---

הלכות טומאת מת

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהוּא דִּין טֻמְאַת מֵת: וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות טומאת מת - פרק ראשון

א הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְטֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יא) 'הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יט-יד) 'כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים':

 כסף משנה  המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ''ש רבינו וטומאת משא בפרק כ''ג ונזיר (דף נ"ו ע"ב) במשנה ובפרק תינוקת (דף ס"ט) ושנינו בפ''ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא:

ב טֻמְאַת מַשָּׂא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים אִם נְבֵלָה שֶׁהִיא טֻמְאַת עֶרֶב וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-כח) 'וְהַנּשֵֹׁא אֶת נִבְלָתָם' הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּמַה נְּבֵלָה שֶׁמַּגָּעָהּ טֻמְאַת עֶרֶב מַשָּׂאָהּ טֻמְאַת עֶרֶב אַף הַמֵּת שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה מַשָּׂאוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה. אֵין טֻמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא דִּין תּוֹרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁשָּׁתַק מִמֶּנָּה הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁתַק מֵאִסּוּר הַבַּת לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בַּת הַבַּת. וְשָׁתַק מֵאִסּוּר אֲכִילַת בָּשָׂר בְּחָלָב לְפִי שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ בִּשּׁוּלוֹ. כָּךְ שָׁתַק מִטֻּמְאַת מַשָּׂא בְּמֵת לְפִי שֶׁטִּמֵּא בְּפֵרוּשׁ אֲפִלּוּ טֻמְאַת אָהֳלוֹ כָּל שֶׁכֵּן מַשָּׂאוֹ:

 כסף משנה  טומאת משא מפי השמועה וק''ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי''ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (דף ע"ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש''י כמ''ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א''נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב''ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: אין טומאת משא במת מד''ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק''ו אסמכתא בעלמא הוא:

ג  טֻמְאַת מַגָּע הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר הַמְטַמְּאִים הוּא שֶׁנָּגַע הָאָדָם בִּבְשָׂרוֹ בַּטֻּמְאָה עַצְמָהּ. בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּשְׁאָר בְּשָׂרוֹ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁאִם נָגַע בְּצִפָּרְנָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו נִטְמָא כֵּיוָן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים לַגּוּף הֲרֵי הֵם כְּגוּף. אֲבָל אִם תָּחַב אָדָם טֻמְאָה בְּכוּשׁ וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם טָהוֹר וְלֹא נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ מְעִי שֶׁל אִשָּׁה מִלְּמַטָּה וְלֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרָהּ. לֹא נִטְמָא הַבּוֹלֵעַ מִשּׁוּם מַגָּע זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא נָגְעָה בִּבְשָׂרוֹ. שֶׁנְּגִיעַת פְּנִים אֵינָהּ נְגִיעָה:

 כסף משנה  מ''ש ואפילו בלשונו. פ''ק דקידושין (דף כ"ה). ומ''ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה''ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה''ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. ומ''ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (דף מ"ב ע"ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז''ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך:

ד קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְעִנְיַן מַגַּע טֻמְאוֹת. וּכְשׁוּת שֶׁעַל הַקָּטָן אֵינָהּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר. כֵּיצַד. * מִי שֶׁנָּגְעָה טֻמְאָה בִּקְרוּם מַכָּתוֹ נִטְמָא כְּאִלּוּ נָגְעָה בְּעוֹרוֹ. נָגְעָה בְּשֵׂעָר הַדַּק שֶׁעַל בְּשַׂר הַקָּטָן לֹא נִטְמָא. וְכֵן אָדָם טָמֵא שֶׁהָיְתָה בּוֹ מַכָּה וְנָגַע הַטָּהוֹר בִּקְרוּם מַכַּת הַטָּמֵא נִטְמָא. אִם הָיָה קָטָן טָמֵא וְנָגַע הַטָּהוֹר בַּכְּשׁוּת שֶׁלּוֹ לֹא נִטְמָא בֵּין בְּטֻמְאַת מֵת בֵּין בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְכֵן לִכְלוּכֵי צוֹאָה אוֹ טִיט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁאֵין חוֹצְצִין עַל הַגּוּף וְכֵן גִּלְדֵי צוֹאָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין עַל הַגּוּף אֵינָם כְּעוֹר הַבָּשָׂר לֹא לְטַמֵּא וְלֹא לְהִתְטַמֵּא:

 ההראב"ד   מי שנגעה טומאה בקרום וכו' עד נגעה בשיער הדק. א''א אמת שכך פי' בערוך כשות של קטן שיער הדק שעל בשר הקטן ודומה לכשות של קישות שבמסכת עוקצין וקשיא לי מה שאמרו אלו טהורין במת השינים והשיער והצפורן ובשעת חבורו הכל טמא ועוד אמרו בתוספתא דמקואות כשות של גדול שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואם שיער הוא היכן מצינו שיער של אדם אם אינו קשור חוצץ בין מקפיד בין אינו מקפיד ועוד שיער דק של קטן כלום הוא מקפיד ואיך שנה סתם לא מטמא ולא מתטמא. ול''נ שאותו כשות של קישות הוא אותו פרח השחור שהוא כעין דוחן הנמצא על הקישואין ואינו אוכל ולפיכך טהור ולענין אדם ג''כ שהוא כעין שחין דק או גרב דק והם ממראה הכשות קטן מסתמא מקפיד ובגדול אם מקפיד חוצץ עכ''ל:

 כסף משנה  קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ''ט דמקואות (משנה ד'): וכתב הראב''ד א''א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי''ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא''כ בשיער ממש: וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ''ו דמקואות וז''ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה:

ה כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מִתְטַמֵּא בִּנְגִיעָתוֹ בְּטֻמְאָה כָּךְ הַכֵּלִים מִתְטַמְּאִים בִּנְגִיעַת הַטֻּמְאָה בָּהֶן. חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. [וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאָה. כָּל הַמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע מְטַמֵּא כֵּלִים. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים. וְאֵין אָדָם וְכֵלִים מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה]:

 כסף משנה  כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ''ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) ובפרק ב' דכלים: וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב''ק (דף ב' ע"ב):

ו טֻמְאַת מַשָּׂא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר כָּל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא. הוּא שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֶבֶן הוֹאִיל וְנָשָׂא נִטְמָא. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ עַל יָדוֹ אוֹ עַל שְׁאָר גּוּפוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אַחֵר וְהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה הוֹאִיל וְנִשֵּׂאת עָלָיו מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּחוּט אוֹ בִּשְׂעָרוֹ וְתָלָה הַחוּט בְּיָדוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנִטְמָא:

 כסף משנה  טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר''פ ר''ע (דף פ"ב ע"ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר''פ דם הנדה (דף נ"ה) ברש''י ובתוס' וברבינו שמשון פ''ק דכלים (משנה ג') ובפ''ה דזבים ובפרק תינוקת ברש''י אבל קשה דבפרק תינוקת (דף ס"ט ע"ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ''ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה''ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ''ש רבינו בפ''ה מהלכות אלו ופ''ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ''ו דעדיות (משנה ג') ופ''ד דזבים וכדדריש לה בת''כ גבי זב וה''ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה''ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ''ש רבינו פ''ה מהלכות אלו. ומ''ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ''ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ''ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה''ה לכל המטמאים במשא. ומ''ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו':

ז מֵסִיט בִּכְלַל נוֹשֵׂא הוּא. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא בְּהֶסֵּט. כֵּיצַד. קוֹרָה שֶׁהִיא מֻנַּחַת עַל הַכֹּתֶל וְעַל צִדָּהּ מֵת אוֹ נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבָא הַטָּהוֹר לִקְצֵה הַקּוֹרָה הַשֵּׁנִי וְהֵנִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵנִיד אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָשַׁךְ אֶת הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּנֶגֶד הָאָרֶץ עַד שֶׁהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁגָּרַר הַטֻּמְאָה עַל הָאָרֶץ. שֶׁזֶּה נוֹשֵׂא וַדַּאי. וְזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ הִיא טֻמְאַת הֶסֵּט הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ד ע"ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר''ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק''ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע''פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא:

ח הַנּוֹשֵׂא בְּתוֹךְ בֵּית הַסְּתָרִים נִטְמָא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנְּגִיעָה שָׁם נְגִיעָה הַנּוֹשֵׂא שָׁם נוֹשֵׂא הוּא. אֶלָּא אִם כֵּן נִבְלַע הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִגִּיעָה לְתוֹךְ בִּטְנוֹ אֵינוֹ לֹא נוֹגֵעַ וְלֹא נוֹשֵׂא. וְאִם טָבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מֵעָיו:

 כסף משנה  הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (דף מ"ב) כמ''ש בסמוך. ומ''ש אא''כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם. ומ''ש ואם טבל טהר ואע''פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (דף ע"א ע"ב):

ט אֵין מִתְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אֶלָּא הָאָדָם בִּלְבַד לֹא הַכֵּלִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל יָדוֹ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַנְּבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן הָאָדָם טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא נְבֵלָה וְהַכֵּלִים שֶׁעַל יָדוֹ כֻּלָּן טְהוֹרִים חוּץ מִכְּלִי הָעֶלְיוֹן שֶׁנָּגְעָה בּוֹ הַטֻּמְאָה. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ''ה דזבים (מ"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם:

י טֻמְאַת אֹהֶל אֵינָהּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֶלָּא בְּמֵת בִּלְבַד. וּבֵין שֶׁהֶאֱהִיל הָאָדָם אוֹ הַכְּלִי אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הַמֵּת עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁהָיָה הַמֵּת עִם הָאָדָם אוֹ עִם הַכֵּלִים תַּחַת אֹהֶל אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים:

 כסף משנה  טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ''ק דכלים (מ"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. ומ''ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ''ג דאהלות (משנה א'):

יא וְטֻמְאַת אֹהֶל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הוּא שֶׁתְּטָמֵּא אוֹתָהּ טֻמְאָה הָאָדָם אוֹ הַכֵּלִים בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ. אֶחָד הַבָּא כֻּלּוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ הַבָּא מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ הִכְנִיס יָדוֹ אוֹ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ חָטְמוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת הֲרֵי זֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ. נָגַע בַּמַּשְׁקוֹף וְצֵרֵף יָדוֹ עִם הַמַּשְׁקוֹף נִטְמָא כְּאִלּוּ בָּא מִקְצָתוֹ. * נָגַע בָּאַסְקֻפָּה מִטֶּפַח וּלְמַטָּה קָרוֹב לָאָרֶץ טָהוֹר. וּמִטֶּפַח וּלְמַעְלָה טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדָּבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם:

 ההראב"ד   נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור ומטפח ולמעלה טמא. א''א מצאתי בתוס' דאהלות פ''ט בענין רבוע בארון פירוש בארון השוה רחב למטה כלמעלה הנוגע בשולים שלה ר''א מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלים עליות הגבוה מן הארץ טפח ונ''ל שהוא כענין מה שאמרו א''א לר''ה שתתלקט במלקט וברהיטני והכא נמי אמרי' א''א שלא יהא בקרקע הבית גובה טפח לפיכך כל שהוא נוגע באסקופה בגובה טפח כאילו נוגע בקרקע עולם ולפי הלשון הזה טפח עצמו טמא ורישא דיהא מטפח ולמטה טהור והרב היוני פירש בתוספתא זה פירוש חשך ואפילה:

 כסף משנה  אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ג) ואיתיה בת''כ: נגע במשקוף וכו'. משנה פי''ב דאהלות נגע במשקוף טמא. ומ''ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא''כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ''ע. ומ''ש נגע באסקופה וכו'. ג''ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ''ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור''ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: כתב הראב''ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א''א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא:

יב אֶחָד הַמֵּת מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא:

 כסף משנה  אחד המת מישראל או מן העכו''ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב''י:

יג וְאֵין הָעַכּוּ''ם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְדָבָר זֶה קַבָּלָה הוּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן (במדבר לא-יט) 'כּל נֹגֵעַ בֶּחָלָל' וְלֹא הַזְכִּיר שָׁם אֹהֶל. וְכֵן הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה טְמֵא מֵת אֶלָּא עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֶאֱהִיל עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא נָגַע. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת אוֹ הֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת. וְלֹא בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן אֵין הָעַכּוּ''ם וְלֹא הַבְּהֵמָה מִתְטַמְּאִין בָּהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש ואין העכו''ם מטמא באהל. שם לרשב''י ואע''ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס''פ המקבל (דף קי"ד ע"ב) אמרי' דא''ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ''ט קאי בבית הקברות א''ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב''י אומר קברי עכו''ם אינם מטמאין: וכן העכו''ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס"א ע"ב) אמרינן יצא העכו''ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (דף כ') אמרינן דעכו''ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה:

יד וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיְּהוּ הָעַכּוּ''ם כְּזָבִין לְכָל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין לְךָ בְּכָל מִינֵי נֶפֶשׁ מַה שֶּׁמִּתְטַמֵּא וְהוּא חַי אוֹ מְטַמֵּא וְהוּא חַי חוּץ מִן הָאָדָם בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן מִתְטַמְּאִין בְּכָל הַטֻּמְאוֹת אֲפִלּוּ בְּטֻמְאַת הַמֵּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר יט-כ) 'אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא' אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הַקָּטָן שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שָׁם (במדבר יט-יח) 'וְעַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם'. אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּגַע אוֹ נָשָׂא אוֹ הֶאֱהִיל עַל הַמֵּת נִטְמָא וַהֲרֵי הוּא טְמֵא מֵת. וְהוּא שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה. אֲבָל בֶּן שְׁמוֹנָה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  ומדברי סופרים שיהיו העכו''ם וכו'. פרק בנות כותיים (דף ל"ד): אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. ומ''ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון:

טו הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ מְגֻיָּד אוֹ גּוֹסֵס. אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי הַסִּימָנִים אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יג) 'בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת'. נִשְׁבְּרָה מִפְרַקְתּוֹ וְרֹב בְּשָׂרָהּ עִמָּהּ אוֹ שֶׁנִּקְרַע כְּדָג מִגַּבּוֹ אוֹ שֶׁהֻתַּז רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁנֶּחְלַק לִשְׁנֵי חֲלָקִים בְּבִטְנוֹ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא מְרַפְרֵף בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו:

 כסף משנה  המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (דף ע' ע"ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ"ח) מאי הותזו ר''ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר''ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא''ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי''ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש''י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י''ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש''י: נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ"א.):

הלכות טומאת מת - פרק שני

א הַנֵּפֶל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּאָדָם גָּדוֹל שֶׁמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יא) 'הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם'. וְכֵן כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ כְּחֶרֶשׂ מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. וְהַנֶּצֶל בַּבָּשָׂר מְטַמֵּא בִּכְזַיִת. אֵיזֶהוּ נֶצֶל זֶה הַבָּשָׂר שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשֶׂה לֵחָה סְרוּחָה. וְהוּא שֶׁתִּקְרשׁ אוֹתָהּ הַלֵּחָה הַנִּמְצֵאת מִן הַמֵּת שֶׁאִם קָרְשָׁה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִבְּשָׂרוֹ וְאִם לֹא קָרְשָׁה אֵינָהּ מְטַמְּאָה שֶׁמָּא כִּיחוֹ וְנִיעוֹ הוּא:

 כסף משנה  הנפל אע''פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'. בפרק כה''ג ונזיר (דף נ'). ומ''ש וכן כזית מבשר המת. משנה שם (דף נ"ט ע"ב) ומ''ש בין לח בין יבש וכו'. משנה ריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ"ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ''ג יתבאר: ומ''ש והנצל בבשר מטמא בכזית. משנה רפ''ב דאהלות (מ"א) ופרק כה''ג ונזיר (דף נ'): איזהו נצל וכו'. שם בגמרא:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁעוּרִין כֻּלָּם הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵן אָמְרוּ חֲכָמִים תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּזַיִת וּלְפִיכָךְ שִׁעוּר טֻמְאַת בְּשָׂרוֹ כְּזַיִת:

 כסף משנה  אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן. בפירקא קמא דעירובין. ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'. בסיפרי זוטא:

ג אֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הָאָדָם הַחַי הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל אֲפִלּוּ אֵיבָר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁהָאֵיבָרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'כּל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב' וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁדִּין חֲלַל חֶרֶב כְּדִין חֲלַל אֶבֶן אוֹ חֲלַל שְׁאָר דְּבָרִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא זֶה אֶלָּא לְטַמֵּא נוֹגֵעַ בְּאֵיבָר שֶׁפְּלָטַתּוּ הַחֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָאֵיבָר שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'אוֹ בְעֶצֶם אָדָם' עֶצֶם שֶׁהוּא כְּאָדָם מַה אָדָם בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת אַף אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּהְיֶה כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. אֲבָל הַכֻּלְיָא וְהַלָּשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָר בִּפְנֵי עַצְמָן הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן עֶצֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר. חָסַר מִן הָעֶצֶם שֶׁל אֵיבָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הָאֵיבָר כֻּלּוֹ טָהוֹר. חָסַר מִבְּשָׂרוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר שֶׁרָאוּי לַעֲלוֹת בּוֹ אֲרוּכָה בְּחַי וְיִתְרַפֵּא וְיִשָּׁלֵם. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. וְאִם לָאו מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר. וְכֵן עֶצֶם בְּלֹא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר:

 כסף משנה  אבר שנחתך מן האדם החי וכו'. משנה בפ''ב דאהלות (שם במשנה) ופכה''ג ונזיר (דף נ'). ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור. פ''ק דאהלות (משנה ז'). ומ''ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'. סיפרי פרשת חקת. ומ''ש מפי השמועה וכו'. פ' כה''ג (דף נ"ג נ"ד). ומ''ש בד''א כשהיה האבר שלם וכו'. בתוספתא דאהלות פ''ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס''פ העור והרוטב (דף קכ"ח ע"ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. ומ''ש אבל הכוליא והלשון וכו'. שם כר''ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר''ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא''כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר''ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ''ע: חסר מן העצם של וכו'. בפ''ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר''ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ''ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג''כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע''פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ''ל. ואע''פ שיש בו קצת ט''ס כוונתו נכרת שהוא כמ''ש כאן. ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'. משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): ובשר הפורש מן החי טהור. משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). ומ''ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'. כן משמע שם במשנה:

ד אֵיבָר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. חָסַר עַצְמוֹ אִם נִשְׁאַר עָלָיו בָּשָׂר כְּזַיִת מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם. חָסַר הַבָּשָׂר וְלֹא חָסַר הָעֶצֶם * אִם נִשְׁאַר עָלָיו כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה בְּחַי מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּתִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן הַבָּשָׂר:

 ההראב"ד   אם נשאר עליו כדי לעלות לו ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א''א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנה הטעתו שראה מה שאמרו ואלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חסרון העצם לא כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר דוקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אע''פ שחסר העצם מטמא במגע ובמשא והוא עצמו הולך על זה הדרך למטה בדף השני:

 כסף משנה  אבר הפורש מן המת וכו'. משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו. בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם. בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'. כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: כתב הראב''ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א''א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט''ס יש כאן שאין דברי הראב''ד ענין למ''ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ''ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ''מ איני מבין דברי הראב''ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב''ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ''ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ''ע:

ה מֹחַ שֶׁבְּתוֹךְ הָעֶצֶם הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ קוּלִית הַמֵּת וְהוּא עֶצֶם הַסָּתוּם מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו אִם יֵשׁ בְּתוֹכָהּ מֹחַ כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה הֲרֵי זֶה כְּמֵת שָׁלֵם. הָיָה בָּהּ מֹחַ הַמִּתְנַדְנֵד אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶצֶם סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ה) וכר''י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר:

ו הָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בָּאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר וְלִחְיוֹת טְהוֹרִים. מֵת הָאָדָם הֲרֵי הַבָּשָׂר טָהוֹר וְהָאֵיבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַמֵּת. מַה בֵּין אֵיבָר מִן הַחַי לְאֵיבָר מִן הַמֵּת. אֵיבָר מִן הַחַי בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טְהוֹרִים וְאֵיבָר מִן הַמֵּת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְעֶצֶם הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ כִּמְפֹרָשִׁים מִן הַמֵּת הַשָּׁלֵם וּמְטַמְּאִין בְּשִׁעוּרָן:

 כסף משנה  האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (דף קכ"ט ע"ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש''י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. ומ''ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'. שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר''מ ור''ש מטהר ובגמרא ור''ש ממ''נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר''ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא''כ קם ליה הלכה כר''מ: מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'. בפ''ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. ומ''ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'. פשוט הוא:

ז וּבֵין אֵיבָר מִן הַחַי בֵּין אֵיבָר מִן הַמֵּת אֵין לָהֶן שִׁעוּר. אָמְרוּ חֲכָמִים מָאתַיִם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים אֵיבָרִים יֵשׁ בָּאִישׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בָּשָׂר וְגִידִים וְעֶצֶם וְאֵין הַשִּׁנַּיִם מִן הַמִּנְיָן. וּבְאִשָּׁה מָאתַיִם וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים. כָּל אֵיבָר מֵהֶן שֶׁפֵּרֵשׁ כִּבְרִיָּתוֹ בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה אֵיבָרִים יְתֵרוֹת שֶׁבָּאִשָּׁה שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וְכֵן אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפֹּרֶן אִם נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד עוֹלָה לְמִנְיַן רֹב הָאֵיבָרִים וְאִם אֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל וְטֻמְאָתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הָיָה בָּהּ צִפֹּרֶן הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָאֵיבָרִים. וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אֶצְבַּע שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַנִּסְפֶּרֶת. וְלָמָּה לֹא טִמְּאוּהָ בְּאֹהֶל עָשׂוּ לָהּ הֶכֵּר כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁטֻּמְאָתָהּ מִדִּבְרֵיהֶם מִשּׁוּם גְּזֵרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ עַל טֻמְאָתָהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:

 כסף משנה  ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור. בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: אמרו חכמים רמ''ח איברים יש באיש וכו'. שם. ומ''ש ובאשה רנ''א. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ''ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר''א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר''ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר''ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר''ע ולא מקשה לר''א ורבי יהושע משמע דס''ל דר''א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ''ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור''ע מוסיף עוד מפתח והו''ל רנ''ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ''א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר''א ורבי יהושע פליגי ור''ע מוסיף אחד מינייהו ה''ל רנ''א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר''א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר''ע שלא הוזכר כלל קשיא. ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל. בפ''ק דאהלות (משנה ח'). ומ''ש שפירש כברייתו. הוא ממ''ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. ומ''ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים. שם ופרק בא סימן (דף מ"ט ע"ב):

ח  עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם בָּשָׂר אִם נִכֶּרֶת בָּהֶן צוּרַת עֲצָמוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת שָׁלֵם שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר יט-טז) 'עֶצֶם אָדָם'. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲצָמוֹת שֶׁהֵן מְטַמְּאִין כְּמֵת. הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. הַשִּׁדְרָה כֵּיצַד. שִׁדְרָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת שָׁלֵם וְאִם חָסְרָה אֲפִלּוּ חֻלְיָא אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הַגֻּלְגּלֶת כֵּיצַד. גֻּלְגּלֶת שֶׁהִיא שְׁלֵמָה הֲרֵי הִיא כְּמֵת וְאִם חָסְרָה כְּסֶלַע הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. הָיוּ בָּהּ נְקָבִים קְטַנִּים כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לִכְסֶלַע. כָּל בִּנְיָנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא שְׁתֵּי הַשּׁוֹקַיִם וְהַיְרֵכַיִם וְהַצְּלָעוֹת וְהַשִּׁדְרָה. וְרֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת הֲרֵי הוּא כְּמֵת שָׁלֵם. כֵּיצַד. כְּגוֹן שְׁתֵּי שׁוֹקָיו וְיָרֵךְ אַחַת אִם חָסֵר רֹב בִּנְיָנוֹ כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. רֹב מִנְיָנוֹ כֵּיצַד. רֹב מִנְיַן עֲצָמוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיוּ קכ''ה עֶצֶם הֲרֵי אֵלּוּ כְּמֵת שָׁלֵם. הָיוּ קכ''ד הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הָעֲצָמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם זֶה יָתֵר בְּאֵיבָרָיו אוֹ חָסֵר בְּאֵיבָרָיו אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אֶלָּא עַל מִנְיַן רֹב כָּל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִפֹּרֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד שֶׁהִיא עוֹלָה לְמִנְיָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'. משנה פ' כה''ג ונזיר (דף מ"ט ע"ב) ופרק שני דאהלות (מ"א) ובפ' כה''ג ונזיר (דף נ"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר''י קורקוס ז''ל דאעפ''כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ''ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ''ל. ומ''ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת. בפ''ב דאהלות (משנה ג') וכב''ה. ומ''ש ואם חסרה כסלע וכו'. בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב''ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (דף ל"ז ע"ב) דהיינו כסלע. ומ''ש היו בה נקבים קטנים וכו'. נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (דף מ"ה) וכדברי התוספות שם: כל בניינו של אדם וכו' . בס''פ מומין אלו (דף מ"ה) ותוספתא פ''ג דאהלות: כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'. בס''פ מומין אלו שם. ומ''ש ואם חסר כל שהוא וכו'. פשוט הוא: רוב מניינו כיצד וכו'. פ''ב דאהלות (משנה א'). ומ''ש אע''פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'. בס''פ מומין אלו (דף מ"ה). ומ''ש אא''כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע''ג היד. נתבאר בפרק זה:

ט שְׁאָר עַצְמוֹת הַמֵּת שֶׁאֵין בָּהֶן רֹב מִנְיַן וְלֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא שִׁדְרָה שְׁלֵמָה וְלֹא גֻּלְגּלֶת שְׁלֵמָה אִם הָיָה בָּהֶן רֹבַע הַקַּב הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִים כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הָיוּ פָּחוֹת מֵרֹבַע אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל:

 כסף משנה  שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב. פ''ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב''ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב''ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ''ק דאהלות ולב''ה דפ''ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא''כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא''כ מ''ש רבינו ששאר עצמות אע''פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב''ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ''ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע''פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע''פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ''ה איברים ואף ע''פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע''פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ''מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה''ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ''י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה''ג (דף נ"ב ע"ב) על משנה זו א''ר יהושע יכולני לעשות דברי ב''ש וב''ה כאחד שב''ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ''ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. ומ''ש אפילו עצם כשעורה וכו'. שם:

י הָיָה עֶצֶם אֶחָד אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ רֹבַע הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. טֻמְאַת עֶצֶם אֶחָד הֲלָכָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יח) 'כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּעֶצֶם' לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֲפִלּוּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּלְפִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ הֲלָכָה הֲרֵי הוּא דִּין תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה''ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'. בפ' כה''ג (דף נ"ג נ"ד). ומ''ש ולפי שטומאתו הלכה. שם ובפרק העור והרוטב (דף קכ"ו:) ובפ''ק דעירובין (דף ד'): ומ''ש הרי הוא מדין תורה ולא מד''ס. כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי''ג מדות נקרא ד''ס זה שהוא הל''מ נקרא דין תורה כמ''ש בהקדמתו לסדר זרעים:

יא מֵת שֶׁהִרְקִיבוּ עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר וְנַעֲשׂוּ רֶקֶב. מְלֹא חָפְנַיִם מֵאוֹתוֹ רֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל כְּמֵת וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. וַאֲפִלּוּ גִּבְּלוֹ בְּמַיִם אֵינוֹ חִבּוּר:

 כסף משנה  מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'. בפרק שני דאהלות ופרק כה''ג ונזיר (דף מ"ט ע"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע. בפרק העור והרוטב (דף קכ"ו ע"ב) ותוספתא פ''ד דאהלות. ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור. משנה בפרק ב' דאהלות שם:

יב דַּם הַמֵּת מְטַמֵּא כְּמֵת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יג) 'בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם' וְנֶאֱמַר (דברים יב-כג) 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ'. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ רְבִיעִית. אֲפִלּוּ תַּמְצִית הַדָּם כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית מְטַמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת:

 כסף משנה  דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית. משנה בפ' כה''ג (דף מ"ט ע"ב) ופרק ב' דאהלות שם: ומ''ש אפילו תמצית הדם וכו'. בר''פ התערובות (דף ע"ט ע"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ"ז ע"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש''י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים:

יג דַּם הַחַי אֲפִלּוּ דַּם נְחִירָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. נִתְעָרֵב הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בָּאַחֲרוֹנָה סָמוּךְ לַמִּיתָה עִם הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁמֵּת וְכָל הַתַּעֲרוֹבוֹת רְבִיעִית וְאֵין יָדוּעַ כַּמָּה יָצָא מֵחַיִּים וְכַמָּה יָצָא אַחַר מִיתָה. אֲפִלּוּ חֲצִי רְבִיעִית מֵחַיִּים וְחֶצְיָהּ אַחַר מִיתָה הֲרֵי זֶה נִקְרָא דַּם תְּבוּסָה וּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֶלָּא שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  דם החי וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'. בפ''ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (דף ע"א) והוא נקרא דם תבוסה. ומה שכתב אלא שטומאתו מד''ס. בפרק ט' דנדה (דף ס"ב ע"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן:

יד הָרוּג שֶׁהָיָה מֻטָּל עַל הַמִּטָּה וְדָמוֹ מְנַטֵּף כְּשֶׁהוּא חַי וְיוֹרֵד לְגֻמָּא וּמֵת וַהֲרֵי הַדָּם מְנַטֵּף אַחַר מוֹתוֹ וְיוֹרֵד לְאוֹתָהּ גֻּמָּא. הֲרֵי כָּל הַדָּם שֶׁבָּהּ טָהוֹר שֶׁטִּפָּה טִפָּה רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה כְּדָם שֶׁיָּצָא מֵחַיִּים. יָצָא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם בִּלְבַד וְסָפֵק כֻּלָּהּ מֵחַיִּים סָפֵק כֻּלָּהּ לְאַחַר מִיתָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק טְמֵאָה כִּשְׁאָר הַסְּפֵקוֹת וְהַנּוֹגֵעַ בָּהּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'. בסוף נדה (דף ע"א) וכחכמים: יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'. שם וכחכמים:

טו הַקֶּבֶר כָּל זְמַן שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּמֵת דִּין תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר'. וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּגַגּוֹ שֶׁל קֶבֶר אוֹ הַנּוֹגֵעַ בִּכְתָלָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּנוּי וְסָתוּם וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה כֻּלּוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל. אֲבָל הַמַּעֲמִיד כֵּלִים אוֹ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּצִדֵּי הַמֵּת וְכִסָּה עָלָיו מִלְּמַעְלָה בְּכֵלִים אוֹ בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זֶה הַכִּסּוּי הַמֻּטָּל מִלְּמַעְלָה נִקְרָא גּוֹלֵל וְאֵלּוּ הַצְּדָדִין הַמַּעֲמִידִין אֶת הַגּוֹלֵל שֶׁהוּא נִשְׁעָן עֲלֵיהֶן נִקְרָאִין דּוֹפֵק. וּשְׁנֵיהֶם הַגּוֹלֵל אוֹ הַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר * וְטֻמְאָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. לְפִיכָךְ אִם גָּרַר הַגּוֹלֵל בַּחֲבָלִים עַד שֶׁכִּסָּה בּוֹ אֶת הַמֵּת. אוֹ גְּרָרוֹ אוֹ שְׁמָטוֹ מֵעַל הַמֵּת. אוֹ שֶׁגָּרַר הַדּוֹפֵק עַד שֶׁהֶעֱמִיד עָלָיו הַגּוֹלֵל אוֹ שְׁמָטוֹ בַּחֲבָלִים מִתַּחַת הַגּוֹלֵל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וּדְבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין אֶת הַדּוֹפֵק וְהֵם הַנִּקְרָאִין דּוֹפֵק דּוֹפְקִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   וטומאתן מד''ס וכו'. א''א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר''ע ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה ולר''ע מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע מאויר אבל משא אין בהם:

 כסף משנה  הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'. משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'. פרק ב' דאהלות: ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים. דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: כתב הראב''ד א''א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. ומה שכתב ואינם מטמאין במשא. בפרק ב' דאהלות שם. ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'. תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה''ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'. פרק ב' דאהלות:

טז שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וְאָבְדוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בַּעֲפָרָהּ הִיא הַנִּקְרֵאת בֵּית הַפְּרָס. וַעֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. וְכֵן כָּל אַרְצוֹת הָעַכּוּ''ם עֲפָרָן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא מִפְּנֵי הָעֲצָמוֹת שֶׁאֵין נִזְהָרִין בָּהֶן. וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס וְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  שדה שנחרש בה קבר וכו'. בסוף אהלות (פי"ח מ"ב): וכן כל ארצות העכו''ם וכו'. שם ובפרק שני (משנה ג'). ומ''ש שטומאתם מד''ס. בספ''ב דכתובות (דף כ"ח ע"ב) ופ' כה''ג:

הלכות טומאת מת - פרק שלישי

א אֵלוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. הַמֵּת אֲפִלּוּ נֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵיבָרָיו בְּגִידִין. וּכְזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. וּכְזַיִת נֶצֶל. וְאֵיבָר מִן הַחַי. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי. וְהַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגּלֶת. וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ. וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִכָּל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא רֹב בִּנְיָן וְלֹא רֹב מִנְיָן. וּרְבִיעִית דַּם. וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה. הַכּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:

 כסף משנה  אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'. פ''ב דאהלות (מ"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'. בפרק כה''ג עלה נ':

ב וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. אֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ וְאֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְאֵיבָר מִן הַמֵּת שֶׁחָסַר בְּשָׂרוֹ אוֹ עַצְמוֹ וְלֹא נִשְׁאַר בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה אוֹ שֶׁחָסַר הָעֶצֶם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וְהַשִּׁדְרָה שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְהַגֻּלְגּלֶת שֶׁחָסְרָה וְאֵין בָּהּ רֹבַע עֲצָמוֹת. וְעֶצֶם אֲפִלּוּ כִּשְׂעוֹרָה. וְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. וּבֵית הַפְּרָס. הַכּל שֶׁבַע:

 כסף משנה  ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'. (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ''ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ''ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ''ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה''ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי:

ג הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל כְּקֶבֶר וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. הָרֶקֶב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע. טֻמְאַת רֹבַע עֲצָמוֹת בְּאֹהֶל * וְטֻמְאַת רְבִיעִית דָּם וְטֻמְאַת אֵיבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי בֵּין מִן הַמֵּת בֵּין מִן הַחַי יֵרָאֶה לִי שֶׁכֻּלָּן טֻמְאָתָן אֵינָן דִּין תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְעַל טָמֵא בְּטֻמְאָה שֶׁל תּוֹרָה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ אֵינָהּ דִּין תּוֹרָה:

 ההראב"ד   וטומאת רביעית וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. א''א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה ואינו מטמא באהל. ובמגע דמטמא מקרא היא ובמשא דמטמא הלכתא היא שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם באהל מקרא על כל נפשות מת לא יבא אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח דלא כתיב ביה אלא ביאה ואין דנין מעצם כשעורה שהוא הלכה בנזיר וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו כעין שדרה וגולגולת ומש''ה מטמאין במגע ובמשא ובאהל ונזיר מגלח עליהם דכתיב וכי ימות מת עליו זהו מת שלם ונראה לי מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר בטומאת מת משום דבנזיר כתיב וטמא ראש נזרו ובמקדש כתיב את מקדש יי' טמא הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו על מה שזה מביא זה מביא:

 כסף משנה  הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'. פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת''ק: הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע. כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: ומ''ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי. כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: כתב הראב''ד א''א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה''ג על הא דתנן (דף מ"ט ע"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. ומ''ש ורביעית דם באהל. מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י''ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ''ש הראב''ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ''ש ונ''ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר:

ד אֵין רֶקֶב הַמֵּת מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּקָּבֵר עָרֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ אוֹ שֶׁל זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁלֵם. חָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שֶׁנִּקְבַּר בִּכְסוּתוֹ אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת אֵין רִקְבּוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁרֶקֶב הַכְּסוּת אוֹ רֶקֶב הָעֵץ אוֹ חֲלוּדַת הַמַּתֶּכֶת תִּתְעָרֵב בְּרֶקֶב גְּוִיָּתוֹ. וְרֶקֶב הַמְטַמֵּא שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ עָפָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְלֹא אָמְרוּ רֶקֶב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד אֲבָל הָרוּג אֵין לוֹ רֶקֶב:

 כסף משנה  אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'. בפכה''ג (דף נ"ח) ובפרק המפלת (דף כ"ז ע"ב). ומ''ש ויהיה כולו שלם. ג''ז שם: ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'. בפרק המפלת (נדה דף כ"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת''ק ואיתיה בתוספתא פ''ד דאהלות: ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'. בפרק המפלת עלה כ''ז:

ה קָבְרוּ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד אוֹ שֶׁגָּזְזוּ שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו וּקְבָרוּם עִמּוֹ אוֹ שֶׁקָּבְרוּ אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת וְעֻבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ אֵין לָהֶם רֶקֶב:

 כסף משנה  קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'. בפרק כה''ג (דף נ"א). ומ''ש או שקברו אשה מעוברת וכו'. שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את''ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה''ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת''ל:

ו טָחַן הַמֵּת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רֶקֶב אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיַּרְקִיב מֵאֵלָיו:

 כסף משנה  טחן המת וכו'. שם:

ז טְחָנוֹ כֻּלּוֹ וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁיַּרְקִיב אוֹ שֶׁהִרְקִיב מִקְצָתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי וּמֵת וְהִרְקִיב כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם נִטְמָא לִמְלֹא חָפְנַיִם מֵרֶקֶב זֶה הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּסָפֵק:

 כסף משנה  ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'. שם בעיי ולא איפשיטו:

ח מְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מֵעָפָר הַנִּמְצָא תַּחַת הַמֵּת אוֹ מֵעָפָר הַנִּמְצָא בְּקֶבֶר וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבוֹ אִם הוּא רֶקֶב שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עָפָר שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּנֶצֶל הַמֵּת וְדָמוֹ. הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בִּמְלֹא חָפְנַיִם וְעוֹד מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף זוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  מלא חפנים ועוד וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת''ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ''ל. ונ''ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל''כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (דף כ"ז) שהטעם לפי שא''א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא''א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ''מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע:

ט הַמֵּת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּמֶת וְהוּא הַשִּׁדְרָה וְהַצְּלָעוֹת הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּמֵת שָׁלֵם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶחְרַךְ. אֲבָל אִם נִשְׂרַף עַד שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרַת תַּבְנִיתוֹ טָהוֹר. וְכֵן שַׁפִּיר מְרֻקָּם שֶׁטְּרָפוֹ בְּמַיִם טָהוֹר שֶׁהֲרֵי נִתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ:

 כסף משנה  המת שנשרף וכו'. בפרק המפלת. ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'. שם ופסק כריש לקיש משום דר''י דפליג עליה אוקימנא כר''א דלית הלכתא כוותיה:

י בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּפְרַךְ וְנַעֲשָׂה כְּקֶמַח טָהוֹר וְכֵן אֵפֶר הַשְּׂרוּפִין טָהוֹר וְכֵן הַתּוֹלָעִים הַנֶּהֱוִין מִבְּשַׂר הַמֵּת בֵּין חַיִּים בֵּין מֵתִים טְהוֹרִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמֹּחַ כְּבָשָׂר בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ:

 כסף משנה  בשר המת שנפרך וכו'. בר''פ דם הנדה (דף נ"ה) אמרינן דלר''י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר''ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר''ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר''ל והוא תימה היאך פוסק כר''ל במקום ר''י ועוד שבריש פ''ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע''פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ''ל שמ''ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר''י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר''י: וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'. בפ''ב דאהלות וכחכמים:

יא עוֹר הָאָדָם כִּבְשָׂרוֹ וְאִם עִבְּדוֹ כָּל צָרְכּוֹ אוֹ הִלֵּךְ בּוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא בִּכְזַיִת כִּבְשַׂר הַמֵּת גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל בְּנֵי אָדָם לְעַבֵּד עוֹרוֹת הָאָדָם וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן:

 כסף משנה  עור האדם כבשרו. כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (דף קכ"ב). ומ''ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'. משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא:

יב עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּוָּלֵד בֵּין שֶׁהָיָה חַי וְאִמּוֹ חַיָּה בֵּין שֶׁנּוֹלַד מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ פֶּרֶשׁ אוֹ צוֹאָה וְקִיא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. פ''ק דבכורות (דף ז:):

יג כָּל שֶׁבַּמֵּת טָמֵא חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפֹּרֶן הוֹאִיל וְגִזְעָן מַחְלִיף. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן הַכּל טָמֵא. כֵּיצַד. הַמֵּת בַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ בְּשִׁנָּיו אוֹ בְּצִפָּרְנָיו כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין נִטְמָא. שְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לְהִגָּזֵז וְצִפָּרְנָיו הָעוֹמְדִים לְהִנָּטֵל הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לְהִנָּטֵל יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק לְפִיכָךְ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא. כָּל מַשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מִן הַמֵּתִים טָהוֹר חוּץ מִדָּמוֹ. וְכָל מַרְאֵה דָּמִים מִן הַמֵּת טָמֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקֶה הַמֵּת כְּדֶרֶךְ שֶׁגָּזְרוּ עַל מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִכָּל הַטְּמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת הַכּל בְּדֵלִין מִמֶּנּוּ לֹא גָּזְרוּ עַל מַשְׁקָיו:

 כסף משנה  כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית. בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ"א). ומ''ש הואיל וגזען מחליף. טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. ומ''ש וכן הנוגע בשערו וכו'. בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: שערו העומד להגזז וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ"ח) בעיא דלא איפשיטא: כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו. בפרק כיסוי הדם (דף פ"ז ופ"ח ע"ב) ואיתיה בתוספתא פ''ד דאהלות:

יד כָּבֵד שֶׁנִּמּוֹחָה מְטַמְּאָה בִּרְבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּדָם נִקְפָּה. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ אִם אֵין בּוֹ רְבִיעִית טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּל דָּם שֶׁבּוֹ:

 כסף משנה  כבד שנימוחה וכו'. פירקא בתרא דבכורות עלה נ''ה: דם קטן שיצא כולו וכו'. פ''ב דאהלות וכחכמים:

טו וְאֵלּוּ אִם חָסְרוּ כָּל שֶׁהוּא טְהוֹרִים. רְבִיעִית דָּם. וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וּכְזַיִת בָּשָׂר. וּכְזַיִת נֶצֶל. וּמְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב. וְאֵיבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁהוּא:

 כסף משנה  ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'. פ''ב דאהלות:

הלכות טומאת מת - פרק רביעי

א רְבִיעִית דָּם הַבָּאָה מִשְּׁנֵי מֵתִים טְהוֹרָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל הָרְבִיעִית מִמֵּת אֶחָד. שִׁדְרָה שֶׁנִּגְמְרָה מִשְּׁנֵי מֵתִים כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מִקְצָת הַחֻלְיוֹת מֵאֶחָד וְתַשְׁלוּמָן מִמֵּת אַחֵר וְכֵן הַגֻּלְגּלֶת שֶׁל שְׁנֵי מֵתִים וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים וְאֵיבָר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים כָּל אֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל אֶלָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כִּשְׁאָר כָּל עֲצָמוֹת:

 כסף משנה  רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות. פרק ב' דאהלות וכחכמים:

ב אֵיבָר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים טָהוֹר אֲפִלּוּ מֵאִישׁ אֶחָד אִם נֶחְלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר:

 כסף משנה  אבר מן החי משני אנשים טהור. גם זה שם וכחכמים. ומ''ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור. ג''ז שם וכת''ק:

ג כְּזַיִת בָּשָׂר מִשְּׁנֵי מֵתִים וּכְזַיִת נֶצֶל מִשְּׁנֵי מֵתִים וּמְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב מִשְּׁנֵי מֵתִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ רֶקֶב הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת נֶצֶל מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּמֵּת אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְּשִׁעוּרֵיהֶן:

 כסף משנה  כזית בשר משני מתים וכו'. תוספתא פ''ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה''ג (דף נ"א): וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ''ג דאהלות:

ד עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה שֶׁנֶּחְלָק לִשְׁנַיִם מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. וְכֵן רֹבַע עַצְמוֹת מֵת אֶחָד שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל כְּאִלּוּ לֹא נִדַּקְדְּקוּ:

 כסף משנה  עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'. בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר''ע מטמא ור''י בן נורי מטהר ופסק כר''ע ומשמע לרבינו דע''כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר''ע והוא נלמד ממ''ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'. בפ''ב דאהלות וכחכמים:

ה כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁחֲתָכוֹ לַחֲלָקִים וְרִדְּדוֹ וְדִבְּקוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע קְצָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

 כסף משנה  כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'. נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ''ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור:

ו כְּזַיִת חֵלֶב שָׁלֵם שֶׁהִתִּיכוֹ טָמֵא. הָיָה מְפֹרָד וְהִתִּיכוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור. תוספתא פ''ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה''ג (דף נ' ע"ב):

ז שִׁדְרָה שֶׁנִּגְרְרוּ מִמֶּנָּה רֹב חֻלְיוֹת שֶׁלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְדָּהּ קַיֶּמֶת אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל. וּבַזְּמַן שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר אֲפִלּוּ מְשֻׁבֶּרֶת אֲפִלּוּ מְכֻתֶּתֶת מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּבֶר מְצָרְפָהּ:

 כסף משנה  שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'. בפרק כה''ג (דף נ"ב שם) והיא פ''ב דאהלות:

ח * כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת הָאֹהֶל מְצָרְפָן וּמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל:

 ההראב"ד   כל המטמאין באהל וכו'. א''א אע''פ שאין שם צירוף אהל:

 כסף משנה  כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ד ע"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): כתב הראב''ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א''א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ''ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא:

ט עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר בִּידֵי שָׁמַיִם וְהִכְנִיס מִקְצָתוֹ לְפָנִים מִן הַבַּיִת נִטְמָא הַבַּיִת. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶם כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים בָּשָׂר וְהִכְנִיס מִקְצָתָן לִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא. וְאִם הָיָה הַבָּשָׂר תָּחוּב בָּעֲצָמוֹת בִּידֵי אָדָם הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

 כסף משנה  עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור. שם (דף מ"ח ע"ב):

י מְלֹא חָפְנַיִם רֶקֶב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא:

יא רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר לְהַבָּא וְכָל שֶׁהָיָה בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּבְלְעָה הָרְבִיעִית בָּאָרֶץ טָמֵא:

 כסף משנה  (י-יא) מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא. גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ"ז ע"ב): ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'. נדה פרק האשה (דף ס"ב ע"ב):

יב כְּזַיִת מִן הַמֵּת שֶׁאָבַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּבִקֵּשׁ וְלֹא נִמְצָא, הַבַּיִת טָהוֹר. וְלִכְשֶׁיִּמָּצֵא הַבַּיִת טָמֵא לְמַפְרֵעַ מֵעֵת שֶׁאָבַד עַד שֶׁנִּמְצָא:

 כסף משנה  כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'. תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר''י קורקוס ז''ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ''ל:

יג רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר אִם קָרַשׁ אוֹ שֶׁהָיָה בִּמְקוֹם אַשְׁבֹּרֶן וְהוּא הַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ כְּמוֹ גֻּמָּא וְהֶאֱהִיל הַמַּאֲהִיל עַל מִקְצָתוֹ נִטְמָא. * נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה בַּמּוֹרָד בֵּין לְפָנִים בֵּין לַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָח הַדָּם עַל הָאַסְקֻפָּה. וְאִם הָיְתָה הָאַסְקֻפָּה אַשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ הַדָּם עָלֶיהָ הַבַּיִת טָמֵא. רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בִּכְסוּת אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצְאָה מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם הֲרֵי זוֹ הַכְּסוּת מִתְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל וְאִם לָאו אֵינָהּ מִתְטַמְּאָה בְּאֹהֶל וַהֲרֵי הִיא כִּכְסוּת שֶׁנָּגְעָה בְּמֵת שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת טָהוֹר. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. מְכַבְּסִין אוֹתָהּ בְּמַיִם וּמֵבִיא מַיִם כְּמִדָּתָן וְנוֹתֵן לְתוֹכָן רְבִיעִית דָּם אִם הָיָה מַרְאֵיהֶן שָׁוֶה אוֹ שֶׁהָיָה מֵי הַכִּבּוּס אָדֹם יוֹתֵר מִמֵּי הַמֶּזֶג בְּיָדוּעַ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית:

 ההראב"ד   נשפך על האסקופה במורד בין לפנים בין לחוץ הבית טהור. א''א זו המשנה קשה עלי ולשון המשנה כך הוא נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין בפנים בין בחוץ והבית מאהיל עליו טהור וקשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים ואולי נאמר משום כלי דקודם שפיכה נקט לה שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס כולו בחבור אפילו שעה אחת מיהו תוספתא קשיא לי רבי יוסי אומר זקנים הראשונים היו אומרים מקטפרס ולפנים טמא מקטפרס ולחוץ טהור טעמייהו דזקנים לא ידענא מ''ש בפנים ומאי שנא בחוץ והא מפוזר הוא ואולי נאמר דסבירא להו דכולי' בית כאשבורן דמי וזה הוא כשהמדרון כלפי פנים אבל כלפי חוץ לא וראוי לסמוך עליו ונ''ל דדוקא רביעית דם שחלוקתו מטהרתו אף ע''פ שמאהיל על כולו אבל שאר טומאות דמת אף ע''פ שנחלקו טמאים והטעם מפני שרביעית דם נקרא נפש שהוא שיעור נפשו של קטן ואינו נפש אלא א''כ הוא מחובר:

 כסף משנה  רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. משנה בפ''ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא''ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: כתב הראב''ד נשפך על האסקופה וכו' א''א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: כיצד משערין אותה וכו'. תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה:

יד הַמַּשָּׂא וְהַמַּגָּע וְהָאֹהֶל שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵם. וְכָל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד מִצְטָרֵף וּמְטַמֵּא. וּמִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵינוֹ מִצְטָרֵף וְטָהוֹר. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים אוֹ שֶׁנָּשָׂא שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּבַת אַחַת. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עַל חֲצִי זַיִת וַחֲצִי זַיִת אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה הוּא וַחֲצִי זַיִת תַּחַת הָאֹהֶל וְהֶאֱהִיל בְּמִקְצָת גּוּפוֹ עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר. אוֹ הֶאֱהִיל חֲצִי זַיִת עַל מִקְצָתוֹ. הַכּל טְמֵאִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם אֶחָד. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בַּחֲצִי זַיִת אוֹ הַנּוֹשֵׂא חֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו חֲצִי זַיִת אַחֵר. אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הוּא עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא כַּחֲצִי זַיִת וְנָגַע בַּחֲצִי זַיִת אַחֵר. הַכּל טְהוֹרִים. שֶׁאֵין הַמַּגָּע מִצְטָרֵף עִם הַמַּשָּׂא לֹא בְּמֵת וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְלֹא הַמַּגָּע מִצְטָרֵף עִם הָאֹהֶל וְלֹא הָאֹהֶל מִצְטָרֵף עִם הַמַּשָּׂא [לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֵׁם אֶחָד]:

 כסף משנה  המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק. ברפ''ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (דף קכ"ד ע"ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו:

הלכות טומאת מת - פרק חמישי

א כָּל הַמִּתְטַמְּאִין מֵחֲמַת הַמֵּת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה. כֵּיצַד. אָדָם אוֹ כְּלִי שֶׁנָּגַע בִּדְבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין מִן הַמֵּת בְּמַגָּע. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאֹהֶל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וְכֵן אָדָם שֶׁנָּשָׂא דְּבָרִים שֶׁמְּטַמְּאִין מִן הַמֵּת בְּמַשָּׂא. הַכּל טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יד) 'כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים':

 כסף משנה  כל המתטמאים מחמת המת וכו'. בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי:

ב אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְכֵלִים שֶׁיִּגַּע בָּהֶן אָדָם זֶה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא-כד) 'וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם'. אֲבָל אָדָם שֶׁנָּגַע בְּאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת. בֵּין שֶׁנָּגַע בּוֹ אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו בֵּין שֶׁנָּגַע בּוֹ כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן נוֹגֵעַ בְּמֵת. הֲרֵי זֶה הַשֵּׁנִי טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כב) 'וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב'. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת וְנָגַע בְּאָדָם אַחֵר וַעֲדַיִן הוּא מְחֻבָּר בַּמֵּת שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וּכְאִלּוּ נָגַע זֶה הַשֵּׁנִי בַּמֵּת עַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אֲבָל לְנָזִיר וּלְעוֹשֶׂה פֶּסַח בֵּין בִּשְׁעַת חִבּוּר בֵּין אַחַר שֶׁפֵּרַשׁ אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא טֻמְאַת עֶרֶב כְּדִין תּוֹרָה:

 כסף משנה  אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו. בפרק שלשה מינין (דף מ"א ע"ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א''ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש''י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש''ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ''ב דע''ז (דף ל"ז ע"ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה''מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש''י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר''נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר''נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע''כ. אבל קשה x לי דבס''פ כיצד הרגל (דף כ"ה ע"ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי''ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. נתבאר בסמוך:

ג כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמֵת בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּאֹהֶל הֲרֵי הֵן לַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת עַצְמוֹ. מָה הַמֵּת מְטַמֵּא הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טֻמְאַת שִׁבְעָה אַף כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בַּמֵּת הֵם וְהַכֵּלִים אוֹ הָאָדָם שֶׁיִּגַּע בָּהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַחֶרֶב כְּמֵת * וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כֵּלִים. בֵּין כְּלֵי מַתָּכוֹת בֵּין כְּלֵי שֶׁטֶף וּבְגָדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לא-יט) 'כּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכל נֹגֵעַ בֶּחָלָל' וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה יָרָה חֵץ וְהָרַג אוֹ זָרַק אֶבֶן וְהָרַג נִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. אֶלָּא הוֹרֵג נֶפֶשׁ בְּחֶרֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁנִּטְמָא בִּנְגִיעָתוֹ בַּכְּלִי שֶׁהָרַג בּוֹ שֶׁהֲרֵי נָגַע הַכְּלִי בְּמֵת. וּמִנַּיִן שֶׁאַף הַכֵּלִים הַנּוֹגְעִין בָּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בַּמֵּת שֶׁטְּמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לא-כד) 'וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל אָדָם הַטָּמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מְטַמֵּא בְּגָדִים טֻמְאַת שִׁבְעָה:

 ההראב"ד   והוא הדין לשאר כלים וכו'. א''א אנו אין לנו אלא בחרב או בחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין:

 כסף משנה  כלים שנטמאו במת וכו'. פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה''ג (דף נ"ד ע"ב) ובפ''ק דפסחים (דף י"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה''ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה''ה לשאר כלים וכדעת ר''י שכתב ר''ש בפ''ק דאהלות והרמב''ן בפ''ב דבתרא וסמ''ג ולא כר''ת ורש''י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב''ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: וכתב הראב''ד וה''ה לשאר כלים וכו'. א''א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב''ד פליגי בפלוגתא דר''י ורבינו תם: הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'. בסיפרי פרשת חוקת:

ד נִמְצֵאתָ אוֹמֵר אָדָם שֶׁנָּגַע בְּמֵת וְאָדָם בְּאָדָם אַחֵר הָרִאשׁוֹן טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַשֵּׁנִי טֻמְאַת עֶרֶב. כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת וְכֵלִים בְּכֵלִים שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה אֲבָל הַשְּׁלִישִׁי בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. כֵּלִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת וְאָדָם בְּכֵלִים וְכֵלִים בְּאָדָם שְׁלָשְׁתָּן טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָרְבִיעִי בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב:

 כסף משנה  נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בריש אהלות:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אֲבָל לְחַיֵּב כָּרֵת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אוֹ עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַשְּׁנַיִם בִּלְבַד הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בַּמֵּת וְהַשֵּׁנִי שֶׁנָּגַע בּוֹ כְּדִין תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כב) 'וְכל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא'. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בָּאָדָם אוֹ הַנּוֹגֵעַ בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בַּכֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בַּמֵּת פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ * אַף עַל פִּי שֶׁהֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה אֵינָן דִּין תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה. אֶלָּא זֶה שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת שֶׁהוּא אָב וְהַשֵּׁנִי הַנּוֹגֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא רִאשׁוֹן בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים:

 ההראב"ד   אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה וכו'. א''א ראיתי זה האיש כל מה שיקשה עליו בדברי רבותינו יאמר מדבריהם הוא זה ואינו ד''ת והם אמרו ואינו כן שהרי כל הד' שטמאים במת כולן מן המקראות בספרי אלא שזו הלכה תקועה בידם ומקובלת בפיהם שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאת מת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליהם כמ''ש למעלה ובנזיר לא מצאנו שמגלח על מגע טומאת מת ואפי' על חרב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת מקדש וזהו העיקר:

 כסף משנה  בד''א לענין תרומה וקדשים וכו'. ירושלמי פרק כה''ג וכר''י והביאו הר''ש פ''ק דאהלות (משנה ב') והרמב''ן בפרק לא יחפור: ועל מ''ש רבינו שהדברים האלו אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. כתב הראב''ד א''א ראיתי זה האיש וכו'. ול''נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה''ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. ומה שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר''י ור' אבין בר חייא ופסק הראב''ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר''י. וא''ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר''י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת:

ו כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ שֶׁהָיָה עִמּוֹ בָּאֹהֶל טָמֵא. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא [לֹא אָדָם] וְלֹא כְּלִי חֶרֶשׂ אַחֵר וְלֹא שְׁאָר כֵּלִים שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה לְעוֹלָם לֹא בְּמֵת וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְזֶה דִּין תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קַבָּלָה:

ז זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּטֻּמְאוֹת כָּל אַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אָדָם וּמְטַמֵּא בְּגָדִים וְכֵלִים בֵּין כְּלֵי מַתָּכוֹת בֵּין כְּלֵי שֶׁטֶף בֵּין כְּלֵי חֶרֶשׂ. וְכָל הַמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בִּנְגִיעָה הֲרֵי זֶה אַב הַטֻּמְאָה. וְכָל וְלַד הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְכֵלִים לֹא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְלֹא שְׁאָר כֵּלִים וּבְגָדִים:

 כסף משנה  (ו-ז) כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים. בתוספתא בפרק י''ז דאהלות ובעירובין (דף ק"ד ע"ב) ופירש רש''י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש''י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: זה כלל גדול בטומאות וכו'. בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'. נתבאר בסמוך:

ח כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּאָב הוּא הַנִּקְרָא רִאשׁוֹן. וְהַנּוֹגֵעַ בָּרִאשׁוֹן נִקְרָא שֵׁנִי. וְהַנּוֹגֵעַ בַּשֵּׁנִי נִקְרָא שְׁלִישִׁי. וְהַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁלִישִׁי נִקְרָא רְבִיעִי. וְהָרִאשׁוֹן וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין וְלַד הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון. פסחים עלה י''ד:

ט כָּל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת הַמֵּת טֻמְאַת שִׁבְעָה בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים הוּא הַנִּקְרָא טְמֵא מֵת. וְהוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת לְעִנְיַן טֻמְאַת תְּרוּמָה וְטֻמְאַת קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לִמְנוֹת מִמֶּנּוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי כְּדֵי לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע כִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא:

 כסף משנה  כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'. בריש כלים:

י כָּל הַמִּתְטַמֵּא מֵחֲמַת הַמֵּת טֻמְאַת עֶרֶב הוּא וְלַד הַטֻּמְאָה וְהוּא הָרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הָרְבִיעִי מִן הַמֵּת רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעִנְיַן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים:

 כסף משנה  כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'. פשוט הוא. ומ''ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים. לעיל בפרק זה:

יא * אָדָם אוֹ כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַגַּע אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּמַשָּׂאָן אוֹ בְּמַגַּע דַּם תְּבוּסָה וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק אוֹ בְּאָהֳלָן. וְכֵן אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמַשָּׂא דַּם תְּבוּסָה הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבוֹת טֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן בְּגָדִים הַמִּתְטַמְּאִין מֵחֲמַת אֵלּוּ טֻמְאַת שִׁבְעָה כֻּלָּן אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ההראב"ד   אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו''ם כו' וגולל ודופק וכו'. א''א סמי מכאן גולל ודופק וכו' כמ''ש למעלה:

 כסף משנה  אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו''ם וכו': כתב הראב''ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א''א סמי מכאן גולל ודופק כמ''ש למעלה עכ''ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד''ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו:

יב הָאֹהֶל עַצְמוֹ הַמַּאֲהִיל עַל הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בּוֹ טֻמְאָה הֲרֵי הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מִן הַתּוֹרָה וַהֲרֵי הוּא כִּבְגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יח) 'וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאֹהֶל בֶּגֶד אוֹ שַׂק אוֹ כְּלִי עֵץ אוֹ עוֹר אֶחָד עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין הַמֻּתָּרִין לַאֲכִילָה בֵּין הָאֲסוּרִין לַאֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ-יט) 'וַיִּפְרשֹׁ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן' אֵין קָרוּי אֹהֶל אֶלָּא אָרוּג וְעוֹר כַּמִּשְׁכָּן. * אֲבָל אִם הָיָה הָאֹהֶל נְסָרִין שֶׁל עֵץ כְּגוֹן הַתִּקְרָה וְהַמַּחְצֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה עֶצֶם אוֹ שֶׁל מַתָּכוֹת הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיָה בִּנְיָן שֶׁהוּא טָהוֹר. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַבַּיִת טָמֵא אֵינוֹ אֶלָּא אָדָם וְכֵלִים שֶׁבְּכָל הַבַּיִת. וְאֵין לְךָ יוֹצֵא מִן הָעֵץ שֶׁהוּא מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא הַפִּשְׁתָּן בִּלְבַד:

 ההראב"ד   אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה''ז טהור וכו'. א''א והוא שנעשה אהלים קבועים והכי איתא במתני' דאהלות פ''ח חוץ מפשתן שאפילו נעשה אהל קבוע מיטמא והא דקתני במתני' יריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומחצלת מביאין את הטומאה וחוצצין אלמא לא מקבלין טומאה כשנעשו אהלים לא ביריעה וסדין של פשתן אלא בשאר בגדים שנעשים מן העץ כמו קנבוס וניישטא שעושין מהם בגדים שדינם כדין עצים שאין מקבלין טומאה במחובר:

 כסף משנה  האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'. בסיפרי ובפ''ק דאהלות גבי הא דאמר ר''ע יש לי חמישי: בד''א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ. כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. ומ''ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ח): ומ''ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'. שם והכי משמע ברפ''ז דכלים וכמ''ש רבינו שם: וכ''מ שנאמר הבית טמא וכו'. נלמד ממ''ש בסמוך: כתב הראב''ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה''ז טהור א''א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: ואין לך יוצא מן העץ וכו'. משנה פרק במה מדליקין (דף כ"ז ע"ב):

יג בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּמֵת לְטַמֵּא אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה אֵינָן כְּמֵת לְטַמֵּא בְּאֹהֶל וּבְמַשָּׂא. שֶׁהַמַּשָּׂא לַמֵּת עַצְמוֹ אֵינוֹ מְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּבְטֻמְאַת אֹהֶל הוּא אוֹמֵר (במדבר יט-יד) 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'. לְפִיכָךְ הַנּוֹשֵׂא בְּגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת וְלֹא נָגַע בָּהֶן וְכָל הַמַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁהֶאֱהִילוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עִמּוֹ בְּאֹהֶל הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהֶאֱהִיל עַל הַכֵּלִים הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין שֶׁאֵין טְמֵא מֵת טָמֵא אֶלָּא בְּמַגָּע בִּלְבַד:

 כסף משנה  בגדים הנוגעים במת אע''פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל. כבר כתבתי שכן דעת הרמב''ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. ומ''ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'. בספט''ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים:

יד הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו וְלֹא מַדָּף מֵעַל גַּבָּיו אֶלָּא אֶחָד כְּלִי שֶׁיִּגַּע בַּמֵּת מִצִּדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה תַּחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה בְּגָדִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהַמֵּת לְמַעְלָה וַעֲשָׂרָה בְּגָדִים אֲחֵרִים עַל גַּבּוֹ מִלְּמַעְלָה. בֶּגֶד הַנּוֹגֵעַ בּוֹ וְהַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי שֶׁנָּגַע בַּבֶּגֶד שֶׁנָּגַע בּוֹ שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַשְּׁלִישִׁי טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב בֵּין שֶׁל מַעְלָה בֵּין שֶׁל מַטָּה. וְהָרְבִיעִי וּמִן הָרְבִיעִי וּלְמַטָּה וּמִן הָרְבִיעִי וּלְמַעְלָה כֻּלָּן טְהוֹרִין. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּטְמֵאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל הַבְּגָדִים אוֹ הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו וְשֶׁל מַעְלָה מִמֶּנּוּ טְהוֹרִין בְּשֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה רְצוּצָה וְלֹא טֻמְאַת אֹהֶל. אוֹ שֶׁהָיָה מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַכֵּלִים אֶבֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'. בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ''ל. ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן. פרק בתרא דנדה (דף ס"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים:

הלכות טומאת מת - פרק ששי

א  עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ הָעוֹשֶׂה מֵהֶן כֵּלִים אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן יְרוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁבַּיָּם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת כֵּלִים. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה אֹהֶל מֵעוֹר הַדָּג אוֹ מִצֶּמֶר שֶׁגָּדֵל בַּיָּם. אֵין עַצְמוֹ שֶׁל אֹהֶל זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַּחְתָּיו כִּשְׁאָר אֹהָלִים:

 כסף משנה  עצמות הדג ועורו וכו'. בפרק י''ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים. למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור:

ב כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין טֻמְאַת מֵת בֵּין שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת. וְכֵן כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת כְּגוֹן הַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל וְהַכַּוֶּרֶת שֶׁהֵן מַחֲזִיקִין אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח וְיִהְיֶה לָהֶם שׁוּלַיִם אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה:

 כסף משנה  כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה. הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס"ט ע"ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (דף נ"ח): וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'. פרק ט''ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן:

ג כְּלֵי עֵץ פְּשׁוּטֵיהֶם טְהוֹרִים מְקַבְּלֵיהֶם טְמֵאִים. כְּלֵי חֶרֶשׂ פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין וְאֵינָן טְמֵאִין אֶלָּא מֵאֲוִירָן אוֹ בְּהֶסֵּט הַזָּב. אֲפִלּוּ נָגַע כְּלִי חֶרֶשׂ בְּמֵת מִגַּבּוֹ אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. וְאִם נִכְנְסָה טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת בַּאֲוִירוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בּוֹ נִטְמָא. הָיָה כְּלִי חֶרֶשׂ עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל נִטְמָא שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה נִכְנְסָה בַּאֲוִירוֹ. וְאִם הָיָה מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה. שֶׁאֵין טֻמְאָה נִכְנְסָה לוֹ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ וּבְהֶסֵּט הַזָּב. שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'. כלים רפ''ב ורפט''ו: כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'. רפ''ב דכלים. ומ''ש ואינם טמאים אלא מאוירן. שם וספ''ק דחולין (דף כ"ה). ומ''ש או בהיסט הזב. בפ''ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'. מבואר בתורה ואיתיה בפ''י דכלים. ומ''ש ובהיסט הזב וכו'. בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ''ג ותורת כהנים:

ד הָעוֹשֶׂה גּוֹלֵל מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר אֶבֶן אוֹ כְּלִי אֲדָמָה אוֹ כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה אוֹ כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל אוֹ עוֹר הַדָּג וְעַצְמוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בְּגוֹלֵל. וְאִם פֵּרְשׁוֹ מִלִּהְיוֹת גּוֹלֵל אוֹ שֶׁהֵסִיר אֶת הַמֵּת מִתַּחְתֵּיהֶן הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁכְּפָתָהּ וְעָשָׂה אוֹתָהּ גּוֹלֵל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא גּוֹלֵל. הִתִּיר הַבְּהֵמָה הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת. וְכֵן חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְעָשָׂה אוֹתָהּ גּוֹלֵל לְמֵת הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין:

 כסף משנה  העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'. נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. ומ''ש וכן בהמה. בפט''ו דאהלות וכת''ק. ומ''ש שכפתה. משום דאל''כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים. בספט''ו דאהלות:

ה קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּה אֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד פֶּתַח הַקֶּבֶר בִּלְבַד. וְהַנּוֹגֵעַ בַּקָּצֶה הַמֻּנָּח חוּץ לַקֶּבֶר טָהוֹר. * עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת עַל הַקֶּבֶר כְּמוֹ אִילָן הַנּוֹגֵעַ מִמֶּנָּה בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים סָמוּךְ לַקֶּבֶר טָמֵא מִשּׁוּם גּוֹלֵל וּמֵאַרְבָּעָה וּלְמַעְלָה טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָקֹץ אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אֵינוֹ עָתִיד לָקֹץ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ גּוֹלֵל:

 ההראב"ד   עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן וכו'. א''א א''כ היינו עומדת אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חיבור:

 כסף משנה  קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל. שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: וכתב הראב''ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א''א א''כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע''פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ:

ו שְׁתֵּי אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה טְפָחִים שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹלֵל הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁתֵּיהֶן טָמֵא. נִטְּלָה אַחַת מֵהֶן הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנִיָּה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה דֶּרֶךְ שֶׁתֵּצֵא בּוֹ:

 כסף משנה  שתי אבנים גדולות וכו'. תוספתא ספ''ג דאהלות. כתב הר''י קורקוס ז''ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א''נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ''ל:

ז גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת שֶׁעֲשָׂאָהוּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר אֵין טָמֵא אֶלָּא סֵדֶר הַפְּנִימִי שֶׁהוּא צָרְכּוֹ שֶׁל קֶבֶר. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּשְׁאָר הָאֲבָנִים טָהוֹר:

 כסף משנה  גל של צרורות וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט''ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ''ל. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור''י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא''א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ''מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ''ל:

ח אָרוֹן שֶׁהוּא חָקוּק בַּסֶּלַע וְהִנִּיחוּ בּוֹ הַמֵּת וְכִסּוּהוּ בְּגוֹלֵל הַנּוֹגֵעַ בַּסֶּלַע בְּכָל מָקוֹם טָהוֹר וְהַנּוֹגֵעַ בַּגּוֹלֵל טָמֵא. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְבוֹר גָּדוֹל מָלֵא מֵתִים וְאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּיהָ שֶׁאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד חֲלָלָהּ. וְאִם בָּנָה נֶפֶשׁ עַל גַּבָּהּ הֲרֵי זוֹ כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו. * הָיְתָה הָאָרוֹן הַחֲקוּקָה בַּסֶּלַע רְחָבָה מִלְּמַטָּה וְצָרָה מִלְּמַעְלָה וְהַמֵּת בְּתוֹכָהּ הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִלְּמַטָּן טָהוֹר וּמִלְּמַעְלָן טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַצְּדָדִין מִלְּמַעְלָה סָמְכוּ עַל גַּבֵּי הַמֵּת וְנַעֲשׂוּ כְּגוֹלֵל. הָיְתָה הָאָרוֹן רְחָבָה מִלְּמַעְלָה וְצָרָה מִלְּמַטָּה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם טָמֵא. הָיְתָה שָׁוָה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לְקַרְקָעִיתָהּ וּלְמַעְלָה טָמֵא מִטֶּפַח וּלְמַטָּה טָהוֹר. * נִקֵּב אָרוֹן בַּסֶּלַע וְהִכְנִיס הַמֵּת בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ נֶגֶר הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם טָהוֹר חוּץ מִמְּקוֹם פִּתְחָהּ:

 ההראב"ד   היתה הארון החקוקה בסלע וכו'. א''א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע אלא בבנין שהרי אמרו ארון שהיתה חקוקה בסלע ומכוסה הנוגע בה מכל מקום טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו בלבד שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית בתוך של נפש הנכנס לתוכה טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כסויה ועוד אם בחקוקה מדבר כמ''ש הוא הרי דבריו סותרים זה את זה בתחלה אמר הנוגע בסלע מ''מ טהור ובסוף אמר היתה שוה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא רישא במאי עסקינן לא בשוה ולא ברחבה וצרה אלא שמא רישא בחקוקה וסיפא בבנין כדקתני בתוספתא והוא אינו תופס לא לשון משנה ולא לשון תוספתא אבל קולט מעט מזה ומעט מזה ואינו מכוין אלא שקשה לי בין ברוחב בין בשוה וקצר אם בבנין אין ניצל מתורת גולל ודופק שמטמא במגע ובאהל ואולי נאמר שלא ניתנו גולל ודופק אלא לקבר והוא הנפש שבונין למת פעמים מכניסין לתוכו את המת בארונו ופעמים בלא ארון וכיסוי הנפש נקרא גולל ומה שהגולל סמוך נקרא דופק אבל הארון כסותו של מת הוא ואינו לא גולל ודופק ולא קבר סתום ואינו מטמא בארון של אבן אלא מי שמאהיל עליו כנגד הטומאה: ניקב ארון בסלע וכו'. א''א דבר זה כתב פירוש למה ששנו במשנה עשאו כמין גלוסקוס ובערוך גלוסקוס תיבה ואפשר שנפחתה מן הצד כפירושו:

 כסף משנה  ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו. תוספתא פ''י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ''מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ''ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע''פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ''ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ''מ טמא. פ''ט דאהלות. ומ''ש היתה שוה וכו'. שם וכרב יהושע: וכתב הראב''ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א''א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י''ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ''כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ''כ ג''כ הר''ש והרא''ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב''ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב''ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י''ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ''מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א''כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י''ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר. שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ''מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ''ל: וכתב הראב''ד ניקב ארון בסלע וכו'. א''א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': והא דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ''מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר:

ט מְעָרָה שֶׁהַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ וְחָצֵר לִפְנֵי הַמְּעָרָה. בִּזְמַן שֶׁהֶחָצֵר לָאֲוִיר הָעוֹמֵד לְתוֹכָהּ טָהוֹר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּמַשְׁקוֹף הַמְּעָרָה. וּבִזְמַן שֶׁהֶחָצֵר מְקֹרָה * אִם הָיָה בָּהּ [מְגֻלֶּה בְּצַד הַמְּעָרָה] אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר הַנִּכְנָס לְשָׁם טָהוֹר. הָיְתָה פְּחוּתָה מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הַנִּכְנָס לְשָׁם טָמֵא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בְּפֶתַח הַמְּעָרָה:

 ההראב"ד   אם היה בה מגולה בצד המערה ארבעה טפחים וכו'. א''א אני לפי טעותו הגהתי אבל לשון המשנה ולשון התוספתא אין שם חצר מקורה אלא שפתחה באויר ואין כאן קירוי אלא שפתחה למעלה או מן הצד ומן הצד קרוי פתחה לאויר:

 כסף משנה  מערה שהקבר בתוכה וכו'. פט''ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב''ש וב''ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד''א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ''ש הראב''ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל''כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע''י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ''ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ''ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ''ש הראב''ד שהגיה: ודע דבס''פ משוח מלחמה (דף מ"ד) קאמר על ב''ה בד''א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

הלכות טומאת מת - פרק שביעי

א בַּיִת סָתוּם שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח [וּפָרַץ אֶת פְּצִימָיו] וּסְתָמוֹ מְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו אוֹ מִגַּגּוֹ טָמֵא שִׁבְעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקֶבֶר סָתוּם. נִפְתַּח בּוֹ פֶּתַח אֲפִלּוּ סְתָמוֹ אִם לֹא פָּרַץ פְּצִימָיו הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו וּמִגַּגּוֹ טָהוֹר וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. וְכַמָּה יִהְיֶה שִׁעוּר הַפֶּתַח. שָׁלֵם הַמֵּת פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים. וּכְזַיִת מִן הַמֵּת פִּתְחוֹ בְּטֶפַח. וְגָדוֹל מִכְּזַיִת הֲרֵי הוּא כְּמֵת וּפִתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה:

 כסף משנה  בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו' (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי''ו דאהלות וברייתא בפ''ק דבתרא (דף י"ב): וכמה יהא שיעור הפתח וכו'. פ''ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח:

ב הַמֵּת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּבוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּם נְעוּלִים כֻּלָּם טְמֵאִים וְהַיּוֹשֵׁב בְּצַד כָּל פֶּתַח מֵהֶן תַּחַת הַתִּקְרָה הַיּוֹצֵא עַל הַפֶּתַח נִטְמָא. נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן אוֹ שֶׁחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב אַחַר שֶׁמֵּת הַמֵּת אֲפִלּוּ חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁהִיא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח שֶׁנִּפְתַּח אוֹ שֶׁחָשַׁב עָלָיו וְהַשְּׁאָר טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְעוּלִין וַהֲרֵי אֵין הַבַּיִת כְּקֶבֶר סָתוּם. וְכֵן אִם הִתְחִיל לַחְתֹּר פֶּתַח לְהוֹצִיאוֹ בּוֹ מִשֶּׁיַּחְתֹּר אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן. הָיָה שָׁם פֶּתַח סָתוּם וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ וְהִתְחִיל לְפָתְחוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לִפְתֹּחַ הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים כֻּלָּן. הָיוּ בּוֹ חַלּוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֻלָּן מֻגָּפוֹת כֻּלָּן טְהוֹרוֹת. נִפְתְּחוּ כֻּלָּן טְמֵאוֹת וְלֹא הִצִּילוּ עַל הַפְּתָחִים. * פֶּתַח קָטָן בְּתוֹךְ פֶּתַח גָּדוֹל הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנֵיהֶם טָמֵא. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בַּקָּטָן טִהֵר קָטָן אֶת הַגָּדוֹל. * הָיוּ שְׁנֵיהֶן מַתְאִימִין הַמַּאֲהִיל עַל גַּבֵּי שְׁנֵיהֶם טָמֵא. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן טִהֵר אֶת חֲבֵרוֹ. הָיָה לַבַּיִת פֶּתַח אֶחָד לְצָפוֹן וּפֶתַח לְדָרוֹם וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בַּצְּפוֹנִי וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ אֶחָיו אוֹ קְרוֹבָיו וְאָמְרוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּדְּרוֹמִי טִהֵר דְּרוֹמִי אֶת הַצְּפוֹנִי. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים:

 ההראב"ד   פתח קטן בתוך פתח גדול וכו'. א''א נראה לי בצד הפתח קאמר: היו שניהם כו' חשב להוציאו באחד משניהן טיהר את חבירו וכו'. א''א כך היא התוספתא ולא ידעתי מה בין זה לזה ואולי מתאימין שמזוזה אחת מפסקת ביניהם ואין שם בנין אחר ושניהן ננעלים באותה מזוזה וקמ''ל אף ע''פ ששניהם דומים לפתח אחד טיהר האחד את חבירו:

 כסף משנה  המת בתוך הבית וכו'. בפ''ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש''א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב''ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש''א כשיפתח ארבעה טפחים וב''ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע''פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ''ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ''ל. והר''ש והרא''ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. ומ''ש בזמן שכולם נעולין. בתוספתא פ''ח דאהלות. ומ''ש ואע''פ שחשב אחר שמת המת. כב''ה. ומ''ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'. זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. ומ''ש היה שם פתח סתום וכו'. ג''ז כב''ה: היו בו חלונות הרבה וכו'. תוספתא פ''ח דאהלות. וכתב הר''י קורקוס ז''ל מ''ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ''ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ''ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש''ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע''פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים. תוספתא פ''ח דאהלות: וכתב הראב''ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע''ג שניהם טמא א''א נ''ל בצד הפתח קאמר עכ''ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א''א כך היא התוספתא וכו' וקמ''ל אע''פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ''ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה''ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ''ל ובסיפא אשמעינן שאע''פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ''ש הראב''ד ורבינו שמשון בפ''ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ''ל:

ג בָּתִּים הַפְּתוּחִין לְאַכְסַדְרָה וְהַמֵּת בְּאֶחָד מֵהֶן אִם הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לָצֵאת בָּאַכְסַדְרָה * הֲרֵי הַבֵּית שַׁעַר וְהַבָּתִּים טְמֵאִים וְאִם לָאו בֵּית שַׁעַר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. * הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִן הַבַּיִת מוּגָף וְנִכְנְסָה טֻמְאָה לְפָנִים דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַבַּיִת הַחִיצוֹן טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה חוֹזֶרֶת וְיוֹצֵאת דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ:

 ההראב"ד   הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבית טהור. א''א בתוספתא טהורים וכן עיקר שאם יש לאותו הבית דרך לחצר מצד אחד ופתח הבתים שהן לאכסדרה מוגפים כולן טהורין והאכסדרה טהורה ואם לאו בית שער טמא שעתיד לצאת והבתים טהורים ובאכסדרה מקורה עסיקינן והוא הבית שער: החדר שלפנים מן הבית מוגף ונכנסה טומאה וכו'. א''א פי' נכנס המת לחדר דרך חלון שפתוח לו מאחוריו והבית החיצון טהור אע''פ שדרך החדר על הבית אפ''ה טומאה זו במקום שנכנסה נותנין לה דרך לצאת:

 כסף משנה  בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'. תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ''ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ''ל. ולפ''ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה''ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ''ז צ''ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה''ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב''ד וכתב עליה א''א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ''ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א''נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה''ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע''פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע''י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע''פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'. תוספתא פ''ח דאהלות: וכתב הראב''ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ''ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו:

ד * אֵין הַקֶּבֶר מְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם חֲלַל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח. אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ הַבִּנְיָן עַל גַּבֵּי חֲלַל טֶפַח עַד לָרָקִיעַ הַכּל טָמֵא לְפִי שֶׁהַכּל כְּקֶבֶר. הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה וְלֹא הָיָה שָׁם חֲלַל טֶפַח טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵין טָמֵא אֶלָּא הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה מִלְּמַעְלָה אוֹ הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ מִלְּמַעְלָה אוֹ הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגְדָּהּ מִלְּמַטָּה אוֹ מַה שֶּׁהֶאֱהִיל עָלָיו מִלְּמַטָּה אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַבִּנְיָן טָהוֹר:

 ההראב"ד   אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח וכו'. א''א דבריו סתומים ואולי כוונתו אינה מיושרת כי זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע''פ שהטומאה ממעטת החלל והרי הוא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים או במעזיבה שבין בית לעליה רואים לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא כל מה שיש באותו אהל ודברים הללו מתבררים מן המשנה מארונות דר''א בר צדוק דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דב''ב דוק ותשכח:

 כסף משנה  אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'. ברפ''ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ''מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. ומ''ש אפילו הגביה הבניין וכו'. ריש פ''ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ''ש הראב''ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ''ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ''מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ''מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (דף י"ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע''ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ''ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע''ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י''ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ''ש עוד הראב''ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ''ו דאהלות. ומ''ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ''ש רבינו בפרק י''ב:

ה זֶה כְּלָל גָּדוֹל בְּטֻמְאַת מֵת שֶׁכָּל דָּבָר הַמְטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת אִם הָיָה רָצוּץ שֶׁאֵין לוֹ חֲלַל טֶפַח הֲרֵי הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה עַד לָרָקִיעַ בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת עַד הַתְּהוֹם וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה מִן הַצְּדָדִין. כֵּיצַד. כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ גַּל שֶׁל אֲבָנִים וּכְזַיִת מִן הַמֵּת בְּתוֹכוֹ וְכֵלִים בְּצַד הַטֻּמְאָה וְאֵינָן נוֹגְעִין בָּהּ כֵּלִים טְהוֹרִין וְכָל כְּלִי שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּל מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה מִלְּמַעְלָה אוֹ מִלְּמַטָּה טָמֵא שֶׁהַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה חָלוּל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח הוּא כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו:

 כסף משנה  זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'. בפרק ט''ו דאהלות ובפ''ז:

ו בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת הֲרֵי זֶה בִּטֵּל הַבַּיִת וַהֲרֵי הוּא כְּגַל שֶׁל עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹךְ הֶעָפָר בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְכֵלִים שֶׁבְּצִדֶּיהָ בְּתוֹךְ הֶעָפָר טְהוֹרִים:

 כסף משנה  בית שמלאו עפר וכו'. גם זה שם:

ז * טֻמְאָה שֶׁהִיא רְצוּצָה בְּכֹתֶל וְסָמַךְ סֻכָּה לַכֹּתֶל הַסֻּכָּה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה הַכֹּתֶל צַד מִצִּדֵּי הָאֹהֶל. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַצְּדָדִין טְהוֹרִים לַנּוֹגֵעַ אִלּוּ לֹא הָיָה עֲלֵיהֶן אֹהֶל אֲבָל מִשֶּׁנַּעֲשָׂה עֲלֵיהֶן אֹהֶל הָאֹהֶל כֻּלּוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ:

 ההראב"ד   טומאה שהיא רצוצה לכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה וכו'. א''א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו דתנן פ''ז נפש אטומה הנוגע מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום סמך לה סוכות טמאות ור''י מטהר הנה שאין הסוכה טמאה אלא שיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אלא א''כ הקבר פתוח אליה או שתהא הסוכה סתומה שלא יהא לה פתח כי אז נעשית כגולל לקבר אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה בין שיש לה פתח לסוכה בין שאין לה שאם אין קבר אין גולל ונפש אטומה אינה קבר אבל המאהיל על גבה כנגד הנפש יש חילוק שאם יש פתח לסוכה הכל טהור כל אהלה וכל מגעה מפני שהיא בית בפני עצמה וחוצץ ואם אין לה פתח אותו המאהיל טמא שהרי טומאה בוקעת ועולה ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פרק ג' והמבין יראה ויבין:

 כסף משנה  טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'. פ''ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור''י מטהר וידוע דהלכה כת''ק: וכתב הראב''ד א''א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי''ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר''י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר''י. ומ''ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ''ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר''ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא:

הלכות טומאת מת - פרק שמיני

א שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ עֲפָרָהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּבֵית הַפְּרָס שֶׁמָּא נִדּוֹשׁ הַקֶּבֶר בָּהּ וְיִהְיוּ עֲצָמוֹת כִּשְׂעוֹרָה בְּתוֹךְ עֲפָרָהּ. וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ נִטְמָא. וְאִם הֶעֱמִיד בְּתוֹכָהּ אֹהֶל נִטְמָא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאֹהֶל שֶׁמָּא הָאֹהֶל שֶׁהֶעֱמִיד בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה עַל הַקֶּבֶר הוּא מַאֲהִיל:

 כסף משנה  שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל:

ב בָּנָה בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו אִם הָיָה פִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה כְּנֶגֶד פִּתְחָהּ שֶׁל בַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁאֲפִילוּ [הָיָה] הַקֶּבֶר תַּחַת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא אֹהֶל עַל גַּבֵּי אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן אַף הָעֲלִיָּה טְמֵאָה שֶׁמָּא אַסְקֻפַּת עֲלִיָּה עַל הַקֶּבֶר וַהֲרֵי הָעֲלִיָּה מַאֲהִילָה עַל הַקֶּבֶר:

ג וְשָׂדֶה זוֹ מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ כָּל זֶרַע לְפִי שֶׁאֵין שָׁרְשֵׁי זְרָעִים מַגִּיעִים עַד לַקֶּבֶר. * אֲבָל אֵין נוֹטְעִין בְּתוֹכָהּ אִילָנֵי מַאֲכָל מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים מַגִּיעִין עַד לַמֵּת. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת לָעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹ לְדֶרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים קוֹבְרוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָלִים וּמֻכֵּי שְׁחִין קוֹבְרִין שָׁם אֵיבְרֵיהֶן. אֲבָל הָרְחוֹקוֹת הַחֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וְהַיְשָׁנוֹת טְמֵאוֹת שֶׁמָּא הָיוּ קְרוֹבוֹת מֵעִיר שֶׁחָרְבָה אוֹ מִדֶּרֶךְ שֶׁאָבְדָה. וְאֵי זֶהוּ תֵּל קָרוֹב כָּל שֶׁאֵין שָׁם תֵּל אַחֵר קָרוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְיָשָׁן שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרוֹ:

 ההראב"ד   אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת וכו'. א''א המשנה אמרה אינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו ביניהם מה שאין כן באילני סרק מכל מקום לכתחלה אינה נטעת כל נטע:

 כסף משנה  (ב-ג) בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת. גם זה משנה בסוף אהלות: וכתב הראב''ד א''א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י''ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה''ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב''ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה''ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו. פי''ו דאהלות ופ''ב דכתובות (דף כ':) וכר''י לגבי ר''מ ודברי רבינו כפי' ר''ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי''ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר''מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו:

ד שְׂדֵה בּוֹכִים וְהוּא הַמָּקוֹם הַקָּרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁהַנָּשִׁים יוֹשְׁבוֹת שָׁם וּבוֹכוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה * אֵין נוֹטְעִין אוֹתוֹ וְאֵין זוֹרְעִין אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל רֶגֶל אָדָם לְשָׁם שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לְבֵית הַקְּבָרוֹת כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ לְפִיכָךְ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אָדָם וְיִקְבֹּר בּוֹ מִפְּנֵי זֶה חָשְׁשׁוּ לוֹ. וְעוֹשִׂין מֵעֲפַר מָקוֹם זֶה תַּנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזְקָה שָׁם טֻמְאָה:

 ההראב"ד   אין נוטעין אותו כדי שלא להרגיל רגל אדם וכו'. א''א שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים שם בעפר התיחוח:

 כסף משנה  שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה. פי''ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב''ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע''פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה''ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם. תוספתא פרק י''ו:

ה * קֶבֶר הַנִּמְצָא מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה עַד שֶׁיִּבָּדֵק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְקֶבֶר הַיָּדוּעַ אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ וְאִם פִּנָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה:

 ההראב"ד   קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא. א''א זו הפסקא איני מוציא אותה מכוונת בדברים והתוספתא ומסכת שמחות אינן מכוונות והנוסחא שכתב אינה משוה עם התוספתא גם בעצמה אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא ומ''ש אסור בהנאה עד שיבדוק לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע''פ שנטלו ואת תבוסתו אפ''ה מקומו טמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה [וטמא] והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה:

 כסף משנה  קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ז ע"ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש''י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע''פ שגזרו טומאה על הקברות ואע''פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע''ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ''ל. ובתוספתא פי''ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי''ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב''א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א''כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ''מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ''ל. ואין דבריו נוחים לי שמ''ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע''פ מה שפירש רש''י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא''כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ''ש ואפילו את''ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה''פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (דף כ"ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע''פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר''ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ''ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל''כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי''ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ''ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא''כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע''ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: והראב''ד כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': ומ''ש שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י''ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י''ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי''ל דאע''ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ''פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ''פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: ומ''ש לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע''פ שנטלו ואת תבוסתו אפ''ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע''פ שרש''י כתב בפרק נגמר הדין שאע''פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב''ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ''ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט''ס הוא שהרי הוא ז''ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: ואני תמה על מ''ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ''ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות:

ו קֶבֶר שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים מְפַנִּין אוֹתוֹ וּמְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָיָה:

ז הַפּוֹגֵעַ בְּמֵת מִצְוָה אִם מְצָאוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. מְצָאוֹ חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שְׂדֵה כַּרְכּוֹם קָנָה מְקוֹמוֹ וְיִקָּבֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא. מְצָאוֹ עַל הַמֵּצַר מְסַלְּקוֹ לַצְּדָדִין. שְׂדֵה בּוּר מִצַּד זֶה וּשְׂדֵה נִיר מִצַּד זֶה קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה בּוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה נִיר. שְׂדֵה זֶרַע וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה זֶרַע. שְׂדֵה אִילָן וּשְׂדֵה כֶּרֶם קוֹבְרוֹ בִּשְׂדֵה כֶּרֶם מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין קוֹבְרוֹ לְאֵי זֶה צַד שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה''ג ונזיר (הלכה א'). ומ''ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס''פ מרובה (דף פ"א ע"ב) ובאבל רבתי (פ"ד) ובירושלמי פכה''ג. ומ''ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה''ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ''ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ''ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ''ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי:

ח לְמַפְרֵעַ. וְאִם בָּא אַחֵר וְאָמַר בָּרִי לִי * שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן קֶבֶר אֲפִלּוּ קֹדֶם לְעֶשְׂרִים שָׁנָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִשְּׁעַת מְצִיאָה וְאֵילָךְ:

 ההראב"ד   שלא היה כאן קבר וכו'. א''א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה מבוי שנמצא בו שרץ מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי וכו' או עד שעת הכבוד. עד שעת הכבוד מיהא מטמא ואע''פ שבשעת הכבוד לא היה בו שרץ דאמרינן עם סילוק ידיו נפל בו השרץ והכי נמי נימא ליום א' או לב' ימים אחר ראייתו של זה נקבר המת שם:

 כסף משנה  קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך. תוספתא בפרק רביעי דטהרות: וכתב הראב''ד א''א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת:

ט כָּל הַמּוֹצֵא קֶבֶר אוֹ מֵת אוֹ דָּבָר שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל מִן הַמֵּת. חַיָּב לְצַיֵּן עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ יוֹצְאִין מִבֵּית דִּין לְצַיֵּן עַל הַקְּבָרוֹת. אֵין מְצַיְּנִין עַל כְּזַיִת מְצֻמְצָם מִן הַמֵּת לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ יֶחְסַר בָּאָרֶץ. וּבַמֶּה מְצַיְּנִין, בְּסִיד. מְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ עַל מְקוֹם הַטֻּמְאָה. אֵין מַעֲמִידִין אֶת הַצִּיּוּן עַל גַּבֵּי הַטֻּמְאָה אֶלָּא יְהִי עוֹדֵף מִכָּאן וּמִכָּאן בְּצִדֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין מַרְחִיקִין אֶת הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מְצַיְּנִין עַל הַוַּדָּאוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן יְדוּעִין לַכּל אֶלָּא עַל הַסְּפֵקוֹת. כְּגוֹן שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר וְהַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת:

 כסף משנה  כל המוצא קבר או מת וכו'. [משנה וגמרא] פ''ק דמועד קטן (דף ב'): אין מציינין על כזית מצומצם וכו'. שם (דף ה' ע"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ''ה דמעשר שני: אין מעמידין את הציון ע''ג הטומאה וכו' עד והפרעות. פ''ק דמועד קטן (דף ה' ע"ב) ופירש''י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך:

י מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבָהּ. אִם אֵין בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר. יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  מצא שדה מצויינת וכו'. שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר''פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש''י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר''פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ''ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע''א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א''י. ופירש''י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר''ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר''ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ''ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ''ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ''י:

יא מָצָא אֶבֶן מְצֻיֶּנֶת תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. הָיוּ שְׁתַּיִם אִם יֵשׁ סִיד בֵּינֵיהֶם בֵּינֵיהֶם טָמֵא. וְאִם אֵין סִיד בֵּינֵיהֶן אֶלָּא עַל רָאשֵׁיהֶן * אִם יֵשׁ חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן טָהוֹר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּנְיָן. וְאִם אֵין חֶרֶשׂ בֵּינֵיהֶן וְהָיָה הַסִּיד מְרֻדָּד עַל רָאשֵׁיהֶן מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי זֶה צִיּוּן וְטָמֵא. מָצָא מֵצָר אֶחָד מְצֻיָּן. הוּא טָמֵא וְכָל הַשָּׂדֶה טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנִיָּה וְכֵן שְׁלִישִׁית. מָצָא אַרְבָּעָה מְצָרֶיהָ מְצֻיָּנִין. הֵן טְהוֹרִין וְכָל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ טְמֵאָה שֶׁאֵין מַרְחִיקִין הַצִּיּוּן מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א''א אנן חורש גרסינן ואם יש שם חורש אע''פ שיש שם סיד אם היה הסיד משופע ביניהם טהור דאמרינן אגב חרישה נפל הסיד באמצע ואין שם טומאה אבל אם אין שם סיד לעולם ביניהן טהור אע''פ שאין שם חורש שלא הצריכו חורש אלא בשיש ביניהם סיד וכן היא הסוגיא במועד קטן:

 כסף משנה  מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא. ג''ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע''ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר''פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש''י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע''ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע''ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ''ל. והתוס' גרסי אע''ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: כתב הראב''ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א''א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש''י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק. ג''ז שם. ופירש''י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה:

הלכות טומאת מת - פרק תשיעי

א מִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בְּשָׂדֶה וּמָצָא מֵתִים רַבִּים בְּגֻמָּא אַחַת זֶה עַל גַּב זֶה אוֹ זֶה בְּצַד זֶה אוֹ שֶׁמָּצָא הֲרוּגִים אוֹ שֶׁמָּצָא מֵת יוֹשֵׁב אוֹ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מָקוֹם זֶה בֵּית הַקְּבָרוֹת הָיָה אֶלָּא נוֹטֵל הַמֵּת שֶׁמָּצָא וְנוֹטֵל כָּל הֶעָפָר הַתִּחוֹחַ שֶׁתַּחְתָּיו וְחוֹפֵר בִּבְתוּלַת קַרְקַע שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּמוֹצִיא הַכּל וּשְׁאָר הַשָּׂדֶה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה כְּשֶׁהָיְתָה קֹדֶם שֶׁיִּמְצָא. וְעָפָר זֶה עִם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת שֶׁחוֹפֵר הוּא הַנִּקְרָא תְּבוּסַת הַמֵּת:

 כסף משנה  מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ד ע"ב) ואהלות פט''ז מ''ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עכו''ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ''ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו''ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס''פ המוכר פירות (דף ק"ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. ומ''ש רבינו דה''ה למצא מתים רבים בגומא אחת. משום דישראל אין קוברין בענין זה. ומ''ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. שם בגמרא:

ב שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בּוֹ הֲרוּגִים מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת שֶׁבָּהּ וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת עֶצֶם עֶצֶם וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָה. וְכֵן בּוֹר שֶׁמְּטִילִים בְּתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים מְלַקֵּט כָּל הָעֲצָמוֹת שֶׁבּוֹ עֶצֶם עֶצֶם וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר:

 כסף משנה  שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'. פי''ו דאהלות. ומ''ש מלקט כל העצמות עצם וכו'. פי' שאין להם תבוסה:

ג הָיָה חוֹפֵר וּמָצָא מֵת מֻשְׁכָּב כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹבְרִין הַמֵּתִים נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. וְכֵן אִם מָצָא שְׁנַיִם נוֹטֵל כָּל אֶחָד מֵהֶן וּתְבוּסָתוֹ עִמּוֹ וְכָל הַשָּׂדֶה טְהוֹרָה. מָצָא שְׁלֹשָׁה מֵתִים כָּל אֶחָד מֵהֶן מֻטָּל כְּדֶרֶךְ הַנִּקְבָּרִין אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה כִּמְלוֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בֵּית הַקְּבָרוֹת הוּא זֶה * וְצָרִיךְ לִבְדֹּק מִן הָאַחֲרוֹן עֶשְׂרִים אַמָּה שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְחָצֵר שֶׁבֵּינֵיהֶן. * וְאִם לֹא מָצָא שָׁם מֵת אַחֵר הֲרֵי אוֹתָן הָעֶשְׂרִים שֶׁבָּדַק טְהוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. מָצָא מֵת אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה צָרִיךְ לִבְדֹּק מִמֶּנּוּ עֶשְׂרִים אַמָּה אֲחֵרוֹת לְפִי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁמָּצָא בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּסּוֹף הָרוּג אוֹ יוֹשֵׁב אוֹ מֻשְׁכָּב שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו אֵינוֹ בּוֹדֵק עֶשְׂרִים אַמָּה אֶלָּא נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן בִּלְבַד שֶׁחֶזְקָתָן עַכּוּ''ם:

 ההראב"ד   וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה וכו'. א''א זה שיבוש אלא מן הראשון דבר זה מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה: ואם לא מצא שם מת אחר וכו'. א''א דבר זה לא ידעתי מהו ואם הוא שכונת קברות איך הוא טהור ואם יאמר על אותן י''ב אמות שיש משמונה עד עשרים שבדק ולא מצא א''כ לא היה לו לומר אותן העשרים שבדק כי השמונה ודאי טמאות:

 כסף משנה  היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר. משנה בסוף נזיר (דף ס"ד ע"ב) ופט''ז דאהלות: וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה. כתב הראב''ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד''ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ''ל. באמת כדברי הראב''ד נראה שם בגמרא (דף ק"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות. כתב הראב''ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א''א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה''ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ''כ הן טהורות ע''פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס"ה) ע''ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ''ט אמר ר''ל עילה מצאו וטהרו את א''י ומדמסיים וטיהרו את א''י משמע דה''ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש''י: ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ה):

ד הָעַכּוּ''ם אֵין לָהֶם טֻמְאַת קְבָרוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל הֲרֵי הַנּוֹגֵעַ בְּקִבְרָן טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע בְּעַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה אוֹ יִשָּׂאֶנָּה:

 כסף משנה  העכו''ם אין להם טומאת קברות וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עכו''ם הוא. ומ''ש שאינם מטמאים באהל. נתבאר בפ''א:

ה מֵת שֶׁחָסֵר אֵיבָר שֶׁאִם יִנָּטֵל מִן הַחַי יָמוּת אֵין לוֹ תְּבוּסָה וְלֹא שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. וּמֵתִים הַנִּמְצָאִים גְּלוּיִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֵין לָהֶם שְׁכוּנַת קְבָרוֹת וְלֹא תְּבוּסָה אֶלָּא מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכּל טָהוֹר. וְהַנִּקְבָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יֵשׁ לוֹ תְּבוּסָה וְאֵין לוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת:

 כסף משנה  מת שחסר אבר וכו'. בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. ומ''ש אבר שאם ינטל מן החי ימות. תוספתא בפ''א דאהלות: ומתים הנמצאים גלויים וכו'. הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: והנקבר שלא ברשות וכו'. בתוספתא פי''ו וכרשב''ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי''ל כ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי''ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה''ה בברייתא:

ו אֶחָד הַמּוֹצֵא שְׁלֹשָׁה מֵתִים כְּדַרְכָּן בַּתְּחִלָּה אוֹ שֶׁמָּצָא שְׁלֹשָׁה כּוּכִין אוֹ כּוּךְ וּנְקִיעַ וּמְעָרָה הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. מָצָא שְׁנַיִם וְאֶחָד הָיָה יָדוּעַ יֵשׁ לָהֶם תְּבוּסָה וְאֵין לָהֶם שְׁכוּנַת קְבָרוֹת שֶׁהַקֶּבֶר הַיָּדוּעַ אֵינוֹ עוֹשֶׂה שְׁכוּנָה. וְלֹא אָמְרוּ אֶלָּא הַמּוֹצֵא שְׁלֹשָׁה בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקָה. כֵּיצַד בּוֹדֵק הָעֶשְׂרִים אַמָּה שֶׁאָמַרְנוּ. חוֹפֵר עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. וְהִיא הַקַּרְקַע שֶׁנִּרְאֵית שֶׁאֵינָהּ עֲבוּדָה. הֶעְמִיק אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה וּמָצָא חֶרֶשׂ הֲרֵי זוֹ כְּבַתְּחִלָּה וְצָרִיךְ לְהַעֲמִיק עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִבְתוּלָה. הִגִּיעַ לְמַיִם הֲרֵי זוֹ כִּבְתוּלָה:

 כסף משנה  אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'. תוספתא פ''א דאהלות: מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'. בסוף נזיר (דף ס"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'. בפרק י''ו דאהלות: העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'. תוספתא פי''ו דאהלות. ומ''ש הגיע למים ה''ז כבתולה. שם:

ז אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְפֹּר תֶּלֶם אֶחָד מִתְּחִלַּת הָעֶשְׂרִים עַד סוֹפָן אֶלָּא חוֹפֵר אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה וְחוֹפֵר אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה וְכֵן עַד סוֹפָן שֶׁאֵין בֵּין קֶבֶר לְקֶבֶר פָּחוֹת מֵאַמָּה:

 כסף משנה  אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'. משנה פרק ט''ז דאהלות:

ח הָיָה בּוֹדֵק וְהִגִּיעַ בְּתוֹךְ הָעֶשְׂרִים לְנָהָר אוֹ לִשְׁלוּלִית אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים יַפְסִיק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁהֲרֵי נִפְסְקָה שְׁכוּנַת הַקְּבָרוֹת:

ט הַמּוֹצֵא עָפָר זֶה שֶׁל בְּדִיקָה טָהוֹר אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא טֻמְאָה בַּמָּקוֹם שֶׁחָפַר. * אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּמְצָא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְהַמְפַקֵּחַ בְּגַל אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁהַמֵּתִים שָׁם תַּחַת הַגַּל אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמָן:

 ההראב"ד   אבל קודם שימצא אוכל בתרומה וכו'. א''א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית:

 כסף משנה  (ח-ט) היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה. משנה שם: כתב הראב''ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א''א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ''ל. טעמו שהוא ז''ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם:

י גַּל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁנֵי גַּלִּין טְהוֹרִין בָּדַק אֶחָד מֵהֶן וּמְצָאוֹ טָהוֹר הוּא טָהוֹר וְהַשְּׁנַיִם טְמֵאִין. בָּדַק שְׁנַיִם וְנִמְצְאוּ טְהוֹרִים הֵן טְהוֹרִים וְהַשְּׁלִישִׁי בְּחֶזְקַת טָמֵא. בָּדַק שְׁלָשְׁתָּן וּמָצָא טָהוֹר כֻּלָּן בְּחֶזְקַת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּבְדֹּק שְׁלָשְׁתָּן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה וְיִהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  גל טמא שנתערב וכו'. משנה בפ''ט דנדה (דף ס"א) וכחכמים:

יא בּוֹר שֶׁמְּטִילִין לְתוֹכוֹ נְפָלִים הַמַּאֲהִיל עָלָיו טָמֵא דִּין תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁחֻלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. אֲבָל אִם הִפִּילָה שָׁם אִשָּׁה נֵפֶל וְאֵין יָדוּעַ אִם הִפִּילָה דָּבָר הַמְטַמֵּא אוֹ לֹא הִפִּילָה הוֹאִיל וְחֻלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'. פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (דף מ"ב) ופרק כל היד (דף ט"ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר:

יב * דָּבָר יָדוּעַ שֶׁכָּל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן מִשּׁוּם סָפֵק הֲרֵי הֵן שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין טָמֵא מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת וַדַּאי אֲבָל כָּל הַסְּפֵקוֹת בֵּין בְּטֻמְאוֹת בֵּין בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת בֵּין בַּעֲרָיוֹת וְשַׁבָּתוֹת אֵין לָהֶם אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [וְאַף עַל פִּי כֵן דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת סְפֵקוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב אָשָׁם תָּלוּי] כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת:

 ההראב"ד   דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. א''א זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו''ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא:

 כסף משנה  דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב''ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי''ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר''ן בספ''ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב''ן ואע''פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ''מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ''ל. ויש לתמוה על הראב''ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ''ש דהול''ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי''ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות:

הלכות טומאת מת - פרק עשירי

א אֵיזֶהוּ בֵּית הַפְּרָס זֶה הַמָּקוֹם שֶׁנֶּחְרַשׁ בּוֹ קֶבֶר. שֶׁהֲרֵי נִתְדַּקְדְּקוּ עַצְמוֹת הַמֵּת בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְפָּרְסוּ בְּכָל הַשָּׂדֶה. וְגָזְרוּ טֻמְאָה עַל כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ הַקֶּבֶר אֲפִלּוּ חָרַשׁ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻשְׁקָע בִּרְבָדִין וּבַאֲבָנִים. וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן רוּם שְׁתֵּי קוֹמוֹת הוֹאִיל וְחָרַשׁ עַל קֶבֶר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הִיא נַעֲשֵׂית בֵּית הַפְּרָס. מֵאָה אַמָּה עַל מֵאָה אַמָּה מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר:

 כסף משנה  איזהו בית הפרס וכו'. פרק י''ז דאהלות. ומ''ש אפילו חרש ע''ג הארון וכו' עד ה''ז עושה בית הפרס. תוספתא שם: עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'. משנה פי''ו דאהלות:

ב כָּל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין הֲרֵי הוּא בֵּית הַפְּרָס וַעֲפָרוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וְכֵן הַמַּאֲהִיל עַל בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה טָהוֹר:

ג הִתְחִיל לַחְרשׁ אֶת הַקֶּבֶר וְהָיָה חוֹרְשׁוֹ וְהוֹלֵךְ וְקֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר מֵאָה אַמָּה נִעֵר אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה אוֹ שֶׁהֵטִיחַ בַּסֶּלַע אוֹ בַּגָּדֵר. עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס בִּלְבַד וְהַשְּׁאָר טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ אֵלָיו בִּמְשֹׁךְ הַמַּחֲרֵשָׁה. חָרַשׁ כְּמוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אוֹ יֶתֶר וְחָזַר וְחָרַשׁ עַד שֶׁהִשְׁלִים הַמֵּאָה הַכּל בֵּית הַפְּרָס. הָיָה חוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ חוּץ לְמֵאָה אַמָּה מִמֵּאָה אַמָּה וְלַחוּץ טָהוֹר שֶׁאֵין עַצְמוֹת קֶבֶר מַגִּיעוֹת לְיֶתֶר מִמֵּאָה:

 כסף משנה  התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה. בפרק י''ו דאהלות:

ד חֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְכֻסּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה וְחֶזְקַת הָעֲצָמוֹת הַמְגֻלּוֹת שֶׁהֵן שֶׁל בְּהֵמָה עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם. * הָיָה שָׁם חָרִיץ מָלֵא עַצְמוֹת אָדָם. אוֹ שֶׁהָיוּ עַצְמוֹת אָדָם צְבוּרוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחָרַשׁ עֲצָמוֹת אֵלּוּ עִם הַשָּׂדֶה. אוֹ שֶׁחָרַשׁ שָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ [אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ] קֶבֶר. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל שָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וַדַּאי. וְכֵן הַחוֹרֵשׁ אֶת הַמֵּת בְּשָׂדֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁכָּל אֵלּוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּקֶבֶר שֶׁנֶּחְרַשׁ שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי:

 ההראב"ד   היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א''א זה פי' מלא טמיא:

 כסף משנה  חזקת העצמות המכוסות וכו'. תוס' ספי''ו דאהלות: היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'. פרק י''ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח''כ מצאתיו בספר מוגה: וכתב הראב''ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א''א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: וכן החורש את המת וכו'. תוספתא בפרק י''ו דאהלות:

ה הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ שֻׁתָּף אוֹ אָרִיס אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. חָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֶה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ כְּאֶחָד. שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס וְשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס:

 כסף משנה  החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'. בפי''ו דאהלות. ומ''ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. תוספתא בפרק הנזכר:

ו עַכּוּ''ם שֶׁחָרַשׁ קֶבֶר בְּשָׂדֵהוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לְעַכּוּ''ם:

ז שָׂדֶה בֵּית פְּרָס לְמַעְלָה וְשָׂדֶה טְהוֹרָה לְמַטָּה וְשָׁטְפוּ גְּשָׁמִים מֵעֲפַר בֵּית הַפְּרָס לַטְּהוֹרָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינָה אוֹ לְבָנָה וְהֶאֱדִימָה טְהוֹרָה שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית פְּרָס. וְלֹא גָּזְרוּ טֻמְאָה אֶלָּא עַל גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ:

 כסף משנה  (ו-ז) עכו''ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס. משנה בפרק הנזכר:

ח בֵּית הַפְּרָס הַזֶּה מֻתָּר לִנְטֹעַ בּוֹ כָּל נֶטַע לְפִי שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יוֹרְדִים לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. * וּלְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה בְּבֵית הַפְּרָס טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַקֶּבֶר נִפְרָס עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. אֲבָל אֵין זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ אֶלָּא זֶרַע הַנִּקְצָר. וְאִם זָרַע וְעָקַר צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ בְּתוֹכוֹ וְכוֹבֵר אֶת הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת. וְאֶת הַקִּטְנִיּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כְּבָרוֹת. שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הָעֵצָה שָׁם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה בָּהֶן עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה. וְאִם תַּתִּיר לוֹ בַּהֲנָיָה מוֹצִיאוֹ וּמוֹכְרוֹ וְנִמְצָא מַרְגִּיל אֶת הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו'. א''א אין צורך לזה הטעם שהנוטע אין דעתו לעקור ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום:

 כסף משנה  בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה. משנה פי''ח דאהלות וכחכמים: וכתב הראב''ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א''א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג''כ נכון:

ט שָׂדֶה שֶׁהֻחְזְקָה שֶׁהִיא בֵּית הַפְּרָס. * אֲפִלּוּ הִיא בֵּית אַרְבָּעָה כּוֹרִין וַאֲפִלּוּ מְשׁוּכָה מִמְּקוֹם הַטִּיט הָרַךְ שֶׁאֵינוֹ נֶחְרַשׁ וְלֹא נַעֲשָׂה בֵּית הַפְּרָס. וַאֲפִלּוּ שָׂדֶה טְהוֹרָה מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ:

 ההראב"ד   אפילו היא בית ארבעה כורין וכו'. א''א ספרו היה משובש בכאן ולשון התוספתא ואפילו היא משוכה ממקום הטומאה ואפילו טהורה מקיפתה וכו' ובשדה שאבד בה קבר היא שנויה משוכה ממקום הטומאה פי' שראשה א' נמשך ונכנס לשדה טהרה אפילו הכי טמאה:

 כסף משנה  שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה. תוספתא בפרק י''ו דאהלות: וכתב הראב''ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב''ד. והר''י קורקוס ז''ל תמה על הראב''ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ''מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ''ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ''ל:

י מָצָא שָׂדֶה מְצֻיֶּנֶת וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִּיבָהּ. אִם יֵשׁ בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ קֶבֶר בְּתוֹכָהּ. אֵין בָּהּ אִילָן בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד חָכָם. * שֶׁאֵין כָּל אָדָם בְּקִיאִין בְּכָךְ וְיוֹדְעִין שֶׁמֻּתָּר לִנְטֹעַ בְּזוֹ וְאָסוּר לִנְטֹעַ בְּאַחֶרֶת:

 ההראב"ד   שאין כל אדם בקיאין בכך וכו'. א''א לא כי אלא שאין הכל זריזים לקוץ ממנה האילנות שהרי אין מקיימין בה אילני מאכל ואין בה אילנות דקאמר שרואין שנקצצו ממנה בידוע שלכך נקצצו:

 כסף משנה  מצא שדה מצויינת וכו'. תוספתא פרק י''ו דאהלות ואיתא בפ''ק דמועד קטן (דף ה' ע"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. ומ''ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת''ח. שם א''ר יהודה בד''א בזמן שיש שם חכם או ת''ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ''מ שא''ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: וכתב הראב''ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א''א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו:

יא הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁאֵין מִתְנַדְנְדִין תַּחַת רַגְלֵי אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לָהּ וְהוּא רוֹכֵב עַל גַּבֵּי אָדָם וּבְהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים שֶׁמִּזְדַּעְזְעִין בִּשְׁעַת הִלּוּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁמַר וְלֹא נִתְנַדְנֵד הֲרֵי זֶה טָמֵא כְּמִי שֶׁהָלַךְ עַל הֶעָפָר עַצְמוֹ. וְכֵן אִם הָלַךְ עַל גַּבֵּי אָדָם שֶׁכֹּחוֹ רַע עַד שֶׁתִּהְיֶינָה אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לְזוֹ וְשׁוֹקָיו מַרְעִידוֹת כְּשֶׁהוּא נוֹשְׂאוֹ. אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שֶׁכֹּחָהּ רַע עַד שֶׁתָּטִיל גְּלָלִים בִּשְׁעַת רְכִיבָה. הֲרֵי זֶה טָמֵא וּכְאִלּוּ הָלַךְ בְּרַגְלָיו:

 כסף משנה  המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע. בפי''ח דאהלות. ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה. במציעא פרק המקבל (דף ק"ה ע"ב):

יב הַמְטַהֵר בֵּית הַפְּרָס צָרִיךְ לְטַהֲרוֹ בְּמַעֲמַד שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְכֵיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. כּוֹנֵס אֶת כָּל הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ מֵעַל כָּל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּין. וּמְמַחֶה וּמוֹצִיא כָּל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הַנִּמְצָא שָׁם. וְיִטְהַר. וְכֵן אִם נָתַן עַל גַּבָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁנָּטַל מֵעַל כָּל פָּנָיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְנָתַן עַל חֶצְיוֹ הָאַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נָטַל מֵעַל פָּנָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה וְנָתַן עָלֶיהָ טֶפַח וּמֶחֱצָה עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר. לֹא עֲשֵׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם עֲזָקוֹ וּבָדַק בִּשְׁעַת עִזּוּק מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. רִצְּפוֹ בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינָן מִתְנַדְנְדִין מֵהִלּוּךְ אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת''ח. תוספתא פי''ו דאהלות: וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה''ז טהור. בפי''ט דאהלות: נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'. שם וכת''ק: רצפו באבנים. גם זה שם:

הלכות טומאת מת - פרק אחד עשר

א אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בַּתְּחִלָּה גָּזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ בִּלְבַד כְּבֵית הַפְּרָס ולֹא הָיוּ מְטַמְּאִים אֶלָּא הַמְהַלֵּךְ בָּהּ אוֹ נוֹגֵעַ אוֹ נוֹשֵׂא מֵעֲפָרָהּ. חָזְרוּ וְגָזְרוּ עַל אֲוִירָהּ שֶׁיְּטַמֵּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע וְלֹא נָשָׂא אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַאֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם נִטְמָא. וְכֵן כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וּשְׁאָר כֵּלִים שֶׁהִכְנִיס רֻבָּם לַאֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם נִטְמְאוּ:

 כסף משנה  ארץ העכו''ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בספ''ק דשבת (דף ט"ו ע"ב): וכן כלי חרס וכו'. תוספתא בפי''ח דאהלות:

ב טֻמְאַת אֲוִיר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּטֻמְאַת עֲפָרָהּ אֶלָּא קַלָּה הִיא מִמֶּנָּה. שֶׁעַל טֻמְאַת עֲפָרָהּ שׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת וְקָדָשִׁים. וְהַמִּתְטַמֵּא בְּגוּשָׁהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְצָרִיךְ הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. אֲבָל הַנִּטְמָא בַּאֲוִירָהּ אֵין צָרִיךְ הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְכֵן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת אֲוִירָהּ תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין:

 כסף משנה  טומאת אויר ארץ העכו''ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים. בפרק קמא דשבת שם. ומ''ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ"ד נ"ה). ומ''ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'. בפ''ק דשבת:

ג עֲפַר אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וַעֲפַר בֵּית הַפְּרָס מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכַמָּה שִׁעוּרָן כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין וְהוּא כְּפִיקָה גְּדוֹלָה שֶׁל סַקָּאִין. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְּיָרָק. אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין מְטַמֵּא וְאִם לָאו אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לִבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְהָיוּ בָּהֶן כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת וְלֹא חָשׁוּ לָהֶן מִשּׁוּם טֻמְאָה לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּחוֹתָם מֵהֶן כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין:

 כסף משנה  עפר ארץ העכו''ם וכו'. פרק ב' דאהלות. ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין. שם פרק י''ז. ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כ"ב) פי' פיקה אבלי''ו. של סקאים של עושה סקים: עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'. בפי''ז דאהלות וכחכמים:

ד הַמֵּבִיא תַּנּוּרִים וּסְפָלִין וּכְלֵי חֶרֶשׂ מִחוּצָה לָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא הֻסְּקוּ טְמֵאִים מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. מִשֶּׁהֻסְּקוּ טְמֵאִים מִשּׁוּם כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּטְמָא בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המביא תנורים וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''ז:

ה הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. בַּיָּם וּבְמָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְּזַעְפּוֹ טָהוֹר מִשּׁוּם נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הָעַכּוּ''ם וְטָמֵא מִשּׁוּם אֲוִירָה. הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל הַפּוֹרְחִין בָּאֲוִיר טָמֵא. שֶׁאֹהֶל זָרוּק אֵינוֹ קָרוּי אֹהֶל:

 כסף משנה  המהלך בארץ העכו''ם וכו' עד טהור. משנה בפי''ח דאהלות המהלך בארץ העכו''ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ''מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו''ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו''ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר''ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר''ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ''ל. ומ''ש וטמא משום אוירה. נלמד ממה שיבא בסמוך: הנכנס לארץ העכו''ם בשידה תיבה ומגדל וכו'. בפ''ק דגיטין (דף ח' ע"ב) ובפרק בכל מערבין (דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ"ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר''ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה:

ו סוּרְיָא עֲפָרָהּ טָמֵא כְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲוִירָהּ טָהוֹר. לֹא גָּזְרוּ עַל אֲוִירָה. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׂפָה בְּשָׂפָה וְלֹא הָיָה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן לֹא אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם וְלֹא בֵּית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בֵּית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְהוּא שֶׁלֹּא יִגַּע בְּגוּשָׁהּ. * וְכֵן אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם הַסְּמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין בֵּינֵיהֶן מָקוֹם טָמֵא הֲרֵי זוֹ נִבְדֶּקֶת וּטְהוֹרָה:

 ההראב"ד   וכן ארץ העכו''ם הסמוכה לארץ ישראל וכו'. א''א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות:

 כסף משנה  סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע"ב). ומ''ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'. בפי''ח דאהלות. ומ''ש בשידה תיבה ומגדל. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע"ב). ומ''ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס. היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב הראב''ד א''א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ''ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י''ח שנינו ארץ העכו''ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב''ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע''פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ''מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב''ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס''פ זה:

ז מָקוֹם שֶׁשָּׁכְנוּ בּוֹ עַכּוּ''ם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיִּבָּדֵק שֶׁמָּא קָבְרוּ בּוֹ נְפָלִים:

 כסף משנה  מקום ששכנו בו עכו''ם. בפי''ח דאהלות. ומ''ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'. בפי''ח דאהלות בתוספתא וכת''ק:

ח וּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת מְדוֹר הָעַכּוּ''ם תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. וְכַמָּה יִשְׁהוּ בַּמָּקוֹם וְיִהְיֶה צָרִיךְ בְּדִיקָה. אַרְבָּעִים יוֹם כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר אִשָּׁה וְתַפִּיל נֵפֶל שֶׁמְּטַמֵּא. אֲפִלּוּ אִישׁ שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה אִם שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם מְדוֹרוֹ טָמֵא עַד שֶׁיִּבָּדֵק. גְּזֵרָה מִשּׁוּם מָדוֹר שֶׁתִּהְיֶה בּוֹ אִשָּׁה. אֲפִלּוּ עֶבֶד וְסָרִיס אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עוֹשֶׂה מְדוֹר הָעַכּוּ''ם:

 כסף משנה  וכמה ישהו במקום וכו'. פי''ח דאהלות. ומ''ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד. תוספתא פי''ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ''ל דכיון דגזרו על איש אעפ''י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע''פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט:

ט מְדוֹר עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה בּוֹ עֶבֶד (מִיִּשְׂרָאֵל) אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן בֶּן תֵּשַׁע מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִקְבְּרוּ שָׁם נֵפֶל אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאֶת מַה הֵן בּוֹדְקִין אֶת הַבִּיבִין הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִין. וְכָל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִין לְהוֹלִיךְ מִשָּׁם הַנֵּפֶל אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן גּוֹרְרִין אוֹתָם מִשָּׁם. * מְדוֹר הָעַכּוּ''ם שֶׁחָרַב הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּבָּדֵק:

 ההראב"ד   מדור העכו''ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכו'. א''א במשנה שנינו רשב''ג אומר עיר של עכו''ם שחרבה אין בה משום מדור העכו''ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב:

 כסף משנה  מדור עכו''ם שהיה בו עבד או אשה וכו'. משנה שם. ומ''ש או קטן בן ט' שנה. בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה''ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: ואת מה הן בודקין וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. ועל מ''ש מדור העכו''ם שחרב. כתב הראב''ד מדור העכו''ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א''א במשנה שנינו רשב''ג אומר עיר של עכו''ם שחרבה אין בה משום מדור העכו''ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ''ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב''ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו''ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו''ם שחרבה למדור העכו''ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב''ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ''פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב''ג וכתב רבינו שם שטעם רשב''ג מפני שהב''ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ''ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ''ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע''פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב''ג ואע''ג דרשב''ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א''נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ''ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא''ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי''ל כ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו י''ל דשאני הכא דגמרא בפ''ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (דף מ"ב) ובפרק כל היד (דף ט"ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב''ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ''ל לדחוק לדעת רבינו:

י הַאִיצְטְוַונִיוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם לְפִי שֶׁהִיא גְּלוּיָה וְאֵין בָּהּ מָקוֹם לְהַטְמִין הַנְּפָלִים. וַעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵין דִּירָתָן קְבוּעָה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים וְהַסֻּכּוֹת וְהַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין * וְהַתִּקְרָה שֶׁעַל גַּבֵּי הָעַמּוּדִים וְאֵין לָהּ דְּפָנוֹת וְהֵן בָּתֵּי הַקַּיִץ וּבֵית שַׁעַר וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר וְהַמֶּרְחָץ וּמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ הַחִצִּים וּכְלֵי הַמִּלְחָמָה וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:

 ההראב"ד   והתקרה שע''ג העמודים וכו'. א''א זהו פי' האלקטיות:

 כסף משנה  האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו''ם וכו'. ודברים אלו משנה פי''ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: כתב הראב''ד והתקרה שע''ג העמודים וכו' א''א זה פירוש האלקטיות עכ''ל. ופשוט הוא וכ''כ רבינו בפירוש המשנה:

יא הַחֲנוּת אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר עַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּר בְּתוֹכָהּ. חָצֵר שֶׁהִיא טְמֵאָה מִשּׁוּם מְדוֹר הָעַכּוּ''ם הֲרֵי בֵּית שַׁעַר שֶׁלָּהּ וַאֲוִירָהּ טְמֵאִין כָּמוֹהָ. וְאֵין מְדוֹר הָעַכּוּ''ם וְלֹא בֵּית הַפְּרָס בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  החנות אין בה משום מדור העכו''ם אא''כ היה דר בתוכה. תוספתא בסוף אהלות: חצר שהיא טמאה משום מדור העכו''ם וכו'. שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו''ם טמאים משום מדור העכו''ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ''ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ''ל דבשדר עכו''ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו''ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: ואין מדור העכו''ם ולא בית הפרס בח''ל. גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח''ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו''ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו''ם וי''ל דאיצטריך משום כהנים דבח''ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ''ל רבינו שמשון וכתב הר''י קורקוס ז''ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ''מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ''מ דאל''כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו''ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו''ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו''ם לא חשש לה עכ''ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו''ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ''ו מטהר בית הפרס לפני שני ת''ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו''ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ''ל:

יב עֲיָרוֹת הַמֻּבְלָעוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּגוֹן סִיסִית וְחַבְרוֹתֶיהָ. [אַשְׁקְלוֹן וְחַבְרוֹתֶיהָ]. אַף עַל פִּי שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וּמִן הַשְּׁבִיעִית אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַכּוּ''ם. וְחֶזְקַת דְּרָכִים שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל טְהוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻבְלָעוֹת בְּאֶרֶץ הָעַכּוּ''ם:

 כסף משנה  עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'. עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם:

הלכות טומאת מת - פרק שנים עשר

א * טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע עַל רוּם טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה דִּין תּוֹרָה. שֶׁאֵין קָרוּי אֹהֶל אֶלָּא טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח אוֹ יֶתֶר עַל זֶה. כֵּיצַד. כְּזַיִת מִן הַמֵּת מֻנָּח לַאֲוִיר וּבְצִדּוֹ כֵּלִים כְּגוֹן מְחָטִין וְצִנּוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵינָן נוֹגְעִים בְּטֻמְאָה. אִם הֶאֱהִיל עֲלֵיהֶן אֹהֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח וְהָיָה גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח הֲרֵי זֶה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים וּטְמֵאִין. הָיוּ כֵּלִים אֲחֵרִים עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין. מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בֵּינָם וּבֵין הַטֻּמְאָה. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאֹהֶל מְטַמֵּא כָּל שֶׁתַּחְתָּיו מַצִּיל כָּל שֶׁחוּצָה לוֹ וְחוֹצֵץ בֵּין הַטֻּמְאָה וּבֵין כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבָּיו וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְהוֹרִין. שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. הָיָה הָאֹהֶל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח אוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח עַל טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ כַּמָּה טְפָחִים הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַטֻּמְאָה טְהוֹרִים וְכֵלִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵאֹהֶל זֶה כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַטֻּמְאָה וְאֵין שָׁם אֹהֶל לָחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי אֹהֶל זֶה וְכֵלִים תַּחְתָּיו כָּל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילָה עֲלֵיהֶן וְאֵין שָׁם אֹהֶל שֶׁיָּחֹץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁכָּל פָּחוֹת מֵרוּם טֶפַח כִּנְגִיעָה הוּא חָשׁוּב. וְטֻמְאָה שֶׁתַּחְתָּיו טֻמְאָה רְצוּצָה הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה הָאֹהֶל אָדָם אוֹ כֵּלִים. אֲבָל אָדָם אוֹ כֵּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן עַצְמָן אֹהֶל בֵּין שֶׁהָיוּ עַמּוּדֵי הָאֹהֶל אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כָּל עִקָּר הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. לוּחַ שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל גַּבֵּי אַרְבָּעָה כֵּלִים אֲפִלּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵין לְמִינָן טֻמְאָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מֻנָּח עַל אַרְבָּעָה שִׁפּוּדִין אוֹ אַרְבָּעָה קָנִים שֶׁגְּבוֹהִין טֶפַח. וְהָיְתָה טֻמְאָה וְכֵלִים תַּחְתָּיו הַכֵּלִים טְמֵאִים. וְאִם הָיוּ כֵּלִים עַל גַּבָּיו אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טְמֵאִים. וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבֵּי לוּחַ וְכֵלִים תַּחְתָּיו כָּל כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַלּוּחַ טְמֵאִין. אֲבָל אִם הַלּוּחַ הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי אַרְבַּע אֲבָנִים אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְחַיָּה. וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   טפח על טפח מרובע וכו'. א''א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל''כ הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת:

 כסף משנה  טפח על טפח וכו'. משנה פ''ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (דף י"ט ע"ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: כתב הראב''ד א''א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי''ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ''ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: היה האהל פחות מרום וכו'. בפ''ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. בד''א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'. בפ''ו דאהלות:

ב הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו הֲרֵי כָּל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהָאֹהֶל חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. * וּכְלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה הַבָּאִים בְּמִדָּה הֲרֵי הֵם כְּאֹהָלִים וְאֵינָם כְּכֵלִים וּלְפִיכָךְ חוֹצְצִים בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה:

 ההראב"ד   וכלי גללים וכלי אבנים וכו'. א''א אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין:

 כסף משנה  ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב''ד בדברי רבינו שכתב א''א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ''ל. וי''ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי''ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע''פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י''ג:

ג נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר חָדָשׁ וְעוֹדֵף מִכָּל צְדָדָיו בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַנֶּסֶר כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִים מִפְּנֵי שֶׁתַּנּוּר חָדָשׁ אֵינוֹ כְּכֵלִים לְעִנְיָן זֶה. וְאִם הָיָה יָשָׁן הַכּל טָמֵא:

 כסף משנה  נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'. בפי''ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים:

ד נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַּנּוּרִים אֲפִלּוּ יְשָׁנִים וְעוֹדֵף מִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וּמִחוּצָה לְתַנּוּר זֶה וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו בֵּין שְׁנֵי הַתַּנּוּרִים בֵּינֵיהֶן בִּלְבַד טָמֵא. * אֲבָל כֵּלִים שֶׁתַּחַת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת שֶׁחוּצָה לַתַּנּוּרִים טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֵן כִּשְׁנֵי אֹהָלִים זֶה בְּצַד זֶה. וְכֵן נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַּנּוּר אֲפִלּוּ יָשָׁן וְיוֹצֵא מִזֶּה טֶפַח וּמִזֶּה טֶפַח אֲבָל לֹא מִן הַצְּדָדִין וְטֻמְאָה בְּצַד זֶה כֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   אבל כלים שתחת שתי הקצוות וכו' שהרי כו'. א''א אין הטעם הזה מספיק והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו מעתה הכל תחת אהל אחד הוא והוא מוסיף וגורע ומסבב את הענינים לפנים אחרים ולשון המשנה נתון על שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים משמע שהתנורים עצמן טמאים. ובתוספתא ר''י בן נורי מטהר בתנור אלמא תנא קמא תנורים עצמן מטמא וכ''ש כלים שתחת הנסר מכל צדדיו ובתוספתא נתון על שני תנורים ישנים וחדש באמצע וכו' והאי מילתא יתירא אשמעינן סיפא דלא שדינן האי נסר לתנור חדש לטהר אלא הכל טמא:

 כסף משנה  נסר שהוא נתון ע''פ שני תנורים וכו'. נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע''פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב''ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א''א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ''ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י''ב דאהלות נסר שהוא נתון ע''פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר''י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ''ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ''ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ''ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: וכן נסר שהוא וכו'. גם זה שם:

ה אָדָם שֶׁנָּשָׂא כְּלִי כְּגוֹן מִרְדַּעַת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶאֱהִיל צַד הַכְּלִי הָאֶחָד עַל הַטֻּמְאָה אִם הָיָה בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ אֶלָּא רֹחַב אֶצְבָּעוֹ שְׁלִישׁ הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַנּוֹשֵׂא וּמֵבִיא לוֹ טֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁגָּזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ טֶפַח מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ טֶפַח. אֲבָל אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו וְלִשְׁאָר אָדָם שֶׁיַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן וְעַל הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רֹחַב טֶפַח:

 כסף משנה  אדם שנשא כלים וכו'. ריש פרק ט''ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'. בפירקא קמא דשבת (דף י"ז):

ו * אֲרוֹנוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁמַּנִּיחִין בָּהֶן אֶת הַמֵּת אֵינָן כְּקֶבֶר (אֲבָל) אִם יֵשׁ בֵּין כִּסּוּי הָאָרוֹן וְהַמֵּת גֹּבַהּ טֶפַח חוֹצֵץ וְהָעוֹמֵד עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חֲלַל טֶפַח הוֹאִיל וְיֵשׁ שֶׁאֵין שָׁם חֲלַל טֶפַח גָּזְרוּ עַל כָּל הָאֲרוֹנוֹת שֶׁאֵינָן חוֹצְצִין וְשֶׁיִּהְיֶה הַמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הָאָרוֹן כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת אוֹ בַּקֶּבֶר:

 ההראב"ד   ארונות של עץ וכו'. א''א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר''א בר' צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו' ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי''ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה:

 כסף משנה  ארונות של עץ וכו'. בפרק מי שמתו (דף י"ט ע"ב) א''ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע''ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ''ש בפ''ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: וכתב הראב''ד א''א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע''פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ''מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג''כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ''ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: ומ''ש הראב''ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות:

ז קוֹרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְהַטֻּמְאָה תַּחְתֶּיהָ אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ וְכָל הַכֵּלִים אוֹ אָדָם שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְמֵאִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֻּלָּהּ שָׁוָה וּקְצָתוֹ פְּחוּתָה מִטֶּפַח מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ מִקְצָת אֹהֶל הוּא. וְאִם אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כַּמָּה יִהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ וְיִהְיֶה בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח. בִּזְמַן שֶׁהִיא עֲגֻלָּה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וּבִזְמַן שֶׁהִיא מְרֻבַּעַת אַרְבָּעָה טְפָחִים:

 כסף משנה  קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים. בריש פרק י''ב דאהלות. ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'. כתב הר''י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י"ג ע"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו:

ח סְאָה שֶׁהִיא מֻטָּה עַל צִדָּה בָּאֲוִיר אֵינָהּ מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמֶחֱצָה בְּקֵרוּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה גֹּבַהּ הַצַּד הָעֶלְיוֹן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְיִהְיֶה הַטֶּפַח עַל טֶפַח מִמֶּנָּה גָּבְהוֹ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח. * לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעַל הָאָרֶץ חֲצִי טֶפַח וְהָיָה בְּהֶקֵּפָהּ שְׁלֹשָׁה מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵן עַמּוּד עָגל שֶׁהוּא מֻטָּל לָאֲוִיר וּמֻנָּח עַל הָאָרֶץ אֵינוֹ מֵבִיא טֻמְאָה תַּחַת דָּפְנוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֶקֵּף כ''ד טְפָחִים וְאִם אֵין בְּהֶקֵּפוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. זֶה שֶׁהִצְרִיכוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל הָעִקָּרִין שֶׁסּוֹמְכִים עֲלֵיהֶן חֲכָמִים בְּחֶשְׁבּוֹן כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלֹשָׁה יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח. וְכָל טֶפַח עַל טֶפַח בָּרִבּוּעַ יֵשׁ בַּאֲלַכְסוֹנוֹ טֶפַח וּשְׁנֵי חֳמָשִׁין. * לְפִיכָךְ אִם הָיָה בְּהֶקֵּף הָעַמּוּד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים נִמְצָא תַּחַת כָּל דָּפְנוֹ טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע וְיֶתֶר מְעַט. שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹת אֵלּוּ בְּקֵרוּב הֵן:

 ההראב"ד   לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ וכו'. א''א ק''ל אם זה הגבהות שאמרו אויר הוא היאך אויר מצטרף לרום טפח והתוספתא לא אמרה גבוהה מעל הארץ אלא אם היתה גבוהה חצי טפח ואולי הגבהות אינו אויר אלא שהיתה עבה מתחתיה א''נ כשמחשב ההיקף מבפנים הוא מחשב וכשהסאה דפנה דק צריך שיהא ההיקף מבפנים ד' טפחים ומחצה אבל אם דפנה עבה חצי טפח די לה בהיקף שלשה טפחים ושמעינן מרישא דרואין חללה של סאה כאילו הוא מלא לחשבו ברום טפח וברוחב טפח להביא את הטומאה תחת כולה וכל מה שאמרתי בגבוהה חצי טפח שהוא בעובי הדופן ולא באויר לא אמרתי אלא למי שסובר דבעינן טפח על טפח ועובי טפח להביא את הטומאה אבל למי שאינו מצריך עובי טפח אפילו גבוהה באויר קאמר וזה עיקר: לפיכך אם היה בהיקף העמוד וכו'. א''א מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לעשרים וארבעה טפחים ולמה שנה דברו מן הסאה ומה הפרש בין סאה לעמוד גם לא פירש זה העמוד אם הוא שוכב או זקוף ואם הוא חלול או גולם אטום. עתה אפרש זה העמוד שוכב שהלשון מוכיח שאמר מוטל ובתוספתא רבי יוסי אומר היקפו עשרים וחמשה שאין לך כ''ה טפחים שאין הקרקע אוכל בו טפח וכו' ש''מ בשוכב עסקינן ובחלול עסקינן ואם יש בהיקפו כ''ד טפחים הרי ברחבו ח' טפחים עגולים שהם ששה מרובעים טול שני טפחים לדפנות טפח מכאן וטפח מכאן נשארו חלל ד' טפחים מרובעים והם אהל ומפרש בתוספתא והצר שלו נידון בשיפועי אוהלים פי' המקום צר שבו שהוא מתקצר בעיגולו וכיון שיש בו ד' טפחים חלל נעשה אהל ונותנים לו שיפוע אבל אם לא היה אהל אין נותנין לו שיפוע דתנן שיפועי אהלים כאוהלים וזו הטומאה עומדת תחת אמצעית של עמוד שהוא מקום צר שלו בינו ובין הארץ ואם לא נחשב אותו הצר לשיפוע אהל הרי הטומאה רצוצה תחת הצר של עמוד והיא בוקעת ועולה ואינה הולכת לדפנות. אלא דקשיא לי אם זה העמוד חלול הוא מ''ש מן האדם שהוא חלול והצד העליון מביא את הטומאה אע''פ שאין בעביו ח' טפחים ולפיכך נראה שהוא אטום וכשהוא עבה שמונה טפחים רואין אותו כאילו הוא חקוק ארבעה טפחים חוץ מכותליו ונעשה הצד העליון אהל ומביא את הטומאה תחת דפנו והצר שלו נדון בשיפוע אהל ואם היה פחות מכאן אין רואין אותו כחקוק ואין שם דופן העליון שידון כאהל ויהיה הצר שלו נדון בשיפוע אהל אבל ענין הסאה אינו כן מפני שהיא חלולה ויש לה דופן העליון וכשעלה עד ארבע אצבעות בין עובי דפנה שהוא אצבע ושלש אצבעות מחללה כבר עלה מן הקרקע טפח ויש עליו אהל טפח מן הדופן העליון ואע''פ שהוא עקום אין בכך כלום ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה דדבר שאינו מקבל טומאה אע''פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה ויש למבין טעם בזה וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהויא לה כדבר שאינו מקבל טומאה:

 כסף משנה  סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'. תוספתא דאהלות פי''ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: ומ''ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'. מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: וכתב הראב''ד ק''ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע''פ מ''ש: וכן עמוד וכו'. משנה פי''ב: לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב הראב''ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ''ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ''ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא''כ היקפו כ''ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י''ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע''פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ''מ חשיב כשיפועי אהלים:

הלכות טומאת מת - פרק שלשה עשר

א כָּל טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח קָרוּי אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְהַאֲהִיל בֵּין שֶׁנַּעֲשָׂה מֵאֵלָיו אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְחוֹצֵץ. כֵּיצַד. אֶחָד חוֹר שֶׁחָרְרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מְלַחַת אוֹ שֶׁצָּבַר אֲבָנִים אוֹ קוֹרוֹת וְנַעֲשָׂה בָּהֶן חֲלַל טֶפַח הֲרֵי זֶה אֹהֶל וּמֵבִיא וְחוֹצֵץ:

 כסף משנה  כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'. פרק י''ג דאהלות:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאֹהֶל חָזָק וּבָרִיא. אֲבָל אֹהֶל רָעוּעַ אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד. שָׂרִיגֵי הָאִילָנוֹת הַסּוֹכְכִים עַל הָאָרֶץ וְהֵן הַנִּקְרָאִים סְכָכוֹת. וַאֲבָנִים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר הַסּוֹכְכוֹת עַל הָאָרֶץ וְהֵן הַנִּקְרָאִין פְּרָעוֹת אִם יְכוֹלִין לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה בֵּינוֹנִית וְהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין מִן הַתּוֹרָה. * וְאִם אֵינָן רְאוּיִין לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה בֵּינוֹנִית אֶלָּא הֵן נוֹפְלִים הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 ההראב"ד   ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית. א''א ק''ל מאי דאמרי' בתוספתא פרעות היוצאות מן הגדר היו נתונות ע''ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התרפו רואין אותן כאילו הן של מתכת ועוד שנינו במשנה פרק יש מביאין וחוצצין העוף ששכן מביא וחוצץ ועוף מי מקבל שום מעזיבה. אלא לא אמרו מקבל מעזיבה אלא בסככות ופרעות שהן מובדלות זו מזו ויש מעט אויר ביניהם וזו היא הגריעות שבהן ואפילו שיכולים לקבל מעזיבה אינם אלא מדבריהם לא להביא ולא לחצוץ ובזמן שהן דבוקות אפילו התרפו מביאין וחוצצין מן התורה וחייבין עליהן על ביאת מקדש תמצא כל זה בתוספתא דאהלות ובסיפרא:

 כסף משנה  בד''א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'. בפ''ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. ומ''ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין. בפרק תינוקת (דף ס"ח ע"ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ''ק דמ''ק (דף ה' ע"ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע''כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא''כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז''ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: כתב הראב''ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א''א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב''ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע''פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע''פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י''ל דההיא דהתרפו ל''ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י''ל דאה''נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי''ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה:

ג אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין. כְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה. וְכֵן כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲדָמָה הַבָּאִין בְּמִדָּה. * וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עוֹר וִירִיעָה וְסָדִין וּמַפָּץ וּמַחְצֶלֶת שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים. וּבְהֵמוֹת אוֹ חַיּוֹת בֵּין טְמֵאוֹת בֵּין טְהוֹרוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ זוֹ בֵּין רַגְלֵי זוֹ וְהָיוּ כֻּלָּן דְּבוּקוֹת. וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן. וְהַחוֹטֵט בַּשִּׁבֳּלִים מָקוֹם לְקָטָן לְהַצִּילוֹ מִן הַשֶּׁמֶשׁ. וָאֳכָלִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ. יְרָקוֹת הַמִּתְקַיְּמִין בִּימוֹת הַחַמָּה וְהַגְּשָׁמִים הֲרֵי הֵן כְּאִילָנוֹת וּמְבִיאִין וְחוֹצְצִין. וְאֵלּוּ הֵן. הָאִרוּס וְהַקִּיסוֹם וִירָקוֹת חֲמוֹר וּדְלַעַת יְוָנִית. וְכֵן הַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת וְהַזִּיזִין וְהַגְּזוּרוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת וְהַשְּׁקִיפִין וְהַסְּלָעִים וְהַנְּחִירִים וְהַשְּׁנִינִין. כָּל אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין:

 ההראב"ד   ופשוטי כלי עור. א''א היא סקורטיא וקטבליא:

ד וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הָאָדָם. וּכְלֵי עֵץ שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּמִדָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּכָל הַכֵּלִים וּמִתְטַמְּאִין. וּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עוֹר וִירִיעָה וְסָדִין וּמַפָּץ וּמַחְצֶלֶת שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֹהָלִים אֶלָּא מְתוּחִין בִּלְבַד וְאֵין לָהֶן שִׁפּוּעַ וְאֵין שָׁם כְּתָלִים. וּבְהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתוּ. וָאֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ מֻכְשָׁרִין. שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְרֵחַיִם שֶׁל יָד שֶׁהֲרֵי הִיא בִּכְלַל * כְּלֵי אֲבָנִים. כָּל אֵלּוּ מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין:

 ההראב"ד   כלי אבנים כל אלו מביאין ואינן חוצצין. א''א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה ואפילו כלי גללים ואבנים ואדמה מפני שמצא פ''ו אדם וכלים נעשים אוהלים ליטמא אבל לא ליטהר וכו' היה נתון על ד' כלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכו' טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים ואינו כן שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלייה כל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד שני דוק ותשכח:

ה וְאֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הַזְּרָעִים וְהַיְרָקוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע. חוּץ מִן הָאַרְבַּע יְרָקוֹת שֶׁמָּנִינוּ. וְכִפַּת הַבָּרָד וְהַשֶּׁלֶג וְהַכְּפוֹר וְהַגְּלִיד וְהַמֶּלַח. וְהַדּוֹלֵג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְהַקּוֹפֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְהָעוֹף הַפּוֹרֵחַ. וְטַלִּית הַמְנַפְנֶפֶת. וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. כָּל אֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱהִילוּ אֵינוֹ אֹהֶל הַמִּתְקַיֵּם:

ו קָשַׁר אֶת הַסְּפִינָה בְּדָבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ. כָּבַשׁ כְּנַף הַטַּלִּית בְּאֶבֶן הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  (ג-ו) אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה. בפ''ח דאהלות. ומה שכתב הבאים במדה. נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ''כ בתוספות פ''ק דסוכה (דף י"ג ע"ב) בד''ה ירקות: כתב הראב''ד ופשוטי כלי עור א''א זו היא סקורטיא וקטבליא: ועל מ''ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב הראב''ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א''א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ''ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב''ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ''ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג''כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ''ש הראב''ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י''ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ''כ הוא ז''ל בפירוש המשנה פ''ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: ומ''ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות. ז''ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ''ל: ומ''ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם. בפ''ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר:

ז נֶסֶר שֶׁהוּא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְטֻמְאָה תַּחַת צִדּוֹ הָאֶחָד. הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת צִדּוֹ הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. שֶׁהֲרֵי כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַסְּפִינָה הַשָּׁטָה אֵינָהּ מְבִיאָה הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  נסר שהוא צף על פני המים וכו'. תוספתא פ''ט דאהלות:

ח אֵלּוּ חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִין. מַסֶּכֶת פְּרוּסָה. * וַחֲבִילֵי מִטָּה. וְהַמִּשְׁפָּלוֹת. וְהַסְּרִיגוֹת שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת. כֵּיצַד הֵן חוֹצְצִין. שֶׁאִם הָיָה חַלּוֹן בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים וְהַטֻּמְאָה בְּבַיִת אֶחָד וְהָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ מָתוּחַ בְּחַלּוֹן זֶה וּסְתָמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן אֲוִיר הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין וְלֹא תִּכָּנֵס טֻמְאָה לְבַיִת שֵׁנִי. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּסְרִיגוֹת אֵלּוּ אוֹ בְּעֵינֵי הַמִּשְׁפָּלוֹת אוֹ בֵּין חֶבֶל לְחֶבֶל פּוֹתֵחַ טֶפַח שֶׁאִם הָיָה שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח תִּכָּנֵס בּוֹ הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 ההראב"ד   וחבילי מטה והמשפלות. א''א מרזבלין:

 כסף משנה  אלו חוצצין ולא מביאין וכו'. משנה בפ''ח דאהלות: כתב הראב''ד וחבילי מטה והמשפלות א''א מרזבלין:

הלכות טומאת מת - פרק ארבעה עשר

א אֵין טֻמְאָה נִכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְלֹא יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת מטֶּפַח עַל טֶפַח. כֵּיצַד. חַלּוֹן שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת אוֹ שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה. אִם יֵשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי טָמֵא. אֵין בַּחַלּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח אֵין הַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ וְלֹא נִכְנֶסֶת לָאֹהֶל הַשֵּׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הָאָדָם לְתַשְׁמִישׁ. אֲבָל חַלּוֹן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ הָאָדָם לְאוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס מִמֶּנּוּ הָאוֹר שִׁעוּרוֹ כְּפוּנְדְיוֹן וְהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ. כֵּיצַד. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת וּבָא אָדָם וְנִסְמַךְ לְחַלּוֹן זֶה שֶׁל מָאוֹר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ כְּלִי אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל עָלָיו אֹהֶל בְּצַד הַכֹּתֶל נִטְמָא כָּל שֶׁבְּאֹהֶל שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה לוֹ. וְחַלּוֹן הֶעָשׂוּי לְאוֹרָה הוּא שֶׁאֵין עָלָיו תִּקְרָה אֶלָּא גָּלוּי הוּא לַשֶּׁמֶשׁ:

 כסף משנה  אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד''א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'. בפרק י''ג דאהלות. ומה שכתב שיעורו כפונדיון. לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי''ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. ומ''ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'. זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י''ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח:

ב חַלּוֹן הַנַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם כְּגוֹן שֶׁחָרְרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מְלַחַת אוֹ שֶׁהָיָה חַלּוֹן פָּקוּק וְנָטַל הַפְּקָק אוֹ שֶׁהָיְתָה בּוֹ זְכוּכִית וְנִשְׁבְּרָה שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף וְהוּא כְּרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְהוּא שֶׁלֹּא חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ אֲבָל אִם חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. חָשַׁב עָלָיו לְמָאוֹר שִׁעוּרוֹ בְּפוּנְדְיוֹן שֶׁהַמַּחְשָׁבָה כָּאן כְּמַעֲשֶׂה:

 כסף משנה  חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'. בפרק י''ג דאהלות. ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם. בפרק י''ז דכלים. ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה. תוספתא דאהלות פרק י''ד. ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'. בפרק י''ג דאהלות:

ג מָאוֹר שֶׁהִתְחִיל לְסָתְמוֹ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טִיט אוֹ שֶׁקְּרָאוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁחָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט. אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 כסף משנה  מאור שהתחיל לסתמו וכו'. גם זה שם. ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. פי''ד דתוספתא דאהלות:

ד חַלּוֹן גָּדוֹל הֶעָשׂוּי לְאוֹרָה וְהָיָה בָּהּ שְׂבָכָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם יֵשׁ שָׁם בְּמָקוֹם אֶחָד מִמֶּנָּה כְּפוּנְדְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וּמוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיוּ נִקְבֵי הַשְּׂבָכָה דַּקִּים וְאֵין בְּאֶחָד מֵהֶן כְּפוּנְדְיוֹן הֲרֵי זוֹ כִּסְתוּמָה. וְכֵן חַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וּבָהּ סְכָכוֹת וּרְפָפוֹת אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד טֶפַח עַל טֶפַח מְרֻבָּע מֵבִיא וּמוֹצִיא וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא כִּסְתוּמָה:

 כסף משנה  חלון גדול העשוי לאורה וכו'. בפרק י''ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב''ש וב''ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'. נלמד מהדין הקודם:

ה חַלּוֹן שֶׁהִיא גְּלוּיָה לָאֲוִיר שִׁעוּרָהּ כְּפוּנְדְיוֹן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה אֶלָּא לְאוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בָּנָה בַּיִת חוּצָה לָהּ וְנַעֲשֵׂית חַלּוֹן זוֹ תַּחַת תִּקְרָה וַהֲרֵי הִיא בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן הַתַּחְתּוֹן שֶׁתַּחַת הַתִּקְרָה שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. וְהָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַתִּקְרָה שִׁעוּרוֹ כְּפוּנְדְיוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּלוּי לָאֲוִיר:

 כסף משנה  חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר. פי''ג דאהלות שם:

ו הַחֹר שֶׁבַּדֶּלֶת אוֹ שֶׁשִּׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מָקוֹם פָּתוּחַ מִלְּמַעְלָה אוֹ מִלְּמַטָּה אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת וְלֹא גָּמַר לְהַדְּקָהּ וְנִשְׁאַר אֲוִיר בֵּין שְׁתֵּי הַדְּלָתוֹת. אוֹ שֶׁסָּגַר הַדֶּלֶת וּפְתָחוֹ הָרוּחַ. בְּכָל אֵלּוּ אִם הָיָה הַפּוֹתֵחַ כְּאֶגְרוֹף הַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ וְנִכְנֶסֶת לָהּ בְּמָקוֹם פָּתוּחַ זֶה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכְּאֶגְרוֹף הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 כסף משנה  החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום. שם וכר''ע:

ז * הָעוֹשֶׂה חֹר בַּכֹּתֶל כְּדֵי לְהַנִּיחַ בּוֹ קָנֶה אוֹ מַסְמֵר גָּדוֹל אוֹ לִרְאוֹת מִמֶּנּוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים אוֹ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ. הֲרֵי זֶה כְּחַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְשִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ההראב"ד   העושה חור בכותל. א''א זה עושה פירוש לאספתי ששנינו במשנה והרב היוני פירש בו חרב אשפד''א בלע''ז וחיי ראשי פירוש זה מן הדברים שאין הדעת מקבלתו ומה ענין חרב עם קנה ונר גם מסמר אין בו משמעות ולמה הוציאו בלשון אספתי וכמה מסמרות הוזכר במשנה אבל העיקר כאשר מצאתי אותו בלשון התוספתא לקנה ולאצבתי ולנר וכולם מענין המנורה קנה קני מנורה אצבית מלקחיה תרגום צבתהא לנר כמשמעו ולא מימנעי רבנן למכתב פ''א תחת בי''ת הפקר הבקר:

 כסף משנה  ומ''ש העושה חור בכותל. שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ''ל: וכתב הראב''ד העושה מקום בכותל וכו'. א''א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ''ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י''ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב''ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר''ש שי''ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים:

הלכות טומאת מת - פרק חמשה עשר

א חַלוֹן תַּשְׁמִישׁ שֶׁסְּתָמָהּ כֻּלָּהּ * אוֹ סְתָמָהּ עַד שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ פָּחוֹת מִטֶּפַח אִם בְּדָבָר הַחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה סָתַם הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ. לְפִיכָךְ אִם סָתַם הַחַלּוֹן אוֹ מִעֲטוֹ בָּאֳכָלִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין אֵינָן חוֹצְצִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וַהֲרֵי הֵן טְהוֹרִין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן. הָיוּ סְרוּחִין הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין. וְכֵן תֶּבֶן סָרוּחַ חוֹצֵץ וְשֶׁאֵינוֹ סָרוּחַ אֵינוֹ חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ. תְּבוּאָה שֶׁגָּדְלָה וְסָתְמָה אֶת הַחַלּוֹן אוֹ מִעֲטַתּוּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָהּ שֶׁמָּא תַּפְסִיד הַכֹּתֶל. הָיָה עִקָּרָהּ רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל וְנָטָה רֹאשׁוֹ וְסָתַם הֲרֵי זוֹ חוֹצֶצֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח. א''א פחות מטפח לכזית מן המת אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה:

 כסף משנה  חלון תשמיש שסתמה וכו'. בפי''ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. ומ''ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם:

ב חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה גְּרוֹגָרוֹת סְרוּחִין שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין וְלֹא רְאוּיִין לַאֲכִילָה וּמֻנַּחַת בְּחַלּוֹן וּפִי הֶחָבִית כְּלַפֵּי הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הֶחָבִית טְמֵאָה. וְכֵן קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תֶּבֶן סָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְלֹא לְטִיט וְלֹא לְהַסָּקָה וּמֻנַּחַת בְּחַלּוֹן. אִם יְכוֹלִין הַגְּרוֹגָרוֹת וְהַתֶּבֶן לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָן כְּשֶׁיִּנָּטֵל הַכְּלִי שֶׁהֵן בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין וְאִם לָאו אֵינָן חוֹצְצִין. עֲשָׂבִים הַמָּרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְהֵמָה. וּמַטְלָנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן ג' עַל ג' שֶׁהָיוּ מְטֻנָּפִים וְקָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִין אֲפִלּוּ לְקַנֵּחַ הַדָּם מִן הַשְּׂרִיטָה. וְהָאֵיבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּחוּשָׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִמָּכֵר לְעַכּוּ''ם וּקְשׁוּרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּבְרַח. וְהָעוֹף טָמֵא שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְשָׂרֵט שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי אֲפִלּוּ לְתִינוֹק לְשַׂחֵק בּוֹ. וְעַכּוּ''ם כָּפוּת שֶׁהוּא מֵאֲסוּרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין אַחֵר יָכוֹל לְהַתִּירוֹ. וּבֶן שְׁמוֹנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְהַמֶּלַח הַמְעֹרָב בְּקוֹצִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לַעֲבָדָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח עַל הַחֶרֶשׂ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת הַכֹּתֶל. כָּל אֵלּוּ מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן שֶׁהֲרֵי אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה וְאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן * מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִמְלָאכָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה וְהָיָה מֻנָּח בַּחַלּוֹן אִם גָּמַר שֶׁתִּהְיֶה שָׁם גְּנִיזָתוֹ הֲרֵי זֶה מְמַעֵט בְּחַלּוֹן. אֲבָל הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד וְהַכְּפוֹר וְהַגְּלִיד וְהַמַּיִם אֵינָן מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 ההראב"ד   מפני שאינם ראויים למלאכה. א''א דוקא למעט בחלון אבל אם סתמו לגמרי אע''פ שדעתו לפנותו סותם דוק ותשכח:

 כסף משנה  ומ''ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין. בפ''ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (דף י"ט). ומ''ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה. גם זה שם: כתב הראב''ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א''א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי''ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ''ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ''ש כן בפ''ז:

ג מִעֵט אֶת הַטֶּפַח בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת. בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר נְבֵלָה. אוֹ בְּעֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה מִן הַמֵּת. אוֹ בְּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין שֶׁכָּל אֵלּוּ טְהוֹרִין * וְאֵינָן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ לְפִיכָךְ אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן. וְכֵן פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֳכָלִים שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין אֵינָן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתָן וּלְפִיכָךְ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח:

 ההראב"ד   אינן חשובין אצלו ואין דעתו לפנותן. א''א אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל בו אותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אע''פ שאינו מבטל המיעוט:

 כסף משנה  מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'. בפי''ג דאהלות:

ד סָתַם הַחַלּוֹן בִּכְלִי חֶרֶשׂ וְהָיָה פִּיו לַחוּץ הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כְּלִי חֶרֶשׂ זֶה מָאוּס וְנָקוּב עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָאוּי אֲפִלּוּ לְהַקִּיז בּוֹ דָּם. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ:

 כסף משנה  סתם החלון בכלי חרש וכו'. פ' לא יחפור שם. ומ''ש וצ''ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'. נלמד שם מהסוגיא: ועל מ''ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב הראב''ד א''א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: ועל מ''ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב הראב''ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר''י קורקוס ז''ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב''ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש''י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב''ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ''ל:

ה הָיָה בַּבַּיִת מֵת אוֹ רֹבַע עֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵעֲצָמוֹת הַמְטַמְּאוֹת בְּאֹהֶל וּמִעֵט הַחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת זֶה בְּעֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה אֵינוֹ מִעוּט שֶׁהָעֶצֶם מִצְטָרֵף לָעֲצָמוֹת. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם מֵת אוֹ כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת וּמִעֵט הַחַלּוֹן בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת מִבְּשַׂר הַמֵּת אֵינוֹ מִעוּט לְפִי שֶׁהַבָּשָׂר מִצְטָרֵף לְבָשָׂר. אֲבָל עֶצֶם פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כְּזַיִת בָּשָׂר. וּפָחוֹת מִכְּזַיִת בָּשָׂר מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִעֵט אֶת הַטֶּפַח בִּשְׁתִי וָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִין אוֹ בְּגוּשׁ מִבֵּית הַפְּרָס אֵינוֹ מִעוּט שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. עָשָׂה לְבֵנָה מֵעֲפַר בֵּית הַפְּרָס הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה וּמְמַעֶטֶת. שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא גּוּשׁ כִּבְרִיָּתוֹ. נִסְתַּם הַטֶּפַח * אוֹ נִתְמַעֵט בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ אִם הָיָה בָּהּ מַמָּשׁ הֲרֵי זוֹ חוֹצֶצֶת וְאִם אֵין בָּהּ מַמָּשׁ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת:

 ההראב"ד   או נתמעט בקורי עכביש. א''א זה כתב במקום והכבי שאין בו ממש ובמסכת כלים פרק שביעי שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את הכבי והיא אותה יריעה שנמצאת בתוכה:

 כסף משנה  היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק. בפי''ג דאהלות שם וכחכמים: ועל מ''ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש. כתב הראב''ד א''א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ''ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע''פ שלשון כבי נאמר בפרק י''ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש:

הלכות טומאת מת - פרק ששה עשר

א אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הַבַּיִת בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הוּא גָּלוּי לָאֲוִיר וּשְׁאָר הַבַּיִת טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה בִּלְבַד כָּל הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה מִקְצָת הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה וּמִקְצָתָהּ תַּחַת אֲרֻבָּה * אִם הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא וּכְנֶגֶד כָּל הָאֲרֻבָּה טָמֵא. אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם יֵשׁ בַּטֻּמְאָה כְּדֵי שֶׁתִּתְחַלֵּק וְיִמָּצֵא כַּשִּׁעוּר תַּחַת הַתִּקְרָה וְכַשִּׁעוּר תַּחַת הָאֲרֻבָּה הַכּל טָמֵא. וְאִם לָאו הַבַּיִת טָמֵא וּכְנֶגֶד הָאֲרֻבָּה טָהוֹר. הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח וְנָתַן אָדָם רַגְלוֹ מִלְּמַעְלָה עַל הָאֲרֻבָּה נַעֲשֶׂה הַכּל אֹהֶל אֶחָד. וּבֵין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה בִּלְבַד אוֹ תַּחַת הָאֲרֻבָּה בִּלְבַד הַכּל טָמֵא הַבַּיִת וּמַה שֶּׁכְּנֶגֶד אֲרֻבָּה. וְהָאָדָם שֶׁעֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה. אֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתִּקְרָה זֶה שֶׁנָּתַן רַגְלוֹ מִלְּמַעְלָה טָהוֹר שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לוֹ בְּפָחוֹת מִטֶּפַח. הָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הָאֲרֻבָּה אִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה. אִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי רַגְלוֹ מִקְצָת הָאֹהֶל וְאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לוֹ:

 ההראב"ד   אם היה בארובה פותח טפח הבית כולו טמא וכנגד כל הארובה טמא. א''א כמדומה אני שיש כאן שיבוש המשנה לא אמרה כן שאם יש בה פותח טפח כ''ש שכנגד ארובה טהור אבל לשון המשנה מקצת הטומאה בבית ומקצתה תחת ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אבל לא מה שכנגד ארובה דכ''ש הוא וה''מ שיש בה פותח טפח אבל כשאין בה פותח טפח ומקצת טומאה בבית ומקצתה תחת ארובה חלקו בה ר''מ ורבי יהודה ורבי יוסי דר''י אמר אף כנגד הטומאה טהור ור''מ סבר כנגד הטומאה טמא ורבי יוסי אמר אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו' הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הטומאה טהור ולעולם כל מה שכנגד ארובה שלא כנגד הטומאה טהור לדברי הכל וזהו העיקר:

 כסף משנה  ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'. משנה רפ''י דאהלות (משנה א'). ועל מ''ש כנגד ארובה טהור, מ''כ ואע''פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. ומ''ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'. שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. ועל מ''ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב הראב''ד א''א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ''ל שודאי יש כאן ט''ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה''ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'. שם ומ''ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו. גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב:

ב הָיָה כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב וְהֶאֱהִיל עַל גַּבֵּי אֲרֻבָּה עַד שֶׁנִּמְצָא כְּזַיִת בַּאֲוִיר אֲרֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת טָמֵא:

 כסף משנה  היה כזית מן המת בפי העורב וכו'. תוספתא בפרק י''א דאהלות וכת''ק ואע''פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא''כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה:

ג בַּיִת וַאֲרֻבָּה בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הַבַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. וַאֲרֻבָּה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּאֶמְצַע תִּקְרַת הָעֲלִיָּה וְהָאֲרֻבּוֹת מְכֻוָּנוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְטֻמְאָה בַּבַּיִת. כְּנֶגֶד הָאֲרֻבּוֹת טָהוֹר וְהַשְּׁאָר טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת הֲרֵי הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר. הָיוּ בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהַטֻּמְאָה בֵּין תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת בֵּין כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת וְנָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָה מֵאֲרֻבַּת הַבַּיִת בֵּין לְמַעְלָה מֵאֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה הַכּל טָמֵא שֶׁאֵין דָּבָר טָמֵא חוֹצֵץ. נָתַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַל אֲרֻבַּת הַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה. נְתָנוֹ עַל אֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה טְמֵאִים וּכְנֶגְדוֹ מִלְּמַעְלָה וְלַשָּׁמַיִם טָהוֹר. אֵין בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהַטֻּמְאָה תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת וְנָתַן בֵּין דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין עַל אֲרֻבַּת הַבַּיִת בֵּין עַל אֲרֻבַּת הָעֲלִיָּה אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצֵאת לָעֲלִיָּה בְּפָחוֹת מִטֶּפַח. הָיְתָה הַטֻּמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת וְנָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָן בֵּין לְמַטָּן הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין לְמַעְלָן בֵּין לְמַטָּן אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת. וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין בְּעוֹשֶׂה אֲרֻבָּה אֲבָל תִּקְרָה שֶׁנִּפְחֲתָה מֵאֵלֶיהָ שִׁעוּרָהּ מְלֹא אֶגְרוֹף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית. משנה פרק י' דאהלות. ומ''ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ. הוא על פי מה שנתבאר בפרק י''ב ופי''ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים. בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. ומ''ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו. בפי''ד:

ד הַפּוֹחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה עַד שֶׁעָשָׂה אֲרֻבָּה בְּתוֹךְ תִּקְרַת הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ רֶגֶל הָעֶרֶשׂ וְהָיְתָה רֶגֶל הָעֶרֶשׂ סוֹתֶמֶת אֶת הָאֲרֻבָּה. אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בַּבַּיִת אַף הָעֲלִיָּה טְמֵאָה. שֶׁאֵין כְּלִי הַמְקַבֵּל טֻמְאָה חוֹצֵץ. וְאִם אֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה וְהָרֶגֶל שֶׁלְּמַטָּה טְמֵאָה כְּכֵלִים הַמַּאֲהִילִים. נִפְחֲתָה הַמַּעֲזִיבָה מֵאֵלֶיהָ שִׁעוּרָהּ מְלֹא אֶגְרוֹף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הפוחת את המעזיבה וכו'. בפי''ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר''ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא''ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ''ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. ומ''ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו. בפי''ד:

ה אֲרֻבָּה שֶׁבְּתוֹךְ תִּקְרַת הַבַּיִת וּקְדֵרָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּמְכֻוֶּנֶת כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה שֶׁאִם תַּעֲלֶה תֵּצֵא בְּצִמְצוּם מִן הָאֲרֻבָּה וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַקְּדֵרָה רְצוּצָה בֵּינָהּ וּבֵין הָאָרֶץ אוֹ שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה * אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגְדָּהּ וְהַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר. הָיְתָה הַקְּדֵרָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ תַּחַת תִּקְרַת הַבַּיִת הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא וְתַחַת הַקְּדֵרָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי הוּא אֹהֶל אֲבָל תּוֹךְ הַקְּדֵרָה וְגַבָּהּ טָהוֹר שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ וַהֲרֵי אֲוִיר הַקְּדֵרָה גָּלוּי לַאֲוִירוֹ. אִם הָיָה כְּלִי בְּתוֹכָהּ אוֹ לְמַעְלָה עַל גַּבָּהּ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ * אוֹ עַל גַּבָּהּ הַבַּיִת כֻּלּוֹ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה בִּלְבַד. הָיְתָה הַקְּדֵרָה תַּחַת הָאֲרֻבָּה וְהָאֲרֻבָּה גְּדוֹלָה מִן הַקְּדֵרָה שֶׁאִם תַּעֲלֶה הַקְּדֵרָה וְתֵצֵא מִן הָאֲרֻבָּה נִמְצָא בֵּינָהּ וּבֵין שִׂפְתֵי הָאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהַקְּדֵרָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ אוֹ תַּחְתֶּיהָ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַקְּדֵרָה מֻנַּחַת בְּצַד אַסְקֻפַּת הַבַּיִת שֶׁאִם תַּעֲלֶה נִמְצָא מִמֶּנָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח לְפָנִים מִן הַמַּשְׁקוֹף. וְהָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת. תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת טָמֵא שֶׁהַכּל אֹהֶל אֶחָד * וְתוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַבַּיִת טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהִיא נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף טֶפַח וְכֵן תַּחְתֶּיהָ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה לְתַחְתֶּיהָ מִן הַבַּיִת שֶׁהַכּל אֹהֶל אֶחָד. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיְתָה נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף בְּפוֹתֵחַ טֶפַח אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אֵין טָמֵא אֶלָּא תַּחְתֶּיהָ אֲבָל הַבַּיִת טָהוֹר:

 ההראב"ד   או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. א''א לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה שהרי זו אינה רצוצה שהרי היא בתוך הקדרה או על גבה אלא בוקעת את הקדרה ומטמאה כלים שתחתיה בינה ובין הארץ מפני שהוא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ מ''מ כיון שאין על גבה טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר אינו מביא את הטומאה לצדדין אבל מטמא מה שתחתיו עד הארץ: או על גבה הבית כולו טהור. א''א זה המחבר משבש את המשנה מדעתו והוא דעת משובשת והמשנה אמרה בתוכה או על גבה בכלי טמא וכן עיקר לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה כאילו היא פתוחה מלמטה וכיון שהיא גבוהה מן הארץ טפח ואינה רוצצת נעשית היא עצמה אהל טפח להביא את הטומאה לבית שהכלי הטמא מביא את הטומאה ואינו חוצץ: ותוכה וגבה טהור. א''א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך ומניח המקומות הצריכים ולמה לא פירש כאן תוכה וגבה למה טהור והלא המשקוף מאהיל עליה כטפח ואומר אני שזאת הקדירה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח כאותה ששנינו ואת התנור ג' מן הכוליא שהן ד' מן השפה דכוליא דתנור טפח וכן דרך רוב הקדרות וזאת הקדירה הכוליא שלה נכנסת תחת השקוף אבל פיה מבחוץ לפיכך אין הטומאה נכנסת לה אבל כשהטומאה בתוכה או על גבה הכל טמא מפני שהוא כלי טמא וכאילו היא פתוחה תחת השקוף כטפח:

 כסף משנה  ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'. בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע''ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי''ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. ומ''ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה''פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי''ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא''כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב''ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק''ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. ומ''ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב הראב''ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א''א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא''ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי''ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ''י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: ועל מ''ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור. כתב הראב''ד א''א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ''מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ''ע: היתה הקדרה תחת הארובה וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''א: היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור. משנה סוף פ''י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז''ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג''כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ''ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ''ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה''ר עובדיה פירש בענין אחר: ועל מ''ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'. כתב הראב''ד א''א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב''ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר''ש והרא''ש ומכ''מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר''ש והרא''ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית:

ו קוֹרוֹת הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מַעֲזִיבָה וְהֵן מְכֻוָּנוֹת קוֹרָה כְּנֶגֶד קוֹרָה וַאֲוִיר כְּנֶגֶד אֲוִיר * וּבְכָל קוֹרָה מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן אֲוִיר פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן. תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין הַתַּחְתּוֹנָה לָעֶלְיוֹנָה בֵּין שְׁתֵּיהֶן בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיוּ הַקּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד הָאֲוִיר שֶׁבֵּין הַקּוֹרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן תַּחַת כֻּלָּם טְמֵאָה. * הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּי קוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. אֵין בַּקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁהָיוּ מְכֻוָּנוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זוֹ וּבֵין שֶׁהָיוּ הָעֶלְיוֹנוֹת כְּנֶגֶד אֲוִיר הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחְתֵּיהֶן אוֹ בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא כְּנֶגְדָּהּ בִּלְבַד * לְפִי שֶׁכָּל טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ תַּחַת פּוֹתֵחַ טֶפַח בְּרוּם טֶפַח הֲרֵי הִיא כִּרְצוּצָה. * בַּיִת שֶׁנִּסְדַּק גַּגּוֹ וּכְתָלָיו וְנַעֲשָׂה שְׁנֵי חֲלָקִים וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּחֶצְיוֹ הַחִיצוֹן שֶׁהַפֶּתַח בּוֹ הַכֵּלִים שֶׁבְּחֶצְיוֹ הַפְּנִימִי כֻּלָּם טְהוֹרִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּחֶצְיוֹ הַפְּנִימִי אִם הָיָה רֹחַב הַסֶּדֶק כְּחוּט הַמִּשְׁקלֶת כֵּלִים שֶׁבְּחֶצְיוֹ הַחִיצוֹן טְהוֹרִין. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי הֵן טְמֵאִין:

 ההראב"ד   ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר. א''א אע''פ שאין ביניהן אויר טפח לפי שאין הטומאה עוברת לקורה הואיל ויש שם אויר דוק ותשכח: היתה הטומאה על גבי קורה העליונה. א''א וכן על גבי קורה התחתונה: לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה. א''א כמה זה לשון מקולקל אלא שאין חוצץ לפני הטומאה ואינו נעשה אהל להביא את הטומאה אלא בטפח מרובע ולא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח: בית שנסדק וכו'. א''א כמה קלקל עלינו את הענין כי הוא מפרש השיעורין שבמשנה לטהרה והם אינם אלא לטומאה ומפני זה השיבוש סיבב פירוש המשנה לדרך אחרת ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית שהוא לצד החצר ויש לפניו תקרה עודפת ואין פתח לזה הבית זולתי זה הסדק א''נ יש לו פתח אחר אבל אין פתח מציל אלא על פתחים מגופים אבל על הסדק שהוא פתוח ועל החור שהוא פתוח אינו מציל ב''ש סברי אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תואר פתח ובה''א כעובי חוט המשקולת אע''פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדול והולך ורבי יוסי אומר משום ב''ה בפותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית:

 כסף משנה  קורות הבית והעליה וכו'. משנה פרק י''ב דאהלות: ועל מ''ש רבינו וביניהם פותח טפח. כתב הראב''ד א''א אע''פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ''ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: ועל מ''ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע''ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב הראב''ד א''א וכן על גבי קורה התחתונה עכ''ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע''ג התחתונה ורבינו דנקט ע''ג קורה העליונה צ''ל דל''ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע''ג העליונה נקטה נמי הכא: ומ''ש אין בקורות פותח טפח וכו'. תוספתא פי''ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי''ד דאהלות: ועל מ''ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב הראב''ד א''א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי''ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ''ש בפ''ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: בית שנסדק וכו'. משנה פי''א דאהלות. ומ''ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. שם בה''א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י''ב דהיינו כחוט המשקולת: וכתב הראב''ד א''א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע''פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא''ש וז''ל הרא''ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר:

ז * אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה וְטֻמְאָה בְּצַד אֶחָד הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי הִיא שְׁנֵי אֹהָלִים זֶה בְּצַד זֶה וַאֲוִיר בֵּינֵיהֶן שֶׁהֲרֵי הַסֶּדֶק בְּכָל הַתִּקְרָה. נָתַן רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְּמַעְלָה עַל הַסֶּדֶק * עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד הַסֶּדֶק וַאֲפִלּוּ כְּלִי גָּדוֹל אֵינוֹ מְעָרֵב אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ טֶפַח תַּחַת הַסֶּדֶק. הָיָה אָדָם מֻטָּל עַל הָאָרֶץ תַּחַת הַסֶּדֶק מְעָרֵב אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁאָדָם חָלוּל הוּא וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן הֲרֵי הוּא כְּאֹהֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח. וְכֵן אִם הָיוּ תַּחַת הַסֶּדֶק כֵּלִים מְקֻפָּלִין מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ זֶה עַל גַּב זֶה וְהָיָה הָעֶלְיוֹן גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ טֶפַח עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה וְכָל הַכֵּלִים שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים שֶׁתַּחַת הָאֹהֶל:

 ההראב"ד   אכסדרה שנסדקה וכו'. א''א שנסדקה גגה וזה אין לו שיעור שאין הטומאה מעברת הקורות אפי' בפחות מטפח ונראה לי מה שאמרו בבית שנסדק שאם היתה הטומאה מבחוץ והכלים מבפנים טהורים אע''פ שיש בסדק כשיעורים הללו דוקא בסדק מפני שסופו להבנות אבל חור אחד דברי הכל בטפח בין בחוץ בין לפנים: עירב את הטומאה. א''א כמה שיבושין נשתבש בדברים הללו שלא נאמרו על מי שנתן רגלו למעלה מן הסדק שאין הרגל חלול ואין צורך לחללו שהרי דבר המקבל טומאה מביא את הטומאה ולא הוצרכו לחללו אלא לאדם שהוא חוצץ את הטומאה תחתיו ואין שם חלל טפח להביא את הטומאה חוץ ממקומה ועל זה אמרו אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה:

 כסף משנה  אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'. משנה פרק י''א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. ועל מ''ש רבינו עירב את הטומאה. כתב הראב''ד א''א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר''ש והרא''ש ואין דברי הראב''ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב''ד צריכים עיון: היה אדם מוטל על הארץ וכו'. שם וכב''ה: וכן אם היו תחת הסדק וכו'. גם זה שם:

הלכות טומאת מת - פרק שבעה עשר

א * זִיז שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח הַבַּיִת וּפנָיו לְמַטָּה. וְהָיָה גָּבְהוֹ מֵעַל הָאָרֶץ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח אוֹ פָּחוֹת מִכָּאן הֲרֵי זֶה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּכָל שֶׁהוּא. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּהֲבָאַת הַטֻּמְאָה כָּזוֹ שֶׁאֵינָהּ בְּאֹהֶל טֶפַח הַבָּרִיא אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. הָיָה גָּבוֹהַּ יֶתֶר מִי''ב טֶפַח אוֹ שֶׁהָיוּ פָּנָיו לְמַעְלָה. וְכֵן הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים הַיּוֹצְאוֹת מִן הַבִּנְיָן אֵין מְבִיאִין אֶלָּא בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. וְכֵן זִיז שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח הַיּוֹצֵא מִן הַמַּשְׁקוֹף וַאֲפִלּוּ הָיָה קָנֶה בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף בְּרֹחַב הַפֶּתַח אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

 ההראב"ד   זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו' עד אא''כ היה בו פותח טפח. א''א תמה אני איך הוא מוציא את הדברים מפשטן ובזיז היוצא מע''ג הפתח עד י''ב טפחים אמרו שמביא את הטומאה בכל שהוא יותר מכאן בטפח אבל בקנה היוצא מע''ג הפתח החמירו אפי' גבוה מאה אמה מביא הטומאה בכל שהוא מפני שהקנה מיטלטל ונראה שניתן שם להאהיל תחתיו וזיז אינו מיטלטל ואינו אלא לבנין וכך סייע רבי את דברי רבי יהושע בתוספתא:

 כסף משנה  זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'. פי''ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י''ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע''ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע''ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר''י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י''ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר''ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי''ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: וכתב עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע''פ שהוא למעלה מי''ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר''י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי''ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר''י בן נורי עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר''י ב''נ והו''ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י''ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס''ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר''י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב''ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר''י בן נורי וצ''ל דמשום דאע''פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר''י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס''ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. ומ''ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'. בפ' מי שמתו (יט:) ד''ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ:

ב זִיז שֶׁהוּא סוֹבֵב אֶת כָּל הַבַּיִת וְאוֹכֵל בַּפֶּתַח טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה אוֹכֵל בַּפֶּתַח פָּחוֹת מִטֶּפַח וְטֻמְאָה בַּבַּיִת כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִין. * טֻמְאָה תַּחְתָּיו אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבַּיִת. וְכֵן בְּחָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה:

 ההראב"ד   טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית. א''א דוקא בזיז שהוא למעלה משנים עשר טפחים:

 כסף משנה  זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'. בפרק י''ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד''ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר''א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: וכתב הראב''ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א''א דוקא בזיז שהוא למעלה מי''ב טפחים עכ''ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי''ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. ומ''ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית:

ג חַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְתַשְׁמִישׁ וְזִיז יוֹצֵא עַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן אֲפִלּוּ הָיָה כְּרֹחַב אֲגוּדָל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מֵעַל הַחַלּוֹן רוּם אֶצְבָּעַיִם אוֹ פָּחוֹת. הָיָה לְמַעְלָה מֵאֶצְבָּעַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח. זִיז זֶה שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן הָעֲשׂוּיָה לְמָאוֹר מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּכָל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא. * בִּנְיָן הַיּוֹצֵא לִפְנֵי הַחַלּוֹן שֶׁהַמַּשְׁקִיף נִסְמָךְ עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּשְׁקִיף אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה בּוֹ זִיז רוֹאִין אֶת הַבִּנְיָן כְּאִלּוּ אֵינוֹ וְהַזִּיז הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵיצַד מְבִיאִין כָּל הַזִּיזִין הָאֵלּוּ טֻמְאָה. שֶׁאִם הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת אֶחָד מֵהֶן אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא בֵּין בַּבַּיִת בֵּין תַּחַת הַזִּיז:

 ההראב"ד   בנין היוצא לפני החלון. א''א זו הפיסקא לא נמצאת לא במשנה ולא בתוספתא אולי כתבה תחת הבטח שהוא שנוי פי''ב ואין מפרשין כן ולשון התוספתא אבטי והוא הבטח האמור במשנה שאינו מביא את הטומאה ובזיז יש עליו מחלוקת וזה המחבר הפליגו לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם והרב היוני ג''כ פירש בו סברא רחוקה בעבור שראה בתוספתא אבטי ופירש אינו מביא את הטומאה חוצץ והם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמוהם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנה זיז לקבל עליו את הטיט שטופלין בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה שלא היו יודעין שיותיר ועל הזיז נחלקו רבי אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ורבי יהושע סבר הזיז מיהא בכוונה בא שם הילכך מביא ומודים שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח בית טיחה מקום קבוץ הטיט:

 כסף משנה  חלון העשויה לתשמיש וכו'. פי''ד דאהלות. ומ''ש אפילו היה כרוחב אגודל. שם בתוספתא, ומ''כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. ומ''ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'. בפרק י''ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר''א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. ומ''ש היה בו זיז וכו'. שם וכרבי יהושע: וכתב הראב''ד א''א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא''ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'. פשוט הוא:

ד * שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּב זֶה וְיֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן תַּחְתָּיו בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בֵּינֵיהֶן בֵּינֵיהֶם בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּב הָעֶלְיוֹן כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן אוֹ בֵּינֵיהֶן תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּב הָעֶלְיוֹן כְּנֶגְדּוֹ וְעַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֵּיהֶם תַּחְתֵּיהֶם וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּינֵיהֶם אוֹ תַּחַת הַמּוֹתָר בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר טָמֵא אֲבָל תַּחַת הַתַּחְתּוֹן טָהוֹר. יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן * תַּחְתָּיו בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם פּוֹתֵחַ טֶפַח. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת הַתַּחְתּוֹן אוֹ בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּב הָעֶלְיוֹן. * טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת שֶׁהֲרֵי הִיא רְצוּצָה. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. כֵּלִים אוֹ בְּגָדִים אוֹ לוּחוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן מֻנָּחִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְטֻמְאָה רְצוּצָה בֵּינֵיהֶן * אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח הֲרֵי הַכְּלִי שֶׁעָלֶיהָ מִלְּמַעְלָה מַאֲהִיל עַל חֲלַל הַטֶּפַח * וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְכָל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו. הָיוּ טַבְלִיּוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ אֲפִלּוּ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ אֶלֶף אַמָּה טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקַע:

 ההראב"ד   שני זיזין זה על גב זה וכו' תחת התחתון תחתיו בלבד טמא. א''א חסר מכאן עיין המשנה: תחתיו בלבד טמא. א''א הנוסחא נסוחא מן האחרת: טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. א''א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין: אם הטומאה גבוהה מן הארץ. א''א זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוהה הכלי: ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו. א''א ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני ז''ל כפי זה המשנה ומה הוא הפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גב זו ולטבלאות של עץ מונחות זו על גב זו שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע''פ שגבוהה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר אבל כשהוא שני כלים אע''פ שדבוקים זה בזה העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא וכן הטעם לאדם שהוא נתון על המת לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות:

 כסף משנה  שני זיזין זה ע''ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע''ג זו. פי''ד דאהלות: כתב הראב''ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א''א חסר מכאן עיין המשנה עכ''ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב''ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע''ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר''א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: כתב עוד הראב''ד תחתיו בלבד טמא א''א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ''ל. מכאן נראה שמ''ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע''ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ''ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: ועל מ''ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה. כתב הראב''ד א''א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ''ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י''ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע. פט''ו דאהלות: כתב הראב''ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז''ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט''ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: ועל מ''ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב הראב''ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ''ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא''כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי''ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ''ש שם וה''פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח:

ה לוּחוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זֶה בָּזֶה בְּקַרְנוֹתֵיהֶן וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין לְפִי שֶׁאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח וְהַנּוֹגֵעַ בְּלוּחַ זוֹ הַשְּׁנִיָּה כְּנוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּאֹהֶל הַמֵּת. אֲבָל כָּל הַכֵּלִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁמְּבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן חוֹצְצִין אִם הֶאֱהִיל הַכְּלִי עַל הַמֵּת כָּל כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְטֻמְאָתָן מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִין עַל הַמֵּת וְאַף הַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו שֶׁאֵינָן כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טְמֵאִים מִשּׁוּם כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּכֵלִים שֶׁהֶאֱהִילוּ עַל הַמֵּת:

 כסף משנה  לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'. שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר''ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע''ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע''פ מה שנתבאר בפ''ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה''ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה''ג טמאים טומאת שבעה: אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'. זה נלמד ממה ששנינו בריש פ''ז דאהלות ובפרק ח':

ו חָבִית שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ בָּאֲוִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן בְּתוֹכָהּ אוֹ תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגֶד אֲוִירָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְהֶחָבִית טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת מִתַּחְתֶּיהָ וְנִטְמֵאת אֲוִירָהּ. הָיְתָה הַטֻּמְאָה תַּחַת עֳבִי דָּפְנָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת וְהֶחָבִית טְהוֹרָה. וְלָמָּה הֶחָבִית טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת בַּאֲוִירָהּ אֶלָּא בְּדָפְנָהּ וְאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מִטָּמֵּא אֶלָּא מֵאֲוִירוֹ. הָיְתָה מִקְצָת הַטֻּמְאָה תַּחַת עֳבִי דָּפְנָהּ וּמִקְצָתָהּ תַּחַת אֲוִירָהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיָה בַּדְּפָנוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח כֻּלָּהּ טְמֵאָה וּכְנֶגֶד פִּיהָ טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַטֻּמְאָה פָּשְׁטָה בַּדְּפָנוֹת בִּלְבַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחָבִית טְהוֹרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה אוֹ גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָּה אוֹ כְּפוּיָה עַל פִּיהָ וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ * אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ כֻּלּוֹ טָמֵא. הָיְתָה מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַמֵּת הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְהוֹרִין וְהַכֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ טְמֵאִים. חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶם בָּאֲוִיר וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא רְצוּצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּטְהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן תַּחַת כֻּלָּן טָמֵא שֶׁהֲרֵי הַכּל אֹהֶל אֶחָד:

 ההראב"ד   או על גבה הכל טמא. א''א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש ולא הכל הכל ממש אלא שנוספת לה טומאה בכל אחת מאלו שאם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ טהורה כל מה שבתוכה טהור שהצד הפנימי של עובי הדופן חוצץ ועכשיו שהיא טמאה אינו חוצץ מכל מקום כנגד פיה טהור שאין עליו אהל ואם היתה גבוהה מן הארץ טפח כל מה שתחתיה טמא וברצוצה אין טמא אלא כנגד הטומאה מכוסה או שכפאה על פיה הרי היא מה שכנגד פיה טמא וכל מה שבתוכה טמא הרי שהטומאה נוספת לה בכל אלו:

 כסף משנה  חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא. פ''ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע''פ הדברים האלה פירש שם וז''ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר''ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר''ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. ומ''ש רבינו בד''א בחבית טהורה וכו'. במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר''ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ''ל: כתב הראב''ד או על גבה הכל טמא א''א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ''ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ''מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ''מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ''ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'. תוספתא דאהלות פ''י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ''ע: חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'. משנה פט''ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד''א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד:

הלכות טומאת מת - פרק שמונה עשר

א אָדָם שֶׁהֶאֱהִיל בְּיָדוֹ אַחַת עַל הַמֵּת וְהֶאֱהִיל בַּשְּׁנִיָּה עַל הַכֵּלִים אוֹ שֶׁנָּגַע בְּמֵת וְהֶאֱהִיל עַל הַכֵּלִים אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַכֵּלִים טְמֵאִין וְאִם לָאו טְהוֹרִין. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים וּבָהֶם שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת זֶה וְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה לַבַּיִת הַשֵּׁנִי אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה וְנַעֲשָׂה הַכּל כְּאֹהֶל אֶחָד וְנִטְמָא הוּא וְהַבָּתִּים. וְאִם לָאו אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'. בספט''ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה:

ב אָדָם שֶׁהִשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבַּיִת וְנִטְמָא כָּל הַבַּיִת. הָיָה מֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה וּמִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ וְהֶאֱהִילָה טֻמְאָה עַל מִקְצָתוֹ שֶׁבַּחוּץ הַבַּיִת טָמֵא. מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם חָלוּל וְיֵשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח וְכֵיוָן שֶׁהֶאֱהִילָה טֻמְאָה עָלָיו הֲרֵי זֶה כְּמַאֲהִיל עָלֶיהָ וּמֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ טְהוֹרִין עַל מִקְצָתוֹ שֶׁבַּחוּץ הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַאֲהִיל עַל הַטֻּמְאָה וְהָאָדָם מֵבִיא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ. פרק י''א דאהלות וכב''ה. ויש בספרי הדפוס ט''ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון:

ג נוֹשְׂאֵי הַמֵּת שֶׁעָבְרוּ בּוֹ תַּחַת הָאַכְסַדְרָה וְהֵגִיף אֶחָד מֵהֶן אֶת הַדֶּלֶת וּסְמָכוֹ בְּמַפְתֵּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא הַבַּיִת. וְכֵן אִם הָיָה אָדָם מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ סוֹמֵךְ הַדֶּלֶת. אִם יָכוֹל הַדֶּלֶת לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. וְאִם לָאו הַבַּיִת טָמֵא לְפִי שֶׁנִּמְצָא הָאָדָם הוּא שֶׁחָצַץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה וְהָאָדָם וְהַכֵּלִים מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  נושאי המת וכו'. פ''ו דאהלות. ומ''ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'. כ''כ בפי' המשנה ופשוט הוא:

ד תַּנּוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ וְהֶאֱהִילוּ נוֹשְׂאֵי הַמֵּת עַל עֵינוֹ הַקְּמוּרָה הַתַּנּוּר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. * שֶׁהֲרֵי אֵין הַתַּנּוּר גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא טֻמְאָה לַבַּיִת. מִגְדָּל הַבָּא בְּמִדָּה שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְנִפְתַּח לַחוּץ טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הוּא פָּתוּחַ בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְדֶרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. הָיְתָה מוּכְנִי שֶׁלּוֹ מְשׁוּכָה לַאֲחוֹרָיו וְיוֹצֵאת פָּחוֹת מִטֶּפַח וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת וְטֻמְאָה שָׁם בְּתוֹכָהּ כְּנֶגֶד הַקּוֹרוֹת הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא יוֹצְאָה אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת וְאֵינָהּ יוֹצֵאת טֶפַח. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ טֶפַח עַל רוּם טֶפַח חָלוּל. אֲבָל אִם אֵין בַּמּוּכְנִי חֲלַל טֶפַח הֲרֵי הַטֻּמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהַבַּיִת טָמֵא. הָיָה הַמִּגְדָּל עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ אוֹ בְּתוֹךְ הַתֵּבָה שֶׁלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 ההראב"ד   שאין התנור גבוה מעל הארץ. א''א זה הטעם אינו כלום שב''ש למה מטמאים את הכל ועוד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גבוה טפח ורוחב טפח אלא הטעם לב''ש מפני שהמת מתאהל על אויר עינו של תנור והעין מביא טומאה לתנור והתנור כיון שהוא טמא אינו חוצץ וכאילו נכנסה הטומאה לאויר הבית וב''ה סברי דיו לאויר העין שיטמא את התנור אבל לא נחשוב אויר העין כאויר הבית ור''ע סבר הכל טהור ואויר העין כאויר התנור למי שמאהיל עליו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך אע''פ שאין בקימורו רוחב טפח בקעה טומאה את הנסר שאין הנסר מציל אלא בצמיד פתיל ועוד שהנסר משופע ועולה ומקבל טומאה ואינו חוצץ ומביא את הטומאה לתנור. תוספתא:

 כסף משנה  תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'. ריש פ''ה דאהלות וכב''ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש''א הכל טמא ובה''א התנור טמא והבית טהור ר''ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב''ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה''א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור''ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר''ע עכ''ל. והרא''ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ''ח דכלים בש''א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב''ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב''ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב''ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ''ל. ומ''ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'. נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב''ד כתב זה הטעם אינו כלום שב''ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ''ש הראב''ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א''ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א''ל טמא א''ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר''ע דטמא והראב''ד מפרש סיפא דה''ק ע''כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ''ע דטהור. ומ''ש הראב''ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים. פ''ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ''ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. ומ''ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ. מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: ומ''ש היתה מוכני שלו וכו'. ז''ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד''א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד''א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: ומ''ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'. פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע''ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית:

ה * כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמִּגְדָּל וּבֵין הָאָרֶץ שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל וְשֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַקּוֹרוֹת אִם יֵשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח טְמֵאִים וְאִם לָאו טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִים אֶת הַקּוֹרוֹת כְּאִלּוּ הֵן יוֹרְדוֹת וְסוֹתְמוֹת:

 ההראב"ד   כלים שבין המגדל ובין הארץ שבינו ובין הכותל וכו' אם יש שם פותח טפח טמאים ואם לאו טהורים. א''א לא כל הענינים שוים כשהכלים בינו ובין הארץ או בינו ובין הקורות די להם באותו פותח טפח להביא טומאה לכלי שבאמצע אבל כשהכלים בינו ובין הכותל לא תביא להם טומאה באותו חלל טפח בלבד עד שיהא ג''כ פותח טפח או מלמעלה או מלמטה:

 כסף משנה  ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'. פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד''ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר''ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא:

ו הָיְתָה טֻמְאָה תַּחַת הַמִּגְדָּל בֵּינוֹ וּבֵין הָאָרֶץ אוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַקּוֹרוֹת אוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל בֵּין שֶׁיֵּשׁ שָׁם חָלָל טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין שָׁם הַבַּיִת טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד בָּאֲוִיר וְטֻמְאָה בְּתוֹכוֹ כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בְּעָבְיוֹ כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִים:

 כסף משנה  ומ''ש היה עומד באויר וכו'. פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: כתב הראב''ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א''א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה:

ז כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִים כְּאֹהָלִים. כֵּיצַד. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע וְטֻמְאָה בָּאֹהֶל כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ טְמֵאִים. טֻמְאָה תַּחַת הַשִּׁפּוּעַ כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל טְמֵאִים. הַטֻּמְאָה * מִתּוֹךְ הַשִּׁפּוּעַ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַנּוֹגֵעַ בַּשִּׁפּוּעַ מֵאַחֲרָיו טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב, נַעֲשָׂה הַשִּׁפּוּעַ מֵאַחֲרָיו כְּאִלּוּ הוּא כְּלִי שֶׁנָּגַע בָּאֹהֶל. הָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל אֲחוֹרֵי הַשִּׁפּוּעַ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַנּוֹגֵעַ בַּשִּׁפּוּעַ בְּתוֹכוֹ טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. וְהָאֹהֶל עַצְמוֹ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה:

 ההראב"ד   תוך השיפוע הנוגע בו וכו'. א''א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע ולפי דבריו שיחשוב אחוריו ככלי שני לגבי תוכו ואם כן באהל עצמו אמר כן אבל לא בשיפוע ולא באהל אין נחת בפירושו שיחשבו כשני כלים למנות בהן ראשון ושני ואני אומר שאין שנים טמאים טומאת שבעה בשום דבר אלא או בחרב או בחיבורין או חבור אדם באדם או חבור אדם במת וחיבור לאדם במת הוא העיקר מן התורה ועל זה הדרך אני מפרש את המשנה כשהטומאה בתוך האהל הנוגע בו מתוכו טמא אפילו יהפך מן האהל מתוכו לחוץ טמא שבעה מפני שהוא בחיבורין אבל נגע מבחוץ טמא טומאת ערב שאינה חיבורים ואף על פי שאין אומרים כן בשאר כלים שאין הצדדים נחלקים גבי אהל שאינו עשוי אלא לתוכו וכשהטומאה מבחוץ טמא שבעה שזה חיבור אבל נגע מבפנים טמא טומאת ערב שאינה חבורים וכשהטומאה כחצי זית בפנים וכחצי זית מבחוץ אין הנוגע באהל חיבור לטומאה לא בפנים ולא בחוץ אבל האהל מכל מקום טמא שבעה זה הדרך ערב לי והוא הישר לכל מבין:

 כסף משנה  כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'. כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט''ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע''ג דקי''ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר''ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'. באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע''ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע''כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר''ש וע''פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק''ל. ומ''ש כחצי זית מתוכו וכו'. כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט''ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע''פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א''א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: וכתב הראב''ד א''א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ''ל:

ח הָיָה כְּנַף הָאֹהֶל מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ וְטֻמְאָה תַּחַת כְּנַף הָאֹהֶל הַפָּרוּשׂ עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל גַּבֵּי הַכָּנָף. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

הלכות טומאת מת - פרק תשעה עשר

א * כַּוְּרֶת שְׁהִיא מֻטֶּלֶת בָּאָרֶץ וְהִיא בְּתוֹךְ פֶּתַח הַבַּיִת וּפִיהָ לַחוּץ וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ. כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ אוֹ בָּגֹבַהּ טָמֵא וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת אֲבָל כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָהּ תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ טְהוֹרִים. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ * וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ אֲבָל כָּל שֶׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר * חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ. שֶׁהַכֵּלִים אוֹ הָאָדָם שֶׁנַּעֲשׂוּ אֹהֶל עַל הַטֻּמְאָה * אוֹ שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה עַל גַּבֵּיהֶן מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהִיא כְּלִי וּמְחֻלְחֶלֶת. * אֲבָל אִם הָיְתָה פְּחוּתָה וְסָתַם הַמָּקוֹם הַנִּפְחָת בְּקַשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ כְּלִי. אוֹ שֶׁהָיְתָה אֲפוּצָה עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ חֲלַל טֶפַח אֶלָּא אֲטוּמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בָּהּ חֲלַל טֶפַח בְּמָקוֹם אֶחָד. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת. הֲרֵי הַבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֹהֶל אֶחָד וְתוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֹהֶל שֶׁל עֵץ וְאֵינוֹ כְּלִי. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אֵין טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ. הָיְתָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּפִיהָ לַחוּץ וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ * כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּבָּיו כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת בִּלְבַד. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אֵין טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ:

 ההראב"ד   כוורת שהיא מוטלת. א''א אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה: וכל שתחתיה כנגד הטומאה. א''א זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא שהכלי טמא אינו חוצץ והצד העליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו: חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. א''א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה: או שהיתה הטומאה על גביהן מביאין. א''א אין כאן טעם שהרי בכוורת של חרס עסקינן שהוא חוצץ ולא נתחוור אצלי טעם המשנה טעם ברור: אבל אם כו' מפני שהוא אהל של עץ. א''א אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה: כנגדו עד התהום טמא. א''א כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה ואני מפרש כל שאין לה טפח ממקום אחר שהיא אפוצה כגון שנשברו דפנות הכוורת עד שלא נשאר שום דופן [שלם] שאינו כלי שיהא ראוי להשתמש כוורת אלא שיש פותח טפח בין עובי השולים והדפנות כדי להביא את הטומאה והקושיא במקומה:

 כסף משנה  כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'. פ''ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב''ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ''ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק''ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה''ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי''ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע''פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי''ב: ועל מ''ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור. לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל''ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי''ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. ומ''ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. ומ''ש בתוכה הכל טמא. מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י''ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ''ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: ועל מ''ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב הראב''ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז''ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל''ק מידי. ומ''ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'. ז''ל המשנה (פ"ט מ"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א''כ כלים שע''ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש''ה כל כלים שע''ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ''מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. ומ''ש ובתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג''כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א''כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע''ג ג''כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי''ב: ועל מ''ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. כתב הראב''ד א''א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ''ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע''י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. ועל מ''ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין. כתב הראב''ד א''א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ''ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ''ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ''ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ''ו וכן פירש הרא''ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע''פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: ומה שכתב רבינו בד''א בזמן שהיא כלי וכו'. ג''ז שם במשנה פרק ט' (מי"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע''פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: ועל מ''ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב הראב''ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ''ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ''ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי''ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע''פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי''ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'. גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: ועל מ''ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא. כתב הראב''ד א''א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע''פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א''נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש''ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה:

ב כַּוֶּרֶת הַמֻּטֶּלֶת בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לְפָנִים וְהִיא כְּלִי שָׁלֵם וַחֲלוּלָה וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ טָמֵא. וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. וְהַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ * אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ אוֹ בַּבַּיִת הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבַּבַּיִת וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא וְהַבַּיִת כְּאֹהֶל אֶחָד. וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ וְכָל שֶׁבְּתוֹכָהּ טָמֵא שֶׁהַכְּלִי מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הָיְתָה פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ אֲפוּצָה וּגְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בַּבַּיִת אוֹ בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא חוּץ מֵעַל גַּבָּהּ. הָיְתָה טֻמְאָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ בִּלְבַד עַד לָרָקִיעַ טָמֵא אֲבָל תּוֹכָהּ טָהוֹר וְתַחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת כָּל מַה שֶּׁבָּהֶן טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ כְּלִי חוֹצֶצֶת. הָיְתָה מֻנַּחַת עַל הָאָרֶץ וּפִיהָ לְפָנִים וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. הָיְתָה עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ בַּבַּיִת תּוֹכָהּ וְהַבַּיִת טָמֵא:

 ההראב"ד   או בתוכה או על גבה. א''א דברים אלו כבדים הן ואין לנו על מה שנסמוך ואם נמצא חוט אחד שנוכל להתלות בו נתלה בו כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה אע''פ שגבוהה מן הארץ טפח והיא כלי והלא היא של חרס. ומצאתי חוט של שתי להתלות שהרי אמרו המאהיל על הטומאה של שרצים טהור פירוש ספק נגע וספק לא נגע טהור דהוה ליה כנזרק והנזרקין ספיקן טהור שאין לך דבר שמטמא מלמעלה ומלמטה אלא כזית מת וכזית נצל ומלא תרווד רקב פירוש וכיון שאהלן מלמעלה ומלמטה טמא הילכך זריקת ספיקן טמא שהרי אהלן על הכלים מאויר הם מטמאין ראה זה מצאתי ואולי על זה הדרך הלכו ואמרו אם הטומאה על גבה והכוורת תחתיה וכלים תחת הכוורת ויש שם פותח טפח תחת הכוורת הכל תחת אויר הטומאה וכיון שהוא כלי אינו מפסיק האויר ומביא לצדדין אבל כשאינה כלי קרקע עולם הוא ומפסיק האויר ועם כל זה נשארו לנו קושיות בזה הפרק:

 כסף משנה  כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: ומ''ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: ומ''ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ''מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. ומ''ש היתה מונחת על הארץ וכו'. גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: ועל מ''ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'. כתב הראב''ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע''פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ''ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר:

ג כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִיא מְמַלְּאָה אֶת כָּל גֹּבַהּ הַבַּיִת וּפִיהָ לְמַעְלָה לְקוֹרוֹת הַבַּיִת וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר. שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת לְתוֹךְ הַבַּיִת בְּפָחוֹת מִטֶּפַח וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּה וּפִיהָ לַכֹּתֶל וּבֵינוֹ וּבֵין הַכֹּתֶל פָּחוֹת מִטֶּפַח בֵּין שֶׁהָיְתָה כַּוֶּרֶת אַחַת בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁתַּיִם זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְאֵין בֵּין הָעֶלְיוֹנָה לַקּוֹרוֹת אוֹ לַכֹּתֶל פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לְמַעְלָה וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּשְׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָמֵא שֶׁדֶּרֶךְ טֻמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 כסף משנה  כוורת שהיא בתוך הבית וכו'. גם זה שם במשנה פ''י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'. פי' הב''ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים:

ד כַּוֶּרֶת חֲלוּלָה שֶׁהִיא כְּלִי שָׁלֵם וְהָיְתָה מֻנַּחַת עַל צִדֶּיהָ בָּאֲוִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַזַּיִת בְּתַחְתֶּיהָ וּבְגַבָּהּ טָמֵא. וְכָל מַה שֶּׁבַּאֲוִיר תּוֹכָהּ טָהוֹר אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה בְּתוֹכָהּ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁכְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה לְמַעְלָה עַל גַּבָּהּ אוֹ לְמַטָּה תַּחְתֶּיהָ. הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ כָּל שֶׁתַּחְתֶּיהָ טָמֵא וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ טָמֵא. אֲבָל כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר חוּץ מִכְּלִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ הַכּל טָמֵא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁלְּמַעְלָה עַל גַּבָּהּ שֶׁהַכֵּלִים מְבִיאִין וְאֵינָן חוֹצְצִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה כַּוֶּרֶת זוֹ הַמֻּטֶּלֶת עַל הָאָרֶץ פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ שֶׁהָיְתָה בָּאָה בְּמִדָּה וּכְזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא תּוֹכָהּ. הָיְתָה גְּבוֹהָה טֶפַח מֵעַל הָאָרֶץ וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. בְּתוֹכָהּ תּוֹכָהּ בִּלְבַד טָמֵא. עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכְּלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה כְּאֹהֶל הוּא חָשׁוּב לֹא כְּכֵלִים וּלְפִיכָךְ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'. ג''ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'. ג''ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: ומ''ש רבינו או שהיתה באה במדה. ק''ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך:

ה כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא כְּלִי שָׁלֵם וְהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ לָאֲוִיר וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָּה אוֹ כְּפוּיָה עַל פִּיהָ וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא כָּל שֶׁבְּתוֹכָהּ וְכָל שֶׁתַּחְתֶּיהָ וְכָל שֶׁעַל גַּבָּהּ אִם הָיְתָה הַטֻּמְאָה לְמַטָּה. שֶׁהַכְּלִי הַמַּאֲהִיל מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְּקַשׁ אוֹ בָּאָה בְּמִדָּה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִם הָיְתָה גְּבוֹהָה טֶפַח וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ תַּחְתֶּיהָ בִּלְבַד טָמֵא. הָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא וְכֵלִים שֶׁתַּחְתֶּיהָ טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֹהֶל וְחוֹצֶצֶת:

 כסף משנה  כוורת שהיא כלי שלם וכו'. גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת. גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע''פ השרשים הקודמים: וראיתי להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ''ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: [מ''א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'. הראב''ד בהשגות פי''ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא''ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע''פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי''ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא''ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב''ם ז''ל פירשה ג''כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע''פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ''ש הוא עצמו ז''ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ. במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי''ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א''כ כשהיא ע''ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א''כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ''כ הרמב''ם פה ובחיבור פי''ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע''ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. בתוכה הכל טמא. תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע''ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע''ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב''ד על מ''ש הרמב''ם פי''ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ''ל ומתוך מ''ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע''ג בין לכל שתחתיה. ומ''ש הרמב''ם כמו שביארנו רומז למ''ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע''ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: [מ''ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע''ג הכל טמא אלא תוכה. הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע''ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי''ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א''כ כלים שע''ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש''ה גם כל כלים שע''ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ''מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ''ש הרמב''ם ז''ל בפי''ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א''כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב''ד גם על דין זה. בתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג''כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א''כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ''ו היתה טומאה תחתיה כלים שע''ג טמאים: [מ''ג] בד''א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. ופקוקה בקש. לרבותא נקט אע''פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. אפוצה. כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת. בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. בתוכה אין טמא אלא תוכה. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: [מ''ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה. תוכה וגבה טהור. דלאו כלי היא וחוצצת: [מ''ה] בד''א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע''ג הכל ושם אין תחתיה וע''ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע''ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: [מ''ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע''ג הכל טמא. טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע''ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: [מ''ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'. בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד''א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: [מ''ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: [מ''ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח. כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח. ואין דרכה ליכנס בפחות מטפח. בין עומדת כדאמרן. בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח. בין אחת כדאמרן. בין שתים זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: [מ''י] היתה עומדת בתוך הפתח. ופיה למעלה. ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. טומאה בבית מה שבתוכה טמא. הב''ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: [מי''א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'. דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: [מי''ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר''פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: בד''א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'. דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'. שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל''ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא''ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את''ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע''ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: [מי''ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי''ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ''ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: [מי''ד] בד''א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: ואיכא למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י''ג ולמה לא יהיה ג''כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב''ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: ואיכא למידק תו הב''ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י''א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י''ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא''ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג''כ הרמב''ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י''ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א''כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא''כ היאך פסק הרמב''ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל''כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז''ל ס''ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א''כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע''פ שכתב הרמב''ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב''ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע''ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע''ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י''ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א''כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: תו איכא למידק בפירוש הרמב''ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ''ע:

ו גָּמָל שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּאֲוִיר טֻמְאָה תַּחְתָּיו כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין. הָיָה רוֹבֵץ וְטֻמְאָה תַּחְתָּיו הֲרֵי זוֹ בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְכֵן אִם הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה תַּחַת רַגְלוֹ אוֹ עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הֲרֵי זוֹ בּוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת שֶׁאִם הָיָה הַנָּזִיר וּכְזַיִת מִן הַמֵּת תַּחַת הַגָּמָל אוֹ תַּחַת הַמִּטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר הַכֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת שִׁבְעָה אֵינוֹ מְגַלֵּחַ. וּמִשָּׁם אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּטֻמְאַת אֹהָלִים הַנַּעֲשִׂים מִן הָאָדָם אוֹ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַכֵּלִים הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מֵהֶן דִּבְרֵי קַבָּלָה. וּמֵהֶן גְּזֵרוֹת וְהַרְחָקוֹת. וּלְפִיכָךְ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אוֹ אֲכִילַת קֳדָשָׁיו. וְאֵין הַדְּבָרִים כֻּלָּן אֲמוּרִין אֶלָּא לְעִנְיַן טֻמְאַת תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  גמל שהוא עומד באויר וכו'. תוספתא באהלות פי''ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. ומ''ש או על גבי רגלו. ז''ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי''ח וצ''ע: כבר ביארנו בנזירות. פ''ז. ומ''ש ומשם אתה למד וכו'. כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ''ה והוא בתוספתא דאהלות פ''ט:

הלכות טומאת מת - פרק עשרים

א שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת. צָמִיד פָּתִיל. וְאֹהָלִין. וּבְלוּעִין. הַבְּלוּעִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים שֶׁלֹּא יִתְטַמְּאוּ וּמוֹנְעִין הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא. אֲבָל צָמִיד פָּתִיל וְאֹהָלִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים שֶׁלֹּא יִתְטַמְּאוּ וְאֵינָן מוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים. כֵּיצַד. בַּיִת טָמֵא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּלִי מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל. כָּל שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי טְהוֹרִים. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם אֹהֶל בְּתוֹךְ הַבַּיִת כָּל הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הָאֹהֶל טְהוֹרִין. אֲבָל אִם הָיָה כְּזַיִת מִן הַמֵּת נָתוּן בְּכֵלִים וּמֻקָּף עָלָיו בְּצָמִיד פָּתִיל וְהִכְנִיסוֹ לַבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא. * וְכֵן אֹהֶל בְּתוֹךְ אֹהֶל וּכְזַיִת מִן הַמֵּת בָּאֹהֶל הַפְּנִימִי כָּל הַכֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל הַחִיצוֹן טְמֵאִים:

 ההראב"ד   וכן אהל בתוך אהל. א''א דוקא באהל שהוא מקבל טומאה אי נמי באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון:

 כסף משנה  שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'. תוספתא פ''ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: ומ''ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'. פ''ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. ומ''ש וכן אם היה שם אהל וכו'. בפ''ד דאהלות בדין מגדל ופ''ט דאהלות בדין כוורת. ומ''ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'. בספ''ח דאהלות שתי חביות וכו': ועל מ''ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'. כתב הראב''ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב''ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א''נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע''פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו:

ב אֲבָל הַבְּלוּעִין מַצִּילִין עַל הַטְּהוֹרִים וּמוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וְנִכְנַס לַבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר. בָּלַע טַבַּעַת אֲפִלּוּ אָדָם שֶׁבָּלַע טַבַּעַת וְנִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת שִׁבְעָה הַטַּבַּעַת טְהוֹרָה. וְכֵן כָּל הַבְּלוּעִין בְּחַיָּה וּבְהֵמָה וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים מַצִּילִין כָּל זְמַן שֶׁהֵן חַיִּין. וְאִם מֵתוּ וּבְשַׂר הַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן אוֹ הַכֵּלִים. הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּלוּעַ:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'. תוספתא דאהלות פרק י''ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. ומ''ש בלע טבעת וכו'. בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע''פ שהם סתומים: וכן כל הבלועים וכו'. תוספתא באהלות פי''ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם. שם ופי''א דאהלות. ומה שכתב או הכלים. כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים:

ג נִשְׁחַט רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן מְפַרְכְּסִין הֲרֵי הֵן כְּמֵתִים וְאֵינָן מַצִּילִין עַל הַכֵּלִים הַבְּלוּעִים וְלֹא מוֹנְעִין אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁבְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן שֶׁלֹּא תְּטָמֵא:

 כסף משנה  וכן מ''ש נשחט רוב א' וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ''א:

ד וְכַמָּה תִּשְׁהֶא הַטֻּמְאָה בְּמֵעֵיהֶן וְתִהְיֶה מְטַמְּאָה כְּשֶׁיָּמוּתוּ. בְּכֶלֶב שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וּבִשְׁאָר חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יוֹם אֶחָד מֵעֵת לְעֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּשְׁאַר בְּשַׂר הַמֵּת בְּתוֹךְ מֵעֵיהֶן. אֲבָל זְאֵב שֶׁבָּלַע תִּינוֹק וֶהֱקִיאוֹ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי. הַבָּשָׂר טָהוֹר וְהָעֲצָמוֹת בְּטֻמְאָתָן:

 כסף משנה  וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'. פי''א דאהלות ופסק כר''י בן בתירא ולא כר''ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: בד''א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ט:) ובפ''ג דתענית (דף כ"א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש''י ז''ל:

ה אֵין הַבְּלוּעִין נִצָּלִין אֶלָּא בְּבֶטֶן נֶפֶשׁ הַחַיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַבְּלוּעִין בְּגוּף הַכֵּלִים * וְהָאֲבָנִים אֵינָן נִצָּלִין. כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁנִּבְלְעָה בּוֹ הַצִּנּוֹר שֶׁל מַתֶּכֶת. וּמַלְמָד שֶׁנִּבְלַע בּוֹ הַדָּרְבָן. וּלְבֵנָה שֶׁהָיְתָה טַבַּעַת מֻבְלַעַת בְּתוֹכָהּ. וְנִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת. נִטְמְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִרְאִין וַהֲרֵי הֵן מְחֻפִּין שֶׁאֵין הַבְּלוּעִין בַּכֵּלִים מַצִּילִין אֶלָּא בְּצָמִיד פָּתִיל. וְכֵן מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁהָיוּ מֻבְלָעִין בִּטְפֵלַת הַתַּנּוּר וְנִטְמָא הַתַּנּוּר בְּאֹהֶל הַמֵּת אוֹ שֶׁנָּפַל שֶׁרֶץ לַאֲוִירוֹ נִטְמְאוּ הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַטְּפֵלָה. וְאִם הָיָה הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הוֹאִיל וְהַתַּנּוּר טָהוֹר אַף הַכֵּלִים הַמֻּבְלָעִין בַּטִּיט שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. וְכֵן חָבִית הַמֻּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְהָיְתָה מַחַט אוֹ טַבַּעַת בִּמְגוּפַת הֶחָבִית מִצִּדָּהּ. הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין וְאֵין מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת. הָיוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית כְּנֶגֶד פִּיהָ אִם הָיוּ נִרְאִין לְתוֹךְ הֶחָבִית וְאֵינָן יוֹצְאִין לַאֲוִירָהּ טְהוֹרִין. וְאִם יָצְאוּ לַאֲוִירָהּ טְמֵאִין. שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל מַצִּיל עַל הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹקְעִין לְתוֹךְ אֲוִירָהּ הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין:

 ההראב"ד   והאבנים אינן ניצלין כיצד. א''א הרבה עיינתי וחשבתי ולא נתברר לי דבר זה ראיה ברורה לא מן המשנה ולא מן התוספתא לא ממשנת כלים והתוספתא ולא ממשנת אהלות והתוספתא כי כל מה שהביא ממשנת כלים היא ותחילת המשנה טבעת או מחט שנמצאו בנחושתו של תנור נראין אבל לא יוצאין אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן טמא פירוש טמא התנור ובמחט טמא מת מיירי כיון שהוא נראה כל כך שהבצק נוגע בו כמו שיוצא לאויר התנור אבל אם שוקע שאין הבצק נוגע בו אע''פ שראשו נראה אינו יוצא לאויר התנור ובבצק הבינוני שאינו לא רך ולא קשה שהרך אפי' שוקע נוגע בו והקשה אפי' הוא שוה לנחושתו של תנור אינו נוגע נמצא בטפלת התנור מוקף צמיד פתיל בטמא טמאים ובטהור טהורים פירוש על הנראים ועל היוצאים קאי ובמחט וטבעת טהורים שאם נכנס התנור לאהל המת אע''פ שהוא מוקף צמיד פתיל אם התנור ראוי לקבל טומאה אין התנור מוקף מציל אותם שהרי אמרו אין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס מפני תנורו של ע''ה שהוא טמא אבל אם הוא טהור שלא הוסק טהורים שהרי על גב ע''ה נמי טהור ולפיכך ניצלים עם התנור בצמיד פתיל נמצא במגופת החבית מצדיה טמאים כנגד פיה טהורים פירוש מצידי החבית אין החבית מצלת אותן בצמיד פתיל לפי שאינו חבור לחבית שאין צורך לצידי החבית במגופה אבל כנגד פיה ניצלין שהרי צורך המגופה לפיה של חבית. ויש כאן קושיא גדולה לפי מה שפירשנו והרי אמרו שאין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס ואולי נאמר שאני מגופה מטפלה שהטפלה כגופה של חבית והיא טמאה על גב ע''ה אבל המגופה אינה כחבית וכלי טהור הוא בשאין לו תוך ומכח עצמה היא מצלת שלא גזרו עליה משום כליו של ע''ה ואפילו יש לה תוך. נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים נראה לי מאחר שאינם יוצאים לאויר החבית טהורים שנצלים בצמיד פתיל של חבית ושל מגופה כמו שפירשנו אבל אם היו יוצאים לאוירה נחשבים ככלי החבית ואינה מצלת על כלים שבתוכה אלא על כלי חרס אבל אם היו שוקעים בתוך החבית ותחתיהם טיט כקליפת השום שהם נחבאים במגופה אע''פ שהכלים עומדים בתוך התנור טהורים לפי שהם כלי המגופה ולא כלי החבית ואולי בזה החוט יש לי לתלות דמשמע מהכא טעמא דאיכא צמיד פתיל הוא דניצלין הא משום דנבלעין במגופה לא והמשנה שהביא כוש שבלע צנורא ומלמד שבלע את הדרבן וכו' יכול אני לומר שנראים ואינן יוצאים דאיירי ברישא במחט וטבעת ומשנת ספוג קשיא ליה דתנן בהאי פירקא ספוג שבלע משקין טמאים ונפל לאויר התנור טמא שסוף המשקין לצאת אלמא בלוע שאין סופו לצאת טהור וכוש שבלע צנורא היאך סופו לצאת אלא ע''י אדם ואולי כיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה מכל מקום מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום וסותרת את דבריו בין תבין:

 כסף משנה  אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'. פ''ט דכלים. ומ''ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע''פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים. בפ''ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. ועל מ''ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'. כתב הראב''ד הרבה עיינתי וכו'. על מ''ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע''פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ''ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ''ע: ומ''ש מ''מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב''ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע''פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב''ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ''ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז''ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג''כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ''ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה''ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר''ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב''ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ''ש:

ו כָּל הַבְּלוּעִין בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל בַּיִת הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וְאֵין נִצָּלִין. שֶׁקַּרְקַע הָאֹהֶל כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד. הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת וְכֵלִים הַטְּמוּנִים בְּקַרְקָעִיתוֹ אֲפִלּוּ תַּחַת מֵאָה אַמָּה טְמֵאִים. אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי הֵן תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לַעֲלִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי הַבַּיִת וְטֻמְאָה בַּעֲלִיָּה שֶׁהַבַּיִת טָהוֹר. וְכֵן אִם חָלַק הַבַּיִת בִּמְחִצָּה מִכְּלַפֵּי אַרְצוֹ וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת לְמַעְלָה מִן הַמְּחִצָּה טְמֵאִין * שֶׁאֵין הָאֹהָלִים מוֹנְעִין הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה הַטֻּמְאָה לְמַעְלָה מִן הַמְּחִצָּה כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ טְהוֹרִין שֶׁהָאֹהֶל מַצִּיל. וְאִם אֵין בֵּין הַמְּחִצָּה וְהָאָרֶץ גֹּבַהּ טֶפַח הֲרֵי הֵן כִּטְמוּנִים בְּקַרְקַע הַבַּיִת וּטְמֵאִים:

 ההראב"ד   שאין האהלים מונעין את הטומאה כמו שביארנו. א''א אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ אם אינו מקבל טומאה אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת משם ואין דרכה ליכנס שם ואדם גדול טעה בזה:

 כסף משנה  כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'. פרק ט''ו דאהלות. ועל מ''ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו. כתב הראב''ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי''ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ''ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ"ח מ"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי''ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ''ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה''נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב''ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ''ע:

ז בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת וְיֵשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בְּפִתְחוֹ שֶׁהוּא חוּץ לַבַּיִת פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר. הָיָה בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהָיְתָה טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל טֻמְאָה לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח טֻמְאָה בְּתוֹכוֹ הַבַּיִת טָמֵא כְּאִלּוּ הִיא בְּתוֹךְ הַבַּיִת. טֻמְאָה בַּבַּיִת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּכֵלִים הַטְּמוּנִים בַּקַּרְקַע וְקַרְקַע הַבַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם:

 כסף משנה  ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'. פ''ג דאהלות:

ח שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וְכַחֲצִי זַיִת בְּכָל אֶחָד וּמֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל וּמֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֵן טְהוֹרוֹת שֶׁאֵין חֲצִי שִׁעוּר מְטַמֵּא. וְהַבַּיִת טָמֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בַּבַּיִת כְּזַיִת וְאֵין צָמִיד פָּתִיל לַטֻּמְאָה. וְאֵינָן מִטַּמְּאוֹת מֵחֲמַת הַבַּיִת שֶׁהֲרֵי הֵן מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל. נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן הִיא וְהַבַּיִת טְמֵאִין וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵן פְּתוּחִים זֶה לָזֶה וְלַבַּיִת וְכַחֲצִי זַיִת בַּפְּנִימִי אוֹ בָּאֶמְצָעִי וְכַחֲצִי זַיִת בַּחִיצוֹן הַחִיצוֹן טָמֵא וְהַפְּנִימִי וְהָאֶמְצָעִי טְהוֹרִין. כַּחֲצִי זַיִת בַּפְּנִימִי וְכַחֲצִי זַיִת בָּאֶמְצָעִי הַפְּנִימִי טָהוֹר וְהָאֶמְצָעִי וְהַחִיצוֹן טְמֵאִים שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

 כסף משנה  שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'. פ''ח דאהלות. ומ''ש אין צמיד פתיל לטומאה. תוספתא דכלים פ''ו. ומ''ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'. בתוספתא פ''ט דאהלות:

הלכות טומאת מת - פרק אחד ועשרים

א מִנַּיִן לְצָמִיד פָּתִיל שֶּׁמַּצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טו) 'וְכל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא' הוּא הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בִּכְלִי חֶרֶשׂ בִּלְבַד כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא אֶלָּא דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה פִּתְחוֹ סָתוּם וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל הִצִּיל עַל כָּל שֶׁבְּתוֹכוֹ. קַל וָחֹמֶר לְכָל הַכֵּלִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁיַּצִּילוּ בְּצָמִיד פָּתִיל וְהֵם כְּלֵי גְּלָלִים כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי אֲדָמָה וּכְלֵי עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ וְעַצְמוֹת הָעוֹף וּכְלִי עֵץ הַבָּא בְּמִדָּה וּנְסָרִים שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן פְּשׁוּטִין וְאֵינָן כֵּלִים וְגָלְמֵי כְּלֵי מַתֶּכֶת. כָּל אֵלּוּ מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. אִם הַדְּבָרִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי הַמֻּקָּף נִצְּלוּ קַל וָחֹמֶר לַבְּלוּעִין וְלַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הָאֹהָלִים. מַה בֵּין אֹהָלִים לַכֵּלִים שֶׁמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. שֶׁהַכֵּלִים אֵינָן מַצִּילִין אֶלָּא בְּצָמִיד פָּתִיל וְהָאֹהָלִים מַצִּילִין בְּכִסּוּי בִּלְבַד:

 כסף משנה  מנין לצמיד פתיל וכו'. סוף פ''ק דחולין (דף כ"ה) ובספרי פרשת חוקת. ומ''ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד. בפ''י דכלים. ומ''ש ונסרים של עץ וכו'. בפ''ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. ומ''ש וגולמי כלי מתכות. בתוספתא דכלים פ''ז: מה בין אהלים וכו'. בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי:

ב * מַשְׁפֵּךְ שֶׁכָּפָהוּ מַצִּיל בְּכִסּוּי אַף עַל פִּי שֶׁקְּצָתוֹ נָקוּב נֶקֶב קָטָן הֲרֵי הוּא כְּסָתוּם:

 ההראב"ד   משפך שכפהו. א''א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר''מ וחכ''א מציל ומכאן לא למדנו אע''פ שהוא מנוקב ולא סתמו אלא בשסתם הנקב שהרי שנינו במשנתנו אע''פ שהכלי מנוקב מציל עד השיעור המפורש במשנה ודוקא שלא נעשה נקב בידי אדם אבל אם נעשה בידי אדם אפילו בכל שהוא טמא כל מה שבתוכו ומשפך ודאי בידי אדם הוא ובאמת כשסתמו הוא ואני אומר ג''כ ע''י צמיד פתיל ולפנים אפרש יותר מזה:

 כסף משנה  משפך שכפהו וכו'. כתב הראב''ד א''א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ''ש הראב''ד וכמאן לא למדנו אע''פ שהוא מנוקב ולא סתמו י''ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב''ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ''ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י''ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו:

ג כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אִם הָיוּ בָּהֶן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח וּכְפָאָן עַל פִּיהֶם עַל הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרֵחַ בְּצָמִיד פָּתִיל מִן הַצְּדָדִין הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין כָּל מַה שֶּׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאֹהֶל וְהָאֹהֶל מַצִּיל. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַכְּלִי כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁאֵין אָהֳלֵי כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּילִין. * כֵּיצַד. חָבִית שֶׁכְּפוּיָה עַל פִּיהָ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָהּ בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין כָּל מַה שֶּׁתַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טו) 'צָמִיד פָּתִיל עָלָיו' וְלֹא צָמִיד פָּתִיל עַל גַּבּוֹ. הִדְבִּיק פִּיהָ לַכֹּתֶל וּמֵרְחָהּ מִן הַצְּדָדִים מַצֶּלֶת עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְעַל כָּל שֶׁכְּנֶגְדָהּ בַּכֹּתֶל. וְאִם לֹא מֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין אֵינָהּ מַצֶּלֶת שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּיל מִשּׁוּם אֹהֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * אֲבָל שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁהָיוּ פִּיּוֹתֵיהֶן דְּבוּקוֹת בְּדָפְנֵי הַבַּיִת מַצִּילִין בְּלֹא צָמִיד פָּתִיל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַצִּילִין מִשּׁוּם אֹהֶל. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּדֹפֶן הַכְּלִי טֶפַח שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִּילִין עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן דֹּפֶן [טֶפַח]. הָיָה לַכְּלִי דֹּפֶן חֲצִי טֶפַח וְהָיָה יוֹצֵא מִדֹּפֶן הָאֹהֶל שָׂפָה חֲצִי טֶפַח וְהִדְבִּיק זֶה לָזֶה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֲלַל טֶפַח אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   כיצד חבית שכפויה. א''א אמת כך היא שנויה בספרי אבל תוספתא דכלים חולקת עליהם דתניא חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל מה שכנגדה בכותל כפאה על הקרקע ומירח שפתותיה עם הקרקע מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שכנגדה בקרקע והמשנה כמו כן כך מוכיח דתנן פ''ק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס וכלי נתר ועצמות הדג ועורו ועצמות חיה שבים ועורם וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהם בין מצדיהם בין יושבים על שוליהן היו כפויים על פיהם מצילין כל מה שתחתיהם עד התהום ר''א מטמא על הכל מצילים חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס כל זה במשנה ובתוספתא ואיך ידחו ואני אומר מה ששנו בסיפרי שמירח מן הצדדין אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע אלא שנתן הטיט סביב סביב דדינו כעל גבה גם מה שאמר שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שורש שכל המשנה שכתבתי ע''י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה ודבר פסוק הוא בספרי שכל הכלים צריכין צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו והוא כתב שכפהו ואינו אלא עומד על פי החבית כדרכו ומוקף צמיד פתיל עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט ר''מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל וחכ''א מציל זהו העיקר ולפיכך נחלקו במשפך: אבל שאר כל הכלים. א''א אני אין לי אלא כל הכלים מצילין עם דפני אהלים אלא שלא נתברר אם ע''י מירוח מפני שדפנו של אהל מחשבו כאהל ודי לו בכיסוי ומסתברא דבכיסוי סגי ליה עם דפנו של אהל כדמפרש ואזיל במתני' הבור והדות וכפישה נתונה עליו טהור ולא קתני מירוח ונ''ל דוקא עם דפנו שהדופן של אהל נעשה ג''כ דפנו של כלי אבל אם עשאו לדופן האהל קרקע עולם לא אלא ע''י מירוח שהרי שנו בתוספתא חבית שכפאה על הכותל מירח שפתותיה עם הכותל מציל מירח אין לא מירח לא מפני שהכותל עשאו קרקע עולם:

 כסף משנה  כל הכלים המצילים וכו'. במשנה פ''י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת''ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ''ז. ומ''ש רבינו אא''כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'. כתב הראב''ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ''י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א''א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע''ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע''ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ''ש הראב''ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק''ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו''ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: ומ''ש עוד הראב''ד גם מ''ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע''י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי''ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב''ד הו''ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור''א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: ומ''ש ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י''ל דאין למדים מן הכללות ועוד י''ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י''ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: ומ''ש אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ''ש ר''מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: ומ''ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'. בתוספתא דכלים פ''ז: ועל מ''ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'. כתב הראב''ד א''א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י''ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א''נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר''א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר''א אבל לת''ק בלא מירוח נמי מציל: ומ''ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד. משנה פ''ה דאהלות:

ד כְּשֵׁם שֶׁמַּצִּילִין מִבִּפְנִים עִם דָּפְנוֹת הָאֹהֶל כָּךְ מַצִּילִין חוּץ לָאֹהֶל אִם סְמָכָן לָאֹהֶל שֶׁהֲרֵי הָאֹהֶל נַעֲשָׂה כִּסּוּי מִכָּל מָקוֹם. כֵּיצַד. כְּלִי מֵחַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת חוּץ לָאֹהֶל וְסָמַךְ פִּיו לְדֹפֶן הָאֹהֶל וְהָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתָּיו כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִין. וְאִם הָיָה סָמוּךְ לְכֹתֶל חָצֵר אוֹ לְכֹתֶל גִּנָּה אֵינוֹ מַצִּיל לְפִי שֶׁאֵינָן כֹּתֶל אֹהֶל. וּלְפִיכָךְ כֵּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי טְמֵאִים שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילוּ עַל הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה. שם:

ה קוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְטֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ וּקְדֵרָה תְּלוּיָה מִן הַקּוֹרָה וְהָיְתָה הַקּוֹרָה נוֹגַעַת בְּפִי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ וּמְכַסָּה אוֹתָהּ כֵּלִים שֶׁבַּקְּדֵרָה טְהוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֻצְּלוּ בְּכִסּוּי הָאֹהֶל לָהֶם. וְאִם לֹא הָיָה פִּי הַקְּדֵרָה מְכֻסֶּה בַּקּוֹרָה אֶלָּא בֵּינֵיהֶם רֶוַח. כָּל מַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה טָמֵא וְהַקְּדֵרָה עַצְמָהּ טְמֵאָה:

 כסף משנה  קורה שיש בה וכו'. משנה ספ''ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר''ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ''ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה''ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ''ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה''ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה:

ו בּוֹר שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת וְטֻמְאָה בַּבַּיִת וְכֵלִים בַּבּוֹר אִם הָיָה מְכֻסֶּה בְּנֶסֶר חָלָק * אוֹ בִּכְלִי הַמַּצִּיל שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח הֲרֵי כָּל מַה שֶּׁבַּבּוֹר טָהוֹר. הָיָה לַבּוֹר בִּנְיָן סָבִיב לְפִיו גָּבוֹהַּ טֶפַח עַל הָאָרֶץ. בֵּין שֶׁכִּסָּהוּ בִּכְלִי הַמַּצִּיל שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֹּפֶן בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ דֹּפֶן הֲרֵי זֶה מַצִּיל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ דֹּפֶן טֶפַח מִמָּקוֹם אַחֵר:

 ההראב"ד   או בכלי המציל שיש לו דופן. א''א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכפישה נתונה עליו טמא כלומר שאינה מצלת מה שבבור אם יהיה נסר חלק וסרידה שאין לה גפיים פירוש דפנות טהור משמע אפילו בור חלקה שאין לה דפנות יוצאות והטעם לפי שאין אלו כלים והרי הן כבניין עליו שאין מצריכין דפני כלים או דפני אהלים אלא בזמן שהן כלים כמו כפישה שהוא כלי של אבן ואין לה דפנות טפח:

 כסף משנה  בור שבתוך וכו'. פ''ה דאהלות שם: כתב הראב''ד א''א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי''ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא:

ז חָדוּת הַבָּנוּי בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמְגוּרָה בְּתוֹכוֹ וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּמְכַסֶּה פִּי הֶחָדוּת וְנָתַן כְּלִי הַמַּצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת עַל פִּי הֶחָדוּת וַהֲרֵי הוּא נִשְׁעָן עַל פֶּרַח הַמְּנוֹרָה. רוֹאִין אִם תִּנָּטֵל מְנוֹרָה וְהַכְּלִי הַמַּצִּיל עוֹמֵד הֲרֵי זֶה מַצִּיל עַל כָּל שֶׁבֶּחָדוּת. וְכֵלִים שֶׁבֵּין שְׂפַת הַכְּלִי וּשְׂפַת הֶחָדוּת טְהוֹרִים עַד הַתְּהוֹם. וְאַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂפַת הַפֶּרַח נִרְאֶה בֵּין הַכִּסּוּי וְהֶחָדוּת. וְאִם לָאו הַכּל טָמֵא:

ח הֶחָדוּת הַבָּנוּי בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּכְלִי הַמַּצִּיל נָתוּן עַל פִּיו וְהָיְתָה טֻמְאָה בֵּין שְׂפַת הַכְּלִי וּשְׂפַת הֶחָדוּת אוֹ בְּתוֹךְ הֶחָדוּת הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֵין הָאֹהֶל שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת מוֹנֵעַ הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה טֻמְאָה בַּבַּיִת כֵּלִים שֶׁבְּכָתְלֵי הֶחָדוּת אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח טְהוֹרִים. וְאִם לָאו טְמֵאִים. וְאִם הָיוּ כָּתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מִכָּתְלֵי הַבַּיִת. וּכְשֵׁם שֶׁמַּצִּיל הֶחָדוּת בְּתוֹכוֹ כָּךְ מַצִּיל בִּכְתָלָיו. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַתַּנּוּר הַיָּשָׁן הֲרֵי הוּא כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁהֵן מְבִיאִים אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵינָן נַעֲשִׂין אֹהָלִים וּמִפְּנֵי זֶה אֵינוֹ מַצִּיל עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל כִּשְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִים. וְכֵן בֵּאַרְנוּ שֶׁהַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ אֵינוֹ כְּכֵלִים לְעִנְיָן זֶה אֶלָּא נַעֲשֶׂה אֹהֶל. וּלְפִיכָךְ מַצִּיל עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ בְּכִסּוּי בִּלְבַד בְּלֹא צָמִיד פָּתִיל כְּאֹהָלִים. וְכִסּוּי הַתַּנּוּר הוּא נִקְרָא סְרִידָא:

 כסף משנה  (ז-ח) החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו. פרק י''א דאהלות וכבית הלל: כבר ביארנו וכו':

ט תַּנּוּר יָשָׁן בְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ וּסְרִידָא עַל פִּי הֶחָדָשׁ וַהֲרֵי הַכִּסּוּי נִשְׁעָן עַל פִּי הַתַּנּוּר הַיָּשָׁן רוֹאִין אִם כְּשֶׁיִּנָּטֵל הַיָּשָׁן תִּפּוֹל הַסְּרִידָא לֹא הִצִּיל וְכָל שֶׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. וְאִם לָאו הַכּל טָהוֹר. הָיָה הֶחָדָשׁ בְּתוֹךְ הַיָּשָׁן וְהַסְּרִידָא מֻנַּחַת עַל פִּי הַיָּשָׁן. אִם יֵשׁ בֵּין הֶחָדָשׁ וְהַכִּסּוּי פָּחוֹת מִטֶּפַח * כָּל שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ טָהוֹר וּכְאִלּוּ הַסְּרִידָא מֻנַּחַת עַל פִּיו:

 ההראב"ד   כל שבתוך החדש טהור וכאילו. א''א אין הטעם שלו מספיק [אלא] לפירושו ולא לפי' הרב היוני ז''ל מה שפירש בו כי הוא מפרש טעם הרישא כיון שהפתיל מתנודד בנפילת הסרידא אינו צמיד פתיל הרי הסיפא אינו נופל ולמה לא הציל אף מה שבישן ומה בין פותח טפח לשאין בו הואיל והוא מוקף מבחוץ על כן נראה לי דרך זה המחבר טעם הרישא לפי שהכיסוי שהוא מציל משום אהל נסמך על דבר המקבל טומאה והרי התנור ישן אינו מציל בלא צמיד פתיל כדמפרשינן לעיל והסיפא אע''פ שנסמך לגמרי על הישן כיון שנתן החדש בתוך הישן הרי ביטל חללו של ישן והכיסוי חושבין אותו לחדש ואם אין בין הכיסוי והחדש טפח הרי הוא כסתום ומציל לעצמו:

 כסף משנה  תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור. פ''י דכלים: וכתב הראב''ד א''א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט''ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא''ש לדבריו וגם הראב''ד מסכים כן:

י סְרִידָא שֶׁל חֶרֶס שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂפָה וְהִיא עוֹדֶפֶת עַל פִּי הַתַּנּוּר וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל אֲפִלּוּ הָיְתָה טֻמְאָה תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ הַכּל טָמֵא. אֲבָל כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנּוּר טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנּוּר מִכְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר:

 כסף משנה  סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'. פי''ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה:

יא קְדֵרָה שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּי הֶחָבִית וּמֵרֵחַ דָּפְנוֹתֶיהָ עִם הֶחָבִית מַצֶּלֶת עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְעַל מַה שֶּׁבֵּינָהּ וּבֵין שִׂפְתוֹת הֶחָבִית. הוֹשִׁיבָהּ עַל פִּי הֶחָבִית כְּדַרְכָּהּ וּמֵרֵחַ אֵינָהּ מַצֶּלֶת מִפְּנֵי שֶׁהַקְּדֵרָה מִתְטַמְּאָה מֵאֲוִירָהּ וְאֵין כְּלִי טָמֵא מַצִּיל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  קדרה שכפאה ע''פ החבית וכו'. תוספתא פ''ז דכלים:

הלכות טומאת מת - פרק שנים ועשרים

א שׁוּלֵי הַמַּחֲצִין וְשׁוּלֵי קַרְקָעוֹת וְהַכֵּלִים * וְדָפְנוֹתֵיהֶן מֵאֲחוֹרֵיהֶן אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת. קִרְסְמָן וְשָׁפָן וַעֲשָׂאָן כֵּלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל. שֶׁאֵין מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים:

 ההראב"ד   ודפנותיהן מאחוריהם וכו' כלי חרס שנתן בו. א''א לשון התוספתא אינו כן אלא כך כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ''א מצלת פי' כפישה כלי של אבן ואינו מקבל טומאה ואם נתנה ע''פ החבית ומירח בה את הטיט היתה מצלת כל מה שבתוכה והוא לא עשה כן אלא שנתן בה טיט וכפה את החבית לתוכה עד ששקע פיה בטיט ר''י אומר אינה מצלת שאין זה דרך צמיד פתיל וחכ''א מצלת ומ''ש הוא טעות הוא בידו שהחבית אטומה עד חציה טמאה היא אינה מצלת ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  שולי המחצין וכו'. תוספתא פ''ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ:

ב כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנָּתַן בּוֹ טִיט עַד חֶצְיוֹ לֹא בִּטְּלוֹ. וְאִם הִשְׁקִיעַ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים מַצִּיל:

 כסף משנה  כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'. כתב הראב''ד א''א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי''ל שאינו טעות בידו שהוא ז''ל מפרש דהב''ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר''י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו''ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ''א שלא נתבטל מתורת כלי ואע''פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע''פ שהם שקועים בטיט:

ג כְּלִי חֶרֶשׂ מַצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּנָּקֵב בְּמוֹצִיא רִמּוֹן. * וּבְגָדוֹל עַד שֶׁפָּחַת רֻבּוֹ. כֵּיצַד. כְּלִי גָּדוֹל שֶׁנִּפְחַת [חֶצְיוֹ] וְהִקִּיפוֹ צָמִיד פָּתִיל וְסָתַם מְקוֹם הַפְּחָת בְּצָמִיד פָּתִיל הֲרֵי זֶה מַצִּיל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי לְעִנְיַן טֻמְאָה. אֲבָל כְּלִי הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁהָיָה נָקוּב אוֹ סָדוּק וְלֹא סָתַם הַנֶּקֶב נִטְמָא וְאֵינוֹ מַצִּיל. וְכַמָּה יִהְיֶה בַּנֶּקֶב. אִם הָיָה כְּלִי הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים שִׁעוּרוֹ בְּמוֹצִיא זֵיתִים. הָיָה עָשׂוּי לְמַשְׁקֶה שִׁעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרָא. וּמִשֶׁיִּנָּקֵב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב אוֹ עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ:

 ההראב"ד   ובגדול עד שיפחת. א''א יש מפרשים בהיפך כיצד כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון:

 כסף משנה  כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'. בסוף פרק המצניע: וכתב הראב''ד ז''ל ובגדול עד שיפחת רובו א''א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ''ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל''ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש''י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר''י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש''י ודברי הראב''ד כר''י. ומ''ש כיצד כלי גדול וכו'. דבריו כפי' ר''ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש''י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט''ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. ומ''ש וכמה יהיה בנקב וכו'. פ''ט דכלים:

ד תַּנּוּר שֶׁהָיְתָה סְרִידָא עַל פִּיו וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת וְנִסְדַּק הַתַּנּוּר. אִם הָיָה הַסֶּדֶק מְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ שֶׁהוּא הֶקֵּף טֶפַח נִטְמָא הַתַּנּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּרְדֵּעַ יָכוֹל לְהִכָּנֵס בַּסֶּדֶק אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּמוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. פָּחוֹת מִכָּאן הַתַּנּוּר טָהוֹר. נִסְדְּקָה הַסְּרִידָא שֶׁעַל פִּיו כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנַס הֲרֵי זֶה טָמֵא. פָּחוֹת מִכָּאן נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. הָיָה הַסֶּדֶק עִגּוּל אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:

ה תַּנּוּר הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקַּב נֶקֶב בְּעֵינוֹ שֶׁל תַּנּוּר הַטּוּחָה אִם הָיָה הַנֶּקֶב מְלֹא כּוּשׁ נִכְנַס וְיוֹצֵא כְּשֶׁהוּא דּוֹלֵק הֲרֵי זֶה נִטְמָא. וְאִם הָיָה הַנֶּקֶב פָּחוֹת מִזֶּה נִצָּל:

ו נִקַּב הַתַּנּוּר מִצִּדּוֹ שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק. וְכֵן מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה שִׁעוּרָהּ כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן בַּנֶּקֶב. וַחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ שִׁעוּרָן כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס מִצָּה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. פָּחוֹת מִכָּאן טְהוֹרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר הַמַּשְׁקִין אֲפִלּוּ נִקְּבוּ בְּכָל שֶׁהֵן נִטְמְאוּ. וְאֵין הַצָּמִיד פָּתִיל מוֹעִיל לָהֶם עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַנֶּקֶב. וְאַף בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְּבוּ שֶׁלֹּא בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִים. וְאֵינָן נִצָּלִין עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַנֶּקֶב:

 כסף משנה  (ד-ו) תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב. שם:

ז חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקַת שֶׁל חֶרֶס בְּתוֹכָהּ וְהֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין וְהַמְּנִיקַת טְמֵאָה. מִפְּנֵי שֶׁקְּצָתָהּ הָאַחַת בְּתוֹךְ הֶחָבִית הַמֻּקֶּפֶת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי פָּתוּחַ לְאֹהֶל הַמֵּת וְאֵינוֹ סָתוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲקֻמָּה * אֵין הֶעָקֹם כְּסָתוּם:

 ההראב"ד   אין העקום כסתום. א''א ראיתי זה האיש משנה את המליצות ומסבב אותם לעניינים אחרים ומתוך כך הוא משתבש והמשנה כך היא במסכתא כלים חבית מלאה משקין טהורים ומניקת בתוכה מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי זהו נוסח המשנה והיא על דרך המחלוקת שבמסכתא אהלות שרבי יהושע אומר בושנו מדבריכם ב''ש ובאמת ובברור המניקת זו של מתכת היא שהיא ראויה לקבל טומאה אע''פ שאין לה בית קבול אם לא שהצמיד פתיל מצילו וב''ש גזרו על החבית שלא תציל אלא על עצמה שהיא של חרס ועל משקין שבתוכה משום חבית של עם הארץ אבל לא על כלי שטף ומש''ה מניקת טמאה אע''פ שהיא מוקפת צמיד פתיל וע''כ זו המניקת כולה תחת הצמיד פתיל היא שאם היה של חרס וראשה אחד לחוץ ופתוח כאשר כתב היאך החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה אדרבא איפכא מסתברא מניקת טהורה שאין לה בית קבול וכלי חרס שאין לה בית קבול טהור והחבית והמשקין טמאין שהטומאה נכנסה דרך פתחה של מניקת שהרי אמרו פתח העשוי בידי אדם אפילו כל שהוא מביא הטומאה בצמיד פתיל הילכך כל מה שכתב שיבוש הוא:

 כסף משנה  חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו' גם זה שם: וכתב הראב''ד א''א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר''ש והרא''ש פירשו כפי' הראב''ד ורבינו לא נ''ל פירוש זה משום דהיינו דב''ש וב''ה בפ''ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב''ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י''ל שמ''ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע''י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. ומ''ש דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י''ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה''ל בית קיבול:

ח חָבִית הַמֻּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל שֶׁנִּקְּבָה מִצִּדָּהּ וְסָתְמוּ שְׁמָרִים אֶת הַנֶּקֶב הִצִּיל. אָגַף חֲצִי הַנֶּקֶב וְסָתַם חֶצְיוֹ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִצִּיל אִם לֹא הִצִּיל. סָתַם אֶת הַנֶּקֶב בִּזְמוֹרָה עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין. סְתָמוֹ בִּשְׁנֵי קֵסָמִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֵרְתָהּ. וְכֵן נֶסֶר שֶׁנָּתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין [הִצִּיל. הָיוּ שְׁתֵּי נְסָרִים עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין] נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ. חִבֵּר אֶת שְׁנֵי הַנְּסָרִים בְּמַסְמְרִים שֶׁל עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁלִּפֵּף עֲלֵיהֶן שׁוּגְמִין אֵין צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצַע. בַּמֶּה מַקִּיפִין. בְּסִיד. וּבְחַרְסִית. וּבִגְפַסִין. בְּזֶפֶת. וּבְשַׁעֲוָה. בְּטִיט. וּבְצוֹאָה. וּבְחֵמָר. וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ. וְאֵין מַקִּיפִין לֹא בְּבַעַץ וְלֹא בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. וּמַקִּיפִין בִּדְבֵלָה שְׁמֵנָה שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה וּבְבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא. שֶׁדָּבָר טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ:

 כסף משנה  חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'. בפרק עשירי דכלים. ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'. בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב''א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע. פרק עשירי דכלים שם: במה מקיפין וכו'. שם:

ט * מְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּתְחַלְחֲלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת אֵינָהּ מַצֶּלֶת שֶׁהֲרֵי נִתְרָעֵעַ הַצָּמִיד. הַכַּדּוּר וְהַפְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי שֶׁנָּתַן עַל פִּי הֶחָבִית וּמֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא הִצִּיל עַד שֶׁיְּמָרֵחַ עַל כָּל הַכַּדּוּר וְעַל כָּל הַפְּקַעַת מִמַּטָּה לְמַעְלָה. וְכֵן בְּמַטְלַת שֶׁל בֶּגֶד שֶׁקְּשָׁרָהּ עַל פִּי הַכְּלִי. הָיְתָה שֶׁל נְיָר אוֹ שֶׁל עוֹר וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה. אִם מֵרֵחַ מִן הַצְּדָדִין הִצִּיל:

 ההראב"ד   מגופת החבית. א''א כן פירש הרב היוני ז''ל ולפי לשון המשנה נ''ל בה פירוש אחר. לשון המשנה מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מצלת דברי ר''י וחכ''א אינה מצלת פירוש המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאיליה רבי יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ''א אינה מצלת שדרך תשמישה הוא זה כך נראה לי האמת ואם כדבריהם היה לו לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה:

 כסף משנה  מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל. שם וכחכמים: כתב הראב''ד מגופת החבית א''א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ''ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול''ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר''י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם):

י חֵמֶת שֶׁל עוֹר הַדָּג אוֹ הַנְּיָר שֶׁהִלְבִּישׁ בָּהֶן אֶת הֶחָבִית * וּצְרָרָהּ מִלְּמַטָּה הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת. וְאִם לֹא צְרָרָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ מִן הַצְּדָדִין לֹא תַּצִּיל:

 ההראב"ד   וצררה מלמטה. א''א זו התוספתא משובשת נמצאת ואין ללמוד ממנה והיא מתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד פתיל על פיה ולא על גבה ואם הלבישה וצררה למטה היאך המירוח על פיה ואם מירוח כנגד פיה הרי הנייר מפסיק ואין זה צמיד פתיל:

 כסף משנה  חמת של עור הדג וכו'. כתב הראב''ד א''א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב''ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. ומה שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן:

יא * חָבִית זְפוּתָה שֶׁנִּתְקַלֵּף הַחֶרֶס מִלְּמַעְלָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֵד וְנָתַן הַכִּסּוּי עַל הַזֶּפֶת וּדְחָקוֹ עַד שֶׁיִּדְבַּק בַּזֶּפֶת. וְנִמְצָא הַזֶּפֶת עוֹמֵד בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין קַרְקַע הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מַצִּיל. וְכֵן בִּכְלֵי הַמֻּרְיָס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין שֶׁהָיָה הַמִּתְמָרֵחַ בֵּין הַכִּסּוּי וּבֵין הַכְּלִי כְּמוֹ זָר הוֹאִיל וְהַכּל דְּבוּקִין הֲרֵי זֶה מַצִּיל:

 ההראב"ד   חבית זפותה. א''א אף זו לא נראה לי כפירושם שאני מוצא בלשון המשנה יקלף את הזפת קליפה לזפת ושבירה לחרסים על כן נ''ל שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמו ר' יהודה סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית ועכשיו בשזפתה עומדת לעצמה אין מירוח החבית חשוב בלא מירוח הזפת וחכמים אומרים מועיל:

 כסף משנה  חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק י' דכלים וכחכמים: וכתב הראב''ד א''א אף זו לא נ''ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב''ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע''ז (דף ע"ד ע"ב) גבי גת של עכו''ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס:

הלכות טומאת מת - פרק שלשה ועשרים

א כָּל הַכֵּלִים הַמַּצִּילִים בְּצָמִיד פָּתִיל מַצִּילִין עַל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן בֵּין אֳכָלִין בֵּין מַשְׁקִין בֵּין בְּגָדִים וּכְלֵי שֶׁטֶף. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹכוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ בְּתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף כְּלֵי שֶׁטֶף אוֹ בְּגָדִים הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַכּל כִּשְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִין. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁאָר הַכֵּלִים הַמַּצִּילִין אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְלֵי חֶרֶס מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְלִי טָמֵא אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכָל כְּלֵי עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ כְּלִי חֶרֶס שֶׁל עַם הָאָרֶץ לֹא יַצִּיל עַל הַכּל וְשֶׁל חָבֵר יַצִּיל עַל הַכּל שֶׁהֲרֵי הוּא טָהֹר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין עַם הָאָרֶץ טָמֵא בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, שֶׁאוֹמֵר הוֹאִיל וּכְלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכּל אֶחָד אֲנִי וְאֶחָד הֶחָבֵר, וּלְפִיכָךְ חָשׁוּ וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הַכּל. וְלָמָּה אָמְרוּ מַצִּיל עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס. מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה טְמֵאִים הֵן עַל גַּבֵּי עַם הָאָרֶץ בֵּין קֹדֶם שֶׁיִּהְיוּ בְּאֹהֶל הַמֵּת בֵּין אַחַר שֶׁיִּהְיוּ שָׁם תַּחַת צָמִיד פָּתִיל. וּלְעוֹלָם לֹא יִשְׁאַל הֶחָבֵר מֵעַם הָאָרֶץ לֹא אֳכָלִין וְלֹא מַשְׁקִין וְלֹא כְּלֵי חֶרֶס אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁהֵן טְמֵאִין שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶן טָהֳרָה לְעוֹלָם וְלֹא יָבוֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. אֲבָל כְּלֵי שֶׁטֶף שׁוֹאֵל אוֹתָם הֶחָבֵר מֵעַם הָאָרֶץ וּמַטְבִּילָן מִפְּנֵי מַגַּע עַם הָאָרֶץ וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּטָהֳרוֹת לְפִיכָךְ חָשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ כְּלִי שֶׁטֶף שֶׁכְּבָר הָיָה תַּחַת צָמִיד פָּתִיל בִּכְלִי חֶרֶס שֶׁלּוֹ. שֶׁהֲרֵי עַם הָאָרֶץ הַזֶּה מְדַמֶּה שֶׁנִּצַּל וַהֲרֵי הוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְיַטְבִּיל הֶחָבֵר וְיַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּטָהֳרוֹת וְיָבוֹא לִידֵי תַּקָּלָה. וּמִפְּנֵי זֶה גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל כְּלִי חֶרֶס עַל כְּלִי שֶׁטֶף שֶׁבְּתוֹכוֹ:

 כסף משנה  כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו. בפ''ה דאהלות ופ''ק דעדיות (משנה י"ד). ומ''ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'. פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ"ב):

ב אָדָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּתוֹךְ הֶחָבִית וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל טָהוֹר. וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁלֹּא יַצִּיל עַל הָאָדָם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

 כסף משנה  אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט''ו:

ג כְּלֵי חֶרֶס שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּאֵפֶר הַפָּרָה אוֹ בְּקָדָשִׁים עַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרָתָם. מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִזְהָרִים בָּהֶן הַרְבֵּה וּלְפִיכָךְ יַצִּילוּ עַל הַכּל בְּצָמִיד פָּתִיל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל חֶרֶס:

 כסף משנה  כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'. פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת:

ד אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה וְטֻמְאָה בַּבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה עַל פִּי הָאֲרֻבָּה וּנְקוּבָה בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. הַקְּדֵרָה טְמֵאָה וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה. הָיְתָה שְׁלֵמָה כָּל שֶׁבָּעֲלִיָּה מֵאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס טָהוֹר. אֲבָל אָדָם וּכְלֵי שֶׁטֶף שֶׁבָּעֲלִיָּה טְמֵאִים שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס חוֹצֵץ אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וּכְלֵי חֶרֶס. וְכָל שֶׁבָּעֲלִיָּה טָהוֹר כְּאִלּוּ הוּא תַּחַת צָמִיד פָּתִיל בִּכְלִי חֶרֶס. וְטִמְאוּ הָאָדָם שֶׁבָּעֲלִיָּה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בָּעֲלִיָּה זוֹ כְּלִי מַתָּכוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מָלֵא מַשְׁקִין הַכְּלִי טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. הָיְתָה בָּהּ אִשָּׁה לָשָׁה בַּעֲרֵבָה שֶׁל עֵץ הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַבָּצֵק טָהוֹר כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֶקֶת בּוֹ. פֵּרְשָׁה וְחָזְרָה וְנָגְעָה בּוֹ טִמְּאַתּוֹ. וְכֵן אִם פִּנָּה הַבָּצֵק אוֹ הַמַּשְׁקִין לִכְלִי אַחֵר מִכְּלֵי שֶׁטֶף שֶׁבָּעֲלִיָּה נִטְמְאוּ בְּמַגַּע הַכְּלִי הָאַחֵר. הָיָה עַל פִּי אֲרֻבָּה זוֹ שְׁאָר כֵּלִים הַמַּצִּילִים בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּלְפִיכָךְ אֵין מַגַּע עַם הָאָרֶץ מְטַמֵּא אוֹ שֶׁהָיָה כְּלִי חֶרֶס הַטָּהוֹר לְפָרָה אֲדֻמָּה אוֹ לְקֹדֶשׁ שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרָתָן. הֲרֵי זֶה מַצִּיל עַל כָּל מַה שֶּׁבָּעֲלִיָּה. הָיָה אֹהֶל נָטוּי בָּעֲלִיָּה וּמִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה הֲרֵי זֶה מַצִּיל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גַּגּוֹ עַל הָאֲרֻבָּה * שֶׁהָאֹהֶל מַצִּיל בְּכִסּוּי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   שהאהל מציל בכיסוי. א''א אין זה הטעם כלום אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים:

 כסף משנה  ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה. פ''ה דאהלות וכב''ה. ומ''ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו. תוספתא דאהלות פ''ה: היה אהל נטוי בעלייה וכו'. פ''ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר''ש: וכתב הראב''ד שהאהל מציל בכיסוי א''א אין זה הטעם כלום וכו':

הלכות טומאת מת - פרק ארבעה ועשרים

א בַּיִת שֶׁחִלְּקוֹ בְּקַנְקַנִּים טְהוֹרוֹת מִן הָאָרֶץ וְעַד הַקּוֹרָה וְטֻמְאָה בְּחֶצְיוֹ הָאֶחָד אִם הָיָה פִּי הַקַּנְקַנִּים כְּלַפֵּי הַטְּהוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילוֹת. וְאִם הָיוּ כְּלַפֵּי הַטֻּמְאָה אֵינָם מַצִּילוֹת. טַחָן בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ רוֹאִין אִם יָכוֹל הַטִּיט לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ מַצִּיל וְאִם לָאו אֵינוֹ מַצִּיל וַהֲרֵי הַכּל אֹהֶל אֶחָד:

 כסף משנה  בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות והטעם משום דקי''ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי''ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ומה שכתב טחן בטיט וכו'. שם ובמשנה פ''ו:

ב בַּיִת שֶׁחִלְּקוֹ בִּנְסָרִים אוֹ בִּירִיעוֹת אִם חִלְּקוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִכְּלַפֵּי הַקּוֹרוֹת וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת. כֵּלִים שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וּבֵין הַכֹּתֶל אוֹ שֶׁבֵּין הַמְּחִצָּה וְהַקּוֹרוֹת טְהוֹרִין. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בֵּין מְחִצָּה לַכֹּתֶל אוֹ בֵּין מְחִצָּה לַקּוֹרוֹת כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. שֶׁאֵין הַמְּחִצָּה מוֹנַעַת הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא וּתְטַמֵּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאֹהֶל שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת. הָיוּ הַכֵּלִים בְּתוֹךְ עֳבִי הַמְּחִצָּה עַצְמָהּ * בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטֻּמְאָה לְפָנִים מִן הַמְּחִצָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת אִם הָיָה מְקוֹם הַכֵּלִים טֶפַח עַל טֶפַח טְמֵאִים וְאִם לָאו טְהוֹרִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כֵּיצַד דִּין הַבַּיִת אִם חִלְּקוֹ מִכְּלַפֵּי אַרְצוֹ:

 ההראב"ד   בין שהיתה הטומאה. א''א זה אי אפשר אלא אם הטומאה והכלים בחצץ ויש במקום הטומאה חלל טפח מביא את הטומאה לכלים שבצדה ואם לאו טהורין אבל מה שבבית מכל מקום טמא שדרך טומאה לצאת דרך הבית ולשון המשנה אם יש פותח טפח ואם על מקום הכלים לא היה אומר כך אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמו שאמרו בכמה מקומות ועוד דאדרבה אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורים:

 כסף משנה  בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים. משנה פט''ו דאהלות. ועל מ''ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'. כתב הראב''ד א''א זה א''א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ''ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע''ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע''פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא:

ג בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶּבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח. טֻמְאָה בִּפְנִים בֵּין בְּתוֹךְ הַתֶּבֶן בֵּין שֶׁהָיְתָה בֵּין תֶּבֶן לְקוֹרוֹת כָּל הַכֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאַת הַטֻּמְאָה בִּמְלוֹאוֹ שֶׁל פֶּתַח טְמֵאִים. הָיְתָה טֻמְאָה חוּץ לַתֶּבֶן בְּמִלּוּאוֹ שֶׁל פֶּתַח כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח טְהוֹרִין וְאִם לָאו טְמֵאִין. וְאִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין שֶׁאֵין הַתֶּבֶן חוֹצֵץ מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם תֶּבֶן דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ:

 כסף משנה  בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו. משנה פט''ו דאהלות:

ד כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים וְטֻמְאָה בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל. בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה טָמֵא וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה טָהוֹר. הָיְתָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה הַטֻּמְאָה בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הַבָּתִּים וְהַכֵּלִים בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה טְמֵאִים מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה טְהוֹרִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה טְמֵאִין. וְכֵן מַעֲזִיבָה שֶׁבֵּין הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה וְהַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ מַעֲזִיבָה. מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעֲלִיָּה טְהוֹרָה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָה הָעֲלִיָּה טְמֵאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְכֵלִים בְּתוֹךְ הַמַּעֲזִיבָה מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה טְמֵאִין מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה טְהוֹרִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. הָיְתָה הַמַּעֲזִיבָה לַאֲוִיר וְטֻמְאָה בְּתוֹכָהּ מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בְּכָל הַבַּיִת. הָיְתָה הַטֻּמְאָה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָה הַבַּיִת טָהוֹר וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא * שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם:

 ההראב"ד   שהרי אי אפשר לצמצם. א''א מחלוקת ר''מ ור''ש בתוספתא ור''מ מטמא והוא פסק כרבי מאיר משום דחזא מתניתין במעזיבה שבין בית לעלייה מחצה למחצה הרי הן טמאין ואולי אינו דומה דהתם טומאה היכא שדית ליה אי להכא טמא אי להכא טמא הילכך שניהם טמאים אבל מעזיבה שהיא לאויר אי שדית לה לחוץ ליכא טומאה הילכך הבית טהור כרבי שמעון דרבי מאיר ור''ש הלכה כר''ש ועוד דספיקא לקולא:

 כסף משנה  כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים. פ''ו דאהלות: היתה המעזיבה לאויר וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות: ומ''ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. שם ר''מ מטמא ור''ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר''מ במקום ר''ש. וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א מחלוקת ר''מ ור''ש הוא בתוספתא וכו'. וי''ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי''ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (מו:) לא איפשיטא לן ר''מ ור''ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ''ש הראב''ד דר''מ ור''ש הלכה כר''ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ''ש דספיקא לקולא קשה דהא קי''ל ספק טומאה ברה''י טמא ואפשר לומר שהראב''ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי''ל שהטעם שפסק רבינו כר''מ הוא מפני שהוא ז''ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי''ל כמ''ד א''א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא''א לצמצם:

ה וְכֵן כֹּתֶל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַבַּיִת יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. כֵּיצַד. כֹּתֶל שֶׁהוּא לַאֲוִיר וְגַג הַבַּיִת סָמוּךְ לַכֹּתֶל וְאֵינוֹ מֻרְכָּב עַל הַכֹּתֶל וְטֻמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל הָיְתָה מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל טָהוֹר כְּעוֹמֵד עַל גַּג הַבַּיִת. הָיְתָה מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא שֶׁהֲרֵי לֹא פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת. הָיְתָה הַטֻּמְאָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא וְהָעוֹמֵד מִלְּמַעְלָה טָהוֹר שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה הַטֻּמְאָה בַּבַּיִת. נָטַל מֵהַכֹּתֶל מִבִּפְנִים אוֹ שֶׁהוֹסִיף בַּכֹּתֶל מִבַּחוּץ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַטֻּמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וּלְפָנִים הַבַּיִת טָמֵא. נָטַל מִבַּחוּץ אוֹ שֶׁהוֹסִיף בָּעֳבִי הַכֹּתֶל מִבִּפְנִים עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַטֻּמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה נְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל אֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים הַבַּיִת טָהוֹר:

 כסף משנה  וכן כותל המשמש את הבית וכו'. משנה פי''ו דאהלות וכחכמים. ומ''ש ואינו מורכב על הכותל. כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ''ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא''א לצמצם וצ''ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: נטל מהכותל מבפנים וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות וכת''ק:

ו בַּיִת הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֹּתֶל יִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. כֵּיצַד. הַחוֹפֵר שְׁנֵי כּוּכִים אוֹ שְׁתֵּי מְעָרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ שְׁנֵי בָּתִּים חֲפוּרִים בַּקַּרְקַע וְנַעֲשָׂה בֵּינֵיהֶן כֹּתֶל הַמַּבְדִּיל בֵּין שְׁנֵיהֶן וְהָיְתָה טֻמְאָה בַּבָּתִּים וְכֵלִים בַּכֹּתֶל אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם טְהוֹרִין. הָיְתָה טֻמְאָה בְּכֹתֶל זֶה וְכֵלִים בַּבָּתִּים אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם טְהוֹרִים. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכֹּתֶל בִּנְיָן נִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְכֹתֶל הַסֶּלַע אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה מִגּוּשׁ הָאָרֶץ כְּשֶׁיַּחְפֹּר מִכָּאן וּמִכָּאן נִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם:

 כסף משנה  בית המשמש את הכותל וכו'. משנה פ''ו דאהלות:

ז כֹּתֶל שֶׁחֲצִי עָבְיוֹ בִּנְיָן וְחֶצְיוֹ סֶלַע נִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 כסף משנה  כותל שחצי עביו בנין וכו'. תוספתא פ''ז דאהלות:

ח טֻמְאָה שֶׁהָיְתָה בֵּין קוֹרוֹת הַבַּיִת אֲפִלּוּ אֵין תַּחְתֶּיהָ אֶלָּא כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם הַבַּיִת טָהוֹר * וְרוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה כְּאִלּוּ הִיא רְצוּצָה בָּאָרֶץ וּמְטַמְּאָה כְּנֶגְדָּהּ בִּלְבַד. וְאִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח הַכּל טָמֵא. וְכֵן אִם הָיְתָה נִרְאֵית בְּתוֹךְ הַבַּיִת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַבַּיִת טָמֵא. * שְׁנֵי פְּתָחִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְטֻמְאָה בַּכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן אִם נִרְאֵית שֶׁהִיא לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן הוּא טָמֵא וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר וְאִם לָאו נִדּוֹנִין מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 ההראב"ד   ורואים את הטומאה. א''א תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כמו שהזכיר בכאן ומחצי מעזיבה ולמטה ומחציה ולמעלה אם רצוצה היא מה לי למעלה או למטה והלא דבר פשוט הוא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמ''ש בטומאה שבין הקורות שהרי קורות מחצי מעזיבה ולמטה הן ואפילו הכי אם אין במקומה טפח רצוצה היא ואינה מטמאה אלא כנגדה ולשון המשנה טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו הוא אוטם. ולזה הלשון ענין המשנה שיש במקום הטומאה מקום רחב שאין רצוצה כלל אבל אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ואם לאו רואין את הטומאה כאילו היא סגורה לגמרי שאין פתוח כלל והבית טהור שהרי יש במקום הטומאה חלל טפח. ומה שאמר במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה במקום הסמוך לה: שני פתחים זה ע''ג זה. א''א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא (והלא היא) נראית לתוך הפתח שני שהיא בולטת מעט:

 כסף משנה  טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'. משנה פ''ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע''פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ''ל. ועל מ''ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב הראב''ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ''ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע''י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע''ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב''ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק''ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ''ש עוד הראב''ד ומ''ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק''ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש''ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. ומ''ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'. במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ''ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ''ל: ב' פתחים זה על גב וכו'. תוספתא פי''ג: כתב הראב''ד א''א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ''ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא:

הלכות טומאת מת - פרק חמשה ועשרים

א עַמּוּד הָעוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְטֻמְאָה רְצוּצָה תַּחְתָּיו. טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה בִּלְבַד. וְאִם הָיָה פֶּרַח יוֹצֵא מֵעַמּוּד זֶה וְכֵלִים תַּחַת הַפֶּרַח הַכֵּלִים טְהוֹרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  עמוד העומד בתוך הבית וכו'. בפ''ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא:

ב [וְאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַטֻּמְאָה] טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח הֲרֵי הוּא כְּקֶבֶר סָתוּם וּמְטַמֵּא מִכָּל סְבִיבָיו. * וְהַבַּיִת כֻּלּוֹ טָמֵא שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִיל עַל הַקֶּבֶר:

 ההראב"ד   והבית כולו טמא. א''א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל וי''ל שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מ''מ בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל ממעשה דר''א ברבי צדוק שהיו מהלכין על גבי ארונות של מתים דוק ותשכח:

 כסף משנה  טפח על טפח וכו'. זה מתבאר ממה שיבא: כתב הראב''ד והבית כולו טמא א''א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ''ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ''ש שם:

ג טֻמְאָה שֶׁבְּתוֹךְ הַכֹּתֶל וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח כָּל הָעֲלִיּוֹת הַבְּנוּיוֹת עַל כֹּתֶל זֶה אֲפִלּוּ עֶשֶׂר טְמֵאוֹת. שֶׁהֲרֵי הַכֹּתֶל כֻּלּוֹ קֶבֶר סָתוּם עַד סוֹפוֹ וְהוּא כֹּתֶל הָעֲלִיּוֹת וְכָל עֲלִיָּה מֵהֶן מַאֲהֶלֶת עַל הַקֶּבֶר. בָּנָה בַּיִת בְּצַד הַכֹּתֶל מִכָּאן וּבַיִת מִכָּאן וּבָנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי שְׁנֵי הַבָּתִּים עַד שֶׁנִּמְצָא רֹאשׁ הַכֹּתֶל הַטָּמֵא הוּא בְּאֶמְצַע קַרְקַע הָעֲלִיָּה. הֲרֵי הָעֲלִיָּה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִילָה עַל הַקֶּבֶר. וְהָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה הַבְּנוּיָה עַל גַּבָּהּ טְהוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ * וְאֵין הַכֹּתֶל הַטָּמֵא כָּתְלָהּ:

 ההראב"ד   ואין הכותל הטמא כותלה. א''א השמיט סוף המשנה דומה שלא נתגלת לו כותל שני טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שעל גבי העלייה הגדולה טומאה בוקעת ויורדת לעלייה גדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה שכיון שהיא מן הצד אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה ומה שפירש בה הרב היוני הבל ורעיון רוח:

 כסף משנה  טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה. פ''ז דאהלות: כתב הראב''ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ''ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:

ד * חֹר גָּדוֹל שֶׁבָּעֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַעֲשׂוֹתוֹ לְתַשְׁמִישׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא פַּרְדַּסִּיק. שֶׁהָיְתָה טֻמְאָה מֻנַּחַת בְּתוֹכוֹ וְיֵשׁ עָלָיו דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת. * הַבַּיִת טָהוֹר. הָיְתָה הַטֻּמְאָה רְצוּצָה בְּקַרְקָעִיתוֹ אוֹ בִּכְתָלָיו אוֹ בְּגַגּוֹ רוֹאִין אֶת כָּל הַחֹר כֻּלּוֹ * כְּאִלּוּ הוּא אָטוּם וְרוֹאִין מְקוֹם הַטֻּמְאָה אִם הוּא בַּחֲצִי עֳבִי הַכֹּתֶל שֶׁלְּפָנִים הַבַּיִת טָמֵא. וְאִם הָיְתָה טֻמְאָה מֵחֲצִי כֹּתֶל וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הַבַּיִת טָמֵא:

 ההראב"ד   חור גדול. א''א מצאתי נוסחא וכתוב בה תיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבע אותה במסמר ולפי זו הנוסחא אין זה הפירוש מתקבל אבל נראה שזו התיבה היא כמו אותה של רופאים שעשויה בתים בתים והיא עשויה לנחת ואעפ''י שאינה מחזקת ארבעים סאה ואמרו שהיא טמאה עד שיקבעוה בכותל במסמר (ואם קבועה וטומאה באחד מהן מאותן הבתים וכו'): הבית טהור. א''א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם: כאילו הוא אטום. א''א נראה בשאין בה חלל טפח באותה פרדסקא (ונפתח לבית והטומאה בבית ונפתח הוא והבית):

 כסף משנה  חור גדול וכו'. תוספתא דאהלות פ''ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב''ד א''א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ''ל. ובאמת נראה שיש ט''ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים. כתב הראב''ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י''ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. ועל מ''ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום. כתב הראב''ד א''א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב''ד וצ''ע:

ה שְׁנֵי פַּרְדַּסְקִין זֶה בְּצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה וְטֻמְאָה מֻנַּחַת בְּאַחַת מֵהֶן וְנִפְתַּח. הוּא וְהַבַּיִת טָמֵא וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר. הָיְתָה טֻמְאָה רְצוּצָה בְּתוֹךְ הַבִּנְיָן רוֹאִין אֶת הַפַּרְדַּסְקִין כְּאִלּוּ הֵן אֲטוּמִין וְיִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 כסף משנה  שני פרדסקין זה בצד זה וכו'. משנה סוף פ''ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: ומ''ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'. זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו:

ו כְּזַיִת מִן הַמֵּת מֻדְבָּק בְּאַסְקֻפַּת הַבַּיִת מִבַּחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר. הָיָה רָצוּץ תַּחַת הָאַסְקֻפָּה יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. הָיָה מֻדְבָּק לַמַּשְׁקוֹף הַבַּיִת טָמֵא:

 כסף משנה  כזית מן המת מודבק וכו'. ספי''ב דאהלות:

ז כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים וַהֲרֵי הוּא מֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה רוֹאִין חֲלַל הַטֻּמְאָה מִגּוּפוֹ אִם הוּא כְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא וּמִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר:

 כסף משנה  כלב שאכל בשר המת וכו'. פי''א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (דף קכ"ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: וכתב הר''י קורקוס ז''ל דסבר רבינו דע''כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ"ה ע"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ''ל:

ח הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת עֵבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ אִם נַעֲשֵׂית רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח הָרֶחֶם עַד שֶׁנִּרְאֶה הָרֹאשׁ נִטְמָא הַבַּיִת מִפְּנֵי הָעֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא:

 כסף משנה  האשה שמת עוברה וכו'. משנה בפ''ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר''י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר:

ט הָאִשָּׁה שֶׁמַּקְשָׁה לֵילֵד וְיָצְאָה מִבַּיִת לְבַיִת וְהִפִּילָה נֵפֶל מֵת בְּבַיִת שֵׁנִי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְּסָפֵק. שֶׁמָּא כְּשֶׁהָיְתָה בּוֹ יָצָא רֹאשׁוֹ שֶׁל נֵפֶל הַזֶּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי. אֲבָל אִם הֶעֱגֵיל רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָהוֹר שֶׁאִלּוּ נִפְתַּח רַחְמָהּ שָׁם לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל רַגְלֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה נִטֶּלֶת בַּאֲגַפַּיִים וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְּסָפֵק אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱגֵיל רֹאשׁ הַנֵּפֶל כְּפִיקָה שֶׁל שְׁתִי:

 כסף משנה  האשה שמקשה לילד וכו'. פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך:

י הָאִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא הַבַּיִת טָמֵא וַדַּאי. חֲזָקָה הוּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד:

 כסף משנה  האשה שהפילה שליא וכו'. משנה פרק המפלת (נדה דף כ"ו):

יא מִי שֶׁיָּלְדָה שְׁנֵי יְלָדִים אֶחָד חַי וְאֶחָד מֵת. * אִם הַמֵּת יָצָא רִאשׁוֹן הַחַי טָהוֹר שֶׁהֲרֵי לֹא נָגַע בּוֹ מִשֶּׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. וְאִם הַחַי יָצָא רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא טָמֵא שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ הַמֵּת מִשֶּׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְגַּלְגֵּל אַחֲרָיו כְּאֶבֶן שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים כְּדֵי לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ:

 ההראב"ד   אם המת יצא ראשון החי טהור. א''א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וטמא וטהור האמור במשנה בפסקא זו על הבית הראשון נאמר כעין הפסקא הראשונה ושתיהן באהלות פ''ז וכבר פירשתי אותם פי' מבואר ואיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב והיינו שנים טמאים במת אדם במת ואדם באדם השני טמא טומאת ערב ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר:

 כסף משנה  מי שילדה שני ילדים וכו'. פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': וכתב הראב''ד א''א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים:

יב הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וָלָד מֵת אֲפִלּוּ נֵפֶל קָטָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת ז'. מֵת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ הַחַיָּה טְמֵאָה ז' וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. וְטֻמְאַת הַחַיָּה מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּגַּע בּוֹ מִשֶּׁיֵּצֵא לַפְּרוֹזְדוֹר. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵין מַגַּע בֵּית הַסְּתָרִים מַגָּע הוֹאִיל וְהוּא בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. וְכֵן הַבּוֹלֵעַ טַבַּעַת טְמֵאָה וְחָזַר וּבָלַע אַחֲרֶיהָ טַבַּעַת טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁנָּגְעוּ זוֹ בָּזוֹ בְּוַדַּאי בְּתוֹךְ מֵעָיו אֵינוֹ מַגָּע וְהַטֻּמְאָה בְּטֻמְאָתָהּ וּטְהוֹרָה בְּטָהֳרָתָהּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת

 כסף משנה  האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (דף ע"א). ומ''ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'. שם: נשלמו הלכות טומאת מת

---

הלכות פרה אדומה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁתֵי מִצְוֹת. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) דִּין פָּרָה אֲדֻמָּה. ב) דִּין טֻמְאַת מֵי נִדָּה וְטָהֳרָתָן:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות פרה אדומה - פרק ראשון

א מִצְוַת פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבַּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל. וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה * וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה' וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָּמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

 ההראב"ד   ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה. א''א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת וכשם שאין מקדישין בעלת מום כך אין מקדישין אותה מחוסרת זמן ואמור רבנן לילה לקדושה יום להרצאה ליל שמיני מקדישין אבל לא יום שביעי:

 כסף משנה  מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'. בריש פרה וכחכמים: ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'. ספרי זוטא: כתב הראב''ד א''א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: לא מצאו אלא עגלה וכו'. שם: ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. פרק רביעי דשקלים:

ב זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-ב) 'תְּמִימָה' תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְּמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנָּסָה כְּשֵׁרָה כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת אוֹ בְּתוֹךְ שְׁנֵי כּוֹסוֹת וְהֵן מֻנָּחוֹת זוֹ עַל זוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  זה שנאמר בתורה תמימה וכו'. ספרי (דף ב'). ומ''ש אם היתה ננסת כשירה. פ''ב דפרה: היו בה שתי שערות וכו'. בפ''ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר''י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר''ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר''א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת''ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ''ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק''ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת''ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר''י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת"ק גומא היה שונה ר"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר''י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ''ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה''ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה''ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו:

ג הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִקָּרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר. וְגוֹזֵז בְּמִסְפָּרַיִם אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּזָּה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לָגֹז:

 כסף משנה  היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'. פרק ב' דפרה וכת''ק. ומ''ש וגוזז במספרים וכו'. תוספתא סוף פ''ק דפרה:

ד * וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאֲדִים כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּזוּג שֶׁכָּל שְׂעָרָה שֶׁאֵינָהּ נִטֶּלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָן נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   וצריך שישאר. א''א זה אינו מחוור שהרי אני רואה במשנה ר''ע אומר אפילו ד' וה' והן מפוזרות יתלוש אלמא לא בעי שיורא ואי איתא למילתא כשהן בגומא אחת איתא:

 כסף משנה  וצריך שישאר מן המאדים וכו'. בפ''ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ''ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ''א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ''א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה''ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר''ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ''ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז''ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע''פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ''מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: וכתב הראב''ד וצריך שישאר א''א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ''ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין:

ה הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בְּפָרָה:

 כסף משנה  היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה. פ''ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (דף מ"ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה:

ו הָיְתָה בָּהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁצָּמַח בִּמְקוֹמָהּ * שֵׂעָר אָדֹם פְּסוּלָה:

 ההראב"ד   שיער אדום פסולה. א''א נ''ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שיער לקוי:

 כסף משנה  ומ''ש היתה בה יבלת וכו'. בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: כתב הראב''ד היתה בה יבלת וחתכה אע''פ שעלה בה שיער אדום פסולה א''א נ''ל הטעם וכו':

ז כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּקָדָשִׁים פּוֹסְלִין בְּפָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם'. הָיְתָה יוֹצֵא דֹּפֶן אוֹ מְחִיר אוֹ אֶתְנָן אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּרְבְּעָה פְּסוּלָה. שֶׁכָּל הַפּוֹסְלִין אֶת הַקָּדָשִׁים לַמִּזְבֵּחַ פּוֹסְלִין אֶת הַפָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הוֹאִיל וּקְרָאָהּ הַכָּתוּב חַטָּאת. וּמֻתָּר לִקַּח אוֹתָהּ מִן הָעַכּוּ''ם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא רְבָעָהּ הָעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בְּהֶמְתּוֹ. יְתֵרָה פָּרָה עַל הַקָּדָשִׁים שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ב) 'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה אוֹמֵר (דברים כא-ג) 'אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל' מָה עֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעל אַף עֹל הָאָמוּר בְּפָרָה יִפְסל בָּהּ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת כְּעל. אֶלָּא שֶׁהָעל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. כֵּיצַד. קָשַׁר עָלֶיהָ הָעל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לָדוּשׁ אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִּזְנָבָהּ. וְעָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. נָתַן עָלֶיהָ כְּסוּת שֶׁל שַׂקִּים. פְּסוּלָה. קְשָׁרָהּ בְּמוֹסֵרָה אִם הָיְתָה מוֹרֶדֶת וּצְרִיכָה שְׁמִירָה כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה שֶׁכָּל שְׁמִירָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מַשּׂוֹי הוּא. עָשָׂה בָּהּ סַנְדָּל שֶׁלֹּא תַּחְלֵּק. פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין. כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ כְּשֵׁרָה לְצֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. נַעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁעָלָה עָלֶיהָ עֹל מֵאֵלָיו. אִם לִרְצוֹנוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ שֶׁאִם עֻבַּד בָּהּ לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעָבַד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַן עָלֶיהָ הָעוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. * וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמְעֻבֶּרֶת פְּסוּלָה. הִכְנִיסָהּ לִרְבָקָה וְדָשָׁה מֵאֵלֶיהָ כְּשֵׁרָה. הִכְנִיסָהּ כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה לִרְצוֹנוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   ואצ''ל שהמעוברת פסולה. א''א אומר אני שר''א שמכשיר במעוברת מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה צער הוא לה ומשא וחכמים שהם פוסלים במעוברת משום חשש דשלא לרצונה הם פוסלים:

 כסף משנה  ומ''ש כל המומין וכו'. שם. ומ''ש היתה יוצא דופן וכו'. גם זה שם וכת''ק. ומ''ש או טריפה. פ''ק דחולין (דף ט'). ומ''ש או שנרבעה. פ''ב דע''ז. ומ''ש שכל הפוסלים את הקדשים. בפ''ב דפרה. ומ''ש ואע''פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'. בפ''ק דחולין (דף י"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ''ב דע''ז (דף כ"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: ומותר ליקח אותה מן העכו''ם וכו'. בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: יתירה פרה על הקדשים וכו'. בפרק בתרא דסוטה (דף מ"ו) ובתוספתא פ''ק דפרה: רכב עליה וכו'. בפ''ב דפרה. ומ''ש נתן עליה כסות של שקין פסולה. ברפ''ב דע''ז (דף כ"ג) ובפ''ב דסוטה (דף מ"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש''י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע''ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: קשרה במוסרה אם היתה מורדת. בר''פ במה בהמה (דף נ"ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: עשה לה סנדל וכו'. בפ''ב דפרה: נעשית בה מלאכה מאליה וכו'. בפ''ב דפסחים (דף ל') ופ''ב דמציעא (דף כ"ו ע"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. ומ''ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה. פ''ב דפרה. ומ''ש ואצ''ל שהמעוברת פסולה. שם (דף צ"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר''א: והראב''ד כתב א''א אומר אני שר''א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב''ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ''מ לשון ואין צ''ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל''ש למיתני ואצ''ל דהיא היא: הכניסה לרבקה וכו'. ברפ''ב דע''ז (דף כ"ג) ובפ''ב דמציעא (דף ל') ופ''ב דפסחים:

ח פָּרָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ פִּסּוּל תִּפָּדֶה. וְכֵן אִם מֵתָה תִּפָּדֶה מִפְּנֵי עוֹרָהּ. אֲבָל לֹא לְהַאֲכִיל בְּשָׂרָהּ לִכְלָבִים:

 כסף משנה  פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה. בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י"א ע"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה:

ט נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חֻלִּין תִּפָּדֶה וְאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת. נִשְׁחֲטָה עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן עוֹלָמִית:

 כסף משנה  נשחטה לשם חולין וכו'. שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש''י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ''ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט''ו מפסולי המוקדשין. וי''ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י''ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון:

י לָקְחוּ פָּרָה וּמָצְאוּ אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה שֶׁלֹּא בְּמוּם:

 כסף משנה  לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'. גם זה שם:

יא אַף כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן' וַעֲדַיִן אַהֲרֹן הָיָה קַיָּם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר וּשְׁאָר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט:

 כסף משנה  אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ''ש ומפי השמועה למדו וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ו ע"ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ''ג וא''ד לדורות בכהן הדיוט ובפ''ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ''ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת''ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ''ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ''ג דברי ר''מ רבי יוסי ורבי יהודה ור''ש וראב''י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ''ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ''ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר''מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ''ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר''מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ''ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן:

יב וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לוֹבֵשׁ אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל:

 כסף משנה  ומ''ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט. בפ''ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג''ש וכתבה רבינו שם:

יג כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֵׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזּוֹת מֵאֶפְרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה (במדבר יט-ט) 'אִישׁ טָהוֹר' הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָרָה:

 כסף משנה  כל העוסקים בפרה וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג ע"ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש''י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס''ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:

יד הַצְּדוֹקִין הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִּין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ עוֹסֵק בָּהּ כְּדֵי לְבַטֵּל דִּבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָם אֵפֶר הַפָּרָה כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם:

 כסף משנה  הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב''ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'. פ''ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ"ג): וכן כל הכלים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך:

טו הַחוֹתֵךְ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהַנִּיחַ בָּהּ אֵפֶר חַטָּאת יְטַמֵּא אוֹתָהּ וְיִטְבְּלֶנָּה וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַּטְבִּילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא מֵת בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ וּלְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָהּ כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצְּדוֹקִין וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

 כסף משנה  החותך שפופרת של קנה וכו'. פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'. בפרק חומר בקדש:

הלכות פרה אדומה - פרק שני

א מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת עָשׂוּ בְּטָהֳרַת פָּרָה אֲדֻמָּה וְהַרְחָקוֹת גְּדוֹלוֹת הִרְחִיקוּ מִטֻּמְאַת הַמֵּת בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה בִּטְבוּלֵי יוֹם חָשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְזַלְזֵל בָּהּ. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ לְלִשְׁכָּה מוּכֶנֶת בָּעֲזָרָה. וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת מִפְּנֵי שֶׁכָּל כֵּלֶיהָ כְּלֵי אֲבָנִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וּבִכְלֵי הָאֶבֶן הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַהַפְרָשָׁה. וְלֹא הָיוּ נוֹגְעִין בּוֹ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּטָהֳרָתוֹ:

 כסף משנה  מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'. מתבאר לקמן והוא בפ''ק דיומא (דף ב') ובפ''ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'. שם. ומ''ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'. פ''ק דיומא (דף ח' ע"ב):

ב שִׁבְעַת יָמִים קדֶם שְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ מִבֵּיתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁמַּפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל לַעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵן מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁמָּא תִּמָּצֵא נִדָּה וְיִהְיֶה טָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:

 כסף משנה  שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'. ברפ''ג דפרה ובריש יומא. ומ''ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'. נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה''כ:

ג הַלִּשְׁכָּה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בָּהּ כָּל שִׁבְעָה צְפוֹנִית מִזְרָחִית הָיְתָה. כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁהִיא כְּחַטָּאת הַנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִשְׁחֶטֶת בַּחוּץ:

 כסף משנה  הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'. בפ''ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ:

ד כָּל יוֹם וְיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הַהַפְרָשָׁה מַזִּין עָלָיו מֵי חַטָּאת. שֶׁמָּא נִטְמָא לְמֵת וְהוּא לֹא יָדַע. חוּץ מִיּוֹם רְבִיעִי לְהַפְרָשָׁה שֶׁאֵין צָרִיךְ הַזָּאָה לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לֹא שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא שְׁבִיעִי. שֶׁאֵין הַזָּאָה בַּשְּׁבִיעִי עוֹלָה מִשּׁוּם הַזָּאַת שְׁבִיעִי עַד שֶׁיַּזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי מִלְּפָנֶיהָ. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֵין צָרִיךְ הַזָּאָה אֶלָּא בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי לְהַפְרָשָׁה בִּלְבַד וְזֶה שֶׁמַּזִּין יוֹם אַחַר יוֹם מַעֲלָה יְתֵרָה עָשׂוּ בְּפָרָה:

 כסף משנה  כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'. בפ''ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ''ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה. בפ''ק דיומא עלה ח':

ה בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת הָיוּ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּחוּל רְבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. שֶׁהַהַזָּיָה אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת וְהָרְבִיעִי אֵין צָרִיךְ הַזָּיָה:

ו בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי הַהַפְרָשָׁה שֶׁמַּזִּין עָלָיו בָּהֶם. מַזִּין מֵאֵפֶר פָּרָה מִן הַפָּרוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ כְּבָר. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא אֵפֶר פָּרָה אַחַת בִּלְבַד מַזִּין מִמֶּנּוּ עָלָיו כָּל הַשִּׁשָּׁה:

 כסף משנה  בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'. בפרק ג' דפרה. ומ''ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'. גם זה שם:

ז כְּשֶׁמַּזִּין עָלָיו בִּימֵי הַהַפְרָשָׁה אֵין מַזֶּה עָלָיו אֶלָּא אָדָם שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת מֵעוֹלָם שֶׁהַמַּזֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר. וְאִם תֹּאמַר יַזֶּה עָלָיו אִישׁ שֶׁנִּטְמָא וְהֻזָּה עָלָיו. שֶׁמָּא זֶה שֶׁהִזָּה עָלָיו לֹא הָיָה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת. וְכֵן הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין בָּהֶן וּמְקַדְּשִׁין לְהַזּוֹת עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף כֻּלָּם כְּלֵי אֲבָנִים הָיוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת הֵן שֶׁעָשׂוּ בָּהּ. וְכֵיצַד יִמָּצֵא אִישׁ שֶׁלֹּא נִטְמָא בְּמֵת מֵעוֹלָם. חֲצֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִין הָיוּ נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶם. וּכְשֶׁיִּרְצוּ לְהַזּוֹת עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף מְבִיאִין שְׁוָרִים מִפְּנֵי שֶׁכְּרֵסֵיהֶן נְפוּחוֹת וּמַנִּיחִים עַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת וְיוֹשְׁבִין הַתִּינוֹקוֹת עַל גַּבֵּי הַדְּלָתוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֹהֶל מַבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין הָאָרֶץ מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם וְהוֹלְכִין לַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ יוֹרְדִין שָׁם וּמְמַלְּאִין שֶׁאֵין לָחוּשׁ שָׁם מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּר בַּנְּהָרוֹת. וְעוֹלִין וְיוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּי הַדְּלָתוֹת וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת יוֹרְדִין וּמְהַלְּכִין עַל רַגְלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת תַּחְתֵּיהֶן הָיָה חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְהַלְּכִין עַד פֶּתַח הָעֲזָרָה. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה קָלָל שֶׁל אֵפֶר נוֹטְלִין הָאֵפֶר וְנוֹתְנִין בַּמַּיִם שֶׁבַּכּוֹסוֹת וּמַזִּין עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף. וּמַטְבִּילִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין וּמַזִּין עַל הַשּׂוֹרֵף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין מִטֻּמְאַת הַמֵּת שֶׁמָּא נִטְמְאוּ בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת:

 כסף משנה  כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף. בפ''ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. ומ''ש ומטבילין היו התינוקות. בפ''ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר''ע מחבירו:

ח תִּינוֹק שֶׁטָּבַל לְמַלְּאוֹת וּלְהַזּוֹת לֹא יְמַלֵּא בְּכֵלָיו תִּינוֹק אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל. וְתִינוֹק שֶׁטָּבַל לְהַזּוֹת עַל כֹּהֵן זֶה אֵינוֹ מַזֶּה עַל כֹּהֵן אַחֵר עַד שֶׁיִּטְבּל לְשֵׁם מַעֲשֶׂה זֶה הַכֹּהֵן. וְכֵן כֵּלִים שֶׁטִּהֲרוּם לְחַטָּאת זוֹ וּבְנֵי אָדָם שֶׁטִּהֲרוּם לְחַטָּאת זוֹ לֹא יִתְעַסֵּק בָּהֶם בְּפָרָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ לִשְׁמָהּ. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת בְּפָרָה:

 כסף משנה  תינוק שטבל וכו'. בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו:

הלכות פרה אדומה - פרק שלישי

א אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה אֶלָּא חוּץ לְהַר הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְהוֹצִיא אֹתָהּ' אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּבְהַר הַמִּשְׁחָה הָיוּ שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה וְתַחְתָּיו בָּנוּי כִּפִּין כִּפִּין וְכִפָּה עַל כָּל שְׁנֵי כִּפִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי רַגְלֵי הַכִּפָּה עַל גַּג שְׁנֵי כִּפִּין שֶׁתַּחְתֶּיהָ. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תַּחַת הַכּל חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. אַף מְקוֹם שְׂרֵפָתָהּ וּמְקוֹם הַטְּבִילָה שֶׁהָיוּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה תַּחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וְהַפָּרָה וְהַשּׂוֹרֵף וְכָל הַמְסַעֲדִין בִּשְׂרֵפָתָהּ יוֹצְאִין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי כֶּבֶשׁ זֶה:

ב כֵּיצַד שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ. זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִין בְּרַגְלֵיהֶן לְהַר הַמִּשְׁחָה וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וְכֹהֵן וְהַמְסַעֲדִין בִּשְׂרֵפָתָהּ וְהַפָּרָה יוֹצְאִין עַל הַכֶּבֶשׁ וּבָאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה. וּמְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן וְסוֹמְכִין הַזְּקֵנִים אֶת יְדֵיהֶם עַל הַכֹּהֵן וְאוֹמְרִים לוֹ טְבל אַחַת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל טְבל אַחַת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. וְעֵצִים מְסֻדָּרִים הָיוּ שָׁם אֲרָזִים אַלּוֹנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְּאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין מַעֲרָכָה כְּמִין מִגְדָּל וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הָאוּר מְלַבֶּבֶת בָּהֶן. וּמַרְאֵה הַמַּעֲרָכָה בְּמַעֲרָב. וְכוֹפְתִין אֶת הַפָּרָה בְּחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲרָכָה רֹאשָׁהּ לְדָרוֹם וּפָנֶיהָ לְמַעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שׁוֹחֵט בִּימִינוֹ * וּמְקַבֵּל הַדָּם בִּשְׂמֹאלוֹ. וּמַזֶּה בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַדָּם שֶׁבְּכַפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּאָה טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדָם. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁבָּאֶצְבַּע פְּסוּלִים לְהַזָּיָה לְפִיכָךְ עַל כָּל הַזָּאָה מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת מְקַנֵּחַ אֶת יָדָיו בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה וְיוֹרֵד מִן הַמַּעֲרָכָה וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בְּעֵצִים קְטַנִּים וְהִכְנִיסָן תַּחַת עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה וְהִתְחִיל הָאֵשׁ בָּהּ וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בְּרָחוֹק וּמְשַׁמֵּר לָהּ עַד שֶׁיִּצַּת אֶת הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְתִקָּרַע בִּטְנָהּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב אֵין פָּחוֹת מִטֶּפַח וְצֶמֶר צָבוּעַ בְּתוֹלַעַת מִשְׁקַל חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאוֹמֵר לָעוֹמְדִים שָׁם. עֵץ אֶרֶז זֶה עֵץ אֶרֶז זֶה עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה אֵזוֹב זֶה אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה שְׁנִי תּוֹלַעַת זֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ הֵין הֵין הֵין שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל כָּךְ לָמָּה לְפִי שֶׁמִּינֵי אֲרָזִים שִׁבְעָה הֵן וּמִינֵי אֵזוֹב אַרְבָּעָה וְהַצָּבוּעַ אָדֹם יֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּפוּאָה וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּלַכָּא וְיֵשׁ שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּתוֹלַעַת וְהַתּוֹלַעַת הִיא הַגַּרְגְּרִים הָאֲדֻמִּים בְּיוֹתֵר הַדּוֹמִים לְגַרְעִינֵי הֶחָרוּבִים וְהֵן כְּמוֹ הָאוֹג וְתוֹלַעַת כְּמוֹ יַתּוּשׁ יֵשׁ בְּכָל גַּרְגִּיר מֵהֶן וּלְפִיכָךְ מוֹדִיעַ לַכּל וּמְגַלֶּה לָהֶן שֶׁאֵלּוּ הֵן הַמִּינִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה. וְהָאֵזוֹב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הָאֵזוֹב שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ בַּעֲלֵי בָּתִּים וּמְתַבְּלִין בּוֹ הַקְּדֵרוֹת. הָאֵזוֹב וְהָאֶרֶז וְהַתּוֹלַעַת שְׁלָשְׁתָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְכוֹרֵךְ הָאֵזוֹב עִם הָאֶרֶז בְּלָשׁוֹן שֶׁל שָׁנִי וּמַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ בִּטְנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ו) 'וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה'. וְאֵינוֹ מַשְׁלִיךְ קֹדֶם שֶׁיַּצִּית הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְלֹא אַחַר שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר וְאִם הִשְׁלִיךְ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת לֹא קֹדֶם שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּהּ וְלֹא אַחַר שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ זֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ גּוּפָהּ אוֹ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ בֵּין שֶׁנִּקְרְעָה מֵאֵלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִיךְ בֵּין שֶׁקְּרָעָהּ בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א''א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד שהרי אמרו גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק אלמא בידו מקבל אבל לא שמענו שפסל בכלי וכשמנה הפסולין של פרה פ''ד לא מנה את זה לא במשנה ולא בתוספתא ובספרי אמרו מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי ואני תמה על זה המדרש שהרי בפר כהן משוח כתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ודרשינן נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה להלן בכלי וכו' וכן בכל חטאות כתיב מדמה באצבעו ובעינן כלי אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב תדע שהרי אמרו לא גמר מקנח אצבעו בשפת מזרק ולדבריו מזרק מאי בעי התם ונראה לי שאי אפשר שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו אלא להביאו לשריפתה שצריך לשרוף את כולה דם ובשר ועור ופרש מ''מ המדרש לא ידעתי מאין הוציאו:

 כסף משנה  (א-ב) אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'. בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'. פ' ג' דפרה. ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'. בתוספתא דפרה פרק ב': ומ''ש כמין מגדל היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב. ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. ומ''ש ומקבל בשמאלו. שם כת''ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ''ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית. בספרי. ומ''ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (דף צ"ג ע"ב) ופ''ק דמנחות (דף ז' ע"ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ''ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס''ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע''כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה. בפרקים הנזכרים: כתב הראב''ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א''א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ''ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ''ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י''ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה. בספרי ובתוספתא. ומה שכתב ותקרע בטנה. במשנה פ''ג: ומה שכתב אין פחות מטפח. בפ' המפלת (דף כ"ו ע"א): ומ''ש משקל ה' סלעים. בפ' טרף בקלפי (דף מ"א). ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'. בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: ומה שכתב האזוב והארז וכו'. משנה פרק הקומץ רבה (דף כ"ז): וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני. פ''ג דפרה. ומ''ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'. הכי משמע שם. ומ''ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'. בספרי ובתוספתא. ומ''ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'. שם בתוספתא:

ג נִגְמְרָה שְׂרֵפָתָהּ חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת הִיא וְכָל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁנִּשְׂרְפָה בָּהֶן וְכוֹבְרִין אֶת הַכּל בִּכְבָרוֹת וְכָל שָׁחֹר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּתֵשׁ וְיִהְיֶה אֵפֶר בֵּין מִבְּשָׂרָהּ בֵּין מִן הָעֵצִים כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֵפֶר וְשֶׁאֵין בּוֹ אֵפֶר מַנִּיחִין אוֹתוֹ וְכָל עֶצֶם שֶׁנִּשְׁאַר מֵעֲצָמֶיהָ בְּלֹא שְׂרֵפָה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתַּשׁ:

 כסף משנה  נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש. בפרק שלישי דפרה:

ד אֵין מַכְנִיסִין כְּלוּם מֵאֶפְרָהּ לְהַנִּיחוֹ בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'. וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים הָיוּ חוֹלְקִין אֶת כָּל אֶפְרָהּ אֶחָד נִתַּן בַּחֵיל וְאֶחָד בְּהַר הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. זֶה שֶׁמִּתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת הָיוּ הַכֹּהֲנִים מְקַדְּשִׁין מִמֶּנּוּ. וְזֶה שֶׁנִּתַּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַזִּין מִמֶּנּוּ. וְזֶה שֶׁנִּתַּן בַּחֵיל הָיָה מוּכָן וּמֻצְנָע שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת' מְלַמֵּד שֶׁמַּצְנִיעִין מִמֶּנּוּ. וְכֵן הָיוּ מַצְנִיעִין מֵאֵפֶר כָּל פָּרָה וּפָרָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בַּחֵיל. וְתֵשַׁע פָּרוֹת אֲדֻמּוֹת נַעֲשׂוּ מִשֶּׁנִּצְטַוּוּ בְּמִצְוָה זוֹ עַד שֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה. רִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. שְׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא. וְשֶׁבַע מֵעֶזְרָא עַד חֻרְבַּן הַבַּיִת. וְהָעֲשִׂירִית יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מְהֵרָה יִגָּלֶה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 כסף משנה  אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה. כן יש ללמוד ממ''ש לקמן בסמוך: ושלשה חלקים היו חולקין וכו'. פ''ג דפרה: זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'. בתוספתא. וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'. שם. ותשע פרות נעשו וכו'. פרק ג' דפרה וכחכמים:

הלכות פרה אדומה - פרק רביעי

א אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁתֵּי פָּרוֹת אֲדֻמּוֹת כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ':

 כסף משנה  אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'. בספרי. ומ''ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו. פ''ג דפרה ואיתא בפ''ג דחולין (דף ל"ב) ובפרק טרף בקלפי (דף מ"ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא:

ב לֹא רָצְתָה פָּרָה לָצֵאת אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ וְלֹא אֲדֻמָּה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ:

ג פָּרָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁהִזָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית שֶׁלֹּא בְּכֹהֵן אוֹ בִּמְחֻסַּר בְּגָדִים אוֹ שֶׁעֲשָׂאָהּ בְּבִגְדֵי זָהָב אוֹ בְּבִגְדֵי חֹל פְּסוּלָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכל מִבְּשָׂרָהּ אוֹ לִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ כְּשֵׁרָה לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ רֵיחַ נִיחוֹחַ:

 כסף משנה  פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה. פ''ד דפרה וכת''ק: ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'. שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע''ג דמסיים בה ר''א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ''ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא''כ היינו ת''ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי''ל דת''ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור''א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. ומ''ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה. תוספתא פ''ג דפרה:

ד קִבֵּל דָּמָהּ בִּכְלִי פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ד) 'וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ' מִצְוָתָהּ מִצְוַת יָד וְלֹא מִצְוַת כְּלִי:

 כסף משנה  קיבל דמה בכלי פסולה וכו'. ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר:

ה הִזָּה בִּכְלִי אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. הִזָּה אַחַת מֵהֶן בִּשְׂמֹאלוֹ פְּסוּלָה. הִזּוּ שִׁבְעָה כֹּהֲנִים הַזָּיָתָן כְּאֶחָד הַזָּיָתָן פְּסוּלָה. זֶה אַחַר זֶה כְּשֵׁרָה. הִזָּה וְלֹא כִּוֵּן כְּנֶגֶד הַהֵיכָל פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ד) 'אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד' עַד שֶׁיְּכַוֵּן כְּנֶגֶד הַהֵיכָל וְיִהְיֶה רוֹאֵהוּ. וְכֵן אִם שְׁחָטָהּ אוֹ שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַהֵיכָל פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו':

 כסף משנה  הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה. תוספתא פרק שלישי דפרה: הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'. בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'. בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי"ג) וכר''י. ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו. טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר''י:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִזָּה אוֹ שָׂרַף אוֹ שָׁחַט כְּנֶגֶד הַדָּרוֹם אוֹ כְּנֶגֶד צָפוֹן אוֹ שֶׁהָיָה אֲחוֹרָיו לַמִּקְדָּשׁ. אֲבָל אִם עָמַד בֵּין מִזְרָח וּמַעֲרָב וּפָנָיו כְּנֶגֶד הַהֵיכָל * אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן כְּנֶגֶד [הַהֵיכָל] בְּדִקְדּוּק כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   אע''פ שלא כיון כנגד הפתח. א''א לא נראה בהזאה שהרי אמרו במשנה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה ובמדות אמרו שהיה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם אלמא בעינן כיוון וראיה:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א שהזה או שרף וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז ע"ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע''פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב''ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א''א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח:

ז חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת פְּסוּלָה. טָבַל שְׁתַּיִם וְהִזָּה אַחַת הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. טָבַל אַחַת וְהִזָּה שְׁתַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָשַׁב הַזָּאָה שְׁנִיָּה אֶלָּא טָבַל וְהִזָּה אַחֶרֶת הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. כֵּיצַד. טָבַל אֶצְבָּעוֹ טְבִילָה שִׁשִּׁית וְהִזָּה שֵׁשׁ וְשֶׁבַע אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה שֶׁבַע הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. הִזָּה מִטְּבִילָה שְׁבִיעִית [שְׁבִיעִית] וּשְׁמִינִית אֲפִלּוּ חָזַר וְטָבַל טְבִילָה שְׁמִינִית וְהִזָּה שְׁמִינִית כְּשֵׁרָה שֶׁכָּל שֶׁמּוֹסִיף עַל הַשֶּׁבַע אֵינוֹ כְּלוּם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה שֶׁהוֹסִיף כֹּהֵן אַחֵר אֲבָל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אוֹתָהּ אִם הוֹסִיף פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתָהּ:

 כסף משנה  חיסר אחת מן המתנות פסולה. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'. תוספתא פ''ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע''פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. ומ''ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה. תוספתא פרק ג' דפרה: כתב הראב''ד נ''ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ''י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר:

ח הוֹצִיא אֶת הַדָּם חוּץ מִמַּעֲרַכְתָּהּ וְהִזָּה * פְּסוּלָה:

 ההראב"ד   פסולה. א''א נ''ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלה ואם יש מן הדם בידו יחזור ויזה במערכתה או בגתה והם דברי ראב''י בתוספתא ומסיים בה שאם הוציא מדם שבידו והחזירו כשר פירוש החזירו עד שלא הזה כשר. ונ''ל אפילו חוץ לגתה קאמר אע''פ שמחמירים בה יותר [מבמערכתה]:

 כסף משנה  הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה. תוספתא פ' שני וז''ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב''י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור''ש הביאה בפ''ג וז''ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב''י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע''כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב''ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב''ד הזייתו פסולה ט''ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ''מ מ''ש והם דברי ראב''י צ''ע ואין להאריך:

ט הִזָּה מִדָּמָהּ בַּלַּיְלָה אֲפִלּוּ הִזָּה שֵׁשׁ הַזָּיוֹת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'. תוספתא פ''ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי:

י שְׁחָטָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ לְפָנִים מִן הַחוֹמָה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'. ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי"ב):

יא * שְׂרָפָהּ חוּץ מִמַּעֲרָכָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עָלֶיהָ. אוֹ שֶׁחִלְּקָהּ לִשְׁנַיִם וּשְׂרָפָהּ בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת. אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם בְּמַעֲרָכָה אַחַת פְּסוּלָה. וְאִם אַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר מֵבִיא אַחֶרֶת שׂוֹרֵף עַל גַּבָּהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

 ההראב"ד   שרפה חוץ ממערכה. א''א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו דברים שאינן כי הוא סבור גתה ומערכתה שני מקומות הן ואם תעיין במשנה אינן כן אלא שמרחיבין לה מקום לשריפה כדי להרבות לה עצים ואם שרפה חוץ לאותו מקום פסולה ואותו מקום היה מכוון כנגד הפתח שהוא מקורה שהוא מקום הזאה אבל אין קפידא שתפסל בחוץ למקום שחיטתה:

 כסף משנה  שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'. פ''ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: כתב הראב''ד שרפה חוץ ממערכה א''א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב''ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע''כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. ומ''ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'. תוספתא פ''ג:

יב הִפְשִׁיטָהּ וּנְתָחָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׂרַף כֻּלָּהּ כְּשֵׁרָה. וְאִם חִסֵּר מִמֶּנָּה כְּלוּם אֲפִלּוּ מִפִּרְשָׁהּ פְּסוּלָה. פָּקַע מֵעוֹרָהּ אוֹ מִבְּשָׂרָהּ אֲפִלּוּ מִשְּׂעָרָהּ כְּזַיִת יַחְזִיר וְאִם לֹא הֶחְזִיר פְּסוּלָה. פָּקַע חוּץ לְמַעֲרַכְתָּהּ מַרְבֶּה עָלָיו וְשׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. פָּקַע מִקַּרְנֶיהָ מִטְּלָפֶיהָ אוֹ מִפִּרְשָׁהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר:

 כסף משנה  הפשיטה ונתחה וכו'. פ''ד דפרה. ומ''ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'. בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת''ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת''ל על פרשה ישרוף: פקע מעורה או מבשרה וכו'. תוספתא בפ''ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר''א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר''א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: פקע מקרניה מטלפיה וכו'. גם זה בתוספתא פרק שני:

יג הַפָּרָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּלִינָה לְפִיכָךְ אִם נִשְׁחֲטָה הַיּוֹם וְהִזָּה דָּמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְנִשְׂרְפָה לְמָחָר כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'. תוספתא פ''ג דפרה ואיתא בספרי:

יד שְׂרָפָהּ אוֹנֵן אוֹ מְחֻסַּר כַּפָּרָה כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה. בפ''ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע''ד וכת''ק דיוסף הבבלי: וכתבו התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק''ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע''ג דאמרינן התם דר''ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ''ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום:

טו שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ כְּעֵין עֲבוֹדָה. וְהֵיכָן מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים וְאִם קִדֵּשׁ בַּחוּץ וּמִכְּלִי חֹל אֲפִלּוּ בִּמְקֵדָה שֶׁל חֶרֶס כָּשֵׁר הוֹאִיל וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּחוּץ. וְכֵן כְּשֶׁמַּטְבִּילִין אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אַחַר שֶׁמְּטַמְּאִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ הוֹאִיל וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בִּטְבוּלֵי יוֹם:

 כסף משנה  שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'. בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ. בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. ומ''ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'. שם:

טז שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּעֵצִים אוֹ בְּכָל עֵצִים אֲפִלּוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא כְּשֵׁרָה. וּמִצְוָתָהּ שֶׁלֹּא יְמַעֵט לָהּ עֵצִים מִן הָרָאוּי לָהּ אֲבָל מַרְבֶּה הוּא לָהּ חֲבִילֵי אֵזוֹב וְאֵזוֹב יוֹן בִּזְמַן שְׂרֵפָה כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הָאֵפֶר. וְיֵשׁ לוֹ לְהַרְבּוֹת עֵצִים בִּשְׂרֵפָתָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אֲבָל מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אִם הוֹסִיף בָּהּ אֲפִלּוּ עֵץ אֶחָד הֲרֵי זֶה כִּמְעָרֵב אֵפֶר מַקְלֶה בְּאֵפֶר הַפָּרָה:

 כסף משנה  שרפה שלא בעצים וכו'. בפ''ד דפרה. ומ''ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה. בפ''ד דפרה מרבין לה עצים. ומ''ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב. תוספתא פ''ג מרבין לה עצים אמר ר''י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר''י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. ומ''ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'. בפ''ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים:

יז כָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אֵינוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וּבְזִכְרֵי כְּהֻנָּה. וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. אֲבָל מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר אִם כָּנַס אֶפְרָהּ בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁכְּנָסַתּוּ אִשָּׁה אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וּמִנַּיִן שֶׁאֲסִיפַת הָאֵפֶר בְּכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר' מִכְּלַל שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה כֹּהֵן וּכְאִלּוּ אָמַר אָדָם טָהוֹר בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וּמִנַּיִן שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ג) 'וְשָׁחַט אֹתָהּ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאִם נִתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר בִּשְׁעַת שְׁחִיטָתָהּ פְּסָלָהּ וְנֶאֱמַר (במדבר יט-ה) 'וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו' שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בָּהּ לְלַמֵּד שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. וְכָל הָעוֹסֵק בִּשְׂרֵפָתָהּ וְעָשָׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת פְּסָלָהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר:

 כסף משנה  כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום. במשנה פ''ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (דף מ"ב מ"ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. ומ''ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר. משנה סוף פ''ד דפרה. ומ''ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ''ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. ומ''ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'. בפ' טרף בקלפי (דף מ"ב) אליבא דרב ובספרי. ומ''ש בספרי רבינו שנאמר ושרף את הפרה ט''ס יש כאן וצריך למחוק השי''ן משנאמר ולכתוב במקומה וי''ו. ומ''ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך:

יח שָׁחַט אֶת הַפָּרָה וְנִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת עִמָּהּ אוֹ נֶחְתְכָה דְּלַעַת עִמָּהּ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוֵּן לִמְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עִמָּהּ כְּשֵׁרָה לַאֲכִילָה שֶׁאֵין שְׁחִיטַת הַחֻלִּין צְרִיכָה כַּוָּנָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ הַדְּלַעַת וְנֶחְתְכָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה עִמָּהּ מְלָאכָה:

 כסף משנה  שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל"א ע"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד''ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד''א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה''ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש''י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע''ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ''ל: ויש לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ''ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר''נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד''א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ''ל:

הלכות פרה אדומה - פרק חמישי

א כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים כָּל זְמַן עֲשִׂיָּתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוֹחֵט וּמַשְׁלִיךְ עֵץ אֶרֶז (ויקרא טו-יג) 'וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ' וְנֶאֱמַר בְּשׂוֹרֵף (במדבר יט-ח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו' וְנֶאֱמַר (במדבר יט-י) 'וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה' מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָעוֹסְקִין בָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִים בְּגָדִים וּטְעוּנִין טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל הַמְשַׁמְּרָהּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָזִיז בָּהּ אֵיבָר:

 כסף משנה  כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'. בספרי. ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש. בספרי. ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'. בפרק הפועלים (דף צ"ג):

ב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּטֻמְאוֹת יְכַבֵּס בְּגָדָיו לֹא בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו בִּלְבַד הֵם טְמֵאִים. אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁכָּל בֶּגֶד אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ הַטָּמֵא הַזֶּה בִּשְׁעַת חִבּוּרוֹ בִּמְטַמְּאָיו הֲרֵי הֵן טְמֵאִים. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. כֵּיצַד. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה אֶחָד בֶּגֶד שֶׁעָלָיו אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹשְׂאָהּ הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וַהֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן זֶה הַנּוֹשֵׂא הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן. פֵּרַשׁ מִמְּטַמְּאָיו וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַנְּבֵלָה הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְאִם יִגַּע בִּכְלִי אוֹ בֶּגֶד אֵינוֹ מְטַמֵּא אוֹתוֹ שֶׁאֵין וְלַד טֻמְאָה מְטַמֵּא כֵּלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּנְבֵלָה. וְכֵן כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה אִם נָגַע בְּבֶגֶד אוֹ בִּכְלִי בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת שְׂרֵפָה הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. אֲבָל אַחַר שֶׁיִּפְרשׁ מִמַּעֲשֶׂיהָ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל אִם נָגַע בִּכְלִי אֵינוֹ מְטַמְּאוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְלַד הַטֻּמְאָה. וְהַפָּרָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ. אֶלָּא הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ בִּלְבַד הוּא הַטָּמֵא וְטָעוּן טְבִילָה וּמְטַמֵּא בְּגָדִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בָּהּ:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'. בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת''ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: וכן כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'. שם ביארה רבינו: והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'. בפרק שמיני דפרה:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּשְׂרֶפֶת כְּמִצְוָתָהּ. אֲבָל אִם נִפְסְלָה הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ טָהוֹר. אֵרַע פִּסּוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. אֵרַע פִּסּוּל בְּהַזָּיָתָהּ כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פִּסּוּלָהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים. לְאַחַר פִּסּוּלָהּ אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים. פ''ד דפרה ואיתא בפ''ב דחולין (דף כ"ט ע"ב):

ד הִשְׁלִים לִכְנֹס אֶת אֶפְרָהּ הַמִּתְעַסֵּק בָּהּ אַחַר כֵּן בְּחִלּוּק הֶעָפָר אוֹ בְּהַצְנָעָתוֹ וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר. וְלֹא הַפָּרָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מִן הַפָּרִים וּמִן הַשְּׂעִירִים הַשּׂוֹרְפָם מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּפַר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים (ויקרא טז-כח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה בִּנְיַן אָב לְכָל הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיְּהוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא אֵרַע לָהֶן פִּסּוּל וְנִשְׂרְפוּ כְּמִצְוָתָן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. אָכַל אִם נִפְסְלוּ בָּעֲזָרָה נִשְׂרָפִין שָׁם כִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְשׂוֹרְפָן טָהוֹר. וְכֵן הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ אֵפֶר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹרֵף זֶה הַמַּסִּיעַ בִּשְׂרֵפָה כְּגוֹן הַמְהַפֵּךְ בַּבָּשָׂר וְהַמַּשְׁלִיךְ עֵצִים וְהַמְהַפֵּךְ בָּאֵשׁ וְהַחוֹתֶה גֶּחָלִים כְּדֵי שֶׁתִּבְעַר הָאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַמַּצִּית הָאוּר וְהַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה טָהוֹר. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַנּוֹשֵׂא פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין לְהוֹצִיאָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן לְשָׂרְפָן טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּהוֹלָכָתָן וְטָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. כְּמוֹ הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל שֶׁהוּא מְטַמֵּא כָּל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי שֶׁיִּגַּע בּוֹ בְּכֵלִים שֶׁעָלָיו כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּשְׁלוּחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כו) 'וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו':

 כסף משנה  ומ''ש השלים לכנוס את אפרה וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'. משנה בסוף פרק טבול יום (דף ק"ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (דף ס"ח ע"ב). ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'. בסוף פרק התערובות (דף פ"ג) ובספרי: במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'. בסוף פרק טבול יום (דף ק"ד ע"ב): ואי זהו שורף וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ו). ומ''ש כך למדו מפי השמועה וכו'. שם:

ה מֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים. מִשֶּׁיֵּצְאוּ בָּהֶן חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. נְשָׂאוּם בְּמוֹטוֹת וְיָצְאוּ מִקְצָת הַנּוֹשְׂאִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ. אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְאֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. * יָצְאוּ וְחָזְרוּ לָעֲזָרָה הַנּוֹשֵׂא אוֹתָן בָּעֲזָרָה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לָעֲזָרָה וּמוֹשֵׁךְ אוֹתָם מִשָּׁם מֵאַחַר שֶׁחָזְרוּ הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ לַחוּץ וַהֲרֵי זֶה הַמּוֹשְׁכָם בַּחוּץ הֲרֵי הוּא סְפֵק טָמֵא:

 ההראב"ד   יצאו וחזרו לעזרה. א''א הסוגיא שלהם פרק טבול יום כך היא בעי ר''א יצאו וחזרו מהו כיון דנפקו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ת''ש היו סובלין אותם במוטות וכו' האחרונים אין מטמו בגדים עד שיצאו ואי ס''ד כיון דנפקו איטמו הנך דגואי נמי ליטמו אמר רבינא הא כתיב ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר''א היכי בעי לה כגון דנקיטי להו בקולרי [כך היא הסוגיא ולפי פירושה צריך להיות כיון דנפקי מיטמו כי הוא מפרש הסוגיא על פרים הנשרפים אם הם מטמאים את נושאיהם בעזרה אחר שיצאו בתחלה אבל לפי הסוגיא שלנו אינו שואל אלא על אותם האנשים עצמם שהוציאום והחזירום אם הועיל להם החזרה שלא יטמאו ומה שאמר ונפקי להו בקולרי] לפי זה העניין צריך פירוש אחר אבל באמת הסוגיא שלו והפירוש שכתב הוא נוח לי משלנו:

 כסף משנה  מאימתי מטמאים בגדים וכו'. משנה סוף פרק טבול יום (דף ק"ד) ופרק שני שעירי (דף ס"ח ע"ב): יצאו וחזרו לעזרה וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ה) בעי ר''א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס''ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר''א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס''ד דבעי ר''א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת''ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס''ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר''א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: כתב הראב''ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א''א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו:

ו וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים הַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר. מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַעֲזָאזֵל. * אֲבָל אַחַר שֶׁדָּחָהוּ אִם נָגַע בְּכֵלִים וּבִבְגָדִים טְהוֹרִים:

 ההראב"ד   אבל אחר שדחהו. א''א דבריו סתומין לא נודע אם יאמר שהמתעסק בו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים מפני שנגמר שילוחו ואם נתכוון לכך למה ליה למימר כלים ובגדים אפילו אוכלין ומשקין נמי לא מטמא שהרי לא נתעסק בשילוח כלל ואולי יאמר על הדוחה עצמו שדחהו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים שאינו מטמא אלא בשעה שמתעסק בו אבל כשפירש ולד הטומאה הוא ואינו מטמא כלים ודבר זה יש לו פנים במשנת זבים ולא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פירש הוא ועשהו אחר פרישתו אינו מטמא כלים כל זה צריך לפנים:

 כסף משנה  ומאימתי מטמא וכו'. משנה פ''ו דיומא (דף ס"ז ע"ב) וכת''ק. ומ''ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב הראב''ד אבל אחר שדחהו א''א דבריו סתומים וכו'. ול''נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ''ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ''ה. ומ''ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא''כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי''ל שאע''פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ''מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר:

ז הַנּוֹגֵעַ בְּפָרִים וּבִשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין עַצְמָן אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיָּצְאוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֳכָלִין בֵּין מַשְׁקִין הַכּל טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגְעוּ בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמוֹ בִּזְמַן הוֹלָכָתוֹ טְהוֹרִין. שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין אֶלָּא לַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ח) 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו' אֲבָל הַנּוֹגֵעַ טָהוֹר:

 כסף משנה  הנוגע בפרים וכו'. בפ''ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (דף ק"ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר''מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר''מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר''ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ''ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר''ש וכתב הר''י קורקוס ז''ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר''ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי''ב דמנחות (דף ק"א ע"ב) ופ' שבועות שתים (דף יא:) ופרק מרובה (דף ע"ז) ופרק אותו ואת בנו (דף פ"א ע"ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ''ע:

הלכות פרה אדומה - פרק ששי

א הַמַּיִם שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו אֵפֶר הַפָּרָה אֵין מְמַלְּאִין אוֹתָן אֶלָּא בִּכְלִי. וּמִן הַמַּעְיָנוֹת אוֹ מִן הַנְּהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יז) 'וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי'. וּנְתִינַת אֵפֶר הַפָּרָה עַל הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשׁ. וְהַמַּיִם הָאֵלּוּ שֶׁנִּתַּן עֲלֵיהֶן הָאֵפֶר הֵן הַנִּקְרָאִין מֵי חַטָּאת וּמַיִם מְקֻדָּשִׁין וְהֵם שֶׁקְּרָאָן הַכָּתוּב (במדבר יט) 'מֵי נִדָּה':

 כסף משנה  המים שנותנין על אפר פרה וכו'. מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ''ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. ומ''ש שממלאין מנהרות המושכים. יתבאר בסוף פרק זה:

ב הַכּל כְּשֵׁרִים לְמַלְּאוֹת הַמַּיִם חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְאֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בִּכְלִי וְאֵין מַזִּין אֶלָּא מִכְּלִי. וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ כְּשֵׁרִין בַּלַּיְלָה * אֲבָל אֵין מַזִּין וְאֵין טוֹבְלִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְהַזָּאָה וְלִטְבִילָה:

 ההראב"ד   אבל אין מזין ולא טובלין. א''א במשנה מפרש על טבילת האזוב במים:

 כסף משנה  הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש''ו. נראה דיליף לה מקידוש: והכל כשרים לקדש חוץ מחש''ו. משנה פרק ה' דפרה וכת''ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג): ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי. פ''ק דידים: והמילוי והקידוש כשרים בלילה. תוספתא בפרק ג' דפרה. ומ''ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב''ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ''כ בפירוש בפי''א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ''ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. ומ''ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה. משנה בספ''ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

ג בְּכָל הַכֵּלִים מְמַלְּאִין וּמַזִּין וּמְקַדְּשִׁין אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וּבִסְפִינָה. וְאֶחָד כְּלֵי חֶרֶס וְאֶחָד כָּל הַכֵּלִים. אֲבָל אֵין מְמַלְּאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְלֹא מַזִּין בְּדָפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית וְלֹא בְּחָפְנָיו וְלֹא בְּבֵיצַת הַתַּרְנְגלֶת וְלֹא בְּשֹׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע. אֲבָל בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים כְּשֵׁרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּלִי אֲדָמָה:

 כסף משנה  בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'. בפ''ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה''ה למילוי והזאה. ומ''ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'. בספרי. ומ''ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'. בפרק ה' דפרה ופ''ק דידים. ומ''ש ולא בביצת התרנגולת. בפ''ה דפרה וכחכמים. ומ''ש ולא בשוקת שבסלע. שם. ומ''ש אבל ביצת היוצרים כשירה. שם וכת''ק:

ד שׁוּלֵי כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְלֵי עֶצֶם אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהֶן עַד שֶׁיָּשׁוּף אוֹתָן וִיתַקְּנֵם וְיַעֲשֵׂם כֵּלִים בִּפְנֵי עַצְמָן. וְכֵן מְגוּפָה שֶׁהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת כְּלִי מְקַדְּשִׁין בָּהּ. וּבֵיצַת הַנַּעֲמִית כְּשֵׁרָה לְקַדֵּשׁ בָּהּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכְּשֵׁרָה לְמַלְּאוֹת בָּהּ וּלְהַזּוֹת מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  שולי כלי עץ וכו'. תוספתא פ''ד דפרה ובפ''ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט''ס הוא כי ר''ש הזכירה בתוספתא שהביא: וביצת הנעמית כשירה לקדש בה. תוספתא פ''ד. ומ''ש ואין צ''ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה, כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ''ש:

ה כְּלִי שֶׁחִבְּרוֹ בָּאָרֶץ אוֹ בַּסֶּלַע אֲפִלּוּ חִבְּרוֹ בְּסִיד מְקַדְּשִׁין בּוֹ וּמַזִּין מִמֶּנּוּ. עָשָׂה עֲטָרָה שֶׁל טִיט סָבִיב לַכְּלִי וְהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי צָפִין עַד שֶׁהָלְכוּ לָעֲטָרָה אִם נִטֶּלֶת הָעֲטָרָה עִם הַכְּלִי הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי הֵן בִּכְלִי אֲדָמָה וְאִם לָאו הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁהִקִּיף עֲטָרָה שֶׁל טִיט בַּסֶּלַע אוֹ עַל הָאָרֶץ וּמִלֵּא אוֹתָהּ מַיִם שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בִּכְלִי:

 כסף משנה  כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'. בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. ומ''ש עשה לה עטרה של טיט וכו'. שם:

ו כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אֵין מְמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֲבָל אִם נִקַּב בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה מְקַדְּשִׁין בּוֹ:

 כסף משנה  כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה ע"ב):

ז כְּלִי שֶׁנִּקַּב מִלְּמַטָּה וּסְתָמוֹ בִּסְמַרְטוּטִין פָּסוּל שֶׁהַמַּיִם שֶׁבּוֹ אֵינָן עַל עִגּוּל הַכְּלִי אֶלָּא עַל הַפְּקָק. הָיָה נָקוּב מִן הַצַּד וּפְקָקוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְמַלְּאוֹת וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזּוֹת מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו. בפרק חמישי דפרה שם:

ח הַזּוֹלֵף מַיִם מִן הַמַּעְיָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבַחֲרָסִים וְנָתַן לְתוֹךְ הֶחָבִית פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאוּ בִּכְלִי. נָתַן אֶת הֶחָבִית בְּמַיִם וְדָחַק הַמַּיִם בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו אוֹ בַּעֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ לֶחָבִית הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם שִׁקְּעוֹ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וְיַעֲלוּ וְיִשָּׁפְכוּ לֶחָבִית פְּסוּלִין. וְאִם עָשָׂה כֵּן בַּעֲלֵי קָנִים אוֹ בַּעֲלֵי אֱגוֹז הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִים. זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה אִם סִיֵּעַ בּוֹ הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיְּמַלְּאוּ הַכְּלִי הַמַּיִם פְּסוּלִין וְאִם סִיֵּעַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  הזולף מים מן המעיין וכו'. תוספתא דפרה פרק חמישי ואע''ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט''ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: נתן את החבית במים וכו'. בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא:

ט הַמְפַנֶּה הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת אוֹ לְתוֹךְ הַגֶּבֶא וְחָזַר וּמִלֵּא בִּכְלִי מֵאוֹתוֹ הַגֶּבֶא אוֹ הַגַּת פְּסוּלִים שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחַת הַמַּיִם מִן הַמַּעְיָן בִּכְלִי בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  המפנה המעיין וכו'. פרה סוף פרק ששי:

י הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה וְאֵינוֹ כְּמַעְיָן לְפִיכָךְ אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ לְקִדּוּשׁ. * וְכָל הַנְּהָרוֹת פְּסוּלִין לְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת. וּשְׁאָר הַיַּמִּים כְּמַעְיָן:

 ההראב"ד   וכל הנהרות פסולין. א''א תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא כי במשנה לא פסל אלא מי קרמיון ופיגה מפני שהן מי ביצים ומי הירדן והירמוך מפני שהן מי תערובות אבל שאר הנהרות לא פסל שאין מתערבין בהן מי גשמים מחצה ואולי מפני שראה אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי והוא סבור שעל הנהרות שבעולם אמרו וכי ראו הם כל הנהרות שבעולם אלא לא אמרו כי אם על נהרות ארץ ישראל והם פרת וארבעה נהרות הללו שהוזכרו במשנה שמקיפין אותה:

 כסף משנה  הים הגדול כמקוה וכו'. בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ''ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר''י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: ויש לתמוה עליו דהא קי''ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע''ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. ומ''ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב עליו הראב''ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב''ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ''ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה''ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור''י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול:

יא וְהַמַּיִם הַנִּגְרָרִין מִשְּׁאָר הַיַּמִּים וְהֵן הַנִּקְרָאִין זוֹחֲלִין פְּסוּלִין. וְהַזּוֹחֲלִין מִן הַמַּעְיָן הֲרֵי הֵם כְּמַעְיָן וּכְשֵׁרִים:

 כסף משנה  והמים הנגררים וכו'. יתבאר בפ''ט דמקואות: והזוחלין מן המעיין וכו'. בפ''ה דמקואות הזוחלין כמעיין:

יב מַיִם הַמֻּכִּין וְהַמְכַזְּבִין פְּסוּלִין. וְאֵלּוּ הֵן הַמֻּכִּין הַמְּלוּחִים אוֹ הַפּוֹשְׁרִים וְהַמְכַזְּבִים הֵם הַמַּעְיָנוֹת שֶׁפְּעָמִים מְקֵירִין וּפְעָמִים חֲרֵבִין וִיבֵשִׁין אֲפִלּוּ הָיוּ חֲרֵבִין פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים פְּסוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ חֲרֵבִין בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אוֹ לְשָׁנִים רַבּוֹת יֶתֶר מִשֶּׁבַע אוֹ שֶׁהָיוּ מֵימֵיהֶן פְּעָמִים מְרֻבִּין וּפְעָמִים מוּעָטִין וְאֵינָן חֲרֵבִין הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה כָּשֵׁר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁמָּא יְכַזֵּב:

 כסף משנה  מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת. פ''ח דפרה. וא''ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי''ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי''ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י''א ע''י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי''א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: ומ''ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'. תוספתא פ''ח דפרה. ומ''ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'. שם וכחכמים:

יג מֵי בֵּיצִים וּמֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי הַיַּרְמוּךְ פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת. וְאֵלּוּ הֵן מֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת. מַיִם כְּשֵׁרִים לְקִדּוּשׁ שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם פְּסוּלִין אֵין מְמַלְּאִין מִתַּעֲרֹבֶת שְׁנֵיהֶם. אֲבָל מַיִם כְּשֵׁרִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמַיִם כְּשֵׁרִים כְּגוֹן מֵימֵי שְׁתֵּי הַמַּעְיָנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וְנִמְשְׁכוּ מְמַלְּאִין מֵהֶן:

 כסף משנה  מי ביצים ומי הירדן וכו'. שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ''ק דסנהדרין (דף ה' ע"ב) בד''ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש''י: ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם. גם זה משנה שם וכחכמים:

יד הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שִׁנּוּיָן מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  המים שנשתנו וכו'. גם זה משנה שם:

טו בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה וְנַעֲשׂוּ מֵימֶיהָ עֲכוּרִין מְמַלֵּא מִמֶּנָּה וְאֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין. נָפַל לְתוֹכָהּ שֶׁטֶף שֶׁל מֵימֵי גְּשָׁמִים יַמְתִּין עַד שֶׁתִּיצַּל:

 כסף משנה  באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'. גם זה משנה שם וכר''ע: נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'. שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע''פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א''צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: כתב הר''י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר:

טז אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק הוֹאִיל וּתְחִלָּתָהּ מִן הַמַּעְיָן כְּשֵׁרָה לְמַלְּאוֹת מִמֶּנָּה. וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יִפְסְקֶנָּה אָדָם וְנִמְצָא מְמַלֵּא מִן הַמַּיִם שֶׁפָּסְקוּ תְּחִלָּתָן מִן הַמַּעְיָן שֶׁהֵן פְּסוּלִין:

 כסף משנה  אמת המים הבאה מרחוק וכו'. משנה שם וכת''ק:

הלכות פרה אדומה - פרק שביעי

א הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּהַזָּאָה. וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה. כֵּיצַד. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקִדּוּשׁ וְנִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת בִּשְׁעַת הַמִּלּוּי אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכַת הַמַּיִם שֶׁמְּמַלֵּא אוֹ בְּעֵת שֶׁמְּעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי אֶל כְּלִי פְּסָלָן. לְעוֹלָם הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמַיִם עַד שֶׁיָּטִיל לָהֶן אֶת הָאֵפֶר. הֵטִיל אֶת הָאֵפֶר וְנִתְקַדְּשׁוּ וְנַעֲשׂוּ מֵי נִדָּה אֵין הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶן אֶלָּא הַמּוֹלִיךְ הַמַּיִם הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ מְעָרֶה אוֹתָן מִכְּלִי לִכְלִי וְהוּא עוֹסֵק בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְכֵן מַזֶּה מֵהֶן בְּיָדוֹ אַחַת וְהוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת:

 כסף משנה  המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'. יתבאר בסמוך. ומ''ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת''ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר''ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת''ל למי נדה כבר הם מי נדה ר''ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ''ל:

ב הַשָּׂכָר פָּסוּל בְּקִדּוּשׁ וּבַהַזָּיָה וְאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּמִלּוּי. כֵּיצַד. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת אוֹ לְהַזּוֹת מֵהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם כְּמֵי הַמְּעָרָה וְהָאֵפֶר כְּאֵפֶר מַקְלֶה שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל נוֹטֵל הוּא שָׂכָר לְמַלְּאוֹת הַמַּיִם אוֹ לְהוֹלִיכָן. וּמְקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּחִנָּם וּמַזֶּה מֵהֶן הַמַּזֶּה בְּחִנָּם. הָיָה הַמְקַדֵּשׁ אוֹ הַמַּזֶּה זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו וּבָא הַטָּמֵא וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַהֲלֹךְ עִמּוֹ בְּמָקוֹם רָחוֹק לְקַדֵּשׁ אוֹ לְהַזּוֹת הֲרֵי זֶה מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁבָּטֵל מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבִּטְּלוֹ מִמֶּנָּה. וְכֵן אִם הָיָה כֹּהֵן וְהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה הַמּוֹנַעְתּוֹ מִלֶּאֱכל תְּרוּמָתוֹ בְּעֵת שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְהַזּוֹת אוֹ לְקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וְסָכוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָן שָׂכָר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בְּקִדּוּשׁ אוֹ בְּהַזָּאָה שֶׁהֲרֵי לֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם וְלֹא נָטַל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהִפְסִיד:

 כסף משנה  השכר פוסל בקידוש ובהזייה. משנה פרק עד כמה (דף כ"ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן. שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ח ע"ב). ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה. שם במשנה:

ג הַמְמַלֵּא בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת אוֹ הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאַחַת שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין * שֶׁהַמִּלּוּי מְלָאכָה וְנִמְצָא כָּל מִלּוּי מִשְּׁנֵיהֶם כְּאִלּוּ עָשָׂה עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁמִּלֵּא לַאֲחֵרִים:

 ההראב"ד   שמילוי מלאכה היא. א''א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל אלא מפני היסח הדעת שהוא שורש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכ''מ שתמצא פיסול על שם מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהם מ''ט כתחילתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש במסכת גיטין וכללו של דבר אין אדם יכול לכוין דעתו לב' דברים כאחד או לשני בני אדם כא' נפרדים במעשיהם וא''א בלא היסח הדעת והטעם שהמילוי פוסל בו היסח הדעת בין לו בין לאחר ומקדיש אינו פוסל בו לאחר מפני שנוטלין שכר על המילוי ואפי' בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקידוש כיון שאין בו לא שכר ולא טובת הנאה והמים של אחר הם אינן נפסלין בהיסח הדעת:

 כסף משנה  הממלא באחת ידו וכו'. בפ''ז דפרה. ועל מ''ש רבינו שמילוי מלאכה היא כתב הראב''ד א''א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי''ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ''ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (דף נ"ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי''ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ''ש רבינו שמשון בפ''ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב''ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא''נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש''ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב''ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא''כ הסיח הכא נמי לא הו''ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא''כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה:

ד הַמְמַלֵּא לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ מִלֵּא אֶלֶף חָבִיּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ לְאֶלֶף בְּנֵי אָדָם כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְכָל אֶחָד מֵהֶן נוֹטֵל הַמַּיִם שֶׁלּוֹ וּמְקַדְּשָׁן. מִלֵּא לְעַצְמוֹ חָבִית אַחַר חָבִית אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כָּל הֶחָבִיּוֹת לִכְלִי אֶחָד וּלְהַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶן אֶת הָאֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד כֻּלָּן כְּשֵׁרִים שֶׁהַכּל מִלּוּי אֶחָד הוּא. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ כָּל חָבִית * וְחָבִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ כֻּלָּן פְּסוּלִין חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה * שֶׁהָרִאשׁוֹנָה נִפְסֶלֶת בַּמְּלָאכָה שֶׁעָשָׂה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ וְהוּא מִלּוּי הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה נִפְסֶלֶת בְּמִלּוּי הַשְּׁלִישִׁית וְאֵין כְּשֵׁרָה אֶלָּא אַחֲרוֹנָה:

 ההראב"ד   וחבית בפני עצמה. א''א לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר: שהראשונה נפסלת. א''א לא יספיק זה הטעם אלא מאחר ששינה מחשבתו במילוי האחרונה דומה שהיה עליו למשא:

 כסף משנה  הממלא לאחרים וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'. יתבאר בסמוך: ומה שכתב הראב''ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ''ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. ומ''ש שהראשונה נפסלת. א''א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת:

ה חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלְּאוּ חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁים כְּגוֹן שֶׁיַּשְׁלִיךְ הָאֵפֶר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִמְלְכוּ לְעָרְבָן וּלְקַדְּשָׁן כֻּלָּן קִדּוּשׁ אֶחָד אוֹ שֶׁמִּלְּאוּם לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין כֻּלָּן כְּשֵׁרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְעַסֵּק הַמְמַלֵּא בְּמִלּוּי אַחֵר. אֲבָל הַיָּחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁם * חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. מִלְּאָן לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם אָמַר לְאַחֵר קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה מֵהֶן בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ הֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִין * שֶׁהֲרֵי לְקִדּוּשׁ אֶחָד מִלְּאָן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלַךְ עָלֶיהָ לְקַדְּשָׁהּ חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין הֲרֵי לֹא קִדֵּשׁ הוּא אֶלָּא אַחֵר קִדֵּשׁ לוֹ:

 ההראב"ד   חמשה קידושין. א''א משום היסח הדעת ואם מילא בתחילה לקדשם קידוש אחד ונמלך לקדשם בחמשה קידושין אין כשר אלא אותה שיקדש ראשונה שהשאר כיון שיש בהן טורח אינו דבר מקוים בדעתו אם יעשה או לא יעשה והיסח הדעת נכנס באחרונות: שהרי לקידוש אחד מלאם. א''א יש בכאן ערבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל אבל הטעם כשמילא לעצמו חביות ונתנם לחבירו שיקדשם לעצמו אין דעתו סומכת שיתנם לו וזה מסיח דעתו מהם וזה מסיח דעתו מהם לפיכך אין כשר אלא ראשון אבל כשיאמר לו קדשם לי כולם כשרים:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים. משנה רפ''ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ''ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ''ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ''ל: ומ''ש שהרי לקידוש אחד מלאם. א''א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: ומ''ש שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב''ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב''ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו:

ו הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת מַיִם לְקַדְּשָׁן וּמַיִם אֲחֵרִים לִצְרָכָיו מְמַלֵּא אֶת שֶׁל צְרָכָיו תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרָן וְטוֹעֲנָן לַאֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בִּמְלָאכָה אַחַר הַמִּלּוּי וְנוֹתְנָם לְפָנָיו וְהוֹלֵךְ:

 כסף משנה  הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'. בפ''ז דפרה:

ז שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹץ מִיָּדוֹ אוֹ מִגּוּפוֹ בִּשְׁעַת מִלּוּאוֹ * אִם מִלְּאוּ שְׁנֵיהֶם לְקִדּוּשׁ אֶחָד הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְאִם מִלְּאוּ לְקַדֵּשׁ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה שֶׁהִגְבִּיהַּ אוֹ הוֹצִיא אֶת הַקּוֹץ פָּסַל מֵימָיו:

 ההראב"ד   אם מלאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים. א''א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש ההגבהה ונטילת הקוץ שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו:

 כסף משנה  שנים שהיו ממלאים וכו'. בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: כתב הראב''ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א''א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר''ש וי''ל בדברי הראב''ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ''ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע''פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ''ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע''פ שלא יגביה לו חבירו:

ח הַשּׁוֹאֵל חֶבֶל לְמַלְּאוֹת בּוֹ וּמִלֵּא וְנָטַל הַחֶבֶל בְּיָדָיו וּמֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וּפָגַע בַּבְּעָלִים בְּדַרְכּוֹ וְנָתַן לָהֶן אֶת הַחֶבֶל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ כְּשֵׁרִין. וְאִם יָצָא מִן הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ הַחֶבֶל לַבְּעָלִים פָּסַל אֶת הַמַּיִם:

 כסף משנה  השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים. גם זה שם:

ט מִי שֶׁהָיָה מְמַלֵּא וּמַשְׁלִיךְ הַחֶבֶל שֶׁמִּלֵּא בּוֹ עַל הָאָרֶץ וְאַחַר שֶׁמִּלֵּא חָזַר וְקִבֵּץ עַל יָדוֹ פְּסָלָן. וְאִם הָיָה דּוֹלֶה וּמְקַבֵּץ לְתוֹךְ יָדוֹ הַמַּיִם כְּשֵׁרִים:

י הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לֶחָבִית עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנָּה מַיִם וְהִצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלְּאוֹת בָּהּ כָּשֵׁר שֶׁזֶּה מִצֹּרֶךְ הַמִּלּוּי הוּא. אֲבָל אִם הִצְנִיעָהּ אוֹ נִגְּבָהּ כְּדֵי לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ פָּסַל שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמִּלּוּי. וְכֵן הַמְמַלֵּא וְנוֹתֵן לְשֹׁקֶת וּפִנָּה חַרְסִית מִן הַשֹּׁקֶת בִּשְׁעַת מִלּוּי אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחְזִיק מַיִם רַבִּים כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי זוֹ צֹרֶךְ הַמִּלּוּי וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַחֲרָסִין מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם שֶׁמִּלֵּא בַּשֹּׁקֶת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים. גם זה שם. ופירש ה''ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ''ל. וזה ע''ד פ' ר''ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול:

יא * הַמְמַלֵּא דְּלִי לִשְׁתּוֹת וְנִמְלַךְ וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב מְעָרֶה וְצָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְמַלֵּא בּוֹ לְחַטָּאת. שִׁלְשֵׁל הַדְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל מִיָּדוֹ * אִם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַדְּלִי לַמַּיִם חִשֵּׁב עָלָיו מְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. נִמְלַךְ וְהוּא עוֹדֵהוּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְחִשֵּׁב עָלָיו לְמֵי חַטָּאת מְעָרֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. מַיִם שֶׁמִּלְּאָן לְמֵי חַטָּאת וְאַחַר שֶׁנִּתְמַלֵּא חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן לִשְׁתּוֹתָן כְּשֶׁיַּטֶּה אֶת הַכְּלִי לִשְׁתּוֹת פָּסַל הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁתָה מֵהֶן כְּלוּם:

 ההראב"ד   הממלא דלי לשתות. א''א זו התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך עד שלא הגיע למים חישב מערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב מערה ואינו צריך לנגב ותחילת התוספתא מילא מים לשתות וחישב עליו עד שלא יגיע למים וכו' וכך פירושה מילא חבית אחת לשתות וכשחזר למלאות אחרת חישב למלאתה לחטאת אם עד שלא הגיע האיש למים חישב כיון שזאת המחשבה רחוקה מן הממלא וכבר מילא תחילה לשתות חוששין שמא נכנס היסח הדעת במלואה ולפיכך מערה וצריך לנגב אבל משהגיע איש למים חישב הואיל וקרובה מחשבתו אינו צריך לנגב אבל מערה מיהת דילמא אתי לאיחלופי בראשונה אבל אם לא מילא מתחילה אלא ששילשל הדלי לשתות ונפסק החבל וכו': אם עד שלא הגיע החבל והדלי למים חישב למי חטאת מערה ואין צריך לנגב. א''א על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת''ק אבל לדעת רשב''ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא:

 כסף משנה  הממלא דלי לשתות וכו'. תוספתא פ''ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב''ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב''ג אומר א''צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: כתב הראב''ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה''פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע''פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח''כ ימלא לשם מי חטאת מ''מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור''ש פירשה בענין אחר ע''פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: ומ''ש הראב''ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת''ק אבל לדעת רשב''ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: יש לתמוה דמשמע מדבריו דרשב''ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק''ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב''ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע''ג דקי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: מים שמילאן למי חטאת וכו'. משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע:

הלכות פרה אדומה - פרק שמיני

א מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְעָמַד וְהוֹרָה הוֹרָאָה לַאֲחֵרִים אוֹ שֶׁדָּן דִּין אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו אוֹ מֵאֲנָה אוֹ שֶׁהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁהָרַג אֶת נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב אוֹ נָטַל אֳכָלִין מִן הַשּׁוּק לְהַצְנִיעָם הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי נִתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר עַל הַמַּיִם. אֲבָל אִם נָטַל הָאֳכָלִין לְאָכְלָן וַאֲכָלָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ אוֹ שֶׁהָרַג נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב הַמְעַכְּבִין אוֹתוֹ הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁזֶּה מִצֹּרֶךְ הוֹלָכַת הַמַּיִם. זֶה הַכְּלָל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה שֶׁעָשָׂהוּ קֹדֶם מַתַּן הָאֵפֶר בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד פָּסַל וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה אִם לֹא עָמַד כְּשֵׁרִים וְאִם עָמַד פָּסַל. הָיָה מְהַלֵּךְ בְּמַיִם וּפָרַץ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ מָקוֹם שֶׁיֵּלֵךְ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַץ עַל מְנָת לִגְדֹּר כְּשֵׁרִים. וְאִם גָּדַר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר פְּסוּלִין. וְכֵן אִם קָצָה פֵּרוֹת לֶאֱכל אַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַקְצוֹת אֶת הַשְּׁאָר כְּשֵׁרִין. וְאִם הִקְצָה קֹדֶם מַתַּן הָאֵפֶר פָּסוּל:

 כסף משנה  מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל. משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר''י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר''י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ''ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ''ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל''כ לא הו''ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש''ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע''פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ''כ ר''ש בספ''ז דפרה ואם כן מ''ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: היה מהלך במים ופרץ וכו'. שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע''פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה:

ב הָיָה אוֹכֵל בִּשְׁעַת הוֹלָכַת הַמַּיִם וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁהוֹתִיר לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתַחַת הַמֻּקְצֶה אִם נִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ הַפֵּרוֹת הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה. וְאִם זְרָקָן לְפִי שֶּׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בָּהֶן הֲרֵי הַמַּיִם כְּשֵׁרִין. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקַדְּשָׁן וּמְסָרָן לְאַחֵר לְשָׁמְרָן וְעָשׂוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה לֹא נִפְסְלוּ הַמַּיִם שֶׁהֲרֵי מְסָרָן לְשׁוֹמֵר. וְאִם עָשָׂה הַשּׁוֹמֵר מְלָאכָה פְּסָלָן שֶׁהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ וְהוּא נִכְנַס תַּחַת הַבְּעָלִים. הָיוּ שְׁנַיִם שׁוֹמְרִין אֶת הַמַּיִם וְעָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁנִי מְשַׁמֵּר. חָזַר הָרִאשׁוֹן לִשְׁמֹר וְעָמַד הַשֵּׁנִי וְעָשָׂה מְלָאכָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַשּׁוֹמְרִין מְלָאכָה כְּאַחַת:

 כסף משנה  היה אוכל בשעת וכו'. גם זה שם: הממלא מים לקדשן וכו'. הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור''ש. ומ''ש היו שנים שומרים וכו'. גם זה שם:

ג הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה בַּשְּׁנִיָּה. אִם לְעַצְמוֹ קִדֵּשׁ פָּסַל שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מְלָאכָה קֹדֶם מַתַּן אֵפֶר בְּמַיִם. וְאִם לַחֲבֵרוֹ קִדֵּשׁ הַמַּיִם כְּשֵׁרִים שֶׁאֵין זֶה פּוֹסֵל מֵימָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּמְּלָאכָה שֶׁעָשָׂה. שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּקִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹשֶׂה הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַבְּעָלִים:

 כסף משנה  המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים. ג''ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר''ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ''ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: ודינים אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר:

ד הַמְקַדֵּשׁ לְעַצְמוֹ וּלְאַחֵר כְּאַחַת. שֶׁלּוֹ פָּסוּל שֶׁהֲרֵי נִפְסְלוּ הַמַּיִם שֶׁל עַצְמוֹ בְּעֵסֶק שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּקִדּוּשׁ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאַחַת שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִין שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ פּוֹסֶלֶת מֵי אֲחֵרִים:

ה * הַמְמַלֵּא לְעַצְמוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד פָּסוּל. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁים כָּשֵׁר. קִדֵּשׁ לְעַצְמוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד כְּשֵׁרִים בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין. מִלֵּא וְקִדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת לְעַצְמוֹ שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין. מִלֵּא לְאַחֵר בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בְּקִדּוּשׁ אֶחָד כָּשֵׁר בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין פְּסוּלִין. קִדֵּשׁ לְאַחֵר בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת בֵּין בְּקִדּוּשׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִים. מִלֵּא וְקִדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת לְאַחֵר הַמִּלּוּי פָּסוּל וְהַקִּדּוּשׁ כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל כָּל מִלּוּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ מְלָאכָה בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁמִּלֵּא לְאַחֵר פָּסוּל. וְכָל מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ כְּהִלְכָתָן וְעָשָׂה מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר אִם הָיוּ הַמַּיִם שֶׁלּוֹ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין. וְאִם הָיוּ שֶׁל אַחֵר כְּשֵׁרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁבְּיָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ שָׁם שׁוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין שֶׁאֵין [שָׁם] שׁוֹמֵר פָּסוּל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ וְעָשָׂה מְלָאכָה אִם יֵשׁ [שָׁם] שׁוֹמֵר לֹא פָּסַל. אִם אֵין שָׁם שׁוֹמֵר פָּסַל:

 ההראב"ד   הממלא לעצמו. א''א הדרך הנ''ל בכל אלה כל דבר שיש בו טורח מרובה א''א שלא יכנס בו היסח הדעת והקרוב להיותו שמור הוא הכשר:

 כסף משנה  הממלא לעצמו וכו'. תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר''ש בפ''ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ''ל. ור''ש כתב תוספתא זו בפ''ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע''ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה''ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א''נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע''מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע''מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע''ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א''א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ''ש לעצמו וא''כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא''כ מ''ש לעצמו מ''ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ''ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ''ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר''ש שכתבתי: וכתב הראב''ד הממלא לעצמו א''א הדרך הנ''ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת:

ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לְךָ וְקִדְּשׁוּ זֶה לָזֶה הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל שֶׁהֲרֵי קִדֵּשׁ בְּשָׂכָר. אָמַר לוֹ מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לְךָ * וּמִלְּאוּ זֶה לָזֶה הָרִאשׁוֹן פָּסוּל הוֹאִיל וְכַוָּנָתוֹ שֶׁיְּמַלֵּא לוֹ חֲבֵרוֹ. חֵלֶף מִלּוּי זֶה הֲרֵי זֶה כִּמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר שֶׁהֵן פְּסוּלִין. וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר שֶׁהַמִּלּוּי בְּשָׂכָר מֻתָּר וַהֲרֵי לֹא עָשָׂה מְלָאכָה אַחַר שֶׁמִּלֵּא וְאֵין בְּכַוָּנָתוֹ מִלּוּי אַחֵר:

 ההראב"ד   ומלאו זה לזה הראשון פסול. א''א זה הטעם אין בו טעם ונ''ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר ואינו סומך בדעתו שהשני ימלא לו ואף הוא מסיח דעתו מן המלוי אבל השני כשר ועל זה הדרך הולך הכל:

ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קַדֵּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לְךָ שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין שֶׁהַמְּלָאכָה אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת הַקִּדּוּשׁ וְהַמִּלּוּי בְּשָׂכָר מֻתָּר. מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לְךָ שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין. זֶה שֶׁמִּלֵּא בַּתְּחִלָּה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי הוּא כִּמְמַלֵּא וּמְקַדֵּשׁ כְּאַחַת וּפָסַל הַמַּיִם בַּמְּלָאכָה. וְזֶה שֶׁקִּדֵּשׁ בָּאַחֲרוֹנָה פָּסוּל שֶׁהֲרֵי קִדֵּשׁ בְּשָׂכָר וּכְאִלּוּ הֶחְזִיר חוֹב שֶׁעָלָיו:

 כסף משנה  (ו-ז) האומר לחבירו וכו'. משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: ודינים אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע''פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ''ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א''ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א''ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע''פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א''ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע''פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: ומ''ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש. טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע''פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור''ש פירש בענין אחר והראב''ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ''ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת:

ח הַהוֹלֵךְ לְקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפוֹתֵחַ לְהוֹצִיא הָאֵפֶר. וְנוֹטֵל קַרְדֹּם אִם צָרִיךְ לַחְפֹּר בּוֹ אֵפֶר הַפָּרָה. וְנוֹטֵל סֻלָּם וּמוֹלִיךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְהָבִיא הָאֵפֶר וְכָשֵׁר. וְאִם מִשֶּׁנָּטַל הָאֵפֶר לְקַדֵּשׁ בּוֹ כִּסָּה הַכְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ הָאֵפֶר. אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדָּלֶת אוֹ שֶׁזָּקַף אֶת הַכְּלִי בָּאָרֶץ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִיךְ הָאֵפֶר לַמַּיִם פָּסַל הַמַּיִם. אֲבָל הָאֵפֶר כָּשֵׁר לְקַדֵּשׁ בּוֹ מַיִם אֲחֵרִים. זָקַף אֶת הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֵפֶר בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּזֵּר כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי אִם הִנִּיחוֹ בָּאָרֶץ פָּסַל. וְאִם כִּסָּהוּ פָּסַל. נָטַל אֶת הָאֵפֶר וְרָאָה שֶׁהוּא מְרֻבֶּה וְהֶחְזִיר מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר. נָתַן הָאֵפֶר עַל הַמַּיִם וְרָאָה שֶׁהוּא מְרֻבֶּה וְנָטַל מִמֶּנּוּ לְקַדֵּשׁ מַיִם אֲחֵרִים כָּשֵׁר. קִרְסֵם עֲלֵה זַיִת לַחְתּוֹת בּוֹ הָאֵפֶר * אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲזִיק אֵפֶר הַרְבֵּה פָּסַל וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הָאֵפֶר בַּכְּלִי כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   אם בשביל וכו'. א''א לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר:

 כסף משנה  ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'. תוספתא פ''ה ההולך לקדש ה''ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור''ש בפ''י דפרה פירשה בע''א. ומ''ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'. משנה פ''ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא''א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג''כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר''ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר''ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י''ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'. תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ''ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: קירסם עלה זית וכו'. גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: וכתב הראב''ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ''ל. ונ''ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור''ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ''ל:

הלכות פרה אדומה - פרק תשיעי

א כֵּיצַד מְקַדְּשִׁין אֶת הַמַּיִם בְּאֵפֶר הַפָּרָה. נוֹתֵן אֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְשֵׁם מֵי חַטָּאת בַּכְּלִי וְנוֹתֵן אֵפֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָבִית גְּדוֹלָה מְלֵאָה מַיִם. וּמְעָרֵב הַכּל. וְאִם נָתַן הָאֵפֶר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן עָלָיו הַמַּיִם פָּסַל. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-יז) 'וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים'. כְּדֵי לְעָרֵב אֶת הָאֵפֶר בַּמַּיִם:

 כסף משנה  כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח''כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'. הכל פ''ב דסוטה (דף י"ו ע"ב) וכרבנן ופ''ק דתמורה (דף י"ב):

ב הַמְקַדֵּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֶּן הָאֵפֶר בְּיָדוֹ עַל הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יז) 'וְלָקְחוּ לַטָּמֵא' עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לְקִדּוּשׁ וּלְמִלּוּי וּלְהַזָּיָה. אֲבָל אִם נָפַל הָאֵפֶר מִן הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֵפֶר לְתוֹךְ הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּטַל הָאֵפֶר בְּיָדוֹ וּדְחָפוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ הָרוּחַ וְנָפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל הַמַּיִם. אוֹ שֶׁנָּפַל הָאֵפֶר מִיָּדוֹ עַל צַד הַכְּלִי אוֹ עַל יָדוֹ וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַמַּיִם הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  המקדש צריך שיתכוין וכו'. תוספתא פ''ה. ומ''ש אבל אם נפל האפר לתוך המים. משנה פ''ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. ומ''ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים. תוספתא פ''ה. ומ''ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח''כ נפל למים הר''ז פסול. (משנה פ"ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (דף ע"ז ע"ב):

ג קִדֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי אַחֵר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. הָיָה הָאֵפֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְכָנַס מִמֶּנּוּ מִלְּמַעְלָה וְקִדֵּשׁ בּוֹ מַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ מְקֻדָּשִׁין. וְכָל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ. וַאֲפִלּוּ נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנָתְנָה אֶת הָאֵפֶר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אֵינוֹ מְנַגְּבוֹ וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ:

 כסף משנה  קידש פחות מכדי הזאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה נ''ג ופ''ק דמנחות (דף י'): היה האפר צף על פני המים וכו'. משנה פ''ו דפרה וכחכמים. ומ''ש ואפי' נשבה הרוח וכו'. תוספתא פ''ה וכחכמים:

ד כְּלִי קָטָן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ כְּלִי גָּדוֹל וְהֵן מְלֵאִין מַיִם וְהַמַּיִם מְעֹרָבִין כֵּיוָן שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי הַגָּדוֹל נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי הַקָּטָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה פִּיו צַר בְּיוֹתֵר וְלֹא נִכְנַס לוֹ אֵפֶר שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם כֻּלָּן מְעֹרָבִין:

 כסף משנה  כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'. משנה פ''ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע''פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין:

ה הָיָה סְפוֹג בְּתוֹךְ הַמַּיִם בְּעֵת שֶׁנָּתַן הָאֵפֶר הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בַּכְּלִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. זוֹלֵף אֶת כָּל הַמַּיִם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַסְּפוֹג וְלֹא יִגַּע בַּסְּפוֹג. וְאִם נָגַע בַּסְּפוֹג אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן פְּסוּלִין. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁבַּסְּפוֹג יוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בַּמַּיִם הַכְּשֵׁרִין. נָפַל סְפוֹג לְתוֹךְ הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין נוֹטְלוֹ וְסוֹחֲטוֹ חוּץ לַכְּלִי וְהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  ומ''ש היה ספוג בתוך המים וכו'. שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. ומ''ש נפל ספוג לתוך המים וכו'. וכתב הר''י קורקוס ז''ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע''פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ''ל:

ו שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת שֶׁנָּתַן אֶת הָאֵפֶר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֵן אֵין הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין. וְאִם הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לְזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וְנָתַן אֵפֶר לְאַחַת מֵהֵן הֲרֵי הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:

 כסף משנה  שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'. משנה בפ''ה דפרה:

ז שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לְזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת. וְכֵן שֹׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה * וְנָתַן אֵפֶר בְּחֵלֶק אֶחָד מֵהֶן. הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. וְאִם חִבְּרָן בְּסִיד אוֹ בְּגַפְסִיס וְהֵם יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶן מְקֻדָּשִׁין:

 ההראב"ד   ונתן אפר בחלק אחד מהן. א''א איני יודע מה טיבו של חלק אחד בכאן שלא באה זו הפסקא אלא ללמוד שאינה נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים או בחיבור שתי חתיכות של עריבות או אפי' היה שוקת כלי ונחלקה אעפ''י שחיברן אם לא חיברם בסיד ובגפסיס כדי שינטלו כא' אינו כלי לקדש בו:

 כסף משנה  שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'. גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא''כ הו''ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז''ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר''ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ''ל. ונראה שמ''ש ר''ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי''ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר''ע ומתניתין כרבנן: והראב''ד כתב ונתן אפר בחלק אחד א''א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ''נ והב''ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר''ש דחה פירוש הראב''ד ופירש כפירושו. ומ''מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ''ל דהב''ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו''ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת:

ח מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן מַיִם אֲחֵרִים כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם יָרַד לְתוֹכָן טַל הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. נָפַל לְתוֹכָן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת יְעָרֶה הַכּל וְצָרִיךְ לְנַגֵּב הַכְּלִי וְאַחַר כֵּן יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין אֲחֵרִים. נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ קוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם יְעָרֶה וְאֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב. שֶׁאִם יִשָּׁאֵר שָׁם דָּבָר הָרוֹשֵׁם הֲרֵי הוּא נִרְאֶה:

 כסף משנה  מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה. משנה פ''ט דפרה וכת''ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע''ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע''פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג''כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ''ל. ומ''ש אפילו מים שנתמלא לקידוש. מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. ומ''ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'. פ''ט דפרה:

ט הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ צָרִיךְ לְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ יְקַדֵּשׁ בּוֹ. הִטְבִּילוֹ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. וְאִם הִטְבִּילוֹ לֶאֱסֹף בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

 כסף משנה  המטביל כלי לחטאת וכו'. משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין:

י קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילָהּ בְּמַיִם הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֲבָל אֵין אוֹסְפִין לְתוֹכָהּ מֵי חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהֻטְבְּלָה בָּהֶן נִבְלָעִים בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין וּמִתְעָרְבִין בְּמֵי חַטָּאת וּפוֹסְלִין אוֹתָן. נִטְמֵאת וְהִטְבִּילוּהָ אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ שֶׁהַמַּשְׁקִין הַטְּמֵאִין הַנִּבְלָעִין בְּגוּפָהּ יֵצְאוּ וְיִתְעָרְבוּ בַּמַּיִם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָן בְּתוֹכָהּ:

 כסף משנה  קרוייה שהטבילה וכו'. גם זה משנה שם וכת''ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע''פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה:

יא מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְנִתְבַּקְּעוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן פְּסוּלִין. אַפִּילוּ הָיוּ יְבֵשִׁים בְּיוֹתֵר כְּגוֹן הַנְּמָלָה וְהָרִירָה וְהַכִּנָּה שֶׁבַּתְּבוּאָה. נָתַן לְתוֹכָהּ חִפּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּקְּעוּ וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן הֲרֵי הַמַּיִם פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּשְׁפוֹפֶרֶת וְהַמַּיִם נִכְנָסִין בְּתוֹכָהּ וְיוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ עִם הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'. משנה פ''ט דפרה וכת''ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר''ש וראב''י דפליגי התם את''ק. ומ''ש נפל לתוכה חיפושית וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט''ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים:

יב מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁשָּׁתָה מֵהֶן בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה פְּסוּלִין. וְכֵן כָּל הָעוֹפוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִן הַיּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוֹצֶצֶת וְאֵין רִיר יוֹצֵא מִפִּיהָ וּמִתְעָרֵב בַּמַּיִם. וְכֵן כָּל הַשְּׁרָצִים שֶׁשָּׁתוּ אֵינָן פּוֹסְלִין חוּץ מִן הַחֻלְדָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלַקֶּקֶת בִּלְשׁוֹנָהּ וְנִמְצֵאת הַלֵּחָה יוֹצְאָה מִפִּיהָ לַמַּיִם:

 כסף משנה  מים מקודשין ששתה מהן וכו'. משנה שם וכת''ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר''ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע''ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור''ש נראין דברי ר''ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן:

יג מֵי חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן מֵחֲמַת עַצְמָן כְּשֵׁרִים. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת עָשָׁן פְּסוּלִין. הִגְלִידוּ וְחָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ כְּשֵׁרִים אֲפִלּוּ נִמּוֹחוּ בַּחַמָּה אֲבָל אִם הִמְחָן בָּאוּר פְּסוּלִין:

 כסף משנה  מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו':

יד אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו מֵחֲמַת עַצְמוֹ אוֹ מֵחֲמַת עָשָׁן כָּשֵׁר. נִשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת אָבָק אוֹ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ סִיד אוֹ גַּפְסִיס אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵפֶר מַקְלֶה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'. תוספתא פ''ח דפרה:

טו * הַחוֹשֵׁב עַל מֵי חַטָּאת לִשְׁתּוֹתָן לֹא פְּסָלָן עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה מֵהֶן. וְאִם שָׁפַךְ מִן הַכְּלִי לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְלֹא נָגְעָה שְׂפָתוֹ בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי לֹא פָּסַל:

 ההראב"ד   החושב על מי חטאת לשתותם לא פסלם. א''א משנה כך היא אם אינם מקודשים כשיטה ואם מקודשים הם כשישתה ואם גרגר כשרים פירש הכניסם לגרונו ולא בלעם כשרים פירוש הנשארים:

 כסף משנה  החושב על מי חטאת לשתותן וכו'. משנה פ''ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר''א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד''א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר''א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת''ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר''א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: כתב הראב''ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ''ז:

טז כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין שֶׁהִנִּיחוֹ מְגֻלֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְכֻסֶּה הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין שֶׁמָּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת נָגַע בָּהֶן שֶׁהֲרֵי אָדָם כִּסָּהוּ בְּוַדַּאי. הִנִּיחוֹ מְכֻסֶּה וּבָא וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁיָּרַד לוֹ טַל בַּלַּיְלָה פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ כָּאן שְׁתֵּי סְפֵקוֹת סָפֵק אָדָם גִּלָּה אוֹ בְּהֵמָה חַיָּה וָרֶמֶשׂ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָדָם גִּלָּהוּ שֶׁמָּא הָיָה טָהוֹר לְחַטָּאת אוֹ לֹא:

 כסף משנה  כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'. משנה בפרק י''א דפרה. ומ''ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'. בפ''ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש''י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ''ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע''ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא:

יז הַמּוֹסֵר מַיִם מְקֻדָּשִׁין אוֹ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְקִדּוּשׁ לְטָמֵא לְשָׁמְרָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  המוסר מים מקודשין וכו'. משנה פ''ז דפרה:

יח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמַּיִם וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. טָהַר וְחָזַר לִשְׁמֹר וְנִטְמָא הַשֵּׁנִי כְּשֵׁרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת הַמַּיִם פְּסוּלִין:

 כסף משנה  שנים שהיו שומרים את המים וכו'. משנה פ''ח דפרה:

הלכות פרה אדומה - פרק עשירי

א הַמְמַלֵא מַיִם לְקִדּוּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא עַצְמוֹ הַמְקַדֵּשׁ וְהַמַּזֶּה אֶלָּא מְקַדֵּשׁ אֶחָד וּמַזֶּה אֶחָד. וְכֵן מְמַלֵּא אָדָם בִּכְלִי וּמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וּמְקַדֵּשׁ בִּכְלִי אַחֵר וּמְעָרֶה הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מִכְּלִי לִכְלִי וּמַזֶּה מִכְּלִי אַחֵר:

 כסף משנה  הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק טרף בקלפי (דף מ"ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה''א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: ומ''ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'. רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי:

ב מְמַלֵּא אָדָם מַיִם וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ בְּלֹא קִדּוּשׁ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה * וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶן אֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מַנִּיחָן אָדָם אֶצְלוֹ יָמִים וְשָׁנִים וּמַזֶּה מֵהֶן בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ עַד שֶׁיִּתַּמּוּ וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. וּמְשַׁמֵּר אָדָם אֵפֶר פָּרָה אֶצְלוֹ וּמוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. פַּעַם אַחַת הוֹלִיכוּ כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ מֵי חַטָּאת בִּסְפִינָה בַּיַּרְדֵּן וְנִמְצָא כְּזַיִת מִן הַמֵּת בְּקַרְקַע הַסְּפִינָה וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁאֵין מַעֲבִירִין מֵי חַטָּאת וְלֹא אֵפֶר חַטָּאת בְּנָהָר וּבִסְפִינָה וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְלֹא יַעֲמֹד בְּצַד הַנָּהָר מִכָּאן וְיִזְרְקֵם לַצַּד הַשֵּׁנִי. אֲבָל עוֹבֵר הוּא אָדָם בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ אֵפֶר פָּרָה אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין. וְכֵן אָדָם וְכֵלִים הָרֵיקָנִים שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְחַטָּאת וּמַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ מַעֲבִירִין אוֹתָם בְּנָהָר בִּסְפִינָה:

 ההראב"ד   ואין בכך כלום ומוליכן וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת:

 כסף משנה  ממלא אדם מים וכו'. תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: כתב הראב''ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א''א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ''ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די''ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: וכן המים המקודשים וכו'. ומ''ש ומוליכן ממקום למקום וכו'. ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ''ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'. בפרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק האשה שלום (דף קי"ו ע"ב). ומ''ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'. משנה פ''ט דפרה:

ג מַעֲבִירִין מַיִם מְקֻדָּשִׁין בִּסְפִינָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וְשָׁטִין [בָּהֶם] עַל פְּנֵי הַמַּיִם. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין וְעַל הָאֵפֶר בְּנָהָר:

 כסף משנה  מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'. בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת''ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: ושטין בספינה על פני המים. כך כתוב בספרים ונ''ל שהוא ט''ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה:

ד * הַמּוֹלִיךְ מַיִם לְקַדְּשָׁן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מַיִם שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ לֹא יַפְשִׁיל הַכְּלִי לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה' בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁמוּרִין הֵן מֵי נִדָּה וְאִם לָאו פְּסוּלִין. מִלֵּא שְׁתֵּי חָבִיּוֹת נוֹתֵן אַחַת לְפָנָיו וְאַחַת לַאֲחוֹרָיו מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

 ההראב"ד   המוליך מים לקדשם ואין צ''ל כו'. א''א תמה אני על זה והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא משיטילו אינה פוסלת וא''כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו:

 כסף משנה  המוליך מים לקדשן וכו'. משנה פרק ז' דפרה: וכתב הראב''ד ואין צ''ל מים שנתקדשו א''א תמה אני על זה וכו'. וי''ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ''ז וא''כ אע''ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך:

ה * מֵי חַטָּאת שֶׁשְּׁקָלָן בְּמִשְׁקָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ פְּסוּלִין וְאִם לָאו כְּשֵׁרִין. אֲבָל אִם שָׁקַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמֵי חַטָּאת הוֹאִיל וַעֲשָׂאָן מִשְׁקלֶת פְּסָלָן שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁמֶרֶת. כָּל אֵלּוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹ שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹ שֶׁמַּזִּין וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין מֵהֶם וְשֶׁמַּזִּין מֵהֶן אִם הָיוּ טְבוּלֵי יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ וְהַהַזָּיָה כָּשֵׁר בִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי הַצְּדוֹקִין מְטַמְּאִין אֶת כָּל כְּלֵי שֶׁטֶף וּמַטְבִּילִין אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּמֵי חַטָּאת:

 ההראב"ד   מי חטאת ששקלן. א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו:

 כסף משנה  מי חטאת ששקלן וכו'. בפרק הניזקין עלה נ''ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל''ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש''י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע''י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ''ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב''ד א''א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ''ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ''ל שמ''ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ''ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ''ש רש''י שדרך הטבחים לשקול במים. ומ''ש הואיל ועשאן משקלות, היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ''ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ''ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (דף כ"ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ"ח):

ו הַכּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת חוּץ מֵאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס [וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה] וְקָטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת. אֲבָל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת כָּשֵׁר לְהַזּוֹת וְהֶעָרֵל כָּשֵׁר לְהַזּוֹת שֶׁאֵין הֶעָרֵל טָמֵא. קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת שֶׁהִזָּה וְהָאִשָּׁה מְסַעֲדָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָחֲזָה לוֹ הַמַּיִם בְּיָדוֹ הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֶּאֱחֹז בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּאָה. וְאִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  הכל כשרים להזות וכו'. משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח''ש בתוספתא. ומ''ש והערל כשר להזות. בפרק הערל עלה ע''ב ובריש ערכין (דף ג'): קטן שיש בו דעת שהזה וכו'. משנה בסוף פרה. ומ''ש רבינו ואם אחזה בידו. כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ''ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש:

ז הַמַּזֶּה צָרִיךְ לְכַוֵּן * וּלְהַזּוֹת עַל הַטָּמֵא לְטַהֲרוֹ וְאִם הִזָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל זֶה שֶׁמַּזִּין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא מַזִּין עַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַאֲחוֹרָיו לַאֲחוֹרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לַצְּדָדִין שֶׁל פָּנָיו הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 ההראב"ד   ולהזות על הטמא לטהרו. א''א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו:

 כסף משנה  המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה. מתבאר שם ובפ''ק דיומא: וכתב הראב''ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע''ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז''ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא:

ח הַמַּזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה לְכָל הַזָּיָה אֶלָּא טוֹבֵל אֶת הָאֵזוֹב וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַר הַזָּיָה עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַמַּיִם. וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַת עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אוֹ עַל כַּמָּה כֵּלִים כְּאַחַת אֲפִלּוּ מֵאָה. כָּל שֶּׁנָּגַע בּוֹ מִן הַמַּיִם כָּל שֶׁהוּא טָהוֹר וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן הַמַּזֶּה לְהַזּוֹת עָלָיו. טָבַל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הָאָדָם וְהִזָּה מֵאוֹתָהּ טְבִילָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה. אִם נִשְׁאֲרוּ מַיִם בָּאֵזוֹב אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהַטְבִּיל אֶלָּא מַזֶּה מִן הַשְּׁאָר עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת טְבִילָתוֹ * כְּשֵׁרָה הָיְתָה. אֲבָל אִם טָבַל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה וְהִזָּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי הַטָּמֵא הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה עַד שֶׁיַּחְזֹר וְיִטְבּל פַּעַם שְׁנִיָּה וְיִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הָאָדָם אוֹ עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   בכשרותו היתה. א''א זה האיש מסרך ומערבב והתוספתא מסודרת כך טבל את האזוב לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזות מים הנוטפין טמאים וכשרים להזות ואם יש באזוב ישנה לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כגון על הכותי ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפים טהורים ופסולין להזאה ואם יש באזוב לא ישנה כך היא התוספתא ובמשנה יש מחלוקת בין הנוסחא אלא שיכול אדם להשוותם כפירושה אבל לפי התוספת' נראה שאע''פ שטבל לשם הראוי להזאה כיון שהזה על שאינו ראוי אף מה שנשאר באזוב נפסל ולא יזה ממנו והנוטפים ממנו טהורים ופסולין להזות ומה שאמרו במשנה שהנוטפים כשירים להזות ומטמאין לא אמרו אלא כשטבל והזה על מי שראוי להזאה:

ט הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים כְּשֵׁרִין לְפִיכָךְ אִם נָטְפוּ בִּכְלִי וְחָזַר וְהִטְבִּיל בָּהֶן אֶת הָאֵזוֹב בְּכַוָּנָה לְהַזּוֹת עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  (ח-ט) המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה. מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג''כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. ומ''ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור. פ''ק דיומא (דף י"ד) ופ''ק דנדה: טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'. גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. ומ''ש המנטפים. גם זה שם: כתב הראב''ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג''כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח''כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ''ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב''ד היה מפרשה ע''ד זו:

י מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ טוֹבֵל בָּהֶן אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין וּמַזֶּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ וּמַזֶּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁמָּא יִגַּע בְּצִדֵּי הַכְּלִי * בְּפַעַם שְׁנִיָּה:

 ההראב"ד   בפעם שנייה. א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא אבל במשנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ונראה במשנה שר''י הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפי' בראשונה:

 כסף משנה  מי חטאת שנתמעטו וכו'. גם זה משנה שם ופירש''י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ''ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: צלוחית שפיה צר וכו'. גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר''י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר''י איפכא עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א''א ר''מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ''ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת''ק וה''ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ''מ מ''ש הראב''ד בשם ר''מ בתוספת' היינו בפ' י''א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר''מ וי''ל בדברי הראב''ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא''כ היאך כתב אח''כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר''מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת''ק ונראה לומר שהוא ז''ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר''י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח''כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר''מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את''ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר''מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר''מ ור''י פליג עליה הוה ליה למפסק כר''י כל זה לפי מה שהבין הראב''ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ''מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר''מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ''ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר''מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת''ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון:

הלכות פרה אדומה - פרק אחד עשר

א כֵּיצַד מְטַהֲרִים טְמֵא מֵת בְּמֵי נִדָּה. לוֹקֵחַ אָדָם טָהוֹר שְׁלֹשָׁה קְלָחִין שֶׁל אֵזוֹב וְאוֹגְדָן אֲגוּדָה אַחַת וּבְכָל בַּד וּבַד גִּבְעוֹל אֶחָד וְטוֹבֵל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין בְּמֵי נִדָּה שֶׁבַּכְּלִי וּמִתְכַּוֵּן וּמַזֶּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְאִם הִזָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. וְאַחַר שֶׁיַּזֶּה עָלָיו בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי טוֹבֵל בַּיּוֹם וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר לָעֶרֶב. טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַּיּוֹם אוֹ שֶׁטָּבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּלַּיְלָה הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה וְהַמַּיִם מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מֵי חַטָּאת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. עַד שֶׁתִּהְיֶה טְבִילַת הָאֵזוֹב בַּמַּיִם וְהַזָּאָתוֹ מִמֶּנּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְאִם עָבַר וְעָשָׂה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. ומ''ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי''א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ''ל וכן פירש''י והתוס' בפ''ק דסוכה (דף י"ג) וי''ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. ומ''ש ואוגדן אגודה אחת. רבינו כתב בפירוש המשנה פי''א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג''ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א''נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. ומ''ש וטובל ראשי גבעולין. שם. ומ''ש שבכלי. נתבאר פ''ו. ומ''ש ומתכוין ומזה. נתבאר בפרק עשירי. ומ''ש ביום השלישי וביום השביעי. מבואר בכתוב. ומ''ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר. משנה בסוף פרה ופ''ב דמגילה (דף כ'). ומ''ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום. נתבאר בפ''ו: טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה. כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: ומ''ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'. בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת:

ב מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים בְּלֹא הַזָּאָה כְּשֶׁיָּבוֹא לְהַזּוֹת מוֹנֶה בְּפָנֵינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמַזִּין עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְטוֹבֵל בַּשְּׁבִיעִי וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לְהַזּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר הַיּוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁלִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא הַיּוֹם נִטְמָא לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִמְנוֹת בְּפָנֵינוּ. אֲבָל חָבֵר שֶׁבָּא לְהַזּוֹת מַזִּין עָלָיו אוֹ עַל כֵּלָיו מִיָּד. מִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וְלֹא הֻזָּה עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים * טוֹבֵל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה אַחַר הַשְּׁבִיעִי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה וּמַזִּין עָלָיו בַּיּוֹם בֵּין קֹדֶם טְבִילָה בֵּין אַחַר טְבִילָה אֲפִלּוּ טָבַל בְּלֵיל תְּשִׁיעִי אוֹ בְּלֵיל עֲשִׂירִי מַזִּין עָלָיו לְמָחָר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה:

 ההראב"ד   טובל בכל עת שירצה. א''א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה:

 כסף משנה  מי שנטמא במת וכו'. בפרק חומר בקודש (דף כ"ב ע"ב): מי שהוזה עליו בג' וכו'. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד''א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ''ל וכבר השיגו הראב''ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א''א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ''ל וי''ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת''ל וחטאו ביום השביעי ואח''כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ''ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב''ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע''פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה''מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר''מ וקא סבר ר''מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ''ל. ומכ''מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי''ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד''א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש''ד קמ''ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש''י דבפ''ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור''מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור''מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד''א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ''ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי''ל כרבי יוסי א''כ ליתא לההיא סוגיא. ומ''ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ''ש ומזין עליו ביום. בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: ומ''ש בין קודם טבילה וכו'. כתב ה''ר שמשון על זה בתשובה א''א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר''ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (דף מ"ו ע"ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ''ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח''כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת''ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת''ל וחטאו ביום השביעי ואח''כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ''ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס''פ רבי ישמעאל (דף ע"ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ''נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ''ק דיומא (דף ח') פליגי ר''מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה''ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ''ק דיומא (דף ו' ע"ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס"ז ע"ב) קאמר ר''ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ''ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר''ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז''ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת''ל וחטאו מ''מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז''ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת''ל וחטאו ואח''כ וכבס בגדיו עכ''ל:

ג כָּל הַמְטַמְּאִין מְקַבְּלִין הַזָּאָה. כֵּיצַד. זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמֵת מַזִּין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וַהֲרֵי הֵם טְהוֹרִין מִטֻּמְאַת מֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין טֻמְאָה אַחֶרֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-יט) 'וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַזָּיָה מוֹעֶלֶת לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא. וְכֵן הֶעָרֵל מְקַבֵּל הַזָּאָה. כֵּיצַד. עָרֵל שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת. וּכְשֶׁיָּמוּל טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב:

 כסף משנה  כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'. בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (דף צ"ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ''כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: וכן הערל מקבל הזאה וכו'. בר''פ הערל (דף ע"א:) מימרא דר''י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. ומ''ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב. שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה:

ד מִצְוַת אֵזוֹב שְׁלֹשָׁה קְלָחִין וְכָל קֶלַח וְקֶלַח גִּבְעוֹל אֶחָד. נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה גִּבְעוֹלִין. וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם. אוֹ אִם לָקַח שְׁנַיִם בַּתְּחִלָּה וַאֲגָדָן כָּשֵׁר. נִתְפָּרְדוּ הַגִּבְעוֹלִין וְנָשְׁרוּ הֶעָלִין אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִכָּל גִּבְעוֹל מֵהֶם אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר שֶׁשְּׁיָרֵי הָאֵזוֹב בְּכָל שֶׁהוּא. קֶלַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדִּין מְפַסְּקוֹ וְאַחַר כָּךְ אוֹגֵד שְׁלָשְׁתָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת אֲגֻדָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁיִּהְיֶה אֲגֻדָּה. פְּסָקוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ אוֹ שֶׁאֲגָדוֹ וְלֹא פְּסָקוֹ אוֹ שֶׁלֹּא פְּסָקוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ וְהִזָּה בּוֹ כָּשֵׁר. הָאֵזוֹב הַקָּצָר אוֹגְדוֹ בְּחוּט עַל הַכּוּשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל בְּמַיִם וּמַעֲלֶה וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מִן הַחוּט הִזָּה אוֹ מִן הַכּוּשׁ אוֹ מִן הַגִּבְעוֹל הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  מצות אזוב ג' קלחים וכו'. בפי''א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ''ק דסוכה עלה י''ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. ומה שכתב רבינו ושיריו שנים קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח''כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ''ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ''ל דרך אחר שכתב תחילה וז''ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת''ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ''מ זה דוחק עכ''ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: ומ''ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר, זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש''י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. ומ''ש ושירי האזוב בכל שהוא, איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה''ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר. בפי''א דפרה שם: האזוב הקצר וכו'. משנה רפי''ב וכת''ק. ומ''ש נסתפק לו וכו'. גם זה שם:

ה אֵין מַזִּין לֹא בְּיוֹנְקוֹת הָאֵזוֹב וְלֹא בַּתְּמָרוֹת אֶלָּא בַּגִּבְעוֹלִין. אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָּמְלוּ. וּמִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו בְּיוֹנְקוֹת וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ פָּטוּר. וּמֵאֵימָתַי מַזִּין בָּאֵזוֹב מִשֶּׁיָּנֵץ. וְאֵזוֹב שֶׁהֻזָּה בּוֹ מֵי נִדָּה כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְצֹרָע. כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי פָּסוּל. וְהָאֵזוֹב שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ אֵזוֹב בְּיִחוּד הוּא הַכָּשֵׁר וְהוּא הָאֵזוֹב שֶׁאוֹכְלִין אוֹתוֹ בַּעֲלֵי בָּתִּים. אֲבָל זֶה שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ אֵזוֹב יוֹן וְאֵזוֹב כַּחְלִית וְאֵזוֹב מִדְבָּרִי פָּסוּל:

 כסף משנה  אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור. שם פי''א: ומאימתי מזין באזוב משינץ. הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי''א דפרה: ואזוב שהוזה בו וכו'. משנה שם: כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'. גם זה משנה שם:

ו אֵזוֹב שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה פְּסוּלָה. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לֹא יַזֶּה וְאִם הִזָּה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע''ז. תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר. משנה בפרק י''א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא''כ תהיה כביצה עכ''ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א''נ מפני שמכשירה לקבל טומאה:

ז אֵזוֹב שֶׁלִּקְּטוֹ לְעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָּשֵׁר לְהַזָּיָה. לִקְּטוֹ לָאֳכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ פָּסוּל שֶׁהֲרֵי נִטְמָא לְהַזָּיָה שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין וְכָל הָאֳכָלִין וְכָל הַכֵּלִים הֲרֵי הֵן כִּטְמֵאִים לְעִנְיַן חַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לִקְּטוֹ לְחַטָּאת הֲרֵי זֶה כְּנִלְקָט לְעֵצִים וְאִם נָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין מְנַגְּבוֹ וּמַזֶּה בּוֹ:

 כסף משנה  אזוב שלקטו לעצים וכו'. גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. ומ''ש לקטו לחטאת וכו'. שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים:

הלכות פרה אדומה - פרק שנים עשר

א אָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁנָּגַע כָּל שֶׁהוּא מִמֵּי הַנִּדָּה בְּכָל מָקוֹם מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ שֶׁל טָמֵא עָלְתָה לוֹ הַזָּיָה. אֲפִלּוּ נָפְלָה הַהַזָּאָה עַל רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ אוֹ עַל רֹאשׁ שְׂפָתוֹ. אֲבָל אִם נָגְעָה בִּלְשׁוֹנוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּשׁוֹן כְּאֵיבָרִים שֶׁבְּגָלוּי לְעִנְיַן טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֵינָן כְּאֵיבָרִים שֶׁבְּגָלוּי לְעִנְיַן הַזָּאָה וּטְבִילָה. וְכֵן כְּלִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהִזָּה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְגוּפוֹ שֶׁל כְּלִי כָּל שֶׁהוּא מִמֵּי הַנִּדָּה עָלְתָה לוֹ הַזָּאָה:

 כסף משנה  אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'. בפרק דם חטאת (דף צ"ג) מסיק רבא דפליגי ר''א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. ומ''ש בכ''מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע''פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'. פ''ק דקידושין עלה כ''ה וכחכמים: וכן כלי שנטמא במת וכו'. זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה:

ב שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת וְהִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן. וְנָטְפוּ הַמַּיִם מֵעַל הָרִאשׁוֹן עַל הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַשֵּׁנִי בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּפְּלוּ עָלָיו הַמַּיִם מֵהַזָּיַת הַמַּזֶּה לֹא מִן הַתַּמְצִית. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵּלִים וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִזָּה עַל שְׁנֵיהֶן כְּאַחַד אוֹ מֵחֲבֵרוֹ נִמְצָה עָלָיו הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שני כלים וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'. בפרק י''ב דפרה:

ג מַחַט שֶׁנְּתוּנָה עַל הַחֶרֶשׂ וְהִזָּה עָלֶיהָ סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה סָפֵק מִן הַחֶרֶשׂ נִמְצָה עָלֶיהָ הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה:

ד כֵּלִים הַמְפֻצָּלִין שֶׁמְּחֻבָּרִין זֶה לָזֶה בְּמַסְמְרִים. כְּגוֹן מִסְפֹּרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִזְמֵל שֶׁל רְהִיטְנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בִּשְׁעַת מְלָאכָה חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. כֵּיצַד הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה. שֶׁאִם נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה נִטְמָא הַשֵּׁנִי. וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת מְלָאכָה עָלְתָה הַזָּיָה לִשְׁנֵיהֶן וּכְאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד. וְכֵיצַד אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּיָה. שֶׁאִם נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. וְאִם נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן וְהִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה לֹא טִהֵר חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין. וְזֶהוּ דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁעַת מְלָאכָה. וּלְעוֹלָם אִם נָגְעָה בְּאֶחָד מֵהֶן טֻמְאָה נִטְמָא חֲבֵרוֹ. וְכֵן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִהְיוּ חִבּוּר לְהַזָּיָה אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. וּלְעוֹלָם אִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִהֵר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּזֶּה גַּם עָלָיו. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ חִבּוּר לְטֻמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָה אֵין זֶה אֶלָּא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כלים המפוצלים. בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ"ח ע"ב) וריש פרק במה אשה (שם דף נ"ח ע"ב):

ה שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁחִבְּרָן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּגוּף אֶחָד. כְּגוֹן שֶׁתָּפַר שְׁנֵי בְּגָדִים אוֹ שְׁתֵּי יְרִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּכְלִי אֶחָד:

 כסף משנה  שני כלים שחברן. מתבאר ממה שיבוא בסמוך:

ו שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם וְהֵן עוֹמְדִין לְהַתִּירָן אֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָה וַהֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה. וְכֵן הַסְּלָעִים שֶׁבַּקַּנְתָּל. וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל. וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה. וְקַרְנַיִם שֶׁל יוֹצְאֵי דְּרָכִים. וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת. חִבּוּר לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּגְּעוּ הַמַּיִם מִן הַמַּזֶּה בְּכָל סַל וְסַל. וּבְכָל מַפְתֵּחַ וּמַפְתֵּחַ. וּבְכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּבְכָל קוֹרָה וְקוֹרָה מִמִּטָּה זוֹ הַמְפֻצֶּלֶת:

 כסף משנה  שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת. בסוף פרה:

ז הַמְחַבֵּר שָׁלֹשׁ כְּסָתוֹת שֶׁל צֶמֶר וְשֵׁשׁ שֶׁל פִּשְׁתָּן. אוֹ שְׁלֹשָׁה סְדִינִים אוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִטְפָּחוֹת. הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. יֶתֶר מִכָּאן חִבּוּר לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. חָלוּק אֶחָד וְטַלִּית אַחַת וּקְלוּבְקָרִין אֶחָד הֲרֵי הֵן חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּיָה אֲפִלּוּ הָיוּ אֲרֻכִּין בְּיוֹתֵר אוֹ רְחָבִין בְּיוֹתֵר כָּל שֶׁהֵן. וְאֵי זֶהוּ קְלוּבְקָרִין זֶה שְׁנֵי בְּגָדִים שֶׁמַּנִּיחִין צֶמֶר גֶפֶן בֵּינֵיהֶן וְתוֹפְרִין אוֹתָן כְּאַחַת וְעוֹשִׂין מֵהֶן חָלוּק לִימוֹת הַגְּשָׁמִים:

 כסף משנה  המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן. פכ''ט דכלים ויש כאן חסרון מט''ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י''ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה:

ח כִּסּוּי הַמֵּחַם שֶׁמְּחֻבָּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. הִזָּה עַל הַמֵּחַם טִהֵר הַכּל. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי לֹא טִהֵר הַמֵּחַם עַד שֶׁיַּזֶּה עָלָיו:

 כסף משנה  כיסוי המיחם וכו'. בסוף פרה שם וכבית הלל:

ט הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מֵהֶן טִהֲרוּ שְׁנֵיהֶן:

 כסף משנה  הזוג והענבל חיבור וכו'. שם:

י * הַטֶּוִוי שֶׁטּוֹוִים בּוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ שׁוֹזְרִין בּוֹ הַחֲבָלִים שְׁלֹשָׁה גּוּפִין יֵשׁ בּוֹ. הָעֵץ שֶׁמְּלַפְּפִין עָלָיו הַטָּווּיִ וְהוּא הַנִּקְרָא כּוּשׁ. וְהַנְּחשֶׁת אוֹ הַבַּרְזֶל שֶׁבְּרֹאשׁ הָעֵץ וְהוּא הַנִּקְרָא צִנּוֹרָא שֶׁבָּהּ פּוֹתְלִין וְטוֹוִין. וְהָרֵחַיִם שֶׁבְּאֶמְצַע הַכּוּשׁ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פִּיקָא. הַכּוּשׁ שֶׁפּוֹתְלִין בּוֹ הַחֲבָלִים שֶׁנִּטְמָא לֹא יַזֶּה עַל הַפִּיקָא שֶׁלּוֹ וְלֹא עַל הַכּוּשׁ אֶלָּא עַל הַצִּנּוֹרָא. וְאִם הִזָּה עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן טִהֵר הַכּל. וְשֶׁל פִּשְׁתָּן מַזֶּה עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן חִבּוּר:

 ההראב"ד   הטווי שטווין בו פשתן. א''א בכל מה שמאריך הוציא עצמו מלשון המשנה ולא פירש מה הוא כוש של רובן ונ''ל שהוא חבלי הספינות והוא מלשון ארבא א''נ חבלי הקשתים והוא מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים:

 כסף משנה  הכוש שפותלים בו החבלים וכו'. בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: וכתב הראב''ד א''א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ''מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים:

יא עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְפִיקוֹת. חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. הַמַּלְבֵּן שֶׁל מִטּוֹת אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה:

 כסף משנה  עור של עריסה וכו'. שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: המלבן של מטות וכו'. גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם:

יב כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת כְּגוֹן נִצַּב הַסַּכִּין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהַנִּצָּב נָקוּב וְהַבַּרְזֶל נִכְנָס בּוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה וּלְהַזָּאָה. אֲבָל הַיָּדוֹת הַחֲרוּקוֹת כְּגוֹן עֵץ הַחֲנִית שֶׁהָעֵץ נִכְנָס בַּבַּרְזֶל אֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּאָה:

 כסף משנה  כל ידות הכלים הקדוחות וכו'. שם וכת''ק:

הלכות פרה אדומה - פרק שלשה עשר

א מַעֲלוֹת יְתֵרוֹת עָשׂוּ בְּטָהֳרַת הַחַטָּאת. שֶׁהָאָדָם הַטָּהוֹר אֲפִלּוּ טָבַל לְקֹדֶשׁ וְעוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְלֹא לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה וְלֹא לְמִלּוּי הַמַּיִם וְלֹא לְקַדְּשָׁן וְלֹא לְהַזּוֹת עַד שֶׁיִּטְבּל לְשֵׁם חַטָּאת וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכֵן הַכֵּלִים אֲפִלּוּ מִזְרָק שֶׁבָּעֲזָרָה אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. וְכֵן כָּל הָאֳכָלִין וְכָל הַמַּשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן חַטָּאת כָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין הַמְטַמְּאִין:

 כסף משנה  מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת. בספ''ב דחגיגה (דף כ'):

ב כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הוּא לְגַבֵּי חַטָּאת כְּמִדְרַס הַזָּב עַד שֶׁיַּטְבִּילוּהוּ לְשֵׁם חַטָּאת. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל בְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו וְהָיָה מִטְפַּחְתּוֹ כְּמִדְרַס הַזָּב לְעִנְיַן הַחַטָּאת:

ג כָּל וְלַד הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם וְלֹא כֵלִים אֲפִלּוּ לְקֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי הוּא מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים לְחַטָּאת. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ אֶת מֵי חַטָּאת לֹא יִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל. שֶׁמָּא יִפְּלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַּנְדָּל וְנִמְצָא הַסַּנְדָּל טָמֵא שֶׁכָּל הַמַּשְׁקִין טְמֵאִין הֵן לִגבֵּי החטָּאת וִיתִטמֵּא זֶה הַמְקַדֵּשׁ בִּנְגִיעָתוֹ בְּסַנְדָּל * וְנִמְצְאוּ מֵי חַטָּאת טְמֵאִים:

 ההראב"ד   ונמצאו מי חטאת טמאים. א''א הפסקא אחרת קשיא לי נפלו משקין על בשרו לא נטמא נפלו על כסותו נטמאת וטימאתו ה''ז אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני קשיא לי א''א נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקין על בגדיו וטמאום והם יטמאו אותו ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל ועוד למה זה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה לפיכך נ''ל שלא חשו על משקין אחרים אלא שמא יפלו מאותן משקים על הסנדל והם נפסלין בהיסח הדעת וטמאו את הסנדל והסנדל יטמא האדם שהרי אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש וכ''ש חטאת וכן בכסותו אמרו בגדים או כלי קדש אפי' בטהרה מדרס לחטאת וזה שנטמאו בגדיו במשקין אע''פ שטבל לחטאת חזר להיות כסתם אוכלי קדש ועכשיו שאמרו לא חשו אלא על נפילת מי הקידוש לפיכך לא אסרו לו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר משא''כ בסנדל:

 כסף משנה  כל ולד הטומאות אע''פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'. בפרק שמיני דפרה: וכתב הראב''ד הפיסקא אחרת ק''ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע''פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ''ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י''ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ''ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י''ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר''י קורקוס ז''ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ''ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ''מ מה שפירש הראב''ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע''ד נ''ל כן בע''א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר''ש בלשון שני וז''ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם:

ד מִי שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד בַּדְּבָרִים הַמְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם כְּגוֹן שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין אוֹ בְּמַשְׁקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא טְבִילַת יָדָיו בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ לְעִנְיַן הַחַטָּאת וְצָרִיךְ טְבִילָה. אֲפִלּוּ לֹא נִטְמֵאת אֶלָּא יָדוֹ אַחַת נִטְמָא כֻּלּוֹ וַהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'. משנה פרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב) ופרק י''ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. ומ''ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'. כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא:

ה כָּל הַטָּעוּן טְבִילָה בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת וְאֶת אֵפֶר הַחַטָּאת וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְכֵן מְטַמֵּא אֶת הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר וְאֶת הַמַּיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. וְאֶת הַכְּלִי הָרֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. מְטַמֵּא כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא. וְטָמֵא שֶׁנָּגַע בְּמִקְצָת אֵפֶר חַטָּאת פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  כל הטעון טבילה וכו'. בפי''א דפרה וכחכמים: טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'. ברפ''ח דעדיות:

ו אֵין מוֹנִין לְחַטָּאת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ. כֵּיצַד. עֲשָׂרָה שֶׁטָּבְלוּ לְשֵׁם חַטָּאת וְנִטְמָא אֶחָד מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמָא אֶלָּא לְגַבֵּי חַטָּאת בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ בִּלְבַד וְנָגַע בַּחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כֻּלָּן טְמֵאִין לְחַטָּאת. וְכֵן כֵלִים הַטְּהוֹרִים לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמָא כְּלִי מֵהֶן אֲפִלּוּ לֹא נִטְמְאוּ אֶלָּא אֲחוֹרָיו בִּלְבַד לְגַבֵּי חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁנָּגְעוּ מַשְׁקִין בַּאֲחוֹרָיו וְנָגַע כְּלִי זֶה בִּכְלִי שֵׁנִי וְשֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי נִטְמְאוּ הַכֵּלִים כֻּלָּן לְגַבֵּי הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

 כסף משנה  אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'. מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי''א. ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת. פרק י''ב דפרה:

ז כָּל הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ * אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. וְכֵן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהֵנִיד אֶת הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. אוֹ שֶׁהֵנִיד אֶת רֻקּוֹ אוֹ אֶת מֵימֵי רַגְלָיו שֶׁל אָדָם זֶה. נִטְמָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. אֲבָל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמִדְרָס אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ:

 ההראב"ד   אם הנידו הטהור. א''א זהו מדף המשנה ונראה לי כי מדף הוא שהנידו אע''פ שלא נגע בו ואני איני רואה כן במשנה אבל הטהור לחטאת שנגע במדף טמא ולגין של חטאת שנגע במדף טמא הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין בידו טמא ברגלו טהור הסיטן בידו רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין אלמא היסט לאו כנגיעה הוא לגבי מדף והמדף כבר נתפרש בפיסקא של מעלה מזו כי הוא דבר הראוי ליטמא מדרס אע''פ שהוא בחזקת שימור טמא הוא אצל חטאת עד שיטבול לשם חטאת ולשון מדף טומאה קלה היא מפני שהיא טבילת מעלות:

 כסף משנה  כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'. משנה רפ''י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: וכתב הראב''ד אם הנידו הטהור א''א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי''ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ''א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר''ש ואותן שניות שהביא הראב''ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: ומ''ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'. תוספתא כתבה ר''ש בפרק י' דפרה. ומ''ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'. משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת.

ח כְּלִי הַטָּמֵא בִּטְמֵא מֵת אִם הֵנִידוֹ הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְמֵא מֵת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. מַפְתֵּחַ שֶׁהוּא טְמֵא מֵת שֶׁהָיָה תָּלוּי בַּדֶּלֶת וְסָגַר הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֶת הַדֶּלֶת הוֹאִיל וְהֵנִיד אֶת הַמַּפְתֵּחַ הַטָּמֵא נִטְמָא. וְכֵן אִם הֵסִיט אֶת הַשֶּׁרֶץ וְאֶת שִׁכְבַת זֶרַע הֲרֵי זֶה טָמֵא לְחַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס''ל כר''א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט:

ט הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים שֶׁהָיוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֵן הַנִּקְרָאִין מַדָּף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ נִטְמָא לְחַטָּאת. וְכֵן כְּלִי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּמַדָּף נִטְמָא לְחַטָּאת:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'. משנה שם וכתב הר''י קורקוס ז''ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א''כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא''כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א''כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ''ל: ומה שכתב וכן כלי. הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם:

י הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בֵּין טְהוֹרִין בֵּין טְמֵאִים שֶׁכָּל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לְגַבֵּי חַטָּאת אֵינָן טְהוֹרִין אִם נָגַע בָּהֶן בְּיָדוֹ נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נָגַע בָּהֶן בְּרַגְלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר גּוּפוֹ אוֹ שֶׁהֱסִיטָן בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן טָהוֹר. וְכֵן אִם נָגַע בְּתַנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְׁאָר כֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִין לְחַטָּאת נִטְמָא כֻּלּוֹ. אֲבָל אִם נָגַע בְּרַגְלוֹ בָּהֶן הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'. גם זה משנה שם: ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור. אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: ומה שכתב או שהסיטן בידו. גם זה שם ופסק כחכמים. ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'. משנה שם:

יא הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁאוּבִין. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין נִטְמָא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'. בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו:

יב הַכּל נֶאֱמָנִין עַל טָהֳרַת הַחַטָּאת וַאֲפִלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִפְּנֵי חֻמְרָתָהּ. וּמַעֲלוֹת אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ בָּהּ הַכּל נִזְהָרִין בָּהּ. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר יט-ט) 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת' כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לִשְׁמִירָה. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁהֵבִיא כְּלִי מִבֵּיתוֹ אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶס וְאָמַר כְּלִי זֶה טָהוֹר לְחַטָּאת הֲרֵי זֶה טָהוֹר וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ וּמַזִּין מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ כְּלִי טָמֵא לְקֹדֶשׁ וְלִתְרוּמָה. וְכֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר טָהוֹר אֲנִי לְחַטָּאת אוֹ שֶׁהָיוּ מֵי חַטָּאת אֶצְלוֹ וְאָמַר טְהוֹרִין הֵן נֶאֱמָן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מְזַלְזֵל בָּהּ:

 כסף משנה  הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'. פרק ה' דפרה. ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'. תוס' פ''ג דחגיגה. ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'. תוספתא דפרה:

הלכות פרה אדומה - פרק ארבעה עשר

א כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפר חַטָּאת וְנָגַע בּוֹ שֶׁרֶץ מִצִּדּוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ אֲפִלּוּ לְגַבֵּי חַטָּאת. הִנִּיחַ הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמָא הַכְּלִי הֲרֵי הָאֵפֶר טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר' וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר. וְלֹא עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי אֹכֶל שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁטֻּמְאָתָן טֻמְאָה קַלָּה וְהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הֲרֵי נִטְמָא הָאֵפֶר שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם טָהוֹר שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל [גַּבֵּי] שׁוּם טֻמְאָה בָּעוֹלָם. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהָיָה בּוֹ אֵפֶר חַטָּאת וְנָתוּן עַל אֲרֻבָּה שֶׁבַּבַּיִת טָמֵא. אִם הָיָה הַכְּלִי מְשֻׁלְשָׁל לַבַּיִת נִטְמָא הָאֵפֶר וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם לֹא הָיָה מְשֻׁלְשָׁל אִם הָיָה בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח טָמֵא:

 כסף משנה  כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר''א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'. בסיפרי. ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'. שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. ומ''ש שלא יהיה על גבו שום טומאה. ט''ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. תוספתא דאהלות: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וז''ל של אבן טהור כתב ר''ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד''ת ולא מד''ס ע''כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל''ג בה רבינו בין משולשל עכ''ל:

ב הָיָה הַכְּלִי שֶׁל אֶבֶן. בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ הָאֵפֶר טָהוֹר:

ג וְכֵן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁים וּמֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן בְּאֹהֶל הַמֵּת. הֲרֵי הָאֵפֶר וְהַמַּיִם טְמֵאִים שֶׁאֵין אֵפֶר הַחַטָּאת נִצֶּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'בְּמָקוֹם טָהוֹר' וְאֵין זֶה מָקוֹם טָהוֹר:

 כסף משנה  וכן כלי שיש בו אפר וכו'. משנה פי''א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל:

ד וְכֵן אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ אֵינָן נִצָּלִין בְּצָמִיד פָּתִיל. אֲבָל מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין וּכְלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִצָּל בְּצָמִיד פָּתִיל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים טְהוֹרִים. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים נִפְסְלוּ הַמַּיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן. כֵּיצַד. הָיוּ מֵימָיו מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל * וְהוּא וְהֵם בְּאֹהֶל הַמֵּת שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים. הָיָה הוּא מִבַּחוּץ וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין מִבִּפְנִים שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. הוּא בִּפְנִים וְהַמַּיִם בַּחוּץ כְּשֵׁם שֶׁהוּא טָמֵא כָּךְ מֵימָיו פְּסוּלִין:

 ההראב"ד   והוא והם באהל המת שניהם טמאים. א''א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור כן מימיו טהורין ולא ידעתי מהו ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהן הרי זו טהורה. (כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים):

 כסף משנה  וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'. מימרא פרק חומר בקדש (דף כ"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'. תוספתא פ''ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: וכתב הראב''ד א''א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז''ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ''ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ''ש הראב''ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה''ז טהורים עכ''ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ''ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ''ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור''ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ''ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר''ע וחכמים בזה ובספר כ''י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר''ע וחכמים:

ה הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִכֵּלִים שֶׁאֵינָם טְהוֹרִים לְחַטָּאת וּפָשַׁט יָדוֹ חוּץ לַתַּנּוּר וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת בְּיָדוֹ. וְכֵן קָנֶה הַמֻּטָּל עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וּשְׁנֵי כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת תְּלוּיִין בּוֹ אֶחָד מִכָּאן וְאַחַד מִכָּאן הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּמָקוֹם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת. וְהוֹאִיל וְהֵם נִשְׁעָנִין עַל הַתַּנּוּר הֲרֵי הֵן כְּאִלּוּ מֻנָּחִין עַל גַּבָּיו. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד עַל הַתַּנּוּר וּבְיָדוֹ כְּלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אוֹ מַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתַּנּוּר וּפָשַׁט יָדוֹ לַחַלּוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַטָּאת וְהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן הַזָּיָה שֶׁעָבְרָה עַל גַּבֵּי טֻמְאָה כְּגוֹן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:

 כסף משנה  הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'. משנה בפ''י דפרה וכחכמים. ומ''ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה צ''ג:

ו כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה הֲרֵי נִטְמָא כְּלִי שֶׁל חַטָּאת וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבָל כְּלִי הַקֹּדֶשׁ טָהוֹר כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם נָגַע הַטָּהוֹר לַחַטָּאת בִּשְׁנֵיהֶן בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּשֶׁהֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ הֲרֵי נִטְמָא שֶׁל חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הַטָּהוֹר לְחַטָּאת נִטְמָא בִּנְגִיעַת הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר וְטִמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת:

ז הִגְבִּיהַּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בִּשְׁתֵּי יָדָיו שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין זֶה שֶׁל חַטָּאת נִטְמָא מִפְּנֵי שֶׁנָּגַע בּוֹ אָדָם שֶׁנָּגַע בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת וְשֶׁל קֹדֶשׁ נִטְמָא מִפְּנֵי זֶה שֶׁהִגְבִּיהוֹ וְהוּא טָמֵא בִּנְשִׂיאַת מֵי נִדָּה * שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא מִפְּנֵי שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכְּלִי שֶׁל קֹדֶשׁ כָּרוּךְ בִּנְיָר וְהִגְבִּיהַּ בַּנְּיָר וְלֹא נָגַע בּוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַחַטָּאת בְּיָדוֹ שְׁנִיָּה שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נָגַע בַּכְּלִי וְלֹא נִטְמָא לְחַטָּאת. אֲבָל אִם הָיָה נוֹגֵעַ בִּכְלִי הַקֹּדֶשׁ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל חַטָּאת בִּנְיָר שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין:

 ההראב"ד   שהן מטמאין במשא מפני שנטמאו. א''א נ''ל צריך להיות אע''פ שנטמאו או חסר איזה דבר וכך פי' א''ת הלא הנושא מי חטאת טומאת התורה היא ובגדים ואדם מטמא אם כן מפני מה נטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שנפסלו בטלה טומאה חמורה שלהם ויש לזה שורש במשנה ויש הפרש בין הגביה להסיט כמו שמפורש במשנה וכן הסוגיא אשר לו:

 כסף משנה  (ו-ז) כלי שיש בו מימי חטאת וכו'. משנה ספ''י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: וכתב הראב''ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א''א נ''ל צריך להיות אע''פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב''ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע''פ במקום מפני וה''ק אע''פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ''י כן הם מטמאין במשא ואח''כ חזר לקיים גירסת מפני וה''פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל''ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די''ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ''ט זהו פי' דברי הראב''ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג''כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג''כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג''כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ''ל:

ח הֵסִיט אֶת שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּיָדוֹ וְלֹא נָגַע בָּהֶן שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין שֶׁאֵין הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת מְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת עַד שֶׁיָּגַע בּוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָאוּי לְמִדְרָס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש הסיט ב' כלים בידו וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש כמו שביארנו. הוא בפרק שקודם זה:

ט כָּל סְפֵק הַטֻּמְאוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַבֵּי תְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי הוּא טָהוֹר לְחַטָּאת. וְכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁתּוֹלִין בָּהֶן אֶת הַתְּרוּמָה אִם נוֹלְדוּ בְּחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁפָּכִין. וְאִם נַעֲשׂוּ טָהֳרוֹת עַל גַּבֵּי אוֹתָן כֵּלִים וְאָדָם שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶן סְפֵקוֹת אֵלּוּ שֶׁהַחַטָּאוֹת נִשְׁפָּכִין עֲלֵיהֶן הֲרֵי אוֹתָן הַטָּהֳרוֹת תְּלוּיוֹת. וְהָרְפָפוֹת אֵינָן כְּכֵלִים וַהֲרֵי הֵן טְהוֹרוֹת לִתְרוּמָה וּלְקֹדֶשׁ וּלְחַטָּאת:

 כסף משנה  כל ספק הטומאות וכו'. משנה פי''ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג''כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: והרפפות אינם ככלים וכו'. [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה:

י דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם טְמֵאִין. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַדְּבֵלָה טְמֵאָה בֵּין שֶׁהָיְתָה טְהוֹרָה. שֶׁכָּל הָאֳכָלִין אֲפִלּוּ אֹכֶל קֹדֶשׁ אֵינוֹ טָהוֹר לְחַטָּאת. וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאִם אֵין בָּהּ כְּבֵיצָה הַמַּיִם בְּטָהֳרָתָן. שֶׁאֵין הָאֹכֶל מְטַמֵּא אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּבֵיצָה בֵּין לִתְרוּמָה בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לְחַטָּאת:

 כסף משנה  דבילה של תרומה וכו'. משנה פי''א וכת''ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ''ז מה' תרומות ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה''ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא''ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע''פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו:

הלכות פרה אדומה - פרק חמשה עשר

א  הַנּוֹגֵעַ בְּמֵי חַטָּאת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּאָה בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים טָמֵא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כא) 'וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁמֵּי הַנִּדָּה אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה. וְטֻמְאַת מַגָּעָן בְּכָל שֶׁהוּא. וְאִם הָיָה בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן אוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ אוֹ בִּשְׁעַת מַשָּׂאוֹ עַד שֶׁיִּפְרשׁ מִמְּטַמְּאָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-כא) 'וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו'. אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּמַזֶּה עַל הַטָּמֵא אִם טִהֵר אֶת הַטָּמֵא קַל וָחֹמֶר שֶׁיִּהְיֶה הוּא טָהוֹר. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְשִׁעוּר שֶׁהַנּוֹגֵעַ אוֹ הַנּוֹשֵׂא מֵי נִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַזָּאָה טָמֵא וּמְטַמֵּא בְּגָדִים דִּין תּוֹרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַזָּאָה כְּדֵי שֶׁיִּטְבּל רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין שֶׁל אֵזוֹב בְּמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּי חַטָּאת מְטַמְּאִין בִּזְמַן שֶׁנָּגַע בָּהֶן אוֹ נְשָׂאָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן. אֲבָל אַחַר שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין כְּלָל. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁטָּבַל אֶת הָאֵזוֹב וְהִזָּה עַל הָאָדָם הַטָּמֵא אוֹ עַל הַכֵּלִים וְהָיוּ הַמַּיִם שׁוֹתְתִין וְיוֹרְדִין מֵעַל הַטָּמֵא לָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּיִם הַנִּתָּזִין בִּשְׁעַת הַזָּאָה עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַטָּהוֹר הֲרֵי אוֹתָן הַמַּיִם טְהוֹרִים וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶן וְהַנּוֹשְׂאָן טָהוֹר. הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר * שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה הֲרֵי הַמַּיִם הַמְנַטְּפִין כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין טֻמְאַת מֵי חַטָּאת לְפִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ מִצְוָתָן שֶׁהֲרֵי הַטְּבִילָה הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 ההראב"ד   שאינו מקבל טומאה. א''א כתבתי למעלה מה שנ''ל מן התוספתא:

 כסף משנה  הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ''ש רבינו בפירוש המשנה פ''ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא''כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה. יליף הכי מדמטמאים אדם וקי''ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: ומ''ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'. בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו. כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק''ו שכתב רבינו הוא בספרי: ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים. יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר''ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י''ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע''פ שה''ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ''י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע''פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא''א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה''פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא''א שיגע במים שלא יסיט: ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'. פ''ק דנדה עלה ט'. ומ''ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'. בפי''ב דפרה: בד''א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ''ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב''ש וחומרי ב''ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי''ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: וכתב הראב''ד שאינו מקבל טומאה א''א כתבתי למעלה מה שנ''ל מהתוספתא עכ''ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו:

ב אֵין מֵי חַטָּאת מְטַמְּאִין אֶת הַכּל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִצְוָתָן עַד שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין וּכְשֵׁרִין לְהַזָּאָה. אֲבָל מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַיִם אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מֵהֶן בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַפּוֹסְלִין אוֹתָן אִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה נִטְמָא בֵּין שֶׁנָּגַע בְּיָדָיו בֵּין שֶׁנָּגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ. נָגַע בָּהֶן אָדָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת וַאֲפִלּוּ בְּיָדָיו הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:

 כסף משנה  אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו':

ג מֵי חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ וְנָגַע בָּהֶן אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ אָדָם הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ נִטְמָא. וְאִם נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת בְּיָדָיו נִטְמָא. נָגַע בִּשְׁאָר גּוּפוֹ הֲרֵי הוּא טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  מי חטאת שנטמאו וכו'. פ''ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין:

ד מֵי חַטָּאת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן מֵי מַעְיָן אוֹ מֵי מִקְוֶה אוֹ מֵי פֵּרוֹת. אִם רֹב מֵי חַטָּאת מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְאִם רֹב מֵי פֵּרוֹת אֵין מְטַמְּאִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מְטַמְּאִין. אֵפֶר פָּרָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵפֶר מַקְלֶה וְקִדֵּשׁ בְּכֻלָּן אִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר פָּרָה מְטַמְּאִין בְּמֵי נִדָּה. וְאִם הָיָה הָרֹב אֵפֶר מַקְלֶה אֵין מְטַמְּאִין בְּמַגָּע אֲבָל מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא:

 כסף משנה  מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'. תוספתא פ''ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ''ש בפרק תשיעי: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וק''ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע''פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ''מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ''ל: אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'. פ''ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. ומ''ש אבל מטמאים במשא. בפ''ג דבכורות עלה כ''ג:

ה אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקַדְּשָׁן וְנָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה בֵּין בְּיָדָיו בֵּין בְּגוּפוֹ נִטְמָא. נָגַע בָּהֶן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אֲפִלּוּ בְּיָדָיו הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה:

 כסף משנה  אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'. פ''ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו:

ו מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ לֹא יְגַבְּלֵם בְּטִיט שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים שֶׁמָּא יִגַּע בַּטִּיט וִיטַמֵּא. שֶׁמֵּי חַטָּאת אֵינָם בְּטֵלִין בְּטִיט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'חַטָּאת הִיא':

 כסף משנה  מי חטאת שנפסלו וכו'. שם וכת''ק. ומ''ש שנא' חטאת היא. כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא:

ז פָּרָה שֶׁשָּׁתָת מֵי חַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה בְּתוֹךְ כ''ד שָׁעוֹת בְּשָׂרָהּ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-ט) 'לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה'. בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁמוּרִין אֵינָן בְּטֵלִין. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁתָאָתָן פָּרָה בָּטְלוּ שֶׁהֲרֵי אֵינָם שְׁמוּרִין:

 כסף משנה  פרה ששתת מי חטאת וכו'. שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל''ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה:

ח הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁמַּזִּין מִמֶּנּוּ עַל הָרַבִּים. וְהֻזָּה עָלָיו וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁחֶזְקַת הַמַּיִם שֶׁמַּזִּין מֵהֶן עַל הָרַבִּים שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי זֶה כְּאָנוּס. אֲבָל אִם הֻזָּה עָלָיו מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין חַיָּב בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק עַל הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִים הָיוּ הָעָם בַּמַּיִם שֶׁשּׁוֹתְתִים בָּאָרֶץ מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִים אוֹתָן וְנִכְנָסִים לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לָהֶן * שֶׁמָּא פְּסוּלִין הֵן:

 ההראב"ד   שמא פסולין הן. א''א ורובן מן המים שעשו מצוותן:

 כסף משנה  המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'. בפרק י''ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: מחליקין היו העם וכו'. גם זה שם: וכתב הראב''ד שמא פסולים הן א''א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם:

ט הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב הַטָּמֵא לְחַטָּאת. אִם יֵשׁ בּוֹ כְּבֵיצָה הַמַּיִם פְּסוּלִין וְהַזָּיָתוֹ [פְּסוּלָה]. אֵין בּוֹ כְּבֵיצָה הַמַּיִם כְּשֵׁרִים וְהַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. וְאֵזוֹב זֶה מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה שֶׁאֵין מוֹנִין לְחַטָּאת:

 כסף משנה  המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'. בפי''ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו. לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה:

י הַמַּגְבִּיהַּ כְּלִי שֶׁהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי עָלָיו הַמַּיִם כְּדֵי הַזָּאָה טָהוֹר שֶׁהַמַּיִם שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן

 כסף משנה  המגביה כלי שהוזה עליו וכו'. שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע''פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר''ש שם: נשלמו הלכות פרה אדומה:

---

הלכות טומאת צרעת

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמונֶה מִצְוֹת. שֵׁשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁתַיִם מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְהוֹרוֹת בְּצָרַעַת אָדָם כְּדִינָהּ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. ב) שֶׁלֹּא יָקֹץ סִימָנֵי טֻמְאָה. ג) שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ הַנֶּתֶק. ד) שֶׁיִּהְיֶה הַמְצֹרָע מְפֻרְסָם בִּקְרִיעַת בְּגָדָיו וּפְרִיעַת רֹאשׁוֹ וַעֲטִיָּה עַל שָׂפָם. ה) טָהֳרַת צָרַעַת. ו) שֶׁיְּגַלֵּחַ הַמְצֹרָע אֶת כָּל שְׂעָרוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר. ז) דִּין צָרַעַת הַבֶּגֶד. ח) דִּין צָרַעַת הַבַּיִת:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות טומאת צרעת - פרק ראשון

א צָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר הוּא שֶׁיַּלְבִּין מָקוֹם מִן הָעוֹר וְתִהְיֶה הַלַּבְנוּנִית כִּקְרוּם בֵּיצָה וּמִקְּרוּם בֵּיצָה וּלְמַעְלָה. אֲבָל לַבְנוּנִית שֶׁהִיא דִּהָה מִקְּרוּם הַבֵּיצָה וּלְמַטָּה אֵינָהּ צָרַעַת אֶלָּא בֹּהַק הוּא:

 כסף משנה  צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'. בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר''מ וחכ''א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר''ע דאי ר''ע כיון דאמר זו למעלה מזו א''כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר''ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א''ר יוסי שאל יהושע בנו של ר''ע מר''ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א''ל לומר שמצטרפין זה עם זה א''ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א''ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א''ל ש''מ דשמיע ליה לר''ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש''י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר''ע דאי כר''ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א''כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש''מ ס''ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור''ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר''ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת''כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ''ל: ולפי זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר''ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ''ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש''י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר''ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר''ע: ונ''ל שרבינו מפרש דמאי דאמר ר''ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש''י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא''ל ר' יהושע לר''ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש''י והתוספות במאי דא''ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז''ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר''א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ''ש מין במינו עכ''ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש''י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר''א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה''ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר''ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ''ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר''ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר''ע לית ליה לר''ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר''ע משום דאע''ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ''ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: ואיכא למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א''כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר''ע ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו בזה: וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר''ע היינו למאי דס''ד דר''ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר''ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר''ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה''נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר''ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר''ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר''ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר''ע וכיון דאשכחן לר''ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ''ל ואי איתא ה''ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו:

ב וְאַרְבָּעָה מַרְאוֹת יֵשׁ בְּצָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר. וְאֵלּוּ הֵן. לֹבֶן עַז בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא נִרְאֶה בְּעוֹר הַבָּשָׂר כְּשֶׁלֶג הוּא הַנִּקְרָא בַּהֶרֶת. * וְלֹבֶן שֶׁהוּא דִּהָה מִזֶּה מְעַט שֶׁנִּרְאֶה כְּצֶמֶר נָקִי שֶׁל כֶּבֶשׂ בֶּן יוֹמוֹ הוּא הַנִּקְרָא שְׂאֵת. וְלָבָן שֶׁדִּהָה מִן הַשְּׂאֵת מְעַט שֶׁנִּרְאֶה כְּסִיד הַהֵיכָל הוּא תּוֹלֶדֶת הַבַּהֶרֶת וְנִקְרֵאת סַפַּחַת. וְלֹבֶן שֶׁדִּהָה מִסִּיד הַהֵיכָל מְעַט וַהֲרֵי הוּא כִּקְרוּם בֵּיצָה הִיא תּוֹלֶדֶת הַשְּׂאֵת וְגַם זֶה נִקְרָא סַפַּחַת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּרְאֶה שֶׁהוּא כְּסִיד הַהֵיכָל הוּא סַפַּחַת הַבַּהֶרֶת. וְהַמַּרְאֶה שֶׁהוּא כִּקְרוּם בֵּיצָה הִיא סַפַּחַת הַשְּׂאֵת. שֶׁאֵין לְשׁוֹן סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵלָה. מִכָּאן אָמְרוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּהֶרֶת וְסַפַּחְתָּהּ שְׂאֵת וְסַפַּחְתָּהּ:

 ההראב"ד   ולובן שהיא דיהה. א''א שנה משנתו כר''ע דאמר ארבע מראות הללו זו למעלה מזו דאי לרבנן סיד ההיכל וצמר לבן כי הדדי נינהו אלא שזה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר והכי איתא בשבועות:

ג אַרְבַּע מַרְאוֹת נְגָעִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִצְטָרְפִין * זֶה עִם זֶה בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. בֵּין בִּתְחִלַּת רְאִיַּת הַנֶּגַע בֵּין בְּסוֹף הַשִּׁבְעָה. בֵּין לְאַחַר שֶׁנִּפְטַר הַמְצֹרָע אוֹ נֶחְלַט. כֵּיצַד. אֶחָד נֶגַע שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לָבָן כַּשֶּׁלֶג אוֹ כְּסִיד הַהֵיכָל אוֹ כְּצֶמֶר נָקִי אוֹ כִּקְרוּם בֵּיצָה. וְאֶחָד נֶגַע שֶׁהָיָה מִקְצָת הַלֹּבֶן כְּמַרְאֵה הַבַּהֶרֶת וּמִקְצָתוֹ כְּמַרְאֵה הַשְּׂאֵת וּמִקְצָתוֹ כְּמַרְאֵה הַסַּפַּחַת. הַכּל כְּמַרְאֶה אֶחָד הוּא חָשׁוּב. אִם כֵּן לָמָּה מְנָאוּם חֲכָמִים וְאָמְרוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּדֵי לְהָבִין בְּמַרְאוֹת. שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר הַמַּרְאוֹת וּשְׁמוֹתֵיהֶן כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ לֹא יִרְאֶה הַנֶּגַע עַד שֶׁיָּבִין וְיַכִּיר וְיֹאמַר זוֹ הִיא הַבַּהֶרֶת וְזוֹ הִיא סַפַּחְתָּהּ זוֹ הִיא הַשְּׂאֵת וְזוֹ הִיא סַפַּחְתָּהּ:

 ההראב"ד   זה עם זה בין להקל כו'. א''א אינו נראה כן מן הגמרא דאמרינן התם סיד ההיכל ליצרפיה בהדי שאת לאו בר מיניה הוא אלמא תולדה דהאי לא מצטרף בהדי האי:

 כסף משנה  (ב-ג) וכתב הראב''ד ולובן שהוא דיהה א''א שנה משנתו כר''ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר''ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש''ה תמה על רבינו למה פסק כר''ע ולא כסתם מתני' ובמ''ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב''ד זה עם זה בין להקל א''א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ''ש לדעת רבינו:

ד הָיָה בְּמַרְאֵה הַלֹּבֶן מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ מִקְצָת אַדְמוּמִיּוֹת מְעֹרָבוֹת בּוֹ. גַּם זֶה נֶגַע צָרַעַת הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יט) 'אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת'. וְהוּא הַדִּין לִשְׂאֵת וּלְסַפַּחַת שֶׁל שְׂאֵת וּלְסַפַּחַת הַבַּהֶרֶת. וְהַמַּרְאֶה הַזֶּה שֶׁהוּא מְעֹרָב מִלַּבְנוּנִית וּמְעַט אֹדֶם הוּא הַנִּקְרָא פָּתוּךְ. וְכֵיצַד מַרְאֵה הַפָּתוּךְ בְּאַרְבַּע מַרְאוֹת אֵלּוּ. כְּאִלּוּ הֵן אַרְבַּע כּוֹסוֹת מְלֵאוֹת חָלָב וְנִתְעָרֵב בַּכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה שְׁנֵי טִפֵּי דָּם וּבַשְּׁנִיָּה אַרְבָּעָה טִפִּין וּבַשְּׁלִישִׁית שְׁמוֹנֶה טִפִּין וּבָרְבִיעִית שִׁשָּׁה עָשָׂר טִפִּין. * הַפָּתוּךְ שֶׁבַּבַּהֶרֶת הוּא הַמַּרְאֶה הָרְבִיעִי וְהַפָּתוּךְ שֶׁבַּשְּׂאֵת כְּמַרְאֵה כּוֹס שְׁלִישִׁית וְהַפָּתוּךְ שֶׁבְּסַפַּחַת הַבַּהֶרֶת כְּמַרְאֵה הַכּוֹס הַשְּׁנִיָּה וְהַפָּתוּךְ שֶׁבְּסַפַּחַת הַשְּׂאֵת כְּמַרְאֵה הַכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה:

 ההראב"ד   הפתוך שבבהרת. א''א נ''ל שזה שיבוש כי הוא בהיפך שהבהרת לבנונית שלו יתירה והאדמומית מעוטה והשאת הלובן שלו מעוטה והאודם שלו יתירה וכן כולן כל שהלובן מתמעט האודם מתרבה:

 כסף משנה  היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'. בפירקא קמא דנגעים. ומ''ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'. בריש שבועות (דף ו'). ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית כתב הראב''ד א''א נ''ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י''ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים:

ה כָּל הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ בֵּין הַלָּבָן בֵּין הַפָּתוּךְ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וּכְמַרְאֶה אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין. וּבֵין שֶׁהָיָה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ לָבָן אוֹ מִקְצָתוֹ לָבָן וּמִקְצָתוֹ אֲדַמְדַּם הַכּל כְּמַרְאֶה אֶחָד הוּא בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר:

 כסף משנה  כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'. בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות:

ו כָּל מַרְאֵה צָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר אֵינָהּ קְרוּיָה נֶגַע וְלֹא מְטַמְּאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר הַבָּשָׂר. לֹא עָמֹק בִּמְשִׁישָׁתוֹ אֶלָּא בְּמַרְאִית הָעַיִן כְּמַרְאֵה הַחַמָּה הַנִּרְאֵית לַעַיִן עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל. אֲבָל אִם הָיָה מַרְאֵה הַלֹּבֶן אוֹ הַפָּתוּךְ בְּשָׁוֶה עִם שְׁאָר הָעוֹר אוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָעוֹר אֵינוֹ נֶגַע אֶלָּא כְּמוֹ צֶמַח * מִן הַצְּמָחִים הָעוֹלִים בַּגּוּף:

 ההראב"ד   מן הצמחים העולים בגוף. א''א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה:

 כסף משנה  כל מראה צרעת עור הבשר וכו'. בריש שבועות (דף ו' ע"ב) ת''ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב''ד מן הצמחים העולים בגוף א''א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ''ל. וכ''נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ''ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ''ש רש''י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט''ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך:

ז שִׁעוּר כָּל נִגְעֵי צָרַעַת בֵּין צָרַעַת אָדָם בֵּין צָרַעַת בְּגָדִים כִּגְרִיס הַקִּלְקִי שֶׁהוּא מְרֻבָּע. וְהוּא מָקוֹם מְרֻבָּע מֵעוֹר הַבָּשָׂר כְּדֵי צְמִיחַת שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת שֵׁשׁ שְׂעָרוֹת אֹרֶךְ וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת רֹחַב. וְכָל הַפָּחוּת מִזֶּה אֵינוֹ נֶגַע צָרַעַת:

 כסף משנה  שיעור כל נגעי צרעת וכו'. ברפ''ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל''ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל''ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג''כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות:

ח נֶגַע שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ כְּדֵי צְמִיחַת חָמֵשׁ שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ הָיָה אָרְכּוֹ אַמָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ נֶגַע צָרַעַת עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רִבּוּעַ כִּגְרִיס. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  ומ''ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: וכל השיעורים הל''מ. בריש עירובין (דף ד'):

ט כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יט) 'בַּהֶרֶת' הוּא הַדִּין לִשְׁאָר אַרְבָּעָה מַרְאוֹת שֶׁל לֹבֶן אוֹ שֶׁל פָּתוּךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּגַע כִּגְרִיס אוֹ יֶתֶר וְיִהְיֶה עָמֹק מֵעוֹר הַבָּשָׂר וְזֶה הוּא שֶׁאָנוּ קוֹרִין אוֹתוֹ בַּהֶרֶת סְתָם. בַּהֶרֶת שֶׁהִיא עַזָּה כַּשֶּׁלֶג נִרְאֵית בְּאָדָם שֶׁהוּא לָבָן כֵּהָה. וּבַהֶרֶת שֶׁהִיא כֵּהָה נִרְאֵית בְּכוּשִׁי עַזָּה. לְפִיכָךְ אֵין מְשַׁעֲרִין הַכּל אֶלָּא בְּבֵינוֹנִי שֶׁאֵינוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחוֹר:

 כסף משנה  כ''מ שנאמר בהרת וכו'. זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני. פ''ב דנגעים וכחכמים:

י שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה הֵן בְּצָרַעַת עוֹר הַבָּשָׂר. שֵׂעָר לָבָן וְהַמִּחְיָה וְהַפִּשְׂיוֹן. וּשְׁלָשְׁתָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. כֵּיצַד. מִי שֶׁנּוֹלְדָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיַת בָּשָׂר חַי כְּשֶׁיִּרְאֵהוּ הַכֹּהֵן יַחְלִיטוֹ וְיֹאמַר טָמֵא. לֹא הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה יִסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם נוֹלַד בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְהוֹסִיפָה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. לֹא נוֹלַד בָּהּ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן וְלֹא פָּשְׂתָה בָּעוֹר יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם נוֹלַד בָּהּ אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן מַחְלִיטוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְיִפְטְרֶנּוּ שֶׁאֵין בְּנִגְעֵי עוֹר הַבָּשָׂר הֶסְגֵּר יֶתֶר עַל שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְאִם לְאַחַר שֶׁפְּטָרוֹ וְטִהֵר פָּשָׂה הַנֶּגַע אוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט טֻמְאָה:

 כסף משנה  שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'. בפ''ג דנגעים ובפ''ז. ומ''ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות. משנה פ''ב דערכין (ח' ע"ב) והוא מבואר בתורה:

יא בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה עַזָּה כַּשֶּׁלֶג וּלְאַחַר הַהֶסְגֵּר נַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה כִּקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כַּשָּׁלֶג הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה שֶׁאֵין עַזּוּת הַמַּרְאֶה סִימַן טֻמְאָה וְלֹא כְּהִיָּתוֹ סִימַן טָהֳרָה אֶלָּא אִם נִתְמַעֵט מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה מִקְּרוּם בֵּיצָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית בֹּהַק וּלְפִיכָךְ טָהוֹר. אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-ו) 'וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. שֶׁאִם כֵּהָה מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת טָהוֹר. וְכֵן אִם לֹא כֵּהָה וְלֹא פָּשָׂה וְלֹא נוֹלְדָה בּוֹ לֹא שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר:

 כסף משנה  בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'. בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'. כדברי רבינו כתב הרמב''ן בפירוש התורה ור''ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ''ש רש''י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה''ר אליה מזרחי שם:

הלכות טומאת צרעת - פרק שני

א שֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא סִימַן טֻמְאָה בְּצָרַעַת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְכַמָּה יִהְיֶה אָרְכָּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג. הָיְתָה אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה מִשִּׁעוּר זֶה. אוֹ אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה. אוֹ אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְּמַעְלָה וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם. אוֹ שֶׁהָיָה עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיָה עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּבָן כָּל שֶׁהוּא טָמֵא:

 כסף משנה  שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'. בפ''ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. ומ''ש וכמה יהא אורכן וכו'. משנה פרק בא סימן (דף נ"ב ע"ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. ומ''ש היתה אחת ארוכה. בפ''ק דנגעים. ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'. בפ''ד. ומ''ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר''מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו ע"ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ''כ בעל הליכות עולם ואע''ג דתניא x בתוספתא ר''מ אומר כל שהוא וחכ''א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע''ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (דף מ"ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה:

ב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת שֶׁהֵן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שֵׂעָר שָׁחוֹר בֵּינֵיהֶן וְהֵן מְפֻזָּרוֹת אַחַת כָּאן וְאַחַת כָּאן הֲרֵי אֵלּוּ סִימַן טֻמְאָה. אֲפִלּוּ הָיָה הַנֶּגַע כִּגְרִיס מְצֻמְצָם אֵין מְקוֹם שֵׂעָר הַשָּׁחוֹר מְמַעֲטוֹ. וּבֵין שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת וְהִיא מַקַּפְתָּן וּבֵין שֶׁהָיוּ בְּסוֹפָהּ הֲרֵי זֶה טָמֵא. אֲבָל אִם הָיוּ בְּצִדָּהּ מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹר שֶׁצּוֹמְחוֹת שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת לָבָן. הָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַנֶּגַע וְשׁוֹכְבוֹת חוּצָה לוֹ טָמֵא. הָיוּ חוּצָה לוֹ וְשׁוֹכְבוֹת בְּתוֹכוֹ אֵינָן סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  שתי שערות לבנות וכו'. בפ''ד דנגעים. ומ''ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'. משנה רפ''ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא''כ בשיער לבן. ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'. בת''כ ובתוספתא דנגעים פ''ב:

ג לֹבֶן הַשְּׂעָרוֹת מְטַמֵּא בְּכָל מַרְאֶה בֵּין שֶׁהָיוּ לְבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג בֵּין שֶׁהָיוּ לְבָנוֹת לֹבֶן דָּהֶה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וּמַרְאֵיהֶן לָבָן טָמֵא:

 כסף משנה  לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'. ריש פרק ד' דנגעים:

ד אֵין שֵׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּגוּף הַבַּהֶרֶת. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת וּבְתוֹכָהּ שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ בֹּהַק אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַמִּכְוָה וּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ הַבֹּהַק שֶׁבְּתוֹךְ הַנֶּגַע אֵינָן סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי זוֹ כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְיַסְגִּיר אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּהֶרֶת מַקֶּפֶת אֶת הַשְּׁחִין אוֹ אֶת הַמִּכְוָה אוֹ אֶת מִחְיָתָן אוֹ אֶת הַבֹּהַק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת. וְכֵן אִם הָיָה שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ מִחְיָתָן אוֹ בֹּהַק מַקִּיף אֶת שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֵינָן סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי הַבַּהֶרֶת כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וְיַסְגִּיר:

 כסף משנה  אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'. בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא''ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא''כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה:

ה הָלְכוּ לָהֶן הַשְּׁחִין וְהַבֹּהַק וְהַמִּכְוָה שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת אוֹ נִסְמָכִין לָהֶן אוֹ חוֹלְקִין אוֹתָן. וְנִמְצְאוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת בְּגוּפָהּ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. וְאִם לֹא הָלְכוּ לָהֶן יִפְטְרֶנּוּ:

 כסף משנה  ומ''ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'. שם במשנה הנזכרת:

ו אֵין שֵׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתַּקְדִּים הַבַּהֶרֶת אֶת הַשֵּׂעָר הַלָּבָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן' שֶׁתַּהֲפֹךְ אוֹתוֹ הַבַּהֶרֶת. אֲבָל אִם קָדַם שֵׂעָר לָבָן אֶת הַבַּהֶרֶת הֲרֵי הִיא כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וְיַסְגִּיר:

 כסף משנה  אין שיער לבן סימן טומאה וכו'. בספ''ד דנגעים:

ז הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְהֻחְלַט בּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה שֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְטִהֵר וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה בַּהֶרֶת אַחֶרֶת בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי הַשֵּׂעָר לָבָן בְּתוֹכָהּ זֶהוּ הַנִּקְרָא שְׂעַר פְּקֻדָּה. אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן' שֶׁהֲפָכַתּוּ הִיא לֹא שֶׁהֲפָכַתּוּ חֲבֵרְתָהּ:

 כסף משנה  היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'. בפ''ה דנגעים וכחכמים:

ח הָיָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֻחְלַט וְהָלַךְ מִמֶּנָּה כַּחֲצִי גְּרִיס וְטִהֵר וְנִשְׁאֲרוּ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בַּחֲצִי גְּרִיס הַנִּשְׁאָר וְחָזַר כַּחֲצִי גְּרִיס בִּמְקוֹם זֶה שֶׁהָלַךְ וַהֲרֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת בַּבַּהֶרֶת כִּגְרִיס אֵינָן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ שְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת בַּהֶרֶת אַחַת:

ט בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְנוֹלְדָה בְּצִדָּהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שֵׂעָר אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְנוֹלְדָה לָהּ בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט שֶׁהֲרֵי קָדְמָה בַּהֶרֶת לִשְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת. סָפֵק שֵׂעָר לָבָן קָדַם סְפֵק הַבַּהֶרֶת קָדְמָה הֲרֵי זוֹ טָמֵא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ בְּסָפֵק:

 כסף משנה  בהרת כחצי גריס וכו'. שם ודלא כרבי עקיבא. ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא. שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע''ג דבפרק הפועלים (דף פ"ו) אמרינן דקב''ה אמר טהור לא בשמים היא ואע''ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י''ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת''ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק. הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר:

הלכות טומאת צרעת - פרק שלישי

א אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲדָשָׁה מְרֻבַּעַת אוֹ יֶתֶר עַל זֶה. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ כְּדֵי צְמִיחַת אַרְבַּע שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם אֹרֶךְ וּשְׁתַּיִם רֹחַב. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת וְהַבַּהֶרֶת מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מִכָּל צַד וְהִיא יְתֵרָה עַל הַמִּחְיָה רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר. אֲבָל אִם הָיְתָה הַמִּחְיָה בְּצַד הַבַּהֶרֶת אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה. הָיְתָה מְפֻזֶּרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיָה בָּשָׂר חַי כְּחַרְדָּל בְּמָקוֹם זֶה וּבָשָׂר חַי כְּחַרְדָּל בְּמָקוֹם אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת אֵינָן מִצְטָרְפִין לְכַעֲדָשָׁה. עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת כַּעֲדָשָׁה מְרֻבָּע אוֹ יֶתֶר:

 כסף משנה  אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה. פשוט בפ''ד דנגעים. ומ''ש מרובעת. שם בפ''ק. ומ''ש וכמה הוא שיעורה וכו'. בת''כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת''ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ''ו דנגעים ומדברי ר''ש בפ''ד הלכה ב' בשם ת''כ ובפ''ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. ומ''ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'. בפ''ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא''כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה:

ב  הַמִּחְיָה מְטַמְּאָה בְּכָל מַרְאֶה בֵּין שֶׁהָיָה מַרְאֵה הַמִּחְיָה אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ לָבָן וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַלֹּבֶן מֵאַרְבַּע הַמַּרְאוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המחיה מטמאה בכל מראה וכו'. ברפ''ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה:

ג אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּגוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּאֶמְצַע שְׁחִין אוֹ מִכְוָה אוֹ מִחְיָה אוֹ בֹּהַק. וְהַמִּחְיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ בְּתוֹךְ הַמִּכְוָה אוֹ בְּתוֹךְ מִחְיָתָן אוֹ בְּתוֹךְ הַבֹּהַק. אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ בְּתוֹךְ הַבֹּהַק אוֹ מִחְיָתָן. וְכֵן אִם הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת מִחְיָתוֹ וְהַמִּכְוָה אֶת מִחְיָתָהּ וְהַבֹּהַק אֶת הַמִּחְיָה אוֹ שֶׁנִּסְמַךְ אֶחָד מֵהֶן לַמִּחְיָה מִצִּדָּהּ אוֹ שֶׁחָלַק אֶחָד מֵהֶן אֶת הַמִּחְיָה וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי זוֹ כְּבַהֶרֶת שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן וְיַסְגִּיר. הָלְכוּ לָהֶן הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ הַבֹּהַק שֶׁהָיָה תַּחַת הַמִּחְיָה שֶׁהָיוּ בְּצִדָּהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אוֹ שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנִמְצֵאת הַמִּחְיָה לְבַדָּהּ בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי הֲרֵי זֶה יַחְלִיט. אִם לֹא הָלְכוּ לָהֶן יִפְטֹר:

 כסף משנה  אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'. בפ''ק דנגעים:

ד הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לְעוֹלָם בֵּין שֶׁקָּדְמָה מִחְיָה אֶת הַבַּהֶרֶת בֵּין שֶׁקָּדְמָה בַּהֶרֶת אֶת הַמִּחְיָה לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ וְהִיא הָפְכָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-י) 'וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְּׂאֵת' אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁנֵיהֶן לְשֵׂעָר וּלְמִחְיָה אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן סִימַן טֻמְאָה. וְלֹא נֶאֱמַר שֵׂעָר לָבָן עִם הַמִּחְיָה אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לְמִחְיָה שֶׁתִּהְיֶה כְּדֵי לְקַבֵּל שֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

 כסף משנה  המחיה סימן טומאה לעולם וכו'. בפ''ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'. בספרי:

ה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס מְצֻמְצָם וּבְאֶמְצָעָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה מְצֻמְצֶמֶת הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נִתְמַעֲטָה הַבַּהֶרֶת אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה טָהוֹר וְכֵן אִם רָבְתָה הַמִּחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ בַּהֶרֶת זוֹ טָהוֹר שֶׁאֵין הַבַּהֶרֶת מְטַמָּא בְּמִחְיָה עַד שֶׁתִּהְיֶה יְתֵרָה עַל הַמִּחְיָה רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מִכָּל צַד. הָיְתָה הַמִּחְיָה פְּחוּתָה מִכַּעֲדָשָׁה וְרָבְתָה הַמִּחְיָה עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נִתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ * הֲרֵי זוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה וְאֵין כָּאן סִימַן טֻמְאָה:

 ההראב"ד   הרי זו כמות שהיתה. א''א ואינה טהורה:

 כסף משנה  בהרת כגריס מצומצם וכו'. פרק ששי: היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'. ג''ז שם. ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'. שם וכחכמים: וכתב הראב''ד ה''ז כמות שהיתה א''א ואינה טהורה עכ''ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר''מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב''ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה:

ו בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכַּעֲדָשָׁה וְרַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ טָמֵא. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֵט בַּהֶרֶת מִכִּגְרִיס וְלֹא תִּתְמַעֵט הַמִּחְיָה מִכַּעֲדָשָׁה וְלֹא תִּקְרַב הַמִּחְיָה לְסוֹף הַבַּהֶרֶת בְּפָחוֹת מִכְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  בהרת יתירה מכגריס וכו'. בפ''ו שם. ומ''ש ולא תקרב המחיה וכו'. פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה:

ז בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָשָׂר חַי כַּעֲדָשָׁה אוֹ יֶתֶר מַקִּיפָהּ מִבַּחוּץ וּבַהֶרֶת שְׁנִיָּה מַקֶּפֶת אֶת הַבָּשָׂר הַחַי. הֲרֵי הַבַּהֶרֶת הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וּבַהֶרֶת הַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט שֶׁהֲרֵי הַמִּחְיָה בְּאֶמְצָעָהּ. נִתְמַעֵט הַבָּשָׂר הַחַי שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ שֶׁהָלַךְ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְמַעֵט וְכָלֶה מִבִּפְנִים בֵּין שֶׁהָיָה מִתְמַעֵט מִבַּחוּץ הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כְּבַהֶרֶת אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'. שם וכת''ק. ומ''ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'. שם וכר''ע מחבירו:

ח בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּרֹאשׁ אֵיבָר מִן הָאֵיבָרִים וְהַמִּחְיָה בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת בְּרֹאשׁ הָאֵבָר אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה * מִפְּנֵי שֶׁהַמִּחְיָה חוֹלֶקֶת אֶת הַנֶּגַע וְנִמְצָא מִקְצָתוֹ שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִכָּאן וּמִקְצָתוֹ שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד מִכָּאן וְנֶאֱמַר בִּנְגָעִים וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ כְּאַחַת. וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָם מִטַּמְּאִין בְּמִחְיָה. רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַחֹטֶם וְרֹאשׁ הָעֲטָרָה וְרָאשֵׁי דָּדִין שֶׁל אִשָּׁה. אֲבָל רָאשֵׁי דָּדִין שֶׁל אִישׁ וְהַיִּבּוֹלֶת וְהַדִּלְדּוּלִין מִטַּמְּאִין בְּמִחְיָה:

 ההראב"ד   מפני שהמחיה חולקת. א''א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא''כ למה אמרו בראשי אברים שאינן מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאינן מטמאים במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג''כ שיער ואילו היה ראוי לפסיון היה ג''כ מזכיר פסיון אלא שרוב ראשי איברים הללו אפילו לגריס אינם ראויין כל שכן לפסיון ועוד י''ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי איברים הללו מעכבין בפריחה כדאיתא במתני' אשמעינן הכא אע''ג דלבסוף מטמאו משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאינם מקום בהרת כגריס וזה עיקר:

 כסף משנה  בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'. ג''ז שם: ומ''ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'. שם וכת''ק: וכתב הראב''ד מפני שהמחיה חולקת א''א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי''ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד:

ט וְכָל רָאשֵׁי אֵיבָרִים אֵלּוּ שֶׁהָיָה מְקוֹמָן יוֹשֵׁב כִּגְרִיס מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. אֲבָל אִם הָיוּ עֲגֻלִּין כְּרֹב בְּרִיַּת בְּנֵי אָדָם טְהוֹרִין. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בְּרֹאשׁ חָטְמוֹ אוֹ בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ שׁוֹפַעַת אֵילָךְ וְאֵילָךְ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן עַד שֶׁיִּרְאֵהוּ כֻּלּוֹ כְּאַחַת:

 כסף משנה  ומ''ש וכל ראשי איברים אלו וכו'. תוספתא:

הלכות טומאת צרעת - פרק רביעי

א הַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַפִּשְׂיוֹן מֵאַחַת מִמַּרְאוֹת הַנְּגָעִים. אֲבָל אִם הָיָה הַפִּשְׂיוֹן מַרְאֵה בֹּהַק אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן. וְאֵין הַפִּשְׂיוֹן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּפְשֶׂה חוּץ לַנֶּגַע אֲבָל אִם פָּשָׂה לְתוֹךְ הַנֶּגַע הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת וּבְתוֹכָהּ בָּשָׂר חַי פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה וְהִסְגִּירָהּ וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נִתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה אוֹ שֶׁהָלַךְ הַבָּשָׂר הַחַי כֻּלּוֹ אֵין זֶה פִּשְׂיוֹן. שֶׁאֵין הַבַּהֶרֶת פּוֹשָׂה לְתוֹכָהּ אֶלָּא חוּצָה לָהּ:

 כסף משנה  הפשיון מטמא בכל שהוא. בפרק רביעי דנגעים. ומ''ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים. בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא''כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא''כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. ומ''ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'. בפ''ו וכרבי עקיבא:

ב אֵין הַפִּשְׂיוֹן סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה אַחַר הֶסְגֵּר. אֲבָל אִם בָּא בַּתְּחִלָּה וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שֶׁהוּא פּוֹשֶׂה וְהוֹלֵךְ אֵינוֹ מַחְלִיטוֹ אֶלָּא מַסְגִּירוֹ עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ וְיֵרָאֶה:

 כסף משנה  אין הפשיון וכו'. הכי משמע בפ''ו משנה ב' ובת''כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת''ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת''ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר''ש בפ''ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור:

ג אֵין הַבַּהֶרֶת פּוֹשָׂה לְתוֹךְ הַשְּׁחִין וְלֹא לְתוֹךְ הַמִּכְוָה. וְלֹא לְתוֹךְ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְלֹא לְתוֹךְ מִחְיַת הַמִּכְוָה. וְלֹא לָרֹאשׁ וְלֹא לַזָּקָן אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרְחוּ וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ז) 'וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר'. אֲבָל בַּהֶרֶת שֶׁפָּשְׂתָה לְתוֹךְ הַבֹּהַק הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן:

 כסף משנה  אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'. פ''ו ופרק ט'. ומ''ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה. הכי משמע בפירקא קמא. ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון. הכי משמע שם:

ד הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַמִּכְוָה שֶׁהֵן חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה. הִסְגִּירוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן עַד שֶׁנִּמְצָא הַפִּשְׂיוֹן סָמוּךְ לָאוֹם הֲרֵי זֶה מֻחְלָט:

 כסף משנה  השחין והמכוה וכו' עד ה''ז מוחלט. שם:

ה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כַּחֲצִי גְּרִיס וְעוֹד וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְּרִיס. אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹתָר מִן הָאוֹם עִם הַפִּשְׂיוֹן יֶתֶר מִכִּגְרִיס [הֲרֵי] זֶה טָהוֹר. הָיְתָה כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כִּגְרִיס וְעוֹד וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה וְיַסְגִּיר שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְהִסְגִּירוֹ * וְהָלְכָה הַבַּהֶרֶת בְּסוֹף יְמֵי הֶסְגֵּר וְחָזְרָה בַּהֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. נִתְמַעֲטָה [בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר] וּפָשְׂתָה וְחָזְרָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְנִתְמַעֵט הַפִּשְׂיוֹן וְחָזְרָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה * הֲרֵי זֶה יַסְגִּיר אוֹ יִפְטֹר:

 ההראב"ד   והלכה הבהרת בסוף וכו'. א''א זה המחבר פעם מפרש ופעם סותם מה שצריך לפרש כי זו הפסקא לא תמצא אלא שחזרה למקומה קודם שפטרו שאם חזרה אחר שפטרו הרי אמרו תראה בתחלה: הרי זה יסגיר או יפטור. א''א המשנה אמרה בזה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ובפיסקא שלמטה מזו רבי עקיבא אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ולפיכך א''א להעמיד אותה פיסקא שכנסה ופשתה או פשתה וכנסה בתוך ימי הסגר כמ''ש דאם כן רבי עקיבא למה היה מטמא כלומר מחליט ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה והפיסקא שכתב למטה בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמות שהיתה וכו' היא כנגד אותה הפיסקא שכתבתי כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרין:

 כסף משנה  בהרת כגריס וכו'. בפ''ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר''ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר''ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ''א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע''פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: היתה כגריס וכו'. בפ''ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: היתה בו בהרת והסגירו וכו'. בפ''ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר''ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח''כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח''כ הלכה ושוב חזרה: וכתב הראב''ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א''א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ''ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ''ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב''ד הרי זה יסגיר או יפטור א''א המשנה אמרה בזה ר''ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב''ד ברבינו ה''ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב''ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: ביאור דברי הראב''ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א''א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ''ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא''כ למה יחליט בזו. ומ''ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר''ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י''ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר''ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב''ם וא''כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ''ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק''ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת''כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש''ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר''ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת''כ אליבא דחכמים היא ור''ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ''מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר''ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה:

ו בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּפָשְׂתָה כִּגְרִיס וְנוֹלַד בַּפִּשְׂיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וְהִסְגִּירוֹ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כְּסֶלַע סָפֵק שֶׁהִיא הִיא סָפֵק שֶׁהִיא אַחֶרֶת בָּאָה תַּחְתֶּיהָ הֲרֵי זֶה טָמֵא:

 כסף משנה  בהרת כגריס ופשתה וכו'. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא''ת ומאי נ''מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ''נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר''ש כתב דנ''מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר''ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: היתה בו בהרת כגריס וכו'. ריש פרק ה':

ז בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנּוּ אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִשְׂיוֹן אֲבָל לֹא לְמִחְיָה שֶׁאֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה עַד שֶׁתַּקִּיף אוֹתָהּ הַבַּהֶרֶת וְיִהְיֶה בֵּין סוֹף הַמִּחְיָה וְסוֹף הַבַּהֶרֶת רֹחַב צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הָיוּ שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מְצָרְפָן וְאִם לָאו אֵינוֹ מְצָרְפָן. הִסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ וְלֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה וּפְטָרוֹ וּלְאַחַר הַפִּטּוּר פָּשָׂה הַנֶּגַע כָּל שֶׁהוּ הֲרֵי זֶה מֻחְלָט:

 כסף משנה  בהרת כגריס וחוט וכו'. בפ''ד: היו שתי בהרות וכו'. ג''ז שם ונ''מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: הסגירו שבוע אחד וכו'. בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש''י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט:

ח בַּהֶרֶת שֶׁטָּהֲרָה מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט שֶׁהָלְכוּ מִמֶּנָּה סִימָנֵי טֻמְאָה אֵין מַסְגִּירִין בָּהּ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  בהרת שטהרה מתוך וכו'. תוספתא פ''ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר''ש בפ''ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ''ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל וא''ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי''ל דקמ''ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד''א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ''ל:

ט * בַּהֶרֶת שֶׁכָּנְסָה אַחַר הַפִּטּוּר וּפָשְׂתָה לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה וְחָזְרָה לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ:

 ההראב"ד   בהרת שכנסה. א''א זו היא הפיסקא במשנת נגעים שר''ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר ההפטר ואחר כך חזרה למקומה לא היו חכמים מטהרין וזו היא השאלה ששאלו את ר''א בהרת כסלע עלתה לתוך ידו ומקומה צרבת השחין וכו' הא למדת שאינו ראוי לכלום אם נולד לו אחד מהם יסגיר או יחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ואע''פ שאינו ראוי לפסיון:

 כסף משנה  בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'. בפ''ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: כתב הראב''ד בהרת שכנסה א''א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ''ט גבי שאלו את ר''א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח''כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב''ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש:

י בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה וְהֶחְלִיטוֹ וּלְאַחַר הֶחְלֵט הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ הַשֵּׂעָר לָבָן טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. הָיָה הַשֵּׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת וְהָלָךְ לוֹ טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן:

 כסף משנה  בהרת כגריס ובה מחיה וכו'. שם וכתנא קמא: ומ''ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'. גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת''ק:

יא בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן. הָלְכָה הַמִּחְיָה טָמֵא מִפְּנֵי הַפִּשְׂיוֹן. הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר וְחָזַר בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אַחֵר. אוֹ שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה אוֹ פִּשְׂיוֹן. אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה אַחֶרֶת. אוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ פִּשְׂיוֹן. אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר בּוֹ פִּשְׂיוֹן אַחֵר. אוֹ שֶׁנּוֹלְדָה בָּהּ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן. הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה. אֶחָד הַטָּמֵא שֶׁהֻחְלַט בַּתְּחִלָּה אוֹ שֶׁהֻחְלַט בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר. הוֹאִיל וְהֻחְלַט מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ סִימַן טֻמְאָה לֹא סִימַן הֶחְלֵט וְלֹא סִימָן אַחֵר:

 כסף משנה  בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'. גם זה שם: החליטו בשיער לבן וכו'. בפ''ה:

הלכות טומאת צרעת - פרק חמישי

א מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ מַכָּה בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְנִפְשַׁט הָעוֹר מֵחֲמַת הַמַּכָּה. אִם הָיְתָה הַמַּכָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ כְּגוֹן שֶׁנִּכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ אוֹ בְּבַרְזֶל אוֹ בְּאֶבֶן שֶׁלִּבְּנוֹ בָּאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת מִכְוָה. וְאִם הָיְתָה הַמִּכְוָה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ. בֵּין שֶׁלָּקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין שֶׁהָיְתָה הַמִּכְוָה מֵחֲמַת חֳלִי הַגּוּף כְּגוֹן גָּרָב אוֹ חֲזָזִית שֶׁהִפְסִיד הָעוֹר אוֹ שַׁחֶפֶת אוֹ קַדַּחַת וְדַלֶּקֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִשְׁחִיתוּ הָעוֹר הֲרֵי זֶה נִקְרָא שְׁחִין:

 כסף משנה  מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'. ברפ''ט דנגעים ואמרינן בפ''ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ''ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע"ב). ומ''ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'. בת''כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת''ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ''ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש''י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ''ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ב לִבֵּן שִׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ אִם הָיָה רֹאשׁוֹ (מְבוֹרָז) [כַּדּוּר] הֲרֵי זוֹ מִכְוָה. וְאִם הָיָה רֹאשׁוֹ חַד הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם הִיא מִכְוָה אוֹ שְׁחִין. לָקָה בְּמֵי טְבֶרְיָא אוֹ בְּגֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה שְׁחִין:

 כסף משנה  ליבן שפוד וכו'. בפ''ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה''ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה''ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה''ל שחין ושחין ומצטרף ת''ש דא''ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת''ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש''י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו''ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ''ט בלעז עכ''ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ''ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: לקה במי טבריא וכו'. בריש פרק ט' דנגעים:

ג הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַכּוֹת טְרִיּוֹת הֵן נִקְרָאִין מוֹרְדִין וְאֵינָן מְטַמְּאִין בִּנְגָעִים כְּלָל. חָיוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְנִתְרַפְּאוּ רִפּוּי גָּמוּר אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם צַלֶּקֶת וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הָעוֹר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'. שם ובפ''ו ויליף לה מקראי בת''כ:

ד הִתְחִילוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה לִחְיוֹת וּלְהִתְרַפְּאוֹת וְנַעֲשֵׂית עֲלֵיהֶן קְלִפָּה כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. זוֹ הִיא (ויקרא יג-כג) 'צָרֶבֶת הַשְּׁחִין' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא יג-כד) 'וּמִחְיַת הַמִּכְוָה' הָאֲמוּרָה שָׁם. וּמְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְאֵין בָּהֶן הֶסְגֵּר אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. כֵּיצַד. בַּהֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּצָרֶבֶת הַשְּׁחִין אוֹ בְּמִחְיַת הַמִּכְוָה אִם הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט. לֹא הָיָה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד וְיֵרָאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר אוֹ פָּשְׂתָה יַחְלִיט וְאִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. פָּשְׂתָה לְאַחַר הַפִּטּוּר אוֹ נוֹלַד בָּהּ שֵׂעָר לָבָן יַחְלִיט:

ה הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְפִיכָךְ חִלְּקָן הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין פּוֹשִׂין זֶה לָזֶה וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן. כֵּיצַד. הָיָה שְׁחִין בְּצַד הַמִּכְוָה וּבַהֶרֶת כִּגְרִיס בִּשְׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה בְּאַחַת מֵהֶן וּפָשְׂתָה לַשְּׁנִיָּה אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה לְעוֹר הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּפָשְׂתָה לְאַחַת מֵהֶן אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן. הָיָה בְּתוֹךְ כַּפּוֹ צָרֶבֶת שְׁחִין כִּגְרִיס וּבָהּ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס יַסְגִּיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְשֵׂעָר לָבָן וְלֹא לְפִשְׂיוֹן שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר בְּצִדָּהּ וְתִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ:

 כסף משנה  השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'. גם זה שם ובת''כ ובפ''ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'. גם זה שם:

ו שְׁחִין שֶׁנַּעֲשָׂה מִכְוָה בִּטְּלָה מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין. וּמִכְוָה שֶׁנַּעֲשֵׂית שְׁחִין בִּטֵּל שְׁחִין הַמִּכְוָה. אִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחִין הָיָה אִם מִכְוָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁשְּׁנֵיהֶם סִימָן אֶחָד וְטֻמְאָה אַחַת וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  שחין שנעשית מכוה וכו'. ברייתא פ''ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ''ג. ומ''ש אם אין ידוע אם שחין היה. בתוספתא הביאה ר''ש בפ''ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת''כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה''פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה''ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל''מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים:

ז הִסְגִּירוֹ בְּבַהֶרֶת שֶׁבַּשְּׁחִין וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשָׂה עוֹר הַבָּשָׂר. אוֹ שֶׁהִסְגִּירוֹ בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ נַעֲשֵׂית שְׁחִין יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הסגירו בבהרת שבשחין וכו'. תוספתא ספ''ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר:

ח מִי שֶׁנָּשַׁר כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ בֵּין מֵחֲמַת חלִי בֵּין מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר בֵּין שֶׁאָכַל דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִין אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ סָךְ דְּבָרִים שֶׁהִשִּׁירוּ שְׂעָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן הוֹאִיל וְאָבַד כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ עַתָּה הֲרֵי זֶה נִקְרָא קֵרֵחַ אוֹ גִּבֵּחַ. אִם נָשַׁר שְׂעָרוֹ מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְאָחוֹר וְעַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר נִקְרָא קֵרֵחַ. וְאִם נָשַׁר מִן הַקָּדְקֹד וּלְמַטָּה שׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד פַּדַּחְתּוֹ נִקְרָא גִּבֵּחַ:

 כסף משנה  מי שנשר כל שיער ראשו וכו'. בפ''י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה''ה לגבחת. ועל מ''ש בין מחמת חולי, יש לתמוה דבת''כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת''ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת''ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. ומ''ש אע''פ שראוי לגדל לאחר זמן, כ''כ שם רבינו אבל ר''ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע''פ שר''ש הביא ברייתא דת''כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת''כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת''ל קרחת קרחת ריבה. ומ''מ לדעת רבינו צ''ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ''ל שדעתו כמ''ש הרמב''ן בפירוש התורה שמ''ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג''א ובערב אילפעפ''ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז''ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ''ל:

ט הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מְטַמְּאוֹת בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא יג-מג) 'כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר'. וּלְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן שֵׂעָר אֵין הַשֵּׂעָר הַלָּבָן סִימַן טֻמְאָה בָּהֶן. וְכֵיצַד מְטַמְּאִין בִּשְׁנֵי סִימָנִין וּבִשְׁתֵּי שָׁבוּעוֹת. שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ וְהָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט. לֹא הָיְתָה בָּהּ מִחְיָה יַסְגִּיר וְיִרְאֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ אִם נוֹלְדָה בָּהּ מִחְיָה אוֹ פִּשְׂיוֹן יַחְלִיט. לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. פָּשָׂת אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מִחְיָה יַחְלִיט לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם יִפְטֹר. וְאִם פָּשָׂת אוֹ נוֹלַד בָּהּ מִחְיָה לְאַחַר הַפִּטּוּר יַחְלִיט:

 כסף משנה  הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'. גם זה שם. ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות. בפרק שלישי. ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה. ז''ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב:

י הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מב) 'בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְּגַבַּחְתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהֵן שְׁתַּיִם וְאֵין פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לְזוֹ וְלֹא לִשְׁאָר עוֹר הַבָּשָׂר וְלֹא בַּהֶרֶת עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשָׂה לְתוֹכָן:

 כסף משנה  הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו' בפרק עשירי. ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה:

יא הַקָּרַחַת אוֹ הַגַּבַּחַת אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרַח וְנַעֲשָׂה בָּהֶן שְׁחִין אוֹ מִכְוָה מְטַמְּאִין כִּשְׁחִין וּכְמִכְוָה שֶׁבְּעוֹר הַבָּשָׂר. שֶׁהָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ כְּעוֹר הַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר אֶלָּא שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין בְּשֵׂעָר לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן קֹדֶם שֶׁיִּצְמַח בָּהֶן הַשֵּׂעָר וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱלוּ שֵׂעָר מֵעוֹלָם וְכֵן הַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר וּמִתְטַמְּאִין בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין וּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְכֵן זְקַן הָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. וְאִם הֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כִּזְקַן הָאִישׁ שֶׁמִּתְטַמֵּא בִּנְתָקִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּבַהֶרֶת:

 כסף משנה  הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'. תוספתא פ''ד. ומ''ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן. בת''כ: הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'. משנה פ''ו. ומ''ש וכן זקן האשה והסריס וכו'. תוספתא פרק ד':

הלכות טומאת צרעת - פרק ששי

א אֵלוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵין מִתְטַמְּאִין בְּבַהֶרֶת. תּוֹךְ הָעַיִן וְתוֹךְ הָאֹזֶן וְתוֹךְ הַחֹטֶם וְתוֹךְ הַפֶּה וְהַקְּמָטִים שֶׁבַּבֶּטֶן וְהַקְּמָטִים שֶׁבַּצַּוָאר וְתַחַת הַדָּד וּבֵית הַשֶּׁחִי וְכַף הָרֶגֶל וְהַצִּפֹּרֶן וְהָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שֵׂעָר וְהַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַמּוֹרְדִין. כָּל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת אֵין מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים וְאֵין מִצְטָרְפִין בִּנְגָעִים. וְלֹא הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. וְאֵין מִתְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ב) 'בְעוֹר בְּשָׂרוֹ'. וְכָל אֵלּוּ אֵינוֹ עוֹר גָּלוּי אֶלָּא מֵהֶן שֶׁאֵינוֹ עוֹר וּמֵהֶן שֶׁהוּא עוֹר וְהוּא מְכֻסֶּה וְאֵינוֹ גָּלוּי. וְאֹדֶם הַשְּׂפָתַיִם נִדּוֹן כְּבֵית הַסְּתָרִים וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'. משנה פ''ו. ומ''ש שנאמר בעור בשרו וכו'. בת''כ. פירש ר''ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל''ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת''כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי''ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. ואין מעכבים את ההופך כולו לבן. פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ''ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: ומ''ש ואודם השפתים וכו'. תוספתא פרק ב' וכתב הר''י קורקוס וק''ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה''ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה:

ב הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁנָּשַׁר כָּל שַׂעֲרָן וְהַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה שֶׁעָלוּ צָרֶבֶת מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין נֶגַע עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָם וְאֵינָן מִטַּמְּאִים מִשּׁוּם מִחְיָה אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן:

 כסף משנה  הראש והזקן שנשר וכו'. שם:

ג * בַּהֶרֶת הַסְּמוּכָה לָרֹאשׁ אוֹ לָעַיִן אוֹ לָאֹזֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ לַשְּׁחִין אוֹ לַמִּכְוָה טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ג) 'וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר' שֶׁיִּהְיֶה כָּל שֶׁחוּצָה לָנֶגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְרָאוּי לְפִשְׂיוֹן:

 ההראב"ד   בהרת הסמוכה. א''א זו אינה עיקר ר' יוסי בר''י קתני לה והלא שאלו את ר''א הרי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לשיער לבן אינה ראויה לפשיון אינה ראויה למחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנוס ותפשה הא למדת שאע''פ שאינו ראוי לכולן אם ראוי לאחת מהן יסגיר ויחליט באותו סימן הראוי לו וגם זה ראוי למחיה ולשיער לבן ואע''פ שאינו ראוי לפשיון ועוד שראוי לפשיון מצד אחד:

 כסף משנה  בהרת הסמוכה לראש וכו'. תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: וכתב הראב''ד א''א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר''א וכו'. וליישב דברי רבינו י''ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר''א י''ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ''ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר''י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב''ד מדר''א ל''ק דאיכא למימר דפשיון דל''פ שאני דאע''ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע''פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ''ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: וכתב הר''י קורקוס ז''ל אע''פ שבת''כ משמע דרבנן פליגי אר''י בר''י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר''י בר''י אומר מה ת''ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת''ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר''י וכיון דקי''ל כת''ק כמו שיתבאר בפ''ט א''כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל''ק דאפשר דת''ק תרתי ש''מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א''נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי''ת משמע דה''ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ''א והאחת בפ''ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר''ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ''ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ''ל:

ד אֵלּוּ בֶּהָרוֹת טְהוֹרוֹת. עַכּוּ''ם שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְנִתְגַּיֵּר. הָיְתָה בְּעֻבָּר וְנוֹלַד. בְּקֶמֶט וְנִגְלָה. בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן כְּשֶׁהָיָה בָּהֶן שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ וְנָשַׁר כָּל הַשֵּׂעָר וְנִתְגַּלְּתָה הַבַּהֶרֶת. הָיְתָה בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה כְּשֶׁהֵן מוֹרְדִין וְהֶעֱלוּ צָרֶבֶת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרוֹת. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבַּהֶרֶת בָּרֹאשׁ אוֹ בַּזָּקָן קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ שֵׂעָר מֵעוֹלָם וְהֶעֱלוּ שֵׂעָר וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר. אוֹ שֶׁהָיְתָה הַבַּהֶרֶת בָּעוֹר וְנַעֲשָׂה מְקוֹמָהּ שְׁחִין אוֹ מִכְוָה וְחָיוּ וַהֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. אַף עַל פִּי שֶׁתְּחִלָּתָהּ וְסוֹפָהּ טְמֵאִין הוֹאִיל וְהָיְתָה טְהוֹרָה בֵּינְתַיִם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין שֶׁהֵעֵזּוּ אוֹ שֶׁכָּהוּ יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה. כֵּיצַד. עַכּוּ''ם שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּקְרוּם בֵּיצָה וּלְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר נַעֲשֵׂית כַּשֶּׁלֶג. אוֹ שֶׁהָיְתָה כַּשֶּׁלֶג וּלְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר נַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה. תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן בְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד. וּבַקֶּמֶט שֶׁנִּגְלָה. וּבָרֹאשׁ וּבַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ. וּבַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה שֶׁחָיוּ. אִם נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה אוֹתָן הַבֶּהָרוֹת יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  אלו בהרות וכו'. ריש פ''ז. ומ''ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'. שם וכחכמים. ומ''ש נשתנו מראיהן וכו'. שם וכרבי עקיבא:

ה כָּל סְפֵק נְגָעִים חוּץ מִשְּׁנֵי סְפֵקוֹת שֶׁמָּנִינוּ כְּבָר טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. אֲבָל מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה כְּסֶלַע וְהִסְגִּירָן וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ הָיָה בָּזֶה כְּסֶלַע וּבָזֶה כְּסֶלַע וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשְׂתָה. בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי פָּשָׂה הַנֶּגַע בָּזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא הַבַּהֶרֶת שֶׁפָּשְׂתָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּדַע בְּאֵי זֶה נֶגַע טִמְּאוֹ:

 כסף משנה  כל ספק נגעים וכו'. האחד בסוף פ''ג מהלכות אלו. והב' בפ''ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ"ה). ומ''ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי:

ו מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה כְּסֶלַע וְהִסְגִּירָם בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וַהֲרֵי בָּזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד וּבָזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. חָזְרוּ שְׁנֵיהֶן לִהְיוֹת כְּסֶלַע שֶׁהֲרֵי הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן מֵאֶחָד מֵהֶן הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָדוּעַ אֵי זֶהוּ שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים עַד שֶׁיַּחְזְרוּ שְׁנֵיהֶן לִהְיוֹת כִּגְרִיס. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם אֶת הַבַּהֶרֶת וְשֵׂעָר לָבָן שֶׁהֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת. וְאֵינוֹ יָדוּעַ זֶה שֶׁקָּדַם מִזֶּה שֶׁנֶּהְפַּךְ. אִם מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר נִסְתַּפֵּק לוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם אַחַר הֶחְלֵט הֲרֵי זֶה טָמֵא. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ שֵׂעָר אֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זֶה הָלַךְ אִם הַשֵּׂעָר שֶׁהָיָה סִימַן טֻמְאָה אוֹ הַשֵּׂעָר הָאַחֵר:

 כסף משנה  ומ''ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. תוספתא פ''ב. ומ''ש אע''פ שהלך שיער אחד מהם וכו'. שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור:

ז מִי שֶׁבָּא אֵצֶל כֹּהֵן וְרָאָהוּ שֶׁצָּרִיךְ הֶסְגֵּר אוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר וְעַד שֶׁלֹּא הִסְגִּירוֹ אוֹ פְּטָרוֹ נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. הֲרֵי זֶה יַחְלִיט. וְכֵן אִם רָאָהוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה וְקֹדֶם שֶׁיַּחְלִיטוֹ וְיֹאמַר לוֹ טָמֵא אַתָּה הָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. אִם הָיָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן יַסְגִּירוֹ. וְאִם הָיָה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ לְאַחַר הַפִּטּוּר יִפְטֹר אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מי שבא אצל כהן וכו'. משנה פרק שביעי:

הלכות טומאת צרעת - פרק שביעי

א מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְהֻחְלַט בְּאֶחָד מִסִּימָנֵי טֻמְאָה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין אַחַר הֶסְגֵּר. אוֹ שֶׁהֻסְגַּר וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ וְנֶהְפַּךְ לָבָן. בֵּין שֶׁנֶּהְפַּךְ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל אִם הֻסְגַּר וְלֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה וְנִפְטַר וּלְאַחַר הַפִּטּוּר פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא מֻחְלָט:

 כסף משנה  מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'. רפ''ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. ומ''ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור. כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. ומ''ש ה''ז טמא מוחלט:

ב הַבָּא בַּתְּחִלָּה וְהוּא כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן. אִם הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה אוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מַחְלִיטִין אוֹתוֹ. אִם אֵין שָׁם סִימַן טֻמְאָה מַסְגִּירִין אוֹתוֹ שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה מַחְלִיטוֹ. לֹא נוֹלַד בּוֹ כְּלוּם מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי. לֹא נוֹלַד לוֹ סִימַן טֻמְאָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שֶׁדִּין בַּהֶרֶת זוֹ הַגְּדוֹלָה כְּדִין הַקְּטַנָּה. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן. הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ שֶׁחִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן אַחֵר אוֹ מִחְיָה הֲרֵי זֶה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁבָּא כֻּלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה. אַחַר שֶׁפָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ כְּאַחַת וְאַחַר שֶׁפָּשְׂתָה וּפָרְחָה מְעַט מְעַט עַד שֶׁהִלְבִּין כֻּלּוֹ. אִם מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט טָהוֹר. וְאִם אַחַר הַפִּטּוּר טָמֵא. וְאִם בַּתְּחִלָּה יַסְגִּיר. אֶחָד שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ מַרְאֶה אֶחָד אוֹ שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לָבָן בְּאַרְבַּע הַמַּרְאוֹת שֶׁבַּלֹּבֶן וּבְאַרְבַּע שֶׁל פָּתוּךְ הַכּל מִצְטָרְפִין בֵּין לְטַהֲרוֹ בֵּין לְטַמְּאוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'. בפ''ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה''ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר''ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת''כ. ומ''ש החליטו בשיער לבן וכו'. שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט''ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. ומ''ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'. שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת''כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת''ל פרוח תפרח: אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'. בפרק קמא:

ג הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָהּ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה וְהֻחְלַט בְּמִחְיָה וּפָרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הַמִּחְיָה. אוֹ שֶׁהָלְכָה הַמִּחְיָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ. הֲרֵי זֶה טָהוֹר וַאֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן. נוֹלְדָה בּוֹ מִחְיָה טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יד) 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא'. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲדָשָׁה מְרֻבַּעַת אוֹ יֶתֶר. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְהֻחְלַט בְּשֵׂעָר לָבָן וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד טָהוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא בְּמִחְיָה מִתְטַמֵּא זֶה שֶׁנֶּהְפַּךְ כֻּלּוֹ לָבָן אַחַר הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הֶסְגֵּר. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בְּשֵׂעָר לָבָן. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְאַחַר כָּךְ פָּשְׂתָה וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. וְאִם נִרְאֵית בּוֹ מִחְיָה טָמֵא:

 כסף משנה  היתה בו בהרת כגריס וכו'. בפ''ח. וא''ת כשהלכה המחיה ואח''כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה''ל להיות טמא. וי''ל דהב''ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. ומ''ש ואפילו נולד לו שיער לבן. שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. ומ''ש נולדה לו מחיה טמא. שם. ומ''ש והוא שתהיה כעדשה וכו'. בת''כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר''מ: היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. ג''ז שם: החליטו בפשיון וכו'. שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים:

ד אַף רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת מִטַּמְּאִין וּמְעַכְּבִין אֶת הַנֶּהְפָּךְ כֻּלּוֹ לָבָן. כֵּיצַד. מֻחְלָט אוֹ מֻסְגָּר שֶׁהִלְבִּין כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת חוּץ מִכַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ אוֹ בְּרֹאשׁ חָטְמוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא בְּטֻמְאָתוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּהְפַּךְ כֻּלּוֹ לָבָן וְטָהַר אִם חָזַר בּוֹ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד מִן הָאֵיבָרִים הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. נֶהְפַּךְ כֻּלּוֹ לְמַרְאֵה צָרַעַת חוּץ מִכַּעֲדָשָׁה אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד מִן הָאֵיבָרִים שֶׁנֶּהְפַּךְ לְבֹהַק הֲרֵי זֶה טָמֵא מֻחְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יג) 'וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת', לֹא הַבֹּהַק. אֲפִלּוּ הָיְתָה מִקְצָת הָעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי וּמִקְצָתָהּ בֹּהַק הֲרֵי זוֹ סִימַן טֻמְאָה. נֶהְפַּךְ כֻּלּוֹ לְמַרְאֵה צָרַעַת וְטִהַר וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ בָּשָׂר כְּמַרְאֵה הַבֹּהַק הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יד) 'וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי', לֹא בֹּהַק. * חָזַר בּוֹ כַּעֲדָשָׁה מִקְצָתָהּ בָּשָׂר חַי וּמִקְצָתָהּ בֹּהַק אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה וַהֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ:

 ההראב"ד   חזר בו כעדשה מקצתה כו'. א''א אומר אני ספרו הטעהו שמא בספרו במשנת נגעים פ''ח וחכ''א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואינו סימן טומאה בסוף והוא שיבוש שצריך להיות בוהק ופחות מכעדשה וכן תמצא בת''כ בוהק לבדו סימן טומאה בתחלה ואינו סימן טומאה בסוף וכן עיקר:

 כסף משנה  אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'. ברפ''ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: נהפך כולו למראה צרעת וכו'. משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר''מ מטמא וחכ''א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר''ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ''ל: וכתב הראב''ד חזר בו כעדשה מקצתה א''א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא''כ ע''כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב''ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ''ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב''ד א''ש דה''ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה:

ה כָּל טָמֵא שֶׁפָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. נִתְגַּלָּה מִמֶּנּוּ כַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי נִטְמָא. חָזַר וְנִתְכַּסָּה בְּצָרַעַת טָהוֹר. חָזַר וְנִתְגַּלָּה נִטְמָא אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. הִתְחִיל הַבָּשָׂר הַחַי לְהִתְגַּלּוֹת וַהֲרֵי הוּא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ וְהַצָּרַעַת מִתְמַעֶטֶת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט הַבַּהֶרֶת מִכִּגְרִיס:

 כסף משנה  כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'. שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: התחיל הבשר החי להתגלות. שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס:

ו כָּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת מְעַכֵּב הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב. כֵּיצַד. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ אֲבָל לֹא בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה הַמּוֹרְדִין. אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר פָּחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה בָּשָׂר חַי סָמוּךְ לַשְּׁחִין וְלַמִּכְוָה הַמּוֹרְדִין וְלָרֹאשׁ וְלַזָּקָן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ וְכֵן אִם חָיוּ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהֶעֱלוּ צָרֶבֶת הֲרֵי זֶה טָמֵא עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לְבַהֶרֶת. הָיוּ בָּהּ שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת אַחַת יֵשׁ בָּהּ סִימַן טֻמְאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וּפָרְחָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מֻחְלָט בְּטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּהוֹרָה הִיא שֶׁפָּרְחָה. * וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיוּ אַחַת בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה וְאַחַת בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה אוֹ בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו וּכְשֶׁהֵן נִדְבָּקִין זֶה לָזֶה נִרְאִין שְׁתֵּי הַבֶּהָרוֹת כְּבַהֶרֶת אַחַת הוֹאִיל וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר:

 ההראב"ד   ולא עוד אלא אפילו היו. א''א איני יודע מאי אפילו:

 כסף משנה  כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'. שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע''פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע''ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ''ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב''ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: היו בו שתי בהרות וכו'. שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח''כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח''כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו''ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. ומ''ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'. שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע''פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר''ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע''פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע''פ שמדובקים זה לזה ר''ל אע''פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ''ל: וכתב הראב''ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א''א איני יודע מאי אפילו עכ''ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע''ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע''פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע''י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע''פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד:

ז יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לְכֹהֵן וְנִשְׂכַּר מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּים לְהַרְאוֹתוֹ וְלֹא נִתְאַחֵר. וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ טָהוֹר. וְאִלּוּ קָדַם וְהֶרְאָה לַכֹּהֵן וּפְטָרוֹ קֹדֶם שֶׁיַּהֲפֹךְ וְנֶהְפַּךְ אַחַר הַפִּטּוּר הָיָה מֻחְלָט כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם וְלֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתוֹ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ הֲרֵי זֶה טָמֵא וְצָרִיךְ הֶסְגֵּר. וְאִלּוּ קָדַם וְהֶרְאָה לַכֹּהֵן וְהִסְגִּירוֹ קֹדֶם שֶׁיַּהֲפֹךְ וְנֶהְפַּךְ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר הָיָה טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'. בסוף פרק ח':

הלכות טומאת צרעת - פרק שמיני

א  נִגְעֵי הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן הוּא שֶׁיִּפּל הַשֵּׂעָר שֶׁבָּהֶן מֵעִקָּרוֹ * וְיִשָּׁאֵר מְקוֹם הַשֵּׂעָר פָּנוּי וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא נֶתֶק. וְאֵין נֶתֶק פָּחוֹת מִכִּגְרִיס הַמְרֻבָּע בֵּין שֶׁהָיָה מַרְאֵהוּ עָמֹק בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה עָמֹק. וְלֹא נֶאֱמַר עָמֹק בִּנְתָקִין אֶלָּא לוֹמַר לְךָ מַה מַּרְאֶה עָמֹק בִּידֵי שָׁמַיִם אַף נֶתֶק הַמְטַמֵּא בִּידֵי שָׁמַיִם לְהוֹצִיא שֶׁנִּתְּקוֹ אָדָם שֶׁהוּא טָהוֹר. וְהָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס שֶׁהֶעֱלָה זְקָנָם שֵׂעָר הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְתָקִים:

 ההראב"ד   וישאר מקום השיער פנוי. א''א מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק אבל ממדרש ת''כ נראה שאינו צריך שינוי העור כלל:

 כסף משנה  נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'. כתב הראב''ד א''א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת''כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: ואין נתק פחות מכגריס המרובע. בתוספתא פ''ד ובת''כ. ומ''ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'. בת''כ: והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'. תוספתא פ''ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ''ק דקידושין ברייתא וגמרא:

ב הַנְּתָקִין מְטַמְּאִין בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן וְיֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְכָל זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. כֵּיצַד. מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ נֶתֶק בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְקָנוֹ אִם הָיוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת דַּקּוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין שָׁם בַּנֶּתֶק שֵׂעָר שָׁחֹר כְּלָל יַחְלִיט. לֹא הָיָה בּוֹ שֵׂעָר לֹא שָׁחֹר וְלֹא צָהֹב יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק אוֹ שֶׁפָּשָׂה הַנֶּתֶק יַחְלִיט נוֹלְדוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת יִפְטֹר אוֹתוֹ. לֹא פָּשָׂה וְלֹא נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב וְלֹא שֵׂעָר שָׁחֹר יְגַלֵּחַ סְבִיבוֹת הַנֶּתֶק וְלֹא יְגַלֵּחַ הַנֶּתֶק וְיַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְחוֹזֵר וְרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם פָּשָׂה הַנֶּתֶק אוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק יַחְלִיט. לֹא נוֹלַד בּוֹ כְּלוּם יִפְטֹר שֶׁאֵין הֶסְגֵּר בִּנְתָקִין יֶתֶר עַל שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. וְאִם אַחַר שֶׁפְּטָרוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אוֹ פָּשָׂה יַחְלִיט:

 כסף משנה  הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'. משנה בפ''י. ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות. בת''כ. ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט. כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. ומ''ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד. מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. ומ''ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט. ג''ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת''כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת''ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: ומ''ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו. מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת''כ דשיער היינו שתי שערות. ומ''ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'. מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת''כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ''י:

ג כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק. מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הַפִּשְׂיוֹן. וְתִגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה בְּכָל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לג) 'וְהִתְגַּלָּח' וְכֵן כְּשֵׁרָה בְּכָל דָּבָר וַאֲפִלּוּ הָיָה נָזִיר הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ. הִסְגִּירוֹ וְלֹא גִּלְּחוֹ הֲרֵי זֶה מֻסְגָּר:

 כסף משנה  כיצד מגלחין את הנתק וכו'. בפ''י. ומ''ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'. בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת''ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת''ל והתגלח אע''פ שהוא נזיר: הסגירו ולא גילחו וכו'. בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים:

ד (ויקרא יג-ל) 'שֵׂעָר צָהֹב' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתַבְנִית הַזָּהָב. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ל) 'דַּק' הוּא שֶׁיִּהְיֶה קָצָר אֲבָל אִם הָיָה אָרֹךְ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָהֹב כְּתַבְנִית הַזָּהָב אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה:

 כסף משנה  שיער צהוב האמור בתורה וכו'. בספרי. ומ''ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'. ברפ''י וכר''ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר''ש:

ה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַצְּהֻבּוֹת הַדַּקּוֹת סִימַן טֻמְאָה. בֵּין שֶׁהָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. בֵּין שֶׁהָיוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק בֵּין שֶׁהָיוּ בְּסוֹף הַנֶּתֶק. בֵּין שֶׁקָּדַם הַנֶּתֶק אֶת הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב בֵּין שֶׁקָּדַם הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב אֶת הַנֶּתֶק. הֲרֵי הוּא סִימַן טֻמְאָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּשֵּׂעָר הַלָּבָן:

 כסף משנה  שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'. בפ''י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר''ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר''ש. ומ''ש והוא שיהיו ניטלות בזוג. בפ''ו דנדה (דף נ"ב ע"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן:

ו הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר הַמַּצִּיל בִּנְתָקִין אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שְׂעָרוֹת. וְאֵינָן מַצִּילוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ אָרְכָּן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן. בֵּין שֶׁהָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק וְיִשָּׁאֵר מִן הַנֶּתֶק פָּנוּי בֵּין הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר שֶׁבְּתוֹכוֹ וּבֵין הַשֵּׂעָר שֶׁחוּצָה לוֹ כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ הַשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַשְּׁחֹרוֹת בְּצַד הַנֶּתֶק בְּסוֹפוֹ אֵינָן מַצִּילוֹת. כֵּיצַד מַצִּילוֹת. שֶׁאִם נִשְׁאַר בְּתוֹךְ הַנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלְדָה בַּנֶּתֶק שֵׂעָר צָהֹב דַּק אוֹ שֶׁפָּשָׂה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְצָמַח בַּנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת טִהֵר הַנֶּתֶק וּמַצִּילוֹת מִיַּד הַפִּשְׂיוֹן וּמִיַּד הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב. בֵּין שֶׁצָּמְחוּ בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק בֵּין שֶׁצָּמְחוּ בְּסוֹפוֹ. שֶׁהַצּוֹמֵחַ מַצִּיל בְּכָל מָקוֹם וְהַנִּשְׁאָר אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק מִן הַקָּמָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

 כסף משנה  השיער השחור וכו'. בתורת כהנים: ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן. על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ''א מהלכות פרה כתבתי שם. ומ''ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות. בפ''י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא''כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר:

ז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁצָּמְחוּ אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה אוֹ צְהֻבָּה אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה אֵינָן מַצִּילוֹת:

 כסף משנה  שתי שערות שצמחו וכו'. שם וכתב הר''י קורקוס ז''ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד''א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה:

ח נֶתֶק שֶׁהֻחְלַט בְּשֵׂעָר צָהֹב אוֹ בְּפִשְׂיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר וְטִהֵר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר עַד שֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר אוֹ יִפְשֶׂה פִּשְׂיוֹן אַחֵר מֵאַחַר שֶׁהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לז) 'נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא' כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַפֵּא טָהוֹר הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסִּימָנֵי טֻמְאָה בִּמְקוֹמָן:

ט הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ אַחַר הַפִּטּוּר וְהָלַךְ הַשֵּׂעָר הַצָּהֹב וְנוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִּשְׂיוֹן הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן אִם הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר פִּשְׂיוֹן אַחֵר אוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר סִימַן טֻמְאָה אוֹ עַד שֶׁיַּצְמִיחַ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת:

י שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְּצַד זֶה וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר שָׁחוֹר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן וְנִפְרַץ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר ( וְנִתַּק) מִמָּקוֹם אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁהַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר הַנִּשְׁאָר בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הוּא בְּצַד הַנֶּתֶק. נִפְרְצָה הַשִּׁטָּה מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת טָהוֹר שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁאָר מִן הַשִּׁטָּה בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק. וְכַמָּה יִהְיֶה בְּכָל פִּרְצָה מֵהֶן. אֵין פָּחוֹת מִמְּקוֹם צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִם הָיְתָה פִּרְצָה * מִמָּקוֹם אֶחָד כִּגְרִיס הֲרֵי זֶה טָמֵא שֶׁהַפִּרְצָה עַצְמָהּ נֶתֶק אַחֵר. וַהֲרֵי שֵׂעָר שָׁחוֹר בְּצִדּוֹ וְאֵינוֹ כָּנוּס לְתוֹכוֹ. נֶתֶק שֶׁהַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר מַקִּיפוֹ וְנֶתֶק אַחֵר מַקִּיף אֶת הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר. נִפְרַץ הַשֵּׂעָר שֶׁבֵּינֵיהֶן מִמָּקוֹם אֶחָד טָמֵא שֶׁהַנֶּתֶק הַפְּנִימִי לֹא נִצַּל שֶׁהֲרֵי הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר בְּצִדּוֹ לֹא בְּתוֹכוֹ. נִפְרָץ הַשֵּׂעָר מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת טָהוֹר וַאֲפִלּוּ הָיְתָה פִּרְצָה כִּגְרִיס. שֶׁהֲרֵי הַנֶּתֶק הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹן נַעֲשׂוּ נֶתֶק אֶחָד וְשֵׂעָר שָׁחוֹר בָּאֶמְצַע. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַפִּרְצָה כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יֶתֶר:

 ההראב"ד   ממקום אחד כגריס הרי זה טמא. א''א אפילו נתפרץ משני מקומות:

 כסף משנה  שני נתקים זה בצד זה. גם זה בפ''י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ''ש הראב''ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: ומ''ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו. גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו:

יא נֶתֶק שֶׁהָיָה חוּט יוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְכֵן שְׁנֵי נְתָקִין שֶׁחוּט יוֹצֵא מִזֶּה לָזֶה. אִם יֵשׁ בְּרֹחַב הַחוּט הַנָּתוּק כְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת זוֹקְקִין לִטַּמֵּא בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּפִשְׂיוֹן וּמַצִּילִין בַּצּוֹמֵחַ בּוֹ. אֲבָל שֵׂעָר שָׁחוֹר הַנִּשְׁאָר בְּאוֹתוֹ הַחוּט אֵינוֹ מַצִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַחוּט כִּגְרִיס:

 כסף משנה  נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'. תוספתא בפ''ד וה''פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. ומ''ש ומצילים בצומח בו, כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא''כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת:

יב מִי שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁוֹ נֶתֶק כִּגְרִיס וּפָשָׂה הַנֶּתֶק [עַל] כָּל רֹאשׁוֹ וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם שֵׂעָר כְּלָל אֶלָּא פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זֶה טָהוֹר. בֵּין שֶׁנִּתַּק כֻּלּוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מ) 'קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא'. וְכֵן אִם הָיָה הַנֶּתֶק בִּזְקָנוֹ וְנִתַּק כָּל זְקָנוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב קַבָּלָה הִיא שֶׁאִם הָלַךְ כָּל שֵׂעָר הַזָּקָן טָהוֹר הוּא. וְיִתְטַמֵּא עוֹר הַזָּקָן שֶׁקָּרַח בְּנִגְעֵי עוֹר הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מי שהיה בראשו נתק וכו'. בפ''י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת''ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת''ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת''ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ''כ ולפיכך כתב ואע''פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': ומה שכתב או אחר הפיטור. תוספתא הביאה ר''ש בפ''י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר''ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח''כ פרחה בכולו טהור עכ''ל. ויש לשאול מ''ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי''ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ''ל הר''י קורקוס ז''ל:

יג הַבָּא בַּתְּחִלָּה וְכָל רֹאשׁוֹ נָתוּק אוֹ כָּל זְקָנוֹ נָתוּק יַסְגִּיר שָׁבוּעַ אֶחָד. אִם לֹא נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב יַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ יִפָּטֵר. נוֹלַד לוֹ אַחַר הַפִּטּוּר שֵׂעָר צָהֹב הֲרֵי זֶה מֻחְלָט. * נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הַבָּא כֻּלּוֹ נָתוּק רֹאשׁ אוֹ זָקָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָלַךְ הַשֵּׂעָר הַשָּׁחוֹר טָמֵא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן:

 ההראב"ד   נולד לו שיער שחור ה''ז טהור. א''א ואפילו הלך השחור והצהוב עמד במקומו ודוקא אחר הפיטור ואחר החלט הפיטור אבל בסוף הסגר צמח והלך מטמא משום פשיון כמ''ש בסמוך והכי איתא בתוספתא:

 כסף משנה  הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'. תוספתא פ''ד והביאה ר''ש בפ''י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר''ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש''ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ''ל: כתב הראב''ד נולד לו שיער שחור טהור א''א ואפילו הלך השחור וכו'. וי''ל שרבינו סמך על מ''ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע''פ שהלך השיער השחור ה''ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואיכא למידק מ''ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ''ל: הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון. תוספתא כתבתיה בסמוך:

יד הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְאֵינָן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ל) 'צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן' מְלַמֵּד שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין שְׁנַיִם. וְאֵי זֶהוּ זָקָן. מֵהַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי הָעֶלְיוֹן עַד פִּיקָה שֶׁל גְּרֹגֶרֶת. מוֹתֵחַ אֶת הַחוּט מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. כָּל שֶׁמִּן הַחוּט וּלְמַעְלָה הֲרֵי הוּא מִכְּלַל הָרֹאשׁ. וּמִן הַחוּט וּלְמַטָּה מִכְּלַל הַזָּקָן:

 כסף משנה  הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. משנה פ''י ופסק כר' יהודה לגבי ר''ש. ומ''ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שם. ומ''ש ואי זהו זקן וכו'. שם. ומה שכתב מותח את החוט וכו'. בתוספתא [פ' רביעי]:

הלכות טומאת צרעת - פרק תשיעי

א הַכּל מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְהָעֲבָדִים אֲבָל לֹא עַכּוּ''ם וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְכָל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה אוֹתָן חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ"ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. ומ''ש והעבדים. מדתנן רפ''ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו''ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. ומ''ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל''ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ''א וז''ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ''ש רבינו בסמוך והרא''ש הרגיש בזה וכתב ברפ''ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ''ל לפרש כן דברי רבינו שמ''ש בפ''א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ''ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ''ש שם: וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא:

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת נְגָעִים הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה תְּלוּיָה בְּכֹהֵן. כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת הֶחָכָם רוֹאֵהוּ וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר טָמֵא וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר טָהוֹר. הַסְגִּירוֹ וְהוּא מַסְגִּירוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ה) 'וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נֶגַע'. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הֶחָכָם אוֹמֵר לוֹ וְהוּא מַחְלִיט אוֹ פּוֹטֵר אוֹ סוֹגֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן סוֹמֵךְ עַל דִּבְרֵי הֶחָכָם. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן רוֹאֶה וְסוֹמֵךְ עַל עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לִרְאוֹת נֶגַע מִכָּל נְגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ וְיִהְיֶה בָּקִי בְּכָל הַנְּגָעִים וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן בְּנִגְעֵי אָדָם כֻּלָּם וּבְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבְנִגְעֵי בָּתִּים:

 כסף משנה  אע''פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא:

ג כֹּהֵן שֶׁטִּמֵּא אֶת הַטָּהוֹר אוֹ טִהֵר אֶת הַטָּמֵא לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מד) 'טָמֵא הוּא' (ויקרא יג-מד) 'וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן' (ויקרא יג-לז) 'טָהוֹר הוּא' (ויקרא יג-לז) 'וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. וּמְצֹרָע שֶׁנִּרְפָּא בֵּין מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר בֵּין מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ כֹּהֵן טָהוֹר אַתָּה:

 כסף משנה  כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. ומ''ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ד אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו בִּמְקוֹם הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לוֹ. וְכֹהֵן שֶׁרָאָה הַנֶּגַע בַּתְּחִלָּה הוּא שֶׁרוֹאֵהוּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְהוּא שֶׁמַּסְגִּירוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ. מֵת הַכֹּהֵן שֶׁרָאָהוּ תְּחִלָּה אוֹ שֶׁחָלָה רוֹאֵהוּ כֹּהֵן אַחֵר וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְטַמְּאוֹ בְּפִשְׂיוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ אִם פָּשָׂה אִם לֹא פָּשָׂה אֶלָּא רִאשׁוֹן. וְנֶאֱמָן כֹּהֵן לוֹמַר נֶגַע זֶה פָּשָׂה וְנֶגַע זֶה לֹא פָּשָׂה. וְשֵׂעָר לָבָן זֶה קָדַם אֶת הַבַּהֶרֶת אוֹ בַּהֶרֶת זוֹ קָדְמָה אֶת שֵׂעָר לָבָן:

 כסף משנה  אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ''ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ''ק אלא ששם כתוב לטמאו: וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. ומ''ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ''ק דנגעים:

ה חָלָל פָּסוּל לִרְאִיַּת נְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ב) 'אֶחָד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים' בִּכְהֻנָּתָם. אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין כְּשֵׁרִים לִרְאִיַּת נְגָעִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוּמָא וַאֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו. וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן':

 כסף משנה  חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת''כ. ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת''כ. ומ''ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ''ב דנגעים:

ו אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים אֶלָּא בַּיּוֹם בֵּין לְהַסְגִּיר בֵּין לְהַחְלִיט בֵּין לִפְטֹר. שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר בַּיּוֹם וּבַיּוֹם. וְאֵין רוֹאִין לֹא בְּשַׁחֲרִית וְלֹא בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא בַּיּוֹם הַמְעֻנָּן לְפִי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין אוֹתָן בְּשָׁעָה רְבִיעִית וּבַחֲמִישִׁית וּבַשְּׁמִינִית וּבַתְּשִׁיעִית. בֵּין נִגְעֵי אָדָם בֵּין נִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים:

 כסף משנה  אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד ע"ב). ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר''י לגבי ר''מ. ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י''ג]:

ז בְּכָל יוֹם רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים חוּץ מִשַּׁבָּת וְיוֹם טוֹב. חָל יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מַעֲבִירִין לַאֲחוֹרָיו. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּיוֹם שַׁבָּת זֶה שֶׁהוּא יוֹם הָרָאוּי לִרְאוֹת טָמֵא וּלְמָחָר יֵלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וּלְמָחָר יִוָּלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת רְאִיָּתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת:

 כסף משנה  בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו''ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ''ק דמ''ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו''ט שכתב רבינו וכ''כ בפ''ז מהלכות יו''ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש''י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. ומ''ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו''ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ''ק דנגעים ופסק כר''ע מחבירו:

ח חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן אִם נִרְאָה בִּבְגָדָיו אוֹ בְּבֵיתוֹ אֵין רוֹאִין אוֹתָן עַד לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לו) 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' וְגוֹ' אִם הִמְתִּינָה תּוֹרָה לִדְבַר הָרְשׁוּת שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ כֵּלָיו קַל וָחֹמֶר לִדְבַר מִצְוָה:

 כסף משנה  חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים:

ט אֵין מַסְגִּירִין וְלֹא מַחְלִיטִין וְלֹא פּוֹטְרִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ בַּתְּחִלָּה אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר בִּנְגָעִים שֶׁמַּסְגִּירִין בָּהֶן שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּלְמִנְיַן שָׁבוּעַ שֵׁנִי בְּכָל הַנְּגָעִים בֵּין בְּנִגְעֵי אָדָם בֵּין בְּנִגְעֵי בָּתִּים וּבְגָדִים:

 כסף משנה  אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ''ג דנגעים שם:

י אֵין מַסְגִּירִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר וְלֹא מַחְלִיטִין בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּר אִם נוֹלַד לוֹ סִימַן הֶחְלֵט. וְלֹא מַחְלִיטִין הַמֻּחְלָט אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר. וְלֹא מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי חִלּוּטוֹ אִם נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהֶסְגֵּר. אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי נְגָעִים וְרָאָה זֶה וְחָזַר וְרָאָה זֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה מֻסְגָּר בָּזֶה וּמֻחְלָט בָּזֶה אוֹ מֻחְלָט בָּזֶה וּמֻסְגָּר בָּזֶה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וְאֵין רוֹאִין שְׁנֵי נְגָעִים כְּאַחַת בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ג) 'וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע':

 כסף משנה  אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר''ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח''כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח''כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ''מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח''כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ''ל: ומ''ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ''ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ''ג דנגעים:

יא נָגוּעַ שֶׁבָּא לַכֹּהֵן לַרְאוֹתוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב אֶלָּא נִזְקָק לוֹ מִיָּד. בָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם רוֹאֶה אֶת הָרִאשׁוֹן מַסְגִּירוֹ אוֹ פּוֹטְרוֹ אוֹ מַחְלִיטוֹ וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי:

 כסף משנה  נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ''ק דנגעים. ומ''ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ''ג:

יב אֵין הַכֹּהֵן זָקוּק לְבַקֵּשׁ תַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו שֶׁל נָגוּעַ אוֹ בֵּין פְּחָדָיו אוֹ בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים שֶׁמָּא שָׁם נֶגַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן'. וְכֵן בְּהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. וְכֵיצַד יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֵן. אִם אִישׁ הוּא נִרְאֶה עָרֹם וְעוֹמֵד כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. וְאִם אִשָּׁה הִיא נִרְאֵית עֲרֻמָּה וְיוֹשֶׁבֶת כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ וּכְאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִים שֶׁמַּגְבַּהַת יָדָהּ הַיְמָנִית עַד שֶׁיִּגָּלֶה בֵּית הַשֶּׁחִי. אִם הָיָה הַנֶּגַע נִרְאֶה בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁהֵן עוֹמְדִין הֲרֵי זֶה טָמֵא וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה בָּהֶן כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין כָּךְ אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם נִרְאֶה לְנִגְעוֹ כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יֵרָאֶה שֵׂעָר בְּכָל בְּשָׂרוֹ כְּשֶׁיַּעֲמֹד עָרֹם כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק אוֹ כְּשֶׁתֵּשֵׁב הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ תִּגְלַחַת כְּשֵׁרָה וְאֵין כֹּהֵן זָקוּק לְחַפֵּשׂ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁמָּא נִשְׁאַר בָּהֶן שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ הַכּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ''ב דנגעים. ומ''ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ''ב דנגעים. ומ''ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י''א:

הלכות טומאת צרעת - פרק עשירי

א הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה בֵּין כֻּלָּן בֵּין מִקְצָתָן. אוֹ הִכְוָה אֶת הַמִּחְיָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְּצָתָהּ. אוֹ הַקּוֹצֵץ הַנֶּגַע כֻּלּוֹ מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַבַּיִת. בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לַכֹּהֵן בֵּין בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ בְּתוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם', תִּשְׁמְרוּ שֶׁלֹּא יִתְלֹשׁ אוֹ שֶׁיָּקֹץ. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיּוֹעִילוּ מַעֲשָׂיו וְאִם לֹא הוֹעִילוּ אֵינוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שָׁלֹשׁ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת וְתָלַשׁ אַחַת. כָּוָה מִקְצָת הַמִּחְיָה וְנִשְׁאַר מִמֶּנָּה כַּעֲדָשָׁה. אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-לג) 'וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ'. * וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ כָּל הַנֶּתֶק בְּתַעַר. וּמֻתָּר לִמְצֹרָע לִשָּׂא בְּמוֹט עַל כְּתֵפוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצָּרַעַת וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ וְאִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה יֵלְכוּ וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ:

 ההראב"ד   ואינו חייב עד שיגלח. א''א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר ועל זה אמר ואת הנתק לא יגלח ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו:

 כסף משנה  התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ''ג. ומ''ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. ומ''ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר''א דמילה (דף קל"ב קל"ג) ובפרק ג' דמכות (דף י"ג ע"ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ''מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ומ''ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ''ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ''ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. ומ''ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה''ג פטור: וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת''כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת''ל ואת הנתק לא יגלח. ועל מ''ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב''ד א''א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה''ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. ומ''ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י''ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב''ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י''ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר''א דמילה (דף קל"ג):

ב הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה אוֹ שֶׁכָּוָה אֶת הַמִּחְיָה עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן אִם עָשָׂה כֵּן בִּימֵי הֶסְגֵּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְאַחַר יְמֵי הֶסְגֵּר. וְאִם תְּלָשָׁן אַחַר שֶׁהֻחְלַט בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכִּגְרִיס:

 כסף משנה  התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר''ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים:

ג מִי שֶׁנִּקְצְצָה בַּהַרְתּוֹ כֻּלָּהּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה טָהוֹר. קְצָצָהּ בְּכַוָּנָה אִם קָצַץ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי הַמַּקִּיפָהּ אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. קְצָצָהּ בְּצִמְצוּם אֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם: ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר''א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ''א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ''ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ''ל. ולע''ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו:

ד הַתּוֹלֵשׁ שְׂעָרָה לְבָנָה אַחַת וְנָשְׁרָה הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיוּ שָׁלֹשׁ תָּלַשׁ שְׁתַּיִם וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ. הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה כָּוָה חֶצְיָהּ וְהָלַךְ חֶצְיָהּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה יְתֵרָה מִכַּעֲדָשָׁה כָּוָה הַמּוֹתָר וְהָלַךְ כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כָּוָה כַּעֲדָשָׁה וְהָלַךְ הַמּוֹתָר הֲרֵי זֶה טָמֵא:

 כסף משנה  התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר:

ה מִי שֶׁהָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעָרְלָתוֹ יָמוּל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָל וְהָלַךְ בְּעוֹר הָעָרְלָה סִימָן שֶׁהָיָה מֻחְלָט בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן מְצֹרָע:

 כסף משנה  מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ''ז. ומ''ש ואע''פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר''א דמילה (דף קל"ב קל"ג). ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ''ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן:

ו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה הַמְצֹרָע הַמֻּחְלָט מְכֻסֶּה רֹאשׁ כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם כְּאָבֵל וּפוֹרֵם בְּגָדָיו וּמוֹדִיעַ הָעוֹבְרִים עָלָיו שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע' וְגוֹ'. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּצְטָרֵעַ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם שֶׁעֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ כְּאָבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' שֶׁיִּהְיוּ שְׂפָתָיו דְּבוּקוֹת. אֲבָל קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְדוֹרֵשׁ. וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ. וְנוֹהֵג בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְזוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת''ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת''כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. ומ''ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא. ומ''ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס''פ בהמה המקשה (דף ע"ח) [שבת ס''ז] ובת''כ. ומה שכתב אפילו כ''ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (דף ט"ו). ומ''ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע''פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ''ק דמ''ק (דף ז' ע"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ''ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר:

ז דִּין הַמְצֹרָע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ'. וְדָבָר זֶה בַּעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד:

 כסף משנה  דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים:

ח הַמְצֹרַעַת אֵינָהּ פּוֹרַעַת וְאֵינָהּ פּוֹרֶמֶת וְלֹא עוֹטָה עַל שָׂפָם אֲבָל יוֹשֶׁבֶת הִיא מִחוּץ לָעִיר וּמוֹדִיעָה לַאֲחֵרִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְלֹא הַמְצֹרָעִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם חַיָּבִין לְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהֵן טְמֵאִין כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא', הַטָּמֵא מוֹדִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא:

 כסף משנה  המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ''ג דסוטה (דף כ"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים:

ט וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:

 כסף משנה  וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:

י אֶחָד מְצֹרָע מֻסְגָּר וְאַחַד מְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה. וְאֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים שֶׁהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר פָּטוּר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים וְהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל טֻמְאַת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה בְּכָל דָּבָר:

 כסף משנה  אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ''ק דמגילה (דף ח' ע"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט:

יא הַמְצֹרָע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּעוֹ וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִירוֹ וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ תַּחַת אֶבֶן כְּזָב וּכְזָבָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-ו) 'וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁטָּהֵר מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְאֶחָד הַמֻּסְגָּר וְאַחַד הַמֻּחְלָט בְּכָל אֵלּוּ:

 כסף משנה  המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק''ו הוא וכו' א''כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ''ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ''ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א''נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה:

יב חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְצֹרָע שֶׁמְּטַמֵּא בְּבִיאָתוֹ לַבַּיִת בֵּין בִּימֵי הֶחְלֵט בֵּין בִּימֵי הֶסְגֵּר. כֵּיצַד. נִכְנַס לַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶן נַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' מַה הוּא טָמֵא אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם טָהוֹר תַּחַת הָאִילָן נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר הַמְצֹרָע תַּחְתָּיו לֹא טִמְּאָהוּ וְאִם עָמַד נִטְמָא שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לוֹ מוֹשָׁב. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד טָהוֹר. הִכְנִיס הַמְצֹרָע רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַבַּיִת נִטְמָא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּרְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת * וְנִכְנַס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָם:

 ההראב"ד   ונכנס ראשון ויוצא אחרון. א''א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם:

 כסף משנה  חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ''ק דכלים ובפי''ג דנגעים וכת''ק. ומ''ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת''כ: היה עומד תחת האילן וכו'. בפי''ג דנגעים. ומ''ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א''נ משום דהוי ספק טומאה בר''ה דסתם אילן הוא בר''ה: הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם: נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר''ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א''נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ''ל. והראב''ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א''א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ''ל:

הלכות טומאת צרעת - פרק אחד עשר

א טָהֳרַת מְצֹרָע מִצְוַת עֲשֵׂה. וְתִגְלַחְתּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָע. מֵבִיא מִזְרָק שֶׁל חֶרֶשׂ חָדָשׁ וְקַבָּלָה הִיא שֶׁיִּהְיֶה [חָדָשׁ] וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אוֹתָן מֵי חַטָּאת. וְשִׁעוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר טְהוֹרוֹת לְשֵׁם טָהֳרַת צָרַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ד) 'וְלָקַח לַמִּטַּהֵר'. וְשׁוֹחֵט אֶת הַבְּרוּרָה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן עַל הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי חֶרֶס וּמְמַצֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם נִכָּר בַּמַּיִם. וְחוֹפֵר וְקוֹבֵר הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה בְּפָנָיו. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְנוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וּמִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע מִכִּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאֵזוֹב שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם לְוַוי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֵין פָּחוּת מִטֶּפַח. וּשְׁנִי תּוֹלַעַת מִשְׁקָלוֹ שֶׁקֶל. וְאִם טִעֲמוֹ פְּסָלוֹ כִּצְבִיעַת הַתְּכֵלֶת. וְכָל הַשִּׁעוּרִים הֲלָכָה. וְלוֹקֵחַ עִם שְׁלָשְׁתָּן הַצִּפּוֹר הַחַיָּה. וְאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב שֶׁנִּתְקַלְּפוּ פְּסוּלִין. וְכוֹרֵךְ הָאֵזוֹב עִם הָאֶרֶז בְּלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וּמַקִּיף לָהֶן רָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל צִפּוֹר הַחַיָּה. וְטוֹבֵל אַרְבַּעְתָּן בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי וּבַדָּם שֶׁעֲלֵיהֶן. וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל אַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר. וכֵּיצַד מְשַׁלְּחָהּ. עוֹמֵד בָּעִיר וְזוֹרְקָהּ חוּץ לַחוֹמָה. וְאֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-נג) 'מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה'. שְׁלָחָהּ וְחָזְרָה חוֹזֵר וּמְשַׁלְּחָהּ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ הַכֹּהֵן אֶת הַמְצֹרָע. כֵּיצַד מְגַלְּחוֹ. מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ הַנִּרְאֶה אֲפִלּוּ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה שֵׂעָר שֶׁעַל כָּל הַגּוּף עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כִּדְלַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ח) 'אֶת כָּל שְׂעָרוֹ'. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא יד-ט) 'רֹאשׁוֹ' (ויקרא יד-ט) 'וּזְקָנוֹ' (ויקרא יד-ט) 'וְגַבּוֹת עֵינָיו' לְרַבּוֹת כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּלְמַעֵט שֵׂעָר * שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. וְאַחַר כָּךְ מְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה וּמִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְיִכָּנֵס לְפָנִים מִן הַחוֹמָה וּמוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְאָסוּר בָּהֶן בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ח) 'מִחוּץ לְאָהֳלוֹ' מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמְצֹרַעַת מֻתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

 ההראב"ד   שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. א''א והלא ריבה שיער של בית הסתרים ומה טעם לשיער שבתוך החוטם אע''פ שאינו נראה אלא היינו טעמא לשיער שבתוך החוטם שאינו מעכב לפי שאינו ברוב האדם:

 כסף משנה  טהרת מצורע מצות עשה וכו'. בפי''ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: כיצד מטהרים את המצורע וכו'. ריש פרק י''ד דנגעים. ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס, כך כתוב בספרי רבינו והוא ט''ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר''י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ''ל: ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים. בתורת כהנים ובפ''ב דסוטה (דף י"ז ע"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: ומה שכתב לשם טהרת צרעת. בת''כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. ומ''ש ושוחט את הברורה שבשתיהן. בת''כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. ומ''ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים. יתבאר בסמוך. ומ''ש וחופר וקובר וכו' בפניו. פי''ד. ומ''ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ''ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. בפרק י''ד דנגעים. ומ''ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. בפרק י''א דהלכות פרה אדומה. ומ''ש אין פחות מטפח. בפרק המפלת דף כ''ו. ומ''ש ושני תולעת משקלו שקל. פ' טרף בקלפי (דף מ"ב). ומ''ש ואם טעמו פסלו. בת''כ. ומ''ש וכל השיעורים הלכה. בריש עירובין (דף ד'). ומ''ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. כך היא הגירסא. ומ''ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה. משנה בפ''ג דמנחות (דף כ"ז). ומ''ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים. פ' היה מביא (דף ס"ו). ומ''ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור. בפרק י''ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: כיצד משלחה וכו'. גם זה שם ובפ''ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: שלחה וחזרה חוזר ומשלחה. תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ''ב דקידושין: כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם. בפ''ב דסוטה עלה י''ו ות''כ ופסק כר''ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: וכתב הראב''ד א''א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. ומ''ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'. בפרק י''ד דנגעים. ומ''ש ומלטמא משכב ומושב. בת''כ. ומ''ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה. ברפ''ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה:

ב כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ עֲדַיִן הוּא אַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע לֹא בְּמַשָּׂא שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד-ט) 'וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (ויקרא יד-ט) 'וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו' וְגוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים וּכְשֵׁם שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע כָּךְ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע שֶׁכָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלְּחוֹ הַכֹּהֵן תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כָּרִאשׁוֹנָה וּמְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים. וַהֲרֵי הוּא כְּכָל טְבוּלֵי יוֹם וְאוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל שבעת הימים האלו וכו'. בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב''ב (דף ט' ע"ב) שמטמא אדם: ומ''ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום. בפי''ד דנגעים:

ג כְּשֶׁהוּא מְגַלֵּחַ בִּשְׁתֵּי הַתִּגְלָחוֹת אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּתַעַר. וְאִם גִּלֵּחַ שֶׁלֹּא בְּתַעַר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאֵינוֹ מְגַלְּחוֹ אֶלָּא כֹּהֵן. וְאִם שִׁיֵּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וְגִלְּחָן בַּשְּׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ אֶלָּא תִּגְלַחַת אַחַת בִּלְבַד וַהֲרֵי הִיא רִאשׁוֹנָה. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְטָהֳרַת הַמְצֹרָע:

 כסף משנה  ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן. בתוספתא. ומ''ש וכל היום כשר לטהרת המצורע. משנה סוף פ''ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

ד * תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע וּטְבִילָתוֹ וְהַזָּאָתוֹ אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו מְעַכְּבִים:

 ההראב"ד   תגלחת המצורע. א''א איני יודע מהו זה אדרבה אלו הן שמעכבין את טהרתו ליכנס לפנים מן החומה ולטמא בביאה ומשכבו ומושבו טמא וראשו פרוע ובגדיו פרומים שהרי דרשו בת''כ וטהרו בדברים הנעשים בגופו. ואולי טעות סופר הוא והדבר בהפך ושאר דברים שאינן מעכבין בו כגון כיבוס בגדים שילוח הצפור ופרישתו מאשתו וכן מצאתי בתוספתא כמ''ש:

ה שְׁחִיטַת הַצִּפּוֹר וְהַתִּגְלַחַת וְהַהַזָּיָה בַּיּוֹם וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֵלּוּ בַּאֲנָשִׁים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּאֲנָשִׁים בֵּין בְּנָשִׁים. אֵלּוּ בְּכֹהֲנִים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  (ד-ה) תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל. תוספתא פ''ח ות''כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט''ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב''ד שט''ס הוא וז''ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט''ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז''ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב''ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט''ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: אלו באנשים וכו' אלו בכהנים. בתוספתא ובת''כ מייתי לה מקרא:

ו טָהֳרַת מְצֹרָע זוֹ נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְכֹהֵן שֶׁטִּמְּאוֹ מִצְוָה לְטַהֲרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-נט) 'לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ'. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לְטַהֵר אֶת הַמְצֹרָע אֲפִלּוּ זָב וַאֲפִלּוּ טְמֵא מֵת. וְאֵין מְצֹרָע מְטַהֵר מְצֹרָע. וְאֵין מְטַהֲרִין שְׁנֵי מְצֹרָעִין כְּאַחַת שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת:

 כסף משנה  טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע. תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת. [סוטה ח']:

ז עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁטָּהַר בָּהֶן מְצֹרָע זֶה מְטַהֵר בָּהֶן מְצֹרָעִים אֲחֵרִים. וְכֵן צִפּוֹר הַמִּשְׁתַּלַּחַת מֻתָּר לְטַהֵר בָּהּ מְצֹרָעִים אֲחֵרִים מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה וּמֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. אֲבָל הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וּמֵאֵימָתַי תֵּאָסֵר, מִשְּׁעַת שְׁחִיטָתָהּ. שְׁחָטָהּ וְאֵין שָׁם אֵזוֹב וְלֹא עֵץ אֶרֶז וְלֹא שְׁנִי תּוֹלַעַת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה שֶׁשְּׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה עָבַר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-יב) 'וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה לְרַבּוֹת הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה. וְנֶאֱמַר (דברים יד-יא) 'טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ' הָא אַחֶרֶת לֹא תֹּאכְלוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:

 כסף משנה  עץ ארז ואזוב. תוספתא פ''ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'. תוספתא פ''ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. ומ''ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים. בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (דף ק"מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח''כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. ומ''ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. בס''פ האיש מקדש (דף נ"ז) ובתורת כהנים. ומ''ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה. שם וכר''י: שחטה שלא בעץ ארז וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ''ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי''ל כרבנן דפליגי אר''ש בפרק אותו ואת בנו (דף פ') ובפרק מרובה (דף ע"א): והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול''ת וכו'. בסוף חולין (דף ק"מ):

ח אֵין לוֹקְחִין שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים מִצִּפֳּרֵי עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהֶחְלִיפָן בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּמִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּמַרְאֶה בְּקוֹמָה וּבְדָמִים וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת אוֹ שֶׁלָּקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר כְּשֵׁרוֹת. לָקַח שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים לְשֵׁם אִישׁ כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִשָּׁה. לְשֵׁם אִשָּׁה כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִישׁ. לְטַהֵר בָּהֶן בַּיִת מְנֻגָּע כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר אָדָם. לְקָחָן לְאָדָם כְּשֵׁרוֹת לְבַיִת מְנֻגָּע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-ד) 'וְלָקַח לַמִּטַּהֵר':

 כסף משנה  אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'. שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'. בפי''ד דנגעים ומייתי לה ר''פ שני שעירי (דף ס"ב ע"ב): לקח שתי צפרים לשם איש וכו'. בתורת כהנים:

ט שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא הָיְתָה דְּרוֹר יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שָׁחַט הָאַחַת וְנִמְצֵאת טְרֵפָה יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה * וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה:

 ההראב"ד   והראשונה מותרת בהנאה. א''א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה:

 כסף משנה  שחט אחת מהם וכו'. בפי''ד דנגעים שם: וכתב הראב''ד והראשונה מותרת בהנאה א''א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ''ל. וז''ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ''ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט''ס הוא דא''כ קשיא רישא אסיפא וה''ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו''ל להראב''ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה''ק הראב''ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי''ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא''כ לא הוה שתקא מיניה. ומ''מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח''כ מצאתי שרבינו שמשון בפי''ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: וכתב הר''י קורקוס ז''ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט''ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ''ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה''ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה:

י נִשְׁפַּךְ הַדָּם מַנִּיחִין אֶת הַמִּשְׁתַּלַּחַת עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת יִשָּׁפֵךְ הַדָּם וְיִקַּח שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת:

הלכות טומאת צרעת - פרק שנים עשר

א צָרַעַת בְּגָדִים כִּגְרִיס, כְּצָרַעַת אָדָם. אֲבָל פָּחוֹת מִכִּגְרִיס טָהוֹר. וּשְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בָּהֶן. יְרַקְרַק אֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וּשְׁלָשְׁתָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. יְרַקְרַק הוּא הַיָּרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּין שֶׁהוּא יָרֹק הַרְבֵּה כִּכְנַף הַטַּוָּס וּכְהוּצֵי הַדֶּקֶל. וַאֲדַמְדַּם הוּא אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים שֶׁהוּא אָדֹם הַרְבֵּה כִּזְהוֹרִית יָפָה. וּשְׁנֵי מַרְאוֹת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה בְּמַרְאֶה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירִין אֶת הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֶה זֶה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין וְכֵן אִם פָּשָׂה מַחְלִיטִין וְשׂוֹרְפִין. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁנִּרְאֶה בּוֹ נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֶה אִם פָּשָׂה מַחְלִיטוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כָּל הַבֶּגֶד. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֵהוּ וְלֹא פָּשָׂה אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְכֵהָה מִשְּׁנֵי הַמַּרְאוֹת שֶׁהֻסְגַּר בָּהֶן אוֹ שֶׁהוֹסִיף הַמַּרְאֶה לְהַאֲדִים וּלְהוֹרִיק וְלֹא פָּשָׂה יְכַבֵּס מְקוֹם הַנֶּגַע וְיַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר רוֹאֶה. אִם כֵּהָה לְמַרְאֶה שְׁלִישִׁית הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס וְטָהוֹר. * וְאִם נִשְׁתַּנָּה הַנֶּגַע מִמַּה שֶּׁהָיָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וְנַעֲשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ אֲדַמְדַּם וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק קוֹרֵעַ מְקוֹם הַנֶּגַע וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע וְתוֹפֵר מַטְלִית בַּמָּקוֹם שֶׁקָּרַע וּפוֹטֵר שְׁאָר הַבֶּגֶד וּמְכַבְּסוֹ כֻּלּוֹ כִּבּוּס שֵׁנִי וּמַטְבִּילוֹ, וְטָהֵר. וְאִם עָמַד בַּמַּרְאֶה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ בַּתְּחִלָּה יַחְלִיטוֹ וְיִשְׂרֹף אֶת כֻּלּוֹ:

 ההראב"ד   ואם נשתנה הנגע ממה שהיה. א''א טעה בכאן טעות גדולה מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק אין זה כהה והתורה אמרה ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וקרע והמשנה אמרה נשתנה ופשה או נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה ומאחר שלא נשתנה הרי הוא כעומד בעיניו בסוף שבוע שני והוא נשרף כולו ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר וכו' כהה למראה שני קאמר כגון מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אבל מראה ג' אין להם ומכבסו והוא טהור ומירקרק לאדמדם או בהיפך אין כאן ב' אלא שניהן אבות ראשונים מ''מ בתחלה אין נזקקין לירקרק או לאדמדם וכ''ה המשנה לדעת חכמים:

 כסף משנה  צרעת בגדים כגריס וכו'. בת''כ יליף לה מקרא: ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'. בת''כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת''ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת''ל אדמדם אדום שבאדומים. ומ''ש ככנף הטווס וכו'. בתוספתא פ''ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר''א וצריך טעם למה. ומ''ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה. בת''כ יליף לה מקרא: במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'. מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי''א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת''כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת''ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר''י וחכ''א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה''ר אליה מזרחי ז''ל דברי ר''י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת''כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע''ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ''ל. ובת''כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: והשתא מ''ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי''א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא''כ ה''ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. ומ''ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם. בפי''א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה''ז טעון כיבוס וטהור. היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת''כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ''ה אליבא דחכמים: ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'. נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר''י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני. היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: וכתב הראב''ד ואם נשתנה ממה שהיה א''א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו''ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ''ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א''ת שטעמו של הרמב''ם מדתנן בפרק י''א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר''ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא''ת ע''כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ''ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י''א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב''ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י''ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב''ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י''ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב''ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות:

ב נֶגַע שֶׁהָיָה יְרַקְרַק וּפָשָׂה אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁהָיָה אֲדַמְדַּם וּפָשָׂה יְרַקְרַק הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן:

 כסף משנה  נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'. משנה פי''א דנגעים:

ג נֶגַע שֶׁהָיָה בְּאֶמְצָעוֹ מָקוֹם נָקִי בְּלֹא נֶגַע וּפָשָׂה לוֹ הַנֶּגַע אֵינוֹ פִּשְׂיוֹן עַד שֶׁיִּפְשֶׂה לַחוּץ. שֶׁאֵין פִּשְׂיוֹן הַנֶּגַע לְתוֹכוֹ פִּשְׂיוֹן בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְגָדִים וּבָתִּים:

 כסף משנה  נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'. בת''כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל:

ד * הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ בַּבְּגָדִים כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק אוֹ הַחוֹזֵר כִּגְרִיס. כֵּיצַד. בֶּגֶד שֶׁהֻסְגַּר וְנוֹלַד בּוֹ נֶגַע אַחֵר כִּגְרִיס רָחוֹק מִן הַנֶּגַע שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן וְיִשָּׂרֵף. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִכִּגְרִיס אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר בּוֹ נֶגַע כִּגְרִיס יִשָּׂרֵף. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁפָּשָׂה בּוֹ הַנֶּגַע אַחַר שֶׁנִּפְטַר יִשָּׂרֵף:

 ההראב"ד   הפשיון הסמוך בבגדים. א''א אם תעיין בדרש תורת כהנים עם משנת נגעים תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין:

 כסף משנה  הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'. בפי''א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: וכתב הראב''ד א''א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז''ל הראב''ד בפירושו לת''כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי''ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע''ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ''ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ''ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע''פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש''מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו שאע''פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי''ב דנגעים:

ה מִי שֶׁמְּכַבֵּס אֶת הַנֶּגַע בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְכַבֵּס מְעַט מִן הַבֶּגֶד שֶׁחוּצָה לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-נד) 'אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע'. וְכָל נִגְעֵי בְּגָדִים שֶׁמְּכַבְּסִין אוֹתָן מַעֲבִירִין עֲלֵיהֶן שִׁבְעָה סַמְמָנִין שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכְּתָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן נִדָּה:

 כסף משנה  מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'. בת''כ יליף לה מקרא: וכל נגעי בגדים וכו'. בפ' דם חטאת (דף צ"ה):

ו בֶּגֶד שֶׁקָּרַע מִמֶּנּוּ מְקוֹם הַנֶּגַע וְתָפַר מַטְלִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְחָזַר נֶגַע כִּגְרִיס עַל הַבֶּגֶד. מַתִּיר אֶת הַמַּטְלִית וּמַצִּילָהּ וְשׂוֹרֵף שְׁאָר הַבֶּגֶד. חָזַר הַנֶּגַע עַל הַמַּטְלִית שׂוֹרֵף אֶת הַכּל:

 כסף משנה  בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים. בפי''א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא:

ז הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר וְחָזַר נֶגַע עַל הַבֶּגֶד שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר עַל הַמַּטְלִית הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן הַמֻּסְגָּר יִשָּׂרֵף וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד שֶׁהִיא תְּפוּרָה בּוֹ בְּסִימָנִין. אִם עָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת אוֹ פָּשָׂה שׂוֹרְפִין הַכּל:

ח בֶּגֶד שֶׁבָּא כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. אִם עָמַד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהִסְגִּירוֹ וּפָשָׂה הַנֶּגַע בְּכֻלּוֹ וְנַעֲשָׂה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם אוֹ שֶׁפְּטָרוֹ * וְאַחַר שֶׁפְּטָרוֹ בָּא כֻּלּוֹ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כִּבֵּס וּפָשָׂה יִשָּׂרֵף:

 ההראב"ד   ואחר שפטרו בא כו'. א''א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה ומה שאמרו או שפטרו ואחר שפטרו בא כלומר ירקרק ואדמדם הרי זה טהור אם כן מצא נוסחא שלו הרי טוב ואם מדעתו אין שומעין לו שהרי באדם פורח אחר הפיטור טמא מוחלט הוא ונראין הדברים קל וחומר בבגדים:

 כסף משנה  בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. בפרק כל היד עלה י''ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ז ע"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: וכתב הראב''ד ואחר שפטרו וכו'. א''א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל ונראים הדברים ק''ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ''מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם:

ט בֶּגֶד שֶׁמּוֹכִין יוֹצְאִין עַל פָּנָיו מִן הָאָרִיג כְּגוֹן סָגוֹס שֶׁל צֶמֶר וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיֵּרָאֶה הַנֶּגַע בַּמּוֹכִין וּבָאָרִיג עַצְמוֹ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּבְּגָדִים (ויקרא יג-נה) 'בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ' קָרַחְתּוֹ אֵלּוּ הַשְּׁחָקִים גַּבַּחְתּוֹ אֵלּוּ הַחֲדָשִׁים:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'. כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף. בתוספתא פרק חמישי: בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'. בסוף פרק י''א דנגעים:

י הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים אֵינָן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי אָדָם בֵּין שֶׁצְּבוּעִין בִּידֵי שָׁמַיִם עַד שֶׁיְּהוּ לְבָנִים. בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבוֹ לָבָן עֶרְבוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִן הָאָרִיג אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  הבגדים הצבועים וכו'. בפרק י''א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר''מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר''ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר''ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת''כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר''י ור''ש לר''מ: בגד ששתיו צבוע וכו'. בפרק י''א דנגעים שם. וכתב ר''ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: פחות מג' אצבעות וכו'. בפי''ב ובפרק במה מדליקין (דף כ"ט) מייתי לה מקרא:

יא בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימוֹ לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר:

 כסף משנה  בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'. בפי''ב דנגעים שם:

יב הַתּוֹפֵר מַטְלִיּוֹת שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת מֵהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְעָשָׂה מֵהֶן בֶּגֶד הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁהַתָּפוּר כְּאָרוּג וְכֻלּוֹ בֶּגֶד אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  התופר מטליות וכו'. נלמד מהדין שיבא בסמוך:

יג בֶּגֶד שֶׁהוּא מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת מֵהֶן צְבוּעִין וּמֵהֶן לְבָנִים וְנִרְאָה נֶגַע בַּלָּבָן שֶׁבּוֹ מַסְגִּירִין אוֹתוֹ אִם עָמַד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת נִטְמָא כֻּלּוֹ וְיִשָּׂרֵף. וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּמַטְלִית לְבָנָה אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם צָבוּעַ. הָיָה כֻּלּוֹ צָבוּעַ וּבוֹ פַּס אֶחָד לָבָן אֲפִלּוּ כִּגְרִיס וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע יַסְגִּיר שֶׁאִם עָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא כֵּהָה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יִשָּׂרֵף:

 כסף משנה  בגד שהוא מטליות וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע''פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע''פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת''ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר''א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א''ל לא שמעתי א''ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א''ל אם לקיים דברי חכמים הן א''ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א''ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים:

הלכות טומאת צרעת - פרק שלשה עשר

א אֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים אֶלָּא בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד. אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְכָל כְּלֵי הָעוֹר בֵּין קָשֶׁה בֵּין רַךְ. אַף הָעוֹר הַצָּבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהַלְּבָדִים כִּבְגָדִים וּמִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. וְהָאֹהָלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל עוֹר:

 כסף משנה  אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'. מפורש בתורה. ומ''ש בין קשה בין רך. ומ''ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים. כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י''א איפליגו תנאי בעורות דלר''מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר''ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה''ק אצ''ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת''כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה''ק אע''פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא''כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר''ש נגד ר''י וי''ל משום דבצבועים בידי אדם ה''ל ר''מ ור''ש תרי נגד ר''י והלכה כרבים ועי''ל דהא דר''ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: והלבדים כבגדים וכו'. בתוספתא רפ''ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים:

ב כָּל הַבְּגָדִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים חוּץ מִבִּגְדֵי עַכּוּ''ם. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הָעַכּוּ''ם יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה. בֶּגֶד שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מִן הַצֶּמֶר וּמִן הַפִּשְׁתִּים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה. ר''פ י''א דנגעים: בגד שהוא כלאים וכו'. בתורת כהנים:

ג צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּוָאָן זֶה עִם זֶה אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְהוּא הַדִּין בְּפִשְׁתָּן וְקַנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה. וְרָחֵל בַּת עֵז אֵין הַצֶּמֶר שֶׁלָּהּ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. בֶּגֶד שֶׁהָיָה שִׁתְיוֹ פִּשְׁתָּן וְעֶרְבוֹ קַנְבּוֹס אוֹ שִׁתְיוֹ קַנְבּוֹס וְעֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן אִם הָיָה שִׁתְיוֹ אוֹ עֶרְבוֹ פִּשְׁתָּן אוֹ צֶמֶר וְהַשְּׁאָר נוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  צמר גמלים וצמר רחלים וכו'. ברפ''ט דכלאים ובפי''א דנגעים: ורחל בת עז וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ז): בגד שהיה שתיו פשתן וכו'. תוספתא פ''ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר''ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה''ה לקנבוס:

ד הָעוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְכֵן הָעוֹר שֶׁהוּא גּלֶם קֹדֶם שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ כֵּלִים אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר כְּלִי הָעוֹר. וְכָל (ויקרא יג-נב) 'כְּלֵי הָעוֹר' בֵּין פְּשׁוּטֵיהֶן בֵּין מְקַבְּלֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  העור שאינו מעובד וכו'. בת''כ. ומ''ש וכן העור שהוא גולם וכו'. תוספתא פרק ששי ובת''כ: וכל כלי העור וכו':

ה עוֹרוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. חִבֵּר לָהֶן מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים אוֹ עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה הַמְעֻבָּדִין כָּל שֶׁהוּא וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים וְהוּא שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרֵי בְּגָדִים לְטֻמְאָה:

 כסף משנה  עורות חיה שבים וכו'. ריש פי''א דנגעים ובת''כ מייתי לה מקרא. ומ''ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא:

ו כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְהִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא בְּמִדְרַס הַזָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה וְהַפָּרֹכֶת וְשָׁבִיס שֶׁל שְׂבָכָה וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וְהָאַבְנֵט וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֹחַב כִּגְרִיס. הֲרֵי אֵלּוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַכֵּלִים כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן וּפוֹשֶׂה הַנֶּגַע מִתּוֹכָן לַאֲחוֹרֵיהֶן וּמֵאֲחוֹרֵיהֶן לְתוֹכָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּלֵי הָעוֹר הַכְּפוּלִין:

 כסף משנה  כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'. בפי''א דנגעים: החמת והתורמל וכו'. שם. ומ''ש וכן כל כיוצא בהן וכו':

ז סָדִין הַמְקֻמָּט מַפְשִׁיטִין אֶת קְמָטָיו וְרוֹאִין אֶת נִגְעוֹ:

 כסף משנה  סדין המקומט וכו'. תוספתא פירקא קמא:

ח הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִין מִיָּד מִשֶּׁיִּטָּווּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִבֵּן הַפִּשְׁתָּן וְלֹא שָׁלַק הַצֶּמֶר. וְכַמָּה יִהְיֶה בִּפְקַעַת שֶׁל טָווּי וְתִטָּמֵא בִּנְגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁתִי בֵּין שֶׁהָיְתָה כֻּלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה הַפְּקַעַת מְקֻבֶּצֶת מֵחוּטִים פְּסוּקִין אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  השתי והערב וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: וכמה יהא בפקעת וכו'. שם: היתה הפקעת מקובצת וכו'. גם זה שם:

ט שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת הַמְעֻרוֹת זוֹ לָזוֹ בְּחוּט. וְכֵן הַשְּׁתִי שֶׁמִּקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה וּמִקְצָתוֹ לָפוּף עַל הַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה. וְכֵן שְׁנֵי דַּפֵּי חָלוּק שֶׁמְּעֵרוֹת בְּחוּט אֶחָד וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵהֶן. הַשֵּׁנִי טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחוּט אֶחָד מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן. נִרְאָה הַנֶּגַע בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד וּמִקְצָתוֹ בַּשְּׁתִי הֲרֵי זֶה טָמֵא. נִרְאָה הַנֶּגַע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד לְבַדּוֹ הָאָרוּג טָהוֹר. נִרְאָה בָּאָרוּג לְבַדּוֹ הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בְּסָדִין שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַּנִּימִין הַסָּדִין טָהוֹר. פָּשָׂה מִן הַנִּימִין לַסָּדִין הַסָּדִין טָמֵא:

 כסף משנה  שתי פקעיות וכו'. גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור. גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. ומ''ש פשה מן הנימין וכו'. תוספתא בפ''ה:

י חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע מַצִּיל אֶת הָאִמְרִיוֹת שֶׁבּוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה הָאִימֶרֶת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים מַצִּילָהּ וְאֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת:

 כסף משנה  חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'. בפי''א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת''כ ושרף את הבגד וכו' א''כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת''ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר''ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ''ל. וז''ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ''ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה''נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה''ל כאילו אמר אפילו הם מצמר:

יא בֶּגֶד מֻסְגָּר שֶׁצְּבָעוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם טָהוֹר. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וְעָשָׂהוּ מוֹכִין פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. הָיְתָה בָּהֶן אַחַת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְנִרְאָה בָּהּ נֶגַע הִיא לְבַדָּהּ טְמֵאָה:

 כסף משנה  בגד מוסגר שצבעו וכו'. תוספתא פ''ה וכת''ק. ומ''ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו. משנה בספי''א דנגעים. ומ''ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'. תוספתא בפ''ה ולאפוקי מר''א בר''ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו:

יב בֶּגֶד מֻחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים כֻּלָּן טְמֵאִין וְיִשָּׂרְפוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים. וְכֵן אִם קְצָצָן וַעֲשָׂאָהוּ מוֹכִין הֲרֵי הֵן טְמֵאִין וְאָסוּר בַּהֲנָיָתָן:

 כסף משנה  בגד מוחלט שנתערב וכו'. משנה ספי''א דנגעים. ובת''כ מייתי לה מקרא. ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים:

יג אֶחָד בֶּגֶד אוֹ כְּלִי עוֹר אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב הַמֻּסְגָּר אוֹ הַמֻּחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה הֲרֵי הוּא אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּאָדָם מְצֹרָע לְכָל דָּבָר מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה וְעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן. כֵּיצַד. בֶּגֶד מְנֻגָּע אוֹ שְׁתִי אוֹ עֵרֶב אוֹ כְּלֵי עוֹר הַמְנֻגָּעִין שֶׁהִכְנִיס מֵהֶן אֲפִלּוּ כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה. וְכֵן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הַמֻּנָּח תַּחַת הָאֶבֶן * וְהִנִּיחַ כְּזַיִת מֵהֶן לְמַעְלָה מִן הָאֶבֶן נִטְמָא הַמִּשְׁכָּב אוֹ הַמּוֹשָׁב:

 ההראב"ד   והניח כזית מהן למעלה. א''א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו כי הוא מדמה אבן המנוגעת למצורע וטעה שהרי אמרו אשר ישב עליו הזב ולא אבן המנוגעת ותמה על עצמך ולמה לא אמרו הזב ולא המצורע אלא שהמצורע יש לו משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין מפני שהוא ראוי למשכב ומושב אבל אבן מנוגעת שאינה ראויה לכך אין לה כלל וכן אמרו ר''ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה ויש לו ישיבה וכו' יצא זב שמת שאין לו שכיבה וישיבה וכו' ומזה הטעם עצמו מיעט אבן המנוגעת לגמרי ולא מיעט המצורע ויש מזה במסכת נדה פרק דם הנדה:

 כסף משנה  אחד בגד או כלי עור וכו'. בת''כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר''ש בפי''ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר''ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה''ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. ומ''ש ומטמא במגע ומשא. ומ''ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ''ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'. בפי''ג דנגעים: וכתב הראב''ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א''א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב''ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו:

יד מַטְלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כְּזַיִת כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רֻבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר טִמְּאַתּוּ. הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיְת לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד-נד) 'לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק' (ויקרא יד-נה) 'וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת' הִקִּישׁ נִגְעֵי אָדָם לְנִגְעֵי בְּגָדִים וּבָתִּים וְהִשְׁוָה הַמְצֹרָע לְמֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-יב) 'אַל נָא תְהִי כַּמֵּת' מָה הַמֵּת בִּכְזַיִת אַף אֵלּוּ בִּכְזַיִת:

 כסף משנה  מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'. תוספתא שם: ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'. משנה פי''ג שם: אע''פ שכל השיעורים הל''מ וכו':

טו בְּגָדִים הַמְנֻגָּעִים מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת. וְזֶה חֹמֶר בִּבְגָדִים מִבְּאָדָם:

 כסף משנה  בגדים המנוגעים וכו'. תוספתא פרק שביעי:

הלכות טומאת צרעת - פרק ארבעה עשר

א צָרַעַת בָּתִּים כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין זֶה בְּצַד זֶה. נִמְצָא רֹחב הַנֶּגַע כְּמוֹ מְקוֹם צְמִיחַת שֵׁשׁ שְׂעָרוֹת בַּגּוּף וְאָרְכּוֹ כִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׂעָרוֹת בְּרִבּוּעַ. וְהַפָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה בְּבָתִּים טָהוֹר. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  צרעת בתים כשני גריסין וכו'. בפי''ב ובת''כ מייתי לה מקרא. ומ''ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'. נלמד ממה ששנינו בפר''ו שמקום הגריס ל''ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל''ו על ל''ו:

ב שְׁלֹשָׁה סִימָנֵי טֻמְאָה יֵשׁ בְּבָתִּים. מַרְאֶה יְרַקְרַק וַאֲדַמְדַּם וְהַפִּשְׂיוֹן. וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. וּשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וּפִשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ כָּל שֶׁהוּא וְהָרָחוֹק כִּגְרִיס. אֲבָל הַחוֹזֵר אַחַר הִטּוֹחַ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין:

 כסף משנה  ושני המראות מצטרפין זה עם זה. יליף מבגדים: ופשיון הסמוך כל שהו וכו'. בס''פ י''ב ובת''כ יליף לה מקרא:

ג אֵין נִגְעֵי בָּתִּים מְטַמְּאִין עַד שֶׁיִּהְיֶה מַרְאֵה הַנֶּגַע שָׁפָל מִן הַקִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לז) 'שְׁקַעֲרוּרֹת' שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְעִין בַּקִּירוֹת. וּבִשְׁנֵי הַמַּרְאוֹת מַסְגִּירִין אוֹ מַחְלִיטִין וּבְפִשְׂיוֹן נוֹתְצִין. וְאִם פָּשָׂה אַחֲרֵי הִטּוֹחַ נוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין נגעי בתים מטמאים וכו'. בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ''ש תחלה מראה הנגע וכו': ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'. מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו:

ד כְּשֶׁיֵּרָאֶה נֶגַע בַּבַּיִת אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁזֶּה נֶגַע לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת אֶלָּא אוֹמֵר לַכֹּהֵן (ויקרא יד-לה) 'כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת'. (ויקרא יד-לו) 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי קָנִים וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הַכֹּהֵן וְיִכָּנֵס וְיִרְאֶה הַנֶּגַע:

 כסף משנה  כשיראה נגע בבית וכו'. בפרק י''ב. ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים. שם וכר''י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל''פ וצ''ע:

ה בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ אֶלָּא אִם אֵין הַנֶּגַע נִרְאֶה בּוֹ טָהוֹר. וְאַחַר שֶׁיִּרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע יֵצֵא וְיַעֲמֹד עַל פֶּתַח הַבַּיִת בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר אוֹ יַחְלִיט אוֹ יִפְטֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לח) 'וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת' (ויקרא יד-לח) 'וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת'. לֹא שֶׁיַּסְגִּיר וְהוּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ בַּיִת הַמְנֻגָּע אוֹ תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אֶלָּא בְּצַד פִּתְחוֹ. וְאִם עָמַד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף אוֹ שֶׁהָלַךְ לְבֵיתוֹ וְהִסְגִּיר הֲרֵי זֶה מֻסְגָּר:

 כסף משנה  בית אפל וכו'. בפ''ב ואיתא בפ''ק דחולין (דף י' ע"ב) ומייתי לה מקרא בת''כ: ויעמוד על פתח הבית וכו'. בפי''ב ובת''כ מייתי לה מקרא ואע''פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה''ה לענין מחליט ופוטר: ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'. בת''כ ובפ''ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (דף נ"ו ע"ב):

ו אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יֶתֶר וִיהֵא לוֹ אַרְבָּעָה כְּתָלִים וְהוּא בָּנוּי בָּאָרֶץ בַּאֲבָנִים וְעָפָר וְעֵצִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מה) 'אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת עֲפָרוֹ'. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה עָגל אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים אוֹ בַּעַל חֲמִשָּׁה אוֹ שֶׁהָיָה בָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ תָּלוּי עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. הָיָה בָּנוּי עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. בריש סוכה (דף ג' ע"ב). ומ''ש ויהיה לו ד' כתלים. כתב רבינו בפי' המשנה פי''ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת''כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי''ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': ומה שכתב והוא בנוי בארץ. בת''כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי''ב. ומ''ש באבנים ועפר ועצים. שם בפי''ב. ומ''ש או שהיה עגול. שם. ומ''ש או בעל ה'. בתוספתא פ''ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ''ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט''י הם חמשה ויליף לה בת''כ מקראי. ומ''ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'. משנה רפי''ב ופי' שם רבינו ר''ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע''פ שהוא פתוח מד' צדדין:

ז כַּמָּה אֲבָנִים יִהְיוּ בּוֹ אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה שְׁתֵּי אֲבָנִים בְּכָל כֹּתֶל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל כֹּתֶל רָאוּי לְנֶגַע שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיֵּרָאֶה בּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מ) 'אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנֶּגַע'. וְכַמָּה עֵצִים יִהְיוּ בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף. וְעָפָר כְּדֵי לָתֵת בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּרִים אֵלּוּ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  כמה אבנים יהיו בו וכו'. שם וכר''ע מחבירו: וכמה עצים יהיו בו וכו'. שם וכת''ק:

ח הַלְּבֵנִים וְהַשַּׁיִשׁ אֵינָן חֲשׁוּבִין כַּאֲבָנִים. בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצִּדָּיו מְחֻפֶּה בְּשַׁיִשׁ וְאֶחָד בְּסֶלַע וְאֶחָד בִּלְבֵנִים וְאֶחָד בְּעָפָר אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  הלבינים והשיש וכו'. נלמד ממה שיבוא בסמוך: בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור. בפרק י''ב ובמקום מ''ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת''כ ואחד בלבנים וכ''נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש:

ט בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים כַּשִּׁעוּר * וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר טָהוֹר:

 ההראב"ד   ונראה בו נגע ואח''כ. א''א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו בספרא אבניו ולא אבנים שהכניס לו משבנה אלמא אע''פ שנתנם בו קודם ראיית הנגע טהור אבל נראה לי דלענין טומאת הבית אע''פ שלא היה בשעת בניין כיון שהיה בשעת ראיית הנגע הבית טמא אבל לענין נתיצה אינו נותץ אלא אותו שנתן בו בשעת הבניין:

 כסף משנה  ומ''ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'. ט''ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב''ד ונראה בו נגע א''א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ''ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע''פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו:

י בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים בִּטְּלָן הוֹאִיל וּמְשַׁמְּשִׁין תַּשְׁמִישׁ עֵץ הֲרֵי הֵן כְּעֵץ. וְאִם נִטְמָא הַבַּיִת נִטְמְאוּ עִמּוֹ טֻמְאָה חֲמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  בית שסיככו בזרעים וכו'. בפ' העור והרוטב עלה קכ''ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש''י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים:

יא יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-לד) 'בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וּבָתֵּי הָעַכּוּ''ם שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  ירושלים וח''ל וכו'. בפי''ב ובס''פ מרובה (דף פ"ב ע"ב) ופ''ק דיומא (דף י"ב) ופרק בני העיר (דף כ"ו). ומ''ש ובתי עכו''ם. נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין:

יב הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הָעַכּוּ''ם יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הלוקח בתים מן העכו''ם וכו'. בפרק י''ב ומייתי לה מקרא בת''כ:

יג בַּיִת שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עַכּוּ''ם וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵל צִדּוֹ אֶחָד בָּאָרֶץ וְצִדּוֹ אֶחָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וּשְׁאָר כָּל הַבָּתִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי אָדָם בֵּין צְבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם:

 כסף משנה  בית שצדו אחד עכו''ם וכו'. תוספתא פרק ו'. ומ''ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים. בפי''א:

יד בֵּית הָאִשָּׁה בֵּית הַשֻּׁתָּפִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דִּירָה לְחַזָּנִין אוֹ לְתַלְמִידִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  בית האשה וכו'. בפרק קמא דיומא עלה י''א ע''ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ''ל ואימא ה''נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת''ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל''ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול''ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה:

טו קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה שֶׁבַּבַּיִת אֵין מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים:

 כסף משנה  קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'. בפי''ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז''ש רבינו שבבית:

הלכות טומאת צרעת - פרק חמשה עשר

א נִּגְעֵי בָּתִּים יֵשׁ בָּהֶן הֶסְגֵּר שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן וְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן נִמְצֵאתָ אַתָּה לָמֵד שֶׁאִם צָרִיךְ לִשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת רוֹאֵהוּ בַּשְּׁבִיעִי וּבְיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר. וְהֶסְגֵּר בָּתִּים שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וְכֵן רֹב דִּינֵי נִגְעֵי בָּתִּים דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

 כסף משנה  נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י''ט יום. בפרק שלישי דנגעים:

ב וְכָל הַדִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בָּהֶן בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה כָּךְ הֵם. כְּשֶׁיָּבוֹא הַכֹּהֵן וְיִרְאֶה הַנֶּגַע שׁוֹקֵעַ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יַסְגִּיר שִׁבְעַת יָמִים וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ כֻּלּוֹ בַּתְּחִלָּה יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם יַסְגִּיר. וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֵהוּ אִם כֵּהָה הַנֶּגַע וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָלַךְ קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד וְהַבַּיִת טָהוֹר. מְצָאוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא פָּשָׂה מַסְגִּיר שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרוֹאֵהוּ בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אִם כֵּהָה הַנֶּגַע אוֹ הָלַךְ לוֹ קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בְּצִפֳּרִים. וְאִם מָצָא הַנֶּגַע שֶׁפָּשָׂה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינוֹ חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע וּמַקְצֶה הֶעָפָר אֶל מִחוּץ לָעִיר וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי. וּבְיוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֵהוּ אִם חָזַר בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע מְטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ הַנֶּגַע קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ נֶגַע אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע וְקוֹצֶה הֶעָפָר חוּץ לָעִיר וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרוֹאֶה אִם מָצָא בּוֹ נֶגַע כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין הֲרֵי זֶה פִּשְׂיוֹן אַחֲרֵי הִטּוֹחַ וְנוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת וְאִם לֹא חָזַר בּוֹ נֶגַע מְטַהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים. וְכָל זְמַן שֶׁיִּרְאֶה בּוֹ נֶגַע קֹדֶם טָהֳרָה בְּצִפֳּרִים יִנָּתֵץ. וְאִם נִרְאָה בּוֹ אַחַר שֶׁטִּהֲרוֹ בְּצִפֳּרִים יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. יליף מנגעי בגדים. ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'. בריש פרק י''ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא:

ג כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע אֵינוֹ חוֹלֵץ פָּחוֹת מִשְּׁתֵי אֲבָנִים וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמְבִיאָן לְצַד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת'. וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת'. וְאֵינוֹ טָח בְּסִיד אֶלָּא בְּעָפָר שֶׁנֶּאֱמַר וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְגוֹ'. אֵינוֹ מֵבִיא אֶבֶן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שֶׁחָלַץ וְלֹא שְׁתֵּי אֲבָנִים תַּחַת אֶבֶן אַחַת חֲלוּצָה אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלֹשׁ:

 כסף משנה  כשהוא חולץ את האבנים וכו'. בפרק י''ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה:

ד הָיָה הַכֹּתֶל בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין וּשְׁנֵיהֶן קוֹצִים אֶת הֶעָפָר וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אֲבָנִים אֲחֵרוֹת. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא לְבַדּוֹ אֶת הֶעָפָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מב) 'וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח' אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בְּטִיחָה:

 כסף משנה  היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'. בפרק הנזכר:

ה אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם תִּהְיֶה זוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ יָד לָאֶבֶן שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  אבן שבזוית וכו'. בפרק י''ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ח) בעיא דלא איפשיטא:

ו בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע וְהָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַעֲלִיָּה. נִרְאָה בַּעֲלִיָּה נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ כֻּלָּן נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל אֶת הַמַּלְבְּנִין וְאֶת סְרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת:

 כסף משנה  בית שנראה בו נגע וכו'. בפי''ג:

ז הַלּוֹקֵחַ אֲבָנִים מִבַּיִת מֻסְגָּר וּבְנָאָן בְּבַיִת טָהוֹר חָזַר הַנֶּגַע לַמֻּסְגָּר חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבַּטָּהוֹר. נִרְאָה נֶגַע עַל הָאֲבָנִים שֶׁבָּנָה הַמֻּסְגָּר יִנָּתֵץ וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי מַסְגִּירִין אוֹתוֹ בְּנֶגַע זֶה כְּדִין כָּל בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע בַּתְּחִלָּה:

 כסף משנה  הלוקח אבנים וכו'. שם:

ח כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַבַּיִת הַמְנֻגָּע. אַחַר הַחֲלִיצָה וְהַטִּיחָה מֵבִיא מַיִם חַיִּים בִּכְלִי חֶרֶס וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת כְּטָהֳרַת אָדָם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְכָל דָּבָר. אֶלָּא שֶׁבְּאָדָם מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּבְבַיִת מַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל הַמַּשְׁקוֹף שֶׁל בַּיִת מִבַּחוּץ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן שָׁוִין:

 כסף משנה  כיצד מטהרים את הבית. מפורש בתורה. ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ. ריש פרק י''ד:

הלכות טומאת צרעת - פרק ששה עשר

א בַּיִת הַמְנֻגָּע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ נִטְמָא. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר אוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל בַּיִת כְּשֶׁנּוֹתְצִין אוֹתוֹ כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת. וְכָל כְּזַיִת מֵהֶם מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה. כֵּיצַד. אִם נִכְנַס כְּזַיִת מֵהֶן לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת מֵאָדָם וְכֵלִים שֶׁכֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה כְּאָדָם מְצֹרָע וְכֻלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְאִם שְׂרָפָן וְעָשָׂה מֵהֶן סִיד הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מד) 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' תֵּן בּוֹ מְאֵרָה וְאַל תֵּהָנֶה בּוֹ. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה:

 כסף משנה  בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ''ש וכל הנוגע בו יטמא. בפי''ג. ומ''ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא. בפרק י''ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. ומ''ש שהם מטמאין במגע ובמשא. בתוספתא פ''ו. ומ''ש שמטמא בביאה. בפי''ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה. בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא''כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. ומ''ש ואם שרפן וכו'. ומ''ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע''פ שאינה מוקפת חומה. בתורת כהנים:

ב בַּיִת מֻסְגָּר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מו) 'וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. אֲבָל הַמֻּחְלָט מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מד) 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' (ויקרא יד-מד) 'בַּבַּיִת טָמֵא הוּא' וְכִי טָהוֹר הָיָה אֶלָּא לְהוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טָמֵא וִיטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בְּמֻסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן:

 כסף משנה  בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו. בפי''ג שם. ומ''ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'. בתורת כהנים. ומ''ש וכן אבנים שיש בהם הנגע. תוספתא פ''ז:

ג אֶחָד הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט מְטַמֵּא בְּבִיאָה. כֵּיצַד. בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת מְנֻגָּע בֵּין מֻחְלָט בֵּין מֻסְגָּר אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עָלָיו הָעוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן אוֹ הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַחִיצוֹן טָמֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא וְהַבַּיִת הַטָּמֵא תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. וְכֵן אֶבֶן מְנֻגַּעַת הַנִּכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְהֻנְחָה שָׁם נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. הָיְתָה מֻנַּחַת תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת לֹא טִמְּאָהוּ. וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם טִמְּאָהוּ שֶׁמּוֹשָׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֲבָנִים וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ:

 כסף משנה  אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'. [בפי''ג] וכר''א דיליף לה בקל וחומר. ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו. בפרק י''ג:

ד הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת אוֹ שֶׁהֶאֱהִילָה עָלָיו טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע:

 כסף משנה  המאהיל בידו על אבן וכו'. בתוספתא פ''ז:

ה טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מו) 'וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת' דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה:

 כסף משנה  טהור שנכנס המנוגע וכו'. בפי''ג. ומ''ש שנאמר והשוכב בבית וכו'. בתורת כהנים:

ו טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. וְכֵן טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְבַיִת טָמֵא נִטְמֵאת. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁיַּכְנִיס רֹב הַכֵּלִים, מִשֶּׁיַּכְנִיס רֻבּוֹ נִטְמָא מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֵלִים שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִין. אֲבָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִיָּד. וּבְגָדָיו טְהוֹרִים עַד שֶׁיַּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּים בְּלִפְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-מז) 'וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו'. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֵין בְּגָדָיו מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁם. אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כְּאוֹכֵל. וְאַחַד הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַיּוֹשֵׁב אוֹ הָעוֹמֵד אִם שָׁהָה כְּדֵי לֶאֱכל שִׁעוּר אֲכִילָה הָאֲמוּרָה נִטְמְאוּ בְּגָדָיו:

ז מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו וְסַנְדָּלוֹ וְטַבַּעְתּוֹ בְּכַפָּיו הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל מִלְּטַמֵּא מִיָּד אֶלָּא כֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן. וְכֵן הָעַכּוּ''ם וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁין בְּכֵלִים וְנִכְנְסוּ לַבַּיִת הַמְנֻגָּע נִטְמְאוּ הַכֵּלִים מִיָּד. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּבְהֵמָה:

 כסף משנה  מי שנכנס לבית המנוגע וכו'. בפרק י''ג: וכן העכו''ם והבהמה וכו'. תוספתא פ''ז ובתורת כהנים:

ח מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבַיִת מְנֻגָּע וּפָשַׁט יָדָיו חוּץ לַבַּיִת וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ הַטַּבָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּחוּץ. וְכֵן הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד מִיָּד. וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:

 כסף משנה  מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'. בפרק י''ג: ומ''ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'. ג''ז שם וכת''ק:

ט כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת אֲפִלּוּ הָיָה מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. כְּלֵי חֶרֶס אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים בְּתוֹכָן וְהָיוּ מְכֻסִּין בְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל הֵן וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְגֻלִּין כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָן טְהוֹרִין:

 כסף משנה  כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'. שם וכר''י לגבי ר''מ:

י הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד-ח) 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת' (דברים כד-ט) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ'. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ג) 'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד' וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה-ב) 'וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא-יט) 'תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז-ט) 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג-ט) 'שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ' מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-טז) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת

 כסף משנה  הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ז''ל: נשלמו הלכות טומאת צרעת

---

הלכות מטמאי משכב ומושב

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) דִּין טֻמְאַת נִדָּה. ב) דִּין טֻמְאַת יוֹלֶדֶת. ג) דִּין טֻמְאַת זָבָה. ד) דִּין טֻמְאַת זָב:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק ראשון

א הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. מְטַמְּאִין כֵּלִים בְּמַגָּע. וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַב טֻמְאָה. וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבּוֹ:

 כסף משנה  הזב והזבה והנדה והיולדת וכו'. בפירקא קמא דכלים מני להו באבות הטומאה: ומה שכתב מטמאים כלים במגע. דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים. ומה שכתב ומטמא אדם במגע ובמשא. דכתיב הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובפרק חמישי דזבים תנן הנוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת וכו' מטמא שנים ופוסל אחד וכו' אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא ואחד הנישא ותניא בתורת כהנים והדוה בנדתה והזב את זובו מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות היולדת. ומה שכתב ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו. דכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. ומה שכתב ומטמא מדף על גבו. פרק ד' דזבים ופרק ו' דעדיות (משנה ב') ובתורת כהנים:

ב אֶחָד זָבָה קְטַנָּה וְאֶחָד זָבָה גְּדוֹלָה. וְאֶחָד זָבָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס. וְאֶחָד זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאָיוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ. טֻמְאַת כֻּלָּן שָׁוָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים:

 כסף משנה  אחד זבה קטנה וכו'. בת''כ יליף לה מקרא. ומ''ש או מחמת אונס. בת''כ ובפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) יליף לה מקרא. ומ''ש ואחד בעל ב' ראיות וכו'. בפ''ק דמגילה (דף ח') משנה וגמרא:

ג קְטַנָּה בַּת יוֹם אֶחָד מְטַמָּא בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים בְּזִיבָה. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  קטנה בת יום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג ע"ב ומ"ד ע"ב):

ד קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מְטַמֵּא בְּזִיבָה. וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּנִדָּה וּבְזִיבָה:

 כסף משנה  קטן בן יום אחד מטמא בזיבה. שם (דף מ"ג ע"ב) ובר''פ בנות כותים (דף ל"ג): ואחד גרים ועבדים. רפ''ב דזבים הכל מיטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררים בין שאינם משוחררים. ומ''ש שמטמאין בנדה:

ה סְרִיס אָדָם סְרִיס חַמָּה מְטַמְּאִין בְּזִיבָה כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִין:

 כסף משנה  סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה וכו'. רפ''ב דזבים:

ו אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם אֶלָּא הָאִשָּׁה בְּאֹדֶם וְהָאִישׁ בְּלֹבֶן:

 כסף משנה  אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם וכו'. בריש פרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) ובפרק כל היד:

ז טֻמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוּס נוֹתְנִין עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה. מִטַּמְּאִין בְּלֹבֶן כְּאִישׁ וּבְאֹדֶם כְּאִשָּׁה. וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַד שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקָּדָשִׁים אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ג) 'מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ' עַד שֶׁיִּהְיֶה הַטֻּמְאָה טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בַּלֹּבֶן וְאֹדֶם שֶׁלּוֹ כְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. נָגַע הוּא בְּעַצְמוֹ * בְּלֹבֶן וְאֹדֶם שֶׁרָאָה הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

 ההראב"ד   בלובן ואודם שראה. א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב:

 כסף משנה  טומטום ואנדרוגינוס וכו'. רפ''ב דזבים. ומ''ש לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים ואין חייבים עליהם על טומאת המקדש. שם וטומאתן בספק ומבואר בתוספתא בפ''ב דזבים: ראה לובן ואודם כאחד וכו'. שם ובפרק המפלת עלה כ''ח ויליף לה מקרא. ומ''ש וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחד וכו'. שם בתוספתא: ומ''ש הוא עצמו שנגע בלובן ואודם וכו'. שם הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וגירסא משובשת היא וצריך להגיה חייב: וכתב הראב''ד בלובן ואודם שראה א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק וכו'. ואין דברים אלו כדאי לכתוב שטעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו אבל אי קשיא הא קשיא מ''ש נגע הוא מנגעו אחרים דכיון דבנגעו אחרים אינם חייבים על ביאת המקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית מאותו טעם בעצמו יש לפטור בשנגע הוא בעצמו ויש לדחוק