---

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת. עֶשֶׂר מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְעֶשְׂרִים מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לְמַנּוֹת שׁוֹפְטִים. ב) שֶׁלֹּא לְמַנּוֹת דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט. ג) לִנְטוֹת אַחֲרֵי רַבִּים אִם נֶחְלְקוּ הַשּׁוֹפְטִים. ד) שֶׁלֹּא לַהֲרֹג אִם רַבּוּ הַמְחַיְּבִין בְּאִישׁ אֶחָד עַד שֶׁיִּהְיוּ יֶתֶר שְׁנַיִם. ה) שֶׁלֹּא יְלַמֵּד חוֹבָה מִי שֶׁלִּמֵּד זְכוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. ו) לַהֲרֹג בִּסְקִילָה. ז) לַהֲרֹג בִּשְׂרֵפָה. ח) לַהֲרֹג בְּסַיִף. ט) לַהֲרֹג בְּחֶנֶק. י) לִתְלוֹת. יא) לִקְבֹּר הַנֶּהֱרָג בְּיוֹם הֲרִיגָתוֹ. יב) שֶׁלֹּא תָּלִין נִבְלָתוֹ. יג) שֶׁלֹּא לְהַחֲיוֹת מְכַשֵּׁף. יד) לְהַלְקוֹת הָרָשָׁע. טו) שֶׁלֹּא יוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַלּוֹקֶה. טז) שֶׁלֹּא לַעֲנשׁ אָנוּס. יז) שֶׁלֹּא לַהֲרֹג דָּם נָקִי בְּאֹמֶד הַדַּעַת. יח) שֶׁלֹּא לָחוּס עַל הוֹרֵג חֲבֵרוֹ אוֹ חוֹבֵל בּוֹ. יט) שֶׁלֹּא לְרַחֵם אֶת הַדַּל בַּדִּין. כ) שֶׁלֹּא לְהַדֵּר גָּדוֹל בַּדִּין. כא) שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת הַדִּין עַל בַּעֲלֵי עֲבֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹטֵא. כב) שֶׁלֹּא לְעַוֵּת מִשְׁפָּט. כג) שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גֵּר וְיָתוֹם. כד) לִשְׁפֹּט בְּצֶדֶק. כה) שֶׁלֹּא לִירָא בַּדִּין מֵאִישׁ זְרוֹעַ. כו) שֶׁלֹּא לִקַּח שֹׁחַד. כז) שֶׁלֹּא לְקַלֵּל הַדַּיָּנִים. כח) שֶׁלֹּא לִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא. כט) שֶׁלֹּא לְקַלֵּל הַנָּשִׂיא. ל) שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אָדָם מִשְּׁאָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ראשון

א  מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְמַנּוֹת שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יח) 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'. שׁוֹפְטִים אֵלּוּ הַדַּיָּנִים הַקְּבוּעִין בְּבֵית דִּין וּבַעֲלֵי דִּינִין בָּאִים לִפְנֵיהֶם. שׁוֹטְרִים אֵלּוּ בַּעֲלֵי מַקֵּל וּרְצוּעָה וְהֵם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּנִין הַמְסַבְּבִין בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְעַל הַחֲנֻיּוֹת לְתַקֵּן הַשְּׁעָרִים וְהַמִּדּוֹת וּלְהַכּוֹת כָּל מְעַוֵּת וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם עַל פִּי הַדַּיָּנִים וְכָל שֶׁיִּרְאוּ בּוֹ עִוּוּת דָּבָר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְדָנִין אוֹתוֹ כְּפִי רִשְׁעוֹ:

 כסף משנה  מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים וכו'. ברייתא פ' קמא דסנהדרין (דף ט"ז:) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר ודע דהתם [יליף] מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו:

ב  אֵין אָנוּ חַיָּבִין לְהַעֲמִיד בָּתֵּי דִּינִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וָעִיר אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינָן חַיָּבִין לְהַעֲמִיד בֵּית דִּין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-יח) 'תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ':

 כסף משנה  אין אנו חייבין להעמיד וכו' אבל בח''ל וכו'. ברייתא ספ''ק דמכות (דף ז') מה ת''ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו''ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ואם נוסחא זאת היתה לרבינו כך צריך לגרוס בדבריו אבל בח''ל אין אנו חייבין להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר] או נוסחא אחרת נזדמנה לו בגמ' ופירוש פלך אפרכיה:

ג כַּמָּה בָּתֵּי דִּינִין קְבוּעִין יִהְיוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָן. קוֹבְעִין בַּתְּחִלָּה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בַּמִּקְדָּשׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וּמִנְיָנָם שִׁבְעִים וְאֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא-טז) 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא-טז) 'וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ' הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהוּא רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה וְהוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַחֲכָמִים נָשִׂיא בְּכָל מָקוֹם וְהוּא הָעוֹמֵד תַּחַת משֶׁה רַבֵּנוּ. וּמוֹשִׁיבִין הַגָּדוֹל שֶׁבַּשִּׁבְעִים מִשְׁנֶה לָרֹאשׁ וְיוֹשֵׁב מִימִינוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא אַב בֵּית דִּין וּשְׁאָר הַשִּׁבְעִים יוֹשְׁבִין לְפָנָיו כְּפִי שְׁנֵיהֶם וּכְפִי מַעֲלָתָם. כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה יִהְיֶה קָרוֹב לַנָּשִׂיא [א] מִשְּׂמֹאלוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּכְמוֹ חֲצִי גֹּרֶן בְּעִגּוּל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַנָּשִׂיא עִם אַב בֵּית דִּין רוֹאִין כֻּלָּן. וְעוֹד מַעֲמִידִין שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאֶחָד עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. וּמַעֲמִידִין בְּכָל עִיר וָעִיר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ יוֹתֵר סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וְיוֹשֶׁבֶת בְּשַׁעַר הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה-טו) 'וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט'. וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וְהַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהַשְּׁאָר יוֹשְׁבִין בְּעִגּוּל כְּמוֹ חֲצִי גֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָרֹאשׁ רוֹאֶה אֶת כֻּלָּן:

 כסף משנה  קובעין בתחלה וכו'. ומניינם ע''א וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין: הגדול שבחכמה וכו'. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים וכו'. כל הגדול מהם בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו. בתוספת' דסנהדרין הנשיא יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו א''ר אליעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה אבא יושב מימינו וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו של זקן מפני כבודו של זקן ע''כ. ויש לתמוה על דברי רבינו שנראה שאינם כדברי ת''ק שאמר זקנים יושבים מימינו ומשמאלו דמשמע שקצתם מימינו וקצתם משמאלו x ואילו רבינו כתב שלא היה מימינו אלא אב ב''ד. ונ''ל שסובר רבינו דר''א בר' צדוק לא לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דמאי דאמר ת''ק זקנים יושבים מימינו ומשמאלו לאו למימר שהיו כ''כ זקנים מימינו כמו משמאלו שלא היה יושב מימינו כ''א אחד בלבד ומה טעם יושב אותו אחד לימינו כדי לכבד אותו זקן וסובר רבינו דמסתמא אותו זקן שיושב לימינו הוא האב בית דין שהוא הגדול שבשבעים: ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב יושבים לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם ואח''כ כתב כל הגדול ממנו בחכמה פתח בשנים וסיים בחכמה ונ''ל שמ''ש וכפי מעלתם היינו כפי מעלתם בחכמה וכשכתב כל הגדול מחבירו בחכמה היינו כשהם שוים בשנים: והם יושבים בכמו חצי גרן וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ו:): ועוד מעמידין וכו'. משנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ו:) ושלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ובברייתא בגמ' בית דין של ע''א יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של כ''ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה: ומעמידין וכו'. שיש בה ק''כ וכו'. משנה ספ''ק דסנהדרין (דף ב':) כמה יהיה בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק''כ ואע''ג דפליג התם רבי נחמיה ואמר דבעינן ר''ל פסק רבינו כת''ק: ויושבת בשער העיר וכו'. וכמה יהיה מניינם כ''ג. משנה סוף פ''ק דסנהדרין (דף ב') סנהדרי קטנה היתה של כ''ג:

ד עִיר שֶׁאֵין בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים מַעֲמִידִין בָּהּ שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים שֶׁאֵין בֵּית דִּין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהֶן רֹב וּמִעוּט אִם הָיְתָה בֵּינֵיהֶן מַחְלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִין:

 כסף משנה  עיר שאין בה ק''כ וכו'. נלמד מדתנן בסוף פ''ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק''כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב''ד ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה:

ה * כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנֵי חֲכָמִים גְּדוֹלִים אֶחָד רָאוּי לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְאֶחָד יוֹדֵעַ לִשְׁמֹעַ וְיוֹדֵעַ לִשְׁאל וּלְהָשִׁיב אֵין מוֹשִׁיבִין בָּהּ סַנְהֶדְרִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל:

 ההראב"ד   כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים וכו' עד יודעים לדבר הרי זו סנהדרי חכמה. א''א כן צריך להגיה שנים ראויים לדבר הרי זו ראויה לסנהדרין היו בה שנים בין הכל הרי זו בינונית היו בה שלשה הרי זו שאין למעלה ממנה וראויה לדבר:

ו סַנְהֶדְרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנַיִם אֵלּוּ אֶחָד רָאוּי לִשְׁמֹעַ וְאֶחָד רָאוּי לְדַבֵּר הֲרֵי זוֹ סַנְהֶדְרִין. הָיוּ בָּהּ שְׁלֹשָׁה הֲרֵי זוֹ בֵּינוֹנִית. הָיוּ בָּהּ אַרְבָּעָה יוֹדְעִים לְדַבֵּר הֲרֵי זוֹ סַנְהֶדְרִי חֲכָמָה:

 כסף משנה  (ה-ו) כל עיר שאין בה וכו'. ספ''ק דסנהדרין (דף י"ז:) אמר רב יהודה כל עיר שאין בה שנים xx אחד לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו שלשה וביבנה ד' וכו'. מיתיבי שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר דקתני שלישית במדרגה ראשונה משמע דאין מושיבין סנהדרין עד שיהיו שם שלשה ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה כלומר כשיש בה שנים אחד יודע לדבר ואחד לשמוע ראויה להושיב בה סנהדרין וכשיש בה שלשה אין למעלה הימנה ומפרש רבינו אחד לדבר יודע ללמד ולהורות בכל התורה ואחד לשמוע יודע לשאול ולהשיב כלומר בכל התורה כולה והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין אע''פ שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה דאל''כ היאך יתמנו בסנהדרין אנשים שאינם יודעין לשאול ולהשיב ורש''י פירש בע''א אבל מכל מקום קשה שכתב רבינו היו בה ד' הרי זו סנהדרי חכמה ושם אליבא דברייתא הראשון בשלשה היא חכמה ואליבא דהוא דאמר כי האי תנא בשנים הוי חכמה וארבעה אין למעלה הימנה אליבא דכ''ע ובירושלמי דשקלים פ' ואלו הן הממונים סנהדרין שהיו בה שנים יודעים לדבר וכולן ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין שלשה הרי זו כבינונית ד' הרי זו חכמה וצריך לומר שרבינו היתה לו גירסא אחרת: והראב''ד כתב א''א כך צריך להגיה שנים ראויים לדבר וכו'. ונראה שהיתה לו גירסא אחרת:

ז  כָּל סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה מוֹשִׁיבִין לִפְנֵיהֶן שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אִישׁ. שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה קְרוֹבָה לַסַּנְהֶדְרִין. וְשׁוּרָה שְׁנִיָּה לְמַטָּה הֵימֶנָּה. וּשְׁלִישִׁית לְמַטָּה הֵימֶנָּה. וְכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה יוֹשְׁבִין בָּהּ לְפִי מַעֲלָתָן בְּחָכְמָה:

 כסף משנה  כל סנהדרי קטנה וכו' עד ואחד כותב דברי המזכין. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ו:):

ח אִם נֶחְלְקוּ הַסַּנְהֶדְרִין וְהֻצְרְכוּ לִסְמֹךְ אֶחָד לְהוֹסִיף עַל מִנְיָנָן סוֹמְכִין מִן הָרִאשׁוֹנָה גָּדוֹל שֶׁבָּהּ וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבְּשׁוּרָה שְׁנִיָּה בָּא וְיוֹשֵׁב בְּסוֹף שׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה כְּדֵי לְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹנָהּ וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית בָּא וְיוֹשֵׁב בְּסוֹף שׁוּרָה שְׁנִיָּה. וּבוֹרְרִין לָהֶן אֶחָד מִשְּׁאָר הַקָּהָל וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּסוֹף שׁוּרָה שְׁלִישִׁית. וְכֵן אִם צָרְכוּ לִסְמֹךְ שֵׁנִי אוֹ שְׁלִישִׁי עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה הֵם עוֹשִׂים:

ט כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַנְהֶדְרִין יִהְיוּ שָׁם שְׁנֵי סוֹפְרֵי דַּיָּנִים עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם אֶחָד מִן הַיָּמִין וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל. אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּים:

י וְלָמָּה אֵין [מַעֲמִידִין] סַנְהֶדְרִין אֶלָּא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֵהֶן סַנְהֶדְרִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה וַעֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. וּשְׁנֵי סוֹפְרִים וּשְׁנֵי חַזָּנִים וּשְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין. וּשְׁנֵי עֵדִים וּשְׁנֵי זוֹמְמִין. וּשְׁנֵי זוֹמְמֵי זוֹמְמִין. וּשְׁנֵי גַּבָּאֵי צְדָקָה וְעוֹד אֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה לְחַלֵּק צְדָקָה. וְרוֹפֵא אֻמָּן. וְלַבְלָר. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים:

 כסף משנה  ומ''ש ולמה אין סנהדרין אלא בעיר וכו'. ספ''ק דסנהדרין (דף יז:) מפרש להו גמרא הכי ופירש''י שני סופרים לכתוב דברי המחייבין ודברי המזכים וכל שעה יושבים לפני הדיינים ושני חזנים שמשי ב''ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין שאל''כ את מי הם דנין. ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יוזמו ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בעל דין ע''פ עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזומו אותנו רופא למול תינוקות אומן מקיז דם לבלר לכתוב ספרים. ודע שאין לגרוס בדברי רבינו ואומן בוי''ו דא''כ הוה ליה קכ''א אלא כך צריך לגרוס ורופא אומן בלא וי''ו וכן מצאתי בספר ישן והיינו לומר שהוא רופא יודע לרפאות החלאים וגם הוא אומן במלאכת היד אבל סמ''ג כתב רופא והוא המוהל ואומן והוא המקיז דם וא''כ הם קכ''א אלא שנראה שתקן לזה שלא מנה השלישי שמצטרף עם גבאי צדקה שכך כתב כשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם משמע אחד מן המנויים לעיל ודוחק לפרש כן ולכן הגירסא שכתבתי נראה לי עיקר:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שני

א  אֵין מַעֲמִידִין בְּסַנְהֶדְרִין בֵּין בִּגְדוֹלָה בֵּין בִּקְטַנָּה אֶלָּא אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. מֻפְלָגִין בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה בַּעֲלֵי דֵּעָה מְרֻבָּה. יוֹדְעִים קְצָת מִשְּׁאָר חָכְמוֹת כְּגוֹן רְפוּאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן וּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאִצְטַגְנִינוּת וְדַרְכֵי הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וְהַמְכַשְּׁפִים וְהַבְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִים לָדוּן אוֹתָם. וְאֵין מַעֲמִידִין בְּסַנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים הַמְיֻחָסִים הָרְאוּיִים לְהַשִּׂיא לִכְהֻנָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא-טז) 'וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ' בְּדוֹמִין לְךָ בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה וּבְיַחַס:

 כסף משנה  אין מעמידין בסנהדרין וכו'. כתב הרמ''ך תימה מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות עכ''ל. ואני אומר דמתקופות ומזלות לא קשיא דודאי צריכין לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים. ומה שכתב ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים וכו'. משנה פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה וכיון דסנהדרין דנין דיני נפשות ממילא דאין מעמידין בהם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה. ויש לתמוה על רבינו שכתב שנאמר והתיצבו שם עמך שהרי בגמרא (דף ל"ז:) הביא ראיה מפסוק זה ודחו דילמא התם משום שכינה כלומר לפי שאותם שבימי משה שרתה שכינה עליהם כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך ולפיכך היה צריך שיהיו מיוחסין אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומים לך להוי כלומר דהאי קרא בסנהדראות שנתמנו בעצת יתרו כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ובהנהו ליכא משום שכינה. ואפשר לומר דס''ל לרבינו דהאי קושיא ודילמא משום שכינה לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ''ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע''א ואמרינן התם ורבי יהודה עמך משום שכינה משמע:

ב וּמִצְוָה לִהְיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ט) 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם'. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם יִשְׂרְאֵלִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 כסף משנה  ומצוה להיות בסנהדרי גדולה וכו'. בספרי פרשת שופטים:

ג  אֵין מַעֲמִידִין בְּכָל הַסַּנְהֶדְרִין לֹא זָקֵן מֻפְלָג בְּשָׁנִים וְלֹא סָרִיס מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַכְזָרִיּוּת. וְלֹא מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רַחֲמָן:

 כסף משנה  אין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ו:) גמרא דיני נפשות מתחילין מן הצד ברייתא וטעם האכזריות בזקן פירש''י ששכח כבר צער גידול בנים:

ד ואֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁאָסוּר לַחְלֹק עָלָיו וְלַמְרוֹת אֶת דְּבָרוֹ. אֲבָל מוֹשִׁיבִין כֹּהֵן גָּדוֹל אִם הָיָה רָאוּי בְּחָכְמָה:

 כסף משנה  אין מושיבין מלך וכו'. סנהדרין פרק כ''ג (דף י"ח:) ברייתא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ואי אמר מלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותא לא מלך ולא כ''ג בעיבור השנה ומדנקט בסיפא כ''ג בהדי מלך משמע דברישא דוקא מלך ועוד דהא תנן בהדיא כהן גדול דן ודנין אותו ואמרינן בגמרא דמילתא דפשיטא היא אלא דאיידי דבעי למיתני המלך לא דן ולא דנין אותו תנא כ''ג דן ודנין אותו:

ה מַלְכֵי בֵּית דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָם בְּסַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין וְדָנִים הֵם אֶת הָעָם. וְדָנִים אוֹתָם אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן דִּין. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֵין דָּנִין וְאֵין דָּנִין אוֹתָם לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָעִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמָּא תָּבוֹא מֵהֶן תַּקָּלָה:

 כסף משנה  מלכי בית דוד וכו'. משנה שם (דף י"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו ומפרש בגמ' (דף י"ט) דהני מילי במלכי ישראל משום עובדא דינאי ושמעון בן שטח אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם:

ו כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנֻקִּין בְּצֶדֶק כָּךְ צְרִיכִין לִהְיוֹת מְנֻקִּין מִכָּל מוּמֵי הַגּוּף. וְצָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִבְדֹּק וּלְחַפֵּשׂ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי שֵׂיבָה. בַּעֲלֵי קוֹמָה. בַּעֲלֵי מַרְאֶה. נְבוֹנֵי לַחַשׁ. וְשֶׁיֵּדְעוּ בְּרֹב הַלְּשׁוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:

 כסף משנה  כשם שבית דין מנוקים וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ו:) אהא דתנן ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה אמרו בגמ' מ''ט דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אלא אמר רב אחא אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך וכיון שהלכו להביא ראיה מפסוק אחר אלמא דקושטא הכי הוא דעל מום ממש קאמר שיהיו מנוקים מכל מום ועוד דאמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק"א) למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שב''ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום: צריך להשתדל וכו'. ספ''ק דסנהדרין (דף י"ז) ופרק ששי דמנחות (דף ע"ה) אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל ע' לשון ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו דהיכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואילו נבוני לא אשכח:

ז  בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהֶן בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל אֶחָד מֵהֶן שִׁבְעָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵן. חָכְמָה. וַעֲנָוָה. וְיִרְאָה. וְשִׂנְאַת מָמוֹן. וְאַהֲבַת הָאֱמֶת. וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶן. וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים א-יג) 'אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים' הֲרֵי בַּעֲלֵי חָכְמָה אָמוּר. (דברים א-יג) 'וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם' אֵלּוּ שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה מֵהֶם. וּבַמֶּה יִהְיוּ אֲהוּבִים לַבְּרִיּוֹת בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי עַיִן טוֹבָה. וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. וְחֶבְרָתָן טוֹבָה. וְדִבּוּרָן וּמַשָּׂאָן בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שמות יח-כא) 'אַנְשֵׁי חַיִל' אֵלּוּ שֶׁהֵן גִּבּוֹרִים בְּמִצְוֹת וּמְדַקְדְּקִים עַל עַצְמָם וְכוֹבְשִׁין אֶת יִצְרָן עַד שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן שׁוּם גְּנַאי וְלֹא שֵׁם רַע וִיהֵא פִּרְקָן נָאֶה. וּבִכְלַל אַנְשֵׁי חַיִל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן לֵב אַמִּיץ לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב-יז) 'וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן'. וּמָה משֶׁה רַבֵּנוּ עָנָו אַף כָּל דַּיָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָנָו. (שמות יח-כא) 'יִרְאֵי אֱלֹהִים' כְּמַשְׁמָעוֹ. (שמות יח-כא) 'שֹׂנְאֵי בָצַע' אַף מָמוֹן שֶׁלָּהֶם אֵינָן נִבְהָלִין עָלָיו. וְלֹא רוֹדְפִין לְקַבֵּץ הַמָּמוֹן. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא נִבְהָל לַהוֹן חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ. (שמות יח-כא) 'אַנְשֵׁי אֱמֶת' שֶׁיִּהְיוּ רוֹדְפִין אַחַר הַצֶּדֶק מֵחֲמַת עַצְמָן בְּדַעְתָּן. אוֹהֲבִין אֶת הָאֱמֶת וְשׂוֹנְאִין אֶת הֶחָמָס וּבוֹרְחִין מִכָּל מִינֵי הֶעָוֶל:

 כסף משנה  בית דין של שלשה וכו'. .

ח אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּבֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ שׁוֹלְחִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבוֹדְקִין כָּל מִי שֶׁיִּמְצָאוּהוּ חָכָם וִירֵא חָטָא וְעָנָו וְשָׁפוּי וּפִרְקוֹ נָאֶה וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. עוֹשִׂין אוֹתוֹ דַּיָּן בְּעִירוֹ. וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְפֶתַח הַר הַבַּיִת וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְפֶתַח הָעֲזָרָה. וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל:

 כסף משנה  אמרו חכמים וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ח:) גמרא זקן ממרא ע''פ ב''ד ותוספתא בסוף שקלים ובפ''ב דתוספתא דחגיגה:

ט  בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר הֲרֵי זֶה [א] פָּסוּל. עַד שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. הָיָה אֶחָד מַמְזֵר אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן מַמְזֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין לָדוּן. וְכֵן אִם הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם סוּמָא בְּאֶחָד מֵעֵינָיו כָּשֵׁר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסַנְהֶדְרִין. אֲבָל הַסּוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו [ב] פָּסוּל לַכּל:

 כסף משנה  בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר וכו'. בפ' מצות חליצה (דף ק"א ע"ב) גרסינן אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וכו'. אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ומפרש רבינו כהרי''ף ורוב המפרשים שכתבו דהיינו לדיני ממונות דוקא ובפ' החולץ ובפ' י' יוחסין אמרינן נמי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה והא דבעינן אמו מישראל אפילו אמו מישראל קאמר וכ''ש אם אביו מישראל ואע''פ שאין אמו מישראל כך כתבו התוס' בפרק מצות חליצה (בד"ה לענין חליצה) ודין גר דן את חבירו כתבו רבינו ספי''א מהלכות אלו והטעם שלא כתבו כאן וכתבו שם הוא משום דהא בדיני תנאי דיינים שבב''ד של כ''ג וב''ד של ג' ממונים לדון את ישראל מיירי הילכך דין גר דן את חבירו גר אינו ענין לכאן אלא בפי''א דבחילוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות קא עסיק: היה אחד ממזר וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות לאתויי מאי וכו' לאתויי ממזר. ומ''ש אפילו שלשתן ממזרים נ''ל דה''ה לשלשתן גרים שאמם מישראל כיון דמקרב אחיך קרינן בהו אלא דאיצטריך לאשמועינן פסולה דגר שאין אמו מישראל דאפילו חד מינייהו גר פסילי אבל אה''נ כיון דמכשרינן בגר שאמו מישראל שאפילו שלשתן גרים שאמם מישראל נמי מכשרינן וכיון שהשמיענו רבינו דאפילו שלשתן ממזרים כשרים ממילא שמעינן לשלשתן גרים שאמן מישראל וכל שכן הוא דהא ממזר גריע מגר שאמו מישראל דהא ממזר פסול לבא בקהל וגר כשר לבא בקהל ואע''ג דגר שאין אמו מישראל כשר לבא בקהל ואפילו הכי פסול שאני התם דלא קרינן ביה מקרב אחיך: וכן אם היה כל אחד מהם וכו'. שם (דף ל"ד:) ההוא סמיא פירוש באחד מעיניו דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי משום דתנן התם בההוא פירקא דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה פירוש דכיון דכולהו אינשי לא מצו למחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני גומרים בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה וכ''כ הרי''ף ואמרינן התם נמי דהא לא חש ר''י לסתמא דנדה דפליג אהא סתמא דהכא משום דהאי סתמא דקתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף טפי אי נמי דההוא סתמא דהתם רבי מאיר ודהכא רבנן ולהכי פסק ר' יוחנן כסתמא דהכא דאתיא כרבנן וכתבו ההגהות על מ''ש רבינו אבל סומא בשתי עיניו וכו'. והיינו כר''מ ואין נ''ל שרבינו מפרש ההוא סמיא דהוה דאין דינא דהיינו באחד מעיניו דוקא כמו שמפרש הרי''ף וכמו שכתבתי וא''כ כרבנן פסק: מה שאין כן בסנהדרין. אפשר לפרש שלשון רבינו דקאי אכל מאי דמדכר לעיל בן גר שאמו מישראל בין ממזר בין סומא באחד מעיניו וא''כ גר שאמו מישראל פסול לסנהדרין דלא גרע מחליצה דבעינן שיהיה אביו ואמו מישראל וכ''כ בעל נמוקי יוסף בפרק מצות חליצה בשם הרי''ף ורב אחא משבחא אלא שק''ל שהיה לו לרבינו לבאר דבריו יותר וכיון דגר שנשא ישראלית הוא מהמשיאין לכהונה ולכתחלה מורין כן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין איכא למימר הרי הוא בכלל ונשאו אתך ואל תשיבני מגר שנשא גיורת דבתו כשרה לכהונה דהא אמרינן התם דלכתחלה אין מורין כן ועוד דאע''ג דנימא דהוי בכלל ונשאו אתך מצד שכשר לכהונה כיון דלא קרינן ביה מקרב אחיך לאו בכלל ונשאו אתך הוא. ומ''מ לדעת רבינו הדין דין אמת דלדיני נפשות בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו שכיון שלא כתב הכשר באמו מישראל אלא בב''ד של שלשה אלמא דלסנהדרין מיפסל וכן נראה מדבריו סוף פ''ה מהלכות אלו:

י אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה מֻתָּר לְאֶחָד לָדוּן מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה. וּשְׁנַיִם [ג] שֶׁדָּנוּ אֵין דִּינֵיהֶן דִּין:

 כסף משנה  אע''פ שאין ב''ד פחות מג'. בריש סנהדרין (דף ג') רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וק''ל למה לא פסק כרבא דפליג התם ארב אחא ואמר דמדאורייתא בעינן ג' דהא רבא בתרא הוא ומריה דגמ' ובתשובת הרשב''א שמצאתי ואכתבנה לקמן בסמוך נתן טעם למה פסק רבינו כן: ומדברי סופרים וכו'. משנה ריש סנהדרין דיני ממונות בג': ושנים שדנו אין דיניהן דין. שם (ה':) תניא רשב''ג אומר יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהם ואע''ג דשמואל סבר דפליגי רבנן עליה ואמר דשנים שדנו דיניהם דין הא אמרינן התם רבי אבהו אמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד''ה ופסק רבינו כמותו משום דכל היכא שאנו יכולים למעט המחלוקת יש לנו למעט ועוד דאמרינן פ' שני דכתובות ובפ' זה בורר ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא ליה אלמא דאין הלכה כמותו ועוד דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין והא ודאי כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל וכל שכן כד הוי ר''ל בהדי ר''י והני מילי דאין דיניהן דין באינן מומחין ולא קבלום עליהם בעלי דינין דאם הם מומחין לרבים או נטלו רשות אפילו אחד דינו דין כמו שכתב רבינו בסמוך ואם קבלום עליהם ומכל מקום קיימא לן בדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך שמותר לאחד לדון מן התורה והיינו כרב אחא בריה דרב איקא ובהדיא אמרינן התם בגמרא דלרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין והיאך פסק רבינו כאן דלא כשמואל. ואפשר לומר שכך מפרש רבינו לרבא דאמר דמדאורייתא בעינן תלתא הא ודאי לית ליה דשמואל דהא מדאורייתא תלתא בעינן לרב אחא אית ליה דשמואל כלומר אפשר לקיים דברי שמואל כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא בדיעבד שנים דיניהם דין וכיון דחזינן דשמואל ור' אבהו לא פליגי אי מדאורייתא חד כשר או לא אלמא דאפילו ר' אבהו מודה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעינן תלתא אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפילו דיעבד לא סגי בלא תלתא ואע''ג דאמרינן (דף ל"ד:) אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה תלמוד לומר והובא אל הכהן וכו' דמשמע דמדאורייתא דיני ממונות בשלשה צ''ל לפי זה דדרך אסמכתא קאמר הכי: אחר כך מצאתי שנשאל הרשב''א והשיב וז''ל: כתבת התימה מהרמב''ם שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק דשנים שדנו אין דיניהן דין: אני אומר כי הרב פסק כרב אחא מדקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וסבור הרב ז''ל דברייתא הכי קתני דיני ממונות בשלשה משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפילו יחיד שאינו מומחה לרבים דן אפילו יחידי לכתחלה ואפילו מדרבנן דאוקמוה אדיניה ולית ליה להאי תנא עירוב פרשיות וכמו שפירש''י ומ''מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעינן שלשה ואלמוה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהן דין ואם תאמר א''כ אמאי לא אקשו מהאי ברייתא לר' אבהו יש לומר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כר' שמעון בן גמליאל דאמר הדין בשלשה ושמא הזקיקו לרב לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב''ד והם שלשה וכו' ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע''י עצמו סד''א הואיל ותנא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי בקדשים ביחיד קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וא''ל עד דהוי אהרן אחיך אלמא דברייתא דאם היה מומחה לרבים דבר תורה קאמר ולפיכך פסק הרב כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב דלית הלכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב''ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפילו בהא היאך קרו להו ב''ד בשום ענין ואע''ג דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו רב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקרא דדינא קאמר כנ''ל לדעת הרב אלא שק''ל הא דאותביניה לר' אבהו דאמר שנים שדנו ד''ה אין דיניהם דין מדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא לא קשיא דלדידיה מה שעשה עשוי עדיין יש לי לומר דאנן לא שמעינן לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת''ל דלית אקשי ליה מינה ומתרצינן ליה לר' אבהו עכ''ל:

יא אֶחָד שֶׁהָיָה מֻמְחֶה לָרַבִּים אוֹ שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לָדוּן יְחִידִי אֲבָל אֵינוֹ חָשׁוּב בֵּית דִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר מִצְוַת חֲכָמִים הוּא שֶׁמּוֹשִׁיב עִמּוֹ אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ אַל [ד] תְּהִי דָּן יְחִידִי שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד:

 כסף משנה  אחד שהיה מומחה לרבים. שם (דף ד') ת''ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ואמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואסיקנא דהכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע''ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דינו דין. ומה שכתב רבינו או שנטל רשות מבית דין. דפירוש אע''פ שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה הוא דאי שאינו מומחה הרי כתב רבינו ספ''ד שאין רשותו מועלת כלום והיאך יהיה מותר לו לדון יחידי ואין לומר דאפי' באינו מומחה עסקינן והיינו טעמא דמצי דאין משום דקבלו בעלי דינין עלייהו דא''כ לאו מתורת נוטל רשות הוא דמצי דאין אלא מכח קבלת הבעלי דינין וא''ה אפי' רועה בקר נמי אלא ודאי כדאמרן: אבל אינו חשוב ב''ד. כלומר להיות הודאה בפניו כמודה בפני ב''ד וכמו שנתבאר זה בדבריו בספ''ה: ואע''פ שהוא מותר וכו'. משנה במס' אבות:

יב  יֵשׁ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין [ה] לְעַצְמוֹ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ הוֹאִיל וְכַדָּת וְכַהֲלָכָה הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלָבוֹא לְבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם הֶפְסֵד בִּנְכָסָיו אִלּוּ נִתְאַחֵר וּבָא לְבֵית דִּין. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל דִּינוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית דִּין וְדָרְשׁוּ וּמָצְאוּ שֶׁעָשָׂה כַּהֲלָכָה וְדִין אֱמֶת דָּן לְעַצְמוֹ אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ:

 כסף משנה  יש לאדם לעשות דין וכו'. בבא קמא פרק המניח (דף כ"ז:) פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וסבר רב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא פירוש אם לא יבא לב''ד וידוע דהלכתא כרב נחמן בדיני:

יג אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה בֵּית דִּין שָׁלֵם הוּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן [ו] רַבִּים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּמוּטָב שֶׁיֵּחָתֵךְ הַדִּין בְּאַחַד עָשָׂר יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה וּצְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הַיּוֹשְׁבִים כֻּלָּם שָׁם בְּבֵית דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּרְאוּיִין:

 כסף משנה  אע''פ שב''ד של ג' וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ז':) רב הונא כי הוה אתי דינא קמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פירוש שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולהו ויקלו מעלי: וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בב''ד ת''ח וראויים. ברייתא פרק שבועת העדות (דף ל':) ומניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו פירוש לישא וליתן עמו שלא יטעהו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק:

יד וְאָסוּר לְאָדָם חָכָם שֶׁיֵּשֵׁב בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדַע עִם מִי יֵשֵׁב שֶׁמָּא יִצְטָרֵף עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים וְנִמְצָא בִּכְלַל קֶשֶׁר בּוֹגְדִים לֹא בִּכְלַל בֵּית דִּין:

 כסף משנה  ואסור לאדם חכם וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' זה בורר (כ"ג) כך היו נקיי הדעת עושים אין יושבין בדין עד שיודעים עם מי יושבים:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שלישי

א  עַד אֵימָתַי יוֹשְׁבִין הַדַּיָּנִים בְּדִין. סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין מֵאַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד סוֹף שֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. אֲבָל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּהַר הַבַּיִת:

 כסף משנה  עד אימתי סנהדרי קטנה וב''ד של שלשה וכו'. פ''ק דשבת (דף י') עד אימתי יושבים בדין א''ר ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים ואם כן הוה ליה לרבינו לכתוב עד תחלת שש כדי שיסעדו בשעה ששית אם לא נאמר דמשמע ליה עד זמן סעודה עד סוף זמן סעודה והיינו עד סוף שש ולא תקשי לך היאך יסעדו אחר שש שהוא כזורק אבן לחמת דהא אמרינן דאי טעים מידי בצפרא לית לן בה: אבל ב''ד הגדול היו יושבין וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (דף פ"ח:): ובשבתות וימים טובים וכו'. באותה ברייתא ובשבתות וימים טובים בחיל ובתוספתא דחגיגה פרק ב' כתוב נכנסים לבית המדרש שבהר הבית והטעם פירש''י שלא יהיו נראים כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין:

ב אֵין בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ יוֹשְׁבִין כֻּלָּן [א] כְּאֶחָד בִּמְקוֹמָן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אֶלָּא בְּעֵת שֶׁיְּהוּ צְרִיכִין לְהִתְקַבֵּץ מִתְקַבְּצִין כֻּלָּן. וּבִשְׁאָר הָעִתּוֹת כָּל מִי שֶׁהָיָה לוֹ עֵסֶק יֵצֵא לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ וְחוֹזֵר וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין תָּמִיד כָּל זְמַן יְשִׁיבָתָן. הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶן לָצֵאת הֲרֵי זֶה מִסְתַּכֵּל בַּחֲבֵרָיו הַנִּשְׁאָרִים אִם יִשָּׁאֲרוּ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יֵצֵא וְאִם לָאו לֹא יֵצֵא עַד שֶׁיָּבוֹא אַחֵר:

 כסף משנה  ואין ב''ד של ע''א צריכין וכו'. עד ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר. סנהדרין פרק אחד ד''מ (דף ל"ז) והטעם שלא יפחתו מכ''ג דריש ליה התם מאל יחסר המזג פירוש אל יחסרו מחלק הג' שהוא כדי הראוי למזוג וכ''ג שליש של שבעים דסתם מזיגה על חד תרי ושאני מזיגה דרבא דהוי על חד תלת וי''מ אל יחסר מז''ג בגימטריא חמשים אבל אם חסרו מ''ט שנשארו כ''ב אין לחוש x ומכאן למד רבינו שלא היו יושבים כולם תמיד ולא היו מתקבצים אלא בעת הצורך:

ג אֵין מַתְחִילִין אֶת הַדִּינִין בַּלַּיְלָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַדִּינִין כִּנְגָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ה) 'כָּל רִיב וְכָל נָגַע' מָה רְאִיַּת נְגָעִים בַּיּוֹם בִּלְבַד אַף [ב] הַדִּינִין בַּיּוֹם בִּלְבַד:

 כסף משנה  אין מתחילין את הדינין וכו'. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל"ד:) מה''מ אמר רבי חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכו'. דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו וכו' הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין פירוש משום דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ובתר הכי אמרינן מתניתין דלא כר''מ דתניא היה ר''מ אומר מה תלמוד לומר [על פיהם יהיה] כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ויש לתמוה למה תפס רבינו קרא דמייתו בגמרא אליבא דר''מ ושביק קרא דמייתי ליה אליבא דרבנן. ויש לומר דאמרינן התם בגמרא לקמן ור''מ ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן וכו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה והא דרבה בר חנינא הלכה היא וכמו שכתב רבינו בפרק זה והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל גורלות ממילא בטלה לה ההיא ראיה דרבא וא''כ אע''ג דלא קי''ל כר''מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחלת דין בין לגמר דין דרשינן ליה למעוטי לתחלת דין וקרא דושפטו את העם בכל עת דרשינן אגמר דין ואם תאמר כיון דדרשינן דאין גומרין דין בלילה מכל ריב וכל נגע לא מצית למדרש ושפטו לגמר דין דהא אמרינן ורבי מאיר ושפטו מאי דריש ביה ואמר רבא לאתויי יום המעונן דאע''ג דאין רואים בו נגעים דנין בו מושפטו ואם כן לילה לגמר דין מנא לן. ויש לומר דלא איצטריך לרבנן קרא דושפטו ליום המעונן שאינם מקישים ריבים לנגעים אלא לומר מה זה ביום אף זה ביום לא לשום היקשא אחרת אבל ר''מ דמקיש להו לגמרי אצטריך ושפטו לאפוקי יום המעונן תדע דר''מ מקיש להו לגמרי ורבנן לא גמרי מנגעים אלא דריבים ביום ותו לא דהא סומא באחד מעיניו פסול לר''מ דומיא דנגעים ולרבנן כשר:

ד וְכֵן אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת וְאֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת בַּלַּיְלָה. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת אִם הִתְחִילוּ בַּיּוֹם מֻתָּר לִגְמֹר הַדִּין בַּלַּיְלָה:

 כסף משנה  וכן אין מקבלים עדות וכו'. כתב בעל נמוקי יוסף בשם הרמב''ן בפרק יש נוחלין ופ' אחד דיני ממונות דאפילו נתקבל פסול דאמרינן בר''ה (דף כ"ה ע"ב) למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד''א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות וכו' דגומרין בלילה קמ''ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד דתנן ביבמות פ' מצות חליצה (דף ק"ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומפרשינן בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד פסול והוא הדין לקבלת עדות דתרווייהו כי הדדי נינהו וכמו שכתבתי: ואין מקיימין שטרות וכו'. זה דבר פשוט שהרי צריך קבלת עדות ואפילו על פי הדברים שכתב רבינו פ''ה מהלכות עדות שיכולים לקיים השטר על פיהם ואין שם קבלת עדות כיון שהטעם הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין מכל מקום הוה ליה כקבלת עדות ולא הוי אלא ביום: ובדיני ממונות וכו'. לא קאי אלא אראש דבריו אין מתחילין את הדינין וכך שיעור הלשון ובדיני ממונות דוקא אם התחילו דנין ביום מותר לגמור בלילה אבל בדיני נפשות אסור לגמרו בלילה דאילו קבלת עדות הוא הוי כתחלת דין לא שייך ביה אם התחילו גומרין דכוליה התחלה הוא ודין זה דבדיני ממונות גומרין בלילה ולא בדיני נפשות כבר נתפרש בסמוך:

ה הַנְּחָלוֹת [ג] כְּדִינִין שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן לְחֻקַּת מִשְׁפָּט. לְפִיכָךְ אֵין מַפִּילִין נְחָלוֹת בַּלַּיְלָה:

 כסף משנה  הנחלות כדינין וכו'. סנהדרין פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד:) ובתרא פ' יש נוחלין (דף קי"ג:) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ואסיקנא דדין נחלות קאמר פירוש דבפרשת נחלות כתיב לחקת משפט דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצואה בשלו וכיון דאמר קרא ביום הנחילו משמע דהני מילי דצואת המת הוי דין פסיק ואין צריך עוד לדיינים ביום אבל בלילה לא הוי דין פסיק וצריך דיינים ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם ויש מחלוקת בין המפרשים דאיכא מ''ד דכיון דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו לא הוי אלא מדרבנן כי מרבי הכא לא מרבינן אלא בקנין ואיכא מ''ד דבלא קנין מיירי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחשן המשפט: כתב הרמ''ך הנחלות כדינים וכו'. תימה למה הביא לשון שסותר אותו בגמרא והל''ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינים ואדרבא לפסק הלכה כל הדינים מנחלות גמרינן כדרמי הכא כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין עכ''ל:

ו [ד] שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וְצִוָּה בִּפְנֵיהֶם. כּוֹתְבִים וְאֵין [ה] עוֹשִׂים דִּין. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה רָצוּ כּוֹתְבִין רָצוּ עוֹשִׂין דִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּיּוֹם. אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין:

 כסף משנה  שנים שנכנסו לבקר את החולה וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד:) ובפרק יש נוחלין (דף קי"ג:) מימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו ואמר רב חסדא עלה לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ופירש''י רצו כותבין בלשון עדות והיורשין יבואו לבית דין ובית דין יעשו כפי הצואה. רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין דמתחלתו לא נראו להיות לדיינים אבל בלילה שאינו ראוי לדין כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתם לא נראו לישב לשם לדין עכ''ל. ובפרק יש נוחלין כתב רשב''ם דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו עושין דין אבל נכנסו להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן פ''ק דמכות גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ופירש הוא ז''ל דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כונה להעיד פסולה וגם הביא ראיה מתשובת זקנו רש''י ובעלי התוספות חלקו עליו וההיא דפ''ק דמכות פירשוה בענין אחר מ''מ רבינו ז''ל מסכים לדבריו שהרי ההיא דמכות רבינו בפרק חמישי מהלכות עדות מפרשה כדברי רשב''ם שכן כתב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים לעשות ג' כשנים וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לבית דין עדים מרובים כת אחת אומרים להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישים אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה בד''א בשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ומה שהקשו א''כ אין לך גט כשר כשנותנין בפני קרובים או קדושין אם נתכוונו להעיד לא קשיא דכיון שנהגו ליחד עדים אף אם יתכוונו הקרובים להעיד אין בכך כלום דאין כוונה פוסלת אלא כשאין עדים מיוחדים ואם תאמר והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקידוש החדש משום דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרות דרבנן ואם כן היכי אמרינן רצו עושים דין תירץ הריטב''א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל בעל נמוקי יוסף כתב בסנהדרין רצו עושין דין פירש''י שהם פוסקים הדין על פי צוואתו ואין צריך בית דין אחר נראה מפירושו שהוא עשאן בית דין של עצמו ואין היורשין יכולים לדון בפני אחר שצואה בעצמה הוא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב''ד ושמעינן מהא דב''ד יכולים לדון ע''פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר ושלא כדברי המפרשים דבדיני ממונות בעינן שיעידו בפניהם דהגדה בעינן ושאני הכא דאיכא הגדת בעל דבר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ''ל. ולי נראה דאי איכא למידק מלשון רש''י איפכא איכא למידק מיניה דאי לנוסחת ספרינו דגרסינן ברש''י רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להחזיק כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו מדקאמר הכל כמו ששמעו משמע טעמא דשמעו דאיכא הגדה אבל אי ליכא הגדה לא ואפילו אם תמצא לומר שלא היה גורס כדברי רש''י כי אם כמו שכתב בשמו איכא למימר דמדקאמר על פי צואתו משמע דוקא משום דאיכא צואה דהיינו הגדה ועל פיה פוסקין הדין אבל אי ליכא הגדה לא ואין לומר דושמעינן מהא לא קאי לרש''י אלא למימרא דרב יהודה דהיכי שמעינן מינה הכי דהא הריטב''א פירש על הא דר' יהודה דמה שצוה בפניהם חשוב הגדה ובעל נמוקי יוסף גופיה בפרק יש נוחלין מייתי הא דכתב הריטב''א על הא דרב יהודה וכתב עוד רשב''ם דה''מ דרצו עושין דין דמשמע דאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור בו אין עושין דין שאין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל עדיין ואם רצו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו:

ז  כָּל בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא הָגוּן שְׁכִינָה עִמָּהֶם. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הַדַּיָּנִים לֵישֵׁב בְּאֵימָה וְיִרְאָה וַעֲטִיפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ וְאָסוּר לְהָקֵל רֹאשׁ אוֹ לִשְׂחֹק אוֹ לְסַפֵּר בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה בְּבֵית דִּין אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה:

 כסף משנה  כל ב''ד של ישראל וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ז'): לפיכך צריכים וכו' ובעטיפה. דאמרינן בפ''ק דשבת מאימתי התחלת הדין משיעטפו הדיינים ושאר הדברים הטעם מפני מורא שכינה:

ח כָּל סַנְהֶדְרִין אוֹ מֶלֶךְ אוֹ רֹאשׁ גּוֹלָה שֶׁהֶעֱמִידוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה וְרָאוּי לִהְיוֹת דַּיָּן. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים וְיֵשׁ בּוֹ טוֹבוֹת אֲחֵרוֹת הֲרֵי זֶה שֶׁהֶעֱמִידוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה מְדַבֵּר כְּנֶגֶד הַמְמֻנֶּה לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא תֹּאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי גִּבּוֹר אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹדֵעַ בְּכָל לָשׁוֹן אוֹשִׁיבֶנּוּ דַּיָּן. נִמְצָא מְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. לְכָךְ נֶאֱמַר (דברים א-יז) 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט'. וְעוֹד אָמְרוּ כָּל הַמַּעֲמִיד לְיִשְׂרָאֵל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ הֵקִים מַצֵּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-כב) 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ'. וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-כא) 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים (שמות כ-כ) 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף' אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב זֶה הַדַּיָּן שֶׁמִּנּוּהוּ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ בִּלְבַד:

 כסף משנה  כל סנהדרין וכו' שנאמר לא תכירו פנים במשפט. כתוב בסמ''ג מל''ת סי' קפ''ד תניא במכילתין לא תכירו פנים אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה וכו' מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים: ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון וכו' עד בלבד. פ''ק דסנהדרין שם. ומ''ש שהוא כאילו הקים מצבה. צ''ע היכא מייתי ליה והרב מהר''י קולון האריך הרבה בשורש קי''ז לבקש מנוח לכף רגלו אמאי דריש לה רבינו מלא תקים לך מצבה ובפרק קמא דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה ורואה אני דבריו טובים ונכוחים אילו היה דרכו של רבינו לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורשת בגמ' ומכיון שאין דרכו כן נ''ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה:

ט כָּל דַּיָּן שֶׁנָּתַן [ו] מָמוֹן כְּדֵי שֶׁיִּתְמַנֶּה אָסוּר לַעֲמֹד מִפָּנָיו. וְצִוּוּ חֲכָמִים לְהָקֵל אוֹתוֹ וּלְזַלְזֵל בּוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַטַּלִּית שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ תְּהִי בְּעֵינֶיךָ כְּמִרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר:

 כסף משנה  כל דיין שנתן ממון אסור לעמוד מפניו וכו'. ירושלמי בסוף בכורים ר' מנא מקל לאלין דמתמניין בכסף רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף וכו' אמר רבי יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור אמר ר' אשיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור:

י כָּךְ הָיָה דֶּרֶךְ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים בּוֹרְחִין מִלְּהִתְמַנּוֹת. וְדוֹחֲקִין עַצְמָן הַרְבֵּה שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֵין שָׁם רָאוּי כְּמוֹתָם וְשֶׁאִם יִמָּנְעוּ מִן הַדִּין תְּקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּדִּין אֶלָּא עַד שֶׁמַּכְבִּידִין עֲלֵיהֶם אֶת הָעָם וְהַזְּקֵנִים וּפוֹצְרִים בָּהֶן:

 כסף משנה  כך היה דרך וכו'. פ''ק דסנהדרין ר' זירא הוה מיטמר מלסמוכי ואיתיה נמי בירושלמי סוף בכורים:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק רביעי

א אֶחָד בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְאֶחָד סַנְהֶדְרִין קְטַנָּה אוֹ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ מִפִּי הַסָּמוּךְ. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ סָמַךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז-כג) 'וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ'. וְכֵן הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים משֶׁה רַבֵּנוּ סְמָכָם וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. וְאוֹתָן הַזְּקֵנִים סָמְכוּ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים וְנִמְצְאוּ הַסְּמוּכִין אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְעַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְאֶחָד הַנִּסְמָךְ מִפִּי הַנָּשִׂיא אוֹ מִפִּי אֶחָד מִן הַסְּמוּכִין אֲפִלּוּ לֹא הָיָה אוֹתוֹ סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין מֵעוֹלָם:

 כסף משנה  אחד בית דין הגדול וכו'. נתבאר מתוך מאי דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף ה'): ואחד הנסמך וכו' אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם. למד כן מדאשכחן דלאחר החורבן דלא הוו סנהדרין היו סומכין:

ב וְכֵיצַד הִיא הַסְּמִיכָה לְדוֹרוֹת. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁ הַזָּקֵן אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין לוֹ רַבִּי וְאוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי אַתְּ סָמוּךְ וְיֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אֲפִלּוּ דִּינֵי קְנָסוֹת:

 כסף משנה  וכיצד היא הסמיכה וכו'. פ' קמא דסנהדרין שם:

ג וְאֵין סוֹמְכִין סְמִיכָה שֶׁהִיא מִנּוּי הַזְּקֵנִים לְדַיָּנוּת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ מִפִּי אֲחֵרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואין סומכין וכו' אלא בשלשה. שם במשנה סמיכת זקנים בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה ופירש''י סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ובגמ' (דף י"ג:) תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה מאי סמיכה וסמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי לקרות להם רבי ומשמע דאע''ג דאפליגו במתני' רבי יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הויא בשלשה או אי הויא בחמשה בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ''ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא שכתבתי בסמוך: ומ''ש והוא שיהיה האחד וכו'. נראה מדבריו דבאחד סמוך סגי אף על פי שהשנים האחרים אינם סמוכים נ''ל שטעמו דמדאמרינן התם בגמ' (דף י"ג:) אמר ליה אביי לרב יוסף מיסמך סבי פירוש לקרות רבי בשלשה מנ''ל אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו א''ה תיסגי בחד וכ''ת משה במקום ע''א קאי א''ה ליבעי ע''א קשיא וסובר רבינו דכיון דאסיקנא בקשיא ופשיטא דלא בעינן ע''א ואם כן בחד סגי ולדחויה דברייתא דבעינן ג' אי אפשר א''כ יש לנו לומר דכי קתני בברייתא ג' לאו בכולהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמוך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה:

ד  אֵין קָרוּי אֱלֹהִים אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁנִּסְמַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וְהֵם הָאֲנָשִׁים הַחֲכָמִים הָרְאוּיִין לָדוּן שֶׁבָּדְקוּ אוֹתָן בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִנּוּ אוֹתָם וְסָמְכוּ אוֹתָן:

 כסף משנה  אין קרוי אלהים וכו'. בב''ק פרק החובל (דף פ"ד) אלהים בעינן וליכא ופירש''י אלהים בעינן והיינו מומחים וסמוכים:

ה בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה כָּל מִי שֶׁנִּסְמָךְ סוֹמֵךְ לְתַלְמִידָיו. וַחֲכָמִים חָלְקוּ כָּבוֹד לְהִלֵּל הַזָּקֵן וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם נִסְמָךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְשֶׁלֹּא יְהֵא הַנָּשִׂיא סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אַב בֵּית דִּין עִמּוֹ. וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה אַב בֵּית דִּין סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַנָּשִׂיא עִמּוֹ. אֲבָל שְׁאָר הַחֲבוּרָה יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לִסְמֹךְ בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם עִמּוֹ שֶׁאֵין סְמִיכָה פָּחוֹת [א] מִשְּׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  בראשונה וכו' עד אלא אם כן היה הנשיא עמו. בירושלמי פירקא קמא דסנהדרין:

ו אֵין סוֹמְכִין זְקֵנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הַסּוֹמְכִין נִסְמְכוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ הָיוּ הַסּוֹמְכִין בָּאָרֶץ וְהַנִּסְמָךְ חוּצָה לָאָרֶץ אֵין סוֹמְכִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַסּוֹמְכִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהַנִּסְמָכִין בָּאָרֶץ. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ סוֹמְכִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִם הַסְּמוּכִים בְּמָקוֹם אֶחָד. אֶלָּא שׁוֹלְחִין לוֹ אוֹ כּוֹתְבִין לוֹ שֶׁהוּא סָמוּךְ וְנוֹתְנִין לוֹ רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ. וְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם רְאוּיָה לִסְמִיכָה:

 כסף משנה  אין סומכין זקנים בח''ל וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף י"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בח''ל ופירשו לה התם לומר דאין סומכין בח''ל ואסיקנא נמי התם דאפילו סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ אין סומכין: היו שניהם בארץ וכו'. נראה שלמדה ממה שכתבנו בסמוך דכיון שאמרו בגמרא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא סמכי משמע הא סומכין ונסמכין בארץ מצו סמכי אפילו אינם יחד דאי אפילו סומכין ונסמכין בארץ בעינן שיהיו במקום אחד מאי איריא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ הא אפילו שניהם בארץ כיון דאינם במקום אחד לא מצו סמכי אלא ודאי כדאמרן: וכל ארץ ישראל שהחזיקו וכו'. נראה שהוציא כן ממאי דאמרינן בריש סנהדרין וכתבו רבינו בסוף פ' זה שרשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע''פ שלא החזיקו עולי בבל:

ז יֵשׁ לַסּוֹמְכִין לִסְמֹךְ אֲפִלּוּ מֵאָה בְּפַעַם אַחַת. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ סָמַךְ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  יש לסומכין וכו'. ירושל' ר''פ חלק:

ח וְיֵשׁ לָהֶן לְמַנּוֹת כָּל מִי שֶׁיִּרְצוּ לִדְבָרִים יְחִידִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. כֵּיצַד. חָכָם מֻפְלָא שֶׁרָאוּי לְהוֹרוֹת לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ יֵשׁ לְבֵית דִּין לִסְמֹךְ אוֹתוֹ וְלִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לָדוּן וְלֹא לְהוֹרוֹת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר וְלֹא לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אוֹ יִתְּנוּ רְשׁוּת לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת. אוֹ לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת אֲבָל לֹא לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמִין. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לְהַתִּיר נְדָרִים בִּלְבַד אוֹ לִרְאוֹת כְּתָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  ויש להם למנות וכו'. בריש סנהדרין (דף ה') אמרינן שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומכל מקום צריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים:

ט וְכֵן יֵשׁ לַסּוֹמְכִין לִתֵּן רְשׁוּת עַד זְמַן וְלוֹמַר לַנִּסְמָךְ יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּבוֹא הַנָּשִׂיא לְכָאן. אוֹ כָּל זְמַן שֶׁאֵין אַתָּה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכן יש לסומכין וכו'. שם ע''ב אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותנו עד שתבא אצלנו ופירש''י ברשותנו רשות נתונה לך לדון:

י חָכָם מֻפְלָא שֶׁהוּא סוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לְדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ לְדִינֵי מָמוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יא הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סוֹמֵךְ אֶחָד מוֹשִׁיב שְׁנַיִם בְּצִדּוֹ וְסוֹמֵךְ שִׁבְעִים כְּאֶחָד אוֹ זֶה אַחַר זֶה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הוּא וְהַשִּׁבְעִים בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְיִסְמְכוּ בָּתֵּי דִּינִין אֲחֵרִים. נִרְאִין לִי הַדְּבָרִים שֶׁאִם הִסְכִּימוּ כָּל הַחֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִים וְלִסְמֹךְ אוֹתָם הֲרֵי אֵלּוּ סְמוּכִים וְיֵשׁ לָהֶן לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת וְיֵשׁ לָהֶן לִסְמֹךְ לַאֲחֵרִים. אִם כֵּן לָמָּה הָיוּ הַחֲכָמִים מִצְטַעֲרִין עַל הַסְּמִיכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִין וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. וְאִם הָיָה שָׁם סָמוּךְ מִפִּי סָמוּךְ אֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת כֻּלָּן אֶלָּא דָּן דִּינֵי קְנָסוֹת לַכּל שֶׁהֲרֵי נִסְמַךְ מִפִּי בֵּית דִּין. וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ:

 כסף משנה  (י-יא) חכם מופלא וכו' הרי שלא היה בא''י אלא סמוך אחד וכו'. בפירוש המשנה פרק קמא דסנהדרין כתב כן אלא ששם כתב הדבר סתם וכאן כתב והדבר צריך הכרע:

יב בֵּית דִּין שֶׁנִּסְמְכוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיָצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי הֵם דָּנִים דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּנִים בָּאָרֶץ. שֶׁסַּנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ סְמוּכִים:

 כסף משנה  בית דין שנסמכו וכו'. משנה סוף פ' קמא דמכות (דף ז'):

יג רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל [ב] בִּמְקוֹם מֶלֶךְ הֵן עוֹמְדִים. וְיֵשׁ לָהֶן לִרְדּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וְלָדוּן עֲלֵיהֶן בֵּין רָצוּ בֵּין לֹא רָצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט-י) 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל:

 כסף משנה  ומה שכתב ראשי גליות שבבבל וכו' עד אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות. הכל בריש סנהדרין (דף ה') פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים כלומר שיש להם שררה מועטת וכל אחד מהם יש לו רשות להפקיר דהפקר ב''ד הפקר ושל א''י יש לו לתת רשות בכל א''י ושבבבל בחוצה לארץ מהתם להכא מאי ואיפשיטא דמהתם להכא לא מהני ולפי שמעלת ראשי גליות שבבבל גדולה מנשיאי א''י כתב רבינו ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים והלכך אין רשות בני א''י מועלת לכוף בחוצה לארץ וכדאיפשיטא בגמ' ומשמע שלא הוצרכו בגמ' לשאול אי מהני מבבל לא''י שאע''פ שראשי גליות בבל רודים את העם במקל אינו דין שיועיל רשותם לא''י ודינם שכל אחד יעמוד בשלו ואדרבה הוה ס''ד דרשות א''י מועילה לחוצה לארץ אבל ספר מצות גדול כתב הרשות שיתן ריש גלותא שבבבל לבני בבל אף לבני א''י מועיל שהרי בבבל השבט ובא''י המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה וכו' ואמרינן בירושלמי שריש גלותא שבבבל גדול מהנשיא שבא''י לפי שהוא מהזכרים והנשיא מהנקבות עכ''ל וקשה לזה דה''ל לגמ' למימר פשיטא דמהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ומ''מ הכי משמע מדברי רבינו שכתב ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכ''מ ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו. ומצאתי בספר מספרי רבינו שהיה מוגה בו בלשון הזה וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו לדון בכל העולם אע''פ שלא רצו בעלי דינים בין בארץ בין בחוצה לארץ אע''פ שאינו דן דיני קנסות ע''כ וכן משמע קצת בגמ' דכי נקיט רשותא אע''ג דלא קבל זה עלייהו דן אותה בעל כרחם דכי בעי מהתם להכא מאי פשיט ליה מרבה בר בר חנה דדן דינא וטעה ואמר ליה ר' חייא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רשותא הוה נקיט אלא שמע מינה מהתם להכא לא, משמע דאי הוה נקיט רשותא אפילו לא קבלוה עלייהו לא הוה משלם אלמא דכופם לדון:

יד וְכָל דַּיָּן הָרָאוּי לָדוּן שֶׁנָּתַן לוֹ רֹאשׁ גָּלוּת רְשׁוּת לָדוּן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לָדוּן בְּכָל הָעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ בַּעֲלֵי דִּינִין בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּינֵי קְנָסוֹת. וְכָל דַּיָּן הָרָאוּי לָדוּן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ בֵּית דִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת לָדוּן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לָדוּן בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבַעֲיָרוֹת הָעוֹמְדוֹת עַל הַגְּבוּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ בַּעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵין רְשׁוּתָן מוֹעֶלֶת לוֹ לָכוֹף אֶת בַּעֲלֵי דִּינִין. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ דָּן אֶלָּא לְמִי שֶׁרוֹצֶה לָדוּן אֶצְלוֹ. אֲבָל לָכוֹף אֶת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלָדוּן לָהֶם אֵין לוֹ רְשׁוּת עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו ובעיירות העומדות על הגבולים. הוא ממה שהקשו על מה שאמרו מהתם להכא לא מהני אלא רבה בר בר חנה שנטל רשות כשהיה יורד לבבל למה לי ומשני לעיירות העומדות על הגבולים ופירש''י הנמשכות אחר ארץ ישראל:

טו מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן שֶׁעָבַר רֹאשׁ גָּלוּת וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת אוֹ שֶׁטָּעוּ בֵּית דִּין וְנָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת אֵין הָרְשׁוּת מוֹעֶלֶת לוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי. שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ אֵין הַקְּדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו:

 כסף משנה  מי שאינו ראוי לדון וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא דלא הוה גמיר וביזהו רבי יהודה בר נחמני. ועל מה שכתב רבינו שהוא כמקדיש בעל מום למזבח האריך מהר''י קולון בשורש קי''ו:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק חמישי

א אֵין מַעֲמִידִין [א] מֶלֶךְ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וּלְכָל עִיר וְעִיר אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט שֶׁהֻדַּח כֻּלּוֹ וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת [שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל] בִּשְׁלֹשָׁה. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין זָקֵן מַמְרֵא וְלֹא עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת וְלֹא מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְלִמְדִידַת הֶחָלָל אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח-כב) 'כָּל הַדָּבָר הַגָּדל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ':

 כסף משנה  אין מעמידין וכו'. פרק קמא דסנהדרין תנן אין דנין את השבט ופירש בגמ' (דף י"ד:) דבשבט שהודח כולו עסקינן ולא את נביא שקר ולא את כהן גדול אלא על פי ב''ד של ע''א ואין מוציאין למלחמת הרשות וכו' ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב''ד של ע''א ופירש בגמ' דדיני נפשות דכ''ג הוא דבעינן ע''א אבל דיני ממונות דנין בג' כשאר כל אדם וזהו שכתב רבינו אבל דיני ממונות דכ''ג בשלשה ובסוטה פרק עגלה ערופה (דף מ"ד) תנן ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים ובפ''ק דסוטה (דף ז') תנן שהיו מעלים את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים ובפ''ק דסנהדרין (דף ט"ז) אמרינן דמיתת זקן ממרא של כ''ג והמראתו בעינן על פי בית דין של ע''א ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב אין עושין זקן ממרא ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק י' דסהנדרין (דף פ"ט) גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול: כתב הרמ''ך ואין מוסיפין על העיר וכו'. תימה הוא זה שמביא האי קרא דכל הדבר הגדול למדידת החלל ולמלחמת הרשות ולתוספת העיר והעזרות ובגמ' מביא פסוק אחר דמדידת החלל הוי מזקניך ושופטיך ותוספת העיר והעזרות הוי מוכן תעשו דדרשינן וכן תעשו לדורות והוא מביא האי קרא דכל הדבר הגדול והו''ל להביא לעיל גבי כ''ג דאין דנין דיני נפשות שלו כדמייתי בגמ' וצריך עיון עכ''ל:

ב * אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה שֶׁהֵן סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁל אָדָם בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁל בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין שׁוֹר הַנִּסְקָל וְלֹא הַבְּהֵמָה הַנִּרְבַּעַת אוֹ הָרוֹבֵעַ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ אֲרִי וְדֹב וּבַרְדְּלָס שֶׁהֵן בְּנֵי תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים שֶׁהֵמִיתוּ מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל נָחָשׁ שֶׁהֵמִית אֶחָד הוֹרֵג אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה וכו' אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. א''א זהו כר' עקיבא ולא ידעתי למה:

 כסף משנה  אין דנין דיני נפשות וכו'. משנה פ''ק דסנהדרין דיני נפשות בכ''ג הרובע והנרבע בכ''ג שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרגו שור הנסקל בכ''ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתו בכ''ג ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בכ''ג. ובגמ' (דף ט"ו:) הזאב והארי וכו' אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים רבי יוחנן אמר אע''פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה ואמרינן תו בגמ' רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו נחש ופירש''י איכא בינייהו נחש דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ''ג ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש: ועל מה שכתב רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. כתב הראב''ד א''א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע''כ. ויש לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס''ל לר' עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו:

ג [ב] הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע אֵין דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִינוֹ צַד דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁמָּא יִהְיֶה הַדָּבָר אֱמֶת וְתִסָּקֵל הַבַּת. לֹא נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַבַּעַל וּבָא הָאָב לְתָבְעוֹ בִּקְנָס דִּינוֹ בִּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁדִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לה-כד) 'וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה' (במדבר לה-כה) 'וְהִצִּילוּ הָעֵדָה' עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת. עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְהֵן הַמְחַיְּבִין. וְעֵדָה מַצֶּלֶת וְהֵן הַמְזַכִּין. וְאֵין עֵדָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי עֶשְׂרִים. וּמוֹסִיפִין שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית דִּין שָׁקוּל וְיִהְיֶה בּוֹ אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

 כסף משנה  המוציא שם רע וכו'. משנה שם המוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכ''א בכ''ג מפני שיש בה דיני נפשות וידוע דקי''ל כחכמים ובגמ' (דף ח') וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז וכו'. מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ''ג בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בכ''ג אלא לעולא קשיא אמר רבא וכו' הב''ע כשהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום נפשות בכ''ג ופירש''י וחכמים אומרים וכו' מפני שיש בה דיני נפשות קס''ד דה''ק משום מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמ' פרכינן וכי יש בה דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות דליכא עדים. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז אין חוששין שמא יבאו לבית דין ויצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו ועכשו אין הבעל יודע בהם ותבעי כ''ג דשמא יבא לידי נפשות ורבנן סברי חוששין וכו'. ובמקום דאיכא דיני נפשות כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחלת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבאו עדים כ''ג בעי עכ''ל. ואע''פ שאמוראים אחרים פירשו בעניינים אחרים פסק רבינו כעולא משום דאביי אמר בתר הכי דכ''ע חוששין ללעז ומשמע דכל הני אמוראי הכי ס''ל וכמבואר בדברי התוספות ועוד דהא רבה דהוא בר פלוגתיה יישב ברייתא אליביה: ומניין שאין דנין וכו'. משנה פ' קמא דסנהדרין:

ד מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת כְּשֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מכות בשלשה. משנה שם וכת''ק:

ה [ג] עֲרִיפַת הָעֶגְלָה בַּחֲמִשָּׁה:

 כסף משנה  עריפת העגלה בחמשה. משנה שם עריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה וידוע דהלכה כרבי יהודה. ודע שמה שכתב כאן רבינו עריפת העגלה העתיק לשון המשנה כמנהגו ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה וכתבוה התוספות:

ו עִבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  עיבור החדש בשלשה. משנה שם:

ז עִבּוּר הַשָּׁנָה בְּשִׁבְעָה. וְכָל אֵלּוּ סְמוּכִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מ''ש עיבור השנה בשבעה. שם במשנה עיבור השנה בשלשה רשב''ג אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרים בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. ופסק כרשב''ג אי משום דבכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו אי משום דבגמ' מפרשי אמוראי טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ואע''פ שלא כתב כאן רבינו אלא בשבעה סמך על מ''ש בפרק ד' מהלכות קידוש החדש כל דברי רשב''ג:

ח  דִּינֵי קְנָסוֹת [ד] כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין דָּנִין אוֹתָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה מֻמְחִים וְהֵם הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל שְׁאָר דִּינֵי מָמוֹנוֹת כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת אֵינָן צְרִיכִין מֻמְחֶה אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֻמְחֶה דָּן אוֹתָן. לְפִיכָךְ דָּנִין בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֱלֹהִים שְׁלִיחוּת בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בִּשְׁלִיחוּתָן:

 כסף משנה  דיני קנסות וכו' עד ואפי' אחד מומחה דן אותם. בריש סנהדרין תנן דיני ממונות בג' גזילות וחבלות בג' ופירש בגמ' דה''ק דיני ממונות פירוש בהודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין ותנן נמי התם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' והאונס והמפתה בג' פירוש מומחין ואסיקנא בגמ' (דף ה') אהא דת''ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי דאפילו לא נקיט רשותא מריש גלותא כיון דגמיר וסביר דן דיני ממונות אפילו יחידי ואע''ג דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי התם עצה טובה קמ''ל כמו שנכתב בדברי רבינו סוף פרק שני. ומ''ש שם לפיכך דנין וכו' שליחות ב''ד של א''י עושין וכו'. בר''פ החובל (דף פ"ד:) ובסוף גיטין (דף פ"ח:): כתב הרמ''ך לפיכך דנין בהודאות וכו'. תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ''ל. ועיין בתשובת הרשב''א שכתבתי בפרק שני על שנים שדנו אין דיניהם דין:

ט אֵין דָּנִין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא דְּבָרִים הַמְּצוּיִין תָּמִיד וְיֵשׁ [ה] בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין מְצוּיִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ. אוֹ דְּבָרִים הַמְּצוּיִין אֲבָל אֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. אֵין דָּנִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בְּתוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ וּבְסוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין גּוֹבִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ חוּץ מֵחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס:

 כסף משנה  אין ב''ד של חוצה לארץ וכו'. ר''פ החובל שם אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו דדייני א''י במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מידי דלא שכיח אי נמי לית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אע''ג דבסוף גיטין שם אההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ולא מדכר התם חסרון כיס יש לומר דדיני גיטין משום עיגונא עדיפא מהיכא דאיכא חסרון כיס דהכי נמי תירץ הר''ן דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אע''ג דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח ורב יוסף לפי מה שהקשה לו אביי השיבו כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיח לא אבל אה''נ דבעינן נמי אית בה חסרון כיס וכתבו התוס' דאע''ג דהשתא ליכא ב''ד מומחין בא''י מ''מ שליחותייהו דקמאי עבדינן: וכן כל הקנסות וכו'. דגרסינן בבא קמא פ' המניח (דף כ"ז ע"ב) שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה פירוש הכאה בארכובה ג' ולבעיטה ה' וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ומייתי לה נמי בר''פ החובל (פ"ד:) ואמרי' תו בר''פ החובל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו: וכל המשלם חצי נזק וכו'. זה פשוט דכיון דאסיקנא בסוף פרק קמא דב''ק (דף ט"ו:) ובסוף אלו נערות (דף מ"א) דפלגא נזקא קנסא בר מח''נ צרורות דהוי ממונא וקי''ל דאין דיני קנסות בחו''ל ממילא קי''ל דכל ח''נ אין גובין בחו''ל בר מח''נ צרורות:

י כָּל הַנִּשּׁוֹם כְּעֶבֶד אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. לְפִיכָךְ אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי גּוֹבִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים וְאָמְרוּ שֶׁמַּעֲשִׂים בְּכָל יוֹם לִגְבּוֹת שֶׁבֶת וְרִפּוּי בְּבָבֶל:

 כסף משנה  כל הנישום כעבד וכו'. ר''פ החובל. ומ''ש רבינו דשבת וריפוי גובין. יש לתמוה דהא אמרינן שם בר''פ החובל דאדם באדם אע''ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפשר לומר דאה''נ דדינא הכי הוי ולא כתב שגובין אותם אלא מפני תיקון העולם אבל לא משמע כן מדבריו שכתב לעיל בסמוך אבל בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ ומדלא כתב גבי דברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס אדם שחבל באדם משמע דס''ל דמדינא אדם באדם כי אית ביה חסרון כיס דנין אותו דייני חוצה לארץ לכן נראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דאדם באדם אע''ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו לא אמרו אלא לענין נזק דאית ביה חסרון כיס ואפילו הכי לא דיינינן ליה בבבל וכל שכן לצער ובשת דלית בהו חסרון [כיס] אבל ריפוי ושבת כיון דאית בהו חסרון כיס דיינינן להו בבבל לטעמא משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל וכדתנן בר''פ החובל משמע הא שאר דברים שאינם נישומין כעבד נגבין בבבל דאל''כ הוה ליה למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומכל מקום צער ובשת אינם נגבין בבבל משום דלית בהו חסרון כיס ומפני כך כשכתב דברים שאינם מצויים אע''פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין דייני חוצה לארץ לא רצה לכתוב כגון אדם שחבל באדם דא''כ הוה משמע דאף שבת וריפוי אינם נגבים בבבל וכתב כגון בהמה שחבלה בחברתה ואחר כך כתב משפט אדם שחבל באדם וחילק בין נזק וצער ובשת לשבת וריפוי:

יא בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם כְּמִי שֶׁקָּרַע כְּסוּתוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו אוֹ קִצֵּץ נְטִיעוֹתָיו. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וְרֶגֶל הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת לָהֶן מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זֶה דָּבָר מָצוּי וְגוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בָּהּ אוֹ אָכְלָה פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּהּ לְאָכְלָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה אֳכָלִין וְכֵלִים שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עֲלֵיהֶן נֵזֶק שָׁלֵם הַכּל גּוֹבִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל אִם הָיְתָה תַּמָּה וְהוּעֲדָה וְהִזִּיקָה כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁכָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָגְחָה אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק הַזֶּה הַשָּׁלֵם דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ הוּעַד בָּאָרֶץ וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְהִזִּיק אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי:

 כסף משנה  בהמה שהזיקה את האדם וכו' עד כך מעידים את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ. הכל שם ריש פרק החובל (דף פ"ד) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא וכו' רבא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן וכו' אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הילכך אדם באדם אע''ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע''ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רב שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתיוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא את אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו ובפרק קמא דב''ק (דף ט"ו:) ובסוף פרק אלו נערות (דף מ"א) אמרינן דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי זוטרי אורחיה הוא ומגבינן בבבל:

יב [ו] מִפְּנֵי מָה אֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיד בּוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְאֵין שָׁם בֵּית דִּין אֶלָּא הַסְּמוּכִין בָּאָרֶץ. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בֵּית דִּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁם שֶׁהֵן דָּנִים דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ מְעִידִים אֶת הַבְּהֵמָה בִּפְנֵיהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

יג מִי שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל גּוֹבִין מִמֶּנּוּ הַקֶּרֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֲבָל אֵין גּוֹבִין אֶת הַכֶּפֶל:

 כסף משנה  מי שגנב וכו'. דאמרי' בהחובל (דף פ"ד) דבתשלומי כפל וד' וה' נעביד שליחותייהו ומשמע לרבינו דלא קשיא ליה אלא בכפל חוץ מהקרן אבל בקרן פשיטא ליה דעבדינן שליחותייהו ובזה אין מקום למה שהקשו בתוספות דהיאך היו דנין דיני גזילות וגניבות דאפשר לומר דלא היו דנין רק על הקרן וקשה דתנן בראש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה ופירש בגמ' שהם מומחים וע''כ גזילות היינו שדנין על הקרן דהא תני בתר הכי תשלומי כפל בשלשה ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל וא''כ כי אמרינן גזילות בשלשה מומחין בדין הקרן אמרו והיאך כתב רבינו הקרן דנין אותו דייני ח''ל. וכתב נמוקי יוסף בשם הרא''ה דגזילות נראה מכל הגמ' דמילתא דשכיחא נינהו וגובין אותן בבבל כדאמרינן בההוא דגנב פדנא דתורי וכו' והקשה מהא דסנהדרין ותירץ דגזילה ממש כעין דויגזול את החנית לא שכיחא אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא שכיחי ומגבינן להו בבבל וכן אפשר לתרץ ההיא דסנהדרין לדעת רבינו ור''י תירץ בסוף פרק המגרש דגזילות שעל ידי חבלות קאמר דאין דנין בבבל שחבל בחבירו וגזלו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא מתני' דסנהדרין לדעת רבינו:

יד וְלֹא כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ גּוֹבִין מִמֶּנּוּ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהֲרֵי הַפְּגָם וְהַבּשֶׁת וְהַכֹּפֶר מְשַׁלֵּם אָדָם עַל פִּי עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי וְאֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  ולא כל המשלם על פי עצמו וכו'. שאדם משלם בשת ופגם על פי עצמו מבואר במשנה ס''פ אלו נערות (דף מ"א) ופ' שבועת הפקדון (דף ל"ו:) ומייתי לה ר''פ נערה שנתפתתה (דף מ"ב.) ודין הכופר במשנה סוף פרק אלו נערות. והוצרך רבינו לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמ' פ''ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקיימא לן דאין אדם משלם קנס על פי עצמו סד''א דבהכי תליא מילתא וכל מידי דאדם משלם על פי עצמו לא ניבעי מומחין קמשמע לן דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם על פי עצמו ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ:

טו דִּינֵי גְּרָמוֹת אֵינָן כִּקְנָסוֹת וְגוֹבִין אוֹתָן וְדָנִין בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  דיני גרמות וכו'. שכן מצינו שהיו דנים בבבל דינא דגרמי דאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (דף צ"ח:) אכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה כי כשורא לצלמא פירוש שגבה ממנו גוביינא מעלייא כל מה שכתוב בשטר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לתקן בה צורה ודיוקנאות:

טז וְכֵן דִּין הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  וכן דין המוסר וכו'. מדאשכחן בפ' בתרא דבב''ק כמה אמוראי דהוו דייני דיני מסורות בבבל. ומה שכתב אף על פי שלא עשה מעשה היינו לומר שאף על פי שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו''ם אלא שהלשין בפיו וכההוא דאחוי כריא דתבנא דחבריה וסלקא דעתך אמינא כיון שמחייבין אותו אע''פ שלא עשה מעשה ביד דמי לקנס ולא יגבוהו בחוצה לארץ קמשמע לן דמגבין אותו בחוצה לארץ כהנהו עובדי דפירקא בתרא דבבא קמא:

יז מִנְהַג הַיְשִׁיבוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוֹבִין שָׁם קְנָס מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ אוֹ [ז] יַעֲלֶה עִמּוֹ לְדִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ מַתִּירִין נִדּוּיוֹ בֵּין שֶׁנִּתְפַּיֵּס בַּעַל דִּינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְפַּיֵּס. וְכֵן אִם [ח] תָּפַשׂ הַנִּזָּק שִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִטּל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ:

 כסף משנה  מנהג הישיבות בחוצה לארץ וכו'. כתב הרי''ף בפרק החובל שזה מנהג השתי ישיבות: וכן אם תפס וכו'. בפ''ק דבבא קמא (דף ט"ו) ובכתובות סוף פרק אלו נערות (דף מ"ב:) ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירוש רבינו נכון הוא וכן פירש''י ואע''פ שהקשה רבינו תם דאם כן יתפוס כל אשר לו דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות י''ל דכשהניזק צועק בפנינו ואנו מגבין אותו אז מקרי שפיר שאנו דנין דיני קנסות אבל כשהניזק תופס יותר ממה שהוא דינו והמזיק צועק בפנינו ואנו כופין לניזק שיחזיר המותר על נזקו לא מקרי דנין דיני קנסות רק מצילין עשוק מיד עושקו וכן יש לדקדק מדברי רש''י שם דוק ותשכח:

יח יָחִיד שֶׁהוּא מֻמְחֶה לָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת יְחִידִי אֵין הַהוֹדָאָה בְּפָנָיו הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ הָיָה סָמוּךְ. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן סְמוּכִין וַהֲרֵי הֵן הֶדְיוֹטוֹת וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם אֱלֹהִים הֲרֵי הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין. וְכֵן הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְעֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּבֵית דִּין הַסָּמוּךְ לְכָל הַדְּבָרִים:

 כסף משנה  יחיד שהוא מומחה לרבים אע''פ שהוא דן וכו' אבל הג' אע''פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות כו':

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששי

א  כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְטָעָה אִם טָעָה בַּדְּבָרִים הַגְּלוּיִים וְהַיְדוּעִים כְּגוֹן דִּינִין הַמְפֹרָשִׁין בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּגְּמָרָא חוֹזֵר הַדִּין וּמַחְזִירִין הַדָּבָר כְּשֶׁהָיָה וְדָנִין בּוֹ כַּהֲלָכָה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה שֶׁנָּטַל הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ שֶׁהָיָה אַלָּם אוֹ שֶׁטִּמֵּא דָּבָר טָהוֹר אוֹ שֶׁהוֹרָה בִּכְשֵׁרָה שֶׁהִיא [א] טְרֵפָה וְהֶאֱכִילָהּ לַכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק:

 כסף משנה  כל דיין שדן דיני ממונות וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש''י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל"ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש''י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי''ף ממ''ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב''י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה''ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב''ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב''ד ז''ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא''ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. ומ''ש שאם אי אפשר להחזיר פטור מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב''א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב רבינו אע''פ שגרם להזיק והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע''פ שמומחה שנטל רשות מר''ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב''ד הפקר וכן פירש''י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש''י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב''ד הפקר ע''כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע''ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע''ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא''ל ר''ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר''ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו:

ב טָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת כְּגוֹן דָּבָר שֶׁהוּא מַחְלֹקֶת תַּנָּאִים אוֹ אָמוֹרָאִים וְלֹא נִפְסְקָה הֲלָכָה כְּאֶחָד מֵהֶן בְּפֵרוּשׁ וְעָשָׂה כְּאֶחָד מֵהֶן וְלֹא יָדַע שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל הָעוֹלָם כְּדִבְרֵי הָאַחֵר. אִם הָיָה זֶה דַּיָּן מֻמְחֶה וְנָטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נוֹטֵל רְשׁוּת אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן. הוֹאִיל וְהוּא [ב] מֻמְחֶה חוֹזֵר הַדִּין. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. אֶחָד הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת אוֹ הַנּוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש''י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב''ד נחת וב''ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'. שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ''ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר''ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר''ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור:

ג הָיָה הַטּוֹעֶה מֻמְחֶה וְלֹא נָטַל רְשׁוּת וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן. אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻמְחֶה אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהֶן לָדוּן לָהֶן כַּדִּין וְטָעָה [ג] בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת. אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיַּד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. אִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יַחְזֹר הַדִּין. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ:

 כסף משנה  מ''ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו. נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. ומ''ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו' ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ''ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. ומ''ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר''מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי''ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א''א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר''מ פטור שאע''פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר''מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע''פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי''ל שאע''פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע''פ הפקר ב''ד במומחה דנקיט רשותא או ע''פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ''ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע''פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע''פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א''א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע''ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א''א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר''ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע''פ שלא נשא ונתן ביד אם א''א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א''כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע''כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר''ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א''ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא''כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי''ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א''כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז''ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא''ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש''י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז''ל לא פליגי דאע''ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש''י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה''ה לשלמו פלגא:

ד אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִּינִין אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וְאֵינוֹ בִּכְלַל הַדַּיָּנִין. לְפִיכָךְ אֵין דִּינָיו דִּין בֵּין טָעָה בֵּין לֹא טָעָה וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין אִם רָצָה חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין. וְאִם טָעָה וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד חַיָּב לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִבַּעַל דִּין זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחְזִיר אוֹ שֶׁטִּמֵּא אוֹ שֶׁהֶאֱכִיל דָּבָר הַמֻּתָּר לַכְּלָבִים יְשַׁלֵּם כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא:

 כסף משנה  אבל מי שאינו מומחה וכו'. זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא''כ אע''פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ''כ הרב אלפסי ז''ל אבל דברי רבינו צ''ע שאחר שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א''כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא''א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע''ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא''ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי''ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ''ש רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ''ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים:

ה דַּיָּן [ד] שֶׁטָּעָה וְחִיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ וְעָשָׂה זֶה פְּשָׁרָה עִם בַּעַל דִּינוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יָדַע שֶׁאֵינוֹ בֶּן שְׁבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל הַפְּשָׁרָה אֵינָהּ כְּלוּם שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִתֵּן לוֹ אוֹ לִמְחל לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִשְּׁבוּעָה שֶׁחִיְּבוֹ בָּהּ הַטּוֹעֶה וְכָל קִנְיָן [ה] בְּטָעוּת חוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  דיין שטעה וחייב שבועה וכו'. בעל העיטור כתב שהרי''ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב''ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח''כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ''ל] וא''כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע''ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי''ף ז''ל:

ו  שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין אֶחָד אוֹמֵר נָדוּן כָּאן וְאֶחָד אוֹמֵר נַעֲלֶה לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁמָּא יִטְעוּ אֵלּוּ הַדַּיָּנִין וְיוֹצִיאוּ מָמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין כּוֹפִין [ו] אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. וְאִם אָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵי זֶה טַעַם [ז] דַּנְתּוּנִי שֶׁמָּא טְעִיתֶם כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ [ח] מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. וְאִם הֻצְרַךְ לִשְׁאל דָּבָר מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִים וְשׁוֹלְחִין וְשׁוֹאֲלִין וְדָנִין לָהֶם בְּעִירָם כְּפִי מַה שֶּׁיָּבוֹא בִּכְתַב בֵּית דִּין הַגָּדוֹל:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַדִּינִין שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן אוֹ כְּשֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה נָדוּן כָּאן וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְעוֹלֶה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-ז) 'עֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה'. וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ [ט] אוֹ גְּזָלוֹ וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ו-ז) שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה. סנהדרין סוף פרק זה בורר (דף ל"א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא''ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב''א ז''ל והר''ן והראב''ד ורבינו תם ור''י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו' לא שיפסקו ב''ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב''ד הגדול מודיעין דעתם לב''ד זה והם דנין אותם: כתב הרמ''ך אבל אם אמר המלוה וכו' תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ''ל. ול''נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: כתב הרמ''ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב''ד הגדול לבית הועד וכ''כ רבינו תם והר''י בר אשר ונראים דבריהם עכ''ל:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ רְאָיָה לַנִּגְזָל אוֹ לַנִּזָּק אוֹ לַמַּלְוֶה. אֲבָל טַעֲנָה רֵקָנִית אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנִּטְעָן לָצֵאת כְּלָל אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר:

 כסף משנה  בד''א כשהיו שם עדים וכו'. היינו כדי שלא יהא כ''א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו:

ט וְכֵן הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין גָּדוֹל אֲבָל יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֲכָמִים [י] גְּדוֹלִים מֻמְחִין לָרַבִּים וּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תַּלְמִידִים שֶׁאֵינָן כְּמוֹתָן. אִם אָמַר הַמַּלְוֶה נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁבְּאֶרֶץ פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַגָּדוֹל וְנָדוּן לְפָנָיו בְּדִין זֶה. שֶׁכּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְהוֹלֵךְ עִמּוֹ. וְכֵן הָיוּ מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם בִּסְפָרַד:

 כסף משנה  וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב:) הלך אחר ב''ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב''ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ''ש רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב''ד של מומחין ומהרי''ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א''ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע''פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א''ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א''ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב''ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שביעי

א  אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי וְאָמַר בַּעַל דִּינוֹ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי הַדַּיָּנִים שֶׁבֵּרֵר זֶה אֶחָד וְזֶה אֶחָד הֵם בּוֹרְרִים לָהֶן דַּיָּן שְׁלִישִׁי וּשְׁלָשְׁתָּן דָּנִין לִשְׁנֵיהֶן שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ [א]. אֲפִלּוּ הָיָה הָאֶחָד שֶׁבָּרְרוּ בַּעֲלֵי הַדִּין [ב] חָכָם גָּדוֹל וְסָמוּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אֶת בַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּדוּן אֵצֶל זֶה אֶלָּא גַּם הוּא בּוֹרֵר [ג] מִי שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  אחד מבעלי דינין שאמר וכו'. משנה סנהדרין ריש פ' דיני ממונות בתרא (דף כ"ג) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם עוד אחד ולפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שכתוב בהם והם בוררים להם דיין שלישי פסק רבינו כר' מאיר אע''ג דרבנן פליגי עליה משום דר' אלעזר ורב פפא שקלי וטרו לפרושי מילתיה ואם היינו מוצאים נוסחא שאין כתוב בה וא''ו דוהם היינו אומרים דפסק כחכמים וכך מצאתי בספר ישן מאד הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי עכ''ל ואין כתוב והם ואם כן פסק כחכמים וכן גורס ספר מצות גדול והיא הנוסחא האמיתית דאמרינן בגמ' דלרבנן בדעת דיינים סגי ואמרינן תו בגמ' דמתני' הכי קאמר כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו כלומר דמתני' לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו וזהו שכתב רבינו אחד מבעלי דינין שאמר וכו' כלומר אם קרה מקרה ואמר התם רב פפא דאפי' הוי מומחה יכול לעכב ופסק רבינו כרב פפא אע''ג דאיכא מאן דפליג עליה משום דמוקי מתניתין אפילו במומחין ועוד דבתרא הוא. ודע שמה שכתב רבינו אפילו היה אחד שבררו בעל הדין חכם וכו' אלא גם הוא בורר מי שירצה דמשמע שאפי' לוה יכול לומר איני דן אצל זה היינו דוקא כששני הדיינים בעיר אחת אבל אם הדיין שבורר בעל דין שני הוא בעיר אחרת לא וכמו שנתבאר בסוף פרק ששי והכי אמרינן בגמ' כגון בי דיני דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופירש''י דתרווייהו במקום אחד והתוספות כתבו שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלש פרסאות ואם כן כל שאינו רחוק אלא שלש פרסאות לוה יכול לעכב וכתב בח''מ סימן י''ג על דברי רבינו ואני כתבתיה למעלה שהמומחה דן את האדם בע''כ ואפשר לומר דעת הרמב''ם ז''ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאם לא כן לא היה הדין שוה דכמו שבורר האחד כך יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ''ל. ופירש''י שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. וכתב הרא''ש לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש''י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש''י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדיין עצמו חלילה שיהפוך למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אע''פ שהוא מפוקפק בה הוא בכלל מטה משפט אבל דעת הרב מתוך שזה בררו מבין דבר לאשורו אם יש לו זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו עכ''ל:

ב  מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָּסוּל בֵּין לִהְיוֹתוֹ דַּיָּן בֵּין לִהְיוֹתוֹ עֵד עָלָיו. אֲפִלּוּ קִבֵּל אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים בַּעֲבֵרָה כִּשְׁנֵי [ד] עֵדִים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד עָלָיו אוֹ כִּשְׁלֹשָׁה בֵּית דִּין מֻמְחִין לָדוּן לוֹ. בֵּין שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לְאַבֵּד זְכֻיּוֹתָיו וְלִמְחל מַה שֶּׁהָיָה טוֹעֵן עַל פִּיהֶן. בֵּין שֶׁקִּבֵּל שֶׁיִּתֵּן כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת זוֹ הַפָּסוּל אוֹ בְּדִינוֹ. אִם קָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. נִגְמַר הַדִּין וְהוֹצִיא הַמָּמוֹן בְּדִין זֶה הַפָּסוּל אוֹ בְּעֵדוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר:

 כסף משנה  מי שקבל עליו קרוב או וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ד) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לו בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ובגמרא איפליגו ר' יוחנן ור''ל באי מחלוקת לפני גמר דין או לאחר גמר דין ורב יהודה ור' יוחנן איפליגו אי באתן לך מחלוקת או במחול לך ואמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו וסבר נמי דפלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד''ה יכול לחזור בו ואמרינן נמי התם (דף כ"ד:) שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו (אי) לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים וכו' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום ונראה דכי אמרינן רב אשי אמר הכי שלח ליה לאו למיפלג אדינא קמא אתי אלא למימר דלא שלח ליה למשאל בהאי גוונא אבל אין ה''נ דדינא הכי הוי וכיון דרבא דבתרא הוא סבירא ליה דמחלוקת באתן לך אבל במחול לך אינו יכול לחזור בו ומחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו כוותיה נקיטינן ופירוש מחלוקת באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני פסולים אלו אתן לך בהא דוקא פליג ר''מ דהואיל והממון בידו אין כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים אבל במחול לך כגון תובע אמר לנתבע אם יזכוך פסולים הללו יהא מחול לך אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי וכתב נמוקי יוסף בשם הרא''ה והאחרונים דמחול לך אין פירושו שיאמר כן בפירוש דא''כ היכי ס''ד דבמחול לך מחלוקת דכיון דקי''ל לאחר גמר דין מחלוקת הרי זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא הכי פירושה דאמר ליה תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה ופירוש גמר דין גבי נאמן עלי אבא או אביך הכל מודים דלפני גמר דין היינו קודם שיפסקו הדין ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר גמר דין הוי לאחר הפסק. ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ושלא כדברי הטור והרמ''ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' שלא אמר ב''ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר אבל בדהיה חייב לחבירו שבועה נחלקו המפרשים שיש אומרים שכיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך היינו גמר דין ומיהו נמי ה''מ כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל לא חשיב גמר דין וא''כ מעת שפסק הדין על עצמו עד שיקבל עליו הלה הוי לפני גמר דין וכיון שקבל הלה על עצמו הוי לאחר גמר דין וכתב נמוקי יוסף בשם האחרונים שזה דעת הרי''ף ובפ' המפקיד כתב נמוקי יוסף ששיטה זו היא המחוורת בעיני רוב המפרשים וזה דעת רבינו כמבואר בדבריו ויש חולקים בדבר ומחלוקתם תלוי בחילוף גירסא פרק יש נוחלין ובדקדוק סוגית הגמ' בריש פרק המפקיד ובפרק שבועת הדיינים. ומ''ש רבינו אפילו קבל עליו וכו' בשני עדים כשרים או בשלשה ב''ד מומחין היינו כרש''י שפירש דמאי דאמרינן בגמרא כגון דקבליה עליה בחד היינו אליבא דר''מ לומר דאע''ג דלא קבליה לההוא פסול אלא בחד דיינא דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר''מ יכול לחזור בו וא''כ ר''ע ורבנן בין שקבלו עליו בדיין אחד או בשלשה פליגי ולא כדברי התוס' שפירשו דאליבא דרבנן היא ולומר דדוקא כי קבליה עליה בחד דיינא הוא דאינו יכול לחזור בו אבל אם קבליה עליה בשלשה אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ואי קנו מיניה הא פסקינן דאין לאחר קנין כלום ואפילו קבל עליו לבעל דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן פרק שבועת הדיינים וכן כתב הרי''ף:

ג וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה [ה] בְּבֵית דִּין וְאָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְהִפָּטֵר אוֹ הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְאֶתֵּן לְךָ כָּל מַה שֶּׁתִּטְעֹן. אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. [ו] נִגְמַר הַדִּין וְנִשְׁבַּע כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְחַיָּב לְשַׁלֵּם:

ד וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת וַהֲפָכָהּ. אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אוֹ אִם נִשְׁבַּע זֶה שֶׁנֶּהְפְּכָה עָלָיו אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

ה וְהוּא הַדִּין בְּמִי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב שְׁבוּעָה וְאָמַר אֶשָּׁבַע לְךָ שְׁבוּעָה. אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית דִּין חוֹזֵר עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין וְיִשָּׁבַע:

ו  מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין וְהֵבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה לִזְכוּתוֹ. סוֹתֵר אֶת הַדִּין וְחוֹזֵר הַדִּין. אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִגְמַר הַדִּין כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא רְאָיָה סוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִים כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם [ז] סוֹתֵר אֶת הַדִּין. מַה יַּעֲשֶׂה אִם לֹא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים:

 כסף משנה  מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו וכו'. משנה שם (דף ל"א) כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פירוש כגון שלא אמרו לו הבא עדים וראיה אלא כיון שראו שלא הביאם פסקו הדין והביא עדים או ראיה סותר הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב''ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים אמרו הבא ראיה אמר אין לי ראיה ולאחר זמן x מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רשב''ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה xx אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום עד כאן במשנה ואמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וראיה אחרונה היינו הבבא השנית של משנה זו דפליג בה רשב''ג ואמרינן בגמרא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו כיצד א''ל הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו פירוש שק של עור ששטרות אביו מונחין בו מופקד ביד אחר הרי זה מביא וסותר:

ז אֲבָל אִם סָתַם אֶת טַעֲנוֹתָיו אֵינוֹ סוֹתֵר. כֵּיצַד. אָמְרוּ לוֹ יֵשׁ לְךָ עֵדִים אָמַר אֵין לִי עֵדִים. יֵשׁ לְךָ רְאָיָה אָמַר אֵין לִי רְאָיָה. וְדָנוּ אוֹתוֹ וְחִיְּבוּהוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב אָמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָעִידוּנִי אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ אֵין זֶה כְּלוּם וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל עֵדָיו וְעַל רְאָיָתוֹ:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הָרְאָיָה אֶצְלוֹ וְהָעֵדִים עִמּוֹ בַּמְּדִינָה. אֲבָל אִם אָמַר אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן בָּאוּ לוֹ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם. אוֹ שֶׁהָיְתָה הַחֵמֶת שֶׁל אָבִיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַשְּׁטָרוֹת מֻפְקֶדֶת בְּיַד אֲחֵרִים וּבָא זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וְהוֹצִיא לוֹ רְאָיָתוֹ. הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְסוֹתֵר. וּמִפְּנֵי מָה סוֹתֵר מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים אֵין לִי רְאָיָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִין אֶצְלִי. וְכָל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים אֵין לִי רְאָיָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִין אֶצְלִי אוֹ מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה וְהָיָה מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו הֲרֵי זֶה לֹא סָתַם טַעֲנוֹתָיו וְסוֹתֵר. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים כְּלָל לֹא הֵנָּה וְלֹא בִּמְדִינַת הַיָּם וְלֹא רְאָיָה כְּלָל לֹא בְּיָדִי וְלֹא בְּיַד אֲחֵרִים אֵינוֹ יָכוֹל לִסְתֹּר:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגָדוֹל שֶׁנִּתְחַיֵּב וְהֵבִיא רְאָיוֹת וְהֵבִיא עֵדִים אַחַר שֶׁסָּתַם טַעֲנוֹתָיו. אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁהוּא קָטָן כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ וּבָאוּ עָלָיו טְעָנוֹת מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה וְאַחַר שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים אָנוּ יוֹדְעִים לְאָבִיךָ עֵדוּת שֶׁתִּסְתֹּר בָּהּ דִּין זֶה. אוֹ אָמַר לוֹ אֶחָד מוֹרִישְׁךָ הִפְקִיד רְאָיָה זוֹ. הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִיָּד [ח] וְסוֹתֵר שֶׁאֵין הַיּוֹרֵשׁ קָטָן יוֹדֵעַ כָּל רְאָיוֹת מוֹרִישׁוֹ:

 כסף משנה  בד''א בגדול שנתחייב וכו'. שם ההוא ינוקא דתבעוהו לקמיה דר''נ אמר אית לך סהדי א''ל לא אית לך ראיה א''ל לא חייביה ר''נ הוה קא בכי ואזיל שמעי הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר''נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ומפרש רבינו שהיה קטן בעת מיתת אביו ועכשיו הגדיל וכן כתב הרמ''ה ונ''ל הטעם דאילו השתא נמי קטן הוה הא קי''ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אבל התוספות פירשו דהשתא נמי קטן היה והא דאין נזקקין קא הדר ביה ר''נ ואמר דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו ומהאי טעמא נמי מקבלין עדות על הקטן א''נ קיום שטר הוה וקטן הוה בעי למפסליה בטענת פרוע או מזוייף בלא עדים וראיה וקיימוהו דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכן דעת הרא''ש דקטן הוה השתא דאילו הגדיל בשעת העמדה בדין אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר דעלמא ואין בדבריו אלה כדאי לסתור דברי רבינו דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה משום דקטן הוה אע''פ שבשעת העמדה בדין היה גדול אינו יודע מי ומי היודעים זכותו כדי שיחקור מהם:

י  מִי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא יָבוֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע יִהְיֶה חֲבֵרוֹ נֶאֱמָן בְּטַעֲנָתוֹ וְיִטּל כָּל מַה שֶּׁטָּעַן בְּלֹא שְׁבוּעָה. אוֹ שֶׁאִם לֹא יָבוֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע וְיִטּל אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ וְאֵין לוֹ כְּלוּם וְיִפָּטֵר חֲבֵרוֹ. וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא בָּא נִתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים וְאִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. וְאִם הֵבִיא רְאָיָה [ט] שֶׁהָיָה אָנוּס בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקִּנְיָן זֶה וְיִשָּׁבַע כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מי שקנו מידו וכו'. כתב ספר מצות גדול שכך הורו הגאונים והביא הוא ז''ל ראיה מירושלמי דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שמיני

א  בֵּית דִּין שֶׁנֶּחְלְקוּ מִקְצָתָם אוֹמְרִים זַכַּאי וּמִקְצָתָם אוֹמְרִים חַיָּב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ב) 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבִשְׁאָר דִּינֵי אָסוּר וּמֻתָּר וְטָמֵא וְטָהוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אִם נֶחְלְקוּ בָּזֶה הַחוֹטֵא אִם יֵהָרֵג אוֹ לֹא יֵהָרֵג. אִם הָיוּ הָרֹב מְזַכִּים זַכַּאי וְאִם הָיוּ הָרֹב מְחַיְּבִין אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמְחַיְּבִין יֶתֶר עַל הַמְזַכִּים שְׁנַיִם. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעַל זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְאָמְרָה (שמות כג-ב) 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'. כְּלוֹמַר אִם הָרֹב נוֹטִים לְרָעָה לַהֲרֹג לֹא תִּהְיֶה אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁיִּטּוּ הַטָּיָה גְּדוֹלָה וְיוֹסִיפוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ב) 'לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים קַבָּלָה הֵם:

 כסף משנה  ב''ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם. משנה פ''ק דסנהדרין:

ב בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלְקוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁנַיִם זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים שְׁנַיִם. * נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶם זַכַּאי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה חַיָּב וּשְׁנַיִם זַכַּאי הֲרֵי זֶה חַיָּב. אָמְרוּ שְׁנַיִם מֵהֶם זַכַּאי וּשְׁנַיִם מֵהֶם חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם. אֲבָל אִם אָמְרוּ אַרְבָּעָה זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה זַכַּאי וְאֶחָד חַיָּב וְאָמַר אֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ בֵּין שֶׁהָיָה זֶה שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁאָמַר אַחֵר הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. הִגִּיעוּ לְשִׁבְעִים וְאֶחָד וְאָמְרוּ שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חַיָּב וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִמּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְדִבְרֵי הַצַּד הָאֶחָד וְנִמְצְאוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּים אוֹ מְחַיְּבִין. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק וּמַעֲמִידִין אֶת הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו:

 ההראב"ד   נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר וכו' עד הולכין אחר הרוב. א''א אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב בידוע שטעה בלשון התוספתא או שהגיעה לידו בטעות ואם אמר אחד מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק לפי דבריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב''ד ואם לא אמר אחד איני יודע והיו שנים כנגד שנים דנין אלו כנגד אלו ואם לא חזר אחד מהן יעמוד הממון במקומו (הערה: עי' נ"א במ"ע) ומגיעין לעולם לשבעים ואחד אלא שבלשון התוספתא מוכיח שאף בדיני ממונות מוסיפין והולכין עד שיגמר הדין ואין גמר הדין אלא אחר הרוב אבל ספק אינו גמר דין מ''מ עד שבעים ואחד ולא יותר וזה המחבר לקח מן התוספתא וחיסר ממנה אחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד פירוש זה שאמר איני יודע מן הנוספים הוא וטעם יפה הוא עכ''ל:

 כסף משנה  ב''ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים. משנה פרק זה בורר (דף כ"ט): אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו. הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע''א ולא יותר: כתב הראב''ד א''א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב''ד מדאמרינן בסוף פ''ק דסנהדרין (דף י"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב''ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: והרמ''ך כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'. תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ''מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ''ע עכ''ל: ודע שהרשב''א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב''ד ושכן דעת כמה גדולים: וכתב עוד ז''ל וכן נ''ל מהירושלמי דב''ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח''כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע''פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע''פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע''פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג''כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא''כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב''ד שקול וכל ב''ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא''כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב''ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע''פ שכל שהוסיפו הרי הם ב''ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע''פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע''פ ב''ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי''ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע''פ שלשה שהם מנין הראוי ונ''ל כי בירושלמי נסרך הרמב''ם במה שכתב ז''ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע''כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא''כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ''ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: כתב הרמ''ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע''פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ''ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה''נ אע''ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ''ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג':

ג  כָּל מִי שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת טַעַם לִדְבָרָיו וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵי זֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָּפֵק. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְאֶה הַמְזַכֶּה מֵאֵי זֶה טַעַם מְזַכֶּה וְהַמְחַיֵּב מֵאֵי זֶה טַעַם מְחַיֵּב:

 כסף משנה  כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. .

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק תשיעי

א  סַנְּהֶדְרִין שֶׁפָּתְחוּ כֻּלָּם בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה וְאָמְרוּ כֻּלָּן חַיָּב הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מִקְצָת מְזַכִּין שֶׁיְּהַפְּכוּ בִּזְכוּתוֹ וְיִרְבּוּ הַמְחַיְּבִין וְאַחַר כָּךְ יַהֲרֹג:

 כסף משנה  סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות וכו'. סוף פירקא קמא דסנהדרין (דף י"ז.) מימרא דרב כהנא ויהיב טעמא דכיון דאם לא מצאו לו זכות ביום אחד מעבירין אותו עד למחר שמא ימצאו טעמי זכות ויפטרוהו והני תו לא חזו ליה זכותא:

ב סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת שְׁנֵים עָשָׂר אוֹמְרִים זַכַּאי וְאַחַד עָשָׂר אוֹמְרִים חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר אוֹמְרִים חַיָּב וְאַחַד עָשָׂר אוֹמְרִים זַכַּאי אוֹ שֶׁאָמְרוּ אַחַד עָשָׂר זַכַּאי וְאַחַד עָשָׂר חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְהָאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ שְׁנַיִם. זֶה שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה וְנִמְצְאוּ אַחַר הַתּוֹסֶפֶת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּץ מִזֶּה הַמִּסְתַּפֵּק. אָמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר זַכַּאי וּשְׁנֵים עָשָׂר חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. אַחַד עָשָׂר אוֹמְרִים זַכַּאי וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר אוֹמְרִים חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי הַמְחַיְּבִין רַבּוּ בִּשְׁנַיִם. אָמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר זַכַּאי וּשְׁנֵים עָשָׂר חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמְזַכִּין אֶחָד וִיהֵא זַכַּאי אוֹ יִרְבּוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר וִיהֵא חַיָּב. * הָיוּ אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹ שֶׁהָיוּ הַמְחַיְּבִין יוֹתֵר אֶחָד בִּלְבַד מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. הִגִּיעוּ לְשִׁבְעִים וְאֶחָד שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אוֹמְרִים זַכַּאי וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אוֹמְרִים חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אוֹמְרִים חַיָּב וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אוֹמְרִים זַכַּאי דָּנִים אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מֵהֶן דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ וּמְזַכִּין אוֹתוֹ אוֹ מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא רָאָה גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר נִזְדַּקֵּן הַדִּין וּפוֹטְרִין אוֹתוֹ. שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אוֹמְרִים חַיָּב וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אַרְבָּעָה וּשְׁלֹשִׁים אוֹמְרִים זַכַּאי וְשִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ חַיָּב שֶׁהֲרֵי רַבּוּ הַמְחַיְּבִין שְׁנַיִם:

 ההראב"ד   היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע. א''א זה אי אפשר עכ''ל:

 כסף משנה  סנהדרי קטנה שנחלקו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (דף מ'). ומה שכתב וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו וכו'. מדאמרינן ספ''ק דסנהדרין (דף י"ז) אמר ר' אבהו במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחלה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ''ל האי דקאמר איני יודע דכמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסובר רבינו דדוקא לחובה הוא דלא שמעינן ליה אבל לזכות שמעינן ליה דהא אפילו חייב בהדיא חוזר ומלמד זכות וממאי דפרכינן פשיטא מפיק רבינו דלא מיירי הכא אלא בדיני נפשות דתנן בהו בהדיא מוסיפין שנים שנים דאילו בדיני ממונות לא תנן אלא יוסיפו הדיינים ולא תנן בהדיא אי חד או תרי והיכי פריך פשיטא אלא ודאי בדיני נפשות עסקינן וכיון דבדיני ממונות לא אתמר האי מימרא אי ההוא דאמר איני יודע הדר ואמר טעמא שמעינן ליה ועוד דטעמא מאי אמרינן דכמאן דליתיה דמי דמשום חומר דיני נפשות אין לו לחזור וללמד חובה אבל בדיני ממונות דלא שייך האי טעמא הוי כמאן דאיתיה ועוד דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה ואי אמר טעמא שמעינן ליה. ועל מ''ש רבינו x יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר כתב הראב''ד א''א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המניין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינו אלא ארבעה, ובמה שכתבתי נתיישבה השגה זאת דלא מיירי ההיא דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה אלא בדיני נפשות דוקא אבל לא בדיני ממונות ורבינו בפרק ח' מיירי לענין דיני ממונות שהרי בב''ד של שלשה מיירי. ומ''ש ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב השגה זו איני מכיר וכי אי אפשר שמתחלה היה מסופק בדבר ולכן אמר איני יודע ובמשא ובמתן הותר לו הספק ההוא ונטה לצד אחד. ומ''ש רבינו ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו. סוף פרק היו בודקין (דף מ"ב) לא ראו מאי א''ר אחא פוטרין אותו וכו' אמר ר' יוחנן פוטרין אותו ועוד שם תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרין בדיני נפשות נזדקן הדין מאי נזדקן הדין אילימא קש דינא כלומר זקן דין זה ועמוק וצריך להמתין בו איפכא מיבעי ליה כלומר שבדיני נפשות צריך לעיין יותר אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא איפוך ותפס כוותיה ולא מצאתי טעם מספיק למה תפס כן דהא התם בסמוך פליג רב אשי ואמר לעולם לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר יפה עמדנו על בוריו והוה ליה לתפוס כוותיה דבתרא הוא ומאריה דגמ' טפי מרב הונא בר מנוח ועוד דלא מפיך לברייתא אם לא שנאמר דטפי משמע בלשון נזדקן קש דינא מחכם דינא וצ''ע: כתב הראב''ד היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע א''א זה א''א. והטעם להראב''ד בזה שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין וכיון שמתחלה היו כ''ג ונסתלק אחד כשאמר איני יודע ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות וא''א להיות שבדיינים הנמנים חוץ מאותו שנסתלק שיהיו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע לפי שמנין כזה אינו זוגות ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאמר איני יודע יכול לחזור ולזכות נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מהמנין. ומה שכתב רבינו היו אלו כנגד אלו וכו'. הוא כגון שהיו בשלשה [ועשרים] ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים והיו י''ב מזכין וי''ב מחייבין ואותו האחד אומר איני יודע או שחזר אותו שאמר איני יודע וזיכה ואחד מאותם שהוסיפו אמר איני יודע מוסיפין והולכין וכו':

ג בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבָּא לָהֶם מַחְלֹקֶת בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת בֵּין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין בְּדִינֵי תּוֹרָה. אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ וְהוֹלְכִין אַחַר הָרֹב שֶׁלָּהֶן. וְאִם בְּדִין אֶחָד מִן הַנֶּהֱרָגִין נֶחְלְקוּ דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּפְטְרוּהוּ אוֹ יִתְחַיֵּב:

 כסף משנה  ב''ד הגדול וכו'. ס''פ היו בודקין (דף מ"ב) תניא ר''י אומר כשם שאין מוסיפין על ב''ד של ע''א כך אין מוסיפין על ב''ד של כ''ג ואע''ג דלית הלכתא בב''ד של כ''ג בב''ד של ע''א משמע דכ''ע מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד דלא אשכחן במוסיפין דמתני' תוספת אלא עד ע''א נראה דאין מוסיפין משם ומעלה:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק עשירי

א אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁהָיָה מִן הַמְזַכִּין אוֹ מִן הַמְחַיְּבִין לֹא מִפְּנֵי שֶׁאָמַר דָּבָר הַנִּרְאֶה לוֹ בְּדַעְתּוֹ אֶלָּא נָטָה אַחַר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כג-ב) 'וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא תֹּאמַר בִּשְׁעַת מִנְיָן דַּי שֶׁאֶהֱיֶה כְּאִישׁ פְּלוֹנִי אֶלָּא אֱמֹר מַה שֶּׁלְּפָנֶיךָ:

 כסף משנה  אחד מהדיינים בדיני נפשות וכו'. ומ''ש רבינו ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות. משנה פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) אמנם ראיית הפסוק לא נזכרה שם:

ב וּבִכְלַל לָאו זֶה שֶׁלֹּא יַחְזֹר הַמְלַמֵּד זְכוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת לְלַמֵּד חוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ב) 'לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יֵשׁ לַמְלַמֵּד זְכוּת לַחְזֹר וּלְהִתְמַנּוֹת עִם הַמְחַיְּבִים:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשעת משא ומתן וכו'. מימרא דרב שם (דף ל"ד) ופירש רש''י דבשעת משא ומתן בעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:

ג  תַּלְמִיד שֶׁהָיָה מְזַכֶּה וּמֵת רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מְזַכֶּה בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  תלמיד שהיה מזכה ומת רואין וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ג) בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו ופירש''י מי אמרינן אי לא נשתתק הוה מיחוש בדבריו וצריך לסתור הדין ולהביא דיינים אחרים מנפח רב ששת בידיה נשתתק אחד אפילו אחד בסוף העולם נמי פירש''י מנפח כלומר רוח הוא זה שכיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש בכל היוצאים ליהרג נמי אימא שמא יש אחד בסוף העולם. התם לא קאמר הכא קאמר מאי ת''ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה כלומר הוציא דבריו וטעמו לאור ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו זיכה אין לא זיכה לא:

ד אָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת וְנִשְׁתַּתֵּק אוֹ מֵת קֹדֶם שֶׁיְּלַמֵּד זְכוּת וְיֹאמַר מֵאֵי זֶה טַעַם מְזַכֶּה הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ:

ה שְׁנַיִם שֶׁאָמְרוּ טַעַם אֶחָד אֲפִלּוּ מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת אֵין נִמְנִין אֶלָּא כְּאֶחָד:

 כסף משנה  שנים שאמרו טעם אחד וכו'. סנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להם אלא אחד פירש''י משום דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקי''ל לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הילכך חד מינייהו מטעא טעי. ומ''ש רבינו אפילו משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אם אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד מהטעם שכתבתי ובזה אין מקום למה שהשיג הרמ''ך:

ו וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין מַתְחִילִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מִן הַגָּדוֹל שֶׁמָּא יִסְמְכוּ הַשְּׁאָר עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא יִרְאוּ עַצְמָן כְּדָאִין לַחְלֹק עָלָיו. אֶלָּא יֹאמַר כָּל אֶחָד דָּבָר הַנִּרְאֶה לוֹ בְּדַעְתּוֹ:

 כסף משנה  ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) דיני נפשות מתחילין מן הצד פירוש מן הקטנים:

ז וְכֵן אֵין פּוֹתְחִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת לְחוֹבָה אֶלָּא לִזְכוּת. כֵּיצַד. אוֹמְרִים לָזֶה שֶׁחָטָא אִם לֹא עָשִׂיתָ דָּבָר זֶה שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ עָלֶיךָ אַל תִּירָא מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה וכו'. משנה שם דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ואמרינן עלה בגמרא היכי אמרינן להו ואתמר התם סברות טובא ואביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל ותני כוותייהו:

ח אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת מַעֲלִין אוֹתוֹ עִמָּהֶן לַסַּנְהֶדְרִין. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו אֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אֲפִלּוּ אָמַר הַנִּדּוֹן עַצְמוֹ יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת שׁוֹמְעִין לוֹ וְעוֹלֶה לְמִנְיָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:

 כסף משנה  אמר אחד מהתלמידים וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (דף מ') אמר אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלים אותו ומושיבין אותו עמהם ולא היה יורד משם כל היום ובגמ' (דף מ"ב) והתניא אם יש ממש בדבריו [לא היה יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו] אינו יורד כל היום וכו' אמר אביי תרגימה אאין ממש בדבריו. ומ''ש אפי' אמר הנידון עצמו וכו'. שם במשנה אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו:

ט בֵּית דִּין שֶׁטָּעוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת וְחִיְּבוּ אֶת הַפָּטוּר וְגָמְרוּ דִּינוֹ לְחוֹבָה וְנִרְאֶה לָהֶם הַטַּעַם שֶׁיִּסְתְּרוּ בּוֹ אֶת דִּינוֹ כְּדֵי לְזַכּוֹתוֹ סוֹתְרִין וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם טָעוּ וּפָטְרוּ אֶת הַמְחֻיָּב הֲרִיגָה אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁטָּעוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל אִם טָעוּ בְּדָבָר שֶׁהַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְחוֹבָה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הַבָּא עַל הָעֶרְוָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ פָּטוּר וּפְטָרוּהוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וּמְמִיתִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם אָמְרוּ הַמְעָרֶה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ פָּטוּר וּפְטָרוּהוּ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ב''ד שטעו וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב): במה דברים אמורים כשטעו וכו'. שם בגמ' (דף ל"ג:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא: כיצד אמרו הבא על הערוה וכו'. שם אההיא דר' יוחנן דבסמוך היכי דמי אין חוזרין אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כגון שטעה שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו ובפ''ק דהוריות (דף ד') גרסינן אמר שמואל אין ב''ד חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק אחד עשר

א מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה בֵּין הַדַּיָּנִים בֵּין הַתַּלְמִידִים וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכּל מְלַמְּדִין זְכוּת וַאֲפִלּוּ הַתַּלְמִידִים וְאֵין מְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא הַדַּיָּנִים. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַדַּיָּן הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר וּלְהִמָּנוֹת עִם הַמְחַיְּבִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה:

 כסף משנה  מה בין דיני ממונות וכו' עד וביום שלאחריו לחובה. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) ובקצת ספרי רבינו דיני ממונות מטין ע''פ עד אחד וכו' והיא גירסא משובשת וצריך למחוק תיבת עד וכך מצאתי בנוסחא ישנה וכך הוא כפי המתבאר בגמ' והענין הוא כמו שביאר רבינו ז''ל בראש פ''ח:

ב לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא עֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב וְאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹֹ לְמָחָר וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ:

 כסף משנה  לפיכך אין דנין וכו' עד ומתחילין בדינו. משנה וגמ' שם:

ג דִּינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁדָּנִין אוֹתָן בְּכָל יוֹם מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח-כב) 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת' מִדִּבְרֵיהֶם לָמְדוּ שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

 כסף משנה  דיני ממונות אע''פ שדנין אותם בכל יום וכו' מדבריהם שאין דנין בע''ש. כך היא הגירסא הנכונה וכן מצאתי בספר ישן שלא היה כתוב למדו כמו בספרינו והדין ירושלמי כתבו הרא''ש בפ' אחד דיני ממונות וז''ל הירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע''ש והא מתני' דפליגא אין דנין דיני נפשות בע''ש דיני נפשות הוא דלא דיינינן בע''ש הא דיני ממונות דיינינן אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וכן הוא בספר מצות גדול:

ד אֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֶחָד דִּינֵי מַלְקִיּוֹת וְאֶחָד דִּינֵי גָּלוּת הַדִּינִים הָאֵלּוּ שָׁוִים בָּהֶן אֶלָּא שֶׁהַמַּלְקוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁדִּינוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  הכי גרסינן אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם וכו'. ומה שכתב שדיני מלקיות כדיני נפשות מדאמר רבה בפ''ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומד וכמו שיתבאר פרק ששה עשר מהלכות אלו ודיני גלות גם הם דיני נפשות: ואין אחד מהם בשור הנסקל. פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ו:) אמר ר' אבהו וכולן כלומר הדרכים האלו אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ''ג:

ה הַמַּסִּית אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת. מְכַמְנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים. וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין. וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. יָצָא חַיָּב וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין טוֹעֲנִין לְמַסִּית. וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו. שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחֲרֵי הַהֶבֶל רַחֲמִים הוּא בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים':

 כסף משנה  המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות מכמנין לו את וכו' ואינו צריך התראה. משנה בסנהדרין פרק ארבע מיתות כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין להם חוץ מזה אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב''ד וסוקלין אותו אמר לאחד וכו' מכמנין לו עדים לאחורי הגדר. ומה שכתב ואם יצא מב''ד זכאי וכו'. פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ג:) תנו רבנן מנין ליוצא מב''ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרוג ומנין ליוצא מב''ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת''ל צדיק אל תהרוג אמר רב שימי בר אשי וחילופיהן למסית: ואין טוענין למסית. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) בדיני נפשות אע''ג דלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית ופירש''י אין טוענין ב''ד בשבילו טענות זכות אא''כ טענם הוא: ומושיבין בדינו זקן וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ו:) אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

ו * דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים וְשׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה:

 ההראב"ד   דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות מתחילין וכו'. א''א אין הגמרא כן עכ''ל:

 כסף משנה  דיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול וכו'. משנה שם (דף ל"ב):

ז דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְכֵן הַטָּהֳרוֹת הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּמַכּוֹת וְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה אָב וּבְנוֹ אוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד:

 כסף משנה  דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו'. ברייתא שם (דף ל"ו) הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה וכו' אין מונין להם אלא אחד ופירש''י הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אם כן חולקין וצריך לעמוד [למנין] אם רבו המטמאים או המטהרים מונין [את האב ובנו או את הרב ותלמידו] שנים אבל דיני [ממונות] ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחלת הדין ומן התורה שזה צריך שלשה וזה כ''ג וכן קידוש החדש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וכן עיבור השנה שצריך ג' וה' וז' וכו' ע''כ. אבל גירסת רבינו אינה כן אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני נפשות ומכות וכו' אין מונין להם אלא אחד: וכתב הראב''ד דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' א''א אין הגמרא כן עכ''ל. ומאחר שגירסא אחרת היתה לרבינו אין כאן השגה:

ח * זֶה שֶׁאָנוּ מוֹנִין הָאָב עִם הַבֵּן בֵּין בְּאֶחָד בֵּין בִּשְׁנַיִם כְּגוֹן שֶׁהָיָה הָאֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין וְהַשֵּׁנִי הָיָה מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ וְנִמְנִין עִמּוֹ:

 ההראב"ד   זה שאנו מונים הבן עם האב בין באחד בין בשנים כגון וכו'. א''א חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין והקושיא שהוקשה לו אינה כלום לפי הגירסא שלנו דבדיני ממונות נמי אין מונין להם אלא אחד וכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמי שאמר האחד למחזי אתיתי שאינו פוסל בעדות וכן בדין והאב הוא הנשאר והבן הולך לו כדי שלא יטעה אדם בהן לומר שיהיו שניהן מן המנין והכי איתא בתוספתא עכ''ל:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו זה שאנו מונין האב עם הבן וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך גומרין את הדין בקרובים: וכתב הראב''ד חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו וכו'. וי''ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין דהיינו כשאומרין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם א''כ ה''ל דומיא דטהרות וטומאות וכפירש''י ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי ואפ''ה בשעת גמר דין לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים:

ט וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לְדִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

י  תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין וְהָיָה מְחֻסָּר קַבָּלָה הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

 כסף משנה  תלמיד שהיה חכם וכו'. שם (דף ל"ו) אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ואותיבנא עליה מברייתא דהטהרות והטומאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים דיני נפשות וכו' אין מונין להם אלא אחד ופריק כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי ופירש''י הטעם דכיון דלסבריה לא צריך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר:

יא  הַכּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֲפִלּוּ גֵּר וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְכֵן הַמַּמְזֵר וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  הכל כשרים וכו'. משנה שם (דף ל"ב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל"ו:) הכל לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ואקשינן עלה דהא תנינא בפרק בא סימן (נדה דף מ"ט:) יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה לאיתויי מאי ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואסיקנא חדא לאיתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומפרש רבינו דהאי גר דמרבינן הכא היינו דוקא כשאמו מישראל וכמו שכתבתי בפרק שני: וגר דן את חבירו וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (דף ק"ב) אמר רבא גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל והיינו לענין דיני ממונות דוקא ודלא כרש''י שפירש דלדיני נפשות נמי אלא כדעת רבינו הסכימו כל הפוסקים שראיתי דבריהם: והסומא באחת מעיניו כשר לדון וכו'. כבר נתבאר לעיל סוף פרק שני דמייתי לה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ד:) ההוא סמיא פירוש באחת מעיניו דהוה בשכונתיה דר''י דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שנים עשר

א כֵּיצַד דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. כְּשֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים לְבֵית דִּין וְאוֹמְרִים רָאִינוּ פְּלוֹנִי זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית. אוֹמְרִין לָהֶן מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ הִתְרֵיתֶם בּוֹ. אִם אָמְרוּ אֵין אָנוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ אוֹ נִסְתַּפֵּק לָנוּ אוֹ שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  אומרים להם מכירים אתם אותו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (דף מ') מכירים אתם אותו התריתם בו:

ב אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ הַתְרָאָה שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיִד שֶׁמָּא שׁוֹגֵג הָיָה. וְכֵיצַד מַתְרִין בּוֹ. אוֹמְרִין לוֹ פְּרשׁ אוֹ אַל תַּעֲשֶׂה שֶׁזּוֹ עֲבֵרָה הִיא וְחַיָּב אַתָּה עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ מַלְקוֹת. אִם פֵּרַשׁ פָּטוּר. וְכֵן אִם שָׁתַק אוֹ הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ פָּטוּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי פָּטוּר עַד שֶׁיַּתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה וְיֹאמַר עַל מְנָת כֵּן אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג. וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תֵּכֶף לַהַתְרָאָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. אֲבָל אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר צָרִיךְ הַתְרָאָה אַחֶרֶת. וּבֵין שֶׁהִתְרָה בּוֹ אֶחָד מִן הָעֵדִים וּבֵין שֶׁהִתְרָה בּוֹ אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַמַּתְרֶה וְלֹא רָאָהוּ וַאֲפִלּוּ הִתְרָה בְּעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג:

 כסף משנה  אחד תלמיד חכם וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ח':) גבי פלוגתא דר''מ ורבנן במוציא שם רע רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן וקא מיפלגי בפלוגתא דר''י בר יהודה ורבנן דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ופסק רבינו כרבנן ופירש''י אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר ויש לתמוה על רבינו שפוסק כרבנן דחבר נמי צריך התראה היאך נתן טעם שלא ניתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד דהוי טעם לר''י בר' יהודה דאמר חבר אינו צריך מפני שכבר הוא יודע שהוא אסור וי''ל דלרבנן נמי הויא התראה להבחין בין שוגג למזיד אלא דהוי בגוונא אחריתי דחבר וע''ה שוין בו כגון להודיע שחתיכה זו חלב או שהיום שבת. ואחר שכתבתי זה מצאתי לרב המגיד שכתב כיוצא בזה בתחלת הלכות איסורי ביאה ואע''ג דבההיא אוקימתא אתו חכמים דמתני' כר''י בר' יהודה לא חיישינן לה למיפסק כוותיה משום דאיכא התם אוקימתי אחריני דלא תלי פלוגתא דר''מ וחכמים בפלוגתא דר''י ורבנן: וכיצד מתרין בו וכו'. ברייתא שם פרק היו בודקין (דף מ:) שהיו שואלים את העדים קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כדי דיבור: וכן אם שתק וכו'. מדבעינן שיתיר עצמו למיתה ועוד דתניא פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"א:) התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה אלמא דאין מלקין אותו אע''פ שהרכין בראשו והוא הדין למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. ומה שכתב וחייב אתה עליה מיתת בית דין כלומר שאין צריך שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג וזה לפי שפסק כרבנן דפליגי ארבי יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג ורבנן סברי שכיון שהודיעוהו שהוא חייב מיתת ב''ד סגי בהכי כדאיתא פרק קמא דסנהדרין ופרק אלו הן הנשרפין. ומ''ש וצריך שיעבור וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא האומרת ששואלים אותו תוך כדי דיבור אלמא דבלאו הכי לא קטלינן ליה: ובין שהתרה בו וכו'. ספ''ק דמכות (דף ו':) אמר רבא מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי השד ופירש''י מפי עצמו ההרוג עצמו התרה בו ואפשר לפרש בו עוד פירוש אחר שההורג היה מתרה בעצמו ואומר ראוי לי לימנע מלעשות זאת שא''כ יהרגוני ב''ד ואחר כך גבר יצרו עליו ועשאה ולמד רבינו ק''ו לעבד ואשה ודין השד כיון אליו רבינו באומרו אפי' שמע קול המתרהו ולא ראהו:

ג  אָמְרוּ הָעֵדִים הָיְתָה לוֹ הַתְרָאָה וּמַכִּירִין אָנוּ אוֹתוֹ מְאַיְּמִין בֵּית דִּין עֲלֵיהֶן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת. אוֹמְרִים לָהֶן שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה עֵד מִפִּי עֵד מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שְׁמַעְתֶּם. אוֹ שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹנוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁהֲרֵי בְּקַיִן נֶאֱמַר (בראשית ד-י) 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים' דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹ. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִן הָעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת בָּעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. הֲרֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵם נִבְרָאִים וְאֵין פְּנֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן דּוֹמִין לִפְנֵי חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מַה לָּנוּ וּלְצָרָה זוֹ הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע'. אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוֹב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (משלי יא-י) 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה'. אִם עָמְדוּ בְּדִבְרֵיהֶן מַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֵדוּת. אִם נִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּרִאשׁוֹן. אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה עֵדִים בּוֹדְקִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. נִמְצְאוּ דִּבְרֵי כָּל הָעֵדִים מְכֻוָּנִים פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאוֹמְרִים אִם לֹא חָטָאתָ אַל תִּירָא מִדִּבְרֵיהֶם וְדָנִין אוֹתוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד לְמָחָר. וּבוֹ בַּיּוֹם מִזְדַּוְּגִין הַסַּנְהֶדְרִין זוּגוֹת זוּגוֹת לְעַיֵּן בְּדִינוֹ. וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְנוֹשְׂאִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זוּג שֶׁלּוֹ אוֹ עִם עַצְמוֹ בְּבֵיתוֹ. וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וַאֲנִי מְזַכֶּה. וְאִם טָעוּ בַּדָּבָר וְלֹא יָדְעוּ מִי הֵם שֶׁחִיְּבוּ אוֹ זִכּוּ מִטַּעַם אֶחָד שֶׁאֵינָן נֶחְשָׁבִין אֶלָּא כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן שֶׁהֲרֵי כּוֹתְבִין טַעַם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם הֻצְרְכוּ לְהוֹסִיף מוֹסִיפִין. רַבּוּ הַמְחַיְּבִין וְנִתְחַיֵּב מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְהָרְגוֹ. ומָקוֹם שֶׁהוֹרְגִין בּוֹ בֵּית דִּין הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין וְרָחוֹק מִבֵּית דִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-יד) 'הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק כְּמוֹ שִׁשָּׁה מִילִין כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֵּין בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהָיָה לִפְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אמרו העדים היתה לו התראה וכו' עד ויראה לי. הכל משנה סוף פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ז):

ד מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ אֶלָּא יֵהָרֵג בְּיוֹמוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה עֻבָּרָה אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. וּמַכִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד תְּחִלָּה. אֲבָל אִם יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. וְכָל אִשָּׁה שֶׁתֵּהָרֵג מֻתָּר לֵהָנוֹת בִּשְׂעָרָהּ:

 כסף משנה  משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'. בסוף הנחנקין (דף פ"ט) גבי זקן ממרא אמרו במשנה היו משמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין דינו של זה להמתין מלהמיתו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד משמע דאף ר' עקיבא לא אמר אלא בזקן ממרא משום דכתיב ביה וכל העם ישמעו וייראו אבל בשאר חייבי מיתות מודה דאין מענין דינם. ובפ' אחד דיני ממונות (דף ל"ה) הקשו על מאי דתנן שאין דנין דיני נפשות בע''ש וליגמריה לדיניה בשבת וליקטליה בחד בשבא ותירצו נמצא אתה מענה דינו. ומ''ש אפילו היתה עוברה וכו'. משנה בפ''ק דערכין (דף ז') האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש''י אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא היא ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא. ומה שכתב ומכין אותה כנגד בית ההריון וכו'. שם ויהיב טעמא כדי שלא תבא לידי ניוול: וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא:

ה מִי שֶׁיָּצָא לֵהָרֵג וְהָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמַּזִּין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ. וְאִם נִגְמַר דִּינוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁחַט הַזֶּבַח אֵין מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּנוֹ שֶׁאֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ:

 כסף משנה  מי שיצא ליהרג והיה זבחו וכו'. גם זה שם x:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שלשה עשר

א  מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לְמִיתָה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִבֵּית דִּין וְאֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ וְהַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ. וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו פְּלוֹנִי יוֹצֵא לֵהָרֵג בְּמִיתָה פְּלוֹנִית עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּזְמַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו. אָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת זֶה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְזֶה הָרוֹכֵב עַל הַסּוּס רָץ וּמַחֲזִיר אֶת הַנִּדּוֹן לְבֵית דִּין. אִם נִמְצָא לוֹ זְכוּת פּוֹטְרִין אוֹתוֹ וְאִם לֹא יַחְזֹר וְיֵצֵא לַהֲרִיגָה. אָמַר הוּא בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו מַחֲזִירִין אוֹתוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. שֶׁמָּא מִפְּנֵי הַפַּחַד נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵית דִּין תִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְיֹאמַר טַעַם. הֶחְזִירוּהוּ וְלֹא נִמְצָא מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו מוֹצִיאִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית. אָמַר בַּשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. לְפִיכָךְ מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׁוֹמְעִין דְּבָרָיו בַּדֶּרֶךְ אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אִם לֹא נִמְצָא לוֹ זְכוּת מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וְעֵדָיו הֵם הַהוֹרְגִין אוֹתוֹ בְּכָל מִיתָה שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ עֵדָיו חַיָּבִין לַהֲמִיתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם. רָחוֹק מִמְּקוֹם הַהֲרִיגָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹמֵר לוֹ הִתְוַדֶּה שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין וְכָל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת אוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי. אֲפִלּוּ יָדַע [א] בְּעַצְמוֹ שֶׁשֶּׁקֶר הֵעִידוּ עָלָיו כָּךְ הוּא מִתְוַדֶּה:

 כסף משנה  מי שנגמר דינו וכו' עד אפילו יודע בעצמו ששקר העידו עליו וכך הוא מתודה. משנה פרק נגמר הדין (דף מ"ב:) ואע''פ שלא הזכירה במשנה (דף מ"ג) בכרוז אלא המיתה והעבירה והעדים הזכיר רבינו גם המקום והזמן שכך אמרו בגמ' אמר אביי וצ''ל ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידע ואתא ומזים להו והמשנה קצרה משום דפשיטא דע''י כן ילמדו עליו זכות באמרם עמנו היה ביום פלוני. ומ''ש מוסרין לו ב' תלמידי חכמים פירוש פעם שלישית דוקא כך פירש בגמרא. ומה שכתב ועדיו הם ההורגין אותו וכו'. ומה שכתב ורוצח שלא הרגוהו עדיו כו'. נלמד ממאי דתניא בפרק נגמר הדין (דף מ"ה:) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת המכה מ''מ ואסיקנא התם דלא גמרינן מרוצח משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ובפי''ד הארכתי בדין זה על דברי רבינו עיין שם:

ב וְאַחַר שֶׁמִּתְוַדֶּה מַשְׁקִין אוֹתוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה בְּכוֹס שֶׁל יַיִן כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיִשְׁתַּכֵּר. וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג בַּמִּיתָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ:

 כסף משנה  ואחר שמתודה משקין אותו וכו'. שם (דף מ"ג) מימרא דרב חסדא:

ג זֶה הַיַּיִן וְהַלְּבוֹנָה וְהָאֶבֶן שֶׁיִּסָּקֵל בָּהּ הַנִּסְקָל. וְהַסַּיִף שֶׁיֵּהָרֵג בּוֹ הַנֶּהֱרָג. וְהַסּוּדָר שֶׁחוֹנְקִין בּוֹ הַנֶּחְנָק. וְהָעֵץ שֶׁתּוֹלִין עָלָיו הַנִּתְלֶה. וְהַסּוּדָרִין שֶׁמְּנִיפִין בָּהּ לִפְנֵי הֲרוּגֵי בֵּית דִּין. וְהַסּוּס שֶׁרָץ לְהַצִּילוֹ. הַכּל בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִתְנַדֵּב יָבוֹא וְיִתְנַדֵּב:

 כסף משנה  זה היין וכו'. שם ברייתא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות ואסיקו בגמ' דאם לא התנדבו באים משל צבור:

ד אֵין בֵּית דִּין יוֹצְאִין אַחַר הַנֶּהֱרָג. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁהָרְגוּ נֶפֶשׁ אֲסוּרִים לֶאֱכל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה בִּכְלַל לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. וְאֵין מַבְרִין הַקְּרוֹבִים עַל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִשּׁוּם לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין בָּהֶן מַלְקוֹת:

 כסף משנה  אין ב''ד יוצאין וכו'. . וכל ב''ד שהרגו וכו'. פ' ד' מיתות (דף ס"ג) ר''ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: ואין מברין וכו'. שם רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב''ד תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: ודברים אלו אסורים וכו'. שם על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומר שאנו לומדים ממנו דברים רבים:

ה מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מְעַיְּנִין בְּדִינוֹ וְאוֹכְלִין בֵּית דִּין וְשׁוֹתִין וְאַחַר כָּךְ גּוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  בחולו של מועד וכו'. מועד קטן (דף י"ד):

ו  הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וּבָאִין קְרוֹבֵיהֶן וְשׁוֹאֲלִים אֶת שְׁלוֹם הָעֵדִים וְאֶת שְׁלוֹם הַדַּיָּנִים לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין בְּלִבָּם עֲלֵיהֶן כְּלוּם שֶׁדִּין אֱמֶת דָּנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹהֲגִין אֲבֵלוּת הֲרֵי הֵן אוֹנְנִים עֲלֵיהֶם שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב:

 כסף משנה  הרוגי בית דין וכו'. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו:):

ז מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח וּבָא לְבֵית דִּין אַחֵר אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרוֹצֵחַ. אֲבָל שְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדָיו הָרִאשׁוֹנִים וְיָעִידוּ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְיַהַרְגוּהוּ בְּיָדָם. וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  מי שנגמר דינו וברח וכו' עד ה''ז יהרג. משנה ספ''ק דמכות (דף ז') מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב''ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב''ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומה ששינה רבינו וכתב ובא לב''ד אחר יתבאר בסמוך: במה דברים אמורים ברוצח וכו'. בסנהדרין פ' נגמר הדין (דף מ"ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור והקשו עליו מהא דתנן כל מקום x שיעמדו שנים ויאמרו וכו' תרגמה שמואל בהן הן עדיו כלומר שאותם שמעידין שנגמר דינו הם עדיו הראשונים שהעידו עליו בבית דין ונתחייב על פיהם ובתר הכי אוקימנא להא דשמואל בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח וממילא כי אוקימנא למתניתין בהן הן עדיו דוקא בשאר חייבי מיתות דומיא דשמואל אבל ברוצח אפילו אינן עדיו הראשונים. ומה שכתב ויהרגוהו בידם דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. ומה שכתב והוא שיעידו עליו בבית דין של כ''ג. פשוט דאין הורגין אלא בבית דין של כ''ג:

ח מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁהָיָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָרַח לְבֵית דִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ עַל כָּל פָּנִים. וְאִם הָיוּ אוֹתָן בֵּית דִּין עַצְמָן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בִּפְנֵיהֶם אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרוּהוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהֵם עַתָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  מי שנגמר דינו בב''ד של חוצה לארץ וכו'. בסוף פ''ק דמכות (דף ז') הקשו במשנה שכתבתי בסמוך רישא אסיפא דמרישא משמע דלפני ב''ד אחר סותרין דינו ומסיפא משמע דאפילו לפני ב''ד אחר אין סותרים דקתני כל מקום ואמר אביי ל''ק כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ דתניא רבי יהודה ברבי דוסתאי אומר משום ר' שמעון בן שטח ברח מארץ ישראל לחוצה לארץ אין סותרין דינו מח''ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל ובבבא זו כתב רבינו דין נגמר דינו בחוצה לארץ וברח לארץ ישראל ובבא שקודם זו המתחלת מי שנגמר דינו וברח לב''ד אחר כתב דין נגמר דינו בארץ ישראל וברח לחוצה לארץ ולכך כתב שם וברח לב''ד אחר דכל שלא ברח מחוצה לארץ לארץ ל''ש לן בין אותו ב''ד לב''ד אחר דבכל מקום אין סותרין את דינו:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ארבעה עשר

א  אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסרוּ לְבֵית דִּין. סְקִילָה וּשְׂרֵפָה וַהֲרִיגָה בְּסַיִף וְחֶנֶק. סְקִילָה וּשְׂרֵפָה מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה. וּמִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ לָמְדוּ שֶׁכָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם הִיא חֶנֶק. וְהַהוֹרֵג אֶת חֲבֵרוֹ מִיתָתוֹ בְּסַיִף. וְכֵן אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מִיתָתָן בְּסַיִף:

 כסף משנה  ארבע מיתות וכו'. בסנהדרין (דף מ"ט:) ריש פרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק: שכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ברייתא פרק ארבע מיתות (דף נ"ב:): וההורג את חבירו מיתתו בסייף. משנה פרק הנשרפין (דף ע"ו:) בברייתא פרק ארבע מיתות יליף לה מקרא. ומ''ש וכן אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף. משנה פרק הנשרפין שם:

ב כָּל מִיתָה מֵהֶם מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְבֵית דִּין לַהֲרֹג בָּהּ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ. וְאֵין רְשׁוּת לַמֶּלֶךְ לַהֲרֹג בְּאַחַת מֵהֶן אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד:

 כסף משנה  כל מיתה מהם מצות עשה היא וכו'. . ואין רשות למלך להרוג וכו'. .

ג כָּל מְחֻיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין בִּטְּלוּ מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא עָבְרוּ עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה. חוּץ מִן הַמְכַשֵּׁף שֶׁאִם לֹא הֱמִיתוּהוּ עָבְרוּ עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-יז) 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה':

 כסף משנה  כל מחוייב מיתת בית דין וכו'. .

ד סְקִילָה חֲמוּרָה מִן הַשְּׂרֵפָה וּשְׂרֵפָה חֲמוּרָה מִן הַסַּיִף וְהַסַּיִף חֲמוּרָה מִן הַחֶנֶק [א]. וְכָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה בֵּין שֶׁעָבַר שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בֵּין שֶׁעָבַר עֲבֵרָה אַחַת שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ שְׁתֵּי מִיתוֹת אֲפִלּוּ נִגְמַר דִּינוֹ לְקַלָּה וְאַחַר כָּךְ עָבַר עַל הַחֲמוּרָה וְנִגְמַר דִּינוֹ נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה:

 כסף משנה  סקילה חמורה וכו'. כך העלו בגמרא פרק ארבע מיתות (דף מ"ט:) דכסדר שנשנו כך סדר חומרתן ואע''ג דר''ש פליג התם במתני' הלכה כת''ק: וכל מי שנתחייב בשתי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב''ד נידון בחמורה ואמר בגמרא דאפילו נגמר דינו בקלה וחזר ועבר עבירה חמורה נדון בחמורה:

ה וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה דָּנִין אוֹתָן בְּאַרְבַּע מִיתוֹת:

 כסף משנה  ואחד האיש ואחד האשה וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"ה) ופ''ק דב''ק (דף ט"ו) איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

ו כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה נִדּוֹן כָּל אֶחָד מֵהֶן בַּקָּלָה שֶׁבָּהֶן:

 כסף משנה  כל חייבי מיתות שנתערבו וכו'. משנה פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ט:):

ז מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב עִם שְׁאָר הָעָם וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵאֵלּוּ. אוֹ מִי שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב עִם מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא. כֻּלָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו:

 כסף משנה  מי שנגמר דינו וכו'. משנה שם רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים רבי יהודה אומר כונסין אותו לכיפה ובעו בגמרא מאן אחרים ואמר שמואל דפלוגתייהו ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם ופטרי רבנן משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו ה''ל שלא בפניו וידוע דהלכה כרבנן ור''ל ס''ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ורבה נמי משמע דהכי ס''ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ואם כשנתערב מי שלא נגמר דינו עם מי שנגמר פטור כל שכן כשנתערב מי שנגמר דינו עם שאר העם דפטירי אבל מכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו למה לא כתב מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם או עם מי [שלא] נגמר דינו ולא נודע מי הוא כולן פטורין והיה מקצר יותר. ודע שמה שכתב לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו לא קאי אלא אסוף מילתיה שכולן רוצחים אלא שזה נגמר דינו וזה לא נגמר דינו אבל ברישא דמי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם אין צריך לטעם זה דתיפוק ליה דאינך לאו מחוייבי מיתה נינהו:

ח מִי שֶׁעָמַד עַל נַפְשׁוֹ וְלֹא יָכְלוּ בֵּית דִּין לְאָסְרוֹ עַד שֶׁיְּמִיתוּהוּ בְּמִיתָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ הוֹרְגִין אוֹתוֹ עֵדָיו בְּכָל מִיתָה שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲמִיתוֹ בָּהּ מֵאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. וְאֵין רְשׁוּת לִשְׁאָר הָעָם לַהֲמִיתוֹ תְּחִלָּה. לְפִיכָךְ אִם נִקְטְעָה יַד הָעֵדִים פָּטוּר. וְאִם הָיוּ הָעֵדִים גִּדְּמִין מִתְּחִלָּה יֵהָרֵג בְּיַד אֲחֵרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין חוּץ מִן הָרוֹצֵחַ. אֲבָל הוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ רוֹדְפִין אַחֲרָיו בְּכָל דָּבָר וּבְיַד כָּל אָדָם עַד שֶׁמֵּמִיתִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מי שעמד על נפשו וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ''ט דבעינן יד העדים בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת''ל מות יומת המכה מ''מ שאני התם דאמר קרא מות יומת ופירש''י יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גדמים מעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם וכו' אין לי אי לא כתב אלא יומת אלא מיתה הכתובה בו סייף עכ''ל. ולפום ריהטא משמע דרוצח משום דכתיב ביה מות יומת אשתני משאר חייבי מיתות בתרתי חדא דשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה ואילו ברוצח לא בעינן דמדמקשה מההיא דרוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול משמע דהא בהא תליא דאי בעינן יד העדים בראשונה אי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ואי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול לא בעינן יד העדים בראשונה ויש לתמוה על רבינו שכתב שגם בשאר מחוייבי מיתה ממיתין אותם בכל מיתה שיכולין ואין חילוק בין רוצח לשאר אלא אי בעינן יד העדים בראשונה אי לא דלדידיה מאי מקשה לשמואל מרוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דהא בשאר מחוייבי מיתה הכי דינא אלא שיד עדים בראשונה בעינן וה''ה גבי רוצח ואפשר לומר דכי מקשה לשמואל לישנא דברייתא דייק דקאמר שאם אי אתה יכול להמיתו דמשמע דקאי לבית דין או לכל אחד מישראל דכל הקודם בו זכה דאי קאי לעדים שאם אינם יכולים להמיתו מיבעי ליה אלא משמע דלא בעינן יד עדים בראשונה וקשיא לשמואל אבל אה''נ דשאר חייבי מיתות נמי הוי דינא דממיתין אותו בכל מיתה אלא דבעינן יד עדים בראשונה ואין לי אלא מיתה הכתובה בו פירוש יד העדים בראשונה ושני ליה דשאני רוצח דכתיב ביה מות יומת לרבות אפי' דליכא יד עדים בראשונה. ויש לדקדק שתפס רבינו דין דנקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב ולפום סוגיין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד על נפשו בין לא עמד:

ט  כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין קוֹבְרִין אוֹתָן בְּקִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא שְׁנֵי קְבָרוֹת מְתַקְּנִין לָהֶן בֵּית דִּין אֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין וְאֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. נִתְאַכֵּל הַבָּשָׂר הָיוּ מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתֵיהֶן. וְיֵשׁ לִקְרוֹבֵיהֶן לַעֲשׂוֹת לָהֶן אָרוֹן וְתַכְרִיכִין:

 כסף משנה  כל הרוגי ב''ד וכו' עד בקברות אבותיהם. משנה פ' נגמר הדין (דף מ"ו): ויש לקרוביהם וכו':

י צְרִיכִין בֵּית דִּין לְהִתְיַשֵּׁב בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת וּלְהַמְתִּין וְלֹא יָאִיצוּ. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁהָרְגוּ נֶפֶשׁ בְּשֶׁבַע שָׁנִים הֲרֵי אֵלּוּ חַבְּלָנִין. אַף עַל פִּי כֵן אִם אֵרַע לָהֶם לַהֲרֹג בְּכָל יוֹם וְיוֹם הוֹרְגִין. אֲבָל אֵין דָּנִין לְעוֹלָם שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד אֶלָּא דָּנִין זֶה הַיּוֹם וְהַשֵּׁנִי לְמָחָר. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בַּעֲבֵרָה אַחַת וּמִיתָה אַחַת כְּגוֹן נוֹאֵף עִם נוֹאֶפֶת דָּנִין שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַנּוֹאֵף בּוֹעֵל בַּת כֹּהֵן הוֹאִיל וְהוּא בְּחֶנֶק וְהִיא בִּשְׂרֵפָה אֵין הוֹרְגִין שְׁנֵיהֶן בְּיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  צריכים בית דין להתיישב וכו'. משנה סוף פירקא קמא דמכות (דף ז') סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית ואף על גב דפליגי תנאי התם פסק כתנא קמא: אף על פי כן אם אירע להם וכו'. מדאמרינן במשנה פרק נגמר הדין (דף מ"ה:) אין דנין שנים ביום אחד הא בשני ימים דנין: היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת וכו' עד אין הורגין שניהם ביום אחד. גם זה שם (דף מ"ו:):

יא אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שָׁם בַּלִּשְׁכָּה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָקֵן מַמְרֵא (דברים יז-יב) 'לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן' וְגוֹ' וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן מַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יֵשׁ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  אין דנין דיני נפשות וכו'. סנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. ומ''ש והוא שיהיה ב''ד הגדול שם בלשכה שבמקדש. כך אמרו וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם:

יב בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁהָיְתָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְהַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בּוֹ חֹל הָיָה שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד. וּכְשֶׁנִּתְקַלְקְלָה הַשּׁוּרָה גָּלוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְלַעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת גָּלוּ וְסוֹפָן לִטְבֶרְיָא וּמִשָּׁם לֹא עָמַד בֵּית דִּין גָּדוֹל עַד עַתָּה. וְקַבָּלָה הִיא שֶׁבִּטְבֶרְיָא עֲתִידִין לַחְזֹר תְּחִלָּה וּמִשָּׁם נֶעֱתָקִין לַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  בתחלה וכו'. בסוף מס' מדות (פרק ה'): שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. בפרק חלק (דף ק"א) על ענין ירבעם אמרו גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה ופירש''י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא. ומה שכתב ומשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה ומשם לא עמד ב''ד הגדול עד עתה וקבלה שבטבריה עתידים לחזור תחלה. בפ''ד דר''ה (דף ל'):

יג אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי בָּטְלוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּ הַסַּנְהֶדְרִין וְלֹא הָיוּ שָׁם בִּמְקוֹמָן בַּמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  ארבעים שנה וכו'. כן מפורש בסנהדרין פרק היו בודקין (דף מ"א):

יד בִּזְמַן שֶׁדָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַסַּנְהֶדְרִין סְמוּכִין בָּאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ:

 כסף משנה  בזמן שדנין וכו'. משנה סוף פ''ק דמכות (דף ז') סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכבר כתב זה רבינו ולא שנאה כאן אלא להשמיענו שאותם ארבעים שנה שבטלו דיני נפשות בא''י ג''כ בטלו בחוצה לארץ אע''פ שהיה כהן מקריב:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק חמשה עשר

א כֵּיצַד מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת מַפְשִׁיטִין אֶת הַמְחֻיָּב סְקִילָה בְּגָדָיו וּמְכַסִּין עֶרְוָתוֹ מִלְּפָנָיו. וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת [א] עֲרֻמָּה אֶלָּא בְּחָלוּק אֶחָד. וּבֵית הַסְּקִילָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת עוֹלֶה לְשָׁם הוּא וְעֵדָיו וְיָדָיו אֲסוּרוֹת. וְאֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו מֵאֲחוֹרָיו וְהוּא נֶהֳפָךְ וְנוֹפֵל עַל לִבּוֹ לָאָרֶץ. אִם מֵת בָּהּ יָצָא שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (שמות יט-יג) 'סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה' הִנֵּה הִשְׁוָה הַנִּסְקָל שֶׁנָּפַל אֶת הָאֶבֶן עָלָיו עִם הַנִּדְחָף שֶׁנָּפַל הוּא בְּעַצְמוֹ עַל הָאָרֶץ. וְאִם לֹא מֵת מִדְּחִיפָה זוֹ מַגְבִּיהִין הָעֵדִים אֶבֶן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת שָׁם מַשָּׂא שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְהָעֵד הַשֵּׁנִי מַרְפֶּה אֶת יָדוֹ וּמַשְׁלִיךְ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בּוֹ יָצָא וְאִם לָאו רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ז) 'יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה':

 כסף משנה  כיצד מצות הנסקלים וכו' עד ויד כל העם באחרונה. משנה פרק נגמר הדין (דף מ"ה). ומה שכתב ומכסין ערותו מלפניו הכי איתא במשנה האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וסבירא ליה לרבינו דלא פליגי אלא באשה אבל באיש כולי עלמא מודו דמכסין אותו מלפניו ואף על פי שהוא מכוסה מלפניו קראוהו ערום ופסק כחכמים. ומה שכתב שהרי נאמר סקול יסקל וכו'. שם בגמרא. ומה שכתב ואם לא מת מדחיפה זו מגביהים העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה ידו וכו'. ברייתא שם ותמהני למה לא כתב רבינו כמו ששנינו במשנה דוחפו על מתניו כלומר דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו וחוזר והופכו על מתניו וכתב רש''י הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר ואפשר גם כן שהטעם כדי שיהיה לבו לצד מעלה שבכדי שהעד השני יטול את האבן ויתנה על לבו ולפיכך לא חשש רבינו לכתבו מכיון שכתב בסמוך מגביהין העדים אבן וכו' ומשליך האבן על לבו שפשיטא שאז לבו לצד מעלה גם קיצר שלא פירש שדוחפין אותו מעומד כדי שיפול ממקום יותר גבוה כי כך אמרו בגמרא:

ב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֵין סוֹקְלִין אוֹתוֹ אֶלָּא עַל שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. וְאִם הָיְתָה עִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ''ם סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֶל שְׁעָרֶיךָ זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ וְלֹא שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בּוֹ:

 כסף משנה  עובד ע''ז וכו'. ברייתא בכתובות פרק נערה (דף מ"ה:) ופירוש שער שעבד בו היינו שער העיר שעבד בה:

ג מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בְּזֶבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִים סוּדָר קָשֶׁה לְתוֹךְ הָרַךְ וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. וּשְׁנֵי עֵדָיו זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו. וּמַתִּיכִים אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעוֹפֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהוּא זוֹרֵק לְתוֹךְ פִּיו וְהִיא יוֹרֶדֶת וְשׂוֹרֶפֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו:

 כסף משנה  מצות הנשרפין כו' עד שתצא נפשו. משנה פרק ד' מיתות (דף נ"ב):

ד מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים עוֹשִׂים:

ה מִצְוַת הַנֶּחְנָקִין מְשַׁקְּעִין אֶת הַמְחֻיָּב בְּזֶבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשֶׁה לְתוֹךְ הָרַךְ וְכוֹרְכִין עַל צַוָּארוֹ זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ:

ו  מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְלוֹת [ב] אֶת הַמְגַדֵּף וְעוֹבֵד עַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כג) 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' הֲרֵי מְגַדֵּף אָמוּר וּבְעוֹבֵד עַכּוּ''ם נֶאֱמַר (במדבר טו-ל) 'אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף'. וְהָאִישׁ נִתְלֶה [ג] וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כב) 'כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ':

 כסף משנה  מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע''ז וכו'. משנה שם (דף ה':) כל הנסקלים נתלים דברי ר''א וחכ''א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע''ז וידוע דהלכה כחכמים: והאיש נתלה וכו'. ג''ז שם ופסק כחכמים:

ז כֵּיצַד מִצְוַת הַנִּתְלִין. אַחַר שֶׁסּוֹקְלִין אוֹתָן מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ וְעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה וּמַקִּיפִין שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ לָזוֹ וְתוֹלֵהוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן עוֹבְרִין עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כג) 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ':

 כסף משנה  כיצד מצות הנתלין וכו' עד אינו עובר עליו. משנה שם (דף מ"ו). ומ''ש ותולהו סמוך לשקיעת החמה יצא לו ממה שאמרו שם (ע"ב) בברייתא משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. ויש לדקדק שרבינו לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בברייתא אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום. ויש לומר שמאחר שכתב אחר שסוקלין אז משקעין את הקורה וכו' משמע שתיכף לסקילה תליה וכיון שכתב שתולהו סמוך לשקיעת החמה ממילא משמע שסקילתו הויא קרוב לשקיעת החמה:

ח  וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִקְבֹּר אֶת כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין בְּיוֹם הַהֲרִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כג) 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא'. וְלֹא הֲרוּגֵי בֵּית דִּין בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו:

ט אֵין תּוֹלִין עַל אִילָן הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אֶלָּא עַל הַתָּלוּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסַּר קְצִיצָה. שֶׁהָעֵץ שֶׁנִּתְלָה עָלָיו נִקְבָּר עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ זִכָּרוֹן רַע וְיֹאמְרוּ זֶה הָעֵץ שֶׁנִּתְלָה עָלָיו פְּלוֹנִי. וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁנִּסְקַל בָּהּ וְהַסַּיִף שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ הַנֶּהֱרָג וְהַסּוּדָרִין שֶׁחוֹנְקִין בָּהֶן הַכּל נִקְבָּרִין בִּתְפִישַׂת הַנֶּהֱרָג אֲבָל לֹא בַּקֶּבֶר עַצְמוֹ:

 כסף משנה  אין תולין וכו'. שם תנו רבנן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר תלמוד לומר קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה מי שמחוסר חפירה תלישה וקבורה כלומר דאף נעוץ נתמעט מן המשמע הזה ורבנן תלישה לאו כלום היא כלומר אין כאן חסרון מעשה ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן: שהעץ שנתלה עליו וכו'. ברייתא שם (דף מ"ה ע"ב) דכל הני נקברים עמו והתניא אין נקברים עמו אמר רב פפא מאי עמו בתפיסתו:

י כָּל הַנִּסְקָלִין שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. הַבָּא עַל הָאֵם. וְעַל אֵשֶׁת אָב. וְעַל כַּלָּתוֹ. וְעַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה. וְעַל הַזָּכוּר. וְהַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה. וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ. וְהַמְגַדֵּף. וְעוֹבֵד עַכּוּ''ם. וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ. וּבַעַל אוֹב. וּבַעַל יִדְּעוֹנִי. וְהַמַּסִּית. וְהַמַּדִּיחַ. וְהַמְכַשֵּׁף. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וּמְקַלֵּל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ. וּבֶן סוֹרֵר וּמוֹרֶה:

 כסף משנה  כל הנסקלין וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' ארבע מיתות הוזכרו הנשרפין ונהרגין ופרק הנחנקין הוזכרו הנחנקין:

יא כָּל הַנִּשְׂרָפִין עֲשָׂרָה וְאֵלּוּ הֵן. בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת בַּעְלָהּ. וּבָא עַל בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתּוֹ. וְעַל בַּת בְּנוֹ. וְעַל בַּת אִשְׁתּוֹ. וְעַל בַּת בִּתָּהּ. וְעַל בַּת בְּנָהּ. וְעַל חֲמוֹתוֹ. וְעַל אֵם חֲמוֹתוֹ. וְעַל אֵם חָמִיו. וְהוּא שֶׁבָּא עֲלֵיהֶן בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי הֵן בְּכָרֵת בִּלְבַד בִּכְלַל הָעֲרָיוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל לאחר מיתת אשתו וכו'. בפרק הנשרפין (דף ע"ו:) פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ופסק כרבי עקיבא:

יב הַנֶּהֱרָגִין שְׁנַיִם. הָרוֹצֵחַ וְהַנִּדָּח:

יג הַנֶּחְנָקִין שִׁשָּׁה וְאֵלּוּ הֵן. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. הַחוֹבֵל בְּאָבִיו אוֹ בְּאִמּוֹ. וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וְזָקֵן מַמְרֵא. וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר. וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. נִמְצְאוּ כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששה עשר

א  כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהָמִית אֶת הַמְחֻיָּב מִיתָה כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְקוֹת אֶת הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ב) 'וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו'. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּלְקוֹת בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְקוֹם מִיתָה הִיא עוֹמֶדֶת:

 כסף משנה  ואף על פי שמלקות בשלשה. פלוגתא דר' ישמעאל ות''ק פ''ק דסנהדרין (דף י') דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ''ג ותנא קמא סבר דהוי בג' ופסק כת''ק. ומ''ש במקום מיתה היא עומדת ק''ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ''ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ''ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כד''נ וכמ''ש רבינו בסמוך ולמדנו כן ממ''ש רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ''מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ''ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ''ג ליפלגו באי בעינן מומחין א''ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד:

ב מַלְקִין בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה סְמוּכִין אֲבָל לֹא בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת:

ג וְכָל מַלְקִיּוֹת שֶׁמַּלְקִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ בְּכָל מָקוֹם אֵינָהּ אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת:

ד אֵין אָדָם לוֹקֶה אֶלָּא בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה וּבוֹדְקִין הָעֵדִים בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. עָבַר עַל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁאִם תַּעֲשֶׂנּוּ וְלֹא תְּקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבּוֹ תִּלְקֶה. וְעָבַר וְלֹא קִיֵּם הָעֲשֵׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְרָאָה בְּסָפֵק הִיא שֶׁאִם יְקַיֵּם יִפָּטֵר הַתְרָאַת סָפֵק הַתְרָאָה הִיא:

 כסף משנה  עבר על לאו שניתק לעשה וכו'. פרק בתרא דמכות (דף ט"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור''ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור''ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב''ד אז יקיים העשה ויפטר או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר''ל ואע''פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר''י דפסק כוותיה הו''ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק''ל דבגמ' משמע דלמ''ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר''י ורבינו כתב פ''ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר''י אלא כר''ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר''י הו''ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר''ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי''ל דהיינו לפי גירסת רש''י אבל לפי גירסת הרי''ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ''ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר''ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר''י ור''ל היא ור''י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר''ל וכן פסק רבינו פה ובפ''ה מהלכות שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא''כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה:

ה עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוֹת וּמִיתַת בֵּית דִּין כְּאַחַת כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה. אִם הִתְרוּ בּוֹ לְמִיתָה סוֹקְלִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּדִין גָּדוֹל מִזֶּה. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ לְמַלְקוֹת בִּלְבַד לוֹקֶה:

 כסף משנה  עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב''ד וכו'. בפרק אותו ואת בנו (דף פ"א) דרבי יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום עבודה זרה ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב וריש לקיש פליג עליה ופסק כר' יוחנן:

ו אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים לְמַלְקוֹת אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֲבָל הָאִסּוּר עַצְמוֹ בְּעֵד אֶחָד יֻחְזַק. כֵּיצַד. אָמַר עֵד אֶחָד חֵלֶב כְּלָיוֹת הוּא זֶה. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֵם פֵּרוֹת אֵלּוּ. גְּרוּשָׁה אוֹ זוֹנָה אִשָּׁה זוֹ. וְאָכַל אוֹ בָּעַל בְּעֵדִים אַחַר שֶׁהִתְרָה בּוֹ. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בְּעֵד אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הִכְחִישׁ הָעֵד בְּעֵת שֶׁקָּבַע הָאִסּוּר. אֲבָל אִם אָמַר אֵינוֹ חֵלֶב זֶה. וְזוֹ אֵינָהּ גְּרוּשָׁה. וְאָכַל אוֹ בָּעַל אַחַר שֶׁהִכְחִישׁ. אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּקְבְּעוּ הָאִסּוּר שְׁנֵי עֵדִים:

 כסף משנה  אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. ומ''ש בד''א שלא הכחיש וכו'. מדאמרי' בהנזקין שאם א''ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו:

ז שָׁתַק בְּעֵת שֶׁהֵעִיד הָעֵד הָאֶחָד בִּקְבִיעוּת הָאִסּוּר וְאַחַר שֶׁעָבַר וְהִתְרוּ בּוֹ טָעַן לְהַכְחִישׁ הָעֵד אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא לוֹקֶה:

 כסף משנה  שתק בעת שהעיד וכו'. בקדושין פרק האומר (דף ס"ה:) אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן. ומכל מקום ממ''ש רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה:

ח  כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ. כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו. אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ. עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. שֶׁאֵינוֹ מַכֵּהוּ עַל כְּסוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ב) 'וְהִכָּהוּ' וְלֹא לִכְסוּתוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַחַזָּן הַמַּכֶּה עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל חֲמוֹר עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בּוֹ. וְרֹחַב הָרְצוּעָה טֶפַח וְאָרְכָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד פִּי כְּרֵסוֹ. וְיַד שֶׁל רְצוּעוֹת שֶׁאוֹחֵז בָּהּ אָרְכָּהּ טֶפַח:

ט הָאִישׁ הַמַּכֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת יָתֵר בְּדֵעָה וְחָסֵר בְּכֹחַ. וּמַגְבִּיהַּ אֶת הָרְצוּעוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו וּמַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. וּמַלְקֵהוּ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו [עַל חָזֵהוּ] בֵּין דָּדָיו וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מֵאֲחוֹרָיו. שְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה וּשְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זֶה:

 כסף משנה  (ח-ט) כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה. כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ"ב): ומה שכתב וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח ברייתא שם (דף כ"ג) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן: ומה שכתב ומגביה הרצועות בשתי ידיו. שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. ומה שכתב ושתי רצועות של חמור כך פירשו בגמרא:

י הַמֻּכֶּה אֵינוֹ עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ב) 'וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו' שֶׁיְּהוּ עֵינָיו שֶׁל שׁוֹפֵט בּוֹ לֹא שֶׁיִּהְיֶה מַבִּיט בְּדָבָר אַחֵר וּמַכֵּהוּ מִכָּאן שֶׁאֵין מַכִּים שְׁנַיִם כְּאֶחָד:

 כסף משנה  ומה שכתב שאין מכין שנים כאחד. בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו:

יא הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים קוֹרֵא כָּל זְמַן שֶׁזֶּה לוֹקֶה (דברים כח-נח) 'אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת'. (דברים כח-נט) 'וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ'. וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיִּגְמֹר הַפְּסוּקִים עִם הַמַּלְקִיּוֹת. וְאִם לֹא גָּמַר חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא וְקוֹרֵא וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עַד שֶׁתִּגָּמֵר כָּל הַהַכָּאָה. וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּדַּיָּנִים מוֹנֶה וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר לַחַזָּן הַכֵּה. כָּל זְמַן שֶׁמַּכֶּה עַל פִּיו הוּא מַכֶּה:

 כסף משנה  ומה שכתב הגדול שבדיינים קורא וכו'. עד והשלישי אומר לחזן הכה. ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו:

יב מֵת תַּחַת יָדוֹ פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף רְצוּעָה אַחַת עַל הָאֹמֶד [א] וּמֵת הֲרֵי הַחַזָּן גּוֹלֶה. וְאִם לֹא מֵת הֲרֵי הַחַזָּן עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ג) 'לֹא יֹסִיף'. וְהוּא [ב] הַדִּין לְכָל מַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וּמָה אִם זֶה שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ צִוָּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ עַל רִשְׁעוֹ קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר כָּל הָאָדָם. לְפִיכָךְ כָּל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם וְלוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת:

 כסף משנה  ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו'. ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. ומה שכתב אם הוסיף עובר בלאו. שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום: והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו'. זה פשוט בעצמו. ומה שכתב אפילו הכה עבד. למדו מדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות (דף ח' ע"ב) עבד ועכו''ם גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ולוקה על ידי עכו''ם ומשמע דלרבותא נקט עכו''ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמרא דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שבעה עשר

א כֵּיצַד מַלְקִין אֶת הַמְחֻיָּב מַלְקוֹת. כְּפִי כֹּחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ב) 'כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר'. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ג) 'אַרְבָּעִים' שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַרְבָּעִים אֲפִלּוּ הָיָה חָזָק וּבָרִיא כְּשִׁמְשׁוֹן. אֲבָל פּוֹחֲתִין לַחַלָּשׁ שֶׁאִם יַכֶּה לַחַלָּשׁ מַכָּה רַבָּה בְּוַדַּאי הוּא מֵת. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֲפִלּוּ הַבָּרִיא בְּיוֹתֵר מַכִּין אוֹתוֹ שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע שֶׁאִם יוֹסִיף לוֹ אַחַת נִמְצֵאת שֶׁלֹּא הִכָּהוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים הָרְאוּיוֹת לוֹ:

 כסף משנה  כיצד מלקין את המחוייב וכו' שאין מוסיפין וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ"ב) כמה מלקין אותו מ' חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר מ' שלימות ופסק כחכמים ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס''ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע''פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע''ה דרשא זו ומטעם זה:

ב כְּשֶׁאוֹמְדִין אֶת הַחוֹטֵא כַּמָּה הוּא יָכוֹל לְקַבֵּל אֵין אוֹמְדִין אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל עֶשְׂרִים אֵין אוֹמְרִין יִלְקֶה עֶשְׂרִים וְאַחַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִין לְהִשְׁתַּלֵּשׁ אֶלָּא יִלְקֶה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים וְכֵיוָן שֶׁהִתְחִיל לִלְקוֹת רָאוּהוּ חַלָּשׁ וְאָמְרוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל יוֹתֵר עַל אֵלּוּ הַתֵּשַׁע אוֹ הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁלָּקָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְאַחַר שֶׁלָּקָה רָאוּהוּ חָזָק וְיָכוֹל לְקַבֵּל יוֹתֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה יוֹתֵר עַל הָאֹמֶד:

 כסף משנה  כשאומדין את החוטא וכו'. שם במשנה: אמדוהו שיכול לקבל עשרים וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ז'): אמדוהו לקבל מ' וכו' עד יותר על האומד. משנה שם מכות (דף כ"ב):

ג אֲמָדוּהוּ הַיּוֹם שֶׁיִּלְקֶה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְלֹא הִלְקוּהוּ עַד לְמָחָר וַהֲרֵי הוּא לְמָחָר יָכוֹל לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. אֲמָדוּהוּ שֶׁיִּלְקֶה לְמָחָר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְלֹא לָקָה עַד יוֹם שְׁלִישִׁי וַהֲרֵי הוּא חָזָק לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לוֹקֶה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁהֲרֵי בִּשְׁעַת הָאֹמֶד לֹא אֲמָדוּהוּ לִלְקוֹת אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  אמדוהו היום וכו' עד כיוצא בזה. שם במתני' אמדוהו לקבל מ' לקה מקצת ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י''ח ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל מ' פטור ואמרינן בגמ' לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י''ח וחזרו ואמדוהו ואמרו שיכול לקבל מ' פטור אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו אמחר וליומא אחרא ונ''ל שלדעת רבינו כך פירושו דרמי מתרווייהו מרישא ומסיפא דהכא דקתני בין כשאמדוהו לשמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לארבעים בין כשאמדוהו לארבעים ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אי לקה כבר פטור ואי לא לקה חייב דבאמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לקבל ארבעים לוקה ארבעים ובאמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ימתין עד שיבריא או לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה והתם תני בתרווייהו דאע''ג דלא לקה פטור ואמר רב ששת ל''ק הא דאמדוהו ליומיה כלומר ברייתא בדאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד למחר אע''ג דלא לקה אזלינן בתר אומדנא קמא לקולא דכיון דליומיה אמדוהו הו''ל כאילו לקה כבר ואפילו הכי כי אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו לומר אינו יכול פטור והו''ל כאילו התחילו להלקותו מאתמול ואמרו אינו יכול לקבל הא דאמדוהו למחר וליומא אחרא כלומר מתני' לא כשאמדוהו שילקה היום אלא אמדוהו שילקה למחר אם הלקוהו ואח''כ אמדוהו הרי נפטר במלקותו שלקה בין רב למעט ואם אמדוהו קודם שילקה אזלינן בתר אומד שני בין לקולא בין לחומרא כיון שאומד ראשון לא היה אלא ללקות אחר זמן ופירוש זה נראה בעיני יותר מהשני פירושים שפירש''י ורבינו תפס שבראשון אמדוהו לי''ב ואחר לי''ח והוא הדין איפכא וזהו שכתב וכן כל כיוצא בזה. אי נמי דלרבינו לא מקשה אלא מסיפא דקתני אמדוהו לקבל י''ח משלקה אמרו יכול לקבל מ' פטור טעמא דלקה הא אמרו קודם שלקה חייב ורמינהי אמדוהו לקבל י''ח וחזרו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ואמר רב ששת ל''ק הא כלומר ברייתא דאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד מחר ומש''ה אזלינן בתר אומדן קמא כיון דללקות בו ביום אמדוהו הא כלומר מתניתין כשאמדוהו ללקות למחר אי אמדוהו קודם שלקה אזלינן בתר אומדן שני כיון שמתחלה לא ללקות בו ביום אמדוהו אבל אי לקה אע''פ שחזרו ואמדוהו כיון שלקה נפטר וכן כל כיוצא בו דנקט רבינו לומר דלאו דוקא אמדוהו לי''ב וחזרו ואמדוהו לי''ח דהוא הדין לשאר חשבונות:

ד מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקִיּוֹת הַרְבֵּה בֵּין עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה בֵּין עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מַלְקִיּוֹת הַרְבֵּה. אִם אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד לוֹקֶה וּפָטוּר וְאִם לָאו לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה. כֵּיצַד. נִתְחַיֵּב שְׁתֵּי מַלְקִיּוֹת וְאָמְדוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ כֵּיוָן שֶׁלָּקָה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ נִפְטָר. אֲבָל אִם אֲמָדוּהוּ לְמַלְקוּת אַחַת וְהִכָּהוּ שָׁלֹשׁ אוֹ תֵּשַׁע אוֹ שְׁלֹשִׁים כְּמוֹ הָאֹמֶד הֲרֵי זֶה מִתְרַפֵּא וְחוֹזְרִין וְאוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמַלְקוּת שְׁנִיָּה עַד שֶׁיִּלְקֶה לְכָל מַלְקִיּוֹת שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן:

 כסף משנה  מי שנתחייב מלקיות הרבה וכו' עד שנקלה פטור. משנה שם [ע''ב]. ואמנם מ''ש כיצד נתחייב וכו' מ''ה. צ''ע כי כפי טעם רש''י צריך לגרוס מ''ב ואם גירסת רבינו נכונה צריך x טעם לדבר גם מ''ש אבל אם אמדוהו וכו' צ''ע:

ה מִי שֶׁאֲמָדוּהוּ וּכְשֶׁהִתְחִיל לִלְקוֹת נִתְקַלְקֵל מִכֹּחַ הַהַכָּאָה בֵּין בְּרֵיעִי בֵּין בְּמֵימֵי רַגְלַיִם אֵין מַכִּין אוֹתוֹ יוֹתֵר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ג) 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ' כֵּיוָן שֶׁנִּקְלָה פָּטוּר. אֲבָל אִם נִתְקַלְקֵל מִן הַפַּחַד מִקֹּדֶם הַהַכָּאָה אֲפִלּוּ נִתְקַלְקֵל מִשֶּׁיָּצָא מִבֵּית דִּין לִלְקוֹת וַאֲפִלּוּ מִבָּעֶרֶב הֲרֵי זֶה לוֹקֶה כָּל הָאֹמֶד שֶׁאֲמָדוּהוּ. אֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי מַלְקִיּוֹת וְלָקָה וְנִתְקַלְקֵל בֵּין בָּרִאשׁוֹנָה בֵּין בַּשְּׁנִיָּה פָּטוּר. נִפְסְקָה [א] הָרְצוּעָה בַּשְּׁנִיָּה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. נִפְסְקָה בָּרִאשׁוֹנָה נִפְטָר מִמַּלְקוֹת רִאשׁוֹנָה וְלוֹקֶה הָאֹמֶד הַשֵּׁנִי:

 כסף משנה  אבל אם נתקלקל וכו'. ברייתא שם (דף כ"ג) והיא משובשת בנסחתנו ומ''מ למדנו ממנה שאם נתקלקל קודם ההכאה דלוקה שכך כתוב בה אפילו קלקל בתחלה כלומר קודם ההכאה מלקין אותו. אבל מ''ש אפילו נתקלקל משיצא מב''ד ללקות ואפילו מבערב צ''ע בנסחת הגמ' שתהיה אמיתית: אמדוהו לשתי מלקיות עד ולוקה האומד השני. ברייתא שם קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו ומפרש רבינו ראשונה ושניה מלקות ראשונה ומלקות שניה וכי קתני פוטרין אותו לגמרי משמע בין בראשונה בין בשניה ואין פוטרין היינו ממלקות שניה אבל ממלקות ראשונה נפטר ורש''י פירש בע''א:

ו כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד לִלְקוֹת וְכָרַת אֶת הַמֵיתָרִים וּבָרַח פָּטוּר וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  כפתוהו וכו'. מימרא דשמואל שם:

ז כָּל מִי שֶׁחָטָא וְלָקָה חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ג) 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ' כֵּיוָן שֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא אָחִיךָ. אַף כָּל מְחֻיְּבֵי כָּרֵת שֶׁלָקוּ נִפְטְרוּ מִידֵי כְּרִיתָתָן:

 כסף משנה  כל מי שחטא וכו' עד נפטרו מידי כריתתן. משנה שם:

ח כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁחָטָא לוֹקֶה בִּשְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר כָּל הָעָם וְחוֹזֵר לִגְדֻלָּתוֹ:

 כסף משנה  כהן גדול שחטא וכו'. ירושלמי ריש פרק בתרא דהוריות אמר רבי אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו אמר רבי אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו ר' חנינא ור' אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה היא לו ר''ל אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרין ליה אמר רבי חגי מוטב דינון מחזרין ליה דו קטלין ליה ונראה דמשמע ליה ז''ל דה''ק מוטב שאותן המחזירים אותו יהרגוהו שלא יאריך ימים כיון שהיה מעולה וחטא במזיד בענין שנתחייב מלקות אי נמי מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו הילכך לא יחזירוהו והכי משמע מדאיצטריך למילף מקראי דכ''ג מחזירין ממילא משמע דנשיא כיון דלית ביה קראי אין מחזירין אותו:

ט אֲבָל רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה שֶׁחָטָא מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ חוֹזֵר לִשְׂרָרוּתוֹ. גַּם אֵינוֹ חוֹזֵר לִהְיוֹת כְּאֶחָד מִשְּׁאָר הַסַּנְהֶדְרִין. שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שמונה עשר

א  אֵלוּ הֵן הַלּוֹקִין. כָּל הָעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן אוֹכֵל חֵלֶב וְדָם וְחָמֵץ בְּפֶסַח. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּגוֹן אוֹכֵל טֶבֶל וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה כְּגוֹן אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ לוֹבֵשׁ שַׁעַטְנֵז. אֲבָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה כְּגוֹן הוֹלֵךְ רָכִיל וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר וְנוֹשֵׂא שֵׁמַע שָׁוְא אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  אלו הן הלוקין וכו'. פרק בתרא דמכות (דף י"ג) איפליגו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא דרבי ישמעאל סבירא ליה דחייבי מיתות נמי לוקין ורבי עקיבא ס''ל דאין לוקין ודייקי התם דמדלא תנן במתניתין דאלו הן הלוקין חייבי מיתות דכר''ע אתיא ופסק רבינו כרבי עקיבא משום דהלכתא כוותיה לגבי רבי ישמעאל ועוד דקם ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתני' כסתם דמתניתין קיימא לן. ומה שכתב וכן העובר על לא תעשה שחייבין עליה מיתה בידי שמים נלמד מדברי רבי עקיבא שאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין מוחלים להם וחייבי מיתה בידי שמים בההוא טעמא דכרת שייכי דאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם ואם כן בדין הוא דלקו: אבל אם לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק ארבע מיתות (דף ס"ג) אמר רבי אלעזר הנודר והמקיים בשם ע''ז לוקה ופריך דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ומשני ההוא כר''י דאמר לוקין עליו ומדפריך גמרא בפשיטות הוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אלמא הכי קיימא לן ועוד מדמשני ההוא כר''י ולא משני סבר לה כר''י אלמא דאליבא דר''י אמר הכי וליה לא סבירא ליה ועוד דאמר בפרק בתרא דמכות (דף י"ז) ופרק שבועות שתים בתרא (דף כ"א) דרבי יוחנן ס''ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא קיימא לן דהלכתא כוותיה לגבי ריש לקיש:

ב כָּל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן לֹא תִנְאָף לֹא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכָל לָאו שֶׁנִּתָּן לְתַשְׁלוּמִין כְּגוֹן לֹא תִּגְזל וְלֹא תִגְנֹב אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכָל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה כְּגוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן. וְכָל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת אֵין לוֹקִין עָלָיו. וּשְׁאָר כָּל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה לוֹקִין עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  כל לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק בתרא דמכות שם ופרק ג' דשבועות שם מימרא דר' יוחנן כל ל''ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו בתוספות בפרק שלישי דשבועות דאמאי לא חשיב נמי עדים זוממים ותירצו כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חשש למיתנינהו דהמוציא שם רע הא כתיב ביה ויסרו אותו ועדים זוממים למדום מוהצדיקו את הצדיק שהן לוקין: וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. מכות פ' אלו הן הלוקין (י"ג:) פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע ופסק כר''ע ובכל דוכתא נמי אמרינן הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואין לוקין עליו אלמא דהכי הלכתא ופריש התם רבא דאי אתרו ביה לקטלא כ''ע ל''פ דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרו ביה למלקות ופירוש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב''ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: כל לאו שניתן לתשלומין וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף י"ז) קאמר גמרא דלאו דלא תגזול כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק''ל דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב:) אמר רבי יוחנן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון x: וכל לאו שניתק לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ"א) ובפרק בתרא דמכות (דף ט"ז) הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ואפילו רבי יהודה דאמר לוקה ואינו משלח אמר בגמרא דמודה דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא היינו טעמא דאמר לוקה ואינו משלח משום דשלח מעיקרא משמע. ומה שכתב אלא אם לא קיים עשה שבהן כבר ביארתי בס''ד בפרק ט''ז: ועל לאו שבכללות וכו'. סנהדרין פ' ד' מיתות (דף ס"ג) דרשו מלא תאכלו על הדם שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ושלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק ושאין מברין על הרוגי בית דין ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום ואמרינן עלה דעל כולם אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות: ושאר כל לאוין שבתורה. כלומר שהם לאוין מפורשין לא שיבואו מכלל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה נמצא עכשיו ששה מיני לאוין שאין לוקין עליהם. אחד לאו שאין בו מעשה. שני לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. שלישי לאו שניתן לתשלומין. רביעי לאו שניתק לעשה. חמישי לאו שבכללות. ששי לאו הבא מכלל עשה. על כל אלו אין לוקין וכל שאין בו אחד מאלו לוקין עליו:

ג * אֵי זֶהוּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת זֶה לָאו אֶחָד שֶׁכּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה כְּגוֹן לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם וְכֵן אִם נֶאֱמַר לֹא תַּעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוֹאִיל וְלֹא יִחֵד לוֹ לָאו לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן אֵין לוֹקִין עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן חָלַק אוֹתָהּ בְּלָאוִין אֲחֵרִים אוֹ נֶאֱמַר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁנֶּחְלְקוּ. כֵּיצַד. כְּגוֹן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-ט) 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל' אֵינוֹ לוֹקֶה עַל הַנָּא וְהַמְבֻשָּׁל שְׁתַּיִם אֶלָּא אַחַת. וּבְחָדָשׁ הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג-יד) 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ' וְחַיָּב עַל שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה לְחַלֵּק. הֲרֵי נֶאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים' וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּלַל כָּל הָעִנְיָנִים בְּלָאו אֶחָד הֲרֵי חָלַק אוֹתָם בְּלָאוִין אֲחֵרִים וְאָמַר (ויקרא יט-כו) 'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בְּלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   אי זהו לאו שבכללות לאו אחד שכולל ענינים רבים וכו' עד מפי השמועה למדו שזה לחלק. א''א אביי ורבא:

 כסף משנה  אי זהו לאו שבכללות וכו' כגון לא תאכלו על הדם. כבר נתבאר זה בסמוך: וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'. בס''פ כל שעה (דף מ"א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר מה שאמר הכתוב לא תחסום שור שאינו מזהיר אלא על דבר אחד וסמיך ליה פרשת מלקות לעיל מיניה ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי''ל בסנהדרין (דף ס"ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי''ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת והשגת הראב''ד שכתב א''א אביי ורבא עכ''ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ''ך ג''כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ''ש בפ''ח מק''פ. ומ''ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. כתב הרב בספר המצות שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב''ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו: נאמר לא ימצא בך וכו'. .

ד  מִי שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין עַל אִסּוּר כָּרֵת וְלָקָה פַּעַם שְׁנִיָּה עַל אוֹתוֹ כָּרֵת עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל חֵלֶב וְלָקָה עָלָיו וְאָכַל חֵלֶב פַּעַם שְׁנִיָּה וְלָקָה עָלָיו אִם אָכַל פַּעַם שְׁלִישִׁית אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וְהוּא מָקוֹם צַר כְּפִי קוֹמָתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁכַּב בּוֹ. וְנוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיָּצֵרוּ מֵעָיו וְיִכְלֶה. וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת:

 כסף משנה  מי שלקה בבית דין וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"א ע"ב) מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואמרו בגמ' דדוקא במלקות שיש בו כרת ושכל שלש פעמים היו עבירה אחת:

ה מִי שֶׁעָבַר עַל אִסּוּר כָּרֵת אוֹ מִיתַת בֵּית דִּין וְהִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק וְלֹא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה. אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְעָשָׂה כָּךְ וְהִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר פַּעַם שְׁלִישִׁית וְעָבַר וְהִתְרוּ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שָׁתַק כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּת. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַהַתְרָאָה מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת הוֹאִיל וְחָטְאוּ מִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ עַל אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב''ד וכו'. ג''ז משנה שם ההורג נפשות שלא בעדים כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מ''ש הכא דקתני נותנים לו לחם צר ומים לחץ ומאי שנא התם דקתני מאכילים אותו שעורים אמר רב ששת אידי ואידי נותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ותניא התם התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או הרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה ואע''ג דפליג אבא שאול ואמר שלישית מתרין בו רביעית כונסין אותו לכיפה פסק כת''ק ועוד דאתי כסתם מתניתין דבשלישית כונסין: וגרסינן בגמרא עלה דמתניתין ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש''י מנא ידעינן הואיל וליכא עדות. בעדות מיוחדת דשנים מעידים עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב''ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במסכת מכות דלא מיקטל עלייהו אבל ע''פ ע''א מוציא דבה בעלמא הוא. בעוקצי תאנים בדיקות יתירי ונהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת היא ועייל לכיפה עכ''ל:

ו הַגּוֹנֵב כְּלֵי שָׁרֵת מִן הַמִּקְדָּשׁ וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לָהֶן. אֶלָּא הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בָּהֶן וְכָל שֶׁהוֹרְגָן זָכָה. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה לֹא הָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וְזֶה שֶׁהָרַג יְהוֹשֻׁעַ עָכָן וְדָוִד לְגֵר עֲמָלֵקִי בְּהוֹדָאַת פִּיהֶם הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה אוֹ דִּין מַלְכוּת הָיָה. אֲבָל הַסַּנְהֶדְרִין אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין הַמּוֹדֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה. שֶׁמָּא מִן הָעֲמֵלִין מָרֵי נֶפֶשׁ הוּא הַמְחַכִּים לָמוּת שֶׁתּוֹקְעִין הַחֲרָבוֹת בְּבִטְנָם וּמַשְׁלִיכִין עַצְמָן מֵעַל הַגַּגּוֹת שֶׁמָּא כָּךְ זֶה יָבוֹא וְיֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא:

 כסף משנה  הגונב כלי שרת וכו' עד ופוצעים את מוחו בגזירין. משנה שם ואמרו בגמרא והמקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואי תימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו ופירש''י יכה קוסם את קוסמו שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים הללו בלבו וקסבר המקלל דהא מחשב ליה האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו. יכהו קוסם מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו עכ''ל: גזירת הכתוב היא וכו':

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק תשעה עשר

א כָּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶחָד וְעֶשְׂרִים וְאֵלּוּ הֵן. א) הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ. ב) הַבָּא עַל אֲחוֹת אָבִיו. ג) הַבָּא עַל אֲחוֹת אִמּוֹ. ד) הַבָּא עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. ה) הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָחִיו. ו) הַבָּא עַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. ז) הַבָּא עַל הַנִּדָּה. ח) הָאוֹכֵל חֵלֶב. ט) הָאוֹכֵל דָּם. י) הָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח. יא) הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. יג) הָאוֹכֵל הַנּוֹתָר. יד) הָאוֹכֵל פִּגּוּל. טו) הַטָּמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ. טז) הַטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לָעֲזָרָה. יז) הַשּׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ. יח) הַמַּעֲלֶה קָדָשִׁים בַּחוּץ. יט) הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. כ) הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. כא) הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת:

 כסף משנה  כל לא תעשה שיש בו כרת וכו'. כולן נמנו במשנה ואלו הן הלוקין (דף י"ג) וקצתם מייתי לה התם מקרא עונש ואזהרה:

ב כָּל מְחֻיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵן בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְיֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. א) זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בֵּין טְהוֹרָה בֵּין טְמֵאָה. ב) זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. ג) זָר שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם. ד) זָר שֶׁאָכַל חַלָּה. ה) הָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁלֹּא הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. ו) הָאוֹכֵל עִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ. ז) כֹּהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה. ח) כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה. ט) כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. י) לֵוִי שֶׁעָבַד בַּעֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. יא) זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ. יב) מְחֻסַּר בְּגָדִים הֲרֵי הוּא כְּזָר וְלוֹקֶה אִם עָבַד. יג) כֹּהֵן טָמֵא שֶׁשִּׁמֵּשׁ. יד) שְׁתוּי יַיִן שֶׁשִּׁמֵּשׁ. טו) טְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁמֵּשׁ. טז) מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ. יז) פְּרוּעַ רֹאשׁ שֶׁשִּׁמֵּשׁ. יח) קְרוּעַ בְּגָדִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ:

 כסף משנה  כל מחוייבי מיתה ביד''ש וכו'. הכי נמנו בברייתא בסוף הנשרפין (דף פ"ג) ומייתי לה מקראי דהוו במיתה. ועל מה שמנה רבינו בכלל מחוייבי מיתה ביד''ש שלוקין עליו מחוסר כפורים ששימש יש לתמוה שבפרק ד' מהלכות ביאת המקדש כתב שאע''פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור וכתב הר''י קורקוס ז''ל דע''כ ט''ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששימש:

ג אֲבָל הַמְשַׁמֵּשׁ בְּלֹא קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן נָבִיא שֶׁכָּבַשׁ נְבוּאָתוֹ. אוֹ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי נָבִיא. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן בְּמִיתָה אֵינוֹ לוֹקֶה. שֶׁהֵן בָּאִין מִכְּלַל עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-טו) 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה הֲרֵי הוּא כַּעֲשֵׂה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:

ד כָּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהֶן לֹא כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן קס''ח וְאֵלּוּ הֵן. א) הָעוֹשֶׂה אֱלִיל. ב) הָעוֹשֶׂה אֱלִיל לְנוֹי. ג) הַפּוֹנֶה אֶל אֱלִילִים בְּאֶחָד מִן הַמַּעֲשִׂים. ד) הַמֵּקִים מַצֵּבָה. ה) הַנּוֹטֵעַ אִילָן בַּמִּקְדָּשׁ. ו) הַנּוֹתֵן אֶבֶן מַשְׂכִּית. ז) הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. ח) הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ. ט) הַנֶּהֱנֶה בָּהּ. י) הַבּוֹנֶה עִיר הַנִּדַּחַת. יא) הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה. יב) הָעוֹשֶׂה כְּחֻקּוֹת הָעַכּוּ''ם. יג) הַקּוֹסֵם. יד) הַמְעוֹנֵן. טו) הַמְנַחֵשׁ. טז) הַחוֹבֵר. יז) הַדּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. יח) הַמּוֹחֵק שֵׁם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּגוֹן הוֹרֵס אֶבֶן מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ שׂוֹרֵף עֵץ מִן הַמִּקְדָּשׁ. יט) הַמְכַבֶּה אֵשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ. כ) הָעוֹלֶה עָלָיו בְּמַעֲלוֹת. כא) הַנִּכְנָס לַעֲזָרָה בִּבְגָדִים טְמֵאִים. כב) זָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנִּכְנַס לְהַר הַבַּיִת. כג) הַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן. כד) הַמֵּזִיחַ חשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. כה) הַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל. כו) הַמַּקְרִיב עַל מִזְבַּח הַזָּהָב. כז) כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַהֵיכָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. כח) בַּעַל מוּם שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם. כט) שָׁתוּי שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם. ל) בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ. לא) עָרֵל שֶׁשִּׁמֵּשׁ. לב) כֹּהֵן שֶׁעָבַד בַּעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם. לג) כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ פְּרוּעַ רֹאשׁ. לד) כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ קְרוּעַ בְּגָדִים. לה) הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין. לו) הַשּׁוֹחֲטָן. לז) הַזּוֹרֵק דְּמֵיהֶן. לח) הַמַּקְטִיר אֵימוּרֵיהֶן. לט) הַמַּקְרִיב קָרְבְּנוֹת עַכּוּ''ם בַּעֲלֵי מוּמִין. מ) הַמַּטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ. מא) הָעוֹבֵד בְּקָדָשִׁים. מב) הַגּוֹזֵז אוֹתָן. מג) הַמַּקְטִיר שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ. מד) הָעוֹשֶׂה שְׁיָרֵי מְנָחוֹת מֵחָמֵץ. מה) הַמַּקְרִיב בְּלֹא מֶלַח. מו) הַמַּקְרִיב אֶתְנָן אוֹ מְחִיר כֶּלֶב. מז) הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן עַל מִנְחַת חוֹטֵא. מח) הַנּוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָה. מט) הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן בְּקָרְבַּן סוֹטָה. נ) הַנּוֹתֵן עָלָיו לְבוֹנָה. נא) הַמַּבְדִּיל בְּחַטַּאת הָעוֹף. נב) הַמֵּימֵר בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. נג) הָאוֹכֵל בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא. נד) הָאוֹכֵל מִפְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נה) כֹּהֵן שֶׁאָכַל בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה. נו) זָר שֶׁאָכַל בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אַחַר מַתַּן דָּמִים. נז) זָר שֶׁאָכַל בְּשַׂר בְּכוֹר. נח) כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְזָר שֶׁאוֹכֶלֶת חָזֶה וְשׁוֹק אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ. נט) חֲלָלָה שֶׁאָכְלָה תְּרוּמָה. ס) הָאוֹכֵל קָדָשִׁים קַלִּים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סא) הָאוֹכֵל קָדָשִׁים קַלִּים קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. סב) הָאוֹכֵל בְּכוֹר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סג) הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁרָאָה פְּנֵי הַבַּיִת חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. סד) כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה. סה) כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אַחַר שֶׁהִנִּיחוּ בָּעֲזָרָה. סו) הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה. סז) טָמֵא שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַטָּהוֹר בִּירוּשָׁלַיִם. סח) הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת וְכֵן כָּל הַקָּדָשִׁים. סט) עָרֵל שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ אוֹ תְּרוּמוֹת. ע) הָאוֹכֵל מִמִּנְחַת כֹּהֵן וְכֵן מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא כָּלִיל לְאִשִּׁים. עא) הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְכֵן מִכָּל הַטָּעוּן שְׂרֵפָה. עב) הַשּׁוֹחֵט פֶּסַח עַל הֶחָמֵץ. עג) הַשּׁוֹבֵר בּוֹ עֶצֶם בֵּין בְּרִאשׁוֹן בֵּין בְּשֵׁנִי. עד) הַמּוֹצִיא מִבְּשָׂרוֹ חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ. עה) הָאוֹכֵל מִבְּשָׂרוֹ חוּץ מֵחֲבוּרָתוֹ. עו) הָאוֹכֵל מִבְּשָׂרוֹ נָא אוֹ מְבֻשָּׁל. עז) הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד. עח) הָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻפְרַשׁ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר אֲפִלּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּרְמוּ תְּרוּמוֹתָיו. עט) הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁנִּגְמַר דִּינָהּ לִסְקִילָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחֲטָה. פ) הָאוֹכֵל בְּהֵמָה טְמֵאָה. פא) הָאוֹכֵל עוֹף טָמֵא. פב) הָאוֹכֵל דָּג טָמֵא. פג) הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הָעוֹף. פד) הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הָאָרֶץ. פה) הָאוֹכֵל שֶׁרֶץ הַמַּיִם. פו) הָאוֹכֵל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָבֶה. פז) הָאוֹכֵל תּוֹלָעִים שֶׁבַּפֵּרוֹת אַחַר שֶׁפֵּרְשׁוּ. פח) הָאוֹכֵל נְבֵלָה. פט) הָאוֹכֵל טְרֵפָה. צ) הָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי. צא) הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה. צב) הָאוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב. צג) הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב. צד) הָאוֹכֵל מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר. [הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה קֹדֶם הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם]. צה) הָאוֹכֵל עָרְלָה. צו) הָאוֹכֵל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. צז) הָאוֹכֵל תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ בְּפֶסַח. צח) הָאוֹכֵל חָמֵץ אַחַר חֲצוֹת. צט) הַמְקַיֵּם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ וּכְגוֹן שֶׁחִמֵּץ עִסָּתוֹ. ק) הַשּׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. קא) נָזִיר שֶׁאָכַל מִגֶּפֶן הַיַּיִן. קב) נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ. קג) נָזִיר שֶׁנִּטְמָא לְמֵת. קד) הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק. קה) הַחוֹתֵךְ סִימָנֵי צָרַעַת אוֹ שֶׁכְּוָאָן בְּאֵשׁ. קו) הָעוֹבֵד בְּנַחַל שֶׁנִּתְעָרְפָה בּוֹ הָעֶגְלָה. קז) הַזּוֹרֵעַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיעִית. קח) הַזּוֹמֵר אֶת הָאִילָן בִּשְׁבִיעִית. קט) הַקּוֹצֵר סְפִיחַ בְּלֹא שִׁנּוּי. קי) הַבּוֹצֵר בְּלֹא שִׁנּוּי. קיא) הַזּוֹרֵעַ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. קיב) הַקּוֹצֵר בָּהּ בְּלֹא שִׁנּוּי. קיג) הַבּוֹצֵר בָּהּ בְּלֹא שִׁנּוּי. קיד) הַמְכַלֶּה פְּאַת שָׂדֶה וְלֹא נְתָנָהּ לֶעָנִי. קטו) הַמְעוֹלֵל כַּרְמוֹ וְלֹא נְתָנָהּ לֶעָנִי. קטז) הַמְלַקֵּט לֶקֶט וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיז) פָּרַט כַּרְמוֹ וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיח) הַלּוֹקֵחַ עֹמֶר הַשִּׁכְחָה וְלֹא נְתָנוֹ לֶעָנִי. קיט) הַלּוֹקֵחַ אֵם עַל בָּנִים וְלֹא שִׁלֵּחַ הָאֵם. קכ) הַזּוֹרֵעַ כִּלְאַיִם בָּאָרֶץ בִּזְרָעִים. קכא) הַזּוֹרֵעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בָּאָרֶץ. קכב) הַמַּרְכִּיב אִילָנוֹת כִּלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכג) הַמַּרְבִּיעַ בְּהֵמָה כִּלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכד) הַמַּנְהִיג בְּכִלְאַיִם בְּכָל מָקוֹם. קכה) הַחוֹסֵם בְּהֵמָה בְּעֵת מְלָאכָה בְּכָל מָקוֹם. קכו) הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּכָל מָקוֹם. קכז) הַמְמַשְׁכֵּן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט. קכח) הַחוֹבֵל אַלְמָנָה וְלֹא הֶחְזִיר הַמַּשְׁכּוֹן. קכט) הַחוֹבֵל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. קל) עֵד זוֹמֵם שֶׁאֵין בּוֹ תַּשְׁלוּמִין. קלא) הַמַּכֶּה חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה. קלב) בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה בְּעֵדוּת רִאשׁוֹנָה. קלג) הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁנִּמְצָא דְּבָרוֹ שֶׁקֶר. קלד) הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם. קלה) הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר. קלו) הַנִּשְׁבָּע לַשָּׁוְא. קלז) הַמְחַלֵּל נִדְרוֹ. קלח) הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת. קלט) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב. קמ) הַמַּקִּיף פְּאַת הָרֹאשׁ. קמא) הַמַּקִּיף פְּאַת זָקָן. קמב) הַשּׂוֹרֵט עַל מֵת. קמג) הַקּוֹרֵחַ רֹאשׁוֹ עַל הַמֵּת. קמד) הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע. קמה) הַלּוֹבֵשׁ שַׁעַטְנֵז. קמו) הַקּוֹצֵץ אִילָנֵי מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. קמז) אִישׁ שֶׁלָּבַשׁ מַלְבּוּשׁ אִשָּׁה. קמח) אִשָּׁה שֶׁלָּבְשָׁה מַלְבּוּשׁ אִישׁ. קמט) כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא לְמֵת. קנ) כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה זוֹנָה וּבְעָלָהּ. קנא) כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ גְּרוּשָׁה וּבְעָלָהּ. קנב) כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ חֲלָלָה וּבְעָלָהּ. קנג) כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּעַל אַלְמָנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ. קנד) הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה. קנה) הַנּוֹשֵׂא זְקוּקָה לְיָבָם. קנו) הַבָּא עַל הַקְּדֵשָׁה. קנז) מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קנח) * פְּצוּעַ דַּכָּא שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קנט) הַמְסָרֵס אִישׁ וְכֵן שְׁאָר זִכְרֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. קס) אוֹנֵס שֶׁגֵּרֵשׁ אֲנוּסָתוֹ וְלֹא הֶחְזִירָהּ. קסא) הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁגֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ. קסב) הַקָּרֵב אֶל הָעֲרָיוֹת בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַזְּנוּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלָּה עֶרְוָה וְזֶהוּ הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. קסג) הַמִּתְחַתֵּן בְּעַכּוּ''ם. קסד) גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קסה) גֵּר מוֹאָבִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעַל. קסו) מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה נָשִׁים. קסז) מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה סוּסִים. קסח) מֶלֶךְ שֶׁהִרְבָּה כֶּסֶף וְזָהָב:

 ההראב"ד   פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל. א''א לא ידעתי נשואין מה צורך והרי מצינו על הממזרת משלם קנס והקשו בגמרא על רבא קשיא ממזרת לדעת ר' יצחק היאך לוקה ומשלם אלמא בביאה לחודה לוקה:

 כסף משנה  פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל. כתב הראב''ד לא ידעתי נשואין מה צורך וכו'. וכבר נשאל רבינו ע''ז מחכמי לוניל והשיב בארוכה לקיים דבריו כתבו ה''ה פט''ו מהל' איסורי ביאה:

נִמְצְאוּ כָּל הַלּוֹקִים ר''ז וְסִימָן לָהֶם יִלְקוּ זָרִים:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק עשרים

א  אֵין בֵּית דִּין עוֹנְשִׁין בְּאֹמֶד הַדַּעַת אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אֲפִלּוּ רָאוּהוּ הָעֵדִים רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ וְהִתְרוּ בּוֹ וְהֶעֱלִימוּ עֵינֵיהֶם אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ אַחֲרָיו לְחֻרְבָּה וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהוּ הָרוּג וּמְפַרְפֵּר וְהַסַּיִף מְנַטֵּף דָּם בְּיַד הַהוֹרֵג הוֹאִיל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁהִכָּהוּ אֵין בֵּית דִּין הוֹרְגִין בְּעֵדוּת זוֹ וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (שמות כג-ז) 'וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג'. וְכֵן אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנַיִם שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה זֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַחַמָּה וְהִתְרָה בּוֹ וְזֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַלְּבָנָה וְהִתְרָה בּוֹ אֵין מִצְטָרְפִין. שֶׁנֶּאֱמַר וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם צַד לְנַקּוֹתוֹ וְלִהְיוֹתוֹ צַדִּיק אַל תַּהַרְגוּהוּ:

 כסף משנה  אין בית דין עונשין באומד הדעת וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צ"ו) אמתניתין דהיו מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מאומד תנו רבנן כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם לא ראיתם כלום: וכן אם העידו עליו שנים וכו':

ב  כָּל מִי שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין בְּאֹנֶס אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְצֻוֶּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וְהוּא אָנוּס אֵינוֹ נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כו) 'וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר' זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יַעַנְשׁוּ אֶת הָאָנוּס:

 כסף משנה  כל מי שעשה דבר וכו':

ג אִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. אֲבָל הָאִשָּׁה הַנִּבְעֶלֶת בְּאֹנֶס אֲפִלּוּ אָמְרָה אַחַר שֶׁנֶּאֶנְסָה הָנִיחוּ לוֹ הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרָהּ נִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ:

 כסף משנה  איש שאנסוהו וכו'. בהרבה מקומות אין קישוי אלא לדעת מהם ביבמות ריש הבא על יבמתו (דף נ"ג:) אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והוצרך רבינו לטענת אין קישוי אלא לדעת כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וק''ל שאע''פ שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ''ש רבינו בסמוך שאע''פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור הואיל ואנוס הוא אינו נהרג והיינו אפילו עשה מעשה בידים ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א''א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכיון שאין עליו שם אונס בדין שיהא חייב וכמ''ש למדנו מעתה שאם נתקשה לאשתו ואנסוהו שיבא הוא עצמו על הערוה פטור ואם אנסוהו להתקשות ותקעוהו בערוה חייב וצ''ע. ועדיין קשה היאך כתב רבינו שחייב מיתת ב''ד אפילו את''ל שהיה לדעת מאחר שכתב שאנסוהו פשיטא ודאי שלא התרו בו כיון שלא היתה התראה היאך יתחייב מיתת ב''ד וכן השיגו הרמ''ך. וי''ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אנוס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב''ד אע''פ שאין ב''ד ממיתין אותו מפני שלא התרו בו דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב''ד ולא קתני ב''ד ממיתין אותו כעין דקתני בבא דלעיל אין ב''ד ממיתין אותו: אבל האשה וכו'. בכתובות פ' נערה מימרא דרבא (דף נ"א:) ותניא כוותיה ומה שנאמר שם הוא לענין שהיא מותרת לבעלה ולמד משם רבינו לענין מיתת ב''ד. ומה שכתב מפני שיצרה נתגבר עליה ויקשה בעיניך א''כ כל עוברי עבירה פטורים דהא ודאי יצרם נתגבר עליהם יש לומר שלא מטעם יצרה נתגבר עליה לחוד הוא דפטורה אלא אנו אומרים כיון שתחלתה באונס עכשיו יצרה נתגבר עליה פטורה בהאי תגבורת כיון דמכח אונס קא אתי. ודע שאפילו אנסוה להביא הערוה עליה היא פטורה וכמו שיתבאר בדברי רבינו וכתב רבינו דין זה לאשמועינן הא דאפילו היא אומרת הניחו לו וכו':

ד  אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל הַהוֹרֵג שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כְּבָר נֶהֱרַג זֶה וּמַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בַּהֲרִיגַת הָאַחֵר וְנִמְצְאוּ מִתְרַשְּׁלִין בַּהֲרִיגָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יג) 'וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי'. וְכֵן אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב קְנָס שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עָנִי הוּא זֶה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה עָשָׂה אֶלָּא מַגְבִּין מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּלֹא חֲנִינָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ. וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין עַל הַדַּל. שֶׁלֹּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה וּבַעַל דִּינוֹ עָשִׁיר הוֹאִיל וַאֲנִי וְהֶעָשִׁיר חַיָּבִין לְפַרְנְסוֹ אֲזַכֶּנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. עַל זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה (שמות כג-ג) 'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל'. אָסוּר לְהַדֵּר פְּנֵי גָּדוֹל. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם לְדִין אֶחָד חָכָם גָּדוֹל וְאֶחָד הֶדְיוֹט לֹא תַּקְדִּים לִשְׁאל בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל גָּדוֹל וְלֹא תַּסְבִּיר לוֹ פָּנִים וְלֹא תְּכַבְּדֶנּוּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו שֶׁל אַחֵר. אֶלָּא אֵינוֹ נִפְנֶה לְאֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל'. אָמְרוּ חֲכָמִים אַל תֹּאמַר עָשִׁיר הוּא זֶה בֶּן גְּדוֹלִים הוּא זֶה הֵיאַךְ אֲבַיְּשֶׁנּוּ וְאֶרְאֶה בְּבוּשָׁתוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל:

 כסף משנה  אסור לב''ד לחוס על וכו':

ה בָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד רָשָׁע אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְרָשָׁע הוּא וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר וְחֶזְקַת זֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּדְבָרוֹ אַטֶּה הַדִּין עַל הָרָשָׁע. עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כג-ו) 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ' אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶבְיוֹן בְּמִצְוֹת לֹא תַּטֶּה דִּינוֹ:

ו (ויקרא יט-טו) 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט' זֶה הַמְעַוֵּת אֶת הַדִּין וּמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי. וְכֵן הַמְעַנֶּה אֶת הַדִּין וּמַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים בְּרוּרִים כְּדֵי לְצַעֵר אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים הֲרֵי זֶה בִּכְלַל עָוֶל:

ז הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה וְקוֹפֵץ וְחוֹתֵךְ אֶת הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְקְרֵהוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. כָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין ז-ב) 'הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין'. וְכֵן אִיּוֹב הוּא אוֹמֵר (איוב כט-טז) 'וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ':

 כסף משנה  הגס לבו בהוראה וכו'. במס' אבות פ''ד:

ח כָּל דַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין וְהִתְחִיל לְדַמּוֹתוֹ בְּדִין פָּסוּק שֶׁכְּבָר יָדַע אוֹתוֹ וְיֵשׁ בַּמְּדִינָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ בּוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָרְשָׁעִים שֶׁלִּבָּם גַּס בְּהוֹרָאָה. וְאָמְרוּ חֲכָמִים רָעָה עַל רָעָה תָּבוֹא לוֹ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִגַּסּוּת הָרוּחַ הֵן הַמְּבִיאוֹת לִידֵי עִוּוּת הַדִּין. (משלי ז-כו) 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. (משלי ז-כו) 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ' זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁיֵּשׁ לְשָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה וּמָנַע עַצְמוֹ מִן הַהוֹרָאָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַדִּין מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגֵזֶל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

 כסף משנה  כל דיין שבא לפניו דין וכו'. יבמות פרק ב''ש (דף ק"ט:) רעה אחר רעה תבא וכו' לתוקע עצמו לדבר הלכה ומפרש דהיינו דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ופירש''י והיינו תוקע שסומך ונשען על מה שהוא יודע. וסובר רבינו דהאי רב אין פירושו רבו ממש דא''כ היאך הוא דן במקום רבו אלא הכוונה גדול ממנו בחכמה: כי רבים חללים הפילה וכו'. סוף פ''ק דע''ז (דף י"ט:) ופירש''י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורם ועצומים לשון ועוצם עיניו: וכל המונע עצמו מן הדין וכו'. במסכת אבות:

ט תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  תלמיד אל יורה וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ה':) והיינו דוקא ברבו מובהק וכמו שכתב רבינו בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה:

י אַל תֹּאמַר שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּדִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאַת מָמוֹן הַרְבֵּה מִזֶּה וּנְתִינָתוֹ לָזֶה. לְעוֹלָם יְהִי דִּין אֶלֶף מָנֶה וְדִין פְּרוּטָה אַחַת שָׁוִין בְּעֵינֶיךָ לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  אל תאמר וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ז':) אמרו ושפטתם צדק אפילו בין בית לעליה וכו' אפילו בין תנור לכירה. ועוד שם (דף ח') אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין:

יא  אֵין הַדַּיָּנִין [א] יוֹשְׁבִין לָדִין בְּדִין פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וְאִם הֻזְקְקוּ לִשְׁוֵה פְּרוּטָה גּוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ אֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:

 כסף משנה  אין הדיינים יושבים וכו'. במציעא פ' הזהב (דף נ"ח:) א''ר קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ופירש''י אם הוזקקו ב''ד בין תובע לנתבע גומרין אפי' בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בדין משם נזקקין לו אבל מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה:

יב  כָּל הַמַּטֶּה מִשְׁפָּט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'לֹא תַעֲשׂוּ [ב] עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט'. וְאִם הָיָה גֵּר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יז) 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר'. וְאִם הָיָה יָתוֹם עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יז) 'מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם':

 כסף משנה  וכל המטה משפט וכו':

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק אחד ועשרים

א  מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט בְּצֶדֶק שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טו) 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'. אֵי זֶהוּ צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט זוֹ הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר. לֹא יְהֵא אֶחָד מְדַבֵּר כָּל [א] צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ. וְלֹא יַסְבִּיר פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת וְיָרֵעַ פָּנָיו לְאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת:

 כסף משנה  מ''ע לשפוט השופט בצדק וכו' ולא יסביר פנים לאחד וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (דף ל'):

ב שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים בְּזוּיִין אוֹמֵר לַמְכֻבָּד אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ עַד שֶׁתָּדוּן עִמּוֹ אוֹ לְבשׁ כְּמוֹתוֹ עַד שֶׁתִּהְיוּ שָׁוִין אַחַר כָּךְ תַּעַמְדוּ בַּדִּין:

 כסף משנה  שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים וכו'. גם זה שם ברייתא (דף ל"א):

ג לֹא יִהְיֶה אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד אֶלָּא שְׁנֵיהֶם עוֹמְדִים. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם מוֹשִׁיבִין. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין שְׁנֵיהֶם בַּעֲמִידָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח-יג) 'וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה'. וְאֵי זֶהוּ גְּמַר דִּין אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יז) 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים':

 כסף משנה  לא יהיה אחד יושב ואחד עומד וכו' עד ועמדו שני האנשים. בפרק הנזכר (דף ל') תניא ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב''ד להושיב את שניהם מושיבים אינו אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו' ואמר עולא מחלוקת פירוש דר' יהודה וחכמים בבעלי דינין אבל בעדים ד''ה בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד''ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וגו' דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר ליה לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ושדי עלאי כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד''ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשארי מסאניה ע''כ בגמרא ודעת רבינו לפסוק כר''י וכתב הר''ן ז''ל דטעמא משום דאע''ג דרבים פליגי עליה הא אידך ברייתא דבצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד וכו' קתני לדר''י בסתמא ועובדא דדביתהו דר''ה כר''י אתיא דאמר אפרח בר אווזא כלומר ואקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמיישבין טענותיהם ומדפרכינן משעת גמר דין משמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דשארי מסאניה דאילו לרבנן כיון דס''ל דבעלי דינין בעמידה ממילא דיינינן בישיבה דהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דינין בעמידה דיינים בישיבה וא''כ רב נחמן היכי לעביד הא אינו רשאי לא להושיבה ולא לעמוד הוא ובכולי דינא אי אפשר דליתיב כמאן דשארי מסאניה אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכוותיה נקיטינן ובקצת נוסחאות כתוב בגמרא בפירוש דבשעת גמר דין הוא שכך כתוב בהן דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ועוד דעולא דאמר מחלוקת בבעלי דינין ור''ה דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן כר' יהודה שייכי וי''א דעדים בעמידה דאמרינן דוקא בעמידה כלומר ואפי' העידו בדיעבד בישיבה אין עדותן עדות ויש חולקין עליהם וזה דעת רבינו שכתב בסוף דבריו שאחר הגמרא נהגו להושיב העדים ובשלמא אי בדיעבד כשרים מפני המחלוקת הושיבם כיון דעדותם עדות אבל אי אפי' בדיעבד פסולים וכי לסלק המחלוקת הכשירו עדות הפסולים וקבעוהו מנהג א''ו כדאמרן וכן כתוב בירושלמי וכיון שעדים בישיבה דיעבד כשרים ה''ה לבעלי דינין יושבים בשעת גמר דין דכשרים דהא קבלת עדות כשעת גמר דין דמיא וכן דיינים שקבלו עדות או גמרו דינם כשהם עומדים דיניהם דין דכיון דמכשרינן עדים ובעלי דינין בישיבה ממילא משמע דדיינים בעמידה כשרים דכיון דאמרינן דבשעת גמר דין ד''ה דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא. ומ''ש רבינו ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה וכו':

ד תַּלְמִיד חָכָם וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לְדִין מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם וְאוֹמְרִים לְעַם הָאָרֶץ שֵׁב. אִם לֹא יָשַׁב אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ. וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבוֹא לְדִין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ כְּרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו. וְאִם הָיָה קוֹבֵעַ לוֹ זְמַן לִקְרוֹת וּבָא זְמַנּוֹ מֻתָּר:

 כסף משנה  תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין וכו'. מימרא שם: ולא יקדים התלמיד וכו'. שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע''ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדים צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ופירש''י לא ליקדים ליתיב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפילו יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר לטענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא קבע ליה עידניה שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ''ל. ודע שנסחת רבינו האמיתית היא ואם היה קבוע לו זמן לקרות ובא בזמנו מותר וממ''ש רבינו לא יקדים התלמיד וישב לפני רבו משמע שהוא ז''ל מפרש דלפני רבו הוא דלא יקדים משום דכיון דיש לו קירוב דעת עמו אתי עם הארץ לומר שהוא מסדר טענותיו לפניו אבל לפני דיין אחר שאינו רבו לא אתי למימר הכי:

ה כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַחַר הַגְּמָרָא בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת שֶׁמּוֹשִׁיבִין בַּעֲלֵי דִּינִין וּמוֹשִׁיבִין [ב] הָעֵדִים כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת. שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם:

ו הָיוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִים בַּעֲלֵי דִּין הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אֶת דִּין הַיָּתוֹם לְדִין [ג] הָאַלְמָנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-יז) 'שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה'. וְדִין אַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חָכָם. וְדִין תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ. וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ שֶׁבּשֶׁת הָאִשָּׁה מְרֻבָּה:

 כסף משנה  היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'. מה שכתב שדין ת''ח קודם לדין ע''ה הוא בפרק שבועת העדות (דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש''י לפסוק דינו קודם של ע''ה. ומ''ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת''ח וא''כ מכ''ש שדין היתום קודם לדין ת''ח ק''ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר''נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש''מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ''ע. ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק"ז):

ז  אָסוּר לְדַיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א-טז) 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם'. וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ מֵאֶחָד עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-א) 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'. וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לִמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר. וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק':

 כסף משנה  אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ז':) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר ר' חנינא אזהרה לב''ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל הדין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ובפרק שבועת העדות (דף ל"א) תניא מנין לדיין שלא ישמע וכו' ת''ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו וכו' ת''ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. פירש''י לא תשא אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא אזהרה לבעל דין. שמע שוא שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדבר שקר. וקשה שנראה מפשט לשון רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבעל דין דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ונראה לי שרבינו רצה להביא שתי הדרשות דרשת מדבר שקר תרחק ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה יותר מפורשת לדרשה בדיין ולא בבעל דין משום דנפיק מלא תשיא וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בעל דין מוזהר וכו' וכן בעל דין נפיק מהאי קרא וכתב וגם על זה כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהרת הבעל דין נאמר מדבר שקר תרחק ומה שכתב או שלא בפני חבירו כלומר שאפילו בא חבירו ואחר כך יצא אסור להשמיע דבריו שלא בפניו:

ח לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר לְשׁוֹן בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶם. וְאִם אֵינוֹ מָהִיר בִּלְשׁוֹנָם כְּדֵי לְהָשִׁיב לָהֶם יַעֲמֹד הַתֻּרְגְּמָן לְהוֹדִיעַ אוֹתָם פְּסַק הַדִּין וּמֵאֵי זֶה טַעַם חַיָּב זֶה וְזָכָה זֶה:

 כסף משנה  לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן וכו'. ומשנה ספ''ק דמכות (דף ו':) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ואמרינן בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן רבא מידע הוי ידע מאי דהוו אמרי אהדורי הוא דלא הוה ידע ואע''פ שיש מי שפירש שהנהו לעוזאי היו עדים דעת רבינו לפרש שהיו בעלי דינין כפשט לישנא דאתו לקמיה דרבא:

ט  צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג-כג) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת' וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ חוֹתְכוֹ:

 כסף משנה  צריך הדיין לשמוע וכו' ולשנות טענותיהם וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר ירושלמי כלשון רבינו: ומצדק את הדין בלבו וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ושפטתם צדק אמר ר''ל צדק את הדין ואח''כ חתכהו:

י  מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו שֶׁל בַּעַל דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ [ד] וְיִשְׁתֹּק. וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל. אֲפִלּוּ הֵבִיא עֵד אֶחָד לֹא יֹאמַר לוֹ אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ. הַלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר אֱמֶת הֵעִיד. עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר עֵד אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'. פרק שבועת העדות (דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת''ל מדבר שקר תרחק וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש''י פירש בענין אחר: ולא ילמד אחד מבעלי דינין וכו'. ירושלמי פרק זה בורר רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא יימרון אינון את לא תימא. ועוד דאמרינן בסוף כל הנשבעין (דף מ"א) אמר רב הונא לכל אין מגלגלין חוץ משכיר רב חסדא אמר לכל אין מקילין וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפרש רבינו דהשואל מאי בינייהו לא הבין כוונת רב חסדא ונראה לו דהיינו דברי רב הונא והשיב לו דאיכא בינייהו לפתוח לו דלרב הונא מגלגלין והוסיף רב חסדא ואמר דאף ע''ג דלכל אין פותחין לומר השבע וטול בשכיר פותחין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב רבינו ס''פ י''א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול הרי מבואר בדבריו כמו שפירשתי ולאחר שהוא מפרש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמ''ש כאן רבינו:

יא רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶן וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים. אוֹ שֶׁרָאָהוּ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִּכְלוּת. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ מְעַט לַהֲבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר מִשּׁוּם (משלי לא-ח) 'פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם'. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין:

 כסף משנה  ראה הדיין זכות לאחד מהם. ג''ז שם רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שום פתח פיך לאלם ובגמ' דידן בכמה דוכתי אמרינן כגון האי פתח פיך לאלם הוא ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכו' הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שנים ועשרים

א  שְׁנַּיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה. עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם אֵינִי נִזְקָק לָכֶם שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב הַקָּשֶׁה וְנִמְצָא רוֹדֵף אַחַר [א] הַדַּיָּן. אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְתֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר אֵינִי נִזְקָק לָכֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א-יז) 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ' שֶׁלֹּא תֹּאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי רָשָׁע הוּא שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת בְּנִי שֶׁמָּא יַדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי שֶׁמָּא יְקַצֵּץ נְטִיעוֹתַי. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה לָרַבִּים חַיָּב לְהִזָּקֵק לָהֶם:

 כסף משנה  שנים שבאו לפניך לדין וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ז') תניא רבי שמעון בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך אחד רך ואחד חזק וכו' אבל משתשמע דבריהם וכו' שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש ומפרש התם דדריש ליה מלשון אסיפה כמו ולא תאגור: ואם היה ממונה לרבים וכו':

ב וְכֵן תַּלְמִיד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר אִם שָׁתַק הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (דברים א-יז) 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ' וְעַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. וּמִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו תַּלְמוּד לוֹמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק:

 כסף משנה  וכן תלמיד וכו'. ג''ז שם ודריש לה מלא תגורו ובפרק שבועת העדות דריש להא מדבר שקר ורבינו תפס שתיהן:

ג וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרָאָה רַבּוֹ שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין שֶׁלֹּא יֹאמַר אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין וְאֶסְתְּרֵנוּ וַאֲבִינֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק':

 כסף משנה  ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו וכו' ומנין לתלמיד וכו'. פ' שבועת העדות (דף ל"א:) ברייתא כלשון רבינו:

ד מִצְוָה לוֹמַר לְבַעֲלֵי דִּינִים בַּתְּחִלָּה בְּדִין אַתֶּם רוֹצִים אוֹ בִּפְשָׁרָה. אִם רָצוּ בִּפְשָׁרָה עוֹשִׂין בֵּינֵיהֶן פְּשָׁרָה. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשִׂין פְּשָׁרָה תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְעָלָיו נֶאֱמַר (זכריה ח-טז) 'מִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם' אֵי זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח-טו) 'וַיְהִי דָוִד עשֶֹׁה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ' אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶהוּ בִּצּוּעַ וְהִיא הַפְּשָׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים קֹדֶם גְּמַר דִּין אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְיָדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה מִצְוָה לִבְצֹעַ אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁגָּמַר [ב] הַדִּין וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן אֶלָּא יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר:

 כסף משנה  מצוה לומר לבעלי דינין וכו' במה דברים אמורים וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ו' ע"ב) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע ודריש לה ממשפט שלום ומקרא דדוד ואמרינן מאי מצוה מצוה למימר להו הכי דינא בעיתו או פשרה בעיתו ואמרינן התם ודוקא מקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב (מכי אמר) איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי:

ה אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ בַּעֲלֵי הַדִּין בִּפְשָׁרָה בְּבֵית דִּין יֵשׁ לָהֶם לַחְזֹר וְלִתְבֹּעַ אֶת הַדִּין עַד [ג] שֶׁיִּקְנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם:

 כסף משנה  אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה וכו'. שם מסקנא דגמרא והלכתא בפשרה צריכה קנין:

ו יָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין שֶׁשְּׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת שֶׁדָּנוּ אֵין דִּינֵיהֶן דִּין וְיֵשׁ לְבַעֲלֵי דִּינִין לַחְזֹר בָּהֶן וְאִם עָשׂוּ [ד] פְּשָׁרָה וְקָנוּ מִיָּדָן אֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶן:

 כסף משנה  יפה כח הפשרה וכו'. ריש סנהדרין (דף ה':) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה פשרה בשנים יפה כח הפשרה וכו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא שנים דהוא הדין אחד דכיון דקיימא לן דבעי קנין ביחיד נמי מהניא. ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין ג''כ אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') ביצוע בשלשה דברי ר''מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דמ''ס בשלשה ומ''ס בשנים ומ''ס ביחיד אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי וכיון דגמ' מסיק דלרשב''ג נמי פשרה ביחיד ס''ל למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב''ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי''ף שכתב דברי רשב''ג סתם. אלא דאכתי איכא למידק אמאי פסק כרשב''ג דאמר בשנים כחכמים דאמרי ביחיד הוה ליה למיפסק וצ''ע:

ז  אָסוּר לְאֶחָד מִן הַדַּיָּנִים כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית דִּין לוֹמַר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה אוֹ הַמְחַיֵּב וַחֲבֵרַי חוֹלְקִין עָלַי אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֵם רַבּוּ עָלַי וְאִם אָמַר כֵּן הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד. וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהוֹצִיא דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְאַחַר שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְהוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהִכְרִיזוּ עָלָיו זֶה מְגַלֶּה סוֹד הוּא:

 כסף משנה  אסור לאחד מהדיינים וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) משנה ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני הוא המזכה וכו': ומעשה בתלמיד אחד. שם (דף ל"א) מעשה ההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי רב אמי בתר כ''ב שנין ואפקיה רב אמי ואכריז עליה דין גלי רזיא:

ח שָׁאַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים לִכְתֹּב לוֹ פְּסַק דִּין כּוֹתְבִין לוֹ כָּךְ בָּא פְּלוֹנִי לְבֵית דִּין שֶׁל פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי בַּעַל דִּינוֹ שֶׁטְּעָנוֹ בְּכָךְ וְיָצָא זַכַּאי אוֹ חַיָּב וְנוֹתְנִין לוֹ וְאֵין [ה] מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְזַכִּין וְלֹא שֵׁם הַמְחַיְּבִין אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל פְּלוֹנִי מִדִּבְרֵיהֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי:

 כסף משנה  שאל אחד מבעלי דינין וכו'. שם (דף ל') מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב''ל אמר פלוני ופלוני מזכין (פלוני) ופלוני מחייב ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ופירש''י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב''ל חייש למיחזי כשיקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ורבי אלעזר אומר כדי להעמיד דברי שניהם כותבים מדבריהם נזדכה דמשמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא''ש והלכתא כר''א דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה:

ט כָּךְ הָיָה מִנְהָגָם שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. מַכְנִיסִין בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמְעִים דִּבְרֵיהֶם וְטַעֲנוֹתֵיהֶם וּמַכְנִיסִים הָעֵדִים וְשׁוֹמְעִים דִּבְרֵיהֶם. וּמוֹצִיאִין כָּל אָדָם לַחוּץ. וְהַדַּיָּנִים נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בֵּינֵיהֶם בַּדָּבָר וְגוֹמְרִין אֶת הַדָּבָר וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין בַּעֲלֵי דִּינִים וְגָדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדַע אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים אֵי זֶה דַּיָּן הוּא מִי שֶׁזִּכָּה אוֹתוֹ וְלֹא אֵי זֶה דַּיָּן הוּא שֶׁחִיְּבוֹ:

 כסף משנה  כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו'. שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים וכו':

י  דַּיָּן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן אוֹ רָשָׁע אָסוּר לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין אֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדְעוּ עִם מִי הֵם יוֹשְׁבִים וְלֹא חוֹתְמִים אֶת הַשְּׁטָר עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי חוֹתֵם עִמָּהֶם וְלֹא נִכְנָסִים לִסְעוּדָה עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי מֵסֵב עִמָּהֶן:

 כסף משנה  דיין שהוא יודע בחבירו וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (דף ל':) מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו' שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: וכך היו נקיי הדעת וכו'. ברייתא ריש פרק זה בורר (דף כ"ג) כלשון רבינו:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק שלשה ועשרים

א  (דברים טז-יט) 'לֹא תִּקַּח שֹׁחַד' אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְעַוֵּת אֶת הַדִּין אֶלָּא אֲפִלּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב אָסוּר וְעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד. וְחַיָּב לְהַחְזִיר הַשֹּׁחַד כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַנּוֹתֵן:

 כסף משנה  לא תקח שוחד אין צריך לומר לעות את הדין וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק"ה) ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח:

ב וּכְשֵׁם שֶׁהַלּוֹקֵחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה כָּךְ הַנּוֹתֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל':

ג כָּל דַּיָּן שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְגַדֵּל מַעֲלָתוֹ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנָיו וּלְסוֹפְרָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנּוֹטִים אַחֲרֵי הַבֶּצַע. וְכֵן עָשׂוּ בְּנֵי שְׁמוּאֵל וּלְכָךְ נֶאֱמַר לָהֶם (שמואל א ח-ג) 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד'. וְלֹא שֹׁחַד מָמוֹן בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ שֹׁחַד דְּבָרִים. וּמַעֲשֶׂה בְּדַיָּן אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּדוּגִית קְטַנָּה לַעֲבֹר בַּנָּהָר וּפָשַׁט אֶחָד יָדוֹ וְסִיְּעוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ וְהָיָה לוֹ דִּין וְאָמַר לוֹ הַדַּיָּן הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהֶעֱבִיר אֶבְרָה נוֹצָה שֶׁל עוֹף מֵעַל רְדִיד הַדַּיָּן וְאַחַר כִּסָּה [א] רֹק מִלִּפְנֵי הַדַּיָּן וְאָמַר לוֹ הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה [ב] בְּאֶחָד שֶׁהֵבִיא מַתָּנָה [ג] אַחַת מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה לְדַיָּן כֹּהֵן וְאָמַר לוֹ פָּסוּל אֲנִי לְךָ לָדִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאָרִיס אֶחָד שֶׁל דַּיָּן שֶׁהָיָה מֵבִיא לוֹ תְּאֵנִים [ד] מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת פַּעַם אַחַת הִקְדִּים וְהֵבִיא בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ דִּין וְאָמַר לוֹ הַדַּיָּן הֲרֵינִי פָּסוּל לְךָ לָדִין אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּאֵנִים מִשֶּׁל דַּיָּן הוֹאִיל וֶהֱבִיאָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם נִפְסַל לוֹ לָדִין:

 כסף משנה  כל דיין וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו) מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשי אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולחזניהם כלומר לשלוחים המזמינין לדין: ולא שוחד ממון בלבד וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק"ה) ודייק לה מדלא כתיב בצע לא תקח וקאמר היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא וכו' ומייתי התם כל הני עובדי דמייתי הכא רבינו וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי אלא כך היא שורת הדין דכל כי הני פסילי לדינא ושלא כדעת התוספות שכתבו דחסידות בעלמא הוה:

ד כָּל דַּיָּן שֶׁשָּׁאַל שְׁאֵלָה פָּסוּל לָדִין לָזֶה שֶׁהִשְׁאִילוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לַדַּיָּן לְהַשְׁאִיל אֲבָל הָיָה לוֹ לְהַשְׁאִיל כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי גַּם זֶה שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  כל דיין וכו'. שם מימרא דרבה בר רב שילא:

ה כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׂכָר הַנִּכָּר. אֲבָל אִם הָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וּבָאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם לְדִין וְאָמַר לָהֶן תְּנוּ לִי מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה תַּחְתַּי עַד שֶׁאָדוּן לָכֶם אוֹ תְּנוּ לִי שָׂכָר [ה] בַּטָּלָתִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהוּא שְׂכַר הַבַּטָּלָה בִּלְבַד וְלֹא יוֹתֵר. וְיִטּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה זֶה בִּפְנֵי זֶה. כְּגוֹן זֶה מֻתָּר:

 כסף משנה  כל דיין שנוטל וכו'. משנה בבכורות פ''ד (דף כ"ד) וכתב הר''ן בסוף האיש מקדש דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל משמע דלאו אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שדן פסולים אלא א''כ ידוע שלא נטל בהם שכר: אבל אם וכו'. פ' שני דייני גזירות (דף ק"ה) עובדא דקרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח וכ''ת ה''מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' והא תניא ושחד לא תקח וכו' אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ומשני ה''מ דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ה''מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל והדר פריך ואגר בטלה מי שרי ומסיק קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא משמע דאפי' שכר בטלה דמוכח כל שנוטל מזה יותר מזה א''נ שקיל בשוה אי הוו בתורת שוחד או בתורת שכר בטלה דלא מוכח אסור ולא שרי אלא דשקיל מתרווייהו בשוה שכר בטלה דמוכח ונתבררו דברי רבינו. ומה שכתב זה בפני זה נראה דדייק ליה מדאמרינן התם רב הונא הוה אמר להו הבו לי גברא דדלי בחריקאי פירוש במקומי משמע שעם שניהם היה מדבר ועוד שאם נוטל זה שלא בפני זה יחשוב חבירו שנתן לו יותר או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל רק ממנו ויחשדהו שנוטל שוחד:

ו אָסוּר לַדַּיָּן לָדוּן לְמִי שֶׁהוּא [ו] אוֹהֲבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְלֹא רֵעוֹ אֲשֶׁר כְּנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמִי שֶׁשּׂוֹנְאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים שָׁוִין בְּעֵינֵי הַדַּיָּנִים וּבְלִבָּם. וְאִם לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא מַעֲשָׂיו אֵין לְךָ דַּיַּן צֶדֶק כָּמוֹהוּ:

 כסף משנה  אסור לדיין וכו'. שם (דף ק"ה:) אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה. ואם תאמר בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלרבי יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים אבל לדין פסולים משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא אבל לא שאר אוהבים ושונאים ואם כן מנ''ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן בפרק זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם ולא חילק אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל:

ז כָּל שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה אֲסוּרִין לֵישֵׁב בַּדִּין זֶה עִם זֶה. שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִיצִיאַת מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. מִפְּנֵי הַשִּׂנְאָה שֶׁבֵּינֵיהֶן דַּעַת כָּל אֶחָד נוֹטָה לִסְתֹּר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ:

 כסף משנה  כל שני תלמידי חכמים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן (אזהרה) לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה וטעם רבינו נכון הוא:

ח  לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. וְיֵדַע אֶת מִי הוּא דָּן וְלִפְנֵי מִי הוּא דָּן וּמִי עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ אִם נָטָה מִקַּו הָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פב-א) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל'. וְאוֹמֵר (דברי הימים ב יט-ו) 'רְאוּ מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה'':

ט כָּל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-כג) 'וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ'. וְכָל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת כְּאִלּוּ תִּקֵּן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁרֶה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פב-א) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל'. וְשֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן מַה לִּי וְלַצָּרָה הַזֹּאת תַּלְמוּד לוֹמַר (דברי הימים ב יט-ו) 'וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט'. אֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת:

 כסף משנה  (ח-ט) לעולם יראה דיין עצמו וכו' עד מה שעיניו רואות. הכל פרק קמא דסנהדרין (דף ז') כלשון רבינו:

י ולְעוֹלָם יִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין לְפָנֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּבְחֶזְקַת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן טוֹעֵן שֶׁקֶר וְדוּן לְפִי מַה שֶּׁתִּרְאֶה מִן הַדְּבָרִים. וּכְשֶׁיִּפָּטְרוּ מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּצַדִּיקִים כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וְדוּן כָּל אֶחָד מֵהֶם לְכַף זְכוּת:

 כסף משנה  לעולם יהיו וכו'. פ''ק דאבות:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ארבעה ועשרים

א  יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶן שֶׁהֵן אֱמֶת וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא שֶׁהוּא דָּן כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר לַדַּיָּן אָדָם שֶׁהוּא נֶאֱמָן אֶצְלוֹ וְשֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דְּבָרָיו שֶׁזֶּה הָאִישׁ [א] חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה יֵשׁ לַדַּיָּן לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִשָּׁבַע וְיִטּל הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל דַּיָּן עַל דִּבְרֵי זֶה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד נֶאֱמָנִים אֶצְלוֹ הוֹאִיל וּמָצָא הַדָּבָר חָזָק וְנָכוֹן בְּלִבּוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וְדָן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָדַע הוּא עַצְמוֹ שֶׁזֶּה חָשׁוּד. * וְכֵן אִם יָצָא שְׁטַר חוֹב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁסָּמַךְ עָלָיו אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב זֶה פָּרוּעַ הוּא אִם סָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרָיו יֵשׁ לוֹ לוֹמַר לָזֶה לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. אוֹ אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב לְאַחֵר יִתֵּן לְזֶה שֶׁלֹּא נִפְגַּם שְׁטָרוֹ כְּלָל וְיַנִּיחַ זֶה שֶׁנִּפְגַּם שְׁטָרוֹ בְּדִבְרֵי הָאֶחָד אוֹ יַשְׁלִיךְ הַשְּׁטָר בְּפָנָיו וְלֹא יָדוּן בּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה. וְכֵן מִי שֶׁבָּא וְטָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּקָּדוֹן אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמֵּת בְּלֹא צַוָּאָה וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין וְלֹא הָיָה זֶה הַטּוֹעֵן רָגִיל לְהִכָּנֵס בְּבֵית זֶה הָאִישׁ שֶׁמֵּת. אִם יָדַע הַדַּיָּן שֶׁזֶּה הַמֵּת אֵינוֹ אָמוּד לִהְיוֹת לוֹ חֵפֶץ זֶה וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין זֶה הַחֵפֶץ שֶׁל מֵת מוֹצִיאוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין וְנוֹתְנוֹ לְזֶה הָאָמוּד בּוֹ וְנָתַן סִימָנִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הַדָּבָר מָסוּר אֶלָּא לְלִבּוֹ שֶׁל דַּיָּן לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא דִּין הָאֱמֶת. אִם כֵּן לָמָּה הִצְרִיכָה תּוֹרָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּבוֹאוּ לִפְנֵי הַדַּיָּן שְׁנֵי עֵדִים יָדוּן עַל פִּי עֵדוּתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֱעִידוּ אוֹ בְּשֶׁקֶר:

 ההראב"ד   וכן אם יצא שטר חוב לפניו וכו' עד לא תפרע אלא וכו'. א''א דבר זה הוציא ממה שפירש רבינו חננאל במה שאמר רב פפא כגון אבא מר ברי קרענא שטרא אפומיה אומר דאפילו בשטר שיש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה ואני אומר דאפילו בשבועה נמי לא גבי אלא מקרע נמי לא קרעינן ליה דוק ותשכח בכתובות פרק אע''פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא לא מגבינן ביה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחר או ישליך השטר בפניו ולא ידון כלל כפי מה שיראה עכ''ל:

 כסף משנה  יש לדיין לדון וכו'. כתובות פ' הכותב (דף פ"ה) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומייתי התם על שטרא דאתא לקמיה דרבא ואמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריע הוא ולא הימניה ואמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ואמר ליה בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס''ד אלא מרענא שטרא אפומיה ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירן בסדיניה בי רבי מיישא וכו' שכיב רבי מיישא ולא פקיד פירוש לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה חדא ידענא ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק להתם לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ורב נחמן ור' אבא דנו נמי כי האי דינא דרבי אמי וסובר רבינו שועוד זה לאו דוקא אלא תרתי בעינן דלא אמיד וסימן דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אי נמי הכי קאמר חדא דלא אמיד וליכא למיחש דילמא דרבי מיישא נינהו ועוד לדילמא דאיניש אחרינא הוי נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא וא''כ תרווייהו בעינן ואע''ג דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ואילו הוה רבי מיישא קיים והוא טעין שלי הוא הוה מהימן אע''ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ''מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיח היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו כדאמרינן בסוף פ' המוכר את הבית. וכתב הרי''ף בפ' הכותב בשם גאון דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואע''פ כן בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו עכ''ל: וכתב הראב''ד וכן אם יצא שטר חוב לפניו עד לא תפרע אלא בשבועה א''א דבר זה הוציא וכו'. ומ''ש דוק ותשכח פרק אע''פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא וכו' חתרתי בפרק אע''פ ולא מצאתי אמנם מה שהביא מפרק שבועת הדיינים גם שם אין רבינו חננאל מודה לו כי הוא מפרש כל ריע שטרא שבגמ' דהיינו שצריך שישבע בעל השטר קודם שיגבה וכתבו התוס' בפרק הכותב שהלשון משמע מדלא מסיק לא מקרע קרעינן ולא מגבא גבינן ביה כדאמרינן באלו נערות. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שמאחר שהוא מפרש ריע שטרא דהכא כר''ח למה ריע שטרא דשבועת הדיינים מפרש שהשטר בטל לגמרי וישבע הלוה היסת ויפטר כמבואר בדבריו פרק י''ד מהלכות מלוה. וי''ל שנמשך בשני המקומות אחר הרי''ף וטעמם משום דסבירא להו דריע דאלו נערות דאיכא תרי סהדי דמהדר בתר זיופא לא ידעינן אי האי שטרא מזוייף הוא לא מיקרע קרעינן ליה דליכא סהדי דהאי שטרא מזוייף הוא ולא מיגבא גבינן ביה דהא איכא תרי סהדי דמהדר אזיופא וריע דשבועת הדיינים כיון דמודה דקבל המעות הא מודה דשטרא פריעא הוא ואיבטיל לגמרי והכא לית לן למימר דבעד אחד לא ליגבי בהאי שטרא אלא היינו דאפילו אית ביה נאמנות לא ליגבי בלא שבועה. ודע שעיקר החידוש לדעת רבינו הוא שהאשה וקרוב שדעתו סומכת עליהם מחייב ליה שבועה כאילו היה עד אחד כשר דאילו כשעד כשר מעיד כן אפי' אין דעתו סומכת עליו לא יפרע אלא בשבועה ומאי רבותיה דדעתו סומכת עליו ולפי זה הא דלא הימניה רבא לרב פפא צריך לומר שרב פפא היה קרוב לתובע או לנתבע וכל שכן שרבינו אומר שכפי מה שדעתו סומכת בדברי העד יעשה אם שלא יפרע אלא בשבועה אם שיצוה לפרוע לאותו שלא נפגם או אפי' שלא יצא עליו שטר אחר לא יגבה בזה וזהו שכתב או ישליך השטר בפניו ולא יתן לו דהיינו לא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה הכל כפי מה שדעת הדיין סומכת על זה:

ב כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵן עִקַּר הַדִּין [ב]. אֲבָל מִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִּינִין שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים וַאֲפִלּוּ הָיוּ הֲגוּנִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם אֵינָן חֲכָמִים כָּרָאוּי וּבַעֲלֵי בִּינָה הִסְכִּימוּ רֹב בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְהַפְּכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַדִּינִין וְלֹא יָדוּן הַדַּיָּן בִּסְמִיכַת דַּעְתּוֹ וְלֹא בִּידִיעָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר כָּל הֶדְיוֹט לִבִּי מַאֲמִין לְדִבְרֵי זֶה וְדַעְתִּי סוֹמֶכֶת עַל זֶה. וְכֵן אֵין מוֹצִיאִין מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים וְנָטְתָה דַּעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דּוֹחָה עֵדוּתוֹ וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִּינִין עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין:

ג וּמִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדִין שֶׁהוּא מְרֻמֶּה שֶׁלֹּא יֹאמַר אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוְּארֵי הָעֵדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִדְרשׁ בּוֹ וְיַחְקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ [שֶׁאֵין בּוֹ רַמָּאוּת חוֹתֵךְ אֶת הַדִּין עַל פִּי הָעֵדוּת אֲבָל אִם הָיָה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ] שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַמָּאוּת אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻּמָּם הֵעִידוּ וְזֶה הַטַּעַם אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִין וְאֵינָן רוֹצִים לְגַלּוֹתָם. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר לוֹ [ג] לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין [ד] זֶה וִידִינֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִים לַלֵּב וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים א-יז) 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא':

 כסף משנה  (ב-ג) הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו'. כך כתב הרי''ף בשם גאון. ומיהו איכא למידק דמשמע דלא אמר גאון הכי אלא בענין לאורועי שטרא או לאפוכי שטרא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש''מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע ממ''ש הרי''ף ז''ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתב על זה שום דבר משמע דעוד היום הוי דינא הכי ורבינו שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס''ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא דהיינו לומר שרבו בתי דינים שאינם הגונים מההוא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד המת או הטוען ואע''פ שבפ''ו מהל' שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפרק י''א מהלכות נחלות שם כתב דין הגמ' וסמך על מ''ש כאן מה שהסכימו רוב דייני ישראל: כיצד יעשה ידרוש בו וכו'. ריש פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב:) אסיקנא דדין מרומה בעינן דרישה וחקירה: אלא יסלק עצמו וכו'. מההיא ברייתא דפרק שבועת העדות (דף ל"א) דמדבר שקר תרחק: ומנין לדיין שהוא יודעבדין שהוא מרומה וכו'. ברייתא פ' שבועת העדות:

ד יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. מַעֲשֶׂה וְהִלְקוּ אָדָם שֶׁבָּעַל אִשְׁתּוֹ תַּחַת אִילָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. וּמַעֲשֶׂה וְתָלָה שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שְׁמוֹנִים נָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן וְלֹא הָיוּ שָׁם כָּל דַּרְכֵי הַדְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְהַהַתְרָאָה וְלֹא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאָה:

 כסף משנה  יש לב''ד להלקות מי שאינו מחויב וכו'. ברייתא דר' אליעזר פ' נגמר הדין (דף מ"ו) ופרק האשה רבה (דף צ':) אמר ראב''י שמעתי שב''ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי התורה אלא לעשות סייג לתורה:

ה  וְכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְהַלְקוֹת אָדָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וְהָעָם מְרַנְּנִים עָלָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ אוֹיְבִים יְדוּעִים שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שְׁמוּעָה רָעָה. וְכֵן [ה] מְבַזִּין אֶת זֶה שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וּמְחָרְפִין אֶת יוֹלַדְתּוֹ בְּפָנָיו:

 כסף משנה  וכן יש לב''ד בכל מקום וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'. בסוף קידושין (דף פ"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ופירש''י מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה ע''כ. ומלקין אותו אלאו דקאמר אסמכתא בעלמא הוא והתם נמי מייתי דמר זוטרא הוה מותיב לה אפסירא אכתפיה ומקרי ליה אל בני ופירש''י להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. ומ''ש והוא שיהא קול שאינו פוסק וכו'. נלמד ממה שאמרו בפ' ב' דיבמות גבי טוען ונתבאר בהלכות אישות פרק כ''א ובהלכות סוטה פ''ב: וכן מבזין וכו'. סוף פרק שלישי מגילה (דף כ"ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ש' בן עכו''ם בן שפחה וכתב הר''ן דה''מ באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו כלילה וכבר כתב רבינו דיני תלמידי חכמים בהלכות תלמוד תורה:

ו וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן תָּמִיד לְהַפְקִיר מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וּמְאַבֵּד וְנוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר פְּרָצוֹת הַדָּת וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק אוֹ לִקְנֹס אַלָּם זֶה וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (עזרא י-ח) 'וְכל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ' מִכָּאן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר:

 כסף משנה  וכן יש לדיין תמיד, פי' אפילו בזמן הזה, להפקיר וכו'. במקומות רבים בגמרא הפקר ב''ד הפקר מהם פרק השולח (דף ל"ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (דף ט"ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו:

ז וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן [ו] לְנַדּוֹת וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן נִדּוּי כְּדֵי לִגְדֹּר פֶּרֶץ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ וְהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ וְיֹאמַר שֶׁנִּדָּהוּ וְהֶחְרִימָהוּ עַל דַּעְתּוֹ וִיפַרְסֵם חֶטְאוֹ בָּרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה-כג) 'אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר ישְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'':

ח וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִם הָרָאוּי לָרִיב עִמּוֹ וּלְקַלְּלוֹ וּלְהַכּוֹתוֹ וְלִתְלֹשׁ שְׂעָרוֹ וּלְהַשְׁבִּיעַ בֵּאלֹהִים בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג-כה) 'וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים':

ט וְכֵן יֵשׁ לוֹ לִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְלִדְחֹף וְלִסְחֹב עַל הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ז-כו) 'הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין':

 כסף משנה  (ז-ט) וכן יש לדיין וכו'. פ' אלו מגלחין שם מנ''ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סברא דגברא רבה פלוני דכתיב אמר מלאך ה' פירוש דהכי סברא וכו' שצריך השליח בית דין כשמשמת לומר בשליחות ב''ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הבית דין ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו וזהו שכתב רבינו ויאמר שנדוהו או החרימו על דעתו פירוש על דעתו של גדול הב''ד וכדפרישית. ועוד שם ומנא ליה דפרטינן חטאיה בצבורא וכו' ומנא ליה דנצינן ומחינן ולייטינן ותלשינן שער ומשבעינן וכפתינן ואסרינן ועבדינן לו הרדפה ומביא ראיה מהפסוקים הללו שמביא רבינו והרדפה יש בו פירושים ודעת רבינו שהוא לדחוף ולסחוב על הארץ:

י כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁזֶּה רָאוּי לְכָךְ וְשֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וּבַכּל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת קַל בְּעֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וְכָל שֶׁכֵּן כְּבוֹד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמַּחֲזִיקִין בְּתוֹרַת הָאֱמֶת שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר שֶׁלֹּא יַהֲרֹס כְּבוֹדָם אֶלָּא לְהוֹסִיף בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בִּלְבַד שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת וְהַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְאֵין כְּבוֹד הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת עַל פִּי חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ:

 כסף משנה  כל אלו הדברים וכו'. דברי רבינו ראויים אליו והרי אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל''ת דהיינו לאו דלא תסור וא''כ לא הותר בזויים רק לכבוד המקום:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק חמשה ועשרים

א  אָסוּר לָאָדָם לִנְהֹג בִּשְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר וּבְגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה. וְכָל פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם נֶעֱנָשׁ. וְאֵינוֹ רוֹאֶה לוֹ בֶּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לז-כד) 'לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב':

 כסף משנה  וכל פרנס וכו'. פ''ק דראש השנה (דף י"ז):

ב וְכֵן אָסוּר לוֹ לִנְהֹג בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם הַקֹּדֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן הֶדְיוֹטוֹת וּשְׁפָלִים בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵם וְצִבְאוֹת הַשֵּׁם שֶׁהוֹצִיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיַד חֲזָקָה. וְסוֹבֵל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָן כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים א-טז) 'וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם' זוֹ אַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁיִּסְבּל אֶת הַצִּבּוּר (במדבר יא-יב) 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק'. צֵא וּלְמַד מִמּשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים כֵּיוָן שֶׁשְּׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם וְנֶאֱמַר (שמות ו-יג) 'וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אָמְרוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁאָמַר לָהֶם לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּלִים אֶתְכֶם וְסוֹקְלִין אֶתְכֶם בַּאֲבָנִים:

 כסף משנה  ולא יפסיע וכו'. פרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ומפיק לה מלא תעלה במעלות וסמיך אלה המשפטים כלומר אף לשופטים אני מזהיר ופירוש לא יפסיע שכשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבים לארץ המפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם וכו'. פ' קמא דסנהדרין (דף ז:) צא ולמד וכו':

ג כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּצְטַוָּה הַדַּיָּן לִנְהֹג בְּמִצְוָה זוֹ כָּךְ נִצְטַוּוּ הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א-יח) 'וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם' זוֹ אַזְהָרָה לַצִּבּוּר שֶׁתִּהְיֶה אֵימַת הַדַּיָּן עֲלֵיהֶן וְלֹא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ [א] בְּעַצְמוֹ:

 כסף משנה  כדרך שנצטוה וכו'. פ''ק דסנהדרין:

ד כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם. אִם הַמְּלָאכָה בָּרַבִּים אֲסוּרָה עָלָיו קַל וָחֹמֶר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי רַבִּים וּבִכְנִיסַת עַמֵּי הָאָרֶץ וּבִסְעוּדַת מֵרֵעוּת. אוֹי לָהֶם לְאוֹתָן הַדַּיָּנִים שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָךְ מֵעֶלְבּוֹן תּוֹרַת משֶׁה שֶׁבִּזּוּ דִּינֶיהָ וְהִשְׁפִּילוּהָ עַד אֶרֶץ וְהִגִּיעוּהָ עַד עָפָר וְגָרְמוּ רָעָה לָהֶן וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

 כסף משנה  כיון שנתמנה אדם פרנס וכו'. בקידושין פרק עשרה יוחסין (דף ע') גבי עובדא דר' יהודה בר יחזקאל:

ה אָסוּר לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין וַהֲרֵי [ב] הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְעִנְיַן הַנִּדּוּי. שֶׁאִם אָמַר פְּלוֹנִי הִקְלַנִי אוֹ הִקְלָה הַדַּיָּן אוֹ לֹא רָצָה לָבוֹא לְדִין מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ עַל פִּיו. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין פִּיתְחָא עָלָיו עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּמְנָע לָבוֹא לְבֵית דִּין:

 כסף משנה  אסור לנהוג קלות ראש בשליח וכו' והרי השליח נאמן כשנים וכו'. פרק הגוזל בתרא (דף קי"ב:) אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה''מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ''ט ממונא הוא דמחסר ליה דבעי מיתב ליה זוזי לספרא פירש''י פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין אותו על פיו מאי רבותיה דרב דמנגיד מאן דמצער שליחא דבי דינא הא שמתא דחמירא מנגודא מחייב. ושמא י''ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מלשון רבינו שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו על פיו כתב וכל המצער שליח ב''ד מכין אותו מכת מרדות משמע דה''ק אם אמר פלוני הקלני וכו' דינו שמשמתין אותו ואם רצו ב''ד להחמיר עליו ולזכות אותו מלבד השמתא הרשות בידו ועי''ל שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים:

ו אֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין [ג] חַיָּב בַּאֲמִירַת דְּבָרִים מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְכָל הַמְצַעֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לְבֵית דִּין רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ואין שליח ב''ד חייב וכו'. פרק אלו מגלחין (דף ט"ז) ומנא ליה דאי מתפקר בשליח ב''ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש''י ואי לאו דשליחא אמר למשה משה לא הוה ידע: וכל המצער וכו'. פ''ק דקידושין (דף י"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא וכו' ואמאן דמצער שלוחא דרבנן ופי' רש''י שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב הר''ן ז''ל ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו:

ז  שְׁלִיחַ שֶׁאָמַר פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי בְּשֵׁם אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים וְלֹא רָצָה בַּעַל דִּין לָבוֹא אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פִּיתְחָא שֶׁל שַׁמְתָּא עַד שֶׁיֹּאמַר מִשֵּׁם שְׁלָשְׁתָּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לִישִׁיבַת הַדַּיָּנִים. אֲבָל בַּיּוֹם הַיָּדוּעַ שֶׁהַדַּיָּנִים יוֹשְׁבִים בּוֹ לְדִין הַכּל יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַדַּיָּנִים מְקֻבָּצִין וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא הַשָּׁלִיחַ בְּשֵׁם אֶחָד כְּאִלּוּ בָּא בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן:

 כסף משנה  שליח שאמר פלוני שלחני וכו'. מימרא דרבא פירקא קמא דסנהדרין (דף י"ח):

ח מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין לָבוֹא וְלֹא בָּא לַדִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ וְכוֹתְבִין עָלָיו פִּיתְחָא וְנוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר וּבָעֵת שֶׁיָּבוֹא קוֹרְעִין הַפִּיתְחָא. כָּתְבוּ לוֹ פִּיתְחָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל הַדִּין כֵּיוָן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי מְקַבֵּל הַדִּין קוֹרְעִין נִדּוּיוֹ. קָבְעוּ לוֹ בֵּית דִּין זְמַן שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם וְלֹא בָּא כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם כּוֹתְבִין עָלָיו פִּיתְחָא לָעֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וּמָרַד וְלֹא בָּא. אֲבָל אִם הָיָה בַּכְּפָרִים וְיוֹצֵא וְנִכְנָס קוֹבְעִים לוֹ זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְאִם שָׁלַם יוֹם שֵׁנִי וְלֹא בָּא אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פִּיתְחָא [ד] עַד לְמָחָר:

 כסף משנה  מי ששלחו לו ב''ד וכו'. פ' הגוזל בתרא (דף קי"ג) אמר רבא האי מאן דכתבו עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתא לדינא לא מקרעינן ליה פירש''י ואע''ג דאמר אתינא אתינא, על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. ומה שכתב ונותן שכר הסופר נלמד מדין השליח הנזכר למעלה דאמרי' אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לספרא: קבעו לו ב''ד זמן וכו'. שם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני וכו' ולמחר כתבינן פירש''י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא אבל בכלל דברי רבינו דבריהם ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר x אבל איתתא כיון דאיתה במתא:

ט  אֵין קוֹבְעִין זְמַן לֹא בִּימֵי נִיסָן וְלֹא בִּימֵי [ה] תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהָעָם טְרוּדִין בְּמוֹעֲדוֹת. וְלֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲבָל קוֹבְעִין בְּנִיסָן שֶׁיָּבוֹא אַחַר נִיסָן וּבְתִשְׁרֵי שֶׁיָּבוֹא אַחַר תִּשְׁרֵי. אֲבָל לֹא קוֹבְעִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיָּבוֹא אַחַר שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַכּל טְרוּדִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

 כסף משנה  אין קובעין זמן לא בימי ניסן וכו' עד מפני שהכל טרודין בע''ש. גם זה שם מימרא דרב יהודה כלשון רבינו:

י  מִי שֶׁהוּא בַּמְּדִינָה וְהָלַךְ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְלֹא מְצָאוֹ אֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ. הָיָה בִּכְפָר חוּץ לַמְּדִינָה אִם דַּרְכּוֹ לָבוֹא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים אֲפִלּוּ לְאִשָּׁה אִם יָבוֹא פְּלוֹנִי הוֹדִיעוּהוּ שֶׁבֵּית דִּין קָבְעוּ לוֹ זְמַן שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין. וְאִם לֹא בָּא מְנַדִּין אוֹתוֹ לָעֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין אֲבָל אִם דַּרְכּוֹ עֲלֵיהֶן אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁמָּא לֹא אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים. שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִין דַּרְכּוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וּכְבָר הָלַךְ אֲלֵיהֶם וְנִפְטַר. וְכֵן אִם לֹא בָּא בַּמְּדִינָה עַד לְמָחָר אֵין סוֹמְכִין עַל הַשְּׁכֵנִים שֶׁמָּא שָׁכְחוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ:

 כסף משנה  מי שהוא במדינה וכו'. שם (דף קי"ב קי"ג) אמר רבינא יהבינן זמנא פירוש מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין אפומא דאתתא ואפומא דשבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא וכו' דאמרי כלומר אתתא ושבבי אשכחיה כלומר שליחא דב''ד ואמר ליה ולא עבדי שליחותייהו ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אשתלויי אשתלי פירוש שכחו ולא אמרו לו:

יא מִי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְקִבֵּל הַדִּין וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁהוּא חַיָּב. וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָּבַע לְהַתִּיר נִדּוּיוֹ מַחְרִימִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מי שבא לבית דין וכו'. בפ' אלו מגלחין (דף ט"ז) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים וכו' אמר רב חסדא מתרין ביה ב' וה' וה''מ לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר שלשים יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירסת ספרינו יש לומר שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרין ביה ברישא ואחר כך מנדין אותו כי משהי תלתין יומין מחרימין אותו תלתין יומין בהתראת שני וחמישי ושני במקום משהי עצמו בנידוי שלשים יום פעם ראשונה קאי ומחרימין אותו. ומדאמרינן הני מילי בממונא אבל לאפקירותא לאלתר כתב רבינו מי שבא לב''ד וקבל הדין כלומר זה דוקא הוא דמתרינן ביה אבל אי אמר לא צייתנא לדינא היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא והנה רבינו כתב פ' ו' מהל' ת''ת לגבי אפקירותא דמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין אחר ששים ונראה לי דהיינו טעמא דאין מחרימין אלא אחר נידוי שקדם לו התראה ולפיכך באפקירותא דמנדין לאלתר הוה ליה נידויי הראשונים כהתראה ולפיכך אין מחרימין עד אחר ששים אבל נידוי על ממון דבעינן שיקדים לו התראה מחרימין לאחר שלשים פרק קמא דקידושין רב מנגיד אמאן דחלא עליה שמתא דרבנן שלשים יום: אסור לקלל דיין וכו'. עיין בביאורי לחו''מ סי' כ''ז:

הלכות סנהדרין והעונשין המסורים להם - פרק ששה ועשרים

א  כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כז) 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל'. וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶחָד רֹאשׁ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כז) 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר'. וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יד) 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן הַנִּכְלָם לוֹקֶה (הֲרֵי הוּא כְחֵרֵשׁ):

 כסף משנה  כל המקלל דיין וכו'. בסוף פ' ארבע מיתות (דף ס"ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. ומ''ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך. למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת''ל נשיא בעמך לא תאור: ולא דיין ונשיא בלבד וכו'. בפ' שבועת העדות (דף ל"ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל"ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק''ו לפניו: ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה. למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח''מ סי' כ''ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא:

ב הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת פָּטוּר. הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לָמָּה יִחֵד לָאו עַל דַּיָּן וְלָאו עַל נָשִׂיא לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן לוֹקֶה אַחַת. וְאִם קִלֵּל דַּיָּן לוֹקֶה שְׁתַּיִם. וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וְבֵּן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת. שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם וְאֶחָד מִשּׁוּם הָאָב:

 כסף משנה  המקלל את המת פטור. מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ה ע"ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת''כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'. במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. ומ''ש בין קטן כלומר קטן הנכלם:

ג הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ'. * וְאֶחָד הַמְקַלֵּל [א] עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. כְּגוֹן יָהּ וֵאלֹהִים וְשַׁדַּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן חַנּוּן וְקַנֹּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִים כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִים. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי:

 ההראב"ד   ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א''א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ''ל:

 כסף משנה  המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות (דף ל"ו): ואחד המקלל עצמו או וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל''ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל''ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב''ד כתב על דברי רבינו א''א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל''ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של''ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ''ה לוקין עליו וה''ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב''ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע''פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: וארור בו שבועה וכו'. גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש''י צריך אדם לפרוש ממנו אם א''ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב:

ד אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי כְּגוֹן שֶׁאָמַר אָרוּר פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים כְּגוֹן שֶׁאָמַר אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה' אוֹ אַל יְבָרְכֵהוּ אֵל וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'. נראה לי דסד''א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה''א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: או שהיתה הקללה וכו'. משנה שם פסק כת''ק דר''מ:

ה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אִם [ב] חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ עוֹנְשִׁין הַדַּיָּנִים בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי זֶה שֶׁנִּתְחָרֵף:

 כסף משנה  אף על פי שאינו לוקה וכו'. כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה:

ו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל הַמְקֻלָּל מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב. אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבַר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם:

 כסף משנה  אע''פ שיש לו וכו'. בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ''ע. ומ''ש אינו יכול למחול על קללתו. נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: אבל מי שנתחייב נדוי וכו'. נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע''פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו:

ז  כָּל הַדָּן בְּדַיָּנֵי עַכּוּ''ם וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-א) 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי עַכּוּ''ם לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. הָיְתָה יַד הָעַכּוּ''ם תַּקִּיפָה וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. אִם לֹא רָצָה לָבוֹא נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל [ג] בְּדַיָּנֵי עַכּוּ''ם מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין בְּסַ''ד

 כסף משנה  כל הדן בדיני עכו''ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו''ם וכו'. גיטין פ' תשיעי (דף פ"ט): היתה יד עכו''ם וכו'. למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (דף צ"ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש''י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: סליקו הלכות סנהדרין בס''ד

---

הלכות עדות

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמוֹנֶה מִצְוֹת. שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לְהָעִיד לְבֵית דִּין לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדוּת. ב) לִדְרשׁ וְלַחְקֹר הָעֵדִים. ג) שֶׁלֹּא יוֹרֶה הָעֵד בְּדִין זֶה שֶׁהֵעִיד עָלָיו בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. ד) שֶׁלֹּא יָקוּם דָּבָר בְּעֵד אֶחָד. ה) שֶׁלֹּא יָעִיד בַּעַל עֲבֵרָה. ו) שֶׁלֹּא יָעִיד קָרוֹב. ז) שֶׁלֹּא לְהָעִיד בְּשֶׁקֶר. ח) לַעֲשׂוֹת לְעֵד זוֹמֵם כַּאֲשֶׁר זָמַם: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות עדות - פרק ראשון

א  הָעֵד מְצֻוֶּה לְהָעִיד [א] בְּבֵית דִּין בְּכָל עֵדוּת שֶׁיּוֹדֵעַ. בֵּין בְּעֵדוּת שֶׁיְּחַיֵּב בָּהּ אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בְּעֵדוּת שֶׁיְּזַכֵּהוּ בּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ לְהָעִיד בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ':

 כסף משנה  העד מצווה להעיד וכו'. בבא קמא ריש הכונס (דף נ"ה:) תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך בגמרא (דף נ"ו) במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. ואיכא למידק דמנא ליה לגמרא דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו' אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. וכתב רבינו להעיד בבית דין לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא''ש אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבית דין דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. ויש לומר דרבינו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פרק י''ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמרא בפרק הכונס. ומה שכתב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. ומה שכתב והוא שיתבענו. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאי לא תימא הכי ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. ומה שכתב רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא''ש ז''ל פירקא קמא דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'. לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו':

ב הָיָה הָעֵד חָכָם גָּדוֹל וְהָיָה בְּבֵית דִּין פָּחוּת מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. הוֹאִיל וְאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁיֵּלֵךְ לִפְנֵיהֶם עֲשֵׂה שֶׁל כְּבוֹד תּוֹרָה עָדִיף וְיֵשׁ לוֹ לְהִמָּנַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵדוּת מָמוֹן. אֲבָל בְּעֵדוּת שֶׁמַּפְרִישׁ בָּהּ מִן הָאִסּוּר וְכֵן בְּעֵדוּת נְפָשׁוֹת אוֹ מַכּוֹת הוֹלֵךְ וּמֵעִיד שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא ברכות יט-ב) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה''. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב:

 כסף משנה  היה העד חכם גדול וכו'. פ' שבועת העדות (דף ל':) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל וכו' ה''מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כ''מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ופירש''י אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה לפני ה' נראה מדבריו דדוקא כשרוצים להתיר את האסור אבל אם רוצים לאסור את המותר לא ליזיל ומדנקט גמרא כ''מ שיש חילול השם וכו' משמע הכי דאילו באיסור המותר ליכא חילול השם יתברך טפי מהוצאת ממון שלא כדין אבל מדברי רבינו שאחר שכתב אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור חזר וכתב וכן בעדות נפשות או מכות נראה דסבירא ליה דדיני נפשות אע''ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות מ''מ חילול השם איכא דיש עדים בדבר ולא יתברר דין מדיני נפשות ודיני מכות במילי טובא בתר דיני נפשות גרירין אי נמי דכשם שאילו היו רוצים להרגו וזה יודע לו זכות היה חייב להעיד להצילו כדי שלא ישפך דם נקי הוא הדין נמי אם רוצים לפוטרו לפי שאין עדים וזה יודע לו חובה שהוא כאילו הרגו לאחר כיון שיודע עדות לנקום נקמתו ואינו נוקם וכמ''ש הרא''ש פ''ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ודיני מכות כבר כתבתי דבמילי טובא בתר דיני נפשות גרירן אי נמי דכיון דחד ממחוייבי מלקות הוא המכה את חבירו ושייך ביה זה הטעם השני של דיני נפשות שכשם שהוא חייב להציל לזה אם הדין עמו כך הוא חייב לנקום נקמתו של זה וכיון דבחד ממחייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן:

ג כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ חַיָּב לְהָעִיד אֶלָּא עֵדוּת שֶׁהִיא לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. הוֹלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וּמֵעִיד בָּהּ. אֲבָל בִּשְׁאָר הָעֵדֻיּוֹת פָּטוּר:

 כסף משנה  כהן גדול וכו'. בסנהדרין פ''ב (דף י"ח) תנן כ''ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו וכו' המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וגרסינן בגמרא עלה דמתני' כ''ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו (והכא נמי זילותא הוא לכהן גדול לאסהודי) אמר רב יוסף מעיד למלך והתנן לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר ר' זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ''ג אתי ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה ע''כ. נראה דלמסקנא דאמרינן אלא מעיד בפני המלך לאו בעדות שנוגע למלך עסקינן דהא לעיל דאמרי' דמעיד למלך מקשינן עליה מדתנן המלך לא דן ולא דנין אותו ואם כן היכי מהדר לאוקומי בנוגע למלך הא תיקשי ליה אלא ודאי באינו נוגע למלך עסקינן ואם כן היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימינן הכי וצ''ע x. ומדברי רבינו שכתב דין כ''ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ''ג משמע דבכ''ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור:

ד  מִצְוַת עֲשֵׂה לִדְרשׁ אֶת הָעֵדִים וּלְחָקְרָן וּלְהַרְבּוֹת בִּשְׁאֵלָתָן וּמְדַקְדְּקִין עֲלֵיהֶן וּמְסִיעִין אוֹתָן מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּעֵת הַשְּׁאֵלָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתְּקוּ אוֹ יַחְזְרוּ בָּהֶן אִם יֵשׁ בְּעֵדוּתָן דֹּפִי. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-טו) 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב'. וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִים לְהִזָּהֵר בְּעֵת חֲקִירַת הָעֵדִים [שֶׁמָּא מִתּוֹכָהּ יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר. וּבְשֶׁבַע חֲקִירוֹת בּוֹדְקִין אוֹתָם]. בְּאֵי זוֹ שָׁבוּעַ. בְּאֵי זוֹ שָׁנָה. בְּאֵי זֶה חֹדֶשׁ. בְּכַמָּה בְּחֹדֶשׁ. בְּאֵי זֶה יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת. וּבְכַמָּה שָׁעוֹת בַּיּוֹם. וּבְאֵי זֶה מָקוֹם. אֲפִלּוּ אָמַר הַיּוֹם הֲרָגוֹ אוֹ אֶמֶשׁ הֲרָגוֹ שׁוֹאֲלִין לָהֶן בְּאֵי זֶה שָׁבוּעַ בְּאֵי זוֹ שָׁנָה בְּאֵי זֶה חֹדֶשׁ בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ בְּאֵי זֶה יוֹם בְּאֵי זוֹ שָׁעָה. וּמִכְּלַל הַחֲקִירוֹת יֶתֶר עַל הַשֶּׁבַע הַשָּׁווֹת בַּכּל שֶׁאִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה שׁוֹאֲלִין לָהֶן אֶת מֶה עָבַד וּבְאֵי זוֹ עֲבוֹדָה עָבַד. הֵעִידוּ שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת שׁוֹאֲלִין אוֹתָן אֵי זוֹ מְלָאכָה עָשָׂה וְהֵיאַךְ עָשָׂה. הֵעִידוּ שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שׁוֹאֲלִין אוֹתָן אֵי זֶה מַאֲכָל אָכַל וְכַמָּה אָכַל. הֵעִידוּ שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ שׁוֹאֲלִין אוֹתָן בַּמֶּה הֲרָגוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי הוּא מִכְּלַל הַחֲקִירוֹת:

 כסף משנה  מצות עשה וכו' ומסיעין אותם מענין לענין. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב:) פותחין בזכות וכו' מי לא תניא רשב''א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם ומפרש רבינו ממקום למקום מענין לענין. ומה שכתב שמ''ע לדרוש את העדים וכו' ולהרבות בשאלתם וכו' איתא בפרק היו בודקין (דף מ') ובפרק זה יתבאר: וצריכין הדיינין וכו'. משנה בסנהדרין פרק ה' שם היו בודקין אותם בשבע חקירות באי זה שבוע ובאי זו שנה וכו' העובד ע''ז את מה עבד ובמה עבד. ומה שכתב אפילו אמר היום הרגו וכו' או אמש הרגו. פלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא שם בברייתא ופסק כת''ק:

ה הַחֲקִירוֹת וְהַדְּרִישׁוֹת הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקַּר הָעֵדוּת וּבָהֶן יִתְחַיֵּב אוֹ יִפָּטֵר. וְהֵן כַּוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה וְכִוּוּן הַזְּמַן וְכִוּוּן הַמָּקוֹם שֶׁבָּהֶן יָזֹמּוּ הָעֵדִים אוֹ לֹא יָזֹמּוּ. שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהָזִים הָעֵדִים עַד שֶׁיְּכַוְּנוּ הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם:

 כסף משנה  החקירות והדרישות וכו'. משנה שם מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ואמרינן בגמ' (דף מ"א:) דהיינו טעמא דבחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות אבל בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות ועוד שם במשנה כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים:

ו וְעוֹד מַרְבִּין לִבְדֹּק הָעֵדִים בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן עִקָּר בָּעֵדוּת וְאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּהֶם. וְהֵם הַנִּקְרָאִים בְּדִיקוֹת. וְכָל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כֵּיצַד הֵן הַבְּדִיקוֹת. הֲרֵי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁהָרַג וְנֶחְקְרוּ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת שֶׁמָּנִינוּ. שֶׁהֵן בְּכַוָּנַת הַזְּמַן וְכַוָּנַת הַמָּקוֹם. וְנִדְרְשׁוּ בְּכַוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה וְכִוְּנוּ הַמַּעֲשֶׂה וְכִוְּנוּ הַכְּלִי שֶׁהֲרָגוֹ בּוֹ. בּוֹדְקִין אוֹתָן עוֹד וְאוֹמְרִים לָהֶן מֶה הָיָה לָבוּשׁ הַנֶּהֱרָג אוֹ הַהוֹרֵג. בְּגָדִים לְבָנִים אוֹ שְׁחוֹרִים. עֲפַר הָאָרֶץ שֶׁנֶּהֱרַג עָלֶיהָ לָבָן אוֹ אָדֹם. אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵם הַבְּדִיקוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ הָעֵדִים הֲרָגוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי תַּחַת הַתְּאֵנָה וּבָדְקוּ הָעֵדִים וְאָמְרוּ לָהֶם תְּאֵנִים שֶׁלָּהּ שְׁחוֹרוֹת הָיוּ אוֹ לְבָנוֹת עֻקְצִין שֶׁל אוֹתָם הַתְּאֵנִים אֲרֻכּוֹת הָיוּ אוֹ קְצָרוֹת. וְכָל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

הלכות עדות - פרק שני

א  מַה בֵּין חֲקִירוֹת וּדְרִישׁוֹת לִבְדִיקוֹת. בַּחֲקִירוֹת וּדְרִישׁוֹת אִם כִּוֵּן הָאֶחָד אֶת עֵדוּתוֹ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אֲבָל בִּבְדִיקוֹת אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶן אוֹמְרִין אֵין אָנוּ יוֹדְעִין עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה אֲפִלּוּ בִּבְדִיקוֹת עֵדוּתָן בְּטֵלָה. כֵּיצַד. הֵעִידוּ שֶׁהָרַג זֶה אֶת זֶה וְאָמַר הָאֶחָד כְּשֶׁנֶּחְקַר בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי. בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית. בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי. בְּכָךְ וְכָךְ בְּחֹדֶשׁ. בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת. בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרָגוֹ. וְכֵן כְּשֶׁדָּרְשׁוּ בַּמֶּה הֲרָגוֹ אָמַר הֲרָגוֹ בְּסַיִף. * וְכֵן הָעֵד הַשֵּׁנִי כִּוֵּן עֵדוּתוֹ בַּכּל חוּץ מִן הַשָּׁעוֹת שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ בְּכַמָּה שָׁעוֹת הָיָה בַּיּוֹם. אוֹ שֶׁכִּוֵּן אֶת הַשָּׁעוֹת וְאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ וְלֹא הֵבַנְתִּי בַּכְּלִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. הֲרֵי עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אֲבָל אִם כִּוְּנוּ הַכּל וְאָמְרוּ לָהֶן הַדַּיָּנִים כֵּלָיו הָיוּ שְׁחוֹרִים אוֹ לְבָנִים וְאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים וְלֹא שַׂמְנוּ לִבֵּנוּ לִדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ הֲרֵי עֵדוּתָן קַיֶּמֶת:

 ההראב"ד   וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה. א''א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה:

 כסף משנה  מה בין חקירות וכו'. כבר נתבאר בסוף פ''א: ובזמן שהם מכחישין זא''ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. משנה שם אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ואע''ג דאמר רב חסדא אחד אומר כליו לבנים ואחד אומר כליו שחורים הרי זה נכון הא איתותב ואע''ג דשני לא שבקינן פשטא דמתניתין וניקום ונסמוך אשינויי ועוד דהא אמרינן בפרק זה בורר (דף ל':) דרבא פליג עליה דרב חסדא וודאי דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דהא בתרא הוא. וכתב הראב''ד וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה א''א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה עכ''ל. ואני אומר שלא טעה בכך אלא שהוא ז''ל סובר שהכוונה בכלי שבידו הוא מכלל החקירות וכמבואר בדבריו בפרק שקודם זה. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב בפ''א ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע''ז וכו' ומנ''ל הא דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ''ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ''ע. ותמהני על סמ''ג שכתב יתר על השבע היו חוקרין אותן וכו' הדברים האלה נקראים בדיקות ולא הזכיר סברת רבינו:

ב אָמַר אֶחָד כֵּלִים שְׁחוֹרִים הָיָה לָבוּשׁ וְהַשֵּׁנִי אָמַר לֹא כֵן אֶלָּא לְבָנִים הָיָה לָבוּשׁ הֲרֵי עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וּכְאִלּוּ אָמַר אֶחָד בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת וְהַשֵּׁנִי בַּחֲמִישִׁי שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת. אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד בְּסַיִף הֲרָגוֹ וְהַשֵּׁנִי אָמַר בְּרֹמַח שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-טו) 'נָכוֹן הַדָּבָר' וְכֵיוָן שֶׁהִכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה בְּאֵי זֶה מִכָּל הַדְּבָרִים אֵין זֶה נָכוֹן:

ג הָיוּ הָעֵדִים מְרֻבִּים שְׁנַיִם מֵהֶן כִּוְּנוּ עֵדוּתָן בַּחֲקִירוֹת וּבִדְרִישׁוֹת וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם וְיֵהָרֵג. אֲבָל אִם הִכְחִישׁ אֶת שְׁנֵיהֶן אֲפִלּוּ בִּבְדִיקוֹת עֵדוּתָן בְּטֵלָה:

 כסף משנה  היו העדים מרובים וכו'. משנה שם (דף מ') מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר עד אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ואמר בגמ' (דף מ"א:) מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת ואסיק רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת פירוש אם יש שלשה עדים. ומה שכתב אבל אם הכחיש וכו', מדקתני סיפא דמתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה ומשמע דקאי אכל מאי דאתמר ברישא דהיינו כשהם שלשה עדים:

ד עֵד אֶחָד אוֹמֵר בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת בִּשְׁנַיִם לַחֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת בִּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ [א] בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים עַד חֲצוֹת הַחֹדֶשׁ. אֲבָל אַחַר חֲצוֹת הַחֹדֶשׁ כְּגוֹן שֶׁאָמַר הָאֶחָד בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בַּחֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בַּחֹדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁכִּוְּנוּ שְׁנֵיהֶם יוֹם אֶחָד מִימֵי הַשַּׁבָּת עֵדוּתָן בְּטֵלָה. שֶׁאֵין חֲצִי הַחֹדֶשׁ בָּא וּכְבָר יָדְעוּ הַכּל אֵימָתַי הָיָה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ:

 כסף משנה  עד אחד אומר ברביעי בשבת וכו'. משנה שם אחד אמר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה והא דעדותן קיימת דוקא בשכיוונו ביום מימי השבוע שאל''כ הא מתכחיש ביומי השבוע ופשוט הוא: בד''א עד חצות וכו'. מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן שם (דף מ"א:):

ה אָמַר הָאֶחָד בִּשְׁלֹשָׁה וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אָמַר עֵד אֶחָד בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הֲרֵי עֵדוּתָן קַיֶּמֶת שֶׁדֶּרֶךְ הָעָם לִטְעוֹת בְּשָׁעָה אַחַת. אֲבָל אִם אָמַר הָאֶחָד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אָמַר עֵד אֶחָד קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר בְּהָנֵץ הַחַמָּה עֵדוּתָן בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שָׁעָה אַחַת שֶׁהַדָּבָר נִכָּר לַכּל. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בִּשְׁקִיעָתָהּ:

 כסף משנה  אמר האחד בשלשה והשני וכו'. משנה שם: אמר עד אחד בשתי שעות ביום וכו' עד עדותן בטלה. גם זה משנה שם ואע''ג דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא הלכה כתנא קמא דאמר הכי. ומיהו איכא למידק דאמרינן בפרק אור לארבעה עשר (דף י"ב) דלת''ק אדם טועה בשתי שעות חסר משהו והיאך כתב רבינו שדרך האדם לטעות שעה אחת שהוא דלא כמסקנא דגמ' ועוד דקשיא דידיה אדידיה דמתחלת דבריו משמע שאין אדם עשוי לטעות יותר משעה אחת וממ''ש בסוף שאם הוא אמר בשלשה והשני אמר בה' עדותן בטלה משמע הא אם השני אמר בד' וחצי עדותן קיימת וי''ל שמה שכתב שדרך האדם לטעות שעה אחת רוצה לומר בין השעה השניה לשלישית או בין שעה ג' לד' פירוש שדרך אדם לטעות כשעומדין בשעה שלישית קורין אותה שניה וטועין מתחלת השניה עד סוף השלישית וכן בין ג' לד' שטועה משניה לג' ואפי' שהראשון יאמר שעה שניה והשני אמר שעה שלישית נאמן שהראשון כוונתו היתה על תחלת שעה שניה והשני לסוף שלישית אפילו הכי עדותן קיימת דעביד איניש למיטעי בין שעה אחת לחבירתה ואפילו בכל הכמות של השתי שעות ומפני שאין הטעות אלא בשעה אחת שהשניה קורא ג' או הג' שניה מפני זה קורא אותה רבינו טעות שעה אחת ואף אם הזמן טעות ב' שעות חסר משהו כמו שהעלו בגמ' ולפיכך דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שדרך העם לטעות שעה אחת אלא כתב שדרך העם לטעות בשעה אחת שר''ל הוא טועה בשם השעה וזה הטעות יפול מתחלת שעה אחת עד סוף שעה אחרת. והרב הדיין ה''ר משה ן' אלאשקאר ז''ל כתב רבא אית ליה בפרק אור לי''ד דלדברי ר''מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו וידוע שהרמב''ם פסק כר''מ משום דסתם מתניתין כוותיה וא''כ צריך ליישב לשון הרמב''ם דהא דקאמר שדרך העם לטעות בשעה רוצה לומר שיעמוד בשעה אחת ויטעה בשעה שלפניה או שלאחריה דקרי לשניה שלישית או איפכא והיינו טעות שעה אחת אלא דכי דייקינן אפשר שיהיה הטעות שתי שעות כדאיתא התם והרב ז''ל סתים לה סתומי דכפשטה טעות שעה אחת היא וקושטא דמילתא דלא דייקינן בהו בסהדי בכמה בשעה בתחלתה או בסופה כדמסיק בפרק היו בודקין וזה דרך הרב לסתום הדברים ולקרבם אל המושכל עכ''ל: אמר עד אחד קודם הנץ החמה וכו'. מימרא דרב שימי בר אשי שם (דף מ"ב):

הלכות עדות - פרק שלישי

א  אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-כב) 'מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם'. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין אֵין עֵדֵי מָמוֹן צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הָעֵדִים בְּפָנֵינוּ הִלְוָה זֶה אֶת זֶה מָנֶה בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ אֶת הַחֹדֶשׁ וְלֹא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִלְוָה בּוֹ וְלֹא אֶת הַמָּנֶה אִם הָיָה מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי עֵדוּתָן קַיֶּמֶת:

 כסף משנה  אחד דיני ממונות וכו'. סנהדרין (דף ל"ב) ריש פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישות וחקירות ורמינן עלה מדתניא דדיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה ואמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כלומר ומתני' דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא ורבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות כלומר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתני' בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה פירוש לא בשיודעים בו שהוא מרומה דא''כ חייב לסלק עצמו ממנו וכמו שכתב רבינו פרק כ''ד מהלכות סנהדרין וזה שכתב וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו כלומר חששא בעלמא לא שיודע כן בודאי וסובר רבינו דהני תלתא אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ובענין דינא לא פליגי וכמו שפירשתי דכולהו סברי דהודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה ובדין מרומה כ''ע מודו דברייתא הוא פרק שבועת העדות:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת מַתָּנוֹת וּמְכִירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי קְנָסוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַלְקוֹת וּבְגָלוּת. וְכֵן אִם רָאָה הַדַּיָּן שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה וְחָשַׁשׁ לוֹ צָרִיךְ [א] דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה:

ג אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדֵי מָמוֹנוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה אִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּדְרִישׁוֹת אוֹ בַּחֲקִירוֹת עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְאִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּבְדִיקוֹת עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. כֵּיצַד. אֶחָד אוֹמֵר בְּנִיסָן לָוָה מִמֶּנּוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּאִיָּר אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּלוֹד הָיִינוּ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד חָבִית שֶׁל יַיִן הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר שֶׁל שֶׁמֶן הָיְתָה עֵדוּתָן בְּטֵלָה שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוֹ בִּדְרִישָׁה. אֲבָל אִם אָמַר הָאֶחָד מָנֶה שָׁחוֹר וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָנֶה לָבָן הָיָה. זֶה אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה הָיוּ כְּשֶׁהִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה הָיוּ. עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הָאֶחָד מָנֶה הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָאתַיִם חַיָּב לְשַׁלֵּם מָנֶה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד דְּמֵי חָבִית שֶׁל יַיִן יֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְזֶה אוֹמֵר דְּמֵי חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן מְשַׁלֵּם בַּפָּחוּת שֶׁבְּדָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף ל':) אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות משמע הא בחקירות עדותן בטלה ומפרשי נהרדעי הכחשה דבדיקות אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי ואוקימנא כר''ש בן אלעזר דאמר לא נחלקו ב''ש וב''ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב''ש אומרים נחלקה עדות וב''ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וידוע דהלכה כב''ה ובפ' חזקת הבתים (דף מ"א:) עבד רב יהודה עובדא כב''ה ואליבא דרשב''א ואמרינן נמי בפ' זה בורר (דף ל"א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דרבי אמי וחייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב''א אימור דאמר רשב''א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה''ג מי אמר לא צריכא לדמי כלומר דזה אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה א''ר חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן. וי''ל דהב''ע כגון שאדם יכול לראות שתי הדיוטות הא לאו הכי אין מצטרפין דהוה ליה מכחישין זה את זה בחקירות ואפי' בדיני ממונות פסילי וכמו שנתבאר בסמוך וכ''כ הפוסקים:

ד  דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת לֹא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וְלֹא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא מִפִּי [ב] הָעֵדִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ו) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים' מִפִּיהֶם וְלֹא מִכְּתַב יָדָן. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁחוֹתְכִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֵדוּת שֶּׁבַּשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין. וְאֵין דָּנִין בְּעֵדוּת שֶׁבַּשְּׁטָר בְּדִינֵי קְנָסוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַכּוֹת וּבְגָלוּת אֶלָּא מִפִּיהֶן וְלֹא מִכְּתַב יָדָן:

 כסף משנה  דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'. בפרק גט פשוט (דף קס"ח) תנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' והם עושין לו קיומו ובב''ק פרק הגוזל קמא (דף פ"ח) גבי שורף שטרותיו של חבירו פרכינן אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה (כתיב) בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא וקשה היכי מצו כתבי הא ביבמות פ' ד' אחין (דף ל"א:) אמרינן דהיינו טעמא דלא כתבינן זמן כשמקדש בשטר משום דאית לן לאנוחי גבי סהדי וזמנין דלא דכירי וחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתוספות האריכו בישוב קושיא זאת בפ''ב דכתובות ופ''ג דבתרא ופרק ארבעה אחין ועיין בהרי''ף פ' ד' אחין ומדברי רבינו למדנו תירוץ יפה דאה''נ דדין תורה מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ורבנן הקילו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וההיא דפ' ד' אחין דהוי דיני נפשות לא מצו מסהדי דאוקמוה אדין תורה וההיא דהגוזל דמצו מסהדי בדיני ממונות היינו מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולכן בקנסות ומכות וגלות דלא שייך נעילת דלת אין דנין על פי כתב ידן והר''ש בר צמח כתב שאין דברי רבינו מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרין ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיה ל"ב) שדות בכסף יקנו וחתום עכ''ל. ואני אומר דאי מהא לא קשיא דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ"א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד ולא בעי קיום וצ''ע:

ה  כָּל עֵד שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתוֹ בְּבֵית דִּין בֵּין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת [ג] אֵין יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. כֵּיצַד. אָמַר מֻטְעֶה הָיִיתִי שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן. לְפַחְדוֹ עָשִׂיתִי. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף בְּעֵדוּתוֹ תְּנַאי. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָעֵד אַחַר שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתוֹ שֶׁיָּבוֹא מִכְּלָלָן בִּטּוּל הָעֵדוּת אוֹ הוֹסָפַת תְּנַאי בָּהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

 כסף משנה  כל עד שנחקרה עדותו וכו'. בפרק שבועת העדות (דף ל"א:) משנה השביע עליהם חמש פעמים לפני ב''ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ובכל דוכתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובתוספתא דסנהדרין יכולים לחזור בהם עד שיחקר עדותם בב''ד נחקרה אין יכולים לחזור בהם ובתוספתא ריש פרק שני דכתובות ובירושלמי פ''ב דכתובות עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב''ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב''ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנים. ומ''ש אפילו נתן טעם לדבריו. מפורש בפרק נגמר הדין דאי הדרי בהו סהדי אע''ג דקא יהבי טעמא למלתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ומ''ש רבינו כל עד שנחקרה עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו כללו של דבר וכו'. נראה דדוקא כשהעיד בב''ד אינו יכול לחזור אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע''פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב''ד אינם יכולים לחזור ולהעיד דמשוו נפשייהו רשיעי אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרינן בפרק המפקיד (דף ל"ט:) ובפרק שני דכתובות (דף כ"ז:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א''ל פלוג לי בנכסי דאבא א''ל לא ידענא לך אתו לקמיה דרב חסדא וכו' א''ל לההוא דאתא אייתי סהדי דאחוה את א''ל אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא א''ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א''ל דינא הכי המע''ה א''ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי חבירך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי ומשמע מפירש''י דהכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שיקרא לא עבדי הרי שאמרו שם דאשמא לא יעידו מפני פחדו של זה חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמא כדפרישית ועוד דאם לא כן למה ליה למתני' למינקט השביע עליהם חמש פעמים בפני ב''ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת דמשמע דאפילו בפעם ראשונה השביעם ופטור דקתני חוץ משבועה ראשונה לינקוט תבעם בפני ב''ד וכפרו וחזר ותבעם חמש פעמים והשביעם פטור אפילו משבועה ראשונה דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן ולזה נוטה דעת הר''ן בפרק שבועת העדות. ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב''ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמו שכתבתי. ומה שכתב וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי הוא ממאי דאמרינן בפ''ב דכתובות דעדים האומרים תנאי היו דברינו למעקר סהדותייהו קמא אתו כלומר וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא דהתם מהימני משום דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים לגמרי נאמנים אבל הכא שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ועתה באים לחזור ולומר תנאי היה הוו להו חוזרים ומגידים ולא מהימני:

ו  עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר אֶלָּא מִפִּיהֶן וְאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה [ד] אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ קְטַנִּים הָיִינוּ קְרוֹבִים הָיִינוּ מֻטְעִים הָיִינוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר:

 כסף משנה  עדים החתומים על השטר וכו'. פרק שני דכתובות (דף י"ח:) משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמרינן בגמ' דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואמר רמי בר חמא לא שנו היכא דאין כתב ידן יוצא נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מאי טעמא לפי שאין [אדם] משים עצמו רשע:

ז אָמְרוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ בַּעֲבֵרָה אוֹ [ה] שֹׁחַד לָקַחְנוּ עַל עֵדוּת זוֹ אֵין נֶאֱמָנִים שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע עַד שֶׁיָּעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא רָשָׁע. וְכֵן אִם אָמְרוּ אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִים שֶׁהַמֵּעִיד עַל שְׁטַר אֲמָנָה כְּמֵעִיד בְּשֶׁקֶר:

 כסף משנה  וכן אם אמרו אמנה היו דברינו וכו'. שם (דף י"ט) א''ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן פירש''י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא''כ מלוהו ואוקמה רב אשי בדקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והיינו טעמא דלא מהימני כדרב הונא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' ואל תשכן באהליך עולה ואמר רב ששת בריה דרב אידי שמע מינה עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי:

ח אָמְרוּ הָעֵדִים שְׁטַר מֶכֶר זֶה מוֹדָעָה נִמְסְרָה לָנוּ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ [ו] נֶאֱמָנִין:

 כסף משנה  אמרו העדים שטר מכר זה וכו'. שם אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ופסק רבינו כמר בר רב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרי''ף והרא''ש ז''ל ופירוש ניתן ליכתב לדעת רבינו דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ''ש בשטר וא''כ אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא אי נמי דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמו ואם כן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אנו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש''י שפירש דניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צריך לומר דדוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע''ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפי' הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו והוו להו חוזרים ומגידים:

ט * אָמְרוּ עַל תְּנַאי הָיָה שְׁטָר זֶה. אִם הָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר אֵין נֶאֱמָנִין וְאִם אֵין הַשְּׁטָר מִתְקַיֵּם אֶלָּא מִפִּיהֶם נֶאֱמָנִים. וְאוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין קַיְּמוּ הַתְּנַאי וּבוֹאוּ לָדוּן:

 ההראב"ד   אמרו על תנאי וכו'. א''א לדעת רבו הוא זה אבל הגאון ז''ל לא אמר כן אלא נאמנין בכל ענין וכן עיקר:

י אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים עַל תְּנַאי הָיוּ הַדְּבָרִים וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי הֲרֵי כָּאן עֵד אֶחָד:

 כסף משנה  (ט-י) אמרו על תנאי היה וכו'. שם בעא מיניה רבא מרב נחמן עדים שאמרו תנאי היו דברינו פירש''י על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר מהו אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א''ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א''ה אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הנך למעקר סהדותייהו אתו האי נמי למעקר סהדותיה אתי פירש''י למעקר סהדותייהו אתו לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא מהימני דעדות בפני עצמו הוא חד נמי כיון דאית לן למימר דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד. ודע שרבינו האי ז''ל וכת אחת של ראשונים פירשו דאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר עסקינן וכת אחת מן האחרונים כתבו כדברי רבינו והכריע הרמב''ן כדבריהם וטענת שתי הכתות הלא הם כתובים על פירוש הר''ן פ''ב דכתובות:

יא  גַּם [ז] בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת אֶלָּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אִם הָיָה בַּעַל דִּין חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים מְבַקְּשִׁים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁלְחוּ לְבַעַל דִּין וְלֹא בָּא הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִים עֵדִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵדוּת עַל פֶּה. אֲבָל בִּשְׁטָר מְקַיְּמִין בֵּית דִּין אֶת עֵדָיו שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. וַאֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ וְאוֹמֵר שְׁטָר מְזֻיָּף הוּא עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן פְּסוּלֵי עֵדוּת הֵן אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אֶלָּא [ח] מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר וְאִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה לִפְסל יִפְסל:

 כסף משנה  גם בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכו'. לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות אמר שבדין זה אין חילוק שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ודין זה הנה הוא בבבא קמא פרק בתרא (דף קי"ב:) אמר רב אסי אמר רבי שבתי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין פירוש משום דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא וכו'. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו (הלה) עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא קבעינן ליה וכתוב בגי' דאם עברו וקבלו עדים שלא בפני בעל דין לא עשו כלום דהוו להו טועים בדבר משנה דחוזר וכן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב גם בדיני ממונות משמע שבדיני ממונות נמי אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין לא עשו כלום כמו בדיני נפשות וכתבו התוספות (בד"ה ושלחו לו) דמשמע דבעינן שלחו לו ולא בא בהדי עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו לו כדקאמר או שהיו עדיו חולים אבל בעל נמוקי יוסף כתב מדלא קאמר או ששלחו לו דקדקו המפרשים ז''ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותן שלא בפניו ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו עכ''ל. ולפי דבריו אפשר לומר נמי דהוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרין נמתין עד שישלחו לו דהא בין כך ובין כך ילכו העדים וכתב הר''ן ז''ל פרק אלמנה נזונת גבי מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלים אותן שלא בפני בעל דין ורבינו כתב הדברים כמו שכתובים בגמרא ואין בדבריו הכרע והא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין פירשה רש''י ז''ל דמיירי בגוונא דההיא דלעיל דהיינו כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' הא לאו הכי אין מקיימין אבל דעת התוספות והרא''ש ז''ל כדעת רבינו לומר דאפילו בדליכא חדא מהני גווני מקיימין והיינו טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעינן בפני בעל דין ואם יש לו עדים שיעידו שהוא מזוייף או שיעידו שהעדים פסולים היו קודם שחתמו בשטר יפסול ואין מבטלין השטר וקיומו:

יב כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה בְּעֵדִים מְטַפֵּל בָּעֵדִים עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְבֵית דִּין. וְאִם יָדְעוּ בֵּית דִּין שֶׁבַּעַל דִּינוֹ אַלָּם וְטָעַן [ט] הַתּוֹבֵעַ שֶׁהָעֵדִים מִתְפַּחֲדִים מִבַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ לוֹ הֲרֵי בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת בַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּבִיא הוּא הָעֵדִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ דָּנִין בָּהֶן לְאַלָּם:

 כסף משנה  כל מי שיש לו ראיה בעדים וכו'. מההיא דמרי בר איסק (בכתובות דף כ"ז:) שהבאתי לעיל בפ' זה אגב גררא דאמר ליה רב חסדא לאיתויי סהדי וא''ל איהו דינא הכי המע''ה ואמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי דחברך וכתבו התוספות דהכא ב''ע שאמרו לו אותם עדים לא נאמר לך דבר על עדות זו שרגלים לדבר דמסתפו מיניה ומש''ה אמר ליה אייתינהו את ויעידוך שאינו בן אביך או שאין יודעים לך עדות וקאמר אי מסתפו מיניה השתא נמי מסהדי שיקרא או שאינו אחיו או שאין יודעים לו עדות ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים שהוא אחיו ולפי זה אם אמרו אין אנו יודעים היה מרי בר איסק פטור והכריחם לפרש כן משום דאל''כ לא שבקת חיי דכל אדם שיהיה חייב לחבירו עשיר יאמר עליו שהוא אלמא ואם לא יביא עדים יפסיד אבל מדברי רש''י נראה שאע''פ שהיו אומרים אין אנו יודעים היה מרי בר איסק חייב דאיכא למימר דמסתפו מיניה עד שיעידו כדבריו שכן פירש בהמפקיד (דף ל"ט:) זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירים בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים א''ל מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה הועלת סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי אלא כמותי ולא כמותך. תרתי לא עבדי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר עכ''ל. הרי מפורש בדבריו שלא היה מרי בר איסק נפטר עד שהיו מעידים העדים כדבריו לפ''ז אפשר לומר שאפילו אין רגלים לדבר שלא אמרו העדים לא נאמר לך דבר מעדות זו אלא שטוען התובע שבעל דינו אלם ויראים העדים ממנו נחייב לאלם שיביאם הוא ומה שהקשו התוס' דא''כ לא שבקת חיי וכו' אפשר לומר שאין זה דבר המסור לטענת בעל דין לבד אלא גם לראות עיני ב''ד אם הוא אלם כדי שייראו העדים ממנו אם לאו ואפשר שדעת רבינו כן שכתב ואם ידעו ב''ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים וכו' כלומר דתרתי בעינן שידעו ב''ד שהוא אלם ושיטעון התובע שהעדים מפחדים ממנו ואם תאמר סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו יש לומר דכיון דאלמי נינהו יפסידו כל אשר להם וכה''ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם ואז דיינינן להו כשאר אינשי:

הלכות עדות - פרק רביעי

א  עֵדֵי נְפָשׁוֹת צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רוֹאִים אֶת הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה כְּאֶחָד. וּצְרִיכִין לְהָעִיד כְּאֶחָד וּבְבֵית דִּין אֶחָד. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֵין צְרִיכִין לְכָךְ. כֵּיצַד. הָיָה אֶחָד רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן זֶה כְּשֶׁעָבַר הָעֲבֵרָה וְהָעֵד הָאַחֵר רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן אַחֵר. אִם הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין זֶה אֶת זֶה מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. הָיָה זֶה הַמַּתְרֶה בּוֹ רוֹאֶה הָעֵדִים וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה הַמַּתְרֶה מְצָרְפָן. הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבַיִת אֶחָד וְהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן. וְרָאָהוּ זֶה שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ. וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְחָזַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְהוֹצִיא רֹאשׁוֹ מֵאוֹתוֹ הַחַלּוֹן וְרָאָהוּ. אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן אַחֵר וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ הֲרֵי זוֹ עֵדוּת אַחַת וְאִם לֹא הָיוּ רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְלֹא צֵרֵף אוֹתָן הַמַּתְרֶה הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת כַּת אַחַת מֵהֶן זוֹמְמִין הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱרָג בְּעֵדוּת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה:

 כסף משנה  עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה. בפ''ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע''פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי''ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת כלומר שאף ע''פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ''ג. ומ''ש צריכין להעיד כאחד ובב''ד אחד אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא''ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא''ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו וס''ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב''ד זה וקצת מב''ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס"ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר''נ ות''ק לא איירו אלא בד''מ כמו שיתבאר:

ב אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ אֵלּוּ [א] אֶת אֵלּוּ עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת. כֵּיצַד. אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי אוֹ בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. וְאָמַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְכֵן אֲנִי מֵעִיד שֶׁהִלְוָהוּ בְּפָנַי אוֹ הוֹדָה בְּיוֹם אַחֵר. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ''ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב''ק ס''ל וא''כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה:

ג וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי [ב] אוֹמֵר בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר הָרִאשׁוֹן בְּפָנַי הוֹדָה וְהַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד אַחַר זְמַן אָמַר בְּפָנַי הִלְוָהוּ. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'. שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק''ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא''ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו:

ד וְכֵן בְּעֵת שֶׁמְּעִידִין בְּבֵית דִּין יָבוֹא אֶחָד וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו הַיּוֹם [ג] וּכְשֶׁיָּבוֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי לְאַחַר זְמַן שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וּמִצְטָרְפִין זֶה לָזֶה וּמוֹצִיאִין בָּהֶן הַמָּמוֹן:

 כסף משנה  וכן בעת שמעידין בב''ד וכו'. ג''ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא''כ כיון דקי''ל כר''י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי''ל ועוד דהא רשב''ג דמתני' דכתובות פ''ב (דף כ"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי''ף:

ה וְכֵן אִם הָיָה עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְאֶחָד עַל פֶּה מִצְטָרְפִין. וְאִם אָמַר זֶה [ד] שֶׁלֹּא כָּתַב עֵדוּתוֹ אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה הַזֶּה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוֶה בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר פָּרַעְתִּי:

 כסף משנה  וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע''פ וכו'. בתרא פרק גט פשוט (דף קס"ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע''פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע''ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ''א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר:

ו הֵעִיד הָאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ עֵדוּתָן. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבֵית דִּין זֶה וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ. אֲבָל הָעֵד עִם הַדַּיָּן שֶׁהֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּפָנָיו אֵין מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  העיד האחד בב''ד זה וכו'. שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: וכן אם העידו שני העדים בב''ד זה וכו'. גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב''ד זה וחזרו והעידו בב''ד זה מהו שיבא אחד מכל ב''ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב''ם x שנים שהעידו בב''ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב''ד למדה''י דהשתא לא מצו הוו חד ב''ד וחזרו והעידו בב''ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב''ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב''ד וב''ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב''ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. ומ''ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין. בכתובות פ''ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה''ר שלמה בר''ש בר צמח ז''ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ''ב דכתובות (דף כ"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ''א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע''פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי''ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב''ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז''ל דדוקא בעדות ע''פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב''ם כתבה ע''פ דרכו של הרי''ף א''כ הרי גילה דעתו כאן הרמב''ם שאין קיום ב''ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי''ף רבו אמרה ומ''מ כתב דלענין מעשה כיון שר''ח והרמב''ן והרשב''א ז''ל סוברים דמעשה ב''ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ''ק דע''ז וכ''כ הרמב''ן והר''ן בפ' אלו טרפות עכ''ל:

ז אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטָרְפִין הָעֵדוּת בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת צָרִיךְ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בְּכָל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הֵעִיד עֵד אֶחָד בְּמִקְצָת דָּבָר וְהֵעִיד הַשֵּׁנִי בְּמִקְצָתוֹ אֵין מְקַיְּמִין הַדָּבָר מֵעֵדוּת שְׁנֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (משנה סוטה ו-ג) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר'. כֵּיצַד. זֶה אוֹמֵר פְּלוֹנִי אָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית [ה] וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית. אֵין מִצְטָרְפִין עֵדוּת שְׁלָשְׁתָּן וְאוֹמְרִים הֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֵעִיד בְּמִקְצָת הַדָּבָר. וְכֵן אִם הֵעִיד זֶה אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד יְמִינוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד שְׂמֹאלוֹ שֶׁל זֶה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. אֵין מִצְטָרְפִין דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר הֲרֵי הֵעִידוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁהָיָה זֶה גָּדוֹל בְּיוֹם פְּלוֹנִי לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא הֵעִיד אֶלָּא בְּמִקְצָת הַסִּימָנִין. אֲפִלּוּ הֵעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחַת וְהָעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחֶרֶת שֶׁהֲרֵי כָּל כַּת מֵהֶם הֵעִידָה עַל חֲצִי דָּבָר וְאֵין זוֹ עֵדוּת. אֲבָל אִם הֵעִידָה הָאַחַת שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד יָמִין וְהֵעִידָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד שְׂמֹאל מִצְטָרְפִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

 כסף משנה  אע''פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'. בבא קמא פרק מרובה (דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (דף נ"ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה''ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא''ת מ''ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי''ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו' קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז''ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ''ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ''ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א''כ אמאי מצטרפין. ונ''ל דנ''מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע''פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי''ל דעדותן מצטרפין אע''ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר:

הלכות עדות - פרק חמישי

א  אֵין חוֹתְכִין דִּין מִן הַדִּינִין עַל פִּי עֵד [א] אֶחָד לֹא דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְלֹא דִּינֵי נְפָשׁוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-טו) 'לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת'. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁקָּם הוּא לִשְׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן:

 כסף משנה  אין חותכין דין מן הדינין וכו'. פשוט בהרבה מקומות בגמרא מהם שבועות פרק שבועות הדיינין לא יקום עד אחד באיש x (אין לי אלא בדיני נפשות בדיני ממונות מנין ת"ל לכל חטאת):

ב בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד. בְּסוֹטָה שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה מֵי מָרִים וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁלֹּא תֵּעָרֵף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן מִדִּבְרֵיהֶן בְּעֵדוּת אִשָּׁה שֶׁיָּעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ:

 כסף משנה  בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו'. משנה פ' מי שקנא לה (דף ל"א) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה: ובעגלה ערופה וכו'. פרק בתרא דסוטה (דף מ"ז) עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראית היו עורפין ואמרינן בגמ' דאי לא הוה מכחיש ליה הוה מהימן ומייתי לה מקרא: וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'. יבמות פרק האשה שלום (דף קי"ז:) משנה עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ופירש בגמ' דה''ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא דע''פ עד אחד מתירין אותה ובהדיא תנן בסוף שהוחזקו להיות משיאין ע''פ עד אחד:

ג וְכָל מָקוֹם שֶׁעֵד אֶחָד מוֹעִיל אִשָּׁה וּפָסוּל כְּמוֹ כֵן מְעִידִים. חוּץ מֵעֵד אֶחָד שֶׁל שְׁבוּעָה שֶׁאֵין מְחַיְּבִין שְׁבוּעָה אֶלָּא בְּעֵדוּת כָּשֵׁר הָרָאוּי לְהִצְטָרֵף עִם אַחֵר וְיִתְחַיֵּב זֶה הַנִּשְׁבָּע מָמוֹן עַל פִּיו. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים לַעֲשׂוֹת שְׁלֹשָׁה כִּשְׁנַיִם מַה שְּׁנַיִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל בָּטֵל הָעֵדוּת אַף שְׁלֹשָׁה וְהוּא הַדִּין לְמֵאָה. נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל בְּטֵלָה הָעֵדוּת בֵּין בְּדִינֵי [ב] מָמוֹנוֹת בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים. בסוף יבמות (דף קכ"ב) תנן שהוחזקו להיות משיאים ע''פ ע''א ע''פ עבד או ע''פ שפחה ובפרק בתרא דסוטה (דף מ"ז) תנן אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין והא אוקמוה דאילו לא הוות מכחשא לה לא היו עורפין: חוץ מעד אחד של שבועה וכו'. איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן: ע''פ שנים עדים וכו' עד או כשחטף חפץ מידו. משנה פ''ק דמכות (דף ה:) קרובה ללשון רבינו: ומ''ש בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. באותה משנה סובר רבי כך ור' יוסי פליג עליה ופסק שמואל כר' יוסי ור''נ כרבי וידוע דהלכתא כוותיה בדיני ואע''ג דשמואל רביה הוה מ''מ הלכה כר''נ דהא רבינא דהוא בתרא מוקי בפ''ק דסנהדרין (דף ט':) ר''מ כרבי יוסי ורבנן כרבי אלמא הלכה כרבי ס''ל:

ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ כֻּלָּם לְהָעִיד. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוְּנוּ כֻּלָּם לְהָעִיד מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִים בִּכְלַל הָעָם וְרָאוּ הָעָם כְּשֶׁהָרַג זֶה אֶת זֶה אוֹ כְּשֶׁחָבַל בּוֹ אוֹ כְּשֶׁחָטַף חֵפֶץ מִיָּדוֹ:

ה וְכֵיצַד בּוֹדְקִין אֶת הַדָּבָר. כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין עֵדִים מְרֻבִּין. כַּת אַחַת אוֹמֵר לָהֶם כְּשֶׁרְאִיתֶם זֶה שֶׁהָרַג אוֹ חָבַל לְהָעִיד בָּאתֶם אוֹ לִרְאוֹת. כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר לֹא לְהָעִיד עָלָיו אֶלָּא לִרְאוֹת מָה הַדָּבָר וּבִכְלַל הָעָם בָּאתִי מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. וְכָל מִי שֶׁאוֹמֵר לֹא הָיִיתִי עוֹמֵד אֶלָּא לְהָעִיד וּלְכַוֵּן הָעֵדוּת מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. אִם נִמְצָא בְּאֵלּוּ [ג] שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּת כֻּלָּם בְּטֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה בָּהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. אֲבָל אִם כֻּלָּם כְּשֵׁרִים אֶחָד שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָעִיד אוֹ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהָעִיד הוֹאִיל וְרָאָה הַדָּבָר וְכִוֵּן עֵדוּתוֹ וְהָיָה שָׁם הַתְרָאָה חוֹתְכִין הַדִּין עַל פִּיו. בֵּין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת:

 כסף משנה  וכיצד בודקין את הדבר וכו'. שם (דף ו') היכי אמרינן להו פירוש לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ודעת רבינו לפרשה כפשטה דהיינו דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר וכפירש''י ורשב''ם. ומ''ש במה דברים אמורים ופה יש חסרון לשון בספר הדפוס וכ''כ בספר מוגה אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן כולה בטלה בד''א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן דעת הרא''ש בתשובה:

ו  שְׁטָר שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְרֻבִּין וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיוּ בָּהֶם שְׁנַיִם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה. וַהֲרֵי אֵין הָעֵדִים קַיָּמִין כְּדֵי לִשְׁאל אוֹתָן. אִם יֵשׁ שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁכֻּלָּם יָשְׁבוּ לַחְתֹּם שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם לָאו תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר. וְלָמָּה מְקַיְּמִין הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁחָתְמוּ הַכְּשֵׁרִים וְהִנִּיחוּ מָקוֹם לַגָּדוֹל לַחְתֹּם וּבָא זֶה הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל וְחָתַם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם:

 כסף משנה  שטר שהיו עדיו מרובים וכו'. דעת רבינו בזה כדעת הרי''ף בשם גאון פ''ק דמכות (דף ו') ופרק ב' דגיטין (דף י"ח:) אמרינן חתום בתחילה פי' בשנים הראשונים קרוב או פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ופסק רבינו בפ' תשיעי מהל' גירושין כלישנא בתרא דפסול ונתן ז''ל שם טעם למה בשטרות פסול ובגיטין היה כשר אילולי שגזרו משום שאר שטרות משום דבגיטין עיקר הדבר בהם עדי מסירה שאפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים וכיון דאיכא עדי מסירה לא נחוש לעדי חתימה אבל השטרות אע''פ שכשרים בעדי מסירה מכל מקום אין כ''כ עיקר בהם עדי מסירה כמו בגיטין והא דתניא בבתרא ריש פ' גט פשוט (דף קס"ב:) היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר מפרשה רבינו כשאין שם עדים שישבו כלם לחתום וההיא דגיטין בשיש עדים שישבו כלם לחתום וסובר רבינו דשנים ראשונים לרבותא נקטיה אע''פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר. ואם תאמר כיון דלא פסלינן בגיטין משום שאר שטרות אלא כשהפסול חתום בתחלה משמע דבאמצע או בסוף כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות ואם כן כך היה לו לרבינו לכתוב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד משנים הראשונים קרוב או פסול יש לומר דלעולם בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף פסולים אם ישבו כולם לחתום אבל בגיטין כיון דמשום גזירה דשטרות הוא דוקא כשחתומים בתחלה פסלינן להו משום דאתו לאחלופי שנראה שהם היו עיקר החתימה אבל כשהם באמצע או בסוף מימר אמרי שנים הראשונים חתמו לשם עדים והשאר למלויי בעלמא ולא אתו לאיחלופי ואע''ג דקי''ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב''ד דמי ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו הכא אם היו קיימים היו נאמנים לומר אם כולם ישבו לחתום אם לאו משום דאתרע שטרא שחתומים בו קרובים או פסולים:

ז אַף עַל פִּי [ד] שֶׁהָעֵד שֶׁחָתוּם מִתְּחִלָּה בַּשְּׁטָר הוּא הַפָּסוּל הֲרֵי הַשְּׁטָר כָּשֵׁר:

ח כָּל עֵד שֶׁהֵעִיד בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵינוֹ מוֹרֶה בְּדִין זֶה הַנֶּהֱרָג וְלֹא יְלַמֵּד עָלָיו לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה. וְאִם אָמַר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-ל) 'וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת'. בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר לָמוּת כְּלוֹמַר עֵד שֶׁהֵעִיד בְּנֶפֶשׁ לָמוּת לֹא יַעֲנֶה דָּבָר אֶלָּא יָעִיד וְיִשְׁתֹּק. אֲבָל [ה] בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אוֹ חוֹבָה. אֲבָל לֹא יִמָּנֶה עִם הַדַּיָּנִים וְלֹא יֵעָשֶׂה דַּיָּן שֶׁאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן אֲפִלּוּ [ו] בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת:

 כסף משנה  כל עד שהעיד בדיני נפשות וכו'. פרק היו בודקין תנן אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות וכו' משתקין אותו ובפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ג:) דרשי ליה מועד אחד לא יענה בנפש למות ומשמע לרבינו ששיעור הכתוב כך הוא ועד המעיד למות לא יענה בנפש ואפשר דבשום מקום דרשו ליה הכי ואף על גב דשיעור הכתוב כך הוא סוף סוף אייתר למות דמועד לא יענה בנפש שמעינן דבדיני נפשות איירי דוקא ולמות אייתר לכדתניא התם מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ואם אמר יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. בבא קמא פרק החובל (דף צ' ע"ב) אמרינן ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ושיילינן התם מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא הא אנא דחזיתיך הא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי וכו' למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כלם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים אבל עד נעשה דיין פירוש לדון על פי ראייתו לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראהו בלילה פירש''י ולמחרת כשבאים לדין אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתו להעיד ואם אין שם אלא שלשה צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין על פי הראיה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי הא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה ומכיון שהביאו ראיה מפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא לההוא גברא דהוה חייב מנה צורי שמע מינה דלא שאני לן בין דיני נפשות לדיני ממונות דבכולהו אין עד נעשה דיין פירוש עד שהעיד כבר אבל אם לא העיד מעידין בפניו ודן אפילו בדיני נפשות וכרבי טרפון ופוסק רבינו כרבי טרפון אי משום דכי אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל לא מרבו ורבי טרפון רבו היה וכמאן דאמר הכי בהכותב ועוד דלחד תירוצא רבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה וכיון דקיימא לן כרבי טרפון לא תיקשי לן מההיא דבפרק שני דמכות שכתבו המפרשים דההיא רבי עקיבא אמרה אבל אנן דקיימא לן כרבי טרפון אפילו בדיני נפשות עד שראה ולא העיד דן וכמו שכתבתי והראיה שרבינו סובר דדוקא אם העיד אינו דן אבל אם לא העיד דן שכתב בתחלת הבבא כל דיין שהעיד בדיני נפשות וכו' אבל לא ימנה וכו' משמע דוקא העיד אבל לא העיד לא:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ עֵדִים מִן הַתּוֹרָה וְצָרִיךְ דַּיָּנִים לָדוּן בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל בְּשֶׁל דִּבְרֵיהֶם עֵד [ז] נַעֲשֶׂה דַּיָּן. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֵבִיא הַגֵּט וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. הוּא וּשְׁנַיִם נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָהּ וְנִמְצָא כְּאִלּוּ נְטָלוּהוּ מִבֵּית דִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וכו'. פרק שני דכתובות (דף כ"א:) עד נעשה דיין בדרבנן ובפ''ק דגיטין (דף ה':) בפני כמה נותנו רבי יוחנן אמר בפני שנים דסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין:

הלכות עדות - פרק ששי

א  כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת [א] אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא דִּין. וּלְפִיכָךְ אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם וכו'. בסוף פרק שני דכתובות (דף כ"ח) כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה. מימרא דרב נחמן פרק חזקת הבתים (דף ל"ט מ'). ומ''ש ואפילו שלשתן הדיוטות פשוט דהא כתב רבינו בפ''ה מהלכות סנהדרין דלהודאות והלואות סגי בשלשה הדיוטות. ומ''ש אין מקיימין שטרות בלילה. נתבאר בפ''ג מהלכות סנהדרין:

ב  בְּאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְּרָכִים מִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּבֵית דִּין. הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד שֶׁיִּהְיוּ דַּיָּנִים מַכִּירִין כְּתַב יְדֵי הָעֵדִים שֶׁזּוֹ עֵדוּת פְּלוֹנִי וְזוֹ עֵדוּת פְּלוֹנִי. הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים בִּפְנֵיהֶם. הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בִּפְנֵיהֶם וְיֹאמַר כָּל אֶחָד [ב] וְאֶחָד זֶה כְּתַב יָדִי וַאֲנִי עֵד בַּדָּבָר הַזֶּה. הַדֶּרֶךְ הָרְבִיעִי שֶׁאִם מֵתוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר אוֹ שֶׁהָיוּ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ עַל כְּתַב יָדָן שֶׁהוּא זֶה. הַדֶּרֶךְ הַחֲמִישִׁי שֶׁיִּהְיֶה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרִים וְעוֹרְכִין בֵּית דִּין זֶה הַכְּתָב לְאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁבִּשְׁטָרוֹת אֲחֵרִים וְיִהְיֶה דּוֹמֶה זֶה לָזֶה וְיֵרָאֶה לָהֶם בְּיַחַד שֶׁכְּתַב יְדֵי אֵלּוּ הוּא כְּתַב יְדֵי אֵלּוּ:

 כסף משנה  באחד מחמשה דרכים וכו'. כל דרכי הקיום הם בכתובות בפרק שני (דף כ' כ"א) ואמרינן התם ש''מ דיינין המכירים חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואע''ג דדחי התם רב אשי ואמר דילמא לעולם אימא לך צריכין לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמרא משום דחיה דרב אשי וכן פסק הרי''ף: הדרך השני וכו'. זו בכלל הראשונה היא שאם כשמכירין חתימתן יכולים לקיים כ''ש כשחתמו בפניהם: הדרך השלישי. משנה שם (דף כ':) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וידוע שאין הלכה כרבי מחבריו: הדרך הרביעי וכו'. בההוא פירקא בכמה דוכתי במשנה ובגמ' (דף כ"ה) מהם אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. ומ''ש רבינו שאם מתו או שהיו במדינה אחרת. אורחא דמילתא נקט שאם היו שם הם עצמם היו מעידים אבל אה''נ שאם רצו לקיים השטר ע''פ עדים אחרים אע''פ שהם במדינה יכולים והראיה ממ''ש רבינו פ''ג עדים החתומים על השטר וכו' בד''א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן ונתבאר בגמ' וכמ''ש שם אלמא שאע''פ שהם במדינה שהרי אומרים אנוסים היינו וכו' יכולים לקיים השטר ע''פ עדים אחרים וכ''ש היכא דלא אמרי מידי: החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו'. משנה שם (דף י"ח:) כתבתיה בפ''ג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין פירוש במה שאמרו אנוסים היינו ואם אפי' כשאומרים אנוסים היינו בכתב ידם יוצא סגי כל שכן באינם אומרים:

ג אֵין מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרִים אֶלָּא מִשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁתֵּי שָׂדוֹת שֶׁאֲכָלוּם בַּעֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲכִילָה גְּלוּיָה נְכוֹנָה בְּלֹא שׁוּם יִרְאָה וְלֹא פַּחַד מִתְּבִיעָה בָּעוֹלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִין כָּל בַּעֲלֵי שָׂדוֹת שְׂדוֹתֵיהֶן. אוֹ מִשְּׁנֵי שִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת. וְהוּא שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר לֹא מִתַּחַת יְדֵי זֶה שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם שְׁטָרוֹ שֶׁמָּא [ג] הוּא זִיֵּף הַכּל. * וְכֵן מְקַיְּמִין הַשְּׁטָר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו [ד] עַרְעָר וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין מְקַיְּמִין מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּקַיְּמִין מִשְּׁטַר שְׁתֵּי שָׂדוֹת אוֹ מִשְּׁתֵי כְּתֻבּוֹת:

 ההראב"ד   וכן מקיימין את השטר וכו'. א''א אין הגירסא שלו כגירסא שלנו עכ''ל:

 כסף משנה  אין מקיימין את השטר משטרות אחרים. כלומר היינו דוקא כשמקיימין אותו ע''י דמיון החתימה לחתימה אבל היכא דמקיימין החתימה בטביעות עין ליכא למיחש שמא זייף דאם איתא דזייף ניכר היה וכן כתבו התוספות (דף כ' בד"ה דילמא) וכתבו בסמ''ג וק''ל שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (דף קס"ז) ואני אומר שאין זו קושיא דאנן הכי אמרינן דלא שכיח למטעי כשמקיים החתימה בטביעות עין וכשמקיימין ע''י דמיון חתימה לחתימה שכיח למיטעי ולישנא דגמרא הכי מוכח דלא עסקינן אלא במקיים מתוך שטר אחר דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף כ') א''ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער אא''כ הוחזק בב''ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא (משטר) שתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום שלש שנים ובשופי כלומר בלא ערעור (אמר רב שימי בר אשי) וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא חיישינן דילמא זיופי זייף זאת היא גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו כפי מ''ש הר''ן וה''פ דר' אסי אמר דשטר שקרא עליו ערער אע''פ ששתק הערער אין מקיימין ממנו אלא א''כ הוחזק בב''ד אבל כל שלא קרא עליו ערער אע''פ שלא הוחזק מקיימין ממנו ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמקיימין משטר שלא קרא עליו ערער אע''פ שלא הוחזק דוקא בשני שטרות של שתי שדות או שתי כתובות וכו' אבל משטר אחד שלא הוחזק אין מקיימין ונמצינו למדין דבין קרא עליו ערער או לא קרא אם הוא מוחזק בב''ד מקיימין ממנו ובשטר אחד סגי ואם לא הוחזק צריך שני שטרות משתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור. ולהראב''ד גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן שני שטרות או שהוחזקו שניהם בב''ד או שאכלום בעליהן שלש שנים בלא ערעור אע''פ שהוחזק בב''ד אי לא x קרא עליו ערער אין מקיימין ממנו דאין מקיימין אלא משטר אחד שהוחזק אחר שקרא עליו ערער או משני שטרות אפילו שלא הוחזקו אם אכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור ומה שאמרו נהרדעי שתי שדות או שתי כתובות היינו לאפוקי שטרי הודאות והלואות דאפשר דמזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהו כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח אוכל פירותיהם והאחר לא ערער ליכא למיחש למידי וכן שתי כתובות כיון שנשים הללו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו. ודע דלרבינו שהטעם שאין מקיימין משטר שיוצא מתחת ידו דחיישינן שמא הוא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו ואפילו משטר אחד אבל לרש''י שפירש דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף השלישי אפילו אם הם מקויימין כיון שיוצאים מתחת ידו אין מקיימין מהם:

ד בֵּית דִּין שֶׁכָּתְבוּ בְּמוֹשַׁב שְׁלֹשָׁה הָיִינוּ וְנִתְקַיֵּם שְׁטָר זֶה בְּפָנֵינוּ הֲרֵי זֶה מְקֻיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ מֵחֲמִשָּׁה דְּרָכִים נִתְקַיֵּם. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין שֶׁמָּא יִטְעוּ. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינִין שֶׁרָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְקַיֵּם בָּהּ לִפְנֵיהֶם:

 כסף משנה  ב''ד שכתבו במושב שלשה היינו וכו'. נ''ל שהוציאו מדפרכינן בגמ' (דף כ"א) לרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחכמים מההוא שטרא שנתקיים בבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ומדאתא רב חנן ואסהיד על חתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואסיקנא דההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב''ד טועים וסבר שמואל דילמא איכא דס''ל כרבי וכו' סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי ונראה שמפרש רבינו שמן הדין לא היה צריך לכתוב הדרך שבה נתקיים אלא שחשש שמואל שמא הב''ד שיבא לפניו שטר זה יאמר דילמא ב''ד שקיימוהו טועים היו ולא אחזיקנו במקויים אחר שלא נתברר בו הדרך שבה נתקיים לכן כתב בו הדרך שבה נתקיים וסבר אם אכתוב כרבנן דילמא איכא דס''ל הלכה כרבי וסובר רבינו דמדאמרי' וחש שמואל לב''ד טועים חששא בעלמא היתה ולא מן הדין:

ה וּלְעוֹלָם אֵין בֵּית דִּין בּוֹדְקִין אַחַר בֵּית דִּין אַחֵר אֶלָּא מַחֲזִיקִין אוֹתָן שֶׁהֵן בְּקִיאִין וְלֹא יִטְעוּ. אֲבָל בּוֹדְקִין אַחַר הָעֵדִים:

 כסף משנה  ולעולם אין ב''ד בודקין וכו'. פ' מצות חליצה (דף ק"ו) ובתרא סוף יש נוחלין (דף קל"ח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי:

ו שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר וּמֵת אֶחָד מֵהֶם צְרִיכִין לִכְתֹּב בְּמוֹשַׁב שְׁלֹשָׁה הָיִינוּ וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. [ה] שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בֵּית דִּין בִּשְׁנַיִם קִיְּמוּהוּ. אֲפִלּוּ הָיָה כָּתוּב בּוֹ בְּבֵית דִּין יֹאמַר שֶׁמָּא דִּמּוּ שֶׁשְּׁנַיִם בֵּית דִּין הֵם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁמָע שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ:

 כסף משנה  שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. מימרא דר' זירא בפ''ב דכתובות (דף כ"ב) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב ביה [שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודילמא ב''ד חצוף הוא כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב''ד חצוף ואסיקנא דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי (לאזדקוקי ליה ולקיומיה) וכו' דואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ואע''פ שלא נראה פירוש זה בעיני רש''י מ''מ כך נראה מדברי רבינו וכתב הר''ן בשם הרא''ה דחד ליתוהי לאו דוקא ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושא דרבי זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכי למכתב תלתא דאילו הוו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד:

ז שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְעִרְעֲרוּ עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁהוּא גַּזְלָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים [ו] וְהֵעִידוּ שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה. אִם עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ הֵעִידוּ שֶׁחָזַר הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָיוּ וְאִם אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה אֵינוֹ חוֹתֵם עִמָּהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת חֲתִימַת הַשְּׁנַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעִרְעֲרוּ עָלָיו בַּעֲבֵרָה. אֲבָל עִרְעֲרוּ עָלָיו בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אִמּוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרְרָה וְעֶבֶד הוּא אוֹ לֹא נִתְגַּיְּרָה וְעַכּוּ''ם הוּא וְנוֹדַע אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁאֵין בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ פְּגָם וְשֶׁהוּא כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם שֶׁזֶּה גִּלּוּי דָּבָר שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם הוּא:

 כסף משנה  שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ"א:) אמר רבי אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואסיקנא דבערער דגזלנותא עסקינן וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה אבל ערער דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר ומעולם לא נפסל זה והרי שלשה היו אבל כשמעידים שעשה תשובה הרי פסול היה עד שעה זו שהעידו שעשה תשובה כך פירשו ר''ח והרי''ף שמועה זו גם רבינו נלוה עמם ומשמע מדבריהם שגזלן שעשה תשובה לא מתכשר אלא מעת שהעידו עליו בב''ד שעשה תשובה ולשון רבינו שלא כתב אלא ערער משפחה להכשיר נוטה לדברי הרי''ף שסובר דשנים אומרים לא גזל לא מחתמינן ליה ולא מפקינן ממונא אפומיה וכן כתב בפירוש בפי''ב מאלו ההלכות ושלא כדברי ר''ח שכתב דמוקמינן גברא אחזקתיה. ודע שרש''י מפרש עד שלא חתמו מעידין חביריו על זה שהוא כשר משחתמו אין מעידין עליו דנוגעים בעדות נינהו שגנאי להם שישבו עם פסול בדין:

ח מֻתָּר לִכְתֹּב הַקִּיּוּם בַּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם [ז] הַשְּׁטָר שֶׁאֵין הַכְּתִיבָה עִקָּר אֶלָּא הַחֲתִימָה. וְאֵין הַדַּיָּנִים צְרִיכִין לִקְרוֹת הַשְּׁטָר שֶׁמְּקַיְּמִין אוֹתוֹ אֶלָּא מְקַיְּמִין אוֹתוֹ מֵעֵדָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ מַה כָּתוּב בּוֹ:

 כסף משנה  מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'. בכתובות פ' הכותב (דף פ"ה) אמר רב פפי וכו' האי אשרתא דדייני פירוש קיום השטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא התם דליתא אלא כתבינן לה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואע''ג דפ''ב דכתובות (דף כ"א:) מותבינן מדרב פפי דרך הגמ' להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי: ואין הדיינים צריכים לקרות השטר וכו'. כתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק"ט) תני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא''כ קראוהו אבל הדיינים חותמים אע''פ שלא קראוהו וכתב הר''ן דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ''מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב''א מכשיר בעדי קיום קרובים לדייני קיום ולא נתחוורו דבריו להר''ן בכתובות סוף פרק האשה שנתארמלה:

הלכות עדות - פרק שביעי

א  מֵעִיד קָרוֹב עַל כְּתַב [א] קְרוֹבוֹ. כֵּיצַד. שְׁטָר שֶׁעֵדָיו רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וּמֵתוּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָא בְּנוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְאָמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי וּבָא בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וְאָמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָן קְרוֹבִים וְאִם יִצְטָרֵף עִמָּהֶם שְׁלִישִׁי וְהֵעִיד עַל כְּתַב יָדָן שֶׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר:

ב וְאֵלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמָנִים הַגְּדוֹלִים לְהָעִיד בְּגָדְלָם מַה שֶּׁרָאוּ בְּקָטְנָם. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל זֶהוּ כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי זֶהוּ כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי זֶהוּ כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי שֶׁהָיִיתִי מַכִּיר בִּכְתַב יָדָם כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן. וְהוּא שֶׁיִּצְטָרֵף עִמּוֹ אַחֵר שֶׁמַּכִּיר כְּתַב יָדָן כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל:

 כסף משנה  (א-ב) מעיד אדם על כתב קרובו וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם. פ''ב דכתובות משנה (דף כ"ח) ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואמרינן בגמ' והוא שיש גדול עמו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן:

ג שְׁטָר שֶׁעֵדָיו רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁזֶּה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר. אֲבָל אִם הֵעִיד זֶה עַל כְּתַב יָדוֹ [שֶׁל] רְאוּבֵן וְהַשֵּׁנִי הֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ [שֶׁל] שִׁמְעוֹן לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר לְפִי שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל כְּתַב [כָּל] יַד אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם. וְאִם יֵשׁ שְׁלִישִׁי מֵעִיד עַל כְּתַב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן כְּאֶחָד נִתְקַיֵּם:

 כסף משנה  שטר שעדיו ראובן ושמעון וכו'. כתובות פ''ב (דף י"ט:) ת''ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' הרי אלו נאמנים הא אילו לא אמרו אנוסים היו בשנים שאמרו כתב ידם הוא סגי. ומה שכתב אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן וכו'. נלמד מדאמרינן התם (דף כ"א) אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו אלמא דלא סגי בחד. ומ''ש רבינו ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן וכו' פשוט הוא דכיון דשנים יכולים להעיד על חתימות ידי שנים הרי יש כאן שנים מעידים על שתי החתימות:

ד אָמַר הָרִאשׁוֹן זֶה כְּתַב יָדִי וְהֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל כְּתַב יְדֵי הַשֵּׁנִי לֹא נִתְקַיֵּם לְפִי שֶׁנִּמְצָא שְׁלֹשֶׁת [ב] רִבְעֵי הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר תָּלוּי בְּעֵדוּת הָאֶחָד. וְכֵן אִם הֵעִיד אָחִיו אוֹ בְּנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן עִם אַחֵר עַל כְּתַב יְדֵי הַשֵּׁנִי לֹא נִתְקַיֵּם [ב] שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי הַמָּמוֹן תָּלוּי בְּעֵדוּת הַקְּרוֹבִים:

 כסף משנה  אמר הראשון זה כתב ידי וכו'. שם אליבא דרבנן וקי''ל כוותייהו עדים המעידים על חתימת עצמן על מנה שבשטר הם מעידים כלומר שהם כאילו אומרים אנו ראינו המלוה וחתמנו וא''כ כשזה אומר זה כתב ידי יוצא על פיו חצי הממון שאותו המעיד עמו אינו מעלה ואינו מוריד שהרי הוא לבדו נאמן על חתימתו וכשנצטרף עם האחר להעיד על חתימת חבירו חוזר ויוצא רביע הממון על פיו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה. ומ''ש וכן אם העיד אחיו או בנו וכו' מעשה בפרק חזקת הבתים (דף נ"ז) ופסק כן רב אשי מהטעם שכתב רבינו:

ה שְׁנַיִם שֶׁחֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵת אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁל מֵת וְאִם לֹא נִמְצָא אֶלָּא עֵד אֶחָד עִם זֶה הָעֵד הַחַי כּוֹתֵב חֲתִימַת יָדוֹ בִּפְנֵי עֵדִים אֲפִלּוּ עַל הַחֶרֶס וּמַשְׁלִיכוֹ בְּבֵית דִּין עַד שֶׁתֻּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁזֶּה כְּתַב יָדוֹ וְיָעִיד הוּא וְאַחֵר עַל כְּתַב יְדֵי הַמֵּת וְיִתְקַיֵּם כְּתַב יָדוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

 כסף משנה  שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהן וכו'. מימרא דרב יהודה אמר רב שכתבתי בסמוך: ומ''ש ואם לא נמצא אלא עד אחד. שם ואי ליכא אלא חד אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ופירש רבינו לכתוב חתימת ידיה אחספא בפני עדים והדין עמו דאל''כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו:

ו שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר שְׁנַיִם מֵהֶן מַכִּירִין חֲתִימַת יְדֵי עֵדִים וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר. עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. שֶׁהָעֵדִים נַעֲשִׂים דַּיָּנִים בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אַחַר שֶׁחָתְמוּ אֵין מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם [שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁחָתְמוּ לֹא הָיוּ מַכִּירִין אֶלָּא הַשְּׁנַיִם] וְאֵין מְקַיְּמִין אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן מַכִּירִין אוֹ יָעִידוּ הָעֵדִים עַל הַכְּתָב בִּפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד:

 כסף משנה  שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ"א:) מימרא דרב הונא כלשון רבינו ואע''ג דלקבלת עדות בעינן שלשה ואלו השנים בעת שמעידין אין שם אלא דיין אחד אפילו הכי בדרבנן אפי' בשעה שמעידין נעשים דיינים:

ז שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵתוּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ כְּתַב יָדָן הוּא זֶה אֲבָל אֲנוּסִים הָיוּ קְטַנִּים הָיוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיוּ. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵדִים אֲחֵרִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִשְּׁטָר אַחֵר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה לֹא נִתְקַיֵּם. אֶלָּא מְעִידִין הַשְּׁנַיִם שֶּׁבַּשְּׁטָר כְּנֶגֶד הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עֲלֵיהֶן שֶׁהֵן פְּסוּלִין וְאֵין גּוֹבִין בּוֹ כְּלוּם:

 כסף משנה  שנים שהיו חתומים על השטר וכו'. ברייתא שם (דף י"ט:) כלשון רבינו. ומ''ש אלא שמעידים השנים שבשטר וכו'. מסקנא דגמ' שם אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה:

הלכות עדות - פרק שמיני

א  מִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְהִכִּיר כְּתַב יָדוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל וְלֹא יִמָּצֵא בְּלִבּוֹ זִכָּרוֹן כְּלָל שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה לְעוֹלָם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה בְּבֵית דִּין. שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. וּכְתַב יָדוֹ הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר לֹא יָעִיד:

 כסף משנה  מי שחתם על השטר וכו'. למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ''ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע''פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ''ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא''ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ''ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב''ד:

ב אֶחָד הַזּוֹכֵר אֶת הָעֵדוּת וְאֶחָד שֶׁרָאָה [א] כְּתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁהִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר. אֲפִלּוּ הִזְכִּירוֹ הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד אִם נִזְכַּר הֲרֵי זֶה מֵעִיד. אֲבָל אִם הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַתּוֹבֵעַ עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר אֵינוֹ מֵעִיד מִפְּנֵי שֶׁזֶּה דּוֹמֶה בְּעֵינֵי בַּעַל דִּין כְּאִלּוּ הֵעִיד שֶׁקֶר בְּדָבָר שֶׁלֹּא יָדַע:

 כסף משנה  אחד הזוכר את העדות וכו'. שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש''מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש''י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש''י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא''כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר:

ג לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ [ב] תַּלְמִיד חָכָם וְהִזְכִּיר הַתּוֹבֵעַ הַזֶּה אֶת הָעֵד וְנִזְכַּר הֲרֵי זֶה יָעִיד לוֹ שֶׁתַּלְמִיד חָכָם יוֹדֵעַ שֶׁאִלּוּ לֹא זָכָר הַדָּבָר לֹא הָיָה מֵעִיד. וְקַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁכַח הַדָּבָר מִכַּמָּה שָׁנִים וְהַכְּתָב הוּא שֶׁהִזְכִּירוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד:

 כסף משנה  וקל הוא שהקילו וכו'. נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (דף ל"א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע''י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ''ג מהלכות אלו:

ד * הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְבֵית דִּין וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה אוֹ מָכַר לוֹ. לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הֵן כְּחֵרְשִׁים עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כֵּן לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן. מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶן שֶׁאוֹמְרִין אֵין אָנוּ זוֹכְרִין עֵדוּת זוֹ שֶׁמָּא חָזְרוּ בָּהֶן. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ זוֹכְרִין כְּדֵי לְבַטֵּל הַשְּׁטָר וּכְאִלּוּ אָמְרוּ קְטַנִּים הָיִינוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנִים הוֹאִיל וּמִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶם. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה מְקַיְּמִין כָּל הַשְּׁטָרוֹת. וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהָבִיא עֵדִים וְלִשְׁאל אוֹתָם אִם הֵם זוֹכְרִים עֵדוּת זוֹ אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים אוֹתָהּ. שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ אֵין אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן:

 ההראב"ד   הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים וכו' עד וכל מי שאינו דן כזה לא ידעבדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. א''א ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינן נאמנין אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכתב ידינו אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו:

 כסף משנה  הואיל והדבר כן וכו'. לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב''ד וכו'. וכתב מהר''י קולון בסוף שורש ע''ד שכ''כ בה''ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא''כ אפומא דמאן מגבית להו:

ה * אֶחָד הַכּוֹתֵב עֵדוּתוֹ עַל הַשְּׁטָר. * אוֹ שֶׁנִּמְצָא אֶצְלוֹ כָּתוּב בְּפִנְקָסוֹ [ג] בִּכְתַב יָדוֹ פְּלוֹנִי הֵעִיד אוֹתִי עָלָיו בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ. אִם זָכַר מֵעַצְמוֹ אוֹ הִזְכִּירוּהוּ אֲחֵרִים וְנִזְכַּר מֵעִיד וְאִם לָאו אָסוּר לְהָעִיד. שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם נֶאֱמָן פְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וְהֵעִיד הוּא שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֵצֶל זֶה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִן הַדָּבָר כְּלוּם אֶלָּא מִפִּי הָאַחֵר שָׁמַע וְהֵעִיד:

 ההראב"ד   אחד הכותב עדותו על השטר. א''א זה אינו: או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו ובכתב ידו וכו' עד אלא מפי האחר שמע והעיד. א''א אפשר לקיימו כגון שהיה השטר תחת יד העדים ואמר הלוה אל תתנו לו את השטר עד שיתן לי המעות ונסתפק האחד אם הודה הלוה בפניהם שקבל אם לאו כשיראה השטר יזכור מתוך ראיה שנצטוה לתתו למלוה או שיזכירהו העד ואין הדעת נוחה בכל זה:

 כסף משנה  אחד הכותב וכו'. רש''י והרי''ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע''פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': וכתב הראב''ד אחד הכותב עדותו על השטר א''א זה אינו ואחר זה כתב א''א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע''פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא''כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א''א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ''ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר:

הלכות עדות - פרק תשיעי

א  עֲשָׂרָה מִינֵי פַּסְלוּת הֵם כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת. וְאֵלּוּ הֵן. הַנָּשִׁים. וְהָעֲבָדִים. וְהַקְּטַנִּים. וְהַשּׁוֹטִים. וְהַחֵרְשִׁים. וְהַסּוּמִים. וְהָרְשָׁעִים. וְהַבְּזוּיִין. וְהַקְּרוֹבִין. וְהַנּוֹגְעִין [א] בְּעֵדוּתָן. הֲרֵי אֵלּוּ עֲשָׂרָה:

 כסף משנה  עשרה מיני פסלות הם וכו'. פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו''ם. ומ''ש והרשעים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. ומ''ש והבזויין. בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים. ומ''ש והקרובים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ"ג). ומ''ש והנוגעים בעדותן. פרק חזקת הבתים (דף מ"ב מ"ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם:

ב  נָשִׁים פְּסוּלוֹת לְעֵדוּת [ב] מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ו) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים' לָשׁוֹן זָכָר וְלֹא לָשׁוֹן נְקֵבָה:

 כסף משנה  הנשים פסולות לעדות וכו'. בפרק שבועת העדות (דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה:

ג וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק אִשָּׁה. וְכָל מִי שֶׁהוּא סָפֵק כָּשֵׁר סָפֵק פָּסוּל הֲרֵי הוּא פָּסוּל שֶׁאֵין הָעֵד בָּא אֶלָּא לְהוֹצִיא מָמוֹן עַל פִּיו אוֹ לְחַיֵּב עַל פִּיו וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִסָּפֵק וְאֵין עוֹנְשִׁין מִסָּפֵק דִּין תּוֹרָה:

 כסף משנה  ואין מוציאין ממון מספק וכו'. מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ''ש דאין עונשין:

ד הָעֲבָדִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יט) 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו' מִכְּלָל שֶׁאָחִיו כָּמוֹהוּ מָה אָחִיו בֶּן בְּרִית אַף הָעֵד בֶּן בְּרִית קַל וָחֹמֶר לְעַכּוּ''ם אִם עֲבָדִים שֶׁהֵן בְּמִקְצָת מִצְוֹת פְּסוּלִין הָעַכּוּ''ם לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

 כסף משנה  העבדים פסולים וכו'. בפ' החובל (דף פ"ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ''ע היכא איתא:

ה מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּסוּל:

 כסף משנה  מי שחציו עבד. זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא:

ו כָּל מִי שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר וַהֲרֵי הוּא מְחֻסָּר גֵּט שִׁחְרוּר. פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ וְיֵעָשֶׂה מִכְּלַל בְּנֵי בְּרִית וְאַחַר כָּךְ יָעִיד:

 כסף משנה  כל מי שנשתחרר וכו'. גיטין פרק השולח (דף ל"ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא''כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד:

ז  הַקְּטַנִּים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֵדִים (דברים יט-יז) 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים' אֲנָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. אֲפִלּוּ הָיָה הַקָּטָן נָבוֹן וְחָכָם הֲרֵי הוּא פָּסוּל עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גְּמוּרוֹת. וְאִם הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנוֹלַד בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סֵרוּס הֲרֵי זֶה סָרִיס וְיָעִיד. וְאִם לֹא נוֹלַד בּוֹ לֹא יָעִיד עַד רֹב שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

 כסף משנה  הקטנים פסולים וכו'. בבתרא פרק מי שמת (דף קכ"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא: ואם הגיע לעשרים שנה וכו'. למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (דף מ"ז) נתבאר בדברי רבינו פ''ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות:

ח קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לָאו אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ עַד שֶׁיִּבָּדֵק. וּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת בְּקַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ. אֲבָל בְּעֵדוּת מִטַּלְטְלִין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ הוֹאִיל וְהוּא גָּדוֹל:

 כסף משנה  קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'. דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ''ב מהל' אישות והשיג עליו הראב''ד וה''ה הניח הדבר בצ''ע: ובן שלש עשרה וכו'. כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (דף קנ"ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע''פ שהוא בן י''ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י''ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע:

ט הַשּׁוֹטֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְלֹא שׁוֹטֶה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ עָרֹם וּמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְזוֹרֵק אֲבָנִים בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְשׁוֹאֵל כָּעִנְיָן בִּשְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי זֶה פָּסוּל וּבִכְלַל שׁוֹטִים יֵחָשֵׁב. הַנִּכְפֶּה בְּעֵת כְּפִיָּתוֹ פָּסוּל וּבְעֵת שֶׁהוּא בָּרִיא כָּשֵׁר. וְאֶחָד הַנִּכְפֶּה מִזְּמַן לִזְמַן אוֹ הַנִּכְפֶּה תָּמִיד בְּלֹא עֵת קָבוּעַ. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם נִכְפִּים שֶׁגַּם בְּעֵת בְּרִיאוּתָם דַּעְתָּם מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶם. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּעֵדוּת הַנִּכְפִּין הַרְבֵּה:

 כסף משנה  השוטה פסול לעדות וכו'. שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. ומ''ש לפי שאינו בן מצות. צ''ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ''ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש''ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי''ל כר' יוחנן וכן פסק הרא''ש בריש חולין וז''ש רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז''ש רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו' ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס''ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה''ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ''א: הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'. ברייתא פ' ראוהו ב''ד (דף כ"ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה''נ משמע בפ''ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי:

י הַפְּתָאִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין מַכִּירִין דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וְלֹא יָבִינוּ עִנְיְנֵי הַדָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִין שְׁאָר עַם הָאָרֶץ. וְכֵן הַמְבֹהָלִים וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. וְדָבָר זֶה לְפִי (מַה) שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן הַדַּעַת בִּכְתָב:

 כסף משנה  הפתאים וכו'. כן כתב בעל העיטור באות קו''ף שכן כתב הרי''ף בתשובה:

יא הַחֵרֵשׁ כְּשׁוֹטֶה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְאֶחָד חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁרְאִיָּתוֹ רְאִיָּה מְעֻלָּה וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה צָרִיךְ לְהָעִיד בְּבֵית דִּין בְּפִיו. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד בְּפִיו. וְיִהְיֶה רָאוּי לִשְׁמֹעַ הַדַּיָּנִים וְהָאִיּוּם שֶׁמְּאַיְּמִין עָלָיו. וְכֵן אִם נִשְׁתַּתֵּק אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדַּק בְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְעִנְיַן גִּטִּין וְנִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת וְהֵעִיד בְּפָנֵינוּ בִּכְתַב יָדוֹ אֵינָהּ עֵדוּת כְּלָל. חוּץ מֵעֵדוּת אִשָּׁה לְפִי שֶׁבְּעִגּוּנָהּ הֵקֵלּוּ:

 כסף משנה  חרש מדבר ואינו שומע וכו'. בגיטין ר''פ מי שאחזו (דף ע"א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע''פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה''ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע: וכן אם נשתתק וכו'. שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש''י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה. וממ''ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו' נראה דס''ל דפקח ששלח כתב ידו לב''ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש''י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב''ד ועכ''פ דברי רבינו צ''ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש''י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס''ט:

יב הַסּוּמִים אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירִין הַקּוֹל וְיָדְעוּ הָאֲנָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה' מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְאוֹת הוּא שֶׁמֵּעִיד. וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לְהָעִיד:

 כסף משנה  הסומים אע''פ שמכירים הקול וכו'. הכי אמרינן בפ''ב דגיטין (דף כ"ג) דאע''ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ''ע היכא x איתא: הסומא באחת מעיניו וכו'. זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ''ב דהל' סנהדרין כ''ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (דף מ"ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר''מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש''י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד''נ:

הלכות עדות - פרק עשירי

א  הָרְשָׁעִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-א) 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד. וַאֲפִלּוּ עֵד כָּשֵׁר שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין הַדַּיָּנִים מַכִּירִין רִשְׁעוֹ אָסוּר לוֹ לְהָעִיד עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵדוּת אֱמֶת. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף עִמּוֹ וְנִמְצָא זֶה הַכָּשֵׁר הֵשִׁית יָדוֹ עִם הָרָשָׁע עַד שֶׁנִּתְקַבְּלָה עֵדוּתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵד כָּשֵׁר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְיָדַע שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי עִמּוֹ עֵד שֶׁקֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהָעִיד שֶׁנֶּאֱמַר אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע:

 כסף משנה  הרשעים פסולים וכו'. בפ' זה בורר (דף כ"ה) ובפרק מרובה (דף ע"ב:) אמרינן גבי עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע עניינו אל תשת רשע להיות עד: ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'. בפ' שבועת העדות (דף ל' ע"ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת''ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד ואצ''ל היכא דעד שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצריך עיון אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו ממדבר שקר תרחק:

ב אֵי זֶהוּ רָשָׁע כָּל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת זֶהוּ רָשָׁע וּפָסוּל. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה קָרְאָה לַמְחֻיָּב מַלְקוֹת רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ב) 'וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע'. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְחֻיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁהוּא פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לא) 'אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת':

 כסף משנה  אי זהו רשע וכו':

ג עָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הָיָה הַחִיּוּב שֶׁבָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה בְּחָלָב אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין לְתֵאָבוֹן בֵּין [א] לְהַכְעִיס. אוֹ שֶׁחִלֵּל אֶת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז שֶׁהוּא שׁוּעַ אוֹ טָווּי אוֹ נוּז. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. אוֹ שֶׁחִלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. אוֹ שֶׁלָּבַשׁ בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. וּכְבָר מָנִינוּ כָּל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מַלְקוֹת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִן הַתּוֹרָה וּדְבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ה) ובספ''ק דר''ה (דף כ"ב) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן: כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו'. בסנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ז) מומר אוכל נבילות לתיאבון ד''ה פסול כלומר דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא ה''ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא התם דהלכתא כאביי ולכן כתב כאן רבינו אלו העבירות דלאו דחמס נינהו ולא חילק בין אם עושה כן לתיאבון או להכעיס:

ד וְעוֹד יֵשׁ שָׁם רְשָׁעִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי תַּשְׁלוּמִין וְאֵינָן בְּנֵי מַלְקוֹת. הוֹאִיל וְלוֹקְחִים [ב] מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם בְּחָמָס פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-טז) 'כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ'. כְּגוֹן הַגַּנָּבִים וְהַחַמְסָנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיר פָּסוּל לְעֵדוּת מֵעֵת שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל. וְכֵן עֵד זוֹמֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַם בְּעֵדוּת מָמוֹן וְשִׁלֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה לְכָל עֵדוּת. וּמֵאֵימָתַי הוּא נִפְסָל מֵעֵת שֶׁהֵעִיד [ג] בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזַם עַל אוֹתָהּ עֵדוּת אֶלָּא אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְכֵן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלּוֶֹה שְׁנֵיהֶם [ד] פְּסוּלִין לְעֵדוּת. אִם רִבִּית קְצוּצָה עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה וְאִם אֲבַק רִבִּית עָשׂוּ הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן כָּל הָעוֹבֵר עַל גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. כֵּיצַד. הַחַמְסָנִים וְהֵם הַלּוֹקְחִים קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶּׁנּוֹתְנִין הַדָּמִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן הָרוֹעִים אֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֵי בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁל עַצְמָן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין שֶׁחֶזְקָתָן פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל וּמְנִיחִים בְּהֶמְתָּן לִרְעוֹת בְּשָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁל אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פְּסוּלִין אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁרִין. וּמֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה גַּסָּה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן הַמּוֹכְסִין סְתָמָן פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לִקַּח יוֹתֵר מִדָּבָר הַקָּצוּב לָהֶם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְלוֹקְחִין הֶתֵּר לְעַצְמָן. אֲבָל גַּבָּאֵי מְנַת הַמֶּלֶךְ סְתָמָן כְּשֵׁרִין וְאִם נוֹדַע שֶׁלָּקְחוּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהֶם לִגְבּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן מַפְרִיחֵי יוֹנִים בַּיִּשּׁוּב פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁגּוֹזְלִים יוֹנִים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחִנָּם. וְכֵן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּטֵלִים וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה שְׁבִיעִית פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶן וּמַתְחִילִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּפֵרוֹת שֶׁחֶזְקַת אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְעוֹשִׂין בָּהֶן סְחוֹרָה. וְכֵן מְשַׂחֵק [ה] בְּקֻבִּיָּא וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא הוּא. הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאוֹכֵל מִן הַקֻּבִּיָּא שֶׁהוּא אֲבַק גֵּזֶל. וְלֹא בְּקֻבִּיָּא בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ מְשַׂחֲקִים בִּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים. וְכֵן לֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאוֹמֵר כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ כָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ יִטּל בְּעָלָיו אֶת שְׁנֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּשְׂחוֹק זֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ אֻמָּנוּת אֶלָּא שְׂחוֹק זֶה הֲרֵי הוּא פָּסוּל. וְכָל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו'. פ' זה בורר (דף כ"ה:). ויש לדקדק בדברי רבינו מאי האי קרא דנקט לא יקום עד חמס דלא אמרינן במרובה (דף ע"ב) בגמרא דעד דחמס בעינן אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולית הלכתא כוותיה. וי''ל דנקט האי קרא משום דהני בני תשלומין נינהו ואינם בני מלקות וקאמר שאע''פ שהחזירו ממון האיסור עדיין הם בפיסולם עד שיעשו תשובה. ויש לדקדק עוד דמשמע מדברי רבינו דחמסן מדאורייתא פסול ואע''פ שרבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר כן דבר תמוה הוא דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר שם דמדרבנן הוא דפסול דאהא דהוסיפו עליהם החמסנים אמרינן מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי כלומר בע''כ של בעלים גזרו בהו רבנן ולכן נ''ל דחמסנים הכתוב בספרי רבינו ט''ס הוא וצריך להגיה גזלנים במקום חמסנים ולגירסת ספרינו צ''ל דחמסנים דקאמר הכא רבינו לישנא דקרא נקט והרצון בו גזלנין תדע דקתני סיפא מעת שגנב וגזל ואם איתא דדוקא נקט או חמס מבעי ליה ועוד דלקמן בסמוך כתב דחמסנים פסולים מדבריהם: ומ''ש וכן עד זומם וכו'. פיסול עד זומם יתבאר בסמוך. ומ''ש אע''פ שהוזם בעדות ממון ושלם פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פרק י''ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפילו נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד''א כיון ששלם הממון הוכשר קמ''ל דלא דומיא דגנב וחמסן וכמו שיתבאר פי''ב מהלכות אלו מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ''ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה: ומאימתי הוא נפסל וכו'. בב''ק פ' מרובה (דף ע"ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ז) פלוגתא דאביי ורבא ואיפסיקא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע''ל קג''ם וטעמא דלמפרע הוא נפסל מפרש התם דמההוא שעתא דאסהיד ה''ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: וכן המלוה ברבית וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ד:) דמני מלוה ברבית בכלל הפסולים ואמר רבא (דף כ"ה) לוה ברבית פסול לעדות ומתני' ה''ק מלוה הבאה ברבית ופסולין דקתני אתרווייהו. וכתב רבינו ירוחם שרבינו לא מנה עדים בפסולי עדות שכתב בפ''ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופרים עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שהם פסולים עכ''ל. ואני אומר שזה משנה שלמה בפרק איזהו נשך (דף ע"ה:) ואינו מיוחד לרבינו אבל אין משם ראיה שהם פסולים שאע''פ שעוברין בלא תשימון כיון דאינם בני מלקות וגם כן לא נטלו ממון דלהוו עדים דחמסן לא מיפסלי וכן כתב רבינו בראש פרק זה שמי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב''ד הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אלא אם הוא עד דחמס כמו שכתב ועוד יש שם רשעים וכו' וזה נראה ברור. והרב המגיד כתב בפ''ד מהל' מלוה גבי שטר שיש בו רבית שיש מי שפירש שאע''פ שהרבית מפורש בשטר אין העדים נפסלים בכך לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברים שלא תשימון אינו אלא למלוים עכ''ל: וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו' כיצד החמסנים וכו'. שם (דף כ"ה:) תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנין ומקשה גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דפסילי ואע''ג דבפרק קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לא הוי כבר כתבו התוספות די''ל דה''פ דמשמע להו וקושטא הכי הוי נמי: וכן הרועים וכו'. שם עוד הוסיפו עליהן הרועים והגבאים והמוכסים וכו' אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ובפ''ק דמציעא (דף ה') בעובדא דההוא רעיא אמרינן דה''מ ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא לרעותן בשדות אחרים ולא לו: ולפיכך סתם רועה פסול וכו'. פרק זה בורר (דף כ"ה:) אמר רב יהודה סתם רועה פסול: ומגדלי בהמה דקה בא''י פסולין וכו'. שם אהא דאמר רבא אחד רועה בהמה דקה וכו' מקשינן והאמר רבא רועי בהמה דקה בא''י פסולין בחו''ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא''י כשרים ומהדרינן ההוא במגדלי אתמר ופירש''י במגדלי אתמר שמגדלין אותה בבתיהם ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנס בשדה של אחרים עכ''ל. וטעמא דמחמרינן טפי בא''י היינו משום יישוב א''י וכן כתבו התוס': וכן המוכסין וכו'. שם א''ר יהודה סתם גבאי כשר פירוש גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע וסתמו כשר עד דחזינן שלוקח יותר מוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול והכי אמרינן נמי בפ' שבועת הדיינין (דף ל"ט) דאמרי' אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולם לסטים מפני שמחפין עליו ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קאמר. ואני אומר שבזמן הזה סתם גבאי נמי פסול שגם הוא ידוע שלוקח יותר: ואם נודע וכו'. זה פשוט דהא גזלן הוא. וצריך עיון אם הוא פסול מדאורייתא מכיון שנודע שגזל ואע''פ שכתב רבינו בסוף דבריו שכל אלו פסלום משום גזל לא קאי אהא דאם נודע שלקחו וכו' ואגב גררא נסביה, או אי לא מיפסיל אלא מדרבנן משום דמורי היתרא שהוא עסוק במלאכת המלך וראוי לו ליטול שכר מעבדיו, והדעת נוטה דמדאורייתא מיפסיל: וכן מפריחי יונים וכו'. משנה פ' זה בורר (דף כ"ד:) דמני גבי פסולין מפריחי יונים וטעמייהו משום גזל אבל במדבר שרי וזהו שכתב רבינו ביישוב. ודע ששם (דף כ"ה) אמרו מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון (אתן לך כך וכך) ר' חמא בר אושעיא אמר ארא (כלומר מלומד להביא יונים ממקומם לבית בעלים על כרחן) מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מאי טעמא לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ''ד ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא. ומעתה כיון שכתב רבינו מפריחי יונים ביישוב משמע דסבירא ליה דארא פסול ויש לתמוה שהרי בסוף פרק זה כתב וכן לא יונים בלבד אמרו וכו' אלמא דס''ל כמ''ד אי תקדמיה יונך ליון וא''כ היאך פסל ארא דהא מדקאמר משום דרכי שלום בעלמא הוא משמע דלא מיפסיל. וי''ל דס''ל דהיינו ארא וכמו שכתב כאן וכיון דארא פסול כל שכן אי תקדמיה יונך ליון ומשום דפיסולא אי תקדמיה יונך ליון הוי משום משחק בקוביא כמו שאמרו בגמרא סמכו למשחק בקוביא וכתבו בסוף פרק זה ואע''פ שהלשון דחוק קצת שכתב ולא יונים בלבד אמרו דמשמע שהזכיר כבר למעלה יונים בההוא גוונא דאי תקדמיה יונך ליון יש לומר שתפס לשון הברייתא ולא קאי למה שהזכיר כך נ''ל: וכן סוחרי שביעית וכו'. שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר רבי יהודה מתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א''ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל אם יש להן אומנות שלא הוא כשר וכו' ומפרש בגמ' דבתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין וכו' חזרו לומר אוספין כשרים סוחרים פסולים וידוע דכל היכא דא''ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכך פוסק שם הגמ' בפירוש. ומ''ש רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית אבל נאמר שהן פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים ונותנים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה''נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס: וכן משחק בקוביא וכו'. גם זה באותה משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות. וא''ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ''ו שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי''ל דהב''ע במשחק עם העכו''ם שאין בו משום גזל וכמ''ש רבינו שם ואפ''ה אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא''ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו''ם אין כאן גזל י''ל דלעולם במשחק עם העכו''ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע''פ שלא ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע''פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ''ד דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ''ע אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר (דף כ"ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר''י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ''ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה והאמר ריב''ל כל מקום שא''ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב''ל ור' יוחנן ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא ע''כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (דף קמ"ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום x קוביא אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר' יהודה משום דר' טרפון וקשה דא''כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר''י דמתניתין לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ''ק דר''ה (דף כ"ב) אמתניתין דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן [של] דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (דף כ"ו:) אמר ר' אבהו א''ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי ס''ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ''ד אם יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ''ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא קי''ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב''ל ור''י יש לנו ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין עם העכו''ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק עם העכו''ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב''ל ורבי יוחנן ואתיא נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ''ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו''ם טעם פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו''ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל במעות אבל עם העכו''ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה לא הבין דבריו וס''ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על דעתך להקשות ממאמר ריב''ל לרמי וכי גברא אגברא קא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי מודה לריב''ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא''ת א''כ דכ''ע מודו דר' יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י''ל משום דס''ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה''ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה''ז בחזקת שאוכל מן הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ''ל. ואיני מבין דבריו שרבינו אומר שאף על פי שיש לו ממון אחר מכל מקום חזקתו שאוכל מן הקוביא ג''כ: ולא בקוביא בלבד וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו. ומה שכתב והוא שלא תהיה לו אומנות וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

ה  אָרִיס שֶׁלָּקַח דָּבָר מוּעָט מִן הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ בִּימֵי נִיסָן וִימֵי תִּשְׁרֵי קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה אֵינוֹ גַּנָּב וְכָשֵׁר לְעֵדוּת. שֶׁאֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  אריס שלקח וכו'. שם בסנהדרין (דף כ"ו) אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה''מ באריס בדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו ופירש''י ניסן זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף באריסא דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טורחו דבר שנגמר מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורי בה היתרא וסבר לא קפיד ע''כ. אבל גירסת רבינו נראה שהיתה ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן מצאתי בהלכות הרי''ף ז''ל ואפשר דהיינו טעמא שכל שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל ודוקא באריס שיש לו חלק בגוף הפירות אבל אם אין לו חלק בגוף הפירות פסול בכל שהוא והכי משמע בגמ': הולך ובונה במה לעצמו וכו' א''ר פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע''ה כרבי יוסי וסובר רבינו דבחגיגה מיירי בע''ה שיש לו דרך ארץ ומצות אבל אינו לא במקרא ולא במשנה ובפסחים מיירי בסתם ע''ה דסתמו הוא דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ:

הלכות עדות - פרק אחד עשר

א  מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת רָשָׁע וּפָסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּרַד עַד כָּךְ חֲזָקָה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל רֹב הָעֲבֵרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ:

ב לְפִיכָךְ אֵין מוֹסְרִין עֵדוּת לְעַם הָאָרֶץ וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וְנוֹהֵג בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים וְיֵשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה:

ג נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כָּל תַּלְמִיד חָכָם בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּפָּסֵל. כָּל עַם הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא פָּסוּל עַד שֶׁיֻּחְזַק שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים:

ד וְכָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֵדוּת עַם הָאָרֶץ טֶרֶם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ חֲזָקָה זוֹ אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּמִצְוֹת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ הֲרֵי זֶה הֶדְיוֹט וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין שֶׁהֲרֵי מְאַבֵּד מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי רְשָׁעִים:

ה וְכֵן [א] הַבְּזוּיִין פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין בַּשּׁוּק בִּפְנֵי כָּל הָעָם וּכְגוֹן אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין עֲרוּמִים בַּשּׁוּק בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלָאכָה מְנֻוֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עַל הַבּשֶׁת. שֶׁכָּל אֵלּוּ חֲשׁוּבִין כְּכֶלֶב וְאֵין מַקְפִּידִין עַל עֵדוּת שֶׁקֶר. וּמִכְּלַל אֵלּוּ הָאוֹכְלִין צְדָקָה שֶׁל עַכּוּ''ם בְּפַרְהֶסְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן שֶׁיִּזּוֹנוּ בְּצִנְעָה מְבַזִּים עַצְמָן וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  וכן הבזויין וכו' ואוכלים בשוק בפני כל העם. ספ''ק דקידושין (דף מ':) ת''ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי''א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי''א וכתבו בתוס' דדוקא אוכל פת פסול אבל לא אוכל פירות א''נ ל''ש פת ל''ש פירות אלא אם חוטף ואוכל הוא דמיפסיל וכגון שאין בו שוה פרוטה או שאינו מקפיד עליו דאי לא תיפוק לי משום גזל והכריחם בזה הא דאמרינן בירושלמי ר''ש ברבי הוה אכיל בשוק חזייה ר''מ (אמר לו) אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא והיינו באוכל פירות או באינו חוטף ואפ''ה אין שבח לת''ח ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע א''נ שרבינו סובר דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל מש''ה והיינו ההיא דירושלמי מ''מ אינו שבח לת''ח: וכגון אלו שהולכים וכו'. . ומכלל אלו האוכלים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ו:) אמר ר''נ אוכלי x צדקה של העכו''ם בפרהסיא פסולים לעדות והוא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה:

ו מַה בֵּין פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפָסוּל מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַפָּסוּל מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֵעִיד עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְהַפָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ הַכְרָזָה. לְפִיכָךְ כָּל עֵדוּת שֶׁהֵעִיד קֹדֶם שֶׁהִכְרִיזוּ עָלָיו מְקַבְּלִין אוֹתָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְכוּת הָעָם שֶׁהֲרֵי לֹא יָדְעוּ שֶׁהוּא פָּסוּל וְאֵין פְּסוּלוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  מה בין וכו'. שם א''ר אלעזר כולן פי' כל הפסולין לעדות צריכין הכרזה בב''ד ואסיקנא דה''מ פסולים דרבנן אבל פסולים דאורייתא לא בעו הכרזה:

ז עֵד [ב] אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לִשְׁאָר עֵדוּיוֹת. שֶׁהֲרֵי רָשָׁע בַּעֲבֵרָה שֶׁשָּׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְנֶאֱמָן לוֹמַר כַּהֲלָכָה שָׁחַטְתִּי. אֲבָל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁלּוֹ אֲבָל נֶאֱמָן הוּא עַל אֲחֵרִים:

 כסף משנה  עד אחד נאמן וכו'. איתא בדוכתי טובא: שהרי רשע בעבירה ששחט וכו'. פ''ק דחולין ונתבאר בדברי רבינו פ''ד מהלכות שחיטה: אבל החשוד וכו'. פ''ה דבכורות (דף ל"ה) פלוגתא ופשטו בפרק בתרא דיומא (דף ע"ח) אין הלכה כר''מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא כרשב''ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו והכי אמרינן בריש מציעא ובכמה דוכתי חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

ח * לְפִיכָךְ הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לָדוּן בּוֹ וּלְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֵּהָנוּ אֲחֵרִים. כֵּיצַד. נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר פֵּרוֹת פְּלוֹנִי מְתֻקָּנִים הֵם. וְנֶאֱמָן הַנֶּחְשָׁד לִמְכֹּר בְּשַׂר בְּכוֹר לוֹמַר בָּשָׂר זֶה שֶׁמּוֹכֵר פְּלוֹנִי חֻלִּין הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הָאִסּוּרִין. לְפִי שֶׁאֵימַת הָאִסּוּרִים עַל הָרְשָׁעִים וְאֵין אֵימַת הַמָּמוֹן עֲלֵיהֶן:

 ההראב"ד   לפיכך החשוד על דבר וכו' עד ואין אימת (הפסד) ממון עליהם. א''א זה אינו כן ומשנה שלמה היא במסכת דמאי פ''ד הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואל לו בשבת ואוכל על פיו חשכה מוצ''ש לא יאכל עד שיעשר ואי קשיא לך פסקא אחריתי הנכנס לעיר ואינו מכיר שם אדם נאמן ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן ה''ז נאמן הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ומומי בכור שאני דקנסא בעלמא הוא ומש''ה נאמן הוא על חבירו:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד לפיכך וכו' א''א זה אינו כן וכו'. ואני אומר דמה שהביא הראב''ד והעתיק מפ''ד דדמאי אינו ענין לנדון שלנו דהתם על של עצמו הוא ואינו נאמן עליו אלא בשבת בלבד משום דאימת שבת על ע''ה ולא נתכוון להשיג אלא מסיפא דההיא דמסיים בה לא מצאו אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והרי בבא זו הוא מעיד על של חבירו ואפ''ה משחשכה מוצאי שבת אינו נאמן וי''ל דשאני ההיא דאיכא למיחש שמא אמר לו כך כדי שלא ימנע מלאכול בשבת. ומ''ש ואי קשיא לך פיסקא אחריתי הנכנס לעיר וכו' הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני י''ל שהוצרכו לומר כן בירושלמי משום דאומר על עצמו שאינו נאמן ואין דרך בני אדם לומר כן על עצמן והוה לן למיחש לגומלין ומש''ה לא הוה לן להימוניה ואפי' לגירסא דידן במתני' ואמר לו אני (איני) [אינו] נאמן איש פלוני נאמן אכתי הוה לן למיחש לגומלין אלא משום דבאכסנאי הקילו. ומ''ש ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אינה ראיה דההוא סתמא היא בפ''ד דבכורות ובפ''ה שנויה במחלוקת דר''מ אמר הכי ורשב''ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו וסתם ואח''כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובפ' בתרא דיומא איפסיקא הלכתא כרשב''ג. ומ''ש ומומי בכור שאני וכו' י''ל דכיון דגמ' לא מפליג הכי גם רבינו לא מפליג וכבר כתבתי בזה בפ' י''ב מהל' מעשרות: וכן כל כיוצא בזה משאר איסורים [על] הרשעים ואין אימת בעל הממון עליהן. אין נסחא זו מכוונת ומצאתי נסחא אחרת וכ''כ בה ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ''ל וכך היא נסחת ויניציא:

ט מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מְעִידִין וְלֹא מְעִידִין עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן אַלָּמִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וְאֵינָן נִכְנָעִין תַּחַת עֹל הַדַּיָּנִים. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל מְעִידִין עָלָיו וּמֵעִיד הוּא לַמֶּלֶךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מלכי ישראל לא וכו'. סנהדרין פ' כה''ג (דף י"ח) דתנן המלך לא דן ולא דנין אותו א''ר יוסף (דף י"ט) ל''ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ומעידין אותם. וזהו שכיון רבינו באומרו מלכי ישראל וטעם הדבר ועניינו כתבתי בארוכה פ''ג מהל' מלכים ומלחמותיהם: אבל כ''ג וכו'. משנה שם וכבר נתבאר בהל' סנהדרין פ''ב ובפ''ה מהלכות אלו ושם הארכתי:

י הַמּוֹסְרִין [ג] וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהַמּוּמָרִים לֹא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים לִמְנוֹתָן בִּכְלַל פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁלֹּא מָנוּ אֶלָּא רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵלּוּ הַמּוֹרְדִין הַכּוֹפְרִין פְּחוּתִין הֵן מִן הָעַכּוּ''ם. שֶׁהָעַכּוּ''ם לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין וְיֵשׁ לַחֲסִידֵיהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין וְאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 כסף משנה  שהעכו''ם לא מורידין וכו'. פרק אין מעמידין (דף כ"ו) תני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו''ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והנהפכים לע''ז מורידין ולא מעלין ואוקמוה התם דוקא במומר לע''ז להכעיס: ויש לחסידיהם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בפ' חלק תפס רבינו סברת ר''י דהלכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר:

הלכות עדות - פרק שנים עשר

א כָּל הַנִּפְסָל בַּעֲבֵרָה אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לוֹקֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָבַר עַל דְּבָרִים שֶׁפָּשַׁט בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן עֲבֵרָה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אוֹ לַשָּׁוְא אוֹ גָּזַל אוֹ גָּנַב אוֹ אָכַל נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם רָאוּהוּ עֵדִים עוֹבֵר עַל דָּבָר שֶׁקָּרוֹב הָעוֹשֶׂה לִהְיוֹת שׁוֹגֵג צְרִיכִין לְהַזְהִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יִפָּסֵל. כֵּיצַד. רָאוּהוּ קוֹשֵׁר אוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִין זֶה. וְכֵן אִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ בַּיּוֹם טוֹב צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת שֶׁמָּא שׁוֹכֵחַ הוּא. וְכֵן הַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא תָּמִיד אוֹ מִי שֶׁנַּעֲשָׂה מוֹכֵס אוֹ גַּבַּאי שֶׁמּוֹסִיף לְעַצְמוֹ צְרִיכִין הָעֵדִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִים דְּבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל עֲבֵרָה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים לָעֵדִים שֶׁזֶּה יָדַע שֶׁהוּא רָשָׁע וְעָבַר בְּזָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת וְאֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  כל הנפסל וכו'. כל זה נלמד מדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ו) הנהו קבוראי דקברו נפשא ביו''ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות אכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע א''ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה עבדינן והא קא משמתינן להו כלומר וחוזרין ושונין בעבירה סברי כפרה עבדי לן רבנן כלומר מותר לחלל יו''ט בשביל המצות ונשב בנדוי משום כפרה. נראה מכאן שאע''פ שלא התרו בהם פסולין דהא הנהו קבוראי לא אתרו בהו דאי אתרו בהו לא שייך למימר דסברי מצוה עבדינן ואפ''ה פסלינהו רב פפא וע''כ לא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אע''ג דלא אתרו בהו פסילי ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מיפסלי:

ב אֵין אָדָם נִפְסָל בַּעֲבֵרָה עַל פִּי עַצְמוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל אוֹ הִלְוָה בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ אֵינוֹ נִפְסָל. וְכֵן אִם אָמַר שֶׁאָכַל נְבֵלָה אוֹ בָּעַל אֲסוּרָה אֵינוֹ נִפְסָל עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים אֶת עַצְמוֹ רָשָׁע. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁהֵעִיד עָלָיו שִׁמְעוֹן שֶׁהִלְוָה בְּרִבִּית וְהֵעִיד לֵוִי וְאָמַר לִי הִלְוָה בְּרִבִּית. הֲרֵי רְאוּבֵן נִפְסָל בְּעֵדוּת שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי הוֹדָה לֵוִי שֶׁלָּוָה בְּרִבִּית אֵינוֹ מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וְנֶאֱמָן עַל רְאוּבֵן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהֵעִיד שֶׁפְּלוֹנִי רְבָעוֹ בֵּין בְּאָנְסוֹ שֶׁל נִרְבָּע בֵּין [א] בִּרְצוֹנוֹ הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ. פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ אֲבָל לֹא לְהָרְגָהּ. * וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. פְּלוֹנִי רָבַע אֶת שׁוֹרִי הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ שֶׁאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ:

 ההראב"ד   וכן כל כיוצא בזה וכו' עד שאין אדם קרוב אצל ממונו. א''א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים פלוני רבע את שורי שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינן דיבורא וגם על שורו נתכוון להעיד וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:

 כסף משנה  אין אדם נפסל בעבירה ע''פ עצמו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט':) מימרא דרבא: לפיכך ראובן שהעיד עליו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ה) מעשה בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד סהדא אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד סהדא אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא וכו' משום דפלגינן דיבורא וכמו שנפרש בסמוך: וכן מי שהעיד וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות ופסק כרבא. וא''ת הרי כתב רבינו פ''ג מהלכות אלו ומייתי לה פ''ב דכתובות (דף י"ח:) שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת שוחד שלקחנו על עדות זו אינם נאמנים לפסול השטר משום דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא פלגינן דיבורא נהימנינהו במאי דאמרי פסולים היינו ולא מחמת ממון והתוס' תירצו תירוצים הרבה על קושיא זו בפ''ק דסנהדרין ובסוף פ''ב דיבמות ובפרק ב' דכתובות ולדעתי המחוור שבהם דהתם עיקר העדות אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה אם כן מיד עושים עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבורא אבל הכא עיקר העדות להרוג את פלוני הילכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע אינו נאמן. וכתב המרדכי פ' זה בורר דקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וסברא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונ''מ ליורשיו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולים להעיד עכ''ל: פלוני בא על אשתי וכו'. פ''ק דנסהדרין (דף י"ט) מימרא דרבא כלשון הזה: פלוני רבע את שורי וכו'. שם (דף י') בעיא ופשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו ומפרש רבינו כרש''י שפירש דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וי''מ דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו שכתב הראב''ד א''א מן המפרשים הטובים וכו':

ג שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד שֶׁהוּא פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחָזַר בּוֹ אוֹ שֶׁלָּקָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּם וְאָמְרוּ לֹא עָשָׂה עֲבֵרָה זוֹ וְלֹא נִפְסַל הֲרֵי זֶה סָפֵק פָּסוּל. לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ וְלֹא יָדוּן עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה:

 כסף משנה  שנים שהעידו על אחד שהוא פסול וכו'. פ''ב דכתובות (דף כ"א:) מימרא כתבתיה פרק ו' א''ר אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה ומפרש רבינו כרש''י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכו' קאי ואמאי מעידין עליו וחותם דהא אמר ליה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע''ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי והרי''ף האריך שם והביא ראיה בדין זה כדעת רבינו ודלא כר''ח שפירש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה''ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה:

ד כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ. אֲבָל שְׁאָר פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁחָמְסוּ אוֹ שֶׁגָּזְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְּמוּ צְרִיכִין תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הֵן פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן מִדַּרְכָּן הָרַע:

 כסף משנה  כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה. כלומר אם לא היתה שם התראה או שחסר דבר מהדברים שצריך לחייבו מלקות בין שלקה בב''ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו ולמדו כן ממאי דתנן בסוף מכות (דף כ"ג) ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו וכן היא גירסת ספר מצות גדול ומ''מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו ובפרק שני מהל' טוען ונטען כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי זה גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות. ומ''ש אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע''פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה לומר דלא תימא כשם שהמחוייב מלקות כיון שלקה הוכשר כך המחוייב ממון גזל או חמס כיון ששלם הוכשר אלא הרי הוא בפסלותו עד שיודע ששב מדרכו הרעה בלי ערמה וכמו שנתבאר פרק י' מהלכות אלו: כתב הטור בסי' ל''ד וז''ל כתב הרמב''ם אע''פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר''ל אע''פ ששלמו כיון דבכפיית ב''ד שילמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ''ל. ולי נראה שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפי' החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפי' הכי לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע''פ שהחזירו הממון מכל מקום עבירה דעבוד עבוד וצריכים תשובה ממנה:

ה מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַלְוִים בְּרִבִּית מִשֶּׁיִּקְרְעוּ שִׁטְרוֹתֵיהֶן מֵעַצְמָן. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁלֹּא יַלְווּ בְּרִבִּית אֲפִלּוּ [ב] לְעַכּוּ''ם:

ו מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמְשַׂחֲקִין בְּקֻבִּיָּא מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת פַּסִיפְסֵיהֶם. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ בְּחִנָּם:

ז מֵאֵימָתַי חֲזָרַת מַפְרִיחֵי יוֹנִים מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁצָּדִין בָּהֶן. וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה שֶׁאֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יַעֲשׂוּ:

 כסף משנה  (ה-ז) ומה שכתב רבינו בחזרת מלוי ברבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. ברייתא פרק זה בורר (דף כ"ה:) כלשון רבינו:

ח מֵאֵימָתַי חֲזָרַת סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית מִשֶּׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית וְיִבָּדְקוּ. וְלֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אֶלָּא כּוֹתֵב אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי כָּנַסְתִּי מָאתַיִם זוּז מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הֵם נְתוּנִים בְּמַתָּנָה לָעֲנִיִּים:

 כסף משנה  ומה שכתב בסוחרי שביעית ולא חזרת דברים וכו'. שם בסוף הברייתא אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו וכו' ומשמע דלפרש דברי תנא קמא אתא:

ט מֵאֵימָתַי חֲזָרַת הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעָה מִשֶּׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיֹאמַר לָהֶם חָשׁוּד אֲנִי אוֹ יִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב יְשַׁלֵּם וְלֹא יִרְצֶה לְהִשָּׁבַע. וְכֵן טַבָּח שֶׁהָיָה בּוֹדֵק לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְיָצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹכְלֵי טְרֵפָה שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְעֵדוּת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת עַד שֶׁיֵּרָאֶה מִמַּעֲשָׂיו שֶׁנִּחָם עַל רָעָתוֹ. וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וִיכַסֶּה שְׁחוֹרִים וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחְזִיר אֲבֵדָה בְּמָמוֹן חָשׁוּב. אוֹ יוֹצִיא טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב:

 כסף משנה  מאימתי חזרת המועל וכו'. ירושלמי כתבו סמ''ג. ומ''ש או יתחייב בב''ד וכו'. נ''ל שלמדה רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך: ומ''ש וכן הטבח וכו'. שם (דף כ"ה) ההוא טבח דאישתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה פסליה ר''נ ועבריה אזל ורבי מזייה וטופריה ואסיקנא התם שאינו כשר עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבדה וכו' אי נמי יוציא טרפה בדבר חשוב וסובר רבינו דהא עובדא בשוחד ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשום הכי לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו' דכיון דהוי מילתא דממון מצריכין ביה הני מילי לאכשורי לשיתברר לנו שחזר בו מחמדת ממון אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וכן נראה מדברי רבינו שכתב שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהם פסולים לעדות נראה שטעם הפסול ביוצא טרפה מתחת ידו לפי שכיון שהוא מאכיל הטריפות חזקה שגם הוא אוכל והוה ליה עובר על לאו דובשר בשדה טרפה שא''ת שאינו נפסל אלא מפני שהוא מאכיל טרפות ועבר על ולפני עור וכו' הא לא מיפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכמ''ש רבינו בפרק עשירי ואלפני עור לא לקי אלא ודאי מש''ה מיפסיל דחשיד הוא שגם הוא אוכל וזהו שכתב רבינו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפות שהם פסולים לעדות כלומר שכל מאכילי או אוכלי טרפה בין של עצמם בין של אחרים פסולים הם ומטעמא דכתיבנא לא נשתנה דינם אלא שהמאכילים משל אחרים בתשובה כשרים ומאכילים משל עצמם אינם כשרים עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו'. זה נ''ל שהוא מבואר בדברי רבינו אבל הוצרכתי להאריך לפי שמצאתי כתוב בח''מ סי' ל''ד ז''ל לשון הרמב''ם טבח שבודק לעצמו ומכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו ע''כ ויש לתמוה עליו שמאחר שהיה מפרש כן בדברי רבינו למה לא כתב כן בשם אביו הרא''ש שגם הוא ס''ל דההוא דטבח שיצתה טרפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון הוא שכך כתב בפסקיו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ''ש שבאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ''ל אלמא דבההיא דחשוד על הטרפה בשיש לו בה הנאת ממון עסקינן. ולי נראה שאין הדברים אמורים אלא לענין חזרה דביוצא טרפה מתחת ידו והיה מוכר לאחרים אינו חוזר לכשרותו עד שילבש וכו' אבל היוצא מתחת ידו טרפה ואינו שלו נהי דמיפסיל אבל בתשובה מתכשר וכמ''ש. ומיהו אפשר לקיים דברי הטור בסברת רבינו דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל משום דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ומאי דאמרינן או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב או לא ועוד שהרי העבירוהו והוא הלך שם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם. ומ''ש רבינו שיקרעו שטרותיהן מעצמן כלומר שאם ב''ד כפו אותם על כך לא עלתה להם תשובה כיון שבאונס עשו וביאר רבינו במלוי ברבית שצריך שיהיו מעצמן לכולם:

י וְכֵן עֵד זוֹמֵם שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ מָמוֹן חָשׁוּב לְהָעִיד בְּשֶׁקֶר וְלֹא רָצָה הֲרֵי זֶה עָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחָזַר לְכַשְׁרוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכן עד זומם וכו'. נ''ל שגם זה למד ממעשה דטבחא שכתבתי בסמוך:

הלכות עדות - פרק שלשה עשר

א  הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִים [א] לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-טז) 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל לָאו זֶה שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל פִּי בָּנִים וְלֹא בָּנִים עַל פִּי אָבוֹת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קְרוֹבִים. אֵין פְּסוּלִין מִדִּין תּוֹרָה אֶלָּא קְרוֹבִים מִמִּשְׁפַּחַת אָב בִּלְבַד. וְהֵם הָאָב עִם הַבֵּן וְעִם בֶּן הַבֵּן. וְהָאַחִין מִן הָאָב זֶה עִם זֶה וּבְנֵיהֶן זֶה עִם זֶה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַדּוֹדִים עִם בֶּן אָחִיו. אֲבָל שְׁאָר הַקְּרוֹבִים מִן [ב] הָאֵם אוֹ מִדֶּרֶךְ הָאִישׁוּת כֻּלָּן פְּסוּלִין מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  הקרובים פסולים וכו' עד כולן פסולים מדבריהם. פרק זה בורר (דף כ"ז:) אמתניתין דואלו הן הקרובין שיילינן מה''מ דת''ר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות וכו' אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי בנים לבנים מנלן א''כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי וכו' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע''כ בגמרא, ופירש''י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן נינהו וכו' אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו וכל שכן אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קא אתו עכ''ל. וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן א''ק יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן א''ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וא''כ נאמר דדוקא עדות לחובה ובדיני נפשות הוא דפסיל מדאורייתא אבל לזכות ובדיני ממונות לא מיפסלי אלא מדרבנן כיון שלא למדום אלא באם אינו ענין. וי''ל דבשלמא קרובי האם פשט הכתוב אינו מורה על פסולם כלל דלא פסל אלא קרובי האב דוקא אבל גבי זכות אע''ג דנקט לחובה לית לן למימר דדוקא נקט פיסולא לחובה ולא לזכות דמ''ט איכא לפלוגי בינייהו אלא ודאי נקט חובה וה''ה לזכות ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפילו הכי לא מהימני לזכות דיש לומר דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כל שכן דלא מהימני ולגבי דיני ממונות כיון דודאי לא מהימני לזכות ה''ה לחובה ולא מפלגינן בינייהו כי היכי דלא מפלגינן בדיני נפשות בין זכות לחובה אי נמי דאית לן למימר השתא ומה כשהקרוב בא לחייב מיתה לקרובו שהשכל גוזר דקושטא קאמר שאפילו כשהוא אמת דרכו להעלימה כדי להצילו השתא דמסהיד למקטליה בצדק כל אמרי פיו אפי' הכי אשמעינן קרא דלא מהימן לשאר עדיות לא כל שכן דלא מהימן וקרוב לזה כתב הרב בספר מצות אשר לו מצוה רפ''ח וא''כ בלאו דרשא דאם אינו ענין הוה אמרינן דפסילי לנפשות וממונות בין לזכות בין לחובה ולא איצטריך להו למידרש לזכות אלא משום דאייתר להו יומתו וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא ואיידי דדריש לזכות דריש נמי לדיני ממונות ממשפט אחד יהיה לכם ולאו להאי דרשא בלחוד אייתר דמיניה ילפינן לכמה דברים שדיני ממונות ודיני נפשות שוים וכדתנן (דף ל"ב) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם כללא דמילתא (דמלתא) שלזכות ולדיני ממונות מפשט הכתוב נלמוד כן ולכך אמר דפסילי מדאורייתא אבל קרובי אם אדרבה פשטיה דקרא משמע אבות ולא אם ולהכי אמר דהוי מדבריהם. זה נראה לי להעמיד דברי רבינו:

ב הַגֵּרִים אֵינָן בְּדִין הַקְּרוֹבִים. אֲפִלּוּ שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מְעִידִין זֶה לָזֶה. שֶׁהַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד הוּא חָשׁוּב:

 כסף משנה  הגרים אינם בדין הקרובים וכו'. יבמות פ' נושאין על האנוסה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותרין לישא זה אשתו של זה אם מת או גירשה ואמר רבא נמי התם (דף צ"ח) דאמור רבנן אין אבות לעכו''ם לא תימא משום דשטופי זמה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן דהא שני אחין תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצים ולא מייבמין וכתב רבינו שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע''ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת שאינו כן כמ''ש בביאור ח''מ וביבמות פרק כיצד (דף כ"ב) אמר רב נחמן (גרים) הואיל ואתו ליד נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחים מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחים מן האם נמי מעידין לכתחלה ומאי שנא מעריות (דאמרינן התם דאסורות) ערוה לכל מסורה עדות לב''ד מסורה ופירש''י ערוה לכל מסורה הכל נושאין נשים ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכ''ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי עדות לב''ד מסור ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב''ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

ג הָאַחִים זֶה עִם זֶה בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. וּבְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שֵׁנִי בְּשֵׁנִי. וּבְנֵי בְּנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  האחין זע''ז וכו'. בתרא פ' י''נ (דף קכ"ח) שלח ליה ר' אחא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ע''כ בגמ' ומפרש רבינו דמר בר רב אשי סבר דשלישי בראשון הוא ומש''ה אכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהם ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון וכ''פ הרי''ף והרא''ש ז''ל ודלא כרשב''ם שפי' ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא ופסק רבינו כרבא וכ''פ הרי''ף ורשב''ם ודלא כרבינו תם וה''ג שפסקו שאין הלכה כרבא אלא כרב דאמר פ' זה בורר שלישי בראשון פסול:

ד וּלְעוֹלָם שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן [ג] כָּשֵׁר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי. אֲבָל שֵׁנִי בְּשֵׁנִי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֵׁנִי בְּרִאשׁוֹן שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים:

ה הָאָב עִם בְּנוֹ כְּרִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן הוּא. לְפִיכָךְ הָאָב עִם בֶּן בְּנוֹ פָּסוּל. וְעִם בֶּן בֶּן בְּנוֹ שֶׁהוּא רְבִיעִי [ד] מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן. וְכֵן הַדֶּרֶךְ בִּנְקֵבוֹת. כֵּיצַד. שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אָח וַאֲחוֹתוֹ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם הֲרֵי הֵם רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. בְּנֵיהֶם בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שֵׁנִי בְּשֵׁנִי. בְּנֵי בְּנֵיהֶם אוֹ בְּנוֹת בְּנוֹתֵיהֶן שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי. כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מוֹנֶה בִּזְכָרִים רִאשׁוֹן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כָּךְ אַתָּה מוֹנֶה בִּנְקֵבוֹת:

ו כָּל אִשָּׁה שֶׁאַתָּה פָּסוּל לָהּ כָּךְ אַתָּה פָּסוּל לְבַעְלָהּ שֶׁהַבַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ. וְכָל בַּעַל שֶׁאַתָּה פָּסוּל לוֹ כָּךְ אַתָּה פָּסוּל לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהָאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ:

 כסף משנה  כל אשה שאתה פסול לה וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ח:) רב איקלע למיזבן גוילי ובעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי דבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה והני תרי לישני לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכ''כ נמוקי יוסף והכי משמע בירושלמי:

ז כָּל שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהֵן זוֹ עִם זוֹ שֵׁנִי בְּשֵׁנִי בַּעְלֵיהֶן [ה] מְעִידִין זֶה לָזֶה. אֲבָל אִם הָיָה רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן כְּגוֹן שֶׁלָּקַח זֶה אִשָּׁה וְזֶה בִּתָּהּ אֵין מְעִידִין זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  כל שתי נשים וכו'. פ' זה בורר שם ת''ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו פי' פסולין לעדות ואסיקנא התם דהכי קאמר חורגו לבד אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ''ש חורגו וכו' א''ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואיכא למידק דהיכי קתני גיסו לבדו אי פירוש גיסו היינו אחי אשתו הא בנו הוי פסיל להאי דהא בעל אחות אביו הוא ואי פירוש גיסו שהם בעלי שתי אחיות הא הוי לבנו דגיסו בעל אחות אמו ותירץ הרי''ף דגיסו לבדו לא אתא למעוטי אלא בן גיסו באשה אחרת והביא ראיה מהירושלמי אבל רש''י והתוס' פירשו דגיסו לבדו אתא למעוטי חתנו אבל לא מיעט בנו ולזה הסכים הרא''ש בפסקיו ופי' רש''י והתוס' לא כיון אליו רבינו שהרי כתב שאין אדם מעיד לחתן אחות אשתו ולכן תמהני על ההגהות שעל מ''ש שכל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה כתבו וכן פר''י דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בקורבה שנתרחקה קצת ואפילו לקח זה האשה וזה בת אחותה וכל שכן באלו והרי רבינו כתב בסמוך שחתן אחות אשתו פסול לו אלא ודאי דעת רבינו כהרי''ף שכן כתב וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו וכו' לבעל בת אחות אשתו הוי ראשון בשני ואמרינן תרי זימני בעל כאשתו וא''כ צריך לדקדק מנין לו לרבינו דכשהנשים שני בשני בעליהן כשרים זה לזה. ונראה שלמד כן מהירושלמי שפירש דהב''ע דגיסו לבדו פסול ולא בנו ולא חתנו בשיש לו בנים וחתנים מאשה אחרת אבל מאותה אשה אף חתנו פסול והרי הוא וחתן אחות אשתו נשותיהן ראשון בשני נינהו ואפילו הכי פסול ממילא שמעינן דלא מיפסיל אלא דוקא בההוא גוונא אבל (כששתי הנשים שני בשני) מיהא כשר כיון שלא מצינו מי שאמר תרי זימני בעל כאשתו בשני בשני וכיון דמעיקרא הוה מיבעיא לן אי אמרינן בעל כאשתו אפילו חדא זימנא מסתיין לפסול היכא דאיתמר בהדיא אבל היכא דלא אתמר (הא ודאי) כשר ולפי שרבינו למד דין זה ממה שאמרו חורגו וגיסו לבדם לכך גבי ראשון בראשון כתב המשל כגון שלקח זה אשה וזה בתה שהוא בעל חורגתו והו''ל חורגו וכן בעלי אחיות דהיינו גיסו אבל בשני בשני לא כתב משל משום דמדיוקא קא אתי ואין המשל כתוב בגמ' ומתוך מה שלמדנו דדוקא כשהשתי נשים זו עם זו שני בשני הוא דבעליהן כשרים אבל לא כשהן שני בראשון:

ח וְכֵן בַּעְלֵי אֲחָיוֹת פְּסוּלִין זֶה לָזֶה וַהֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן:

ט וְכֵן לֹא יָעִיד לְבֶן [ו] אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבַעַל בַּת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל מֵעִיד הוּא לְבֶן בַּעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת:

י כָּל אִישׁ שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבָיו כְּגוֹן בְּנוֹ וְאָחִיו. וְכֵן כָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵשֶׁת קְרוֹבְךָ הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבֶיהָ:

 כסף משנה  כל איש שאין אתה מעיד לו וכו'. למד כן מהדין שכתב בסמוך אחי האח מן האם מעידין זה לזה ואע''פ שאחיו של זה הוא אחיו של זה לפי שאין ביניהם קורבה כלל וזה כיוצא בו וכתב רבינו כאן דין זה להיותו נוגע לענין אישות:

יא אֲבִי כַּלָּה וַאֲבִי חָתָן מְעִידִים זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  אבי כלה ואבי חתן וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ח:) מימרא דרב חסדא:

יב אֲחֵי הָאָח מִן הָאֵם מְעִידִין זֶה לָזֶה שֶׁהֲרֵי אֵין בֵּינֵיהֶן קֻרְבָה [ז] כְּלָל. כֵּיצַד. רָחֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְיוֹסֵף וְיָלְדָה מִמֶּנָּה רְאוּבֵן. וְהָיָה לְיוֹסֵף בֵּן מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוּא מְנַשֶּׁה. וּמֵת יוֹסֵף וְנִשֵּׂאת לְשִׁמְעוֹן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ יְהוּדָה. הֲרֵי מְנַשֶּׁה וִיהוּדָה מְעִידִין זֶה לָזֶה:

 כסף משנה  אחי האח מן האם וכו'. גם זה שם מימרא דרב חסדא:

יג הָאִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵעִיד לֹא לִבְנָהּ. וְלֹא לְאֵשֶׁת בְּנָהּ. וְלֹא לְבִתָּהּ. וְלֹא לְבַעַל בִּתָּהּ. וְלֹא לְאָבִיהָ. וְלֹא לְאִמָּהּ. וְלֹא לְבַעַל אִמָּהּ. וְלֹא לְאֵשֶׁת אָבִיהָ:

 כסף משנה  האיש עם אשתו ראשון בראשון. כלומר דאי הוה שני בשני לא היה פסול להעיד לקרובותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך: לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. שם במשנה וברייתא חורגו פסול וכבר נתבאר בפ' זה דבעל כאשתו ואשה כבעלה ולכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה: ולא לאביה וכו'. שם (דף כ"ח) א''ר נחמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וא''כ ודאי דפסול הוא לחמותו ולחמיו וחמיו הוא ג''כ מפורש במשנה והא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה וא''כ הרי בעל חמותו ואשת חמיו פסולין ונ''ל שלא היתה כוונת רבינו כאן אלא ללמדנו דאשה כבעלה בכל הני דאילו להשמיענו קרובי האשה הפסולים הו''ל לכתוב גם אחי חמותו ובן ובת אחי חמותו:

יד אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה הָאִישׁוּת הֲרֵי הִיא כִּנְשׂוּאָה לְעִנְיַן עֵדוּת. [בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים] בַּאֲרוּסָתוֹ עַצְמָהּ שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד לָהּ. אֲבָל אִם הֵעִיד לִקְרוֹבֵי אֲרוּסָתוֹ כְּגוֹן בַּעַל אֲחוֹתָהּ אוֹ בְּנָהּ וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין פּוֹסְלִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:

 כסף משנה  אשתו ארוסה וכו'. שם אמר רבה בר בר חנה מעיד אדם לאשתו ארוסה ודחו ואמרו מאי דעתיך כדאמר ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן וכו' מתה אינו יורשה וכו' התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה וסובר רבינו דדוקא לגבה איקרבא דעתיה אבל לגבי קרוביה אכתי לא איקרבא ושיעור לשון רבינו כך אבל אם העיד לקרובי ארוסתו וכו' אין פוסלין אותה עד שישאנה ואח''כ אם יעיד עליה יפסלו עדותו ומשמע מדברי רבינו שלכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו ואם העיד אין פוסלין עדותו והם דברי הרי''ף בתשובה כמ''ש העיטור באות קו''ף קבלת עדות וכתבו המרדכי בהגהות סנהדרין וכן מצאתי כתוב בשם גאון:

טו זֶה שֶׁפָּסְלָה תּוֹרָה עֵדוּת הַקְּרוֹבִים לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֵעִיד לוֹ לֹא לְטוֹבָתוֹ וְלֹא לְרָעָתוֹ. אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא. לְפִיכָךְ הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא כָּשֵׁר [ח] לְעֵדוּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְדַיָּנוּת. שֶׁלֹּא גָּזְרָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַקְּרוֹבִים:

 כסף משנה  זה שפסלה תורה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא. בב''ב ס''פ מי שמת (דף קנ"ט): לפיכך האוהב והשונא וכו'. פרק זה בורר (דף כ"ט) אליבא דרבנן וכן פסק הרי''ף ז''ל:

הלכות עדות - פרק ארבעה עשר

א  כָּל מִי שֶׁאֵין אַתָּה מֵעיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ. אִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָה לוֹ [א] בָּנִים הֲרֵי זֶה נִתְרַחֵק וְכָשֵׁר:

 כסף משנה  כל מי שאין אתה מעיד לו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ז:) משנה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב ובגמרא (דף כ"ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה:

ב מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע הָעֵדוּת וְהוּא פִּקֵּחַ וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ. פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן מִדַּת הַקַּרְקַע שֶׁהוּא מֵעִיד בָּהּ וּמְסַיֵּם מְצָרֶיהָ. שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה. הֲרֵי זֶה [ב] פָּסוּל. אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ. פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בֵּינְתַיִם כָּשֵׁר. תְּחִלָּתוֹ בְּפַסְלוּת אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת פָּסוּל. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּעֵדוּת וְהוּא קָטָן וּבָא וְהֵעִיד בָּהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל אֵינָהּ כְּלוּם:

 כסף משנה  מי שהיה יודע לחבירו עדות וכו'. בתרא פרק יש נוחלין (דף קכ"ח) ברייתא כלשון רבינו כתבה הרי''ף פרק זה בורר. ומ''ש אע''פ שיכול לכוין מדת הקרקע. שם אמר שמואל דסומא אם מכוין מדת הקרקע ומסיים מצריה כשר ואידחיא ליה מדתניא האי ברייתא סתמא דסומא פסול ולא מכשר אלא בפתוח ונסתמא וחזר ונתפתח:

ג וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶן עַל עֵדוּת שֶׁמֵּעִיד כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל הוֹאִיל וְהֵם דְּבָרִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ עַל מַה שֶּׁרָאָה בְּקָטְנוֹ. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָבִי אוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹ שֶׁל אָחִי מִפְּנֵי שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם. זָכוּר אֲנִי בִּפְלוֹנִית שֶׁנִּשֵּׂאת וְנַעֲשָׂה לָהּ מִנְהַג הַבְּתוּלוֹת. הוֹאִיל וְרֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִשָּׂאוֹת וּכְתֻבָּה מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בְּשַׁבָּת שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד מִדִּבְרֵיהֶם. שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּל וְלֶאֱכל בִּתְרוּמָתוֹ לָעֶרֶב. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תְּרוּמָה. וְשֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִים חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאָמַר לִי אַבָּא מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה מִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה. וְאָכַלְנוּ בַּקֳצָצָה שֶׁל פְּלוֹנִי שֶׁהֶאֱכִילוּנִי אֶחָיו כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲחִיהֶם פְּלוֹנִי נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְהַחֲזִיק זֶה הַכֹּהֵן לֶאֱכל בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ לִדְחוֹתוֹ מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  ואלו הן הדברים וכו' עד אינו נאמן. משנה וברייתא בכתובות סוף פרק ב' (דף כ"ח): נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וכו'. כבר נתבאר בדברי רבינו פרק שביעי: זכור אני בפלונית וכו'. שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא: ושהמקום הזה בית הפרס. פירושו כתב הר''ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן. אבל הראב''ד כתב בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנדש ונופח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה ונפוח אינה אלא מדרבנן שמא גלגלה עצם כשעורה לשם ע''כ. ומכל מקום הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתניתין אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כל שכן בדאורייתא עכ''ל הר''ן ז''ל: ועד כאן היינו באים בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. כלומר מדאורייתא אינו אסור אלא חוץ לשנים עשר מיל כמו שנתבאר בדברי רבינו פרק כ''ז מהלכות שבת: ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו. פירוש כך העיד התינוק על ידי היה אבי שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר אינו נאמן דדילמא לא דק: ואכלנו בקצצה של פלוני וכו'. שם (דף כ"ח:) תנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו כלומר שיש לה פסול משפחה באים בני משפחה ומביאין חבית מליאה ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא פירוש אות וסימן זכרון לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו. ודע שהראב''ד מפרש דמשפחה זו פסולה היינו לענין דאי הוו תרי פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואף על גב דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה אבל הר''ן כתב דכי אמר שנאמן התינוק לומר אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשרה מיירי במשפחות כהנים שיצא עליה חשש פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היינו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה מדרבנן אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים בבירור אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכים על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קיימא לן אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן שהמקום הזה בית הפרס וכמו שפירשתי וכתב שדברי רבינו מטין לדבריו שנראה מדבריו שרצונו לומר שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר שהיה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שנאמן לדחותו משל תורה ואף על פי כן סתם הדברים יותר מדאי וכתב עוד דאף על גב דאמרינן בגמרא אמתניתין והוא שיהא גדול מעיד עמו לא קאי אכולהו אלא אזה כתב ידו של אבא ויצתה בהינומא ושהיה חולק עמנו על הגורן למסקנא דהתם דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך לתרומה נמי בעינן שנים כיוחסין אבל אשארא דתנן במתניתין לא בעינן ולאותן שנאמרו בברייתא כיון שלא נאמרה אותה מימרא עליהם פשיטא דלא בעינן גדול מעיד עמו אלא בעדותו לחודה סגי והרב המגיד כתב בפרק ט''ז מהלכות אישות שדעת רבינו דלא קאי והוא שיהא גדול מעיד עמו אלא אזה כתב ידי בלבד:

ד כָּל אֵלּוּ שֶׁמֵּעִיד בָּהֶן הַגָּדוֹל בְּמַה שֶּׁיָּדַע כְּשֶׁהָיָה קָטָן. אִם הָיָה עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד כְּשֶׁרָאָה דְּבָרִים אֵלּוּ וְהֵעִיד אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִשְׁתַּחְרֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן:

 כסף משנה  אם היה עכו''ם או עבד וכו'. ג''ז שם ומפרש טעמא בגמרא דאע''ג דהוה דעתיה לאיגיורי כיון דעכו''ם הוה לא הוה דייק:

ה  מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן. הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אֲבָל אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּזְלָן הֲרֵי זֶה שְׁטַר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין אֶלָּא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה לְפָסוּל בִּקְרִיבָה. שֶׁהַפָּסוּל בַּעֲבֵרָה חָשׁוּד לְזַיֵּף:

 כסף משנה  מי שהיה יודע לחבירו בעדות וכו'. בבא בתרא פרק מי שמת (דף קנ"ט) הובאה בהלכות פרק זה בורר כלשון רבינו ואמר בגמרא גבי גזלן כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין וכתבו התוס' דעיקר הפירוש שראו בית דין כתב ידו זה קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שאחר כך חתם וכ''כ הרי''ף ומשמע דלאו דוקא ב''ד דהוא הדין ראוהו עדים קודם שנעשה גזלן מהני דהא ליכא למיחש שמא אחר כך חתם וכ''נ מדברי הטור חושן משפט סי' מ''ו ואמרי' התם דלגבי חתנו אע''פ שלא הוחזק כתב ידו בב''ד אחרים מעידים עליו משום דלא פסלינן משום דלא מהימן ומכאן למד רבינו הטעם שכתב לחלוק בין פסולו מחמת עבירה למחמת קורבה:

ו  שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד [ג] וּשְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה אוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל בַּעֲבֵרָה. אַף עַל פִּי שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:

 כסף משנה  שטר שיש בו שני עדים בלבד. כלומר דאילו היו יותר משנים מן הסתם יש לנו להחזיק שטר זה בכשר כמו שנתבאר ספ''ה ודין זה בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ח) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וסבר רב יוסף לאכשורה ואותביה אביי ומסיק שאפילו הביא עדים כשרים שמסר לו שטר מתנה זו בפניהם לא מתכשרא דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול (משום דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא) וכתבו התוס' בס''פ מי שמת (דף קנ"ט בד"ה ואע"פ) שאם היו שנים מעידים ואח''כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו ולא חיישינן שמא היום נתן:

ז הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מִן הַשֵּׁנִי. הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֵדוּת אַחַת. אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה פְּלוֹנִית. נִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה. זֶה שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בִּשְׁטָר אֶחָד. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר הָיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ וְשֶׁלָּוִיתִי מִלֵּוִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד וְהַמַּקְנֶה אִישׁ אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת שֶׁאֵינָן תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ:

 כסף משנה  הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'. ירושלמי הובאה בהלכות פ''ק דמכות פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י וכן דעת רבינו ודלא כרבינו האיי ורבינו אפרים והרמ''ה שפסקו כר''ל דבתרי גופי לד''ה פלגינן דבורא. והוי יודע דלשון הכתוב בירושלמי כך הוא כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא ועררו בטל או במתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור''ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה. ומאחר שרבינו כאן והרי''ף ז''ל פ''ק דמכות פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה קשה היאך הרי''ף פ''ק דגיטין ורבינו פרק שביעי דהלכות עבדים פסקו בכותב כל נכסיו לעבדו דפלגינן דבורא וקנה עצמו אע''פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו והרי בירושלמי תלאום זו בזו. והר''ן כתב ביישוב זה ואפשר דהתם הכי קאמר דלריש לקיש דקאמר התם פלגינן דיבורא כל שכן הכא דפלגינן גבי כותב כל נכסיו לעבדו ומיהו לרבי יוחנן אפשר דבכותב נכסיו לעבדו פלגינן דיבורא משום דעבד ונכסים תרי גופי נינהו אבל כותב כל נכסיו לשני בני אדם הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע''כ וזה דוחק גדול שהרי כשאומרים בירושלמי אתיא כהדא הוא כמו כשאומרים בגמרא דילן כתנאי שר''ל דבר זה פלוגתא דהני תנאי הוא ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלדעת ר' אילא איפליגו רבי יוחנן ור''ל בכותב כל נכסיו לעבדו נמי אלא דאנן כיון דחזינן דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ודאי פסקינן כר''י אי משום דכוותיה קי''ל לגבי ר''ל אי משום דמתניתין מסייעא ליה כדאמרינן התם וכיון דבגמרא דילן איפליגו אביי ורבא בכותב כל נכסיו לעבדו וס''ל לרבא דפלגינן דיבורא וכלל גדול בידינו דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואחר שלא פסק שם הגמרא כאביי אלמא לא סבירא ליה דרבי אילא דלא דמיא האי פלוגתא להך דלגבי כותב כל נכסיו לעבדו נהי דלגבי נכסים בעינן קיום אבל לגבי עבד עצמו לא בעינן משום דהוי ככותב בשטר אחד הריני משחרר פלוני עבדי והריני נותן נכסי במתנה לאיש פלוני דלגבי עבד ודאי לא בעינן קיום והכי נמי כיון דמתחלה עבד ועכשיו בן חורין ובעל נכסים בבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלוני עבדי ובבחינת הנכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני דהא פנים חדשות באו כאן והוה ליה תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן דבורא אבל כשכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד כלומר שכתב כל נכסי נתונים לפלוני ולפלוני שהוא מעשה אחד בשני גופים לא פלגינן דיבורא ופשיטא דכגמרא דידן קי''ל ולא כרבי אילא ולפי שיטה זו פשוט הוא שאילו כתב שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני שלאותו שהם כשרים לו מהניא מתנה שהרי שני מעשים כשני גופים הם וכיון שרבינו כתב דין זה כך אני מכריע לומר שזה דעת רבינו ומכאן למדו וכתב בעיטור דמסתברא דירושלמי בנכסים שאין מוחלקין אבל מוחלקין כשרים לשאינו קרוב. אבל בעבד המביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך פלגינן דיבורא. אחר כך מצאתי שכתב הרא''ש ספ''ק דמכות ורבינו יואל הלוי כתב הלכה כר''י וכתב דרבינו לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר''י בכותב כל נכסיו לשני בני אדם דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וטעמא משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאיחלופי הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכהאי גוונא אמרינן בריש גיטין ובפרק ב' דגיטין עכ''ל. ולמדתי משם שמה שכתבתי דגמרא דידן לא ס''ל דאתי כהדא דההיא דירושלמי שיטה נכונה היא דהכי סבירא ליה לרבינו יואל:

הלכות עדות - פרק חמשה עשר

א  כָּל עֵדוּת שֶׁתָּבוֹא הֲנָאָה לְאָדָם מִמֶּנָּה אֵינוֹ מֵעִיד בָּהּ שֶׁזֶּה הוּא כְּמֵעִיד עַל עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ בְּנֵי הָעִיר שֶׁבָּא מְעַרְעֵר לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם בַּמֶּרְחָץ אוֹ בִּרְחוֹב שֶׁל עִיר. אֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי הָעִיר מֵעִיד בְּדָבָר זֶה וְלֹא דָּן [א] עַד שֶׁיְּסַלֵּק עַצְמוֹ בְּקִנְיָן גָּמוּר וְאַחַר כָּךְ יָעִיד אוֹ יָדִין:

 כסף משנה  כל עדות שתבא הנאה לאדם וכו'. בתרא פרק חזקת (דף מ"ג) ואמרינן התם דלא סגי כשיסלק עצמו מן הקרקע כשיאמר דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה דלא אמר כלום עד שיקנו מידו והקשו בתוספות דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו שנתבאר פרק י''ד והכא הוי תחלתו בפסלות והוי כמו קרוב ונתרחק ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פיסולו תלוי בגוף אלא בממון:

ב  בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶן הוֹאִיל וְלִשְׁמִיעָה הוּא עָשׂוּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְסַלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  בני העיר שנגנב ס''ת שלהם. ברייתא שם ואמרו בגמרא דכיון דלשמיעה קאי והוי נוגע בעדות עד דאזיל לעיר אחרת לדור אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר עליו:

ג הָאוֹמֵר תְּנוּ מָנֶה לַעֲנִיֵּי עִירִי אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הָעֲנִיִּים סְמוּכִים עֲלֵיהֶם וּפוֹסְקִין עֲלֵיהֶן צְדָקָה. אֲפִלּוּ אָמְרוּ שְׁנַיִם מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר אָנוּ נִתֵּן דָּבָר הַקָּצוּב עָלֵינוּ וְנָעִיד אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. שֶׁהֲנָאָה הוּא לָהֶם שֶׁיִּתְעַשְּׁרוּ עֲנִיִּים אֵלּוּ הוֹאִיל וְהֵן סְמוּכִין עַל בְּנֵי הָעִיר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  האומר תנו מנה וכו' במה דברים אמורים וכו'. ג''ז ברייתא וגמ' שם:

ד קַרְקַע שֶׁבֵּין שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁבָּא מְעַרְעֵר לְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יַד הַשֻׁתָּף. [ב] אֵינוֹ מֵעִיד לְשֻׁתָּפוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם סִלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנָּה וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לַשֻּׁתָּף וְשֶׁאִם בָּא בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ וּטְרָפָהּ מִיַּד הַשֻׁתָּף מְשַׁלֵּם לוֹ דָּמֶיהָ. וְאַחַר כָּךְ מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  קרקע שבין וכו'. שם (דף מ"ב ע"ב) אמר שמואל וכו' השותפין מעידין זה לזה ופריך בגמרא (דף מ"ג) אמאי נוגעים בעדותן הן כלומר דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם ותירצו בשקנו מידו שסילק עצמו מכל השדה והקשו עוד וכי קנו מידו מאי הוי פי' דסוף סוף נוגע בעדות הוא שאם יבא ב''ח דידיה יטרוף אותה שדה שסילק עצמו ממנה אם תשאר ביד השותף אבל אם יטלנה המערער ודאי לא יטרוף ממנו והאי הנאה היא לדידיה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ותירצו כשקבל עליו אחריות כלומר שאם יבא ב''ח דידיה ויטרפנה ממנו ישלמנה לו דהשתא מאי איכפת ליה להעמידה בפני ב''ח הא לגבי לוקח נמי כיון דמקבל עליה אחריות מיקרי רשע וזהו שכתב רבינו אלא אם כן סילק עצמו ממנה וכו' ושאם בא ב''ח וכו' כלומר וגם קבל על עצמו שאם בא ב''ח שלו וטרפה וכו':

ה הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה אִם יֵשׁ בָּהּ פֵּרוֹת אֵין הָאָרִיס מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ. שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה הָאָרִיס לְהַעֲמִידָהּ בְּיַד בְּעָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּטּל חֶלְקוֹ בַּפֵּרוֹת. וְאִם אֵין [ג] בָּהּ פֵּרוֹת מֵעִיד. אֲבָל הַשּׂוֹכֵר אִם לָקַח הַשְּׂכִירוּת בְּיָדוֹ וְאָמַר כָּל מִי שֶׁתִּתְקַיֵּם שָׂדֶה זוֹ בְּיָדוֹ יִטּל הֲרֵי זֶה [ד] מֵעִיד. וְאִם כְּבָר נָתַן הַשְּׂכִירוּת לְבַעַל הַשָּׂדֶה אֵינוֹ מֵעִיד. כֵּיוָן שֶׁאִם תֵּצֵא הַשָּׂדֶה לַמְעַרְעֵר חַיָּב לִתֵּן לוֹ שְׂכַר כָּל הַשָּׁנִים שֶׁיָּשַׁב בָּהּ אֵינוֹ מֵעִיד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  העורר על השדה וכו'. שם (מ"ו:) שלח ליה ר''נ בר רב חסדא לר''נ ברבי יעקב אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד והתניא אינו מעיד ל''ק הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא פירא בארעא כלומר דכי איכא פירא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא וגם לא טרח בה שנה זו לעשות בה צורכי זריעה תו ליכא למיחש למידי שהרבה שדות ימצא להיות בהם אריס: אבל השוכר אם לקח השכירות בידו וכו'. שם בראש הפרק (דף כ"ט) לענין חזקת שלש שנים דבעינן רצופות ובתים בלילה לא ידעי כלומר ואין מעידין עליהם ואפ''ה הויא חזקה ואמר התם רבה כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי אמר ליה דייני דשפילי פי' שפלים שאינם בקיאים בדין הכי דייני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה:

ו שִׁמְעוֹן שֶׁלָּוָה וְהָיָה [ה] רְאוּבֵן עָרֵב וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן הַלּוֶֹה וְהוֹצִיא קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ. אִם יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה אַחֶרֶת כְּנֶגֶד הַחוֹב הֲרֵי רְאוּבֵן הֶעָרֵב יֵשׁ לוֹ לְהָעִיד עַל אוֹתוֹ קַרְקַע שֶׁהִיא שֶׁל שִׁמְעוֹן. שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה בָּזֶה שֶׁאִם לְקָחָהּ יְהוּדָה הֲרֵי שָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁיִּפָּרַע מִמֶּנָּה בַּעַל חוֹבוֹ. * וְכֵן לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מֵעִיד לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי שֶׁלָּקַח אַחֲרָיו שֶׁזֶּה הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לַמּוֹכֵר שָׂדֶה [ו] בֶּן חוֹרִין כְּנֶגֶד דְּמֵי שָׂדֶה שֶׁל לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן. שֶׁאֵין לְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן הֲנָאָה בַּעֲמִידַת זֶה הַשָּׂדֶה בְּיַד לוֹקֵחַ שֵׁנִי. שֶׁאֲפִלּוּ נִטְרַף לוֹקֵחַ הָרִאשׁוֹן עַל הַמּוֹכֵר הוּא חוֹזֵר וַהֲרֵי יֵשׁ לוֹ [ז] שָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁיִּגְבֶּה מִמֶּנָּה:

 ההראב"ד   וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו' עד והרי יש לו שדה אחרת שיגבה. א''א דוקא בשעשאה אפותיקי עכ''ל:

 כסף משנה  שמעון שלוה והיה ראובן ערב וכו'. פרק חזקת הבתים (דף מ"ו:) ת''ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופרשב''ם ערב מעיד ללוה אם יצאו עסיקין על שדותיו של לוה והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שוה כנגד חוב שנתערב דאי לא הוי נוגע בעדות דב''ח יגבה ממנו. ודע ששם (דף מ"ז) אמרו קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ומכיון שלא חילק רבינו בין ערב לקבלן אלמא דכלשון ראשון סבירא ליה דלא מפליג בין קבלן לערב וכן כתב רבינו ירוחם לדעת רבינו: וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'. שם באותה ברייתא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי פ' כגון לוי ויהודה שקנו שתי שדות מראובן בזה אחר זה וקיימא לן דאין ב''ח גובה אלא מן האחרון ואם אין לו גובה משלפניו לוי ללוקח ראשון מעיד ליהודה להעמיד בידו שדה שלקח מראובן ומפרש רבינו והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי שיכול להעמידה בפני ב''ח דאי לא נוגע בעדות הוא ורשב''ם מפרש דהוא הדין אם יש ללוקח שני קרקע אחרת שלקח מראובן דאז לא יגבה ב''ח אלא מאותו קרקע של לוקח שני ורבינו לא חשש לכתוב כן דבכלל דבריו הוא דכיון דשדה זו של לוקח שני היתה של ראובן שלקחה לוקח שני אחר לוקח ראשון הוה ליה קרקע של ראובן: כתב הראב''ד דוקא בשעשאה אפותיקי עכ''ל:

הלכות עדות - פרק ששה עשר

א  רְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה אוֹ טַלִּית מִשִּׁמְעוֹן וּבָא יְהוּדָה וְעִרְעֵר עַל רְאוּבֵן וְאָמַר שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ שֶׁלִּי הִיא. אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהָעִיד לִרְאוּבֵן שֶׁאֵין זוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁל יְהוּדָה וְלֹא זוֹ הַטַּלִּית שֶׁל יְהוּדָה. שֶׁהֲרֵי שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ בְּיַד רְאוּבֵן שֶׁהוּא גְּזָלָהּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּחְזִירוֹ לוֹ מִיַּד הַגַּזְלָן. שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הָרְאָיָה שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹצִיא בָּהּ מִיַּד רְאוּבֵן אֶפְשָׁר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בָּהּ מִיַּד יְהוּדָה. וְכֵן אִם מָכַר רְאוּבֵן הַשָּׂדֶה הַגְּזוּלָה אוֹ הוֹרִישָׁהּ לְלֵוִי וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל לֵוִי. אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁמָּא נַחַת רוּחַ יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד לֵוִי:

ב מָכַר הַטַּלִּית הַגְּזוּלָה לְלֵוִי וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר. אִם מֵת רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁהֲרֵי אֵין טַלִּית זוֹ חוֹזֶרֶת לְשִׁמְעוֹן לְעוֹלָם שֶׁכְּבָר קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת וּכְבָר מֵת רְאוּבֵן הַגַּזְלָן וְאֵין לוֹ מִמִּי יִטּל דָּמֶיהָ. אֲבָל אִם עֲדַיִן רְאוּבֵן קַיָּם אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד אַף עַל הַטַּלִּית. שֶׁהֲנָאָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד בְּיַד יְהוּדָה כְּדֵי שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן גְּזָלָהּ וִישַׁלֵּם דָּמֶיהָ. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטַּלִּית בְּיַד יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁאִם תַּעֲמֹד בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ לַחְזֹר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (א-ב) ראובן שגזל שדה משמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בתרא פרק חזקת (דף מ"ג:) ת''ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דלאו דיהודה היא דניחא ליה דהדרא כלומר ניחא ליה דקיימא ביד לוי כי היכי דהדרא ליה שיש לו עדים שהיא שלו ואקשינן ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו ומקשינן תו ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה למיתני מכר ליתני גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ומהדרינן משום דקא בעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות וכגון דמית גזלן אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואקשינן תו ולוקמיה ביורש כלומר בגזל והוריש ואתא יהודה להוציאה מיד היורש דלא ליזיל שמעון וליסהיד לבן גזלן משום דאי תיקום ארעא ביד היורש יוציאנה שמעון מידו אבל אם היא ביד יהודה אמרי' היכא דקיימא תיקום שמעינן מהכא דבין שהשדה הגזולה בידו בין מכרה בין מת והורישה אין מעיד בעלה עליה ובפרה וטלית כל שלא מת ראובן או לא מכרה אין מעיד לו ג''כ עליה אבל אם מכרה ומת כיון דמטלטלין נינהו מעיד לו עליה ואף על פי שהקשו שם על זה ודחו אוקימתא זו היינו לענין שלא נפרש הברייתא כאוקימתא זו אבל מ''מ הדין דין אמת וכן כתב שם רשב''ם:

ג רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן וּלְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ. אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת הֲרֵי הוּא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן וְיִטְרְפֶנָּה בְּחוֹבוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם:

 כסף משנה  ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. שם (דף מ"ג) אמר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות פי' שהתנה שלא יהיה לו אחריות דאילו לא כתב אחריות בשטר הא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב''ח ואוקמה (דף מ"ה) בדלית ליה ארעא אחריתי לדידיה דאמר לא ניחא לי למהוי לוה רשע ולא ישלם ולגבי לוקח לא הוי רשע ולא ישלם דא''ל להכי זבני לך שלא באחריות ורבינו כתב הדברים סתם שפשוט הוא שאם יש שדה אחרת לראובן שלא יטרוף בעל חוב לשדה זו:

ד רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה אוֹ טַלִּית לְשִׁמְעוֹן וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר וּלְהוֹצִיא מִיַּד שִׁמְעוֹן. רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שֶׁהִיא שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁאֲפִלּוּ עָמְדָה בְּיַד שִׁמְעוֹן אֵין בַּעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן טוֹרֵף מִן הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ הָיוּ אַפּוֹתֵיקֵי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁזּוֹ הַפָּרָה וְהַטַּלִּית הֵם שֶׁל רְאוּבֵן הַמּוֹכֵר בְּוַדַּאי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם לֹא הוֹדָה שִׁמְעוֹן אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה. שֶׁאִם תֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי שִׁמְעוֹן יַחְזֹר שִׁמְעוֹן וְיִתְבַּע דָּמִים וְיֹאמַר לוֹ מָכַרְתָּ לִי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ [א] שֶׁלְּךָ שֶׁהֲרֵי בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ שֶׁהֵן שֶׁל יְהוּדָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּעִיד רְאוּבֵן לְאַבֵּד זְכוּת יְהוּדָה וְיַעֲמִיד הַמִּטַּלְטְלִין בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּשֶׁבָּאוּ עֵדִים וְהָעִידוּ שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁרְאוּבֵן זֶה לֹא הָיְתָה לוֹ קַרְקַע מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם לֹא בָּאוּ עֵדִים לְכָךְ אַף עַל הַפָּרָה וְהַטַּלִּית אֵינוֹ מֵעִיד. וְלָמָּה אֵינוֹ מֵעִיד עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא הִקְנָה אוֹתָם לְבַעַל חוֹבוֹ אַגַּב קַרְקַע וְכָתַב דְּאִיקְנֵי וְהִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע שֶׁנִּמְצָא בַּעַל חוֹבוֹ טוֹרֵף אַף הַפָּרָה וְהַטַּלִּית. לְפִיכָךְ לֹא יָעִיד עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה לְהַעֲמִידָן בְּיַד שִׁמְעוֹן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹבוֹ וְיִטְרְפֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינָן תְּלוּיִין אֶלָּא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְעֹצֶם בִּינָתוֹ שֶׁיָּבִין עִקַּר הַמִּשְׁפָּטִים וְיֵדַע דָּבָר הַגּוֹרֵם לְדָבָר אַחֵר וְיַעֲמִיק לִרְאוֹת. אִם יִמָּצֵא שֶׁיֵּשׁ לְזֶה הָעֵד צַד הֲנָאָה בְּעֵדוּת זוֹ אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה הֲרֵי זֶה לֹא יָעִיד בָּהּ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יָעִיד בְּדָבָר זֶה שֶׁמָּא נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא כָּךְ לֹא יָדוּן בְּאוֹתוֹ דָּבָר. וְכֵן שְׁאָר מִינֵי פְּסוּלִין כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסְלִין בְּעֵדִים כָּךְ פּוֹסְלִין בְּדַיָּנִים:

 כסף משנה  ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בדברים אלו. פרק חזקת (דף מ"ג:) סיפא דברייתא שכתבתי בסמוך מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו אמרו טעמא בגמרא (דף מ"ד:) משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו עשאם אפותיקי כלומר וכיון דאין בעל חוב גובה מהם אין לו הנאה בעדותו ואקשינן וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה ומהדרינן דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ואקשינן תו מדאמר רב פפא המוכר שדה שלא באחריות וכו' אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא''כ היאך יעיד לו עליה דהא אית ליה הנאה שלא יחזור עליו ומהדרינן הב''ע במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא''ל להכי זבני לך שלא באחריות מתוך זה נתבררו דברי רבינו. אבל קשה שכאן פסק כרב פפא דאמר נמצאת שדה שאינה שלו אפילו שלא באחריות חוזר עליו שכתב בד''א בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית וכו' ופשטא דשמעתא משמע דאליבא דרב פפא הוא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו דאילו לרב זביד כיון שאינו חוזר עליו אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו מעיד לו עליה. וכן כתב נמוקי יוסף דאליבא דרב זביד בכל ענין מצי מעיד וכן רשב''ם וכן בח''מ סי' ל''ז ורבינו ירוחם בנ''ב ח''ה ובפרק י''ט מהל' מכירה כתב רבינו המוכר קרקע וכו' אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום והיינו כרב זביד גם בפ' זה כתב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון וכו' ואי קי''ל כרב פפא תיפוק לי דאם יוציאו בטענה שאינה שלו יחזור עליו ויש לומר דרבינו משמע ליה דאפילו לרב זביד בעינן לאוקומי ברייתא כשמכיר בה שהיא בת חמורו אי מוקים לה בשמכר סתם דע''כ לא פליג ארב פפא אלא כשהתנה בפירוש שאין לו עליו אחריות והיינו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וע''כ היינו כשהתנה כן בפירוש שאל''כ הא קי''ל אחריות טעות סופר הוא וא''כ במכר לו פרה וטלית או שאר מטלטלין סתם אפילו לרב זביד בעינן שיכיר שהיא בת חמורו לשיוכל להעיד לו עליה משום דאם אינו מכיר ונמצאת שאינה שלו חוזר עליו כיון דקנה סתם וכן נראה שהיתה דעת הרי''ף שכתב ורב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' ורב זביד פליג ארב פפא והלכתא כוותיה עכ''ל. ואיכא למידק דהא פשיטא דרב זביד פליג ארב פפא ומאי אתא לאשמועינן וצ''ל דאתא לאשמועינן דלא פליג רב זביד אאוקימתא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו אלא ארב פפא לחודיה פליג וכמו שכתבתי. ועוד יש ראיה שיש לפרש דרב זביד לא פליג אאוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו מדאמרי' התם (דף מ"ה) בסמוך מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין וכו' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מ''ט מידע ידיע דסתם עכו''ם אנס הוא ומשמע שאם הוא ישראל בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו ואי לאו בעי לפצויי ליה וכיון דגם אמימר הכי ס''ל ולחד לישנא גם רבא ס''ל הכי ומדמכריז ולא הוה מאן דפליג עליה אלא אמימר וגם הוא משמע דמודה בישראל דבעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו משמע דליכא מאן דפליג בהא ואפילו רב זביד מודה בהכי וכדפרישית ולפי שיטה זו ברייתא ה''פ מכר לו בית אין מעיד לו עליה דאפילו פירות ומכר לו בהדיא שלא באחריות הוי נוגע בדבר מפני שבעל חובו גובה ממנה אבל מכר לו פרה וטלית אפשר לו להעיד עליה דכל שלא פירש שהוא מקבל עליו אחריות אין ב''ח גובה מהם מיהו אם מכרם סתם צריך שיכיר בה שהיא בת חמורו לכ''ע אבל במוכר בהדיא שלא באחריות לרב זביד אינו צריך שיכיר ולרב פפא צריך שיכיר והלכה כרב זביד ולפיכך כתב רבינו ראובן שמכר פרה וכו' ולא הזכיר שם שלא באחריות כשם שהזכיר גבי מכר שדה וטעמא משום דבעא לאשמועינן דבמוכר סתם בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו אבל במפרש שמוכר לו שלא באחריות לא איצטריך ליה לאשמועינן דסמך על מ''ש בפי''ט מהלכות מכירה דאפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והכא אשמעינן דאפילו דאינו מעמידה בפני ב''ח אינו מעיד לו עליה אא''כ מכיר בה ומיהו במכיר בה סגי אע''ג דקי''ל אחריות טעות סופר הוא מ''מ כיון שהוא מכיר בה נמצא שהמוציאה מידו אונס הוא שאנסו ואינו חוזר עליו כמבואר פי''ט מהל' מכירה וא''כ כל שמפרש בהדיא שמוכר שלא באחריות פשיטא דאפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו שמעיד לו עליה ובהכי אתי שפיר מאי דאיכא למידק דבגמרא קדים ומשני דקאמרי עדים ובתר הכי משני דמכיר בה וכו' ורבינו הפכם בלשונו והיינו טעמא משום דאי הוה נקיט סדר הגמ' לומר בסוף כל הדברים דדוקא במכיר בה שהיא בת חמורו וכו' הוה משמע דלעולם לא מצי מעיד אלא במכיר בה דוקא ולפיכך כתב בד''א במכיר וכו' סמוך למה שכתב מכר פרה או טלית ולא הזכיר שפירש שלא באחריות דאהא דוקא הוא דבעינן שיכיר ואחר כך כתב תנאי אחר שהוא כולל בין למה שכתב דהיינו שלא פירש שלא באחריות בין היכא דפריש דשלא באחריות הוא מוכר וזהו שהאריך בלשונו ואמר בד''א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה וכו' כדי לכלול דבשום ענין אין ראובן מעיד לו וכו' אלא אם כן העידו שלא היתה לו קרקע וכו' דל''ש פירש דשלא באחריות הוא מוכר ול''ש לא פירש צריך תנאי זה לשיוכל להעיד. ומה שאמרו בגמרא ורב זביד אמר אפי' נמצאת וכו' אצל אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו היינו לומר דלרב פפא א''א להעמיד הברייתא אלא דוקא במכיר אבל לרב זביד יש להעמיד בין במכיר בין שאינו מכיר אם פירש דשלא באחריות הוא מוכר אבל אין הכי נמי שאם מכר סתם אין להעמידה אלא דוקא במכיר ומש''ה פריך גמרא מדרב פפא דלדידיה אפי' פירש שלא באחריות אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואילו לרב זביד לא קשיא דאיכא לאוקמה כשמכר לו שלא באחריות: וכתב נמוקי יוסף בשם הראב''ד דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם אבל לחובתם פשיטא דמהימני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: וכן שאר מיני פסולים וכו'. אם בפסולים מחמת עבירה פשיטא דרשע הוא ואם בפסולים מחמת קורבה ירושלמי הובא בהלכות פרק זה בורר דמייתי מרבויא דקרא שלא יהו הדיינים קרובים לעדים ולא לבעלי דינים ולא זה לזה:

ה וּלְפִיכָךְ אֵין סוֹמְכִין בְּסַנְהֶדְרִין שְׁנַיִם הַקְּרוֹבִים זֶה לָזֶה בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה בֵּין בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמּוֹסִיפִין עַד שִׁבְעָה לְעַבֵּר הַשָּׁנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם הָיָה בָּהֶן קְרוֹבִים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

 כסף משנה  ולפיכך אין סומכים וכו'. ה''ה לבית דין של שלשה ולא נקט אין סומכין בסנהדרין אלא לאשמועינן דאלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה אם היה בהם קרובים אין בכך כלום דמתחילין בשלשה ומוסיפין עד שבעה ואז גומרין ואם גמרו בשלשה מעוברת וכיון שכן אותו תוספת אפילו שיהיו קרובים כיון שהג' ראשונים כשרים אין בכך כלום אבל ג' הראשונים צריך שיהיו כשרים או לפחות ג' מהם דכיון דאם גמרו בג' מעוברת בתלתא מינייהו דכשרים סגי וזהו שכתב רבינו שאם היה בהם קרובים ולא כתב שאם היו כולם קרובים:

ו  כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד. וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן. הָאוֹהֵב. וְהַשּׂוֹנֵא. וְהַגֵּר. וְהַמְשֻׁחְרָר. וְכֵן הַזָּקֵן. וְהַסָּרִיס. וְהַמַּמְזֵר. וְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. כְּשֵׁרִין לְהָעִיד וְאֵינָן כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל הכשר לדון וכו'. משנה בנדה פ' בא סימן (דף מ"ט:) ואמר רבי יוחנן שם בגמרא ובסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ד) דאתא לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן דלא קי''ל כההוא סתמא אלא כסתמא דסנהדרין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכיון דגומרין בלילה הוא הדין דסומא באחת מעיניו דן לכתחלה א''כ לא קי''ל כההוא סתמא וקשה א''כ למה פסקו רבינו ויש לדחוק ולומר דטעמא דאידחי ההוא סתמא משום דאמר דסומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון דיני ממונות וכבר פסק רבינו בפ''ב מהלכות סנהדרין דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות ולא תפס לשון המשנה פה אלא משום האוהב והשונא והגר וכל הני דמני הכא רבינו שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון: ואיכא למידק א''כ אמאי דחי בגמרא האי סתמא לימא דאתא לאיתויי כל הני דמני הכא רבינו. ומצאתי בתוס' פרק בא סימן (דף נ' ד"ה ור"מ) שהקשו קושיא זו לענין אוהב ושונא ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ואין תירוץ זה נוח לי דאכתי נימא דאתא לאיתויי גר ומשוחרר שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון ד''מ ועוד קשה דהוה ליה למימר דהא דקתני יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדיני נפשות איירי ושפיר אתי לאיתויי סומא באחת מעיניו שהוא פסול לדיני נפשות וכן לאיתויי זקן וסריס וממזר שהם כשרים להעיד ופסולים לדיני נפשות והא הוה עדיף מלמידחי סתם מתניתין מהלכה. וי''ל דאה''נ דלדידן שפיר מיתוקמא מתניתין כדאמרן ולא שקיל וטרי גמרא אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות ואליבא דידיה הוא דקשו סתמי אהדדי ואידחי ההוא סתמא אבל לדידן לא קשו סתמי אהדדי ושפיר מתוקמי כדאמרן. וא''ת ר' יוחנן מאי דוחקיה לומר דקשו סתמי אהדדי ולא אוקים להו כדאמרן י''ל שכך היה מקובל מרבותיו שפירוש דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון מיירי לדיני ממונות ובסומא מאחת מעיניו דמש''ה הוכרח לומר דליתא לההוא סתמא: האוהב והשונא. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ז:) אלו הן הקרובים וכו' האוהב והשונא וכו' א''ל לא נחשדו ישראל על כך ומפרש בגמרא (דף כ"ט) דדוקא לעדות לא נפסלו אבל לדון נפסלו מיתורא דקרא והוא לא אויב לו והיינו טעמא דכיון דסני ליה לא מצי לאהפוכי בזכותיה ותמהני למה לא כתב רבינו במה ששנינו שם איזהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם משמיה דרבא דמיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד: הגר. פירוש שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות כמו שנתבאר פ''ב מהל' סנהדרין והמשוחרר דינו כדין הגר: וכן הזקן והסריס וכו'. פי' אלו שהזכיר עד עתה אין כשרים לדון אפילו דיני ממונות אבל הזקן והסריס וכו' לדיני נפשות דוקא הוא דאין כשרים אבל לדיני ממונות כשרים הם. ודין זה דזקן וסריס ברייתא בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (דף ל"ו:). וק''ל למה לא כתב ג''כ מי שאין לו בנים שפסלו באותה ברייתא וי''ל שסמך על מה שכתבו פ''ב מהלכות סנהדרין וכן עשה בזקן ששם כתב זקן מופלג וכאן כתב זקן לבד אלא סמך על מ''ש שם ועוד שטעם הסריס ומי שאין לו בנים אחד דטעם מי שאין לו בנים לפי שאינו יודע צער גידול בנים ואינו רחמן והוא עצמו טעם הסריס: והממזר וסומא באחת מעיניו וכו'. משנה פ' בא סימן (דף מ"ט ע"ב) יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא דחדא מהני מתניתין לאיתויי ממזר דכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות: וסומא באחת מעיניו. נדה פרק בא סימן וסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד:) ההוא סמיא פי' באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא פי' דיני ממונות ולא א''ל מידי משום דתנן בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) בדיני ממונות גומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא ביום וכיון דגומרין בלילה סומא באחת מעיניו דן לכתחלה ביום ומאחר דכשר לדון דיני ממונות פשיטא דכשר להעיד דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דתנן במתניתין דיני נפשות גומרין ביום ממילא דסומא באחת מעיניו פסול לדון דיני נפשות וכבר כתבתי זה פרק שני מהלכות סנהדרין:

הלכות עדות - פרק שבעה עשר

א  מִי שֶׁהֵעִידוּ לוֹ אֲנָשִׁים רַבִּים וּגְדוֹלִים בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁרָאוּ פְּלוֹנִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית. אוֹ שֶׁלָּוָה מִפְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין הַדָּבָר בְּלִבּוֹ כְּאִלּוּ רָאָהוּ לֹא יָעִיד עַד שֶׁיִּרְאֶה הַדָּבָר בְּעֵינָיו אוֹ יוֹדֶה לוֹ הַלּוֶֹה מִפִּיו וְיֹאמַר לוֹ הֱיֵה עָלַי עֵד שֶׁפְּלוֹנִי הִלְוָה לִי מָנֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-א) 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע'. וְאֵין לְךָ עֵדוּת שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בִּרְאִיָּה אוֹ בִּידִיעָה אֶלָּא עֵדוּת מָמוֹן. וְכָל הַמֵּעִיד מִפִּי אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר וְעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יג) 'לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר':

 כסף משנה  מי שהעידו לו אנשים רבים וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ז) כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ואמרי' בגמרא דה''ה דפסילי בדיני ממונות ובזה בורר גבי עדי ממון תנן אם אמר העד הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז:

ב לְפִיכָךְ מְאַיְּמִין אַף עַל עֵדֵי הַמָּמוֹן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. [מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם] בִּפְנֵי הַכּל. וּמוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּחַ עֵדוּת שֶׁקֶר וּבֹשֶׁת הַמֵּעִיד בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר שֶׁהוּא אָמַר לִי חַיָּב אֲנִי לוֹ אוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאמַר בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. וְהָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הָעֵד הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּךְ. נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר וְגוֹמְרִין הַדִּין:

 כסף משנה  ולפיכך מאיימין וכו' עד וגומרין הדין. משנה פרק זה בורר כתבתיה בסמוך. ומ''ש מודיעין אותם כח עדות שקר וכו'. שם בגמרא ונראה מדברי רבינו שסובר דלא אידחי מימרא דרב יהודה ורבא אלא לענין שלא יאיימו אותם בהני כללי כי יחשבו שינצלו אבל בהני פרטי שיגיע להם באותו עון מאיימין עליהם והיינו דאמר רב אשי בהדיא (דף כ"ט) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי שהוא רע נוגע להם בפרט וה''ה לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם:

ג  הַמַּטְמִין עֵדִים לַחֲבֵרוֹ וְהוֹדָה לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְהָעֵדִים רוֹאִין וְשׁוֹמְעִין שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ וַדַּאי יֵשׁ לְךָ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ אֲבָל מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תְּכוּפֵנִי בְּדִין לְמָחָר הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עֵדוּת עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים:

 כסף משנה  המטמין עדים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ט) ברייתא כלשון הזה:

ד אֶחָד הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים. וְאָמַר דֶּרֶךְ [א] הוֹדָאָה זֶה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ. אוֹ שֶׁאָמַר אַתֶּם עֵדַי אוֹ שֶׁאָמַר הֱיוּ עָלַי עֵדִים. בֵּין שֶׁאָמַר הַלּוֶֹה בֵּין שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה וְשָׁתַק הַלּוֶֹה דֶּרֶךְ מַאֲמִין לִדְבָרָיו. הֲרֵי אֵלּוּ עֵדִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הֲרֵי הֵם הוֹדָאָה וּמְעִידִין עַל פִּיו:

 כסף משנה  אחד המודה בפני עדים וכו'. שם במשנה עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ופירש רש''י שיהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוון להיות לו עדים בדבר ואמרי' בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיו עלי עדים הרי הוא כמו אתם עדי: בין שאמר הלוה וכו'. שם מימרא דרבינא ואי תימא רב פפא. ומה שכתב דרך מאמין לדבריו כלומר דאם טען משטה הייתי בך שראיתיך אומר דברים שאינם ואמרתי הלא משחק הוא נאמן. וכבר נתבארו דינין אלו בדברי רבינו בהלכות טוען ונטען:

ה תַּלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי כָּל מָמוֹן הָעוֹלָם אֵינִי מְשַׁקֵּר מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי וְיֵשׁ לִי עָלָיו עֵד אֶחָד לְךָ וְהִצְטָרֵף עִמּוֹ. אִם נִצְטָרֵף הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר:

ו אָמַר לוֹ בּוֹא וַעֲמֹד עִם הָעֵד וְלֹא תָּעִיד כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַלּוֶֹה וִיפַחֵד וְיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאַתֶּם שְׁנֵי עֵדִים וְיוֹדֶה מֵעַצְמוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר לַעֲמֹד וּלְהַרְאוֹת שֶׁהוּא עֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (שמות כג-ז) 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק':

ז  הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד לַחֲבֵרוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְכֵן עֵד [ב] אֶחָד שֶׁכָּבַשׁ עֵדוּתוֹ וְלֹא הֵעִיד פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם:

 כסף משנה  השוכר עדי וכו' וכן היודע וכו'. ברייתא בבא קמא ריש פרק הכונס (דף נ"ה:) השוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרו בגמרא דהיינו בעד אחד דאילו בשנים מדאורייתא מחייב ובראש הלכות אלו הארכתי בזה:

הלכות עדות - פרק שמונה עשר

א  מִי שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר וְנוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא עֵד זוֹמֵם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּמָה שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת בְּעֵדוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ. אִם בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה הֵעִידוּ וְהוּזְמוּ נִסְקָלִין כֻּלָּן. וְאִם בִּשְׂרֵפָה נִשְׂרָפִין וְכֵן שְׁאָר הַמִּיתוֹת. וְאִם הֵעִידוּ בְּמַלְקוֹת לוֹקֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת. וְאוֹמְדִין כֹּחוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ. וְאִם הֵעִידוּ לְחַיְּבוֹ מָמוֹן מְשַׁלְּשִׁין הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶן לְפִי מִנְיַן הָעֵדִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ. וְאֵין לוֹקִין בִּמְקוֹם תַּשְׁלוּמִין:

 כסף משנה  מי שהעיד וכו' ומצוה לעשות לו כמו שרצה לעשות וכו'. משנה בסנהדרין סוף אלו הן הנחנקין (דף פ"ט) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון: ואם העידו במלקות וכו' ואם העידו לחייבו ממון וכו'. משנה פירקא קמא דמכות (דף ה') משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' אלא כל אחד ואחד לוקה ארבעים: ואין לוקין במקום תשלומין. שם במשנה (דף ד') פלוגתא דר''מ ורבנן ופסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה ובכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ב:) מקשי ונימא כל הלוקה אינו משלם כלומר ונדייניה במלקות ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ורבי אלעזר יהיב טעמא משום דלאו בני התראה נינהו:

ב  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵדִים שֶׁהוּזְמוּ. אֲבָל שְׁתֵּי כִּתּוֹת הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְאֵין כָּאן עֵדוּת אֵין עוֹנְשִׁין אֶת אַחַת מֵהֶן. לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי הִיא הַכַּת הַשַּׁקְרָנִית. וּמַה בֵּין הַכְחָשָׁה לַהֲזָמָה. הַהַכְחָשָׁה בָּעֵדוּת עַצְמָהּ זֹאת אוֹמֶרֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְזֹאת אוֹמֶרֶת לֹא הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אוֹ יָבוֹא מִכְּלַל דְּבָרֶיהָ שֶׁלֹּא הָיָה. וְהַהֲזָמָה בָּעֵדִים עַצְמָן וְאֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם אֵינָן יוֹדְעִים אִם נִהְיָה הַדָּבָר אוֹ לֹא הָיָה. כֵּיצַד. עֵדִים שֶׁבָּאוּ וְאָמְרוּ רָאִינוּ זֶה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אוֹ לָוָה מָנֶה מִפְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ וְנִבְדְּקוּ בָּאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְאָמְרוּ בְּיוֹם זֶה וּבְמָקוֹם זֶה הָיִינוּ עִמָּכֶם וְעִם אֵלּוּ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם לֹא זֶה הָרַג אֶת זֶה וְלֹא זֶה הִלְוָה אֶת זֶה הֲרֵי זוֹ הַכְחָשָׁה. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִים כָּךְ וְזֶה הַהוֹרֵג אוֹ הַנֶּהֱרָג אוֹ הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה הָיָה עִמָּנוּ בְּיוֹם זֶה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. הֲרֵי זוֹ עֵדוּת מֻכְחֶשֶׁת שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לֹא הָרַג זֶה אֶת זֶה וְלֹא זֶה הִלְוָה אֶת זֶה שֶׁהֲרֵי עִמָּנוּ הָיוּ וְלֹא נִהְיָה דָּבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ לָהֶם אָנוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם זֶה הָרַג זֶה בְּיוֹם זֶה בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִין אוֹ לֹא הֲרָגוֹ. וְאָנוּ מְעִידִים שֶׁאַתֶּם עַצְמְכֶם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּיוֹם זֶה בְּבָבֶל. הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִים וְנֶהֱרָגִין אוֹ מְשַׁלְּמִין. הוֹאִיל וְהָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם לֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל עַצְמָהּ שֶׁל עֵדוּת כְּלָל אִם אֱמֶת הָיָה אוֹ שֶׁקֶר:

 כסף משנה  בד''א בעדים שהוזמו וכו' עד הרי אלו זוממין ונהרגין וכו'. משנה פ''ק דמכות (דף ה') אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כלומר שיזימו אותם בעסקי גופם של עדים ולא בעסקי ההרוג וההורג כדמפרש ואזיל כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים (שזה הרג את זה) שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם:

ג וְזֶה שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵדוּת הָאַחֲרוֹנִים עַל הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא. אֲפִלּוּ הָיוּ הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים מֵאָה וּבָאוּ שְׁנַיִם וֶהֱזִימוּם וְאָמְרוּ לָהֶם אָנוּ מְעִידִים שֶׁאַתֶּם הַמֵּאָה כֻּלְּכֶם עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ נֶעֱנָשִׁין עַל פִּיהֶם. שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה וּמֵאָה כִּשְׁנַיִם. וְכֵן בִּשְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אֶלָּא דּוֹחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן:

 כסף משנה  וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים וכו'. דאמרינן במרובה (דף ע"ב:) ובפרק זה בורר (דף כ"ז) עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואע''ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא: אפילו היו העדים הראשונים מאה כו'. משנה פ''ק דמכות (דף ה':) ע''פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו את השלשה ומנין אפילו מאה ת''ל עדים:

ד עֵדִים זוֹמְמִין אֵינָן צְרִיכִין הַתְרָאָה. וְעֵדִים שֶׁהֻכְחֲשׁוּ וּלְבַסּוֹף הוּזַמּוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין מִפְּנֵי שֶׁהַכְחָשָׁה תְּחִלַּת הֲזָמָה הִיא אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה:

 כסף משנה  עדים זוממין אינן צריכין התראה. כתובות פ' אלו נערות (דף ל"ג) ר' אלעזר אמר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואביי נמי אע''ג דמעיקרא פליג עליה לבסוף הדר ביה ובפ''ק דמכות וכתובות (דף ל"ב) אמר מה לעדים זוממין שכן אינם צריכים התראה: ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וכו'. ב''ק פרק מרובה (דף ע"ג:) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ופירש''י שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין ואע''ג דאביי פליג עליה הא קי''ל דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע''ל קג''ם:

ה אֵין מְזִימִין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם. וּמַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם. וְעֵדִים שֶׁהוּזַמּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶן הֲרֵי הֻכְחֲשׁוּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ הָעֵדִים שֶׁהֱזִימוּם קֹדֶם שֶׁיָּזִימוּ אוֹתָם בִּפְנֵיהֶם אֵין כָּאן עֵדוּת שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה:

 כסף משנה  אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'. כתובות פ''ב (דף כ') אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וטעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם x פירש''י שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו:

ו  עֵדֵי נְפָשׁוֹת שֶׁהֻכְחֲשׁוּ וְלֹא הוּזַמּוּ אֲפִלּוּ בָּא הַנֶּהֱרָג בְּרַגְלָיו אֵינָם לוֹקִין. מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. אֲבָל בֵּית דִּין מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:

 כסף משנה  עדי נפשות שהוכחשו וכו'. בב''ק פרק מרובה (דף ע"ד:) אמרו אפלוגתא דאביי ורבא שכתבתי למעלה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר''א הוא דאמר אין נהרגין דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סלקא דעתך ר''א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה''ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואין לוקין עליו אלא לאו ש''מ רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין ואקשינן לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו אלמא דלמ''ד נהרגין ה''ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואפילו בא הרוג ברגליו אין לוקין וכיון שפסקנו כרבא דאמר נהרגין ממילא קי''ל דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין ופי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד היינו שהוא לאו שניתן לאזהרה שלא יעשה כך שלא ימיתוהו ב''ד ואין לוקין עליו דמיתת ב''ד היא עונשו של לאו. ומ''ש אבל ב''ד מכין אותן וכו'. פשוט הוא:

ז עֵדִים זוֹמְמִים צְרִיכִין הַכְרָזָה. וְהֵיאַךְ הִיא הַהַכְרָזָה שֶׁלָּהֶן. כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל עִיר וְעִיר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֵעִידוּ בְּכָךְ וְכָךְ וְהוּזַמּוּ וַהֲרַגְנוּם. אוֹ לָקוּ בְּפָנֵינוּ אוֹ עָנַשְׁנוּ אוֹתָן כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-כ) 'וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ':

 כסף משנה  עדים זוממין צריכים הכרזה. סנהדרין סוף הנחנקין (דף פ"ט) ת''ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממים משום דבכולהו כתיב ישמעו וייראו ולמד רבינו שהכרזה צריכה שתהיה בכל המקומות ממה ששנו שם במשנה דזקן ממרא אליבא דר''י כותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב''ד ואפילו ר''ע דפליג עליה התם לא אשכחן דפליג עליה אלא בזקן ממרא משום דסבר דמשמרים אותו עד הרגל אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפליג מסתמא כר''י ס''ל ודבר פשוט הוא שצריכין לכתוב על איזו עבירה נהרג שאל''כ היאך יראו ויוסרו הנשארים:

ח חִיּוּב הָעֵדִים זוֹמְמִים לְשַׁלֵּם בְּמָקוֹם שֶׁחַיָּבִין לְשַׁלֵּם קְנָס הוּא וּלְפִיכָךְ אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהֵעִידוּ וְנֶחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם עֵדוּת שֶׁקֶר הֵעַדְנוּ וְאֵין לָזֶה אֵצֶל זֶה כְּלוּם. אוֹ שֶׁאָמַרְנוּ הֵעַדְנוּ עַל זֶה בְּכָךְ וְכָךְ וְהוּזַמְנוּ אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּיהֶן. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵעַדְנוּ עַל זֶה וְהוּזַמְנוּ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְנִתְחַיַּבְנוּ לִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִין שֶׁזּוֹ הוֹדָאָה בְּמָמוֹן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִתְּנוֹ. וְאִם אָמַר הָאֶחָד כָּךְ מְשַׁלֵּם חֶלְקוֹ:

 כסף משנה  חיוב העדים זוממין לשלם וכו'. פ''ק דמכות (דף ב':) בברייתא המדברת בעדים זוממין משום ר''ע אמרו אף אין משלמין על פי עצמן ואמרו בגמרא מ''ט דר''ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן וכיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתיה וגמרא אמר התם כמאן דלא כרבי עקיבא אמימרא דרב יהודה דבסמוך לה ומשני לה אליבא דר''ע אלמא הלכתא כוותיה: אבל אם אמרו העדנו על זה וכו'. שם (דף ג') אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ומוקי לה גמרא באומר העדנו והוזמנו בב''ד של פלוני וחייבנו ממון סד''א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מחייב קמ''ל:

הלכות עדות - פרק תשעה עשר

א  שְׁנַּיִם שֶׁהֵעִידוּ וְאָמְרוּ בְּמִזְרַח הַבִּירָה הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה פְּלוֹנִית וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהֶן בְּמַעֲרַב הַבִּירָה הַזֹּאת הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בָּעֵת הַזֹּאת. אִם יָכוֹל הָעוֹמֵד בְּמַעֲרָב לִרְאוֹת מַה שֶּׁבַּמִּזְרָח אֵינָן זוֹמְמִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מְאוֹר עֵינֵיהֶם שֶׁל רִאשׁוֹנִים רַב וְרוֹאִין מֵרָחוֹק יֶתֶר מִכָּל אָדָם. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בַּבֹּקֶר הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לָהֶן בְּיוֹם זֶה בָּעֶרֶב הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּלוּד. אִם יָכוֹל אָדָם לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ עַל הַסּוּס מִירוּשָׁלַיִם לְלוּד מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב אֵינָן זוֹמְמִין וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא כַּר קַל בְּיוֹתֵר נִזְדַּמֵּן לָהֶן וְקִפְּלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא בְּדָבָר הַמָּצוּי הַיָּדוּעַ לַכּל מְשַׁעֲרִין לְעוֹלָם וּמְזִימִין אוֹתָן:

 כסף משנה  שנים שהעידו וכו' עד ומזימין אותם. מימרא דרבא ספ''ק דמכות (דף ה') כלשון רבינו ונ''ל שצריך להגיה שמא גמל קל ביותר נזדמן להם שכך אמרו בגמרא גמלא פרחא ובנסחא אחרת מספרי רבינו כתוב שמא כר קל ביותר נזדמן להם עכ''ל וזו נוסחא אמיתית שכר בלשון מקרא הוא גמל קל דכתיב שלחו כר (ישעיה ט"ז):

ב שְׁנַיִם שֶׁאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת הָרַג זֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּיוֹם זֶה עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם אַחֵר רָחוֹק אֲבָל בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר יוֹם זֶה הֲרָגוֹ בְּוַדַּאי אֲפִלּוּ הֵעִידוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁקֹּדֶם כַּמָּה יָמִים הֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה הַהוֹרֵג עִם עֵדָיו הָרִאשׁוֹנִים נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. שֶׁבְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ שֶׁהָרַג עֲדַיִן לֹא נִגְמַר דִּינוֹ לֵהָרֵג. אֲבָל בָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לַהֲרִיגָה וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הָרָחוֹק אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ. אֵין עֵדִים אֵלּוּ שֶׁהוּזַמּוּ נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם בְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו כְּבָר נִגְמַר דִּינוֹ לַהֲרִיגָה. וְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס. כֵּיצַד. בָּאוּ שְׁנַיִם בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וְנִגְמַר דִּינוֹ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם רָחוֹק אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ. אֲפִלּוּ אָמְרוּ [בְּאֶחָד] בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וּבְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ אֵין עֵדִים אֵלּוּ שֶׁהוּזַמּוּ מְשַׁלְּמִין שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם בְּעֵת שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו חַיָּב הָיָה לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  שנים שאמרו באחד בשבת וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. מימרא דרבא פ''ק דמכות ולפי גירסת הגמרא שבידינו כך ראוי להיות לשון רבינו אבל באו שני עדים בשלישי בשבת וכו' אלא מערב שבת נגמר דינו או בשני בשבת אין עדים אלו שהוזמו נהרגים שהרי מ''מ וכו' וכך מצאתי בנסחא מדוייקת פירוש דאזלינן בתר שעת העדות וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה אין נהרגין ובסוף דבריו כך ראוי להגיה אפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר ובשני בשבת נגמר דינו אין העדים אלו שהוזמו משלמין וכו'. ונ''ל דה''ה אם גנב וטבח ומכר ונגמר דינו בשני אלא דאורחא דמילתא נקט שאין כל המעשים האלו נעשים ביום אחד ובנסחא אחרת כתוב אפילו אמרו בשני בשבת ופירש''י דכי אמרינן דכשלא נגמר דינו והוזמו משלמין דוקא בקנס משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה ואשתכח דאינהו הוו מפסדי ליה אבל בעדות ממון פטורים שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחוייב ועומד ופשוט הוא:

ג  אֵין עֵדֵי הַשְּׁטָר נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ בְּבֵית דִּין שְׁטָר זֶה בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְלֹא אִחַרְנוּהוּ. אֲבָל אִם לֹא אָמְרוּ כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּאֶחָד בְּנִיסָן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁעֵדֵי הַשְּׁטָר הָיוּ עִמָּהֶם בְּבָבֶל בְּיוֹם זֶה. הַשְּׁטָר כָּשֵׁר וְהָעֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁכְּתָבוּהוּ [א] וְאִחֲרוּהוּ וּכְשֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּאֶחָד בַּאֲדָר כָּתְבוּ שְׁטָר זֶה שָׁם וְאִחֲרוּ זְמַנּוֹ וְכָתְבוּ זְמַנּוֹ בְּנִיסָן. אָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְהוּזַמּוּ אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים הַיּוֹם שֶׁחָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר אוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּ זֶה הַשְּׁטָר וַחֲתִימַת יָדָם בּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁהוּזַמּוּ הֲרֵי נִפְסְלוּ לְמַפְרֵעַ מִיּוֹם שֶׁנּוֹדַע שֶׁחָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר. שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין בְּעֵת הַחֲתִימָה. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ עֵדוּתָן וְלֹא רָאוּ הַשְּׁטָר מִקֹּדֶם אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא מֵעֵת שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן וְאָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כְּתַבְנוּהוּ וְאֶפְשָׁר שֶׁבְּיוֹם זֶה שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין בּוֹ בַּיּוֹם חָתְמוּ עַל הַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה שָׁנִים וְהֵם שִׁקְּרוּ וְאָמְרוּ בִּזְמַנּוֹ כָּתַבְנוּ:

 כסף משנה  אין עדי השטר נעשים זוממין וכו'. זה דעת הרי''ף בב''ק פ' מרובה והביא ראיה מהא דת''ר (סנהדרין ל"ה) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרו וכתבוהו. ולי נראה עוד ראיה מדתניא בגט פשוט (דף קע"א) וכתבו רבינו פכ''ג מהלכות מלוה ולוה שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר הרי שלהכשיר השטר אומרים שהוא מאוחר וממילא מתכשרי עדים: אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'. כתבתי בסמוך שדעתו כדעת הרי''ף והוא ז''ל כתב כן שם. ומ''ש הרי נפסלו למפרע. הוא פלוגתא דאביי ורבא בב''ק פ' מרובה (דף ע"ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (דף כ"ז) ואביי סבר למפרע הוא נפסל וזו אחת משמועות יע''ל קג''ם דהלכתא בהו כאביי וכבר כתבתי זה בפ''י מהלכות אלו. ומ''ש ואפשר שביום זה שהעידו בב''ד וכו' והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספיקא:

הלכות עדות - פרק עשרים

א  אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין וְלֹא לוֹקִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רְאוּיִין לְעֵדוּת וְיִזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם אַחַר שֶׁנִּגְמַר הַדִּין. אֲבָל אִם הוּזַם אֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶם קֹדֶם גְּמַר דִּין אוֹ אַחַר גְּמַר דִּין וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל אֵין נֶעֱנָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּזַמּוּ וְנִפְסְלוּ לְכָל עֵדוּת שֶׁבַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  עד שיהיו שניהם ראויים לעדות. משנה פ''ק דמכות (דף ה:) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה כן מנין אפילו מאה ת''ל עדים וכיון דעדותן בטלה פשיטא דאין נהרגין: ויזומו שניהם. ג''ז שם ר''ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת''ל עדים: ומה שכתב אחר שנגמר הדין. שם אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין: אבל אם הוזם אחד מהם וכו'. שיעור הלשון כך הוא או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אם אחר גמר דין הוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אינן נענשין. ומה שכתב אע''פ שהוזמו ונפסלו וכו' כלומר דאילו הוכחשו לא היו נפסלין דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדאיתא בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין דאיפליגו רב הונא ורב חסדא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו והלכה כרב הונא לגבי רב חסדא דרביה הוא ורב הונא הוא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה ועוד טענות אחרות כתבו שם הרי''ף והתוס':

ב * נֶהֱרַג זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ אֵינָן נֶהֱרָגִין מִן הַדִּין. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יט) 'כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת' וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם לָקָה זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו לוֹקִין. וְכֵן אִם יָצָא הַמָּמוֹן מִיַּד זֶה לְיַד זֶה בְּעֵדוּתָן חוֹזֵר לִבְעָלָיו וּמְשַׁלְּמִין לוֹ:

 ההראב"ד   נהרג זה שהעידו עליו וכו'. א''א שבוש הוא זה:

 כסף משנה  נהרג זה שהעידו עליו וכו'. פ''ק דמכות (דף ה':) תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר לו אביו בני לאו ק''ו הוא א''ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין פירוש מק''ו. ופירוש דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק''ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ליה משום כאשר עשה לא כ''ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב לא כאשר עשה ודבר זה שאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא: אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו'. צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל''ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכן כתבו התוספות בריש ב''ק (דף ה':) ד''ה ועדים זוממים אהא דמני רבי חייא עדים זוממין בכ''ד אבות נזיקין וז''ל פי' ריב''א דאפילו שילם ע''פ עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור''י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק''ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין דהיינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ''ל. ועוד כתב שם מ''מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ''כ רבינו ירוחם בנ''ב ח''ז בשם רש''י וכנראה שלזה כיון הראב''ד שכתב שיבוש הוא זה ואע''פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקט ומיהו רבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו נראה עיקר. ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב''ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע''פ עדותם. ועוד י''ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב''ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב''ה לב''ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות:

ג הָיוּ הָעֵדִים שְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ מֵאָה אִם הֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה אַחַר זֶה וְהֵעִיד כָּל אֶחָד מֵהֶן אַחַר חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּזַמּוּ מִקְצָתָן אֵין נֶעֱנָשִׁין עַד שֶׁיּוּזַמּוּ כֻּלָּן. * אֲבָל אִם הָיָה הֶפְסֵק בֵּין זֶה לָזֶה יֶתֶר מִכְּדֵי דִּבּוּר שֶׁהוּא כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לְרַב. הֲרֵי נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהוּזַמּוּ נֶעֱנָשִׁין וְהַשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים שֶׁהָיָה בֵּין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים הֶפְסֵק אֵין נֶעֱנָשִׁין. וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה הָעֵדוּת כֻּלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּת אַחַת הוֹאִיל וְנִפְסְלָה מִקְּצָתָהּ נִפְסְלָה כֻּלָּהּ:

 ההראב"ד   אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה. א''א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תוך כדי דבור ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים האחרים וכו' אין נענשין ומה עונש ראוי להם:

 כסף משנה  היו העדים שלשה וכו'. משנה פ''ק דמכות (דף ה':) ר''ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין מנין אפילו מאה ת''ל עדים ומדשקלי וטרו אליביה ש''מ דהלכתא כוותיה ובגמ' (דף ו') אמר רבא והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו כלומר התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתות לענין הזמה בלבד וכן דעת התוספות ולאפוקי מדברי ר''י שכתב שהם כשתי כתות לכל דבר וטעם רבינו והתוספות דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תוך כדי דיבור הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תוך כדי דיבור או לא וכיון שהוזמו קצתם ה''ל נמצא אחד מהם פסול ועדותם בטלה והתם נמי אמרינן דתוך כדי דבור היינו כדי שאלת תלמיד לרב ושיעור לשון רבינו כך הוא הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין אע''פ שהשנים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע''פ שבטלה העדות וכו': וכתב הראב''ד אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה א''א איני יודע מהו וכו'. טעמו שכיון שהיה הפסק בין כת ראשונה לכת שניה הרי אלו שתי עדויות ואע''פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג הרוצח ורבינו סובר שמאחר ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע''פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג''כ עדות הכת השניה ובהכי ניחא נמי מ''ש ועוד מה זה שאמר וכו' ומה עונש ראוי להם כי לדעתו שהוכשרה כת שניה להעיד שייך למיפרך מה עונש ראוי להם אבל לרבינו שאינה כשירה להעיד ה''ל כולהו ככת אחת ואפ''ה אלו נענשין ואלו אין נענשין:

ד הֵעִיד הָאֶחָד וְנֶחְקְרָה עֵדוּתוֹ וְאָמַר הַשֵּׁנִי אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ אוֹ שֶׁאָמַר הֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶן הֲרֵי שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין. שֶׁכָּל עֵד שֶׁאָמַר אַחַר עֵדוּת חֲבֵרוֹ הֵן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנֶּחְקַר וְהֵעִיד כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד חֲבֵרוֹ. * וְאֵין לְעֵדִים זוֹמְמִין שְׁגָגָה לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ אֵין צְרִיכִים הַתְרָאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   ואין לעדים זוממין שגגה וכו'. א''א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א''כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה:

 כסף משנה  העיד האחד ונחקרה וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף ס') על מה ששנינו גבי מגדף שהיו אומרים לאחד מהעדים אמור מה ששמעת בפירוש והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר''ל ש''מ אף אני כמוהו בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן פי' שהצריכו כל העדים לפרש עדותן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא פירוש דלא אפשר לפרש ברכת השם דאי סלקא דעתך פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא ומאחר שעדותו עדות ממילא שהוא נעשה עד זומם. ונ''ל שעיקר הגירסא כך הוא שכל עד שאמר כך אחר עדות חבירו ה''ז כמי שנחקר והעיד וכו' ובספר מוגה מצאתי שכל שאמר אחר עדות חבירו הרי זה כמי שנחקר וכו': ואין לעדים זוממין שגגה וכו'. למד זה ממימרא דר''א פרק אלו נערות (דף ל"ג) שכתבתי פי''ח דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבא (תדע) אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ונראה שמפרש רבינו שכחנו האיסור ולכן לא נתרה בהם משמע שאפילו היו שוגגים חייבים הם ומ''מ קשה שהרי אחר זה הקשה אביי ניתרי בהו בתוך כדי דיבור ואמרינן הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי ס''ד עדים זוממין צריכים התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואם כן הטענה היא משום דהדר אמר אביי ולא משום מאי דאמר רבא אשתלין ועוד שאין טעם שאין להם שגגה תלוי כשאין להם מעשה וכן אין טעם שאין צריכים התראה תלוי כשאין להם מעשה וצ''ע: כתב הראב''ד א''א זה הטעם לא ידעתי מהו וכו'. ביאור דבריו דבריש כריתות איפליגו תנאי דאיכא מאן דאמר דמגדף היינו עובד עבודה זרה וחכמים אומרים דהיינו מברך את השם ולפי דברי רבינו מגדף לדעת חכמים כיון שאין בו מעשה לא יהא צריך התראה:

ה כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְזִימִין אֶת הַמֵּאָה אִם הֵעִידוּ הַמֵּאָה בְּבַת אַחַת. כָּךְ הֵן מְזִימִין אוֹתָן אֲפִלּוּ הָיוּ חֲמִשִּׁים כַּת וּבָאוּ שְׁנַיִם אַחַר שְׁנַיִם. כֵּיצַד. כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג אֶת שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וֶהֱזִימוּהָ. וּבָאת כַּת שְׁנִיָּה וְהֵעִידָה אוֹתָהּ עֵדוּת עַצְמָהּ שֶׁרְאוּבֵן הָרַג שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וְעָמְדוּ אוֹתָן הַשְּׁנַיִם וֶהֱזִימוּהָ גַּם זוֹ הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וְכֵן הַשְּׁלִישִׁית וְכֵן הָרְבִיעִית אֲפִלּוּ מֵאָה כֻּלָּן הֵן נֶהֱרָגִין עַל פִּי אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם:

 כסף משנה  כשם שהשנים מזימין את המאה וכו'. משנה פ''ק דמכות (דף ה') באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כולם יהרגו ופירש רבינו כפירש''י והרי''ף:

ו כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג אֶת שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם וּבָאָה כַּת שְׁנִיָּה וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת רִאשׁוֹנָה יֵהָרְגוּ הָעֵדִים הַזּוֹמְמִין וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן. בָּאָה כַּת שְׁלִישִׁית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וּרְאוּבֵן וְתִנָּצֵל הַכַּת רִאשׁוֹנָה. בָּאָה כַּת רְבִיעִית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת שְׁלִישִׁית תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית וְהָרִאשׁוֹנָה וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כַּת זוֹ מְזִמָּה אֶת זוֹ כַּת נִכְנֶסֶת וְכַת יוֹצֵאת:

 כסף משנה  כת שהעידה על ראובן וכו'. ק''ו מבבא דלעיל כי שנים יכולים להזים חמשים כתות כ''ש ששנים יזומו לשנים ושנים לשנים ועוד יש לפרש שרבינו סובר ששתי החלוקות בכלל פירוש דברי המשנה דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום. כתוב בספרי רבינו כת שהעידה על ראובן וכו' ובאו שנים עדים והזימום אלו הארבע תיבות הם יתרים וצריך למוחקם וכן נמצא בספר מדוייק:

ז עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אִישׁ טְרֵפָה שֶׁהָרַג וְהוּזַמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין. שֶׁאֲפִלּוּ הֲרָגוּהוּ בִּידֵיהֶן אֵין נֶהֱרָגִין לְפִי שֶׁהוּא טְרֵפָה. וְכֵן הָעֵדִים שֶׁהָיוּ טְרֵפָה וְהֵעִידוּ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין וְהוּזַמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין. שֶׁאִם יוּזַמּוּ זוֹמְמֵיהֶן אֵין זוֹמְמֵיהֶן נֶהֱרָגִין שֶׁלֹּא הֵזִימוּ אֶלָּא טְרֵפָה:

 כסף משנה  עדים שהעידו על איש טריפה וכו'. סנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ח) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטרפה שהרג לפני ב''ד חייב שלא בפני ב''ד פטור בפני ב''ד מאי טעמא חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך כלומר והרי ראוהו רוצח שלא בפני ב''ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ופירש''י שלא בפני ב''ד ואתה בא לחייבו ע''פ עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: וכן העדים שהיו טריפה וכו'. שם רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו''ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות וקשה לי היאך דנין ע''פ עדי טריפה הא הו''ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אנו אומרין שאין זוממיה נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה:

ח עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד וְהִרְשִׁיעוּהוּ רָשָׁע שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מַלְקוֹת וְלֹא מִיתָה וְלֹא חִיּוּב מָמוֹן וְאַחַר כָּךְ הוּזַמּוּ. הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָמְמוּ לְהַלְקוֹת זֶה וְלֹא לְחַיְּבוֹ מָמוֹן. כֵּיצַד. הֵעִידוּ עַל כֹּהֵן שֶׁהוּא חָלָל כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה אִמּוֹ אוֹ נֶחְלְצָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהוּזַמּוּ הֲרֵי הֵן לוֹקִין. וְכֵן אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה וְהוּזַמּוּ לוֹקִין וְאֵינָן גּוֹלִין. הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהָרַג הַנֶּפֶשׁ וְהוּזַמּוּ. הֲרֵי הֵן לוֹקִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּמְכַּר בְּעֶבֶד עִבְרִי וְהוּזַמּוּ לוֹקִין. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה הֵן:

 כסף משנה  עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו וכו'. משנה ריש פ''ק דמכות: ומ''ש העידו על שורו וכו'. ברייתא שם (ע"ב) ת''ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי:

ט כָּךְ קִבְּלוּ חֲכָמִים שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִצְדִּיקוּ אֶת הָרָשָׁע בְּעֵדוּתָן. וּבָאוּ עֵדִים אֲחֵרִים וֶהֱזִימוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. הֲרֵי עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים לוֹקִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְשִׁיעוּ הַצַּדִּיק לְהַלְקוֹתוֹ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יט) 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם':

 כסף משנה  כך קבלו חכמים וכו'. שם אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין פירוש עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרן הכתוב מדין הזמה מנין שהם לוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע פירוש בתמיה אי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב''ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו ומקשה גמרא ותיפוק לי מלא תענה ברעך עד שקר כלומר כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לעונשן בעונש הכתוב בהם ילקו ומהדר משום דה''ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו: אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב וכו'. כלומר העידו שהוא חלל או שהוא חייב לגלות דוקא הם מפי הקבלה ורמזם הכתוב בוהצדיקו וכו' אבל לבשר בחלב או לבש שעטנז לא איצטריך האי אסמכתא דמפשטיה דקרא דכתב כאשר זמם ילפינן לה דהא נתכוונו לחייבו מלקות:

י שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל רְאוּבֵן שֶׁנָּאַף עִם בַּת כֹּהֵן וְנִגְמַר דִּין רְאוּבֵן לֵיחָנֵק וְדִין הַנּוֹאֶפֶת לִשְׂרֵפָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְנָקִין וְלֹא נִשְׂרָפִין. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  שנים שהעידו על ראובן וכו'. בסנהדרין ס''פ הנחנקין (דף פ"ט) מני במתניתין בהדי נחנקין זוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר המוזמין נדונין במיתה הראויים למות בה המנאפים חוץ מזוממי בת כהן שאינן מומתין בשריפה כמוה אלא בחנק כמוהו ותניא (דף צ') רי''א מה ת''ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל המוזמין שבתורה זוממין ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו:

הלכות עדות - פרק אחד ועשרים

א  עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁפְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּה וְהוּזַמּוּ. וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם בֵּין לְמָחָר אִם גֵּרֵשׁ סוֹפוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה. אוֹמְדִין כַּמָּה רוֹצֶה אָדָם לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁתִּמְכֹּר אוֹתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וּמְשַׁלְּמִין דְּמֵי טוֹבַת הֲנָאָה זוֹ. וּמְשַׁעֲרִין בְּאִשָּׁה וּבִכְתֻבָּתָהּ. שֶׁאִם הָאִשָּׁה הָיְתָה חוֹלָה אוֹ זְקֵנָה אוֹ שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ אֵין דְּמֵי הַכְּתֻבָּה כְּשֶׁתִּמָּכֵר כְּמוֹ דָּמֶיהָ אִם הָיְתָה הָאִשָּׁה בְּרִיאָה וּקְטַנָּה אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן קְטָטָה שֶׁזּוֹ קְרוֹבָה מִן הַגֵּרוּשִׁין וּרְחוֹקָה מִן הַמִּיתָה. וְכֵן אֵין טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמְרֻבָּה לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמּוּעֶטֶת. שֶׁאִם הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז הֲרֵי הִיא נִמְכֶּרֶת בְּטוֹבַת הֲנָאָה בְּמֵאָה. וְאִם הָיְתָה מֵאָה אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת בַּעֲשָׂרָה אֶלָּא בְּפָחוֹת. דְּבָרִים אֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיְּשַׁעֲרוּ הַדַּיָּנִים:

 כסף משנה  עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו וכו'. משנה פ''ק דמכות (דף ג') כלשון זה: ומשערין באשה שאם האשה היתה חולה וכו' וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה וכו'. שם כיצד שמין א''ר חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה א''ר פפא באשה ובכתובתה ומפרש רבינו דהכי קא מיבעיא ליה כששמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בבעל שמין לראות אם הוא זקן או חולה ודאי כתובתה שוה יותר ואם בחור או בריא אינה שוה כ''כ ולא נשגיח באשה אם היא בחורה או זקנה וחולה או דילמא לא נשער אלא באשה לראות אם היא זקנה או חולה או אם היא בחורה או בריאה ולא נשגיח לענין הבעל וכן פי' הרא''ש ז''ל ופסק כרב נתן ורב פפא דאמר באשה שמין משום דה''ל רב חסדא חד לגבי תרי ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה והוסיף רב פפא לומר בכתובתה הן שמין שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה. כנ''ל לפרש לדעת רבינו ורש''י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו:

ב הֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁחַיָּב לִפְלוֹנִי אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר עַד חָמֵשׁ שָׁנִים אַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין. אוֹמְדִין כַּמָּה רוֹצֶה אָדָם לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְשַׁלְּמִין כֵּן לַלּוֶֹה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז וכו'. משנה שם:

ג הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנָּגַח וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֵזֶק. וְאִם אֵין הַשּׁוֹר שָׁוֶה חֲצִי נֵזֶק מְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר בִּלְבַד שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק אֶלָּא מִגּוּפוֹ. לְפִיכָךְ אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל פֵּרוֹת אוֹ שָׁבַר כֵּלִים בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ מְשַׁלְּמִין נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  העידו על שורו של זה שנגח וכו':

ד * הֵעִידוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁהִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ וְהוּזַמּוּ. מְשַׁלְּמִין לָאָדוֹן דְּמֵי הָעֶבֶד וּדְמֵי עֵינוֹ. הֵעִידוּ שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ וְהוּזַמּוּ (וְאַחַר כָּךְ) וְנִמְצָא הַדָּבָר הֵפֶךְ שֶׁהָאָדוֹן הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'. א''א והוא כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד ואם כן העדים שהוזמו למה משלמין:

 כסף משנה  העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' העידו שסימא את עינו וכו'. ברייתא בב''ק פרק מרובה (דף ע"ג:) מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואמר רבא ה''ד אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עיניה קבעי לשלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואע''ג דאביי לא מוקי לה אלא בשתי כתי עדים מ''מ הא קאמר דכת שניה אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה ולכ''ע ברייתא מיירי כשעדים אחרונים מכחישים את הראשונים וקתני אותם שנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכך פירושו שכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו וכי הדר סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו ואלו שהעידו שתחלה סימא עינו והדר הפיל שינו נמצא שאין האדון חייב לתת לו אלא דמי שינו שהוא דבר מועט והפסידוהו הרבה שהיה חייב ליתן לו בשביל עינו וכי אמרינן משלם דמי עין לעבד היינו לומר ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין כנ''ל. ואע''פ שפסק רבינו פ''ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא''כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגת הראב''ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א''א והוא כתב בהלכות חובל וכו'. ומדאמרינן דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי פירוש דמי כוליה עבד נמי כלומר עם דמי העין דהא תרוייהו בעי לאפסודי משמע דאילו העידו על האדון שהפיל שינו ואח''כ סימא עינו והוזמו שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. ומ''מ צ''ע בדברי רבינו שכיון שהוא פסק פי''ח כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה היא וא''כ למה כתב והוזמו ואח''כ נמצא הדבר בהפך דמשמע דוקא הוזמו ואח''כ הוכחשו אבל הוכחשו ואח''כ הוזמו לא. וי''ל דאה''נ דאפילו הוכחשו ואח''כ הוזמו אלא כי היכי דלא לשתמע דוהוזמו קאי אסהדי בתראי נקט והוזמו סמוך לסהדי קמאי דאילו בתראי מפיהם אנו חיים ואח''כ דנקט לאו דוקא. ובנוסחא מדוייקת מצאתי שאין כתוב ואח''כ אלא כך כתוב והוזמו ונמצא הדבר הפך:

ה עֵדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁהוּזַמּוּ לוֹקִין. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁזִּנְּתָה אַחַר קִנּוּי וּסְתִירָה [וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָעֵד זוֹמֵם מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ. הָיוּ שְׁנַיִם וְהֵן עֵדֵי הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהַטֻּמְאָה] וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה וְאֵין לוֹקִין. וְלָמָּה לֹא יֵהָרְגוּ וַהֲרֵי הֵעִידוּ בַּטֻּמְאָה. לְפִי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ:

 כסף משנה  עדי קינוי וסתירה וכו'. . בא עד אחד והעיד שזנתה וכו':

ו שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר וְהוּזַמּוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּל. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגָּנַב וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר וְהוּזַמּוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ. הֲרֵי הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. הוּזַמּוּ הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד הֲרֵי הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהָעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין לַגַּנָּב תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה אֵין הַטְּבִיחָה אוֹ הַמְּכִירָה מְחַיַּבְתּוֹ לְשַׁלֵּם כְּלוּם:

 כסף משנה  העידו שנים שגנב וכו' עד אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום. משנה בב''ק פרק מרובה (דף ע"ב:) ובגמרא (דף ע"ג) אוקמוה לרישא כשהעידו על הגניבה ואטביחה בבת אחת והוזמו דאילו העידו על אחת מהן קודם לאחרת כשהוזמו על א' מהן פסולים הן מעת שהעידו על אותה עדות ראשונה דהא אמרי' דעד זומם למפרע הוא נפסל וא''כ כשהעידו עדות שניה פסולים היו ואין חייבין לשלם אלא כשהעידו בבת אחת. ורבינו כתב לשון המשנה לבד וסמך על מ''ש בפ''י מהלכות אלו דעד זומם למפרע הוא נפסל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש''י ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח''כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי וכו' וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזם אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמים כפל ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי:

ז שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה דְּמֵי הַשָּׂדֶה. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְהוּזַמּוּ כֻּלָּן מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת הַחֲזָקָה שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת הֵן הֲרֵי הֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה. לְפִיכָךְ שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְהֵעִידוּ בְּשָׁנָה שָׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת וְתִתְקַיֵּם בָּהֶן הַחֲזָקָה וְהֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה. שֶׁאִם הוּזַמּוּ כֻּלָּן הֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָאַחִין מְשַׁלְּמִין חֲצִי דְּמֵי הַשָּׂדֶה וְזֶה שֶׁנִּצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד מֵהֶן מְשַׁלֵּם חֲצִי דָּמֶיהָ:

 כסף משנה  העידו שנים שאכלה שנה ראשונה וכו' עד משלם חצי דמיה. משנה פרק חזקת הבתים (דף נ"ו) וכבר כתבתי סוף פ''ד החילוק שיש בין העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית לשנים אומרים ראינו שער בצד שמאלו ושנים אומרים ראינו שער אחד בצד ימינו בו ביום שאין מצטרפין ואם תאמר כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונה וכו' אמאי מחייבינן לכלהו יאמרו אנן לסיועי למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינן שהרי לא העדנו על ג' שנים יחד וכמו שאמרו בגמ' בבבא שאחר זו וכמו שאכתוב בסמוך בס''ד ותירצו התוספות (שם ע"ב בד"ה משלשים) דכיון דמחזיק מביאן לב''ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות:

ח שָׁלֹשׁ כִּתֵּי עֵדִים שֶׁנִּתְקַיֵּם בְּעֵדוּתָן שֶׁשּׁוֹר זֶה מוּעָד וְנִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹמְמִין כֻּלָּן פְּטוּרִין. נִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין כֻּלָּן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם הַנֵּזֶק שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ כֻּלָּן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה. אוֹ שֶׁבָּאוּ רְצוּפִין. אוֹ שֶׁהָיוּ מַכִּירִין בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ הַשּׁוֹר. אֲבָל אִם אֵין [א] שָׁם אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פְּטוּרִין שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לְחַיְּבוֹ חֲצִי נֵזֶק וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁתָּבוֹא כַּת אַחֶרֶת וְיֵעָשֶׂה מוּעָד:

 כסף משנה  שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן וכו'. ברייתא פרק כיצד הרגל (דף כ"ד) העידוהו שנים בראשונה כלומר שנגח נגיחה ראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדויות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות והוא פטור והם פטורים נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולם חייבים ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כלומר בין כולם חייבים לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית והקשו שאם באו אלו השלש כתות בשלשה ימים יפטרו עצמם הראשונים ויאמרו אנו לא באנו לחייבו אלא חצי נזק דאטו היינו יודעים שיבאו לסוף שלשה ימים ליעדו ואם באו ביום אחד יאמרו האחרונים אנו לא ידענו בעדות הראשונים ואע''פ שהיו שם בב''ד שכל היושבים בבית דין אינם באים להעיד וא''כ לא באנו לחייבו אלא ח''נ ותירצו דקא מרמזי רמוזי כלומר שהיו רומזים אלו לאלו שיעידו רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך פירוש רב אשי אתא למימר אפילו דלא מרמזי רמוזי כגון שבאו רצופין אם באו ביום אחד כולם באו ביחד להעיד ואם בשלשה ימים כיון שבכל עדות באו השלש כתות ביחד רגלים לדבר דידעי הני בהני ואתא רבינא למימר אפילו שלא באו רצופין במכירין בעל השור ואין מכירין את השור דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו ואם אינם מכירים השור ודאי לא לחייבו חצי נזק באו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים. ובמ''ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולם חייבים לשלם הנזק שאע''פ שהוא תם משלם חצי נזק קשה למה ישלמו יותר מחצי נזק כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מחצי נזק. ופירש מורי הרב ה''ר יעקב בירב שדעת רבינו כדעת רבינו תם שכתבו שם התוספות דאע''ג דעדיין לא חייב נזק שלם מ''מ כיון שמייעדים אותו וממילא מתחייב נזק שלם כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח, ושיעור לשון רבינו כך הוא נמצאו שלשתן זוממין כלם חייבין לשלם הנזק שאע''פ שכשיעידוהו שלש פעמים עדיין הוא תם עכ''ז משלמין חצי שלישי של צד העדאה ולפי זה אינו מתיישב מ''ש משלם חצי נזק לשון יחיד ואם איתא משלמין מיבעי ליה. לכך נ''ל לפרש באופן אחר על פי דרך זו שהוא כאומר תדע שע''כ אע''פ שאינו חייב לשלם נזק שלם כשהוזמו חייבין לשלם שאל''כ לענין הזמה מה בין שתי עדויות הראשונות לעדות אחרונות שעושה אותו מועד והלא אע''פ שהיה תם היה משלם ח''נ ועל כרחין נפקא לן מעדות שלישית שמשלמין לו נ''ש. ועי''ל דה''ק בין כולם חייבין לשלם לו הנזק שעשו לו דהיינו חצי נזק של צד העדאה שכלם סייעו בו דאילו חצי נזק של צד תמות לא סייעו בו שתי כתות הראשונות שאפילו בעדות כת שלישית לבד היה חייב לשלמו שהרי אע''פ שהוא תם חייב לשלם חצי נזק. ואח''כ מצאתי בספר ישן כולם חייבין לשלם חצי נזק וכך היא נסחת דפוס וויניציא וגם נסחא דידן כך יש לפרש דחייבים לשלם הנזק דקתני היינו חצי נזק ולישניה דייקא הכי דקתני חייבים לשלם הנזק ולא קתני משלם נזק שלם וזה פשוט. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת שנראה מדברי רבינו שחילק בשור המועד בין רומזים לשאינם רומזים וכן שאר חילוקים ולא חילק בחזקה דחזקה שאני דכיון דמחזיק מייתי להו מסתברא דלא מייתי איניש חוביה לנפשיה ובודאי ידעו דאיכא סהדי אחריני שמשלימין עדות החזקה הילכך משלשין ביניהם דהך אומדנא דמוכח לא גרעא מרמיזא עכ''ל וכ''כ ההגהות בשם התוספות:

ט וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה וּבָאוּ שְׁנַיִם אַחֲרֵיהֶם וְהֵעִידוּ עָלָיו עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהּ יֵהָרֵג וְהוּזַמּוּ שְׁתֵּיהֶן. כַּת הָרִאשׁוֹנָה לוֹקָה וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ. אֲבָל כַּת הָאַחֲרוֹנָה נֶהֱרֶגֶת שֶׁעַל פִּיהֶן בִּלְבַד הוּא נֶהֱרָג. הָיְתָה הַכַּת הָאַחֲרוֹנָה אַרְבָּעָה שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ גָּנַב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ אָכַל וְהוּזַמּוּ כֻּלָּן נֶהֱרָגִין. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁזֶּה גָּנַב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּמְכָרוֹ וְהוּזַמּוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְנָקִין. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגְּנָבוֹ וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁמְּכָרוֹ. בֵּין שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי גְּנֵבָה בֵּין שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי מְכִירָה כָּל כַּת מֵהֶן שֶׁהוּזַמָּה נֶהֱרֶגֶת. שֶׁהַגְּנֵבָה הִיא תְּחִלַּת חִיּוּבוֹ שֶׁל זֶה לְמִיתָה. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁמְּכָרוֹ לְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל וְהוּזַמּוּ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הוּזַמּוּ לֹא הָיָה זֶה נֶהֱרָג מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר עַבְדִּי מָכַרְתִּי. בָּאוּ עֵדֵי גְּנֵבָה אַחַר שֶׁהוּזַמּוּ עֵדֵי מְכִירָה אֲפִלּוּ רָאִינוּ אוֹתָן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה אֵין נֶהֱרָגִין:

 כסף משנה  וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה וכו' עד והוזמו כלן נהרגין. בסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ו:) אמר אביי הכל מודין בבן סורר ומורה [והכל מודים בבן סורר ומורה] ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו פירוש דבן סורר ומורה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינים וכשבאים עדים הראשונים שאכל ושתה מגניבה מלקין אותו חזר וגנב ואכל ושתה נידון בכ''ג למיתה. והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגין מתוך שעדים הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו כלומר דלית לן למימר אי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש ע''פ ראשונים שזה לקה על ידיהם תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בברייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי. ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל כלומר בעדות שניה דהנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו הוי מחלוקת דחזקיה ור' יוחנן דאיפליגו בעדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמה דחזקיה אמר דאין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והלכתא כוותייהו וכמ''ש ספ''ד: העידו שנים שגנבו וכו'. שם אתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ורבי יוחנן אמר נהרגין וכו' ואמר רב פפא בעדי מכירה דכ''ע לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעדי גניבה וטעמא דר' יוחנן משום דסבר דעדי גניבה לא להלקותו באו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו וא''כ אינן באין אלא להרגו ואע''פ ששתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא חצי דבר מיקטל כרבנן. וצריך עיון למה כתב רבינו בבא שקודם זו העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין דכל שכן הוא מבבא זו ונראה שהיא הצעה לדין זה: העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו'. ג''ז שם אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ואמרו שם דאתיא נמי כרבנן ובדלא אתו עדי גניבה. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו''ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן, ונ''ל ששיעור הלשון העידו שמכר לזה הישראל: באו עדי גניבה וכו'. שם כשהעמידוהו בדלא אתו עדי גניבה הקשו אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ''ל רמיזא לאו כלום היא. וא''ת מ''ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותירצו בתוס' דדיני נפשות שאני:

י מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְהֵבִיא אָבִיהָ עֵדִים וֶהֱזִימוּם הֲרֵי עֵדֵי הַבַּעַל נֶהֱרָגִין. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים וְהֵזִימוּ עֵדֵי הָאָב. הֲרֵי עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן לַבַּעַל. נֶהֱרָגִין מִפְּנֵי שֶׁעֵדֵי הַבַּעַל נִגְמַר דִּינָם לַהֲרִיגָה בְּעֵדוּתָן וּמְשַׁלְּמִין קְנָס מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמַר דִּין הַבַּעַל לְשַׁלֵּם קְנָס בְּעֵדוּתָן וְנִמְצְאוּ חַיָּבִין נְפָשׁוֹת לָזֶה וּמָמוֹן לָזֶה. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְהוּזְמוּ נֶהֱרָגִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. בָּא עַל בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהוּזַמּוּ נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין הַקְּנָס לְאָבִיהָ. פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר וְהוּזַמּוּ נִסְקָלִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי נִסְקָלִין וּמְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מוציא שם רע על אשתו וכו' חזר הבעל והביא עדים וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין [ומשלמין] ממון לזה ונפשות לזה ופירש''י ואין משלמין ממון אע''פ שהיו מפסידים אותה כתובתה אין משלמין טובת הנאת כתובתה וכו' דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מהתשלומין וכו' ואי משום מאה סלע דהוה בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה [לאשה] ותשלומין לזה [לאב] לאו עלייהו רמי לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע ע''י עצמו וכו'. ומשלמין ממון מאה כסף לבעל שבאו לחייב כשהזימו את עדיו. ממון לזה לבעל ונפשות לזה. [ונהרגין בשביל העדים] דקא סבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מהתשלומין היכא דמיתה וממון [משום חד] קא אתו עליה עכ''ל. וסובר רבינו דעיקר חידושא דרב יוסף הוא סיפא דמילתא ממון לזה ונפשות לזה אע''פ שהוא מתחייב בנפשו משלם דאילו רישא מילתא דפשיטא הוא דכיון דמתחייב בנפשו הוא ומפני כך השמיט רבינו מרישא ואין משלמין וגם הנהרגין לא כתבו כמי שבא ללמדנו חידוש אלא בדרך פשיטות שכתב הרי עדי הבעל נהרגין. ואם תאמר דהא בפ''ח דהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוה ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור. ויש לומר דכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחוייב מיתה לכל אדם והוי מיתה ותשלומין לאחד. אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוספות בפרק אלו נערות: וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה וכו'. ג''ז שם (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ומפרש רבינו דכשהעידו פלוני בא על נערה המאורסה הרי אלו באים לחייב מיתה לזה ולכך נהרגין ואין לומר הם היו באים להפסיד לאבי הנערה הקנס שהיה חייב הבעל ליתן אם לא היו באים אלו שהרי לא הזכירו שם הנערה ולמאן מפסדי אבל כשהזכירו שמה שאמרו בא על בתו של פלוני הרי באו להפסיד לאביה הקנס שהיה הבעל ראוי ליתן לו אילו לא העידו אלו והוה ליה ממון לזה ונפשות לזה וזהו שכתב ומשלמין הקנס לאבי הנערה כנ''ל. ולא כמו שכתוב בספרים ומשלמין הקנס לנטען וכך מצאתי בנסחא מדוייקת ואפילו לפי הנסחאות דגרסי לנטען יש ליישב קצת שפירושו לאביה שטוענין עליו שבתו זנתה: פלוני רבע השור וכו'. גם זה שם מימרא דרבא והיא מתפרשת על דרך המימרא הקודמת פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו וכו':

הלכות עדות - פרק שנים ועשרים

א  שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁבָּא עֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְעֵד אֶחָד מִכַּת זוֹ וְהֵעִידוּ בְּעֵדוּת אַחֶרֶת אֵין כָּאן עֵדוּת. שֶׁהֲרֵי בְּוַדַּאי אֶחָד מֵהֶן שֶׁקֶר וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא מִשְּׁנֵיהֶן. בָּאָה כַּת זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהֵעִידָה עֵדוּת וּבָאָה כַּת זוֹ וְהֵעִידָה עֵדוּת אַחֶרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ מְקַבְּלִין כָּל אַחַת מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 כסף משנה  שתי כתי עדים וכו' עד בפני עצמה. בשבועות פרק כל הנשבעין (דף מ"ז:) ובבתרא פרק חז''ה (דף ל"א:) אתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה פירוש דהואיל ואין ידוע אי זו מהם פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסק כרב הונא וכן פסקו הרי''ף והתוס' והביאו הרבה ראיות לזה וכתב הרי''ף עוד דעד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהם פסול וזהו הדין הראשון שכתב רבינו:

ב רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא עַל שִׁמְעוֹן שְׁנֵי שְׁטָרוֹת אֶחָד בְּמָנֶה וְאֶחָד בְּמָאתַיִם וְכָפַר שִׁמְעוֹן בִּשְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת וְעֵדֵי שְׁטָר זֶה כַּת אַחַת מֵאוֹתָן הַשְּׁנַיִם שֶׁהִכְחִישׁוּ זוֹ אֶת זוֹ. וְעֵדֵי הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. הֲרֵי [א] שִׁמְעוֹן מְשַׁלֵּם מָנֶה שֶׁיַּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר. * יֵרָאֶה לִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ שֶׁיִּשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כְּדִין מוֹדֶה בְּמִקְצָת. שֶׁהֲרֵי עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים מְעִידִין בְּמִקְצָת הַמָּמוֹן שֶׁכָּפַר בְּכֻלּוֹ. וְלֹא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר וכו' עד ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו. א''א יש מקשין על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא אבל הכא שני שטרות שתי טענות הן וכל שכן שהן שתי כתי עדים ועוד כי הוא עצמו כתב בטוען את חבירו חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בשטר וכפר השאר פטור:

 כסף משנה  ראובן שהוציא על שמעון וכו'. שם בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל ממ''נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב הרי''ף שם: יראה לי ששבועה זו וכו'. הר''ן כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב''ד כתב יש מקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז''ל חילק השגת הר''ן לשתים. ונ''ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו בפ''ד דטוען ונטען בדין זה ק' דינרים יש לי בידך נ' שבשטר זה וכן צריך שהחמשים אחרים יתבענו ע''פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש' בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ''ש הראב''ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת חשיבי ואע''פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ''ע:

ג הוֹצִיא רְאוּבֵן שְׁטָר עַל לֵוִי וְעֵדָיו כַּת אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן. וְהוֹצִיא שִׁמְעוֹן שְׁטָר שֵׁנִי עַל לֵוִי וְעֵדָיו הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. וְלֵוִי כּוֹפֵר בִּשְׁנֵיהֶן. הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְשִׁמְעוֹן נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל שֶׁבְּוַדַּאי אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ אֶצְלוֹ. וּשְׁבוּעָה זוֹ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּדִין חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ:

 כסף משנה  הוציא ראובן שטר על לוי וכו'. שם שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין פירוש דקתני דינא דחנוני על פנקסו דכל אחד נשבע ונוטל ואפילו כתוב בשטר נאמנות שבועה בעו אבל רש''י פירש דבשום גוונא אין חילוק בין שטר זה לשאר שטרות אפילו כי ליכא נאמנות לא בעי לאשתבועי ליה אא''כ אמר לו אשתבע לי:

ד הוֹצִיא רְאוּבֵן שְׁטָר עַל שִׁמְעוֹן וְעֵדָיו כַּת אַחַת מֵהֶן וְהוֹצִיא שְׁטָר שֵׁנִי עַל לֵוִי וְעֵדָיו הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וְכָל אֶחָד מֵהֶן כּוֹפֵר בּוֹ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הוֹאִיל וְאֵין רְאוּבֵן יָכוֹל לְקַיֵּם אֶחָד מִשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת הֲרֵי כָּל שְׁטָר מֵהֶן כְּחֶרֶס וּשְׁנֵי הַנִּטְעָנִין נִשְׁבָּעִין הֶסֵּת וְנִפְטָרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת לְהָעִיד כְּאַחַת. אֲבָל כָּל הַמּוֹצִיא שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵדוּת כַּת אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה בּוֹ. וְאִם הוֹצִיא אַחַר כָּךְ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵדוּת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה בּוֹ בֵּין מִמַּלְוֶה הָרִאשׁוֹן בֵּין מֵאַחֵר. שֶׁהֲרֵי כָּל כַּת מִשְּׁתֵּיהֶן בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהֵעִידָה:

 כסף משנה  הוציא ראובן שטר על שמעון וכו'. שם בעיא אליבא דרב הונא ולא איפשיטא ופסק כספיקי ממון דהוו קולא לתובע וכן פסק שם הרי''ף: במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות וכו'. כן כתב הרי''ף שם ומילתא דסברא הוא:

ה מִי שֶׁהֵבִיא עֵדִים וְנֶחְקְרָה עֵדוּתָן וְהוּזַמּוּ וְחָזַר וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים בְּאוֹתָהּ הַטַּעֲנָה עַצְמָהּ וְהוּזַמּוּ אֲפִלּוּ מֵאָה כַּת. וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים בְּאוֹתָהּ הַטַּעֲנָה עַצְמָהּ וְנִמְצֵאת עֵדוּת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים מְכֻוֶּנֶת. דָּנִין עַל פִּיהֶן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק זֶה שֶׁטָּעַן טַעֲנָה זוֹ לְהָבִיא עֵדִים שַׁקְרָנִים הֲרֵי לֹא הֻחְזְקוּ אֵלּוּ הָעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהֵן מְשַׁקְּרִין. אֲבָל שְׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּא שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ מִמֶּנּוּ שָׁאַל לְזַיֵּף לוֹ שְׁטָר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר מֵחוֹתְמָיו אֵין גּוֹבִין בּוֹ לְעוֹלָם. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר וְהֵעִידוּ הֵן בְּעַצְמָן עַל כְּתַב יָדָן גּוֹבִין בּוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת עֵדוּת בְּסַ''ד

 כסף משנה  מי שהביא עדים ונחקרה עדותן וכו'. פ''ק דמכות (דף ה':) עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן ופסק כן משום דאיכא למימר אם הוא מוחזק לחזר אחר עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו כלומר לשמוע לו דסתם ישראל בחזקת כשרים: אבל שטר שקרא עליו ערער וכו'. בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ו:) אמר רב פפא ש''מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה''ד וכו' אי דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב הר''ן שכך היא גרסת הרי''ף והיא היא גרסת רבינו ולפי זה לא מרעינן אלא שטר שעל אותו פלוני מאותו סך שאומרים העדים שאמר להם לזייף אבל שטרות שיש לו על אותו פלוני שאינן מאותו סך וכן כל שאר שטרות לא ריעי: ויראה לי שאם באו עדי השטר וכו'. כלומר וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרים ההלואה אין עדותן עדות כמ''ש בפרק שמיני מהלכות אלו אי נמי אפילו זוכרים ההלואה איצטריך לאשמועינן דסד''א כיון שאין מעידין שחתמו אלא שזוכרים ההלואה וכשכתב זה נראה להם שהוא כתב ידם ליחוש דילמא זייף וכוון לכתוב כתב דומה לחתימות אותם עדים ולא ליהוי אלא מלוה על פה קמ''ל דכיון דעדים זוכרים שראו ההלואה ושזה כתב ידם הרי רגלים לדבר שהשטר כשר ואע''פ שאין זוכרים אם חתמו: סליקו הלכות עדות בס''ד

---

הלכות ממרים

יֵשׁ בִּכְלָלָן תֵשַׁע מִצְוֹת. שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְשֵׁשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לַעֲשׂוֹת עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ לָנוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. ב) שֶׁלֹּא לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. ג) שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל הַתּוֹרָה לֹא בְּמִצְוֹת שֶׁבִּכְתָב וְלֹא בְּפֵרוּשָׁן שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. ד) שֶׁלֹּא לִגְרֹעַ מִן הַכּל. ה) שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אָב וָאֵם. ו) שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתָם. ז) לְכַבְּדָם. ח) לְיָרְאָם. ט) שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַל קוֹל אָבִיו וְאִמּוֹ: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות ממרים - פרק ראשון

א  בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו':

ב  כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) 'לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל'. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יב) 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן' וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יז-יא) 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

ג דִּבְרֵי קַבָּלָה אֵין בָּהֶן מַחְלֹקֶת לְעוֹלָם וְכָל דָּבָר שֶׁתִּמְצָא בּוֹ מַחְלֹקֶת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּדְבָרִים שֶׁלְּמֵדִין מִן הַדִּין אִם הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל כֻּלָּן הֲרֵי הִסְכִּימוּ. וְאִם נֶחְלְקוּ בָּהֶן הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב וּמוֹצִיאִין הַדִּין אַחַר הָרַבִּים. וְכֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת אִם רָאוּ מִקְצָתָן שֶׁרָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה אוֹ שֶׁיָּנִיחוּ הָעָם הַמִּנְהָג הַזֶּה וְרָאוּ מִקְצָתָן שֶׁאֵין רָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ וְלֹא לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ וְלֹא לְהָנִיחַ מִנְהָג זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ וְהוֹלְכִין אַחַר רֻבָּן וּמוֹצִיאִין הַדָּבָר אַחַר הָרַבִּים:

ד  כְּשֶׁהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל קַיָּם לֹא הָיְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כָּל דִּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ סָפֵק לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל עִם אוֹתוֹ בֵּית דִּין אוֹ עִם שְׁלוּחָיו עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הַכּל בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לָהֶן וְאִם לָאו הַכּל בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין. אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הַסָּפֵק לַכּל יָדוּעַ אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בֵּין מִפִּי הַקַּבָּלָה בֵּין מִפִּי הַמִּדָּה שֶׁדָּנוּ בָּהּ אוֹמְרִים מִיָּד. אִם לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. אוֹ יַעַמְדוּ לְמִנְיָן וְיֵלְכוּ אַחַר הָרֹב וְיֹאמְרוּ לְכָל הַשּׁוֹאֲלִים כָּךְ הֲלָכָה וְהוֹלְכִין לָהֶן. מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל רָבְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר:

 כסף משנה  כשהיה ב''ד הגדול קיים וכו' עד זה אוסר וזה מתיר. ברייתא בסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ח:) תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקות בישראל וכו' עד ונעשית תורה כשתי תורות. ומה שלא כתב רבינו שבאים לב''ד שסמוך לעירו כמו שכתוב בברייתא הנזכרת לפי שכיון שאנו מחזרים לאי זה בית דין שיודיעם האמת ממילא משמע שילכו לב''ד שסמוך לעירו קודם שיעלו לירושלים או שלא היה בגירסתו של רבינו וזה נראה יותר:

ה שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ עַד שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לָהֶן. בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. אֶחָד מְטַהֵר וְאֶחָד מְטַמֵּא אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר. אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה. בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר [א] הַמַּחְמִיר בְּשֶׁל סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל:

 כסף משנה  שני חכמים וכו'. בפ''ק דע''ז (דף ז') תניא היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה ומדת''ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב''ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. ומ''ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ''פ היה מתברר הדין כמ''ש לעיל בסמוך:

הלכות ממרים - פרק שני

א  בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁדָּרְשׁוּ בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנִּרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהַדִּין כָּךְ וְדָנוּ דִּין. וְעָמַד אַחֲרֵיהֶם בֵּית דִּין אַחֵר וְנִרְאֶה לוֹ טַעַם אַחֵר לִסְתֹּר אוֹתוֹ. הֲרֵי זֶה סוֹתֵר וְדָן כְּפִי מַה שֶּׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ט) 'אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם'. אֵינְךָ חַיָּב לָלֶכֶת אֶלָּא אַחַר בֵּית דִּין שֶׁבְּדוֹרְךָ:

 כסף משנה  בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ''ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב''ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב''ד פסק כדעת היחיד אין ב''ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה''נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ''ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה: שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'. בר''ה סוף פרק שני (דף כ"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך:

ב * בֵּית דִּין שֶׁגָּזְרוּ גְּזֵרָה אוֹ תִּקְּנוּ תַּקָּנָה וְהִנְהִיגוּ מִנְהָג וּפָשַׁט הַדָּבָר בְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְעָמַד אַחֲרֵיהֶם בֵּית דִּין אַחֵר וּבִקֵּשׁ לְבַטֵּל דְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים וְלַעֲקֹר אוֹתָהּ הַתַּקָּנָה וְאוֹתָהּ הַגְּזֵרָה וְאוֹתוֹ הַמִּנְהָג. אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹנִים בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. * הָיָה גָּדוֹל בְּחָכְמָה אֲבָל לֹא בְּמִנְיָן. בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְּחָכְמָה. אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. אֲפִלּוּ בָּטַל הַטַּעַם שֶׁבִּגְלָלוֹ גָּזְרוּ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ הִתְקִינוּ אֵין הָאַחֲרוֹנִים יְכוֹלִין לְבַטֵּל עַד שֶׁיְּהוּ גְּדוֹלִים מֵהֶם. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ גְּדוֹלִים מֵהֶם בְּמִנְיָן הוֹאִיל וְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הוּא. זֶה מִנְיַן חַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁהִסְכִּימוּ וְקִבְּלוּ הַדָּבָר שֶׁאָמְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְלֹא חָלְקוּ בּוֹ:

 ההראב"ד   ב''ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א''א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע''ז: היה גדול בחכמה וכו'. א''א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים:

 כסף משנה  ב''ד שגזרו גזירה או תקנו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דתנן פ''ק דעדיות שאין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו כשנחלקו בגזירה או תקנה וב''ד של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך וב''ד שאחריהם ראו לתקן בענין אחר אינם יכולים לבטל דברי הראשונים עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל דברים שראו ב''ד לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב''ד הגדול אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים. וא''ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (דף ל"ו:) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן. י''ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע''ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש''י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד''ת ומנ''ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי ובריש מגילה נמי דאמרינן ואי ס''ד אנשי כנסת הגדולה י''ד וט''ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה הא אין ב''ד יכול לבטל דברי חבירו אא''כ היה גדול וכו' התם ודאי לאו סייג לתורה הוא ומש''ה אי איכא גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולין לעקור תקנתם. אך קשה מדפריך בע''ז פרק אין מעמידין (דף ל"ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו''ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ''ק דשבת (דף י"ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא''כ היכי פריך מדתנן אין ב''ד יכול לבטל אא''כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל. לכך י''ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב''ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב''ד יכול וכו' ומ''ש הראב''ד ולא אפילו אליהו וב''ד וכו' יתבאר בסמוך: היה גדול בחכמה וכו' עד לבטל דבריו. ג''ז שם באותה משנה. וכתב הראב''ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה וכו' מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ''ל. פירוש דבריו דאמרינן בפ''ק דביצה (דף ה') שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר' יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו''ם ומ''מ קושית הראב''ד איני מכיר דמי אמר לו שריב''ז לא היה גדול כראשונים וא''ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"ד) וכן בסוכה (דף כ"ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב''ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם היה ועוד דאפילו נימא שגם בחכמת התורה היה קטן מכולם כבר אפשר שהיה גדול ממתקני התקנה ההיא ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה כדאמרינן (תענית כ"ד וע"ע ברכות כ') רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הוייות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא ומאי דאמרינן בפ''ק דביצה (דף ד':) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאיקלקולי משמע דאי לא משום חששא דגזירה לא עבדינן תרי יומי והא ודאי אין ב''ד שבימי האמוראים גדול כשל המתקנים שני ימים אלמא שאע''פ שאינו גדול ממנו כיון דאיבטיל טעמא יכול לבטלו יש לומר דהתם ה''ק כיון דבקיאינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי היה להם לחכמים שבאותו זמן שהיו מהקובעים שני ימים לתקן דלא נעביד תרי יומי אי נמי דהוה קים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא על פי הראיה לא נעביד תרי יומי ולדעת הראב''ד ה''ל לגמ' לאקשויי עליה מדתנן אין ב''ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' ולתרוצי דהיינו במידי דלא נתבטל הטעם אבל היכא שנתבטל הטעם יכול לבטל אפילו אינו גדול כמוהו: אפילו בטל הטעם וכו'. בפרק קמא דביצה (דף ה') אמרינן דדבר שנאסר במנין אע''פ שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו ומשמע לרבינו דהיינו מנין גדול ממנו וה''ה דבעינן שיהיה חכם ממנו וחדא מינייהו נקט:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אוֹתָן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה אֶלָּא כִּשְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין לִגְזֹר וּלְאָסְרָן לַעֲשׂוֹת סְיָג [א] אִם פָּשַׁט אִסּוּרָן בְּכָל [יִשְׂרָאֵל] אֵין בֵּית דִּין גָּדוֹל אַחֵר יָכוֹל לְעָקְרָן וּלְהַתִּירָן אֲפִלּוּ הָיָה גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹנִים:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בדברים שלא אסרה אותם וכו'. נ''ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע''ז פרק אין מעמידין (דף ל"ו) בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי''ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה''פ בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו חוץ מי''ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די''ח דבר משאר תקנות דהנהו דפרק קמא דביצה דביצה שנולדה ביום ראש השנה אסורה ביום שני אין שם סייג לאסור ביום שני של ראש השנה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה. ומה שכתב רבינו אם פשט איסורן בכל ישראל. כך אמרו שם בפרק אין מעמידין אהא דבכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי''ח דבר אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי''ל רובו ככולו וכיון ששיטה זו אפשרית אין כח ביד הראב''ד לדחותה מפני שיטתו דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לתקנות שאינם לסייג וכולי טעמא תלי בפשט איסורן או לא פשט ולפיכך כתב למעלה א''א לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע''ז עכ''ל. וכבר יישבתי ההיא דע''ז לדעת רבינו:

ד  וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לַעֲקֹר אַף דְּבָרִים אֵלּוּ לְפִי שָׁעָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן מִן הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא יְהוּ גְּזֵרוֹת אֵלּוּ חֲמוּרִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה עַצְמָהּ שֶׁאֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין לְעָקְרוֹ הוֹרָאַת שָׁעָה. כֵּיצַד. בֵּית דִּין שֶׁרָאוּ לְחַזֵּק הַדָּת וְלַעֲשׂוֹת סְיָג כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא כַּדִּין אֲבָל אֵין קוֹבְעִין הַדָּבָר לְדוֹרוֹת וְאוֹמְרִים שֶׁהֲלָכָה כָּךְ הוּא. וְכֵן אִם רָאוּ לְפִי שָׁעָה לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַחְזִיר רַבִּים לַדָּת אוֹ לְהַצִּיל רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל מִלְּהִכָּשֵׁל בִּדְבָרִים אֲחֵרִים עוֹשִׂין לְפִי מַה שֶּׁצְּרִיכָה הַשָּׁעָה. כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹפֵא חוֹתֵךְ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה כֻּלּוֹ כָּךְ בֵּית דִּין מוֹרִים בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים לַעֲבֹר עַל קְצָת מִצְוֹת לְפִי שָׁעָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ [כֻּלָּם] כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה:

 כסף משנה  ויש לבית דין לעקור וכו'. זה פשוט בעצמו ולא הוצרך לכתבו אלא דלא נימא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בכי הא קמ''ל דלא. ומ''ש דאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו. הכי תניא בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ו) אראב''י שמעתי שב''ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד''ת כלומר לקבוע הלכה כן אלא לעשות סייג לתורה כלומר לפי שעה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו פ' (ארבעה ועשרים) מהלכות סנהדרין:

ה בֵּית דִּין שֶׁנִּרְאֶה לָהֶן לִגְזֹר גְּזֵרָה אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה אוֹ לְהַנְהִיג מִנְהָג צְרִיכִין לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר וְלֵידַע תְּחִלָּה אִם רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶן אוֹ אִם אֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד. וּלְעוֹלָם אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ:

 כסף משנה  בית דין שנראה להם לגזור וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ז) וסמכו רבותינו על דברי רשב''ג ורבי אליעזר ברבי צדוק שהיו אומרין אין אנו גוזרין גזירה על הצבור אלא א''כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה:

ו הֲרֵי שֶׁגָּזְרוּ בֵּית דִּין גְּזֵרָה וְדִמּוּ שֶׁרֹב הַקָּהָל יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ. וְאַחַר שֶׁגְּזָרוּהָ פִּקְפְּקוּ הָעָם בָּהּ וְלֹא פָּשְׁטָה בְּרֹב הַקָּהָל הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וְאֵינָן רַשָּׁאִין לָכֹף אֶת הָעָם לָלֶכֶת בָּהּ:

 כסף משנה  הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו וכו'. נ''ל שלמדה מדאמרינן באין מעמידין (דף ל"ה) אהא דשאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת העכו''ם אמר עולא כי גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא איניש דלא ס''ל ואתו לזלזולי בה ואם איתא שבית דין יכולים לכוף שתתפשט מאי איכפת לן דמאן דמזלזל בה יכפוהו בית דין אלא משמע שאם יפקפקו בה ולא פשטה אינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועוד דקל וחומר הוא מהדין שכתב רבינו בסמוך גזרו ודימו שפשטה וכו' שאם אפילו אחר כמה שנים בית דין קטן מהם יכול לבטלה כל שכן שהן עצמם אינם יכולים לכוף את העם ללכת בה:

ז גָּזְרוּ וְדִמּוּ שֶׁפָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְעָמַד הַדָּבָר כֵּן שָׁנִים רַבּוֹת וּלְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה עָמַד בֵּית דִּין אַחֵר וּבָדַק בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְרָאָה שֶׁאֵין אוֹתָהּ הַגְּזֵרָה פּוֹשֶׁטֶת בְּכָל יִשְׂרָאֵל. יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְבַטֵּל וַאֲפִלּוּ הָיָה פָּחוּת [ב] מִבֵּית דִּין הָרִאשׁוֹן בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן:

 כסף משנה  גזרו ודימו שפשטה וכו'. בפרק אין מעמידין (דף ל"ז) כי פרכינן רבי יהודה נשיאה היכי שרי מישחא דהא לא היה גדול כתלמידי שמאי והלל שאסרוהו ועוד שהוא מי''ח דבר ואפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלן מהדרינן דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב''ג ורבי אלעזר ברבי צדוק שהיו אומרים אין גוזרים גזירה על הצבור אלא א''כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וה''פ לדעת רבינו כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכיון דכן אפילו גזרו לא הויא גזירה הרי כאן מפורש דרבי יהודה נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם היה דבר שהוא סייג לתורה כדאמרינן בפ''ק דשבת גזרו על שמנן משום יינן ואפ''ה התירו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וא''ת והיכי סמך רבי יהודה נשיאה על מה שבדק דילמא בימי הראשונים נתפשט ואח''כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ''ל לומר שאפילו נתפשטה בתחלה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שראיתי שכתב רש''י לא פשט עדיין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בה איסור משמע מלשונו שבדק רבי יהודה נשיאה אם מיום שנגזרה גזירה עד היום פשט איסורו באיזה זמן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו בכל ישראל:

ח וְכָל בֵּית דִּין שֶׁהִתִּיר שְׁנֵי דְּבָרִים אַל יְמַהֵר לְהַתִּיר דָּבָר שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  וכל בית דין שהתיר וכו'. שם (דף ל"ז) אמרו דר' יהודה נשיאה התיר שני דברים ואמרו לו שיתיר גם את הפת ולא רצה דאם כן קרו לן בי דינא שריא דתנן בסוף עדיות (פ"ח מ"ד) שהעיד יוסי בן יועזר על שלשה דברים להתיר וקרו ליה יוסי שריא:

ט * הוֹאִיל וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְזֹר וְלֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר וְיַעֲמֹד אִסּוּרוֹ לְדוֹרוֹת וְכֵן יֵשׁ לָהֶן לְהַתִּיר אִסּוּרֵי תּוֹרָה לְפִי שָׁעָה. מַהוּ זֶה שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה (דברים יג-א) 'לֹא תּוֹסִיף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'. שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא לִגְרֹעַ [ג] מֵהֶן וְלִקְבֹּעַ הַדָּבָר לְעוֹלָם בְּדָבָר שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כֵּיצַד. הֲרֵי כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כג-יט) 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה הַכָּתוּב אָסַר לְבַשֵּׁל ולֶאֱכל בָּשָׂר בְּחָלָב. בֵּין בְּשַׂר בְּהֵמָה בֵּין בְּשַׂר חַיָּה. אֲבָל בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר בְּחָלָב מִן הַתּוֹרָה. אִם יָבוֹא בֵּית דִּין וְיַתִּיר בְּשַׂר חַיָּה בְּחָלָב הֲרֵי זֶה גּוֹרֵעַ. וְאִם יֶאֱסֹר בְּשַׂר הָעוֹף וְיֹאמַר שֶׁהוּא בִּכְלַל הַגְּדִי וְהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מוֹסִיף. אֲבָל אִם אָמַר בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה וְאָנוּ נֶאֱסֹר אוֹתוֹ וְנוֹדִיעַ לָעָם שֶׁהוּא גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יָבוֹא מִן הַדָּבָר חוֹבָה וְיֹאמְרוּ הָעוֹף מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ כָּךְ הַחַיָּה מֻתֶּרֶת שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְפָּרְשָׁה. וְיָבוֹא אַחֵר לוֹמַר אַף בְּשַׂר בְּהֵמָה מֻתֶּרֶת חוּץ מִן הָעֵז. וְיָבוֹא אַחֵר לוֹמַר אַף בְּשַׂר הָעֵז מֻתָּר בַּחֲלֵב פָּרָה אוֹ הַכִּבְשָׂה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא אִמּוֹ שֶׁהִיא מִינוֹ. וְיָבוֹא אַחֵר לוֹמַר אַף בַּחֲלֵב הָעֵז שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ מֻתָּר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא אִמּוֹ. לְפִיכָךְ נֶאֱסֹר כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב אֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף. אֵין זֶה מוֹסִיף אֶלָּא עוֹשֶׂה סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   הואיל ויש לב''ד לגזור ולאסור וכו'. א''א כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך. ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה:

 כסף משנה  הואיל ויש רשות לגזור וכו'. כתב הראב''ד א''א את כל אלה ישא רוח וכו'. ואני אומר שמ''ש הראב''ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו וכו' וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי שלעולם אסור וגם בתחלת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא וכו' והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש אבל כשאומרים קרא אסמכתא בעלמא הרי הם אומרים שאינו של תורה ושאין הפסוק ההוא מורה עליו אלא שהוא אסמכתא בעלמא. ומ''ש ואם גרע לפי צורך שעה וכו' כבר כתב רבינו בפרק זה וכן אם ראו לבטל מצות עשה או לעבור על מל''ת כדי להחזיר רבים לדת וכו' עושין לפי מה שצריכה השעה. ומ''ש ולא תמצא איסור מוסיף וכו' נראה שזה עיקר השגתו ולא ידעתי טעם לסברתו וכי האומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה שהתורה אסרה מין אחד של בשר וה''ה לכל מידי דמיקרי בשר לא יקרא מוסיף הא ודאי מוסיף נקרא: על מ''ש רבינו פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' בין בשר בהמה בין בשר חיה. קשה ממ''ש בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר חיה אינה אלא מד''ס וי''ל דהתם קושטא דמילתא קאמר שפסק כר''ע אבל מ''מ כיון דחזינן בגמרא (חולין קט"ז) דלוי איקלע לבי (יוסף רישבא) ואמר אתריה דר''י בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר''י הגלילי מעתה כשיעמוד ב''ד ויאמר בשר חיה מותר מן התורה אלא שאנו נאסור אותו מפני סייג כבר אפשר שיהיה גורע אם יהיה במקום שנוהגין כרבי יוסי הגלילי וכדי ליקח משל בדבר דשייך ביה גורע ושייך ביה מוסיף נקטה בענין זה ולא חשש שנבוא לטעות מכאן לענין הדין מאחר שבמקומו (פסק) כר' עקיבא דחיה אינה מן התורה:

הלכות ממרים - פרק שלישי

א  מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵינוֹ זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֶלָּא הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וּמִיתָתוֹ בְּכָל אָדָם]:

 כסף משנה  מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ''כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין:

ב מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּרְסֵם שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [מוֹרִידִין אוֹתוֹ] וְלֹא מַעֲלִין וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהָאוֹמְרִין אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהַמּוֹסְרִין וְהַמּוּמָרִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְעֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא דַּיָּנִים [אֶלָּא כָּל הַהוֹרֵג אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה מִצְוָה גְּדוֹלָה וְהֵסִיר הַמִּכְשׁוֹל]:

 כסף משנה  ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'. ברייתא בפרק אין מעמידין (דף כ"ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע''ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ''כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ''ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ שֶׁכָּפַר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ לוֹ. וְהָלַךְ אַחַר דַּעְתּוֹ הַקַּלָּה וְאַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְכוֹפֵר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה תְּחִלָּה כְּצָדוֹק וּבַיְתּוֹס וְכֵן כָּל הַתּוֹעִים אַחֲרָיו. אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ. לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ''כ בפירוש המשנה בפ''ק דחולין:

ד  אֲבָל זָקֵן מַמְרֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ קַבָּלָה וְדָן וּמוֹרֶה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ וְיוֹרוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבָּאת לוֹ מַחְלֹקֶת בְּדִין מִן הַדִּינִים עִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְלֹא חָזַר לְדִבְרֵיהֶם אֶלָּא חָלַק עֲלֵיהֶם וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא כְּהוֹרָאָתָן. גָּזְרָה עָלָיו תּוֹרָה מִיתָה וּמִתְוַדֶּה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן וְהֵן דָּנִים הוּא קִבֵּל וְהֵם קִבְּלוּ הֲרֵי הַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וּלְהַנִּיחוֹ אֵינָן יְכוֹלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא [א] יַרְבּוּ מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'. מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ז) כמו שיתבאר בסמוך. ומ''ש שיש בידו קבלה ודן פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: ומ''ש מתודה ויש לו חלק לעוה''ב. בפרק נגמר הדין (דף מ"ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה''ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה''ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע''פ שאותו אין לו חלק לעוה''ב: אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'. שם (דף פ"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע''פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר''ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה''ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: ואם רצו ב''ד למחול על כבודן וכו'. שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל:

ה אֵין זָקֵן מַמְרֵא חַיָּב מִיתָה עַד שֶׁיְּהֵא חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין וְיַחְלֹק עַל בֵּית דִּין בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ [ב] חַטָּאת אוֹ בִּתְפִלִּין וְיוֹרֶה לַעֲשׂוֹת כְּהוֹרָאָתוֹ. אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ וְיַחְלֹק עֲלֵיהֶן וְהֵן יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. אֲבָל אִם הָיָה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְהוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ח) 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' מִי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר מֻפְלָא:

ו  הָיָה חָכָם מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין וְחָלַק וְשָׁנָה וְלִמֵּד לַאֲחֵרִים כִּדְבָרָיו אֲבָל לֹא הוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יב) 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן' לֹא שֶׁיֹּאמַר בְּזָדוֹן אֶלָּא יוֹרֶה לַעֲשׂוֹת אוֹ יַעֲשֶׂה הוּא בְּעַצְמוֹ:

ז מְצָאָן חוּץ לִמְקוֹמָן וְהִמְרָה עֲלֵיהֶן פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ח) 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם' מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה. וְכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה יֵשׁ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְנַדּוֹתָם וּלְהַפְרִישָׁן וּלְהַכּוֹתָן וּלְמָנְעָן מִלְּלַמֵּד כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן שֶׁהַדָּבָר צָרִיךְ לְכָךְ:

 כסף משנה  (ה-ז) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'. ברייתא שם (דף פ"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה''פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: ויחלוק על ב''ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין. שם (דף פ"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר''מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר''מ משום דאיתא התם ברייתא ז''ל כי יפלא במופלא שבב''ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל''מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר''מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר''מ אלמא כוותיה קי''ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש''י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ''ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר''מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב''ד ז''ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א''א זה שבוש דלדעת ר''מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ''ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א''ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע''פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר''מ ור''י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר''מ א''א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי''ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב''ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ''ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר''מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר''מ ותירצו לו דר''י מוסיף הוא על דברי ר''מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: ויורה לעשות כהוראתו. משנה שם (דף פ"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו. ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית. ברייתא שם (דף פ"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ''ק (דף י"ד:) מצאן זקן ממרא לב''ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת''ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש''י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ''מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: אבל אם היה תלמיד וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ו:). ומ''ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה. כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו':

ח וְכֵיצַד דָּנִין זָקֵן מַמְרֵא. בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר וְיוֹרֶה בּוֹ חָכָם הַמַּגִּיעַ לְהוֹרָאָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו בֵּין בְּדָבָר שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו. הֲרֵי הוּא וְהַחוֹלְקִין עִמּוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וּבָאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אוֹמְרִים לָהֶן בֵּית דִּין כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם שָׁמַע וְקִבֵּל מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין כֻּלָּן לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאוֹמְרִים לָהֶם גַּם הֵם כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם קִבְּלוּ יֵלְכוּ לָהֶן וְאִם לָאו כֻּלָּן בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצֵאת לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-י) 'מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה''. וּבֵית דִּין אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ הוּא הַדִּין וְיוֹצְאִין כֻּלָּן. חָזַר זֶה הֶחָכָם לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ חַיָּב מִיתָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. וְתוֹפְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁיָּצָא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וְעַד [ג] הָרֶגֶל מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יב) 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. וְאַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה. זָקֵן מַמְרֵא. וְעֵדִים זוֹמְמִין. וְהַמֵּסִית. וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּן נֶאֱמַר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:

 כסף משנה  וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה''ז פטור. משנה בהנחנקין שם. אך במ''ש אם שמע וקבל מהן מוטב. כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה''ק אם אותו ב''ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב''ד אמרו להם סברתם: הורה לעשות או שעשה וכו'. משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ"ח:) ת''ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב''ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב''ד שלא לעשות והמרה: גומרין דינו למיתה בב''ד שבעירו. בפ''ק דסנהדרין (דף ט"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב''ד של ע''א ואמרינן בגמ' מה''מ אר''י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע''א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ''ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ''ג וא''א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב''ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ''ג וכן משמע מתוך פירש''י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב''ד שבעירו: ואין ממיתין אותו בב''ד שבעירו וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ט) אין ממיתין אותו לא בב''ד שבעירו ולא בב''ד שביבנה אלא מעלין אותו לב''ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר''ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב''ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב''ד הגדול יצא חוץ לירושלים. ומ''ש ועד הרגל משמרין אותו. פסק כר''ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר''ע מחבירו: וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'. ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ''ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב''ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י''ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר''ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם:

הלכות ממרים - פרק רביעי

א  זֶה שֶׁחָלַק עַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן אוֹסְרִים וְהוּא מַתִּיר בֵּין שֶׁהָיוּ הֵן מַתִּירִין וְהוּא אוֹסֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה. אֲפִלּוּ הוּא הָיָה אוֹמֵר מִפִּי הַקַּבָּלָה וְאָמַר כָּךְ קִבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְהֵן אוֹמְרִים כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינֵינוּ שֶׁהַדִּין נוֹתֵן. הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן עֲלֵיהֶן בַּדָּבָר וְעָשָׂה אוֹ שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵם מוֹרִים מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְכֵן אִם חָלַק עֲלֵיהֶם בִּגְזֵרָה מִן הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וּזְדוֹנוֹ כָּרֵת. כְּגוֹן שֶׁהִתִּיר הֶחָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית. אוֹ אֲסָרוֹ בַּהֲנָאָה בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית. הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  זה שחלק על בית דין הגדול בדבר וכו' אפילו היה הוא מפי הקבלה וכו'. כבר כתבתי פרק שלפני זה דפלוגתא דרב כהנא ור''א היא בפרק הנחנקין ואיתותב רב כהנא וקיימא לן כר''א דאמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג: וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'. דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפירקא קמא דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת:

ב אֶחָד שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אוֹ שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּדָבָר הַמֵּבִיא לִידֵי דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. כֵּיצַד. נֶחְלְקוּ בְּאִשָּׁה זוֹ אִם הִיא עֶרְוָה אִם לָאו. אִם מַרְאֵה דָּם זֶה מְטַמֵּא בְּאִשָּׁה אוֹ לֹא. אִם זוֹ טְמֵאָה לֵידָה אוֹ לֹא. אִם זוֹ זָבָה אוֹ לֹא. אִם חֵלֶב זֶה אָסוּר אוֹ מֻתָּר. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. הֲרֵי זֶה חוֹלֵק בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְכֵיצַד דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּעִבּוּר שָׁנָה אִם מְעַבְּרִים עַד הַפּוּרִים אוֹ בְּכָל אֲדָר הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁזֶּה מֵבִיא לִידֵי חָמֵץ בְּפֶסַח. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּדִין מִדִּינֵי מָמוֹנוֹת אוֹ בְּמִנְיַן הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁהֲרֵי לִדְבָרָיו שֶׁל זֶה שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה כָּל שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ כְּדִין נָטַל וְעַל פִּי בֵּית דִּין נָטַל. וְלִדְבָרָיו שֶׁל זֶה שֶׁאוֹמֵר פָּטוּר אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאֵין אֵלּוּ רְאוּיִין לָדוּן כָּל שֶׁנָּטַל גֵּזֶל הוּא בְּיָדוֹ וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שֶׁלֹּא נָטַל הַבָּא עָלֶיהָ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת וְנִמְצָא הַדָּבָר מֵבִיא לִידֵי דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּדִינֵי מַכּוֹת אִם זֶה חַיָּב מַלְקוֹת אוֹ אֵינוֹ אוֹ שֶׁחָלַק בְּמִנְיַן הַדַּיָּנִים שֶׁלּוֹקִין בִּפְנֵיהֶם הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵינוֹ לוֹקֶה חוֹבְלִין הֵם בּוֹ וְחַיָּבִין לְשַׁלֵּם וְכָל שֶׁיִּטּל מֵהֶן כְּדִין נוֹטֵל. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר בֶּן מַלְקוֹת הוּא כָּל שֶׁיִּטּל מֵהֶן גֵּזֶל הוּא בְּיָדוֹ וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בַּעֲרָכִין אוֹ בַּחֲרָמִין אִם זֶה חַיָּב לִתֵּן אוֹ אֵינוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן אִם לָקְחוּ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל וְהַמְקַדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם חָלַק עֲלֵיהֶן בְּפִדְיוֹן קָדָשִׁים אִם נִפְדּוּ אוֹ לֹא נִפְדּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין זֶה פִּדְיוֹן אִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בַּעֲרִיפַת הָעֶגְלָה אִם אֵלּוּ חַיָּבִין לְהָבִיא אוֹ לֹא הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חַיָּבִים לְהָבִיא הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה וְהַמְקַדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּעָרְלָה. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה אִם זֶה לַעֲנִיִּים אוֹ לְבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר לְבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה גֵּזֶל בְּיַד הֶעָנִי וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם חָלַק עֲלֵיהֶן בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה כְּגוֹן נִגְעֵי בָּשָׂר אוֹ נִגְעֵי בָּתִּים אוֹ נִגְעֵי בְּגָדִים הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טָהוֹר מֻתָּר לְהִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ לֶאֱכל קָדָשִׁים וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טָמֵא אִם נִכְנַס אוֹ אָכַל בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת וּבְשׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּטָהֳרַת מְצֹרָע אִם יֵשׁ לָזֶה טָהֳרָה אוֹ אֵין לוֹ. וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּהַשְׁקָאַת סוֹטָה אִם זוֹ צְרִיכָה לִשְׁתּוֹת אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר צְרִיכָה אִם מֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁתִּשְׁתֶּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לִיבָמָהּ וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵינָהּ צְרִיכָה מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִין לִבְדֹּק וְלַחְקֹר אִם הָיְתָה מַחְלֹקֶת זוֹ מְבִיאָה לִידֵי דָּבָר זֶה וְדָבָר זֶה מֵבִיא לִידֵי דָּבָר שֵׁנִי אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה דְּבָרִים אִם יָבוֹא בַּסּוֹף לְדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. בֵּין שֶׁהָיָה הַזָּקֵן מֵקֵל וְהֵן מַחֲמִירִין בֵּין שֶׁהָיָה הוּא מַחְמִיר וְהֵן מְקִילִין חַיָּב:

 כסף משנה  אחד דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' עד בין הוא מחמיר והם מקילין חייב ואם לא תבא המחלוקת לידי כך פטור. הכל ברייתא בהנחנקין כתבתיה בפרק שלפני זה וגם שם כתבתי שתרגמוה אליבא דרבי מאיר וכמ''ש רבינו. אך קשה במ''ש וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' הרי זו אסורה ליבמה וכו' שאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת וצ''ע מנ''ל הא ורש''י פירש בע''א דוק ותשכח:

ג וְאִם לֹא תָּבִיא הַמַּחֲלֹקֶת לִידֵי כָּךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. * חוּץ מִמִּצְוַת תְּפִלִּין בִּלְבַד. כֵּיצַד. הוֹרָה לְהוֹסִיף טוֹטֶפֶת חֲמִישִׁית בַּתְּפִלִּין וְיַעֲשֶׂנָּה חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּתְּחִלָּה אַרְבָּעָה בָּתִּים כְּהִלְכָתָן וְיָבִיא חֲמִישִׁית וִידַבֵּק בַּחִיצוֹן. שֶׁהַבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר תָּמִיד פָּסוּל. וְחִיּוּב זָקֵן מַמְרֵא עַל דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם נֶחְלְקוּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת כְּגוֹן שֶׁחָלַק בְּדָבָר מִדִּבְרֵי לוּלָב אוֹ צִיצִית אוֹ שׁוֹפָר זֶה אוֹמֵר פָּסוּל וְזֶה אוֹמֵר כָּשֵׁר. זֶה אוֹמֵר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְזֶה אוֹמֵר לֹא יָצָא. זֶה אוֹמֵר טָהוֹר וְזֶה אוֹמֵר שֵׁנִי לְטֻמְאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   חוץ ממצות תפילין בלבד וכו'. א''א זה שבוש לדעת ר' מאיר הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת רבי יהודה הוא שחייב בתפילין והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אע''פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב. ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאינן דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ורבי אושעיא שאמר השמועה ורבי אלעזר תלמידו הוא שאומר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין ואם תאמר בלולב וציצית נמי משכחת לה שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר ח' חוטין והוסיף התשיעי זה אינו כלום וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש שהרי יש בהן משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד משלים המצוה וצריך להתירו ולחזור ולקשור ויש שאומרים דוקא בתפילין משום דכתיב ע''פ התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת רבי יהודה דמחייב על הוראת מצות עשה ואומר אני דמודה רבי יהודה בחייבי כריתות אע''פ שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במצות עשה דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מצות עשה עכ''ל:

 כסף משנה  חוץ ממצות תפילין בלבד וכו': כתב הראב''ד זה שבוש דלדעת ר''מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר השבתי לתחלת דבריו בפרק שקודם זה ולהשיב ליתר דבריו אכתוב לשון הגמרא ואוכיח דעת רבינו. בסנהדרין (דף פ"ח:) גרסינן אמר ר''א א''ר הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד''ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד''ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס''ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע ואי סבירא לן דצריך אגד (מעיקרא) גרוע ועומד הוא כלומר דמתחלתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה כשר מתחלתו ופוסלו בתוספתו והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד''ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי ס''ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא הא אמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. והראב''ד ז''ל הוקשה לו שאם הדברים כפשוטן דלא מחייב רבי יהודה אלא בתפילין לבד כשהזכירו בברייתא שכתבתי בפרק שקודם זה מחלוקת ר''מ ורבי יהודה ור''ש הו''ל להזכיר דברי רבי יהודה ברישא דכל תנא בתרא לטפויי אתא ורבי יהודה אינו מחייב אלא בתפילין לבד ור''מ מחייב בכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור''ש מחייב על כל הדברים אף על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומכח קושיא זו רוצה לפרש דר' יהודה לאו אתפילין בלחוד מחייב אלא אף אלולב וציצית ואפשר לדעת הראב''ד ז''ל שהוא הדין לכל מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אלא שתפס לולב וציצית משום דבהנהו משמע דקאמר גמרא דלא מחייב והראב''ד ז''ל נראה שמפרש דר''א אמר רבי אושעיא אילו תניח בדעתך שיצטרף תנאי אחר והוא שצריך שיהיה בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא תמצא שיהיה מתחייב אלא בתפילין שאין מי שסובר כן אלא ר' יהודה ולא בעל המאמר ואהא הוא דשקיל וטרי גמרא אם כשנניח התנאי הזה אם יכנסו לולב וציצית בכלל או לא אבל ע''פ האמת אע''פ שאין בו להוסיף אם הוא דבר שעיקרו מד''ת ופירושו מדברי סופרים חייב אליבא דרבי יהודה ושיעור לשון הראב''ד כך הוא והוא הדין שחייב אם הוסיף בלולב וציצית אם התוספת פוסל את העיקר דהיינו למ''ד לולב צריך אגד אי למ''ד קשר העליון דאורייתא שאם הוסיף ולא פסל כלומר למאן דאמר לולב אין צריך אגד וקשר העליון לאו דאורייתא אע''פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שלא נתקיים העשה אינו חייב ומ''ש בלולב וציצית נמי משכחת לה וכו' מקשה נגד הגמרא אמאי לא משכח בלולב יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ועד השתא לאו גרוע ועומד היה הא משכחת לה למאן דאמר לולב צריך אגד ולמאן דאמר קשר העליון דאורייתא כגון שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר שמונה חוטין והוסיף התשיעי ותירץ דזה אינו כלום וכו' ודבריו אינם מובנים לי דהא תעשה ולא מן העשוי ליתיה אלא בציצית ולא בלולב ובציצית (ו) מתוך דבריו נלמד דהיינו טעמא משום דלהוסיף חוט תשיעי צריך להתירו ולחזור ולקשור ואם כן פנים חדשות באו לכאן דמעת שנקשרו פעם שנית עם החוט התשיעי גרוע ועומד הוא אבל טעם הלולב אמאי לא שייך בזה יש בו להוסיף וכו' לא יכולתי ללמוד מתוך דבריו אבל התוס' תירצו דכיון דקודם נפסל הו''ל גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי ה''ז מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצוה שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגבהיה נפיק ביה עכ''ל. ומ''ש וי''א דוקא בתפילין וכו' ואומר אני דמודה ר' יהודה וכו' אמר כן כי היכי דלא תיקשי לשיטה זו הקושיא שהקשיתי לעיל דר' יהודה לא אתא אלא לגרועי וארישא הוה ליה לברייתא להזכיר דברי רבי יהודה וכמה שכתבתי לבאר שהוא מוסיף על דברי רבי מאיר שהוא סובר שחייב על תפילין מוסף על חייבי כריתות דקאמר ר' מאיר וק''ל למה הראב''ד פתח דבריו זה שבוש דלדעת רבי מאיר וכו' דילמא רבינו סובר כי''א וכסברת הראב''ד [גופיה] שכתב ואומר אני דמודה רבי יהודה וכו' ופסק כר' יהודה דדוקא בחייבי כריתות ותפילין הוא דחייב ואפשר לומר שלפי שיטת י''א תפילין דמחייב בהו מקרא ילפינן להו ורבינו כתב שהוא הלכה מפי הקבלה וא''כ ודאי לא סבירא ליה כאותה שיטה. כך נ''ל פירוש דברי הראב''ד ורבינו תופס השמועה כפשטה ומפרש דהא דאמר ר''א היא פירוש דברי ר' יהודה וא''כ לרבי יהודה אין חיוב אלא בתפילין וכמו שהוכחתי בפ' הקודם לזה. ומ''ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מהמיתה הוא ממה שנתבאר בדברי ר. בינו פ' שלישי מהל' ביאת המקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת:

הלכות ממרים - פרק חמישי

א  הַמְקַלֵל אָבִיו וְאִמּוֹ נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-ט) 'אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ'. וְאֶחָד הַמְקַלֵּל בְּחַיֵּיהֶן אוֹ לְאַחַר מִיתָתָן הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְצָרִיךְ עֵדִים וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל מְחֻיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים שֶׁהִגִּיעוּ לִכְלַל הָעֳנָשִׁין:

 כסף משנה  המקלל אביו ואמו נסקל וכו'. משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ג ס"ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן. משנה בפ' הנחנקין (דף פ"ה:): וצריך עדים וכו'. ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא''כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף ס"ו) ת''ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. ומ''ש והוא שיהו גדולים וכו'. פשוט בעצמו:

ב אֵינוֹ חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִין. אֲבָל אִם קִלְּלָם בְּכִנּוּי [א] פָּטוּר מִן הַסְּקִילָה. וְלוֹקֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל קִלְלַת כָּל אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אינו חייב סקילה וכו'. משנה שם ובסוף שבועת העדות (דף ל"ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל"ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר''מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. ומ''ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'. הוא סומך על מה שפסק בפכ''ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ''מ צ''ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש''י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה''מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ''כ רש''י דחכמים לא ס''ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ''ב מהל' ע''ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ''ב דהל' ע''ז יישבתיו:

ג וְכֵן הַמְקַלֵּל אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אִמּוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְקַלֵּל אֶחָד מִשְּׁאָר הַקָּהָל:

 כסף משנה  וכן המקלל וכו'. נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (דף י"ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל''ק הא בבנו הא בבן בנו פירש''י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו:

ד אַזְהָרָה שֶׁל מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מִנַּיִן. עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ בְּפֵרוּשׁ אֲבָל הָאַזְהָרָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ. הוֹאִיל וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אָבִיו בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל. בפ' ד' מיתות (דף ס"ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא''כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ''ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ''ד אלהים חול אלא למ''ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א''כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש''מ תרתי ורבינו סובר כמ''ד אלהים קדש דהא ר''ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר''ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א''כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ''ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ''ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א''כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש''מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ''ל לדעת רבינו או שנאמר דס''ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל"ו) דמקלל חבירו מנ''ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ''ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי''ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש:

ה הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-טו) 'מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת'. וְצָרִיךְ עֵדִים וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל מְחֻיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְלַל עֳנָשִׁין. אֵינוֹ חַיָּב חֶנֶק עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה הֲרֵי זֶה כְּמַכֶּה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַמַּכֶּה אוֹתָן לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר:

 כסף משנה  המכה אביו וכו'. משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'. נ''ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס''ד: אינו חייב חנק וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ה:):

ו מִי שֶׁהִכָּה אֶת אָבִיו עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ חַיָּב וְנֶהֱרָג. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה חֵרֵשׁ בְּלֹא חַבּוּרָה אֶלָּא יָצָאת טִפַּת דָּם בִּפְנִים בָּאֹזֶן וְנִתְחָרֵשׁ:

 כסף משנה  מי שהכה את אביו על אזנו וכו'. בב''ק פרק החובל (דף פ"ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה:

ז הַמַּקִּיז דָּם לְאָבִיו אוֹ שֶׁהָיָה רוֹפֵא וְחָתַךְ לוֹ בָּשָׂר אוֹ אֵבָר פָּטוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה. אוֹ לְהוֹצִיא סִלּוֹן [ב] מִבְּשַׂר אָבִיו אוֹ אִמּוֹ לֹא יוֹצִיא שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חַבּוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אַחֵר לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶלָּא הוּא וַהֲרֵי הֵן מִצְטַעֲרִין הֲרֵי זֶה מַקִּיז וְחוֹתֵךְ כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְשֵׁהוּ לַעֲשׂוֹת:

 כסף משנה  המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'. בריש הנחנקין (דף פ"ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'. שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'. נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ''כ נמוק''י בשם הרמב''ן:

ח אַזְהָרָה שֶׁל מַכֵּה אָבִיו מִנַּיִן. עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ. הוֹאִיל וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אָבִיו וְאִמּוֹ בִּכְלָל:

 כסף משנה  אזהרה של מכה וכו'. משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב''ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש''י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה''ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

ט שְׁתוּקִי חַיָּב עַל אִמּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא אֵינוֹ נִסְקָל אוֹ נֶחְנָק עַל פִּיהָ. אֲבָל בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ חַיָּב לֹא עַל אָבִיו וְלֹא עַל אִמּוֹ. וְכֵן גֵּר שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁלֵּדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ חַיָּב עַל מַכַּת אָבִיו וְקִלְלָתוֹ:

 כסף משנה  שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ''ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'. זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (דף קמ"ט:):

([י] כשם) שאינו חייב וכו'. כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו:

י כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יז) 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ' אֶת שֶׁהוּא חַיָּב עַל אָבִיו חַיָּב עַל אִמּוֹ וְזֶה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ:

יא הַגֵּר אָסוּר לְקַלֵּל אָבִיו הָעַכּוּ''ם וּלְהַכּוֹתוֹ. וְלֹא יְבַזֵּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה שֶׁהֲרֵי זֶה מְבַזֶּה אָבִיו. אֶלָּא נוֹהֵג בּוֹ מִקְצָת כָּבוֹד. אֲבָל הָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס אֶלָּא הֲרֵי אָבִיו כְּמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו לְכָל דָּבָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ:

 כסף משנה  הגר אסור לקלל וכו'. קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י''ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: אבל העבד וכו':

יב מִי שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְעוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה וְהֵם יוֹצְאִים לֵהָרֵג אָסוּר לְהַכּוֹתָן וּלְקַלְּלָם. וְאִם קִלֵּל אוֹ חָבַל בָּהֶן פָּטוּר. וְאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה חַיָּב וְנֶהֱרָג עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹצְאִין לְמִיתָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְנוֹ. אֲבָל אַחֵר שֶׁבָּא וְהִכָּהוּ וְקִלֵּל אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר הוֹאִיל וְהוּא הוֹלֵךְ לְמִיתָה. וְאִם בִּיְּשׁוֹ חַיָּב בִּקְנַס הַמְבַיֵּשׁ:

 כסף משנה  מי שהיו וכו'. ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ''ש בנו ומ''ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ''ל דמקשינן הכאה לקללה א''ה בנו נמי וכו' הב''ע כשעשה תשובה א''ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א''ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש''י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא''ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ''ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ"ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ''מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ''מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב''ע כשעשה תשובה. ומ''ש רבינו שאע''פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן. נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: ואם ביישו חייב בקנס המבייש. כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש''י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל''ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב:

יג עָבַר אָבִיו וְאִמּוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁלּוֹקִין עָלֶיהָ וְהָיָה הוּא חַזָּן לִפְנֵי הַדַּיָּנִים לֹא יַכֶּה אוֹתָם. וְכֵן אִם נִתְחַיֵּב נִדּוּי לֹא יִהְיֶה שָׁלִיחַ לְנַדּוֹתָם. וְלֹא יִדְחֹף אוֹתָם וְלֹא יְבַזֶּה אוֹתָם בִּשְׁלִיחוּת בֵּית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְכָךְ וְלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה:

יד לַכּל אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַכּוֹתוֹ וּלְקַלְּלוֹ חוּץ מִמֵּסִית וּמַדִּיחַ. שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (דברים יג-ט) 'לֹא תַחְמל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו':

 כסף משנה  (יג-יד) עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו. שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש''י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו:

טו מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה לִבְנוֹ כָּךְ רָאִינוּ בּוֹ תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ מַשְׁבִּיעוֹ בִּשְׁבוּעַת [ג] הָאָלָה. שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא לְקִלְלַת אָבִיו. אֶלָּא מַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ [ד] אָלָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ אֵין אֶחָד מֵאֶחָיו שֶׁל נֶהֱרָג נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם. וְלֹא עַל הַכָּאָה וְלֹא עַל הַקְּלָלָה בִּלְבַד הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא אַף עַל הַבִּזָּיוֹן. שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אָבִיו אוֹ אִמּוֹ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים וַאֲפִלּוּ בִּרְמִיזָה הֲרֵי זֶה אָרוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז-טז) 'אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ל-יז) 'עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז [ה] לִיקְּהַת אֵם' וְגוֹ'. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת עַל זֶה מַכַּת מַרְדּוּת וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:

 כסף משנה  מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'. כתב סמ''ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: וכבר בארנו וכו'. בפרק ראשון מהלכות רוצח: ולא על ההכאה בלבד וכו':

הלכות ממרים - פרק ששי

א  כִּבּוּד אָב וָאֵם מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה וְכֵן מוֹרָא אָב וָאֵם. שָׁקַל אוֹתָן הַכָּתוּב בִּכְבוֹדוֹ וּבְמוֹרָאוֹ. כָּתוּב (שמות כ-יב) 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' וְכָתוּב (משלי ג-ט) 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ'. וּבְאָבִיו וְאִמּוֹ כָּתוּב (ויקרא יט-ג) 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' וְכָתוּב (דברים ו-יג) 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ [א] תִּירָא'. כְּדֶרֶךְ שֶׁצִּוָּה עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וּמוֹרָאוֹ כָּךְ צִוָּה עַל כְּבוֹדָם וּמוֹרָאָם:

 כסף משנה  כבוד אב ואם מצות וכו' עד הנה השוה אותם בעונש. ברייתא בפ''ק דקידושין (דף ל':) קרובה ללשון רבינו:

ב הַמְקַלֵּל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ בִּסְקִילָה וְהַמְגַדֵּף בִּסְקִילָה. הִנֵּה הִשְׁוָה אוֹתָן בָּעֹנֶשׁ. הִקְדִּים אָב לְאֵם לְכָבוֹד [ב] וְהִקְדִּים אֵם לְאָב [ג] לְמוֹרָא לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִים בֵּין לַמּוֹרָא בֵּין לְכָבוֹד:

 כסף משנה  הקדים אב לאם לכבוד וכו'. שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב''ה כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב ומשמע מהכא ששניהם שוים בין לכבוד בין למורא:

ג אֵי זֶהוּ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כָּבוֹד. מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ. אֶלָּא אוֹמֵר אַבָּא מָרִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו אוֹ שֵׁם רַבּוֹ כְּשֵׁם אֲחֵרִים מְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין נִזְהָר בְּכָךְ אֶלָּא בְּשֵׁם שֶׁהוּא פֶּלֶא שֶׁאֵין הַכּל דָּשִׁין בּוֹ. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִים בָּהֶן אֶת הָעָם כְּגוֹן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל זְמַן קוֹרֵא בָּהֶן לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵי זֶהוּ כָּבוֹד מַאֲכִיל וּמַשְׁקֵה מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה מִשֶּׁל הָאָב. וְאִם אֵין מָמוֹן לָאָב וְיֵשׁ מָמוֹן לַבֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ [ד] וְזָן אָבִיו וְאִמּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וּמוֹצִיא וּמַכְנִיס וּמְשַׁמְּשׁוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשִׁים מְשַׁמְּשִׁים בָּהֶן אֶת הָרַב. וְעוֹמֵד מִפָּנָיו כְּדֶרֶךְ [ה] שֶׁהוּא עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ:

 כסף משנה  אי זהו מורא וכו'. שם (דף ל"א:) ת''ר אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו ופירש''י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ולא מכריעו אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ''ה דלא ישב אפילו במקום המיוחד לו לישב בביתו וגם על מה שפירש''י ולא מכריעו הקשה הרמ''ה אם כן היינו סותר דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אינו יכול לומר נראין לי דברי אבי שנראה כמכריע את דבריו אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקים משיב עכ''ל. ואפשר שרש''י כשכתב לא יאמר נראין דברי פלוני על אי זה מהם שיאמר נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו: ולא יקרא בשמו וכו'. ברייתא שם משנה שם אביו כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו ומדקאמר משנה שם אביו סתם משמע ליה לרבינו דל''ש בחייו ל''ש לאחר מותו צריך לשנות: היה שם אביו וכו'. צ''ע מהיכן מוצאו וכל הלשון עד אין בכך כלום נסתפקתי בו והעירותי עליו בפ''ה מהלכות ת''ת: איזהו כבוד מאכיל וכו'. ברייתא שם כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומכניס ומוציא איבעיא להו משל מי כלומר מאכיל ומשקה משלו או משל אביו רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה וכו' כמ''ד משל אב ופסק רבינו כאותה הוראה חדא דרבים נינהו ועוד דהלכה למעשה היא וכן פסקו הרי''ף והתוספות: ואם אין ממון לאב וכו'. כך פסק הרי''ף שם וז''ל והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבה כפה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא. וכתב סמ''ג דאיתא בירושלמי דפאה דבכבוד אב ואם אין כתוב כבד מהונך שאפילו אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז''ל דהיינו כשאין לאביו והתוספות כתבו דאיתא בירושלמי אמר ר' יוסי הלואי דהוויין כל שמעתתי ברירן לי כי האי שכופין את הבן לזון את אביו ועוד הביא ראיה ממקום אחר מהירושלמי דמשמע בהדיא דכופין. ומ''ש ומכניס ומוציא. כבר נתבאר בלשון הברייתא שכתבתי בבבא שקודם זו: ועומד מפניו וכו'. בפ''ק דקידושין שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא וגם מדאיבעיא לן בבנו והוא רבו כדבסמוך משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו:

ד וְהָאָב שֶׁהָיָה תַּלְמִיד בְּנוֹ אֵין הָאָב עוֹמֵד מִפְּנֵי הַבֵּן אֲבָל הַבֵּן עוֹמֵד מִפְּנֵי אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ וְחַיָּב לְכַבְּדוֹ בִּשְׁאָר דְּרָכָיו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וַעֲשִׂיַּת חֲפָצָיו. כֵּיצַד. הַנִּשְׁמָע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם לֹא יֹאמַר מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי. אֶלָּא מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל אַבָּא פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל אַבָּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְעוֹלָם יִכְלל בִּכְלַל דְּבָרָיו שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ בִּכְבוֹד אָבִיו וְשֶׁמִּתְיָרֵא מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  והאב שהיה תלמיד וכו'. שם (דף ל"ג ע"ב) איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למפשטה מדא''ל שמואל לרב יהודה קום מקמי אבוך ורב יהודה רבו של אביו היה ודחו התם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה ובתר הכי איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא ורבינו פסק בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם. ומצאתי שכתב הרב רבינו נסים וכתב רבינו חננאל שאע''פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד לפניו ואף הרב רבינו משה בר מיימון ז''ל כתב כן בפ''ו מהלכות ממרים וצריך עיון למה ונראה לי דאע''ג דלא מיפשיט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי (פ"ק דקדושין) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדיקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרון לה מאי עביד לה יותר מדאי ותנית להון עובדא אמרון אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע''כ בירושלמי. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הילכך אע''ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקינן ונקטינן פשטייהו ולא משמע משום דבעלת מעשים הוות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ''ל. ותמהני דהא בגמרא דידן נמי מייתי דומיא דההוא עובדא דירושלמי דר' טרפון כל אימת דהות בעיא אימא למיסלק לפוריא גחין וסלקא עליה ואפילו הכי איבעיא להו אלמא דגמרא דידן סבר דההוא עובדא לא מכרעא ואפשר שטעמו לומר דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא ואע''ג דגמרא דידן לא משמע ליה למיפשט מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דידיה משום ספיקא דגמרא דידן: וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' עד זכרונו לחיי העולם הבא. ברייתא בפ''ק דקידושין (דף ל"א:) כלשון רבינו ופירש''י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שכבדוהו כאביו יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי:

ה וְחַיָּב לְכַבְּדוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. כֵּיצַד. הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו לֹא יֹאמַר כָּךְ אָמַר אַבָּא. אֶלָּא אוֹמֵר כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי אֲנִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁלְּאַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹמֵר זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

 כסף משנה  הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש:

ו אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמוֹרָא וְכָבוֹד. אֶלָּא שֶׁהָאִישׁ יֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְהָאִשָּׁה אֵין בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת שֶׁהֲרֵי רְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם שָׁוִים:

 כסף משנה  אחד האיש וכו'. ברייתא שם (דף ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת''ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין ופירש''י ספק יכולת שאין מוחה בידו רשות אחרים בעלה. נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד:

ז עַד הֵיכָן הוּא כִּבּוּד אָב וְאֵם. אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם לֹא יַכְלִימֵם וְלֹא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. וְעַד הֵיכָן מוֹרָאָן אֲפִלּוּ הָיָה לוֹבֵשׁ בְּגָדִים חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בִּפְנֵי הַקָּהָל וּבָא אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו לֹא יַכְלִימֵם אֶלָּא יִשְׁתֹּק וְיִירָא וְיִפְחַד מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ. שֶׁאִלּוּ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גָּזַר עָלָיו דָּבָר שֶׁהוּא מְצַעֵר יֶתֶר מִזֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְפַרְכֵּס בַּדָּבָר. קַל וָחֹמֶר לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם כִּרְצוֹנוֹ:

 כסף משנה  עד היכן הוא כיבוד אב ואם וכו'. שם (דף ל"ב) אהא דאיבעיא לן מאכיל את אביו משל מי אמרינן ת''ש שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אביו מאי נפקא לן מינה כלומר ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא מינה להכלימו ואוקמוה בראוי ליורשו ומאחר שרבינו פסק לעיל שאינו מאכיל אלא משל אב אם כן האי ארנקי היינו כשהוא של אב דוקא וכמו שנתבאר ואם כן היאך כתב ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו. ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ועי''ל דהא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ''מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דייק. ואם תאמר א''כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב יש לומר דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הוה מצי לשנויי הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: ועד היכן מוראן וכו'. שם (דף ל"א) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם בואו וראו מה עשה עכו''ם אחד באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב והיה יושב בין גדולי עירו ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה:

ח אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ אָסוּר לְאָדָם לְהַכְבִּיד עֵלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל. אֶלָּא יִמְחל וְיִתְעַלֵּם שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל:

 כסף משנה  אף על פי שבכך וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ונלמד מהדין שכתב בסמוך שהמכה בנו גדול מנדין אותו. ומה שכתב שהאב שמחל וכו'. מימרא דרב חסדא פרק קמא דקידושין (דף ל"ב):

ט וְהַמַּכֶּה בְּנוֹ גָּדוֹל מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי [ו] הוּא עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:

 כסף משנה  והמכה בנו גדול וכו'. פרק ואלו מגלחין (דף י"ז):

י * מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו אוֹ שֶׁל אִמּוֹ מִשְׁתַּדֵּל לִנְהֹג עִמָּהֶם כְּפִי דַּעְתָּם עַד שֶׁיְּרֻחַם עֲלֵיהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּטּוּ בְּיוֹתֵר יְנִיחֵם וְיֵלֵךְ לוֹ וִיצַוֶּה אֲחֵרִים לְהַנְהִיגָם כָּרָאוּי לָהֶם:

 ההראב"ד   מי שנטרפה דעתו של אביו וכו' יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. א''א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו, עכ''ל:

 כסף משנה  מי שנטרפה דעתו של אביו וכו'. בפ''ק דקידושין (דף ל"א:) אמרי' רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. ומ''ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב''ד ז''ל אין זו הוראה נכונה וכו'. ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו והר''ן כתב על השגה זו ולא ידעתי למה דהא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז''ל סובר דדוקא למיסק לא''י ואינו מחוור עכ''ל:

יא הַמַּמְזֵר חַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וּמוֹרָאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר עַל מַכָּתוֹ וְקִלְלָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ הָיָה [ז] אָבִיו רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת מְכַבְּדוֹ וּמִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. רָאָהוּ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ אַבָּא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא יֹאמַר לוֹ אַבָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא כְּמַזְהִירוֹ:

 כסף משנה  הממזר חייב בכבוד אביו וכו'. טעמו מדתנן בפ''ב דיבמות (דף כ"ב) מי שיש לו בן מ''מ פוטר את אשת אביו מהיבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מהשפחה ומהנכרית ובגמרא מ''מ לאיתויי מאי וכו' לאיתויי ממזר וכו' אמאי (חייב על מכתו ועל קללתו) קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה וכתב הרי''ף על זה ה''מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ''כ הרא''ש ולאפוקי מהתוס' שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא: ודע שעל מ''ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי' ר''מ וז''ל נ''ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ''ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע''פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע''פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין: ראהו עובר על דברי תורה וכו'. ברייתא פ''ק דקידושין (דף ל"ב) ובסנהדרין פרק הנשרפין:

יב מִי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו לַעֲבֹר עַל [ח] דִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה אוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אֲפִלּוּ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁמַע לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ג) 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ'. כֻּלְּכֶם חַיָּבִין בִּכְבוֹדִי:

 כסף משנה  מי שאמר לו אביו וכו'. ברייתא בריש יבמות (דף ו') ובסוף אלו מציאות (דף ל"ב) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי. ומ''ש רבינו אפילו של דבריהם. נראה שהטעם משום דכיון דקי''ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דברי תורה:

יג אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁקֵנִי מַיִם וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים תֵּעָשֶׂה וְיִתְעַסֵּק בִּכְבוֹד אָבִיו שֶׁאֵין מְבַטְּלִין מִצְוָה מִפְּנֵי מִצְוָה. וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹתָהּ יִתְעַסֵּק בַּמִּצְוָה וְיָנִיחַ כָּבוֹד אָבִיו שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִים בִּדְבַר מִצְוָה. וְתַלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכְּבוֹד אָב וָאֵם:

 כסף משנה  אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא פ''ק דקידושין (דף ל"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע''י אחרים תעשה ע''י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ופירש''י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א''א לעשות ע''י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח''כ במצוה וכ''כ רבינו ירוחם בשם הרא''ש. וכתב הר''ן והלכה כאיסי בן יהודה מיהו ה''מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע''פ שאפשר לעשותה ע''י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא''א לעשותה ע''י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי''ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש''י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו: וגדול ת''ת וכו'. מימרא דרבא במגילה (דף ט"ז ע"ב):

יד אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁקֵנִי מַיִם וְאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ הַשְׁקֵנִי מַיִם מֵנִיחַ כְּבוֹד אִמּוֹ וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו:

 כסף משנה  אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא בפ''ק דקידושין:

טו חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד אֶת אֵשֶׁת [ט] אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו קַיָּם שֶׁזֶּה בִּכְלַל כְּבוֹד אָבִיו. וְכֵן מְכַבֵּד בַּעַל [י] אִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת. אֲבָל לְאַחַר מִיתָתָהּ אֵינוֹ חַיָּב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חַיָּב בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל כִּכְבוֹד אָבִיו:

 כסף משנה  חייב אדם לכבד וכו' עד סוף הפרק. בכתובות פרק הנושא (דף ק"ג) ת''ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי''ו יתירה כלומר דואת אמך לרבות אחיך הגדול ה''מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב ה''נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי''ו לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מד''ס:

הלכות ממרים - פרק שביעי

א  בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הֲרֵי נִתְפָּרְשָׁה בּוֹ סְקִילָה וְלֹא עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. וְהֵיכָן הִזְהִיר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תֹּאכַל אֲכִילָה הַמְּבִיאָה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים וְזוֹ אֲכִילַת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג אֶלָּא עַל אֲכִילָה מְכֹעֶרֶת שֶׁאָכַל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כ) 'זוֹלֵל וְסֹבֵא' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹלֵל הוּא הָאוֹכֵל בָּשָׂר בְּרַעַבְתָּנוּת וְסוֹבֵא הַשּׁוֹתֶה יַיִן בְּרַעַבְתָּנוּת:

 כסף משנה  בן סורר ומורה וכו' והיכן הזהיר וכו'. בסנהדרין פרק ד' מיתות (דף ס"ג) א''ר יוחנן אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת''ל לא תאכלו על הדם ופירש''י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. ואף על פי שהוא לאו שבכללות כתב רבינו בספר המצות במצוה קצ''ה שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות: ודע שבמנין המצות כתב כלשון הזה קצ''ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה שאין בפסוק זה אזהרה ואינו אלא סיפור דברים שאומרים אביו ואמו ובספר המצות כתב בלשון הזה קצ''ה הזהירנו מהיות זולל וסובא בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה והוא אמרו לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב''ד ולשון התורה בו בסקילה וכבר התבאר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב''ד הוא מצות ל''ת זולת הפסח והמילה א''כ אחר שנדון בן זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו זה המעשה שהוא מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש אם כן צריך שנחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אא''כ הזהיר ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת''ל לא תאכלו על הדם עכ''ל. וברמזים הלכות ממרים כתב שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו:

ב אֲכִילָה זוֹ שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ דְּבָרִים הַרְבֵּה יֵשׁ בָּהֶם וְהֵן כֻּלָּן הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֵינוֹ חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיִקְנֶה בָּשָׂר בְּזוֹל וְיַיִן בְּזוֹל. וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה חוּץ מֵרְשׁוּת אָבִיו בַּחֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּן רֵיקָנִין וּפְחוּתִין. וְיֹאכַל הַבָּשָׂר חַי וְאֵינוֹ חַי מְבֻשָּׁל וְאֵינוֹ מְבֻשָּׁל כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּנָּבִים אוֹכְלִים. וְיִשְׁתֶּה הַיַּיִן מָזוּג כְּדֶרֶךְ שֶׁהַגַּרְגְּרָנִים שׁוֹתִים. וְהוּא שֶׁיֹּאכַל מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים דִּינָרִין מִבָּשָׂר זֶה בִּמְלוּגְמָא [א] אַחַת וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג [ב] מִיַּיִן זֶה בְּבַת אַחַת. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ בִּרְשׁוּת אָבִיו. אוֹ שֶׁגָּנַב מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת בֵּין בִּרְשׁוּת אָבִיו בֵּין בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן אִם גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה מְכֹעֶרֶת כָּזוֹ בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים וְהָיְתָה אֲכִילַת מִצְוָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם [אוֹ אֲכִילַת עֲבֵרָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם] פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כ) 'אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקלֵנוּ' שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר בַּאֲכִילָה זוֹ אֶלָּא עַל קוֹלָם. יָצָא זֶה שֶׁעָבַר בָּהּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ בִּדְבַר מִצְוָה. כֵּיצַד. אָכַל אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת עִם הַחֲבוּרָה הָרָעָה שֶׁאוֹכֵל עִמָּהֶם בִּדְבַר מִצְוָה. אוֹ שֶׁאֲכָלוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ אֲכָלוֹ בְּתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן אִם אֲכָלָהּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אֲפִלּוּ אָכַל בְּתַעֲנִית צִבּוּר שֶׁהִיא עֲבֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמִּיתָה:

 כסף משנה  אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר (דף ע"א) תנן גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ובגמרא משל אביו ואכל ברשות אביו בעית כלומר מתפחד מאביו שלא יבין הילכך לא מימשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע''ג דלא בעית לא שכיח ליה וכ''ש משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה לגנוב משל אביו ולא בעית מאביו שאינו רואהו וכה''ג מימשיך. ומ''ש ויקנה בשר ויין. משנה שם (דף ע'). ומ''ש בזול שם מימרא דרב הונא וטעמא דאם אינם בזול לא מימשיך: בחבורה שכולן רקנין ופחותים. שם (דף ע' ע"ב) א''ר אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולן סריקין פירוש ריקים תרגומה סריקין: ויאכל הבשר חי ואינו חי וכו'. שם אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי ופירשו התם יין חי מזיג ולא מזיג בשר חי בשיל ולא בשיל ופירש''י יין חי דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע''פ שרוב בני אדם שותים כן (דבתר יין מזיג לא מימשיך) בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא מימשיך למעבד כה''ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: והוא שיאכל משקל חמשים דינרים וכו'. משנה שם מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ואמרו בגמרא שתרטימר בשר הוא משקל חצי מנה ופירש''י יין האיטלקי טוב ומעולה הוא ומימשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג. אבל מדברי רבינו שלא כתב יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דוקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה''ה לשאר יינות, ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת: גנב משל אביו וכו' עד הרי זה פטור. משנה שם כתבתיה לעיל היא וגמרא שעליה: וכן אם גנב משל אביו וכו'. נ''ל שטעות סופר יש כאן וכן צריך להגיה והיתה אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור והדין משנה שם (דף ע') אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה ובגמרא אכל בחבורת מצוה וכו' הא קמ''ל דאע''ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור וטעמא מאי כלומר אמאי מיפטר אדבר עבירה אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ופירש''י דאיננו שומע בקולנו מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע:

ג אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בְּשַׂר בְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל אֲכִילָה זוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹף פָּטוּר. וְאִם אָכַל אֲכִילָה זוֹ מִבְּשַׂר בְּהֵמָה וְהִשְׁלִים הַחֲמִשִּׁים דִּינָרִים מִבְּשַׂר הָעוֹף חַיָּב. שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן פָּטוּר:

 כסף משנה  אכל כל מאכל וכו'. משנה שם (דף ע') אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה ואיתא נמי התם אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ופירש רש''י אכל בשר עוף טהור דלא חשיב ולא מימשיך בתריה והא אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא טהורים נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתניתין להשלים ופירש רש''י כי תנן במתניתין דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים להשלים שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מחייב:

ד אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי פָּטוּר שֶׁזֶּה קֶרִי הוּא וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ בָּזֶה. וְכֵן אִם אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִמְלִיחָתוֹ אוֹ שָׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ פָּטוּר שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ בָּזֶה:

 כסף משנה  אכל בשר חי ושתה וכו'. שם מימרא דרבה ורב יוסף:

ה לֹא עָנַשׁ הַכָּתוּב קָטָן שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל הַמִּצְוֹת. וְכֵן אִישׁ שֶׁגָּדַל וַהֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ אֵינוֹ נִסְקָל מִפְּנֵי שֶׁגָּנַב וְאָכַל וְשָׁתָה אֲכִילָה זוֹ הַמְכֹעֶרֶת. הָא כֵּיצַד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף כָּל הַגִּיד וְאַחַר שֶׁיַּקִּיף הַשֵּׂעָר כָּל הַגִּיד הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נִסְקָל:

 כסף משנה  לא ענש הכתוב וכו'. שם בראש הפרק (דף ס"ח:) מאימתי נעשה סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו' שנאמר כי יהיה לאיש בן בן ולא איש כלומר וזה משהקיף זקן התחתון איש הוא קטן פטור שלא בא לכלל מצות כלומר ולפיכך אין לחייבו קודם שיביא שתי שערות וידוע דלא קרינן ביה הביא שתי שערות אלא בתר י''ג שנה אבל מקמי הכי שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן ונתבאר בדברי רבינו פ''ב מהל' אישות ובגמ' תני ר' חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים ופירש''י תני רבי חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף עטרה וכי אתא רב דימי פירשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דמתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הכיס של ביצים דהוי לבתר הכי טובא:

ו כָּל יָמָיו שֶׁל בֵּן [ג] סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מֵאַחַר שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּתְעַבֵּר אִשְׁתּוֹ וְיִהְיֶה עֻבָּרָהּ נִכָּר בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנֶאֱמַר (דברים כא-יח) 'כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה' וְלֹא אָב סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  וכל ימיו של בן סורר ומורה וכו'. שם (דף ס"ט) א''ר כרוספדאי וכו' כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ג' חדשים בלבד ואיתא נמי התם תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב ואמרינן התם דה''ק בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש''י והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: הא למדת וכו'. כלומר ממ''ש שאם הקיף שיער פטור משמע אפילו קודם שישלים ג' חדשים והדין איתיה בגמרא שם א''ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון הקיף זקן אע''ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים ואף על גב דלא הקיף:

ז כֵּיצַד דָּנִין בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מְבִיאִין אוֹתוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ תְּחִלָּה לְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה וְאוֹמְרִין לָהֶן בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה. וּמְבִיאִין שְׁנֵי עֵדִים שֶׁגָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְקָנָה בָּשָׂר וְיַיִן בְּמַה שֶּׁגָּנַב וְאָכַל אוֹתָהּ אֲכִילָה הָאֲמוּרָה אַחַר הַהַתְרָאָה. וְזוֹ הִיא עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה וּמַלְקִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר חַיָּבֵי [ד] מַלְקוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יח) 'וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם'. חָזַר וְגָנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ. אָבִיו וְאִמּוֹ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וּמְבִיאִין שְׁנֵי עֵדִים וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁגָּנַב וְאָכַל אֲכִילָה זוֹ הָאֲמוּרָה אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ. וְזוֹ הִיא עֵדוּת אַחֲרוֹנָה אֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֵם הָאַחֲרוֹנִים. וְאַחַר שֶׁמְּקַבְּלִין עֵדוּתָן בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הִקִּיף הַשֵּׂעָר אֶת כָּל הַגִּיד. אִם לֹא הִקִּיף וְלֹא שָׁלְמוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים גּוֹמְרִין דִּינוֹ כְּדֶרֶךְ כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כ) 'בְּנֵנוּ זֶה' זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם:

 כסף משנה  כיצד דנין וכו'. משנה שם (דף ע') מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מתרין בפני ג' למה לי בתרי סגי אמר אביי ה''ק מתרין בו בפני ב' ומלקין אותו בפני ג' מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופירש''י כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע מנ''ל דלקי דכתיב ולקחו זקני עירו את האיש ויסרו אותו. למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן שכתוב בו וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע. וזהו שכתב רבינו שנאמר ויסרו אותו והא דלא ילפינן מלקות בבן סורר ומורה מקרא דאייתינן לעיל לא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומ''ש אפילו היו שנים הראשונים הן האחרונים. אפשר שלמד כן מדתנן במרובה (דף ע') גנב ע''פ שנים וטבח על פיהם או ע''פ שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ''מ צ''ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה למה לא הצריך לבדקו קודם שילקוהו שאם הוא גדול כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא:

ח וְאִם מָחֲלוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר דִּינוֹ פָּטוּר:

 כסף משנה  ואם מחלו לו וכו'. בסנהדרין פ' הנחנקין (דף פ"ח) א''ר יאשיה ג' דברים שח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ומפרש רבינו דה''מ דאביו ואמו יכולים למחול קודם שנגמר דינו דאילו משנגמר דינו גברא קטילא הוא:

ט בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף הַשֵּׂעָר מִלְּמַטָּה פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח אֲפִלּוּ הִזְקִין כָּל עֵת שֶׁיִּמָּצֵא יִסָּקֵל שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הֲרֵי הוּא כְּהָרוּג וְאֵין לוֹ דָּם:

 כסף משנה  ברח עד שלא נגמר דינו וכו'. משנה פרק בן סורר ומורה (דף ע"א:):

י הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה אִמּוֹ רוֹצָה וְאָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יט) 'וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ'. הָיָה אֶחָד מֵהֶן גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְתָפְשׂוּ בוֹ וְלֹא גִּדְּמִים. (דברים כא-יט) 'וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ' וְלֹא חִגְּרִים. (דברים כא-כ) 'וְאָמְרוּ' וְלֹא אִלְּמִים. (דברים כא-כ) 'בְּנֵנוּ זֶה' וְלֹא סוּמִים. (דברים כא-כ) 'אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקלֵנוּ' וְלֹא חֵרְשִׁים:

 כסף משנה  היה אביו רוצה וכו' עד ולא חרשים. הכל משנה שם כלשון רבינו ופירש''י בננו זה משמע שרואים אותו. חרשים אינם יודעים אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינו שומע לו ואע''פ שרואים שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותיה ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע:

יא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא שֶׁיִּסָּקֵל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל הַבַּת אֵינָהּ נִדּוֹנֵית בְּדִין זֶה שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְהִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּאִישׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יח) 'בֵּן' וְלֹא בַּת וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס:

 כסף משנה  גזירת הכתוב הוא וכו'. שם (דף ס"ט ע') תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויים אצלה בעבירה כלומר וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזירת הכתוב הוא בן ולא בת:

יב טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יח) 'כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה' עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּן מִשְּׁעַת הַתְרָאָה:

 כסף משנה  טומטום שנקרע ונמצא זכר וכו'. מימרא פ' יש נוחלין:

יג בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה צָרִיךְ [ה] הַכְרָזָה. כֵּיצַד מַכְרִיזִין עָלָיו. כּוֹתְבִין לְכָל יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי סָקַלְנוּ פְּלוֹנִי מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה:

 כסף משנה  בן סורר ומורה צריך הכרזה. ברייתא בפרק הנחנקין (דף פ"ט): ומה שכתב כיצד מכריזין עליו וכו':

יד בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הֲרֵי הוּא כְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין שֶׁמָּמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָבִיו גָּרַם לוֹ סְקִילָה הֲרֵי הוּא יוֹרֵשׁ כָּל נְכָסָיו: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַמְרִים בְּסַ''ד

 כסף משנה  בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן וכו': סליקו הלכות ממרים בס''ד

---

הלכות אבל

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע מִצְוֹת. אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה. וְשָׁלֹשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן מִתְטַמֵּא וּמִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. וְאֵין אָדָם מִתְאַבֵּל עַל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין. וּלְפִי זֶה כָּלַלְתִּי הֲלָכוֹת אֵלּוּ בְּסֵפֶר זֶה שֶׁהֵן מֵעֵין קְבוּרָה בְּיוֹם מִיתָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה. ב) שֶׁלֹּא יִטָּמֵא כֹּהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹבִים. ג) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל. ד) שֶׁלֹּא יִטָּמֵא כֹּהֵן הֶדְיוֹט לְנֶפֶשׁ אָדָם אֶלָּא לִקְרוֹבִים בִּלְבַד: וּבֵאוּר מִצְות אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות אבל - פרק ראשון

א  מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְאַבֵּל עַל הַקְּרוֹבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יט) 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה''. וְאֵין אֲבֵלוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל שְׁאָר הַשִּׁבְעָה יָמִים אֵינוֹ דִּין תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית נ-י) 'וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים' נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:

 כסף משנה  מצות עשה להתאבל על הקרובים. דעת הגאונים כדעת רבינו וכן דעת הרי''ף והרמב''ן אע''פ שר''ת ור''י חולקין ומ''מ הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' יש לתמוה עליה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום ובספר המצות שלו כתב המצוה ל''ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא ובביאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מ''ע אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה עכ''ל. וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם: ואין אבילות מן התורה וכו'. כ''כ הרי''ף והרמב''ן וכן הרשב''א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום הקבורה. ומ''ש אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע''פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומרע''ה תיקן להם לישראל וכו':

ב מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב אָדָם בָּאֵבֶל. מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת אֵינוֹ אָסוּר בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה רָחַץ דָּוִד וְסָךְ כְּשֶׁמֵּת הַיֶּלֶד טֶרֶם שֶׁיִּקָּבֵר:

 כסף משנה  מאימתי יתחייב אדם באבל וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ז) ת''ר מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר''א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כר' יהושע וסתימת הגולל היינו לאחר שיתנו המת בקבר וימלאו הקבר עפר. ומ''ש אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהם ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר. כתב הטור שכ''כ הרי''ץ בן גיאת ושהרמב''ן חלוק עליו:

ג הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְהִקָּבֵר מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִשֶּׁיִּתְיָאֲשׁוּ לִשְׁאל לַמֶּלֶךְ לְקָבְרָן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלִּגְנֹב אוֹתָן:

 כסף משנה  הרוגי מלכות וכו'. באבל רבתי פ' שני וכתב הרמב''ן ז''ל והר' יונה והרא''ש והמרדכי בשם ר''י דה''מ כגון הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון וכיון שכן אינה עשויה להבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד שנתיאשו מלבקש אבל מי שלא הניחו השלטון לקבור עד שיפדוהו בממון הרבה לא חל עליהן אבילות דכיון דבממון הדבר תלוי אפשר שאח''כ יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות ואפשר שלזה נתכוון רבינו במ''ש הרוגי מלכות שאין מניחין אותם להקבר דמשמע שכן משפטי המלכות שאין מניחין אותם להקבר ואינו הדבר התלוי בממון אלא בחסדי המלך שיתן רשות:

ד  מִי שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר אוֹ מִי [א] שֶׁאֲכָלַתּוּ חַיָּה רָעָה. מִשֶּׁנִּתְיָאֲשׁוּ לְבַקֵּשׁ. מְצָאוּהוּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים אֵין מוֹנִין לוֹ עַד שֶׁיִּמָּצֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אוֹ יִתְיָאֲשׁוּ מִלְּבַקֵּשׁ:

 כסף משנה  מי שטבע בנהר וכו'. ג''ז באבל רבתי (שם) כתוב בעיטור בשם תשובת הרי''ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ''ל:

ה מִי שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁלֹחַ הַמֵּת לִמְדִינָה אַחֶרֶת לְקָבְרוֹ וְאֵינָם יוֹדְעִים מָתַי יִקָּבֵר מֵעֵת שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶן מִלְּלַוּוֹתוֹ מַתְחִילִין לִמְנוֹת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וּמַתְחִילִין לְהִתְאַבֵּל:

 כסף משנה  מי שדרכן לשלוח המת וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו:

ו  הַנְּפָלִים אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם [ב] בָּאָדָם הֲרֵי זֶה נֵפֶל. אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים [ג] אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו:

 כסף משנה  הנפלים אין מתאבלין עליהן. מתבאר ממה שיבא בסמוך. ומ''ש וכל שלא שהה ל' יום באדם ה''ז נפל. בפ' ר''א דמילה (דף קל"ה) אמר רשב''ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסיקא התם בגמ' הלכתא כוותיה הילכך לגבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא לקולא. ומ''ש אפילו מת ביום ל' וכו'. הכי אסיק רב אשי בפ' יש בכור (דף מ"ט):

ז וְאִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁנּוֹלַד לְתִשְׁעָה [ד] חֳדָשִׁים גְּמוּרִים אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד מִתְאַבְּלִים עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו. הכי אמרינן בפ' ר''א דמילה ובפ' יוצא דופן (דף מ"ד:) וכתבו הגהות בשם רש''י דלא קים לן בדבר זה כלל אלא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה: ומ''ש בן ט' שנולד מת ובן ח' שמת וכו'. באבל רבתי פ''ק מחותך מרוסס נפלים ובן ח' חי בן ט' מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. ומשמע לרבינו דבכלל אין מתעסקין עמהם בכל דבר הוי שאין מתאבלים עליהן: ועל מ''ש רבינו ובן ח' שמת אפילו לאחר ל' יום. כתב הראב''ד זה אינו מחוור וכו'. וה''ה בפ''א מהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו:

ח * בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד מֵת וּבֶן שְׁמוֹנָה שֶׁמֵּת אֲפִלּוּ [ה] לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וּמִי שֶׁיָּצָא מְחֻתָּךְ אוֹ מְרֻסָּס אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. הֲרֵי זֶה נֵפֶל וְאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְלֹא מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶם:

 ההראב"ד   בן תשעה חדשים וכו'. א''א זה אינו מחוור שהרי הלכה כרשב''ג דמשתהא:

ט  כָּל הֲרוּגֵי מַלְכוּת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּדִין הַמֶּלֶךְ וְהַתּוֹרָה נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְהָרְגָן. הֲרֵי אֵלּוּ מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶן כָּל דָּבָר. וּמָמוֹנָם לַמֶּלֶךְ. וְנִקְבָּרִין בְּקִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶן. אֲבָל כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן אֲבָל אוֹנְנִין. שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב. וְאֵין נִקְבָּרִין עִם אֲבוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

 כסף משנה  כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך וכו' הרי אלו מתאבלין עליהם. ומ''ש ממונם למלך. בסוף פרק נגמר הדין (דף מ"ח:): ומ''ש אבל כל הרוגי ב''ד וכו' עד שיתעכל הבשר. משנה שם: ומ''ש ממונם ליורשיהם. שם:

י כָּל הַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְוֹת מֵעַל צַוָּארָן וְאֵין נִכְלָלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת וּבִכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְנֵי חוֹרִין לְעַצְמָן [כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת] וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין [וְהַמּוּמָרִים] וְהַמּוֹסְרִין כָּל אֵלּוּ אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. אֶלָּא אֲחֵיהֶם וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁין לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים שֶׁהֲרֵי אָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלט-כא) 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא':

 כסף משנה  כל הפורשים מדרכי צבור וכו'. באבל רבתי פרק שני. ומ''ש וכן האפיקורסין והמוסרים. כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור:

יא  הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר וְאֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ. אֲבָל עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא כָּבוֹד לַחַיִּים. וְאֵי זֶהוּ הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. לֹא שֶׁעָלָה לַגַּג וְנָפַל וּמֵת אֶלָּא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי עוֹלֶה לְרֹאשׁ הַגַּג. רָאוּהוּ שֶׁעָלָה מִיָּד דֶּרֶךְ כַּעַס אוֹ שֶׁהָיָה מֵצֵר וְנָפַל וּמֵת. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאִבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת. אֲבָל אִם רָאוּהוּ חָנוּק וְתָלוּי בָּאִילָן אוֹ הָרוּג וּמֻשְׁלָךְ עַל גַּב סֵיפוֹ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כָּל הַמֵּתִים וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ דָּבָר:

 כסף משנה  המאבד עצמו לדעת וכו'. באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו כל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב''ן חולק בדבר: ואיזהו המאבד עצמו לדעת וכו' עד סוף הפרק. שם:

הלכות אבל - פרק שני

א  אֵלוּ שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּין תּוֹרָה. אִמּוֹ וְאָבִיו בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. וּמִדִּבְרֵיהֶם שֶׁיִּתְאַבֵּל הָאִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה. וְכֵן הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ. וּמִתְאַבֵּל עַל אָחִיו וְעַל אֲחוֹתוֹ [א] שֶׁהֵן מֵאִמּוֹ:

 כסף משנה  אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה. בפרק ואלו מגלחין (דף כ' ע"ב) ת''ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא''ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ''ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ''א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (דף צ') ובפרק כיצד (דף כ"ב) שארו זו אשתו ובר''פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ''כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ''ג וא''כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע''פ שדינו דין תורה מיקרי מד''ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: ומ''ש וכן האשה על בעלה. כך כתבו הרמב''ן והרא''ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו:

ב אֲפִלּוּ הַכֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מִתְטַמֵּא לְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְלַאֲחוֹתוֹ הַנְּשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵאָבִיו. מִתְאַבֵּל הוּא עֲלֵיהֶן. וְאִם הָיְתָה אֲחוֹתוֹ זוֹ הַנְּשׂוּאָה מֵאָבִיו הֲרֵי הוּא מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ דִּין תּוֹרָה:

 כסף משנה  ומ''ש ואם היתה אחותו וכו'. כתב הרמב''ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה:

ג בְּנוֹ אוֹ אָחִיו הַבָּא מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן כְּלָל. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וּבָנָיו אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְאִמּוֹ אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה. וְכֵן אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ וְלֹא אוֹנֵן וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו:

 כסף משנה  בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית. כ''כ הרמב''ן והרא''ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: ומ''ש וכן מי שנתגייר וכו'. הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו''ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'. בפ' ד' אחין (דף כ"ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה''ה לאבילות:

ד * כָּל קְרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עִמָּהֶם [ב] בִּפְנֵיהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמֵּת בֶּן בְּנוֹ [ג] אוֹ אֲחִי בְּנוֹ אוֹ אֵם בְּנוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ בִּפְנֵי בְּנוֹ וְלִנְהֹג אֲבֵלוּת בְּפָנָיו אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵינוֹ חַיָּב. וְכֵן בִּשְׁאָר הַקְּרוֹבִים:

 ההראב"ד   כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו'. א''א לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן הוא:

ה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עָלֶיהָ אֵינוֹ מִתְאַבֵּל עִמָּהּ עַל שְׁאָר קְרוֹבִים אֶלָּא עַל אָבִיהָ וְעַל [ד] אִמָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת עֲלֵיהֶן בְּפָנֶיהָ. כֵּיצַד. מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ כּוֹפֶה מִטָּתוֹ וְנוֹהֵג אֲבֵלוּת עִם אִשְׁתּוֹ בְּפָנֶיהָ אֲבָל לֹא שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ נוֹהֶגֶת אֲבֵלוּת בְּפָנָיו. אֲבָל שְׁאָר קְרוֹבִים כְּגוֹן שֶׁמֵּת אֲחִי אִשְׁתּוֹ אוֹ בְּנָהּ וְהָאִשָּׁה שֶׁמֵּת אֲחִי בַּעְלָהּ אוֹ בְּנוֹ אֵין מִתְאַבְּלִין זֶה עַל זֶה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם מֵתָה אֵשֶׁת קְרוֹבוֹ אוֹ בַּעַל קְרוֹבָתוֹ כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֵשֶׁת בְּנוֹ [ה] אוֹ בַּעַל בִּתּוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ד-ה) כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה. בפ' אלו מגלחין (דף כ':) ובפ''ק דכתובות (דף ד':). ומ''ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'. כך כתבו הגהות בשם רש''י ז''ל: כתב הרמב''ן והרא''ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם:

ו  כַּמָּה חֲמוּרָה מִצְוַת אֲבֵלוּת. שֶׁהֲרֵי נִדְחֵית לוֹ הַטֻּמְאָה מִפְּנֵי קְרוֹבָיו כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסֵּק עִמָּהֶן וְיִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ' וְגוֹ' (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאִם לֹא רָצָה לְהִטָּמֵא מְטַמְּאִין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְכָרִים שֶׁהֻזְהֲרוּ עַל הַטֻּמְאָה אֲבָל הַכֹּהֲנוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מֻזְהָרוֹת עַל הַטֻּמְאָה כֵּן אֵינָן מְצֻוּוֹת לְהִתְטַמֵּא לַקְּרוֹבִים. אֶלָּא אִם רָצוּ מִתְטַמְּאוֹת וְאִם לָאו לֹא מִטַּמְּאוֹת:

 ההראב"ד   בד''א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'. א''א קשיא לי הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו:

 כסף משנה  כמה חמורה מצות אבילות וכו'. לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'. בריש פרק טבול יום (דף ק'): ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב הראב''ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב''ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א''נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא''ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב''ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת:

ז אִשְׁתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן מִתְטַמֵּא לָהּ עַל כָּרְחוֹ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. עֲשָׂאוּהָ כְּמֵת מִצְוָה. כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהּ יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא לֹא תִּמְצָא מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא אֶלָּא לִנְשׂוּאָהּ בִּלְבַד אֲבָל הָאֲרוּסָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ:

 כסף משנה  אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'. בר''פ טבול יום: ומ''ש ואינו מטמא לה אלא מד''ס. אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ''ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: ומ''ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'. בר''פ האשה רבה (דף פ"ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה''ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה''נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ''א לשארו וי''ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: ומ''ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'. בפרק ארבעה אחין (דף כ"ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה:

ח וְכֵן כָּל אוֹתָן שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן הֲרוּגֵי בֵּית דִּין וְשֶׁפָּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהַנְּפָלִים וְהַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לָהֶן. וְעַד מָתַי מְצֻוֶּה לְהִתְטַמֵּא לִקְרוֹבָיו עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. אֲבָל מֵאַחַר שֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַמֵּתִים שֶׁאִם נִטְמָא בָּהֶן לוֹקֶה:

 כסף משנה  וכן כל אותן שאמרו וכו'. ברייתא בת''כ כתבוה הרי''ף והרא''ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: ומ''ש והנפלים. בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: ומ''ש והמאבד עצמו לדעת. נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב''ד: ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'. באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר''מ אומר כל אותו היום ר''ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר''ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר''מ ולגבי ר''ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב''ן והרא''ש:

ט אִשְׁתּוֹ הַפְּסוּלָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁשָּׁמְעָה שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וּבָא בַּעְלָהּ. שְׁנֵיהֶן אֵין מִטַּמְּאִין לָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא פְּסוּלָה לִשְׁנֵיהֶן. אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְאִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲלָלָה. וְכֵן מִטַּמֵּא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּסוּלִין. אֲפִלּוּ הָיוּ מַמְזֵרִים מִטַּמֵּא לָהֶן:

 כסף משנה  אשתו הפסולה אינו מטמא לה. בפרק האשה רבה (דף צ':) ובפ''ב דיבמות (דף כ"ב:) יליף לה מקרא: ומ''ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'. משנה בפרק האשה רבה (דף פ"ז:): ומ''ש אבל מטמא לאמו אע''פ שהיא חללה. בת''כ דריש לה מקרא: ומ''ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע''פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'. בפ''ב דיבמות (דף כ"ב:):

י אֲחוֹתוֹ הַנְּשׂוּאָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְכֹהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ'. הַבְּתוּלָה פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפֻתָּה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבּוֹגֶרֶת וּמֻכַּת עֵץ תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ מִי שֶׁהֲוָיָתָהּ בִּידֵי אִישׁ. אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ פְּרָט לַאֲרוּסָה שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲרוּסָה לְכֹהֵן:

 כסף משנה  אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'. איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ''ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי''ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: ומ''ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'. בפ' הבא על יבמתו (דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר''מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור''ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד''ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר''ש וכו' מ''ט דר''מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת''ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע''י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור''ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור''ש לגבי ר''מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר''ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור''מ. ומ''ש אע''פ שהיא ארוסה לכהן:

יא נִתְגָּרְשָׁה אֲחוֹתוֹ מִן הָאֵרוּסִין מִטַּמֵּא לָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'הַקְּרוֹבָה אֵלָיו' לְהָבִיא אֶת הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין:

יב אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו' (ויקרא כא-ג) 'וְלַאֲחֹתוֹ'. מַה בְּנוֹ הָרָאוּי לִירֻשָּׁתוֹ אַף אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ הָרְאוּיִים לִירֻשָּׁתוֹ:

 כסף משנה  אחיו ואחותו מאמו וכו'. בתורת כהנים:

יג הַסְּפֵקוֹת אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' מִטַּמֵּא הוּא עַל הַוַּדַּאי וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא עַל הַסָּפֵק. לְפִיכָךְ הַוְּלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וְהַבֵּן שֶׁהוּא סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן מִסָּפֵק. וְכֵן כָּל הַמִּתְגָּרֶשֶׁת סְפֵק גֵּרוּשִׁין אוֹ בְּגֵט פָּסוּל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ:

 כסף משנה  הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'. ברייתא בת''כ וכתבוה הרי''ף והרמב''ן והרא''ש:

יד * אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו וְלֹא לְעֶצֶם מֵעַצְמוֹת אָבִיו. וְכֵן הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁדְרָה קַיֶּמֶת:

 ההראב"ד   אין הכהן מטמא לאבר מן החי מן אביו וכו' עד וכן שאר קרובים. א''א הרב אינו פוסק כן:

 כסף משנה  אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב הראב''ד א''א הרב אינו פוסק כן עכ''ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי''ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב''ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (דף מ"ג:) א''ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ''ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע''פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי''ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי''ל הלכה כבתראי עכ''ל. והרא''ש כתב שמ''ש הרי''ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע''כ לומר דהיינו דוקא ע''י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר''י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל''כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ''ש הכא דרב חסדא ס''ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ''ל. ודעת רבינו כהרמב''ן והרא''ש והלכה כרב חסדא אמר רב: ודע דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ''ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר''י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב''י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר''י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש''י נקטע ראשו של אביו אע''פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב''י כלומר בברייתא דראב''י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ''ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א''א לו שאינו חסר עכ''ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי''ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב''י סבר כוותיה ואע''ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב''י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב''י משמע דהכי ס''ל ואע''ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי''ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר''י ור''ל ומ''מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב''ן והרא''ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ''ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ''ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד''א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ''ל:

טו נִקְטַע רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ב) 'לְאָבִיו' בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא חָסֵר. וְכֵן שְׁאָר הַקְּרוֹבִים. הַטֻּמְאָה לַקְּרוֹבִים דְּחוּיָה הִיא וְלֹא הֻתְּרָה לַכּל. לְפִיכָךְ אָסוּר לְכֹהֵן לְהִתְטַמֵּא לְמֵת אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁמִּתְטַמֵּא לִקְרוֹבָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ג) 'לָהּ יִטַּמָּא' אֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחֵרִים עִמָּהּ. שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְנִטְמֵאתִי עַל אָבִי אֲלַקֵּט עַצְמוֹת פְּלוֹנִי אוֹ אֶגַּע בְּקֶבֶר פְּלוֹנִי. לְפִיכָךְ כֹּהֵן [ו] שֶׁמֵּת לוֹ מֵת צָרִיךְ לְהִזָּהֵר וּלְקָבְרוֹ בְּסוֹף בֵּית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא יִתְטַמֵּא בְּקִבְרוֹת אֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקְבֹּר מֵתוֹ:

 כסף משנה  הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'. בפ' ג' מינים (דף מ"ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר''ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב''ן והרא''ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת''ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי''ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע''ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א''ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א''ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ''ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע''פ שר''ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר''ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל''ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב''ן והרא''ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה:

הלכות אבל - פרק שלישי

א  כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא לְמֵת חוּץ מִשִּׁשָּׁה מֵתִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה אוֹ אִשְׁתּוֹ. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-א) 'לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו'. וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת אוֹ הַמַּאֲהִיל אוֹ הַנּוֹשֵׂא. וְאֶחָד הַמֵּת וְאֶחָד שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת כָּל דְּבָרִים הַמְטַמְּאִין מִן הַמֵּת מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. פשוט הוא: ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'. בת''כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת''ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת''ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה''ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא:

ב וְכֵן אִם נָגַע הַכֹּהֵן בְּקֶבֶר לוֹקֶה. אֲבָל נוֹגֵעַ הוּא בִּבְגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּמֵּא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה:

ג וְכֵן אִם נִכְנַס לְאֹהֶל טָמֵא שֶׁנִּכְנְסָה לוֹ הַטֻּמְאָה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁעַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה בְּבַיִת אַחֵר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הָאֹהָלִים שֶׁתִּכָּנֵס לָהֶן הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁתֵּצֵא מֵהֶן [א] וְדִין הַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְהַחוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְאֵי זֶה מֵהֶן דִּין תּוֹרָה וְאֵי זֶה מֵהֶן מִדִּבְרֵיהֶן. הַכּל בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְשָׁם בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין עַכּוּ''ם [ב] מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל וּלְפִיכָךְ קִבְרוֹתֵיהֶם טְהוֹרִים וּמֻתָּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס לְשָׁם וְלִדְרֹךְ עַל קִבְרוֹתֵיהֶם. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא שֶׁיִּגַּע בַּטֻּמְאָה אוֹ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם:

ד  כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה וְאַחַר שֶׁיָּדַע הִתְרוּ בּוֹ אִם קָפַץ וְיָצָא פָּטוּר. וְאִם יָשַׁב שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. נִכְנַס וְיָצָא וְחָזַר וְנִכְנַס וְיָצָא אִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם לוֹקֶה עַל כָּל כְּנִיסָה וּכְנִיסָה. וְכֵן אִם נָגַע בְּמֵת וְהִתְרוּ בּוֹ וּפֵרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע וְהִתְרוּ בּוֹ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה נוֹגֵעַ וְלֹא פֵּרַשׁ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְנָגַע בְּמֵתִים אֲחֵרִים. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ:

 כסף משנה  נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'. משנה פ' ג' מינין (דף מ"ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ"א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'. שם בגמרא וכתבתיה בספ''ב:

ה הַמְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְזִידִין הֲרֵי הַכֹּהֵן לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. הָיָה הַכֹּהֵן שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד הֲרֵי זֶה שֶׁטִּמְּאוֹ לוֹקֶה:

ו  כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יא) 'לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא'. וְכֵן אֵינוֹ נִכְנָס עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ קְרוֹבָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יא) 'וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהוּא חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא. כֵּיצַד. נָגַע אוֹ נָשָׂא לוֹקֶה אַחַת. נִכְנַס לְאֹהֶל וְיָשַׁב שָׁם עַד שֶׁמֵּת עָלָיו הַמֵּת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו גַּג הַשִּׁדָּה שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאֶחָד. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם מִשּׁוּם לֹא יָבֹא וּמִשּׁוּם לֹא יִטַּמָּא:

 כסף משנה  כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'. בפ' ג' מינין (דף מ"ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א''ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל''ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א''א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה''פ מ''ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות: והשתא ה''ק רבינו נגע או נשא לוקה אחת וה''ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה''ז לוקה שתים ודוקא בכה''ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני:

ז * נִטְמָא מִקֹּדֶם וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לְאֹהֶל אִם הִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה אַף עַל הַבִּיאָה:

 ההראב"ד   נטמא מקודם וכו'. א''א הרב אינו פוסק כן והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחבורין נמי לא מחייב וכ''ש בחבורין וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת:

 כסף משנה  והראב''ד כתב על מ''ש רבינו נטמא מקודם וכו' א''א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז''ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ''ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב''ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה x: ויש לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי''ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא''ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב''ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ''ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש''ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי''ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע''ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי''ו מהל' סנהדרין דשמה התראה:

ח  כֹּהֵן שֶׁפָּגַע בְּמֵת מִצְוָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב לְהִטַּמֵּא לוֹ וּלְקָבְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה. אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ קוֹבְרִין. דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן לְבַדּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אַחֵר וַאֲפִלּוּ קָרָא שֵׁם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עוֹנֶה. אֲבָל אִם כְּשֶׁיִּקְרָא אֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה אֶלָּא יִקְרָא לַאֲחֵרִים וְיָבוֹאוּ וְיַעַסְקוּ בּוֹ:

 כסף משנה  כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו. ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ"ז) ובגמרא יליף לה מקרא: ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד''א בשהיה הכהן לבדו וכו'. בפרק האשה רבה (דף פ"ט ע"ב): ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה:

ט הָיוּ כֹּהֵן וְנָזִיר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ וּפָגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה. יִתְעַסֵּק בּוֹ הַנָּזִיר לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם וְאַל יִטָּמֵא בּוֹ הַכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט. הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְכֹהֵן הֶדְיוֹט יִטָּמֵא הַהֶדְיוֹט. וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַעֲלָה מִתְאַחֵר בְּטֻמְאָה. וּסְגָן עִם מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטָּמֵא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטָּמֵא הַסְּגָן:

 כסף משנה  היו כהן ונזיר וכו'. משנה ברפ''ז דנזיר (דף מ"ז) פלוגתא ופסק כחכמים: ומה שכתב היה כ''ג וכהן הדיוט וכו'. שם. ומ''ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

י נָשִׂיא שֶׁמֵּת הַכּל [ג] מִטַּמְּאִין לוֹ אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים. עֲשָׂאוּהוּ כְּמֵת מִצְוָה לַכּל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל חַיָּבִין [ד] בִּכְבוֹדוֹ. וְכֵן הַכּל אוֹנְנִין עָלָיו:

 כסף משנה  נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'. בפסחים בפרק אלו דברים (דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (ק"ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור). ומה שכתב רבינו אפילו כהנים נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים:

יא בְּנוֹת אַהֲרֹן לֹא הֻזְהֲרוּ עַל טֻמְאַת מֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-א) 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן' וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. וְכֵן הַחֲלָלִים מֻתָּרִין לְהִטַּמֵּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:

 כסף משנה  בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'. בתורת כהנים:

יב  כֹּהֵן קָטָן הֲרֵי הַגְּדוֹלִים מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּהוּ. וְאִם בָּא לְהִטַּמֵּא מֵעַצְמוֹ אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. אֲבָל אָבִיו צָרִיךְ לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה:

 כסף משנה  כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו. בפ' חרש (קי"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. ומ''ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'. שם ובפרק כל כתבי (דף קכ"א) קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווין עליו להפרישו: ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה:

יג  מֵת [ה] תּוֹפֵשׂ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְטֻמְאָה. וְכָל כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן אִם נִכְנַס לְבֵית הַפְּרָס אוֹ יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּדַם תְּבוּסָה. אוֹ בְּגוֹלֵל וּבְדוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָבוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. אֲבָל אִם נִכְנַס לְבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה. בפרק משוח מלחמה (דף מ"ג מ"ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן. ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה:

יד  מֻתָּר לְכֹהֵן לְהִטַּמֵּא בְּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לִדְבַר מִצְוָה בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ אֶלָּא הִיא. כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מִן הַכּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם לִכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת. כֵּיצַד. אָבֵל שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס הַכּל הוֹלְכִין אַחֲרָיו שָׁם לְנַחֲמוֹ. וְכֵן מְדַלְּגִין עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ מַלְכֵי עַכּוּ''ם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּינָם לְבֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיַּחְזֹר כְּבוֹדָן לִמְקוֹמָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לָדוּן עִם הָעַכּוּ''ם וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַצִּיל מִיָּדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח''ל לדבר מצוה וכו'. בפ''ק דע''ז (דף י"ג): ומ''ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'. בפרק מי שמתו (דף י"ט): ומ''ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'. ג''ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד''ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב''ן והרא''ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ''ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ''ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום: וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו''ם וכו'. ברייתא פרק קמא דע''ז (דף י"ג):

הלכות אבל - פרק רביעי

א  מִנְּהַג יִשְׂרָאֵל בְּמֵתִים וּבִקְבוּרָה כָּךְ הוּא. מְאַמְּצִין עֵינָיו שֶׁל מֵת. וְאִם נִפְתַּח פִּיו קוֹשְׁרִין אֶת לְחָיָיו. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו אַחַר שֶׁמְּדִיחִין אוֹתוֹ. וְסָכִין אוֹתוֹ בְּמִינֵי בְּשָׂמִים. וְגוֹזְזִין שְׂעָרוֹ. וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין תְּפוּרִין בְּחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן לְבָנִים. וְלֹא יִהְיוּ דְּמֵיהֶן יְקָרִים. וְנָהֲגוּ חֲכָמִים בְּסוּדָר שְׁוֵה זוּז שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. וּמְכַסִּין פְּנֵי הַמֵּת שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁפְּנֵיהֶם מֻשְׁחָרִין בָּרָעָב:

 כסף משנה  מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ''ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'. בסוף מ''ק:

ב וְאָסוּר לִקְבֹּר בְּתַכְרִיכִין שֶׁל מֶשִׁי וּבְגָדִים הַמֻּזְהָבִין הָרְקוּמִין אֲפִלּוּ לְנָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁזֶּהוּ גַּסּוּת הָרוּחַ וְהַשְׁחָתָה וּמַעֲשֵׂה עַכּוּ''ם. וְסוֹבְלִין אֶת הַמֵּת עַל הַכָּתֵף עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'. כן משמע באבל רבתי ובמ''ק: ומ''ש אפילו לנשיא שבישראל. הכי משמע בסוף מ''ק (דף כ"ז): ומ''ש וסובלין את המת על הכתף. אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין:

ג וְנוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה אֲסוּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל שֶׁמָּא תִּפָּסֵק רְצוּעָה מִסַּנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצָא מִתְעַכֵּב מִן הַמִּצְוָה:

 כסף משנה  ומ''ש ונושאי המטה וכו'. ירושלמי. ונ''ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון:

ד וְחוֹפְרִין בַּעֲפַר מְעָרוֹת וְעוֹשִׂין כּוּךְ בְּצַד הַמְּעָרָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. וּמַחְזִירִין הֶעָפָר וְהָאֲבָנִים עָלָיו. וְיֵשׁ לָהֶן לִקְבֹּר בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ. וְהַמְלַוִּין אוֹתוֹ אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ בְּשָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו-טו) 'וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם'. וּמְצַיְּנִין אֶת כָּל בֵּית הַקְּבָרוֹת וּבוֹנִין נֶפֶשׁ עַל הַקֶּבֶר. וְהַצַּדִּיקִים אֵין בּוֹנִים לָהֶם נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹתֵיהֶם שֶׁדִּבְרֵיהֶם הֵם זִכְרוֹנָם. וְלֹא יִפְנֶה אָדָם לְבַקֵּר הַקְּבָרוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ''ק דמ''ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: ומ''ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (דף ק':). ומ''ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (דף ע"ג ע"ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: ומ''ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ"ט ה"א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ''ק (דף כ"ט) וברכות ס''ד. ומ''ש ומציינין את בית הקברות. בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). ומ''ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים. ומ''ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'. [שם]. ומ''ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות. זה סיום מ''ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע''ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב''ש לשון זה:

ה  הַגּוֹסֵס הֲרֵי [א] הוּא כְּחַי לְכָל דָּבָר. אֵין קוֹשְׁרִין לְחָיָיו וְאֵין פּוֹקְקִין נְקָבָיו וְאֵין מַנִּיחִין כְּלִי מַתָּכוֹת וּכְלִי מֵיקֵר עַל טַבּוּרוֹ שֶׁלֹּא יִתְפַּח. וְלֹא סָכִין אוֹתוֹ. וְלֹא מְדִיחִין אוֹתוֹ. וְלֹא מְטִילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל וְלֹא עַל הַמֶּלַח עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת. וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנֵר שֶׁמְּטַפְטֵף כֵּיוָן שֶׁיִּגַּע בּוֹ אָדָם יִכְבֶּה. וְכָל הַמְאַמֵּץ עֵינָיו עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים אֶלָּא יִשְׁהֶא מְעַט שֶׁמָּא נִתְעַלֵּף. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין עָלָיו. וְלֹא חוֹלְצִין כָּתֵף. וְלֹא מַסְפִּידִין. וְלֹא מַכְנִיסִין עִמּוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין בַּבַּיִת עַד שֶׁיָּמוּת:

 כסף משנה  הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות. באבל רבתי פרק קמא: ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'. בסוף פרק שואל (דף קנ"א:):

ו  מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל [ב] לְפָנָיו אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר עוֹשֶׂה מְחִצָּה וְאוֹכֵל. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה מַחְזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מֵסֵב [ג] וְאוֹכֵל. וְלֹא אוֹכֵל בָּשָׂר. וְלֹא שׁוֹתֶה יַיִן. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵינוֹ מְזַמֵּן. וְאֵין [ד] מְבָרְכִין עָלָיו וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. בְּשַׁבָּת [ה] מֵסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן. וּמְבָרֵךְ. וּמְזַמֵּן. וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו. וְחַיָּב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. [ו] נִקְבַּר הַמֵּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל [ז] בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן מְעַט כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו אֲבָל לֹא לִרְווֹת:

 כסף משנה  מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פרק אלו מגלחין (דף כ"ג:) ור''פ מי שמתו. ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי''ף והרא''ש: נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט. בפירקא קמא דכתובות (דף ח':):

ז  אֵין מַשְׁהִין אֶת הַמֵּת אֶלָּא מַדְחִין מִטָּתוֹ מִיָּד. וְכָל הַמַּדְחֶה מִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה:

 כסף משנה  אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב.). ומ''ש וכל המלין את מתו וכו'. משנה בפרק נגמר הדין (דף מ"ו): דיני אנינות כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי:

ח הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל הַמִּטָּה מֻתָּר. שֶׁלֹּא מִהֵר אֶלָּא לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וְכָל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ וּלְהַשְׁלִים צְרָכָיו:

ט [ח] הָאָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין [ט] וּלֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ. * וְחַיָּב לֵישֵׁב עַל מִטָּה כְּפוּיָה. וּבִשְׁאָר יְמֵי הָאֵבֶל מֻתָּר לוֹ לֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ וְלֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מַפַּץ אוֹ קַרְקַע. וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא אָסוּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד-יז) 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ' מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. וְנֶאֱמַר לוֹ (יחזקאל כד-יז) 'וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל' מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲחֵרִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַאֲסוּרִין לֶאֱכל מִשֶּׁל עַצְמָן:

 ההראב"ד   וחייב לישב על מטה כפויה. א''א לא ראיתי שורש לזה:

 כסף משנה  האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א) פלוגתא דר''א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. ומ''ש ולאכול משלו. בסוף מ''ק (דף כ"ו:) וכתב הרא''ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ''כ הגהות בשם סמ''ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: ומ''ש וחייב לישב על מטה כפויה. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע''ג כסא ע''ג קרקע לא יצא י''ח א''ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע''ג קרקע היא וא''ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ''מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב''ד כתב על מ''ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו):

הלכות אבל - פרק חמישי

א  אֵלוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה וּבִשְׁאָר יָמִים מִדִּבְרֵיהֶם. [א] אָסוּר לְסַפֵּר. וּלְכַבֵּס. וְלִרְחֹץ. וְלָסוּךְ. וּלְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְלִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל. וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. וְלִקְרוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וְלִזְקֹף אֶת הַמִּטָּה. וְלִפְרֹעַ אֶת רֹאשׁוֹ. וְלִשְׁאל שָׁלוֹם. הַכּל אַחַד עָשָׂר דָּבָר:

 כסף משנה  אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה. לטעמיה אזיל שכתב בפ''א שאבילות יום ראשון מן התורה: ומ''ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י''א דבר. מתבאר והולך:

ב וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא י-ו) 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ'. מִכְלַל שֶׁכָּל הַמִּתְאַבֵּל אָסוּר לְסַפֵּר שְׂעָרוֹ אֶלָּא מְגַדֵּל פֶּרַע. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ כָּךְ אָסוּר לְגַלֵּחַ שְׂעַר זְקָנוֹ וְכָל שֵׂעָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ. הָיָה מְגַלֵּחַ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת אָבִיו מַשְׁלִים תִּגְלַחַת שְׂעָרוֹ אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ. וְכֵן אָסוּר לְגַלֵּחַ שָׂפָה וְלִטּל צִפָּרְנָיו בִּכְלִי אֲבָל בְּשִׁנָּיו אוֹ שֶׁנּוֹטֵל צִפֹּרֶן בְּצִפֹּרֶן מֻתָּר:

 כסף משנה  ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'. בר''פ אלו מגלחין (דף ט"ו): ומ''ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'. באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (דף י"ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב''ד: ומ''ש אחד המגלח ואחד המתגלח. נלמד ממה שיבא בסמוך: היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח. באבל רבתי וירושלמי בפ''ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי''ף והרא''ש בסוף מ''ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא. ומ''ש וכן אסור לגלח שפה. נתבאר בסמוך: ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי. בפרק אלו מגלחין (דף י"ז:) איפסיק הלכתא כר''י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י"ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ''ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער:

ג וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר לְכַבֵּס בְּגָדָיו וְלִרְחֹץ גּוּפוֹ וְלָסוּךְ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יד-ב) 'הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן'. וּרְחִיצָה בִּכְלַל סִיכָה שֶׁהָרְחִיצָה קוֹדֶמֶת לְסִיכָה שֶׁנֶּאֱמַר (רות ג-ג) 'וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ'. וּכְשֵׁם שֶׁאָבֵל אָסוּר בְּכִבּוּס בְּגָדִים כָּךְ אָסוּר לִלְבּשׁ כֵּלִים לְבָנִים [ב] חֲדָשִׁים וּמְגֹהָצִין:

 כסף משנה  ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'. בר''פ ואלו מגלחין (דף ט"ו): ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'. בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר''א בן שמעון דאמר הכי:

ד אָסוּר לָסוּךְ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכָל גּוּפוֹ. וְאִם לְהַעֲבִיר אֶת [ג] הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן אָסוּר בִּרְחִיצַת מִקְצָת גּוּפוֹ בְּחַמִּין. אֲבָל בְּצוֹנֵן רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו אֲבָל לֹא כָּל גּוּפוֹ:

 כסף משנה  אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו. הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י"ג:):

ה  מִנַּיִן לְאָבֵל שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב-כד) 'וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ'. מִכְלַל שֶׁהָיָה אָסוּר מִקֹּדֶם. וְכֵן לֹא יִשָּׂא הָאָבֵל אִשָּׁה וְלֹא תִּנָּשֵׂא אִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטָּתָן. וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

 כסף משנה  מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו:). ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'. שם (דף כ"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין: ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ד'):

ו  מִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר [ד] בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד-יז) 'וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ'. מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ נוֹעֵל וְהוֹלֵךְ וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בַּמְּדִינָה חוֹלֵץ מִנְעָלָיו:

 כסף משנה  מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'. בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב''ן והרא''ש ודוקא בשל עור כמו ביוה''כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור: היה בא בדרך נועל וכו'. באבל רבתי:

ז רֶמֶז לְאָבֵל שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ח-י) 'וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל' מָה חַג אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אַף [ה] אָבֵל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה כָּךְ הוּא אָסוּר לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּסְחוֹרָה וְלֵילֵךְ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּסְחוֹרָה:

 כסף משנה  רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'. ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא: ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'. הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה: ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה. בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך:

ח כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים [ו] אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ אִם הָיָה עָנִי [ז] עוֹשֶׂה [ח] בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְהָאִשָּׁה טוָֹה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָה:

 כסף משנה  כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה. פ' אלו מגלחין (דף ט"ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב''ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז''ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי:

ט שְׁנֵי אַחִים אוֹ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָיוּ בַּחֲנוּת אַחַת וְאֵרַע אֵבֶל לְאֶחָד מֵהֶן. נוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּת כָּל שִׁבְעָה:

 כסף משנה  שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא''ש הרי''ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב''ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע''פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ''ל. והרמב''ן בת''ה תמה על הרי''ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ''ל. ותירוצו של הראב''ד עולה יפה לדברי רבינו והרי''ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ''ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע:

י אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹתָן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אָסוּר לְאָבֵל לַעֲשׂוֹתָן בְּיָדוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ. אֲבָל אֲחֵרִים עוֹשִׂים לוֹ. כֵּיצַד. הָיוּ זֵיתָיו לַהֲפֹךְ וְכַדָּיו לָגוֹף וּפִשְׁתָּנוֹ לַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה וְצַמְרוֹ מִן הַיּוֹרָה. שׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. וּמְרַבְּצִין לוֹ שָׂדֵהוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם:

 כסף משנה  אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'. בפרק מי שהפך (דף י"א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע''ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה: ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'. שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב''ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א''כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש''י פירש השקאה מועטת לירקות ור''י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ''ל:

יא הָאֲרִיסִין [ט] וְהַחֲכִירִין שֶׁלּוֹ וְהַקַּבְּלָנִין הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ כְּדַרְכָּן. אֲבָל הַחַמָּרִים וְהַגַּמָּלִים בַּבְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹ וְהַסַּפָּנִים בַּסְּפִינָה שֶׁלּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ. וְאִם הָיוּ מֻחְכָּרִים אוֹ מֻשְׂכָּרִים מִקֹּדֶם לִזְמַן קָצוּב הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ:

 כסף משנה  האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו. ברייתא ר''פ מי שהפך שם. וכתב הרא''ש שפירש הראב''ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא''ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב''ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה''ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא''כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש''ה אסור לכתחלה עכ''ל: כתב הטור בשם הרמב''ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ''ל. וסיים בה הרמב''ן בת''ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ''ק דע''ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:

יב שְׂכִיר [י] יוֹם אֲפִלּוּ בְּעִיר [כ] אַחֶרֶת לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ:

 כסף משנה  שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'. שם בברייתא:

יג הָאָבֵל שֶׁהָיְתָה מְלֶאכֶת [ל] אֲחֵרִים בְּיָדוֹ בֵּין בְּקַבְּלָנוּת בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּקַבְּלָנוּת לֹא יַעֲשֶׂה. הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים. בְּבֵיתוֹ לֹא יַעֲשׂוּ בְּבַיִת אַחֵר עוֹשִׂין:

 כסף משנה  האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'. שם בברייתא: היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'. שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע:

יד הָיָה לוֹ דִּין עִם אָדָם אֵינוֹ תּוֹבְעוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וְאִם הָיָה דָּבָר אָבֵד עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

 כסף משנה  היה לו דין עם אדם וכו'. גם הרמב''ן והרא''ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים:

טו  מִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד-יז) 'הֵאָנֵק דֹּם':

טז אָסוּר לִקְרוֹת [מ] בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַהֲלָכוֹת. וְאִם הָיוּ [נ] רַבִּים צְרִיכִין לוֹ מֻתָּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן אֶלָּא יִלְחשׁ לְאַחֵר בְּצִדּוֹ וְזֶה שֶׁבְּצִדּוֹ אוֹמֵר לַתֻּרְגְּמָן וְהַתֻּרְגְּמָן מַשְׁמִיעַ לָרַבִּים:

 כסף משנה  אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"א):

יז  וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הָאָבֵל יוֹשֵׁב עַל הַמִּטָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יג-לא) 'וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה':

 כסף משנה  ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו':

יח וְחַיָּב [ס] לִכְפּוֹת הַמִּטָּה כָּל שִׁבְעָה. וְלֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה אֶלָּא כָּל הַמִּטּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא כּוֹפֶה אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מִטּוֹת בַּעֲשָׂרָה בָּתִּים וּבְעֶשֶׂר עֲיָרוֹת חַיָּב לִכְפּוֹת אֶת כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה אַחִים וּמֵת אֶחָד מֵהֶן כֻּלָּן כּוֹפִין אֶת מִטּוֹתֵיהֶן. הַמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לְכֵלִים אוֹ לְמָעוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. דַּרְגָּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ אֶלָּא מַתִּיר אֶת קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין מִמֶּנָּה שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְהָפְכָהּ זוֹקְפָהּ וְדַיּוֹ. הָפַךְ כָּל מִטּוֹתָיו וְהָיָה הוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מִטּוֹת אֲחֵרִים אוֹ עַל גַּבֵּי כִּסֵּא אוֹ עַל גַּבֵּי אָרוֹן אוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה הַכְּפוּיָה:

 כסף משנה  וחייב לכפות המטה כל שבעה. כלומר אע''פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ''ש בסוף פרק רביעי מ''מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה: ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"ז): ומ''ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו. פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ: הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'. בפרק אלו מגלחין שם ת''ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע''ג קרקע לא יצא י''ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ''ה לא יצא עד שיישן ע''ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע''ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ''ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע''ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא''ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י''ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע''ג קרקע כ''ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ''ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב''ד וכן דעת הרמב''ן בת''ה והביא ראיה מהירושלמי: גרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א''א הרא''ש ז''ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ''כ סמ''ג:

יט מִנַּיִן לְאָבֵל שֶׁאָסוּר בִּפְרִיעַת הָרֹאשׁ. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד-יז) 'לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' מִכְלַל שֶׁשְּׁאָר הָאֲבֵלִים חַיָּבִין בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. וְהַסּוּדָר שֶׁמְּכַסֶּה בּוֹ רֹאשׁוֹ עוֹטֶה מִמִּקְצָתוֹ מְעַט עַל פִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מה) 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כַּאֲבֵלָא [ע] יִתְעַטֵּף:

 כסף משנה  מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו) ואע''ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם:

כ  וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כד-יז) 'הֵאָנֵק [פ] דֹּם'. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם [צ] אֵין מַחְזִיר לוֹ אֶלָּא מוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא אָבֵל. וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה מִי שֶׁשָּׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ מַחְזִיר [ק] לוֹ שָׁלוֹם. וּמִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֲחֵרִים אֲבָל אֲחֵרִים אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ עַד לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אִם בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם נֶאֱסַר בְּאָבֵל קַל וָחֹמֶר שֶׁהוּא אָסוּר לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים וְלִשְׂחוֹק שֶׁנֶּאֱמַר דֹּם. וְלֹא יֶאֱחֹז תִּינוֹק בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי שְׂחוֹק. וְלֹא יִכָּנֵס לִמְקוֹם שִׂמְחָה כְּגוֹן בָּתֵּי הַמִּשְׁתָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'. בפרק אלו מגלחין שם: ומ''ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י''ב חדש. שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום: ומ''ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק''ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: ומ''ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'. בסוף מ''ק (דף כ"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר. ומ''ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך:

הלכות אבל - פרק ששי

א * מִדִבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה הָאָבֵל נוֹהֵג בְּמִקְצָת דִּבְרֵי אֲבֵלוּת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יג) 'וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים'. מִכְלַל שֶׁהָאָבֵל מִצְטַעֵר כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 ההראב"ד   מדברי סופרים וכו' עד מצטער שלשים יום. א''א בגמרא למצוה ראשיכם אל תפרעו ואתיא פרע פרע מנזיר עכ''ל:

ב וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת. וּבְגִהוּץ. וּבְנִשּׂוּאִין. וּבְשִׂמְחַת מֵרֵעוּת. וְלֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. הַכּל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

 כסף משנה  ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'. דברים אלו מתבארים והולכין לקמן:

ג  בְּתִסְפֹּרֶת כֵּיצַד. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר כָּל שְׂעַר גּוּפוֹ. אוֹ לְגַלֵּחַ שְׂפָמוֹ. אוֹ לָקֹץ צִפָּרְנָיו בִּכְלִי כָּל שִׁבְעָה. כָּךְ אָסוּר כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ. אֲבָל בְּאִשָּׁה מֻתֶּרֶת [א] בִּנְטִילַת שֵׂעָר לְאַחַר שִׁבְעָה וְהָאִישׁ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ חַיָּב לְגַדֵּל שְׂעָרוֹ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו:

 כסף משנה  בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום. כן דעת הרי''ף והרמב''ן: ומ''ש בד''א באיש וכו'. באבל רבתי תניא וכתב הרי''ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א''ר חסדא ק''ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש''מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ''ל. ואע''פ שרש''י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא''ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי''ף מסכים עמו: ומ''ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי''ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ''כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא:

ד  וְכֵן אָסוּר לִלְבּשׁ כֵּלִים לְבָנִים חֲדָשִׁים וּמְגֹהָצִין כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. הָיוּ צְבוּעִין וּמְגֹהָצִין מֻתָּרִין. וְכֵן אִם לֹא הָיוּ חֲדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן לְבָנִים וּמְגֹהָצִין מֻתָּרִין. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן אֵין [ב] בָּהֶן מִשּׁוּם גִּהוּץ. וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתָּר בְּגִהוּץ אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ:

 כסף משנה  וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי''ף והרמב''ן והרא''ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב''ן בת''ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: ומ''ש אחד האיש ואחד האשה. נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב''ן בת''ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה''ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. ומש''כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ''ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. אמרינן גבי ט''ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע''פ שהרמב''ן והרא''ש כתבו דההוא דט''ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ''ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף י"ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ''ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: ומ''ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו. אע''ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י''ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: כתב הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה:

ה  בְּנִשּׂוּאִין כֵּיצַד. אָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמֻתָּר לְאָרְשָׂהּ אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַמִּיתָה. וּמִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אִם כְּבָר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְיֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ וְאֵין לוֹ בָּנִים קְטַנִּים הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה [ג] אַחֶרֶת עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ [ד] שֶׁקִּיֵּם וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָרְשָׂהּ וְלִכְנֹס מִיָּד. וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן [ה] הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲבֵלָה לֹא תִּבָּעֵל עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  בנשואין כיצד וכו'. בפרק ואלו מגלחין (דף כ"ג) ת''ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא''ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (דף מ"א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ''כ הרמב''ן בת''ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ''ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי''ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה''ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט''ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב''ן והרא''ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: ומי שמתה אשתו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי''ץ גיאת והרמב''ן והרא''ש כר''י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת''ק: ומ''ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים. שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ''כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב''ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר''ת שכתב בתוך שבעה אסור: ומ''ש או שאין לו מי שישמשנו. ירושלמי בפרק החולץ: כתב הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ''כ הרא''ש גם בשם הראב''ד וכתב שכן נראה מדברי הרי''ף: וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום. כתב הרמב''ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ''ל. ואני אומר דהא ל''ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי''ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא''נ קי''ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע''פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי''ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י''א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה''ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין:

ו  שִׂמְחַת מֵרֵעוּת שֶׁהָיָה חַיָּב לִפְרֹעַ אוֹתָהּ מִיָּד. מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ מִיָּד לְאַחַר שִׁבְעָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב לְפָרְעָהּ אָסוּר לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  שמחת מרעות שהיה חייב וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י''ב חדש אמר ר''ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה''מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום:

ז * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כָּל מֵתִים. אֲבָל עַל אָבִיו [ו] וְעַל אִמּוֹ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִכָּנֵס לְשִׂמְחַת מֵרֵעוּת עַד י''ב חֹדֶשׁ:

 ההראב"ד   בד''א בשאר מתים וכו' עד י''ב חדש. א''א ולשמחת מצוה עד שלשים יום כשאר מתים:

ח  עַל כָּל הַמֵּתִים כֻּלָּן מֻתָּר לֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו וְיֹאמְרוּ [ז] לוֹ לֵךְ עִמָּנוּ:

 כסף משנה  על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'. ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים:

ט עַל כָּל הַמֵּתִים כֻּלָּן רָצָה מְמַעֵט בְּעִסְקוֹ רָצָה אֵינוֹ מְמַעֵט. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְמַעֵט בְּעִסְקוֹ:

 כסף משנה  על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"ב) ופירש''י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע''י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ''ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ''ק דתעניות (דף י"ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ''ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים:

י הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם יָכוֹל לְמַעֵט בְּעִסְקוֹ יְמַעֵט וְאִם לָאו יִקְנֶה צָרְכֵי הַדֶּרֶךְ וּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ:

 כסף משנה  ההולך ממקום למקום וכו'. שם (דף כ"ו כ"ז) ת''ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש''י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב''ן כ' בשם ר''ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי''נ וכ''כ הרי''ף והרא''ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי''נ אע''פ שקונה הרבה וקונה ע''י עצמו:

יא  מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ צָלוּב בָּעִיר אוֹ אִשְׁתּוֹ צְלוּבָה אוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. אָסוּר לוֹ לִשְׁכֹּן בְּאוֹתָהּ הָעִיר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַבָּשָׂר. וְאִם הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה כְּאַנְטוֹכְיָא יֵשׁ לוֹ לִשְׁכֹּן בַּצַּד הָאַחֵר שֶׁאֵינָן צְלוּבִין בּוֹ:

 כסף משנה  מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו. באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ''ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירים את אלו. עד שיכלה הבשר דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד:

יב  יוֹם שְׁבִיעִי מִקְצָתוֹ כְּכֻלּוֹ וְהוּא עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְכַבֵּס [ח] וְלִרְחֹץ וְלַעֲשׂוֹת שְׁאָר הַדְּבָרִים בְּיוֹם שְׁבִיעִי. וְכֵן יוֹם שְׁלֹשִׁים מִקְצָתוֹ כְּכֻלּוֹ וּמֻתָּר לְסַפֵּר וּלְגַהֵץ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים:

 כסף משנה  יום שביעי מקצתו ככולו. בפרק אלו מגלחין (דף י"ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי:

יג  מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו וְהִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר לֹא בְּמִסְפָּרַיִם. וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם אֲבָל לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּחוֹל. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן אֲבָל לֹא בְּחַמִּין. וְכֵן מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו וּבָא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה. אוֹ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. אוֹ שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה וְהֻתַּר. אוֹ שֶׁהָיָה מֻדָּר וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ וְהֻתַּר. וְכָל הַיּוֹצֵא מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה. הֲרֵי אֵלּוּ מְגַלְּחִין בִּימֵי אֶבְלָם הוֹאִיל וּתְכָפָם אֵבֶל אַחַר אֵבֶל וְלֹא מָצְאוּ פְּנַאי:

 כסף משנה  מי שתכפוהו אבליו וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף י"ז:) ת''ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ''ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע''פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע''פ שבזה הקילו יותר מבזה: ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב''ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ''כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב''ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא''א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב''ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ''כ הטור: ומ''ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ג):

הלכות אבל - פרק שביעי

א  מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב. אִם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה אֲפִלּוּ יוֹם שְׁלֹשִׁים [א] עַצְמוֹ הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה. וְחַיָּב לִנְהֹג שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת מִיּוֹם שֶׁהִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה. וְקוֹרֵעַ וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים לְאִסּוּר הַתִּסְפֹּרֶת עִם שְׁאָר הַדְּבָרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יוֹם שְׁמוּעָתוֹ הַקְּרוֹבָה כְּיוֹם הַקְּבוּרָה. אֲבָל אִם הִגִּיעָה לוֹ הַשְּׁמוּעָה אַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ. וּכְאִלּוּ יוֹם הַשְּׁמוּעָה הוּא יוֹם שְׁבִיעִי וְיוֹם שְׁלֹשִׁים וּמִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ:

 כסף משנה  מי שבאה לו שמועה וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא''ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים. כך העלה הרי''ף וכן הכריע הרמב''ן בת''ה: ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר''ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש''מ תלת ש''מ אסור בנעילת הסנדל וש''מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש''מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב''ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב''ן ה''מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י''ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: ומ''ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ''ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח''כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב''ן והרא''ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי''ף:

ב כֵּיצַד מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּהַג אֲבֵלוּת שָׁעָה אַחַת כְּאִלּוּ נָהַג כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וּמֻתָּר לִנְעל וְלִרְחֹץ וְלָסוּךְ וּלְגַלֵּחַ בִּשְׁאָר הַיּוֹם. וְכֵן הוּא מֻתָּר בְּכָל הַדְּבָרִים:

ג מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּתוֹךְ הָרֶגֶל אוֹ בְּיוֹם [ב] שַׁבָּת וּלְאַחַר שַׁבָּת אוֹ אַחַר הָרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה. עוֹלֶה לוֹ וְאֵינוֹ נוֹהֵג לְאַחַר הָרֶגֶל אוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת אֶלָּא יוֹם אֶחָד [ג] בִּלְבַד. וּמִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב''ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא''ש והטור: השומע שמועה קרובה בשבת. כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה''ל יום ששי שביעי לאבילות וכ''כ בה''ג וה''ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון:

ד  מִי שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב וְלֹא יָדַע עַד שֶׁבָּא. אִם הָיָה בְּמָקוֹם קָרוֹב שֶׁהוּא מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּיוֹם אֶחָד. אֲפִלּוּ בָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִם מָצָא מְנַחֲמִים אֵצֶל גְּדוֹל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁנִּנְעֲרוּ לַעֲמֹד הוֹאִיל וּמָצָא מְנַחֲמִים עוֹלֶה לוֹ וּמוֹנֶה עִמָּהֶן תַּשְׁלוּם שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם לֹא מָצָא מְנַחֲמִים מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. וְכֵן אִם הָיָה בְּמָקוֹם רָחוֹק אֲפִלּוּ בָּא בְּיוֹם שֵׁנִי מוֹנֶה לְעַצְמוֹ שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִיּוֹם שֶׁבָּא:

 כסף משנה  מי שמת לו קרוב וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"א:) ת''ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר''ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר''ש ואתמר בגמרא (דף כ"ב) אהא דר''ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: וכתב הרא''ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: ואיתא תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא''ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל''ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי''ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת''ק אתיא (וכתב הרמב"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר''ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר''ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל''ש גדול ול''ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר''ש ס''ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ''ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית:

ה  אָבֵל בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְבֵית אָבֵל אַחֵר. מִכָּאן וְאֵילָךְ הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹם [ד] הַמְנַחֲמִין אֶלָּא בִּמְקוֹם הַמִּתְנַחֲמִין. וְלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם אַחֵר מִפֶּתַח בֵּיתוֹ כָּל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה. [ה] שְׁנִיָּה יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. שְׁלִישִׁית יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר [ו] כְּדַרְכּוֹ. רְבִיעִית הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם:

 כסף משנה  אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם. בפ' אלו מגלחין (דף כ"א):

ו  כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב בְּכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. אֶלָּא שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו לְמַעְלָה וּלְגַדֵּל פֶּרַע וְלָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה. וְכָל הָעָם בָּאִין לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל [ז] הַסַּפְסָל. וְאוֹמְרִין לוֹ כְּשֶׁמְּנַחֲמִין אוֹתוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם רָצָה לְנַחֵם אֲחֵרִים הַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בְּתוֹךְ הָעָם וְאוֹמֵר לָהֶם תְּנֻחֲמוּ:

 כסף משנה  כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'. דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י"ב:) כה''ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש''י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי''ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה. בפרק ב' דסנהדרין (דף י"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת''ק. ונ''ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת''ק אלא מדברי ר' מאיר הם. ומ''ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ''ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו. משנה בפרק ב' דסנהדרין:

ז וְכֵן הַמֶּלֶךְ חַיָּב בְּכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ אַחַר מֵתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר מֵתִים אֲחֵרִים. וְאֵינוֹ מְנַחֵם אֲבֵלִים. וְלֹא יָצָא דָּוִד אַחַר אַבְנֵר אֶלָּא לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁלֹּא נֶהֱרַג בִּרְצוֹנוֹ:

 כסף משנה  וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'. משנה שם (דף כ'): ומה שכתב ואינו מנחם אבלים:

ח אֵין אָדָם נִכְנָס לַמֶּלֶךְ לְנַחֲמוֹ אֶלָּא עֲבָדָיו וּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְשֶׁה אוֹתָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:

 כסף משנה  ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'. שם במשנה:

הלכות אבל - פרק שמיני

א  אָבֵל חַיָּב לִקְרֹעַ עַל מֵתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ו) 'וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ' הָא אַחֵר חַיָּב לִפְרֹם. וְאֵין קְרִיעָה אֶלָּא [א] מְעֻמָּד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יג-לא) 'וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו'. וּמֵהֵיכָן קוֹרֵעַ. מִלְּפָנָיו. וְהַקּוֹרֵעַ מֵאַחֲרָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִלְּמַטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיעָה. אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה:

 כסף משנה  אבל חייב לקרוע וכו'. פרק אלו מגלחין (דף כ"ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכתב הרמב''ן דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ''ל וכן נראה מדברי רבינו: ומ''ש ואין קריעה אלא מעומד וכו'. שם אמר רמי בר חמא (מנין) לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה''נ אלא מהכא דכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו ואמרינן תו בגמרא (דף כ"א:) אמימר קרע אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד. וכתב הרא''ש וז''ל כתב הראב''ד נהי דלכתחלה בעינן מעומד מנא לן דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א''נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע''כ. וכן נראה שסובר הרי''ף שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר''י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה מדברי רבינו שכתב אין קריעה אלא מעומד דמשמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכן פירשו ההגהות: ומהיכן קורע וכו'. בסוף מ''ק (דף כ':) תניא הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא ומפרש רבינו מן הצדדין מצדדי בית הצואר מכאן ומכאן וכ''ש מאחריו וכתב הטור שכן כתב הרמב''ן אין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא: ומ''ש אלא כ''ג שהוא פורם מלמטה. נתבאר בפרק שקודם זה:

ב כַּמָּה שִׁעוּר הַקֶּרַע. טֶפַח. וְאֵין צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד. וּמֻתָּר לוֹ לִקְרֹעַ בִּכְלִי. וְיֵשׁ לוֹ לִקְרֹעַ בִּפְנִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָדָם. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּפְנִים וְקוֹרֵעַ בְּצִנְעָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד:

 כסף משנה  כמה שיעור הקרע טפח. ברייתא שם (דף כ"ב:) ומייתי לה בגמרא מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח: ומ''ש ואין צריך להבדיל שפת הבגד. ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ואע''ג דר' יהודה פליג התם פסקו הפוסקים כת''ק ופירש הטור על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וכן פירש נמוקי יוסף וכך הם דברי רבינו: ומותר לקרוע בכלי. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד: ויש לו לקרוע בפנים וכו'. שם בברייתא על כל המתים רצה קורע מבפנים רצה קורע מבחוץ על אביו ואמו קורע מבחוץ וכתב הטור פירש''י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי''ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן פירש הרמב''ן עכ''ל. ורבינו נראה שתופס בשני הפירושים דתרווייהו בכלל פנים וחוץ הם: ואינו חייב לקרוע אלא הבגד העליון בלבד:

ג כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת הַקֶּרַע לְפָנִים וְאִם בָּא לְהַחְלִיף מַחְלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. שֶׁכָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת חִמּוּם אֵינוֹ קֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַמֵּתִים חוּץ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וּמַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ בִּכְלִי אֶלָּא בְּיָדוֹ מִבַּחוּץ בִּפְנֵי כָּל הָעָם וְקוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. וּבֶגֶד [ב] הַזֵּעָה הַדָּבוּק לִבְשָׂרוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב. וְאִם הֶחְלִיף בֶּגֶד אַחֵר חַיָּב לִקְרֹעַ כָּל שִׁבְעָה. וְכֵן עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ [ג] חוֹלֵץ כְּתֵפוֹ וּמוֹצִיא זְרוֹעוֹ מִן הֶחָלוּק עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּתֵפוֹ וּזְרוֹעוֹ. וְהוֹלֵךְ כָּךְ לִפְנֵי הַמִּטָּה. וְאַחַר שֶׁיִּקָּבֵר אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב לַחְלֹץ:

 כסף משנה  כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים וכו' עד חייב לקרוע כל שבעה. הכל שם. ומ''ש ובגד זיעה סמוך לבשרו אינו מעכב. שם אפרקסותו אינה מעכבת ופירש הערוך שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה: ומ''ש וכן על אביו ואמו חולץ כתפו וכו'. גם זה שם: ומה שכתב ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ. לישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ''ק דב''ק (דף ט"ז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל''ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה:

ד קוֹרְעִין לְקָטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְחוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת אֵין מְקַרְעִין לוֹ וְלֹא מוֹדִיעִין לוֹ שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף עָלָיו דַּעְתּוֹ. וּמְשַׁתְּקִין אֶת הַנָּשִׁים מִפָּנָיו:

 כסף משנה  קורעין לקטן מפני עגמת נפש. ברייתא פ' אלו מגלחין: חולה שמת לו מת אין מקרעין לו וכו' עד מפניו. באבל רבתי:

ה וְקוֹרֵעַ אָדָם עַל חָמִיו וְעַל חֲמוֹתוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ. וְכֵן הָאִשָּׁה קוֹרַעַת עַל חָמִיהָ וְעַל חֲמוֹתָהּ מִפְּנֵי כְּבוֹד בַּעְלָהּ:

 כסף משנה  וקורע אדם על חמיו ועל חמותו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"ו ע"ב). ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה, ק''ו הוא:

ו מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרֹעַ וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חָלוּק בְּתוֹךְ שִׁבְעָה קוֹרֵעַ. לְאַחַר שִׁבְעָה אֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה קוֹרֵעַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכָל הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי מֵתִים כְּלוֹמַר שֶׁהוּא קָרַע עַתָּה עֲלֵיהֶן. הֲרֵי זֶה גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְזִלְזֵל בִּכְבוֹד הַחַיִּים וְהַמֵּתִים:

 כסף משנה  מי שאין לו חלוק לקרוע וכו' עד אפילו לאחר שבעה קורע. גם זה שם: ומה שכתב כל שלשים יום. בה''ג חולק ואומר שקורע לעולם וכתב הרמב''ן שכן עיקר והביא ראיה לדבריו: וכל היוצא בבגד קרוע לפני המתים וכו'. ברייתא בסוף מועד קטן שם:

ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ וַאֲבַקֵּר אֶת אָבִי שֶׁהוּא חוֹלֶה וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת. קוֹרֵעַ וּמְאַחֶה וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת חֲלוּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּר לוֹ חוֹלֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ:

 כסף משנה  האומר לחבירו השאילני חלוקך וכו'. גם זה שם וכתב נמוקי יוסף אף על פי ששאר קרעים של אב אינם מתאחים זה מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו:

ח מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנִתְעַלֵּף וְסָבוּר שֶׁמֵּת וְקָרַע וְאַחַר כָּךְ מֵת. אִם בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ. וְאִם לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר מֵת חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. וְכֵן מִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וְקָרַע וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אָמְרוּ לוֹ מֵת לוֹ מֵת וְכַסָּבוּר שֶׁאָבִיו וְקָרַע וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ. אִם תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נוֹדַע לוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר יָצָא יְדֵי קְרִיעָה וְאִם לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר לֹא יָצָא וְחַיָּב לִקְרוֹעַ קֶרַע אַחֵר:

 כסף משנה  מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'. בפירקא בתרא דנדרים (דף פ"ז) ברייתא וגמרא: וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם אהא דתנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר דייק עלה בגמרא (דף פ"ו:) למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח''כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל''ק הא בסתם הא במפרש פירוש בסתם שאמרו לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח''כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסובר שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר''ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ''ל. ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכן נראה מדברי הרי''ף והרא''ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ''ל. וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א''כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב''ן בת''ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש ונ''ל דס''ל ז''ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל''ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע''ג דרישא דברייתא דקתני א''ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע''כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא:

ט מִי שֶׁמֵּתוּ לוֹ מֵתִים הַרְבֵּה כְּאֶחָד קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכֻלָּם. הָיָה בִּכְלָלָן אָבִיו אוֹ אִמּוֹ קוֹרֵעַ עַל כֻּלָּן קֶרַע אֶחָד וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קֶרַע אַחֵר:

 כסף משנה  מי שמתו לו מתים הרבה וכו'. ברייתא בסוף מ''ק (דף כ"ו:) מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכלם ר' יהודה בן בתירא אומר על כלם קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר [לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וכו'] לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא:

י מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְקָרַע עָלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת לוֹ מֵת אַחֵר. אִם בְּתוֹךְ שִׁבְעָה קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר וְאִם לְאַחַר שִׁבְעָה מוֹסִיף עַל הַקֶּרַע הָרִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא. מֵת לוֹ מֵת שְׁלִישִׁי אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל שֵׁנִי מוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא וְכֵן מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ עַד טַבּוּרוֹ. הִגִּיעַ לְטַבּוּרוֹ מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. נִתְמַלֵּא מִלְּפָנָיו מַחְזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו. נִתְמַלֵּא מִלְּמַעְלָה הוֹפְכוֹ לְמַטָּה. אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וְקָרַע וְאַחַר שִׁבְעָה מֵת בְּנוֹ וְהוֹסִיף. מִתְאַחֶה הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אָמְרוּ לוֹ מֵת בְּנוֹ וְקָרַע וְאַחַר שִׁבְעָה מֵת אָבִיו אֵינוֹ מוֹסִיף אֶלָּא קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר. שֶׁאֵין אָבִיו וְאִמּוֹ בְּתוֹסֶפֶת:

 כסף משנה  מי שמת לו מת וקרע עליו וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמ''ד כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וכן פסקו הרי''ף והרא''ש: ומה שכתב מת לו שלישי וכו' עד הופכו למטה. ברייתא שם ואע''ג די''א עד לבו פסק כת''ק דאמר עד טבורו וכן פסקו הרי''ף והרמב''ן והרא''ש ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח תוספת כל שהוא איפסיקא הלכתא בגמרא כוותיה וכתב הטור דהא דתוך שבעה קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע טפח: אמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם ת''ר א''ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו מ''ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר''י בן בתירא ומפרש רבינו דר''י בן בתירא פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דייקא וכתב הרמב''ן על דברי רבינו שיפה כיון וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר:

הלכות אבל - פרק תשיעי

א  כָּל הַקְּרָעִים שֶׁקּוֹרֵעַ אָדָם עַל שְׁאָר קְרוֹבָיו. שׁוֹלֵל הַקֶּרַע לְאַחַר שִׁבְעָה וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה קוֹרַעַת וְשׁוֹלֶלֶת מִיָּד אֲפִלּוּ עַל אָבִיהָ וְעַל אִמָּהּ מִפְּנֵי הַצְּנִיעוּת:

 כסף משנה  כל הקרעים וכו' עד מפני הצניעות. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ב ע"ב):

ב כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרֵעַ אָדָם עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ כָּךְ חַיָּב לִקְרֹעַ עַל רַבּוֹ [א] שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. וְעַל הַנָּשִׂיא וְעַל אַב בֵּית דִּין. וְעַל רֹב הַצִּבּוּר שֶׁנֶּהֱרַג. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף. וְעַל עָרֵי יְהוּדָה וְעַל יְרוּשָׁלַיִם. וְעַל הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו וכו' עד ועל המקדש. ברייתא שם אלו קרעים שאינם מתאחים הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו תורה וכו':

ג כָּל אֵלּוּ הַקְּרָעִים קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ [ב] מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְאַחִין מֻתָּר לְשׁוֹלְלָן לְמָלְלָן וּלְלַקְּטָן וְלַעֲשׂוֹתָם כְּמִין סֻלָּמוֹת. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּאִחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בִּלְבַד. וְכָל הַקּוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הַשָּׁלָל אוֹ הַמֶּלֶל אוֹ הַלִּקּוּט לֹא עָשָׂה כְּלוּם אֲבָל קוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הָאִחוּי הָאֲלֶכְּסַנְדְּרִי בִּלְבַד. אֲפִלּוּ הָפַךְ הַכְּלִי וְנַעֲשָׂה שְׂפָתוֹ לְמַטָּה לֹא יְאַחֶה:

 כסף משנה  כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו. טעמו דכשם שהם שוין לענין איחוי כך הם שוים בשיעור הקריעה דכשם ששיעור הקריעה דאביו ואמו עד שיגלה את לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב''ן בת''ה הקשה עליו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ואמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מיתיבי לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא ופירש''י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתני במתניתין לאביו ואמו אלא לאיחוי ש''מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כיבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קורע על נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח עכ''ל. וליישב דעת רבינו נ''ל לומר שהוא ז''ל סובר דעד שיגלה את לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינם מתאחים נפקא לן בגמרא מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע ששנים אלא מלמד שקרועין ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה את לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים והא דקאמר בירושלמי דגילוי הלב באביו ואמו מפני שניטלה ממנו מצות כיבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב בית דין והא דקאמר בגמרא קריעה טפח מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם אסמכתא בעלמא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע''ג דלא כתיב בקרא דדוד לשנים קרעים אמרינן דקורע על נשיא ואב ב''ד ואינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א''כ ה''ה דלענין גילוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא ליה למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג על רב חסדא דאמר וכן לנשיא ועוד יש לדקדק שכתב דחכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו ואפשר שטעמו מדתניא בפרק ר' אליעזר דאורג חכם שמת הכל חולצין עליו וא''א לחליצת כתף אא''כ יקרע עד שיגלה לבו: ואף על פי שאינם מתאחין מותר לשוללן וכו' עד מתוך איחוי האלכסנדרי בלבד. הכל בפרק אלו מגלחין (דף כ"ו:) וכתב הטור איחוי אלכסנדרי פירש הראב''ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב''ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה עכ''ל: אפילו הפך הכלי וכו'. שם ת''ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב''א אוסר לאחותו ופסקו הרי''ף והרא''ש כרשב''א וכתב הרמב''ן שכן פסק בה''ג והכי איתא בירושלמי:

ד וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר אָסוּר לְאַחוֹתוֹ כָּךְ הַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ הַמּוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁקֶּרַע זֶה אֵינוֹ מִתְאַחֶה:

 כסף משנה  ומה שכתב וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע וכו'. שם: כתב הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו''ם עכ''ל. והוא ברייתא באבל רבתי:

ה וּמִנַּיִן שֶׁקּוֹרֵעַ עַל רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב-יב) 'וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים'. מִכָּאן שֶׁחַיָּב לְהַבְדִּיל הַשָּׂפָה:

 כסף משנה  (ה-י) ומנין שקורע על רבו וכו' עד וקרועי בגדים. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ו):

ו וּמִנַּיִן שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַנָּשִׂיא וְעַל אַב בֵּית דִּין וְעַל שְׁמוּעָה שֶׁבָּאָה שֶׁנֶּהֱרַג רֹב צִבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב א-יא) 'וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ' (שמואל ב א-יב) 'וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב'. (שמואל ב א-יב) 'עַל שָׁאוּל' זֶה נָשִׂיא. (שמואל ב א-יב) 'וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ' זֶה אַב בֵּית דִּין. (שמואל ב א-יב) 'וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב' זוֹ שְׁמוּעָה רָעָה:

ז וּמִנַּיִן שֶׁקּוֹרְעִין עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יח-לז) 'וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים'. אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שׁוֹמֵעַ חַיָּבִין לִקְרֹעַ:

ח וְהָעֵדִים אֵין חַיָּבִין לִקְרֹעַ כְּשֶׁיָּעִידוּ בְּבֵית דִּין. שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ:

ט וּמִנַּיִן שֶׁקּוֹרְעִין עַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לו-כג) 'וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה' וְגוֹ' (ירמיה לו-כג) 'עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח' (ירמיה לו-כד) 'וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו'. מִכְלַל שֶׁחַיָּבִין לִקְרֹעַ. וְאֵין חַיָּבִין לִקְרֹעַ אֶלָּא עַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף בִּזְרוֹעַ כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וְחַיָּב לִקְרֹעַ שְׁתֵּי קְרִיעוֹת אַחַת עַל הַגְּוִיל וְאַחַת עַל הַכְּתָב. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לו-כז) 'אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים':

י וּמִנַּיִן שֶׁקּוֹרְעִין עַל עָרֵי יְהוּדָה וְעַל יְרוּשָׁלַיִם וְעַל הַמִּקְדָּשׁ שֶׁחָרְבוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה מא-ה) 'וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם וּמִשִּׁילֹה וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים':

יא  כָּל מִי שֶׁעָמַד עִם הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ וְכֵן אָדָם כָּשֵׁר שֶׁמֵּת הַכּל חַיָּבִין לִקְרֹעַ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם. וְקוֹרְעִין טֶפַח כִּשְׁאָר הָאֲבֵלִים. אֲבָל חָכָם שֶׁמֵּת הַכּל קְרוֹבָיו וְהַכּל [ג] קוֹרְעִין עָלָיו עַד שֶׁמְּגַלִּין [ד] אֶת לִבָּם וְחוֹלְצִין מִיָּמִין. וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָכָם בָּטֵל כָּל שִׁבְעָה. וּכְבָר נָהֲגוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם לִקְרֹעַ זֶה עַל זֶה טֶפַח. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שָׁוִין וְאֵין אֶחָד מֵהֶם מְלַמֵּד אֶת חֲבֵרוֹ:

 כסף משנה  כל מי שעמד על המת וכו'. בר''פ רבי אליעזר דאורג (דף ק"ה) ופרק אלו מגלחין (דף כ"ה) וכתב הטור שה''ר יונה כתב דוקא בשאינו רשע והר''מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבים לקרוע חוץ מעל מומר עובד ע''ז או עובר אחת מכל מצות התורה להכעיס שאותו חשיב כמומר. וכתב עוד והטעם שקורעים קאמר רשב''א מפני שדומה לס''ת שנשרף ופירש''י שעדיין היה יכול ללמוד ודומה לס''ת וכתב הרמב''ן ולפי זה אין לקרוע על אשה ופירש הוא אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן כתב שקורעים גם על אשה עכ''ל ובפירוש רש''י שבידינו כתוב לס''ת שנשרף הרואה חייב אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפרק אלו מגלחין כתב לס''ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראה נר דכתיב נר ה' נשמת אדם עכ''ל וא''כ גם לדעת רש''י צריך לקרוע על אשה: ומה שכתב חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו. שם חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס''ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו ואיני יודע למה לא כתב רבינו הכל כקרוביו: ומ''ש עד שמגלים את לבם. כבר נתבאר טעמו בפרק זה: ומ''ש שחליצה על החכם היא מימין. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) ופירש''י חכם ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה. ולשון אבל שכתב רבינו קאי למה שכתב באדם כשר קורעין טפח אבל על חכם שמת קורעין עד שמגלים את לבם: ומ''ש ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה. בפרק אלו מגלחין שם ת''ר חכם שמת בית מדרשו בטל ופירש הרמב''ן בת''ה בטל כל ז' לפי שמספידים אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספדו אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין ת''ת להספד. וכתב הטור ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם והם דברי הרא''ש ונמוקי יוסף שכתבו בשם הראב''ד: ומ''ש וכבר נהגו ת''ח וכו'. משמע דמיירי בשוים דוקא אבל גדול על הקטן לא אא''כ למד ממנו שום דבר וכ''כ הרמב''ן בת''ה והר''ן בפ''ק דקידושין: ואיכא למידק למה תלה הדבר במנהג והלא מן הדין חייבים לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין עליו ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא''ש בפרק אלו מגלחין ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מחייבי מדינא אלא שנהגו כך אי נמי על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפילו שוים לו אבל על ת''ח אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך. אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא אתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז''ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שמאחר שהם עדיין תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כשאר קריעה דעלמא וכתבו הגהות על דברי רבינו שכתב וכבר נהגו וכו' פירש ראבי''ה קרע שאינו מתאחה אבל הר''מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן:

יב כָּל הַקּוֹרְעִים עַל הֶחָכָם שֶׁמֵּת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִירוּ פְּנֵיהֶן מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה שׁוֹלְלִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַקּוֹרֵעַ עַל הֶחָכָם [ה] מְאַחֶה לְמָחָר שֶׁאֲפִלּוּ רַבּוֹ שֶׁמֵּת אֵין מִתְאַבֵּל עָלָיו אֶלָּא [ו] יוֹם אֶחָד בִּלְבַד אוֹ יוֹם מִיתָה אוֹ יוֹם שְׁמוּעָה. כֵּן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַקּוֹרֵעַ עַל הַנָּשִׂיא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שׁוֹלֵל לְמָחָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְאַחֶה עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם:

 כסף משנה  כל הקורעים על החכם שמת וכו'. ברייתא פ' אלו מגלחין (דף כ"ה). ועל מ''ש רבינו שנ''ל שמאחה למחר כתב הרב רבינו משה בן נחמן שאינו יודע למה יאסר בו ביום. ולי נראה שטעמו של רבינו מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל''כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואע''ג דאיכא למימר דמשום דקודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות מ''מ אם איתא לא הוה שתיק גמרא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום: ומ''ש על רבו אינו מתאבל אלא יום אחד. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ה:) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה רבי אמי שבעה ושלשים א''ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן אפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתב הרמב''ן שמתאבל עליו בחליצת מנעל ושאר דיני אבילות והרא''ש כתב שנוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום אחד:

יג חָכָם שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ שֶׁמֵּת אֵין קוֹרְעִין עָלָיו אֶלָּא בִּשְׁעַת הֶסְפֵּדוֹ וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ. וְשׁוֹלֵל בּוֹ בַּיּוֹם וּמְאַחֶה לְמָחָר:

 כסף משנה  חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק אלו מגלחין תניא x חכם כבודו בהספדו:

יד אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת הַכּל קוֹרְעִין עָלָיו וְחוֹלְצִין מִשְּׂמֹאל וְכָל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵלִין. וּבְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָן. הַיּוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם יֵשְׁבוּ בַּצָּפוֹן. וְהַיּוֹשְׁבִים בַּצָּפוֹן יֵשְׁבוּ בַּדָּרוֹם:

 כסף משנה  אב ב''ד שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל. ברייתא שם (דף כ"ב:): ומ''ש וכל בתי מדרשות שבעירו בטלים וכו' עד ישבו בדרום. ברייתא שם ופירש הרמב''ן בת''ה כל בתי מדרשות בטלי ומבטלין ת''ת כל שבעה כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו והרגילין להתפלל בבהכ''נ משנים מקומם בקר וערב כשהם נכנסים שם להתפלל:

טו נָשִׂיא שֶׁמֵּת הַכּל קוֹרְעִין עָלָיו. וְחוֹלְצִין שְׁתֵּי הַיָּדַיִם מִכָּאן וּמִכָּאן. וּבְכָל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת בְּטֵלִים. וּבְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִין בְּשַׁבָּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקוֹרְאִין שִׁבְעָה. וְלֹא יְטַיְּלוּ בַּשּׁוּק אֶלָּא יוֹשְׁבִין מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת דָּוִים כָּל הַיּוֹם:

 כסף משנה  נשיא שמת הכל קורעים עליו. (שם) נשיא שכיב א''ל רב חסדא לרב חנן בר רבא כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא: ומ''ש וחולצין שתי ידים מכאן ומכאן. שם: ומ''ש וכל בתי מדרשות בטלין. ופירש הרמב''ן בת''ה כל בתי מדרשות אף אותם שחוץ לעיר כל אותם שיכולים לבא ביום שבת שאין מתפללין בעשרה אלא בביתו חוץ מקריאת התורה בשבת שבעה והוא הדין בשני וחמישי שלשה וזה אינו בחכם ואב ב''ד שאין מבטלין בה אלא מקצתן מתפללין בביהכ''נ ומקצתן בבית האבל: ומ''ש ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות דוים כל היום. הם דברי ר''י בן קרחה שם בברייתא (דף כ"ג):

הלכות אבל - פרק עשירי

א  הַשַּׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן אֲבֵלוּת. וְאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת אֶלָּא [א] בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה. כְּגוֹן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּרְחִיצָה בְּחַמִּין. אֲבָל [ב] דְּבָרִים שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶן אֲבֵלוּת. אֶלָּא לוֹבֵשׁ מִנְעָלָיו וְזוֹקֵף אֶת הַמִּטָּה. וְנוֹתֵן שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֶּגֶד מַחְלִיף. וְלֹא יִלְבַּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ בְּשַׁבָּת. אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחְלִיף מַחְזִיר [ג] אֶת הַקֶּרַע לְאַחֲרָיו:

 כסף משנה  השבת עולה למנין אבילות וכו'. משנה בפ' אלו מגלחין (דף י"ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא''א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א''כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב''ן בת''ה והכי איתא בירושלמי: ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'. שם (דף כ"ד) אמר שמואל פח''ז חובה נת''ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ''ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ''ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ''ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ''ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת''ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ''כ הרי''ף והרמב''ן והרא''ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א''ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א''ל הכי א''ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: ומ''ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה. נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא''כ קשה דהל''ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ''ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי''ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא''כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע''ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ''ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא''כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא''ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: ומ''ש דנותן שלום לכל אדם. טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: ומ''ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו. ברייתא שם:

ב מֵאֵימָתַי זוֹקְפִים אֶת הַמִּטּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵשֵׁב עָלֶיהָ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר לוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד חוֹזֵר וְכוֹפֶה אוֹתָן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

 כסף משנה  מאימתי זוקפין את המטות בע''ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת. בסוף פרק אלו מגלחין (דף כ"ו):

ג  הָרְגָלִים וְכֵן רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין דָּבָר מִדִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֵג בָּהֶן. וְכָל הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ אֲפִלּוּ [ד] שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הָרֶגֶל אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. * נִמְצָא מוֹנֶה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם וּלְאַחַר הַפֶּסַח שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם. שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר. וְכֵן אִם קָבַר קֹדֶם עֲצֶרֶת מוֹנֶה אַחֲרֶיהָ שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד הֲרֵי הִיא רֶגֶל וְעוֹלָה לְשִׁבְעָה יָמִים:

 ההראב"ד   נמצא מונה לאחר ראש השנה ויום הכפורים שלשה ועשרים. א''א יש כאן שבוש שהרי יום אחד לפני ראש השנה הרי הוא שבעה וראש השנה שבעה:

 כסף משנה  הרגלים וכן ר''ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב הרמב''ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע''פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (דף כ"ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ''ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב''ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא''ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה''ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת''ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י''ל שמ''ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב''ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. ומ''ש שר''ה ויוה''כ דינם כרגל. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר''ג דאמר ראש השנה ויוה''כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: ומ''ש נמצא מונה לאחר ר''ה ויוה''כ כ''ג יום ולאחר הפסח ט''ז יום וכו'. שם (דף כ"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י''ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור''ה הרי כאן י''ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ''א יום. וא''ת למה ר''ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב''ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא''ש וז''ל הקשה הראב''ד רב פפא כר''ג ס''ל דאמר ר''ה ויוה''כ כרגלים וכיון דיוה''כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר''ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר''ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה''כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה''ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר''ה חשבינן במקום שבעה ויוה''כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י''ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר''ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ''כ בה''ג היכא דמית ליה מת קודם ר''ה יום אחד עולה למנין שבעה ור''ה שבעה הרי י''ד ושבעה ימים שבין ר''ה ליוה''כ הרי כ''א יום ויוה''כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה''כ למשלם תלתין יומין עכ''ל. ונתבארו דברי רבינו זולת מ''ש נמצא מונה לאחר ר''ה ויוה''כ כ''ג יום שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר''ה ור''ה הרי כאן י''ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר''ה אלא י''ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ''ג וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א''ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור''ה הרי כאן י''ד א''ל אנא מסתברא כר''ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר''ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר''ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר''ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ''כ הרמב''ן ליישב דברי רבינו מ''מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר''ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע''פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר''ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ''ל:

ד קָבַר אֶת מֵתוֹ קֹדֶם חַג הַסֻּכּוֹת מוֹנֶה אַחַר הֶחָג תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי שְׁמִינִי עֲצֶרֶת רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִמְצָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מַפְסִיק שִׁבְעָה. וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג רֶגֶל אֶחָד הֲרֵי אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם:

ה הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם רֶגֶל מִן הָרְגָלִים אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. וּמֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. וְאֵינוֹ מוֹנֶה לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם. וְאִם עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ הוּא מִתְאַבֵּל אֲפִלּוּ מֵתוּ קֹדֶם הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע. אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. וְאֵין הָרְגָלִים מַפְסִיקִין דָּבָר זֶה:

 כסף משנה  הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'. שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. כן כתב הרא''ש וכן דעת סמ''ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ''ל:

ו חָל שִׁשִּׁי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲמִישִׁי אוֹ שְׁלִישִׁי. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ וְלֹא בָּטְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא גְּזֵרַת שִׁבְעָה בִּלְבַד. וְאֵינוֹ [ה] מֻתָּר לִרְחֹץ וְלָסוּךְ וְלַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. וְיוֹם טוֹב מַפְסִיק שְׁאָר הַשִּׁבְעָה. וּלְאַחַר יוֹם טוֹב מַשְׁלִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַמִּיתָה וְאָסוּר בָּהֶן בְּכָל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

 כסף משנה  חל ששי שלו בערב הרגל וכו'. שם (דף י"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי''ף והרא''ש וה''ה אפילו יום ששי מ''ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי''ל כוותיה עכ''ל: ומ''ש רבינו ולאחר יו''ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים. הם גזירות הנוהגים בשלשים:

ז חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וַהֲרֵי הוּא שַׁבָּת בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת [ו] שְׁלֹשִׁים וּמֻתָּר [ז] לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד שֶׁהֲרֵי אָנוּס הָיָה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מְגַלֵּחַ אַחַר עֲצֶרֶת אוֹ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים וְיֵשׁ לוֹ לְגַלֵּחַ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'. שם (דף י"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה''ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע''ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: ומ''ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'. אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא:

ח  הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת כְּלָל. וְאֵינוֹ [ח] נוֹהֵג אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה וְנוֹהֵג בָּהֶן כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים בְּכָל גְּזֵרוֹת שְׁלֹשִׁים:

 כסף משנה  הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: ומ''ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'. מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (דף י"ט:):

ט  הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מוֹנֶה [ט] הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת. הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. וּמוֹנֶה אַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'. כן פסק הרי''ף שם וכן פסקו הרמב''ן והרא''ש בשם בה''ג:

י הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת. נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת. הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה יִדָּחֶה [י] עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם קָבַר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת. שֶׁשְּׁנֵיהֶן כְּיוֹם אָרֹךְ הֵן מִטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ:

 כסף משנה  הקובר את מתו ביו''ט שני וכו'. כ''כ הרא''ש בפרק אלו מגלחין בשם בה''ג וכ''כ הרי''ף שם והוא ע''פ מה שנתבאר ברפ''א שדעת הגאונים והרי''ף והרמב''ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב''ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד''ס אין מתאבלים עליהם ביו''ט ופשוט הוא: ומ''ש אבל אם קבר ביו''ט השני של ר''ה וכו'. הרמב''ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא:

הלכות אבל - פרק אחד עשר

א  אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בַּמּוֹעֵד קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ בַּמּוֹעֵד וְחוֹלֵץ כְּתֵפוֹ. וּמַבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים לֶחֶם בַּמּוֹעֵד. כָּל אֵלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד [א] אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מַבְרִין:

 כסף משנה  אע''פ שאין אבילות במועד וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ד:) תנן לגבי חול המועד אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת: ומ''ש אבל ביו''ט אפילו ביו''ט שני אין קורעין וכו'. כן כתב הרמב''ן בת''ה דאפילו קרוביו של מת אין קורעין והר''ן כתב בפ''ק דיו''ט איכא מ''ד כיון דיו''ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ''ל:

ב אֵין קוֹרְעִין [ב] בַּמּוֹעֵד וְלֹא חוֹלְצִין אֶלָּא הַקְּרוֹבִים שֶׁחַיָּבִין בָּאֵבֶל. אוֹ הַקּוֹרֵעַ וְהַחוֹלֵץ עַל הֶחָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר. אוֹ מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה. וּמַבְרִין הַכּל עַל הֶחָכָם בַּמּוֹעֵד לְתוֹךְ הָרְחָבָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים. שֶׁהַכּל אֲבֵלִים עָלָיו:

 כסף משנה  אין קורעין במועד וכו' עד שהכל אבלים עליו. משנה וגמרא פרק אלו מגלחין:

ג  כְּשֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת. וְאֵין אוֹמְרִין בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד. אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין. וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד. שֶׁהַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית. וְכֵן אֵין מְלַקְּטִים עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ בַּמּוֹעֵד שֶׁאֵבֶל הוּא לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר קְרוֹבִים. וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין אֶת הַמֵּת בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְלֹא בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֲבָל נוֹהֲגִין בָּהֶן [ג] כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת. וּמֻתָּר לִסְפֹּד לִפְנֵי חֲנֻכָּה וּפוּרִים וּלְאַחֲרֵיהֶן:

 כסף משנה  כשמברין את האבלים וכו' עד שלא להרגיל את ההספד. משנה שם (דף כ"ז): וכן אין מלקט עצמות אביו ואמו במועד וכו'. במשנה פ''ק דמ''ק (דף ח') פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ופסק כר' יוסי: וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים. משנה בסוף מ''ק (דף כ"ח:) שאינן מקוננות בהם: ומ''ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבילות. כ''כ המרדכי בשם רבינו גרשום והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים. והטור כתב בשם שאלתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור''ח ולא ידענא מאן פליג ליה וכתב הטור בשם מהר''מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי''ד ולא בט''ו אלא דברים שבצנעא וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור''ח: ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן. אף על גב דגרסינן במגלת תענית יומי פוריא דלא למספד בהון ואיפסיקא הלכתא בפ''ב דתעניות כרבי יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו ולאחריו אסור ואף על גב דאמרינן בסוף פרקא קמא דראש השנה (דף י"ט:) דאף על גב דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו היינו לענין חנוכה ופורים עצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלא עדיפי לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים משאר ימי מגילה עצמה וכ''כ הטור:

ד הַנָּשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת אֲבָל אֵין מְקוֹנְנוֹת לֹא בָּזֶה וְלֹא בָּזֶה. נִקְבַּר הַמֵּת לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת:

 כסף משנה  הנשים במועד מענות וכו' עד ואשה רעותה קינה. משנה בסוף מ''ק (דף כ"ח):

ה אֵי זֶהוּ עִנּוּי שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. קִינָה שֶׁאַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט-יט) 'וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמֵּתוּ. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת סוֹפְדִים אוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֲבָל לֹא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. וְאֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ בְּיָמִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִקְבַּר אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד. וְיוֹם שְׁמוּעָתוֹ כִּבְפָנָיו הוּא וְסוֹפְדִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה:

 כסף משנה  ומ''ש במה ד''א בשאר העם וכו' עד וסופדין אותו. מימרא שם: [לא מצאתי אלא במגילה ג': ובמ''ק כ''ז:]: ומ''ש אבל לא ביו''ט שני. טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו''ט דאורייתא:

ו  לֹא תְּעוֹרֵר אִשָּׁה עַל מֵת שֶׁלָּהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם לֶחָג. כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא הֶחָג וְהֵם דָּוִים. שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב שְׁלֹשִׁים יוֹם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמֵת יָשָׁן. אֲבָל אִם מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם סָמוּךְ לֶחָג מְעוֹרֶרֶת:

 כסף משנה  לא תעורר אשה על מת שלה וכו'. משנה פ''ק דמ''ק (דף ח') לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ואתמר עלה בגמרא דרב אמר דלא מיתסר אלא אם מספידין בשכר כדי שלא יתן לספדן מעות שהם מוכנין לו לשמחת הרגל אבל בחנם שרי ושמואל אמר דאפילו בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואי הספידו פחות משלשים לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו ויש פוסקים כרב ורבינו פסק כשמואל וכן דעת הראב''ד והרא''ש משום דירושלמי סבר כוותיה: ומ''ש רבינו במה דברים אמורים במת ישן וכו'. ירושלמי שם והטעם משום דכשמת תוך שלשים יום המרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד ונראה דהוא הדין אם באה לו בתוך שלשים לרגל שמועה אפילו רחוקה. ונ''ל דלא מיתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין להספיד כדי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים שבתשלום השנה מספידין המת ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלשים יום אדרבה דעתם להפסיק ע''י כך אבילותם:

ז * שִׁבְעַת יְמֵי הַחַתְנוּת הֲרֵי הֵן כְּרֶגֶל וּמִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אֲפִלּוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מַשְׁלִים שִׁבְעַת יְמֵי הַשִּׂמְחָה וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת. וּמוֹנֶה הַשְּׁלֹשִׁים מֵאַחַר יְמֵי הַשִּׂמְחָה:

 ההראב"ד   שבעת ימי החתנות וכו' עד ומונה השלשים מאחר שבעת ימי המשתה. א''א ולמה לא יעלו ימי המשתה לשלשים:

 כסף משנה  שבעת ימי חתנות הרי הם כרגל. נלמד ממה שיבא בסמוך: ומ''ש ומונה השלשים מאחר ימי השמחה. כ''כ הטור בשם הרמב''ן מנין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין שלשים אע''פ שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות שלשים ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ''כ א''א הרא''ש ז''ל ע''כ:

ח * הֵכִין כָּל צָרְכֵי הַסְּעוּדָה וְאָפָה פִּתּוֹ וְטָבַח טִבְחוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ לַשִּׂמְחָה וּמֵת לוֹ מֵת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לַשִּׂמְחָה. אִם לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר מוֹכֵר הַבָּשָׂר וְהַפַּת וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְאִם נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְמָכְרוֹ. מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לְחֶדֶר וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחֻפָּה. וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת. וְכָל אוֹתָן הַיָּמִים נוֹהֵג בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה כְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ הוּא יָשֵׁן בֵּין [ד] הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לִמְכֹּר הַבָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן עָלָיו מַיִם מוֹכֵר וְנוֹהֵג אֲבֵלוּת תְּחִלָּה. הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְכֹּר הַבָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו מַיִם נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה תְּחִלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמֵּת אָבִיו שֶׁל חָתָן [ה] אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה. שֶׁאִם יַפְסִידוּ סְעוּדָה זוֹ אֵין לָהֶם מִי שֶׁיִּטְרַח לָהֶם. אֲבָל אִם מֵת אָבִיהָ שֶׁל כַּלָּה אוֹ אִמּוֹ שֶׁל חָתָן אוֹ שְׁאָר [ו] קְרוֹבֵיהֶם נוֹהֲגִין שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תִּכָּנֵס לַחֻפָּה וְיִנְהֲגוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:

 ההראב"ד   הכין כל צרכי וכו'. א''א זה אינו מחוור אלא לאחר שלשים:

 כסף משנה  ומה שכתב הכין כל צרכי הסעודה וכו' עד סוף הפרק. בריש כתובות (דף ג' ד') ופירש רש''י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ואמאי דקאמר נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות כתב הר''ן דלדברי הגאונים דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא הוי משום דבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ''ל. ואהא דאמרינן ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה פירש רש''י אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם. וכתב הר''ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם תכשיטין שהכינה לה תנשא לאחר שבעת ימי האבילות ולא צריכה למיטרח עלה. ומדברי רבינו נראה שגם אמה של כלה מטעם הכנת צרכי סעודה הוא: ומה שכתב רבינו אבל אם מת אביה של כלה נוהגים שבעת ימי האבל תחלה ואחר כך תכנס לחופה. משמע מדבריו שמיד אחר שבעת ימי האבל תכנס לחופה וכן כתב הרמב''ן שאין מאחרים החופה שלשים יום כיון דטריחא ליה וקאי עליה מילתא:

הלכות אבל - פרק שנים עשר

א  הַהֶסְפֵּד כְּבוֹד הַמֵּת הוּא. לְפִיכָךְ כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן שְׂכַר מְקוֹנְנִים וְהַמְקוֹנְנוֹת וְסוֹפְדִין אוֹתוֹ. וְאִם צִוָּה שֶׁלֹּא יִסְפְּדוּהוּ אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם צִוָּה שֶׁלֹּא יִקָּבֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁהַקְּבוּרָה [א] מִצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-כג) 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ':

 כסף משנה  ההספד כבוד המת הוא וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ו:) איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נ''מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן דיקרא דשכבא הוא: ומה שכתב אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו. גם זה שם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב''ן הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפילו בעו יורשים נמי דלא ליקברוה מוציאים מהם בע''כ ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברים ואמר אל תקברוני אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד וכ''כ רבינו בפי''א מהלכות זכייה שאסור להניחו בלא קבורה: ומה שכתב רבינו שהקבורה מ''ע כו'. ג''ז בפרק נגמר הדין שם:

ב כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים. וְכָל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּד אָדָם כָּשֵׁר רָאוּי לִקָּבֵר בְּחַיָּיו. וְכָל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר הֲרֵי שְׂכָרוֹ שָׁמוּר עַל כָּךְ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

 כסף משנה  כל המתעצל בהספדו של חכם וכו' עד אצל הקב''ה. בפרק ר' אליעזר דאורג (דף ק"ה:):

ג  אֵין מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ שֶׁל חָכָם. וְאֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה. וְאֵין מוֹצִיאִין מִטָּתוֹ אֶלָּא דֶּרֶךְ פְּתָחִים. לֹא שֶׁיְּשַׁלְשְׁלוּהָ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת. וּבִשְׁאָר הָעָם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת:

 כסף משנה  אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם וכו' עד דרך גגות. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ה):

ד  אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת לְמֵת. וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּקְרוֹבִים. וְאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּבְבֵית הַקְּבָרוֹת וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. כֵּיצַד עוֹשִׂין בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. מַעֲמִידִין שְׁאָר הַקְּרוֹבִים וּבְנֵי מִשְׁפָּחָה שֶׁאֵינָן בְּנֵי אָבֵל. וְאוֹמְרִין לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי קִינוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר שְׁבוּ יְקָרִים שְׁבוּ. וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וְאַחַר כָּךְ עִמְדוּ יְקָרִים עֲמֹדוּ. וְאוֹמֵר כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר כָּךְ [עַד] שֶׁבַע פְּעָמִים:

 כסף משנה  אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. בפרק המוכר פירות (דף ק') וקאמר שהם כנגד שבעת הבלים שבקהלת: ומה שכתב ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה. משנה פרק הקורא עומד (דף כ"ג:) ומפרש טעמא בגמרא דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא: ומ''ש ואין עושין אלא בקרובים וכו' עד ובמקום שנהגו. בס''פ המוכר פירות (דף ק'): כיצד עושין במקום שנהגו וכו' עד שבע פעמים. ג''ז שם:

ה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב לַאֲנָשִׁים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. כָּךְ עוֹשִׂין לְנָשִׁים. וּמַסְפִּידִין הַנָּשִׁים כַּאֲנָשִׁים בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל אֵין מַנִּיחִין מִטַּת הָאִשָּׁה בָּרְחוֹב לְעוֹלָם שֶׁזֶּה גְּנַאי לָאִשָּׁה. אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָתָהּ קְבוּרָתָהּ:

 כסף משנה  כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים כך עושים לנשים. שם משמע הכי: ומספידים הנשים וכו'. בפרק בני העיר (דף כ"ח:) רפרם ספדה לכלתיה ובספ''ב דר''ה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול: ומ''ש אבל אין מניחין מטת האשה וכו'. משנה וגמרא בסוף מ''ק (דף כ"ז):

ו  הַמְלַקֵּט עֲצָמוֹת אֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קִינִים וּנְהִי. וְלֹא בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אֲבָל אוֹמְרִים עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי שֶׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁים:

 כסף משנה  המלקט עצמות וכו'. ירושלמי:

ז  הַמְפַנֶּה [ב] אֲרוֹנוֹ שֶׁל מֵת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם שִׁדְרוֹ קַיֶּמֶת עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה. וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. וּמַסְפִּידִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם אֵין שִׁדְרוֹ קַיֶּמֶת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ. וְאֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. וְאֵלּוּ הֵן בִּרְכַּת אֲבֵלִים דְּבָרִים שֶׁאוֹמְרִים בְּבֵית הָאָבֶל. תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים שֶׁאוֹמְרִים בַּשּׁוּרָה:

 כסף משנה  המפנה ארונו של מת וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ז):

ח  הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל אֲפִלּוּ צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ. וְאֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן קִינוֹת:

 כסף משנה  המלקט עצמות אביו ואמו וכו' עד אפילו צרורים בסדינו. בפ''ק דמ''ק ופירש''י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה''ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו והתוספות כתבו דיותר נראה לפרש דה''ק דאפילו צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכתב רבינו ירוחם אותו יום נוהג באבל בעטיפת ראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכתב הטור ולאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל עליהם שיום ליקוט עצמות הם בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות כל שקורעין עליו בשעת ליקוט עצמות והם דברי הרמב''ן והרא''ש. וכתב עוד הטור כתב מהר''מ כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות ליאסר בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא''א הרא''ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום. וכתב עוד הטור היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו והיא ברייתא באבל רבתי וכתבוה הרמב''ן והרא''ש ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ואפשר דס''ל דלאו דסמכא היא מפני כשהתחיל ללקט חל עליו אבילות מיד וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אע''פ שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל: ומה שכתב רבינו ואין אומרים עליהם קינות. אע''פ שכבר כתב כן לעיל חזר לכתבו ללמדנו דאפילו על עצמות אביו ואמו אין אומרין קינות:

ט  אֵין מַסְפִּידִין אֶת הַקְּטַנִּים. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים יִהְיֶה רָאוּי לְהֶסְפֵּד. בְּנֵי עֲנִיִּים אוֹ בְּנֵי זְקֵנִים בְּנֵי חָמֵשׁ. וּבְנֵי עֲשִׁירִים בְּנֵי שֵׁשׁ. אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת:

 כסף משנה  אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים וכו' עד בני שש. בפרק אלו מגלחין ופירש''י שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:

י  תִּינוֹק שֶׁמֵּת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹצֵא בְּחֵיק וְנִקְבָּר בְּאִשָּׁה אַחַת וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים. אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּבִשְׁתֵּי נָשִׁים מִפְּנֵי הַיִּחוּד. וְאֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה. וְאֵין אוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים יוֹצֵא בִּגְלוּסְקְמָא קְטַנָּה הַנִּטֶּלֶת בַּאֲגַפַּיִים. וְעוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה. וְאוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. בֶּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יוֹצֵא בְּמִטָּה:

 כסף משנה  תינוק שמת וכו' עד אין רבים חייבים להתעסק בו. הכל פרק אלו מגלחין (דף כ"ד):

יא כָּל הַיּוֹצֵא בְּמִטָּה רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. וְכָל שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּמִטָּה אֵין רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. וכָּל הַנִּכָּר לָרַבִּים רַבִּים מִתְעַסְּקִין בּוֹ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ נִכָּר לָרַבִּים אֵין רַבִּים חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק בּוֹ. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לָצֵאת לִפְנֵי הַמִּטָּה יוֹצְאוֹת לִפְנֵי הַמִּטָּה. לְאַחַר [ג] הַמִּטָּה יוֹצְאוֹת לְאַחַר הַמִּטָּה:

 כסף משנה  ומ''ש כל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו וכו'. הם דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: ומ''ש כל הניכר לרבים וכו'. הם דברי רבי אלעזר בן עזריה ומפרש רבינו דמצהיבין לחוד ומתעסקין עמו לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

יב הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן וְאֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶן בְּשׁוּרָה. וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶן בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִין לוֹ עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ:

 כסף משנה  העבדים והשפחות וכו'. ס''פ היה קורא (דף ט"ז:):

הלכות אבל - פרק שלשה עשר

א כֵּיצַד מְנַחֲמִין אֶת הָאֲבֵלִים. אַחַר שֶׁקּוֹבְרִין אֶת הַמֵּת מִתְקַבְּצִין הָאֲבֵלִים וְעוֹמְדִין בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת עוֹמְדִין סָבִיב לָהֶן שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה. וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן:

 כסף משנה  כיצד מנחמין את האבלים וכו': ומה שכתב ואין שורה פחותה מעשרה. סנהדרין פרק כהן גדול (דף י"א):

ב הָאֲבֵלִים עוֹמְדִין לִשְׂמֹאל הַמְנַחֲמִין וְכָל הַמְנַחֲמִין בָּאִין אֵצֶל הָאֲבֵלִים אֶחָד אֶחָד. וְאוֹמְרִים לָהֶן תְּנֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ הָאָבֵל לְבֵיתוֹ. וְכָל יוֹם וְיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת בָּאִין בְּנֵי אָדָם לְנַחֲמוֹ. בֵּין שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת בֵּין שֶׁלֹּא בָּאוּ:

ג הָאָבֵל מֵסֵב בָּרֹאשׁ. וְאֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי [א] קַרְקַע. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב-יג) 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ'. וְאֵין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפָּתַח הָאָבֵל אֶת פִּיו תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ב-יג) 'וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר' וּכְתִיב (איוב ג-א) 'אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ' וְגוֹ' (איוב ד-א) 'וַיַּעַן אֱלִיפַז'. וְכֵיוָן שֶׁנִּעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ שׁוּב אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּהוּ יוֹתֵר מִדַּאי:

 כסף משנה  האבל מיסב בראש. בסוף מ''ק (דף כ"ח) ובפרק מציאת האשה (דף ס"ט:): ואין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע וכו': ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ"ח): וכיון שנענע בראשו וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ"ז:). וכתב הטור דכיון שהוא אסור בשאילת שלום בזמן שפוטר המנחמים שוחה בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום והם דברי הרמב''ן בשם הר''י בן גיאת:

ד * מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם. בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה קְבוּעִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ:

 ההראב"ד   מת שאין לו וכו' עד מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו. א''א זה אין לו שורש:

 כסף משנה  מת שאין לו אבלים וכו'. בסוף פרק שואל (דף קנ"ב) ופירש''י במקומו במקום שמת שם ועכשיו נוהגים לישב במקום האבלים ומשכיבים עליו:

ה הַכּל חַיָּבִין לַעֲמֹד בִּפְנֵי נָשִׂיא חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וּלְכָל הָעוֹמֵד מִפָּנָיו אוֹמֵר לוֹ שֵׁב חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה שֶׁמַּשְׁמָע יֵשֵׁב בְּאֶבְלוֹ יֵשֵׁב בְּחָלְיוֹ:

 כסף משנה  הכל חייבים לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. בסוף מועד קטן (דף כ"ז:): ולכל העומד מפניו אומר לו שב וכו'. שם בסמוך לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה וסובר רבינו דקאי לנשיא דסמיך ליה שאע''פ שאינם חייבים לעמוד אם רצו לעמוד עומדים:

ו מְכַבְּדִין וּמְרַבְּצִין בְּבֵית הָאָבֵל. וּמְדִיחִין קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וּמַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל אֵין מְבִיאִין שָׁם לֹא אֶת הַמֻּגְמָר וְלֹא אֶת הַבְּשָׂמִים:

 כסף משנה  מכבדין ומרבצין וכו' עד שלא לבייש את העניים. ג''ז שם (דף כ"ז):

ז אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל הַמַּאֲכָל שֶׁמַּבְרִין בּוֹ. לֹא בִּכְלֵי כֶּסֶף וְלֹא בִּכְלֵי שַׁעַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא בִּכְלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. וְאֵין מַשְׁקִין בִּזְכוּכִית לְבָנָה אֶלָּא בִּצְבוּעָה. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁאֵין יֵינוֹתֵיהֶן טוֹבוֹת:

ח אֵין שׁוֹתִין בְּבֵית הָאָבֵל יֶתֶר עַל עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. שְׁלֹשָׁה קֹדֶם אֲכִילָה. וּשְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה. וְאַרְבָּעָה לְאַחַר אֲכִילָה. וְלֹא יוֹסִיף שֶׁמָּא יִשְׁתַּכֵּר:

 כסף משנה  אין שותין בבית האבל וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ח' ע"ב) תניא עשרה כוסות התקינו בבית האבל שלשה לפני סעודה וכו' ושלשה תוך הסעודה וכו' וארבעה לאחר הסעודה וכו' הוסיפו עליהם עוד ארבעה וכו' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופירש רש''י לעשרה והרמב''ן פירש שלא ישתו אלא תוך הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ודברי רבינו כפירוש רש''י אבל לא נהגו כן ואף רבינו לא כתבה דרך חיוב אלא דרך שלילה. ובפרק רביעי כתב נקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:

ט אֵין אוֹמְרִין שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה [ב] בְּבֵית הָאָבֵל אֶלָּא יוֹשְׁבִין דָּוִין. וְכֵן אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁל מֵת. אֲבָל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּפָנָיו אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אָסוּר [ג]:

 כסף משנה  אין אומרים שמועה וכו'. ברייתא בסוף מ''ק: וכן אין אומרים בפני המת וכו'. בפרק מי שמתו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואיכא התם תרי לישני ופסקו הפוסקין כלישנא דאמר לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכתב הרמב''ן ומה הן דבריו של מת הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. והא דאמרינן בספ''ק דבבא קמא מאי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ''כ נמוקי יוסף בשם הרא''ש וכתב עוד בשם הרמ''ה דכיון דלכבוד שיכבא הוא דעביד שרי ורבינו הגדול מהר''י אבוהב ז''ל בביאורו לטור אורח חיים הביא דברי נמוקי יוסף וכתב על דברי הרמ''ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים עכ''ל וכך הוא מנהג פשוט היום:

י אֵין בּוֹכִין עַל הַמֵּת יֶתֶר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים. וְאֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר מִשִּׁבְעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הָעָם. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַכּל לְפִי חָכְמָתָן. וְאֵין בּוֹכִיִן עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁאֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וּכְתִיב (דברים לד-ח) 'וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה'. וְכֵן אֵין מַסְפִּידִין יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אֵין לָנוּ בְּחָכְמָה גָּדוֹל מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בִּלְבַד נִסְפַּד. וְכֵן חָכָם שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  אין בוכין וכו' ואין מספידין וכו'. בסוף מ''ק (דף כ"ז:): ומ''ש בד''א בשאר העם וכו'. כן נראה ממה שיבא בסמוך: ומ''ש ואין בוכין עליהם יותר מל' יום וכן אין מספידין עליהם יתר מי''ב וכו'. בפרק הנושא (דף ק"ג:): ומ''ש וכן חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק הערל (דף ע"ט) גבי שאול שלא נספד כהלכה אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה:

יא אַל יִתְקַשֶּׁה אָדָם עַל מֵתוֹ יֶתֶר מִדַּאי. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב-י) 'אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ'. כְּלוֹמַר יֶתֶר מִדַּאי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַמְצַעֵר [עַצְמוֹ יוֹתֵר] עַל מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה טִפֵּשׁ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. שְׁלֹשָׁה לִבְכִי. שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד. שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתִסְפֹּרֶת וְלִשְׁאָר הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים:

 כסף משנה  אל יתקשה אדם על מתו וכו'. בסוף מועד קטן:

יב כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי. אֶלָּא יִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ. וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה [כְּאִלּוּ הִיא] מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית. מִכָּאן וְאֵילָךְ [כְּאִלּוּ] עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. כָּל זֶה לְהָכִין עַצְמוֹ וְיַחְזֹר וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ מִכְלַל שֶׁצָּרִיךְ לְהָקִיץ וְלָחוּל:

 כסף משנה  כל מי שאינו מתאבל וכו'. דברי רבינו ראויים אליו: ואחד מבני חבורה שמת וכו'. בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת דף ק"ו): כל שלשה ימים וכו'. בסוף מועד קטן:

הלכות אבל - פרק ארבעה עשר

א מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט-יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת:

 כסף משנה  מ''ע של דבריהם:

ב שְׂכַר הַלְּוָיָה מְרֻבֶּה מִן הַכּל. וְהוּא הַחֹק שֶׁחֲקָקוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדֶרֶךְ הַחֶסֶד שֶׁנָּהַג בָּהּ. מַאֲכִיל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָן וּמְלַוֶּה אוֹתָן. וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-ב) 'וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים'. וְלִוּוּיָם יוֹתֵר מֵהַכְנָסָתָן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

 כסף משנה  וגדולה הכנסת אורחים וכו'. בפרק מפנין (דף קכ"ז): כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ז:):

ג כּוֹפִין לִלְוָיָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין לִצְדָקָה. וּבֵית דִּין הָיוּ מְתַקְּנִין שְׁלוּחִין לְלַוּוֹת אָדָם הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם נִתְעַצְּלוּ בְּדָבָר זֶה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים. אֲפִלּוּ הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְכַמָּה שִׁעוּר לְוָיָה שֶׁחַיָּב אָדָם בָּהּ. הָרַב לְתַלְמִיד עַד עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. וְהָאִישׁ לַחֲבֵרוֹ עַד תְּחוּם שַׁבָּת. וְהַתַּלְמִיד לָרַב עַד פַּרְסָה. וְאִם הָיָה רַבּוֹ מֻבְהָק עַד שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב כופין ללויה וכו'. גם זה שם. ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות. בר''פ עגלה ערופה (דף מ"ו:):

ד בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכּל. אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ. וְכָל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ נָטַל חֵלֶק מֵחָלְיוֹ וְהֵקֵל מֵעָלָיו. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

 כסף משנה  ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום. בפרק אין בין המודר (דף ל"ט). ומ''ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים. שם (דף מ'):

ה אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלִישִׁי וָהָלְאָה. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחלִי וְהִכְבִּיד מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה לֹא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת בַּיּוֹם. וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעַסְּקִין בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה. וְאֵין מְבַקְּרִין לֹא חוֹלֵי מֵעַיִם וְלֹא חוֹלֵי הָעַיִן. וְלֹא מֵחוֹשֵׁי הָרֹאשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהַבִּקּוּר קָשֶׁה לָהֶן:

 כסף משנה  אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד. במסכת שמחות ובירושלמי פ''ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'. בפרק אין בין המודר (דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו:

ו הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי [א] מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו. אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וּמְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיוֹצֵא:

 כסף משנה  הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'. בפרק קמא דשבת (דף י"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש''י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין:

ז יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים:

ח מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו מֵת וְכַלָּה. מֵנִיחַ אֶת הַכַּלָּה וּמִתְעַסֵּק עִם הַמֵּת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז-ד) 'לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל' וְגוֹ'. מֵת וְכַלָּה שֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה בַּדֶּרֶךְ. מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת [ב] מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה. וְזֶה וְזֶה עוֹבְרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

 כסף משנה  מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'. באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב''ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה: מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו. בפ''ב דכתובות (דף י"ז):

ט מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ [ג] אֵין מְבַטְּלִין. וְכָל שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בַּתּוֹרָה חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק עִמּוֹ:

י מֵת אֶחָד בָּעִיר. כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה עַד שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו מֻתָּרִין:

 כסף משנה  מת אחד בעיר וכו'. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ז:):

יא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת. אֲפִלּוּ הָיוּ עִמּוֹ עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאָתוֹ. הָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵין מְבַטְּלִין. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֵין לוֹ שִׁעוּר אֶלָּא מְבַטְּלִין הַכּל לְהוֹצָאָתוֹ:

 כסף משנה  ת''ח שמת וכו' עד להוצאתו. פרק ב' דכתובות:

יב קוֹבְרִין מֵתֵי עַכּוּ''ם וּמְנַחֲמִין אֲבֵלֵיהֶם וּמְבַקְּרִין חוֹלֵיהֶם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

 כסף משנה  קוברים מתי עכו''ם וכו'. בס''פ הניזקין (דף ס"א):

יג בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד. אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן. וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה. וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן. וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:

 כסף משנה  בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ''ש ולא נוהגין בהם קלות ראש. בפרק בני העיר (דף כ"ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: לא ילך אדם וכו'. ברייתא פרק מי שמת (דף י"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה''ק וס''ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא:

יד הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יִתְּנֵם בְּדִיסְקִיָּא וְיַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם. מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וּמִפְּנֵי הַלִּיסְטִים מֻתָּר:

 כסף משנה  המוליך עצמות וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (דף י"ח:):

טו אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת מִקֶּבֶר לְקֶבֶר אֲפִלּוּ מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְפַנֵּהוּ אֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי:

 כסף משנה  אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי. ירושלמי בסוף פ''ב דמ''ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב''ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר:

טז אֵין קוֹבְרִין מֵת עַל גַּבֵּי מֵת וְלֹא שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד שֶׁבִּזָּיוֹן הוּא. וְקָטָן הַיָּשֵׁן עִם אִמּוֹ נִקְבָּר עִמָּהּ:

 כסף משנה  אין קוברין מת על גבי מת. באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים: ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'. גם זה שם ואע''ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב''ן. ובנוסחא דידן יש ט''ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן:

יז עֲפַר הַקֶּבֶר אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵין קַרְקַע עוֹלָם נֶאֱסֶרֶת. אֲבָל קֶבֶר הַבִּנְיָן אָסוּר בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  עפר הקבר וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ז:):

יח הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַמֵּת. וַאֲפִלּוּ הֵטִיל בּוֹ נֵפֶל נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  הבונה קבר למת וכו'. שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: ומ''ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה. שם:

יט נֶפֶשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה לְשֵׁם חַי וְשָׂם בּוֹ הַמֵּת. וְהוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס אַחֵר לְשֵׁם הַמֵּת. אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּה הַמֵּת הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת חוֹלֵץ אוֹתָהּ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נַעֲשָׂה לְשֵׁם הַמֵּת כֵּיוָן שֶׁהֻטַּל בּוֹ הַמֵּת נֶאֱסַר אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּהוּ:

 כסף משנה  נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו. גם זה שם:

כ הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּקֶבֶר אַחֵר. הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ מֵת אַחֵר עוֹלָמִית. וְהַקֶּבֶר הַזֶּה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו:

 כסף משנה  הבונה קבר לאביו וכו'. גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו:

כא הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה כֻּלּוֹ. חוּץ מִשְּׂעָרוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ גּוּפוֹ. וְכֵן אֲרוֹנוֹ וְכָל תַּכְרִיכָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אֲבָל כֵּלִים הַמּוּכָנִים לְתַכְרִיךְ לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָאָה. אֲפִלּוּ אָרַג בֶּגֶד לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ. שֶׁאֵין הַהַזְמָנָה אוֹסֶרֶת:

 כסף משנה  המת אסור בהנאה כולו. בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה: ומה שכתב חוץ משערו איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא''כ הי''ל לפרש: ומ''ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'. יתבאר במה שיבא בסמוך: ומ''ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'. בפרק נגמר הדין (דף מ"ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא:

כב כָּל הַכֵּלִים שֶׁזּוֹרְקִין עַל הַמֵּת עַל הַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּתַּכְרִיכִין:

 כסף משנה  כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח ע"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא:

כג הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִין כֵּלִים בַּחֲמָתָן עַל הַמֵּת. מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן. וְאִם הִגִּיעוּ לַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן:

כד מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא חַבְּלָן וְלֹא יַפְסִיד אֶת הַכֵּלִים וְיַשְׁלִיכֵם לְחַבָּלָה. מוּטָב לְתִתָּם לַעֲנִיִּים וְאַל יַשְׁלִיכֵם לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכָל הַמַּרְבֶּה כֵּלִים עַל הַמֵּת עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית:

 כסף משנה  מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית. באבל רבתי (פרק שמיני):

כה מֶלֶךְ שֶׁמֵּת עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו. וְעֶגְלָה שֶׁהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בּוֹ מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעָה יָמִים. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לב-לג) 'וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ' זֶה שֶׁהוֹשִׁיבוּ לוֹ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. וְנָשִׂיא שֶׁמֵּת אֵין מְבַטְּלִין יְשִׁיבָתוֹ יֶתֶר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה. הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]: ומושיבין ישיבה על קברו וכו'. בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ"ד ע"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא''כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו: ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'. בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק"ג:):

כו מֶלֶךְ אוֹ נָשִׂיא שֶׁמֵּת יֵשׁ לָהֶן לִשְׂרֹף מִטָּתוֹ וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. וְאֵין בָּזֶה דֶּרֶךְ הָאֱמוֹרִי. וְלֹא מִשּׁוּם הַשְׁחָתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד-ה) 'בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הָרִאשֹׁנִים' (ירמיה לד-ה) 'יִשְׂרְפוּ לָךְ': סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אָבֵל בְּסַ''ד

 כסף משנה  מלך או נשיא שמת וכו'. בפ''ק דע''ז (דף י"א): סליקו הלכות אבל בס''ד

---

הלכות מלכים ומלחמותיהם

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים מִצְוֹת. עֶשֶׂר מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לְמַנּוֹת מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. ב) שֶׁלֹּא יְמַנֶּה מִקְּהַל גֵּרִים. ג) שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים. ד) שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים. ה) שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב. ו) לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִים. ז) שֶׁלֹּא לְחַיּוֹת מֵהֶן כָּל נְשָׁמָה. ח) לִמְחוֹת זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. ט) לִזְכֹּר מַה שֶּׁעָשָׂה עֲמָלֵק. י) שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ בַּדֶּרֶךְ. יא) שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. יב) לִשְׁלֹחַ שָׁלוֹם לְיוֹשְׁבֵי הָעִיר כְּשֶׁצָּרִים עָלֶיהָ. וְלָדוּן בָּהּ כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וְאִם תַּשְׁלִים וְאִם לֹא תַּשְׁלִים. יג) שֶׁלֹּא לִדְרשׁ שָׁלוֹם מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב בִּלְבַד כְּשֶׁצָּרִים עֲלֵיהֶם. יד) שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִית אִילָנֵי מַאֲכָל בַּמָּצוֹר. טו) לְהַתְקִין יָד שֶׁיֵּצְאוּ בּוֹ בַּעֲלֵי הַמַּחֲנֶה לְהִפָּנוֹת בּוֹ. טז) לְהַתְקִין יָתֵד לַחְפֹּר בּוֹ. יז) לִמְשֹׁחַ כֹּהֵן לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי אַנְשֵׁי הַצָּבָא בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה. יח) לִהְיוֹת מְאָרֵס. וּבוֹנֶה בִּנְיָן. וְנוֹטֵעַ כֶּרֶם. שְׂמֵחִים בְּקִנְיָנָם שָׁנָה תְּמִימָה. וּמַחְזִירִין אוֹתָן מִן הַמִּלְחָמָה. יט) שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם לְכָל דָּבָר. וְלֹא יֵצְאוּ אֲפִלּוּ לְצָרְכֵי הָעִיר וּלְצָרְכֵי הַגְּדוּד. וְדוֹמֶה לָהֶם. כ) שֶׁלֹּא לַעֲרֹץ וְלַחֲזֹר לְאָחוֹר בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה. כא) דִּין יְפַת תֹּאַר. כב) שֶׁלֹּא תִּמָּכֵר יְפַת תֹּאַר. כג) שֶׁלֹּא יִכְבְּשֶׁנָּה לְעַבְדוּת אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה: וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק ראשון

א שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טו) 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'. וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ה) 'לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה':

 כסף משנה  שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. בסנהדרין פרק כה''ג (דף כ':) תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע אי זה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר והיה בהניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים. ופירש''י שלש מצות שהם תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן. בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשת וישבת ואמרת אשימה עלי מלך בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב וישבתם בארץ. ומ''מ צ''ע בדברי רבינו למינוי מלך קודם למלחמת עמלק לא מייתי לה מקרא דמייתי בגמרא ועוד דלהכרתת זרע עמלק קודם לבנין הבית מייתי מקרא בתרא ולא מייתי מקרא קמא דמייתי בגמרא והיה בהניח לכם וכו':

ב מִנּוּי מֶלֶךְ קוֹדֵם לְמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו-א) 'אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ' (שמואל א טו-ג) 'עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק'. וְהַכְרָתַת זֶרַע עֲמָלֵק קוֹדֶמֶת לְבִנְיַן הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז-א) 'וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו' (שמואל ב ז-ב) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים' וְגוֹ'. מֵאַחַר שֶׁהֲקָמַת מֶלֶךְ מִצְוָה לָמָּה לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ מֶלֶךְ מִשְּׁמוּאֵל. לְפִי שֶׁשָּׁאֲלוּ בְּתַרְעֹמֶת. וְלֹא שָׁאֲלוּ לְקַיֵּם הַמִּצְוָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּצוּ בִּשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-ז) 'כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ' וְגוֹ':

 כסף משנה  מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה וכו':

ג אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ בַּתְּחִלָּה אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים וְעַל פִּי נָבִיא. כִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁמִּנָּהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ וּבֵית דִּינוֹ. וּכְשָׁאוּל וְדָוִד שֶׁמִּנָּם שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבֵית דִּינוֹ:

 כסף משנה  אין מעמידין מלך בתחלה אלא וכו':

ד אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ מִקְּהַל גֵּרִים אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה דּוֹרוֹת עַד שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טו) 'לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא'. וְלֹא לְמַלְכוּת בִּלְבַד [א] אֶלָּא לְכָל שְׂרָרוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. לֹא שַׂר צָבָא וְלֹא שַׂר חֲמִשִּׁים אוֹ שַׂר עֲשָׂרָה. אֲפִלּוּ מְמֻנֶּה עַל אַמַּת הַמַּיִם שֶׁמְּחַלֵּק מִמֶּנָּה לַשָּׂדוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דַּיָּן אוֹ נָשִׂיא שֶׁלֹּא יְהֵא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טו) 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים לֹא יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ:

 כסף משנה  אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואע''ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (דף ע"ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך א''ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו' במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת''ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך ומשמע לי דלרבותא נקט אמו ומכ''ש אם היה אביו מישראל אע''פ שאין אמו מישראל כשר וכן כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה:

ה אֵין מַעֲמִידִין אִשָּׁה בְּמַלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טו) 'עָלֶיךָ מֶלֶךְ' וְלֹא מַלְכָּה. וְכֵן כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֵין מְמַנִּים בָּהֶם אֶלָּא אִישׁ:

 כסף משנה  אין מעמידין אשה וכו'. בסיפרי:

ו וְאֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. לֹא קַצָּב. וְלֹא סַפָּר. וְלֹא בַּלָּן וְלֹא בֻּרְסִי. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּסוּלִין אֶלָּא הוֹאִיל וְאֻמָּנוּתָן נִקְלָה הָעָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה מֵאֵלּוּ יוֹם אֶחָד נִפְסָל:

 כסף משנה  אין מעמידין מלך וכו'. בסוף קידושין (דף פ"ב) ת''ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע הצורפין והסריקין והנקורות והרוכלים והגרדין והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהם לא מלך ולא כ''ג מ''ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו. וסובר רבינו דהא דכל שעסקו עם הנשים לא שייך אלא עד הגרדיים ומספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מלך ולא כ''ג ובמקום כובסין גריס קצבים ולא גריס גרע ומשמע ליה נמי שכיון שלא נתנו קצבה ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל ונ''ל דה''מ כשעשה כן דרך אומנות אבל אם עשה דרך שחוק כדרך הבחורים שמספרים זה את זה אין בכך כלום והיינו דקאמ' משום דזיל אומנתייהו אלמא מתורת אומנות נגעו בה:

ז כְּשֶׁמַּעֲמִידִין הַמֶּלֶךְ מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י-א) 'וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ'. וּמֵאַחַר שֶׁמּוֹשְׁחִין הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה זוֹכֶה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם. שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-כ) 'לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל'. הֵנִיחַ בֵּן קָטָן מְשַׁמְּרִין לוֹ הַמְּלוּכָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל. כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה יְהוֹיָדָע לְיוֹאָשׁ. וְכָל הַקּוֹדֵם בְּנַחֲלָה קֹדֶם לִירֻשַּׁת הַמְּלוּכָה. וְהַבֵּן הַגָּדוֹל קוֹדֵם לְקָטָן מִמֶּנּוּ. וְלֹא הַמַּלְכוּת בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַשְּׂרָרוֹת וְכָל הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה לִבְנוֹ וּלְבֶן [ב] בְּנוֹ עַד עוֹלָם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה. הָיָה מְמַלֵּא בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְמַלֵּא בְּחָכְמָה מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אָבִיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם אַף עַל פִּי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְמִנּוּי מִן הַמִּנּוּיִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁנִּמְשַׁח דָּוִד זָכָה בְּכֶתֶר מַלְכוּת. וַהֲרֵי הַמַּלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו הַזְּכָרִים עַד עוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז-טז) 'כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם'. וְלֹא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלב-יב) 'אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי'. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָכָה אֶלָּא לִכְשֵׁרִים לֹא תִכָּרֵת הַמְּלוּכָה מִזֶּרַע דָּוִד לְעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחוֹ בְּכָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט-לא) 'אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן' (תהילים פט-לג) 'וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם' (תהילים פט-לד) 'וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ':

 כסף משנה  כשמעמידין המלך וכו'. ירושל' בשקלים פרק י''ג שופרות: ומאחר שמושחין המלך וכו': הניח בן קטן וכו': וכל הקודם בנחלה וכו'. דאמרינן בכתובות פרק הנושא (דף ק"ג:) שאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהיה הגדול וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור הרי דבן גדול קודם לקטן: ולא המלכות בלבד וכו'. בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובתורת כהנים תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע''פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר ובפסיקתא והוא שיהא נוהג כמנהג אבותיו: היה ממלא וכו'. בפרק הנושא (דף ק"ג:) אמרו שר''ג לא היה ממלא מקום אבותיו ואפ''ה מינהו תחתיו ופריך התם ורבי מ''ט עביד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה: וכל מי שאין בו וכו': כיון שנמשח דוד וכו':

ח נָבִיא שֶׁהֶעֱמִיד מֶלֶךְ מִשְּׁאָר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וְנִלְחָם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה מֶלֶךְ וְכָל מִצְוֹת הַמַּלְכוּת נוֹהֲגוֹת בּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַמַּלְכוּת לְדָוִד. וְיִהְיֶה מִבָּנָיו מֶלֶךְ. שֶׁהֲרֵי אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הֶעֱמִיד יָרָבְעָם וְאָמַר לוֹ (מלכים א יא-לח) 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד' וְגוֹ'. וְאָמַר לוֹ אֲחִיָּה (מלכים א יא-לו) 'וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַםִ':

 כסף משנה  נביא שהעמיד וכו':

ט מַלְכֵי בֵּית דָּוִד הֵם הָעוֹמְדִים לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז-טז) 'כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם'. * אֲבָל אִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִשְּׁאָר יִשְׂרָאֵל תִּפָּסֵק הַמַּלְכוּת מִבֵּיתוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לְיָרָבְעָם (מלכים א יא-לט) 'אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים':

 ההראב"ד   אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א''א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו'. א''ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר:

 כסף משנה  מלכי בית דוד וכו'. וכתב הראב''ד א''א זה סותר מה שאמר למעלה וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאי זה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב''ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב''ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם:

י אֵין מוֹשְׁחִין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן בִּירוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם אֶלָּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִזֶּרַע דָּוִד. וְאֵין מוֹשְׁחִין אֶלָּא זֶרַע דָּוִד:

 כסף משנה  אין מושחין מלכי וכו'. פ' בתרא דהוריות (דף י"א:) מתרץ ברייתא דה''ק מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין: ומ''ש אלא בשמן אפרסמון. מפרש בגמרא דהיינו דוקא היכא דאיכא מחלוקת כגון יהוא בן נמשי שמשחוהו מפני מחלוקתו של יורם אבל כשאין מחלוקת אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו וכדתניא מלכי ישראל אין מושחין. אך ק''ל שהרי שאול נמשח אע''פ שלא היה שם מחלוקת דאמרינן התם לקמן רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן הרי שאול לא נמשח מפני מחלוקת. וי''ל שיש לחלק בין מלך ראשון בערך עצמו לראשון בערך כל ישראל כשאול שלא קדם לו מלך על ישראל:

יא כְּשֶׁמּוֹשְׁחִין מַלְכֵי בֵּית דָּוִד אֵין מוֹשְׁחִין אוֹתָן אֶלָּא עַל הַמַּעְיָן:

 כסף משנה  כשמושחין וכו'. פרק בתרא דהוריות (דף י"ב) ובירושלמי דשקלים תנו רבנן אין מושחין מלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני כמבואר לעיל בדבריו:

יב וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת אוֹ מִלְחָמָה מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת. לְפִיכָךְ מָשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי אֲדֹנִיָּה. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וּמָשְׁחוּ יְהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו:

 כסף משנה  ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם בשני המקומות:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שני

א כָּבוֹד גָּדוֹל נוֹהֲגִין בַּמֶּלֶךְ. וּמְשִׂימִין לוֹ אֵימָה וְיִרְאָה בְּלֵב כָּל אָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טו) 'שׂוֹם תָּשִׂים' שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ. וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ. וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. וְלֹא בְּכִתְרוֹ. וְלֹא בְּאֶחָד מִכָּל כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁיו. וּכְשֶׁהוּא מֵת כֻּלָּן נִשְׂרָפִין לְפָנָיו. וְכֵן לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וְשַׁמָּשָׁיו אֶלָּא מֶלֶךְ אַחֵר. לְפִיכָךְ אֲבִישַׁג הָיְתָה מֻתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה וַאֲסוּרָה לַאֲדוֹנִיָּה:

 כסף משנה  כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. פ''ב דכתובות (דף י"ז) ופ''ב דסנהדרין (דף י"ט:). [וכן בסוטה מ''א ובקדושין ל''ב]: אין רוכבין וכו'. משנה פ''ב דסנהדרין (דף כ"ב): וכשהוא מת כולן נשרפין וכו'. ברייתא פ''ק דע''ז (דף י"א) ופרק ארבע מיתות (דף נ"ב:) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' ומה הן שורפין על המלכים מטתן (וכל) כלי תשמישיהן. והוי יודע שמה שכתב רבינו כולן נשרפין על מטתו לא קאי אסוסו דסוסו אין שורפין אותו אלא עוקרין אותו כלומר הגידין שעל פרסותיו עוקר וחותך ושוב אין ראוי לרכיבה וכך נתבאר בפ''ק דע''ז: וכן לא ישתמש וכו' לפיכך אבישג וכו'. ספ''ב דסנהדרין (דף כ"ב) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך כלומר שלא בעל דוד את אבישג וכמבואר שם בגמרא ואסורה לאדוניה דהדיוט הוא וכיון דאבישג לא היה לדוד תורת אישות בה מדקאמר מותרת לשלמה שאם היה לו בה שום תורת אישות אסורה היתה לו אי משום דאבוה הוה אי משום דמלך הוה ואשתו אסורה אפילו למלך אחר וכמו שיתבאר בסמוך וא''כ לא היתה אבישג לדוד אלא משרתת וקאמר דאסורה לאדוניה דהדיוט הוא אלמא דעבדיו ושפחותיו ושמשיו לא ישתמש בהם אלא מלך אחר:

ב אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֵינָהּ נִבְעֶלֶת לְאַחֵר לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אַלְמָנָתוֹ אוֹ גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אַחֵר:

 כסף משנה  אבל אשתו של מלך וכו'. משנה שם (דף י"ח) ואין נושאין את אלמנתו (של מלך) ר' יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובגמרא (דף י"ט:) תני אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי ניהו מירב ומיכל ופירש רש''י הראויות המותרות לו אבל נשי שאול לא וכיון דמשום כבוד המלך הוא פשיטא דאלמנתו דתנן לאו דוקא דה''ה גרושתו:

ג וְאָסוּר לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא עֵרוֹם וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר. וְלֹא כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּג. וְאֵינוֹ חוֹלֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ט) 'וְיָרְקָה בְּפָנָיו' וְזֶה בִּזָּיוֹן. וַאֲפִלּוּ רָצָה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁהַמֶּלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ חוֹלֵץ אֵינוֹ מְיַבֵּם. וְכֵן [אִם מֵת הוּא] כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ כָּךְ אֵין חוֹלְצִין לָהּ אֶלָּא תֵּשֵׁב לְעוֹלָם בְּזִקָּתָהּ:

 כסף משנה  ואסור לראותו כשהוא ערום וכו'. משנה שם (דף כ"ב): ואינו חולץ וכו'. משנה שם (דף י"ח) המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו (אם רצה) אין שומעין לו. ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש''י (דף י"ט:) פירש הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו:

ד מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ. וְאִם נִכְנַס לָעֲזָרָה וְהָיָה מִזֶּרַע דָּוִד יֵשֵׁב. שֶׁאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז-יח) 'וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה'':

 כסף משנה  מת לו מת וכו' עד על הדרגש. משנה שם כלשון הזה ושנינו עוד שם (דף כ') ר' יהודה אומר אם רצה לצאת לאחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא''כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך. ודרגש פירש בגמ' שהיה מטה של עור שהיו נוהגין באותו זמן: שאין ישיבה בעזרה וכו'. בפרק חלק (דף ק"א:) וביומא פ''ב:

ה הַמֶּלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכָל יוֹם. וּמְתַקֵּן עַצְמוֹ וּמִתְנָאֶה בְּמַלְבּוּשִׁין נָאִים וּמְפֹאָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג-יז) 'מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ'. וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בַּפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. וּמֵשִׂים כֶּתֶר בְּרֹאשׁוֹ. וְכָל הָעָם בָּאִין אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְעוֹמְדִין לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִים אַרְצָה. אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מִשְׁתַּחֲוֶה אַרְצָה. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א א-כג) 'הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ'. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶלָּא אִם רָצָה. וְאֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנָיו אֶלָּא הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז-כא) 'וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד'. אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְהוֹשִׁיבוֹ וְלַעֲמֹד מִפָּנָיו כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ. וְלֹא יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ לְפָנָיו אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. וְכֵן מִצְוָה עַל הַמֶּלֶךְ לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ לְפָנָיו סַנְהֶדְרִין וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לִפְנֵיהֶם וְיוֹשִׁיבֵם בְּצִדּוֹ. וְכֵן הָיָה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עוֹשֶׂה אֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְקוֹרֵא לוֹ רַבִּי וּמוֹרִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ לְבַדּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו יַעֲשֶׂה זֶה בְּצִנְעָה. אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא בִּפְנֵי הָעָם לֹא יַעֲשֶׂה. וְלֹא יַעֲמֹד מִפְּנֵי אָדָם. וְלֹא יְדַבֵּר רַכּוֹת. וְלֹא יִקְרָא לְאָדָם אֶלָּא בִּשְׁמוֹ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא יִרְאָתוֹ בְּלֵב הַכּל:

 כסף משנה  המלך מסתפר בכל יום. ספ''ב דסנהדרין (דף כ"ב) תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. ומ''ש ומתקן עצמו ומתנאה וכו': וכן מצוה על המלך לכבד וכו'. בכתובות פרק הנושא (דף ק"ג:) אמרינן שצוה רבי לר''ג בנו נהוג נשיאותך בדמים וזרוק מורא בתלמידים כלומר שתהא אימתו מוטלת עליהם איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת''ח עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא ופירש''י בצנעא מכבד את כל אחד ואחד בפרהסיא מטיל אימה להודיע נשיאותו. ומ''ש ולא ידבר רכות:

ו כְּדֶרֶךְ שֶׁחָלַק לוֹ הַכָּתוּב הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל. וְחִיֵּב הַכּל בִּכְבוֹדוֹ. כָּךְ צִוָּהוּ לִהְיוֹת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ שָׁפָל וְחָלָל שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קט-כב) 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי'. וְלֹא יִנְהַג גַּסּוּת לֵב בְּיִשְׂרָאֵל יֶתֶר מִדַּאי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-כ) 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו'. וְיִהְיֶה חוֹנֵן וּמְרַחֵם לִקְטַנִּים וּגְדוֹלִים. וְיֵצֵא וְיָבוֹא בְּחֶפְצֵיהֶם וּבְטוֹבָתָם. וְיָחוּס עַל כְּבוֹד קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים. וּכְשֶׁמְּדַבֵּר אֶל כָּל הַקָּהָל בִּלְשׁוֹן רַבִּים יְדַבֵּר רַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כח-ב) 'שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי'. וְאוֹמֵר (מלכים א יב-ז) 'אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה' וְגוֹ'. לְעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּעֲנָוָה יְתֵרָה. אֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְהוּא אוֹמֵר (שמות טז-ח) 'וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם'. וְיִסְבּל טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וּתְלוּנוֹתָם וְקִצְפָּם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק. רוֹעֶה קְרָאוֹ הַכָּתוּב. לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְדַרְכּוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא וְגוֹ':

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שלישי

א בְּעֵת שֶׁיֵּשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ יֶתֶר עַל הַסֵּפֶר שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו. וּמַגִּיהוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אִם לֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד כּוֹתֵב שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. אֶחָד מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁהוּא מְצֻוֶּה בּוֹ כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַשֵּׁנִי לֹא יָזוּז מִלְּפָנָיו אֶלָּא בְּעֵת שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא. אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי לִקְרִיאָה. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְהוּא עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יט) 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו':

 כסף משנה  בעת שישב על כסא מלכותו וכו'. פ''ב דסנהדרין (דף כ"א:) תנן שהמלך כותב ס''ת לשמו ובגמ' תנא ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו כלומר שלא יאמר די לי בשל אבותי אלא צריך לכתוב אחר לשמו אמר רבא אע''פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ס''ת לשמו שלא יתגאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וכו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא מקום הראוי לקרות בו. וצ''ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי: ומ''ש ומגיהו מספר העזרה על פי ב''ד של ע''א. בירושלמי: ומ''ש בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס''ת לעצמו. כלומר ס''ת שני שהמלך חייב בו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואפילו הניח לו אביו שני ס''ת. ויש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שאם הניח לו אביו ס''ת אינו חייב לכתוב אלא ס''ת אחד והא אף ההדיוט אינו סומך על ס''ת שהניח לו אביו וא''כ המלך אע''פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה חייב לכתוב לו שני ספרי תורה וכן נראה מפשט דברי הגמרא. ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני לא צריכא לשתי תורות הכי קאמר הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים דמשמע דבר זה מיוחד במלך היינו דוקא בס''ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של אביו אבל ס''ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט סומך הוא על של אביו ואע''פ שהדיוט אינו סומך על של אביו הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס''ת כלל אבל המלך אע''פ שיסמוך על של אביו בס''ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס''ת שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס''ת וסגי בהכי: יוצא למלחמה וכו' עד וקרא בו כל ימי חייו. משנה שם בלשון הזה ומייתי לה מוקרא בו כל ימי חייו דמשמע כל עת שהוא חי וא''כ יוצא ונכנס והיא עמו:

ב * לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נָשִׁים בֵּין הַנָּשִׁים וּפִלַּגְשִׁים הַכּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם הוֹסִיף אַחַת וּבְעָלָהּ לוֹקֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְגָרֵשׁ וְלִשָּׂא אַחֶרֶת תַּחַת זוֹ שֶׁגֵּרֵשׁ:

 ההראב"ד   לא ירבה לו נשים וכו' עד הכל שמונה עשרה. א''א זה אי אפשר שהרי היו לדוד שש נשים ופלגשים כשאמר לו נתן הנביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה נמצא י''ח חוץ מן הפלגשים הן:

 כסף משנה  לא ירבה לו נשים וכו'. משנה שם (דף כ"א) לא ירבה לו נשים אלא י''ח. וכתב הראב''ד א''א זה א''א וכו'. טעמו להקשות על רבינו שבגמרא הביאו ראיה לשאין לו להוסיף על י''ח מדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' ומונה שם שש נשים וקאמר ליה נביא בעובדא דבת שבע ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שהם י''ח ואם כדברי רבינו שבין נשים ופלגשים הכל שמנה עשרה הרי היו לו שם בחברון שש נשים ואחר כך כתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון ואחר כך היה מעשה בת שבע דקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וכיון שהיו לו שש נשים ועוד פלגשים אם כן כהנה וכהנה הוו טפי מי''ח. ואני אומר ולהראב''ד מי ניחא דהא בקרא דכתיב שלקח פלגשים כתיב נמי שלקח נשים וא''כ היה לו שש נשים ואותן שהוסיף וכהנה וכהנה טפי מי''ח הוו אלא ודאי ההוא קרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים ומ''מ מעשה דבת שבע קודם לו תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיף לך כהנה וכהנה הוה אלא ודאי מעשה בת שבע קודם לקרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים וכך אמרו שם בגמרא והא כתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים כלומר אלמא טובא נשים הוו ליה והיכי אמרת שמנה עשרה ותו לא ומשני למלויי י''ח וע''כ היינו בתר דא''ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שאם קודם לכן נסיב למלויי י''ח היכי אמר ליה ואוסיפה לך וא''כ מההוא קרא ל''ק מידי לא לרבינו ולא להראב''ד ואם נאמר דפשיטא דהראב''ד הוה מפרש קרא דויקח עוד דוד כמו שפירשתי אלא שאומר שהיו לו פלגשים מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים משמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירם הכתוב וה''ק ויקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על פלגשים ונשים שהיו לו בחברון אין זה כדי להקשות לרבינו שכבר אפשר לפרש שלקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על הנשים שהיו לו בחברון. ולדברי רבינו מצאתי ראיה מדאמרינן בההוא פירקא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש ופירש רש''י ליחד עם אבישג ואע''פ שנאסר ייחוד של פנויה ולא התירו לו לגרש אחת מי''ח וישאנה ואם כדברי הראב''ד ז''ל שפלגשים יכול לישא יותר מי''ח למה להו למשרי ייחוד נינסבה לפלגש אלא ודאי אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י''ח וכדברי רבינו: ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ק''ל מנא לן שצריך שיבעלנה דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה ואדרבה סבירא ליה לרבינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בפרק שאחר זה אם כן מכיון דקדיש אע''פ שלא בעל מיקריא אשה וצ''ע אי איתיה בשום דוכתא: ויש לו לגרש וכו'. מהא דאמרינן פרק שני דסנהדרין וכתבתיו למעלה בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו וישא את אבישג טעמא משום דקשים גירושין לא התירו לו הא לאו הכי מותר היה לו לגרש אחת לישא את אבישג. וזהו שכתב רבינו ויש לו לגרש כלומר אם ירצה יגרש וישא אחרת תחתיה:

ג וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. אֲפִלּוּ סוּס אֶחָד פָּנוּי לִהְיוֹת רָץ לְפָנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין שְׁאָר הַמְּלָכִים אָסוּר. וְאִם הוֹסִיף לוֹקֶה:

 כסף משנה  ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. משנה שם (דף כ"א) ובגמרא ת''ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו ת''ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל''ת על כל סוס וסוס. וזהו שכתב רבינו אפילו סוס אחד פנוי דהיינו סוסים הבטלנים ומ''מ הו''ל לפרש שלוקה על כל סוס וסוס כמוזכר בברייתא שכתבתי:

ד וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לְהַנִּיחַ בִּגְנָזָיו וּלְהִתְגָּאוֹת בּוֹ אוֹ לְהִתְנָאוֹת בּוֹ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לְחֵילוֹתָיו וְלַעֲבָדָיו וּלְשַׁמָּשָׁיו. וְכָל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁיַּרְבֶּה לְאוֹצַר בֵּית ה' וְלִהְיוֹת שָׁם מוּכָן לְצָרְכֵי הַצִּבּוּר וּלְמִלְחֲמוֹתָם הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְהַרְבּוֹתוֹ. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהַרְבּוֹת לְעַצְמוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יז) 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ'. וְאִם הִרְבָּה לוֹקֶה:

 כסף משנה  ולא ירבה לו כסף וכו'. משנה שם וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן לאכסניא שלו כלומר לחיילותיו ולעבדיו ושמשיו. ומ''ש רבינו וכל כסף וזהב שירבה וכו'. בדברי הימים מצינו שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף:

ה הַמֶּלֶךְ אָסוּר לִשְׁתּוֹת דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא-ד) 'אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן'. אֶלָּא יִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְצָרְכֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יט) 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו':

ו וְכֵן לֹא יִהְיֶה שָׁטוּף בְּנָשִׁים. אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה לוֹ אֶלָּא אַחַת לֹא יִהְיֶה מָצוּי אֶצְלָהּ תָּמִיד כִּשְׁאָר הַטִּפְּשִׁים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא-ג) 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ'. עַל הֲסָרַת לִבּוֹ הִקְפִּידָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יז) 'וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ'. שֶׁלִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יֶתֶר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יט) 'כָּל יְמֵי חַיָּיו':

ז כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד דָּנִין אוֹתָן וּמְעִידִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יָדוּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ. וְלֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין עָלָיו. מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּן גַּס בָּהֶן וְיָבוֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְהֶפְסֵד עַל הַדָּת:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. משנה פ''ב דסנהדרין (דף י"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ובגמרא (דף י"ט) אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואח''כ קשט את אחרים ומפרש התם דטעמא דמלכי ישראל לא משום מעשה דינאי שאמר לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך ואמר לו ינאי לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חביריך נפנה שמעון בן שטח לחביריו וכבשו פניהם בקרקע לפי שהיו יראים ממנו ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד דינו לבקר משפט דמי נימא דדוקא לבית דוד דדנין דאילו לבית ישראל אין דנין ואם כן קשיא היאך דנוהו לינאי וכמו שכתב ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד. לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם דינו לבקר משפט אע''פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם. ומה שאמר רבינו כבר בארנוהו בפ''א מהל' סנהדרין וכתב רבינו במלכי בית דוד ומעידין עליהם ולא כתב שהם יעידו משום דלא גרעו מכהן גדול שאינו מעיד לשום אדם אלא למלך ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינו עדות שמפריש בה מן האיסור או בעדות נפשות וכדאמרינן גבי צורבא מרבנן או אפילו בהני ומדברי רבינו פ''א מהלכות עדות משמע דבכ''ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדויות דבכולהו אינו מעיד בשאינו למלך וכמ''ש שם וא''כ כ''ש למלך:

ח כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א-יח) 'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ'. וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ הַמְחָרְפוֹ יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר וּלְהַכּוֹת בְּשׁוֹטִין לִכְבוֹדוֹ. אֲבָל לֹא יַפְקִיר מָמוֹן וְאִם הִפְקִיר הֲרֵי זֶה גֵּזֶל:

ט הַמְבַטֵּל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת. אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הָעֶבֶד דִּבְרֵי הָרַב קוֹדְמִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ לְבַטֵּל מִצְוָה שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

 כסף משנה  המבטל גזירת המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (דף מ"ט) על מה שכתוב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויותר וגו' אמרו עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' ד''ת ת''ל רק חזק ואמץ ופירש''י רקין מעוטין שאם בא המלך לבטל ד''ת אין שומעין לו: ומה שכתב אפילו במצוה קלה. מהכא נמי נפיק דממעט ת''ת כל ד''ת במשמע אפי' מצוה קלה ואפשר דבשום דוכתא מייתי ליה בהדיא:

י כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים לְהָטִיל אֵימָה וּלְשַׁבֵּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק רביעי

א רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת. וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְזֹר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַמֶּכֶס יִלָּקַח מָמוֹנוֹ אוֹ יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יז) 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים'. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים כ-יא) 'יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ'. מִכָּאן שֶׁנּוֹתֵן מַס וְקוֹצֵב מֶכֶס וְדִינָיו בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דִּין. שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ מֶלֶךְ זוֹכֶה בּוֹ:

 כסף משנה  שכל האמור בפרשת מלך וכו'. פ''ב דסנהדרין (דף כ':) אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם ופירש''י בפרשת מלך בספר שמואל בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם. רב אמר לא נאמרה פרשה דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ופסק רבינו שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו משום דהלכה כשמואל בדיני וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

ב וְשׁוֹלֵחַ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְלוֹקֵחַ מִן הָעָם הַגִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי חַיִל וְעוֹשֶׂה מֵהֶן חַיִל לְמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וּמַעֲמִיד מֵהֶן עוֹמְדִים לְפָנָיו. וּמַעֲמִיד מֵהֶן אֲנָשִׁים לָרוּץ לְפָנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יא) 'וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּו'ֹ. וְלוֹקֵחַ מִן הַיָּפִים שֶׁבָּהֶם לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים וְעוֹמְדִים לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-טז) 'וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים' (שמואל א ח-טז) 'יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ':

ג וְכֵן לוֹקֵחַ מִן בַּעֲלֵי הָאֻמָּנֻיּוֹת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ וְעוֹשִׂין לוֹ מְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן. וְלוֹקֵחַ כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לִמְלַאכְתּוֹ וְנוֹתֵן שְׂכָרָן אוֹ דְּמֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יב) 'וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ'. (שמואל א ח-טז) 'וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ':

ד וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל נָשִׁים וּפִילַגְשִׁים. נָשִׁים בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. וּפִילַגְשִׁים בְּלֹא [א] כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. אֶלָּא בְּיִחוּד בִּלְבַד קוֹנֶה אוֹתָהּ וּמֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל הַהֶדְיוֹט אָסוּר בְּפִילֶגֶשׁ אֶלָּא בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּלְבַד אַחַר יִעוּד. וְיֵשׁ לוֹ [רְשׁוּת] לַעֲשׂוֹת הַפִּילַגְשִׁים שֶׁלּוֹקֵחַ לְאַרְמוֹנוֹ טַבָּחוֹת וְאוֹפוֹת וְרַקָּחוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יג) 'וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת':

 כסף משנה  נשים בכתובה וכו'. בפ''ב דסנהדרין (דף כ"א.) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זו היא גירסת רבינו והיא גירסת ספרים שבידינו ואע''פ שרש''י כתב בפירוש התורה על פסוק ולבני הפלגשים שפלגש היא בקידושין בלא כתובה כבר חלק עליו שם הרמב''ן וכתב שהגירסא האמתית היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ורבינו כתב בראש הלכות אישות שקודם מתן תורה היה פוגע אדם אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה וכתב עליו הראב''ד אין זו קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המתיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא פלגש הכתובה בפסוק וכתב שם ה''ה ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קידושין בלא כתובה עכ''ל. ולא עלה בלבו לעיין בפרק זה דה''ק רבינו בהדיא דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ומאחר שרבינו סובר שהבא על פנויה שלא לשם קידושין לוקה כמ''ש א''כ הדיוט אסור בפלגש:

ה וְכֵן כּוֹפֶה אֶת הָרְאוּיִין לִהְיוֹת שָׂרִים וּמְמַנֶּה אוֹתָם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יב) 'וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים':

ו וְלוֹקֵחַ הַשָּׂדוֹת [ב] וְהַזֵּיתִים וְהַכְּרָמִים לַעֲבָדָיו כְּשֶׁיֵּלְכוּ לַמִּלְחָמָה וְיִפְשְׁטוּ עַל מְקוֹמוֹת אֵלּוּ אִם אֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ אֶלָּא מִשָּׁם. וְנוֹתֵן דְּמֵיהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-יד) 'וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו':

ז וְיֵשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַזְּרָעִים וּמִן הָאִילָנוֹת וּמִן הַבְּהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-טו) 'וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר' וְגוֹ'. (שמואל א ח-יז) 'צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר':

ח  הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נוֹטֵל מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין יִשְׂרָאֵל חֵלֶק אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְדָבָר זֶה חֹק לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם:

ט כָּל הֲרוּגֵי הַמֶּלֶךְ מָמוֹנָן לַמֶּלֶךְ. וְכָל הַמַּמְלָכוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי אוֹצְרוֹת הַמְּלָכִים לַמֶּלֶךְ. וּשְׁאָר הַבִּזָּה שֶׁבּוֹזְזִין בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו וְהוּא נוֹטֵל מֶחֱצָה בָּרֹאשׁ. וּמַחֲצִית הַבִּזָּה חוֹלְקִין אוֹתָהּ כָּל אַנְשֵׁי הַצָּבָא בְּיַחַד עִם הָעָם הַיּוֹשְׁבִין עַל הַכֵּלִים בַּמַּחֲנֶה לְשָׁמְרָם חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ל-כד) 'כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ':

 כסף משנה  כל הרוגי המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (דף מ"ח ע"ב) תנו רבנן הרוגי המלכות נכסיהם למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים ופסק כת''ק: וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש''י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה:

י כָּל הָאָרֶץ שֶׁכּוֹבֵשׁ הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ וְנוֹתֵן לַעֲבָדָיו וּלְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וּמַנִּיחַ לְעַצְמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים דִּינוֹ דִּין. וּבְכָל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְתִהְיֶה מְגַמָּתוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ לְהָרִים דַּת הָאֱמֶת. וּלְמַלְּאוֹת הָעוֹלָם צֶדֶק. וְלִשְׁבֹּר זְרוֹעַ הָרְשָׁעִים וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. שֶׁאֵין מַמְלִיכִין מֶלֶךְ תְּחִלָּה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמִלְחָמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח-כ) 'וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ':

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק חמישי

א אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ:

 כסף משנה  ואי זו היא מלחמת מצוה וכו'. סוף פרק משוח מלחמה (דף מ"ד ע"ב) תנן במה דברים אמורים (שחוזרין מן המערכה אותם שהזכיר) במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד''ה חובה מלחמות בית דוד לרווחא ד''ה רשות כי פליגי למעוטי עכו''ם דלא ליתו עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה:

ב מִלְחֶמֶת מִצְוָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל בָּהּ רְשׁוּת בֵּית דִּין. אֶלָּא יוֹצֵא מֵעַצְמוֹ בְּכָל עֵת. וְכוֹפֶה הָעָם לָצֵאת. אֲבָל מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֵינוֹ מוֹצִיא הָעָם בָּהּ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד:

 כסף משנה  מלחמת מצוה אינו צריך וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ב') תנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע''פ ב''ד של ע''א ובפ''ב (דף כ':) נמי תנן גבי מעלות המלך ומוציא למלחמת הרשות ע''פ ב''ד של ע''א משמע אבל למלחמת מצוה אינו צריך רשות בית דין:

ג וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. וְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לָהּ שִׁעוּר. אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ. אֵינוֹ מְעַקֵּם הַדְּרָכִים מִפְּנֵי כַּרְמוֹ שֶׁל זֶה אוֹ מִפְּנֵי שָׂדֵהוּ שֶׁל זֶה. אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּשָׁוֶה וְעוֹשֶׂה מִלְחַמְתּוֹ:

 כסף משנה  ופורץ לעשות לו דרך וכו'. משנה בפ''ב דסנהדרין גבי מעלות המלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לה שיעור ומפרש רבינו שפורץ לעשות לו דרך היינו שאינו מעקם הדרכים וכו':

ד מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-יז) 'הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם'. וְכָל שֶׁבָּא לְיָדוֹ אֶחָד מֵהֶן וְלֹא הֲרָגוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-טז) 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה'. וּכְבָר אָבַד זִכְרָם:

ה וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר [א] עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יז) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:

ו כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין יִשְׂרָאֵל בְּמֶלֶךְ עַל פִּי בֵּית דִּין. הֲרֵי זֶה כִּבּוּשׁ רַבִּים וַהֲרֵי הִיא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ לְכָל דָּבָר. וְהוּא שֶׁכָּבְשׁוּ אַחַר כִּבּוּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  כל הארצות שכובשין וכו' והוא שכבשן אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. בספרי סוף פרשת והיה עקב:

ז וּמֻתָּר לִשְׁכֹּן בְּכָל הָעוֹלָם חוּץ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. [ב] מִן הַיָּם הַגָּדוֹל וְעַד הַמַּעֲרָב אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה כְּנֶגֶד אֶרֶץ כּוּשׁ וּכְנֶגֶד הַמִּדְבָּר. הַכּל אָסוּר לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ. בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָשׁוּב לְמִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טז) 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד'. (דברים כח-סח) 'לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ'. (שמות יד-יג) 'לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם'. וַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה בִּכְלַל הָאִסּוּר:

 כסף משנה  ואלכסנדריא בכלל האיסור. בפרק בתרא דסוכה (דף נ"א:) אמרי אאינשי אלכסנדריא דקטלינהו אלכסנדר מוקדון מ''ט איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו הרי בהדיא דאלכסנדריא בכלל האיסור:

ח מֻתָּר לַחְזֹר לְאֶרֶץ מִצְרַיִם [ג] לִסְחוֹרָה וְלִפְרַקְמַטְיָא. וְלִכְבֹּשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהִשְׁתַּקֵעַ שָׁם. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. שֶׁבְּעֵת הַכְּנִיסָה מֻתָּר הוּא. וְאִם יַחֲשֹׁב לֵישֵׁב וּלְהִשְׁתַּקֵעַ שָׁם אֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם כָּבַשׁ אֶרֶץ מִצְרַיִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. וְלֹא הִזְהִירָה אֶלָּא לָשׁוּב לָהּ יְחִידִים אוֹ לִשְׁכֹּן בָּהּ וְהִיא בְּיַד עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מְקֻלְקָלִין יוֹתֵר מִכָּל הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-ג) 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם':

 כסף משנה  מותר לחזור לארץ מצרים וכו'. כתב סמ''ג דגרסינן בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטי' ולכבש הארץ:

ט אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ''ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה. אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין בִּשְׁנֵי דִּינָרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַמָּעוֹת מְצוּיוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּיֹקֶר. אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת בְּזוֹל וְלֹא יִמְצָא מָעוֹת וְלֹא בְּמָה יִשְׂתַּכֵּר וְאָבְדָה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. יֵצֵא לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָא בּוֹ רֶוַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם:

 כסף משנה  אסור לצאת מארץ ישראל לחו''ל. יתבאר בסמוך. ומ''ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ''ק דע''ז (דף י"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו''ל לדון ולערער עם העכו''ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא''י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו''ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד: ומה שכתב ולהציל מן העכו''ם. הוא לדון ולערער עם עכו''ם שכתבתי בסמוך: ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח''ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א''ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו''ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ''ק דע''ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ''ק דע''ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ''ק דע''ז. ומ''ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך: אבל לשכון בחו''ל וכו'. בבתרא ס''פ הספינה (דף צ"א) ת''ר אין יוצאין מא''י לח''ל אא''כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע: במה ד''א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב''ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב''א x אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב''א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת''ק אתא וא''כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס''ל דליתא לדרשב''א דאם איתא הכי הל''ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב''א: ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב''י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא''י לח''ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה''נ אמרינן בתר הכי אמר ריב''ק ח''ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו:

י גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים קב-טו) 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ':

 כסף משנה  גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו כלומר סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א''י כמו שכתבו שם התוספות וז''ש רבינו מנשקין על תחומי א''י היינו עכו שהיתה סוף תחום א''י ואיתא תו התם ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:

יא אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג-כד) 'וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן'. אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-מג) 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ'. וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר (עמוס ז-יז) 'עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת'. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ [ד] מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק:

 כסף משנה  אמרו חכמים וכו'. שם (דף קי"א) מימרא דר''א ופירש''י בל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון: אפילו הלך בה וכו'. שם מימרא דר' ירמיה ברבי אבא א''ר יוחנן: וכן הקבור בה וכו'. שם מימרא דרב ענן: ואינו דומה וכו'. שם עולא הוה רגיל דהוה סליק לא''י נח נפשיה בחוצה לארץ אתו אמרו ליה לר''א אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא פירוש לקברו בא''י אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה: ואעפ''כ גדולי החכמים וכו'. וכן מצינו בימי חכמי הגמרא כדאיתא בפרק ואלו מגלחין:

יב לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ''ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו-יט) 'כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר (יחזקאל יג-ט) 'וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ'. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז-כב) 'בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ':

 כסף משנה  לעולם ידור וכו'. ברייתא כלשון רבינו שם (דף ק"י:) ומסיים בה מי אמר ליה לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו''ל כאילו עובד ע''ז ופירש''י וכי מי אמר לו לדוד כן אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: ומ''ש ובפורענות הוא אומר וכו'. איתא התם נמי דר''א כי סליק לא''י אמר פלטי לי מחדא כלומר מקללה אחת דכתיב והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא וכו' ואל אדמת ישראל לא יבאו: כשם שאסור וכו'. שם (דף קי"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא''י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק"י:) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא''י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א''י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס''ל:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק ששי

א * אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ שָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-י) 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם'. אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-יא) 'יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ'. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַמַּס וְלֹא קִבְּלוּ הָעַבְדוּת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הָעַבְדוּת וְלֹא קִבְּלוּ הַמַּס. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ שְׁנֵיהֶם. וְהָעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הוּא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁים תַּחַת יָדָם. וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם. כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת. וְחֹזֶק הַמְּצוּדוֹת. וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט-טו) 'וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָםִ' (מלכים א ט-יט) 'וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה' (מלכים א ט-כ) 'כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי' (מלכים א ט-כא) 'וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (מלכים א ט-כב) 'וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו':

 ההראב"ד   אין עושין מלחמה עם אדם בעולם וכו'. א''א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס:

ב וְיֵשׁ לַמֶּלֶךְ לְהַתְנוֹת עִמָּהֶם שֶׁיִּקַּח חֲצִי מָמוֹנָם אוֹ הַקַּרְקָעוֹת וְיַנִּיחַ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ הַמִּטַּלְטְלִים וְיַנִּיחַ הַקַּרְקָעוֹת כְּפִי מַה שֶּׁיַּתְנֶה:

ג וְאָסוּר לְשַׁקֵּר בִּבְרִיתָם וּלְכַזֵּב לָהֶם אַחַר שֶׁהִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת:

ד וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה וְהוֹרְגִין כָּל הַזְּכָרִים הַגְּדוֹלִים. וּבוֹזְזִין כָּל מָמוֹנָם וְטַפָּם. וְאֵין הוֹרְגִין אִשָּׁה וְלֹא קָטָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-יד) 'וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף' זֶה טַף שֶׁל זְכָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת שֶׁהוּא עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת. * אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-טו) 'כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל' וְגוֹ' (דברים כ-טז) 'רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים' (דברים כ-טז) 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה-יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא-יט) 'לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה' (יהושע יא-כ) 'כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם'. מִכְלַל שֶׁשָּׁלְחוּ לָהֶם לְשָׁלוֹם וְלֹא קִבְּלוּ:

 ההראב"ד   אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. א''א זה שבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות:

 כסף משנה  אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב''ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ''ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע''פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים:

ה שְׁלֹשָׁה כְּתָבִים שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁלֹּא נִכְנַס לָאָרֶץ. הָרִאשׁוֹן שָׁלַח לָהֶם מִי שֶׁרוֹצֶה לִבְרֹחַ יִבְרַח. וְחָזַר וְשָׁלַח מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים. וְחָזַר וְשָׁלַח מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. * אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה הֶעֱרִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן. לְפִי שֶׁשָּׁלַח לָהֶם בַּכְּלָל וְלֹא קִבְּלוּ. וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁפַּט יִשְׂרָאֵל וְדִמּוּ שֶׁשּׁוּב אֵין פּוֹתְחִין לָהֶם לְשָׁלוֹם. וְלָמָּה קָשָׁה הַדָּבָר לַנְּשִׂיאִים וְרָאוּ שֶׁרָאוּי לְהַכּוֹתָם לְפִי חֶרֶב לוּלֵי הַשְּׁבוּעָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים ז-ב) 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' אֶלָּא הָיָה דִּינָם שֶׁיִּהְיוּ לְמַס עֲבָדִים. וְהוֹאִיל וּבְטָעוּת נִשְׁבְּעוּ לָהֶן בְּדִין הָיָה שֶׁיֵּהָרְגוּ עַל שֶׁהִטְעוּם לוּלֵי חִלּוּל הַשֵּׁם:

 ההראב"ד   אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון וכו'. א''א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן:

 כסף משנה  שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ''ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא''י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו': אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ''ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח''כ שום עם מהם: וכתב הראב''ד א''א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז''ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו לומר שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותם ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ: כתב הראב''ד [לעיל ה''א] א''א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ''ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות: והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (דף מ"ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש''י שלא יאמרו העכו''ם עברו על שבועתן:

ו עַמּוֹן וּמוֹאָב אֵין שׁוֹלְחִין לָהֶם [א] לְשָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ז) 'לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ'. אָמְרוּ חֲכָמִים לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-י) 'וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם' יָכוֹל עַמּוֹן וּמוֹאָב כֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יז) 'עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ' (דברים כג-יז) 'בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ'. יָכוֹל עַמּוֹן וּמוֹאָב כֵּן תַּלְמוּד לוֹמַר וְטֹבָתָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם אִם הִשְׁלִימוּ מֵעַצְמָם תְּחִלָּה מְקַבְּלִין אוֹתָן:

 כסף משנה  לפי שנאמר עמך ישב וכו'. כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו' כתב רא''ם בד''א בדרישת שלום דאסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו עכ''ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז''ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]:

ז כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ. אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם לַבּוֹרֵחַ וּלְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא-ז) 'וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּכָךְ צִוָּהוּ:

 כסף משנה  כשצרין על עיר וכו'. כתב סמ''ג דאיתא בספרי:

ח אֵין קוֹצְצִין אִילָנֵי מַאֲכָל שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶם אַמַּת הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּיבְשׁוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-יט) 'לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ'. וְכָל הַקּוֹצֵץ לוֹקֶה. וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה. אֲבָל קוֹצְצִין אוֹתוֹ אִם הָיָה מַזִּיק אִילָנוֹת אֲחֵרִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים. לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה:

 כסף משנה  ולא במצור בלבד וכו'. בקמא פרק החובל (דף צ"א:) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה ושקיל וטרי אהא ומייתי ראיה מקרא דרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אלמא דמשמע ליה לגמרא דההוא קרא אפילו שלא במצור משתעי ואמרינן נמי פירקא קמא דקידושין (דף ל"ב) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה למחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה התם והא עבר משום בל תשחית ובשבת פרק מפנין (דף קכ"ט) אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית: אבל קוצצין אותו וכו'. שם (דף צ"ב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א''ל מאי האי א''ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ופירש''י מקור שלהם ועיקרן כלומר קצוץ אותם ומייתי נמי התם דרב חסדא נמי עבד כה''ג: ומה שכתב או מפני שמזיק בשדה אחרים. בפרק ב' דבתרא (דף כ"ה:) תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמשה ועשרים אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקומה באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק נינהו ואע''ג דאמרינן בההוא פירקא (דף כ"ו) דרבה בר רב חנן הוו להו הנהו דיקלי אמיצרא דפרדסא דרב יוסף וכו' והוו מזקי ליה וא''ל זיל קוץ א''ל והא ארחיקי לי וא''ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א''ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א''ל אנא לא קאיצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסיר למקצייה וכו' מר אי ניחא ליה ליקוץ דמשמע דאיסורא דרב אפילו במזיק בשדה אחרים הוא ל''ק דהכי קאמר ליה לדידי דס''ל דסגי בהאי הרחקה לא מיקרי מזיק ואסיר למקצייה מר דס''ל דבעי הרחקה טפי שרי למקצייה ואי ניחא ליה ליקוץ: ומה שכתב או מפני שדמיו יקרים. בפרק החובל (ב"ק דף צ"א:) אהא דאסרינן התם למיקץ אילן עושה פירות אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר:

ט כָּל אִילַן סְרָק [ב] מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. וְכֵן אִילַן מַאֲכָל שֶׁהִזְקִין וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא דָּבָר מוּעָט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטְרֹחַ בּוֹ מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ. וְכַמָּה יְהֵא הַזַּיִת עוֹשֶׂה וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ. רֹבַע הַקַּב זֵיתִים. וְדֶקֶל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קַב תְּמָרִים לֹא יְקֻצֶּנּוּ:

 כסף משנה  כל אילן סרק וכו'. ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא: וכן אילן וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ואמרינן נמי התם אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי:

י וְלֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים. [ג] וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים. וְהוֹרֵס בִּנְיָן. וְסוֹתֵם מַעְיָן. וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. עוֹבֵר בְּלֹא [ד] תַשְׁחִית. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:

 כסף משנה  ולא האילנות בלבד וכו'. שבת פרק רבי אליעזר דאורג (דף ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה ועובד. ומה שכתב ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם:

יא צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וְיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-כ) 'עַד רִדְתָּהּ' וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. בֵּין מִלְחֶמֶת מִצְוָה בֵּין מִלְחֶמֶת רְשׁוּת:

 כסף משנה  צרין על עיירות של עכו''ם וכו'. בפ''ק דשבת (דף י"ט) ת''ר אין צרין על עיירות של עכו''ם פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת ועכ''פ יש כאן טעות סופר וכן צריך להגיה כמו שכתב הוא עצמו ז''ל בספ''ב מהלכות שבת צרין על עיירות של עכו''ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת. ומה שכתב בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. כתב שם ה''ה שכך מפורש בספרי:

יב כְּשֶׁחוֹנִין חוֹנִין בְּכָל מָקוֹם. וּמִי שֶׁנֶּהֱרַג בַּמִּלְחָמָה בַּמָּקוֹם שֶׁיִּפּל שָׁם יִקָּבֵר. קוֹנֶה מְקוֹמוֹ כְּמֵת מִצְוָה:

 כסף משנה  כשחונים חונים וכו'. ברייתא ספ''ק דעירובין (דף י"ז) ר''י בן תימא אומר אף חונים בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברים ומפרש בגמ' דהיינו אע''ג דאית ליה קוברים דלאו מת מצוה הוא:

יג אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה. אוֹכְלִים הַדְּמַאי. וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה. וּמְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מְצָאָן תְּלוּשִׁים וִיבֵשִׁים אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ בַּמַּחֲנֶה. וְכֵן פְּטוּרִין מִלְּעָרֵב עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בַּמַּחֲנֶה אֶלָּא מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל וּמִסֻּכָּה לְסֻכָּה וְהוּא שֶׁיַּקִּיפוּ כָּל הַמַּחֲנֶה מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְשׁוּת יָחִיד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְאֵין מְחִצָּה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה. וּכְשֵׁם שֶׁפְּטוּרִין מִכָּל אֵלּוּ בַּהֲלִיכָתָן כָּךְ פְּטוּרִין בַּחֲזִירָתָן:

 כסף משנה  ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'. משנה שם ד' דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת הידים ומדמאי ומלערב ובגמ' פריך אהא דמביאים עצים דמתקנת יהושע היא ומאי רבותיה דמחנה ומשני התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברים הכא בתלושים אי נמי התם בלחים הכא ביבשים וסובר רבינו דהכי פירושיה שלשה חילוקין יש בין תקנת יהושע למה שפטרו במחנה דאילו תקנת יהושע לא היתה אלא בהיזמי והיגי ומחוברים ולחים כדאיתא פרק מרובה (דף פ':) אבל במחנה פטרו אפילו בשאר עצים ואפילו תלושים ואפילו יבשים. ועל מה ששנינו פטורים מרחיצת ידים אמרו בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל האחרונים חובה ופירש שם הטעם לפי שמים אחרונים הם משום סכנת מלח סדומית. ועל מה ששנינו שפטורים מלערב אמרו דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין לפי שהם דבר תורה ואין כח ביד חכמים לפוטרן. ומה שכתב וכשם שפטורים וכו'. אפשר שלמדו ממאי דתנן פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרינן בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן:

יד וְאָסוּר לְהִפָּנוֹת בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה אוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּכָל מָקוֹם. אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה לְתַקֵּן שָׁם דֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְהִפָּנוֹת בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יג) 'וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה':

טו וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת יָתֵד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד תְּלוּיָה עִם כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ. וְיֵצֵא בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ וְיַחְפֹּר בָּהּ וְיִפָּנֶה וִיכַסֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יד) 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' וְגוֹ'. וּבֵין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן אָרוֹן וּבֵין שֶׁאֵין עִמָּהֶן אָרוֹן כָּךְ הֵם עוֹשִׂים תָּמִיד. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-טו) 'וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ':

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שביעי

א * אֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה וְאֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מְמַנִּין כֹּהֵן לְדַבֵּר אֶל הָעָם בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה. וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה:

 ההראב"ד   אחד מלחמת מצוה וכו'. א''א אפשר להיות זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין השאר החוזרים מעורכי המלחמה לא נאמר אלא למלחמת הרשות אבל לא למלחמת מצוה והכי איתא בגמרא:

 כסף משנה  אחד מלחמת מצוה וכו' ממנין כהן לדבר וכו': כתב הראב''ד א''א אפשר להיות זה וכו'. ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא וכתב רבינו בפרק זה בד''א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: ומ''ש ומושחין אותו בשמן המשחה:

ב שְׁתֵּי פְּעָמִים מְדַבֵּר מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֶל הָעָם. אַחַת בַּסְּפַר בְּעֵת שֶׁיּוֹצְאִין קֹדֶם שֶׁיַּעַרְכוּ הַמִּלְחָמָה. אוֹמֵר לָעָם (דברים כ-ו) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ' וְגוֹ'. כְּשֶׁיִּשְׁמַע דְּבָרָיו יַחְזֹר מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. וְאַחַת בְּעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה אוֹמֵר (דברים כ-ג) 'אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ':

 כסף משנה  שתי פעמים מדבר וכו'. בסוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ב) ת''ר פעמיים מדבר עמהם אחת בספר פירש''י כשיוצאין מארצם ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו' היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו' שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם:

ג עֵת שֶׁעוֹרְכִין הַמַּעֲרָכוֹת וְהֵם קְרֵבִים לְהִלָּחֵם. מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עוֹמֵד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְכָל הַמַּעֲרָכוֹת לְפָנָיו. וְאוֹמֵר לָהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כ-ג) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם'. (דברים כ-ג) 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'. (דברים כ-ד) 'כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם'. עַד כָּאן אוֹמֵר מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְכֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו מַשְׁמִיעַ אוֹתוֹ לְכָל הָעָם בְּקוֹל רָם. וְאַחַר כָּךְ מְדַבֵּר מְשׁוּחַ מִלְחָמָה (דברים כ-ה) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ' וְגוֹ' (דברים כ-ו) 'וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם' וְגוֹ' (דברים כ-ז) 'וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ' וְגוֹ'. עַד כָּאן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְדַבֵּר וְהַשּׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ לְכָל הָעָם בְּקוֹל רָם. וְאַחַר כָּךְ מְדַבֵּר הַשּׁוֹטֵר מֵעַצְמוֹ וְאוֹמֵר (דברים כ-ח) 'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב' וְשׁוֹטֵר אַחֵר מַשְׁמִיעַ לְכָל הָעָם:

 כסף משנה  עת שעורכין המערכות וכו' עד ושוטר אחר משמיע לכל העם. שם (דף מ"ג) ת''ר ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן כלו' שלא יהא כהן אומרם אלא השוטרים כשהוא אומר ויספו השוטרים דמשמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם הרי דבר של עצמן אמור כלומר שהדבר הזה לבדו הן מוסיפין על של כהן הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע ומסיק בגמרא מונגש עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומפרש רבינו כהן מדבר וכהן משמיע שמשוח מלחמה מדבר וכהן אחר משמיע וכן מפרש שוטר מדבר ושוטר משמיע ששוטר אחד מדבר ושוטר אחר משמיע:

ד וְאַחַר שֶׁחוֹזְרִין כָּל הַחוֹזְרִין מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. מְתַקְּנִין אֶת הַמַּעֲרָכוֹת. וּפוֹקְדִים שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וּמַעֲמִידִין מֵאָחוֹר כָּל מַעֲרָכָה וּמַעֲרָכָה שׁוֹטְרִים חֲזָקִים וְעַזִּים. וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶם. הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִן הַמִּלְחָמָה הָרְשׁוּת בְּיָדָן לַחְתֹּךְ אֶת שׁוֹקוֹ. שֶׁתְּחִלַּת נְפִילָה נִיסָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

 כסף משנה  ואחר שחוזרין וכו' עד מחופתה. משנה שם (דף מ"ד). ודע ששם במשנה אומר מעמידין זקיפין מלפניהם ואחרים מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ופירש''י מעמידין זקיפין מלפניהם בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים מזומנין לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדברים ואם היה רבינו מפרש כן היה כותב שמעמידין אלו הזקיפין כמו בפירש''י אלא היה מפרש זקיפין אנשים גבורים עומדים על עמדם זקיפים מצד זה ומצד זה וכשילין של ברזל בידיהם או שלא היה גורס אלא מעמידין זקיפין מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ומפרש זקיפין כמ''ש לדעתו:

ה אֶחָד הַבּוֹנֶה בַּיִת לִישִׁיבָתוֹ. וְאֶחָד הַבּוֹנֶה בֵּית הַבָּקָר. בֵּית הָעֵצִים. בֵּית הָאוֹצָרוֹת. הוֹאִיל וְרָאוּי לְדִירָה. וְאֶחָד הַבּוֹנֶה. וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ. וְאֶחָד שֶׁנִּתָּן לוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ הַיּוֹרֵשׁ. הֲרֵי זֶה חוֹזֵר. אֲבָל הַבּוֹנֶה [בֵּית הַתֶּבֶן] וּבֵית שַׁעַר. אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת. אוֹ בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת. אוֹ הַגּוֹזֵל בַּיִת. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ חוֹזֵר:

 כסף משנה  אחד הבונה בית לישיבתו וכו' עד ומרפסת. משנה שם אלא שחסר בלשון רבינו בית התבן שחוזר עליה ואפשר שטעות סופר הוא: ומה שכתב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע. ברייתא בריש סוכה (דף ג'): ומה שכתב או הגוזל בית. ברייתא פרק משוח מלחמה (דף מ"ג:):

ו אֶחָד הַנּוֹטֵעַ כֶּרֶם. וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל. וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי מַאֲכָל. אֶחָד הַנּוֹטֵעַ. וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב הַבְרָכָה וְהַרְכָּבָה שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בְּעָרְלָה. אֶחָד הַלּוֹקֵחַ. וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ. וְאֶחָד שֶׁנִּתָּן לוֹ בְּמַתָּנָה. אֲבָל הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל. אוֹ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק. אוֹ שֶׁגָּזַל כֶּרֶם. אֵינוֹ חוֹזֵר עָלָיו. וְכֵן כֶּרֶם שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין אֵין חוֹזְרִין עָלָיו:

 כסף משנה  אחד הנוטע כרם וכו' עד או חמשה אילני סרק. משנה שם. ודע שמה שכתב ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם אלא שבגמרא רמו אמתני' מדתניא שמבריך ומרכיב פטורין ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ומפרש רבינו דמתני' בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה ואי זו חייבת ואי זו פטורה נתבאר בדברי רבינו פ''י מהלכות מעשר שני ונטע רבעי וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש: ומ''ש או גזל כרם. נראה שלמד כן מהברייתא שהזכרתי בסמוך האומרת שהגוזל את הבית אינו חוזר וכן ראוי להיות הדין בכרם: ומ''ש וכן כרם של שני שותפין. שם מימרא דרב פפא. וא''ת למה לא כתב רבינו שבית של שני שותפין אין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של שני שותפין שהזכירו בגמרא כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית. וי''ל שנים שאמרו בגמרא דהיינו טעמא דכרם של שני שותפין אין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו אי נמי דעד כאן לא גמר רבינו דין גוזל כרם מדין גוזל בית אלא משום דראב''י דייק לה מדכתיב ולא חנכו שהוא מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית והדר דריש ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כשאינו חייב בערלה ומשמע לרבינו דכיון דראב''י מהדר למעוטי מחללו מבריך ומרכיב ולא חש למעוטי גוזל כרם דהא גלי לן דממעטינן ליה מחנכו והרי מחללו וה''ק ראב''י אומר חללו לזה ולא לאחר ומלבד דאית לן למעוטי שפיר גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב ולכך השוה רבינו דין גוזל כרם לדין גוזל בית:

ז אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה. וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת [א] הָאַלְמָנָה. וְכֵן אִם נָפְלָה לוֹ יְבָמָה אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה אַחִים וּמֵת אֶחָד מֵהֶן כֻּלָּן חוֹזְרִין. קִדֵּשׁ אִשָּׁה מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְשָׁלַם הַזְּמַן בַּמִּלְחָמָה חוֹזֵר וּבָא לוֹ:

 כסף משנה  אחד המארס את הבתולה וכו' עד כולן חוזרין. משנה וברייתא שם. והוי יודע שמה שכתב ומת אחד מהם ענינו אפילו מת במלחמה וכך הוא בברייתא בנסחאות שבידינו ועכ''פ כך היא דעת רבינו שהרי משנה שלימה שנינו אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו: קדש אשה מעכשיו וכו'. טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שאחר שהוא במלחמה יארס אשה לפטור עצמו ולא דמי למת אחיו במלחמה דתנן התם שחוזר ובא לו דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה:

ח הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְהַמְאָרֵס אִשָּׁה הָאֲסוּרָה עָלָיו. כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. אֵינוֹ חוֹזֵר:

 כסף משנה  המחזיר את גרושתו וכו' עד אינו חוזר. משנה וברייתא שם:

ט כָּל אֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִין מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין אֶת דִּבְרֵי הַכֹּהֵן חוֹזְרִין. וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּבָא. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

י וְאֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִין לְעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה כָּל עִקָּר. וְאֵין מַטְרִיחִין אוֹתָם לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. הַבּוֹנֶה בַּיִת וַחֲנָכוֹ. וְהַנּוֹשֵׂא אֲרוּסָתוֹ אוֹ שֶׁיִּבֵּם. וּמִי שֶׁחִלֵּל כַּרְמוֹ. אֵין יוֹצְאִין עַד תֹּם שָׁנָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ה) 'נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח'. מִפִּי הַקַּבָּלָה לָמְדוּ שֶׁיִּהְיֶה נָקִי שָׁנָה בֵּין לַבַּיִת שֶׁקָּנָה בֵּין לָאִשָּׁה שֶׁנָּשָׂא בֵּין לַכֶּרֶם שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכל פִּרְיוֹ:

 כסף משנה  (ט-י) כל אלו שחוזרין וכו' עד ושמח את אשתו אשר לקח. משניות שם:

יא כָּל הַשָּׁנָה אֵין מְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן. וְלֹא מְתַקֵּן דֶּרֶךְ. וְלֹא שׁוֹמֵר בַּחוֹמָה. וְלֹא נוֹתֵן לְפַסֵּי הָעִיר. וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ה) 'לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר' לַעֲבֹר בִּשְׁנֵי לָאוִין. לֹא לְצָרְכֵי הָעִיר וְלֹא לְצָרְכֵי הַגְּדוּד:

 כסף משנה  ולעבור עליו בשני לאוין. בפרק משוח מלחמה (דף מ"ד) ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין:

יב בָּנָה בַּיִת וְהִשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים וְהִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁחֲנָכוֹ. נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא חֲנָכוֹ עַד עַתָּה:

יג בָּנָה בַּיִת וְנָתַן בּוֹ חֲפָצָיו וְנָעַל עֲלֵיהֶם. אִם הָיָה צָרִיךְ לְבַטֵּל עַל שְׁמִירָתָן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁחֲנָכוֹ וְהִתְחִיל לֵישֵׁב בּוֹ. וְאִם אֵינָן צְרִיכִין לֵישֵׁב וּלְשָׁמְרָן הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁלֹּא חֲנָכוֹ:

יד וְכָל הַבּוֹנֶה בַּיִת אוֹ נוֹטֵעַ כֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיהֶן:

טו (דברים כ-ח) 'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב' [ב] כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-ג) 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-ח) 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח-י) 'אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה' וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה-כח) 'כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ' וְגוֹ' (שמואל א כה-כט) 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ':

 כסף משנה  מי האיש וכו'. משנה שם ר''ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר''י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שמתירא מן העבירות שבידו וכו' ר' יוסי אומר אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' זהו הירא ורך הלבב ואמרו בגמרא דאיכא בין ר' יוסי לר''י הגלילי עבירה דרבנן דלר''י הגלילי חוזר עליה ולר''י אינו חוזר ומ''מ לדברי שניהם עבירה דאורייתא חוזר עליה ופסק רבינו כר''ע ואמרינן נמי בגמרא דמודה ליה ר''י הגלילי בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דס''ל דאיש הירא היינו ירא מעבירות שבידו:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שמיני

א חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ''ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  חלוצי צבא וכו'. בפ''ק דחולין (דף י"ז) ובתים מלאים כל טוב א''ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי וגירסת רבינו נראה שהיא קדלי דחזירי והם ערפי החזירים כלומר וסיפיה דקרא ואכלת ושבעת. וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא ולכן כתב אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא וכמו שכתבתי וסובר ג''כ שקדלי דחזירי לאו דוקא אלא ה''ה לכל איסור מאכלות:

ב וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגֵיוּתָהּ אִם [א] תְּקָפוֹ יִצְרוֹ. אֲבָל לֹא יִבְעָלֶנָּה וְיֵלֵךְ לוֹ. אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יא) 'וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר'. וְאָסוּר לִבְעל אוֹתָהּ בִּיאָה שְׁנִיָּה עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:

 כסף משנה  וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין (דף כ"ב) ד''ה שלא ילחצנה דפלוגתא דרב ושמואל היא בירושלמי דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אבל כתב סמ''ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים ולר''י אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה''ל לרבינו לפסוק כר''י דקי''ל כוותיה לגבי רב. וי''ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרינן בפ''ב דסנהדרין תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס''ד בת נשואין הואי אחתיה מי הות שריא ליה אלא ש''מ בת יפת תואר היתה ואי ס''ל לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים היאך היתה תמר מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת וליקוחין יש לו בה אלא ודאי ס''ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון דבנך הבא מן העכו''ם אינו קרוי בנך וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן: ומ''ש אם תקפו יצרו. הכי תניא בפ''ק דקידושין (דף כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: ומ''ש שנאמר וראית בשביה. אריש מילתיה דשרי יפת תואר מביא ראיה מוראית בשביה: ומ''ש ואסור לבעול אותה ביאה שנייה. כבר נתבאר דאפילו מאן דשרי ביאה ראשונה אוסר ביאה שניה עד אחר כל המעשים:

ג אֵין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר מֻתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁעַת הַשִּׁבְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יא) 'וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה'. בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁאֵין אִישׁוּת לְעַכּוּ''ם. וְחָשַׁקְתָּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יָפָה. בָהּ וְלֹא בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁלֹּא יִבְעל שְׁתַּיִם. וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתַּיִם וְיִבְעל אַחַת וְיַנִּיחַ אַחַת לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יב) 'וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ'. יַכְנִיסָהּ לְמָקוֹם וְאַחַר כָּךְ יִבְעל:

 כסף משנה  אין אשת יפת תואר וכו' עד שנאמר והבאתה אל תוך ביתך. ברייתא פ''ק דקידושין (דף כ"ב) ומפרש רבינו שלא ילחצנה במלחמה היינו לבא עליה מיד אלא יכניסנה לעיר ואחר כך יבעול:

ד הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂאֶנָּה אַחַר כָּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת:

 כסף משנה  הכהן מותר וכו'. שם (דף כ"א:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תאר וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' כי פליגי בביאה שנייה וכו' איכא דאמרי בביאה שנייה כ''ע לא פליגי דאסיר וכו' כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ומ''ש מפני שהיא גיורת. כך אמרו שם:

ה וְכֵיצַד דִּין יִשְׂרָאֵל בִּיפַת תֹּאַר. אַחֲרֵי שֶׁיִּבְעָלֶנָּה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְהִיא בְּגֵיוּתָהּ אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַטְבִּילָהּ לְשֵׁם גֵּרוּת מִיָּד. וְאִם לֹא קִבְּלָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יג) 'וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים'. וְכֵן בּוֹכָה עַל דָּתָהּ וְאֵינוֹ מוֹנְעָהּ. וּמְגַדֶּלֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וּמְגַלַּחַת אֶת רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו. וְתִהְיֶה עִמּוֹ בַּבַּיִת. נִכְנָס וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. יוֹצֵא וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. כְּדֵי שֶׁיָּקוּץ בָּהּ. וּמְגַלְגֵּל עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל. אִם קִבְּלָה וְרָצָה בָּהּ. הֲרֵי זוֹ מִתְגַיֶּרֶת וְטוֹבֶלֶת כְּכָל הַגֵּרִים:

 כסף משנה  וכיצד דין ישראל וכו'. ברייתא ביבמות פרק החולץ (דף מ"ז:) ובכתה את אביה ואת אמה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ורבינו שלא כתב כן נראה שלא היתה נסחא שלו כן ועל כל פנים אפילו לפי נסחאותינו אין פירוש הברייתא שמותר לבא עליה מיד דהא בעינן להמתין שלשה חדשים וכמו שיתבאר בסמוך: וכן בוכה על דתה. שם (דף מ"ח) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש כלומר ולא ע''ז ר' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע''ז וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ופסק רבינו כרבי עקיבא: ומגדלת את צפרניה. שם פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא בועשתה את צפרניה אם פירושו תקוץ או תגדל ופסק כר' עקיבא שמפרש דהיינו תגדיל:

ו וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. חֹדֶשׁ שֶׁל [ב] בְּכִיָּה וּשְׁנֵי חֳדָשִׁים אַחֲרָיו. וְנוֹשְׂאָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. אִם לֹא חָפֵץ בָּהּ מְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וְאִם מְכָרָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יד) 'וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף'. [וְאִם מְכָרָהּ] אֵינָהּ מְכוּרָה וּמַחֲזִיר הַדָּמִים. וְכֵן אִם כְּבָשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְשֵׁם שִׁפְחָה מִשֶּׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יד) 'לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ' [ג] שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ:

 כסף משנה  וצריכה להמתין וכו'. שם ירח ימים ירח שלשים יום רשב''א אומר צ' יום ירח ל' ימים ל' ואח''כ ל' מתקיף לה רבינא אימא ירח ל' ימים ל' ואח''כ כי הני קשיא ואע''ג דלא פסקינן כרבינא משום דשום חד מהני תנאי לא ס''ל כוותיה מכל מקום מאחר דלדידיה בעי ק''כ יום פסקינן כרשב''א דאמר צ' יום דהא רבינא מודה דבעינן צ' והבו דלא להוסיף עלייהו ובר מן דין שלשה חדשים צריכה להמתין כדי להבחין בין זרע קדוש לשאינו קדוש. וא''ת הא שרינן ליה ביאה ראשונה מיד בלא הבחנה י''ל דאותו זרע נמי אינו קדוש דבנך הבא מן העכו''ם אינו קרוי בנך:

ז לֹא רָצְתָה לְהִתְגַּיֵּר מְגַלְגְּלִין עִמָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא רָצְתָה מְקַבֶּלֶת שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וּמְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וַהֲרֵי הִיא כְּכָל הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים. וְאֵינוֹ נוֹשְׂאָהּ שֶׁאָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרָה:

 כסף משנה  לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד כדאיתא פרק החולץ (דף מ"ח:) ונתבאר בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות עבדים:

ח נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר. וְאֵינוֹ בְּנוֹ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן הָעַכּוּ''ם. אֶלָּא בֵּית דִּין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעְתָּם. וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. אֲבָל אַבְשָׁלוֹם נוֹלַד מֵאַחַר הַנִּשּׂוּאִין. נִמְצֵאת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם מֵאִמּוֹ וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן. [ד] וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב יג-יג) 'דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ':

 כסף משנה  נתעברה מביאה ראשונה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתיו בפרק זה. ומ''ש אלא ב''ד מטבילין אותו. הוא כדאיתא פ''ק דכתובות (דף י"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירש''י אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר והא נמי הכי הוא דאין ולד זה בן הישראל כלל דבנך הבא מן העכו''ם אינו קרוי בנך ועוד יתבאר דין זה בתשלום פ''י מהלכות אלו בעזרת שוכן שמים: ומה שכתב ותמר וכו'. כך אמרו בפרק שני דסנהדרין (דף כ"א) וכתבתי המאמר בארוכה פרק זה:

ט יְפַת תֹּאַר שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהָנִיחַ עֲבוֹדָה זָרָה אַחַר הַשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הוֹרְגִין אוֹתָהּ. וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:

 כסף משנה  יפת תואר שלא וכו' וכן עיר שהשלימה וכו' שכל עכו''ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג. וצ''ע מנא ליה לרבינו דכל י''ב חדש מקיימין אותה ועודנה עובדת עבודה זרה דכי אמרינן בהחולץ דעבד שלא רצה למול מגלגלין עמו י''ב חדש היינו כשקבל עליו שבע מצות כנראה מדברי רבינו פ''א מהל' מילה:

י משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-ד) 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'. וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-טו) 'כָּכֶם כַּגֵּר'. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:

 כסף משנה  משה רבינו לא הנחיל וכו'. בסנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ט) א''ר יוחנן עכו''ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם. ומ''ש אבל אם לא רצה וכו'. הוא מאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו מקיימין גר תושב: וכן צוה וכו'. כבר כתבתי בסמוך דכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג: והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע''ז (דף ס"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע''כ ל''פ רבנן ור''מ אלא אי בעי שיקבל עליו ז' מצות או סגי בשלא לעבוד ע''ז אבל לכ''ע צריך שיקבל בפני ג' חברים: וכל המקבל עליו וכו'. שם (דף ס"ג) אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י''ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות לומר דהרי הוא כשאר עכו''ם דלא מעלין ולא מורידין כדאיתא פ''ב דע''ז ונתבאר בדברי רבינו בפרק [ד' מהל' רוצח וריש פ''י מהל' ע''ז] וזה כיון שקבל עליו למול ולא מל הרי הוא כמין האומות:

יא כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

 כסף משנה  כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ה) דלרבי אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. ומה שכתב והוא שיקבל וכו'. נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק תשיעי

א עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט-ד) 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ'. נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. * וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:

 ההראב"ד   וכן היה הדבר בכל העולם וכו' עד והוסיף תפלה לפנות היום. א''א כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר (ויצחק הוסיף תפלה אחרת) עכ''ל:

 כסף משנה  על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (דף נ"ו:) ת''ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע''ז וג''ע וש''ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ"ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת''ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע''ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני: והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב''ד א''א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב''ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז''ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר''פ תפלת השחר (דף כ"ו:). אמנם מ''ש ובמצרים נצטוה עמרם צ''ע היכי מייתי לה:

ב בֶּן נֹחַ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְהוּא שֶׁיַּעֲבֹד כְּדַרְכָּהּ. וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְכָל שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ אֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג אָסוּר בַּכּל. וְאֵין מְנִיחִין אוֹתוֹ לְהָקִים מַצֵּבָה. וְלֹא לִטַּע אֲשֵׁרָה. וְלֹא לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְנוֹי:

 כסף משנה  בן נח שעבד ע''ז וכו'. ברייתא בפ' ד' מיתות (דף נ"ו:) בע''ז דברים שב''ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהן אין ב''ד של ישראל ממיתין עליהם אין בן נח מוזהר עליהם וא''ר פפא דאתא למעוטי גיפוף ונישוק ופריך עלה גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה:

ג בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּכִנּוּי בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  בן נח שברך וכו'. בפ' ד' מיתות (דף נ"ו) ת''ר איש מה ת''ל איש לרבות את העכו''ם וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם זו ברכת השם א''ר יצחק נפחא לא נצרכה אלא לרבות הכינויין ואליבא דר''מ דתניא וכו' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת''ל איש כי יקלל אלהיו מ''מ דברי ר''מ וחכ''א על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה ופליגא דר' מיאשא דאמר רבי מיאשא בן נח שברך את השם בכינוי לרבנן חייב. ופירש''י ואליבא דר''מ מתוקמא דמחייב ישראל על הכינויין מהאי קרא ואתי איש איש להשוות עכו''ם וישראלים בכך. ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר''מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אע''ג דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו''ם חייב מיתה. ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ''ע למה:

ד בֶּן נֹחַ שֶׁהָרַג נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ עֵבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְכֵן אִם הָרַג טְרֵפָה אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וּנְתָנוֹ לִפְנֵי אֲרִי אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בָּרָעָב עַד שֶׁמֵּת. הוֹאִיל וְהֵמִית מִכָּל מָקוֹם נֶהֱרָג. * וְכֵן אִם הָרַג רוֹדֵף שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו נֶהֱרָג עָלָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל:

 ההראב"ד   וכן אם הרג כו' מה שאין כן בישראל. א''א קשיא ליה אבנר. עכ''ל:

 כסף משנה  בן נח שהרג וכו'. שם (דף נ"ז:) משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברים וכו' דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופסק רבינו כרבי ישמעאל משום דתנא דפליג עליה דריש מהאי קרא שמיתת בני נח בחנק ורבינו סובר שהוא בסייף וכמו שיתבאר בהלכות וממילא קם הלכתא כרבי ישמעאל: וכן אם הרג טריפה וכו': וכן אם הרג רודף וכו'. שם (דף נ"ז) אהא דתניא גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהם כלומר שאינו ממש גזל אלא דומה להן עכו''ם בעכו''ם ועכו''ם בישראל אסור וישראל בעכו''ם מותר אמרינן כיוצא בו דש''ד לא תני פירש''י משום דאין שפיכות דמים שאינו חייב לגמרי או מותר לגמרי וכו' אמר אביי אי משכחת דתניא ר' יונתן בן שאול היא דתניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו כלומר באחד מאיבריו של רודף כגון נקטע ידו או רגלו ולא הציל אלא הרגו נהרג עליו ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר''י ואביי ה''ק אי משכחת מאן דתני כיוצא בו דשפיכת דמים רבי יונתן היא דאשכחנא ליה דאיירי בהא אבל אה''נ דליכא מאן דפליג עליה. ועל מה שכתב רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב''ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר''י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ''ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב''ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע''כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואע''ג דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א''ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב''ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ''מ תמהני על הראב''ד למה בפ''א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב''ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי''ל שסמך על מ''ש כאן:

ה שֵׁשׁ עֲרָיוֹת אֲסוּרוֹת עַל בְּנֵי נֹחַ. הָאֵם. וְאֵשֶׁת הָאָב. וְאֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ. וְזָכוּר. וּבְהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב-כד) 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו' זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו. (בראשית ב-כד) 'וְאֶת אִמּוֹ' כְּמַשְׁמָעָהּ. (בראשית ב-כד) 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ' וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּזָכוּר. (בראשית ב-כד) 'וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' לְהוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵין הוּא וְהֵם בָּשָׂר אֶחָד. וְנֶאֱמַר (בראשית כ-יב) 'אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה':

 כסף משנה  שש עריות וכו'. שם (דף נ"ח) תניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אביו אחות אביו אמו אחות אמו כלומר וכ''ש אחותו מאביו או מאמו ר''ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וגו' יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד ושקלי וטרו בגמרא אביו זו אשת אביו ואימא אביו ממש היינו ודבק ולא בזכר אימא אשת אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו אימא לאחר מיתה וכו' אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו כלומר וליכא לאוקומה לאחר מיתת אביו דהיינו אשת אביו ומשני אמו מאנוסתו וסובר רבינו דכי אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדבר באשה משמע דוקא אשה ולא בזכר ומדלא קאמר ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ובתר הכי אמרינן לאקשויי לר' עקיבא תא שמע וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי מכלל דבת האם אסורה ותסברא אחותו הויא בת אחיו הואי וכיון דהכי הוא לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא אלא התם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאימא ואעפ''כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואע''ג דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב''ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר''מ הכי והתניא וכו' ופירש''י וכן התוס' דפריך מדתניא באותה ברייתא שבן נח מוזהר על אשת אביו וחמותו ומשני לא קשיא הא ר''מ אליבא דרבי אליעזר הא רבי מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא על כן יעזוב איש וגו' וכמו שכתבתי למעלה ופירש''י דהא דקתני דכל ערוה שב''ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא דכל מאי דיליף מהאי קרא היינו חייבי מיתות ומינייהו יליף לכל חייבי מיתות ומעתה ה''ל לרבינו לפסוק כר''מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב''ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר''מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ''ע:

ו בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל מְפֻתַּת אָבִיו וַאֲנוּסַת אָבִיו הֲרֵי הִיא אִמּוֹ מִכָּל מָקוֹם. וְחַיָּב עַל אֵשֶׁת אָבִיו אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. וְחַיָּב עַל הַזָּכוּר בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל וְעַל הַבְּהֵמָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. וְהוּא נֶהֱרָג לְבַדּוֹ וְאֵין הוֹרְגִין אֶת הַבְּהֵמָה. שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ בַּהֲרִיגַת בְּהֵמָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  וחייב על הזכור וכו'. שם (דף נ"ד:) ת''ר זכור לא עשו בו קטן כגדול בהמה עשו בה קטנה כגדולה ופירש רב ותניא כוותיה דהכי קאמר זכור לא עשו ביאה פחות מבן תשע כבן תשע שאינו חייב עליו עד שיהא בן ט' ואפשר לומר שכוונת רבינו להשוות בן נח לישראל בדין הזכור כשם שהשוה אותו בדין הבהמה. ומה שכתב וחייב על הזכור בין קטן בין גדול כלומר קטן מבן י''ג גדול בן י''ג או שאע''פ שבבהמה דינו שוה לשל ישראל בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב ואם זאת כוונתו צ''ע מהיכא מפיק לה: ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא:

ז אֵין בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְבַעְלָהּ. אֲבָל מְאֹרָסָה אוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ-ג) 'וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֶן נֹחַ שֶׁבָּא עַל בַּת נֹחַ. אֲבָל עַכּוּ''ם הַבָּא עַל הַיִּשְׂרְאֵלִית בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּב. וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה נִסְקָל עָלֶיהָ כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם בָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת עַכּוּ''ם חֲבֵרוֹ וְיֵהָרֵג בְּסַיִף:

 כסף משנה  אין בן נח חייב וכו'. שם (דף נ"ח:) מימרא דרבי אליעזר ומתרץ לה רבא דהכי קאמר עכו''ם שהערה באשת חבירו פטור ואיתא בההוא פירקא (דף נ"ז:) ת''ר איש איש לרבות את עכו''ם שמוזהרים על העריות כישראל והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זה ג''ע התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל וכו' למאי הלכתא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה כלומר ישראלית לדידהו לית להו דדיינינן כדינא דידן ופריך אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על נערה מאורסה נדון בסקילה על אשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א''א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן דתני ר' חנינא בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ופירש''י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו וסובר רבינו דכיון דבא על עריות ישראל מאיש איש דכתיב גבי ישראל הוא דנפקא לן הרי הוא כישראל להתחייב על ערות ישראל ולישנא דרבא נמי דיקא דאמר בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ולא קאמר שבא על הערוה דלשתמע אפי' ערות ישראל. אלא דקשה לי כשאמרו למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני שלא כדרכה. ויש לומר דעדיף טפי למימר דאתא להוסיף ערוה כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה מלאוקומי בשלא כדרכה. והוי יודע דלפום מאי דסבירא לי אין לך ערוה שלא יתחייב עליה בן נח שלא כדרכה אלא אשת חבירו לחוד והיינו דלא נקט בן נח שבא על עריות דידיה שלא כדרכה פטור אלא ודאי אשת חבירו דוקא ועוד אדמייתי התם באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה כלומר דכיון שאינה נהנית לא אתיא לאידבוקי ביה והשתא אינך עריות דלא סמיכי לודבק לא דרשינן בהו האי דרשא וממילא מחייב עלייהו שלא כדרכה נמי:

ח בֶּן נֹחַ שֶׁיִּחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ עַד שֶׁיִּפְשֹׁט הַדָּבָר וְיֹאמְרוּ לָהּ הָעָם זוֹ דְּבֵית עֶבֶד פְּלוֹנִי. וּמֵאֵימָתַי תַּחְזֹר לְהֶתֵּרָהּ מִשֶּׁיַּפְרִישֶׁנָּה מֵעַבְדּוֹ וְיִפְרַע רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק. וּמֵאֵימָתַי תִּהְיֶה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ כִּגְרוּשָׁה שֶׁלָּנוּ מִשֶּׁיּוֹצִיאֶנָּה מִבֵּיתוֹ וִישַׁלְּחֶנָּה לְעַצְמָהּ. אוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא הִיא מִתַּחַת רְשׁוּתוֹ וַתֵּלֶךְ לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם גֵּרוּשִׁין בִּכְתָב. וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּיִ בּוֹ לְבַד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הוּא אוֹ הִיא לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה פּוֹרְשִׁין:

 כסף משנה  בן נח שייחד שפחה לעבדו וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת אמר רב נחמן מדקרי לה דביתא דפלניא אימת התרתה אמר רב הונא משפרעה ראשה בשוק. ופירש רש''י מאימת חשיב מיוחדת לו מדרגיל למקרייה ליה בנות העיר. רביתא דפלניא ילדתו של פלוני עבד, מאימתי התרתה שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה. משתפרע ראשה בשוק שהיו רגילות אף העכו''ם הנשואות שלא לצאת בראש פרוע:

ט בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל הַגֵּזֶל. בֵּין שֶׁגָּזַל עַכּוּ''ם בֵּין שֶׁגָּזַל יִשְׂרָאֵל. וְאֶחָד הַגּוֹזֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן אוֹ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ אוֹ הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲפִלּוּ פּוֹעֵל שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. עַל הַכּל הוּא חַיָּב וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל גַּזְלָן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל. וְכֵן חַיָּב עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וּבֶן נֹחַ שֶׁגָּזַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וּבָא אַחֵר וּגְזָלָהּ מִמֶּנּוּ. שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ:

 כסף משנה  בן נח חייב על הגזל וכו'. ברייתא שם (דף נ"ז) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו''ם בעכו''ם ועכו''ם בישראל אסור וישראל בעכו''ם מותר ואמרו שם בגמרא דבדין הוא דליתני חייב אלא משום דבעי למיתני סיפא ישראל בעכו''ם מותר תנא רישא אסור. ופירש''י על הגזל כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהם שאינן ממש גזל אלא דומין להם עכ''ל. ומדקתני הכא וכן יפת תואר דמשמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון בין דנפשות בין בגזל בין גניבה ואע''פ שכתב רבינו או גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה דיפת תואר מסתמא גזל היא וכמו שפירש''י וגם שם איסור שבהם הוא גזל ולכך כתב רבינו או גונב נפש: ומ''ש או הכובש שכר שכיר וכו'. שם אהא דתניא וכן כיוצא בהם דבעי גמרא כיוצא בו דגזל מאי היא ואמרו דהיינו פועל בכרם ודחי אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כלומר וגזל הא תנא ליה רישא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה ודחי עכו''ם בעכו''ם כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא. ופירש''י עכו''ם בעכו''ם כיוצא בו בתמיה וגבי עכו''ם בעכו''ם מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולאו גזל ממש עכ''ל. אלא אמר רב לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר. ופירש''י דגזל לא הוי אלא כחוטף דבר מיד חבירו כלומר ולהכי קרי להא כיוצא בו: ומ''ש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו. כלומר שהוא הדין אם כבש שכר בהמתו או כליו דשכר שכיר לאו דוקא אלא כל כובש ממון שחייב גזל מיקרי בבני נח: ומ''ש רבינו מה שאין כן בישראל. נ''ל דהיינו שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר איכא ביה לאו דלא תעשוק שכר וגו' ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא וכמבואר בדברי רבינו פרק י''ב מהלכות שכירות: ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע''ז (דף ע"א:):

י וְכֵן חַיָּב עַל אֵבֶר מִן הַחַי וְעַל בָּשָׂר מִן הַחַי בְּכָל שֶׁהוּא. שֶׁלֹּא נִתְּנוּ הַשִּׁעוּרִין אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וּמֻתָּר הוּא בְּדָם מִן הַחַי:

 כסף משנה  ומותר הוא בדם מן החי. פרק ד' מיתות (דף נ"ט) תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ''ט דר' חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא אבר מן החי דשרצים הוא דאתא ומפרש לקמן מאי תלמודא כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלומר דדם שרצים לא הוזהרו ישראל עליו משום דם אלא משום שרץ כדאיתא בכריתות ופוסק רבינו הלכה כת''ק דאינו חייב על דם מן החי וכיון דההוא דמו איצטריך למישרי שרצים ובן נח לא נאסר בדם ממילא מותר אפילו לכתחלה בדם מן החי: כתב הראב''ד א''א ומן העוף. ועל מ''ש רבינו אבל העוף יראה לי וכו' כתב הראב''ד נראה לי שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ. ושתי ההשגות ענין אחד הם והוא שהראב''ד סבר דלא שני לן באבר מן החי בין בהמה וחיה ועוף בבני נח כי היכי דלא שאני לן בישראל כדאיתא בפרק גיד הנשה וכמו שאבאר אבל השרץ אין חייבים על אבר מן החי ממנו כמבואר בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ולכן לדעת הראב''ד צריך להגיה בדברי רבינו אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה או מן העוף אבל השרץ יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו ולפי הגהת הראב''ד קשה על דברי רבינו איך כתב אבל השרץ יראה לי דהא גמרא ערוכה היא בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ונ''ל טעם דברי רבינו גרסינן בפרק גיד הנשה (דף ק"א:) ת''ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורים דברי רבי יהודה ורבי אלעזר וחכ''א אינו נוהג אלא בטהורים רבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואמרינן בתר הכי אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד''ה מוזהר על הטמאים כטהורים תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד וכו' אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח מכלל דאסיר. ופירש''י אף אנן נמי תנינא במס' טהרות דבן נח מוזהר [על הטמאים] דהתם קאמר י''ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא אחת מהן. אכל אבר מן החי מעוף טמא קמיירי אינו סופג. ודעת רבינו דרב שיזבי הכי מפרש למתני' דכולה בבן נח משתעי וה''ק אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים כלומר אין עונשין אותו ב''ד אבל איסורא מיהא איכא ואם שחטה ועדיין היא מפרכסת לא יצאה עדיין מידי אבר מן החי עד שתמות ואע''ג דבבן נח ליכא ספיגת ארבעים האי אינו סופג את הארבעים דנקט אשגרת לישן הוא כלומר אין ב''ד עונשין אותו וכיון דאוקמוה למתני' דטהרות דקתני אכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים בבן נח משמע ליה לרבינו דבן נח בעוף איסורא הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כדקתני אינו סופג את הארבעים כמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח לא שנא לן בין עוף טמא לטהור ומשום דר' מני בר פטיש אוקי התם מתני' דטהרות רישא דקתני אינו סופג את הארבעים בישראל וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה בבן נח ולדידיה נשאר דין העוף בבני נח על דין בהמה וחיה וכיון דליכא הכרע כמאן הלכתא לכך לא מלאו לבו של רבינו לפסוק סתם שאין בן נח נהרג על העוף אבל כתב יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו כך נ''ל להעמיד דברי רבינו. ואם תאמר והא בפרק ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא ואם איתא עוף נמי הוה ליה למעוטי. ויש לומר דכי ממעטינן התם שרצים היינו לומר דמותרים אפילו לכתחלה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אבר מן החי דידהו מכל מקום איסורא איכא כיון דלא אימעיטו מקרא:

יא * אֶחָד הָאֵבֶר אוֹ הַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַחַיָּה. * אֲבָל הָעוֹף יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנּוּ:

 ההראב"ד   אחד האבר ואחד הבשר כו'. א''א ומן העוף: אבל העוף יראה לי וכו'. א''א נ''ל שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ:

 כסף משנה  ומ''ש אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה וכו'. יתבאר בסמוך מהיכא נפקא ליה ומ''מ ק''ל דבפ' גיד הנשה (דף ק"ב:) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש דאר''י בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבר אלא משום בשר בשדה טריפה ולריש לקיש חייב עליו משום אבר מן החי ורבינו בפרק ד' ופרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פוסק כר''י דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה והא ודאי בני נח לא הוזהרו על הטריפה והיאך כתב כאן דבן נח נהרג עליו וצ''ע:

יב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי הַסִּימָנִין. כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת אֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִמֶּנָּה אֲסוּרִין לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי:

 כסף משנה  השוחט את הבהמה וכו'. בחולין פרק העור והרוטב (דף קכ"א) תני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפשר שעל ברייתא זו סמך רבינו כשכתב בבא שקודם זו שבשר הפורש מן החי אסור לבני נח ומכל מקום צריך עיון במה שכתבתי שם:

יג כָּל שֶׁאָסוּר עַל יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר עַל בְּנֵי נֹחַ. וְיֵשׁ שֶׁבְּנֵי נֹחַ חַיָּבִין וְלֹא יִשְׂרָאֵל. שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וּמִשּׁוּם בָּשָׂר מִן הַחַי. וְאֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בָּהּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי סִימָנִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי:

 כסף משנה  כל שאסור וכו'. כוונת רבינו לומר דשני דברים אסורים לבני נח ומותרים לישראל, אחד שישראל אין חייבין משום אבר מן החי אלא בטהורים ובני נח בין טהורים בין טמאים, שני שישראל כיון שנשחטה בבהמה רוב שנים אין בה משום אבר מן החי ואילו לבני נח כל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי וכבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דתנאי באם אבר מן החי נוהג אף בטמאים ורבינו פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כרבנן דאינו נוהג אלא בטהורים והיינו לישראל אבל לבני נח כבר כתבתי בזה הפרק מימרא דרב גידל אמר רב דאמר דלבני נח כ''ע מודו דמוזהר על הטמאים כטהורים והדין השני ג''כ כבר כתבתי בבבא שקודם זו תני רב אושעיא שאבר ובשר הפורשים ממפרכסת ששחט בה רוב שנים שאסור לבני נח משום אבר מן החי. אך ק''ל שרבינו כותב דין זה סתם ולא מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואילו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד עכו''ם ואחד ישראל אינו אסור עליהם משום אבר מן החי ובפרק השוחט (דף ל"ג:) איכא מ''ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ואסיקנא התם תניא דלא כוותיה אחד עכו''ם ואחד ישראל מותרים בו ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש חילוק זה וצ''ע: אחר כך מצאתי להרשב''א שכתב בתורת הבית וז''ל לזמן עכו''ם על בני מעים אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי עכו''ם בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את העכו''ם ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע''פ שהרמב''ם לא כתב כן שהוא פסק בספר שופטים דלישראל שרי ולעכו''ם אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בפרק העור והרוטב עכ''ל:

יד וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:

 כסף משנה  וכיצד מצווין הן על הדינין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (דף נ"ו:) כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח ומפרש רבינו שאין מצות דינין בבני נח אלא להושיב דיינים לדון בשש מצות שלהם. אבל הרמב''ן בפירוש התורה בפרשת וישלח כתב שהדיינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינה להושיב דיינים בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אינם נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה וכך דרך הגמרא בסנהדרין עכ''ל. ולשון הגמרא יש בו פנים גם לרבינו ואין להאריך: ועל מ''ש רבינו ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם וכו' השיג הרמב''ן בפרשה עיין שם: ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג: ומ''ש בסייף. הוא שם פלוגתא דתנאי שברייתא אחת אומרת בסייף וברייתא אחרת אומרת בחנק ופסק רבינו כמ''ד בסייף משום דסוגיין דגמרא כוותיה ריהטא דכי שקלינן וטרינן אבן נח שבא על עריות ישראל אמרינן אבל א''א בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על א''א נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א''א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דבין סתם גמרא בין רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כמ''ד בסייף ופרק ארבע מיתות בדוכתי אחריני ובפרק בן סורר נמי אוקימנא לרבי שמעון כמ''ד בחנק ולרבנן כמ''ד בסייף והא ודאי כדרבנן נקטינן: ובן נח וכו'. שם אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב ופירש''י מפי איש ע''י דיין איש או עד איש עכ''ל. ושיעור לשון הברייתא כך הוא בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק עשירי

א בֶּן נֹחַ שֶׁשָּׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹתָיו פָּטוּר מִכְּלוּם. חוּץ מֵרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְאֵין לוֹ עִיר מִקְלָט. אֲבָל בָּתֵּי דִּינֵיהֶן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשָׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹת וְעָבַר בְּלֹא כַּוָּנָה. כְּגוֹן שֶׁבָּעַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְדִמָּה שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ פְּנוּיָה. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ. וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג. הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג. וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד:

 כסף משנה  בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא במ''ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב''ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ''ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ''ע: במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו''ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע''ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס''ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד:

ב בֶּן נֹחַ שֶׁאֲנָסוֹ אַנָּס לַעֲבֹר עַל אַחַת מִמִּצְוֹתָיו. מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר. אֲפִלּוּ נֶאֱנַס לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עוֹבֵד. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם אֵין עוֹנְשִׁין מֵהֶן לֹא קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְוֹת:

 כסף משנה  בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס''פ בן סורר (דף ע"ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א''ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר:

ג בֶּן נֹחַ שֶׁנִּתְגַּיֵּר וּמָל וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ רָצָה לַחְזֹר מֵאַחֲרֵי ה' וְלִהְיוֹת גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֶלָּא יִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אוֹ יֵהָרֵג. וְאִם הָיָה קָטָן כְּשֶׁהִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין. יָכוֹל לִמְחוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא מִחָה בִּשְׁעָתוֹ שׁוּב אֵינוֹ מוֹחֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק. לְפִיכָךְ אִם בָּא יִשְׂרָאֵל עַל קְטַנָּה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בֵּית דִּין. כֶּסֶף כְּתֻבָּתָהּ אוֹ קְנָס אוֹנֵס אוֹ מְפַתֶּה יִהְיֶה הַכּל תַּחַת יַד בֵּית דִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְלֹא תִּמְחֶה בַּגֵּרוּת. שֶׁמָּא תִּטּל וְתַגְדִּיל וְתִמְחֶה וְנִמְצֵאת זוֹ אוֹכֶלֶת בְּגֵיוּתָהּ מָעוֹת שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת בָּהֶן אֶלָּא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: ואם היה קטן וכו'. בפ''ק דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב''ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב''ד מצווים לחזר ולמול את העכו''ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב''ד מעצמן מהני. ועל דעת ב''ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ''ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב''ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר''ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ''כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: ומ''ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא:

ד בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם אוֹ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהָרַג חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּיֵּר. פָּטוּר. הָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּר חַיָּב וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ עַל בֶּן יִשְׂרָאֵל. וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ:

 כסף משנה  בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (דף ע"א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח''כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א''א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש''י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ''ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א''א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע''ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ''ל: ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א''א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ''ע:

ה כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל מִיתַת בְּנֵי נֹחַ בְּסַיִף. אֶלָּא אִם בָּעַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה יִסָּקֵל. וְאִם בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה קֹדֶם שֶׁתִּבָּעֵל יֵחָנֵק:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח:

ו מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֲסוּרִין בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת אִילָן בִּלְבַד. וְאֵין נֶהֱרָגִין עֲלֵיהֶן. וְעַכּוּ''ם שֶׁהִכָּה יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ חָבַל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אֵינוֹ נֶהֱרָג:

 כסף משנה  מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף נ"ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע''ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא''כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ''ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס''ל דאסורין הן בכלאים אע''פ שאין נהרגין עליהם: ועכו''ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר ר' חנינא עכו''ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע''פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע''פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא:

ז הַמִּילָה נִצְטַוָּה בָּהּ אַבְרָהָם וְזַרְעוֹ בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז-ט) 'אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ'. יָצָא זַרְעוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע'. וְיָצָא עֵשָׂו שֶׁהֲרֵי יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית כח-ד) 'וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ'. מִכְלַל שֶׁהוּא לְבַדּוֹ זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הַמַּחֲזִיק בְּדָתוֹ וּבְדַרְכּוֹ הַיְשָׁרָה. וְהֵם הַמְחֻיָּבִין בְּמִילָה:

ח אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבְּנֵי קְטוּרָה שֶׁהֵם זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁבָּא אַחַר יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק חַיָּבִין בְּמִילָה. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ הַיּוֹם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּבְנֵי קְטוּרָה יִתְחַיְּבוּ הַכּל בְּמִילָה בַּשְּׁמִינִי. וְאֵין נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ:

 כסף משנה  (ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר''י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך כתב שהואיל ונתערבו היום וכו':

ט עַכּוּ''ם שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁבַת אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחל אִם עֲשָׂאָהוּ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן. אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְוֹת. אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר. מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה. אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג:

 כסף משנה  עכו''ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ"ט) אמר רבי יוחנן עכו''ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו''ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ''ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: וכן עכו''ם ששבת וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר ריש לקיש עכו''ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש''י עכו''ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע''ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. ומ''ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע''ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ''ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו''ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה''ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ''ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ''ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ''ל לדעת רבינו:

י בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ''ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ''ם:

 כסף משנה  נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק''ו מהעכו''ם שמקבלין אותה מהם כמ''ש רבינו בסמוך. ומ''ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ"א:) אמרינן דבין ר''מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו''ם אלא דלר''מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר''י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע''ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע''ז (דף ס"ד ס"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע''ז א''ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע''ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: אבל העכו''ם וכו'. בבתרא פ''ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה''ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה''ע יהבינהו ומ''מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה''ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א''ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע''פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ''ע:

יא חַיָּבִין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת שׁוֹפְטִים לְאֵלּוּ הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים לָדוּן לָהֶן עַל פִּי מִשְׁפָּטִים אֵלּוּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת הָעוֹלָם. אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁיַּעֲמִידוּ שׁוֹפְטֵיהֶם מֵהֶן מַעֲמִידִין. וְאִם רָאוּ שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶן מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲמִידִין:

יב שְׁנֵי עַכּוּ''ם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְרָצוּ שְׁנֵיהֶן לָדוּן דִּין תּוֹרָה דָּנִין. הָאֶחָד רוֹצֶה וְהָאֶחָד אֵינוֹ רוֹצֶה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לָדוּן אֶלָּא בְּדִינֵיהֶן. הָיָה יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם אִם יֵשׁ זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵיהֶן דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם. וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ דִּינֵיכֶם. וְאִם יֵשׁ זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵינוּ דָּנִין לוֹ דִּין תּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ דִּינֵינוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כֵּן לְגֵר תּוֹשָׁב אֶלָּא לְעוֹלָם דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹהֲגִין עִם גֵּרֵי תּוֹשָׁב בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כא) 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ'. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם בְּעַכּוּ''ם לֹא בְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲפִלּוּ הָעַכּוּ''ם צִוּוּ חֲכָמִים לְבַקֵּר חוֹלֵיהֶם וְלִקְבֹּר מֵתֵיהֶם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל וּלְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. הֲרֵי נֶאֱמַר (תהילים קמה-ט) 'טוֹב ה' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'. וְנֶאֱמַר (משלי ג-יז) 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם':

 כסף משנה  היה ישראל ועכו''ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב''ק (דף קי"ג) ישראל ועכו''ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (דף ס"ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו''ם שלא קבל עליו שבע מצות: אפילו עכו''ם וכו'. ברייתא שם (דף ס"א) ופירש''י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר''ן דלישנא לאו דוקא דה''ה כשמצאו מתי עכו''ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ''מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק אחד עשר

א  א הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-ג) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ' וְגוֹ' (דברים ל-ד) 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם' וְגוֹ' (דברים ל-ה) 'וֶהֱבִיאֲךָ ה''. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים. אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד-יז) 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה' זֶה דָּוִד. (במדבר כד-יז) 'אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד-יז) 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' זֶה דָּוִד. (במדבר כד-יז) 'וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד-יז) 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב' זֶה דָּוִד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח-ב) 'וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל' (במדבר כד-יז) 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (זכריה ט-י) 'וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם'. (במדבר כד-יח) 'וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה' זֶה דָּוִד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח-יד) 'וַתְּהִי אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים' וְגוֹ'. (במדבר כד-יח) 'וְהָיָה יְרֵשָׁה' וְגוֹ' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א-כא) 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן' וְגוֹ':

ב אַף בְּעָרֵי מִקְלָט הוּא אוֹמֵר (דברים יט-ח) 'אִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ' (דברים יט-ט) 'וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים' וְגוֹ'. וּמֵעוֹלָם לֹא הָיָה דָּבָר זֶה. וְלֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתֹהוּ. אֲבָל בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים אֵין הַדָּבָר צָרִיךְ רְאָיָה שֶׁכָּל הַסְּפָרִים מְלֵאִים בְּדָבָר זֶה:

ג * וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵין הַדָּבָר כָּךְ. שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה. וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא הַמֶּלֶךְ. וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. עַד שֶׁנֶּהֱרַג בַּעֲוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג נוֹדַע לָהֶם שֶׁאֵינוֹ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת. וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן. שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן :

 ההראב"ד   אל יעלה על דעתך וכו'. א''א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו:

 כסף משנה  (א-ג) המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב''ד א''א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב''ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צ"ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א''ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה''ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ''מ מה שכתב שר''ע היה נושא כליו צ''ע היכא מייתי לה:

ד וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שנים עשר

א * אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה (ישעיה יא-ו) 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' מָשָׁל וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי עַכּוּ''ם הַמְשׁוּלִים כִּזְאֵב וְנָמֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה-ו) 'זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם וְנָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם'. וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת. וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. אֶלָּא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא-ז) 'וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשָׁלִים. וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיָה מָשָׁל. וּמָה עִנְיָן רָמְזוּ בָּהֶן:

 ההראב"ד   אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו' עד משלים. א''א והלא כתוב בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ:

ב אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד. יֵרָאֶה מִפְּשׁוּטָן שֶׁל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבִּתְחִלַּת יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ תִּהְיֶה מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. וְשֶׁקֹּדֶם מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג יַעֲמֹד נָבִיא לְיַשֵּׁר יִשְׂרָאֵל וּלְהָכִין לִבָּם. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-כג) 'הִנֵּה אָנֹכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה' וְגוֹ'. וְאֵינוֹ בָּא לֹא לְטַמֵּא הַטָּהוֹר. וְלֹא לְטַהֵר הַטָּמֵא. וְלֹא לִפְסל אֲנָשִׁים שֶׁהֵם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת. וְלֹא לְהַכְשִׁיר מִי שֶׁהֻחְזְקוּ פְּסוּלִין. אֶלָּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-כד) 'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים'. וְיֵשׁ מִן הַחֲכָמִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ יָבוֹא אֵלִיָּהוּ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא יֵדַע אָדָם אֵיךְ יִהְיוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ. שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִין הֵן אֵצֶל הַנְּבִיאִים. גַּם הַחֲכָמִים אֵין לָהֶם קַבָּלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֶלָּא לְפִי הֶכְרֵעַ הַפְּסוּקִים. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לָהֶם מַחְלֹקֶת בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעַל כָּל פָּנִים אֵין סִדּוּר הֲוָיַת דְּבָרִים אֵלּוּ וְלֹא דִּקְדּוּקֵיהֶן עִקָּר בַּדָּת. וּלְעוֹלָם לֹא יִתְעַסֵּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמִּדְרָשׁוֹת הָאֲמוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְשִׂימֵם עִקָּר. שֶׁאֵין מְבִיאִין לֹא לִידֵי יִרְאָה וְלֹא לִידֵי אַהֲבָה. וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין. אָמְרוּ חֲכָמִים תִּפַּח רוּחָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים. אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ג בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. כְּשֶׁתִּתְיַשֵּׁב מַמְלַכְתּוֹ וְיִתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל. יִתְיַחֲסוּ כֻּלָּם עַל פִּיו בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-ג) 'וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר' וְגוֹ'. וּבְנֵי לֵוִי מְטַהֵר תְּחִלָּה וְאוֹמֵר זֶה מְיֻחָס כֹּהֵן וְזֶה מְיֻחָס לֵוִי. וְדוֹחֶה אֶת שֶׁאֵינָן מְיֻחָסִין לְיִשְׂרָאֵל. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (עזרא ב-סג) 'וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם' וְגוֹ' (עזרא ב-סג) 'עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים'. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁבְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְיַחֲסִין הַמֻּחְזָקִין וּמוֹדִיעִין הַמְיֻחָס. וְאֵינוֹ מְיַחֵס יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְשִׁבְטֵיהֶם. שֶׁמּוֹדִיעַ שֶׁזֶּה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי וְזֶה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי. אֲבָל אֵינוֹ אוֹמֵר עַל שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת זֶה מַמְזֵר וְזֶה עֶבֶד. שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה:

 כסף משנה  (ב-ג) אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (סנהדרין דף צ"א:): ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צ"ז:): ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא: הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ''ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח: סליקו הלכות מלכים בס''ד

ד לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ''ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה:

ה וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא-ט) 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים':

---

נִשְׁלְמוּ הִלְכוֹת מְלָכִים וְהַחִבּוּר כֻּלוֹ.
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בִּפְּרָטוֹ וּבִכְלָלוֹ: