השער לתכלית
מבוא
התעוררתי בס"ד לכתוב מספר עצות ומעט חידושים שראיתי בספרים, אשר לי הם מאד עזרו, ועוזרים עד היום בעבודת ה' בזמנים בהם אני מתעורר להיעזר בם, והַשְערתי היא שיועילו גם לאחרים הרוצים להתחדש, להתעלות ולהתחזק.
הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ב' עמ' 19 ובעמ' 34 אותה בחינה של הנהגה, רק במדרגה גבוהה יותר. ראה לנכון ללמד אותנו אחד מאופני הנהגתו יתברך עמנו, ובכך לתת לנו כלים לעמידה בנסיונות רבים, והנה תמצית מדבריו:
בתחילת כל עבודה רוחנית אמיתית, ה' מאיר לאדם, מקרבו ומעמידו בפני גילויים מופלאים של מדת חסדו יתברך, מציאות מאוד מוכרת ל'בעלי תשובה'
לאו דוקא שהיה חילוני. , ולאחר זמן, הוא נוטל אותם ממנו, על מנת שיוכל לחזור אליהם בכחות עצמו, כדי להגדיל שכרו.
מצינו בחז"ל
תלמוד בבלי מסכת נדה דף (ל:) , "לְמה הוולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה".
טעם הדבר הוא כנ"ל, כדי שיוכל לחזור לאותה מדרגה ולאותם
מתנות ע"י בחירתו, וזאת כדי להגדיל שכרו.
זו גם היתה הנהגת ה' יתברך עם עם ישראל ביציאת מצרים, בתחילה באו לידי גילויים עצומים ע"י ניסי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שנאמר: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ולאחר מכן היו צריכים לעבודת ימי ספירת העומר כדי שישובו ע"י בחירתם לדרגת אותם הגילויים כהכנה למתן תורה.
יש הממשילים הנהגה זו לתינוק בשלבי התפתחותו הראשוניים, בתחילה התינוק מנסה ללכת בכחות עצמו, אביו מושיט לו יד לעזרה, וכך עובר את רוב ככל המכשולים הנקלעים בדרכו. לאחר זמן, שהאב רואה שהתינוק מתחיל להתמודד בכחות עצמו, בהדרגה הוא מסיר את עזרתו ממנו, ואז מתחילות ה'נפילות'. האב יודע שיש 'נפילות' שבהן מוטב שלא לעזור לילד בגלוי, כדי שלא לפגוע בו ולעכב את בנייתו והכנתו לחיים.
ברור לכל בר דעת, שאין אוהב את בנו יותר מאביו, וכל הנהגותיו רק לטובת בנו, למרות שהבן
נראה סובל, בוכה, כועס ומתלונן.
כך ה'בעל תשובה', על פי רוב, בתחילת דרכו רואה בגלוי את השגחת ה' עליו במצבים השונים, בין לטוב בין למוטב, ומרגיש בחוש את ה' ואת רחמיו. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלעילא' - התעוררותו והתחזקותו בעבודת ה' נתנה לו משמים במתנה.
אולם חייבים לדעת שהנהגת 'אתערותא דלעילא' היא זמנית בלבד, בבחינת מתנה, ולא שייכת למדרגתו. שהרי בכחות עצמו, ללא אחיזת ה' את ידו בדרכו החדשה, סיכויו לחזור בתשובה קלושים, וכפי שנאמר ביחס לכל הדרגות במלחמת היצר, וכל שכן בתחילת העבודה: "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו"
קדושין (ל:) , וללא 'דעת תורה' והדרכה נכונה בהנהגת ה', הנפילה הרוחנית כמעט בלתי נמנעת. ועוד, שהרי בחוקים הרוחניים 'עבירה גוררת עבירה' ומצבו של החוטא הולך ומחמיר, איך תיתכן התשובה ללא סייעתא דשמיא מיוחדת?
אך לאחר שהאדם הסתגל למציאות הרוחנית החדשה וכבר הולך בכחות עצמו, מתחילה הנהגה של 'הסתר פנים', כלומר מציאות, שבה עזרת ה' והשגחתו לטובה, קיימת אמנם בשלמות, אך היא נסתרת. הנהגה זו נקראת 'אתערותא דלתתא' - ההתעוררות מהתחתונים, כלומר תחילה הוא צריך לעורר את רצונו לקדושה, ורק לאחר מכן יקבל את עזרתו יתברך, וכפי שנאמר
שה"ש רבה ה'. : "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם, שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".
'אתערותא דלתתא' היא מציאות של 'הסתר פנים', והעבודה בזמן זה דורשת מהאדם התאמצות יתר בקיום תורה ומצוות
באמונה, יותר מאשר נדרש ממנו בהנהגת 'אתערותא דלעילא', וכן יותר שימוש בכח בחירתו, ופחות קבלת מתנות חינם
בגלוי.
תדע, לעולם יעברו על האדם ימי 'עליה' וימי 'ירידה' לסרוגין, רק שבכח בחירתנו לקצר את משך זמן 'ימי הירידה' או להאריך את משך זמן 'ימי העליה', אולם הזמן העיקרי לעליה רוחנית, תיקון המדות וצבירת הרווחים הגדולים, הם 'ימי הירידה'.
ביאור העניין:
תיקון המדות ב'ימי הירידה' נחוץ לעליה משום שבזמן הנסיונות והקשיים, החסרונות צפים ועולים וניכרות המדות הטעונות תיקון. למשל: רק מי ש'נפל' בכעס ידע שהוא נגוע ב'מחלת הגאווה'
"יסוד האש ממנו נמשכת הגאווה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאווה והכעס מדה אחת הם" (שערי קדושה). ויעשה כל מאמץ 'להֵירפא'.
ולגבי הקשר בין
הרווחים הגדולים ל'ימי הירידה', יתבאר ע"פ הכלל המובא בחז"ל: 'לפום צערא אגרא' - כגודל הצער וקושי ההתגברות על הנסיונות, כך גודל השכר.
צריך מאוד להתחזק בזמן אמת לא ללכת שולל אחר היצר, שהרי בכח הנסיונות השונים לתת הרגשה מוטעית של התרחקות ושנאה, אם כי האמת היא, שהכל מאהבה ולטובה כמו שנאמר בתורה
דברים ח' ה'. : "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
העצה הנכונה מפי הצדיקים, בפרט בעיתים של הסתר, להתחזק בדברי חז"ל הקדושים באמונה, שכל מה שה' עושה הוא רק מאהבתו אותנו, להגדיל שכרנו בזה ובבא. ודיינו אם נצליח להגיע לדרגת אמונה מוחשית בזמנים הכואבים, שה' יתברך חפץ רק בטובתנו, כשם שאנו מרגישים בטיפול רפואי כואב בבית מרפא
לקמן יתבארו הדברים יותר. .
אסור להיות 'זקן' בעבודת ה'
התמודדות נוספת, מאוד משמעותית ובעלת השלכות מרחיקות לכת, המכונה 'זיקנה רוחנית' או 'מצוות אנשים מלומדה', פוגשת רבים
למעט, כאלה שהיו שקועים ראשם ורובם בתורה, מוסר והתחזקות. מעובדי ה' ומ'בעלי התשובה' בשלב מסוים בחייהם הרוחניים, כלומר רבים מהם מוצאים את עצמם במסלול של שיגרה המלווה בהרגשה חזקה של יבשות וחוסר סיפוק בעבודת ה', אשר ממלאה כל פינה בחייהם.
תופעה זו לא רק שאינה פוסחת על 'הבעלי תשובה', אלא, אפילו פוגעת בהם קשה מכולם, שהרי היו רגילים הם לעבוד את ה' בחיות והתרגשות יום יומית, בהשגחה פרטית ודבקות, והשינוי הקיצוני להנהגה של יובש והתקררות יוצר בהם מפחי נפש גדולים, ובשלב מסוים מתגנבת ללבם הרגשה שימי החושך וההסתר אינם עתידים להפסק וחוסר הטעם והיבשות בעבודת ה' הולך ומתחזק.
בשלב זה נורת אזהרה חמורה נדלקת והתייחסות מיוחדת מתבקשת בדחיפות
יש 'בעלי תשובה' בחורים ואברכים שעדיין לא התעוררו להבין את מצבם, שהרי ללא התבוננות, הירידה לא תמיד תהיה ניכרת. .
'בעל תשובה' מכונה 'מהפכן', כינוי המתאים לשינויים הקיצוניים שבחר לעשות באורח חייו, ובעיקר בשל היציאה מחיי הפקרות לחיי משמעת עצמית ואמונה, ועליו אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"
ברכות (לד:) , שהרי טעמו את טעם החטא ופרשו.
מעלתם הגדולה, ה'מהפכן' שבכל אחד ואחד, היא הסיבה ש'בעלי התשובה' לא יוכלו להשלים עם הרגשת חוסר הסיפוק ועם היבשות הנ"ל, בפרט לאחר ההתמודדויות הנשנות שעברו במסירות נפשם בכל כחם ומרצם לפרוש מחיי חטא, ולא זו בלבד שלא ניכרת התקדמותם, אלא אף חשים הם התדרדרות ונסיגה לאחור.
לפיכך לא ינום ולא ישן ה'בעל תשובה' עד שימצא רפואה ומזור לנפשו.
'אין חדש תחת השמש' אמר שלמה המלך, 'מחלת הזיקנה', חוסר הסיפוק והיבשות בקיום תורה ומצוות היא תופעה מוכרת עוד מדורי דורות, ונחשבת לאחת מהנסיונות הקשים ביותר של
כל עולם התורה מאז ומעולם, ועליה התריע הנביא ישעיה
כט' יג'. : "וַיאמֶר אֲדנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אתִי
מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".
בדורנו ניכר נגע זה במיוחד, שהרי הקושי להגיע לפנים הלב ואל ההרגש, קשה עשרות מונים מדורות עברו
עיין 'מכתב מאליהו' ה' 223 'לבן של ראשונים'. וככל שמתרחקים ממעמד הר סיני ומחורבן בית המקדש, מתרחק גם ה"וידעת"- ידיעת רצון ה' וחכמת התורה, מה"והשבות אל לבבך"- לעשות בשמחה, בהרגשת הלב פנימית את רצון ה' בכוונה לשם שמים
עיין ''מכתב מאליהו' ב' 77. .
למשל, בדורות עברו היה קל יותר, ע"י תורה ומצוות, להגיע לאמונה ובטחון, למדות טובות ולמדרגת 'לשמה', אולם בדורנו, בדור 'עיקבתא דמשיחא', בדור 'העקב' המתחכך תדיר בעפר, וכמעט נטול הרגשה רוחנית, שהוא האבר הרחוק ביותר מה'ראש' - דור מקבלי התורה, עבודת החדרת והפנמת הידיעות קשה שבעתיים, ואם כבר רואים תוצאות, מזעריות הן. לא לחינם מתאר הנביא יחזקאל
יא' יט'. את 'לב' הדור האחרון, 'לב האבן': "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרתִי
לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר".
בדרך כלל מסלול החולים במחלת 'הזקנה בעבודת השם' מתפצל לשניים:
מסלול 'עליה'ומסלול 'ירידה':
'לרדת' פרושו, להיכנע ולהשלים עם מציאות רוחנית של 'מצות אנשים מלומדה', ואת כל המרץ והכחות אפשר שיפנה לחיפוש אתגרים והנאות בתחומים גשמים. ואם זה אדם שזכה להיות אברך,
אפשר שיפרוש מחיי 'אברך' לחפש אתגרים וסיפוקים חילופיים, כגון להיות 'מלמד' או 'מרצה', לאחר שהשקיט את מצפונו בטענה של זיכוי הרבים או קשיי פרנסה
אך ודאי כל מקרה לגופו של עניין. .
'לעלות' פרושו, להבין ולהכיר 'במחלת הזקנה', לדרוש ברופאים וברפואות, להאמין שאפשר להירפא ושתכלית כל ריחוק וירידה היא עליה והתגברות.
רבים, ללא הדרכה והכוונה נכונה בוחרים את 'מסלול הירידה' בחושבם, שזהו 'מסלול העליה', שהרי מסלול זה מציע, לכאורה שילוב החומר עם הרוח.
אך אלה המחוברים למדריכים אמיתיים ולדעת תורה יבחרו את 'מסלול העלייה' וימסרו נפשם
לחפש עצות איך לצאת ממצב 'מיתה' ל'חיים' אמיתיים,
וכמובןצריך זהירות רבה להתחבר לדעת תורה אמיתית ולהרבות בתפילה.
שמעתי מאחד מוותיקי מדריכי בעלי התשובה כיום, עצה לרפואת מחלת 'מצות אנשים מלומדה' בדורנו והיא, שכל 'חולה' יחפש
לעצמו על פי נטיותיו תחום התעניינות תורני מסוים, להתמקצע ולהתמחות בו בצורה שלמה, ובכח אותה התמחות להחיות אצלו את כל עבודת ה'. כגון: להיות בקי בנביא, או ברש"י על התורה, או בהלכה פסוקה, או בענייני מוסר וכד', בבחינת 'תל-פיות' שכל הפיות פונות אליו.
הרב דסלר זצ"ל גם מגלה דעתו בנושא וזו עצתו
'מכתב מאליהו' ג' 138. : "גדולי
המוסר והחסידות בדורות האחרונים גילו צורך מיוחד בלימודים של
עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות:
לימוד המוסר, עבודת התפילה והתעמקות בדרכי העבודה. כי בדורנו, כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת, אלא מוכרחים להתחיל מבפנים – לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפילה
עם פנימיות.
כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות, נטעה את עצמנו במעשים חיצוניים גרידא ללא תקנה ח"ו,
אם לא נשתדל בכל כחותינו בדרכי קניין הפנימיות.
ה' יתברך יסייענו ויפתח את לבבנו לעבדו באמת".
הזוהר הקדוש מוסיף ומגלה לנו ש
ההרפואה המיוחדת לדורנו להירפא ממחלת 'היובש' בדור 'עיקבתא דמשיחא' היא:
לימוד פנימיות התורה, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו "וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא): "...קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. [קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכם לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם]. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". [וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ'): "קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה). אבל השכינה אומרת: "מה אקרא" . כלומר: "אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל "שכל בשר חציר", כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר. כלומר שעושים המצוות בלי דעת כמו בהמות. "וכל חסדו כציץ השדה", כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים. כלומר, שאין כוונתם במצוות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצוות]. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין - [ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כוונה הרצויה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם]. בההוא זמנא רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. [בעת ההיא נאמר על הדור: "רוח הולך ולא ישוב להעולם, דהיינו רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב: "ומלאה הארץ דעה את ה' " - הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם]. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה - [אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה]. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא - [אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם...] (עיין 'בהקדמה לספר הזוהר' של בעל 'הסולם' סעיף סט'). .
ואולי זוהי הסיבה שבדורנו התחזקה המודעות וההתקרבות לתורת החסידות וכן לכתבי הרמח"ל הקדוש ול'חכמת האמת' המרווים כל נפש צמאה ועייפה, אשר בכחם וסגולתם להחזיר לאדם את החיות בעבודת ה', לחדש את הקשר עם בורא עולם ולהביא את האדם
להשתוקק למדרגת 'לשמה'.
החטאת המטרה
שאיפתי ותקוותי בחיבור זה לגבש בסיעתא דשמיא '
תבנית' ל'עבודה השלמה', מהשורש עד סוף כל המדרגות - התכלית הסופית. הכוללת בתוכה גם 'רפואות' אמיתיות,
עצות לכל המדרגות, ע"פ גדולי 'הרופאים' - צדיקי הדורות. וכל אחד
ממקומו האישי וממדרגתו, יקח עצות, חיזוקים ורפואות ויניח בתוך 'התבנית'.
כולי תקווה ותפילה שלא תצא תקלה על ידי.
ראשית, חשוב בכל מלחמה לדעת את האויב וכלי נשקו. נשקו היעיל ביותר של יצר הרע הוא 'כח המדמה'.
אפילו אדם ירא שמים עם כוונות אמיתיות להתחזקות, אם אינו מחובר לדעת תורה אמיתית, רוב הסיכויים שילך שולל אחר 'כח המדמה' לתכלית ולמטרות כוזבות שליליות, שידמו לו כאמיתיות.
כמו משל 'העגלון והזמיר': העגלון האישי של המלך הוזעק ביום בהיר אחד בדחיפות לארמון המלך למשימה והסעה חשאית, המטרה 'הזמיר'. המלך שמע על ציפור נדירה הנקראת 'זמיר', אשר נמצאה במרחק כשלושה ימי נסיעה מהארמון, ומוצאת למכירה באחת החנויות לבעלי חיים בעיר פלונית. מיד יצאו העגלון והמלך למסע, ולאחר שלושה ימי נסיעה בדרך עקלקלה וקשה, הגיעו ליעדם, רכשו את הציפור הנדירה בסכום עתק, ושמחת המלך הרקיעה שחקים. העגלון התמים, שאינו מבין כלל בציפורים, הבין לתומו, שאם המלך השקיע הון רב ומאמץ גדול כל כך להביא את הציפור לשולחן המלכות, אין שום ספק שטעמה של הציפור כטעם גן עדן. חזר העגלון לביתו וסיפר לאשתו על הציפור הנדירה, והחליטו שכדאי ומשתלם לחסוך פרוטה לפרוטה, כדי
לטעום את טעמה המיוחד של ציפור 'הזמיר', ולפחות פעם אחת בחיים ליהנות כמו מלכים. וכך התחילו העגלון ובת זוגתו לחסוך פרוטה לפרוטה, וכעבור שנים של יגיעה, הגיעו לסכום הרצוי.
העגלון חזר על אותו מסע מפרך ולאותה חנות, רכש את 'הזמיר' והזדרז חזרה לביתו, אשתו מיהרה להסיק את התנור, תיבלה את הציפור, ולאחר שנראה שהמאכל מוכן, הגישה את 'מעדן המלכים' לבעלה. העגלון, כולו התרגשות, ניגש לאכול את המעדן, ובטעימה הראשונה, הקיא את נשמתו. מבולבל וכועס רץ לארמון המלך להתריס על ה'שקר הגדול', המלך שמע את כל הסיפור, ולא ידע אם לבכות או לצחוק, בעדינות ניסה המלך לגלות לעגלון את טעותו, שהיחודיות של 'הזמיר' הוא קולה הערב והנדיר ולא טעם בשרה, כעסו של העגלון הומר
לצער החמצה, ורק אז הבין שכל טרחתו ויגיעתו היו לריק ושהוא בעצם 'פיספס' את התכלית.
הנמשל ברור, חז"ל אומרים 'אדם לעמל יולד', ו"עדיף" שהעמל יהיה ליעד הנכון
. כל אדם צריך לברר לעצמו, כמובן על פי התורה הקדושה, ועל פי העמלים בה - מה היעד הסופי, וכן אלו יעדים משניים יש בדרך ליעד הסופי. והחשוב מכל, לא להסיח את הדעת כלל מאותו יעד, בבחינת "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהרי זמננו בעולם הזה מוגבל, ולא שייך שנעמול לשווא ליעדים מדומים.
בעיקר בדורנו, רב הבלבול והספק היכן להשקיע את היגיעה ואת הזמן היקר של חיינו 'אם בגבורות שמונים שנה'. לכן מדגיש הרמח"ל הקדוש, מיד בתחילת ספרו 'מסילת ישרים': ש"
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
דורנו מאופיין כדור 'עיקבתא דמשיחא', דור, שברור האמת בו קשה כפל כפליים. לדוגמא: באחת הנבואות המיוחסות לדורנו נאמר הפסוק "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת..."
ישעיה נט' טו'. .
מבארת הגמרא
סנהדרין צז'. : "אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים, והולכת לה".
מפרש ה'אורח מישרים' לא שהאמת לא תהיה קיימת בעולם, אלא שיהיו בעולם הרבה כתות,
שכל אחת תאמר, שרק אצלה האמת וכל השאר שקר, ולכן לא ידעו מהי אכן האמת באמת.
זאת ועוד, שאי אפשר להתעלם מפרוש רבינו חיים בן עטר זצק"ל בספרו 'אור החיים'
שמות ג' ח'. בדבריו המפורסמים על דורות הגאולה, ועל המציאות של חמישים שערי טומאה, מציאות של הסתר וטומאה שמעולם לא היתה, ואפילו בגלות מצרים שהיתה טומאה נוראה, לא עברה את שער הארבעים ותשעה. "כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בחמישים שערי טומאה..."
עוד סיבה לקושי ולבלבול, שהרי אנו נמצאים בעיצומה של התגשמות נבואת 'קיבוץ הגלויות', קיבוץ 'הזרמים' השונים ביהדות, קיבוץ העדות השונות מכל קצוות תבל, ובמרכזה תנועת התשובה ההמונית, ומיעוט ההדרכה.
הנתיב
אני בחרתי לי 'נתיב' ודרך בעבודת ה' המתאימה לדורנו המתבססת על אדם גדול לכל הדעות, בעל כתפיים רחבות להישען עליהם, הרב דסלר זצ"ל שהיה בקי גדול בפרד"ס התורה, ומקובל על כל הזרמים השונים, והיה המשגיח של ישיבת פוניבז' המפורסמת.
ישנו מאמר שכתב הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ה' 39, ועיין מעמ' 35. המתאר באופן כללי את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מהדרכים העיקריות היום בעבודת ה', הדרך הליטאית - המוסר, והדרך החסידית. ולאחר הגדרת שתי השיטות בצורה כנה ואמיתית הגיע למסקנה ברורה: "...
לעידן של היום לא נשארה כמעט, אלא דרך אחת, לקחת כל מה שיכול לעזור ליהדות, החכמה של החסידות ומוסר (עולם הליטאי)
ביחד...
'חסידות' מצד החסד ו'מוסר' מצד הגבורה וידוע שתפארת כוללת וממזגת אותן יחד. (מכתב מאליהו ה' 215) הלוואי וישפיעו ביאורים והארות גדולים, הלוואי שיפתחו בנו הערצה והכרה לתורה הקדושה. הלוואי שהתעוררות המוסר יביא היום לקצת התלהבות חסידית. והלוואי שההתלהבות תתאמץ בקצת חשבון נפש. הלוואי שע"י כל אלה
ביחד נזכה לעלות ברוחניות ולהחזיק מעמד כבני תורה ביהדות מחוזקת. יסייענו ה' יתברך לזה".
מבואר שם בדברי הרב, שכל אחת מ'השיטות' במקורה ובשורשה,
אמת, ודרכה היה אפשר להגיע לשלמות לרוב ככל העם, אלא שבדורנו, דור 'עיקבתא דמשיחא', דהיינו 'דור חיצוני', הדרך היעילה והעדיפה היא, לשלב בצורה חכמה בין השיטות ולקבל
השלמה אחת מרעותה, בין מיחידים ובין מהזרמים והקהילות השונות.
לפיכך, העצה הנכונה ללמוד ולקבל מכל זרם אמיתי ביהדות את תחום 'התמחותו', להתעלות ולהתחזק על ידו ידוע שבדורנו בטלו אנשי אשכולות, וכמעט מן הנמנע לקבל הכל מרב אחד. .
עובד ה' אמיתי, צריך להתאמץ לחפש את ה'מומחה' הגדול בכל תחום ותחום, וכמובן 'מומחה' שהרשים אותו, כמאמר הגמרא
מסכת מועד קטן יז'. : "א"ר יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב' ז') "כִּי שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא", אם דומה הרב למלאך ה', יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו", כלומר רב שתוכו כברו עבודת ההתבטלות אליו קלה יחסית, ודברי התורה היוצאים מפיו הם בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב'. וכך נוכל לקבל 'הדרכה מקצועית', מכל 'מומחה' בתחום שלו, אם בתפילה, הלכה, חסידות, מוסר, חכמת האמת וכו'.
היום, בחסדי ה', הלימוד וההדרכה, מכל סוגי 'המומחים' מאוד זמינה ומצויה, אם בדרך הרצאות ושיעורים מפי הרבנים עצמם, ספרים שהוציאו לאור, הקלטות משיעורים שהעבירו וכו'.
אשר על כן חיבור זה יהיה
מבוסס ברובו על דברי הרב דסלר זצ"ל הנ"ל,
המאחד הגדול, וכן 'קונטרס החסד' המפורסם שלו,
בצורתו הפנימית והמורחבת, המלוקט מכל חלקי סדרת הספרים של 'מכתב מאליהו', ועוד עצות מכתביו הקשורים לעניין,
וכן מצדיקי הדורות המבארים את אותם העניינים בעיקר בעל 'הסולם', שהיה היחיד שביאר את היסודות שאליהם התבסס הרב דסלר זצ"ל, בביאור השווה לכל נפש, ובפרט שהרב דסלר עצמו התבסס על פירושו (עיין לקמן בהערה בנושא 'הנברא'). ,
ונקבל 'האמת ממי שאמרה' שמונה פרקים לרמב"ם הקדמה. .
העצה בחיבור זה עניינה ללמוד את הדברים במתינות, בהבנה ובעיון, שאם לא כן חלק מהנושאים יישארו מעורפלים. לכן בנושאים מסוימים כדאי ואף רצוי, לחזור מספר פעמים לברר את הנלמד,
וחשוב מאוד לא 'להירתע' ממושגים כלליים השייכים לפנימיות התורה שנלקטו מספרי הקדמות בלבד, אלא לנסות להבין, כי התועלת מרובה.
והחשוב מכל, להתפלל תדיר על אותו לימוד, לפני ואחרי, לצורך הבנתו והפנמתו.
'התכלית' - הגדרתה
לצורך הגדרת 'התכלית' נפתח בדבריו המפורסמים של הרמח"ל הקדוש מספרו 'מסילת ישרים': "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא,
שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא... וכשתסתכל בדבר תראה כי
השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך... כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו, אלא הבל ושווא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה,
והיינו שישתדל להדבק בו יתברך בכח מעשים, שתולדתם זה העניין, והם הם המצוות".
ובספרו 'דרך השם'
חלק א פרק ב. : "
הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו... ועל כן בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו יתברך הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך מצד עצמו... על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים
לשיתדבקו בו יתברך... ויותנו לבריה הזאת אמצעים (תורה ומצוות) שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה החסרונות, ואז יקרא
שנתדמית במה שאפשר לה, לבוראה,
ותהיה ראויה לידבק בווליהנות בטובו...
הנה ע"י קנותה השלמות לה נמצאת מתדבקת והולכת בו, עד שסוף
קנותה השלמות, והימצאה מתדבקת בו, יהיה הכל עניין אחד".
נמצא, שתכלית האדם להגיע לשלמות ולדבקות בו יתברך, וזאת ע"י תורה ומצוות, ובכך יוכל הבורא יתברך להיטיב הטבה שלמה לנבראיו כרצונו, כי הדבקות בו יתברך היא עצם ההטבה השלמה.
לאור הגדרת התכלית אומר הזוהר הקדוש
זוהר חדש בראשית כב: - הוצאת "מתוק מדבש". : "...רבי יוסי ורבי חייא אמרי תרוייהו, כתיב (שיר השירים ו' יא') אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל,
ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל ענייניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקדוש ברוך הוא, ונתן בו נשמה עליונה, ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל".
ומוסיף ר' נתן ב'ליקוטי הלכות'
שבת הלכה ו' אות ה'. : "...כי כל אדם שבעולם יכול לבטל עצמו ולזכור
בהתכלית, שהוא להכלל (בדבקות) באור האין סוף יתברך... כל ישראל מאמינים שזה עיקר תכליתם ותקוותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא, בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות...
ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית...".
הקדמה ומושגים
עצמותו יתברך
'דרך השם' פרק ב. "הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו. והנה תראה, כי
הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל".
'תמצית החוכמה' של הרב גוטליב שליט"א (תלמיד בנו, ממשיך דרכו של ב'בעל הסולם' זצ"ל). "...הקב"ה רצה שיהיה בינו ובין הנבראים קשר מסוים. הקשר הזה מוגדר בשם: "רצונו להיטיב לנבראיו". יותר מזה אין אנו יודעים דבר לגבי הבורא... כל מה שאנו מדברים הוא רק מן הנקודה הזו ואילך... ומה שלא נתגלה אצל הנבראים - הוא עדיין בגדר עצמותו יתברך, ולגבי עצמותו חל הכלל של "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". נמצא, אנו דנים רק במה שנתגלה כבר לנשמות... בודאי יש בבורא עוד אינספור עניינים, אלא שמבחינתנו איננו יכולים לדעת, אלא רק את העניין הזה של "רצונו להיטיב לנבראיו" בלבד, שהוא המקשר בינינו לבין הבורא, ואילו כל מה שמחוץ לזה - הינו בגדר עצמותו יתברך... המושג "רצונו להיטיב לנבראיו" - הינו רק מה שהושג ע"י הנבראים. ועל זה נאמר: "ממעשיך הכרנוך". מהמעשה נודע העושה.
משל: פעם הגיעה המחאה שבה נקוב סכום גבוה בעילום שם למוסד תורני. תלמיד אחד אמר שהוא יכול לומר על התורם שהוא "רחמן", ויש לו לב טוב כי הוא מחלק צדקה. תלמיד שני אמר - שהתורם הינו "דתי", כי שלח צדקה למוסד תורני. השלישי אמר: התורם עשיר - אחרת לא היה יכול הפריש סכום כה גדול.
נמשל: אין לנו השגה בתורם עצמו, איננו יודעים מי הוא, אך מהמעשה נודע העושה. מהפעולות המתגלות אצל התחתונים יש השגות מסוימות לגבי המשפיע".
הנה, כל השמות המיוחסים אליו יתברך, הינם כינויים בלבד לצורות הנהגותיו השונות הנכרות בבריאה.
למשל: השם י-ה-ו-ה בד"כ מגלה הנהגה של חסד ורחמים וניסים מעל הטבע, ושם אלוקים בד"כ מגלה הנהגה של טבע, חרון אף, דינים ויסורים, או בלשון חז"ל
שמות רבה. : "...אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, שמי (מהותי ועצמותי) אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא ב'אל שדי', ב'צבאות', ב'א-לוקים', בה' (י-ה-ו-ה). כשאני דן את הבריות, אני נקרא 'א-לוקים'. וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא 'צבאות'. וכשאני תולה על חטאיו של אדם (מאריך אף), אני נקרא 'אל שדי', וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא ה' (י-ה-ו-ה) , שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד', ו'): ה' ה' אל רחום וחנון, הוי: אהיה אשר אהיה,
אני נקרא לפי מעשי..."
ובשו"ע סימן ה' א' בנושא 'כוונת הברכות': "יכוין בברכתו פירוש המלות, כשיזכיר 'השם' יכוין פירוש קריאתו באדנות, שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והווה ויהיה. ובהזכירו 'אלוקים' יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם" עכ"ל. לפיכך אומרים הפוסקים, שאם יש חשש שישכח ולא יכוין בכל השמות, רצוי לומר גילוי דעת בבוקר לפני כל הברכות: 'הריני מגלה דעתי, שמעתה ועד מחר, בכל פעם שאזכיר שם 'אדנות', תהיה כוונתי, שהוא 'אדון הכל'. ובכל פעם שאזכיר שם 'הויה' ברוך הוא, כוונתי, שהוא 'אדון הכל, היה הוה ויהיה'. וכשאזכיר שם 'אלוקים', כוונתי שהוא 'תקיף בעל היכולת, ובעל הכחות כולם'. וגילוי דעת זה אינו מועיל לפסוק ראשון של 'קריאת שמע'. .
'אין עוד מלבדו'
המושג השגור בפי כל, מקורו בפסוק בספר דברים
ד' לה'. : "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".
פרושים רבים, ברבדים שונים נאמרו על פסוק זה, אם כי לענייננו, הפרוש המתאים הוא:
"אַתָּה" - נשמת כל יהודי.
"הָרְאֵתָ לָדַעַת" - במעמד הר סיני, בנבואה.
"כי י-ה-ו-ה" - הנהגת הטוב ומטיב, ה'מהווה' כל רגע ורגע את כל הבריאה כולה.
"הוא האלוקים" - הוא בעל הכחות כולם הניכרים בבריאה.
"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" - שלא נטעה ח"ו, שיש כח אחר בבריאה של דין ורע או בחינת 'כחי ועוצם ידי' של אדם כזה או אחר, אלא
האמת לאמיתה,
שאין שום כח אחר בכל הבריאה כולה או מקום פנוי בכל הבריאה כולה מהנהגת הטוב והמטיב - י-ה-ו-ה.
עיקר ושורש הכל הוא: שה' הוא הטוב השלם ודרך הטוב להיטיב, כל רצונו הוא רק להיטיב ולהשפיע
ואין שינוי או הפסק כלשהו בפעולת ההשפעה וההטבה, שנאמר: "כִּי אֲנִי י-ה-ו-ה לא שָׁנִיתִי..."
מלאכי ג' ו'. . ובהימצא הכלים הנכונים, ממילא תורגש ההטבה.
ניתן להמשיל זאת לתדרים לויניים או לגלי רדיו בלתי פוסקים הממלאים את אויר העולם ה'מחכים' למקלט אלחוטי שיקבל את שדרם ומסרם, ובהימצא המקלט והתדר הראוי, ממילא ייקלט המסר.
כך גם להשפעת טובו יתברך אין הפסק וגבול, וכשיעור הכנת הכלים, פירוש
רצונות לשם שמים, כך גם תורגש קרבתו וטובו יתברך
עיין 'מכתב מאליהו' ג' 66 ע"פ הרמח"ל הקדוש בספרו 'קל"ח פתחי חוכמה' וכן ב'מבוא לספר הזהר' של בעל 'הסולם' זצ"ל סעיף ז'. .
ובליקוטי מוהר"ן
תורה לו'. כתוב : "...והתורה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המוות כמו שכתוב: ושמתם וכו', וכמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם" וכו',
לכל אחד ואחד כפי שמקבל, אבל מאתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג'): "מפי עליון לא תצא הרעות"
והברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", "לפניכם" דייקא, כי מלפני הקדוש ברוך הוא
יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף,
אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה ואם לאו, להפך. וזה "לפניכם ברכה וקללה" דייקא כי לפני ה' עדיין אין ציור לצרוף הזה אם הוא ברכה אם לאו..."
ע"פ הנ"ל אפשר לפרש פשט ברש"י הקדוש בפרשת 'כי תבוא' (דברים כו' טו') בעניין מצוות בכורים. לאחר ש"עשינו מה שגזרת עלינו (הכנת כלים), עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו' ג') אם בחוקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" עכ"ל.כלומר, לאחר הכנת הכלים, ניתן לקבל את השפע וההטבה, בבחינת "אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא' יא').
ולא קשה מפשט התורה הקדושה, במקומות מסוימים, שנראה לכאורה, שגם הרע והעונשים מה' יתברך ממש, שהרי ידוע, שהתורה הקדושה מדברת ע"פ מושגי בני אדם ועל דרך מדרגת 'היראה'. (עיין עוד לקמן בנושא 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו').
.
ואם ישאל השואל, הרי לפעמים נראית מציאות שהיא היפך הנהגת הטוב והמטיב?
משל למה הדבר דומה, לאדם מכפר נידח באפריקה שנכנס לחדר ניתוח בבית חולים חדשני, ו'רואה' מספר אנשים לבושים בחלוקים משונים ובידם סכינים קטנים וחדים, להפתעתו ולתדהמתו הרבה הם משתמשים בהם לחתוך ילד קטן ומסכן השוכב על המיטה...
ע"פ חז"ל,
העיניים הם רק כלי לראיית המציאות, אם כי לב האדם, על פי מדרגתו ושיעור נגיעתו, נותן את הפרשנות לאותה מציאות עיין 'מכתב מאליהו' א' 52 והלאה ובעמ' 62 בעניין חטא המרגלים.אגב, חשוב לדעת שגם רגשותינו ומצב רוחנו נקבע ע"פ פרשנותנו את המציאות. לדוגמה, אורח טוב מפרש ואומר: כל מה טרח ועשה בעל הבית עשה בשבילי. לכן גם מצב רוחו יהיה מרומם, מאידך אורח רע מפרש ואומר: ודאי שיש לבעל בית זה חשבון אנוכי כל שהוא. לכן גם הנאתו לא תהיה שלמה ומצב רוחו יהיה חשדני ולחוץ. ועל דרך זה גם במערכת היחסים בינינו ובין הבורא יתברך.
. לכן תדע, אין רע בעצם, וכל המציאות הנראית כ'רע' בעולם נבראה באמת, אך ורק לשמש את האדם להגיע ל'תכלית'.
והכלל הוא: "מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא הָרָעוֹת..."
איכה ג' לח'. .
למדנו לעיל שאין השגה בעצמותו יתברך לשום נברא בין בעליונים ובין בתחתונים, אם כן לאיזה צורך גילו לנו חז"ל מידע זה?
עיקר מטרת חז"ל,
להצילנו מהגשמת הבורא יתברך ח"ו, וכן להבליט את חסרוננו וקטנות ערכנו האמיתי מול שלמותו יתברך, שהוא חסרון באופן מוחלט ולא באופן יחסי.
ובפנימיות העניין, שנזכור לכוון בזמן מצות קריאת 'שמע', שחרית וערבית בתיבת 'אחד',
שהוא יתברך אחד באחדות פשוט, ואין עוד מלבדו כלל, וכל העולמות כאילו אינם במציאות כלל עיין ב''מכתב מאליהו' ג' מעמ' 254 בעניין זה בהרחבה. .
'השוואת הצורה'-'התדמות'
בעל 'הסולם' זצ"ל בספרו 'מתן תורה'. "...והעניין הוא כי בגשמים התופשים מקום - מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין 'הדביקות' ו'הפירוד' מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא
'השוואת הצורה' (ההתדמות)
שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כ'דביקות', 'שינוי הצורה' בין שני רוחניים מובן לנו כ'פירוד'.
וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך 'שינוי הצורה' מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים... כששני אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא
ב'השוואת הצורה' או ב'שינוי הצורה'. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם 'השוואת הצורה' (תכונות, רצונות ומדות זהות), כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחברו אוהב, ושונא כל מה שחברו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה 'שינוי צורה', דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכד', הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה... ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת 'השוואת הצורה' שביניהם
למשל: אדם ירגיש יותר 'חיבור' ו'דבקות', באופן טבעי, לאדם מ'הזרם' שלו, מהעדה שלו, וכן אם יש להם רב משותף, או אותן מטרות או תחביבים, וכן אם הם אוהבים דברים זהים. ובשיעור ה'השוואה' והדמיון בניהם, כך שיעור 'הדבקות', ובשיעור 'השינוי' בניהם, כך יהיו מפורדים ומרוחקים, מבחינה רוחנית. .
ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה
בו" שהוא הדביקות
במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית,
כי הדביקות הרוחנית לא תצויר כלל בדרך אחרת אלא ב'השוואת הצורה'. ולפיכך ע"י זה שאנו משווים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר,
מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה
כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית ב'השוואת הצורה' האמורה..." (בבחינת "והלכת בדרכיו") עכ"ל
עיין עוד לקמן בנושא 'והלכת בדרכיו' ועניין 'הדבקות'. .
עד כאן בארנו את מושג 'השוואת הצורה'
באופן החיובי, כלומר על דרך 'ההשפעה', אם כי גם 'אי קבלה' היא 'השוואת הצורה' לבורא יתברך, שלא שייך כלל ב'קבלה'.
היסוד הנ"ל,
שההתדמות ו'השוואת הצורה' מוגדרת כדבקות, ו'שינוי הצורה' כפרוד, מאוד חשוב ומרכזי בעבודת ה' בכלל ועבודת המדות בפרט, וילווה אותנו לאורך כל שלבי סולם עבודת העליה עד ל'תכלית'.
'משפיע' ו'מקבל'
'מכתב מאליהו' א 32. "כאשר ברא אלוקים את האדם, עשהו
ל'נותן' ו'נוטל'. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר תמורה... ככתוב "בצלם אלוקים עשה את האדם"... אבל כח הנטילה, הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו... והוא שורש הרעות".
כל יהודי נולד עם נקודה פנימית קדושה של 'לשמה', דהיינו רצון להשפיע ולתת ורצון פנימי לעשות את רצון ה', אך בחינה זו היא בכח, וע"י קיום תורה ומצוות ניתנה לנו אפשרות להוציאה מהכח אל הפועל לגדלה ולהמליכה על ה'רצון לקבל' – כח הנטילה
עיין עוד לקמן 'אמונה ו'השוואת הצורה'. .
ארבע מדרגות עיקריות בעבודת 'הנתינה' ו'הנטילה':
א- 'מקבל על מנת לקבל':
כוונת האדם, רצונו
ופעולותיו, בכל דיבורו, מעשיו ומחשבתו לתועלתו האנוכית בלבד.
ב -
'משפיע על מנת לקבל':
שומר תורה ומצוות ועושה
בפועל את רצון ה' -
נותן ומטיב, אם כי
כוונתו ומטרתו
לתועלת עצמו, לשם שכר או משום יראת העונש.
ג -
'משפיע על מנת להשפיע':
פעולותיו וכוונתו בקיום תורה ומצוות,
רק לתועלת זולתו, ואינו חפץ כלל 'לקבל' לעצמו.
ד -
'מקבל על מנת להשפיע':
בפועל חפץ
לקבל הנאה ותענוג, אך
כל כוונתורקלעשות נחת רוח ולשמח את הרוצה להיטיב עמו.
וזו הרביעית -
'מקבל על מנת להשפיע', פסגת העבודה לשם שמים ו
'התכלית' הסופית לקמן יתבארו הדברים בהרחבה. .
בלימוד שטחי נראה שהמדרגה השלישית - 'משפיע על מנת להשפיע' היא מדרגת 'התכלית', שהרי 'צורה' זו נראית דומה יותר ל'צורתו' של הבורא יתברך, שהוא רק משפיע, ולא שייך כלל בקבלה. לכן, כדי שלא נטעה, לימדו אותנו חז"ל שדרך הטוב להיטיב כנ"ל, ומשום כך ברא נבראים
שיקבלו את ההטבה, ואם יגיעו הנבראים רק למדרגת 'משפיע על מנת להשפיע', דהיינו למדרגה
שאינם חפצים כלל לקבל, רצונו יתברך 'להיטיב' לא יתממש.
על כן חייב האדם
שהגיע לשלמות לשאוף, גם 'לקבל' הנאה ותענוג, ובלבד שלא יהיה למילוי תאוותו, אלא לעשות נחת רוח למיטיבו, ובכך יקנה 'צורה' של השפעה ו'השוואת הצורה' לבוראו, דהיינו 'מקבל על מנת למשפיע'
עיין עוד לקמן בנושא 'מקבל על מנת... בהרחבה'. .
להבדיל, נשמת הגוי, כל מהותה ושורשה 'רצון לקבל לעצמו' - אנוכיות בטבע, לכן גם לא יועילו לו תורה ומצוות להגיע לשם שמים בשלמות, והגם שמחויב בשבע מצוות בני נח, לא יוכל להגיע ל'לשמה' השלם, וכל דבר עבדות הגוי לבורא יתברך הוא רק משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, חשבון אנוכי בלבד של שכר ועונש, לכן אמרו חז"ל: 'וחסד לאומים חטאת'
'מתן תורה' של בעל 'הסולם' זצ"ל. .
המדרש בתנחומא אומר
האזינו. : "העושה תשובה נושא לו (ה') פנים, יכול לכל? תלמוד לומר "אליך", אליך ולא לאומה אחרת"
והביאור הוא כנ"ל, מאחר שמהות נשמת הגוי חיצונית גם התשובה שעושה יכולה לבוא רק מתוך התפעלות חיצונית, שהרי אינם שייכים בנקודת האמת הפנימית - 'לשמה' - לכן גם קל להם יותר לשוב בתשובה (תנחומא ויקרא ח'), אמנם לא יהיה קיום לתשובתם, זולת החַפץ להתגייר, שאז יקבל מה' יתברך נקודה פנימית של נשמת ישראל
זוהר הרקיע - משפטים ועיין עוד במסכת ראש השנה (ד.) .
'בן איש חי' שנה ב' תזריע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל
סנהדרין (נט.) : עכו"ם שעסק בתורה, חייב מיתה, כי התורה מטהרת, ועכו"ם אין לו שורש במקור הטהרה למעלה, לכן לא יוכל לגשת אל התורה הקדושה והטהורה, אך ישראל, ששורשם במקור טהור יכולים לעסוק בתורה. וסימן הטהרה הוא אות ברית קודש.
ע"פ זה מובנת גם הגמרא
מסכת ראש השנה (ד.) שהעלתה טענה, שכל מה שדריָוֶש עשה צדקה וחסדים עם עם ישראל במימונו את ההוצאות לבניין בית המקדש השני וכן את הוצאות הקרבנות וצרכי העבודה, לעצמו עשה, למרות שכתוב בפסוק: 'למען אשר יהיו מקריבים ריח ניחוח להשם', הוסיף דריוש: 'ויהיו מתפללים על חיי המלך ובניו'. דבר המוכיח שלא נתנדב לשם שמים, אלא להנאתו בלבד.
מקשה הגמרא: "והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בָני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא, הרי זה צדיק גמור, (כלומר למרות ששיתף רצון אנוכי עם מצות צדקה נחשב לצדיק)? לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים".
מבאר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ה 187. : "... העכו"ם אין לו אלא הש'לא לשמה', היינו הדרישות האנוכיות שלו. נמצא מכסה ב'מצוה' החיצונית על הרע הפנימי שבליבו" ולא כן ישראל כנ"ל.
הנברא
הרב דסלר זצ"ל
עיין ב'מכתב מאליהו' ג' 270 במה התקשה הרב דסלר זצ"ל וביאורו באריכות. שואל שאלה מאוד יסודית ושורשית מסודות הבריאה: ידוע על פי חז"ל הקדושים, שה' יתברך ברא את העולם 'יש מאין', נשאלת השאלה, מהו הדבר החדש שהשם יתברך היה צריך לברוא 'יש מאין'?
וכך הוא כותב: "אולם מצאתי שמתרצים
הערה בסוגריים מפנה לספר ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל. ,
שדבר אחד נתחדש חידוש גמור בבריאה, והוא בחינת 'מקבל'.
אפשרות 'הקבלה' תתכן רק במי שיש לו
חסרון שצריך להשלימו ע"י הקבלה. והרי ה' יתברך, בהיותו שלם בתכלית השלמות, לא שייכת אצלו לא בחינת חסרון ולא בחינת קבלה..."
'קונטרס החסד' הנפלא של הרב דסלר זצ"ל בפרט, וכל עבודת ה' בכלל מיוסד על זה החידוש. ועיין עוד לקמן בנושא ה'רצון לקבל' - הרחבה. .
הקדמה לספר הזוהר של בעל 'הסולם'. "וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון
שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדול עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גודלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גודלו של הרצון לקבל אותו. עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות 'רצון לקבל' בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכולתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד...
ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא בכדי ליהנות לנבראיו, בראה בהכרח מדת 'רצון' לקבל ממנו יתברך את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם,
הנה ה'רצון לקבל' הזה ודאי שלא היה כלול בעצמותו יתברך מטרם שבראו בנשמות, כי ממי יקבל? הרי שברא דבר מחודש, שאינו בו יתברך. ויחד עם זה, מובן על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל לברוא משהו יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו כבר מספקת לו יתברך למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו להנות אותנו. אבל כל המלוי שבמחשבת הבריאה, דהיינו כל מיני הטבות שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות בהמשכה ישרה מעצמותו יתברך. ואין לו עניין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש אל ה'רצון לקבל' הגדול שבנשמות.
והנה נתברר לנו בהחלט, שכל החומר כולו מתחילתו עד סופו שבבריאה המחודשת הוא רק הרצון לקבל"
לקמן בנושא 'רצון לקבל - הרחבה' תהיה תוספת ביאור.בפנימיות העניין מבאר 'בעל הסולם' זצ"ל: "ה'רצון לקבל', הוא צורה ראשונה של כל מהות, וצורה ראשונה אנו מגדירים בשם חומר, משום שאין לנו השגה במהות. אע"פ שבחינת "הרצון לקבל" מובן לכאורה למקרה ולצורה במהות, ואיך תופסים אותו לחומר המהות? אמנם כן הוא גם במהויות הסמוכות לנו, שדרכינו לכנות הצורה הראשונה שבמהות בשם החומר הראשון שבמהות, משום שאין לנו השגה ותפיסא כלל וכלל בשום חומר..." (הסתכלות פנימית א של בעל 'הסולם').
.
סדר העבודה
ההתפתחות ההדרגתית
לאחר ביאור המושגים ניתן לגשת ולבאר
בכלליות את עניין ההתפתחות ההדרגתית של 'הבריאה' עד צורתה הגשמית בעולם הזה.
ראשית, גילו לנו חז"ל שהבורא יתברך הוא 'טוב', ודרך הטוב להיטיב, לכן
ברא מציאות חדשה - 'יש מאין' כנ"ל, שמהותה 'רצון לקבל הנאה ותענוג' - כלי רוחני שיקבל את ההטבה שרצה הבורא יתברך לתת ולהיטיב.
בעקבות קבלת ההטבה
העצומה מהבורא יתברך, התפתחה בנברא, בהדרגה, בחינה של
'נהמא דכיסופא' - לחם של בושה, כאדם שמקבל לחם בתורת צדקה ומתבייש. בחינה זו של בושה גרמה לנברא ל'מעט' את 'רצונו לקבל', דהיינו גרמה לו להימנע מלקבל הנאה והטבה כאשר היא מלווה בבושה, ואם אין כלי - רצון, אין אור – ההטבה אינה נרגשת. ומשלב זה
כל שאיפת הנברא להגיע לצורת 'השפעה', כתכונת בוראו ולדבקות,
ובכך לקבל
את הטבת הבורא ללא בושה.
טרם ההתפתחות ההדרגתית היו במציאות שתי 'צורות' (תכונות ורצונות) בלבד:
צורת 'משפיע' - הבורא יתברך, וצורת 'מקבל' – הנברא. הנברא, מעצם מהותו 'מקבל' ולא שייך שיהיה רק 'משפיע
', לכן כדי להגיע 'להשוואת הצורה' לבוראו חייב הוא לקנות 'צורה חדשה', שתהיה
שווה ודומה לצורת 'השפעה' של הבורא יתברך, הנקראת
'מקבל על מנת להשפיע' ובכך להגיע לדבקות ותיקון עניין 'הבושה'
עיין עוד לעיל ב'מושגים' - 'משפיע' ו'מקבל'. .
לפיכך לצורך המטרה הנעלה החלה התפתחות הדרגתית לתכלית הרצויה -
להטבה השלמה ללא בושה, דהיינו לצורת 'התכלית' - 'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל בנושא 'מקבל' ו'משפיע'. . ההתפתחות ההדרגתית הגיעה עד עולמנו זה, לבחינת 'גוף', דהיינו 'רצון לקבל לעצמו', המוגדר גם כ'יצר הרע', 'אהבה עצמית' או ה'אנוכיות' שבאדם. ולבחינת 'נשמה' - רצון להתחסד ולהשפיע, המוגדר כ'יצר הטוב' שבאדם.
שתי הבחינות הללו בהדרגתיות הגיעו עד העולם הגשמי, והתאחדו לבחינה אחת, הנקראת 'אדם'.
מטרת ה'אדם', להשליט
בבחירה את כחות 'הנשמה' על כחות 'הגוף' ולהתדמות לבורא יתברך במידת הנתינה וההשפעה, עד שכל דיבור, מעשה ומחשבה יהיו לתועלת הזולת ולא לתועלת עצמו. עבודה זו תתכן רק
בכח לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, כמו שאמרו ז"ל "בראתי יצר הרע ('רצון לקבל') בראתי לו תורה תבלין" (לתקנו -'בעל מנת להשפיע', ע"י התבלין שהיא התורה הקדושה).
וזה לשונו של בעל 'הסולם' זצ"ל
בספרו 'מתן תורה'. : "אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו יתברך, ומה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלמותו יתברך ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות... כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד... ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מאידך קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמן בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו
לקמן בנושא 'שורש הנהמא דכיסופא' יבואר טעם הדבר. ... וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו יתברך, דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו יתברך, יהיה כל זה בבחינת קניין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה...".
התועלת והרווח מקבלת הצורה החדשה, כפול:
א - לבורא יתברך, הטוב ומטיב יגרם נחת רוח מהטבה
שלמה ללא בושת הנברא.
ב – לנברא, לאחר שיקבל צורת 'משפיע', יהנה מהטבה
שלמה ללא בושה.
משל למה הדבר דומה? לאורח עני שהוזמן לסעודה אצל אחד הגבירים. האורח, באופן 'טבעי', למרות שהיה רעב התבייש לאכול. הבחין בכך הגביר והתחיל להפציר בו שיאכל. הבהיר הגביר לאורח בטוב טעם ודעת שזכות מצוות החסד והכנסת האורחים שלו תלויה בהסכמתו ליהנות מסעודתו, ולאחר הפצרות רבות זכה האורח להבין ולהשתכנע שבעצם הוא עושה טובה לבעל הבית, על כן התרצה לאכול וליהנות מאותה סעודה, רק שהפעם כבר לא התבייש מאחר שעבר לצד המשפיע - ה'נותן' נחת רוח לגביר ולא כ'מקבל' מתנת חינם.
למעשה כל שאיפת הנבראים ותכלית הבריאה להגיע למדרגה הנעלה, אשר נוכל לקבל את ההטבה מבוראנו על מנת לעשות לו נחת רוח -
'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל
ספר 'הקדמות' וכן ב'מכתב מאליהו' ג' 270. ועיין עוד לקמן בנושא 'מקבל על מנת... בהרחבה'. .
חשוב להדגיש שוב את עיקר הדברים, הן אלו היסודות שעליהם בנויה כל עבודת ה'.
ההתפתחות ההדרגתית החלה במחשבתו יתברך להיטיב, באשר על כן ברא 'רצון לקבל' - נברא שיקבל את ההטבה, בשלב מוגדר התעוררה בנברא בחינה מסוימת של 'נהמא דכיסופא', אשר גרמה לנברא
למעט את 'רצונו לקבל' את ההטבה הגדולה מהבורא יתברך, אלא אם כן יוכל לקבל את ההטבה ב'על מנת להשפיע', צורה השווה לצורת הבורא יתברך שרק 'משפיע', ובכך להינצל מהטבה המלווה בבושה ולהגשים את תכלית הבריאה – הדבקות בו יתברך השלמה.
בשלב ראשוני ההתדמות לתכונת הבורא היתה ב
'אי קבלה' לתועלת עצמו, כתכונת הבורא יתברך שאינו 'מקבל'. וכך נמשכה ההתפתחות ההדרגתית דרך העולמות הרוחניים, עד לעולם הזה הגשמי, למציאות גוף ונשמה הנקראת 'אדם', וע"י תורה ומצוות עם כוונה לשם שמים, דהיינו כוונה לעשות נחת רוח לבורא יתברך, יהיה ניתן להגיע ל'השוואת הצורה' - להתדמות לצורת ההשפעה של הבורא יתברך ולהגיע לתיקון הנרצה - לדבקות.
ע"פ הנ"ל מובנים דברי חז"ל ביתר בהירות, באומרם שע"י קיום תורה ומצוות בעולם הזה נזכה לַשכר הגדול בזכות ולא בחסד חינם - 'נהמא דכסופא', שהרי אם נפרש ב'פשטות' ש
שכר קיום תורה ומצוות בעולם הזה אמור להסיר את בחינת הבושה, התמיהה תהיה גדולה מאוד, שהרי אין מתנת חינם גדולה יותר מעבודה התלויה בזמן מוגבל של עולם גשמי של שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ותמורתו קבלת שכר לנצח נצחים.
אלא, בהכרח אומר 'בעל הסולם' זצ"ל
הסתכלות פנימית א של בעל 'הסולם'. זהו הפשט בחז"ל: מטרת העבודה והעמל בתורה ומצוות היא להביא את האדם להיות 'מקבל על מנת להשפיע', צורה השווה לצורת השפעה של הבורא יתברך, ו
ממילא תוסר הבושה, והדבקות וההטבה תגיע לשלמותה בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות.
נמצא שכל עמלנו בתורה ומצוות להגיע ל'השוואת הצורה' שהיא הדבקות ועצם ההטבה.
העולמות הרוחניים התפתחו בהדרגה עד למציאות עולם הזה הגשמי,
ספר 'ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל. "דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי 'הגוף' שהוא הרצון 'לקבל לעצמו', נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו, לכן ברא 'רצון לקבל' את ההטבה כנ"ל), ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שנאמר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא' יב'), ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא (של יצר הרע - הרצון לקבל לעצמו) עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצוות מי"ג שנים ואילך, שעוסק (משתוקק ומתכוון) על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר ה'רצון לקבל לעצמו' המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט בעל מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה (יצר הטוב- כלים ורצונות של השפעה). והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו)... עד שהן
מסייעות לו להאדם, להפוך את ה'רצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת 'מקבל על מנת להשפיע' נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו, שבזה קונה האדם 'השוואת הצורה' ליוצרו, כי 'קבלה על מנת להשפיע' נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמו שכתוב במסכת קדושין (דף ז.)"באדם חשוב, נתנה היא ואמר הוא, הרי זו מקודשת"
בד"כ אדם מקדש אשה במה שנותן לה שווה פרוטה, כגון טבעת, ובכך האשה מתקדשת. הגמרא מחדשת שיש מצב שהאשה תיתן לאדם חשוב מתנה, והדבר יחשב שהיא קיבלה, ובכך תתקדש, כלומר בזו ההנאה שקיבלה האשה מהאדם החשוב שהתרצה לקבל ממנה, היא מתקדשת. נמצא, ש'מקבל (אדם חשוב) על מנת להשפיע' (נחת רוח לנותנת) שווה להשפעה ונתינה גמורה. , כי קבלתו, שהיא על מנת ליהנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה. ואז קונה דבקות גמורה בו יתברך, כי דבקות הרוחני אינה אלא 'השוואת הצורה', שבזה נעשה האדם ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה (ללא בושה)"
ספר 'הקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל. .
עד כאן ביארנו את סדר ההתפתחות ההדרגתית 'מלמעלה למטה', מ'הרצון לקבל' הזך ביותר עד ל'רצון לקבל' העב ביותר שהוא בעולם הזה, אם כי עבודת הנבראים היא לעלות בזיכוך 'מלמטה למעלה'
באותם שלבי ההתפתחות ההדרגתית, מדרגה אחר מדרגה ע"י התורה הקדושה, עד לגילוי חסדו ויחודו השלם בסוד 'השוואת הצורה'.
צריך
לזכור שאין באפשרות הנברא להגיע למדרגת 'משפיע'
ממש כצורת הבורא יתברך, אלא רק לצורת 'משפיע' הנקראת 'מקבל על מנת להשפיע', צורה
השווה לצורת ההשפעה של הבורא, שהרי
הנברא טבעו ומהותו 'קבלה' 'הבריאה' שהיא יש מאין עיין לעיל בנושא 'הנברא'. , ההיפך הגמור מצורת 'השפעה'.
אחרי הכל גם אין בכח הנברא
לבד אפילו להיות 'מקבל על מנת להשפיע', לכן הדרך להשוות את 'הצורה' לבורא יתברך ולקבל 'צורת השפעה', היא רק ע"י תורה ומצוות שהם
מעל הטבע, כמו שנאמר בחז"ל שהתורה הקדושה קדמה לבריאת העולם, ושה' יתברך הסתכל בתורה וברא את העולם
עיין 'נפש החיים' שער ד' י'. , ורק בכח התורה הקדושה, אשר ניתנה לנו מהבורא יתברך לצורך התיקון וקבלת ההטבה, נוכל להפוך את הטבע של 'מקבל לעצמו', ל'מקבל על מנת להשפיע', וכך יוכל הנברא להחזיר השפעה ונתינה לבורא יתברך, בבחינת "תנו עוז לאלוקים"
עיין בנפש החיים שער א' - פרק ג'. , ויהיה זה
כעין 'נתינת' תשלום עבור הטבת הבורא יתברך, וממילא תתבטל הבושה.
לצורך התיקון הנרצה ניתן לנו זמן עבודה, מבריאת העולם, ששת אלפי שנה, ושלמות התיקון של ה'רצון לקבל לעצמו', יהיה רק לאחר תחיית המתים לרוב ככל הנבראים, חוץ מיחידי סגולה בכל הדורות שגמרו כבר את התיקון הנרצה בתוך הששת אלפי שנה
ועיין עוד 'מכתב מאליהו' ד' 155-156 ובהערה 4 שם. .
שורש ה'נהמא דכיסופא'
מבואר לעיל, שהתעוררות הבושה בנברא בפועל, נבעה מעצם היותו 'מקבל בחינם', ובזה נשאלת השאלה מדוע אכן בטבענו הקבלה מולידה בושה?
בעל 'הסולם' מבאר
הסתכלות פנימית א' של בעל 'הסולם'. : "ותשכיל זאת בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שווה לשורשו, ולכן כל העניינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל העניינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם. והנה חוק זה נוהג בכל שורש עם הענף שלו ולא יעבור...
לפי ש'הרצון לקבל' אינו נמצא בשורשנו (בבורא יתברך)
, אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות...".
ע"פ זה מובן מדוע אדם וחוה הרגישו את עניין
הבושה רק לאחר החטא, שהרי קודם חטאם כל כוונתם היתה לשם שמים, בחינת השפעה והתדמות לשורשם, מה שאין כן לאחר חטאם התערב גם עניין רצונם האנוכי - 'הרצון לקבל', שאינו שייך כלל בשורשם
'מכתב מאליהו' ה' עמ' 482. .
נמצא מכל הנ"ל, שהבורא יתברך הוא הטוב השלם, ודרך הטוב השלם להטיב הטבה שלמה, על כן אינו חפץ ומסתפק בהטבה שיש בה בחינה של בושה וחסרון, אלא רצונו יתברך שההטבה וההנאה של הנברא יהיו בשלמות,
ללא בושה וחסרון כלל. לזו המטרה ברא הבורא יתברך את כל העולמות והנבראים לתכלית הטוב,
והדרך הטובה, המתוקנת והשלמה לקבלת ההטבה היא הדבקות בו יתברך שהוא תכלית הטוב, וזאת ע"י השוואת הצורה, ההתדמות למדותיו יתברך, בבחינת השפעה.
קיום תורה ומצוות בכוונה מיוחדת, לשם שמים - לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, היא הדרך הרצויה והנכונה לביעור 'הרצון לקבל' המקולקל, למרות שיש דרך חליפית, אשר
'אינה רצויה' והיא קבלת יסורין בזה ובבא, והכל בסוד "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח"
שמואל ב' - יד' יד'. .
ספר ה'הקדמות'. "ב' דרכים הכין לנו ה' יתברך... הא' הוא דרך קיום התורה ומצוות, ודרך הב' הוא דרך יסורין, אשר היסורים בעצמם ממרקין את הגוף (ה'רצון לקבל') ויכריחו אותנו לבסוף להפך את ה'רצון לקבל' שבנו ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו יתברך. והוא על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז:) "אם אתם חוזרים למוטב, טוב. ואם לא, אני מעמיד עליכם מלך כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב". וזה שאמרו על הכתוב: 'בעתה אחישנה', אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה...".
'הרצון לקבל' - הרחבה
לאחר שבארנו לעיל
בנושאים 'הנברא' וההתפתחות ההדרגתית. שהדבר
היחיד שהבורא יתברך היה צריך לברוא זה בחינה של 'מקבל', דהיינו
'רצון לקבל הנאה ותענוג',בהכרח 'הרצון לקבל' כלול בכל פרט ופרט בבריאה.
'הרצון לקבל הנאה ותענוג' הוא 'הכלי' והאור האלוקי הוא המילוי המחיה ומהווה כל פרט ופרט במציאות, מהחלקיקים הזעירים ביותר ועד מרחבי הגלקסיות האדירות, כ'בריח התיכון' המבריח מהקצה אל הקצה, מהעולמות הרוחניים העליונים ביותר, ועד העולמות הגשמים ביותר.
העולמות הרוחניים והעולמות הגשמים מחולקים בכלליות: לדומם, צומח, חי ומדבר (דצח"מ), שהם שיעורים ושינוי ערכים של 'הרצון לקבל', ואין מציאות בכל הבריאה כולה, הפנויה מה'רצון לקבל'.
חכמי הסוד גילו לנו, שקיים יחס ישר בין שיעור ה'רצון לקבל' לבין שיעור התנועה, כלומר ככל ששיעור ה'רצון לקבל הנאה ותענוג' גדול יותר בבריה כך שיעור התנועה גדול יותר, שהרי
ה'רצון לקבל' מוליד צרכים וחסרונות, והצרכים מולידים תנועה.
נמצא,
שהבחנת שיעור ה'רצון לקבל', הוא על פי מדד שיעור התנועה הניכר בדצח"מ, ובכל פרט מפרטי המציאות אנו נוכל למצוא תנועה וחיות בשיעור כזה או אחר.
לדוגמא, בעולם הגשמי, ל
'דומם' יש את שיעור ה'רצון לקבל' - הצרכים והחסרונות הקטנים ביותר לכן הוא נקרא: 'בחינה א' של ה'רצון לקבל'. ובראיה רגילה ללא מכשירי עזר, תנועת ה'דומם' אינה ניכרת, אלא בכלליות בלבד בתנועת הירח והכוכבים וכד'.
ב
'צומח', התנועה ניכרת יותר בפרטים, שהרי הצרכים גדלים, לכן הוא נקרא: בחינה ב' של ה'רצון לקבל'.
ב
'חי', נוסף על התנועה בפרטים, יש גם תנועה שנובעת מ'רצון לקבל' הנאות, תאוות, כבוד ושליטה וכו', לכן הוא נקרא: בחינה ג' של 'הרצון לקבל'.
ו
'למדבר', ה'רצון לקבל' הגדול ביותר, לכן בנוסף לתנועה בפרטים, ניכרת תנועה נפשית, כח דמיון להשכיל בעבר ובעתיד, וכן לשמוח או להצטער בענייני זולתו או להבדיל להתמלא קנאה וחמדה לכל השייך לזולתו. לכן ה'מדבר' נקרא בחינה ד' של ה'רצון לקבל'.
ספר 'ההקדמות'. "נוסף על כולם מין האדם, שהוא בחינה ד' של ה'רצון לקבל', והוא כבר במדתו השלמה הסופית, הרי ה'רצון לקבל' שבו, פועל בו גם
הֶרגש זולתו. ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחינה ג' של ה'רצון לקבל', שבמין החי, עד הבחינה ד' של ה'רצון לקבל' שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולה. כי 'הרצון לקבל' שבמין החי, החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור המוטבע באותה הבריה, בלבדה. מה שאין כן האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא
חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה (מאה) רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו"
"וכל עיקר מה שהאדם מתאווה לכל מיני תענוגי עולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החיסרון שהוא מוצא בעצמו - אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה (עיין במ' ישרים פ"א). ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, ועל כן 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו', יש לו מנה רוצה מאתים - כי הדמיון לא ישביע" ('מכתב מאליהו' א' 100). .
ועוד מ'ראשית חכמה' של הרב גוטליב שליט"א ע"פ בעל 'הסולם' זצ"ל. כן באדם עצמו יש ד' הבחינות של ה'רצון לקבל' ובשיעור שמתמזגים אלו ד' הבחינות בכל אחד ואחד יגרמו לכל השנויים בין אדם לאדם בין מבחינת הנפש ובין מבחינת הגוף:
א - דומם - 'רצון לקבל'
הכרחי אכילה שתייה שינה וכו'.
ב - צומח - 'רצון לקבל' תאוות בהמיות
יותר מההכרח.
ג - חי - 'רצון לקבל' כבוד ושלטון.
ד - מדבר - 'רצון לקבל' מושכלות.
ה - ישראל - 'רצון לקבל' הנאה מדבקות בבורא, האלוקות שבאדם, בבחינת אדמה לעליון ע"כ.
וכן העולמות הרוחניים
בכללות מחולקים כנגד ארבעת הבחינות של ה'רצון לקבל', וככל שהעולמות משתלשלים ומתגשמים עד לעולם הזה, כך גדל גם 'הרצון לקבל'.
מציאות כל העולמות בכללות נחלקת לחמישה עולמות והם כוללים את כל המציאות הרוחנית הנמשכת עד העולם הזה, אמנם הם כלולים זה מזה ובכל אחד מהם יש פרטים עד אין קץ, וכל הנוהג בכלל המציאות נוהג בכל עולם ואפילו בכל חלק קטן שאך אפשר להיפרט.
ואחר שנתבאר, שכל התכלית הנרצה להבורא יתברך מכל הבריאה אשר ברא, היא להַנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם... הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם אפילו מבני מינם הדומים להם, ואיך יחול עליהם ההרגש האלוקי והטבתו.
אלא רק מין האדם בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם (מצוות בין אדם לחברו)
, הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים ה'רצון לקבל' שלהם ל'רצון להשפיע', ובאים ב'השוואת הצורה' ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים... שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה.
נמצא, שתכלית כוונת בריאת כל העולמות לא היתה אלא בשביל האדם, שיהיה בבחינת "אורח טוב, מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי"
הרחבת העניין מהספר 'ראשית חכמה' של הרב גוטליב שליט"א ע"פ בעל 'הסולם' זצ"ל וכן 'מספר ההקדמות'. .
ובאמת, למה לו לאדם כל אלו העולמות העליונים שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך יש לו לאדם בהם?
כי עתה תראה,
שאי אפשר כלל לאדם להגיע לעשיית נחת רוח ליוצרו (נתינה, דבקות ושלמות)
, זולת על ידי סיועם של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה של ה'רצון לקבל' שבו, משיג האורות והמדרגות של נשמתו... וכל מדרגה שמשיג (ע"י קיום תורה ומצוות), הרי האורות של אותו מדרגה
מסייעים לו בטהרתו (בסוד 'ההתדמות' והשוואת הצורה). וכן עולה במדרגותיו עד שזוכה להגיע אל השעשועים של תכלית הכוונה שבמחשבת הבריאה, וזה שאמרו בזוהר (נח, אות ס"ג) על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: במה מסייעין אותו? ואומר,
שמסייעין אותו 'בנשמתא קדישא'. כי אי אפשר לבא לטהרה הרצויה למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל מדרגות הנשמה 'ספר ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל. .
תהליך ה'זיכוך' והטהרה של 'הרצון לקבל הנאה לעצמו' הוא הדרגתי, עבודת האדם מתחילה בהתגברות וזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הקטן ביותר - בחינה א', עד שמגיעה בס"ד לזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הגדול ביותר - בחינה ד'.
התגברות על 'רצון לקבל הנאה' קטן 'מושכת' אור וסיוע קטן, התגברות על 'רצון לקבל הנאה' גדול מושכת אור וסיוע גדול, 'לפום צערא אגרא' (כגודל העמל וההתגברות כך השכר).
עבודת הזיכוך והטהרה של ה'רצון לקבל'
מתחילה ואפשרית בפועל, רק מגיל י"ג שנים,
ע"י קיום תורה ומצוות באופן מעשי, ואפילו בלי כוונה מיוחדת לשם שמים בכל מצוה ומצוה, אלא כוונה כללית שהמטרה והיעד הסופי יהיו להגיע לשם שמים, בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה
שהרי ללא כוונה כלל להגיע לשם שמים לא תתכן התקדמות, ואפשר שיגרם נזק, אפילו אם לומד שלא על מנת לקנטר, ועיין בשו"ת יחווה דעת חלק ג' סימן עד' באריכות. .
בשיעור שמטהר את חלק 'הדומם' - בחינה א' של 'הרצון לקבל', 'התדמה' לאותה בחינה העומדת כנגדה בעולמות עליונים, ומקבל דרכה בחינה של ה'נשמתא קדישא' - הסיוע הרוחני מאותה מדרגה, הנבחן ככח דוחף לעבודת ה', בבחינת 'מצוה גוררת מצוה'.
לאחר
השלמת חלק 'הדומם'בקניין קבוע, דהיינו קיום כל התרי"ג עולה וממשיך האדם להזדכך בלימוד התורה וקיום המצוות, על דרך 'כמות' ו'איכות', כלומר:
'כמות'- היגיעה והעמל בתורה ומצוות. ו'איכות'- הכוונה לשם שמים, ובעיקר מוסיף כוונה לקניית רצונות אמיתיים להשפעה ואמונה 'מעל הדעת' עיין עוד לקמן בנושא 'עמוד התורה'. .
ובשיעור שמטהר את חלק 'הצומח' - בחינה ב' של 'הרצון לקבל', 'התדמה' לאותה בחינה העומדת כנגדה בעולמות ומקבל דרכה בחינה של ה'נשמתא קדישא' - הסיוע הרוחני לעבודת ה' מאותה מדרגה, בבחינת כח דוחף גדול יותר.
לאחר
השלמת חלק 'הצומח'בקניין קבוע, דהיינו קיום כל התרי"ג עם כוונה כללית לשם שמים תהליך הטהרה נמשך על הדרך הנ"ל, רק
שמוסיף ומקיים את תרי"ג המצוות
בכוונה לשם שמים באופן פנימי ופרטייותר ע"י רכישת קניינים בפנימיות לימוד סודות התורה וטעמי המצוות לפי ערכו, ובאותו שיעור קונה בהדרגה 'התדמות' לעולמות שכנגד ומקבל גם את שאר המדרגות, '
חי' ו'מדבר' ומוסיף בשלמות עד הדבקות הנצחית בבורא יתברך והיחוד השלם.
אחת הסכנות הגדולות בעבודת ה' היא, שהאדם לא ידע את מקומו בסולם העלייה ויעבוד ויתאמץ להשיג מדרגות גבוהות ממסוגלותו ומכח בחירתו והתוצאה, עצבות, ייאוש תמידי, חוסר סיפוק והתרחקות, היפך רצון ה'. לכן
חשוב להתבונן בסדר העבודה הנ"ל ובשלבי זיכוך והכוונה לשם שמים, וע"י כך רוב הדמיונות והבלבולים ייעלמו והאדם בנקל יוכל לדעת את מקומו, או יותר נכון, היכן
אינו מקומו.
לדוגמא, אם האדם עדיין אינו מקיים את
כל המצוות השייכות אליו, בחלק המעשי שלהם
להוציא ממצוות הכהנים והלויים וממצוות שתלויות בבית המקדש וכו'. , או אפילו מקיים, רק לא
בקניין קבוע, בבחינת 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכיסלו עוד',
ידע שהוא עדיין לא עבר את המדרגה הראשונה שבעולמות הקדושה.
וכן אם אדם כבר מקיים את התרי"ג בחלק המעשי
בשלמות ובקביעות, השייך לבחינת 'הדומם', רק עדיין אינו מכוון
כוונה כללית לשם שמים בכל המצוות באופן
קבוע, בבחינת 'בכל דרכך דעהו', עדיין לא השלים את מדרגת ה
'צומח'. וכן על זה הדרך בכל המדרגות.
דוגמאות פשוטות אלו, לכאורה מספיקות לרובנו לדעת אך לתעל את העבודה ע"פ המסוגלות שלנו בתורה ובתפילה, מבלי שניפול בייאוש ח"ו על שהתפללנו והשתדלנו על מדרגות, עניינים ומקומות שאינם לפי ערכנו.
לאחר שידענו כל זאת, חייבים אנו להיות בשמחה גדולה, שזכינו לגלות את הר ה' - היעד המיועד לטיפוס, את 'תכלית הבריאה' כדברי המאמר 'אין שמחה כהתרת הספקות', שהרי חוסר הוודאות והדאגה, שמא אנו מבזבזים את הזמן היקר של חיינו 'בעסקה כושלת', מונע מאיתנו את השמחה והשלווה האמיתית.
משלב זה נשאר לנו רק להכנס לפרטים ואופן העבודה.
'והלכת בדרכיו' ו'הדבקות'
כתוב בתורתנו הקדושה
דברים יג' ה'. : "אַחֲרֵי ה' אֱלוקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאותוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקולוֹ תִשְׁמָעוּ וְאותוֹ תַעֲבדוּ
וּבוֹ תִדְבָּקוּן"
רש"י הקדוש מפרש: "
וּבוֹ תִדְבָּקוּן - הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא".
לכאורה קשה, שהרי מבואר ברש"י עצמו על הפסוק
בדברים יא' כב'. : "כִּי אִם שָׁמר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלוקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו
וּלְדָבְקָה בוֹ", שמצות
ה'דבקות' היא 'להדבק בתלמידי חכמים' "וּלְדָבְקָה בוֹ. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו". ולא 'להדבק בדרכיו', וכן מפורש בספר המצוות לרמב"ם מצוה ו'
"היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להתדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם... ובא בספרי ''ולדבקה בו'' הדבק בחכמים ותלמידיהם". . ועוד קשה, שהרי רש"י עצמו על פסוק זה מבאר את מצות
"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו", שהיא מצוה בפני עצמה, אחרת,
להתדמות למדותיו יתברך - רחום וחנון וכו' וכן
להתדמות לפעולותיו יתברך - גומל חסדים וכו'
"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו. הוא רחום ואתה תהא רחום (התדמות למדותיו) הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים" (התדמות לפעולותיו). ומפורש זאת גם ברמב"ם מצוה ח'
"היא שצונו להתדמות בו יתעלה כפי היכולת... ואמר (דברים י' יב') ''ללכת בכל דרכיו'' ובא בפירוש (גמרא סוטה יד.) מה הקב''ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב''ה נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב''ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד..." .
וכאן בספר דברים
"אַחֲרֵי ה' אֱלוקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמרוּ וּבְקלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאתוֹ תַעֲבדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (יג' ה'). , לכאורה סותר את עצמו ומפרש את שתי המצוות כמצוה אחת, את מצות "
וּבוֹ תִדְבָּקוּן"- מפרש הדבק בדרכיו.
מתרצים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים ורש"י הקדוש רצה לחדש בביאורו יסוד נוסף ונפלא בעניין עבודת ה':
שההתדמות למדותיו ופעולותיו יתברך, דהיינו ה'הליכה בדרכיו', היא עצם הדבקות ועיין עוד בביאורו של הרב אהרון דוד בלאאמו"ר הרב יצחק הלוי שליט"א גולדברג על הספר 'תומר דבורה' וכן לעיל 'השוואת הצורה' - ההתדמות. .
ומוסיף הספורנו
'כוונת התורה'. : "...ומזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי אשר ברא בצלמו בדמותו למען
ישתדל המעיין בבחירתו להתדמות לבוראו כפי האפשר לדבקה בו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא... השתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו יתברך
להתדמות אליו בפרט, להיטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו
ולדבקה בו כאמרו יתברך 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' ואמרו ז"ל זה 'אלי ואנוהו' מה הוא חנון וכו' וזה שהבינו ממלת 'ואנוהו' אני והוא כלומר
אהיה כמותו ובזה יאושר לחיי עולם יותר מכל זולתו כאמרו הן לה' אלוקיך השמים כו' באבותיך חשק. ובכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת
ובזה יושג התכלית המכוון מאתו יתברך במין האנושי... ".
ו'בראשית חכמה'
שער הענווה פרק ראשון. : "שמעתי משם הגאונים, כי על כונה זו אמרו במסכת ראש השנה (יז:) על "ויעבור ה' על פניו ויקרא" (שמות לד' ו') - אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור [לא נאמר אלא לשבר את האזן - מהרש"א], והראהו למשה ואמר לו: כל זמן שישראל
יעשו לפני כסדר הזה, אני מוחל להם ע"כ הגמרא.
והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירים שלש עשרה מדות ואיננו נענים. אלא אומרים הגאונים, כי כוונת
'יעשו לפני כסדר הזה' - אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלימד הקדוש ברוך הוא למשה, שהוא: 'אל רחום וחנון', דהיינו: מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל שלש עשרה מדות" ע"כ 'ראשית חכמה'
לעניין העבודה הדברים מבוארים ב'תומר דבורה לרמ"ק הקדוש. .
הרוצה להדבק בבורא יתברך צריך להדבק
בשורש מדותיו - מדת 'החסד' (י-ה-ו-ה) הכוללת יג' מדות של רחמים, ההשפעה הנקיה מה'רצון לקבל' ומהנגיעות, לכן מצוה מן התורה לכוון בכל פעולות ההשתדלות על דרך החסד והנתינה, בין
'בדיבור', 'מעשה' ו'מחשבה', בכדי לקנות טבע חדש של 'משפיע' ו'נותן' באמת, בין במצוות בין אדם לחברו, ובין במצוות בין אדם למקום.
לדוגמא:
בדיבור - כגון, לימוד התורה, תפילה, תמיכה ועידוד לזולתו וכו'.
מעשה - קיום המצוות וגמילות חסדים בגופו.
מחשבה – 'בכל דרכיך', אפילו בדברי הרשות 'דעהו', תהיה הכוונה לשם שמים - לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראנו. כדברי הספורנו
דברים יא' כב'. בביאורו "ולדבקה בו" - "שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו, כאמרו 'בכל דרכיך דעהו' ".
הכוונה ל'שם שמים' מוגדרת 'כנתינה' לבורא יתברך - התדמות ודבקות בו יתברך. וזו היא 'תכלית הבריאה' - עצם קבלת ההטבה בשלמות, הדבקות בו יתברך.
היסודות
כדי להגיע ל'תכלית' הרצויה, ראשית דרושה הדרכה והכנה נכונה מהבקיאים בעולמות הרוחניים - ולא לסמוך על סברתנו ושכלנו, והעיקר להתבטל לחז"ל הקדושים ולהדרכתם.
'על שלושה דברים העולם עומד על
התורה ועל
העבודה ועל
גמילות חסדים' פרקי אבות פרק א' משנה ב'. .
טרם שנבוא לבאר את העמוד והיסוד הראשון שעליו העולם עומד - התורה הקדושה, צריך לדעת ש"דרך ארץ קדמה לתורה"
ילקוט שמעוני. , אמרו חז"ל
בפרקי אבות ג' כא'. : "אם אין דרך ארץ אין תורה, ואם אין תורה אין דרך ארץ" פרוש, אם אין אדם נוהג בתחילה "בדרך ארץ" - במדות טובות,
ע"פ השכל הישר, "אין תורה", דהיינו אפילו יהיה בקי גדול ועצום בחכמת התורה, אין לו תורה
באמת כדואג ואחיתופל שהיו מגדולי החכמים ומראשי הסנהדרין שאיבדו חלקם משני עולמות בשל קינאה וחמדה שהיתה בהם. .
אומר רבינו יונה
פרקי אבות ג' יז'. : "שצריך תחילה לתקן את עצמו במדות טובות ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות, לכן ה'דרך ארץ' היא השער לקבלת התורה
באמת".
"ואם אין תורה אין דרך ארץ" פרוש, התנאי לקנית "דרך ארץ"
במדרגתה הגבוהה, הוא לימוד וקיום התורה הקדושה ומצוותיה, שרק בסגולתה אפשר להגיע לשלמות "ה
דרך ארץ" ותיקון המדות בבחינת "והלכת ב
דרכיו"
מכתב מאליהו ה' 213 ו'מעם לועז' – פרקי אבות. .
רבי חיים ויטל זצוק"ל תלמידו של האר"י הקדוש מבאר בספרו 'שערי קדושה'
חלק א' שער ב'. ש
המדות מוטבעות בנפש האדם והן יסוד ושורש אל החלק הרוחני הגבוה יותר אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה והן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולם,
לפיכך עניין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.
ובזה תבין עניין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה:), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע.) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית,
ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות.
המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:
יסוד האש ממנו נמשכת
הגאווה הנקראת
גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה
הכעס, כי מפני הגאווה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאווה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש.
הקפדנות בלבו כי לולא הגאווה לא היה המקפיד בלבו, כעניין שבארנו בעניין הכעס
ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאווה גם כן.
יסוד הרוח ממנו נמשך דבור הנקרא
שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשי או גופני. ותולדותיו ארבעה והן:
לדבר חנף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם.
יסוד המים ממנו
תאוות התענוגים כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים.
החמדה, לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן.
והקנאה, כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו:
יסוד העפר ממנו מדת
העצבותבכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא
העצלות לקיים התורה והמצוות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו
ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר.
הפכם הם ארבע מדות טובות והם,
הענווה שהיא תכלית השפלות ומתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאווה.
והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצוות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות,
והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים.
והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם
לזרז עצמובתכלית השמחה בעבודת קונו וכמו שכתוב (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וכמו שאמרו רז"ל (אבות א' ט"ו) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ע"כ.
מחמת חשיבות עניין המדות והדרך ארץ, הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ד' 244. סידר לנו מספר
עצות מעשיות, בבחינת 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', הכל לפי המקום, ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם, צריך להתנהג עם כל אחד עפ"י מדותיו ולירד לסוף דעתו
'מכתב מאליהו' ה' 61. :
א - לא יהיו עסקיך עם שאר בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו מדותיהם.
ב - כל אחד חושב שהוא מצוין באיזה דבר יותר ממך, ומן הסתם הוא צודק בזה. הסכם עמו ויאהבך.
ג - כל אחד ואחד מתעניין בצרכי עצמו יותר מאשר בך, ועל כן תראה לו את הנקודה בה ענייניך הם גם ענייניו.
ד - אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות ויהיה מאושר בעשותה.
ה - היזהר מלהיכנס לויכחים חריפים עם חבריך, כי הם ירחיקוך מהם ויפרידו ביניכם.
ו - אל תדבר כל כך הרבה על עצמך, דבר עם חברך על חברך עצמו, והוא יהיה מעוניין לשמוע.
ז - הקשב לדברי אחרים, התאמץ לזכור שמותיהם ופרטיהם, ויאהבוך.
ח - אל תבקר את חברך באופן גלוי, כי רק יתעקש יותר. כל הפושעים, אפילו הרוצחים הגרועים ביותר, לא יודו על פשעם בלבבם.
ט - בדברך עם חברך הוה מודה על האמת, כי למה ישנאך - ובצדק.
י - זכור מה שאומרים חכמי הרופאים, כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי להבין את החולה, כי חלק גדול בכל חולי, ולפעמים כל החולי בא מהלך רוחו של החולה, וכשתצליח לתקן את זה במה שאתה מרבה אתו אהבה ואחווה תעבור המחלה.
עמוד התורה
"רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה
לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כג:). וידוע ש'זכות' הוא מלשון 'הזדככות', והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצוות אלא 'לצרף' בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד).
התורה הקדושה ניתנה לנו מהבורא יתברך לשתי מטרות עיקריות:
א-
אמצעי לתיקון המדות - דהיינו אמצעי שיביא את האדם לאמונה בבורא יתברך, להכרת הרע, לעורר את הרצון לתיקון השלם ולהכשרת הכלים לקבלת ההטבה שרצה הבורא יתברך להיטיב לנבראיו.
ב-
עצם התכלית - התורה הקדושה היא תכלית
בעצם ולא אמצעי, דהיינו ע"י הדבקות בתורה הקדושה תתאפשר קבלת ההטבה שרצה הבורא יתברך להיטיב לנבראיו.
אמצעי לתיקון המדות - מטרתה הראשונה של התורה הקדושה להקנות לנו אמונה ולהיות לנו כלי ואמצעי ל'זיכוך' ותיקון המדות, דהיינו להפוך את יצר הרע לטוב, להפוך את 'הרצון לקבל לעצמנו' ל'רצון לקבל על מנת להשפיע' ולקיים תורה ומצוות 'לשמה', כמ"ש ז"ל (קדושין ל:) אמר הקב"ה: "בראתי
יצר הרע בראתי לו תורה
תבלין", כלומר ע"י התבלין – לימוד התורה הקדושה תתכן אפשרות להבחין ולהגדיר את הרע -
'יצר הרע' - 'הרצון לקבל' האנוכי, ולתקנו. וה'תבלין', דהיינו התורה היא
האמצעי לתקנו.
וכן אמרו חז"ל
מדרש רבה - איכה רבתי - פתיחתא דחכימי ב'. : "...הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה
המאור שבה היה מחזירן למוטב", כלומר בכח לימוד וקיום תורה ומצוות להביא את האדם לתיקון 'הרצון לקבל לעצמו' ולהפכו לבחינה של 'מקבל על מנת להשפיע' ובכך להגיע ל'השוואת הצורה' ודבקות בבורא יתברך כנ"ל בביאור 'התכלית'.
חשוב לדעת, שכל מצוה שאנו מקיימים,
אפילו הקלה ביותר עם כוונה לשם מצוות הבורא יתברך דורשת התגברות על רצוננו האנוכי, והיא בחינה של
נתינה ו'השוואת הצורה'לבורא יתברך באותו שיעור התגברות וכוונה לשם מצוה, שהרי רצוננו האנוכי לא בדיוק תואם את הרצון האלוקי, וזה בלשון המעטה, לכן כל עשייה שהיא נגד רצוננו היא בחינה של נתינה.
באשר על כן התורה הקדושה ומצוותיה הם
'מתכון' מהבורא יתברך, אשר בכחו הסגולי להביא את האדם למדרגת 'לשמה' - קיום תורה ומצוות
ללא נגיעות אישיות כלל.
ר' ישראל מסלנט ב'אגרת המוסר' המפורסמת שלו, מבאר שיש שתי בחינות
ל'תורה תבלין', אחת 'טבעית' ואחת 'רוחנית':
בבחינתה הטבעית: הרפואה פועלת באופן ישיר לסוג המחלה, כלומר לימוד ההלכות השייכות לנושא הנגוע, גמרא ופוסקים, איש לפי ערכו, ובכח הלימוד והשינון להפוך את ההרגל הרע לטבע מתוקן.
בבחינתה הרוחנית: אין חילוק באיזה דברי תורה שיהיה עִסקו, תצילנו מן החטא. למשל, אם יעסוק בעניין 'שור שנגח את הפרה' תצילנו גם מלשון הרע וכד', הגם כי אינם שייכים זה לזה, מכל מקום עצם רוחניות התורה תשמרנו. אם כי הדבר
מותנה בלימוד תורה בעיון ועמל, עד שהתורה תמלא כל מחשבותיו וישבע ממנה עונג רוחני בלי הרף, או אז לא יהיה מקום ליצר הרע להיכנס
'מכתב מאליהו' ה' 152. .
המטרה השנייה של לימוד התורה:
עצם התכלית - אחר שנזדכך האדם די צרכו והגיע לתיקון מדותיו
ולתורה 'לשמה', זוכה לאור פניו יתברך - לגילוי רזי תורה כדבר רבי מאיר "כל העוסק בתורה 'לשמה' זוכה לדברים הרבה... ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..."
פרקי אבות פרק ו' א'. , אז נפתחים עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות קדושים, כלומר
זוכה לגילוי אלוקותו יתברך בבחינת הטוב והמטיב, הגנוזים בתרי"ג המצוות, שכל מצוה היא כלי מיוחד לאור מיוחד. וע"י קיום כל אחת מהמצוות בטהרה הרצויה, נהנה מחלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה היא סוד הכלי ובו מלובש האור האלקי, בסוד "נר מצוה ותורה אור".
ומהנ"ל נתבאר, מדוע בכמה מקומות בזוהר נקראו מצוות התורה
'תרי"ג עיטין דאורייתא', כלומר
'עצות' המביאות לזיכוך ה'רצון לקבל' ולמדרגת 'לשם שמים', שהיא 'המטרה הראשונית' כנ"ל. ובהרבה מקומות אחרים בזוהר נקראו מצוות התורה
'תרי"ג פקודין' בבחינת השגת האורות הקדושים
'המופקדים' במצוות התורה – לקיים על ידם את רצונו יתברך להיטיב לנבראיו - 'תכלית הבריאה', וזוהי המטרה של לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה בבחינתה המובדלת מהשגתנו, אשר אינה ח"ו אמצעי, אלא היא עצם המטרה ו'התכלית', בסוד 'קוב"ה ואורייתא וישראל חד'
"דתנינן תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל", (עיין שם העניין, זוהר 'אחרי מות' עג. ועיין עוד בהקדמת 'פי חכם' של בעל 'הסולם' זצ"ל, 'ברכת שלום' א' מאמר כא' ונפש החיים שער ד' יט'). .
בדורנו
כתוב ב'פרקי היכלות'
כז'. שלא רצו לבנות (בית שני) עד שהבטיחם ה' יתברך לגלות להם רזי תורה.
ביאור הדבר, שכיון שידעו שהנבואה תיפסק חששו מלבנות את בית המקדש השני, כי חששו שמא לא יגיעו להשגות פנימיות, בבחינת
ראיה ויישארו בבחינת חילול ובמדרגה כזו, ללא תורה בפנימיות הלב, לא שייך בית מקדש.
והבטיחם הקב"ה שע"י דרך העיון השכלי בתורה יגיעו להשיגה בפנים הלב.
מכאן, אומר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' א' 223. תנחומים גדולים לנו כי גם אנו, העומדים בדור עיקבתא דמשיחא, שהחיצוניות שולטת בו, פתוח לפנינו דרך זה לעמול הרבה בתורה
בעומק העיון ובעזרת ה' יתברך נוכל להגיע ע"י זה אל הארת הלב.
ועוד כותב
'מכתב מאליהו' ג' 220. : "...וככל שיורד הלב צריך לברר
יותר בשכל ולהרבות בגילויים, וזוהי השתלשלות הדברים גם בדורנו בהתפתחות דרכי 'ההבנה' בגמרא בכל הישיבות הקדושות, וכן דרכי ברור אגדות חז"ל, כי בדור שבן דוד בא - דור שכולו חייב - לעומת התמעטות הלבבות צריכים התפתחות גדולה מאוד של ברורים שכליים".
בדורנו, דור עקבות משיח, נתגלה לנו ע"י גדולי הדור,
'דרך ההבנה' בהלכה ובאגדה, שמאירה אפילו לפחותי מדרגה וקטני ערך. וזוהי בחינת קבלת התורה שבדורנו
'מכתב מאליהו' ג' 55. .
מתוך ש'לא לשמה'...
חז"ל הקדושים גילו לנו יסוד נפלא, אשר בלעדיו לא מצאנו ידינו ורגלינו בעבודת ה' בדרך ל'תכלית': "
לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אע"פ ש'לא לשמה', שמתוך ש'לא לשמה' בא 'לשמה'"
פסחים נ' ב'. , מדוייק '
לעולם', דהיינו שאין דרך אחרת!
אלמלא דברי חז"ל הקדושים, היינו יכולים לטעות ולהבין שלא שייך לקיים תורה ומצוות בצורה שהיא היפך רצון ה', שהרי כל מעשה של 'לא לשמה', לכאורה במבט האמת, זהו היפך רצון ה' וצביעות, ומצפוננו לא היה מניח לנו לקיים תורה ומצוות באופן שכזה. ואם בכל זאת היינו מצליחים לקיים, היינו משוכנעים שזה רק בדיעבד.
נמצא ע"פ חז"ל הקדושים, ש
לכתחילה ע"פ יסוד זה מובן החידוש ב'בן יהוידע' (שבת לב.) 'שאם באמת למד 'תורה לשמה', אז הקדוש ברוך הוא מטיב חסדו עמו, שכל הלימוד שלמד מקודם ש'לא לשמה', יהיה נחשב כאילו היה 'לשמה', כיון שבאמת עתה בא 'לשמה' ע"כ. דרך העלייה בסולם הזיכוך, לעבור דרך ה'לא לשמה', וכל ערעור ומחשבה אחרת, מעצת היצר הרע היא
עיין עוד ב'מכתב מאליהו' ה' 523 בחינת מתוך ש'לא לשמה' שהוא סוד השעיר לעזאזל. .
בספר 'ההקדמות'. "וז"ש בתקונים (תקונים חדשים צ"ז ע"ב) על הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל') שעלוקה פירושו גיהנם, והרשעים הנלכדים בגיהנם זה, צווחין ככלבא הב הב, דהיינו 'הב לן (תן לנו) עותרא (עושר) דעלמא הדין' (של העולם הזה), 'הב לן עותרא דעלמא דאתי' (של העולם הבא)
בחינת 'לא לשמה'. ועם כל זה היא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה, כי מלבד שמשיג שיעור 'הגדלות' האמיתית של 'הרצון לקבל', וניתן לו לעבודה כל החומר כולו שהוא צריך, הנה היא המדרגה המביאתו 'לשמה', כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות ש'לא לשמה', שמתוך ש'לא לשמה' בא 'לשמה' " ...והוא סוד השפחה דקדושה
ה'לא לשמה'. המשמשת לגבירתה
ה'לשמה'. , שהוא סוד השכינה הקדושה. כי 'השפחה' מביאתו 'לשמה', וזוכה להשראת השכינה
דבקות. .
אמנם הוא צריך לעשות כל האמצעים המותאמים שיבוא 'לשמה' כמות היגיעה ואיכות הכוונה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו 'לשמה', הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה
ה'לא לשמה', שאינה מביאה ל'לשמה'. שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שעניינה לבלבל את האדם, שה'לא לשמה' לא יביאהו 'לשמה'. ועליה נאמר, 'ושפחה כי תירש גבירתה' (משלי ל'), כי לא תניחהו לאדם להתקרב אל הגבירה שהיא השכינה הקדושה..." עכ"ל.
'השפחה' נמשלה לקיום תורה ומצוות במדרגת 'לא לשמה', ו'הגבירה' נמשלה לקיום תורה ומצוות במדרגת 'לשמה'. תפקיד 'השפחה' לשרת את 'הגבירה'. ו'שפחה' זו, למרות שהיא בחינה של 'לא לשמה', היא נכללת בתחום וגבולות הקדושה. אם כי מזהירים אותנו חז"ל, שבדרך העבודה אורבת סכנה רוחנית מאוד גדולה, שאותה 'שפחה' תירש את 'גבירתה', כלומר תביא את האדם לקיום תורה ומצוות,
רק לשם הנאה פרטית ושיקולים אנוכיים בלבד המוגדרים כפרוד ו'שינוי צורה' מהבורא יתברך מהקצה אל הקצה, והתוצאה 'מיתה' רוחנית.
ודבר זה יכול להתעצם עד שאומרת הגמרא
בברכות (יז.) ובחידושי הריטב"א יומא דף (עב:) - "לא זכה סמא דמותא. פי' כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר וכדאמרינן עלה בפרק הקורא (עי' ברכות יז.) נוח לו שנהפכה שליתו על פניו, והא דאמרינן (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה התם בשעושה מיראה". ועיין בתוס' ברכות (יז.). : "כל העושה ש'לא לשמה' נוח לו שלא נברא", ובתלמוד ירושלמי
ברכות פא'. : "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ועליו אמר הנביא (ישעיה סד' ה') 'וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ
עיין 'מסילת ישרים' בביאור מדת הטהרה. .
הרב דסלר זצ"ל, בכמה וכמה מקומות בספריו, מזהיר שהסכנה בדורנו גדולה פי כמה מדורות קודמים ליפול ח"ו 'בשפחה הטמאה', שהרי לא היה דור חיצוני כדורנו, דור 'עיקבתא דמשיחא', דור הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי, דור שכל עולמו 'תאטרון', כל מעשיו 'משחקים', כל מחשבותיו 'דמיון' וכל העולם כולו 'בית חולים' לחולי נפש. ומי המה הרופאים? החולים בעצמם, אשר שכלם מטושטש, דעתם מבולבלת וסביבם 'השיגעון' משתולל.
'מכתב מאליהו' א' 44. טרם שיגיע האדם למדרגת שלמות האנושות, לכח הנתינה, 'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרי הוא חסר, דהיינו יש בו עדיין 'רצון לקבל לעצמו', על כן בדרך עלייתו הוא חייב להשתמש לצורך הטוב, גם בשאיפה הנובעת מ'הרצון לקבל' ואהבת עצמו. למשל: במצוות שבין אדם למקום יתחיל לעורר בנפשו את עניין 'היראה', שירא לנפשו מעונש או שיחשוב ענייני קבלת פרס בעולם הזה ובעולם הבא, וכן במצוות שבין אדם לחברו יעורר בנפשו רחמנות וצער על מצב חברו או שירבה בפעולות חיצוניות של גמילות חסדים עם קרוביו שכניו ומכריו וכד', למרות ששורש כל אלה ב'כח הנטילה', אך טוב שישתמש בכאלה לצורך העבודה הרוחנית. וכך פרשו חז"ל את הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ..."(דברים ו' ה') - לא נאמר 'לבך' אלא 'לבבך' ללמד 'בשני יצריך' - שאדם
יכול וצריך לעבוד את ה' ביצר הרע - ב'כח הנטילה' ואהבת עצמו, כדי להגיע לעבודה השלמה, לקניין כח הנתינה ע"כ.
'מכתב מאליהו' ד' 80 ע"פ הזהר הקדוש. "והנה ידוע שבחינות 'זכר' ו'נקבה' הן בחינות 'משפיע' ו'מקבל', והיינו גם כן גדרי 'עילאה' ו'תתאה', והיינו 'ישראל' ו'יעקב' הנ"ל.
כי העובד 'לשם שמים' הוא בבחינת 'משפיע', והעובד 'שלא לשמה' הוא בבחינת 'מקבל'. והיינו גם בחינות 'נשמה' ו'גוף'. וידוע עוד שכל מדרגה נפשית נחשבת 'גוף' כלפי המדרגה שלמעלה ממנה, כי מדרגות העלייה הרוחנית הן בלי קץ, וכל אחת בנויה על הקודמת לה, וצומחת מתוכה. כשאדם מתחיל, הוא נמצא במדרגת 'שלא לשמה', והיינו בחינת 'מקבל' כנ"ל - בחינה 'תתאה', 'גוף'. כשהוא זוכה לטהר את שאיפותיו ולהגיע לאיזו מעלה של 'לשמה', הרי הגיע כבר למעלת 'משפיע', כי מעתה הוא בבחינת 'נותן' ולא 'מקבל', היינו בחינת 'נשמה' כלפי בחינת ה'גוף' הקודמת. אבל כשהוא ממשיך לטהר את השגותיו יראה שדרגת ה'לשמה' שלו עדיין יש בה הרבה מן האנוכיות והנטילה, והינה עדיין בבחינת 'גוף' כלפי המדרגה הסמוכה של 'לשמה' הטהורה עוד יותר, שהוא עכשיו שואף אליה. ומכיוון שדרגות ההיטהרות הן בלי סוף, תהליך זה חוזר על עצמו הרבה והרבה פעמים במשך כל דרך עליית האדם" עכ"ל.
וכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים
שער ג' פרק ג'. , מה שאמרו חכמים
"לעולם" יעסוק אדם בתורה אפילו ש'לא לשמה', רצונם לומר
בקביעות, דהיינו שבתחילת הלימוד אינו מחויב ללמוד 'לשמה', אלא רק ילמד בקביעות ובהתמדה יומם ולילה, ואפילו אם לפעמים ייפול במחשבתו בודאי איזו פניה עצמית לשום גאווה וכבוד וכיוצא בזה, עם כל זה אל ישים לב להתרפות מהתורה בעבור זה, אלא אדרבה יתחזק מאוד בעסק התורה, ויהיה לבו נכון ובטוח, שבודאי מתוך כך יבוא למדרגת 'לשמה' ע"כ.
ועוד מבעל ה'סולם' זצ"ל
מ'ספר ההקדמות'. : ומה שהתירו חז"ל לעסוק בתורה אפילו 'שלא לשמה', זה בתנאי שפשוט וברור לאותו אדם או באמונה תמימה מהבית או ע"י ברור שכלי את עניין האמונה 'בשכר ועונש', ושהתורה שבכתב והתורה שבע"פ ניתנו מהבורא יתברך בשלמות, אבל אם לאדם יש ספקות גדולות באמונה ח"ו, אותו לימוד תורה יכול לסמא את עיניו ח"ו מלראות את האמת - את רצון ה' והשגחתו, אפילו מתוך לימוד התורה עצמו, כמאמר חז"ל
שבת פח'. : "למשמאילים בה (בתורה) סמא דמותא (סם המוות)". משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור יום, אמר התרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, ואתה למה לך אורה...? מחוסרי אמונה נמשלו לעטלפים שעיניהם מתעוורות כלפי אור ה', ועליהם אמר הכתוב: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חשֶׁךְ וְלא אוֹר"
עמוס ה' יח'. .
לכך העצה הבטוחה להגיע ל'לשמה',
אפילו למי שעדיין לא זכה לאמונה מספקת, שטרם לימוד התורה, וכן במשך זמן העסק בתורה
יכוון בדעתו וייתן את ליבו לזכות להמשיך את 'המאור שבתורה', את בחינת 'התבלין' המחזירו למוטב, המעניק אמונה בלב האדם. וכן ליתן את היגיעה הנדרשת בלימוד התורה, עד השגת נקודת 'האמת' בלימוד 'עד השגת נקודת האמת' אפשר להגיע לדבקות אפילו בזמן הלימוד (ובכך לתרץ קושיות רבות), שהרי ה' אמת וחותמו אמת, ולמדנו לעיל ש'השוואת הצורה' היא עצם הדבקות. , דהיינו רצון ה', ולא להסתפק במעט הבנה.
נחמה גדולה לנו ממרן ה'כסף משנה' על הרמב"ם
הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י'. בגדר תורה 'לשמה' וכך לשונו: "...
הלומד על מנת לעשות, הוי לומד 'לשמה', ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
נמצא, שיש לקיים שני תנאים עיקריים להבטיח את עצמנו שלא ליפול בידי 'השפחה הטמאה' - ה'לא לשמה':
תנאי ראשון - עניין
הכוונה בקיום תורה ומצוות, לכוון טרם הלימוד ותוך כדי, על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכן להתפלל שהתורה תאיר ותחשוף לפנינו את המקומות הטעונים תיקון ותקנה לנו אמונה 'מעל הדעת'.
תנאי שני - עניין
היגיעה בלמוד התורה וקיום המצוות, כל אחד לפי כחו וערכו יעשה ככל יכולתו, בבחינת "...לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"
פרקי אבות ב' כא'. .
הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' כרך יום כיפור עמ' שנ"ה. מגביל את ההיתר שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם" וכו', היינו דווקא לתורה ומצוות מעשיות, שבהם עלינו לעסוק גם אם המעשים עדיין אינם נובעים מפנימיות הלב, אלא שסיבות חיצוניות גורמות להם. אבל כאשר המצוה עצמה היא כולה לב, כגון: תפילה, 'תשובה', לימוד המוסר, ענווה, בטחון וכד', לא ניתנה לנו האפשרות לעבוד 'שלא לשמה' כלל! לדוגמא בעניין ה'תשובה',
זולת הכרה אמיתית, אפילו מזערית, מפנים הלב לא תתכן 'תשובה' כלל. כי אם התפעלות או התרגשות לבד יביאו את האדם לידי 'תשובה', היא לא תופנם ולא תתקיים, אלא תחלוף עם הזמן, כי ההתפעלות היא רק משום סיבת החידוש, אשר תחלוף מהרה מכח ההרגל.
ההתפעלות וההתרגשות תפקידן רק לפתח ולהכשיר את הלב להתבוננות, כדי שיחדור האדם דרך הטמטום ויגלה תחתיו את נקודת האמת שבפנים ליבו, ורק עליה תוכל התשובה להתבסס.
אחרי הרוח, הרעש ואש, צריך לבוא 'קול דממה דקה' של הכרה פנימית ברורה, 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכיסלו עוד'.
הכוונה הרצויה בזמן למוד התורה הקדושה בכחה להצמיח ענווה ואת כל המדות הטובות, ומחשבה שאינה רצויה בכחה להצמיח גאווה ומדות רעות.
הרב דסלר זצ"ל מוסיף, שלימוד התורה ללא הרגשת 'הכרת הטוב' יש בו מן החסרון, לכן כאשר לומדים תורה, אפילו בהתמדה והנאה, אפשר לטעות שזוהי דרך הדבקות והשלמות, אם כי האמת שחסרה שלמות הכוונה הרצויה השואפת להכרת הטוב - נתינה לה' יתברך
'מכתב מאליהו' ה' 83. .
שמעתי מליצה חסידית, על אדמו"ר אחד, ששאל 'למדן' ותיק, "האם חשבת היום על ה'? "ענה לו ה'למדן', "היום לא הצלחתי להתפנות כלל, הייתי עסוק בלימוד.
השתדלות
חשוב לדעת, ש'הקטר' הדוהר במסילת 'הלא לשמה' בדרך לדבקות ול'תכלית', בשלב מסוים בחיינו "חייב" להגיע ל'מחלף הגדול' ולעבור למסילה חדשה, מסילת ה'לשמה'. אם כי חשוב לא להתבלבל ולהילחץ, כי כל המוטל עלינו בעבודה כבירה זו היא רק
ההשתדלות ביגיעה בכוונה הרצויה, כל אחד לפי כחו וערכו והכלים שניתנו לו לצורך תפקידו, שהרי התוצאות - להגיע ל'לשמה', מאתו התברך, בבחינת
מתנה.
וכך מדויק בחז"ל, 'יגעת ומצאת תאמין' - היה לחז"ל לומר 'יגעת וקנית', שהרי מציאה אינה תוצאת ההשתדלות, אלא בחינה של מתנה. לכן דייקו חז"ל לומר 'יגעת' בהשתדלות, 'ומצאת' - מתנה מאתו יתברך.
מצד ההשתדלות, עלינו מוטל
להתבונן בכוונת מעשינו ותכליתם ולדרוש ולתור אחרי נקודת האמת בפנימיותנו הטהורה, בתורה ותפילה מתוך כיסופים לה' יתברך, שיזכה אותנו להגיע לקיום תורה ומצוות לשם שמים, ללא נגיעות אישיות כלל וכלל.
בבחינת
סור מרע - דרושה 'בריחה' וניתוק מענייני העולם הזה ומהשאיפות הגשמיות.
ובבחינת
עשה טוב – ההתמסרות ללימוד וקיום תורה ומצוות בכל לב בדבקות, עד שהתורה תהיה חלק מעצמותו ותיקרא 'תורתו'.
ברצון חזק וכיסופים מרובים מובטח לנו שלא ניכשל, וכך נזכה להיכלל, לכל הפחות בגדר ה'שיפחה הקדושה' המשרתת את ה'גבירה' - הדרך המובילה לבית 'הגבירה' - ה'לשמה'
'מכתב מאליהו' ג' 116. .
עמוד העבודה – תפילה
למדנו לעיל, שעיקר העבודה וההשתדלות בקיום המצוות ולימוד התורה, הוא בבחינת 'מתוך שלא לשמה'. הוי אומר, עלינו לנצל את כח הדוחף של אנוכיותנו - 'הרצון לקבל' להנאת עצמנו, להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה' כמו שכתוב: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"
משלי פרק ב', ד' וה'. .
הרב דסלר זצ"ל בא לחזק אותנו ב'כלי' נוסף עוצמתי ביותר שקיבלנו מהבורא יתברך שבעזרתו נוכל להגיע לדבקות ו'לתכלית' והוא:
התפילה.
בתפילה האדם מצליח
להפנים ללבו שה' יתברך הוא המשפיע לו את כל חיותו כל רגע ורגע, ושאין עוד מלבדו. ועוד, שבתפילה אדם לומד
להכניע את עצמו לפניו יתברך, בכל הודאה ובקשה, עד שאמרו ז"ל שהתפילה היא במקום הקרבנות... וידוע שעבודת הקרבנות היא להורות ביטול כל הויה אחרת כלפי הויתו יתברך היחיד ומיוחד.
לימוד התורה ללא עבודת התפילה, נראה שעלול הוא להגדיל את אנוכיות האדם, שהריהו 'מתגדל' בידיעותיו החדשות. וכל שכן אם זוכה לחדש חידושי תורה, הרי לכאורה לא ימלט מלהתפאר בהם בלבבו... לכן אין עצה אחרת, מוכרח הלומד להוסיף ללימודו את עבודת התפילה, בכדי שירגיל את עצמו להכנעה ולהתבטלות אליו יתברך, וכן להכיר ולא לשכוח בזמן לימוד התורה ש'ה' יתן חוכמה מפיו דעת ותבונה' ושלאדם "לית ליה מגרמיה כלום". וככל שיודה ויבקש על יותר נושאים ופרטים תופנם בליבו התבטלותו כלפיו יתברך ביתר שאת.
וכבר ידוע מכל גדולי הדורות, שלעומת גדולתם בתורה גם תפילתם הבקיעה שחקים. ומי לנו גדול מר' עקיבא שעליו אמר משה רבינו עליו השלום (מנחות כט.) "יש לך כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?", ואמרו עליו בגמרא (ברכות לא.) "אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת... מפני כריעות והשתחויות" מעוצם דבקותו בתפילתו.
ודי בזה לבייש את אותם החכמים בעיניהם, שחושבים את עצמם כה גדולים בתורה, עד שמותר להם להקל בעבודת התפילה ע"כ
'מכתב מאליהו' ד' 34 33. .
ובגמרא בברכות
דף (ו:) : "...מאי "...כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם"
תהילים יב' ט'. אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן". ופירש רש"י: "דברים שעומדים ברומו של עולם. כגון תפלה שעולה למעלה".
כאשר מתייחסים לעבודת התפילה ברצינות הראויה, סגולתה נפלאה וכחה רב לבטל את ה'רצון לקבל' האנוכי, את הגאווה ו'הכחי ועוצם ידי' החוצצים מהדבקות בו יתברך, ולהפנים את האמונה ללב, שאין עוד מבלעדי ה' יתברך הטוב ומטיב שום כח בעולם ושהוא בעל הכחות כולם.
הורדת השפעות
בהבנה שטחית מקובל אצל בני אדם שהתפילה היא אמצעי. כי בדרך כלל אדם מתעורר להתפלל תפילה אישית כאשר באים עליו נסיונות וייסורים או שיש לו איזה צורך גדול לדבר מסוים, או אפילו לומר תודה.
אולם אומרת הגמרא
יבמות דף (סד.) : "א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים".
מבאר הזוהר הקדוש
פרשת תולדות. : "בוא וראה, עשרים שנה נשתהה יצחק עם אשתו ולא ילדה, עד שהתפלל תפילתו. והוא, משום שהקב"ה חפץ בתפלתן של צדיקים, בשעה שמבקשים מלפניו על כל צורכיהם. מהו הטעם? הוא כדי שיתגדל ויתוסף משחת קודש ע"י תפילת הצדיקים לכל מי שצריך, כי
הצדיקים העובדים לשמה. בתפילתן פותחים את הצינור העליון, ואז אפילו אותם שאינם כדאים להיענות, נענים" בבעל 'הסולם' זצ"ל שם. .
ה' יתברך חפץ להשפיע ולהיטיב לכל הנבראים, לדוגמא להוריד שפע של ילודה לעולם, אך העולם חסר בזכויות, חסר בכלים של השפעה - ב'לשמה' של תורה ומצוות המוכשרים להורדת השפע, על כן עשה את אבותינו הקדושים עקורים כדי לעוררם להתפלל, ובכח תפילתן הטהורה להוריד את אותן השפעות לעולם.
וכן ב'נפש החיים'
בעניין תפילת העמידה שער ב' י'. : "...והמשכיל יבין מדעתו שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ (120) זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר
ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה. וזהו עניין מאמרם ז"ל שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. ובתנחומא פ' תולדות אמרו ולמה נתעקרו האמהות אמר רבי לוי שהיה הקב"ה מתאווה לתפלתם. ובזוהר תולדות (קל"ז א'): "תא חזי עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקייא בשעתא דבעאן קמיה צלותהון על מה דאצטריכו. (בֹּא רְאֵה, עֶשְׂרִים שָׁנָה הִשְׁתַּהָה יִצְחָק עִם אִשְׁתּוֹ וְלֹא הוֹלִידָה, עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה בִּתְפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקְשִׁים לְפָנָיו אֶת תְּפִלָּתָם עַל מַה שֶּׁהִצְטָרְכוּ).
מאי טעמא?בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא. מָה הַטַּעַם? כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבֶּה וְיִתּוֹסֵף מִשְׁחַת קֹדֶשׁ לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ בִּתְפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים). וכתוב מפורש (משלי ט"ו ח'): "...וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ": ולכן קראו רז"ל את עניין התפלה דברים העומדים ברומו של עולם. (ברכות ו:) היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפלה עומדים ברום העולמות..."
נמצא שהתפילה היא תיקון ותכלית בפני עצמה להוריד השפעות מהעליונים לתחתונים, והייסורים הם רק האמצעי לעורר את האדם להגיע לתכלית.
וב'נועם אלימלך'
הוספות ליקוטי שושנה. : "...הצדיק, ומוטל עליו להתפלל תמיד על כללות ישראל
להשפיע להם השפעות חסדים ורחמים וזהו מחמת שהצדיק עובד את השם יתברך מאהבה, ואהבה הוא האחדות ויחוד שמו הגדול וחפץ ה' בידו, כי השם יתברך חפץ תמיד ומתאווה לתפילתן של צדיקים שהם מייחדים שמו הגדול באהבה, לכן
ההשפעות נמשכין ויורדין על ידי הצדיק...".
וגם במדרגתנו יש בחינת צדיק בכל אחד ואחד מאיתנו, והוא כשיעור ה'לשמה' אשר בלבבו, המוכשר להורדת השפעות וחסדים לו ולעולם כולו.
ליקוטי מוהר"ן קב - אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי. וכך אומר רבי נחמן [לשון חברים] "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיך יִשַּׁק כָּל עַמִּי" (בְּרֵאשִׁית מ"א) העניין הוא, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו (פרקי אבות פרק ו') כדי לגלות מלכותו ועל ידי זה נכפפין הקליפות תחת השכינה, ובאיזה עניין נתגלה מלכותו? כשמשפיע רוב טוב לישראל אז מודים כל אחד ואחד כי "מַלְכוּתוֹ בַּכּל מָשָׁלָה" (תְּהִלִּים ק"ג)
ובמה יכולים להוריד השפע?
על ידי התפילות, כי התיבות הם כלים לקבל השפע
ועל כן כל אחד יזהר בתפילתו שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם על דרך שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין לז') חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם..."
ולא יאמר: 'מה אני? ומי אני? בבחינת ענווה פסולה. .
על פי היסודות שלמדנו בפרקים הקודמים ובפנימיות הדברים, נמצא,
שמוטל עלינו בתפילה להתדמות לבורא יתברך בכח הנתינה, לעשות את רצונו יתברך להטיב לנבראיו, ולהוריד השפעות טובות לעולמנו, והתקיים בנו, 'ולדובקה בו'.
ובפרושו של ר' חיים מוולוז'ין על פרקי אבות
'רוח חיים' א' ג'. נוסף, שכל המצוות דינן הכי, בבחינת 'נתינה' (כשיעור ה'לשמה'), לא רק התפילה: "...
כי בשורש כל המצוות מעוררים רוב טוב ושפע עצום בכל העולמות ומוריד מזון ורווח, אך אם עושי המצוות מועטים ואין צינורים לשפע הטוב, רק מהמעטים, וה' יתברך שמו ברחמיו חפץ חסד, שיהיה חיים ושפע לכל בני אדם גם לאינם ראויים, ונוטל השפע מהמעטים השרידים יראי ה', ומחלק לכל בני האדם... 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני...'
ברכות דף יז: . וכך לשון הגמרא: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיהו מו') "... כל העולם כולו נזונין בזכותם, והם - אפילו בזכות עצמן אין נזונין; כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
ובספר "עוד יוסף חי"
מובא 'גילוי דעת' זה בסידורים הספרדיים לאחר ברכות השחר. : "...ואל אורו הגדול המתלבש בעשר ספירות דאצילות אנחנו מעלים כוונת התפילה והברכות וההודאות ולימוד התורה הקדושה וקיום המצוות האמורות בתורה ובדברי סופרים וכל מחשבה טובה ורעותא דליבא שבקדושה,
להוריד שפע עליון וברכה רבה...".
'תכף לגאולה תפילה'
מובא בהלכה לסמוך 'גאולה' ל'תפילה', דהיינו להסמיך את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה.
ידוע שהגאולה האמיתית היא הגאולה מיצר הרע - מ'הרצון לקבל' והאנוכיות שבנו, ע"י תורה ומצוות, כדברי חז"ל
תנחומא פרשת עקב. : "אל תאמר "חרות על הלוחות" אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
נמצא, שבפנימיות ועומק תקנת חז"ל להסמיך את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה, דהיינו ל"א-ד-ו-נ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", היתה כדי שניכנס לתפילה עם מחשבה וכוונה טהורה הנטולה אנוכיות, בבחינת 'חֵרות' מה'רצון לקבל לעצמינו', ולבקש על חסרונות כלל ישראל וגם על חסרונותינו בתוכם שיקבלו את מלואם לעבודתו יתברך, וזוהי גם הסיבה שתיקנו לנו חז"ל את נוסח הבקשות והברכות בלשון רבים, רפאנו ברכנו וכו'.
"...ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין כב:) מי שמשחיר פניו כעורב ומי שנעשה אכזרי על בניו כעורב, היינו
שמתפלל בלי שום כוונת תועלת עצמו ואינו חושב לכלום את עצמו ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו ונתבטל כאילו אינו בעולם כמו שכתוב (תהלים מד' כג'): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם...'' וזה בחינת (שיר השירים ה' יא'): ''...שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב''
ליקוטי מוהר"ן טו'. .
לפי ההבנה החדשה החובקת עולם בעניין התפילה מתורצת הקושיה המפורסמת
בין כלל התירוצים המופיעים בספרים הקדושים. , מה הסיבה שנצטווינו להתפלל על חסרונותינו, הרי ה' יתברך יודע יותר טוב מאתנו מה טוב לנו, וכל מה שהחסיר מאתנו זה הטוב ביותר עבורנו? אלא כנ"ל,
משום שה' חפץ חסד, להשפיע ולהיטיב לנבראיו שפע טוב, ותלה הדבר בידיהם של עם ישראל השייכים ב'לשמה' ובהורדת השפע, ב'השוואת הצורה' והדבקות.
קפיצת הדרך
הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 62, ובחלק ד' מעמ' 60. מגלה לנו חידושים נפלאים בכח התפילה ושהיא דרך נפלאה להגיע לדבקות, אפילו למעלה ממדרגת האדם, בבחינת 'קפיצת הדרך'.
בתפילה ניתנה לנו רשות לפנות אליו ישירות - 'ברוך
אתה...' וזה חידוש גדול ונורא,
שהתפילה מגיעה אל 'הבחינה הנעלמת' מהשגתנו, ובתפילה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו יתברך "ולדבקה בו",
כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו.
לכן קבעו חז"ל בהלכות תפילת העמידה: "לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזניו בלחש, ולא ישמיע קולו..."
שו"ע קא' ב'. , הגמרא בברכות
(לא.) מגדירה את המשמיע קולו בתפילתו מקטני אמנה.
ביאר המהר"ל בעניין זה דבר עמוק: "
כי התפילה היא, שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו, ובאמונה בו יתברך הוא דבק במדרגה העליונה הנעלמת... וזה שמשמיע קולו בתפילתו (באופן האסור) אין מגיע אל המדרגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדרגה העליונה, כי העליון הוא נסתר... ולפיכך הוא מקטני אמנה".
כל יציאה 'לחוץ', שהיא יותר מן המוכרחת סותרת היא לפנימיות ונפגמת במשהו עבודת ה'לשמה'.
'טמטום הלב', הנובע מ'כח הנטילה' – שורש כל הרעות, הוא 'מחיצת ברזל' המפסקת בינינו לבין השפעת טובו יתברך אשר אינה פוסקת לעולם, וידוע
עיין 'הקדמה ומושגים' - 'אין עוד מלבדו'. שכל ההגבלה היא רק 'בכלים' - 'במקבלים', כי חלונות לבנו עכורים המה מחמת 'שינוי הצורה' ורחוקים הם מה'לשמה', וככל שנרבה לנקות את חלונות לבנו ע"י עבודת 'הנתינה' בתורה ותפילה, כך ירבה האור, ואפילו אם רק מעט מן האור יצליח להיכנס, יסלק הרבה מחושך 'טמטום הלב'.
מובא עוד בחז"ל דבר נפלא, כשאנו משתדלים בתפילה להגיע לדבקות 'וחותרים חתירה' להתקרב אליו יתברך,
ה' יתברך חותר כנגדנו, עד שאנו נפגשים, כביכול איתו יתברך באמצע הדרך. הנהגה זו של רחמים מצידו יתברך מקצרת לנו את הדרך בצורה משמעותית מעל לכחותנו, בבחינת
'קפיצת הדרך' בדרך לטהרת ליבנו, וזהו חסד עצום ונפלא, ש'פתאום' חלף עבר עובי הטמטום. אנו מתפללים "וטהר לבנו...", וה' יתברך מטהר, דהיינו כנ"ל
מקטין את עובי הטמטום וה'רצון לקבל' בשיעור שלמעלה ממדרגתנו.
אורך הגלות מקביל לעובי המחיצה וההסתר ומשום כך התפילה והצעקה מקרבות את קץ הגאולה, כמו שמצינו במצרים: "ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים".
בתפילתנו ה' יתברך מקרבנו אליו יתברך למעלה מדרך הטבע.
וזוהי הבחינה של 'קונה עולמו בשעה אחת'. כדברי הגמרא
עבודה זרה (יז.) במעשה דר' אליעזר בין דורדיא, אשר ע"י חטאיו המרובים טימא את נפשו וטמטם את ליבו, ואף על פי כן כאשר זכה לתפילה אמיתית פנימית בבכייה, הגיע לתשובה עד כדי מסירות נפש בדבקות, עד שיצאה נשמתו בטהרה, "ויצאה בת קול ואמרה ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
דבר נפלא למדנו מהמעשה של ר' אלעזר בן דורדיא, שאם יתעורר האדם להתפלל באמת על ההתקרבות אליו יתברך בתחינה שיבטל את טומאותיו וטמטום לבו, יזכה לקפיצת דרך רוחנית, למרות שעדיין לא תיקן כלום בבחינת המעשה, ולמרות שעדיין לא קיים את כל תנאי התשובה, כי
סוד קבלת התשובה טמון בכח התפילה.
כבר אמר אא"ז גאון ישראל מסלנט, שאף שלאחר החורבן ננעלו שערי תפילה, בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפילה אחת שנענית בכל עת והיא תפילה על עזרה בעניינים רוחניים, וזוהי העצה היחידה לבקוע את טמטום הלב וזהו 'הפתח כחודו של מחט' שבו אנו 'חותרים' לקראת ה' יתברך, והוא יתברך בחסדיו המרובים חותר כנגדנו ומחשיב לנו כאילו עשינו שווה בשווה עמו יתברך, שנאמר (תהילים פה' ה'): "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ...", שנינו כאחד
עיין 'מכתב מאליהו' ד' 262 ובכרך יום כיפור עמ' תקל"ה. .
מסיים הרב דסלר זצ"ל ואומר: "במעשה המצוות ובתלמוד תורה ובתפילה מחוזקת ופנימית, באלו, ורק באלו, יבקע עובי הטמטום האחרון במהרה משני הצדדים ו'פתאום' נחזה והנה אור".
למעלה מהבחירה
הרב דסלר זצ"ל ממשיך 'להוריד' לעולמנו הקטן עוד גילויים עצומים מכחה של התפילה, שמגיעה עד בחינה שלמעלה מהבחירה.
אומרים חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" , ומאידך תיקנו לנו בסדר התפילה "...ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך...", דהיינו לבקש על יראת שמים.
וכן בגמרא
מסכת עבודה זרה (ה.) : "תנו רבנן (דברים ה' כו') "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי", היה להם לומר: "תן אתה", דהיינו רמז להם שיבקשו ממי שבידו לתת להם יראה.
לפי זה יש לעיין כיצד מתיישבים דברי חז"ל עם הכלל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", דהיינו שיראת שמים נתונה לעבודת ובחירת האדם?
"הן כתב הרמ"ק בריש ספר 'תומר דבורה', שהחוטא עושה את העבירה
על ידי כח שנותן לו הקדוש ברוך הוא באותו רגע ממש. ואם נתעמק נבחין שכאילו הוא יתברך
עושה המעשה על פי בחירת האדם, וכאילו צמצם יכולתו למען בחירת האדם, והאדם כביכול, מכריח את הקדוש ברוך הוא להוציא לפועל את רצונו. נמצא, שהוא יתברך סובל עלבון גדול כביכול, ע"י חטא האדם.
ואם יתעמק אדם בתפילה יבחין שהכל ממנו יתברך, ויבוא לידי השגה
שאף את הבחירה עצמה הוא יתברך מהווה ממש ברגע הבחירה, וממש כעושה את בחירתנו ע"י שפעו התמידי על האדם, ויכיר שחלקו של האדם הוא כה זעיר עד שכמעט אינו נבחן. [זוהי בחינת 'הסבות לבם אחורנית' - ברכות לא.]. ככל שיתעמק הצדיק בתפילה יותר, יתמעט הפירוד שבינו לבין בוראו יתברך, ויראה כי עצם בחירתו נקודה דקה מאוד היא ובטלה במעשי ה', שהם המזכים לו את הכל ממש
, עד שהוא מתפלל לה' יתברך, אפילו על עצם הבחירה.
התפילה באופן זה, היא עצם הבחירה עצמה, הנקודה הדקה של חלקו של האדם בעצם הבחירה, בבחינת פתחו לי פתח כחודו של מחט... וכל השאר הרי הוא אך מעשה ה'.
זה הוא עניין התפילות על התורה, היראה והאהבה... הבה נתחזק, ותועיל לנו התבוננות זו להעלות את תפילותנו היום יומיות אל דרגת תפילת אמת
'מכתב מאליהו' ג' 69. .
נמצא, שנקודת הבחירה יחסית למדרגת האמונה ובטחון של האדם וההשתדלות תקטן בהתאם לכך, עד שלעניין הבחירה יהיה די בתפילה לבד.
לאחר המבואר לעיל בעניין חשיבות 'עמוד התפילה' וכחה, נשאר לנו להביא מספר עצות בקצרה מהצדיקים ומאנשי מעשה, אשר יעזרו לנו להתקרב לה'
"גם" דרך התפילה.
הֶרגש
היסוד החשוב ביותר, הרוח המחיה את עבודת התפילה, הבריח התיכון המבריח מהקצה אל הקצה בעניין התפילה והברכות הוא: הרגשת הממשות - 'כאשר ידבר איש אל רעהו', יסוד המובא 'במסילת ישרים' מפי הרמח"ל הקדוש וזה לשונו: "...אמנם מי שהוא בעל שכל נכון,
במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו,
כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין...".
הרגשת ה'ממשות' בתפילה ובדיבור עם ה' כל כך חשובה ומשמעותית, שאין הנחות! זהו תנאי מעכב, אי אפשר בלעדיו, וכמו שאנו מתאמצים ומשתדלים בענייני הגוף להחיות אותו, כך עובד ה' צריך להתאמץ ולהתעקש 'להרגיש' ממשות בתפילה ובברכות ולהחיות את כל עבודת ה' שלו.
לדוגמא, 'בתפילת העמידה', בשלושת הברכות הראשונות, חוץ מהכוונה הפשוטה של פרוש המילים צריך
'להרגיש'שאנו משבחים את ה', ובשלושת הברכות האחרונות צריך
'להרגיש'שאנו מודים לה', לפחות כמו לאדם שהיטיב עמנו. וכן בברכות האמצעיות צריך
'להרגיש' את החסרון בשלב הבקשה - בחלק הראשון של הברכה, ואת
השבח והכרת הטוב בחתימתה.
כאשר מגיעים לבקשות חשוב לעבוד עם הרגשת הלב, לנסות 'להרגיש' את חסרונן של כלל ישראל, שהרי לכך נתקנו הברכות בלשון רבים.
הכלל הוא: כגודל הרגשת החסרון לרוחניות – להגיע לשם שמים, כך גודל הכנת 'הכלי' לקבלת השפע.
עניין ה'קבלה' וה'אהבה עצמית' הוא מטבע בריאתנו כנ"ל
בנושא 'מושגים'. , לכן טבעי הוא לנו 'לראות' רק את חסרוננו, אך אם וכאשר נצא קצת 'מאהבת עצמינו' ונבקש על חסרון הכלל שאנו בתוכו, נקבל צורת השפעה ו'השוואת הצורה' לבורא יתברך, המשפיע ונותן ובהכרח גם נוכל להגיע לבחינת דבקות ו'הרגש' בתפילה וכן שלא נסיח דעתנו ממנה, שהרי
שורש כל ענייני ה'פרוד' והריחוק הוא 'שינוי הצורה' כנ"ל.
כל נושא ברכות הנהנין וברכת המצוות שהוא נושא שגרתי בסדר היום של כל יהודי, צריך חיזוק תמידי בעניין 'ההרגש', לכן אנו צריכים להשתדל להרגיש בברכות את ההודאה והכרת הטוב, בנוסף לפשט המילים
עיין לקמן ב'גדר ושורש כל הברכות' בהרחבה. .
קשר אישי
ציטוט מהספר הנפלא 'דברי אמת' של רבי אלכסנדר משה לפידות זצ"ל מתלמידי הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל. "גם אין איש שם על לב להתבונן
בהתרופה היקרה אשר המציאו לנו הראשונים, עליהם השלום, אשר על ידה יוכל האדם אשר הוא רשע גמור, להתהפך מן הקצה להיות צדיק גמור וצדיק תמים, והיא מעלת ומדת
'התבודדות', אשר המעלה הזאת היא השער הגדול לכנוס בה אל שערי תשובה, והמדה היקרה הזאת היא המפתח הגדול לפתוח בו שערי יראת השם".
בנוסף לתפילות שתיקנו לנו חז"ל, חובה עלינו להוסיף לעבודת התפילה את עבודת ה
'התבודדות' - בקשות אישיות, הודאה ותשובה.
מטרת ה'התבודדות' להגיע לקשר קרוב, ישיר ואישי עם הבורא יתברך ולחזק את עניין האמונה, הבטחון וההשגחה פרטית.
לדוגמא, כאשר האדם מבקש מבוראו על צורך ממשי, חסרון גדול המעיק עליו בעניין גשמי או רוחני, וה' ברחמיו ממלא את מבוקשו, ודאי שיהיה קל לאדם כזה 'להרגיש' הכרת הטוב, ואמונתו מאוד תתחזק בהשגחה פרטית, שהרי אחרי שהתפלל על הדבר, לא מן החכמה הוא לתלות בטבע ובמקרה.
כתוצאה 'מהרגש' ההשגחה הפרטית, האדם מתחזק יותר באמונה ובתפילה ומבקש על יותר פרטים וחוזר חלילה, וכך מתעלה ועולה באמונה ש'אין עוד מלבדו'.
גם בתפילות האישיות נחוץ להיעזר בעצת הצדיקים, כדי לקבל את המבנה והצורה של הגשת הדברים. אך רצוי להיעזר בעצות בצורה כללית בלבד, מכוון שעיקר עניין ה'התבודדות' הוא הקשר האישי והתיקון הפרטני ע"פ שורש נשמת כל אחד ואחד.
ה'התבודדות'
בכלליות, מחולקת לארבעה חלקים:
א- ישוב הדעת
ב- הודאה
ג- חשבון נפש - תשובה
ד- בקשה
ישוב הדעת
בתחילת ה'התבודדות' רצוי להגיע ל'ישוב הדעת', כלומר 'לעצור', לנשום עמוק ו'לנתק' את עצמנו מ'מרוץ החיים', המחשבות, הבלבולים והדאגות, הנובעים בשורשם מהרגשת 'האני' והדמיון שבכחי לפתור בעיות, וכן מ'הרצון לקבל' הנאות גשמיות.
וכך לשון 'מסילת ישרים': "...עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה'):"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר",
שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו,
אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להימלט ממנו, אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה".
'מכתב מאליהו' ה' 97. "אמר זקני הגרי"ס זצ"ל שהמצוה הראשונה היא: שבראש וראשון יהיה האדם לבר-דעת.
מהו בר-דעת? מתיישב, עושה חשבון עם נפשו, וכן הנהגתו יש בה טעם וריח".
הודאה
שלב שני ב'התבודדות' הוא להודות לה', 'הכרת הטוב' היא עבודה נפלאה, אשר שכרה בצידה גם בעולם הזה, ובכחה להוליד בנו אמונה נפלאה שהכל לטובה, שמחה, חיים טובים ונעימים לנו ולסובבים אותנו
עיין עוד לקמן בנושא 'הכרת הטוב' ו'אזמרה'. .
לצורך הגדלת הרגשת הכרת הטוב וההודאה חשוב מאוד שה'הודאה' תבוא לאחר התבוננות ושימת לב כדי שנוכל להודות ולהכיר טובה, אפילו על הטובות אשר הורגלנו בהם יום ביומו ולא לקבלם כמובן מאליו, ובשלב ראשוני נכון להתמקד תחילה
רק בחוויות הטובות שעברו עלינו ולהפנים לליבנו שהם מאהבת ה' אותנו החפץ בטובתנו.
אבל תדע ש
תכלית עבודת ה'הודאה' לה' יתברך היא שנוכל גם להודות על הדברים 'שניראו' ו'ניראים' רעים עבורנו, באמונה תמימה ש"גם זו לטובה".
ע"פ חז"ל הקדושים, עיקר מטרתו ותחבולתו של היצר הרע לגרום לנו הסתכלות שלילית על החיים בכלל, ועל העובר עלינו בפרט. היצר הרע מנסה לשכנע אותנו כמה חשוב שנהיה רציניים ו"אמיתיים" בכל הקשור לחסרונותינו ושנתמקד ונחשיב בעיקר את הכישלונות והנפילות, וע"י זה עושק מאתנו את השמחה ואת רוח החיים, ומשאיר אותנו עם עצבות וחיים המלווים בהרגשת כשלון תמידי, הפך רצון ה'.
צריך לדעת ש'אמת' כזאת הגורמת לנו רפיון בעבודת ה' ומרחיקה אותנו מהתחזקות ותשובה, אינה באמת 'האמת לאמיתה'.
יסוד זה מקורו במדרש חז"ל
בראשית רבה ח' ה'. : "אמר רבי סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יא'): "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ". חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח' יב'): "...
וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה...", אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יב'): "
אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח...".
מלמדים אותנו הצדיקים, שיש נסיונות ומצבים שונים המחייבים אותנו להשליך, אפילו את 'האמת' ארצה, כל זמן שתוצאותיה נזק ורפיון רוחני, התרחקות ממנו יתברך.
בשלב ראשוני הדרך הנכונה
להתעלם מאותה 'אמת', בבחינת 'ותשלך אמת ארצה', ולהמתין לזמן המתאים - לזמן התחזקות, אמונה ושמחה ואז להתמודד עם אותה 'אמת' ולתקן את הטעון תיקון, בבחינת
'אמת מארץ תצמח' עיין עוד לקמן ב'חשבון נפש'. .
שמעתי פעם מרב גדול שסיפר על נסיון קשה שעבר עליו בעניין מסוים, אשר בעיצומו חווה התפרצות כעס גדולה ונדירה שלא הכיר. לאחר התאוששות ראשונית, הוא מספר: "פתאום התחילה להציף אותי הרגשה שזכרוני מתחדד ודברי התורה שלמדתי במשך כל שנות חיי האירו באור זך וברור, ובפרט במאמרים המדברים בגנות הכעס, כגון כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ושנשמתו הקדושה מסתלקת וכו'. דבר זה פגע בי קשות, וכל עבודת ה' שלי נכנסה למצב של רפיון וקיפאון. במחשבה שנייה, ברחמי ה' עלי, הבנתי שאת הזיכרון המופלא בגנות הכעס - את 'האמת' בדברי התורה, קיבלתי מהיצר הרע ה'מבקש להמית אותי', לכן החלטתי להתעלם מאותה 'אמת', לעת עתה, אשר גרמה לי הרגשת עצבות, ניכור והתרחקות, בבחינת
'ותשלך אמת ארצה'. וכעבור זמן מה של התאוששות והתחזקות, כאשר חזרה אלי רוח החיים והשמחה, חזרתי לטפל באותה 'אמת', להתבונן בה ובסיבתה ולעשות עליה תשובה, בבחינת
'אמת מארץ תצמח'".
מובא בספר 'משיבת נפש': "כי העיקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחורה בכל מה דאפשר,
כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות ומחמת שנופלים בדעתם על ידי שרואים בעצמם עצם קלקולם, שרוב מעשיהם מקולקלים כפי מה שיודע כל אחד בנפשו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם..."
כח היצר האנוכי, בחינת ה'כפוי טובה' שבנו, כל כך גדול עד שבאפשרותו לגרום לנו להתמקד ולראות רק את הפגם, הרע והחסרון בכל דבר, למרות שרוב ככל היום מלווה ב'מתנות', בחסדים והצלחות.
דוגמא טובה לכך מצאנו במגילת אסתר, המן הרשע עלה לגדולה במלכות אחשוורוש, עד שכל העולם כולו נכנע והשתחווה לפניו, אך לרוע מזלו, אדם אחד בלבד, מרדכי היהודי, לא כרע ולא השתחווה לפניו, שנאמר במגילה
מגילת אסתר פרק ה' ח'. : "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה". עינו הרעה של המן הרשע הבחינה והחשיבה רק את הפרט הקטן אשר פגם את שלמות כבודו המלכותי וגרמה לו להרגיש ולהצהיר
מגילת אסתר ה' יג'. : "
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ".
נקודה אחת, החסרה משלמות הנאת הכבוד הגשמית של בעל המדות הרעות, בכחה לאמלל את כל חייו.
חשבון נפש
סוד לימדו אותנו חז"ל
מדרש רבה דברים וכן עיין בליקוטי מוהר"ן תורה טו'. : "...אמר רבי אליעזר, אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה".
פרוש, כשבית דין עושים דין אמת או כאשר האדם עושה דין לעצמו - חשבון נפש, וחוזר בתשובה על פגמיו ועברותיו, ה' יתברך עובר מכסא דין לכסא רחמים ומתמתקין הדינים.
משל למה הדבר דומה? לממלכה ובה שרים הרבה, ובין השרים היה אחד החביב במיוחד על המלך, כמובן, שהתעוררות קנאת שאר השרים בממלכה היתה בלתי נמנעת. כעבור זמן מה השר החביב נקלע ללחצים ולחובות גדולים בביתו, ובלי לחכות לאישורו של המלך 'לקח הלוואה' מאוצר המלכות. הדבר נודע לשאר השרים, וכמוצאי שלל רב החליטו לידע את המלך, התכנסו כולם לאסיפת חרום, תכלית האסיפה, למצוא דרך איך להביא לפני למלך את המידע על מעשה הבגידה, באופן שיגרום באופן ודאיי להוצאתו להורג של השר החביב.
באותו עת, נקיפות מצפון חזקות תקפו את ליבו של השר על כפיות הטובה למלך הטוב, אשר היטיב לו ולבני משפחתו זמן רב כל כך, עד שליבו התמלא התעוררות גדולה לתשובה. ברגשי אשם חזקים ובבכיות של צער ותחנונים ניצב לפני המלך להתוודות על הנעשה, המלך שמע, והבחין שהחרטה אמיתית ונובעת מעומק ליבו, מיד פסק את דינו לסליחה וכפרה.
בעוד שהשר החביב יצא נכנסו שאר השרים 'לקודש' פנימה, ולאחר הקדמה ארוכה על חשיבות הנאמנות למלך ולממלכה והסכנה במעילה בנאמנות, הגישו את העובדות להפללת השר. תגובת המלך הפתיעה את כולם, המלך חייך ואמר: 'הכל כבר ידוע לי, העניין טופל, וכולכם משוחררים'.
זהו שנאמר 'שיש דין למטה', דהיינו שאדם מתבונן בחסרונותיו ובפגמיו ומבקש לתקנם ע"י תשובה. 'אין דין למעלה', דהיינו הדין מתמתק בחסדים ואין פה לשום מקטרג לקטרג.
באופן כללי, שלב ה'חשבון נפש' בהתבודדות פרושו: פשפוש ומשמוש בעבר ובהווה ועשיית תשובה. רק צריך להיזהר שהתשובה 'תניב פרות טובים' - התקרבות, ולא 'באושים'- התרחקות, שהרי לפעמים אדם יכול ליפול לייאוש ועצבות מרוב הפגמים. לכן בתחילת העבודה חשוב מאוד לא להתייחס כלל לעבר הרחוק, אלא לעשות תשובה על היממה האחרונה, להתחזק ולהתחיל מחדש, בבחינת 'תשובת הגר'.
לדוגמא להתחיל בתפילה קצרה: "ריבונו של עולם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך, אנא תרחם עלי ותחזירני בתשובה לפניך, ותן לי כחות שוב לא להיכשל, ותזכני ברגע זה (אפילו מאה פעמים ביום) לפתוח דף חדש".
ובזמנים שאדם חזק בדעתו, יוכל לפרט את חטאיו בשברון לב, ולא ח"ו בעצבות וייאוש.
וכל אחד בהתבוננות פשוטה יוכל להבחין אם התשובה הולידה התחדשות ושמחה או ח"ו ההיפך עיין לקמן בנושא 'שעת כושר'. .
בקשה
באופן כללי חשוב לדעת שצריכים לעבור שני שלבים כדי להגיע לתפילה השלמה:
שלב ראשון -
הבקשה צריכה לבוא ממקום של הרגשת
חסרון אמיתי, בבחינת "...הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנכִי"
בראשית פרק ל' א' [רצון = כלי, כגודל הרצון גודל הכלי לקבלת השפע]. .
שלב שני - לאחר התפילה והבקשה, צריך להתחזק בבחינת
'הטוב בעינך עשה'.
כל אדם, בהתבוננות קלה יוכל להבחין באמת בחסרונותיו הפרטיים ולבקש עליהם, אך יש עובדי ה' שבנוסף לצרכיהם הפרטיים ישהו ויעוררו בליבם, טרם התפילה, גם חסרון זולתם. למשל, אם בחרו להתפלל על עם ישראל, יתחילו לעורר בליבם רחמים על צערם של ישראל וריחוקם מאביהם שבשמים וכן על החושך והמיתה הרוחנית שהם שקועים בו וכו', ומצד שני על צער אבינו שבשמים המחכה ומצפה מבניו שישובו הביתה, וזאת כדי שהתפילה תבוא ממקום של חסרון ורצון אמיתי, ורק לאחר מכן יבקשו על הדבר בלשון תחנונים מהבורא יתברך, באמונה תמימה שה' יתברך רחום וחנון, כל יכול ואין שום מניעה ממנו יתברך לתת לו את מבוקשו, וככל שאמונתו תתחזק בבחינת 'אין עוד מלבדו' ימצא את עצמו מבקש אפילו על דברים ופרטים שבעבר תלה בהשתדלות הטבעית.
לצורך
שלמות התפילה צריך לעבור לשלב השני, יתבונן ויתחזק עוד באמונה ובטחון עד שיגיע למדת ההסתפקות, בבחינת 'הטוב בעיניך עשה', ובתפילה, 'רבונו של עולם רק אם הדבר טוב לי באמת, שהתקיים' ואז בין אם אקבל את מבוקשי ובין אם לא אקבל, אשמח כי הכל לטובתי הנצחית.
האמונה, והשליטה הנפשית לקיים את שני השלבים, הרגשת החסרון הגדול והרגשת 'הטוב בעינך עשה', מבדילה בין הצדיק לצדיק יותר.
למשל, אדם שנקלע לקשיים כלכליים גדולים מאוד והנושים ממתינים בפתח ומאיימים, במצב כזה קל יחסית להתעורר לתפילה לבורא עולם, בבחינת "...מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" ולקיים בהידור את השלב הראשון -
'הרגשת חסרון גדול', אך הנסיון הגדול יהיה לקיים את השלב השני, בבחינת
'הטוב בעינך עשה' ולהשתחרר מרצונו העז לישועה מידית, אם הדבר לרעתו.
תורה ותפילה
רצוי מאוד להפנים ולהדגיש את חשיבות השילוב של לימוד התורה עם עבודת התפילה ואת הצורך להתאמץ בשניהם במידה שווה.
בעל ה'מאור ושמש' מבאר שלעבודה
השלמה נצרכת גם תורה וגם תפילה וכך לשונו
בראשית פרשת ויצא. . "וַיִּיקַץ יַעֲקב
מִשְּׁנָתוֹ וַיּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנכִי לא יָדָעְתִּי". איתא במדרש (ב"ר סט' ז') 'וייקץ יעקב
ממשנתו', והוא תמוה. (מה הקשר בין 'שנתו' ל'משנתו', דהיינו לתלמודו?)
ונראה לבאר, דהנה ידוע שעיקר עבודת האדם לבוא לתכלית השלמות בעבודתו יתברך שמו להשיג אלקותו יתברך שמו - הוא על ידי התורה והתפלה.
ולא יוכל להיות אחד בלא שני, כי 'לא עם הארץ חסיד' (כלומר, ללא תורה יקרא חסיד שוטה) (אבות פ"ב מ"ה). וגם בתורה לחוד לא ישלים נפשו, כמאמר חכמינו ז"ל (יבמות קט:) 'כל האומר אין [לו] אלא תורה - אין לו תורה'.
כי בודאי על ידי עסק התורה 'לשמה' - יכול לבוא לקדושה גדולה, כשלומד 'לשמה' ומדבק עצמו בנפשו רוחו ונשמתו באותיות התורה. אמנם, אף על פי כן
לא יוכל לבא לעיקר היראה והאהבה וההשתוקקות לעבודתו יתברך שמו ולהשיג אלקותו - רק (אלא)
על ידי התפלה במסירות נפש ובהתלהבות, כידוע מכל ספרי הקדושים.
והנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (ברכות כו' ב') ויפגע במקום - שתיקן תפלת ערבית. הנה לא ידע עד עתה סוד התפלה איך היא גדולה. ומצינו (מגילה יז' א') שנטמן יעקב בבית מדרשו של שם ועבר (14 שנה) ולמד תורה. נמצא, ידע סוד התורה. אמנם לא בא להתגלות אלקותו יתברך שמו עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפלה.
וזה פירוש המדרש "וייקץ יעקב
משנתו", '
ממשנתו', רצה לומר, מתורתו. שנתעורר על ידי התפלה הזאת,
והבין שלא בא לתכלית ההשגה על ידי התורה לחוד. ואמר, אכן יש ה' במקום הזה. רצה לומר, על ידי התפלה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה על ידי התורה לחוד,
ואנכי לא ידעתי סוד זה...".
ור' נחמן מברסלב מדגיש, שתורה ותפלה מחזקין זה את זה ומאירין זה לזה. על כן צריכין לעסוק בשניהם דייקא, וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות... נתלבשין בתוך התפלה ונתחדשים שם... ועל ידי זה נשלם גם אור התפלה ביותר
קיצור לקוטי מוהר"ן תורה ב'. .
ורבי נתן תלמידו מוסיף לבאר
ליקוטי הלכות הלכות ראש חודש ה. : "כל הצדיקים לא זכו למדרגתם בשלמות, כי אם על ידי התבודדות ותפילות, שהרבו להתחנן לפני ה' יתברך שיזכו לקיים את התורה, כי עיקר הכנעת הסטרא אחרא בשלמות הוא רק ע"י זה, כי מתורה בפני עצמה יש לפעמים יניקה להסיטרא אחרא, חס ושלום, שמכניס בדעתו ללמוד ש'לא לשמה', חס ושלום. וכן מתפילה בפני עצמה תוכל הסיטרא אחרא להתאחז שמכניס בדעתו להתפלל לצורך גופו לבד.
אבל כשנכלל תורה ותפילה יחד, וכל תפילתו הוא רק שיקיים את התורה, וכן כל למודו את התורה כדי שידע לעשות מהתורה תפילה כדי שיזכה לשמור ולעשות ולקיים, ואז נכלל התורה והתפילה יחד בתכלית הייחוד... כי שירת האזינו זה בחינת תפילה... שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כל התורה בתוך בחינת שירה, שהיא בחינת תפילה. וע"י זה האיר בנו הארה הזאת לזכות ולעשות מהתורות תפילות...".
ועל דרך זה אמרו חז"ל בגמרא
נידה (ע:) : "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם. אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר: (משלי ב' ו') "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". תני ר' חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ממה שלפניו
רש"י - "לאוהביו משגר ממה שלפניו - כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר". .
מאי קמ"ל
רש"י – "מאי קמ"ל - למה ליה למימר להו ירבה בישיבה, הואיל וברחמים הדבר תלוי". ? דהא (תורה) בלא הא (תפילה) לא סגיא!".
נמצא, ששלמות עובד ה', אפילו במדרגת הדבקות, היא רק ע"י תורה ותפילה יחד, ויש עת וזמן לכל חפץ, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד ואחד משלים את השני.
נראה בחוש, שיש נטייה לעובדי ה' להמשך לאחד מן השניים יותר, או לתורה או לתפילה ולהחשיב פחות את השני.
יש שירגישו התחזקות וקירבת ה' אמיתית ע"י תפילה ויש ע"י תורה, אם כי האמת היא, שחייבים להשקיע ולהתייגע גם בתורה וגם בתפילה, ויותר להשקיע ולהתאמץ היכן שקשה לנו
כידוע מהגר"א שעיקר התיקון היכן שקשה. .
עמוד החסד
'קונטרס החסד'
לאחר כל הנאמר לעיל, 'קונטרס החסד' המפורסם של הרב דסלר זצ"ל, מתבקש לימוד מחדש, מתוך התבוננות, הכרה והתקשרות ליסודות שלמדנו, ומן הסתם 'קונטרס החסד' יקבל מקום מרכזי בחיי עבודת ה' של כל יהודי, ממדרגת פשוטי העם ועד מדרגת הצדיקים הדבקים בה' יתברך.
ריענון קצר: למדנו שהבורא יתברך הוא הטוב השלם, ודרך הטוב השלם להטיב הטבה שלמה, על כן אינו חפץ ומסתפק בהטבה שיש בה בחינה של בושה וחסרון, אלא רצונו יתברך שההטבה וההנאה של הנברא יהיו בשלמות, ללא בושה וחסרון כלל. לזו המטרה ברא הבורא יתברך את כל העולמות והנבראים לתכלית הטוב, והדרך הטובה, המתוקנת והשלמה לקבלת ההטבה היא,
הדבקות בו יתברך שהוא תכלית הטוב, וזאת ע"י השוואת הצורה, ההתדמות למדותיו יתברך, בבחינת השפעה. ולכך עבודתנו בזה העולם להתייגע בתורה ומצוות כדי לקנות צורת 'השפעה' בדיבור, מעשה ומחשבה.
הרב דסלר זצ"ל 'בקונטרס החסד'
'מכתב מאליהו' א' עמ' 32 וכן ב'ספר ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל. מגלה לנו את
נוסחת'סוד הבריאה', שורש כל המציאות הרוחנית והגשמית בכלל
עיין לעיל בנושא 'הנברא'. ושורש עבודת ה' בפרט.
'הנוסחה' הפלאית מורכבת משני נעלמים בלבד,
'נותן' ו'נוטל' או 'משפיע' ו'מקבל' עיין לעיל בנושא ההתפתחות ההדרגתית, שה'רצון לקבל' - כח הנטילה, הוא הבריאה היחידה המחודשת, בבחינת 'יש מאין'. .
'נותן'- תכונת הבורא יתברך, המשפיע לזולתו ללא קבלת תמורה, וההולכים בדרכיו, בדרכי החסד והרחמים, הקדושה והדבקות.
'מקבל'- תכונת ההולכים בדרכי האהבה העצמית, הפרוד והטומאה, היפך תכונת הבורא. ובעיקר הדגש על 'קבלת' מותרות, אם כי ההכרח לא יגונה.
לאחר שידענו זאת, נשאר לנו רק להתבונן, לחפש ולזהות, בדיבורנו, מעשינו ומחשבתנו, האם אנו 'משפיעים' ודבקים בבורא יתברך או להבדיל, 'נוטלים' מזולתנו ודבקים בתכונה המוגדרת כ'שינוי צורה', טומאה ומיתה רוחנית.
חזיתות רבות לפנינו הנגועות בנגע 'הנטילה' והאהבה העצמית, ומשום כך מיקום 'הנגע', ברוב המקרים, נסתר מאתנו.
'קונטרס החסד' יעזור לנו לזהות ולהגדיר את מיקום הנגע ודרך תיקונו.
כללי
הרב דסלר זצ"ל מתחיל את 'קונטרס החסד' בהדגשה והצהרה
ש'הרצון לקבל', מדת ה'נטילה', היא שורש הרע בעצם (הוא יצר הרע, הוא השטן והוא מלאך המוות) וכנגדו המלחמה הגדולה.
דוגמא גסה ל'נטילה': הגזלן, אשר בכח ובגלוי נוטל מחברו. או הגנב - אשר נוטל בלא דעת הבעלים ובסתר וכו'. ויש נטילה יותר מעודנת אשר במשפט בני-אדם לא נראה שנעשה שום עוול, אך במבט האמת הם מוגדרים כ'נוטלים', כגון אוהבי המתנות והירושות ונטילת הצדקה, וכן אוהבי הבצע והרווחים הגדולים יתר על יגיעם, וכאלה אשר יעבידו את פועליהם ושכיריהם לעבוד עבורם עבודה קשה במיעוט התשלומים.
הכלל הוא: ככל ששיעור 'כח הנטילה' יגדל, כך יגדל 'שינוי הצורה' והפירוד ממנו יתברך.
כל אלה ודומיהם נטילתם מרובה ונתינתם מועטת. וגם המעט אשר יתנו, שורש כוונתם ליטול שבעתיים כנגדו. וכמובן שההולכים ב'כח הנטילה' לא רק שמזיקים לעצמם, אלא גם מעוררים ומגבירים קנאה, שנאה ותחרות בעולם, מדות המביאות לידי צער, ייסורים, חוליים רעים ומיתה קדומה בעולם.
אומרת הגמרא: "אמר אביי ואיתימא (ויש אומרים) ר' יצחק, הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (שיקבלנה על דעת שישלם גמול, אחר שיודע בעצמו שבידו לשלם – 'מאירי' ועיין הפרטים במלכים ב' - ד' יג') ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר: (שמואל א' - ז' יז') "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ..." וא''ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו (כדי שלא יהנה מאחרים)".
ואמר החכם מכל האדם "...וְשׂוֹנֵא מַתָּנת יִחְיֶה"
משלי טו' כז'. , 'יחיה' ממש, חיים רוחניים אמיתיים, דהיינו אם אדם מבין ומפנים באמת שכל 'קבלה לעצמו', רק מרחיקה אותו מה' יתברך, ממקור הטוב בסוד 'שינוי הצורה', ודאי שירגיש סלידה מכל 'נטילה', וישנא כל 'קבלה' המרחיקה אותו מ
'התכלית' - מהדבקות בטוב האמיתי.
הצדיקים, אשר דבקים במדת קונם מקפידים בכל דיבור, מעשה ומחשבה להיות 'נותנים', וכל כיסופם לעשות את רצון ה' במחשבה טהורה לתועלת הזולת.
מספרים על בעל 'החפץ חיים' זצ"ל אשר לא רצה להתפרנס מתורתו, ומשום כך פתח חנות מכולת, וכמובן כל הקונים נהרו לחנותו, כי סחורתו היתה מעולה, המדה גדושה והמשקל מכריע ללוקח תדיר. ראה הצדיק שבכך נפגעת פרנסתם של שאר החנוונים, צמצם את שעות הפתיחה לשעתיים ביום בלבד. ראה הצדיק שגם עצה זו לא הועילה, סגר חנותו לגמרי, למרות שאפילו על פי דקדוק דיני התורה הקדושה לא עשה שום עוול.
מדרכי הצדיקים בכלל, ובמשא ומתן בפרט, להיות נתינתם רבה ונטילתם מועטת, וגם זה רק מהסיבה אשר מוכרחים המה בו למען התאפשר להם לתת ולהשפיע,
משאת נפשם - ההתדמות לקונם.
'מכתב מאליהו' ב' 179. ובזה הוא ההפרש בין מדרגת אברהם, איש החסד למדרגת נח, איש צדיק. נח בודאי עשה חסד מאהבה, אם כי היה זה ממדת הצדק – עשה את חיובו, אבל אברהם אבינו ע"ה התחסד עם קונו, הוא הגיע למדת נתינה וחסד שנבעה משאיפה מתוך עצם מהותו ללא חיובים חיצוניים, דהיינו היה ממתין ומצפה לאורחים ואם לא היו מגיעים היה מצטער שנמנעה ממנו מצוות החסד, משאת נפשו.
'רצון לקבל' כבוד
'מכתב מאליהו' א' 99 - 100. "הילד משתעשע בצעצועיו. תיבה שבורה נעשית ספינה - והוא עצמו הקברניט. ובשעה שהוא עסוק בזה, הרי הדמיון בעיניו כמציאות. עד שאמר הגרי"ס זצ"ל שהגוזל צעצוע מן התינוק, הריהו כמטביע ספינותיו ומחריב בתי חרושת של המבוגר.
המבוגר כבר עזב משחקים כאלה. אך כמה מן הדמיון יש במה שהוא שואף אליו!
בכל אדם יש
'רצון לקבל כבוד', גם מי אשר ברור לו שאינו רודף כבוד, מכל מקום נהנה הוא אם אנשי סביבתו מכירים את ערכו, ומצטער אם חשיבותו בעיניהם היא פחותה ממה שראוי לו לפי דעתו. וכן אם פוגעים בו, או מוכיחים אותו פגיעתו בלתי נמנעת.
אך באמת, מה יוסיף לו זה, שהוא חשוב בעיני אחרים? הלא הכבוד האמיתי, היא החשיבות והמעלה מצד עצמה
בבחינת 'כבוד חכמים ינחלו' ועוד, שהנפש נקראת כבוד ועיין בפירושו של ה'מלבי"ם' על ספר תהילים ל' יג' ועל משלי ג' לה'. . אם זו יש לו, מאי איכפת לו אם חבריו יודעים ממנה או לו? - ואם אין, מה הוא מרויח אם הם טועים שישנה בו? - אין זה אלא כח הדמיון. וכן אם נכונים דברי המוכיחים, יעשה תשובה ויתקן. ואם אינם נכונים מדוע יפגע?
וכל מי שבקרב ליבו יש לו פחות אמון בערכו, יותר הוא זקוק לתנחומין של כבוד בעיני זולתו.
ויש לך מי שהוא מוכרח לפתח את כח דמיונו עוד יותר. והוא מי שקונה לו כבוד בכסף. הכל יודעים, ולפעמים גם הוא, שאין האחרים רוצים בכבודו אלא בכספו, ושהם רק מעמידים פנים כאילו הם רואים בו מעלות. אבל הוא מפתה את עצמו להתענג מן תחליף של תחליף כזה. כיבוד חיצוני במקום הכרת החשיבות, וזו עצמה במקום הכרת החשיבות, וזו עצמה במקום מציאות החשיבות".
"גדול הנהנה..."
אמרו חז"ל: "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים"
ברכות (ח.) . פשט הדברים מעורר תמיהה, איך יתכן ש'בעל בית' - אדם העובד לפרנסתו, "הנהנה מיגיע כפו" וקובע עיתים לתורה יהיה גדול "מירא שמים", מאברך שתורתו אומנותו?
אלא, ע"פ היסודות הנ"ל הפירוש יהיה מובן,
'הנהנה מיגיע כפו', הוא האדם המעולה אשר יחפוץ ויתאווה שתהיה נתינתו יתרה על נטילתו. אדם זה, בהישמרו שלא ימשך אחר 'מדת הנטילה' ויכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו בחכמה או באומנות, שבכל אלה, אפשר שיקבל יותר על ערך שווי נתינתו, לכן יבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפו, המלאכה הפשוטה והקשה המשתלמת בקוטן התשלומים.
הוא ורק הוא, נאמר עליו 'יותר מירא שמים' הנכלל בהבחינה הגבוהה של 'נותן', אשר הגיע למדרגת העושה 'מאהבה', מדרגה הגדולה מזו של העושה מ'יראה'
'מכתב מאליהו' א' עמ' 44. .
ובאמת, מדרגת האמונה ובטחון של ה'גדול הנהנה מיגיע כפו' גבוהה מאוד, שהרי בכח אמונתו יכול לצאת ולעסוק במשא ומתן לשם שמים, ולא ליפול בגשמיות העולם הזה - "בכחי ועוצם ידי...". ומאידך מדרגת האמונה ובטחון של 'הירא שמים' קטנה יחסית אליו, שהרי מדובר באדם שבחר להימנע ממלאכה והשתדלות, אפילו לפרנסתו, מהחשש שמא יפול ממדרגתו, בהתחככותו בגשמיות העולם הזה.
הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' א' 197. מבאר ומחלק לחמש מדרגות כלליות את עניין היחס שבין בטחון והשתדלות
עיין לקמן בהרחבה בנושא 'ה מדרגות באמונה ובטחון'. , אך לענייננו נתייחס רק לשתיים מהם: שתי המדרגות שהגיעו לפסגת סולם האמונה ובטחון הם המדרגות שדיברו עליהם ר' שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל במחלוקתם על איך ובאיזה מדרגה ראוי להנהיג את עם ישראל.
המדרגה שדיבר בה
ר' שמעון בר יוחאי היא המדרגה הגבוהה ביותר של אמונה ובטחון, ובמדרגה זו הכרתו שלמה,
שהנס והטבע שניהם כאחד נסים גלויים ממש, וידיעתו והשגתו מוחשית שאין ממש בטבע כלל וכל צרכיו ינתנו לו בנס. לאדם כזה אין עוד צורך, ואולי גם אסור להשתדל בענייני העולם הזה ואת כל זמנו הוא צריך לנצל אך בדבקות בה' יתברך ותורתו.
אבל אדם שבמדרגה שדיבר בה
ר' ישמעאל, חייב בהשתדלות הכפופה לחוקי הטבע, שעדיין לא ניצל מקללת אדם הראשון - 'בזיעת אפך תאכל לחם', כלומר
עדיין לא הצליח לבטל במחשבתו את הטבע בקביעות ובשלמות בכח אמונתו ובטחונו. ומשום חסרון השלמות בהכרתו, לא ינהגו עמו בדרך נס (באופן קבוע), אלא בהנהגה טבעית, מפני שמחויב הוא עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלמותו,
ועדיין שייך הוא לעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה שאין בטבע ממש.
נמצא, ש"
גדול הנהנה מיגיע כפו" - היא המדרגה שעליה דיבר
ר' ישמעאל, שעדיין הוא חייב לצאת ולהשתדל בעניינים גשמים כדי שיוכל לבטלם למעשה ולהגיע למדרגת רשב"י, שהטבע והנס שווים בעיניו. והוא "
יותר מירא שמים", אשר במדרגתו
ויראתו הפחותה מזו של ר' ישמעאל,
בחרלא לצאת ו"להלחם" בטבע כדי לבטלו, שמא יצא שכרו בהפסדו.
הנתינה מולידה אהבה
הורגלנו לחשוב שהנתינה היא תולדה של האהבה, שהרי טבע האדם לתת לאהובו, האם אמת הדבר? או שנאמר שהנתינה קודמת, והיא המולידה את האהבה?
הרב דסלר זצ"ל הגיע למסקנה חד משמעית,
ששורש ותולדת ה'אהבה' היא הנתינה, לכן
לכל אהבה אמיתית קדמה נתינה, דהיינו שנאהב את מי שניתן ונשפיע לו טובות בפועל. וכך כתוב בחז"ל
במסכת 'דרך ארץ' זוטא פר' ב'. : "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"
אולי גם אפשר לדייק זאת מדברי רש"י, בעניין איסור קבלת שוחד. אומרת הגמרא בכתובות (קה:): "אמר רבא מה הטעם שאסרה התורה ליטול שוחד? משום שהתקרבה דעת ה'מקבל' לדעת ה'נותן' והוא כגופו - ואין אדם רואה חובה לעצמו". רמז לדבר בפרוש המילה שוחד = "שהוא חד". פירש רש"י: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד". לכאורה אם נדייק ברש"י, היה נכון יותר לומר שהמקבל נעשה לב אחד עם הנותן, אלא אולי רצה רש"י ללמדנו שיש אופנים שהנתינה תוליד אהבה. .
וכך גם מוכח בטבע המציאות, שהנתינה מולידה האהבה, שהרי
אדם בטבעו נקשר ואוהב את פרי מעשיו, בהרגישו כי 'חלק' מעצמותו בהם, ובכך נוצרה 'התדמות' בין ה'נותן' ל'מקבל' וכשיעור אותה ה'התדמות'
נוצרת האהבה ואחדות, בסוד 'השוואת הצורה'
עיין לעיל 'השוואת הצורה' כי כך נראה הביאור בשורש העניין. . לדוגמא: בן אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, או צמח אשר נטע, או בית אשר בנה וכו'. וזה אשר יתן לזולתו לא יאבד ממנו, אלא ירגיש אשר חלק לו בחברו, זה אשר נתן לו. וזו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, הנקראת אהבה. והאדם אשר נראה לו זר, זה רק מפני שטרם נתן והיטיב עמו
'מכתב מאליהו' א' עמ' 37. . וכן רואים בחוש את קשר האהבה בין אמא ותינוקה הרך, אפילו עוד טרם שנולד, שהרי כל חודשי ההיריון כולם נתינה אחת גדולה יחשבו. ומאידך רואים שלא כך קשר האהבה של האבא עם הרך הנולד, שמכורח המציאות נתינתו קטנה משל האמא.
נמצא, שהנתינה מולידה אהבה, וכשיעור הנתינה כך שיעור האהבה, ואפילו האהבה הטבעית ביותר תלויה במדת הנתינה אלא, שעם יוצאי חלצינו קל ליצור אהבה כי הנתינה היא טבעית. .
לחיזוק העניין, הרב דסלר זצ"ל מספר מעשה שראה, והנה הורים צעירים ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן. ויהי בשעת חרום, ומלחמה פרצה במקום ההוא, ויברחו כולם משדה המלחמה. ויִקר המקרה, אשר האויבים הפרידו בין הדבקים, והאב עם בנו נשארו לצד האחד, והאם לצד השני. וכה נפרדו ביגונם וגעגועיהם כמה שנים, עד אשר שקטה המלחמה, והשלום שב אל מקומו, ויתוַעדו יחדיו בני המשפחה כולה וישמחו איש ברעהו מאוד. והנה פלא, לא יכלו לתקן את אשר חסר להם בזמנו. אהבת האב ובנו היתה יותר עמוקה ודבוקה מאהבת האם ובנה. היא הניחה אותו קטן, ותמצאהו גדול, ויהי בעיניה כאילו הוא אחר, עדיין היתה מתגעגעת אחר בנה הקטן שהניחה. אבל הן זה רק דמיון. ואיה הוא שורש הדבר? הוא, אשר האב אימן וגידל את הילד תחתיה, זהו אשר חסר, האהבה, תולדת הנתינה
'מכתב מאליהו' א' 'קונטרס החסד'. .
הרב דסלר זצ"ל במקום אחר
עיין בחלק ב' עמ' 123 בנושא הפורים. מתבטא בלשון מבוררת יותר וכך לשונו: "
האהבה תולדת הנדיבות". מובן הוא שנדיבות והכרח, תרתי דסתרי הם, שהרי הנדיבות שייכת רק במקום שיש בחירה. ורק הבוחר יגיע לידי אהבה, כי רק הוא יכול להתנדב ולתת.
הכלל הוא: הנתינה תוליד אהבה, רק בתנאי שתבוא מתוך נדיבות ורצון טוב.
נמצא למעשה, שבמערכות יחסים, בין בני זוג או הורים וילדים וכד', או אפילו בקיום המצוות, צריך מאוד למעט מ'העשיה' ו'נתינה' שתבוא בעקבות כפיה לא נעימה, שלא רק שלא תוליד אהבה, אלא אפילו אפשר שתוליד מרירות, שנאה וריחוק, באשר על כן
טוב בכל מערכת יחסים, למעט ככל האפשר מדרישות ובקשות, וכאשר האילוץ גובר, צריך להשתדל שיהיה בהסברה ובצורה עדינה במטרה לעורר את 'הנתינה' מתוך נדיבות.
וכן בקיום תורה ומצוות חשוב מאוד לעורר ולהתעורר ע"י אמונה וכח הדמיון שהמצַוה, הוא אבינו אב הרחמן הרוצה בטובתנו, בבחינת 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
יש דבר נוסף המעכב מהנתינה לעשות את פעולתה, והוא: שאנו לפעמים
דבקים באהבת העניין הפרטי שאנו נהנים ממנו.
למשל, אפילו במדרגת הצדיקים, יש אדם שאוהב תורה, ללמוד וגם לעשות, אך אהבה זו באה מחביבותה של התורה עצמה, מחכמת התורה והפלפול בה, ולא רק מאהבת נותן התורה, דבר זה יכול לגרום לצדיק לשכוח את ה' יתברך שבתורה, במדרגתו, ולשבח את עצמו וחכמתו שגרמה לו את אותה הנאה פרטית.
במבט האמת, דבר זה מוגדר כ'נטילה' ו'פרוד', וסתירה לעבודה השלמה - עבודת 'הנתינה' והדבקות.
נשאלת שאלה: היה נראה לכאורה לומר שהמקבל יאהב את הנותן יותר מאשר הנותן את המקבל, שהרי לרשותו של המקבל התווסף דבר ומהנותן נחסר.
ע"פ הנ"ל התירוץ מובן, שהרי בחשבון הכולל הרווח של הנותן גדול יותר, הוא
קיבל מעלה רוחנית הנובעת מ'כח הנתינה' אשר נחרתה באישיותו, והיא
ההתדמות והדבקות בבורא יתברך הנותן ומיטיב 'הבית היהודי' של הרב שמחה כהן עמ' 293. .
אחרי הפעולות...
כל נתינה אמיתית המולידה חיבור ואהבה, דורשת קושי והתגברות על האנוכיות וה'רצון לקבל', שהוא טבענו ומהותנו.
אך נשאלת השאלה, איך ניתן להגיע למציאות שהנתינה תהיה בהתנדבות ורצון?
במדרגה השווה לכל, גילו לנו חז"ל יסוד ועצה נפלאה ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', דהיינו מעשי נתינה בפועל, אפילו חיצוניים,
המלווים ברצון אמיתי להשתנות בכחם להכשיר את הלבבות לנתינה בהתנדבות.
וכך לשון 'החינוך'
מצווה טז'. : "ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אוזנך ושמע (משלי כב' יז'), אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי
האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות,
ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"
מלבד מצות התשובה, תפילה ולימוד המוסר כי אלו מצוות הם עצם הנקודה הפנימית ממש. ('מכתב מאליהו' ב' 78) .
וכן ברמח"ל הקדוש
'מסילת ישרים' שער הזריזות. : "ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא
חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב' ב'): "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים". (שם מב' ג') "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים". (שם סג' ב') "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי...". ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי,
עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו' ג'): "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'...", וכתוב (הושע יא' י'): "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג...".
ובמדרגה גבוהה יותר, העצה להגיע ל'נתינה' בהתנדבות היא להשתדל בתורה ותפילה להגיע לאמונה פשוטה בחשיבות העניין והמצוה ולשמוח באמת 'בנתינה' ובזכות הגדולה שזכינו לעשות את רצון ה', וכן להתחזק באמונה ובטחון שמצות 'והלכת בדרכיו' וה'נתינה' הכלולה בה היא מצוה גדולה ונפלאה המביאה לדבקות בו יתברך. ולכל הנ"ל נוסיף את כוונת ה'תכלית' - לעשות נחת רוח ליוצרנו החפץ שנדמה אליו להיטיב לנו באחריתנו, ואז ודאי שהנתינה תבוא מלב מתנדב.
ודע, שללא כל ספק עוד 'רצונות' אנוכיים ולא רצויים יהיו מעורבים בכל דבור, מעשה ומחשבה, בתהליך ההזדככות והטיפוס בהר ה', אך זאת נזכור, כי אין ייאוש, וכלל הוא בידינו: 'הרוצה לטהר מסייעין בידו' להטהר כפי רצונו.
נתאר לעצמנו, שבזמן נסיעתנו בבוקר לכולל או לעבודה אנו מבחינים באדם העומד ליד רכבו וזוג 'כבלים' בידו ומשווע לעזרה, בדרך כלל לא כל כך קשה לעצור ולהציע את עזרתנו, למרות שתמיד אנו מאוד ממהרים ויש הרבה סיבות 'מקלות', אשר יגרמו לנו 'לוותר בשמחה' לאדם אחר אשר יקדים אותנו למצוה, אך הפעם נתאר לעצמנו שהיה זה שכנינו, אשר לא מכבר חיתן את בנו, ולא רק 'ששכח' לשלוח לנו הזמנה, אלא גם עשה מסיבה בביתו עד השעות המאוחרות של הלילה ברעש נוראי.
באופן 'טבעי', אנוכי, לא יהיה לנו שום קושי למצוא מיד דרך חילופית, אפילו אם היא תאריך את דרכינו בצורה משמעותית. אבל לפתע פעמון קטן מצלצל במוחנו ומסמן לנו, 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה'. 'אנשי עבודה' היו מיד נושאים תפילה לבורא עולם ומבקשים ממנו עזרה, כוחות להתגבר על טבענו האנוכיים לקיים מצות חסד ו'נתינה'.
אל נתפלא אם יתלוו למחשבותינו הטהורות גם מחשבות של נטירה, גאווה וכבוד או כל טובת הנאה אחרת, אם כי
כל זמן שמחשבות טהורות מעורבות, צריך לדעת שאנו בדרך העולה בית א-ל, בבחינת "מתוך ש'לא לשמה' בא 'לשמה' ".
חשוב לא לשכוח
שעיקר העבודה וההתגברות בזמן אמת צריכה להיות בלהחשיב ולהתמקד במעט מחשבות טהורות שכן קיבלנו מהבורא יתברך, להודות עליהם ולשמוח שאבינו אב הרחמן שמח בכל התגברות, קטנה ככל שתהיה
עיין לקמן בנושא 'אזמרה'. .
'ואהבת לרעך כמוך'
מהאמור לעיל נפתח לנו פתח להבין שבידינו ובבחירתנו להוליד אהבה ע"י מעשים של 'נתינה' ולהסיר את התמיה הגדולה, איך שייך לצוות על אהבה.
וכן נפתח לנו פתח ודרך להגיע ולקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ומצות אהבת ה'
שהרי לכאורה מאוד תמוה, איך אפשר לצוות על אהבה? .
הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' א' 142 וד' 33. מבאר על פי חז"ל שמצות 'ואהבת לרעך כמוך', היא
היסוד ושורש כל מצוות התורה כולן.
הדבר צריך באור, שהרי זוהי רק מצוה אחת מתרי"ג המצוות ?
הגמרא בשבת מספרת
(לא.) : "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת... (ולא גייר אותו. המפרשים מבארים שהנכרי, באמת רצה לדעת מהו
היסוד שעליו עומדת כל התורה) בא לפני הלל, גייריה (הסכים לתנאי, וגייר אותו) אמר לו: 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך)
זו היא כל התורה כולה, ואידך, (וכל שאר התורה) פרושא הוא (פירושו של זה היסוד), זיל גמור (לך ותלמד תורה ע"פ זה היסוד).
מאחר שעיקר עבודת ה' היא לתקן את היצר הרע, את 'הרצון לקבל האנוכי', נתנה לנו התורה את זו המצוה -
'ואהבת לרעך כמוך', שבאמצעותה נוכל לתרגל מעשים של 'נתינה', וכן
נוכל ללמוד מאנוכיותנו את צרכי זולתנו ולמלא אותם, ולרצות בעד חברינו כל מה שנרצה עבורנו, וכן מרגשי עצמנו נלמד להימנע מלפגוע ברגשי חברינו, בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
ופנימיות זו המצוה
והיסוד של כל המצוות כולן הוא עניין
'כח הנתינה', דהיינו שכוונת ה'לשמה' בכל מצוה ומצוה היא כביכול 'נתינה' לבורא עולם, והיא שורש הכל ותנאי אשר בלעדיה תהיה המצוה בחסרון גדול, כגוף ללא נשמה.
בספר 'אורחות צדיקים'
שער האהבה. מפורט כמה מאופני מדת 'הנתינה'
למעשה להגיע לאהבת כל אדם, וכך לשונו: "ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם?
אשכילך ואורך: הדרך הוא, שייעזר
בנפשו ובממונו כפי יכולתו.
העזר
בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם.
העזר
בממונו הוא, שילווה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילווה בשעת דחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כחו, ולקצת עתים ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא ותרן בשלו. אם יהיה לו עסק עם בני- אדם, יהיה כל משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חברו. לעולם יהיה חפץ שחברו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא ליהנות מחברו, ויהיה דבריו בנחת עם בני - אדם. בישהו - אל יבייש, הטעהו אדם - אל יטעהו. יסבול על צווארו עול העולם, והוא אל יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם בני-אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזק האהבה, וישא ויתן עם חברו בטובתו, וינחם כל אדם מעצבו ומדאגתו. אם גילה לו אדם סוד - אל יגלהו, אף אם יכעיסהו. ולא ידבר על בני אדם רע, ולא ישמע שידברו רעות על אדם, ולעולם ישתדל למצוא זכות על בני-אדם במקום שאפשר להיות, וביותר יזהר בזה, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו. ולא יתגאה על שום אדם, אך יכנע תחת כל אדם.
ובכל יכוון לשם שמים".
אהבת איש ואשה
אותו יסוד נפלא שלימד אותנו הרב דסלר זצ"ל, ש'הנתינה מולידה אהבה', עוזרת לנו גם להבין וליישם את העבודה הנכונה בקשר הזוגי.
'הנתינה' ההדדית בין בעל לאשתו המולידה אהבה היא בעיקר
בהיותם נותנים השלמה זה לזה, שהרי ידוע שאין אדם שלם ללא אשה, כדברי הגמרא ביבמות (דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה' ב').
ובהיותם 'נותנים', מעניקים וממלאים את החסר לבן הזוג מבחינה גשמית ורוחנית, וזו היא שאיפתם באמת, בהכרח שהתוצאה תהיה, דבקות ואהבה אמיתית שמעתי מהרב שמחה כהן שליט"א שהצורך הגדול ביותר של האשה: "תסכים איתי שקשה לי". ושל הבעל: "תספרי לי שטוב לך". לכן בעל שלא מאפשר לאשתו לספר על קשייה פוגע ממש בנפשה. ואשה חכמה צריכה להכיר טובה לבעלה על קטן כגדול, אפילו על דברים שנתפסים אצלה שהם מחובתו. .
חשוב לדעת שאם לא נהיה מספיק ערניים לחסרונות בת זוגתנו ונבחר לתת ולהעניק לה ע"פ המושגים שלנו או ע"פ הדברים האהובים עלינו, הנתינה לא תיצור אהבה ודבקות. לכן חשוב להשקיע מעט התבוננות והתגברות על אנוכיותנו, כדי
שהנתינה תהיה בהזדהות עם חסרון המקבל ורצונותיו וכך תגיע לשלמות.
הרב דסלר זצ"ל תמיד היה אומר לזוג בעת שמחת כלולותם: "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר
ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה ('רצון לקבל' = פירוד)
, הנה כבר אושרכם מכם והלאה".
יש אנשים הקמים ומצהירים, בשם ה'קידמה', ה'מתירנות' וה'פתיחות' שאינם חפצים בנישואין כלל, האם הדבר נובע מעקרונות וערכים אמיתיים?
אומר הרב דסלר זצ"ל, האמת היא, שכל אלו תאוריות שפותחו ונולדו מהמדות הרעות שהתגברו, הנובעות מ'כח הנטילה' ו'האנוכיות', עד אשר אפילו להשפיע לבן זוג לא יחפצו.
עוד תופעה דומה מצויה בדורנו
וזה היה בדורו, ק"ו בדורנו. , שאנשים ונשים חפצים במיעוט ילדים, ובאמתחתם תירוצים מאד משכנעים להשקיט את מצפונם, אם כי האמת היא, שלא יחפצו בריבוי ילדים מתוקף 'כח הנטילה' המונע מהם, אפילו להשפיע ולתן מעצמם לילדיהם.
השאיפה לחומריות
נתבונן נא בבעלי החיים ונמצא שכל בעלי החיים משביעים את רעבונם באכילה, חוץ מהחזיר שלעולם אינו שבע. מהתבוננות בתופעה, אפשר להבחין וללמוד על התאוות הרעות, חסרי הגבולות שבנו.
חז"ל
סנהדרין קז'. לימדו אותנו יסוד בכחות הנפש:
'משביעו רעב ומרעיבו שבע' - כשם שירבה במילוי תאוותו כך תרבה תאוותו, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ועוד רבות כאלה.
הנה כי כן אדם 'רעב', המשתוקק להשביע את יצרו ע"י תאוות אסורות, התאווה אשר ישאף אליה תרחק ממנו ותגדל מאד, ואפילו ילחם במרץ רב, לא יגיע אפילו למקצת שאיפתו הכפולה ומכופלת, 'שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו'
קהלת רבה פ"א יג'. .
ורעה מזו, שלא רק ש'ירעב' מחסרון אותה שעה בלבד, אלא 'ירעב' אפילו מחשש חסרון העתיד, ועתיד כזה, אשר ספק גדול הוא אם יהיה אז בין החיים, וכן 'ירעב' לחשש חסרון ילדיו נכדיו וניניו, עד שיכריחנו יצרו לעבודת פרך להכנת כל זאת, וגם אם יגיע לעושר גדול, ידאג ויחשוש לגניבה או אבידה של כל זאת ויקוים בו 'מרבה נכסים מרבה דאגה', עד שימות 'רעב' ויגע. וכל זאת ועוד, תוצאות 'כח הנטילה', הרצון האנוכי שבאדם, המכונה 'יצר הרע'.
הרב דסלר זצ"ל התבונן רבות בעניין ה'רעב' והשאיפה לחומריות, והעלה בזיכרונו זה המעשה: "לפני שנים הרבה, בנדודי דרך ארצות הצפון ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונות, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על הדרך ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכל טרף, כי כל אחד קפץ על גבי חברו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזוב דמם לרוב, וכה נלחמו עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג, חסרי אונים, ורק אחדים, הגיבורים בהם, המה שמו את שיניהם בנבלה. ותעבור רגע והינה גם אלה התחרו זה בזה וישובו ויכו וינשכו אחד את השני עד האחד גבר ויחטוף את הנבלה וינוס.
התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ למרחוק, והינה כל דרכו מלאה דם מדמו אשר זב, מפצעיו הרבים, אשר פצעוהו חבריו.
אמרתי לליבי, עליו נאמר 'בנפשו יביא לחמו'. והנשארים, פצעיהם עוד רבים מפצעיו, דמם אבד וכחם סר מהם ללא תועלת ממלחמתם, וירגישו חרפת מנוצחים, ורעבונם עודנו בחוזקו כבראשונה".
כך בני העולם, המנצחים, ניצחונם זמני ומוגבל, עד אשר ירעבו שוב לדמיון חדש ויגיעות חדשות. ואם כך המנצחים, מה יגידו המנוצחים? ופשוט שרובנו מנוצחים במרוץ החיים החומריים האנוכיים במדה כזו או אחרת.
הדשא של השכן...
ה'רצון לקבל', הכח המושך, מתחלק בעיקר לשניים: 'רצון לקבל הכרחי' שיש לו קצבה, ו'רצון לקבל מותרות' שאין לו שיעור וקצבה, והיא רעה גדולה, כגון: תאווה לכסף ולקניינים חומריים, תאווה לנשים, כבוד וכד'.
התאווה ל'מותרות' מושלת על האדם בתאווה מתחדשת, דמיונית מלאכותית, במטרה להרחיב את תחומו ולקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא 'חוצה לו'! כדוגמת הביטוי 'הדשא של השכן ירוק יותר'.
כלל גדול הוא בכחות הנפש,
שלא מפני צורך או חשיבות עצם העניין ישאף אליהם השואף, אלא אך ורק מפני הסיבה שהוא 'חוצה לו'.
בהשיג האדם את אשר שאף אליו שוב לא ישווה בעיניו כבתחילה, ולא ישביע תאוותו, שהרי איננו 'חוצה לו' והתברר למפרע שהיה צורך דמיוני בלבד.
'כח הנטילה' מוליד ומפתח באדם צרכים דמיוניים אשר בכחם לתעתע באדם עד סוף ימיו.
הגמרא
סוף נדרים. מביאה מעשה באדם שנחשד בניאוף עם אשת איש, אותו אדם היה נחבא מאימת הבעל ששב לביתו במפתיע וממקום מחבואו הבחין שהבעל חפץ לאכול מתבשיל אשר נחש הטיל בו את ארסו, צעק אותו פלוני והצילו, למרות שבכך נתגלה זממו.
רבא סבר שלא נאף באמת, שאם היה נואף היה חפץ במות הבעל, שהרי כך היה יכול לשאת את האשה בהיתר.
מקשה הגמרא פשיטא? כלומר, פשוט שלא נאף מזה הטעם, ומה חידש רבא? מתרצת הגמרא שבאמת זה לא פשוט, שהרי אפשר היה לטעות ולומר, שאכן נואף הוא, והסיבה שמנע את מיתת הבעל היתה, כדי שתהיה האשה בעיניו בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט' יז'), כלומר שיעדיף הנואף את מתיקות איסור אשת איש יותר מאשר תהיה מזומנת לו תדיר. עד כאן הגמרא.
תוס' שם שואלים, מדוע באמת הגמרא אינה נוקטת שאכן נואף היה מהטעם של "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם", שהרי הטענה היא אמיתית, ואפשר שהיה רצונו שיחיה הבעל כדי להגדיל תאוותו?
מתרצים התוס', למרות שהסברא אמיתית, היא נסתרת מתודעת האדם,
ובעל התאווה באמת אינו יודע שדחיפת תאוותו נובעת מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, דהיינו שהדבר 'חוצה לו' כנ"ל, ולתומו טעה לחשוב שרגשות אמיתיים מעורבים באותה מערכת יחסים. אך במוקדם או במאוחר האמת תראה דרכה ולאחר שישיג את מבוקשו בהיתר ובקלות, יקטן תענוגו, ושאיפה ומטרה חדשה תופיע לפניו.
זהו כח יצר הרע המשתלט על כח הדמיון, ומדמה לאדם שכל אושרו וסיפוקו תלוי בהשגת מבוקשו שנמנע ממנו.
עוד למדנו, שיש בכח עבירה ותאווה אסורה, לתת לזוג הרגשה שהם אוהבים זה את זה, אך לאחר שיקבלו את אותה הנאה בהיתר ובקלות יתברר להם למפרע, שהכל היה הבל ושווא נטעה.
אם אדם לא 'יעבוד על עצמו' באמת, בעמל התורה, בשבירת היצר ובתפילה, כל ימיו ירדוף אחרי שאיפות גשמיות הניזונות מכח הדמיון.
יסוד זה הוא מפלאות הנהגת הבורא יתברך בבריאה, ומתן הבחירה, שהרי בהתבוננות פשוטה יכול האדם ללמוד מהעבר, שבהשיגו את מבוקשו תפוג ההנאה ומטרה חדשה לפניו, ולמרות זאת, רוב ככל העולם שבויים ביד יצרם.
קיימת תופעה מוזרה בדורנו, בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, בני זוג שחיו יחד מספר שנים, ומסיבה כלשהי נמנעו מלהתחתן, זמן קצר לאחר שנכנסו בברית נישואין, התגרשו.
ע"פ היסוד הנ"ל אפשר להבין, שהרי חששם להיכנס בברית נישואין מגלה שהקשר ביניהם היה מיוסד על חוסר מחויבות כלשהו, בבחינת
'חוצה להם' כנ"ל. ולכן הקשר ביניהם האריך ימים עד הנישואין ונתן להם הרגשה שיש ביניהם אהבה, אך לאחר שהתקשרו בברית נשואים ונכנסו אחד לרשות השני ביתר מחויבות, וכבר אין את בחינת
'החוצה להם', הקשר הרגשי ביניהם נחלש ודמיון האהבה נמוג.
אשרי מי ששאיפתו היא לקנות קניינים אמיתיים בנפשו, כגון קנייני תורה ומצוות, מדות טובות וקשר זוגי אמיתי על פי התורה, שאין סיבה בזה העולם החולף אשר תוכל לגזול ממנו קניינים אלו של נצח, הוא המאושר ובטוח בעולם הזה ובבא.
האדם השלם
'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרצון להשפיע, אשר הפך לטבע באדם השלם, נובע
משלמות, ולא מחסרון כשאר השאיפות והרצונות אשר שורשם ב'כח הנטילה', שהרי לכאורה כל
'רצון' אנושי נובע מחסרון, והיה אפשר לטעות שגם '
רצון להשפיע' נובע מחסרון כלשהו.
אדם שביטל את ה'רצון לקבל לעצמו' בס"ד, וכל דבר גשמי אינו שווה בעיניו, אלא ככלי לעבודתו יתברך, הוא האדם השמח בחלקו, אשר רואה את חסדי ה' יתברך בכל צעד וצעד ומכיר טובה על קטן כגדול, זוהי ברכת ה' הגדולה, בבחינת "ואכלת ושבעת", תכונת האדם השלם, אשר קנה את מדרגת 'אדמה לעליון' וכל המותרות והשאיפות הגשמיות אינם חשובות בעיניו, כי כל הוייתו אמונה ובטחון שאת המציאות ה' 'תפר לפי מדותיו' לטובתו השלמה.
אדם כזה נמשל לנהר אשר מימיו ירביון, כי השמח 'משפיע', וכגודל שמחתו ירחב לבבו להשפיע לכל סביבתו, וכך יבחין ויראה את חסדי ה' המופלאים, ואת טובותיו אשר אין להם קץ, ותגדל שמחתו באותן המתנות, והיו חייו מאושרים תמיד בעולם הזה ובבא
'מכתב מאליהו' א' עמ' 44 וחלק ה' 78. .
שמח בחלקו ברוחניות
מדרגת ה'שמח בחלקו', כוללת לא רק התגברות על מותרות גשמיות, אלא גם התגברות על שאיפות והישגים רוחניים,
ולא שתחסר לו ח"ו השאיפה לעליה רוחנית, אלא שלא יהיה האדם רודף אחר תורה ומצוות 'כסוס שוטף במלחמה' ללא התבוננות ופנימיות כלל, באשר על כן חשוב שהעלייה הרוחנית תהיה בצורה חכמה ומבוקרת, מצד אחד ישקיע האדם את כל כחותיו להגיע לתכלית בדרכים הידועות, ומאידך יישאר בשליטה
ואמונה שגם המניעות ממנו יתברך הטוב ומיטיב לתכלית הטוב.
אם ניקח לדוגמא אברך ממוצע ירא שמים, החפץ בכל מאודו לשמור את זמני סדרי הכולל ולנצלם לעלייה, שנקלע למצב שחִייב אותו לקחת את אחד מילדיו לבדיקה רפואית.
בד"כ ההרגשה הכללית תהיה הרגשה של לחץ ותסכול, שהרי אחרי הכל הוא מתבטל מתלמוד תורה, וכן תתלווה למצב רוחו הרגשה של קוצר רוח על סיבות כאלה ואחרות שגרמו לו להתעכב וכו', אך ההשקפה הנכונה היא שהמטרה
להגיע למדרגה שנוכל לקיים את רצון ה' בכל מצב, עם הגמרא ובלעדיה, בבחינת 'בכל דרכיך דעהו'.
מסופר על אחד הרבנים הגדולים שנקלע לתקופה לחוצה בביתו, ועקב כך מצא את עצמו מקלף תפוחי אדמה במטבח עם אשתו. לאחר התבוננות קצרה התעורר לשמחה עצומה על שזכה לעבוד את ה' גם בקילוף תפוחי אדמה.
בספר "פרי הארץ" כתוב
ששורש המחשבות הזרות הבאות בעת התפילה הוא,
כשאדם שואף לעלייה למעלה ממדרגתו, דהיינו מדרגה שאיננו יכול להשיגה בכח בחירתו, שאיפה זו גורמת לו שלא יהיה שמח במצוות שהוא עושה לפי מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות,
ואם ישמח ויודה לה' יתברך במה שכן נותן לו הזכייה לעשות מצוות בכל רגע ורגע של עבודתו, אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו, ובזה כבר אין שייך עניין מחשבות זרות
'מכתב מאליהו' כרך 'אלול - ראש השנה'. .
ענף לזה העניין מובא בליקוטי מוהר"ן
תנינא מד. : "...כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא וכו' (עבודה זרה ג') ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד')
ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות עליהם נאמר (ויקרא י'ח' ה'): "...וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' ", ולא שימות בהם, (יומא פה:)
כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחרות שלהם [והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל]
ובאמת, אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל כי באמת אין חכם בעולם כלל ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך (משלי כא' ל'),
והעיקר הוא, כי רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו: זהר תצא דף רפא:)"
בזמן לימוד התורה צריך להתעסק ולעיין בחכמה ככל יכולתו, אבל בזמן ניסיון עיקר העבודה לסלק את החכמות לקבל הכל באמונה פשוטה ותמימה. .
עבודת
'ההסתפקות' המלווה
בהשתדלות אמיתית מצד אחד
ומאידך
שליטה רגועה באמונה, שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא, עבודה זו בכחה לגרש את הלחץ, הכעס, העצבות והדאגות של בעל 'המרוץ', ולתת יותר מקום וחשיבות
לאיכות ופנימיות.
העובד בלי הסתפקות ושמחה לא את ה' יתברך הוא עובד, כי אם את עצמו. שהרי אין אדם, אשר קנה קניין ולא ישמח בו, אלא בהכרח, בזה שאיננו שמחים בכל העובר עלינו זה האות שאיננו מרגישים שקיבלנו ושהדבר עלינו כעול וכל ציפיותינו לשמוח ב
'הצלחותינו'.
חזית המלחמה
דמיוננו
למעט של הצדיקים. , הנובע 'מכח הנטילה', מציע לנו תדיר: "אם תמלא תאוותך הניח לך", חז"ל הקדושים
סנהדרין (קז.) אומרים, ההיפך הוא הנכון, 'משביעו רעב ומרעיבו שבע'
כך לשון הגמרא "...הלכה אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע" משמע דווקא בעניין התשמיש, אבל הרב דסלר זצ"ל לומד מכאן לכל התאוות. , כלומר הרעב יצרך ויבָּדל ממך - רפואת הרעבון ברעבון עצמו.
בעל 'הסולם' זצ"ל מגדיר זאת כ'עבודת היראה' ו'המסך', כלומר העבודה היא ליצור 'מסכים' שימנעו מ'הרצון לקבל' למשוך לתחומו 'מותרות'
באופן יחסי למדרגת כל אחד ואחד, שהרי מותרות של אחד, אפשר שיהיו צורך של האחר, כמו שנפסק בהלכות מתנות עניים - פרק שביעי הלכה ג' ברמב"ם: "...אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו...". , בבחינת סור מרע, ובכך להתדמות לבורא יתברך, שאינו שייך בקבלה כלל
'אי קבלה' היא התדמות באופן שלילי. וה'נתינה' באופן החיובי (עיין לעיל 'השוואת הצורה'' - 'מושגים'). .
בשלב ראשוני, המטרה היא לעשות 'מסך' שיחצוץ מהנאות אסורות שלא יכנסו לתחומנו על פי דקדוק ההלכה.
ובשלב שני אפשר בהדרגה, לתת מקום לעבודת 'המסך' כנגד המוֹתרות, בבחינת 'קדש עצמך במותר לך', ועיקרם תאוות ממון, תאוות אכילה ותאוות נשים.
במקביל לעבודת המסך, ראוי להוסיף לכל התגברות כוונה ורצון אמיתי להתדמות לבורא יתברך. וכן שאיפה כללית, להגיע למדרגת 'התכלית', שכל מאווינו - בדיבור, מעשה ומחשבה יהיו בבחינת 'השפעה'.
חשוב מאוד בעניין סדר העבודה, לא להתבלבל או להתייאש כאשר באים זמנים שנפרצים 'המסכים' בעל כורחנו, כלומר בשעות שבהם לא הצלחנו להתגבר על התאוות וההנאות המרחיקות אותנו מהבורא יתברך, אלא לקום שוב להילחם ולהתחיל מחדש, אפילו מאה פעמים ביום, עד שהמרחם הוא ירחם ויתן יצרנו בידינו, שהרי אלמלא ה' עוזרו אינו יכול לו.
כתוצאה מפעולת 'המסך', דהיינו ההתגברות 'לא לקבל', ומהשאיפה להגיע לתורה ומצוות לשם שמים, נולדים בס"ד 'כלים' חדשים - רצונות אמיתיים להשפיע לזולתנו.
רצונות אלו מושכים למתגבר אור אלוקי קדוש, מתיקות וסיפוק בעבודת ה', בבחינת 'לפום צערא אגרא', דהיינו
כגודל הצער והקושי בהתגברות לא 'לקבל', גודל השכר - 'האור האלוקי' יאיר בנו.
עבודה זאת נקראת גם עבודת 'שונא מתנות יחיה', דהיינו לא לקבל לעצמנו דבר שאינו צורך אמיתי, וכל שכן כאשר מדובר במותרות ובמתנות חינם.
הצדיקים זוכרים תמיד 'לשנוא' את הקבלה לעצמם, המפריד אותם ב'שינוי הצורה' מהבורא יתברך.
גם במדרגתנו אפשר מידי פעם להשיב אל לבנו, כי חולי 'כח הנטילה' הורס את חיינו הגשמים והרוחניים.
מובא ב'פלא יועץ'
בנושא 'מותרות'. : "אבל המתלמד במדת ההסתפקות ומסתפק במועט, כל ימיו טובים, ואותו המותר, שמוציא לבטלה והולך לאבוד, אם היה נותנו לצדקה מה טוב חלקו ומה טוב חליפתו, ואף אם מרבה ומפליא לעשות צדקות ומעשים טובים, לא מפני זה הותר לו להשליך מעותיו לאבוד, שעדיין לא העשירו העניים.
ונוסף גם הוא בעניין
האכילה, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל מה שאוכל
בימי החול יותר על כדי צרכו להיות בריא לעבודת השם יתברך, מוסיף כח בסיטרא אחרא וביצר הרע להחטיאו ומאבד הזמן יקר הערך להרוויח יותר, וזמן אחר לאכול יותר, וזמן אחר להוציא יותר. וכמה טורח צריך כדי להרוויח וטורח לתקן וטורח להוציא מן הגוף, וכל ההנאות ותענוגי העולם הזה הכל הבל ורעות רוח, הבל הבלים שאין בהם ממש, הטעיות היצר הרע וסמיות עיניים".
נמצא, שעדיף לסבול מעט 'רעב' שכחו הולך ונחלש עם הזמן, מאשר להרוס את אושר חיינו בזה ובבא
'מכתב מאליהו' עמ' 46. .
אדם, אשר כל שאיפתו, להגיע לפסגת ה'סולם' - לנתינה ללא נגיעות כלל, הוא המוגדר כעובד ה' אמיתי, למרות שבפועל אפשר, שרוב ככל היום יהיה נתון תחת שרביט 'כח הנטילה' המבטל כל התגברות ו'מסך', אך עם כל זאת,
כל זמן שבפועל הוא 'לוחם' ועושה את שלו, עדיין נכלל במערכת הקדושה, ובבחינה מסוימת של דבקות.
תוצאות השתדלותנו הם מתנות שמים, ועל כן אין לאדם לחשוב חשבונות בעולמו כמה יבנה, יגמור ויתקן, אלא העיקר הוא
לעשות השתדלות אמיתית לעשות את רצון ה' עיין עוד בנושא 'השתדלות'. .
האדם החושב לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זו אפיקורסות. 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'
פרקי אבות שני טז'. . עלינו מוטל להזדרז לקיים כל מצוה הבאה לידינו ולא לצפות לתמורה, כי 'כגודל הציפיות, גודל האכזבות'
'מכתב מאליהו' ה' 264. .
אם האדם לא 'יעמוד על המשמר' בהכרח ייחס את התוצאות להשתדלותו, וייפול בגאווה ושברון, שנאמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גּובַהּ רוּחַ"
משלי טז' יח'. .
כך הוא סדר העבודה:
לפני הנסיון, צריך להאמין שכל המציאות תלויה בכח השתדלותנו ובחירתנו, בבחינת
'אם אין אני לי מי לי' פרקי אבות א' יד'. .
ולאחר הנסיון צריך להאמין שהכל מה' והכל לטובה, בבחינת
'כשאני לעצמי מה אני' ספר 'הסולם' מאת הרב גוטליב שליט"א. .
אם השתדלותנו הניבה פרות, נתחזק באמונה שמה' היתה זאת, וע"י כך נינצל
ממדת הגאווה בבחינת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ומאידך אם השתדלותנו נחלה כישלון, נתחזק באמונה שכך ה' רצה לטובתנו הנצחית, וע"י כך נינצל
מייאוש ועצבות. אך אם לפני הנסיון נשתמש בטעות בבחינה של 'כשאני לעצמי מה אני', החלישות והרפיון ישתלטו וכח ההתגברות יסוג לאחור. או אם לאחר הנסיון נשתמש בבחינה של 'אם אין אני לי מי לי', ההצלחה תלווה בגאווה, או שהכשלון ילווה בייאוש והלקאה עצמית.
דברים היוצאים מן הלב
'מכתב מאליהו' א' 138. יש מדרש מעניין בנושא "והלכת בדרכיו" המלמד שאם אדם חי ודבק במדת קונו, נחשב שהוא מצבאו של מקום המסולק מכל פרטיות עצמית ושכל שאיפתו לעבודתו יתברך, עד כי גם אכילתו ומשתהו אינם אלא עבודת ה' לבד, ואז ממילא יהיה 'קורא בשם השם', ועליו אומר המדרש:
והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט...
משל לאדם אחד שפגשוהו חיילים רומאים והיה בסכנת מוות, אמר להם 'אני משתייך לפופינוס' (השליט הרומאי), ובכך ניצל. ומה אם נתלה בבשר ודם ניצל, במי שאמר והיה העולם לא כל שכן.
קריאה בשם ה' מתפרשת בשני אופנים:
א - לפרסם שם שמים ולהשפיע בפועל על סביבתו שיהיו כולם עובדי ה', ולעשות נחת רוח ליוצרנו.
ב - "קריאה" - תפילה אמיתית ומתוקנת עם כח ה'השפעה'.
החוליה המקשרת והמשותפת לשני האופנים הללו היא הבחינה של "והלכת בדרכיו", דהיינו
נתינה ושאיפה להשפעה נקייה מנגיעות.
הרב דסלר זצ"ל מלמד ומדגיש שלא נחשוב שכל 'דרשן' או 'מרצה' יכול לקבל את התואר של 'קורא בשם השם', שהרי אפשר היה לטעות שהדבר תלוי באיכות ורמת הדרשה, אלא האמת היא, שלדרשות אין כח בעצם לבקוע דרך רצונותיו המנוגדים של השומע, הלא כתוב בתורה הקדושה "השוחד יעוור עיני חכמים...",
הרצונות והתאוות האנוכיות משחדות את השומע ומעוורות אותו מלראות ולקבל את דברי הדרשן, אולם מעשי חסד אמיתיים, בבחינת "והלכת בדרכיו", נקיים ממדת הנטילה ושלילת אהבת עצמו, באלה הוא כח ההשפעה האמיתי.
רק מי שהוא מצבא בוראו, אשר כל שאיפתו להרבות כבוד שמים ולהתחסד עם קונו, אשר יעבוד בכח הנתינה ממש וימסור נפשו לעבודתו, מבלי להתחשב עם פרטיותו, כבודו, פרנסתו ושאר עניני העולם הזה שלו,
רק הוא יכול להשפיע באמת.
הרב דסלר זצ"ל מעיד: "בעינינו ראינו בני אדם, לומדים גדולים ובעלי כישרון נשגבים שומרי תורה ומצוה ובעלי מחשבה מעולה, ואף על פי כן לא ישפיעו בישיבה להכניס רוח בן תורה בתלמידים כדבעי, והוא משום שיעסקו בישיבה לשם משרה, פרנסה וכבוד. כאלה לא יפעלו מאומה, ועניין זה הוא שגדרו חז"ל:
'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב', דהיינו כאשר השומע חש בהרגש פנימי, חסד אמיתי, אין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור ה'אמת' מגיע, ירגיש החושך התבטלותו לגמרי".
'מכתב מאליהו' ד' 272. "אך לכאורה נראה בחוש סתירה לכך, שהרי אנו רואים שהרבה זכו לחנך בני תורה מצויינים לאלפים, אף שלא זכו שיהיה עמלם של המחנכים מזוקק לשמה. ואיך הצליחו באופן מצויין כל כך?
הביאור בזה הוא, אם נקודת בחירתו של התלמיד נמוכה מאוד והרב צריך להעלותו בזכותו, אז בלי לשם שמים ממש לא יוכל לפעול, כנ"ל. אך יש אשר נקודת בחירת התלמיד גבוהה יחסית, אם מפאת חינוכו או מפאת מדות נפשו, שיש לו בטבע קצת מעין טהרת הלב והתקרבות לרוחניות
או בעלי תשובה שקיבלו לזמן מסויים במתנה לב בוער לה'. , אלא שלא היה לתלמיד מי שיגלה אזנו לדברי תורה... ואז אין רבו אלא כלי עבורו לבאר לשכלו את אשר חסר לו בידיעות. אז בודאי יצליח הרב ללמדו דברי תורה, אף אם יעשה שלא לשמה, והרבה פעמים אנו מוצאים שהתלמיד מתעלה לבסוף הרבה למעלה מן הרב".
העניין השני של 'קורא בשם השם' היא התפילה המתוקנת:
תפילה של האדם ה'נוטל', בדרך כלל סובבת סביב הנאותיו ורצונותיו הפרטיים גרידא, ורחוקה מהתפילה המתוקנת להרבות כבוד שמים. אמנם התפילה המתוקנת עניינה כוונה טהורה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, השפעה, נתינה והתחסדות עם הזולת, ובכלל זה גם נתינה לעצמו למען התכלית הרוחנית להרבות כבוד שמים.
זכות אבות
'מכתב מאליהו' א' 140. המדרש אומר בעניין זכות אבות: "אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אמהות שנתמוטטה, לך והטפל בחסדים. הדא הוא דכתיב 'כי ההרים ימושו (אבות) והגבעות תמוטנה (אמהות), ואח"כ "חסדי מאתך לא ימוש". וביארו חז"ל מדה כנגד מדה,
דבחסד קונים חסדו יתברך.
מבאר הרמ"ק הקדוש בספרו 'תומר דבורה' בפרושו ל-יג' מדות של רחמים, במדה השישית -
'כי חפץ חסד הוא', שיש מלאכים מיוחדים הממונים לקבל את הגמילות חסדים שאנו עושים בעולם הזה, ובזמן שמתעורר קטרוג, מראים המלאכים המיוחדים את אותם החסדים ומשקיטים את התעוררות מדת הדין.
להבנת עניין
זכות האבות, הגמרא במסכת שבת
(נה.) מביאה מחלוקת, האם תמה 'זכות אבות' או לא. ומבאר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' א' 8. ע"פ ר' חיים מוולאז'ין
'רוח חיים' על פרקי אבות ה' ג'. : "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם... ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ') 'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו',
כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב, מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ה' יתברך ..." ,
והוא עניין זכות אבות עיין שם עוד לגבי שאר הטבעים שהנחילו האבות. .
המתנה הגדולה שאדם יכול להנחיל לילדיו זוהי 'מדרגת נקודת הבחירה' דהיינו, הנחלת אפשרות להתחיל את עבודת ה' מנקודה גבוהה יותר.
ירושת האבות תתכן בעיקר בשני אופנים:
א - דרך השתדלות חינוכית ודוגמא אישית.
ב - בדרך הסגולית.
הדרך הסגולית של ירושת האבות בכחה להנחיל, בבחינת ב'כח' תכונות רוחניות מהאבות הקדושים לעם היהודי, כלומר להנחיל להם את קניין מדותיהם הטובות אשר הגיעו עד שורש מחצב נשמות ישראל בעבודה ה'
במסירות נפש - לשם שמים. כי כל הנשמות שבכל הדורות מאוחדות הן דרך פנימיותן בשלמות המצוות ובשמחתן
'מכתב מאליהו' ב' 112 ובנושא יום הכיפורים מבאר הרב דסלר זצ"ל שזהו סוד 'עיצומו של יום מכפר', דהיינו אותה בחינת התקשרות לאבות הנ"ל, אך לא מכח הבחירה ועבודת האדם אלא בסגולת 'עיצומו של יום': "והנה ביום הכיפורים מתגלה בנשמות ישראל אור עליון מבחינה זו, ועל ידו מתגלה דבקות כלל נשמות ישראל אלו באלו... ומבחינת התחברותם לאבות הקדושים שבהם נכללו כל ישראל." .
וזהו עומק מה שאמרו חז"ל: "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה", כלומר שקיבלו עליהם בשמחת
שלמות המצוה "
עדיין עושים הם בשמחה"
מסכת שבת (קל.) .
על פי ביאורנו בשורש ובפנימיות הדברים יהיה מובן גם עניין 'זכות אבות', שהרי הדבקות הרוחנית לא תצויר אלא על ידי 'השוואת הצורה', וכאשר יהודי מגיע למדרגת 'לשמה', דהיינו נתינה נטולת אנוכיות הרי הוא מתחבר
ומידבק בדומה לו מעל למקום והזמן
כשיעור ה'לשמה' – ההתדמות, כך שיעור הדבקות. .
פעולת 'השוואת הצורה' והדבקות פועלת גם ביננו לבין אבותינו הקדושים ע"ה
שהגיעו לקיום תורה ומצוות במסירות נפש, לשם שמים.
ע"פ יסוד זה, אומר הרב דסלר זצ"ל שבאמת אין מחלוקת בגמרא הנ"ל
בשבת (נה.) האם תמה זכות אבות או לא, אלא
הביאור הוא:
לדבקים במדת האבות, 'זכות אבות' 'לא תמה' ומתעוררת בנפשנו כפי שיעור 'השוואת הצורה', ולאלה שלא דבקים במדת האבות, תמה 'זכות אבות' בסוד 'שינוי הצורה'. ולא פליגי בגמרא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הכל בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות - הדבקות הרוחנית
ועיין גם בתו"ס שבת (נה). .
הבה נאחוז אנו בחסדים, במדת האבות, שהם ירושה טבעית בנשמתנו שאינה בטלה לעולם.
מבואר, שבכחנו להדבק באבותינו הקדושים, באופן מופלא, מעל המקום והזמן, להדבק במדותיהם ובתכונות נפשם התרומיות לעבודתו יתברך, כי הקניינים הרוחניים של אבותינו נכללו בנצח, בשורש נשמות ישראל ובנשמת כל יהודי, בבחינת ב'כח', וע"י תורה ומצוות ועבודת מדות נקיה מנגיעות, בבחינת 'מדות אבותינו', אנו יכולים לעורר את אותם מדות מתוכנו ולדבוק בהם מכח 'השוואת הצורה'
מכתב מאליהו א' עמ' 8-14. ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ב' עמ' 232 בדברי מהר"ל , מדוע אמר יוסף למצריים שימולו. .
וזה שנאמר 'כי חפץ חסד הוא',
בדין יעשה עמנו חסדים, מכח 'מדה כנגד מדה'.
מצאנו עוד בחינה של דבקות והתחברות לצדיקים מכח ההתדמות: הגמרא אומרת
יבמות (צו:) וכן (צז.) : ...דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים סא' ה') "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים...", וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה
שפתותיו דובבות בקבר.
אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז' י') "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים", ככומר של ענבים. מה כומר של ענבים
תורה תמימה (שם) סט' - כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לזוב, וזה כעין שפתיים רוחשות ויסודו לשון דיבור (רש"י שם ). כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה
שפתותיהם דובבות בקבר"
והגמרא במסכת שקלים
(ז:) מוסיפה: "רב גידל אמר, האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. שנאמר: (תהילים לט' ז') "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ..."
ובליקוטי מוהר"ן
תורה קצב'. : "...ויש עצה לזה לצייר לפניו דמות דיוקנו של החכם בשעת הלמוד כשלומדין דבריו כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ה' וכן בבלי הנ"ל) שצריך לצייר בשעת הלמוד כאלו התנא עומד לפניו, כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדבורים והאותיות הנרשמין ומציירין בהספר הם שכל החכם ונשמתו ובחינות פניו,
נמצא ששכלו ונשמתו ופניו שהוא דמותו ממש הוא באלו האותיות והתיבות...".
ה'בן יהוידע'
בכורות (לא:) מבאר: "נראה הטעם, כי אותו הבל של דברי תורה שאומר החכם משמו בבית המדרש הולך ונעשה רוח חיים לשכון על עצמותיו בקבר ונעשה בו חיות לפי שעה, ומאחר והשפתיים הם הראשונים בפה והם מבחוץ, אז חונה זה הבל הנעשה רוח חיים על השפתיים ונותן בהם חיות להיות דובבות. וגם עוד זוכה השפתיים לזה, כי 'שפה' בגמטריה 'שכינה',
וזה הלימוד היה 'לשמה' התדמות לאותו צדיק. עיין לעיל בנושא 'השוואת הצורה' – התדמות. לשם ה"א, סוד השכינה"
ה'ערוך לנר' יבמות צו: מבאר שהכוונה לשפתיים של נפשו. .
ליקוטי מוהר"ן תורה יב'. "אפילו
צדיקים שכבר הלכו לעולמם וכשאנו לומדין תורותיהן על ידי זה נתדבק רוחם ברוחנו כמו שאמרו חכמינו, זיכרונם לברכה (יבמות צז). 'שפתותיהם דובבות בקבר' וזה על ידי בחינת נשיקה... כשאדם כשר לומד תורת התנא אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו' ...
בחינת אתדבקות רוחא ברוחא ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא בין
צדיק עליון (בחינת 'לשמה' - משפיע) שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשיו משפיע בה, ובין
צדיק התחתון (גם משפיע, שלומד 'לשמה' בסוד ההתדמות) הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק וזה (שיר השירים ה' יג'): "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים" על ידי בחינת נשיקין "נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" לשון מעבר לעבר, היינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון וזה (שיר השירים ז' יד'): "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ...", ששני דודים, היינו שני הצדיקים נתנו ריח...
ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ד' 368 מכתב לח'. .
מוסיף 'בעל הסולם' זצ"ל
בספרו 'מתן תורה'. עוד היבט בעניין הדבקות: "...יעצו לנו חז"ל 'עשה לך רב וקנה לך חבר', דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו... ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תורה ומצוות 'לשמה', כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע... ונמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (ההתדמות בצורת השפעה) הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האיבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עיין שם היטב
"אמנם אם קרה ואיזה איבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האיבר הנפרד. והאיבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האיבר לגוף במקודם לכן, הנה חוזר האיבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האיבר". . ועל כן התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו... ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות 'לשמה' בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה (בסוד 'השוואת הצורה').
ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): "גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר (מלכים ב- ג' יא'): "...אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ", למד לא נאמר, אלא יצק", לכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת? ובאמור מובן היטב
כי השימוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו ל'השוואת הצורה' ומקבל ע"י זה ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד 'פה אל פה' שהיא דביקות רוחא ברוחא, שע"י זה זוכה להשיג רוממותו יתברך בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב"ה כנ"ל... אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא על מנת להשפיע אליו נחת רוח, אבל אם השימוש הוא לתועלת עצמו, ששימוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו ('שינוי צורה'), ודאי שהלימוד אצל רבו (אפילו 'לא לשמה') חשוב יותר משמושו" (אבל ללא כל ספק, למוד תורה 'לשמה' כנגד כולן).
מדת האמת
למדנו לעיל
עיין בנושא 'השוואת הצורה – התדמות' וכן בנושא 'והלכת בדרכיו והדבקות' ש'השוואת הצורה' למדותיו יתברך, בבחינת "והלכת בדרכיו" היא עצם הדבקות בו יתברך. על דרך זה ננסה לבאר את עניין מדת האמת.
מספרת הגמרא
סנהדרין (צז.) על צדיק אחד שלא היה משנה דיבורו לשַקר, אפילו יתנו לו כל הון שבעולם, וכל כך למה?
פעם אחת נקלעתי למקום ששמו 'קושטא' (פרוש 'אמת'), ואנשי אותו מקום לא היו משנים דיבורם לשקר, ולא היה אדם מת טרם זמנו, נשאתי אישה מהם, והיו לי ממנה שני בנים. יום אחד היתה יושבת האשה לחפוף ראשה ובאה שכנתה ודפקה בדלת, ומשום דרך ארץ אמר שאינה בבית, לאחר זה המעשה מתו שני בניו.
באו אנשי המקום לשאול איך אירע הדבר? סיפר להם את המעשה שארע עם אותה שכנה. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות.
ידוע שאחת מיג' מדות של רחמים היא מדת האמת, וכאשר אדם דובר שקר
על פי גדרי ההלכה, שהרי יש פעמים שמותר לשנות מפני השלום. הוא מנתק את ה
א' – אלופו של עולם, מהמילה
אמת, בסוד שינוי הצורה, ונשאר
מת, אבל כאשר אדם דובר
אמת ודבק במדת האמת, שעליה אומרת הגמרא בשבת (נה.) שהיא חותמו של הקב''ה, הוא דבק ב
חיי החיים "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה' כב') : וכן "וַה' אֱלֹקים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמו" (ירמיה י' י'). בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות לבורא יתברך, לפי ערכו ומדרגתו, ועליו נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם
חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד' ד').
רבינו יונה פרקי אבות א' יח'. "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל
האמת ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם"
ועל
האמת – שיש לאדם
ללכת בדרכי הקב"ה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי אמת גם כן ילך באותו הדרך. שנאמר: "והלכת בדרכיו" (השוואת הצורה).
מהר"ל בתפארת ישראל "ואמר: משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו. דבר זה עוד יותר על הכל שעל ידי התורה
מתדמה אל ה' יתברך, במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה הוא
אמת (שבת נה.). ומשפטי התורה ודרכיה אמת.
אומרת התורה הקדושה (שמות כג' ז'): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"
וכתב בספר החינוך
מצוה עד'. : "ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל
אמת וכל אשר אתו אמת,
ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם (דבקות ו'השוואת הצורה'), להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות והם
בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא
הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער (שינוי צורה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים). כל אלה
: זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל" (איוב כ' כט'). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רחוק לרב מאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה: (חולין מד:) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו..."
ע"פ היסודות שלמדנו, נמצא שבעל 'החינוך' קיפל דברים נשגבים בהגדרתו את עניין 'אמת ושקר' עד שדבריו נוגעים בתכלית הבריאה.
הרב דסלר זצ"ל במאמר 'מדות האבות'
'מכתב מאליהו' ב' 160. מייחס את מדת אברהם אבינו עליו השלום - מדת 'החסד', לעבודת הימין, את מדתו של יצחק - מדת ה'גבורה', לעבודת השמאל ואת מדתו של יעקב - מדת ה'תפארת' או
'אמת', לעבודה הממוצעת בין שני הקצוות, שהיא השלמות.
תדע, שלא רק יעקב אבינו הגיע לשלמות, אלא גם אברהם ויצחק הגיעו לשלמות עצמית ולהשלמת חלקם בבריאה, דהיינו לשיעור ולמיזוג המדויק של חסד, גבורה ותפארת כל אחד לפי 'מדתו', אלא שחז"ל גילו לנו, שכדי להוציא ולהוליד עם קדוש שיביא את כל הבריאה לתיקונה הניפוי והברור חייב להיות בתכלית הדקדוק, שהרי מאברהם אבינו יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עשו, בעוד שמיעקב יצאו שנים עשר שבטים קדושים ללא פסולת כלל.
מדת יעקב, מדת 'האמת' מאחדת את 'החסד' ו'הגבורה' כאחד בשאיפה למצוא את נקודת האמת - את רצון ה', מעבר לנגיעות.
מי שעיקר שאיפתו לאמת בכל העניינים, וכל שכן בלימוד התורה הקדושה ובתפילה, ומחפש ומבקש לדעת את האמת - את רצון ה', בכל מצב ונסיון,
מובטח לו לדעת את המיזוג הנכון בין החסד והגבורה ביתר שלמות, בסיעתא דשמיא.
'נתינה' במצוות
כל המצוות בכלליות בין 'עשה' ובין 'לא תעשה' הם בחינה של 'נתינה', שהרי בכולם האדם מתגבר על רצונו האנוכי לעשות את רצון ה', אלא שבמצוות 'עשה', כלומר עשייה בפועל ניכרת יותר צורת ה'השפעה' וה'נתינה' לבורא יתברך ממצוות 'לא תעשה', שהרי במצוות 'לא תעשה' - סור מרע, צורת ה'השפעה' תלויה בכוונה הנכונה, למשל: כאשר יצר תאוות הממון מתעורר לפתות את האדם להכניס לרשותו דבר השייך לחברו, והוא דוחה את ייצרו, את 'הרצון לקבל' ומושך ידו מאותו דבר בכוונה לעשות את רצון בוראו, זוהי גם צורת השפעה ודבקות, שהרי
'נותן' הוא לבורא יתברך את חפצו ורצונו - נחת רוח. וכך הוא בכל המצוות, בין ב'עשה טוב' ובין ב'סור מרע'.
אומרת התורה הקדושה
ויקרא א' ט'. : "...וְהִקְטִיר הַכּהֵן אֶת הַכּל הַמִּזְבֵּחָה עלָה אשה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' "
מפרש רש"י:
"נִיחוֹחַ" - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.
שו"ת תורה לשמה סימן יז. "...הזהירו (הקדמונים) לומר קודם שיעשה המצוה, שהוא מוכן לעשות מצוה זו כאשר ציונו השי"ת בתורתו הקדושה. ויאמר ג"כ בפירוש שאני עושה מצוה זו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולקיים כוונת בוראנו אשר ציונו במצוה זו, ואפילו כאשר יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, הן תפלת י"ח הן שאר בקשות ותפלות יכווין לקיים מצותו יתברך שצוונו להתפלל אליו בעת צרתנו להורות כי הוא אלוקינו ואנחנו עמו ועבדיו ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך וישים האדם כל בטחונו עליו יתברך וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעמי המצות ע"ש".
הכרת הטוב
הכרת הטוב פועלת נתינה
הרב דסלר זצ"ל נתן חשיבות מיוחדת בתוך נושא עבודת 'הנתינה', למדת 'הכרת הטוב', מדה זו היא אבן הפינה וכלל גדול בכל המדרגות בעבודת ה', אשר מגיעה עד מדרגת הדבקות הגדולה בה' יתברך, בזה ובבא, בבחינת ההתדמות ו'השוואת הצורה'.
המהר"ל בהקדמה ל'תפארת ישראל' גילה לנו את
סוד ויסוד 'הכרת הטוב' ע"פ הגמרא בנדרים
דף (פ.) : "על מה אבדה הארץ... (לאחר חורבן בית המקדש), דבר זה נשאל לחכמים, לנביאים, למלאכי השרת ולא פירשוהו, (לא ידעו את הסיבה לחורבן), עד שה' יתברך פירשו: על שלא בירכו בתורה תחילה".
וכתב שם המהר"ל: "ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו"ם, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בבית ראשון. אמנם באור זה... אם היו מברכים על התורה, לומר,
ברוך נותן תורה לישראל – (הכרת הטוב, נתינה המולידה אהבה), והיתה
אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל... היה ה' יתברך נותן בלב לשמור לעשות ולקיים... אבל מפני שלא ברכו... שלא היו
דבקים בו יתברך באהבה... דבר זה גרם שאבדה הארץ
'מכתב מאליהו' ה' 82. .
נמצא, ש'הכרת הטוב' על חסדי ה' יתברך עמנו היא, כביכול 'נתינה' לו יתברך, וכמו כל 'נתינה' אמיתית גם נתינה זו מולידה אהבה ודבקות בסוד 'השוואת הצורה'.
יסוד זה גם רמוז ברש"י הקדוש בפרשת כי תבוא
כט' ג'. : "וְלא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מפרש רש"י: "
להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבוק בו". דהיינו כנ"ל, 'הכרת הטוב' שהיא 'נתינה' המולידה אהבה ודבקות.
ה' מכיר טובה
מדת 'הכרת הטוב' היא בכלל מצוות 'והלכת בדרכיו', ההתדמות למדותיו יתברך.
ה' יתברך מכיר טובה לאדם עבור בחירתו הטובה כמאמר הכתוב "וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלוקיךָ הוּא הָאֱלוקים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר"
דברים ז' ט'. . וכן "הָלךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמר כּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה"
ירמיהו ב' ב'. .
כה גדלו חסדיו יתברך, עד אשר
מכיר לנו טובה כאילו הטבנו עמו במה שבחרנו בטוב, קל וחומר למי שמוסר נפשו לתורה ומצוות לכבודו יתברך
'מכתב מאליהו' ה' 80. .
שורש 'הכרת הטוב' נובע מ'כח הנתינה' באדם, ושורש כפיות הטובה מ'כח הנטילה. וכשיעור כח הנתינה כך שיעור 'הכרת הטוב'.
האדם 'הנותן' ירגיש בליבו, כאשר יגיע אליו דבר מאת רעהו, את חובת התשלומים בפועל, או לכל הפחות להודות מקרב ליבו על הטוב שקיבל, שזוהי גם בחינת תשלום ו'נתינה' המבטלת את 'הנהמא דכיסופא' הנובעת מ'הרצון לקבל', לכן עבודת 'הנתינה' בפועל ונתינת דגש על מדת 'הכרת הטוב', בכחה להביא לתקון בחינת 'הנהמא דכיסופא', אשר תביא את האדם והעולם לתכליתו.
אדם 'הנותן' יחפש בכל אשר יפנה להשפיע וליתן, ואם כבר קיבל 'לעצמו', לא יישאר 'חייב', שהרי צער הבושה מ'הקבלה' נרגש ממש בגופו.
כך אנו מבקשים בברכת המזון "...ואל תצריכנו ה' אלקינו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם, אלא לידך המלאה והרחבה, העשירה והפתוחה (להתפרנס בכבוד). יהי רצון, שלא נבוש בעולם הזה, ולא נכלם לעולם הבא...".
אפשר, שע"י התבוננות אמיתית נזכה להבחין בזמן ה'קבלה לעצמנו'
בהרגש הבושה ובעוצמתו וכך לדעת את 'מקומנו' בסולם 'הכרת הטוב' ו'הנתינה' וכן על התקדמותנו הכללית בסולם 'השוואת הצורה' לבורא יתברך.
בקרב האדם 'הנוטל' השואף תדיר למשוך לתחומו מהבלי העולם הזה, בדר"כ תקנן בליבו הרגשה שהכל שלו ובשבילו והכל 'מגיע לו', לכן לעולם לא יהיה שלֵו ומסתפק, שהרי צפיותיו לעולם לא יתממשו בשלמות
עיין עוד בנושא 'השאיפה לחומריות'. . והוא אשר נכנהו 'כפוי טובה', הנמצא תדיר בפרוד מהבורא יתברך, מחמת 'שינוי הצורה'.
החברה המתוקנת
נשאלת שאלה יסודית על כל עניין 'קונטרס החסד', אם תכלית הבריאה להגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות בבורא יתברך, דהיינו
להגיע למדרגה שכל אחד ואחד מישראל יהיה 'משפיע' ו'נותן', לא יהיה מי שירצה לקבל, ואיך יגיע העולם לתיקונו?
ע"פ היסוד הנ"ל, ש'הכרת הטוב' היא נתינה, התירוץ פשוט. בעולם המתוקן, כולם באמת יהיו 'נותנים', כי גם 'קבלתם' מזולתם תהיה מתוקנת 'בהכרת הטוב' אמתית, כתשלום שווה לקבלתם.
או במדרגה גבוהה יותר, עם ישראל יקבל צורה של 'מקבל על מנת להשפיע', דהיינו
יחפוץ לקבל מחברו, רק כדי לעשות לו נחת רוח שיוכל לקיים את חפצו להשפיע עיין לקמן בהרחבה. .
במדרש רבה
פר' נח לג' א'. מובא מעשה, שיש בו קצת רמז לחברה שכל שאיפתה לנתינה.
אלכסנדר מוקדון באחת ממסעותיו הגיע אל מלך קציא אשר מאחרי הרי החושך, ובקש לדעת איך הם דנים את דיניהם. ויהי היום ויבואו שניים לדין, האחד קנה מחברו קרקע של אשפה, ומצא בה מטמון. טענתו בבית הדין היתה, שלא היה בדעתו לקנות את המטמון וכל המטמון של המוכר. ומאידך טוען המוכר, שדעתו היתה למכור את הקרקע ותכולתה, והמטמון שייך לקונה. מלך קציא פסק, שילדיהם של אלו יתחתנו וייקחו את המטמון כנדוניה.
תמיהתו של אלכסנדר מוקדון מהמשפט היתה כל כך גדולה, עד שהיתה נכרת על פניו. שאל אותו מלך קציא, ואיך אתה היית דן דין זה? ענה לו אלכסנדר מוקדון, אני הייתי הורג את שניהם ולוקח את המטמון לאוצר המלוכה.
כשבאו שני 'נותנים', וכל אחד אינו חפץ להיות 'מקבל', ויקריבו את משפטם לפני מלך 'הנותנים', הוא דן להם: "השתתפו", כי ככה היא מדת הנותנים, להשתתף 'בנתינה' ו'בקבלה' מתוקנת, וכך יהיה העולם שלם. ובלב מלך 'הנוטלים' היה משפט אחר, ויאמר לדון את 'הנותנים' הצדיקים דין מוות, כמחריבי עולם וכל ממונם יילקח למלכות.
כללו של דבר: 'הנוטלים' מרעים זה לזה, אך 'הנותנים' משלימים זה את זה, כי 'הנותן' יעשה גם את 'המקבל' ל'נותן' כי יגרום למקבל 'להכיר טובה' על קבלתו 'מכתב מאליהו' א' 48, 49. .
'מקבל' על מנת...
נאמר ב'פרקי אבות'
ה' טז'. : "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", נמצא שמדרגת 'אהבה התלויה בדבר' מתקיימת כל זמן שיש קבלת
הנאה אנוכית כלשהי ואם אין הנאה במדה הרצויה, בטלה האהבה.
ע"פ זה נשאלת שאלה המערערת את כל יסודות עבודת 'הכרת הטוב' והיא: איך יוכל אדם להגיע למדרגת האהבה השלמה - 'אהבה שאינה תלויה בדבר' ע"י עבודת 'הכרת הטוב', שהרי 'הכרת הטוב' היא נתינה המולידה 'אהבה התלויה בדבר', דהיינו אהבה התלויה בקבלת הנאה אנוכית, ואם כן היכן היא הדבקות העליונה, 'האהבה שאינה תלויה בדבר'?
צריך לדעת שיש 'הכרת טוב' גם במדרגות הדבקות, בבחינת 'אהבה שאינה תלויה בדבר', לדוגמא, צדיק שאינו רוצה לקבל כלל הנאה לעצמו, וכל מה שמתרצה 'לקבל הנאה' זה רק על מנת 'להכיר טובה' ולשמח את מטיבו, ואף יקח פרי טעים ועסיסי,
רק כדי לברך את ה' יתברך ולהכיר לו טובה על ההנאה.
מדרגה זו נקראת: '
מקבל על מנת להשפיע' עיין בנושא 'מושגים' לעיל וכן לקמן. .
מקבל על מנת... בהרחבה
במדרגת 'מקבל על מנת להשפיע', האדם המשפיע משפיע השפעה נקייה מנגיעות, 'מחפש' 'לקבל' הנאה רוחנית, ואף גשמית, לשם שמים - רק כדי שיוכל להכיר טובה לה' יתברך ולעשות לו נחת רוח.
בעל 'הסולם' זצ"ל
'בספר ההקדמות'. מבאר: "ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ה'השפעה', ומאוסה ושפלה בעיניו מדת ה'קבלה' מחברו. ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו. אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעיניים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו. כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו למשפיע, אלא להיפך, כי הוא 'המשפיע' ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת, והנך מוצא, שהגם שהרעב והתיאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עם כל זה לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה. אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז מתחילים להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה ('מקבל על מנת להשפיע'), כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו
שיעשה טובה ונחת רוח גדול לחברו עם אכילתו (נתינה), אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חברו. ונבחן עתה,
שכח הדחייה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה (מקבל על מנת להשפיע)
, ולא הרעב והתיאבון אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים (האנוכיים)".
וב'רוח חיים' על פרקי אבות'
א' ג'. מוסיף לבאר וכך לשונו:
"... אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, ואם כן יתכן, כי
העבודה היותר חשובה ומקובלת, תהיה על מנת לקבל פרס, כי יעבוד על מנת שיטיב לו, שיגיע מזה נחת רוח לפניו יתברך שמו ('נתינה')... אבל אם ירצה באמת לעבוד שיטיב לחבריו, יבוא מזה נחת רוח לה' יתברך, אם חסיד כזה יעבוד על מנת לקבל פרס, זו היא העבודה הגבוהה, העולה היא למעלה, כי זה הכוונה בברואיו לטוב להם"
עיין שם עוד על מדרגת משה רבינו ע"ה. .
חשוב לדעת, שיש עניין גדול שאדם ידע את המדרגות העצומות שאליהם צריך לשאוף, בבחינת "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב" (תדא"ר כ"ה) , שהגיעו לשלמות, אם כי במקביל אנו צריכים לדעת את מקומנו בסולם העלייה ואת המדרגה הבאה בעבודה.
הרב דסלר זצ"ל מזהיר בל נכשל בעבודה שאינה מתאימה למדרגתנו
'מכתב מאליהו' ג' 152-153. , כי רק האדם
'הקדוש' רואה את עצמו מוכרח לרדת לענייני העולם הזה כדי להשתמש בהם לעבודת הבורא ולהעלות את ניצוצות הקדושה לתקן את העולם הזה כרצון הבורא, אולם
'הטהור', למרות מדרגתו הגבוהה, עדיין לא הגיע למדרגה זו בה יוכל לעשות 'שלום' עם היצר הרע,
אף שמצד האמת דרושה ההנאה לשלמות הברכה, אסור לו להתקרב אל ההנאה, כדי להשתמש בה לעבודת הבורא, אלא מי שהגיע למדרגה הרמה של 'הקדוש' - 'מקבל על מנת להשפיע', העושה יצר הרע לטוב.
ראיית חסדו
חז"ל הקדושים קובעים יסוד בנפש האדם
קידושין (ע:) , "כל הפוסל במומו פוסל", דהיינו האדם ע"פ מדותיו, תכונותיו ומעשיו מפרש וקובע בליבו מציאות, אשר יתכן שאינה אמת.
כתב הרמב"ם
הלכות איסורי ביאה פרק יט'. : "...הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ
במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא, ואם אמר להן שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא
שכל הפוסל במומו פוסל, וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנין, רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".
ולעניינו, בבחינת מדה טובה מרובה...
במדה ובשיעור שנקנה בפנימיותנו את מדת החסד ו'הנתינה' כך נבחין בחסדים שה' יתברך עושה עמנו.
נמצא, שהאדם יכול להבחין ולפרש את המציאות רק ע"פ קניין מדותיו ותכונותיו.
ע"פ יסוד זה מבאר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ה' 435. מדוע הצליח עשו הרשע לרמות את אביו יצחק, וכך ביאורו:
יצחק אבינו, בזמן העקידה התעלה למדרגה השלמה בביטול היש - ביטול שלם של אנוכיותו, עד שלא היה שייך שיבחין בצורה גשמית כלל, אלא
לפי צורתו ותכליתו הרוחנית. ומפני זה היה אפשר שעשֵו יצליח להערים ולשקר את אביו, שכיוון שליצחק אבינו לא היה שייכות לרע גם לא היה באפשרותו לראות רע כלשהו בעשֵו, ועל כן האמין שעשו באמת רוצה לדעת כיצד מעשרין את התבן וכו'.
ענווה והכרת הטוב
בפנימיות העניין, לנתינה ו'הכרת הטוב', יש קשר ישיר למדת הענווה – תכלית המדות
עיין 'בתומר דבורה'. , שהרי הענו האמיתי,
למרות שהוא מודע למעלותיו, אינו תולה את הצלחותיו במעלת שכלו, כחו וכשרונו, אלא בחסדי ה' עמו, ועל כן רגשי 'הכרת הטוב' ושמחה ממלאים כל רגע ורגע בחייו.
עיקר עניין מדת הענווה הוא לדעת, להאמין ולהפנים, שכל מה שיש לנו, וכל מה שהיה לנו, וכל מה שיהיה לנו לא מכחנו והשתדלותנו הוא, אלא חסד ומתנת חינם, שהרי אין אנו ראויים לפי מעשנו וטהרת לבבנו לאלו הטובות, וככל שנכיר יותר את חסרוננו ותלותנו בבורא יתברך, כך תגדל בנו מדת 'הכרת הטוב' ו'כח הנתינה', ובמקביל תגדל השגתנו בעוצם חסדו יתברך שהתעסק בשפלים כמונו, ושוב נכיר לה' טובה על כל החסדים שעשה, עושה, ויעשה עמנו, וכה חוזר חלילה. ואם כך נטהר את מדותינו נעלה ונתעלה בהשגת גדולת הבורא יתברך והכרת טובו עלינו עלייה תדירית לעד ולנצח נצחים, עד הדבקות השלמה
'מכתב מאליהו' א' עמ' 286 ועיין עוד בנושא הבא. .
הכרת הטוב זרע המצמיח
להשלכות החיוביות של עבודת 'הנתינה' ו'הכרת הטוב' אין גבול וקץ, לא רק בעולם הזה, כי
כל עצם כח הצמיחה בעולם הבא מתפתח ומתעצם מתוך הגרעין והזרע של 'הכרת הטוב' שזרענו בעולם הזה.
אומרת הגמרא
בברכות יז'. : "...צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה...". ההנאה בעולם הבא מתוארת כהנאה המובדלת מהשגתינו - 'נהנים מזיו השכינה'. הרב דסלר זצ"ל מבאר שה'נהנים מזיו השכינה' זוהי הנאה רוחנית המאירה לנשמת האדם כאשר יתגלו לכל אחד
כפי הכנתו בקניין מדת 'הכרת הטוב', כל הגילויים המתגלים מהנהגת חסדו יתברך בבריאה, מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות, כספר תורה אשר בו כתובים כל מעשי הבחירה והמאורעות של כל המון בריותיו, ואז יושג שהיו כולם חסד עצום ונורא בדקדוק מופלא לתכלית שכולה להיטיב לנבראיו.
וכך כתוב בליקוטי מוהר"ן
תנינא תורה ב' בעניין החנוכה. : "וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא כי
זה עיקר שעשוע עולם הבא להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר סמוכים אליו ביותר כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כלם בבחינת: 'כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה' (מדרש רבה, צו פרשה ט', אמור פרשה כז', עין שם) שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך כמו שכתוב (ישעיה יא' ט'): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", שזה כל שעשוע עולם הבא".
האדם שעבד בעולם הזה לקנות את 'כח הנתינה' בכלל ו'הכרת הטוב' בפרט, יֵדע ל'הכיר טובה' גם בעולם הבא, וע"י כך יזכה לראות בעצם תשלום שכרו בעולם הבא - 'נהנים מזיו השכינה', גילוי עצום של חסדו יתברך, המצמיח התפתחות וגילויים חדשים של חסדו יתברך עמו ועם כלל הבריאה כולה, וכך תמשיך ותתגלה מדת 'הכרת הטוב' שקנה בעולם הזה גם על הגילויים החדשים, להכיר במדה גדולה יותר את טובו וחסדו יתברך, וחוזר חלילה עד 'אין סוף',
עד 'השוואת הצורה' והדבקות השלמה בין הבורא - המשפיע ו'נותן' תענוג נצחי, ובין הנברא - ה'נותן' 'הכרת הטוב'. וזהו שהנביא אומר: "כּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעמְדִים הָאֵלֶּה"
זכריה ג' ז'. .
ה'מהלכים' אלו הצדיקים שזרעו בדמעה את כח הנתינה – 'הכרת הטוב' בעולם הזה, ההולכים מחיל אל חיל בעולם הבא לתענוג הנצחי הגודל והולך עד אין סוף.
ו'העומדים' אלו המלאכים שאין שינוי במצבם, מחמת שאינם שייכים כלל בעבודה, בבחירה ובשכר.
והגענו להבנה נוספת במאמר 'עולם חסד יבנה', אשר מדת החסד של הנבראים נותן 'חלות' לחסד של מעלה להוריד השפעות בסוד השוואת הצורה.
לא ליחידי סגולה הדברים אמורים, אלא לכלל הנבראים המחוייבים לרצות, לשאוף ולפתח את 'כח הנתינה', כדי שתהיה תכלית לבריאה עבורנו, ובזה יהיה לנו חלק בקיום תכלית כל הבריאה והשלמת רצון בוראנו יתברך
'מכתב מאליהו' א' עמ' 145. .
עד היכן הכרת הטוב
ע"פ הנ"ל מובן מדוע חז"ל ראו 'בנתינה' 'והכרת הטוב' דבר יסודי ועיקרי מאד ורבו הדקדוקים בהנהגות המחנכות ל'הכרת הטוב', עד אשר הגיעו אפילו ל'הכרת הטוב' לדומם, לא מהסיבה שהדומם מרגיש וצריך, אלא מהסיבה שאנו זקוקים תיקון לנפשנו.
כתוב בתורה הקדושה
דברים כג' ח'. : "לא תְתַעֵב אֲדומִי כִּי אָחִיךָ הוּא לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".
מפסוק זה למדו חז"ל
בבא-קמא (צב:) : "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". רש"י מפרש - "...כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת, שוב לא תבזהו".
נמצא, שחובת 'הכרת הטוב' והסלידה מכפיות טובה היא כתריס בפני השחתת המדות.
ומוסיף 'ענף יוסף'
ע"פ הרמב"ם. שהמוצא דבר אחד טוב בספר, עליו להתייחס אל הספר בהכרת הטוב, ולא ללעוג עליו. וה'בן יהוידע' מבאר, שאפשר ללמוד מ"הבור" לפה שלנו. הפה משמש אותנו גם לדברים שבקדושה, לכן צריך להיזהר שלא לזרוק לתוכו דברים המטמאים, כדיבורים אסורים ומאכלות אסורות, כלומר לא להיות כפוי טובה.
וכן מבואר בשו"ע
או"ח קפ' ב'. : 'אין מעבירים על האוכלים'. המוצא אוכלין בדרך בדרך בזיון, חייב להגביהם, ולא להיות כפוי טובה.
על 'מכת דם' במצרים אמרו חז"ל שידוע שהנס היה צריך להיעשות ע"י משה רבנו, אך ה' ציווה למשה שיאמר לאהרון להכות את היאור, שהרי בזמן הגזרה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", משה ניצל ע"י ששמוהו ביאור בתוך תיבה, ובתיה בת פרעה הבחינה בו והצילה אותו.
נמצא שהיאור היה 'שותף' להצלת משה, ולכן ה' יתברך לא רצה שהיאור ילקה על ידו במכת דם ובמכת צפרדעים.
ומזה עלינו ללמוד על גודל מעלת
הכרת הטוב, ואפילו לדומם לא להיות 'כפוי טובה' רש"י ז' יט' - ח' יב'. .
צריך להבין מדוע באמת ההכאה לא נעשתה ע"י משה, שהרי על פי מבט האמת, 'ההכאה' סיבבה את הנס שהביא לקידוש ה' לדורי דורות, כלומר אותו 'דומם' קיבל תפקיד מרכזי, להיות כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים וע"י כך לעלות ולהתעלות?
מלמדים אותנו חז"ל יסוד גדול ומקיף בכחות נפש האדם:
כל מדות הנפש נפעלות בעיקר ע"י הרגש ולא ע"י השכל, למרות שעל פי השכל והדעת אותו דומם היה כלי לצדיק לקדש שם שמים ברבים.
יסוד זה נלמד מהפסוק
מלכים א' א'. : "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלא יִחַם לוֹ" אמר ר"י ב"ר חנינא כל המבזה את הבגדים אינו נהנה מהם שנאמר (שמואל א - כד' ה'): "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט", ולפיכך "וְלא יִחַם לוֹ"
מסכת ברכות (סב:) .
כך היה המעשה בקצרה: תקופה ארוכה רדף שאול המלך וצבאו אחר דוד להורגו בטענת מורד במלכות. באחת מן הפעמים הסתתר דוד במערה, ושאול וחייליו נכנסו במהלך חיפושם גם לאותה מערה, ונוצר מצב שהיה באפשרותו של דוד להרוג את שאול רודפו, אך נמנע מכך, אבל עם זאת חיפש לקחת דבר שיהיה לו לאות שבא שאול לידו ולא שלח בו יד, ועל ידי כך אולי יצליח לפייסו, לכן "...וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט".
לכאורה מדובר בפעולה פשוטה עם כוונה טהורה, ואעפ"כ במדרגת דוד המלך פנימיותו נפגמה, ונחשב לו הדבר לביזוי הבגדים ו'כפיות טובה', ולעת זקנותו, לצורך תיקון אותו פגם, שילם לו הקב"ה מדה כנגד מדה, ולמרות שהיה לבוש בגדים מחממים "וְלא יִחַם לוֹ"
'מכתב מאליהו' ג' 189. .
מובא עוד בחז"ל
בבא מציעא (פה.) מעשה בעגל אחד שהוליכוהו לבית השחיטה, ברח העגל והחביא את ראשו תחת כנפי מעילו של רבי יהודה הנשיא, ובכה שאינו רוצה להשחט. אמר לו רבי לעגל: 'לך לשחיטה, שכן לכך נוצרת'.
על ידי מעשה זה נגרם לרבי יהודה הנשיא קטרוג גדול בשמים, ובבית דין של מעלה פסקו: 'הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים'.
הרב דסלר זצ"ל מבאר שרבנו הקדוש השיג ברוח קודשו שעגל זה, ע"י שיאכל מבשרו תלמיד חכם יגיע לתיקונו ותכליתו, ואף על פי כן נענש, למרות שע"פ חשבון שכלי קר, הוא עשה מעשה של חסד, אך
מציאות היא בבריאה שהמדות נפעלות ע"י הרגש, ובמדרגת רבנו הקדוש, נפגמה במדת מה, מדת החסד והרחמים
שם עמ' 99-103. וכן רופאים העוסקים מדי יום ביומו בטיפולים המכאיבים לחולים, למרות כוונתם החיובית, נפגמת מדת רחמנותם. .
לא תתעב מצרי
התורה הקדושה מעלה אותנו עוד מדרגה בהכרת הטוב.
כתוב בתורתנו הקדושה
דברים כג' ח' ט'. : "לא תְתַעֵב אֲדומִי כִּי אָחִיךָ הוּא
לא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם
דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה'".
דבר פלא הוא, מדוע התחייבנו להכיר טובה למצרים ולקבל מהם גרים לאחר הסבל והייסורים שגרמו לנו רבות בשנים, העבידו אותנו בפרך, שחטו את ילדינו, שיקעו ילדים בבניין ועוד מיתות שונות ומשונות.
לאלו חייבים להכיר טובה ?!
נורא נוראות, עד היכן מגיעה חשיבות העבודה על מדת 'הכרת הטוב'.
פלא יועץ 'כפוי טובה'. "כתיב (משלי יז' יג') "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ". וחיובא רמיא (חיוב מוטל) על האדם שקיבל כל דהוא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה,
הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו ("והלכת בדרכיו")... ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אם קיבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהוג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדול מזה.
וישא ביום ההוא קל וחומר בעצמו כמה וכמה חייב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רוב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד אין חקר".
גדר ושורש כל הברכות
הרב דסלר זצ"ל מגלה לנו
'מכתב מאליהו' ה' 368. את סוד ופנימיות עניין ה'ברכות' שתיקנו לנו חז"ל.
ה' יתברך פיזר עבורנו בכל המציאות הנאות ב'גוונים' שונים, על מנת שנברך, נהנה ונכיר טובה. לפיכך הנהנה בלי ברכה נקרא גזלן
ברכות לה: .
תכלית כל הנאה היא הברכה שהאדם מברך על הנאתו
ותכלית כל ברכה היא ראיית הלב עד כדי 'הכרת הטוב'.
הרגשת 'הכרת הטוב' בזמן הברכה, לא רק שמצילה אותנו מ'מדת הנטילה' וכפיות הטובה, אלא גם הופכת אותנו להיות, כביכול 'נותנים' לבורא עולם
עיין לקמן בנושא אהבת ה'. , בבחינת 'תנו עוז לאלוקים'
עיין ב'נפש החיים' שער א' פרק ג'. , ולהדבק בו בסוד 'השוואת הצורה', שהרי למדנו לעיל ש'הכרת הטוב' היא בעצם 'נתינה' ו'נתינה' מולידה אהבה ודבקות.
את גדר יסוד כל ה'ברכות', אשר רובם ככולם מדרבנן, אנו למדים מברכת המזון שהיא מדאורייתא, שכל מהותה 'הכרת הטוב' לבורא עולם הזן ומפרנס לכל.
נמצא לפי זה שעיקר ושורש 'הברכות' הוא לאחר ההנאה,
וזאת כדי שנקבע 'הכרת הטוב' במעשה, בבחינת 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'.
עבודתנו היא לשאוף שהרגשת 'הכרת הטוב' בזמן הברכה תהיה בהתפעלות ומלב שמח, בהרגשה מוחשית שקיבלנו מילוי לחסרוננו.
הרב דסלר זצ"ל מלמד אותנו שמברכת המזון ומיסוד 'הכרת הטוב' למדו חז"ל, אפילו על ברכת המצוות כגון: תפילין ציצית וכד'. אבל מאחר שבברכת המצוות אין הנאה גופנית מוחשית, נדרש מאתנו התבוננות שכלית כדי להגיע להרגשת 'הכרת הטוב'.
עתה מובן בפנימיות, מדוע חז"ל קבעו שיש לברך את ברכת המצוות 'עובר לעשייתן', כלומר ה'ברכה' תמיד תבוא לפני המצוה, ולא אחריה כבברכת המזון, שהרי מן הראוי שיכין האדם את עצמו לכוונתה.
כמו כן צריך התבוננות בכל ברכות השבח, כגון 'ברכות השחר' או ברכות 'קריאת שמע' או 'תפילת העמידה' וכד', שהרי כל שבח הוא בחינה של נתינה לבורא עולם, 'השוואת הצורה' והורדת השפעות עצומות, שגם עליהם ראוי להכיר טובה.
איך נכין את עצמנו להרגיש 'הכרת הטוב' בברכות?
הדרך הנכונה, חיזוק האמונה ועבודת ההתבוננות בטובות שה' עשה ועושה עמנו ולהזכיר לנו שבעצם הכל בגדר מתנה, ובהתייחס למעשינו איננו זכאים לאותן מתנות, בבחינת "ואם תבקש לנקותי כמטהר וכמצרף כסף לא ישאר ממני מאומה"
וידוי הגדול של רבינו ניסים. , וכן צריך לעורר את השמחה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים תורה ומצוות שפירותיהם בעולם הזה ושכרן לנצח נצחים, בבחינת "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ..."
תהילים לא' כ'. .
ובגשמיות - 'על אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו', המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, רופא חולים וכו'.
באופן זה 'הברכות' תקבלנה 'צורה' של 'הכרת הטוב'. ואם נתמיד בעבודת האמונה נקבל טעם רוחני מורגש, בבחינת 'טעמו וראו כי טוב ה', ו'ראיית הלב' תביא אותנו ל'הכרת הטוב' אמיתית, 'נתינה' ודבקות בבורא יתברך.
למעשה, צריך לעצור רק רגע לפני ברכה עם שם השם
ולהתבונן בהטבה שאנו עומדים לקבל על פי נוסח הברכה, או בהטבה שקיבלנו, בברכות שלאחר ההנאה, וכן בברכות השבח, שהרי שם השם (י-ה-ו-ה) מורה על הנהגת 'הנתינה', החסד והרחמים.
בברכות שאינן כרוכות בהנאה צריך
להאמין לצדיקים שגילו לנו שעצם הברכות והמצוות מורידות עלינו שפע של ברכה וישועה בכל העניינים, למרות שברוב המקרים לא רואים ומרגישים
ברחמי ה' עלינו בדורנו, הוריד ה' חכמה מדעית העוזרת לנו להרגיש שהברכות והמצוות פועלות ממש, לדוגמא הוכיחו שדיבור חיובי פועל במערכת המקרוסקופית ומשפיע בפועל על החומר, כל שכן דיבור חיובי כברכת ה'.וכן הצליחו לפתח מצלמה חדישה שביכולתה להבחין בהילה סביב בני אדם. ניסו ובדקו באדם המניח תפילין וצבע ההילה השתנה, מה שלא קרה כאשר התפילין היו פסולות. ועוד רבות הדוגמאות המופיעות בספריו של הרב זמיר כהן. וכנראה שכל הגילויים בדורנו לא באו אלא למטרת התבוננות והתחזקות.
.
הכרת הטוב וייסורים
עבודת ההתבוננות והכרת חסדי ה' עמנו צריכה להעלות אותנו למדרגה נעלה ביותר, עד שנוכל לברך על 'הרעות' - על הקשיים והנסיונות, כשם שמברכים על הטובות, וזהו שאמרו חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"
משנה סוף ברכות וכן נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב' סעיף ג' - "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו". , הוי אומר חייבים להאמין שאין רע בעצם ול'הכיר טובה' גם על הדברים ה'נראים' כרעים.
אם כי לפני שמגיעים לפסגת המדרגות, לאמונה תמימה ופשוטה שהרעות הם באמת טובות גדולות, חייבים לעבור דרך מציאות של קשיים, התמודדויות וייסורים, אשר
תכליתן להביא את האדם להרגשה עמוקה של 'הכרת הטוב' הבאה בעקבות הגאולה מהם, בבחינת 'יתרון האור מהחושך', דהיינו ללא מציאות של 'חושך' לא היינו מעריכים את החסד שב'אור'.
הרב דסלר זצ"ל מחדש
שהיא התועלת העיקרית מהייסורים, מלבד מרוק הגשמיות והשאיפות האנוכיות
'מכתב מאליהו' ה' 280. .
לכן אומרת הגמרא
'ברכות' (ה.) : "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות
נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא...".
על פי זה מבואר מדוע היתה נחוצה גלות מצרים והשעבוד הארוך בעבודת פרך קשה, שהרי בגאולה מאותו שעבוד נהיה קשורים אליו יתברך בעבותות אהבה ו'הכרת הטוב' ונעבוד אותו בשמחה והשתוקקות עצומה.
כל אדם בהתבוננות פשוטה יכול לראות ולהרגיש שאינה דומה חויה טובה שחוה לאחר מניעה שהיתה לו בעניין מסויים, להנאה שהגיע אליו ללא מניעה כלל. לדוגמא: לא דומה שמחת החקלאי בירידת גשמים לאחר שנת בצורת, לשמחתו בירידת גשמים בעתם ובזמנם. ואפילו בדברים קטנים, אינה דומה הנאה ממאכל ומשתה הבאה בעקבות רעב וצמא, להנאה בזמן שבע.
אך יש לזכור שלמרות התועלת העצומה בקבלת הייסורים באמונה, אסור לנו לבקש נסיונות ח"ו, שהרי הזהירו אותנו חז"ל, ואפילו תיקנו לנו להתפלל על הדבר, '...ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון ולא לידי
נסיון ולא לידי בזיון...'
ברכות השחר. .
מדה כנגד מדה
אדם הדבק במעשים טובים, מובטח לו, שבאותם מעשים טובים הוא יתגדל, ואם אח"כ יתרפה מהם, יפסיד את אותה הטבה וגדלות, 'מדה כנגד מדה' שנאמר: "במדה שאדם מודד בה מודדים לו"
מסכת סוטה (ח:) .
אמנם יש אפשרות בעבודת ה'
להדבק בשורש המעשים הטובים - בה' יתברך עצמו, ואפילו אם ירד מהמעשים הטובים לשעה מסיבה כזו או אחרת, עצם הדבקות בהם אינה בטלה.
לפיכך, העצה היא להשתדל להגיע לדבקות בשורש המעשים
הטובים - בה' יתברך, ע"י התבוננות בחסדי ה' עלינו תמיד במטרה להגיע ל'הכרת הטוב' אמיתית,
וכיון שהוא דבק בהקב"ה ב'הכרת הטוב' על מה שנתן לנו את אותה מצוה, נמצא שהוא, כביכול 'נותן' להקב"ה בשורש ההשפעה של העניין ההוא. והנה ע"י גדר 'מדה כנגד מדה', הדבק בשורש ההשפעה שוב לא תיפסק ההשפעה ההיא ממנו. גם אם ירד ממנה ח"ו אי אפשר שיאבד העניין ממנו לגמרי כי ה' יתברך יחזירנו לו וישיב לו השפעתו
'מכתב מאליהו' ה' 81. .
'מודים אנחנו לך'
הגמרא
בבא קמא (טז.) מביאה ברייתא המלמדת ש"שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי (מדובר באדם) דלא כרע במודים (של תפילת העמידה)"
ב'תורת חיים' מבואר: שה' יתברך עושה חסד תמידי עם כל אדם בכל עת ובכל רגע, והיה ראוי שיעמוד אדם מהבוקר עד הערב להודות ולברך את ה' יתברך על כל החסדים שעושה עמו בכל עת, בבחינת 'מחדש כל רגע תמיד מעשה בראשית', ולא שברא ח"ו טבע המתפקד ופועל בכחות עצמו.
אך כיון שמן הנמנע לעמוד כל היום ולהודות, תיקנו לנו חז"ל את ברכת 'מודים אנחנו לך' בתפילת העמידה לשם כך. ומי שאינו כורע ב'מודים' אין הודאתו הודאה, ושדרתו נהפכת לנחש, כאותו נחש קדמוני שהיה מהלך בגאווה ובקומה זקופה וכופר בו יתברך.
הקשר בין הנתינה לאמונה
הרב דסלר זצ"ל כותב
'מכתב מאליהו' א' 141, 142. , שיש יחס ישר בין מדת ה'נתינה' - 'הכרת הטוב', למדת 'אמת ואמונה'.
לא יבוא האדם לאמונה מוחשית בליבו, אלא אם כן כבר טיהר את לבו במדה רבה מ'כח הנטילה' וממחלת הנגיעות.
הנגיעות, אלו הם הרצונות הנובעות מ'הרצון לקבל' ומאהבה אנוכית, הפועלות לשחד ולעוור את עינינו ולבנו מלראות אמת ואמונה, ומלראות את רצון ה' באמת.
התורה הקדושה
דברים טז' יט'. מזהירה, "לא תַטֶּה מִשְׁפָּט לא תַכִּיר פָּנִים וְלא תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", וכן קובעת עובדה שהשוחד – הנגיעה, בטבע המציאות מונעת מאתנו לראות את האמת.
עוד אומרת התורה הקדושה
דברים א' טז'. : "וָאֲצַוֶּה אֶת שׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" וביארו חז"ל (סנהדרין ז:): 'אזהרה לבית דין שלא ישמע... ולא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו', כיון שבתחילה, אפילו אם לרגע אחד חשב שהצדק עם הראשון, כבר נוגע הוא מעט בדבר ולא ישנה את דעתו במהרה, משום השפעתן
הנסתרת של מדת הגאווה ועצלות המחשבה. וכל שכן אם קיבל הנאה מוחשית כלשהי שאינו יכול לדון דין אמת.
והנה כל אדם הוא בחינה של דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט האם צודק הוא בהנהגתו ואמיתת השקפותיו. אך כשיתבונן בערך הנגיעות המשפיעות עליו, ימצא שהן תקיפות לאין ערך מכל שוחד שיוכלו לתת לדיינים. אם אפילו הנחה קדומה קטנטנה, הנובעת מגאווה ועצלות, עלולה לעוות את דקדוק המשפט, מה יהא על הנחות קדומות שלנו הנובעות ממדות ותאוות רעות, ואיך נקווה אנחנו לבוא להחלטה אמיתית במקום שכרוכה בזה 'ראיית חובה' לעצמנו ממש – כגון: קבלת תוכחה, להודות על חסרונותינו, לקבל דעות שעל פיהן נתחייב במה שקשה לנו ונימנע ממה שחביב עלינו?!
-
במקום שיש 'נגיעה' שם נעשה, גם האמת הברורה ל'סוד'.
-
נתינה וחסד אמיתיים הם 'סוד' לבעל כח ה'נטילה'.
-
כל גדרי העבודה 'לשם שמים' הם 'סודות' לאיש החיצוני.
לכן התקווה היחידה שנותרה לנו 'לראות' את האמת, את רצון ה', בעניינים המעורבים ב'נגיעות' היא, פיתוח 'כח הנתינה', דהיינו קיום תורה ומצוות בשאיפה להגיע ל'לשמה' - נתינה אמיתית,
נתינה המבטלת את 'כח הנטילה' והנגיעות הנולדות ממנה. וממילא בהסרת הנגיעות תגבר ותתעמק הכרתנו את בוראנו מכח האמונה.
למסקנה, 'הנתינה' מולידה אמונה.
אפשר היה לטעות ולומר ההיפך, שהאמונה היא שהולידה את הנתינה, שהרי מכח האמונה רואים את חסדי ה' הנסתרים בבריאה ומכירים עליהם טובה, דהיינו 'נתינה'.
דבר זה ודאי נכון מצד עצמו, אם כי התורה הקדושה מגלה לנו מהו השורש הקודם.
אומרת התורה הקדושה
דברים א' לא'-לב'. : "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ... וּבַדָּבָר הַזֶּה (ב'הכרת הטוב' על כאשר ישא...) אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱלֹהֵיכֶם".
מבאר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' א' 142. : משה רבנו הזכיר לעם ישראל את הניסים אשר עשה להם ה' במצרים ואת ניסי המדבר, במטרה לעורר אותם ל'הכרת הטוב', כי
אפילו יראה האדם ניסים גלויים, לא תבוא האמונה מכח ראיית הניסים עצמם, אלא מ'הכרת הטוב' עליהם. ואם אין 'הכרת הטוב', גם הניסים הגלויים לא יביאו אמונה ה'אור החיים' הקדוש מבאר: "צריך לדעת כוונת אומרו "ובדבר הזה"... אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י''ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש''ר כ''ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלוקיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה'". .
כעין זה אמרו חז"ל
מדרש תהלים יח'. : "כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (מכיר טובה), בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו, ונעשה בריה חדשה".
עבודת ההשפעה העיקרית המסירה את הנגיעות ומביאה לאמונה מוחשית בלבנו היא, מצות 'הכרת הטוב' - 'נתינה' בפועל בזמן קיום תורה ומצוות ללא שום טובת הנאה ונגיעה.
כללו של דבר: 'הכרת הטוב' היא 'נתינה', ו'נתינה' היא תיקון 'מדת הנטילה' והנגיעות, וממילא אפשר להגיע לאמת ואמונה.
החידוש הנ"ל מובא גם בפירוש 'אור החיים' על התורה
בפרשת 'עקב' ח' יח'. על הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." - "
שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו (הכרת הטוב), ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו (אמונה), ותחילת תחבולות יצר האדם הוא, להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה 'והיה אם שכח תשכח', פרוש אם שכח דבר זה, שה' הוא המטיב לך וגו', סופך שתשכח את ה'... הא למדת שזכירה זו, גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה ידיחנו השטן ממדרגה, למדרגה למטה ממנה."
ואפשר אף לדייק זאת מנוסח התפילה: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה,
להודות לך (נתינה) וליחדך, ליראה ולאהבה את שמך" (אמונה).
היראה קודמת לאהבה
מובא בזוהר הקדוש
אחרי מות נו. : "...בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני ריבונו, בתחילה צריך לירא מפניו. ובשביל יראת ריבונו ימצא (ממילא), אח"כ שיעשה בשמחה (באהבה) את מצוות התורה, ועל זה כתיב
ספר דברים פרשת עקב י' יב'. : "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ..."
אומר הרב דסלר זצ"ל: למדנו מדברי הזוהר הקדוש יסוד מרכזי, לאחר עבודת ההשתדלות בתחום ה'יראה', דהיינו עבודת התחתונים. באות השמחה, 'האהבה' והדבקות,
במתנה משמים, וכולה רק סייעתא דשמיא.
הרוצה לקנות מדרגת ה'אהבה' מבלי שתקדם לה עבודת ה'יראה' לפי ערכו, לא יועיל במעשיו כלל. ולא עוד, אלא שכוונתו נקראת 'גנבה', כי הוא משתדל להשיג בלי רשות דבר שאינו בתחום שליטתו. ויותר מזה, שרוצה לגנוב דבר שכל המציאות לא תשווה ליקר ערכו – הלא היא הדבקות בו יתברך. לכן תדע
'הכל בידי שמים' – אפילו מדרגת האהבה והדבקות – 'חוץ מיראת שמים' עיין 'מכתב מאליהו' ג' 120 – 121. .
וכן כתוב בספר 'אור תורה' מהמגיד ממעזריטש זצוק"ל 'שהאדם צריך רק לראות שתהיה לו 'יראה' בשלמות וממילא בא לו אהבה מן השמים'.
טרם שנעלה למדרגה העצומה של אהבת ה' אנו חייבים לקנות תחילה את מדרגת יראת ה', בבחינת מתוך ש'לא לשמה' בה 'לשמה'. 'סגולת היראה' היא עיקר גדול בעבודת ה',
שישים האדם לנגד עיניו שהרע והשקר רעים הם עבורו, וירא לעצמו יראה גדולה פן יאבד ח"ו בתהום 'האהבה העצמית' והטומאה. 'היראה' היא אמצעי בטוח לקניית ביטול היש הגשמי - 'הרצון לקבל', אולם לגבי העבודה מאהבה עדיין היא בחינה חיצונית, כי העובד מיראה, לעצמו הוא ירא, ועבודתו מצומצמת בגבולות 'האהבה העצמית' וצרכיו הרוחניים הפרטיים. אך על כל פנים העובד בדרך 'היראה', בהשתדלות ויגיעה בתורה ומצוות לזכך עצמו, מסייעים אותו להתעלות למדרגת 'האהבה' - מדרגת ה'לשמה'.
כל מהות האדם וטבעו 'רצון לקבל', וכשם שגופנו זקוק לאכילה ושתייה כדי לתפקד ולפעול, כך
בנפשנו לא יתעורר ה'רצון' לפעול ללא גמול ותמורה משתלמת, לכן להגיע לנתינה אמיתית ללא גמול - למדרגת 'אהבה', חייבים עזרה מבחינה שהיא מעל הטבע – הבורא יתברך ותורתו.
אהבת ה'
החידוש הנפלא של הרב דסלר זצ"ל ש'הנתינה מרצון מולידה אהבה', תקפה אף לגבי מצות אהבת ה'.
למדנו לעיל שכל עבודת ה' בנויה על יסוד 'הכרת הטוב'
עיין עוד לקמן בדעת הרמב"ן בסוף פרשת בא. , שהרי 'הכרת הטוב' היא 'נתינה' ונתינה מביאה לדבקות, באשר על כן על האדם להודות לה' יתברך על הטובות שעשה עִמו ועם עַמו, ובשביל זה עליו לקיים את כל המצוות, החוקים והתורות.
לחזק את זה העניין אומרת התורה הקדושה חמישים פעם: "זכר ליציאת מצרים", כדי שנתבונן ונעורר את רגשות הלב ל'הכרת הטוב' לבורא יתברך שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה הקדושה וחיי עולם נטע בתוכנו
רש"י הקדוש אומר על הפסוק (ויקרא יא' מה') "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיות לָכֶם לֵאלוקים וִהְיִיתֶם קְדושִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". "על מנת שתקבלו מצוותי העליתי אתכם" .
כאשר יודה האדם לבוראו וירגיש בכל לבבו ונפשו, כי הוא חייב בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה עמו, אז יביע לו התודה הזאת ע"י קיום תורה ומצוות ויגישם לפניו יתברך כמנחה העושה ריח נחוח אשה לה'.
לפיכך עלינו להשתדל לומר בכל יום לפני תפילת העמידה בערבית ובשחרית
בשחרית הנוסח קצת שונה. בהתעוררות: "האל העושה לנו נקמה בפרעה, באותות ובמופתים באדמת בני חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים, ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע. ראו בנים את גבורתו,
שיבחו והודו לשמו,
ומלכותו ברצון קיבלו עליהם..."
בעשותו ככה והיה האדם כ'נותן', וה' יתברך, כביכול, כ'מקבל', ויזכה האדם למדרגה הנשגבה, הדבקות בו יתברך בסגולת ההתדמות ו'השוואת הצורה' לבוראו, שהיא האהבה הגמורה.
הרי התבאר בזה שורש אהבת האל ברוך הוא - 'כח הנתינה'
'מכתב מאליהו' א' 50. .
לאחר כל הנאמר לעיל בעניין 'הכרת הטוב' אולי יהיה אפשר להבין את עומק משמעות דברי הרמב"ן בסוף פרשת 'בא', וזה לשונו:
"...
וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו,
והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם,
ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילות הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו
ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו..." עכ"ל.
וכך אומר הנביא
ישעיה מג' כא'. : "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". מבאר רש"י: "עם זו יצרתי לי,
למען תהלתי יספרו".
עצות בעבודה
בכל דרכיך דעהו
הרמב"ם מלמד אותנו ומדגיש שלא רק בענייני המצוות עלינו להגיע ל'נתינה' ללא נגיעות, דהיינו 'לשמה', אלא אפילו את דברי הרשות מצוה להכניס לעבודה השלמה, וכך לשונו
הלכות דעות פרק שלישי ג'. : "המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה (שהרי עובד לעצמו), אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל.
נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד (ולא את עצמו), אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת, כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו
וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו: (משלי ג' ו')
"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
'מראים' לו התרחקות
ר' נחמן מברסלב זצ"ל מלמד אותנו אחת מצורות הנהגת ה' יתברך עמנו, ולולא ידיעה זו והפנמתה כמעט ולא נוכל לעמוד בנסיונות באמונה, וכך לשונו
ליקוטי מוהר"ן תנינא מח'. : "כשאדם נכנס בעבודת השם
פירוש, כאשר האדם מחליט לעבוד 'לשמה'. אזי הדרך
שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחין אותו כלל לכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם ועדיין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל להיכנס לשערי הקדושה כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות (רצון 'לקבל לעצמו') והרהורים ובלבולים גדולים וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה אין מניחין אותו,
ונדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאד מאד, על כן נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל
"עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טז') ונרגן מפריד אלוף. רצונו לומר - כי יפריד מעליו אוהב וריע כי לא יוכלון שאת חברתו... ופעמים יחשוב על חסדי ה' כי הם לנקם ושלם. כעניין שנאמר: (דברים א') "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". על כן התרחק מדרך הנרגנים כי נתיבותיהם עקשו להם. כל דורך בה לא ידע שלום. ולדון לכף זכות למד לשונך. (ישעיה יא' ה') "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (שערי תשובה ג'). . הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות... כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדשה..."
ליקוטי מוהר"ן כה'. "...בזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה' ובאמת אין זה נפילה כלל, רק
מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו', שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, ( ומה שאומרים: 'כל ההתחלות קשות', דהיינו התחלה של מדרגה חדשה)
אבל באמת אין זה נפילה כלל..."
ליקוטי מהר"ן סו'. "...ועל כן ראוי לאדם לדעת כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדושה ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד שמחמת זה המניעה גדולה מאד (היינו ככל שהמניעה גדולה יותר הדבר יקר וחשוב יותר)...
הנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר כנ"ל, ועל כן כשאדם חושק ביותר בודאי יוכל לעשות הדבר ויוכל להוציאו מכח אל הפועל, כי על ידי החשק נעשין נקודות שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפועל כנ"ל כי
החשק משבר המניעה כי עיקר המניעה אינו אלא בשביל החשק כנ"ל ועל כן כשאדם חושק ביותר כפי המניעה, ממילא נשבר המניעה... כי אין להאדם לפטור את עצמו ולמצוא לעצמו תרוץ, על ידי המניעה לומר שהוא חפץ לעשות אותו הדבר רק שאי אפשר לו מחמת המניעה והאונס ועל כן יהיה נחשב לו כאלו עשאה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו'): חשב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, כאלו עשאה. כי באמת בודאי כשיש לו אונס, נחשב כאלו עשאה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אבל כל זה נאמר על מי שרוצה לצאת בזה, אזי יוצא בה כי מה לו לעשות כי יש לו אונס אבל מי שאינו רוצה לצאת רק שהוא רוצה המצוה בעצמה או הדבר שבקדשה שרוצה לעשות, הוא חפץ בהדבר עצמו אם כן מה מועיל לו, מה שמקלין לו שנחשב כאלו עשאה כי אינו מקרר דעתו כלל בזה כי הוא תאב וחפץ ומתגעגע מאד, לעשות המצוה בעצמה ולא לצאת עם ה'כאילו', שנחשב 'כאילו' עשאה
כי באמת ראוי לאיש ישראלי שיגמר חפצו ורצונו בכל דבר שבקדושה מכח אל הפועל".
'משיבת נפש' אות כ', כה'. "
ההתרחקות היא תחילת ההתקרבות, היינו כשאדם רוצה
להתקרב להשם יתברך אזי על פי רוב באים עליו דינים וייסורים ומניעות רבות ועצומות ונדמה לו, כאילו מרחקים אותו, אבל
כל זה לטובה בשביל התקרבות, וצריך להתחזק ולהתגבר ולהתאמץ ולעמוד בנסיון הזה שלא יתרחק חס ושלום, על ידי הייסורים והמניעות וההתרחקות, ואל יטעה בעצמו לומר שמרחיקין אותו חס ושלום,
רק ידע ויאמין, שכל מה שעובר עליו הכל לטובתו,
כדי
שיתגבר להתקרב יותר כי ההתרחקות היא רק בשביל ההתקרבות".
"כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית התקרבות, על כן נפל
כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך ועצתו,
שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאלו לא התחיל עדין כלל מעולם, וזה
כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש"
.
והרב דסלר זצ"ל מבאר טעם נוסף
'מכתב מאליהו' א' 166. לסיבה שמראים לאדם
התרחקות:
שיתעורר האדם ע"י הנפילה, יתבונן, ידע ויבחין בפגם הטעון תיקון, כאותו מעשה ונסיון של דוד עם בת שבע. מספרת הגמרא בסנהדרין
(קז.) שדוד המלך ע"ה ביקש מה' יתברך שינסה אותו כמו שניסה את האבות הקדושים, וע"י כך שם ה' יקרא גם עליו - 'אלוקי דוד' כשם שנקרא על האבות, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. בפנימיות העניין גילו לנו חז"ל שלדוד המלך התגנבה נקודה דקה נסתרת, כחוט השערה, של הגדלת עצמו שנתנה רשות לשטן
להחטיאו ולהרחיקו,
בחסד ה' עליו, למען יבחין בחטא הטמון של הגדלת עצמו ויתקנו, וכך באמת היה.
מוסיף 'בעל הסולם' זצ"ל שכך היא הדרך הרוחנית לעליה ולקניית 'כלים' - רצונות אמיתיים של 'השפעה',
לעבור נסיונות ונפילות, אפילו במקומות ומצבים שהיה ברור לו שכבש בכח עבודתו, וכל זאת כדי שידע ש'אין עוד מלבדו' לבטל את ה'כוחי ועוצם ידי' ולהפנים ש"אלמלא ה' עוזרו אינו יכול לו" ובכך להגיע לאמונה שלמה בו יתברך ול'תכלית'.
שיחות הר"ן – סימן יב'. "אלו הרוצים להיות אנשים כשרים ולכנוס בעבודת ה' ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי.
דע שזה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושהאף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי, זה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות, בבחינת "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהילים מד' כג'), ואיתא בתיקונים (מדרש הנעלם פרשת חיי שרה קכד')
שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קרבנות. היינו שרוצים להתפלל ואין מניחין אותו ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קרבנות, בחינת, "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" וכמו
כן בכל העבודותוהקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו, אף על פי שאינו זוכה, חס ושלום, לקדש עצמו כראוי...
על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות עשה "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט' י') רש"י – "כל אשר תמצא ידך לעשות - רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה:כי אין מעשה וגו' בשאול - לזכותך משתמות ואם עשית כן אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו...".
, אף על פי שקשה עליו מאוד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל ומרחיקין אותו מאוד מאוד ואינו זוכה לעשות כראוי שום דבר שבקדושה, אף על פי כן עליו לעשות מה שיוכל וה' הטוב בעיניו יעשה".
בדר"כ, לאחר שנים של לימוד תורה וקיום מצוות, באופן טבעי, שואל האדם את עצמו: היכן נכרת התקדמותי בעבודת ה'
אך אם מינו אותו להיות מוסר שיעור או 'ראש כולל' או כל תפקיד מכובד אחר מחמת כישוריו, כנראה השאלה לא תִשאֵל, ולא בצדק. ? בפרט לאחר "שרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם ועדיין הוא מרגיש רחוק מאד", והמניעות והנפילות הם דבר שבשיגרה.
ע"פ הנ"ל התחדש יסוד גדול מאוד ומשמעותי בהשקפה וחיזוק גדול במלחמת
היצר
, שהמדדים האמיתיים להתקדמותנו הרוחנית הם לא
התוצאות שאינם בתחום בחירתנו
עיין לעיל בנושא 'חזית המלחמה'. , כלומר ההצלחות או הכישלונות בצורתם החיצונית, אלא ההשקפה הנכונה היא להתבונן בפנימיות העניין ולמרות שמראים לנו התרחקות וקשיים, המדד האמיתי הוא
עד כמה נקבלם באמונה שהכל לטובה ולא נתייאש, או כאשר ה' יאיר לנו פנים לא נתגאה, שבזכותנו באה לנו. ובכלליות עד כמה נוכל להבחין ולחיות בתוך השגחה פרטית.
וכך עלינו לבחון כל עניין בהתייחסות
למדת האמונה והבטחון עיין לקמן בנושא אמונה ו'השוואת הצורה'. , שהרי לימדו אותנו הצדיקים שלצורך 'התכלית' והתיקון הפרטי השלם של כל אחד ואחד מישראל, ה' יתברך 'יעניק' לנו שפע של נסיונות ונפילות בכל מדרגה ומדרגה שנעלה, בבחינת כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ואפילו במדרגת האבות הקדושים ומשה רבינו כפי שגילו לנו חז"ל. לכן חשוב ולהתחזק ולא לקבל רפיון מאותם הנפילות שכל תכליתם
'התקרבות' כנ"ל.
אם נתחזק באמונה ובטחון, נתגבר ונתקן, וממילא יתוקנו שאר העניינים ותהיה ניכרת התקדמותנו בפנימיות ובחיצוניות.
נמצא, שכאשר אדם רוצה להכנס בעבודת ה'לשמה', מתחזקים הקשיים והנסיונות, למטרה נעלה, בניין האמונה, הדבקות ו'התכלית'.
יהי רצון שלא נבוא לידי נסיונות ולא לידי ביזיונות, אמן כן יהי רצון.
עבודת 'ימין' ו'שמאל'
עבודתו של האדם צריכה להתחלק באופן כללי ל'עבודת הימין' - מדת החסד ול'עבודת השמאל' - מדת הגבורה, והשילוב והתיאום ביניהם נקרא: 'הקו האמצעי' וה'שלמות' - מדת התפארת
עיין לעיל בנושא 'מדת האמת'. , מדת האמת, בבחינת 'אהבה' 'ויראה' (רחימו ודחילו).
'עבודת הימין' - פרושה 'כח הנתינה' - לימוד זכות,
ראייה חיובית על עצמו, על חבריו ועל כל מעשי ה' באמונה 'מעל הדעת', שהכל לטובה.
זמנה - רוב ככל היום.
ראייה חיובית על 'עצמו': ללכת עם אמונה במאמר חז"ל "בשבילי נברא העולם", כלומר ה' יתברך אוהב אותי בכל מצב וזמן, ללא תנאי וגבול
שאם לא כן כיצד אנו מברכים בשם ומלכות, בשחרית 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. ובערבית, 'אוהב את עמו ישראל'? , בבחינת בנים אתם לה' אלוקיכם, לכן כל מה שקורה סביבי ובעולם בכלל, אלו הם 'סימני דרך', השגחה ודיבורים של ה' יתברך המתייחסים אלי בלבד, הבאים לעוררני ולכוון את דרכי לעבודת ה'השפעה', תיקון המדות ו'התכלית'.
עבודת ה'ימין', עבודת האמונה, ראיית סימני ההשגחה עד הפרטים הקטנים, אפילו בענייני העולם בכחם ליצור ולבנות קשר אישי נפלא בינינו ובין בורא עולם, להכניס סיפוק ושמחה עצומה לחיינו ולפעול השפעות עצומות על נפשנו ועל העולם כולו.
לפיכך אנו צריכים להחשיב כל דבור, מעשה ומחשבה שהצלחנו להתגבר ולצאת מהעצלות ומ'אהבה עצמית' לכבוד ה' יתברך ולהיות בשמחה גדולה, בפרט בדורנו - דור 'עיקבתא דמשיחא' שעליו אמר האר"י הקדוש כי מעשה קטן בדור זה, שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות עברו, כי בדורות אלו הטומאה והקליפה גוברים מאוד, כלומר המניעות, העיכובים והבלבולים בקיום תורה ומצוות גוברים מאוד מאוד עד אין קץ
'שער הגלגולים' לח' פ'. .
ראייה חיובית על חברו: להתחזק מאוד בלימוד זכות באמונה על כלל ישראל, ולדעת שכל אחד מהם נשמה קדושה, חלק א-לוה ממעל, קדושים וטהורים במהותם, ו'מעורבים' בשורשם, וכל רע שנראה בהם, הינו דבר חיצוני למהותם הטהורה, כדוגמת אבן יהלום זך שנפל לרפש וטיט, שאינו נפגם במהותו, אלא מתלכלך בחיצוניותו.
לכן חשוב לחפש ולמצוא באחינו בית ישראל את המיוחדות והמעלות שבכל אחד ואחד, להחמיא ולכבדם על כך. ושלמות המדרגה נבחנת ברגש אמיתי של שמחה בשמחתם, והשתתפות בצערם.
ראיה חיובית על מעשי ה': כשם שיש מצוה מדאורייתא לדון את חברו לכף זכות
עיין חילוקי הדינים ב'חפץ חיים'. כך גם את מעשי ה' מצוה לדון לכף זכות, וכל מעשה שנראה כרע ונורא הנוטה לחובה, מצוה עלינו
להאמין שהוא באמת טובה גדולה וזכות, בין אם מסובב כלפינו, כלפי כלל ישראל ובין אם מסובב כלפי הנהגת העולם כולו.
'עבודת הימין' בכללותה, מציעה לנו 'חיים טובים' גם בעולם הזה, לחיות באמונה, ברגיעה ושמחה מתוך ידיעה שהכל מה' וכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה, ואפילו מבחינת גוף האדם התועלת עצומה, שהרי ידוע שלא מעט מחלות נולדות מסערות רגשיות של דאגות, ייאוש וכעס.
הראייה החיובית באמונה נבחנת ומתבטאת במדת ההסתפקות והשמחה בחלקנו, וכן
בנתינת שבח, הכרת הטוב והודיה לה' יתברך על קטן כגדול שקבלנו או זכינו לאחוז משהו בקדושה ורוחניות, וככל שנוסיף בעבודה זו, כך יתפשט עלינו ועל העולם כולו שפע של חסדים, ברכה והצלחה, בבחינת 'ברוך מדבק בברוך' בסוד 'השוואת הצורה'.
שפע החסדים מבורא עולם נועד אך ורק לשימוש הקדושה, בבחינת 'כח הדוחף' לעבודתו יתברך ולא, ח"ו למילוי תאוותינו וחשקינו האנוכיים, שאז 'אין ארור מידבק בברוך' בסוד 'שינוי הצורה'
מספר 'ברכת שלום', בנו בכורו של בעל 'הסולם'. .
אם יבוא אדם ויטען שחיפש ולא מצא באחרים או בעצמו נקודות טובות להתחזק ולשמוח בהם, באו חז"ל וגילו לנו, שבאמת החסרון באותו אדם, שהרי אלמלא שוחד המדות הרעות ו'כח הנטילה' המעוורות את עיני שכלו מלראות טוב היה רואה רוחניות וחסדים טובים כל היום, שהרי אין מציאות בעולם שאין בה טוב, שנאמר
תהילים פרק-פט' ג'. : "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם". וב'שיר השירים' על הפסוק
ד' ג'. : "...כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". "ריקנים שבך מלאים מצות כרימון"
רש"י. .
כל יהודי השפוי בדעתו, שקצת מתבונן בתוך עצמו ובזולתו יכול לראות ולידע בוודאות שיש בו שפע טוב
עיין לקמן בנושא 'אזמרה'. .
נמצא, ע"פ 'עבודת הימין', כל אדם מישראל באפשרותו להיות תמיד בשמחה, דהיינו לשמח את עצמו בדבר טוב שיש בו או שעשה, וכל שכן שומרי תורה ומצוות שאין קץ וגבול לאוצר הגנוז להם.
'עבודת השמאל'
מובא בספר הקדוש 'רשפי אש דת'
שער העבודה. על הצורך בעבודת ה' ב'אהבה' ו'ביראה' גם יחד, ורק בשילובם תהיה העבודה שלמה. אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט): "עבוד מאהבה, עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא, דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט".
תוכן הדברים הוא, שה'אהבה' יש בה מההרגשה העצמית וה'רצון לקבל' ואפשר שיתפתח ממנה גם גאווה ותאווה שהן תולדות ההרגשה העצמית, ולכן 'האהבה' צריכה לבוא בשילוב עם 'היראה', שהיא ביטול היש וה'רצון לקבל'.
שלמות העבודה מחייבת את עובד ה' להתחזק גם ב'עבודת השמאל', דהיינו ביקורת השומרת על גבולות הקדושה, שהרי מדת ה'חסד' ללא איזון מדת ה'גבורה', ה'יראה' והביקורת יכולה לגרור 'בעיטה' כנ"ל, ולא עוד אלא יכולה להביא גם חורבן, בבחינת 'כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים'
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מצורע סימן א: "כתיב (שמואל א' טו') ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר (ריחם על אכזרי) וכתיב בנוב עיר הכהנים (שמואל א' כב') ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב" (התאכזר על הרחמנים). . לכן חייבים לשלב גם את עבודת 'השמאל', דהיינו 'ביקורת בונה' והשאיפה לשלמות.
ומאחר ששורש הרע הוא 'הרצון לקבל לעצמו' אנו נשתדל לפשפש ולמשמש כדי לזהות אותו ולמגרו.
כותב הרמח"ל הקדוש
'מסילת ישרים' שער הזהירות. : "...כי הנה 'הפשפוש' במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו, אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה, יבערם מן העולם. אך 'המשמוש' היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי, כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע".
הדגש ב'עבודת השמאל' הוא דווקא על 'ביקורת בונה' ולא ח"ו על 'ביקורת מייאשת', שהיא אחת מהמלכודות המתוחכמות של יצר הרע.
ובעיקר צריך להזהר מיצר מיוחד המגיע אלינו ל'ביקור', מיד לאחר 'נפילה' בעבודת ה'. שבערמומיותו 'מציע' לנו את 'עבודת הביקורת' סמוך ממש ל'נפילה', וע"י כך יוליד בנו בהכרח עצבות, ייאוש וכעס. ויתקיים 'יצא שכרו בהפסדו', בא לתקן ויצא מקלקל
פרקי אבות ה' יא' ועיין לעיל ב'קשר אישי' סיפור אישי. .
עצת הצדיקים ואנשי מעשה, לסלק ולהסתלק מכל הרהור ומחשבה של ביקורת עצמית המתעסקת בעניין ה'נפילה', בזמן הנפילה, או בכל זמן שהאדם 'בקטנות דמוחין', ולִפנות מיד בתפילה לבורא עולם, שברחמיו יעזור לנו להסיח את דעתנו ממחשבות אלו ושיתן לנו כחות להתחיל מחדש ולחזור לעבודה מתוך שמחה 'עד יעבור זעם', ואז לפשפש ולמשמש כנ"ל, וכל עצה או תחבולה שתעזור לנו להסיח את דעתנו מעניין ה'נפילה' תתקבל בברכה.
הכלל הוא: לעולם לא להתעסק בביקורת כל שהיא, בזמן 'ירידה' ובזמן 'קטנות דמוחין', אלא להמתין ל'שעת כושר'.
שעת הכושר
מאוד חשוב שהזמן לביקורת, להתבוננות ולהפקת לקחים מהנפילות והפגמים, יקבע מראש לזמן קבוע. למעט זמני התעוררות והתחזקות מיוחדים, בבחינת 'גדלות דמוחין', המסוגלים ל'פשפוש', 'משמוש' ותשובה בכל זמן.
היו שהציעו, שהטוב ביותר להתבוננות ותשובה הוא בזמן ה'התבודדות' היומית, שהרי בדר"כ זהו זמן קבוע המאופיין בהרגשת קירבה והתחזקות אשר בכחו למנוע מעבודת ה'ביקורת' לגרום לנזק הצפוי.
יש שהציעו, לאחר 'קריאת שמע על המיטה', בזמן שממילא מיועד לוידוי ותחנונים.
יש עוד שהציעו, שהזמן המתאים בסוף תפילת העמידה, לפני ה"יהיו לרצון אמרי פי..." השני, באחת מהתפילות הקבועות, שזהו זמן מסוגל לבקשות ותחנונים, כדברי הגמרא בברכות
(לא.) : "כשהיה רבי עקיבא מתפלל... אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות"
משנה ברורה (קד' ס"ק ט') "והיינו בתחנונים שלאחר התפילה" ועיין עוד ברבינו יהונתן מלוניל. .
'אזמרה'
גדולי תלמידי חסידי ברסלב כיום מכנים את תורת 'אזמרה', 'לב תורתו' של רבי נחמן זצ"ל, תורה ועבודה המיועדת ומתאימה לתקופתנו, תקופת 'עיקבתא דמשיחא' המאופיינת, בין היתר בעודף לחץ והסתכלות שלילית על החיים בכלל ובפרט.
לפיכך ראוי שנלמד את תורת 'אזמרה' במקורה, נחזור ונשנן אותה עד שנוכל לקיימה הלכה למעשה. ואולי בעזרתה נוכל להתרומם מחיי השגרה והעפר, מעצבות והדאגות לחיי אמונה ושמחה ולהימנות בין עובדי ה' האמיתיים.
'אזמרה', נגזרה מלשון הפסוק בתהילים "אזמרה לאלוקי בעודי" - אזמר לה', אודה לו ואשבח אותו בעוד קצת טוב שיש בי ובאחרים, ואפילו על מעט שבמעט שנתן לי ה'.
וכך הלשון ב'ליקוטי מוהר"ן'
תורה רפ"ב. : "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור
צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע,
ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז' י') "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב, ששם אינו רשע, וזהו "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע", שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו
היה אפשר לטעות ולומר שדברים אלו סותרים את דיני 'כף זכות', שהרי ההלכה אומרת באדם רשע, את המעשה הנראה כ'זכות' תפרש ותטה ל'חובה', אלא שר' נחמן מברסלב זצ"ל מדבר בלחפש ברשע עצמו דבר טוב וזכות. . ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה
ולא שנוטל ח"ו מהרשע את הבחירה, אלא מעלה לו את נקודת הבחירה למקום גבוה יותר, כגון שמקבל יותר אפשרויות, הרהורי תשובה וכד', והרבה כגון זה ב'מכתב מאליהו'. . וזהו "ועוד מעט ואין רשע", על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע על ידי זה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" ...
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו. כי זה ידוע שצריך האדם להיזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד מאד (כמבואר אצלנו כמה פעמים), ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב
דהיינו רצון פנימי לעשות את רצון ה'. עיין לקמן בנושא 'אמונה והשוואת הצורה' שכל יהודי נולד עם נקודה טהורה וקדושה, בבחינת "וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני". , כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה בבחינות "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו".
נשאלת השאלה: איך יש בכח נקודה טובה של 'זכות', שמוצא בעצמו או בזולתו, להכריע, ולהוציאו מבחינת רשע ולהכניסו לבחינת בעל תשובה?
אומרת הגמרא במסכת שבת
(לב'.) : "...עלה למטה ונפל (למשכב) יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו, אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר (איוב לג', כג' כד'): "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
ר' אליעזר, בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה
באותו מלאך לחובה ואחד לזכות (אחד ממיליון), ניצול שנאמר: מליץ אחד מני אלף"
מבאר ר' נתן
ליקוטי הלכות 'תחומים' הלכה ו' אות טו'. : "אם יש עליו מלאך מליץ, אחד מני אלף" - "מני אלף" דייקא, שהמלאך המליץ בא בכח ריבוי המקטרגים, וככל שמתרבים המקטרגים אזי עומד המלאך המליץ וטוען:
"נהפוך הוא, מאחר שיש עליו כל כך הרבה מקטרגים, מוכח שהיו לו יצרים קשים ומסיתים רבים לפתותו לעבירות, אף על פי כן ולמרות הכל הצליח לעשות מעשה טוב ונשאר בו מעט טוב שלא כלה".
כך גם כאשר הצדיק, אוהב ישראל, 'יושב בכסא רחמים', דהיינו
דן את האדם לזכות ומוצא בו נקודה טובה למרות המסיתים הרבים,
ומחשיב אותה באמת יותר מכל ריבוי הרע, מהפך אפילו בדין הרשע ואין כח לשום מסית ומקטרג להזיק את אותו רשע, אלא אדרבא נמצא שמהם גופא מדת הרחמים מתחזקת, עד ששב בתשובה שלמה
התלמוד ירושלמי (קדושין פרק א' הלכה ט') מחלק, שדווקא בעולם הזה די במלאך אחד, אם כי לעולם הבא צריך רוב זכויות. .
מסופר על הצדיק, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל, שבערב ראש השנה, לפנות בוקר, זמן מה לפני סליחות של ערב הימים הנוראים, יצא מביתו ויין שרף ומעט עוגיות בידו. הלך הצדיק לכיוון בית המרזח ואחריו חסידיו התמהים. נכנס הצדיק לבית המרזח והנה לפניו שרויים על הרצפה שיכורים חלקם יהודים וחלקם גויים, אחז הצדיק באחד היהודים ואמר לו "קום יהודי תטעם יין שרף טעים ומעט עוגיות", בעודו מנמנם השיב היהודי "האם תסבור שאטעם דבר מה לפני נטילה ותפילה?! תסתלק מכאן" וכך השיבו לו בשלילה כל היהודים השיכורים. לאחר מכן פנה הצדיק לגויים והשיבו לו כולם בחיוב.
פנה הצדיק לבורא עולם ואמר: "ראה בניך, אפילו שיכורים שבהם מקיימים את מצוותיך במסירות נפש, ולהבדיל ראה את הגויים. אנא רחם על עמך ישראל". פנה לחסידיו ואמר להם "כעת אפשר להתחיל בסליחות".
בדורנו, 'דור התשובה', מאירים דבריו של ר' נתן כפליים, לדוגמא, כשאנו רואים אדם 'הפורק על' מתחיל להתחזק, ומצליח למשוך עצמו קצת אל הקדושה ולעשות אפילו מצוה אחת, כמו נטילת ידיים של בוקר, או לברך ברכה על האכילה, כולנו, ללא קושי כלל, מתמקדים רק בדבר הטוב שעשה, מחשיבים אותו ומתפעלים מהתגברותו הגדולה. וזאת משום שאנו מבינים, שטומאה וטמטום הלב 'לא חסר לו', בלשון המעטה,
ואם הצליח להתגבר, למרות טומאתו ולעשות מצוה, נחשב לו הישג גדול עצום ורב.
ומה רשע שרובו ככולו עבירות, ואעפ"כ מצאנו בו נקודה טובה ששם אינו רשע, יהודי כשר הנכלל בכלל 'עמיתך' המלא וגדוש במעשים טובים לא כל שכן שנדון אותו לזכות, ונסיר שנאת חינם מלבנו.
מוסיף הרב דסלר זצ"ל ומבאר, בנושא ארבעת המינים, כיצד יש בכח נקודת זכות קטנה להשיב את הרשע בתשובה, וכך לשונו: "מצוות סוכה מצורפת עם מצוות ד' המינים, שעניינם גם כן התאחדות ישראל, כמו שאמרו ז"ל: "פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל. כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח. כך ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים [טובים] וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל. כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה.
וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה [לא] טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים, אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר, אלא יעשו כולן אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם".
מחובתנו לדון ל'כף זכות' אף את אלו שאין בהם לא טעם ולא ריח,
והם זוכים על ידי שנעשים כלים למצוה זו של לימוד זכות, ובזה מתאחדים הכלים עם המשתמשים בהם, וזה גדר צרוף ד' המינים יחד ע"כ.
מספרת הגמרא
ביבמות (סג.) : "רבי חייא, הוה קא מצערא ליה דביתהו (אשתו היתה מצערת אותו) כי הוה משכח מידי (למרות זאת, אם היה מוצא דבר הראוי לה) צייר ליה בסודריה (היה עוטפו בבגדו) ומייתי ניהלה (והיה מביא לה). אמר ליה רב (תלמידו) והא קא מצערא ליה למר (והרי היא מצערת את כבודו)
א"ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא".
הגמרא תארה לפנינו אדם גדול כרבי חייא ועל נסיון גדול ותדיר של אשה קשה, שאפילו 'רב' מגדולי האמוראים, תמה על הנהגת רבו עם אשתו, שהרי מעיקר הדין מבארים המפרשים: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל"
תהילים יח' כז'. , ואף על פי כן בחר רבי חייא להתחסד, לדון לכף זכות, לראות ולהחשיב את הטוב שבאשתו.
וממה שהשיב ר' חייא בלשון רבים לרב תלמידו "דיינו שמגדלות" וכו', אפשר שרצה ללמדו 'אזמרה' - להתגבר ולחפש נקודות טובות, אפילו לפנים משורת הדין, ולהכיר להם טובה מרובה, למרות הפגיעה האישית
שהרי ידוע שגם לרב היתה אשה קשה. .
עוד גמרא מעניינת
במסכת ברכות (ט':) : "אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם (לארץ ישראל) שאיל בשלמא (תשאל בשלומו) דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות, זימנא חדא (פעם אחת) סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ולא פסק מלחייך כל היום).
בעלי ה'תוספות' בפרושם על זו הגמרא התקשו, מה החידוש של 'סמיכת גאולה לתפילה', שהרי מן הדין מחויבים אנו לכך
ותרצו, שהשמחה של רב ברונא היתה על שזכה לסמוך גאולה לתפילה בותיקין. ?
אולי אפשר ללמוד פשט לענייננו ע"פ עבודת 'אזמרה',
שאפילו במצוה שגרתית יום יומית כ'סמיכת גאולה לתפילה' הצליח רב ברונא לשמח את עצמו כל היום.
ליקוטי הלכות אבן עזר, פריה ורביה, אישות, ג. "כי זאת התורה 'אזמרה לאלוקי בעודי'
צריכין לחזור הרבה ולילך עם זאת התורה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי, צריך להשתדל מאוד מאוד להחיות את עצמו ולראות לחפש ולמצוא בעצמו איזה נקודות טובות..."
'חוט השערה'
ליקוטי הלכות 'ראשית הגז' ד' א' ועוד. "כשהאדם הוא במצר גדול והתאוות והסטרא אחרא מתגברים עליו מאד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', עד שנדמה שאפס תקווה חס ושלום, והוא בעצם דוחקו ומצרי נפשו פונה להשם יתברך וצועק עליו יתברך מן המצר, בבחינת 'מן המצר קראתי יה',
אף על פי שמה שפונה עצמו להשם יתברך הוא רק כ'חוט השערה', אף על פי כן הוא יקר בעיני השם יתברך... היינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל השלוש עשרה מדות של רחמים שהם תליסר תקוני דיקנא קדישא, ששם כולו רחמים וטוב, ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע... וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת 'אם יאדימו כתולע כצמר יהיו', כי עיקר סליחת עוונות ביום כפורים נמשך על ידי בחינה זאת על ידי שהשם יתברך מוצא בישראל אפילו בחוטאים רחמנא לצלן, כמה וכמה 'שערות' טובות, היינו
מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כ'חוט השערה' על כל פנים, שגם זה יקר מאד אצלו יתברך..." [ועיין יראה ועבודה אות פ"ט] (הלכות ראשית הגז הלכה ג אות ב).
עבודה זו, כמו כל עבודת ה' אחרת, דורשת התגברות והתמדה, בבחינת 'מים שחקו הסלע', שוב ושוב לצעוק ולזעוק לה' יתברך, עד שלא יעבור זמן, והנה אותו 'חוט השערה' יהפוך ל'חבל' השזור מצרוף של התגברויות של 'חוטי שערה' רבים, אשר בכחו לשאת ספינות גדולות ועצומות של שפע אלוקי קדוש הנמשך מיג' מדות של רחמים.
עבודת 'חוט השערה' - החשיבות של המעשים הקטנים היא יסוד בכל עבודת ה', דהיינו חשוב תהיה ההתקדמות והעלייה הרוחנית סדירה, הדרגתית ובטוחה, לכן תחילה נכון לרדוף אחר מצוות קטנות בדווקא, הדורשות רק התגברויות קטנות, בבחינת "הוי
רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העברה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה - מצוה, ושכר עברה - עברה", ולשמוח בכל מצוה באמונה פשוטה, שכל מצוה מתקבלת ברצון ומעוררת השפעות וחסדים נפלאים ועושה תיקונים בכל העולמות ונחת רוח עצום ורב לפניו יתברך.
כתוב בספרים הקדושים, שאילו היו מראים לנו משמים את השכר העצום של כל התגברות של 'כחוט השערה', היתה ניטלת מאיתנו הבחירה לגמרי.
לכן תדע, שכל התגברות עם כוונה לכבוד ה' יתברך מגיעה עד השורש ו'התכלית', דהיינו פועלת בתיקון ה'רצון לקבל' האנוכי עד שלמות 'מדת הנתינה'.
השמחה
מספרים החסידים על אדם המפורסם כאחד העשירים הגדולים בתבל, שנראה באחד הערים מקבץ נדבות כעני פשוט. שתי אפשרויות היו לפניהם לפרש את המעשה, או שירד מנכסיו או שהשתגע!
המשנה
במסכת מכות (כג.) אומרת: "ר' חנניא בן עקשיא אומר
רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: (ישעיה מב' כא') "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".
ריבוי המצוות בכל תחום ופרט בחיינו מעניק לנו אפשרויות רבות לזכות לשכר נצח
ול'עשירות' ללא גבולות, ואפילו מי שמקיים מצוות בלי כוונה מיוחדת נחשב בשמים עשיר כקורח, וכל שכן קיום תורה ומצוות של בני תורה אמיתיים.
אם כן, תוכחה גדולה היא לנו, מדוע אנו, שומרי תורה ומצוות, נראים ומתנהגים כעניים מקבצי נדבות, קודרים, לחוצים וחסרי שמחה?
בדרך כלל, כשאדם שומר תורה ומצוות ירא שמים נכשל בעבירה, לבו נוקפו ומייסרו, עד אשר ישוב בתשובה. אבל כאשר מדובר בעבירה של "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרב כּל"
דברים כח' מז'. אינו חש כלל נקיפות מצפון ודחף פנימי לשוב בתשובה.
הסיבה לכך היא, ששורש עניין השמחה בעניינים רוחניים של מצוה וקדושה נעוץ במקום מאוד גבוה, ובבחינה מסוימת הוא חיצוני למדרגתנו, שנאמר: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו
עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ"
דברי הימים א' פרק טז'. .
"במקומו", דהיינו אצל והדבקים בו.
ניתן להבחין ולהתבונן במצוות שאנו עושים ולדעת אם יש להן מציאות אמיתית, וזאת ע"י התבוננות בעוצמת השמחה, כי האות לשמחה אמיתית הוא כפי שיעור ה'שמחה של מצוה', כי
עבודה בלי שמחה – בלי לב – אינה עבודה שלמה.
יסתכל אדם בכמות ואיכות שמחתו במצוות ויעריכה לעומת שמחתו במילוי שאיפותיו הגשמיות, וידע בברור את מדרגתו
'מכתב מאליהו' ה' 79. .
אם נצייר לפנינו אדם זקן, עייף ויגע, שקיבל סם שיחדש נעוריו – הלא ישמח בלי שיעור וגבול! והשרוי בים של טמטום הלב, עייפות ויגיעה ברוחניות, שקיים מצוה, צריך לקבל חיות עצומה, הלא המצוה משפיעה לו שפע חדש של חיות משמי קדם – ולא ישמח?
לכן המקיים תורה ומצוות ללא חיות והתעוררות,
זה לאות שלא 'השווה את צורתו' לצורת הבורא יתברך, בבחינת 'השפעה' ו'נתינה' ולכן גם לא קיבל שפע חדש. כי העובד בלי שמחה לא את ה' יתברך הוא עובד כי אם את יצרו
'מכתב מאליהו' ה' 265. .
אומר הרמב"ם
הלכות לולב ח' טו'. : "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא".
מבאר ה'מגיד משנה': "ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן
ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואמר: "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג' טו').
לעניין העבודה, מאחר שיש לנו קושי להבחין בחסרון השמחה בעבודת ה', מחובתנו להתבונן ולחפש 'נוריות ביקורת' כגון: עצבות, לחץ, דאגה או כעס המאותתות לנו להתעורר ולחזור למסלול הבריא של אורח חיים יהודי המלווה בשמחה תדירית של נתינה, סיפוק ו'הכרת הטוב' לבורא עולם שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, וע"י
התבוננות ו'הכרת הטוב', נשוב לעבוד אותו יתברך בשמחה, בבחינת 'ברוך מדבק בברוך'.
מובא בשם הגר"א זצ"ל: שכשם שאי אפשר לזרוע שדה אלא אם כן נחרשה קודם, כך טמטום הלב מעכב בפני זריעת הרגשת הרוחניות אל הלב. ומהי החרישה?
התפעלות והתרגשות גדולה – שיכולה לבוא משמחה או להבדיל מייסורים הפותחים את הלב. אפילו אם מקור השמחה הוא גשמי, מכל מקום הרי הלב מתפעל ומתרגש ע"י זה והטמטום נבקע. וזהו שנאמר
שמות כג' טז'. : "
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה
בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", דהיינו השתמש בשמחתך הגשמית, בבחינת "
בְּאָסְפְּךָ", להגיע לעניינים רוחניים אמיתיים, ומכאן הדרך קצרה להגיע לשמחה רוחנית
שלמה של גוף ונפש, בבחינת 'אין שמחה אלא בבשר ויין'
'מכתב מאליהו' ה' 12. .
'מעל הדעת'
בכללות, עבודת האדם מתחלקת לשניים: עבודת ה'מח' ועבודת ה'לב'.
עבודת ה'לב' פירושה, עבודת הנתינה בדיבור, מעשה ומחשבה, כנ"ל ב'קונטרס החסד'.
עבודת ה'מח' פרושה, רצון ושאיפה ל'לשמה' ולאמונה 'מעל הדעת', דהיינו
הקרבת ה'שכל האנושי' על מזבח האמונה.
מטבע בריאתנו 'המקבל', לא לפעול ולהתאמץ בדבר שאין לנו בו הבנה והנאה, והפועל ללא הבנה ודעת נחשב בעיני העולם כאדם פחות ונחות.
אבל 'במבט האמת' ההפך הוא הנכון, עובד ה' אמיתי מתגבר על טבע בריאתו האנוכי ומשליך יהבו על ה' יתברך המובדל משכלו והשגתו, ופועל ע"פ אמונה 'מעל הדעת' ל
'הקריב' את נפשו ונשמתו ואת היקר לו מכל - את 'שכלו', המבדיל אותו מהבריאה והבריות.
'הקרבת קרבן', פרושו
'נתינה', דהיינו ש'נדע' ונאמין שאין לנו השגה בשכל האלוקי, בבחינת 'קדוש, קדוש קדוש ה' צבאות'... 'קדוש' – מובדל מהשגת העליונים. 'קדוש' – מובדל מהשגת התחתונים. 'קדוש' – מובדל מכל העולמות
קדושה דסידרא. . והעושה כן נחשב כ'נותן', וה' יתברך, כביכול כ'מקבל', ובכך מדבק בה' יתברך על פי היסוד ש'הנתינה מולידה אהבה
עיין לעיל בנושא אהבת ה'. . התורה הקדושה מעידה על אברהם אבינו: "וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", פירוש 'וַיַּחְשְׁבֶהָ', את האמונה של אברהם אבינו ל'נתינה' וחסד - צדקה
רש"י בראשית טו' ו', ועיין עוד לקמן. .
עבודת 'המוח'
מצות אחדות השם
ספר החינוך מצוה תיז'. "
שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר (דברים ו' ד'): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פרוש 'שמע' כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלוקינו אחד הוא...
שורש מצוה זו - ידוע כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואינו מאמין בייחודו ברוך הוא, ביטל 'עשה' זה וגם כל שאר מצוות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלוקותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו השם לרעה, והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן
בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן".
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י. "היסוד השני: יחוד ה' יתברך, כלומר שנאמין שזה הוא סיבת הכל אחד, ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלק לאין סוף, אבל הוא ה' יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה'
אחד".
מובא עוד בספר "דרך השם" לרמח"ל
א' א'. : "כל איש מישראל צריך שיאמין וידע שיש מצוי ראשון, קדמון ונצחי, והוא
שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא הא-לוה.
עוד צריך שידע, שהמצוי הזה יתברך שמו, אין אמיתת מציאותו מושגת זולתו כלל, ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלמות ולא נמצא בו חסרון כלל".
וב'אור יחזקאל'
בנושא 'אמונה' עמ' ע'. : "שכיון שכל תכלית הבריאה היא ההכרה בייחוד, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא נסיונות בעולם כדי שלמרות כל הקשיים יכירו האמת. ומי שיעמוד בזה ויכיר האמת הוא הזוכה...".
ומוסיף: "לעינינו נראה הנהגה טבעית כאילו וסיבות פועלות וכל סיבה פועלת דבר מסוים,
אך חייבים אנו לדעת כי הכל יד ה', וכולו רוחניות ואין שום מקום לגשמיות כלל. וזו נפלאות הבורא להראות כאילו ויש גשמיות בעולם, אך האמת השלם ש"אין עוד מלבדו", ואפילו בחללא דעלמא כל הבריאה כולה היא אין עוד, רק רוחניות.
ורק רצונו יתברך הוא קיום העולם ורק בעיני האדם הדלות נראה שיש גשם והנהגה טבעית... אך עלינו לדעת ולהבין יסוד האמונה, שאין כל סיבות לדבר, כי הכל הוא רצונו יתברך... ".
מאור ושמש בראשית פרשת בראשית. "והנה, עיקר עבדות ה' היא, להשיג אלוקותו יתברך שמו, ולהדבק באין סוף ב"ה. וזאת היא גבוה מעל גבוה, ולאו כל אדם זוכה לזה. ובאיזה דרך ישכון האור לבא להשגה זאת - לזה תקנו לנו חז"ל, שֶׁיִּקְרָא אדם קריאת שמע שחרית וערבית, שֶׁיִּקְרָא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' על כוונה זו, שימליך להקב"ה למעלה ולמטה, וארבע רוחות העולם. וכשיאמר פסוק זה בבוקר ובערב בכוונה זו, ובהשתוקקות גדול עד כלות הנפש אליו יתברך שמו - יוכל להיות דבוק בו יתברך שמו כל היום וכל הלילה. אך, מי שעדיין לא תיקן מדותיו כראוי, ולא שָׁבַר תאוות הגשמיות, לא יוכל לקרוא פסוק זה ולומר 'אחד' על הכוונה זו ברור וצלול, כי מחשבות זרות עדיין שולטין בו ומבלבלין אותו, וכפי מה שמזדכך עצמו - כן הוא ממליך אותו יתברך שמו בשעת אמירת שמע ישראל".
אמונה ו'השוואת צורה'
פרקים שלמים למדנו בספר זה ש'התכלית' היא הדבקות בו יתברך, ועבודה על מדת ה'נתינה' היא 'השוואת הצורה' והדרך לדבקות, בבחינת "...לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ". מצד שני מובא לעיל ב"אור יחזקאל": "
שכיון שכל תכלית הבריאה היא ההכרה בייחוד...", דהיינו התכלית היא אמונה
ביחודו יתברך וכן בהקדמת חובת הלבבות. .
נשאלת השאלה מה הקשר בין 'נתינה' ודבקות לבין אמונה ודבקות?
'בעל הסולם' זצ"ל מבאר שאמונה תמימה ביחוד ה', ש'אין עוד מלבדו' שום כח בבריאה
עיין לעיל בנושא 'אין עוד מלבדו'. , ושכל מציאות ההסתר היא רק להיטיב לנבראיו, היא גם 'השוואת צורה' לבורא יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו', שהרי
כשם שלא שייך בבורא יתברך ספקות במציאותו ובמציאות ההטבה השלמה לנבראיו כל רגע ורגע, בבחינת הכל לטובה, כך במאמין השלם לא שייך ספק במציאות ה' ובהנהגת הכל לטובה עיין בספר 'מתן תורה' של בעל 'הסולם' זצ"ל. .
כל ספק באמונה זו יוצר פירוד בשיעור אותו ספק, בבחינת 'שינוי צורה'
עייל לעיל בנושא 'השוואת הצורה – התדמות'. .
נמצא, שיעור הדבקות בבורא יתברך תלוי במדרגת האמונה ובמיגור הספקות עיין לעיל בנושא 'הקשר בין נתינה לאמונה', מבואר שם שמדרגת האמונה תלויה ב'מדת הנתינה'. .
שמות פרק יז' - ז' ח'. "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסּתָם אֶת ה' לֵאמר
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", ובפסוק אחריו:
"
וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"
. אומר רש"י: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר
תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז')
היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".
ספק באמונה יוצר מציאות של הסתר וריחוק, פירודו'שינוי צורה'. רמז לדבר 'עמלק' בגמטריא 'ספק' (240)
ודאי שמדובר בספק באמונה רק למדרגתם של דור דעה, שהרי ראו שכינה לפניהם וענני הכבוד היו סובבים אותם וכו'. (עיין בזוהר הקדוש בפרשת בשלח). .
אמונה 'מעל הדעת' מבטאת התגברות על טבע האדם לעשות, לפעול ולהתאמץ רק בדברים שמתקבלים על הדעת. שורש הדבר הוא, ה'רצון לקבל' הנאה ע"י הבנת העניין
עיין לעיל 'מעל הדעת'. . ואם אדם, החסר באמונה, יעשה ויפעל ללא הבנה יתקל בקושי פנימי ואי נעימות.
האמונה 'מעל הדעת' מושרשת בכל יהודי, בבחינת בכח מזמן קריעת ים סוף ומעמד הר סיני וע"י התמסרות לתורה ומצוות אנו מוציאים אותה מהכח אל הפועל ומסלקים את כל הספקות באמונה וצועדים לעבר ה'תכלית', 'השוואת הצורה' ו'הדבקות'.
וכך אומרת התורה הקדושה
דברים ד' לה'. : "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", מבאר רש"י: "...כשנתן הקב"ה את התורה, פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי..."
רש"י שם. .
נפתחו שערי שמים ו'ראו' 'שאין עוד מלבדו' והביטוי לכך היה, קבלת 'נעשה ונשמע' שהושרש בנשמות ישראל.
ב"פרי צדיק"
לר' צדוק מלובלין - קדושת שבת ז'. כתוב: "במתן תורה נקבע בהם אור זה שהשיגו בקריעת ים סוף,
הוא תוקף נקודת האמונה שבמעמקי הלב שבכל איש ישראל, שאי אפשר להזיזה ולהסירה כלל! בעל כרחו, אף על פי שחטא, עדיין ישראל הואלכל דבר, כי הכל רק מצד השאור שבעיסה ולא מצד אמיתות נקודת הלב. וידועה דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גרושין בטעם "וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שהוא גם מומר להכעיס לכל התורה כולה, וזה מצד שורש קדושת היהדות שנקבע 'בקנין' בלב כל ישראל במתן תורה וזה התגלות האור שזכו לו 'בראיה' בקריעת ים סוף".
ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ח. "ושלוש קדושות נאמרו בתורה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'", היינו מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דיליה. וזהו ההתחלה שצריך להיות מצד האדם באתערותא דלתתא והשתדלותא דידיה כי הוא העיקר בעולם הזה שהוא עולם הבחירה ואחר כך זוכה
להקדושה שיש לו בשורש, מורשה מאבות שנוצר מזרע ישראל קדושים והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו דאף על פי שחטא ישראל הוא ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם,
ודבר זה לא בהשתדלותם רק מצד הקדושה שבתולדה בכל זרע ישראל".
כמו כן אומרת הגמרא
קידושין (מ.) : "מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי ג' טז'): "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר (תהילים סו' יח'): "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי".
מבאר הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ה' 290. , כשאדם חושב מחשבה טובה הריהו מוסיף ברוחניות, ואם נאנס ואינו יכול לקיים אותו מעשה שהתכוון לעשות, כשעושה מצוה אחרת אותה רוחניות תסייע גם למצוה אחרת ואינה הולכת לאיבוד. לא כן במחשבה רעה. ו
הוא מפני שישראל לבו לשמים ואם חשב מחשבה טובה, חזקה שהיתה באה לידי מעשה אלמלא האונס, ומחשבה שאינה טובה אין בה ממש למעשה.
כאשר אנו נתקלים בקשיים בחיי היום יום, או באיזה מציאות כואבת בביתנו, בארצנו או בעולם כולו שלכאורה סותרת את מציאות 'הטוב והמטיב', ובעוונותינו מעלה ספקות בליבנו, עלינו להתחזק בתורה ותפילה ולעורר את נקודת האמונה הפנימית, האמונה 'מעל הדעת' שהכל לטובה ולסלק את 'הספקות', בבחינת "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח' יג'), ובזאת ההתגברות, אנו נקבל צורת 'השפעה', 'השוואת הצורה' ודבקות בבורא יתברך שמו, אשר שלמות המדרגה היא 'תכלית' בריאת העולם
עיין לעיל 'התכלית - התיקון השלם'. .
ע"פ הנ"ל, דברי ר' נתן המפורסמים, מאירים באור חדש: "כי באמת, אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת, ללכת בדרך זה,
להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך ('נתינה'), בין בטיבו בין בעקו כמו שכתוב (תהילים נו' יא'):
"ב י-ה-ו-ה (הנהגת חסד) אהלל דבר, באלוקים (הנהגת דין) אהלל דבר".
בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי, וכבר היתה גאולה שלמה!"
'ליקוטי הלכות' הלכות פריקה וטעינה ד' יד'. .
בזעת אפך...
הרב דסלר זצ"ל מבאר שיש קשר ישיר בין מדרגת האמונה ובטחון לבין הצורך בהשתדלות ודרך ארץ
'מכתב מאליהו' חלק א' מעמ' 195. .
תדע, ששורש הצורך בהשתדלות בענייני העולם, נוצר עקב חטא אדם הראשון, ככתוב בתורה הקדושה
בראשית ג' יז'- יט'. : "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמר לא תאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תּאכֲלֶנָּה כּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ובדברי חז"ל כתוב שלפני החטא, אדם הראשון קיבל את כל צרכיו מן המוכן, הכל לצורך 'התכלית' - קיום תורה ומצוות על מנת לעשות נחת רוח לבורא יתברך, שנאמר
בראשית ב' טו'. : "ויִּקַּח ה' אֱלוקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אומרים חז"ל: "לעבדה" - מצוות עשה. "ולשמרה" - מצוות לא תעשה
תיקוני זוהר תיקון נה'. .
נמצא, שהאדם בחטאו גרם את עונש ההשתדלות בענייני דרך ארץ.
מגלים לנו חז"ל שסיבת החטא היתה לשם שמים, האדם הראשון חפץ היה לדעת גם את הרע לצורך עבודת ה', ובטעותו הוריד את עצמו ממדרגת גן עדן למדרגת עולם הזה, עולם הדמיון המדמה כאילו יש ממשות בחוקיות הטבע והעניינים הגשמיים.
וידוע שעונשי הקב"ה לא בדרך נקמה הם באים ח"ו, אלא בדרך לימוד ותיקון החטא, על כן ראתה חכמתו יתברך, שתיקונו יהיה, שבהיותו בתוך ההסתר, בתוך ענייני השתדלות ע"פ דרך הטבע יתעלה להבחין בלבבו את ביטול דמיון כחות הטבע, ושבאמת הכל בהשגחה מדוקדקת להפליא מעל הטבע.
אמנם נסיון זה הוא מן הקשים ביותר, כי הוא בכלל העניינים אשר
עצם המעשה מתנגד לכוונה. כלומר מצד אחד אדם פועל ומשתדל במציאות המוחשית, ומאידך כוונתו צריכה להיות דבוקה בה' יתברך, שבאמת הוא הפועל הכל לבדו ומחיה כל רגע כל מעשה בראשית, עשה עושה ויעשה את כל המעשים.
כללו של דבר, בעניינים הרוחניים נדרש מהאדם לעשות כל השתדלות אפשרית. ובעניינים הגשמים נדרש מהאדם להתגבר על השאיפות הגשמיות ולמעט ככל האפשר בהשתדלות לא נצרכת ע"פ ערכו ומדרגתו.
ה' המדרגות בכללות
כאשר מדברים על 'מדרגה', הכוונה השגה באופן
קבוע ולא לסרוגין, שהרי בכל מדרגה ניתן לחוש ולהנות לסרוגין גם מהמדרגות הגבוהות ביותר בזמן מן הזמנים, אך בל נטעה שזו היא מדרגתנו.
מדרגה א': העליונה מכולם, מדברת באדם שכבר הכיר שאין הבדל בין הנס והטבע, דהיינו הכל ניסים גלויים ממש, וכן מוחשי אצלו העניין שרק רצונו יתברך לבד פועל הכל ושאין חוקיות וטבע כלל.
לאדם במדרגה זו אין עוד צורך בנסיון של של "בזיעת אפיך תאכל לחם" כי כבר תיקן את שורש החטא, וראוי לו לנצל להשתמש בכל זמנו רק בתורה ומצוות, וכמו לפני החטא כל צרכיו יינתנו לו אפילו בנס גלוי, כשיטת ר' שמעון בר יוחאי
מסכת ברכות (לה:) : "...אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", וכשרשב"י ובנו היו לומדים תורה במערה "איתרחיש ניסא, ואיברא להו חרובא ועינא דמיא (התרחש להם נס, ונברא להם עץ חרוב ומעיין של מים)"
שבת (לג:) .
מדרגה ב' - מי שלא הגיע עדיין לשלמות - מדרגה א', וכשיבדוק בדקות בתוך לבבו, ימצא שאין הטבע והנס שווים אצלו לגמרי בקביעות, למרות שכבר הגיע למדרגה גבוהה בעניין זה, מכל מקום משום חסרון השלימות בהכרתו, לא התנהגו עמו בדרך נס, אלא בהנהגה הטבעית, מפני שהוא מחויב עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלמותו, ולעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה, שאין בהם ממש.
זוהי המדרגה שעליה אמר ר' ישמעאל
ברכות (לה:) : "...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", הנהג בהם (בדברי תורה) מנהג דרך ארץ", שהרבה עשו, וניסו להגיע למדרגת רשב"י ולא עלתה בידן, מפני שלא הגיעו לשלמות האמונה, שיעשה להם נס. ולכן מי שעדיין לא הגיע לשלמות האמונה ועושים לו נס, ינכו לו מזכויותיו.
חשוב לדעת שמדובר במדרגה גבוהה מאוד ולא כל אחד שעוסק במלאכה ודרך ארץ וקובע עיתים לתורה הגיע לזו המדרגה, והראיה שמדובר במדרגה גבוהה מאוד היא, שר' ישמעאל הביא את ראייתו מ"...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" וזה נאמר במי שמקיים "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא' יג'), אלא בהכרח אף שכבר הגיע למדרגה שהוא מקיים את כל התורה מאהבה ובמסירות נפש, עדיין לא הגיע לשלמות עשיית רצונו יתברך, לשלמות ההכרה שאפס זולתו יתברך
ועיין גם ריטב"א על הגמרא בברכות (לה:) .
מדרגה ג' - מדברת באדם במדרגת אמונה כזאת, שיש לחשוש כי מעשי השתדלותו בעניינים הגשמים לא יוסיפו לו בהירות ההכרה בעניין האמונה וההשגחה, אלא אדרבא, לאט לאט יחלישו את אמונתו בהשגחה ניסית, ויטעה לחשוב שיש ממש בטבע. הלא לאדם כזה מעשים טבעיים סכנה הם לו, שאפשר שיורידוהו ממדרגת הכרתו.
לכן עיקר עבודתו של האדם במדרגה זו למעט ככל האפשר בהשתדלות גשמית.
הרב דסלר זצ"ל מייחס למדרגה זו גמרא
בשבת (נג:) , "ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה
א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית".
פירוש, שאם היו נותנים לו מן השמים פרנסה בדרך הטבע, היה חשש, שהשתמשות בטבע תזיק לו בהכרתו כנ"ל, ע"כ נתנו לו מן השמים בדרך נס, כי על כל פנים מן הנס ילמד ויתחזק
עיין גם מהרש"א. .
נמצא, שמדרגה ג' מתייחסת לאדם שהנס מחזק את הכרתו בו יתברך, וההשתדלות הטבעית מחלישה את הכרתו, אדם כזה ראוי לו למעט בהשתמשותו בטבע, וגם ע"פ משפט שמים מוטב שיקבל בדרך נס וינכו מזכויותיו, מאשר יקבל בדרך הטבע.
מדרגה ד' - מתייחסת לבני אדם, שאפילו אם משמים יעשו להם נס, יתאמצו לבקש פרשנות טבעית לאותו נס.
לצורך הבחירה, אפילו בניסים הגדולים והמשכנעים ביותר, נותן ה' יתברך מקום לטעות. למשל, שרה אמנו ע"ה נפקדה בנס, ואעפ"כ היו רשעים שלא חזרו בתשובה, שהרי נפקדו כל העקרות עמה, ולא היתה ניכרת זכותה הגדולה וצדקתה. וכן בקריעת ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם וכו'.
יסוד זה מובא גם במעשה אליהו הנביא בהר הכרמל.
אליהו הנביא חפץ היה להוכיח לעם ישראל שה' אמת ושאין ממש בעבודה זרה, באשר על כן בנה מזבחות כנגד המזבחות שבנו עובדי עבודה זרה, ונשא תפילה לבורא עולם (מלכים א - יח' לז'): " עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים..." הגמרא
ברכות דף (ט:) שואלת: "א"ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים, מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה, ריבונו של עולם "ענני" שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, ו"ענני" שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם".
פירוש, למרות הנסים הגלויים והבהירות הגדולה בהכרת הנס, עדיין היתה מתבקשת תפילה ובקשה מיוחדת שלא יתלו את הנס בדבר אחר, שהרי בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו
עיין לקמן בהרחבה בנושא 'בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו'. .
בני אדם השייכים למדרגה הד', שאינם מכירים בנסים, לא טוב שינהגו עמהם מן השמים בדרך נס, כי כל אשר תינתן להם הזדמנות ללמוד ולהאמין בה', ויכפרו, הלא חטאם יגדל ויתרבה, ע"כ מרחמי ה' עליהם מתנהגים עימם מן השמים בהנהגת הטבע. כדברי חובת הלבבות על מדרגה זו: "הבוטח בטבע יימסר ביד הטבע, כי אז ישבר לבבו בראותו שלא הועילה לו השתדלותו ויגיע ע"י זה אל הכרת השגחתו".
מדרגה ה'- מדברת בבני אדם, שאינם רואים כלל את השגחת ה', תולים את כל הצלחתם בהשתדלותם ומקיימים בהידור, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ומכיוון שהרשיעו עצמם כל כך בכפירה, הנהגת שמים איתם לא לעוררם, אפילו ע"י עוני וייסורים, אלא אדרבא ניתנה רשות לשטן להטעותם בהצלחת רשעם. והן המה חיילותיו של שטן, אשר יַטעה על ידם את שאר בני אדם. ואת השפעת חיותם יונקים הם מתהום הטומאה. ואם לא יחזרו בתשובה סופם שיאבדו עמה לגמרי, ה' ישמרנו ויצילנו.
ידיעת סולם 'מדרגת הבטחון' וידיעת מיקומנו בסולם הנ"ל, מאוד חשוב וחיוני לעבודת ה', שהרי ידוע שמאוד קשה לקבל החלטות אמיתיות לגבי שיעור ההשתדלות בעניינים השונים, בפרט בעניינים שיש לנו בהם נגיעה, ומי שיתבונן יבחין שרוב ככל היום מלווה בהתלבטויות התלויות במדרגת האדם וביחס בין האמונה והבטחון לשיעור ההשתדלות.
עצה טובה:
'אם כבר התעוררת לשאלה והסתפקת האם להוסיף השתדלות במקרה כזה או אחר, קרוב לודאי שאתה לא במדרגה להימנע ממנה'.
ונכון שגדר ההשתדלות יהיה כשיעור השתדלות רוב האנשים בחברה שאתה חי.
הדאגה
מסכת ברכות (ס.) "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל (הלך) בתריה (אחרי) דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד (ראה אותו מפחד) אמר ליה חטאה את (אמר לו חוטא אתה) דכתיב (ישעיה לג' יד'): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים...", אמר ליה (השיב לו) והכתיב (משלי כח' יד'): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד...", אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב" (זה נאמר בדברי תורה).
מפרש רש"י: "אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו (התורה) שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד".
בספר 'אורת אלים' מבואר שעל כל פנים, נמצינו למדים
שהמפחד נקרא חוטא, לכן צריך לב האדם להיות כלב אריה בטוח שלא תאונה אליו כל רעה ע"כ.
'מכתב מאליהו' ה' 90. הסיבה האמיתית להיות האדם דאגן היא, שמכיר שאין לו שום בטחון שישיג את העניינים החיצוניים שהוא שואף אליהם. שאיפה זו – השאיפה ל'נטילה', הגשמתה תמיד תלויה באחרים ובנסיבות. אין בטחון אלא כששואף לעניינים פנימיים רוחניים אמיתיים כי בזה אינו תלוי באחרים כלל. על כן כאשר
הוא שואף לקניינים גשמים ירגיש בפנים לבבו שלהבל ישאף ואינו בידו, ומכאן שורש הדאגה.
רפואת הדאגה: התחזקות בענייני אמונה ובטחון, כי יודע המאמין שה' יתברך נותן לו כל הנדרש לו לעבודתו הרוחנית לפי חלקו ותיקונו השלם.
שרה אימנו
שואל בעל ה'אור יחזקאל'
עמ' (ס.) : מדוע נתבעה שרה אימנו על שצחקה בקירבה בזמן שבישרו לה שהיא עתידה ללדת, הרי היא לא ידעה שהמבשרים הם מלאכים?
אלא חזינן מהכא, (רואים מכאן) גודל התביעה מאתנו, עד כמה צריכה להיות אמונתנו מגעת, שכיון שהכל נתון בידי הבורא יתברך, וביד הקב"ה אין שום מניעה מלעשות כל אשר יחפוץ,
לכן מחובתנו להאמין בכל דבר, שיכול להיות. ומעתה כאשר נאחל לזקן בן מאה שנה, שעתיד לחזור לימי נערותו, חייב להאמין ולומר, אמן כן יהי רצון, שהרי לא ייפלא מה' דבר וכי לגבי הקב"ה יש הבדל בין נער לזקן?! והלא הכל נס, ומאי נפקותא בן זקנה לנערה.
מקרה – אותיות רק מה'
המאמין בייחודו יתברך ובהשגחה פרטית ואינו מיחס כחות לטבע ולמקריות, הבורא יתברך יכול
'לדבר' עמו דרך הטבע, בשפת הרמזים והסימנים.
למשל, לאדם המאמין ה' שולח ייסורים כדוגמת העוון שבידו, כדי לעוררו להבין סיבת החטא ואופן התיקון. אם כי לאדם התולה את המציאות ביד המקרה, יינתנו ייסורים נסתרים לא כדוגמת העוון, מדה כנגד מדה, ובדרך שאדם רוצה ללכת בה מוליכין אותו.
וכך אומרת התורה הקדושה
בחוקותי כו' כג'-כד'. : "וְאִם בְּאֵלֶּה לא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטּאתֵיכֶם".
מבאר 'אור החיים' הקדוש: "פירוש שלא יביא עליהם ייסורים מכוונים על חטאתם כמו שעשה מקודם שהיה מביא כחטאתם, על דרך אומרו (תהלים סב' יג'): "...תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ", כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להיטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה, ואמר ה' כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכיוון ייסורין כנגד עונותיהם גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם ייסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים...".
כאשר אדם מקבל ייסורים באמונה, מקיים לכל הדעות מצוה מהתורה: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ"
דברים ח' ה'. .
מובא בספר 'אגרא דפרקא': "וקבלתי, בעת שיזדמן לאדם איזה עיגום וצער יזכיר ויאמר הפסוק: "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטּאותָי" (תהלים כה' יח') בכדי שישים אל ליבו, שהוא בהשגחת הבורא על עוונותיו, כי כמה וכמה עוונות יש לאדם שאינם מתכפרים ע"י תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים ממרקים, וה' יתברך שולח לו ייסורים קלים כדי לכפר על עוונותיו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין טז:) "עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו... גדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין... אפילו נהפך לו חלוקו... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים..."
והוא דווקא שמשים אל ליבו שכל תנועותיו בחפץ הבורא" עכ"ל.
הכל לטובה
בספר הקדוש 'שומר אמונים' (דרוש הבטחון ז') מבאר את עניין המדרגה של קבלת הייסורים וכך לשונו: "מובא בספר 'הפתגמין קדישין' בשם הבעל שם טוב כי בעניין בטחון יש בחינת 'גם זו לטובה'
תענית (כא.) ויש בחינת 'כל דעביד רחמנא לטב' (כל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה)
ברכות (ס.) , כי הבחינה של 'כל דעביד רחמנא לטב' היא
שיאמין שמאיתו יתברך לא תצא הרעות ח"ו, אך טוב וחסד יוצא מאיתו, רק בהשתלשלות הטובה למטה עומדים מקטרגים ח"ו בסיבות עוונותיו, ומונעים ומהפכים הצרוף ונהיה רעה ח"ו. וממתינים בשמים על מדת בטחונו של זה האיש, אם מתחזק בביטחונו בה' שבודאי מזה הרע יצמח טוב, רק שעדיין אינה נגלית,
אזי ע"י האמונה והבטחון ממתיק הדין, ומתהפך מדת הדין למדת הרחמים ויזכה ויראה ישועה בגלוי, ומכלל הן אתה שומע לאו ח"ו. אולם יש בחינת
'גם זו לטובה' והוא יותר עמוק, שמאמין באמונה שלמה
שהייסורים בעצם הם טובה גדולה ולא היה שם רע מעולם, וכתב שם שהוא דבר עמוק ובאמת הוא דבר עמוק" עכ"ל.
מובא במסכת פסחים
(דף נ.) שבעולם הזה מברכים על בשורה טובה 'הטוב והמיטיב', ועל בשורה רעה 'דיין האמת', אבל לעתיד לבוא נברך על הכל 'הטוב והמיטיב'.
בעולם הזה אי אפשר להשיג בשלמות את עניין 'הכל לטובה', ואפילו זה שהינו במדרגת משה רבנו ע"ה צריך לברך 'דיין האמת' על מה שהוא מרגיש לרע מצד בחינת העולם הזה. אך בעולם הבא נראה בבירור שכל הנהגת ה' יתברך היא טובה בעצם, ומשום כך נברך על הכל 'הטוב והמיטיב', שנאמר (זכריה יד' ט'): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", דהיינו שנכיר שהכל נובע אך משם י-ה-ו-ה הנהגת הרחמים.
לכן אנו מבקשים: 'ברוך כבוד י-ה-ו-ה ממקומו', פרוש: 'ברוך' – שיתברך ויתרבה בעולמינו ובפנימיותנו' 'כבוד י-ה-ו-ה', פירוש גילוי חסדו, ע"י השגות הנשפעות לנו 'ממקומו' – מעולם העליון, דהיינו שנשיב אל לבבנו כבר בעולם הזה הכרת חסדיו יתברך על פי השגות שכלנו
'מכתב מאליהו' ג' 279. .
'בדרך שאדם רוצה לילך...'
הורגלנו לחשוב שכאשר רואים סיעתא דשמיא מיוחדת באיזה עניין זוהי ראיה מוכרחת, לכאורה שרוצה ה' את מעשינו, אך באמת לא כך דעת חז"ל.
אומרת הגמרא
מסכת מכות (י:) : "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: (יש ראיה) מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' (מהשמים).
מן התורה, דכתיב (במדבר כב' יב'): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (ה' אמר לבלעם לא ללכת לקלל את ישראל), וכתיב: (במדבר כב' כ') "קוּם לֵךְ אִתָּם"(כפי רצונו).
מן הנביאים, דכתיב (ישעיהו מח' יז'): "אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל (לתועלתך, מכל מקום) מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ (זו) תֵּלֵךְ" (כחפצך, אפילו שאינה ישרה)".
מן הכתובים, דכתיב (משלי ג' לד'): "אִם לַלֵּצִים (אם אדם רוצה ללכת אחר הלצים) הוּא יָלִיץ (מהשמים יוליכו אתו בדרכם) וְלַעֲנָוִים (אם ירצה ללכת אחר הענווים) יִתֶּן חֵן (יתן לו ה' חפצו)".
מבאר ה'מאירי'
בית הבחירה למאירי מסכת מכות דף י'. : "מיסודות הדת ומפנות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב ומפי עליון לא תצא הרעות,
והטוב אין מכריח עליו מלבד המונהגים בדרך נס, בבחינת "... רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל א – ב' ט'). ועיין עוד בדברי הרמב"ן בפירושו לספר איוב (לו' ז'). , שאם לא כן כבר בטלו המצוות והתורות והוא שאמר (דברים ל' טו'): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" "...וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים..." (פסוק יט'). שזהו שדרשו כאן מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".
וכתוב עוד בספר 'צדקת הצדיק'
ר' צדוק הכהן מלובלין - אות סד. , פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו,
עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מח' יז'): "...מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" ודרשו חז"ל (מכות י' ב') בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר בדרך, דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]. הלא תראה באליהו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיג.) שהיה קשה לפניו יתברך עצירת הגשמים, ואף על פי כן אמר לו לאליהו (מלכים א- יז' ג'): "לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ...". ועזרו (ה') להסתר מפני אחאב בדרך נס, ואילו היה אחאב מוצאו היה מכריחו לבטל, כמו שהיה אחר כך וכמו שעשה יהורם לאלישע .
שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בסוגית "תנור של עכנאי". ועל זה נאמר (דברים ל' יב') "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא..." ואף על פי שעזרו לר' אליעזר בדרך נס להראות שהדין עמו לא סמכו על זה (בבא מציעא נט:) שחשבו (חכמים) שהוא מפני שרוצה (ר' אליעזר) לילך בדרך זה.
במחלוקת קרח ועדתו. וזו היתה גם כן תלונת בני ישראל (במדבר יז' ו') "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' ", אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרון נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו'.
ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות רמט'. "
החשק יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק לו הרבה אפילו הוא רע כעניין (מכות י' ב') "בדרך שאדם
רוצה לילך וכו'
מצד הרצון שלו פועל, אפילו כל חמדת עולם הזה, אם לא יהיה דבר מעכב שבמשפט אין מגיע לו זה ומונעין ממנו מה', לולא זה על
ידי החשק היה משיג כל מה שחושק. ולכך שלמה המלך ע"ה דבימיו סיהרא באשלמותא ולא היה שום מונע (מלכים א - ט' א') נאמר ככלות וגו' כל חשק שלמה וגו' שכל חשקו היה נשלם ומובא לו. והוא היה בתוקף החשק מכל הנבראים שעל זה חיבר שיר השירים וכפי תוקף התגברות כח החשק כך הוא משיג. כי החשק נקרא סוף מעשה שהוא מסיטרא דנוקבא ומצד החסרון הוא חושק למילוי והוא דבוק במחשבה תחילה וראשית מחשבת השם יתברך שממנו שורש כל ההשפעות. וכן מסיטרא דרע כאשר אין דבר מונעו".
בפנימיות העניין מוסיף הרב דסלר זצ"ל
'מכתב מאליהו' ג' 97. : "ה' יתברך ברא את האדם כך
שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי "...בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט' ו'). וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל [ידוע שכל "ויאמר" שבמעשה בראשית ביאורו, שכך רצה וכן נתהוה כפי רצונו, עיין שם רמב"ן], מעין כח זה נתן הבורא לאדם, שרצונו לבד יוכל לפעול הרבה. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו, אבל אילו כל בני אדם היו מאוחדים בשאיפה אחת, לא היה דבר עומד בפני רצונם. נמצא, שאילו היו מאוחדים כולם במטרה להשיג כל טוב עולם הזה בלי שום זיקה לרוחניות, היו משיגים זאת, ואז היה מתבטל כל תוכן הבריאה, כי הרי תכליתה היא גילוי כבודו יתברך. לכן גזר ה' שלעולם לא יוכלו כל בני אדם להתאגד שלא לשם שמים: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא' ז'). לא יוכל להיות שלום של קיימא בין האומות. ותמיד יהיה ריב בין הלאומים, מאחר וכל מגמתם ושאיפתם היא למטרות גשמיות פחותות. רק בביאת משיח צדקנו, כשיתגלה כבודו יתברך, ויכירו כל הגויים את מטרת הבריאה ותכליתה, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם, רק אז יהיה שלום בעולם. כן איתא בתרגום (ישעיה סב' א') "עד דאעבד פורקן לציון, לא אניח לעממיא, ועד דאייתי נחמא לירושלם, לא אשקוט למלכותא" וכו' עכ"ל.
נמצא, עצם רצונו וחשקו של האדם יוצר מציאות וזהו עומק דברי חז"ל באומרם "בדרך שאדם
רוצה לילך בה מוליכין אותו", "והטוב אין מכריח עליו" ('מאירי' לעיל).
במלחמת היצר
מכתב מאליהו ה' 23, 147 וג' 28. כתב הגרי"ס ז"ל שיש שתי בחינות ביצר הרע:
הטבעי, דהיינו המדות הרעות הקובעות באדם מציאות של רע ואין צורך למלאך לבוא בתחבולות להחטיאו.
והרוחני, דהיינו המלאך המקטרג והמסית בתחבולות להכשיל את האדם המתוקן במדות טובות, שהרי דרך המדות הרעות אינו מוצא דרך להיכנס, לכן מחפש הוא אחר איזה רפיון דק בהתחזקות ומכניס דרך שם 'רוח שטות', דהיינו מתעה ומרבה דמיונות באדם, בבחינת "עין רואה, והלב חומד והגוף עושה את העבירה"
רש"י במדבר טו' לט'. וכל חשבונות של יראת שמים בטלים, בבחינת"דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב" (בשעת שליטת יצר הרע אין מי שזוכר את יצר הטוב - נדרים לב:),
כי כל עבודת יצר הרע היא להשכיח מהאדם דברים ברורים בשכל, ולכסות בשקריו את האמת הפשוטה, לכן
לא ימתין עד שעת הנסיון שאז אין כח ליצר הטוב לנצח.
לפיכך העצה היעוצה היא,
שטרם שליטת היצר והתאווה חובה עלינו לעסוק בציורי היראה והעונש מצד אחד, ומאידך לעסוק בציורי מתיקות ושכר רוחני, כי הכלל הוא
שהראשון בציור מנצח.
כך גם במלחמות עולם הזה, כל צבא צריך להתאמן ולהתפתח בשעת שלום, ואם מחכה עד שתפרוץ המלחמה – בהכרח שינוצח.
גלגול נשמות
חז"ל הקדושים וחכמי הדורות גילו לנו סודות רבים ביסודות האמונה ובהנהגת ה' את עולמו, אשר בעזרתם נוכל להתחזק במדרגת 'הכל לטובה' ובאמונה התמימה שכל מאורעותינו מדוקדקים מאתו יתברך בחשבון מדהים לתיקוננו השלם, למרות ההעלם שבעולם הזה.
אך היסוד הגדול מכולם, לעניות דעתי, הוא גילוי 'תורת גלגול הנשמות' המובא באריכות בתורת הקבלה, ובעומדים על סודו.
מצאתי בספר 'בין איש חי' לשון קצרה וחיזוק גדול, וכך לשונו: "יש אדם שבא לעולם וזוהי תחילת ביאתו. ויש שכבר היה בעולם הזה ונפטר, ועתה חזר ובא בגלגול להשלים דברים החסרים ממנו. אם הוא צדיק גמור, לא ימות בקצרות שנים, אלא ישלים זמנו, שכיון שצדיק גמור הוא לא יסלקוהו מהעולם קודם זמנו. מה שאין כן החוזר בגלגול להשלים חסרון שלו, הנה זה אפשר שיחיה שנים מועטות בלבד, מפני שכל עצמותו לא בא, רק להשלים חסרונו, וכיון שהשלים חסרונו מסתלק והולך לו. ולכן אלא הבאים בגלגול אחר פעם אחת אינם שווים באורך שנות חייהם אלא כל אחד חי מה שצריך לו להשלמת חסרונו אשר יחסר לו מביאה ראשונה..."ע"כ.
ועוד מובא מהרמ"ק הקדוש בספרו 'שיעור קומה': "וכן יתגלגל לפעמים להביא לעולם נפש שהרג, וכמו שהוציאו מן העולם, כך הוא מביאו לעולם, או להביא אביו לעולם, כמו שהביאו יביאהו, וכיוצא בזה לשלם לחברו ממון שגזלו וייתן לו נכסיו, או ליתן לו כל נכסיו לבן בין הבנים, או יטיב לאדם זר בחשק נפשו בטובה ההיא, ואינו יודע בזה, רק יודע כל נסתרות, שהוא מגלגל את העניין, או משיא את בתו לו, או מקנה לו נכסיו וכיוצא בזה במשפטי ה' והנהגתו הסתומה והדלת ננעלת מבני אדם..."ע"כ .
ועוד בספר 'שיעור קומה': "למשל אשה שהיא עוברה (מעוברת) ומפלת ח"ו, הוא ע"י שזה הוולד הנוצר נגזר עליו בבית דין של מעלה מסיבת חטאיו של גלגול קודם, אם סקילה נופלת עמו על אבן או עץ ומפלת, ואם שרפה ח"ו אז נכווית באיזה דבר ומפלת, וככה ע"י הפחד או שאר סיבות. וגם אביו ואמו חייבים מעין זה הדבר, לכן מזוגן הקב"ה ביחד, וזה "...מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו"
תהלים יט'. כי סובלים בשותפות זה העונש ח"ו, לכן נסתובב שאמו של זה הוולד דייקא מתעברת בזה העובר.
ידיעה ובחירה
בדר"כ סוגיות מעין סוגית 'הידיעה והבחירה', מאוד מורכבות ומרתיעות גדולים וטובים, ובצדק, לכן איננו באים להציע ישובים לסתירות במחשבה שהם מולידות, אלא להציע איך לחיות איתם בשלום. כלומר אם חז"ל הקדושים, למרות הסתירה, בחרו לגלות לנו את עניין 'הידיעה', ודאי שהיא נצרכת לעבודת ה'. לכן ננסה לתת
קוים כלליים בנושא, בבחינת 'דרך המלך'.
המשנה אומרת בפרקי אבות
פרק ג' טז'. : "
הכל צפוי והרשות נתונה".
חז"ל במשנה זו קיפלו בקצרה את כל נושא 'הידיעה והבחירה' וגילו לנו אמיתה בסוד הבריאה.
ביאור הרמב"ם על המשנה
משנה מסכת אבות פרק ג משנה טו'. "הכל צפוי והרשות נתונה": "
זה המאמר כולל עניינים גדולים מאד... כל מה שבעולם ידוע אצלו יתעלה והוא משיגו, והוא אומרו:
"הכל צפוי". אחר כך אמר: ולא תחשוב שבהיותו יתעלה יודע הפעולות, יתחייב ההכרח, ושיהיה האדם כפוי על פעולה מן הפעולות. אין הדבר כן, אלא כל אדם בוחר במה שיעשהו, והוא אומרו:
"והרשות נתונה", רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו בפרק השמיני".
מוסיף הרמב"ם לבאר
בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה'. : "
שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה (הכל צפוי), וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע.
אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק, ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו
הגמרא אומרת במסכת נדה דף טז עמוד ב: "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י') ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה..." ע"כ. נראה שהרמב"ם בחר בדוקא לתת דוגמא מצדיק ורשע לבאר את עניין 'הכל צפוי', כדי להורות שבאמת לאמיתה אין סתירה מגמרא זו וצריך להאמין ששניהם אמת, שגם 'הכל צפוי' וגם 'הרשות נתונה'. לקמן נבאר יותר. (וכי יש חסרון בבורא יתברך, ח"ו?! ועוד, הרי
ידיעת הבורא היא מציאות בעצם ולא כידיעת בשר ודם). דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שניים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד
ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא שנאמר (שמות לג' כ'): "...כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר (ישעיה נה' ח'): " כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' ". וכיון שכן הוא,
אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים (אלא חייבים אנו להאמין)
אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך (הרשות נתונה). ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו" עכ"ל.
נמצא ע"פ הרמב"ם: מושכל ראשון - "הכל צפוי", כלומר כל המציאות בעבר, בהווה ובעתיד ידועה
ונקבעה מראש, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'
כן ברמב"ן בראשית פרק א' ג': "ויאמר אלוקים יהי אור - מלת "אמירה" בכאן להורות על החפץ, כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (ש"א כ' ד')... כי כן הוא הרצון לפניו, או הוא כגון מחשבה..." וכן בבעל הסולם: "ונודע, שמחשבתו יתברך, נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחויב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד" ('הסתכלות פנימית' א של בעל 'הסולם').
.
מושכל שני - "הרשות נתונה", כלומר יש בחירה לאדם
לבחור בין טוב לרע
וליצור לעצמו מציאות חדשה בבחירתו, שנאמר
דברים ל' יט'. :
"הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
ע"פ השכל האנושי שתי העובדות הללו סותרות זו את זו
עיין במרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ג' משנה טו'. , שהרי אם העבר, ההווה והעתיד נקבעו מראש על כל פרטי פרטיהם ללא אפשרות לשינוי
עיין בדברי הרמב"ם לעיל. איך עדיין נשארה בחירה?
לפיכך היסוד הראשון והעיקרי בסוגית 'ידיעה ובחירה'
לעניין עבודת ה' הוא:
האמונה, דהיינו
להאמין לדברי חז"ל באמונה תמימה ש'הכל צפוי' וגם להאמין ש'הרשות נתונה', וחסרון הבנתנו והשגתנו אינו גורע ומחסר כלל וכלל מאותה אמת
עיין בתוספות יום טוב (מסכת אבות פרק ג' משנה טו') בביאורו את דברי הרמב"ם, לא רק שמצוה להאמין "ששניהם אמיתיים", אלא גם אסור לחקור בזה כמו שאמרו חז"ל במשנה במסכת חגיגה ב' א': "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם". . ויותר מזה אומר הרב דסלר זצ"ל
עיין ב'מכתב מאליהו' ג' מעמ' 255 בהרחבה. שערבוב התחומים הוא שורש התמיהות שאנו נתקלים בהן במחשבתנו ומקור הבעיות שלכאורה פתרונן רחוק מהשגתנו, אולם היצר הרע מתאמץ להחליף לנו את הגדרים, דהיינו לעורר בנו קושיות מהסתירות השונות למען הגביר בנו את ההסתר משני הצדדים.
לכן חשוב לנו לדעת
שעיקר עבודתנו מצטמצמת בהשגות שבתוך הבריאה והבחירה, דהיינו בַבחינה של
'הרשות נתונה', שהוא הגילוי הנכון לפי מדרגתנו, ומאידך הבחינה של
'הכל צפוי', שהוא ניצוץ מלמעלה מעולמנו,
תכליתו לברר לנו את הגבלותינו וקטנותנו ולהצילנו מהגשמת הבורא ח"ו עיין לעיל בנושא 'אין עוד מלבדו'. , ואין כל סתירה בין שני אופני ההשגה, שתיהן נצרכות במקומן ומתאחדות בתכליתן.
עוד בעניין 'העבודה', הרב דסלר זצ"ל ב'קונטרס הבחירה'
'מכתב מאליהו' א' 113. כותב בעניין הבחירה: "כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו.
אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע... (דהיינו, כאשר יש ניגוד רצונות)
אמנם נקודה זו של בחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצר הטוב. ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו 'מצוה גוררת מצוה'.
וכן להיפך הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אז"ל (אבות ד' ב') 'עבירה גוררת עבירה', וכן 'כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו' (יומא פו:)".
נמצא,
שנקודת הבחירה מותאמת אישית ומשתנה מאדם לאדם בהתייחס לבחירותיו, ואפילו באדם אחד היא מותאמת למדרגת אמונתו ובטחונו בה' יתברך, למשל, ההבדל בין אדם הנזהר מלהכשל בלשון הרע לבין אדם שאינו נזהר, הוא במדרגת האמונה ויראת השמים שלו, וככל שיתחזק בתורה ויראת שמים נקודת בחירתו תשתנה למקום גבוה יותר, וכך גם בכל המצוות.
וכן למשל בעניין הכעס, ככל שמדרגת האמונה של האדם יותר מוחשית בהכרה שהכל מה' ולטובה, כך נקודת הבחירה תעלה לגבול ולנסיון דק וזך יותר ויוכל האדם להבחין בשעת נסיון שאין לו עסק אם אדם כזה או אחר, אלא רק עם מסובב הסיבות, שתכליתו אחת, להיטיב לנבראיו.
נמצא, כשאדם מתעלה ע"י תורה ומצוות למדרגה
מוחשית, ב'השבה אל הלב', של 'אין עוד מלבדו' הוא מבין שההשתדלות של אתמול, היום מיותרת, ומה שייחס אתמול לכחו, בעצם היה כח ה' שפעל ועשה, וכך מתעלה ועולה בסולם האמונה ובטחון עד שמגיע למדרגת אמונה כל כך גבוהה
שנקודת הבחירה נותרהברצון בלבד -
לרצות לעשות את הטוב והישר בעיני ה', ומלבד זאת, הכל בידי ה' יתברך.
עם זאת, יש מדרגה גבוהה יותר של השגה ובהירות הדעת שלכאורה מבטלת את הבחירה כמובא ב'ליקוטי מוהר"ן'
תורה כא' - עתיקא טמיר וסתים. : "...ודע, שזה עיקר כח הבחירה, כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחור החיים או היפוכו, אבל כשיכנס המקיף הזה לפנים, ואז
יתגדל השכל האנושי ויתגלה לאנושי 'הידיעה והבחירה', אז יתבטל הבחירה, כי אז על ידי גידולו של השכל יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה; וזה זה עיקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של 'הידיעה והבחירה'. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז), שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - 'על ראשיהם' הוצרך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה...".
כעין זה פירש המהר"ל זצ"ל
'אור חדש'. , במעמד הר סיני ה' יתברך פתח לעם ישראל את כל הרקיעים וראו 'שאין עוד מלבדו', כלומר ראו בבהירות נפלאה שה' הוא בעל הכחות כולם, עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, עד
שניטלה בחירתםכי היו כמוכרחים מצד השגתם לקבל את התורה, וזה הפשט 'כפה עליהם הר כגיגית"
שבת (פח:) . לדוגמא, לא שייך לומר שיש בחירה ושכר לאדם נורמלי שהתגבר לא להכניס ידו ללהבות אש.
נמצא, שמכח ה'בחירה' אפשר להגיע למדרגה ש'אין בחירה' - סוד 'הידיעה והבחירה', האמונה והדבקות השלמה
וכן מובא ב'שומר אמונים' ובעוד ספרים, שלעתיד לבוא תהיה לכולם השגה בעניין 'הידיעה והבחירה'. .
יהי רצון שנזכה להשלים תיקון נפשנו רוחנו ונשמתנו בגלגול זה שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה אמן כן יהי רצון.
כל תגובה, התייחסות, הערות או הארות יתקבלו בברכה לכתובת: Mbk47806@gmail.com