---

הלכות נזקי ממון

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן: א) דִּין הַשּׁוֹר. ב) דִּין הַהֶבְעֵר. ג) דִּין הַבּוֹר. ד) דִּין הַבְּעֵרָה: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות נזקי ממון - פרק ראשון

א כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁהִיא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהִזִּיקָה הַבְּעָלִים חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי מָמוֹנָם הִזִּיק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'כִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ'. אֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב בְּשׁוֹר אֶלָּא בּ הוֹוֶה:

 מגיד משנה  כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים וכו'. זה מבואר במשנה פירקא קמא דבבא קמא (דף ט"ו:) שמונה זאב וארי ובכיצד הרגל (דף כ"א:) משנה וגמרא:

ב וְכַמָּה מְשַׁלֵּם. אִם הִזִּיקָה בִּדְבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָם תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתָהּ. כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה תֶּבֶן אוֹ עָמִיר אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בְּרַגְלָהּ בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ד) 'מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם'. וְאִם שִׁנְּתָה וְעָשְׂתָה מַעֲשִׂים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָם תָּמִיד וְהִזִּיקָה בָּהֶן. כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ. חַיָּב לְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּף הַמַּזִּיק עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ' וְגוֹ':

 מגיד משנה  וכמה משלם אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם. משנה פירקא קמא (דף ט"ז:) מה בין תם למועד וכו' ומבואר בגמרא (דף ז') באורחיה ולאו אורחיה ואמר כולן כאבות הן לשלם ממיטב ופירוש בעדית כמ''ש הניזקין מן העדית. וזה שכתב רבינו המעולה שבנכסיו ר''ל בקרקע ויתבאר בפרק ח':

ג כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה עֶשְׂרִים וֶהֱמִיתוֹ וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה אַרְבָּעָה בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁמוֹנה שֶׁהוּא חֲצִי הַנֵּזֶק. וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּף הַשּׁוֹר שֶׁהִזִּיק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי'. לְפִיכָךְ אִם הֵמִית שׁוֹר שָׁוֶה עֶשְׂרִים לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְהַנְּבֵלָה שָׁוָה מָנֶה אֵין בַּעַל הַנְּבֵלָה יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַי תֵּן לִי חֲמִשִּׁים. אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שׁוֹר שֶׁהִזִּיק לְפָנֶיךָ קָחֵהוּ וְלֵךְ אֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ד הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ תָּמִיד כְּמִנְהַג בְּרִיָּתוֹ הוּא הַנִּקְרָא מוּעָד. וְהַמְשַׁנֶּה וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל מִינוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן תָּמִיד כְּגוֹן שׁוֹר שֶׁנָּגַח אוֹ נָשַׁךְ הוּא הַנִּקְרָא תָּם. וְזֶה הַמְשַׁנֶּה אִם הִרְגִּיל בְּשִׁנּוּיוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת נַעֲשָׂה מוּעָד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהִרְגִּיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לו) 'אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא':

ה  חֲמִשָּׁה מַעֲשִׂים תָּמִים יֵשׁ בִּבְהֵמָה. וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶן נַעֲשֵׂית מוּעֶדֶת לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵלּוּ הֵן. הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֹא לִגַּח וְלֹא לִגֹּף וְלֹא לִשֹּׁךְ וְלֹא לִרְבֹּץ עַל כֵּלִים גְּדוֹלִים וְלֹא לִבְעֹט. וְאִם הוּעֲדָה לְאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זוֹ מוּעֶדֶת לוֹ. אֲבָל הַשֵּׁן מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לֶאֱכל אֶת הָרָאוּי לָהּ. וְהָרֶגֶל מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְהַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת מִתְּחִלָּתָהּ לִרְבֹּץ עַל פַּכִּין קְטַנִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְלִמְעֹךְ אוֹתָן:

 מגיד משנה  חמשה מעשים תמים יש בבהמה וכו'. משנה שם (דף ט"ו:) נתבאר בגמרא. ומה שאמר ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותו מעשה. ר''ל אבל לא לאחר שאם הועדה ליגח לא הועדה לישך וכן הוא בגמרא (דף ט"ז) דקאמר אם הועדו חמשתן: אבל השן מועדת וכו' ורגל מועדת וכו'. במשנה שם ובכיצד הרגל (דף י"ט:). ומה שכתב לרבוץ על כלים קטנים. מימרא דר''א פירקא קמא (דף ט"ז) ויש שם לשונות חלוקים פסק הרב ז''ל כלשון אחרון ועיקר ותימה שאינה בהלכות:

 כסף משנה  והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. רבינו וה''ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ''ש ה''ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים:

ו חֲמִשָּׁה מִינֵי בְּהֵמָה מוּעָדִין מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן לְהַזִּיק וַאֲפִלּוּ הֵן בְּנֵי תַּרְבּוּת. לְפִיכָךְ אִם הִזִּיקוּ אוֹ הֵמִיתוּ בִּנְגִיחָה אוֹ בִּנְשִׁיכָה וּדְרִיסָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְאֵלּוּ הֵן. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס. וְכֵן הַנָּחָשׁ שֶׁנָּשַׁךְ הֲרֵי זֶה מוּעָד וַאֲפִלּוּ הָיָה בֶּן תַּרְבּוּת:

 מגיד משנה  חמשה מיני וכו'. משנה שם (דף ט"ו:) כת''ק והנחש ג''כ מפורש במשנה וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל דינם כדין שן ורגל ואם עשו מעשה קרן והם ה' מעשים הנזכרים למעלה דינן כדין קרן לענין חלוק הרשויות כמבואר בסמוך אלא שהן מועדים מתחלתן:

ז  כָּל מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכָל תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּכְנְסָה הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִזִּיקַתְהוּ. אֲבָל אִם נִכְנַס הַנִּזָּק לִרְשׁוּת הַמַּזִּיק וְהִזִּיקַתְהוּ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל הַכּל. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ אִלּוּ לֹא נִכְנַסְתָּ לִרְשׁוּתִי לֹא הִגִּיעַ לְךָ הֶזֵּק וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שמות כב-ד) 'וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר':

 מגיד משנה  כל מועד וכו'. כבר נתבאר למעלה והוא במשנה שם (דף ט"ז): אבל אם נכנס הניזק וכו'. משנה (דף ט':) וגמרא (דף י"ג:) שם:

ח הִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן לֹא לַמַּזִּיק וְלֹא לַנִּזָּק אוֹ בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן וַהֲרֵי הִיא מְיֻחֶדֶת לְהַנִּיחַ בָּהּ פֵּרוֹת וּלְהַכְנִיס לָהּ בְּהֵמָה כְּגוֹן הַבִּקְעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אִם בְּשֵׁן וְרֶגֶל הִזִּיקָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ רְשׁוּת לְהַלֵּךְ [כָּאן] וְכָאן וְדֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לְהַלֵּךְ וְלֶאֱכל כְּדַרְכָּהּ וְלִשְׁבֹּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. וְאִם נָגְחָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָשְׁכָה. אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם מוּעֶדֶת נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  הזיקה בר''ה או בחצר שאינה של שניהם וכו'. דין חצר שאינה של שניהם שהיא בר''ה מבואר כדאמרינן בסוגיא (דף י"ד) מאי לא לזה ולא לזה [אילימא לא לזה ולא לזה כלל] אלא לאחר והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא, וזה פשוט: או בחצר שהיא של שניהם והרי וכו'. החלוק הזה בחצר של שותפין הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק כפסק ההלכות והחלוק בין קרן ושן ורגל מבואר שם ומוסכם. ודע שבחצר המיוחדת לשנים לפירות או לבהמה ובאה שם בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאילו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ראש פ' הפרה (דף מ"ז:) בסוגיא ההיא דתני יהודה בר סימון ולזה נתכוון הרב באמרו שיש לה רשות להלך כאן וכאן ובהמת אחרים אין לה רשות:

ט הָיְתָה הֶחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶן מְיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת וְלֹא לְהַכְנִיס בָּהּ בְּהֵמָה וְהִכְנִיס שָׁם אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין בְּהֶמְתּוֹ וְהִזִּיקָה חַיָּב אֲפִלּוּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְכֵן אִם הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לִבְהֵמָה לִשְׁנֵיהֶם וְהָיָה רְשׁוּת לָאֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד לְהַכְנִיס לָהּ פֵּרוֹת וְהִזִּיקָה פֵּרוֹתָיו חַיָּב עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל:

י שְׁלֹשָׁה אֲבוֹת נְזִיקִין בְּשׁוֹר. הַקֶּרֶן וְהַשֵּׁן וְהָרֶגֶל. תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן נְגִיפָה נְשִׁיכָה רְבִיצָה בְּעִיטָה. תּוֹלְדוֹת הַשֵּׁן אִם נִתְחַכְּכָה בְּכֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְהִזִּיקָה בְּחִכּוּכָהּ. וְכֵן אִם טִנְּפָה פֵּרוֹת לַהֲנָאָתָהּ. תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל הִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ אוֹ שֶׁהִזִּיקָה בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ אוֹ כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ אוֹ בַּאֻכָּף שֶׁעָלֶיהָ בַּפְּרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ בַּזּוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ. וְכֵן חֲמוֹר שֶׁהִזִּיק בְּמַשָּׂאוֹ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ וְעֶגְלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן שֶׁהִזִּיקָה בִּשְׁעַת מְשִׁיכָתָהּ. כָּל אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל הֵן וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים פְּטוּרִין וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  שלשה אבות נזיקין בשור. ברייתא פרק קמא (דף ב':): תולדות הקרן וכו'. שם פ''ק ואמרינן עליה בגמרא נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש הנאה להיזקה הא אין הנאה להיזקה ופירשו ז''ל שהנשיכה בזמן שהיא מכוונת להזיק ולא לאכול היא תולדת הקרן אבל בזמן שהיא מכוונת לאכול וליהנות בהיזקה אע''פ שלא אכלה וכגון שלא הספיקה בנשיכה זו הרי הוא תולדת השן. ורבינו ז''ל לא חלק ואפשר שהוא מפרש ה''מ היכא דיש הנאה להיזקה דוקא נהנית שאכלה הא לא אכלה לא והראשון נכון יותר שהרי דרכן בכך. ואפשר שגם הרב ז''ל סמך על מ''ש שכל כדרכו מועד הוא: תולדות השן וכו' תולדות הרגל וכו'. שם פ''ק והרי הן כאבות. ודין כשכשה בזנבה מבואר בסוגיא בכיצד הרגל (דף י"ט:) במילתא דיתיב [רבי יהודה נשיאה] ורבי אושעיא. ודין אוכף ופרומביא וחמור במשאו פירוש אף על פי שאינו מהודק עליו וברייתות הם שם:

יא כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ כִּשְׁכּוּשׁ רַב שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹתָהּ תָּמִיד וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁכִּשְׁכְּשָׁה בַּגִּיד שֶׁלָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה. פָּטוּר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק גּוֹבֶה חֲצִי נֵזֶק מִמַּה שֶּׁתָּפַשׂ. שֶׁזֶּה הַדָּבָר סָפֵק הוּא אִם אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ תּוֹלְדוֹת הָרֶגֶל שֶׁפָּטוּר עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה וכו' או כשכשה באמתה וכו'. בעיות ולא איפשיטו שם. ויש מי שסובר דההיא דזנבה נפשטה לפטור שהרי היא כרגל דהא דקא הדר וכי יאחזנה בזנבה וילך אפילו אכשכוש יתר קאי ואין כן דעת הרב ז''ל אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו הוא שואל ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו וכן דרכו ז''ל בכל תיקו דממונא מלבד קצת מקומות שיש טעם למה לא כתב כן. והרמב''ן ז''ל חולק בזה ואומר שכל תיקו שנסתפק לנו בגמ' מחמת הדין עצמו לא מחמת הכחשה כיון שדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין אותו מידו זהו דעתו:

הלכות נזקי ממון - פרק שני

א אֶחָד אֲבוֹת נְזִיקִין וְאֶחָד הַתּוֹלָדוֹת אִם הָיָה הָאָב מוּעָד תּוֹלְדוֹתָיו מוּעָדוֹת וְאִם הָיָה תָּם * תּוֹלְדוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְכָל אֲבוֹת נְזִיקִין וְכָל תּוֹלְדוֹתֵיהֶן מוּעָדִין הֵן מִתְּחִלָּתָן חוּץ מִקֶּרֶן וְתוֹלְדוֹתָיו שֶׁהֵן תָּמִים בַּתְּחִלָּה עַד שֶׁיּוּעֲדוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   תולדותיו כמוהו. א''א הא לא מיחוור דהא אפילו מקרן לקרן אמרו מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ''ש לביעוט רגל או לנשיכת שן והוא עצמו לא כתב כן למעלה, ואולי כך ר''ל תולדותיהן כיוצא בהן כמו שהיא מועדת מתחילתה לאכילת פירות כך היא מועדת להתחכך בכותל להנאתה וכן כולן עכ''ל:

 מגיד משנה  אחד אבות נזיקין וכו'. מאמרו זה מבואר שהוא באותן המועדים מתחלתן בשן ורגל אבל הקרן שהועדה ליגח אין תולדותיה מועדין וכמו שנתבאר פ''א. ומאמרו שהתולדה כאב, רפ''ק דב''ק:

ב  כָּל תּוֹלָדָה כְּאָב שֶׁלָּהּ חוּץ מִצְּרוֹרוֹת הַמְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת הִלּוּכָהּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלֶדֶת הָרֶגֶל הֵם וּפָטוּר עֲלֵיהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּרֶגֶל וְאִם הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּרֶגֶל שֶׁהוּא אָב אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק:

 מגיד משנה  כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות וכו'. דין הצרורות לפטור בר''ה הוא מבואר בכיצד הרגל (דף י"ט) בבעיא דר' ירמיה מר' זירא. ובפ''ק (דף ג') לשלם מן העליה בעי לה רבא בפ''ק ולרב פפא פשיטא ליה. ותשלומי צרורות ח''נ משנה בכיצד הרגל (דף י"ז) דלא כסומכוס:

 כסף משנה  כל תולדה כאב שלה וכו' אף על פי כן אינו משלם אלא חצי נזק. היינו כר''פ בריש בבא קמא ואף על גב דלרבא מבעי ליה עבדינן כר''פ דפשיטא ליה ועוד דר''פ בתרא הוא:

ג  כֵּיצַד. בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְהָלְכָה וְהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הִיא:

ד וְכֵן אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְּזוּ צְרוֹרוֹת מִתַּחַת רַגְלֶיהָ לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. דָּרְסָה עַל הַכְּלִי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וּשְׁבָרַתּוּ וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וּשְׁבָרוֹ. עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

 מגיד משנה  וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ונתזו צרורות וכו'. מבואר בכיצד הרגל (דף י"ח) בבעיא דרבי ירמיה ומהכרח ברייתות: דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו וכו'. משנה שם (דף י"ז) וברשות הניזק למעט רשות הרבים וכן הוא בברייתא:

'ה-ו' היתה מהלכת בר''ה ובעטה והתיזה וכו' בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות וכו' היתה מהלכת במקום שא''א שלא להתיז וכו'. שנינו במשנה שם היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק ע''כ. ובגמ' (דף י"ט) איתמר עלה דרב אשי בעי הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה (בגופה) או צרורות כי אורחייהו ח''נ הא מחמת ביעוט רביע נזק ויש שינוי או דילמא ה''ק היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או שהיו מנתזין צרורות מחמת ביעוט ח''נ ואין שינוי תיקו ע''כ. וסובר הרב ז''ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפילו ברשות הניזק רביע נזק ותו לא חומרא דאפילו בר''ה משלם רביע נזק דהוי לה כתולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורין בר''ה דוקא כדרכן אבל ע''י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפילו בר''ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק דהכי גמירי לה הלכה מפי הקבלה דכל צרורות לא משלמי אלא חצי ממה שהיו ראויים לשלם הילכך כדרכן שהן תולדה דרגל ורגל משלם נזק שלם הן משלמין חצי ודוקא ברשות הניזק אבל שלא כדרכן אם יש שינוי לצרורות הן תולדה דקרן וקרן תמה משלם ח''נ הן אין משלמין אלא רביע נזק ואפילו בר''ה משלם ואי אמרינן אין שינוי בר''ה פטורין לגמרי ואפילו בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק ח''נ. ועלתה שאלה זו בתיקו ולפיכך כתב הרב ז''ל בשתי הבבות הראשונות מ''ש כפי שיטתו ז''ל בתיקו האמורין בגמרא והבבא השלישית במהלכת במקום שאי אפשר שלא להתיז יצא לו מאיבעיא דר' אבא בר ממל הסמוכה לזה ופירושו בה כפירוש רש''י ויש בה ביאור אחר. ובהשגות כתוב על מ''ש רבינו ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו א''א זו טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ובעיא דרבי ירמיה מר' זירא לאו בביעוט הוא אלא אפילו בצרורות כי אורחייהו וכו'. וחוץ מכבודו הטעה כוונת רבינו שלא יצא לו מבעיא דרבי ירמיה דההיא ודאי בכדרכן הוא וברשות הרבים פטור וכבר כתבתיה למעלה אלא מבעיא דרב אשי שהזכרתי יצא לו ודברים ברורים הם שזו כוונת רבינו והוא דבר נכון:

ה * הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק רְבִיעַ נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוּא שֶׁמָּא שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ תּוֹלֶדֶת רֶגֶל שֶׁהֲרֵי בָּעֲטָה:

 ההראב"ד   היתה מהלכת בר''ה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה טעות הוא כי בודאי הבעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ובעיא דרבי ירמיה מר' זירא לאו בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו וקא מיבעי ליה אם הוא חייב בר''ה הואיל וחצי נזק הוא כקרן או פטור דכי אורחיה הוא כרגל ופשט ליה כהלכתא דפטור ולדידיה נמי דגריס ביעטה הא פשוט ליה דתולדה דרגל הוא עכ''ל:

ו בָּעֲטָה בָּאָרֶץ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת הַבְּעִיטָה וְהִזִּיקוּ שָׁם חַיָּב לְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא בְּהַתָּזַת הַצְּרוֹרוֹת. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תַּתִּיז וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֵזֶק. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק חֲצִי נֵזֶק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

ז כָּל הַמְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ כְּמִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכָל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק הֲרֵי הַתַּשְׁלוּמִין קְנָס חוּץ מֵחֲצִי נֵזֶק שֶׁל צְרוֹרוֹת שֶׁהוּא הֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון וכו'. פרק קמא (דף ט"ו:) פסק הלכה בגמרא:

ח  זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק הֲרֵי זֶה מָמוֹן וְכָל הַמְשַׁלֵּם יֶתֶר אוֹ פָּחוֹת כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ חֲצִי נֵזֶק הֲרֵי הַיָּתֵר עַל הַקֶּרֶן אוֹ הַפָּחוֹת קְנָס. וְאֵין חַיָּבִין קְנָס אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים. אֲבָל הַמּוֹדֶה בְּכָל קְנָס מִן הַקְּנָסוֹת פָּטוּר:

 מגיד משנה  ומ''ש והמודה בכל קנס מן הקנסות פטור. כשלא באו עדים עד אחר כן הוא על דרך שיתבאר פ''ג מהל' גניבה:

ט * תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ. אִם הָיוּ בְּתוֹכוֹ תַּבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְאָכְלָן. עַל הַתַּבְלִין מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הַכְּלִי מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כַּחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת שֶׁכָּךְ הוּא דַּרְכּוֹ. וְאִם הָיָה הַכְּלִי רֵיקָן הֲרֵי זֶה מְשֻׁנֶּה וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק כְּכָל הַקְּנָסוֹת:

 ההראב"ד   תרנגול שהושיט ראשו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה טעות הוא דהא צרורות ע''י שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא עכ''ל:

 מגיד משנה  תרנגול שהושיט ראשו וכו' ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם ח''נ. הראב''ד השיגו ז''ל מן החלק האחרון דכשהכלי ריקן צרורות על ידי שינוי הם ושמא יש שינוי ואין לו רביע נזק. ובהלכות כשיש תבלין בכלי מיחייב נזק שלם ובאין תבלין חצי נזק. ולא ירדתי לסוף דעתו ז''ל באמת אך אכתוב מה שנ''ל בטעמו של רבינו ז''ל דבגמ' שם בעי רבא יש העדה לצרורות או אין העדה לצרורות ואמרינן תא שמע דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם חצי נזק מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני ובהא קא מיפלגי מר סבר יש העדה וכו' ודחינן לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן קא מיפלגי כלומר דסומכוס מיחייב נזק שלם בצרורות ורמי בר יחזקאל סובר כמותו ואקשינן והא משונה הוא ופרקינן דשדי ביה ביזרוני פי' תבלין או זרועים, ודעת רבינו ז''ל דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו דאי לרבנן מאן לימא לן דיש שינוי לצרורות שיקשו להדיא והא משונה הוא אלא לסוכמוס הקשו לומר שאע''פ שלסומכוס משלם בצרורות נזק שלם דוקא כדרכה שהן תולדות דרגל והלכתא לא גמיר אבל במשונה תולדה דקרן הוא ולא ישלם אלא חצי נזק ופריקו דשדו בה ביזרוני ודרכו בכך אבל לרבנן לא שניא ליה כלל שאע''פ שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע''י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול אף על פי שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא. וחלק הרב ז''ל ולא עשה מהן בבא אחת לפטור על הראשונה ברה''ר ולחייב על השניה ועדיין צ''ע ודעת ההלכות כתבה רשב''א ז''ל:

י וְכֵן סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. הָיָה חוּט אוֹ רְצוּעָה קָשׁוּר בְּרַגְלֵיהֶן וְנִסְתַּבֵּךְ כְּלִי בְּאוֹתוֹ הַחוּט וְנִתְגַּלְגֵּל וְנִשְׁבַּר מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקְּשָׁרוֹ אָדָם. אֲבָל אִם נִקְשַׁר עַל רַגְלֵיהֶם מֵאֵלָיו בַּעַל הַתַּרְנְגוֹלִין פָּטוּר. וְאִם הָיוּ לַחוּט בְּעָלִים וְלֹא הָיָה הַחוּט הֶפְקֵר בַּעַל הַחוּט חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל:

 מגיד משנה  תרנגולין מועדין להלך כדרכן כו'. משנה שם (דף י"ז): בד''א כשקשרו אדם וכו'. זה כתב על הסוגי' האמורה על משנה זו, ואיני יודע למה לפי גרסת ספרינו וכבר הושג מזה:

יא הִצְנִיעַ בַּעַל הַחוּט אֶת הַחוּט וְהַתַּרְנְגוֹלִים דָּרְסוּ עָלָיו וְהוֹצִיאוּהוּ וְנִקְשַׁר בְּרַגְלֵיהֶן וְשָׁבְרוּ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים אַף בַּעַל הַחוּט פָּטוּר שֶׁהֲרֵי * אָנוּס הוּא:

 ההראב"ד   שהרי אנוס הוא. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול הוא והא דקאמר חצי נזק משום דס''ל כרבה דמסופק ליה דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופיה דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ''מ צרורות דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב. ומ''ש עוד שאם היו לחוט בעלים משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע''י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא. ומ''ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזלי בעל התרנגול אמאי פטור, עכ''ל:

יב  תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים. אִם בְּכַנְפֵיהֶם שָׁבְרוּ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְאִם בָּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

 מגיד משנה  תרנגולין שהיו מפריחין וכו' היו מהדסין וכו'. ברייתות שם (י"ז:):

יג הָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִסָּה אוֹ עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וְטִנְּפוּ אוֹ נִקְּרוּ מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. הִזִּיקוּ בְּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹרוֹת שֶׁהֶעֱלוּ בְּכַנְפֵיהֶן אוֹ בְּרַגְלֵיהֶן מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק:

יד * הָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְהוּא שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל הַדְּלִי מֵחֲמָתָן עַד שֶׁנָּפַל וְנִשְׁבַּר. וְאִם הָיָה עַל הַחֶבֶל אֹכֶל וּבָעֵת אֲכִילָתָן פְּסָקוּהוּ מְשַׁלֵּם גַּם עַל הַחֶבֶל נֵזֶק שָׁלֵם:

 ההראב"ד   היו מחטטין וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי, עכ''ל:

 מגיד משנה  היו מחטטין בחבל ונפסק החבל. ומה שכתב ואם על החבל וכו'. בהשגות א''א לא נהיר ולא צהיר וכו'. ולא כן פירשו שאר המפרשים ז''ל אלא ה''ק אי אמרת בשלמא אדלי קאי משכחת לה בחבל בלוי שדרכן לחטט בו כדי להוציא מעט מים שבתוכו ובחטט מעט נפסק החבל והדלי נופל ונשבר והתשלומין לא על החבל שאין לו דמים אלא על הדלי אלא אי אמרת אחבל קאי והא משונה הוא ואינו משלם נזק שלם ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ואמרו דמאוס בלישא פירוש שיש בה עיסה והוא השיטה לדעת רבינו ז''ל וכשדרכן לחטט הוא מאמרו על הדרך שכתבתי. ומה שכתב והוא שנתגלגל הדלי לכוונה שנגעו בגוף הדלי וכן דעת הרשב''א ז''ל:

טו הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁקָּפְצוּ מֵרֹאשׁ הַגַּג מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם מִפְּנֵי שֶׁמּוּעָדִים הֵן לְדָבָר זֶה. וְכֵן אִם נָפְלוּ וְהִזִּיקוּ. שֶׁעֲלִיָּתָן לְרֹאשׁ הַגַּג פְּשִׁיעָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּפִילָתָן אֹנֶס כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב:

 מגיד משנה  הכלב והגדי שקפצו וכו' וכן אם נפלו וכו'. משנה וגמרא שם (דף כ"ח:) חולק בין מלמעלה למטה ומלמטה למעלה הוא כפי גרסת ההלכות ודין התרנגולין שם ברייתא וסוגיא:

טז קָפְצוּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק. וְהוּא שֶׁנִּתְלַשׁ הַגְּדִי וְנִסְרַךְ וְקָפַץ הַכֶּלֶב. אֲבָל נִסְרַךְ הַכֶּלֶב וְדִלֵּג הַגְּדִי בֵּין מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִמַּטָּה לְמַעְלָה חַיָּבִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן תַּרְנְגוֹל שֶׁדִּלֵּג בֵּין מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם:

 כסף משנה  קפצו ממטה למעלה משלמין חצי נזק וכו' אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו' משלם נזק שלם. כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע''י שינוי טפי מכי אורחא עכ''ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ"ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכה משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי''ף והרא''ש:

יז * כֶּלֶב שֶׁנָּטַל אֶת הַחֲרָרָה וְהָלַךְ לוֹ לַגָּדִישׁ. אִם הִנִּיחָהּ בַּגָּדִישׁ וְאָכַל אֶת הַחֲרָרָה וְהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ עַל הַחֲרָרָה וְעַל מְקוֹם הַחֲרָרָה מְשַׁלֵּם נֵזֶק [א] שָׁלֵם וְעַל שְׁאָר הַגָּדִישׁ חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מְגָרֵר אֶת הַחֲרָרָה עַל הַגָּדִישׁ וְהוֹלֵךְ וְשׂוֹרֵף מְשַׁלֵּם עַל הַחֲרָרָה נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל מְקוֹם הַגֶּחָלִים חֲצִי נֵזֶק וְעַל שְׁאָר הַגָּדִישׁ פָּטוּר:

 ההראב"ד   כלב שנטל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ליתא דצרורות על ידי שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר. עכ''ל:

 מגיד משנה  כלב שנטל את החררה וכו'. הושג ממה שאמרו בסוף ועל שאר הגדיש פטור א''א ליתא דצרורות ע''י שינוי וכו': ואיני יודע לתרץ ודבריו בנויים על המשנה ובאוקימתא דר''י (דף כ"ב) דאמר אשו משום חציו ומתני' בדאנח אנוחי בדוקא הוא ואולי שהוא ז''ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ''ע. והחררה הזו יש בה גחלים שכך דרך לאפותה עליהם:

 כסף משנה  כלב שנטל את החררה וכו'. נראה מדברי ה''ה שהוא מפרש שמ''ש ואם היה מגרר את החררה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח''כ גורר. ואין נ''ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס' שכתבו ור''י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח''נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ''ל:

יח * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשָּׁמַר בַּעַל הַגַּחֶלֶת אֶת אִשּׁוֹ וְסָתַם הַדֶּלֶת וּבָא הַכֶּלֶב וְחָתַר וְנָטַל אֶת הַחֲרָרָה מֵעַל הָאֵשׁ. אֲבָל אִם לֹא שָׁמַר אִשּׁוֹ בַּעַל הָאֵשׁ חַיָּב עַל שְׂרֵפַת הַגָּדִישׁ וּבַעַל הַכֶּלֶב חַיָּב עַל אֲכִילַת הַחֲרָרָה וְעַל מְקוֹמָהּ:

 ההראב"ד   בד''א כששמר וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בעל האש נמי חייב. עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א בששמר בעל הגחלת וכו'. בסוגיא שם (דף כ"ג) ויש בה פירוש אחר וגורסין וליחייב נמי בעל הגחלת:

 כסף משנה  ועל מ''ש בד''א כששמר בעל הגחלת את אשו. כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו'. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש:

יט  הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם * וּבַעַל הַכֶּלֶב חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם שִׁסָּה אֶת כַּלְבּוֹ לְהַזִּיק נוֹשֵׁךְ לֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחוֹ. וְאִם שִׁסָּהוּ בְּעַצְמוֹ בַּעַל הַכֶּלֶב פָּטוּר שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה וּבָא אַחֵר וְשִׁנָּה בּוֹ פָּטוּר:

 ההראב"ד   ובעל הכלב וכו'. א''א ואם מועד הוא נזק שלם משלם. עכ''ל:

 מגיד משנה  המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור וכו' ובעל הכלב חייב בחצי נזק כו'. שם (דף כ"ד:). ובהשגות א''א ואם הוא מועד נזק שלם משלם ע''כ. ולי נראה שאפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק כיון שלא עשה מעצמו אלא ע''י שסוי וכדאמרינן בדין מיתת אדם שור האיצטדין פטור כי יגח ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא חצי נזק ולפיכך סתם רבינו ז''ל. ומה שאמר ואם שסהו בעצמו. מבואר שם:

 כסף משנה  המשסה כלבו של חבירו וכו'. אע''ג דבפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי''ל הכי:

כ  שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת וּבָעֲטָה מְהַלֶּכֶת. בִּרְבוּצָה חַיָּב חֲצִי נֵזֶק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַלֵּךְ עָלֶיהָ אֵין דַּרְכָּהּ לִבְעֹט בָּהּ:

 מגיד משנה  שתי פרות ברשות הרבים וכו'. פלוגתא דר''ל ורבה שם ופסק כרבה וכן פסקו בהלכות:

הלכות נזקי ממון - פרק שלישי

א הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכל פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְאָכְלָה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לְאָכְלָם מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ד) 'וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ' וְגוֹ'. וְאִם אֲכָלָתָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְאִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית לֹא מַה שֶּׁהִזִּיקָה:

 כסף משנה  הבהמה מועדת לאכול וכו'. כתב הרב המגיד ומ''ש בסוף ומשלם דמי עמיר וכו' ואפשר שנסתפק לו וכו'. ואני אומר שדברי ה''ה תמוהים שלפי דבריו רבינו סתם דבריו ולא פירש. ול''נ שרבינו מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכילה שבלי שעורים ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע''ג דאמר ת''כ דרבה ת''כ דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא וצ''ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה:

ב כֵּיצַד. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְאָכְלָה שֻׁמְשְׁמִין אוֹ לוֹט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בִּשְׁוֵה דִּינָר מְשַׁלֵּם דִּינָר. וְאִם אֲכָלָתָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנֶהֱנֵית רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן שְׂעוֹרִים אוֹ [א] עָמִיר וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי עָמִיר אוֹ דְּמֵי שְׂעוֹרִים בְּזוֹל:

 מגיד משנה  (א-ב) הבהמה מועדת וכו'. משנה פרק כיצד הרגל (דף י"ט:). ומ''ש בסוף משלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול. בגמרא (דף כ':) הוא מחלוקת רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול. ותניא כוותיה דרבה ותניא כוותיה דרבא ותימה איך עירב רבינו את המחלוקת ואפשר שנסתפק לו פסק ההלכה כמי וכתב שתי הדעות להיות יד המזיק על העליונה אי זו מהם שיהא פחות ישלם. ונראה שהוא מפרש עמיר אגודת השבלים וכן פירשו בעלי הלשון שלא כדברי רש''י שפירש תבן או קש ופירוש אחר כתב תבן או עמיר. ודין אכלה אוכלים הרעים. שם בברייתא:

ג אָכְלָה אֳכָלִין הָרָעִים לָהּ כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה חִטִּין הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנֵית פָּטוּר. אָכְלָה אֳכָלִין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְאָכְלָן כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵּלִים בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא וְדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ כְּלֵיהֶם וּכְסוּתָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַד שֶׁיָּנוּחוּ מְעַט:

 מגיד משנה  אכלה אוכלין שאין דרכה לאוכלן וכו'. משנה שם ומחלוקת אמוראים בגמ' (דף כ') פסק כשמואל ורבי יוחנן דלא כרב וריש לקיש:

ד בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְתָלְשָׁה פֵּרוֹת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲכָלָתָן בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. * וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק כַּמָּה שֶׁהִזִּיקָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ אָכְלָה:

 ההראב"ד   ואם תפס וכו'. א''א נראה דהכי גריס לה למילתא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברה''י וקא מתגלגל ואתי מר''ה לרה''י והיא מיושרת מן הגירסא שלנו. עכ''ל:

ה  כֶּלֶב שֶׁנִּכְנַס לֶחָצֵר וְנָטַל פַּת אוֹ בָּשָׂר וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לֶחָצֵר אַחֶרֶת וַאֲכָלָם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה מְשַׁלֵּם. אֲכָלָם בַּשָּׂדֶה שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם כְּאִלּוּ אֲכָלָן בְּתוֹךְ הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אָכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  (ד-ה) בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק וכו' כלב שנכנס לחצר וכו'. דעת רבינו ז''ל דהיכא דלקיחת הדבר ברשות אחת ואכילתו ברשות אחרת הולכין אחרי רשות שהאכילה שם כל זמן שהוא להקל על המזיק וזו היא הבבא השנייה ויצאה לו מהסוגיא שעל משנת כלב שנטל את החררה וכשאמרו למעלה פרק שני ועל החררה משלם נזק שלם דוקא כשאכלה בגדיש של בעל החררה וכמו שנתבאר כאן וכל זמן שרשות האכילה הוא להחמיר על המזיק סובר רבינו שהיא בעיא דלא איפשיטא וגורס כך בעי רבי זירא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברשות היחיד וקא מיגלגל ואתי מרשות הרבים לרשות היחיד. ובהשגות והיא מיושרת מן הגרסאות שלנו ע''כ:

ו  בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה אֳכָלִין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְאָכְלָן אֲבָל אוֹכַלְתָּן עַל יְדֵי הַדְּחָק. כְּגוֹן פָּרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִים וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִים אוֹ דָּגִים וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכָה בָּשָׂר וְכֶלֶב שֶׁלִּקֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן וְחָתוּל שֶׁאָכַל תְּמָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אִם אֲכָלָהּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר וְאִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית:

 מגיד משנה  בהמה שאכלה אוכלין שאין וכו'. ברייתא שם:

ז חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְטָרְפָה וְאָכְלָה בְּהֵמָה אוֹ בָּשָׂר מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁזֶּהוּ דַּרְכָּהּ. אֲבָל כֶּלֶב שֶׁאָכַל כְּבָשִׂים קְטַנִּים אוֹ חָתוּל שֶׁאָכַל תַּרְנְגוֹלִים גְּדוֹלִים הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

 מגיד משנה  חיה שנכנסה לרשות הניזק וכו'. ברייתא ספ''ק (ט"ז:) פסק רבינו כפשטה ולא חש לדשמואל: אבל כלב שאכל כבשים וכו'. בגמ' שם גבי פלגא נזקא קנסא:

ח סַל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֶחֶם וְנִכְנַס חֲמוֹר וְשָׁבַר הַסַּל וְאָכַל הַלֶּחֶם מְשַׁלֵּם עַל הַסַּל וְעַל הַלֶּחֶם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁזֶּה הוּא דַּרְכּוֹ. וְכֵן שְׂעִיר עִזִּים שֶׁרָאָה לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל פִּי הֶחָבִית וְנִסְתַּבֵּךְ בֶּחָבִית וְאָכַל אֶת הַלֶּפֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית מְשַׁלֵּם עַל שְׁנֵיהֶם נֵזֶק שָׁלֵם. כְּשֵׁם שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכל כָּךְ דַּרְכּוֹ לְהִתָּלוֹת בְּכֵלִים וְלַעֲלוֹת כְּדֵי לֶאֱכל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִכְנַס הַחֲמוֹר וְאָכַל אֶת הַלֶּחֶם וְאַחַר כָּךְ שָׁבַר אֶת הַסַּל עַל הַלֶּחֶם מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְעַל הַסַּל חֲצִי נֵזֶק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  סל שיש בו לחם וכו' וכן שעיר עזים כו' אבל אם נכנס החמור וכו'. מעשים פשוטים פרק כיצד (דף י"ט כ'):

ט  בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה בֵּין דֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ בֵּין שֶׁעָמְדָה וְאָכְלָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית וַאֲפִלּוּ חָזְרָה עַל צִדֵּי הָרְחָבָה וְאָכְלָה מֵהֶן. אֲבָל אִם הִנִּיחָה אֶת הָרְחָבָה וְהָלְכָה וְעָמְדָה בְּצִדֵּי הָרְחָבָה וְאָכְלָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. אָכְלָה מִפֶּתַח הַחֲנוּת מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. מִתּוֹךְ הַחֲנוּת מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה:

 מגיד משנה  בהמה שאכלה מתוך הרחבה וכו'. מחלוקת רב ושמואל שם (דף כ"א) פסק כשמואל וכלישנא קמא וכן פסקו בהלכות:

י הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וַאֲפִלּוּ עָמְדָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל זוֹ מֵעַל גַּבֵּי זוֹ. וְאִם קָפְצָה וְאָכְלָה עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה שֶׁגַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּזָּק הוּא חָשׁוּב:

 מגיד משנה  היתה מהלכת ברה''ר וכו'. מחלוקת אילפא ורבי אושעיא ופסק שם (דף כ') כרבי אושעיא וכתירוציה דרבא בקפיצה וכן דעת ההלכות:

 כסף משנה  היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה וכו'. כתב ה''ה מחלוקת אילפא ור' יוחנן כו' וכן דעת ההלכות עכ''ל. ואני שמעתי ולא אבין דר''י מאן דכר שמיה ואפילו את''ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר''י מ''מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מעל גבי חבירתה ואפילו את''ל דכיון דאמר בהמה ברה''ר הוי בכלל אוכלת מעל גבי חבירתה הא רב אושעיא מפליג בין הלכה לעומדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי''ף הביא דברי אילפא ודברי ר' אושעיא ומשמע דס''ל דלא פליגי. ונ''ל דודאי סבר רבינו דאילפא ורבי אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר ל''ד אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה''ק בהמה ברה''ר אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ''כ נמוק''י וז''ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו ברשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ''ל. וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב חצר הניזק ושלא כדברי הרא''ש והיינו דקאמר אילפא בהמה ברה''ר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה אם קפצה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת משום דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מע''ג חבירתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע''ג דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברה''ר פטורה דדמיא לעומדת מתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצדי הרחבה דפטורה לשמואל דקי''ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור ברה''ר משלם מה שנהנית. ומ''ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח''נ ומועד נ''ש. וכך נ''ל דברי הרי''ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחא דה''ק וה''מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפילו עמדה לא מיחייבא לשלם מה שהזיקה מ''מ אינה משונה לשלם תם ח''נ ומועד נ''ש אלא אורחא הוא וה''ל שן בר''ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דר' אושעיא נמי מתפרשה לדעתו כמו שפירשתי לדעת רבינו לדעת שניהם הא דאמרינן מ''ש הלכה דאורחא הוא וכו' ה''פ מ''ש הלכה דפטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונית כמשונה לשלם תם ח''נ ומועד נ''ש עמדה נמי אורחא הוא ואין לה להתחייב כלל:

יא  בְּהֵמָה שֶׁהֻחְלְקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּמֵימֵי רַגְלֶיהָ וְנָפְלָה לְגִנָּה וְנֶחְבְּטָה עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וִירָקוֹת אוֹ שֶׁאָכְלָה מְשַׁלֵּם מַה [ב] שֶּׁנֶּהֱנֵית. אֲפִלּוּ הָלְכָה מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה וַאֲפִלּוּ נִשְׁאֲרָה שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. וּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בַּחֲבִיטָה שֶׁהֲרֵי מָצְאָה מָקוֹם רַךְ וְלֹא נִתְרַסְּקוּ אֵיבָרֶיהָ. אֲבָל אִם יָרְדָה כְּדַרְכָּהּ וְאָכְלָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וַאֲפִלּוּ טִנְּפָה פֵּרוֹת בְּמֵי לֵידָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. וְכֵן אִם דְּחָפָתָהּ חֲבֶרְתָּהּ וְנָפְלָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַעֲבִירָן אַחַת אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֲפוּ זוֹ אֶת זוֹ:

 מגיד משנה  בהמה שהוחלקה וכו'. משנה שם וגמרא פרק הכונס (דף נ"ח). ומ''ש אפילו טנפה פירות וכו'. מבואר שם דקי''ל כמ''ד (דף נ"ז) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב: וכן אם דחפתה וכו'. מחלוקת אמוראים שם ופסק כפסק ההלכות:

יב * הֻחְלְקָה וְנָפְלָה וְיָצָאת וְחָזְרָה לַגִּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרָהּ שֶׁלֹּא תַּחְזֹר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּדְעָה דֶּרֶךְ הַגִּנָּה הֲרֵי הִיא חוֹזֶרֶת מֵאֵלֶיהָ:

 ההראב"ד   הוחלקה ונפלה וכו'. א''א האי פירושא לא נהיר אלא הכי פירושו שאפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע היכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם אזלא עכ''ל:

 מגיד משנה  הוחלקה ונפלה וכו' מפני שהיה לו לשמרה וכו'. דברי ר' יוחנן כפירושיה דר''פ שם דאמר כיון שיצאתה לדעת אע''פ שהחזירה שלא לדעת חייב וסובר רבינו ז''ל שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית. ובהשגות א''א האי פירושא לא נהיר וכו'. ביאור דבריו ז''ל שכל שהיתה שם פעם אחת כל תחבולות היא עושה כדי ללכת שם ואפילו נעל בפניה כראוי חייב. ואיני צריך להכריע דברי רבינו ז''ל כי מן הדעת הם מוכרעים דודאי אע''פ שהיתה שם פעם אחת אינו צריך לעולם לאוחזה או לסוגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח, והר''א ז''ל בעצמו כך כתב בפירושיו דדוקא לא נעל בפניה כראוי הא לאו הכי אינו משלם אלא מה שנהנית וכ''כ הרשב''א שם בשמו, נראה שחזר בו מן ההשגה הזאת ובודאי אם החזיר דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ''כ הרב ז''ל:

 כסף משנה  הוחלקה ונפלה וכו'. איני רואה שום גילוי דעת בדברי רבינו לומר מה שפירש בו ה''ה שדברי רבינו סתומים הם וסובלים אי זהו פירוש משני הפירושים:

יג  הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּשְׁבָרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס [ג] בִּרְשׁוּת פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר אֶת הַקְּדֵרוֹת בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב:

 מגיד משנה  הקדר שהכניס קדרותיו וכו'. משנה פ' הפרה (דף מ"ז):

יד  וְכֵן אִם הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתַם בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻחְלְקָה בָּהֶן וְהֻזְּקָה בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר אֶת הַפֵּרוֹת * בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב. הִכְנִיסָן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן בַּעַל הַפֵּרוֹת פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל. וְאִם הִכְנִיסָהּ בִּרְשׁוּת וְהִנִּיחוּ בַּעֲלֵי הֶחָצֵר אֶת זֶה שֶׁהִרְשָׁהוּ בֶּחָצֵר לְשָׁמְרוֹ וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאָה הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת דְּבָרִים הַמַּזִּיקִין לָהּ וְהִנִּיחָהּ חַיָּב שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעֲלֵי הֶחָצֵר מְצוּיִין שָׁם לְהַעֲבִיר הַבְּהֵמָה מֵהֶן. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר בְּבֵית שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְהִנִּיחוּהָ וְנִתְעַלְּמוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיטוּ בָּהּ בְּעֵת לִישָׁתָהּ וַאֲפִיָּתָהּ וּבָא עֵז שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכַל הַבָּצֵק וּמֵת וְחִיְּבוּהָ חֲכָמִים לְשַׁלֵּם דָּמָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   בעל הבית חייב. א''א אע''ג דהלכה כרבי אפילו הכי כיון דברשות הוי אקני ליה מקום בחצר והויא לה חצר מיוחדת לבעל חצר לשוורים ולקדרות ולזה לקדרות בלבד כיון דאיתזיק ממילא איהו דאזיק אנפשיה ומש''ה פטור וכדאמרינן שניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורין דאיבעי להו למיזל ולעיוני עכ''ל:

 מגיד משנה  ואם הכניס ברשות פטור וכו'. שם. ומ''ש רבינו ואם קבל. הוא מחלו' רבי ורבנן ופסק ההלכה כרבי וכשמואל דפסיק הכי בגמ' (דף מ"ח:) והלכתא כוותיה דשמואל בדיני ואע''ג דקי''ל כרבי אף רבי לא אמרה דנבעי קבלה בפירוש אלא להתחייב בעל הבית בנזקי בעל קדרות אבל להפטר בעל הקדרות מנזקי בעל החצר כיון שהרשהו להכנס פטור ונכון הוא וכן דעת התוס' וגם הר''א ז''ל הודה לו בהשגות ונתן טעם לדבריו: הכניסן שלא ברשות וכו'. מימרא שם. ומ''ש ואם הכניסן ברשות. מעשה שם:

טו  הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתָן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה פָּטוּר. וְאִם הֻחְלְקָה בָּהֶן וְהֻזְּקָה בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. אֲכָלָתָן וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן פָּטוּר. וְאִם הִגְּדִישׁ בִּרְשׁוּת בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּב * אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר. שֶׁהַשּׁוֹמֵר בָּגֳרָנוֹת כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַגְדֵּשׁ בְּכָאן כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ הַגְדֵּשׁ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ הוּא חָשׁוּב:

 ההראב"ד   אע''פ שלא קבל וכו'. א''א ודוקא בשומר את הגרנות. עכ''ל:

 מגיד משנה  המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ט:) משנה. ומה שכתב ואם הגדיש ברשות וכו'. מפורש שם בגמרא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא''ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך הוא, ופירוש נטר בי דרי שומר בית הגרנות ולזה כתב רבינו שהשומר בגרנות שלא אמרו אלא בשומר דוקא וכ''כ בהשגות א''א ודוקא בשומר בית הגרנות ע''כ:

הלכות נזקי ממון - פרק רביעי

א הַכּוֹנֵּס צֹאן לַדִּיר וְנָעַל בִּפְנֵיהֶן בְּדֶלֶת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה אוֹ שֶׁהָיוּ כָּתְלֵי הַדִּיר רְעוּעִין הֲרֵי לֹא נָעַל בִּפְנֵיהֶן כָּרָאוּי וְאִם יָצָאת וְהִזִּיקָה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת וַאֲפִלּוּ נִפְרְצָה מְחִצָּה בַּלַּיְלָה אוֹ פְּרָצוּהָ לִסְטִים בַּעַל הַצֹּאן חַיָּב. הָיְתָה מְחִצָּה בְּרִיאָה וְנִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים וְיָצָאת וְהִזִּיקָה פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים וְהִזִּיקָה לִסְטִים חַיָּבִים:

 מגיד משנה  הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן וכו'. משנה וברייתא שם בפרק הכונס (דף נ"ה:). ומ''ש או שהיה כותלי הדיר וכו' ואפילו חתרה ויצאת וכו'. למד מהסוגיא האמורה שם (דף נ"ו) על מימרא דרבא וכמ''ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכין הלכתא. והוציאוה לסטים שכתב רבינו שהם חייבין. משנה שם והוציאוה שהכישוה ולכך חייבין כדאיתא בגמרא:

ב * הַפּוֹרֵץ גָּדֵר לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ וְיָצָאת וְהִזִּיקָה. אִם הָיָה גָּדֵר חָזָק וּבָרִיא חַיָּב. וְאִם הָיָה כֹּתֶל רָעוּעַ פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְכֵן הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם:

 ההראב"ד   הפורץ גדר וכו'. א''א זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר ל''ל למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אא''כ הכישה עכ''ל:

 מגיד משנה  הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וכו'. ברייתא (דף נ"ה:) וסוגיא בגמרא שם ופירש רבינו ז''ל פטור וחייב על הנזק שהזיקה הבהמה והקשו עליו מהמשנה שהביא הוא למעלה דקתני הוציאוה ליסטים דוקא הוציאוה הא פרצו בפניה אינן חייבין על נזקיה. והשיב ז''ל שחילוק יש בין הליסטים המתכוונים לגנוב ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוון לפרוץ הגדר ולא לגנוב והראה פנים לדבריו, ואחרים פירשו פטור וחייב על הבהמה שנאבדה וכן דעת ר''א בהשגות וכן דעת האחרונים ז''ל: וכן הנותן סם המות וכו'. מבואר שם (דף נ"ז):

ג * הַמַּעֲמִיד בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ עַל גַּבֵּי קָמַת חֲבֵרוֹ הַמַּעֲמִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. וְכֵן אִם הִכִּישָׁהּ עַד שֶׁהָלְכָה לְקָמַת חֲבֵרוֹ וְהִזִּיקָה זֶה שֶׁהִכִּישָׁהּ חַיָּב:

 ההראב"ד   המעמיד בהמת חבירו וכו'. א''א וכ''ש קם לה באפה עכ''ל:

 מגיד משנה  המעמיד בהמת חבירו וכו'. מימרא שם (דף נ"ו:) ופי' וכ''ש בבהמה שלו. ומ''ש וכן אם הכישה וכו'. שם מבואר בגמרא ובהלכות. ובהשגות א''א וכ''ש קם לה באפה ע''כ. ולא ידעתי מהו דאדרבה קם לה באפה גרמא בלחוד הוא ופטור וכ''כ הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמרא שם ופשוט הוא. ודע שאפילו היו הפירות ברה''ר חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה ברה''ר שכאן המעמיד הוא שחייב:

ד הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ לְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ לְשׂוֹכֵר אוֹ לְשׁוֹאֵל נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים וְאִם הִזִּיקָה חַיָּב הַשּׁוֹמֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא שְׁמָרוּהָ כְּלָל. אֲבָל אִם שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה כָּרָאוּי וְיָצָאת וְהִזִּיקָה הַשּׁוֹמְרִים פְּטוּרִין וְהַבְּעָלִים חַיָּבִים אֲפִלּוּ הֵמִיתָה אֶת הָאָדָם. שְׁמָרוּהָ * שְׁמִירָה פְּחוּתָה אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא פָּטוּר וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל הוּא חַיָּבִין:

 ההראב"ד   שמירה פחותה וכו'. א''א לא מתוקמא הא אלא בכדי שידע כענין שאמרו בבור של שני שותפין ואפ''ה לא מיחוור דלא דמיא שמירת שומר דאית ליה זמן קצוב עד כמה הוא חייב לשמרו לשותפין דכל חד וחד מיחייב בשמירתו לעולם הילכך שומר לעולם חייב אם לא שמר כראוי ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחייבו בכדי שידע ובעלים פטורין אלא שי''ל לעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזוק הם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו בעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים עכ''ל:

 מגיד משנה  המוסר בהמתו לשומר חנם וכו'. משנה פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ"ד:). ומ''ש רבינו במה דברים אמורים. הוא בגמרא על ברייתא. ומ''ש והבעלים חייבין בששמרוה שמירה מעולה, הוא בנזק קרן בלבד ר''ל בדברים שהיא תמה להם שבהן הבעלים חייבים אפילו בשמירה מעולה כמו שיתבאר פרק ז' אבל בנזק שן ורגל אפילו הבעלים פטורין וזהו דין הכונס שבראש הפרק וחילוק זה מבואר בגמרא. ודע ששמירה פחותה היא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ושמירה מעולה היא ביכולה לעמוד בפני כל רוח ובשמירה זו השומרין פטורין וכן נתבארו שמות אלו בגמרא בפרק הכונס. ויש מי שכתב שהשואל חייב מפני שהוא חייב באונסין ויש לחלק:

 כסף משנה  המוסר בהמתו לשומר חנם וכו' (עיין בפנים) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבים. כך היא הנוסחא שבידינו וחכמי לוניל שאלו מרבינו על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה. והשיב להם שט''ס הוא וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש''ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש''ש הוא או שוכר או שואל (השומרים) חייבים ע''כ:

ה הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה אֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת וְהִזִּיקָה חַיָּב זֶה שֶׁהִנִּיחָהּ שָׁם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה הֲרֵי הִיא מִצְטַעֶרֶת וּבוֹרַחַת וְעוֹשָׂה כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹת:

 מגיד משנה  הניחה בחמה אפילו חתרה וכו'. משנה וגמ' ר''פ הכונס (דף נ"ו):

ו  מָסַר בְּהֶמְתּוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר קָשׁוּר * הַבְּעָלִים חַיָּבִין. שֶׁדֶּרֶךְ הַשּׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר וְלָצֵאת וּלְהַזִּיק. אֲפִלּוּ שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה וְחָתְרָה וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה הַבְּעָלִים חַיָּבִים:

 ההראב"ד   הבעלים חייבים. א''א חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש''ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש עכ''ל:

 מגיד משנה  מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן וכו' אף על פי שהיה השור קשור וכו'. ברייתא פירקא קמא (דף ט':) פסק כסוגיין ואליבא דחזקיה דאמר בשור קשור ופי' רבינו בשור קשור כראוי ואף על פי כן הוא [חייב] שדרכן של אלו לשחוק בהן ולהתירן וכיון שכן ה''ל תחלתו בפשיעה ואפילו סופו באונס כגון שחתרה חייב וכן עיקר ובהשגות א''א חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש וכו'. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כפירוש המחבר ז''ל:

ז מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן וְיָצָא וְהִזִּיק אִם אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר אֶלָּא בַּחֲמִשְּׁתָּן זֶה שֶׁפָּשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ חַיָּב. וְאִם מִשְׁתַּמֵּר בִּשְׁאֵרָן אַף אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִין חַיָּבִין:

 מגיד משנה  מסר שורו לחמשה ופשע וכו'. שם פרק קמא (דף י') מבואר. ומה שכתב אף אלו הנשארים חייבין. כן פירשו כל המפרשים ז''ל:

ח שְׁאָלוֹ בְּחֶזְקַת תָּם וְנִמְצָא מוּעָד. אִם יָדַע הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא נַגְחָן הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֵזֶק שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הֲרֵי שֵׁם בְּעָלָיו עָלָיו. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה תָּם (כְּשֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ) חֲצִי נֵזֶק הָיָה מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי יָדַע שֶׁהוּא נַגְחָן. וְאִם לֹא יָדַע שֶׁהוּא נַגְחָן אֵין הַשּׁוֹאֵל חַיָּב כְּלוּם וְהַבְּעָלִים * מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם:

 ההראב"ד   משלמין נזק שלם. א''א הא דלאו כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב''ד עכ''ל:

 מגיד משנה  שאלו בחזקת תם ונמצא וכו'. פרק ארבעה וחמשה (דף מ') ברייתא שם. ועל מה שכתב והשואל משלם חצי נזק כתוב עליו בהשגות א''א הא דלא כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו בית דין ע''כ. ובאמת שהגמרא כך היא דמקשי נימא ליה (שואל) אי תם הוא הוה מערקנא ליה לאגמא ופריקו הכא במאי עסקינן דאקדום בית דין ותפסוה. ויש דרך לתרץ דברי רבינו שאותה סוגיא אינה לדעת רבי ישמעאל שאמר יושם השור וב''ח הוא אבל אליבא דרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו אי מעריק ליה חייב ומחלוקתן פרק המניח (דף ל"ד) וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולפיכך לא חשש רבינו לאותה קושיא וכן פירשו מן המפרשים דההיא קושיא דוקא לרבי ישמעאל וכן כתב הרשב''א ז''ל:

 כסף משנה  שאלו בחזקת וכו' שכל מקום שהוא הולך הרי שם בעליו עליו וכו'. כלומר דאע''ג דקי''ל שאם הועד ומכרו חזר לתמותו דרשות משנה כמו שיתבאר בפ''י שאלה לאו שינוי רשות הוא:

ט  שְׁאָלוֹ כְּשֶׁהוּא תָּם וְהוּעַד בְּבֵית הַשּׁוֹאֵל וְהֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו חָזַר לְתַמּוּתוֹ. הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנֵּית רְשׁוּתוֹ בָּטְלָה הַהַעֲדָה וְהַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק וְהַשּׁוֹאֵל פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִירוֹ:

 מגיד משנה  שאלו כשהוא תם והועד וכו'. פסק רבינו כרב פפא דהוא בתרא דאמר רשות משנה ותימה שאין מזה רמז בהלכות:

י שׁוֹמֵר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּף הַבְּהֵמָה בִּלְבַד אֲבָל לֹא שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ וְהִזִּיקָה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם וְהַבְּעָלִים חַיָּבִים. קִבֵּל שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ וְהִזִּיקָה חַיָּב הַשּׁוֹמֵר. וְאִם הֻזְּקָה פָּטוּר וְהַבְּעָלִים עוֹשִׂים * דִּין עִם הַמַּזִּיק:

 ההראב"ד   דין עם המזיק. א''א זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' דמסתמא לא מקבל עליה שמירת נזקיה שהיא מזקת דאמרינן בפ''ק ואם קבל עליו שמירה ביום חייב ואפשר דאיהו נמי ה''ק שלא פירש שמירת נזקיה עכ''ל:

 מגיד משנה  שומר שקבל עליו שמירה וכו'. מימרא סוף הפרק (דף מ"ח:). ומ''ש אבל לא שמירת נזקים מאמרו ז''ל מסופק מה ידין רבינו בשקבל עליו שמירה סתם והמפרשים חלוקים בזה. ונראה מלשונו שהוא סובר דמן הסתם חייב בכל וכן דעת הרשב''א ז''ל אלא א''כ הכיר בשור שהוא נגחן שהוא פטור כשהוזק דלא ה''ל לאסוקי דעתיה כדאיתא התם:

יא * מָסַר הַשּׁוֹמֵר לְשׁוֹמֵר אַחֵר הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן חַיָּב לְשַׁלֵּם לַנִּזָּק שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חַיָּב. וַהֲרֵי הַנִּזָּק אוֹמֵר לוֹ לָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ וּמָסַרְתָּ לְאַחֵר שָׁלֵם לִי אַתָּה וְלֵךְ וַעֲשֵׂה דִּין עִם הַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַרְתָּ לוֹ אַתָּה. מְסָרָהּ הַשּׁוֹמֵר לִבְנוֹ אוֹ לְבֶן בֵּיתוֹ אוֹ לִמְסַעֲדוֹ [א] נִכְנְסוּ תַּחַת הַשּׁוֹמֵר וְחַיָּבִים:

 ההראב"ד   מסר השומר לשומר וכו'. א''א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן שני או מאיזה שירצה ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום עכ''ל:

 מגיד משנה  מסר השומר לשומר וכו'. משנה (דף מ"ד) וגמרא בפ' הכונס (דף נ"ו:). ומ''ש מסר השומר לבנו וכו'. מבואר שם מאמרם בעלמא (בבא מציעא דף ל"ו) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ומה שכתב נכנסו תחת השומר. פירושו שאפילו אין להם לשלם לאלו הוא פטור ואין כאן מקום להשגה כלל ולא ידעתי מה היא שהרי הדברים מבוארים שם בגמרא ולזה לא כתבתיה:

יב כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאֵין לוֹ וְהָיָה הַמַּזִּיק תָּם שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ הֲרֵי הַנִּזָּק מִשְׁתַּלֵּם מִן הַבְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה וְיִשָּׁאֵר דְּמֵי מַה שֶּׁגָּבָה הַנִּזָּק חוֹב עַל הַשּׁוֹמֵר לְבַעַל הַבְּהֵמָה:

 מגיד משנה  כל שומר שחייב וכו'. זה יצא לרבינו ז''ל מהסוגיא שבפ' שור שנגח ד' וה' (דף מ') על הברייתא דשאלו בחזקת תם דקאמרי סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי:

יג  כָּל בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין מְשַׁעֲרִין מַה שֶּׁהִזִּיקָה בְּשִׁשִּׁים וּמְשַׁלֵּם זֶה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם בֵּין הַבְּעָלִים בֵּין הַשּׁוֹמְרִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָכְלָה בֵּית סְאָה שָׁמִין שִׁשִּׁים בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה אַחַר שֶׁנִּפְסַד בּוֹ הַבֵּית סְאָה וּמְשַׁלֵּם הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם אָכְלָה קַב אוֹ רֹבַע אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים:

 מגיד משנה  כל בהמה שהזיקה וכו'. משנה פ' הכונס (דף נ"ה:) וגמ'. ומ''ש אפילו קלח אחד הוא כחזקיה דגמ' (דף נ"ח:):

יד אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִין שֶׁאֵין צְרִיכִים לַקַּרְקַע מְשַׁלֵּם דְּמֵי פֵּרוֹת גְּמוּרִין בִּשְׁוֵיהֶן אִם סְאָה [ב] דְּמֵי סְאָה וְאִם סָאתַיִם דְּמֵי סָאתַיִם. הֲרֵי שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת דֶּקֶל אֶחָד וְכֵן הַלּוֹקֵט פֵּרוֹת דֶּקֶל חֲבֵרוֹ וְאָכַל אִם הָיָה דֶּקֶל רוֹמִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין הַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל גַּב הַקַּרְקַע. וְאִם דֶּקֶל פַּרְסִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוּא שֶׁהַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת בְּיוֹתֵר מְשַׁעֲרִין הַדֶּקֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה:

 מגיד משנה  אכלה פירות גמורין. דברי ר''ש במשנה ופסק הלכה כמותו בגמ' (דף נ"ט:): הרי שאכלה וכו' וכן הלוקט וכו' ואם דקל פרסי הוא. הכל מבואר שם בגמ' בסוגיא לפי המסקנא:

הלכות נזקי ממון - פרק חמישי

א בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה רוֹעָה וּפָרְשָׁה וְנִכְנְסָה בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִזִּיקָה מַתְרִין בִּבְעָלֶיהָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אִם לֹא שָׁמַר בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא מְנָעָהּ מִלִּרְעוֹת יֵשׁ רְשׁוּת לְבַעַל הַשָּׂדֶה לְשָׁחֳטָהּ [ג] שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה וְאוֹמֵר לִבְעָלֶיהָ בּוֹאוּ וּמִכְרוּ בָּשָׂר שֶׁלָּכֶם. מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַזִּיק וּלְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק * אֲפִלּוּ לִגְרֹם הַנֵּזֶק אָסוּר:

 ההראב"ד   אפילו לגרום וכו'. א''א דברים הללו לא נאמרו בגמרא אלא בעיזי דשוקא שעומדות לשחיטה ואין להם רועה אבל במי שיש לו עדר של בהמות אין שוחטין לו כל עדרו אלא אם יזיק לעולם ישלם בלא שום התראה עכ''ל:

 מגיד משנה  בהמה שהיתה רועה וכו'. מימרא שם (דף כ"ג:) פרק כיצד הרגל ושם אמרו הני עיזי דשוקא וכו'. ובהשגות א''א דברים הללו לא נאמרו בגמרא וכו'. ורבינו סובר שפירושו עזים שהולכות בשוק כלומר שיוצאות לרעות בשוק. ורוב המפרשים כדברי הר''א ז''ל:

 כסף משנה  בהמה שהיתה רועה וכו'. ומ''ש אע''פ שלא הזיקה. איני יודע מנין לו. ומ''ש ג' פעמים. נראה שהיה גורס כן בגמ':

ב לְפִיכָךְ אָסְרוּ חֲכָמִים לְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה וְחַיָּה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים אֶלָּא בַּיְעָרִים וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא בְּכָל מָקוֹם:

 מגיד משנה  לפיכך אסרו חכמים וכו'. משנה וברייתא פרק מרובה (דף ע"ט:) ודוקא דקה אבל גסה מגדלין:

ג עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ בְּשָׁעָה שֶׁחִלֵּק אֶת הָאָרֶץ וְאֵלּוּ הֵן. א) הִתְנָה שֶׁמַּרְעִין בְּהֵמָה דַּקָּה בִּיעָרִים שֶׁאִילָנֵיהֶן גַּסִּין. אֲבָל אֵין מַרְעִין שָׁם בְּהֵמָה גַּסָּה. וּבְיַעַר שֶׁאִילָנָיו דַּקִּים אֵין מַרְעִין בּוֹ לֹא גַּסָּה וְלֹא דַּקָּה אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלָיו. ב) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לְלַקֵּט עֵצִים מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֵצִים פְּחוּתִים וּקְרוֹבִים לִהְיוֹת קוֹצִים כְּגוֹן הִיזְמֵי וְהִיגֵי. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ לַחִים וּמְחֻבָּרִין וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשָׁרֵשׁ. אֲבָל שְׁאָר עֵצִים אָסוּר. ג) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לְלַקֵּט עֲשָׂבִים הָעוֹלִין מֵאֲלֵיהֶן בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִשְּׂדֵה תִּלְתָּן שֶׁזְּרָעָהּ לִבְהֵמָה. ד) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם קוֹטֵם נְטִיעָה בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת וְאֵינוֹ קוֹטֵם מִן הָאִילָנוֹת אֶלָּא בְּזַיִת כְּבֵיצָה וּבְקָנִים וּבִגְפָנִים מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה וּבִשְׁאָר הָאִילָן מִתּוֹכוֹ שֶׁל אִילָן לֹא מֵחֻדּוֹ. וּכְשֶׁהִתִּיר לִקְטֹם לֹא הִתִּיר אֶלָּא מֵחָדָשׁ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת אֲבָל לֹא מִיָּשָׁן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת. וְאֵינוֹ קוֹטֵם אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה. ה) וְכֵן הִתְנָה שֶׁהַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁיָּצָא בִּגְבוּלָם מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִקָּרוֹ בְּחֶלְקָם. וְאֵין לַאֲחֵרִים לְהִסְתַּפֵּק עִמָּהֶם מִמֶּנּוּ. ו) וְכֵן הִתְנָה שֶׁיִּהְיֶה כָּל אָדָם מֻתָּר לָצוּד דָּגִים מִיָּם טְבֶרְיָה וְהוּא שֶׁיָּצוּד בְּחַכָּה בִּלְבַד. אֲבָל לֹא יִפְרשֹׁ קֶלַע וְיַעֲמִיד סְפִינָה שָׁם אֶלָּא בְּנֵי הַשֵּׁבֶט שֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַיָּם בְּחֶלְקָם. ז) וְכֵן הִתְנָה שֶׁכָּל אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִנְקָבָיו מִסְתַּלֵּק מִן הַדֶּרֶךְ וְנִכְנַס אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁפָּגַע בּוֹ וְנִפְנֶה שָׁם וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם וְנוֹטֵל מִשָּׁם צְרוֹר וּמְקַנֵּחַ. ח) וְכֵן הִתְנָה שֶׁכָּל הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד עַד שֶׁיֵּצֵא לְדַרְכּוֹ. ט) וְכֵן הִתְנָה שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּרְבֶּה הַטִּיט בְּדַרְכֵי הָרַבִּים אוֹ נְקִיעֵי מַיִם יֵשׁ לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהִסְתַּלֵּק לְצִדְדֵי הַדְּרָכִים וּמְהַלְּכִין שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּעָלִים. י) וְכֵן הִתְנָה שֶׁמֵּת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ וְנִקְבָּר בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַמֵּצַר וְלֹא בְּתוֹךְ תְּחוּם הַמְּדִינָה. אֲבָל אִם נִמְצָא עַל הַמֵּצַר אוֹ שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת:

 מגיד משנה  עשרה תנאים וכו'. מפורשין שם (דף פ':). ומ''ש חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה. מפרש שם בגמרא שכשאינו עשוי ערוגות מוכיח שהוא לבהמה והרב ז''ל סתם לפי שהכל הולך אחר המנהג. ומ''ש מאובו אבל לא מחודו פי' מאובו מקום שיש שם ענפים הרבה ולא מחודו ענף האמצעי: ומ''ש אלא בני השבט שהגיע אותו הים לחלקם. חלקו על רבינו ואפרש מחלוקתם. שנינו שם (דף פ"א) ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה וכו' ת''ר בראשונה התנו השבטים זה עם זה שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה אבל צד הוא ברשתות ומכמורות ע''כ. והנה הרב סובר שדין חכה ורשתות הכל אחד ומה שאמר התנו באותם השבטים שלא היה הים בחלקם שאל''כ לא יהיה חלוק בין אותו שבט לשאר וא''א וכן מוכרח שם. והחולקים עליו פירשו שפריסת קלע ולהעמיד בספינה אפילו בני אותו שבט אינם רשאים אלא שהם רשאים לצוד ברשתות ומכמורות והשאר בחכה בלבד. ומ''ש בזמן שירבה הטיט. הוא פירוש יתידות הדרכים האמורים בגמרא:

 כסף משנה  עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"א:) ומקשה התם והא איכא דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר''ה וכו' שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ והא איכא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא דתניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו וכו' שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ דיחידאי לא אמרינן. ורבינו השמיט פה הא דר' יהודה ודר' ישמעאל משום דיחידאי נינהו ובפרק ששי מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כרבי ישמעאל ולפי זה ה''ל לפסוק גם דלא כרבי יהודה מטעם דיחידאה הוא וכן כתב הרי''ף. ויש לתמוה על רבינו שפסקה לדרבי יהודה בפרק י''ג מהלכות אלו וצ''ל שסובר רבינו דמדחזינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל') דמהדרי אמוראי לאוקומי מתני' כוותיה אלמא הלכתא כוותיה וא''כ ע''כ לומר דמאי דאמרינן בסוף פרק מרובה דיחידאה לא קא אמרינן אף על גב דלגבי רבי ישמעאל אתמר לדחויי מהלכה לגבי רבי יהודה לא אתמר לדחויי מהלכה אלא לדחויי דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ולפיכך השמיטה רבינו מפ' זה להשמיענו דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ופסקה בפרק י''ג מהלכות אלו:

ד שְׁלֹמֹה תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים מֻתָּרִין בִּימוֹת הַחַמָּה לְהַלֵּךְ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בְּעָלִים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

ה וְתַקָּנוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּכָל מָקוֹם אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 מגיד משנה  (ד-ה) שלמה תיקן וכו'. שם. ומ''ש אפי' בחוצה לארץ, פסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני:

ו וּמִשֶּׁיָּרַד הַטַּל בְּבָבֶל אָסוּר לְהַלֵּךְ בִּשְׁבִילִין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בְּעָלִים:

 מגיד משנה  ומ''ש ומשירד הטל בבבל כו'. מפורש שם:

ז אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לַשְׁהוֹתָהּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם וְקֹדֶם לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַטַּבָּח לוֹקֵחַ וְשׁוֹחֵט לוֹקֵחַ וּמַשְׁהֶה עַד שֶׁיִּשְׁחֹט מְעַט מְעַט. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁהֶה מַשְׁהֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּזִּיק:

 מגיד משנה  אע''פ שאין מגדלין בהמה דקה וכו'. ברייתא שם (דף ע"ט:) ותמה אני למה לא הזכיר רבינו בטבח ובלבד שלא ישהה העגונה. פירוש מאוחרת שלשים יום דהכי איתא שם. ואפשר שהוא בכלל לוקח ושוחט לוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט וסמך לו על מה שהזכיר בקודם הרגל ל' יום ואמרי' התם דדוקא קודם הרגל אבל לפניו ט''ו ימים אסור למלאות ל' שלאחריו:

ח וּכְבָר עָשׂוּ בָּבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֶאֱסֹר בָּהּ גִּדּוּל בְּהֵמָה דַּקָּה וְחַיָּה דַּקָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ רֹב הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים שָׁם בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  וכבר עשו בבל וכו'. מימרא שם (דף פ'). ודע שהמפרשים ז''ל נחלקו אם מותר לגדל בהמה דקה בא''י ע''י רועה שאין הבהמות שלו דנימא חזקה הרועה אינו חוטא ולא לו ואין שם ראיה מכרחת לא לאסור ולא להתיר:

ט  וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לְגַדֵּל חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם. וְלֹא אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֲבָל מְגַדֵּל הוּא כְּלָבִים בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר. בַּיּוֹם קוֹשְׁרוֹ וּבַלַּיְלָה מַתִּירוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים אָרוּר מְגַדֵּל כְּלָבִים וַחֲזִירִים מִפְּנֵי שֶׁהֶזֵּקָן מְרֻבֶּה וּמָצוּי:

 מגיד משנה  וכן אסרו חכמים וכו'. משנה וברייתות שם (דף פ"ב:) סוף הפרק:

י רוֹעֶה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּירֻשָּׁה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר מְעַט מְעַט:

 מגיד משנה  רועה שעשה תשובה כו' וכן מי שנפלו לו כו'. ברייתא מבוארת שם (דף פ'):

הלכות נזקי ממון - פרק ששי

א אֵיזֶהוּ מוּעָד כָּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲבָל אִם נָגַח בְּיוֹם אֶחָד אוֹ נָשַׁךְ אוֹ רָבַץ אוֹ בָּעַט אוֹ נָגַף אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים אֵין זֶה מוּעָד. הֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה כִּתֵּי עֵדִים בְּיוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה * סָפֵק אִם הוּעַד אוֹ לֹא הוּעַד:

 ההראב"ד   ספק אם הועד וכו'. א''א שנגח ג' פעמים בג' ימים עכ''ל:

 מגיד משנה  אי זהו מועד וכו'. משנה פ' כיצד (דף כ"ג:) ופסק הלכה מבואר בגמ' (דף כ"ד): העידו בו ג' כיתי עדים וכו'. פי' והוא עשה הנגיחות בימים חלוקים וכן פירש הר''א ז''ל בהשגות וז''ל א''א שנגח שלש פעמים בג' ימים ע''כ. ודבר פשוט הוא שזו היא כוונת רבינו והדין בעיא ולא איפשיטא שם:

ב אֵין הֶעָדָה אֶלָּא בִּפְנֵי הַבְּעָלִים וּבִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כט) 'וְהוּעַד בִּבְעָלָיו'. וְאֵין הֶעָדָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

 מגיד משנה  אין העדה אלא בפני הבעלים וכו'. ברייתא שם:

ג  שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וּמִי שֶׁהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם שֶׁנָּגְחוּ פְּטוּרִין. אֲבָל בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם * אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וּמְעִידִין בָּהֶן בִּפְנֵי הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין:

 ההראב"ד   אפוטרופוסין וכו'. א''א אני מפרש לסתם מתני' דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו עכ''ל:

 מגיד משנה  שור חש''ו וכו'. משנה (דף ל"ט) ומחלוקת בברייתא ופסק כחכמים דברייתא דלא כמתני' לפי שהוא סובר דמתני' יחידאה היא וזהו שאמרו ומעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו תנאי היא ומתני' כסומכוס ורבא. ועוד כתוב בהשגות א''א אני מפרש לסתם מתני' וכו':

 כסף משנה  שור של חש''ו וכו'. כתב ה''ה ומ''ש רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפטרופסין מח' בגמ' וכו' ופסק כר' חנינא. וטעמו משום דאמר בגמ' (דף ל"ט) דר''י בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא:

ד הִזִּיקוּ אַחַר שֶׁהוּעֲדוּ בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין אִם עֲדַיִן הוּא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ וְאִם הוּעַד בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְאַחַר כָּךְ הִזִּיק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבְּנִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין. וְלִכְשֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים יַעֲשׂוּ דִּין עִם הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין וִישַׁלְּמוּ לָהֶן:

 מגיד משנה  ומה שאמר רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפוטרופוסין. מחלוקת בגמרא ר''י אומר מעליית יתומים ורבי יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופסין ופסק כרבי יוסי בר חנינא ור''ח פסק כר''י:

ה שְׁוָרִים שֶׁמְּשַׂחֲקִין בָּהֶן וּמְלַמְּדִין אוֹתָן לִגַּח זֶה אֶת זֶה אֵינָם מוּעָדִים זֶה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ הֵמִיתוּ אֶת הָאָדָם אֵינָן חַיָּבִין מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר * (שמות כא-כח) 'כִי יִגַּח' לֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:

 ההראב"ד   כי יגח וכו'. א''א ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ''ל:

 מגיד משנה  שוורים שמשחקין בהן וכו'. זה שור האצטדין האמור במשנה (דף ל"ט) שאינו חייב מיתה. ועל מה שכתב אין מעידין זה לזה כתוב בהשגות א''א ולמה לא וכו'. ותימה הוא שהרי רבינו ז''ל כבר נזהר מזה ואמר למעלה פ''ב בעל הכלב חייב ח''נ וכן הוא האמת וכמ''ש וג''כ פשוט הוא שאינו דומה למועד לשופרות לפי שאלו ממש מכוונין לנגחן וכיון שהם פטורים מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין:

ו שׁוֹר שֶׁהוּעַד וְנִמְכַּר אוֹ נִתַּן בְּמַתָּנָה חָזַר לְתַמּוּתוֹ שֶׁהָרְשׁוּת שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית מְשַׁנָּה דִּינוֹ. אֲבָל אִם הִשְׁאִילוֹ אוֹ מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. וְכֵן שׁוֹר שֶׁהוּעַד בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וְנִתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטָה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין הֲרֵי הֵן מוּעָדִין בְּחֶזְקָתָן שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הֵן:

 מגיד משנה  שור שהועד ונמכר כו'. שם פרק שור שנגח ד' וה' (דף מ':) מחלוקת אם רשות משנה אם לאו ופסק כרב פפא דהוא בתרא ואוקימתיה בתרייתא דאמר דכולה ברייתא דרשות משנה אתייא והשאילו היינו טעמא דכ''מ שהלך שם בעליו עליו וזהו הטעם לשור שהועד בפני אפוטרופסין וכר' יוסי (דף ל"ט) דאמר הרי הוא בחזקתו אע''ג דמעיקרא אוקימנא הך דר' יוסי משום רשות אינה משנה ואנן קי''ל משנה רב פפא אמר חרש אע''ג דבעלמא משנה הכא לא. זהו דעת רבינו ולא ראיתי חולק:

ז בְּהֵמָה שֶׁהוּעֲדָה וְחָזְרָה בָּהּ מִדָּבָר שֶׁהוּעֲדָה לוֹ חָזְרָה לְתַמּוּתָהּ. כֵּיצַד. שׁוֹר שֶׁהוּעַד לִגַּח וְחָזַר שֶׁלֹּא לִגַּח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵף הֲרֵי זֶה תָּם לִנְגִיחָה. וּמֵאֵימָתַי הוּא חֲזָרָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ. וְכֵן בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהוּעַד לָהֶן עַד שֶׁיְּמַשְׁמְשׁוּ בּוֹ וְלֹא יִהְיֶה עוֹשֶׂה אוֹתָן:

 מגיד משנה  בהמה שהועדה וכו' ומאימתי היא חזרתו וכו'. משנה ופסק הלכה בגמרא פרק כיצד הרגל (דף כ"ד):

ח שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. הוּעַד לְאָדָם אֵינוֹ מוֹעֵד לִבְהֵמָה. הוּעַד [א] לִקְטַנִּים אֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים. לְפִיכָךְ אִם הִזִּיק אֶת מִין שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וְאִם הִזִּיק לִשְׁאָר הַמִּינִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. הָיָה מוּעָד לְשַׁבָּתוֹת אֵינוֹ מוּעָד לִימוֹת הַחל וְאִם הִזִּיק בְּשַׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם וּבִימוֹת הַחל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. וּמֵאֵימָתַי הִיא חֲזָרָתוֹ מִשֶּׁיְּמַשְׁמְשׁוּ הַתִּינוֹקוֹת בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ וְלֹא יִהְיֶה מַזִּיק נֵזֶק שֶׁהוּעַד לוֹ:

 מגיד משנה  שור שהוא מועד למינו וכו'. פרק שור שנגח ד' וה' (דף ל"ז) ופסק כרב פפא וכן פסקו רבינו חננאל והרב אלפסי ז''ל ויש חולקין: הועד לאדם אינו מועד לבהמה. שם משנה ומבואר בגמרא. ומועד לקטנים. משנה וגמרא שם וקטנים וגדולים במין אחד קאמר: היה מועד לשבתות אינו וכו'. משנה שם. ומ''ש שחזרתו משיהיו התינוקות ממשמשין בו. אע''פ שיש במשנה משיחזור בו שלשת ימי שבתות ר''י אמרה ולא קי''ל כוותיה בחזרה כדאיתא פרק כיצד (דף כ"ד) כמ''ש:

ט נָגַח שׁוֹר הַיּוֹם וַחֲמוֹר לְמָחָר וְגָמָל בְּיוֹם שְׁלִישִׁי נַעֲשָׂה מוּעָד לַכּל. רָאָה שׁוֹר הַיּוֹם וּנְגָחוֹ. וּלְמָחָר רָאָה שׁוֹר וְלֹא נְגָחוֹ. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי רָאָה שׁוֹר וּנְגָחוֹ. וּבָרְבִיעִי רָאָה שׁוֹר וְלֹא נְגָחוֹ. וּבַחֲמִישִׁי רָאָה שׁוֹר וּנְגָחוֹ. וּבַשִּׁשִּׁי רָאָה שׁוֹר וְלֹא נְגָחוֹ. נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵרוּגִין לִשְׁוָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  נגח שור היום וחמור למחר וכו' נעשה מועד לכל. בלשון הזה בעצמו יש בגמ' ומתוך מ''ש לפנינו נראה שדעתו ז''ל שזה הכל אינו כולל אלא המינין שנגח ולא מין אחר שהרי הזכיר בדין הסירוגין אחד משלשת המינין וכן הזכיר למטה אם לשלשת המינין הוא מועד וכתב שם בהשגות א''א א''נ לכל המינין ע''כ. ובאמת שאין ראיה מכרעת לאחת מן הדעות והתימה בדברי רבינו כשהזכיר בסוף או לשלשת הימים שהיה לו לומר בכל הימים שלא מצינו חלוק מיום ליום אלא משבת ליום חול ויש מפרשים מפני שהוא נח ממלאכה x ובירושלמי נתנו טעם אחר דכיון דחמי לון לובשין מנין נקיים מגיס דעתיה ע''כ. אבל בימות החול לא מצינו חלוק אפשר שדעתו ז''ל שזה כוסת הנדה שכל הימים שוין בהם וכל זמן שהורגלה בימים ידועים אינה קובעת וסת אלא לאותן הימים וטעם הירושלמי אינה אלא למה אחזו במשנה שבתות ואמרי שהוא מצוי יותר אבל הדין שוה בכל הימים. ויתר דברי רבינו בזה הפרק כולם מבוארים הם שם וכבר כתבתי בפ' א' שהוא ז''ל פוסק בכל תיקו דממונא שאם תבע התובע אין מוציאין מידו:

י * רָאָה שׁוֹר הַיּוֹם וּנְגָחוֹ. וּלְמָחָר רָאָה חֲמוֹר וְלֹא נְגָחוֹ. וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה סוּס וּנְגָחוֹ. וּבָרְבִיעִי רָאָה גָּמָל וְלֹא נְגָחוֹ. וּבַחֲמִישִׁי רָאָה פֶּרֶד וּנְגָחוֹ. וּבַשִּׁשִּׁי רָאָה עָרוֹד וְלֹא נְגָחוֹ. נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵרוּגִין לַכּל וְאִם נָגַח בַּיּוֹם שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת הַמִּינִין שֶׁנָּגַח בְּסֵרוּגִין הֲרֵי זֶה מוּעָד:

 ההראב"ד   ראה שור היום וכו'. כתב הראב''ד על כל בבא ובבא מהם. על בבא ראשון עד שיגח בסירוגין הרי זה מועד כתב ובלבד שלא יגח מין אחד שתי פעמים זו אחר זו. ועל בבא שניה נגח שלשה שוורים וכו' עד או לג' מינים הוא מועד כתב אי נמי לכל המינין. ועל בבא שלישית וכן אם נגח בג' שבתות וכו' עד הימים כתב א''נ לכל הימים:

יא נָגַח בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה. וּבְשִׁשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שֵׁנִי. וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי. אֵינוֹ מוּעָד עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ בַּדִּלּוּג. שָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח נַעֲשָׂה מוּעָד לְשׁוֹפָרוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יב נָגַח שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה וּבָרְבִיעִי נָגַח חֲמוֹר וּבַחֲמִישִׁי נָגַח גָּמָל אוֹ שֶׁנָּגַח חֲמוֹר וְגָמָל בַּתְּחִלָּה בִּשְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה וְאַחַר כָּךְ נָגַח שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא מוּעָד לִשְׁוָרִים בִּלְבַד אוֹ לִשְׁלֹשֶׁת הַמִּינִין הוּא מוּעָד. וְכֵן אִם נָגַח בְּשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁנָּגַח בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת וּבְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת וּבִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא מוּעָד לְשַׁבָּתוֹת בִּלְבַד אוֹ לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים שֶׁשְּׁנַיִם מֵהֶן חל:

יג וְכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְחַיְּבִין בָּהֶן אֶת הַמַּזִּיק אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק נֵזֶק שָׁלֵם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

הלכות נזקי ממון - פרק שביעי

א  שׁוֹר שֶׁקְּשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי וְיָצָא וְהִזִּיק. אִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. וְאִם הָיָה מוּעָד פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לו) 'וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ' הָא אִם שְׁמָרוֹ פָּטוּר וְשָׁמוּר הוּא זֶה. וְכֵן אִם הִזִּיק בְּדָבָר שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מִתְּחִלָּתוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָרְאוּיִים לוֹ אוֹ שָׁבַר בְּרַגְלָיו בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  שור שקשרו בעליו כו'. החלוק בין תם למועד במשנה פרק ארבעה וחמשה ופסק כר''י וכרב דס''ל דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת אלא פטור לגמרי. ומה שכתב וכן אם הזיק וכו'. נתבאר ריש פרק הכונס (דף נ"ה:). וכראוי הוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כמו שנתבאר שם:

ב הָיָה מוּעָד * לְקֶרֶן יָמִין וְאֵינוֹ מוּעָד לְקֶרֶן שְׂמֹאל וְיָצָא אַחַר שֶׁשְּׁמָרוֹ כָּרָאוּי וְנָגַח בֵּין בְּקֶרֶן יָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

 ההראב"ד   לקרן ימין וכו'. א''א מגופו כר' יהודה עכ''ל:

 מגיד משנה  היה מועד לקרן ימין וכו'. מימרא פרק ארבעה וחמשה (דף מ"ח ע"ב) בשם רב וי''מ שאם הזיק בקרן ימין שהוא מועד שפטור לגמרי ואין כן דעת הרב ז''ל ורבו הפירושים באותה שמועה ופירוש חצי נזק מגופו משתלם וכן כתוב בהשגות א''א מגופו כר''י ע''כ. ופשוט הוא דחצי נזק משום צד תמות הוא ומגופו בדוקא כדין תם בעלמא ולפיכך לא חשש רבינו ז''ל לפרש:

ג  בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בְּאָדָם בֵּין בְּכַוָּנָה בֵּין שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. אִם תַּמָּה הִיא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפָהּ וְאִם מוּעֶדֶת הִיא מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וּפָטוּר מִן הַשֶּׁבֶת וּמִן הַבּשֶׁת וּמִן הַצַּעַר וּמִן הָרִפּוּי. שֶׁאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא חִיְּבָה בָּהֶן תּוֹרָה אֶלָּא בְּאָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֲבָל בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בָּאָדָם הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִזִּיקָה מָמוֹנוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר וְאִם בִּיֵּשׁ הוּא בְּעַצְמוֹ חַיָּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְשׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו אוֹ בְּאִמּוֹ אוֹ שֶׁהִדְלִיק גְּדִישׁ חֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת חַיָּב בִּנְזָקִין וְאִלּוּ הָיָה הוּא בְּעַצְמוֹ הָעוֹשֶׂה זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  בהמה שחבלה באדם וכו'. נתבאר ס''פ כיצד הרגל (דף כ"ו) שהשור פטור מד' דברים. ומ''ש לפיכך שורו שבייש וכו' ושורו שחבל באביו וכו'. משניות פ' המניח (דף ל"ד:):

 כסף משנה  בהמה שחבלה באדם וכו'. כתב הרב המגיד נתבאר סוף פרק כיצד הרגל שהשור פטור מארבעה דברים. ואני אומר שמשנה שלימה היא בפרק החובל (דף פ"ז):

ד הַמַּכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ פָּטוּר. וְאִם נָגַח הוּא שׁוֹר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם הָיָה מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם כְּדִין הַנּוֹגֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

 מגיד משנה  המכניס שורו לחצר בעל הבית וכו'. משנה פרק הפרה (דף מ"ז). ומה שכתב אם היה תם משלם חצי נזק. פסק כחכמים ודלא כרבי טרפון דאמר קרן שבחצר הניזק נזק שלם ומחלוקתן פרק כיצד (דף כ"ד:):

ה * נָפַל לְבוֹר שֶׁבְּחָצֵר זוֹ וְהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו. אִם הִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו מִיָּד בִּשְׁעַת נְפִילָה חַיָּב בְּנִזְקֵי הַמַּיִם. וְאִם אַחַר זְמַן פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה הַשּׁוֹר תַּקָּלָה כְּבוֹר וְהַמַּיִם הֲרֵי הֵן כְּכֵלִים וְלֹא מָצִינוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנֵזֶק הַשּׁוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר:

 ההראב"ד   נפל לבור וכו'. א''א לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים עכ''ל:

 מגיד משנה  נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו וכו'. משנה פ' הפרה (מ"ז:) והחילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה מפורש שם בגמ' (מ"ח:) אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ומ''ש ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. לא נזכר במשנה כלל אלא בלשון זה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו (בעל הבית) לשמור ויש אומרים דברשות כל אחד חייב בנזקי חבירו דהוי להו כחצר של שותפין כיון שהזיקו זה את זה בידים. ובהשגות א''א זה לא ידעתי למה פטור וכו' ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים ע''כ. ולא ידעתי טעם לחילוק זה שחילק הר''א ז''ל בין נגיחה להבאשת המים דאי כחצר השותפין חשיב לה אף אנגיחה ליחייב דהא קרן ודאי בחצר השותפין מחייבת. ואולי שהוא ט''ס בהשגות וראוי להיות למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו וכבר נתבאר זה פ' ראשון. ברם נראין דברי התוס' והם כדברי רבינו שכתבו שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ובשאר נזקין וכן עיקר. ומ''ש רבינו ואם קבל הוא כדברי רבי וכשמואל שפסק כן:

ו הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיק אֶת בַּעַל הַבַּיִת. אוֹ שֶׁהֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת. אוֹ שֶׁחָפַר בֶּחָצֵר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב בְּנִזְקֵי חָצֵר וּבַעַל חָצֵר חַיָּב בְּנִזְקֵי הַבּוֹר שֶׁהֲרֵי עָלָיו לְסָתְמוֹ:

 מגיד משנה  הכניס שורו לחצר בעל הבית וכו'. מימרות מפורשות שם (דף ס"ח:). ומה שכתב בעל חצר חייב בנזקי הבור. הוא בשהפקיר שורו לאחר מכאן כדין כל בור האמור בכל מקום וזה פשוט ולזה סתם רבינו ז''ל:

ז  הִזִּיק בַּעַל הַבַּיִת אֶת הַשּׁוֹר. אִם הִזִּיקוֹ שֶׁלֹּא לְדַעַת פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לוֹ לָמָּה נִכְנַסְתָּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַד שֶׁשָּׁגַגְתִּי בְּךָ. וְאִם הִזִּיקוֹ לְדַעַת חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּתוֹ אֲבָל לְהַזִּיקוֹ אֵין לוֹ רְשׁוּת:

ח שָׁמִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁשָּׁבַר כְּלִי שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין הוּא בֵּין בְּהֶמְתּוֹ אֵין אוֹמְרִין לַמַּזִּיק קַח אַתָּה הַכְּלִי הַשָּׁבוּר וְשַׁלֵּם לָזֶה דְּמֵי הַכְּלִי אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה פָּחַת הַכְּלִי מִדָּמָיו וְנוֹתֵן לוֹ כָּל הַפְּחָת אִם הַמַּזִּיק מוּעָד אוֹ חֲצִי הַפְּחָת אִם הָיָה תָּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ' לַנִּזָּק. פְּחַת הַנְּבֵלָה עַל הַנִּזָּק. וְשֶׁבַח הַנְּבֵלָה חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק:

 מגיד משנה  שמין לנזקין כיצד וכו'. מימרא מפורשת פ''ג (דף י"א): פחת נבלה של הניזק וכו'. משנה (דף ל"ד.) ומבואר בגמרא פ''ק (דף י':). ומ''ש שבח נבילה חולקין. הוא מחלוקת ר''מ ור' יהודה שם בפ' המניח ופסק כר' יהודה:

ט כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֵה מָאתַיִם שֶׁנְּגָחוּהוּ וּמֵת וַהֲרֵי הַנְּבֵלָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מִיתָה מֵאָה וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין פָּחֲתָה וַהֲרֵי שָׁוָה שְׁמוֹנִים. אֵין הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם אֶלָּא מֵאָה אִם הָיָה מוּעָד. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשִּׁים מִגּוּפוֹ:

י הִשְׁבִּיחָה הַנְּבֵלָה וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין מֵאָה וְעֶשְׂרִים. הֲרֵי הַמַּזִּיק מְשַׁלֵּם לוֹ תִּשְׁעִים אִם הָיָה מוּעָד. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה מִגּוּפוֹ וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן' [שֶׁבַח הַמֵּת יֶחֱצוּן]:

יא שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְהִפְחִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין הִשְׁבִּיחַ הַנִּזָּק וַהֲרֵי הוּא שָׁוֶה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאִלּוּלֵא הַנְּגִיחָה שֶׁהִפְחִיתוֹ הָיָה שָׁוֶה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת. בֵּין שֶׁפִּטְּמוֹ בֵּין שֶׁשִּׁבֵּחַ מֵאֵלָיו אֵין נוֹתֵן אֶלָּא כִּשְׁעַת הַנֵּזֶק. כִּחֵשׁ מֵחֲמַת הַמַּכָּה בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין וַהֲרֵי הַפְּחָת שָׁוֶה מֵאָה נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:

 מגיד משנה  שור שוה מאתים וכו'. ברייתא שם ופסק כר''ע:

יב הִשְׁבִּיחַ הַמַּזִּיק בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. אִם מֵחֲמַת שֶׁפִּטְּמוֹ שִׁבֵּחַ אֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה בְּשָׁעָה שֶׁהִזִּיק. וְאִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ הִשְׁבִּיחַ מִשְׁתַּלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִמֶּנּוּ כֻּלּוֹ כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:

 מגיד משנה  ומה שכתב השביח המזיק כו'. גם זה שם:

יג עַל הַמַּזִּיק לִטְרֹחַ בַּנְּבֵלָה עַד שֶׁמַּמְצִיא אוֹתָהּ לַנִּזָּק. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל הַשּׁוֹר לַבּוֹר וּמֵת מַעֲלֶה הַנְּבֵלָה מִן הַבּוֹר וְנוֹתְנָהּ לַנִּזָּק וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ פְּחַת נְבֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ'. מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַפְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִן הַחַי לַנִּזָּק. וְאִם הָיָה תָּם חֲצִי הַפְּחָת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  על המזיק לטרוח בנבלה וכו'. מחלוקת תנאים בברייתא בגמרא (דף י"א) בפרק קמא ופסק כאבא שאול וכאחרים וכן עיקר:

הלכות נזקי ממון - פרק שמיני

א  שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל [א] הֶקְדֵּשׁ אוֹ שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'שׁוֹר רֵעֵהוּ'. וְכָל הַקָּדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מְעִילָה אֵין בָּהֶן דִּין נְזָקִין. וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין יֵשׁ בָּהֶן דִּין נְזָקִין בֵּין שֶׁהִזִּיקוּ בֵּין שֶׁהֻזְּקוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ לַפִּדְיוֹן וְלִהְיוֹתָם חֻלִּין:

 מגיד משנה  שור של ישראל וכו'. משנה וברייתא פרק ארבעה וחמשה (דף ל"ו:): וכל הקדשים שחייבין עליהם וכו'. משנה וגמרא פירקא קמא (דף ט') ודין פסולי המוקדשים מבואר בסוגיא פ''ק ופרק הפרה:

ב שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָם וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד אֵימוּרֵיהֶן. שֶׁהָאֵימוּרִים שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים מוֹעֲלִין בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. וְכֵן תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מִכְּלַל בָּשָׂר:

 מגיד משנה  שלמים שהזיקו גובה וכו'. מימרא דרבי אבא שם פרק קמא (דף י"ג):

ג וְכֵיצַד גּוֹבֶה. שֶׁיֹּאכַל הַנִּזָּק וַחֲבוּרָתוֹ מִן הַבָּשָׂר בִּקְדֻשָּׁה כְּנֶגֶד חֲצִי נֵזֶק שֶׁלּוֹ. וְכֵיצַד אֵינוֹ גּוֹבֶה כְּנֶגֶד הָאֵימוּרִין. שֶׁאִם הָיָה לוֹ לִגְבּוֹת בַּחֲצִי נִזְקוֹ שְׁוֵה דִּינָר וְהָיָה כָּל הַבָּשָׂר עִם הָאֵימוּרִין שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִים וְהַבָּשָׂר בְּלֹא אֵימוּרִין שָׁוֶה דִּינָר וָחֵצִי אֵינוֹ גּוֹבֶה שְׁנֵי שְׁלִישִׁי הַבָּשָׂר אֶלָּא חֲצִי הַבָּשָׂר בִּלְבַד:

 מגיד משנה  וכיצד אינו גובה וכו'. שם:

ד וְכֵן שׁוֹר הֶפְקֵר שֶׁהִזִּיק פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לה) 'שׁוֹר רֵעֵהוּ' עַד שֶׁיִּהְיוּ הַנְּכָסִים מְיֻחָדִים לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. שׁוֹר הַהֶפְקֵר שֶׁנָּגַח וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפּשֹׁ אוֹתוֹ הַנִּזָּק בָּא אַחֵר וְזָכָה בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שׁוֹר הַמְיֻחָד לַבְּעָלִים שֶׁהִזִּיק וְאַחַר שֶׁהִזִּיק הַקְדִּישׁוֹ אוֹ הִפְקִירוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּעָלִים בִּשְׁעַת הֶזֵּקוֹ וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין:

 מגיד משנה  וכן שור הפקר שהזיק וכו'. שם: ולא עוד אלא שור וכו'. שם (דף מ"ד:) בשם ר''י פ' ד' וה' ברייתא:

ה * שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל עַכּוּ''ם בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד פָּטוּר. לְפִי שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם מְחַיְּבִין אֶת הָאָדָם עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁהִזִּיקָה וַהֲרֵי אָנוּ דָּנִין לָהֶם כְּדִינֵיהֶם. וְשׁוֹר שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. קְנָס הוּא זֶה לְעַכּוּ''ם לְפִי שֶׁאֵינָן זְהִירִין בְּמִצְוֹת וְאֵינָן מְסַלְּקִין הַנֵּזֶק וְאִם לֹא תְּחַיֵּב אוֹתָן עַל נִזְקֵי בְּהֶמְתָּן אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ וּמַפְסִידִין מָמוֹן הַבְּרִיּוֹת:

 ההראב"ד   שור של ישראל וכו'. א''א הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו עכ''ל:

 מגיד משנה  שור של ישראל וכו'. משנה היא פ' ד' וה' (דף ל"ז). ומ''ש רבינו לפי שאין וכו'. נתינת טעם מדעתו ז''ל. ובהשגות א''א הטענה הזאת אינה מספקת וכו'. ואפשר שבזמן הגמ' לא היו העכו''ם נפרעים כלל ואף בזמן הזה אפשר שאין כל העכו''ם נפרעין מגוף המזיק ואף בארץ שדינם לגבות הדין כך. ודין שור של עכו''ם שהזיק וכו' מפורש שם:

ו  שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק אִם מְכָרוֹ הַמַּזִּיק עַד שֶׁלֹּא [ב] עָמַד בַּדִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָכוּר הֲרֵי הַנִּזָּק גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה מִן הַמַּזִּיק שֶׁמָּכַר לוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַח קוֹל יֵשׁ לוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לַלּוֹקֵחַ לִקַּח עַד שֶׁיִּגְבֶּה הַנִּזָּק:

 מגיד משנה  שור תם שהזיק וכו'. ברייתא פ' המניח (דף ל"ג:) התחלתה ת''ר שור תם שהזיק וכו'. ומ''ש אף על פי שהוא מכור. הכוונה לומר שהלוקח חורש בו לכתחלה וכן שהמכר קיים ואין כל אחד יכול לחזור בו. נראה שהוא סובר שהברייתא אתיא אפי' לר''ע דאמר התם שותפי נינהו ויליף לה מדקאמר הקדישו מוקדש מדרבי אבהו וכו' דאי לר' ישמעאל דאמר בעל חוב הוא לא צרכינן לר' אבהו. ובאמת שאין בסוגיא דבר בהפך דוק ותשכח:

ז הִקְדִּישׁוֹ הַמַּזִּיק הֲרֵי זֶה מֻקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. שְׁחָטוֹ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרוֹ. נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְיִגְבֶּה הַנִּזָּק מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  הקדישו המזיק וכו' כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. זו היא דר' אבהו שהזכרתי למעלה והכוונה שפודה אותו בדבר מועט הניזק וגובה ממנו וכן פירשו המפרשים ז''ל:

ח הִזִּיק וְעָמַד בַּדִּין וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁל מַזִּיק וּתְפָסוּהוּ בֵּין שֶׁחָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב לֹא זָכוּ אֶלָּא הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִתְּחִלָּה וְהִזִּיק הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִגּוּפוֹ:

ט מוּעָד שֶׁהִזִּיק בֵּין עָמַד בַּדִּין בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין וְהִקְדִּישׁוֹ אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ שְׁחָטוֹ. מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְהִנְהִיגוּהוּ בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב זָכוּ בּוֹ. לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם הַנִּזָּק אֶלָּא מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין לְנֶזֶק זֶה:

 מגיד משנה  (ח-ט) הזיק ועמד בדין וכו' קדמו בעלי חובות של מזיק וכו' וכן מועד שהזיק בין שעמד בדין וכו' קדמו בעלי חובות והנהיגוהו וכו'. כל אלו הדינים מפורשים בברייתא הנזכרת ובסוגיא שעליה. ומ''ש במועד ובעלי חובות זוכין בו. הא אפי' כשאין נכסים אחרים למזיק לפי שאם הזיק עד שלא חב אין דין קדימה במטלטלים ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה בהן מה שגבה גבה כמו שיתבאר פ''ב מהל' מלוה ולוה משא''כ בתם שהרי הוא משתלם מגופו ושעבוד נזקו עליו לבד:

י  כְּשֶׁבֵּית דִּין נִזְקָקִין לִגְבּוֹת לַנִּזָּק מִנִּכְסֵי הַמַּזִּיק גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין תְּחִלָּה וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין כְּלָל אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כָּל הַנֵּזֶק גּוֹבִין הַשְּׁאָר מִן הַקַּרְקַע הַמְעֵלָּה שֶׁבְּנִכְסֵי [ג] הַמַּזִּיק. וְכָל זְמַן שֶׁיִּמְצְאוּ מִטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ סֻבִּין אֵין [ד] נִזְקָקִין לַקַּרְקַע:

 מגיד משנה  כשב''ד נזקקין וכו'. מבואר פ''ק (דף י"ד:) בסוגיא על פיסקא דשוה כסף וכן למעלה באותו פרק מחלוקת אמוראין ופסק רבינו כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וכן דעת ההלכות:

יא מֵת הַמַּזִּיק קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלֵּם אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים אֶלָּא לַקַּרְקַע. וְגוֹבִין לַנִּזָּק מִן הַזִּבּוּרִית. מִפְּנֵי שֶׁהַנִּזָק נַעֲשָׂה כְּבַעַל חוֹב וְהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן מְשֻׁעְבָּדִין לְבַעַל חוֹב. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק הַמִּטַּלְטְלִין בְּחַיֵּי הַמַּזִּיק גּוֹבִין לוֹ מֵהֶם לְאַחַר מוֹתוֹ:

 מגיד משנה  מת המזיק קודם שישלם וכו'. דין המטלטלין שם מוסכם ודין הזיבורית מחלוקת אמוראים פרק הניזקין בגיטין (דף נ') ופסק כר''נ דהלכתא כוותיה בדיני וכאביי דאמר הכי ודלא כרבא וכן פסקו ז''ל דיתומים אלו בין קטנים בין גדולים. אבל הרשב''א ז''ל כתב בשם הרב ר' יונה דלענין נזקין דוקא קטנים אבל גדולים מן העידית:

יב כְּבָר תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין. לְפִיכָךְ מְגַבִּין הַנְּזָקִין מִן [ה] הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים. וְאִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין גּוֹבִין לוֹ מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁכָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  כבר תקנו הגאונים לגבות וכו'. בהלכות פ''ק:

יג  * אֵין הַנְּזָקִין מִשְׁתַּלְּמִין וְאֵין חַיָּבִין בְּכֹפֶר וְאֵין הַבְּהֵמָה נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא בִּרְאָיָה [ו] בְּרוּרָה וּבְעֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְאֵין מְצוּיִין בְּאֻרְווֹת הַסּוּסִים וּבְרֶפֶת הַבָּקָר וְגִדְרוֹת צֹאן אֶלָּא הָעֲבָדִים וְהָרוֹעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֵעִידוּ שֶׁבְּהֵמָה זוֹ הִזִּיקָה אֶת זוֹ שׁוֹמְעִין לָהֶם וְאִם הֵעִידוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים שֶׁאָדָם זֶה חָבַל אֶת זֶה אוֹ הֵעִידוּ בִּשְׁאָר נְזָקִין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא אֵין מְחַיְּבִין לְעוֹלָם מָמוֹן עַל פִּי עֵדִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד שְׁאָר עֵדֻיּוֹת וְיָעִידוּ וִיחַיְּבוּ בֵּית דִּין הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם:

 ההראב"ד   אין הנזקין משתלמין וכו'. א''א לא בא למעט אלא עדים פסולים אבל ע''פ עצמו חייב בנזק וכופר אלא שאינו נהרג ע''פ עצמו. עכ''ל:

 מגיד משנה  אין הנזקין משתלמין וכו'. משנה שם פירקא קמא (דף י"ד:) על פי עדים בני חורין ובני ברית ומפורש בגמרא. ובהשגות א''א לא בא למעט אלא עדים פסולים וכו'. ופשוט הוא שכוונת רבינו כך הוא שהרי השוה אותן לשאר דיני ממונות שהודאת בעל דין בהם כמאה עדים מיהו דוקא נזק שלם שהוא חייב על פי עצמו אבל חצי נזק קנס הוא ואם הודה נפטר וכבר נתבאר בדברי רבינו דין זה בביאור למעלה בפרק ב':

יד שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹעֶה עַל גַּבֵּי הַנָּהָר וְנִמְצָא שׁוֹר הָרוּג בְּצִדּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מְנֻגָּח וְזֶה מוּעָד לִגַּח זֶה מְנֻשָּׁךְ וְזֶה מוּעָד לִשַּׁךְ. אֵין אוֹמְרִים בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה נְשָׁכוֹ וְזֶה נְגָחוֹ. וַאֲפִלּוּ גָּמָל הָאוֹחֵר בֵּין הַגְּמַלִּים וְנִמְצָא [גָּמָל] הָרוּג בְּצִדּוֹ אֵין אוֹמְרִים בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ עַד שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים כְּשֵׁרִים:

 מגיד משנה  שור שהיה רועה וכו'. ברייתא בשבועת העדות (דף ל"ד) ובהמוכר פרות (דף צ"ג) פסק כתנא קמא וכן דעת ההלכות פרק הפרה. ופירוש גמל האוחר שמשמש אחור כנגד אחור ודרכו להרוג כל המסתכל בו בשעת תשמישו. ל''א אוחר נוחר. ופירוש מ''ש רבינו ואפילו גמל האוחר פי' ואפילו הוא מועד ועוד שאוחר:

הלכות נזקי ממון - פרק תשיעי

א  בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה חֲצִי נֵזֶק מִמֶּנָּה וּמִוְּלָדָהּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִגּוּפָהּ. אֲבָל תַּרְנְגלֶת שֶׁהִזִּיקָה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִבֵּיצָתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהַבֵּיצָה אֵינָהּ מִגּוּפָהּ אֲבָל מֻבְדֶּלֶת וּמֻפְרֶשֶׁת מִמֶּנָּה:

 מגיד משנה  בהמה מעוברת שהזיקה גובה וכו'. מימרא דרבא פרק הפרה (דף מ"ז) ובבהמה תמה שהיא משלמת חצי נזק מגופה. ודין ביצת התרנגולת כתבו קצת המפרשים דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה ואולי לזה כתב רבינו ז''ל מובדלת ומופרשת ממנה:

ב מְעֻבֶּרֶת שֶׁנָּגְחָה וְנִמְצָא וְלָדָהּ בְּצִדָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נָגְחָה יָלְדָה אוֹ אַחַר שֶׁנָּגְחָה יָלְדָה. מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִן הַפָּרָה וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַוָּלָד כְּלוּם עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּגְחָה הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת. שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו לְהָבִיא הָרְאָיָה:

 מגיד משנה  מעוברת שנגחה וכו'. שם ופסק כחכמים וכן דעת ההלכות:

ג שׁוֹר שֶׁנָּגַח פָּרָה מְעֻבֶּרֶת וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ נוֹפֵל בְּצִדָּהּ וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ הִפִּילָה אוֹ מֵחֲמַת נְגִיחָה הִפִּילָה. מְשַׁלֵּם נֵזֶק הַפָּרָה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם נֵזֶק הַוָּלָד. שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו [א] הָרְאָיָה:

 מגיד משנה  שור שנגח פרה מעוברת וכו'. גם זה כחכמים ודלא כסומכוס:

ד נָגַח פָּרָה מְעֻבֶּרֶת וְהִפִּילָה. אֵין שָׁמִין פְּחַת פָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּפְחַת הַוָּלָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה הָיְתָה הַפָּרָה שָׁוָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וּבְרִיאָה וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַכְשָׁו הִיא וְהַנֵּפֶל שֶׁלָּהּ וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת אוֹ חֶצְיוֹ אִם הָיָה תָּם:

 מגיד משנה  נגח פרה מעוברת וכו'. מימרא דרבא שם. ומ''ש בריאה לומר שפחתה אף היא בשמנה ופחותה בנפח מלבד נזק הולד כדין האמור בסמוך:

ה הָיְתָה הַפָּרָה לְאֶחָד וְהַוָּלָד לְאֶחָד הֲרֵי פְּחַת הַשֻּׁמָּן שֶׁפָּחַת גּוּף הַפָּרָה לְבַעַל הַפָּרָה. וּפְחַת הַנֶּפַח חוֹלְקִין אוֹתוֹ בַּעַל הַפָּרָה עִם בַּעַל הַוָּלָד. וְהַנֵּפֶל שֶׁל בַּעַל הַוָּלָד:

 מגיד משנה  היתה הפרה לאחד וכו'. מבואר שם בגמ' בביאור:

ו שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר שׁוֹר אַחֵר וְהֻזַּק. הַנִּזָּק אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁמָּא בְּסֶלַע לָקָה. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַנִּזָק אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. טָעַן הַנִּזָּק וְאָמַר וַדַּאי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוֹרְךָ הִזִּיק הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הָיָה מוּעָד. אֲבָל אִם הָיָה תָּם פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאֲפִלּוּ הוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר שֶׁחֲצִי נֵזֶק קְנָס הוּא וּמוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר הוּא:

 מגיד משנה  שור שהיה רודף וכו'. משנה פרק המניח (בבא קמא דף ל"ה) ואפילו המזיק אומר שמא כדאיתא בגמרא ופרק הפרה (דף מ"ו) כחכמים: טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע וכו'. זו היא שבועת היסת שתיקנו חכמים בכל מקום לכופר בכל והתובע טוען ברי ונתקנה אחר חכמי המשנה ועיקרה בשבועות (דף מ':): אבל [אם היה] תם פטור. פשוט הוא:

ז  הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִין אַחַר אֶחָד וַהֲרֵי עֵדִים שֶׁאֶחָד מֵהֶן הִזִּיק וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִים אֵיזֶהוּ מִשְּׁנֵיהֶם. זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד חַיָּב לְשַׁלֵּם מִגּוּף הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיוּ מוּעָדִין מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִנְּכָסָיו:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשְּׁנֵי הַשְּׁוָרִים עוֹמְדִין. אֲבָל אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן אוֹ אָבַד וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן תָּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל אִישׁ אֶחָד פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הָבֵא רְאָיָה שֶׁזֶּה הָעוֹמֵד הוּא שֶׁהִזִּיק וַאֲשַׁלֵּם לְךָ:

 מגיד משנה  (ז-ח) היו שנים רודפין אחר אחד וכו'. משנה שם פ' המניח (דף ל"ה). ומה שכתב בד''א. הוא מפורש בגמרא (דף ל"ו) על דרך פירושו ז''ל והוא הנכון שאם אבד אחד פטור לגמרי. וכן מ''ש מגוף הפחות שבשניהם. מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה ודברי רבינו עיקר:

ט  הָיוּ שְׁנֵי הַשְּׁוָרִים הָרוֹדְפִין אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. הַנִּזָּק אוֹמֵר גָּדוֹל הִזִּיק וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר קָטָן הִזִּיק. הָיָה אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד הַנִּזָּק אוֹמֵר מוּעָד הִזִּיק וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר תָּם הִזִּיק. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 מגיד משנה  היו שני השוורין וכו'. משנה שם. ומ''ש המוציא מחבירו ע''ה. ביאור דבריו שאם לא הביא הניזק ראיה כלל הרי המזיק פטור לגמרי כמ''ש לפנינו בדין היו הניזקין שנים שהרי הוא דומה לחטים ולשעורים ולא עוד אלא כיון שאינו מודה אלא בתם אם אין שם עדים הרי הוא מודה בקנס ופטור וסוגיין דמ''ד פלגא נזקא ממונא דאי מודה לא מיפטר אין הלכה כן. ומ''ש רבינו לא היה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים וכו' משלם המזיק כמו שאמר. הוא דין נכון שאינו דומה לדין חיטים ושעורים שלפנינו שהרי יש כאן עדים:

י לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה הִזִּיק אֶלָּא עֵדִים מְעִידִים שֶׁאֶחָד מִשְּׁנֵי אֵלּוּ הִזִּיק מְשַׁלֵּם הַמַּזִּיק כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר. וְאִם טָעַן הַנִּזָּק שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁזֶּה הִזִּיק בְּפָנֶיךָ הֲרֵי הַמַּזִּיק * נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה וּמְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁהוֹדָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת:

 ההראב"ד   נשבע שבועת וכו'. א''א אתם ואמועד קאי ומתני' דקתני המע''ה כגון דקאמר שמא תם הזיק דליכא שבועה גביה ואי תימא להוו כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ''ל:

 מגיד משנה  ואם טען הניזק שאתה יודע וכו' הרי המזיק נשבע שבועת התורה. הודה לו הר''א ז''ל בהשגות דין זה ואמר בהשגות א''א אתם ואמועד קאי וכו'. והחילוק הזה שכתב הר''א ז''ל בין אומר לו אתה יודע בין אינו אומר לו אתה יודע יתבאר דעתו בהלכות שאלה ופקדון. ודעתו ז''ל באחד תם ואחד מועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדים לו אבל כששניהם תמים הרי הם כחיטים ושעורים ואע''פ שיש שם עדים שאחד מהם הזיק פטור מן השבועה. ויש לחלוק שאפילו בששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ''ע:

יא הָיוּ הַנִּזָּקִין שְׁנַיִם אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן וְהַמַּזִּיקִין אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. הַנִּזָּק אוֹמֵר גָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן אֶת הַקָּטָן וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא קָטָן הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְגָדוֹל אֶת הַקָּטָן. אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד הַנִּזָּק אוֹמֵר הַמּוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְתָם הִזִּיק אֶת הַקָּטָן וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר תָּם הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְהַמּוּעָד הִזִּיק אֶת הַקָּטָן. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה הַמַּזִּיק פָּטוּר. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְזֶה טוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים שֶׁהוּא נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וּפָטוּר אַף מִדְּמֵי שְׂעוֹרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם לַקָּטָן מִן הַגָּדוֹל וְלַגָּדוֹל מִן הַקָּטָן כְּמוֹ שֶׁהוֹדָה הַמַּזִּיק. אֲבָל אִם לֹא תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִן הַמַּזִּיק כְּלוּם:

 מגיד משנה  היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו'. משנה שם. ודבר ברור הוא החילוק שיש בין גדול לקטן בניזקין וכן פשוט במזיקין בששניהם תמים לפי שהתם אינו משלם אלא מגופו וכשהמזיק קטן לא יהיו דמי גופו בחצי נזקו: לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור וכו'. אי אפשר לבאר מאמר רבינו ז''ל לומר שאין שם ראיה ברורה אי זה מהם הזיק אבל יש שם עדים שהזיקו שאם כן לא אמר פטור שהרי למעלה אמר בכיוצא בזה משלם המזיק כמו שאמר דכל שיש שם עדים אינו דומה לחיטים ושעורים כמו שנתבאר למעלה אלא ודאי כוונת רבינו ז''ל שאין שם עדים כלל והמזיק פטור בתמין מדינא דמודה בקנס פטור ובאחד תם ואחד מועד כדין טענו חיטים והודה לו בשעורים. ומה שכתב רבינו ז''ל ואם תפס הניזק הרי זה משלם לקטן מן הגדול והוא ודאי בששניהם תמים. כך הוא בגמרא מפורש ואף על פי שהמודה בקנס פטור כבר תירץ הר''א ז''ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו ז''ל. ודע שדיני בבא זו ושלמעלה ממנה שוין רצוני לומר שאם יש עדים בשהנזקין שנים משלם המזיק כמו שאמר כמו שנתבאר למעלה ואף שם אם לא היו שם עדים כלל פטור לגמרי כדין חטים ושעורים ואם תפס אין מוציאין מידו וזה מוכרח בגמרא וזה דעת כל המפרשים ז''ל להשוותן. ורבינו ז''ל כתב למעלה דין עדים מעידים שהוא חייב אף על פי שאין התביעה אלא על אחד מהם וכל שכן כאן שהתביעה על שניהם וכאן כתב כשאין שם עדים כלל שהוא פטור מדין חיטים ושעורים אף על פי שהתביעה על שניהם וכ''ש למעלה שאין התביעה אלא לאחד ולזה יש דעת אחרת למפרשים ז''ל:

יב  שׁוֹר שֶׁנָּגַח וְחָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר הֲרֵי הַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן וְהַבְּעָלִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הַנִּזָּק נוֹטֵל מֵאָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֵאָה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מֵאָה וְהַנִּזָּק שֶׁלְּפָנָיו עִם הַבְּעָלִים נוֹטְלִין חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מֵאָה וְנִזָּק שֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים וְהַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן עִם הַבְּעָלִים עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִין וְהוֹלְכִים:

 מגיד משנה  שור שנגח וחזר וכו'. משנה פרק ד' וה' (דף ל"ז) פסק רבינו כר''ש דמתני' דאתיא כר''ע דגמרא:

יג נִזָּק שֶׁתָּפַס בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה לִגְבּוֹת חֲצִי נִזְקוֹ מִגּוּפָהּ נַעֲשָׂה עָלֶיהָ שׁוֹמֵר שָׂכָר לִנְזָקִין וְאִם יָצְתָה וְהִזִּיקָה הַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין. כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח וְהִפְסִיד מָאתַיִם וּתְפָסוֹ הַנִּזָּק לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ מֵאָה וְחָזַר וְנָגַח וְהִפְסִיד בְּמֵאָה וְאַרְבָּעִים הֲרֵי הַנִּזָּק הָאַחֲרוֹן מִשְׁתַּלֵּם שִׁבְעִים וְהַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן שֶׁתְּפָסוֹ מִשְׁתַּלֵּם מוֹתַר נִזְקוֹ וְהוּא שְׁלֹשִׁים וְהַבְּעָלִים מֵאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  ניזק שתפס הבהמה וכו'. זה נלמד מהסוגיא אשר שם וברור הוא וכ''כ בהלכות:

יד  שְׁנֵי שְׁוָרִים תַּמִּים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָּזֶה מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר חֲצִי נֵזֶק. שְׁנֵיהֶם מוּעָדִין (אוֹ מוּעָד וְאָדָם) שֶׁחָבְלוּ זֶה בָּזֶה מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר נֵזֶק שָׁלֵם. אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד. מוּעָד בְּתָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֵזֶק שָׁלֵם תָּם בְּמוּעָד מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֵזֶק. כֵּיצַד. שׁוֹר תָּם שֶׁהִפְסִיד בְּשׁוֹר תָּם אַחֵר שְׁוֵה מָנֶה וְחָזַר זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִפְסִיד בָּרִאשׁוֹן שְׁוֵה אַרְבָּעִים הֲרֵי בַּעַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם לַבַּעַל הָאַחֲרוֹן שְׁלֹשִׁים. הָיוּ שְׁנֵיהֶם מוּעָדִין בַּעַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם שִׁשִּׁים. הָרִאשׁוֹן מוּעָד וְאַחֲרוֹן תָּם בַּעַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם שְׁמוֹנִים. הָרִאשׁוֹן תָּם וְהָאַחֲרוֹן מוּעָד בַּעַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה:

 מגיד משנה  שני שוורים וכו' עד סוף הפרק. משנה מפורשת בבבא קמא בפרק המניח (דף ל"ג):

הלכות נזקי ממון - פרק עשירי

א שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם בְּכָל מָקוֹם בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן בֵּין עֶבֶד בֵּין בֶּן חוֹרִין אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְאִם הֵמִית אֶת הָעַכּוּ''ם פָּטוּר כְּדִינֵיהֶם:

 מגיד משנה  שור שהמית את האדם וכו'. משנה פרק ארבעה וחמשה (בבא קמא דף מ"א). ומה שאמר ואחד חיה ועוף וכו'. מבואר במשנה בפ''ו דעדיות דקתני תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש והובאה ברכות (דף כ"ז):

ב אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהֵמִיתוּ הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין. מַה בֵּין תָּם שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם לְמוּעָד שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם. שֶׁהַתָּם פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר וְהַמּוּעָד חַיָּב בְּכֹפֶר וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מוּעָד לַהֲרֹג:

 מגיד משנה  מה בין תם שהרג את האדם למועד וכו'. שם במשנה פרק ארבעה וחמשה (דף מ"א):

ג וְהוֹאִיל וְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם נִסְקָלִין הֵיאַךְ יִמָּצֵא מוּעָד לַהֲרֹג עַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בְּעָלָיו אֶת הַכֹּפֶר. כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאַחַר כָּךְ הָרַג יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמּוּעָד לְעַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל טְרֵפָה וְאַחַר כָּךְ הָרַג שָׁלֵם. אוֹ שֶׁהָרַג וּבָרַח וּבָרְבִיעִי נִתְפַּס. שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר עַד שֶׁיִּסָּקֵל הַשּׁוֹר. וְכֵן אִם סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הֲרֵי זֶה מוּעָד לַהֲרִיגָה וּבְעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. וְכֵן אִם הִכִּירוּ עֵדִים אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַשּׁוֹר בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית רָאוּ שׁוֹרוֹ שֶׁהָרַג וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אִם זֶה הוּא הַשּׁוֹר שֶׁהָרַג בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָרִאשׁוֹנוֹת אוֹ אַחֵר הָיָה. הוֹאִיל וְהוּעֲדוּ הַבְּעָלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בִּבְקָרָם שׁוֹר שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָיָה לָהֶם לִשְׁמֹר כָּל בְּהֶמְתָּם וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר:

 מגיד משנה  והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין וכו'. סוגיית הגמ' עליה והצדדין שכתב רבינו ז''ל אוקימתות בגמרא אלא שאני תמה בשני הצדדין הראשונים שהם כשהרג עכו''ם או ישראלים טרפות הרי נדחו בגמ' דפרכינן ומועד לעכו''ם הוי מועד לישראל בתמיה פי' דילמא בעלים מנטרי ליה טפי מליגח לישראל ופרקינן אלא אמר ר''ל כגון שהרג בני אדם טרפה ופרכינן מועד לטרפה הוי מועד לשלם בתמיה ואמרינן אלא אמר רב פפא כגון דקטיל וערק וכו'. ואפשר שרבינו ז''ל אינו גורס בשני אוקימתות אלו אלא והוא מפרשן בניחותא שמועד לעכו''ם הוי מועד לישראל ומועד לטרפה הוי מועד לשלם ואין כן גירסת הספרים שלנו ולא כפי' רש''י ז''ל: וכן אם סכן ג' בני אדם וכו'. פי' ולא מתו וכשנגח הרביעי מתו כולן לפיכך לא נסקל עד עתה כך פירש רש''י ז''ל: או שהרג ג' בהמות וכו'. זה באמת קשה מן הראשונות דהא ודאי בתמיה אמר התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם ובכמה מקומות נראה כן ורבינו ז''ל עצמו כתב בפ''ו מועד לאדם אינו מועד לבהמה x וכ''ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ואפי' גרסינן לה בניחותא ודאי אין הלכה כדברי רב זביד דאמר הכין אלא כרב פפא דפליג בריש פירקין ואמר דשור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר ורבינו ז''ל פסק כרב פפא כמ''ש למעלה פרק ו', וצריך לי עיון: וכן אם הכירו העדים וכו'. פי' ולבסוף הוכר בנגיחה רביעית ואוקימתא אמיתית הוא שם בגמ' (דף מ"א):

 כסף משנה  והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה: או שהרג ג' בהמות וכו'. כתב ה''ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל''ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ''ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה:

ד זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כא-כט) 'וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁחִיּוּב מִיתָה זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם וְאִם נָתַן כֹּפֶר הַנֶּהֱרָג מִתְכַּפֵּר לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה מְמַשְׁכְּנִין מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּכֹפֶר בְּעַל כָּרְחוֹ:

 מגיד משנה  זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת וכו'. מבואר שם בסנהדרין. ומה שכתב רבינו ז''ל ממשכנין מי שחייב בכופר. בעיא שם בבא קמא (דף מ') ולא איפשיטא ופירשו בתוספות בד''ה חייבי כופר דביורשי הניזק מיבעיא ליה אם יכולין למשכנו ונראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר נזקין דעלמא ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל ונראה שזה דעת רבינו ז''ל:

ה שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָרַג. כָּל אֶחָד מֵהֶם מְשַׁלֵּם כֹּפֶר שָׁלֵם שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ כַּפָּרָה גְּמוּרָה:

 מגיד משנה  שור של שני שותפין וכו'. זו ודאי בעיא שם דאמר כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרים נשלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ע''כ לשון הגמרא ולא פשטוה. ונראה דעת רבינו ז''ל בזה כיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכדקאמר כיצד משלמין כופר וקיימא לן דכופרא כפרה חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק חמץ דלקולא לנתבע:

ו אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי בְּעָלָיו אִם הָיוּ לוֹ בְּעָלִים. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ לוֹ בְּעָלִים כְּגוֹן שׁוֹר הַמִּדְבָּר וְשׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר שֶׁל גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין אִם הֵמִית הֲרֵי זֶה נִסְקָל וְגוֹמְרִין דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים. וְכֵן שׁוֹר הָאִשָּׁה וְשׁוֹר הַיְתוֹמִים וְשׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שֶׁהֵמִיתוּ נִסְקָלִין. וְאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא וְאֵין הַקְּטַנִּים וְהַחֵרְשִׁים וְהַשּׁוֹטִים בְּנֵי חִיּוּב כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין כַּפָּרָה:

 מגיד משנה  אין גומרין דין השור וכו'. כדברי חכמים (דף מ"ה:) שבברייתא השנויה שם: אבל אם לא היו לה בעלים וכו'. הג' ראשונים שהזכיר רבינו ז''ל הם במחלוקת שם בגמרא (דף מ"ד:) ופסק כסתם משנה דלא כר' יהודה. ומ''ש שאין האפוטרופסין משלמין את הכופר. ברייתא מפורשת שם (דף מ'):

ז * שׁוֹר שֶׁהוּא טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אוֹ שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה אֵינוֹ נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כט) 'וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת' כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. וְכֵיוָן שֶׁבְּעָלָיו כְּמֵת הֵם חֲשׁוּבִים וְאֵינָן צְרִיכִין מִיתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 ההראב"ד   שור שהוא טרפה וכו'. א''א ואם בפני ב''ד הרג נהרג משום ובערת הרע. עכ''ל:

 מגיד משנה  שור שהוא טרפה וכו'. בסנהדרין פרק אלו הנשרפין (דף ע"א) ופסק כרב אשי. ובהשגות א''א ואם בפני הבית דין הרג נהרג משום ובערת הרע מקרבך ע''כ. למד זה התם מדאמר התם באדם טרפה שהרג בפני בית דין חייב משום ובערת ודי שנמעט השור ממה שהבעלים פטורין דהתם נמי ילפינן פטורא דשור מדלא קרינן ביה וגם בעליו יומת ויש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם:

ח הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב בַּחֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ אֵין הַכֶּלֶב נִסְקָל. וְכֵן אִם גֵּרָה בּוֹ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וַהֲרָגוּהוּ. אֲבָל אִם שִׁסָּה בּוֹ נָחָשׁ וַאֲפִלּוּ הִשִּׁיכוֹ בּוֹ וַהֲרָגוֹ הַנָּחָשׁ נִסְקָל. שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית מֵעַצְמוֹ מְקִיאוֹ לְפִיכָךְ זֶה הָאָדָם שֶׁהִשִּׁיךְ בּוֹ נָחָשׁ פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

 מגיד משנה  המשסה כלבו בחבירו וכו'. זהו דין שור האיצטדין השנוי במשנה פרק ארבעה וחמשה (דף ל"ט) ודין הנחש משנה פרק אלו הן הנשרפין (ע"ו:) והובא פרק כיצד הרגל (כ"ט:) ופסק כחכמים:

ט אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת אִם הֵמִיתָה עַד שֶׁנִּתְכַּוְּנָה לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. אֲבָל שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם. נִתְכַּוִּן לְעַכּוּ''ם וְהָרַג לְיִשְׂרָאֵל. נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא. פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְאִם הָיָה מוּעָד הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַג בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה:

 מגיד משנה  אין הבהמה נסקלת וכו'. משנה פרק ארבעה וחמשה (דף מ"ד) ועולה מכלל דברי רבינו שאם נתכוון להרוג ראובן והרג שמעון שהוא נסקל וכן העלו בגמרא: ואם היה מועד וכו'. פסק כמימרא דשמואל בגמרא שם ובקנס העבד פסק כר''י:

 כסף משנה  אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד:

י הָיָה מוּעָד לִפּל עַל בְּנֵי הָאָדָם בְּבוֹרוֹת וְרָאָה יָרָק בַּבּוֹר וְנָפַל לַבּוֹר בִּשְׁבִיל הַיָּרָק וְהָיָה שָׁם אָדָם וּמֵת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים וּלְהַפִּיל עַל בְּנֵי אָדָם וְנִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל לַהֲנָאָתוֹ וְנָפַל עַל אָדָם וּמֵת מֵחֲמַת חִכּוּכוֹ. הַשּׁוֹר פָּטוּר מִמִּיתָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהָמִית וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר שֶׁהֲרֵי זֶה מוּעָד לִפּל בְּבוֹרוֹת עַל בְּנֵי אָדָם אוֹ לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם הַכְּתָלִים. וְהֵיאַךְ יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְחַכֵּךְ לַהֲנָאָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְחַכֵּךְ לְאַחַר שֶׁהִפִּיל וְהֵמִית:

 מגיד משנה  היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וכו'. מפורש שם ואליבא דשמואל, ופירוש מועד שעשה כן שלש פעמים וכן עיקר וכן מתברר פרק הפרה (דף מ"ח):

יא אֵין הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר עַד שֶׁתָּמִית בְּהֶמְתָּן חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אֲבָל אִם הֵמִית בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. כֵּיצַד. הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִתְבֹּעַ שְׂכָרוֹ אוֹ חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת. הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ:

 מגיד משנה  אין הבעלים משלמין את הכופר וכו'. ברייתא פ' המניח (דף ל"ג) ופסק כת''ק אבל במ''ש רבינו ז''ל ואפילו נכנס לתבוע שכרו יש קצת תימה איך לא חילק שלפי הסוגיא נראה דאי בעל הבית לא שכיח במתא פי' בשוק שהרי הוא כאילו נכנס ברשות ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרים:

יב עָמַד בַּפֶּתַח וְקָרָא לְבַעַל הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ הֵן. וְנִכְנַס וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי הַבְּעָלִים פְּטוּרִין. שֶׁאֵין מַשְׁמַע הֵן אֶלָּא עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֲדַבֵּר עִמְּךָ:

 מגיד משנה  עמד בפתח וקרא וכו'. שם בברייתא:

יג בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְדָרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וַהֲרָגַתְהוּ הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר שֶׁהָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְהַזִּיק בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמּוּעָד שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה נִסְקָל וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר וְאִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּכֹפֶר. וְתָם שֶׁהֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַכֹּפֶר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָמִית נִסְקָל וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר וְכֵן מִקְּנָס שֶׁל עֶבֶד:

 מגיד משנה  בהמה שנכנסה בחצר הניזק. בעיא דאיפשיטא סוף כיצד הרגל (דף כ"ו) ודוקא ברשות הניזק ואז חייב אפילו בביאה ראשונה אבל ברה''ר אפילו בג''פ פטור לפי שאין חיוב הרגל ברה''ר:

יד * נִרְאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּם שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סֶלַע הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. אִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי הָעֶבֶד אוֹ חֲצִי דְּמֵי הַשִּׁפְחָה מִגּוּפוֹ כְּאִלּוּ הֵמִית שׁוֹר חֲבֵרוֹ אוֹ חֲמוֹרוֹ:

 ההראב"ד   נ''ל וכו'. א''א הסברא הזו אינה מחוורת שהרי ע''פ עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ''ה משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה ואי בבן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמיו משלם בין ע''פ עצמו בין שלא בכוונה:

 מגיד משנה  נ''ל שאע''פ שהתם שהמית בכוונה עבד וכו'. כבר כתב רבינו למעלה שהמועד שהמית את בני חורין או את העבד שלא בכוונה משלם כופר וקנס אבל בתם סובר הרב שאם המית בן חורין פטור אפי' מחצי דמים דאין דמים לבן חורין וההיא סוגיא דפ' ד' וה' (דף מ"ג) דמשמע מינה דיש דמים בבני חורין נאמרה דוקא לדעת רבה דאמר שור [שהמית בן חורין] שלא בכוונה פטור מן הכופר ואין הלכה כמותו ולדידן אין דמים לבן חורין אבל העבד יש דמים לעבד ושלא בכוונה שאין השור נסקל משלם מגופו. ובהשגות א''א זאת הסברא אינה מחוורת וכו'. ודברים אלו צריכין ביאור ארוך וכבר העירותי על דברי רבינו ז''ל. ודעת הר''א ז''ל הוא דתם לדידן כמועד אליבא דרבה ויש דמים לבן חורין:

הלכות נזקי ממון - פרק אחד עשר

א כַּמָּה הוּא הַכֹּפֶר. כְּמוֹ שְׁרָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהוּא דְּמֵי הַנֶּהֱרָג הַכּל לְפִי שָׁוְיוֹ שֶׁל נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-ל) 'וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'. וְכֹפֶר הָעֲבָדִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הוּא הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה שְׁלֹשִׁים סֶלַע כֶּסֶף יָפֶה בֵּין שֶׁהָיָה הָעֶבֶד שָׁוֶה מֵאָה מָנֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכָל הַמְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר אֵין לוֹ קְנָס הוֹאִיל וְאֵין לוֹ אָדוֹן שֶׁהֲרֵי יָצָא לְחֵרוּת:

 מגיד משנה  כמה הוא הכופר וכו'. זה מחלוקת פ' ד' וה' (דף מ') ופסק כחכמים דברייתא דאמרי דמי ניזק: וכופר העבדים וכו'. פשוט ומבואר במשנה: וכל המעוכב גט שחרור וכו'. בעיא ולא איפשיטא בגיטין פ' השולח (דף מ"ב:) ולקולא. ואני תמה למה לא כתב רבינו ז''ל שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בשאר תיקו שבממון ואפילו בתיקו דקנס כמו שיתבאר פ''ב מהלכות גניבה. וי''ל שאפשר שרבינו ז''ל סובר שהיא פשוטה שאין לה קנס דההיא דברייתא דאוקימנא התם דילמא כמאן דאמר א''צ סובר הוא שצריך כמו שפסק בה' עבדים ולא מפקינן ברייתא לבר מהלכתא אבל מתוך מ''ש רבינו פ''ד מהל' חובל ומזיק אינו נראה כן אלא אם תפס אין מוציאין מידו:

 כסף משנה  וכל המעוכב גט שחרור וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה למה לא כתב רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. מכל מקום אפשר לומר דהיינו טעמא משום דלא חסריה ממון משא''כ בדין הנזכר בפרק רביעי מהלכות חובל:

ב לְמִי נוֹתְנִין הַכֹּפֶר. לְיוֹרְשֵׁי הַנֶּהֱרָג. וְאִם הֵמִית אִשָּׁה הַכֹּפֶר לְיוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ וְאֵינוֹ לַבַּעַל. הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וְהַחֵצִי הָאַחֵר רָאוּי לִתֵּן וְאֵין מִי יִקָּחֶנּוּ:

 מגיד משנה  למי נותנים וכו' ואם המית אשה וכו'. ברייתא פרק ד' וה' (דף מ"ב:) כר''ע: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. דברי רבינו ז''ל קיימין בשפחה שחצייה בת חורין אבל בעבד ודאי צ''ע שהרי כבן חורין הוא אלא שמחוסר גט שחרור וזה מוכרח בגמרא שם פ' השולח דקא בעינן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ואמר ת''ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכו' מאי לאו כמשנה אחרונה פי' שהודו ב''ה שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו כדי שלא יבטל מפריה ורביה וש''מ דיש קנס למחוסר גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה פי' שאמרו ב''ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועבד גמור הוא בחציו וכיון שכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקי''ל כמשנה אחרונה כמו שיתבאר בהל' עבדים פ''ז היאך יהיה לזה קנס אבל בשפחה דקי''ל דעובדת את רבה יום אחד ואין חוששין לפריה ורביה לפי שאינו מצוה עליה וכמו שיתבאר שם יש לרבה חצי נזק ואני תמה איך כתב רבינו ז''ל כן בסתם וע''ק שכתב חציו עבד וצ''ע. אחר כן מצאתי לרבינו מאיר ז''ל שכתב כדברי שעבד אין לו קנס וכן עיקר:

ג שׁוֹר שֶׁנָּגַח אִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּעָד לִגַּח הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה בִּדְמֵי וְלָדוֹת אֶלָּא לָאָדָם:

 מגיד משנה  שור שנגח את האשה וכו'. מבואר בברייתא (דף מ"ב:) ובסוגיא פרק ד' וה':

ד  נָגַח שִׁפְחָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּגַח חֲמוֹר מְעֻבֶּרֶת. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי וְלָדוֹת מִגּוּפוֹ:

 מגיד משנה  נגח שפחה ויצאו ילדיה וכו'. מימרא פרק הפרה (דף מ"ט):

ה כֵּיצַד שָׁמִין אוֹתָהּ. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיְתָה שִׁפְחָה זוֹ שָׁוָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֵבֶּרֶת וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַתָּה וְנוֹתֵן לִבְעָלֶיהָ הַפְּחָת אוֹ חֶצְיוֹ. וְאִם הֵמִית הַשִּׁפְחָה מְשַׁלֵּם הַכֹּפֶר הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ו שׁוֹר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְהֵמָה וְנָגַח אֶת הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאִם הֱמִיתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם חָבַל בּוֹ חַיָּב בְּנֵזֶק. וְאִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ. וְאִם מוּעָד נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  שור שנתכוון לבהמה וכו'. נזקין שלא בכוונה הם בברייתא מחלוקת רבי יהודה ור''ש פרק ד' וה' (דף נ') ופסק כר' יהודה וידוע דר''ש ור' יהודה הלכה כר''י:

ז שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וּמוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:

 מגיד משנה  שור תם שהמית והזיק וכו'. ברייתא וסוגיא פ' החובל (דף צ':) ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות אם דנין אותו דיני ממונות אין הבעלים חייבין לשלם מן העליה וזה שאמרו שם (דף צ"א) סוף סוף מהיכא משתלם מרדיא פי' מחרישה ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכשברח השור ליכא ביה רדיה ומבעלים ליכא לאשתלומי וכדאמרן. ואפשר לפרש הסוגיא על דרך זה ולומר דלהך אוקימתא בתרייתא לא חיישינן לעינוי דינו של שור. זה נ''ל לדעת רבינו ז''ל ובהשגות שיטה אחרת על דרך פירש''י ז''ל ואין בה הכרח:

 כסף משנה  שור תם שהמית והזיק וכו'. כתב ה''ה ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות וכו' ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכו'. ול''נ דמצינן שפיר למימר דסבר רבינו דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השביח ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב''ד שלא יכול לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו באותם הימים והכי דייק לישניה שכתב משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו וכו' דאל''כ הכי הל''ל משהין אותו עד שישביח ברדייתו:

ח * וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּבָרַח אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:

 ההראב"ד   ומהיכן משתלם וכו'. א''א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' והיא עצמה שבוש דאיהו סבר שאין חוששין במיתת השור משום עינוי הדין וא''כ תם שהמית והזיק נדייניה דיני נפשות והדר נדייניה דיני ממונות מאי אמרת רדייא עליה דמרא היא והא כיון דדנוהו דיני נפשות שוב אין לבעליו רשות בו ועוד דאמרי' בגמרא דקבול סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור או לא ברח אלא ודאי כשברחו הבעלים כמו שאנו מפרשים והכל בענין אחד וחוששין לעינוי הדין עכ''ל:

ט שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְכֵן אִם הִפְקִירוֹ אֵינוֹ מֻפְקָר. מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו אֵינָהּ חֲזָרָה. שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה. אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נִגְמָר דִּינוֹ לִסְקִילָה אִם הִקְדִּישׁוֹ מֻקְדָּשׁ וְאִם הִפְקִירוֹ הֲרֵי הוּא מֻפְקָר. מְכָרוֹ הֲרֵי זֶה מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו הֲרֵי זֶה מֻחְזָר. וְאִם קָדַם וּשְׁחָטוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה:

 מגיד משנה  שור שהמית את האדם וכו'. כרבנן בברייתא בסוף פרק ד' וה' (דף מ"ד:):

י שׁוֹר שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁוָרִים אֲחֵרִים כֻּלָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹר כְּדִין הָאָדָם. נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף כֻּלָּן נִסְקָלִים וְנִקְבָּרִין וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּדִין בְּהֵמָה נִסְקֶלֶת:

 מגיד משנה  שור שלא נגמר דינו שנתערב וכו'. מבואר בסוגיא דאלו הן הנשרפים (דף ע"ט:) על המשנה דרוצח שנתערב באחרים ופסק כחכמים. ומה שכתב רבינו והם אסורין בהנאה. כן מוכח בזבחים פ' התערובת (דף ע"ו) ופשוט הוא:

יא פָּרָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם וְכֵן כָּל בְּהֵמָה שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה הֲרֵי עֵבָּרָהּ כָּמוֹהָ. הִיא וְעֵבָּרָהּ נָגְחָה הִיא וְעֻבָּרָהּ נִרְבְּעָה:

 מגיד משנה  פרה מעוברת שהמיתה וכו'. הכל מבואר שם באלו הן הנשרפים על ברייתא (דף פ') וסוגיא שעליה:

יב נָגְחָה וְהֵמִיתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָהּ נִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה קֹדֶם גְּמַר דִּין וְלָדָהּ מֻתָּר וְאִם יָלְדָה אַחַר גְּמַר דִּין וְלָדָהּ אָסוּר שֶׁהָעֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. וְאִם נִתְעָרֵב וָלָד זֶה בַּאֲחֵרִים כּוֹנְסִין אֶת כֻּלָּם בְּכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם:

יג שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזַמּוּ עֵדָיו כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הִפְקִירוּהוּ בְּעָלָיו. וְאִם הֵעִידוּ שֶׁבְּעָלָיו רִבְּעָהוּ וְהֵזִים אֶת הָעֵדִים הֲרֵי הַשּׁוֹר לִבְעָלָיו וְהַקּוֹדֵם וּמְשָׁכוֹ לֹא זָכָה בּוֹ שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא וְשֶׁאֵלּוּ עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם וַהֲרֵי הוּא מְיַחֵל לַהֲזִימָם לֹא הִפְקִיר:

 מגיד משנה  שור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' עד סוף הפרק. מבואר בכריתות (דף כ"ד) ריש פרק המביא מימרא בשם ר''י ורבא:

הלכות נזקי ממון - פרק שנים עשר

א הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה הַבּוֹר מָלֵא גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם'. וְאֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹ שְׁאָר מִינֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לֹא נֶאֱמַר (שמות כא-לג) 'שׁוֹר וַחֲמוֹר' אֶלָּא בָּהוֹוֶה:

 מגיד משנה  החופר בור ברשות הרבים וכו'. משנה פ' הפרה (דף נ':): אפילו היה הבור מלא גזות וכו'. שם מפורש בגמרא: ואחד שור וחמור וכו'. משנה שם (דף נ"ד:):

ב אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ הַחוֹפֵר בּוֹר [א] בִּרְשׁוּתוֹ וּפִתְחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ פָּתַח לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁחָפַר וּפָתַח לִרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. אֲבָל אִם הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וּבוֹרוֹ אוֹ שֶׁהִפְקִיר בּוֹרוֹ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ אוֹ הִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם' מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וְזֶה הֶפְקֵר וּבַתְּחִלָּה בִּרְשׁוּת חָפַר מִפְּנֵי שֶׁחָפַר בִּרְשׁוּתוֹ:

 מגיד משנה  אחד החופר בור ברה''ר וכו'. משנה שם (דף מ"ט:). ומ''ש רבינו ז''ל או פתח לרשות חבירו הוא פירוש שפי' רבינו ז''ל למה שאמרו במשנה ברה''י ופתחו לרה''י אחר חייב: ומה שכתב רבינו בשהפקיר רשותו. הוא מחלוקת שם ופסק כר''ע ואליבא דרבה או כר' ישמעאל ואליבא דרב יוסף וכסתם משנה וכן בהלכות. ומה שפטר רבינו כשהפקיר רשותו ובורו דבר פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז''ל שהרי על הכריה אינו חייב שברשות כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל:

ג אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שֶׁנֶּחְפַּר מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁחֲפָרַתּוּ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְמַלְּאוֹתוֹ אוֹ לְכַסּוֹתוֹ וְלֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו. ואֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם' מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים מִכָּל מָקוֹם:

 מגיד משנה  אחר החופר או שנחפר וכו'. מבואר בפרק הפרה שם במימרא דרבא:

ד אֶחָד הַחוֹפֵר אוֹ הַמְגַלֶּה מָקוֹם שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לג) 'כִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה'. וְאִם כִסָּהוּ כָּרָאוּי אַף עַל פִּי שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וּמֵת פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לג) 'וְלֹא יְכַסֶּנּוּ' הָא אִם כִּסָּהוּ פָּטוּר. כִּסָּהוּ בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי שְׁוָרִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי גְּמַלִּים וְהָלְכוּ עָלָיו גְּמַלִּים וְנִתְרוֹעֵעַ וְהָלְכוּ עָלָיו שְׁוָרִים וְנָפְלוּ בּוֹ. אִם אֵין הַגְּמַלִּים מְצוּיִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֹנֶס. וְאִם יָבוֹאוּ שָׁם גְּמַלִּים אֲפִלּוּ לִפְרָקִים הֲרֵי זֶה חַיָּב:

 מגיד משנה  אחד החופר או המגלה וכו'. מבואר שם: ואם כסהו כראוי וכו'. מפורש שם בסוגיא ובגמרא (דף נ"ב) ובמשנה: כסהו בדבר שיכול לעמוד וכו'. מבואר שם בסוגיא כלישנא בתרא וכו':

ה * הִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ וְנָפְלוּ בּוֹ שְׁוָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהַגְּמַלִּים מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וַהֲרֵי הוּא פּוֹשֵׁעַ לַגְּמַלִּים הוֹאִיל וּמֵחֲמָת שֶׁהִתְלִיעַ נָפְלוּ בּוֹ הַשְּׁוָרִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   התליע מתוכו וכו'. א''א הרי''ף לא הביא בהלכות מכל אותה סוגיא כלום דומה שאינו עיקר וסמך על מה שהסכימו בעלי הגמרא דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וצ''ע עכ''ל:

 מגיד משנה  התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. בעיא (דף נ"ב:) ואיפשיטא שם כדברי רבינו. בהשגות א''א הרי''ף לא הביא בהלכותיו מכל אותה הסוגיא כלום וכו'. וכבר חילקו המפרשים בין זו לתחילתה בפשיעה דשאני הכא שלא בא האונס מחמת הפשיעה וכן תירצו ז''ל והיאך עלה בדעת הר''א לדחות בעיא דאיפשיטא מברייתא בשביל סברא לומר שקשה לאמוראים דאמרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואין ראיה מדברי הרב רבי יצחק ז''ל שהרי השמיט הרבה הלכות פסוקות מענינים אלו לפי שאינם מצויין וזו אחת מהן:

 כסף משנה  התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. כתב ה''ה וכבר חילקו בין זו לתחלתה בפשיעה וכו'. עיין בדברי התוס' והרא''ש:

ו * הַמּוֹצֵא בּוֹר וְכִסָּהוּ וְחָזַר וְגִלָּהוּ בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב וְזֶה הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. סְתָמוֹ בְּעָפָר וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת כָּל הֶעָפָר זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁכֵּיוָן שֶׁסְּתָמוֹ בְּעָפָר נִסְתַּלְּקוּ מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹן:

 ההראב"ד   המוצא בור וכו'. א''א בכדי שידע עכ''ל:

 מגיד משנה  המוצא בור וכסהו וכו'. מבואר בסוגיא בפ' המניח (דף כ"ט:) ובהשגות בעל הבור חייב בכדי שידע ע''כ. דימה הר''א ז''ל דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפילו ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבוא הלה ויטול כסויו ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו ואם לא כיסהו משלו אפילו בא אחר וגלהו חייב משא''כ בבור של שותפין שהראשון היה לו לסמוך על כסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע וזה ברור:

ז בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין וְעָבַר הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ הַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ הָרִאשׁוֹן חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר דִּלְיוֹ לַשֵּׁנִי. וּמִשֶּׁמָּסַר דִּלְיוֹ לַשֵּׁנִי לִדְלוֹת מִמֶּנּוּ נִפְטַר הָרִאשׁוֹן וְנִתְחַיֵּב הַשֵּׁנִי לְכַסּוֹתוֹ. כִּסָּהוּ הָרִאשׁוֹן וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִּסָּהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. וְעַד אֵימָתַי יִהְיֶה הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב. עַד שֶׁיֵּדַע הָרִאשׁוֹן שֶׁהַבּוֹר מְגֻלֶּה וּכְדֵי שֶׁיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְיִכְרֹת אֲרָזִים וִיכַסֶּנּוּ. וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ תּוֹךְ זְמַן זֶה הֲרֵי הַשֵּׁנִי לְבַדּוֹ חַיָּב בּוֹ וְכָל שֶׁיָּמוּת בּוֹ אַחַר זְמַן כָּזֶה שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם * שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶן פָּשְׁעוּ בּוֹ:

 ההראב"ד   שהרי שניהן וכו'. א''א אין בגמרא עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ''ל:

 מגיד משנה  בור של שני שותפין ועבר הראשון וכו'. משנה מפורשת פ' הפרה (דף נ"א) ומסירת הדלי מבואר בגמרא (שם ע"ב) ופסק כראב''י דאיפסיקא הלכה כוותיה בנדרים (דף נ"ו:): כסהו הראשון ובא השני וכו'. משנה שם. ומה שכתב רבינו ז''ל וכדי שישכור פועלים וכו'. פסק כר''י וכן פסקו ז''ל. ובהשגות א''א אין בגמרא עד שידע הראשון וכו'. ומדברי שאר המפרשים נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר:

ח הַמּוֹסֵר בּוֹרוֹ לְשׁוֹמֵר חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה הֲרֵי הַבְּעָלִים חַיָּבִין שֶׁהַבּוֹר עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאֵלּוּ * אֵין בָּהֶן דַּעַת:

 ההראב"ד   אין בהם דעת. א''א אני אומר שלא היה מכוסה כראוי, עכ''ל:

 מגיד משנה  המוסר בורו לשומר וכן אם מסרו לחש''ו אע''פ שהיה מכוסה הרי הבעלים וכו'. דין החרש שוטה וקטן ברייתא פ''ק (דף י'). ובהשגות א''א אני אומר שאינו מכוסה כראוי ע''כ. וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כדברי רבינו ז''ל שאפילו מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכתא כוותיה לגבי ר''י דרביה הוה וכמוכרח הוא בסוגיא שם וכבר כתבתי כיוצא בזה פרק רביעי בדין שור:

ט  הַמְכַסֶּה בּוֹרוֹ בְּדִלְיוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבָא בַּעַל הַדְּלִי וְנָטַל דִּלְיוֹ בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב:

 מגיד משנה  המכסה בורו בדליו של חבירו ובא וכו'. מימרא בפרק המניח (בבא קמא דף ל'):

י אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר אוֹ שִׁיחַ אוֹ מְעָרָה אוֹ חָרִיץ. וְלָמָּה נֶאֱמַר (שמות כא-לג) 'בּוֹר' עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. וְכַמָּה כְּדֵי לְהָמִית עֹמֶק עֲשָׂרָה טְפָחִים אֲבָל אִם הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וּמֵת פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקוּ חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  אחד החופר בור וכו'. משנה פרק הפרה (דף נ':). ומ''ש רבינו ואם הוזקו חייבין לשלם פירוש בחפירת כל שהוא לפי שאין שיעור לנזקין וכמ''ש למטה, ובתוספתא מחלוקת ופסק כת''ק דאמר כל שהוא וכסתם משנה שלא נתנה בו שיעור:

יא  הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר תִּשְׁעָה וּמֵהֶן טֶפַח אֶחָד מַיִם חַיָּב. שֶׁהַטֶּפַח שֶׁל מַיִם חָשׁוּב כְּעֹמֶק שְׁנֵי טְפָחִים בַּיַּבָּשָׁה. הָיָה עָמֹק שְׁמוֹנָה וּמֵהֶן שְׁנֵי טְפָחִים מַיִם אוֹ שֶׁהָיָה עָמְקוֹ שִׁבְעָה וּמֵהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מַיִם וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּמֵת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן סָפֵק:

 מגיד משנה  היה עומק הבור ט' וכו'. מימרא פרק הפרה (דף נ"א:) לפי הנראה מדבריו כך היא גרסתו שם אמר רבא וכו' בור תשעה ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כטפחיים ביבשה דמי איבעיא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים מהו מי אמרי' כיון דלא עמיק לית ביה הבלא או דילמא כיון דנפישי מיא אית ביה הבלא ואת''ל כיון דנפישי מיא אית ביה הבלא בור שבעה ומהם שלשה טפחים מים מהו ודאי קריבה ליה לגבי ארעא או דילמא נפיש להו הבלא תיקו. ובספרינו מוחלפת השיטה דפשיטא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים דחייב ומיבעיא להו בור תשעה וטפח מים ובור שבעה ושלשה טפחים מים:

יב הַחוֹפֵר בּוֹר עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לְעֶשְׂרִים וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לִשְׁלֹשִׁים כֻּלָּן חַיָּבִים. חָפַר הָרִאשׁוֹן פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ טֶפַח וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה בֵּין שֶׁחָפַר בּוֹ טֶפַח אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ בִּנְיָן עַל שְׂפָתוֹ טֶפַח זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. סָתַם טֶפַח שֶׁהוֹסִיף אוֹ שֶׁסָּתַר טֶפַח שֶׁבָּנָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם כְּבָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן אוֹ עֲדַיִן לֹא נִסְתַּלֵּק:

 מגיד משנה  החופר בור עמוק עשרה טפחים וכו'. ברייתא שם (דף נ"א) ואתיא אליבא דרבנן וכלישנא קמא דרב זביד דטפי עדיף לאוקמיה כהלכתא. ודע שהוא הדין לחופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה ששניהם חייבין בנזקין שהרי היה במעשה הראשון שיעור לנזקין וכ''כ ז''ל: חפר הראשון פחות מעשרה וכו' זה האחרון חייב. פי' חייב לגמרי וכרבנן דאמרי הכי והראשון נפטר אפי' מנזקין. והטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל ואינו דומה לחופר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' שכתבתי למעלה ששניהם חייבין לפי ששם עדיין במדת נזקין הוא עומד, זה דעת המפרשים ז''ל: סתם טפח שהוסיף וכו'. בעיא ולא איפשיטא (דף נ"א:):

יג חָפַר הָרִאשׁוֹן בּוֹר עָמֹק וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִרְחִיבוֹ וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וּמֵת. אִם מֵחֲמַת הֶבְלוֹ מֵת הָאַחֲרוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי מִעֵט הֶבְלוֹ וְאִם מֵחֲמַת חֲבָטוֹ מֵת הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה. וְכֵן אִם נָפַל הַשּׁוֹר מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁהִרְחִיב הָאַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹן חַיָּב שֶׁהֲרֵי הִקְרִיב הֶזֵּק בּוֹר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מִן הַהֶבֶל. וְאִם מִן הַצַּד שֶׁחָפַר הָרִאשׁוֹן נָפַל הָרִאשׁוֹן חַיָּב שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִעֵט הֶבְלוֹ:

 מגיד משנה  חפר הראשון בור עמוק וכו'. בעיא שם והרכיב רבינו שתי הלשונות האמורין שם, וביאור דבריו ז''ל כך בשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבו ונפל השור מאותו צד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואין צריך לומר אם מת מחמת חבטה, נפל השור בצד האחר שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו אם מחמת חבטה מת האחרון חייב. זהו כוונתו ז''ל והוא תימה איך עירב הלשונות דבודאי משמע דללישנא קמא הכל תלוי בהבל וחבט לבד ולא איכפת לן מאי זה צד נפל. ללישנא בתרא הכל תלוי מאי זה צד נפל ואם לא נפל מאותו צד שהרחיב הוא אפילו מת מחבטה האחרון פטור ואולי דעת רבינו ז''ל שאינן חולקין לענין הדין וצ''ע:

 כסף משנה  חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו וכו' וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון וכו'. דברי רבינו מבוארים דמיירי בשלא הרחיבו בהיקף וה''ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון את הבור לא היה נופל שם ואם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל הבור פטור שהרי זה מיעט הבלו ואם מחמת חבט האחרון חייב: וכתב הטור על דברי רבינו ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי וגם ה''ה תמה עליו היאך עירב הלשונות והניח הדבר בצ''ע. ול''נ שרבינו סובר שא''א לומר דפליגי לישני אהדדי דא''כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא היה מרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמיך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם:

יד בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הַבְּהֵמָה אֶלָּא מֵהֶבְלוֹ [ב] וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵתָה מֵחֲבָטוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עֹמֶק הַבּוֹר כְּרָחְבּוֹ אֵין לוֹ הֶבֶל. וְאִם לֹא נֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וּמֵתָה פָּטוּר. הָיָה עָמְקוֹ יֶתֶר עַל רָחְבּוֹ יֵשׁ לוֹ הֶבֶל וְאִם מֵתָה בּוֹ הַבְּהֵמָה חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶחְבְּטָה בְּקַרְקָעִיתָהּ:

 מגיד משנה  בור שחייבה עליו תורה וכו'. פסק כשמואל (דף נ':) דהלכתא כוותיה בדיני. ומה שכתב לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל. מימרא שם פרק הפרה ובשלא נחבטה הפרה כמה שכתב הוא ז''ל דאי נחבטה כיון דקי''ל כשמואל ודאי מיחייב בכל גוונא וכן פירשו ז''ל:

 כסף משנה  בור שחייבה עליו תורה וכו'. כתב ה''ה פסק כשמואל וכו'. ומ''ש לפיכך אם היה הבור עמוק וכו'. מימרא שם וכו'. עיין בהרא''ש:

טו עָשָׂה תֵּל גָּבוֹהַּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנֶחְבְּטָה בּוֹ הַבְּהֵמָה וּמֵתָה. אִם הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פָּטוּר עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה. אֲבָל אִם הֻזְּקָה בִּלְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וַאֲפִלּוּ בְּתֵל גָּבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ בַּחֲפִירָה כָּל שֶׁהִיא. שֶׁהַנֵּזֶק בְּכָל שֶׁהוּא דָּבָר מָצוּי וְיָדוּעַ וְאֵין הַמִּיתָה בְּכָל שֶׁהוּא מְצוּיָה וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ אֹנֶס:

 מגיד משנה  עשה תל גבוה ברה''ר וכו'. גם זה כשמואל ושיעור העשרה טפחים דומיא דבור:

טז וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב עַל מִיתַת הַבְּהֵמָה בְּבוֹר אוֹ עַל חֲבִיטָתָהּ בְּתֵל. אֶלָּא אִם הָיִתָה הַבְּהֵמָה קְטַנָּה אוֹ חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה אוֹ סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה. אֲבָל אִם הָיְתָה * פִּקַּחַת וְנָפְלָה בַּיּוֹם וּמֵתָה פָּטוּר שֶׁזֶּה כְּמוֹ אֹנֶס מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְאוֹת וְלָסוּר מִן הַמִּכְשׁוֹלוֹת. וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹכוֹ אָדָם וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה סוּמָא אוֹ שֶׁנָּפַל בַּלַּיְלָה בֵּין שֶׁהָיָה בֶּן חוֹרִין אוֹ עֶבֶד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ הָאָדָם אוֹ הַבְּהֵמָה הַפִּקַּחַת חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   היתה פקחת וכו'. א''א ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה וכו'. משנה שם (דף נ"ב) וגמרא (דף נ"ה): וכן אם נפל לתוכו אדם ומת וכו'. משנה שם: ואם הוזק בו אדם או הבהמה הפקחת וכו'. נזקי האדם ליחייב הם מפורשים בגמרא פ' המניח (דף ל"ג) ה''מ לענין קטלא אבל לענין נזקי האדם חייב אבל חיוב נזקי הבהמה הפקחת לא נתבאר בגמרא. ובהשגות א''א ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה ע''כ. ול''נ שיצא דין זה לרבינו ממה שאמרו פ' המניח (דף כ"ז:) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והביאה ז''ל פי''ג וסובר הרב ז''ל דכ''ש בהמה שאין בה דעת וכשמיעטו בהמה פקחת ביום לא מיעטוה אלא מן המיתה בדוקא שהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות אבל אינן שומרות עצמן בכל עת מן הנזקים ולפיכך חייב בעל הבור על נזקיהם שאין זה אונס, ואפשר שהרב רבינו אברהם ז''ל סבור שהאדם שהוא בעל מחשבה הוא שאינו מתבונן בדרכים אבל בהמה דרכה להתבונן והלכך ה''ל כאונס ופטור וכן פי' הרשב''א ז''ל:

יז נָפַל לְתוֹכוֹ * שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לד) 'וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ' מִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ יָצָא זֶה שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה וְדִינוֹ שֶׁיִּקָּבֵר:

 ההראב"ד   שור פסולי המוקדשין כו'. א''א אע''ג דפרקיה עכ''ל:

 מגיד משנה  נפל לתוכו שור של פסולי המוקדשין וכו'. מימרא פ' הפרה (דף נ"א) ובהשגות א''א אע''ג דפרקיה ע''כ. ונראה שיצא לו להר''א ז''ל מן הסוגיא שמיעטו בבור שור פסולי המוקדשין החייב בשור כדאיתא התם בהדיא ובשלא נפדו אפילו בשור פטור כמו שיתבאר בפרק זה ואף דעת רבינו כן הוא שהרי לא חילק:

יח  הָיָה חוֹפֵר בַּבּוֹר וְנָפְלָה הַבְּהֵמָה בְּתוֹךְ הַבּוֹר מִקּוֹל הַחֲפִירָה וּמֵתָה. אִם נָפְלָה מִלְּפָנֶיהָ חַיָּב. מֵאַחֲרֶיהָ כְּגוֹן שֶׁנִּבְעֲתָה וְחָזְרָה עַל עֲקֵבָהּ לְאָחוֹר וְנָפְלָה וּמֵתָה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לג) 'וְנָפַל' עַד שֶׁיִּפּל דֶּרֶךְ נְפִילָה. נָפְלָה לְפָנֶיהָ מִקּוֹל הַחֲפִירָה * חוּץ לַבּוֹר וּמֵתָה אֵין בֵּית דִּין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם נָפְלָה לַאֲחוֹרֶיהָ חוּץ לַבּוֹר וּמֵתָה אוֹ הֻזְּקָה בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר:

 ההראב"ד   חוץ לבור וכו'. א''א נראה לי כל הסוגיא אינה נצלת מן השבוש ואולי חזרה היתה שנסתפק לו הלכה כרב או כשמואל וכתב למעלה כשמואל ועכשיו בא לפסוק כרב, מכל מקום שבושים יש כאן שאם נתקל בבור מקול החפירה ונפל חוץ לבור לרשות הרבים פטור ואם נפל לאחוריו בבור זהו הספק שאמר שאין ב''ד מחייבין אותו עכ''ל:

 מגיד משנה  היה חופר בבור ונפלה הבהמה מקול החפירה וכו' נפל לפניו מקול החפירה חוץ לבור וכו'. הלשון הנמצא בספרי רבינו הוא משובש משבוש המעתיקים והר''א ז''ל תיקן דבריו בהשגות ולא הגיע בידי הנוסחא המתוקנת בהשגות ועיקר הדברים מחלוקת דרב ושמואל פרק הפרה (דף נ"ג) ונחלקו המפרשים ז''ל בפסק הדין ואין הדברים הללו מצויין כדי להאריך בהם:

יט שׁוֹר שֶׁדָּחַף בְּהֵמָה לְתוֹךְ הַבּוֹר וּמֵתָה. אִם מוּעָד הוּא בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֶחֱצָה. וְאִם תָּם הוּא בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ מִגּוּפוֹ וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. שֶׁבַּעַל הַנְּבֵלָה אוֹמֵר לְבַעַל הַבּוֹר פְּחַת נְבֵלָה זוֹ יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּפִקַּחַת כֵּיוָן שֶׁנִּדְחֲפָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנָּפְלָה בַּלַּיְלָה כָּל שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבַּעַל הַשּׁוֹר אֲנִי מוֹצִיא [ג] וְהַשְּׁאָר אַתָּה חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ:

 מגיד משנה  שור שדחף בהמה וכו' עד אתה משלם לי. הכל מבואר שם בברייתא ובמימרא ואליבא דר' נתן ופסק כמוהו משום דדיינא הוה ונחית לעומקא דדינא ותו דקיימא מתנית' כוותיה וכן כתוב בהלכות. ומ''ש רבינו ז''ל אע''פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה הרי היא כמי שנפלה בלילה. כן פירש''י ז''ל וכן עיקר אע''פ שבעלי התוס' חולקים בדבר. ומ''ש בשור פסולי המוקדשין שנגח שהוא פטור, אינו קשה למ''ש פרק שמיני ופסולי המוקדשין יש בהן נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו מפני שדבריו שם הם בשנפדו כמו שכתב שם שהרי יצא לפדיון וכאן בשלא נפדו וכן דעת כל המפרשים:

כ וְכֵן הַמַּנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר וּבָא הַשּׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ וְנָפַל לַבּוֹר וּמֵת. הַמַּנִּיחַ אֶת הָאֶבֶן מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה וּבַעַל הַבּוֹר מֶחֱצָה:

כא וְכֵן שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט וְשֶׁל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁנָּגְחוּ כְּאֶחָד. אִם תָּם הוּא זֶה שֶׁל הֶדְיוֹט מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק וְאִם מוּעָד נֵזֶק שָׁלֵם. שֶׁהַנִּזָק אוֹמֵר לוֹ כָּל שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיא מִזֶּה אוֹצִיא וְהַשְּׁאָר מִמְּךָ וְזֶה הוֹאִיל וְהֶקְדֵּשׁ הוּא וּפָטוּר אַתָּה תְשַׁלֵּם לִי הַכּל:

כב מִי שֶׁהָיָה חוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ. בַּעַל הַשּׁוֹר פָּטוּר. וְאִם מֵת הַשּׁוֹר נוֹטֵל בַּעַל הַשּׁוֹר דְּמֵי שׁוֹרוֹ מִיּוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר:

 מגיד משנה  מי שהיה חופר בור ברשות הרבים וכו'. ברייתא הובאה פרק קמא דערכין (דף ו') ופסק כפשט הברייתא ואיתא ס''פ גט פשוט (דף קע"ה:) והאוקימתות שנאמרו עליהם בגמ' הם אליבא דמ''ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ואין הלכה כן כמו שיתבאר פי''א מהל' מלוה ולוה:

הלכות נזקי ממון - פרק שלשה עשר

א כֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-לג) 'וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים. אֲפִלּוּ נָפַל שׁוֹר בְּכֵלָיו וּמֵת הַשּׁוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ כֵּלָיו חַיָּב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים:

 מגיד משנה  כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור וכו'. מבואר במשנה שם פרק הפרה (דף נ"ב) ודלא כר''י דגמ' (דף נ"ג:):

ב הַבּוֹר מֵאֲבוֹת נְזִיקִין הוּא וְתוֹלְדוֹתָיו כָּמוֹהוּ מוּעָדִין מִתְּחִלָּתָן. וְכָל הַמַּנִּיחַ תַּקָּלָה הֲרֵי זוֹ תּוֹלֶדֶת הַבּוֹר וְאִם הֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה מְשַׁלֵּם זֶה שֶׁהִנִּיחַ הַתַּקָּלָה נֵזֶק שָׁלֵם בֵּין הִפְקִיר [א] הַתַּקָּלָה בֵּין לֹא הִפְקִירָהּ. וְאִם הֻזְּקוּ בָּהּ כֵּלִים פָּטוּר:

ג כֵּיצַד. הַמַּנִּיחַ אַבְנוֹ אוֹ סַכִּינוֹ אוֹ תִּבְנוֹ אוֹ מַשָּׂאוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזְּקוּ בָּהֶן בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן אִם הִנִּיחָן בִּרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִירָן נִתְקָל בַּקַּרְקַע וְנֶחְבָּט בְּתַקָּלָה זוֹ וְהֻזַּק בָּהּ חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ אוֹ נִטַּנְּפוּ פָּטוּר:

 מגיד משנה  (ב-ג) הבור מאבות נזיקין הוא. פסק כשמואל דאמר פרק המניח (בבא קמא דף כ"ח) כולן מבור למדנו וכן פסק האלפס ז''ל: כיצד המניח אבנו או סכינו וכו'. מפורש שם דין אבנו וסכינו ומשאו. ומה שכתב רבינו ואם הניחן ברשותו והפקיר וכו'. פשוט הוא שאחר שיש לו דין בור הכל שוה:

ד הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִרְבִּיץ גְּלָלִים וְנִטַּנְּפוּ בָּהֶן כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. שֶׁהַגָּלָל זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הוּא וְלֹא מָצָאנוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּב בּוֹ עַל הַכֵּלִים:

 מגיד משנה  הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא וכו'. פ' הפרה (דף מ"ח) מימרא:

ה  הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ [הַמְהַלֵּךְ] וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי [ב] אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין. וְאִם הֻזַּק בָּהּ הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב בִּנְזָקָיו וַאֲפִלּוּ הִפְקִיר הַכַּד. שֶׁכָּל הַמַּפְקִיר נְזָקָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹתָהּ מִתְּחִלָּה חַיָּב כְּאִלּוּ לֹא הִפְקִירָן:

 מגיד משנה  המניח את הכד ברה''ר וכו'. משנה בהמניח (דף כ"ו). ומ''ש רבינו ז''ל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. אוקימתא אמיתית שם. ומ''ש ואפילו הפקיר הכד. פסק כר''י וכן בהלכות:

ו הִנִּיחַ אֶת הַכַּד בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחָהּ שָׁם כְּגוֹן מְקוֹם הַקְּרָנוֹת שֶׁל גִּתּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ חַיָּב. וְאִם הֻזַּק בָּהּ הַמְהַלֵּךְ בַּעַל הַכַּד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהִסְתַּכֵּל. וְאִם הָיְתָה אֲפֵלָה אוֹ שֶׁמִּלֵּא כָּל הַדֶּרֶךְ כַּדִּים פָּטוּר [ג] עַל שְׁבִירָתָהּ. וְאִם נִתְקַל בָּהּ הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו שם (דף כ"ז:) קרנא דעצירי היה דכיון דברשות עבדי הוה ליה לעיוני ומיזל. ופירש רבינו קרנא דבי עצורי קרנות של גיתות וכן פסקו בהלכות. ומ''מ אפילו באותן מקומות חייב רבינו אם היתה אפלה והדין עמו שהרי כך נראה מהסוגיא שם:

 כסף משנה  

(ה-ו) המניח את הכד וכו' הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. כלומר דאע''ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ''ש ואם היתה אפלה וכו'. טעמו משום דאע''ג דלא קי''ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ''מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם:

ז נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם לְפִי שֶׁאָנוּס הוּא. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִלֵּק הַחֲרָסִים. וַהֲרֵי הַחֲרָסִים וְהַמַּיִם כְּהֶפְקֵר וְלֹא הִפְקִיר אֶלָּא אַחַר שֶׁנֶּאֱנַס וּלְפִיכָךְ פָּטוּר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּב. וְהוּא הַדִּין לְנָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ פָּטוּר בֵּין הִפְקִיר בֵּין לֹא הִפְקִיר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחר במימיה. פירוש כגון שנתקל ומתוך כך נשברה כדו ופסק כר''י דאמר נתקל לא פושע הוא ולזה כתב רבינו לפי שהוא אנוס אבל אם שברה בכוונה ודאי חייב, ופסק זה כפסק ההלכות כר''י דמתניתין וכחכמים דברייתא והכין קי''ל דמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחייב בדיני שמים מפורש בברייתא. ומ''ש רבינו ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב. מפורש שם ובהלכות:

ח  שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן. אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד חַיָּב הָרִאשׁוֹן בְּנִזְקֵי שֵׁנִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה אֵינוֹ אָנוּס בִּהְיוֹתוֹ מֻטָּל בַּדֶּרֶךְ וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד. וְאִם לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמֹד פָּטוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לָזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ:

 מגיד משנה  שני קדרין שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה וכו'. משנה שם (דף ל"א) ופסק כר''י דגמרא ופטור הכלים הוא מפני שכל תולדות בור כלים פטורין בו כמו שנתבאר:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי כְּשֶׁהֻזַּק גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזְּקוּ כֵּלָיו פָּטוּר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַכֵּלִים בַּבּוֹר וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

י הַקַּדָרִים וְהַזַּגָּגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד. הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הַמֻּטָּל בָּאָרֶץ * בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ. וְהַשֵּׁנִי חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי אִם הֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנָּפַל פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַשֵּׁנִי בּוֹר זֶה שֶׁהוּא מַשָּׂאִי אֵין אֲנִי הַכּוֹרֶה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה כֻּלָּן פְּטוּרִין:

 ההראב"ד   בין שהוזק במשאו כו'. א''א זהו תימה שהוא כתב כל הסוגיא כדעת ר''י דאמר נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו הראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו. וראיתי לרב ר' יצחק ז''ל שכתב כן אמרתי א''א שהוא טועה אלא הענין כולו בשלא הפקירו וכבר אמר ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע''ג דאנוס הוא ודוקא ראשון שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אע''ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא ופטור דהא לאו בורו הוא. עכ''ל:

 מגיד משנה  הקדרין והזגגין וכיוצא בהן וכו'. גרסת רבינו ז''ל כגרסת ההלכות ורש''י ז''ל והיא הנכונה. ומ''ש רבינו הראשון חייב בנזקי גופו של שני בשהיה לו לעמוד ולא עמד דדוקא בשהזיק גופו אבל בשהזיק ממונו אפילו בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים כמו שנתבאר בסמוך ולזה כתב רבינו בנזקי גופו של שני. ועל מ''ש רבינו ז''ל בין שהוזק במשאו כתוב בהשגות א''א זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת ר''י כו' ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסים פטור ע''כ. ודבריו פשוטים שכשחייב רבינו במשא הראשון לא חייב אלא בשלא הפקירו שאם בשהפקיר משאו כבר נתבאר בפרק זה שנתקל אנוס הוא ונתבאר שמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחיוב השני כשהוזק גוף השלישי בגופו הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד ודבריו ז''ל כדברי ההלכות:

יא נָפַל הָרִאשׁוֹן וְהָיָה מֻטָּל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ וְנִתְקַל אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּרַגְלָיו וְאֶחָד בְּבִטְנוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנִזְקֵי כֻּלָּן הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד:

 מגיד משנה  נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל וכו'. מפורש שם (דף ל"א:) ברייתא:

יב  הַשּׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם נִטַּנְפוּ כֵּלָיו פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * נִבְלְעוּ הַמַּיִם בָּאָרֶץ וְנִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲלָקָה וְהֻחְלַק וְנָפַל וְהֻזַּק בַּקַּרְקַע הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו:

 ההראב"ד   נבלעו המים וכו'. א''א זהו שנעשית טיט וזהו כרפשו דאמרו בגמרא ונראה דהכי גריס לה מי סברת דתמו מיא כלומר דנעשית הקרקע טיט לא דלא תמו מיא ותרתי בדלא תמו למה לי חדא בימות החמה וכו' עכ''ל:

 מגיד משנה  השופך את המים בר''ה וכו'. שם (דף ל') משנה. ומ''ש ואם נטנפו כליו פטורין. הוא כשמואל דגמ' ודלא כרב והטעם מפני שכל אלו הנזקין תולדות בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים: נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה וכו'. נ''ל שכוונת רבינו היא שאפי' נבלעו המים כל זמן שהארץ חלקה מחמתן חייב וההיא מימרא דרב דאמר קרקע עולם הזיקתהו והסוגיא שעליה דמוכחא דדוקא בשלא תמו מיא כולא דלא כשמואל ואע''ג דלא פליג התם בהדיא הא פליג לעיל וזהו שבהלכות לא הביאו הא דתמו מיא לפטורא. אך הר''א ז''ל כתב בהשגות שכוונת רבינו היא בשלא נבלעו המים וז''ל א''א פירוש שנעשית טיט וכו'. ואין פירושו מחוור אלא לא תמו מיא שנעשית הקרקע רפש וטיט ותמו מיא הוא שאין טיט וכן פי' רש''י ז''ל ודברי ההלכות לראיה שדעתם שאותה סוגיא דלא כהלכה:

יג כָּל אֵלּוּ שֶׁפּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶן רְשׁוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֻזַּק אָדָם אוֹ בְּהֵמָה בַּמַּיִם חַיָּבִין נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  כל אלו שפותקין ביבותיהן וכו'. ברייתא שם (דף ל') ואם הוזקו בהם כלים פטור כמו שנתבאר:

יד  לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ וְיַעֲשׂוּ לוֹ זֶבֶל. וְאִם הוֹצִיא קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶן מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר אִם הֻזַּק בָּהֶן אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. משנה וגמרא שעליה ופסק כרב דאמר התם כל הקודם בהם זכה בין בגופן בין בשבחן מ''ט קנסו גופן משום שבחן. ומ''ש רבינו ואם קדם אדם וזכה בהן משעת הוצאה לרה''ר וכו'. בעיא שם ולא איפשיטא:

 כסף משנה  לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. כתב ה''ה פסק כרב וכו' הכי איתא בגמ' פרק המניח אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן אטו שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן אטו שבחן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי ופירש''י דת''ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן. ולפי זה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דאין מורין כן וי''ל שסובר רבינו דהא דקאמר בהלכה ואין מורין כן פליגי דיחויא בעלמא הוא:

טו יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַזֶּבֶל וְהַגְּלָלִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים וְלִצְבֹּר אוֹתָן שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם [וְרַגְלֵי בְּהֵמָה]. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הִזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְחַיָּבִין עַל זֶה הַגָּלָל מִשּׁוּם גֵּזֶל כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח אִם נִדּוֹשׁ לֹא קָנְסוּ בּוֹ:

 מגיד משנה  יש לכל אדם להוציא את הזבל ואת הגללים וכו'. פסק כר' יהודה במה שאמר שבשעת הוצאת זבלים מותר להוציא ברה''ר ופסק דלא כוותיה בנזקין שר' יהודה היה פוטר כשהוזק בהם אדם ואנן קי''ל דחייב וכ''כ בהלכות. ומ''ש רבינו ז''ל וחייבין על זה הגלל משום גזל. מפורש שם בגמרא:

טז אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֲבָל לֹא לְבֵנִים:

 מגיד משנה  אין שורין טיט ברה''ר. משנה בב''מ פרק הבית והעליה (דף קי"ח):

יז הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְכֻלָּן שֶׁהִזִּיקוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם:

 מגיד משנה  הבונה ברה''ר וכו'. פי' שאינו רשאי להשהות אבניו ברה''ר אלא תיכף להובאה לקובעה בבנין וכן מוכח שם בגמרא ודלא כרשב''ג דאמר מתקן הוא מלאכתו לפני שלשים יום מפני שדברי רשב''ג העמידום בגמ' בשיטה ואינה הלכה וכמ''ש בהלכות:

יח הַחוֹצֵב שֶׁחָצַב אֶבֶן וּמְסָרָהּ לְסַתָּת וְהֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הַסַּתָּת חַיָּב. וְסַתָּת שֶׁמָּסַר לְחַמָּר הַחַמָּר חַיָּב. מָסַר חַמָּר לְכַתָּף הַכַּתָּף חַיָּב. מָסַר כַּתָּף לְבוֹנֶה הַבּוֹנֶה חַיָּב. מְסָרָהּ הַבּוֹנֶה לְזֶה שֶׁמְּתַקֵּן יְשִׁיבָתָהּ בַּבִּנְיָן הַמְתַקֵּן חַיָּב. וְאִם אַחַר שֶׁהֶעֱלוּהָ עַל גַּבֵּי הַדִּימוֹס נָפְלָה וְהִזִּיקָה וְהָיוּ עוֹשִׂין בְּקַבְּלָנוּת כֻּלָּן חַיָּבִין. וּבִשְׂכִירוּת הָאַחֲרוֹן חַיָּב וְכֻלָּן פְּטוּרִין:

 מגיד משנה  החוצב שחצב אבן ונתנה לסתת וכו'. ברייתא שם וחלוק השכירות וקבלנות שם. ופי' שאפי' בקבלנות כל זמן שנפלה מיד אדם אי זה שיהיה הוא חייב בנזקיה כיון שמידו נפלה וכולן פטורים אבל כשהונחה על גבי הדימוס ונפלה כיון שהם בקבלנות כולן חייבים אבל בשכירות האחרון חייב לפי שעליו לקובעה בבנין:

יט  הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים [ד] וְהִזִּיקוּ [ה] פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִירָן. לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים לַבּוֹר שֶׁהֲרֵי אֵין תְּחִלָּתָן לְהַזִּיק. וְאִם הָיוּ רְעוּעִין בֵּית דִּין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל. וְכַמָּה הַזְּמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ פָּטוּר לְאַחַר הַזְּמַן חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהָה אוֹתָן:

 מגיד משנה  הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים וכו'. משנה שם (דף קי"ז:) והובאה פרק קמא בבבא קמא (דף ו':) ודברי רבינו הם כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע''פ שהפקירן וכן מוכח שם מפני הטענה שכתב רבינו ז''ל אבל אם הוזק בהן לאחר נפילה ודאי אם הפקירן הוה ליה מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור ואם מתכוון לזכות בהן חייב כמו שנתבאר למעלה בדין נשבר כדו ונתכוון לזכות בחרסיה וזה ברור וכשהזיק בשעת נפילה שהוא פטור כתב הרשב''א ז''ל ודוקא כשבנאו כראוי אבל אם לא בנאו כראוי חייב והכין איתא בתוספתא דקתני נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור ואם לאו חייב עכ''ל: וכמה הזמן וכו'. מימרא שם בהבית והעליה (דף קי"ח):

כ הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְהִפְרִיחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזַּק אֶחָד בָּהֶן חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְאִם גָּדַר בְּקוֹצִים בְּצִמְצוּם בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים:

 מגיד משנה  המצניע את הקוץ והזכוכית כו'. משנה פ' המניח (דף ל') מימרא שם, ופי' הפריח שהוציא חוץ מרשותו:

כא הַמַּצְנִיעַ קוֹצָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו בְּתוֹךְ כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבָא בַּעַל הַכֹּתֶל וְסָתַר אֶת כָּתְלוֹ וְנָפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק. אִם כֹּתֶל רָעוּעַ הָיָה הַמַּצְנִיעַ חַיָּב. וְאִם כֹּתֶל בָּרִיא הוּא בַּעַל הַכֹּתֶל חַיָּב:

 מגיד משנה  המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך הכותל של חבירו וכו'. ברייתא מימרא שם:

כב חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִין אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַזְּכוּכִיּוֹת בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶם בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲלֵם הַמַּחֲרֵשָׁה. וַאֲחֵרִים שׂוֹרְפִים [ו] אוֹתָן בְּאֵשׁ. וַאֲחֵרִים מַשְׁלִיכִים אוֹתָן לַיָּם אוֹ לַנָּהָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֻזַּק בָּהֶן אָדָם:

 מגיד משנה  חסידים הראשונים וכו'. ברייתא ומעשים שם:

כג לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. ואֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בּוֹרוֹת וְלֹא שִׁיחִין וְלֹא מְעָרוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֲגָלָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן וְהִיא טְעוּנָה אֲבָנִים שֶׁמָּא תִּפָּחֵת מִלְּמַטָּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְהַחוֹפֵר בּוֹר לְצָרְכֵי רַבִּים מֻתָּר:

 מגיד משנה  לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ':): אין עושין חלל תחת רשות הרבים וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (דף ס') ופסק כחכמים. ודע שאף על פי שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה אם עשה וכסה כראוי פטור כמו שנתבאר פרק י''ב. ופי' כראוי הוא במקום שהשוורים מצויין לעמוד בפני השוורים ואם מצויין שם גמלים כראוי לגמלים. ובירושלמי מפרש שאם עגלות מצויות שם עד שתהא עגלה מצויה טעונה מהלכת וטעונה אבנים והכל כלל רבינו פ' י''ב במלת כראוי: והחופר בור לצורכי הרבים מותר וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ'):

כד אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ. [ז] וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם רָצָה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיאוֹ. כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא הֲרֵי זֶה מוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר כְּתָלִים לִמְקוֹמָן לְעוֹלָם. שֶׁכָּל מֵצַר שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר [ח] לְקַלְקְלוֹ:

 מגיד משנה  אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה''ר וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (דף ס') ומה שהתיר רבינו למעלה מגמל ורוכבו היא סברא כתובה בהלכות ולמדוה מדין אילן שהוא נוטה כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש רבינו אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן. מימרא שם ופסק כר''י:

כה לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת יוֹצְאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאִם נָפְלָה חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיְתָה:

 מגיד משנה  לקח חצר וכו'. מימרא ומשנה שם:

כו אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם פָּנוּי מִשְּׁתֵי שִׂפְתוֹת הַנָּהָר כְּרֹחַב כִּתְפֵי הַמַּלָּחִים שֶׁיּוֹרְדִין שָׁם וּמוֹשְׁכִין הַסְּפִינָה. וְכָל אִילָן הַנִּמְצָא בְּרֹחַב זֶה קוֹצְצִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאֵין מַתְרִין בִּבְעָלָיו שֶׁהֲרֵי מְעַכֵּב מוֹשְׁכֵי הַסְּפִינָה:

 מגיד משנה  אילן שהיה וכו'. משנה סוף פרק לא יחפור (דף כ"ז:) ופסק כת''ק: ומניחין מקום פנוי וכו'. מימרא במציעא בפ' המקבל (דף ק"ז:). ומ''ש ואין מתרין בבעליו. מבואר שם מכריז ר' אמי מלא כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו:

כז מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ נְטָלָהּ וּנְתָנָהּ לָהֶם מִן הַצַּד מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְזָכוּ בּוֹ וְזֶה שֶׁנָּטַל לֹא זָכָה בּוֹ. וְכַמָּה רֹחַב דֶּרֶךְ הָרַבִּים אֵין פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת:

 מגיד משנה  מי שהיתה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק המוכר פירות (דף צ"ט:):

הלכות נזקי ממון - פרק ארבעה עשר

א הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבִרוֹ וְעָבְרָה הַדְּלֵקָה [וְהִזִּיקָה] חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ה) 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה' וְגוֹ' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר וְגוֹ'. וְהַבְּעֵרָה מֵאֲבוֹת נְזִיקִין הִיא:

 מגיד משנה  המדליק וכו'. זה פשוט ומבואר פרק הכונס (דף ס"א):

ב הִדְלִיק בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִסּוֹף הַמֵּצַר כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. וְכַמָּה שִׁעוּר הַהַרְחָקָה [א] הַכּל לְפִי גֹּבַהּ הַדְּלֵקָה. וְאִם לֹא הִרְחִיק כָּרָאוּי וְעָבְרָה הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. הִרְחִיק כָּרָאוּי וְעָבְרָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן אִם עָבְרָה נָהָר אוֹ שְׁלוּלִית שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַיִם וְרָחְבָּן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת פָּטוּר:

 מגיד משנה  הרחיק וכו'. מפורש שם במשנה ופסק כרבי שמעון דהכין איפסיקא הלכתא בגמ': וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. ברייתא שם. ופי' ר''י שלולית אמת מים שמחלקת שלל לאגפיה. ונראה שדעת רבינו שכל כיוצא בזה אפי' בדליקה גדולה פטור:

 כסף משנה  וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. בברייתא בגמרא (דף ס"א) עברה נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות פטור ואהא דתנן עברה נהר פטור קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי ומ''ד נהר ממש אע''ג דליכא מיא ומ''ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ולפיכך כתב רבינו שיש בהם מים ומדלא הזכיר אריתא דדלאי משמע דסבירא ליה דרב ושמואל בנהר הרחב שמונה פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא:

ג עָבְרָה גָּדֵר אוֹמְדִין גֹּבַהּ הַגָּדֵר וְגֹבַהּ הַדְּלֵקָה וְהָעֵצִים אוֹ הַקּוֹצִים הַמְּצוּיִין שָׁם אִם אֵינָהּ רְאוּיָה לַעֲבֹר פָּטוּר וְאִם רְאוּיָה לַעֲבֹר חַיָּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֵשׁ [ב] הַקּוֹדַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לָהּ לַהַב גָּדוֹל הָעוֹלֶה וְנִכְפָּף מִגֹּבַהּ עֲלִיַּת הַלַּהַב וְהָיוּ עֵצִים מְצוּיִין שָׁם אֵין לָהּ אֹמֶד אֶלָּא אֲפִלּוּ עָבְרָה אֶלֶף אַמָּה חַיָּב:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים באש הקודחת וכו'. פירוש x קודחת שאין שלהבת גדולה ופסק כרב דאמר הכין ודלא כשמואל משום דתניא כוותיה דרב שם:

ד נָפְלָה דְּלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ וְנָפַל גָּדֵר שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַדְּלֵקָה וְעָבְרָה הַדְּלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת. אִם הָיָה יָכוֹל לִגְדֹּר הַגָּדֵר שֶׁנָּפַל וְלֹא גְּדָרוֹ חַיָּב. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשׁוֹרוֹ שֶׁיָּצָא וְהִזִּיק שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרוֹ וְלֹא שְׁמָרוֹ:

 מגיד משנה  נפלה דליקה בחצרו וכו'. מבואר פ' כיצד הרגל (דף כ"ג) בסוגיא דאשו משום חציו:

ה הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמָּסַר לָהֶן גַּחֶלֶת וְלִבּוּהָ [ג] שֶׁדֶּרֶךְ הַגַּחֶלֶת לְהִכָּבוֹת מֵאֵלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּעֲבֹר וְתַדְלִיק. אֲבָל אִם מָסַר לָהֶן שַׁלְהֶבֶת חַיָּב שֶׁהֲרֵי מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ:

 מגיד משנה  השולח את הבעירה ביד חרש וכו'. משנה פ' הכונס (דף נ"ט:): בד''א שמסר להן גחלת וכו'. פסק כחזקיה דאמר הכין בגמ' משום דהוא רביה דר''י ותו דמשמע דר''ל קאי כוותיה והוי להו תרי לגבי חד וכ''פ הרי''ף ז''ל בהלכות וכתב שיש חולקים:

ו שָׁלַח אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד פִּקֵּחַ זֶה הַפִּקֵּחַ שֶׁהִבְעִיר חַיָּב לְשַׁלֵּם וְהַשּׁוֹלֵחַ פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ שׁוֹמֵר לִשְׁמֹר הַבְּעֵרָה הַשּׁוֹמֵר חַיָּב:

 מגיד משנה  שלח את הבעירה ביד פקח וכו'. משנה שם. ומ''ש רבינו אם הניח שומר לשמור את הבעירה השומר חייב. יצא לו ז''ל מדין שאר המזיקין שהשומרין נכנסין תחת הבעלים:

ז * אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּהּ הַמְלַבֶּה חַיָּב. לִבַּתּוּ רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה תָּמִיד הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין. לִבָּה וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא גָּרַם וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּנְּכָסִים כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין:

 ההראב"ד   אחד הביא וכו'. א''א ואיך לא הפליג כמו שהפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. עכ''ל:

 מגיד משנה  אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים וכו'. משנה שם. ופי' המביא את העצים חייב כגון שהובערו ברוח מצויה תמיד והראשון פטור לפי שלא עשה כלום: בא אחר וליבה המלבה חייב וכו'. משנה שם והטעם שכיון שלא היתה מתלבה מאליה הראשונים פטורין: ליבתו רוח שאינה מצויה וכו'. במשנה שם לבתו הרוח כולן פטורים ופירשו בירושלמי דוקא ברוח שאינה מצויה וכדברי רבינו ז''ל והוא מוכרח במקומות רבים מן המסכת וכ''כ ז''ל. ופירוש רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע''פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ''ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים וכן מפורש בירושלמי וכן עיקר. וכתב ז''ל וכולן פטורים. דוקא בשלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהאחרון עשה מעשה אבל אם היה מנשב באותה שעה הרי חזר כרוח מצויה וחייב: ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. בהשגות א''א ואיך לא הפליג וכו'. והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו ז''ל היה לפסוק כאחת מן האוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא (דף ס') דאביי ורבא ודר' זירא דלכולהו דברי רבינו ז''ל קיימין דאביי אמר התם כי בעינן בלבויו כדי ללבות ה''מ כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פי' והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא ואם לא היה בלבויו כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה הרוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואח''כ ליבתו הרוח שאינה מצויה ומש''ה פטור ור' זירא אמר דצמרה צמורי פירוש שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש''ה פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור בכל גוונא אלא שקשה לי שרבינו ז''ל עצמו פסק פי''ח מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וכמו שאכתוב שם ומוכרח הוא וצל''ע: לעשות בגדיש עלה לי תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לי בסדר המשנה ששם שנינו המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר' יהודה אומר ישלם וכו' ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה וכו' והייתי תמה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו, זה עולה לי מדברי רבינו ז''ל וכן מצאתי אח''כ בתוס' בד''ה והיה גדי בשם רבינו תם ז''ל בפרק כיצד הרגל. ובהשגות על מה שכתב רבינו חייב א''א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון איירי ע''כ. ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשעבד כפות הוא משום דקים ליה בדרבה מיניה במיתת העבד שהיה כפות ולא היה יכול לברוח, וכן מוכרח הסוגיא שבפרק כיצד הרגל (דף כ"ב:) וכשאמר רבינו בגדי כפות ועבד סמוך חייב פירשו המפרשים ז''ל שאינו חייב אלא על הגדי ולא על העבד מפני שהיה לו לברוח וכן יש מי שפירש דגדי כפות ל''ד אלא אפילו סמוך חייב מפני שאינו בן דעת לברוח. ויש מי שפירש דוקא כפות וכן עיקר:

 כסף משנה  ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. כתב ה''ה בהשגות א''א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק''ל שרבינו עצמו פסק בפי''א מהל' שכנים וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ''ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי''א מהל' שכנים מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אע''פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ''ל. הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב:

ח אֵשׁ שֶׁיָּצְאָה וְאָכְלָה עֵצִים אוֹ אֲבָנִים אוֹ עָפָר חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ה) 'וּמָצְאָה קֹצִים' כוּ' (שמות כב-ה) 'אוֹ הַשָּׂדֶה'. אָכְלָה גָּדִישׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהָיוּ כֵּלִים טְמוּנִים בְּתוֹךְ הַגָּדִישׁ אִם הָיוּ כְּגוֹן מוֹרִיגִים וּכְלֵי בָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַשָּׂדֶה לְטָמְנָם בַּגָּדִישׁ חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיוּ בְּגָדִים וּכְלֵי זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר עַל הַכֵּלִים:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְעָבְרָה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ פָּטוּר עַל כָּל הַכֵּלִים הַטְּמוּנִים [ד] בַּגָּדִישׁ אֲבָל מְשַׁלֵּם הוּא שִׁעוּר מְקוֹם הַכֵּלִים וְרוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָלֵא גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים:

י הַמַּדְלִיק * בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְיָצְאָה הָאֵשׁ וְנֶאֱכַל הַגָּדִישׁ וְהָיָה גְּדִי כָּפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ חַיָּב. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לַעֲשׂוֹת בְּגָדִישׁ. הָיָה עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ פָּטוּר:

 ההראב"ד   בתוך שדה חבירו וכו'. א''א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ''ל:

יא הַמַּשְׁאִיל מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ וְהִגְדִּישׁ בּוֹ וְהִטְמִין בּוֹ כֵּלִים וְהִדְלִיק הַמַּשְׁאִיל וְשָׂרַף הַגָּדִישׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי גָּדִישׁ בִּלְבַד. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְהַגְדִּישׁ חִטִּים וְהִגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים אוֹ לְהַגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים וְהִגְדִּישׁ חִטִּים אוֹ שֶׁהִגְדִּישׁ חִטִּים וְחִפָּם בִּשְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁהִגְדִּישׁ שְׂעוֹרִים וְחִפָּם בְּחִטִּים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שְׂעוֹרִים בִּלְבַד:

 מגיד משנה  המשאיל מקום לחבירו וכו' השאילו מקום להגדיש חיטים וכו'. הכל מבואר בברייתא פרק הכונס (ס"ב):

יב הַמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה שֶׁל חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ כָּל כְּלֵיהֶם וְכָל חֶפְצֵיהֶם בַּבָּתִּים. וְכָל שֶׁיִּטְעֹן בַּעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וּשְׁבוּעָה זוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּבִלְבַד שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא לָמוּד לִהְיוֹת אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן פִּקָּדוֹן [ה] אֶצְלוֹ:

 מגיד משנה  המדליק את הבירה של חבירו משלם וכו'. משנה שם (דף ס"א) ודין השבועה במה שהוא אמוד מפורש בגמרא וכתוב בהלכות. וכבר נחלקו המפרשים ז''ל בגלוי אם היה מדליק טוען ברי לא היה כי אם כור חטים והלה טוען שני כורין ונודע שהדליק אלא שאין שם עדים כמה היו שיש מי שכתב שמשלם כור אחד ונשבע ונפטר כיון שהוא טוען ברי ויש מי שכתב שהלה נשבע ונוטל כדין הנגזל וכן עיקר:

יג  גָּמָל שֶׁהוּא טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְנַס פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת כָּל הַבִּירָה בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהִרְבָּה בְּמַשּׂאוֹי בֵּין שֶׁעָמְדָה הַבְּהֵמָה בֵּין שֶׁלֹּא עָמְדָה. הִנִּיחַ הַחֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ הַחֶנְוָנִי חַיָּב אַף בִּדְמֵי פִּשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחַ נֵרוֹ מִבַּחוּץ. וַאֲפִלּוּ נֵר חֲנֻכָּה הָיָה לוֹ לֵישֵׁב וְלִשְׁמֹר:

 מגיד משנה  גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה''ר וכו'. משנה פרק הכונס (דף ס"ב:). ומ''ש בין שעמדה וכו'. הוא מתבאר פ' כיצד (דף כ"ב) ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל הגמל חייב פירושו על מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דומה לכלב שנטל חררה שנתבאר דינו פ''ב אבל אם היתה מסכסכת כל הבירה חייב על כל הבירה נזק שלם, ופי' מסכסכת שהדליק כל הבירה בבת אחת ואז תהיה כולה במקום שלהבת הראשון ונתלו בזה אלו המפרשים בסוגיא האמורה פרק כיצד ודברי רבינו ז''ל משנה כפשטה:

 כסף משנה  גמל שהוא טעון פשתן וכו'. דין גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק כתב רבינו בהלכות חובל ומזיק פ''ו: סליקו הלכות נזקי ממון בס''ד

יד  הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לִפְנֵי הָאֵשׁ עַד שֶׁתִּדְלַק אִם אֵין הָאֵשׁ מַגַּעַת לָהּ אֶלָּא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהַטּוֹמֵן קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּתֶבֶן וְעָבְרָה הָאֵשׁ וְאָכְלָה אוֹתָהּ הֲרֵי הַטּוֹמֵן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַמַּדְלִיק אֶת הָאֵשׁ פָּטוּר עַל הַטָּמוּן:

 מגיד משנה  הכופף קמתו של חבירו וכו'. ברייתא ר''פ הכונס (דף נ"ה נ"ו) וכבר נתבאר פירוש רוח שאינה מצויה ודוקא שאינה מצויה בעת הכפיפה ואחר כן נשבה אבל אם היתה מצויה באותה שעה אפילו בדיני אדם חייב וכמו שנתבאר למעלה בפרק זה: והטומן קמתו של חבירו וכו'. שם בהכונס:

טו אֵשׁ שֶׁעָבְרָה וְהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם וְחָבְלָה בּוֹ הֲרֵי [ו] הַמַּבְעִיר חַיָּב בִּנְזָקָיו וּבְשִׁבְתּוֹ וּבְרִפּוּיוֹ וּבְצַעֲרוֹ וּבְבָשְׁתּוֹ כְּאִלּוּ הִזִּיקוֹ בְּיָדוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאִשּׁוֹ מָמוֹנוֹ הוּא הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהִזִּיקָה [ז] בְּחִצָיו. אֲבָל אִם הִזִּיקָה בְּהֶמְתּוֹ אוֹ בּוֹרוֹ אֶת הָאָדָם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּנֵזֶק בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  אש שעברה והזיקה את האדם וכו'. זה מבואר פרק כיצד הרגל (דף כ"ב) בפלוגתא דר''י ופסק כר''י דאמר אשו משום חציו. ואני תמה אחר שהוא ז''ל פוסק כר''י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחינן לר''י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז''ל מפרשה בפנים אחרות, ואפשר שדעתו ז''ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא:

טז כָּל תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ הֲרֵי הֵן כְּאֵשׁ. כֵּיצַד. הִנִּיחַ אֶבֶן אוֹ סַכִּין אוֹ מַשָּׂא בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן תּוֹלְדוֹת הַבְּעֵרָה הֵן. וְאִם נָפְלוּ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ פָּטוּר: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נִזְקֵי מָמוֹן בְּסַ''ד

 מגיד משנה  כל וכו'. זה מבואר בפירקא קמא וכן בהלכות: סליקו הלכות נזקי ממון בס''ד

---

הלכות גנבה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שֶׁבַע מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) שֶׁלֹּא לִגְנֹב מָמוֹן. ב) דִּין הַגַּנָּב. ג) לְצַדֵּק הַמֹּאזְנַיִם עִם הַמִּשְׁקָלוֹת. ד) שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עָוֶל בְּמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת. ה) שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָאָדָם אֶבֶן וְאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ וְנוֹתֵן בָּהֶן. ו) שֶׁלֹּא יַסִּיג גְּבוּל. ז) שֶׁלֹּא לִגְנֹב נְפָשׁוֹת: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות גנבה - פרק ראשון

א כָּל הַגּוֹנֵב מָמוֹן מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וּלְמַעְלָה עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יא) 'לֹא תִגְנֹב'. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי נִתָּן לְתַשְׁלוּמִין שֶׁהַגַּנָּב חִיְּבַתּוּ תּוֹרָה לְשַׁלֵּם. וְאֶחָד הַגּוֹנֵב מָמוֹן יִשְׂרָאֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן עַכּוּ''ם וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הַגָּדוֹל אוֹ אֶת הַקָּטָן:

 מגיד משנה  כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה וכו'. דין שוה פרוטה נתבאר בהרבה מקומות ומהם בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (דף נ"ו) ופטור המלקות מתבאר בסוגיית אלו הן הלוקין (מכות דף ט"ז) ודין העכו''ם בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ג:) דגזל העכו''ם אסור וה''ה לגנבתו ואיתא בשאר דוכתי:

ב אָסוּר לִגְנֹב כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה. וְאָסוּר לִגְנֹב דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ לִגְנֹב עַל מְנָת לְהַחְזִיר אוֹ עַל מְנָת לְשַׁלֵּם הַכּל אָסוּר שֶׁלֹּא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכָךְ:

 מגיד משנה  אסור לגנוב וכו'. מפורש פרק ארבע מיתות, ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ואסור לגנוב דרך שחוק וכו'. ברייתא פרק איזהו נשך (דף ס"א:):

ג אֵיזֶה הוּא גַּנָּב זֶה הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן אָדָם בַּסֵּתֶר וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדְעִים. כְּגוֹן הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לְתוֹךְ כִּיס חֲבֵרוֹ וְלָקַח מְעוֹתָיו וְאֵין הַבְּעָלִים רוֹאִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם לָקַח בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא בְּחֹזֶק יָד אֵין זֶה גַּנָּב אֶלָּא גַּזְלָן. לְפִיכָךְ * לִסְטִים מְזֻיָּן שֶׁגָּנַב אֵינוֹ גַּזְלָן אֶלָּא גַּנָּב אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹדְעִים בְּשָׁעָה שֶׁגָּנַב:

 ההראב"ד   ליסטים מזויין וכו'. א''א האי פיסקא לא מיחוורא דהא אקשינן בפ' מרובה וכיון דראוהו גזלן הוא ופריקו כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא אלא היכי דמי גזלן א''ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע ור''י אומר כגון בעלי שכם. ועוד דשמעתין דרב יוסף בשומר אבדה לא מתרצו בהדי שמעתא דר''י בטוען טענת גנב באבדה אלא בההיא דליסטים מזויין גנב הוא ותרתי שמעתתא הלכתא נינהו ושמא הטעהו מה שאמרו פרק הגוזל זוטא הב''ע בליסטים מזויין ור''ש היא אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן ולאו מילתא היא דלענין יאוש קאמר ולר''ש הוא דאמר דגזלן כיון דמחציף נפשיה תו לא הדר ביה ומסתמא מייאש מיניה לאלתר הילכך לגבי יאוש היינו גזלן ותרתי למה לי ואי איתיה למילתיה בליסטים מזויין לא מיטמר כלל ואי לא מיטמר מה לי מזויין מה לי אינו מזויין. עכ''ל:

 מגיד משנה  איזהו גנב וכו' לפיכך ליסטים מזויין שגנב וכו'. בהשגות א''א האי פיסקא לא מחוורא וכו'. ובאמת שרבינו ז''ל עצמו פסק כדברי רב יוסף דאמר שומר אבדה כשומר שכר ופסק שהטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ובטוען טענת ליסטים מזויין וכמו שיתבאר שם ומבואר בגמרא פ' הכונס (דף נ"ז) שאי אפשר לקיים שניהם אא''כ שנאמר דליסטים מזויין גנב הוא, ע''כ יש לי לומר דתרי גווני ליסטים מזויין איכא חד כגון בניהו בן יהוידע או כגון בעלי שכם שהיו גוזלין מיד בעלים ואלו אפילו נחבאו דינן כגזלן שאינן מתחבאים בשביל שלא היו לוקחים מיד בעלים אלא כדי שלא ישמור אדם ממונו מהם וזה מבואר פ' מרובה דאמר התם ור' יוחנן האי דקא מיטמרי דלא נחזינהו אינשי וניעקרו מינייהו ולזה נתכוון רבינו ז''ל באמרו אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא ובחוזק יד ועל זה נ''ל שהקשו בהדיא פ' הגוזל אי הכי היינו גזלן דההוא ליסטים מזויין שהזכירו שם הוא כגון זה מש''ה מייאשו בעלים מיניה כיון שיש לו עזות כל כך תו לא הדר ביה וכמ''ש הרב רבינו אברהם ז''ל ויש אחר שלא יקח מיד בעלים בחזקה אבל הוא בא לגנוב וכסבור שלא ירגישו בעלים ומזיין עצמו בשביל שאם ירגישו בו הבעלים ייראו ממנו ויניחוהו ליטול ובכי האי גוונא הוה אונס לגבי שומר שכר ונחלקו בגמרא אם נקרא גנב או גזלן ודעת רב יוסף שהוא גנב והלכה כמותו וכן דעת רבינו ז''ל פ' ד' ובזה נתחוורו הסוגיות ועמדו דברי רבינו במקומן:

ד גַּנָּב שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁגָּנַב חַיָּב לְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְבַעַל הַגְּנֵבָה. אִם גָּנַב דִּינָר מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. גָּנַב חֲמוֹר אוֹ כְּסוּת אוֹ גָּמָל מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם בְּדָמֶיהָ. נִמְצָא מַפְסִיד כַּשִּׁעוּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְחַסֵּר אֶת חֲבֵרוֹ:

 מגיד משנה  גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב וכו'. מבואר בכמה מקומות:

ה  גַּנָּב שֶׁהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁגָּנַב מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּפָטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ח) 'אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם' וְלֹא הַמַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַקְּנָסוֹת שֶׁהַמּוֹדֶה בָּהֶן פָּטוּר:

 מגיד משנה  גנב שהודה מעצמו שגנב משלם את הקרן ופטור וכו'. פ' מרובה (דף ס"ה:) על הדרך שיתבאר פרק שלישי:

ו תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל נוֹהֲגִין בַּכּל חוּץ מִשֶּׂה וְשׁוֹר שֶׁהַגּוֹנֵב אֶת הַשּׁוֹר אוֹ אֶת הַשֶּׂה וְטָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם עַל הַשֶּׂה תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וְעַל הַשּׁוֹר תַּשְׁלוּמֵי חֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  תשלומי כפל נוהגין בכל חוץ משה ושור וכו'. משנה פרק מרובה (דף ס"ב):

ז  אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁגָּנְבוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין לָהּ לְשַׁלֵּם הֲרֵי הַכֶּפֶל עָלֶיהָ חוֹב עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ אוֹ יָמוּת בַּעְלָהּ וּבֵית דִּין נִפְרָעִים מִמֶּנָּה:

 מגיד משנה  אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייב לשלם. חיוב האשה פשוט הוא ומבואר פרק ארבעה אבות (דף ט"ו) שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ומה שכתב רבינו ז''ל היתה אשת איש שאין לה לשלם הרי הכפל עליה חוב ונראה מדבריו ז''ל שגובין את הקרן כוונתו ר''ל דוקא כשהגנבה קיימת שמוציאין אותה ממנה אבל אבדה הכל עליה חוב עד שתתגרש או שתתאלמן ומבואר הוא פרק החובל (דף פ"ז) בדין החבלה ופשוט הוא:

ח קָטָן שֶׁגָּנַב פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמַחְזִירִין לוֹ דָּבָר הַגָּנוּב מִמֶּנּוּ. וְאִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף הַקֶּרֶן וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל:

 מגיד משנה  ומה שכתב רבינו קטן שגנב פטור. משם נלמד ומבואר בשאר מקומות:

 כסף משנה  קטן שגנב וכו'. פירוש מחזירים לו לבעל הגניבה דבר הגנוב ממנו:

ט הָעֶבֶד שֶׁגָּנַב פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּבְעָלָיו פְּטוּרִין שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב עַל נִזְקֵי עֲבָדָיו אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרָן שֶׁאִם יַכְעִיסֶנּוּ רַבּוֹ יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גָּדִישׁ בְּאֶלֶף דִּינָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר נְזָקִין. נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶת הַכֶּפֶל:

 מגיד משנה  העבד שגנב וכו'. משנה פרק אחרון דידים והביאוה בסוגיא פרק ארבעה אבות (דף ד'). ומ''ש נשתחרר העבד חייב וכו'. מפורש בהחובל (דף פ"ז) דומה לאשה שנתגרשה:

י רָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת אֶת הַקְּטַנִּים כְּפִי כֹּחַ הַקָּטָן עַל הַגְּנֵבָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִין בָּהּ. וְכֵן אִם הִזִּיקוּ שְׁאָר נְזָקִין. וְכֵן מַכִּין אֶת הָעֲבָדִים שֶׁגָּנְבוּ אוֹ שֶׁהִזִּיקוּ מַכָּה רַבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִין לְהַזִּיק:

 מגיד משנה  ראוי לבית דין להכות לקטנים וכו'. זה לא מצאתי מבואר אלא נראה פשוט ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווין להפרישו ה''מ בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו ודאי לא אבל מפרישין אותו כדי שלא יארע תקלה על ידו: וכן מכין את העבדים וכו'. .

יא  הָיְתָה הַגְּנֵבָה בְּיַד הַגַּנָּב * וְהִשְׁבִּיחָה מֵאֵלֶיהָ כְּגוֹן כִּבְשָׂה שֶׁיָּלְדָה וּגְזָזָהּ מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאֶת גִּזּוֹתֶיהָ וְאֶת וַלְדוֹתֶיהָ. וְאִם אַחַר יֵאוּשׁ יָלְדָה וּגְזָזָהּ מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. הוֹצִיא עָלֶיהָ הוֹצָאָה וְהִשְׁבִּיחָהּ כְּגוֹן שֶׁפִּטְּמָהּ הֲרֵי הַשֶּׁבַח שֶׁל גַּנָּב אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ. וּכְשֶׁמַּחְזִיר הַגְּנֵבָה עִם הַכֶּפֶל נוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַבְּעָלִים אוֹ מְחַשְּׁבִין לוֹ מִן הַכֶּפֶל:

 ההראב"ד   והשביחה מאליה וכו'. א''א נ''ל שזה שבוש הוא דאפילו שבח שעליה גבי גזלה דגזלן הוה וכ''ש גזזה וילדה דקנייה בשינוי ואי איתא להא מילתא לא משכחת לה אלא בשגנבה טעונה ומעוברת ואפ''ה אינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז. אחר כך ראיתי שהוא חוזר על הדרך הזה במקום אחר אמרתי לא על חנם הוא אלא שהוא חולק בין לפני יאוש ולאחר יאוש ומסתברא כוותיה כדכתבינן לקמן מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שע''ג גזלה בלבד כמו שכתב לפנינו בהלכות גזילה ואבידה:

 מגיד משנה  היתה הגניבה ביד הגנב וכו'. דין הגניבה והגזלה שוין בדינין אלו והוא פשוט ולפ''ז הוא פשוט שכוונת רבינו ז''ל כשהיתה מעוברת בשעת גניבה או טעונה וגזזה וילדה ואין כאן מקום להשגה וכמו שיתבאר פ''ב מהל' גזלה ואבדה. והחילוק שכתב רבינו ז''ל בין לפני יאוש בין לאחר יאוש יתבאר שם בארוכה: הוציא עליה הוצאה וכו'. ברייתא וסוגיא פרק מרובה (דף ס"ה):

יב הַגְּנֵבָה עַצְמָהּ שֶׁהִיא בְּיַד הַגַּנָּב וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ בֵּין לְאַחַר [א] יֵאוּשׁ אֶלָּא שֶׁאַחַר יֵאוּשׁ הַשֶּׁבַח לַגַּנָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִשְׁתַּנֵּית הַגְּנֵבָה בְּיַד הַגַּנָּב קְנָאָהּ וְקָנָה שִׁבְחָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דָּמִים:

 מגיד משנה  הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב וכו'. זה מבואר ריש פרק הגוזל (דף צ"ה) וכל היכא שגזילה קיימת דהדרא בלא פסידא שחוזרת בעינה לעולם וכבר כתבתי שדין הגזל והגניבה בזה אחד: נשתנית הגנבה ביד הגנב וכו'. מבואר פ' מרובה (דף ס"ה):

יג  גָּנַב כְּחוּשָׁה וְהִשְׁמִינָה אוֹ שְׁמֵנָה וְהִכְחִישָׁה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה [ב] כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה. טְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל נַעֲשָׂה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ וְקָנָהוּ וְשֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  גנב כחושה והשביחה וכו'. גם זה מבואר שם: גנב טלה ונעשה איל וכו'. גם זה מימרא דר' אלעאי ואיתא בהגוזל (דף צ"ו:) ומבואר בסוגיא. וכן מ''ש רבינו טבחו או מכרו אחר שהגדיל נעשה שינוי בידו וכו'. מבואר באותה מימרא שם ופסק כר' אלעאי משום דהכי אסיקנא פ' הגוזל דאמרי זה הכלל וכו' לאיתויי הא דר' אלעאי וכן כתב בהלכות:

יד  גָּנַב בְּהֵמָה אוֹ כְּלִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִשְׁעַת הַגְּנֵבָה הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה וְעַכְשָׁו בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוֶה שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם קֶרֶן [ג] כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. הָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה שְׁנַיִם [ד] וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין אַרְבָּעָה אִם שָׁחַט אוֹ מָכַר אוֹ שָׁבַר הַכְּלִי אוֹ אִבְּדוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה אוֹ אָבַד הַכְּלִי מֵאֵלָיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה:

 מגיד משנה  גנב בהמה או כלי וכיוצא בזה וכו'. שם במרובה (דף ס"ה) מימרא בשם רב ואיתא בהלכות: היה שוה בשעת גנבה וכו'. זה מבואר שם בסוגיא ובכי האי גוונא הקרן והכפל שוין וכדמוכח התם וכ''כ בהלכות:

טו * מִי שֶׁגָּנַב כְּלִי וּשְׁבָרוֹ אוֹ פִּחֲתוֹ אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִפְחַת מֵאֵלָיו אֵין שָׁמִין לוֹ [ה] הַפְּחָת אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה אוֹתוֹ הַכְּלִי וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים שְׁנַיִם בְּדָמָיו וְהַכְּלִי הַשָּׁבוּר יִהְיֶה לַגַּנָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִטּל הַכְּלִי הַשָּׁבוּר וִישַׁלֵּם לָהֶם הַפְּחָת וְהַכֶּפֶל שׁוֹמְעִין לָהֶן:

 ההראב"ד   מי שגנב כלי וכו'. א''א אף על פי שאמרו אין שמין לגנב ה''מ בקרנא אבל בכפלא שמין לגנב דומיא דגזלן והשכל מורה כן. עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שגנב כלי ושברו או פחתו וכו'. מבואר פרק קמא (דף י"א). ועל מ''ש רבינו והכלי השבור יהיה לגנב, כתוב בהשגות א''א אע''פ שאמרו וכו'. ולא הורה כן שכל רבינו והדין עמו שהוא גנב סתם אמרו ובכל גנב יש תשלומי כפל אא''כ הודה וא''כ היה להם לפרש. ומ''ש הר''א ז''ל דומיא דגזלן מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שהרי אין בגזלן כפל ואדרבה אם היינו דנין דבר מדמיון גזלן היה לנו להוכיח דכי היכי דלגזלן אין שמין כלל ה''נ אין שמין לגנב. ועוד נ''ל דכפל מחוייב הוא להשתלם כעין הקרן וראיה מן הירושלמי מנין שאין שמין להן (ר"ל לא לגנב ולא לגזלן) אמר רבה בר ממל חיים שנים ישלם [חיים] ולא מתים עד כדון גניבה גזלה מנין א''ר אבין והשיב את הגזלה (אשר גזל) כאשר גזל ע''כ. וזה נ''ל מבואר:

טז הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר לִפְנֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָה לוֹקֵחַ וַהֲרֵי הַגְּנֵבָה חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם טָבַח אוֹ מָכַר לְאַחַר יֵאוּשׁ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁהֲרֵי הוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  הגנב שגנב וטבח או מכר וכו'. זה מחלוקת במרובה (דף ס"ח) ופסק רבינו ז''ל כדברי ר''י ור''נ וכדאיתא בהלכות:

יז הַגּוֹנֵב מִגַּנָּב אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם טָבַח וּמָכַר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה לַגַּנָּב הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי דִּין הַבְּהֵמָה הַזֹּאת לַחֲזֹר בְּעֵינֶיהָ לַבְּעָלִים וְלֹא קְנָאָהּ הַגַּנָּב וְלַבְּעָלִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַכֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גְּנָבָהּ מֵרְשׁוּתָן:

 מגיד משנה  הגונב מגנב אחר וכו' עד סוף הפרק. הכל מבואר במרובה בברייתא וסוגית הגמרא, ופסק רבינו ז''ל דיאוש כדי לא קני ויאוש ושינוי רשות קני ושינוי רשות לבד אינו קונה ושינוי מעשה לבד קונה וכן עולה בפסק ההלכה מכלל הסוגיות:

יח  גָּנַב וְטָבַח וּבָא גַּנָּב אַחֵר וְגָנַב. הַגַּנָּב הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַגַּנָּב הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי קָנָה בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה וְגַנָּב הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר וּבָא אַחֵר וְגָנַב מִן הַלּוֹקֵחַ. אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְהַגַּנָּב הַשֵּׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֵין הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן בִּלְבַד:

הלכות גנבה - פרק שני

א הַגּוֹנֵּב אֶת הָעַכּוּ''ם אוֹ שֶׁגָּנַב * נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ח) 'יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ' לְרֵעֵהוּ וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ לְרֵעֵהוּ וְלֹא לְעַכּוּ''ם. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ו) 'וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ' וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ:

 ההראב"ד   נכסי הקדש אינו וכו'. א''א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל עכ''ל:

 מגיד משנה  הגונב את העכו''ם וכו'. פטור ההקדש מכפל משנה בהזהב (דף נ"ו) ומפורש בפרק מרובה (דף ס"ב:) ואמרינן בגמרא (דף נ"ז) דנפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעיט עכו''ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא. ובהשגות א''א גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל ע''כ. וכבר האריך בזה הר''א ז''ל פרק ו' מהלכות מעילה ונראין דבריו לרוב המפרשים: וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'. מפורש שם במרובה (דף ע"ו) ופסק דלא כר''ש דיחידאה הוא:

ב  וְכֵן הַגּוֹנֵב עֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁלֹּא חִיְּבָה הַתּוֹרָה הַכֶּפֶל אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ח) 'עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה'. אֲבָל הָעֲבָדִים הֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-מו) 'וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם'. וְהַשְּׁטָרוֹת אֵין גּוּפָן מָמוֹן:

 מגיד משנה  וכן הגונב עבדים ושטרות וכו'. משנה בהזהב (ב"מ דף נ"ו) ומפורש גם כן במרובה (דף ס"ב):

ג הַגּוֹנֵב פֶּטֶר חָמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל לַבְּעָלִים. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שֶׁלּוֹ רָאוּי לִהְיוֹתוֹ לוֹ אַחַר שֶׁיִּפָּדֶה:

 מגיד משנה  הגונב פטר חמור וכו'. ברייתא בבכורות פרק ראשון (דף י"א):

ד * הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וַאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ. וְכֵן אִם גָּנַב חֶלְבּוֹ וַאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חֶלְבּוֹ:

 ההראב"ד   הגונב טבלו וכו'. א''א משלם לו כפל דמי טבלו וכן בחלבו משלם לו כפל דמי חלבו עכ''ל:

 מגיד משנה  הגונב טבלו של חבירו וכו'. בקדושין פרק האיש מקדש (דף נ"ח:) ופסק רבינו ז''ל כרבי לפי שהלכה כוותיה מחבירו: גנב חלבו ואכלו וכו'. בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"א). ובהשגות א''א משלם לו כו'. פשוט הוא ונראה שרבינו ז''ל לא חשש לבאר אלא שאף על פי שלא היה ראוי לאכילה ונתחייב בנפשו כשאכלו הרי הוא כשאר דברים בעלמא וממילא שאם לא הודה שמשלם כפל:

ה גָּנַב תְּרוּמָה מִבְּעָלֶיהָ הַיִּשְׂרְאֵלִים שֶׁהִפְרִישׁוּהָ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. שֶׁאֵין לָהֶם בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן:

 מגיד משנה  גנב תרומה מבעליה וכו'. זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש (דף נ"ח:) בההיא פלוגתא דרבי דלעיל ופסק כמ''ד טובת הנאה אינה ממון דהכי סלקא שמעתתא התם:

ו הַגּוֹנֵב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח אוֹ מָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר * וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר אַף עַל פִּי שֶׁהִקְדִּישׁוֹ קָדָשִׁים קַלִּים מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִקְדִּישׁ אַחַר יֵאוּשׁ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אֵינוֹ קָדוֹשׁ וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 ההראב"ד   ואחר כך הקדיש וכו'. א''א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם ד' וה' מה לי משעבדי לשמים מה לי משעבדי להדיוט עכ''ל:

 מגיד משנה  הגונב משל אביו וכו'. משנה פ' מרובה (דף ע'): גנב וטבח או מכר ואח''כ הקדיש וכו'. משנה שם (דף ע"ד:): בד''א בשהקדיש וכו'. בגמרא שם (דף ע"ו). ובהשגות א''א קצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם ארבעה וחמשה מה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט ע''כ. סובר הר''א ז''ל כך מכח הברייתא דתניא התם גנב והקדיש חייב והוא ז''ל וקצת המפרשים הקשו ממנה על המשנה ששנינו שהוא פטור ותירצו ז''ל מתניתין בקדשי מזבח ברייתא בקדשי בדק הבית. ורבינו ז''ל סובר דאין זה אמת דאם איתא לא סגיא דלא מפרשינן לה בגמרא ועוד לגבי מתני' אמר בגמרא דלא אמר מה לי מכרו לשמים מה לי להדיוט וגבי ברייתא אמר מה לי וכו' ואיך יאמרו בגמ' שתי לשונות סותרים זה את זה ולא יבארו החילוק שביניהם אלא משמע דסבירא להו דפליגא ברייתא אמתני' דאם איתא דמתני' בקדשי מזבח וברייתא בקדשי בדק הבית כיון דסתם שוורים למזבח קיימי ה''ל לברייתא לפרושי וכן נמי אי מתניתין דוקא בקדשי מזבח ליפלוג וליתני בדידה בד''א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה''ב וכו' אלא ודאי משנתנו בכל גוונא וברייתא בכל גוונא ופליגא אמתני' וליתא ודחינן לה מקמי מתניתין וע''כ השמיטה הרב אלפסי ז''ל. ויש כיוצא בזה בגמרא שהביאו בגמרא ברייתא חולקת על משנה ולא אמרו ורמינהי לרוב פשיטות שהיא חולקת ואחת מהן פרק הגוזל זוטא:

ז הִקְדִּישׁוּ הַבְּעָלִים וְהוּא בְּבֵית הַגַּנָּב אֵינוֹ קָדוֹשׁ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ. וְאִם טָבַח אוֹ מָכַר אֲפִלּוּ אַחַר הֶקְדֵּשָׁן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  הקדישו הבעלים וכו'. זה מבואר בסוגיא (ד' ס"ח) בההיא דר' יוחנן דלעיל ופסק רבינו ז''ל כר' יוחנן:

ח  הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל בִּלְבַד. אֲבָל אִם שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵפָה אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בָּעֲזָרָה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַף עַל פִּי שֶׁחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְאִסּוּרָן מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  השוחט וכו'. משנה שם (דף ע"ח:). ודין הטריפה ודין חולין שנשחטו בעזרה מחלוקת שם ופסק כסתם משנה (דף ע'):

ט  וְכֵן הַגּוֹנֵב כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הַשֶּׂה וּמִמִּין אַחֵר אוֹ שֶׁגָּנַב טְרֵפָה אוֹ קִטַּעַת אוֹ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין וְטָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  וכן הגונב כלאים וכו'. כל זאת הבבא מפורשת שם בין הסוגיא והברייתא (דף ע"ז):

י  גָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִטְבֹּחַ וְטָבַח אוֹ שֶׁנָּתַן לְאַחֵר לִמְכֹּר וּמְכָרָהּ לְאַחֵר. גָּנַב וְהִקִּיף גָּנַב וְהֶחְלִיף גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ אוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  גנב ונתן לאחר וכו'. כל זו הבבא מפורשת בברייתא (דף ע"ח:) ובסוגיא וכתבו המפרשים טעם שאף על פי שהכתוב לא הזכיר אלא מכירה שהמתנה בכאן בכלל מכירה משום דדומיא דטביחה הוא כל זמן שמשתמש לו:

יא גָּנַב וּמָכַר וְהִקְנָה לַמּוֹכֵר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֻכַּר הַגַּנָּב אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כֶּפֶל. מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ אוֹ חוּץ מִיָּדוֹ אוֹ רַגְלוֹ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁשִּׁיֵּר בּוֹ דָּבָר הַנִּתָּר עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם מְכָרוֹ חוּץ מִגִּזָּתוֹ אוֹ חוּץ מִקַּרְנָיו חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁאֵלּוּ אֵינָם נִתָּרִים עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה:

 מגיד משנה  גנב ומכר והקנה למוכר לאחר ל' וכו'. שם מימרא (דף ס"ח) אלא שגרסת ספרינו פרט לשהקנה לו לשלשים יום ופירשו ז''ל שלא היתה מכירה חלוטה אלא לשלשים יום לבד לעשות בה מלאכתו והיינו דאמר התם מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת ואולי שרבינו גורס פרט לשהקנה לו לאחר שלשים או שהוא ז''ל מפרש כן ובודאי שדינו אמת: מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכו'. משנה שם (דף ע"ח:) ומחלוקת התנאים בברייתא ומחלוקת רב ולוי בפסק הדין ופסק רבינו כרב:

יב גָּנַב וְקָטַע מִמֶּנָּה אֵיבָר וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִמְּלַאכְתָּהּ אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ חוּץ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם * אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 ההראב"ד   אין מוציאין וכו'. א''א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא כיון דיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב''ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו עכ''ל:

 מגיד משנה  גנב וקטע ממנו אבר וכו'. כל אלה החלוקים בעיי דלא איפשיטו שם ופסק רבינו ז''ל בהם כדרכו בכל תיקו האמורין בגמרא בדבר שבממון שאם תפס אין מוציאין מידו. ובהשגות א''א לא מיחוורא לי וכו'. וביאור דבריו הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין, מיהו אין זה קושיא לדברי רבינו אע''ג דהעמדה בדין בעינן משום דאי מודה מיפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב''ד גופייהו אמרו לא ידענא אם חייב אם פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואם תפס לא מפקינן מיניה כנ''ל לדעת רבינו, ומדברי ההשגות אתה למד שדעת הר''א ז''ל ג''כ בתיקו דממון שאינו בענין קנס שאם תפס התובע אין מוציאין מידו והרמב''ן ז''ל חולק ואומר שכל תיקו האמור בממון בגמרא כל שהנתבע מוחזק בדבר המוציא מחבירו עליו להביא את הראיה וכיון שאינו יכול להביא ראיה העמד ממון אחזקתו ואפילו תפס התובע שלא בעדים מוציאין אותו מידו כיון שמודה שתפס והדין ספק אצלנו ולא מחמת הכחשת דבריהם אלא מחמת הדין עצמו הרי הבעיות כאילו נפשטו לקולא לנתבע והביא ראיות לזה ואינן מכריחות:

יג מְכָרָהּ וְהָיְתָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  מכרה והיתה לו בה שותפות. מפורש במשנה וברייתא [שם] דשותף שגנב מחבירו פטור:

יד  שֻׁתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ. אִם טָבַח אֶחָד מֵהֶן אוֹ מָכַר מִדַּעַת חֲבֵרוֹ מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ פְּטוּרִין מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְחַיָּבִין בְּכֶפֶל:

 מגיד משנה  שותפין שגנבו וכו'. פירוש שגנבו שניהם כאחד. ודין זה מפורש שם בברייתא והחילוק בין לדעת בין שלא לדעת מפורש בגמ' במימרא דר''נ שם:

טו גָּנַב וְעָמַד בַּדִּין וְאָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִין צֵא תֵּן לוֹ מַה שֶּׁגָּנַבְתָּ וְיָצָא וְאַחַר כָּךְ טָבַח אוֹ מָכַר פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אָמְרוּ לוֹ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ וְטָבַח אוֹ מָכַר אַחַר כָּךְ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה הוֹאִיל וְלֹא חָתְכוּ הַדִּין עָלָיו וַעֲדַיִן עוֹמֵד הוּא בִּגְנֵבָתוֹ:

 מגיד משנה  גנב ועמד בדין ואמרו לו הדיינין וכו'. מימרא פרק מרובה (דף ס"ח:) ופ' הגוזל ומאכיל (דף ק"ז:) וטעמא דפטור אמרינן בתרווייהו כיון דפסקוה ב''ד למילתיה וטבח ומכר ה''ל גזלן וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

טז הַגּוֹנֵב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים הוֹאִיל וְהַגְּנֵבָה עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל. וְכֵן אִם טָבַח וּמָכַר שָׁם בִּרְשׁוּתָן פָּטוּר. וְאִם הִגְבִּיהַּ הַגְּנֵבָה נִתְחַיֵּב מִשּׁוּם גּוֹנֵב אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן * לֹא הוֹצִיאָהּ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים. כֵּיצַד. גָּנַב טָלֶה מִן הַדִּיר וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ הוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת חַיָּב. נְתָנוֹ שָׁם בְּבֵית הַבְּעָלִים לִבְכוֹרַת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ זֶה שֶׁנִּתַּן לוֹ וּמֵת פָּטוּר הַשּׁוֹמֵר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וּמֵת חַיָּב הַשּׁוֹמֵר אוֹ בַּעַל הַחוֹב שֶׁנִּתַּן לוֹ מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוֹ הַגַּנָּב מֵרְשׁוּת בְּעָלָיו:

 ההראב"ד   לא הוציאה מרשות הבעלים וכו'. א''א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב וא''כ היכי שמעינן מיניה תקנו משיכה בשומרים והלא משום גנב הוא חייב ולא משום שומר אלא ודאי הא דמוקמינן לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף לאו בגנב אלא מילתא באנפי נפשיה קאמר:

 מגיד משנה  הגונב ברשות בעלים וכו'. משנה במרובה (דף ע"ט) בלא מחלוקת: נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו או וכו'. משנה שם ורבינו ז''ל מפרש פטור וחייב המוזכרין במשנה על השני כמו שאבאר: הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים כו'. נראה שדברי רבינו ז''ל ודאי הם כשידעו השומר או הבעל חוב שהוא גנבו ואע''פ שהגונב מאחר הגנב פטור מכפל כמבואר פרק ראשון כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים ובמשנה שנינו נתנו לבכורת בנו וכו' היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב, ומפרש רבינו ז''ל פטור וחייב על המושך או המגביה והוא בעל חוב או השומר וכן הוא מפרש הבעיא האמורה שם בגמרא תיקנו משיכה או לא דפירוש משנתינו קא מבעיא להו אם תיקנו משיכה בשומרין שיתחייב השומר בשמשכה בתשלומי כפל או לאו ואסיקנא ממשנתנו דתיקנו. ויש במשנתנו פירוש אחר דחייב ופטור על הגנב הוא וכן יש פירושים אחרים נכונים מזה בבעיא זו וזה דעת ההשגות:

יז  הָיָה הָעֵדֶר בַּיַּעַר כֵּיוָן שֶׁהִכִּישׁ אֶת הַבְּהֵמָה וּטְמָנָהּ בְּתוֹךְ הָאִילָנוֹת וְהָעֵצִים חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאִם טְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ שָׁם מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  היה העדר ביער וכו'. מימרא שם ראוהו שהטמין בחורשין ופירוש שהטמין בחורשין הבהמה וכן פי' שם הראב''ד ז''ל:

יח גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְאַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁנִּגְנְבָה הוֹצִיאָהּ וּטְבָחָהּ אוֹ מְכָרָהּ חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אוֹ שֶׁגָּנַב וְהוֹצִיא חוּץ מֵרְשׁוּתָן וְטָבַח אוֹ מָכַר בִּרְשׁוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  גנב ברשות הבעלים. במשנה שם (דף ע"ט):

הלכות גנבה - פרק שלישי

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נַעֲרָה שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין וְתַשְׁלוּמִין אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ מַלְקוֹת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ אִם הָיָה שׁוֹגֵג אוֹ לֹא הִתְרוּ בּוֹ מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ לוֹקֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּתַשְׁלוּמִין עִם עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין כְּאַחַת אוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב תַּשְׁלוּמִין וּמַלְקוֹת בְּבַת אַחַת. אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב בְּתַשְׁלוּמִין וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיֵּב בְּמִיתַת בֵּית דִּין אוֹ בְּמַלְקוֹת אוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוֹת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיֵּב בְּתַשְׁלוּמִין הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם וּמֵת וּמְשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  כבר בארנו וכו' והעושה עבירה שמתחייב מלקות וכו' בד''א שנתחייב בתשלומין וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ועיקר הדבר בכתובות פ' אלו נערות (דף ל"א ול"ד). וכן מ''ש רבינו או שנתחייב במלקות או מיתת ב''ד ואח''כ נתחייב בתשלומין וכו'. מבואר במקצת מקומות וגרסי' בפ''ק דערכין (דף ו':) היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב:

ב כֵּיצַד. זָרַק חֵץ בְּשַׁבָּת מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע וְקָרַע בֶּגֶד חֲבֵרוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ אוֹ שֶׁהִדְלִיק גְּדִישׁ חֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁגָּנַב כִּיס בְּשַׁבָּת וְהָיָה מְגָרְרוֹ עַד שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים שֶׁהִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאִבְּדוֹ שָׁם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין שֶׁאִסּוּר שַׁבָּת וְאִסּוּר גְּנֵבָה וְהֶזֵּק בָּאִין כְּאֶחָד. אֲבָל אִם גָּנַב כִּיס בְּשַׁבָּת וְהִגְבִּיהוֹ שָׁם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִשְׁלִיכוֹ לַנָּהָר חַיָּב לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּאִסּוּר גְּנֵבָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּאִסּוּר סְקִילָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן אִם קָצַץ אִילַן חֲבֵרוֹ בַּיּוֹם טוֹב וְהִתְרוּ בּוֹ אוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִתְרוּ בּוֹ אוֹ גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין אֲבָל אִם לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין וּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 מגיד משנה  כיצד זרק חץ בשבת וכו'. דין זריקת החץ שם בכתובות (דף ל"א) ופסק רבינו כר''י דאמר כרבי אבין דאמר הכי ושאר החילוקים מבוארים שם אלא שקשה לי קצת היאך פסק רבינו ז''ל דגנב כיס והגביהו חייב דהתם אקשינן מיניה לרבי אבין ואוקמה דוקא כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי לענין שבת אבל לרבנן פטור כדאיתא התם וקי''ל כרבנן ואי אתיא כרבנן היא דוקא בשעמד לפוש בין הגבהה להוצאה כדאיתא התם והיה לו לרבינו לבאר כן. ויש לפרש לדעת רבינו ז''ל כדברי קצת המפרשים ז''ל שפירשו ההיא אוקימתא וסוגיא אליבא דלישנא קמא דלעיל מיניה אבל לאידך לישנא דאי בעי מהדר לא דמי כיס לחץ וברייתא דכיסו ככ''ע אתיא וכן עיקר וקי''ל כלישנא בתרא ואמרינן בגמרא דלההוא לישנא דוקא חץ אבל מעביר סכין מתחלת ארבע לסוף ארבע ברה''ר וקרע שיראין בהליכתו חייב לפי שהיה אפשר לו להחזירו משא''כ בחץ כדאיתא התם. ומ''ש רבינו או שגנב כיס בשבת והיה מגררו וכו' ואבדו. שם דמשמע דוקא אבדו הא אם היה בעין חייב להחזירו כך מבואר בגמ' בסנהדרין בפ' סורר ומורה והלכתא דשדינהו לנהרא אבל איתנהו בעין מהדר להו, וי''מ שאמרו שאפילו השליכן לנהר אם היה הנהר רחוק מרשות הבעלים חייב ולא פטרו אלא בשהיה סמוך לרשות בעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וזה דעת רבינו מאיר וכן היא שיטת הרמב''ן ז''ל ודבר רחוק הוא ודעת רש''י ז''ל כדעת רבינו ועיקר: וכן אם קצץ אילן וכו'. פסק כר''י ורבא דאמרו פרק אלו נערות (דף ל"ה) דחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייב ומתני' דמרובה (דף ע') דמחייב אפילו במזידין הא אוקימנא לה בגמרא (דף ע"א) כר''מ דאית ליה אדם לוקה ומשלם ולית הלכתא כוותיה וכן אין הלכה כרבה דאמר פרק אלו נערות (דף ל"ה ע"ב) אליבא דר''מ דס''ל כוותיה חידוש הוא שחדשה תורה בקנס שאע''פ שלוקה משלם וכן עיקר:

ג גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִלּוּ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  גנב וטבח וכו'. משנה במרובה (דף ע"ד:):

ד הָיְתָה פָּרָה שְׁאוּלָה אֶצְלוֹ וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ גְּנֵבָה פָּטוּר אַף מִן הַכֶּפֶל שֶׁהֲרֵי אִסּוּר שַׁבָּת וְאִסּוּר גְּנֵבָה בָּאִין כְּאַחַת וְאִם אֵין גְּנֵבָה אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה:

 מגיד משנה  היתה פרה שאולה אצלו וכו'. מימרא דרב פפא פרק אלו נערות (דף ל"ד:) ופסק כמותו דלישנא בתרא דרבא לא פליג אדרב פפא כדאיתא התם:

ה גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁמָּכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁאֵין בַּמְּכִירָה מִיתָה. וְאִם נַעֲשֵׂית מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בְּעֵת הַמְּכִירָה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁלֹּא הִקְנָה לוֹ עַד שֶׁתָּנוּחַ בַּחֲצַר הַלּוֹקֵחַ שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אִסּוּר שַׁבָּת וּמְכִירָה בָּאִין כְּאַחַת:

 מגיד משנה  גנב ומכר בשבת או שמכר לע''ז וכו'. משנה במרובה: ואם נעשית מלאכה בשבת וכו'. ברייתא שם (דף ע' ע"א) כאוקימתא דרב פפא:

ו עָשָׂה שָׁלִיחַ לִשְׁחֹט לוֹ וְשָׁחַט לוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּשַׁבָּת הֲרֵי הַגַּנָּב חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁהֲרֵי זֶה הַגַּנָּב לֹא עָשָׂה עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשּׁוֹחֵט עַל יְדֵי שָׁלִיחַ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין:

 מגיד משנה  עשה שליח לשחוט וכו'. מבואר שם במרובה ופ' אלו נערות (דף ל"ג ל"ד) ודלא כר''ש:

ז הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁגָּנַב בֵּין שֶׁהֵעִידוּ הֵן עַצְמָן שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר בֵּין שֶׁהֵעִידוּ אֲחֵרִים שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁגָּנַב וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר אוֹ שֶׁהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁהַמּוֹדֶה בִּקְנָס פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  היו שנים מעידים וכו'. נתבאר במרובה במשנה (דף ע'): היו שנים מעידים שגנב ועד אחד וכו'. במשנה שם (דף ע"ד:) ובעד אחד מעידו שטבח אינו מחייב שבועה להכחישו לפי שהוא קנס ואם מודה נפטר ודומה לזה נתבאר פרק תשיעי מהלכות נזקי ממון:

ח מִי שֶׁהוֹדָה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים. אִם הוֹדָה בַּתְּחִלָּה בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבְבֵית דִּין פָּטוּר. אֲבָל אִם הוֹדָה חוּץ לְבֵית דִּין אוֹ שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם בִּלְבַד וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּיהֶם:

 מגיד משנה  מי שהודה בקנס וכו'. מה שכתב בפני בית דין מבואר בסוגיא במרובה (דף ע"ד:) שאמרו שם גבי ההוא עובדא דר''ג שהודה בקנס לפני רבי יהושע ורבי יהושע חוץ לבית דין הוה קאי, אבל מה שכתב או שהודה בפני שנים נראה שכוונתו ז''ל אפילו בפני שני דיינין ואפילו במקום בית דין לפי שדיני קנסות צריכין שלשה מומחין כמבואר בפרק ה' מהלכות סנהדרין וא''כ ק''ל למה אמר שם ר''י חוץ לב''ד הוה קאי תיפוק ליה דאפי' הוה קאי התם יחיד הוה. ויראה לי דאי הוה קאי בב''ד ודאי היו יושבין עמו ומש''ה איצטריך למימר חוץ לב''ד הוה וקצת נראה כן מפירש''י ז''ל:

ט  כֵּיצַד. הוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁגָּנַב וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים. אֲבָל אִם אָמַר לֹא גָּנַבְתִּי שֶׁפָּטַר עַצְמוֹ מִן הַכּל וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וְחָזַר וְאָמַר בְּבֵית דִּין טָבַחְתִּי אוֹ מָכַרְתִּי אִם בָּאוּ עֵדִים אַחַר כָּךְ שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְפִי שֶׁפָּטַר עַצְמוֹ תְּחִלָּה [א] מִכְּלוּם עַד שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים:

 מגיד משנה  כיצד הודה בב''ד שגנב וכו'. פסק כרב המנונא (דף ע"ה) ואליבא דר''י ורב אשי דאמרו הכין התם וכ''כ בהלכות:

י הַגּוֹנֵב שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְהוֹדָה בְּבֵית דִּין לְאֶחָד מֵהֶן וְכָפַר בָּאַחֵר וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר מְשַׁלֵּם לְזֶה שֶׁכָּפַר לוֹ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר וְאַרְבָּעָה חֲצָאֵי צֹאן:

 מגיד משנה  הגונב שור של שני שותפין וכו'. מימרא דר''נ שם (דף ע"א:):

יא  דִּין הַגַּנָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְהַכֶּפֶל אוֹ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ. אִם לֹא נִמְצְאוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְגוֹבִין הַכּל מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כִּשְׁאָר הַנִּזָּקִין שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שמות כב-ד) 'מֵיטַב שָׂדֵהוּ'. וְאִם אֵין לוֹ קַרְקַע וְלֹא מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין דָּמָיו לַנִּזָּק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ב) 'אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ':

 מגיד משנה  דין הגנב לשלם וכו'. מבואר פרק קמא דבבא קמא דגובין מן הגנב מן העדית כמו שאמרו כולן כאבות הן לשלם ממיטב. ודין המכירה בכתובות ופירקא קמא דקדושין:

יב הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְאֵין הַגַּנָּב נִמְכָּר אֶלָּא בְּקֶרֶן אֲבָל בְּכֶפֶל אוֹ בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא הֲרֵי זֶה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

 מגיד משנה  האיש נמכר ולא האשה וכו'. משנה בסוטה (דף כ"ג) פרק היה נוטל. אבל בכפל וכו'. ברייתא פ''ק דקידושין (דף י"ח):

יג גָּנַב אֶת הָעַכּוּ''ם אוֹ אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִמְכָּר עַל הַקֶּרֶן אֶלָּא הֲרֵי זֶה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

 מגיד משנה  גנב את העכו''ם וכו'. .

יד הָיָה קֶרֶן הַגְּנֵבָה שָׁוֶה מֵאָה וְאֵין הַגַּנָּב שָׁוֶה אֶלָּא חֲמִשִּׁים הֲרֵי זֶה נִמְכָּר וּשְׁאָר הַקֶּרֶן עִם הַכֶּפֶל עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיֵּצֵא בַּשְּׁבִיעִית וְיַעֲשִׁיר וִישַׁלֵּם. הָיָה הַגַּנָּב שָׁוֶה מֵאָה וְאֶחָד אֵינוֹ נִמְכָּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ב) 'וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ' עַד שֶׁיִּהְיוּ דָּמָיו כֻּלָּן מֻבְלָעִין בִּגְנֵבָתוֹ:

 מגיד משנה  היה קרן הגניבה שוה מאה וכו'. פסק כחכמים דברייתא שם ואע''ג דאמר רבא בהא זכינהו ר''א לרבנן לא אמר שיהיה הלכה כן: היה הגנב שוה מאה ואחד וכו'. ברייתא שם:

טו  גָּנַב וְנִמְכַּר וְחָזַר וְגָנַב. אִם לַשֵּׁנִי גָּנַב הֲרֵי זֶה נִמְכָּר פַּעַם שְׁנִיָּה. וַאֲפִלּוּ גָּנַב לְמֵאָה אֲנָשִׁים נִמְכָּר מֵאָה פְּעָמִים. וְאִם לָרִאשׁוֹן גָּנַב פַּעַם שְׁנִיָּה אֵינוֹ נִמְכָּר שְׁנִיָּה אֶלָּא יִשָּׁאֵר עָלָיו הַכּל חוֹב:

 מגיד משנה  גנב ונמכר וחזר וגנב וכו'. גם זה שם:

טז גָּנַב לָזֶה וְחָזַר וְגָנַב לָזֶה וְחָזַר וְגָנַב לָזֶה כֻּלָּם שֻׁתָּפִין בּוֹ. אִם הָיוּ דָּמָיו כְּנֶגֶד הַקֶּרֶן שֶׁל שְׁלָשְׁתָּן אוֹ פָּחוֹת מִן הַקֶּרֶן נִמְכָּר וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן וּשְׁאָר הַכְּפֵלוֹת חוֹב עָלָיו. וְאִם הָיוּ דָּמָיו יֶתֶר אֵינוֹ נִמְכָּר וְהַכּל חוֹב עָלָיו עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

 מגיד משנה  גנב לזה וחזר וגנב לזה וכו'. .

יז שֻׁתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ כְּאֶחָד מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן וְכָל אֶחָד מֵהֶן נִמְכָּר בְּחֶלְקוֹ מִן הַקֶּרֶן. וְכָל מִי שֶׁדָּמָיו יֶתֶר עַל חֵלֶק הַקֶּרֶן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ אֵינוֹ נִמְכָּר:

 מגיד משנה  שותפין שגנבו כאחד וכו'. גם זה שם:

הלכות גנבה - פרק רביעי

א  הַטוֹעֵן שֶׁנִּגְנַב מִבֵּיתוֹ הַפִּקָּדוֹן אִם נִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁשֶּׁקֶר טָעַן וְשֶׁהַפִּקָּדוֹן הַזֶּה אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ הַגַּנָּב. וְאִם טָבַח וּמָכַר אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם עַל פִּי עֵדִים עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְאֵינוֹ מֵבִיא חֹמֶשׁ שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מִשְׁתַּלֵּם עִם הַכֶּפֶל. וְאִם בָּאוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבַע אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד:

 מגיד משנה  הטוען שנגנב הפקדון מביתו וכו'. משנה פ' הגוזל עצים (דף ק"ח:) ומבואר בהרבה מקומות: ואם טבח או מכר אחר שנשבע וכו'. מימרא דר''י שם (דף ק"ו:). ומ''ש (ונשבע) [אחר שנשבע] , לפי שאם טבח קודם שנשבע פטור הוא אפילו מכפל וכמו שיתבאר בסמוך: ואינו מביא אשם וכו'. מבואר שם במשנה: ואם באו עדים וכו'. מבואר שם:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּשְׁבַּע קֹדֶם שֶׁיִּשְׁלַח בַּפִּקָּדוֹן יָד. אֲבָל אִם שָׁלַח בּוֹ יָד וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וּבָאוּ עֵדִים פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁכֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח יָד * נִתְחַיֵּב בּוֹ וְקָנָהוּ:

 ההראב"ד   נתחייב בו וקנהו וכו'. א''א הא מילתא דלאו כהלכתא היא דהא ר''י פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליה מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע''ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'. עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א שנשבע קודם ששלח יד וכו'. מימרא שם (דף ק"ו:) דרב ששת פסק כמותו. ובהשגות א''א הא דלא כהלכתא היא וכו'. וכ''כ רבינו חננאל, ורבינו ז''ל כבר הביא המימרא בסמוך ופסקה ודעת רבינו ז''ל דלא פליגן דאע''ג דשליחות יד קודם שבועה פוטר הכל מכפל לאו משום שנעשה עליו גזלן הוא אלא משום דגזירת הכתוב הוא וכדאמר התם מ''ט הכי אמר רחמנא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו הא שלח יד פטור וכיון שכן בשטען טענת אבד ונשבע שלא שלח בו יד וחזר וטען טענת גנב ונשבע אי לאו משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה היה בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן ליה משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח ידו בו אכתי איתיה ברשותיה דמריה ומש''ה צריכי התם לטעמיה דיצא ידי בעלים ובגמרא הכי אמר אי מיהא לא תשמעיניה. כך נ''ל לדעת רבינו ז''ל ויש דוחין את דבריו משום דאקשי ר''נ עליה דרב ששת אלמא דלא ס''ל כוותיה וזה דעת הרשב''א ז''ל. וי''ל דר''נ לאו לאיפלוגי עליה אלא לאפוקי טעמא מיניה והא פריק רב ששת קושיא ורבי חייא בר אבא משמע התם דס''ל כוותיה ואף על גב דר' זירא דחי ליה ואתמר משמיה דרבי אלעאי כדחויה כבר כתבתי דה''ק אי מיהא לא תשמעיניה ולא שבקינן מימרא ברירא דרב ששת משום הך טעמא:

ג וְכֵן הַטּוֹעֵן טַעֲנַת אֲבֵדָה בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁכְּבָר יָצָא הַפִּקָּדוֹן מִידֵי הַבְּעָלִים מִשְּׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה:

 מגיד משנה  וכן הטוען טענת אבידה וכו'. מימרא כבר הזכרתיה ופי' שהטוען טענת אבד פטור מכפל:

ד הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בָּאֲבֵדָה וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָאֲבֵדָה בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁקֶר טָעַן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ח) 'עַל כָּל אֲבֵדָה'. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן שֶׁנִּגְנְבָה בְּלִסְטִים מְזֻיָּן שֶׁהוּא אָנוּס וּפָטוּר. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁנִּגְנְבָה בְּלֹא אֹנֶס פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם עַל פִּי טַעֲנָתוֹ שֶׁשּׁוֹמֵר אֲבֵדָה כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  הטוען טענת גנב וכו'. מימרא שם: והוא שיטעון שנגנבה וכו'. פרק הכונס (דף נ"ז) כבר ביארתי פ''א פירוש ליסטים מזויין זה והחילוק שיש בינו לאותו שהזכיר רבינו שם:

ה  הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְחָזַר וְטָעַן בּוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתוֹ הוּא. אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב כֶּפֶל עַל כָּל טַעֲנָה וְטַעֲנָה. וְאִם נִשְׁבַּע חָמֵשׁ פְּעָמִים נִמְצָא מְשַׁלֵּם שִׁשָּׁה הַקֶּרֶן שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ וַחֲמִשָּׁה בְּקֶרֶן מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה כְּפֵלוֹת שֶׁל חָמֵשׁ שְׁבוּעוֹת:

 מגיד משנה  הטוען טענת גנב בפקדון וכו'. בעיא דרב פפא שם (דף ק"ח) ואיפשיטא דכי פשטיה חומש הוא הדין לכפל וכן פירש''י וכן עיקר והקשו המפרשים ז''ל בטענה שנייה היאך חייב כפל שהרי אינו מחוייב כפל אלא בשבועה שהשביעוהו בית דין ולא בשקפץ ונשבע הוא וא''כ היאך ישביעוהו בית דין והרי הוא חשוד על השבועה משבועה הראשונה שנמצא שקרן על פי עדים ותירץ דאיכא למימר דהוו ידעי ביה דעבד תשובה כדאיתא בירושלמי החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב''ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני ע''כ. וא''צ לכל זה אלא בשני בתי דינין משכחת לה. ודין זה שקפץ ונשבע ואפילו בבית דין שאינו משלם כפל נתבאר באותו פרק בסוגיא בבירור ותימה למה לא הזכירו רבינו ז''ל:

ו טָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת אֲבֵדָה וְנִשְׁבַּע. וּבָאוּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִגְנַב וְהוֹדָה הוּא שֶׁלֹּא אָבַד הוֹאִיל וּמְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל עַל פִּי עֵדִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַל שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה. שֶׁהַמָּמוֹן הַמְחַיְּבוֹ בְּכֶפֶל פּוֹטְרוֹ מִן הַחֹמֶשׁ:

 מגיד משנה  טען טענת גנב ונשבע וכו'. גם זה בעיא דאיפשיטא שם:

ז מָסַר שׁוֹרוֹ לִשְׁנַיִם וְטָעֲנוּ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבְּעוּ וְהוֹדָה אֶחָד מֵהֶם וְהַשֵּׁנִי בָּאוּ עָלָיו עֵדִים. שְׁנֵיהֶן מְשַׁלְּמִין אֶת הַקֶּרֶן. וְאִם תָּפַשׂ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אֶת הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְזֶה שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ כִּשְׁאָר הַנִּשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁהוֹדוּ מֵעַצְמָן:

 מגיד משנה  מסר שורו לשנים וכו'. דין הכפל בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו ז''ל בה כדרכו בכל כיוצא בזה וכבר השיגו הר''א ז''ל בפ''ב דספק קנס אפילו תפס מוציאין מידו וכבר כתבתי שם בזה:

 כסף משנה  מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם הפקיר שורו לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלמין את הקרן ובכפל מבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה, ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא עכ''ל. והנה דין זה בפ' הגוזל עצים (דף ק"ח) חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא כלומר דקי''ל דאין חומש בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עליה חומשא וכפילא [וה''נ חד ממונא הוא] תיקו. ומפרש רבינו דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו ומ''ש הטור ואינו נראה כן בגמרא הוא מדאיתא התם לעיל מההיא [בעי] רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש''י בעי רמי בר חמא דקי''ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש עכ''ל. ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה''ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה''מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש''ד. ורבינו אפשר שסובר דאע''ג דבעיא דרמי בר חמא בהאי גוונא היא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א''כ בבעיא דרבינא היאך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ''ע:

ח בַּעַל הַפִּקָּדוֹן שֶׁתָּבַע אֶת הַשּׁוֹמֵר וְנִשְׁבַּע שֶׁנִּגְנַב וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וְתָבַע הַשּׁוֹמֵר אֶת הַגַּנָּב וְהוֹדָה לוֹ הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְתָבַע בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אֶת הַגַּנָּב וְכָפַר וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב. אִם בֶּאֱמֶת נִשְׁבַּע הַשּׁוֹמֵר כְּשֶׁטָּעַן שֶׁנִּגְנַב נִפְטַר הַגַּנָּב מִן הַכֶּפֶל בְּהוֹדָאָתוֹ לַשּׁוֹמֵר. וְאִם בְּשֶׁקֶר נִשְׁבַּע אֵין מוֹצִיאִין הַכֶּפֶל מִן הַגַּנָּב. וְאִם תָּפְשׂוּ הַבְּעָלִים הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. תָּבְעוּ הַבְּעָלִים אֶת הַשּׁוֹמֵר וְשִׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וּתְבָעוּהוּ הַבְּעָלִים וְהוֹדָה לָהֶן שֶׁגָּנַב וְאַחַר כָּךְ תְּבָעוֹ הַשּׁוֹמֵר וְכָפַר בּוֹ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב אֵין מוֹצִיאִין הַכֶּפֶל מִן הַגַּנָּב וְאִם תָּפַשׂ הַשּׁוֹמֵר אֶת הַכֶּפֶל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְכֵן הַדִּין בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אִם טָבַח הַגַּנָּב אוֹ מָכַר:

 מגיד משנה  בעל הפקדון שתבע את השומר וכו'. מימרא שם וגרסתו ז''ל כגרסת רש''י והספרים והר''א וטעם הדבר כיון שהשומר נשבע באמת אכתי לא כלתה שמירתו דכיון דגברא מהימנא הוא ניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו והילכך כשתובע הגנב ה''ל כבעלים התובעין ופטור. ומ''ש ואם לשקר וכו'. פסק כרב טביומי דאמר דרבא בעי לה וסלקא בתיקו: תבעו הבעלים וכו'. פירוש ושלם לפנים משורת הדין שהרי היה יכול לפטור את עצמו בטענת גנב גם זו בעיא היא שם דלא איפשיטא:

ט  הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן שֶׁל קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ו) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ' וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין [א] בַּגָּדוֹל:

 מגיד משנה  הטוען טענת גנב וכו'. זה נרמז במשנה פ' שבועת הדיינין (דף מ"ב:) ומבואר יותר בברייתא פ' הגוזל (דף ק"ו:):

י * שׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן שֶׁגָּנַב טָלֶה מֵעֵדֶר שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ וְסֶלַע מִכִּיס שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ. אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים חַיָּב בְּכֶפֶל. וְאַף עַל פִּי * שֶׁהֶחְזִיר הַסֶּלַע לִמְקוֹמוֹ וְהַטָּלֶה לְעֶדְרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיּוֹדִיעַ [ב] הַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי כָּלְתָה שְׁמִירָתוֹ וּכְאִלּוּ לֹא הֶחְזִיר כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹדִיעַ בְּעָלָיו. [ג] אֲבָל הַגּוֹנֵב סֶלַע מִכִּיס חֲבֵרוֹ אוֹ כְּלִי מִבֵּיתוֹ וְהֶחְזִיר דָּבָר הַגָּנוּב מִבֵּיתוֹ לִמְקוֹמוֹ אִם יָדְעוּ הַבְּעָלִים בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא יָדְעוּ בַּחֲזִירָתוֹ עֲדַיִן הַגַּנָּב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ [ד] עַד שֶׁיִּמְנֶה אֶת מְעוֹתָיו:

 ההראב"ד   שומר שגנב וכו'. א''א זה אינו כלום. עכ''ל: שהחזיר הסלע וכו'. א''א או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו. עכ''ל:

 מגיד משנה  שומר שגנב וכו' אם יש עליו עדים חייב בכפל. כתב עליו הראב''ד זה אינו כלום עכ''ל. כוונתו לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע הא לאו הכי לא דאע''ג דאחר שנגנב מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא למה לן שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל. ונ''ל שדעת רבינו ז''ל בשנשבע על כך וטען טענת גנב וקמ''ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז''ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחות יד הוא בשנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ''ע. סוף דבר איני יודע טענה לרבינו: ואף על פי שהחזיר וכו'. פסק כר''ע וכאוקימתא דרב זביד בפ' הגוזל ומאכיל. וכתב עליו הר''א ז''ל או שיחזיר הכיס לבעליו וימנה מעותיו עכ''ל. ונכון הוא ואף רבינו מודה בזה לא אמרה אלא כשהיא ברשות שומר ומאמר ר''ע כך הוא צריך דעת בעלים אבל כשהחזיר הכיס ומנה נראה שהוא פטור דלא עדיף מהגונב סלע וידעו הבעלים בגנבתו שהמנין פוטר כמ''ש בסמוך ואפשר שיש לחלק דשומר צריך דעת בעלים ואין המנין פוטר והראשון נכון יותר: אבל הגונב סלע וכו' והחזיר דבר הגנוב למקומו וכו'. כוונת רבינו ז''ל אינה בדוקא למקום ההוא שגנב ואם שינה שיתחייב אלא למקום המשתמר ושיראוה בעלים כלומר להיות מצויין שם כעין המקום שגנב ודין זה שכתב נתבאר פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ח) ובפסק ההלכות:

 כסף משנה  שומר שגנב מרשותו וכו'. כתב הרב המגיד וז''ל כתב הראב''ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ''ל. ול''נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה:

יא מָנָה אֶת כִּיסוֹ וּמְצָאוֹ שָׁלֵם הַמִּנְיָן פָּטוּר. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לֹא בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ אֲפִלּוּ מִנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ נִפְטַר מֵאַחֲרָיוּתוֹ:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אֲבָל הַגּוֹנֵב טָלֶה מֵעֵדֶר חֲבֵרוֹ וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים וְהֶחֱזִירוֹ לָעֵדֶר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים וּמֵת אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם מָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה פָּטוּר. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לֹא בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד [ה] שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַבְּעָלִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַטָּלֶה הַגָּנוּב שֶׁהֲרֵי לִמְדוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת חוּץ מִדֶּרֶךְ שְׁאָר הַצֹּאן שֶׁבְּעֵדֶר זֶה:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בדבר שאין בו וכו'. גם זה בפסק בהלכות ויש מי שכתב שאם היה הטלה שגנב נקוד וטלוא ואין כמותו בעדר אם ידעו הבעלים בגניבתו והחזירו לעדר אע''פ שלא מנו את הצאן הרי הוא כמנין ופטור שהרי הוא ניכר וכ''נ קצת מן הסוגיא אשר שם אבל לא הביאה ההלכות גם רבינו סתם:

הלכות גנבה - פרק חמישי

א אָסוּר לִקְנוֹת מִן הַגַּנָּב הַחֵפֶץ שֶׁגָּנַב. וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא שֶׁהֲרֵי מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְגוֹרֵם לוֹ לִגְנֹב גְּנֵבוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאִם לֹא יִמְצָא לוֹקֵחַ אֵינוֹ גּוֹנֵב וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כט-כד) 'חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ':

 מגיד משנה  אסור לקנות מן הגנב וכו'. מבואר פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ח קי"ט) ובמקומות אחרים:

ב הַגּוֹנֵב וּמָכַר וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ שֶׁמְּכָרוֹ פְּלוֹנִי זֶה הוּא גְּנָבוֹ בְּפָנֵינוּ. חוֹזֵר הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו וְהַבְּעָלִים נוֹתְנִין לַלּוֹקֵחַ דָּמִים שֶׁשָּׁקַל לַגַּנָּב מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְהַבְּעָלִים [א] חוֹזְרִין וְעוֹשִׂים דִּין עִם הַגַּנָּב. וְאִם גָּנַב מְפֻרְסָם הוּא לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק וְאֵין הַבְּעָלִים נוֹתְנִין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם אֶלָּא חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה דִּין עִם הַגַּנָּב וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּמִים שֶּׁשָּׁקַל לוֹ:

 מגיד משנה  הגונב ומכר וכו'. פסק כר''י משום רבי ינאי דאמר התם הכין פרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו) וכן פסקו ההלכות: ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת וכו'. גם זה מפורש שם:

ג * נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִן הַגְּנֵבָה בֵּין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַגַּנָּב בֵּין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ אַחַר שֶׁמָּכַר. קָנָה הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת וְאֵינוֹ מַחְזִיר הַגְּנֵבָה עַצְמָהּ לִבְעָלֶיהָ אֶלָּא נוֹתֵן לָהֶם הַדָּמִים אִם לָקַח מִגַּנָּב מְפֻרְסָם [ב]. אוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלָל לֹא חֵפֶץ וְלֹא דָּמִים מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק אִם לֹא הָיָה זֶה הַמּוֹכֵר גַּנָּב מְפֻרְסָם:

 ההראב"ד   נתייאשו כו' תקנת השוק. א''א כל זה אין לו שורש ולא ענף והוא שבוש המעתיק עכ''ל:

 מגיד משנה  נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. זאת הבבא משובשת משבוש המעתיק ספרי הרב ז''ל וכ''כ הר''א ז''ל והלשון מוכיח עליו והשבוש מלשון אלא נותן דמים וכו' ולהלן. והנוסחא הבדוקה אלא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם ואפשר שגם ע''ז תמה הר''א ז''ל שכיון שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות למה יתן דמים אפילו היה גנב מפורסם וצריך עיון. ומכל מקום מ''ש שנתיאשו אחר המכר הוא תימה דהא באוקימתא דרב זביד ר''י ס''ל דשינוי רשות קודם יאוש לא קני ושמא הוא סובר דכיון דרב פפא דהוא בתרא אוקי באוקימתא אחריתי בשלא נתיאשו כלל הדרינן לכללין דיאוש ושינוי רשות קני אי זה מהם יהיה קודם כ''ש כשיהיו שניהם וקצת נראה כן מן ההיא דמרובה דאמר שנתיאשו הבעלים בי לוקח דהוה ליה יאוש ושינוי רשות:

 כסף משנה  נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם ז''ל נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים עכ''ל. ואני אומר שספר מוטעה נזדמן לו לטור בדברי רבינו דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דמאחר דאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דכשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבעה''ב מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלים דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין לוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לבעה''ב וכן מ''ש ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנים הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא''כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים דכיון שיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר לו הכלי אפילו קנה מגנב מפורסם. ונראה שהנוסחא שנזדמנה לטור היא שנזדמנה להראב''ד ולכן כתב עליה כל זה אין לו שורש וענף והוא שיבוש המעתיק עכ''ל. וכבר כתב ה''ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע''פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר:

ד בִּזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹשֶׂה דִּין עִם בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵין עֵדִים בְּכַמָּה לָקַח הֲרֵי הַתַּגָּר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּכַמָּה לָקַח וְנוֹטֵל מִן הַבְּעָלִים. וְכָל הַנִּשְׁבָּע וְנוֹטֵל שְׁבוּעָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 מגיד משנה  בזמן שהלוקח וכו'. משנה בפרק כל הנשבעין (דף מ"ד מ"ה):

ה בִּזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹשֶׂה דִּין עִם הַגַּנָּב וְהוּא אוֹמֵר בְּכָךְ וְכָךְ לָקַחְתִּי מִמְּךָ וְהוּא אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִזֶּה. הַתַּגָּר נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל מִן הַגַּנָּב. שֶׁאֵין הַגַּנָּב יָכוֹל לִשָּׁבַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה:

 מגיד משנה  בזמן שהלוקח וכו'. זה מבואר בכל הנשבעים בשבועות ושכנגדו חשוד על השבועה כדאיתא התם:

ו [ג] גָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ [ד] גָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּפוֹ אֵין בָּזֶה תַּקָּנַת הַשּׁוּק אֶלָּא הַבְּעָלִים נוֹטְלִים הַגְּנֵבָה בְּלֹא דָּמִים וְיִשָּׁאֵר חוֹב אֵלּוּ עַל הַגַּנָּב כְּשֶׁהָיָה. מִשְׁכֵּן הַגְּנֵבָה בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנָהּ * בְּיֶתֶר עַל דָּמֶיהָ אוֹ בְּפָחוֹת מִדָּמֶיהָ הַבְּעָלִים נוֹתְנִין לְבַעַל הַמַּשְׁכּוֹן וְחוֹזְרִין וְעוֹשִׂין דִּין עִם הַגַּנָּב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַגַּנָּב מְפֻרְסָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ביתר על דמיה כו'. א''א אלא בכדי דמיה עכ''ל:

 מגיד משנה  גנב ופרע וכו'. זה מבואר פרק הגוזל (דף קט"ו): משכן הגניבה בין שמשכן אותה ביותר מדמיה וכו'. כתב עליו הר''א ז''ל בכדי דמיה עכ''ל. ובאמת שבגמרא לא הוזכר אלא שוה במאה אבל אפשר שסובר הרב ז''ל דכיון דאמר בגמרא בתר הכי זביני שוה מאה במאתן וכו' ואסיקנא בכולהו עשו בה תקנת השוק אף משכונא כמכר ויש לחלק:

 כסף משנה  משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה וכו'. כתב ה''ה על דברי הראב''ד ובאמת שבגמרא לא הוזכר וכו' עד ויש לחלק. ול''נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ''ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק א''כ הוא הדין להלוות עליו יותר משיווין וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא המשכון:

ז הַלּוֹקֵחַ מִגַּנָּב שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם בֵּין שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַדָּמִים מִבַּעַל הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַחְזִיר הַגְּנֵבָה מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשּׁוּק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  הלוקח מגנב וכו'. זה מפורש בגמ' (שם):

ח הָיָה נוֹשֶׁה בְּגַנָּב מֵאָה זוּז וְגָנַב וְהֵבִיא לְבַעַל חוֹבוֹ וְנָתַן לוֹ מֵאָה אַחֶרֶת הֲרֵי הַגְּנֵבָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ וְאוֹמְרִין לָזֶה לֵךְ וּתְבַע הַגַּנָּב בְּמָאתַיִם שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ הַמֵּאָה הָאַחֶרֶת מִפְּנֵי הַחֵפֶץ שֶׁהֵבִיא לְךָ בִּלְבַד כְּשֵׁם שֶׁהֶאֱמַנְתּוֹ בָּרִאשׁוֹנָה הֶאֱמַנְתּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה:

 מגיד משנה  היה נושה בגנב וכו'. זה מעשה מבואר שם ודוקא בשלא פירש לומר לו הלוני מאה אחרים על חפץ זה אלא שנתן לו החפץ סתם ואמרינן דאקמאי יהביה ניהליה ולא עדיף מגנב ופרע בחובו אבל אם פירש ואמר הלוני על חפץ זה מאה ודאי זו היא משכונא שעשו בה תקנת השוק והוא פשוט וכן מוכיח בגמרא ובכל כי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה:

 כסף משנה  היה נושה בגנב מאה זוז וכו'. כתב הרב המגיד ודוקא בשלא פירש וכו' ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ''ל. איני יודע מה מקום לשבועה כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם:

ט לָקַח מִגַּנָּב שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם בְּמֵאָה וּמָכַר לְאַחֵר בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים וְהֻכַּר הַגַּנָּב. בַּעַל הַגְּנֵבָה נוֹתֵן לְזֶה הָאַחֲרוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְנוֹטֵל גְּנֵבָתוֹ וְחוֹזֵר הַבַּעַל וְנוֹטֵל עֶשְׂרִים שֶׁל שָׂכָר מִן הַמּוֹכֵר וְנוֹטֵל הַמֵּאָה מִן הַגַּנָּב. וְאִם * גַּנָּב מְפֻרְסָם הוּא נוֹטֵל הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים מִן הַתַּגָּר שֶׁלָּקַח מִן הַגַּנָּב וְהוֹלֵךְ הַתַּגָּר וְתוֹבֵעַ הַגַּנָּב בְּמֵאָה שֶׁל קֶרֶן. וְהוּא הַדִּין אִם מָכַר הַשֵּׁנִי לִשְׁלִישִׁי וְהַשְּׁלִישִׁי לִרְבִיעִי אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁהוּא נוֹטֵל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר וְנוֹטֵל הַקֶּרֶן מִן הַגַּנָּב. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לִפְנֵי [ה] יֵאוּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   גנב מפורסם הוא וכו'. א''א נוטל הלוקח השני עכ''ל:

 מגיד משנה  לקח מגנב וכו'. ג''ז מעשה שם: ואם גנב מפורסם וכו' נוטל הק''כ מהתגר. כתב הר''א ז''ל נוטל הלוקח שני עכ''ל, פירוש הבעל נוטל החפץ בלא דמים כיון שהגנב שמכרו ראשונה היה מפורסם אע''פ שזה לקח מהתגר אין בזה מפני תקנת השוק ודין זה לא נזכר בגמרא לוקח מלוקח מגנב מפורסם אבל מתוך לשון רבינו ז''ל נראה שהבעל נותן ללוקח מן התגר מאה וכתב וחוזר וגובה אותן מהתגר דע''כ לא קאמרי שלא עשו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח ממנו בדוקא מפני שלא היה לו ליקח אבל לוקח שני שאינו יודע זה ממי לקחו אינו מחזיר החפץ בלא דמים ואין לי בזה הכרע:

י  בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי * לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהִכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אֲחֵרִים. אוֹ שֶׁהָיָה עָשׂוּי לִמְכֹּר וְהָיוּ כֵּלִים אֵלּוּ שֶׁהִכִּיר מִכֵּלִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אִם בָּאוּ עֵדִים [ו] שֶׁזֶּה כֵּלָיו שֶׁל זֶה יִשָּׁבַע זֶה שֶׁהֵן בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ בְּכַמָּה לָקַח וְיִטּל מִבַּעַל הַבַּיִת וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו:

 ההראב"ד   למכור את כליו וכו'. א''א אם היו כלים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לא היה צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא השאילן ושלא השכירן ושלא מכרן עכ''ל:

 מגיד משנה  בעל הבית שאינו עשוי וכו'. זה מבואר שם בגמרא: או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר. פי' והוא טוען נגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה: אם באו עדים וכו'. כתב עליו הר''א ז''ל א''א אם היו כלים אלו וכו'. וזה אינו מבואר בגמ' אבל סובר רבינו ז''ל דמתוך שחלקו להם בדין הנכנס לתוך ביתו של חבירו וכמו שמתבאר בשבועות וכתב כן פ''ח מהל' טוען ונטען אף בזה יש חילוק והר''א ז''ל סובר שאפי' לא יצא לו שם גניבה נשבע שלא מכרו ונוטל. ונראה שדעתו שכשהוא אומר גנובין נאמן מטעמא שהיה יכול לומר שהן שאולין בידו ומדין מגו נאמן בשבועה ורבינו אינו סובר מגו כי האי אם לא יצא לו שם גניבה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכ''כ שם ונכון הוא ושם יתבארו עיקרי העניינים ופירוש דברים העשויין להשכיר ולהשאיל מהו:

 כסף משנה  בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכו'. דברי רבינו מבוארים שהוא מפרש דכי אמר רבא אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שא''צ שום תנאי מהתנאים האמורים דאפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירים שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפירש רש''י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין בעל הבית העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור. ולפי פירוש רבינו אתיא מתני' כפשטא דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו. וכן כתב בפירוש המשנה וז''ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו זה הדין עכ''ל. וא''ת וכי אקשינן מתני' והלא יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי ה''ל לאהדורי הכא במאי עסקינן בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו. וי''ל דבעי לגלויי ליה דאפילו בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכיון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דה''מ בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו. ועוד יש לומר דמתני' בכל גוונא מיירי בין בבעל הבית העשוי למכור בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא ואין צריך לתנאים אחרים ומשום הכי כי אקשי ליה ליחוש דילמא זבנינהו לא בעא לאהדורי ליה הכא במאי עסקינן בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתני' בכל גוונא מיתניא בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דע''כ לא צריך לאוקומי מתני' בכל הנך אלא משום בעל הבית העשוי למכור דאילו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא בלא שום תנאי ולהיותו מפרש כן כתב בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ומכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה וכו' ויחזיר לו כליו, לומר דבאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעלמא סגי ואין צריך לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ואם באו עדים שהן כליו של זה אף על פי שלא נזכר בגמרא הוא מבואר מעצמו שאם אין עדים שזה היו כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו. והטור כתב וז''ל המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לושם גניבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שחתרו להם בקיר וכו' כתב הרמב''ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבעל [הבית] ויחזיר לו כליו ע''כ. ור''ל כיון שעדים מכירים שהם כליו א''צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא עכ''ל. ויש לתמוה על דבריו שכתב על דברי רבינו ור''ל כיון שהעדים מכירים שהם כליו א''צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' שנראה מדבריו שאין זה סותר למ''ש תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע''פ פירש''י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני וכו' אבל כל שאר תנאים צריך ואילו לרבינו א''צ שום תנאי כמו שנתבאר. ויש לתמוה x על ה''ה שקיצר וכתב על דברי רבינו זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפירש''י כמו שנתבאר. וכתב עוד הטור כתב עוד (הרמב"ם) שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו עכ''ל. ומ''ש בשם רבינו אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שהרי מבואר בלשון רבינו דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב''ד וה''ה ז''ל:

יא  הָיָה בַּעַל הַבַּיִת עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְלֹא הָיוּ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר וְהֻכְּרוּ כֵּלָיו אֵינוֹ מַחֲזִירָן מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא הוּא מְכָרָן לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְלָנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָמַד וְזָעַק בַּלַּיְלָה נִגְנְבוּ כֵּלַי וּסְפָרַי וּבָאוּ בְּנֵי אָדָם וּמָצְאוּ מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וּבְנֵי אָדָם שֶׁלָּנוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יוֹצְאִין וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֵּלִים עַל כִּתְפֵיהֶם וְהַכּל אוֹמְרִים הַלָּלוּ כֵּלָיו וּסְפָרָיו שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְיִשָּׁבַע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּל מִבַּעַל הַגְּנֵבָה וְיַחְזִיר לוֹ כֵּלָיו:

 מגיד משנה  היה בעל הבית עשוי למכור את כליו וכו'. זה מבואר שם פרק הגוזל דכיון דאיכא כל הני אמתלי ודאי קושטא קא טעין ומפני תקנת השוק נותן דמים:

יב גָּנַב שֶׁהֻחְזַק וְנִתְפַּרְסֵם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁיָּצָא וְכֵלִים טְמוּנִים לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁם בַּעַל הַבַּיִת וְטָעַן וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר גְּנוּבִים הֵם. אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו וְאוֹתָם כֵּלִים אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִינָן וְאֵין דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הַמֻּחְזָק לְהַצְנִיעַ כֵּלָיו תַּחַת כְּנָפָיו. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ * וְנוֹטֵל כֵּלָיו. וְאִם אֵין אָדָם זֶה מֻחְזָק בִּגְנֵבָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת נֶאֱמָן אֶלָּא נִשְׁבָּע זֶה שֶׁהַכֵּלִים בְּיָדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהַכֵּלִים הָאֵלּוּ לְקוּחִים בְּיָדוֹ וְהוֹלֵךְ:

 ההראב"ד   ונוטל כליו וכו'. א''א הפך וקיצר וקלקל שהיה לו לפרש אם לא הוחזק זה בגניבה לא בכל ענין הלוקח נאמן שהרי יש בגמרא דרך אחד שאינו נאמן או בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו או בדברים שאין דרכו להטמין או באדם שאינו צנוע. ואית דגרסי לקולא דלעולם הלוקח נאמן עד דאיתנהו לכולהו מ''מ כי איתנהו לכולהו אינו נאמן. עכ''ל:

 מגיד משנה  גנב שהוחזק ונתפרסם וכו'. דעת הרב ז''ל דכל היכא דבעל הבית טוען גנובים הם אע''פ שאין דרכו למכור את כליו וזה הוציא הכלים טמונים ואינן כלים שדרכן להטמינן ואין המוציאן איש צנוע אם אינו מוחזק בגניבה נאמן לומר לקוחים הם בידי דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אלא אם היה כבר מוחזק מתחלה. ודעת הר''א ז''ל שאע''פ שאינו מוחזק בגניבה אי איתנהו לכולהו גווני אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי וכדברי רבינו עיקר וכן דעת האלפס ז''ל בשבועות וכן גרסתו מפורשת שם ולזה הסכימו רובי המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו שאם היה כבר מוחזק בגנב אינו נאמן יצא לו מדאמר בגמרא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וזה כבר מוחזק ועומד ופשוט הוא וכ''כ הרב ר''מ הלוי ז''ל וכ''כ בהלכות ותימה מהר''א ז''ל שכתב על רבינו הפך וקלקל והוא דבריו במשפט כלכל בדעת ובהשכל:

הלכות גנבה - פרק ששי

א כָּל דָּבָר שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא גָּנוּב אָסוּר לִקַּח אוֹתוֹ. וְכֵן אִם רֹב אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהוּא גָּנוּב אֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִים מִן הָרוֹעִים צֶמֶר אוֹ חָלָב אוֹ גְּדָיִים. אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶן חָלָב וּגְבִינָה בַּמִּדְבָּר אֲבָל לֹא בַּיִּשּׁוּב. וּמֻתָּר לִקַּח מִן הָרוֹעִים אַרְבַּע צֹאן אוֹ אַרְבַּע גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר מֵעֵדֶר קָטָן אוֹ חָמֵשׁ מֵעֵדֶר גָּדוֹל. שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא גָּנוּב בְּדָבָר זֶה:

 מגיד משנה  כל דבר שחזקתו וכו' וכן אם רוב אותו הדבר וכו'. נראה שפסק כרב דאמר בפרק הגוזל (דף קי"ט) גזלן מאימת מותר ליהנות הימנו רב אמר עד שיהא רוב משלו ושמואל אפילו מיעוט שלו ע''כ שם. ואיכא דגרסי אורי אדא דלייא כדברי האומר וכו'. והוא פסק ז''ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן כתב ר''ח בשם רבותיו והגאונים ז''ל אף על פי שיש פוסקין כשמואל מההיא דאדא דלייא, ויש תמה קצת בלשון הרב כשאומר וכן אם רוב אותו דבר דלדברי רב עד שיהא רוב היתר אסור ולמטה בהל' גזלה נתבאר: אין לוקחין וכו'. משנה וברייתא שם פ' הגוזל (דף קי"ח ע"ב) והטעם שלוקחין חלב וגבינה במדבר לפי שאין דרך בעלים ללכת שם וליטלם. ומה שכתב ארבע צאן. בגמרא אמרו שאם היו פטומות אפילו ג' מותר שבעל הבית מרגיש בהן והרב סמך לו על הכלל שכתב והוא נזכר בגמ' שם והכל לפי מה שהוא עניין ולפי המקום:

 כסף משנה  כל דבר שחזקתו שהוא גנוב וכו' וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב וכו'. כתב ה''ה ויש תימה קצת בלשון הרב וכו'. ויש לתמוה על דברי ה''ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב וזה מבואר וכבר נזכר זה בסוף דברי רבינו פ''ה מהל' גזילה:

ב כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁהָרוֹעֶה מוֹכְרוֹ אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת מַרְגִּישׁ בּוֹ מֻתָּר לְלָקְחוֹ מִן הָרוֹעֶה. וְאִם אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַרְגִּישׁ בּוֹ אָסוּר לְלָקְחוֹ:

ג  אֵין לוֹקְחִין מִשּׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת עֵצִים אוֹ פֵּרוֹת אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וּמוֹכְרִים וְהַסַּלִּים וְהַפֶּלֶס לִפְנֵיהֶם. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר גָּלוּי וְיֵשׁ לוֹ קוֹל וְאֵין זֶה גְּנֵבָה. וְלוֹקְחִין מִפֶּתַח הַגִּנָּה אֲבָל לֹא מֵאֲחוֹרֵי הַגִּנָּה. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ הַטְמֵן אָסוּר לָקַחַת מֵהֶן. וּמֻתָּר לָקַחַת מִן הָאָרִיס שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּפֵּרוֹת וּבָעֵצִים:

 מגיד משנה  אין לוקחין משומרי פירות וכו'. הכל מבואר שם במשנה וברייתא. ודין האריס בעובדא דרבה מפורש, ופירוש טורטנין מאזנים גדולים ששוקלין בהם פירות:

 כסף משנה  ומותר לקחת מן האריס וכו'. בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כ"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל וכתב הרא''ש (דף קל"ד ע"ב) אמימר ורב אשי אכלו אע''ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו [ויאוש שלא מדעת הוי] מ''מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון דמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת בעלים לא מצי למיכל עכ''ל. וכיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דגמרא הוא וכוותיה נקטינן:

ד  אֵין לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים [א] וּמִן הָעֲבָדִים וּמִן הַקְּטַנִּים אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שֶׁלָּהֶן מִדַּעַת הַבְּעָלִים. כְּגוֹן נָשִׁים שֶׁמָּכְרוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן בַּגָּלִיל אוֹ עֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ הַטְמֵן אָסוּר לִקַּח מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת גְּנֵבָה. וְלוֹקְחִים בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים בְּכָל מָקוֹם מִכָּל אָדָם. וְאִם אָמַר הַטְמֵן אָסוּר:

 מגיד משנה  אין לוקחין מן הנשים וכו'. משנה וברייתא שם. ופירוש עגלים בשרון מקום גידול העגלים והעגלים שם בזול והאשה מגדלתן ומוכרתן וכן הדין בכ''מ לפי מה שהוא עניין: ולוקחין ביצים וכו'. מבואר במשנה. ודע שהרב ז''ל פסק כת''ק דברייתא ודלא כאבא שאול ודלא כרשב''ג:

ה לוֹקְחִין מִן הַבַּדָּדִין זֵיתִים בְּמִדָּה וְשֶׁמֶן בְּמִדָּה אֲבָל לֹא זֵיתִים מוּעָטִים וְלֹא שֶׁמֶן מוּעָט שֶׁחֶזְקָתוֹ גְּנֵבָה הֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם:

 מגיד משנה  לוקחין מן הבדדין. פי' בעלי בית הבד ושוכרין אותו לעשות בו שמן. וגירסת הרב ז''ל בברייתא שם והבדדין לוקחים מהן שמן של זגים וזיתים וכן עיקר:

ו  מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ וְשֶׁהַסּוֹרֵק מוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חוּטִין וְהֵן שֶׁלּוֹ יֶתֶר מִכֵּן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי לָבָן נוֹטֵל אֶת הַכּל וְהֵם שֶׁלּוֹ:

 מגיד משנה  מוכין שהכובס מוציא וכו'. פירוש כובס הצמר ומוכין הן מפסולת הגזה. ודין הסורק מבואר שם במשנה: הכובס נוטל שלשה חוטין וכו'. משנה (דף קי"ח) כלשונה שלימה שם ופירושה שדרך האורגים שאורגין בסוף הבגד שנים ושלשה חוטין רחוק מן האריגה ועושין זה כדי להציל הבגד כדי שלא תסתר אריגתו בסוף הבגד ע''י הכביסה ואותן החוטין אם נשמטים משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן שאין בעל הבגד מקפיד עליהם ואם היו שחורים ע''ג בגד לבן נוטלן אפילו הן ד' וה' דלמשקל הוו קיימי עכ''ל הרשב''א ז''ל, ובגמרא אמר רב דבאלימי תרי ובקטיני תלתא. והרב ז''ל כתב משנה כפשטה ולא חילק לפי שהוא ענין מועט גם בהלכות לא נכתבה רק המשנה כפשטה:

ז * הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מִן הַחוּט כְּדֵי [ב] מְשִׁיכַת מַחַט וְשִׁיֵּר מִן הַבֶּגֶד מַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת חַיָּב לְהַחְזִירָן לַבְּעָלִים. פָּחוֹת מִכָּאן שֶׁלּוֹ:

 ההראב"ד   החייט ששייר וכו'. א''א כדי מלא מחט וחוץ למחט כדי מלא מחט כדי לתפור בו עכ''ל:

 מגיד משנה  החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט. זה הוא הירושלמי כדאיתא בהלכות אבל במשנה שנינו כדי לתפור בו ופירשו בגמרא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט פירוש כמלא שני מחטין שבכך יכול לתפור בו מעט וזהו שיעור משיכת מחט שבירושלמי ומפני שהלשון ההוא מבואר כתבו הרב. ודין הבגד שנוי במשנה:

ח נְסֹרֶת שֶׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא. בְּמַעֲצָד שֶׁלּוֹ. בְּכַשִּׁיל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה:

 מגיד משנה  נסורת שהחרש מוציא וכו'. מבואר במשנה. והכשיל הוא המסיר עצים גסים יותר מן המעצד. ופירוש אם היה עושה אצל בעה''ב פירש''י שכיר יום: וכל הדברים האלה. למד זה מדאמרינן בברייתא ובגמרא בזמן שבעל הבית מקפיד פירוש שדרך אנשי המקום להקפיד ואמרינן גבי מוכין דסורק מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו שלו הנה שהכל לפי המנהג וכ''כ ז''ל:

ט כָּל אֻמָּן שֶׁמָּכַר דָּבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כְּהִלְכוֹת הַמְּדִינָה. כְּגוֹן מוֹכִין שֶׁמְּכָרָן הַסּוֹרֵק בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת גְּנֵבָה. אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ כַּר מָלֵא מוֹכִין. וְאִם מָכַר הָאֻמָּן דְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ כְּהִלְכוֹת מְדִינָה לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ. וְאִם אָמַר הַטְמֵן אָסוּר:

 מגיד משנה  כל אומן וכו'. זה מבואר בברייתא שם: אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין. גם זה שם בברייתא ואמר עלה מ''ט דקנינהו בשינוי ע''כ בגמרא. ופי' דאע''ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי כדאיתא פ''ב מהל' גזילה הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר כך תירצו המפרשים ז''ל וזה הכלל לכל כיוצא בזה דאפילו בשינוי כזה מותר: ואם אמר הטמן אסור. למד זה הרב מן המשנה דקא אסרה גבי נשים ובברייתא גבי שומר פירות ומדאמרה מתניתין וכולן שאמרו להטמין אסור משמע דכללא הוא:

הלכות גנבה - פרק שביעי

א הַשּׁוֹקֵל לַחֲבֵרוֹ מִמִּשְׁקָלוֹת חֲסֵרוֹת מִן הַמִּשְׁקָל שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הַמְּדִינָה. אוֹ הַמּוֹדֵד בְּמִדָּה חֲסֵרָה מִן הַמִּדָּה שֶׁהִסְכִּימוּ עָלֶיהָ. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לה) 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה':

 מגיד משנה  השוקל לחבירו במשקלות וכו'. זה פשוט ומבואר במקומות רבים ועיקר הדינין בהמוכר את הספינה (דף פ"ח ע"ב):

ב אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹדֵד אוֹ הַשּׁוֹקֵל חָסֵר גּוֹנֵב אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אֶלָּא מְשַׁלֵּם לוֹ הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין:

 מגיד משנה  אע''פ שהמודד וכו'. זה פשוט שאין כפל במשקלות ואמרי' פ' איזהו נשך לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי וכו' דהאי גזל [מעליא הוא] ואין כפל בגזל: ואין לוקין וכו'. זה מבואר ריש פרק ראשון וכלל הוא לכל לאו שניתן לתשלומין שאין לוקין עליו וכן עיקר:

ג כָּל מִי שֶׁמַּשְׁהֶה בְּבֵיתוֹ אוֹ בַּחֲנוּתוֹ מִדָּה חֲסֵרָה אוֹ מִשְׁקַל חָסֵר עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יג) 'לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ' וְגוֹ'. וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת הַמִּדָּה עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר בָּהּ שֶׁמָּא יָבוֹא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהִיא חֲסֵרָה וְיִמְדֹּד בָּהּ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 מגיד משנה  כל מי שמשהה וכו'. זה מבואר שם באיזהו נשך דאמרינן לעבור עליו משעת עשייה ואמר בהמוכר את הספינה (דף פ"ט:) לא ישהה אדם מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפילו היא עביט של מימי רגלים: ואינו לוקה וכו'. זה כלל ידוע בהרבה מקומות דהלכה דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ועיקרו בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ו:):

ד הָיוּ הַמִּדּוֹת וְהַמִּשְׁקָלוֹת שֶׁל בְּנֵי הָעִיר חֲתוּמוֹת בְּחוֹתָם יָדוּעַ וְזוֹ הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל הַחֲסֵרִים בְּלֹא חוֹתָם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַשְׁהוֹתָם לִשְׁאָר תַּשְׁמִישֵׁי הַבַּיִת. כַּיּוֹצֵא בָּזֶה סֶלַע שֶׁנִּפְגְּמָה מִן הַצַּד לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו וְלֹא יִקָּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא אַחֵר וְיַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל. אֶלָּא אוֹ יִשְׁחֹק אוֹ יַחְתֹּךְ אוֹ יָקֹץ אוֹ יַשְׁלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח:

 מגיד משנה  היו המדות והמשקלות של בני העיר כו'. זה מבואר בהמוכר את הספינה: כיוצא בזה סלע שנפגמה מן הצד. פירוש שאין החסרון ניכר כמו מאמצע וזה ברייתא פרק הזהב (דף נ"ב:) והעמידוה בגמ' במן הצד ופירוש גרוטותיו שברי כסף וחתיכות קטנות:

 כסף משנה  סלע שנפגמה וכו' אלא או ישחוק וכו'. לפי דברי ה''ה הול''ל או יפגמנה באמצע. ורש''י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל ולפי זה מ''ש רבינו ויעשנה משקל צריך לומר שהשי''ן [משקל] נקודה בסגו''ל:

ה חָסְרָה וְעָמְדָה עַל מֶחֱצָה יְקַיֵּם. עָמְדָה עַל פָּחוֹת מִמֶּחֱצָה אוֹ עַל יֶתֶר מִמֶּחֱצָה יָקֹץ עַד שֶׁיַּעֲמִידֶנָּה עַל מֶחֱצָה. וְאִם לֹא חָסְרָה אֶלָּא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת יְקַיֵּם לָשֵׂאת וְלָתֵת בָּהּ * אֲבָל לֹא לְמִשְׁקָל. * שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁתוּת רֹב בְּנֵי אָדָם מוֹחֲלִין בּוֹ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן:

 ההראב"ד   אבל לא למשקל וכו'. א''א פירוש שלא ישקול בהם סלעים אחרים עכ''ל: שכל פחות משתות וכו'. א''א וגם במשא ומתן אם נתנה בחזקת שלימה הרי זה מקח טעות עכ''ל:

 מגיד משנה  חסרה ועמדה על מחצה וכו'. זה מבואר שם וכן בהלכות והטעם מפני שהחסרון גדול ולא יטעה אדם בה: עמדה על פחות וכו'. גם זה שם והטעם שמא יטעה בה ויחשוב שהיא שני דינרין מחצית הסלע: על יתר ממחצית וכו'. פסק כרב הונא דאמר הכין וכן בהלכות: ואם לא חסרה וכו'. שתות הוא דין האונאה ופסק כר''ש דאמר הכין וכן בהלכות: אבל לא במשקל. כתב הר''א ז''ל א''א פירוש שלא ישקול בהם סלעים אחרים ע''כ. רצה הרב ז''ל לומר שאם היתה למשקל אחר ישרה מותר לשקול בה ואין כוונת רבינו ז''ל אלא למשקל שהיא חסרה. ויפה פירש: שכל פחות משתות וכו'. זה נתינת טעם לדין וכן הוא בגמרא. וכתב הר''א ז''ל א''א ואף במשא ומתן אם נתנה בחזקת שלימה הרי זה מקח טעות ע''כ. ודברי הרב אמת כל זמן שהסלעים יוצאים במשקל דכל דבר שבמדה ובמניין ושבמשקל חוזר הוא. אבל יש שפירשו שאין המקח בטל אלא שהוא מחזיר האונאה אפילו פחות משתות וזה מבואר בהרבה מקומות ואף המחבר סובר כן פרק י''ב מהלכות מכירה ושם יתבארו עיקרי הדברים בעז''ה:

ו סֶלַע שֶׁנִּפְגְּמָה בָּאֶמְצַע אָסוּר לְמָכְרָהּ לְהַרָג אוֹ לְחַרָם מִפְּנֵי שֶׁמְּרַמִּין בָּהּ אֶת אֲחֵרִים. אֲבָל נוֹקְבָהּ וְתוֹלֶה אוֹתָהּ בְּצַוַּאר הַקָּטָן:

 מגיד משנה  סלע שנפגמה וכו'. גם זה שם. ומה שכתב אסור למכור אותם לחרם או להרג. כל שכן בנפגמה מן הצד שיכולין יותר לרמות בה: אבל נוקבה ותולה בצואר הקטן. היינו דוקא בנפגמה באמצע וכמו שנתבאר והכל מפורש שם:

ז עוֹשֶׂה אָדָם מִדּוֹתָיו סְאָה וַחֲצִי סְאָה וְרֹבַע סְאָה. וְקַב וַחֲצִי קַב וְרֹבַע הַקַּב וַחֲצִי הָרֹבַע וּשְׁמִינִית הָרֹבַע. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה קַבַּיִם שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף בְּרֹבַע הַסְּאָה שֶׁהוּא קַב וּמֶחֱצָה. וְכֵן בְּמִדּוֹת הַלַּח עוֹשֶׂה הִין וַחֲצִי הִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג וַחֲצִי [א] לוֹג וּרְבִיעִית וּשְׁמִינִית וְאֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בַּשְּׁמִינִית. וְלֹא אָסְרוּ לַעֲשׂוֹת שְׁלִישִׁית הִין וּרְבִיעִית הִין אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַלְּפִין זֶה בָּזֶה הוֹאִיל וְהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מִימוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ:

 מגיד משנה  עושה אדם וכו'. ברייתא בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ט:): אבל לא יעשה קבים. הוא מבואר בסוגיא שם: וכן במדות וכו'. הכל מבואר שם (דף ל') הדין והטעם:

ח אֶחָד הַנּוֹשֵׂא וְהַנּוֹתֵן עִם יִשְׂרָאֵל אוֹ עִם עַכּוּ''ם אִם מָדַד אוֹ שָׁקַל בְּחָסֵר עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וְחַיָּב לְהַחְזִיר. וְכֵן אָסוּר לְהַטְעוֹת אֶת [ב] הָעַכּוּ''ם בְּחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא יְדַקְדֵּק עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-נ) 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּבוּשׁ תַּחַת יָדֶיךָ. קַל וָחֹמֶר לְעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ כָּבוּשׁ תַּחַת יָדֶיךָ. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (דברים כה-טז) 'כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עשֵֹׁה אֵלֶּה כּל עשֵֹׁה עָוֶל' מִכָּל מָקוֹם:

 מגיד משנה  אחד הנושא וכו'. דין העכו''ם כבר בארתיו פ''א מהלכות אלו וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל כדאיתא בריש פרק איזהו נשך (דף ס"א:) בשמועה שהבאתי בראש הפרק: וכן אסור וכו'. זה מפורש בברייתא פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ג) בשם ר''ע:

ט וְכֵן בְּמִדַּת הַקַּרְקַע אִם הִטְעָה אֶת חֲבֵרוֹ בִּמְשִׁיחַת הַקַּרְקַע עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לה) 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה'. בַּמִּדָּה זוֹ מִדַּת הַקַּרְקַע. וְכֵן הוּא עִנְיַן פָּסוּק זֶה לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא בְּמִשְׁפַּט הַמִּשְׁקָל וְלֹא בְּמִשְׁפַּט הַמִּדָּה אֲפִלּוּ מִדָּה קְטַנָּה כִּמְשׂוּרָה:

 מגיד משנה  וכן במדת וכו'. בברייתא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"א:) ופרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ט:):

י בְּנֵי חֲבוּרָה הַמַּקְפִּידִים זֶה עַל זֶה שֶׁהֶחְלִיפוּ חֵלֶק בְּחֵלֶק אוֹ לָוָה מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וְהֶחְזִיר לוֹ. עוֹבְרִין מִשּׁוּם מִדָּה וּמִשּׁוּם מִשְׁקָל וּמִשּׁוּם מִנְיָן וּמִשּׁוּם לוֹוִין וּפוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב:

 מגיד משנה  בני חבורה וכו'. זה מימרא כלשונה סוף פרק איזהו נשך (דף ע"ה) ופירשו משום לווין ופורעין ביו''ט שאסור כל אחד לומר לחבירו הלויני אלא השאילני כיון שהם מקפידין הרי הם כנכרים ודין יו''ט בזה כשבת. ודין השבת מפורש פרק כ''ג מהלכות שבת:

יא  הַמַּסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְהִכְנִיס מִתְּחוּם חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ אֲפִלּוּ מְלוֹא אֶצְבַּע. אִם בְּחָזְקָה עָשָׂה הֲרֵי זֶה גַּזְלָן. וְאִם הִסִּיג בַּסֵּתֶר הֲרֵי זֶה גַּנָּב. וְאִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִסִּיג הַגְּבוּל הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין בְּלָאו גְּנֵבָה אוֹ בְּלָאו גְּזֵלָה וּבְלָאו (דברים יט-יד) 'לֹא תַסִּיג'. וְאֵין חַיָּב בְּלָאו זֶה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יד) 'בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל':

 מגיד משנה  המסיג גבול רעהו וכו'. זה מפורש בברייתא בסיפרי בפ' שופטים:

יב [ג] קָשֶׁה עָנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יֶתֶר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת שֶׁזֶּה בֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם וְזֶה בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְכָל הַכֹּפֶר בְּמִצְוַת מִדּוֹת כְּכוֹפֵר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהִיא תְּחִלַּת הַצִּוּוּי. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו מִצְוַת מִדּוֹת הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בִּיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהִיא גָּרְמָה לְכָל הַצִּוּוּיִין:

 מגיד משנה  קשה עונשן של מדות וכו'. מימרא פרק המוכר את הספינה (דף פ"ח:): וכל הכופר וכו'. בספרא וענין זה המאמר שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ופירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהוא כלה בגלגל הירח ולא בארץ הנקראת על צד ההשאלה הדום רגלי ה' כמו שאמר והארץ הדום רגלי וכן הוא הכופר במצוה הזו, ויציאת מצרים היו בה מופתים מחודשים והם מורים על החדוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו לנו צוויי התורה ואזהרותיה ובלתי כן יתבטלו כולן, וזה מאמרו שהיא גרמה לכל הצוויין:

הלכות גנבה - פרק שמיני

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְצַדֵּק הַמֹּאזְנַיִם וְהַמִּשְׁקָלוֹת וְהַמִּדּוֹת יָפֶה יָפֶה וּלְדַקְדֵּק בְּחֶשְׁבּוֹנָן בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לו) 'מֹאזְנֵי צֶדֶק' וְגוֹ'. וְכֵן בְּמִדַּת הַקַּרְקַע צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּחֶשְׁבּוֹן מְשִׁיחַת הַקַּרְקַע עַל פִּי הָעִקָּרִים הַמִּתְבָּאֲרִים בְּכִתְבֵי הַגִּימָטְרִיָּא. שֶׁאֲפִילוּ מְלוֹא אֶצְבַּע מִן הַקַּרְקַע רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה כַּרְכּוֹם:

 מגיד משנה  מצות עשה לדקדק וכו'. זה מפורש בכתוב ופשוט הוא: וכן במדת הקרקע וכו'. פירוש כתבי הגמטריא היא חכמת השיעור והתשבורת ועליהן אמרו תקופות שהוא חכמת החשבון כמו שאמרו לחשב תקופות וגמטריאות חכמת השיעור פרפריות לחכמה פירוש לחכמת התכונה הקרויה חכמה ובינה: שאפילו מלא אצבע וכו'. מימרא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ז:):

ב אַרְבַּע אַמּוֹת הַסְּמוּכִין לֶחָרִיץ מְזַלְזְלִין בִּמְשִׁיחָתָן וְהַסְּמוּכִים לִשְׂפַת הַנָּהָר אֵין מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּלָל מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים:

 מגיד משנה  ארבע אמות הסמוכין לחריץ וכו'. גם זה מימרא שם ושתיהן רב יהודה אמרן:

ג וְהַמּוֹדֵד אֶת הַקַּרְקַע לֹא יָמֹד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁהַחֶבֶל מִתְקַצֵּר בִּימוֹת הַחַמָּה. לְפִיכָךְ אִם מָדַד בְּקָנֶה אוֹ בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

 מגיד משנה  והמודד את הקרקע וכו'. זה מבואר בברייתא פרק איזהו נשך (דף ס"א:) ובהמוכר את הספינה (דף פ"ט:) ואין שם טעם הנזכר אלא זה הלשון שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים והרב ז''ל פירש הטעם שמדידה זו בחבל וכן פירש''י ז''ל ומכאן יצא לו שאם מדד בשלשלת של ברזל שאין בכך כלום וכן עיקר וכן כתבו הגאונים ז''ל:

ד אֵין עוֹשִׂין מִשְׁקָלוֹת לֹא שֶׁל בַּרְזֶל וְלֹא שֶׁל עוֹפֶרֶת וְלֹא שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כָּאֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲלִין [א] חֲלוּדָה וּמִתְחַסְּרִין. אֲבָל עוֹשִׂין שֶׁל צְחִיחַ סֶלַע וְשֶׁל זְכוּכִית וְשֶׁל אֶבֶן שֹׁהַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  אין עושין משקלות וכו'. ברייתא מפורשת בפרק המוכר את הספינה (דף פ"ט:):

ה  אֵין עוֹשִׂין אֶת הַמַּחַק לֹא שֶׁל דְּלַעַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵקֵל וְלֹא שֶׁל מַתֶּכֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְבִּיד. אֲבָל עוֹשֵׂהוּ שֶׁל זַיִת וְשֶׁל אֱגוֹזִים וְשֶׁל שִׁקְמָה וְשֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  אין עושין את המחק וכו'. פירוש מחק שמוחקין בו את המדה. ופירוש אשכרוע העץ שקורין בויי''ש וגם זה ברייתא מפורשת שם:

ו  אֵין עוֹשִׂין אֶת הַמַּחַק צִדּוֹ אֶחָד קָצָר וְצִדּוֹ אֶחָד עָבֶה. וְלֹא יִמְחֹק מְעַט מְעַט מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתוֹ לַמּוֹכֵר. וְלֹא יִמְחֹק בְּבַת אַחַת מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתוֹ לַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  אין עושין את המחק צדו וכו'. גם זה ברייתא מפורשת שם. ויש מי שפירש הטעם כשלוקח מוחק בצדו עבה שאינו מוחק כל כך וכשמוכר מוחק בצדו קצר:

ז  אֵין טוֹמְנִין אֶת הַמִּשְׁקָלוֹת בְּמֶלַח כְּדֵי [ב] שֶׁיִּפְחֲתוּ. וְלֹא יַרְתִּיחַ בְּמִדַּת הַלַּח בְּעֵת שֶׁמּוֹדֵד. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַמִּדָּה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל הַמִּדּוֹת בְּכָל שֶׁהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לה) 'וּבַמְּשׂוּרָה' וְהִיא מִדָּה אַחַת קְטַנָּה מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה בְּלוֹג:

 מגיד משנה  אין טומנין וכו'. ברייתא שם (דף ס"א:) ובאיזהו נשך. ופירוש לא ירתיח שלא לשפוך במהרה ויעלה רתיחה כלומר קצף שקורין אשקומ''א ונראה המדה כאילו מלאה והיא אינה מלאה:

ח מוֹכְרֵי עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן צָרִיךְ לִהְיוֹת חוּטֵי הַמֹּאזְנַיִם שֶׁאוֹחֵז הַשּׁוֹקֵל בְּיָדוֹ תָּלוּי בַּאֲוִיר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וּגְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְאֹרֶךְ קְנֵי הַמֹּאזְנַיִם וְאֹרֶךְ הַחוּטִים שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח:

ט מֹאזְנַיִם שֶׁל מוֹכְרֵי צֶמֶר וְשֶׁל מוֹכְרֵי זְכוּכִית יִהְיֶה אֹרֶךְ הַחוּטִים שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ שְׁנֵי טְפָחִים וּגְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁנֵי טְפָחִים וְהַקָּנֶה וְהַחוּטִין אָרְכָּן תִּשְׁעָה טְפָחִים:

י מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִי וְשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת יִהְיֶה אֹרֶךְ הַחוּט שֶׁהֵן תְּלוּיִים בּוֹ טֶפַח וּגְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ טֶפַח וְהַקָּנֶה וְהַחוּטִין אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים:

יא הַחוּט שֶׁתּוֹלִין בּוֹ הַפֶּלֶס וְכֵן חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל מוֹכְרֵי אַרְגָּמָן טוֹב אָרְכּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּגְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְאֹרֶךְ הַפֶּלֶס וְאֹרֶךְ הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁלּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה:

 מגיד משנה  (ח-יא) מוכרי עששיות של ברזל וכו' מאזני חנוני וכו' החוט שתולין בו הפלס וכו' מאזנים של מוכרי צמר וכו' וכן חוט מאזנים של זהב וכו' עד כפי שהוא רוצה. הכל מבואר בברייתא בפ' המוכר את הספינה (דף פ"ט) במלות שונות אבל זהו פירושן. וטעם אלו הדברים לפי גודל המשקל ומיעוטו. ומ''ש במאזנים של זהב כפי מה שהוא רוצה. לפי שהביא שם בברייתא בשל זהב וקנה ומיתנה שלה איני יודע ולפיכך כתב כן הרב:

יב  מִנַּיִן שֶׁחַיָּב הַמּוֹכֵר לְהַכְרִיעַ לַלּוֹקֵחַ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹקֵל לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-טו) 'אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ' אָמְרָה תּוֹרָה צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ:

יג וְכַמָּה בְּלַח אֶחָד לְמֵאָה וּבְיָבֵשׁ אֶחָד לְאַרְבַּע מֵאוֹת. כֵּיצַד. מָכַר לוֹ [ג] עֶשֶׂר לִיטְרָא לַח נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמִין אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּלִיטְרָא. וְאִם מָכַר לוֹ עֶשְׂרִים לִיטְרִין יָבֵשׁ נוֹתֵן לוֹ גֵּירוּמָיו אֶחָד מֵעֶשְׂרִים בְּלִיטְרָא. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה בֵּין רַב בֵּין מְעַט:

 מגיד משנה  (יב-יג) מנין שחייב המוכר וכו'. זה מבואר בגמרא ומשנה שם ושיעור גרומי הלח והיבש מפורשים שם וכן כתב בהלכות אע''ג דבגמרא בעיא ולא איפשיטה בגרומי היבש אם הוא חלק אחד ממאתים או מארבע מאות מספיקא אינו חייב. ויש מי שכתב שהטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן מן היבש וטעם נכון הוא:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר עַיִן בְּעַיִן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַכְרִיעַ חַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים וכו'. גם זה מבואר שם:

טו הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עֶשֶׂר לִיטְרִין לֹא יֹאמַר לוֹ שְׁקל אַחַת אַחַת וְהַכְרַע אֶלָּא שׁוֹקֵל לוֹ עֲשָׂרָה בְּבַת אַחַת וְהֶכְרֵעַ אֶחָד לְכֻלָּן:

 מגיד משנה  היה שוקל וכו' לא יאמר וכו'. פ' הלוקח וברייתא שם:

טז  מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בְּדַקָּה לֹא יָמֹד בְּגַסָּה. בְּגַסָּה לֹא יָמֹד בְּדַקָּה. לִמְחֹק לֹא יִגְדּשׁ וְיוֹסִיף בְּדָמִים. וְכֵן אִם נָהֲגוּ לִגְדּשׁ לֹא יִמְחֹק וְיִפְחֹת מִן הַדָּמִים. אֶלָּא מוֹדֵד כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

 מגיד משנה  מקום שנהגו וכו'. משנה שם (דף פ"ח:) ויש מי שפירש דקה כגון מדת הקב. גסה כגון מדת הסאה. והענין הוא מפני שיהיה העודף על המדה יותר במדות מרובות ומיעט במדה אחת: למחוק וכו'. ברייתא שם (דף פ"ט) וכן הדין במקום ששוקלים עין בעין או מכריעין שא''א לשנות אפילו בתוספת דמים או בפחיתתן וכן הוא מבואר שם ובספרי. והרב ז''ל כתב אחד והוא הדין לחבירו:

יז בְּנֵי מְדִינָה שֶׁרָצוּ לְהוֹסִיף עַל הַמִּדּוֹת אוֹ עַל הַמִּשְׁקָלוֹת לֹא יוֹסִיפוּ יֶתֶר עַל שְׁתוּת. שֶׁאִם הָיָה הַקַּב מֵכִיל חֲמִשָּׁה וַעֲשָׂאוּהוּ מֵכִיל שִׁשָּׁה הָרְשׁוּת בְּיָדָן. יֶתֶר עַל שִׁשָּׁה לֹא יַעֲשׂוּ:

 מגיד משנה  בני מדינה וכו'. מימרא דשמואל שם (דף צ'):

יח הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ אֶת מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם [ד]. וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְהַחֶנְוָנִי מְקַנְּחָן פַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת. וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְלִידוּ:

 מגיד משנה  הסיטון וכו'. פירוש זו המלה כתב הרב ז''ל במשנת דמאי פ''ב המוכר מאכלים רבים במדה גסה עכ''ל. והוא מוכר יותר במדה גסה מן החנונים ואינו מוכר בתדירות כל כך, וזה משנה בהספינה (דף פ"ט) ופסק דלא כרשב''ג:

 כסף משנה  הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום וכו'. כתב ה''ה פסק דלא כרשב''ג. ויש לתמוה למה דהא קי''ל כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל הלכה כמותו. [ועי' בב''י ח''מ סי' רל''א וב''ח ודרישה ישוב על זה וע''ע בתויו''ט]:

יט הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁקל שְׁלֹשָׁה רְבִיעֵי לִיטְרָא נוֹתֵן לִיטְרָא בְּכַף מֹאזְנַיִם וְהַבָּשָׂר וּרְבִיעַ לִיטְרָא בְּכַף שְׁנִיָּה שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹתֵן חֲצִי לִיטְרָא וּרְבִיעַ לִיטְרָא בְּכַף אַחַת שֶׁמָּא יִפּל רְבִיעַ הַלִּיטְרָא וְאֵין הַלּוֹקֵחַ רוֹאֵהוּ:

 מגיד משנה  המבקש לשקול וכו'. שם (דף פ"ט) וגרסתו כגרסת האלפסי ז''ל והיא נכונה מן הגרסאות שלנו:

כ חַיָּבִין בֵּית דִּין [ה] לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ שֶׁיִּהְיוּ מְחַזְּרִין עַל הַחֲנֻיּוֹת וּמְצַדְּקִין אֶת הַמֹּאזְנַיִם וְאֶת הַמִּדּוֹת וּפוֹסְקִין הַשְּׁעָרִים. וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא עִמּוֹ מִשְׁקָל חָסֵר אוֹ מִדָּה חֲסֵרָה אוֹ מֹאזְנַיִם מְקֻלְקָלִין יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ כְּפִי כֹּחוֹ וּלְקָנְסוֹ כְּפִי רְאוֹת בֵּית דִּין לְחַזֵּק הַדָּבָר. וְכָל מִי שֶׁמַּפְקִיעַ אֶת הַשַּׁעַר וּמוֹכֵר בְּיֹקֶר מַכִּין אוֹתוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹכֵר כְּשַׁעַר הַשּׁוּק:

 מגיד משנה  חייבין בית דין וכו'. ברייתא שם יהיה לך מלמד שמעמידין וכו' ופסק כפסק ההלכות: וכל מי שנמצא וכו'. זהו אגרדמים הנזכר בברייתא ממונה להלקות ולענוש מעוות המדות ומפקיע שערים וכן פירש''י ז''ל:

הלכות גנבה - פרק תשיעי

א  כָּל הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יג) (דברים ה-טז) 'לֹא תִגְנֹב'. פָּסוּק זֶה הָאָמוּר בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הִיא אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת. וְכֵן הַמּוֹכְרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁזֶּה בִּכְלַל (ויקרא כה-מב) 'לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד'. וְאֵין לוֹקִין עַל שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' וְגוֹ' וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:

 מגיד משנה  כל הגונב נפש וכו'. זה מבוא' בכתוב ואיתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ו) בפירוש וכן המוכרו שם מבואר בברייתא: על שני לאוין וכו'. פסק הרב ז''ל כמ''ד לאו שניתן לאזהרת בית דין אין לוקין עליו וזה המחלוקת במקומות רבים מן הגמרא:

ב אֵין הַגַּנָּב חַיָּב מִיתַת חֶנֶק עַד שֶׁיִּגְנֹב אֶת הַיִּשְׂרָאֵל וְיַכְנִיסֵנוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְיִמְכְּרֶנּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ'. וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁעַן עָלָיו אוֹ נִסְמַךְ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּגְנָב יָשֵׁן הֲרֵי זֶה נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:

 מגיד משנה  אין הגנב חייב מיתת חנק וכו'. משנה שם (דף פ"ה:) פ' הנחנקין: ואפילו לא נשתמש וכו'. זה מבואר בגמרא דקאמר עימור בפחות משוה פרוטה איכא בינייהו ופסק כת''ק דמתניתין: ואף ע''פ שהנגנב ישן וכו'. זה מתבאר בסוגיא בפירוש דקאמר ישן דזגא עליה ועל כרחך לא איבעיא להו התם אלא כשמכרו ישן אבל מכרו נעור ה''ז שמוש ודאי אע''פ שיש שיטה אחרת בשאלה ההיא וכן עיקר וכשנערו אחר מכן ומכרו היא כמו שיתבאר בסמוך:

ג גְּנָבוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הַגָּנוּב בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְלֹא הִכְנִיסוֹ הַגַּנָּב לִרְשׁוּתוֹ פָּטוּר. גְּנָבוֹ וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּתוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְלֹא מְכָרוֹ אוֹ מְכָרוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁל גָּנוּב כְּגוֹן שֶׁמְּכָרוֹ לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' עַד שֶׁיַּבְדִּילֶנּוּ מֵאֶחָיו וּמִקְּרוֹבָיו בַּמְּכִירָה. וְכֵן אִם גְּנָבוֹ וְהוּא יָשֵׁן וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּמְכָרוֹ וַעֲדַיִן הוּא יָשֵׁן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  גנבו ונשתמש בו וכו'. זה מבואר שם במשנה ובברייתא: גנבו והוציאו וכו'. כל הבבא ברייתא מפורשת ונראה מדעתו ז''ל כפי פירש''י ז''ל דפירש דלא בעינן ליפוק מרשות גנב אחר מכירה, ומה שהזכירו שם ועדיין ישנו ברשותו פירושו ברשות נגנב שלא כדברי מי שפירש ברשות גנב ואע''פ שפשט הברייתא מורה כן הנכון הוא שפירושה כפירוש המשנה וגרסתו שם מכרו לאביו או לאחיו פטור וכן עיקר: וכן אם גנבו וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם וספק נפשות להקל:

ד וְכֵן אִם גָּנַב אִשָּׁה וּמְכָרָהּ לְעֻבָּרֶיהָ בִּלְבַד כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁזּוֹ הַשִּׁפְחָה לִי וְאֵין לְךָ אֶלָּא הַוְּלָדוֹת הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  וכן אם גנב כו'. ג''ז בעיא דלא איפשיטא וידוע שספק נפשות להקל:

ה  הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת אָחִיו הַקָּטָן וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁגָּנְבוּ אֶת הַיְתוֹמִים שֶׁהֵן סְמוּכִין אֶצְלָם וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁגָּנַב אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הַלּוֹמְדִים אֶצְלוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמְכָרוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-טז) 'וְנִמְצָא בְיָדוֹ' פְּרָט לְאֵלּוּ שֶׁהֵן מְצוּיִין בְּיָדָם:

 מגיד משנה  הגונב את בנו וכו'. בבא זו מפורשת במשנה ובגמ' (דף פ"ה:) ופסק כחכמים דפטרי:

ו אֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הַגָּדוֹל אוֹ הַגּוֹנֵב אֶת הַקָּטָן בֶּן יוֹמוֹ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה בֵּין שֶׁהָיָה הַגַּנָּב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'גֹּנֵב נֶפֶשׁ' מִכָּל מָקוֹם. וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁגָּנַב גֵּר אוֹ עֶבֶד מְשֻׁחְרָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ז) 'נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו' וְאֵלּוּ בִּכְלַל אַחֵינוּ הֵן בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. אֲבָל הַגּוֹנֵב אֶת הָעֶבֶד אוֹ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר:

 מגיד משנה  אחד הגונב את הגדול וכו'. ברייתא שם (דף פ"ה:): בין זכר בין נקבה. באותה ברייתא: בין שהיה הגונב איש או אשה. זה פשוט דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדאי' פ''ק דקדושין (דף ל"ה) ובב''ק (דף ט"ו) ואיתא בברייתא שם בסנהדרין: או שגנב גר וכו'. ברייתא שם. והטעם שכתב אלו בכלל אחינו מפורש שם: אבל הגונב את העבד או מי שחציו עבד וכו'. זה מבואר במשנה (ובגמרא) ופסק כחכמים ופי' והוא הדין לאשה שפחה שפטור ואל תטעה במה שאמר בגמרא מכר x שפחה לעובריה וכו' דההיא בבת חורין מיירי אלא שהוא מוכרה בתורת שפחה לעוברין וכן ביאר ז''ל למעלה:

ז הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה אֵין לוֹ דָּמִים אֶלָּא אִם הֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שְׁאָר הָאָדָם פְּטוּרִין. וּרְשׁוּת יֵשׁ לַכּל לְהָרְגוֹ בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת בְּכָל מִיתָה שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲמִיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-א) 'אֵין לוֹ דָּמִים':

 מגיד משנה  הבא במחתרת וכו'. זה מבואר בכתוב ונדרש בסנהדרין פרק בן סורר ומורה (דף ע"ב). ומה שחייב ביום נ''ל שיצא לו מן הברייתא ששנינו שם בזה הלשון ת''ר [אין לו דמים] אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש. וזה פירושו וכי השמש בלבד כלומר אם פירוש הכתוב כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים שאינו בא להרוג ביום יאמר הכתוב אם זרחה השמש סתם ולא יאמר עליו שהשמש לכל העולם זורח אלא הכוונה הוא שבין ביום ובין בלילה אין לו דמים אא''כ הדבר ברור כשמש. והר''א ז''ל כתב דביום אינו רשאי להרגו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והאריך בזה. ומה יעשה הר''א בפסוק וקצותה את כפה ובפסוק עין תחת עין ובפסוק וגם בעליו יומת שכל אלו נדרשין בממון שלא כפשטן. ואפשר שהוא סובר שהברייתא לא באה למעט שאין לו דמים דודאי יש לו אלא שממלת עליו יצא לנו דין האב על הבן. ודברי רבינו ז''ל עיקר שזו היא פשטה של ברייתא באמת. ומדברי ר''ח ז''ל שכתב בפירוש התורה נראה שהוא סובר כדברי ר''א ז''ל וצ''ע. אח''כ מצאתי לשון הברייתא והיא מכוונת כדברי רבינו: ורשות יש לכל אחד ואחד וכו'. מבואר בברייתות שם:

ח וְאֶחָד הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת אוֹ גַּנָּב שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ גַּגּוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אוֹ בְּתוֹךְ קַרְפִּיפוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְלָמָּה נֶאֱמַר (שמות כב-א) 'מַחְתֶּרֶת' לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הַגַּנָּבִים * לָבוֹא בַּמַּחְתֶּרֶת בַּלַּיְלָה:

 ההראב"ד   לבוא במחתרת בלילה וכו'. א''א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ''ל שאע''פ שדרשו חכמים אם זרחה עליו השמש דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ''כ אינו יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להשמיט שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית אז בא להרוג או ליהרג אבל גנב ביום אין בעל הבית מצוי ושמוטא בעלמא הוא ובחיי ראשי כל מבין די לו בזה עכ''ל:

 מגיד משנה  ואחד הבא במחתרת או גנב וכו'. ברייתא שם וזה נוסחא שנינו בפרק בן סורר ומורה ת''ר מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת''ל ימצא הגנב מ''מ א''כ מה ת''ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת''ל ימצא [הגנב מ''מ] א''כ מה ת''ל מחתרת [מחתרתו] זו היא התראתו ע''כ בגמ'. ופירש''י זו היא התראתו שא''צ התראה [אחרת] אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשו לחתור להכי אתא דאי קאי לאפאי בעל הבית קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא א''צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו (וקרפיפו) דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק ע''כ לשון רש''י ז''ל. ולפ''ז לדעת ברייתא זו הבא בחצר או בגג או בקרפף דרך הפתח צריך התראה. ורבינו ז''ל לא חילק. ואפשר שהוא סובר שהברייתות חולקות שהברייתא הראשונה אין לה חלוק בין בא במחתרת לדרך פתח דבכל גוונא לא בעי התראה ולא אמרה תורה מחתרת אלא מפני שרוב הגנבים מצויין במחתרת ודברה במצוי וזהו שכתב רבינו בסוף בבא זו לפי שדרך הגנבים לבא במחתרת. ואפשר ג''כ שהוא מפרש ברייתא דאמר מחתרתו זו היא התראתו בפנים אחרים דלאו למעוטי דרך פתח ליבעי התראה אלא כל גנב הרי הוא כבא במחתרת מה בא במחתרת בא להרוג וזו היא התראתו אף כל גנב כך. וכ''נ מדברי ר''מ ז''ל:

ט וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירָה תּוֹרָה דָּמוֹ שֶׁל גָּנַב אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן. לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאִם עָמַד בַּעַל הַבַּיִת לְפָנָיו וּמְנָעוֹ יַהַרְגֵנוּ וְנִמְצָא זֶה הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ לִגְנֹב כְּרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. וּלְפִיכָךְ יַהֲרֹג בֵּין שֶׁהָיָה גָּדוֹל בֵּין שֶׁהָיָה קָטָן בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה:

 מגיד משנה  ומפני מה התירה תורה דמו וכו'. טעם הכתוב מבואר בגמ' שם: בין שהיה קטן וכו'. יצא לו ז''ל ממימרא דרב הונא דאמר קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו' ואמרינן התם בסוף הסוגיא אבע''א אמר לך רב הונא אנא דאמרי כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו היא התראתו:

י הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁזֶּה הַגַּנָּב הַבָּא עָלָיו אֵינוֹ הוֹרְגוֹ וְלֹא בָּא אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן אָסוּר לְהָרְגוֹ וְאִם הֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה הוֹרֵג נֶפֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ב) 'אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו' אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּשֶׁמֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ אֶל תַּהַרְגֵהוּ. לְפִיכָךְ אָב הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת עַל בְּנוֹ אֵינוֹ נֶהֱרָג שֶׁוַּדַּאי שֶׁאֵינוֹ הוֹרְגוֹ. אֲבָל הַבֵּן הַבָּא עַל אָבִיו נֶהֱרָג:

 מגיד משנה  היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב וכו'. זה מבואר בברייתא שהזכרנו. ודע שלא מיעטו אב על בן בדוקא אלא הוא הדין לכל אדם שאנו יודעים בו שירחם עליו כרחם אב על בנים וכן מוכיח שם בגמ' בההיא דאמר רב כל דאתו עלי במחתרתא קטילנא ליה לבר מדרב חנינא בר שילא ואסיקנא טעם משום דקים ליה ביה דרחים עליה כרחם אב על הבן וכן מוכיח בברייתא עצמה שהראשונה עצמה העמידו בבן על האב וקתני בה אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ושם מתברר שאין חלוק בין האב על הבן לבן על האב אלא בסתם שאינו ידוע אם ירחמנו אם לאו אבל בידוע שלא ירחם אפילו בן הורג לאב ובידוע שירחם אפי' אב לבן אינו הורג וכ''נ מפירש''י ז''ל ובודאי החלק האחרון הוא מבואר מההיא דרב:

יא  וְכֵן הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְיָצָא. אוֹ שֶׁלֹּא גָּנַב וּמְצָאוֹ יוֹצֵא מִן הַמַּחְתֶּרֶת הוֹאִיל וּפָנָה עֹרֶף וְאֵינוֹ רוֹדֵף * יֵשׁ לוֹ דָּמִים. וְכֵן אִם * הִקִּיפוּהוּ בְּנֵי אָדָם אוֹ עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּת זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בָּא לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג:

 ההראב"ד   יש לו דמים. א''א נ''ל בורח רוצה לומר עכ''ל: הקיפוהו. א''א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וק''ל מעשה דאבנר ועשאל. ומ''ש אם הקיפוהו עדים יראה לי כי ע''ד התרגום אמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו' ולא ידעתי מהו. עכ''ל:

 מגיד משנה  וכן הגנב שגנב ויצא וכו'. זה פשוט שיש לו דמים כל זמן שיצא מן המחתרת ומבואר שם בשנטל כלים ויצא: וכן אם הקיפוהו בני אדם או וכו'. מ''ש עדים הוא כדרך התרגום שאמר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי. והענין שאם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותן ודאי יש לו דמים שלא יגנוב שהרי הוא יודע שהעדים יחייבוהו תשלומין בב''ד. זה כתב הרמב''ן ז''ל בפירושיו בתורה לדעת התרגום וגם רש''י ז''ל נראה שהיה מודה לדין התרגום. והר''א ז''ל כתב לא ידעתי מהו עכ''ל. אע''פ שכתב שהיא כדין התרגום. ומ''ש או בני אדם. הוא מבואר במכילתא דר' ישמעאל כמ''ש הר''א ז''ל:

יב וְכֵן הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת לְתוֹךְ גִּנָּתוֹ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אוֹ לְתוֹךְ הַדִּיר וְהַסַּהַר יֵשׁ לוֹ דָּמִים. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבָּא עַל הַמָּמוֹן בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵין רֹב הַבְּעָלִים מְצוּיִים בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ:

 מגיד משנה  וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או וכו'. זה מתברר מברייתא שלא ריבתה תורה אלא גגו וחצרו וקרפיפו שבעל הבית מצוי בהן:

יג כָּל גַּנָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּמִים אִם נָפַל עָלָיו גַּל בְּשַׁבָּת מְפַקְּחִים עָלָיו. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים בְּבִיאָתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גְּנֵבָה בְּסַ''ד

 מגיד משנה  כל גנב שיש לו דמים אם וכו'. פקוח הגל מפורש שם פרק בן סו''מ (דף ע"ב:): ואם שיבר כלים בביאתו וכו'. מפורש במשנה ומסקנא בגמ' דדוקא שבר דליתנהו אבל נטל דאיתנהו חייב להחזיר אע''פ שאין לו דמים וכן עיקר:

---

הלכות גזלה ואבדה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שֶׁבַע מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) שֶׁלֹּא לִגְזל. ב) שֶׁלֹּא לַעֲשֹׁק. ג) שֶׁלֹּא לַחְמֹד. ד) שֶׁלֹּא לְהִתְאַוּוֹת. ה) לְהָשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה. ו) שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּם מִן הָאֲבֵדָה. ז) לְהָשִׁיב הָאֲבֵדָה: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות גזלה ואבדה - פרק ראשון

א כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יג) 'לֹא תִגְזל'. אֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה שֶׁאִם גָּזַל חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כג) 'וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וַאֲפִלּוּ שָׂרַף הַגְּזֵלָה אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְתַשְׁלוּמִין אֵין לוֹקִין עָלָיו:

 מגיד משנה  כל הגוזל את וכו'. שיעור הפרוטה הוא מבואר פ' ד' מיתות ב''ד (דף נ"ז) וכן בפ' הגוזל עצים (דף ק"ג): ואין לוקין על לאו זה. זה מתברר פ' אלו הן הלוקין (דף ט"ז) ובסוגיא בפירוש:

ב  וְאָסוּר לִגְזל כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה אֲפִלּוּ עַכּוּ''ם [א] אָסוּר לְגָזְלוֹ אוֹ לְעָשְׁקוֹ. וְאִם גְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ יַחְזִיר:

 מגיד משנה  ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. זה מתברר בסוגיא דארבע מיתות. מיהו כתבו קצת מן המפרשים ז''ל דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות: ואפילו עובד כוכבים וכו'. מבואר פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ג) וכר''ע וכן העלו שם:

 כסף משנה  אפילו עכו''ם כו'. יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ''ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש''י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו''ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו''ם מותר אסור להטעות העכו''ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה:

ג אֵי זֶהוּ גּוֹזֵל זֶה הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן הָאָדָם בְּחָזְקָה כְּגוֹן שֶׁחָטַף מִיָּדוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים. אוֹ שֶׁתָּקַף בְּעַבְדּוֹ וּבִבְהֶמְתּוֹ וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. אוֹ שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוּא גּוֹזָל. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כג-כא) 'וַיִּגְזל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי':

 מגיד משנה  אי זהו גוזל וכו'. לפי דעת הרב הסוגיא שבפ' המקבל (דף קי"א) דאסקינן התם זהו עושק זהו גזל ולמה חילקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, פירוש בעושק וגזל האמורין גבי שכירות דלעיל מינה אמר כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תגזול ומשום בל תעשוק וגבי שכירות א''א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד. אבל באמת לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיות שהרי בכתוב לא מצינו כי אם פסוק אחד מלא תגזול ואוקימניה בפ' איזהו נשך (דף ס"א) בכובש שכר שכיר דגזל גמור מבינייהו דרבית ואונאה אתיא וא''כ היאך נעשות מצוות חלוקות וצ''ע. והרב סמך על הסוגיא דפרק מרובה (דף ע"ט:) דאמר היכי דמי גזלן כעין ויגזול את החנית וכו' ואינה מוכרחת:

ד [ב] אֵי זֶהוּ עוֹשֵׁק זֶה שֶׁבָּא מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים וְכֵיוָן שֶׁתְּבָעוּהוּ כָּבַשׁ הַמָּמוֹן אֶצְלוֹ בְּחָזְקָה וְלֹא הֶחֱזִירוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הַלְוָאָה אוֹ שְׂכִירוּת וְהוּא תּוֹבְעוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַלָּם וְקָשֶׁה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט-יג) 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ':

ה כָּל הַגּוֹזֵל חַיָּב לְהַחְזִיר הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כג) 'וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל'. וְאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁתַּנֵּית מְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. בֵּין שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין שֶׁבָּאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד. אֲפִלּוּ גָּזַל קוֹרָה וּבְנָאָהּ בַּבִּירָה הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיַּהֲרֹס אֶת כָּל הַבִּנְיָן וְיַחְזִיר קוֹרָה לִבְעָלֶיהָ. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים שֶׁיִּהְיֶה נוֹתֵן אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא יַפְסִיד הַבִּנְיָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ גָּזַל קוֹרָה וַעֲשָׂאָהּ בְּסֻכַּת הֶחָג וּבָא בַּעַל הַקּוֹרָה לְתָבְעָהּ בְּתוֹךְ הֶחָג נוֹתֵן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ. אֲבָל אַחַר הֶחָג הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית וְלֹא בְּנָאָהּ בְּטִיט מַחְזִיר אֶת הַקּוֹרָה עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  כל הגוזל חייב להחזיר וכו'. זה מבואר פ' הגוזל עצים (דף צ"ד) ובהרבה מקומות: אפילו גזל קורה וכו'. משנה פ' הניזקין בגיטין (דף נ"ה) והובאה פ' הגוזל (דף צ"ה): אפילו גזל קורה ועשאה וכו'. מימרא דרבינא פרק לולב הגזול. ומ''ש ולא בנאה בטיט לפי שאם בנאה בטיט אינו מחזיר אלא דמיה שהרי הוא כגזל קורה ובנאה וכן מפורש שם:

ו הַגּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה [ג] אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר אֵינוֹ בְּתוֹרַת הֲשָׁבַת גְּזֵלָה. גָּזַל שָׁלֹשׁ אֲגֻדּוֹת שָׁווֹת שָׁלֹשׁ פְּרוּטוֹת וְהֻזְּלוּ וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן שָׁווֹת שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת וְהֶחְזִיר לוֹ שְׁתַּיִם חַיָּב לְהַחְזִיר הַשְּׁלִישִׁית הוֹאִיל וּבַתְּחִלָּה הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה. גָּזַל שְׁתַּיִם שְׁווֹת פְּרוּטָה וְהֶחְזִיר אַחַת גְּזֵלָה אֵין כָּאן מִצְוַת הֲשָׁבַת גְּזֵלָה אֵין כָּאן:

 מגיד משנה  הגוזל פחות מש''פ וכו'. בהגוזל עצים (דף ק"ג): גזל ג' אגודות וכו'. מימרא מפורשת שם ופי' אגודות דברים הנאגדים כגון ירק: גזל שתים שוות פרוטה וכו'. זו היא בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון [אע''פ] שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן. ופירוש שלא קיים מצות השבה ואע''פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו אם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזלה פרוטה וכן פירשו ז''ל:

 כסף משנה  גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן. בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה''ק אע''פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא''ש פירוש הרמ''ה אע''פ שגזלה אין כאן ואין ב''ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב''ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב''ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב''ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב''ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע''פ שהגזילה אין כאן ואין ב''ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ''ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ''ה וכתב עליו וכ''כ הרמב''ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ''ל. וק''ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק''ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע''פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס''ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש''ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע''פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה''ק אע''פ שגזלה אין כאן כלומר אע''פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע''פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע''פ. וה''ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע''פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז''ל עכ''ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא:

ז הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ בַּיִּשּׁוּב וְהֶחְזִיר לוֹ גְּזֵלָתוֹ בַּמִּדְבָּר [ד] הָרְשׁוּת בְּיַד הַנִּגְזָל אִם רָצָה נוֹטֵל וְאִם לָאו אוֹמֵר לוֹ אֵינִי נוֹטֵל אֶלָּא בַּיִּשּׁוּב שֶׁמָּא תֵּאָנֵס מִמֶּנִּי כָּאן. וַהֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן וּבְאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לוֹ בַּיִּשּׁוּב. וְכֵן בִּדְמֵי הַגְּזֵלָה:

 מגיד משנה  הגוזל את חבירו בישוב וכו'. משנה פ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ג):

ח  הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן יָצָא. וְאִם הֶחְזִיר לְכִיסוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָעוֹת יָצָא שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכָל שָׁעָה וַהֲרֵי מָנָה הַמָּעוֹת שֶׁהֶחְזִיר לוֹ בִּכְלַל מְעוֹתָיו וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא מִדַּעַת פּוֹטֵר. וְאִם הֶחְזִיר לְכִיס שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם לֹא יָצָא וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּת הַגְּזֵלָה עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ שֶׁהֶחְזִיר לְכִיס פְּלוֹנִי:

 מגיד משנה  הגוזל את חבירו והבליע לו וכו'. ברייתא שם פ' הגוזל ומאכיל והחלוק בין שהטיל לכיס שיש בו מעות בין לכיס שאין בו מעות אוקימתא בתרייתא שם בגמרא ודבריו בפירוש כפירוש הרב אלפסי ז''ל ועיקר:

ט כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ * דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר [ה] בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יד) (דברים ה-יח) 'לֹא תַחְמֹד'. * וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כה) 'לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ'. חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 ההראב"ד   דמים רבים כו' לא תחמוד. א''א ולא אמר רוצה אני עכ''ל: ואין לוקין וכו'. א''א לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל הל''ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים עכ''ל:

 מגיד משנה  כל החומד וכו'. זה מבואר במכילתא ואמרינן פ''ק דמציעא (דף ה':) מורה ואמר דמי קא יהיבנא ואמר והא קעבר בלאו דלא תחמוד אלמא שהקונה בדמים כל זמן שלא היה בדעת המוכר למכור וזה לקחו שהפציר בו כמ''ש הרב עבר משום לא תחמוד. וכתב עליו הר''א ז''ל ולא אמר רוצה אני, דעת הרב ז''ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא פרק חזקת הבתים (דף מ"ח) דזביניה זביני וכדאיתא פרק י' מהלכות מכירה וכיון שכן אין בו לאו. ולא כן דעת הרב ז''ל אלא מקחו קיים אע''פ שעבר ואע''ג דאמר רבא בתמורה (דף ג':) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אהורמנא דמלכא הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזלה וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים: ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. כתב הר''א ז''ל א''א לא ראיתי דבר תימה גדול מזה וכו'. הלך הרב המשיג לשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור אבל דעת רבינו ז''ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא וע''כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה אבל ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות לא היה מעשה ולכך לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה. זהו הנראה מדברי הרב ז''ל ומ''מ שיטת הר''א ז''ל נכונה יותר:

י כָּל הַמִּתְאַוֶּה בֵּיתוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִקְנוֹתָן מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ הֵיאַךְ יִקְנֶה דָּבָר זֶה וְנִפְתָּה בְּלִבּוֹ בַּדָּבָר עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה-יח) 'לֹא תִתְאַוֶּה' וְאֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד:

 מגיד משנה  כל המתאוה וכו'. מבואר במכילתא לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו. ונ''ל שדעת הר''א ז''ל שחיוב התאוה זו היא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים:

יא  הַתַּאֲוָה מְבִיאָה לִידֵי חִמּוּד וְהַחִמּוּד מֵבִיא לִידֵי גֵּזֶל. שֶׁאִם לֹא רָצוּ הַבְּעָלִים לִמְכֹּר אַף עַל פִּי שֶׁהִרְבָּה לָהֶם בְּדָמִים וְהִפְצִיר בְּרֵעִים יָבוֹא לִידֵי גֵּזֶל שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב-ב) 'וְחָמְדוּ בָּתִּים וְגָזָלוּ'. וְאִם עָמְדוּ הַבְּעָלִים בְּפָנָיו לְהַצִּיל מָמוֹנָם אוֹ מְנָעוּהוּ מִלִּגְזל יָבוֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. צֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה אַחְאָב וְנָבוֹת:

 מגיד משנה  התאוה מביאה לידי חימוד וכו'. שם במכילתא וכבר ביאר הר''ם ז''ל דינין אלו בסה''מ במצות רס''ה ורס''ו והביא הברייתות הנאמרות על זה:

יב הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמִּתְאַוֶּה עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד וְהַקּוֹנֶה דָּבָר שֶׁהִתְאַוָּה בְּהֶפְצֵר שֶׁהִפְצִיר בַּבְּעָלִים אוֹ בְּבַקָּשָׁה מֵהֶן עוֹבֵר בִּשְׁנֵי [ו] לָאוִין. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות כ-יד) (דברים ה-יח) 'לֹא תַחְמֹד' וְ(דברים ה-יח) 'לֹא תִתְאַוֶּה'. וְאִם גָּזַל עָבַר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין:

יג כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א-יט) 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ' וְגוֹ'. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם לֹא הָיְתָה הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְרָצָה הַגַּזְלָן [ז] לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּבָא מֵאֵלָיו וְהֶחְזִיר דְּמֵי הַגְּזֵלָה. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא עוֹזְרִין אוֹתוֹ וּמוֹחֲלִין לוֹ כְּדֵי לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה עַל הַשָּׁבִים. וְכָל הַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דְּמֵי הַגְּזֵלָה אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

 מגיד משנה  כל הגוזל את חבירו וכו'. מימרא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ט): ואף על פי כן אם לא היתה הגזלה וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ד:). ומה שכתב ובא מאליו. אפשר שרמז בזה למה שכתבו קצת המפרשים ז''ל שלא אמרו אלא במי שנתעורר לעשות התשובה מאליו שלא ע''י הכרח ב''ד וזהו שבכל הגמרא אחר תקנה זו היו דנין דיני גזלה לרשעים שלא היו עושין תשובה מאליהן. ויש אומרים שאם אתה אומר כן הכל יערימו ויעשו כן כדי שלא יקבלו מהם ויפטרו ועל כן פירשו שהתקנה ההיא לא נמשכה אלא לדורו של רבי שתקנה וזהו שאחריו היו דנין דיני גזלות ול''נ שאע''פ שאמרו המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו אם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בבית דין הם נזקקין לו. ודע כי לכל הדעות שלשה דינין היו בדבר גזלה. אם גזלה קיימת מחזירה ומקבלה הימנו, אבל יש בחזרתה הוצאה כגון קורה שבנאה בבנין מחזיר הדמים ונוטלה הימנו אבל לא גוף הדבר, אין גזלה קיימת אפילו דמים אין מקבלין ממנו לכתחלה וכולן נתבארו בדברי הרב ז''ל ומבוארים שם בגמ':

הלכות גזלה ואבדה - פרק שני

א הַגְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַגַּזְלָן וַהֲרֵי הִיא בְּיַד בָּנָיו הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ [א] בְּעַצְמָהּ. וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיַד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה קְנָאָהּ בְּשִׁנּוּי וּמְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה:

 מגיד משנה  הגזילה שלא נשתנית וכו'. זה מפורש פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ד:). ומה שכתב אף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו. נתבאר פרק הגוזל ומאכיל דקיימא לן כרבא וכר' אושעיא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכ''כ בהלכות: ואם נשתנית וכו'. משנה פרק הגוזל עצים (דף צ"ג:) ובפרק זה יתבאר איזה דבר יקרא שינוי:

ב וְדִין זֶה דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כג) 'וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אִם הִיא כְּשֶׁגְּזָלָהּ מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית קָנָה הַגַּזְלָן כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. * וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. וּכְשֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה שָׁמִין לוֹ הַשֶּׁבַח וְנוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל:

 ההראב"ד   ודבר זה מדבריהם וכו'. א''א יש אומרים נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרו שלשה שמין להם את השבח ומעלים אותם בדמים אבל האיך לא עכ''ל:

 מגיד משנה  ודין זה דין תורה וכו'. מימרא בהגוזל עצים (דף צ"ח:) ובפרק מרובה (דף ס"ו): נתייאשו הבעלים וכו'. דעת הרב ז''ל שאין הגזלן קונה דבר ואף לא השבח קודם יאוש ועל דעת זה כתב דבריו באלו הדינין הבאים. וכ''כ הר''א ז''ל ואמר ויש לדבריו מקצת ראיה וכו' ואיני מכיר ראיה זו דההיא דיאוש דאמור רבנן התם דקני קונה לגמרי אמרו שקנה כל גוף הדבר ולא קי''ל אלא כמ''ד יאוש כדי אינו קונה אפילו מדרבנן. ואדרבה יש לי קושיא על דברי הרב ז''ל משום דהא מ''ד יאוש כדי קונה על כרחך הנך ברייתות דאמרי דשבח הגזלה דגזלן בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו אלא שיש לתרץ דאין ה''נ אלא שאנו סוברין דאינו קונה ואמרי דשבח דוקא קונה לאחר יאוש ולא הוה תיובתא ולא סייעתא. עוד כתב הר''א ז''ל ועוד הכריחו מה שראה בכאן מכר והוריש וקשיא ליה אם הגזלן וכו' אימא לא ליעבד תקנתא ללוקח וליורשים קמ''ל וזה עיקר ע''כ. כל זה כתב לפנינו בהגוזל והשביח ומכר ודברי תימה הם היאך העמיד ההוא דמכר לאחר יאוש שאם כן מהו מה שהשביח מכר והלא כבר הכל קנוי ללוקח ביאוש ושינוי רשות דליכא מ''ד דלא קני. וגם הר''א ז''ל כתב כן בפירושיו וחזר בו ממ''ש כאן לפי שהיתה כשגגה שיוצא מלפני השליט, ולולא שכתב הר''א ז''ל בהלכות גנבה דמסתברא כדברי רבינו הרב במה שחילק בין קודם יאוש לאחר יאוש הייתי אומר שיש ט''ס בהשגות והיה לו לכתוב ולעולם הא נמי לפני יאוש וחולק עם רבינו בדין זה. סוף דבר דברי הרב רבינו ברורים לפי שיטתו שסבר דאין שבח גזלה דגזלן אלא לאחר יאוש וכשהגיע לזה דמכר בהכרח העמידוה לפני יאוש וכמ''ש. והנראה אצלי שאין חלוק בזה וכל הברייתות סתם הם שנויות והא דמכר שהיא שנויה על דינין אלו בגמרא הוא לפני יאוש וה''ה לכולן ומפני תקנת השבים וכר''י וכדמוכח התם וכדעת הרב אלפסי ז''ל שסתם ולא ראיתי אחד מן המחברים שחלק בזה לולא הרב ז''ל. וכן נ''ל מאותה של ס''פ המפקיד (דף מ"ג) שאמרו בית הלל השולח יד בפקדון והוא הגזלן ששבח הגזלה לנפקד ושם ודאי אין ראוי לומר יאוש שהרי הפקדון ברשות נפקד הוא ובעל לא נתייאש ממנו שהרי אינו יודע הנפקד מה יעשה ממנו: וכשמחזיר הגזלה שמין לו וכו'. וגם בזה כתב הר''א ז''ל י''א נוטל את השבח עצמו וכו'. וכדברי רבינו פירש''י ז''ל והרשב''א ז''ל בחידושיו. ודע שדעת רבינו דכי אמר התם לר''ש וכו' בדמי מסלקין ליה או מבשרא שקיל משום דלר''י פשיטא דדינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ושאר המפרשים פירשו הפך מזה דלר''י פשיטא דבגוף השבח מסלקין ליה:

ג  מְכָרָהּ הַגַּזְלָן אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵלָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים בֵּין לִפְנֵי מְכִירָה וּנְתִינָה בֵּין לְאַחַר מְכִירָה וּנְתִינָה קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת:

 מגיד משנה  מכרה הגזלן וכו'. זה מפורש בהרבה מקומות דיאוש ושינוי רשות קני. ומה שכתב בין לאחר מכירה ונתינה שהכוונה ששינוי רשות ואחר כך יאוש קנה כבר העירותי על זה פרק חמישי מהלכות גניבה ויש חולקין:

ד * הַגּוֹזֵל וְהִשְׁבִּיחַ וּמָכַר אוֹ הוֹרִישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ הוֹרִישׁ וּמַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר וְקָנָה לוֹקֵחַ אוֹ יוֹרֵשׁ אֶת הַשֶּׁבַח. וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל וּמַחֲזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה. וְחוֹזֵר הַנִּגְזָל וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מִן הַגַּזְלָן שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְיָאֵשׁ. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ נוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל:

 ההראב"ד   הגוזל והשביח וכו'. א''א ראיתי זה החכם חולק בשבח שעל גבי גזלה בין לפני יאוש ולאחר יאוש ויש לדבריו מקצת ראיה ממ''ש פ' מרובה יאוש אמור רבנן דקני ולא ידענא אי מדאורייתא וכו' אי מדרבנן משום תקנת השבים אלמא יאוש מיהא בעינן. ועוד הכריחו מה שראה בכאן מכר והוריש וק''ל אם הגזלן בעצמו זוכה בו לל''ל מכר והוריש ומן הדין מוקי לה לפני יאוש ואפ''ה לא נהיר ולעולם הא נמי לאחר יאוש ומכר והוריש איצטריכא ליה סד''א כיון דלית ליה פסידא לגזלן דהא לא קביל עליה אחריות ואי קביל איהו דאפסיד אנפשיה אימא לא לעביד תקנתא ללוקח וזה עיקר. עכ''ל:

 מגיד משנה  הגוזל והשביח ומכר או וכו'. בדין זה הלך הרב לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן דבר ומפני כך כתב וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן וזו בהכרח היא לפני יאוש וכמו שהוכחתי: וכן אם השביח הלוקח וכו'. אמר בגמרא (דף צ"ו) בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעי הדר פשטה מה מכר (לו) ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע''כ. ולפני יאוש הוא ופירושה כשם שאם השביח גזלן השבח שלו כך אם השביח לוקח השבח שלו. ולדעת רבינו כשם שאם השביח גזלן ואח''כ מכר השבח של לוקח כך כשמכר בתחלה ואח''כ השביח לוקח השבח של לוקח:

 כסף משנה  הגוזל והשביח ומכר או וכו'. כתב הטור על זה והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה עכ''ל. ואני אומר שאע''פ שכך היא סברת רבינו אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן רבינו גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע''פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזלה אפילו בלא יאוש מ''מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמ''ש ה''ה מאחר שמפורש שתלה הדבר בלפני יאוש:

ה מָכַר הַגַּזְלָן לְעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ הָעַכּוּ''ם חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ. מְכָרָהּ הָעַכּוּ''ם לְיִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיחַ הוֹאִיל וְהַגַּזְלָן יִשְׂרָאֵל וְזֶה שֶׁהִיא בְּיָדוֹ יִשְׂרָאֵל קָנָה הַשֶּׁבַח. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּגְזָל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 מגיד משנה  מכר הגזלן וכו'. שם: מכרה העכו''ם לישראל אחר וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם:

ו כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַגְּזֵלָה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ אוֹ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית הַשֶּׁבַח לַגַּזְלָן מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחָה מֵאֵלֶיהָ. כֵּיצַד. גָּזַל פָּרָה וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ בֵּין שֶׁיָּלְדָה קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בְּדִין בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה. [ב] גָּזַל רָחֵל וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ בֵּין שֶׁגְּזָזָהּ קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בַּדִּין בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא גְּזָזָהּ. הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְאִם יָלְדָה וּגְזָזָהּ הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל גַּזְלָן. וְאִם עֲדַיִן לֹא יָלְדָה וְלֹא גְּזָזָהּ שָׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל הַשֶּׁבַח מִן הַנִּגְזָל וּמַחֲזִיר הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ:

 מגיד משנה  כבר בארנו וכו'. שם כבר כתבתי כי אין לי ראיה למה הצריך הרב יאוש: כיצד גזל פרה וכו'. זה מחלוקת תנאים בברייתא (דף צ"ה) ודבריו כדברי ההלכות שפסק כר''ש ואליבא דר''י:

ז גָּזַל פָּרָה מְעֵבֶּרֶת וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה. רָחֵל טְעוּנָה וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְאַחַר כָּךְ גְּזָזָהּ. מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד וּדְמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז. וְאִם לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה יָלְדָה אוֹ גְּזָזָהּ הֲרֵי הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל בְּעָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַבְּרָה אוֹ נִטְעֲנָה בְּיַד הַגַּזְלָן הוֹאִיל וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵלָה. בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ הִיא עֲדַיִן אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּזְלָן * חַיָּב בָּאֳנָסֶיהָ:

 ההראב"ד   חייב באונסיה. א''א שבוש הוא ואין שינוי יותר גדול מלידה וגזיזה עכ''ל:

 מגיד משנה  גזל פרה מעוברת וכו'. זה מפורש במשנה (דף צ"ג:): ואם לפני יאוש או קודם שנשתנה ילדה וכו'. כבר כתבתי לעיל שדעת הרב ז''ל לומר שקודם יאוש אין הגנב קונה כלום אפילו בשבח והר''א ז''ל השיג כאן שסובר שאין לך שינוי גדול מלידה וגזיזה וכבר כתבתי למעלה שדבריהם בחלוק היאוש צריך עיון:

ח  גָּנַב אוֹ גָּזַל וְהִקְדִּישׁ וְטָבַח אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְכָל וַלְדוֹתֶיהָ וְגִזּוֹתֶיהָ מִשְּׁעַת גְּנֵבָה עַד שְׁעַת * הֶקְדֵּשׁ שֶׁל בְּעָלִים:

 ההראב"ד   הקדש של בעלים וכו'. א''א קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח שלאחר יאוש אפילו שעל גב גזלה הוא של גזלן מפני תקנת השבים ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן הילכך כל מה שהשביחה עד שעה שהקדישה של בעלים הוא. וקשה לי כיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא הלא הכל של הקדש וא''כ יהיה של הקדש ולא של בעלים ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן להנהו גיזותיה וולדותיה דהאי שמעתא דמסכת גיטין עכ''ל:

 מגיד משנה  גנב או גזל והקדיש וכו' הרי היא ברשות הגזלן וכו'. זה מבואר בסוגיא דפרק הניזקין (דף נ"ב:) מיהו הרב המשיג פירשה בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה הא לאו הכי לא ודבריו מפורשים בהשגות:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁבַח הַבָּא מֵאֵלָיו כְּגוֹן גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּחוּשָׁה וּפִטְּמָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ נוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל שְׁבַח הַפִּטּוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאָה:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשבח וכו' אבל אם היתה כחושה ופטמה וכו'. זה דבר נכון שלא יעשה הגזלן הוצאה לתועלת הנגזל ולא אמרו אלא בגיזות וולדות כדאיתא בגמרא דאתו ממילא והרי הוא כשאר הגזלנין דעד כאן לא אמר לעיל דכיון דהקדיש כל ולדות וגיזות עד שעת ההקדש של בעלים אלא משום דכיון שהקדיש ליכא בזה משום תקנת השבים וכן הר''א ז''ל:

י  שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ אֵינוֹ שִׁנּוּי. כֵּיצַד. הַגּוֹזֵל עֵצִים וְדִבְּקָן בְּמַסְמְרִים וְעָשָׂה מֵהֶן תֵּבָה אֵינוֹ שִׁנּוּי שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְפָרְקָן וְחוֹזְרִין לוּחוֹת כְּשֶׁהָיוּ:

 מגיד משנה  שינוי החוזר לברייתו וכו'. מפורש במימרות הרבה בפרק הגוזל עצים (דף צ"ו): כיצד הגוזל עצים. בראש הפרק (דף צ"ג ע"ב):

יא גָּזַל עָפָר וַעֲשָׂאָהוּ לְבֵנָה לֹא קָנָה שֶׁאִם יָדֹק הַלְּבֵנָה תַּחְזֹר עָפָר כְּשֶׁהָיְתָה. גָּזַל לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת וַעֲשָׂאָהוּ מַטְבֵּעַ לֹא קָנָה שֶׁאִם יַתִּיךְ הַמַּטְבֵּעַ יַחְזֹר לָשׁוֹן כְּשֶׁהָיְתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  גזל עפר וכו' גזל לשון מתכת. מימרות דרב פפא שם (דף צ"ו:):

 כסף משנה  גזל לשון של מתכת וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' ה''ז שינוי בידו. תימה דבריש פרק הגוזל (דף צ"ו) משמע דהאי חוזר לברייתו הוא דאמרינן התם חופיא ועבדיה שרשורא לא קנה מ''ט דהדר סתר ליה והוי חופיא וא''כ טווי ועשהו בגד נמי מצי סתר ליה והוי טווי:

יב אֲבָל הַגּוֹזֵל עֵצִים וּשְׂרָפָן וְקִצְּצָן אוֹ חָקַק בָּהֶן וַעֲשָׂאָן כֵּלִים. אוֹ שֶׁגָּזַל צֶמֶר וּצְבָעוֹ אוֹ נִפְּצוֹ וְלִבְּנוֹ. אוֹ שֶׁגָּזַל טָווּי וְעָשָׂהוּ בֶּגֶד. אוֹ שֶׁגָּזַל לְבֵנָה וַעֲשָׂאָהּ עָפָר אוֹ אֲבָנִים וְסִתְּתָן אוֹ מָעוֹת וְהִתִּיכָן. הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ שֶׁאִם יַעֲשֵׂם מָעוֹת אֲחֵרוֹת פָּנִים חֲדָשׁוֹת הֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 מגיד משנה  אבל הגוזל עצים. מפורש בראש הפרק שם (צ"ג:): או שגזל וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. מפורש במימרות דרב פפא ורבא הנזכרות (דף צ"ו):

יג הַגּוֹזֵל מָעוֹת יְשָׁנוֹת וְשָׁפָן וְחִדְּשָׁן לֹא קָנָה שֶׁהֲרֵי מִתְיַשְּׁנִין וְחוֹזְרִין כְּשֶׁהָיוּ. גָּזַל מָעוֹת חֲדָשִׁים וְיִשְּׁנָם קָנָה שֶׁאִם יְחַדְּשֵׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת הֵן. גָּזַל דֶּקֶל מְחֻבָּר וְקִצְּצוֹ לֹא קָנָה וַאֲפִלּוּ כְּרָתוֹ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת. עָשָׂהוּ קוֹרוֹת קָנָה:

 מגיד משנה  הגוזל מעות ישנות וכו'. גזל מעות וכו'. גזל דקל וכו'. מפורש שם:

יד גָּזַל קוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲשָׂאָן קְטַנּוֹת לֹא קָנָה. עֲשָׂאָן לוּחוֹת עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמָם קָנָה. גָּזַל לוּלָב וְהִפְרִיד עָלָיו קָנָה הֶעָלִים. גָּזַל עָלִים וַעֲשָׂאָן חֻפִּיָיה קָנָה. גָּזַל טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ וְקָנָהוּ וּמְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים:

 מגיד משנה  גזל קורות גדולות וכו'. מפורש שם: גזל לולב וכו'. שם: גזל עלין ועשאם חופיא קנה. גם זה שם ופירוש חופיא שחלק העלין לשנים ועשה מהן כסוי לכלים שזה שינוי שאינו חוזר לברייתו בשום צד. וטעם לולב שהפריד העלין שקנה ודקל מחובר וקצצו שלא קנה ואלו שניהם אינן חוזרין לברייתן מפני שדקל שמו עליו אף אחר שנפחת מה שאין כן בלולב והכי מפורש שם: גזל טלה ונעשה איל וכו'. מפורש שם בהגוזל ומרובה (דף ס"ו):

טו  גָּזַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ אֵין שָׁמִין לוֹ הַפְּחָת [ג] אֶלָּא מְשַׁלֵּם דָּמָיו וְהַכְּלִי הַשָּׁבוּר שֶׁל גַּזְלָן. וְאִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִטּל הַכְּלִי הַשָּׁבוּר נוֹטְלִין וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת. שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לַבְּעָלִים וְאִם לֹא רָצוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  גזל כלי ושברו. הכי אסיקנא פ''ק דב''ק (דף י"א) והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן וכפי הפירוש הזה פירשו הגאונים ז''ל: ואם רצו וכו'. נראה שדעת הרב ז''ל לומר שבעל כרחו של גזלן מוציאין ממנו השברים דאי מרצונו פשיטא כיון שהם מתרצים. וצ''ע למה לא קנה הגזלן בשינוי מעשה ואולי בששמו עליו:

טז  גְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית וְהוּקְרָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים וְאֵין לַגַּזְלָן בָּהּ כְּלוּם. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַגַּזְלָן אֶת הַשֶּׁבַח אַחַר יֵאוּשׁ אֶלָּא כְּגוֹן גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת. אֲבָל שֶׁבַח הַיֹּקֶר אִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ:

 מגיד משנה  גזלה שלא נשתנית וכו'. מפורש במרובה (דף ס"ה) ובהמפקיד (דף מ"ג):

הלכות גזלה ואבדה - פרק שלישי

א  הַגּוֹזֵל חָבִית שֶׁל יַיִן מֵחֲבֵרוֹ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה דִּינָר בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה וְהוּקְרָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה [א] בְּאַרְבָּעָה. אִם שָׁבַר הֶחָבִית אוֹ שָׁתָה אוֹתָהּ אוֹ מְכָרָהּ אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַחַר שֶׁהוּקְרָה מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם שֶׁאִלּוּ הִנִּיחָהּ הָיְתָה חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ. נִשְׁבְּרָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ אָבְדָה מְשַׁלֵּם דִּינָר כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה:

 מגיד משנה  הגוזל חבית של יין מחברו וכו'. מימרא מפורשת במרובה (דף ס"ה) ובהמפקיד (דף מ"ג): נשברה מאליה. מפורש שם:

ב הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה אַרְבָּעָה וּבִשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם דִּינָר. מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. בֵּין שֶׁשְּׁבָרָהּ אוֹ שְׁתָאָהּ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ אָבְדָה מֵאֵלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  היתה שוה בשעת הגזלה וכו'. מפורש שם במרובה ובמשנתנו דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה כדמוכח בפרק המפקיד (דף מ"ג):

ג הַגּוֹזֵל חֹתֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשִּׁים תְּמָרִים וּכְשֶׁיִּמְכֹּר הַחֹתֶל כֻּלּוֹ כְּאַחַת יִמְכֹּר בְּתִשְׁעָה וּכְשֶׁיִּמְכֹּר אַחַת אַחַת יִמְכֹּר בַּעֲשָׂרָה. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא תִּשְׁעָה. וְאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ אֲנִי אַחַת אַחַת הָיִיתִי מוֹכֵר. וְכֵן הַדִּין בְּמַזִּיק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּנִכְסֵי הֶדְיוֹט. אֲבָל בְּהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ כֵּן אֶלָּא מְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה:

 מגיד משנה  הגוזל חותל וכו'. מימרא שם מפורשת בהשואל במציעא (דף צ"ט:) בשם שמואל. ומ''ש אבל בהקדיש וכו'. מפורש ג''כ שם:

ד גָּזַל בְּהֵמָה וְהִזְקִינָה אוֹ כָּחֲשָׁה כַּחַשׁ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר כְּגוֹן חֳלָאִים שֶׁאֵין לָהֶם רְפוּאַת תְּעָלָה. אוֹ שֶׁגָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק אוֹ פְּסָלוֹ הַמֶּלֶךְ. אוֹ שֶׁגָּזַל פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ כֻּלָּן. אוֹ שֶׁגָּזַל יַיִן וְהֶחְמִיץ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁגָּזַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ וּמְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. אֲבָל אִם גָּזַל בְּהֵמוֹת וְכָחֲשׁוּ כַּחַשׁ שֶׁאֶפְשָׁר לַחְזֹר. אוֹ שֶׁגָּזַל עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ. אוֹ שֶׁגָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל בִּמְדִינָה זוֹ וַהֲרֵי הִיא יוֹצֵא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אוֹ שֶׁגָּזַל פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ מִקְצָתָם. אוֹ תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת. אוֹ שֶׁגָּזַל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. אוֹ בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה. אוֹ נִפְסְלָה מִלִּקָּרֵב. אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לְהִסָּקֵל. אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ וּמַחֲזִיר אוֹתָהּ בְּעַצְמָהּ:

 מגיד משנה  גזל בהמה והזקינה וכו'. במשנה בהגוזל (דף צ"ו:) מפורש: או כחשה וכו'. מפורש בגמרא: או שגזל מטבע ונסדק. מפורש בגמ': או פסלו המלך. בגמ' (דף צ"ז) מחלוקת ופסק כרב יהודה: או שגזל פירות והרקיבו כולן. מפורש בגמ' (דף צ"ח:) ודוקא כולן כדאיתא בגמרא וכמ''ש רבינו בסמוך: אבל אם גזל בהמות וכו'. מפורש בגמרא: או שגזל עבדים וכו'. טעם העבדים מפני שדינן כדין הקרקע שאינה נגזלת והכי פסק רב בגמרא (דף צ"ו:) וכן עיקר. וכבר כתבו המפרשים דבכל דין תורה דינם כקרקע: או שגזל מטבע. משנה שם: והרקיבו מקצתם. מפורש בגמרא: תרומה ונטמאת וכו' גזל חמץ ועבר וכו'. מפורש במשנה: בהמה שנעבדה בה עבירה וכו'. פירוש שנרבעה ופסולה ליקרב על גבי המזבח או שנפסלה ע''י מום: ומ''ש או שהיתה יוצאת וכו'. מפורש במשנה:

 כסף משנה  גזל בהמה והזקינה וכו' אבל אם גזל בהמות וכחשו וכו' או עבדים והזקינו וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר הגזילה בעצמה. הטור כתב וז''ל ובגוזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמו וכ''כ הרמב''ם עכ''ל. ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶחֱזִיר הַגְּזֵלָה. אֲבָל אִם נִשְׂרְפָה הַגְּזֵלָה אוֹ אָבְדָה אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרָה בַּהֲנָאָה חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ דָּמֶיהָ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר בּוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרָה בַּהֲנָאָה וְנִשְׁבַּע חַיָּב לְשַׁלֵּם קֶרֶן * וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:

 ההראב"ד   וחמש ואשם וכו'. א''א דוקא דקאי ההוא מידי דכפר ביה באגם דאפשר דמיגניב מהתם וממונא מעליא בעי לשלומי הילכך ממונא קא כפר ליה אבל איתיה לההוא מידי תותי ידיה דמצי לאהדורי לאלתר פטור דלאו ממונא קא כפר ליה והכי איתא בגמ' עכ''ל:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים כשהחזיר וכו'. זה יוצא מן המשנה ומפורש בגמרא (דף צ"ח): לפיכך וכו'. בעיא דאיפשיטא שם בהגוזל (דף ק"ה בסוף). ומה שכתב הרב המשיג ז''ל דאם איתא תותי ידיה פטור אפשר שחלק בהם רבינו דע''כ לא אמרינן הכי אלא דוקא גבי שורי גנבת והוא אומר שומר חנם אני עליו דאף על גב דפטר עצמו מגנבה ואבדה ונשבע על כן והודה כיון דמודה בעיקרו ואמר ליה הילך פטור אבל היכא דכפר ביה אף על גב דבידיה הוא כיון דאי מיגניב ממונא בעי לשלומי השתא נמי ממונא קא כפר ליה וכן פירש רש''י ז''ל בזה הלשון הילך דליכא למימר אילו מיגנב דהא קמיה קאי ושקיל ליה ע''כ, אבל בחמץ אף על גב דתותי ידיה הוא דכיון דכפר ביה והנגזל לא שקיל ליה חייב. זה נראה לי בדעת רבינו ונכון הוא:

ו הַגּוֹזֵל בְּהֵמָה וְנָשָׂא עָלֶיהָ מַשָּׂא אוֹ רָכַב עָלֶיהָ אוֹ חָרַשׁ אוֹ דָּשׁ בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְהֶחְזִיר לִבְעָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְסִידָהּ וְלֹא הִכְחִישָׁהּ. וְאִם הֻחְזַק אָדָם זֶה לִגְזל אוֹ לַעֲשֹׁק אוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים אֵלּוּ פַּעַם אַחַר פַּעַם קוֹנְסִין אוֹתוֹ וַאֲפִלּוּ [ב] בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְשָׁמִין הַשָּׂכָר אוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בַּבְּהֵמָה וּמְשַׁלֵּם לַנִּגְזָל:

 מגיד משנה  הגוזל בהמה ונשא עליה משא וכו'. זה מבואר במעשה דר''נ בהגוזל עצים (דף צ"ו:) על מה שנזכר בזאת הבבא:

ז  הַתּוֹקֵף עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה וְלֹא בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה אַחֶרֶת פָּטוּר שֶׁנּוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא יִבָּטֵל עַבְדּוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה אַחֶרֶת מְשַׁלֵּם לוֹ כְּפוֹעֵל:

 מגיד משנה  התוקף עבדו וכו'. מימרא שם (דף צ"ו) ואמרינן דעביד ביה שלא בשעת מלאכה וזהו מ''ש [ולא בטלו ממלאכה]:

ח הַתּוֹקֵף סְפִינָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה אִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר שָׁמִין כַּמָּה פָּחֲתָה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם הִיא עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר אִם יָרַד לָהּ בְּתוֹרַת שְׂכִירוּת הוֹאִיל וְיָרַד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אִם רָצָה הַבַּעַל לִטּל שְׂכָרָהּ נוֹטֵל רָצָה לִטּל פְּחָתָהּ נוֹטֵל. וְאִם יָרַד לָהּ בְּתוֹרַת גֵּזֶל נוֹתֵן הַפְּחָת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  התוקף ספינת חברו וכו'. זה מבואר שם וכלשון אחרון וסובר הרב דאם אינה עשויה לשכר אף על גב דנחית ליה בתורת שכירות נותן פחתה דהא גזלן הוא וכן עיקר ודברי הרב ז''ל אפילו בשהשכר יותר על הפחת:

ט  הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אִם אוֹתָהּ חָצֵר אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר אֵינוֹ צָרִיךְ [ג] לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ זֶה הַדָּר לִשְׂכֹּר מָקוֹם לְעַצְמוֹ. שֶׁזֶּה נֶהֱנֶה וְזֶה [ד] אֵינוֹ חָסֵר. וְאִם הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ זֶה לִשְׂכֹּר [ה] צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר שֶׁהֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן:

 מגיד משנה  הדר בחצר של חבירו וכו'. הכי אסיקנא פ' כיצד הרגל (דף כ"א): ומ''ש ואם החצר עשויה לשכר אע''פ שאין דרך זה וכו'. הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז''ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות לפי שמדה זו לא נזכרה בגמ' כלל אבל דעת התוספות שהוא פטור. ומ''מ כתבו המפרשים ז''ל שאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים וחסרו מערכו אע''פ שהיא חצר שאינה עשויה לשכר כיון שהוא מחסר קצת מגלגלין עליו את הכל והכין מוכח בגמרא:

י  מִי שֶׁהָיָה לוֹ * צֶמֶר וְסַמָּנִים שְׁרוּיִין וּבָא אֶחָד וְצָבַע הַצֶּמֶר בַּסַּמָּנִין שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ. מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁהִפְסִיד בַּצֶּמֶר וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב לוֹ שֶׁבַח סַמָּנִין שֶׁעַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק דְּמֵי מַה שֶּׁחָסְרוּ מִן הַסַּמָּנִין אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 ההראב"ד   צמר וסמנין וכו'. כתב הראב''ד על בבא ראשונה דמשלם לו דמי מה שהפסיד בצמר, ר''ל וזה הצבע והשבח אין הכל שוה אלא דמי הצמר עכ''ל. ועל בבא שניה דאינו מחשב לו שבח סמנין שע''ג הצמר כתב נ''ל שיש כאן שבוש והכי איבעי ליה למימר אינו משלם לו מה שהפסיד בסמנין ומחשב לו שבח סמנין שעל גב צמר ואם תפס הניזק וכו' עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין וכו'. הגיה הר''א ז''ל זאת הבבא ואמר דהכי איבעי ליה למימר משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ומחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר ואם תפס הניזק מה שחסרו וכו'. ויהיה פירוש המאמר כך כגון שהצמר נגרע מערכו אשר היה מתחלה והוא שלא נחשב שבח הצבע עתה בכלום זהו שמשלם לו אבל אינו משלם לו דמי הסמנין כלל אע''פ שחסרו מן הסמנין דאמרינן יש שבח סמנין על גבי הצמר וכו': ואם תפס הניזק במה שחסרו וכו'. בעיא ולא איפשיטא שם בהגוזל עצים:

יא  הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן בֵּין שֶׁשָּׁלַח יָד בְּעַצְמוֹ אוֹ עַל יַד בְּנוֹ וְעַבְדּוֹ וּשְׁלוּחוֹ הֲרֵי זֶה גַּזְלָן וְנִתְחַיֵּב בְּאֳנָסָיו. וְנַעֲשֵׂית הַגְּזֵלָה בִּרְשׁוּתוֹ כְּדִין כָּל הַגַּזְלָנִים. חָשַׁב [ו] לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ [ז] עַד שֶׁיִּשְׁלַח יָד. וּמִשֶּׁשָׁלַח יָד נִתְחַיֵּב בּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם אֶלָּא נָטַל הַפִּקָּדוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ כְּדֵי לִשְׁלֹחַ בּוֹ יָד הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁשְּׁלִיחוּת יָד [ח] אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן:

 מגיד משנה  השולח יד בפקדון וכו' או ע''י עבדו. מפורש בהמפקיד (דף מ"ד) בברייתא: חשב לשלוח יד וכו'. משנה בהמפקיד (מ"ט:) ופסק כב''ה. ומ''ש וכיון ששלח בו יד אע''פ שלא חסר וכו'. זה מחלוקת אמוראים בגמ' ופסק כפסק ההל' דשליחות יד אינה צריכה חסרון:

יב הִגְבִּיהַּ אֶת הֶחָבִית לִטּל מִמֶּנָּה רְבִיעִית נִתְחַיֵּב בָּאֳנָסֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל. אֲבָל אִם * הִגְבִּיהַּ אֶת הַכִּיס לִטּל מִמֶּנּוּ דִּינָר וְכַיּוֹצֵא בַּכִּיס מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן גּוּף אֶחָד הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְחַיֵּב בְּכָל הַכִּיס אוֹ לֹא נִתְחַיֵּב אֶלָּא בְּדִינָר בִּלְבַד:

 ההראב"ד   הגביה את הכיס וכו'. א''א לא מיחוור גבן הא מילתא דאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית שיהא חייב בכולה אפילו נטל אלא מפני שהגביהה לגזול את כולה ולא נטל עכשיו אלא רביעית שהוא חייב בכולה ואמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא אפילו לא נטל ואפילו למ''ד שליחות יד צריכה חסרון ונטל רביעית דקתני רבותא קאמר דסד''א כיון דלא נטל אלא רביעית בטלה ליה מחשבתו קמייתא ולא מיחייבא אלא ברביעית קמ''ל ובעיא דרב אשי בארנקי נמי בשהגביהו ליטול את כולו ואליבא דמ''ד צריכה חסרון ואנן קי''ל דאין צריכה חסרון וחייב בכל הכיס. וכל מה שבפנים שבוש הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית וכו'. פי' דוקא הגביהה דקני בהגבהה אבל הטה אותה לא כמו שמפורש במשנה. והנה הר''א ז''ל השיגו וז''ל א''א לא מחוורא גבן הא מילתא וכו'. ועתה אפרש שנינו סוף המפקיד הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשבר אינו משלם אלא רביעית הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה זה לשון המשנה ואמר עלה בגמרא הגביהה ונטל וכו' אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע''פ שלא נטל לימא קסבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון אמרי לא שאני הכא דניחא ליה דתהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית בעי רב אשי הגביה ארנקי וכו'. והר''ם ז''ל פירש בשהגביה על דעת ליטול ממנה רביעית וכן פירוש רבינו יהונתן ז''ל בפירוש ההלכות וסובר ג''כ דאיבעיא דארנקי אפילו למ''ד שליחות יד אינה צריכה חסרון היא דדילמא אחר שהוא לא היתה כוונתו לשלוח יד בכולו לא מיקרי בכי הא שליחות יד לחייבו על השאר. מיהו קשה לזה קצת דהא בההיא דשמואל אמר לימא קסבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון אלמא אי ס''ל דאינה צריכה חסרון אפילו בלא טענת בסיס מתחייב בכל וכן הדין בארנקי וזה דעת הרב אלפסי ז''ל שהשמיט בעיא זו דרב אשי דארנקי. וי''ל דכי דחו ה''ק לא לעולם דין צריכה חסרון או אינה צריכה אינו תלוי בכך וכו':

יג  הָיוּ פֵּרוֹת מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ וְנָטַל מִקְצָתָן אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּאַחֲרָיוּת הַפֵּרוֹת שֶׁנָּטַל וּשְׁאָר הַפִּקָּדוֹן הַמֻּנָּח בִּמְקוֹמוֹ בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו הוּא. וְאִם נִפְסַד הַשְּׁאָר מֵחֲמַת זֶה שֶׁנָּטַל חַיָּב בַּכּל. כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית בִּמְקוֹמָהּ וְנָטַל מִמֶּנָּה רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר אִם נִשְׁבְּרָה אַחַר שֶׁנָּטַל וְהִיא בִּמְקוֹמָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כַּמָּה שֶׁנָּטַל שֶׁהֲרֵי לֹא הִגְבִּיהַּ הֶחָבִית. וְאִם הֶחְמִיצָה מְשַׁלֵּם אֶת דְּמֵי כֻּלָּהּ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  היו פירות מופקדים וכו' כיצד הטה את החבית במקומה. פירוש שלא הגביהה ממקומה ודבריו מפורשים במשנה שהבאתי דהטה את החבית:

יד  הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן בְּבֵית דִּין. אִם הָיָה [ט] בִּרְשׁוּתוֹ בִּשְׁעַת שֶׁכָּפַר נַעֲשָׂה עָלָיו גַּזְלָן וְחַיָּב בְּאָנְסוֹ:

 מגיד משנה  הכופר בפקדון בבית דין וכו'. מימרא דרב ששת בהגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ה:). ומה שכתב אם היה ברשותו. מפורש שם:

טו הַשּׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים הֲרֵי זֶה גַּזְלָן. הָיָה כְּלִי בְּיַד בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ וּלְקָחוֹ אֶחָד מֵהֶן וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְנִתְחַיֵּב בָּאֳנָסָיו עַד שֶׁיַּחְזִירֶנוּ לַבְּעָלִים. לְפִיכָךְ אִם הֶחֱזִירוֹ לְקָטָן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ אוֹ לְעֶבֶד וְאָבַד מֵהֶן אוֹ נִשְׁבַּר חַיָּב [י] לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  השואל שלא מדעת הבעלים וכו'. עיקר המחלוקת בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ח) דרבי יהודה וחכמים ופסק כחכמים וכן כתב הרב ז''ל בהלכות שם ובפרק המפקיד במציעא (דף מ"ג): היה כלי ביד בנו של בעל הבית וכו'. זה מפורש במשנה ובגמרא (דף פ"ז:) וכחכמים. והעבד דינו כקטן כל זמן שלא החזירו ליד בעלים וזהו ברור:

טז * הַחוֹטֵף מַשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת [כ] בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה גַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יא) 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד':

 ההראב"ד   החוטף משכון וכו'. א''א לא מיחוורא הא מילתא אף על פי שאמרה המשנה הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות וכו' התם הוא דאשתכח דלא הוי חייב כלום. ועוד הרי פירש הרב ז''ל לפי שאין מקבלים שבועה להכחיש את העדים אבל משום פסול גזלנות לא מהפכינן ליה וגבי נסכא נמי אמרינן לישתבע הא קא מודה עכ''ל:

 מגיד משנה  החוטף משכון מיד הלוה וכו'. יצא לו לרב מן המשנה שבפרק כל הנשבעין (דף מ"ו) דאמר הנגזל כיצד היו מעידים אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וכו' והר''א ז''ל העמידה בדאשתכח דלא הוה (חייב) כלום ואין נראה כן מלשון המשנה דאמר שלא ברשות וכן נראה מדברי הרב אבן מיגש ז''ל שפירש זה לשונו שם שלא ברשות הבעלים ושלא ברשות ב''ד ויתר דברי הרב ז''ל המשיג אינן מוכרעין:

הלכות גזלה ואבדה - פרק רביעי

א  קְנָּס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין שֶׁיִּהְיֶה הַנִּגְזָל נִשְׁבָּע עַל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֻחְזָק שֶׁגְּזָלוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים:

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְלֹא הָיָה כְּלוּם תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְכֵלִים מֻטָּלִין לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים מַה הֵן וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ גְּזָלְתַּנִי. בֵּין שֶׁאָמַר הַגַּזְלָן מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם. בֵּין שֶׁאָמַר נִכְנַסְתִּי לְמַשְׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁרָאוּ הָעֵדִים אֲבָל לֹא נָטַלְתִּי וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפַי אֶלָּא כֵּלִים שֶׁלִּי. בֵּין שֶׁאָמַר נָטַלְתִּי כְּלִי זֶה וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁנָּטַל זֶה וּכְלִי אַחֵר. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן:

 מגיד משנה  (א-ב) קנס קנסו חכמים וכו' כיצד הרי שנכנס וכו'. זה מפורש בשבועות דכיון שהעדים היו מעידין שהוא נכנס למשכנו ונטל דבר מתוך ביתו נאמן הנגזל כדאיתא בפרק כל הנשבעין (דף מ"ד:):

ג  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד [א] בָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן דְּבָרִים שֶׁטָּעַן וְטָעַן בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטְלוּ תַּחַת הַכְּנָפַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בטוען דברים וכו'. ג''ז מפורש שם (דף מ"ו):

ד רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁיָּצָא וְאֵין נִרְאֶה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ נָטַל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם אָמַר נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם וְהוֹלֵךְ. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס [ב] לִגְזל וְלֹא גָּזַל:

 מגיד משנה  ראוהו עדים שנכנס שם וכו'. גם זה מתבאר בסוגיא ומה שיש מראש הפרק עד ולא גזל הוא מפורש בשלשה שערים בהלכות הרב ז''ל:

ה * הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס וְנָטַל כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם אוֹ שֶׁאָמַר בְּחוֹבִי נָטַלְתִּי. הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מֶה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גָּזַל. שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּגַזְלָנוּת אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים:

 ההראב"ד   היה עד אחד וכו'. א''א ואילו היו שם שני עדים והיה בענין זה לא היה נאמן זה (ואפילו) בלא שבועה לאו היינו שמעתיה דרב יהודה דאומר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן וכו' אלמא איכא אורחי טובא דמהימן אע''ג דאיכא עדים עכ''ל:

 מגיד משנה  היה עד אחד מעידו שנכנס וכו' הואיל ואינו יודע וכו'. לאו למימרא שאם היה העד מעיד כך וכך נטל והוא היה מכחישו שלא יהא נאמן בשבועה בנקיטת חפץ דהא קי''ל עד אחד אינו נאמן אלא קם הוא לשבועה, אבל כוונת הרב ז''ל לומר שאם מודה הוא שנטל אלא שאמר נטלתי שלי אינו נאמן וכמו שנתבאר זה בזה הפרק למטה ולפיכך כתב הרב ז''ל הואיל ואין העד יודע וכו'. והר''א ז''ל כתב א''א ואילו היה שם שני עדים וכו'. השיגו הרב בזה מפני שלא כתב למשכנו כי באמת חלוק יש בין הנכנס למשכן ומגלה דעתו כן מהנכנס סתם שזה פירש שגלה דעתו שלמשכן הוא בא אינו יכול לטעון טענת לקוח וזה מוסכם ובאמת שדעת רבינו ז''ל שהוצרך לפטרו מפני שלא היו שם שני עדים הוא בשנכנס למשכן ואצ''ל סתם וסמך לו על מ''ש למעלה ראוהו עדים שנכנס למשכן ואף זו כשהעד מעיד שנכנס למשכן:

ו כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן כָּךְ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת שֶׁזֶּה נָטַל כָּךְ וְכָךְ וּמְשַׁלֵּם הַגַּזְלָן:

 מגיד משנה  כשם שבעה''ב וכו'. מימרא שם:

ז הָיָה שָׁם לְקִיטוֹ אוֹ שְׂכִירוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. וְאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְזַל וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִים מַה נָּטַל תַּחַת כְּנָפָיו כְּדֵי לְחַיֵּב הַגַּזְלָן לְהַחְזִיר. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַגַּזְלָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה:

 מגיד משנה  היה שם שכירו וכו'. שכירו ולקיטו בעיא דלא איפשיטא שם ולפיכך כתב אין אלו נשבעין ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיקו האמורין בגמ' לפי שכל זה מן התקנה הוא ובמה שלא התקינו בפירוש אפילו תפס מוציאין מידו:

ח  וְכֵיצַד עוֹשִׂים בְּדִין זֶה. מַחֲרִים בַּעַל הַבַּיִת חֵרֶם סְתָם עַל מִי שֶׁנָּטַל מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ מוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגַּזְלָן שֶׁגָּזַל קְצָת מַחְזִיר הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בָּהּ בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת וַדַּאי:

 מגיד משנה  וכיצד עושין בדין כו'. אלו דברי הרב ז''ל והחרם מתקנת הגאונים ז''ל שלא נזכר בגמרא:

ט  הַגּוֹזֵל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא הַנִּגְזָל וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן תּוֹבְעוֹ וְאוֹמֵר לִי גָּזַלְתָּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע שֶׁזֶּה גְּזָלוֹ וּמְשַׁלֵּם [ג] גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אַף דָּבָר זֶה קְנָס הוּא שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְגָזַל. אֲבָל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִסָּפֵק:

 מגיד משנה  הגוזל אחד מחמשה וכו'. משנה ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ח:) ופסק כרבי עקיבא וכן כתב בהלכות פרק המפקיד (דף ל"ז):

 כסף משנה  הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו. כ''כ הרי''ף והרא''ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה:

י  אָמַר לִשְׁנַיִם גָּזַלְתִּי אֶחָד מִכֶּם אוֹ אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ. אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם חַיָּב לְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אֲבָל בְּדִין אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא גְּזֵלָה אַחַת וְהֵן חוֹלְקִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי אֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְזַל אֶלָּא זֶה בָּא וְהוֹדִיעָם. וְלֹא קָנְסוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ:

 מגיד משנה  אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו'. זה משנה פ' המפקיד במציעא ואוקימנא לה בגמרא בבא לצאת ידי שמים וכן כתב הרב ז''ל בהלכות:

יא הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ גְּזָלְתַּנִי מֵאָה. אִם אָמַר לֹא גָּזַלְתִּי נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדִין כָּל נִתְבָּע. וְאִם הוֹדָה שֶׁגְּזָלוֹ חֲמִשִּׁים מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזַק גַּזְלָן בְּעֵדִים. וְכֵן הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ וּגְזָלוֹ כֵּלִים וְהוּא אוֹמֵר דֶּרֶךְ מַשְׁכּוֹן לָקַחְתִּי בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִים שֶׁגָּזַל הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע [ד] וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְהוֹאִיל וְהוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן:

 מגיד משנה  הטוען את חבירו וכו'. שבועת ההיסת מתקנת חכמים והיא בפ' שבועת הדיינין (דף מ':) ושבועת התורה גם כן פשוט בהרבה מקומות: וכן הטוען את חבירו וכו'. מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו דוקא דאיכא עדים ופשוט הוא. ומה שכתב הואיל והוא נשבע ונוטל הרי הוא נשבע וכו'. דבר זה מוסכם מן הגאונים ז''ל שאפילו מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעין ונוטלין:

יב  רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ [ה] שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. אִם טָעַן וְאָמַר דֶּרֶךְ גֵּזֶל לְקָחָן וְהַלָּה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתְךָ בָּאתִי וְאַתָּה מְכַרְתָּם לִי אוֹ נְתָתַּם לִי אוֹ בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ תְּפַשְׂתִּים אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל כֵּלִים מִשָּׁם וְהוֹצִיאָן בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גַּזְלָן. לְפִיכָךְ מַחְזִיר הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים רָאוּ מַה גָּזַל. וְאַחַר שֶׁיַּחְזִיר חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְהַדִּין בֵּינֵיהֶן:

יג * וְכֵן אִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁגָּזוּל הוּא כְּלִי זֶה בְּיָדוֹ וְהַלָּה אוֹמֵר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹ בְּחוֹב גְּבִיתִיו אוֹ שֶׁלִּי הָיָה וּפִקָּדוֹן הוּא אֶצְלְךָ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר הַכְּלִי לִבְעָלָיו בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד חַיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְכָל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ אִם [ו] כָּפַר וְאָמַר לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתוֹ וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם הוֹאִיל וְאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד וְהוּא מַכְחִישׁוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקַח מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְנִפְטָר:

 ההראב"ד   וכן אם היה שם עד אחד וכו'. א''א זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא אע''פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד מ''מ מכל זה הדין גאון חולק עליו ודבריו הם דברי הרב ז''ל עכ''ל:

 מגיד משנה  (יב-יג) ראוהו עדים וכו' לפיכך מחזיר הכלים וכו' וכן אם היה שם עד אחד וכו'. הכל מפורש ומבואר בהלכות הרב אלפסי ז''ל פרק כל הנשבעין בארוכה ומה שהשיג הר''א ז''ל בעד אחד אחר שלא היה בעל הבית שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהא זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. דע שיש סוברין ששבועת עד אחד אפילו על טענת שמא היא דבכ''מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואפילו תמצא לומר דלא כבר תירץ הר''א ז''ל עצמו הענין:

יד מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף [ז] מִיַּד חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד. וּבָא הַחוֹטֵף וְאָמַר חָטַפְתִּי וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי. וְחִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לְהַחְזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה בְּעֵד זֶה וְאֵינוֹ [ח] יָכוֹל לִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי הוֹדָה כְּמוֹ [ט] שֶׁאָמַר הָעֵד. וְאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם עֵד כְּלָל הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁשֶּׁלּוֹ חָטַף. וְאִלּוּ הִכְחִישׁ הָעֵד וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא חָטַפְתִּי הָיָה נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא חָטַף. וּכְדִין זֶה דָּנִין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מָקוֹם:

 מגיד משנה  מעשה באחד שחטף וכו'. עובדא דנסכא דרבי אבא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) ובשבועות (דף מ"ז). ונראה מדברי הרב ז''ל שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכבר חלקו בזה חכמי הדורות:

 כסף משנה  מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'. כתב ה''ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל''א ח''ד והריב''ש בסי' שצ''ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ''מ כתב הריב''ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ''ה השיב להרמב''ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב''ן וכתב עליו הרמב''ן שפתים ישק ובפ''ד דטוען נסתפק ה''ה בדעת רבינו:

טו  חָטַף מִמֶּנּוּ זְהוּבִים [בְּעֵד אֶחָד] וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלִּי חָטַפְתִּי וְעֶשְׂרִים הָיוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה חָטַף הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהֲרֵי יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזְּהוּבִים חָטַף וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְנִמְצָא בְּעֵד אֶחָד מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  חטף ממנו זהובים וכו'. זה אינו מבואר מן הגמרא אבל הוא דין פשוט וכן זאת הבבא אמר החוטף וכו':

טז אָמַר הַחוֹטֵף עֶשְׂרִים חָטַפְתִּי וְשֶׁלִּי הֵן וְהַנִּגְזָל אוֹמֵר מֵאָה חָטַף הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מִנְיָנָן הֲרֵי מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן שֶׁחֲטָפָן וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּמִקְצָת. [י] וְדַעְתִּי נוֹטָה בָּזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה כְּלוּם אֶלָּא אָמַר שֶׁלִּי חָטַפְתִּי:

יז נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים בִּפְנֵי עֵד אֶחָד וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה נָטַל (הֲרֵי) בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר עֶשְׂרִים כֵּלִים הָיוּ בְּבֵיתִי וְהַגּוֹזֵל אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא עֲשָׂרָה וְהֵם שֶׁלִּי חַיָּב לְהַחְזִיר הָעֲשָׂרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע. וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר אֲפִלּוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַל הַגַּזְלָן * טַעֲנַת וַדַּאי:

 ההראב"ד   טענת ודאי. א''א ואם טענת בעה''ב אינה טענה היאך זה מחוייב שבועה ולמה ישלם העשרה מכיון שאינו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עכ''ל:

 מגיד משנה  נכנס לבית חבירו וכו'. דעת הרב ז''ל שנשבעין בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה:

הלכות גזלה ואבדה - פרק חמישי

א  אָסוּר לִקְנוֹת דָּבָר הַגָּזוּל מִן הַגַּזְלָן וְאָסוּר לְסַעֲדוֹ עַל שִׁנּוּיוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְחַזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְעוֹבֵר עַל (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל':

 מגיד משנה  אסור לקנות וכו'. מפורש פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ח) במשנה ובגמרא:

ב אָסוּר לֵהָנוֹת בְּדָבָר הַגָּזוּל וַאֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ. וְהוּא שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה הוּא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ. כֵּיצַד. יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁבְּהֵמָה זוֹ גְּזוּלָה אָסוּר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לַחְרשׁ בָּהּ:

 מגיד משנה  אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש. זה פשוט יאוש כדי לא קני וכמו שנתבאר פ''א מהלכות גניבה ומבואר פ' לולב הגזול (דף ל"א) והא דאמרינן בהגוזל גבי דינא דמלכותא דינא דילמא מייאשי מרותייהו מינייהו התם משום דאיכא יאוש ושינוי רשות שנמסר לרבים וכן הדין שכל זמן שיש בדבר יאוש ושינוי רשות מותר ליהנות בו וכדמוכח הא דגוזל וזה ברור:

 כסף משנה  אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'. כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ''ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה''ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות:

ג גָּזַל בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אָסוּר לַעֲבֹר בְּתוֹכָהּ אוֹ לִכָּנֵס בָּהּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְאִם דָּר בְּתוֹכָהּ חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לַבְּעָלִים כְּדִין הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. גָּזַל דְּקָלִים וְעָשָׂה מֵהֶן גֶּשֶׁר אָסוּר לַעֲבֹר עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  גזל בית או שדה וכו'. פשוט הוא דקרקע אינה נגזלת כדאיתא פ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ז:): ואם דר בסוכה חייב להעלות שכר לבעלים. זה מפורש פ' כיצד הרגל (דף כ"א). ומ''ש בדין הדר בחנות של חבירו כלומר אם היא עשויה לשכר כמו שנתבאר למעלה פ''ג: גזל דקלים ועשה מהם גשר וכו'. זה מתבאר בההיא דהגוזל (דף קי"ג:) ודוקא בשלא מכרו לרבים והיה שם יאוש מותר זה הכלל כל זמן שקנהו מן הדין או שלא היה שם יאוש ומסרו לרבים [אסור ליהנות בו] אבל מסרו לרבים והיה שם יאוש מותר ליהנות בו ואע''ג דשינוי מעשה בלבד קונה זה שינוי החוזר לברייתו הוא כמו שנתבאר פרק ב':

ד  מִי שֶׁעָבַר וְאָכַל הַגְּזֵלָה אַחַר יֵאוּשׁ פָּטוּר [א] מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל קֹדֶם יֵאוּשׁ וְרָצוּ הַבְּעָלִים לִגְבּוֹת מִן הָאוֹכֵל גּוֹבִין שֶׁעֲדַיִן בִּרְשׁוּתָן הִיא. וְאִם רָצוּ גּוֹבִין מִן הַגַּזְלָן:

 מגיד משנה  מי שעבר ואכל את הגזילה וכו'. זה משנה (דף קי"א:) הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם: ואם אכל קודם יאוש. מימרא דרב חסדא שם וכן מבואר בהלכות הרב ז''ל, וכתבו קצת מן המפרשים שאפילו האכילו הגזלן אם רצה הנגזל גובה מזה שאכל גם רבינו לא חילק:

ה [ב] הַגּוֹזֵל וּמֵת בֵּין שֶׁהֶאֱכִיל אֶת הַגְּזֵלָה לַבָּנִים אַחַר יֵאוּשׁ בֵּין שֶׁלֹּא הֶאֱכִילָם אֶלָּא מְכָרָהּ אוֹ אָבְדָה. אִם הִנִּיחַ קַרְקַע חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. אֲבָל מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. שֶׁדְּמֵי הַגְּזֵלָה חוֹב הֵן עַל הַגַּזְלָן וְאֵין הַמִּטַּלְטְלִין מִשְׁתַּעְבְּדִין לְבַעַל חוֹב:

 מגיד משנה  הגוזל ומת בין שהאכיל וכו'. זה מבואר שם:

ו  כְּבָר תִּקְּנוּ [ג] הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה. לְפִיכָךְ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם בֵּין אָכְלוּ בֵּין לֹא אָכְלוּ. בֵּין נִתְיָאֲשׁוּ בֵּין לֹא נִתְיָאֲשׁוּ. בֵּין מִן הַקַּרְקַע בֵּין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ:

 מגיד משנה  כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב וכו'. כבר נזכר זה בהלכות:

ז דִּין הַלּוֹקֵחַ מִטַּלְטְלִין מִן הַגַּזְלָן כְּלוֹקֵחַ מִן הַגַּנָּב. אִם גַּזְלָן מְפֻרְסָם הוּא לֹא עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם עָשׂוּ בּוֹ תַּקָּנַת הַשּׁוּק וְנוֹתֵן הַנִּגְזָל דָּמִים שֶׁנָּתַן וְלוֹקֵחַ גְּזֵלָתוֹ וְחוֹזֵר וְתוֹבֵעַ הַגַּזְלָן בִּדְמֵי הַגְּזֵלָה. וְאִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים קָנָה לוֹקֵחַ עַצְמָהּ שֶׁל גְּזֵלָה וְאֵינוֹ מַחְזִירָהּ:

 מגיד משנה  דין הלוקח מטלטלין מן וכו'. דעת הרב ז''ל כן מפני שעל זו דהמכיר כליו וספריו ביד אחר הביאו ההיא דרב חסדא דלעיל אע''פ שאין זו ראיה ויש חולקין לומר דגזלן מסתמא הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלה וגם בזה אין ראיה והעיקר שלא להוציא החפץ מיד לוקח בלא דמים אם אינו מפורסם: ואם כבר נתייאשו הבעלים וכו'. כבר כתבתי למעלה פ''ה מהלכות גניבה שדעת הרב ז''ל דשינוי ואח''כ יאוש קני:

ח אָסוּר לֵהָנוֹת מִן הַגַּזְלָן וְאִם הָיָה מִעוּט שֶׁלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרֹב [ד] מָמוֹנוֹ גָּזוּל מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁדָּבָר זֶה גָּזוּל בְּיָדוֹ:

 מגיד משנה  אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו וכו'. פסק כשמואל דאמר הכי סוף פ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ט) וזה תימה קצת שהרי כתב פ''ו מהל' גניבה גבי גנב וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו נראה שפסק כרב דאמר עד שיהא רוב משלו וכמו שכתבתי שם. ולקיים דברי הרב נראה לומר שהוא מחלק בין גזלן לגנב והדין ההוא יצא לרב מהמשנה דאין לוקחין צמר מן הרועים או החלוק ההוא בין רוב הדבר ורוב הממון דרוב הדבר אסור וברוב הממון מותר וזה עיקר:

 כסף משנה  ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'. כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ''ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה:

ט בְּנֵי אָדָם שֶׁחֶזְקָתָן גַּזְלָנִין וְחֶזְקַת כָּל מָמוֹנָן מִן הַגֵּזֶל מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּן מְלֶאכֶת גַּזְלָנִין כְּגוֹן הַמּוֹכְסִין וְהַלִּסְטִים אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶן שֶׁחֶזְקַת מְלָאכָה זוֹ שֶׁהוּא גָּזוּל וְאֵין מִצְטָרְפִים דִּינָרִים מִן הַתֵּבָה שֶׁלָּהֶן שֶׁהַכּל בְּחֶזְקַת גְּזֵלָה:

 מגיד משנה  בני אדם שחזקתן גזלנין וחזקת וכו'. מפורש במשנה דהגוזל (דף קי"ג): ואין מצטרפין דינרים מן התיבה שלהם. כך הוא מפורש במשנה מיהו גרסינן תנא אבל (הוא) נותן לו דינר ומחזיר לו מן השאר. ופירש''י ז''ל נותן לו (דינר היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות) נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידם ועיקר והרב אלפסי ז''ל השמיטה גם רבינו לא הזכירה ולא ידעתי למה:

י נָטְלוּ מוֹכְסִין כְּסוּתוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ אַחֶרֶת (נָטְלוּ חֲמוֹרוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר). הֲרֵי [ה] אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ כִּמְכִירָה הִיא וְחֶזְקָתָהּ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ גְּזֵלָה. וְאִם הָיָה וָתִיק וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ מַחֲזִירָן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:

 מגיד משנה  נטלו מוכסים וכו'. משנה מפורשת בהגוזל בתרא (דף קי"ב): ואם היה ותיק וכו'. מפורש בברייתא בלשון אחרון שנאמר בגמרא בפירושה:

 כסף משנה  נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'. טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ''ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש''י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע''ג דבעלמא קי''ל יאוש כדי לא קני ואע''ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ''מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע''פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח''כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ''מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש''ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹכֵס כְּלִסְטִים בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵס עַכּוּ''ם אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו אוֹ מוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵחֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין לוֹ קִצְבָה אֶלָּא לוֹקֵחַ מַה [ו] שֶּׁיִּרְצֶה וּמֵנִיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אֲבָל מֶכֶס שֶׁפְּסָקוֹ הַמֶּלֶךְ וְאָמַר שֶׁיִּקַּח שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ אוֹ דָּבָר קָצוּב וְהֶעֱמִיד מוֹכֵס יִשְׂרָאֵל לִגְבּוֹת חֵלֶק זֶה לַמֶּלֶךְ וְנוֹדַע שֶׁאָדָם זֶה נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם עַל מַה שֶּׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן לְפִי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹבֵר הַמַּבְרִיחַ מִמֶּכֶס זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹזֵל מְנַת הַמֶּלֶךְ בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים שהמוכס כליסטים וכו'. דעת הרב כשהמוכס עכו''ם אע''פ שהוא עומד מחמת המלך מסתמא הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין נוטל ופירוש רבינו אוקימתא וברייתא דרב אשי (דף קי"ג) דאמר במוכס עכו''ם עסקינן אף אמתני' ולא פליגא אשאר אוקימתא ולא כן פירשו שאר המפרשים: ולא עוד אלא שהוא עובר וכו'. מפורש בגמ' שם (דף קי"ג) דאמרינן להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא:

 כסף משנה  ומ''ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו''ם בין שהיה המלך ישראל. נראה לכאורה שטעמו משום דאל''כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה''ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו''ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע''פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו''ם דתניא ישראל ועכו''ם שבאו לדין וכו' ור''ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו''ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו''ם שהוא אסור וכו' ל''ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש''י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו''ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו''ם. ושמא י''ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו''ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו:

יב וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁמֵּשִׂים מַס עַל בְּנֵי הָעִיר אוֹ עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ דָּבָר קָצוּב מִשָּׁנָה לְשָׁנָה אוֹ עַל כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה דָּבָר קָצוּב. אוֹ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל דָּבָר זֶה יִלָּקְחוּ כָּל נְכָסָיו לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אוֹ כָּל מִי שֶׁיִּמָּצֵא בַּשָּׂדֶה בִּשְׁעַת הַגֹּרֶן הוּא יִתֵּן [ז] הַמַּס שֶׁעָלֶיהָ בֵּין שֶׁהָיָה הוּא בַּעַל הַשָּׂדֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּזֶל וְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה אוֹתָן לַמֶּלֶךְ אֵינוֹ בְּחֶזְקַת גַּזְלָן וַהֲרֵי הוּא כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יְשַׁנֶּה וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ כְּלוּם:

 מגיד משנה  וכן מלך שמשים מס וכו' או כל מי שימצא בשדה. זה מפורש במימרא דרבא שם בהגוזל:

יג  וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ אֵינָהּ גֵּזֶל וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ וְהַלּוֹקְחָהּ מִן הַמֶּלֶךְ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ וְאֵין הַבְּעָלִים מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. שֶׁזֶּה דִּין הַמְּלָכִים כֻּלָּם לִקַּח כָּל מָמוֹן שַׁמָּשֵׁיהֶם כְּשֶׁכּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ הִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדָן וְנַעֲשֵׂית חָצֵר זוֹ אוֹ שָׂדֶה זוֹ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹנֶה אוֹתָהּ מִן הַמֶּלֶךְ זָכָה בָּהּ. אֲבָל מֶלֶךְ שֶׁלָּקַח חָצֵר אוֹ שָׂדֶה שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַמְּדִינָה שֶׁלֹּא בַּדִּינִין שֶׁחָקַק הֲרֵי זֶה [ח] גַּזְלָן וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין הַבְּעָלִים מִיָּדוֹ:

 מגיד משנה  וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו וכו'. פירוש בדין החקוק וכמ''ש למטה וזה מבואר שהרי הרוגי מלכות נכסיהן למלך כדאיתא פ' נגמר הדין כ''ש זה הדין: אבל מלך וכו'. כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכו' וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא והרי הוא גזל גמור וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים הוא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב''ן ז''ל ואמר שאם בא מלך לעשות דין חדש אף על פי שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן דעת רבינו ז''ל ורבותינו ז''ל אלא הרי הוא יכול לעשות דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין:

יד כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דִּין שֶׁיַּחְקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכּל וְלֹא [ט] יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ גֵּזֶל. וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיְדוּעָה לַכּל אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה הֲרֵי זֶה גֵּזֶל. לְפִיכָךְ גַּבָּאֵי הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹטְרָיו שֶׁמּוֹכְרִים הַשָּׂדוֹת בְּמַס [י] הַקָּצוּב עַל הַשָּׂדוֹת מִמְכָּרָן מִמְכָּר. אֲבָל מַס שֶׁעַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הָאָדָם עַצְמוֹ וְאִם מָכְרוּ הַשָּׂדֶה בְּמַס שֶׁעַל הָרֹאשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דִּין הַמֶּלֶךְ כָּךְ:

 מגיד משנה  לפיכך גבאי המלך וכו'. מפורש פרק חזקת הבתים (דף נ"ט) דאמר והני זהרורי דזבני ארעא לטסקא וכו' אבל לכרגא לא מ''ט כרגא אקרקפתא דגברי מנח:

טו  מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס שֶׁעַל הַשָּׂדֶה תִּהְיֶה הַשָּׂדֶה לְנוֹתֵן הַמַּס וּבָרַח בַּעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמַּס וּבָא זֶה וְנָתַן מַס שֶׁעָלֶיהָ לַמֶּלֶךְ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ אֵין זֶה גֵּזֶל אֶלָּא [כ] אוֹכֵל פֵּרוֹת וְנוֹתֵן הַמַּס עַד שֶׁיַּחְזְרוּ הַבְּעָלִים שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

 מגיד משנה  מלך שהיו דיניו וכו'. גם זה בפרק חזקת (דף נ"ד:) דאמר מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא א''נ מדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף ע"ג:) ארעא לטסקא משעבדא. ומ''ש עד שיחזרו ר''ל בשלא מכרו גזבר המלך ממכר עולם אלא שזה החזיק מעצמו ופרע מנת המלך:

טז וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן מַס הַקָּצוּב עַל הָאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד בָּזֶה שֶׁלֹּא נָתַן וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן הַמַּס שֶׁעַל יִשְׂרָאֵל זֶה הֶעָנִי הֲרֵי זֶה עוֹבֵד בּוֹ [ל] יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין. אֲבָל אֵינוֹ עוֹבֵד בּוֹ כְּעֶבֶד:

 מגיד משנה  וכן מלך שגזר וכו'. ביבמות פ' החולץ (דף מ"ז) ובמציעא באיזהו נשך:

 כסף משנה  וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד. וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה''מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ''ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה''ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד:

יז  מֶלֶךְ שֶׁכָּרַת אִילָנוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים וְעָשָׂה מֵהֶן גֶּשֶׁר מֻתָּר לַעֲבֹר עָלָיו. וְכֵן אִם הָרַס בָּתִּים וַעֲשָׂאָן דֶּרֶךְ אוֹ חוֹמָה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁדִּין הַמֶּלֶךְ דִּין:

 מגיד משנה  מלך שכרת אילנות וכו'. מפורש בהגוזל בתרא (דף קי"ג):

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמֶלֶךְ שֶׁמַּטְבְּעוֹ יוֹצֵא בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת שֶׁהֲרֵי הִסְכִּימוּ עָלָיו בְּנֵי אוֹתָהּ הָאָרֶץ וְסָמְכָה דַּעְתָּן שֶׁהוּא אֲדוֹנֵיהֶם וְהֵם לוֹ עֲבָדִים. אֲבָל אִם אֵין מַטְבְּעוֹ יוֹצֵא הֲרֵי הוּא כְּגַזְלָן בַּעַל זְרוֹעַ וּכְמוֹ חֲבוּרַת לִסְטִים הַמְזֻיָּנִין שֶׁאֵין דִּינֵיהֶן דִּין וְכֵן מֶלֶךְ זֶה וְכָל עֲבָדָיו גַּזְלָנִין לְכָל דָּבָר:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא וכו'. זה מבואר:

הלכות גזלה ואבדה - פרק ששי

א  קוֹרוֹת וַאֲבָנִים וְעֵצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשְּׁטָפָם הַנָּהָר אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְהֵן שֶׁל מַצִּילָן. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִתְיָאֲשׁוּ אִם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶן:

 מגיד משנה  קורות ועצים וכו'. ברייתא פ' אלו מציאות (דף כ"ב) ולא חלק הרב בינה ובין ההיא דאמרינן מניין לאבדת נהר שמותרת וסובר דזוטו של ים ושלוליתו של נהר דוקא בשנתייאשו וכפשטא דברייתא דרשב''א, ומיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע''פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולים להציל ע''י הדחק ואצ''ל ביכולים להציל בהדיא אבל בשאין יכולין להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפילו לא נתייאשו לא. ואפשר שהרב סובר דבכל כי האי גוונא היינו נתייאשו וכ''כ למטה פי''א בזו דזוטו של ים שזה ודאי נתייאשו ממנה ודברי הר''א ז''ל בהשגות מן הטעם שכתבתי הם:

 כסף משנה  קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'. כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע''פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ''ל שגם רבינו סובר כן ממ''ש בפרק י''א: ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'. כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:

ב לְפִיכָךְ * הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִזּוּטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר וּמִן הָעַכּוּ''ם וּמִן הַדְּלֵקָה וּמִן הָאֲרִי וּמִן הַדֹּב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס. אִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא [א] יָדַע יַחְזִיר:

 ההראב"ד   המציל מן הנהר וכו'. א''א אלו דברי תימה הם עכ''ל:

ג  הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים יִשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מוֹכֵס עַכּוּ''ם חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה סְתָם לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּסְתָם הָעַכּוּ''ם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹדְעִים שֶׁהָעַכּוּ''ם מַחֲזִירִין מִיַּד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל אֶלָּא בִּרְאָיוֹת רְעוּעוֹת וּבְאֹמֶד הַדַּעַת:

 מגיד משנה  המציל מיד ליסטים וכו'. זה מפורש במשנה פ' הגוזל (דף קי"ד) ובגמ' מבואר החילוק בין ליסטים ישראל לליסטים עכו''ם וגם שם במשנה נזכר דין הנהר:

ד שַׁחֲלַיִים הַצּוֹמְחִים בְּתוֹךְ הַפִּשְׁתָּן הַמְלַקְּטָן כְּשֶׁהֵן לַחִין אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַפְסִידִין הַפִּשְׁתָּן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם יָבְשׁוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל שֶׁכְּבָר הִפְסִידוּ מַה שֶּׁהִפְסִידוּ. וְאִם הָיוּ עַל הַגְּבוּל אֲסוּרִין אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן לַחִין:

 מגיד משנה  שחלים הצומחים וכו'. זה מפורש בגמרא בהמקבל (דף ק"ז) מימרא:

ה כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּנִזְקֵי מָמוֹן שֶׁהַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל. אֲבָל הַמּוֹצִיא הַגָּלָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל:

 מגיד משנה  כבר ביארנו וכו'. נתבאר שם פרק י''ג:

ו  מִי שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּכֵלִים אֲחֵרִים בְּבֵית הָאָבֶל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. נִתְחַלְּפוּ לוֹ בְּבֵית הָאֻמָּן אִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אֻמָּן נָתְנוּ לוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֻמָּן וְאָמַר לוֹ טֹל כֵּלֶיךָ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר לוֹ הָאֻמָּן טֹל כְּלִי זֶה הֲרֵי זֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא כֵּלָיו שֶׁל אֻמָּן הוּא אוֹ בַּעַל הַכְּלִי צִוָּה אֶת הָאֻמָּן לְמָכְרוֹ לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  מי שנתחלפו וכו'. ברייתא שלימה פרק חזקת הבתים (דף מ"ו) ומפרש בגמרא דדוקא כשאמר טול כלי זה אבל אמר לו כליך האי לאו כלי שלו הוא:

ז  דְּבָרִים הַרְבֵּה אָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גֵּזֶל וְהָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם. כְּגוֹן מַפְרִיחֵי יוֹנִים וְהַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא. מַפְרִיחֵי יוֹנִים כֵּיצַד. לֹא יַפְרִיחַ אָדָם בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מָמוֹן אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁלֵּחַ זָכָר וְיָבִיא נְקֵבָה מִשּׁוֹבָךְ אַחֵר אוֹ נְקֵבָה וְתָבִיא זָכָר. וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הָעוֹשֶׂה כָּזֶה בִּשְׁאָר עוֹפוֹת אוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם:

 מגיד משנה  מפריחי יונים וכו'. מפורש פ' זה בורר (דף כ"ה) למ''ד משום ארא וזהו שמפריח יונים כדי להביא אחרים. ומ''ש בתוך היישוב לומר שבמדבר מותר והכין מוכח התם:

ח וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לָצוּד יוֹנִים בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל אֲחֵרִים. וְאֵין פּוֹרְשִׂין נִישׁוֹבִין לְיוֹנִים אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב אַרְבָּעָה מִילִין. וְאִם הָיָה יִשּׁוּב כְּרָמִים אֲפִלּוּ מֵאָה מִיל לֹא יִפְרשֹׁ שֶׁהַיּוֹנִים שֶׁל בַּעֲלֵי כְּרָמִים הֵם. וְכֵן לֹא יִפְרשֹׁ בְּתוֹךְ הַשּׁוֹבָכִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב מֵאָה מִיל מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹנִים [ב] בָּאוֹת לְיִשּׁוּב הַשּׁוֹבָכִין:

 מגיד משנה  וכן אסרו חכמים וכו' ואין פורשין נישבין כו'. מפורש במשנה במרובה: ואם היה ישוב כרמים וכו' וכן לא יפרוש וכו'. שם (דף פ"ג) מפורשת שני אוקימתות:

ט מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ [ג] בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ הַגּוֹזָלוֹת וְיַפְסִידוּ בַּשָּׂדוֹת וְיֹאכְלוּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְאִם לְקָחוֹ מֵאַחֵר אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין תְּחִלַּת שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּית רֹבַע בִּלְבַד הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַרְחִיק:

 מגיד משנה  מרחיקין השובך מן העיר וכו'. משנה פ' לא יחפור (דף כ"ג) והתם אקשינן עלה מההיא דאין פורשין דלעיל דמשמע דאזלי טפי ופרקינן מישט שייטי טובא וכרסייהו בחמשין אמתא: ואם לקחו מאחר וכו'. מפורש שם במשנה ובגמרא:

י הַמְשַׂחֲקִין בְּקֻבִּיָּא כֵּיצַד. אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּעֵצִים אוֹ בִּצְרוֹרוֹת אוֹ בַּעֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹשִׂים תְּנַאי בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ שְׂחוֹק יִקַּח מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹן הַבְּעָלִים לָקַח הוֹאִיל וְלָקַח מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל. וְכֵן הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה אוֹ בְּחַיָּה אוֹ בְּעוֹפוֹת וְעוֹשִׂים תְּנַאי שֶׁכָּל שֶׁתְּנַצֵּחַ בְּהֶמְתּוֹ אוֹ תָּרוּץ יוֹתֵר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַכּל אָסוּר וְגֵזֶל מִדִּבְרֵיהֶם הוּא:

 מגיד משנה  המשחקין בקוביא וכו'. הרי זה גזל מדבריהם. זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר (דף כ"ה) דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אידחייא וקי''ל כרב ששת דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא מדעתיה קא יהיב ליה. והטעם שהן פסולין לעדות מפני שאין עוסקין בישובו של עולם וכגון שאין אומנות להם אלא הוא ול''ש עכו''ם ול''ש ישראל וא''כ מנין לנו שהוא גזל מדבריהם וצ''ע וכ''ש שרבינו עצמו פסק פרק י' מהל' עדות שאין המשחק נפסל אלא בשאין לו אומנות אלא הוא. ונראה סיוע לדברי רבינו ממה שאמרו בשבת פ' שואל (דף קמ"ט:) ומנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור מ''ט משום קוביא:

יא וְהַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא עִם הָעַכּוּ''ם אֵין בּוֹ אִסּוּר גֵּזֶל אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר עוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק כָּל יָמָיו אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה * וּבְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם:

 ההראב"ד   וביישובו של עולם. א''א ואם אין לו אומנות אלא הוא אפילו עם עכו''ם פסול לעדות וכ''ש שהוא למד ממעשיו עכ''ל:

 כסף משנה  והמשחק בקוביא עם העכו''ם אין בו איסור גזל וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע''כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו''ם או עם ישראל עכ''ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה''ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר''י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ''ת פליגי רבנן עליה דר''י והאמר ריב''ל כ''מ שאמר ר''י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר''י וכו' גברא אגברא קא רמית מ''ס פליגי ומ''ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר''י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו''ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו''ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר''י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה''ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי''ל כרב ששת וכו' ובפי''ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו:

יב מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנָּפְלוּ מִינֵי הַחַיָּה לְתוֹךְ הַמְּצוּדָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָן הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי [ד] שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

 מגיד משנה  מצודות חיה וכו' גזל מדבריהם. משנה בהניזקין (דף נ"ט) ופ''א מהלכות זכיה ומתנה נתבאר יותר מזה:

יג נָהָר הַמּוֹשֵׁךְ וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן שֶׁל כָּל אָדָם. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת זֵיתִים שֶׁל שִׁכְחָה וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלָן מֵעַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל [ה] מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם הָיָה הֶעָנִי מְקַבֵּץ בְּיָדוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל גָּמוּר שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

 מגיד משנה  נהר המושך וכו'. נראה שלמדה מהסוגיא דפרק מי שהוציאוהו בעירובין (דף מ"ו) אמרו התם הרי הוא כרגלי כל אדם: עני המנקף בראש הזית וכו'. משנה בפרק הניזקין (דף נ"ט:) ואמר עלה בגמרא (דף ס"א) אם ליקט ונתן ביד ה''ז גזל גמור ולפיכך כתב הרב ז''ל מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן:

יד  הַדְּבוֹרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹ תַּרְנְגוֹלִים וַאֲוָזִים וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ בָּהֶן קִנְיָן מִדִּבְרֵיהֶם. וְהַגּוֹזֵל נְחִיל דְּבוֹרִים אוֹ שֶׁמְּנָעוֹ מִבְּעָלָיו אִם בָּא לִרְשׁוּתוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ מִי שֶׁיָּצָא נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים מֵרְשׁוּתוֹ וְשָׁכַן בִּרְשׁוּת חֲבֵרוֹ יֵשׁ לְבַעַל הַנְּחִיל לְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּטּל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת שׂוֹכֹה עַל מְנָת לִתֵּן דָּמִים:

 מגיד משנה  הדבורים אינן ברשותו של אדם וכו'. מפורש בהגוזל בתרא (דף קי"ד): לפיכך וכו'. מפורש במשנה ופסק כת''ק:

טו נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מְשִׂיחִין לְפִי תֻּמָּן וְיִהְיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחַר הַנְּחִיל וְשׁוֹאֲלִים הֵיכָן חוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה אוֹ קָטָן בְּנֵי עֵדוּת הוֹאִיל וְקִנְיַן דְּבוֹרִים מִדִּבְרֵיהֶם הֶאֱמִינוּ אוֹתָם בּוֹ:

 מגיד משנה  נאמנת אשה לומר וכו'. גם זה שם פ' הגוזל ומאכיל ומפורש ג''כ בגמרא מימרא:

טז כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא מִיָּדוֹ בְּדַיָּנִין. וְכֵן אִם כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁמּוֹסִיף עַל הַגֵּזֶל הַגָּמוּר:

 מגיד משנה  כל מי שיש בידו וכו' עד סוף הפרק. הוא מבואר בסוגיא בהנזקין (דף ס"א):

הלכות גזלה ואבדה - פרק שביעי

א  כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מָמוֹן לַחֲבֵרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ וְהוֹסָפַת חֹמֶשׁ. וְחַיָּב בְּקָרְבָּן וְהוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם גְּזֵלוֹת:

 מגיד משנה  כל מי שנתחייב וכו'. זה מפורש בכתוב ואיתא פרק הגוזל עצים (דף ק"ג):

ב אֶחָד הַגּוֹזֵל אוֹ הָעוֹשֵׁק אוֹ הַגּוֹנֵב אוֹ שֶׁהִלְוָהוּ אוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶן שֻׁתָּפוּת וְנִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן אוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ מְלָאכָה וְלֹא נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאִלּוּ הוֹדָה חַיָּב לְשַׁלֵּם בְּדִין וְכָפַר וְנִשְׁבַּע מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן':

 מגיד משנה  אחד הגוזל או העושק וכו'. זה מפורש בכתוב ובגמרא בהרבה מקומות איתא בשבועת הפקדון (דף ל"ו:):

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מֵחֲמַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מֵחֲמַת אָבִיו אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁגָּזַל אָבִיו אוֹ גָּנַב אוֹ שֶׁהָיָה חַיָּב לַאֲחֵרִים וְהַבֵּן יוֹדֵעַ וְכָפַר הַבֵּן וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כג) 'אֲשֶׁר גָּזָל' עַל גְּזֵלוֹ הוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל גֵּזֶל אָבִיו:

 מגיד משנה  בד''א בשהיה חייב לשלם וכו'. מימרא במרובה (דף ס"ז) ואיתא פ' הגוזל עצים (דף ק"ד):

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת. אֲבָל אִם גָּזַל אָבִיו וּמֵת וְהַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְכָפַר הַיּוֹרֵשׁ וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

 מגיד משנה  בד''א בשאין וכו'. זה החלוק מבואר בסוגיא שם:

ה גָּזַל הָאָב וְנִשְׁבַּע הָאָב וְהוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:

 מגיד משנה  גזל האב ונשבע וכו'. מפורש שם בברייתא (דף ק"ד). והחלוק בין הודה האב להודה הבן מפורש שם בגמ':

ו גָּזַל וְנִשְׁבַּע וּמֵת וְהוֹדָה הַיּוֹרֵשׁ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיּוֹרֵשׁ פָּטוּר מִן הָאָשָׁם:

ז  הַנִּשְׁבָּע לְעַכּוּ''ם מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ'. וְכֵן הַגּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ שֶׁאֵין פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה מָמוֹן. כַּמָּה הוּא הַחֹמֶשׁ. אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּקֶרֶן שֶׁאִם גָּזַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה וְנִשְׁבַּע מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה. וְאִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת מַחְזִיר אוֹתָהּ וְנוֹתֵן דְּמֵי רְבִיעַ שֶׁלָּהּ:

 מגיד משנה  הנשבע לעכו''ם וכו'. ברייתא x: וכן הגוזל פחות משוה פרוטה. מפורש שם בהגוזל עצים (דף ק"ג) משנה וגמרא: כמה הוא החומש אחד מארבעה וכו'. מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן בברייתא פרק הזהב (דף נ"ד) ופסק כרבי יאשיה דאמר חומשא מלבר דסתם מתניתין דערכין כוותיה כדאיתא התם פרק הזהב ולמד ממנו הרב חומש גזל מחומש מעשר:

ח אֵין הַנִּשְׁבָּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַד שֶׁיּוֹדֶה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים וְהוּא עוֹמֵד בִּכְפִירָתוֹ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד עַל פִּי עֵדִים וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. שֶׁהַחֹמֶשׁ עִם הַקָּרְבָּן לְכַפָּרָה הֵם בָּאִים וְאֵינוֹ מְבִיאָן אֶלָּא עַל פִּי עַצְמוֹ:

 מגיד משנה  אין הנשבע על כפירת ממון וכו'. מפורש במשנה בפ' הגוזל עצים (דף ק"ג):

ט הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בּוֹ הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁבַּע אִם חָזַר וְהוֹדָה אֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם מָמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ אֶלָּא יְהֵא בְּיַד הַגַּזְלָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַבְּעָלִים וְיִטְּלוּ שֶׁלָּהֶן. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה חַיָּב [א] לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם אֲפִלּוּ הֵם בְּאִיֵּי הַיָּם. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע וְאֵינָן בָּאִין עוֹד לְתָבְעוֹ:

 מגיד משנה  הגוזל את חבירו וכו'. מפורש שם דוקא נשבע אבל לא נשבע אינו חייב ללכת אחריו: אבל אם נשבע וכו' ולא יתן וכו'. משנה שם:

י אֲפִלּוּ הֶחְזִיר הַגְּזֵלָה כֻּלָּהּ חוּץ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה חַיָּב לְהוֹלִיכָהּ אַחַר הַנִּגְזָל. וְלֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ שֶׁל נִגְזָל וְלֹא [ב] לִשְׁלוּחוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה הַנִּגְזָל הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים. וְאִם הֵבִיא אֶת הַגְּזֵלָה וְאֶת הַחֹמֶשׁ לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וּבֵית דִּין מְטַפְּלִין בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְבַעֲלָהּ. וְכֵן נוֹתֵן הוּא לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְכָל הַנּוֹתֵן הַגְּזֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְבֵית דִּין יָצָא:

 מגיד משנה  אלא א''כ עשה הנגזל שליח בעדים. פסק כרב חסדא ורבי יוחנן ורבי אליעזר (דף ק"ד) דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכן פסקו כל הפוסקים: ואם הביא וכו'. במשנה (דף ק"ג) דאמרינן אבל נותן (הוא) לשליח בית דין:

יא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹלִיךְ אַחֲרָיו אֶלָּא יָבוֹא הַנִּגְזָל וְיִטּל אֶת הַשְּׁאָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַגְּזֵלָה עַצְמָהּ קַיֶּמֶת אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּתְיַקֵּר וְנִמְצָא הַנִּשְׁאָר שְׁוֵה פְּרוּטָה. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן חַיָּב לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו אוֹ לָתֵת לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  נתן לו את הקרן וכו'. משנה שם: ואף על פי שגזלה עצמה קיימת וכו'. פסק כלישנא בתרא דרב פפא בגמ' (דף ק"ה):

יב הַמַּחֲזִיר אֶת הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים וְכָפַר פַּעַם שְׁנִיָּה בַּחֹמֶשׁ וְנִשְׁבַּע עָלָיו נַעֲשָׂה הַחֹמֶשׁ כְּקֶרֶן לְכָל דָּבָר וּמְשַׁלֵּם עָלָיו חֹמֶשׁ אַחֵר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כד) 'וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו' מְלַמֵּד שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַחֹמֶשׁ שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עָלָיו מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:

 מגיד משנה  המחזיר את הקרן וכו'. משנה שם (דף ק"ג):

יג מִי שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ. וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ לְכָל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה עִם הַקֶּרֶן הָאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כד) 'וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו' מְלַמֵּד שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כַּמָּה חֳמָשִׁין עַל קֶרֶן אֶחָד:

 מגיד משנה  מי שהיה פקדון אצלו וכו'. שם (דף ק"ח) בברייתא מפורש ובהרבה מקומות:

הלכות גזלה ואבדה - פרק שמיני

א הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וּמֵת הַנִּגְזָל יַחְזִיר הַגְּזֵלָה לַיּוֹרְשִׁים. וְאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁתַּנֵּית נוֹתֵן לָהֶם דָּמֶיהָ. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת נוֹתֵן לַיּוֹרְשִׁים הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ:

 מגיד משנה  הגוזל את חבירו ומת וכו'. משנה בהגוזל עצים (דף ק"ג) ואם מת יחזיר ליורשיו וכו':

ב הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הָאָב. אִם אֵין הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת אוֹ נִשְׁתַּנֵּית עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם אֶחָיו עַל הַקֶּרֶן וְעַל הַחֹמֶשׁ. וְאִם הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת חַיָּב לְהוֹצִיא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ מִתַּחַת יָדוֹ. לְפִיכָךְ נוֹתֵן אֶת הַגְּזֵלָה וְאֶת הַחֹמֶשׁ לְאֶחָיו וְעוֹשֶׂה עִמָּהֶן חֶשְׁבּוֹן:

 מגיד משנה  הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'. משנה בהגוזל עצים (דף ק"ח:) וזה לשונה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין (ממנו) ע''כ. ואמרינן עלה בגמרא (דף ק"ט) אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. ונראה שהרב הוא מפרש משלם קרן וחומש ומכ''ש מעכב בידו משאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהן כפי מה שיהיה מגיעו בהן מקרן וחומש שנתן להם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו וממה שאמרו שאין לו ר''ל שאין לו לא אחים ולא בנים ואין שם ראוי לירש לוה ופורעם בחובו ופירשו בגמ' שנותנה אפילו לארנקי של צדקה ודרך רש''י תמצאנה בפירושו. ושטת רבינו נכונה בפירוש אין לו:

 כסף משנה  הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש''י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח''כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: כתב עוד הטור וגם מ''ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה''ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ''מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ''ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו:

ג אִם אֵין לוֹ אַחִין שֶׁנִּמְצָא זֶה הַגַּזְלָן לְבַדּוֹ הוּא הַיּוֹרֵשׁ מוֹצִיא הַגְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ לְבָנָיו וְאִם אֵין בָּנִים לְזֶה הַבֵּן הַגַּזְלָן נוֹתְנָהּ לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ בְּהַלְוָאָתוֹ אוֹ לִצְדָקָה. הוֹאִיל וְיָצְאָה הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ מִתַּחַת יָדוֹ נִפְטַר אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אוֹ פְּרָעָהּ בְּחוֹבוֹ. וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעֵם וְיֹאמַר זֶה גֵּזֶל אַבָּא:

ד וְכֵן הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וְחָזַר וְהוֹדָה לוֹ וְזָקַף עָלָיו הַכּל מִלְוֶה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁזָּכָה בַּגְּזֵלָה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ [א] מִתַּחַת יָדוֹ:

 מגיד משנה  וכן הגוזל את הגר וכו'. מחלוקת ר''ע ור''י הגלילי בברייתא (דף ק"ט) ופסק כר''ע דאמר אין לו תקנה עד שיוציא הגזלה מתחת ידו:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים * כְּשֶׁהוֹדָה בֵּינְתַיִם. אֲבָל אִם גָּזַל אֶת הַגֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים שֶׁל אוֹתוֹ מִשְׁמָר וּמֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְכַּפֵּר בּוֹ:

 ההראב"ד   כשהודה בינתים וכו'. א''א ואפילו לא הודה בינתים אם לא זקפן עליו במלוה הכל לכהנים דלא אתמר בשמעתין הכי אלא לרבי יוסי הגלילי אבל לרבי עקיבא כי לא זקפן לכהנים הוי עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א כשהודה בינתים אבל אם גזל את הגר וכו'. כתב עליו הר''א ז''ל א''א ואפי' לא הודה בינתים וכו'. ובאמת הסוגיא האמורה שם לדעת ר''י הגלילי היא כדאמרינן מכלל דר''י וכו' אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים וכו'. ויראה לי דלר''ע לא שנא זקפן ולא שנא לא זקפן בהוצאת גזילה מתחת ידו סגי אע''פ שאינו נותנה לכהנים והא דפריך לרבי יוסי משום דלדידיה מפרש טפי דאמר זכה הלה במה שבידו וזה הכלל לפי פירוש זה דלא נחלקו ר''ע ור' יוסי בגזל הגר דלכהנים הוי וכן אין אחד מהם מחלק בין זקפן ללא זקפן וכו' ונקט בברייתא זקפן להודיעך כחו דר''ע דאפילו זקפן בעי להוציא גזלה מתחת ידו ועל דרך זה כתב הרב למעלה זקפן, זה נ''ל ועוד צריך עיון:

ו מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ה-ח) 'וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל' בְּגֵר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְאָשֵׁם זֶה הָאָמוּר כָּאן הוּא הַגְּזֵלָה אוֹ דָּמֶיהָ. לְפִיכָךְ הַמַּחֲזִיר גֵּזֶל הַגֵּר בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי אָשֵׁם קְרָאוֹ הַכָּתוּב וְאֵין מַקְרִיבִין בַּלַּיְלָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים חוֹלְקִין גֵּזֶל הַגֵּר כְּנֶגֶד גֵּזֶל הַגֵּר כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּשַׂר אָשָׁם נֶגֶד בְּשַׂר אָשָׁם אַחֵר:

 מגיד משנה  מפי השמועה למדו שזה וכו'. מפורש שם: לפיכך המחזיר גזל וכו'. מימרא דרבא שם (דף ק"י): ואין הכהנים חולקין גזל הגר וכו'. מימרא שם: ומ''ש כדרך שאין חולקין וכו'. מקרא ילפינן לה במנחות:

ז  כָּל גֵּזֶל הַגֵּר שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל כֹּהֵן וְכֹהֵן מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמָר לֹא יָצָא הַמַּחְזִירוֹ יְדֵי הֲשָׁבָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ח) 'הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן' עַד שֶׁתִּהְיֶה הֲשָׁבָה לְכָל כֹּהֵן. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּגֵזֶל הַגֵּר (במדבר ה-ח) 'אִישׁ' שֶׁהָאִישׁ אַתָּה צָרִיךְ לַחְקֹר וּלְחַזֵּר עָלָיו אִם יֵשׁ לוֹ יוֹרְשִׁים אוֹ אִם אֵין לוֹ אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּר [ב] קָטָן אִי אַתָּה צָרִיךְ לְחַזֵּר עָלָיו אֶלָּא חֶזְקָתוֹ שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים:

 מגיד משנה  כל גזל גר שאין בו שוה וכו'. מימרא שם ופירש רש''י ז''ל ויוסיף עליו עד להשלים: ולמה נאמר בגזל הגר איש. פירוש דה''ה לגיורת וקטן והכי איתא בברייתא שם קטן אי אתה צריך לחזר עליו פי' דכמאן דאינו מוליד משוינן ליה:

ח הַכֹּהֲנִים בְּגֵזֶל הַגֵּר כִּמְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הֵן. לְפִיכָךְ הַגּוֹזֵל חָמֵץ מִן הַגֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח חַיָּב לִתֵּן לַכֹּהֲנִים אֶת דָּמָיו כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. שֶׁאִם יִתְּנֵהוּ לָהֶן עַכְשָׁו אֵינָהּ מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִלּוּ הָיָה הַגֵּר קַיָּם הָיָה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות וכו'. בעיא דאיפשיטא שם (דף ק"י:) וכרבא דאמר דאי מקבלי מתנות נינהו חייב לתת להם את דמיו כשעת הגזלה. ומ''ש כמו שביארנו. הוא פרק ג' מאלו ההלכות:

ט  כֹּהֵן שֶׁגָּזַל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר לֹא זָכָה זֶה בִּגְזֵלוֹ שֶׁתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא יוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנֵי הַמִּשְׁמֶרֶת:

 מגיד משנה  כהן שגזל גר שאין לו וכו'. ברייתא שם:

י הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וּגְזֵלָתוֹ לְהַעֲלוֹתָן לַכֹּהֲנִים וּמֵת הַגַּזְלָן קֹדֶם כַּפָּרָה הֲרֵי בְּנֵי הַגַּזְלָן יוֹרְשִׁים אֶת כֶּסֶף הַגְּזֵלָה אוֹ הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ:

 מגיד משנה  הגוזל את הגר ונשבע וכו'. משנה שם. ומ''ש כמו שביארנו במקומו. הכוונה בהל' פסולי המוקדשין ששם ביאר שאחר שיפול בו מום ימכר ויפלו דמיו לנדבה וכן נזכר במשנה שם:

יא נָתַן הַגַּזְלָן אֶת הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר [ג] וּמֵת קֹדֶם כַּפָּרָה אֵין יוֹרְשֵׁי הַגַּזְלָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-י) 'אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה'. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגַּזְלָן קָטָן שֶׁאֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֵין יוֹרְשָׁיו מוֹצִיאִין מִיַּד הַכֹּהֲנִים:

 מגיד משנה  נתן הגזלן את הכסף לאנשי משמר וכו'. מפורש במשנה: ואפילו היה הגזלן קטן וכו'. .

יב נָתַן אֶת הַכֶּסֶף לְאַחַת מִן הַמִּשְׁמָרוֹת וְאֶת הָאָשָׁם לְמִשְׁמָרָה זוֹ שֶׁהִיא שַׁבַּתָּהּ יַחְזִיר הַכֶּסֶף אֵצֶל הָאָשָׁם לְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרָה הַקְּבוּעָה שֶׁהַמִּשְׁמָרָה שֶׁלָּקְחָה כֶּסֶף בְּלֹא שַׁבַּתָּהּ לֹא זָכְתָה וּמוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

 מגיד משנה  נתן את הכסף לאחת מן המשמרות. פירוש שלא בזמנה והוא מבואר במשנה ודין אחר אמרו בגמ' בזה ולא הזכירו הרב ז''ל:

יג אֵין מַקְרִיבִין אֶת הָאָשָׁם עַד שֶׁיַּחְזִיר הַגַּזְלָן הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים אוֹ לַכֹּהֲנִים אִם הָיָה גֵּזֶל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים. נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ נִתְכַּפֵּר לוֹ וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב הַכַּפָּרָה וְחַיָּב לִתֵּן אֶת הַחֹמֶשׁ אַחַר כַּפָּרָה:

 מגיד משנה  אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן וכו' נתן את הקרן והקריב את אשמו וכו'. משנה וברייתא שם:

יד  הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-כא) 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן'. כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיַן מִטַּלְטְלִין הוּא וְגוּפָן מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת וַעֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְכֵן אִם הָיוּ גֵּזֶל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים אֵינָן חוֹזְרִים לַכֹּהֲנִים. וְכֵן הַקַּרְקַע [ד] אֵינָהּ נִקְנֵית לְעוֹלָם לַגַּזְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת. וַאֲפִלּוּ נִמְכְּרָה לְאֶלֶף זֶה אַחַר זֶה וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַנִּגְזָל בְּלֹא דָּמִים. וְכָל מִי שֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ חוֹזֶרֶת עַל זֶה שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ וְחוֹזֵר הַמּוֹכֵר הַשֵּׁנִי עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּחֲזֹר הַלּוֹקֵחַ מִן הַגַּזְלָן עַל הַגַּזְלָן וְיִטּל מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  העבדים והשטרות והקרקעות וכו'. אלו שהזכיר ז''ל אין נשבעין עליהם כדאיתא בשבועת הדיינין (שבועות דף ל"ז:) וכיון שכן אין בהם חומש אפילו נשבע דחומש לא אתי אלא במלתא דשייך ביה חיוב שבועה ובפירוש אמרינן בהגוזל (בבא קמא דף פ"ה) לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות וזאת היא הטענה וכן פירשו שם רש''י והר''א ז''ל ובפירוש שנינו כן בברייתא פרק הגוזל עצים דרבנן מיעטו באלו מדין חומש מן הכתוב: וכן אם היו גזל הגר וכו' אינם חוזרים לכהנים. כתב הר''א ז''ל א''א אלא כל הקודם זכה חוץ ממנו ואם דברי הרב בשהחזיק בהם אחר מיתת הגר (קודם שיזכה בהם הלה אחר מיתה דבריו קיימים ופשוטים ואם קדם הלה וזכה בהם אחר מיתת הגר) ודאי זכה ולא אמר בכי הא יוציא גזלה מתחת ידו שאין זה אלא כמטלטלין ונשבע עליהן. ורבינו ז''ל סתם לפי שיותר מזה יתבאר בהלכות זכייה ומתנה בכל דיני הגר ואין זה מקומו: וכן הקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן וכו'. כרבנן דהגוזל עצים (דף ס"ט):

הלכות גזלה ואבדה - פרק תשיעי

א  הַגּוֹזֵל קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ וְהִפְסִידָהּ. כְּגוֹן שֶׁחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת אוֹ שֶׁקָּצַץ אֶת הָאִילָנוֹת וְשִׁחֵת אֶת הַמַּעְיָנוֹת וְהָרַס הַבִּנְיָן. חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה כְּשֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה אוֹ יְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁהִפְסִיד. * אֲבָל אִם נִשְׁחֲתָה מֵאֵלֶיהָ כְּגוֹן שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר אוֹ נִשְׂרְפָה בְּאֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלִים קַיֶּמֶת וְאֵין אַחֲרָיוּת הֶפְסֵדָהּ עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיד בְּיָדוֹ. מַה שֶּׁאֵין הַדִּין כֵּן בְּמִטַּלְטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   אבל אם נשחתה וכו'. א''א (תימה הוא זה שהוא לא ביאר) [נ''א אמת הוא זה אלא שלא ביאר וכו'] כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הני מילי לענין כחושה אף על גב דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מכל מקום נגזלים הם ונקנית ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת. עכ''ל:

 מגיד משנה  הגוזל קרקע מחבירו וכו'. זה פשוט ומבואר בפרק קמא דמציעא (דף י"ד:) באוקימתא דרבא בההוא דלאכילת פירות: אבל אם נשחתה וכו'. גם זה פשוט ואיתא פרק הגוזל עצים (דף צ"ו:) ופרק הגוזל בתרא (דף קי"ז:). ועל מ''ש רבינו משא''כ הדין במטלטלין או בעבדים הר''א ז''ל חלק בעבדים בין הזקינו שאומרים לו הרי שלך לפניך ובין מתו או נשרפו שאינן בעולם ועדיין לא עלה תירוץ לדברי רבינו שכתב כמו שבארנו והוא שם לא חלק בזה בפ''ג ואם זה מלשון רבינו פירושו או בעבדים הדין כן כדין קרקעות והנכון שהוא טעות סופר:

ב גָּזַל שָׂדֶה וְנִגְזְלָה מִמֶּנּוּ וּנְטָלוּהָ מְצִיקִים בְּכֹחַ הַמֶּלֶךְ. אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא כְּגוֹן שֶׁלָּקַח הַמֶּלֶךְ שָׂדוֹת אוֹ בָּתִּים שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן נִלְקְחָה חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת:

 מגיד משנה  גזל שדה ונגזלה הימנו וכו'. משנה פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ז ע"ב) ופירוש אם מחמת הגזלן כגון שאנסו כל קרקעותיו וזו בכללן:

ג  אָנַס הַמֶּלֶךְ אֶת הַגַּזְלָן [א] וְאָמַר לוֹ הַרְאֵה לָנוּ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ וְהֶרְאָה שָׂדֶה זוֹ שֶׁגָּזַל בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו וּנְטָלָהּ הַמֶּלֶךְ. חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת כְּמוֹתָהּ אוֹ נוֹתֵן דָּמֶיהָ:

 מגיד משנה  אנס המלך וכו'. זה מפורש בגמרא דאמרינן לא צריכא דאחוי אחוויי וזה פירושה:

ד  גָּזַל שָׂדֶה וְהִפְסִידָהּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה גּוֹבֶה אֶת דְּמֵי מַה שֶּׁהִפְסִיד הַגַּזְלָן גּוֹבֶה אוֹתָן מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּמִלְוֶה עַל פֶּה. וְאִם עָמַד הַגַּזְלָן בַּדִּין וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ מָכַר גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין:

 מגיד משנה  גזל שדה והפסידה וכו'. מפורש שם בפ''ק דמציעא (דף י"ד:) בההוא דרבא שהזכרתי:

ה  גָּזַל שָׂדֶה וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ מְשַׁלֵּם כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. גָּזַל וְהִשְׁבִּיחַ שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה אִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה בִּלְבַד מִן הַנִּגְזָל וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח אֵין לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר הַשֶּׁבַח:

 מגיד משנה  גזל שדה ואכל פירותיה משלם וכו'. מפורש שם ומיהו כשעמד בדין ואח''כ מכר גובה מנכסים שמכר והכי איתא בהדיא התם אם עמד בדין אפילו פירות נמי. וצ''ע על דברי רבינו ז''ל איך סתם ואולי סמך לו על מה שלמעלה בסמוך: גזל והשביח שמין לו וידו על התחתונה וכו'. זה מוכרח שם מכח הסוגיא ופשוט הוא:

ו * גָּזַל שָׂדֶה וּמְכָרָהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ הַלּוֹקֵחַ [ב] אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה מִבַּעַל הַשָּׂדֶה וְהַקֶּרֶן נוֹטֵל עִם שְׁאָר הַשֶּׁבַח מִן הַגַּזְלָן:

 ההראב"ד   גזל שדה ומכרה וכו'. א''א בשקבל עליו אחריות עכ''ל:

 מגיד משנה  גזל שדה ומכרה וכו' והקרן נוטל עם שאר השבח וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א בשקבל אחריות ע''כ. ודברי תימה הם דהא אסיקנא שם בפ''ק דמציעא (דף ט"ו:) הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע''פ שלא פירש לו את השבח וכו' ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ואפשר שהר''א ז''ל סובר שאם קבל אחריות בסתם אף השבח בכלל ואם לא קבל עליו אחריות כלל חייב באחריות הקרן מפני שהוא טעות סופר אבל לא בשבח ולא כן פירשו שאר המפרשים ז''ל והחילוק שכתב רבינו אי זה יותר אם השבח אם ההוצאה מבואר בהלכות הרב כדבריו ז''ל:

ז הַקֶּרֶן גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּשְׁאָר הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאִם הִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא גְּזוּלָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ אֵינוֹ נוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד וּמַפְסִיד שְׁאָר הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה. הָיְתָה הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא גְּזוּלָה בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֵין לוֹ מִן הַהוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר הַשֶּׁבַח נוֹטֵל מִבַּעַל הַשָּׂדֶה וְהַקֶּרֶן נוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין:

 מגיד משנה  ואם הכיר בה וכו'. גם זה מבואר שם ובהלכות הרב ויש מי שכתב שאם קנו מידו וכתב לו את האחריות שיש לו שבח נכסים אע''פ שהכיר בה שאינה שלו. ונראה לעניות דעתי שעל הגזלן להביא ראיה שהלוקח הכיר בה: היתה ההוצאה וכו'. כך כתוב בהלכות ופשוט הוא:

ח  הַגּוֹזֵל שָׂדֶה וּמְכָרָהּ וְאָכַל הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹתֶיהָ מְחַשְּׁבִין עָלָיו כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל וּמְשַׁלֵּם לְבַעַל הַשָּׂדֶה וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָן מִן הַגַּזְלָן מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאִם הִכִּיר בָּהּ שֶׁגְּזוּלָה הִיא אֵין לוֹ פֵּרוֹת וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַגַּזְלָן אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד:

 מגיד משנה  הגוזל שדה מחבירו ומכרה וכו'. לשון הרב בזאת הבבא הוא קצת תמוה אצלי באמרו מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותם מן הגזלן לפי שהנראה מלשון זה הוא שמה שאכל באותם שנים שהחזיק בהם וכסבור שהוא שלו כיון שאחר מכן נמצא שאינה שלו שהוא משלם כל הפירות שאכל אע''פ שהגזלן גזלה ריקנית ומ''מ נותן לו הוצאתו וזהו לאכילת פירות ששנינו במס' גיטין פ' הניזקין (דף מ"ח:) ואינו נראה כן מלשון רש''י ז''ל שכן פירש שם ז''ל לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, משמע שאם כבר אכל הפירות שאינו משלם אבל כשהן בעין בקרקע נוטלן נגזל ונותן ההוצאה והכין משמע קצת באוקימתא קמייתא דשנים אוחזין (דף י"ד:) גבי הא דלאכילת פירות דאמר הכא במאי עסקינן כגון שגזל שדה מלאה פירות וכו' ואם כדברי רבינו לימא כגון שגזל שדה ואכל פירות. ומכל מקום דבריו עיקר כדמוכח פרק הגוזל עצים (דף צ"ז) גבי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואמר התם ואי ס''ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור (קרקע אינה נגזלת) וברשותיה דמריה קאי וכן פירשו בתוס' אע''ג דנחית ליה בתורת גזלנות וכתיב השב [את כל אשר] לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה. ומבואר פ' חזקת הדרי ארעא והדרי פירי כשמחזיקין אותו שאכלה בגזל וכן ההיא דהדר בחצר של חבירו שנתבאר פ''ג אפילו נחית לה בתורת גזלנותא היא וכבר כתבתי שם: ומ''ש ואם הכיר וכו'. מפורש פ''ק דמציעא (דף ט"ו:):

ט  הַמּוֹכֵר שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ אֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חָזַר הַגַּזְלָן אַחַר שֶׁמְּכָרָהּ וּלְקָחָהּ מִבְּעָלֶיהָ נִתְקַיְּמָה בְּיַד [ג] הַלּוֹקֵחַ מִן הַגַּזְלָן. וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ הַגַּזְלָן מַתָּנָה כְּשֶׁהָיְתָה גְּזוּלָה בְּיָדוֹ כֵּיוָן שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ נִתְקַיְּמָה בְּיַד זֶה שֶׁקִּבֵּל הַמַּתָּנָה שֶׁמִּפְּנֵי זֶה טָרַח הַגַּזְלָן עַד שֶׁקְּנָאָהּ כְּדֵי [ד] לַעֲמֹד בְּנֶאֱמָנוּתוֹ:

 מגיד משנה  המוכר שדה שאינו שלו וכו' וחזר הגזלן אחר וכו'. מימרא פ''ק דמציעא: ואפילו נתנה וכו'. פסק כרב אשי כדאיתא בהלכות. מיהו פירושה דוקא בשלא הכיר בה הלוקח שאינה שלו:

י  לְפִיכָךְ אִם תָּבַע הַלּוֹקֵחַ אֶת הַגַּזְלָן מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר לוֹ שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְהִתְחִיל [ה] בֵּית דִּין לְהַכְרִיז עַל נִכְסֵי הַגַּזְלָן כְּדֵי לְהַגְבּוֹת מֵהֶן לַלּוֹקֵחַ וְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ הַהַכְרָזָה לְקָחָהּ הַגַּזְלָן מִן הַבְּעָלִים לֹא נִתְקַיְּמָה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ. שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִכְרִיזוּ עַל נְכָסָיו נִתְגַּלָּה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן וְלֹא לְקָחָהּ מִן הַבְּעָלִים כְּדֵי לְהַעֲמִידָהּ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  לפיכך אם תבע הלוקח וכו'. פסק כרב פפא וכן בהלכות:

יא  לְקָחָהּ הַגַּזְלָן מִן הַבְּעָלִים אַחַר שֶׁמְּכָרָהּ כְּשֶׁהִיא גְּזוּלָה וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְאַחֵר אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ הוֹרִישָׁהּ. הֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַעֲמִידָהּ בְּיַד זֶה שֶׁלְּקָחָהּ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהָיְתָה גְּזוּלָה. וְכֵן אִם נָפְלָה לַגַּזְלָן בִּירֻשָּׁה לֹא נִתְקַיְּמָה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  לקחה הגזלן וכו'. מפורש שם בסוגיא:

 כסף משנה  לקחה הגזלן מן הבעלים וכו'. כתב הטור (סי' שע"ד) מלשון הרמב''ם יראה הוא הדין נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למוכרה עוד לאחר עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דהב''ע כגון שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הרב רבינו ניסים בשם הראב''ד. ועוד י''ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ''מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו זה שרוצה להוציאו מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפילו לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה מהימן:

יב גְּבָאָהּ הַגַּזְלָן בְּחוֹבוֹ. אִם יֵשׁ לַנִּגְזָל קַרְקַע אַחֶרֶת וְאָמַר לוֹ הַגַּזְלָן זוֹ אֲנִי גּוֹבֶה בְּחוֹבִי הֲרֵי זֶה מִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִידָהּ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ. וְאִם אֵין לַנִּגְזָל קַרְקַע אֶלָּא זוֹ לִגְבּוֹת חוֹבוֹ הוּא שֶׁנִּתְכַּוֵּן:

יג נְתָנוּהָ הַבְּעָלִים לַגַּזְלָן מַתָּנָה קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ שֶׁאִלּוּ לֹא טָרַח לַבְּעָלִים לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ בְּמַתָּנָה וּמִפְּנֵי זֶה טָרַח כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בָּהּ בְּדִין וְיַעֲמֹד בְּנֶאֱמָנוּתוֹ וְתִתְקַיֵּם בְּיַד הַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  נתנוה הבעלים וכו'. זה מחלוק' רב אחא ורבינא (דף י"ז) חד אמר מתנה כמכר וקנה לוקח וחד אמר מתנה כירושה ולא קנה. ור''ח פסק כירושה וכן פסק הרשב''א ז''ל ורבינו פסק כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ''ד כמכר לדעתו ז''ל:

 כסף משנה  נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח וכו'. כתב ה''ה זה מחלוקת רב אחא ורבינא וכו' ורבינו פסק כמ''ד כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ''ד כמכר לדעתו ז''ל עכ''ל. ויותר נראה בעיני לומר דטעמו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן ליה בידיה וכמ''ש הטור בשם הרמ''ה:

יד הַגּוֹזֵל שָׂדֶה וְאַחַר שֶׁגְּזָלָהּ וְהֻחְזַק גַּזְלָן עָלֶיהָ חָזַר וּלְקָחָהּ מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וְטָעַן הַנִּגְזָל וְאָמַר אָנוּס הָיִיתִי בְּשָׁעָה שֶׁמְּכַרְתִּיהָ לוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתִּי מָכַרְתִּי מֵחֲמַת גַּזְלָנוּתוֹ לֹא זָכָה הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁבִּפְנֵיהֶם לְקָחָהּ וְתַחְזֹר הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים וּמַחְזִירִין לַגַּזְלָן הַדָּמִים שֶׁנָּתַן:

 מגיד משנה  הגוזל שדה ואחר שגזלה וכו'. דעת הרב אלפס ז''ל בהלכות פ' חזקת דכל היכא שהודה הנגזל שמכרה ולא ראו העדים מנין המעות אין הודאתו הודאה ומוציאין הקרקע ממנו בלא דמים אע''פ שלא מסר מודעא ראו העדים שמנה לו המעות הרי זה מכר גמור כל זמן שלא מסר קודם לכן המוכר מודעא דה''ל כתליוה וזבין דזביניה זביני וכן דעת הר''א ז''ל וכן נראה קצת מההיא דאמרינן דרב ביבי וכו' אותה שמועה שהביא הראב''ד ז''ל בהשגות דמשמע דדין זה ודין תליוה וזבין שוה ורבינו פסק כרב ביבי משמיה דר''נ וצ''ע היאך חלק בין זה לההיא דתליוה וזבין אחר שהגמרא משוה אותן:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים שֶׁמָּנָה בִּפְנֵיהֶם אֶת הַמָּעוֹת. אֲבָל אִם הֵעִידוּ שֶׁבַּעַל הַקַּרְקַע מָכַר לַגַּזְלָן וְהוֹדָה לוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ וְהַנִּגְזָל טוֹעֵן שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ דָּמִים וּמֵחֲמַת יִרְאָה הוֹדָה לוֹ אֵין לַגַּזְלָן כְּלוּם אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַשָּׂדֶה בְּלֹא דָּמִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹדָה לוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הַפַּחַד כְּשֶׁטָּעַן הוֹאִיל וְהֻחְזַק גַּזְלָן עָלֶיהָ:

טז * אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת [ו] מוֹדָעָה עַל מֶכֶר זֶה הוֹאִיל וְהֻחְזַק זֶה גַּזְלָן עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵין רְאָיָתוֹ בָּהּ רְאָיָה. וְאֵין צָרִיךְ לִמְסֹר מוֹדָעָה. וְאֵין דִּין גַּזְלָן כְּדִין הָאוֹנֵס אֶת חֲבֵרוֹ וְתָלָה אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ. שֶׁזֶּה הָאוֹנֵס אֵינוֹ רוֹצֶה לִגְזל וְלֹא גְּזָלוֹ עֲדַיִן כְּלוּם. לְפִיכָךְ אִם לֹא מָסַר הַמּוֹכֵר הָאָנוּס מוֹדָעָא מִמְכָּרוֹ קַיָּם:

 ההראב"ד   אין בעל השדה וכו'. א''א זה אינו מחוור והרב ז''ל חולק עליו בהלכות והעיקר כדברי הרב ז''ל שאם היה כדברי זה המחבר דרב הונא הוא מפליג בזה למה ליה למהדר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה והא בכה''ג רב הונא נמי הכי ס''ל עכ''ל:

הלכות גזלה ואבדה - פרק עשירי

א עַכּוּ''ם בַּעַל זְרוֹעַ שֶׁאָנַס נִכְסֵי יִשְׂרָאֵל וְיָרַד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה אוֹ מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֵזֶק בְּיַד זֶה הַיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵחֲמַת שֶׁהִפְסִיד מָמוֹנוֹ [א]. וְאַחַר שֶׁתָּקַף לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה מְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר. אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ:

 מגיד משנה  עכו''ם בעל זרוע וכו'. נ''ל שהרב הוציא זאת הבבא מההיא דאמר הבא מחמת חוב כו' בפ' הניזקין (דף נ"ח) וזהו פירושה לפי דעתו ז''ל גרסינן התם ת''ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון וכו' אמר רב יוסף נקיטינן אין אנפרות בבבל והא קא חזינן דאיכא אלא אימא אין דין אנפרות בבבל מ''ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל וקביל אימא אחולי אחיל. פירוש הבא מחמת חוב עכו''ם שירד לתוך קרקע ישראל מחמת חוב שהיה חייב לו הישראל ולא המתין שידונו לו בב''ד של ישראל ולא בערכאות של עכו''ם וכן מחמת אנפרות פירוש שירד לתוך קרקע ישראל מחמת טענתו שיש לו נזק שזה הישראל הזיקו או הפסידו וזה פירוש מלת אנפרות נזק והפסד אין בו משום סיקריקון שהלוקח ממנו אינו צריך להמתין כלל וכן אין נוהגים בו דיני סיקריקון המתבארין למטה אלא מקחו קיים וביאר הרב שאין לו אלא כשהבעלים מודים שהיו חייבין לו המעות או שיש ל ל עדים לעכו''ם מזה שאם לא כן בטלה דין סיקריקון שכל אנוס יאמר חוב היה לי עליו ואמר רב יוסף וכו' והא קא חזינא קא סלקא דעתיה דה''ק אין עכו''ם יורד משום אנפרות בבבל ומש''ה קא מקשינן הא קא חזינא דעבדת הכי ופריק אין דין אנפרות פירוש שהעכו''ם יורד לתוך קרקע של ישראל אין צריך להוכיח דין אנפרות שהוא טוען דכיון דאיכא ב''ד קבוע של עכו''ם ולא אזיל ישראל קמייהו נראה שהאמת טוען העכו''ם ומפני שדין האנפרות הוא שיש עדים לעכו''ם בודאי כדאמרן קאמר הכא שאין דין אנפרות. זה נראה בפירוש השמועה לדעת הרב ודעת הר''א ז''ל כדעת רש''י ז''ל תמצאנו בפירושיו:

ב * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים שֶׁאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם [הַמּוֹכֵר אוֹ יָעִידוּ עֵדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם] הַמּוֹכֵר. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם מֶלֶךְ אוֹ שַׂר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לָכֹף אֶת הָעַכּוּ''ם שֶׁמָּכַר לְדִין וְלֹא תָּבְעוּ הַבְּעָלִים אֶת הָעַכּוּ''ם אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מוֹדִין לָעַכּוּ''ם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁאֱמֶת טָעַן הָעַכּוּ''ם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ לַבְּעָלִים אִם גַּזְלָן הוּא הָעַכּוּ''ם לָמָּה לֹא תְּבַעְתֶּם אוֹתוֹ בְּדִינֵיהֶם:

 ההראב"ד   בד''א בשהודו הבעלים וכו'. א''א זה המחבר היפך וערבב התחיל בכאן בשמעתא דגיטין הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות ולא השלים ותפס דרך אחרת שלא היתה צריכה ואח''כ חזר לסוף אותה שמועה דאמרינן אין אנפרות בבבל ואילו השלים אותה כמו שהיא השמועה היה טוב ויפה והיה אדם למד מדבריו מה שאמרו הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שמשתבשין בה בני אדם בפירושה והוא רוצה לומר משום תקנת סיקריקון כלומר שלעולם אינה נקנה אפילו אחר תקנת רבי שמאחר שאינו גזלן מפורסם אינה משתקעת בידו ולבסוף שידונו עמו הבעלים עכ''ל:

ג הָעַכּוּ''ם הַמְּצִיקִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְבַקְּשִׁים לְהָרְגָם עַד שֶׁיִּפְדֶּה עַצְמוֹ מִיַּד הָעַכּוּ''ם בְּשָׂדֵהוּ אוֹ בְּבֵיתוֹ וְיִתְּנֶנָּה לַמֵּצִיק וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחֶנּוּ. כְּשֶׁיִּרְצֶה הַמֵּצִיק לִמְכֹּר אוֹתָהּ הַקַּרְקַע אִם יֵשׁ בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח מִן הַמֵּצִיק הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. וְאִם אֵין בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח אוֹ שֶׁשָּׁהָה הַקַּרְקַע בְּיַד הַמֵּצִיק שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כָּל הַקּוֹדֵם וְלָקַח מִן הַמֵּצִיק זָכָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים רְבִיעַ הַקַּרְקַע אוֹ שְׁלִישׁ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַמֵּצִיק מוֹכֵר בְּזוֹל הוֹאִיל וְקַרְקַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר הֲרֵי זֶה מוֹכֵר בְּפָחוֹת רְבִיעַ אוֹ קָרוֹב לוֹ וְזֶה רְבִיעַ שֶׁל בְּעָלִים שֶׁהֲרֵי מֵחֲמַת שֶׁהִיא שֶׁלָּהֶן מוֹכֵר בְּזוֹל. לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ מִן הַמֵּצִיק בִּשְׁלֹשִׁים נוֹתֵן לַבְּעָלִים עֲשָׂרָה אוֹ נוֹתֵן לָהֶם רְבִיעַ הַקַּרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה הַכּל. וְאִם לֹא נָתַן הֲרֵי רְבִיעַ הַקַּרְקַע כְּגֵזֶל בְּיָדוֹ:

 מגיד משנה  עכו''ם המציקין לישראל וכו'. כל זאת הבבא היא בהניזקין (דף נ"ה:) במשנה וברייתא (דף נ"ח:) וכשמואל דאמר רביע בקרקע שהיא שליש במעות וכן בהלכות הרב ז''ל ומשמע דיד בעלים על העליונה רצו קרקע או מעות וכן הוא בהלכות:

ד  הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְטָעָהּ אִם הָיְתָה שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לִטְּעָהּ וְנוֹטֵל מִבַּעַל [ב] הַשָּׂדֶה. וְאִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה:

 מגיד משנה  היורד לתוך השדה וכו'. מימרא שם (ב"מ ק"א) בשם רב ופירוש ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח ופירוש זה עיקר. ויש שפירשו בפחת שישומו אותן שמאין בקיאין:

ה * אָמַר לוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲקֹר אִילָנְךָ וְלֵךְ שׁוֹמְעִים לוֹ. אָמַר הַנּוֹטֵעַ הֲרֵינִי עוֹקֵר אִילָנִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ * מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע:

 ההראב"ד   אמר לו בעל השדה עקור וכו'. כתב הראב''ד נראה לי שאין אומרין כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל עכ''ל: מפני שמכחיש את הקרקע. א''א אפילו בחוצה לארץ כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א''י עכ''ל:

 מגיד משנה  אמר לו בעל השדה וכו'. נראה שאין דעת הרב ז''ל בזה אלא בשדה שאין עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר ובזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכ''נ מן ההלכות. ומ''ש הר''א ז''ל שאין אומרין כן בארץ ישראל מפני ישוב א''י, י''ל שאין חוששין לכך אלא בשבעל השדה רוצה בכך אבל אם שוה יותר לזרעים מנטיעות וכדאמר בשדה שאינה עשויה ליטע אין זו טענה וכן עיקר: אמר הנוטע וכו'. מפורש שם: ומ''ש מפני שמכחיש את הקרקע. הוא כפי הלשון האחרון האמור שם ואפילו בחוץ לארץ דקיימא לן כלישנא בתרא:

 כסף משנה  אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'. פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ''נ מן ההלכות עכ''ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה:

ו  הַחֲצֵרוֹת הֲרֵי הֵן רְאוּיִין לְבִנְיָן וּלְהוֹסִיף בָּהֶן בָּתִּים וַעֲלִיּוֹת. לְפִיכָךְ הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהַבּוֹנֶה בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵעַ שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִטַּע וְשָׁמִין לוֹ כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּבִנְיָן זֶה לִבְנוֹתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּבְנֶה בִּנְיָן הַמּוֹעִיל הָרָאוּי לְאוֹתָהּ חָצֵר כְּמִנְהַג אוֹתוֹ מָקוֹם:

 מגיד משנה  החצרות וכו'. דעת הגאונים ז''ל בטעם פשוט:

ז הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בִּרְשׁוּת אֲפִלּוּ נָטַע שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִטַּע שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. שֶׁאִם הָיְתָה הַהוֹצָאָה יֶתֶר עַל הַשֶּׁבַח נוֹטֵל הַהוֹצָאָה וְאִם הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַשֶּׁבַח. וּבַעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ [ג] וְהַשֻּׁתָּף בְּשָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת הֵן וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה:

 מגיד משנה  היורד לשדה חבירו וכו'. זה מתבאר בפרק חזקת (ב"ב דף מ"ב) דאמר שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ושדה העשויה ליטע נראה שכן דינו. וזהו פירוש אומדין שכתב רבינו לעיל ודין הבעל יתבאר לפנינו:

 כסף משנה  ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן. בסוף הפרק כתב ה''ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ''כ הרשב''א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה:

ח הַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנָטַע אוֹ בָּנָה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִשְׁלִים הַבִּנְיָן אוֹ שֶׁשָּׁמַר הַנְּטִיעוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּרְאִין שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לְמַה שֶּׁעָשָׂה זֶה וּבִרְצוֹנוֹ בָּא הַדָּבָר שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

 מגיד משנה  היורד לשדה חבירו וכו'. זה מפורש בהשואל (דף ק"א) בעובדא דרב:

ט הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חֻרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שָׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אָמַר בַּעַל הַבִּנְיָן עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל. בַּבַּיִת [ד] שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּשָּׂדֶה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְחִישׁ אֶת הַקַּרְקַע. אָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּרְקַע טֹל מַה שֶּׁבָּנִיתָ שׁוֹמְעִין לוֹ:

 מגיד משנה  היורד לתוך חרבתו של חבירו וכו' שמין לו וכו'. פירוש דה''ל כשדה שאינה עשויה ליטע וכ''נ בהלכות: ואם אמר בעל הבנין וכו'. מפורש שם. וכתב הרשב''א ז''ל שאם אמר בעל החורבה מתחלה הריני נותן דמיהם ונוח לי במה שעושה קנתה לו חצרו כדאיתא בחידושיו:

י כָּל מִי שֶׁשָּׁמִין לוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה בֵּין שֶׁהָיְתָה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם עַד שֶׁיִּשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא. וְאִם אָמַר יָבוֹאוּ הַדַּיָּנִים וְיַעֲשׂוּ שׁוּמַת הַהוֹצָאָה וַהֲרֵי הִיא גְּלוּיָה לְעֵינֵיהֶם וִישַׁעֲרוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַסִּיד וּשְׂכַר הָאֻמָּנִין בַּפָּחוּת שֶׁבַּשְּׁעָרִים שׁוֹמְעִין לוֹ וְנוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן זֶה שֶׁנּוֹטֵל הַשֶּׁבַח בִּלְבַד וְהָיְתָה יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה אֵין צָרִיךְ שְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  כל מי ששמין וכו' אינו נוטל וכו'. זה נלמוד מההיא דאמר בכתובות (דף ע"ט:) בההיא דהאשה שנפלו לה נכסים הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע''ג דבעל כיורד ברשות: ואם אמר וכו'. זה סברת הרב ז''ל בטעם נכון:

יא כָּל שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְנוֹטֵל שֶׁטָּעַן בַּעַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר נָתַתִּי וְהַיּוֹרֵד לַשָּׂדֶה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי. הַיּוֹרֵד נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ כְּלוּם וְנוֹטֵל שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה עֲדַיִן לֹא שָׁמוּ לְךָ וְלֹא יָדַעְתָּ כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִתֵּן הֵיאַךְ נָתַתָּ. אֲבָל אִם שָׁמוּ לוֹ וְאָמְרוּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה תֵּן לוֹ וְאָמַר נָתַתִּי אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּע הַיּוֹרֵד הֲרֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן וְיִפָּטֵר. שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ:

 מגיד משנה  כל ששמין לו וכו'. הדין הזה נראה פשוט שכל המחוייב לתת בכיוצא בזה ויודע כמה הוא חייב נאמן לומר נתתי ובשאין יודע אינו נאמן וכדאמרינן פ''ק דבבא בתרא (דף ה') במשנה כותל חצר שנפל מחייבין אותו [לבנותו] עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלן אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע''פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואמר טעמא בגמ' (דף ו') מי יימר דמחייבי ליה רבנן ומכאן הוציא הרב ז''ל דין זה לפי דעתו:

יב בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ. אִם הָיָה הַבַּעַל עַצְמוֹ אָרִיס נִסְתַּלֵּק בַּעַל נִסְתַּלְּקוּ אֲרִיסָיו שֶׁלֹּא יָרְדוּ לָהּ אֶלָּא עַל דַּעַת הַבַּעַל. וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵין הַבַּעַל אָרִיס עַל דַּעַת הַקַּרְקַע יָרְדוּ וְשָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס:

 מגיד משנה  בעל שהוריד אריסין כו'. דע שהבעל שהוציא בנכסי אשתו כלומר בנכסי מלוג שלה ולא אכל מן הפירות כלל ישבע כמה הוציא ויטול ואמרינן התם כתובות (דף פ') שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח וזהו ידו על התחתונה וכן הדין לדעת הרב באריסים שירדו על דעתו ולא עדיפי מיניה ודברי הרב למעלה בבעל בנכסי אשתו כיורד ברשות הוא באשתו קטנה כדאמר התם וכמדומה לי שכן ראוי להיות למעלה בפירוש וכבר ביאר הרמב''ם בפרק כ''ג מהלכות אישות:

הלכות גזלה ואבדה - פרק אחד עשר

א הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם'. וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ' (דברים כב-א) 'וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם'. וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה:

 מגיד משנה  השבת אבידה וכו'. מבואר בכתוב: והרואה וכו'. מפורש בפסוק ובמציעא פרק שני (דף כ"ו:):

ב לָקַח אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא הֱשִׁיבָהּ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם' וְעַל (ויקרא יט-יג) 'לֹא תִגְזל'. אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע [א] וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב לוֹ אֲבֵדָתוֹ. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְעוֹבְדֵי עַכּוּ''ם וּמְחַלְּלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לְהַחְזִיר לָהֶן אֲבֵדָה כְּעַכּוּ''ם:

 מגיד משנה  לקח האבידה ולא השיבה וכו'. מימרא פ' אלו מציאות [דף כ''ו:] ובשלקח לפני יאוש: אפילו היה בעל האבידה וכו'. בע''ז בפ' אין מעמידין (דף כ"ו:) לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ופירשו שם לתאבון בדוקא כדאיתא בגמ': אבל אוכל וכו'. שם:

 כסף משנה  אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס. בפרק ב' דע''ז (דף כ"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ''ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר''י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ''ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. ומ''ש והאפיקורוסים בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. ומ''ש עכו''ם ומחללי שבת בפרהסיא. מבואר בפ''ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו''ם:

ג אֲבֵדַת עוֹבֵד עַכּוּ''ם מֻתֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲבֵדַת אָחִיךָ'. וְהַמַּחֲזִירָהּ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד רִשְׁעֵי עוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחְזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִין כְּלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

 מגיד משנה  אבידת עכו''ם. מימרא בהגוזל ומאכיל (דף קי"ג:): והמחזירה ה''ז וכו'. מימרא בסנהדרין פרק אלו הנשרפין (דף ע"ז:) וכו' המחזיר אבידה לעובד עכו''ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וכו': ובמקום שיש חילול השם וכו'. מפורש בהגוזל ומאכיל: ובכ''מ מכניסין וכו'. ירושלמי בהניזקין מכניסין כלי עכו''ם וכלי ישראל מפני דרכי שלום:

 כסף משנה  אבידת העכו''ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'. בירושלמי פרק אלו מציאות. ומ''ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ''ש וחייב להחזירה. נראה דהיינו לומר דאע''ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו''ם שישראל גנבוה:

ד טָעוּת הָעַכּוּ''ם כַּאֲבֵדָתוֹ וּמֻתֶּרֶת. וְהוּא שֶׁטָּעָה מֵעַצְמוֹ אֲבָל לְהַטְעוֹתוֹ [ב] אָסוּר:

 מגיד משנה  טעות העכו''ם. פסק כרב כהנא דעבד הכי פרק הגוזל ומאכיל. מיהו מהך דשמואל ורבינא משמע התם דאין צריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ורב כהנא דעביד הכי ממדת חסידות:

ה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה הָעַכּוּ''ם חֶשְׁבּוֹן וְטָעָה. וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל רְאֵה שֶׁעַל חֶשְׁבּוֹנְךָ אֲנִי סוֹמֵךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּגוֹן זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לוֹ כֵּן אָסוּר שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן הַגּוֹי לְבָדְקוֹ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ו עִיר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְעַכּוּ''ם דָּרִין בָּהּ וּמֶחֱצָה עַכּוּ''ם וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל וּמָצָא בָּהּ אֲבֵדָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ חַיָּב לְהַחְזִיר:

 מגיד משנה  עיר שישראל ועכו''ם וכו'. משנה במסכת מכשירין פרק ב' ואיתא פרק אלו מציאות (דף כ"ד:) ושם נתבאר דין זה:

ז הָיָה רֹב הָעִיר עַכּוּ''ם אִם מָצָא בְּמָקוֹם מִן הָעִיר שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים שָׁם יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. אֲבָל אִם מָצָא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁהָעַכּוּ''ם מְצוּיִין שָׁם תָּמִיד וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם הֲרֵי הַמְּצִיאָה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה כְּשֶׁנָּפְלָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר עַכּוּ''ם מְצָאָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הָרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לְפָנִים [ג] מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת סִימָנֶיהָ:

 מגיד משנה  היה רוב העיר וכו' אם מצא במקום מן העיר וכו'. זה מבואר בפרק אלו מציאות וכגון בתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו וכ''פ בהלכות דקי''ל דהרי היא של מוצאה ברוב עכו''ם אבל לא ברוב ישראל ואלו המקומות כרוב ישראל דרים בהן הן כדמוכח התם: אבל אם מצא וכו' ואפילו בא ישראל ונתן סימניה. מפורש שם ובהלכות הרב ז''ל: אף על פי שהיא שלו. מפורש שם ובהלכות:

ח מָצָא בְּעִיר זוֹ שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ''ם חָבִית שֶׁל יַיִן יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְקַנְקַנָּהּ מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן סִימָנֶיהָ מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה לְזֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּצָאָהּ:

 מגיד משנה  מצא בעיר זו שרובה עכו''ם חבית של יין. מימרא שם באלו מציאות כל זו הבבא. ומה שכתב שאם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה לזה שמצאה, מפורש שם ויש שפירשו סימנין אלו חותם בתוך חותם להתיר בשתיה והרשב''א הכריע דבסתימה סגי להתיר בשתיה דע''כ לא בעינן חותם בתוך חותם אלא היכא דמרתתי אבל הכא דהויא מציאה אם איתא דעכו''ם נגע אמאי הדר וסתים והויא ליה כבולשת דחביות סתומות מותרות:

ט עוֹף שֶׁחָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ בְּחָצֵר אַחֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֲבֵדָה שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  עוף שחטף בשר וכו'. מעשה שם. ומ''ש מותר משום אבדה. לומר דמשום ספק טרפה אסור וכדמוכח התם:

י  הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן הֲרֵי זוֹ שֶׁל מוֹצְאָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ'. מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם. יָצָאת זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם שֶׁזֶּה וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:

 מגיד משנה  המוצא אבידה בזוטו של ים וכו'. ברייתא דרשב''א כפשטה שם וכבר כתבתי בדין זה פרק ו':

יא  הַמְאַבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעַת אֵין נִזְקָקִין לוֹ. כֵּיצַד. הִנִּיחַ פָּרָתוֹ בְּרֶפֶת שֶׁאֵין לָהּ דֶּלֶת וְלֹא קְשָׁרָהּ וְהָלַךְ לוֹ. הִשְׁלִיךְ כִּיסוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ לוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי זֶה אִבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְרוֹאֶה דָּבָר זֶה לִטּל לְעַצְמוֹ אֵינוֹ זָקוּק לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד' פְּרָט לִמְאַבֵּד לְדַעְתּוֹ:

 מגיד משנה  המאבד ממונו וכו'. זה פשוט (בתרא דף פ"ג:) ואמרינן בפרק אלו מציאות (דף כ"ה:) גבי אשפה עשויה ליפנות אבדה מדעת היא פירוש ואין נזקקין לו:

 כסף משנה  המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע''פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'. כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ''ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם:

יב  אֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל וְלֹא לְהַחְזִירָהּ:

 מגיד משנה  אבדה שאין בה וכו'. ברייתא שם:

יג מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה אִם הָיָה חָכָם אוֹ זָקֵן מְכֻבָּד שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּל כֵּלִים אֵלּוּ בְּיָדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן וְאוֹמֵד אֶת דַּעְתּוֹ אִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ אִם הָיָה מַחֲזִירָן לְעַצְמוֹ כָּךְ חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם לֹא הָיָה מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ כָּךְ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיָה דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר כֵּלִים כָּאֵלּוּ בַּשָּׂדֶה וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחְזִירָן בָּעִיר וּמְצָאָן בָּעִיר אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. מְצָאָן בַּשָּׂדֶה חַיָּב לְהַחְזִירָן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי נִכְנַס בָּהֶן לָעִיר וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ:

 מגיד משנה  מצא שק או קופה וכו'. משנה שם (דף כ"ט:). ומ''ש ואומר דעתו. בגמרא מימרא שם (דף ל':): היה דרכו להחזיר וכו'. מפורש שם: מצאן בשדה וכו'. בעיא דלא איפשיטא מי אמרינן x כיון דאין דרכו בעיר פטור אפילו להתחיל או דילמא בשדה מיהת וכו' ופסק לחומרא:

 כסף משנה  מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'. כתב הרא''ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י''ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין:

יד וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ נִתְחַיֵּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל [ד] בַּמִּצְוָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָעוֹ. לְעוֹלָם הוּא חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָּה וְאָבְדָה מִשָּׁם חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:

 מגיד משנה  וכן אם מצא בהמה וכו'. מפורש שם (דף ל':): החזירה וברחה אפי' מאה פעמים וכו'. משנה שם ב''מ (דף ל':): לעולם הוא חייב וכו'. מפורש בב''ק פרק הכונס צאן לדיר (דף נ"ז):

 כסף משנה  ומ''ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה. מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (דף פ"ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר''ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש"ה) נתחייב בה. ולפ''ז דוקא בהמה דשייך בה ה''ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה''ט אע''פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז''ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש''י ז''ל ולפ''ז ה''ה לכלים וכך הם דברי הרמב''ם בהלכות גזילה והרנב''ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ''ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע''ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה''ה לכלים דה''ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב''ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה''פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב''ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע''פ שאינה לפי כבודו. ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב''ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה''ט הוא:

טו הֶחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לְמָקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין שָׁם בְּשַׁחֲרִית אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים לְעוֹלָם חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים:

 מגיד משנה  החזיר את האבדה וכו'. מפורש שם בבא קמא (דף נ"ו:) באוקימתא דאוקי רבה ואמר שומר אבידה כשומר חנם דמי ואף על גב דקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוא כמו שיתבאר פרק י''ג דין האוקימתא אמת הוא: אבל בבעלי חיים וכו'. ואין צריך דעת וכו'. מפורש שם (דף נ"ז):

 כסף משנה  החזיר את האבידה בשחרית וכו'. בפ' הכונס (דף נ"ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש''ח דמי או כש''ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א''ל הב''ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה''ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש''מ כש''ש דמי א''ל מודינא לך בב''ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע''ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי''ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי''ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו:

טז רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת הַבְּעָלִים:

 מגיד משנה  ראה בהמה וכו'. פ' אלו מציאות (דף ל"א) מפורש:

יז  הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין מַחְזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּכָל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ:

 מגיד משנה  ההולך בדרך הטוב לפנים משורת הדין. מעשה הוא באלו מציאות (דף ל':):

 כסף משנה  ההולך בדרך הטוב והישר וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א''ל דלי לי א''ל כמה שוין א''ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד:

יח כֹּהֵן שֶׁרָאָה הָאֲבֵדָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְהַחְזִירָהּ שֶׁבְּעֵת שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל הֶשֵּׁב אֲבֵדָה מְבַטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל (ויקרא כא-ו) 'קְדשִׁים יִהְיוּ' וְעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל (ויקרא כא-ד) 'לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו' וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה:

 מגיד משנה  כהן שראה אבידה וכו'. משנה וגמרא באלו מציאות. ומ''ש שמקיים וכו' ואין עשה דוחה ל''ת ועשה הוא כגרסת ההלכות ורש''י ז''ל אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דתיפוק לי דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא דקא עבר [על] הלאו מקיים את העשה ואין הגרסא כדבריהם ז''ל ולענין דינא לא נפקא לן מידי:

יט רָאָה אֶת הָאֲבֵדָה וְאָמַר לוֹ אָבִיו אַל תַּחְזִירֶנָּה יַחְזִיר וְלֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. שֶׁאִם קִבֵּל מֵאָבִיו נִמְצָא בְּעֵת שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (שמות כ-יב) (דברים ה-טז) 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' בִּטֵּל עֲשֵׂה שֶׁל (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם' וְעָבַר עַל (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם':

 מגיד משנה  ראה את האבדה ואמר לו אביו אל תחזירנה. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה יחזיר ואל יקבל ממנו. משנה וגמרא שם (דף ל"ב): שאם קבל מאביו וכו'. כשיטת הרב אלפסי ז''ל והעיקר דכי אמור בגמרא עשה ולא תעשה הוא לאו אאבדה קאי ולענין דינא לא נפקא לן מידי:

כ  הָרוֹאֶה מַיִם שׁוֹטְפִין וּבָאִין לְהַשְׁחִית בִּנְיַן חֲבֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם וּלְמָנְעָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ג) 'לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ' לְרַבּוֹת אֲבֵדַת קַרְקָעוֹ:

 מגיד משנה  הרואה מים שוטפין וכו'. מימרא וברייתא שם (דף ל"א):

הלכות גזלה ואבדה - פרק שנים עשר

א מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה וּפָגַע בַּאֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת חֲבֵרוֹ אִם יָכוֹל לְהַחְזִיר שְׁתֵּיהֶן חַיָּב לְהַחְזִיר שְׁתֵּיהֶן וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר אֶלָּא אַחַת מֵהֶן אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת וַאֲפִלּוּ לַאֲבֵדַת אָבִיו אוֹ שֶׁל רַבּוֹ שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם:

 מגיד משנה  מי שאבד לו אבידה ופגע וכו' אם יכול להחזיר וכו'. פירוש שלא אמרו אבידתו קודמת כיון שהוא יכול להשיב שניהם. ופשוט הוא: ואם אינו יכול וכו'. משנה שם (דף ל':):

 כסף משנה  מי שאבדה לו אבידה וכו' אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת וכו'. מה שקשה על זה ממ''ש בפ''ה מהל' ת''ת יישבתי שם:

ב פָּגַע בַּאֲבֵדַת רַבּוֹ עִם אֲבֵדַת אָבִיו [א] אִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת וְאִם לָאו שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַבּוֹ מֻבְהָק [ב] שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה מִמֶּנּוּ לָמַד:

 מגיד משנה  ופגע באבידת רבו או אבידת אביו וכו'. משנה שם (דף ל"ג:): והוא שיהיה וכו'. כעולא דאמר הכי בגמ':

ג הֵנִיחַ אֲבֵדָתוֹ וְהֶחְזִיר אֲבֵדַת חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא שָׂכָר הָרָאוּי לוֹ. כֵּיצַד. שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם. הִנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי אוֹ שֶׁהִתְנָה בִּפְנֵי בֵּית דִּין חַיָּב לִתֵּן לוֹ דְּמֵי שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲמוֹרוֹ עָלָה מֵאֵלָיו. הוֹאִיל וְלֹא נִתְעַסֵּק בּוֹ זָכָה בְּמַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ:

 מגיד משנה  הניח אבדתו והחזיר וכו' כיצד שטף נהר חמורו וכו'. משנה פרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו). ומ''ש או שהתנה בפני ב''ד אע''פ שאינו שם יצא לו לרב ז''ל ממה ששנינו באלו מציאות (דף ל':) מתנה בפני בית דין כאותה שיתבאר למטה וכתב הר''א ז''ל בפירושיו בב''ק מתניתין ביכול להציל דאי לא מצי אמר ליה מהפקרא זכינא עכ''ל: ואע''פ שחמורו עלה מאליו וכו'. בעיא דאיפשיטא בגמרא פרק הגוזל (דף קי"ו) ואיתא בהלכות:

ד יָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל [ג] אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְכֵן אִם הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ שֶׁשָּׁוָה דִּינָר וְהֶחְזִיר אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה מֵאָה דִּינָר לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי דִּינָר שֶׁהִפְסַדְתִּי אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁיִּבָּטֵל מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ. וְאִם הִתְנָה עִם הַבְּעָלִים אוֹ [ד] בִּפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁיִּטּל מַה שֶּׁיַּפְסִיד וְהִרְשׁוּהוּ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל. וְאִם אֵין שָׁם בְּעָלִים וְלֹא בֵּית דִּין שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:

 מגיד משנה  ירד להציל ולא הציל וכו'. בעיא דאיפשיטא שם: וכן אם היה עוסק וכו'. משנה באלו מציאות. ומה שכתב כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה וכו' מפורש בגמרא (דף ל"א:) בזה הלשון כפועל בטל מאותה מלאכה וכו' ופירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים ואותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהא מרויח סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל כך פירש ר''ח והר''א והרב אלפסי ז''ל עכ''ל הרשב''א ולזה הסכים הרמב''ן. ורבינו ז''ל פירש פירוש אחר יתבאר בסוף הלכות אלו: ואם התנה וכו'. מפורש במשנה (שם דף ל':):

ה וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאִים בְּדֶרֶךְ זֶה בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְזֶה בְּכַד [ה] שֶׁל דְּבַשׁ וְנִסְדַּק הַכַּד שֶׁל דְּבַשׁ וְקֹדֶם שֶׁיִּשָּׁפֵךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ שָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹךְ הֶחָבִית אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דָּמִי שֶׁלִּי אוֹ שֶׁהִתְנָה בִּפְנֵי בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן לוֹ. וְאִם נִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר וְכָל הַמַּצִּיל לְעַצְמוֹ מַצִּיל:

 מגיד משנה  וכן שנים שהיו באים בדרך וכו'. משנה בהגוזל ומאכיל (דף קט"ו). ומ''ש וקודם שישפך הדבש וכו' שחילק הרב ז''ל בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מדאמר בגמרא על משנה זו אמאי נימא ליה מהפקרא קא זכינא ותירצו כשעקל בית הבד כרוך עליה ע''כ. ופירש הרב בשעקל בית הבד וכו' ועדיין לא נשפך לארץ. ונראה לפי זה שאע''פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אף על פי שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז''ל אבל רש''י ז''ל פירש חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עד כאן לשונו וזה עיקר:

ו  הָיָה זֶה בָּא בְּכַד שֶׁל דְּבַשׁ וְזֶה בָּא בְּקַנְקַנִּים רֵיקָנִים וְנִסְדְּקָה כַּד הַדְּבַשׁ וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּנְקַנִּים אֵינִי מַצִּיל לְךָ דְּבַשׁ זֶה בְּקַנְקַנַּי עַד שֶׁתִּתֵּן לִי חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ אוֹ כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין וְקִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַדְּבַשׁ וְאָמַר לוֹ הֵן הֲרֵי זֶה שָׂחַק בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְסִידוֹ [ו] כְּלוּם:

 מגיד משנה  היה זה בא בכד של דבש וכו'. זה מפורש בסוגיא שם (דף קי"ו) דאקשי אמתניתין דתניא ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי חייב ליתן לו מהא דמי שברח הנזכרת למטה בסמוך מרישא דתניא אין לו אלא שכרו הראוי לו ופרקינן דטעמא דמתני' משום דאפסדיה אבל לא אפסדיה לא וזה מבואר:

ז  וְכֵן מִי שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְהָיְתָה מַעְבֹּרֶת לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ הַעֲבִירֵנִי וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ דִּינָר וְהֶעֱבִירוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ [ז] הָרָאוּי לוֹ. וְאִם הָיָה צַיָּד וְאָמַר לוֹ בַּטֵּל מְצוּדָתְךָ וְהַעֲבִירֵנִי נוֹתֵן לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  וכן מי שברח מבית האסורין וכו'. ברייתא והובאה שם (דף ק"ו) ופרק מצות חליצה (דף קט"ז) ואיתא בהלכות. וכתב הרשב''א ז''ל ביבמות וז''ל כתב הרמב''ן ז''ל דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חבירו שוים כ' והתנה עליו ליתן בדמיהם הרבה מחמת אונס חוליו אין לו אלא דמיהם אבל רפואתו יש לו לשלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה:

ח שַׁיָּרָא שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת בַּמִּדְבָּר וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס וּטְרָפָהּ אִם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַצִּיל מִיָּדָם וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהִצִּיל הִצִּיל לְעַצְמוֹ. וְאִם יְכוֹלִין הֵן לְהַצִּיל מִיָּדָם וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וְהִצִּיל אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל הִצִּיל לָאֶמְצַע:

 מגיד משנה  שיירא שהיתה הולכת וכו'. אלו החלוקים ביכולים להציל ואין יכולין ועל ידי הדחק מפורשים בברייתא באוקימתא דרב אשי שם:

ט הָיוּ יְכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק כָּל הַמַּצִּיל מַצִּיל לָאֶמְצַע אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל הֲרֵי זֶה מַצִּיל לְעַצְמוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁשְּׁמָעוּהוּ אוֹמֵר לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל הָיָה לָהֶן לִדְחֹק עַצְמָן וּלְהַצִּיל וְכֵיוָן שֶׁיָּשְׁבוּ וְלֹא הִצִּילוּ הֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ מִן הַכּל:

 מגיד משנה  ומ''ש שכיון ששמעוהו וכו'. מפורש בהלכות:

י * הָיוּ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין וְהִצִּיל אֶחָד מֵהֶן הִצִּיל לָאֶמְצַע. וְאִם אָמַר [ח] לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל הֲרֵי זֶה חָלַק מֵחֲבֵרוֹ וְהִצִּיל לְעַצְמוֹ. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַצִּיל כָּל שֶׁיַּצִּיל הֲרֵי הוּא לַמַּשְׂכִּיר וְאִם אָמַר לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל הֲרֵי זֶה חוֹזֵר בּוֹ מִן הַשְּׂכִירוּת וְכָל שֶׁיַּצִּיל אַחַר שֶׁאָמַר כֵּן הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ:

 ההראב"ד   היו שני שותפין וכו'. א''א אע''פ שאין יכולין להציל עכ''ל:

 מגיד משנה  היו שני שותפין וכו'. אוקימתא דרמי בר חמא ופירש בדין זה אין חילוק בין יכולין להציל בין אין יכולין להציל דכל כי האי גוונא שותף חולק שלא מדעת חבירו ואם לא אמר לעצמי אני מציל בכל גוונא הציל לאמצע וזה עיקר: וכן השוכר את הפועל וכו'. אוקימתא דרבא שם. ומ''ש הרי הוא שלו לאו ביכולים להציל דביכולים להציל ודאי לאו כל כמיניה וכן פירש''י ז''ל בפועל שהיה שכיר לאותה שיירא x וכשאין יכולין להציל הדר ביה וזכי מהפקרא עכ''ל. ועיקר תוספתא שיירא שמחלו להם מנכסים מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו ע''כ והיא כתובה שם בהלכות ורבינו ז''ל ג''כ הביאה בפ''ה מהלכות שלוחין ושותפין:

יא  שַׁיָּרָא שֶׁחָנְתָה בַּמִּדְבָּר וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס [ט] לְטָרְפָהּ וּפָסְקוּ עִם הַגַּיִס מָמוֹן וְנָתְנוּ לוֹ. מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹנָם וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי נְפָשׁוֹת. וְאִם שָׂכְרוּ תַּיָּר לִפְנֵיהֶם לְהוֹדִיעָם הַדֶּרֶךְ מְחַשְּׁבִין שְׂכָרוֹ לְפִי מָמוֹן וּלְפִי נְפָשׁוֹת. וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַחַמָּרִים:

 מגיד משנה  שיירא שחנתה במדבר וכו'. ברייתא שם בהגוזל ומאכיל:

יב רַשָּׁאִין הַחַמָּרִים לְהַתְנוֹת [י] בֵּינֵיהֶן כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד מִמֶּנּוּ חֲמוֹר מִבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא מַעֲמִידִין לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת. וְאִם פָּשַׁע בָּהּ הוּא וְאָבְדָה אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ:

 מגיד משנה  רשאין החמרין להתנות וכו'. פירוש ותנאן תנאי. באותה ברייתא שם:

יג אָבְדָה חֲמוֹרוֹ וְאָמַר תְּנוּ לִי דָּמֶיהָ וְאֵינִי רוֹצֶה לִקַּח חֲמוֹר וַהֲרֵינִי שׁוֹמֵר עִמָּכֶם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא מַעֲמִידִין לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת כְּדֵי שֶׁיִּזְדָּרֵז עַצְמוֹ וְיִשְׁמֹר בְּהֶמְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת בַּשַּׁיָּרָא אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹמֵר אַחַת לְשׁוֹמֵר שְׁתַּיִם:

יד סְפִינָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם וְעָמַד עָלֶיהָ נַחְשׁוֹל לְטַבְּעָהּ וְהֵקֵלּוּ מִמַּשָּׂאָהּ. מְחַשְּׁבִין לְפִי מַשּׂאוֹי וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן. וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַסַּפָּנִים:

 מגיד משנה  ספינה שהיתה מהלכת וכו' מחשבין לפי משאוי. שם (קט"ז:) ופירש''י ז''ל אם השליך שם זה מאה ליטרין זהב ישליך זה ק' ליטרין ברזל ע''כ. כלומר וכגון שהיה לזה אלף ליטרין זהב וזה אלף ליטרין ברזל שהם שוים במשקל ולא בשויו:

טו רַשָּׁאִין הַסַּפָּנִים לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶן כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד לוֹ סְפִינָה מַעֲמִידִים לוֹ סְפִינָה אַחֶרֶת. פָּשַׁע בָּהּ וְאָבְדָה אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לְמָקוֹם שֶׁאֵין הַסְּפִינוֹת הוֹלְכוֹת בּוֹ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ:

 מגיד משנה  רשאין הספנים להתנות וכו'. ברייתא שם:

הלכות גזלה ואבדה - פרק שלשה עשר

א הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב לְהַחְזִירָהּ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ וּלְהוֹדִיעָהּ וְלוֹמַר מִי שֶׁאָבַד לוֹ [א] מִין פְּלוֹנִי יָבוֹא וְיִתֵּן סִימָנִין וְיִטּל. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בְּעֵת הַמְּצִיאָה וְהוּזְלָה חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. וְאֶבֶן גְּבוֹהָה הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעָלֶיהָ הָיוּ מַכְרִיזִין:

 מגיד משנה  המוצא אבדה שהוא חייב וכו'. מפורש באלו מציאות: אע''פ שהיה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה וכו'. דעת הרב ז''ל דאע''ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה לכ''ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות (דף כ"ו): ואבן גבוהה היתה חוץ וכו'. ברייתא שם (דף כ"ח:):

 כסף משנה  המוצא אבידה וכו' אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה. דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא:

ב כֵּיצַד מַכְרִיז. אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ. וְכֵן מַכְרִיז מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְּהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת יָבוֹא וְיִתֵּן סִימָנִים וְיִטּל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵדָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחְזִירוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן * סִימָנִים מֻבְהָקִין:

 ההראב"ד   סימנים מובהקים וכו'. א''א לאפוקי חיורי וסומקי קאמר עכ''ל:

 מגיד משנה  כיצד מכריזין וכו'. שם פסק כר''נ וכן בהלכות:

ג בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָן מֻבְהָקִין אֵין מַחֲזִירִין לוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר סִימָנִים מֻבְהָקִין. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִין אֵין מַחֲזִירִין לוֹ עַד שֶׁיֳּבִיא עֵדִים * שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים (דברים כב-ב) 'וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרשׁ אָחִיךָ' עַד שֶׁתַּחְקֹר אַחֲרָיו אִם רַמַּאי הוּא אִם לָאו:

 ההראב"ד   שהיא שלו וכו'. א''א סימן מובהק לגמרי עכ''ל:

 מגיד משנה  בא בעל האבדה ונתן סימנין שאינן מובהקין וכו'. דע ששלשה מיני סימנין יש. סימנין מובהקים ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וכיוצא בזה ואלו הסימנים מחזירין עליהם אבדה דבר תורה לדברי הכל והרי הן כעדים. סימנים חשובין כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהם אבידה ואלו מחלוקת בגמרא (דף כ"ו:) אם הם דאורייתא או מדרבנן ואלו נקראים לפעמים סימנין מובהקים בגמרא ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמרא יש סימנין גרועין כגון סומקי וחיורי ואין מחזירין עליהם אבידה וארוך וגוץ וכיוצא בזה כיון שלא אמר מדתן: והרמאי אף על פי שאמר סימנים מובהקים וכו'. פירוש סימן מובהק זה שהזכיר כאן רבינו נראה מדבריו של הר''א ז''ל שהוא אע''פ שנתן סימן מובהק כגון נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סימן מובהק ביותר שכך כתב בהשגות א''א סימן מובהק לגמרי. ואף על גב דסימנין כאלה דאורייתא כנזכר למעלה ברמאי חיישינן ומדאורייתא ילפינן לה וכמ''ש הר''א ז''ל וזה הדין במשנה באלו מציאות:

ד  בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנֶיהָ מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי וְטל:

 מגיד משנה  בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה וכו'. ברייתא שם:

ה הַסִּימָנִים הַמֻּבְהָקִין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם וְדָנִין עַל פִּיהֶם בְּכָל מָקוֹם דִּין תּוֹרָה. וְהַמִּדָּה [ב] אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה סִימָנִין מֻבְהָקִין הֵן:

 מגיד משנה  הסימנין המובהקין סומכין וכו' דין תורה. פסק רבינו כמ''ד סימנין דאורייתא ובעיא הוא באלו מציאות (דף כ"ז) וסובר הרב ז''ל דדעת רבא (דף כ"ח) דאמר את''ל סימנים דאורייתא הכי ס''ל דסימנים דאורייתא אינון וגרסא מפורשת יש כדבריו וסימנין אלו מפורשין שם וכן בהלכות:

 כסף משנה  הסימנים המובהקים וכו'. כתב ה''ה דפסק רבינו כמ''ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי''ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אע''פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה''ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ''כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג''כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם וא''כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ''ד דסימנים דאורייתא וא''כ ה''ל למשרי אשת איש אפומייהו וה''ל לפרש שמ''ש שם רבינו אע''פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ''ש בשמו בפי''ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר. ומ''ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ''מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה''ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה:

ו  בָּאוּ שְׁנַיִם זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר לֹא יִתֵּן לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה אֶלָּא תִּהְיֶה מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ אוֹ יַעֲשׂוּ בֵּינֵיהֶן פְּשָׁרָה. נָתַן הָאֶחָד אֶת הַסִּימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. זֶה נָתַן סִימָנִים וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד הֲרֵי הָעֵד הָאֶחָד כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ וְיַנִּיחַ:

 מגיד משנה  באו שנים זה נתן סימנים וכו'. פירוש כשנתן סימן חשוב כחבירו אבל אם היה גרוע לא וכמו שיתבאר וזה מפורש שם: נתן האחד את הסימנים וכו'. מפורש שם: זה נתן סימנים וזה נתן וכו'. גם זה שם:

ז מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ יִתֵּן לְעֵדֵי נְפִילָה. זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּשַׁעֵר הָרַמַּאי מִדַּת רָחְבָּהּ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶּה בָּהּ. זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְזֶה כִּוֵּן מִשְׁקְלוֹתֶיהָ יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ. זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת [ג] הָאִמְרִיּוֹת שֶׁבָּהּ יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ:

 מגיד משנה  מצא שמלה וכיוצא בה וזה הביא וכו'. גם זה שם: זה נתן מדת ארכה. שם (דף כ"ח) ונראה מכאן שאם אין כאן אלא אחד שאומר כולה שלי היא וזה נתן מדת רחבה בלבד מחזירין אותה לו ודאי דאי לא מאי איריא כשזה נותן מדת ארכה אפילו בלאו הכי לא מהדרינן לזה שאמר מדת רחבה אלא ודאי כל זמן שאין חולק עליו נותנין אותה לו, זה נ''ל: זה נתן מדת ארכה ורחבה וכו'. מפורש שם: זה נתן מדת ארכה ורחבה וכו'. האמריות פי' שפה וזה כתב רבינו תחת גמיו האמור בגמ' ופירש''י ז''ל זה אומר כך ארכה וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך [אמות בין הכל] אבל איני יודע כמה באורך וכמה ברוחב עכ''ל:

 כסף משנה  זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה וכו'. קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא י''ל דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה:

ח בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵדָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רִאשׁוֹן. שֵׁנִי אוֹמֵר שֵׁנִי. שְׁלִישִׁי מַכְרִיז סְתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף לוֹ שֵׁנִי בִּשְׁלִישִׁי. וְאַחַר רֶגֶל הָאַחֲרוֹן בְּשִׁבְעַת יָמִים מַכְרִיז פַּעַם רְבִיעִית. כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשּׁוֹמֵעַ לְבֵיתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים וִימַשֵּׁשׁ כֵּלָיו וְיַחְזֹר בִּשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים וְיִמְצָא זֶה הַמַּכְרִיז מַכְרִיז בַּשְּׁבִיעִי:

 מגיד משנה  בראשונה כל מי וכו'. מפורשת זאת הבבא במשנה וכדעת ר' יהודה ובברייתות שם:

ט מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מִשֶּׁרַבּוּ הָאֳנָסִין וְאָמְרוּ הַמְּצִיאָה שֶׁל מֶלֶךְ הִיא הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵנָיו וְלִמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ:

 מגיד משנה  משחרב בהמ''ק וכו'. ברייתא שם (דף כ"ח:):

י הִכְרִיז אוֹ הוֹדִיעַ וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים תִּהְיֶה הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. וּבְכָל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. וְאִם נֶאֶנְסָה פָּטוּר שֶׁשּׁוֹמֵר אֲבֵדָה כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר [ד] הוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה וְנִפְטָר מִכַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּשְׁמִירָתָהּ:

 מגיד משנה  ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה וכו'. פסק כרב יוסף דאמר שומר האבדה כשומר שכר בהכונס (דף נ"ו:) ושם באלו מציאות (דף כ"ט) וכן פוסקין בהל' ויש חולקין לומר כשומר חנם ודעת הרב עיקר:

יא וְצָרִיךְ לְבַקֵּר אֶת הָאֲבֵדָה וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפָּסֵד וְתֹאבַד מֵאֵלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ב) 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ' רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כֵּיצַד. מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ [ה] וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים לֹא יִשְׁטְחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּהּ שֶׁמָּא תִּגָּנֵב:

 מגיד משנה  וצריך לבקר וכו'. מפורש שם (כ"ט:): כיצד מצא כסות של צמר וכו'. מה שאמר רבינו צמר בדוקא ולא פשתן. ומה שמיעט הניעור במקל בשני בני אדם אוקימתות בגמרא (דף כ"ט:) ומפורש בהלכות. ומה שאסר לצרכו ולצרכה בעיא דלא איפשיטא שם (דף ל') ולחומרא: נזדמנו לו וכו'. ברייתא שם:

יב מָצָא כְּלֵי עֵץ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן אֲבָל לֹא בְּחַמִּין מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְּרֵפוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל [ו] פִּשְׁתָּן הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם:

 מגיד משנה  מצא כלי עץ וכו'. ברייתא ופירוש אבל לא ע''י האור אלא ישים הכלי על הכלי. ויתר דברי הבבא עד ומצא ספרים מפורשים באותה ברייתא ובהלכות מלבד שהוסיף הרב כלי פשתן ופשוט מההיא דלעיל דאמר דנעור קשי ליה:

יג מָצָא סְפָרִים קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת גּוֹלְלָן כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמֹד בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה. וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם. וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יֶתֶר מִשְּׁלֹשָׁה דַּפִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִין שֶׁמָּא [ז] יִמְשֹׁךְ זֶה וְיִמְשֹׁךְ זֶה וְיִבְלֶה הַסֵּפֶר. אֲבָל קוֹרִין הֵן בְּעִנְיָן אֶחָד. וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁלֹשָׁה בְּסֵפֶר אֶחָד וַאֲפִלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד:

 מגיד משנה  מצא ספרים קורא וכו'. משנה שם (דף כ"ט:). ומ''ש ולא ילמוד בהן לכתחלה. פירוש בדבר שלא קרא מעולם. מיהו כתב הרשב''א ז''ל בשם הרמב''ן ז''ל דלא איתמר האי דינא אלא בספר תורה נביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם אינו צריך ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע בהם ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמרא השונה פרקו מאה פעמים ומי שלא ראה אותו מעולם אין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וללמוד לכתחלה ע''כ. ואף על פי שלא כתב הרב ז''ל אלא בדין השואל נראה שהוא הדין לאבידה וצריך עיון. ויתר דברי הבבא עד מצא תפילין מפורש במשנה והברייתא והגמרא שם בפירוש. ומה שכתב רבינו ששנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים, רש''י ז''ל פירש בהפך ולשון הגמרא כאן בענין אחד כאן בשני עניינים:

יד מָצָא תְּפִלִּין שָׁם דְּמֵיהֶן וּמֵנִיחָן עָלָיו שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא בְּיַד הַכּל וְאֵין עֲשׂוּיִין אֶלָּא לְמִצְוָתָן בִּלְבַד:

 מגיד משנה  מצא תפילין שם דמיהן וכו'. מימרא דשמואל שם (דף כ"ח):

טו מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ הוּא לְהַאֲכִילוֹ. אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה וּמַשְׂכִּירָן וְלוֹקֵחַ שָׂכָר וּמַאֲכִיל. וְאִם הָיָה שְׂכָרָן יֶתֶר עַל אֲכִילָתָן הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. * וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלִין מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִיכַּן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת כְּדִין כָּל הַשָּׁם בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ:

 ההראב"ד   וכן תרנגולין וכו'. א''א יפה אמר שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה למחצית שכר הילכך כל מה שיוכל להחזיר ליד בעליה מחזיר עכ''ל:

 מגיד משנה  מצא דבר שיש בו רוח חיים וכו'. מבואר במשנה ובגמרא (דף ל' ל"א): וכן התרנגולים מוכר ביציהן. פירוש בנקבות ומפורש שם (דף כ"ח:): מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעליו בשותפות וכו'. זה פירוש על מה שאמרו בגמרא שם דמיהן ומניחן ופירש הרב ז''ל שומא זו למחצה והודה אליו הר''א ז''ל בהשגות ויש פירושים אחרים:

טז מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִין שֶׁל רְעִי מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וְשֶׁל בְּרִיאָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִין גְּדוֹלִים מְטַפֵּל בָּהֶן [ח] שְׁלֹשִׁים יוֹם. מָצָא קְטַנִּים וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ מְטַפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים. מִכַּן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהִתְחִילוּ לְהַרְקִיב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין:

 מגיד משנה  מצא עגלים וסייחין של רעי מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה וכו'. מפורש שם (דף כ"ח ע"ב) בברייתא. ופירוש רעי פירש רש''י ז''ל בארץ מרעה ובעת הדשא שאין טיפולה מרובה וכו'. [של בריאה] בזמן שאין מרעה צריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שהדמים יקרים: אווזין וכו'. חילוק הגדולים והקטנים בגמרא הא ברברבי הא בזוטרי ורש''י ז''ל פירש x (בזוטרי שלשים יום) ברברבי שלשה ימים הפך דברי רבינו ז''ל: וכן פירות וכו'. יצא לו לרב ז''ל מהמשנה דהמפקיד (דף ל"ח) דע''כ לא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים שאומרים חכמים בפירות המרקיבין לא יגע בהן אלא בפקדון שהבעלים מניחין אותה מדעת אבל באבדה לא ופשוט הוא:

 כסף משנה  אווזים ותרנגולים גדולים מיטפל בהם שלשים יום וכו'. טעמו של רבינו משום דכשהם קטנים ביותר טרחם ומזונם מרובה יותר מהגדולים שהם הולכים ומנקרים באשפות:

יז  מַה יַּעֲשֶׂה בַּדָּמִים. יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם [ט] נֶאֶנְסוּ כְּגוֹן שֶׁטְּרָפָם גַּיִס אוֹ טָבְעוּ בַּיָּם חַיָּב לְשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֲרֵי הֵן אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה:

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְמֵי הָאֲבֵדָה הוֹאִיל וְנִטְפַּל בָּהֶן. אֲבָל מְעוֹת אֲבֵדָה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הוּא שׁוֹמֵר שָׂכָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  (יז-יח) מה יעשו בדמים וכו' במה דברים אמורים בדמי וכו'. מפורש במשנה ובגמרא (דף כ"ט) וכרבי טרפון וכדעת רב יוסף דאמר כשומר שכר דמי ומבואר בהלכות שם באלו מציאות:

יט כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין אִם הֶאֱכִילָם מִשֶּׁלּוֹ נוֹטֵל מִן הַבְּעָלִים. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם:

 מגיד משנה  כל אותן הימים וכו'. זה פשוט ויראה לרב ז''ל שהוא בלא שבועה ועיקר ודומה להך דאמרי' דהמוצא מציאה לא ישבע:

כ  הַמּוֹצֵא מְצִיאָה * לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע:

 ההראב"ד   לא ישבע וכו'. א''א הרב ז''ל פוסק כראב''י דקאי רבי יצחק כוותיה במס' גיטין ואמר ישבע בשני כיסים קשורים ואין הכל מודים לו עכ''ל:

 מגיד משנה  המוצא מציאה לא ישבע וכו'. משנה במסכת גיטין (דף מ"ח ע"ב) בהניזקין ופסק הרב ז''ל כפשט המשנה ודלא כר' יצחק דגמ' (דף נ"א) דאמר כתנא דברייתא וכן דעת הרב אלפסי ז''ל בהלכות שלא הביא אלא המשנה בלבד. וכתב הר''א ז''ל א''א הרב ז''ל פסק כרבי אליעזר בן יעקב וכו'. ודברי תימה הם דהא התם בגיטין לפי מסקנא לא קאי ר''א כוותיה דרבי יצחק דהא עבדינן אוקימתא אחריתי וכן כתבו המפרשים ז''ל דאפשר דאיתא לרבי אליעזר וליתא לדרבי יצחק וזה דעת ההלכות שאף על פי שפסק כרבי אליעזר לא הביאו ההיא דרבי יצחק ועיקר:

הלכות גזלה ואבדה - פרק ארבעה עשר

א הַשִׂמְלָה בִּכְלַל (דברים כב-ג) 'כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ' הָיְתָה וְכֵן הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהַחֲמוֹר. וְלָמָּה פֵּרֵט הַכָּתוּב (דברים כב-ג) 'חֲמוֹר' לְהַחְזִירוֹ בְּסִימָנֵי מִרְדַּעַת אַף עַל פִּי שֶׁהַסִּימָן בְּדָבָר הַטָּפֵל לוֹ יַחְזִיר. וְלָמָּה פֵּרֵט שׁוֹר וְשֶׂה לְהַחְזִיר אֲפִלּוּ גִּזַּת הַשֶּׂה אוֹ גֵּז [א] זְנַב שׁוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט. וְלָמָּה פֵּרֵט הַשִּׂמְלָה לִלְמֹד מִמֶּנָּה מָה הַשִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְחֶזְקָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִים הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין וְחַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין אֶלָּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים:

 מגיד משנה  השמלה בכלל וכו'. מדרש השור והשה והחמור הם מפורשים בגמרא (דף כ"ז): ולמה פרט לך השמלה כו'. משנה מפורשת שם באלו מציאות:

ב זֶה הַכְּלָל בַּאֲבֵדָה כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן כֵּיוָן שֶׁאָבַד וְיָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן מַסְמֵר אֶחָד אוֹ מַחַט אַחַת אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִים לִתֵּן סִימָן לְהַחְזִירוֹ לָהֶן וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא לָזֶה שֶׁמְּצָאוֹ:

 מגיד משנה  זה הכלל וכו' כל דבר שאין בו סימן וכו'. זה מפורש באותו פרק בכמה מקומות:

ג  וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן כְּגוֹן שִׂמְלָה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ בְּעָלָיו שֶׁהֲרֵי דַּעְתָּן תְּלוּיָה לִתֵּן סִימָנִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיַחְזֹר לָהֶן לְפִיכָךְ הַמּוֹצְאוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹתָם אוֹמְרִים וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּרְאִין שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אוֹתָהּ הָאֲבֵדָה שֶׁל מוֹצְאָהּ:

 מגיד משנה  וכל דבר שיש בו סימן וכו'. מפורש שם: אלא אם כן ידע שנתייאשו וכו'. מימרא דרב זביד (דף כ"ג) כיון דאמר ווי לי לחסרון [כיס] מייאש לה מינה ובדבר שיש בו סימן הוא דבדבר שאין בו סימן לא בעינן עד דאמר אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש כך פירש הרשב''א ז''ל וכדברי רבינו ז''ל ופירוש הכרחי הוא:

ד וְכֵן אִם מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בַּיָּם וּבַנָּהָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ מִשָּׁעָה שֶׁנָּפַל. וּלְפִיכָךְ הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאָן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ:

 מגיד משנה  וכן אם מצא וכו'. מפורש שם (כ"ד:) ופסק כפסק ההלכה:

ה יֵאוּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן אֵינוֹ יֵאוּשׁ. כֵּיצַד. נָפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר וְלֹא יָדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁיָּדַע בּוֹ שֶׁנָּפַל יִתְיָאֵשׁ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יֵאוּשׁ עַתָּה עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל. אֲבָל אִם עֲדַיִן אוֹמְרִים הַבְּעָלִים שֶׁמָּא נְתַתִּיו לִפְלוֹנִי אוֹ בְּמִגְדָּל הוּא מֻנָּח אוֹ שֶׁמָּא טָעִיתִי בַּחֶשְׁבּוֹן וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵין זֶה יֵאוּשׁ:

 מגיד משנה  יאוש שלא מדעת. פסק כאביי (דף כ"א:) דהכין איפסיק הלכתא בהדיא בגמ' (דף כ"ב:). ודע שהנראה מן הסוגיא היא שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק לפי ששם אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואקשינן עליה דאביי ופרקינן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אלמא מסתמא בדבר שאין לתלות אסור דאי לא מאי קושיא ומאי פירוקא. זה נ''ל וכל הסוגיא מוכחת כך:

ו הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר עַל הָאָרֶץ וְלֹא יָדַע בּוֹ וְנָטַל הַדִּינָר קֹדֶם יֵאוּשׁ עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל שְׁנֵי לָאוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ הֶחְזִיר לוֹ הַדִּינָר לְאַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מַתָּנָה הִיא זוֹ וּכְבָר עָבַר עַל הָאִסּוּרִים:

 מגיד משנה  הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ וכו'. זהו מימרא באלו מציאות (דף כ"ו:). ומ''ש רבינו ואפילו החזיר לו הדינר אחר יאוש וכו'. נוסחא כתובה בהלכות ובפירוש ר''ח ובקצת הספרים והשיגו עליה:

ז נָטַל הַדִּינָר לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירוֹ וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לִגְזל אוֹתוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים כב-א) 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם'. הִמְתִּין לָהּ וְלֹא הוֹדִיעַ לַבְּעָלִים וְלֹא נָטַל הַדִּינָר עַד שֶׁיָּדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנָּפַל שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאַחַר כָּךְ נָטַל הַדִּינָר מֵעַל הָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם (דברים כב-ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  נטל הדינר לפני היאוש וכו'. גם זה מבואר באותה סוגיא: המתין לה ולא הודיע וכו'. שם באותה מימרא:

ח רָאָה סֶלַע אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל אֲפִלּוּ מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁמָּא שֻׁתָּפִין הֵן וּמָחַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצֵאת אֲבֵדָתוֹ שֶׁל זֶה שְׁוֵה פְּרוּטָה:

 מגיד משנה  ראה סלע או מטבע וכו'. פסק כרבא דבתרא הוא וכן בהלכות שם וזה לשון הגמרא (דף כ"ו:) איכא דאמרי [אמר רבא] אע''ג דלית בה אלא שוה שתי פרוטות [חייב להחזיר מ''ט] אימא שותפי נינהו וחד מינייהו אחוליה אחליה מנתיה לגבי חבריה וכתב הרשב''א ז''ל ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא דמאי אמרת דילמא תרוייהו לגבי חד מחלי לכולי האי לא חיישינן עכ''ל. והכוונה שאם היה שוה פרוטה לבד או פחות מפרוטה וחצי לא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד ואף כן נראה מן הגמרא דאי לא דר''נ דאמר ראה סלע שנפלה משלשה אינו חייב להחזיר היכי משכחת לה. ומיהו אפשר שרבינו ז''ל אינו סובר ההיא דר''נ ולמטה פ''י יתבאר:

ט רָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ דִּינָר בְּתוֹךְ הַחל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה כְּנוֹפֵל לַיָּם אוֹ לַנָּהָר וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. וַאֲפִלּוּ רָאָה אוֹתוֹ מֵבִיא כְּבָרָה לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. בְּדַעַת רְעוּעָה הוּא מְחַפֵּשׂ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפְּשִׂים בֶּעָפָר שְׁאָר הַבַּלָּשִׁין שֶׁלֹּא נָפַל מֵהֶן כְּלוּם שֶׁמָּא יִמְצְאוּ מַה שֶּׁנָּפַל לַאֲחֵרִים כָּךְ הוּא זֶה מְחַפֵּשׂ לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ:

 מגיד משנה  ראה חבירו וכו'. מימרא שם בהלכות:

י הַמּוֹצֵא סֶלַע בַּשּׁוּק. מְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ שֶׁלִּי הִיא וַחֲדָשָׁה הִיא וְשֶׁל מְדִינָה פְּלוֹנִית הִיא וְשֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא. אֲפִלּוּ אָמַר שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. שֶׁאֵין סִימָנֵי הַמַּטְבֵּעַ סִימָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ לְהוֹצָאָה. וְאָנוּ אוֹמְרִין שֶׁלּוֹ הָיְתָה וְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ וְנָפְלָה מִיַּד אַחֵר. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ סִימָן שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו מִשְּׁעַת נְפִילָה נִתְיָאֵשׁ וַהֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ:

 מגיד משנה  המוצא סלע וכו'. בברייתא מפורשת שם (דף כ"ה:) ובהלכות. ומ''ש ואנו אומרים שלו היתה והוציאה מתחת ידו וכו' מהלכות הרב אלפסי ז''ל ובקצת ספרי הגמרא כתוב כן וכתב הרמב''ן ז''ל דאע''ג דודאי ידיע מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זה ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ''ל:

יא  הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל הַסִּימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ וְאָמַר שֶׁזֶּה בִּלְבַד נָפַל מִמֶּנּוּ זָכָה הַמּוֹצֵא בַּדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן:

 מגיד משנה  המוצא דבר שיש בו סימן וכו'. ברייתא שם (דף כ"ה) בהלכות ואתפרש בגמרא שאם יש הוכחה באותו שאין בו סימן שאינו של אותו שיש בו סימן הרי הוא שלו וכן בהלכות ויתבאר לפנינו פט''ו:

יב הַמּוֹצֵא כְּלֵי חֶרֶשׂ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּן שָׁוָה. אִם כֵּלִים חֲדָשִׁים הֵן הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הֵן כְּמוֹ דִּינָר מִשְּׁאָר הַדִּינָרִים שֶׁאֵין לוֹ סִימָן וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִים אוֹתָן. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פַּךְ זֶה אוֹ צְלוֹחִית זוֹ שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אַחֵר. וְאִם הָיוּ כֵּלִים [ב] שֶׁשְּׂבָעָתַן הָעַיִן חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁאִם יָבוֹא תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי כָּזֶה סִימָן יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעוּת עַיִן חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם הִכִּירוֹ וְאָמַר שֶׁלִּי הוּא מַחֲזִירִין לוֹ:

 מגיד משנה  המוצא כלי חרס וכו' עד סוף הפרק. מפורש במשנה (דף כ"א) ובגמ' (דף כ"ג) שם בהלכות. ומה שכתב חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם וכו'. פירש הר''א ז''ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבית מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויין שם ואין מכריזין אלא שלש פעמים והרמב''ן ז''ל פירש שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכדאמרינן התם בשוקא דרבנן:

 כסף משנה  המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'. כתב ה''ה ומ''ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו' פירש הר''א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת''ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת''ח מצויין שם אם בא ת''ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת''ח כשמרגיש שאבד אע''פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין:

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם אוֹ בְּמַסֶכְתָּא אוֹ בְּמִטָּה אוֹ בְּבַיִת שֶׁהוּא מִתְאָרֵחַ בּוֹ. כֵּיצַד. הָיָה עוֹסֵק בְּמַסֶּכְתָּא דְּנִדָּה וְאָמַר בְּמִקְוָאוֹת אֲנִי שׁוֹנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁאָלוּהוּ שְׁאֵלוֹת בְּעִנְיַן נִדָּה. אוֹ שֶׁיָּשַׁן בְּמִטָּה זוֹ וְאוֹמֵר בְּזוֹ אֲנִי יָשֵׁן שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם קֶרִי. אוֹ שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֵצֶל שִׁמְעוֹן וְאָמַר אֵצֶל רְאוּבֵן אֲנִי מִתְאָרֵחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל זֶה שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁהֵבִיא שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְהוֹסִיף וְגָרַע כְּדֵי לְחַבְּבָן זֶה לָזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁשִּׁנָּה בְּדִבּוּרוֹ חוּץ מִדְּבָרִים אֵלּוּ אֵין מַחֲזִירִין לוֹ בִּטְבִיעוּת עַיִן:

 מגיד משנה  ומ''ש או שהביא שלום וכו'. מפורש בהלכות ואינו באלו מציאות בגמ' אבל היא מימרא פ' הבא על יבמתו (דף ס"ה:) והביאוה בהלכות כאן:

הלכות גזלה ואבדה - פרק חמשה עשר

א כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. וַאֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחְזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר * שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִירוֹ:

 ההראב"ד   דבר שאין בו וכו'. א''א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבא אליהו. עכ''ל:

 מגיד משנה  כל המוצא אבדה וכו'. זה שכתב הרב הוא מפורש במשנה (דף כ"ה:) ובודאי הינוח בין יש בו סימן לאין בו סימן ה''ז לא יגע כמו שכתב למטה כגון שמצא חמור והיא משנה מפורשת שם באלו מציאות (דף ל':): אפילו נסתפק לו וכו'. זה ספק הינוח המוזכר בגמרא שם. ולפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו (דף כ"ה:) מצא אחר הגפה ע''כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל כשיש בו סימן לא אלא יטול ויכריז. וכ''כ הרשב''א ז''ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה''ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע''כ כתבו לענין פסק הלכה גם הרמב''ן ז''ל הסכים לזה שכתב דה''מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול. והנראה אצלי מדברי רבינו ז''ל שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר איניש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח וכו' ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בדבר שאין בו סימן ומ''מ הנראה מן ההלכות וגרסת ספרינו הוא מ''ש וכן פירש רש''י ז''ל ספק הינוח בדבר שאין בו סימן: ואם עבר ונטל אסור להחזירו לשם. זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל וכ''נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקש עוד ויבוא אחד ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ''ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירה לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו: ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו. זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואין צ''ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה לו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והכי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה''ג לחומרא וכמ''ש פי''ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר''א ז''ל וכתב יעמוד עד אשר יבוא אליהו. והאמת כדבריו וכ''כ הרמב''ן ז''ל זה לשונו ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכן דעת הרשב''א ז''ל וכן דעת רבינו יונתן:

 כסף משנה  כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה''ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (כ"א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: כתב ה''ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ''ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ''ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ''ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ''ל ליישב דעת רבינו:

ב וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-א) 'נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ'. אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

 מגיד משנה  וכל דבר וכו'. זה פשוט ופירוש בין בדרך הנחה בשעבר ונטלו: כיצד דרך הנחה כגון שמצא חמור או פרה וכו'. משנה שם (דף ל':). ומ''ש ביום. מפורש בסוגיא דאמרינן או בלילותא אפילו חדא שעתא נמי פירוש הויא אבידה וחייב ליטפל בה: או שמצא כלי שמכוסה באשפה וכו'. משנה (דף כ"ה:) ולפנים יתבאר באי זה אשפה ואי אלו כלים: אבל אם מצא וכו'. משניות מפורשות שם (דף ל':):

ג רָאָה חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּאֲפָר כְּדַרְכָּן בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף אִם רָאָה אוֹתָן שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר אֵין זוֹ אֲבֵדָה. כְּלַפֵּי הַשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה:

 מגיד משנה  ראה חמור או פרה. מימרא דרב וסוגיא שם: ראה פרה וכו'. מפורש בסוגיא שעל הברייתא באוקימתא דרבא שם:

ד מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר מִשּׁוּם אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל עַכּוּ''ם אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנָּה הָעַכּוּ''ם כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ה מָצָא פָּרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת לֹא יִגַּע בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. בִּסְרַטְיָא הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  מצא פרה וכו'. משנה (דף ל"ג) וחוץ לתחום בדוקא הא תוך התחום אינו חייב להחזיר וכן מפורש בלישנא בתרא דגמרא: היתה רועה בעשבים וכו'. ברייתא. ונראה דאפילו חוץ לתחום כיון דרועה היא: או שהיתה ברפת וכו'. מפורש במשנה ורפת אפילו חוץ לתחום נמי כדאיתא בגמרא ופירוש שאינה משמרת ולא מאבדת פירש''י ז''ל שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משמרתו שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה ע''כ. והכוונה דבמאבדה הרי זו אבידה ויחזיר: מצא טלית או קרדום וכו'. ברייתא שם (דף ל"א) ז''ל טלית בצד גדר קרדום בצד גדר ופרה רועה בין העשבים אין זו אבידה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה והובאה לסיוע מימרא דרב דלעיל גם ההיא דמצא פרה וכו' וג' ימים אלו בפנות היום ובנשף וכמו שמוכיח שם. וכתב הרשב''א ז''ל וז''ל מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה מילתא ואפי' טלית בצד גדר דודאי בודאי הינוח כל שלא נטלו משם תוך ג' ימים זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה ע''כ. ורבינו לא חלק: בסרטיא וכו'. ברייתא שם:

ו מָצָא * גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן וּמְדַדִּין אַחַר הַגָּדֵר אוֹ אַחַר הַגַּפָּה אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָן קְבוּעִים בִּמְקוֹמָן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן:

 ההראב"ד   גוזלות מקושרים וכו'. א''א זה שבוש כל ספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו עכ''ל:

 מגיד משנה  מצא גוזלות מקושרין וכו'. פירוש גפה סתימת כותל של עץ או של קנים גדר של אבנים עכ''ל ר''ש ז''ל. ומ''ש ומדדין פירוש לדעת הרב אפילו מדדין לא יגע בהן ואין צ''ל באין מדדין. וכל זאת הבבא משנה וסוגיא שם (דף כ"ה:) וכבר כתבתי למעלה מה שהוקשה במ''ש הרי אלו שלו כלומר מפני שאין בו סימן וכן השיגו הר''א ז''ל דספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו בדבר שאין בו סימן:

ז  מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶּה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים כְּגוֹן סַכִּין וְשִׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

 מגיד משנה  מצא באשפה וכו' ואם אשפה וכו'. פסק כשתי האוקימתות האמורות בגמרא (דף כ"ה:) ועל המשנה דלא פליגן אהדדי ועיקר:

ח מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין דֶּרֶךְ הַנָּחָה לֹא יִגַּע בָּהֶן. דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן. אוֹ שֶׁמָּצָא עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן:

 מגיד משנה  מצא פירות וכו'. מפורש במשנה ובגמ' (דף כ"א) בראש הפרק: וכן אם מצא כריכות קטנות וכו'. דין הכריכות משנה ומסקנא בגמ'. ומ''ש שהרי אין בהם סימן פירוש שאין לומר מקום הוי סימן דבני רשות הרבים מגלגלין אותם ודוחפין אותם ממקומם: עיגולי דבילה וכו'. שם במשנה, וכל אלו הטעם שהרבה מהן שוין במשקל שכן דרך העושין אותם למשקל אחד. אי נמי כשהן דברים שאין דרך לידע בהם משקל לעולם ופירוש הבאות ממדינתן שלא נעשה בהן שינוי. ופירוש אניצי פשתן רשתות רשט''א בלעז ולשונות של ארגמן צמר סרוק ועשוי כמין לשונות של ארגמן: ואם יש בהן סימן. מסקנא דגמרא שם (דף כ"ב:):

 כסף משנה  מצא פירות מפוזרים וכו'. כתב הטור [סימן רס''ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ''ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי''ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ''כ הרמב''ן לדעת הרי''ף וכ''כ נמוקי יוסף:

ט אֲבָל אִם מָצָא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁכָּל אֵלּוּ יֵשׁ לָהֶם סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְאִם * נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשׁוּמִין. שֶׁכָּל הַכַּדּוֹת כָּךְ הָיוּ רְשׁוּמוֹת וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ הַכַּדִּין כְּכִכְּרוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶׁיֵּשׁ צוּרָה אַחַת לְכֻלָּן וּמִשְׁקָל אֶחָד לְכֻלָּם:

 ההראב"ד   ואם נפתחו האוצרות וכו'. א''א זה הטעם אינו מחוור אצלי והטעם שהכל נכנסים באוצרות ליקח ורואין הסימן שעליהן ולפיכך מי שנפלו ממנו מתייאש אומר אחר נתן סימניה ונטלה מיהו דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתא מקום הוי סימן עכ''ל:

 מגיד משנה  אבל אם מצא ככרות וכו'. משנה (דף כ"ד כ"ה) והחילוק בין נפתחו אוצרות ללא נפתחו מפורש שם בגמ' (דף כ"ג:) והטעם שכתב רבינו ז''ל כדעת רש''י ז''ל והר''א ז''ל כתב טעם אחר לומר שאפילו הם רשומין ברושם משונה שאין דרך בכך הרי אלו שלו וכן דעת הרשב''א ז''ל. עוד כתב הר''א ז''ל מיהו דוקא ברקתא דנהרא וכו' ועיקר דהכין מסקנא דגמרא למ''ד מקום הוי סימן. ונראה לי שכשכתב רבינו ז''ל לפנינו גבי כריכות דרך הנחה ברה''י חייב להכריז ה''ה לכל הדברים שהזכיר. ומ''מ עיקר הדין כך הוא דכל דרך הנחה בדבר שאין בני רה''ר דוחפים אותם ברגליהם הוי מקום סימן אבל בדברים קטנים לא שאני אומר בני רה''ר דחפוהו ולא נמצא במקום שהניחו ודרך נפילה אין לומר מקום הוי סימן שהרי אינו יודע כשנפל בו. זה העולה מכלל הסוגיות:

י מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן הַמָּקוֹם סִימָן (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק). מָצָא אֲלֻמּוֹת בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

 מגיד משנה  מצא כריכות וכו'. הלכה בגמרא (דף כ"ג) ומה שכתוב בקצת ספרי הרב שהמקום אינו סימן מובהק ט''ס הוא שהרי כתב למעלה פי''ג או מקום האבדה סימנין מובהקים הן. ויש קצת ספרים שהגיהו למעלה שיעור האבדה כדי שלא יהיו דבריו הפכים למ''ש כאן ואינו דהכין אסיקנא בגמ' ובהלכות דמקום הוי סימן מובהק כמו מדה ומשקל ועוד שהרי כתב שם פי''ג שאם נתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו האבדה וא''כ שהמקום אינו סימן מובהק מה יועיל בכאן אלא ודאי זה שנמצא כאן ט''ס הוא: מצא אלומות וכו'. ברייתא (דף כ"ב:):

 כסף משנה  מצא כריכות ברה''י וכו'. כתב ה''ה מ''ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול''נ שאפשר לומר שמ''ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה''י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ''ש פרק י''ג:

יא מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶשׂ. כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה בַּחֲתִיכוֹת. דָּג נָשׁוּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁלֹּא עֲשָׂאוּם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן:

 מגיד משנה  מצא עיגול וכו'. פסק כר''י דמתני' (דף כ"א) דלא כר''מ וכפסק המשנה:

 כסף משנה  מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'. כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא''א הרא''ש ז''ל פסק כחכמים וכו' עכ''ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע''ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי''ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע''פ שלא נעשה בכוונה וה''ל כסימן הבא מאליו עכ''ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ''ש דמשום דאמרינן דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ''ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס''ד דקסבר ת''ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ''ש דמשום דקי''ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא''כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ''ש שהרי''ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי''ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא''ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר''מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר''מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא''ש לא גריס דברי ר''מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה:

יב מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין בְּמָקוֹם הַגֳּרָנוֹת אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּיֶתֶר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם. הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִין כְּמוֹ תְּמָרִים שֻׁמְשְׁמִין [וְרִמּוֹנִים] כָּל אֵלּוּ סָפֵק לְפִיכָךְ לֹא יִטּל. וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

 מגיד משנה  מצא פירות מפוזרין וכו'. מימרא וסוגיא בראש הפרק. ומ''ש כל אלו ספק. בעיי דלא איפשיטו שם. ומ''ש שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים. לפי גרסת גמרתנו הכוונה אחת משלש אלה ואיבעיא להו התם מי אמרינן כיון דשומשמין חשובין הן טרח ומאסף להו ותמרים ורימונים כיון דלית בהו טירחא שהן גסין מאסף להו או דילמא לא שנא והוא כלל לכל כיוצא בזה. זה מפורש בגרסאות שלנו:

יג  הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵּרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת. וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אַחֵר וַהֲרֵי אֵין בּוֹ סִימָן. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד חַיָּב לְהַכְרִיז:

 מגיד משנה  המוצא ציבורי פירות וכו'. או פירות בכלי. פירוש מפני שסתם כלים יש בהן סימן ופירות סתמן של בעלי הכלי. ופירוש כמות שהוא ריקן ולשונו כלשון המשנה (דף כ"ד כ"ה): מצא כלי ולפניו פירות וכו'. נמצא בקצת ספרי רבינו הרי שלו הפירות והכלי. והוא טעות דודאי בכלי שיש בו סימן הוא דאי לא פירות בכלי או כלי כמות שהוא אמאי חייב להכריז אלא כך ראוי להיות הרי אלו שלו הפירות והכלי נוטל ומכריז ואם כדברי הספרים הוא איני מבין כוונת רבינו ז''ל דדומיא דכלי כמות שהוא עסקינן ועוד שהרי מבואר כן בגמ' והכלי אינו שלו מיהו בכלי שאין בו [סימן] ודאי שלו וכמו שנתבאר פי''ד:

יד כֵּיצַד. הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ אָגֳּנִים לַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מִן הַכְּלִי הָיָה נִשְׁאַר מֵהֶן בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאָגֳּנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ חַיָּב לְהַכְרִיז:

 מגיד משנה  כיצד היו וכו'. חלוקין אלו מפורשין בגמ' (דף כ"ה) אוקימתא דרב פפא ובתרי לישני בתראי:

טו הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גֵּזֶל. שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. אֲבָל זֵיתִים וְחָרוּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרִין:

 מגיד משנה  המוצא קציעות וכו'. פי' תאנים יבשות שקוצצין באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחים אותם ליבשם וברייתא היא מפורשת בראש הפרק (דף כ"א:) ופטור המעשר הוא כדין הפקר שפטור:

טז  תְּמָרִים שֶׁמְּשִׁירָן הָרוּחַ מֻתָּרוֹת שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל:

 מגיד משנה  תמרים שמשירן הרוח וכו'. מפורש בגמ' (דף כ"ב:) והני מילי דהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובין מפני שהבעלים מוחלין להם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקתן ואין אוכלים שאר פירות כגון זיתים וחרובין והכין איתא בגמרא וכפירושו פירשו רוב המפרשים:

יז חָתוּל רַע שֶׁהוֹרֵג אֶת הַקְּטַנִּים אָסוּר לְקַיְּמוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ זָכָה בּוֹ וְהוֹרְגוֹ וְהָעוֹר שֶׁלּוֹ:

 מגיד משנה  חתול רע וכו'. מימרא במרובה (דף פ':) וכתב הורג את הקטנים מפני שאותו מעשה כך היה שהחתול x הרג תינוק ודרש רב כך שאסור לקיימו:

יח גּוֹזָל הַנִּמְצָא קָרוֹב לַשּׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁתֵּי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִים בְּמִנְיָן. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק:

 מגיד משנה  גוזל הנמצא וכו'. משנה בפ' לא יחפור (דף כ"ג:): נמצא בין שני וכו'. משנה שם: בד''א וכו'. מימרא שם ופסק רבינו כדעת ההלכות ופירוש כגון שהיה תוך כ' אמה לשובך שיוניו מעטין ותוך מ' לשובך שיוניו מרובין אפילו אם היה יותר מנ' אמה לשובך פשיטא שאינו שלו שאין המדדה מדדה יותר מנ' אמה:

הלכות גזלה ואבדה - פרק ששה עשר

א הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצא בָּהֶן אִם מְצָאָם אֶחָד אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁמִּנְיָן סִימָן:

 מגיד משנה  המוצא מחטין וצנורות וכו'. פירוש צנורות מזלגות קטנות של טוות זהב והיא ברייתא בגמ' (דף כ"ד) מפורשת באלו מציאות ובהלכות:

 כסף משנה  המוצא מחטין וצנורות וכו'. נ''ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל''כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז''ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ''ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז:

ב וְכֵן הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה הֲרֵי הֵן כִּמְפֻזָּרִין. אֲבָל אִם מָצָא צִבּוּר מָעוֹת חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵן עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּל. אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן. אוֹ שֶׁהָיוּ מִקְצָת זֶה עַל מִקְצָת זֶה כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִים כְּשִׁיר אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה אוֹ כְּסֻלָּם הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטּל:

 מגיד משנה  וכן המוצא מעות וכו'. משנה שם (דף כ"ה). ומ''ש אפילו היו מקצת. מפורש בגמ' (דף כ"א) ובהלכות: אבל אם מצא צבור מעות וכו'. משנה שם (דף כ"ד כ"ה): מצא ג' מטבעות. משנה ופירוש עשויין כמגדל לדעת ר' חנינא דגמרא הגדול מלמטה ובינוני על גביו וקטן מלמעלה כדרך מגדל שמקצר ועולה וכן מפורש שם אליביה והכי קי''ל הא לאו הכי אמרינן דרך נפילה היה והרי אלו שלו: או שהיו וכו'. מפורש שם בגמרא: או שהיו וכו'. גם כן שם: היו עשויים כשיר. פירוש מוטלין בעיגול כאצעדה. כשורה זה אצל זה. [כחצובה] כשלש רגלי קנקן כל אחד כנגד אויר של שנים. כסולם רוב אמצעי על התחתון ורוב עליון על האמצעי כמין מעלות לשון רש''י ז''ל (דף כ"ה) ובעיי ולא איפשיטו נינהו ואינן בהל' לפי שהן דברים שאין מצויים:

ג  הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וְהַמָּעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמִן הַכִּיס נָפְלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

 מגיד משנה  המוצא וכו'. משנה שם והטעם מפני שיש סימן בכיס פירוש כמות שהוא ריקן: מצא כיס וכו'. מפורש בברייתא ובסוגיא:

ד * הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת אִם הָיוּ בֵּין תֵּבָה לַחֶנְוָנִי הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת. וְאִם מְצָאָן עַל הַתֵּבָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹצְאָן. וְלָמָּה לֹא תִּקְנֶה הַחֲנוּת לִבְעָלֶיהָ לְפִי שֶׁאֵינָהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעָלֶיהָ בְּתוֹכָהּ צָרִיךְ לוֹמַר תִּקְנֶה לִי חֲנוּתִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 ההראב"ד   המוצא מעות בחנות וכו'. א''א יש מי שאומר אפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה אבל זו לא היתה אצלו אבדה אלא בפקדון ששכחו בעליו עכ''ל:

 מגיד משנה  המוצא מעות וכו'. משנה שם והטעם אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שהרבה עכו''ם מצויין שם ומתייאש מהם וכ''כ הרב למטה וכן פירשו בתוס' והראב''ד ז''ל. ויש מי שכתב אפילו אין רוב עכו''ם מצויין שם דכיון דחנוני דר שם יאושי מיאשי בעלים מינייהו דאמרי כיון דאיהו דר ביה איהו אשכחינהו וכיון דלא אכריז דעתיה לגזול ולא מצינא לאוקומי בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחיתיה אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח עכ''ל הרשב''א ודוחק הוא: ולמה לא תקנה וכו' ואע''פ שבעל החנות וכו'. כבר השיג עליו הר''א ז''ל לומר שאפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש פירוש כאביי דאמר יאוש שלא מדעת קונה והויא ליה חצרו כידו וכ''כ הרשב''א ז''ל. אבל הטעם השני הכתוב בהשגות איני מבין:

 כסף משנה  המוצא מעות בחנות וכו'. כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא''כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ''ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא''כ בחנות וכו' ול''נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע''ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א''נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא''נ לא היה הכרח זה ה''ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ''מ אע''ג דקתני מצא בחנות הוי ע''ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע''ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא:

ה  מָצָא מָעוֹת בַּחֲנוּת הַשֻּׁלְחָנִי בֵּין כִּסֵּא לַשֻּׁלְחָנִי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שֻׁלְחָנִי. מְצָאָן עַל הַכִּסֵּא לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי אֲפִלּוּ הָיוּ צְרוּרִין וּמֻנָּחִין עַל הַשֻּׁלְחָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל מוֹצְאָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב עַכּוּ''ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַכְרִיז. מִפְּנֵי שֶׁהֵן צְרוּרִים יֵשׁ לָהֶם סִימָן:

 מגיד משנה  מצא מעות בחנות השולחני וכו'. מבואר במשנה ובגמרא שם ובהלכות. ומה שכתב מפני שהן צרורין יש להם סימן, לומר דבדבר שאין לו סימן אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו:

ו הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת וּמָצָא בְּתוֹכָן מָעוֹת צְרוּרוֹת נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מְצָאָן מְפֻזָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ הַפֵּרוֹת מִן הַתַּגָּר אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָן מִן הַתַּגָּר. אֲבָל אִם בַּעַל הַבַּיִת דָּשׁ הַפֵּרוֹת לְעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר:

 מגיד משנה  הלוקח פירות וכו'. משנה מפורשת שם וכו': בד''א וכו'. מימרא בגמ' (כף כ"ז). ומ''ש אבל אם בעה''ב. פירוש שהלוקח מבעה''ב דש הפירות ע''י עצמו או ע''י עבדיו ושפחותיו הכנענים כלומר שמה שקנו הן הוא לרבן חייב להחזירו אבל עבדים עברים שמא משלהם הן או שמא של בעל הבית והרי אלו שלו מיהו כתב הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאם היה הלוקח תגר אע''פ שלקחן מבעה''ב הרי אלו של תגר דיאושי מיאשי מינייהו כיון דאורחייהו דתגרי למזבן הכא ולזבוני הכא:

ז  הַמּוֹצֵא מַטְמוֹן בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים הַקַּדְמוֹנִים הֵן. וְהוּא שֶׁיִּמְצָאֵם מַטָּה מַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּטְמוֹנוֹת הַיְשָׁנוֹת. אֲבָל אִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן מַטְמוֹן חָדָשׁ אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא מֻנָּחִים הֵם שָׁם:

 מגיד משנה  המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו וכו'. משנה (דף כ"ה:). ומ''ש כדרך כל המטמונו' הישנות. שם בגמ' (דף כ"ז):

ח וְהוֹאִיל וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לָמָּה לֹא יִקְנֶה בַּעַל הֶחָצֵר זֶה הַמַּטְמוֹן שֶׁבְּתוֹךְ הַכֹּתֶל הַיָּשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל אֱמוֹרִיִּים וְתִהְיֶה מְצִיאָה זוֹ לְבַעַל הֶחָצֵר. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ [א] לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים וַהֲרֵי זֶה הַמַּטְמוֹן אָבוּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם וּלְפִיכָךְ הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וּמַה אֲבֵדָה שֶׁל אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב-ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ' מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם יָצָאת זוֹ שֶׁנָּפְלָה לַיָּם שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם קַל וָחֹמֶר לְמַטְמוֹן קַדְמוֹנִי שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלּוֹ מֵעוֹלָם וְהוּא אָבוּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם לְפִיכָךְ * הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ:

 ההראב"ד   הוא של מוצאו וכו'. א''א זהו ק''ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה היא אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר תזכה לי עכ''ל:

 מגיד משנה  והואיל וחצרו וכו'. יש נותנין טעם אחר ולפי דעת הרב אפילו בחצר המשתמרת דין זה קיים ולפי דעת הראב''ד דוקא באינה משתמרת ועיקר הדין כדברי רבינו ז''ל שאל''כ ה''ל למתני' לאפלוגי בדידיה אבל יש נותנין טעם אחר:

ט מָצָא מַטְמוֹן בְּכֹתֶל חָדָשׁ אִם הַמַּטְמוֹן מוֹכִיחַ שֶׁהוּא לְבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וְאִם מוֹכִיחַ שֶׁהוּא שֶׁל אַחֵר מִן הַשּׁוּק הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. כֵּיצַד. הַסַּכִּין הֲרֵי הַנִּצָּב שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ. וְהַכִּיס פִּיו מוֹכִיחַ. וְאִם נִמְצָא תּוֹךְ הַכֹּתֶל מָלֵא מֵהֶן חוֹלְקִין:

 מגיד משנה  מצא מטמון בכותל וכו'. משנה וגמרא כפשטן ורבו הפירושים והסברות בזה והקשו למה הרי הן של מוצאו כיון דדבר שיש בו סימן הוא יטול ויכריז. ויש מי שתירץ דהכא כגון שנראין הדברים שזה ימים מרובין שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה. ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לרה''ר הויא ליה הנמצא אבידה בעיר שרובה עכו''ם וה''נ ברובה עכו''ם הוא ורבינו ז''ל כתב סתם כפשט השמועות:

 כסף משנה  מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין. כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט''ס הוא וצ''ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ''ל:

י הָיוּ בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל מָעוֹת אוֹ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב שֶׁאֵין שָׁם מוֹכִיחַ. מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ שֶׁל מוֹצֵא. מֵחֶצְיוֹ וּלְפָנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

יא וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא כְּשֶׁטָּעַן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהַמַּטְמוֹן שֶׁלּוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה יוֹרֵשׁ שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין לוֹ שֶׁמָּא שֶׁל אָבִיו הֵן. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁהֵן מְצִיאָה הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹצֵא. לְפִיכָךְ אִם הָיָה * מַשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לַאֲחֵרִים הֲרֵי הֵן שֶׁל שׂוֹכֵר אַחֲרוֹן. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ לִשְׁלֹשָׁה עַכּוּ''ם כְּאֶחָד הֲרֵי עֲשָׂאָהוּ פֻּנְדָּק וְכָל הַנִּמְצָא בּוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֶחָד יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁהוּא טָמַן שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָהוּ פֻּנְדָּק:

 ההראב"ד   משכיר ביתו לאחרים וכו'. א''א בגמרא מסיק אפילו לג' ישראל עכ''ל:

 מגיד משנה  ויראה לי וכו'. טעם נכון דכי אמר הרי הן של בעה''ב לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דאם כן אפילו מחציו ולחוץ וכו' וטעמא שאינו קונה לפי שהחור הזה הפתוח לרה''ר חצר שאינה משתמרת היא וכי אמר הרי אלו של בעל הבית דאיהו אצנעינהו וכיון שהוא מודה דלאו דידיה הודאת בעל דין כמאה עדים וכן נראה מן הסוגיא שם שאין כותלו זוכה לו כלל: לפיכך אם היה משכיר וכו'. מפורש במשנה (דף כ"ה:) ובגמרא (דף כ"ו). ומ''ש ג' עכו''ם כתב עליו הר''א ז''ל א''א בגמרא מסיק אפי' לג' ישראל ע''כ. והאמת דר''נ הכין ס''ל התם והלכתא כוותיה בדיני. ואולי מפני שרבא חולק בההיא דר''נ דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג' עכו''ם וכן עיקר דהא אמר רבא דחיישינן בסלע שנפל מג' אפי' לית בה אלא שתי פרוטות שחייב להחזיר דילמא שותפי נינהו הכי נמי בפונדק שהשכירו לשלשה ישראל כיוצא בזה שהרי הגמרא משוה אותם בפירוש וזה עיקר:

 כסף משנה  לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'. כתב ה''ה ומ''ש ג' עכו''ם כתב עליו הר''א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר''נ הכי ס''ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר''נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה''ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי''ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו''ם ור''נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר''נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ''ל:

הלכות גזלה ואבדה - פרק שבעה עשר

א כָּל מְצִיאָה שֶׁאָמַרְנוּ בָּהּ שֶׁהִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה אֲפִלּוּ נָפַל עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ הֲרֵי זֶה [א] שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ:

 מגיד משנה  כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה וכו'. . אבל אם ראה וכו'. משנה מפורשת פ' שנים אוחזין (דף י') ועבדינן עלה שתי אוקימתות דאקשינן אמאי אין ארבע אמות של אדם קונות לו ופריק כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני רב אשי אמר כי תקינו רבנן ד''א בסימטא כלומר משנתנו במקום שאין ד' אמות קונות כגון ברה''ר ורבינו ז''ל סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה דמשמע שאף במקום שד' אמות קונות כשנפל לא קנה דהויא אוקימתא דגמ' אע''פ שדין האוקימתא השנייה אמת שאין ארבע אמות קונות בכל מקום כמו שיתבאר בפרק זה:

 כסף משנה  כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'. כתב הרב המגיד משנה מפורשת פרק שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי הרב המגיד נראין בכאן דא''כ לא ה''ל לרבינו לכתוב אפי' נפל עליה ומדכתב לשון אפילו הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא:

ב הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ זְכֵה לִי בָּהּ כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהָהּ לוֹ קָנָה הָרוֹכֵב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ תְּנָה לִי וּנְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ [ב] זָכָה בָּהּ הַנּוֹטֵל. וְאִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לָרוֹכֵב אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה לֹא אָמַר כְּלוּם:

 מגיד משנה  היה רוכב על גבי וכו'. החילוק בין אומר זכה לאומר תנה מפורש בגמ' במימרא דר''י. והטעם כיון שאמר זכה וזה שתק הרי זה מגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו אבל בתנה לא נעשה שלוחו לזכות בה בהגבהתו אלא ליתנה לו. ודינין אלו מפורשים שם במשנה ובגמרא ובהלכות:

ג הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ קָנָה חֲבֵרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם [זָכָה [ג] בָּהּ]. הִגְבִּיהוּ הַמְּצִיאָה שְׁנַיִם קְנָאוּהָ [ד] שְׁנֵיהֶם:

 מגיד משנה  המגביה מציאה וכו'. פסק כפסק ההלכות שם: הגביהו המציאה שנים. מפורש באותו פרק (דף ח') בפירוש ובהרבה מקומות:

ד הִגְבִּיהָהּ לוֹ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן לֹא קָנָה הַפִּקֵּחַ לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן דַּעַת. הִגְבִּיהָהּ חֵרֵשׁ וּפִקֵּחַ כְּאֶחָד מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵּחַ לֹא קָנָה חֵרֵשׁ. הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֵרְשִׁים תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּקְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהִנָּצוֹת:

 מגיד משנה  הגביהה לו חרש שוטה וקטן וכו'. זה מתבאר מאותו שלפנינו דהגביהה חרש ופקח וכ''ש היא דהשתא התם דחרש היה מגביה לצורך עצמו ותיקנו חכמים בעלמא שיקנה כדי שלא יבאו לנצות לא קנה מפני שהפקח לא קנה שהרי ראשה האחת אצל פקח כמונחת על גבי קרקע כ''ש כאן שאין כאן פקח והחרש מגביהה לצורך פקח וכן מתבאר בסוגיא: הגביהה חרש ופקח וכו'. משנה שם (דף ח'): היו שניהם חרשים תקנו חכמים וכו'. מבואר שם:

ה * שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ גָּמָל אוֹ חֲמוֹר שֶׁל מְצִיאָה וְקָדְמוּ שְׁנֵיהֶם וְהִנְהִיגוּהוּ אוֹ מְשָׁכוּהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ. קָנוּ שְׁנֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּחֲמוֹר אֲבָל בְּגָמָל אִם הָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ הַמּוֹשֵׁךְ קָנָה אֲבָל לֹא הַמַּנְהִיג:

 ההראב"ד   שנים שראו גמל וכו'. א''א תימה הוא זה שמשיכה והנהגה תרוייהו משיכה מעלייתא נינהו אלא שהמשיכה בגמל וההנהגה בחמור אבל תרוייהו בגמל או בחמור ספיקא הוא עכ''ל:

 מגיד משנה  שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו וכו'. עיקר הנוסחא בקצת ספרי הרב כך שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך קנו שניהם בד''א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג ע''כ. הכוונה שבגמל גופיה אם היו שנים מנהיגים קנו שניהם אבל אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג ופסק כלישנא בתרא דגמ' (דף ח' ט') דאמרינן איכא דאמרי הנהגה בגמל (לא קני) ופירוש במקום משיכה וברייתא היא שם ופירש הרב בה פירוש נכון והר''א ז''ל מצא ספר שהיה חסר ממנו קצת הבבא והיה כתוב או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג ועל כן השיגו אבל טעות סופר היה באותם ספרים:

 כסף משנה  שנים שראו גמל או חמור של מציאה וכו'. כתב ה''ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שני מנהיגים קנו שניהם וכו'. דעתו לומר שרבינו מפרש דכי אמרינן לערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו לומר דנהי אם היו שניהם מושכים בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור קנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני איכא דאמרי מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם איכא דאמרי הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא. ויש לתמוה למה לא כתב רבינו בפ''ב דמכירה שהבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שרבינו מחלק לומר דהנהגה קני דוקא במציאה והפקר דמנא ליה הא. ושמא י''ל שסמך על מ''ש פה ויותר נראה לומר שמ''ש בפ''ב מהל' מכירה או הכישה במקל ורצה לפניו היינו הנהגה: כתב הר''ן דלהרי''ף רכוב לחודיה קני ורכוב ומנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכ''נ מדברי הרמב''ם פי''ז מהל' גזילה עכ''ל. וגם ה''ה כתב פה שרבינו סובר כהרי''ף דרכוב קני אפי' אינו מנהיג ברגליו. ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ''ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ''ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ''ב מהל' מכירה היינו ע''י שהנהיגה ברגליו ומ''ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ''ש בפ''ב מהל' מכירה. ונראה שאפי' לדעת הר''ן וה''ה בדברי רבינו רוכב לא קנה אא''כ הלכה כמ''ש בפ''ב מהל' מכירה והלכה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צ''ל אם משכה והלכה בו שקנה אלא אפילו שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כ''ש ברכב:

ו בֶּהֱמַת מְצִיאָה שֶׁקָּדַם אֶחָד וְאָחַז בַּמּוֹסֵרָה לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ יַנְהִיג. וְכֵן בְּנִכְסֵי הַגֵּר. אֲבָל קָנָה [ה] הַמּוֹסֵרָה לְבַדָּהּ:

 מגיד משנה  בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה וכו'. משנה מפורשת שם בריש מציעא: וכן בנכסי הגר. שם (דף ח':) מפורש מפני שאין שם דעת אחרת מקנה:

ז  הָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד אוֹחֵז בַּמּוֹסֵרָה הָרוֹכֵב קָנָה הַבְּהֵמָה וְהַמּוֹסֵרָה שֶׁעַל לְחָיֵי הַבְּהֵמָה בִּלְבַד. וְזֶה שֶׁאָחַז הַמּוֹסֵרָה קָנָה מִמֶּנָּה מַה שֶּׁאָחַז בְּיָדוֹ. וּשְׁאָר הַמּוֹסֵרָה לֹא קָנָהוּ אֶחָד מֵהֶן:

 מגיד משנה  היה אחד רוכב וכו'. מפורש שם (דף ט') ברייתא ואוקימתא דרב אשי ובגמרא אמר רב יהודה דרוכב לא קנה אא''כ מנהיג ברגליו ויש פוסקין כן ואין זה דעת הרב אלפסי ז''ל אלא רוכב בלא הנהגה קנה וזה דעת רבינו ז''ל:

ח  חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ [ו] שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְאִם נָפְלָה בָּהּ מְצִיאָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [ז] בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּשָׂדֶה וְגִנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ [ח] וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי זָכָה בָּהּ. וְאִם אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְלֹא אָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִים לוֹ. וְאִם הִגִּיעָה הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ זָכָה בָּהּ:

 מגיד משנה  חצירו של אדם קונה וכו'. מימרא מפורשת שם (דף י"א): בד''א בחצר המשתמרת אבל בשדה וכו'. משנה מפורשת ובגמרא ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכיח פשט המשנה וגמרא וכן מפורש בפירוש בירושלמי וכן פירשו רוב המפרשים ז''ל אבל הרשב''א ז''ל חלק ואמר דכי קתני מתני' ואמר זכתה לי חצירי קנה לאו דוקא דה''ה לא אמר כיון דעומד בצד שדהו ומשום סיפא נקטה וראייתו דכיון דד' אמות דרבנן קונות אפילו לא אמר כ''ש חצירו דאורייתא כיון דעומד בצד שדהו. ול''נ כיון דלא אמר דאלימא קנייה דד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר: עומד בתוך שדהו. יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פ' כל גגות בעירובין ולשון המחבר כלשון הגמרא: וכן ד' אמות וכו'. מימרא שם (דף י':):

 כסף משנה  חצירו של אדם קונה לו וכו'. כתב ה''ה ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת וכו' ול''נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ''ל. ול''נ טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא''כ אכתי הוו אתו לאינצויי: כתב נימוקי יוסף על מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב''ר דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם [מגיעם] כדאיתא בגמרא ואם לא אפי' עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב''ם בפרק י''ז מהלכות גזילה. מה שכתב שכך הם דברי הרמב''ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר''ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי רבינו אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה:

ט חֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיבוּ הַמּוֹצְאִין זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִין בָּהֶן אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד [ט] בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵין אַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה לְיָדוֹ:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בסימטא. פי' קרן זוית הסמוכה לרחוב רשות הרבים והיא הפקר לרבים לימשך בתוכה הצריכים לצאת מן הדחק, לשון רש''י שם. וחילוק רשויות אלו מבוארים שם ושדה שאין לה בעלים כתב רבינו בפירוש שדה דעלמא הנזכר בגמ' שם:

י  קְטַנָּה יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְקָטָן אֵין לוֹ חָצֵר וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁחָצֵר שֶׁל קְטַנָּה מִיָּדָהּ לְמַדְנוּהָ. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט הַמַּגִּיעַ לְיָדָהּ כָּךְ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט הַמַּגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ חָצֵר [י] לְעִנְיַן הַגֵּט כָּךְ יֵשׁ לָהּ לְעִנְיַן מְצִיאָה. וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם כַּחֲצֵרוֹ לְעִנְיַן מְצִיאָה. אֲבָל הָאִישׁ לָמַדְנוּ שֶׁחֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ מִשְּׁלוּחוֹ. כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹנֶה לוֹ שְׁלוּחוֹ כָּךְ תִּקְנֶה לוֹ חֲצֵרוֹ. וְהַקָּטָן הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה [כ] שָׁלִיחַ כָּךְ אֵין חֲצֵרוֹ וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה לְיָדוֹ:

 מגיד משנה  קטנה יש לה חצר וכו'. דין קטן וקטנה מפורשין הם במסקנא דגמרא ובהלכות. ומ''ש ארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אפשר שרמז למה שכתבו הראשונים שאין ארבע אמות קונות כל זמן שיש בו דעת אחרת מקנה שהרי לא יבואו לידי נצוי:

 כסף משנה  כתב ה''ה קטנה יש לה חצר וכו'. דין קטן וקטנה מפורשים הם וכו'. ומ''ש וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אפשר שרמז בזה למה שכתבו הראשונים שאין ד''א קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה וכו'. תמהני על ה''ה שהרי רבינו בפ''ד מהלכות זכיה כתב שארבע אמות קונות לענין מתנה:

יא מִי שֶׁרָאָה אֲחֵרִים רָצִים אַחַר הַמְּצִיאָה וַהֲרֵי הִיא [ל] צְבִי שָׁבוּר אוֹ גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ. אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁהֵן [מ] בְּתוֹכָהּ וְאִלּוּ הָיָה רָץ הָיָה מַגִּיעָן [נ] וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי זָכְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּצְבִי שֶׁהוּא רָץ כְּדַרְכּוֹ וּכְגוֹזָלוֹת הַמַּפְרִיחִים וְלֹא אָמַר כְּלוּם אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. וְאִם נִתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָם לוֹ וַהֲרֵי הֵן מִתְגַּלְגְּלִין בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קָנְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין לֹא קָנְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ:

 מגיד משנה  מי שראה אחרים רצים. משנה וגמרא (דף י"א) ובהלכות: ואם נתנו לו במתנה וכו'. בעיא דאיפשיטא שם (דף י"ב) וסובר הרב דאפילו מתנה אם היו מהלכין או פורחין כדרכן לא קנה כן מוכיח בגמרא בפירוש דבעיא לא קיימא אלא ארץ אחריהם ואין מגיען אבל שבור הוא הצבי והגוזל אינו מפריח הא לאו הכי אפילו במתנה לא קנה:

יב  מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהּ גֵּזֶל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. לְפִיכָךְ אִם עָבַר אַחֵר וּגְזָלָהּ [ס] מִיָּדָן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים. וְאִם כָּפַר בָּהּ וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ:

 מגיד משנה  מציאת חרש וכו'. משנה וגמרא בפ' הניזקין בגיטין (דף נ"ט:). ודין החומש פשוט שאינו אלא כשכפר בדבר שאם הודה בו היה מתחייב:

יג מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן גְּדוֹלִים וּמְצִיאַת בִּתּוֹ הַנַּעֲרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סוֹמֶכֶת עַל שֻׁלְחָנוֹ וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְכוּרָה אַמָּה וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וּמְצִיאַת [ע] אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מְצִיאַת בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ [פ] הָעִבְרִים וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת כָּל אֵלּוּ הַמְּצִיאוֹת אֵינָן שֶׁלּוֹ:

 מגיד משנה  מציאת בנו ובתו הסמוכים וכו'. פסק כר''י בפרק שנים אוחזין (דף י"ב:) דאמר גדול וסומך על שולחן אביו זהו קטן: ומציאת בתו כו' ואפילו מכורה אמה. מפורש בגמ' כן בפירוש וכן מוכיח בפ' האומר (דף ס"ד ס"ה) וכי קאמר ר''י קטן ואינו סומך על שלחן אביו זהו גדול פי' ומציאותו שלו דוקא קטן אבל נערה וקטנה לאב הוייא: מציאת עבדו וכו'. הכל מפורש במשנה ובגמרא שם (ב"מ י"ב): ומציאת עבדו ושפחתו העברים. משנה שם ופסק כפשט המשנה וכאוקימתא דרב פפא בגמ' (דף י"ב:) דהכי אמרינן מציאת פועל לבעל הבית דוקא בששכרו ללקט מציאות הא שכרו למלאכה סתם לא ועבד עברי אין סתמו ללקט מציאות וכ''פ כרב פפא בפירוש בפ''ט מהלכות שכירות וכ''פ מהרי''ף ז''ל שהביא משנתנו סתם והוא קצת תימה איך לא פסק כרבא דאמר דמתני' כגון שהגביה מציאה עם מלאכתו או כרבי דאמר בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאינו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הא לאו הכי מציאתו לרבו ואולי משום דאוקימתא דרב פפא בתרייתא והוא בתרא טפי פסק כמותו וצ''ע. ומה שכתב מגורשת ואינה מגורשת פירוש ספק מגורשת והדין מבואר שם בגמרא:

 כסף משנה  מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת בתו הנערה אע''פ שאינה סומכת על שולחנו. בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמ' (דף מ"ז) משום איבה ופירש''י משום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, וכתבו התוספות ולר''י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו קטן הוא היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפי' אינה סמוכה על שלחן אביה הויא מציאה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין עכ''ל. ודברי רבינו כדברי ר''י: ומ''ש ואפי' היתה מכורה אמה. בפ''ק דמציעא (דף י"ב:) גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאבוה דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופירש''י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: סליקו הלכות גזלה ואבדה בס''ד

הלכות גזלה ואבדה - פרק שמונה עשר

א  הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחַיָּב מוֹדֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם הֲרֵי זֶה [א] לֹא יַחְזִיר. שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּקְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂים כְּדֵי לִטְרֹף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין וּלְפִיכָךְ הוֹדָה לוֹ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ לִטְרֹף בִּשְׁטָר שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת. שֶׁהָאַחֲרָיוּת שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה טָעוּת סוֹפֵר הוּא בֵּין בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה בֵּין בְּשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ בִּשְׁטָר זֶה שֶׁהוּא שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת אִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה יַחְזִיר וְאִם לָאו לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא פְּרָעוֹ:

 מגיד משנה  המוצא שטר חוב אע''פ שלא פירש בו אחריות וכו'. משנה מפורשת שם פרק שנים אוחזין ומפורש בגמ' ובהלכות הרב ז''ל: לפיכך אם פירש וכו' שהוא שלא באחריות. כלומר שכתב בו בפירוש שאינו משעבד נכסיו ושלא יטרוף ממה שימכור או יתן לאחרים אחר שטר זה, ופשוט הוא שם:

ב וְכֵן אִם מָצָא שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם וְהָיָה מְקֻיָּם וְהַחַיָּב מוֹדֶה יַחְזִיר. וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוָה:

 מגיד משנה  וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום וכו'. מימרא דר''י שם ומה שהצריך חייב מודה הוא כאוקימתא דרב כהנא שם דאי לאוקימתא קמייתא הא אמרינן דאפי' אין חייב מודה דכיון דמקויים הוי אין לחוש שמא כתב ללוות ולא לוה ולפריעה בת יומא לא חיישינן אבל הרב פסק כאוקימתא דר''כ וכן בהלכות מיהו תמה עליה הרשב''א ז''ל למה הצריכו הנפק אחר שחייב מודה וז''ל דברי תימה הם דכיון דחייב מודה כתוב בו הנפק למה לי דאי משום קנוניא ליכא דאי בעיא כתיב ליה שטר אחר מהשתא דלא בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדרב אשי אר''י הנפק כלל עכ''ל. ורבינו יונתן ז''ל כתב בפירוש ההלכות ז''ל ור' יוחנן לא ס''ל עדיו בחותמיו זכין לו ומש''ה בעי שיהיה כתוב בו הנפק וגם זה צ''ע:

ג מָצָא שְׁטָר בְּחֵמֶת אוֹ בִּכְלִי עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. מָצָא שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת כְּרוּכִין בְּכֶרֶךְ אֶחָד אוֹ מֻנָּחִין זֶה עַל זֶה וַאֲגוּדִים אֶגֶד אֶחָד יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן:

 מגיד משנה  מצא שטר בחמת או וכו'. משנה ופירשה רבינו כפירש''י ז''ל והוא בהלכות: מצא ג' שטרות וכו'. משנה וגמרא וזאת הבבא כשהלוה אחד והמלוה אחד או כשלוין ג' והמלוין ג' שאין הוכחה לאחד יותר מחבירו ולפיכך יחזיר למי שיתן סימן ואין חילוק בין מקויימין לשאינן מקויימין:

ד הָיָה הַלּוֶֹה אֶחָד וְהַמַּלְוִים שְׁלֹשָׁה אִם מְקֻיָּמִים הֵם יַחְזִיר לַלּוֶֹה. וְאִם לָאו יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן שֶׁמָּא הַמַּלְוִים נָתְנוּ שְׁטָרוֹתֵיהֶן לַסּוֹפֵר לְקַיְּמָן וְנָפְלוּ מִיַּד הַדַּיָּן. הָיָה הַמַּלְוֶה אֶחָד וְהַלְוִיִּם שְׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. וְאִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן בִּכְתַב יְדֵי סוֹפֵר אֶחָד יַחְזִיר לְמִי שֶׁנָּתַן סִימָן. שֶׁמָּא שְׁלָשְׁתָּן הוֹלִיכוּ שִׁטְרֵיהֶן לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְנָפְלוּ מִיַּד הַסּוֹפֵר:

 מגיד משנה  היה הלוה אחד וכו'. פסק כרשב''ג דמשנתנו וכפירוש הגמרא וההלכות: היה המלוה אחד וכו'. גם זה כרשב''ג וכפירושא דגמרא:

ה  מָצָא שְׁטָרוֹת קְרוּעִין וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶן לֹא יַחְזִיר. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶן שׁוֹבֵר אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדִים יִתֵּן שְׁטַר הַחוֹב לַלּוֶֹה. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה פָּרוּעַ לֹא הִשְׁלִיכוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִים וַהֲרֵי יֵשׁ עִמּוֹ כְּתָב שֶׁהוּא פָּרוּעַ:

 מגיד משנה  מצא שטרות וכו'. זה למד מהמשנה וכו' ואוקימתא דגמרא שם בסוף הפרק אע''פ שיש מי שלא פירשה כך ומ''מ לדברי הכל דינו של רבינו אמת:

ו * מָצָא גִּטֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה יַחְזִיר לָאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה אִם נָתְנָה הָאִשָּׁה סִימָן מֻבְהָק יִנָּתֵן לָהּ וְאִם לָאו לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אָמַר הַבַּעַל מִיָּדִי נָפַל וְנָתַן סִימָנָיו וְהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת מִיָּדִי נָפַל וְנָתְנָה סִימָנָיו יִנָּתֵן לָהּ. וְהוּא שֶׁתִּתֵּן סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה נֶקֶב יֵשׁ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ לֹא הָיְתָה יוֹדַעַת:

 ההראב"ד   מצא גיטי נשים וכו'. א''א [תמה אני היכי] פסקה למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות ככתוב בהלכות הרב ז''ל עכ''ל:

 מגיד משנה  מצא גיטי נשים וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א תמה אני היכי פסקה למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות כדכתוב בהלכות הרב ז''ל. ונ''ל שרבינו ז''ל סומך במה שכתב בדינין אלו בפרק שלישי מהלכות גירושין ושם ביאר בארוכה ומה שנראה לו מענין פסול הגט והכשרו אבל כאן לא בא להודיענו אלא בזמן שהגט כשר אם ינתן לו או לה וזה פשוט וברייתא היא פרק שנים אוחזין (ב"מ דף י"א):

ז הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט שֶׁקָּשַׁר בּוֹ הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט יִנָּתֵן לָהּ. וְהוּא שֶׁתֹּאמַר סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן אֹרֶךְ מִדַּת הַחוּט. אֲבָל אִם אָמְרָה אָדֹם אוֹ שָׁחוֹר הוּא אֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק. הוּא אוֹמֵר בְּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּחֵמֶת הָיָה מֻנָּח יִנָּתֵן לוֹ שֶׁאֵין זֶה סִימָן מֻבְהָק:

 מגיד משנה  הוא אומר סימני החוט וכו'. פרק אלו מציאות (דף כ"ח):

ח מָצָא גֵּט שִׁחְרוּר בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה יַחְזִיר לָעֶבֶד. אֵין הָרַב מוֹדֶה לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה:

 מגיד משנה  מצא גט שחרור וכו'. ברייתא שם (דף י"ט) והטעם בגט אשה ובגט שחרור שמחזירין כשהבעל מודה אמר בגמרא דאמר להו [אייתי ראיה] אימת מטו גיטי לידייכו והא דלא אמר הכי בשטרי דעלמא מפורש שם:

ט מָצָא שְׁטַר מַתָּנָה אִם מַתְּנַת בָּרִיא הִיא אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן וְאַחַר שֶׁכָּתַב שְׁטָר זֶה מָכַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ נְתָנָהּ לְאַחֵר בְּמַתָּנָה וְחָזַר בּוֹ. וְזֶה שֶׁמּוֹדֶה לָזֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הָאַחֲרוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ. וְאִם מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע הִיא אִם הוֹדָה יִתֵּן וְאִם לָאו לֹא יִתֵּן. שֶׁשְּׁכִיב מֵרַע שֶׁנָּתַן לִשְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה הָאַחֲרוֹן קָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 מגיד משנה  מצא שטר מתנה וכו'. מפורש בגמרא ובהלכות שם. ודע שדעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוא שאם היה בו קניין יחזיר למקבל שכיון שקנו מידו משעת קניין זכה ואפי' לא מטא שטרא לידיה ולא כדברי הרב אלפסי ז''ל ור''ח ז''ל דאפי' בשטרי אקנייתא אמרי דבעינן מטא שטרא לידיה ודעת רש''י ואבן מיגש ז''ל כדברי האחרונים וכן הדין בשטרי מקח וממכר: ואם מתנת שכיב מרע וכו'. גם זה שם. פירוש דבריו שאפילו נתן לאחר אחר מכאן במתנת שכיב מרע האחרון קנה ואף כשיוציא זה שטר זה אינו כלום שהרי השכיב מרע יכול לחזור בו וכל שנתנה לאחר חוזר בו. מיהו כתב הרמב''ן ז''ל הפירוש המועתק מן הנוסחאות מן הגאון מר יהודאי דקאמר אי ממתנת שכיב מרע וכו' אינו נכון בעיני שהכותב דייתיקי אחרת ומסרה ליד מקבל ואח''כ מסר את הראשונה למקבל זה המקבל השני שקבל דייתיקי ראשונה קנה הילכך כי אמר תנו ודאי אית ליה פסידא אלא שהדין נותן דבר מיהדר הוא ע''כ. מיהו בדין זה לא נפקא לן מידי דמאיזה טעם שיהיה יחזיר אבל כתבתי סברת הרמב''ן ז''ל להתלמד במקום אחר:

י מֵת שְׁכִיב מֵרַע שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹרֵשׁ מוֹדֶה שֶׁמּוֹרִישׁוֹ נְתָנָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. שֶׁמָּא כָּתַב לִתֵּן וְלֹא נָתַן וּמְכָרָהּ הַיּוֹרֵשׁ אוֹ נְתָנָהּ וְחָזַר בּוֹ וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עִם זֶה כְּדֵי לְהַפְקִיעַ נִכְסֵי זֶה הָאַחֲרוֹן:

 מגיד משנה  מת שכיב מרע וכו'. מפורש שם:

יא מָצָא [ב] שׁוֹבֵר בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשְּׁטָר מוֹדֶה שֶׁנִּשְׁבַּר שְׁטָרוֹ וּפְרָעוֹ אוֹ מְחָלוֹ יִתֵּן לְבַעַל הַשּׁוֹבֵר. אֵין שְׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה:

 מגיד משנה  מצא שובר וכו'. ברייתא שם גבי שובר כתובה וה''ה בכל השוברין. ומפרש רבא בגמ' טעמא דלא חיישינן שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ובינתים מכר השטר משום דקי''ל כשמואל דאמר המוכר שט''ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכי אמר תנו לו השובר אין לך מחילה גדולה מזו:

יב [ג] מָצָא כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לָאִשָּׁה שֶׁמָּא נִפְרְעָה כְּתֻבָּה זוֹ אוֹ נִמְחֲלָה וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַבַּעַל נְכָסָיו וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַל הַלָּקוֹחוֹת:

 מגיד משנה  מצא כתובה וכו'. דין כתובה כשאר שטרי חוב ופשוט הוא:

יג  מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין וְשִׁטְרֵי טְעָנוֹת שֶׁכּוֹתְבִין הַדַּיָּנִין שֶׁל בַּעַל דִּין זֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁמָּצָא שִׁטְרֵי בֵּרוּרִים וְהֵם הַשְּׁטָרוֹת שֶׁבֵּרְרוּ לָהֶן בַּעֲלֵי דִּינִין אֶת הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין לָהֶם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיָּדוּנוּ לָהֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. אוֹ שֶׁמָּצָא כָּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין. הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שְׁטָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין בּוֹ לְפֵרָעוֹן לֹא יַחְזִיר שֶׁמָּא נִפְרַע הַחוֹב. וְאִם הָיָה הַחַיָּב מוֹדֶה וְאֶפְשָׁר שֶׁהוֹדָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא עַד שֶׁיַּפְסִיד אֶת הַלּוֹקֵחַ אוֹ מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁלְּקָחוֹ אַחַר זְמַן הַשְּׁטָר כְּדֵי שֶׁיִּפְרְעוּ מִיָּדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים. וְכָל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ צַד לַחֲשָׁשׁ לֹא [ד] לְפֵרָעוֹן וְלֹא לִקְנוּנְיָא [ה] יַחְזִיר לִבְעָלָיו:

 מגיד משנה  מצא איגרות שום ואגרות מזון. משנה כלשונה שם ופירש''י אגרות שום ששמו ב''ד נכסי לוה למלוה בחובו. ואגרות מזון שקבל עליו לזון את בת אשתו ע''כ. ורבינו יהונתן פירש דארישא קאי אאגרות שום והרי הוא כמו שאמר אגרות שום של מזון שבאת האם או הבת לתבוע מזונותיה לפי שהוא לא קיים תנאו ושמין לה ב''ד קרקע במזונותיה. ולפירש''י ז''ל בשיש בו קנין הוא ובעל הערוך פירש על משנה דאלו מגלחין איגרות שום שום היתומים אגרת מזון מזונות אלמנה עכ''ל. ונראית כוונתו מזון אלמנה דאת תהא יתבא בביתי וכן מזונות הבנות בנן נוקבן דיהוויין ליכי והטעם בכל אלו שאפילו לא נכתבו כמו שנכתבו הן ואין הכתיבה מועילה ומורידה בהם. ויתר דברי הבבא מפורשים במשנה ובגמרא שם: כללו של דבר וכו'. עולה מן הסוגיות האמורות שם:

יד * כָּל הַשְּׁטָרוֹת הַנִּמְצָאִים שֶׁדִּינָן שֶׁלֹּא יַחְזִיר אִם הֶחְזִיר הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְגוֹבִין בָּהֶן וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וַהֲרֵי הֵם בְּחֶזְקָתָן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת גְּזֵלָה וַאֲבֵדָה בְּסַ''ד

 ההראב"ד   כל השטרות וכו'. א''א דין זה אינו מחוור אם הוחזק בבית דין או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה עכ''ל:

 מגיד משנה  כל השטרות הנמצאים וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א דין זה אינו מחוור וכו'. ונראה שיצא לרבינו ז''ל מדאמר במתני' ובכל דוכתא לא יחזיר דמשמע לכתחילה ולא אמר ה''ז פסול. ואינו מוכרח והרשב''א הקשה עליו ותירץ הקושיא ולא הכריע: סליקו הלכות גזלה ואבדה בס''ד

---

הלכות חובל ומזיק

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא דִּין חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ מַזִּיק מָמוֹנוֹ: וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות חובל ומזיק - פרק ראשון

א הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵם. נֵזֶק וְצַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין:

 מגיד משנה  החובל בחבירו חייב לשלם וכו'. בב''ק משנה בהחובל (דף פ"ג:): וחמשה דברים אלו כולם משתלמים מן היפה. פירוש שאם בא להגבותו קרקע נותן לו מן היפה אבל כשהוא מגבה לו מן המטלטלין אפילו סובין מיטב הוא ולוקחן ואינו טורף קרקע כמו שנתבאר פ''ח מהלכות נזקי ממון והדין מבואר ריש פרק קמא דב''ק (דף כ') דאמר כולן כאבות הן לשלם ממיטב:

ב נֵזֶק כֵּיצַד. שֶׁאִם קָטַע יַד חֲבֵרוֹ אוֹ רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק כַּמָּה הָיָה יָפֶה [אָז] וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת שֶׁהִפְחִית מִדָּמָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כד) (ויקרא כד-כ) 'עַיִן תַּחַת עַיִן'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא:

 מגיד משנה  נזק כיצד שאם קטע וכו'. משנה בהחובל: מפי השמועה וכו' והרי הוא אומר ולא תקחו כופר. ברייתא שם:

ג זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כד-כ) 'כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ' אֵינוֹ לַחֲבל בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵיבָר אוֹ לַחֲבל בּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וּלְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לה-לא) 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ' לְרוֹצֵחַ בִּלְבַד הוּא שֶׁאֵין בּוֹ כֹּפֶר אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵיבָרִים אוֹ לְחַבָּלוֹת יֵשׁ בּוֹ כֹּפֶר:

ד וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ (דברים כה-יב) 'לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ' שֶׁלֹּא תָּחוּס בְּתַשְׁלוּמִין שֶׁמָּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ אֲרַחֲמֶנּוּ לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ:

 מגיד משנה  (ג-ד) זה שנאמר וכו' ולא תחוס עינך. בספרי:

ה וּמִנַּיִן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵיבָרִים (שמות כא-כד) (ויקרא כד-כ) 'עַיִן תַּחַת עַיִן' תַּשְׁלוּמִין הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא-כה) 'חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה' וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר (שמות כא-יח) 'וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף' וְגוֹ' (שמות כא-יט) 'רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁתַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר בְּחַבּוּרָה תַּשְׁלוּמִין. וְהוּא הַדִּין לְתַחַת הָאָמוּר בְּעַיִן וּבִשְׁאָר אֵיבָרִים:

 מגיד משנה  ומנין שזה שנאמר באיברים עין וכו'. מימרא בהחובל (דף פ"ד):

וִ וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ נִרְאִים מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ מַהֵר סִינַי. כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה הֵן בְּיָדֵינוּ וְכָזֶה רָאוּ אֲבוֹתֵינוּ דָּנִין בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ מִימוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עַכְשָׁו:

ז וּמִנַּיִן שֶׁמַּזִּיק בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב בְּצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. [א] שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּאוֹנֵס (דברים כב-כט) 'תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ'. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַמְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי הַצַּעַר:

 מגיד משנה  ומנין שמזיק בחבירו חייב בצער. מפורש באלו נערות (דף ל"ב:) שאונס משלם הצער מיהו לא יליף לה מתחת אשר ענה שהרי הוא משלם הצער לבד החמשים כסף שנותן תחת אשר ענה, ובהחובל יליף לה פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ותימה מרבינו ז''ל למה למדה מאונס שהוא דבר קצוב וצ''ע:

ח וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּשֶׁבֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְרִפּוּי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יט) 'רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא':

 מגיד משנה  ומנין שהוא חייב בשבת וכו'. מפורש בהחובל:

ט וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּבשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כה-יא) 'וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו' (דברים כה-יב) 'וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ' בִּכְלַל דִּין זֶה כָּל הַמְבַיֵּשׁ:

 מגיד משנה  ומנין שהוא חייב בבושת וכו'. שם בהחובל ובכיצד הרגל:

י הַמְבַיֵּשׁ אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יא) 'וְשָׁלְחָה יָדָהּ'. אֲבָל הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה פָּטוּר. לְפִיכָךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר:

 מגיד משנה  אינו חייב על הבושת וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ו:) ומפורש בכיצד הרגל (דף כ"ז) דישן שבייש פטור:

יא אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג [ב] בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן בֵּין שִׁכּוֹר אִם חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הִזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַיָּשֵׁן חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּשְׁנַיִם שֶׁיָּשְׁנוּ כְּאֶחָד וְנִתְהַפֵּךְ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ קָרַע בִּגְדוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד יָשֵׁן וּבָא אַחֵר וְשָׁכַב בְּצִדּוֹ. זֶה שֶׁבָּא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא הַמּוּעָד וְאִם הִזִּיקוֹ הַיָּשֵׁן פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ כְּלִי בְּצַד הַיָּשֵׁן וּשְׁבָרוֹ פָּטוּר שֶׁזֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ הוּא הַמּוּעָד שֶׁפָּשַׁע:

 מגיד משנה  אדם מועד לעולם וכו'. בכיצד הרגל (בבא קמא דף כ"ו) במשנה: במה דברים אמורים שהישן חייב וכו'. ירושלמי זה לשונו מתני' כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה האחד ישן ובא חבירו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד:

יב מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבּשֶׁת. נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ חַיָּב בַּכּל אַף בְּבשֶׁת שֶׁכָּל הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ חַיָּב בְּבשֶׁת:

 מגיד משנה  מי שנפל מן הגג ברוח מצויה. דע ששלשה חלקים הם. כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזה רוח מצויה אבל הוא שלא בכוונה חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. לא היה שם פשיעה וג''כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזה רוח שאינה מצויה. באונס גמור כתבו המפרשים ז''ל שהוא פטור וכן יתבאר לפנינו בבבא דהמזיק את חבירו. ודיני הרב ז''ל בזאת הבבא מימרא כלשונה שם בסוף כיצד הרגל (דף כ"ז). ומה שכתב ואם נתהפך. פירש''י לאחר שהתחיל ליפול שנתכוון ליפול על האדם להזיקו להנאתו חייב על הבושת ואע''פ שלא נתכוון משום בושתו:

יג שְׁנַיִם [ג] שֶׁחָבְלוּ בְּאֶחָד כְּאֶחָד שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. הָיָה אֶחָד מִתְכַּוֵּן וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר מִן הַבּשֶׁת:

 מגיד משנה  שנים שחבלו באחד כאחד וכו'. .

יד הַמִּתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ הָעֶבֶד וּבִיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד:

 מגיד משנה  המתכוין לבייש את הקטן וכו'. מפורש שם בהחובל (דף פ"ו): נתכוון לבייש את העבד וכו'. באותה ברייתא בהחובל:

טו הָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע וְהִזִּיק אוֹ שֶׁהִזִּיק כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן חַיָּב בְּנֵזֶק וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

 מגיד משנה  היתה אבן מונחת לו וכו'. מימרא פשוטה בכיצד הרגל (דף כ"ו:): וכן אם נתכוון וכו'. באותה מימרא שם: או שהזיק וכו'. משנה וסוגיא דגמרא שם:

טז הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַוָּנָה בְּכָל מָקוֹם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

 מגיד משנה  המזיק את חבירו בכוונה ואפילו נכנס לרשות חבירו וכו'. מימרא מפורשת פרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ח) ובהלכות: אבל אם הוזק זה הנכנס וכו'. גם זה שם ופירשו בגמרא אמר רבא נכנס לחצר בעה''ב שלא ברשות והזיק [את בעה''ב או בעה''ב הוזק בו חייב הזיקו] בעל הבית פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה (אפילו) הזיקו בעל הבית חייב וכו' ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו [זה בזה] פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור שלא ברשות חייב. ורש''י ז''ל פירש הזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין חייבין דבניזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח את הכד שנים שהיו מהלכין ברה''ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה ע''כ. ומה שאמרו ברשות פטור אמרו בין היזקא דבידים בין בהיזקא דממילא בלא ידע ליה ובמקום ידע ליה כתב רבינו ז''ל בכוונה. ועוד יתבאר פרק ו' וממה שאמרו הוזק זה וזה פטורין דקדקו שאונסין גמורין פטור בהם אף בנזיקין כמו שכתבתי למעלה: שניהם ברשות וכו'. כבר נתפרש בסמוך:

יז  הַמְבַקֵּעַ עֵצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָרַח עֵץ מֵהֶן וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר בֵּין בִּרְשׁוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה עַל פָּנָיו. בְּכָל אֵלּוּ חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת:

 מגיד משנה  המבקע עצים וכו'. משנה בהמניח את הכד (דף ל"ב): או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות. ברייתא שם: ומה שכתב שלא ברשות. פסק כלישנא בתרא דרבי יוסי בר חנינא גבי הך ברייתא. ויש מפרשים שלא ברשות אבל יודע בו הוא כההיא דלעיל, ויש מי שפירש אע''ג דלא ידע ביה שאני נגר שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין והוה ליה שלא ברשות כברשות:

יח * כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה כָּךְ אוֹמְדִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן וְחָבַל בּוֹ חַבָּלָה שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יח) 'בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף' דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק. אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד. אֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבשֶׁת. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע בְּמָה הִזִּיק וּמְבִיאִין הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ וְאָמַר הַחוֹבֵל לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי. וְהַנֶּחְבָּל אוֹמֵר הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק. יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 ההראב"ד   כשם שאומדין וכו' ישבע כו'. א''א יפה אמר ומה במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בעל הבית או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבל אדם בעצמו והולכין אחר החזקות כיון שראו עדים שחבל בו ואין דרך אבן קטנה לחבלה כזאת לא כ''ש עכ''ל:

 מגיד משנה  כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. בעיא דאיפשיטא פרק החובל (דף צ"א) בפירוש: אבל חייב הוא בבושת וכו'. פשוט הוא. ומ''ש רקק בגוף חבירו. שם מפורש משנה וגמרא (דף צ' וצ"א): ואם אבד החפץ וכו'. אינו מבואר בגמרא אבל נכון הוא מן הטענה שכתב הר''א ז''ל:

יט הַבַּרְזֶל אֵין לוֹ אֹמֶד אֲפִלּוּ מַחַט קְטַנָּה רְאוּיָה הִיא לְהָמִית וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְהַזִּיק. הַזּוֹרֵק אֶבֶן וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ה) 'וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ' פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ:

 מגיד משנה  הברזל אין לו אומד וכו'. מפורש באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו:) לענין מיתה וכ''ש לענין ניזקין ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקל שאינו מחודד כלל אומדין אותו כשאר דברים כמו שמפורש שם ונתבאר פ''ג מהלכות רוצח: הזורק אבן ולאחר וכו'. מחלוקות שונות פרק המניח את הכד (דף ל"ג) ופסק כפסק ההלכות שם:

הלכות חובל ומזיק - פרק שני

א הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ חַבָּלָה שֶׁהוּא רָאוּי לְשַׁלֵּם הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים כֻּלָּם מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה. הִזִּיקוֹ נֵזֶק שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַרְבָּעָה מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה. שְׁלֹשָׁה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה. שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם. אֶחָד מְשַׁלֵּם אֶחָד:

 מגיד משנה  החובל בחבירו חבלה וכו'. מפורש בהחובל (ב"ק דף פ"ג:):

ב כֵּיצַד. קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ אֶצְבַּע מֵהֶן אוֹ שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה נֵזֶק וְצַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבְתָה וְסוֹפָהּ לַחְזֹר. עַל עֵינוֹ וּמָרְדָה וְסוֹפָהּ לִחְיוֹת. מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה צַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. הִכָּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְצָבָה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה צַעַר וְרִפּוּי וּבשֶׁת. הִכָּהוּ * בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כְּגוֹן שֶׁהִכָּה עַל בִּרְכָּיו אוֹ בְּגַבּוֹ מְשַׁלֵּם שְׁנַיִם צַעַר וְרִפּוּי. * הִכָּהוּ בְּמִטְפַּחַת שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ בִּשְׁטָר וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ נוֹתֵן אַחַת וְהִיא הַבּשֶׁת בִּלְבַד:

 ההראב"ד   במקום שאינו נראה וכו'. א''א שלא במקום רואין עכ''ל: הכהו במטפחת וכו'. א''א במקום רואין עכ''ל:

 מגיד משנה  כיצד קטע את ידו וכו'. משנה שם: הכהו על ידו וצבתה וכו'. פסק כרבא ובהלכות בהחובל (דף פ"ה:): הכהו על ראשו וכו'. פשוט הוא כשאין כאן שבת דאינו בטל ממלאכתו ונזק לא חשבינן לא בהא ולא בההיא דלעיל דכיון דסופו לחזור אין לו נזק אע''ג דאי מזדבן השתא היה נגרע מערכו כדאיתא בגמרא התם: הכהו במקום שאינו נראה וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א שלא במקום רואים ע''כ. סובר הראב''ד ז''ל שאם היו שם רבים יש לו בושת והדין עמו דלא גרע מרקק בגופו. ונ''ל שגם זה דעת הרב ז''ל שבבא זו שלא במקום רואים היא וסתם הרב ז''ל דפשיטא הוא שאם היו שם רבים יש לו בושת והדין הוא בירושלמי והביאו בהלכות: הכהו במטפחת וכו'. באותו ירושלמי וכתב זה תחת טומוס האמור שם, פי' שהוא מכה קלה מאד ואין לו לבד בושת. וכתב הר''א ז''ל א''א במקום רואים. וגם זה נכון:

ג כְּוָאָהוּ בְּשִׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר עַל צִפָּרְנָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה וְלֹא מְעַכֵּב מְלָאכָה מְשַׁלֵּם הַצַּעַר בִּלְבַד. הִשְׁקָהוּ סַם אוֹ סָכוֹ סַם וְשִׁנָּה מַרְאֵה עוֹרוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ רִפּוּי בִּלְבַד עַד שֶׁיַּחֲזֹר מַרְאֵהוּ כְּשֶׁהָיָה. אֲסָרוֹ בְּחֶדֶר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שֶׁבֶת בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

 מגיד משנה  כוואהו בשפוד וכו'. משנה (דף פ"ג:) וגמרא (דף פ"ד:) בהחובל וגם זה שלא במקום רואים דאי במקום רואים חייב בושת: השקהו סם וכו'. סוגיא דגמרא שם: אסרו בחדר וכו'. באותה סוגיא שם:

ד הַמְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ חֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפוֹ לַחְזֹר. גִּלְּחוֹ בְּסַם אוֹ שֶׁכְּוָאָהוּ עַד שֶׁאֵין סוֹף הַשֵּׂעָר לַחְזֹר חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנֵזֶק בְּצַעַר וְרִפּוּי שֶׁהֲרֵי יִתְחַמֵּם רֹאשׁוֹ מִן הַכְּוִיָּה אוֹ מִן הַסַּם וְנִמְצָא חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ. וּמְשַׁלֵּם לוֹ שֶׁבֶת שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לִרְקֹד וּלְנַדְנֵד דֶּלֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁעַת רִקּוּד וְנִמְצָא בָּטֵל מִמְּלָאכָה זוֹ. וּבשֶׁת שֶׁאֵין לְךָ בּשֶׁת גָּדוֹל מִזֶּה:

 מגיד משנה  המגלח שיער ראש של חבירו וכו'. מפורש בסוגיא (דף פ"ה) ואליבא דרבא דלעיל כיון דסופו לחזור: גלחו בסם וכו'. מפורש באותה סוגיא שם בפירוש:

ה הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְחַסֵּר חֲבֵרוֹ אֵיבָר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר חַיָּב בְּכָל הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲפִלּוּ הִפִּיל שִׁנּוֹ חַיָּב בַּכּל שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה פִּיו שָׁעָה אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁן אֵין לוֹ רְפוּאָה בְּשַׂר הַשִּׁנַּיִם צָרִיךְ רְפוּאָה:

 מגיד משנה  הא למדת וכו'. מזו דשיער נלמד בפירוש:

ו אֲפִלּוּ חִסְּרוֹ כְּשַׂעֲרָה מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. שֶׁהָעוֹר אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא צַלֶּקֶת. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְקָרַע הָעוֹר וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

 מגיד משנה  אפילו חסרה כשערה וכו' אינו חוזר אלא צלקת. פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמות שהיה וכדאמרינן פרק שמונה שרצים (שבת דף ק"ז ע"ב) בחבורה שאינה חוזרת. וההיא סוגיא דהחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים:

ז  הַמַּבְעִית חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁחָלָה מִן הַפַּחַד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְהוּא שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁצָּעַק מֵאֲחוֹרָיו אוֹ שֶׁנִּתְרָאָה [לוֹ] בָּאֲפֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן אִם צָעַק בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ אוֹ שֶׁנָּגַע בּוֹ וּדְחָפוֹ בְּעֵת שֶׁהִבְעִיתוֹ אוֹ שֶׁאָחַז בִּבְגָדָיו וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין:

 מגיד משנה  המבעית את חבירו. מפורש בפ' הכונס צאן לדיר ועיקר הדבר בפ' החובל (צ"א): אחזו ותקע באזנו וכו'. שם בהחובל בפירוש:

ח יֵרָאֶה לִי שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁאָמַר נִתְחָרַשְׁתִּי אוֹ נִסְמֵית עֵינִי וַהֲרֵי אֵינִי רוֹאֶה אוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁהֲרֵי אֵין אָנוּ מַכִּירִין הַדָּבָר שֶׁמָּא יַעֲרִים. וְאֵינוֹ נוֹטֵל הַנֵּזֶק עַד שֶׁיִּבָּדֵק זְמַן מְרֻבֶּה וְיִהְיֶה מֻחְזָק שֶׁאָבַד מְאוֹר עֵינָיו אוֹ נִתְחָרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ יְשַׁלֵּם זֶה:

 מגיד משנה  יראה לי שהנחבל שאמר וכו'. טענה נכונה היא זו:

ט  כַּמָּה הוּא הַצַּעַר. הַכּל הוּא לְפִי הַנִּזָּק. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא רַךְ וְעָנֹג מְאֹד וּבַעַל מָמוֹן וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לֹא הָיָה מִצְטַעֵר מְעַט. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא עַמְלָן וְחָזָק וְעָנִי וּמִפְּנֵי זוּז אֶחָד מִצְטַעֵר צַעַר הַרְבֵּה. וְעַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹמְדִין וּפוֹסְקִין הַצַּעַר:

 מגיד משנה  כמה הוא הצער וכו' הכל לפי הניזק וכו'. מפורש שם בהחובל (דף פ"ג ע"ב) משנה אומדין כמה אדם כיוצא בזה וכו':

י  כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַצַּעַר בְּמָקוֹם שֶׁחִסְּרוֹ אֵיבָר. הֲרֵי שֶׁקָּטַע יָדוֹ אוֹ אֶצְבָּעוֹ אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם כָּזֶה רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין לִקְטֹעַ לוֹ אֵיבָר זֶה בְּסַיִף אוֹ לִקְטֹעַ אוֹתוֹ בְּסַם אִם גָּזַר עָלָיו הַמֶּלֶךְ לִקְטֹעַ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ. וְאוֹמְדִין כַּמָּה יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה וּמְשַׁלֵּם הַמַּזִּיק:

 מגיד משנה  כיצד משערין הצער וכו'. מפורש שם בגמרא (דף פ"ה ע"ב):

יא כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַשֶּׁבֶת. אִם לֹא חִסְּרוֹ אֵיבָר אֶלָּא חָלָה וְנָפַל לְמִשְׁכָּב אוֹ שֶׁצָּבְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחְזֹר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ שֶׁל כָּל יוֹם וְיוֹם כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבִּטֵּל מִמֶּנּוּ. וְאִם חִסְּרוֹ אֵיבָר אוֹ שֶׁקָּטַע יָדוֹ נוֹתֵן דְּמֵי יָדוֹ שֶׁהוּא הַנֵּזֶק. וְשֶׁבֶת רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִים וְרוֹאִין כַּמָּה הוּא שְׂכַר שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין בְּכָל יוֹם וְעוֹשִׂין חֶשְׁבּוֹן כָּל יְמֵי חָלְיוֹ שֶׁל זֶה וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֵן אִם קָטַע רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר עַל הַפֶּתַח. סִמֵּא עֵינוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא טוֹחֵן בְּרֵחַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  נותן לו דמי שבתו. פסק כרבא דלעיל וכן בהלכות. ומה שכתב כפועל בטל של אותה מלאכה וכו'. כבר ביארתי בפרק י''ב מהלכות גזילה ואבידה ודעתו כאן כדעת ההלכות: ואם חסרו אבר וכו'. מפורש שם בגמרא: וכן אם קטע רגלו וכו'. באותה מימרא שם: סימא את עינו וכו'. שם וכתב הרשב''א סימא את עינו ודוקא כשסמא שתי עיניו אבל עינו אחת ראוי לכל מלאכה עכ''ל:

יב הִכָּה אֶת חֲבֵרוֹ עַל אָזְנוֹ אוֹ אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי [א] כֻּלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לִמְלָאכָה כְּלָל:

 מגיד משנה  הכה את חבירו על אזנו וכו'. מפורש שם חרשו נותן לו דמי כולו:

יג סִמֵּא אֶת עֵינוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ קָטַע אֶת יָדוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ וְקָטַע אֶת רַגְלוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ וְאַחַר כָּךְ חֵרְשׁוֹ הוֹאִיל וְלֹא אֲמָדוּהוּ לְכָל נֵזֶק וְנֵזֶק נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ. אֲמָדוּהוּ לְכָל נֵזֶק וְנֵזֶק וְאַחַר כָּךְ אֲמָדוּהוּ לְכֻלּוֹ אֵין גּוֹבִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא דְּמֵי כֻּלּוֹ בִּלְבַד. וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק נֵזֶק כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר וּדְמֵי כֻּלּוֹ * אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 ההראב"ד   אין מוציאין מידו. כתב הראב''ד ז''ל פירש בעל ההלכות דמי כל אבר ואבר צער ובשת דכל אחד ואחד עכ''ל:

 מגיד משנה  סימא את עינו ולא אמדוהו וכו'. מתוך לשון רבינו ז''ל נראה שמ''ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער וריפוי ובשת דכל אחת אלא למעט הנזק והשבת דכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקין אלא הרי הכל בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים לפיכך פירשו בתוספות דאע''ג דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימינן כולהו בהדי הדדי ונפקא מינה שהשומא שנעשית על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושין לכל אחת בפני עצמה ולזה הסכים הרשב''א ז''ל ועיקר ואפשר שאף זה דעת רבינו ז''ל וזו בעיא בהחובל ואמר את''ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו ונפיק ופסיק כאת''ל וכן דרך רבינו בגמרא: אמדוהו לכל נזק וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא שם. ומה שכתב אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק דמי כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו. ודאי אם דעת הרב במ''ש דמי כל אבר דמי כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון כדמי כולו שני שאילו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא בטרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האיברים ודמי כולו כמו שהיה בריא ודאי מפקינן מיניה ואם תאמר א''כ הכל עולה לחשבון אחד לא היא דחילוק יש בין שומא אחת לשומות הרבה כדאמרינן לעיל ודברי הר''א ז''ל בהשגות מן המתמיהין דפשיטא דכל צער ובושת דכל חד יהיב וכ''כ בתוס' והרשב''א ז''ל כמ''ש למעלה:

יד כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הָרִפּוּי. אוֹמְדִין כַּמָּה יָמִים יִחְיֶה זֶה מֵחלִי זֶה וְכַמָּה הוּא צָרִיךְ וְנוֹתֵן לוֹ מִיָּד. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְדָבָר זֶה תַּקָּנָה הִיא לַמַּזִּיק:

 מגיד משנה  כיצד משערין הריפוי וכו'. ברייתא שם בהחובל וכולן אומדין אותם ונותנין לו מיד ואיתא בהלכות:

טו וְכֵן הַשֶּׁבֶת אוֹמְדִין אוֹתָהּ וְנוֹתֵן הַכּל מִיָּד. אִם הָיָה מִתְגַּלְגֵּל בְּחָלְיוֹ וְהוֹלֵךְ וְאָרַךְ בּוֹ הַחלִי יֶתֶר עַל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם הִבְרִיא מִיָּד אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מִמַּה שֶּׁאֲמָדוּהוּ:

 מגיד משנה  היה מתגלגל וכו' וכן אם הבריא וכו'. באותה ברייתא שם:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרָצָה הַמַּזִּיק שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּזִּיק אֵין רְצוֹנִי בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא אֲרַפְּאֶנּוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ שׁוֹמְעִין לוֹ:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים בשרצה המזיק וכו'. יצא לו זה לרבינו מן אותה סוגיא דאמר בריש פירקא (דף פ"ה) אי א''ל פי' ניזק למזיק קוץ לי מיקץ ואנא מסינא נפשאי א''ל פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק וכבר הביאה הרב בסמוך אלא דקשה לי דאי מההיא יתן על ידי ב''ד ודי לו בכך כמ''ש הרב בסמוך ונראה שזה הדבר פשוט אצל הרב דע''כ לא אמרינן נותנין לו מיד אלא כדי שאם היה מתגלגל והולך לא יתחייב יותר מן האומד אבל אם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב לו אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא:

יז אָמַר לוֹ הַנִּזָּק פְּסֹק עִמִּי וְתֵן עַל יָדִי וַאֲנִי אֲרַפֵּא אֶת עַצְמִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ שֶׁמָּא לֹא תְּרַפֵּא עַצְמְךָ וְאֶחֱזַק אֲנִי כְּמַזִּיק אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. אוֹ פּוֹסֵק עַל הַכּל וְנוֹתֵן דְּמֵי הָרִפּוּי עַל יְדֵי בֵּית דִּין:

 מגיד משנה  אמר לו הניזק וכו'. זו היא הסוגיא שהבאתי למעלה:

יח אָמַר לוֹ הַמַּזִּיק אֲנִי אֲרַפֵּא אוֹתְךָ אוֹ יֵשׁ לִי רוֹפֵא שֶׁמְּרַפֵּא בְּחִנָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא מֵבִיא רוֹפֵא אֻמָּן וּמְרַפְּאֵהוּ בְּשָׂכָר:

 מגיד משנה  אמר לו המזיק וכו'. באותה סוגיא:

יט הֲרֵי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ אֶלָּא הָיָה מְרַפֵּא יוֹם וְיוֹם וְעָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה אוֹ נִסְתְּרָה הַמַּכָּה אַחַר שֶׁחָיְתָה. חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ וְלָתֵת לוֹ * דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. עָלוּ בּוֹ צְמָחִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. עָבַר עַל דִּבְרֵי רוֹפֵא וְהִכְבִּיד עָלָיו הַחלִי אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ:

 ההראב"ד   דמי שבתו. א''א אינו חייב לרפאותו עכ''ל:

 מגיד משנה  הרי שלא פסק וכו' עלו צמחין. מזה יצא לרבינו גם כן מה שכתב למעלה שאם רצה המזיק אין שם אומד שאם בהכרח יש שם אומד תיכף יתן לו אומדו ויפטר וכן כתבו המפרשים ז''ל דכשאמדוהו נותן לו אומדו ונפטר ודברי הרב בעלו לו צמחים מחמת מכה משנה שלימה ודברי הכל: עלו בו צמחין שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. שנינו במשנה (דף פ"ג) עלו בו צמחים אם מחמת מכה חייב שלא מחמת מכה פטור והוא סתם משנה וגרסינן בגמרא (דף פ"ה) תנו רבנן עלו בו צמחים מחמת מכה ונסתרה חייב לרפאותו וליתן לו שבתו שלא מחמת מכה אין חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ור' יהודה פליג (בריפוי) [בשבת] דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפילו (בשבת) [בריפוי] דמחמת מכה פטור ואין מי שיסבור דשלא מחמת מכה יהיה חייב בריפוי ובודאי טעות סופר הוא במ''ש כאן בספרי הרב ז''ל חייב לרפאותו ואין חייב לרפאותו הוא עיקר הנוסחא בשלא מחמת מכה: עבר על דברי רופא וכו'. ברייתא שם:

 כסף משנה  עלו בו צמחים וכו'. כתב הטור על זה לא נהירא וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. וה''ה כתב שמה שכתוב בספרי רבינו חייב לרפאותו ט''ס הוא שאין מי שיסבור כן עכ''ל. ולקיים גירסת הספרים אפשר לדחוק ולומר שרבינו גורס בדברי ת''ק שבברייתא עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמ' ממעט שלא מחמת המכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק וצ''ל שרבינו אינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ואין להקשות אי שלא מחמת המכה אמאי חייב לרפאותו דבגמ' מפרש מאי שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה שהם קשים למכה וא''ת והרי כתב רבינו בסמוך עבר על דברי רופא והכביד עליו חוליו אינו חייב לרפאותו וי''ל דהתם שאני שעבר על דברי רופא אבל כשאכל מיני מתיקה שהם מאכל אדם ואין הכל יודעים שהם קשים למכה והרופא לא הזהירו לא הוי פושע ולפיכך חייב לרפאותו ולפ''ז הא דקאמר מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או מיני מתיקה דהא דקאמר כדתניא לא מדמי להו אלא לאכל דבש או מיני מתיקה לא לעבר על דברי הרופא. כל זה אפשר לדחוק כדי לקיים גירסת הספרים ועוד שלמה שמגיה ה''ה מאחר שכתב דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו ועוד שטבע הלשון מורה שאינו ט''ס שאם כדברי ה''ה כך הל''ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו:

כ כְּשֶׁפּוֹסְקִין בֵּית דִּין עַל הַמַּזִּיק וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם גּוֹבִין מִמֶּנּוּ הַכּל מִיָּד וְאֵין [ב] קוֹבְעִין לוֹ זְמַן כְּלָל. וְאִם נִתְחַיֵּב בְּבשֶׁת בִּלְבַד קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לֹא חִסְּרוֹ מָמוֹן:

 מגיד משנה  כשפוסקין ב''ד וכו' אין נותנין זמן לחבלות. מפורש בגמרא בהחובל (בבא קמא דף צ"א) ומשנה:

הלכות חובל ומזיק - פרק שלישי

א כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין הַבּשֶׁת. הַכּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַקָּטָן לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל וּמְכֻבָּד שֶׁזֶּה שֶׁבִּיְּשׁוֹ זֶה הַקַּל בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה:

 מגיד משנה  כיצד משערין הבושת וכו'. משנה שם (דף פ"ג ע"ב) הכל לפי המבייש והמתבייש:

ב הַמְבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם אוֹ מִי שֶׁהוּא בְּמֶרְחָץ [א] פָּטוּר. נָשְׁבָה הָרוּחַ וְהָפְכָה שׁוּלָיו עַל פָּנָיו וַהֲרֵי הוּא עָרֹם וְהוֹסִיף זֶה בְּהַפְשָׁטָתוֹ חַיָּב בְּבֹשֶׁת. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ אֶת זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֹם לִמְבַיֵּשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ עָרֹם. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו לֵירֵד לַנָּהָר אוֹ שֶׁעָלָה מִן הַנָּהָר וּבִיְּשׁוֹ חַיָּב. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ זֶה לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַמְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו:

 מגיד משנה  המבייש את הערום. דברי הרב במבייש את הערום והחילוקים שכתב הם בפירוש בגמ' (דף פ"ו:) אבל בתוספות כתבו דפשיטא דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא וסוגיא דגמ' שהביא הרב כשביישו דרך הפשטה והיינו דאקשינן ערום בר בושת הוא כלומר בר בושת הוא בהפשטה בתמיה כיון דאינו לבוש ומי יפשיטנו והלא ערום הוא ועל דרך זה פירשו בית המרחץ בנימוקי הרשב''א ז''ל ודעת רבינו ז''ל כדפירש''י וז''ל ערום בר בשת הוא בתמיה כיון שאינו מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת (אפילו רוקקין בו או מכין אותו לא יהיה מתבייש) בית המרחץ בני אדם עומדים ערומים שם ואין להם בושת ע''כ בהחובל:

ג הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן חַיָּב בְּבשֶׁת. וְאִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ וְלֹא הֵקִיץ וְלֹא הִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁבִּיְּשׁוֹ אֵין גּוֹבִין בּשֶׁת זֶה מִן הַמְבַיֵּשׁ. וְאִם תָּפְשׂוּ הַיּוֹרְשִׁין אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן:

 מגיד משנה  המבייש את הישן וכו'. משנה שם (דף פ"ז): ואם מת וכו'. בעיא ולא איפשיטא בגמרא (דף פ"ו:) ויש מי שכתב דאיפשיטא מדאמרינן בפ' אלו הן הנחנקין (פ"ה) אמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ואומר דלא פשטוה כההיא בהחובל משום דבעי למפשטה ממשנה או מברייתא ולא ממימרא ויש כיוצא בזה בגמרא ומיהו אנן קי''ל כרב ששת דחייב ויש מחליפין הגירסא שם באלו הן הנחנקין ואין להוכיח ממנו כלום:

ד הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַשּׁוֹטֶה פָּטוּר. וְהַמְבַיֵּשׁ אֶת הַחֵרֵשׁ חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַגֵּר אוֹ אֶת הָעֶבֶד חַיָּב. הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן אִם כְּשֶׁמַּכְלִימִין אוֹתוֹ נִכְלָם חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל. וְלֹא הַמְבַיֵּשׁ אֶת הָעֶבֶד לִמְבַיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין. וְלֹא מְבַיֵּשׁ חֵרֵשׁ לִמְבַיֵּשׁ פִּקֵּחַ:

 מגיד משנה  המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב. ברייתא שם בהחובל (דף פ"ו:): המבייש את הגר או העבד חייב וכו'. גר מפורש בסוגיא ודברי הכל. עבד במשנה שם (דף פ"ז) וכת''ק דלא כרבי יהודה: המבייש את הקטן וכו'. ברייתא וסוגיא שם:

ה הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים אוֹ שֶׁרָקַק עַל בְּגָדָיו פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְדֹּר בַּדָּבָר בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן כְּפִי שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם בִּיֵּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ בּשֶׁת שְׁלֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בִּיְּשׁוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים. [ב] כְּבָר נִפְסַק הַדִּין שֶׁכָּל הַמְבַיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ [ג] מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר מִן הַזָּהָב שֶׁהוּא מִשְׁקַל תֵּשַׁע סְלָעִים פָּחוֹת רְבִיעַ. וְקַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁגּוֹבִין קְנָס זֶה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 מגיד משנה  המבייש את חבירו בדברים או שרקק בבגדיו פטור. מימרות שם (דף צ"א) על המשנה דרקק והגיע בו הרוק: ואם בייש תלמיד חכם וכו' כבר נפסק הדין וכו'. הכל בירושלמי זה לשונו משום רשב''ל המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו משלם חד בר נש אקפד לרבי יהודא בר חנינא אתא עובדא קומי רבי שמעון בן לקיש קנסיה ליטרא דדהבא. והביאו הרב ז''ל בהלכות ונהגו בו הגאונים ז''ל ולא חילקו בין תלמיד חכם לחבירו:

ו מַעֲשִׂים הָיוּ אֶצְלֵנוּ תָּמִיד בְּכָךְ בִּסְפָרַד. וְיֵשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ מוֹחֲלִין עַל זֶה וְכָךְ נָאֶה לָהֶם. וְיֵשׁ שֶׁתּוֹבֵעַ וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל הַדַּיָּנִים הָיוּ אוֹמְרִין לַמְבַיֵּשׁ חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ לִיטְרָא זָהָב:

ז אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַיֵּשׁ שְׁאָר הָעָם בִּדְבָרִים פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין עָוֹן גָּדוֹל הוּא. וְאֵינוֹ מְחָרֵף וּמְגַדֵּף לָעָם אֶלָּא רָשָׁע שׁוֹטֶה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁכָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 מגיד משנה  אע''פ שהמבייש וכו' ואמרו חכמים וכו'. מפורש בכמה מקומות:

ח יֵשׁ הַכָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בִּזּוּי וְצַעַר מְעַט וְאֵין בָּהֶן נֵזֶק. וּכְבָר פָּסְקוּ לָהֶם חֲכָמִים דָּמִים קְצוּבִים. וְכָל הַמַּכֶּה לַחֲבֵרוֹ הַכָּאָה מֵהֶן מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ הַמָּמוֹן [ד] הַקָּצוּב וְכֻלָּן קְנָסוֹת הֵן. וְאוֹתוֹ הַמָּמוֹן הַקָּצוּב הוּא דְּמֵי הַצַּעַר וְהַבּשֶׁת וְהָרִפּוּי וְהַשֶּׁבֶת. בֵּין צָרִיךְ לִרְפוּאָה וְשֶׁבֶת בֵּין לֹא צָרִיךְ כָּזֶה הוּא [ה] מְשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  יש הכאות רבות וכו'. מה שכתב הרב שדמים אלו הן מכל מה שהמזיק חייב חלקו עליו קצת מן המפרשים שפירשו שאינם אלא דמי בושת בלבד ועוד חייב לו בשאר דברים וכן פירש רש''י ז''ל בהמניח את הכד בפירוש:

ט וְכַמָּה הוּא מְשַׁלֵּם. הַבּוֹעֵט בַּחֲבֵרוֹ בְּרַגְלוֹ מְשַׁלֵּם חָמֵשׁ סְלָעִים. הִכָּהוּ בְּאַרְכֻּבָּתוֹ מְשַׁלֵּם שָׁלֹשׁ סְלָעִים. קִבֵּץ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּמוֹ אוֹגֵד אֲגוּדָה [ו] וְהִכָּהוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהִיא אֲגוּדָה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים. [ז] תָּקַע אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַפּוֹ מְשַׁלֵּם [ח] סֶלַע. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים סְלָעִים. סְטָרוֹ מֵאֲחוֹרֵי יָדוֹ מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן אִם צִירֵם בְּאָזְנוֹ אוֹ תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ אוֹ שֶׁרָקַק וְהִגִּיעוֹ [הָרֹק בִּבְשָׂרוֹ אוֹ הֶעֱבִיר טַלִּית מֵעָלָיו וּפָרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה] מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכָזֶה הוּא מְשַׁלֵּם עַל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבָּעַט בַּחֲבֵרוֹ אַרְבַּע בְּעִיטוֹת אֲפִלּוּ זוֹ אַחַר זוֹ מְשַׁלֵּם עֶשְׂרִים סְלָעִים. סְטָרוֹ עַל פָּנָיו שְׁתֵּי סְטִירוֹת מְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע. וְכֵן בַּשְּׁאָר:

 מגיד משנה  וכמה הוא משלם וכו'. לשון הגמרא בהמניח את הכד (דף כ"ז:) לארכובה ג' לבעיטה ה' לסינוקרת שלש עשרה ופירש הרב סינוקרת קבץ אצבעותיו וזה נכון ורש''י ז''ל פירש פירוש אחר: תקע את חבירו בכפו וכו'. זה כתב בפירוש מה ששנינו במשנה (דף צ') התוקע לחבירו נותן לו סלע אבל יתר המפרשים פירשו בקול באזנו שתקע בו קול גדול ופ''א המכה כנגד אזנו והר''א ז''ל פירש בכפו והדין כתנא קמא דמתניתין דהחובל וכן הלכה כדמוכח פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף ל"ו:): סטרו וכו'. מפורש במשנה: סטרו באחורי ידו וכו'. כל זאת הבבא היא במשנה:

י כָּל אֵלּוּ הַסְּלָעִים הֵם מִכֶּסֶף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. שֶׁהָיָה בְּכָל סֶלַע [ט] חֲצִי דִּינָר כֶּסֶף וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין וּמֶחֱצָה נְחשֶׁת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּהַכָּאוֹת אֵלּוּ לְשַׁלֵּם מֵאָה סֶלַע הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סֶלַע וּמֶחֱצָה כֶּסֶף נָקִי:

 מגיד משנה  כל אלו הסלעים מכסף ארץ ישראל וכו'. מפורש בפרק שור שנגח ד' וה' (דף ל"ו) וידוע שסלע צורי שהוא כסף נקי שהוא שמונה בסלע מדינה ושם אמרו ושל דבריהם כסף מדינה:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְכֻבָּד. אֲבָל אָדָם שֶׁהוּא מְבֻזֶּה וְאֵינוֹ מַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ וּכְמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁהוּא רָאוּי [י] לִטּל. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם כְּעוּרִין שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל בָּשְׁתָּם וְכָל הַיּוֹם מְבַזִּים עַצְמָן בְּכָל מִינֵי בִּזּוּי דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ אוֹ כְּדֵי לִטּל פְּרוּטָה אַחַת מִן הַלֵּצִים הַמְשַׂחֲקִים עִמָּהֶם:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים במכובד וכו'. חלוק זה מכל האמורים מתקע חבירו עד כאן מפורש במשנה בהחובל כתנא קמא דרבי עקיבא אבל הג' הראשונים אינם מפורשים אם הם במכובד דוקא ודעת הרב להשוותן ונכון הוא:

הלכות חובל ומזיק - פרק רביעי

א  הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל וְנֵזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה:

 מגיד משנה  הנוגף את האשה וכו'. פרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ח מ"ט): ומה שכתב נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופי' נזק מה שנפחת גופה מחמת המכה ורש''י ז''ל פירש ונזקא דהכא כחבלא דעלמא והדין קצוב בכתובות באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו ז''ל פסק כפשט הברייתא:

ב וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת. שָׁמִין הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. אִם מֵת הַבַּעַל נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו. וְאִם נִגְּפָה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל נוֹתְנִין אַף * דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה:

 ההראב"ד   דמי ולדות לאשה. א''א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה''מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו עכ''ל:

 מגיד משנה  וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה: אם מת הבעל נותנין וכו'. משנה וברייתא שם: ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וכו'. כתב הר''א ז''ל אמר אברהם אין דבר זה מחוור מן הגמרא וכו'. ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליה והסוגיא שבפרק ארבעה וחמשה אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצריך עיון:

 כסף משנה  (א-ב) הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב''ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה''ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס''ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע''פ שרש''י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע''כ אית לן לאוקמי בשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע''פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל:

ג הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר וְחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. מֵת הַגֵּר פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר זָכְתָה הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת:

 מגיד משנה  היתה נשואה לגר וכו'. מפורש שם בברייתא וגמ' (דף מ"ח): מת הגר פטור. פי' לפי שאין לו יורשין: חבל בה וכו'. פסק כרבא שם:

ד הָיְתָה [א] שִׁפְחָה אוֹ עַכּוּ''ם בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַּיְּרָה הֲרֵי דְּמֵי הַוְּלָדוֹת שֶׁלָּהּ:

 מגיד משנה  היתה שפחה או עכו''ם. דעת הרב בזה דשפחה ועכו''ם לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואף על גב דאמרינן פרק ד' וה' (דף מ"ג) התורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה''מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמר בירושלמי ר''ע שאל בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת''ל בעל מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין ליקרות בעל עכ''ל. וכ''ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה. זה דעת הרב ז''ל ועיקר:

ה  הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וּמֵתָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כב) 'וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ'. לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה הוֹאִיל וֶהֱמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וּמְשַׁלֵּם * דְּמֵי וְלָדוֹת:

 ההראב"ד   דמי ולדות וכו'. א''א לא מיחוורא הא מילתא דכר''ש אזלא דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילקו בו בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון עכ''ל:

 מגיד משנה  (ה-ו) הנוגף את האשה ויצאו ילדיה וכו' בד''א בשנתכוון לאשה. דעת הרב ז''ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא באלו נערות וכדתנא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפרק ד' וה' (דף מ"ב) אנשים שנתכוונו זה לזה אע''פ שיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכין פרק הנשרפין ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין האחד תלוי בחבירו ואף על גב דרב אדא בר אהבה סבירא ליה כר''ש דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור רבינו ז''ל כבר פסק כר''ש פ' ד' מהלכות רוצח ונ''ל כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה כאן בפרק ד' וה' בפשיטותא על אביי ורבא וסבירא להו כדרבנן דאמרי חייב וכדפירש''י ז''ל אלמא משמע דהלכה כר''ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר כרב חמא דכי אתא מדרומא אייתי מתניתא כוותיה ומ''מ שיטות אחרות יש:

ז הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה אוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין:

 מגיד משנה  המכה אביו ואמו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ז) והטעם לפי שמכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא בחבורה: אבל אם וכו' או שחבל בשבת וכו'. משנה שם בהחובל:

ח וַהֲלֹא הַחוֹבֵל מְקַלְקֵל הוּא וְכָל הַמְקַלְקְלִין בְּשַׁבָּת פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה וְלָמָּה נַחְשֹׁב זֶה הַחוֹבֵל עָוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. הוֹאִיל וְעָשָׂה נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ הָרַע בְּעֵת שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְנִמְצָא עֲוֹן מִיתָה לְפִיכָךְ פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין:

 מגיד משנה  והלא החובל מקלקל וכו'. טעם זה למד רבינו מהסוגיא דר''א דאורג (שבת דף ק"ה:) דאמר [ר' אבין] גבי קורע בחמתו האי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו וכן פסק בפרק שמיני מהלכות שבת דכי אמרינן חובל חייב בצריך לדם לא אמרו בהחובל חבירו דחבירו אפילו אינו צריך חייב מן הטעם הזה שכתב:

ט  הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וַהֲלֹא כָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים בַּכּל חוּץ מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ רִבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ לְתַשְׁלוּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יט) 'רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן':

 מגיד משנה  החובל בחבירו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ח): אע''פ שעבר עבירה שחייב עליה מלקות וכו'. זה מפורש באלו נערות (דף ל"ב) כר''י:

י הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ פָּטוּר. חָבַל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלּוֹ חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ רַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד נוֹטֵל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתִרַפֵּא בִּמְהֵרָה הֲרֵי כָּל רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ:

 מגיד משנה  החובל בעבד כנעני וכו'. משנה בהחובל: חבל בעבד עברי וכו'. משנה שם: החובל בעבד כנעני וכו'. החיוב במשנה. ומה שכתב ואפילו ציערו בסם וכו'. מפורש בגיטין פרק קמא (דף י"ב:) וה''ה לכל הדברים שהן של רבו כדאיתא התם וכדפירש רש''י ז''ל ומפורש בירושלמי (הלכה ה') ובהלכות הביאוהו בהחובל:

יא כָּל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ אֵין לוֹ קְנָס. וַאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן לְעַצְמוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר שִׁחְרוּרוֹ. וְלֹא הָאָדוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא * נִשְׁאַר [לוֹ] בּוֹ קִנְיָן. לְפִיכָךְ הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא עֵינוֹ יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 ההראב"ד   נשאר בו קנין וכו'. א''א ויש מי שסבור כותבין הרשאה וגובין עכ''ל:

 מגיד משנה  כל עבד שיצא לחירות וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא בגיטין פרק השולח (דף מ"ב:) כתבתיה פי''א מהלכות נזקי ממון ופירוש משמע בסוגיא התם דאי אין לו קנס ה''ה דאין לו דמי נזקו דמייתי התם הא דמפיל שן עבד וכו' והר''א ז''ל כתב שיש מי שסובר דבהרשאה גובין: לפיכך המפיל שן עבדו וכו'. פסק הרב כמאן דאמר עבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור ומפורש בגמ' לפ''ז: ואם תפש אין וכו'. פירוש שתפס מאחרים שחבלו בו או מרבו אין מוציאין מידו דבעיא דלא איפשיטא היא:

יב * מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁבִּיְּשׁוֹ אָדָם אוֹ צִעֲרוֹ אוֹ שֶׁנְּגָחוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. אִם אֵרְעוֹ זֶה בַּיּוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ. בַּיּוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ:

 ההראב"ד   מי שחציו עבד וכו'. א''א זה הדין כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים אלא או הכל לעצמו או הכל לרבו דהני ממונא נינהו ולא קנסא או כותבין הרשאה וגובין את הכל כמו שביארנו עכ''ל:

 מגיד משנה  מי שחציו עבד וכו'. לשון הרב כלשון הגמרא שם פ' השולח. ומ''ש הר''א ז''ל בהשגות דלמשנה אחרונה פירוש שאמרו שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו אין כאן חלוקת ימים וגם הרמב''ן ז''ל אמר כן והעמיד הדין בשפחה וכיוצא בזה כתבתי פי''א מהלכות נזקי ממון גם הרשב''א ז''ל כתב כן ורבינו ז''ל תפס לשון הגמרא:

יג הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. וְלִכְשֶׁיֵּצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת יֵצֵא הַשָּׂדֶה מִתַּחַת רַבּוֹ. הִזִּיקוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב מְלָאכָה כְּלָל כְּגוֹן שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ רֹאשׁ חָטְמוֹ הַכּל לָעֶבֶד וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת:

 מגיד משנה  החובל בע''ע וכו'. גרסי' בהחובל (דף פ"ז) הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב פי' דמי היד לעבד רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח מהן קרקע והרב אוכל פירות ופירש רבינו ז''ל הכל אפי' צער ובושת אבל ריפוי פשיטא שהעבד מתרפא בו אע''פ שסתם הוא ויש מי שפירש הכל אשבת קטנה דהיינו כשומר קישואין ואשבת גדולה דהיינו דמי היד אהנהו בלחוד קאי רבא אבל אצער ובושת לא ודעבד נינהו לגמרי: הזיקו היזק וכו'. מפורש שם:

יד הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים אִם נֵזֶק הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁל אָב. וְכֵן שִׁבְתָּהּ שֶׁל אָב שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. אֲבָל צַעַר וּבשֶׁת וְרִפּוּי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן נֵזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֲתָהּ מִכַּסְפָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ מְשַׁלֵּם צַעַר * וְרִפּוּי וּבשֶׁת:

 ההראב"ד   וריפוי ובושת. א''א דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין (והכי איתא בכתובות) עכ''ל:

 מגיד משנה  החובל בבת קטנה של אחרים. . אם נזק הפוחת אותה וכו'. פסק כר''י דאמר הכין וכ''כ בהלכות בפירוש: וכן החובל בבתו משלם לה צער ובושת וריפוי. בהשגות א''א דוקא בושת דחבלות וכו'. ונראה שט''ס הוא במ''ש אינו חייב דמשמע כשבא עליה האב דהא ודאי משנה שלימה שם באלו נערות (דף ל"ו:) דהבא על בתו פטור לגמרי ואין הטעם משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא מפני שנתחייב בנפשו אבל אינו שלה הוא [עיקר הנוסחא] ר''ל וכשבא עליה אחר שהוא של אב והדין אמת וכבר כתב אותו רבינו בפ''ב מהל' נערה בתולה:

טו הַחוֹבֵל בְּאֵשֶׁת אִישׁ הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי לְבַעֲלָהּ וְהַצַּעַר שֶׁלָּהּ. וְהַבּשֶׁת וְהַנֵּזֶק אִם בְּגָלוּי הוּא כְּגוֹן שֶׁחָבַל בְּפָנֶיהָ וּבְצַוָּארָהּ אוֹ בְּיָדֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַשְּׁלִישׁ שֶׁלָּהּ וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לַבַּעַל. וְאִם בַּסֵּתֶר הוּא הַנֵּזֶק הַשְּׁלִישׁ לַבַּעַל וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָאִשָּׁה. שֶׁל בַּעַל נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד וְשֶׁל אִשָּׁה יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

 מגיד משנה  החובל באשת איש וכו'. דין השבת מפני שמעשה ידיה שלו הן, והריפוי ג''כ מפני שהוא חייב לרפאותה, והצער שלה דצערה לא זכי ליה רחמנא, בושת ונזק פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן בכתובות ריש פ' מציאת האשה (דף ס"ה:) ופסק כר' יהודה בן בתירא וכן בהלכות:

 כסף משנה  החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא''ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ''ש ה''ה נתיישב. ומ''ש הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות:

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים. [ב] אֲבָל הַבַּעַל שֶׁחָבַל בְּאִשְׁתּוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ מִיָּד כָּל הַנֵּזֶק וְכָל הַבּשֶׁת וְהַצַּעַר וְהַכּל שֶׁלָּהּ וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶן פֵּרוֹת. וְאִם רָצְתָה לִתֵּן הַדָּמִים לְאַחֵר נוֹתֶנֶת. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ * שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חָלְיָהּ:

 ההראב"ד   שמרפא כל חליה. א''א תימה הוא למה הורו שישלם הכל הרי הוא נוטל בשל אחרים שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם הכל. ואולי טעה בדבריהם שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבמקום פסידא לא תקון רבנן והוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א בשחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה וכו'. יש נותנין טעם לדברי הרב ז''ל משום דמדינא בושתה ופגמה שלה כרבנן וע''כ לא קא פליג ר' יהודה בן בתירא אלא משום דאית ליה בושת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי ר' אחא בר בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה נוטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו ע''כ בנימוקי הרשב''א ז''ל ויש קצת ראיה ממזיק את אשתו בתשמיש שהוא חייב ולא חילקו:

יז  וְהַמַּזִּיק אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ:

 מגיד משנה  והמזיק את אשתו וכו'. בעיא דאיפשיטא בהמניח את הכד (דף ל"ב):

יח הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ אִם הָיָה תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ מְחַיְּבִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַתּוֹסֶפֶת לְבַעֲלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וְגוֹבֶה מִמֶּנָּה אִם רָצָה הַבַּעַל. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת מִן הַכּל גּוֹבֶה. וְאִם לֹא הָיָה לָהּ תּוֹסֶפֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר לוֹ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ. שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לַשְׁהוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. אֶלָּא אִם רָצָה הַבַּעַל כּוֹתֵב עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי חֲבָלוֹ אוֹ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹטֵל מִכְּתֻבָּתָהּ הָרָאוּי לוֹ:

 מגיד משנה  האשה שחבלה בבעלה וכו'. זאת הבבא כולה מבוארת בסוגי' בפ' החובל (דף פ"ט):

יט הַחוֹבֵל בְּבָנָיו הַגְּדוֹלִים אִם אֵין סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ נוֹתֵן לָהֶם מִיָּד. וְהַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע בְּנִזְקָן וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו. וְכֵן הַדִּין בַּאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן. וְאִם הָיוּ סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָבַל בָּהֶן פָּטוּר בֵּין שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בֵּין שֶׁהָיוּ קְטַנִּים. וְאִם חָבְלוּ בָּהֶן אֲחֵרִים בַּגְּדוֹלִים יִתֵּן לָהֶם מִיָּד וּבַקְּטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ * עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ:

 ההראב"ד   עד שיגדילו וכו'. א''א אפילו מציאתם שלו היא עכ''ל:

 מגיד משנה  החובל בבניו וכו'. זאת הבבא ברייתות שם (דף פ"ז:) העלו אותה בסוגיא ומזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שלחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו בברייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ואוקימנא לה בסמוכין ולפ''ז מ''ש הרב למעלה החובל בבתו משלם לה בשאינה סמוכה על שולחנו ואפ''ה נזקה דאב דאי בעי מזבין לה וא''ת א''כ לחייב בשבת דהא ודאי מעשה ידיה שלה כיון דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בהדיא בגמרא איכא למימר שהוא זנה כל ימי חוליה ומה שיהיה יתר השבת על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריש לה בגמ' זה נ''ל שהוא עולה מן הסוגיא:

כ  חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּתֵּחַ הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן אֵינָם חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן לֹא הָיוּ בְּנֵי דַּעַת:

 מגיד משנה  חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל וכו'. משנה שם (דף פ"ז):

כא [ג] הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ מֵת בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד. שֶׁהֲרֵי בְּנֵי דֵּעָה הֵן וַהֲרֵי הֵן כְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יִּגְבֶּה שֶׁאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  העבד והאשה וכו'. משנה שלימה שם ויהיב טעמא בגמרא (דף פ"ט) אמאי לא מזבנינן כתובתה בטובת הנאה וינתן לניזק ופריק מפני שתחזור ותמחול אצל הבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן להו והוא בהלכות:

כב עַבְדּוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ וּבְהֶמְתּוֹ כְּמָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי * שֶׁהִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ * שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמֵת אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ וְהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וְלֹא עָלָה וּמֵת פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם עָשָׂה כֵן לְבֶהֱמַת חֲבֵרוֹ כְּאִלּוּ הִנִּיחַ הַגַּחֶלֶת עַל בִּגְדוֹ וְנִשְׂרַף שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   הניח גחלת על לב עבדו. א''א כפות: של חבירו וכו'. א''א בפני חבירו:

 מגיד משנה  עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ס''פ כיצד הרגל בב''ק (דף כ"ז) ופירשה רבינו כפירש''י ז''ל וכפר''ח ז''ל:

הלכות חובל ומזיק - פרק חמישי

א אָסוּר לְאָדָם לַחֲבל בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין בַּחֲבֵרוֹ. וְלֹא הַחוֹבֵל בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמַּכֶּה אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה דֶּרֶךְ נִצָּיוֹן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ג) 'לֹא יֹסִיף' (דברים כה-ג) 'לְהַכֹּתוֹ'. אִם הִזְהִירָה תּוֹרָה מִלְּהוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַחוֹטֵא קַל וָחֹמֶר לְמַכֶּה אֶת הַצַּדִּיק:

 מגיד משנה  אסור לחבול בין בעצמו וכו'. זה מפורש במשנה ובגמרא בהחובל (דף צ' וצ"א) שאין אדם רשאי לחבול בעצמו: אלא כל המכה אדם כשר וכו' עובר בלא תעשה. מפורש בכמה מקומות ואיתא באלו נערות (דף ל"ה):

ב אֲפִלּוּ לְהַגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אָסוּר וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ הֲרֵי זֶה [א] רָשָׁע:

 מגיד משנה  אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכו'. מימרא בסנהדרין פ' ארבע מיתות (דף נ"ח):

ג הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן תַּשְׁלוּמִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאו זֶה נִתָּן לְתַשְׁלוּמִין. וַאֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי יֶשְׁנוֹ בְּמִקְצָת מִצְוֹת. וְעַכּוּ''ם שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב-יב) 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה' (שמות ב-יב) 'וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי':

 מגיד משנה  המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה וכו'. מפורש באלו נערות: ואפילו הכה עבד וכו'. הכי אסקינן בהחובל (דף פ"ח) דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה והדין מבואר באלו הן הגולין במכות (דף ח' ט'): עכו''ם שהכה את וכו'. מימרא בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ח:):

ד * קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ הַשּׁוֹטִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּחְבָּל נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁזֶּה חָבַל בּוֹ חֲבָל זֶה וְנוֹטֵל מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁחָבַל בּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר אַתָּה חָבַלְתָּ בִּי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל:

 ההראב"ד   קנס קנסו וכו'. א''א לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע''כ האמינוהו לזה בשבועה עכ''ל:

 מגיד משנה  קנס קנסו חכמים וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א לא היה קנס וכו'. ודעת רבינו שהוא קנס שאין לך עדות מתקיימת בלא ראייה ובלא ידיעה ברורה בזה העדות ולא נפקא לן מידי לענין דינא: כיצד היו שני עדים וכו'. פירוש ידו רשותו ומשנה היא בפרק כל הנשבעין (סנהדרין דף מ"ד) בשבועות כת''ק:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַכּוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁהָיָה עִמָּהֶם שְׁלִישִׁי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה הַנֶּחְבָּל אָמַר לוֹ לַחֲבל בּוֹ וּלְהִתְרַעֵם עַל אַחֵר. אֲבָל אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר וְהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְשִׁיכָה בֵּין כְּתֵפָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה:

 מגיד משנה  במה דברים אמורים כשהיתה וכו'. מימרא שם (דף מ"ו:) בגמרא. ומה שכתב נשיכה בין כתפיו דוקא נשיכה שאי אפשר לתלות שבכותל נתחכך וחבל בעצמו הא לאו הכי תלינן ויהיה נוטל בשבועה בדוקא כדאיתא בגמרא בהדיא:

ו * הוֹדָה הַחוֹבֵל שֶׁהוּא חָבַל מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים הָיוּ שָׁם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה וְיָצָא חָבוּל. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים כְּלָל הוּא אוֹמֵר חָבַלְתָּ בִּי וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר מִן הַנֵּזֶק וּמִן הַצַּעַר וְחַיָּב בְּשֶׁבֶת [ב] וּבְבשֶׁת וּבְרִפּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא חָבַלְתִּי נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת:

 ההראב"ד   הודה החובל וכו'. א''א לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אע''פ שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם אבל השבת והריפוי שהם נראים לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ''ל:

 מגיד משנה  הודה שחבל וכו' משלם חמשה דברים שהרי העדים וכו'. דעת הרב ז''ל שאין זה מודה בקנס כיון שיש שם עדים כפי מה שהתבאר בהל' גניבה פ''ג וכן דעת רבו רבינו יהוסף אבן מיגש ז''ל שם בפירושיו: אבל אם לא היו עדים וכו' פטור מנזק ומן הצער וחייב בבושת ושבת וריפוי. כתב הר''א ז''ל א''א לא ידעתי למה פטור מאלו וכו'. לא הכריע הרב הדבר ואני תמה בדבריו שהרי בפ''ק דב''ק (דף ד':) גרסינן תני ר' אושעיא י''ג אבות נזיקין ד' שומרים וחמשה דברים אלו וארבעה אבות השנויים שם במשנה ור' חייא תני כ''ד וקא חשיב תשלומי כפל וכו' ואקשינן רבי אושעיא אמאי לא תני הני ואמר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי נראה בכאן שכל אלו הדברים ממון בפירוש ועוד שם מזו הסוגיא האונס והמפתה דממונא נינהו ליתני ופריק מאי היא אי צער תנא לה וכו' אי פגם היינו נזק מאי אית לך למימר קנסא בקנסא לא קא מיירי גם זה נראה מבואר וגרסינן בהחובל אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא ליעביד שליחותייהו הקשו על התירוץ שעשו כי עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא קא עבדינן מאדם באדם. וי''ל בזו דאגב דברים שהזכיר הרב שהן ממון קא פריך וע''ק שהרי שנינו באלו נערות (דף מ"א) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע''פ עצמו ופגם היינו נזק דהכי אמר התם (דף מ':) פגם רואים כמה אדם רוצה ליתן ליקח שפחה לעבדו (שיש לו קורת רוח ממנו) בין בעולה לבתולה וזהו נזק ומפורש בסוגיא דלעיל שהבאתי פגם היינו נזק וכיוצא בזה שנינו בשבועת הפקדון (דף ל"ו:) אע''פ שאינו משלם קנס ע''פ עצמו משלם בשת ופגם ע''פ עצמו קשה מזה שרבינו ז''ל עצמו כתב פ''ב מה' נערה בתולה לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אלא בושת ופגם וצער משלם ע''פ עצמו ונכפל זה שם ג' פעמים וסוף דבר איני רואה מקום ישען בו הרב ז''ל אלא שנמשך בזה אחר דעת רבו ז''ל שכתב בפרק כל הנשבעין ואולי נגרר אחר מה שאמרו בכיצד הרגל קנסא קא מגבית בבבל גבי חבלות ואין זו ראיה שאינו קנס לענין הודאה אלא לענין דאין דנין אותו בבבל משום דלא שכיח כדאיתא פרק החובל ובודאי לאו קנס הוא נזק שהרי אינו משלם יתר על מה שהזיק אלא כמה שהזיק ודברי הרב ז''ל גבי דברי הרב המשיג צריך לי עיון. ופ''א מהל' טוען ונטען נראה כדעת הר''א ז''ל שהוא חייב על הכל ושם יתבאר עוד בדין זה:

ז וְלָמָּה מְשַׁלֵּם אָדָם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ. שֶׁהַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי מָמוֹן הוּא וְלֹא קְנָס. שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מִתְרַפֵּא בּוֹ וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. וְהַבּשֶׁת לֹא הִגִּיעָה לוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ שֶׁהוּא חָבַל בּוֹ. שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁלֹּא חָבַל בּוֹ [בִּפְנֵי] אָדָם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת וְהוֹדָאָתוֹ בְּבֵית דִּין הִיא * שֶׁבִּיְּשָׁה אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   שביישה אותו וכו'. א''א סוף דבר דינא דגיתי הוא זה עכ''ל:

ח נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּבשֶׁת בֵּין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ אִם חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּבֵין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעֵת שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁחָבַל בּוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם אָדָם בּשֶׁת עַל פִּי עַצְמוֹ:

ט אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

 מגיד משנה  אינו דומה המזיק את חבירו וכו'. משנה וברייתא בהחובל (ב"ק דף צ"ב):

י וְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין [ג] זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

 מגיד משנה  ואסור לנחבל וכו'. משנה שם:

יא וְעוֹד יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין נִזְקֵי גּוּפוֹ לְנִזְקֵי מָמוֹנוֹ. שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ סַמֵּא אֶת עֵינִי קְטַע אֶת יָדִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה בְּכָךְ. אֲבָל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קְרַע אֶת כְּסוּתִי שְׁבֹר אֶת כַּדִּי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה [ד] חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַשְׁחִית:

 מגיד משנה  ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי וכו'. שנינו סוף החובל האומר סמא את עיני וכו' ע''מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי וכו' ע''מ לפטור פטור ע''כ ואקשינן עלה בגמרא (דף צ"ג) מדתני הכני ופצעני ע''מ לפטור פטור אמר רב ששת משום פגם משפחה פירוש בסמא את עיני איכא פגם שהוא חסר אבר משא''כ בהכני פצעני ואמר תו אמר ר' הושעיא משום פגם משפחה רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תניא נמי הכי הכני ופצעני ע''מ לפטור ואמר לו הן זה הן שהוא כלאו (שבר את כדי) קרע את כסותי ע''מ לפטור ואמר לו לאו זה לאו שהוא כהן ופירוש כשאמר הן בתמיה הוא כלאו וכשאמר לאו בתמיה הרי הוא כהן. ודע שרבינו ז''ל מפרש דר' יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שאמר לו הן כמתמיה וכדפירש''י ז''ל אלא דר' יוחנן דינא באנפי נפשיה הוא ובהכני ופצעני הוא בדוקא אבל בראשי איברים אפילו אמר הן בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא הרב ז''ל דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט: אבל האומר קרע וכו':

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים לְיָדוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת שְׁמִירָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִין אוֹ מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁבֹר וּקְרַע וְעָשָׂה כֵן [ה] חַיָּב לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַח כְּלִי זֶה וְשָׁבְרוֹ. בֶּגֶד זֶה וְקָרְעוֹ. וְעָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  בד''א וכו'. זה מבואר בגמרא שם (דף צ"ב):

יג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבֹר כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר וְעָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְאִלּוּ אָמַר לוֹ סַמֵּא עֵינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹשֶׂה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֲרֵי זֶה הָאוֹמֵר לוֹ שֻׁתָּפוֹ בָּעָוֹן וְרָשָׁע הוּא. שֶׁהֲרֵי הִכְשִׁיל עִוֵּר וְחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה:

 מגיד משנה  האומר וכו'. שם משנה כדברי רבינו:

הלכות חובל ומזיק - פרק ששי

א  הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהָיָה אָנוּס הֲרֵי הוּא כְּמֵזִיד. כֵּיצַד. נָפַל מִן הַגַּג וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים אוֹ שֶׁנִּתְקַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנָפַל עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרוֹ חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-כא) 'וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה' לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד:

 מגיד משנה  המזיק ממון חבירו וכו'. משנה בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו) וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז''ל שהוא פטור והרב לא חילק: כיצד נפל מן הגג ושבר וכו'. מימרא שם בכיצד הרגל (דף כ"ו): או שנתקל וכו'. מפורש בהמניח את הכד וכבר נתבאר דין הנתקל פרק י''ג מהלכות נזקי ממון דלפעמים שהנתקל פטור וכבר כתבתיו בו:

 כסף משנה  המזיק ממון חבירו חייב וכו'. כתב הרב המגיד והרב לא חילק ויש לתמוה על הרב המגיד שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ''כ שם הרב המגיד עצמו לדעת רבינו:

ב וְאֶחָד הַהוֹרֵג בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׁוֹבֵר כֵּלָיו אוֹ הַקּוֹרֵעַ בְּגָדָיו אוֹ קוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו הַכּל דִּין אֶחָד הוּא:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא אִם הִזִּיק בְּזָדוֹן אֲבָל בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיק אֶחָד מֵהֶן מָמוֹן חֲבֵרוֹ * שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה פָּטוּר:

 ההראב"ד   שלא בכוונה פטור. א''א דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות (או שלא ברשות) ולא הוה [ידע] ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ''ל:

 מגיד משנה  בד''א ברשות הניזק וכו'. ממה שכתב הרב וכן אם היו שניהם ברשותן נראה שדעת הרב לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס כליו שם מדעתו ודעת הרב בסוגיא שהבאתי פרק ראשון כך הוא שהוא מפרש דלא הוה ידע ביה שלא היה מתכוין להזיקו והוא ידע ביה שהיה מתכוין להזיקו והזיקו זה את זה פי' הרב בכוונה ואז הן חייבין והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורין זה דעת הרב ומשם הוציא דינין אלו ודעת הר''א ז''ל כדעת רש''י ז''ל כתבתיו למעלה:

ד הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה. אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה חַיָּב. הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   וכן כל כיוצא בזה וכו'. כתוב בקצת ספרי ההשגות א''א תמה אני מאי שנא אונס זה מרוח שאינה מצויה ומן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס עכ''ל:

 מגיד משנה  היה עולה בסולם וכו'. למד זה הרב מהסוגיא שבפרק אלו הן הגולין (מכות דף ז' ע"ב) ונראה שהוא גורס ואי בעית אימא הא והא לניזקין וכן נראה מתוך מה שכתב פרק ששי מהלכות רוצח ויש גורסין הא והא לגלות וכן הוא בספרינו והטעם שיהיה פטור לדעת הרב מפני שהן אונסין גמורין ואין רוח שאינה מצויה אונס כל כך:

ה  הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא חֲצַר חֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בִּרְשׁוּת הוֹאִיל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר לִשְׁמֹר הֲרֵי זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּדַרְכּוֹ וְכָל שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר מִן הַכַּדִּים בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ הֲרֵי הוּא * פָּטוּר עֲלֵיהֶן. וְאִם שְׁבָרָן בְּכַוָּנָה אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בַּעַל הַכַּדִּים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. [וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה]:

 ההראב"ד   פטור עליהן וכו'. א''א אפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב עכ''ל:

 מגיד משנה  הרי שמילא חצר וכו'. ברייתא פ' המניח את הכד (דף כ"ח). ומ''ש ואפילו הכניסן ברשות. הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור. והר''א כתב א''א אפשר לדין זה בשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב, וזה נכון:

ו  שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּבֵּי שׁוֹר לְהָרְגוֹ בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק שֶׁהוּא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן בֵּין שֶׁהָיָה תָּם בֵּין שֶׁהָיָה מוּעָד וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שׁוֹרוֹ לְהַצִּילוֹ וְנָפַל עֶלְיוֹן וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  שור שעלה וכו'. ברייתא שם בהמניח את הכד. ומ''ש ברשות המזיק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא:

ז דְּחָפוֹ לְעֶלְיוֹן וּמֵת אִם [א] הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ וְלֹא שְׁמָטוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

ח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ וְנִשְׁבְּרָה חָבִיתוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ. הָיָה בַּעַל הַקּוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה פָּטוּר. [ב] וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה לָנוּחַ מִכֹּבֶד מַשָּׂאוֹ חַיָּב. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית וְאָמַר לוֹ עֲמֹד פָּטוּר. עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ וּפָטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית, שֶׁהוּא טָרוּד בְּדַרְכּוֹ. הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה חַיָּב שֶׁזֶּה כְּמוֹ שֶׁשְּׁבָרוֹ בְּיָדוֹ בְּכַוָּנָה. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית לָנוּחַ פָּטוּר. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה וְאָמַר לוֹ עֲמֹד הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה הֲרֵי הוּא חַיָּב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בָּא בְּפִשְׁתָּנוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  שנים שהיו מהלכין וכו'. משנה פרק המניח את הכד (דף ל"א ל"ב): היה בעל קורה וכו'. משנה שם בהמניח את הכד (דף ל"ב) והחילוק בין לנוח בין לתקן מפורש בגמרא אליבא דר''י וכן הלכתא ולשון הגמרא לפוש לנוח ולכתף ר''ל לתקן:

ט שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ וְהֻזַּק אֶחָד מֵהֶן בַּחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. זֶה הָרָץ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה. וְאִם הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת [ג] פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּת הוּא רָץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ פָּנוּי. הָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין וַאֲפִלּוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים:

 מגיד משנה  שנים היו מהלכין וכו'. מפורש במשנה שם עם מה שנאמר בגמרא והוא בהלכות: היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם וכו'. משנה שם (דף ל"ב):

י אֶחָד הַמַּזִּיק בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן אוֹ יָרָה חֵץ וְהִזִּיק בּוֹ אוֹ שֶׁפָּטַר מַיִם עַל חֲבֵרוֹ אוֹ עַל הַכֵּלִים וְהִזִּיק אוֹ שֶׁרָק אוֹ נָע וְהִזִּיק בְּכִיחוֹ וְנִיעוֹ בְּעֵת שֶׁהָלְכוּ מִכֹּחוֹ הֲרֵי זֶה כְּמַזִּיק בְּיָדוֹ וְהֵם תּוֹלָדוֹת שֶׁל אָדָם. אֲבָל אִם נָח הָרֹק וְהַכִּיחַ עַל הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַל בָּהֶן אָדָם הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹרוֹ. שֶׁכָּל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 מגיד משנה  אחד המזיק בידו או שזרק אבן וכו'. זה פשוט ובכמה מקומות אמרי' גירי דידיה נינהו כלומר חציו ומפרש פ''ק דב''ק (דף ג':) דאמר כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא: אבל אם נח וכו'. שם באותה סוגיא דאמר בתר דנייח בין לרב בין לשמואל היינו בור:

יא לוֹטֵשׁ שֶׁהָיָה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְיָצָא גֵּץ מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁזָּרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ. וְכֵן הַבַּנַאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אֶת הַכֹּתֶל לְסָתְרוֹ וְשָׁבַר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ הִזִּיק חַיָּב. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב שֶׁזֶּה כְּזוֹרֵק חֵץ וְהִזִּיק בּוֹ הוּא:

 מגיד משנה  לוטש שהיה מכה וכו'. משנה פ' הכונס צאן לדיר (דף ס"ב:) ופי' גץ מה שנתז מן הברזל והוא שורף: וכן הבנאי שקבל וכו'. משנה פ' הגוזל עצים (דף צ"ח:): היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור וכו'. באותה משנה שם:

יב הַכּוֹבֵשׁ בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ בְּמַיִם אוֹ שֶׁנָּפְלָה וּמְנָעָהּ מִלַּעֲלוֹת עַד שֶׁמֵּתָה בַּמַּיִם. אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה וְצִמְצֵם עָלֶיהָ הַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא צֵל עַד שֶׁהֲרָגַתָּה הַחַמָּה. חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה וכו'. דין זה מחלוקת דרבינא ורב אחא בר רב פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ו ע"ז) בסנהדרין פסק כרבינא דמחייב משום דדיינינן דינא דגרמי וכ''פ הרב רבינו מאיר ז''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל בדינא דגרמי שחיבר:

יג שְׁנַיִם שֶׁהֵמִיתוּ אֶת הַבְּהֵמָה כְּאַחַת אוֹ שָׁבְרוּ אֶת הַכְּלִי כְּאַחַת מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן:

 מגיד משנה  שנים שהמיתו וכו'. זה פשוט ונלמד מדין דבהמה שיזכיר עתה ומדין הכסא:

יד חֲמִשָּׁה שֶׁהִנִּיחוּ חָמֵשׁ חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא מֵתָה וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וּמֵתָה. אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָן הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. וְאִם מִתְּחִלָּה לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ כֻּלָּן מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה:

 מגיד משנה  חמשה שהניחו חמש חבילות וכו'. זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילות בפ''ק דב''ק (דף י') וזו היא גירסתו והא איכא מרבה בחבילות היכי דמי אי דבלאו איהו הוה אזלי פשיטא פי' דחייב אלא דבלא איהו נמי לא אזלא מאי קא עביד (פי') ופטור אבל רש''י ז''ל וגם בערוך פירשו מרבה בחבילות באש שהזיקה וגרסתם אי דבלאו איהו לא הוה אזלא פשיטא פי' דחייב ואלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי קא עביד פי' ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה:

טו וְכֵן חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַכִּסֵּא וְלֹא נִשְׁבַּר וּבָא אַחֲרוֹן וְיָשַׁב עָלָיו וְנִשְׁבַּר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִשָּׁבֵר בָּהֶן קֹדֶם שֶׁיָּשַׁב הוֹאִיל וְקֵרֵב אֶת שְׁבִירָתוֹ [ד] הָאַחֲרוֹן חַיָּב. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ אִלּוּ לֹא נִסְמַכְתָּ עָלֵינוּ הָיִינוּ עוֹמְדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְאִם יָשְׁבוּ כְּאַחַת וְנִשְׁבַּר כֻּלָּן חַיָּבִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  וכן חמשה שישבו על הכסא וכו'. זה ג''כ שם ברייתא ופירש''י ז''ל דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד:

טז  אָדָם וְשׁוֹר שֶׁדָּחֲפוּ בְּהֵמָה אוֹ אָדָם אוֹ כֵּלִים אוֹ בֶּהֱמַת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין לַבּוֹר וְהֻזַּק הַנִּדְחָף בַּבּוֹר אוֹ מֵת אוֹ נִשְׁתַּבְּרוּ הַכֵּלִים. לְעִנְיַן נִזְקֵי אָדָם אוֹ הֶזֵּק בְּהֵמָה שְׁלָשְׁתָּן חַיָּבִין הָאָדָם הַדּוֹחֵף וּבַעַל הַשּׁוֹר וּבַעַל הַבּוֹר וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. לְעִנְיַן דְּמֵי וְלָדוֹת וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אָדָם חַיָּב וּבַעַל הַשּׁוֹר וּבַעַל הַבּוֹר פְּטוּרִין. לְעִנְיַן כֹּפֶר וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּב וְאָדָם וּבַעַל הַבּוֹר פְּטוּרִין. לְעִנְיַן כֵּלִים וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אָדָם וּבַעַל הַשּׁוֹר חַיָּבִין וּבַעַל הַבּוֹר פָּטוּר:

 מגיד משנה  אדם ושור שדחפו וכו'. דברי הרב בזאת הבבא עד סוף הפרק מימרא דרבא בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ג:) כפשטה ממש. מיהו כתב הרשב''א ז''ל זה לשונו שור ואדם לענין נזקין כולן חייבין דוקא כשדחף האדם שלא בכוונה דאילו בכוונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שור של זה בבורו של חבירו או ישליך טליתו באשו של חבירו בכוונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכוונה היא ע''כ ונכון הוא: דמי ולדות. שור פטור כי ינצו אנשים ולא שוורים ובור נמי פטור. וארבעה דברים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בור וכבר ידעת באי זה צד חייב אף בבושת דבעינן כוונה ובאי זה צד חייב בנזק ויתר הדברים אפי' שלא בכוונה כמו שנתבאר פ''א. כופר בשור המועד ואדם פטור דה''ל חייבי מיתות שוגגין. ופיטור הבור בכל הדברים כבר נתבאר בהלכות נזקי ממון:

הלכות חובל ומזיק - פרק שביעי

א הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנָּה הַדָּבָר וְלֹא נִפְסְדָה צוּרָתוֹ הֲרֵי זֶה [א] פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָמְרוּ הוֹאִיל וְהִפְחִית דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה חַיָּב וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְחִית מִדְּמֵיהֶן:

 מגיד משנה  המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל וכו'. דין ההיזק שלא ניכר שהוא פטור מן התורה מפורש בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ג:) דקי''ל כר''י דאמר הכי כדאיתא בהלכות פרק ראשון דב''ק: אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן וכו'. משנה בהניזקין (דף נ"ב:) ומבואר בגמרא וברייתא פ''ק דב''ק (דף ה'):

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁטִּמֵּא אֳכָלִין טְהוֹרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁדִּמֵּעַ לוֹ פֵּרוֹת אוֹ עֵרֵב לוֹ טִפַּת יֵין נֶסֶךְ בְּתוֹךְ יֵינוֹ שֶׁהֲרֵי אָסַר עָלָיו הַכּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שָׁמִין מַה שֶּׁהִפְסִיד וּמְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּזִּיקִין:

 מגיד משנה  כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים וכו'. מבואר שם. ומה שכתב מן היפה שבנכסיו נתבאר פירקא קמא דבבא קמא דאמרינן כולן כאבות הן לשלם ממיטב:

ג וְדָבָר [ב] זֶה קְנָס הוּא שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד מִן הַמַּשְׁחִיתִים הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי. לְפִיכָךְ אִם מֵת זֶה שֶׁהִזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא קָנְסוּ חֲכָמִים אֶלָּא זֶה שֶׁעָבַר וְהִזִּיק. אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם לֹא קְנָסוּהוּ. וְכֵן הַמַּזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס פָּטוּר שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק מִדַּעְתּוֹ:

 מגיד משנה  ודבר זה קנס וכו'. נתבאר טענה זו במימרא דר''י דלעיל (בירושלמי שם): לפיכך אם מת זה שהזיק וכו'. מימרא בגיטין בהשולח (מ"ד:) והוא בהלכות פירקא קמא דב''ק: וכן המזיק וכו' בשגגה וכו'. מפורש במשנה בהניזקין (גיטין דף נ"ב ע"ב) בשוגג פטור:

ד * הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ אֶת הַזֶּבַח בְּמֵזִיד חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. בְּשׁוֹגֵג פְּטוּרִין. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּפָרַת חַטָּאת וּבְמֵי חַטָּאת בְּמֵזִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם. בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר:

 ההראב"ד   הכהנים שפגלו וכו'. א''א במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי''ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משום הכי לא קנסו בו מזיד עכ''ל:

 מגיד משנה  הכהנים שפגלו את הזבח במזיד וכו'. משנה שם בהניזקין [דף נ''ד]: וכן העושה מלאכה וכו'. כתב הר''א ז''ל א''א זה שיבוש שאפי' עשה מעשה וכו'. ובאמת סוגית הגמ' בפשטה כדבריו דגבי פלוגתא דהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק אי לא אמר התם מתיב ר' אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב ומתוך קושיא זו אמרו כי אמרי' פטור בפרה כגון שהכניסה לרבקה וכו' ואילו למ''ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ברייתא כפשטה שפיר אתיא וי''ל שרבינו ז''ל סובר דהך אוקימתא עיקרית אע''ג דאתעבידא אליבא למאן דאמר שמיה היזק ולית הלכתא כוותיה. וטעמא משום דס''ל דה''ה הוה מצי למימר וליטעמיך אמאי לא קנסו בהו רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחביריו אלא דלא אמר והרבה כמוהו בגמ' ומה שכתב הראב''ד לחלק בין זו למטמא וחביריו משום דהכא להנאתו מתכוין אטו מטמא ואינך אי הוה בהו הנאה מי מפטרי. זה נראה לי שהכריחו לרב ז''ל אבל הרמב''ן ז''ל דעתו כדעת הר''א ז''ל:

ה הִכְנִיס פָּרָה לְמַרְבֵּק כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֵּי חַטָּאת. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם:

ו  הַמְנַסֵּךְ יֵין חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה * לֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּמָר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ''ם. אוֹ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל הַהַתְרָאָה שֶׁהֲרֵי הוּא מוּמָר. הֲרֵי זֶה אוֹסֵר הַיַּיִן וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהֵיאַךְ יִתְחַיֵּב זֶה לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיְּנַסֵּךְ:

 ההראב"ד   לא נאסר היין וכו'. א''א לצעורי קא מיכוין עכ''ל:

 מגיד משנה  המנסך יין חבירו לע''ז וכו'. בחולין פרק השוחט (דף מ"א) מימרא דר''נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין ישראל אוסר דבר שאינו שלו דלצעורי קא מתכוין: וחייב לשלם. כרב דאמר הכי בהנזקין (דף נ"ב:) וכגון שהגביהו תחלה וקנאו ועדיין לא נתחייב בנפשו וכן מפורש בגמרא כדברי רבינו ז''ל:

ז כָּל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ [ג] חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כִּשְׁאָר הַמַּזִּיקִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַמַּזִּיק זֶה הַנֵּזֶק עַצְמוֹ בָּאַחֲרוֹנָה הוֹאִיל וְהוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁלּוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת וּבָא אַחֵר וְקָדַם וְסִלֵּק אֶת הַכָּרִים מֵעַל הָאָרֶץ וְנֶחְבַּט הַכְּלִי בָּאָרֶץ וְנִשְׁבַּר [ד] חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם כְּאִלּוּ שְׁבָרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁסִּלּוּק הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת * גָּרַם לוֹ שֶׁיִּשָּׁבֵר. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   גרם לו שישבר וכו'. א''א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ''ל: וכן כל כיוצא בזה. א''א לא ראיתי שיבוש כזה הזורק לעולם פטור דפסיקי גיריה והמסלק אם כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא עכ''ל:

ח הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל בַּעַל הַכְּלִי וְקָדַם בַּעַל הַכְּלִי וְהֵסִיר הַכָּרִים * הַזּוֹרֵק חַיָּב שֶׁזְּרִיקָתוֹ הוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן לִשְׁבִירַת הַכְּלִי. וְאִם קָדַם אַחֵר וְסִלְּקָן שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין הַזּוֹרֵק וְהַמְסַלֵּק שֶׁשְּׁנֵיהֶם גָּרְמוּ לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל זֶה:

 ההראב"ד   הזורק חייב וכו'. א''א לא ראיתיו:

 מגיד משנה  (ז-ח) כל הגורם להזיק ממון חבירו וכו'. זה מבואר בכמה מקומות דאית לן דיני דגרמי: כיצד הזורק כלי וכו' הזורק כלי של חבירו. דעת רבינו ז''ל לפי הנראה כך הוא שנינו שם (דף כ"ו:) אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור בעידנא דשדייה פסוקי פסוק גיריה ע''כ בכיצד הרגל וז''ל ההלכות מסתברא דלית הלכתא בהא כרבה משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי וכו' והרב מפרש כך זרק כלי של חבירו מראש הגג ובא אחר וסילק הכרים וכסתות שהיו תחתיו או קדם בעל הכלי וסילקן פטור הזורק דבעידנא דשדא פסיקי גיריה שהרי לא היה ראוי לישבר באותה שעה אבל בדין המסלק כשאינו בעל הכלי לא דבר רבה ואולי אף רבה יחייב אותו שבשביל מעשה נעשה כל ההיזק והרב אלפסי ז''ל כתב דלית הלכתא כרבה פירוש דבריו לדעת רבינו שאין הלכה כדברי רבה שפטר הזורק אלא אף הזורק חייב שהוא היה גורם ראשון ואלמלא זריקתו לא נשבר בשום צד הילכך כשאין המסלק בעל הכלי משלמין בין שניהם וכשהוא בעל הכלים משלם הזורק ואין בגירסת הרב או קדם הוא דמשמע הזורק ומצאתי בהלכות וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן ודעת הר''א כפירש''י ז''ל:

 כסף משנה  הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות וכו'. כתב הטור ואני תמה איך מיחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר''י ז''ל פטור וכן השיג עליו הראב''ד עכ''ל. וז''ל הראב''ד לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור וכו' כדכתיבנא עכ''ל. ואני אומר שיש לתמוה מה מקשה לו מההיא דבעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה שרבינו סובר שהיא דלא כהלכתא וכמו שכתב הרי''ף ופשט דבריו דלעולם הזורק חייב בין שקדם הוא וסילקן בין שסילקן אחר:

ט  וְכֵן הַשּׂוֹרֵף שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ [ה] חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה בַּשְּׁטָר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוּף הַשְּׁטָר מָמוֹן הֲרֵי גָּרַם לְאַבֵּד הַמָּמוֹן. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ הַמַּזִּיק שֶׁשְּׁטָר מְקֻיָּם הָיָה וְכָךְ וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ וּמֵחֲמַת שֶׁשְּׂרָפוֹ הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי הַנְּיָר בִּלְבַד:

 מגיד משנה  וכן השורף שטרותיו וכו'. פרק הגוזל עצים (דף צ"ח) כרפרם ודלא כרבה וכ''כ בהלכות כל הבבא:

י  וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּשִׁמְעוֹן וּמָכַר הַשְּׁטָר לְלֵוִי וְחָזַר אַחַר שֶׁמְּכָרוֹ וּמְחָלוֹ לְשִׁמְעוֹן. הֲרֵי נִפְטַר שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ וְנִתְחַיֵּב רְאוּבֵן לְשַׁלֵּם לְלֵוִי כָּל מַה [ו] שֶּׁבַּשְּׁטָר. שֶׁהֲרֵי גָּרַם לוֹ לְאַבֵּד הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁשְּׂרָפוֹ. [ז] וְכֵן אִם מְחָלוֹ יוֹרֵשׁ רְאוּבֵן מְשַׁלֵּם הַמּוֹחֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו:

 מגיד משנה  וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר וכו'. מימרא בהכותב (דף פ"ז) בכתובות. ומ''ש כל מה שבשטר, לומר אפילו לקחו במנה ושוה אלף מוציאין אלף מן המוחל וכ''כ ז''ל:

יא וְכֵן * הָעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְחָזַר וְשִׁחְרְרוֹ חַיָּב הַמְשַׁחְרֵר לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַחוֹב שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעַ [ח] שִׁעְבּוּדוֹ וְגָרַם לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ. וְכוֹפִין אֶת בַּעַל חוֹב גַּם הוּא לְשַׁחְרֵר הָעֶבֶד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה. וְכֵן הַדּוֹחֵף מַטְבֵּעַ חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָרַד לַיָּם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי גָּרַם לִפְחוֹת דָּמֶיהָ. וְכֵן הַמְרַקֵּעַ דִּינְרֵי חֲבֵרוֹ וְהֶעֱבִיר צוּרָתָן חַיָּב לְשַׁלֵּם מִשּׁוּם גּוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים:

 ההראב"ד   העושה עבדו אפותיקי וכו'. א''א הרב אינו פוסק כן דרשב''ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי''ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה עכ''ל:

 מגיד משנה  וכן העושה עבדו אפותיקי וכו'. כתב עליו הר''א א''א הרב אינו פוסק כן וכו' דהתם בדחבריה קא עביד מעשה (אבל הכא אמר בדנפשיה קא עביד). ואיני יודע אם נתכוון הר''א ז''ל באמרו הרב לרב אלפס ז''ל כדרכו בשאר המקומות אם לא לפי שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז''ל ובקצתן נמצא כרשב''ג וכיון שכן הדרינן לכללין כ''מ ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו וזו משנה פרק השולח (דף מ':) וכ''ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק הלכה כמותו דהא טעמא דידיה משום דס''ל דמזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן דקי''ל כדינא דגרמי כ''ש במזיק זה שהוא חייב דהא אלים טפי כדמוכח בהדיא פרק המניח את הכד (דף ל"ג:) גבי שחטו בשרו מותר וכ''כ הרמב''ן וז''ל וכן הא דאמר בהשולח עשה עבדו וכו' כרשב''ג דהא דיינינן דינא דגרמי וכן נמצא במקצת נוסחי הלכות רבינו הגדול וקי''ל כרשב''ג דדינא דגרמי הוא וכן עיקר ע''כ ואלו הן דברי רבינו. ודע שהמחלוקת הזה אינה אלא באפותיקי מפורש שאם מת אינו גובה משאר נכסים וכששחררו נחלקו אבל באפותיקי מפורש סתם פשיטא דמשחרר חייב שהרי אפילו מת גובה משאר נכסים בנימוקי הרשב''א ז''ל וכ''נ מדברי רבינו פרק י''ח מהלכות מלוה ולוה: וכן הדוחף מטבע חבירו וכו' וכן הצורם אזן פרה וכן המרקע מטבע חבירו. שלשתן פטר בהן רבה בהגוזל עצים (דף נ"ח) משום דלית ליה דינא דגרמי אבל המפרשים כתבו דלדידן בכולהו חייב וכן דעת ר''ח והלכות ויתר הפוסקים ז''ל:

יב הַזּוֹרֵק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגַּג לָאָרֶץ וְלֹא הָיָה תַּחְתָּיו כֵּלִים. וְקָדַם אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל כְּשֶׁהוּא בַּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָאָרֶץ. הֲרֵי זֶה הָאַחֵר [ט] פָּטוּר שֶׁלֹּא שָׁבַר אֶלָּא כְּלִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁבֵר מִיָּד בְּוַדַּאי וְנִמְצָא כְּשׁוֹבֵר כְּלִי שָׁבוּר וְאֵין זֶה כְּגוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  הזורק כלי מראש וכו'. זו מימרא פסוקה פ' כיצד הרגל (דף כ"ו:) ומתוך לשון רבינו נראה שהזורק חייב אם הכלי אינו שלו וכ''מ מתוך מה שכתב למעלה וכן עיקר:

יג  שׁוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד לַהֲרִיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים. וְקָדַם אֶחָד וְשָׁחַט שׁוֹר זֶה וְקָצַץ אִילָן [י] זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים. חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעָן מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהָרְגוֹ וּלְקָצְצוֹ. הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לְכָךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 מגיד משנה  שור שהיה עומד וכו'. דין זה מפורש סוף פ' החובל (דף צ"א:) ודעות אלו שכתב הרב ז''ל אם הוא דבר קצוב או למראית העין סברות הם כתובות בהלכות ורי''ף ז''ל הכריע דעת האחרון שהוא דבר קצוב וכתב הרשב''א ז''ל ומ''מ לא מגבינן ליה בבבל דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסריה ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה ע''כ. וכבר ביאר הרב ז''ל דינים אלו פ''ה מהלכות סנהדרין:

יד וְכֵן מִי שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וְעוֹף וּבָא אַחֵר וְכִסָּה הַדָּם שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַשּׁוֹחֵט. חַיָּב לִתֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא נוֹתֵן קְנָס קָצוּב וְהוּא עֲשָׂרָה [כ] זְהוּבִים. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּעָלִים מֵעֲשׂוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֵן רְאוּיִין לַעֲשׂוֹתָהּ וְקָדַם אַחֵר וַעֲשָׂאָהּ מְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים [ל] עֲשָׂרָה זְהוּבִים:

טו  שָׁמִין לַמַּזִּיק בְּיָדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין לוֹ אִם הִזִּיק מָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָרַג בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו שָׁמִין כַּמָּה הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה וְכַמָּה הַנְּבֵלָה שָׁוָה. וְכַמָּה הָיָה הַכְּלִי שָׁוֶה וְהוּא שָׁלֵם וְכַמָּה שָׁוֶה עַתָּה. וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת לַנִּזָּק עִם הַנְּבֵלָה אוֹ הַכְּלִי הַשָּׁבוּר. כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּשׁוֹרוֹ שֶׁהִזִּיק שֶׁדִּין אֶחָד הוּא. דָּרַךְ עֲנָבִים שֶׁל חֲבֵרוֹ שָׁמִין לוֹ הֶזֵּקוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  שמין למזיק בידו וכו'. זהו לשואל האמור פירקא קמא דבב''ק (דף י"א) ובפ' השואל במציעא (דף צ"ו וצ"ז) ואיתא בהל': כיצד הרי שהרג בהמה וכו'. פשוט הוא:

טז כְּשֶׁגּוֹבִין הַפְּחָת מִן הַמַּזִּיק גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ. אִם אֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין גּוֹבִין מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע כֻּלָּן גּוֹבִין מֵהֶן מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו:

 מגיד משנה  כשגובין את הפחת וכו'. מפורש פ''ק דב''ק (דף ה') כולן כאבות הן לשלם ממיטב ודין המטלטלין שם נתבאר פסק כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וכן בהלכות: וכן האונס ומפתה ומוציא שם רע. שלשתן נתפרשו בההיא דכולן כאבות הן לשלם ממיטב:

יז כָּל הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הִזִּיק. הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבַּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְנוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁיִּטְעֹן הַנִּגְזָל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּנִגְזָל:

 מגיד משנה  כל המזיק ממון חבירו וכו'. מפורש בסוף הכונס (דף ס"ב):

יח  כֵּיצַד. לָקַח כִּיס חֲבֵרוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ. אוֹ שֶׁמְּסָרוֹ בְּיַד אַנָּס וְאָבַד. בַּעַל הַכִּיס אוֹמֵר זְהוּבִים הָיָה מָלֵא וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ שֶׁמָּא עָפָר אוֹ תֶּבֶן הָיָה מָלֵא. הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ אָמוּד לְהַפְקִידָן אֶצְלוֹ וְדַרְכָּן לְהַנִּיחָן בַּכִּיס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בִּכְלִי זֶה הוּא פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָטַף [מ] חֵמֶת אוֹ סַל מְלֵאִים וּמְחֻפִּים וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם אוֹ שְׂרָפָן. וְטָעַן הַנִּזָּק שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בְּתוֹכָן. אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ מַרְגָּלִיּוֹת בְּסַלִּים [נ] וּבַחֲמָתוֹת. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בָּהּ וְנוֹטֵל מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 מגיד משנה  כיצד לקח כיס חבירו וכו'. זה מעשה שם ההוא גברא וכו'. ומה שכתב נשבע, סמוך לזה הוא שם משתבע ושקיל: והוא שיטעון דברים שהוא אמוד וכו'. מפורש שם: אבל אם אין דרכו וכו' כיצד הרי שחטף חמת וכו'. מתוך דברי רבינו ז''ל נראה שהוא סובר דבעיין דגמ' גבי ההוא גברא דלעיל דסלקא בתיקו היא בדבר שידוע שאין דרכו להניחו שם וזה טוען שהניחו שם והלה הזיקו ומשום דסלקא בתיקו פסק הרב שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל התיקו האמורין בגמ' אבל יתר המפרשים ראיתי שפירשו השאלה אותו הענין הנזכר באותו מעשה אם היה ראוי להניחו שם אם לאו אבל פשוט הוא שאם אין דרכו שאינו נוטל בשום צד ודברי רבינו ז''ל נראין דמשמע דלא ליבעו דרך בני אדם כיצד הוא כיון דלישיילינהו לאינשי אבל לשון הגמ' נראה כדברי האחרים דקאמרי מימנעו אינשי וכו' ומ''מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אע''פ שאין דרך להניחו גובין מן המזיק וכו' ונותנין לניזק בלא שבועה כך העלה הרשב''א ז''ל בזה שלא כדברי התוספות:

יט * יָדַע הַמַּזִּיק שֶׁהַכִּיס הָיָה בּוֹ זְהוּבִים אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיוּ. וְאוֹמֵר הַנִּזָּק אֶלֶף הָיוּ. נוֹטֵל אֶלֶף [ס] בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַפִּקָּדוֹן:

 ההראב"ד   ידע המזיק וכו'. א''א בענין הפקדון עיינתי ומה שאמר שם אינו מחוור אלא ה''ז כאותו מעשה של שק צרור שהוא מביא לשם שנשבע ונוטל וההפרש שהוא כותב שם בין ענין זה לענין שק צרור אינו כלום דנהי דסיגין ומטכסין הוו כחטים ושעורים אבל שק ומטכסין טענו מיהא והודה לו בשק ואמר איני יודע במטכסין להוי כמודה במקצת ואיני יודע במקצת ויטול בלא שבועה אלא טעמא אחרינא אית לן בה ובין הכא ובין התם ישבע ויטול כמעשה דשק צרור עכ''ל:

 מגיד משנה  ידע המזיק שהכיס היה בו וכו'. דין זה יתבאר פ''ה מהלכות שאלה ופקדון בארוכה טעם המחבר והרב המשיג:

הלכות חובל ומזיק - פרק שמיני

א הַמּוֹסֵר מָמוֹן [א] חֲבֵרוֹ בִּידֵי אַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְאִם מֵת גּוֹבִין [ב] מִיּוֹרְשָׁיו כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין. בֵּין שֶׁהָיָה הָאַנָּס עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הַמּוֹסֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁלָּקַח הָאַנָּס. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא הַמּוֹסֵר וְלֹא נָתַן בְּיָדוֹ אֶלָּא הָרָגִיל בִּלְבַד:

 מגיד משנה  המוסר ממון חבירו בידי אנס חייב וכו' מן היפה שבנכסיו וכו'. פירוש בקרקע אבל מטלטלין כל מידי איקרי מיטב כמה שכתב למעלה והדין מפורש פרק קמא דב''ק (דף ה') גבי הא דאמר כולן כאבות הם לשלם ממיטב ואי מסור לא הוה משלם ממיטב לא הוה מקשינן ליתנינהו בהדי הנך דמשלמי ממיטב ותו דכל שכן הוא ממטמא ומדמע דהיזק שאינו ניכר נינהו ומשלם ממיטב כמו שמפורש שם: ואם מת גובין מיורשיו כשאר וכו'. פירוש שאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו חכמים את היורש כדאיתא לעיל ובגמרא פרק הגוזל בתרא (דף קט"ז קי"ז) משמע דדינא הוא מסור ולא קנסא וכ''כ רבינו האי והרמב''ן והרשב''א ז''ל:

ב  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶרְאָה הַמּוֹסֵר מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֲנָסוּהוּ [ג] עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׂרָאֵל אַנָּס לְהַרְאוֹת וְהֶרְאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 מגיד משנה  בד''א בשהראה המוסר מעצמו אבל אם וכו'. כל אלו הבבות עד בעלי דינין וכו' הם בביאור בהלכות הרב שם פרק הגוזל בתרא ונחלקו בקצתן המפרשים ז''ל גם הרב המשיג חלק עליו וראיות ההלכות נכונות ביותר וכן העלה הרשב''א ז''ל ועוד הוסיף בה דברים ואמר באנסוהו להביא והביא שהוא חייב ה''מ אם אותו הממון אינו במקום שיד האנס שולטת בו אבל אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפילו אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצא פטור ובודאי ברואהו ויכול ליטלו מפורש שם בגמ' וזה נכלל במ''ש רבינו ז''ל אבל אם אנס שאנס ישראל עד שהראהו וכו' וכ''ש הוא במה שהאונס רואה כבר או ידו שולטת בו שזה המביא פטור כדברי הרשב''א ז''ל ועיקר:

ג כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ יַיִן אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעָמַד מוֹסֵר וְאָמַר הֲרֵי יֵשׁ לִפְלוֹנִי אוֹצַר יַיִן אוֹ תֶּבֶן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלְכוּ וּלְקָחוּהָ. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲנָסוֹ הַמֶּלֶךְ לְמוֹסֵר זֶה עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹצְרוֹת יַיִן אוֹ תֶּבֶן אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְהֶרְאָה לוֹ מִפְּנֵי הָאוֹנֵס הֲרֵי זֶה [ד] פָּטוּר. שֶׁאִם לֹא יַרְאֶה לוֹ יַכֵּהוּ אוֹ יְמִיתֵהוּ:

ד נָשָׂא מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ לְאַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכָּל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ [ה] * אֲנָסוֹ לְהָבִיא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם אֲנָסוֹ לְהָבִיא וְהֵבִיא חַיָּב בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הָאַנָּס. אֲבָל אַנָּס שֶׁאָנַס יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֶרְאָהוּ וְעָמַד הָאַנָּס עַל הַמָּמוֹן וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְאָנַס אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָהוּ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמַד הָאַנָּס בְּצַד הָאוֹצָר כְּבָר אָבַד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף:

 ההראב"ד   אנסו להביא וכו'. א''א גם בזה ע''ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש ב''ק עכ''ל:

ה  בַּעֲלֵי דִּין שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל מִטַּלְטְלִין. זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וּמְסָרָהּ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים. מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְזִיר הַדָּבָר לִכְמוֹ שֶׁהָיָה וִיסַלֵּק יַד אַנָּס מִבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ דִּין בְּיִשְׂרָאֵל:

 מגיד משנה  בעלי דין שהיתה ביניהם וכו'. מעשה שם פרק הגוזל בתרא ופסק כרבא:

ו מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְלָקְחוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מָמוֹן מִמֶּנּוּ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ. אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֵין לְךָ מִי שֶׁנִּתְפָּשׂ [ו] עַל חֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם חוּץ מִן הַנִּתְפָּשׂ מִפְּנֵי הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּכָל שָׁנָה אוֹ הַנִּתְפַּשׂ עַל הַתְּשׁוּרָה שֶׁנּוֹתֵן כָּל אִישׁ וְאִישׁ לְמֶלֶךְ בְּעָבְרוֹ עֲלֵיהֶם הוּא אוֹ חֵילוֹתָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ בִּגְלַל פְּלוֹנִי בִּפְנֵי [ז] עֵדִים:

 מגיד משנה  מי שנתפס כו'. ירושלמי פ' הגוזל בתרא ופרק בתרא דכתובות ריב''ל אמר אין לך אדם נתפש על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת ע''כ. ואע''ג דמשמע התם דרב פליג עליה פסק כריב''ל ופירוש ארנון ארנונא האמור בגמ' בבלי ופירושו סעודה וארוחה ומשאת. ונ''ל דטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא''כ אינו בדין שיפסיד זה ואולי זהו שאמרו פרק הגוזל (דף קי"ג:) דבר מתא אבר מתא מיעבט אלא שאין נראה כן מלשון הגמרא שם ולא כן פירשו ז''ל ואפשר לומר שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואצ''ל אם לקחם המלך מזה כדין מחמת חבירו שחבירו חייב לשלם כאותן שבפרק הגוזל וגולגולת אחת מהן כמו שפירשו שם רש''י ז''ל והראב''ד ז''ל דהיינו כרגא דשתא האמור שם:

 כסף משנה  מי שנתפש על חבירו וכו' חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. נראה שרמז למה שאמרו בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מיעבט וה''מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף:

ז  מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים שֶׁמָּסַר מָמוֹן חֲבֵרוֹ. כְּגוֹן שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְנָשָׂא וְנָתַן. וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים כַּמָּה הִפְסִידוֹ בִּמְסִירָתוֹ וְהַנִּמְסָר אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ הִפְסִידַנִי. וְהַמּוֹסֵר כּוֹפֵר בְּמַה שֶּׁטָּעֲנוֹ. אִם תָּפַשׂ הַנִּמְסָר [ח] אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְזוֹכֶה בְּמַה שֶּׁתָּפַשׂ. וְאִם לֹא תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִן הַמּוֹסֵר אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:

 מגיד משנה  מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון וכו'. זה בעיא פרק הכונס (דף ס"ב) עשו תקנת נגזל במסור וכו' בעיא ולא איפשיטא ופירשה הרב אלפסי ז''ל בשיש עדים שמסר והפסידו אלא שלא ידע כמה ופסק רבינו ז''ל כדרכו בכל תיקו האמורים בגמרא ומתוך מה שכתב והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר אלא אומר איני יודע שהלה נוטל בשבועה מיהת וכן דעת ר''ת ז''ל ויש חולקין:

ח אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ לֹא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין לְךָ פָּסוּל יָתֵר [ט] מִזֶּה. אֲבָל הַמּוֹסֵר שֶׁאֲנָסוּהוּ לְהַרְאוֹת אוֹ לְהָבִיא וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם אֵינוֹ רָשָׁע אֶלָּא בֶּן תַּשְׁלוּמִין הוּא בִּלְבַד וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַכְּשֵׁרִין:

 מגיד משנה  אין משביעין וכו'. זה דבר פשוט כתבו הרב: אבל המוסר וכו'. גם זה פשוט ומבואר:

ט  אָסוּר [י] לִמְסֹר הָאָדָם בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת וַאֲפִלּוּ הָיָה מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ. וְכָל הַמּוֹסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 מגיד משנה  אסור למסור וכו'. ואפילו רשע וכו' ואפילו מיצר לו וכו'. נתבאר זה פרק קמא דגיטין (דף ז') [דשלח ליה מר עוקבא לר''א וכו'] והביאו הרב בהלכות בהגוזל וכתב שמעינן מיניה דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל בין בגופו בין בממונו:

י  מֻתָּר לַהֲרֹג הַמּוֹסֵר [כ] בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹר אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר הֲרֵינִי מוֹסֵר פְּלוֹנִי בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ מָמוֹן קַל הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. וּמַתְרִין לוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ אַל תִּמְסֹר. אִם הֵעֵז פָּנָיו וְאָמַר לֹא כִּי אֶלָּא אֶמְסְרֶנּוּ מִצְוָה לְהָרְגוֹ וְכָל הַקּוֹדֵם לְהָרְגוֹ זָכָה:

 מגיד משנה  מותר להרוג וכו' ומתרין לו ואומרין לו וכו'. זה נזכר במעשה הנזכר פרק הגוזל בתרא (דף קי"ז) ההוא גברא דהוה בעי אחוויי תבנא דחבריה [אתא לקמיה דרב] א''ל רב לא תחוי ולא תחוי א''ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא [קמיה דרב] שמטה לקועיה מכאן למד הרב ז''ל וכן מאותו מעשה דרבי שילא דפרק הרואה (ברכות דף נ"ח) אלא שאותו מעשה היה במוסר הבא למסור נפשות וההוא נמי בעי שיתרוהו כדאיתא פרק ראשון מהל' רוצח והוא שיש פנאי ורבי שילא אפשר שהזהירו או שלא היה פנאי:

יא  עָשָׂה הַמּוֹסֵר אֲשֶׁר זָמַם וּמָסַר. יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְהָרְגוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק לִמְסֹר הֲרֵי זֶה יֵעָנֵשׁ שֶׁמָּא יִמְסֹר [ל] אֲחֵרִים. וּמַעֲשִׂים בְּכָל זְמַן בְּעָרֵי הַמַּעֲרָב לַעֲנשׁ הַמּוֹסְרִים שֶׁהֻחְזְקוּ לִמְסֹר מָמוֹן בְּנֵי אָדָם וְלִמְסֹר הַמּוֹסְרִים בְּיַד הָעַכּוּ''ם לְעָנְשָׁם וּלְהַכּוֹתָם וּלְאָסְרָם כְּפִי רִשְׁעָם. וְכֵן כָּל הַמֵּצֵר לַצִּבּוּר וּמְצַעֲרָן מֻתָּר לְמָסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם לְהַכּוֹתוֹ וּלְאָסְרוֹ וּלְקָנְסוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי צַעַר יָחִיד אָסוּר לְאָסְרוֹ. וְאָסוּר לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל מוֹסֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְעָנְשׁוֹ שֶׁהֲרֵי מָמוֹנוֹ [מ] לְיוֹרְשָׁיו:

 מגיד משנה  עשה המוסר וכו'. דעת הרב ז''ל ונכון הוא שהרי לא מצינו היתר בגמרא אחר מעשה עוד נראה לי כעין ראיה מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן רודף אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה כולן קודם מעשה נהרגין אחר מעשה אין נהרגין אלא בב''ד ובעדים ובהתראה כדאמר התם נעבדה בהן עבירה אין מצילין אותם ומה שכתב אלא שהוחזק משום דבהוחזק היינו ברייתא דאין מעמידין האפיקורוסין והמסורות מורידין ולא מעלין: וכן כל כו' ואסור לאבד ממונו של מסור. זה מחלוקת דאמוראים סוף הגוזל ופסק כפסק ההלכות:

יב רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם. פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה:

 מגיד משנה  רודף שהיה וכו'. דינים אלו מימרא פשוטה בהגוזל (קי"ז:) ובהלכות ואיתא בסנהדרין (דף ע"ד):

יג נִרְדָּף שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף פָּטוּר. לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב מִגּוּפוֹ. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים אֲחֵרִים חַיָּב. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב:

יד מִי שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהוֹשִׁיעַ הַנִּרְדָּף וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה הִיא שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּהַצִּיל אוֹ יִתְמַהְמֵהַּ וִיעַיֵּן בְּעֵת שֶׁיִּרְדֹּף:

טו * סְפִינָה [נ] שֶׁחִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהֵקֵל מִמַּשָּׂאָהּ וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם פָּטוּר. שֶׁהַמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק בְּסַ''ד

 ההראב"ד   ספינה שחשבה וכו'. א''א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמרא עכ''ל:

 מגיד משנה  ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה וכו'. כתב עליו הר''א ז''ל א''א אין כאן לא מלח ולא תבלין וכו' ודין זה שמטיל לים אע''פ שהטיל מאיש אחד מחשבין על כולם [לפי משאם] כדאיתא בגמרא ע''כ. כתב הרב עובדא דחמרא אשר ממנו יצא הדין אל רבינו ז''ל ואמר שאינו דומה ולא כתב הטענה וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו ז''ל בלא טעם וראיה. ועתה אפרש. גרסינן בפ' הגוזל (דף קי"ז:) ההוא גברא דאקדים ואסיק חמריה למברא קמי דסליקו אינשי במברא קא בעי לטבועי אתא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה א''ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א''ל מעיקרא רודף הוה רבה לטעמיה וכו' ובההיא פ' גרסינן (דף קי"ז:) ת''ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקלו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון וכו' ושתיהן בהלכות וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא כלשונה פ' י''א מהלכות גזילה ואבידה ומתוך דבריו נ''ל שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול שהוא צער כבד מגלי הים ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי וכמה פעמים יקרה זה ליורדי הים ומ''ש כאן הוא כשהים מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שאחד או שנים מהם טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה חילוק מבואר ודברים של טעם הן ואין קדירת הרב חסרה לא מלח ולא תבלין: סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס''ד

 כסף משנה  ספינה שחשבה להשבר וכו'. כתב ה''ה כתב הר''א אין כאן מלח וכו' וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראיה וכו' ועתה אפרש וכו'. כתב על זה נימוקי יוסף בפרק הגוזל בתרא אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באחד ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים ובין שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה עם המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד שהוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כל אחד בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ''ל. ואני אומר שמה שכתב שהוא מבואר שאינו כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפרק י''ב מהלכות גזילה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול וכאן כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ממילא משמע שצריך לפרש מ''ש כאן כמו שכתב ה''ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתוב סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: סליקו להו הלכות חובל ומזיק

---

הלכות רוצח ושמירת נפש

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁבַע עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. שֶׁבַע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְעֶשֶׂר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) שֶׁלֹּא לִרְצֹחַ. ב) שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ אֶלָּא יוּמַת. ג) לְהַגְלוֹת הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה. ד) שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר לִמְחֻיָּב גָּלוּת. ה) שֶׁלֹּא יוּמַת הָרוֹצֵחַ כְּשֶׁיִּרְצַח קֹדֶם עֲמִידָה בַּדִּין. ו) לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף. ז) שֶׁלֹּא לָחוּס עַל הָרוֹדֵף. ח) שֶׁלֹּא לַעֲמֹד עַל דָּם. ט) לְהַפְרִישׁ עָרֵי מִקְלָט וּלְכַוֵּן לָהֶם הַדֶּרֶךְ. י) לַעֲרֹף אֶת הָעֶגְלָה בַּנַּחַל. יא) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד בְּאוֹתָהּ קַרְקַע וְלֹא תִּזָּרַע. יב) שֶׁלֹּא לָשׂוּם דָּמִים. יג) לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. יד) שֶׁלֹּא יַכְשִׁיל תָּמִים בְּדָבָר. טו) לִפְרֹק עִם מִי שֶׁנִּכְשַׁל בַּדֶּרֶךְ. טז) לִטְעֹן עִמּוֹ. יז) שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנּוּ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק ראשון

א כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בֶּן אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יג) (דברים ה-יז) 'לֹא תִרְצָח'. וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים מִיתָתוֹ בְּסַיִף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כ) 'נָקֹם יִנָּקֵם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף. בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ מִיתָתוֹ בְּסַיִף:

 כסף משנה  כל הורג נפש וכו'. ומ''ש מיתתו בסייף. בפרק אלו הנשרפין (דף ע"ו:) במתני' מני רוצח בהדי נהרגין. ומ''ש שנאמר נקום ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף. בפרק ארבע מיתות (דף נ"ב ע"ב). ומ''ש בין שהרג חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף. הכי משמע במתני' פרק אלו הן הנשרפין ובסיפרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן יד הכהו:

ב מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם [לַהֲרֹג אֶת הָרוֹצֵחַ] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יט) 'גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ'. וְכָל הָרָאוּי לִירֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם בֵּית דִּין מְמִיתִין אֶת הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף:

 כסף משנה  מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח. בפ' נגמר הדין (דף נ"ה:) ובספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף. ומ''ש וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. . לא רצה גואל הדם וכו' ב''ד ממיתין את הרוצח בסייף. פ' נגמר הדין מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב''ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום:

ג הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ. אִם הָיָה בֶּן לַנֶּהֱרָג הֲרֵי זֶה הוֹרֵג אֲבִי אָבִיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹאֵל. וְאִם אֵין לוֹ בֵּן אֵין אֶחָד מִן הָאַחִין נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם לְהָמִית אֶת אָבִיו אֶלָּא בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וְאֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בִּגְאֻלַּת הַדָּם:

 כסף משנה  האב שהרג את בנו וכו'. בסוף פ' אלו הן הגולין (דף י"ב). ומ''ש ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם:

ד וּמֻזְהָרִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ. וַאֲפִלּוּ נָתַן כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם לְפָטְרוֹ. שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל זֶה הַנֶּהֱרָג קִנְיַן גּוֹאֵל הַדָּם אֶלָּא קִנְיַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לא) 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ'. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לג) 'וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ' וְגוֹ'. (במדבר לה-לג) 'כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ' וְגוֹ':

 כסף משנה  ומוזהרים ב''ד שלא ליקח כופר מן הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו. (בכתובות פ"ג) (דף ל"ז:):

ה רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בְּזָדוֹן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָעֵדִים וְלֹא הָרוֹאִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ לְמִיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יב) 'וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט'. וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁעָבְרוּ וְעָשׂוּ שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגָּמֵר דִּינָם בְּבֵית דִּין:

 כסף משנה  רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבוא לבית דין וכו'. בפרק אלו הן הגולין (דף י"ב) ועוד תניא בסיפרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. ומ''ש והוא הדין לכל חייבי מיתות בית דין. שם יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו':

ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָבַר וְעָשָׂה הֶעָוֹן שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין [א] לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף מִיַּד הָרוֹדֵף וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף:

 כסף משנה  ומ''ש אבל הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. שם ובפ' בן סורר ומורה (דף ע"ב:) במשנה. ומ''ש ואפילו היה הרודף קטן. פרק בן סורר ומורה אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א''צ התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן:

ז כֵּיצַד. אִם הִזְהִירוּהוּ וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הוּא רוֹדֵף הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאִם יְכוֹלִים לְהַצִּילוֹ בְּאֵיבָר מֵאֵיבְרֵי הָרוֹדֵף כְּגוֹן שֶׁיַּכּוּ אוֹתוֹ בְּחֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּסַיִף וְיִקְטְעוּ אֶת יָדוֹ אוֹ יִשְׁבְּרוּ אֶת רַגְלוֹ אוֹ יְסַמּוּ אֶת עֵינוֹ עוֹשִׂין. וְאִם [אֵינָן] יְכוֹלִין לְכַוֵּן וּלְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֲרָגוּהוּ לַרוֹדֵף הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג * שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יב) 'וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ':

 ההראב"ד   שנאמר וקצותה את כפה וכו'. א''א בספרי קא דריש לה הכי עכ''ל:

ח אֶחָד בִּמְבוּשָׁיו וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אֶחָד הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה. עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁב לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ מַצִּילִין אֶת הַנִּרְדָּף בְּכַפּוֹ שֶׁל רוֹדֵף. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין מַצִּילִין אוֹתוֹ אַף בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יב) 'לֹא [ב] תָחוֹס עֵינְךָ':

 כסף משנה  (ז-ח) ומ''ש ואם יכולין להצילו באבר מאיברי הרודף וכו'. בסוף פ' נגמר הדין (דף מ"ט) ובריש פ' המניח (דף כ"ח) ובס''פ בן סורר ומורה (דף ע"ד). ומ''ש אע''פ שלא הרג. אין לשון אע''פ נוח לי דאדרבא מפני שלא הרג עדיין הוא שהורגין כדי שלא יהרגנו דאילו כבר הרגו אינם רשאין להורגו וצ''ל דה''ק כיון שלא הרג לא היה ראוי להורגו ואע''פ כן הורגין אותו כדי להציל את הנרדף. ומ''ש שנאמר וקצותה את כפה וכו' ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות וכו'. בסיפרי:

ט אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם:

 כסף משנה  ומ''ש לפיכך הורו חכמים שהאשה שהיא מקשה וכו'. בספ''ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ובפ' בן סורר [דף ע''ב] אהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתיביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם:

י אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ רוֹדֵף אַחַר נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָנְסָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כו) 'כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כב-כז) 'צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ'. הָא יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ מוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעַ וַאֲפִלּוּ בַּהֲרִיגַת הָרוֹדֵף:

 כסף משנה  אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. משנה בס''פ בן סורר ומורה (דף ע"ב:) אלו הם שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חבירו להרגו או אחר הזכור או אחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד ע''ז אין מצילים אותם בנפשם ויליף בגמרא מקרא דלכל עריות בין חייבי מיתות בין חייבי כריתות מצילין אותם בנפשם:

יא וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת חוּץ מִן הַבְּהֵמָה. אֲבָל הַזָּכוּר מַצִּילִין אוֹתוֹ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה לְרָבְעָהּ. אוֹ שֶׁרָדַף לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה עִקְּרֵי הַדָּת אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה וִיבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ וְיָמוּת:

יב רָדַף אַחַר עֶרְוָה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְהֶעֱרָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין. רָדַף אַחַר עֶרְוָה וַאֲחֵרִים הָיוּ רוֹדְפִין אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ. וְאָמְרָה לָהֶם הֲנִיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי. אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ מִלִּבְעל בְּאֵיבָרָיו. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִים לְמָנְעוֹ בְּאֵיבָרָיו אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  רדף אחר ערוה ותפסה ושכב עמה והערה וכו'. שם (דף ע"ג) אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה וכו' מצילין אותם בנפשו וכו' נעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשו זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם בב''ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה: רדף אחר ערוה וכו'. בס''פ בן סורר ומורה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן ודבר פשוט הוא שמ''ש באיבריו ה''ק ומונעים אותו בחתיכת איבריו מלבעול:

יג כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל בְּאֵיבָר מֵאֵיבָרָיו וְלֹא טָרַח בְּכָךְ אֶלָּא הִצִּיל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף וַהֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְחַיָּב מִיתָה אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  כל היכול להציל באבר מאיבריו וכו'. שם (דף ע"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל כלומר ולא הצילו אלא בנפשו נהרג עליו ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב''ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים:

יד כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט-טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ''ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:

 כסף משנה  כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס''פ בן סורר ומורה (דף ע"ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת''ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת''ל והשבותו לו אי מהתם ה''א ה''מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ''ל. וכתב הרא''ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ''ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק:

טו הָרוֹאֶה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ אַחַר עֶרְוָה לְבָעֳלָהּ וְיָכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל. הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא (דברים כה-יב) 'וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ'. וְעָבַר עַל [ג] שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כה-יב) 'לֹא תָחוֹס עֵינְךָ' וְעַל (ויקרא יט-טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ':

 כסף משנה  הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. .

טז אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה בָּהֶן חֲמוּרִים הֵם. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שני

א כָּל הַהוֹרֵג חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ בְּסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן הַמְּמִיתָה. אוֹ שֶׁחֲנָקוֹ עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שְׂרָפוֹ בְּאֵשׁ. הוֹאִיל וַהֲרָגוֹ מִכָּל מָקוֹם הוּא בְּעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג בְּבֵית דִּין:

 כסף משנה  כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'. בסיפרי:

ב אֲבָל [א] הַשּׂוֹכֵר הוֹרֵג לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עֲבָדָיו וַהֲרָגוּהוּ. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַהֲרָגַתְהוּ חַיָּה. וְכֵן הַהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים הוּא. וַעֲוֹן הֲרִיגָה בְּיָדוֹ וְחַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם. וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:

 כסף משנה  ומ''ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו. בפרק האיש מקדש (דף מ"ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע''ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת''ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. ומ''ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'. פרק הנשרפין (דף ע"ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור. ומ''ש וכן ההורג את עצמו ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם וכו':

ג וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט-ו) 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ' זֶה הַהוֹרֵג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. (בראשית ט-ה) 'אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ' זֶה הוֹרֵג עַצְמוֹ. (בראשית ט-ה) 'מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ' זֶה הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ לִפְנֵי חַיָּה לְטָרְפוֹ. (בראשית ט-ה) 'מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם' זֶה הַשּׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ. וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר בִּשְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן דְּרִישָׁה הֲרֵי דִּינָם מָסוּר לַשָּׁמַיִם:

ד וְכָל אֵלּוּ הָרַצְחָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵינָן מְחֻיָּבִין מִיתַת בֵּית דִּין. אִם רָצָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְתַקָּנַת הָעוֹלָם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהָרְגָם בְּהוֹרָאַת שָׁעָה אִם הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:

 כסף משנה  וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב''ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב''ד להרגם וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ו) ב''ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב''ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ''ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש''י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם:

ה הֲרֵי שֶׁלֹּא הֲרָגָם הַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ לְחַזֵּק הַדָּבָר הֲרֵי בֵּית דִּין חַיָּבִין מִכָּל מָקוֹם לְהַכּוֹתָם מַכָּה רַבָּה הַקְּרוֹבָה לְמִיתָה לְאָסְרָם בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק שָׁנִים רַבּוֹת וּלְצַעֲרָן בְּכָל מִינֵי צַעַר כְּדֵי לְהַפְחִיד וּלְאַיֵּם עַל שְׁאָר הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר לָהֶם לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל וְיֹאמַר הֲרֵינִי מְסַבֵּב לַהֲרֹג אוֹיְבַי כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה פְּלוֹנִי וְאֶפָּטֵר:

 כסף משנה  הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. .

ו אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת הַגָּדוֹל אוֹ אֶת הַקָּטָן בֶּן יוֹמוֹ. בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה. הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו אִם הָרַג בְּזָדוֹן. אוֹ גּוֹלֶה אִם הָרַג בִּשְׁגָגָה. וְהוּא שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. אֲבָל אִם נוֹלַד לְפָחוֹת מִתִּשְׁעָה חֳדָשִׁים הֲרֵי הוּא כְּנֵפֶל עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהַהוֹרְגוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו:

 כסף משנה  אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו. בפרק יוצא דופן (דף מ"ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ''מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב''ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ''ש ה''ה בפי''א מהל' יבום. ומ''ש בין זכר בין נקיבה:

ז אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת הַבָּרִיא אוֹ אֶת הַחוֹלֶה הַנּוֹטֶה לָמוּת. וַאֲפִלּוּ הָרַג אֶת הַגּוֹסֵס נֶהֱרָג עָלָיו. וְאִם הָיָה גּוֹסֵס בִּידֵי אָדָם כְּגוֹן שֶׁהִכּוּהוּ עַד שֶׁנָּטָה לָמוּת וַהֲרֵי הוּא גּוֹסֵס. הַהוֹרְגוֹ אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ:

ח הַהוֹרֵג אֶת הַטְּרֵפָה אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם. וְכָל אָדָם בְּחֶזְקַת שָׁלֵם וְהַהוֹרְגוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה טְרֵפָה וְיֹאמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁמַּכָּה זוֹ אֵין לָהּ תְּעָלָה בָּאָדָם וּבָהּ יָמוּת אִם לֹא יְמִיתֶנּוּ דָּבָר אַחֵר:

 כסף משנה  (ז-ח) אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'. בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ח) ת''ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת''ק ואע''ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר''י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא. ומ''ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'. נראה שלמד כן מדתנן בספ''ק דמכות (דף ז') ר''ט ור''ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר''ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל:

ט אָדָם טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ו) 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. וְהוּא שֶׁיַּהֲרֹג בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל בִּפְנֵי עֵדִים פָּטוּר שֶׁמָּא יָזֹמּוּ וְאִם הוּזַמּוּ אֵינָן נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי לֹא זָמְמוּ אֶלָּא לַהֲרֹג טְרֵפָה. וְכָל עֵדוּת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַהֲזָמָה אֵינָהּ עֵדוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

 כסף משנה  אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות. מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע''ח]:

י אֶחָד הַהוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ הַהוֹרֵג עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו. וְאִם הָרַג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה:

 כסף משנה  אחד ההורג את ישראל וכו'. במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר x (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך. ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה. ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':):

יא בָּרִאשׁוֹנָה מִי שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו בְּבֵית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יד) 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ'. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג עַל הָעַכּוּ''ם. וְאֶחָד הַהוֹרֵג אֶת עֶבֶד אֲחֵרִים אוֹ הַהוֹרֵג עַבְדּוֹ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו שֶׁהָעֶבֶד קִבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת ה':

 כסף משנה  ישראל שהרג גר תושב וכו'. במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב רבינו אינו נהרג עליו בב''ד כלומר אבל בדיני שמים חייב. ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'. בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל. ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה', בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב:

יב מַה בֵּין עַבְדּוֹ לְעֶבֶד אֲחֵרִים. שֶׁעַבְדּוֹ יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ. לְפִיכָךְ אִם הִכָּהוּ הַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וְנָטָה לָמוּת וְעָמַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ מֵת לֹא הָיָה נֶהֱרָג עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת מֵחֲמַת הַמַּכָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כא) 'לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא'. וּמַהוּ (שמות כא-כא) 'יוֹם אוֹ יוֹמָיִם' יוֹם שֶׁהוּא כְּיוֹמַיִם שֶׁהוּא מֵעֵת לְעֵת:

 כסף משנה  מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים. במכילתא:

יג אֲבָל הַמַּכֶּה עֶבֶד שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר כַּמָּה יָמִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה הוֹאִיל וְהִכָּהוּ כְּדֵי לְהָמִית הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כִּשְׁאָר בְּנֵי חוֹרִין:

יד יֵרָאֶה לִי [ב] שֶׁהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְּסַכִּין וְסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן וְאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וּמֵת אֵינוֹ בְּדִין (שמות כא-כא) 'יוֹם אוֹ יוֹמַיִם' אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר שָׁנָה נֶהֱרָג עָלָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות כא-כ) 'בַּשֵּׁבֶט' שֶׁלֹּא נָתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֵׁבֶט וּמַקֵּל וּרְצוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְלֹא בְּהַכָּאַת רְצִיחָה:

טו הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיְּשַׁמְּשֵׁנוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהִכָּהוּ אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וֶהֱמִיתוֹ. הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו וְאֵינוֹ בְּדִין [ג] (שמות כא-כא) 'יוֹם אוֹ יוֹמַיִם'. הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁאֵינוֹ (שמות כא-כא) 'כַּסְפּוֹ' הַמְיֻחָד לוֹ. וְהַשֵּׁנִי לְפִי שֶׁאֵינוֹ עֲדַיִן תַּחְתָּיו:

טז וְכֵן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין וְעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין אֵינוֹ בְּדִין (שמות כא-כא) 'יוֹם אוֹ יוֹמַיִם'. שֶׁהֲרֵי אֵינָן לְאֶחָד מֵהֶן (שמות כא-כא) 'כַּסְפּוֹ' הַמְיֻחָד לוֹ. וּלְפִיכָךְ נֶהֱרָג עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  (טו-טז) המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק. בפרק החובל (דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר''א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שלישי

א  הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּזָדוֹן בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וֶהֱמִיתוֹ. אוֹמְדִין דָּבָר שֶׁהִכָּהוּ בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהִכָּה עָלָיו. אִם רָאוּי אוֹתוֹ חֵפֶץ לְהָמִית בְּאֵיבָר זֶה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יז) 'בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ' (במדבר לה-יח) 'אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ'. עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מַכֵּהוּ עַל לִבּוֹ לְמַכֵּהוּ עַל יְרֵכוֹ:

 כסף משנה  המכה את חבירו בזדון וכו' אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו וכו'. בספרי [פ' מסעי]:

ב הוֹאִיל וְנֶאֱמַר (במדבר לה-יז) 'אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ' מִכָּאן שֶׁאוֹמְדִין מְקוֹם הַמַּכָּה. וּכְשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין הַחֵפֶץ שֶׁהִכָּה בּוֹ וּמְקוֹם הַמַּכָּה כָּךְ אוֹמְדִין כֹּחַ הַהַכָּאָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יז) 'בְּאֶבֶן יָד' מִכָּאן שֶׁמְּשַׁעֲרִין אֶת הַיָּד. אֵינוֹ דּוֹמֶה זוֹרֵק אֶבֶן בַּחֲבֵרוֹ בְּרִחוּק שְׁתֵּי אַמּוֹת לְזוֹרֵק בּוֹ בְּרִחוּק עֶשֶׂר שֶׁבְּרִחוּק עֶשֶׂר יִהְיֶה כֹּחָהּ יָתֵר. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה זוֹרֵק בְּרִחוּק עֶשֶׂר לְזוֹרֵק בְּרִחוּק מֵאָה שֶׁבְּרִחוּק הַמָּקוֹם בְּיוֹתֵר יִתְמַעֵט כֹּחַ הַהַכָּאָה:

 כסף משנה  ומ''ש כשם שאומדים החפץ שהכה בו וכו' כך אומדים כח ההכאה. .

ג וְכֵן מְשַׁעֲרִין הַמַּכָּה עַצְמָהּ וּמְשַׁעֲרִין כֹּחַ הַהוֹרֵג וְכֹחַ הַנֶּהֱרָג. אִם הוּא גָּדוֹל אוֹ קָטָן אוֹ חָזָק אוֹ חַלָּשׁ אוֹ בָּרִיא אוֹ חוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יז) 'אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ'. מִיתָתוֹ שֶׁל זֶה מְשַׁעֲרִין כָּל סִבּוֹתֶיהָ:

ד כְּלִי בַּרְזֶל לֹא נָתְנָה בּוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-טז) 'וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא'. וַאֲפִלּוּ בְּמַחַט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֹד כְּמוֹ מַחַט אוֹ שִׁפּוּד אוֹ סַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם הִכָּהוּ בְּעֶשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אוֹמְדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְדִין הָעֵץ אוֹ הָאֶבֶן:

 כסף משנה  כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור וכו'. בפרק הנשרפין (דף ע"ו) אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא וכו' וה''מ דברזיה מיברז ופירוש רש''י לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמרה באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל ברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו. דברזיה מיברז פנוש''ט בלעז אבל הכהו לאורכו דרך הכאה שיעורא בעינן:

ה הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּלֹא כְּלִי וֶהֱמִיתוֹ. כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אוֹ נְגָפוֹ בְּרֹאשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ מְשַׁעֲרִין כֹּחַ הַמַּכָּה וְכֹחַ הַנֶּהֱרָג וּמְקוֹם הַמַּכָּה. אֵינוֹ דּוֹמֶה דּוֹחֵף חֲבֵרוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ לְבוֹעֵט בּוֹ בְּרַגְלוֹ בְּכָל כֹּחוֹ. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מַכֵּהוּ עַל לִבּוֹ לְמַכֵּהוּ עַל מָתְנָיו. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה חַלָּשׁ הַמַּכֶּה אֶת הַבָּרִיא הֶחָזָק לְבָרִיא חָזָק הַמַּכֶּה חַלָּשׁ אוֹ חוֹלֶה:

 כסף משנה  המכה את חבירו בלא כלי והמיתו וכו'. הכי משמע בפרק הנשרפין (דף ע"ח:) במתניתא דנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו וכו' נתכוון להכות את הגדול ולא היה כדי להמית את הגדול:

ו וּמִנַּיִן שֶׁמְּשַׁעֲרִין בְּכָל אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כא) 'אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה'. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיָדוֹ הִצְרִיךְ הַכָּתוּב לִהְיוֹת הַהַכָּאָה בְּאֵיבָה מִכְּלָל שֶׁמְּשַׁעֲרִין כֹּחַ הַהַכָּאָה:

ז וְכֵן הַדּוֹחֵף אֶת חֲבֵרוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת מְשַׁעֲרִין גֹּבַהּ הַמָּקוֹם שֶׁהִפִּילוֹ מֵעָלָיו וְכֹחַ הַנִּדְחָף. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּפַל לְגָדוֹל שֶׁנָּפַל. וּמִנַּיִן [א] שֶׁמְּשַׁעֲרִין גֹּבַהּ הַמָּקוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כ) 'וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בְּגָבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּבוֹר לְעִנְיַן בְּהֵמָה:

 כסף משנה  וכן הדוחף את חבירו מראש הגג וכו'. .

ח אֶחָד הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ. אוֹ שֶׁהִכָּהוּ בְּגוּשׁ עָפָר אוֹ בְּגוּשׁ מֶלַח וְגָפְרִית אוֹ בְּסַל מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וַאֲפִלּוּ בְּפֶלַח דְּבֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יז) 'אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ' כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְהָמִית וְהַכֹּבֶד הוּא שֶׁמֵּמִית:

 כסף משנה  אחד המכה את חבירו וכו'. בספרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן אשר ימות בה הכהו:

ט הַדּוֹחֵף אֶת חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאִם לָאו חַיָּב. וְכֵן אִם כָּבַשׁ עָלָיו [בְּתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ] בְּתוֹךְ הָאֵשׁ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ כֹּחַ לַעֲלוֹת וּמֵת חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַדּוֹחֵף בַּתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לְמַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּי חֲבֵרוֹ וְחָטְמוֹ עַד שֶׁהִנִּיחוֹ מְפַרְפֵּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְחַיּוֹת. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בַּצִּנָּה אוֹ בַּחַמָּה עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁבָּנָה עָלָיו מָקוֹם עַד שֶׁמָּנַע מִמֶּנּוּ הָרוּחַ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לַמְּעָרָה אוֹ לַבַּיִת וְעִשֵּׁן עָלָיו עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת שֶׁל שַׁיִשׁ וְהִדְלִיק עָלָיו נֵר עַד שֶׁהֱמִיתוֹ הַהֶבֶל. בְּכָל אֵלּוּ נֶהֱרָג עָלָיו שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁחֲנָקוֹ בְּיָדוֹ:

 כסף משנה  הדוחף את חבירו וכו' וכן אם כבש עליו וכו'. משנה וגמרא פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו:). ומה שכתב והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו וכו'. ומה שכתב או שכפתו והניחו בחמה או בצנה עד שמת. מימרא דרבא בפרק הנשרפין (דף ע"ז). ומה שכתב או שבנה עליו מקום וכו'. נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם או שהוא נלמד מדין הכניסו לבית שיש דאיתיה התם וכתבו רבינו בסמוך אף על גב דהתם בעינן שהדליק עליו את הנר התם שאני שהיה פתח לביתא דשיישא אבל אם בנה לפני הפתח של ביתא דשיישא אע''ג דלא אדליק ביה שרגא חייב. ומה שכתב אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף החמה או הצנה לבא שם וכו'. מימרא דרבא שם:

י אֲבָל הַכּוֹפֵת אֶת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ בָּרָעָב עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁסּוֹף הַצִּנָּה אוֹ הַחַמָּה לָבוֹא לְשָׁם וּבָאָה וֶהֱמִיתַתּוּ. אוֹ שֶׁכָּפָה עָלָיו גִּגִּית. אוֹ שֶׁפָּרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה. אוֹ שֶׁהִשִּׁיךְ עָלָיו אֶת הַנָּחָשׁ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם שִׁסָּה בּוֹ כֶּלֶב אוֹ נָחָשׁ. בְּכָל אֵלּוּ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וַהֲרֵי הוּא רוֹצֵחַ. וְדוֹרֵשׁ דָּמִים דּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ דָּם:

 כסף משנה  ומה שכתב או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה. שם אתמר כפה עליו גיגית [וכו' ופירש רש''י] ומת בהבלא או שפרע עליו את המעזיבה והוא ישן ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן [ע''כ]. ופסק להקל בדיני נפשות ומ''מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב ושמא י''ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא''כ בשכפה עליו גיגית וצ''ע. ומה שכתב או שהשיך עליו את הנחש. שם במשנה שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ע"ח) לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור ופירש רש''י מעצמו מקיא בנשיפתו וכשהשיכו זה עדיין לא היה בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אע''פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית:

יא וְכֵן הַדּוֹחֵף חֲבֵרוֹ בְּבוֹר וְהָיָה שָׁם סֻלָּם שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת עָלָיו. אוֹ שֶׁזָּרַק בּוֹ חֵץ וְהָיָה תְּרִיס בְּיָדוֹ לְהָגֵן עָלָיו. וּבָא אַחֵר וְסִלֵּק אֶת הַסֻּלָּם וְהֵסִיר אֶת הַתְּרִיס. שְׁנֵיהֶן אֵין נֶהֱרָגִין בְּבֵית דִּין. אֲפִלּוּ הָיָה הַדּוֹחֵף עַצְמוֹ הוּא שֶׁחָזַר וְסִלֵּק הַסֻּלָּם פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין. וְנִדְרָשׁ מִמֶּנּוּ הַדָּם:

 כסף משנה  ומ''ש וכן הדוחף את חבירו בבור וכו'. מימרא דרבא שם (דף ע"ז:):

יב הַזּוֹרֵק צְרוֹר בַּכֹּתֶל וְחָזְרָה הָאֶבֶן לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁמִּכֹּחוֹ הִיא בָּאָה. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן וְהָרְגוּ. בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פְּטוּרִין. חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת אֲפִלּוּ לְסוֹף מֵאָה אַמָּה חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הזורק צרור בכותל וכו' וכן אלו שמשחקין בכדור וכו'. מימרא וברייתא שם:

יג זָרַק אֶבֶן לְמַעְלָה וְהָלְכָה לַצְּדָדִין וְהָרְגָה חַיָּב. הַכּוֹפֵת אֶת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְרֹחַ וְהֵצִיף עָלָיו מַיִם וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו. וְהוּא שֶׁיָּמוּת מִכֹּחַ רִאשׁוֹן הַבָּא מִמַּעֲשָׂיו:

 כסף משנה  זרק אבן למעלה והלכה וכו'. מימרא דרב פפא שם: הכופת את חבירו והניחו במקום וכו'. גם זה מימרא דרב פפא שם:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק רביעי

א * הַמִּתְכַּוִּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּין דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת. לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

 ההראב"ד   המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין וכו'. א''א כר''ש הוא ואין הלכה כר''ש עכ''ל:

 כסף משנה  המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (דף ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור''ש פוטר מאי טעמא דר''ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש''י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו''ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר''ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (דף ל"ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב''ד על רבינו למה פסק כר''ש אבל קשה מ''ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא''כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ''ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ''ש רש''י בספ''ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע''ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר''ש אין בכך כלום דלר''ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא:

ב נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת. פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב''ד. משנה שם. ומ''ש ואינו גולה וכו'. בר''פ אלו הן הגולין (דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו''ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. ומ''ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג. משנה בפרק הנשרפין (דף ע"ט):

ג הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹמְדִין אוֹתוֹ. אִם אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה אוֹסְרִין אֶת הַמַּכֶּה בְּבֵית הַסֹּהַר מִיָּד וּמַמְתִּינִים לָזֶה. אִם מֵת יֵהָרֵג הַמַּכֶּה וְאִם הֵקֵל וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְהָלַךְ בַּשּׁוּק עַל רַגְלָיו כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר:

 כסף משנה  המכה את חבירו באבן וכו'. ברייתא בפרק הנשרפין (דף ע"ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש''י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב''ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד. שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש''י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא:

ד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כא-יט) 'עַל מִשְׁעַנְתּוֹ' אֵינוֹ שֶׁיַּהֲלֹךְ וְהוּא נִשְׁעָן עַל הַמִּטָּה אוֹ עַל אַחֵר. שֶׁאֲפִילוּ הַנּוֹטֶה לָמוּת יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת. לֹא נֶאֱמַר מִשְׁעַנְתּוֹ אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת בֻּרְיוֹ וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ כֹּחַ אַחֵר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'. כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא:

ה אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

 כסף משנה  אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'. משנה שם (דף ע"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת''ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש''י וצ''ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת''ק הם וה''ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה:

ו הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת וּמֵת בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-יז) 'כָּל נֶפֶשׁ אָדָם' עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁדְּחָפוּהוּ אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶן וְהָרַג שֶׁכֻּלָּן פְּטוּרִין:

 כסף משנה  הכוהו עשרה בני אדם וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. ומ''ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'. פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת''ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. ומ''ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'. גם זה שם (דף פ'):

ז  זָרְקוּ בּוֹ עֲשָׂרָה אֶבֶן זֶה אַחַר זֶה וְכָל אַחַת מֵהֶן אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וּמֵת הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו. רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵהֶן כֻּלָּן פְּטוּרִין. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּרוֹצְחִים אֲחֵרִים שֶׁנִּגְמַר דִּינָן כֻּלָּן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּן:

 כסף משנה  זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: רוצח שנגמר דינו וכו'. שם (דף ע"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א''ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור''י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת''ק. ומ''ש ואוסרין את כולן. זה ע''פ מ''ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד:

ח  הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת וְלֹא הָיוּ עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת אֶלָּא רָאָהוּ הָאֶחָד אַחַר הָאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה אוֹ שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בִּבְדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת. כָּל אֵלּוּ הָרַצְחָנִים כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתָן לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיָּצֵרוּ מֵעֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתָן שְׂעוֹרִים עַד שֶׁתִּבָּקַע כְּרֵסָם מִכֹּבֶד הַחלִי:

 כסף משנה  ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'. משנה שם (דף פ"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש''י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע''פ עד אחד דבה בעלמא הוא:

ט וְאֵין עוֹשִׂין דָּבָר זֶה לִשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים אֵין בָּהֶן הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֲרָיוֹת אוֹ חִלּוּל שַׁבָּת אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. שֶׁאֵלּוּ עֲוֹנוֹת הֵן מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר וְאֵין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה וְלֹא יַצִּילוּהוּ מִן הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח-יז) 'אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ' וְגוֹ'. צֵא וּלְמַד מֵאַחְאָב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים א כא-כה) 'רַק לֹא הָיָה כְּאַחְאָב'. וּכְשֶׁנִּסְדְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לֹא נִמְצָא עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא דְּמֵי נָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כב-כא) 'וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'' זֶה רוּחַ נָבוֹת וְנֶאֱמַר לוֹ (מלכים א כב-כב) 'תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל'. וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ אֶלָּא סִבֵּב. קַל וָחֹמֶר לַהוֹרֵג בְּיָדוֹ:

י הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס וְשֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה הָיָה מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא הוֹרֵג. וְאִם לָאו הָיָה בָּא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד [א] שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד. רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לִבְאֵר וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר. הָיָה מְסַלְּקוֹ וְאוֹמֵר הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

 כסף משנה  האפיקורוסין והם עובדי ע''ז וכו'. בפ''ב דע''ז (דף כ"ו) תני ר' אבהו קמיה דר''י העכו''ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א''ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע''ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע''פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש''י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ''ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא:

יא אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְסַבְּבִים לָהֶן הַמִּיתָה וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טז) 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. וְאֵין זֶה רֵעֶךָ:

 כסף משנה  ודקדק רבינו לכתוב העכו''ם שאין בינינו וביניהם מלחמה כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ''ס טוב שבעכו''ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ''ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור''י סברי הכי:

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרָה וְהָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד כְּגוֹן רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגֵזֶל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן מִצְוָה לְהַצִּילוֹ וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו. איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי''ל שאע''פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע''פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק חמישי

א כָּל הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה מִמְּדִינָה שֶׁהָרַג בָּהּ לְעָרֵי מִקְלָט וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַגְלוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדל'. וְהֻזְהֲרוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִקְחוּ כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה כְּדֵי לֵישֵׁב בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לב) 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ':

 כסף משנה  כל ההורג בשגגה גולה וכו'. .

ב אֵין הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה אֶלָּא אִם כֵּן מֵת הַנֶּהֱרָג מִיָּד. * אֲבָל אִם חָבַל בּוֹ בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָלָה וּמֵת אֵינוֹ גּוֹלֶה [א] שֶׁמָּא הוּא קֵרֵב אֶת מִיתַת עַצְמוֹ אוֹ הָרוּחַ נִכְנְסָה בַּחֲבּוּרָה וַהֲרָגָתְהוּ. אֲפִלּוּ שָׁחַט בּוֹ כָּל שְׁנֵי הַסִּימָנִים וְעָמַד מְעַט אֵינוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא פִּרְכֵּס כְּלָל אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ כְּגוֹן בַּיִת סָתוּם שֶׁל שַׁיִשׁ הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וכו' עד קירב את מיתת עצמו. א''א נמצא לדבריו מה שאמרו חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל. ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא כששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו:

 כסף משנה  אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א''נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א''נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב''ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע''י כך ג''כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס:

ג * יִשְׂרָאֵל שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת הָעֶבֶד (אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב) גּוֹלֶה. וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ אֶת הָעֶבֶד בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-טו) 'לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם':

 ההראב"ד   ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב. א''א אין נ''ל כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד ועובד כוכבים מן הריבוי אלמא גר תושב אין גולין עליו ואין נהרג עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב עכ''ל:

 כסף משנה  ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'. משנה בפ' אלו הן הגולין (דף ח':) הכל גולין ע''י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע''י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע''י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע''י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע''י גר תושב אלמא גר תושב עכו''ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע''י גר תושב ל''ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש''י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע''י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל''ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ''ל. וכתב הראב''ד א''א אין נ''ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע''י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע''י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע''י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא''כ אינו גולה ע''י גר תושב וכן קשה על מ''ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע''י גר תושב. ונ''ל שט''ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ''מ מ''ש שהעבד גולה ע''י גר תושב ושגר תושב גולה ע''י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ''ע מנין לרבינו לחלק בכך:

ד גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁגַג הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם. וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג עָלָיו הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לְהָרְגוֹ. וְעַכּוּ''ם שֶׁהָרַג אֶת הָעַכּוּ''ם בִּשְׁגָגָה אֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-טו) 'לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל':

 כסף משנה  גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'. בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע''י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק''ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ''ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע''י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו''ם ק''ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע''י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל''ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו''ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו''ם מה עכו''ם ל''ש דקטל בר מיניה ל''ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל''ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א''ל אביי אומר מותר אנוס הוא א''ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש''י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי''ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו''ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש''י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. ומ''ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה''ז וכו'. נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע''ג דרב חסדא סבר כאביי. ומ''ש עכו''ם שהרג את העכו''ם בשגגה אין וכו'. נתבאר בסמוך:

ה הַבֵּן שֶׁהָרַג אֶת אָבִיו בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה וְכֵן הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת לִמּוּד. אוֹ שֶׁהָיָה מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ. אֲבָל אִם יִסֵּר בְּנוֹ כְּדֵי לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה אוֹ חָכְמָה אוֹ אֻמָּנוּת וּמֵת פָּטוּר:

 כסף משנה  הבן שהרג את אביו וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (דף ח':) האב גולה ע''י בן והבן גולה ע''י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע''ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. ומ''ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'. משנה שם (ע"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב''ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב''ד. והראב''ד ז''ל כתב א''א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה:

ו * וְכֵן הָרַב הַמַּכֶּה אֶת תַּלְמִידוֹ אוֹ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהִכָּה אֶת בַּעַל דִּין הַנִּמְנָע מִלָּבוֹא לַדִּין וֶהֱמִיתוֹ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ה) 'לַחְטֹב עֵצִים'. לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת. יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֲרֵי שָׁגְגוּ וְהָרְגוּ בִּשְׁעַת עֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת:

 ההראב"ד   וכן הרב המכה תלמידו או שליח בין דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבא בדין וכו'. א''א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב''ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב''ד ומת תחת ידו והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן:

ז  בַּתְּחִלָּה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהָרַג בָּהּ שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וְדָנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) 'וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם'. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) 'וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם'. מִי שֶׁנִּפְטַר פּוֹטְרִים אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם'. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ':

 כסף משנה  בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'. משנה שם (דף ט' ע"ב) ופירש רש''י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו':

ח כְּשֶׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יַהַרְגֵנוּ גּוֹאֵל הַדָּם בַּדֶּרֶךְ. וְאוֹמֵר לָהֶם אַל תִּנְהֲגוּ בּוֹ מִנְהַג שׁוֹפְכֵי דָּמִים, בְּשׁוֹגֵג בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'. משנה וברייתא שם:

ט רוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ו) 'וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת':

 כסף משנה  רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'. שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש''י בגואל הדם הכתוב מדבר וה''ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב''ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת:

י אֶחָד הַהוֹרְגוֹ בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְעִיר מִקְלָט אוֹ שֶׁהֲרָגוֹ בַּחֲזִירָתוֹ עִם הַשְּׁנַיִם שֶׁשּׁוֹמְרִין אוֹתוֹ. נִכְנַס לְעִיר מִקְלָטוֹ וְיָצָא חוּץ לִתְחוּמָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זֶה הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה וּרְשׁוּת לְגוֹאֵל הַדָּם לְהָרְגוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ כָּל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כז) 'אֵין לוֹ דָּם':

 כסף משנה  נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'. משנה שם (דף י"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר''י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר''ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י"ב) מ''ט דר''י הגלילי מי כתיב אם רצח ור''ע וכי כתיב ירצח וכו' ת''ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת''ל אם יצוא יצא מ''מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש''י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר''ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע''ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר''י הגלילי ולא כר''ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר''א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת''ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת''ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר''א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ''מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר''א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר''י הגלילי ור''ע ולא אייתי דר''א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר''א:

יא יָצָא חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ בִּשְׁגָגָה כָּל הַהוֹרְגוֹ בֵּין גּוֹאֵל הַדָּם בֵּין שְׁאָר אָדָם גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. הֲרָגוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם עִיר מִקְלָטוֹ אֲפִלּוּ גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'. זה פשוט דאל''כ מאי אהני ליה עיר מקלט:

יב הַמִּזְבֵּחַ קוֹלֵט שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוֹרֵג בְּזָדוֹן (שמות כא-יד) 'מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת' מִכְּלָל שֶׁהַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נֶהֱרָג בַּמִּזְבֵּחַ לְפִיכָךְ הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וּקְלָטוֹ מִזְבֵּחַ וַהֲרָגוֹ שָׁם גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כְּמִי שֶׁהֲרָגוֹ בְּתוֹךְ עִיר מִקְלָט:

 כסף משנה  המזבח קולט וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. ומ''ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה''ז נהרג עליו וכו':

יג אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז [ב] בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:

יד וְכֵן מִי שֶׁקְּלָטוֹ הַמִּזְבֵּחַ אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם אֶלָּא מוֹסְרִין [לוֹ] שׁוֹמְרִין וּמַגְלִין אוֹתוֹ לְעִיר מִקְלָטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחֻיַּב גָּלוּת. אֲבָל מִי שֶׁפָּחַד מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ בְּדִין הַמַּלְכוּת אוֹ מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ בְּהוֹרָאַת שָׁעָה וּבָרַח לַמִּזְבֵּחַ וְנִסְמַךְ לוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה זָר הֲרֵי זֶה נִצָּל וְאֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מֵעִם הַמִּזְבֵּחַ לָמוּת לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיֵּב מִיתַת בֵּין דִּין בְּעֵדוּת גְּמוּרָה וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין תָּמִיד:

 כסף משנה  וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד''א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה''ז ניצל וכו'. יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא''כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ''ע. והתוס' כתבו בס''פ נגמר הדין (דף מ"ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא''ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ''ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה''ל שוגג וי''ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ''ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק ששי

א שְׁלֹשָׁה הֵם הַהוֹרְגִים בְּלֹא כַּוָּנָה:

 כסף משנה  שלשה הם ההורגים בלא כוונה וכו'. הקדמה זו הקדים רבינו והיא נלמדת מהדינים שיבואו בפרק זה בסותר כתלו לאשפה שהקרוב לפשיעה והקרוב לאונס אינם גולים ובפרק המניח [דף ל''ב:] גבי הנכנס לחנותו של נגר [שלא ברשות] ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור אמרינן מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות משום דה''ל שוגג קרוב למזיד ודן רבינו שהקרוב לאונס אם הרגו גואל הדם נהרג עליו והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו:

ב יֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְהַעֲלָמָה גְּמוּרָה וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא-יג) 'וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה'. וְדִינוֹ שֶׁיִּגְלֶה לְעָרֵי מִקְלָט וְיִנָּצֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ג וְיֵשׁ הוֹרֵג וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קָרוֹב לְאֹנֶס וְהוּא שֶׁיֶּאֱרַע בְּמִיתַת זֶה מְאֹרָע פֶּלֶא שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב מְאֹרְעוֹת בְּנֵי אָדָם. וְדִינוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם נֶהֱרָג עָלָיו:

ד וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר:

ה וּמַה יַּעֲשֶׂה זֶה. יֵשֵׁב וְיִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִגּוֹאֵל הַדָּם. * וְכֵן כָּל הָרַצְחָנִים שֶׁהָרְגוּ בְּעֵד אֶחָד אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֲרָגָן גּוֹאֵל הַדָּם אֵין לָהֶם דָּמִים. לֹא יִהְיוּ אֵלּוּ חֲמוּרִים מֵהַהוֹרֵג בְּלֹא כַּוָּנָה:

 ההראב"ד   וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכו'. א''א תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד או להתיר דמו של זה לגואל הדם:

 כסף משנה  וכן כל הרצחנים שהרגו בע''א. כתב הראב''ד תימה הוא וכו'. וי''ל דלא בע''א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד וכמ''ש רבינו בפ''ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת א''נ שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות ונראה דלרמוז להא דהוכחשו בבדיקות כתב רבינו וכיוצא בהן ונראה שרבינו כתב מסברא שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה שזה נהרג ע''י גואל הדם ואלו לא יהרגו ע''י גואל הדם:

ו כֵּיצַד. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרְגָה אוֹ הַסּוֹתֵר כָּתְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפְלָה אֶבֶן וְהֵמִיתָה. בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּיּוֹם בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּלַּיְלָה הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ פְּשִׁיעוּת הִיא שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ לְעַיֵּן וְאַחַר כָּךְ יִזְרֹק אוֹ יִסְתֹּר:

 כסף משנה  כיצד הזורק אבן לרה''ר וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (דף ח') הזורק אבן לרה''ר והרג ה''ז גולה ראב''י אומר אם מכשיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו ה''ז פטור וידוע דהלכה כראב''י דמשנתו קב ונקי ובגמ' לרה''ר מזיד הוא א''ר שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעיא ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעיא ליה לעיוני בסותר את כתלו לאשפה האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא אמר רב פפא לא צריכא אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמיקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב:

ז סְתָרוֹ לָאַשְׁפָּה בַּלַּיְלָה אִם הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט וְאִם אֵין הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ כְּלָל הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְאֹנֶס וּפָטוּר מִן הַגָּלוּת:

ח הָיְתָה הָאַשְׁפָּה עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם וְנִקְרָה אָדָם וְיָשַׁב שָׁם וְנָפְלָה עָלָיו אֶבֶן בִּשְׁעַת סְתִירָה וּמֵת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְאִם אַחַר שֶׁנָּפְלָה הָאֶבֶן בָּא זֶה וְיָשַׁב וְנָפְלָה עָלָיו וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו. פירושו אם כשנעקרה האבן מהכותל קודם שתפול למטה בא זה וישב ונפלה עליו וטעמא דראב''י מפרש בגמ' משום דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו:

ט וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְאַחַר שֶׁיָּצָאת מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ה) 'וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ' פְּרָט לְמַמְצִיא עַצְמוֹ:

י  הַשּׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נִקְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כג) 'וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ' חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹנֵא זֶה שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מִפְּנֵי הָאֵיבָה. וְכֵן אִם נִכְנַס לְקֶרֶן זָוִית וֶהֱמִיתוֹ שָׁם בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. אוֹ שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לַהֲרֹג. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג עַכּוּ''ם אוֹ בְּהֵמָה וְנִמְצָא יִשְׂרָאֵל הֲרֵי כָּל אֵלּוּ קְרוֹבִין לְמֵזִיד וְאֵינָן נִקְלָטִין:

 כסף משנה  השונא שהרג בשגגה וכו'. משנה שם (דף ט':) וכת''ק. ומ''ש ואיזהו שונא וכו'. פ' זה בורר (דף כ"ז:). ומ''ש וכן אם נכנס לקרן זוית וכו'. פ' אלו הן הגולין (דף ז':) ת''ר אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. ופירש''י פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתכיף. פרט לקרן זוית שאם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו. שדחפו בגופו בלא מתכוין וכו'. בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד ב' ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה. ומ''ש או שעלה על דעתו שמותר להרוג. שם ת''ר בשגגה פרט לאומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא בבלי דעת וכו' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו''ם והרג את ישראל. ויש לתמוה על מ''ש רבינו שאם דחפו בגופו אינו גולה דהא משמע בברייתא שכתבתי דגולה ואפשר לומר שרבינו מפרש דפרט דקתני ברישא קאי נמי אסיפא והוי כאילו אמר הדפו פרט לדחפו בגופו כלומר דהדפו משמע שהדפו במתכוין פרט לדחפו בגופו שלא במתכוין. כתב המגיה [מהר''ם פאדווא] צ''ע על מאי דאיתא בברייתא פרט לקרן זוית דבר''פ המניח גבי נזיקין משמע דקרן זוית פטור משום דאנוס הוא ורש''י פירש שם (דף כ"ז:) דנכנס ממבוי למבוי והחזיר פניו ולא ראהו וכענין זה פירש הא דפ' הגולין ורבינו פירש משום דקרוב למזיד הוא ואולי דדעת רבינו משום דדבר הלמד מעניינו הוא בלא איבה הסמוך לו שהוא פרט לשונא דטעמו משום דקרוב למזיד לכן דחק עצמו לפרש גם קרן זוית זה ולא רצה לפרשו כההיא דפרק המניח עכ''ל x:

יא הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַהֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ה) 'וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר' מָה יַעַר שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַנֶּהֱרָג לְהִכָּנֵס לְשָׁם אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לְפִיכָךְ הַנִּכְנָס לַחֲנוּת הַנַּגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה לוֹ עַל פָּנָיו וּמֵת פָּטוּר מִגָּלוּת. וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה:

 כסף משנה  הנכנס לחצר בעה''ב שלא וכו'. משנה שם (דף ח'). ומ''ש לפיכך הנכנס לחנות הנגר וכו'. פ' המניח (דף ל"ב:) ת''ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אמר ר''י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער וכו' אמר רבא ק''ו ומה יער וכו' אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דר''י בר חנינא משום דהוי שוגג קרוב למזיד וכו' רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר ר''י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ''ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ופסק רבינו כמאן דמתני לה ארישא משום דרב פפא משמיה דרבא דבתרא הוא קאמר ליה ועוד דטעמיה דר''י בר חנינא לפי שאינו דומה ליער א''ש כי מתנינן ליה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא צריך לשבושי ולומר דלא אמר טעמא דלפי שאין דומה ליער אלא טעמא משום דה''ל שוגג קרוב למזיד:

יב מִי שֶׁהָיָה דּוֹלֶה אֶת הֶחָבִית לְהַעֲלוֹתָהּ לַגַּג. וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. שֶׁזֶּה כְּמוֹ אָנוּס הוּא. שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הַקָּרוֹב לִהְיוֹת בְּרֹב הָעִתִּים אֶלָּא כְּמוֹ פֶּלֶא הוּא. אֲבָל אִם הָיָה מְשַׁלְשֵׁל אֶת הֶחָבִית וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגֵּלָה וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. גּוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כג) 'וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת' שֶׁיִּפּל דֶּרֶךְ נְפִילָה. שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ נְפִילָה מָצוּי בְּרֹב הָעִתִּים לְהַזִּיק וְדָבָר קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת. שֶׁהֲרֵי טֶבַע הַכָּבֵד לֵירֵד לְמַטָּה בִּמְהֵרָה. וְהוֹאִיל וְלֹא זֵרֵז עַצְמוֹ וְתִקֵּן מַעֲשָׂיו יָפֶה בִּשְׁעַת יְרִידָה יִגְלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מי שהיה דולה את החבית וכו'. כל דינים אלו משנה פרק שני דמכות (דף ז') ובגמרא מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. ודע דבמתניתין תנן היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו (פטור) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ומכל מקום נלמד הוא משאר דינים שכתב:

יג קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ בַּקּוֹפִיץ לַאֲחוֹרָיו וְהֶחֱזִירוֹ לִשְׁבֹּר הָעֶצֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הַקַּצָּבִים. כָּל שֶׁיָּמוּת בַּהוֹלָכָה שֶׁהִיא הַהַגְבָּהָה מִלְּפָנָיו וִירִידָה מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גּוֹלֶה עָלָיו. וְכָל שֶׁיָּמוּת בַּחֲזָרָה שֶׁהִיא עֲלִיָּה מֵאַחֲרָיו וִירִידָה מִלְּפָנָיו גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ גּוֹלֶה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ אֵינוֹ גּוֹלֶה. וַאֲפִלּוּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צֹרֶךְ עֲלִיָּה אֵינוֹ גּוֹלֶה:

 כסף משנה  קצב שהיה מקצב וכו'. שם קצב שהיה מקצב תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותנא אידך לאחריו חייב לפניו פטור [ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב] ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ל''ק כאן x בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו כאן בעליה שלפניו ושלאחריו ופירש''י כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הילכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה שלאחריו השפיל זרועו להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעליתו לאחריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה לפניו וירידה של אחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושלאחריו: ומ''ש זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה וכו'. משנה שם: ומ''ש ואפי' בירידה שהיא צורך עליה. שם ברייתא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ופירש''י דמרבה לה לחייב גלות עליה וכן משמע לישנא דברייתא דבהא קאמר להביא ובאינך דמיתניא התם קאמר פרט לזה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלפיטורא מייתי לה ומ''מ צריך ליישב לדעת רבינו הא שכתבתי בסמוך תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך וכו' עד כאן בעליה שלפניו ושלאחריו היאך יתפרש לדעתו וצ''ע:

יד כֵּיצַד. הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחַת רַגְלָיו וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְכֵן הַמִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה. וְכֵן [א] הַסּוּמָא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַגָּלוּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן קְרוֹבִין לְאֹנֶס:

 כסף משנה  ומה שכתב כיצד היה עולה בסולם וכו'. שם בעא מיניה רבי אבהו מר''י היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כה''ג עליה היא או ירידה היא א''ל כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה פירש''י עליה היא או ירידה בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה. ובמ''ש הרי נגעת וכו' כתב רש''י הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן לה לעיל לפיטורא: וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר וכו'. ברייתא כתבתיה בפרק זה. ומה שכתב או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו וכו'. סוף פרק כיצד הרגל. ומ''ש וכן הסומא וכו'. פלוגתא דר' יהודה ור''מ במשנה פרק אלו הן הגולין ופסק כר''י ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בלא ראות פרט לסומא:

טו הָיְתָה אֶבֶן בְּחֵיקוֹ וְהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יא) 'בִּשְׁגָגָה' מִכְּלָל שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ אֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה בָּא [ב] מִכֹּחוֹ אֶלָּא מִכֹּחַ כֹּחוֹ וְנִמְצָא כְּמוֹ אֹנֶס. וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתָמָר לְהַפִּיל תְּמָרִים וְנָפְלוּ מִן הַתְּמָרִים עַל תִּינוֹק וַהֲרָגוּהוּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁנָּפְלוּ מִכֹּחַ כֹּחוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַסִּבּוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש היתה אבן בחיקו והכיר בה וכו'. ס''פ כיצד הרגל (דף כ"ו:): נשמט הברזל מן העץ המתבקע וכו'. משנה פ''ב דמכות (דף ז':) נשמט הברזל מקתו [והרג] רבי אומר אינו גולה וחכ''א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ''א אינו גולה ופירש''י מן העץ המתבקע יצא קיסם ונתז למרחוק והרג. ומ''ש וכן הזורק אבן לתמר וכו'. שם (דף ה') אמר רב פפא דהוי מחלוקת רבי ורבנן דהא דמי למן העץ המתבקע ורבינו נראה שאינו מפרש כן אלא מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שביעי

א תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וָחָי עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה וְחַיֵּי בַּעֲלֵי חָכְמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּמִיתָה חֲשׁוּבִין. וְכֵן הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ:

 כסף משנה  תלמיד שגלה לעיר מקלט וכו' וכן הרב שגלה וכו'. בפ' אלו הן הגולין (דף י'):

ב עֶבֶד שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט אֵין רַבּוֹ חַיָּב לְזוּנוֹ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לְרַבּוֹ. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגָּלְתָה לְעִיר מִקְלָט בַּעְלָהּ חַיָּב לְזוּנָהּ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ לִמְזוֹנוֹתַיִךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ מַסְפִּיקִין לָהּ:

 כסף משנה  עבד שגלה לעיר מקלט וכו' אבל אשה שגלתה לערי מקלט וכו'. בסוף פ''ק דגיטין (דף י"ב):

ג רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לְהַגְלוֹתוֹ וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּגְלֶה מוֹלִיכִין עַצְמוֹתָיו לְשָׁם. וְרוֹצֵחַ שֶׁמֵּת בְּעִיר מִקְלָטוֹ קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם. וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מוֹלִיכִין עַצְמוֹת הָרוֹצֵחַ מִשָּׁם לְקִבְרֵי אֲבוֹתָיו:

 כסף משנה  רוצח שנגמר דינו להגלותו וכו'. בפרק אלו הן הגולין (דף י"א:) אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. ומה שכתב ובעת שימות הכהן הגדול וכו' נראה לי דאכל רוצח קאי והוא שם תנא מת קודם שמת הכהן הגדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו אי זו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומצאתי מוגה בספרי רבינו ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברים אותו שם ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו ע''כ. והוא מבואר כמו שכתבתי:

ד שְׁאָר הַלְוִיִּם הַשּׁוֹכְנִים בְּעָרֵי מִקְלָט כְּשֶׁיָּמוּת אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ נִקְבָּר בְּעִיר וְלֹא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-ג) 'וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכל חַיָּתָם'. לְחַיִּים נִתָּנוּ וְלֹא לִקְבוּרָה:

 כסף משנה  שאר הלוים השוכנים בערי מקלט וכו'. מימרא שם (דף י"ב):

ה רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה בְּעִיר מִקְלָטוֹ. גּוֹלֶה בָּהּ מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעִיר. וְכֵן לֵוִי שֶׁהָרַג בִּמְדִינָתוֹ גּוֹלֶה לִמְדִינָה אַחֶרֶת מֵעָרֵי הַלְוִיִּם. לְפִי שֶׁכֻּלָּן קוֹלְטוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם הָרַג חוּץ מֵעָרֵי הַלְוִיִּם וּבָרַח לְעִירוֹ הֲרֵי זֶה קוֹלְטוֹ:

 כסף משנה  רוצח שהרג בשגגה וכן לוי שהרג במדינתו וכו'. משנה שם ע''ב. ומה שכתב ואם הרג חוץ מערי הלוים וכו'. שם:

ו * עִיר מִקְלָט שֶׁרֻבָּהּ רַצְחָנִים אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כ-ד) 'וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו' וְלֹא שֶׁשָּׁוִין דִּבְרֵיהֶם לִדְבָרָיו. וְכֵן עִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים אֵינָהּ קוֹלֶטֶת שֶׁנֶּאֱמַר זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא:

 ההראב"ד   עיר מקלט שיש בה רוצחים. א''א שיש בה רוב רצחנים עכ''ל:

 כסף משנה  עיר מקלט שרובה רצחנים וכו' וכן עיר שאין בה זקנים וכו'. שם (דף י':). וכתב הראב''ד עיר מקלט שיש בה רוצחים א''א שיש בה רוב רצחנים עכ''ל. ספר מוטעה נזדמן להראב''ד בדברי רבינו:

ז רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ. יֹאמַר לָהֶם [א] רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן יְקַבֵּל מֵהֶן:

 כסף משנה  רוצח שגלה לעיר מקלט וכו'. משנה שם (דף י"ב:):

ח הַגּוֹלֶה אֵינוֹ יוֹצֵא מֵעִיר מִקְלָטוֹ לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ לְעֵדוּת בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ בְּעֵדוּתוֹ אוֹ לְהַצִּיל מִיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מִיַּד הַנָּהָר אוֹ מִיַּד הַדְּלֵקָה וּמִן הַמַּפּלֶת. וַאֲפִלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִתְשׁוּעָתוֹ כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאִם יָצָא הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכו'. גם זה משנה שם (דף י"א:):

ט אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים. וְאֶחָד הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָעוֹבֵד. וְאֶחָד הַכֹּהֵן שֶׁעָבַר. כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן שֶׁמֵּת מַחְזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. אֲבָל מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֵינוֹ מַחְזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכֹהֵן הֶדְיוֹט:

 כסף משנה  אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה וכו'. גם זה משנה שם ע''א. ומ''ש אבל משוח מלחמה אינו מחזיר. גם זה משנה שם ודלא כר' יהודה:

י רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִגְלוֹת וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג וְלֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר. הֲרֵי אֵלּוּ גּוֹלִין וְאֵינָן יוֹצְאִין מֵעִיר מִקְלָט לְעוֹלָם:

 כסף משנה  רוצח שנגמר דינו לגלות וכו' עד ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם. גם זה משנה שם:

יא נִגְמַר דִּינוֹ לְגָלוּת וְאַחַר כָּךְ מֵת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיִּגְלֶה הָרוֹצֵחַ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וּמִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו וְאַחַר כָּךְ נִגְמַר דִּינוֹ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּפָנָיו:

 כסף משנה  נגמר דינו לגלות ואחר כך מת הכה''ג וגו' עד שנגמר דינו בפניו. גם זה משנה שם:

יב נִגְמַר דִּינוֹ וְנִמְצָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. בָּטְלָה כְּהֻנָּה וּכְאִלּוּ נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם:

 כסף משנה  נגמר דינו ונמצא הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה וכו'. שם נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מפלגי וכו' אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע ומ''ד בטלה עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו' אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה. ופירש רש''י מתה כהונה הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה. בטלה כהונה איגלאי מלתא למפרע שלא היה כהן גדול והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ''ג ואינו חוזר לעולם וכו'. ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן. ופסק רבינו כמ''ד בטלה כהונה משום דבפ''ג דקדושין (דף ס"ו:) אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ''ד בטלה כהונה ועוד דהכי משתמע בירושלמי פרק ה' דתרומות:

יג רוֹצֵחַ שֶׁשָּׁב לְעִירוֹ אַחַר מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם. וְאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם נֶהֱרָג עָלָיו שֶׁכְּבָר נִתְכַּפֵּר לוֹ בְּגָלוּתוֹ:

 כסף משנה  רוצח ששב לעירו וכו' ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. זה נראה שהוא פשוט:

יד אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּפֵּר לוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ לְעוֹלָם. אֶלָּא הֲרֵי הוּא מוּרָד מִגְּדֻלָּתוֹ כָּל יָמָיו הוֹאִיל וּבָאָה תַּקָּלָה זוֹ הַגְּדוֹלָה עַל יָדוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב אע''פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם וכו'. משנה בס''פ אלו הן הגולין (דף י"ג) וכרבי יהודה לגבי ר''מ:

טו אַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹבֵל בְּאָבִיו בְּזָדוֹן חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין כְּמוֹ הַהוֹרֵג שְׁאָר אָדָם. אִם חָבַל בְּאָבִיו אוֹ בְּאִמּוֹ בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ חַיָּב גָּלוּת. שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה גָּלוּת אֶלָּא [לְהוֹרֵג] נֶפֶשׁ אָדָם בִּשְׁגָגָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אף על פי שהחובל באביו ובאמו וכו' אינו חייב גלות וכו'. בסיפרי פרשת מסעי מכה נפש בשגגה אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע ת''ל רוצח הוא מכה נפש לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שמיני

א  מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ עָרֵי מִקְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ב) 'שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ'. וְאֵין עָרֵי מִקְלָט נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו' ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל. מפורש בכתוב פרשת מסעי את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ומה ששנינו בסיפרי אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו''ל מנין ת''ל תהיינה צ''ל דה''ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו''ל מנין א''נ חוץ לארץ קרי לעבר הירדן:

ב וְשֵׁשׁ עָרִים הָיוּ. שָׁלֹשׁ הִבְדִּיל משֶׁה רַבֵּנוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. וְשָׁלֹשׁ הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן:

ג אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט קוֹלֶטֶת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ כֻּלָּן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יג) 'שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם'. וְהוֹדִיעָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין שָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְלָמָּה הִבְדִּילָן אָמַר הוֹאִיל וּבָאָה מִצְוָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה:

 כסף משנה  אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (דף ט':). ומ''ש ולמה הבדילן וכו'. שם:

ד  בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת עַל אֵלּוּ הַשֵּׁשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ט) 'וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה'. וְהֵיכָן מוֹסִיפִין אוֹתָן בְּעָרֵי הַקֵּינִי וְהַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמוֹנִי שֶׁנִּכְרַת לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּרִית עֲלֵיהֶן וַעֲדַיִן לֹא נִכְבְּשׁוּ וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יט-ח) 'וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ':

 כסף משנה  בימי מלך המשיח מוסיפין ג' אחרות וכו'. בירושלמי פרק הגולין (דף ל"ב.) ובספרי פרשת שופטים על פסוק ואם ירחיב ה' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. ומ''ש והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני:

ה וְחַיָּבִין בֵּית דִּין לְכַוֵּן הַדְּרָכִים לְעָרֵי מִקְלָט לְתַקְּנָם וּלְהַרְחִיבָן. וּמְסִירִין מֵהֶן כָּל מִכְשׁוֹל וְכָל תַּקָּלָה. וְאֵין מַנִּיחִין בַּדֶּרֶךְ לֹא תֵּל וְלֹא גַּיְא וְלֹא נָהָר. אֶלָּא עוֹשִׂין עָלָיו גֶּשֶׁר כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעַכֵּב אֶת הַבּוֹרֵחַ לְשָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ג) 'תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ'. וְרֹחַב דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. וּמִקְלָט מִקְלָט הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ הָרַצְחָנִים וְיִפְנוּ לְשָׁם:

 כסף משנה  וחייבים ב''ד לכוין הדרכים לערי מקלט וכו'. זה פירוש מה שאמרו בספרי תכין לך הדרך תכוין לך סרטאות שיהיו מפולשות לתוכו: ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל''ב אמה. בפרק המוכר פירות (דף קע"ב) דרך הרבים ט''ז אמה דרך ערי מקלט ל''ב וכו'. מאי קרא תכין לך הדרך דרך הדרך: ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו'. פ' אלו הן הגולין (דף י'):

ו בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר בְּכָל שָׁנָה בֵּית דִּין מוֹצִיאִין שְׁלוּחִים לְתַקֵּן הַדְּרָכִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁמְּצָאוּהוּ שֶׁנִּתְקַלְקֵל מְתַקְּנִים אוֹתוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁנִּתְרַשְּׁלוּ בְּדָבָר זֶה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים:

 כסף משנה  בט''ו באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחין וכו' עד כאילו שפכו דמים. בפרק קמא דמועד קטן (דף ה'):

ז * וְכֵן מוֹשְׁחִין בֵּין כָּל עִיר וְעִיר מֵעָרֵי מִקְלָט בִּתְחִלַּת הַפְרָשָׁתָן עַד שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁלָּשׁוֹת בְּשָׁוֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ג) 'תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ':

 ההראב"ד   וכן מושחין בין כל עיר וכו'. א''א וכן משוין. עכ''ל:

 כסף משנה  וכן מושחין בין כל עיר ועיר וכו'. בפרק אלו הן הגולין (דף ט':). וכתב הראב''ד וכן משוין. ואיני יודע מה מלמדנו:

ח עָרֵי מִקְלָט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא כְּרַכִּים גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים אֶלָּא עֲיָרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת. וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם שְׁוָקִים וּבִמְקוֹם הַמַּיִם. וְאִם אֵין שָׁם מַיִם מַכְנִיסִין לְתוֹכָן מַיִם. וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם אֻכְלוּסִין. נִתְמַעֲטוּ אֻכְלוּסֵיהֶן מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. נִתְמַעֲטוּ דִּיּוּרֵיהֶן מַכְנִיסִין לְתוֹכָן כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים. וְאֵין פּוֹרְסִין בְּתוֹכָן מְצוּדוֹת וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכָן חֲבָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֶגֶל גּוֹאֵל הַדָּם מְצוּיָה שָׁם:

 כסף משנה  אין עושין אותן לא עיירות גדולות וכו' עד מצויה שם. גם זה שם (דף י') ופירש''י אין עושין אותן טירין קטנים לפי שאין מזונות מצויים שם ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם תמיד ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו במקום שווקים שימצאו מזונות לקנות במקום אוכלוסים שיהיו כפרים וישוב סמוכים להם שלא יבואו גואל הדם מרובים על העיר בחיל:

ט כָּל עָרֵי הַלְוִיִּם קוֹלְטוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן עִיר מִקְלָט הִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-ו) 'וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר' (במדבר לה-ז) 'כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר'. הִקִּישָׁן הַכָּתוּב כֻּלָּן זוֹ לָזוֹ לִקְלֹט:

 כסף משנה  כל ערי הלוים קולטות עד אינן קולטות אלא לדעת. גם זה שם:

י וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין עָרֵי מִקְלָט שֶׁהֻבְדְּלוּ לְמִקְלָט וּבֵין שְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם. שֶׁעָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת הוֹאִיל וְנִכְנַס בָּהֶן נִקְלָט. וּשְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם אֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא לְדַעַת. וְרוֹצֵחַ הַדָּר בְּעָרֵי מִקְלָט אֵינוֹ נוֹתֵן שְׂכַר בֵּיתוֹ. וְהַדָּר בִּשְׁאָר עָרֵי הַלְוִיִּם נוֹתֵן שָׂכָר לְבַעַל הַבַּיִת:

 כסף משנה  ורוצח הדר בעיר מקלט וכו'. משנה בסוף פ' אלו הן הגולין (דף י"ג) מעלין היו שכר דברי ר' יהודה ר''מ אומר לא היו מעלין להן שכר ובגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ''ב דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להם שכר ופירש''י לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט וידוע דהלכה כר' יהודה:

יא כָּל עִיר הַקּוֹלֶטֶת תְּחוּמָהּ קוֹלֵט כָּמוֹהָ. אִילָן שֶׁעוֹמֵד בְּתוֹךְ תְּחוּם עָרֵי מִקְלָט וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם מִשֶּׁיַּגִּיעַ תַּחַת הַנּוֹף נִקְלָט. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם מִשֶּׁיַּגִּיעַ לְעִקָּרוֹ נִקְלָט וְהַהוֹרְגוֹ שָׁם נֶהֱרָג עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּחוּם קוֹלֵט אֵין הָרוֹצֵחַ דָּר בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) 'וְיָשַׁב בָּהּ' בָּהּ וְלֹא בִּתְחוּמָהּ:

 כסף משנה  כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה. משנה שם: אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט וכו'. משנה שם (דף י"ב) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופירש''י דהיינו לומר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא עכ''ל. וכך הם דברי רבינו אבל קשה לן דהא לא אצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לרבי יהודה אבל לרבנן שפיר מיפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא בנופו מתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה ופירש רש''י בדירה תלה רחמנא דכתיב כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ''ע: ואע''פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו וכו'. .

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק תשיעי

א הָרוּג שֶׁנִּמְצָא נוֹפֵל לָאָרֶץ וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְיוֹצְאִין חֲמִשָּׁה זְקֵנִים [א] מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ב) 'וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ' וּמוֹדְדִין מִמֶּנּוּ אֶל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הֶחָלָל. אֲפִלּוּ נִמְצָא בְּצַד עִיר זוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה מִצְוָה לִמְדֹּד:

 כסף משנה  הרוג שנמצא נופל לארץ וכו'. ויוצאים חמשה זקנים מב''ד שבירושלים. משנה בפרק ט' דסוטה (דף מ"ד:) שלשה מב''ד הגדול שבירושלים היו יוצאים רבי יהודה אומר חמשה שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע''ג דבגמ' אמרינן דת''ק ר''ש מ''מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק ואפשר דכיון דבפ''ק דסנהדרין (דף י"ד) שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח''כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר''ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ומ''ש ומודדין אל הערים. בספרי ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. ומ''ש אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה וכו'. שם שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופירש''י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:

ב אַחַר שֶׁמּוֹדְדִין וְנוֹדְעָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה קוֹבְרִין אֶת הַנֶּהֱרָג בִּמְקוֹמוֹ וְחוֹזְרִין זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמָן. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר מִשֶּׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ אֶל נַחַל שֶׁשּׁוֹטֵף בְּחָזְקָה וְזֶהוּ (דברים כא-ד) 'אֵיתָן' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  ומה שכתב קוברין את הנהרג במקומו. פרק עגלה ערופה (דף מ"ה:) וסוף פרק מרובה (ב"ק דף פ"א:). ומה שכתב וחוזרין זקני ירושלים למקומן. במשנה פרק ט' דסוטה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן וזקני אותה העיר מביאים עגלת בקר ופירש רש''י נפטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו. ומה שכתב משל אנשי אותה העיר. ומה שכתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. שם במשנה איתן כמשמעו קשה ובגמרא (דף מ"ז) תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך וכו' אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כתנא קמא דאתי כסתם מתניתין. ודע ששם במשנה שנינו אף על פי שאינו איתן כשר ופירש''י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ג וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ שָׁם בְּקוֹפִיץ מֵאַחֲרֶיהָ. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר עִם כָּל זְקֵנֶיהָ אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה כֻּלָּן רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן שָׁם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים שָׁם בְּתוֹךְ הַנַּחַל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא-ז) 'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ הַנֶּהֱרָג הַזֶּה וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא-ח) 'כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל'. וְהוֹלְכִין לָהֶן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ח) 'וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם':

 כסף משנה  ומ''ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה. שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. ומ''ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'. שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ"ו:) ת''ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת''ל הערופה ומה ת''ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה: ומ''ש ואומרים שם בתוך הנחל. בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת''ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. ומה שכתב בלשון הקדש. פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ב) ופ' עגלה ערופה (שם דף מ"ד:) ופירש''י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא: ומ''ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'. שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב''ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה. ומ''ש הכהנים אומרים. שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל. ומ''ש בלשון הקדש. נתבאר בסמוך. ומ''ש שאומרים כפר לעמך ישראל לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט. ומ''ש והקב''ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם. שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם:

ד כְּשֶׁמּוֹדְדִין מִן הֶחָלָל מְדַקְדְּקִין בַּמִּדָּה וְאֵין מְקַדְּרִין בָּהּ. וְאֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מוֹדְדִין לִירוּשָׁלַיִם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם אֵין מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְנֶאֱמַר (דברים כא-א) 'בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ':

 כסף משנה  כשמודדין מן החלל וכו'. פרק כיצד מעברין (דף ל"ה:) אמרינן אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ופירש רש''י בעגלה ערופה כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע אי זו היא הקרובה מכולן [וטעמא] מפני שמדידתן של תורה הילכך לא משערינן בהו מידי אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה: ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ''ג. משנה פרק עגלה ערופה (דף מ"ד:) אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ובגמרא (דף מ"ה:) משום דבעינן זקני העיר וליכא: ואין מודדין לירושלים וכו'. משנה וגמ' שם:

ה נִמְצָא קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין מַנִּיחִין [ב] אוֹתָהּ וּמוֹדְדִין אֶל שְׁאָר הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לוֹ. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר אוֹ לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַכּוּ''ם אֵין מוֹדְדִין כָּל עִקָּר שֶׁהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהֲרָגוּהוּ עַכּוּ''ם:

 כסף משנה  נמצא קרוב לירושלים וכו'. משנה שם (דף מ"ד:) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו''ם או לעיר שאין בה ב''ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב''ד ובגמרא (דף מ"ה:) פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב''ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב''ד הא קמ''ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב''ד ת''ל ולקחו זקני העיר ההיא מ''מ ופירש רש''י דהאי העיר יתירה הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר. ועל נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו''ם אמרינן בגמרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו עכו''ם וכן מפורש בירושלמי:

ו אֵין הָעִיר הַקְּרוֹבָה מְבִיאָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁמִּנְיַן הָרֹב שֶׁבָּהּ כְּמוֹ מִנְיַן הָעִיר הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבָּרְחוֹקָה מְרֻבִּין עַל אַנְשֵׁי הַקְּרוֹבָה מִמֶּנָּה הוֹלְכִין אַחַר [ג] הָרֹב וְהַמְרֻבִּין מְבִיאִין הָעֶגְלָה:

 כסף משנה  אין העיר הקרובה מביאה וכו'. בסוף פ''ב דבתרא (דף כ"ג:) רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע''ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע''ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים ופירש''י בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים ונ''ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא''ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה:

ז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר הָרֹב מִן הַתּוֹרָה וְהוֹלְכִין אַחַר הַקָּרוֹב הָרֹב עָדִיף:

ח נִמְצָא הַנֶּהֱרָג מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת וְאַנְשֵׁי זוֹ כְּאַנְשֵׁי זוֹ בְּשָׁוֶה יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשֻׁתָּפוּת. וְיַתְנוּ וְיֹאמְרוּ. אִם זוֹ הִיא הַקְּרוֹבָה הֲרֵי הִיא שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ יִתְּנוּ לָהֶם חֶלְקָם מַתָּנָה. וְאִם אֵלּוּ הֵם הַקְּרוֹבִים הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ יִתְּנוּ לָהֶן חֶלְקָם מַתָּנָה. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וַאֲפִלּוּ בִּידֵי אָדָם:

 כסף משנה  נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות וכו'. בספ''ב דבכורות (דף י"ח) תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א וחכ''א יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ש''מ:

ט  מֵהֵיכָן מוֹדְדִין. [ד] מֵחָטְמוֹ. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כָּל מֵת מִצְוָה מוֹלִיכִין גּוּפוֹ אֵצֶל רֹאשׁוֹ וְנִקְבָּר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  מהיכן מודדין מחוטמו וכו'. משנה פרק עגלה ערופה (דף מ"ד:) מנין היו מודדין ר''א אומר מטיבורו ר''ע אומר מחוטמו ראב''י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו ופסק כר''ע ויש לתמוה דהא קי''ל משנת ראב''י קב ונקי וצ''ל שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו: נמצא גופו במקום אחד וכו'. משנה שם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר''ע אומר הגוף אצל הראש ובגמרא במאי קא מפלגי אי לימא לענין מדידה [קמיפלגי] הא מדקתני סיפא מנין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן אמר ר' יצחק במת מצוה קנה מקומו וכו' והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש [אצל הגוף] דברי ר''א ר''ע אומר הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כר''ע:

י נִמְצְאוּ מֵתִים רַבִּים זֶה בְּצַד זֶה. מוֹדְדִין מֵחָטְמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. וְאִם הָיְתָה עִיר אַחַת קְרוֹבָה לְכֻלָּם מְבִיאָה עֶגְלָה אַחַת עַל כֻּלָּן. * נִמְצְאוּ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה מוֹדְדִין מִן הָעֶלְיוֹן כְּמוֹת שֶׁהֵן מֻנָּחִין:

 ההראב"ד   נמצא זה על גבי זה מודדין מן העליון כמות שהן מונחין. א''א זה הפסק אינו מתברר מהגמרא:

 כסף משנה  נמצאו מתים רבים וכו'. . נמצאו זה ע''ג זה מודדין מן העליון כמות שהן וכו'. בר''פ עגלה ערופה (דף מ"ה) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה א''ל ההוא מרבנן [לאביי] שני חללים זה ע''ג זה מהיכן הוא מודד מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף ולא מתחתון [מודד] ולא מעליון מודד א''ל תניתוה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע''ג חבירו ושכחו התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר''ש בן יהודה אומר משום (ר"ש) שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף סברוה דהני תנאי כר' יהודה סבירא להו דאמר בשדה פרט לטמון וכו' לא אי כר' יהודה ס''ל דכ''ע מין במינו הוי טמון והכא בפלוגתא דר''י ורבנן קמפלגי דרבנן כרבנן ור''ש בן יהודה כר' יהודה. ופירש''י תניתוה לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט ליה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזוק ביה וצף ולא ידעינן מאי הוי עלה עכ''ל. ומשמע דבעיא דטמון איפשיטא לסברת סברוה דלת''ק מין במינו לא הוי טמון ודחי ליה דאיפשט דלכ''ע מין במינו הוי טמון ורבינו נראה שפושט דמין במינו הוי טמון ויש לתמוה דהא מצי למימר כיון דלא איפשיטא מנין לו לפשוט כן ולכל זה נתכוון הראב''ד שכתב זה הפסק אינו מתברר מן הגמרא. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמלישנא דסברוה משמע דלא קאי האי סברא ומלישנא דאי כר''י ס''ל דכ''ע מין במינו הוי טמון ומדלא קאמר ליה בלשון דילמא משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ובבעיא דצף נראה לדחוק ולומר דפשיטא לרבינו דלא מקרי צף משום דמתני' קתני צף על פני המים ומשמע דלא מיקרי צף אלא על פני המים דוקא ואע''ג דההוא מרבנן מיבעיא ליה בצף לא חש אביי למפשטה משום דמילתא דפשיטא היא ממתני' כדאמרן ואע''ג דבירושלמי פשט דאין מודדין מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מפני שהוא צף פסק רבינו כדמשמע ליה מגמרא דידן וצ''ע:

יא נֶאֱמַר (דברים כא-א) 'כִּי יִמָּצֵא חָלָל' לֹא חָנוּק וְלֹא מְפַרְפֵּר שֶׁאֵין זֶה נִקְרָא חָלָל. (דברים כא-א) 'בָּאֲדָמָה' לֹא טָמוּן בְּגַל. (דברים כא-א) 'נֹפֵל' לֹא תָּלוּי בְּאִילָן. (דברים כא-א) 'בַּשָּׂדֶה' לֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. (דברים כא-א) 'לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ' הָא אִם נוֹדַע לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:

יב אֲפִלּוּ רָאָה הַהוֹרֵג עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל לְעֵדוּת בָּעֲבֵרָה לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. לְפִיכָךְ מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים בְּגָלוּי בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:

 כסף משנה  (יא-יב) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר וכו'. פרק עגלה ערופה (דף מ"ה ע"ב) ופירש''י חלל לא מיקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב. ומ''ש באדמה לא טמון בגל וכו' עד על פני המים. משנה שם (דף מ"ד:): לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפילו ראה ההורג עד אחד. ברייתא שם (דף מ"ז:). ומ''ש אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין: ומ''ש לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה. משנה וברייתא שם:

יג עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וְעֵד אֶחָד הִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְעִנְיָן זֶה. וְאִם בָּא אַחַר כָּךְ עֵד אֶחָד וְהִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא רָאִיתָ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן וְאֵין עוֹרְפִין:

 כסף משנה  עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' בד''א בשבאו שניהם כאחד וכו'. משנה שם עד אחד אומר ראיתי (את ההורג) ועד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין ובגמ' עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן וכו' השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ''מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן אמר רבי יצחק ור' חייא אמר תני [לא] היו עורפין וכו' ולר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש''י (דף ל"א:) הרי כאן שנים הרי הוא כשנים כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה [מתני'] כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בבית דין והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי עכ''ל. ופסק רבינו כר' חייא והטעם כתבתי בפ''א מהל' סוטה:

יד בָּאוּ שְׁנַיִם אַחַר שֶׁהֵעִיד הָאֶחָד וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ לֹא רָאִיתָ הֲרֵי הֵן כִּשְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְעוֹרְפִין. * אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וְאִשָּׁה אַחֶרֶת מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא רָאִית הָיוּ עוֹרְפִין בֵּין שֶׁבָּאוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בֵּין שֶׁבָּאוּ זוֹ אַחַר זוֹ. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן לֹא רְאִיתֶם אֵין עוֹרְפִין. אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לוֹ לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִין:

 ההראב"ד   אשה אומרת ראיתי את ההורג עד בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. א''א נראה מן הגמרא שזה שיבוש הוא דבזה אחר זה הראשון עיקר ואפילו אשה עכ''ל:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן כְּשֵׁרִים אוֹ פְּסוּלִים. * אֲבָל אִם אָמַר עֵד אֶחָד רָאִיתִי הַהוֹרֵג וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים אוֹמְרִים לוֹ לֹא רָאִיתָ אֵין עוֹרְפִין:

 ההראב"ד   אבל אם אמר עד אחד וכו'. א''א גם זה שיבוש:

טז * שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים אוֹמְרִים רָאִינוּ הַהוֹרֵג וְעֵד אֶחָד מַכְחִישָׁם וְאוֹמֵר לֹא רְאִיתֶם עוֹרְפִים. שֶׁאֲפִילוּ מֵאָה נָשִׁים אוֹ מֵאָה פְּסוּלִים וְעֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת כֻּלָּן הֲרֵי אֵלּוּ כְּאִישׁ אֶחָד וְעֵד אֶחָד:

 ההראב"ד   שתי נשים או שני פסולין אומרים וכו' עד עורפין. א''א גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא אבל אתא לבסוף הולכים אחר רוב דעות ואפילו בעד אחד מכחישן עכ''ל:

 כסף משנה  (יד-טז) ומ''ש באו שנים אחר שהעיד האחד וכו'. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו' עד בין שבאו זו אחר זו. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך וע''כ לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב''ד שכתב אשה אומרת ראיתי וכו' עד זו אחר זו נראה מהגמ' שזה שיבוש דבזה אחר זה וכו'. ומ''ש רבינו שנים אומרים ראינו וכו'. אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית וכו' בד''א בשהיו שלשתן כשרים או פסולים וכו'. שם (דף מ"ז:) תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית וכו' היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דר' חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדר' נחמיה דאמר כ''מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות וכו' ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש''י בזה כתבתי בפ''א מהלכות סוטה וממ''ש שם יתבארו דברי רבינו כאן. וכתב הראב''ד שנים אומרים ראינו וכו' עד עורפין גם זה שיבוש עכ''ל. ותמיהא לי דהא דברי רבינו משנה שלימה הם והיאך כתב שהוא שיבוש ואפשר שטעמו משום דבגמ' מקשה מהאי בבא דמשמע מינה הא חד וחד היו עורפין ותיובתא דרבי חייא ואיצטריך לשנויי אלא כולה מתני' בפסולי עדות וכרבי נחמיה וא''כ לא היה לו לרבינו לכתוב בבא זו כי היכי דלא נידוק מינה הא חד וחד היו עורפין ותקשה לרבי חייא וי''ל דרבינו לא לדיוקא כתביה שאי אפשר למידק מינה הכי שהרי כתב בהדיא דעד אחד ועד אחד לא היו עורפין ואם תאמר משנה שאינה צריכה היא ויש לומר שרצה להעתיק המשנה כצורתה כיון שהיא גופה אמת בלא דיוק ואי אפשר לטעות לדייק בה ומפני שכתב ה''ז נאמן כשנים לענין זה רצה לכתוב דין השנים: וכתב עוד הראב''ד שתי נשים או שנים פסולים אומרים וכו' עד עורפין גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא וכו'. ואיני יורד לסוף דעתו של הראב''ד שהרי דברי רבינו מפורשים בגמרא דללישנא בתרא שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי והיינו דאתא ע''א לבסוף ולא אמרו הלך אחר רוב דעות אלא בשכולם נשים או פסולים:

יז * שָׁלֹשׁ נָשִׁים אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּלִים אוֹמְרִים רָאִינוּ הַהוֹרֵג וְאַרְבַּע נָשִׁים אוֹ אַרְבָּעָה פְּסוּלִים אוֹמְרִים לֹא רְאִיתֶם עוֹרְפִין. זֶה הַכְּלָל בִּפְסוּלִין [הַלֵּךְ] אַחַר רֹב הַמִּנְיָן בְּכָל מָקוֹם:

 ההראב"ד   שלש נשים או שלשה פסולים וכו'. א''א אפילו בזה אחר זה עכ''ל:

 כסף משנה  ועל מ''ש רבינו ג' נשים או ג' פסולים וכו' כתב הראב''ד אפילו בזה אחר זה. ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק עשירי

א אֵין דִּין עֶגְלָה עֲרוּפָה נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

 כסף משנה  אין דין עגלה ערופה [נוהג] אלא בארץ וכן בעבר הירדן. בספרי סוף פרשת שופטים אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות עבר הירדן:

ב עֶגְלָה עֲרוּפָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת [א]. אֲבָל אִם הָיְתָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד פְּסוּלָה. וְאֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִין וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הָיְתָה טְרֵפָה פְּסוּלָה. (דברים כא-ח) 'כַּפָּרָה' נֶאֱמַר בָּהּ כְּקָדָשִׁים:

 כסף משנה  עגלה ערופה בת שתי שנים וכו'. בריש מס' פרה וכחכמים: ואין המומין פוסלין. משנה פ' עגלה ערופה (דף מ"ה). ומ''ש ואעפ''כ אם היתה טרפה פסולה וכו'. ירושלמי שם אלא שמשמע שם שלפ''ז מחוסרת אבר פסולה ויש לתמוה למה השמיטו רבינו:

ג  כָּל הָעֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת אֶת הָעֶגְלָה כְּמוֹ שֶׁפּוֹסְלִין בְּפָרָה אֲדֻמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ג) 'אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ'. וְלָמָּה נֶאֱמַר עֹל אַחַר שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא עֵבַּד בָּהּ שֶׁהוּא כּוֹלֵל הָעל עִם שְׁאָר עֲבוֹדוֹת. שֶׁהָעל פּוֹסֵל בֵּין בִּשְׁעַת מְלָאכָה בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה כֵּיוָן שֶׁמָּשְׁכָה בְּעל טֶפַח נִפְסְלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה. וּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלִין אֶלָּא עַד שְׁעַת מְלָאכָה:

 כסף משנה  כל העבודות פוסלות את העגלה וכו' עד אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה. בפרק עגלה ערופה (דף מ"ו):

ד כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצָרְכָּהּ כְּגוֹן פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים אֵינוֹ פּוֹסְלָהּ. וְכָל שֶׁהִיא שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ כְּגוֹן שֶׁפֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ לְנוֹשְׂאָהּ פְּסוּלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה:

 כסף משנה  כל מלאכה שהיא לצרכה וכו'. נלמד מדיני פרה השנויים בפ''ב ממס' פרה:

ה אֵין עוֹרְפִין אֶת הָעֶגְלָה אֶלָּא בַּיּוֹם לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (דברים כא-ח) 'כַּפָּרָה' כְּקָדָשִׁים. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַעֲרִיפָתָהּ. וְאֵין עוֹרְפִין שְׁתֵּי עֶגְלוֹת כְּאַחַת שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת:

 כסף משנה  אין עורפין את העגלה אלא ביום וכו' וכל היום כשר לעריפתה. משנה בפרק ב' דמגילה (דף כ' ע"ב): ואין עורפין שתי עגלות כאחת וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ח') ויהיב טעמא מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות:

ו עֶגְלָה עֲרוּפָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה וְנִקְבֶּרֶת בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וּמִשֶּׁתֵּרֵד לַנַּחַל תֵּאָסֵר בַּהֲנָאָה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶעֶרְפָה. וְאִם מֵתָה אוֹ נִשְׁחֲטָה אַחַר יְרִידָתָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה וְתִקָּבֵר:

 כסף משנה  עגלה ערופה אסורה בהנאה וכו'. משנה בפ' בתרא דע''ז (דף ע"ד): ונקברת במקום עריפתה. בס''פ ב''ש (זבחים מ"ו): ומשתרד לנחל תיאסר וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו' אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א''כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה תנאי היא ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס''ל אבל קשה דלפ''ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב''א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב''ד לא חלק עליו בזה כלום עכ''ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה משנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה ואיגלאי מילתא דהקדש טעות הוה ואע''פ שהתוס' תירצו זה ואמרו דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבינו לא ניחא ליה בההוא תירוצא וסובר דגמ' לפום מאי דס''ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואף על פי כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה שע''י כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי הילכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה:

ז נִמְצְאוּ הָעֵדִים זוֹמְמִין הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר עֵד אֶחָד אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ לֹא רָאִיתָ. וְהִפְרִישׁוּ אֶת הָעֶגְלָה וְהוֹרִידוּהָ לַנַּחַל לְעָרְפָהּ עַל פִּיהֶם. וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ הַשְּׁנַיִם. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  נמצאו העדים זוממין וכו'. בפרק בתרא דכריתות שם (דף כ"ד) א''ר יהודה אמר רב מודים חכמים לר' מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לעגלה ערופה:

ח נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא תֵּעָרֵף הָעֶגְלָה תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. נִמְצָא אַחַר שֶׁנֶּעֶרְפָה תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ. שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הָרוֹצֵחַ אַחַר עֲרִיפָתָהּ הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר [ב] (דברים כא-ט) 'וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי':

 כסף משנה  נמצא ההורג וכו' עד הרי זה יהרג. משנה פרק עגלה ערופה (דף מ"ז) ופירש''י כיפרה ספיקה היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר מספק ולכשימצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו באיסור הנאה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים:

ט הַנַּחַל שֶׁנֶּעֶרְפָה בּוֹ הָעֶגְלָה אָסוּר בִּזְרִיעָה וַעֲבוֹדָה לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ד) 'אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ'. וְכָל הָעוֹבֵד שָׁם עֲבוֹדָה בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע כְּגוֹן שֶׁחָרַשׁ אוֹ חָפַר אוֹ זָרַע אוֹ נָטַע וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וּמֻתָּר לִסְרֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָרַג שָׁם בֶּגֶד אוֹ תְּפָרוֹ שֶׁאֵינָהּ מְלָאכָה בְּגוּף הַקַּרְקַע. לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יֵעָבֵד וְלֹא יִזָּרֵעַ מָה זְרִיעָה בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע אַף כָּל הָעֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֶסְרָה שָׁם אֵינָהּ אֶלָּא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע:

 כסף משנה  הנחל שנערפה בו אסור בזריעה ועבודה לעולם וכו' עד אינה אלא בגופה של קרקע. משנה וברייתא שם (דף מ"ז:):

י אַנְשֵׁי עִיר קְרוֹבָה שֶׁנִּתְאַחֲרוּ וְלֹא הֵבִיאוּ עֶגְלָה עֲרוּפָה. כּוֹפִין אוֹתָן וּמְבִיאִין וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. שֶׁחַיָּבֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּבִים לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים:

 כסף משנה  אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'. בפ' בתרא דכריתות (דף כ"ו) אהא דאמר ר''א שאין יוה''כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה''כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב''ה ושני ר''פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש''י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה''כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק אחד עשר

א מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ח) 'וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ'. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה. אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ [א] זָקוּק לוֹ. וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר מִן הַמַּעֲקֶה:

 כסף משנה  מ''ע לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ''ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת''ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרא ומרפסת ת''ל בית בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה וכן כתבה ספר מצות גדול הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ''ק דיומא (דף י"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר: וכל בית שאין בו ד''א על ד''א פטור מן המעקה. ברייתא בפ''ק דסוכה (דף ג':):

ב בַּיִת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין חַיָּבִין בְּמַעֲקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ח) 'כִּי יִפּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ' לֹא תָּלָה אֶלָּא בְּנוֹפֵל. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר [ב] (דברים כב-ח) 'גַּגֶּךָ' לְמַעֵט בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפִי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִים לְדִירָה. הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה מִגַּגּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לְמַעֲקֶה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִפּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא לְתוֹכוֹ:

 כסף משנה  בית של שני שותפין וכו'. שם בפ' ראשית הגז (דף קל"ו) אהא דתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר אמר רבא מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' מעקה אע''ג דכתב רחמנא לגגך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ופירש''י כי יפול הנופל כל שראוי ליפול הימנו ואפילו של שותפות. בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה. ודע דאמרינן בגמ' בתר הכי א''ר ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר א''ר חנינא מסורא ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר ופי' רש''י ליתנהו להני כללי דאמר רבא דמודה רבי אלעאי בכל הני דהא תניא דפליג ר' אלעאי בבכורה ולא מרבי לה מבקרכם וצאנכם עכ''ל. משמע שהוא מפרש דאכולהו מילי דלעיל קאי ומעקה מכללן וכ''כ סמ''ג שר' אלעאי פוטר בית דשותפין ממעקה וכתב ויכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי אע''פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פיטור חו''ל וכתב שזה טעמו של רבינו ואני אומר עוד שאפשר שרבינו מפרש דלא קאי ליתנהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא: היתה רה''ר גבוה מגגו וכו'. בפ''ה דב''ק (דף נ"א) ממנו ולא לתוכו שאם היתה רה''ר גבוה מגגו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו:

ג * גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל מִמֶּנּוּ הַנּוֹפֵל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַמְחִצָּה חֲזָקָה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁעֵן אָדָם עָלֶיהָ וְלֹא תִּפּל. וְכָל הַמֵּנִיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ח) 'וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ'. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 ההראב"ד   גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים. א''א דוקא ממקום דרסו והוא מקום הנמוך שבו אבל שאר צדדין ג' טפחים עכ''ל:

 כסף משנה  גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וכו'. בסיפרי כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים בית דורסו עשרה ופירש ספר מצות גדול מעגלו גובהו בבור ג' טפחים ובבית גובהו עשרה. והראב''ד כתב על דברי רבינו גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים א''א דוקא ממקום דורסו והוא המקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים עכ''ל. נראה שהיה מפרש כן הברייתא הנזכרת ונראה לי שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה י' טפחים ע''י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים: וצריך להיות המחיצה חזקה וכו'. פשוט הוא: כל המניח גגו בלא מעקה וכו'. בספרי ופשוט הוא:

ד אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל [ג] מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ'. וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב-ח) 'לֹא תָשִׂים דָּמִים':

 כסף משנה  אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'. בסיפרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת''ל לא תשים דמים בביתך: חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים. מכאן נראה שלא היה מפרש רבינו מקום מעגלו כמו שפירש ספר מצות גדול: וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכו'. בפ''ק דב''ק (דף ט"ו:) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

ה הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו'. .

ו וְאֵלּוּ הֵן. לֹא יַנִּיחַ אָדָם פִּיו עַל הַסִּילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה. וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מִן הַנְּהָרוֹת וּמִן הָאֲגַמִּים שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם מְגֻלִּים שֶׁמָּא שָׁתָה מֵהֶן נָחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִזּוֹחֲלֵי עָפָר וְיָמוּת:

 כסף משנה  ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון וכו' ולא ישתה בלילה מן הנהרות וכו'. בפ''ק דע''ז (דף י"ב:): ולא ישתה מים מגולים וכו'. .

ז וְאֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁקִין הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי. הַמַּיִם. וְהַיַּיִן. וַאֲפִלּוּ מָזוּג וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל טַעֲמוֹ לְהִשְׁתַּנּוֹת לְחֹמֶץ. וְהֶחָלָב. וְהַדְּבַשׁ. וְהַצִּיר. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין אֵין מַקְפִּידִין עַל גִּלּוּיָן שֶׁאֵין בַּעֲלֵי אֶרֶס שׁוֹתִין מֵהֶן:

 כסף משנה  ואלו הם המשקים האסורים משום גילוי המים והיין והחלב. פרק ח' דתרומות. ומ''ש ואפי' מזוג. פ''ב דע''ז (דף ל'). ומ''ש ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ. ג''ז שם. ומ''ש והדבש והציר. בפרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט:):

ח הַשּׁוּם שֶׁנִּתְרַסֵּק וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנֶּחְתַּךְ וְנִתְגַּלָּה אָסוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. יַיִן מְבֻשָּׁל וְיַיִן תּוֹסֵס אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְתוֹסֵס הוּא הַיַּיִן מִשְּׁעַת דְּרִיכָתוֹ עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְיַיִן אוֹ מַיִם אוֹ חָלָב שֶׁהָיוּ חַמִּין כָּל זְמַן שֶׁהַהֶבֶל עוֹלֶה מֵהֶן וְכֵן מַשְׁקִין שֶׁהָיָה הַמַּשְׁקֶה יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה לְתוֹכָן טִפָּה אַחַר טִפָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טוֹרֵד וְיוֹרֵד כָּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי שֶׁזּוֹחֲלֵי עָפָר מִתְיָרְאִים מִבִּעְבּוּעַ הַמַּשְׁקֶה וּמִן הַהֶבֶל וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ומ''ש השום שנתרסק. בפ''ק דביצה (דף ז':). ומ''ש ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור. בפרק ב' דע''ז (דף ל':). ומ''ש יין מבושל ויין תוסס וכו'. שם. ומ''ש ויין או מים וכו' כל זמן שההבל עולה מהן. ירושלמי בפרק ח' דתרומות. ומה שכתב וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה טיפה וכו'. בפ''ב דעבודה זרה (דף ל':):

ט מֵי כְּבָשִׁין וּמִי שְׁלָקוֹת וּמֵי תּוּרְמוּסִין אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. מַיִם שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת וְתוּרְמוּסִין אִם נִשְׁתַּנָּה טַעְמָן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְאִם אֵין בָּהֶם נוֹתֵן טַעַם אֲסוּרִין. וְכֵן מַיִם שֶׁהֵדִיחַ בָּהֶן פְּרִישִׁים וְדַרְמוּסְקִין לַחוֹלֶה אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי:

 כסף משנה  ומ''ש מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין וכו'. [שם בירושלמי מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין] מים שהדיח בהם כבשים ושלקין ותורמוסים הרי אלו אסורים ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשלא נשתנה טעמן שאם נשתנה טעמן היינו מי תורמוסין דשרו וכ''נ מתוספתא אלא שכתובה בחילוף. ומ''ש וכן מים ששרה בהם פרישין וכו'. שם:

י יַיִן שֶׁנִּתְחַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים חַדִּין כְּפִלְפְּלִין אוֹ דְּבָרִים מָרִים כְּאַפְסַנְתִּין עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה טַעֲמָם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין:

 כסף משנה  יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלים או דברים מרים וכו'. שם ובגמרא דידן בפרק ב' דעבודה זרה:

יא כָּל הַמַּשְׁקִין הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי שֶׁנִּתְגַּלּוּ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה אֲסוּרִין וַאֲפִלּוּ הָיָה בְּצִדָּן אָדָם יָשֵׁן אֵין אֵימַת יָשֵׁן עַל הַזּוֹחֲלִין. וְכַמָּה יִשְׁהוּ וְיֵאָסְרוּ. כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִתַּחַת אֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה וְיַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  כל המשקין האסורים משום גילוי וכו'. בפרק ב' דע''ז: וכמה ישהו ויאסרו וכו'. משנה פרק ח' דתרומות ומייתי לה פירקא קמא דחולין (דף י'):

יב שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁיֵּאָסְרוּ אִם נִתְגַּלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַסַּם נִכָּר בָּהֶן וּמַזִּיק. אֲבָל אִם הָיוּ הַמַּיִם מְרֻבִּין כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת. וְכֵן הַדִּין בִּשְׁאָר הַמַּשְׁקִין:

 כסף משנה  שיעור המים שיאסרו אם נתגלו וכו'. משנה פרק שמיני דתרומות וכת''ק:

יג מַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ כָּל שֶׁהוּא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. לָגִין מְגֻלֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל אוֹ בַּתִּיק שֶׁלּוֹ אוֹ בַּבּוֹר אֲפִלּוּ עָמֹק מֵאָה אַמָּה אוֹ בְּמִגְדָּל גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה אוֹ בִּטְרַקְלִין מְיֻפֶּה וּמְסֻיָּד הֲרֵי זֶה אָסוּר. בָּדַק אֶת הַתֵּבָה אוֹ אֶת הַמִּגְדָּל וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הָיָה בָּהֶן נֶקֶב אָסוּר. כַּמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב. כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל קָטָן:

 כסף משנה  מעיין המושך כל שהוא אין בו משום וכו'. ירושלמי פ''ח דתרומות: לגין מגולה שהניחו וכו'. ירושלמי שם לגין שהניחו בשידה תיבה ומגדל שכחו וחזר ומצאו אסור בדק ואח''כ הניחו מותר. ומ''ש או בתיק שלו או בבור וכו'. בתוספתא פ''ו. ומ''ש ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב וכו'. (שם) ובירושלמי פרק ח' דתרומות ומסיים בה עד שלא תכנס ראש אצבע קטנה של תינוק בן יומו ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ''ל דמדסתם של קטן משמע היותר קטן שבכולם היינו בן x יומו:

יד חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ לֹא יִשְׁתֶּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְאָמְרוּ שֶׁשָּׁתָה עֲשִׂירִי וּמֵת מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ שָׁקַע לְמַטָּה. וְיֵשׁ סַם חֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר שֶׁעוֹלֶה וְצָף לְמַעְלָה [ד] וְיֵשׁ סַם שֶׁהִיא נִתְלֵית בְּאֶמְצַע הַמַּשְׁקֶה. לְפִיכָךְ הַכּל אָסוּר וַאֲפִלּוּ סִנְּנוֹ בְּמִסְנֶנֶת. וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלָּה אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ לֹא יֹאכַל עֲשִׂירִי:

 כסף משנה  חבית שנתגלתה וכו'. שם ובגמרא דידן פ''ב דע''ז:

טו מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ לֹא יִשְׁפְּכֵם לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא יְרַבֵּץ בָּהֶם אֶת הַבַּיִת וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט וְלֹא יִרְחַץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ. אֲבָל מַשְׁקֶה אוֹתָן לֶחָתוּל:

 כסף משנה  ומ''ש ולא ישקה מהם לבהמתו וכו'. בפרק ב' דע''ז. ומ''ש אבל משקה אותן לחתול מפרש בגמרא דה''מ לחתול שלו אבל לא לחתול של חבירו משום דאע''ג דלא ממית ליה ארס הנחש מכחיש ליה ואע''ג דהדר ברייא זימנין דבעי לזבוניה ומפסיד ליה מיניה ורבינו השמיט זה משום דהשתא אין דרך למכור חתול:

טז עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם מְגֻלִּין אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה תִּשָּׂרֵף וַאֲפִלּוּ נֶאֱפֵת הַפַּת אֲסוּרָה:

 כסף משנה  עיסה שנילושה וכו'. בירושלמי פרק שמיני דתרומות מתיר רבי נחמיה ומשמע דתנא קמא אוסר. ומה שכתב אפילו של תרומה תשרף. תוספתא פרק ו':

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שנים עשר

א בְּהֵמָה חַיָּה אוֹ עוֹף שֶׁנְּשָׁכָן הַנָּחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁאָכְלוּ סַם הַמֵּמִית הָאָדָם קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה בְּגוּפָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁנִּמְצְאוּ חֲתוּכֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין מִשּׁוּם טְרֵפָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם סַכָּנָה שֶׁמָּא אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר נְשָׁכָן עַד שֶׁיִּבָּדְקוּ. כֵּיצַד בּוֹדְקָן. צוֹלֶה אוֹתָן בְּתַנּוּר. אִם לֹא נִתְחַתֵּךְ הַבָּשָׂר וְלֹא נִשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר הַצָּלִי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

 כסף משנה  בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש. משנה סוף פרק אלו טריפות (חולין דף נ"ח:). ומה שכתב או שאכלו סם המות הממית האדם הרי אלו אסורים. שם בגמרא וכתב רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק. ומה שכתב לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים וכו' עד הרי אלו מותרים. עובדא שם (דף נ"ט):

ב וְכֵן נִקּוּרֵי תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְהַקִּשּׁוּאִים וְהַדִּלּוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִין וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת אֲפִלּוּ הָיוּ גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִין וַאֲפִלּוּ הָיוּ בְּתוֹךְ הַכְּלִי כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵחָה וְנִמְצָא נָשׁוּךְ אָסוּר שֶׁמָּא [א] נָחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נְשָׁכוֹ. וַאֲפִלּוּ רָאָה צִפּוֹר אוֹ עַכְבָּר יוֹשֵׁב וּמְנַקֵּר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נִקַּב:

 כסף משנה  וכן נקורי תאנים וכו'. משנה פרק ח' דתרומות. ומ''ש ואפילו ראה צפור וכו'. פ''ק דחולין (דף ט'):

ג תְּאֵנָה אוֹ עֵנָב שֶׁנִּטַּל הָעֹקֶץ שֶׁלָּהֶן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי. לְפִיכָךְ אוֹכֵל אָדָם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. תְּאֵנָה נְקוּרָה שֶׁיָּבְשָׁה וְנַעֲשֵׂית גְּרוֹגֶרֶת וּתְמָרָה נְקוּרָה שֶׁיָּבְשָׁה שְׁתֵּיהֶן מֻתָּרוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש תאנה או ענב וכו'. בפ''ב דע''ז (דף ל':) ופ''ח דתרומות בירושלמי:

ד אָסוּר לְאָדָם לִתֵּן [ב] מָעוֹת אוֹ דִּינָרִים לְתוֹךְ פִּיו שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶן רֹק יָבֵשׁ שֶׁל מֻכֵּי שְׁחִין אוֹ מְצֹרָעִין אוֹ זֵעָה. שֶׁכָּל זֵעַת אָדָם [ג] סַם הַמָּוֶת חוּץ מִזֵּעַת הַפָּנִים:

 כסף משנה  אסור לאדם ליתן מעות וכו'. בירושלמי פרק ח' דתרומות א''ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומא תבשילא תותי ערסא x פיסתא תחות שיחיא מיצנע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא א''ר יוסי בר בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים:

ה * וְכֵן לֹא יִתֵּן אָדָם פַּס יָדוֹ תַּחַת שֶׁחְיוֹ [ד] שֶׁמָּא נָגַע בְּיָדוֹ בִּמְצֹרָע אוֹ בְּסַם רַע שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. * וְלֹא יִתֵּן הַתַּבְשִׁיל תַּחַת הַמִּטָּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יִפּל בּוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֵהוּ:

 ההראב"ד   וכן לא יתן אדם פס ידו וכו'. א''א בירושלמי אסור למיתן פיסתא תותי בי שחיא ומפרשין חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה עכ''ל: ולא יתן התבשיל וכו'. א''א גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד וכן לא יתן אדם פס וכו'. א''א בירושלמי אסור למיתן פיסתא וכו'. ועל מ''ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה כתב א''א גם זה בירושלמי ומפרשין מפני רוח רעה. ועל מ''ש וכן לא ינעוץ הסכין וכו'. כתב גם זה מפרשים משום בזוי שעושה מהם תיק לסכין עכ''ל. ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה וירא שמים יצא את כולם:

ו * וְכֵן לֹא יִנְעֹץ הַסַּכִּין בְּתוֹךְ הָאֶתְרוֹג אוֹ בְּתוֹךְ הַצְּנוֹן שֶׁמָּא יִפּל אָדָם עַל חֻדָּהּ וְיָמוּת. וְכֵן אָסוּר לָאָדָם לַעֲבֹר תַּחַת קִיר נָטוּי אוֹ עַל גֶּשֶׁר רָעוּעַ אוֹ לִכָּנֵס לְחֻרְבָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִשְּׁאָר הַסַּכָּנוֹת אָסוּר לַעֲבֹר בִּמְקוֹמָן:

 ההראב"ד   וכן לא ינעוץ וכו'. א''א גם זה מפרשים משום ביזוי שעושה מהן תיק לסכין:

 כסף משנה  וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי. בפ''ק דראש השנה (דף ט"ז:). ומ''ש או ליכנס לחורבה. בפ''ק דברכות (דף ג'):

ז  וְכֵן אָסוּר לִיהוּדִי לְהִתְיַחֵד עִם הָעַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּדִים עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלֹא יִתְלַוֶּה עִמָּהֶן בַּדֶּרֶךְ. פָּגַע עַכּוּ''ם בַּדֶּרֶךְ [ה] מַחְזִירוֹ לִימִינוֹ. הָיוּ עוֹלִין בְּמַעֲלֶה אוֹ יוֹרְדִים בִּירִידָה לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְעַכּוּ''ם לְמַעְלָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְעַכּוּ''ם לְמַטָּה שֶׁמָּא יִפּל עָלָיו לַהֲמִיתוֹ. וְאַל יָשֹׁחַ לְפָנָיו שֶׁמָּא יָרֹץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ:

ח אִם שְׁאָלוֹ לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁהִרְחִיב יַעֲקֹב לְעֵשָׂו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לג-יד) 'עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה':

 כסף משנה  (ז-ח) וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו''ם וכו' עד אל אדוני שעירה. בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ"ה:):

ט  אָסוּר לִקַּח רְפוּאָה מִן הָעַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּחְיֶה. וְאָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת [ו] מִן הָאֶפִּיקוֹרוֹס וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו. וּמֻתָּר לִקַּח רְפוּאָה מִן הָעַכּוּ''ם לִבְהֵמָה אוֹ לְמַכָּה שֶׁבַּגּוּף מִבַּחוּץ כְּגוֹן מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה. וְאִם הָיְתָה מַכָּה שֶׁל סַכָּנָה אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ. וְכָל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶם:

 כסף משנה  אסור ליקח רפואה מן העכו''ם וכו'. שם אמר ר''י וכו' ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם ודאי מת מתרפאין מהם הא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכו' מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם האפיקורוסים ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה וכו' שאני אפיקורסות דמשכא ואתי לממשך בתרייהו. ומה שכתב ומותר ליקח רפואה מן העכו''ם לבהמה וכו'. משנה שם מתרפאין מהם [ובגמרא] ואיכא דאמרי וכו' אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ופסק רבינו כלישנא קמא להחמיר בסכנת נפשות וכ''ש דמסתבר טעמיה. ולזה נתכוון עוד במה שכתב ואם היתה של סכנה אסור ליקח ממנו כלומר אפילו שהמכה מבחוץ אם היתה של סכנה כגון גב היד וגב הרגל אסור ליקח ממנו:

י וּמֻתָּר לִשְׁאוֹל לְרוֹפֵא עַכּוּ''ם וְיֹאמַר לוֹ סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לְךָ וְכָךְ וְכָךְ תַּעֲשֶׂה אֲבָל לֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ומה שכתב ומותר לשאול לרופא עכו''ם וכו'. גם זה שם ומפרש טעמא דסבר דמשאיל לי משאיל לאיניש אחרינא ואתי ההוא גברא לאורועי נפשיה:

יא וְאָסוּר לְהִסְתַּפֵּר מֵהֶן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ. אִם הָיָה אָדָם [ז] חָשׁוּב מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא לְהָרְגוֹ. וְאִם דִּמָּה לְעַכּוּ''ם שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב כְּדֵי שֶׁיְּפַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא יַהַרְגֶנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ואסור להסתפר מהם. משנה שם וכחכמים ואמרינן בגמרא (דף כ"ט) שאם ישראל רואה במראה מותר להסתפר מהם אפי' ברה''י משום דע''י המראה מתחזי כאדם חשוב ומתיירא להורגו:

יב  אָסוּר לִמְכֹּר לְעַכּוּ''ם כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן לֹא סַכִּין וְלֹא קוֹלָרִין וְלֹא כְּבָלִים [שֶׁל בַּרְזֶל] וְלֹא שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הִינְדּוּאָה וְלֹא דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים. אֲבָל מוֹכְרִין לָהֶן תְּרִיסִין שֶׁאֵינָן אֶלָּא לְהָגֵן:

יג וּכְשֵׁם שֶׁאָסְרוּ לִמְכֹּר לְעַכּוּ''ם כָּךְ אָסְרוּ לִמְכֹּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכֵר לְעַכּוּ''ם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְחַיִל שֶׁל בְּנֵי הַמְּדִינָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְגִנִּין עַל יִשְׂרָאֵל:

יד כָּל שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר לְעַכּוּ''ם אָסוּר לִמְכֹּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא לִסְטִים מִפְּנֵי שֶׁנִּמְצָא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וּמַכְשִׁילוֹ. וְכֵן כָּל הַמַּכְשִׁיל עִוֵּר בְּדָבָר וְהִשִּׂיאוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת אוֹ שֶׁחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁהוּא עִוֵּר וְאֵינוֹ רוֹאֶה דֶּרֶךְ הָאֱמֶת מִפְּנֵי תַּאֲוַת לִבּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל'. הַבָּא לִטּל מִמְּךָ עֵצָה תֵּן לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ:

 כסף משנה  (יב-יד) אסור למכור כל כלי המלחמה וכו' עד לישראל שהוא לסטים. בפירקא קמא דעבודה זרה (דף ט"ו:): ומה שכתב וכן כל המכשיל עור וכו'. .

טו וְאָסוּר לְהַשִּׂיא עֵצָה טוֹבָה לְעַכּוּ''ם אוֹ לְעֶבֶד רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה שֶׁיַּעֲשֶׂה דְּבַר מִצְוָה וְהוּא עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ אָסוּר. וְלֹא נִתְנַסָּה דָּנִיֵּאל אֶלָּא עַל שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר לִתֵּן צְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר לָהֶן (דניאל ד-כד) 'מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ':

 כסף משנה  ואסור להשיא עצה טובה לעכו''ם או וכו'. בפרק קמא דבתרא (דף ד') וכשינויא בתרא דקאמר ואי בעית אימא שאני בית המקדש דאי לאו מלכותא לא מתבני:

הלכות רוצח ושמירת נפש - פרק שלשה עשר

א מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָה בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר [א] מִמַּשָּׂאָהּ הֲרֵי זֶה מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ה) 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ':

 כסף משנה  מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה. בסוף פרק אלו מציאות (דף ל"ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו:

ב וְלֹא יִפְרֹק וְיַנִּיחֶנּוּ נִבְהָל וְיֵלֵךְ אֶלָּא יָקִים עִמּוֹ וְיַחְזֹר וְיִטְעֹן מַשָּׂאוֹ עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ד) 'הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת. וְאִם הִנִּיחוֹ נִבְהָל וְלֹא פָּרַק וְלֹא טָעַן בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ד) 'לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ':

 כסף משנה  ומ''ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'. שם בגמ':

ג הָיָה כֹּהֵן וְהַבְּהֵמָה רוֹבֶצֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֵינוֹ מִתְטַמֵּא לָהּ כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא לְהֶשֵּׁב אֲבֵדָה. וְכֵן אִם הָיָה זָקֵן שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטְעֹן וְלִפְרֹק הוֹאִיל וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ פָּטוּר:

ד זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ הָיָה טוֹעֵן וּפוֹרֵק הֲרֵי זֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה [ב] חָסִיד וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין אֲפִלּוּ הָיָה הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל וְרָאָה בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָה שֶׁל תֶּבֶן אוֹ קָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פּוֹרֵק וְטוֹעֵן עִמּוֹ:

 כסף משנה  (ג-ד) היה כהן וכו'. שם משנה. ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו. גם זה שם:

ה פָּרַק וְטָעַן וְחָזְרָה וְנָפְלָה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק פַּעַם אַחֶרֶת אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ה) 'עָזֹב תַּעֲזֹב' (דברים כב-ד) 'הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ'. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִדַּדּוֹת עִמּוֹ עַד פַּרְסָה אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַמַּשָּׂא אֵינִי צָרִיךְ לְךָ:

 כסף משנה  פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'. משנה שם. ומ''ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה. שם (דף ל"ג):

ו מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ. מִשֶּׁיִּרְאֵהוּ רְאִיָּה שֶׁהִיא כִּפְגִיעָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (שמות כג-ה) 'כִּי תִרְאֶה' וְנֶאֱמַר (שמות כג-ד) 'כִּי תִפְגַּע'. וְכַמָּה. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים מִשֶּׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁבְעָה וּמֶחֱצָה בְּמִיל. הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ יֶתֶר מִזֶּה אֵינוֹ זָקוּק לוֹ:

 כסף משנה  מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו. ברייתא שם:

ז מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק עִמּוֹ בְּחִנָּם. אֲבָל לִטְעֹן עָלָיו הֲרֵי זוֹ מִצְוָה וְנוֹטֵל [ג] שְׂכָרוֹ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר:

 כסף משנה  מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל"ב ל"ג) וכתנא קמא. ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'. מימרא שם:

ח מָצָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רְבוּצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים עִמָּהּ מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְלִטְעֹן עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ה) 'עָזֹב תַּעֲזֹב' (דברים כב-ד) 'הָקֵם תָּקִים' מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עִמּוֹ שֶׁאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה שָׁם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר לָזֶה שֶׁפָּגַע בּוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִפְרֹק לְבַדְּךָ פְּרֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ה) 'עִמּוֹ'. וְאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק לְבַדּוֹ:

 כסף משנה  מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. ומ''ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו. משנה שם:

ט בֶּהֱמַת הָעַכּוּ''ם וְהַמַּשָּׂא שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם הָיָה הָעַכּוּ''ם מְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לָהּ. וְאִם לָאו חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַמַּשּׂוֹי שֶׁל עַכּוּ''ם חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר [ד] יִשְׂרָאֵל אֲבָל בֶּהֱמַת הָעַכּוּ''ם וּמַשָּׂאוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהֶן אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה:

 כסף משנה  בהמת העכו''ם וכו'. שם (דף ל"ב:) בהמת עכו''ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב''ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ''מ לעולם צער ב''ח דאורייתא והתם בטעינה א''ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו''ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א''ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו''ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע''ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר''י הגלילי היא דאמר צער ב''ח לאו דאורייתא מ''מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי''ל צער ב''ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור''ש מדברי שניהם נלמוד צער ב''ח דאורייתא ואע''ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע''ג דר''י הגלילי פליג ואמר צער ב''ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי''ף והגאונים צער ב''ח דאורייתא והשתא מ''ש רבינו גבי בהמת העכו''ם אם היה העכו''ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ''ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב''ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב''ח דרבנן וכר''י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר''י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר''י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע''כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב''ח דאורייתא: כתב הטור בסימן רע''ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו''ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו''ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו''ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ''ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו''ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול''ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ''ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ''ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: ועל הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע''ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול''נ דמעיקרא לק''מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. ומ''ש רבינו אבל בהמת העכו''ם ומשאו וכו'. שם:

י * חַמָּרִים שֶׁרַגְלָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן רְעוּעוֹת אֵינָן רַשָּׁאִין חֲבֵרָיו לְהַקְדִּים וְלַעֲבֹר מֵעָלָיו. נָפַל רַשָּׁאִין לַעֲבֹר מֵעָלָיו:

 ההראב"ד   חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו. פירוש אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא עכ''ל:

יא הָיָה אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רוֹכֵב וּדְחָקָן הַדֶּרֶךְ. מַעֲבִירִין אֶת הָרוֹכֵב מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רֵיקָן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד רָכוּב וְאֶחָד רֵיקָן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הָרָכוּב. שְׁנֵיהֶן טְעוּנִין שְׁנֵיהֶן רוֹכְבִין שְׁנֵיהֶן רֵיקָנִין עוֹשִׂין פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

 כסף משנה  (י-יא) חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'. תוספתא (פ"ב דב"ק) כתבוה הרי''ף והרא''ש ר''פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב''ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול''נ דה''פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל:

יב וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת הָעוֹבְרוֹת וּפוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ אִם עוֹבְרוֹת שְׁתֵּיהֶן בְּבַת אַחַת טוֹבְעוֹת וְאִם בָּזוֹ אַחַר זוֹ עוֹבְרוֹת. וְכֵן שְׁנֵי גְּמַלִּים הָעוֹלִים בְּמַעֲלֶה גָּבוֹהַּ וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה אִם עוֹבְרִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת נוֹפְלִין וְאִם בָּזֶה אַחַר זֶה עוֹלִין. כֵּיצַד הֵן עוֹשִׂין. טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תִּדָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה. קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה תִּדָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה. שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת אוֹ קְרוֹבוֹת אוֹ טְעוּנוֹת הוֹאִיל וְכֻלָּן בְּדֹחַק אֶחָד הַטֵּל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן וְהֵן מַעֲלוֹת שָׂכָר זֶה לָזֶה. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ':

 כסף משנה  ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'. ברייתא שם (סנהדרין דף ל"ב) ופירש רש''י קרובה לעירה:

יג הַפּוֹגֵעַ בִּשְׁנַיִם אֶחָד רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְאֶחָד פָּרַק מֵעָלָיו וְלֹא מָצָא מִי שֶׁיִּטְעֹן עִמּוֹ. מִצְוָה לִפְרֹק בַּתְּחִלָּה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְאַחַר כָּךְ טוֹעֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שׂוֹנְאִים אוֹ אוֹהֲבִים. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד שׂוֹנֵא וְאֶחָד אוֹהֵב מִצְוָה לִטְעֹן עִם הַשּׂוֹנֵא תְּחִלָּה כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ הָרַע:

 כסף משנה  הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע. בסוף פרק אלו מציאות (דף ל"ב ל"ג):

יד הַשּׂוֹנֵא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לֹא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא מִיִּשְׂרָאֵל וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט-יז) 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'. אָמְרוּ חֲכָמִים כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְשָׂנְאוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אִם מְצָאוֹ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ מִצְוָה לִטְעֹן וְלִפְרֹק עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים. מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה' וּמַאֲמִינִים בְּעִקַּר הַדָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג-יא) 'אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה'.

 כסף משנה  השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'. שם (דף ל"ב:) ת''ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב''ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש''י שונא שאמרו קס''ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ''ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב''ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א''ה הוא וא''כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא''ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה''ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י''ל דבפרק ע''פ (דף קי"ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו''ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א''ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא''ת א''כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב''ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א''ה י''ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו''ם בשכר כמ''ש התוס'. ועל מ''ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי''ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה''ה לטעינה שהוא כאוהב: סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת רוֹצֵחַ וּשְׁמִירַת נֶפֶשׁ בְּסַ''ד

---

נִגְמַר סֵפֶר אַחַד עשָׂר וְהוּא סֵפֶר נְזִיקִין. הִלְכוֹתָיו חֲמִשָׁה. וּפְּרָקָיו שְׁנַיִם וְשִׁשִׁים:

הִלְכוֹת נִזְקֵי מָמוֹן אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת גְּזֵלָה וַאֲבֵדָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת גְּנֵבָה תִּשְׁעָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק שְׁמוֹנָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת רוֹצֵחַ וּשְׁמִירַת נֶפֶשׁ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פְּרָקִים: