמָה מִכָּאן וּמִכָּאן טְהוֹרִין. וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָן. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן הַכּל מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   כיצד עקרב של פרומביא. א''א נ''ל שלא מן השם הוא זה אלא שהעקרב הוא ממשמשי ידי האדם בבהמה משא''כ בלחיים ומה שאמרו בתחלת הפרק כל כלי מתכות שיש להן שם בפ''ע טמא חוץ מן הדלת וכו' לא בא למעט אלא כיסויי הכלים וחפויים כמו שמפורש במקומו:

 כסף משנה  כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה. פרק י''א דכלים: כתב הראב''ד כיצד עקרב של פרומביא א''א נ''ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר. ומ''ש לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו. לא ידענא מאי קאמר וצ''ע:

ב טַסִּין שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמַּנִּיחִין עַל לְחָיֵי הָאָדָם בִּשְׁעַת מִלְחָמָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַיִם מִתְטַמְּאִין כְּכָל כְּלִי קִבּוּל:

ג נֶזֶם הֶעָשׂוּי כִּקְדֵרָה מִלְּמַטָּה וְכַעֲדָשָׁה מִלְּמַעְלָה וְנִפְסַק הַקְּדֵרָה שֶׁלּוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ בֵּית קִבּוּל וְהָעֲדָשָׁה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהַצְּנִירָה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת בָּאֹזֶן אוֹ בָּאַף אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. הָיָה הַנֶּזֶם עָשׂוּי כְּמִין אֶשְׁכּוֹל וְנִפְרַק טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ בֵּית קִבּוּל * וְאֵין לְכָל גַּרְגִּיר מִמֶּנּוּ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וַהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְתַכְשִׁיט מִשֶּׁנִּפְרַק:

 ההראב"ד   ואין לכל גרגיר ממנו. א''א כל מ''ש משום שיש לו שם בפ''ע או משום שאין לו שם בפ''ע אני איני תולה אותם בשם אלא הטהורים מפני שאינם משמשים בפני עצמם כלום אלא על ידי חבורם עם השאר והטמאים מפני שמשמשים בפני עצמם:

 כסף משנה  (ב-ג) טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק. ג''ז שם:

ד טַבַּעַת אַחַת שֶׁמַּנִּיחִין הַבָּנוֹת בְּרֶגֶל אַחַת הִיא הַנִּקְרֵאת בִּירִית וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין עָלֶיהָ צוּרַת כְּלִי תַּכְשִׁיט אֶלָּא כְּמוֹ טַבַּעַת הַכֵּלִים אוֹ טַבַּעַת שֶׁקּוֹשֵׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו. אֲבָל שְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁמְּשִׂימוֹת הַבָּנוֹת בְּרַגְלֵיהֶן וְשַׁלְשֶׁלֶת מֻטֶּלֶת בֵּינֵיהֶן מִזּוֹ לְזוֹ מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּכְשִׁיטֵי הַבָּנוֹת וְהֵן הַנִּקְרָאִין כְּבָלִים:

 כסף משנה  טבעת אחת וכו' עד כבלים. פרק במה אשה עלה ס''ג: כתב הראב''ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ''ע א''א כל מ''ש משום שיש לו שם בפני עמצו או משום שאין לו שם בפ''ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים:

ה קַטְלָא שֶׁל חֻלְיוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת וְהֵם בְּחוּט שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן וְנִפְסַק הַחוּט. הַחֻלְיוֹת מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הָיָה הַחוּט שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת וְהַחֻלְיוֹת שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וְשֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית וְנִשְׁבְּרוּ הַחֻלְיוֹת וְהַחוּט קַיָּם הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שְׁיָרֵי קַטְלָא כִּמְלֹא צַוַּאר קְטַנָּה:

 כסף משנה  קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה. פרק י''א דכלים:

ו כָּל הַכִּסּוּיִין שֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרִין וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָן. חוּץ מִכִּסּוּי הַמֵּחַם וּמִכִּסּוּי טֶנִי שֶׁל רוֹפְאִין מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ אֶת הָאִסְפְּלָנִית נַעֲשֶׂה כְּלִי קִבּוּל:

 כסף משנה  כל הכיסויים וכו'. פרק י''ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם. ומ''ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'. פי''ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא:

ז כִּסּוּי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁשָּׁפוֹ וְלִטְּשׁוֹ וְעָשָׂהוּ מַרְאָה הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  כיסוי של מתכת וכו'. שם פי''ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים:

ח כָּל הַמִּשְׁקוֹלוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה וְהֵן הַנִּקְרָאִין אוֹנְקִיאוֹת. * קְנֵה מֹאזְנַיִם שֶׁל עֵץ שֶׁהָיוּ אוֹנְקִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל תְּלוּיוֹת בּוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה * מִפְּנֵי הָאוֹנְקִיּוֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמֹאזְנַיִם שֶׁל מוֹכְרֵי פִּשְׁתָּן וּמוֹכְרֵי צֶמֶר. אֲבָל שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹנְקִיּוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ:

 ההראב"ד   קנה מאזנים של עץ. א''א נ''ל אפילו של מתכת צריך לאונקלאות לפי שאינו עושה מלאכה כי אם עמהם וראיה לדבר שכל אותו הפרק בכלי מתכות ובפי''ז תנן קני מאזנים והמחוק שיש בהם בית קיבול מתכת טמאים וכאן מדבר בשל עץ: מפני האונקיאות התלויות בו. א''א דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע ולשון התוספתא קנה מאזנים של סרוקות אם יש בו אונקיאות טהור אין בו אונקלאות ואין בו אונקיות טמא פירוש אונקלאותיו טהורין ולשון המשנה המדוייק ושל בעלי בתים אם יש בו אונקלאות טמא וכן פירוש המשנה קנה מאזנים של סרוקות שהן שוקלים משקלים קטנים ויש באותו הקנה חריצים דקים בצד הא' ותולין בו אוקיא אחת של מתכת בחוט א' ובאותו אוקיא שוקלין כמה אונקייאות לפי הרחקה והוא הנקרא בלשון ישמעאל קלסטין והוא אינו צריך לאונקליות אבל יכול לשקול כמה אוקיות באותה אונקייא התלויות בה או באונקלי אם יש בה אבל של בעלי בתים שהם שוקלים משקלים גדולים אותה האוקיא התלוייה בחוט אינה כלום וצריך שיעשה בראשי הקנה כעין אונקלאות שקורין גופו''נש ראשיהם כפופים נותנין המשקולות באונקלא האחת והקמח באחרת ע''כ אמרו אם יש בו אונקלאות טמא מפני שראוי למלאכתו ואם לא טהור וזהו באור המשנה:

 כסף משנה  כל המשקולות של מתכת וכו'. שם פי''ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: כתב הראב''ד קנה מאזנים של עץ א''א נ''ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע''פ שאינם קבועות בו: וכתב עוד הראב''ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י''ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו:

ט מִשְׁקָלוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירָן וְשׁוֹקֵל בָּהֶן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. יִחֵד מֵהֶן חֲצָאֵי לִיטְרִין שְׁלִישֵׁי לִיטְרִין רְבִיעֵי לִיטְרִין הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  משקלות שנשתברו וכו'. תוספתא סוף פ''ט:

י סֶלַע שֶׁנִּפְסְלָה וְהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת שׁוֹקֵל בָּהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  סלע שנפסלה וכו'. משנה פי''ב:

יא אֻנְקְלִי שֶׁל כַּתָּפִים טְהוֹרָה וְשֶׁל רוֹכְלִים מִתְטַמְּאָה. אֻנְקְלִי שֶׁל נַקְלִיטֵי הַמִּטָּה טְהוֹרָה וְשֶׁל דַּרְגִּישׁ מִתְטַמְּאָה. אֻנְקְלִי שֶׁל כַּוֶּרֶת הַצַּיָּדִים שֶׁצָּדִין בָּהֶן הַדָּגִים טָהוֹר וְשֶׁל שִׁדָּה מִתְטַמְּאָה. אֻנְקְלִי שֶׁל מְנוֹרוֹת הָעֵץ טָהוֹר וְשֶׁל שֻׁלְחָן מִתְטַמְּאָה. זֶה הַכְּלָל כָּל כְּלִי שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי הָאֻנְקְלִי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁלּוֹ וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁלּוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן פְּשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עֵץ הַבָּאִים בְּמִדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֻנְקְלִי שֶׁל מַתֶּכֶת וְהַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁלּוֹ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְכָל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ טְהוֹרָה שֶׁאֵין הָאֻנְקְלִי אוֹ הַשַּׁלְשֶׁלֶת כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּמִקְצָת כְּלִי. וַאֲפִלּוּ אֻנְקְלִי שֶׁבַּכְּתָלִים שֶׁתּוֹלִין בָּהּ הַכֵּלִים וְהַבְּגָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְהוֹרָה:

 כסף משנה  אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי. שם: ומ''ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'. שם:

יב שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית נְעִילָה מִתְטַמְּאָה וְהָעֲשׂוּיָה לִכְפִיתָה טְהוֹרָה:

יג שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל סִיטוֹנוֹת מִתְטַמְּאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹעֲלִין בָּהּ אֶת הַחֲנֻיּוֹת. וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה אֶלָּא לְנוֹי:

 כסף משנה  (יב-יג) שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה. ריש פי''ב:

יד שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מוֹשְׁחֵי קַרְקַע וִיתֵדוֹתֵיהֶן שֶׁתּוֹקְעִין בַּקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹשְׁחִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְשֶׁל מְקוֹשְׁשֵׁי עֵצִים טְהוֹרָה לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָעֵץ:

טו שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָּדוֹל אַרְבָּעָה טְפָחִים מִמֶּנָּה סָמוּךְ לַדְּלִי מִתְטַמְּאָה עִם הַדְּלִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא צֹרֶךְ הַדְּלִי וְהַשְּׁאָר טָהוֹר לְפִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְשַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי קָטָן עֲשָׂרָה טְפָחִים:

 כסף משנה  (יד-טו) שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים. פי''ד:

טז הַכַּדּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת וְהַסַּדָּן. וְהַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי. וְהַדַּקָּר שֶׁל חָרָשׁ. וַחֲמוֹר שֶׁל נַפָּח. וְהַמְטֻלְטֶּלֶת. וְהַמִּשְׁקוֹלוֹת שֶׁל בַּנָּאִים. וְהַכִּירַיִם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁחוֹבְטִין בָּהֶם הַזֵּיתִים. וְהָאֲפַרְכֵּס שֶׁל מַתֶּכֶת. וְהָאוֹלָר שֶׁכּוֹרְתִין בּוֹ הַסּוֹפְרִים רֹאשׁ הַקֻּלְמוֹס שֶׁל קָנֶה. וְהַקֻּלְמוֹס שֶׁל מַתֶּכֶת. וְהַכַּן. וְהַכַּנָא שֶׁמְּשַׂרְטְטִין בּוֹ הַסּוֹפְרִים. כָּל אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  הכדור של מתכת והסדן: הקנטר של בנאי והדקר של חרס. פרק י''ד. ומה שכתב וחמור של נפח. שם. ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק. סוף פי''ב. ומה שכתב והאפרכס של מתכת. סוף פרק י''ד:

הלכות כלים - פרק עשירי

א מַסְמְרוֹת שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן הַתִּקְרָה הָעֲשׂוּיִין לִתְקֹעַ אוֹתוֹ בְּעֵצִים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכֵן הַמַּסְמְרוֹת שֶׁתּוֹקְעִין אוֹתָן בַּכְּתָלִים לִתְלוֹת בָּהֶן. וְאִם הִתְקִינוֹ לִהְיוֹת כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. כֵּיצַד. מַסְמֵר שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בָּהּ אוֹ לְהוֹצִיא אֶת הַפְּתִילָה אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד אוֹ שֶׁל חֲמוֹר הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. הִתְקִינוֹ לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הֶחָבִית * טָהוֹר עַד שֶׁיִּצְרְפֶנּוּ:

 ההראב"ד   טהור עד שיצרפנו. א''א פירושו לפי שהמסמר שנוקבין בו את החבית צריך שיהיה חזק הרבה משאר מסמרות הילכך בהתקנה לבדה אינה מטמאה עד שיצרפנו באש ובמים:

 כסף משנה  מסמרות שמחזיקים בהם וכו'. ומ''ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'. פרק י''ב אונקלי שבכתלים טהורה: כיצד מסמר שהתקינו וכו'. פ' י''ב: וכתב הראב''ד טהור עד שיצרפנו א''א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא. ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'. ומ''ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'. משנה פרק י''ב וכחכמים:

ב מַסְמֵר הֶעָשׂוּי כְּסִימָן לִשְׁמִירַת הַפֶּתַח אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן מַסְמֵר שֶׁל שֻׁלְחָנִי שֶׁתּוֹלֶה בּוֹ הַמֹּאזְנַיִם וְהַכִּיס טָהוֹר. וְכֵן תְּלוֹיֵי הַמִּגְרָדוֹת טְהוֹרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁמַּסְמְרִין אֵלּוּ מְשֻׁנִּין בְּצוּרָתָן מִשְּׁאָר מַסְמְרוֹת הַתְּקִיעָה:

ג * מַסְמֵר הַגָּרָע וְהוּא הַכְּלִי שֶׁמַּקִּיזִין מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן הַשָּׁעוֹת טָהוֹר:

 ההראב"ד   מסמר הגרע. א''א לא נראה כן מן התוספתא שהרי א''ר ישמעאל בן יהודה משום ר''ש מסמר הגרע טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע אבל נראה שתוקעין אותו בקרקע ותולין בו הכלי שמקבל דם הקזה ויש אומרים מסמר ארוך הוא שהמוקז סומך בו את זרועו בשעת הקזה:

ד מַסְמֵר הַגַּרְדִּי וְהוּא הַמַּסְמֵר הָאָרֹךְ כְּעֵין שִׁפּוּד שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ הָאוֹרֵג שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה אוֹ הָעֵץ וְלוֹפֵף עָלֶיהָ חוּטִים מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  (ב-ד) ומה שכתב מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'. שם: וכתב הראב''ד מסמר הגרע א''א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא:

ה אֵלּוּ כְּלֵי מַתָּכוֹת הַמִּתְטַמְּאוֹת בָּעֲגָלָה. הָעל שֶׁל מַתֶּכֶת. וְהַקַּטְרָב. וְהַכְּנָפַיִם הַמְקַבְּלוֹת אֶת הָרְצוּעוֹת. וּבַרְזֶל שֶׁתַּחַת צַוְּארֵי הַבְּהֵמָה. וְהַסּוֹמֵךְ. וְהַמַּחְגֵּר. וְהַתַּמְחֻיּוֹת. וְהַעִנְבּוֹל. וְהַצְּנִירָה. וּמַסְמֵר הַמְחַבֵּר אֶת כֻּלָּם. וְאֵלּוּ טְהוֹרִים בָּעֲגָלָה. הָעל שֶׁל עֵץ הַמְצֻפֶּה. וּכְנָפַיִם הָעֲשׂוּיִין לְנוֹי. וְהַשְּׁפוֹפָרוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת אֶת הַקּוֹל. וְהָאֲבָר שֶׁבְּצַד צַוְּארֵי בְּהֵמָה. וְהַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל. וְהַטַּסִּין וְהַצִּפּוּיִין. וּשְׁאָר כָּל הַמַּסְמְרוֹת שֶׁבָּהּ טְהוֹרִין:

 כסף משנה  אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים. פרק י''ד:

ו עַקְרָב בֵּית הַבַּד מְקַבֵּל טֻמְאָה. אָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר אִם הָיְתָה תַּחְתָּיו עֲגָלָה שֶׁל מַתֶּכֶת הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  עקרב בית הבד מקבל וכו'. פרק י''ב: ארון של גרוסות אע''פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה. שם:

ז רֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵּלִים מִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּבָרָה:

 כסף משנה  ריחים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'. משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ"ג ע"ב):

ח הַדֶּלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁבְּמִגְדָּל שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְשֶׁל רוֹפְאִים מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחִים בָּהּ אֶת הָאִסְפְּלָנִית וְתוֹלֶה בָּהּ אֶת הַמִּסְפָּרַיִם:

 כסף משנה  הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'. פי''ב דכלים:

ט * טַסִּין שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁמְּנַעֲרִין בָּהֶן אֶת הַקְּדֵרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְהַקְּבוּעִין בַּכִּירָה טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   טסין של מתכת. א''א מתניתין פי''ב היתוכים טמאים והפרכים טהורים תוספתא אלו הם היתוכים אלו שהחנווני מנער בהן את הקדרה אלו הן פרכים הקבועים בקירות פירש בעל הערוך מלקחיים שתופס בהם את הקדרה ומערה לתוך הקערות פרכים אותו מלקחיים שתופסין בהם אורגי היריעות הקנים או השתי והוא ורדו''ר בלעז ואם עומדים קבועים לנירים ולקירוס קורא אותם פרכים של שם שכובשים הקנים והארוג מלשון בפרך כך נ''ל והם כמו טבעת כלים:

 כסף משנה  טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'. שם הייתינים טמאים והרכין טהורים ובתוספתא (פ"ב דב"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה: וכתב הראב''ד טסין של מתכת א''א מתניתין פי''ב היתינין טמאים וכו':

י הַמֶּלְקָחַיִם שֶׁמְּמָעֵךְ בָּהֶן אֶת הַפְּתִילָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְהַצִּנּוֹרוֹת שֶׁתּוֹפְסוֹת אֶת הָרֵחַיִם מִלְּמַעְלָה אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיוֹת אֶלָּא לְחַזֵּק:

 כסף משנה  המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'. כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם:

יא קְלוֹסְטְרָא שֶׁנּוֹעֲלִין בָּהּ הַדְּלָתוֹת אִם הָיְתָה שֶׁל מַתֶּכֶת מִתְטַמְּאָה. הָיְתָה שֶׁל עֵץ וּמְצֻפָּה מַתֶּכֶת טָהוֹר:

 כסף משנה  קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'. משנה פרק י''א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו':

יב הַפִּין וְהַפּוּרְנָא טְמֵאִים:

 כסף משנה  הפין והפורנא טמאים. שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין:

יג פִּיקָה שֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָעֵץ:

 כסף משנה  פיקה של מתכת טהורה וכו'. שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו':

יד הַכּוּשׁ וְהַפִּימָא וְהַמַּקֵּל וְסִמְפּוֹנְיָא וְחָלִיל שֶׁל מַתֶּכֶת מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הָיוּ שֶׁל עֵץ וּמְצֻפִּין מַתֶּכֶת טָהוֹר. חוּץ מִן הַסִּמְפּוֹנְיָא שֶׁאִם הָיָה בָּהּ בֵּית קִבּוּל כְּנָפַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְצֻפָּה טְמֵאָה:

 כסף משנה  הכוש והפימא וכו' עד אע''פ שהוא מצופה טמאה. גם זה שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו':

טו הַחֲצוֹצֶרֶת שֶׁמְּפֻצֶּלֶת חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת. אִם אֵין יוֹדֵעַ לְהַחְזִירָהּ אֶלָּא אֻמָּן הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה כְּשֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת. * וְאִם יְכוֹלִין הַכּל לְפָרְקָהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 ההראב"ד   ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה. א''א זאת הפסקא של חצוצרת לא מצאתי כדבריו וכן היא שנוי' אצלנו בב' ספרים חצוצרת של פרקים הרי זו טמאה נתפרקה העליון טמא והתחתון טהור ומה שאמר שאם אין יכול להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה כשהיא מחוברת אבל אם הדיוט יכול להחזירה אינה מקבלת טומאה אפילו מחוברת דבר זה רחוק מאד ובהפך נמצא במשנה פכ''ו סנדל עמקי וכיס של שנצות הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן אמר רבי יוסי לא כל הכלים (ס"א והלא כל הכלים) מתטמאין ומתטהרין שלא באומן אבל אלו אע''פ שמותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירם וכן בגמרא דשבת לגבי ענבל וזוג אמרינן הואיל והדיוט יכול להחזירם אפילו נטלו ענבליהם טומאתם עליהם אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כל שכן שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכל שכן בשעת חיבורו:

טז הַקָּצֶה שֶׁמַּנִּיחִין הַפֶּה עָלָיו בִּשְׁעַת תְּקִיעָה מְקַבֵּל טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהַקָּצֶה הָאַחֵר הָרָחָב אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּבִשְׁעַת חִבּוּר הַכּל טָמֵא. כַּיּוֹצֵא בּוֹ קְנֵי מְנוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שֵׁם לְוַוי. הַפֶּרַח שֶׁלָּהּ וְהַבָּסִיס מִתְטַמְּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּבִשְׁעַת חִבּוּר הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  (טו-טז) החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'. שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו': כתב הראב''ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'. ומה שכתב רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'. הקשה עליו הראב''ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פרק כ''ו וכו'. וי''ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל:

יז קוֹרַת הַחִצִּים שֶׁהִיא הַמַּטָּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְשֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָהּ בְּרַגְלֵי הָאֲסוּרִים טְהוֹרָה. וְהַקּוֹלָר מְקַבֵּל טֻמְאָה. מְגֵרָה שֶׁעָשָׂה שִׁנֶּיהָ לְחוֹר הַדֶּלֶת אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְאִם מִשֶּׁנִּטְמֵאת עֲשָׂאָהּ לְחוֹר הַדֶּלֶת הֲרֵי זוֹ בְּטֻמְאָתָהּ עַד שֶׁיִּקְבָּעֶנָּה בְּמַסְמֵר. הֲפָכָהּ בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה בֵּין מִן הַצְּדָדִים טְהוֹרָה:

 כסף משנה  קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה. ריש פי''ב:

הלכות כלים - פרק אחד עשר

א כַּמָּה שִׁעוּר הַשֶּׁבֶר שֶׁיִּשָּׁבֵר כְּלִי מַתֶּכֶת וְלֹא יְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ יִטְהַר מִטֻּמְאָתוֹ. הַכּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא:

ב כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ עֲדַיִן הוּא כְּלִי וְחָשׁוּב כְּלִי שָׁלֵם. כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנִּשְׁבַּר וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לְמַלְּאוֹת בּוֹ הֲרֵי הוּא כְּלִי כְּשֶׁהָיָה. הַקֻּמְקוּם כְּדֵי לָחֹם בּוֹ חַמִּין. הַמֵּחַם כְּדֵי לְקַבֵּל סְלָעִים. הַלֶּפֶס כְּדֵי לְקַבֵּל קִיתוֹנוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. הַקִּיתוֹן כְּדֵי לְקַבֵּל פְּרוּטוֹת. מִדּוֹת הַיַּיִן כְּדֵי לָמֹד בָּהֶן הַיַּיִן. וְכֵן מִדּוֹת הַשֶּׁמֶן כְּדֵי לָמֹד בָּהֶן הַשֶּׁמֶן. מְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ שְׁלֹשָׁה נְקָבִים מִלְּמַטָּה זֶה לְתוֹךְ זֶה טְהוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת מֵעֵין מְלַאכְתָּהּ. מַגְרֵפָה שֶׁנִּטְּלָה כַּפָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקֻרְנָס טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה מֵעֵין מְלַאכְתָּהּ אֶלָּא מֵעֵין הַקֻּרְנָס. וְהִיא לֹא נַעֲשֵׂית לִתְקֹעַ בָּהּ כְּקֻרְנָס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (א-ב) כמה הוא שיעור השבר וכו' כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן. ריש פרק י''ד: מסננת של חרדל וכו'. סוף פרק י''ד: מגריפה שניטלה כפה וכו'. פרק י''ג וכחכמים:

ג מַסְרֵק שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו אִם נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁלֹשָׁה בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא. הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מִן הַשְּׁלֹשָׁה טָהוֹר לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִסְרֹק בּוֹ פִּשְׁתָּן שֶׁהַחִיצוֹנָה אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לִסְרֹק וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ בִּכְלִי מַתֶּכֶת טָהוֹר. נְטָלוֹ מִן הַמַּסְרֵק שְׁתַּיִם וַעֲשָׂאָן לִמְלַקֶּטֶת טְמֵאוֹת. אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לִלְפֹּף עָלֶיהָ הַחוּט לְרִקּוּם מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְאִם הָיְתָה הַשֵּׁן עָבָה וּגְדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְקִינָהּ הֲרֵי זוֹ מִתְטַמֵּאת בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

ד מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁתַּיִם טָמֵא. נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ אַחַת טָהוֹר:

 כסף משנה  (ג-ד) מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור. בסוף פרק י''ג ועיין בפרק החולץ (יבמות דף מ"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו:

ה הַכְּרוּמִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְאֻנְקְלִי שֶׁלָּהֶן קַיֶּמֶת טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא בָּהֶן הַדְּלִי מִן הַבְּאֵר כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם:

 כסף משנה  הכרומים שנשברו וכו'. בפרק י''ג:

ו מְגֵרָה שֶׁנִּטְּלָה שֵׁן אַחַת מִבֵּינְתַיִם טְהוֹרָה. נִשְׁתַּיֵּר בָּהּ מְלוֹא הַסִּיט בְּמָקוֹם אֶחָד טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לָגוּר בַּנִּשְׁאָר:

ז הַמַּעֲצָד וְהָאִזְמֵל וְהַמַּפְסֶלֶת וְהַמַּקְדֵחַ שֶׁנִּפְגְּמוּ עֲדַיִן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. נִטַּל חִסּוּמָן טְהוֹרִין. וְכֻלָּן שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁנַיִם טְמֵאִין חוּץ מִן הַמַּקְדֵּחַ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִנְקֹב בּוֹ. * וְהָרוּנְקִי בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִקְצָת כְּלִי:

 ההראב"ד   והרונקי בפני עצמה. א''א פי' בערוך ברזל של רהיטני ואני תמה על ברזל של רהיטני מעצד א''כ למה לא יטהר בפני עצמו ועוד מצאתי בתוספתא כלים פ' הנידון האיזמל של רונקי טמא בפ''ע למדנו שהרונקי האמור במשנה שהוא טהור על העץ נאמר ולא על הברזל ואולי ג''כ נאמר על המעצד:

 כסף משנה  (ו-ז) מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי. שם: כתב הראב''ד והרונקי בפ''ע א''א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב''ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן:

ח הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַסַּכִּין הֶעָקֹם כְּמוֹ מַגָּל וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר וְזוּג מִסְפָּרַיִם קְטַנִּים שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים וְזוּג מִסְפָּרַיִם גְּדוֹלִים שֶׁל סַפָּרִים שֶׁנֶּחְלְקוּ כָּל חֵלֶק מֵהֶן מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ:

 כסף משנה  הסייף והסכין וכו'. ריש פרק י''ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים:

ט מִסְפָּרַיִם שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם טְהוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ מַעֲבֶרֶת אֶת הַשֵּׂעָר אֶלָּא בְּדֹחַק:

 כסף משנה  מספריים שנחלקה וכו'. שם וכחכמים:

י שִׁרְיוֹן שֶׁנֶּחְלַק לְאָרְכּוֹ טָהוֹר. לְרָחְבּוֹ אִם מְשַׁמֵּשׁ מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ רִאשׁוֹנָה טָמֵא. מֵאֵימָתַי טָהֳרָתוֹ מִשֶּׁיִּבְלֶה וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ. בָּלָה וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ רֻבּוֹ אִם מִלְּמַעְלָה טָמֵא וְאִם מִלְּמַטָּה טָהוֹר. קִצֵּץ מִמֶּנּוּ וְעָשָׂה חֻלְיָא לְתַכְשִׁיט הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

יא שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל זֶהָבִים וְשֶׁל זוֹגִין וְשֶׁל נַפָּחִים וְשֶׁל עוֹשֵׂי זְכוּכִית שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ טְהוֹרָה. לְרָחְבָּהּ אִם מְשַׁמֶּשֶׁת מֵעֵין מְלַאכְתָּהּ רִאשׁוֹנָה טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה:

יב כַּלְבִיָא שֶׁל סַפָּרִים וְשֶׁל רוֹפְאִים וְשֶׁל עוֹשֵׂי זְכוּכִית שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם טְהוֹרָה. וְשֶׁל נַפָּחִים טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּתְּחִלָּה [חוֹתֶה בָּהּ אֶת הַגֶּחָלִים] וְעַכְשָׁו חוֹתֶה בָּהּ אֶת הַגֶּחָלִים:

 כסף משנה  (י-יב) שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים. תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דבבא מציעא:

יג מַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ שֶׁנִּטַּשְׁטְשָׁה אִם אֵינָהּ מַרְאָה רֹב הַפָּנִים טְהוֹרָה. הָיְתָה מַרְאָה רֹב הַפָּנִים עֲדַיִן הִיא כְּלִי כְּשֶׁהָיְתָה:

 כסף משנה  מראה של מתכת וכו'. משנה פרק י''ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה: ומ''ש או שנטשטשה:

יד מַחַט שֶׁנִּטַּל קְצָתָהּ הַנָּקוּב אוֹ עֵקְצָהּ טְהוֹרָה. וְאִם הִתְקִינָהּ לִלְפֹּף עָלֶיהָ הַחוּט לִרְקֹם בָּהּ טְמֵאָה. אֲבָל מַחַט שֶׁל שַׂקִּין שֶׁנִּטַּל קְצָתָהּ הַנָּקוּב טְמֵאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹשֵׁם בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי:

טו הַמַּחַט שֶׁלּוֹפְפִין עָלֶיהָ הַשָּׁנִי אוֹ הַזָּהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הָרוֹקְמִין בֵּין שֶׁנִּטַּל הַנָּקוּב שֶׁלָּהּ בֵּין שֶׁנִּטַּל עֵקְצָהּ טְמֵאָה שֶׁאֵין מְלַאכְתָּהּ הַתְּפִירָה:

טז מַחַט שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָה אִם מְעַכֶּבֶת הַתְּפִירָה טְהוֹרָה וְאִם לָאו טְמֵאָה:

 כסף משנה  (יד-טז) מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה. פרק י''ג:

יז הַסַּיִף וְהַסַּכִּין שֶׁהֶעֱלוּ חֲלוּדָה טְהוֹרִין. שְׁפָאָן וְהִשְׁחִיזָן חָזְרוּ לְטֻמְאָתָן הַיְשָׁנָה. וְכֵן צִינוֹרָא שֶׁפְּשָׁטָהּ טְהוֹרָה. כְּפָפָהּ חָזְרָה לְטֻמְאָתָהּ הַיְשָׁנָה:

 כסף משנה  הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'. משנה פי''ג:

יח מַפְתֵּחַ עָקֹם כְּמוֹ אַרְכֻּבָּה שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ אַרְכֻּבּוֹתָיו טָהוֹר. וְכֵן מַפְתֵּחַ הֶעָשׂוּי כְּמִין גַּם שֶׁנִּשְׁבַּר מִתּוֹךְ גַּמּוֹ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ בָּהֶן וַהֲרֵי אֵינָן מְשַׁמְּשִׁין מֵעֵין מְלַאכְתָּן. הָיוּ בָּהּ שִׁנַּיִם וּנְקָבִים טָמֵא שֶׁעֲדַיִן הוּא מַפְתֵּחַ. נִטְּלוּ הַשִּׁנַּיִם טָמֵא מִפְּנֵי הַנְּקָבִים. נִסְתְּמוּ הַנְּקָבִים טָמֵא מִפְּנֵי הַשִּׁנַּיִם. נִטְּלוּ הַשִּׁנַּיִם וְנִסְתְּמוּ הַנְּקָבִים אוֹ שֶׁנִּפְרְצוּ הַנְּקָבִים זֶה לְתוֹךְ זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור. בסוף פרק י''ד:

יט * כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ הָאֶחָד כַּף לֶהָרִים בּוֹ הַדֶּשֶׁן וּבְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי מַזְלֵג לִצְלוֹת בּוֹ הַבָּשָׂר נִטְּלָה כַּפּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שִׁנָּיו נִטְּלוּ שִׁנָּיו טָמֵא מִפְּנֵי כַּפּוֹ. וְכֵן מִכְחוֹל שֶׁנִּטְּלָה כַּפּוֹ שֶׁגּוֹרְפִין בָּהּ הַכְּחוֹל טָמֵא מִפְּנֵי הַזָּכָר שֶׁכּוֹחֲלִים בּוֹ הָעַיִן נִטַּל הַזָּכָר טָמֵא מִפְּנֵי הַכַּף:

 ההראב"ד   כלי שיש בראשו. א''א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת שירימו בו דשן בראשו אחד ובראשו שני יצלו בשר אבל הוא כלי שיש בו בית קיבול מצד אחד לקחת התבשיל מן הקדירה לתת בקערה והמזלג שבראשו השני לוקח חתיכות משם מן הבשר ולתת לקערה קולייר''א בלע''ז והמלה עצמה לעז הוא:

כ * כְּלִי שֶׁבְּרֹאשׁוֹ כַּף אֶחָד כִּסְבָכָה לִצְלוֹת עָלָיו וּבַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שִׁנַּיִם לְהוֹצִיא מֵהֶן הַבָּשָׂר מִן הַקְּדֵרָה אוֹ מֵעַל הָאֵשׁ נִטְּלָה כַּפּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שִׁנָּיו נִטְּלוּ שִׁנָּיו טָמֵא מִפְּנֵי כַּפּוֹ. וְכֵן עֵט שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁכּוֹתְבִין בְּרֹאשׁוֹ הָאֶחָד וּבְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי מוֹחֲקִין נִטַּל הַכּוֹתֵב טָמֵא מִפְּנֵי הַמּוֹחֵק נִטַּל הַמּוֹחֵק טָמֵא מִפְּנֵי הַכּוֹתֵב. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּשְׁאָר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵעֵין מְלַאכְתָּן. כֵּיצַד. עֵט שֶׁנִּטַּל הַמּוֹחֵק שֶׁלּוֹ וְנִשְׁאַר הַכּוֹתֵב אִם נִשְׁאַר מֵאָרְכּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּגַע לְקִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו טָמֵא שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאחַז בּוֹ וְיִכְתֹּב בּוֹ. נִטַּל הַכּוֹתֵב וְנִשְׁאַר הַמּוֹחֵק אִם נִשְׁאַר מֵאָרְכּוֹ מְלוֹא פַּס יָדוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחֹק בּוֹ. נִשְׁאַר פָּחוֹת מִזֶּה טָהוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   כלי שבראשו כף אחד. א''א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן אלא בראשו אחד כעין פאל''א להדביק בו פת בתנור ולרדותו והשני לגרוף בו את האפר והגחלים אבל נראה כדבריו שזה הוא קליגריפין:

 כסף משנה  (יט-כ) כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב. בפרק י''ג: וכתב הראב''ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו' א''א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי''ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ''ש והמלה עצמה לעז היא: כתב עוד הראב''ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א''א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג''ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. ומ''ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו':

כא קוֹרְדוֹם שֶׁנִּטַּל עֵשְׁפּוֹ וְהוּא הַצַּד שֶׁהֶחָרָשׁ מְנַגֵּר בּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי בֵּית בִּקּוּעוֹ. נִטַּל בֵּית בִּקּוּעוֹ טָמֵא מִפְּנֵי בֵּית עֻשְׁפּוֹ. נִשְׁבַּר מַקִּיפוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור. משנה פרק י''ג:

כב חַרְחוּר שֶׁנִּפְגַּם עֲדַיִן הוּא כְּלִי עַד שֶׁיִּנָּטֵל רֻבּוֹ. נִשְׁבַּר מַקִּיפוֹ טָהוֹר:

כג הַמַּרְדֵּעַ הוּא הַמַּלְמָד וְהוּא עֵץ אָרֹךְ עָב וּכְמוֹ מַסְמֵר חַד תָּקוּעַ בִּקְצָתוֹ מִלְּמַעְלָה וְזֶה הַבַּרְזֶל נִקְרָא דָּרְבָן וּבַקָּצֶה הַשֵּׁנִי מִלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ בַּרְזֶל כְּמוֹ רֹמַח וְהָעֵץ נִכְנַס וְזֶה הַבַּרְזֶל נִקְרָא חַרְחוּר:

כד מְנִיקַת שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהִיא כְּמוֹ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁנִּטְמְאָה מִשֶּׁיִּקְבָּעֶנָּה בַּמַּקֵּל אוֹ בַּדֶּלֶת וִיחַבְּרֶנָּה עִם הָעֵץ תִּטְהַר. * לֹא נִטְמְאָה וּקְבָעָהּ בַּמַּקֵּל אוֹ בַּדֶּלֶת הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ שֶׁכָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁקְּבָעָם בְּקוֹרָה אוֹ בַּכֹּתֶל מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּשֶׁהָיוּ עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם. לְפִיכָךְ דַּף שֶׁל נַחְתּוֹמִין שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁקְּבָעוֹ בַּכֹּתֶל טָמֵא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁנִּקְבְּעוּ בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן מְקַבְּלִים טֻמְאָה כְּשֶׁהָיוּ:

 ההראב"ד   לא נטמאה וקבעה. א''א טעה בכאן טעות גדולה שלא הלכה המשנה ולא התוספתא על זה הדרך שאם עשאה מתחלתה לתחת הדלת טהורה אע''פ שמשתמש בה אבל אם היתה כלי וחברה לו טמאה עד שיחבר פירוש במסמר ומאי אם היתה כלי שלא עשאה לדלת אלא לכלי וזו היא מה שראה בתוספתא אבל אם היתה טמאה וחברה טמאה כלומר שעשאה לדבר הראוי לקבל טומאה דהיינו לשם כלי והוא טעה בלשון התוספתא ולא נזהר מלשון המשנה גם דבריו מעורבבים ומבולבלים וסותרין זה את זה:

 כסף משנה  מינקת של מתכת וכו'. פי''ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש''א משיחבל ובה''א משיחבר ובתוספתא פ''ד דב''מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע''פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש''א משיחבל ובה''א משיחבר. ומ''ש לפיכך דף של נחתומין וכו'. בפט''ו וכחכמים: וכתב הראב''ד א''א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב''ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה''פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש''א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה''א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז''ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה''פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע''פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין:

הלכות כלים - פרק שנים עשר

א כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבְּרוּ טִהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן. חָזַר וְעָשָׂה כְּלִי מִשִּׁבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁקִּבֵּץ אֶת שִׁבְרֵיהֶן וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁאָר הַכֵּלִים הַטְּהוֹרִים שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ מִקֹּדֶם שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. וְכֵן כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ טִהֲרוּ. הִתִּיכָן וְחָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים אֲחֵרִים חָזְרוּ לַטֻּמְאָה הַיְשָׁנָה. וְאֵין לִכְלֵי מַתָּכוֹת טָהֳרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיַּטְבִּילֵם בְּמִקְוֶה כְּשֶׁהֵם שְׁלֵמִים אוֹ יִשָּׁאֲרוּ שְׁבוּרִים:

 כסף משנה  כלי עץ וכלי עור וכו'. ריש פרק ב' וריש פרק ט''ו דכלים: ומ''ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה. שם רפי''א:

ב וַחֲזָרַת כְּלֵי מַתָּכוֹת לְטֻמְאָתָן הַיְשָׁנָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁיַּחְזְרוּ לְטֻמְאָתָן הַיְשָׁנָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְטַמֵּא לוֹ כְּלִי וְיַתִּיכֶנּוּ וְיַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ כְּלִי אַחֵר בּוֹ בְּיוֹם אִם יֹאמַר שֶׁהוּא טָהוֹר כְּדִין תּוֹרָה יָבוֹא לוֹמַר הַשְּׁבִירָה מְטַהֶרֶת וְהַטְּבִילָה מְטַהֶרֶת כְּשֵׁם שֶׁאִם נִשְׁבַּר וְהִתִּיכוֹ וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ כְּלִי כְּשֶׁהָיָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר בּוֹ בַּיּוֹם כָּךְ אִם הִטְבִּילוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּשֶׁהָיָה הֲרֵי הוּא טָהוֹר בּוֹ בַּיּוֹם וְיָבוֹאוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַכֵּלִים צְרִיכִין הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ מִפְּנֵי זֶה הַחֲשָׁשׁ גָּזְרוּ טֻמְאָה עֲלֵיהֶם:

 כסף משנה  ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'. פרק קמא דשבת עלה י''ו:

ג אֶחָד כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת אוֹ בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אִם הִתִּיכוֹ חָזַר לְטֻמְאָתוֹ הַיְשָׁנָה עַד שֶׁיַּטְבִּיל. נִטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וְאַחַר כָּךְ הִתִּיכוֹ וַעֲשָׂאָהוּ כְּלִי אַחֵר וְהִזָּה עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי וְהִטְבִּילוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאֵין הַזָּיָה שֶׁקֹּדֶם הִתּוּךְ מִצְטָרֶפֶת לְהַזָּאָה שֶׁאַחַר הִתּוּךְ וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁיַּזֶּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי * וְיַטְבִּיל כְּשֶׁהוּא כְּלִי קֹדֶם שְׁבִירָה אוֹ יַזֶּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְיַטְבִּיל אַחַר שֶׁיַּתִּיכֶנּוּ:

 ההראב"ד   ויטביל כשהוא כלי. א''א אני לא הכרתי דבריו לא מן המשנה ולא מן התוספתא ומה שאמר רבי יהושע בתחלה במשנה אין מטהרין אלא שלמים זה הוא שאמר בסוף אין הזאה פחות משלישי ושביעי כלומר דהיינו כעין שלמין שאין שבירתן עולה להם במקום מים כמו שאמר רבי אליעזר ולעולם אם היזה עליהם בשלישי ונשברו והתיכן בו ביום מזה עליהן פעם שנייה בשביעי וטהורים שהרי מטהרין ג' וז' כשהם שלמים וכך נ''ל והמחמיר יותר מזה עליו הראיה:

 כסף משנה  אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'. רפי''א וכתנא קמא: נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'. סוף פרק י''ד וכרבי יהושע: וכתב הראב''ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א''א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר:

ד בַּרְזֶל טָמֵא שֶׁבְּלָלוֹ עִם בַּרְזֶל טָהוֹר אִם רֹב מִן הַטָּמֵא טָמֵא וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה טָמֵא. וְכֵן טִיט שֶׁבְּלָלוֹ בִּגְלָלִים וְשָׂרַף הַכּל בְּכִבְשָׁן וַעֲשָׂאָהוּ כְּלִי אִם רֹב מִן הַטִּיט הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי חֶרֶס וְאִם רֹב מִן הַגְּלָלִים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'. פי''א:

ה כְּלֵי מַתָּכוֹת הַטְּהוֹרִין שֶׁאֲנָכָן בַּאֲנָךְ טָמֵא טְמֵאִים. אֲבָל הָעוֹשֶׂה כֵּלִים מִן הָאֲנָךְ הַטָּמֵא הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  כלי מתכות וכו'. תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר''ש:

ו קוֹרְדוֹם שֶׁעֲשָׂאָהוּ מִן הַבַּרְזֶל הַטָּהוֹר וְעָשָׂה עֻשְׁפּוֹ מִן הַטָּמֵא הֲרֵי זֶה טָמֵא. עָשָׂה עֻשְׁפּוֹ מִן הַטָּהוֹר וְהַקּוֹרְדוֹם מִן הַטָּמֵא הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר עוֹשֵׂה הַמְּלָאכָה:

ז קוֹרְדוֹם טָהוֹר שֶׁחֲסָמוֹ בְּבַרְזֶל טָמֵא טָהוֹר:

ח קִיתוֹן שֶׁעֲשָׂאָהוּ מִן הַטָּמֵא וְשׁוּלָיו מִן הַטָּהוֹר טָהוֹר. עֲשָׂאָהוּ מִן הַטָּהוֹר וְשׁוּלָיו מִן הַטָּמֵא טָמֵא. שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמְקַבֵּל הָעוֹשֵׂה מְלָאכָה:

 כסף משנה  (ו-ח) קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל. שם:

ט כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְנִשְׁבַּר וְהִתִּיכוֹ וְחָזַר וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ כְּלִי אַחֵר הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חָזַר לְטֻמְאָתוֹ הַיְשָׁנָה אוֹ לֹא חָזַר:

 כסף משנה  כלי מתכות שנטמא וכו':

י כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּטְמְאוּ וְנִשְׁבְּרוּ טָהֲרוּ כְּכָל הַכֵּלִים וַאֲפִלּוּ הִתִּיכָן וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים אֲחֵרִים אֵינָם חוֹזְרִים לַטֻּמְאָה הַיְשָׁנָה לְפִי שֶׁעִקַּר טֻמְאָתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּטֻמְאָה יְשָׁנָה. וְכֵן כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁבְרֵיהֶן כֵּלִים וּרְאוּיִין לְתַשְׁמִישׁ הוֹאִיל וְהֵם שִׁבְרֵי כֵּלִים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לִכְלֵי חֶרֶס. כֵּיצַד. קְעָרָה שֶׁל זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְהִתְקִין שׁוּלַיִם לְתַשְׁמִישׁ אֵין הַשּׁוּלַיִם מְקַבְּלִין טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּקְּעָרָה. וְאִם קִרְסֵם אֶת מְקוֹם הַשֶּׁבֶר וְשָׁפוֹ בְּשׁוּפִין הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

יא צְלוֹחִית קְטַנָּה הַנִּטֶּלֶת בְּיָד אַחַת שֶׁנִּטַּל פִּיהָ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַכְנִיסִין הַיָּד לְתוֹכָהּ אֶלָּא יוֹצֵק מִמֶּנָּה. אֲבָל גְּדוֹלָה הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁנִּטַּל פִּיהָ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹבֶלֶת בַּיָּד בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכָהּ. וְכֵן צְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְטַנָּה אִם נִטֶּלֶת פִּיהָ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁחוֹבֶלֶת בְּאֶצְבָּעוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיא הַבּשֶֹׁם מִתּוֹכָהּ:

יב לָגִינִים הַגְּדוֹלִין שֶׁנִּטַּל פִּיהֶן עֲדַיִן הֵן כֵּלִים מִפְּנֵי שֶׁמַּתְקִינָם הוּא לְכִבְשָׁנִים:

יג כּוֹס שֶׁנִּפְגַּם רֻבּוֹ טָהוֹר. * נִפְגַּם בּוֹ שְׁלִישׁ הֶקֵּפוֹ בְּרֹב גָּבְהוֹ טָהוֹר. נִקַּב וּסְתָמוֹ בֵּין בְּבַעַץ בֵּין בְּזֶפֶת טָהוֹר. וְהַכּוֹס וְהַצְּלוֹחִית שֶׁנִּקְּבוּ בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   נפגם בו שליש. א''א דעת כריסו היא זאת לשון המשנה נפגם שלש ברובו טהור ויש שקורין כרובו וענין אחד הוא ותחלת המשנה כוס שנפגם רובו טהור נפגם בו שלש ברובו טהור ופירושו נפגם רובו שנטלה ממנו חתיכה אחת גדולה שהיא רוב הקיפו או אפילו שלש פגימות שהן מפוזרות ברובו טהור שהן נחשבות רוב שבו:

יד הַתַּמְחוּי וְהַקְּעָרָה שֶׁנִּקְּבוּ מִלְּמַעְלָה טְמֵאִין מִלְּמַטָּה טְהוֹרִין. נִסְדְּקוּ אִם יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כְּצוֹנְנִין טְמֵאִין וְאִם לָאו טְהוֹרִין:

טו הַכּוֹסוֹת הַחֲתוּכִין אַף עַל פִּי שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶם סוֹרְכִין אֶת הַפֶּה מְקַבְּלִים טֻמְאָה:

 כסף משנה  (י-טו) כלי זכוכית שנטמאו וכו'. פרק קמא דשבת (דף י"ו): וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור. בסוף כלים: ומה שכתב דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים. הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב''ד נפגם בו שליש א''א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב''ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש: ומה שכתב ניקב וסתמו וכו'. שם וכת''ק: והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה. תוספתא בסוף כלים:

טז הָאֲפַרְכֵּס שֶׁל זְכוּכִית טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמוֹ מַחַץ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל:

יז זְכוּכִית שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ לְמַרְאָה טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לְקַבָּלָה. הַתַּרְוָד שֶׁל זְכוּכִית שֶׁהוּא מְקַבֵּל אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁמַּנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן נֶהְפָּךְ עַל צִדּוֹ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'. משנה שם אספקלריא טהורה: התרווד של זכוכית וכו'. שם וכר''ע מחבירו:

יח תַּמְחוּי שֶׁל זְכוּכִית שֶׁעֲשָׂאוֹ מַרְאָה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם מִתְּחִלָּה עֲשָׂאוּהוּ לְמַרְאָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ נִרְאִין מֵאֲחוֹרָיו הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכָל כְּלֵי זְכוּכִית אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן כְּכָל הַכֵּלִים:

 כסף משנה  תמחוי של זכוכית וכו'. שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור: וכל כלי זכוכית וכו'. תוספתא בסוף כלים:

הלכות כלים - פרק שלשה עשר

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ אוֹ בְּהֶסֵּט הַזָּב. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁנָּגְעָה בָּהֶן הַטֻּמְאָה נִטְמְאוּ וְאִם נִכְנְסָה טֻמְאָה לַאֲוִירוֹ וְלֹא נָגְעָה בָּהֶן הֲרֵי הֵם טְהוֹרִין. נִמְצָא הַטָּמֵא בִּכְלִי חֶרֶס טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים וְהַטָּמֵא בְּכָל הַכֵּלִים טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶס. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ' וְגוֹ' מִתּוֹכוֹ הוּא מִתְטַמֵּא לֹא מֵאֲחוֹרָיו:

ב וּכְשֵׁם שֶׁמִּתְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ כָּךְ מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין מֵאֲוִירוֹ. כֵּיצַד. כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנְסוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לַאֲוִירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא'. אֲבָל שְׁאָר הַכֵּלִים הַטְּמֵאִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין עַד שֶׁיִּגְּעוּ בָּהֶן:

 כסף משנה  (א-ב) כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן. פ''ק דחולין (דף כ"ד ע"ב). ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת''כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא:

ג אֵין כְּלִי חֶרֶס מְטַמֵּא כֵּלִים מֵאֲוִירוֹ בֵּין כְּלֵי חֶרֶס בֵּין שְׁאָר כֵּלִים. כֵּיצַד. כְּלִי חֶרֶס גָּדוֹל שֶׁהָיוּ בְּתוֹכוֹ כֵּלִים וְנִכְנְסָה טֻמְאָה בַּאֲוִירוֹ הוּא טָמֵא וְכָל הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִין. הָיוּ מַשְׁקִין בַּכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ נִטְמְאוּ הַמַּשְׁקִין מֵאֲוִירוֹ וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין אֶת הַכֵּלִים. וַהֲרֵי זֶה אוֹמֵר מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתַנִי:

 כסף משנה  אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני. פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה:

ד * כְּלִי חֶרֶס שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בַּאֲחוֹרָיו בִּלְבַד נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו כִּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה לוֹ תּוֹךְ. אֲבָל אִם אֵין לוֹ תּוֹךְ וְנָגְעוּ בּוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁכָּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס אֵין אֲחוֹרָיו מִתְטַמְּאִין בְּמַשְׁקִין. נָגְעוּ אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין בַּאֲחוֹרֵי כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְאֶחָד כְּלִי חֶרֶס וְאֶחָד שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים בְּדָבָר זֶה שֶׁכָּל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִין שֶׁנָּגְעוּ אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין בָּהֶן בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מֵאֲחוֹרֵיהֶן נִטְמְאוּ:

 ההראב"ד   כלי חרס שנגעו. א''א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה:

 כסף משנה  כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'. ריש פרק ב' דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם: כתב הראב''ד א''א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ''ל:

ה אֶחָד כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּכְנְסָה טֻמְאָה לַאֲוִירוֹ אוֹ שֶׁכָּפָהוּ עַל הַטֻּמְאָה הַמֻּנַּחַת עַל הָאָרֶץ וְנַעֲשָׂה אֹהֶל עָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה * שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'אֶל תּוֹכוֹ' לְרַבּוֹת אֶת הָאֹהָלִים:

 ההראב"ד   שנאמר אל תוכו לרבות את האוהלים. א''א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה דכלי שכפהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים נקרא אהל אבל האהלים שהוצרכו לרבות הם השידה התיבה והמגדל הבאים במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמיד פתיל באהל המת שאפילו בכיסוי בעלמא הם מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מיטמאין בכלים ולא נחשוב אוירם כאויר בית אע''פ שהוא כבית לענין הצלה ומרבה אותם בספרא מכל כלי חרס ולא מאל תוכו כאשר כתב:

 כסף משנה  אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו': כתב הראב''ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א''א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו':

ו גּוּמָא שֶׁהָיָה הַשֶּׁרֶץ מֻנָּח בְּתוֹכָהּ וְכָפָה כְּלִי חֶרֶס עַל הַגּוּמָא לֹא נִטְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'אֶל תּוֹכוֹ' עַד שֶׁתִּכָּנֵס עַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ. לְפִיכָךְ הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר שֶׁהִיא קַרְקָעִית הַתַּנּוּר טָהוֹר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חַי נָפַל וְעַכְשָׁו מֵת בְּתוֹךְ גּוּמָא זוֹ. וְכֵן אִם נִמְצֵאת מַחַט אוֹ טַבַּעַת לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים טְמֵאִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הַתַּנּוּר טָהוֹר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שָׁם הָיוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּנּוּר וְהַתַּנּוּר נִבְנָה עֲלֵיהֶן וְלֹא נָפְלוּ בְּתוֹכוֹ. נִמְצְאוּ בַּדֶּשֶׁן הֲרֵי הַתַּנּוּר טָמֵא שֶׁאֵין לוֹ בְּמָה יִתְלֶה. נִמְצְאוּ בִּנְחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר נִרְאִין אֲבָל אֵינָן יוֹצְאִין לַאֲוִירוֹ. אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן נִטְמָא הַתַּנּוּר כְּאִלּוּ הָיוּ בְּתוֹךְ אֲוִירוֹ. וְאִם לָאו הַתַּנּוּר טָהוֹר כְּאִלּוּ הָיוּ לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ. בְּאֵי זֶה בָּצֵק אָמְרוּ בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי שֶׁאֵינוֹ רַךְ בְּיוֹתֵר וְלֹא קָשֶׁה:

 כסף משנה  גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה. משנה פרק ט' דכלים: נמצאו בנחושתו של תנור וכו'. שם:

ז הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בְּעַיִן שֶׁל תַּנּוּר בְּעַיִן שֶׁל כִּירָה בְּעַיִן שֶׁל כֻּפַּח אִם נִמְצָא מִן הַשָּׂפָה הַפְּנִימִית וְלַחוּץ טָהוֹר. * וְכֵן אִם נִמְצָא בַּאֲוִיר הָעַיִן טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא נִכְנַס לַאֲוִיר הַתַּנּוּר אוֹ הַכִּירָה אוֹ הַכֻּפַּח אֶלָּא תַּחַת עֳבִי דָּפְנוֹתֵיהֶן הוּא תָּלוּי. וַאֲפִלּוּ הָיָה שָׁם כְּזַיִת מִן הַמֵּת טְהוֹרִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּעֳבִי הָעַיִן פּוֹתֵחַ טֶפַח שֶׁהֲרֵי מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַאֲוִיר הַתַּנּוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאַת מֵת:

 ההראב"ד   וכן אם נמצאת. א''א זה כתב מפני שראה במשנה ואם היה באויר אפילו היה שם כזית מן המת טהור וסבור שעל השרץ אמר שהיה באויר ולא כן דמה שלא אמר אלא על התנור אם היה עומד באויר שלא תחת תקרה אפילו היה שם כזית מן המת טהור התנור:

ח נִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בִּמְקוֹם הַנָּחַת הָעֵצִים מִן הַשָּׂפָה הַפְּנִימִית וְלַחוּץ טָהוֹר. נִמְצָא בִּמְקוֹם יְשִׁיבַת הַבַּלָּן בִּמְקוֹם יְשִׁיבַת הַצַּבָּע בִּמְקוֹם יְשִׁיבַת שׁוֹלְקֵי הַזֵּיתִים הַכּל טָהוֹר:

 כסף משנה  ומ''ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'. שם וכחכמים:

ט אֵין הַתַּנּוּר וְלֹא הַכִּירָה וְלֹא שְׁאָר מְקוֹמוֹת הַיְקוֹד מִתְטַמְּאִין אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצֵאת הַטֻּמְאָה מִן הַסְּתִימָה וּלְפָנִים:

 כסף משנה  (ז-ט) השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים. שם פרק שמיני: כתב הראב''ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א''א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר''ש פירש כפירוש הראב''ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ''ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא:

י כְּלִי חֶרֶס שֶׁשּׁוֹתִין בּוֹ בַּעֲלֵי בָּתִּים הַמַּיִם שֶׁבְּאֶמְצָעוֹ כְּמוֹ רֶשֶׁת שֶׁל חֶרֶס וּשְׂפָתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָרֶשֶׁת כְּמוֹ מַסְרֵק וְזֶהוּ הַנִּקְרָא צַרְצוּר אִם נִכְנְסָה הַטֻּמְאָה לַאֲוִיר הַמַּסְרֵק לְמַעְלָה מִן הָרֶשֶׁת נִטְמָא כֻּלּוֹ שֶׁזֶּהוּ תּוֹכוֹ שֶׁל כְּלִי זֶה:

 כסף משנה  כלי חרס ששותים בו וכו'. בספ''ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים:

יא כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה לוֹ שָׁלֹשׁ שְׂפָיוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הָיְתָה הַפְּנִימִית עוֹדֶפֶת וְנִכְנְסָה טֻמְאָה לַאֲוִיר הַפְּנִימִית כָּל הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבָּאֲוִיר שֶׁבֵּין הַשָּׂפָה הַפְּנִימִית וּבֵין הָאֶמְצָעִית וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרִין. הָיְתָה הָאֶמְצָעִית עוֹדֶפֶת וְנִטְמָא אֲוִירָהּ מִמֶּנָּה וְלִפְנִים טָמֵא מִמֶּנָּה וְלַחוּץ טָהוֹר. הָיְתָה הַחִיצוֹנָה עוֹדֶפֶת וְנִטְמָא אֲוִירָהּ הַכּל טָמֵא. הָיוּ שָׁווֹת כָּל שֶׁנִּטְמָא אֲוִירָהּ טְמֵאָה וְהַשְּׁאָר טָהוֹר:

 כסף משנה  כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'. ספ''ד. ומ''ש היו שוות וכו'. שם וכחכמים:

יב אִלְפָּסִים זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת וְהַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַּתַּחְתּוֹנָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַשֶּׁרֶץ טְמֵאָה וּשְׁאָר הָאִלְפָּסִין טְהוֹרִין הֵן וְכָל הָאֳכָלִין שֶׁבָּהֶן. הָיָה כָּל אִלְפָּס מֵהֶן נְקוּבָה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וְהַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה כָּל הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּכָל הָאִלְפָּסִים טְמֵאִים שֶׁהַטֻּמְאָה בַּאֲוִיר כֻּלָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. * הָיָה הַשֶּׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹנָה הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא נִכְנַס שֶׁרֶץ לַאֲוִיר הָעֶלְיוֹנָה * וְאֵין שְׂפַת הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת כְּדֵי לְטַמֵּא כָּל הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ. הָיָה הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה וְהָיְתָה שְׂפַת הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת הָעֶלְיוֹנָה טְמֵאָה שֶׁהַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ וְכֵן הַתַּחְתּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁשְּׂפָתָהּ עוֹדֶפֶת הֲרֵי הַשֶּׁרֶץ בַּאֲוִירָהּ וּשְׁאָר הָאִלְפָּסִין שֶׁבְּתוֹךְ הַתַּחְתּוֹנָה טְהוֹרִין שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מְטַמֵּא כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ טְמֵאָה שֶׁהַמַּשְׁקֶה מִתְטַמֵּא מֵאֲוִיר הַתַּחְתּוֹנָה הָעוֹדֶפֶת וְחוֹזֵר וּמְטַמֵּא אֶת הָאִלְפָּס:

 ההראב"ד   היה השרץ בתחתונה וכו' עד וחוזר ומטמא את האילפס. א''א אני כתבתי עודפות אך לא מצאתי בנוסחאות אלא עודפת ואולי שהוא דוקא וכך פירושה שהעליונה עודפת על האמצעית והתחתונה עודפת על כולם והשרץ בעליונה נמצא השרץ לאמצעיות תוך תוכו או אפילו נאמר שהעליונה שוה לאמצעיות והתחתונה עודפת מה שבאמצעיות טהור מפני שהשרץ שבעליונה תוך תוכו הוא להם אבל התחתונה ודאי טמאה וסוף דבר אין זה כלום שא''כ הכל טמא מאויר התחתונה שהיא עודפת על כולה אלא העיקר ששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות וחוץ מן העליונה שהשרץ בתוכה ואם יש עליהן משקה טופח כולן טמאות שהעליונה מטמאה את המשקה שעל גבה והמשקה מטמא את האלפס שבצדו ואותו האלפס חוזר ומטמא המשקה שעל גבו וכן כולן אפי' מאה ומכאן יש סיוע למה שכתבתי שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו: ואין שפת התחתונה עודפת. וחוזר ומטמא את הלחם אבל אם השרץ בעליונ' והתחתונ' עודפת כל שיש בה משקה טופח טמא שהמשקה מטמא:

 כסף משנה  אלפסים זו בתוך זו וכו'. שם ספ''י: כתב הראב''ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס א''א אני כתבתי עודפות וכו'. ומה שכתב וסוף דבר אין זה כלום שא''כ הכל טמא מאויר התחתונה, לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז''ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונ' נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה''ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ''ש בסמוך וצ''ע. ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ''ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו, ורבינו בפי' המשנה כתב וז''ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה:

יג טַבְלָא שֶׁל חֶרֶס שֶׁהָיוּ קְעָרוֹת דְּבוּקוֹת בָּהּ בִּתְחִלַּת מַעֲשֶׂיהָ וַהֲרֵי הַכּל כְּלִי אֶחָד וְנִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן לֹא נִטְמְאוּ כֻּלָּן. וְאִם הָיָה לַטַּבְלָא דֹּפֶן עוֹדֵף שֶׁנִּמְצְאוּ כָּל הַקְּעָרוֹת בְּתוֹכוֹ וְנִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן נִטְמְאוּ כֻּלָּן. וְכֵן הַדִּין בְּבֵית הַתַּבְלִין שֶׁל חֶרֶס וְקַלְמִירִין הַמַּתְאִימוֹת כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

 כסף משנה  טבלא של חרס וכו'. בסוף פרק שני:

יד בֵּית הַתַּבְלִין שֶׁל עֵץ שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מִבָּתָּיו בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמְאוּ שְׁאָר הַבָּתִּים. וְאִם יֵשׁ לוֹ דֹּפֶן עוֹדֵף שֶׁנִּמְצְאוּ כָּל הַבָּתִּים בְּתוֹכוֹ וְנִטְמָא אֶחָד מִבָּתָּיו בְּמַשְׁקִין נִטְמְאוּ כֻּלָּן שֶׁהַכּל כִּכְלִי אֶחָד וּכְלִי שֶׁנִּטְמָא תּוֹכוֹ בְּמַשְׁקִין נִטְמָא כֻּלּוֹ. הָיוּ * בָּתָּיו קְבוּעִין בְּמַסְמֵר הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר זֶה לָזֶה לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה. הָיוּ תְּקוּעִין בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּיָה. וְאִם הָיוּ בָּתָּיו נִטָּלִין וְנִתָּנִין אֵינָן חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּיָה:

 ההראב"ד   בתיו קבועין. א''א והוא שיש שם דופן עודף:

 כסף משנה  ומ''ש היו בתיו קבועים במסמר וכו': כתב הראב''ד היו בתיו קבועים א''א והוא שיש שם דופן עודף עכ''ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו:

הלכות כלים - פרק ארבעה עשר

א כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת מַצִּיל בְּצָמִיד פּתִיל בּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס. אִם הִצִּיל בְּמֵת הֶחָמוּר דִּין הוּא שֶׁיַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶס הַקַּל. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת אֵינוֹ מַצִּיל בַּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס:

 כסף משנה  כל המציל בצמיד פתיל וכו'. פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו':

ב וּכְשֵׁם שֶׁאֵין צָמִיד פָּתִיל לְטֻמְאָה בְּאֹהֶל הַמֵּת כָּךְ אֵין צָמִיד פָּתִיל לְטֻמְאָה בַּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס. כֵּיצַד. קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר הַטָּמֵא הֲרֵי הַקְּדֵרָה וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טְהוֹרִין. הָיָה הַשֶּׁרֶץ אוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹכָהּ וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בַּאֲוִיר הַתַּנּוּר נִטְמָא הַתַּנּוּר [וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה]:

ג טַבַּעַת טְמֵאָה שֶׁמֻּבְלַעַת בְּתוֹךְ הַלְּבֵנָה אוֹ מַחַט טְמֵאָה שֶׁמֻּבְלַעַת בְּתוֹךְ הָעֵץ וְנָפְלוּ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס נִטְמָא. אַף עַל פִּי שֶׁאִם נָגַע כִּכַּר תְּרוּמָה בְּעֵץ זֶה אוֹ בִּלְבֵנָה זוֹ טָהוֹר הֲרֵי הֵן מְטַמְּאִין כְּלִי חֶרֶס מֵאֲוִירוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש טבעת טמאה וכו'. פ''ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו':

ד תַּרְנְגוֹל שֶׁבָּלַע שֶׁרֶץ אוֹ בְּשַׂר מֵת וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם מֵת שָׁם הַתַּרְנְגוֹל נִטְמָא הַתַּנּוּר. שֶׁהַבְּלוּעִין בְּחַי מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶס כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת:

 כסף משנה  תרנגול שבלע שרץ וכו'. גם זה שם:

ה דְּבָרִים שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּמָטִין אֵינָן כִּבְלוּעִין. כֵּיצַד. אָדָם שֶׁהָיוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ פִּיו וְקָפַץ פִּיו וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס טִמְּאָהוּ. וְכֵן טָהוֹר שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר תַּנּוּר טָמֵא נִטְמְאוּ אֳכָלִים שֶׁבְּפִיו. הָיָה לוֹ בְּתוֹךְ קֻמְטוֹ כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ וְהִכְנִיסוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר נִטְמָא הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ הַקֶּמֶט:

 כסף משנה  דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'. גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'. ומ''ש והיה לו בתוך קומטו כו'. פרק יוצא דופן עלה מ''ב ע''כ: כתב הראב''ד שסוף משקה לצאת א''א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י''ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור:

ו סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נָגוּב מִבַּחוּץ אִם נָפַל לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס טִמְּאָהוּ * שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי. חֲרָסִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנִגְּבוּ וְנָפְלוּ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס לֹא טִמְּאוּהוּ. נָפְלוּ לְתַנּוּר וְהֻסַּק נִטְמָא שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַשְׁקִין קַלִּין. אֲבָל בַּחֲמוּרִין כְּגוֹן דַּם הַנִּדָּה וּמֵימֵי רַגְלֶיהָ אִם הָיוּ יְכוֹלִין לָצֵאת וְהִקְפִּיד עָלָיו שֶׁיֵּצֵא הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻסַּק וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיֻּסַּק וְיֵצֵא הַמַּשְׁקֶה. וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה הַבָּאָה מִמַּשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁהֻסַּק בָּהּ הַתַּנּוּר נִטְמָא שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת אֲבָל בִּישָׁנָה טָהוֹר. אֵיזוֹ הִיא יְשָׁנָה לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה מַשְׁקֶה בִּשְׁעַת הֶסֵּק אֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים נִטְמָא הַתַּנּוּר כְּשֶׁיֻּסַּק:

 ההראב"ד   שסוף משקה לצאת. א''א יש בכאן שיבוש וכן שנינו בתוספתא פתילה מליאה משקין טמאין מבפנים ונגבו מבחוץ ונפלו לאויר התנור בשעת היסקו טמא שלא בשעת היסקו טהור אבל ספוג בין כך ובין כך טמא מפני שהוא עשוי למיכנס ובמשנה ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפלו לתנור טמא שסוף משקה לצאת וכן חתיכה של לפתות ושל גמי ר''ש מטהר בשני אלו אלמא שאני ספוג משאר בולעים מפני שהוא כלי שמצניעין בו משקין ולדעת תנא קמא אף בלפת כמוש וגמי עושים כן שמניחין אותם על גבי מכה להיות מוצץ בו את הלחם ובודקין בהן את היין והם כמו כלים והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  ספוג שבלע וכו'. פ''ט וכת''ק. ומ''ש בד''א במשקין וכו'. פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס''ב ע''ב כר''י וכאוקימתא דרב פפא. ומ''ש וכן בגפת חדשה וכו'. פרק תשיעי דכלים:

ז כְּלִי חֶרֶס שֶׁחִלְּקוֹ בִּמְחִצָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד קַרְקָעִיתוֹ וְנִכְנְסָה טֻמְאָה בַּאֲוִיר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַחֲלָקִים נִטְמָא הַכְּלִי כֻּלּוֹ לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק כְּלֵי חֶרֶס כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹלְקִין הָאֹהָלִים. לְפִיכָךְ תַּנּוּר שֶׁחֲצָצוֹ בִּנְסָרִים אוֹ בִּירִיעוֹת וְנִמְצָא הַשֶּׁרֶץ בְּמָקוֹם אֶחָד הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'. ריש פרק ח' וכתנא קמא:

ח כְּלִי שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ וְהִכְנִיס הַכְּלִי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס וּשְׂפַת הַכְּלִי הַטָּמֵא חוּץ לִכְלִי חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה מְכֻוֶּנֶת בְּתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'אֶל תּוֹכוֹ' לֹא אֶל תּוֹךְ תּוֹכוֹ:

ט וְכֵן אִם הָיָה כְּלִי חֶרֶס טָמֵא וְהִכְנִיס לַאֲוִירוֹ כְּלִי אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין וּשְׂפַת הַכְּלִי הָאַחֵר חוּץ לִכְלִי חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁהָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין מְכֻוָּנִין בְּתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא' וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ. כֵּיצַד. כַּוֶּרֶת אוֹ קֻפָּה אוֹ קְדֵרָה אוֹ חֵמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיָה הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ וְשִׁלְשֵׁל הַקֻּפָּה לַאֲוִיר הֶחָבִית אוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהַשֶּׁרֶץ מְכֻוָּן בְּתוֹךְ אֲוִיר הֶחָבִית הוֹאִיל וּשְׂפַת הַקֻּפָּה אוֹ הַחֵמֶת לְמַעְלָה מִשְּׂפַת הֶחָבִית אוֹ מִשְּׂפַת הַתַּנּוּר הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַחֵמֶת אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין וְשִׁלְשְׁלָן לַאֲוִיר הַתַּנּוּר אוֹ לַאֲוִיר הֶחָבִית הַטְּמֵאִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. הָיְתָה הַכַּוֶּרֶת אוֹ הַקֻּפָּה אוֹ הַחֵמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נְקוּבִין אֵינָן מַצִּילִין אֶלָּא אִם הָיָה הַשֶּׁרֶץ לְתוֹכָן וְשִׁלְשְׁלָן לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס הַטָּהוֹר נִטְמָא. וְאִם הָיוּ אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין לְתוֹכָן וְשִׁלְשְׁלָן לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא נִטְמְאוּ. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב * אִם הָיָה בִּכְלִי שֶׁטֶף בְּמוֹצִיא זֵיתִים וְאִם הָיָה בִּכְלִי חֶרֶס הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין שִׁעוּרוֹ כְּזֵיתִים וְהֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִין שִׁעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. וְהֶעָשׂוּי לְכָךְ וְכָךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ וּכְשֶׁיִּנָּקֵב כְּלִי חֶרֶס זֶה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַצִּיל מִיַּד כְּלִי חֶרֶס:

 ההראב"ד   אם היה בכלי שטף. א''א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צמיד פתיל וההפרש שביניהן לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רימון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים בכלל לזה השיעור כולן שוים אבל יש שיעורים אחרים שאינן כל הכלים שוים שיש לכלי חרס שיעורים קטנים יותר מזה אבל לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוים כלומר למה שהוא מיוחד אזלינן ומשנה שלימה היא פ''ח עיין ותמצא:

 כסף משנה  (ח-ט) כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ה). ומ''ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא. רפ''ח שם: וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו': כתב הראב''ד א''א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל. ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ''ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב''ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי. ומ''ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו. ריש פ''ג וסוף פ''ט:

י * סָתַם נֶקֶב כְּלִי חֶרֶס בְּזֶפֶת אִם הָיָה הַשֶּׁרֶץ בִּכְלִי זֶה וְשִׁלְשְׁלוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הַטָּהוֹר נִטְמָא שֶׁאֵין הַצָּמִיד מַצִּיל עַל הַטֻּמְאָה מִלְּטַמֵּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הָיָה בִּכְלִי זֶה אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין וְשִׁלְשְׁלוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר הַטָּמֵא הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי הַנֶּקֶב סָתוּם. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁסְּתָמָן בְּזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ מַצִּיל מִיַּד כְּלִי חֶרֶס:

 ההראב"ד   סתם נקב כלי חרס בזפת. א''א טעה בכל זה שאינו אלא בסתמו בטיט אבל אם סתמו בזפת התנור טהור מפני שהזפת חיבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חיבור להם והתנור טמא דכנקובים דמי וכ''ש אם סתמן בטיט שאינו חיבור והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  סתם נקב כלי חרס וכו'. כתב הראב''ד טעה בכל זה וכו':

יא כַּוֶּרֶת פְּחוּתָה אַף עַל פִּי שֶׁסָּתַם הַפְּחָת בְּקַשׁ אֵינָהּ מַצֶּלֶת מִיַּד כְּלִי חֶרֶס שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ כְּלִי:

 כסף משנה  כוורת פחותה וכו'. משנה ריש פרק ח':

יב הַחֵמֶת וְהַכְּפִישָׁה שֶׁנִּפְחֲתוּ בְּמוֹצִיא רִמּוֹן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ מִתּוֹרַת כְּלִי הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶס. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַפְּחָת לְמַעְלָה מִשְּׂפַת כְּלִי חֶרֶס מִבַּחוּץ וְיִהְיֶה בֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהֶן מְשֻׁלְשָׁל לְתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס:

 כסף משנה  החמת והכפישה:

יג עוֹר פָּשׁוּט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס אוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר וְהַשֶּׁרֶץ בְּתוֹךְ הָעוֹר הֲרֵי הַתַּנּוּר טָמֵא. וְאִם הָיָה הַשֶּׁרֶץ בַּתַּנּוּר אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹר טְמֵאִין שֶׁאֵין מַצִּיל מִיַּד כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תּוֹךְ כְּגוֹן הַסַּל וְהַקֻּפָּה וְהַחֵמֶת:

 כסף משנה  עור פשוט וכו':

יד כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ וְהָיָה כְּלִי חֶרֶס טָהוֹר כָּפוּי עַל פִּי הַכְּלִי הַטָּמֵא אוֹ שֶׁהָיָה הַכְּלִי שֶׁהַטֻּמְאָה דְּבוּקָה בְּתוֹכוֹ כָּפוּי עַל פִּי הַכְּלִי הַטָּהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁאֲוִיר שְׁנֵיהֶן מְעֹרָב הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא נִכְנְסָה הַטֻּמְאָה עַצְמָהּ לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס הַטָּהוֹר. לְפִיכָךְ חָבִית שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּנְתוּנָה לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר וְנָפַל שֶׁרֶץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הֲרֵי הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁאֲוִיר הַתַּנּוּר מְעֹרָב עִם אֲוִיר הֶחָבִית. וְכֵן אִם הָיְתָה הֶחָבִית כְּפוּיָה עַל פִּי הַתַּנּוּר וּפִיהָ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר אֲפִלּוּ הַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּשׁוּלֵי הֶחָבִית טָהוֹר:

 כסף משנה  כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק. בפ''ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו':

הלכות כלים - פרק חמשה עשר

א אֵין כְּלִי חֶרֶס מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. וּמֵאֵימתַי הוּא גְּמַר מְלַאכְתּוֹ מִשֶּׁיִּצְרְפוֹ בְּכִבְשָׁן. הַתַּנּוּר מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ לֶאֱפוֹת סֻפְגָּנִין. הַכִּירָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ בֵּיצַת הַתַּרְנְגוֹלִין טְרוּפָה וּנְתוּנָה בְּאִלְפָּס. הַכֻּפָּח אִם עֲשָׂאָהוּ לַאֲפִיָּה שִׁעוּרוֹ כְּתַנּוּר עֲשָׂאָהוּ לְבִשּׁוּל שִׁעוּרוֹ כְּכִירָה:

 כסף משנה  אין כלי חרס וכו'. סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן. ומ''ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה. רפ''ה:

ב תַּנּוּר שֶׁהִתְחִיל לִבְנוֹתוֹ אִם הָיָה גָּדוֹל מִשֶּׁיַּתְחִיל בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְיַסִּיקֶנּוּ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם הָיָה קָטָן מִשֶּׁיַּתְחִיל בּוֹ טֶפַח וְיַסִּיקֶנּוּ. הַכִּירָה מִשֶּׁיַּתְחִיל בָּהּ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְיַסִּיקֶנָּה. הַכֻּפָּח אִם עֲשָׂאָהוּ לַאֲפִיָּה הֲרֵי הוּא כְּתַנּוּר וְאִם לְבַשֵּׁל הֲרֵי הוּא כְּכִירָה:

 כסף משנה  תנור שהתחיל לבנותו וכו'. רפ''ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח: הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'. שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. ומ''ש הכופח אם עשאו וכו'. שם:

ג תַּנּוּר שֶׁהֻסַּק מֵאֲחוֹרָיו אוֹ שֶׁהֻסַּק מִבֵּית הָאֻמָּן אוֹ שֶׁהֻסַּק שֶׁלֹּא לְדַעַת הוֹאִיל וְהֻסַּק מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. מַעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה בְּתַנּוּר בִּכְפָר מִן הַכְּפָרִים וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי בֵּית דִּין וְאָמְרוּ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  תנור שהוסק מאחוריו וכו'. משנה פרק רביעי:

ד תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ לִהְיוֹת צוֹלֶה בּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. לְלַבֵּן בּוֹ אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּגוּף הַתַּנּוּר:

ה תַּנּוּר שֶׁחֲצָצוֹ לִשְׁנַיִם וְהִסִּיק אֶחָד מֵחֲלָקָיו וְנִטְמָא בְּמַשְׁקִין הוּא טָמֵא וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר. נִטְמָא בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה הַכּל טָמֵא. וְעֹבִי שֶׁבֵּינֵיהֶן טָמֵא. הֻסְּקוּ שְׁנֵיהֶן וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקִין בָּאֲוִיר חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ הַמְשַׁמֵּשׁ לְטָמֵא טָמֵא לְטָהוֹר טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁחֲצָצוֹ וְאַחַר כָּךְ הִסִּיקוֹ. אֲבָל הִסִּיקוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲצָצוֹ וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן * אֲפִלּוּ בְּמַשְׁקִין נִטְמָא הַכּל:

 ההראב"ד   אפילו במשקין נטמא הכל. א''א אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכך היא שנויה תנור חצצו לשנים והוסק אחד מחלקיו ונטמא במשקין הוא טמא וחבירו טהור בשרץ הכל טמא והעובי שביניהם כולן טמאין קשה לי בזה אם הכל טמא אף על החלק השני קאמר מה צורך לומר על העובי שביניהם שהוא טמא לפיכך קרוב אני לומר שהעובי שביניהם טמא פירוש הוא למה שאמר הכל טמא הוסקו שניהם ונטמא אחד מהם א''ר יוסי משום ר''י בן נורי חולקין את עוביו המשמש לטמא טמא ולטהור טהור בד''א שחצצו ואח''כ הסיקו אבל הסיקו ואח''כ חצצו מטמא במגע ובאויר נטמא אחד מהן במשקין הרי חיבור טהור כך מצאתי בתוספתא בשתי נוסחאות שלא כדבריו ולא נתבררה אצלי כהוגן:

 כסף משנה  (ד-ה) תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל. תוספתא דכלים פ''ד אלא שבסוף יש קצת שינוי: וכתב הראב''ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב''ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב''ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא''ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב''ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק''ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא:

ו תַּנּוּר אוֹ כִּירָה שֶׁל אֶבֶן טְהוֹרִין לְעוֹלָם. וְשֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרִין מִשּׁוּם תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לה) 'יֻתָּץ' אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְתִיצָה. וּמְטַמְּאִין מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת. כֵּיצַד. אֵין מִתְטַמְּאִין מֵאֲוִירָן וְלֹא בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּתַנּוּר וְכִירַיִם וְאִם נָגְעָה בָּהֶן טֻמְאָה אֲפִלּוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן מִתְטַמְּאִין כִּשְׁאָר כְּלֵי מַתָּכוֹת וְאִם נִטְמְאוּ בְּמֵת נַעֲשִׂין אַב טֻמְאָה כִּשְׁאָר כְּלֵי מַתָּכוֹת וְיֵשׁ לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה:

 כסף משנה  תנור או כירה וכו'. סוף פ''ה. ומה שכתב כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו':

ז תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנִּקַּב אוֹ נִפְגַּם אוֹ נִסְדַּק וּסְתָמוֹ בְּטִיט אוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ טְפֵלָה שֶׁל טִיט אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם תַּנּוּר. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב. כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה. וְאִם עָשָׂה לַכִּירָה פִּטְפּוּטִים שֶׁל טִיט מִתְטַמְּאָה מִשּׁוּם כִּירָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ עֲדַיִן אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה. משנה שם:

ח תַּנּוּר שֶׁאֵינוֹ מְחֻבָּר בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ תָּלוּי בְּצַוַּאר הַגָּמָל הֲרֵי זֶה טָמֵא מִשּׁוּם תַּנּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לה) 'טְמֵאִים הֵם' בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  תנור שאינו מחובר בארץ וכו'. פרק כל הכלים עלה קכ''ה:

ט כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי מַתָּכוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית שְׁפִיתָה מִתְטַמֵּא כְּכִירָה וְכֵן כִּירָת שֶׁל עוֹשֵׂי זְכוּכִית אִם יֵשׁ בּוֹ בֵּית שְׁפִיתָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

י כִּבְשָׁן שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל זוֹגְגִין וְשֶׁל יוֹצְרִין טְהוֹרִין. הַפּוּרְנָה אִם יֵשׁ לָהּ דֹּפֶן מִתְטַמְּאָה:

 כסף משנה  (ט-י) כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה. פרק ח' דכלים:

יא אֲבָנִים שֶׁחִבְּרָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן תַּנּוּר אִם עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה כְּתַנּוּר לְכָל דָּבָר וּמִתְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ. וְאִם טְפָלוֹ מִבַּחוּץ בִּלְבַד מִתְטַמֵּא בְּמַגָּע וְלֹא בַּאֲוִיר. חִבֵּר אֲבָנִים לַתַּנּוּר וְלֹא חִבְּרָן זוֹ לָזוֹ מִתְטַמְּאוֹת עִם הַתַּנּוּר. חִבְּרָן זוֹ לָזוֹ וְלֹא חִבְּרָן לַתַּנּוּר הֲרֵי הֵן כְּטִירָה. חָפַר בָּאָרֶץ וְעָשָׂה טִירָה טָהוֹר. וְטִירַת הַכִּירָה טָהוֹר:

 כסף משנה  אבנים שחיברן זו לזו וכו'. תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה. ומ''ש וטירת הכירה טהור. שם:

יב שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וּשְׁנֵי אִלְפָּסִין שֶׁעֲשָׂאָן כִּירָה מִתְטַמְּאִין בַּאֲוִיר וּבְמַגָּע. וְתוֹכָן שֶׁל חָבִיּוֹת טָהוֹר. וָעֳבִי הֶחָבִיּוֹת חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכִּירָה טָמֵא וְהַמְשַׁמֵּשׁ אֶת תּוֹךְ הֶחָבִית טָהוֹר:

 כסף משנה  שתי חביות וכו'. תוספתא דכלים פרק חמישי:

יג הָעוֹשֶׂה שְׁלֹשָׁה פִּטְפּוּטִין בָּאָרֶץ וְחִבְּרָן בְּטִיט לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה מִשּׁוּם כִּירָה. קָבַע שְׁלֹשָׁה מַסְמְרִין בָּאָרֶץ לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְּרֹאשָׁהּ מָקוֹם בְּטִיט שֶׁתֵּשֵׁב הַקְּדֵרָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה כְּכִירָה שֶׁל מַתֶּכֶת. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁלֹּא מֵרְחָם בְּטִיט שֶׁהוּא שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה כְּאִלּוּ הִיא כִּירָה שֶׁל אֶבֶן:

יד הָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי אֲבָנִים כִּירָה וְחִבְּרָן בְּטִיט מִתְטַמְּאָה. חִבֵּר אֶת הָאַחַת בְּטִיט וְהַשְּׁנִיָּה לֹא חִבְּרָהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 כסף משנה  (יג-יד) העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת. משנה רפ''ו דכלים. ומ''ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה. שם:

טו הָאֶבֶן שֶׁהוּא שׁוֹפֵת עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה עָלֶיהָ וְעַל הַכֻּפָּח טְמֵאָה. עָלֶיהָ וְעַל הַכֹּתֶל עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

טז כִּירַת הַטַּבָּחִים שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן וְכֻלָּן מְחֻבָּרוֹת בְּטִיט נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן לֹא נִטְמְאוּ כֻּלָּן:

יז שָׁלֹשׁ אֲבָנִים שֶׁחִבְּרָן בְּטִיט וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִּירוֹת בֵּין שֶׁחִבְּרָן זוֹ לָזוֹ וְלֹא חִבְּרָן לַקַּרְקַע בֵּין שֶׁחִבְּרָן בַּקַּרְקַע וְלֹא חִבְּרָן זוֹ לָזוֹ אִם נִטְמֵאת אַחַת מִשְּׁתֵי הַכִּירוֹת הָאֶבֶן הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֵּשׁ מִמֶּנָּה לַכִּירָה הַטְּמֵאָה טָמֵא וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִמֶּנָּה לַכִּירָה הַטְּהוֹרָה טָהוֹר. נִטְּלָה הָאֶבֶן הַחִיצוֹנָה שֶׁל כִּירָה הַטְּהוֹרָה הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה. נִטְּלָה הַחִיצוֹנָה שֶׁל כִּירָה הַטְּמֵאָה טָהֲרָה הָאֶבֶן הָאֶמְצָעִית כֻּלָּהּ. נִטְמְאוּ שְׁתֵּי הַחִיצוֹנוֹת אִם הָיְתָה הָאֶבֶן הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה נוֹתֵן מִמֶּנָּה לְכִירָה זוֹ כְּדֵי שְׁפִיתָה מִצִּדָּהּ וְלַכִּירָה הַשְּׁנִיָּה כְּדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה הַכּל טָמֵא. נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית אִם יָכוֹל לִשְׁפּוֹת עַל שְׁתַּיִם חִיצוֹנוֹת יוֹרָה גְּדוֹלָה הֲרֵי הִיא טְמֵאָה. הָיוּ מְרֻחָקִין יֶתֶר מִזֶּה טְהוֹרָה. הֶחֱזִיר אֶת הָאֶמְצָעִית הֲרֵי הַכּל טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט מְקַבֵּל טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא וְהוּא שֶׁיַּסִּיקֶנָּה לְכָל אַחַת מֵהֶן כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:

יח שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן כִּירָה וְנִטְמֵאת וְסָמַךְ לְאֶבֶן זוֹ מִמֶּנָּה אֶבֶן אַחַת מִכָּאן וְלָזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן הֲרֵי חֲצִי כָּל אֶבֶן מִשְּׁתֵי אַבְנֵי הַכִּירָה הָרִאשׁוֹנָה טָמֵא וַחֲצִי הָאֶבֶן טָהוֹר. נִטְּלוּ הַשְּׁתַּיִם הַטְּהוֹרוֹת שֶׁסָּמַךְ חָזְרוּ הַשְּׁתַּיִם שֶׁל כִּירָה לְטֻמְאָתָן:

 כסף משנה  (טו-יח) האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן. גם זה שם:

יט  דּוּכָן שֶׁל חֶרֶס שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל הַקְּדֵרוֹת וְהָרֶמֶץ נָתוּן בְּתוֹכוֹ טָהוֹר מִשּׁוּם כִּירָה וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. לְפִיכָךְ אִם הָיָה מְחֻבָּר בָּאָרֶץ טָהוֹר כִּשְׁאָר הַכֵּלִים וְאִם נִקַּב אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּכְלִי קִבּוּל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכִירָה. הַצְּדָדִין שֶׁלּוֹ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן אֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם כִּירָה. הָרָחָב שֶׁלּוֹ שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלָיו בִּשְׁעַת בִּשּׁוּל מִתְטַמֵּא אִם נִטְמָא הַדּוּכָן. וְכֵן הַכּוֹפֶה אֶת הַסַּל וּבָנָה כִּירָה עַל גַּבָּהּ הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלִי עֵץ לֹא מִשּׁוּם כִּירָה לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מֵאֲוִירָהּ כְּכִירָה:

 כסף משנה  דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק. פרק ז'. ומ''ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו':

הלכות כלים - פרק ששה עשר

א תַּנּוּר גָּדוֹל שְׁיָרָיו אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהַקָּטָן שְׁיָרָיו רֻבּוֹ. כֵּיצַד. אִם נִשְׁבַּר בַּגָּדוֹל אַרְבָּעָה וּבַקָּטָן רֻבּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְכֵן אִם נִטְמָא וְנִתְּצוֹ עַד שֶׁשִּׁיֵּר בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה בַּגָּדוֹל אוֹ בְּפָחוֹת מֵרֹב בַּקָּטָן טָהוֹר. נִשְׁאַר בּוֹ אַרְבָּעָה אוֹ רֹב בַּקָּטָן עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְהַכִּירָה שְׁיָרֶיהָ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. הַכֻּפָּח שֶׁעֲשָׂאָהוּ לַאֲפִיָּה שִׁעוּרוֹ כְּתַנּוּר. לְבִשּׁוּל שִׁעוּרוֹ כְּכִירָה:

 כסף משנה  תנור גדול וכו'. רפ''ה דכלים ופרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד). ומה שכתב והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה. רפ''ה דכלים:

ב תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא וְלֹא רָצָה לְכַתְּתוֹ כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵלָה שֶׁעַל הַחֲרָסִים עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל חֶרֶס מֵהֶן עוֹמֵד עַל הָאָרֶץ בְּלֹא טִיט עַל גַּבָּיו. חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן הַגָּדוֹל טָמֵא וְהַקָּטָן טָהוֹר. חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם בְּשָׁוֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן טָמֵא לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן. אֲבָל טַבְלָא שֶׁל חֶרֶס שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֹּפֶן שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם טְהוֹרָה. וְאִם הָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן הַגָּדוֹל טָמֵא:

 כסף משנה  תנור שנטמא וכו'. שם וכתנא קמא. ומה שכתב חילקו לשנים וכו'. שם: חילקו לשנים בשוה וכו'. פ''ב דבכורות עלה י''ז. ומ''ש אבל טבלא של חרס וכו':

ג תַּנּוּר שֶׁחִלְּקוֹ לִשְׁלֹשָׁה וְאֶחָד גָּדוֹל כִּשְׁנַיִם הַגָּדוֹל טָמֵא וְהַשְּׁנַיִם הַקְּטַנִּים טְהוֹרִין. חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת לְרָחְבּוֹ אִם הָיָה גֹּבַהּ כָּל חֻלְיָא וְחֻלְיָא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים טָהוֹר. חָזַר וְסִדֵּר הַחֻלְיוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְהִמְרִיחַ עֲלֵיהֶם בְּטִיט וְהֶחֱזִירוֹ תַּנּוּר כְּשֶׁהָיָה הֲרֵי זוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה תַּנּוּר אַחֵר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא וְהוּא שֶׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין אַחַר שֶׁמֵּרְחוֹ. הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת הַטְּפֵלָה וְנָתַן חוֹל אוֹ צְרוֹרוֹת בֵּין הַחֻלְיוֹת וּבֵין הַטְּפֵלָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה לְעוֹלָם וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הַנִּדָּה וְהַטְּהוֹרָה אוֹפוֹת בּוֹ וְהוּא טָהוֹר. הָיְתָה בּוֹ חֻלְיָא אַחַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים הִיא מִתְטַמְּאָה בְּמַגָּע וְלֹא מִתְטַמֵּאת בַּאֲוִיר וּשְׁאָר הַחֻלְיוֹת טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור. פרק ה' דכלים: ומה שכתב היתה בו חוליא אחת וכו'. תוספתא פרק רביעי:

ד תַּנּוּר שֶׁבָּא מְחֻתָּךְ מִבֵּית הָאֻמָּן וְעָשָׂה לוֹ סְמוֹכִין שֶׁמְּקַבְּצִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת כְּאֶחָד וּנְתָנָם עָלָיו וְהוּא טָהוֹר וְנִטְמָא כְּשֶׁיָּסִיר אֶת הַסּוֹמְכִין אוֹתוֹ יִטְהַר וַאֲפִלּוּ הֶחְזִירָן הֲרֵי הוּא טָהוֹר. מֵרְחוֹ בְּטִיט מְקַבֵּל טֻמְאָה לְהַבָּא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַסִּיקוֹ שֶׁכְּבָר הֻסַּק:

ה תַּנּוּר שֶׁחֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא וְטָח בְּטִיט עַל הַכּל מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

ו יוֹרַת הָעַרְבִיִּים שֶׁהוּא חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְטָח בְּטִיט אִם יוּכַל הַטִּיט לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאִם לָאו טָהוֹר:

 כסף משנה  (ד-ו) תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור. פרק חמישי דכלים:

ז הַמֵּבִיא שִׁבְרֵי חֶרֶס וְדִבְּקָן זֶה בָּזֶה וַעֲשָׂאָן תַּנּוּר וְעָשָׂה לוֹ טְפֵלָה מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ וְהִסִּיקוֹ הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר:

 כסף משנה  המביא שברי חרס וכו'. תוספתא ריש פרק שלישי:

ח פִּטָּם שֶׁקִּרְזְלוֹ וַעֲשָׂאַהוּ תַּנּוּר וְעָשָׂה לוֹ טְפֵלָה מִחוּץ אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל עַל דָּפְנוֹתָיו כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר שֶׁכְּלִי חֶרֶס שֶׁטָּהַר אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהוּ תַּנּוּר וְעָשָׂה לוֹ טְפֵלָה מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ:

 כסף משנה  פטם שקרזלו וכו':

ט תַּנּוּר שֶׁל סְדָקִין שֶׁעָשָׂה טְפֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמְקוֹם הַסְּדָקִין מְגֻלֶּה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. נָתַן טִיט אוֹ סִיד אוֹ גַּפְסִיס עַל גַּבֵּי הַסְּדָקִין הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא. נָתַן עֲלֵיהֶן חַרְסִית אוֹ זֶפֶת וְגָפְרִית שַׁעֲוָה וּשְׁמָרִים בָּצֵק אוֹ גְּלָלִים טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ תַּנּוּר אֵינוֹ מְחַבֵּר אֶת הַסְּדָקִין:

י סֶדֶק תַּנּוּר שֶׁנְּתָנוֹ כְּלַפֵּי זָוִית וּמֵרֵחַ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין טָהוֹר:

יא דַּף שֶׁל תַּנּוּר שֶׁנְּתָנוֹ בְּזָוִית לִהְיוֹת אוֹפֶה בּוֹ טָהוֹר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ רֹב תַּנּוּר מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  (ט-יא) תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה. תוספתא פ''ד:

יב תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ עָפָר עַד חֶצְיוֹ אִם נִטְמָא מֵאֲוִירוֹ בִּלְבַד אֵינוֹ מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵעָפָר וּלְמַעְלָה וְאִם נִטְמָא בְּמַגָּע וְנָגְעָה טֻמְאָה בּוֹ מִתּוֹכוֹ נִטְמָא כֻּלּוֹ אַף מֵעָפָר וּלְמַטָּה:

 כסף משנה  תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'. משנה פרק ה':

יג הַכִּירָה מְקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת וְהַכֻּפָּח מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת. לְפִיכָךְ כִּירָה שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ טְהוֹרָה לְרָחְבָּהּ עֲדַיִן מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. הַכֻּפָּח שֶׁנֶּחְלַק בֵּין לְאָרְכּוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  הכירה מקום שפיתת וכו'. פרק כירה (דף ל"ח ע"ב). ומה שכתב לפיכך כירה שנחלקה וכו'. משנה פ''ז דכלים:

יד הַקְּלָתוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים שֶׁנִּפְחֲתָה קַרְקָעִיתָהּ אִם הָיָה עֹמֶק הַפְּחָת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁאִם יַסִּיק בַּפְּחָת מִלְּמַטָּה תִּתְבַּשֵּׁל הַקְּדֵרָה מִלְּמַעְלָה. הָיָה הַפְּחָת עָמֹק שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי הָאֵשׁ רְחוֹקָה מִן הַקְּדֵרָה וְאֵינָהּ בְּשֵׁלָה. נָתַן אֶבֶן אוֹ צְרוֹר עַל פִּי הַפְּחָת עֲדַיִן הִיא בְּטָהֳרָתָהּ. מֵרְחוֹ בְּטִיט נַעֲשֵׂת הָאֶבֶן קַרְקַע הַכִּירָה וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא:

 כסף משנה  הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק. ריש פ''ז:

הלכות כלים - פרק שבעה עשר

א כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים וְאִם נִטְמָא הַכְּלִי נִטמְאָה יָדוֹ הַצָּרִיךְ לָהּ בְּתַשְׁמִישׁוֹ וְשֶׁאֵין צָרִיךְ לָהּ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הָאֶבֶן הַיּוֹצֵאת מִן הַתַּנּוּר טֶפַח וּמִן הַכִּירָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת חִבּוּר וְאִם נִטְמָא הַתַּנּוּר וְהַכִּירָה נִטְמְאוּ אֲבָנִים אֵלּוּ. וָאֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַנּוֹגְעִין בַּאֲבָנִים אֵלּוּ נִטְמְאוּ. וְאִם נָגְעוּ בְּחוּץ לְטֶפַח שֶׁל תַּנּוּר אוֹ בְּחוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת שֶׁל כִּירָה טְהוֹרִין:

ב הַכֻּפָּח עֲשָׂאָהוּ לַאֲפִיָּה שִׁעוּרוֹ כְּתַנּוּר. עֲשָׂאָהוּ לְבִשּׁוּל שִׁעוּרוֹ כְּכִירָה:

 כסף משנה  (א-ב) כל ידות הכלים וכו': לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה. פרק חמישי:

ג מוּסַף הַתַּנּוּר שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טָהוֹר וְשֶׁל נַחְתּוֹמִין טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתַּנּוּר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו אֶת הַשִּׁפּוּד. כַּיּוֹצֵא בּוֹ מוּסַף יוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים טָמֵא וְשֶׁל צַבָּעִים טָהוֹר:

 כסף משנה  מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור. שם:

ד עֲטֶרֶת הַכִּירָה טְהוֹרָה. וְטִירַת הַתַּנּוּר וְהוּא הַמָּקוֹם הַבָּנוּי בְּצִדּוֹ שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ אֶת הַפַּת בְּעֵת רְדִיָּתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה אַרְבָּעָה טְפָחִים טְמֵאָה בְּטֻמְאַת הַתַּנּוּר. פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים טְהוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ חִבּוּר לוֹ. וְאִם חִבְּרָהּ לַתַּנּוּר אֲפִלּוּ עַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים טְמֵאָה:

 כסף משנה  עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה. גם זה שם:

ה בֵּית הַפָּךְ וּבֵית הַתַּבְלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה אִם נִטְמֵאת הַכִּירָה בְּמַגָּע נִטְמְאוּ כֻּלָּן וְאִם נִטְמֵאת בַּאֲוִיר לֹא נִטְמְאוּ לְפִי שֶׁאֵינָן חִבּוּר לָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּלְפִיכָךְ עָשׂוּ לָהּ הֶכֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרְפוּ עַל מַגָּעָן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. וְכֵן כָּל שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין בְּעִנְיָן זֶה שֶׁהוּא מִתְטַמֵּא בְּמַגָּע וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בַּאֲוִיר אֵינוֹ חִבּוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וְעָשׂוּ לוֹ הֶכֵּר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרְפוּ עָלָיו קָדָשִׁים אֶלָּא תּוֹלִין:

 כסף משנה  בית הפך וכו' גם זה שם וכר''מ ואע''ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר''מ משום דבפרק במה טומנין (דף מ"ח ע"ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר''מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר''מ מחמיר. ומ''ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'. בפרק במה טומנין כן כתב רבינו שמשון וצריך עיון:

ו חֲצַר הַכִּירָה בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת הֲרֵי זוֹ חִבּוּר וְאִם נִטְמֵאת הַכִּירָה אוֹ חֲצֵרָהּ בֵּין בַּאֲוִיר בֵּין בְּמַגָּע נִטְמֵאת הַשְּׁנִיָּה. הָיְתָה הֶחָצֵר פְּחוּתָה מִכָּאן וְנִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּמַגָּע נִטְמֵאת הַשְּׁנִיָּה. * אֲבָל אִם נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן מֵאֲוִירָהּ בִּלְבַד אֵין חֲבֶרְתָּהּ טְמֵאָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ חִבּוּר לָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. הָיְתָה חֲצַר הַכִּירָה מֻפְרֶשֶׁת מִמֶּנָּה בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת הֲרֵי זוֹ חִבּוּר לָהּ בֵּין לְטֻמְאַת מַגָּע בֵּין לְטֻמְאַת אֲוִיר. הָיְתָה פָּחוֹת מִכָּאן אוֹ שֶׁהָיְתָה הֶחָצֵר חֲלָקָה וְאֵין לָהּ שָׂפָה אֵין חִבּוּר לָהּ וְאִם נִטְמֵאת הַכִּירָה בֵּין מֵאֲוִירָהּ בֵּין בְּמַגַּע הֶחָצֵר טְהוֹרָה וְכֵן אִם נִטְמֵאת הֶחָצֵר הַכִּירָה טְהוֹרָה:

 ההראב"ד   אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה בלבד. א''א לי נראה מה שאמר אינו מטמא באויר אינו מיטמא החצר כשהשרץ באויר הכירה למעלה מכנגד אויר החצר אבל בכנגד אויר החצר אפילו פחותה מכאן טמא זה מאוירו של זה וזהו שאמרו וכנגדו מטמא באויר:

 כסף משנה  חצר הכירה וכו'. פ''ז. ומ''ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן. נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין. וכתב הראב''ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א''א לי נראה מ''ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר''ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב''ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת''ק בא אלא לחלוק ופסק כת''ק: היתה חצר הכירה מופרשת וכו'. בפ''ז:

ז פִּטְפּוּטֵי כִּירָה שְׁלֹשָׁה הָיָה גֹּבַהּ כָּל אֶחָד מֵהֶן שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת אוֹ פָּחוֹת אִם נִטְמֵאת הַכִּירָה בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בַּאֲוִיר נִטְמְאוּ שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם הָיוּ אַרְבָּעָה. נִטַּל אֶחָד מֵהֶן אִם נִטְמֵאת הַכִּירָה בְּמַגָּע נִטְמְאוּ שְׁנֵי הַפִּטְפּוּטִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ וְאִם נִטְמֵאת בָּאֲוִיר לֹא נִטְמְאוּ עִמָּהּ. עָשָׂה לָהּ שְׁנֵי הַפִּטְפּוּטִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה אִם נִטְמֵאת הַכִּירָה בְּמַגָּע נִטְמְאוּ. וְאִם נִטְמֵאת בָּאֲוִיר לֹא נִטְמְאוּ. הָיוּ הַפִּטְפּוּטִים גְּבוֹהִין מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּלְמַטָּה מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ בֵּין שֶׁנִּטְמֵאת בְּמַגָּע בֵּין שֶׁנִּטְמֵאת בָּאֲוִיר. וּמִשָּׁלֹשׁ וּלְמַעְלָה מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ אִם נִטְמֵאת בְּמַגָּע אֲבָל אִם נִטְמֵאת מֵאֲוִירָהּ בִּלְבַד אֵין מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ. הָיוּ מְשׁוּכִין מִן הַשָּׂפָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ בֵּין שֶׁנִּטְמֵאת בְּמַגָּע בֵּין שֶׁנִּטְמֵאתָ בָּאֲוִיר. הָיוּ חוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ אִם נִטְמֵאת בְּמַגָּע וְאִם נִטְמֵאת בָּאֲוִיר בִּלְבַד אֵין מִתְטַמְּאִין עִמָּהּ. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּכָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ שֶׁכֻּלָּן הֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  ניטל אחד מהם וכו'. שם וכרבי מאיר לגבי רבי שמעון: עשה לה שני הפטפוטים וכו'. גם זה שם וכר''מ דמחמיר לגבי ר''ש. ומ''ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו':

הלכות כלים - פרק שמונה עשר

א כְּלִי חֶרֶס אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְעָשׂוּי לְקַבָּלה. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ בֵּית קִבּוּל אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּל וְלֹא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ הַכִּסֵּא וְהַמִּטָּה וְהַסַּפְסָל וְהַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן שֶׁל חֶרֶס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹךְ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכֵן הַסִּילוֹנוֹת שֶׁהַמַּיִם מְהַלְּכִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּפוּפִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְקַבְּלִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לְקַבָּלָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶן הַמַּיִם. וְכֵן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִים וְחָבִית הַדְּפוּנָה * בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית כְּמוֹ בֵּית יָד שֶׁנּוֹשְׂאִין בָּהּ הַמַּחַץ וְלֹא נַעֲשֵׂית לְקַבָּלָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

 ההראב"ד   בשולי המחץ הואיל ונעשית. א''א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש שהחבית תיעשה בית יד למחץ ונראה בעיני חבית של שייטין חדה וארוכה:

ב פָּנָס שֶׁהָיָה בּוֹ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן מְקַבֵּל טֻמְאָה וְשֶׁאֵין בּוֹ טָהוֹר. * וְכֵן מְגוּפַת הַיּוֹצְרִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹךְ טְמֵאָה:

 ההראב"ד   וכן מגופת היוצרים. א''א זה כתב תחת מה שראה במשנה מגופת היוצרין שהוא פותח בה טהורה ושהוא גומר בה טמאה ונדמה לו פותח בה חוקק בה ולא נגמרה מלאכתה ולא כן ידמה לי אלא שהוא נוקב בה כלל בשעת עשייתה מניח בה הנקב ושהוא גומר בה שאינו מניח בה נקב:

ג מַשְׁפֵּךְ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טָהוֹר. וְשֶׁל רוֹכְלִין מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁמַּטֵּהוּ עַל צִדּוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ:

ד כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְהֶחָבִיּוֹת טְהוֹרוֹת שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לְקַבָּלָה. וְאִם הִתְקִינָן לְתַשְׁמִישׁ מִתְטַמְּאִין:

ה כִּסּוּי הָאִלְפָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֵשׁ לוֹ חִדּוּד טָהוֹר. וְאִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד מִתְטַמֵּא מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְשַׁמֵּשׁ בִּכְלִי חֶרֶס כְּשֶׁהוּא כָּפוּי טָהוֹר:

 כסף משנה  (א-ה) כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק. בפ''ב: ומ''ש זה הכלל וכו'. תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב''ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א''א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב''ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל''ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר''ש: וכתב עוד הראב''ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ''ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע''פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע''פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א''כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ''ש רבינו וג''ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע''פ המים: כתב עוד הראב''ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה א''א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז''ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור''ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו':

ו טִיטְרוֹס אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נָקוּב * וּמוֹצִיא פְּרוּטוֹת מִתְטַמֵּא שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם מִתְכַּנְּסִין בַּצְּדָדִין וְהֵן עֲשׂוּיִין לְקַבָּלָה:

 ההראב"ד   מוציא פרוטות מתטמא. א''א אני שונה רבי יוסי מטמא מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע''פ שמוציא פרוטות ובעל הערוך פירש כלי שיש בו נקבים קטנים אחד מלמעלה ואחד מלמטה העליון רחב מעט מן התחתון וכשנותן אצבעו על העליון אינו יוצא כלום מן התחתון ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהר מפני שהוא מנוקב ורבי יוסי מטמא מפני שאותו הנקב מוציא פרוטות ושיעור כלי חרס ליטהר אינו במוציא פרוטות ודלא כר''א שיש לדעתו שהוא כלי טהור במוציא פרוטה קטנה זה הפירוש לדעת המאסף ואינו מקובל דהוה ליה למיתני אע''פ שמוציא פרוטות ומסתברא כפירושא דגאון ופרוטות כמו הפורטים על פי הנבל והוא מלשון פרט כרמך כלומר הוצאות דקות פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה הילכך אינו כלי נקוב שאינו עשוי אלא להנאה:

 כסף משנה  טיטרוס אע''פ שהוא נקוב וכו'. משנה שם כרבי יוסי: כתב הראב''ד א''א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע''פ שמוציא פרוטות י''ל שכך פירוש דברי רבינו אע''פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב''ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז''ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג''ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה:

ז הַלַּפִּיד שֶׁל חֶרֶס שֶׁמַּנִּיחִין מַטְלִיּוֹת הַבְּגָדִים וְהַשֶּׁמֶן בְּתוֹכוֹ וְהוּא דּוֹלֵק מִתְטַמֵּא. וְכֵן כְּלִי שֶׁמַּנִּיחִין תַּחַת הַנֵּרוֹת לְקַבֵּל הַשֶּׁמֶן מִתְטַמֵּא:

 כסף משנה  הלפיד של חרס וכו'. שם. ומ''ש וכן כל וכו'. זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו:

ח גִּסְטְרָא שֶׁמַּנִּיחִין תַּחַת הַכֵּלִים לְקַבֵּל מַשְׁקִין הַנּוֹזְלִין מִן הַכְּלִי מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  גסטרא שמניחים וכו'. שם:

ט סְפִינָה שֶׁל חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁאֵין הַסְּפִינָה בִּכְלַל הַכֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה בֵּין הִיא שֶׁל חֶרֶס בֵּין הִיא שֶׁל עֵץ בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה:

 כסף משנה  ספינה של חרס וכו'. שם ובפרק רבי עקיבא:

י כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְנִפְסְדָה צוּרָתָן אֵין שִׁבְרֵיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַשְּׁבָרִים רְאוּיִין לְתַשְׁמִישׁ. חוּץ מִשִּׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאִם הָיָה בָּהֶן חֶרֶס הָרָאוּי לְקַבֵּל הֲרֵי הוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לג) 'וְכָל כְּלִי חֶרֶס' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה * לֹא בָּא לְרַבּוֹת אֶלָּא שִׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה לְחֶרֶס זֶה תּוֹךְ לְקַבֵּל בּוֹ הַמַּשְׁקִין כְּשֶׁהָיָה הַחֶרֶס יוֹשֵׁב לֹא סָמוּךְ. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶלָּא אִם כֵּן סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס. א''א כמה אני תמה על זה כי כל המשניות והתוספתות מלאות מזה שהכלי הנשבר ועושה מעין מלאכה ראשונה ובכלי עץ שיהיה לו בית קיבול טמאים וכשרבה הכתוב שברי כלי חרס רבותא שהייתי סבור חרס הנשבר אין לו תקנה:

 כסף משנה  כל הכלים שנשברו וכו'. בת''כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת''ל וכל כלי חרס: כתב הראב''ד מפני השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א''א כמה אני תמה על זה וכו': ומ''ש בד''א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך. בפ''ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים:

יא הַחֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מִפְּנֵי אָזְנוֹ אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ חִדּוּד וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ לְצַד אַחֵר הֲרֵי זֶה טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְּלָה הָאֹזֶן אוֹ נִשְׁבַּר הַחִדּוּד שֶׁכָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

 כסף משנה  החרס שאינו יכול לישב וכו'. ריש פרק ד' וכת''ק:

יב כְּלֵי חֶרֶס שֶׁשּׁוּלֵיהֶן חַדִּין כְּמִזְרָקוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְשׁוּלֵיהֶן מְקַבְּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן נִסְמְכוּ כְּגוֹן שׁוּלֵי הַקֻּרְפִיוֹת וְהַכּוֹסוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שֶׁלְּכָךְ נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן שֶׁיִּהְיוּ שׁוּלֵיהֶן מְקַבְּלִין בִּסְמִיכָה אוֹ בַּאֲחִיזָה:

 כסף משנה  כלי חרס ששוליהם חדים וכו'. שם:

יג כַּמָּה יְקַבֵּל הַחֶרֶס וְיִהְיֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. אִם הָיָה הַכְּלִי כְּשֶׁהָיָה שָׁלֵם וּמֵכִיל כְּדֵי סִכַּת אָדָם קָטָן עַד חָבִיּוֹת שֶׁהֵן מְקַבְּלוֹת כִּסְאָהּ אוֹ קָרוֹב וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁאַר בָּחֲרָסִים בֵּין מִקַּרְקְעֵיהֶן בֵּין מִדָּפְנֵיהֶן חֶרֶס שֶׁהוּא מְקַבֵּל כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב רְבִיעִית הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  כמה יקבל החרס וכו'. בפ''ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ''ע למה לא פסק כר''ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר''ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר''ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה''ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים:

יד הָיָה הַכְּלִי מֵחָבִית הַמְּכִילָה כִּסְאָה עַד חָבִית הַמְכִילָה סָאתַיִם אוֹ יֶתֶר וְנִשְׁבְּרָה אִם הָיָה בַּחֶרֶס הַנִּשְׁאָר כְּדֵי לְקַבֵּל חֲצִי לוֹג הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. הָיָה הַכְּלִי מֵחָבִית הַמְכִילָה סָאתַיִם עַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים וְנִשְׁבְּרוּ אִם נִשְׁאַר מֵהֶן חֶרֶס הַמְקַבֵּל לוֹג הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. הָיוּ הַחֲרָסִים מְקַבְּלִין פָּחוֹת מִשִּׁעוּרִין אֵלּוּ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

טו כְּלִי חֶרֶס קָטָן כְּגוֹן הַפַּךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנִּשְׁבַּר וְנִשְׁאַר מִקַּרְקָעִיתוֹ חֶרֶס הַמְקַבֵּל כָּל שֶׁהוּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְהָיָה חַד בְּיוֹתֵר שֶׁנִּמְצָא כִּכְלִי קָטָן הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאִם נִשְׁאַר מִדָּפְנוֹתֵיהֶן חֶרֶס הַמְקַבֵּל אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה לְפִי שֶׁדָּפְנוֹת כֵּלִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּשָׁוִין הֵן וְאֵין לָהֶן תּוֹךְ הַנִּכָּר וְנִמְצְאוּ כִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי חֶרֶס:

 כסף משנה  כלי חרס קטן וכו'. תוספתא פ''ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות:

טז * חֶזְקַת חֲרָסִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם טְהוֹרִים חוּץ מֵהַנִּמְצָאִים בְּבֵית הַיּוֹצֵר מִפְּנֵי שֶׁרֻבָּן גִּסְטְרָיוֹת הֵן לַכֵּלִים וְהַגִּסְטְרָא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִשִּׁבְרֵי כֵּלִים:

 ההראב"ד   חזקת חרסים. א''א מצאתי נוסחא זו מוחלפת במקצת הספרים הנמצאים בכל מקום טמאין חוץ וכו' מפני שרובן מן הגסטראות וחיי ראשי זו הנוסחא מיושרת בעיני יותר מן האחרת כלומר חזקתן שנשברו עד שלא באו להיות כלי והיוצר הסיקן עם שאר הכלים שלא לצורך ואינן נחשבות בעצמן להיותן כלי שהחשיבות מחשב השברים והמשנה שאמרה גסטרא שנמצאת בכבשן משנגמרה מלאכתה טמאה התם מפני שנמצאת עם כלים שלמים אומר שמא כלי שלם היה ונשבר משנגמר היסקו אבל בית היצירה אין שם אלא שברים וחתיכות ומעולם לא באו לכלל כלים וזהו עיקר והגירסא האחרת איני יודע לפרשה:

 כסף משנה  חזקת חרסים הנמצאים וכו'. תוספתא פ''ג: כתב הראב''ד א''א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב''ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב''ד לפי גירסתו ק''ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי:

הלכות כלים - פרק תשעה עשר

א כַּמָּה שִׁעוּר הַשֶּׁבֶר שֶׁיִּשָּׁבֵר כְּלִי חֶרֶס וְיִטְהַר מִטֻּמְאָתוֹ אִם הָיָה טָמֵא. אוֹ לֹא יְקַבֵּל טֻמְאָה אִם הָיָה טָהוֹר. הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין מִשֶּׁיִּנָּקֵב בְּמוֹצִיא זֵיתִים. וְהֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִין מִשֶּׁיִּנָּקֵב בְּמַכְנִיס מַשְׁקִין, כְּשֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הַמַּשְׁקֶה יִכָּנֵס הַמַּשְׁקֶה לַכְּלִי בַּנֶּקֶב. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ וַהֲרֵי הוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּנָּקֵב בְּמוֹצִיא זַיִת. וְלֹא אָמְרוּ בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא בְּגִסְטְרָא בִּלְבַד לְפִי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לְקַבֵּל הַמַּשְׁקִין הַנּוֹזְלִים מִן הַכֵּלִים וְאִם הוֹצִיאָה מַשְׁקִין הֲרֵי זֶה בָּטֵל תַּשְׁמִישָׁהּ:

 כסף משנה  כמה שיעור השבר וכו'. בריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע (דף צ"ו):

ב חָמֵשׁ מִדּוֹת בִּכְלִי חֶרֶס. נִקַּב בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה טָהוֹר מִלְּהִתְטַמֵּא מִשּׁוּם גִּסְטְרָא וַעֲדַיִן הוּא חָשׁוּב כְּלִי לְקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת. נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ רָאוּי לְקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וַעֲדַיִן כְּלִי הוּא חָשׁוּב לְהַכְשִׁיר הַזְּרָעִים בְּמַשְׁקִין הַתְּלוּשִׁין בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִקַּב כְּשֹׁרֶשׁ קָטָן אֵין הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִים וַהֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁאֵינָן בַּכְּלִי וַעֲדַיִן כְּלִי הוּא חָשׁוּב לְקַבֵּל בּוֹ זֵיתִים וּמְקַבֵּל טֻמְאָה. נִקַּב בְּמוֹצִיא זֵיתִים טָהוֹר וַהֲרֵי הוּא כִּכְלֵי גְּלָלִים וַאֲבָנִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וַעֲדַיִן כְּלִי הוּא חָשׁוּב לְהַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּפָּחֵת רֻבּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּטֻמְאַת מֵת (בְּפֶרֶק שְׁנֵים עָשָׂר):

 כסף משנה  ומ''ש חמש מדות בכלי חרס וכו'. בס''פ המצניע וכפירש''י:

ג הֶחָבִית שִׁעוּרָהּ כֶּאֱגוֹזִים. הָאִלְפָּס וְהַקְּדֵרָה שִׁעוּרָן כְּזֵיתִים. וְכֵן עֲרֵבָה שֶׁל חֶרֶס אֲפִלּוּ הָיְתָה גְּדוֹלָה וּמַחְזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח וְנִפְחֲתָה בְּמוֹצִיא זֵיתִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַטָּהּ עַל צִדָּה וְלָשׁ בָּהּ טְהוֹרָה שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ לֹא נַעֲשֵׂית לְכָךְ:

 כסף משנה  החבית שיעורה כאגוזים. בפרק כ''ג דכלים וכרבי יהודה. ומ''ש האלפס והקדרה וכו'. שם: וכן עריבה של חרס וכו'. תוספתא פ''ג:

ד הַפַּךְ וְהַטֶּנִי שִׁעוּרָן בְּשֶׁמֶן. וְהַצַּרְצוּר שִׁעוּרוֹ בְּמַיִם:

 כסף משנה  הפך והטני וכו'. משנה פרק שלישי וכתנא קמא:

ה נֵר שֶׁנִּטַּל פִּיו טָהוֹר. וְשֶׁל אֲדָמָה שֶׁהֻסַּק פִּיו בִּפְתִילָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵינוֹ בִּכְלַל כְּלֵי חֶרֶס עַד שֶׁיֻּסַּק כֻּלּוֹ בַּכִּבְשָׁן כִּכְלֵי חֶרֶס:

ו חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה וּכְשֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ עַל דָּפְנָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה כְּמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת עֲדַיִן הִיא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. נִתְרַעְעָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִטַּלְטֵל בַּחֲצִי קַב גְּרוֹגָרוֹת טְהוֹרָה:

 כסף משנה  חבית שנפחתה וכו'. רפ''ד וכחכמים. ומ''ש נתרעעה וכו'. שם:

ז חָבִית שֶׁנִּטְּלוּ אָזְנֶיהָ הֲרֵי הִיא כְּגִסְטְרָא אֲפִלּוּ אֹזֶן אַחַת. נִסְדְּקָה לְמַטָּה מֵאָזְנֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאָזְנֶיהָ קַיָּמוֹת הֲרֵי זוֹ כְּגִסְטְרָא. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא בְּאָזְנַיִם נִדּוֹנֶת כְּחָבִית:

 כסף משנה  חבית שניטלו אזניה וכו'. בפ''ד. ומ''ש אפילו אזן אחת וכו' עד נדונית כחבית. תוספתא פ''ג:

ח חָבִית שֶׁנִּסְדְּקָה בַּכִּבְשָׁן וְנִמְצָא שֶׁהִיא כִּשְׁתֵּי גִּסְטְרָאוֹת. אִם מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ נִסְדְּקָה כָּל גִּסְטְרָא מֵהֶן מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְאִם נִסְדְּקָה קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ וְאַחַר כָּךְ נִשְׂרְפָה בַּכִּבְשָׁן טְהוֹרָה. וְהֵיאַךְ יִוָּדַע דָּבָר זֶה. אִם הָיוּ שְׁבָרֶיהָ שָׁוִין וְתוֹכָהּ מַאֲדִים עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ נִסְדְּקָה. אֵין שְׁבָרֶיהָ שָׁוִין וְאֵין תּוֹכָהּ מַאֲדִים בְּיָדוּעַ שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ נִשְׁבְּרָה וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה כִּשְׁאָר שִׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס הָרְאוּיִין לְתַשְׁמִישׁ:

 כסף משנה  חבית שנסדקה וכו'. משנה פ''ב. ומ''ש והיאך יודע דבר זה וכו'. תוספתא פ''ב:

ט גִּסְטְרָא שֶׁנִּתְרַעְעָה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת מַשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֳכָלִין הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה אֶלָּא לְקַבֵּל מַשְׁקִין הַדּוֹלְפִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאִם הָיְתָה דּוֹלֶפֶת אֵין עוֹשִׂין גִּסְטְרָא לְגִסְטְרָא. וְכֵן גִּסְטְרָא שֶׁנִּפְחֲתָה אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁתַּיִם טְהוֹרָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ שְׁיָרִים שֶׁל שְׁיָרִים מִתְטַמְּאִין אֶלָּא שְׁיָרֵי כְּלֵי חֶרֶס בִּלְבַד הֵן שֶׁמִּתְטַמְּאִין:

 כסף משנה  גסטרא שנתרעעה וכו'. משנה פרק רביעי. ומ''ש וכן גסטרא שנפחתה וכו':

י גִּסְטְרָא שֶׁחִדּוּדִין יוֹצְאִין מִמֶּנָּה בֵּין שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ כָּל הַמְקַבֵּל מִן הַחִדּוּדִין זֵיתִים כְּשֶׁיִּתְמַלֵּא הַגִּסְטְרָא זֵיתִים מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּכְנֶגְדוֹ מִתְטַמֵּא בָּאֲוִיר וְכָל שֶׁאֵין מְקַבֵּל עִמָּהּ בְּזֵיתִים מִתְטַמֵּא בְּמַגָּע וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִתְטַמֵּא בָּאֲוִיר:

יא כֵּיצַד מִתְטַמֵּא בְּמַגָּע וְאֵין כְּנֶגְדּוֹ מִתְטַמֵּא בָּאֲוִיר. שֶׁאִם נָגְעָה הַטֻּמְאָה בַּגִּסְטְרָא מִתּוֹכָהּ מִתְטַמֵּא הַחִדּוּד. נִכְנְסָה הַטֻּמְאָה בַּאֲוִיר הַגִּסְטְרָא * אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּנֶגֶד הַחִדּוּד לֹא נִטְמָא הַחִדּוּד:

 ההראב"ד   אפילו היתה כנגד החדוד לא נטמא. א''א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שם שרץ לתוך הגסטרא כל החידודין טמאין עמו אבל אם נכנס שרץ לאויר לחדודין היוצאין אין הגסטרא מיטמאה מאותו אויר שאין אויר החידוד אויר הגסטרא הואיל ואינן מקבלין עמה זיתים:

 כסף משנה  (י-יא) גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'. משנה פרק ד': כתב הראב''ד על מ''ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד א''א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע''פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין:

יב וְכֵיצַד כְּנֶגְדּוֹ מִתְטַמֵּא בָּאֲוִיר. שֶׁאִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה בַּאֲוִיר הַגִּסְטְרָא כְּנֶגֶד הַחִדּוּד נִטְמָא הַחִדּוּד עִם הַגִּסְטְרָא. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-יז) 'בִּכְלִי חֶרֶס' וּבְתַנּוּר וְכִירַיִם מִתְטַמֵּא בְּמַגָּע וּכְנֶגְדוֹ בָּאֲוִיר אוֹ אֵין מִתְטַמֵּא כְּנֶגְדּוֹ בָּאֲוִיר. וְכֵן כָּל טֻמְאַת מַגָּע הָאֲמוּרָה בְּעִנְיַן כְּלִי חֶרֶס אוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם הוּא שֶׁתִּגַּע הַטֻּמְאָה בָּהֶן מִתּוֹכָן וְכָל טֻמְאַת אֲוִיר הוּא שֶׁלֹּא תִּגַּע הַטֻּמְאָה כְּלָל אֶלָּא תִּכָּנֵס לָאֲוִיר בִּלְבַד:

יג חָבִית שֶׁנִּתְרַעְעָה וּטְפָלָהּ בִּגְלָלִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִים נוֹפְלִים הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ. נִשְׁבְּרָה וְדִבֵּק חֲרָסֶיהָ אַחַר שֶׁפֵּרְשׁוּ אוֹ שֶׁהֵבִיא חֲרָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר וּטְפָלָם בִּגְלָלִים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וַחֲרָסֶיהָ עוֹמְדִין הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל מֵעָלֶיהָ שֵׁם כְּלִי. הָיָה בָּהֶן חֶרֶס מַחֲזִיק רְבִיעִית כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַחֶרֶס בִּלְבַד מִתְטַמֵּא בָּאֲוִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּשְׁאָר הֶחָבִית אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁתִּגַּע בָּהּ הַטֻּמְאָה מִתּוֹכָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ כְּלִי שָׁלֵם:

יד חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וְסָתַם הַנֶּקֶב בְּזֶפֶת וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה אִם יֵשׁ בַּחֶרֶס הַסָּתוּם בְּזֶפֶת כְּדֵי לְהַחֲזִיק רְבִיעִית הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשִּׁבְרֵי הֶחָבִית וְלֹא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ. אֲבָל חֶרֶס שֶׁנִּקַּב אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַכְּלִי וְסָתַם הַנֶּקֶב בְּזֶפֶת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית טָהוֹר. שֶׁהַחֶרֶס שֶׁנִּקַּב בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו וְטָהַר וְכָל שֶׁטָּהַר בִּכְלִי חֶרֶס שָׁעָה אַחַת אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

טו קוּמְקוּמוֹס שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאָהוּ בְּזֶפֶת טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הַחַמִּין כְּצוֹנֵן. וְכֵן כְּלֵי הַזֶּפֶת וְהַשַּׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְהוֹרִין וְאֵינָן בִּכְלַל הַכֵּלִים:

 כסף משנה  (יג-טו) חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים. משנה פרק שלישי:

טז מַשְׁפֵּךְ שֶׁל חֶרֶס שֶׁפְּקָקוֹ בְּזֶפֶת אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁאֵין הַזֶּפֶת מְשִׂימוֹ כְּלִי קִבּוּל. אֲבָל מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ שֶׁסְּתָמוֹ הֲרֵי זֶה כִּכְלִי קִבּוּל וּמִתְטַמֵּא:

 כסף משנה  ומ''ש משפך של חרס וכו'. שם וכרבי עקיבא:

הלכות כלים - פרק עשרים

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל יַד הַכֵּלִים שֶׁהַכְּלִי צָרִיךְ לָהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁוֹ הֲרֵי הִיא חֲשׁוּבָה כְּגוּף הַכְּלִי לְהִתְטַמֵּא וּלְטַמֵּא. לְפִיכָךְ הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא אִם נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין הַנּוֹגְעִין בַּטְּפֵלָה טְהוֹרִין שֶׁאֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִטְפֵלָה זוֹ. אֲבָל הַטּוֹפֵל אֶת כְּלִי חֶרֶס הָרָעוּעַ הֲרֵי הַטְּפֵלָה חֲשׁוּבָה כְּגוּף הַכְּלִי. וְכֵן הַמְהַדֵּק אֶת הַקֵּרוּיָה שֶׁל חֶרֶס הַדּוֹלִין בָּהּ הַמַּיִם אִם חִפָּה אוֹתָהּ בְּעוֹר אוֹ בִּקְלָף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הָיְתָה רְעוּעָה הֲרֵי הֵן כְּגוּפָהּ:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. רפי''ז. ומ''ש לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה. פ''ג:

ב הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס לִהְיוֹת מְבַשֵּׁל בּוֹ אֵינוֹ חִבּוּר. טָפַל כֵּלִים לִהְיוֹת זוֹפֵת בָּהֶן חִבּוּר:

 כסף משנה  הטופל כלי חרס וכו'. תוספתא רפ''ג. ומה שכתב טפל כלים וכו':

ג חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת בְּבַעַץ וְגָפְרִית בְּסִיד * וּבִגְפָסִים אֵינָן חִבּוּר וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים חִבּוּר:

 ההראב"ד   ובגפסים אינן חיבור. א''א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר הדברים אינן חיבור:

 כסף משנה  חבית שניקבה וכו'. תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב''ד ובגפסים אינו חיבור א''א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור. ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה:

ד דְּבָרִים הַלַּחִין הַמְּשׁוּכִין שֶׁטּוֹפְלִין בָּהֶן הַפִּטָסִין שֶׁל מַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְלֹף הַכְּלִי הֲרֵי הֵן כְּגוּפוֹ שֶׁל כְּלִי שֶׁאֲפִלּוּ נִטְמָא הַכְּלִי מֵאֲוִירוֹ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַנּוֹגְעִין בַּטְּפֵלָה טְמֵאִין. וְכֵן טְפֵלוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס הַתַּנּוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּעֳבִי הַטְּפֵלָה עַד טֶפַח שֶׁהוּא צָרְכּוֹ שֶׁל תַּנּוּר אֲבָל יֶתֶר עַל טֶפַח אֵינוֹ מִצֹּרֶךְ הַתַּנּוּר וְהַנּוֹגְעִין בְּיֶתֶר עַל טֶפַח מֵעָבְיוֹ טְהוֹרִים. טְפֵלַת הַכִּירָה עָבְיוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת:

 כסף משנה  דברים הלחים וכו'. משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא. ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו, צ''ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים. ומ''ש טפילו של תנור וכו'. שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא. ומ''ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות. תוספתא ריש פרק רביעי:

ה חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וּסְתָמָהּ בְּזֶפֶת יוֹתֵר מִצָּרְכָּהּ הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ טָמֵא וּבְיֶתֶר מִצָּרְכָּהּ טָהוֹר. זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל חָבִית הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָהוֹר:

ו מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְּחֵמָר וּבְחַרְסִית וְנִטְמָא הַנּוֹגֵעַ בַּחֵמָר טָמֵא וְהַנּוֹגֵעַ בַּחַרְסִית טָהוֹר שֶׁאֵין הַחַרְסִית מִתְחַבֵּר לַכְּלִי:

ז * מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁטָּפַל בְּטִיט עָלֶיהָ וְעַל הֶחָבִית אֵינָהּ חִבּוּר לָהּ וְאִם נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בָּחָבִית לֹא נִטְמֵאת הַמְּגוּפָה וְאִם נָגְעוּ בַּמְּגוּפָה לֹא נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הֶחָבִית:

 ההראב"ד   מגופת חבית שטפל בטיט. א''א טעה בהצעת המשנה וכך היא הצעתה יבלית שטופלין בה את הפטסין הנוגע בה טמא מגופת החבית אינה חיבור והנוגע בטפלת התנור חיבור הוא סבר מגופת החבית על הטפלה הוא חוזר ולא כן ידמה ולבבי לא כן יחשוב שהיה לו לומר שעל מגופת החבית אינו חיבור ולא היה צריך יותר ועוד פתח בפטסים וסיים בתנור ועוד מי ראה מעולם טפלה על גבי מגופה ומגופה עומדת ליטול וטפלה עשויה לקיימה אלא ודאי מילי מילי קתני אע''פ שהיבלית חיבור לפיטס המגופה אינה חיבור לחבית ואע''פ שזו אינה חיבור טפילת התנור אע''פ שדומה לזו חיבור:

ח כְּלֵי נְחשֶׁת שֶׁזְּפָתָן אֵין הַזֶּפֶת חִבּוּר וְאִם לְיַיִן הֲרֵי זֶה כְּגוּף הַכְּלִי:

 כסף משנה  (ה-ח) חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי. משנה פ''ג: כתב הראב''ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א''א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג''כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע''פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע''פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל. ומ''ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י''ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות:

ט בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה שֶׁנָּגַע בּוֹ שֶׁרֶץ אִם בְּפֶסַח הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ חָשׁוּב חוֹצֵץ וְלֹא נִטְמֵאת הָעֲרֵבָה. וְאִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו הָעֲרֵבָה טְהוֹרָה וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כַּעֲרֵבָה וְנִטְמֵאת הָעֲרֵבָה:

 כסף משנה  בצק שבסדקי עריבה וכו'. משנה פרק אלו עוברין (דף מ"ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא:

י הַמְּשִׁיחוֹת וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים וְשֶׁבְּמִטְפְּחוֹת הַתִּינוֹקוֹת תְּפוּרוֹת חִבּוּר וּקְשׁוּרוֹת אֵינָן חִבּוּר. וְכֵן רְצוּעוֹת שֶׁבַּמַּעְדֵּר וְשֶׁבַּשַּׂק וְשֶׁבַּקֻפָּה אֲבָל שֶׁבְּאָזְנֵי כְּלֵי חֶרֶס אֲפִלּוּ תְּפוּרוֹת אֵינָן חִבּוּר שֶׁאֵין חִבּוּרִין לִכְלֵי חֶרֶס:

 כסף משנה  המשיחות והרצועות וכו'. תוספתא פרק י''ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון:

יא יַד קוֹרְדוֹם הַיּוֹצֵא מֵאַחֲרָיו שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת חִבּוּר וְהַיֶּתֶר עַל שָׁלֹשׁ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. יַד קוֹרְדוֹם מִלְּפָנָיו טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבַּרְזֶל חִבּוּר יֶתֶר עַל כֵּן הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר:

יב שְׁיָרֵי הַפַּרְגָּל טֶפַח. וְיַד מַקֶּבֶת שֶׁל מְפַתְּחֵי אֲבָנִים טֶפַח. יַד קֻרְנָס שֶׁל זֶהָבִים טְפָחַיִם וְשֶׁל חָרָשִׁים שְׁלֹשָׁה. שְׁיָרֵי מַלְמַד הַבָּקָר אַרְבָּעָה טְפָחִים סָמוּךְ לַדָּרְבָן. יַד קוֹרְדוֹם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ בְּדִידִין שֶׁל מַיִם אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְיַד קוֹרְדוֹם שֶׁל נִכּוּשׁ חֲמִשָּׁה. וְיַד בֶּן פַּטִּישׁ חֲמִשָּׁה. וְשֶׁל פַּטִּישׁ שִׁשָּׁה. וְכֵן יַד קוֹרְדוֹם שֶׁל בִּקּוּעַ וְשֶׁל עָדִיר שִׁשָּׁה. יַד מַקֶּבֶת שֶׁל סַתָּתִין שִׁשָּׁה. שְׁיָרֵי הַמַּרְדֵּעַ הַסָּמוּךְ לְחַרְחוּר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁבְּרֹאשׁ הַמַּרְדֵּעַ שִׁבְעָה טְפָחִים. יַד הַמַּגְרֵפָה שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׁמוֹנָה טְפָחִים. וְשֶׁל סַיָּדִין עֲשָׂרָה. וְכָל הַיֶּתֶר עַל זֶה אִם רָצָה לְקַיְּמוֹ טָמֵא. יַד כָּל מְשַׁמְּשֵׁי הָאוּר כְּגוֹן הַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת אֲפִלּוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִין:

 כסף משנה  (יא-יב) יד קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים. משנה פרק כ''ט דכלים:

יג מַקֵּל שֶׁעֲשָׂאָהוּ יָד לְקוֹרְדוֹם הֲרֵי הוּא חִבּוּר לַטֻּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְאִם נָגְעָה טֻמְאָה בַּמַּקֵּל כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ אוֹ מְבַקֵּעַ בּוֹ נִטְמָא הַקּוֹרְדוֹם וְאִם נָגְעָה בַּקּוֹרְדוֹם נִטְמָא הַמַּקֵּל. וְכֵן הַדְּיוּסְטָר שֶׁהֵן כִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהַמַּסְמֵר מְחַבְּרָן לִהְיוֹת מֵסֵךְ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן חִבּוּר בִּשְׁעַת מְלָאכָה. קְבָעוֹ בְּקוֹרָה הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין הַקּוֹרָה חִבּוּר לוֹ. עָשָׂה קְצָת הַקּוֹרָה דְּיוּסְטָר כָּל שֶׁהוּא מִן הַקּוֹרָה לְצֹרֶךְ הַדְּיוּסְטָר חִבּוּר לַדְּיוּסְטָר. וְהַנּוֹגֵעַ בִּשְׁאָר הַקּוֹרָה טָהוֹר שֶׁאֵין כָּל הַקּוֹרָה חִבּוּר:

 כסף משנה  מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור. פרק כ':

יד עֲגָלָה שֶׁנִּטְמֵאת הַנּוֹגֵעַ בָּעל וּבַקַּטְרָב וּבָעֵץ וּבֶעָבוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה טָהוֹר. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֶרֶב וּבַבֹּרֶךְ וּבַיְּצוּל וּבַעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת וּבַלְּחָיַיִם וּבַעִירָאִין טָמֵא. וְכֵן מְגֵרָה שֶׁנִּטְמֵאת הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן טָמֵא. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחוּט וּבַמְּשִׁיחָה וּבָאַמָּה וּבַסְּנִיפִין שֶׁלָּהּ טָהוֹר שֶׁאֵין אֵלּוּ חִבּוּר לָהּ. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בַּמַּלְבֵּן שֶׁל מַסָּר הַגָּדוֹל טָמֵא:

טו מַכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ שֶׁנִּטְמָא הָרֹמַח שֶׁבּוֹ הַנּוֹגֵעַ בַּמַּכְבֵּשׁ טָהוֹר. מְגֵרָה שֶׁנִּטְמָא הַנּוֹגֵעַ בַּקַּשְׁטָנִית שֶׁהִיא לְפוּפָה עָלָיו טָהוֹר שֶׁאֵינָהּ חִבּוּר. קֶשֶׁת שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה וְהַחֵץ מָשׁוּךְ עִמָּהּ וְנִטְמָא הַחֵץ הַנּוֹגֵעַ בַּיֶּתֶר וּבַקֶּשֶׁת טָהוֹר וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא מְתוּחָה. וְכֵן מְצוּדַת הָאִישׁוּת שֶׁנִּטְמָא הַחֵץ שֶׁלָּהּ לֹא נִטְמֵאת הַמְּצוּדָה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא מְתוּחָה. וְכֵן מַסֶּכֶת נְסוּכָה שֶׁנִּטְמֵאת בִּשְׁעַת הָאָרִיג הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן וּבַנִּירִים וּבַקֵּירוֹס וּבַחוּט שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן וּבָעִירָה שֶׁאֵינָהּ עָתִיד לְהַחְזִירָהּ טָהוֹר שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָן חִבּוּר לְבֶגֶד. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד וּבַכֶּפֶל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן וּבָעִירָה שֶׁהוּא לְהַחְזִירָהּ טָמֵא שֶׁכָּל אֵלּוּ חִבּוּרִין לְבֶגֶד:

טז הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָאִימָה וּבָאַשְׁוָיָה טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּפִּיקָה עַד שֶׁלֹּא פְּרָעָהּ טָמֵא מִשֶּׁפְּרָעָהּ טָהוֹר:

 כסף משנה  (יד-טז) עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה. בפרק כ''א: וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור. שם:

יז הַחוּט שֶׁהִשִּׁילוֹ לְמַחַט אֲפִלּוּ קָשׁוּר מִשְּׁנֵי צְדָדִין אֵינוֹ חִבּוּר. הִכְנִיסוֹ לְבֶגֶד הַחוּט חִבּוּר לַבֶּגֶד וְאֵין הַמַּחַט חִבּוּר לַבֶּגֶד. וְאֵין הַחוּט כֻּלּוֹ חִבּוּר לַבֶּגֶד אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַתְּפִירָה חִבּוּר שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַתְּפִירָה אֵינוֹ חִבּוּר. הַחוּט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַבֶּגֶד אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. חֶבֶל שֶׁקָּשׁוּר בְּחֶרֶס אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. קָשַׁר בּוֹ חֶבֶל אֶחָד מִן הַקֶּשֶׁר וּלְפָנִים חִבּוּר מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ אֵינוֹ חִבּוּר. הַחֶבֶל שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּקֻפָּה אֵינוֹ חִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן תָּפַר:

 כסף משנה  החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור. תוספתא פרק י''ו אלא שיש בה חסרון: החבל שהוא קשור בקופה וכו'. משנה בסוף מקואות:

הלכות כלים - פרק אחד ועשרים

א הַחוּטִין הַיּוֹצְאִין מִן הָאָרִיג וְשֶׁבִּתְחִלַּת הַיְרִיעָה וְשֶׁבְּסוֹפָהּ וְהֵן הַנִּקְרָאִין נִימִין כַּמָּה שִׁעוּרָן. שֶׁל סָדִין וְשֶׁל סוּדָרִין וְשֶׁל צָעִיף וְשֶׁל פִּלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. * וְשֶׁל חָלוּק שֶׁהוּא קָרוּעַ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ וְאַחַר שֶׁלּוֹבְשִׁין אוֹתוֹ מְקַבְּצִין אוֹתוֹ בְּלוּלָאוֹת שִׁעוּר חוּטָיו עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת. הַסָּגִיס וְהָרְדִיד וְהַטַּלִּית שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְכָל הַיֶּתֶר עַל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהַבֶּגֶד טָמֵא בְּמִדְרָס אוֹ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בַּיֶּתֶר שֶׁהַבֶּגֶד טָהוֹר:

 ההראב"ד   ושל חלוק שהוא קרוע. א''א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי לשונו והשמלה שנותן על ברכיו בשעה שמגלח וזו מעפורת שבמשנה:

ב נִימֵי הַכִּפָּה שֶׁל רֹאשׁ. וְהַמַּסְוֶה שֶׁמַּנִּיחִין הָעַרְבִיִּים עַל פְּנֵיהֶם. וְהַקִּלְקָלִין הַשְּׁזוּרִין מִן הַשֵּׂעָר. וְהַפֻּנְדָּא שֶׁלּוֹבֵשׁ הָאָדָם עַל בְּשָׂרוֹ. וְהַשִּׂמְלָה וְהַפַּרְגּוֹד שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַפְּתָחִים כְּמוֹ פָּרֹכֶת. נִימֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן:

ג מִשְׁקלֶת שֶׁנִּטְמֵאת הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח מִן הַחוּט שֶׁלָּהּ חִבּוּר לָהּ. וְכָל הַנּוֹגֵעַ בְּחוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח טָהוֹר. וּמִשְׁקלֶת שֶׁל חָרָשִׁים שְׁמוֹנָה עָשָׂר טֶפַח. וְשֶׁל בַּנָּאִין חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְהַיֶּתֶר עַל מִדּוֹת אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ טָהוֹר:

ד מִשְׁקוֹלוֹת שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל צַיָּרִין אֲפִלּוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִין:

ה חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל זֶהָבִים. שֶׁל פֶּלֶס. וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי אַרְגָּמָן טוֹב שֶׁאוֹחֵז הַשּׁוֹקֵל בּוֹ וְתוֹלֶה הַמֹּאזְנַיִם מִיָּדוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. קָנֶה שֶׁלָּהּ וְחוּטֶיהָ כָּל שֶׁהֵן. חוּטֵי מֹאזְנַיִם שֶׁל מוֹכְרֵי עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. קָנֶה שֶׁלָּהּ וְחוּטֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִים וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טֶפַח. קְנֵה הַמֹּאזְנַיִם וְחוּטֶיהָ שִׁשָּׁה טְפָחִים. חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל צַמָּרִים וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי זְכוּכִית טְפָחַיִם. קְנֵה מֹאזְנַיִם וְחוּטֶיהָ תִּשְׁעָה טְפָחִים. וְהַיֶּתֶר עַל הַשִּׁעוּרִין אֵלּוּ אֵינָן חִבּוּר:

 כסף משנה  (א-ה) החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור. בפרק כ''ט: כתב הראב''ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א''א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו. ומ''ש בשיעור הקנה והחוטים. בפרק הספינה (דף פ"ט):

ו הַחֶבֶל שֶׁמְּסָרְגִין הַמִּטּוֹת מֵאֵימָתַי הוּא חִבּוּר לַטֻּמְאָה מִשֶּׁיְּסָרֵג בּוֹ שְׁלֹשָׁה בָּתִּים. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֶבֶל מִן הַקֶּשֶׁר וּלְפָנִים טָמֵא מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ עַד שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן צְרָכָיו שֶׁל קֶשֶׁר הֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַמִּטָּה. וְחוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַכְּלִי שֶׁאֲפִלּוּ פְּסָקוֹ אֵין הַקֶּשֶׁר נִתָּר:

ז חֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה שֶׁהִיא טְמֵאָה עַד סוֹף אַרְבָּעָה טְפָחִים הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם. מִתְּחִלַּת חֲמִשָּׁה וְעַד סוֹף עֲשָׂרָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁתּוֹלִין בּוֹ אֶת הַמִּטּוֹת. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא יֶתֶר עַל צֹרֶךְ הַמִּטָּה:

 כסף משנה  (ו-ז) החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה. פרק י''ט החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ד ע"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה:

ח אַבְנֵט שֶׁל אָרִיג שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתוֹ עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לְקַבֵּץ אֵיבָרֶיהָ וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְרָן שֶׁמִּקְצָתוֹ יוֹצְאָה מִן הַמִּטָּה עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי הוּא מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה. יֶתֶר עַל כֵּן אֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה. וּמִזְרָן שֶׁבָּלָה אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה טְפָחִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חֶבֶק לַחֲמוֹר הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה. פי''ט:

ט מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס וּמִזְרָן יוֹצֵא מִמֶּנָּה עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי הוּא אַב טֻמְאָה כַּמִּטָּה עַצְמָהּ וְהַכּל מִדְרָס. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ הֲרֵי הוּא כְּמַגַּע מִדְרָס. דָּרַס הַזָּב עַל הַמִּזְרָן הַיּוֹצֵא מֵעֲשָׂרָה וּלְפָנִים הֲרֵי הַמִּטָּה כֻּלָּהּ מִדְרָס. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְמִדְרָס. אֲבָל לִשְׁאָר טֻמְאוֹת אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. כֵּיצַד. מִזְרָן שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַמִּטָּה וְהִכְנִיס קְצָתוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ שֶׁנָּגַע שֶׁרֶץ בִּקְצָתוֹ אוֹ שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין עַל מִקְצָתוֹ נִטְמֵאת הַמִּטָּה וַאֲפִלּוּ הָיָה הַקָּצֶה שֶׁנִּטְמָא יוֹצֵא מִן הַמִּטָּה מֵאָה אַמָּה:

 כסף משנה  מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מעשרה ולחוץ טהור. שם כרבי יוסי: במה דברים אמורים למדרס אבל לשאר טומאות וכו':

י מִטָּה הַטְּמֵאָה מִדְרָס וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן הַכּל טָמֵא מִדְרָס. הִפְרִישׁוֹ הַמִּטָּה מִדְרָס כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּזְרָן מַגַּע מִדְרָס. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן כֻּלָּהּ טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה. הִפְרִישׁוֹ הִיא טְמֵאָה כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּזְרָן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן הַכּל טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. הִפְרִישׁוֹ הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְהַמִּזְרָן טָהוֹר:

יא מִטָּה שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ מִזְרָן וְנָגַע בָּהֶן הַמֵּת הַכּל טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. פֵּרְשׁוּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. נָגַע בָּהּ שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת עֶרֶב. פֵּרְשׁוּ טְמֵאִין טֻמְאַת עֶרֶב:

 כסף משנה  (י-יא) מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב. בפרק י''ט:

יב כֶּרַע שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס וְחִבְּרָהּ לְמִטָּה הַמִּטָּה כֻּלָּהּ מִדְרָס. פֵּרְשָׁה הַכֶּרַע טְמֵאָה מִדְרָס כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּטָּה מַגַּע מִדְרָס. וְכֵן אִם הָיְתָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְחִבְּרָהּ לְמִטָּה הַמִּטָּה כֻּלָּהּ טְמֵאָה שִׁבְעָה כְּאִלּוּ נָגַע הַמֵּת בְּכֶרַע שֶׁלָּהּ. וְאִם הִזָּה עַל הַמִּטָּה טִהֲרָה וְהַכֶּרַע בִּכְלָלָהּ. וְאִם פֵּרְשָׁה קֹדֶם הַזָּיָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּטָּה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. הָיָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְחִבְּרָהּ לַמִּטָּה הַכּל טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. פֵּרְשָׁה הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְהַמִּטָּה טְהוֹרָה שֶׁאֵין הַטָּמֵא טֻמְאַת עֶרֶב מִן הַמֵּת מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא וָלָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַדִּין בְּשֵׁן שֶׁל מַעְדֵּר שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְאַחַר כָּךְ חִבְּרוֹ לַמַּעְדֵּר:

 כסף משנה  כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק. פרק שמנה עשר: ומ''ש ואם הזה על המטה טהרה וכו':

הלכות כלים - פרק שנים ועשרים

א כַּמָּה שִׁעוּר הַבֶּגֶד לְהִתְטַמֵּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לְמִדְרָס. וְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מְכֻוָּנוֹת עִם הַמֶּלֶל לְטֻמְאַת הַמֵּת אוֹ לִשְׁאָר טֻמְאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבִגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֲבָל בְּגָדִים שֶׁל שְׁאָר מִינִין אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּל הַטֻּמְאוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'אוֹ בֶגֶד' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּא הַכָּתוּב לְרַבּוֹת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כִּשְׁאָר בְּגָדִים לַטֻּמְאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּקְרָעִים מִן הַבְּגָדִים. אֲבָל הָאוֹרֵג בֶּגֶד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל שְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטֻּמְאַת מִדְרָס שֶׁאֵין מְקַבֵּל אוֹתָהּ אֶלָּא הָרָאוּי לְמִדְרָס:

 כסף משנה  כמה שיעור הבגד וכו'. פרק כ''ז. ומה שכתב מכוונות עם המלל. כך היא הגירסא והיא בפרק כ''ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח''כ תופר: במה דברים אמורים בבגדי צמר ופשתים וכו'. שבת פרק שני (דף כ"ו כ"ז): אבל האורג בגד וכו'. נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס''ג ע''ב אריג כל שהוא טמא. ומה שכתב חוץ מטומאת מדרס וכו'. פשוט הוא:

ב הַבְּגָדִים הֶעָבִים בְּיוֹתֵר כְּגוֹן הַלְּבָדִין וְהַנִּמְטִין הַקָּשִׁין. אוֹ הַבְּגָדִים הָרַכִּין בְּיוֹתֵר כְּגוֹן בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהַבָּשָׂר נִרְאֶה מִתַּחְתָּן. אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּקֶּרַע שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בֵּין לְמִדְרָס בֵּין לִשְׁאָר טֻמְאוֹת:

 כסף משנה  הבגדים העבים וכו'. בפרק כ''ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה:

ג כָּל הַקְּלִיעוֹת מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה בִּבְגָדִים. אֶחָד הַקּוֹלֵעַ חוּטִים וַעֲשָׂאָן פִּיף אוֹ הָאוֹרְגָן וַעֲשָׂאָן אַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. חוּץ מִקְּלִיעָה שֶׁעוֹשִׂין הַצַּמָּרִים לִקְשֹׁר בָּהּ הַצֶּמֶר שֶׁהִיא טְהוֹרָה. הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל אֶבֶן שֶׁבָּהּ אָרוּג אוֹ עוֹר מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. נִפְסַק בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ טְהוֹרָה. נִפְסַק [בֵּית] הַפָּקִיעַ שֶׁלָּהּ בִּלְבַד עֲדַיִן הִיא בְּטֻמְאָתָהּ. הַמִּכְמוֹרוֹת וְהָרְשָׁתוֹת מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְהַחֵרֶם מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי זוּטוֹ. מִפְּנֵי שֶׁעֵינֵי אוֹתָהּ הַשְּׂבָכָה דַּקִּין בְּיוֹתֵר וַהֲרֵי הִיא כְּבֶגֶד. הָעוֹשֶׂה בֶּגֶד מִן הַחֵרֶם טָהוֹר. מִן זוּטוֹ מִתְטַמֵּא:

 כסף משנה  כל הקליעות וכו'. פ''ג דעדיות וכחכמים: הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'. ג''ז שם וכחכמים: המכמורות והרשתות וכו'. בספ''ג. ומה שכתב העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא. בפכ''ח:

ד עָשָׂה חָלוּק מִן הַמְּשַׁמֶּרֶת אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  עשה חלוק וכו'. תוספתא:

ה מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן שֶׁבָּלְתָה אִם מְשַׁמֶּשֶׁת מֵעֵין מְלָאכָה רִאשׁוֹנָה טְמֵאָה. וְאִם לָאו טְהוֹרָה:

 כסף משנה  משמרת של יין וכו'. גם זה שם:

ו מִטְפְּחוֹת סְפָרִים הַמְצֻיָּרוֹת אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מְשַׁמְּשִׁין אָדָם שֶׁהֲרֵי צִיּוּרָן מֵעִיד עֲלֵיהֶן שֶׁבִּשְׁבִיל סֵפֶר נַעֲשׂוּ. וְשֶׁאֵינָן מְצֻיָּרוֹת מִתְטַמְּאוֹת בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטֻּמְאַת מִדְרָס מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרִין לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשָׂה מְלַאכְתֵּנוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב:

 כסף משנה  מטפחות ספרים. פרק כ''ח וכב''ה:

ז כֶּסֶת הַסַּבָּלִים שֶׁמַּנִּיחִין עַל כִּתְפֵיהֶן מִפְּנֵי הַמּוֹט מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס וּמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס:

 כסף משנה  כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס. פכ''ח:

ח בֶּגֶד שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְצוּרוֹת אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. בִּטֵּל מַחְשַׁבְתּוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁעָשָׂה מִטְפָּחוֹת לְחַפּוֹת בָּהֶן כְּתָלִים אוֹ עַמּוּדִים אֵינָם מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה:

 כסף משנה  בגד שחישב עליו לצורות וכו'. פרק דם חטאת עלה צ''ד: בעה''ב שעשה מטפחות וכו'. תוספתא דכלים פרק י''ב:

ט חָלוּק הֶעָשׂוּי כִּסְבָכָה כְּדֵי לְשַׂחֵק בּוֹ שׁוֹתֵי שֵׁכָר אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  חלוק העשוי כסבכה וכו'. בפ' כ''ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש:

י כִּפָּה שֶׁנְּתָנוֹ עַל הַסֵּפֶר טָהוֹר מִלְּקַבֵּל טֻמְאַת מִדְרָס. אֲבָל מִתְטַמֵּא בְּמֵת וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת:

 כסף משנה  כפה שנתנו על הספר וכו'. בפכ''ח:

יא הָעוֹשֶׂה אִסְפְּלָנִית בֵּין עַל הָעוֹר בֵּין עַל הַבֶּגֶד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שִׁעוּר טְהוֹרִין. עָשָׂה עֲלֵיהֶן מְלוּגְמָא עַל הַבֶּגֶד אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי נִתְלַכְלֵךְ וְאֵינוֹ רָאוּי. וְעַל הָעוֹר מְקַבֵּל טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְקַנֵּחַ וְרָאוּי לְמִשְׁכָּב:

 כסף משנה  העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב. שם וכתנא קמא:

יב מֵאֵימָתַי יְקַבֵּל הַבֶּגֶד טֻמְאָה מִשֶּׁיֶּאֱרֹג בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְכָל הַכֵּלִים הַנֶּאֱרָגִין בְּמַחַט כְּגוֹן הַכִּיס וְאַנְפְּלִיָא אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן:

 כסף משנה  מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו':

יג כָּל הַכֵּלִים הַנַּעֲשִׂין עַל גַּבֵּי מַחַט כְּגוֹן מְצוּדָה כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מְלַאכְתָּן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

יד סְבָכָה שֶׁמַּנִּיחוֹת הַבָּנוֹת בְּרָאשֵׁיהֶן אִם הִתְחִילוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ מִפִּיהָ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּגָּמֵר קַרְקָעִיתָהּ. וְאִם הִתְחִילָה מִקַּרְקָעִיתָהּ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּגְמֹר אֶת פִּיהָ. וּשְׁבִיסָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְחוּטֶיהָ חִבּוּר לָהּ לְטַמֵּא וּלְהִתְטַמֵּא:

טו סְבָכָה שֶׁנִּקְרְעָה אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת רֹב שְׂעַר הָרֹאשׁ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  (יד-טו) סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה. בספכ''ח:

טז חָלוּק שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל לֶבֶד אוֹ שֶׁל נְיָר מֵאֵימָתַי הוּא גְּמַר מְלַאכְתּוֹ מִשֶּׁיִּפְתַּח אֶת פִּיו. הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטֹן לְפִי קָטְנוֹ. וְאִם נִטְמָא הֶחָלוּק מֵאֵימָתַי הוּא טָהֳרָתוֹ מִשֶּׁיִּבְלֶה וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ מֵעֵין מְלַאכְתּוֹ רִאשׁוֹנָה. נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ רֻבּוֹ מִלְּמַעְלָה עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ רֻבּוֹ מִלְּמַטָּה טָהוֹר. וְאִם נִקְרָע מִבֵּית פִּיו טָהוֹר:

יז הָעוֹשֶׂה חֲגוֹר מִצַּוָּאר שֶׁל בֶּגֶד וּמִצִּדּוֹ שֶׁל סָדִין אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּמְלל שִׂפְתוֹתָיו. עֲשָׂאָהוּ מֵאֶמְצַע הַבֶּגֶד וּמֵאֶמְצַע הַסָּדִין אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּמְלל מִצַּד הַשֵּׁנִי:

יח חֲגוֹר שֶׁבָּלוּ צְדָדָיו וְאֶמְצָעִיתוֹ קַיֶּמֶת טָמֵא:

יט שָׂפָה שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַבֶּגֶד וְהִתְקִינָהּ לַחֲגֹר בָּהּ אֶת מָתְנָיו מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּאַבְנֵט:

 כסף משנה  (טז-יט) חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט. תוספתא פכ''ג דכלים:

כ טַלִּית שֶׁל עָנִי שֶׁבָּלְתָה אִם הָיוּ רֹב שִׂפְתוֹתֶיהָ קַיָּמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בָּרִיא הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. אֵין שִׂפְתוֹתֶיהָ קַיָּמוֹת אִם יֵשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ חָזָק וּבָרִיא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. וְכֵן שְׁאָר בִּגְדֵי עֲנִיִּים:

 כסף משנה  טלית של עני וכו'. תוספתא פרק כ''ד דכלים:

כא מַטְלִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה. וְאִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן וְהֵכִינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל וְאַף עַל פִּי שֶׁהֱכִינוֹ:

 כסף משנה  מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'. בפ' דם חטאת עלה צ''ד. ומ''ש שכל פחות משלש על שלש וכו'. משנה בכלים פכ''ז:

כב פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁהִתְקִינוֹ לִפְקֹק בּוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ וּלְנַעֵר בּוֹ אֶת הַקְּדֵרָה וּלְקַנֵּחַ בּוֹ אֶת הָרֵיחַיִם וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אִם הִשְׁלִיכוֹ בָּאַשְׁפָּה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. תְּלָאוֹ בְּמָגוֹד אוֹ הִנִּיחוֹ אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִנִּיחוֹ בְּתוֹךְ בְּגָדָיו וַעֲדַיִן הוּא חָשׁוּב אֶצְלוֹ וּמְקַבֵּל שְׁאָר טֻמְאוֹת חוּץ מִטֻּמְאַת מִדְרָס. שֶׁהֲרֵי הוּא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים:

 כסף משנה  פחות משלשה על שלשה וכו'. ריש פרק כ''ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (דף כ"ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ''ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ''ע לא פליגי דטהור כ''פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון:

כג שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בָּאַשְׁפָּה אִם הָיָה בָּרִיא כְּדֵי לִצְרוֹר בּוֹ רֹבַע הַקַּב מֶלַח גַּס וְלֹא יִקָּרַע הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וְאִם לָאו אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. אֲבָל אִם הָיָה בַּבַּיִת אִם הָיָה בָּרִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִצְרֹר בּוֹ מֶלַח אוֹ שֶׁהָיָה צוֹרֵר בּוֹ מֶלַח וְלֹא הָיָה בָּרִיא הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדְרָס:

 כסף משנה  שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'. פרק כ''ז דכלים. ומ''ש מלח גס. ג''ז שם וכחכמים:

כד * שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּקְרַע וְלֹא הֻבְדְּלוּ הַקְּרָעִים אִם נוֹתְנוֹ עַל הַכִּסֵּא וּכְשֶׁיֵּשֵׁב עָלָיו יִגַּע בְּשָׂרוֹ בַּכִּסֵּא הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס:

 ההראב"ד   שלשה על שלשה. א''א לשון התוספתא שבכה שנקרעה ונתנה על הכסא וכו' ובשרו נוגע בכסא טהורה וכן העור והמפץ שנקרעו ונתנה על הכסא ומכאן הוציא שלשה על שלשה:

כה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּמְחָה מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ קֶשֶׁר אוֹ שְׁנֵי חוּטִין מַתְאִימִין הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

כו שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁהִשְׁלִיכָהּ בָּאַשְׁפָּה טְהוֹרָה. הֶחֱזִירָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. לְעוֹלָם הַשְׁלָכָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ וְהַחְזָרָתָהּ מְטַמֵּאתָהּ חוּץ מִשֶּׁל אַרְגָּמָן וְשֶׁל זְהוֹרִית טוֹבָה שֶׁאֲפִילוּ הָיְתָה עַל הָאַשְׁפָּה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה:

 כסף משנה  (כד-כו) שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה. שם: כתב הראב''ד שלשה על שלשה א''א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצריך עיון:

כז שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנְּתָנָהּ בְּכַדּוּר אוֹ שֶׁעֲשָׂאָהּ כַּדּוּר בִּפְנֵי עַצְמָהּ טְהוֹרָה. אֲבָל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁנְּתָנוֹ בְּכַדּוּר הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה * וּמִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. עָשָׂהוּ כַּדּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי הַתֶּפֶר מְמַעֲטוֹ מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה:

 ההראב"ד   ומתטמא במדרס. א''א אני אין לי אלא שאר טומאות אבל טומאת מדרס אין לו שהרי בטלו מתורת מדרס ואם עשאו כדור בפני עצמו אף משאר טומאות טהור מפני שהתפירה ממעטו והו''ל כפחות משלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ שבטלו מתורת בגד וטהור:

 כסף משנה  שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ''ח. ועל מה שכתב ומתטמא במדרס כתב הראב''ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע:

הלכות כלים - פרק שלשה ועשרים

א הַמַּפָּץ הוּא הַמַּחְצֶלֶת שֶׁאוֹרְגִין אוֹתָהּ מִן הַחֲבָלִים וּמִן הַסּוּף וּמִן הַגֹּמֶא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵין הַמַּפָּץ בִּכְלַל כֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאַף עַל פִּי כֵן מִתְטַמֵּא הוּא בְּמִדְרָס דִּין תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי רִבָּה הַכָּתוּב (ויקרא טו-ד) 'כָּל הַמִּשְׁכָּב' וְזֶה רָאוּי לְמִשְׁכָּב וְעָשׂוּי לוֹ. וְכֵן מִתְטַמֵּא בְּמֵת וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵיהֶן כְּכָל פְּשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁכָּל הַמִּתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת:

 כסף משנה  המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ''כ מתטמא היא במדרס וכו'. ומ''ש וכן מתטמא במת וכו'. בפרק ג' דעדיות ובספ''ק דסוכה (דף כ'). ומ''ש וזה כלל גדול וכו'. משנה פרק בא סימן (דף מ"ח):

ב כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַבֶּגֶד מִתְטַמֵּא בְּשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לְמִדְרָס:

ג הַשַּׂק שִׁעוּרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים. הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה. הַמַּפָּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה בֵּין לְמִדְרָס בֵּין לִשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת. וּפָחוֹת מִן הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ טְהוֹרִין מִכְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקֶרַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁנִּקְרַע בְּלֹא כַּוָּנָה. אֲבָל הַקּוֹצֵץ בְּכַוָּנָה וְקִצֵּץ אֲפִלּוּ טֶפַח עַל טֶפַח לְמוֹשָׁב אוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לְמִשְׁכָּב הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. בֵּין שֶׁהָיָה הַטֶּפַח עַל טֶפַח שֶׁקִּצֵּץ אוֹ הַשְּׁלֹשָׁה בֶּגֶד אוֹ שַׂק אוֹ עוֹר אוֹ מַפָּץ. וְכֵן הַמְקַצֵּעַ מֵאֶחָד מֵהֶן לַאֲחִיזָה כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז בּוֹ בְּיָדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין קוֹצְצֵי תְּאֵנִים שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּכָל שֶׁהוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁכָּל * פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת טָהוֹר מִכְּלוּם:

 ההראב"ד   פחות משלש אצבעות טהור מכלום. א''א זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה כל שהוא ואולי במקצע לכך ולפיכך אפילו כל שהוא מפני שהוא ככלי או כבגד קטן:

 כסף משנה  (ב-ג) כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום. פרק כ''ז דכלים:

ד הַמְחַבֵּר שְׁנֵי טְפָחִים מִן הַבֶּגֶד וּמִן הַשַּׂק טֶפַח שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפָּץ הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס. אֲבָל אִם חִבֵּר חֲמִשָּׁה טְפָחִים מִן הַמַּפָּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשַּׂק שְׁלֹשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד הֲרֵי זֶה טְמֵא מִדְרָס זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהִשְׁלִים שִׁעוּרוֹ בְּחָמוּר מִמֶּנּוּ טָמֵא מִן הַקַּל טָהוֹר:

 כסף משנה  המחבר שני טפחים וכו'. פרק כ' דכלים:

ה בְּלוֹיֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה טְהוֹרִין וְאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה עַד שֶׁיְּקַצְּצֵם וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ כְּמַפָּץ:

 כסף משנה  בלויי נפה וכו'. שם וכחכמים:

ו חָלוּק שֶׁל קָטָן אֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּשִׁעוּר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְנִמְדָּד כָּפוּל כִּבְרִיָּתוֹ. וְאֵלּוּ נִמְדָּדִין כְּפוּלִין בְּגָדִים שֶׁמַּלְבִּישִׁין אוֹתָן עַל הָרַגְלַיִם וְעַל הַשּׁוֹקַיִם וְאֶת הָרֹאשׁ וְהַמִּכְנָסַיִם וְהַכּוֹבַע וְהַכִּיס שֶׁל פֻּנְדָּא וּמַטְלִית שֶׁתְּלָאָהּ עַל הַשָּׂפָה אִם פְּשׁוּטָה נִמְדֶּדֶת פְּשׁוּטָה וְאִם כְּפוּלָה נִמְדֶּדֶת כְּפוּלָה:

ז הַבֶּגֶד שֶׁאָרַג שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה נִטְמָא בְּמִדְרָס וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים אֶת כָּל הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ מִדְרָס. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ טָהַר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן כִּכְלִי שֶׁנָּגַע בְּמִדְרָס. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים אֶת כָּל הַבֶּגֶד כָּל הַבֶּגֶד טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁנֶּאֱרַג בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְנִטְמָא בְּמֵת וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים עָלָיו אֶת כָּל הַבֶּגֶד הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ טְמֵא מֵת. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ טָהַר מִטְּמֵא מֵת. אֲבָל טְמֵא מַגָּע טְמֵא מֵת. נָטַל חוּט אֶחָד מִתְּחִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִים אֶת כָּל הַבֶּגֶד הַכּל טָהוֹר. וְלָמָּה יִהְיֶה הַכּל טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁנִּתְמַעֲטָה טְהוֹרָה מִכְּלוּם אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמַעֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּהֲרָה מִן הַמִּדְרָס הֲרֵי הִיא טְמֵאָה בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

 כסף משנה  (ו-ז) חלוק של קטן וכו'. גם זה שם וכחכמים: ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות. גם זה שם:

ח מַטְלִית שֶׁהִיא מִדְרָס וּטְלָאָהּ עַל הַקֻּפָּה אוֹ עַל הָעוֹר נַעֲשָׂה הַכּל רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. הִפְרִישׁ אֶת הַמַּטְלִית הֲרֵי הַקֻּפָּה אוֹ הָעוֹר רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁנָּגְעוּ בַּמִּדְרָס וְהַמַּטְלִית טְהוֹרָה שֶׁכֵּיוָן שֶׁטְּלָאָהּ וְהִפְרִישָׁהּ בָּטְלָה. טְלָאָהּ עַל הַבֶּגֶד אוֹ עַל הַשַּׂק נַעֲשָׂה הַכּל מִדְרָס וַהֲרֵי הַכּל אַב טֻמְאָה. הִפְרִישָׁהּ הֲרֵי הַבֶּגֶד אוֹ הַשַּׂק רִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי נָגַע בַּמִּדְרָס וְהַמַּטְלִית אַב טֻמְאָה כְּשֶׁהָיְתָה שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה עַל הָאָרִיג. תָּפַר הַמַּטְלִית עַל הַבֶּגֶד כְּשֶׁטְּלָאָהּ מֵרוּחַ אַחַת אוֹ מִשְּׁתֵי רוּחוֹת כְּמִין גַּאם אֵינוֹ חִבּוּר וְלֹא נַעֲשָׂה הַכּל אָב אֶלָּא מַגַּע מִדְרָס בִּלְבַד. תְּפָרָהּ מִשְּׁתֵי רוּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ הֲרֵי הִיא חִבּוּר וְנַעֲשָׂה הַכּל אָב:

 כסף משנה  מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג. פרק כ''ח דכלים: תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב. שם וכחכמים:

ט שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרָס וְאַחַר כָּךְ נֶחְלַק טָהַר מִן הַמִּדְרָס וְאֵין בִּקְרָעִים אֵלּוּ טֻמְאָה כְּלָל וְהִנָּם כְּשִׁבְרֵי כְּלִי שֶׁנִּטְמָא. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרָס וְקָרַע מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת אוֹתוֹ הַקֶּרַע טָהַר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טְמֵא מַגַּע מִדְרָס שֶׁבְּעֵת פְּרִישָׁתוֹ מִן הַבֶּגֶד הַגָּדוֹל נִטְמָא בְּמַגָּע:

 כסף משנה  שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'. בפרק כ''ז דכלים וכרבי יוסי. ומ''ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש''י:

י סָדִין שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרָס וְאַחַר כָּךְ עֲשָׂאָהוּ פָּרֹכֶת טָהַר מִן הַמִּדְרָס. וּמֵאֵימָתַי הוּא טָהֳרָתוֹ מִן הַמִּדְרָס מִשֶּׁיִּקְשֹׁר בּוֹ הַלּוּלָאוֹת שֶׁהוּא נִתְלֶה בָּהֶן כִּשְׁאָר הַפָּרוֹכוֹת:

 כסף משנה  סדין שנטמא במדרס וכו'. פ''ב וכבית הלל:

יא טַלִּית שֶׁהִיא מִדְרָס וְהִטְבִּילָהּ וְקֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁהּ הִתְחִיל לִקְרֹעַ מִמֶּנָּה קֶרַע כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע בָּהּ רֻבָּהּ שׁוּב אֵינָהּ חִבּוּר וְטָהֲרָה כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן נִשְׁתַּיֵּר בָּהּ כְּדֵי מַעֲפֹרֶת שֶׁלֹּא נִקְרַע שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּטְבוּלַת יוֹם שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא חָס עָלֶיהָ לְהַטְבִּילָהּ כָּךְ לֹא יָחוּס לִקְרֹעַ אֶת כֻּלָּהּ וּלְפִיכָךְ טָהֲרָה כֻּלָּהּ:

 כסף משנה  טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ג):

הלכות כלים - פרק ארבעה ועשרים

א אֵלוּ עוֹרוֹת מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס. עוֹר שֶׁחָשַׁב עָלָיו לִשְׁטִיחָה. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַמִּטּוֹת מִלְּמַעְלָה לִישֹׁן עָלָיו. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחִין בָּעֶרֶס תַּחַת הַקָּטָן. וְעוֹר הַכַּר. וְעוֹר הַכֶּסֶת. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחִין תַּחַת הַשֻּׁלְחָן בְּעֵת הָאֲכִילָה כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ עָלָיו הַפֵּרוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִשְׁעָן עָלָיו בְּרַגְלוֹ. וְעוֹר שֶׁחוֹגֵר נוֹפֵץ הַפִּשְׁתָּן עָלָיו בְּעֵת שֶׁנּוֹפֵץ. וְעוֹר שֶׁחוֹגֵר הַחַמָּר עָלָיו. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחַ הַסַּבָּל עַל כְּתֵפוֹ בְּעֵת שֶׁסּוֹבֵל. וְעוֹר שֶׁמַּנִּיחַ הָרוֹפֵא עַל בִּרְכָּיו בְּעֵת שֶׁמֵּפִיס הַשְּׁחִינִין מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָעוֹרוֹת הָאֵלּוּ יוֹשֵׁב עֲלֵיהֶן. וְעוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן שֶׁרִירוֹ יוֹרֵד עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ בְּגָדָיו. וְעוֹר שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְנוֹתְנוֹ עַל לִבּוֹ בִּשְׁעַת הַקָּצִיר מִפְּנֵי הַשָּׁרָב. וְעוֹר שֶׁלּוֹפְפִין הַכְּסוּת בּוֹ. וְעוֹר הַתָּפוּר בְּתֵבָה שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הַבְּגָדִים שֶׁכָּל אֵלּוּ מִתְהַפְּכִין עֲלֵיהֶן וְנִשְׁעָנִין עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'. פרק כ''ו דכלים. ומה שכתב ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'. תוספתא פרק ד' [דבבא מציעא] דכלים. ומה שכתב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה. משנה בפכ''ו עב כסות ותכריך כסות מדרס. ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'. שם:

ב כָּל הָעוֹרוֹת הַמִּתְטַמְּאוֹת בְּמִדְרָס אֵינָן מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן כְּשִׁעוּר חֲמִשָּׁה טְפָחִים עַל חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְאֵלּוּ עוֹרוֹת שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס. עוֹר שֶׁחוֹגֵר סוֹרֵק הַצֶּמֶר בְּעֵת שֶׁסּוֹרֵק. וְעוֹר שֶׁלּוֹפֵף בּוֹ הַצֶּמֶר הַסָּרוּק. וְעוֹר שֶׁלּוֹפֵף בּוֹ הָאַרְגָּמָן. וְעוֹר הַתּוֹפֵר שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָאַרְגָּמָן. וְכֻלָּן מִתְטַמְּאִין בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת:

 כסף משנה  ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'. שם עור הסרוק עור הסורק ר''א אומר מדרס וחכ''א טמא מת. ומ''ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'. שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב''ש אומרים טמא מדרס וב''ה אומרים טמא מת:

ג עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי לְכֵלִים טָהוֹר מִכְּלוּם. עֲשָׂאוֹ חִפּוּי לְמִשְׁקלֶת מְקַבֵּל שְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס:

 כסף משנה  עור שעשאו חיפוי וכו'. שם וכת''ק:

ד עוֹר שֶׁעֲשָׂאָהוּ לַעֲקֵבוֹ וּלְפַרְסָתוֹ אִם חוֹפֶה אֶת רֹב הָרֶגֶל מִתְטַמֵּא וְאִם לָאו טָהוֹר:

 כסף משנה  עור שעשאו לעקבו וכו'. תוספתא פ''ד [דב''ב] דמסכת כלים:

ה מִנְעָל שֶׁעַל הָאִמּוּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לְבָשׁוֹ אָדָם הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס שֶׁכְּבָר נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ:

 כסף משנה  מנעל שעל האימום וכו'. משנה בפרק כ''ו וכחכמים פירוש אימום פורמ''א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום:

ו כָּל עוֹר הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וְאֵינוֹ חָסֵר מְלָאכָה הַמַּחְשָׁבָה מְטַמֵּאתוֹ * וְאִם חִשֵּׁב עָלָיו לִהְיוֹת עוֹר שֻׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. וְאִם חָסֵר מְלָאכָה אֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת בּוֹ עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. חוּץ מִן הָעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ הַמֶּרְכָּב מִפְּנֵי הָאָבָק שֶׁהַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל עוֹרוֹת הָעַבְּדָן שֶׁסְּתָמָן לִמְכִירָה אֵין הַמַּחְשָׁבָה מְטַמֵּאתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן מַעֲשֵׂה וִיכִינֵם לְמִדְרָס:

 ההראב"ד   ואם חישב עליו להיות עור שלחן. א''א כמדומה אני זו היא קטבליא:

 כסף משנה  כל עור הראוי וכו'. שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון: כתב הראב''ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן א''א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ''ל ורבינו בפכ''א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו. ומ''ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס. בפכ''ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה. ומ''ש במה דברים אמורים בעורות בעל הבית וכו'. גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

ז אֵין אָדָם מְטַמֵּא בְּמִדְרַס מִשְׁכָּב אוֹ מֶרְכָּב שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-כא) 'וְהַנּוֹגֵעַ בְּמִשְׁכָּבוֹ'. גָּזַל מִשְׁכָּב וְדָרַס עָלָיו בְּלֹא נְגִיעָה טָהוֹר וְאִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים טָמֵא. גָּנַב מִשְׁכָּב וְיָשַׁב עָלָיו טָמֵא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִים מִי גְּנָבוֹ וְאִם נוֹדַע שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים טָהוֹר. לְפִיכָךְ גַּנָּב שֶׁגָּנַב עוֹר וְחִשֵּׁב עָלָיו לִשְׁכִיבָה מַחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת לוֹ וּמִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס אֲבָל הַגַּזְלָן אֵין מַחְשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים:

 כסף משנה  אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו. פרק מרובה עלה ס''ו. ומ''ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'. מתבאר ממה שיבא וממה שקדם. ומ''ש ודרס עליו בלא נגיעה. טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ''ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. ומ''ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א''כ נתייאשו הבעלים. פרק כ''ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (דף קי"ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד''ה יאוש קני ואף ע''ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא:

ח עוֹר שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרָס וְהִתְחִיל לְקָרְעוֹ רְצוּעוֹת הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים:

 כסף משנה  עור שנטמא במדרס וכו'. ספכ''ו וכחכמים:

ט כָּל כְּלִי עוֹר שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרַס הַזָּב וְשִׁנָּהוּ לִכְלִי אַחֵר אִם שִׁנָּהוּ מִפָּשׁוּט לְפָשׁוּט הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. שִׁנָּהוּ מִפָּשׁוּט לִמְקַבֵּל וּמִמְּקַבֵּל לְפָשׁוּט טָהוֹר. וּבְבֶגֶד הַכּל טָמֵא. כֵּיצַד. חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ שָׁטִיחַ וְשָׁטִיחַ שֶׁעֲשָׂאָהּ חֵמֶת טָהוֹר אֲבָל חֵמֶת שֶׁנִּטְמְאָה מִדְרָס וַעֲשָׂאָהּ תּוּרְמִיל אוֹ תּוּרְמִיל שֶׁעֲשָׂאָהוּ חֵמֶת הֲרֵי הֵן מִדְרָס כְּשֶׁהָיוּ:

 כסף משנה  כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'. תוספתא פרק ו' דב''ב דמסכת כלים. ומה שכתב כיצד החמת שעשה שטיח וכו'. משנה פרק כ''ח דכלים:

י כַּר שֶׁל בֶּגֶד שֶׁנִּטְמָא בְּמִדְרָס וַעֲשָׂאָהוּ סָדִין אוֹ סָדִין שֶׁעֲשָׂאָהוּ כַּר אוֹ כֶּסֶת. בֶּגֶד שֶׁעֲשָׂאָהוּ מִטְפַּחַת אוֹ מִטְפַּחַת שֶׁעֲשָׂאָהוּ כֶּסֶת הֲרֵי הֵן מִדְרָס כְּשֶׁהָיוּ:

יא כֵּלִים שֶׁעִקַּר עֲשִׂיָּתָן לְקַבָּלָה וּלְמִשְׁכָּב כְּאֶחָד כְּגוֹן הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת וְהַשַּׂקִּין וְהַמַּרְצּוּפִין אִם נִפְחֲתוּ אַף עַל פִּי שֶׁטָּהֲרוּ מִלְּהִתְטַמֵּא בְּמֵת וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס שֶׁעֲדַיִן הֵן רְאוּיִין לְמִדְרָס. אֲבָל כֵּלִים שֶׁעִקַּר עֲשִׂיָּתָן לְקַבָּלָה בִּלְבַד כְּגוֹן הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמִיל אִם הָיוּ גְּדוֹלִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן הוֹאִיל וְיוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי גָּדְלָן הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס כָּל זְמַן שֶׁהֵן שְׁלֵמִין נִפְחֲתוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר עֲדַיִן לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן אֵין מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס שֶׁעִקַּר עֲשִׂיָּתָן לְקַבָּלָה בִּלְבַד הוֹאִיל וּבָטְלוּ מִלְּקַבֵּל טָהֲרוּ מִלְּהִתְטַמֵּא לֹא בְּמִדְרָס וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּרָן וְיִהְיוּ רְאוּיִין לְמִדְרָס הַחֵמֶת שִׁבְעָה קַבִּין וְהַיַּלְקוּט חֲמִשָּׁה וְהַקְּלַסְתֵּר שֶׁתּוֹלִין בּוֹ הַשְּׂעוֹרִים בְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה אַרְבָּעָה וְהַכְּרִיתִית שֶׁמְּעָרִין בָּהּ הַמַּיִם סְאָה. פָּחוֹת מִשִּׁעוּרִין אֵלּוּ אֵינָן רְאוּיִין לְמִדְרָס וְאֵין דֶּרֶךְ הָעָם לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן. נִפְחֲתוּ וְצָרַר מְקוֹם הַפְּחָת הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין וּכְאִלּוּ לֹא קָשַׁר מְקוֹם הַפְּחָת. וְכָל הַחֲמָתוֹת שֶׁנִּפְחֲתוּ וּצְרָרָן טְהוֹרוֹת חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּים מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ הוּא דַּרְכָּן תָּמִיד לְצָרְרָן. וְחֵמֶת חֲלִילִין אֵין מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְמִדְרָס:

 כסף משנה  כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'. ריש פ''ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא''ש. ומה שכתב אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה. ג''ז שם נפחתו וכו': וכל החמתות שנפחתו וכו'. [פכ''ו מ''ד] וכת''ק: וחמת חלילין וכו'. בפרק כ':

הלכות כלים - פרק חמשה ועשרים

א כָּל פְּשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ הָעֲשׂוּיִין לִישִׁיבָה אוֹ לִשְׁכִיבָה אוֹ לִרְכִיבָה מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס כְּגוֹן הַמִּטָּה וְהַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  כל פשוטי כלי עץ וכו'. תורת כהנים:

ב הַמִּטָּה וְהַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל מֵת וְכִסֵּא שֶׁל כַּלָּה וּמַשְׁבֵּר שֶׁל חַיָּה וְכִסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס שֶׁכּוֹבֵס עָלָיו אֶת הַכֵּלִים וְכִסֵּא שֶׁל קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח כָּל אֵלּוּ מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס:

 כסף משנה  המטה והכר וכו' עד את הכלים. פרק כ''ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור''ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש רש''י בפרק רבי עקיבא (דף פ"ח ע"ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואף על גב דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ''ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי: ומה שכתב וכסא של קטן וכו'. בפרק כ''ג:

ג כִּסֵּא שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁעוֹשִׂין בְּבֵית הַכִּסֵּא וְהָעוֹר נָתוּן עָלָיו הֲרֵי הוּא מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת. הִפְרִישׁ * עוֹר הַמְחֻפֶּה עַל הַבַּרְזֶל הָעוֹר מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וְהַבַּרְזֶל מִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֲבָל לֹא בְּמִדְרָס:

 ההראב"ד   עור המחופה על הברזל. א''א נראה לי בשנטמא כשהוא מחובר קאמר ויש בו כשיעור אבל הברזל טהור מן המדרס שעליו אבל לא טהור משאר טומאות דאי לכתחילה קאמר ברזל טמא בשאר טומאות פשיטא ועור נמי אם יש בו כשיעור פשיטא ואי לית ביה כשיעור אמאי טמא מדרס:

ד טְרַסְקָל שֶׁל גֶּמִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַמְחֻפֶּה בְּעוֹר מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת. הִפְרִישׁ הָעוֹר מֵעָלָיו הָעוֹר מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס אֲבָל הַטְּרַסְקָל טָהוֹר מִכְּלוּם שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּשִׁבְרֵי כֵּלִים:

ה סַפְסָלִין שֶׁבַּמֶּרְחָץ שֶׁשְּׁתֵּי רַגְלָיו שֶׁל עֵץ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. הָיְתָה אַחַת שֶׁל עֵץ וְאַחַת שֶׁל שַׁיִשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  (ג-ה) כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה. בספכ''ב ופירוש טרסקל סל: כתב הראב''ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א''א נ''ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב''ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב''ד על אותו פירוש יש לומר דסד''א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה''ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ''ל:

ו נְסָרִים שֶׁבַּמֶּרְחָץ שֶׁשִּׁגְמָן אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לִישִׁיבָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהַלְּכוּ הַמַּיִם תַּחְתֵּיהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש נסרים שבמרחץ וכו'. שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם:

ז הַכַּלְכָּלָה וְהַסַּל שֶׁמִּלְּאָן תֶּבֶן אוֹ מוֹכִין אַף עַל פִּי שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאַת מִדְרָס שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִישִׁיבָה. וְאִם סֵרְגָן בְּגֶמִי אוֹ בִּמְשִׁיחָה עַל פִּיהֶן מִתְטַמְּאִין בְּמִדְרָס:

 כסף משנה  הכלכלה והסל וכו'. בספכ''ב:

ח קוֹרַת בֵּית הַבַּד שֶׁעָשָׂה רֹאשָׁהּ הָאֶחָד כִּסֵּא אֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרִין לוֹ עֲמֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ. אֲבָל אִם קָבַע אֶת הַכִּסֵּא בְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד הַכִּסֵּא מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס וְאִם דָּרַס הַזָּב עַל הַקּוֹרָה לֹא נִטְמָא הַכִּסֵּא. וְכֵן אִם קָבַע הַכִּסֵּא בְּקוֹרָה גְּדוֹלָה אוֹ עָשָׂה רֹאשׁ הַקּוֹרָה הַגְּדוֹלָה כִּסֵּא אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם הַכִּסֵּא בִּלְבַד וּשְׁאָר הַקּוֹרָה טָהוֹר. וְכֵן הַדִּין בְּכִסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בַּעֲרֵבָה שֶׁהוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'. בפכ''ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: ומ''ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'. בפכ''ב כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין וידוע דהלכה כבית הלל וא''ת מ''ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו בית הלל מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא:

ט קְצָת הַקּוֹרָה שֶׁמְּתַקֵּן הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן לֵישֵׁב עָלָיו הֲרֵי מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. וּמְקוֹם יְשִׁיבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַקָּרוֹן טָהוֹר שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא יְשִׁיבַת צַעַר:

 כסף משנה  קצת הקורה וכו'. בפרק כ''ב ישיבת הסתת טמאה מדרס. ומ''ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'. תוספתא פ''א דב''ב דמסכת כלים:

י רָאשֵׁי כְּלוּנְסוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן הָאֻמָּנִין וְשָׁפִין אֶת הָאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְהוֹרִין. וְכֵן כֹּפֶת שֶׁל תְּמָרָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עָלָיו אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ טֶפַח טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה כְּלִי. וְכֵן בּוּל שֶׁל עֵץ אַף עַל פִּי שֶׁסֵּרְקוֹ וְכִרְכְּמוֹ וַעֲשָׂאָהוּ פָּנִים לְשָׁעַר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ כְּלִי וְלֹא מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיָּחֹק בּוֹ:

 כסף משנה  ראשי כלונסות וכו'. תוספתא פרק ב' דב''ב שם. ומ''ש וכן כופת של תמרה וכו'. תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ. ומה שכתב וכן בול של עץ וכו'. משנה פכ''ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיה מ"ד):

יא רָאשֵׁי כְּלוּנְסוֹת הַחֲקוּקִין אִם חֲקָקָן לְדַעַת מְקַבְּלִין טֻמְאָה. מְצָאָן חֲקוּקִין אִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא וְאִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ אָדָם שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ טְהוֹרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא בְּמַחְשָׁבָה שֶׁאֵין לְךָ מַחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מַחֲשֶׁבֶת בְּעָלִים שֶׁהֵן בְּנֵי דֵּעָה:

 כסף משנה  ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים. תוספתא פ''ב דב''ב:

יב הָעוֹשֶׂה כִּפָּה מִן הַשְּׂאוֹר וְיִבְּשָׁהּ וְיִחֲדָהּ לִישִׁיבָה הֲרֵי בְּטֵלָה מִתּוֹרַת אֹכֶל וּמִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי מְשַׁמֶּשֶׁת תַּשְׁמִישֵׁי הָעֵץ:

יג מַחְצֶלֶת הַקַּשׁ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס וְשֶׁל קִנִּים וְשֶׁל חֵלֶף טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְמִדְרָס. וּשְׁאָר הַמַּחְצְלָאוֹת אִם עֲשָׁאָהּ לִשְׁכִיבָה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה עֲשָׂאָהּ לְסִכּוּךְ טְהוֹרָה. עֲשָׂאָהּ סְתָם גְּדוֹלָה סְתָמָהּ לְסִכּוּךְ קְטַנָּה סְתָמָהּ לִשְׁכִיבָה:

 כסף משנה  (יב-יג) העושה כפה וכו' מחצלת וכו'. בספי''ז מחצלת הקש ר''ע מטמא ור''י בן נורי מטהר והלכה כר''ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז''ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ''ש כאן נ''ל עיקר. ומ''ש ושאר המחצלאות וכו'. בספ''ק דסוכה (דף כ') וכת''ק:

יד מַחְצֶלֶת שֶׁעָשָׂה לָהּ קָנִים לְאָרְכָּהּ טְמֵאָה מִדְרָס שֶׁעֲדַיִן רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה. עֲשָׂאָהּ כְּמִין כִּי טְהוֹרָה. עָשָׂה לָהּ קָנִים לְרָחְבָּהּ אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים טְהוֹרָה. נֶחְלְקָה לְרָחְבָּהּ עֲדַיִן מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. לְאָרְכָּהּ נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַעֲדַנִּים שֶׁל שִׁשָּׁה טְפָחִים עֲדַיִן הִיא רְאוּיָה לְמִדְרָס וּמִתְטַמְּאָה. פָּחוֹת מִכָּאן טְהוֹרָה. וְכֵן אִם הִתִּיר רָאשֵׁי מַעֲדַנִּים טְהוֹרָה. וְאַף טֻמְאַת מִדְרָס לֹא תְּקַבֵּל הַמַּחְצֶלֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ וְתִתְנַקֵּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מחצלת שעשה לה קנים וכו'. בסוף פרק כ' מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ''א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה. ומה שכתב כאן כעין גאם ט''ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש נחלקה לרחבה וכו'. שם ודלא כר''י דיחידאה הוא. ומה שכתב לאורכה וכו' עד ותתנקב. שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא. ומ''ש כמו שביארנו הוא בפ''ה:

טו תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִלְּמַעְלָה טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וּמְקַבֶּלֶת שְׁאָר טֻמְאוֹת. פִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ טְמֵאָה בְּמִדְרָס וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת:

 כסף משנה  תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'. בספי''ט:

טז עֲגָלָה שֶׁל קָטָן מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי נִשְׁעָן עָלֶיהָ:

 כסף משנה  עגלה של קטן וכו'. משנה בספ''ב דיו''ט (דף כ"ג:):

יז מַקֵּל שֶׁל זְקֵנִים טָהוֹר מִכְּלוּם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְסַיֵּעַ:

 כסף משנה  מקל של זקנים וכו'. בס''פ במה אשה (דף ס"ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש''י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו:

יח סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִין וְהוּא סַנְדָּל שֶׁל עֵץ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִפְּנֵי שֶׁהַסַּיָּד פְּעָמִים מְטַיֵּל בּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ:

 כסף משנה  סנדל של סיידין וכו'. בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר''ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר''ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (דף ס"ו) דר''מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר''י בן נורי פליג עליה א''כ הו''ל ר''ע ור''מ רבים ופירש''י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו:

יט קַב שֶׁל קִטֵּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתִיתִין מִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִפְּנֵי בֵּית קִבּוּלוֹ. וּמִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי נִשְׁעָן עָלָיו:

 כסף משנה  קב של קיטע וכו'. משנה סוף פרק במה אשה. ומ''ש ומתטמא במדרס. שם כרבא:

כ וְאֵלּוּ טְמֵאִין מִשּׁוּם מֶרְכָּב. מִרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר. וְטַפִּיטָן שֶׁל סוּס. וְכַר הַגָּמָל. * וְאֻכָּף שֶׁל נָאקָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הַלּוּחוֹת שֶׁמַּנִּיחִין עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין עָלָיו הַמַּשּׂאוֹי טְהוֹרוֹת וְאִם הָיְתָה רְאוּיָה לְמֶרְכָּב טְמֵאָה:

 ההראב"ד   ואוכף של נאקה. א''א אוכף של נאקה דברי הכל טמא מושב עיין במשנה ולא חילקו אלא בטפיטן של סוס:

 כסף משנה  ואלו טמאים משום מרכב וכו'. בפרק כ''ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר''י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב''ד א''א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב''ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר''ר עובדיה ז''ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירוש של רבינו כאן:

הלכות כלים - פרק ששה ועשרים

א כְּלִי עֵץ הָרָאוּי לְמִדְרָס שֶׁקְּבָעוֹ בְּכֹתֶל בְּתוֹךְ הַבִּנְיָן. קְבָעוֹ בַּכֹּתֶל וְלֹא בָּנָה עַל גַּבָּיו אוֹ בָּנָה עַל גַּבָּיו וְלֹא קְבָעוֹ עֲדַיִן מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס כְּשֶׁהָיָה. קְבָעוֹ בְּמַסְמְרִים וּבָנָה עָלָיו טָהוֹר. וְכֵן מַפָּץ שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹרוֹת קְבָעוֹ וְלֹא נָתַן עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה אוֹ שֶׁנָּתַן עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה וְלֹא קְבָעוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. קְבָעוֹ וְנָתַן עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה טָהוֹר:

 כסף משנה  כלי עץ וכו'. בפרק כ' כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מה שכתב קבעו במסמרים וכו' אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין:

ב סַפְסָל שֶׁנִּטַּל אֶחָד מֵרָאשָׁיו עֲדַיִן הוּא רָאוּי לְמִדְרָס. נִטַּל הַשֵּׁנִי טָהוֹר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס:

 כסף משנה  ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'. בפכ''ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ''ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע:

ג כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו טָהוֹר וְאִם לֹא הָיוּ חִפּוּיָיו יוֹצְאִים וְנִטְּלוּ עֲדַיִן הוּא רָאוּי לְמִדְרָס שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ וְיוֹשֵׁב עָלָיו:

 כסף משנה  כסא של כלה וכו'. שם וכבית הלל ופר''ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב''ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר. ומ''ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'. שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו:

ד כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו וַעֲדַיִן הוּא רָאוּי לִישִׁיבָה מִתְטַמֵּא. נִטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  כסא שניטלו חיפוייו וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא. ומה שכתב ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור. שם וכחכמים:

ה שִׁדָּה שֶׁנִּטַּל הָעֶלְיוֹן שֶׁלָּהּ טְמֵאָה מִפְּנֵי הַתַּחְתּוֹן שֶׁהוּא רָאוּי לְמִדְרָס. נִטַּל הַתַּחְתּוֹן טְמֵאָה מִפְּנֵי הָעֶלְיוֹן. נִטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן הֲרֵי הַדַּפִּין טְהוֹרִין:

 כסף משנה  שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים. שם וכחכמים:

ו תֵּבָה שֶׁנִּפְחֲתָה מִצִּדָּהּ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה אַף לִישִׁיבָה וְהַכּל יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ. נִפְחֲתָה מִלְּמַעְלָה טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לִישִׁיבָה וּמִתְטַמְּאָה בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁעֲדַיִן הִיא מְקַבֶּלֶת. נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה טְהוֹרָה מִכָּל טֻמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לֵישֵׁב עָלֶיהָ בְּכִסֵּא מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר מַעֲשֶׂיהָ לְקַבָּלָה וּכְבָר בָּטַל הָעִקָּר. וְהַמְּגוּרוֹת שֶׁלָּהּ מִתְטַמְּאוֹת וְאֵינָן חִבּוּר לָהּ. וְכֵן מַשְׁפֶּלֶת שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיָה לְמִדְרָס הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה מִכְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר מַעֲשֶׂיהָ לְקַבָּלָה וְהוֹאִיל וּבָטַל הָעִקָּר בָּטְלָה הַטְּפֵלָה:

 כסף משנה  תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה. ספי''ט:

ז עֲרֵבָה שֶׁל עֵץ שֶׁמְּגַבְּלִין בָּהּ הַבִּנְיָן אוֹ אֶת הַגְּפָסִים אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שְׁאָר טֻמְאוֹת אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס. וְשֶׁלָּשִׁין בָּהּ אֶת הַבָּצֵק שֶׁמְּחַזֶּקֶת מִשְּׁנֵי לוֹגִין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְחֹץ בָּהּ רַגְלוֹ אַחַת מִפְּנֵי הַסֶּדֶק הֲרֵי זוֹ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס שֶׁסְּתָמָהּ שֶׁכּוֹפְתָהּ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ לְפִי גָּדְלָהּ * וְסֶדֶק שֶׁלָּהּ. הִנִּיחָהּ בַּגְּשָׁמִים עַד שֶׁנִּתְפְּחָה וְנִסְתַּם הַסֶּדֶק אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בְּמִדְרָס שֶׁהֲרֵי הִיא רְאוּיָה לָלוּשׁ בָּהּ וּתְחִלַּת מַעֲשֶׂיהָ לָלוּשׁ בָּהּ וּמְקַבֶּלֶת שְׁאָר טֻמְאוֹת. חָזַר וְהִנִּיחָהּ בַּקַּדִים וְנִפְתַּח הַסֶּדֶק חָזְרָה לְקַבֵּל טֻמְאַת מִדְרָס וּטְהוֹרָה מִשְּׁאָר טֻמְאוֹת:

 ההראב"ד   וסדק שלה. א''א אין דרך התוספתא כן אלא שנסדקה ולא ניקבה במוציא זית עדיין טמאה טומאת מת ואם חישב עליה לישיבה טמאה אף מדרס כדעת רבי ואם ניקבה כמוציא רמון אף על פי שחישב עליה טהור מכלום עד שיעשה בה מעשה לישיבה דלא כרבי ודלא כר''ע ואם היתה מחזקת יותר מתשעה קבין צריך שיקצע בה לישיבה ודלא כר''ע והקיצוע הוא מעשה גדול להפנת ישיבה זו היא דרך התוספתא ושאר דבריו רוח:

 כסף משנה  עריבה של עץ וכו'. בפ''כ עריבת פיסונות בש''א מדרס ובה''א טמא מת כלומר ולא מדרס. ומ''ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'. גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. ומ''ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'. תוספתא פרק י''ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש: ומה שכתב הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות. משנה פרק כ' דכלים: כתב הראב''ד לפי גודלה וסדק שלה א''א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה:

ח עֲרֵבָה גְּדוֹלָה שֶׁהִיא יֶתֶר עַל תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים וֶהֱכִינָהּ לִישִׁיבָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה אַף מִטֻּמְאַת מִדְרָס עַד שֶׁיַּקְצִיעַ שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת בַּעֲרֵבָה גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְחֲתָה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה. עֲשָׂאָהּ אֵבוּס לִבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁקְּבָעָהּ בַּכֹּתֶל טְמֵאָה בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

 כסף משנה  עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות. שם וכחכמים:

ט מִטָּה שֶׁנִּטְּלוּ שְׁתֵּי אֲרֻכּוֹת שֶׁלָּהּ אַחַר שֶׁנִּטְמֵאת וְעָשָׂה לָהּ אֲרֻכּוֹת חֲדָשׁוֹת וְלֹא שִׁנָּה אֶת הַנְּקָבִים וְנִשְׁבְּרוּ הַחֲדָשׁוֹת עֲדַיִן הִיא בְּטֻמְאָתָהּ. נִשְׁתַּבְּרוּ הַיְשָׁנוֹת טְהוֹרָה שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַיְשָׁנוֹת:

 כסף משנה  מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות. פי''ט:

י מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטְּלָה קְצָרָה וּשְׁתֵּי כְּרָעַיִם עֲדַיִן הִיא בְּטֻמְאָתָהּ שֶׁעֲדַיִן צוּרַת הַמִּטָּה עוֹמֶדֶת. נִטְּלָה אֲרֻכָּה וּשְׁתֵּי כְּרָעַיִם טְהוֹרָה:

יא קִצֵּץ שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת שֶׁל מִטָּה בַּאֲלַכְסוֹן אוֹ שֶׁקִּצֵּץ שְׁתֵּי כְּרָעַיִם טֶפַח עַל טֶפַח בַּאֲלַכְסוֹן אוֹ שֶׁמִּעֲטָן פָּחוֹת מִטֶּפַח הֲרֵי זוֹ נִשְׁבְּרָה וּטְהוֹרָה. נִשְׁבְּרָה אֲרֻכָּה וְתִקְּנָהּ עֲדַיִן הִיא אַב טֻמְאָה כְּשֶׁהָיְתָה. נִשְׁבְּרָה הָאֲרֻכָּה הַשְּׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טְמֵאָה מַגַּע מִדְרָס. לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרָה:

יב מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס אוֹ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת וְנִגְנַב חֶצְיָהּ אוֹ אָבַד חֶצְיָהּ אוֹ שֶׁחִלְּקוּהָ אַחִין אוֹ שֻׁתָּפִין הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי זֶה כִּכְלִי שֶׁנִּשְׁבַּר. הֶחְזִירוּהָ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁעָשָׂה כְּלִי אֶחָד מִשִּׁבְרֵי כֵּלִים שֶׁנִּטְמָא שֶׁהוּא טָהוֹר וּמְקַבֵּל טֻמְאָה לְהַבָּא:

 כסף משנה  (י-יב) מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא. פי''ח וכת''ק דרבי נחמיה:

יג מִטָּה שֶׁנִּפְרְקוּ אֵיבָרֶיהָ אִם נִשְׁבְּרָה אֲרֻכָּה וּשְׁתֵּי כְּרָעַיִם אוֹ קְצָרָה וּשְׁתֵּי כְּרָעַיִם הֲרֵי אֵלּוּ מִתְטַמְּאִין * מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְסָמְכָן בַּכֹּתֶל וְלִישֹׁן עֲלֵיהֶן:

 ההראב"ד   מפני שראויין לסומכן. א''א זה לדעת רבי נחמיה ודלא כרבנן עיין במשנה פי''ח ועוד קשה דידיה אדידיה ולמעלה לא כתב כן:

 כסף משנה  מטה שנפרקו איבריה וכו'. בפי''ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ''ק דסוכה עלה י''ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש''י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס: וכתב הראב''ד מפני שראויין לסמכן א''א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות''ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר''א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ''ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי''ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת''ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת''ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע''פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר''א קתני מטה מיטמאת איברים:

יד מִטָּה שֶׁנִּטְמֵאת כֻּלָּהּ אִם הִטְבִּילָהּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים טְהוֹרָה:

 כסף משנה  מטה שנטמאת כולה וכו'. משנה סוף פרק י''ח וכחכמים וסוכה (דף י"ו):

טו הַמְפָרֵק אֶת הַמִּטָּה לְהַטְבִּילָהּ הַנּוֹגֵעַ בַּחֲבָלִים שֶׁלָּהּ טָהוֹר:

 כסף משנה  המפרק את המטה וכו'. ריש פרק י''ט שם:

הלכות כלים - פרק שבעה ועשרים

א שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת הֵן. תֵּבָה שֶׁנִּפְחֲתָה מִצִּדָּהּ טְמֵאָה מִדְרָס. מִלְּמַעְלָה טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בְּמִדָּה טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

 כסף משנה  שלש תיבות הן וכו' עד (הלכה ט"ו) ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום. הכל בפרק כ''ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש''י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ''ל: והבאה במדה היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט''ו ממסכת כלים. ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס שהרי ראויה לשכב עליה. מלמעלה טמאה טמא מת ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

ב שָׁלֹשׁ עֲרֵבוֹת הֵן. עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לוֹגִין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין * שֶׁנִּסְדְּקָה טְמֵאָה מִדְרָס. שְׁלֵמָה טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בְּמִדָּה טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

 ההראב"ד   שנסדקה טמאה. א''א והוא שחשב עליה לישיבה כדעת רבי דפליג עליה דרבי יוסי בר''י כדכתבינן לעיל:

ג שָׁלֹשׁ עֲגָלוֹת הֵן. הָעֲשׂוּיָה כְּקָתֵדְרָה טְמֵאָה מִדְרָס. כְּמִטָּה טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל אֲבָנִים טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

ד שְׁלֹשָׁה תְּרִיסִין הֵן. תְּרִיס הַכָּפוּף טָמֵא מִדְרָס. וְשֶׁמְּשַׂחֲקִין בּוֹ בְּקֻמְפּוֹן טָמֵא טְמֵא מֵת. וְדִיצַת הָעַרְבִיִּים טְהוֹרָה מִכְּלוּם. לְפִי שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לְצוּרָה בִּלְבַד וְאֵינָהּ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם וְכָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כָּל עִקֵּר:

 כסף משנה  ודין תריס הכפוף הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. שמשחקים בו בקונפין כלומר פארה אישגר''יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. דיצת הערביים הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב רבינו לפי שהיא עשויה לצורה:

ה שְׁלֹשָׁה תַּרְבּוּסִין שֶׁל עוֹר הֵן. שֶׁל סְפָרִים טָמֵא מִדְרָס. וְשֶׁאוֹכְלִין עָלָיו טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁשּׁוֹטְחִים עָלָיו אֶת הַזֵּיתִים טָהוֹר מִכְּלוּם * לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 ההראב"ד   לפי שאינו ממשמשי אדם. א''א זה הטעם מצא חן בעיניו ותולה בו כל הדברים ובכאן אינו אלא מפני שאינו עשוי אלא כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות ודומה לו קסיה של צבעים ושל נפחים שהיא טהורה מפני שהוא לקבל את הזיעה ולא לקבלה אחרת:

 כסף משנה  ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים להקיז ושאוכלין עליו אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

ו שְׁלֹשָׁה בְּסִיסָאוֹת הֵן. שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְשֶׁלִּפְנֵי הַסּוֹפְרִים טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל שֻׁלְחָן טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל מִגְדָּל טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁהוּא מִקְצָת מִגְדָּל וְצוּרָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו:

 כסף משנה  בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי:

ז שָׁלֹשׁ מִטּוֹת הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִשְׁכִיבָה טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁל זַגָּגִים שֶּׁנּוֹתְנִין בָּהּ כְּלֵי זְכוּכִית טְמֵאָה טֻמְאַת מֵת. וְשֶׁל סָרָגִין שֶׁמְּסָרְגִין עָלֶיהָ אֶת הַסְּבָכוֹת טְהוֹרָה מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 כסף משנה  ומטות של זגגין שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם:

ח שָׁלֹשׁ מִשְׁפָּלוֹת הֵן. שֶׁל זֶבֶל טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל תֶּבֶן טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְּמַלִּים טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁהַחֲבָלִים שֶׁלּוֹ קָשִׁים בְּיוֹתֵר וְעָבִים וְאֵינוֹ רָאוּי לְקַבֵּל תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְנִמְצָא שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלֵי אֶלָּא חֲבָלִים בִּלְבַד:

 כסף משנה  ומשפלות הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. ופוחלץ של גמלים סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר:

ט שְׁלֹשָׁה מַפָּצִין הֵן. הֶעָשׂוּי לִישִׁיבָה טָמֵא מִדְרָס. וְשֶׁל צַבָּעִים שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל גִּתּוֹת שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו עֲנָבִים וּמְחַפִּין בּוֹ טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 כסף משנה  ומפצין של צבעין תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ''ש מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים וממפץ של גתות שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם: כתב הראב''ד [לעיל ה''ב] עריבה מב' לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס א''א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת: כתב הראב''ד לפי שאינו ממשמשי אדם א''א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום. ומה שכתב הראב''ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות. איני יודע מהו וצ''ע:

י שָׁלֹשׁ חֲמָתוֹת הֵן וּשְׁלֹשָׁה תּוּרְמְלִין הֵן. הַמְקַבְּלִין כְּשִׁעוּר טְמֵאִין מִדְרָס. וְכַמָּה שִׁעוּרָן הַחֵמֶת אַרְבָּעָה קַבִּין וְהַתּוּרְמִיל חֲמִשָּׁה. וְשֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין כְּשִׁעוּר טְמֵאִים טְמֵא מֵת. וְשֶׁל עוֹרוֹת הַדָּג טָהוֹר מִכְּלוּם:

 כסף משנה  ומ''ש שלש חמתות וכו'. שם. ומ''ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'. ברפ''כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי''ו דכלים:

יא שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן. הֶעָשׂוּי לְשָׁטִיחַ טְמֵא מִדְרָס. וְהֶעָשׂוּי לְתַכְרִיךְ כֵּלִים טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִין טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי:

יב שְׁלֹשָׁה סְדִינִין הֵן. הֶעָשׂוּי לִשְׁכִיבָה טָמֵא מִדְרָס. וְהֶעָשׂוּי לְפָרֹכֶת טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל צוּרוֹת שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְלַמֵּד מִמֶּנּוּ הָרוֹקֵם טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 כסף משנה  ומ''ש גבי שלשה סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת. בסוף פירקא קמא דיום טוב (דף ד') מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי:

יג שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן. שֶׁל יָדַיִם טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁל סְפָרִים טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וְשֶׁל נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי טְהוֹרָה מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינָן מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 כסף משנה  ומ''ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס. בירוש' פ''ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ''מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי:

יד עוֹר הֶעָשׂוּי כְּמוֹ יָד שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ הַיָּד וְהָאֶצְבָּעוֹת מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוּא הַנִּקְרָא פְּרַקְלִינִין. וּשְׁלֹשָׁה פְּרַקְלִינִין הֵן. שֶׁל צַיָּדֵי חַיָּה וְעוֹף טָמֵא מִדְרָס שֶׁהֲרֵי נִשְׁעָן עָלָיו. וְשֶׁל חֲגָבִים טָמֵא טְמֵא מֵת שֶּׁנּוֹתְנִין בּוֹ הַחֲגָבִים. וְשֶׁל קַיָיצִים שֶׁבּוֹ מְקַיְּצִין פֵּרוֹת טָהוֹר מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 כסף משנה  ומ''ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו. איני יודע מה צורך לו להשען עליו:

טו שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן. שֶׁל יַלְדָּה טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁל זְקֵנָה טְמֵאָה טְמֵא מֵת. * וְשֶׁעוֹשִׂין לְשַׂחֵק בָּהּ לְשׁוֹתֵי שֵׁכָר טְהוֹרָה מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִמְּשַׁמְּשֵׁי אָדָם:

 ההראב"ד   ושעושין לשחק בה. א''א לשון המשנה ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום והם הזונות שמראות את שערן והנקבים גדולים מאד ואין עליהם תורת בגד שאינה ראויה אלא לזונות והרי היא כמי שנקרעה ואינה מקבלת רוב השער והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  ומ''ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס. אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן: כתב הראב''ד ושעושין לשחק בה א''א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכרx:

טז שְׁלֹשָׁה סַנְדָּלִין הֵן. שֶׁל אָדָם טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל מַתָּכוֹת שֶׁל בְּהֵמָה טָמֵא טְמֵא מֵת. שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל צְפִירָה טְהוֹרָה מִכְּלוּם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמֶרְכָּב אוֹ שֶׁהוּא רָאוּי וְלֹא נַעֲשָׂה [לְכָךְ] אֶלָּא לִמְלָאכָה אַחֶרֶת הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס. נַעֲשָׂה לִמְלָאכָה אַחֶרֶת וּמְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ אֶת הַיְשִׁיבָה כְּגוֹן הַטַּלִּית וְהָרְדִיד מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס. וְכָל הַמִּתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִתְטַמֵּא בְּמֵת וְיֵשׁ מִתְטַמֵּא בְּמֵת וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל הַמִּתְטַמֵּא בְּמֵת מִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת בֵּין אָבוֹת שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וּמִתְטַמְּאִין בְּמַשְׁקִין:

 כסף משנה  שלשה סנדלין הם וכו'. תוספתא דכלים פרק ב' דב''ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי''ו בפי''ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (דף נ"ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש''י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור''י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ותמהו התוספות לר''י יטמא מדרס וצ''ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל. ומ''ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום. נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א''נ צפירה שם מין גמי הוא וא''ת אמאי טהורה מכלום וי''ל דבשל בהמה מיירי וה''ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: כללו של דבר וכו'. ת''כ. ומ''ש וכל המתטמא מדרס וכו'. משנה פרק בא סימן (עלה מ"ט) וסוכה (עלה כ'):

יז שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן. מְהוּהָה שֶׁטְּלָאָהּ עַל הַבְּרִיאָה הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיאָה. קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה. הָיוּ שָׁווֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית. כֵּיצַד הוֹלְכִין אַחֲרֶיהָ. שֶׁאִם נִקְּבָה * בְּמוֹצִיא רִמּוֹן שְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת:

 ההראב"ד   במוציא רמון שתיהן טהורות. א''א ולא נתחוור אצלי זה הטעם למה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלאה עליה ונראין דברי הרב היוני ז''ל שפירש הולכין אחר הבריא שאם הוא טמא אף המהוהה טמא וכן כולן וכן דרך התוספתא ואי קשיא לך הא דתנן פי''ח כרע שהיתה טמאה מדרס וחיברה למטה כולה טמאה מדרס הרי שנוסף מביא טומאה על העיקר וכאן אמרו שהולכין אחר העיקר לא דמי התם הכרע צורך המטה שאין תשמיש למטה בלא הכרע אבל הכא טלאי על גבי כלי ואחר עיקר הכלי הולכין בין שהניח הטלאי מבפנים או מבחוץ אבל שתיהן שוות הולכין אחר הפנימית:

 כסף משנה  שלש קופות הן וכו'. משנה פרק כ''ד. כתב הראב''ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א''א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאין הכי נמי שאם היתה נקובה במוציא רמון ואחר כך תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והכא במאי עסקינן כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אף על פי שהיא שלימה ועי''ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואף על פי שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה:

יח שְׁלֹשָׁה פִּנְקָסוֹת הֵן. הָאַפִּיפְיוֹרִין שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו הַסְּפָרִים טְמֵא מִדְרָס. וְשֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה טָמֵא טְמֵא מֵת. חִלְּקָהּ טְהוֹרָה מִכְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין עָלָיו צוּרַת כְּלִי וְאֵינוֹ רָאוּי לְמִדְרָס:

 כסף משנה  שלשה פנקסות הן וכו'. שם ופי' רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ:

הלכות כלים - פרק שמונה ועשרים

א כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית קִבּוּל שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרֵיהֶן בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמָא תּוֹכָן לִתְרוּמָה וְלֹא אָגְנֵיהֶן וְלֹא אָזְנֵיהֶן וְלֹא מְקוֹם אֶצְבַּע הַשּׁוֹקֵעַ בִּשְׂפַת הַכְּלִי. נִטְמָא תּוֹךְ הַכְּלִי נִטְמְאוּ כֻּלָּן. נָפְלוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין עַל כַּנֵּי הַכֵּלִים אוֹ עַל אָגְנֵיהֶן אוֹ עַל אָזְנֵיהֶן אוֹ עַל יְדוֹת הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִין * הֲרֵי זֶה מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין וַאֲפִלּוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי כֻּלּוֹ לֹא נִטְמְאוּ:

 ההראב"ד   הרי זה מנגבן והן וכו'. א''א תוכן טהור ושאר אחוריים שאין היד מטמא מן האוגן ולא זה וזה מיהו לא ישתמש בו עד שינגב שמא יגע במשקה:

 כסף משנה  כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'. פכ''ה וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י''ז (ע"ב) עלה דמתניתין דהני מילי בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב רבינו לתרומה כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה. ומ''ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו. הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג': כתב הראב''ד הרי זה מנגבן והן טהורים א''א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י''ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב''ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש:

ב אֶחָד כְּלֵי הַשַּׂק כְּגוֹן הַשַּׂקִּין וְהַמַּרְצּוּפִין. אוֹ כְּלֵי הָעוֹר כְּגוֹן הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת. וְאֶחָד כְּלֵי עֵץ אֲפִלּוּ קֻפּוֹת וּמִשְׁפָּלוֹת אִם נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵיהֶן בְּמַשְׁקִין * לֹא נִטְמָא תּוֹכָן:

 ההראב"ד   לא נטמא תוכן. א''א ואף לא אחוריהן ומ''ש אינו מחוור עיין בבכורות:

 כסף משנה  אחד כלי השק וכו'. בריש פרק כ''ה דכלים: כתב הראב''ד לא נטמא תוכן א''א ואף לא אחוריהן וכו'. נראה שטעמו משום דס''ל שהוא הדין שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ''ש ר''ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפירקא קמא דפסחים ואף על פי שר''ש דחה אותה גירסא הראב''ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב''ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו. ומ''ש עיין בבכורות. היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל"ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה:

ג פְּשׁוּטֵי כְּלֵי שֶׁטֶף שֶׁאֵין רְאוּיִין לְמִדְרָס כְּגוֹן הַשֻּׁלְחָן וְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ דֹּפֶן הוֹאִיל וְאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַתּוֹרָה אִם נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵיהֶן בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמָא תּוֹכָן. אֲבָל פְּשׁוּטֵי כְּלֵי שֶׁטֶף הָרְאוּיִים לְמִדְרָס כְּגוֹן הַמִּטָּה וְהָעוֹר שֶׁיְּשֵׁנִים עָלָיו וְהַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ אֶלָּא בֵּין שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין בָּהֶן מִתּוֹכָן אוֹ מֵאֲחוֹרֵיהֶן נִטְמָא הַכְּלִי כֻּלּוֹ. וְכֵן מִדּוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן וְזוֹמָא לִיסְטְרוֹת וּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל וּמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן אֵין לָהֶן אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ אֶלָּא אִם נָפַל מַשְׁקִין * עַל מִקְצָתָן נִטְמְאוּ כֻּלָּן כְּמוֹ הַבְּגָדִים:

 ההראב"ד   על מקצתן נטמאו כולן. א''א הא דלא כהלכתא דר' יהודה היא דאמר הכי ור' מאיר ור''ש פליגי עליה והוה ליה רבי יהודה יחיד אצל רבים:

 כסף משנה  פשוטי כלי שטף וכו'. פרק כ''ה דכלים וכרבי יהודה. ומ''ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו. בפרק אלו מומין עלה ל''ח: וכן מדות יין ושמן. פרק כ''ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין להם אחוריים רבי שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו: כתב הראב''ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים א''א הא דלא כהלכתא וכו'. וי''ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר''ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו:

ד הַמַּרְדֵּעַ וְהַמַּלְמָד יֵשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ. כֵּיצַד. נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַחַרְחוּר לֹא נִטְמָא מִן הָעֵץ הַסָּמוּךְ לַחַרְחוּר אֶלָּא שִׁבְעָה טְפָחִים בִּלְבַד וּשְׁאָר הָעֵץ טָהוֹר. וְכֵן אִם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַדָּרְבָן לֹא נִטְמָא אֶלָּא אַרְבָּעָה טְפָחִים הַסְּמוּכִין לַדָּרְבָן. נָפְלוּ חוּץ לְשִׁבְעָה וְחוּץ לְאַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה כִּכְלִי קִבּוּל שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין בַּאֲחוֹרָיו וְלֹא נִטְמְאוּ אֶלָּא מִמְּקוֹם מַגָּעוֹ וְלַחוּץ:

 כסף משנה  המרדע והמלמד וכו'. שם כרבי יהודה לגבי רבי מאיר פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה:

ה כִּיס שֶׁבְּתוֹךְ כִּיס שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה הַחִיצוֹן עוֹדֵף וְנִטְמָא הַפְּנִימִי. נִטְמָא הַחִיצוֹן נִטְמָא הַחִיצוֹן לֹא נִטְמָא הַפְּנִימִי וּבְשֶׁרֶץ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ:

 כסף משנה  כיס בתוך כיס וכו'. פרק כ''ו. ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו. תוספתא פרק ד' דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם במה דברים אמורים במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה''פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק:

ו הַחוֹקֵק רֹבַע וַחֲצִי רֹבַע בְּעֵץ אֶחָד וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקִין לֹא נִטְמָא הַשֵּׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֵץ אֶחָד. כֵּיצַד. נָגְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ הָרֹבַע הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין וַחֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נָגְעוּ בַּחֲצִי הָרֹבַע מִתּוֹכוֹ חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִים הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. וּכְשֶׁהוּא מַטְבִּיל מַטְבִּיל אֶת הַכּל. נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הָרֹבַע אוֹ אֲחוֹרֵי חֲצִי הָרֹבַע בְּמַשְׁקִין הֲרֵי אֲחוֹרֵי הַכְּלִי טָמֵא שֶׁאֵין חוֹלְקִין אֶת הָאֲחוֹרַיִם:

 כסף משנה  החוקק רובע וכו'. משנה פרק כ''ה. ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'. שם כחכמים:

ז קוּמְקוּמוֹס שֶׁהָיוּ אֲחוֹרָיו טְמֵאִין וְהָיָה מַרְתִּיחַ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יָצְאוּ מַשְׁקִין מִתּוֹכוֹ וְנָגְעוּ בַּאֲחוֹרָיו וְחָזְרוּ לְתוֹכוֹ אֶלָּא הֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִין לִתְרוּמָה: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 כסף משנה  קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'. שם. ומה שכתב לתרומה, כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך: סליקו להו הלכות כלים:

---

הלכות מקואות

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא שֶׁיִּטְבּל כָּל טָמֵא בְּמֵי מִקְוֶה וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר:

וּבֵאוּר מִצְוָה זו בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מקואות - פרק ראשון

א כָּל הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ טֻמְאָה חֲמוּרָה שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵין לָהֶן טָהֳרָה אֶלָּא בִּטְבִילָה בְּמַיִם הַנִּקְוִין בְּקַרְקַע:

 כסף משנה  כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע:

ב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה רְחִיצַת בָּשָׂר וְכִבּוּס בְּגָדִים מִן הַטֻּמְאָה אֵינוֹ אֶלָּא טְבִילַת כָּל הַגּוּף בְּמִקְוֶה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָב (ויקרא טו-יא) 'וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם' כְּלוֹמַר שֶׁיִּטְבּל כָּל גּוּפוֹ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁאִם טָבַל כֻּלּוֹ חוּץ מֵרֹאשׁ אֶצְבַּע הַקְּטַנָּה עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יא-לב) 'בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר' בִּנְיַן אָב לְכָל הַטְּמֵאִים שֶׁיָּבוֹאוּ בַּמַּיִם:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'. בת''כ:

ג כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ יֵשׁ לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי זְכוּכִית וְכֵן הַמַּפָּץ. כְּלִי חֶרֶס נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא יא-לג) 'וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ 'וְאֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא שְׁבִירָה. אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בְּקַרְקַע וַאֲפִלּוּ קְבָעוֹ בְּמַסְמֵר וַאֲפִלּוּ מִלְּאָהוּ סִיד אוֹ גְּפָסִים הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה עַד שֶׁיִּשָּׁבֵר. וּכְלֵי זְכוּכִית כִּכְלֵי חֶרֶס עֲשָׂאוּם בְּדָבָר זֶה:

 כסף משנה  כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס. פרק ר''ע עלה פ''ד. ומ''ש וכלי זכוכית. פ''ק דשבת עלה ט''ו. ומ''ש אפילו חיברו בקרקע וכו'. תוספתא דכלים פרק ששי:

ד הַמַּפָּץ אֵינוֹ בִּכְלַל הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים שְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי קִבּוּל אֵינוֹ מִכְּלַל כְּלֵי עֵץ הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְהוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לְמִשְׁכָּב נִתְרַבָּה לְטֻמְאַת מִדְרָס בִּלְבַד דִּין תּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁאֵין לוֹ טֻמְאָה וְטָהֲרָה בְּפֵרוּשׁ וְנִתְרַבָּה לַטֻּמְאָה לֹא יִתְרַבֶּה לְטַהֵר בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין מִתְטַהֵר בְּמִקְוֶה * אֶלָּא הַכֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין לַמַּפָּץ טָהֳרָה אֶלָּא קְרִיעָתוֹ עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּחוֹת מִשִּׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים:

 ההראב"ד   אלא הכלים האמורים בתורה. א''א הרבה דברים ועדיין לא השלים שהכלים האמורים בתורה לא נתפרשו לענין משכב ומושב אלא כל הראוי למשכב מטמא במדרס ואם מטמא לא יטהר בטבילה כשאר טמאים והלא לא נאמרה שבירה אלא בכלי חרס אבל היה לו לומר שלא נתנה תורה טבילה בין למדרס בין לשאר טומאות אלא לכלים או לאריג שהרי בטומאת הזב כתיב וכל כלי עץ ישטף במים וכן במת בפרשת מדין וכן בשרצים ובכולן כלים כתיב הילכך פשוטי כלי העץ הראויים למדרסות ונתרבו לשאר טומאות מקל וחומר מפכים קטנים כיון שנתרבו לטומאה נתרבו לטהרה דון מינה ומינה אי נמי פשוטי כלי עץ הראויים למדרסות אין צריך להביאם מקל וחומר אלא מגופא דקרא דכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים אלמא מקבל טומאה כל שהוא כלי בטומאת הזב ואפילו במגעו מיהו מדכתיב בהדי משכב ומושב בעינן שיהא ראוי למדרס אבל מפץ שאינו כלי אתי מקל וחומר לטומאה אבל לטהרת מים לית ליה שאינו כלי שהרי למדרסות טהרתן במים שהרי הן בכלל וכל כלי עץ ישטף במים אבל מפץ שאינו כלי ולא בגד ולא מעשה עזים לא בא לכלל זה זה טעם העיקר:

 כסף משנה  המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'. פרק ר''ע עלה פ''ד ובעירובין ק''ד ופירש''י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ''ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: כתב הראב''ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א''א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. ומ''ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים. בספ''כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה:

ה הַזָּב אֵין לוֹ טָהֳרָה אֶלָּא בְּמַעְיָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא טו-יג) 'בְּמַיִם חַיִּים' אֲבָל הַזָּבָה וּשְׁאָר הַטְּמֵאִין בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טוֹבְלִין אַף בְּמִקְוֶה:

 כסף משנה  הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'. בסוף פ''ק דמקואות:

ו כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם חוּץ מִנִּדָּה וְיוֹלֶדֶת שֶׁטְּבִילָתָן בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה. * וּבַעַל קֶרִי טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יב) 'וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם' מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֵל וְהוֹלֵךְ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ:

 ההראב"ד   ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה. א''א וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים שאין טעונין ספירת שבעה נקיים שהרי אף בטומאת מת שנינו טבל את האזוב ביום והזה בלילה או שטבל בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום:

 כסף משנה  כל חייבי טבילות וכו'. בפ''ח דפסחים עלה צ' ע''ב ויומא (דף ו'). ומ''ש ובעל קרי טובל והולך וכו'. יומא (דף פ"ח) ושבת (קכ"א): וכתב הראב''ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש:

ז כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ שֶׁיִּטְבּל כָּל גּוּפוֹ כְּשֶׁהוּא עָרוּם בְּבַת אַחַת. וְאִם הָיָה בַּעַל שֵׂעָר יַטְבִּיל כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּגוּפוֹ דִּין תּוֹרָה. וְכָל הַטְּמֵאִין שֶׁטָּבְלוּ בְּבִגְדֵיהֶן עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן הַנִּדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ:

 כסף משנה  כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה. בריש עירובין (דף ד' ע"ב) ובריש סוכה (דף ו'): וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'. בפ''ב דיו''ט עלה י''ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה:

ח כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִטְבִילָה וְאִם לֹא נִתְכַּוֵּן עָלְתָה לוֹ טְבִילָה לְחֻלִּין. אֲפִלּוּ נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ יָרְדָה לְהָקֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. אֲבָל לִתְרוּמָה וּלְקָדָשִׁים אֵינָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּטְבּל בְּכַוָּנָה:

 כסף משנה  כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל''א פלוגתא דרב ור''י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר''נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (דף י"ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר''י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ''ש בפ''ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר''נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר''ח וסמ''ג. ומ''ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ''ל אם ירדה להקר. ומ''ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב):

ט הַכּוֹפֵת יָדָיו וְרַגְלָיו וְיָשַׁב לוֹ בְּאַמַּת הַמַּיִם אִם נִכְנְסוּ מַיִם דֶּרֶךְ כֻּלּוֹ טָהוֹר. הַקּוֹפֵץ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהַטּוֹבֵל פַּעֲמַיִם בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כְּבשׁ יָדְךָ עָלַי בַּמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה:

 כסף משנה  הכופת ידיו ורגליו וכו'. תוספתא דמקואות רפ''ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: הקופץ לתוך המקוה וכו'. שם ספ''ה. וכתב הריב''ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ''ל. והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב''ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח':

י בֵּית הַסְּתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-יא) 'וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם' אֵיבָרִים הַנִּרְאִים בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִהְיוֹת רְאוּיִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּין קְמָטֶיהָ בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ תִּטְבּל. וְהָאִשָּׁה טוֹבֶלֶת כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָהּ כְּאוֹרֶגֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ:

 כסף משנה  בית הסתרים וכו'. משנה בפ''ט דמקואות ות''כ ונדה (דף מ"ב ע"ב): ומ''ש ואעפ''כ צריכין להיות ראויים וכו'. בפ''ק דקידושין (דף כ"ה). ומ''ש לפיכך אמרו חכמים וכו'. בפרק תינוקת: האשה טובלת וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר ר''ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה:

יא אִשָּׁה אֵינָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֶּשֶׁת מִבְּנֵי הָעִיר וְאֵינָהּ טוֹבֶלֶת כַּהֹגֶן. וְאִם הִקִּיף לָהּ מַפָּץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַצְנִיעָהּ טוֹבֶלֶת בַּנָּמֵל. וְלֹא תִּטְבּל עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס אוֹ סַל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּפַחֶדֶת וְלֹא תַּעֲלֶה לָהּ טְבִילָה:

 כסף משנה  אשה אינה טובלת בנמל וכו'. בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי''ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא''ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר''ח ורבינו תם. ומ''ש ואם הקיף לה מפץ וכו'. כך פירשו התוספות והרא''ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר''ח ור''ת. ומ''ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'. ג''ז בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע''ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע''ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע''ג סילתא ש''ד כלומר ע''ג בקעת עבה א''ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש''י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: וכתב הראב''ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע''ג כלים או ע''ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע''ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ''ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ''ל. וכן פסק הרשב''א, והרא''ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע''ג כלי או ע''ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא''כ הל''ל הכי אם טבלה ע''ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ''מ רבינו והרא''ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב''ד והרשב''א נראה שהם סוברים דכי א''ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס''ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ''ה דמקואות דמייתי הראב''ד מינה כתבה הרא''ש בפרק תינוקת ופירש ע''ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי''מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע''ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ''ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז''ל משוה אותו לכלי חרס ובפ''ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע''ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה''ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע''ג הכלים עכ''ל: ואיכא למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע''ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע''ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי''ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע''ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ''מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע''פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע''ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש''ה ע''ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי''ל דהא דתנן שלא יטבול ע''ג ספסל דוקא הוא לומר דע''ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע''ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע''ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ''מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע''ג כלים או ע''ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע''ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע''ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א''נ י''ל דע''ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע''ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע''ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע''ג כלים לומר דר''י משוה ע''ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע''ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע''ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ''ש בע''ג ספסל:

יב אֶחָד הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים לֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם. וְאִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַמַּיִם כְּגוֹן שֶׁהָיָה בָּצֵק אוֹ טִיט מֻדְבָּק עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּשֶׁהָיָה וְלֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה. דְּבַר תּוֹרָה אִם הָיָה דָּבָר הַחוֹצֵץ חוֹפֶה אֶת רֹב הָאָדָם אוֹ רֹב הַכְּלִי לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עָלָיו וְרוֹצֶה לְהַעֲבִירוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו וְלֹא שָׂם אוֹתוֹ עַל לֵב בֵּין עָבַר בֵּין לֹא עָבַר אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה חוֹפֶה מִעוּטוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל מִעוּטוֹ גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַחוֹצֵץ אִם הָיָה חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם רֻבּוֹ הַמַּקְפִּיד עָלָיו. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה עַל בְּשַׂר הָאָדָם אוֹ עַל גּוּף הַכְּלִי דָּבָר מִדְּבָרִים הַחוֹצְצִין כְּגוֹן בָּצֵק וְזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ טִפָּה כְּחַרְדָּל וְהוּא מַקְפִּיד עָלָיו לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹפֶה רֹב הַכְּלִי אוֹ רֹב הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'. בפ''ט דמקואות. ומ''ש דבר תורה וכו'. בריש עירובין (דף ד' ע"ב):

הלכות מקואות - פרק שני

א אֵלוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם. לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה. וְהַדָּם יָבֵשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ. וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וּבָצֵק אוֹ טִיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְהַמִּלְמוּלִין שֶׁעַל הַגּוּף. וְטִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִים וְטִיט שֶׁל דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט כְּשֶׁהוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי נִמְחָה בְּמַיִם וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  אלו חוצצין באדם וכו'. פרק ט' דמקואות. ומ''ש לפלוף שחוץ לעין. יתבאר בסוף פרק זה. ומ''ש והדם יבש שע''ג המכה. תוספתא דמקואות פ''ו. ומ''ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה. כך מפורש בתוספתא פ''ז פירוש מה ששנינו במשנה פ''ט שיתדות דרכים חוצצין:

ב הַדְּבַשׁ. וְהַדְּיוֹ. וְהֶחָלָב. וְהַדָּם. וּשְׂרַף הַתּוּת. וְהַתְּאֵנָה. וְהַשִּׁקְמָה. וְהֶחָרוּב. יְבֵשִׁין חוֹצְצִין לַחִין אֵינָן חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִין בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין חוֹצְצִין. וְדָם שֶׁנִּסְרַךְ בַּבָּשָׂר אֲפִלּוּ לַח חוֹצֵץ. הָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים חוֹצְצִין:

 כסף משנה  ומ''ש הדבש והדיו והחלב והדם. פרק כל כתבי (דף ק"ב ע"ב) ופ''ג דזבחים (דף ל"ה) ופ''ג דמנחות (דף כ"א) וס''פ תמיד נשחט (דף ס"ה:): ומ''ש ושרף התות והתאנה וכו'. בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: ומ''ש ודם שנסרך בבשר וכו'. כן כתב סמ''ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ''ל. וי''ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: האבר והבשר המדולדלים חוצצין. תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו''ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי''ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים:

ג בֵּית הַסְּתָרִים בְּאִשָּׁה חוֹצֵץ עַד שֶׁתָּדִיחַ תְּחִלָּה. שֶׁהַזֵּעָה שָׁם תָּמִיד וְהֶאָבָק מִתְקַבֵּץ וְחוֹצֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְשׂוּאָה. אֲבָל בִּפְנוּיָה הוֹאִיל וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  בית הסתרים באשה חוצץ וכו'. משנה פרק ט' דמקואות. ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'. תוספתא:

ד הָאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְהַקַּשְׂקַשִּׂין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר. וְהַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַקַּטְלָיוֹת וְהַטַּבָּעוֹת. בִּזְמַן שֶׁהֵן חֲזָקִים וּדְבוּקִים בַּבָּשָׂר חוֹצְצִים. רָפִים אֵינָם חוֹצְצִין:

 כסף משנה  האגד שע''ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין. תוספתא. ומה שכתב והטבעות וכו'. שבת עלה נ''ב ע''ב:

ה חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרוֹת הַנָּשִׁים בְּרָאשֵׁיהֶן לְנוֹי חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁמַּבְדִּילִין בֵּין הַגּוּף וּבֵין הַמַּיִם. אֲבָל חוּטֵי שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רָפִין:

 כסף משנה  חוטי צמר וכו'. משנה רפ''ט דמקואות ושבת עלה נ''ז. ומ''ש אבל חוטי שיער. שם ואע''ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר''פ במה אשה דמודים לו חכמים:

ו חוּטִין שֶׁבַּצַּוָּאר אֵינָן חוֹצְצִין אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן. אֲבָל חֲבָקִים שֶׁבַּצַּוָּאר כְּגוֹן קַטְלָיוֹת וַעֲנָקִים חוֹצְצִין לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר:

 כסף משנה  ומ''ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'. ריש פרק במה אשה:

ז שֵׂעָר שֶׁעַל הַלֵּב שֶׁנִּתְקַשֵּׁר וְנַעֲשָׂה קִלְקְלֵי. וְכֵן קִלְקְלֵי הַזָּקָן חוֹצְצִין:

 כסף משנה  שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'. פ''ט דמקואות שם:

ח חֵץ הַתָּחוּב בְּאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה חוֹצֵץ. וּבַזְּמַן שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חֵץ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע טַבַּעַת טָמֵא וְטָבַל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הֱקִיאָהּ אַחַר שֶׁטָּבַל נִטְמָא בְּמַגָּעָהּ שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל הַבְּלוּעִים בְּגוּף הַחַי לֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִתְטַמְּאִין. נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וְקֵיסָמִין בְּסִדְקֵי רַגְלָיו מִלְּמַטָּה חוֹצְצִין:

 כסף משנה  חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה. בסוף מקואות. ומ''ש שכבר ביארנו. בה' טומאת מת פכ''ד: נכנסו צרורות וכו'. בתוספתא דמקואות פ''ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר''ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי''ל דטעמא דר''ע משום דס''ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ''ק דקידושין (דף כ"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים:

ט אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְּתָרִים חוֹצְצִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן הַמַּיִם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין וְלֹא יְהֵא בָּהֶן דָּבָר חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה בּוֹ שְׂעָרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם חוּץ לַמַּכָּה וְרֹאשָׁהּ מֻדְבָּק לַמַּכָּה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת רֹאשָׁם מֻדְבָּק בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַטָּה וּנְקָבָן וְהוֹצִיאָן בְּרִיסֵי עֵינָיו מִלְּמַעְלָה הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין:

 כסף משנה  אספלנית מלוגמא וכו'. דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ''ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: היתה בו שערה אחת וכו'. תוספתא בפרק הנזכר:

י לֹא יִטְבּל אָדָם בֶּעָפָר שֶׁעַל רַגְלָיו וְאִם טָבַל אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  לא יטבול אדם וכו'. משנה פ''ט דמקואות. ומ''ש ואם טבל אינו חוצץ. תוספתא פרק ח' דמקואות:

יא הָאוֹחֵז בְּאָדָם וּבְכֵלִים וְהִטְבִּילָן הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁרִפָּה יָדָיו עַד שֶׁבָּאוּ בָּהֶן הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יַרְפֶּה. וְאִם הֵדִיחַ יָדָיו בַּמַּיִם עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה:

 כסף משנה  האוחז באדם ובכלים וכו'. משנה פ''ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר''ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת''ק סבר דלא מהני רפיון ידים:

יב הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדָיו וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְחָצַץ וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל:

 כסף משנה  המפשלת בנה וכו'. בפרק תינוקת (דף פ"ז) וכגירסת ר''ח שכתבו התוספות:

יג נִדָּה שֶׁנָּתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ אוֹ שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ אוֹ שֶׁקָּרְצָה בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁנִּמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִים. נָתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה טָהֲרָה מִטֻּמְאַת הַנִּדָּה וַהֲרֵי הִיא טְמֵאָה עַל גַּב רֻקָּה וְנִמְצֵאת רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּרֹק הַנִּדָּה. וְכֵן הַדִּין בְּזָב:

 כסף משנה  נדה שנתנה שערה בפיה וכו'. בפרק ח' דמקואות. ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ"ה) ובפרק תינוקת ס''ו: נתנה מעות בפיה וכו'. שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע''ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא:

יד וְאֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין בְּאָדָם. קִלְקְלֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְּתָרִים שֶׁבָּאִישׁ. וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן. וְגֶלֶד שֶׁהֶעֶלְתָה הַמַּכָּה. וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן. וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת. וּכְשׁוּת הַקָּטָן וְהוּא הַשֵּׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חוֹצְצִין:

 כסף משנה  ואלו שאין חוצצין באדם וכו'. משנה פ''ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז''ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ''ש מיעוטה א''נ דאה''נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. ומ''ש לפלוף שבעין. יתבאר בסוף פרק זה:

טו שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִין כְּאַחַת קֶשֶׁר אֶחָד אֵינָן חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. וּשְׂעָרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה חוֹצֶצֶת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ עָלְתָה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁתִּהְיֶה רֹב שְׂעָרוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. * וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ הוּא חָשׁוּב לְעִנְיַן טְבִילָה וְאֵינוֹ כְּגוּף בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר רֹב הַשֵּׂעָר אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ קָשׁוּר נִימָא נִימָא אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו עָלְתָה לוֹ טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן נִצְטָרֵף לְחוֹצֵץ אַחֵר עַל גּוּפוֹ וְנִמְצָא הַכּל רֹב גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַנִּדָּה וְאֶחָד שְׁאָר הַטְּמֵאִין שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשָׁן שֵׂעָר:

 ההראב"ד   ויראה לי ששערו עד שיש בראשן שיער. א''א כדברי הגאונים הוא העיקר:

 כסף משנה  שתי שערות או יתר וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור''י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר''י. ומ''ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'. הוא ע''פ מה שנתבאר בסוף פ''א: כתב הראב''ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א''א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ''ל ואין בזה הכרע:

טז תַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁתִּהְיֶה אִשָּׁה חוֹפֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּטְבּל. וְאִם אֶפְשָׁר לָהּ לָחֹף בַּלַּיְלָה וְלִטְבּל מִיָּד תֵּכֶף לַחֲפִיפָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ מִפְּנֵי הַחלִי חוֹפֶפֶת אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְטוֹבֶלֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

 כסף משנה  תקנת עזרא היא וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב). ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל''ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא''א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא''א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא''א לעשות בע''א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע''ש ותטבול במו''ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ''ל שלדעת רבינו ע''ש ומו''ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה''ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ''ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע''ש ומו''ש יותר מבשאר הימים:

יז טָבְלָה וְעָלְתָה וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ * אִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה אֵינָהּ צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה אֶלָּא חוֹזֶרֶת וְטוֹבֶלֶת מִיָּד בִּלְבַד. וְאִם לָאו צְרִיכָה לָחֹף פַּעַם שְׁנִיָּה וְלִטְבּל:

 ההראב"ד   אם באותו היום שחפפה. א''א הא קי''ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ''ש הוא אינו כלום דאפילו לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אלא אם כן סמוך לחפיפה טבלה:

 כסף משנה  טבלה ועלתה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: וכתב הראב''ד אם באותו היום שחפפה טבלה א''א הא קי''ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי''ף והר''ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב''ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה''ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש''ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י''ל דאיהו ז''ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר''ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש"מ) וז''ל הרמב''ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע''פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע''פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע''ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע''פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע''פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב''ם וכבר השיגו הראב''ד עכ''ל. נראה שהר''ן מפרש שהראב''ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע''פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע''פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע''ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע''פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע''פ שלא חפפה ביום שטבלה וז''ש הראב''ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר''ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב''ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ''ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב''ד הוא הנכון:

יח לֹא תָּחֹף אִשָּׁה בְּנֶתֶר מִפְּנֵי שֶׁמְּקַטֵּף אֶת הַשֵּׂעָר. וְלֹא בְּאֹהֶל מִפְּנֵי שֶׁמַּסְרִיךְ אֶת הַשֵּׂעָר. אֶלָּא בְּחַמִּין וַאֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַחַמִּין מְיַשְּׁרִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמְסַלְסְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל הַצּוֹנְנִין מְקַלְקְלִין וּמְקַבְּצִין אֶת הַשֵּׂעָר וּמִתְקַשֵּׁר:

 כסף משנה  לא תחוף אשה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ו ע"ב) וברפ''ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד''א וכן כתב הריב''ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד''א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי''ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה:

יט נִדָּה שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ וְטָבְלָה לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה מִפְּנֵי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל יָדֶיהָ:

 כסף משנה  נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'. בפרק תינוקת (דף ס"ז):

כ שָׂרְטָה בִּבְשָׂרָהּ וְהוֹצִיא דָּם וְטָבְלָה. בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵין מְקוֹם הַשְּׂרִיטוֹת חוֹצֵץ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹצֵץ * מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם נִקְפֶּה שָׁם כְּגֶלֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְכֵן לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אִם הָיָה יָבֵשׁ וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק חוֹצֵץ בְּנִדָּה:

 ההראב"ד   מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה. א''א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ ועוד ג' ימים למה הלא דבר הנראה לעינים הוא אם הגליד אם לא הגליד שלא אמרו במחט ג' ימים אלא לפי שאינו נראה לעינים ואין הדבר ברור אלא עד ג' ימים אבל כאן שנראה הולכין אחר הראייה ואולי למד שריטות מריבדא דכוסילתא דאמרי עד תלתא יומי לא חייצי וכו' ומאן לימא לן שהשריטות דומה לריבדא שמושך הדם וכל ג' ימים שופע דם אבל שריטה אחרת בתוך ג' ימים מגליד וחוצץ ודוקא חוץ למכה אבל ע''ג מכה אינו מקפיד:

 כסף משנה  שרטה בבשרה וכו'. בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: וכתב הראב''ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א''א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ''ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע''ג המכה מבחוץ ונ''א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: ומ''ש הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: ומ''ש דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש''א כדמשמע שמפרש הראב''ד אלא מפרש דריבדא ר''ל שריטה ואפילו את''ל דריבדא היא וינטוש''א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע''י וינטוש''א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא''ת שהראב''ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור''ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: וכן לפלוף שבעין. בפ''ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (דף ס"ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ''ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע''כ וכ''נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש''ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא''ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ"ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ''ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע''פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ''כ הטור בשמו וכתב (הטור בי"ד סימן קצ"ח) וז''ל והרמב''ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ''ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג''י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע''פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א''כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ''ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ''ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ''ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. ומ''ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע''פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע''פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע''פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע''פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א''נ דה''ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק:

כא כֹּחַל שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ. שֶׁעַל גַּב הָעַיִן חוֹצֵץ. וְאִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת אַף עַל גַּבֵּי הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  כוחל שבעין וכו'. פרק תינוקת (דף ס"ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש''י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה:

כב פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר אוֹ עִצַּמְתָּן בְּיוֹתֵר לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. אֲבָל לְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׂרֶט יָשָׁן אוֹ שֶׁהָיָה עַל גַּב עֵינָהּ כֹּחַל. וּבֵין פָּתְחָה עֵינֶיהָ אוֹ עִצַּמְתָּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן חוֹצְצִין אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן וּלְעִנְיַן טָהֳרוֹת גָּזְרוּ לְעִנְיַן בִּיאָה לֹא גָּזְרוּ. וְכָל הַחוֹצֵץ בְּנִדָּה לְטָהֳרוֹת חוֹצֵץ בִּשְׁאָר הַטְּמֵאִין לְעִנְיַן טָהֳרוֹת. * וְחוֹצֵץ בְּגֵר בִּשְׁעַת טְבִילָה:

 ההראב"ד   וחוצץ בגר בשעת טבילה. א''א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות:

 כסף משנה  פתחה עיניה ביותר וכו'. שם אמר ר''י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: בד''א לענין טהרות וכו'. בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע''ג העין חוצץ אא''כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש''ד כך היא גירסת הרי''ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד''א לענין טהרות ונ''ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה''ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח''כ כתב בד''א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ''ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ''ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ''מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא''כ כשכתב בפ''א מד''ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע''פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ''ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ''ש התוספות והרא''ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו''ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ''ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ''ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ''ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב הראב''ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א''א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ''ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (דף מ"ו ע"ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש''י ובנדה לבעלה ואע''פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ''ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ''ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע''כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא''כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר:

כג מִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר יוֹדֵעַ אֲנִי בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה זֶה עָלַי קֹדֶם הַטְּבִילָה הוֹאִיל וְהֻחְזַק טָמֵא הַעֲמֵד טָמֵא עַל טֻמְאָתוֹ עַד שֶׁתֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁטָּהַר:

 כסף משנה  מי שטבל ועלה וכו'. בפ''ק דחולין (דף י'):

הלכות מקואות - פרק שלישי

א וְאֵלוּ חוֹצְצִין בְּכֵלִים. הַזֶּפֶת וְהַחֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הַזֶּפֶת שֶׁבַּכּוֹס וְשֶׁבַּצְּלוֹחִית מִתּוֹכָן חוֹצְצִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן אֵינָן חוֹצְצִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִבֵּית הָאֻמָּן. אֲבָל מִבַּעַל הַבַּיִת בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מֵאֲחוֹרֵיהֶן חוֹצְצִין. הַזֶּפֶת שֶׁבַּתַּמְחוּי וְשֶׁבַּקְּעָרָה בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מֵאֲחוֹרֵיהֶן בֵּין מִבַּעַל הַבַּיִת בֵּין מִבֵּית הָאֻמָּן חוֹצְצִין:

ב הַמּוֹר וְהַקּוֹמוֹס בֵּין בְּכוֹס בֵּין בִּצְלוֹחִית בֵּין בְּתַמְחוּי וּקְעָרָה בֵּין מִבַּעַל הַבַּיִת בֵּין מִבֵּית הָאֻמָּן בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מֵאֲחוֹרֵיהֶן חוֹצְצִין. הָיָה זֶפֶת אוֹ חֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַל הַטַּבְלָא וְעַל הַשֻּׁלְחָן וְעַל הַדַּרְגָּשׁ אִם הָיוּ נְקִיִּים חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁמַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן. וְעַל הַבְּלוּסִין אֵינָן חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן:

ג הָיוּ עַל מִטּוֹת בַּעַל הַבַּיִת חוֹצְצִין עַל מִטּוֹת שֶׁל עָנִי אֵינָן חוֹצְצִין. עַל אֻכַּף בַּעַל הַבַּיִת חוֹצֵץ וְעַל זַקָּקִין אֵינוֹ חוֹצֵץ. עַל הַמִּרְדַּעַת מִשְּׁנֵי צְדָדִין חוֹצֵץ:

 כסף משנה  (א-ג) ואלו חוצצין בכלים הזפת והחמר. משנה פרק ט' דמקואות: הזפת שבכוס ושבצלוחית וכו' הזפת שבתמחוי וכו' המור והקומוס וכו'. בתוספתא דמקואות פרק שביעי: היה זפת או חמר וכיוצא בהן וכו' עד על המרדעת. משנה פרק ט' דמקואות: ומה שכתב על המרדעת משני צדדין. בסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי"ד):

ד הָיוּ זֶפֶת אוֹ חֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַל בִּגְדֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁמַּקְפִּידִין עַל מַלְבּוּשָׁן לִהְיוֹת נָקִי. עַל בִּגְדֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מִשְּׁנֵי צְדָדִין חוֹצֵץ מִצַּד אֶחָד אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  ומ''ש על בגד תלמידי חכמים וכו'. משנה פרק ט' דמקואות ושבת קי''ד וכרבי יוסי:

ה הָיוּ עַל הַמִּטְפָּחוֹת שֶׁל זַפָּתִים וְשֶׁל יוֹצְרִים וְשֶׁל מְפַסְּלֵי אִילָנוֹת אֵינָן חוֹצְצִין:

 כסף משנה  היו על המטפחות וכו'. שם (דף קל"ד):

ו טַבָּח שֶׁהָיָה דָּם עַל בְּגָדָיו אֵינוֹ חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד:

 כסף משנה  טבח שהיה דם על בגדו וכו'. בס''פ דם חטאת (דף צ"ח):

ז מוֹכֵר רְבָב שֶׁהָיָה רְבָב עַל בִּגְדוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָיָה הַטַּבָּח מוֹכֵר רְבָב וְהָיָה עַל בִּגְדוֹ דָּם וּרְבָב הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנַיִם וּמַקְפִּיד אוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי מְלַאכְתּוֹ הִיא וְאֵינוֹ מַקְפִּיד:

 כסף משנה  ומ''ש ה''ז ספק אם חוצץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:

ח הָיָה הַזֶּפֶת אוֹ הַחֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַל הַסַּנְדָּל מִתּוֹכוֹ. מִלְּמַעְלָה חוֹצֵץ מִלְּמַטָּה אֵינוֹ חוֹצֵץ. עַל הַסַּפְסָל מִלְּמַעְלָה אוֹ מִן הַצְּדָדִין חוֹצֵץ מִלְּמַטָּה אֵינוֹ חוֹצֵץ:

ט לִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁבַּכִּסֵּא וְשֶׁבַּקַּתֵּדְרָה הַמְכֻבָּשִׁין בֵּין מִתּוֹכָן בֵּין מֵאֲחוֹרֵיהֶן בֵּין מִלְּמַטָּה בֵּין מִן הַצְּדָדִין אֵינָן חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מַעֲבִירִין אוֹתָן. אֲבָל לִכְלוּכֵי שְׁמָרִים שֶׁבַּכּוֹס וְשֶׁבַּצְּלוֹחִית וְהַמּוֹךְ שֶׁבַּשֵּׁיר וְשֶׁבַּזּוֹג. וְהַטִּיט וְהַבָּצֵק שֶׁעַל יַד הַקּוֹרְדוֹם וְשֶׁעַל יַד הַמַּגְרֵפָה [אֵינָן חוֹצְצִין. הִגְלִידוּ] חוֹצְצִין:

 כסף משנה  (ח-ט) היה הזפת או החמר וכו' לכלוכי צואה וכו' אבל לכלוכי שמרים וכו'. תוספתא דמקואות פ''ז אלא שבסוף כתוב שם שע''י הקרדום ושע''י המגריפה אינן חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין ונראה שהיא נוסחא נכונה וצריך להגיה כן בלשון רבינו:

י דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּזֶפֶת וּבְחֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵינָן חוֹצְצִין בְּכֵלִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד הוּא לְפִיכָךְ אִם הָיָה רֹב הַכְּלִי חָפוּי בְּזֶפֶת אוֹ בְּחֵמָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד. אֵין בְּדָבָר זֶה הֶפְרֵשׁ בִּכְלִי מִן הַכֵּלִים אֶלָּא כָּל הַכֵּלִים שָׁוִין בְּדָבָר זֶה:

 כסף משנה  דבר ברור הוא וכו' אין בדבר זה הפרש וכו'. דברים פשוטים הם:

יא כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהֵן חֲלוּלִין שֶׁהִכְנִיסָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן. אוֹ שֶׁהִכְנִיסָן כְּדַרְכָּן וְלֹא מֵרְקָן. אוֹ שֶׁהָיוּ שֶׁל מַתֶּכֶת וְנִשְׁבְּרוּ. לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה:

יב כְּלִי שֶׁהָפַךְ פִּיו לְמַטָּה וְהִטְבִּילוֹ כְּאִלּוּ לֹא טָבַל מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַמַּיִם * נִכְנָסִין בְּכֻלּוֹ. הָיָה בּוֹ מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּיִם נִכְנָסִין בּוֹ עַד שֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ:

 ההראב"ד   נכנסים בכולו היה בו מקום. א''א זה עשה תחת שראה במשנה הטבילו כדרכו בלא זרבובית עד שיטהו על צדו לא ידע מהו זה ושם לו פתרון לפי שכלו ואנו כבר הסכמנו עליו והעמדנו על מה שראינו בויק''ר (פ"ה) השותים במזרקי יין זרבוביות והוא קנישקנין והכלי שאין לו אלא נקב אחד אין המים נכנסין בכולו מפני הרוח וכשיש בו קנה פתוח מן הצד נכנסין בו:

יג כְּלִי שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב בָּאֶמְצַע אֵינוֹ טָהוֹר עַד שֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ:

יד צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ שׁוֹקֵעַ אֵינָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁיַּטֶּנָּה עַל צִדָּהּ:

טו קַלְמָרִין אֵינָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁיִּקָּבֶנָּה מִצִּדָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ הַמַּיִם לָעַקְמוּמִיּוּת שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  (יא-טו) כל ידות הכלים וכו' עד לעקמומית שבה. ריש פרק עשירי דמקואות: כתב הראב''ד היה בו מקום שאין המים נכנסים בו וכו' א''א זה עשה תחת מה שראה במשנה וכו'. קנישקנין פירש''י כלי שיש לו שתי פיות וכן פירש הערוך שהוא כלי שיש לו שני נקבים בצדו ולפי דברי הראב''ד מתני' ה''פ כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע''י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפילו יטבילנו דרך שוליו ע''י הנקב בצדו יכנסו המים בכולו:

טז בְּהֵמָה שֶׁהָיָה הַשֵּׁיר שֶׁעָלֶיהָ רָפוּי וְנִטְמָא מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  בהמה שהיה וכו'. משנה וגמרא בריש פרק במה בהמה (שבת דף נ"א ע"ב):

יז לֹא יַטְבִּיל אָדָם אֶת הַקֻּמְקוּם בְּפֶחָמִין שֶׁבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף:

 כסף משנה  לא יטביל אדם את הקומקומוס בפחמין שבו וכו'. משנה פ''ט דמקואות:

יח כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין וְהִטְבִּילוֹ כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. הָיָה מָלֵא מַיִם וְהִטְבִּילוֹ הֲרֵי הַמַּיִם וְהַכְּלִי טְהוֹרִין כְּאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם יֵשׁ לָהֶן טָהֳרָה בְּמִקְוֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּטֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין. הָיָה הַכְּלִי מָלֵא מֵי רַגְלַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַיִם. הָיָה בּוֹ מֵי חַטָּאת אִם הָיָה רֹב הַכְּלִי פָּנוּי כְּדֵי שֶׁיִּרְבּוּ מֵי מִקְוֶה עַל מֵי חַטָּאת שֶׁבְּתוֹכוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם לָאו עֲדַיִן הוּא בְּטֻמְאָתוֹ וּכְאִלּוּ הֵן שְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁחוֹצְצִין בֵּין גּוּף הַכְּלִי וּבֵין מֵי הַמִּקְוֶה:

 כסף משנה  כלי שהוא מלא משקין וכו' עד הרי זה טהור. בסוף מקואות וכתנא קמא:

יט * כְּלִי שֶׁתּוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא וְהָיָה מָלֵא יַיִן לָבָן אוֹ חָלָב וְהִטְבִּילוֹ. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אִם הָיָה רֹב הַכְּלִי פָּנוּי כְּדֵי שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּיִם בְּתוֹכוֹ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ יַיִן אָדֹם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה:

 ההראב"ד   כלי שתוכו טהור. א''א נשתבש בשמעתא דזבחים פרק כל הזבחים דלא איתמרא הא מילתא אלא לרבי יהודה אבל רבנן אפילו טמא ממש סגי ליה לדבריהם ביין לבן וחלב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל:

 כסף משנה  כלי שתוכו טהור וכו'. פרק התערובות עלה ע''ח (ע"ב) אמרינן נותן טעם ברוב אי הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהא מראהו כשר ואם לאו פסול ורמינהו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו וכו' אמר אביי ל''ק הא דידיה הא דרביה וכו' רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה וכיון דאיכא רובא לא צריך ופירש''י דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב שאין מראיהן ניכר בתוך המים והטבילו. תנאי היא דרבנן פליגי [עליה דרבי יהודה] וכוותיה קיימינן. בדלי שהוא טהור וגבו טמא כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי''ל תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורים. דמדינא סגי ליה בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה ורבנן הוא דגזור שיטבילנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו [על מי החטאת] שלא יתערבו מי המקוה לתוכו [ויפסלו] ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו [ולפוסלו] וכיון דאיכא ריבויא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא עכ''ל: כתב הראב''ד אמר אברהם נשתבש בשמעתא דזבחים וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא מפרש הא דרבא כדפרשינן דקאי אר' יהודה דשני אביי אליביה התם הא דידיה הא דרביה ואתא רבא למימר לעולם חד תנא הוא וכרביה ס''ל והכי קאמר ברובא סגי בדלי שהוא טהור וגבו טמא וכו' ופשטא דשמעתא הכי מוכח ורבינו נראה שמפרש דרבא לא קאי אדאביי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן ואפשר שהביאו לפרש כן שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא ומילתא באנפי נפשה היא וכדאמרן ועדיין ק''ל שכתב רבינו סתם אבל אם היה בו יין אדום לא עלתה לו טבילה דמשמע דבשום פנים לא עלתה לו טבילה והא ליתא אלא דאם דיהא מראהו כשר ולזה נתכוון הראב''ד שכתב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל ואפשר לדחוק ולומר דמשמע דמילתא דפשיטא היא שאם דיהו מראיו הרי הוא מים: ומ''ש רבינו או משאר משקין. צ''ל דמשקים אדומים קאמר:

כ לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַיִם טְמֵאִין וְהָיָה עַל פִּיו טִיט טוֹפֵחַ * וְהָיָה הַטִּיט שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם וְהִטְבִּילוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה טִיט הַיָּוִן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְכֵן טַבַּעַת שֶׁנְּתָנָהּ בִּלְבֵנָה שֶׁל טִיט טוֹפֵחַ וְהִטְבִּילָהּ טְהוֹרָה. וְאִם הָיָה טִיט יָוֵן כְּאִלּוּ לֹא טְבָלָהּ:

 ההראב"ד   והיה הטיט שוקע. א''א לישנא דתוספתא אם היו מים שוקעין בטיט והטבילו טהור כלומר שהטיט אינו עב:

 כסף משנה  לגין שהוא מלא וכו' עד כאילו לא טבלה. תוספתא פ''ז: כתב הראב''ד לישנא דתוספתא וכו'. בפ''י דמקואות אלו שאין צריכין שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל ותפילה של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת ואזני החמת ואזני התרמיל ופירש שם רבינו קשרי העני הקשר שיקשור בגדיו אם יקרעו אשר אין כוונתו להתירם וכן קשרי הנימין והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילים היוצאים מן הבגד וכו' וחבט של סנדל לולאות האזנים עכ''ל:

כא אֵלּוּ שֶׁאֵין צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם בָּהֶן. סְתָם קִשְׁרֵי בִּגְדֵי עֲנִיִּים, וְאִם הִקְפִּיד עֲלֵיהֶן חוֹצְצִין. וְקִשְׁרֵי בִּגְדֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים סְתָמָן חוֹצְצִין, וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֵינָן חוֹצְצִין. וְקִשְׁרֵי נִימֵי הַבְּגָדִים שֶׁנִּקְשְׁרוּ מֵאֲלֵיהֶן. וְחֵבֶט הַסַּנְדָּל. וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּזְמַן שֶׁהַקְּצִיצָה דְּבוּקָה עִם הָרְצוּעָה שֶׁבָּהּ וַחֲזָקָה. וּתְפִלָּה שֶׁל זְרוֹעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. וְאָזְנֵי הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמִיל. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִקְּשָׁרִים וּתְפָרִים שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַתִּירָם:

 כסף משנה  ומ''ש ואם הקפיד עליהם חוצצין וכו'. נראה שלמד כן רבינו מדנקט קשרי העני משמע הא של בע''ה צריכים שיבואו בהם המים וטעמא משום דסתם בע''ה מקפיד וסתם עני אינו מקפיד אבל אם הקפיד העני הוי חציצה ואם לא הקפיד בע''ה לא הוי חציצה דכלל גדול שנינו בספ''ט זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ובתוספתא פ''ח שנוי בפירוש כדברי רבינו:

כב וְאֵלּוּ שֶׁצְּרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם. הַקְּשָׁרִים שֶׁבְּפִתְחֵי הֶחָלוּק שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין לוּלָאוֹת. וְכֵן קִשְׁרֵי לוּלָאוֹת שֶׁבַּכָּתֵף. וְשָׂפָה שֶׁל סָדִין צָרִיךְ לְמַתֵּחַ. וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה בִּרְצוּעָה. וְשֶׁל זְרוֹעַ בִּזְמַן שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. וּשְׁנָצִים שֶׁל סַנְדָּל. וְקִשְׁרֵי נִימֵי הַבְּגָדִים שֶׁקְּשָׁרָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהוּא עָתִיד לְגַלּוֹתָן וּלְמָתְחָן. הַסַּלִּין שֶׁל גַּת וְשֶׁל בַּד אִם הָיוּ חֲזָקִים צָרִיךְ לְחַטֵּט וְאִם הָיוּ רָפִים צָרִיךְ לְנַעֵר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר צְרִיכִים שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם:

כג כֶּסֶת עֲגֻלָּה. וְהַכַּדּוּר. וְהָאִמּוּם. וְהַקָּמֵעַ. וְהַתְּפִלָּה. אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם לַחֲלָלָן. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס טוֹבֵל סָתוּם:

כד הַמַּטְבִּיל בְּגָדִים הַמְכֻבָּסִין צְרִיכִין שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן הַמַּיִם עַד שֶׁיְּבַעְבְּעוּ. הִטְבִּילָן נְגוּבִין עַד שֶׁיְּבַעְבְּעוּ וְיָנוּחוּ מִבִּעֲבּוּעָן:

 כסף משנה  (כב-כד) ואלו שצריכים שיבואו בהם וכו'. פרק י' דמקואות אלו שהם צריכין שיבאו בהם המים הקשר שבפרקסין שבכתף ושפה של סדין צריך למתח ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת ושנצין של סנדל ונראה שרבינו מפרש דה''ק הקשר שבפרקסין ושבכתף ופרקסין ר''ל חלוקים וה''פ הקשר שבפתחי החלוקים שהם עשויות לולאות וכן הקשר שבלולאות שבכתף: ומ''ש רבינו לחלק בין נימי הבגדים שנקשרו מאליהן לקשרי נימי הבגדים שקשרן תוספתא פ''א: ומ''ש שפה של סדין צריך למתח. פירושו הקמטים שיש בשפת הסדין צריך למתחן כדי שיבאו בהם המים: הסלים של גת ושל בד וכו'. ג''ז תוספתא פ''ח: הכר והכסת וכו' עד וינוחו מבעבוען. פ''י דמקואות:

כה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהֵן אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכָּן וְעָתִיד לְקָצְצָן מַטְבִּילָן עַד מְקוֹם הַמִּדָּה. כֵּיצַד. שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָּדוֹל אַרְבָּעָה טְפָחִים וְקָטָן עֲשָׂרָה. מַטְבִּיל מִן הַשַּׁלְשֶׁלֶת עַד מִדָּה זוֹ בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר טָהוֹר:

 כסף משנה  כל ידות הכלים וכו'. שם וכת''ק:

כו כְּלִי טָמֵא שֶׁנָּתַן בְּתוֹכוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים וְהִטְבִּיל הַכּל עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁפִּי הַכְּלִי צַר בְּיוֹתֵר שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם נִכְנָסִין לוֹ וּמִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה טְבִילָה לַכְּלִי הַגָּדוֹל עָלְתָה טְבִילָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הִטָּהוּ עַל צִדּוֹ וְהִטְבִּיל לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. וְכֵן אִם הָיָה הַכְּלִי טָהוֹר וְנָתַן לְתוֹכוֹ כֵּלִים טְמֵאִים וְהִטְבִּילָן לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ אֵין מַטְבִּילִין כֵּלִים לְתוֹךְ כֵּלִים טְהוֹרִין כְּלָל וַאֲפִלּוּ הָיוּ בְּסַל אוֹ בְּקֻפָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים וכו'. בפ''ו דמקואות דלי שהוא מלא כלים והטבילו הרי אלו טהורים ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנאד ובפ' חומר בקודש (דף כ"ב) מאי קאמר ואם לא טבל ה''ק ואם אינו צריך להטבילו ופירש''י ואם אינו צריך להטבילו ואתה בא לטהר כדים שבתוכו ע''י מים המעורבים למקוה עד שיהו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנאד אבל כשהכלי טמא אפי' פיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורים דמגו דסלקא טבילה לגופו של כלי ליטהר ע''י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: ומ''ש ואם הטהו על צדו וכו'. תוספתא פ''ה: ומ''ש בד''א לתרומה אבל לקדש וכו'. משנה וגמ' ר''פ חומר בקדש: ומ''ש כמו שביארנו למעלה במקומו. פי''ב משאר אה''ט:

הלכות מקואות - פרק רביעי

א דִין תּוֹרָה שֶׁכָּל מַיִם מְכֻנָּסִין טוֹבְלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-לו) 'מִקְוֵה מַיִם' מִכָּל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בָּהֶן כְּדֵי טְבִילָה לְכָל גּוּף הָאָדָם בְּבַת אַחַת. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁעוּר זֶה הוּא מַחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם בֵּין שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין:

ב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פְּסוּלִין לִטְבִילָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִקְוֵה מַיִם שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין פָּסְלוּ הַכּל. אַף עַל פִּי שֶׁפִּסּוּל מַיִם שְׁאוּבִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְמָדוּהוּ בְּהֶקֵּשׁ שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יא-לו) 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר', הַמַּעְיָן אֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם כְּלָל וְהַבּוֹר כֻּלּוֹ בִּידֵי אָדָם שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ מַיִם שְׁאוּבִין, אָמְרוּ חֲכָמִים הַמִּקְוֶה לֹא יִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁאוּב כְּבוֹר וְאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלּוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמַעְיָן אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם כָּשֵׁר:

 כסף משנה  (א-ב) דין תורה שכל מים מכונסים וכו' שיערו חכמים אמה על אמה וכו'. פשוט במסכת מקואות ובכמה מקומות בגמרא מהם בסוף מסכת ע''ז (דף ע"ה ע"ב) ובספ''ק דחגיגה (דף י"א) ובעירובין פ''ק (דף ד' ע"ב) ופ''י דפסחים (דף ק"ט ע"ב) ופ''ג דיומא (דף ל"א) ומשמע בפרק עושין פסין דהני אמה על אמה ברום שלש אמות במרובע הוא ולא בעיגול: ומ''ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד''ס שהמים השאובים פסולים לטבילה. דעת רבינו כדעת ר''י שכתבו התוס' בספ''ק דפסחים בשם ר''י והביאו ראיות לדבר וכתב הר''ן בפרק המוכר את הבית ובפ''ב דשבועות שכן נראה מדברי הר''י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים וכתב הרמב''ן שכן דעת הרי''ף ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב''י: ולא עוד אלא מקוה מים וכו'. רפ''ג דמקואות ופ''ק דעדיות ופ''ק דשבת ופרק ב' דחגיגה (דף ט"ו): אע''פ שפיסול מים שאובים מדברי סופרים למדוהו בהיקש וכו'. בת''כ:

ג כֵּיצַד. הַמַּנִּיחַ קַנְקַנִּים בְּרֹאשׁ הַגַּג לְנַגְּבָם וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים וְנִתְמַלְּאוּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹנַת הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר אֶת הַקַּנְקַנִּים אוֹ יִכְפֵּם וְהַמַּיִם הַנִּקְוִים מֵהֶם כְּשֵׁרִים לִטְבּל וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמַּיִם הָאֵלּוּ הָיוּ בַּכֵּלִים שֶׁהֲרֵי לֹא מִלְּאָן בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם הִגְבִּיהַּ אֶת הַקַּנְקַנִּים וְהֶעֱרָם הֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם שְׁאוּבִין:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו כיצד המניח קנקנים בראש הגג וכו' עד הרי זה ישבור את הקנקנים עד והמים הנקווים מהם מקוה כשר. משנה בפ''ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר''א אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר רי''א בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה פירוש רבי אליעזר סבר הא דמכשרינן במניח קנקנים אע''פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע''י תערובת מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידיו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור''י סבר דמכשרינן אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח יד בהם לכפותם ובלבד שלא יגביהם לערותן:

ד הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן אֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים וְאֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים אֲפִלּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְנִתְמַלְּאוּ מֵי גְּשָׁמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְאִם כְּפָאָן עַל פִּיהֶן אוֹ שְׁבָרָן הַמַּיִם הַנִּקְוִין מֵהֶן כִּשְׁאוּבִין לְכָל דָּבָר שֶׁהֲרֵי לְדַעְתּוֹ נִתְמַלְּאוּ שֶׁחֶזְקַת הַצִּנּוֹר לְקַלֵּחַ מַיִם. וַאֲפִלּוּ שָׁכַח הַכֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר פְּסוּלִין גָּזְרוּ עַל הַשּׁוֹכֵחַ מִפְּנֵי הַמַּנִּיחַ. וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֶת הַכֵּלִים בֶּחָצֵר בְּעֵת קִשּׁוּר הֶעָבִים וְנִתְמַלְּאוּ הַמַּיִם שֶׁבָּהֶן פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי לְדַעְתּוֹ נִתְמַלְּאוּ. וְכֵן גָּזְרוּ עַל הַשּׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר בִּשְׁעַת קִשּׁוּר עָבִים מִשּׁוּם מַנִּיחַ. הִנִּיחָן בֶּחָצֵר בְּעֵת פִּזּוּר עָבִים וּבָאוּ עָבִים וְנִתְמַלְּאוּ הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין כְּמוֹ שֶׁמַּנִּיחָן בְּרֹאשׁ הַגָּג לְנַגְּבָן. וְכֵן אִם הִנִּיחָן בְּעֵת קִשּׁוּר הֶעָבִים וְנִתְפַּזְּרוּ וְחָזְרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ וְנִתְמַלְּאוּ הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין. וְאִם שִׁבְּרָן אוֹ כְּפָאָן הַמַּיִם הַנִּקְוִין מֵהֶן כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  ומ''ש עוד רבינו המניח כלים תחת הצינור. משנה פ''ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלים את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב''ש וב''ה מטהרים בשוכח אר''מ נמנו ורבו ב''ש על ב''ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור א''ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ומייתי לה בפרק קמא דשבת (דף י"ו ע"ב) ואיתמר עלה אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד''ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ''ס בטלה מחשבתו ומ''ס לא בטלה מחשבתו ופירש''י תחת הצינור שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו נפסל אבל הכלים פוסלים משום שאינם מטהרים. בשכח ולא חשיב שאיבה הואיל ולא לכך נתכוונו. בחצר שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפים ונפלו למקוה שהוא טהור. במניח תחת הצינור ובשהניחן בשעת קישור עבים ואח''כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לה לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פיזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במניח בחצר ואפי' בשעת קישור עבים ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הילכך בטלה. במקומה עומדת במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליהם לבטל דברי ב''ה דלא חזרו בהם. הניחן תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו. בשכחן דברי הכל טהורים דליכא גלוי דעתא. בטלה מחשבתו דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד עכ''ל: ובפ''ב דמקוואות תנן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היה המים צפין על גביו כל שהן ישבר אם לאו לא ישבר דברי ר''א ר''י אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע''פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר ותניא בתוספתא פרק שלישי ר''י אומר בין כך ובין כך ישבר [רבי יוסי אומר משום ר''י אף יטה ובלבד שלא יטול] כלומר שלא יטול בידיו ויערן פי' הסייד שסד את הבור בסיד והביא הסיד בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא מים אם המים צפים ע''ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור''י סבר אפילו אין המים צפים על גביו לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם. המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דפני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע''פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים שהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כיון שיכנסו המים לתוכן. ודברי רבינו תמוהים מכמה פנים חדא דמשמע שפסק כב''ש דפסלי במניח תחת הצינור אף בשוכח ואמאי שבק ב''ה ופסק כב''ש ואע''ג דרבי מאיר אמר נמנו ורבו ב''ש על ב''ה הא ר''י אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי''ל ר''מ ורבי יוסי הלכה כר''י. ועוד שכתב דמניח כלים תחת הצינור בכל עת ובכל זמן פסולים כלומר בין שהניחן בשעת קישור העבים פסולים וזה היפך ממאי דאוקימנא בפ''ק דשבת דהכל מודים בשהניחן בשעת פיזור עבים שהם טהורים. ועוד שכתב שגזרו על השוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב''ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ועוד שהוא מניח חילוק דבשעת קישור העבים ושעת פיזור העבים בחצר ולא בצינור ולפ''ז משמע דכי אמרינן לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ''ס בטלה מחשבתו ומ''ס לא בטלה מחשבתו דהיינו לומר דב''ה סברי בטלה מחשבתו וב''ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז''ל פוסק כב''ש כמו שקדם ה''ל לפסוק גם בזה דפסולים כב''ש דאמרי לא בטלה מחשבתו ועוד דלפי מה שהוא ז''ל מניח חילוק דקישור עבים ופיזורם בחצר מיירי בשכח וכן אם הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו למה לא כתב דין השוכח: ונראה לומר שרבינו ז''ל מפרש דכי אמר ר''י עדיין מחלוקת במקומה עומדת פליג בין אמאי דאמר ר''מ נמנו ורבו ב''ש על ב''ה בין למאי דאמר מודים בשוכח בחצר שהוא טהור דסבר ר''י דבין במניח בין בשוכח בין תחת הצינור בין בחצר סברי ב''ש דפסול וב''ה מטהרים בשוכח תחת הצינור וכ''ש בשוכח בחצר ומשום דאיכא למיתמה אסברת ר''י דנהי דתחת הצינור גזרו ב''ש שוכח אטו מניח משום דדרך להניח כלים תחת הצינור לקבל מים הילכך שייך למיגזר ביה אבל בחצר דאינו מצוי כ''כ להניח בו כלים לקבל מים נהי דאסרו במניח לא היה להם לגזור בשוכח ולהכי אוקי רב משרשיא דבין לר''מ בין לרבי יוסי אליבא דב''ש בקישור עבים ופיזור עבים תליא מילתא דכשהניחן בשעת קישור עבים אע''פ שהוא חצר ד''ה טמאים כלומר בין לר''מ בין לרבי יוסי כיון שהוא שעת קישור עבים כך עשוי לירד מים בחצר כמו שעשוי לקלח הצינור ולב''ש דגזרי בצינור שוכח אטו מניח ה''נ גזרו בהניח בחצר בשעת קישור עבים שוכח אטו מניח וב''ה דלא גזרי בצינור ה''נ לא גזרי ובהניחן בשעת פיזור עבים ד''ה טהורים כלומר דבין לר''מ בין לרבי יוסי מודו ב''ש דטהור ואפילו במניח וכ''ש בשוכח לא נחלקו אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ''ס בטלה מחשבתו וכו' כלומר לא נחלקו ר''מ ורבי יוסי אליבא דב''ש אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ''ס בטלה מחשבתו כלומר דר''מ סבר דמודו ב''ש דבטלה מחשבתו ואפי' במניח טהורים דכיון דנתפזרו העבים אסח דעתיה והילכך אע''פ שלא שכח טהורים והא דקאמר ר''מ דמודים בשוכח לאו משום דליבעי שישכח ממש אלא לנתפזרו העבים קרי שוכח דכשם שהשוכח הוא מסיח דעתו מהדבר כך כשנתפזרו העבים הסיח דעתו מהמים ומ''ס לא בטלה מחשבתו כלומר רבי יוסי דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת סבר דלב''ש כיון שהניח בשעת קישור עבים אע''פ שנתפזרו לא בטלה מחשבתו הילכך הם פסולים וסובר עוד רבינו דהלכה כר''מ משום דבגמרא אמרינן דר''ט ס''ל כוותיה: והשתא ניחא כל דבריו שמ''ש בתחת הצינור דבכל עת ובכל זמן פסולין היינו משום דסבר דמאי דאוקי רב משרשיא דבשעת פיזור עבים ד''ה טהורים וכו' לא קאי אלא למניח בחצר דוקא אבל במניח תחת הצינור פסולין משום דהיינו כב''ש דהלכתא כוותייהו לדעתו ז''ל כר''מ דאמר נמנו ורבו ב''ש על ב''ה: ומ''ש וכן המניח הכלים בחצר בשעת קישור עבים פסולים וכן גזרו בשוכח וכו'. מבואר ע''פ דעתו ז''ל דמפרש דמאי דאמר רב משרשיא הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים וכו' אמניח או שוכח בחצר קאי דשעת קישור עבים לחצר כצינור דכל זמן דמי וכי היכי דבצינור גזרי ב''ש דהלכתא כוותיה ה''נ גזרי בחצר בשעת קישור עבים: ומ''ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים. מבואר על פי זה דהיינו דאמר רב משרשיא בשעת פיזור עבים ד''ה טהורים דאפי' לא שכח נמי טהורין דכיון דחצר הוא ובשעת פיזור עבים הוי כמו שהניחם בראש הגג לנגבן דבכל גוונא טהורים: ומ''ש וכן אם הניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרים. גם זה שם מבואר ע''פ דעתו ז''ל דרב משרשיא אמניח בחצר קאי ור''מ סבר דנתפזרו העבים מודו ב''ש דבטלה מחשבתו והוי כהניחם בשעת פיזור העבים דטהורים בכל גווני ובכך עלו דברי רבינו כהוגן וכבר העלה רבינו דעתו זה בפי' המשנה אכן דבריו סתומים וחתומים בביאור שיטת ההלכה ולכן הארכתי להוציא לאור משפטם לדעתו ז''ל: אח''כ מצאתי להר''א בנו של רבינו שכתב וז''ל מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו ת''ק ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר ת''ק המניח כלים תחת הצינור וכו' אמר ר''מ נמנו ורבו ב''ש על ב''ה ולא פליג רבי מאיר על רבי יוסי בזה וחזר ת''ק ואמר ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור כלומר לא פליגי ב''ש על ב''ה בשוכח בחצר ולא פליג ר''מ על ת''ק בזה אבל פליג רבי יוסי על תנא קמא בזו דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו ב''ש וב''ה בשוכח תחת הצינור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שרבי יוסי חולק על ר''מ בנמנו ורבו בתחילה ה''ל לחלוק וכך היה צ''ל אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת רבי יוסי ולא שנאה אלא על פסקן ומודים שהוא ענין אחר ושקשה על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יוסי חסרו להו קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצה ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים פסיקא בצינור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדאודו דרבי מאיר לא פליג על ת''ק דמודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כוותיה ס''ל ולפיכך חשב אליבא דר''מ האי מתניתין ממניינא אלא לרבי יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו לא יכול למימני מניח כלים דלא פסיקא מילתייהו בצינור וחצר אליבא דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממניינא לטעמיה וחסרו להו, ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הא ניחא לרבי יוסי אלא לר''מ טפיא ליה כלומר לרב יוסי דמפיק מילתא דכלים ממניינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא למימנא ניחא ליה אי חשיב תינוק עכו''ם מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר''מ דפסיקא מילתא דכלים ולפיכך א''א לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק עכו''ם כדאמרת דהוה ממניינא הא טפיין להו ופרקינן ר''מ אוכלים וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתייכו דפלגינן צינור מחצר כנראה מקושייתך על פירוש הרב ז''ל דאמרת בכללא אמאי לא קמה לה השוכח תחת הצינור ממניינא וכו' אילו הדבר כן שהצינור והחצר מוחלקים עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר''מ וטפיין להו ואע''ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקים בחדא הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן. ושקשה לך מדגרסיתו ב''ה סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון הגמרא כך בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא ת''ק ומר דהוא רבי יוסי כדפריש אבא מארי בפירוש המשנה ולא ק''ל מידי עכ''ל:

ה הַסַּיָּד שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ בַּמִּקְוֶה וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בַּמִּקְוֶה אֶלָּא מְעַט וַהֲרֵי הֶעָצִיץ יֵשׁ בּוֹ רֹב הַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר אֶת הֶעָצִיץ בִּמְקוֹמוֹ וְנִמְצָא הַמִּקְוֶה כֻּלּוֹ כָּשֵׁר. וְכֵן הַמְסַדֵּר אֶת הַקַּנְקַנִּים בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה כְּדֵי לְחַסְּמָן וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע הַמִּקְוֶה אֶת מֵימָיו וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם מַיִם כְּלָל אֶלָּא מַיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַקַּנְקַנִּים הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר אֶת הַקַּנְקַנִּים וְהַמַּיִם הַנִּקְוִין מֵהֶן מִקְוֶה כָּשֵׁר:

ו כֵּיצַד פּוֹסְלִין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין. שֶׁאִם הָיָה בַּמִּקְוֶה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים סְאָה [וְנָפַל לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין וְהִשְׁלִימוּם לְאַרְבָּעִים סְאָה] הַכּל פָּסוּל. אֲבָל מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין וְשָׁאַב בְּכַד וְשָׁפַךְ לְתוֹכוֹ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כָּשֵׁר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִקְוֶה עֶלְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִין וְהָיָה מְמַלֵּא בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּיִם וְיָרְדוּ לַמִּקְוֶה הַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי הַתַּחְתּוֹן כָּשֵׁר:

 כסף משנה  כיצד פוסלין וכו' שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה כו' הכל פסול. בפרק שני דמקואות. ומה שכתב אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו' [ולא עוד אלא וכו'] . בפרק ששי ופרק שביעי דמקואות:

ז מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת וְנָתַן לְתוֹכוֹ סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין וְנָטַל אַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ סְאָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכֵן נוֹתֵן סְאָה וְנוֹטֵל סְאָה וְהוּא כָּשֵׁר עַד רֻבּוֹ:

 כסף משנה  מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפ''ז דמקואות תנן היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ובס''פ הערל (דף פ"ב ע"ב) אמרינן היו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר''י וכו'. עד רובו וכתבו המפרשים דהיינו דוקא במי פירות אבל מים שאובין אפילו אלף סאין אינן פוסלין את המקוה השלם שיש בו ארבעים סאה וממ''ש רבינו כאן נראה שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק הערל עד רובו במים שאובים דוקא היא אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל סאה כדקתני מתניתין דמקואות ואמי פירות דקתני ברישא קאי ולפ''ז ההיא דמייתי בפרק הערל אינה מתניתין דמקואות דההיא דמקואות במי פירות ודהערל במים שאובים ודין מי פירות כתבו רבינו בפ''ז והרא''ש כתב בסוף נדה (הל' מקואות סי' א') שדברי רבינו תמוהים שמתחילה כתב כיון שיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע''פ שרבין עליו מים שאובים כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובן ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים הילכך אינו נפסל ברביית מים פסולים אבל בנתן סאה ונטל סאה שלא נשארו במקוה ארבעים סאה מים כשרים א''א שלא יטול גם מן הכשרים הילכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירדו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע''פ שכל אחד מהם רוב מים שאובים ואין בשניהם ארבעים סאה מים כשרים אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש ר''ת והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא עכ''ל: ונראה שאפשר לומר שטעם רבינו דמדינא שרי בכל גווני אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב''ן בפרק המוכר את הבית:

ח אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה מִן הַכְּלִי. אֲבָל אִם נִגְרְרוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין חוּץ לַמִּקְוֶה וְנִמְשְׁכוּ וְיָרְדוּ לַמִּקְוֶה אֵינָן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אֲבָל אִם הָיָה רֹב מִן הַכְּשֵׁרִים הֲרֵי הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים סְאָה וּמַשֶּׁהוּ מַיִם כְּשֵׁרִין וְהָיָה מְמַלֵּא וְשׁוֹאֵב חוּץ לַמִּקְוֶה וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין וְיוֹרְדִין לַמִּקְוֶה בֵּין שֶׁהָיוּ נִמְשָׁכִין עַל הַקַּרְקַע אוֹ בְּתוֹךְ הַסִּילוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וַאֲפִלּוּ הִשְׁלִימוֹ לְאֶלֶף סְאָה. שֶׁהַשְּׁאִיבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כְּשֵׁרָה אִם הָיָה שָׁם רֹב אַרְבָּעִים סְאָה מִן הַכָּשֵׁר. וְכֵן גַּג שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁוֹ עֶשְׂרִים סְאָה וּמַשֶּׁהוּ מֵי גְּשָׁמִים וּמִלֵּא בִּכְתֵפוֹ וְנָתַן לְתוֹכוֹ פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים שֶׁנִּמְצָא הַכּל פָּסוּל וּפָתַח הַצִּנּוֹר וְנִמְשְׁכוּ הַכּל לְמָקוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה מִקְוֶה כָּשֵׁר. שֶׁהַשְּׁאוּבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וְהָיָה שָׁם רֹב מִן הַכָּשֵׁר:

 כסף משנה  אין המים השאובים פוסלים את המקוה וכו'. בסוף פ''ק דתמורה (דף י"ב) ראב''י אומר מקוה שיש בו כ''א סאה מי גשמים ממלא בכתף י''ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה ובהמשכה וגרסינן תו התם א''ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופירש''י ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפילו בשלשה לוגין מיפסיל מקוה בכה''ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה. והן טהורים כלומר כשר לטבול בו. מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי הגשמים שנפלו מעצמם לתוכו והמשיך מיעוט של שאובה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאובה: ומ''ש וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו וכו'. תוספתא פרק ד' דמקואות:

ט הוֹרוּ מִקְצָת חַכְמֵי מַעֲרָב וְאָמְרוּ הוֹאִיל וְאָמְרוּ חֲכָמִים שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ טְהוֹרָה אֵין אָנוּ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שָׁם רֹב מַיִם כְּשֵׁרִין. וְזֶה שֶׁהִצְרִיךְ רֹב וְהַמְשָׁכָה דִּבְרֵי יָחִיד הֵן וּכְבָר נִדְּחוּ שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ בַּסּוֹף שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ טְהוֹרָה. לְפִי דִּבְרֵי זֶה אִם הָיָה מְמַלֵּא בִּכְלִי וְשׁוֹפֵךְ וְהַמַּיִם נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה מִקְוֶה כָּשֵׁר. וְכֵן כָּל אַמְבְּטִי שֶׁבְּמֶרְחֲצָאוֹת שֶׁלָּנוּ מִקְוָאוֹת כְּשֵׁרִין. שֶׁהֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁבָּהֶן שָׁאוּב וְשֶׁנִּמְשָׁךְ הוּא. וּמֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ מִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה בְּעִנְיָן זֶה:

י מֵי גְּשָׁמִים וּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהָיוּ מִתְעָרְבִין בְּחָצֵר וְנִמְשָׁכִין וְיוֹרְדִין לַעֻקָּה שֶׁבֶּחָצֵר אוֹ שֶׁמִּתְעָרְבִין עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה וְיוֹרְדִין לַמְּעָרָה. אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר כָּשֵׁר וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל פָּסוּל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה פָּסוּל. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִין עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה וְנִמְשָׁכִין וְיוֹרְדִין אֲבָל אִם הָיוּ הַכְּשֵׁרִים וְהַפְּסוּלִים מְקַלְּחִין לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִין עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין כָּשֵׁר וְאִם לָאו פָּסוּל:

 כסף משנה  ומ''ש מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר וכו'. משנה פרק ד' דמקואות: ויש לתמוה על דברי רבינו דממשנה זו משמע דלא מכשרינן בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא''ש מדקתני סיפא היו מקלחים לתוך המים וכו' ואילו הוא ז''ל כתב לעיל מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה [והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו שלא נתערבו קודם שירדו למקוה מכשיר] וצ''ל שרבינו ז''ל מפרש דהא דקתני היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך [המים היינו לומר שלא היו נמשכין אלא המים השאובין היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה] בלי המשכה כלל ומש''ה קתני שאם לא היו ארבעים סאה מים כשרים במקוה נפסל בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו בו אבל אם היו השאובים נמשכים אע''פ שלא היו במקוה ארבעים סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו כדלעיל וכפירוש הזה נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא צ''ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מעשרים סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בשלשה לוגין מים שאובים אף ע''פ שנפלו בו בהמשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע''פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז''ל שכתב אין המים שאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובים וכו' אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דדוקא במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובים ע''י המשכה הא לאו הכי לא ואח''כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר שאפילו שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו לתוכו אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע''י המשכה שימשיכה כולה למקום אחר ואח''כ כתב מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר ונמשכים ויורדים וכו' לומר דאפי' לא היו רוב מים כשרים ניכר ועומד לעצמו כשנתערבו בו המים השאובים כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמה אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והיינו דכתב אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה כלומר שאם לא היו מתערבין קודם שיגיעו למקוה אע''פ שהיו השאובים נמשכים ויורדים אם לא היו במקוה רוב מ' סאה מן הכשרים קודם שיתערבו עמהם השאובים פסול ואח''כ כתב אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחים לתוך המקוה וכו' כלומר וכל זה הוא דוקא כשהיו השאובים נמשכים ויורדים אבל אם היו מקלחים כלומר שהיו השאובים יורדים למקוה בלא המשכה אפי' היו הכשרים בתוך המקוה ארבעים סאה חסר קורטוב נפסלו כולם מעת שנפלו בהם שלשה לוגין מים שאובים ואין להם תקנה אלא ע''י שימשיכם כדלעיל. ומה שהפסיק רבינו בהוראת מקצת חכמי המערב באמצע דבריו הוא מפני שחכמי המערב ורבינו חולקים בפירוש מה שאמרו בגמרא שאובה שהמשיכוה כולה כשירה לפיכך סמך ענין לו ועוד מפני שמשנה זו הוי תיובתא לחכמי המערב כמ''ש רבינו בפירוש המשנה לפיכך אחר הוראתם כתב דברי המשנה דמינה נשמע דליתא לההיא הוראה: וטעם הוראת חכמי המערב נראה שהיתה מדגרסינן בפרק קמא דתמורה אמתני' דאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון מאן תנא א''ר חייא בר אבא אר''י ראב''י היא דתניא ראב''י אומר מקוה שיש בו כ''א סאה מי גשמים ממלא בכתף י''ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה מכלל דרבנן סברי דרבייה ובהמשכה לא אלא דכי אתא רבין אר''י שאובה שהמשיכוה כולה כשירה מני לא רבנן ולא ר''א אלא אמר רבה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא וכו' ומשמע לחכמי המערב דראב''י בעי רבייה דכשרים והמשכה דשאובים ורבנן לא באו רבייה דכשרים אלא כל ארבעים סאה שאובים שהומשכו כשר ואפילו אין בהם תערובת כשרים כלל וכן פירש''י וסוברים דקי''ל כרבנן דרבים נינהו ורבינו כתב בפירוש המשנה שהם טעו בהוראה זו לסיבת מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה כלומר שנעלמה מהם מתניתין דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקא וכו' שכתבתי לעיל דמשמע מינה בהדיא דבלא רוב מים כשרים לא מתכשרי מים שאובים ע''י המשכה ואני אומר שאין [מאותה הוראה] הוכחה שנעלמה אותה משנה מהם דאפשר דהוו ידעי לה ולא פסקו כמותה משום דהוו מפרשי לה כפירוש רבינו שמשון דאתיא דלא כרבי אליעזר ב''י ודלא כרבנן דפליגי עליה כדמשמע בסוף פ''ק דתמורה ואפילו אי הוו סברי דראב''י היא איכא למימר דלא פסקו כמותה משום דס''ל דלא קי''ל כוותיה ואע''ג דסתם תנא כוותיה לא קי''ל כההוא סתמא מדחזינן דכי אתא רבין אמר ר''י שאובה שהמשיכוה כולה [כשירה] וכיון דסתמא אמר הכי משמע דהכי הלכתא ולא כסתם מתניתין: ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים וכו' הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה רוב ארבעים סאה מן הכשר ומשמע דהא כראב''י אתיא דאמר מקוה שיש בו כ''א סאה וכו' פותקן למקוה ואח''כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' שהשאובה שהמשיכוה כולה כשירה ומשמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין שהמשיכוה כולה כשירה והיאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב''י והדר פסק כרבנן. ונ''ל שרבינו סובר דה''פ דשמעתא התם מדקאמרה מאן תנא דסבר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב''י היא משמע דאיכא רבנן דפליגי עליה דראב''י ואמרו דמים שאובים פוסלים את המקוה שלא לפי חשבון כלומר דאפילו קדמו רוב כשרים והמשיך לתוכן י''ט סאין שאובין פסלי א''כ הא דקאמר רבין שאובה שהמשיכוה כולה כשירה כלומר שאם היו כ''א סאה מי גשמים ועירה י''ט סאין שאובין בלא המשכה שנפסלו כולם ואח''כ המשיכם כולם למקום אחר כשרים כמאן דלא כרבנן דהא לא מכשרי שאובה ע''י המשכה כלל ודלא כראב''י דאם איתא דהוה מכשר בה אם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוה שתיק מינה כי היכי דלא נימא דעד כאן לא אכשר אלא כשהמשיך הי''ט שאובים לתוך הכ''א כשרים שלעולם היו הכשרים בכשרותם אבל היכא שעירה השאובים לתוך הכשרים בלא המשכה שנפסלו הכשרים מודה לרבנן דפסלי [אפילו המשיכם אח''כ] הילכך ע''כ לומר דליכא מאן דפליג על ראב''י ואע''ג דמשמע דיחידאה איתמר איכא דכוותה בפרק ארבע מיתות דהשתא רבין אגמרן דאע''ג דמדברי ראב''י לא משמע דשרי אלא בשהמשיך י''ט שאובים לתוך כ''א כשרים הוא הדין דשרי בעירה הי''ט שאובים בלא המשכה ואחר כך המשיך את כולם דהא איכא למימר שאע''פ שבעת שעירה הי''ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ''מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי''ט שאובים בלבד הילכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למינקט אידך משום דכיון דליכא מאן דפליג עליה שפיר ילפינן חד דינא מחבריה. אי נמי ה''פ הא ודאי דרבנן פליגי אראב''י מדנקיט לה בלישנא דיחידאה ואי כדקאמרת מאן תנא דאמר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב''י משמע דרבנן דפליגי אראב''י לחומרא פליגי וכמ''ש לעיל וא''כ דרבין דלא כמאן דלא כראב''י דהא ע''כ לא שרי ראב''י אלא בשעירה הי''ט שאובים לתוך הכ''א כשרים בדרך המשכה ולא בשעירה אותם שלא כדרך המשכה שכבר נפסלו ושוב לא תועיל בהם המשכה הילכך ע''כ לומר דרבנן דפליגי אראב''י לקולא פליגי ושרו אפילו בשעירה הי''ט שאובים בלי המשכה אע''פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין אמר ר''י אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחילה דהיכא דהמשיך הי''ט שאובים דכשר דכ''ע מכשרי בה ואח''כ כתב שאפילו עירה הי''ע שאובים בלא המשכה שנפסל הכל אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אראב''י וכדרבין וזה נראה עיקר:

הלכות מקואות - פרק חמישי

א מִקְוְה שֶׁנָּפְלוּ אֵלָיו שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין מִכְּלִי אֶחָד אוֹ מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה כֵּלִים מִצְטָרְפִין וְהוּא שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הָרִאשׁוֹן. מֵאַרְבָּעָה כֵּלִים אֵין מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת אֶת מִי הַמִּקְוֶה אֲפִלּוּ נָפַל מִשְׁקַל דִּינָר בְּכָל שָׁנָה מִצְטָרֵף לִשְׁלֹשָׁה לוֹגִין בֵּין שֶׁקָּדְמוּ הַשְּׁאוּבִים אֶת הַכְּשֵׁרִים בֵּין שֶׁקָּדְמוּ הַכְּשֵׁרִים אֶת הַשְּׁאוּבִים אוֹ שֶׁנָּפְלוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת. כֵּיוָן שֶׁנָּפְלוּ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין שְׁאוּבִין לְתוֹךְ אַרְבָּעִים סְאָה [קֹדֶם שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה אוֹ לְפָחוֹת מֵאַרְבָּעִים] נִפְסַל הַכּל וְנַעֲשָׂה שָׁאוּב:

 כסף משנה  מקוה שנפלו אליו שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד מצטרף לשלשה לוגין. בפ''ג דמקואות מכלי אחד משנים משלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד''א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד''א בזמן שלא נתכוון לרבות אבל אם נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין ומשמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפין אפילו קורטוב בכל שנה אבל אם לא הטיל על דעת זו בזה אמרו מד' אין מצטרפין והטור ורבינו ירוחם פירשו בע''א: ומ''ש בין שקדמו השאובים וכו'. בפ''ב דמקואות וכחכמים דאמרי בין בתחילה בין בסוף שיעורה ג' לוגין: ומ''ש כיון שנפלו ג' לוגין מים שאובים לתוך מ' סאה נפסל הכל ונעשה שאוב. נראה כסותר למ''ש בפ''ד מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וכ''כ עוד בספ''ו ומשמע מדבריו שם דאפילו בשאב ושפך על דעת לרבות מי המקוה קא מכשר ושמא י''ל דלתוך ארבעים סאה דנקט הכא כשהם ארבעים סאה עם השלשה שאובים שנפלו איירי אבל אם היו מ' סאה שלמים מים כשרים כולם לא נפסלו במים שאובים שנפלו לתוכן וכיוצא בזה פירש רבינו שמשון התוספתא דקתני שתי בריכות של מ' מ' סאה זו ע''ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו שלשה לוגין וכיוצא בזה כתב רבינו בפ''ב דערלה שפירש הירושלמי מתניתין הערלה מעלה את הכלאים כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים:

ב שְׁנַיִם שֶׁהֵטִילוּ זֶה לוֹג וּמֶחֱצָה וְזֶה לוֹג וּמֶחֱצָה. וְהַסּוֹחֵט כְּסוּתוֹ וְהִגְבִּיהָהּ וְהַמַּיִם שֶׁבָּהּ נוֹפְלִין מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. וְכֵן הַמְעָרֶה מִן הַצַּרְצוּר שֶׁמֵּטִיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין:

 כסף משנה  שנים שהטילו זה לוג ומחצה וכו'. משנה פ''ג דמקואות וכחכמים: ומ''ש גבי סוחט כסותו והגביהה. הוא מדתנן בפ''ז דמקואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור פירוש סגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבים שאובים כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים והמקוה נחסר והמים שמתמצים מתוכו למקוה פוסלין אותו הרי שכל זמן שמקצתו נוגע במים אין המים שבתוכו נחשבים כשאובים:

ג הַמַּטְבִּיל כַּר אוֹ כֶּסֶת שֶׁל עוֹר בְּמִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן מִן הַמַּיִם נִמְצְאוּ הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מַטְבִּילָן וּמַעֲלָן דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶן. אֲבָל הַקֻּפָּה וְהַשַּׂק מַטְבִּילָן וּמַעֲלָן כְּדַרְכָּן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

 כסף משנה  המטביל כר וכו'. פרק ז' דמקואות. ומה שכתב אבל הקופה והשק וכו'. שם בפרק ו':

ד מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ גּוּמוֹת מִמַּיִם שְׁאוּבִין לוֹג בְּכָל גּוּמָא וְנָפְלוּ לְתוֹכוֹ מַיִם כְּשֵׁרִים אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַגּוּמָא הַשְּׁלִישִׁית כָּשֵׁר וְאִם לָאו פָּסוּל:

 כסף משנה  מקוה שיש בו ג' גומות וכו'. בפ''ג דמקואות וכת''ק וכתב הר''ש משמע דדוקא שידוע אבל ספק פסול:

ה שְׁנֵי מִקְוָאוֹת אֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל לָזֶה לוֹג וּמֶחֱצָה וְלָזֶה לוֹג וּמֶחֱצָה וְנִתְעָרְבוּ שְׁנֵי הַמִּקְוָאוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא עַל אֶחָד מֵהֶן שֵׁם פָּסוּל. אֲבָל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין וְאַחַר כָּךְ נֶחְלָק לִשְׁנַיִם וְרִבָּה מַיִם כְּשֵׁרִים עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין שֶׁכָּל הַמִּקְוֶה כֻּלּוֹ שֶׁנִּפְסַל כְּמַיִם שְׁאוּבִין הוּא חָשׁוּב וּכְאִלּוּ כָּל מֵימָיו נִשְׁאֲבוּ בִּכְלִי:

 כסף משנה  שני מקואות אין בכל אחד מהן מ' סאה וכו' אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו'. שם רפ''ג ודלא כרבי יהושע אלא כרבי יוסי וכחכמים:

ו בּוֹר שֶׁהוּא מָלֵא מַיִם שְׁאוּבִים וְהָאַמָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם הוּא בְּפִסּוּלוֹ עַד שֶׁתְּחַשֵּׁב שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁאוּבִין שֶׁהָיוּ בַּבּוֹר שְׁלֹשָׁה לוֹגִין. מִקְוֶה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם שְׁאוּבִין וְנִפְסַל וְאַחַר כָּךְ רִבָּה עָלָיו מַיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַכְּשֵׁרִים אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי הוּא בְּפִסּוּלוֹ עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁהָיוּ בְּתוֹכוֹ וְיִפְחֲתוּ הַשְּׁאוּבִין מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים סְאָה מֵי גְּשָׁמִים וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מַיִם שְׁאוּבִים וְאַחַר כָּךְ הִרְבָּה עָלָיו מַיִם כְּשֵׁרִים. הֲרֵי זֶה בְּפִסּוּלוֹ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ עֶשְׂרִים סְאָה שֶׁהָיוּ בּוֹ וַחֲמִשָּׁה קַבִּין וְיוֹתֵר מֵרְבִיעַ הַקַּב וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַכּל שֶׁנִּפְסַל חוּץ מִפָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין. וְכֵן אִם עָשָׂה מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים וְעֵרְבוֹ עִם הַמִּקְוֶה הַזֶּה הַפָּסוּל טִהֲרוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ:

 כסף משנה  בור שהוא מלא מים שאובים וכו'. שם: ומ''ש מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים וכו' וכן אם עשה מקוה וכו'. שם גבי מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים וחכ''א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו מלואו ועוד או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ר''א בן עזריה פוסל אא''כ פסק ופירש רבינו שמשון שיעמיד בחצר ארבעים סאה מקוה כשר למטה מהפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר כר''מ בספ''ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ''ש אם הכשר למעלה ור''א פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא''כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מילואו ועוד עכ''ל. ורבינו נראה שפוסק כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע''פ שיש לדחות שסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בפ''ח גבי ג' גומות שבנחל יתבאר דלית ליה גוד אחית ואהא דתנן והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו פירש רש''י דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים השאובים שבבור:

ז הַמְסַלֵּק אֶת הַטִּיט לַצְּדָדִים וְנִמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לוֹגִים לַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. הָיָה תּוֹלֵשׁ הַטִּיט וּמַגְבִּיהוֹ בְּיָדוֹ וְהִבְדִּילוֹ מִן הַמִּקְוֶה לְצִדָּהּ וְנִמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין:

 כסף משנה  המסלק את הטיט לצדדין וכו'. בפ''ב דמקואות וכת''ק:

ח גַּיִס הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכֵן בְּהֵמָה הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְזָלְפוּ בִּידֵיהֶן וּבְרַגְלֵיהֶם שְׁלֹשָׁה לוֹגִין לַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ עָשׂוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  גייס העובר ממקום למקום וכו'. תוספתא דמקואות פ''ג ר' יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן x שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר ופירש הרא''ש לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וכן שיירא ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו שלשה לוגין למקוה חסר פסלו עכ''ל אבל מדברי רבינו שמשון נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר אבל עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע''כ ולפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר כמאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשירה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא כשהמשיך רובא ליתא להאי תוספת' ורבינו משמע לו שהוא מפרש התוספתא שהעבירו על גבי קרקע או שניתנו ע''י דריסת רגלי אדם או בהמה כשר שאין חילוק בין אדם לבהמה לענין זה וצ''ל דהא דאמר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול מפרש רבינו דלא ע''י נתיזה היה אלא שנטל בידיו וברגליו שלשה לוגין והטילן למקוה ולפי שהיה מפרש כן לא הוצרך לכתוב דברי ר''י דמדין המסלק את הטיט הוא נלמד:

ט מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל לְתוֹכוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם טְמֵאִין שְׁאוּבִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְחַלָּה וְלִתְרוּמָה וְלִטּל מֵהֶן לַיָּדַיִם. * וּפְסוּלִין לְהַקְווֹת עֲלֵיהֶן. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְרַבּוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים לְהַקְווֹת עֲלֵיהֶם. נָפַל לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין טְמֵאִים הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְחַלָּה וְלִתְרוּמָה וְלִטּל מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. וּפְסוּלִין לְהַקְווֹת עָלָיו. יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְרַבּוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין לְחַלָּה וְלִתְרוּמָה וְלִטּל מֵהֶן לַיָּדַיִם וּפְסוּלִין לְהַקְווֹת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ כֻּלָּן כִּשְׁאוּבִין וְלֹא יִשָּׁאֵר מֵהֶן אֶלָּא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין. וְכֵן מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר דִּינָר וְנָפְלוּ לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין טְמֵאִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְחַלָּה וְלִתְרוּמָה וְלִטּל מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם וּפְסוּלִין לְהַקְווֹת עֲלֵיהֶן. נָפַל לְתוֹכוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם אֲפִלּוּ כֻּלָּן טְמֵאִין וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ לְתוֹכוֹ מִשְׁקַל דִּינָר מֵי גְּשָׁמִים שֶׁהִשְׁלִימוּ כָּשֵׁר. כְּשֵׁם שֶׁטָּהוֹר לִטְבִילָה כָּךְ טָהוֹר לְכָל דָּבָר:

 ההראב"ד   ופסולין להקוות עליהן. א''א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן ולענין חלה ותרומה יש מחלוקת בנוסחא ומסתברא כאותה שיש בה ה''ז פסול לחלה לתרומה ולידים עד שירבו או עד שישטופו ולעולם כשרים להקוות עליהם:

 כסף משנה  מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו': כתב הראב''ד ופסולים להקוות עליהם א''א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן וכו'. ובאמת שכדברי הראב''ד כתב ר''ש בתוספתא דמקואות פ''ק כי שם הוא מקום דינים אלו דקתני גבא שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכן פחות משלשה לוגין מים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם, ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע''פ שלא שטפו וכדברי ר''ש שטפו אע''פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם וכיצד רבו אע''פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו י''ט סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו כ''א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו וכיצד שטפו אע''פ שלא רבו כדברי ר''ש מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י''ט סאה ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן, נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן וירדו גשמים ושטפו כדברי בית שמאי וכדברי בית הלל רבו אע''פ שלא שטפו וכדברי ר''ש שטפו אע''פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולים להקוות עליהם עד שיצא ממנו מילואו ועוד אי זהו מילואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו י''ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים, רבו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהם, פחות משלשה לוגין אפילו כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורים וכשם שטהורים לטבילה כך טהורים לכל דבר ע''כ לשון התוספתא. ורבינו נראה שהיה גורס בבא דרישא נמי פסולים להקוות עליהם ואע''פ שפחות משלשה לוגין מים שאובים אינם פוסלים את המקוה וא''כ כשרים להקוות עליהם שאני הכא דהני פחות משלשה לוגין מים שאובים הוו טמאים ולפיכך הם פסולים להקוות עליהן ומיהו ה''מ כשלא רבו הכשרים הנקוים עליהם כגון שהיו במקוה כ' סאה או יותר מים כשרים כשנפלו הפחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים דכיון דכי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה אין מים האחרונים רבים על הראשונים נפסלו ואפילו מרבה מים יותר ממה שצריך לשיעור מקוה דלא חשיבא רבייה אלא במאי דצריך לשיעור מקוה אבל אם מים כשרים שהיו במקוה בעת שנפלו הפחות משלשה לוגין הללו היו פחותים מכ' סאה דהשתא כי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה הוו מים בתראי רבים על מים דהוו ברישא כשר. וה''פ דרבינו מקוה שאין בו מ' סאה וכו' כלומר יש בו מים כשרים שיעור חצי מקוה או יותר ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאים שאובים פסולים להקוות עליהם, ירדו עליהם גשמים ורבו עליהם כלומר אבל אם שיעור המים הראשונים היה מועט עד שכשירדו גשמים וישלימו למ' סאה נמצא שמים אחרונים רבים על הראשונים כשרים. כנ''ל לפרש למימרא דבדוקא נקטה תוספתא מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה אלא דאי הוה ס''ל לרבינו הכי לא היה סותם דבריו לפיכך נראה דבכל ענין שרבו מים אחרונים על מים ראשונים הוכשרו. ובין כך ובין כך לישנא דנקט רבינו גבי ירדו עליהם גשמים וכו' כשרים להקוות עליהם אינו נוח לי ומאי להקוות עליהם דקאמר הכי הל''ל כשרים לטבול בהם. ואפשר דמשום דלא פסיקא ליה מילתא שיהא בהם מ' סאה דהא אפשר דמים קמאי הוו מועטים שאפילו עם מים אחרונים שרבו עליהם אין שם מ' סאה לפיכך כתב כשרים להקוות עליהם לומר דמים טמאים שנפלו בו נתבטלו וממילא משמע שאם יש שם ארבעים סאה כשר לטבול בו: ומ''מ קשה דקתני סיפא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין אפי' כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב של מי גשמים טהורים לטבילה ולכל דבר והא קתני רישא דכל שלא רבו מים אחרונים על הראשונים פסולים וצ''ל שרבינו מפרש דשאני לן בין מקוה שאין בו מ' סאה כלומר שאין בו אלא ל''ט או פחות למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב דכיון שיש עליו שם מ' סאה לא פסלוהו כלל פחות משלשה לוגין מים טמאים:

הלכות מקואות - פרק ששי

א כָּל הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִין שֶׁהָלְכוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁנָּפְלוּ מִתּוֹכָן הֲרֵי אֵלּוּ שְׁאוּבִין וּפוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. וְהוּא שֶׁיֵּעָשׂוּ לְקַבָּלָה. אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין:

 כסף משנה  כל הכלים המקבלים וכו'. ריש פרק רביעי דמקואות:

ב כָּל כְּלִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַבֵּל אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. כְּגוֹן הַסִּילוֹנוֹת שֶׁהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מֵהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחָבִים בְּאֶמְצַע וּמְקַבְּלִין אֵין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל חֶרֶס:

 כסף משנה  כל כלי שלא נעשה לקבלה וכו'. שם סילון שהוא נראה מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה:

ג הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה לְפִי שֶׁאֵינָהּ כְּלִי. אֲבָל כְּלִי שֶׁחִבְּרוֹ בַּסֶּלַע פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ בְּסִיד. נִקְּבָה מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַּד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד כְּשֵׁרָה וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה:

 כסף משנה  השוקת שבסלע וכו'. משנה שם השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחיברה בסיד וכו' פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשירה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנאד אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו ב''ש ופחתוה שב''ש אומרים עד שיפחת רובה ופירש הרא''ש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלתה נחקקה בסלע וה''ה אם קבע האבן וחיברו בקרקע ואח''כ חקקו כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח''כ חיברה חשובה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתניתין קאי אמאי דסליק מינה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנאד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכם אבל בפ''ק דיבמות (דף ט"ו) מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנאד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנאד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כ''ש נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בהא דתניא קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר''א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד''א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פירוש כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד''א דבעינן כשפופרת הנאד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא פי' שנקוב מן הצד כשפופרת הנאד וגבוה מעט מהשוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהו פוסל את המקוה וסוגיא דיבמות במקומה ההיא דשוקת יהוא בעירוב מקואות ס''ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא הילכך צריך לשנות פשטא דמתניתין ולומר דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וכתב ר''מ נראה דהלכה כר''א ברבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו לו דיפה הורה וסתמא דגמרא מייתי לההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות אלמא לא קיימא אניקבה מלמטה לענין כלי המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר''א ברבי יוסי וכן בפסקי רבינו שמחה בניקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים לא בעינן כשפופרת הנאד וכן הביא רבינו שמשון ראיה מן התוספתא דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליים נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ''ל: ומ''ש יושיבנה על הארץ. כך מפורש בתוספתא דקתני עלה ההיא דר''א ברבי יוסי פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה ופירש רבינו שמשון והרא''ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי הושיבו על גבי הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה: ומתוך דברי רבינו שכתב כאן משמע לי שהוא מפרש מתניתין כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפ''ז צ''ל בההיא דפ''ק דיבמות דתרי שוקת יהוא היו בירושלים חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא היה בה מ' סאה אלא על ידי עירובה עם מקוה שבצדה על ידי נקב שביניהם ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במסכת מקואות ושיעורא דנקב דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרווייהו הוי כשפופרת הנאד ואע''ג דבתרווייהו קתני כל טהרות שהיו בירושלים נעשות על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו ואף אם נאמר דדא ודא אחת היא ובין הכא ובין התם לא לענין עירוב מקואות מיתניא אלא לענין נקב המבטלה מתורת כלי וכפשטא דמתניתין דמסכת מקואות והא דקאמר עלה התם ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן לא מייתי לה אלא ללמוד ממנה שיעורא דשפופרת הנאד כמה הוי ולא לומר דההיא דשוקת מיתניא לענין עירוב מקואות כלל:

ד הַלּוֹקֵחַ כְּלִי גָּדוֹל כְּגוֹן חָבִית גְּדוֹלָה אוֹ עֲרֵבָה גְּדוֹלָה וְנִקְּבוֹ נֶקֶב הַמְטַהֲרוֹ וּקְבָעוֹ בָּאָרֶץ * וַעֲשָׂאָהוּ מִקְוֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכֵן אִם פָּקַק אֶת הַנֶּקֶב בְּסִיד וּבְבִנְיָן אֵינוֹ פּוֹסֵל וְהַמַּיִם הַנִּקְוִין בְּתוֹכוֹ מִקְוֶה כָּשֵׁר. סְתָמוֹ בְּסִיד אוֹ בְּגִפְּסִיס עֲדַיִן הוּא פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה עַד שֶׁיִּקְבָּעֶנּוּ בָּאָרֶץ אוֹ יִבְנֶה. וְאִם הוֹלִיכוֹ עַל גַּב הָאָרֶץ וְעַל גַּב הַסִּיד וּמֵרֵחַ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   ועשאהו מקוה ה''ז כשר. א''א דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאים ממנו פוסלים את המקוה אבל להטביל בתוכו עד שיהו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה בנקב שהוא כשפופרת הנוד ר''י אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברובו הרי ר''י שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי ורבנן מיהא כשפופרת הנוד בעו ואע''פ שהשידה והתיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא ועוד איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה וכו'. נראה שטעמו מההיא דתניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים והוא ז''ל מפרש דקסטלין היינו שדרך כרכים להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסין כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח המים לכל מעיינות הכרך וסובר ז''ל דהלכה כר''א ברבי יוסי כיון שהודו לו חביריו וסובר עוד דמאי דאמר ר''א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלין להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י''ט מהלכות כלים. ומה ששנינו בתוספתא בד''א מן הצד וכו' סיומא דמילתא דת''ק הוא ואינו ענין לדברי ר''א ברבי יוסי ומשמע ליה ז''ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלין שהוא כלי דסתמו שהוא מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב ה''ז כשר ללמדנו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וגבי סתמו בסיד או בגפסיס כתב עדיין הוא פוסל את המקוה כלישנא דתוספתא לאשמועינן דלא מיבעיא דאין טובלים בתוכו אלא מיפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוה ליה מים שאובים ופוסלים את המקוה וכל היכא דאין מימיו פוסלים את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכן מ''ש בסמוך אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשירה ואינה פוסלת את המקוה היינו לומר דכיון דניקב כשפופרת הנאד לא חשיב כלי וכשר לטבול בו ואצ''ל שאינו פוסל את המקוה. ואם תאמר הרי שם כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בו שיהא בנקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו במוציא זית וי''ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודו שלם כדמשמע מדבריו שמאחר שהיה שלם בשעה שחיברו בסלע לא נתבטל שלימותו עד שינקוב נקב כשפופרת הנאד אבל הכא שניקבו ואח''כ קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי א''נ דכלי שקבעו בסלע דקאמר בכלי אבנים דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפי' אם ת''ל דכלי שחיברו בסלע כל כלי במשמע ואפי' כלי חרס איכא למימר דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשירה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למיטעי ולאכשורי בכלי שחיברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחיברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ומ''ש אח''כ השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא''כ היו נקובים כשפופרת והיא משנה בפ''ז דמקואות הטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרם הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא במוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלא סגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע''ג דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שהיה נקב יותר גדול דלשיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד: ומ''ש וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין אינו פוסל וכו'. מבואר שכל זה מהתוספתא שהבאתי לעיל אלא שרבינו ז''ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלין או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש''ה קתני שאם פקקו בסיד ובבניין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה''ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למינקט סיפא פוסל נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני שאע''פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין וגם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ולא מיבעיא אם הושיבו על הארץ אלא אפי' הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד וגפסיס כשר שמאחר שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדות כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר ואע''פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש לה רבינו כאילו כתוב ומירחו ואפשר שכך היתה גירסתו בתוספתא. ומ''מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו על גבי הארץ וכו' ולא כתב והניחו על גבי הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה''ק אם גרר על גבי הארץ או על גבי הסיד ונסתם הנקב מחמת שנדבק בו באותה גרירה ואח''כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר והשתא הוי שפיר כבנין שמה שנדבק בו ע''י הגרירה הוי כצרורות ומירוח הטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש''ה כשר כנ''ל לפרש לדעת רבינו: וכתב הראב''ד ועשאהו מקוה הרי זה כשר א''א דבר זה אינו מחוור להטביל וכו'. ואני אומר שמ''ש רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים וכו' הוא במשנה השידה והתיבה שבים שכתבתיה ואתא לאפלוגי את''ק דאמר כשפופרת הנאד: ומ''ש שהשידה והתיבה בכלי מנוקב בכדי טהרתו הוא, איני יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמוציא רמון והוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשר ביה ת''ק: ומ''ש איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה וכו' ונמצאת טבילה זו בכלים. יש לתמוה עליו אם טענה זו תספיק לשוויינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הויא טבילה בכלים למה לא תועיל לפסול המקוה במים היוצאים ממנו דחשיבי מים היוצאים וכיון דחזינן דלפסול את המקוה לא חשיבי כלים ה''ה דלטבול בתוכו לא חשיבי כלים דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו מיהו בהא איכא למימר דלטעמיה אזיל שסובר שהמים העוברים בכלים ויוצאים חוצה לו אע''פ שפסולים לטבול בהם אם נפלו למקוה לא פסלוהו אבל קשה שלא היה לו להקשות מסברתו לרבינו ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנאד נמי לא הוה לן למישרי למיטבל בגויה מההוא טעמא גופיה דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו אלא ודאי אע''פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי:

ה הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר וַהֲרֵי הַמַּיִם נִמְשָׁכִין עַל הַטַּבְלָא וְיוֹרְדִין לַמִּקְוֶה אִם הָיָה לַטַּבְלָא דֹּפֶן הֲרֵי זוֹ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה וְאִם לָאו אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת. זְקָפָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר כְּדֵי לַהֲדִיחָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֹּפֶן אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת שֶׁהֲרֵי לֹא עֲשָׂאָהּ לְקַבֵּל:

ו הַחוֹטֵט בְּצִנּוֹר מָקוֹם לְקַבֵּל בּוֹ הַצְּרוֹרוֹת הַמִּתְגַּלְגְּלִין בַּמַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרְדוּ עִם הַמַּיִם אִם הָיָה הַצִּנּוֹר שֶׁל עֵץ וְחָפַר בּוֹ כָּל שֶׁהוּא פּוֹסֵל שֶׁהֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁיּוֹרְדִין בָּאִין מִתּוֹךְ כְּלִי שֶׁנַּעֲשָׂה לְקַבָּלָה. וַאֲפִלּוּ שֶׁקְּבָעוֹ אַחַר שֶׁחָקַק בּוֹ הוֹאִיל וְהָיָה עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי כְּשֶׁהָיָה תָּלוּשׁ. אֲבָל אִם קְבָעוֹ בַּקַּרְקַע וְאַחַר כָּךְ חָקַק בּוֹ בֵּית קִבּוּל אֵינוֹ פּוֹסֵל. וְאִם הָיָה צִנּוֹר שֶׁל חֶרֶס אֵינוֹ פּוֹסֵל עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּחֲקָק כְּדֵי לְקַבֵּל רְבִיעִית. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַלֵּא הַמָּקוֹם הֶחָקוּק שֶׁבַּצִּנּוֹר צְרוֹרוֹת הַמִּתְחַלְחֲלִין בְּתוֹכוֹ הֲרֵי הוּא בְּפִסּוּלוֹ וְאֵינוֹ כְּסָתוּם. יָרַד לְתוֹךְ הַמָּקוֹם שֶׁחָקַק עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וּסְתָמוֹ וְנִכְבַּשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  (ה-ו) המניח טבלא תחת הצינור וכו'. משנה פ''ד דמקואות ופירש ר''ש אם יש לזבז מד' רוחותיה דאי משלש אין זה בית קיבול: החוטט בצינור וכו' עד ה''ז כשר. שם וכת''ק: ומ''ש ואפי' קבעו אחר שחקק בו וכו'. בפרק המוכר את הבית (דף ס"ה ע"ב) ובפרק מרובה (דף ס"ז):

ז הַסְּפוֹג וְהַדְּלִי שֶׁהָיוּ בָּהֶן שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה לֹא פְּסָלוּהוּ שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין שֶׁנָּפְלוּ לֹא כְּלִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַיִם שְׁאוּבִין:

 כסף משנה  הספוג והדלי וכו' עד כמו שביארנו. פרק ו' דמקואות. ופירש ר''ש הספוג והדלי כשאין בהם שלשה לוגין בעין אא''כ תצרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין השלשה לוגין בעין לא מיקרי נפלו ולא גזור רבנן וכשר להקוות עליו והרא''ש פירש הספוג שבלועים בו שלשה לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועין בו עם מי המקוה וכן הדלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה עכ''ל:

ח הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה שֶׁבַּיָּם אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶן אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נְקוּבִים כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. וְאִם הָיוּ שַׂק אוֹ קֻפָּה מַטְבִּילִין בָּהֶן. וְכֵן הַמַּנִּיחַ שַׂק אוֹ קֻפָּה תַּחַת הַצִּנּוֹר אֵין הַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִין מֵהֶן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה:

 כסף משנה  השידה והתיבה שבים וכו' עד פוסלין את המקוה. משנה בפ''ז דמקואות וכתב ר''ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכו' וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בתר הכי עכ''ל:

ט גִּסְטְרָא טְמֵאָה שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה וּשְׂפָתָהּ לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם וְהִטְבִּיל בָּהּ הַכֵּלִים טִהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְבִּיהֵם מִן הַמַּיִם עַד שֶׁהֵן בָּאֲוִיר הַגִּסְטְרָא מִתְטַמֵּא הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבָּן מֵאֲוִיר הַגִּסְטְרָא וְחוֹזֵר וּמְטַמֵּא אוֹתָן. וְכֵן מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַתַּנּוּר הַטָּמֵא וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת מֵאֲוִיר הַתַּנּוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ הַמַּיִם לְמַעְלָה מִן הַתַּנּוּר כְּרוּם יָדָיו שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁטָּבַל יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַתַּנּוּר שֶׁאֵין כְּלֵי חֶרֶס מִתְטַהֲרִין בְּמִקְוֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  גיסטרא טמאה וכו' מעיין היוצא מן התנור טמא וכו'. גם זה משנה שם וכתב ר''ש ושפתה למעלה מן המים ואפ''ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים והרא''ש כתב גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה ונכנסים המים לגיסטרא דרך אותם פגימות והכלי שהטביל טהרו מטומאתן כי מי המקוה מחוברים למים שבתוכה עכ''ל:

י חָבִית מְלֵאָה מַיִם שֶׁנָּפְלָה לַיָּם אֲפִלּוּ לַיָּם הַגָּדוֹל הַטּוֹבֵל שָׁם לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹשָׁה לוֹגִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְכִכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְשָׁם נִטְמָא בַּמַּיִם הַשְּׁאוּבִין שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם עוֹמְדִין שָׁם. אֲבָל הַנְּהָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹאִיל וְהֵם נִמְשָׁכִין הֲרֵי זֶה טוֹבֵל שָׁם:

 כסף משנה  חבית מלאה מים וכו'. פרק קמא דמכות (דף ד') אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ופירש''י הטובל שם באותו מקום לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מהפוסלים את התרומה אבל מדברי רבינו משמע דלעניין עלייה מטומאה ע''י טבילה זו קאמר וקשה שהרי כתב בפ''ד מקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים ואפ''ה מכשיר ואפשר לדחוק ולומר דמשום בא ראשו ורובו במים שאובים קאמר דלא עלתה לו טבילה ולענין פיסול תרומה וכדפרישית ויותר נכון לומר דלעניין עלייה מטומאה ע''י טבילה זו קאמר ושאני ההיא דפ''ד שמתוך שבאו השאובים בדרך שפיכה הם מתערבים בכל מי המקוה ואין שם שלשה לוגין שאובים במקום אחד משא''כ בחבית שנפלה דלאו דרך שפיכה אתא:

יא מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהָיוּ בְּצַד הַמִּקְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם נוֹגְעִין בְּמֵי הַמִּקְוֶה לֹא פְּסָלוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה. הָיוּ הַשְּׁאוּבִין בָּאֶמְצַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה:

 כסף משנה  מים שאובים שהיו בצד המקוה וכו'. נראה שכתב כן מדתנן בפ''ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע''ג דמסיים במתניתין וחכ''א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר''א ברבי צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש רבינו לדבריהם משום דס''ל כתנא קמא:

יב שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְכֹתֶל בֵּינֵיהֶן וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה מַיִם כְּשֵׁרִים וְהַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה מַיִם שְׁאוּבִין וְנֶקֶב בַּכֹּתֶל שֶׁבֵּין הָעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה. אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין נִפְסְלָה הָעֶלְיוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּקֶב כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הָעֶלְיוֹנָה לֹא בְּצִדָּהּ:

 כסף משנה  שתי בריכות זו למעלה מזו וכו'. שם המטהרת שבמרחץ התחתונה מליאה שאובים והעליונה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי ר''א אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים ויש כנגד הנקב שלשה לוגין כשר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי דנימוקו עמו ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט רבי יוסי התחתונה מלאה שאובים לומר דאפי' הכי פוסלת וכל שכן היכא דעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר שאין המים השאובים פוסלים אלא בשאין בכשרים ארבעים סאה:

יג כַּמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב וְיִהְיֶה בּוֹ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין הַכּל לְפִי הַבְּרֵכָה. אִם הָיְתָה הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעִים סְאָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּקֶב אֶחָד מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לַבְּרֵכָה. הָיְתָה עֶשְׂרִים סְאָה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַנֶּקֶב אֶחָד מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים לַבְּרֵכָה. וְצֵא וַחֲשֹׁב לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה. שֶׁהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין וְהַלּוֹג שֵׁשׁ בֵּיצִים:

יד שְׁלֹשָׁה מִקְוָאוֹת זֶה בְּצַד זֶה בְּכָל אֶחָד מֵהֶן עֶשְׂרִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת וְאֶחָד מֵהֶן שָׁאוּב מִן הַצַּד וְיָרְדוּ שְׁלֹשָׁה וְטָבְלוּ שְׁלָשְׁתָּן וְנֶעֶרְמוּ הַמַּיִם מִכֻּלָּן וְנִתְעָרְבוּ מִלְּמַעְלָה. הַמִּקְוָאוֹת כְּשֵׁרִים וְהַטּוֹבְלִים טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה הַכּל שִׁשִּׁים סְאָה מֵהֶן אַרְבָּעִים כְּשֵׁרִים זֶה בְּצַד זֶה וְאֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיָה הַשָּׁאוּב בְּאֶמְצַע וְיָרְדוּ וְטָבְלוּ בָּהֶן וְנֶעֶרְמוּ הַמַּיִם וְנִתְעָרְבוּ הַמִּקְוָאוֹת. הֲרֵי הַמִּקְוָאוֹת כְּשֶׁהָיוּ וְהַטּוֹבְלִין טְמֵאִין כְּשֶׁהָיוּ שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְעָרְבוּ אַרְבָּעִים סְאָה הַכְּשֵׁרִין לְפִי שֶׁאֵינָן זֶה בְּצַד זֶה שֶׁהַשָּׁאוּב מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן:

 כסף משנה  שלשה מקואות זה בצד זה. ג''ז שם ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורים היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפיסולו עומד אבל בפירוש המשנה כתב שגם המקוה השאוב כשר מפני שהושק למ' סאה כשירים וכן דעת המפרשים וכן צריך לפרש דבריו פה:

הלכות מקואות - פרק שביעי

א אֵין הַמִּקְוֶה נִפְסָל לֹא בְּשִׁנּוּי הַטַּעַם וְלֹא בְּשִׁנּוּי הָרֵיחַ אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה בִּלְבַד. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מִקְוֶה לְכַתְּחִלָּה פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. כֵּיצַד. הַיַּיִן אוֹ הֶחָלָב וְהַדָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמֵּי כָּל הַפֵּרוֹת אֵינָן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא מַיִם שְׁאוּבִין. וּפוֹסְלִין בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה אֲפִלּוּ מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְאָה וְנָפַל לוֹ לוֹג יַיִן אוֹ מֵי פֵּרוֹת וְשִׁנָּה אֶת מַרְאָיו פָּסוּל. וְכֵן מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה יַיִן אוֹ מֵי פֵּרוֹת וְלֹא שִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים כְּשֶׁהָיוּ. וְאֵין הַסְּאָה שֶׁנָּפְלָה עוֹלָה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה. וְאִם נוֹסַף עַל הָעֶשְׂרִים עֶשְׂרִים אֲחֵרִים מַיִם כְּשֵׁרִים הֲרֵי זֶה מִקְוֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח. פרק כל הבשר (דף ק"ו) מים שנפסלו מלשתות בהמה אין נוטלין אבל מטבילין ובפ''ק דשבת (דף י"ד) אמרינן שהיו טובלין במי מערות סרוחים: ומ''ש אלא בשינוי מראה לבד. פ''ו דמקואות: ומ''ש וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה וכו'. בר''פ חבית (דף קמ"ד ע"ב): ומ''ש כיצד היין וכו' אינם פוסלין את המקוה בשלשה לוגין וכו'. נלמד מדין שלשה לוגין חסר דינר מים שאובים שנפל לתוכן דינר חלב וכו' שכתב רבינו בס''פ זה ובספ''ק דחולין (דף כ"ה ע"ב) ובפ''ז דמקואות תנן התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה כלומר בשלשה לוגין: ומ''ש ופוסלים בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפרק ז' דמקואות: וכן מקוה שיש בו עשרים סאה וכו'. פשוט הוא שהרי אין כאן לא פיסול שינוי מראה ולא פיסול מים שאובים: ומ''ש ואין הסאה שנפלה עולה וכו'. טעמו משום דבפרק שביעי דמקואות לא משכח שיעלו מי פירות את המקוה אלא כשהיו בו ארבעים סאה ונתן סאה ונטל סאה:

ב יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פּוֹסְלִין פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין לֹא מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין:

ג וְאֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. הַשֶּׁלֶג. וְהַבָּרָד. וְהַכְּפוֹר. וְהַגְּלִיד. וְהַמֶּלַח. וְטִיט הַנֵּרוֹק. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ הֲרֵי זֶה עוֹלֶה לְמִדָּתוֹ וַהֲרֵי הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר וְשָׁלֵם. נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. אֲפִלּוּ הֵבִיא אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁלֶג בַּתְּחִלָּה וְהִנִּיחָן בַּעֵקָּה וְרִסְּקוֹ שָׁם הֲרֵי זֶה מִקְוֶה שָׁלֵם וְכָשֵׁר:

ד וְאֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין. מַיִם שְׁאוּבִין בֵּין טְהוֹרִין בֵּין טְמֵאִים. וּמֵי כְּבָשִׁים. וּמֵי שְׁלָקוֹת. וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ. וְהַשֵּׁכָר. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר מִשְׁקַל דִּינָר וְנָפַל מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ מִשְׁקַל דִּינָר לְתוֹכָן אֵינוֹ עוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה וְלֹא הִשְׁלִימוֹ. וְאִם נָפַל מֵאֶחָד מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מֵהֶן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה:

 כסף משנה  ומ''ש (בהל' ד') והשכר x:

ה וְאֵלּוּ לֹא פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין. שְׁאָר הַמַּשְׁקִין. וּמֵי פֵּרוֹת. וְהַצִּיר. וְהַמֻּרְיָס. וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אֶחָד וְנָפַל מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ סְאָה לְתוֹכָן לֹא הֶעֱלָהוּ וַהֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִים כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין אֵלּוּ פּוֹסְלִין אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ו וּפְעָמִים שֶׁאֵלּוּ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה. כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ וְחָזַר וְלָקַח סְאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי הָאַרְבָּעִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִקְוֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  (ב-ו) יש מעלים את המקוה וכו' עד הרי המ' שנשארו מקוה כשר. בפ''ז דמקואות אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אר''ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה וסובר רבינו דבשלג דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחילה הוא דמכשרינן ולא גמרינן מינה לאינך דאם איתא לא הוו שתקי מינה במשנה ובתוספתא ומדברי רש''י משמע דאף שלג אם עשה ממנו מקוה שהוא פסול דהא דתנן מעלים את המקוה מעלין היינו משלימין אשלומי אין אבל בפני עצמו לא וא''כ ת''ק דמני שלג בהדי הנך דמעלין סבר דבפני עצמו לא ופליג אר' ישמעאל וקי''ל כת''ק ורבינו סובר דכרבי ישמעאל נקטינן משום דעבד מעשה ומעשה רב אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דמעלין: וכתב הראב''ד דשלג צריך למעכן ביד שיהא כעין הכפור והברד אבל התפוח וחלול כמות שהוא לא ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב וריסקו:

ז מִקְוֶה שֶׁהֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו כָּשֵׁר:

 כסף משנה  מקוה שהדיח בו וכו'. פ''ז דמקואות:

ח מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין. וְאֵין פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאָיו:

 כסף משנה  ומה שכתב מי הצבע וכו'. שם בשם רבי יוסי ומשמע דליכא מאן דפליג עליה במקוה:

ט מִקְוֶה שֶׁנָּפַל יַיִן אוֹ מֹהַל אוֹ שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו וְנִפְסַל כֵּיצַד תַּקָּנָתוֹ. יַמְתִּין עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו לְמַרְאֵה מַיִם. וְאִם הָיָה בַּמִּקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים מְמַלֵּא וְשׁוֹאֵב לְתוֹכָן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאָיו לְמַרְאֵה מַיִם. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹהַל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְנִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה מִקְצָתוֹ. אִם אֵין בָּהּ מַרְאֵה מַיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה כְּדֵי אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי זֶה לֹא יִטְבּל בּוֹ. וְהַטּוֹבֵל בְּמָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אֲפִלּוּ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וּמַרְאֵה אוֹתוֹ מָקוֹם כְּמַרְאֶה שֶׁל יַיִן הַטּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם * לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה:

 ההראב"ד   לא עלתה לו טבילה. א''א בתוספתא הטובל בין במקום היין בין במקום המים כאילו לא טבל ובשאין בו מראה מים מ' סאה קאמר אבל אם יש בו מ' סאה מראה מים טובל במקום המים:

 כסף משנה  מקוה שנפל לתוכו יין וכו' עד הרי זה לא יטבול בו. שם: ומה שכתב והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה. נלמד ממה שיבא בסמוך: ומ''ש אפילו חבית של יין וכו'. תוספתא פ''ה דמקואות: כתב הראב''ד לא עלתה לו טבילה א''א בתוספתא הטובל בין במקום היין. ופשוט הוא במשנה פ''ז דמקואות ומבואר בדברי רבינו:

י שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן אֲפִלּוּ מִשְׁקַל דִּינָר יַיִן וְשִׁנָּה מַרְאֵיהֶן וַהֲרֵי מַרְאֵה הַכּל מַרְאֵה יַיִן וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה לֹא פְּסָלוּהוּ אֶלָּא אִם שִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו:

יא שְׁלֹשָׁה לוֹגִין חָסֵר דִּינָר מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן דִּינַר חָלָב אוֹ מֵי פֵּרוֹת וַהֲרֵי מַרְאֵה הַכּל מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה לֹא פְּסָלוּהוּ עַד שֶׁיִּפְּלוּ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁאֵין בָּהֶן תַּעֲרֹבֶת מַשְׁקֶה אַחֵר וְלֹא מֵי פֵּרוֹת:

 כסף משנה  (י-יא) שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד ולא מי פירות. שם וכת''ק ומייתי לה בפ''ק דחולין (דף כ"ז):

יב מִקְוֶה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מַרְאֵה מֵימָיו מֵחֲמַת עַצְמוֹ וְלֹא נָפַל לוֹ דָּבָר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּנָּה * מֵחֲמַת מַשְׁקֶה אַחֵר:

 ההראב"ד   מחמת משקה אחר. א''א מצאתי בתוספתא מקוה שאין בו מים מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בשלשה לוגין ולא עוד אלא אפילו חזרו מראיו לכמות שהיו כשר פי' כיון שחזר למראה יין הרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בשלשה לוגין מים נפקא מינה שאם חזרו למראה מים כשר ולא עוד אלא שהיין עולה לו למ' סאה מתוך שהמים שחזרו יין מטהר אף היין שנפל בהם מיטהר עמהם שזה מושך את זה וזה מושך את זה כך נ''ל ולפי שהיתה לי בחידוש כתבתיה ופירשתיה:

 כסף משנה  מקוה שנשתנה וכו'. נלמד הוא מדין הדיח בו סלי זיתים וענבים: וכתב הראב''ד מצאתי בתוספתא פ''ה מקוה שאין בו מים מ' סאה וכו'. ורבינו שמשון פי' ולא עוד אלא אפי' חזר אחר כך למראיו כשר להקוות עליו עכ''ל נראה מדבריו כשהקוה עליו להשלימו למ' סאה הוא דכשר אבל היין מעלה אותו כדברי הראב''ד ורבינו נראה שלא היה מפרש כפירוש הראב''ד דא''כ לא הוה שתיק מיניה:

הלכות מקואות - פרק שמיני

א כָּל הַמְעֹרָב לַמִּקְוֶה הֲרֵי הוּא כְּמִקְוֶה וּמַטְבִּילִין בּוֹ. גּוּמוֹת הַסְּמוּכוֹת לְפִי הַמִּקְוֶה וּמְקוֹם רַגְלֵי פַּרְסוֹת בְּהֵמָה שֶׁהָיוּ בָּהֶן מַיִם מְעֹרָבִין עִם מֵי הַמִּקְוֶה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד מַטְבִּילִין בָּהֶן:

 כסף משנה  כל המעורב למקוה וכו'. ריש פרק ו' דמקואות: ומה שכתב גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה וכו'. שם בפרק חמישי מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה:

ב חוֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה מַטְבִּילִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּיִם שֶׁבָּהֶן מְעֹרָבִין עִם מֵי הַמִּקְוֶה אֶלָּא בְּכָל שֶׁהוּא:

 כסף משנה  חורי המערה וכו'. רפ''ו דמקואות:

ג מַחַט שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמִּקְוֶה וְהָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל טְהוֹרָה:

 כסף משנה  מחט שהיתה נתונה וכו'. בסוף פרק ז' דמקואות:

ד עוּקָה שֶׁבְּתוֹךְ מִקְוֶה אִם הָיְתָה הַקַּרְקַע הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הָעוּקָה וְהַמִּקְוֶה בְּרִיאָה וִיכוֹלָה לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָהּ אֵין מַטְבִּילִין בַּמַּיִם שֶׁבָּעוּקָה עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין עִם הַמִּקְוֶה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָהּ אֲפִלּוּ אֵינָן מְעֹרָבִין אֶלָּא בְּכָל שֶׁהוּא מַטְבִּילִין בָּהֶן:

 כסף משנה  עוקה שבתוך וכו'. שם:

ה כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק לִשְׁנַיִם מִצְטָרְפִין וְאִם הָיָה בִּשְׁנֵיהֶן אַרְבָּעִים סְאָה מַטְבִּילִין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן. וְאִם נִסְדַּק לָעֵרֶב אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. נִפְרַץ הַכֹּתֶל מִלְּמַעְלָה אִם נִתְעָרְבוּ הַמַּיִם לְמַעְלָה מִן הַכֹּתֶל כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם עַל רֹחַב שְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  כותל שבין שני מקואות וכו'. ריש פרק ו' דמקואות וכת''ק ופירש רבינו שתי הוא הארוך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל וכן פירש הראב''ד בספר בעלי הנפש ורבינו שמשון והרא''ש פירשו בהיפך:

ו כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַנֶּקֶב שֶׁהוּא כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. בְּרֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁל כָּל אָדָם וְחוֹזְרוֹת בּוֹ. וְאֵינָן בַּגּוּדָל אֶלָּא שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת רִאשׁוֹנוֹת מִן הָאַרְבַּע שֶׁבְּפַס הַיָּד. כָּל שֶׁיַּעֲמֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד מְמַעֵט וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִבְּרִיָּתוֹ שֶׁל מַיִם. סָפֵק יֵשׁ בַּנֶּקֶב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד סָפֵק אֵין בּוֹ אֵין מִצְטָרְפִין מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר הַטְּבִילָה מִן הַתּוֹרָה וְכָל שֶׁעִקָּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרוֹ הֲלָכָה סְפֵק שִׁעוּרוֹ לְהַחְמִיר:

 כסף משנה  כמה הוא שיעור הנקב וכו'. שם עירוב מקואות כשפופרת הנאד כעביה וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן ואיתא בפ''ק דיבמות (דף ט"ו) ובחגיגה פ''ג ופי' חוזרות למקומן שהן מתהפכות בריוח בחלל הנקב: ומ''ש ואינם בגודל אלא שתי אצבעות ראשונות וכו'. בתוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח: כל שיעמוד כשפופרת הנאד וכו'. בפרק ששי דמקואות ודלא כרבן שמעון בן גמליאל: ספק שיש בנקב וכו'. שם:

ז מְטַהֲרִין אֶת הַמִּקְוָאוֹת הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד. מְבִיאִין סִילוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין הַסִּילוֹנוֹת * פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה וּמַנִּיחַ אֶת יָדָיו תַּחְתָּיו עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא מַיִם וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ עַד שֶׁיִּתְעָרֵב הַמַּיִם שֶׁבַּסִּילוֹן עִם מֵי הַמִּקְוֶה כְּאֶחָד אֲפִלּוּ כְּשַׂעֲרָה דַּיּוֹ וַהֲרֵי שְׁנֵי הַמִּקְוָאוֹת שֶׁהַסִּילוֹן בֵּינֵיהֶן כְּמִקְוֶה אֶחָד:

 ההראב"ד   פוסלין את המקוה. א''א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסל וקשיא לי שהרי אמרו במשנה הכלים הטהורים שבכלי חרס הסילונות אע''פ שהם כפופים ואע''פ שמקבלים ואולי אע''פ שהן טהורין לעצמן מ''מ כיון שבני קבלה הם ומקבלין פסולין למקוה מידי דהוה אכלי גללים וכיוצא בהן מפני שיש עליהן תורת כלי קיבול:

 כסף משנה  מטהרין את המקואות וכו'. ג''ז שם ופי' רבינו שמשון העליון כגון שני מקואות בשיפועו של הר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפי' בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שהשיק ולכך נקט הרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה וקשיא היאך מתחברים ע''י כחוט השערה וגבי כותל קתני כשפופרת הנאד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בחוט השערה דהיה לו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ''ל: כתב הראב''ד שאין הסילונות פוסלים את המקוה א''א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסלו וכו'. ואני אומר דהא דתנן בפ''ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתיה דהראב''ד אלא ע''כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף על דעת קבלה:

ח שָׁלֹשׁ גֻּמּוֹת שֶׁבַּנַּחַל הַתַּחְתּוֹנָה וְהָעֶלְיוֹנָה שֶׁל עֶשְׂרִים סְאָה וְהָאֶמְצָעִית שֶׁל אַרְבָּעִים וְשֶׁטֶף שֶׁל גְּשָׁמִים עוֹבֵר בְּתוֹךְ הַנַּחַל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְנָס לְתוֹכָן וְיוֹצֵא מִתּוֹכָן אֵין זֶה עֵרוּב. וְאֵין מַטְבִּילִין אֶלָּא בָּאֶמְצָעִית שֶׁאֵין הַמַּיִם הַנִּזְחָלִין מְעָרְבִין אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ:

 כסף משנה  שלש גומות שבנחל וכו'. תוספתא פרק ג' דמקואות שלש גומות שבנחל העליונה ותחתונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ' סאה וכו' רבי יהודה אומר רבי מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה וחכ''א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה ופסק כחכמים ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפרק אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבין המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמרא דמפרש פלוגתייהו וצ''ל דהיא היא דמאיזה טעם אין המים הנזחלין מערבין את המקואות משום דלית ליה לא גוד אסיק ולא גוד אחית. וכתב הריב''ש בתשובה וז''ל והא דמשמע בפרק אין דורשין דבגוד אחית לא פליגי דלכ''ע אמרינן היינו ר''מ ור''י אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוספתא ס''ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפי' ע''י גוד אחית עכ''ל. ולי נראה שרבינו מפרש שלא אמרו בפרק אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר''מ ורבי יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות:

ט טִיט רַךְ שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה נִמְדָּד עִם הַמִּקְוֶה. הָיָה עָבֶה עַד שֶׁאֵין הַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה אֵינוֹ נִמְדָּד עִמּוֹ:

 כסף משנה  טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו וכו'. בפ''ב דזבחים (דף כ"ב):

י מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְטִיט מַטְבִּילִין בַּטִּיט וּבַמַּיִם. בְּאֵי זֶה טִיט מַטְבִּילִין בַּטִּיט הָרַךְ שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו. הָיוּ הַמַּיִם מִצַּד אֶחָד וְהַטִּיט הָרַךְ מִצַּד אַחֵר מַטְבִּילִין בַּמַּיִם וְלֹא בַּטִּיט:

 כסף משנה  מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט וכו'. בסוף פ''ב דמקואות וכרבי יהושע:

יא כָּל שֶׁתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מִן הַמַּיִם כְּגוֹן יַבְחוּשִׁין אֲדֻמִּין מַטְבִּילִין בּוֹ. וּמַטְבִּילִין בְּעֵינוֹ שֶׁל דָּג:

 כסף משנה  כל שתחילת ברייתו מן המים וכו'. בפרק שני דזבחים ואמרינן בגמרא אפי' בעיניה נמי ופירש''י אפי' אם כל המקוה נעשה מהם: ומ''ש ומטבילין בעינו של דג. ג''ז שם ופירש''י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:

יב מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת וְיָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי בְּטֻמְאָתוֹ שֶׁהֲרֵי חָסְרוּ הַמַּיִם מֵאַרְבָּעִים סְאָה. הִטְבִּיל בּוֹ תְּחִלָּה סָגוֹס עָבֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהִגְבִּיהוֹ אִם הָיְתָה מִקְצָת הַסָּגוֹס נוֹגַעַת בַּמַּיִם הֲרֵי הַטּוֹבֵל בָּאַחֲרוֹנָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם כֻּלָּן מְעֹרָבִין. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁדָּחַק רַגְלֵי הַמִּטָּה בְּטִיט עָבֶה שֶׁבְּקַרְקַע הַמִּקְוֶה עַד שֶׁצָּפוּ הַמַּיִם עָלֶיהָ לְמַעְלָה הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִטְבְּעוּ בַּטִּיט עַד שֶׁטָּבְלוּ בַּמַּיִם תְּחִלָּה. הִטְבִּיל בּוֹ יוֹרָה גְּדוֹלָה הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה כְּשֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם נִתָּזִין וְיוֹצְאִין חוּץ לַמִּקְוֶה וְנִמְצָא חָסֵר מֵאַרְבָּעִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מוֹרִידָהּ דֶּרֶךְ פִּיהָ וְהוֹפְכָהּ בַּמִּקְוֶה וּמַטְבִּילָהּ וּמַעֲלֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ שׁוּלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ שְׁאוּבִים וְיַחְזְרוּ לַמִּקְוֶה וְיִפְסְלוּהוּ:

 כסף משנה  מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו'. בפ''ז דמקואות וכת''ק ובפ''ב דחגיגה (דף י"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד''ה טמא: הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'. שם וא''ת מאחר שפסק רבינו בסמוך כת''ק דשני טמא אע''פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבים ומאי שנא מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב''ש בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח על גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה עכ''ל. וק''ל על תירוץ זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו ומה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חיבור ומה שכתב וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ''ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ''כ קטפרס כמו שהוא האדם ועי''ל שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נקוב ונמצא שאינו חיבור: הטביל בו את המטה וכו'. בספ''ז דמקואות: הטביל בו יורה וכו'. תוספתא פ''ו דמקואות:

יג מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי קָנִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּמִן הַצְּדָדִין עַד שֶׁיֵּעָרְמוּ הַמַּיִם לְמַעְלָה וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל לְתוֹכָן:

 כסף משנה  מקוה שמימיו מרודדין וכו'. משנה ספ''ג דמקואות:

הלכות מקואות - פרק תשיעי

א שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בְּמִקְוָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. הָרִאשׁוֹן מֵי גְּבָאִים. וּמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּיִם הַמְכֻנָּסִין בַּקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁאוּבִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה * הוֹאִיל וְאֵינָן מִתְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טְהוֹרִין וּכְשֵׁרִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה וְלִטּל מֵהֶן לַיָּדַיִם * וְהוּא שֶׁיִּטּל מֵהֶן בִּכְלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   הואיל ואינן מתטמאין. א''א כבר כתבתי עליהן בהלכות טומאת אוכלין פרק ט''ו מה שנראה לי בדברים הללו: והוא שיטול מהם בכלי. א''א ואם אינן שאובין אף על פי שאין בהם ארבעים סאה מטבילין בהם במחובר ואיתא להא מילתא בחולין:

 כסף משנה  שש מעלות במקואות וכו'. בריש מקואות מי גבאים מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה ומסיים בה כשרים לחלה וליטול מהם לידים: ומה שכתב שהם שאובים. כתב הראב''ד הואיל ואינם מתטמאין אלא לרצון א''א כבר כתבתי עליהן וכו'. וגם אני כתבתי שם טעם לדברי רבינו: ומה שכתב והוא שיטול מהם בכלי כמו שביארנו. כתב הראב''ד והוא שיטול מהם בכלי א''א ואם אינם שאובים וכו'. כבר כתבתי בטור א''ח סימן קנ''ט שדעת רש''י כדעת רבינו שאין טבילת ידים מועילה אפילו לחולין אלא במים שראוי להטביל בהם כל גופו והילכך מים מכונסים בקרקע אע''פ שאינם שאובים אם אין בהם ארבעים סאה אין מטבילין בהם הידים ואף על פי שהרב רבינו יונה והרשב''א סוברים כדעת הראב''ד כבר כתבתי שם שלשון התוספתא מסייע לרבינו:

ב לְמַעְלָה מֵהֶן מֵי תַּמְצִית שֶׁלֹּא פָּסְקוּ אֶלָּא עֲדַיִן הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְהֶהָרִים בּוֹצְצִין וְהֵן נִמְשָׁכִין וְנִקְוִין וְאֵינָן שְׁאוּבִין אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין לִתְרוּמָה וְלִטּל מֵהֶן לַיָּדַיִם וּמַטְבִּיל בָּהֶן אֶת הַמַּיִם שֶׁנִּטְמְאוּ. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וְלֹא פָּסְקוּ הֶהָרִים מִלְּהַזְחִיל עֲדַיִן הֵן מֵי תַּמְצִית. פָּסְקוּ הֶהָרִים וְאֵינָן בּוֹצְצִין הֲרֵי אֵלּוּ כְּמֵי גְּבָאִין:

 כסף משנה  למעלה מהם מי תמצית שלא פסקו וכו'. שם בריש מקואות למעלה מהם מי תמציות שלא פסקו ומסיים בה כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: ומ''ש אבל אין בהם מ' סאה. הכי משמע מדקתני בתר הכי למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה אלמא דעד השתא מיירי כשאין בו ארבעים סאה: ומ''ש ומטביל בהם את המים שנטמאו וכן מ''ש פסקו הגשמים וכו'. תוספתא בפרק [א'] דמקואות:

ג הַחוֹפֵר בְּצַד הַיָּם וּבְצַד הַנָּהָר וּבִמְקוֹם הַבֵּצִין הֲרֵי הֵן כְּמֵי תַּמְצִית שֶׁלֹּא פָּסְקוּ:

ד הַחוֹפֵר בְּצַד הַמַּעְיָן כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּאִין מֵחֲמַת הַמַּעְיָן אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹסְקִין וְחוֹזְרִין וּמוֹשְׁכִין הֲרֵי הֵן כְּמֵי מַעְיָן. פָּסְקוּ מִלִּהְיוֹת מוֹשְׁכִין הֲרֵי הֵן כְּמֵי גְּבָאִין:

 כסף משנה  (ג-ד) החופר בצד הים וכו' עד הרי הן כמי גבאין. תוספתא בפ''ק וא''ת למה לא חילק בחופר בצד הנהר בין כל זמן שהיו באים מחמת הנהר כמו שחילק בחופר בצד המעיין ואפשר לדחוק ולומר דאה''נ דתני במעיין והוא הדין לנהר ועי''ל דנהר אינו חשוב כמעיין לענין זה משום דבנהר הרבה פעמים רבים נוטפים על הזוחלים אבל קשה מחופר בצד הים לכן נ''ל דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת כמ''ש רבינו בפ''י מהלכות פרה הוא הדין שהם מוחלקים ממנו לענין זה:

ה לְמַעְלָה מֵהֶן מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם שֶׁאֵינָם שְׁאוּבִין שֶׁבּוֹ טוֹבֵל כָּל אָדָם טָמֵא חוּץ מִן הַזָּב הַזָּכָר וּבוֹ מַטְבִּילִין אֶת כָּל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים וְאֶת הַיָּדָיִם שֶׁמַּטְבִּילִין לְקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ו לְמַעְלָה מִזֶּה הַמַּעְיָן שֶׁמֵּימָיו מוּעָטִין וְהִרְבּוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין שָׁוֶה לְמִקְוֶה שֶׁאֵין מְטַהֲרִין בְּמַיִם הַנִּמְשָׁכִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא בְּמַיִם הַנִּקְוִין וְעוֹמְדִין בְּאֶשְבּוֹרֶן וְשָׁוֶה לַמַּעְיָן שֶׁהוּא מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא שֶׁהַמַּעְיָן אֵין לְמֵימָיו שִׁעוּר אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהֵן מְטַהֲרִין:

ז לְמַעְלָה מִזֶּה הַמַּעְיָן שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בּוֹ מַיִם שְׁאוּבִין אֲבָל מֵימָיו מֻכִּים כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מֵימָיו מָרִים אוֹ מְלוּחִים שֶׁהֲרֵי הוּא מְטַהֵר בְּזוֹחֲלִים וְהֵן הַמַּיִם הַנִּגְרָרִים וְנִמְשָׁכִין מִן הַמַּעְיָן:

ח לְמַעְלָה מִזֶּה הַמַּעְיָן שֶׁמֵּימָיו מַיִם חַיִּים שֶׁבָּהֶן בִּלְבַד טוֹבְלִים בּוֹ הַזָּבִים הַזְּכָרִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן לְטָהֳרַת הַמְצֹרָע וּלְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת. מַה בֵּין מַעְיָן לְמִקְוֶה הַמִּקְוֶה אֵינוֹ מְטַהֵר אֶלָּא בְּאַרְבָּעִים סְאָה וְהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הַמִּקְוֶה אֵינוֹ מְטַהֵר אֶלָּא בְּאֶשְבּוֹרֶן וְהַמַּיִם הַנִּזְחָלִים מִמֶּנּוּ אֵינָן מְטַהֲרִין וְהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּזוֹחֲלִים. הַמִּקְוֶה לֹא תַּעֲלֶה בּוֹ טְבִילָה לְזָבִים וְהַמַּעְיָן אִם הָיוּ מֵימָיו מַיִם חַיִּים הַזָּב טוֹבֵל בָּהֶן:

 כסף משנה  (ה-ח) למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה וכו' עד ולקדש מהם מי חטאת. משנה בפ''ק דמקואות: מה בין מעיין למקוה וכו' והמעיין מטהר בכל שהוא. בת''כ ולאו דוקא בכל שהוא אלא כ''מ שגופו עולה בבת אחת ור''י סובר דהא דמעיין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים אבל לא לאדם ורבינו אע''פ שלא כתב בפירוש שמטהר בכל שהוא לאדם מ''מ מדכתב קודם לכן דמקוה שיש בו מ' סאה שבו טובל כל אדם טמא חוץ מן הזב ובו מטבילין כלים כשכתב אח''כ למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין וכו' שהמעיין אין למימיו שיעור וכו' גם לטבילת אדם שכתב לעיל בסמוך קאי: ומ''ש המקוה אינו מטהר אלא באשבורן וכו' המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים וכו'. מבואר פ''ק דמקואות ובכלל מ''ש רבינו טבילה לזבים ה''ה למצורעים ולקדש מהם מי חטאת וסמך על מ''ש לעיל בסמוך:

ט מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו יוֹצְאִין וְנִמְשָׁכִין לְתוֹךְ הַשֹּׁקֶת וְאַחַר כָּךְ יוֹצְאִין מִן הַשֹּׁקֶת וְנִזְחָלִין הֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁבַּשֹּׁקֶת וְשֶׁחוּץ לוֹ פְּסוּלִין. הָיוּ מִקְצָתָן נִמְשָׁכִין עַל שְׂפַת הַשֹּׁקֶת אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁחוּץ לַשֹּׁקֶת כְּשֵׁרִים שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הָיוּ מֵימָיו נִמְשָׁכִין לְתוֹךְ בְּרֵכָה שֶׁהִיא מַיִם וְנִקְוִין שָׁם הֲרֵי אוֹתָהּ הַבְּרֵכָה כְּמִקְוֶה. הָיָה יוֹצֵא חוּץ לַבְּרֵכָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְזָבִים וְלִמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ כָּל מֵי הַמִּקְוֶה שֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ הַבְּרֵכָה:

 כסף משנה  מעיין שמימיו יוצאים וכו'. רפ''ה דמקואות: היו מימיו נמשכים לתוך בריכה וכו'. שם העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ונראה שמפרש רבינו דמתני' בבריכה מליאה מי מקוה עסקינן והא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעיין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעיין נמשכים ויוצאים מהבריכה אע''פ שעדיין קילוח מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח''כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו המים הראשונים שירדו מהמעיין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולים לזבים וכו' ומ''מ דינם כמעיין לענין טבילה שמאחר שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין:

י מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו נִמְשָׁכִין עַל גַּבֵּי כֵּלִים שֶׁאֵין לָהֶן בֵּית קִבּוּל כְּגוֹן שֻׁלְחָן וְסַפְסָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה כְּמִקְוֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים:

 כסף משנה  מעיין שמימיו נמשכים וכו'. שם ופסק כר''י:

יא * מַעְיָן שֶׁהָיוּ אַמּוֹת קְטַנּוֹת נִמְשָׁכוֹת מִמֶּנּוּ וְרִבָּה עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין לְתוֹךְ הַמַּעְיָן עַד שֶׁגָּבְרוּ הַמַּיִם שֶׁבָּאַמּוֹת וְשָׁטְפוּ * הֲרֵי הֵן כְּמַעְיָן לְכָל דָּבָר. הָיוּ מֵימֵי הַמַּעְיָן עוֹמְדִים וְאֵינָן נִמְשָׁכִין וְרִבָּה עָלָיו מַיִם עַד שֶׁמָּשְׁכוּ מִמֶּנּוּ אַמּוֹת הַמַּיִם הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁמְּשׁוּכִין שָׁוִין לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בָּאֶשְבּוֹרֶן בִּלְבַד וְשָׁוִין לַמַּעְיָן לְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא:

 ההראב"ד   מעיין שהיו אמות קטנות. א''א זהו שמושך כנדל: הרי הן כמעיין לכל דבר. א''א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחילתו:

 כסף משנה  מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו וכו'. שם מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ופירוש משנה זו מבואר בדברי רבינו וכך פי' הרא''ש אבל הראב''ד כתב הרי הן כמעיין לכל דבר א''א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחלתו עכ''ל. ורבינו והרא''ש שלא חילקו בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ''ל שהם מפרשים דההיא תוספתא פליגא אמתניתין דלא מפלגא בינייהו ומדברי הר''ן משמע שרבינו סובר דהלכה כההיא תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מנין לומר כן דאם איתא הו''ל לפלוגי בינייהו בהדיא ולא למיסתמא סתומי: ומלשון רבינו שכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דהא דתנן ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה במרבה בגומת המעיין דוקא היא ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל ריבה במקוה משך המעיין למטה אם רבו נוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובים עליו נפסל מלטהר אפילו באשבורן דכיון דרובו שאובין הו''ל כאילו כולו שאובין שהרי מדכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דבריבה לתוך גומת המעיין דוקא מיירי וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב על מתני' דמעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו ששפך מים שאובים בעיקר המעיין וכ''כ הר''ן בפשיטות שזהו דעת רבינו אבל ק''ל שמאחר שמי המעיין מטהרים בכ''ש אפילו בזוחלין לא גרעו ממקוה שיש בו ארבעים סאה וכיון דבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו נפלו עליו כל מים שאובים שבעולם לא פסלוהו ה''ה למים הנזחלין מן המעיין לכך נ''ל דלתוך המעיין שכתב כאן ובעיקר המעיין בפיר' המשנה לא אגומת המעיין דוקא קאי דבמים הנמשכים וניגרים מן המעיין נמי שייך למימר בהו הני לישני בתוך המעיין ועיקר המעיין ואפשר שכתב הני למעוטי היכא דריבה המים שאובים מחוץ למים הניגרים מהמעיין ונתפשטו השאובים ונגעו במים הנגרים מהמעיין דכל כה''ג אפי' נוגעים בגומת המעיין עצמו לא נתבטלו במי המעיין:

יב כָּל הַיַּמִים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין וּפְסוּלִין לְזָבִים וְלִמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת:

 כסף משנה  כל הימים מטהרין בזוחלין וכו'. שם פ''ח דפרה ובפ''ה דמקואות כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר''מ ר''י אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר''י אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ומשמע דהלכה כר''י וכן פסקו רבינו והרא''ש ופירש''י בפרק שמנה שרצים ר''י אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין וכן פי' רבינו שמשון אבל רבינו פירש אמר ר''י ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרים הנזחלים מכולם יטהרו בכ''ש כמעיין ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב עכ''ל ונראה מתוך דבריו ז''ל שהוא מפרש דמודה רבי יוסי בים הגדול שהוא כמקוה ואינו מטהר בזוחלין וכך הם דבריו בפ''ו מהלכות פרה לחלק בין ים הגדול לשאר ימים כמו שאכתוב לשונו בסמוך אבל בכאן פסק סתם כל הימים מטהרים בזוחלין וכו' ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ובפ''ו מהלכות פרה כתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולים לקדש מהם מי חטאת ושאר הימים כמעיין והמים הנגררים משאר הימים והם הנקראים זוחלים פסולים והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים עכ''ל. והרי כאן שתי סתירות אחת בענין ים הגדול כמ''ש והשנית ששם כתב ששאר ימים כמעיין ומשמע דכשרים למלאות מהם לקידוש כדין מעיין כגוונא דרישא דקתני גבי ים הגדול שהוא כמקוה וכאן כתב שכל הימים פסולים לקדש מהם מי חטאת ומתוך כך נ''ל שרבינו סובר דלכולהו תנאי לענין טבילת שאר טמאים כל המים דינם כמעיין ליטהר בין באשבורן בין בזוחלין ולא איפליגו אלא לטבילת זבים ומצורעים וקידוש מי חטאת דכתיב בהו מים חיים דר''מ סבר כולהו ימים כמקוה ופסולים להני תלת מילי דבעי מים חיים ורבי יהודה סבר דים הגדול הוא דמיפסיל להני תלת מילי אבל שאר ימים כשרים אף להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן כדין מעיין ואתא רבי יוסי למימר לרבי יהודה שפיר קא אמר לפלוגי בין ים הגדול לשאר ימים ומיהו לאו לאכשורי שאר ימים להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן אלא דוקא באשבורן כשרים אף להנך תלת מילי אבל כשהן זוחלין אע''פ שהם מטהרים לכל הטמאים אף בזוחלין מ''מ פסולים להנך תלת מילי דבעו מים חיים ואפשר דטעמיה משום דכשהם זוחלין דמו לנהרות וכיון דכל הנהרות פסולין למידי דבעי מים חיים גזרינן בזוחלין דשאר ימים אטו נהרות אבל בזוחלין מן המעיין לא גזרו לפי שעל הרוב הם מים מועטים ולא אתו לאיחלופי בנהרות ואפשר שמפני כך הפסיק רבינו בין ים הגדול לשאר ימים כדין כל הנהרות שרצה להקדים דין פיסול הנהרות לדין פיסול שאר ימים בזוחלין להודיענו דמשום גזירה אטו שאר נהרות נפסלו ופסק כרבי יוסי וא''ת היאך מכשיר שאר ימים באשבורן להנך תלת מילי הא תנן בפ''ח דפרה דמים המוכים דהיינו שהם מרים או מלוחים פסולים ואין לומר דבמים מתוקים מיירי מדמפליג בינייהו לים הגדול אלמא דבמלוחים דומיא דים הגדול מיירי ואפשר דמים מלוחים דפסילי היינו שמחמת הארץ שעוברין עליה נעשו מלוחים אבל היכא שמתחלת ברייתן הם מלוחים כגון מי הים כשרים כנ''ל לפרש לדעת רבינו ובכן למדנו לדברי הכל דבין ים הגדול בין שאר הימים כשרים לטבילת טמאים בין בזוחלין בין באשבורן חוץ מן הזב הזכר ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת שאינם כשרים בזוחלין אבל באשבורן אף להנך תלת מילי כשרים וה''מ בשאר ימים אבל ים הגדול פסול להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן והשתא א''ש דפסק כרבי יוסי ובהלכות פרה שהוא מקומו כתב הדינים באורך שים הגדול הוא כמקוה גמור ולכן הוא פסול למלאות לקידוש בין שהוא באשבורן בין שהוא בזוחלים וממילא משמע שהוא פסול לטבילת זבין ומצורעין אבל שאר ימים אע''פ שהם פסולים להנך תלת מילי דוקא כשהן זוחלים אבל כשהם באשבורן הרי הם כמעיין וכשרים אף להנך תלת מילי וזהו שהאריך בלשונו גבי ים הגדול וכתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין כלומר אין לו דין מעיין בשום ענין כלל וגבי שאר ימים כתב שהם כמעיין כלומר יש להם דין מעיין בקצת ולא כים הגדול שאין לו דין מעיין כלל בשום פנים שאלו יש להם דין מעיין גם להנך תלת מילי והיינו דוקא כשהם אשבורן אבל כשהם זוחלים פסולים להנך תלת מילי ובהלכות אלו סתם וכתב שכל הימים פסולים להנך תלת מילי ולא חשש לפרש דהיינו דוקא כשהם זוחלין אבל שאר ימים זולת ים הגדול אם הם אשבורן כשרים אף להנך תלת מילי מפני שסמך על מ''ש במקומו בהלכות פרה ששאר ימים הם כמעיין וע''פ דרך זה נמצאו דברי רבינו מכוונים ומיושרים:

יג הַמַּיִם הַזּוֹחֲלִין מִן הַמַּעְיָן הֲרֵי הֵם כְּמַעְיָן לְכָל דָּבָר. וְהַמְנַטְּפִין מִן הַמַּעְיָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹרְדִין הֲרֵי הֵם כְּמִקְוֶה וְאֵין מְטַהֲרִין אֶלָּא בְּאַרְבָּעִים סְאָה עוֹמְדִין. וּפְסוּלִין לְזָבִים וְלִמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת. הָיוּ הַזּוֹחֲלִין מִן הַמַּעְיָן מִתְעָרְבִין עִם הַנּוֹטְפִין [מִמֶּנּוּ אִם רַבּוּ הַזּוֹחֲלִין עַל הַנּוֹטְפִין] הֲרֵי הַכּל כְּמַעְיָן לְכָל דָּבָר. וְאִם רַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִין וְכֵן אִם רַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עַל מֵי הַנָּהָר אֵינָן מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא בְּאֶשְבּוֹרֶן. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַקִּיף מַפָּץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר הַמְעֹרָב עַד שֶׁיִּקָּווּ הַמַּיִם וְיִטְבּל בָּהֶן:

 כסף משנה  המים הזוחלים מן המעיין וכו'. בפרק ה' דמקואות הזוחלים כמעיין והנוטפין כמקוה ופירש רבינו הזוחלין היינו הנהרות והיאורות המושכים מן המעיינות יש להם דין מעיין לכל דבר הנוטפים פי' מעיין שעל ההר ומימיו נופלים טפה טפה למטה בשיפולי ההר אע''פ שאותם טפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדים בהפסק יש להם דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינם מטהרים בזחילה ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת עכ''ל: היו הזוחלין מן המעיין וכו' ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכו'. הכי משמע מדאמרינן בס''פ במה אשה (דף ס"ה) דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה ביומי ניסן משום דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת סבר שלא ירבו הנוטפים על הזוחלין כלומר ואז אינם מטהרים בזוחלים אלא באשבורן משמע דוקא בשרבו הא אי הוו כהדדי מטהרי בזוחלין וקשיא לי מדתנן בפ''ה דמקואות העיד רבי צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ומשמע דוקא כשרבו הא אי כהדדי נינהו אינם כשרים לטהר בזוחלין. אחר כך מצאתי להראב''ד בספר בעלי הנפש שהרגיש בקושיא זו ותירץ דהא דרבי צדוק משום דא''א לצמצם היא ומספיקא בעינן רובא א''נ איכא למימר דהא דרבי צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה לא בעינן וכן עיקר דתנן בפ''ק דמקואות למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ש''מ עכ''ל. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה הא דרבי צדוק להכשירן לזבין ולמצורעים וכו': ומ''ש רבינו לפיכך צריך להקיף מפץ וכו'. גבי בנתיה דאבוה דשמואל דבסמוך אמרינן דעביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ונראה שרבינו מפרש דאף ביומי תשרי איכא למיחש שירבו נוטפין על הזוחלין וביומי ניסן שהנהרות גדלים הרבה היה ממשיך למקואות מים מהנהר וביומי תשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכים למקואות היה מקיף מקום מהנהר במחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוים ולא יהיו זוחלים ורבינו כתב תיקון היקף המפצים ללמדנו שאפי' כשא''א לעשות מקואות חוץ לנהר אפשר לעשותם בתוכו:

יד נוֹטְפִין שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין כְּגוֹן שֶׁסָּמַךְ לְמִקְוֶה הַמְנַטֵּף טַבְלָא שֶׁל חֶרֶס חֲלָקָה וַהֲרֵי הַמַּיִם נִזְחָלִין וְיוֹרְדִין עָלֶיהָ הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין מַזְחִילִין בּוֹ:

 כסף משנה  נוטפין שעשאן זוחלין וכו'. בפ''ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה וכו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ומקל הוי פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן ואיפליגו בהו והלכה כרבי יוסי:

טו זוֹחֲלִין שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵי אֱגוֹז כְּשֵׁרִים כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין עֲלֵי הָאֱגוֹז הַלַּח שֶׁהוּא צוֹבֵעַ חָשׁוּב כְּכֵלִים:

 כסף משנה  זוחלין שקלחן בעלי אגוז וכו'. פ''ז דעדיות:

טז מֵי גְּשָׁמִים הַבָּאִין מִן הַמִּדְרוֹן וְהִנָּם נִזְחָלִין וְיוֹרְדִין אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּתָן וְעַד סוֹפָן אַרְבָּעִים סְאָה אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן נִזְחָלִין עַד שֶׁיִּקָּווּ וְיָנוּחוּ בְּאֶשְבּוֹרֶן אַרְבָּעִים סְאָה. הֲרֵי שֶׁהִקִּיף כֵּלִים וְעָשָׂה מֵהֶן מְחִצּוֹת עַד שֶּׁנִּתְקַבֵּץ בֵּינֵיהֶן אַרְבָּעִים סְאָה מִמַּיִם הַנִּזְחָלִין מִן הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה טוֹבֵל בָּהֶן. וְכֵלִים שֶׁעָשָׂה מֵהֶן הַגָּדֵר לֹא עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה:

 כסף משנה  מי גשמים הבאים מן המדרון וכו'. בסוף פ''ה דמקואות בש''א מטבילין בחרדלית וב''ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו: ומ''ש רבינו שחרדלית הם מי גשמים הבאים מן המדרון וכן מ''ש שאע''פ שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה. מפורש בתוספתא פ''ד:

יז גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הַיָּם וְנָפַל עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין לְחֻלִּין שֶׁאֵין הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין צָרִיךְ כַּוָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁאָר אָבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאִם נִתְכַּוֵּן וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה עַד שֶׁיִּפּל עָלָיו הַגַּל עָלְתָה לוֹ טְבִילָה לְדָבָר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹ:

 כסף משנה  גל שנתלש וכו' ארבעים סאה וכו'. משנה סוף פ''ה דמקואות: ומ''ש ואם נתכוון והיה יושב ומצפה וכו' לדבר שנתכוון לו. כלומר אם לתרומה אם לקדש והוא נלמד ממאי דאיתמר עלה בפרק ב' דחולין (דף ל"א) ובסוף פרק ב' דחגיגה (דף י"ט):

יח אֵין מַטְבִּילִין בְּגַל כְּשֶׁהוּא בָּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁיִּפּל עַל הָאָרֶץ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה. לְפִי שֶׁאֵין מַטְבִּילִין בְּזוֹחֲלִים קַל וָחֹמֶר בָּאֲוִיר. הָיוּ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַגַּל נוֹגְעִין בָּאָרֶץ מַטְבִּילִין בּוֹ וְאֵין מַטְבִּילִין בַּכִּפָּה שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֲוִיר:

 כסף משנה  ומה שכתב אין מטבילין בגל וכו'. בפרק ב' דחולין שם (ע"ב) מטבילין בראשון ואין מטבילין בכיפין ופירש רש''י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ''ל ולא נתברר מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר אבל בפרק ב' דחגיגה כתב שהטעם מפני שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ומשמע לי דנפקא ליה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר ודברי רבינו תמוהים מכמה אנפי חדא דממה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין משמע דים אינו מטהר בזוחלין ורבינו כתב בפרק זה כל הימים מטהרים בזוחלין ואין לומר דהתם בשאר ימים שמטהרים בזוחלין וכרבי יוסי והכא בים הגדול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפירוש המשנה דלא אמר רבי יוסי דמטהר בזוחלין אלא שאר ימים אבל ים הגדול לא דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמיכתב כל הימים מטהרים בזוחלין אלא הו''ל לאפוקי ים הגדול מכללם ואפילו את''ל שסמך על מה שכתב בדין גל שנתלש מן הים דמשמע הים הידוע שהוא הים הגדול וקאמר ביה דאינו מטהר בזוחלין דאם כן הו''ל למסמכיה לדין כל הימים מטהרין שכתב ועוד הו''ל לאקדומי דאין ים הגדול מטהר בזוחלין ובתר הכי לימא שהטעם שאין מטבילין באויר היינו משום דאתי בקל וחומר מזוחלין או לימא לפי שאינו מטהר בזוחלין או לפי שאין מטבילין בו בזוחלין דלישתמע בגריעותיה דאין מטבילין בזוחלין משום דים הגדול הוא דלפי מ''ש משמע דאזוחלין דעלמא קאי ועוד דמדכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ מטבילין בו וכן ממה שכתב גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים הרי אלו טהורים משמע בהדיא שגל זה מטהר בזוחלין דאין לומר שמה שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ כשהם במקום אשבורן הוא דאם כן הוה ליה לפרושי ועוד דרישא דקתני גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים על כרחך דרך זחילה נפל עליהם ואפילו הכי הם טהורין לכך נראה דלעולם לדעת רבינו ים הגדול מטהר בזוחלין: ומה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין, לא בים הגדול קאמר אלא ה''פ אויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרי מסתייא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר דנוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי ולפיכך גזרו שלא יטביל באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכולי עלמא ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעי ליה חד דרגא ממילא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ואע''פ שאין זה מבואר יפה בדברי רבינו מ''מ כיון שאם באנו לומר שהוא ז''ל מחלק בין ים הגדול לשאר ימים לענין טבילת טמאים אינו מבואר בדבריו וגם יש בו כמה דוחקים וקושיות כמו שכתבתי אפילו אם היינו יכולים ליישבם בדוחק נראה לי דמוטב לאחוז בדרך זו להשוות דעתו עם דעת הפוסקים מלאחוז בדרך האחרת דמשוינן ליה חולק עלייהו ועוד דכיון דאיהו ז''ל סבר דכולו שאוב כשר מן התורה למה יגזרו חכמים על הים הגדול שלא יטהר בזוחלין דהא לא שייך למיגזר ביה אטו חרדלית של גשמים כדכתב ר''מ דמהאי טעמא אמרו לטבול בנהרות בר מיומי תשרי ועוד דבים הגדול לא משכחת לעולם שירבו נוטפין על המעיין ואע''ג דרחמנא קרייה מקוה היינו לענין דברים שהצריכה תורה מי מעיין קאמר דים זה לאותם דברים דינו כמקוה אבל חכמים מה להם בכך כיון שלפי האמת הוא מעיין אלא שהתורה גזרה לפוסלו לאותם דברים לפיכך דעתי מסכמת דלדעת רבינו בין ים הגדול בין שאר ימים מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי לעיל:

הלכות מקואות - פרק עשירי

א סָפֵק מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים כֵּיצַד. מִקְוֶה שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נָפְלוּ לְתוֹכוֹ מַיִם שְׁאוּבִים אוֹ לֹא. וַאֲפִלּוּ יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנָּפְלוּ סָפֵק יֵשׁ בָּהֶן שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין סָפֵק אֵין בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין סָפֵק שֶׁהָיָה בַּמִּקְוֶה שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק לֹא הָיָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

ב שְׁנֵי מִקְוָאוֹת אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ. נָפְלוּ שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין לְאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפְלוּ סְפֵקוֹ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמָה יִתְלֶה. הָיוּ שְׁנֵיהֶן פְּחוּתִין מֵאַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ לְאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן פָּסוּל שֶׁאֵין לוֹ בְּמָה יִתְלֶה אִם לָזֶה נָפְלוּ נִפְסַל וְאִם לָזֶה נָפְלוּ נִפְסַל:

 כסף משנה  (א-ב) ספק מים שאובים שטהרו חכמים וכו' עד ואם לזה נפלו נפסל. פ''ב דמקואות:

ג מִקְוֶה שֶׁהֱנִיחוֹ רֵיקָן וּבָא וּמְצָאוֹ מָלֵא כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין לְמִקְוֶה זֶה:

ד צִנּוֹר שֶׁמְּקַלֵּחַ לַמִּקְוֶה וְהַמַּכְתֶּשֶׁת נְתוּנָה בְּצִדּוֹ סָפֵק מִן הַצִּנּוֹר לַמִּקְוֶה סָפֵק מִן הַמַּכְתֶּשֶׁת לַמִּקְוֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסוּל מוּכָח. וְאִם יֵשׁ בַּמִּקְוֶה רֻבּוֹ מַיִם כְּשֵׁרִים הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים הוּא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם מִקְוֶה כָּשֵׁר קָבוּעַ:

 כסף משנה  (ג-ד) מקוה שהניחו ריקן וכו' עד שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. תוספתא דמקואות פרק ב' וקשה אמאי פסל במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא ויש לומר דמדתנן ספק מים שאובים למקוה משמע דלא הכשירו מים שאובים מספק אלא כשהיתה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובים אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו כשר אע''פ שהיה ריקן מקודם מטעמא דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשירות כלומר שחזקת הממלא מקוה מחדש אינו ממלאו אלא ממים כשרים ועי''ל דבמכתשת בצדו אף על גב דספק הוא לא הכשירו בו מפני שהפיסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפיסול מוכיח וכשרובו כשר אע''פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה כשר קבוע:

ה כָּל הַמִּקְוָאוֹת הַנִּמְצָאִים בְּאֶרֶץ הָעַמִּים פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן שְׁאוּבִין. וְכָל הַמִּקְוָאוֹת הַנִּמְצָאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמְּדִינוֹת לְפָנִים מִן הַמַּפְתֵּחַ בְּחֶזְקַת פְּסוּלִין שֶׁאַנְשֵׁי הַמְּדִינָה מְכַבְּסִים בָּהֶן וּמְטִילִין לְתוֹכָן מַיִם שְׁאוּבִים תָּמִיד. וְכָל הַמִּקְוָאוֹת הַנִּמְצְאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוּץ לַמַּפְתֵּחַ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַגְּשָׁמִים:

 כסף משנה  כל המקואות הנמצאים וכו' עד שחזקתן מן הגשמים. משנה רפ''ח דמקואות ותוספתא פ''ו ופירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם אבל האידנא דין א''י שוה לארץ העכו''ם בזה וכן משמע בתוספתא:

ו הַטָּמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּל סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל וַאֲפִלּוּ טָבַל סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ. שְׁנֵי מִקְוָאוֹת אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ וְטָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל סְפֵקוֹ טָמֵא לְפִי שֶׁהַטָּמֵא בְּחֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁטָּבַל כָּרָאוּי. וְכֵן מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּקְוֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כָּל הַטָּהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ טְמֵאוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע זְמַן שֶׁנִּמְדַּד בּוֹ וְהָיָה שָׁלֵם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַטְּבִילָה מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה. אֲבָל אִם טָבַל מִטֻּמְאָה קַלָּה כְּגוֹן שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין אוֹ בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין. הוֹאִיל וְעִקַּר דְּבָרִים אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן הֲרֵי סְפֵקוֹ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם טָבַל אוֹ לֹא טָבַל אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַמִּקְוֶה חָסֵר לְאַחַר זְמַן וְכַיּוֹצֵא בִּסְפֵקוֹת אֵלּוּ * הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 ההראב"ד   הרי זה טהור. א''א ואם היה אב הטומאה מדברי סופרים ספיקו טמא:

 כסף משנה  הטמא שירד לטבול וכו' עד הרי זה טהור. שם פ''ב: כתב הראב''ד ה''ז טהור א''א ואם היה אב הטומאה מד''ס ספיקו טמא עכ''ל. ואני אומר דבר זה מבואר במשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד''ס אכל אוכלים טמאים וכו' אכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד''ס ספיקו טמא ומאחר שרבינו לא כתב כאן להקל אלא באכל אוכלים טמאים וכו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה אע''פ שהוא מד''ס:

ז שְׁנֵי מִקְוָאוֹת אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל וְטָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ תְּלוּיוֹת. טָבַל בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת כְּשֶׁהָיוּ וְהַשְּׁנִיּוֹת טְהוֹרוֹת. וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ * רִאשׁוֹנוֹת תְּלוּיוֹת וּשְׁנִיּוֹת יִשָּׂרְפוּ. וְכֵן אִם נִטְמָא בָּאֶמְצַע טֻמְאָה קַלָּה שֶׁבֵּאַרְנוּ וְטָבַל בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת. אֲבָל אִם טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן מִטֻּמְאָה קַלָּה וְעָשָׂה טָהֳרוֹת וְנִטְמָא טֻמְאָה חֲמוּרָה וְטָבַל בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת טְהוֹרוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת תְּלוּיוֹת. וְאִם נָגְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ רִאשׁוֹנוֹת יִשָּׂרְפוּ וְהַשְּׁנִיּוֹת תְּלוּיוֹת כְּשֶׁהָיוּ. הָיָה בְּאֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד כֻּלּוֹ שָׁאוּב וְטָבְלוּ בָּהֶן שְׁנַיִם אֶחָד מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה וְאֶחָד מִטֻּמְאָה קַלָּה וְעָשׂוּ טָהֳרוֹת הַטּוֹבֵל מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה טָהֳרוֹתָיו תְּלוּיוֹת וְהַטּוֹבֵל מִטֻּמְאָה קַלָּה טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת. הָיָה אֶחָד טָמֵא וְיָרַד לִטְבּל וְהַשֵּׁנִי יֵרֵד לְהָקֵר זֶה שֶׁיָּרַד לִטְבּל בְּאֶחָד מֵהֶן טָהֳרוֹתָיו תְּלוּיוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה שֶׁיָּרַד לְהָקֵר טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה. שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין הוּא שֶׁמָּא בַּשָּׁאוּב טָבַל כְּשֶׁהֵקֵר וְנִטְמָא:

 ההראב"ד   הראשונות תלויות והשניות ישרפו. א''א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה ונראה כמו שהם אחד למי שרואה אותם יחד והרי שיש בהם שתי טומאות אחת קלה ואחת חמורה אלא שקשה לי כל שכן שהראשונות היה להן לשרוף מזה הטעם אבל עוד יש לומר הראשונות כבר נודע ספיקן והם תלויות ועומדות בספק טומאתן אבל השניות שטהרו אותם ואח''כ נגעו באלו שטמאות הרי הם כטהורות שנגעו בראשון שהוא נשרף שלא לחלוק במגע שני בראשון וכן בבא שנייה:

 כסף משנה  שני מקואות אחד כשר וכו'. תוספתא דמקואות פ''ב: וכתב הראב''ד הראשונות תלויות והשניות ישרפו א''א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה וכו'. ורבינו שמשון בפ''ב דמקואות הביא תוספתא זו יותר באורך ופירשה ולענין מאי דקתני ראשונות תלויות והשניות ישרפו כתב ראשונות תלויות דשניות פסולות הן בעלמא ואינן מטמאות הראשונות ואכתי ראשונות בספיקן הן עומדות אבל שניות ישרפו ממה נפשך דנטמאו בנגיעת הראשונות לכל הפחות ובסיפא דראשונות טומאה קלה ושניות טומאה חמורה ונגעו אלו באלו הוי איפכא מטעמא דפרישית דשניות תלויות וראשונות ישרפו עכ''ל:

ח שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים עֶשְׂרִים סְאָה אֶחָד שָׁאוּב וְאֶחָד כָּשֵׁר. הֵקֵר בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. הֵקֵר בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טָהֳרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכות מקואות - פרק אחד עשר

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם וּטְבִילָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיָדַיִם שֶׁצְּרִיכוֹת טְבִילָה אֵין מַטְבִּילִין אוֹתָן אֶלָּא בְּמִקְוֶה כָּשֵׁר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה. שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָאָדָם טוֹבֵל בּוֹ כֵּלִים יָדַיִם טוֹבְלִין. אֲבָל יָדַיִם שֶׁאֵין צְרִיכוֹת אֶלָּא נְטִילָה בִּלְבַד אִם הִטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה טְהוֹרִין. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שְׁאוּבִין בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת לֹא טָהֲרוּ יָדָיו עַד שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים מִן הַכְּלִי עַל יָדָיו. שֶׁאֵין נוֹטְלִין לַיָּדַיִם אֶלָּא מִן הַכֵּלִים וּמִכֹּחַ נוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת:

 כסף משנה  כבר ביארנו: ומ''ש וידים שצריכות טבילה. הוא על פי מה שנתבאר בפרק ששי דברכות: ומ''ש שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלים. תוספתא פרק א' דמקואות: ומ''ש אבל ידים שאין צריכות וכו'. בפרק כל הבשר (דף ק"ו) אמרינן גבי חמי טבריה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ''ש: ומ''ש ואם הטבילן במים שאובים וכו' לא טהרו ידיו. טעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (דף ק"ו) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בו את הידים דהו''ל מים שאובים: ומ''ש שאין נוטלין אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות. פ''ו:

ב כָּל הַחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בַּיָּדַיִם בֵּין בִּטְבִילָתָן בֵּין בִּנְטִילָתָן. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה כְּטִיט הַנֵּרוֹק עוֹלֶה לְשִׁעוּר הָרְבִיעִית שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן הַיָּדָיִם. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף:

 כסף משנה  כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים. ברייתא בפרק כל הבשר (דף ק"ו ע"ב): וכל העולה למדת מקוה וכו'. פ''ב דזבחים (דף כ"ב): וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף. תוספתא פ''ק דידים:

ג * הַנּוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו לִתְרוּמָה צָרִיךְ לַחְזֹר וְלִטּל פַּעַם שְׁנִיָּה בְּמַיִם שְׁנִיִּים כְּדֵי לְהָסִיר הַמַּיִם שֶׁעַל גַּב יָדָיו שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶן תְּחִלָּה וְהֵן הַנִּקְרָאִין מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְמְאוּ בְּיָדָיו. לְפִיכָךְ אִם נָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶן יָדָיו תְּחִלָּה נִטְמָא וְאִם נָפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים לֹא נִטְמָא. וְאִם נָטַל רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים לְמָקוֹם אֶחָד וְנָפַל שָׁם כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה נִטְמָא. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְנִמְצָא עַל יָדָיו דָּבָר חוֹצֵץ וֶהֱסִירוֹ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים הֲרֵי יָדָיו טְמֵאוֹת כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִין אֶלָּא הַנִּשְׁאָר מִן הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים עַל גַּבֵּי יָדָיו:

 ההראב"ד   הנוטל שתי ידיו לתרומה. א''א ואף לחולין צריך להפסיק מאותו הטעם ירושלמי מה הוא צריך להפסיק נוטל וחוזר ונוטל מאותו רביעית עצמו:

ד הַיָּדָיִם מִתְטַמְּאוֹת וּמִתְטַהֲרוֹת עַד הַפֶּרֶק. כֵּיצַד. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים עַד הַפֶּרֶק וְנָטַל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ מִחוּץ לַפֶּרֶק לְיָדָיו הֲרֵי יָדָיו טְהוֹרוֹת שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים טְהוֹרִין הֵן. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְהַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ לְיָדוֹ נִטְמֵאת יָדוֹ שֶׁהַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק נִטְמְאוּ מֵחֲמַת יָדָיו וְאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִים בַּמַּיִם שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק. וּלְפִי שֶׁחָזְרוּ הַמַּיִם שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק לְיָדוֹ טִמְּאוּהָ:

ה נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְיָדוֹ אַחַת וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לִשְׁתֵּי יָדָיו טְמֵאוֹת שֶׁהַשְּׁנִיִּים מִתְטַמְּאִין מֵחֲמַת הַיָּד שֶׁלֹּא נִטְּלָה בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין אֶת הַיָּד הַשְּׁנִיָּה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לִשְׁתֵּי יָדָיו וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לְיָדוֹ אַחַת הָאַחַת טְהוֹרָה. נָטַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ נִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ מֵחֲמַת חֲבֶרְתָּהּ שֶׁלֹּא נִטְּלָה וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין אֶת הַיָּד שֶׁנִּטְּלָה. שִׁפְשְׁפָהּ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בַּכֹּתֶל הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  (ג-ה) הנוטל שתי ידיו לתרומה וכו'. כן משמע פרק שני דידים: ומ''ש לפיכך אם נפל ככר של תרומה כו' ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד וכו' עד בראש או בכותל ה''ז טהורה. פ''ב דידים: כתב הראב''ד הנוטל שתי ידיו לתרומה א''א ואף לחולין וכו'. ואני אומר שרבינו סובר דלא בעינן מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה בהקדמתו למסכת ידים ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה דוקא לתרומה דאילו לחולין לא בעינן פעם שנייה ונראה שטעמו מדתנן בפרק ב' דידים נפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי והירושלמי שכתב הראב''ד הוא במסכת ברכות פרק אלו דברים [ובירושלמי דמסכת] חלה פ''ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ע''כ. ופירשו רבינו שמשון בריש מסכת ידים:

ו נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו מִשְּׁטִיפָה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין וְאֵין אוֹמְרִין הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵל יָדוֹ אַחַת בַּמַּיִם שֶׁיָּרְדוּ מֵעַל יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה. אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה. וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם:

 כסף משנה  נטל שתי ידיו משטיפה אחת וכו'. רפ''ב דידים נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופי' שם רבינו כאשר נטמאו ידיו שתיהן ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר ר''מ כי לא יצא ברחיצה הזאת וכו' והלכה כתנא קמא אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא: ומ''ש אפילו ירדו ה' זה בצד זה וכו'. שם נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים:

ז נָטַל מִקְצָת יָדוֹ וְחָזַר וְהוֹסִיף וְנָטַל הַנִּשְׁאָר מִן יָדוֹ הֲרֵי יָדוֹ טְמֵאָה כְּשֶׁהָיְתָה. וְאִם עֲדַיִן יֵשׁ * עַל מִקְצָת שֶׁנָּטַל בַּתְּחִלָּה טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים. * אֲבָל בִּשְׁנִיִּים נוֹטֵל מִקְצָת יָדָיו וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עַל מִקְצָתָן:

 ההראב"ד   על מקצת שנטל בתחילה טופח. א''א טעה בזה שהלכה כרבי יוסי שחולק עם ר''מ שאין מוסיפין על הראשונים אבל צריך שיהא שם רביעית ואין טופח להטפיח מועיל בזה לפי שאין שם שיעור נטילה ואולי קבע הלכה כרבי [מאיר] דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה ולדעת ר' מאיר אין צורך שיהא רביעית לאחרון שבהם: אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו. א''א טעה אף בזה והמשנה הטעהו לפי שראה במשנה מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים ומפרש בתוספתא כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונטל את השניים ולא הגיעו עד הפרק הרי זה מוסיף עליהם הוא סבר אע''פ שנגבו באמצע וטעה שאין נטילת היד לחצאין כלל ואפילו לרבי מאיר דאמר שאין צריך לרביעית בסוף מ''מ צריך שלא תהא שם הפסקת נגוב באמצע:

 כסף משנה  נטל מקצת ידו וכו'. בפ''ב דגיטין (דף ט"ו ט"ז) ואע''ג דדחי ואמר דהא דתניא טופח על מנת להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור''י היא כלומר אבל לענין נטילת ידים לא פסק רבינו להקל משום דדרך דחייה קאמר לה ועוד דהו''ל ספיקא בדרבנן ולקולא: ומ''ש בד''א במים ראשונים וכו'. זו היא ששנינו בריש ידים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים וכן פירשה רבינו שם בפי' המשנה והביא ראייה מהתוספתא. והראב''ד כתב ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה א''א טעה בזה וכו'. נראה שטעמו מדתניא בתוספתא ריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו' מוסיפים על השניים דברי ר''מ רבי יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים ע''כ. וסובר הראב''ד שדברי רבינו כאן כר''מ דאמר מוסיפין על הראשונים ומשיג עליו שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוסי דאמר אין מוסיפין על הראשונים. גם סבר הראב''ד שדברי רבינו הם כשנטל מקצת ידו בפחות מרביעית ולכן משיג עליו עוד שלמה פסק כן שזהו כר''מ דאילו לרבי יוסי כל פחות מרביעית אין שם נטילה עליו כך נ''ל לפרש דבריו אע''פ שאין תיבת אבל שכתב נוחה לפירוש זה: ומ''ש עוד ואין טופח להטפיח מועיל בזה וכו'. כלומר דההיא דפרק ב' דגיטין דמהני טופח על מנת להטפיח שאני התם שמעיקרא נטל מקצת ידו מרביעית אי נמי שעל נטילת מקצת יד אחרונה הוא שסובר הראב''ד שרבינו אינו מצריך רביעית מאחר שלא הזכירן ועל זה משיג כדפרישית וזה מוכיח יותר בסוף לשונו: ומ''ש עוד ואולי קבע הלכה כר''מ דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה כלומר בא ליתן טעם לדברי רבינו למה פסק כר''מ לגבי רבי יוסי משום דסתם לן תנא כוותיה וזה טעם נכון לפי מה שסבר הוא בדברי רבינו שפוסק על הראשונים מי רביעית נותנין לאחד אף לשנים אבל רבינו כתב בסמוך שלא נאמר כן אלא על השניים אבל לראשונים לעולם רביעית בעי' גם מבואר בדבריו שהוא פוסק שאין מוסיפין על הראשונים וכסתם מתניתין דקתני מוסיפים על השניים ואין מוסיפין על הראשונים והיינו שאין שם טופח על מנת להטפיח דאילו היה כן מהני אף בראשונים כדאמרינן פרק ב' דגיטין דכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפין שהכל חשוב כנטילה אחת: כתב עוד הראב''ד אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו וכו' א''א טעה אף בזה וכו'. וכבר ביארתי טעם רבינו שכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפים שהכל חשוב כנטילה אחת:

ח שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן תְּחִלָּה רְבִיעִית לְכָל אָדָם וְאָדָם לִשְׁתֵּי הַיָדַיִם אֵין פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם לְפַת. * אֲבָל מַיִם שְׁנִיִּים יֵשׁ לִשְׁנַיִם לִטּל יְדֵיהֶן מֵרְבִיעִית. וּמֵחֲצִי לוֹג נוֹתְנִין לִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה. וּמִלּוֹג נוֹתְנִין אֲפִלּוּ לְמֵאָה שֶׁאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים לְטַהֵר אֶלָּא לְהַעֲבִיר הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים:

 ההראב"ד   אבל מים שניים יש לשנים ליטול. א''א כל זה כתב בשיבוש כי מחצי לוג אפילו בראשונים נוטלין לשלשה ולארבעה בלא תוספת אבל מלוג ולמעלה נוטלין אפילו מאה בתוספת וכן הוא סדר המשנה:

 כסף משנה  שיעור המים שנוטלים בהם תחילה וכו'. בריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו'. כתב הראב''ד אבל מים שניים וכו' א''א כל זה כתב בשיבוש וכו'. וטעמו מדתנן בריש ידים מי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומפרש לה הראב''ד במים ראשונים ומשמע ליה דכי קתני דמרביעית נוטלין אף לשנים הוי בלא תוספת הוא הדין דמלוג לשלשה ולארבעה הוי בלא תוספת דחושבניה דדין כחושבניה דדין אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה על כרחיך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו ורבינו סובר שאין דברי משנה זו אלא במים שניים אבל מים ראשונים אין פחות מרביעית לכל אחד ואחד וטעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (דף ק"ז) אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לאחד ואף לשנים ולא היא שאני התם משום דאתו משיורי טהרה ומפרש רבינו דהיינו לומר דמתני' במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד ופי' זה כתב רבינו עצמו בפירוש המשנה והראב''ד יפרש שיורי טהרה ששנים באו ליטול כאחד ומכ''מ נתבאר שאין שיבוש בדברי רבינו דפירושים מחולקים הם מר מפרש הכי ומר מפרש הכי ולישנא דאתו משיורי טהרה יותר נוח לפירוש רבינו ופירש שם רבינו הנטילה הזאת התירו בפחות מרביעית וכו':

ט כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ רְבִיעִית מַיִם כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם וְנָתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין. נָטַל מִן הַכְּלִי כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתַן וְנִשְׁאֲרָה רְבִיעִית בִּלְבַד כְּשֶׁהָיְתָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם הַפְּסוּלִין הִשְׁלִימוּ שִׁעוּר הָרְבִיעִית:

 כסף משנה  כלי שהיה בו רביעית מים כשרים וכו'. בפ''ב דזבחים עלה כ''ב אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וכו' אמר ר''י עד רובו ומפרש רבינו דהיינו לומר דבנתן מים הפסולים לנטילה וחזר ונטל כשיעור שנתן הוא וממעט להו שאינם משלימים ברביעית אף על פי שמשלימים במקוה אבל כשנתן לרביעית מעט מים פסולים ולא חזר ונטל כשרים מפני שלא נתמעט שיעור רביעית של מים כשרים:

י כָּל הַמַּיִם הַפְּסוּלִין לִנְטִילָה בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים כָּךְ הֵן פְּסוּלִין בְּמַיִם שְׁנִיִּים. וְכָל כְּלִי שֶׁאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים כָּךְ אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ מַיִם שְׁנִיִּים. וּכְשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים מִכֹּחַ אָדָם כָּךְ הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים:

 כסף משנה  כל המים הפסולים לנטילה במים ראשונים וכו':

יא כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת כָּל מִינֵי הַמַּיִם הַפְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם וְהֶכְשֵׁרָן. וְכָל הַכֵּלִים שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן לַיָּדַיִם וְשֶׁאֵין נוֹטְלִין. וְאֵי זוֹ נְתִינָה הִיא מִכֹּחַ נוֹתֵן וּכְשֵׁרָה וְאֵי זוֹ נְתִינָה אֵינָהּ מִכֹּחַ נוֹתֵן וּפְסוּלָה. וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בִּנְטִילַת יָדַיִם לְפַת חֻלִּין כָּךְ הֵן לִתְרוּמָה. וּכְשֵׁם שֶׁכָּל סְפֵק יָדַיִם טְהוֹרוֹת לְחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם. כָּךְ הֵן לִתְרוּמָה כָּל סְפֵק יָדַיִם טָהוֹר:

 כסף משנה  וכל אותם הדברים שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין וכו'. יש לתמוה דאיפכא הוה ליה למימר דכל הדברים שצריכים לתרומה צריכים בחולין דהא תרומה עדיפא ואפשר דמשום דבהלכות ברכות שהן קדמו להלכות אלו כתב דיני חולין שייך למימר הכי: נשלמו הלכות מקואות

יב דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן. וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים טָבַל וְלֹא הֻחְזַק כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְאַף עַל פִּי כֵן רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת טָהוֹר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לו-כה) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. הַשֵּׁם בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים מִכָּל חֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה יְטַהֲרֵנוּ אָמֵן:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מִקְוָאוֹת בְּסַ''ד

---

נִגְמָר סֵפֶר עֲשִׂירִי וְהוּא סֵפֶר טָהֳרָה. הִלְכוֹתָיו שְׁמוֹנֶה. וּפְרָקָיו מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה:

הִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת כ''ה פְּרָקִים: הִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה ט''ו פְּרָקִים: הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת ט''ז פְּרָקִים: הִלְכוֹת מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב י''ג פְּרָקִים: הִלְכוֹת אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כ' פְּרָקִים: הִלְכוֹת טֻמְאַת אֳכָלִין ט''ז פְּרָקִים: הִלְכוֹת כֵּלִים כ''ח פְּרָקִים: הִלְכוֹת מִקְוָאוֹת י''א פְּרָקִים: