בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב שולביץ שליט"א

חברותא - עירובין

הרב יעקב שולביץ שליט"א

 מבוא למסכת עירובין    פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה    פרק שני - עושין פסין    פרק שלישי - בכל מערבין    פרק רביעי - מי שהוציאוהו    פרק חמישי - כיצד מעברין    פרק ששי - הדר    פרק שביעי - חלון    פרק שמיני - כיצד משתתפין    פרק תשיעי - כל גגות    פרק עשירי - המוצא תפילין  


  מבוא למסכת עירובין
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי

  פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.   יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.   יז:

  פרק שני - עושין פסין
  יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.   כו:

  פרק שלישי - בכל מערבין
  מבוא ל'עירובי תחומין'   כז.   כז:   כח.   כח:   כט.   כט:   ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.   לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:

  פרק רביעי - מי שהוציאוהו
  מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.   נ:   נא.   נא:   נב.   נב:

  פרק חמישי - כיצד מעברין
  נג.   נג:   נד.   נד:   נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:   סא.   סא:

  פרק ששי - הדר
  סב.   סב:   סג.   סג:   סד.   סד:   סה.   סה:   סו.   סו:   סז.   סז:   סח.   סח:   סט.   סט:   ע.   ע:   עא.   עא:   עב.   עב:   עג.   עג:   עד.   עד:   עה.   עה:   עו.

  פרק שביעי - חלון
  עו:   עז.   עז:   עח.   עח:   עט.   עט:   פ.   פ:   פא.   פא:   פב.

  פרק שמיני - כיצד משתתפין
  פב:   פג.   פג:   פד.   פד:   פה.   פה:   פו.   פו:   פז.   פז:   פח.   פח:   פט.

  פרק תשיעי - כל גגות
  פט:   צ.   צ:   צא.   צא:   צב.   צב:   צג.   צג:   צד.   צד:   צה.

  פרק עשירי - המוצא תפילין
  צה:   צו.   צו:   צז.   צז:   צח.   צח:   צט.   צט:   ק.   ק:   קא.   קא:   קב.   קב:   קג.   קג:   קד.   קד:   קה.





מבוא למסכת עירובין






פרק ראשון

שלמה המלך תיקן "עירובין". אך לא את כל עניני עירובין תיקן שלמה המלך. כי שלשה עניני "עירובין" הם, בשלשה מישורים נפרדים, המתבארים במסכת שלפנינו, ותקנתו של שלמה היא רק אחד מהם.

ואלו הם שלשת הענינים של "עירובין":

א. עירוב הדיירים, שהוא תקנת שלמה.

ב. תיקון הרשויות, שהוא תקנת חכמים.

ג. עירוב תחומין, שגם הוא תקנת חכמים.

א. תקנתו של שלמה המלך היא לענין הדיירים, שגרים כל אחד בבית פרטי נפרד, אך יש להם חצר משותפת, וכן לענין אנשי החצירות הנפרדות המשתמשים יחד במבוי משותף, דרכו הם יוצאים אל רשות הרבים.

מן התורה, החצר וכן המבוי [המוקף במחיצות משלשת צידיו], הם רשות היחיד, ומותר להוציא מן הבתים אל החצר, וכן מן החצרות אל המבוי.

שלמה המלך תיקן את "עירובי החצירות" ואת "שיתופי המבואות", משום שראה שבאו אנשים לכלל טעות, להתיר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, לפי שדימו את היתר ההוצאה מהדירה הפרטית אל החצר המשותפת, וכן את ההוצאה מהחצר המשותפת אל המבוי [שהוא מקום הילוך של כל בני החצירות מסביבו], כהיתר להוצאה מרשות לרשות.

ולכן סברו שמותר גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

כדי למנוע את הטעות הזאת תיקן שלמה ש"יערבו" דיירי החצר את עצמם כאילו הם גרים יחד באחד הבתים, בכך שיתנו כולם אוכל בשיעור מסוים בבית אחד, וייראה הדבר כאילו כולם דרים במקום אחד, וההוצאה ממנו לחצר אינה נחשבת להוצאה לרשות אחרת אלא לאותה הרשות, של ביתם המשותף.

וכן ישתתפו דיירי המבוי באוכל במקום אחד, ובכך ייחשבו כולם דיירים של אותו מקום, ושוב לא תחשב להם ההוצאה ממנו למבוי כהוצאה מרשות אחת לרשות אחרת.

ב. אלא שמלבד תקנתו של שלמה המלך הוצרכו חכמים לתקן תקנה נוספת משום שבאו האנשים לכלל טעות אחרת.

כי בראותם חצר או מבוי [שהם רשות היחיד מן התורה, ועיין בהגדרתם לקמן], שיש בהם פירצה אל רשות הרבים, דימו שבהיותם פרוצים אל רשות הרבים הם כמותה.

ובאו לטעות, בראותם את היתר הטלטול בחצר ובמבוי הפרוצים, להתיר גם את הטלטול מהחצר ומהמבוי אל רשות הרבים, וכן לטלטל ברשות הרבים ארבע אמות.

שני סוגי פרצות הביאו את האנשים לידי הטעות.

הסוג האחד, פירצה באחת המחיצות, כאשר הפירצה גדולה יותר מעשר אמות [כי עד עשר אמות מתייחסים אל הפירצה כאל "פתח" בתוך המחיצה ולא כאל פירצה].

והסוג השני, כשאחת המחיצות נפרצה במלואה אל רשות הרבים.

ולמרות שכאמור, מן התורה הם רשות היחיד, כי שאר המחיצות אינן פרוצות [ודי בשלש מחיצות לרשות היחיד], בכל זאת תיקנו חכמים "לסתום" [כהגדרתו של הגרי"ז בשם הגר"ח] או "לגדור" [כהגדרתו של החזון איש] את הצד הפרוץ לרשות הרבים, בצורה כזאת ששוב לא יטעו אנשים לחשוב שאין החצר או המבוי רשות היחיד.

הנפקא מינה בין "סתימה" ל"גדירה" באה לידי ביטוי בכמה ענינים, וכפי שיבוארו בעיונים שבסוף הספר עמוד ריט.

"סתימת" הפירצה או "גדירתה" אינה שוה בחצר ובמבוי.

מבוי, אשר צדו הרביעי פתוח לרשות הרבים - תיקונו בהעמדת לחי [עמוד גבוה עשרה טפחים] בפתח, ליד הכותל במקום הפרוץ. או בהנחת קורה מעל פתח המבוי. [ועיין בביאורי מושגים מה היא מהותם ומה הוא גדרם של הלחי והקורה].

אך לפירצתו של המבוי מן הצד אין כל תקנה, אלא למעט את הפירצה עד שתהיה עד עשר אמות בלבד [או לעשות לה "צורת הפתח" - מושג שיבואר להלן ב"ביאורי מושגים"].

ואילו חצר, אשר צדה האחד נפרץ במלואו לרשות הרבים - תיקונה הוא דוקא בהעמדת "פס", דופן ברוחב ארבעה טפחים ובגובה עשרה, מצד אחד של הפירצה, או על ידי העמדת שני פסים, בעובי כל שהו, משני צידי הפירצה.

אם לא נפרצה החצר במילואה, אין צורך לשים פסים לשם פסים, אלא יכולים לשמש כ"פסים" השאריות [גיפופי] של הכותל שנשארו מצדי הפירצה.

תיקונים אלו, כאמור, אינם בתחום עירובי הדיירים שתיקן שלמה, אלא בתחום תיקון הרשויות שתיקנו חכמים.

ג. עירובי תחומים.

נושא זה הוא ענין נפרד לחלוטין מהשניים הקודמים, והוא מתייחס למקום שביתתו של האדם, שיש לו לאדם "מקום שביתה" שנקבע בכניסת השבת, ומותר לו ללכת ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל רוח ולא יותר.

איסור הליכה מחוץ לתחום של אלפיים אמות הוא רק מדרבנן, ותיקנו חכמים שעל ידי הנחת "עירוב" יכול האדם לקבוע את מקום שביתתו במקום הנחת העירוב, למרות שהוא עצמו נמצא בכניסת השבת במקום אחר, ומשם יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

השם "עירוב" מתייחס לכל תיקוני חכמים בשבת, לאחר שהוא נקבע תחילה לעירוב הדיירים שהתקין שלמה. ומכאן גם נקרא התיקון שעושים בערב יום טוב שחל להיות בערב שבת "עירוב תבשילין" המתיר לבשל ביום טוב לצורך השבת, למרות שלא "מערבים" בו דבר.

במבוא הזה, לחלק הראשון של מסכת עירובין, נעסוק בעניני הרשויות: בהגדרת הרשויות, בתיקון המחיצות, בהיתר לטלטל כיום ברחובות העיר, ובביאור המושגים היסודיים בענינים אלו.


פרק שני

ארבעת הרשויות:

מן התורה יש איסור להוציא ולהכניס דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן אסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

בכל מקום שאינו רשות הרבים - מותר לטלטל בו מן התורה.

ובאו חכמים וגזרו שכל מקום שאינו רשות היחיד גמורה לא יטלטלו בו, שמא יבואו לטלטל גם ברשות הרבים.

כמו כן תיקנו חכמים שכל מקום שאינו רשות הרבים ולא רשות היחיד הוא יחשב כרשות נפרדת נוספת, הנקראת "כרמלית".

והחמירו חכמים בכרמלית שלא לטלטל בה ארבע אמות, ולא להכניס ולהוציא ממנה בין מרשות היחיד ובין מרשות הרבים.

יוצא מן הכלל הוא "מקום פטור ", שהוא מקום שאין לו שטח של רשות [לפי שהוא פחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והגדרתו המדויקת תתבאר בגמרא], שלא אסרו לטלטל בו או להוציא ולהכניס אליו מכל הרשויות האחרות.

רשות היחיד, לדעת רוב הראשונים, היא מקום המוקף בשלשה מחיצות. חוץ מן הרמב"ם, המצריך ארבע מחיצות.

מן התורה מותר לטלטל בכל מקום שאינו רשות הרבים, אלא שתיקנו חכמים שלא לטלטל בכרמלית, וכן תיקנו שלא לטלטל אפילו ברשות היחיד במקומות האלו:

א. במקומות הטעונים תיקון רשויות, כמו מבוי וחצר שנפרצו, אסרו לטלטל כלל, עד שיתוקנו לפי מה שקבעו חכמים.

ב. במקומות הטעונים תיקון של עירובי חצירות או שיתופי מבואות אסרו לטלטל כלים ששבתו בכניסת השבת בבית.

איסור הטלטול הוא רק מן הבתים לחצירות או מן החצירות למבוי, אבל מותר לטלטלם בחצר או במבוי עצמו. וכן מותר לטלטל מחצר למבוי כלים שלא שבתו בבית אלא בחצר!

ג. וכן גזרו שלא לטלטל כלל במקומות "שלא הוקפו ל[צורך] דירה", אלא לצורך דבר אחר, כשהן בשטח גדול למעלה מבית סאתיים [חמשת אלפים אמות מרובעות], כגון קרפף [עיין ביאורי מושגים] או גינה, כפי שיתבאר בגמרא.

רשות הרבים היא מקום המיועד להילוך הרבים, ברוחב ט"ז אמה, ולדעת רש"י הוא רחוב המיועד להילוך של ששים ריבוא איש.


פרק שלישי

כיצד ניתן לתקן את רשות הרבים כדי שיהיה מותר לטלטל בה?

נחלקו רבותינו הראשונים בגדרה של רשות הרבים, האם היא תלויה בששים ריבוא אנשים.

הגמרא במסכת שבת דף ו א, המבארת את ענין רשות הרבים, לא מזכירה את הצורך בששים ריבוא, וגם רש"י שם אינו מזכיר ענין זה.

אך במקומות אחרים כתב רש"י שרשות הרבים היא מקום של ששים ריבוא כמו שהיתה רשות הרבים בהיות בני ישראל במדבר מסביב למשכן.

רבותינו האחרונים דנו רבות בלשונו של רש"י, האם כוונתו לעיר שיש בה ששים ריבוא, או שבדרך הזו עצמה צריך שיעברו בה ששים ריבוא, או שיתכן והיא רק צריכה להיות ראויה למעבר של ששים ריבוא, בכך שהיא מתחברת לערים אחרות.

כמו כן דנו בשאלה האם צריך שיעברו בה ששים ריבוא בכל יום, ומי נכלל במספר הזה, האם גם נשים וקטנים, או דוקא ששים ריבוא אנשים למעלה מגיל עשרים, כמו שהיה מנין בני ישראל במדבר.

אך רוב הראשונים סוברים כי רשות הרבים אינה תלויה במספר האנשים, אלא בעצם מהותה כדרך הרבים.

במחלוקת הזאת תלוי ההיתר של "עירוב" הנעשה כיום. כי את רשות הרבים אי אפשר להתיר בטלטול אלא אם כן יהיו לה לפחות שתי מחיצות גמורות משני צידיה, וכמו כן לסגור צד נוסף בדלתות, שיש לנעול אותם בלילה, או שלפחות תהיינה הדלתות ראויות להנעל בלילה.

סגירה זאת היא מדין תורה, ובלעדיה הטלטול ברשות הרבים אסור מן התורה.

כיון שמבחינה מעשית כמעט ואי אפשר לעשות דלתות שכאלו לכל הרחובות, נהגו במקומות רבים להסתמך על שיטת רש"י ולומר שאין לנו רשות הרבים [ברוב הערים], כיון שאין בהם הילוך של ששים ריבוא, אלא כל הרחובות הם רק כרמלית, שמועיל לסגור אותם על ידי הקפת העיר מסביב ב"צורות הפתח".

"צורות הפתח" נעשות מעמודים שעל ראשם עובר חוט, כך שבין כל שני עמודים נוצרת צורת הפתח.

ועוד הקילו להשתמש בעמודי החשמל או הטלגרף שעליהם מתוח מלמעלה חוט, על אף שלא נעשו במטרה שישמשו לצורת הפתח.

היו אחרונים רבים שעוררו על ההיתר להשתמש בעמודים שכאלה, והיו שאף טענו שלדעת המקילים להשתמש בהם, יש ליתן מזוזה על כל עמוד.

החזון איש הכריע כי די בכך שרוצים להשתמש בעמודים אלו לשבת בתורת צורת הפתח, ומבחינה עקרונית הם אכן חייבים במזוזה, אלא שאין שמים בהם מזוזות משום שאינן משתמרות שם.

הביאור הלכה דן בארוכה כיצד הסתמכו הפוסקים להקיל באיסור החמור של הוצאה בשבת על דעת רש"י, בשעה שרוב הפוסקים הכריעו נגדו. וכתב שבעל נפש יחמיר ולא יטלטל בשבת.

אך הוסיף הביאור הלכה, כי לדעת הרמב"ם אפשר לסגור את רשות הרבים עצמה בצורת הפתח בלבד.

החזון איש טוען שאין זו דעת הרמב"ם.

אבל כתב כי יש אפשרות אחרת לסגור את רשות הרבים.

אפשרות זו בנויה על חידושו של החזון איש כי בכל מחיצה שהעומד מרובה על הפרוץ נחשב גם המקום הפרוץ שבמחיצה כאילו היה מחיצה ממש.

ולכן, גם כשרחובות העיר הם מפולשים, הרי אם יהיה רחוב אחד שאינו מפולש [שמוקף משלשת צדדיו בבתים], והרחוב הזה חוצה את רחובות העיר - הרי הוא סוגר במחיצותיו את כל הרחובות שהוא חוצה אותם.

כי, כאמור, גם המקום שבו הוא חוצה את הרחוב האחר נחשב כאילו יש בו מחיצה מחמת הכותל שאינו מפולש.

שהרי כל האורך של הרחוב הזה, כולל האויר במקום שבו חוצה הרחוב הזה את רשות הרבים, נחשב כמחיצה אחת ארוכה, והרי הוא סוגר את רשות הרבים במחיצה שלישית!


פרק רביעי

מהו מבוי ומה היא חצר, ומה הם חילוקי הדינים ביניהם? שני סוגי מבואות הם: מבוי סתום ומבוי מפולש.

על המבוי המפולש ועל תיקונו - עיין בביאורי מושגים.

מבוי סתום הוא מבוי הסתום משלשת צדדיו במחיצות, ופרוץ במלואו בצדו הרביעי לרשות הרבים [או לכרמלית].

את הפירצה בצדו הרביעי אפשר לתקן בהעמדת לחי מהצד, או בהנחת קורה מלמעלה.

תיקונים אלו, המיוחדים לתיקון מבוי בלבד, הם רק במבוי שיש לו מסביבו לפחות שתי חצירות, וכאשר בכל חצר יש לפחות שני בתים של שני דיירים שונים.

כמו כן צריך אורכו של המבוי להיות יותר מרוחבו, ופתחו בקצה אורכו, בצדו הצר.

אך אם לא יהיו מסביבו שתי חצירות ובהם שני בתים מסביבו, או שיהיה המבוי מרובע, או שפתחו יהיה בצדו הרחב - לא יועיל לו תיקון של לחי או קורה, אלא יצטרך תיקון של פסים, כמו חצר.

למבוי שכזה קוראים: מבוי שיש לו דין חצר!

חצר שנפרץ אחד מכתליה במלואו לרשות הרבים [או לכרמלית] הרי היא זקוקה לפסים, כפי שנתבאר, כדי להתירה.

התיקון של פסים מועיל רק בצידה הרביעי של החצר, אך אינו מועיל למחיצה נוספת שנפרצה ברובה!

במקומות שלנו, שאין המבוי מוקף בחצירות, כתבו האחרונים שיש לנהוג במבואותינו כדין חצר ויש לסוגרם בפסים ולא בלחיים וקורה.


פרק חמישי

ביאור מושגים:

המחיצות הגודרות את רשות היחיד:

את רשות היחיד ניתן לגדור במחיצות מציאותיות ובמחיצות דיניות.

המחיצות המציאותיות הן:

א. עומד מרובה על הפרוץ.

מן התורה אין צורך שכל אחת מהמחיצות תגדור את כל הצד שלה, אלא די במחיצה שה"עומד" שבה מרובה על הפרוץ.

וכמו כן מן התורה אין כל צורך להגדיר את המקומות הפרוצים שבמחיצה כ"פתח".

אבל, גזרו חכמים שכל רשות היחיד שיש בה פירצה אין מטלטלים בה, ולכן ההיתר לטלטל במקום פרוץ [כאשר העומד של המחיצה מרובה על הפרוץ] הוא רק משום שמקום הפירצה נחשב ל"פתח".

ב. צורת הפתח.

צורת הפתח נעשית באמצעות שני קנים המשמשים כמזוזות, וקנה נוסף מעליהם המשמש כמשקוף.

צורת הפתח היא למעשה מחיצה מציאותית, על אף שאין היא דופן מליאה, משום שכל פתח הבנוי ב"צורת הפתח" משמש כמחיצה בעצם מהותו כפתח בנוי.

בהסבר הגדר של צורת הפתח דן הגר"ח באריכות גדולה בספרו על הרמב"ם. ועיין שם בגליונות החזון איש.

ג. דלתות.

העמדת דלתות מצידי הרשות סוגרת את המקום אפילו בשעה שהדלתות פתוחות.

לפי החזון איש אין הדלת מועילה אלא במקום שיש צורת הפתח, אבל יש החולקים וסוברים כי העמדת דלת נחשבת כמחיצה גם בשעה שהדלת פתוחה, אפילו במקום שאין צורת הפתח.

ונחלקו בגמרא האם צריכות הדלתות להנעל בלילה כדי שיוכלו לסגור את רשות היחיד ולעשותה בכך רשות היחיד.

מחיצות דיניות:

א. פי תקרה יורד וסותם.

תקרה הנשענת על עמודים, או על חלק מכתלי הבית, משמש "פי התקרה" כמחיצה דינית במקום שבו אין מחיצה, שמחשיבים את פי התקרה כאילו הוא יורד מלמעלה למטה, וסותם את הרשות כאילו היה מחיצה רגילה.

ב. גוד אסיק או גוד אחית מחיצתא.

גוד אסיק מחיצתא נאמר בעמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והעומד בין בכרמלית ובין ברשות הרבים, שמחשיבים את המחיצות שמסביבו כאילו הן עולות ומקיפות אותו מלמעלה.

בהגדרת הענין נחלקו הגר"ח והחזון איש, ועיין בביאור המושג "תל המתלקט".

גוד אחית מחיצתא נאמר במחיצה המוגבהת מהקרקע, שרואים אותה כאילו היא ממשיכה עד הארץ.

ג. לחי.

השאלה האם לחי העומד בסמוך לאחד הכתלים יכול לשמש כמחיצה מן התורה, תתבאר בכמה מקומות במסכת.

מדרבנן, משמש הלחי כמחיצה כדי לסגור את פתח המבוי, אך לא את החצר.

ד. קורה.

היתר הקורה למבוי הוא מדרבנן, ונחלקו בגמרא, האם גדרה של הקורה הוא שאנו רואים כאילו פי התקרה שלה יורד וסותם, וכאילו היא מחיצה.

או שהיא היכר בעלמא שאין זה מבוי פרוץ אלא מבוי שיש לו פתח.

אין לומר בקורה "פי תקרה יורד וסותם" מן התורה, משום שדין זה נאמר רק בתקרה הרחבה ארבעה טפחים, ולא בקורה הרחבה טפח.

ה. פסים.

חצר שצידה האחד נפרץ במלואו לרשות הרבים אי אפשר להתירה בלחי או בקורה אלא יש ליתן פס אחב ארבעה טפחים בסמוך לאחד הכתלים שליד הפתח, או שני פסים ברוחב משהו משני צידי הפתח.

פסי ביראות.

סגירה מיוחדת במינה של רשות היחיד היא ב"פסי ביראות", וממנה ניתן ללמוד על גדרי המחיצות של רשות היחיד.

פסי ביראות הם ארבע עמודים העשויים בצורת זוית וכשהם מוצבים בארבע צידי הרשות הם עושים אותה לרשות היחיד מן התורה על אף שהפרוץ רבה על העומד בצורה ניכרת.

חכמים החמירו שלא להשתמש בהיתר זה אלא רק לצורך עולי רגלים, שיוכלו לשאוב מים מהבארות [שהם רשות היחיד] אל רשות הרבים. והיו מציבים במרחק סביב הבארות את עמודי הזויות והופכים את השטח ביניהם לרשות היחיד.

כוחם של מחיצות אלו לגדור את רשות היחיד, על אף שהפרוץ הוא יותר על העומד, נובע מהיותם "שם ארבע מחיצות", שבכל צד מארבעת צידי הרשות יש פס של אמה מכאן ואמה מכאן, ולכן מתייחסים לפירצה שבין הפסים כאל פתח ולא כאל פירצה.

[עיין תוס' ותוס' הרא"ש בתחילת פרק עושין פסין].

לדעת רבי יהודה יכולים הפסים להיות רחוקים האחד מהשני עד שלש עשרה אמה ושליש, ולא איכפת מ"פירצת עשר" האוסרת בכל מקום, כי "פירצת עשר" היא רק מדרבנן, ולכן יכלו להקל בעולי רגלים.

השיעור של שלש עשרה אמות ושליש שקבע רבי יהודה להבדל שבין הפסים הוא שיעור דאורייתא. אך לא משום שהוא שיעור של פירצה, כי אם שהבדל בין הפסים בשיעור כזה גורם שלא יהיה קשר בין העמודים, ואין המרחק שביניהם נחשב לפתח, ונמצא שהפרוץ מרובה על העומד.

ונראה לומר שיש בזויות אלו חידוש נוסף, שעליו בנוי ההיתר:

מלבד הבעיה שהפרוץ מרובה על העומד [שנפתרת בקריאת כל החללים שבין הפסים בשם "פתח"], יש כאן בעיה נוספת:

כיצד מתחברים הפסים ביניהם לרשות אחת ויוצרים ביניהם שם פתח? ומדוע אין אנו אומרים שבא האויר המרובה מכל צד ומבטל את העמידה המועטת של העמודים מלהחשב מחיצות הרשות!?

[וכמו שאנו מתייחסים לכל חלקי מחיצה שיש מצידיה אויר המרובה על המחיצה, שמבטל האויר את עמידת המחיצה].

ונראה שצורת הזוית של העמוד מחשיבה אותו כאילו יש כאן שתי דפנות הסוגרות כל אחת את האויר של חבירתה מצד אחד.

ולאור זאת, מובן כי כאשר במקום הזויות יש עמודים עגולים צריך לומר "רואים" כפול.

האחד, "רואים" כאילו היו העמודים מרובעים.

והשני, "רואים" כאילו נחקקו בעמודים המרובעים זויות.

ונחלקו תנאים אם אומרים פעמיים "רואים".

כי אם רק נחתוך את העמודים העגולים ונשאיר בהם זויות לא תראה הצורה העגולה כשתי דפנות הסוגרות זו את זו.

תל המתלקט

תל שהוא גבוה עשרה טפחים, ויש ברוחבו למעלה ארבעה על ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד על גביו, ובתנאי שיהיה שיפועו תלול, עד שהוא מזדקר לגובה עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות [לפי החזון איש, היחס של עשרה טפחים גובה לארבע אמות אינו לשיפוע, אלא לבסיס הקרקע שתחת השיפוע].

כיצד יש לתל זה מחיצות - נחלקו רבותינו הגר"ח והחזון איש.

הגר"ח הביא מכאן ראיה לשיטתו שעמוד גבוה עשרה העומד ברשות הרבים אין לומר בו "גוד אסיק מחיצתא", אלא המחיצות הגודרות אותו מלמטה גודרות רק את המשטח שמעל גבי העמוד, אבל בגובה שמעליו אין זה תוך מחיצות, לפי שאין המחיצות של עמוד אטום נחשבות למחיצות היכולות לעלות ולגדור עד לרקיע.

והבין הגר"ח, שבתל המתלקט, אשר גובהו נוצר מהשיפוע, אי אפשר לומר בו "גוד אסיק מחיצתא".

אך החזון איש סובר כי המחיצות של עמוד אטום אכן גודרות את כל המקום עד לרקיע, כי אין צורך למתוח את המחיצות ללמעלה, אלא זהו עצם יסוד הדין של גוד אסיק מחיצתא, שהגדירה של המחיצות למטה בכוחה לגדור את הרשות עד לרקיע. וגם בתל המתלקט יש לומר שהמחיצה המשופעת גודרת את התל עד לרקיע.

והמאירי כתב במפורש שבתל המתלקט אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אלא שהוסיף חידוש שכבר מתחילת שיפועו של התל הוא נחשב כרשות היחיד.

לפי המשנה ברורה, אין צורך שיהיה על התל למעלה משטח, אלא גם אם ימשיך שיפועו של התל מכל צידיו עד לפסגה בלי ליצור משטח, הרי הוא רשות היחיד, החל מהמקום שיש בעובי התל רוחב של ארבעה על ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים.

אבל החזון איש כתב, שאם יש בתל רק שיפוע, ותחתיו רשות הרבים, הרי זה דומה לזרק על כותל משופע הנמצא סמוך לרשות הרבים, שאם נח עליו חפץ למעלה מעשרה טפחים הרי זה כמו שהונח החפץ באויר רשות הרבים מעל גובה עשרה טפחים, שהוא מקום פטור.

מבואות המפולשים לרשות הרבים.

במסכת שבת ו א מביאה הגמרא ברייתא האומרת שמבואות המפולשים לרשות הרבים הרי הם רשות הרבים.

ואילו במסכת עירובין ו ב מבארת הגמרא, כי אפשר לערב את המבואות המפולשים לרשות הרבים על ידי צורת הפתח מכאן ולחי מכאן גרידא, ואין צורך לסוגרם בדלתות כרשות הרבים.

לפי ביאור הגר"ח בספרו, הגמרא במסכת עירובין עוסקת באותם המבואות המפולשים לרשות הרבים של מסכת שבת, אלא שמחדשת הגמרא כי דינם של המבואות המפולשים כרשות הרבים לאיסור טלטול הוא רק משום שהם מצטרפים אליהם, בשמשם דרך מעבר אליהם, אבל אפשר לנתקם מרשות הרבים, על ידי צורת הפתח. אך משמעות דברי הראשונים במסכת עירובין היא, שיש לחלק בין המבואות, ובעירובין המדובר הוא בעירוב מבואות שאינם רחבים ט"ז אמה כרשות הרבים, או שאינם מבואות ההולכים לאורך רשות הרבים אלא רק לרוחבה, ומשמשים רק את בני המבוי הגרים בו ולא את בני העיר.

ולסיום המבוא:

כלל זה יהיה נקוט בידך,

והוא המפתח להבנת ענין המחיצות והפירצות!

מן התורה - אין כלל מושג של פירצה האוסרת את הרשות!

אלא הכל תלוי במחיצות, אם הן קיימות ומועילות, אם לאו, ואין צורך להחשיב את המקום שאין בו מחיצות כ"פתח".

חוץ מפסי ביראות, שיש צורך בפתח שבין הפסים כדי שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

אבל רבנן חידשו:

א. ענין פירצה, שאוסרת את הרשות, למרות שהמחיצות טובות.

ב. התיקון לפירצה הוא רק בעשייתה ל"פת ח".



פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה





מבוי, הוא סימטת רחוב, מלשון "מבוא", והוא משמש מעבר לדיירי הבתים שמצידיו אל רשות הרבים. למבוי יש שתי צורות עיקריות: מבוי סתום, ומבוי מפולש.

המבוי המפולש, פתוח משני צידיו אל רשות הרבים, או אל כרמלית.

אם הוא פתוח משני צידיו לרשות הרבים, יש אופנים מסויימים שיש לו דין של רשות הרבים מן התורה.

המבוי הסתום, פתוח רק בצידו האחד, בראשו, אל רשות הרבים [או לכרמלית], ומשלשת רוחותיו הוא מוקף בקירות של חצירות הבתים.

מבוי סתום הוא, לדעת רוב הראשונים, רשות היחיד מן התורה, היות ומקום המוקף שלש מחיצות הוא רשות היחיד. אלא שחכמים גזרו שיש צורך לתקן את הצד הרביעי, הפתוח לרשות הרבים, כדי שיוכלו לטלטל בתוך המבוי.

וטעם הגזירה, כי חששו חכמים, שמא מתוך שראשו האחד של המבוי פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, יבואו אנשים לטעות ולדמות את היתר הטלטול במבוי לטלטול ברשות הרבים, ויבואו לטלטל אף ברשות הרבים גמורה, או להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה [רש"י ורבינו יהונתן].

או שיבואו לטעות ולומר, כיון שפרוץ המבוי במלואו לרשות הרבים ושוה הוא לרשות הרבים, אף המבוי - רשות הרבים הוא, ויבואו לטלטל מרשות הרבים הסמוכה לתוך המבוי [רבינו יהונתן, וראה תוספת ביאור בגאון יעקב].

לפיכך, על אף שהמבוי הסתום הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, שהרי מוקף הוא בשלש מחיצות [ולדעת רוב הראשונים מקום המוקף בשלש מחיצות הוא רשות היחיד], בכל זאת, גזרו חכמים שלא לטלטל בתוכו חפץ ארבע אמות, ושלא להוציא חפץ מרשות היחיד לתוכו, או ממנו לרשות היחיד.

אלא, יהיה דינו ככרמלית, שאין מטלטלים בה ארבע אמות, ואין מוציאים או מכניסים אליה מרשות היחיד, עד שיתקנוהו לפתח המבוי בצידו הרביעי.

ותיקנו חכמים כמה צורות של תיקון למבוי כדי שיהא מותר לטלטל בו:

א. העמדת לחי, שהוא עמוד גבוה עשרה טפחים, בצידו של פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים.

ב. נתינת קורה על שני כתלי המבוי, משני צידיו, לרוחב המבוי - בצדו הפתוח לרשות הרבים.

וקיימא לן שבהנחת לחי או קורה נתקן המבוי, ואין צריך ליתן את שניהם.

[ולקמן בגמרא יתבאר מאיזה טעם מועילים תיקונים אלו].

 




דף ב - א

מתניתין:

מבוי סתום שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה,  1  [ראה ציור 1]

 1.  עיין עיונים בסוף הספר.

שהניח את קורת המבוי בגובה של למעלה מעשרים אמה מרצפת המבוי -

ימעט את הגובה שבין הקורה לרצפת המבוי, על ידי הגבהת הרצפה, או על ידי הנמכת הקורה. לפי שאין תיקון של קורה מועיל למבוי אלא עד לגובה של עשרים אמה.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט, אלא אפילו קורה הנמצאת בגובה יותר מעשרים אמה, מתקנת את פתח המבוי.

אין מבוי סתום ניתר בלחי וקורה אלא אם כן יש שם "פתח" בראשו של המבוי. אבל אם אין ראשו של המבוי ראוי להקרא בשם "פתח", כגון שהוא רחב יותר מעשר אמות, שאז הוא נחשב כ"פירצה" [מדרבנן!], אי אפשר להתירו בלחי או בקורה.

ולכן, מבוי הרחב יותר מעשר אמות בפתיחתו לרשות הרבים - כיון שכאמור, כל מקום שהוא רחב יותר מעשר אמות נחשב [מדרבנן!] ל"פירצה", ואינו נחשב כפתח - ימעט את רוחב הפתח עד שלא יהא רחב יותר מעשר אמות, ואז יוכל להכשירו בלחי או בקורה. [ראה ציור 2] ואם יש לו למבוי, בפתחו לרשות הרבים, "צורת הפתח", העשויה על ידי העמדת לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהן, שהם כעין שתי מזוזות ומשקוף של פתח - סוגרת צורת הפתח את המבוי [לפי שהיא נחשבת "פתח", או כמחיצה] אפילו ברוחב של יותר מעשר אמות [ראה ציור 3]

ולפיכך: אף על פי שפתח המבוי הוא רחב יותר מעשר אמות - אין צריך למעט מרוחבו!

גמרא:

תנן התם במסכת סוכה:

סוכה שהיא גבוהה, שהסכך שלה גבוה מרצפת הסוכה למעלה מעשרים אמה - פסולה.

ורבי יהודה מכשיר.

והוינן בה: מאי שנא גבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, דתני התנא שהיא "פסולה", ולא שנה לנו התנא כיצד לתקן סוכה שכזו.

ואילו גבי קורת מבוי הגבוהה מעשרים אמה, לא שנה התנא במשנתנו שהיא פסולה, אלא רק תני בה התנא תקנתא, כיצד ניתן להכשירה, ואמר: ימעט!

ומשנינן: לשון "פסול" נוהג התנא לשנות רק בדבר שכבר נקבעו ונודעו הלכותיו כיצד לעשות אותו עוד קודם שנשנית המשנה. כי אז בא התנא להשמיענו במשנה שאם לא נעשה הדבר כדין הרי הוא פסול, לפי שלא נעשה כתורה וכהלכה הידועה.

ולכן, ביחס לדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, שהפסול שלה ידוע, שהרי הוא פסול דאורייתא, וכבר נקבעו ונודעו הלכותיה של הסוכה בזמן מתן תורה - תני בה לשון "פסולה".

אבל מבוי, שכל עיקרי הלכותיו אינם אלא מדרבנן, שהרי מן התורה הוא רשות היחיד גמורה, וקודם שנשנית משנה זו עדיין לא הודיעונו חכמים את דיני הכשר המבוי, ובאיזה גובה תהא כשירה הקורה, לא יתכן לשנות בו לשון "פסול", כי המדובר הוא ביחס להלכה שעדיין אין יודעים את הכשרה.

ולכן, לא תני בה "פסולה", אלא תני תקנתא, כיצד ניתן לתקן את פסולה של קורה זו. [על פי רש"י כאן, ורש"י בסוכה]

ואיבעית אימא: לעולם גם בדבר שפסולו מדאורייתא - נמי תני, גם כן דרכו של התנא לשנות בו תקנתא.

אלא, הא דנקט התנא ביחס לסוכה גבוהה מעשרים אמה "פסולה", ולא כתב את תיקונה, שימעט את גובהה, הוא משום המשך אותה המשנה, העוסקת בפרטי דיניה של סוכה, דנפישין מיליה [שרבים הדינין הכתובים שם במשנה ביחס לסוכה].

דקתני התם: א. סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים. ב. ושאין לה שלשה דפנות. ג. ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.

ואם היה שונה לנו התנא שם כיצד יש לתקן סוכה גבוהה, היה צריך להאריך ולכתוב גם את צורת תיקונם של כל הפסולים האחרים השנויים שם.

וכיון שאמרו חכמים: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

לפיכך פסיק, קיצר התנא ולא הרחיב את דבריו, ותני "פסולה", בהתייחסו בכך לכל עניני הסוכה השנויים שם במשנה.

אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אלא תקנה אחת יש לו, של לחי או של קורה בראשו של המבוי - תני ביה תקנתא, שימעטו ויוכשר.

ועתה מבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבנן ורבי יהודה בפסול קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - במה נחלקו.

כאמור בהקדמה, המבוי הסתום הוא רשות היחיד מן התורה, בהיותו מוקף משלשת צידיו במחיצות, וצדו הרביעי מהוה "פתח", ובכך הוא נחשב כסתום מארבע רוחותיו. כי גם פתח מהוה "סתימה" ביחס להגדרת המקום כמוקף וסתום מסביבו.

אלא, שגזרו חכמים, שלא ייחשב הצד הרביעי, אם הוא פרוץ כולו לרשות הרבים, כ"פתח" אלא כפירצה. ועקב היותו "פרוץ" נאסר הטלטול במבוי, מדרבנן, עד שיעשה בו תיקון של לחי או קורה, ומכוח התיקון הזה יחזור הצד הרביעי להחשב כ"פתח", הסותם את הרוח הרביעית.

במה דברים אמורים, כשיש בצד הרביעי שיעור של פתח.

אבל אם הוא גדול יותר מהשיעור הראוי להקרא בשם פתח, שוב לא יעזרו לו הלחי או הקורה, כיון שכל כוחם הוא בביטול הפירצה ובהחזרת שם פתח לפתחו של המב וי.

ונחלקו חכמים ורבי יהודה במשנתנו מהו שיעור גובהו של הפתח הזה כדי שיוכלו להכשירו על ידי נתינת קורה מעל הכתלים שפתח המבוי.

[אבל אין גובהו של המבוי מונע את האפשרות להכשירו על ידי נתינת לחי, בצד הכותל בראש המבוי, בכל גובה שיהיה בו הפתח. ועיין ב"עיונים" שיש חולקים בדבר].

ואם נחלקו חכמים ורבי יהודה גם ביחס לרוחבו של המבוי - יתבאר בגמרא.

לדברי רב, יסוד המחלוקת הוא לאיזה פתח דימו חכמים בגזרתם שצריך פתחו של מבוי להיות נחשב ל"פתח". ולדברי רב נחמן נחלקו מהו שיעור ההיכר של קורה.

שני מהלכים נאמרו בגמרא לפי רב:

האחד - נחלקו לאיזה פתח הנזכר במקרא דימוהו חכמים.

והשני - נחלקו האם למדוהו מן המקרא או דימוהו לסתם פתחי מלכים [שהם הפתחים הגדולים ביותר].

מהלך ראשון:

אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה לשיעור גובה הפתח, שיהא עד עשרים אמה ולא יותר, אלא מפתחו של היכל, שהיה במקדש לפני קודש הקדשים, ובו נמצאים השולחן והמנורה, והיה גובה פתחו עשרים אמה.

ורבי יהודה לא למדה לשיעור גובה פתח אלא מפתחו של אולם, שהיה במקדש לפני ההיכל, והיה גובה פתחו למעלה מעשרים אמה.

דתנן: פתחו של היכל - גבהו עשרים אמה, ורחבו עשר אמות

ואילו פתחו של אולם - גבהו ארבעים אמה, ורחבו עשרים אמות.

ומפרשינן טעמייהו דחכמים ורבי יהודה בשני אופנים:

א. ושניהן, חכמים ורבי יהודה, מקרא אחד דרשו, ובו עצמו נחלקו האם שיעור "פתח" הוא כפתחו של היכל או של אולם.

שדרשו שניהם את הפסוק האמור בקרבן שלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד".

ולמדו שניהם מכאן, שפתח אוהל מועד - "פתח" מיקרי.

ומ"פתח" אהל מועד למדו לפתחו של ההיכל בבית המקדש, שהוא כמוהו להקרא "פתח", היות שבהיכל [בבית המקדש] היו נתונים בו כלי המקדש כמו שהיו במשכן.

והכל מודים כי ההיכל שבמקדש נקרא "אוהל מועד", ומכאן שפתחו הוא בכלל "פתח אוהל מועד", הקרוי בתורה "פתח".

אלא שבזאת נחלקו חכמים ורבי יהודה: האם גם האולם - שהיה רק במקדש ולא היה במשכן - גם הוא נקרא "אוהל מועד". ובכך גם תלוי אם פתחו נקרא "פתח".

ובהכי פליגי:

דרבנן סברי: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד, וכל העבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, אינן כשירות להעשות באולם.

נמצא, שבבית המקדש רק ההיכל לבד הוא הנחשב "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אפתח היכל בלבד הוא דכתיב!

ורבי יהודה סבר: היכל ואולם קדושה אחת היא. והעבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, כשרות להעשות אף באולם.

נמצא, לדבריו, שגם האולם נקרא "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אתרוייהו [הן על פתח ההיכל והן על פתח האולם] הוא דכתיב.

ב. ואיבעית אימא: רק רבנן ילפי לה לשיעור הפתח מ"פתח אוהל מועד".

אבל רבי יהודה לא למד כלל משם.

כי גם לדבריו, אין ללמוד מפתח האולם, לפי שאינו בכלל פתח אהל מועד, היות ולרבי יהודה נמי, קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ואם כן, אין פתח האולם נחשב בכלל "פתח אוהל מועד", אלא רק פתח ההיכל.

והכא במשנתנו, שאמר רבי יהודה שאין צריך למעט, היינו טעמא דרבי יהודה, דסבירא ליה דפתח האולם "פתח" מיקרי, ולמד זאת ממקום אחר, מהא דכתיב "אל פתח אולם הבית".  2 

 2.  אין כזה פסוק, אלא כתיב "אולם הבית", וכתיב "פתח הבית", והרי זה כאילו נכתב בהדיא בחד קרא "פתח אולם הבית". תוספות

הרי שגם הפתח הגדול של האולם נקרא "פתח".

וטעמא דרבנן, שלא למדו מהמקרא של רבי יהודה:

משום, דאי הוה כתב המקרא באיזה מקום "אל פתח אולם" לבד, ולא הוה כתיב בשום מקום "אולם הבית", שפיר יש ללמוד ממנו כדקאמרת, שפתח האולם "פתח" מיקרי.

אבל השתא, דכתיב "אל פתח אולם הבית", מפרשינן לה: פתח הבית הפתוח לאולם. כשהכונה היא לפתחו של ההיכל, שהוא פתוח לאולם, שהיה לפניו.

ועתה דנה ומבארת הגמרא את הדימוי של פתח אהל מועד לפתח ההיכל והאולם שבמקדש.

והוינן בה: והא כי כתיב האי קרא ד"פתח אוהל מועד" - רק במשכן הוא דכתיב [ובמשכן הרי לא היה אולם כלל, ופתח ההיכל שבמשכן לא היה גבוה אלא עשר אמות], וכיצד ניתן ללמוד ממנו לפתחי המקדש?!

ומשנינן: כיון דאשכחן שמצאנו גבי משכן של משה דאיקרי "מקדש", ואשכחן נמי מקדש דאיקרי "משכן" [יבואר לקמן], שפיר יש ללמוד מקדש ממשכן.

ומסייעינן לה: דאי לא תימא שאם לא תאמר הכי, שיש ללמוד מקדש ממשכן, אם כן תיקשי נמי על הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות שלמים ששחטן בבוקר קודם פתיחת דלתות ההיכל - פסולין! לפי שנאמר בפרשת קרבן שלמים "ושחטו פתח אוהל מועד", מלמד הכתוב שמותר לשחוט את קרבנות השלמים רק בזמן שדלתות היכל פתוחין, ולא בזמן שהן נעולים.

ואם אי אפשר ללמוד מקדש ממשכן, תיקשי: והא כי כתיב ההיא קרא ד"ושחטו פתח אהל מועד" - במשכן הוא דכתיב!

ואם כן, איך נלמד ממנו לאסור שחיטת שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש?!

אלא, על כרחך: כיון דאשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש, אפשר ללמוד מקדש ממשכן.

ולכן, הוא הדין שיש ללמוד מקדש ממשכן לענין גובה הפתח.

ותמהינן אהא דאמרינן ד"מקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש":

בשלמא מקדש, שפיר מצאנו דאיקרי משכן. דכתיב, שהבטיחנו ה' אחר הקמת המשכן, ואמר: "ונתתי משכני בתוככם". ועל כרחנו על המקדש שעדיין לא נבנה קאי קרא, ולא על המשכן, שהרי המשכן כבר הוקם.

אלא משכן, דאיקרי מקדש - מנלן?!

אילימא מדכתיב במשא המשכן: "ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם". הרי שנקראו נושאי המשכן "נושאי המקדש"?! זה אינו. שאין הכתוב מדבר כלל בנושאי המשכן.


דף ב - ב

אלא, ההוא קרא - בנושאי הארון הוא דכתיב! שאת הארון נשאו הקהתים, ונקרא הארון "מקדש" לפי שהוא מקודש משאר הכלים.

ומשנינן: אלא, מהכא יש ללמוד שמשכן איקרי מקדש:

דכתיב בפרשת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן". הרי אשכחן משכן דאיקרי מקדש!

ותמהינן: בין לרבנן, שלומדים את שיעור גובה פתח מפתחו של היכל, ובין לרבי יהודה דיליף לה מפתח אולם - לילפו שילמדו לשיעור רוחב הפתח גם מפתח שער החצר שבמשכן, ונכשיר פתח מבוי אפילו כשהוא רחב יותר מעשר אמות כפתח שער החצר?!

דהא כתיב "אורך החצר: מאה באמה. ורחב: חמשים בחמשים. וקומה: חמש אמות".

הרי למדנו שרוחב החצר, שבו נמצא פתח שער החצר, הוא חמשים אמה.

וכתיב "וחמש עשרה אמה קלעים - לכתף".

וכתיב "ולכתף השנית, מזה ומזה לשער החצר - קלעים חמש עשרה אמה".

נמצא, שרוחב הפתח הוא עשרים אמה. כי הפתח היה באמצע רוחבה של החצר. והחצר היתה סתומה בקלעים משני הצדדים של הפתח, לכל צד [כתף], באורך חמש עשרה אמה.

והשתא תיקשי, אמאי לא נילף לשיעור רוחב פתח מפתח שער החצר, דמיקרי "פתח", כדכתיב "ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר".

ונימא: מה להלן, בפתח שער החצר, גובה הפתח הוא חמש אמות ברוחב עשרים אמות. אף כאן במבוי, שיעור "פתח" הוא גובה חמש אמות ברוחב עשרים אמות.

[ואין כונת הגמרא ללמוד כאן מפתח שער החצר את שיעור גובה הפתח, אלא רק את שיעור הרוחב בלבד], ואמאי קתני במתניתין כי רק "והרחב מעשר אמות - ימעט"?

ומשנינן: מפתח שער החצר אין ללמוד לשיעור רוחבו של "פתח". משום שרק "פתח שער החצר" איקרי הוא קרוי, אבל "פתח" סתמא [בלא שער] לא איקרי!

ואיבעית אימא: אי אפשר ללמוד ממה שאמרה תורה שהיו קלעים חמש עשרה אמה בכל צד מצדי הפתח, שרחבו של פתח שער החצר הוא עשרים אמה.

היות וכי כתיב "קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף" [וכן שאר קראי שהובאו לעיל], אינו מתייחס לרוחבה של חצר, ללמד שיעור רחבם של קלעים שמצידי הפתח, אלא בגובהה של חצר הוא דכתיב, ללמד שהיו הקלעים גבוהים שם חמש עשרה אמה, וכן שאר קלעי החצר.

ותמהינן עלה: וכי גובהה של חצר קאמרת?!

והא כתיב בקרא דלעיל: "ורוחב חמשים בחמשים, וקומה חמש אמות"! הרי שלא היה גובה החצר והקלעים אלא חמש אמות.

ומשנינן: ההוא שיעור של גובה החצר - משפת מזבח, שהיה גבהו עשר אמות, ולמעלה, שמעליו היו הקלעים גבוהים עוד חמש אמות, כדי שלא יהא כהן עומד עליו ועבודה בידו, וכל העם רואין אותו!

תו תמהינן: וכי רבי יהודה מפתחו של אולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים גמר לשיעור גובה הפתח?!

והא תנן במשנתנו והרחב מעשר אמות ימעט! ולא פליג רבי יהודה לומר שעד רוחב עשרים יש שם פתח עליו כמו האולם, שהיה פתחו רחב עשרים.

ואי יליף רבי יהודה לשיעור גובה פתח מפתחו של אולם, לילף נמי מהתם לשיעור רוחב פתח?!

אמר מתרץ אביי: אין הכי נמי דפליג רבי יהודה אף בשיעור רוחב הפתח, כיון דיליף מפתחו של אולם. וכדאשכחן שפליג רבי יהודה בברייתא.

דתניא: ופתח מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט.

ותמהינן: אם כן, ולפלוג נמי רבי יהודה במתניתין ביחס לרוחב הפתח?!

ומשנינן: פליג רבי יהודה במתניתין בשיעור גובהה, והוא הדין [נלמד מזה] לשיעור רחבה, שגם בו חולק רבי יהודה.

ודבר זה ממילא ידעינן. היות דפליג בגובהה, משום דיליף מפתחו של אולם, הרי הוא הדין לענין רוחב יליף מפתחו של אולם. [ריטב"א]

ואכתי יש להקשות: וכי רבי יהודה מפתחו של אולם שהיה גבהו ארבעים אמה גמר?!

והתניא, מצינו ברייתא מפורשת שמכשיר רבי יהודה אפילו גבוה הפתח יותר מארבעים אמה.

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט.

ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה.

ותני בר קפרא: ורבי יהודה מכשיר אפילו עד גובה מאה אמה.

ואי מפתחו של אולם גמר רבי יהודה, אין לנו להכשיר אלא עד ארבעים אמה, כפתחו של אולם!

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לבר קפרא, דתני "רבי יהודה מכשיר עד מאה אמה", איכא למימר דגוזמא בעלמא נקט בדבריו.

כי כיון שמכשיר רבי יהודה אפילו בקורה הגבוהה יותר מעשרים ומשלשים אמה, ונראין הדברים לבר קפרא שמגזים בכך.

לפיכך הוסיף בר קפרא על דברי רבי יהודה, והגזים יותר ממנו, ואמר: רבי יהודה מכשיר עד מאה אמה!

אבל באמת, ביותר מארבעים, מעל גובה פתחו של אולם, לא מכשיר רבי יהודה.

אלא לרבי יהודה, לפי מה שנשנית שיטתו בברייתא, שמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה - מאי גוזמא שייך הכא?!

ועל כרחך, שבדוקא נקט לה!

ואם כן תיקשי: בשלמא ארבעים אמה גמר רבי יהודה להכשיר, שלמד מפתחו של אולם.

אלא, חמשים אמה - מנא ליה לרבי יהודה להכשיר? והרי פתחו של אולם אין גבהו אלא ארבעים אמה!

ומכח קושיא זאת דחינן להא דאמר רב יהודה משמיה דרב שרבי יהודה מפתחו של אולם גמר.

ואמר עלה רב חסדא: הא מתניתא אטעיתיה לרב [ברייתא זאת היא שהטעתו לרב] לומר שרבי יהודה מפתחו של אולם גמר:

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, שגובה זה הוא יותר מפתחו של היכל - ימעט!

הוא, רב, סבר, מדחזינן בברייתא דרבנן מפתחו של היכל גמרי, מסתבר כי גם רבי יהודה מפתחו של אולם גמר!

ובאמת, לא היא כדסבירא ליה לרב!

ועתה מבארת הגמרא את המהלך השני:

אלא, רבי יהודה - מפתחא דמלכין [מפתחי ארמונות המלכים] הוא דגמר, שדרך פתחיהם להיות גבוהין הרבה.  3 

 3.  ואשכחן דאיקרו "פתח", דכתיב: והמלך יושב על כסא מלכותו נוכח "פתח" הבית [אסתר ה], אף פתח המבוי הגבוה הרבה הוי בכלל "פתח". תוספות הרא"ש, וראה רשב"א וריטב"א לקמן דף ג. בדברי רב נחמן בר יצחק.

והשתא הדרינן להא דאמרינן, דלרבנן ילפינן שיעור גובה "פתח" מפתחו של היכל, ומקשינן:

ורבנן, אי מפתחו של היכל הוא דגמירי - ליבעו נמי דלתות בפתח המבוי, כפתח ההיכל שהיו לו דלתות?!  4 

 4.  יש מפרשים: רק בפתח גבוה הוא דמקשינן דליבעו דלתות, ויש מפרשים דבכל פתח מבוי מקשינן דליבעו דלתות - תוספות.

אלמה תנן: הכשר מבוי:

בית שמאי אומרים: לחי [עמוד נעוץ ליד אחד מכתלי המבוי בפתחו של מבוי] וקורה ביחד הם המכשירים את המבוי לטלטל בו [ראה ציור 1].

ובית הלל אומרים: או לחי או קורה, אבל דלתות לכולי עלמא לא בעינן, ואף על גב דבפתח ההיכל היו דלתות?! [ראה ציור 2].

ומשנינן: דלתות היכל - לצניעות בעלמא הוא דעבידן, כדי שלא יוכלו לראות אל תוך ההיכל, ואין ללמוד משם שבלא דלתות לא מיקרי "פתח".

תו מקשינן: אלא מעתה, דילפת שיעור פתח מפתחו של היכל - לא תיהני ליה לפתח הרחב יותר מעשר אמות צורת הפתח!

דהא פתח ההיכל צורת הפתח הויא לו, ואפילו הכי עשר אמות הוא דרויח [היה רחב] ולא יותר, ולרב יש ללמוד כל שיעור הפתחים מפתח ההיכל.

אלמה מדוע תנן במשנתנו: אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט?!

ומשנינן: מידי הוא טעמא, הרי כל עיקרו של דבר זה, דילפינן מפתח היכל לשיעור "פתח", אינו אלא לרב, שהוא זה שאמר לעיל דילפינן מפתחו של היכל. ולדידיה הוא דמקשינן דממילא לא ליהני לפתח רחב צורת הפתח!

וכיון שכן לא קשה מידי.

דהא מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב, קמיה דרב, בהיותו לפני רב, כפי הכתוב במשנתנו: אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט.

וכששמע רב שכך שנה רב יהודה, אמר ליה רב לרב יהודה: אתנייה [תשנה לו לחייא בני] בלשון הזה: צריך למעט!

ורב לשיטתו אזיל, דילפינן מפתח היכל. וכיון שהיה בו צורת הפתח ולא היה רחב יותר מעשר אמות, אין להכשיר פתח רחב יותר מעשר אמות, אפילו יש לו צורת הפתח.  5 

 5.  וכתבו התוס' לקמן ו א ד"ה רב שגם רב מודה בצורת הפתח, שהיא מדאורייתא, שבכוחה לסגור מקום הפתוח למעלה מעשר אמות. ורק ביחס להתיר טלטול במבוי מדרבנן סבר רב שלא התירו חכמים במבוי שפרוץ למעלה מעשר אמות אפילו אם יש לו צורת הפתח].


דף ג - א

תו מקשינן לרב: אלא מעתה, שפסול קורה גבוהה, מפתח היכל ילפינן לה  לא תיהני ליה לפתח מבוי שיש בו קורה גבוהה מעשרים להכשירו, אפילו אי עביד אמלתרא [דבר המושך את העין, ובהמשך הגמרא מפרשינן לה].

דהא לפתח ההיכל נמי אמלתרא הויא ליה. ואפילו הכי, רק עשרים אמה הוא דגבוה ולא יותר!

דהכי תנן במסכת מדות: חמש אמלתראות של מילה [עץ שגדלים בו עפצים] היו על גביו של פתח ההיכל, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

והשתא תיקשי, אמאי מהני אמלתרא לקורה גבוהה להכשירה, וכדמפרש הגמרא לקמן.

אלא, עד שלא סיים המקשן להקשות פריך תלמודא עלה.

ופרכינן אקושיין: והאי דקשיא לך, שמוכח מפתח ההיכל, שלא נעשה גבוה יותר מעשרים אמה על אף שיש לו אמלתרא, שאין אמלתרא מועילה - מאי תיובתא היא?

דילמא, כי תניא ההיא דהיה בפתח אמלתראות - דוקא באולם הוא דתניא לה. דהא בפתח האולם מיירי ההיא מתניתין.

אבל לפתח ההיכל יש לומר שלא היו לו אמלתראות!?

ודחינן: והאי - מאי קושיא היא על קושייתנו?

והרי שפיר מוכח שהיו אמלתראות אף לפתח היכל.

כי דילמא הכי גמירי לה: תבנית היכל - כתבנית אולם, [ריטב"א] ואף לפתח ההיכל היו אמלתראות.

והשתא הדרינן לסיים הקושיא על רב:

כיון שאף בפתח ההיכל היו אמלתראות, ולא היה פתחו יותר מעשרים, תיקשי:

אלמה למה אמר רבי אילעא אמר רב שאמלתרא מועילה.

שהרי מצינו כי רב עצמו אמר את שתי ההלכות הללו בקורת המבוי:

א. אף על גב שקורה אינה כשירה אלא אם כן היא בריאה וחזקה כדי לקבל עליה אריח [חצי לבינה של שלשה טפחים] [ראה ציור 1], מכל מקום אם רחבה הקורה ארבעה טפחים, הרי היא כשירה אף על פי שאינה בריאה כדי לקבל אריח [ראה ציור 2].

ב. ואם יש לה לקורה אמלתרא, הרי אפילו אם גבוהה הקורה יותר מעשרים אמה - אינו צריך למעט.

ואם כן, תיקשי מפתח ההיכל, שהיה לו אמלתרא, אמאי לא עשו אותו גבוה יותר, כמו פתח האולם, שהרי היו לו אמלתראות. והרי לרב גופיה מפתח ההיכל ילפינן לה?!

אמר תירץ רב יוסף: הא דמהני אמלתרא לקורה גבוהה - לאו רב אמרה, אלא מתניתא היא.

והשתא לא תיקשי לך סתירת דברי רב אהדדי.

וממתניתא נמי לא תיקשי לרב.

כי מאן קתני לה!? הרי אין ידוע מי הוא זה אשר שנאה להאי מתניתא?! ודילמא משבשתא היא, ואין להקשות ממנה.

אמר אביי: והא רב חמא בריה דרבה בר אבוה הוא זה שקתני לה. וכיון שהוא השונה את הברייתא הזו, היא אינה ברייתא משובשת.

ואם כן: ותיהוי אמלתרא מתניתא [לו יהי כדבריך דברייתא היא ולא מימרא דרב], סוף סוף: ותיקשי מהך מתניתא לרב.

דהא מהך ברייתא מוכח שאין ללמוד מפתח ההיכל, שיש לו אמלתרא, ודלא כרב, שלמד מפתח היכל.

כי אם למדים מפתח ההיכל שהיה רק עשרים אמה, על אף שהיה לו אמלתרא - היכי מהני אמלתרא לקורה הגבוהה יותר מעשרים אמה?!

ומשנינן: אמר לך רב: כיון דמתניתא היא - אין מכאן סתירה לדברי.

כי גם אם דל אנא מהכא [הוצא דברי מכאן], הרי הנך תרי מתנייתא ברייתות:

א. הא דתניא לעיל: מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, יותר מפתחו של היכל ימעט. דמשמע דרבנן מפתחו של היכל ילפי לה.

ב. הך ברייתא דעסקינן בה, דמהני אמלתרא לקורה גבוהה להכשירה.

מי לא קשיין שתי ברייתות אלו אהדדי? וכי אינם סותרות זו לזו?!

והא מהברייתא הראשונה מוכח כדברי, שמפתח היכל ילפינן לה.

ומאידך ברייתא מוכח שלאו מפתח היכל ילפינן לה, דאם כן לא הוי מהני אמלתרא.

אלא, על כרחך, מאי אית לך למימר ליישב את סתירת הברייתות?

שפלוגתא דתנאי היא!

התנא של הברייתא הראשונה לעיל סבירא ליה דילפינן מפתחו של היכל, ואמלתרא באמת לא מהני.

ואילו הך ברייתא הסוברת דאמלתרא מהני, על כרחך סבירא ליה טעמא אחרינא בהא דקורה למעלה מעשרים פסולה. [ויבואר הטעם לקמן בהמשך הגמרא]

וכיון שכן, לדידי נמי לא יקשה מברייתא דאמלתרא.

כי לדידי נמי - תנאי היא.

ואנא, סבירא לי כתנא דברייתא דלעיל. ואכן אמלתרא לא מהני לקורה הגבוהה מעשרים.

רב נחמן בר יצחק אמר: בלא דברי רב [דאמר: תנא דברייתא לעיל "מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל, ימעט" - סבר, דטעמא דרבנן משום דילפי לה מפתחו של היכל, ומתוך כך קשיין מתנייתא אהדדי], אנא הוה אמינא: דמתנייתא אהדדי לא קשיין.

כי יש לומר דאף לתנא דהך ברייתא טעם הפסול אינו משום דהוי יותר מפתחו של היכל.

אלא: לרבנן דפסלי קורה למעלה מעשרים, טעמא דפסולה - מאי?

משום הכירא. שהקורה למעלה מעשרים אינה נראית. ואנן בעינן דליחזו אינשי, וידעו דתקנתא עבוד, ולא ליתי לאחלופי מבוי ברשות הרבים!

והאי דקתני בברייתא: "יתר מפתחו של היכל" אין הכוונה כהבנת רב, שפסול קורה למעלה מעשרים הוא משום פתחו של היכל. אלא, רק סימנא בעלמא נקט התנא דברייתא, ששיעור גובה קורה הוא כשיעור פתחו של היכל, שהוא עשרים, כדי שלא תחליף הגירסא, ותשנה דשיעור גובה קורה שלשים או ארבעים.

והשתא, ממילא לא קשיין מתנייתא אהדדי. כי אף להך ברייתא מהני שפיר אמלתרא, שעל ידי האמלתרא המושכת את העין ניכרת הקורה אף למעלה מעשרים אמה.

ומקשינן עלה: ורב נחמן בר יצחק, דסבירא ליה דטעמא דרבנן דפסלי קורה למעלה מעשרים טעמייהו משום דליכא הכירא, וטעמא דרבי יהודה דמכשיר, משום דסבירא ליה דאף למעלה מעשרים איכא הכירא:

הניחא אי לא סבירא ליה בטעמא דסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה שהיא פסולה לדעת חכמים [וכשירה לדעת רבי יהודה, וכדאיתא בסוכה דף ב א] כהא דאמר רבה לקמן בסמוך, ניחא, ולא קשה מידי!

אלא, אי סבירא ליה לרב נחמן בר יצחק כהא דאמר רבה, דאמר רבה: הטעם שפסולה סוכה שהסכך שלה הוא למעלה מעשרים אמה - משום דכתיב בענין סוכה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ודרשינן: עשה סוכה - דהיינו סכך - שישיבתה ניכרת לך! [רש"י סוכה דף ב.] לפי שעד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא ביה [בסכך] עינא, ואין ישיבתה ניכרת, לפיכך פסולה!

תיקשי, כי אלמא, גבי סוכה נמי בהכירא פליגי חכמים דפסלי סוכה למעלה מעשרים ורבי יהודה דמכשיר.

ואם כן: איפלוגי חכמים ורבי יהודה בתרתי [בסוכה ובמבוי] למה להו, והא בחד טעמא פליגי?

ומשנינן: שפיר איכא למימר דאף רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כטעמא דרבה. ומכל מקום צריכא מתניתין להשמיענו פלוגתת חכמים ורבי יהודה בסוכה ובמבוי!

דאי אשמעינן רק גבי סוכה, הוה אמינא בהא דסוכה דוקא קאמר רבי יהודה דאיכא הכירא אף למעלה מעשרים, כיון דסוכה לישיבה עבידא, ומתוך שיושב ומתעכב שם, שלטא ביה בסכך עינא דיושב.

אבל מבוי, דלהילוך עביד, ואינו מתעכב שם, אימא מודה להו רבי יהודה לרבנן דלמעלה מעשרים אין הקורה ניכרת.

ואי אשמעינן פלוגתייהו רק בהא דמבוי. הוה אמינא דרק בהא דמבוי דלהילוך עביד קאמרי רבנן דליכא היכירא למעלה מעשרים.

אבל בהך דסוכה, דלישיבה עבידא, אימא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דאיכא הכירא אף למעלה מעשרים.

משום הכי צריכא להשמיענו פלוגתייהו גם בסוכה וגם במבוי.

והשתא הדרינן לפרושי מאי אמלתרא?

ופליגי בה אמוראי:

רב חמא בריה דרבה בר אבוה אמר: קיני [שובכים], כדוגמת שובכים של עופות היו מעל פתח האולם, ואם עשה כן בסביבות הקורה מהני, אפילו אם היתה גבוהה למעלה מעשרים!

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [בארץ ישראל]: אמלתראות - הם הקורות עצמן כשהן פסקי דארזא [כלונסאות של ארז ארוכים], ומצויירין בציורים. ומתוך חשיבות הקורה עצמה, שהיא מעץ חשוב, ומתוך שהיא מצויירת, מביטין בה כל בני אדם בעברם שם. ואיכא הכירא אפילו בגבוה מעשרים אמה.  6  [ראה ציור]

 6.  רבינו יהונתן. אבל ברשב"א בעבודת הקודש לא הזכיר ציורים.

מאן דאמר שאמלתראות הינן הקורות עצמן כשהן עשויות פסקי דארזא, סבר כי כל שכן קיני מהני. לפי שצורות הקיני הן דבר חשוב ומילתא דתמיהא היא, ומתוך כך שמסתכלים אנשים בקיני יראו גם את הקורה, ובכך איכא הכירא אפילו כשהקורה היא למעלה מעשרים אמה.

אבל מאן דאמר: קיני, סבירא ליה דרק קיני מהני, אבל קורות העשויות פסקי דארזא לא מהני אם הן למעלה מעשרים כדי להכשירן.

והוינן בה: ומאן דאמר פסקי דארזא מהני

- מאי טעמא?

אי משום דנפיש משכיה [שארוכין הן הרבה] ומתוך כך רואים אותן האנשים וממילא רואים אף את הקורה, ואיכא הכירא.

והא סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים, דנפיש משכיה דסכך [שהסכך ארוך, שהוא מונח על כל הסוכה], ומכל מקום קאמרי רבנן [דפליגי ארבי יהודה במשנה דסוכה דמייתינן לעיל דף ב א] דלא מהני, לפי שאין הסכך נראה ליושב בסוכה, וכדמפרשינן לה לעיל.

ואם כן, קורה העשויה כלונסאות ארוכים לא עדיפא מסכך הסוכה, ומאי טעמא מהני?!

ומשנינן: אלא, היינו טעמא דפסקי דארזא מהני לקורה, דכיון דקא חשיבי הכלונסאות - אית ליה קלא שהם מונחים שם, ומסתכלין בהם, ומתוך כך רואים את הקורה.

גובה הקורה במבוי וגובה הסכך בסוכה הוא שוה - עשרים אמה.

ואם כי הקורה היא רק תקנת חכמים ואילו הסכך הוא חלק ממצות סוכה מהתורה, דנה הגמרא להלן אם יש להשוות את דיניהם.

שני ענינים נידונים בסוגיה שלפנינו:

האחד, מהי ההלכה במקרה שחלק מן הקורה או חלק מהסכך נמצאים מעל עשרים אמה וחלק תוך עשרים.

והשני, האם השיעור של עשרים אמה נאמר בחלל שבין הקורה והסכך לרצפה, שאסור שיהיה בחלל עשרים אמה. או שהשיעור נאמר בקורה ובסכך עצמם, שהם לא יהיו למעלה מעשרים אמה, אבל אם הם נמצאים בדיוק בקו של עשרים אמה, כשתחתיהם עשרים אמה חלל, הרי הם כשרים.

הסוגיה מורכבת מכמה וכמה מהלכים המשתנים מקצה לקצה, וגם הראשונים נחלקו במהות השאלות הללו, מקצה לקצה.

עצם השאלה מהו החסרון בקורה שחלקה נמצא מעל עשרים אמה לא נתבאר בדברי הראשונים.

ויתכן, שהוא פשוט, שמתייחסים לקורה כיחידה אחת שלימה, ואם חלק מהיחידה נמצא למעלה מעשרים אמה הרי זה יוצר חסרון גם בחלק שתוך עשרים אמה.

וכך מסתפקת הגמרא:

א. אם אירע שהיתה מקצת קורה של מבוי נמצאת בתוך עשרים אמה, והמקצת האחרת של הקורה היתה נמצאת בגובה של למעלה מעשרים [ראה ציור 1].

ב. וכן אם אירע שהיה מקצת סכך של סוכה נמצא בתוך עשרים, ומקצת סכך נמצא למעלה מעשרים  7  [ראה ציור 2]:

 7.  יש מפרשים: שאותו חלק המונח בתוך עשרים יש בו שיעור סכך, שהוא "צלתה מרובה מחמתה". אבל אם אין בו שיעור סכך בפני עצמו אלא עם אותו חלק המונח למעלה מעשרים, לא מיירי הכא, דפשיטא דפסול. ויש מפרשים: שאין באותו חלק המונח בתוך עשרים שיעור סכך. תוספות.

אמר רבה: בקורת מבוי - כשר הכשר המבוי בקורה הזאת.

אבל אם אירע כן בסכך של סוכה - פסול הסכך.

והוינן בה: מאי שנא במבוי דכשר, למרות שמקצת הקורה למעלה מעשרים, בהכרח משום דאמרינן "קלוש", שרואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה מעשרים, וחשבינן לה כאילו היא קורה דקה הנמצאת תוך עשרים. [עיין בסוף ההקדמה לסוגייתנו].

אי הכי, סוכה, שיש בה מקצת סכך גם למעלה מעשרים אמה, נמי לימא בה "קלוש" לסכך שמלמעלה, ונכשירנה?!

ומשנינן: בסכך אי אפשר לומר "קלוש", כיון דאי קלשת לאותו חלק שלמעלה מעשרים ונחשיבנו כאילו הוא אינו כאן - הויא לה הסוכה חמתה מרובה מצילתה.  8 

 8.  אי משום שמיירי שאותו חלק אין בו שיעור דצלתה מרובה מחמתה - לפירוש בתרא. אי משום דאם תיטול החלק שלמעלה מעשרים יתפזר החלק הנשאר ברוח ולא ישאר בו שיעור דצילתה מרובה מחמתה - לפירוש קמא.

ומקשינן: לדבריך, הכא בקורת מבוי נמי, יש לך לפסול את הקורה. משום דאי קלשת לאותו חלק קורה שהוא למעלה מעשרים, הויא לה הקורה שלמטה מעשרים קורה הניטלת ברוח, דלא מהני. דהא מהאי טעמא בעינן שתהא הקורה בריאה כדי לקבל אריח.  9 

 9.  כן פירש רש"י כאן. אבל לקמן יג ב נתן רש"י טעם אחר להא דבעי בריאה - ביאור הלכה]

אלא מאי טעמא לא פסלת בקורה אף על גב דאי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח? משום דעל כרחך, נעשו [נעשית] הקורה בחלקה שלמטה מעשרים, כאילו היא עשויה משפודין של מתכת שאינן ניטלין ברוח.

שהרי אין אנו נוטלין אותו חלק שלמעלה מעשרים, ורק "רואין" כאילו היינו נוטלים אותו, ועל כן כשירה הקורה.

ואם כן, הכא נמי בסוכה, נימא שלא איכפת לן במה שאנו "רואין" כאילו ניטל הסכך שלמעלה מעשרים, ואף על גב שמתוך כך יהא הסכך שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה. שהרי אין אנו נוטלים אותו באמת ורק "רואין" כן. ואם כן, על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה?

ומפרקינן: אמר, תירץ, רבא מפרזקיא: טעמא דפסלינן הוא משום דחיישינן שמא ינטל החלק שלמטה מעשרים ולא ישים לבו לכך, וישאר רק אותו חלק שלמעלה מעשרים, שהוא, בפני עצמו, פסול בודאי.

והחילוק שבין סוכה למבוי, הוא:

סוכה, דליחיד היא עשויה, הרי אם ינטל הסכך שלמטה מעשרים לא מדכר [לא ישים לבו], ועל כן פסולה הסוכה מחשש שמא ינטל.

אבל מבוי, דלרבים הוא עשוי, מדכרי אהדדי, שמסתמא ישים אחד מני רבים לבו לכך, ויזכיר לאחרים שנפסלה הקורה, ויתקנוה.

רבינא אמר טעמא אחרינא להא דבסוכה חיישינן שמא ינטל הסכך שלמטה מעשרים, ובמבוי לא חיישינן:

סוכה שפסולה כשהיא למעלה מעשרים מדאורייתא, אחמירו בה רבנן וחששו שמא תיפסל.

אבל מבוי שכל חיובו בקורה הוא רק מדרבנן, לא אחמירו ביה רבנן ולא חששו שמא תיפסל.

רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה דלעיל איפכא:

אמר רבה: בקורת מבוי שחלקה למטה מעשרים, פסול.

בסכך של סוכה שחלקו למטה מעשרים, כשירה.

והכי תמהינן עלה: מאי שנא סוכה דכשירה, דאמרינן "קלוש", במבוי נמי לימא "קלוש"?

שמא תאמר: בקורה ליכא למימר "קלוש", משום דאי קלשת הוי לה קורה הניטלת ברוח, דלא מהני.

הכא נמי בסוכה, היה לך לפסול משום דאי קלשת, הויא לה חמתה מרובה מצילתה.

אלא, מאי טעמא לא פסלת בסוכה, משום דעל כרחך, נעשית צילתה מרובה מחמתה.

הכא נמי בקורה לא תפסול, משום דעל כרחך נעשו כשפודין של מתכת.

אמר רבא מפרזקיא: סוכה, דליחיד היא עשויה ועליו לבדו מוטל לדאוג להכשר הסוכה, לא חיישינן שמא ינטל עובי הסכך שלמטה מעשרים ותיפסל הסוכה, דודאי רמי אנפשיה [יתן לבו] ומדכר [ויזכר] שנפסלה הסוכה, ויתקננה.

אבל מבוי דלרבים היא עשויה, אין טורחים לעיין אם נפסלה דסמכי אהדדי [סומכין אחד על השני] ולא מדכרי.

וכמו דאמרי אינשי [נוהגין לומר]: קדרא דבי שותפי [קדירת תבשיל של שותפים] לא חמימא ולא קרירא [אינה חמה ואינה קרה], כי מתוך שסומכין האחד על השני, אין מי שידאג לחמם את הקדירה או להקר אותה.

רבינא אמר: סוכה שחיוב ישיבתה הוא דאורייתא, אין צריך לגזור בה שמא ינטל עובי הסכך שלמטה מעשרים, דודאי יתקן אותה מיד ולא יתעצל.

אבל מבוי, שהחיוב לעשות בו קורה אינו אלא מדרבנן, בעי חיזוק, וצריך לגזור שמא תירקב תחתונה של קורה, ותעמוד כולה למעלה מעשרים, ולא ימהר לתקנה כיון שכל חיובה אינו אלא מדרבנן.

ומיבעי לן: מאי הוה עלה דמקצת קורה ומקצת סכך בתוך עשרים אם כשרים הם או לא?

רבה בר רב עולא אמר: זה וזה קורה וסכך פסולים.


דף ג - ב

רבא אמר: זה וזה כשרים, ומשום  ד"חלל סוכה" שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה הוא דתנן דפסול, אבל כל שאין חלל הסוכה למעלה מעשרים, אף על פי שאין הסכך עצמו בתוך עשרים - שפיר דמי.

וכן "חלל מבוי" שהוא גבוה מעשרים הוא דתנן דפסול. [דהא קתני "למעלה" מעשרים אמה, תורת חיים, ראה שם].

אמר ליה רב פפא לרבא: תניא דמסייע לך שבגובה חלל תליא מילתא:

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל - ימעט!

ומוכח כי אם אין בחלל המבוי יותר מעשרים, אלא יש בו עשרים בלבד, לא מיפסיל. שהרי והיכל גופו - חללו של פתחו הוא עשרים אמות. ומשמע כי כל פתח שאין חללו גבוה יותר מחלל פתח ההיכל לא מיפסיל!

איתיביה רב שימי בר רב אשי לרב פפא אהא דאמרן "חלל מבוי תנן", מהא דתניא:

אם בא לתקן מבוי שהוא למעלה מעשרים - כיצד הוא עושה?

מניח קורה משפת עשרים ולמטה.

ומשמע כי צריך שתהיה הקורה בתוך עשרים.

ואי "חלל מבוי" תנן, אין צריך שתיכנס הקורה בתוך החלל, שהרי כל שאין גובה החלל יותר מעשרים לא מיפסיל!?

ומשנינן: אימא הכי: מניח קורה משפת עשרים ולמעלה. ואין צורך שתיכנס הקורה בתוך עשרים.

ומקשינן עלה: והא בברייתא "משפת עשרים ולמטה", קתני!

ומשמע שעובי הקורה צריך שיהיה בתוך עשרים!? ומשנינן: לעולם חלל מבוי של עשרים אמה כשר, ותנא דברייתא הכי קאמר:

א. מניח את הקורה משפת חלל עשרים ולמעלה, כי די בכך שלא יהיה חלל יותר מעשרים.

ב. ואם בא להנמיכה מאד ולתתה "למטה", סמוך לתחתית המבוי, כדי לצמצם את גובה חלל הפתח, יניחנה משפת עשרה טפחים של פתח המבוי ולמעלה, עד שישאר בגובה חלל המבוי לפחות עשרה טפחים, כי בפחות מחלל עשרה לא הוי מבוי.

והא קא משמע לן התנא בהך ברייתא: שהשיעור הנמוך ביותר של עשרה טפחים שקבעו חכמים לפתח המבוי דלמטה, מתייחס לחלל שבפתח [ולא למקום הקורה], כלמעלה, בדומה לשיעור הגבוה ביותר של עשרים אמה, שהוא מתייחס לחלל ולא למקומה של הקורה.

מה למעלה חללה של קורת המבוי צריך שיהיה עד עשרים ולא יותר, ואין צורך שהקורה עצמה תהיה תוך עשרים. אף למטה, חללה של קורת המבוי צריך שיהא גבוה לפחות עשרה. ללמדך, שאם תהיה מקצת מהקורה בתוך עשרה, פסול, לפי שבעינן חלל בגובה עשרה טפחים לפחות.

בכמה מקומות נתנו חכמים שיעור לפי אמות [כגון במשנתנו: "מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה"]. ועתה מבארת הגמרא באיזה אמות שיערו חכמים. כי יש מהן ששיערו חכמים באמה בת חמשה טפחים, ויש מהן ששיערו חכמים באמה בת ששה טפחים.

ובכל מקום - אזלינן לחומרא.

אמר אביי משמיה דרב נחמן:

"אמת סוכה", האמה ששיערו בה חכמים לענין סוכה, וכן "אמת מבוי" - באמה בת חמשה טפחים שיערו!

אבל "אמת כלאים" - באמה בת ששה טפחים שיערו!

ומשמע ממימרא זאת של רב נחמן, שבכל מקום אזלינן לחומרא. שלכן חילק רב נחמן בין אמת סוכה ואמת מבוי, שאותן משערים לחומרא באמה מצומצמת של חמשה טפחים, וכפי שיבואר להלן, לבין אמת כלאים שמשערים באמה של ששה טפחים כדי להחמיר בהרחקת הכלאיים.

ומבארת הגמרא: אמת מבוי באמה בת חמשה - למאי הלכתא? לאילו דיני מבוי ששיערו חכמים באמות, אמרינן שבאמה בת חמשה שיערום?

א. לגובהו של מבוי - שלא יהא גבוה למעלה מעשרים אמה קטנות בנות חמשה טפחים.

ב. ולפירצת מבוי. דקיימא לן שאם נפרץ אחד מכתלי המבוי פירצה גדולה יותר מעשר אמות, אסור לטלטל במבוי. ומשערים את הפירצה לחומרא בעשר אמות קטנות, בנות חמשה טפחים [דהיינו חמשים טפחים].

ומשערים באמות קטנות היות וביחס לשתי הלכות הללו המדידה באמה קטנה בת חמשה טפחים היא לחומרא.

ומקשינן: היכי אמרת בסתם, שמשמע כי בכל ענין אמת מבוי משערים באמה בת חמשה?

והרי במבוי הקילו בו חכמים להתירו בלחי או בקורה [בעוד שבחצר צריך דוקא פס של ארבעה טפחים]:

ואם כן, הא איכא שיעור משך [אורך] מבוי, שהוא לפחות בארבע אמות [ואם ארכו הוא פחות מיכן אין הוא ניתר בלחי וקורה אלא דינו כחצר, והוא ניתר רק בפס ארבעה], דלקולא, שאם משערינן למשכו של המבוי באמה קטנה בת חמשה טפחים הוי לקולא, שהרי בכך נתירנו בלחי או בקורה.

והרי היה צריך להחמיר ולשער את משך המבוי באמה בת ששה?!

ומשנינן: רב נחמן סבירא ליה כמאן דאמר שיעור משך מבוי אינו ארבע אמות אלא הוא בארבעה טפחים, שאין משערין אותו באמות כלל [ופלוגתא דאמוראי היא - לקמן]!

ואיבעית אימא: רב נחמן נמי מצי סבר כמאן דאמר שיעור משך מבוי בארבע אמות. ולעולם משערין באמה גדולה בת ששה טפחים, ולהחמיר.

ורב נחמן, לא בכל ענין אמר שמשערים באמה בת חמישה טפחים, אלא רק לענין רוב דיני מבוי ששיערו חכמים באמות, קאמר רב נחמן שהן באמה בת חמשה, אך לא בכולן! עוד מבארת הגמרא: הא דאמר רב נחמן אמת סוכה באמה בת חמשה - למאי הלכתא?

א. לגובהה של סוכה, שלא תהא למעלה מעשרים אמה קטנות בנות חמשה טפחים.

ב. ולדופן עקומה.

דקיימא לן, שאם סיכך את הסוכה בסכך פסול סמוך לדפנות הסוכה, בפחות מארבע אמות מהדפנות, ואת מרכז הסוכה הוא סיכך בסכך כשר, אין הסוכה נפסלת בכך, ויכולים לישב תחת הסכך הכשר, לפי שאין הסכך הפסול נחשב כדבר המפסיק בין הסכך הכשר לדפנות הסוכה.

אלא אדרבה, חשבינן לסכך הפסול כאילו הוא חלק מן הדופן, וכאילו נתעקמה הדופן ובאה לה עד הסכך הכשר, והרי אין כאן הפסק בין הסכך לדפנות, אלא אם כן היה שיעור הסכך הפסול ארבע אמות.

ושיעור ארבע אמות הללו משערינן באמה בת חמשה טפחים.

והטעם ששיערו חכמים בשתי הלכות אלו באמה בת חמשה טפחים הוא, משום דהוי לחומרא.

ומקשינן: היכי קאמר רב נחמן בסתם "אמת סוכה באמה בת חמשה"?

והא איכא משך [אורך] סוכה שהוא בארבע אמות.

דאי משערינן לה באמה קטנה בת חמשה הוי לקולא.

דהכי תניא, דשיעור משך סוכה הוא ארבע אמות:

רבי אומר, אומר אני: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה!

ומשנינן: רב נחמן - כרבנן סבירא ליה, דאמרי דלא משערינן משך סוכה באמות כלל. כי אפילו אינה מחזקת הסוכה אלא ראשו ורובו ושולחנו של היושב בה, שהוא שבעה טפחים על שבעה טפחים, כשירה הסוכה.

ואיבעית אימא: לעולם שיטת רב נחמן כדברי רבי היא. ומשערינן למשך סוכה באמה בת ששה טפחים.

ורב נחמן, רוב אמות של סוכה הוא דקאמר דמשערינן באמה בת חמשה, ולא כולן.

איסור זריעת כלאיים מתחלק לשני לאוים חלוקים.

האחד, לזרוע בסמוך שני זרעים שונים.

והשני, לזרוע זרעים בכרם של גפנים.

בעוד שבכלאי זרעים האיסור הוא זריעה בסמוך, בכלאי הכרם האיסור הוא לזרוע זרעים בכל מקום ששם "כרם" עליו, אפילו שאין הזרעים סמוכים לגפנים.

וכגון, המקום המיועד לעבודת הכרם מסביבו, שהוא ארבע אמות, מצטרף לשם "כרם", וכן כרם שגדרו אותו מסביב בגדר, נחשב המקום הפנוי שבין הגפנים לגדר כחלק מהכרם, ואסור לזרוע בו.

תו מפרשינן להא דאמר רב נחמן: אמת כלאים באמה בת ששה טפחים - למאי הילכתא? לאמות שנאמרו בשיעור קרחת הכרם, ולמחול הכרם.

דתנן: שיעור קרחת הכרם:

קרחת הכרם היא הגדרה למקום בתוך הכרם הפנוי מגפנים, והנחשב למקום בפני עצמו, שלא חל עליו שם כרם, היות שהוא נקרא "קרחת הכרם" [כמו קרחת בשערות], ומותר לזרוע בו זרעים.

בית שמאי אומרים: רק אם היה רוחבה של הקרחת לפחות עשרים וארבע אמות, חל עליה שם קרחת הכרם, ובטל ממנה שם כרם, ויכול לזרוע בתוכה.

ובית הלל אומרים: די לה שתהא רחבה שש עשרה אמות כדי שיהיה מותר לזרוע בה זרעים.

והיינו, שירחיקו את הזרעים מהגפנים ארבע אמות מכל צד, כדי עבודת הגפן, וישאר מקום לזריעה בשיעור של שמונה אמות על שמונה אמות.

ושיעור מחול [סביבות] הכרם:

מקום פנוי בין הגפנים לגדר שמסביב הכרם, כשיש בו שיעור חשוב של שטח פנוי המחיל עליו שם של "מחול הכרם".

בית שמאי אומרים: אם היה בין הכרם לגדר שש עשרה אמות הרי זה מקום בפני עצמו, הקרוי "מחול הכרם", ואין עליו שם "כרם", ויכול לזרוע שם.

ובית הלל אומרים: בשתים עשרה אמות סגי.

ומפרשת המשנה: איזו היא קרחת הכרם? כרם שחרב שאין נטועים גפנים באמצעיתו, אלא נשארו נטיעות מארבעת צידי הקרחת: [והוא הדין אם נטוע רק משני צידי הקרחת]

סוברים בית הלל: אם אין שם בקרחת שש עשרה אמות לארכה ולרחבה, לא יביא זרע לשם.

כי, כאמור, ארבע אמות הסמוכות לחלק הנטוע, שהן מיועדות ל"עבודת הכרם" [מקום הנצרך למעבר בקר ועגלות בשעת בצירה ובשעת חרישה], הרי הן בטלים לכרם וכזורע בתוך הכרם דמי.

ושיעור שם שדה בפני עצמה, שלא תיבטל לכרם שבצדיה, אף הוא ארבע אמות, שהן מקום חשוב.

ולפיכך: אם לא נותר בקרחת [מלבד מקום עבודת הכרם] שמונה אמות, מתבטל מחצית השדה לכרם שבצדו, ומחציתו לכרם שבצידו השני, ואסור לזרוע שם כלל, כי הכל "כרם" מיקרי.

אבל היו שם בקרחת שש עשרה אמה - נותן לו לכרם, בכל צד, ארבע אמות כדי עבודתו של כרם, שאינו זורע בו, וזורע את המותר.

ובית שמאי סברי: שיעור שדה שלא תיבטל לכרם שבצדיה הוא שמונה אמות. ולפיכך בעינן עשרים וארבע אמות. לפי:

ארבע אמות לכל צד כדי עבודת הכרם.

ושש עשרה אמה בינתיים, כדי שלא תתבטל חצי הקרחת, אם תהיה פחות משמונה אמות, לצד אחד של הכרם, וחציה השני לצד השני של הכרם.

[ויש אומרים: טעמא דבית שמאי, משום שהם סוברים ששיעור "עבודת הכרם" הוא שמונה אמות, ומודו לבית הלל בשיעור "שדה" שהוא ארבע אמות].

ואיזהו "מחול הכרם"?

בין כרם לגדר [ומחול היינו סביבות הכרם, מלשון מחולות שרוקדות הנשים סביב].

וסברי בית הלל: אם אין שם שתים עשרה אמה, מהכרם עד הגדר - לא יביא זרע כלל לשם.

לפי שארבע אמות מתוכן, הסמוכות לכרם, מיועדות ל"עבודת הכרם", ובטלים הן לכרם וחל עליהן שם כרם.

ומצד שני, ארבע האמות הסמוכות לגדר, כיון שדורכים האנשים שם, הרי בעל הכרם מתיאש מלזורעם. ולכן אין הם מצטרפין כדי לעשות את השטח הנותר לשדה בפני עצמו.

וכיון שנותר במקום הפנוי פחות מארבע אמות, אין אותו המקום חשוב להיקרא שדה בפני עצמו, אלא הוא בטל, ומצטרף לכרם הסמוך לו, ולכן אסור לזרוע שם.

אבל היו שם שתים עשרה אמה, נותן לו לכרם כדי עבודתו שהוא ארבע אמות, וזורע את השאר.

ובית שמאי סברי: בעינן שש עשרה אמה. דלשיטתייהו שיעור שדה שמונה אמות, ועוד ארבע אמות כדין עבודת הכרם, וארבע אמות הסמוכין לגדר.

[ויש אומרים: דטעמייהו משום דבעינן שמונה אמות לעבודת הכרם, וארבע לשיעור שדה, ועוד ארבע הסמוכים לגדר].

ובכל אלו האמות שהוזכרו, משערינן באמות גדולות בנות ששה טפחים - להחמיר!

ומקשינן: היכי קאמר רב נחמן בסתם: "אמת כלאים באמה בת ששה", דמשמע שבכל עניני כלאים מודדים באמה של ששה טפחים?

והא איכא רצופים [ומפרש להו בסמוך], ששיעורן הוא בארבע אמות, דאם משערינן להו באמה בת ששה הוי לקולא?

דתנן: כרם הנטוע שורות שורות רצופות, שאין בין שורה לשורה כדי צרכו להילוך עגלה בינתיים, אלא נטוע על פחות מארבע אמות בין שורה לשורה:

רבי שמעון אומר: כיון שאין דרך הכרמים להיות נטועים בצורה שכזאת - אינו נחשב "כרם" כלל, ומותר לזרוע שם זרעים.

וחכמים אומרים: הרי הוא כרם, ואסור לזרוע שם. מפני שרואין את האמצעיים [השורות האמצעיות] כאילו אינם, ונשאר בין שורה לשורה כשיעור הראוי.

והשתא תיקשי, הרי לרבי שמעון צריך לשער באמה קטנה, דאזלינן לחומרא.

ומשנינן: דרב נחמן סבירא ליה כרבנן, דאמרי אפילו נטועין רצופין הוי כרם.

ואיבעית אימא: לעולם איכא למימר דרב נחמן כרבי שמעון סבירא ליה.

ורק רוב אמות שהוזכרו לענין כלאים הוא דקאמר רב נחמן דמשערינן באמה בת ששה לחומרא, ולא כולן! ורבא משמיה דרב נחמן אמר: כל אמות שאמרו חכמים בין בסוכה ומבוי ובין בכלאים - באמה בת ששה משערים.

אלא, הללו, האמות שבכלאים משערינן להו באמות גדולות שוחקות [כשהאדם שוחק שפתיו מתרחקות זו מזו, ערוך]. כלומר: מודדים בטפחים גדולים, שנמדדים כשיש ריוח בין האצבעות [שהרי הטפח ארבע אצבעות], לחומרא.  10 

 10.  ההפרש שבין אמה שוחקת לאמה עציבה, ראה ב"עיונים".

והללו, שבסוכה ושבמבוי באמות עצבות [כשהאדם עצב שפתיו מדובקות זו לזו, ערוך], כלומר: שנמדדים בטפחים קטנים, שהאצבעות מדובקות זו לזו, לחומרא.

מיתיבי לאביי משמיה דרב נחמן:


דף ד - א

כל אמות שאמרו חכמים, באמה בת ששה, ובלבד  שלא יהו מכוונות.

והשתא מקשינן: בשלמא לרבא משמיה דרב נחמן, מפרשינן להא דאמרינן בברייתא "ובלבד שלא יהו מכוונות", דהכי קאמר: ובלבד שלא יהו כל האמות שאמרו חכמים מכוונות ושוות זו לזו.

כי היכי דליהויין: הללו, האמות של כלאים שוחקות, והללו, האמות של סוכה ומבוי עצבות.

אלא לאביי קשיא, שהרי בהדיא אמרינן בברייתא שכל אמות משערינן באמה בת ששה?! אמר, יתרץ לך אביי: אימא הכי קתני: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים - באמה בת ששה. כי דוקא אמת כלאים נמדדת באמה בת ששה, ולא אמות שבסוכה ושבמבוי. ובלבד שלא יהו אותן אמות שבכלאים מכוונות ומצומצמות, אלא אמות מרווחות ושוחקות.

ותמהינן עלה: והא מדקתני בסיפא דההיא ברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים, ובלבד שלא יהו מצומצמות.

מוכח שרבן שמעון בן גמליאל הוא שאמר את ההלכה שכל אמות שאמרו בכלאיים נמדדות באמה בת ששה טפחים, מכלל, דתנא קמא לא בכלאים בלבד קאמר, אלא בכל אמות קאמר שיהיו בנות ששה טפחים, ואפילו אמות של סוכה ומבוי?!

אלא, מביאה הגמרא תירוץ אחר לפי אביי:

אמר לך אביי: לעולם תנא קמא סבירא ליה שבין אמת כלאים ובין אמה שבסוכה ושבמבוי נמדדות באמה בת ששה.

אך לאו מי איכא, האם לא נמצא, רבן שמעון בן גמליאל, דקאי כוותי, שסובר כמוני, שאמת כלאים בלבד משערינן באמה בת ששה, ולא אמה שבסוכה ושבמבוי דמשערינן באמה בת חמשה?!

ואם כן, אנא - דאמרי סובר אני כרבן שמעון בן גמליאל!

ומפרשינן: הא פשיטא, כי לאביי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, שיש בכלל האמות שאמרו חכמים גם אמות של ששה וגם אמות של חמשה - ודאי מחלוקת תנאי היא.

שהרי תנא קמא ודאי חולק עליו, כדאמרן, וסובר שאת כל האמות משערים בששה.

אבל הא מספקא לן: האם לרבא, דסבירא ליה שכל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה, מי לימא, דרבן שמעון בן גמליאל, דקאמר "כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה", למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי קאתי, וגם לדבריו של רבא מחלוקת תנאי היא?

אמר לך רבא: אנא דאמרי בין כתנא קמא ובין כרבן שמעון בן גמליאל, ולשיטתי הם לא נחלקו בדבר.

ורבן שמעון בן גמליאל שהזכיר בדבריו כלאים, לא התכוון לומר שכל עיקר הדין של אמה בת ששה אינו אלא בכלאים.

אלא, רבן שמעון בן גמליאל - משום סיפא דמילתיה "ובלבד שלא יהו מצומצמות" נקט בדבריו כלאים. והא אתא לאשמועינן: רק אמת כלאים הוא דלא יצמצם אלא יעשנה שוחקת, אבל אמת סוכה ואמת מבוי - יצמצם!

ומקשינן עלה: אם כן כדקאמרת, ולימא, יאמר רבן שמעון בן גמליאל: אמת כלאים לא יצמצם. ותו לא לימא מידי.

אלא, בהכרח, "באמה בת ששה" שהזכיר רבן שמעון בן גמליאל בדבריו - למעוטי מאי? לאו, למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי שהן נמדדות באמות בת חמשה, ופליג על תנא קמא!? ודחינן: לא בא רבן שמעון בן גמליאל למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי.

אלא כונתו היא למעוטי את האמה של יסוד המזבח [שבתחתית המזבח, בגובה אמה, היה בולט המזבח אמה, והוא נקרא יסוד], ואת האמה של "סובב המזבח" [שבגובה חמש אמות מן היסוד מצטמצם רוחב המזבח באמה אחת, והמשטח שנוצר, ברוחב אמה, נקרא סובב, שעליו הולכים הכהנים מסביב למזבח למתן דמים על קרנות המזבח].

לומר, שמידתן של שתי אמות אלו אינה באמה של ששה טפחים, אלא של חמשה טפחים.

דהכי כתיב בנבואת יחזקאל אודות מידות מזבח החיצון:

"ואלה מדות המזבח:

כל מידות המזבח [המבוארות באותה הנבואה] הן באמות גדולות [בנות ששה טפחים], כאשר כל אמה שיעורה הוא אמה קטנה בת חמשה טפחים ועוד טפח, ובסך הכל ששה טפחים, ובאלו מודדין אותן.

אבל שאר האמות שבמזבח אינן באמות גדולות.

אלא: וחיק האמה, ואמה רחב, וגבולה אל שפתה סביב, שרחבו זרת האחד, וזה גב המזבח. כל אלו - באמה קטנה, בת חמשה טפחים, מודדין אותם".

ומפרשינן לקרא:

א. "חיק האמה" שהוא חקויו ותיקונו של המזבח מלמטה - זה הוא היסוד, שהיה גובהו אמה קטנה [אבל גגו של היסוד נמדד באמה גדולה].

ב. "ואמה רחב" - זה כניסת הסובב, שנמדד באמה קטנה [אבל חמש אמות גובה שמן היסוד עד לסובב היו באמות גדולות].

ג. "וגבולה אל שפתה סביב" - אלו הקרנות שבגג המזבח, בארבע פינותיו, שהיו רחבים אמה קטנה על אמה קטנה.

וכשאתה מודד מאמצעית הקרן לשפתו אתה מוצא חצי אמה, הנקראת "זרת". וזהו שאמר הכתוב: וגבולה, מידת הקרן מהמרכז אל שפתה, סביב - "זרת האחד".

ד. וזה גב המזבח - זה מזבח הזהב [מזבח הפנימי], שהיה ארכו אמה קטנה, ורחבו אמה קטנה. [נתבאר על פי הפירוש השני ברש"י].

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב:

א. שיעורין שנתנו חכמים לכל דבר, כגון כזית במאכלות אסורות, וכן שאר שיעורין דמפרש לקמן.

ב. חציצין חציצה הפוסלת בטבילה.

ג. והלכות מחיצין, וכגון שתהא גבוהה המחיצה עשרה, וכן שאר הלכותיה.

כולן: הלכה למשה מסיני הם.

ומקשינן עלה: והא שיעורין מדאורייתא הוא! כלומר, מן דרשה של המקרא יש ללומדן, ואינן נקראים "הלכה למשה מסיני"?!  11  דכתיב "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש".

 11.  ש"הלכה למשה מסיני" נקראים ההלכות שנאמרו למשה, ואין להם רמז במקרא ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. וכיון שכן, מפני מה אתם אומרים שהשיעורין הלכה למשה מסיני, והרי נרמז עליהם בפסוק. הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ד"ה וכאשר.

ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה ללמד שיעורין נאמר! שהפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל, שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה. [רש"י סוכה דף ה:]

וכך מלמדים פירות ארץ ישראל על שיעורי תורה:

חטה - מלמדת לכדתנן: הנכנס לבית המנוגע בצרעת, וכליו [בגדיו] מוטלין על כתיפיו ואינן על גופו כדרכן, וסנדליו וטבעותיו בידיו ולא ברגליו ובאצבעותיו כדרכן, הוא [הנכנס עצמו] והם [הכלים הסנדלים והטבעות] טמאין מיד בכניסתו ואף קודם ששהה בבית המנוגע, שבין הוא ובין בגדיו באו אל הבית, והתורה אמרה: "והבא אל הבית וגו' יטמא".

אבל אם היה לבוש כליו כדרכן על גופו, וסנדליו כדרכן ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד, אבל הן טהורין, ומשום שהן בטלין אליו ואינן בכלל "והבא אל הבית וגו' יטמא". אלא שמכל מקום אם שהה הלובש בבית, הרי בגדיו גם כן טמאים וטעונין כיבוס בגדים [טבילה במקוה], שכך אמרה תורה: "והאוכל בבית יכבס את בגדיו", ודרשינן: שאם ישהה בבית כדי שיעור אכילה טעון כיבוס בגדים, ושיעור שהייתו: עד שישהא בכדי אכילת פרס [חצי] מככר, [שככר שלם הוא מזון שתי סעודות האמור בעירובי תחומין [לקמן פב:], ואמרינן התם: "וחציה לבית המנוגע", ושם נתבאר גודלו של הככר] העשוי מפת חיטין הנאכלת מהר ולא פת שעורין, ויאכלנו כשהוא מיסב ולא כשהוא בעמידה והולך ובא שאז שוהה יותר באכילה, ואוכל בליפתן שעל ידה נאכלת הפת מהר. וללמד: ששיעור השהיה בכדי אכילת פת חיטין, אמרה תורה: חטה.

שעורה - לכדתנן: עצם של מת, בשיעור כשעורה - מטמא את הנוגע בו בטומאת מגע, ומטמא את הנושא אותו בטומאת משא.

ואינו מטמא עצם שאין עליו בשר, בטומאת אהל [אלא אם כן היה שם שדרה שלמה של עצמות המת, או גולגולת, או רוב עצמות בנין הגוף, או רוב מנין העצמות].

גפן - ללמד שיעור כדי רביעית יין לנזיר. שאם שתה הנזיר יין בשיעור כזה - לוקה.

[כן פירש רש"י כאן, אבל בסוכה ו א פירש רש"י באופן אחר: שבא הכתוב ללמד ששיעור חרצנים וזגים, שאסור לנזיר לאכלם. ואיכא למאן דאמר ששיעור האכילה נמדד ברביעית. אין משערין אותו ברביעית מים אלא ברביעית יין.

והיינו שמודד את שיעור רביעית החרצנים על ידי שנותן חרצנים בכוס מלא יין עד שישפך ממנו רביעית. וזהו שיעורן של חרצנים, שאם אכלן הנזיר לוקה.

ויש חילוק אם מודדים זאת ביין או במים.

כי אם משערין בכוס מלא יין, אין היין נשפך מיד כשמכניסין לתוכו חרצנים, כמו שנשפכים המים מיד, אלא תחילה הוא נגדש על שפת הכלי, ורק כשמוסיפין ליתן לתוכו עוד חרצנים, נשפך היין. נמצא, שבכך שמשערין את החרצנים על ידי מדידתם בכוס יין השיעור הוא גדול יותר מאשר היו מודדים אותם בכוס מלאה מים].


דף ד - ב

תאנה - ללמד שיעור כגרוגרת [תאנה יבישה] כדי לחייב על הוצאת אוכלין בשיעור כזה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

רמון - לכדתנן: כלי שיש בו נקב המונע את השימוש בו אינו מקבל טומאה.

ולכן, כל כלי בעלי בתים [שאינם עומדין להמכר, אלא עומדים לשימוש על ידי בעליהם, ואין מקפידים כל כך על נקביהם], שיעורן של נקביהם, כדי לצאת מידי קבלת טומאה - בנקב שהוא מוציא רימונים".

דהיינו, שמאותו הנקב יכול לצאת רימון או דבר אחר השוה לגודלו של רימון. תוספות.

אבל כלי האומנים העומדים למכירה, משניקבו נקב קטן נטהרו. שכיון שעומדים לימכר, הרי מאחר שניקבו, אינן נמכרין.

אבל בכלי בעלי בתים אף אם ניקבו עדיין הוא משתמש בהם, עד שיינקבו כמוציא רימון.

ארץ זית שמן - ארץ שכל שיעוריה כזיתים.

ותמהינן עלה: וכי כל שיעוריה הם כזיתים סלקא דעתך?!

והאיכא הני דאמרן לעיל, שאין שיעורן בכזית?!

ומשנינן: אלא אימא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.

כגון: אכילת חלב, דם, נותר, פיגול, נבילה ובהמה טמאה, בשר המת לטמא באוהל, ומגע נבילות. שכל אלו שיעורן בכזית.

דבש, שהוא דבש תמרים - ללמד שיעור ככותבת [תמרה] הגסה לאוכל ביום הכפורים, להתחייב עליה,  12 

 12.  רש"י. אבל בסוכה דף ו: פירש רש"י, דדבש היינו כל מיני מתיקה, ותמרים מיני מתיקה הן.

והשתא מקשינן: כיון שמן המקרא יש ללמוד שיעורין, אמאי אמרת ש"הלכה למשה מסיני הן"?

ומשנינן: ותסברא. וכי שיעורין שאמרנו מיכתב כתיבי במפורש בתורה?

וכי כתיב בתורה שעצם מטמאה בשיעור של שעורה, ובית המנוגע מטמא בשיעור אכילה של פת חיטין!? [רש"י סוכה דף ו.]

אלא, לעולם שיעורין הלכתא למשה מסיני נינהו. ורק אסמכינהו רבנן אקראי ד"ארץ חטה".  13 

 13.  כלומר: שהיא הלכה למשה מסיני, ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב, וזה ענין מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכרוהו, רמב"ם בפירוש המשניות שם.

תו מקשינן אהא דאמרינן שדיני חציצה בטבילה הם הלכה למשה מסיני:

והא חציצין - דאורייתא נינהו! כלומר, מן הכתוב יש ללמוד זאת, ואינן נקראין הלכה למשה מסיני!?

דכתיב "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו".

ודרשינן להאי קרא הכי:

"במים - בשרו", מלמד שלא יהא בשעת טבילה דבר חוצץ בין בשרו למים.

"במים", מלמד שיש לטבול במי מקוה, שהם מים מכונסים, ואין צורך במעין מים חיים. והראיה היא מדלא כתיב "במים חיים".  14 

 14.  כן פירש רש"י כאן, וראה רש"י חגיגה דף י"א. אבל לקמן דף יד: פירש רש"י ד"מים" משמע מים מחוברין יחדיו.

"כל בשרו", משמע שיש לטבול את כל בשרו כאחד. ללמד, שיטבול במים שכל גופו עולה [נכנס] בהן.

וכמה הן? - אמה על אמה בריבוע, ברום [בגובה] שלש אמות.

ושיערו חכמים למי מקוה לפי החשבון הזה, שהם ארבעים סאה.

הרי למדנו, שדין חציצה נלמד מדרשה מהכתוב, ואינו הלכה למשה מסיני?

ומשנינן: כי איצטריך הלכתא למשה מסיני

- לשערו של טובל. ללמד שאף בשיער פוסלת החציצה. וכדרבה בר רב הונא שאמר חציצה פוסלת בשיער.

דאמר רבה בר רב הונא:

נימא [שערה] אחת הקשורה בינה לבין עצמה - חוצצת. לפי שהקשר מהדק את השער היטב, ואין נכנסין שם המים.

אבל שלש שערות הקשורות ביחד אינן חוצצות, לפי שאין קשר שכזה מהודק, והמים נכנסים לתוך הקשר, וליכא חציצה.

ואילו שתים שערות הקשורות ביחד - איני יודע אם הקשר מהודק וחוצץ, או לא!

הרי למדנו שהחציצה פוסלת אף בשיער.

ומקשינן עלה: הרי חציצה בשערו נמי מדאורייתא הוא! כי מאותו פסוק עצמו שלומדים ממנו שלא תהא חציצה בבשרו, יש ללמוד שלא תהיה חציצה גם בשערו.

דהא תניא: ורחץ [במים] את כל בשרו. למדנו מהמילה "את" שירחץ במים גם את הטפל [הדבוק] לבשרו, וזהו שער!

ואם כן ממילא איתרבי שערו אף לחציצה.

ומשנינן: כי אתאי הילכתא לשערו, לא ללמד את עיקר דין חציצה בשיער, אלא ללמד פרטי דיני חציצה בשיער: לרובו של שיער, ולמיעוטו, ולמקפיד ולשאין מקפיד, וכדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: דבר תורה [שבעל פה], מהלכה למשה מסיני:

א. חציצה הנמצאת ברובו של שיער, ומקפיד [מצטער] עליו, חוצץ.

ב. ושאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ.

ג. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד שיחצוץ, גזירה משום רובו המקפיד [שחוצץ מדאורייתא], כיון ששוה במקצת לדין תורה, בכך שהחציצה ברובו.

ד. וגזרו גם על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, כיון ששוה לדין תורה בהקפדה.  15 

 15.  נתבאר על פי רש"י, שפירש מימרא דרבי יצחק על שיער. וביאר הריטב"א דבריו: שאין הפרש בין שיער לשאר הגוף בזה, ולא בא רש"י אלא לפרש "דבשערו לבד משערין ברוב ומיעוט, ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער", וראה בתוספות.

ומקשינן: וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד, גזירה משום מיעוטו המקפיד, ששוה לו בכך, דשניהם מיעוט?!

אי נמי ליגזור על מיעוטו שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד, ששוה לו בכך, שאינו מקפיד?

ומשנינן: היא גופה - מיעוט המקפיד, אי נמי רובו שאינו מקפיד - אינם חוצצין אלא משום גזירה.

וכי אנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה?! תו מקשינן, אהא דאמרן דמחיצות הלכה למשה מסיני הם:

והא מחיצות - דאורייתא נינהו!

דאמר מר: ארון שהיה בקודש הקדשים גובהו תשעה טפחים. כדכתיב: "ואמה [בת ששה] וחצי קומתו". וכפורת עוביה טפח - [וכדילפינן לה בסוכה דף ה.] הרי כאן עשרה.

וכתיב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת", הרי שירדה שכינה למעלה מגובה עשרה.

וכיון דקיימא לן שמעולם לא ירדה שכינה למטה לארץ, דכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ולא לשכינה, כביכול. ואילו הכא חזינן שירדה שכינה למעלה מעשרה טפחים.

על כרחנו, שבגובה עשרה "מיפסיק רשותא", שמגובה עשרה אין זה "רשות הארץ" אלא רשות אחרת.

ומכאן אנו למדים שכל שעשה מחיצה בגובה עשרה די בכך כדי לחלוק רשות בפני עצמה. שהרי חלק כל הרשות, ואין צריך ללומדו מהלכה למשה מסיני?!  16 

 16.  ראה תוספת ביאור בלימוד זה, בתורת חיים.

ומשנינן: לא צריכא הלכה למשה מסיני אלא לרבי יהודה.

דאמר: אמת בנין שהיתה במשכן, כגון למדידת אמות הקרשים והיריעות, היתה באמה בת ששה טפחים.

אבל אמת הכלים שהיו במשכן, היתה באמה בת חמשה טפחים.

ונמצא גובה הארון שבעה וחצי טפחים ועם הכפורת שהיתה טפח אין לנו אלא שמונה וחצי טפחים, ולא הוה ידעינן מהכא דשיעור מחיצה עשרה טפחים, ולהכי איצטריך הלכה למשה מסיני.

ומקשינן: ולרבי מאיר, דאמר: כל האמות שהיו במשכן היו באמה בינונית, שהיא אמה בת ששה טפחים.  17 

 17.  שיש קטנה הימנה בת חמשה טפחים, ויש גדולה ממנה באצבע, שהיתה במקדש בציור שושן הבירה שהיה על שער המזרחי של העזרה.

ולדידיה היה הארון עם הכפורת עשרה טפחים, אם כן: מאי איכא למימר? והיינו, למה לי הלכה למשה מסיני?

ומשנינן: לרבי מאיר כי אתאי הלכתא:

א. ל"גוד", דאמרינן "גוד אסיק מחיצתא" [משוך והעלה את המחיצה העומדת למטה, לכיוון מעלה], ו"גוד אחית מחיצתא" [משוך והורד את המחיצה העומדת למעלה בגובה, לכיוון מטה].  18 

 18.  והיינו הא דאמרינן בעלמא "פי תקרה יורד וסותם", רש"י סוכה דף ו:.

ב. ול"לבוד", כגון שעשה מחיצה מקנים ואין בין קנה לקנה שלשה טפחים, רואין את המחיצה כמחיצה שלימה, וכאילו נוסף על הקנים ביניהם, ונהיו סמוכים זה לזה [ולשון "לבוד" הוא כמו "סניף", דבר קצר, שהוסיפו עליו והאריכוהו].

ג. ול"דופן עקומה", שסכך פסול הנמצא בתקרת הסוכה, בסמוך לדופן הסוכה, עד ארבע אמות מהדופן [ולא עד בכלל] רואין אותו כאילו הוא חלק מן הדופן, ונמצאו הדפנות של הסוכה סמוכות לסכך הכשר שסיכך באמצע הסוכה [וכדלעיל דף ג ב].

איבעי להו: היה גבוה חלל המבוי שבין רצפת המבוי לקורה שמעליו יותר מעשרים אמה, שאז הקורה פסולה, ובא למעטו לחלל על ידי הגבהת קרקעית המבוי שמתחת לקורה - כמה הוא ממעט?

וקא סלקא דעתין, שהספק היה ביחס לשיעור שצריך למעט מגובה חלל המבוי.

ולפיכך תמהינן: מה הוא הספק כמה ממעט?! והרי פשוט הדבר שימעט כמה דצריך ליה למעט כדי שלא יהא חלל המבוי גבוה מעשרים! ומה שאלה היא זו?!

ומפרשינן, אלא הכי איבעי להו: רחבו של המשטח התחתון, שמגביהו כדי לצמצם את החלל, - בכמה הוא?

רב יוסף אמר: די בכך שיגביהו משטח ברוחב טפח כנגד רוחבה של קורה [שהיא טפח] מעליו [ראה ציור 1].

אביי אמר: צריך להגביה משטח ברוחב ארבעה טפחים בתוך המבוי, כשיעור מקום חשוב [ראה ציור 2].

ודנה הגמרא במה נחלקו רב יוסף ואביי:

לימא בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר [רב יוסף] שדי בטפח שתחת הקורה, קסבר: מותר להשתמש [לטלטל] תחת הקורה. וכיון דשיעור הגובה של עד עשרים אמה הוא משום היכר [וכדאמרינן לעיל ג א], הרי גם כאן יש היכר לאדם העומד על אותו טפח שמתחת הקורה, כי באותו מקום ניכרת לו הקורה, לפי שאין שם חלל יותר מעשרים אמה.


דף ה - א

ואילו מאן דאמר [אביי] שאינו מסתפק במיעוט מהחלל בטפח שתחת הקורה, אלא מצריך מיעוט החלל במשטח ברוחב ארבעה טפחים בתוך המבוי, קסבר: אסור להשתמש תחת הקורה!

ולפיו משתמשים רק בצד הפנימי של המבוי, מעבר לשטח שתחת הקורה.

ולפיכך, לא סגי לפיו בהיכר למי שעומד תחת הקורה, שהרי אין משתמשים שם בהיתר של הקורה, אלא צריך היכר למשתמשים במבוי עצמו.

וכיון דלא סגי לן במיעוט שתחת הקורה בלבד, שוב בעינן שיעור "מקום חשוב", שהוא ארבעה טפחים.

וביאור פלוגתתם אי שרי להשתמש תחת הקורה הוא:

כולי עלמא סוברים שקורה מועילה לתקן המבוי משום שהיא נחשבת כמחיצה, בכך שאנו מתייחסים אליה כאילו היא תקרה המקרה את קצה המבוי, ו"פי תקרה - יורד וסותם" [עיין ב"ביאור מושגים"].

ובהכי פליגי: האם רואים את חודה החיצוני של הקורה כאילו הוא קיר היורד וסותם את המבוי מצדה החיצון של הקורה, ונמצא שאף למקום שמתחת הקורה יש מחיצה, ומותר להשתמש תחת הקורה.

או אמרינן: חודה הפנימי של הקורה הוא היורד וסותם. ואם כן, אין למקום שתחת הקורה מחיצה. ולפיכך אסור להשתמש תחת הקורה.  19 

 19.  על פי גאון יעקב בהבנת רש"י.

ודחינן: לא בכך נחלקו.

אלא דכולי עלמא קסברי כי מותר להשתמש תחת הקורה.

ובהא קא מיפלגי:

מר - רב יוסף, שאמר כי מיעוט החלל בטפח שמתחת לקורה סגי - סבר, קורה שמועילה לתקן את המבוי, משום היכר הוא.

שהרי תיקנו חכמים ליתן את הקורה בפתח המבוי כדי שלא יבואו להחליף בין המבוי המותר בטלטול לבין רשות הרבים האסורה בטלטול. ולשם כך תיקנו חכמים לעשות היכר קורה.

וטעם פסול קורה למעלה מעשרים הוא משום שבקורה המצויה למעלה מעשרים אמה ליכא היכרא.

ולכן, כיון שמיעט את החלל שמתחת לקורה, ומותר להשתמש תחת הקורה, יש היכר לאדם המשתמש תחתה, וסגי במה דאיכא היכרא למשתמש תחת הקורה.

ומר - אביי שאמר כי צריך למעט את גובה המבוי במשטח הרחב ארבעה טפחים - סבר שטעם תיקון קורה הוא משום מחיצה, שרואים את חודה החיצון של הקורה כאילו הוא יורד וסותם את המבוי כמחיצה.

וסבירא ליה לאביי, כי מה שאמרו חכמים שלמעלה מעשרים לא מהני קורה, אין הטעם משום דליכא היכר, אלא משום שבקורה הנמצאת למעלה מעשרים אין אומרים בה חודה של קורה יורד וסותם.

ולפיכך, סבר אביי שצריך למעט את המבוי ברוחב של ארבעה טפחים, לפי שמחיצה אשר אינה ראויה ואינה עשויה לכל הפחות למשטח של ארבעה טפחים לאו מחיצה היא. [דאין רשות היחיד פחות מארבעה טפחים, רש"י] ואם ימעטנו בפחות מרוחב ארבעה טפחים, הוה לה מחיצה העשויה לפחות מארבעה, שאינה מחיצה [על פי גאון יעקב בהבנת רש"י].

ואיבעית אימא: דכולי עלמא קורה משום היכר הוא דמהני. ופסול של קורה למעלה מעשרים הוא משום חסרון היכר. וכשהקורה כהלכתה מותר להשתמש תחת הקורה.

והכא, בשיעור היכר של מטה [כשממעט את החלל מלמטה, ובכך יהיה היכר לאותן העומדין על רוחב אותו מיעוט] - האם דיו בטפח כשם שבהיכר של מעלה, שהוא הקורה, די בטפח בלבד, קמיפלגי:

דמר - רב יוסף - סבר: אמרינן "היכר של מטה [לעומדים על המקום שמיעטו] שיעורו טפח, הוא כהיכר של הקורה למעלה", ששיעורו טפח.

וברוחב טפח למטה איכא היכר, שהרי מיעט שם את גובה החלל שלא יהיה גבוה למעלה מעשרים, ודי בכך.

ומר - אביי - סבר: לא אמרינן "היכר של מטה כהיכר של מעלה". ולכן, אף שלמעלה בהיכר של טפח בלבד סגי, היינו משום שעל ידי היכר טפח זה ניכרת הקורה לכולם. אבל לא סגי שיהיה היכר רק לעומדים על המקום שהתמעט ברוחב טפח. [גאון יעקב]

וכיון שבמיעוט טפח שתחת הקורה לא סגי, בעינן שיהיה היכר לעומדים במבוי בשיעור מקום חשוב, שהוא לפחות ארבעה טפחים.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא אמרינן שאכן מבחינה עקרונית "היכר של מטה - דיו שיהיה כהיכר של מעלה" בטפח בלבד.

והכא, בגזירה שמא יפחות מקום המיעוט מרוחב טפח על ידי דריסת הרגליים של בני המבוי, ויעמוד על פחות מטפח - קמיפ לגי.

רב יוסף סבר: לא גזרינן שמא יפחות, ובטפח סגי.

ואביי סבר: גזרינן שמא יפחות ויעמוד על פחות מטפח, וכיון דבטפח לא סגי, שוב בעינן שימעט בשיעור של מקום חשוב, שהוא ארבעה טפחים.

אין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם יש בגובהו של המבוי לפחות עשרה טפחים. [שו"ע שסג כו] ולכן, אם אין למבוי מחיצות מסביב בגובה של לפחות עשרה טפחים, וכגון שהיו כתלי החצירות המקיפות את המבוי נמוכות, נחשב הדבר כאילו אין למבוי מחיצות כלל. לפי שאין מחיצה הפחותה מעשרה טפחים נחשבת למחיצה.  20 

 20.  משנה ברורה שם, ובשער הציון הוסיף: דלא סגי אפילו אם מחוץ לכתלים יש גובה עשרה טפחים.

ומסתפקת הגמרא:

היה גובה המבוי פחות מעשרה טפחים, וחקק [חפר] בו לעומק בקרקעית המבוי כדי להשלימו לגובה עשרה - כמה, באיזה שיעור יהא חוקק?

וקא סלקא דעתין שביחס לעומק החקק מיבעי לן.

ותמהינן: מאי תיבעי לך כמה חוקק?! והרי כמה דצריך ליה להשלים לגובה עשרה, כן יחקוק ויעמיק!

אלא, הכי מיבעי לן:

משכו [אורכו של החקק בתוך המבוי, לאורכו] בכמה, באיזה אורך עליו לעשותו כדי שיהיה למבוי שיעור כתלים בגובה עשרה טפחים?

רב יוסף אמר: דיו שיחקוק במשך ארבעה טפחים בתוך המבוי, את ארכו [ראה ציור 1].

אביי אמר: צריך שיחקוק במשך ארבע אמות לתוך המבוי [ראה ציור 2].

ואף על גב שלגבי מיעוטו מגובה עשרים אמה לא בעינן כולי האי, בין לרב יוסף בין לאביי, כדאמרינן לעיל.

שאני הכא, שאין לכתלי המבוי הנמוכים שם דופן, לפי שכל דופן שהוא פחות מעשרה אינו דופן כלל. ועל כן צריך שיעשה החקק בשיעור הפחות ביותר של משך מבוי. שהוא, לדעת רב יוסף, ארבעה טפחים. ולאביי, שיעור מבוי הוא לפחות ארבע אמות.

אבל, כאשר הקורה גבוהה מעשרים אמות אין צורך לאשוויי דופן, אלא רק בתיקון ההיכר בעלמא, ובכך די אם עושה משטח של טפח [או של ארבעה טפחים], שבו ניכר ההיכר של הקורה.

והוינן בה: לימא רב יוסף ואביי, דפליגי בשיעור משך מבוי - בדרבי אמי ורבי אסי קמיפלגי, האם יש לסבור כמותם בשיעור משך מבוי, שלדעתם הוא ארבעה טפחים, או לחלוק עליהם.

דאיתמר: מבוי שנפרצה בו באחד מכתלי המבוי פירצה בשיעור פחות מעשר אמות, נשאר דינו כמבוי רגיל שהוא ניתר בלחי וקורה בפתחו. כי פירצה שהיא פחותה מעשר אינה נחשבת כפירצה, אלא "פתח" למבוי.

ואף על גב שהפירצה הזאת מהוה עוד פתח למבוי, מצדו, וגם פתח זה פתוח לרשות הרבים, בכל זאת אין המבוי נפסל מהאפשרות להכשירו לטלטול בתוכו על ידי לחי וקורה בפתח ראשו. לפי שגם בפתחים הרבה הוא נחשב למבוי רגיל, היות והפתח שבראשו, שרגילים בני המבוי לצאת ולהכנס בו, הוא הנחשב "פתח המבוי".

אבל אם היה מבוי שנפרץ מצידו [באחד מכתלי אורך המבוי], והיתה הפירצה כלפי ראשו של המבוי, בסמוך לפתח המבוי, הרי אפילו אם הפירצה הזאת היא פחותה מעשר אמות - שוב אין מועיל למבוי הזה תיקון של לחי או קורה!

וטעמו של דבר: לפי שיש לחוש שמא מעתה יכנסו בני המבוי מרשות הרבים אליו דרך אותה הפירצה, ולא דרך הפתח שבראש המבוי הפתוח לרשות הרבים, שהרי בכך מקצרים הם את הדרך.

ויתבטל בכך שם "פתח המבוי" ממנו. ואז יתבטל גם תיקון הלחי או הקורה. כי התיקון צריך להעשות בפתח המבוי, ומעתה אין שם "פתח המבוי" עליו [משנה ברורה].

ועל מבוי שכזה איתמר משמיה דרבי אמי ורבי אסי כיצד הוא מתוקן להכשר קורה ולחי, וכיצד הוא פסול מהכשרן:

אם יש שם, שנשאר מהכותל שנפרץ בסמוך לראש המבוי, פס כותל קצר בשיעור ארבעה טפחים הצמוד לראש המבוי, ועל קצהו מונחת הקורה שבפתח המבוי [והפירצה היא אחרי הפס, לכיוון אחורי המבוי] -

מתיר הפס הזה את המבוי על ידי הלחי או הקורה המונחת עליו, בפירצה עד עשר אמות! [ראה ציור]

משום דלא איכפת לן אם יכנסו בני המבוי דרך הפירצה, כי מכל מקום כלפי המבוי שכנגד הפס לא התבטל שם פתח מהפתח הראשון, שהרי לאותו חלק מבוי שכנגד הפס יכנסו בני המבוי דרך הפתח הראשון.

ואם לאו, שאין שם פס ארבעה טפחים [שהוא שיעור משך מבוי], אין המבוי ניתר בלחי וקורה. כי אז הפתח הראשון אינו פתח אלא כלפי מבוי שהוא פחות מארבעה טפחים, שאין בו שיעור מבוי.

ומכל מקום, אם רוחב הפירצה הוא פחות משלשה טפחים מתיר הכותל שהקורה נמצאת עליו בקצהו את המבוי. דאמרינן לבוד, וכאילו אין כאן פירצה.

אבל אם רוחב הפירצה הוא שלשה טפחים או יותר - אינו מתיר הכותל על ידי הלחי או הקורה את המבוי.

וחזינן, דסבירא להו לרבי אמי ורבי אסי דשיעור משך מבוי הוא ארבעה טפחים.

ואם כן, נימא:

לרב יוסף, דסבר משך מבוי ארבעה טפחים - אית ליה דרבי אמי ורבי אסי דסגי בפס ארבעה טפחים.

ולאביי - לית ליה דרבי אמי ורבי אסי, ואינו מתיר אלא אם כן יש שם פס ארבע אמות!?

ודחינן: אמר לך אביי: אנא דאמרי אפילו כרבי אמי ורבי אסי.

כי התם במבוי שנפרץ - סוף מבוי הוא!

כלומר: שם אין אנו באים לחדש "שם מבוי" כנגד הפס, שהרי קודם שנפרצה הפירצה היה שם הכשר מבוי, ועל ידי הפס אנו באים להשאיר את שם המבוי כנגד הפס, ובזה סגי בארבעה טפחים.

אבל הכא במבוי פחות מעשרה, שמעולם לא הוי ליה שם מבוי, והשתא כשחקק הוי תחלת מבוי, לפיכך רק אי איכא ארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי בעלמא להתירו בלחי וקורה לדעת אביי, אין, אז המבוי כשר. ואי לא, שאין בחקק משך ארבע אמות - לא!

אמר אביי: מנא אמינא לה, מהיכן יש לי ללמוד כי שיעור משך מבוי להתירו בלחי וקורה הוי ארבע אמות?

דתניא: אין מבוי ניתר בלחי וקורה, עד שיהו בו מצדיו לפחות שני בתים [גמרא שבת דף קלא. ורש"י שם, ועיין רש"י לקמן דף יב:] פתוחים לכל חצר, ושתי חצרות פתוחין לתוכו של מבוי.

ומדייק אביי: ואי תימא דשיעור משך מבוי סגי בארבעה טפחים - היכי משכחת ליה שיהיו פתוחין שתי חצירות כל אחת פתחה רחב ארבעה טפחים [דבפחות מזה לא מיקרי פתח], לאורך מבוי שהוא עצמו אינו אלא ארבעה טפחים.

שהרי אפילו פתח אחד [ברוחב ארבעה טפחים] לחצר אחת - אי אפשר לעשות במבוי שכל ארכו הוא ארבעה טפחים!

כי מלבד חלל הפתח, שהוא ארבעה טפחים, צריך שיהא מצדיו גם פצימי [מזוזות] הפתח.

ואפילו אם היה מקום לפצימין, הרי נמצא שכל ארכו של מבוי פרוץ בפתחים, ואין כאן היכר לכותל המבוי [רש"י וריטב"א].

וכי תימא דאין מכאן ראיה דבארבעה טפחים אורך לא סגי.

כי יתכן שיהיה אורך המבוי לרב יוסף בארבעה טפחים בכגון שרוחב המבוי הוא יותר משמונה טפחים, דמצי פתח לה לשני פתחים של חצרות, בדופן האמצעי של המבוי, הרחב יותר משמונה טפחים?

ליכא למימר הכי. כי:

והאמר רב נחמן: נקיטינן [מסורת היא מאבותינו, וכך נהגו רבותינו]:

איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה?

כל שנתמלאו בו ארבעה תנאים:

א. שארכו יתר על רחבו ולא מרובע.

ב. ולא שרחבו יתר על ארכו.

ג. ושיהיו לפחות ארבעה בתים, שני בתים לשתי חצירות.

ד. ושיהיו לפחות שתי חצרות [שבכל אחת מהן לפחות שני בתים] פתוחין לתוכו.

אבל אם אין ארכו יתר על רחבו - חצר מיקרי.

ודחי רב יוסף את ראייתו של אביי.

אמר לך: משכחת לה שפיר שתי חצירות פתוחים למבוי שאין ארכו אלא ארבעה טפחים, וכגון דפתח ליה לפתחי החצר בקרן זוית, במקום חיבור כתלי אורך המבוי עם הכותל שלרחבו של מבוי, באופן שמקצת הפתח פרוץ באורך המבוי, ומקצתו ברוחב המבוי! [ראה ציור 1] תו אמר אביי: מנא אמינא לה דמשך מבוי ארבע אמות? דאמר רמי בר חמא אמר רב הונא: מי שהוציא בנין הכותל העומד לאורכו של מבוי, ועשאו כעין לחי הבולט מדופנו של מבוי בראשו, לתוך רחבו של מבוי [ולא עשה כן לשם היתר לחי], אם היתה הבליטה פחות מארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי, נידון הבליטה משום לחי ומותר לטלטל במבוי, ואינו צריך המבוי לחי אחר להתירו, ואף על גב שלא עשאו לשם לחי, דהא קיימא לן: לחי העומד מאליו - כשר. אבל אם היה רחב ארבע אמות שהוא שיעור משך מבוי, כיון שלא עשאו לשם לחי, הרי הבליטה נידון משום כותל מבוי ולא משום לחי, וצריך המבוי לחי אחר להתירו בטלטול.

וחזינן מהכא דשיעור משך מבוי ארבע אמות - כאביי!

ורב יוסף דחי לה ואמר לך: לאפוקי [להוציא] מתורת לחי לא סגי עד דאיכא בלחי אורך ארבע אמות! אבל שיעור מבוי כדי למיהוי מבוי, אפילו בארבעה טפחים נמי הוי מבוי.

גופא: אמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדפנו של מבוי,


דף ה - ב

אם היה רחב פחות מארבע אמות נידון משום לחי, ואין צריך לחי אחר להתירו! אבל אם היה רחב ארבע אמות נידון משום כותל מבוי, וצריך לחי אחר להתירו! [ראה ציור 1]

ומיבעי לן: אותו לחי אחר היכן מעמידו?

ומפרשינן לה: אי דמוקי ליה בהדיה [אם יעמידו בהמשך לבליטה] לא מהני, דאוספי הוא דקא מוסיף עליה [מוסיף הוא על הבליטה] ובטל הוא אצל הבליטה שלא נעשית לשם לחי, ושם כותל עליו ולא לחי [מאירי]. [ראה ציור 2]

ולפיכך אמר רב פפא: דמוקי ליה לאידך גיסא [מעמידו בצד השני] של פתח המבוי. [ראה ציור 3]

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אפילו תימא דמוקי לה בהדיה דלחי הבולט, נמי משכחת לה שיהא כשר, וכגון דמטפי ביה [מוסיף בו] בעוביו [ציור 4] או בגובהו [ציור 5], שעושה הלחי גבוה או עבה יותר מן הבליטה, או דמבצר ביה [פוחת בו] בגובהו או עוביו, ועל ידי זה ניכר שלשם לחי נעשה [מאירי].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן דלחי הבולט ארבע אמות, שכיון שהוא נידון משום כותל מבוי צריך לחי אחר להתירו, אלא במבוי שהוא רחב שמונה אמות או יותר, אבל במבוי שבעה, כלומר: פחות משמונה אמות אפילו משהו, לא איכפת לן שאינו לחי, דמכל מקום מותר לטלטל במבוי, שהרי המבוי ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ברוח רביעית, שהוא נידון כסתום כולו, ואין צריך כלל היתר אחר להתירו בטלטול! [ראה ציור 6]

וקל וחומר הוא - דמותר לטלטל כשכותל רביעי שלו סתום בעומד מרובה על הפרוץ - מחצר מרובעת, או שרחבה יתר על ארכה [דכשארכה יתר על רחבה דינה כמבוי להיות ניתרת בלחי וקורה - כדלקמן דף יב:]. ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא אם כן עשה לו בפתחו הפתוח לרשות הרבים פס [לחי] רחב ארבעה טפחים, ומכל מקום ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, שאפילו נפרצו בכותלי החצר פרצות הרבה בארבעת מחיצותיה ונשתייר שם מן העומד עד שרבו עומדים על הפרצות מותר בלא שום תיקון אחר ! מבוי שניתר פתיחת כותלו הסמוך לרשות הרבים בלחי וקורה ואינו צריך פס ארבעה, אינו דין שיהא ניתר שם בעומד מרובה על הפרוץ בלא שום תיקון אחר!

ופרכינן לקל וחומר: מה לחצר שכן שיעור פרצתה בשאר כתלי החצר - שלא תהא ניתרת בפס ארבעה - בעשר אמות, שכל שאין פרצותיה רחבות יותר מעשר אמות והעומד מרובה מהם הרי הוא ניתר בפס ארבעה! [ציור 1] תאמר במבוי - דאמר רב הונא לקמן דף ו. - ששיעור פרצתו שלא יהא ניתר בלחי או קורה (בארבע) [בארבעה רש"ש] [ציור 2], שכשהפירצה בשאר כתלי המבוי רחבה ארבעה טפחים, אינו ניתר בלחי וקורה, ואפילו עומד מרובה על הפרוץ! וכיון שכן אין לך ללמוד מבוי החמור מחצר הקל, להתירו כשהיה כותל רביעי עומד מרובה על הפרוץ!

ומשנינן: קסבר רב הונא בריה דרב יהושע שהתיר עומד מרובה על הפרוץ בכותל רביעי מקל וחומר, דמבוי נמי, פרצתו - בשאר כתליו - בעשר אמות ולא בארבעה טפחים, וכדאמר רב חנין בר רבא משמיה דרב, לקמן דף ו'.

ותמהינן עלה: והא, למאן [בשיטת מי] קאמרינן דמהני עומד מרובה על הפרוץ? לרב הונא! דהא על מימרא דרב הונא דקאמר דלחי הבולט ארבע לא מהני, הוא דאמרינן: שמכל מקום אם היה עומד מרובה על הפרוץ מהני! והשתא תיקשי, והא רב הונא גופיה פרצתו של מבוי בשאר כתליו בארבעה טפחים ולא בעשר אמות סבירא ליה, ולדידיה הא ליכא קל וחומר?!

ומשנינן: רב הונא בריה דרב יהושע דקאמר שלחי הבולט ארבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, לא בא להוסיף על דברי רב הונא, ולומר, דאף רב הונא מודה בה. אלא טעמא דנפשיה [שיטת עצמו] קאמר, והכי קאמר: במבוי שמונה מסתברא מילתיה דרב הונא, אבל במבוי שבעה לא מסתבר כוותיה דרב הונא!

רב אשי אמר: לא מיבעיא דבמבוי שבעה מתיר לחי הבולט ארבע אמות משום עומד מרובה על הפרוץ, וכדאמרן. אלא אפילו תימא במבוי שהוא רחב שמונה אמות מצומצמות נמי מהני לחי רחב ארבע אמות משום עומד מרובה על הפרוץ, ולא צריך לחי אחר להתירו. ומשום דמסתמא אין ארבע אלו מצומצמות ממש, שלא יעדיף או יחסר [ריטב"א], ואם כן ממה נפשך מותר המבוי, דאי רחב הלחי יותר מארבע אמות, ונמצא עומד נפיש [יותר], הרי ניתר המבוי בעומד מרובה על הפרוץ! ואי אין רוחב הלחי ארבע אמות, ונמצא פרוץ נפיש, הרי נידון בליטת הלחי משום לחי, שכל שאינו רחב ארבע אמות הרי נידון משום לחי ! מאי אמרת [מה תרצה לומר, ולאסור], דילמא איתרמי והיה רוחב הלחי ארבע אמות בצמצום, ונמצא דשוו תרוייהו כי הדדי [שרוחב העומד והפרוץ שוים] ואין כאן עומד מרובה [דסבירא ליה לרב אשי, דבעינן עומד מרובה על הפרוץ, ולא סגי בפרוץ כעומד, ופלוגתא היא לקמן דף טז: - תוספות] ולא לחי, סוף סוף הוה ליה ספק בדבריהן [בדרבנן] וספק דבריהן להקל!


דף ו - א

אמר רב חנין בר רבא אמר רב: מבוי שתיקנו בלחי או קורה ונפרץ הכותל  מצידו של המבוי [ונשתייר באותו כותל לצד רשות הרבים ארבעה טפחים - וכדלעיל דף ה א] - מותר לטלטל בו, אם היתה הפירצה עד עשר אמות.

אבל אם היתה הפירצה יותר מעשר אמות צריך לסותמה, או לתקן את מקום הפירצה באמצעות "צורת הפתח". [משנה ברורה]

אבל, מבוי שהיה פתחו בצדו הפתוח לרשות הרבים רחב יותר מעשר אמות [שאז אי אפשר להכשירו בלחי או בקורה, כדתנן במתניתין, ב א], וסתם את מקצת הפתח עד שמיעטו לעשר אמות, ונפרצה פירצה באותה הסתימה, ונמצא שהפירצה היא "מראשו של מבוי" - דיה פירצה שכזאת בארבעה טפחים, כדי לאסור את הטלטול במבוי עד שיסתמנה.  21  [ראה ציור 1].

 21.  התוספות מדייקים בלשון הגמרא: הא דאמרינן "מבוי מצידו - בעשר", הכוונה היא, פרוץ יותר מעשר אמות. ועשר עצמו הוא בכלל פחות מעשר. ואילו הא דאמרינן "מראשו בארבעה", הכוונה היא, שפרוץ ארבעה טפחים, שהם כמו יותר מארבעה טפחים.

ותמהינן עלה: מאי שנא פירצה בכותל מצידו של מבוי, ששיעורה הוא בעשר אמות ולא בארבעה טפחים?

על כרחך, משום דאמר, והיינו, דקיימא לן [במשנה לקמן בדף טו ב] כי פירצה עד עשר פתחא הוא.

ואם כן, כשנפרץ המבוי מראשו - נמי נימא פתחא הוא, ונכשיר אף בראשו בפירצה עד עשר אמות?!

ומשנינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הא דאמר רב "נפרץ מראשו בארבעה" מיירי בכגון שנפרץ מראשו בקרן זוית, במקום שבו מתחברת הסתימה שסתם בראש המבוי עם הכותל מהצד, לאורך המבוי. [ראה ציור 2]

והיתה הפירצה בזוית, מקצתה בסתימה שבראש הכותל ומקצתה בכותל שמהצד.

ומשום הכי לא מכשיר שם רב פירצה עד עשר אמות בתורת "פתח", היות דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי!

וכיון שאין דנין פירצה זו כשיעור פתח דעלמא, דנין הפירצה - כדי שתפסול את הכשר המבוי בלחי או בקורה - בארבעה טפחים, שהוא שיעור מקום חשוב. [ריטב"א]

ורב הונא פליג על רב חנין בר רבא דאמר משמיה דרב דפירצה מצידו של מבוי היא בעשר, ואמר:

אחד זה, מבוי שנפרץ מראשו ואחד זה, מבוי שנפרץ מצידו, שיעור פרצתו האוסרת אותו בטלטול - בארבעה טפחים.  22  וכן אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא - דאמר משמיה דרב דמצידו "פרצתו בעשר"

 22.  ולא נחלק רב הונא על המשנה לקמן האומרת שפירצה עד עשר אמות נחשבת כפתח. כי המשנה מתייחסת למקום המוקף סביב במחיצות, שאינו צריך תיקון כלל, שאז הפירצות שהן פחות מעשר אמות נחשבות כפתח, ואינן אוסרות אותו בטילטול. ואילו רב הונא בא לומר שמבוי הפרוץ במלואו לרשות הרבים, הזקוק להיתר של לחי וקורה, נאמר היתרו רק אם יש לו פתח אחד בלבד לרשות הרבים. שאז הלחי או הקורה סותמים אותו לגמרי. אבל, אם יהיה למבוי פירצה נוספת באחד מכתליו, לא תעזור לו הגדרת אותה פירצה כ"פתח", כיון שלא תיקנו חכמים הכשר לחי וקורה למבוי שכזה עד שיסתום את הפירצה.

- לא תפלוג עלאי [אל תחלוק עלי] שאל תאמר בשם רב, שפירצת מבוי בצדו היא בעשר אמות אלא היא בארבעה טפחים.

דהא רב איקלע הגיע לדמחריא [שם מקום], ועבד עובדא כוותי [ועשה מעשה כמוני], ואסר מבוי שנפרץ מצידו בארבעה טפחים!

אמר ליה רב חנן בר רבא לרב הונא: מהמעשה ההוא שהחמיר רב לאסור פירצה בארבעה טפחים אין להוכיח. כי התם לאו מדינא הוא.

אלא רב, בקעה מצא וגדר בה גדר!

לפי שהיו שם עמי הארצות, וזלזלו במצוות, החמיר עליהן רב לעשות סייג להרחיקן מן העבירה, כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה. [רש"י]

אמר רב נחמן בר יצחק: כוותיה [כמו] דרב הונא, דאמר, אף מצידו פרצתו בארבעה - מסתברא!

דאיתמר:

א. מבוי המוקף משלושת רוחותיו, ופתוח בצדו האחד לרשות הרבים, נקרא "מבוי סתום", וזה הוא "מבוי סתם" שלמדנו שהוא ניתר בלחי וקורה. [ראה ציור 1] ב. מבוי הפתוח משני צדיו [זה כנגד זה] לרשות הרבים נקרא "מבוי מפולש", ואינו ניתר אלא בצורת פתח בצידו האחד הפתוח לרשות הרבים ובכך נעשה המבוי כמבוי סתום. ואז עושה לחי או קורה בצדו השני הפתוח לרשות הרבים, ומותר לטלטל בו. [ראה ציור 2]

[נתבאר על פי פירוש רש"י כאן. ומיהו לקמן בעמוד ב פליגי אמוראי בהיתר מבוי מפולש, אם ניתר בצורת הפתח, או בעינן דלת].

מבוי עקום שהוא מבוי המתעקם באמצעיתו, כגון שהולך מדרום לצפון, ומתעקם ופונה לצד מערב כצורת ד', ושני ראשיו - בצד דרום ובצד מערב - פתוחים לרשות הרבים, נחלקו בו אמוראים כיצד מתירו:

רב אמר: תורתו של המבוי העקום, הוא כמבוי מפולש!

שרואים אנו את שני חלקי המבוי כמבואות ישרים הנפגשים בראשם במקום העקמימות.

והפתח שבעקמימות, נחשב כפתח המשמש את שני המבואות, כיציאה למבוי השני, ומשם אל רשות הרבים. והרי הוא כאילו פתוח שם לרשות הרבים.

ונמצא שיש כאן שני מבואות ישרים מפולשים.

ולכן ניתן להתיר את שני המבואות על ידי עשיית צורת הפתח בעקמימות המשמשת פתח לשניהם, ובכך לסתום את שני המבואות, ועושה לכל אחד מהם לחי או קורה בפתחו הפתוח לרשות הרבים.  23  [ראה ציור 1]

 23.  והא דלא מהני ליה שיתירנו כמבוי מפולש גמור בצורת הפתח מצד אחד, ולחי וקורה מצד שני - פירשו בתוספות, דבעינן שתיראה צורת הפתח לכל בני המבוי.

ושמואל אמר: תורתו של מבוי עקום - כמבוי סתום! שאין צריך בעקמומיתו כלום.

דלא מצרכינן צורת הפתח, אלא למבואות המפולשים זה כנגד זה לרשות הרבים.

ולפיכך: בני המבוי הפונה לדרום עושין לחי לפתחן, ובני המבוי הפונה למערב עושין לחי לפתחן.  24  [ראה ציור 2]

 24.  ועיין רש"י לקמן דף ח א דמשמע, שאם אין עושין שני לחיין, המבוי כולו אסור. ועיין גאון יעקב שם, שתמה על זה. ויש מפרשים: שנותנין ל"עקמומית" תורת פתח של מבוי סתום, ועושה שם בעקמומית לחי או קורה, מלבד לחי או קורה בשני פתחי המבואות שברשות הרבים. [ראה ציור 3]

ומוכיח מכאן רב נחמן כרב הונא שפירצת מבוי אף מצידו היא בארבעה טפחים:

שהרי הכא, במבוי עקום - במאי עסקינן?

אילימא דמיירי שהמקום שבו נתעקם המבוי הוא ברוחב יותר מעשר אמות.

לא יתכן לומר כן. היות:

וכי בהא לימא שמואל תורתו כסתום ולא כמפולש?!

והרי כיון שכל אחד משני המבואות הישרים פרוץ לחבירו במקום העקמומית ביותר מעשר אמות, אין אלו שני מבואות סתומים, אלא מבוי אחד ארוך הוא, שפתוח בשני צידיו לרשות הרבים, דהיינו מבוי מפולש!  25 

 25.  ולדעת היש מפרשים הכי מקשינן: וכי בהא לימא שמואל תורתו כסתום ודי בנתינת לחי בעקמומיתו [מלבד שני לחיין שבפתחיו] ?! והרי למבוי סתום לא מהני לחי כשהוא פתוח בראשו יותר מעשר, כדתנן במתניתין: והרחב מעשר ימעט !

אלא, לאו, המדובר הוא שהיה המבוי, במקום שנתעקם, ברוחב עשר אמות ולא יותר.

ומכל מקום, למרות שאין רוחב הפירצה בעקמומית יותר מעשר אמות, קאמר רב שתורתו של המבוי הזה הוא כדין מבוי מפולש.

אלמא, פירצת מבוי מצידו לרב - אוסרת אפילו בארבעה טפחים.

שהרי אין הבדל בין פירצת עשר אמות לבין פירצת ארבעה טפחים, לפי שכל פירצה שאינה יותר מעשר אמות נחשבת פתח ולא פירצה. ורק ביחס להיתר מבוי בלחי או בקורה היא נחשבת כפירצה, כדי לפסול את הכשר המבוי בלחי או בקורה.

והוכחת הגמרא היא מכך שאם פירצה של ארבעה טפחים בצידו אינה אוסרת, הרי במבוי עקום נמי, לא תהא עקמומיתו אלא כפירצה בצידו, דאינה אוסרת.

ורב חנן בר רבא דאמר בשם רב שפירצת מבוי בצידו היא רק ביותר מעשר, אמר לך: ליכא לאוכוחי מהא.

כי שאני התם, במבוי עקום, דקא בקעי בה בעקמומית רבים [עוברים שם אנשים רבים] באותה הפירצה, בשעה שעוברים מרשות הרבים שבצדו האחד של המבוי לרשות הרבים שבצדו השני של מבוי. ועל כן שיעור הפירצה הוא בפחות מעשר!

ותמהינן: מכלל, מה דאמרת: דרב חנן בר רבא מודה דהיכא דבקעי בה רבים אין שיעור פרצתו בעשר, איכא למשמע מינה דרב הונא, דפליג על רב חנן, סבר דאף על גב דלא בקעי בה רבים [ומשכחת לה בפרוצה למקום מטונף או מקולקל] שיעור פרצתו בארבעה.

והשתא תיקשי: מאי שנא מהא דאמרי רבי אמי ורבי אסי [לעיל דף ה א]: מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו - מתיר בפירצה עד עשר.

והניחא אי הוה אמינא דרב חנן ורב הונא מיירי בפירצה דבקעי בה רבים, לא הוי קשיא לן, משום דיש לומר, שרבי אמי ורבי אסי מיירי בלא בקעי בה רבים.

אבל, אי אמרת דרב הונא מיירי בדלא בקעי בה רבים, ומכל מקום פירצתו בארבעה סבירא ליה, תיקשי: מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי? ומשנינן: התם, בדרבי אמי ורבי אסי, מיירי בדאיכא לפירצה גידודי [גידוד: שפה, כלומר: לא נפרץ הכותל לגמרי עד יסודו, אלא נשארה שפה בגובה שלושה או ארבעה טפחים]. [ראה ציור 1]

וכיון שאין הפירצה הזאת נוחה לעבור בה, על כן שיעור פרצתה בעשר!

אבל הכא, בדרב הונא ורב חנן, מיירי, בדליכא לפירצה גידודי, ונוחה לעבור בה. אלא שמכל מקום לא בקעי בה רבים, שפרוצה היא למקום מטונף או מקולקל!

[סוגיית עירוב רשות הרבים]

תנו רבנן: כיצד מערבין דרך רשות הרבים כלומר: כיצד מתקנין אותו, שיהיה מותר בטלטול [לכשיעשו שם עירובי חצרות]?  26 

 26.  רשות הרבים: רחוב בעיר שאין בה חומה, ומצויין בעיר ששים ריבוא אנשים, ורחב שש עשרה אמה, והולך הרחוב משער שבצדה האחד של העיר לשער שבצדה השני של העיר, שהוא כנגד השער הראשון, רש"י.

עושה צורת הפתח מכאן בראשו האחד, ולחי וקורה [או קורה, רי"ף ורא"ש] מכאן, בראשו השני שבסוף העיר [דברי תנא קמא]. [ראה ציור 2]

חנניה אומר: פליגי בה בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: עושה דלת מכאן ודלת מכאן, בשתי קצות רשות הרבים משני צידי העיר, וכשהוא יוצא ונכנס - נועל את הדלת אחריו. [ראה ציור 3] בית הלל אומרים: דיו שיהיה עושה דלת מכאן, ולחי וקורה מכאן.

ותמהינן על תנא קמא, ועל חנניה אליבא דבית הלל:

ורשות הרבים מי מיערבא בתיקון של צורת הפתח, או בדלת אחת, כשהיא לא נעולה?!

והתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה:


דף ו - ב

מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים, זה כנגד זה, ורוצה לטלטל מבית אחד לבית השני דרך רשות הרבים.

הרי הואיל ויש משני צידי רשות הרבים שתי מחיצות של כתלי הבתים [ולפי רבי יהודה מקום שיש משני צידיו מחיצות, נהיה השטח שביניהם רשות היחיד מדאורייתא].

לפיכך, די לו בתקנה פורתא: שיהיה עושה לחי מכאן בפינת הבית מצד אחד, ולחי מכאן בפינתו השניה של הבית!

או קורה מכאן לרוחב רשות הרבים מצד האחד של הבתים, וקורה מכאן בצד השני של הבתים, ונושא ונותן מטלטל באמצע, מבית לבית.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!

ומוכח מכאן שלחכמים אין מתירין לטלטל ברשות הרבים על ידי סגירתה בלחי וקורה, והיכי אמרת דמהני?!

וכי תימא כי רק בכך, בשני לחיים או בשתי קורות הוא דלא מיערבא רשות הרבים.

הא בדלת [לפי דפוסים ישנים] מצד אחד, ולחי או קורה מצד שני כדאמרי בית הלל, כן מיערבא.

אי אפשר לתרץ כך. כי:

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, שרשות הרבים שלה מכוונת משער לשער ומפולשת, ויש בה דריסת ששים ריבוא, ורחבה שש עשרה אמה, אילמלא דלתותיה שבחומה, משני צדיה של רשות הרבים, ננעלות בלילה - חייבין עליה משום רשות הרבים.

ומכאן יש לנו לדייק:

א. אין די בדלת אחת [ואפילו ננעלת] מצד אחד.

ב. דלתות ללא נעילה אינן מועילות ברשות הרבים.

ועוד ראיה:

ואמר עולא נמי: הני אבולי, שערים, דמחוזא - שהיו מכוונין שעריה זה כנגד זה, ורשות הרבים מהלכת משער לשער - אילמלא דלתותיהן של השערים משני צדיה ננעלות בלילה - חייבין עליהן משום רשות הרבים!

ויש לדייק מכאן: הא בדלתות ללא נעילה, או בדלת אחת ואפילו ננעלת - לא סגי!

והשתא תיקשי, היכי אמרת דמהני צורת הפתח, או דלת אחת שאינה ננעלת מצד אחד, ולחי וקורה מצד שני?! [נתבאר על פי התוספות בהבנת רש"י, בשילוב פסקי רי"ד].

ומשנינן: אמר רב יהודה: אין הברייתא האומרת "כיצד מערבין דרך רשות הרבים" עוסקת ברשות הרבים עצמה.

אלא במבואות המובילים בין שתי רשויות הרבים.

והכי קאמר בברייתא:

כיצד מערבין את ה"מבואות המפולשין" לרשות הרבים - עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן.

ובאותם מבואות מפולשין נחלקו בית שמאי ובית הלל לדעת חנניה, אבל ברשות הרבים לא מיירי התנא כלל!

איתמר:

רב אמר: הילכתא כתנא קמא שאפשר להכשיר טלטול במבוי המפולש לרשות הרבים משני צידיו באמצעות צורת הפתח מכאן, ולחי או קורה מכאן! [ראה ציור 1]

ושמואל אמר: הלכה כחנניה אליבא דבית הלל, דבעינן דלת מכאן, ולחי או קורה מכאן!

איבעיא להו: לחנניה, אליבא דבית הלל שצריך דלת מצד אחד:

האם צריך לנעול את אותה הדלת כשיוצא ונכנס, כמו שמצריכים אותו בית שמאי בשתי דלתות.

או אין צריך לנעול?

ופשטינן: תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: אינו צריך לנעול.

וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול.

איכא דאמרי: רב מתנה לא קאמר מימרא משמיה דשמואל.

אלא הכי אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, ואז אמר לי שמואל: אין צריך לנעול.

ואת אותה הבעיה בעו מיניה נמי מרב ענן:

האם צריך לפי בית הלל לנעול את אותה דלת אחת.

או אין צריך לנעול?

אמר להו: תא חזי בואו וראו את הני אבולי שערים שבראשי מבואות המפולשין דנהרדעא. דטימן עד פלגייהו בעפרא, שדלתותיהן טמונין בעפר עד מחציתן, ואין יכולים להינעל.

ובכל זאת עייל ונפיק, היה נכנס ויוצא מר שמואל התם, ולא אמר להו ולא מידי שאין המבוי מתוקן היטב.

אלמא אפילו דלתות שאינן ננעלות שפיר דמי!

אמר רב כהנא: מהכא ליכא לאוכוחי דאין צריך לנעול. כי הנך שערי נהרדעא - מגופות הואי, לא פתוחות לגמרי היו ולא סגורות לגמרי. ובכי האי גוונא מועילות דלתות.

אבל פתוחות לגמרי ואין ננעלות - לא!

כי אתא רב נחמן לנהרדעא, וראה את הדלתות הטמונות בעפר, אמר: פניוה לעפרייהו [פנו העפר מן השערים]!

והוינן בה: לימא, קסבר רב נחמן צריך לנעול, ומטעם זה אמר שיפנו העפר מהדלתות, כדי שיוכלו לנעול אותן?

ודחינן: לא כדי לנעול ממש אמר רב נחמן לפנות העפר.

אלא כדי שיהיו "ראויות" לינעל. וכיון דראויות לנעול שפיר דמי, אף על פי שאין ננעלות בפועל.

ההוא מבוי עקום - האי מבוי עקום אינו כמבוי עקום דלעיל, אלא שתי עקמומיות יש למבוי, שהוא עשוי בצורת ח', ושני פתחיו פתוחים לאותה רשות הרבים - דהוה בנהרדעא.

רמו עליה חומריה דרב, הטילו על המבוי גם את חומרתו של רב, וגם את חומריה דשמואל, וכדמפרש ואזיל.

ואצרכוהו:

א. דלתות בשתי עקמומיותיו.

ב. לחי או קורה בשני פתחיו הפתוחים לרשות הרבים. [ראה ציור 1]

ומפרשינן לה:

חומריה דרב: הא דאמר רב לעיל גבי מבוי עקום, שאינו נחשב "מבוי סתום" אלא תורתו כ" מבוי מפולש", שאינו ניתר בפתח הסמוך לרשות הרבים בלחי או בקורה בלבד, אלא צריך גם תיקון של מבוי מפולש [כפי שיבואר] בעקמומיתו.

ומבוי זה שיש בו שני עקמומיות, צריך תיקון בשתי עקמומיותיו, כתורת מבוי מפולש כפול!

ומיהו, אם היו סוברים כרב בכל שיטתו, לא היו זקוקים לשים כאן דלתות, כי האמר רב גופיה: הלכה כתנא קמא, הסובר שמבוי מפולש ניתר בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

ואם כן, גם כאן היה די בצורות הפתח בשתי העקמומיות ולא היה צורך בדלתות!

אלא, שהחמירו בו גם כשמואל, דאמר הלכה כחנניה, ואליבא דבית הלל, שמבוי מפולש בעי דלת מכאן ולחי וקורה מכאן.

ואי הוה סברינן כשמואל בכל שיטתו, לא הוה בעינן לשים דלתות בעקמומיותיו. כי האמר שמואל: תורתו של מבוי עקום הוא כ" מבוי סתום", ולא בעינן ליתן בעקמומיותיו כלום, אלא רק לחיים בשני פתחיו הפתוחים לרשות הרבים.

[וליש מפרשים לעיל, ש"תורתו כסתום" היינו שלעקמומיות יש תורת סתום, נמי לא בעינן כאן דלתות בעקמומיותיו, אלא סגי ליתן שם לחי או קורה].

אלא משום הכי אצרכוהו דלתות, לפי שהחמירו בו גם כרב, דאמר: מבוי עקום תורתו כ" מבוי מפולש", וצריך ליתן בעקמומיותיו מה שצריך ליתן במבוי מפולש.

וכיון דלשמואל בעינן בסתם מבוי מפולש ליתן דלת, הכא נמי בעינן דלת.

והיינו הא דאמרינן דרמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל! שהוא מבוי מפולש כדרב ובעי דלתות כשמואל.

ותמהינן: ומי עבדינן כתרי חומרי?!

שהרי בין לרב ובין לשמואל, דיינו למבוי עקום שכזה בצורות הפתח בשתי עקמומיותיו, בלבד!

כי לרב, דאמר תורתו כמפולש, הא סבירא ליה דהיתר מבוי מפולש הוא בצורת הפתח! ולשמואל דסבר דהיתר מפולש בדלת, הא סבירא ליה דתורתו כסתום ולא בעינן [בעקמומיתו] ולא מידי.

[ולהיש מפרשים, סגי בלחי או קורה, וכל שכן דסגי בצורת הפתח].

וכל כי האי גוונא, מי עבדינן כתרי חומרי!? [תוספות]

והא תניא דלא עבדינן כהאי גוונא כתרי חומרי:

דתניא: לעולם הלכה כבית הלל בכל מקום שנחלקו עם בית שמאי. אלא:

והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה [ולקמן פרכינן עלה, דסותר סיפא לרישא].

והרוצה לעשות כדברי בית הלל - עושה!

אבל אדם העושה, במקום שיש ביניהם שתי מחלוקות הכרוכות זו בזו, גם מקולי בית שמאי, וגם מקולי בית הלל - הרי זה רשע!

ואם עושה גם מחומרי בית שמאי וגם מחומרי בית הלל במקום ששתי מחלוקות כרוכות זו בזו - עליו הכתוב אומר: הכסיל בחשך הולך!

שהרי אינו יודע להבחין על מי לסמוך אם על בית שמאי אם על בית הלל [רש"י בראש השנה דף טו א].

אלא, כך יעשה: אי נוהג כבית שמאי - יעשה כקוליהון וכחומריהון. אי נוהג כבית הלל - יעשה כקוליהון וכחומריהון!

ומפרשינן תחילה לברייתא, והדר הדרינן לעובדא דנהרדעא.

ומקשינן: הא גופא דברייתא קשיא מיניה וביה:

שהרי בתחילה אמרת: לעולם הלכה כבית הלל. ומשמע דחייבים לעשות כבית הלל.

ואילו הדר, לאחר מכן אמרת: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה?!

ומשנינן: לא קשיא.

כאן, בסיפא דאמרינן: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי, עושה - קודם שיצתה בת קול ואמרה: הלכה כבית הלל בכל מקום [וכדאיתא לקמן דף יג ב]. שאז היה רשאי כל הרוצה לעשות כדברי בית שמאי, לעשות כקוליהון וחומריהון.

כאן, ברישא דאמרינן: הלכה כבית הלל - לאחר שיצתה בת קול!  27 

 27.  נתבאר על פי פשטות הלשון, וכמבואר בתוספות ערכין ב ב ד"ה מי.

ואיבעית אימא: הא והא רישא וסיפא איירי לאחר שיצתה בת קול.


דף ז - א

וכולה ברייתא [הגרא"מ הורוויץ זצ"ל] רבי יהושע היא, דלא משגח בבת קול! דקאמר [בבא מציעא דף נט:]: לא בשמים היא, שכבר ניתנה לנו התורה מהר סיני [תוספות שם]! ואיבעית אימא: לעולם הלכה כבית הלל ואף הרוצה לעשות כדברי בית שמאי כקוליהון וחומריהון אינו עושה, שכבר יצתה בת קול שהלכה כבית הלל! אלא הכי קאמר הברייתא: כל היכא דמשכחת תרי תנאי, ותרי [או תרי] אמוראי דפליגי אהדדי [כשתמצא תנאים או אמוראים החולקים ביניהם] כעין מחלוקת שנחלקו בדברים אחרים בית שמאי ובית הלל, הרוצה לעשות כדברי זה - עושה, והרוצה לעשות כדברי זה - עושה! ובלבד דלא ליעבד כי קוליה דמר, וכי קוליה דמר, [וכדאיתא בברייתא: מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע]. ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר, [וכדאיתא בברייתא: מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר: הכסיל בחושך הולך]. אלא: או כי קוליה דמר - וכחומריה, עביד [יעשה כקולתו וחומרתו של זה] ! או כקוליה דמר - וכחומריה, עביד! [וכדאיתא בברייתא: אלא אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון].

והשתא הדרינן לאקשויי, אהא דבנהרדעא פסקו לעשות הן כחומרי רב והן כחומרי שמואל, דמכל מקום קשיא האיך עבדו כן להחמיר כשניהם?! דקא סלקא דעתין השתא, דאף שאם רוצה להחמיר או להקל כשניהם בשני מחלוקות שאינם כרוכים זה בזה כלל, ודאי עושה, והכא במבוי עקום דנהרדעא, הרי אנו מחמירין כחומרא דחד במחלוקת דמבוי עקום, וכחומרא דחד במחלוקת דמבוי מפולש, ואין מחלוקות אלו כרוכים ותלויים זה בזה כלל! מכל מקום, כיון דלענין היתר מבוי עקום, בין למר ובין למר סגי בצורת הפתח, אי אפשר להחמיר יותר משניהם [תוספות וריטב"א].

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: כוליה כרב עבדוה בנהרדעא, ולא הטילו עליו מדשמואל כלום, דהא רב סבירא ליה תורתו כמפולש, ואף דלרב גופיה, להיתר מפולש סגי בצורת הפתח דהא אמר רב הלכה כתנא קמא דהכי סבירא ליה, זה אינו, דאמר רב הונא אמר רב: הלכה כתנא קמא דסגי בצורת הפתח, ואין מורין כן למעשה, אלא כחנניה דבעי דלת!

ומקשינן: ולרב אדא בר אהבה אמר רב, דאמר: הלכה כתנא קמא - דסגי בצורת הפתח למבוי מפולש - ומורין כן, מאי איכא למימר, היכי עבדי בנהרדעא כתרי חומרי?

אמר ומשני רב שיזבי: כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי, הני מילי היכא דסתרי תרי החומרות אהדדי לגמרי, וכגון שדרה וגולגו לת!

וכי הא דתנן: עצם מת [שאין עליה בשר] גדולה כשעורה, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אבל שדרה שלימה של מת או גולגולת שלימה של מת, מטמאים אף באוהל!

השדרה והגולגולת שחסרו - כשיעור שאין יכול לחיות כך, אילו חסרו מחיים - דינם כשאר עצם שאינו מטמא באוהל!

וכמה חסרון בשדרה שאינו יכול לחיות, ולפיכך אינו מטמא באוהל? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת!

ובגולגולת כמה חסרון שלא תטמא באוהל? בית שמאי אומרים: אם ניטל מן הגולגולת כמלא מקדח [מפרש לה בבכורות] ! ובית הלל אומרים: אם ניטל מן הגולגולת, כשיעור כדי שינטל מן החי וימות בהכי, הוי חסרון [ומפרש שיעורו בבכורות]!

ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן ממילא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין טריפה, בכמה חסרון שבשדרה ובגולגולת חשיב טריפה, שהרי אם אין יכול לחיות, הוה טריפה!

והשתא משנינן: דלא אמרו שאין לעשות כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל אלא בכגון האי פלוגתא דשדרה וגולגולת, שאם יחמיר אדם כבית שמאי לחוש לטומאת אוהל בשדרה שחסרה רק חוליה אחת, ומשום שסובר שיכול החי לחיות בחסרון חוליא אחת, ומאידך יעשה כחומרת בית הלל וימנע מלאכול בהמה שחסרה לה חוליא אחת דהויא טריפה לבית הלל, בזה הוא דאמרינן דהוי כסיל ההולך בחושך! דממה נפשך: אי סברת כבית שמאי דבחסרון חוליה אחת אפשר לחיות, אף טריפה לא הוי, דהא בהא תליא! וזה הולך בחושך ועושה תרי חומרי דסתרי אהדדי.

אבל היכא דלא סתרי אהדדי, עבדינן! וכגון, גבי מבוי עקום! ואף דממה נפשך סגי בצורת הפתח בין לרב ובין לשמואל וכמו שנתבאר, מכל מקום מתרי טעמי הוא דסגי בצורת הפתח [דרב סבירא ליה א. מבוי עקום תורתו כמפולש, ב. מבוי מפולש, תיקונו בצורת הפתח]. ואם סובר אדם כרב במה דסבירא ליה דמבוי עקום תורתו כמפולש, ומאידך סובר כשמואל דמבוי מפולש בעי דלת, אין הוא סותר דברי עצמו, כיון דלא תליא הא בהא!

ותמהינן: והיכא דסתרי תרי חומרות אהדדי אטו לא עבדינן?! מתיב עלה רב משרשיא: שנה ראשונה, שניה, רביעית וחמישית של שמיטה נוהג בהם מעשר שני! ושנה שלישית וששית נוהג בהם מעשר עני! ונחלקו בית שמאי ובית הלל מתי מתחדשת השנה, ומשתנה דין מעשר האילנות: בית שמאי סוברים: באחד בשבט ראש השנה לאילנות. ובית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

מעשה ברבי עקיבא שליקט פירות מעץ אתרוג באחד בשבט שבסוף שנה שניה הנכנסת לשלישית, ונהג בו לחומרא שני עישורין [מיני מעשרות], מעשר אחד לעני נהג בו כדברי בית שמאי שכבר נתחדשה שנה שלישית שהיא שנת מעשר עני. ומעשר אחד שהוא מעשר שני נהג בו כדברי בית הלל שעדיין שנה שניה - ששנת מעשר שני

- היא! [לא שהפריש שני פעמים, אלא: הפריש מעשר שני על תנאי, וחיללו ואכל הוא עצמו את המעות בירושלים, ואת המעשר עצמו נתן לעניים; תוספות כאן, וראה "עיונים"].

והשתא תיקשי היאך עביד רבי עקיבא כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, והא מה דעביד רבי עקיבא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי, שאם חייב במעשר שני אי אפשר שיהא חייב במעשר עני? ומשנינן: רבי עקיבא גמריה איסתפיק ליה, [נסתפק כיצד קיבל] ולא ידע אי בית הלל בחד בשבט אמור, אי בחמיסר בשבט אמור, ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא, ונמצא שהחמיר רק כבית הלל, ולא עשה כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל! [וביאר הריטב"א: דדוקא הכא לא מיקרי כסיל בחושך הולך כיון "שלא היה מי שיברר לו האמת. אבל מי שעושה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין, אף על פי ששורת הדין כך יש לו לעשות, מכל מקום אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחושך, שהיה לו ללמוד ולא למד". וראה מה שכתב על זה, בחזון איש יורה דעה סימן ק"נ סק"ה].

יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: אמר רב יהודה אמר רב: מחלוקת ששנינו לעיל: כיצד מערבין מבואות המפולשים, אי בעי דלת או צורת הפתח, במפולשין לסרטיא [רחוב שעשוי למהלך בני אדם, והוא רשות הרבים] מכאן וסרטיא מכאן, משני צדי המבוי, או במפולשין לפלטיא [רחוב העשוי לשווקים, והוא רשות הרבים] מכאן ופלטיא מכאן.

אבל אם היו המבואות מפולשין ופתוחין לסרטיא [רשות הרבים] מכאן ולבקעה [כרמלית, ואסורה בטלטול מדרבנן] מכאן, או פתוחה לבקעה מכאן ובקעה מכאן סגי לכולי עלמא, אם עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן!

ותמהינן: למה לי לאשמועינן דבקעה מכאן ובקעה מכאן סגי בצורת הפתח, השתא סרטיא שהיא רשות הרבים מכאן ובקעה מכאן, אמרת: דסגי אם עושה לו צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן! בקעה שהיא כרמלית מכאן ובקעה מכאן - מיבעיא לך למימר דסגי בצורת הפתח?!

ומשנינן: הכי קאמר הברייתא: אם היה המבוי מפולש לסרטיא מכאן ובקעה מכאן, נעשה אותו מבוי כאילו היה מפולש לבקעה מכאן ובקעה מכאן וסגי ליה בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

ומסיים בה רב יוסף במימרא דלעיל, דקאמר לה משמיה דרב יהודה דאמר משמיה דרב, והוסיף משמיה דרב יהודה, שלא משמיה דרב: אם היה המבוי הפתוח מצדו האחד לרשות הרבים, כלה בלא מחיצה מפסקת לרחבה [מסתיים בקצהו השני לתוך הרחבה, שהיא חצר שאחורי הבתים מוקפת ארבע מחיצות שהיא רשות היחיד גמורה, ואין בה דיורין], וגם נפרץ הכותל מעברה השני של הרחבה לרשות הרבים - פירצה עד עשר אמות - כנגד פירצת המבוי שלצד הרחבה, הרי זה מבוי סתום ואין צריך כלום "לתקן אותה פתיחה [של המבוי] שלצד הרחבה" [רש"י], אלא אותה פתיחה של המבוי לרשות הרבים. [וכתבו התוספות: "ולא חשיב ליה כמפולש, משום דביציאתו מן המבוי יש מקום לנטות לכאן ולכאן לצדי הרחבה, ולא אתי למישרי מפולש". וכוונתם: דאי לאו האי טעמא הוי בעי תיקון במקום הפירצה לרחבה, משום ד"מיחזי כמפולש "].

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דאמרת משמיה דרב יהודה דבמבוי הכלה לרחבה אין צריך כלום, ולא פירש לך רב יהודה ממאן גמרה, דשמואל היא! כלומר: משמואל רביה גמרה!


דף ז - ב

דאי משמיה דרב אמרה רב יהודה, קשיא הך דרב אמימרא אחרינא דרב [דלקמן] בתרתי:

א. הכא קאמר רב יהודה מבוי שכלה לרחבה שנפרצה, לא אסרינן ליה משום מפולש. [ראה ציור 1]

ואילו ממימרא אחרינא דרב מוכח שאסור משום דמיחזי כמפולש.

ב. מדנקט רב יהודה מבוי הכלה "לרחבה" שאין בה דיורין, ולא נקט מבוי הכלה "לחצר" שיש בה דיורין, איכא למשמע מינה, דבמבוי הכלה לחצר הוו אסרי דיירי החצר על בני המבוי מלטלטל במבוי, אף שלא הוי כמבוי מפולש, ואפילו לא היה נפרץ כותל החצר לרשות הרבים כלל [ויתבאר ענין זה לקמן].

ואילו ממימרא אחרינא דרב, מוכח, דאי משום דיירי החצר לית לן בה, אלא רק משום דמיחזי כמבוי מפולש.

דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב:

מבוי צר [שרחבו עד עשר אמות] שנפרץ כותל המבוי שממול הפתח הפתוח לרשות הרבים במלואו [שנפרץ כל הכותל של רוחב המבוי], וכלה המבוי לחצר שמאחורי המבוי [שלא היתה פתוחה לו מתחלה]. [ראה ציור 2] ומלבד זאת, נפרצה גם מחיצת החצר עצמה שממול, המפרדת בינה לרשות הרבים שמאחוריה [פירצה שאינה רחבה יותר מעשר אמות, ושלא במילואה של מחיצה אלא נשארה המחיצה שבצדי הפירצה עומדת] כנגדו של מבוי, באופן שהעומד במבוי רואה רשות הרבים כנגדו. הרי:

חצר מותרת בטלטול, שהרי מוקפת היא מארבע מחיצותיה.

ואף שנפרצו בהן פרצות, כיון שאין הפרצות רחבות מעשר אמות, ויש להן גיפופי [שאריות כותל מצדי הפירצה] לא נתבטלה המחיצה, שהרי פרצות אלו "פתחים" הם.

אבל המבוי אסור בטלטול משום מבוי מפולש.  28 

 28.  ואף שאינו מפולש גמור, שהרי אין המבוי מגיע בסופו עד רשות הרבים, אלא הוא מגיע עד לחצר, ושם הרי יש מקום לנטות לכאן ולכאן לתוך רוחב החצר. מכל מקום, מיחזי כמבוי מפולש. לפי שהעומד במבוי רואה את רשות הרבים כנגדו, ואינו רואה שיכול לנטות לכאן ולכאן. [תוספות]. וגם בקעי בה רבים העוברים מרשות הרבים אחת לרשות הרבים שניה דרך מבוי.

והשתא מוכחינן דרב גופיה לא סבר כרב יהודה. דאי כרב יהודה תיקשי תרתי:

א. ואמאי מבוי אסור? ! ליהוי האי מבוי שכלה לחצר ונפרץ אליה, כמבוי שכלה לרחבה, דאמר רב יהודה שאינו צריך תיקון, דסבירא ליה דלא מיחזי כמפולש.

ב. ועוד תיקשי: הרי רב לא מיירי ברחבה שאין בה דיורים - כרב יהודה - אלא מיירי בנפרץ לחצר שיש בה דיורין. ומכל מקום, לא אסר רב את הטלטול במבוי משום שנפרץ לחצר שיש בה דיורין, אלא מטעם שנפרצה אף החצר לרשות הרבים ונעשה המבוי כמבוי מפולש.

והיינו דלא כרב יהודה, דאסר בנפרץ המבוי לחצר שיש בה דיורין, אף אם לא היתה נפרצת לרשות הרבים, וכדאמרן!

אמר ליה רב יוסף לאביי: אנא לא ידענא ממאן גמרה רב יהודה. אבל עובדא הוה בדורא דרעותא [כפר של רועים] דמבוי שכלה לרחבה הוה התם, ונפרצה מחיצת הרחבה כנגדו של מבוי לרשות הרבים.

ואתא דינא דהאי רחבה לקמיה דרב יהודה, ולא אצרכיה רב יהודה תיקון ולא מידי!

והשתא קושיא בתרא לא תיקשי. כי ליכא למידק: הא חצר אסורה, דהא כך הוה עובדא [גאון יעקב].

ואי קשיא משמיה דרב, כלומר: ואם קשה לומר שלמד רב יהודה להתיר, מרב, מכח קושיא קמא, דהא לרב גופיה חשיב המבוי כמפולש -

תיהוי משמיה דשמואל, יהי כדבריך, שמשמואל למד כן רב יהודה. ולא קשיא מידי [ולא תקשה אף קושיא קמא].

ועתה מבארת הגמרא דאיכא למימר שפיר שרב יהודה למד מרב להתיר במבוי שכלה לרחבה. ומכל מקום לא קשיא דרב אדרב, שאסר במבוי הכלה לחצר!

כי השתא, דאמר ליה רב ששת לרב שמואל בר אבא, ואמרי לה, שרב ששת אמר לרב יוסף בר אבא:

אסברה לך טעמו של רב וסברתו, שאסר לטלטל במבוי שכלה לחצר, שאינו מטעם דחשיב כמפולש, אלא: א. תיקנו חז"ל שלא לטלטל מבית לחצר המשותפת לכמה בתים, אלא אם כן עשו כל דיירי הבתים הפתוחים לחצר כאחד "עירובי חצרות" [שמתערבין כולם במאכל אחד מערב שבת, ומניחין אותו באחד מן הבתים].

וכן תיקנו, שלא לטלטל מן הבית שבחצר [או כלים ששבתו בבית ויצאו לחצר] למבוי המשותף לכל החצרות, אלא אם כן עשו כל דיירי החצירות הפתוחים למבוי ורגילין לעבור דרכו, "שתופי מבואות" [שמשתתפין כולם במאכל אחד, ונותנין אותו באחת החצרות].

ב. שתי חצרות שכותל מפריד ביניהן, הרי הן שתי רשויות נפרדות לכל דבר, ומערבת כל חצר עירוב חצרות לעצמה.

נפרץ הכותל שביניהן במילואו ולא נשארו גיפופי [שאריות כותל] בצדי הפירצה, הרי כיון שאין "פתח" ביניהן אלא רק "פירצה", נעשו שתי החצרות כחצר ורשות אחת לכל דבר, ומערבין ביחד עירוב אחד.

ואם היה בכותל "פתח" - רצו, מערבין כאחד, ומותרין לטלטל מחצר לחצר. רצו, מערבת כל אחת לעצמה, ואסורין לטלטל מזו לזו.

ג. היתה חצר אחת צרה, והסמוכה לה רחבה, ונפרץ הכותל המפריד ביניהן לכל רחבה של החצר הצרה, ונמצא, שהעומד בפנים החצר הצרה אינו רואה כל גיפופים, הרי פתח זה נקרא "נראה [הגיפופים] מבחוץ ושוה מבפנים". ואין זה פתח אלא פירצה בעלמא [לדעת רב, לפי מאי דאסברה רב ששת].

ד. לעומת זאת, בחצר הרחבה, שבה נראים הגיפופים מבפנים - חשובה הפירצה כ"פתח" גמור.

ולפיכך: החצר הצרה בטילה לחצר הרחבה הסמוכה לה, להחשב כחלק ממנה, ואינה מותרת בטלטול עד שתערב יחד עם דיורי החצר הרחבה, דחשבינן לה כרשות אחת עם החצר הרחבה.

אך לגבי החצר הרחבה, נחשבות שתי החצרות כרשויות נפרדות. ולכן אם עירבה הרחבה לעצמה מותר לטלטל ברחבה.

ולפיכך: מבוי זה שנפרץ במלואו לחצר, אי אפשר לטלטל מן הבית אליו - אף בלא פירצת החצר לרשות הרבים - שהרי כלפי המבוי חשבינן ליה כרשות אחת עם החצר הסמוכה, וכאילו היו דיירי החצר דרין במבוי, ואוסרין על בני המבוי להוציא לשם, עד שיערבו עם דיורי החצר.  29 

 29.  ובאמת אסור אף בלא שנפרצה החצר לרשות הרבים, ולא נקט רב "שנפרצה חצר כנגדו" אלא לאשמועינן דחצר מותרת אף דבקעי רבים דרך מחיצות החצר כשעוברין מרשות הרבים אחת לשניה, וללמדך שאינן מבטלין המחיצות.

ונמצא שיש חילוק בדברי רב:

א. כאן, שעירבו.

כלומר: היכא דעירבו בני המבוי עם בני החצר מותרים הם לטלטל, דמשום חסרון עירוב ליכא. ואין המבוי חשוב כמבוי מפולש, ואינו צריך תיקון אלא כשאר מבוי סתום.

ב. כאן, שלא עירבו.

כלומר: היכא אמר רב דמבוי אסור, היכא שלא עירבו, ומשום שהמבוי נתבטל לחצר, ואוסרין דיורי החצר - שלא עירבו עם בני המבוי - על בני המבוי מלטלטל מביתם למבוי.

והשתא מבואר, שלפי טעמו של רב ששת בדברי רב, שפיר איכא למימר דרב יהודה למד מרב שמבוי הכלה לרחבה אינו צריך תיקון.

כי לפי רב ששת, דברי רב ברחבה אדברי רב בחצר דאקשינן לעיל - נמי לא קשיא.

דהא לדידיה, רב דאחמיר במבוי שכלה לחצר, טעמו משום שדיורי החצר אוסרין על בני המבוי מלטלטל למבוי בלא לערב עמם. והא לא שייכא אלא בחצר שיש בה דיורין האוסרים. אבל אם נפרץ המבוי לרחבה, שאין בה דיורין שיאסרו מותר לטלטל במבוי.

ואם כן לא קשיא. כי:

כאן ברחבה, מיירי שעירבו בני חצר, כלומר, בני רחבה עם בני מבוי.

כי אף שלא עירבו - כמי שעירבו דמי [מאירי בשיטת רש"י]. דהא ליכא דיורין ברחבה שיצטרך לערב עמהם, ולכן מותר המבוי.

כאן בחצר, אסר רב לטלטל במבוי, באופן שלא עירבו בני החצר עם בני המבוי.


דף ח - א

והוינן בה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, שרב יהודה בדין מבוי הכלה לרחבה כשמואל אמרה. ורב - לאו משום עירוב אסר לטלטל במבוי הכלה לחצר, אלא בין שעירבו בני החצר עם בני המבוי, ובין שלא עירבו אסור לטלטל במבוי משום דהוי כמפולש.

ואדרבא, סלקא דעתין, דלרב, משום חסרון עירוב לית לן בה, ובין שעירבו, ואין לדון בה משום דמיחזי כמפולש, ובין שלא עירבו - ואפילו לא נפרץ כנגדו - פליגי רב ושמואל:

אם כן, בעירבו, דאסר רב משום מבוי מפולש והתיר רב יהודה משמיה דשמואל - במאי פליגי?

וכמו כן, בשלא עירבו דאסר שמואל [וכדסלקא דעתין לעיל, דבדווקא אמר רב יהודה מבוי הכלה "לרחבה", הא בחצר הוה אסר, משום דיורי החצר האוסרין בלא שיערבו עמהם], והתיר רב [שלא אסר אלא משום מפולש] - במאי פליגי?

ומפרשינן: בשלא עירבו - פליגי בפתח הנראה מבחוץ ושוה מבפנים.

בפתח שגיפופיו נראין מחוצה לו, ואינן נראין מבפנים, אי חשיב פתח גם כלפי פנים או לא.

לרב חשיב כפתח אף כלפי פנים, ולפיכך עדיין החצר והמבוי שתי רשויות המערבות כל אחת לעצמה ואין אוסרין דיורי החצר על בני המבוי מלטלטל למבוי.

ושמואל מחייב את בני המבוי לערב כאחד עם דיורי החצר, דלדעת שמואל הנך גיפופי כמאן דליתנייהו דמי כלפי בני המבוי, והוה רשות אחת שצריכה עירוב אחד.  30 

 30.  וביאר רש"י: דהא דלא אסרי בני החצר על בני המבוי כשאר חצר הפתוחה למבוי שצריכין שיתוף מבואות. הטעם בזה, משום דמיירי דבני החצר אין רגילים לעבור דרך מבוי ואינה צריכה להשתתף, ולפיכך אין אוסרין אלא כשנפרצו זה לזה, דכחד דמו.

בעירבו - קמיפלגי - רב דאסר לה משום דמיחזי כמפולש, ושמואל דשרי - בדרב יוסף!

דאמר רב יוסף:

לא שנו שמבוי הכלה לרחבה אין צריך תיקון, אלא כשכלה לאמצע רחבה, ויש מקום לנטות לכאן ולכאן משני צדי המבוי. דזה לא מיחזי כמבוי מפולש [שהרי רוחבה של רחבה עודף על רוחב המבוי לכל צד, ונראה שהמבוי כלה לרחבה ואינו מושך עד רשות הרבים שכנגדו, ולפיכך לא אתי למישרי מבוי מפולש]. [ראה ציור 1]

אבל אם כלה המבוי לצידי רחבה, שמצד אחד נמשך כותל המבוי עם כותל הרחבה עד רשות הרבים - אסור לטלטל במבוי, משום דמיחזי כמפולש. [ראה ציור 2]

והשתא - בדרב יוסף פליגי רב ושמואל!

רב דאסר [למאי דסלקא אדעתין מעיקרא] אפילו בכלה לאמצע חצר, סובר דלא כרב יוסף דחשיב ליה "מיחזי כמפולש" רק כשיש המשך ממש של כותל המבוי עם כותל הרחבה או החצר. דלרב, כיון שאין העומד במבוי רואה כנגדו אלא רשות הרבים, וגם בקעי בה רבים, אסור.

ושמואל דמתיר בכלה לאמצע רחבה - כרב יוסף!

אמר רבה: הא דאמרת שאם כלה המבוי לאמצע רחבה מותר, לא אמרן אלא כשנפרץ זה [החצר הסמוכה לרשות הרבים] שלא כנגד זה [שלא כנגד המבוי ממש, רק שהיתה הפירצה באותה מחיצה ש"כנגדו" של מבוי, והיינו דאמר רב: ונפרצה חצר "כנגדו"]. [ראה ציור 1]

אבל אם נפרץ זה כנגד זה ממש אסור, ואף שכלה מבוי לאמצע רחבה!  31  [ראה ציור 2]

 31.  וכתב רש"י: שאם נפרץ לצידי רחבה, אסור לטלטל במבוי, אף אם אין הפירצה שנפרצה הרחבה [או החצר] כנגד המבוי ממש. והטעם: כיון דכותל המבוי נמשך עם כותל הרחבה ומתעקם כותל הרחבה עד הפירצה לרשות הרבים, הוה לה כמבוי עקום שעקמומיותו יותר מעשר אמות דדינו כמבוי מפולש וכמבואר לעיל דף ו'.

אמר רב משרשיא: הא דאמרת שמבוי שכלה לרחבה ונפרצה הרחבה לרשות הרבים זה שלא כנגד זה מותר לטלטל בו - לא אמרן אלא ברחבה דרבים. [ראה ציור 3]

אבל ברחבה דיחיד אסור לטלטל במבוי.

כי זימנין דמימלך עלה בעל הרחבה על שעשאה למקום שאין בה דיורין, ובני לה בתים ברחבה במקום הפנוי שלצד המבוי, והוה ליה על ידי הבתים שקירותיהם נמשכים עם כותלי המבוי, כמבוי שכלה לה לצידי רחבה, ואסור לטלטל בו אפילו כשאין פרצתה לרשות הרבים מכוונת כנגד המבוי

- וכדאמרן! [ראה ציור 4]

אבל ברחבה דרבים לא חיישינן שמא ישנו הרבים את יעודה הראשון של הרחבה.

ומפרשינן: ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד?

דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה במבוי אחד שצידו אחד ים ששפתו גבוהה עשרה והוי מחיצה, וצידו אחד אשפה גבוהה עשרה דהוי מחיצה, וראשו אחד סתום כשאר מבואות, וראשו אחד פתוח לרשות הרבים [הוגה על פי רש"י], והוי האי מבוי השתא כשאר מבוי סתום שיש לו שלש מחיצות. [ראה ציור 5]

ובא מעשה לפני רבי לשואלו אם ניתר מבוי זה בלחי או קורה בראשו הפתוח לרשות הרבים, ולא אמר בה לא היתר ולא איסור.

ומפרשינן להא דרבי:

טעמא דאיסור לא אמר בה: משום דהא קיימי השתא שלש מחיצות, והוה כשאר מבוי הניתר בלחי וקורה.

ומיהו, היתר נמי לא אמר בה, משום דחיישינן שמא תינטל האשפה ותחסר מחיצה, או ויעלה הים שרטון של חול ואבנים אצל שפתו ונעשה קרקע, והולכין שם בני אדם והוי לה רשות הרבים - ר"ח.

והוינן בהא דרבי, כדי להוכיח דשאני בין רבים ליחיד:

ומי חיישינן שמא תינטל אשפה?!

והתנן: אשפה המונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים דהוי על גבה רשות היחיד - מחלון הבית שעל גבה של אשפה, זורקין לה לאשפה בשבת! דהוה זורק מרשות היחיד לרשות היחיד [דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, דהוי מקום פטור - תוספות], דשרי. [ראה ציור 1]

והשתא תיקשי לרבי, דחזינן מהך מתניתין דלא חיישינן שמא תינטל אשפה ונמצא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים?!

אלמא אמרינן כדי שלא תיקשי לרבי: שני, יש לחלק בין אשפה דרבים - כי ההיא דחלון - דלא חיישינן שמא תינטל, לאשפה דיחיד - כי ההיא דרבי, שהיתה אשפה של יחיד - דחיישינן שמא תינטל!

הכא נמי גבי רחבה, שני יש לחלק בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד - וכדאמרן!

ומיבעי לן: ורבנן שהיו בדורו של רבי - מאי הוו אמרי בההיא מבוי שצידו אחד כלה לאשפה?

אמר פשיט רב יוסף בר אבדימי: תנא בברייתא: וחכמים אוסרין.

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

איכא דאמרי הכי אמר רב יוסף בר אבדימי: תנא: וחכמים מתירין.

והכי אמר רב נחמן: אין הלכה כדברי חכמים - המתירין!

מרימר פסיק לה [היה עושה מחיצות] למבואות דסורא - שהיו כלין בצד אחד לים ובצד כנגדו לרשות הרבים - באוזלי [רשתות ומכמורות] שיהיו הם מחיצות המבוי. [ראה ציור 2] ולא רצה לסמוך על מחיצת הים, משום דאמר מרימר: חיישינן שמא יעלה הים שרט ון.

[השמועה הבאה מתבארת לפי שיטה ראשונה לעיל דף ו. בדין מבוי עקום. ובהמשך יתבאר אף לפי שיטת ה"יש מפרשים" שם].

ההוא מבוי עקום דהוה בסורא, שראשו אחד פתוח היה במערב לרשות הרבים ונתעקם המבוי [ברוחב עד עשר אמות] והיה הולך לצד דרום, ופתוח שם לרשות הרבים אחרת.

ועשו בני המבוי הפתוחים למערב לחי או קורה בפתחם הפתוח לרשות הרבים, ובני המבוי הפתוחים לדרום לא עשו בפתחם כלום כדי להתיר לטלטל בחלקם.

כרוך בודיא, גללו מחצלת, ואותיבו והעמידוה כשהיא מגוללת ביה בעקמומיתיה של מבוי. [ראה ציור 3]

אמר רב חסדא: לא מועיל מה שעשו להתיר לטלטל אפילו בחצי המבוי הפתוח למערב.

כי הא - לא כרב ולא כשמואל דאיפליגו לעיל דף ו א בהיתירו של מבוי עקום.

ומפרשינן להא דרב חסדא:

כי לרב, דאמר תורתו של מבוי עקום הוא כאילו היה מפולש, וצריך ליתן בעקמומיתו מה שנותנין במבוי מפולש - צורת הפתח בעי! כדין מבוי מפולש [לעיל דף ו:], ולא מועילה לו העמדת מחצלת גלולה בעקמומיותו!

ולשמואל נמי, דאמר תורתו של מבוי עקום הוא כמבוי סתום, ואין צריך צורת הפתח בעקמומיתו, מכל מקום, הרי אין ניתר המבוי בלחי אחד [ואפילו לא אותו החלק שבין העקמומית והפתח שבו הלחי] עד שיתן לחי שני בפתח השני או בעקמומית המבוי.  32 

 32.  כן משמע מרש"י, ובגאון יעקב תמה על זה.

ובמבוי זה, ששמו בעקמומיתו מחצלת ולא לחי - לא מהני.

כי הני מילי דמהני בו לחי, כשהניחו בו לחי מעליא הוא דמהני.

אבל האי מחצלת גלולה - אף כלחי אינה נידונת. דכיון דנשיב ביה זיקא [שהרוח נושבת בה] ושדי ליה [ומפלת אותה] - לא כלום הוא.  33 

 33.  ולשיטת היש מפרשים שבעקמומית המבוי אפילו למאן דאמר תורתו כסתום יש ליתן בו לחי, ולא סגי בשני לחיים בשני פתחיו, שמועה זו פשוטה יותר. ומיירי שעשו שני לחיין בשני הפתחים [כדי להתיר כל המבוי], ונתנו עוד מחצלת בעקמומית בתורת לחי שלישי. והשתא פשיטא שכל חלקי המבוי אינם ניתרים בטלטול, כיון שלמחצלת אין תורת לחי.

ומכל מקום, אי נעיץ ביה סיכתא וחבריה [אם נועץ יתד [ר"ח] במחצלת ומחברה לכותל המבוי], הרי חבריה, ותו לא שדי ליה זיקא, ושפיר מהני.

גופא: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב:

מבוי שנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו - חצר מותרת ומבוי אסור.

ומפרשינן לה לעיל במסקנא, שטעם איסור המבוי מפני שלא עירבו בני המבוי עם בני החצר. שהמבוי חשוב כרשות אחת עם החצר כיון שנפרץ הכותל שביניהם, וגיפופי המחיצה הוו לגבי מבוי "נראה מבחוץ ושוה מבפנים", ועל כן אסורה היא.

ואילו החצר שגיפופי המחיצה נראין בה מבפנים, מותרת, ומערבת לעצמה.

ומקשינן עלה:

אמר ליה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי: רבי! מאי קא משמע לן רב?

וכי לא משנתנו היא זו?!

דתנן: חצר קטנה, צרה, שנפרצה במלואה לחצר גדולה, רחבה, הסמוכה לה - חצר גדולה מותרת בטלטול לכשתערב עירובי חצירות לעצמה. וקטנה אסורה עד שתערב יחד עם הגדולה.

וטעמא: מפני שהיא כפתחה של גדולה.

וכדאמרן, דהקטנה מפני שגיפופיה "נראה מבחוץ ושוה מבפנים" לא חשיב "פתח" לגבה, וצריכה לערב עם הגדולה, דבטלה לגבה.

ואילו הגדולה, דאית לה גיפופי, הנראין אף מבפנים, חשיבא הפירצה כ"פתח" לגבה. ולפיכך, אינה צריכה לערב עם הקטנה, דרשות בפני עצמה היא! והשתא תיקשי, מאי קא משמע לן רב במבוי שנפרץ לחצר?!

אמר ליה רב ביבי בר אביי לרבה בר עולא: רב אתי לאשמועינן עיקר חידושו בחצר, שהיא מותרת בטלטול, דליכא למילף לה ממתניתין.

כי אי מהתם - במתניתין דחצר קטנה - הוה אמינא: הני מילי היכא דלא קא דרסי בה רבים ולא מבטלי שם מחיצות דידה.

אבל היכא דקא דרסי בה רבים, דהיינו במימרא דרב, דמיירי בחצר שנפרצה אף היא לרשות הרבים, ועוברים רבים מרשות הרבים לרשות הרבים דרך החצר והמבוי, אימא דבטלו שתי המחיצות משום דריסת הרבים למבוי, ואפילו חצר נמי אסורה בטלטול כיון דלית לה מחיצות.

קא משמע לן רב דחצר מותרת לטלטל בה!

ומקשינן: והא דאמרת דאתי לאשמועינן שאין דריסת הרבים מבטלת שם מחיצה, נמי תנינא, ומאי קא משמע לן רב?!

דתניא: חצר מוקפת מחיצות שיש בה שני פתחים, שהרבים נכנסין לה בזו, בפתח האחד, ויוצאין לה בזו, בפתח השני -

הוי רשות הרבים לענין ספק טומאה, דקיימא לן דברשות הרבים ספיקו טהור [וברשות היחיד ספיקו טמא];

והוי רשות היחיד לענין שבת.

אלמא, לא אמרינן דלא ליהוי רשות היחיד לשבת, מטעם דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ותיקשי: מאי קא משמע לן רב?! ומשנינן: אי מהתם בברייתא, הוה אמינא, הני מילי - דלא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא - היכא ששני הפתחים הוויין זה שלא כנגד זה,


דף ח - ב

אבל במימרא דרב, דמיירי כשהיו הפתחים זה כנגד זה [וכדקאמר: ונפרצה חצר "כנגדו" של מבוי], אימא לא הוי מחיצה, דאמרינן בכי האי גוונא: אתו רבים ומבטלי מחיצתא.

קא משמע לן רב דאפילו בכי האי גוונא הוי מחיצה.

ומקשינן אהך תירוצא: ולרבה, דאמר לעיל בעמוד א, דהא דאמרינן במבוי שכלה לרחבה ונפרצה אף הרחבה לרשות הרבים דלא חשיב מבוי מפולש, הני מילי כשלא היו הפירצה ופתח המבוי מכוונין זה כנגד זה, אבל אם היו מכוונין זה כנגד זה אסור משום מבוי מפולש!

על כרחנו, הא דרב - דאמר: מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור, עד שיערבו עם בני החצר. הא עירבו עמם מותר לטלטל במבוי, דלא חשבינן ליה כמפולש - במאי מוקי לה רבה?

בהכרח, בנפרצה זה שלא כנגד זה.

דאם לא כן, היה אסור אף בעירבו, משום דהוי כמפולש [והא דאמר רב: ונפרצה חצר "כנגדו", היינו בכותל שכנגדו של מבוי, ולא שהיתה הפירצה עצמה "כנגדו" של פתח המבוי - רש"י לעיל ח א ד"ה אבל, ועיין רש"י כאן].

והשתא תיקשי, דכיון דרב גופיה - לרבה - נמי מיירי בזה שלא כנגד זה, תרתי - ברייתא ד"חצר שהרבים נכנסין לה", ומימרא דרב - למה לי לחדש דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, בפתחים שאינן מכוונין זה כנגד זה?!

ומשנינן שינוייא אחרינא:

אי מהתם - מברייתא ד"חצר שהרבים נכנסין לה" דשמעינן מינה דלא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא - הוה אמינא: הני מילי דלא מבטלי מחיצה - מדאורייתא!

וללמד: שרשות היחיד גמורה היא, ולזרוק מרשות הרבים לתוכה הוי הוצאה, וחייב עליה.

אבל לטלטל בתוכה אימא לא שרי, דמדרבנן לאו רשות היחיד היא, דאתו רבים ומבטלי מחיצתא!

ולפיכך קא משמע לן רב: דאף מדרבנן לא בטלו המחיצות, והחצר מותרת לטלטל בה!

איתמר:

מבוי גדול עקום כמין ד', הפתוח משני ראשיו לרשות הרבים, והוא עשוי כנדל [שרץ שיש לו רגלים הרבה], שפתוחין לו מבואות קטנים הפתוחים בראשיהם השני לרשות הרבים ההולכת בצדי המבוי הגדול, [והמבואות פתוחים משני צדי המבוי הארוך זה שלא כנגד זה - תוספות], אם בא להתירו: [ראה ציור 1]

אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, באחד משני ראשיו הפתוחים לרשות הרבים [ולחי או קורה בצדו השני הפתוח לרשות הרבים], והנך כולהו מבואות קטנים מישתרו [מותרים בטלטול] בלחי וקורה בפתח שבראשיהם שלצד רשות הרבים, ובמקום פתיחתם למבוי הגדול אין עושה להם כלום.

אמר ליה רבא לאביי: ממה נפשך!

אי אמרת שהמבואות הקטנים ניתרים בלחי וקורה ואין צריך ליתן בראשיהם הפתוחים למבוי הגדול ולא מידי, על כרחך כמאן סבירא לך, כשמואל, דאמר לעיל: מבוי עקום תורתו של מבוי זה כסתום, ומתירו בלחי מכאן ולחי מכאן.

ולפיכך: הני מבואות קטנים שעקומים הם [שהרי פתוחים בעצמם לרשות הרבים, ופתוחים הם למבוי הגדול שאף הוא פתוח לרשות הרבים, והיינו מבוי עקום] מותרים בלחי בפתחיהם, ולחי נוסף בפתחו של המבוי הגדול לרשות הרבים, ואין צריך ליתן בעקמומיתם - במקום שהם פתוחים למבוי הגדול - כלום!

[ולא כרב, דסבירא ליה לעיל: דבמבוי עקום צריך ליתן בעקמומיתו צורת הפתח, דסבירא ליה שנותנין לעקמומית תורת מבוי מפולש].

וכיון שכן, למה ליה למבוי הגדול - שאף הוא אינו אלא מבוי עקום - צורת הפתח באחד מראשיו?!

והרי כסתום הוא לשמואל, וסגי בלחי מכאן ולחי מכאן אף למבוי הגדול.

ועוד תיקשי, הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא שהוא מקומו של שמואל, ומכל מקום חשו לה לדרב דפליג אשמואל, ואמר: מבוי עקום תורתו כמפולש, וצריך להתירו בעקמומיתו כדרך שמתירין מבוי מפולש [וכדאמרינן לעיל ו ב].

וכל שכן דבעלמא, שאינו מקומו של שמואל, צריך למיחש לדרב [ריטב"א]. ואמאי לא אצרכת בעקמומיתם של המבואות הקטנים - ולא מידי?!

אלא, אמר רבא: עושה צורת הפתח לכולהו מבואות קטנים להאי גיסא בראשיהן הפתוחים למבוי הגדול, וכרב דאמר: תורתו של עקמומית המבוי כמפולש. ואידך גיסא דמבואות הקטנים מישתרו בלחי וקורה. [ראה ציור 1]

ובכך הותרו המבואות הקטנים.  34 

 34.  ואם בא להתיר גם המבוי הגדול עושה לו צורת הפתח בעקמומיתו, ושתי לחיין בשתי ראשיו הפתוחין לרשות הרבים].

[שמועה זו דמבוי העשוי כנדל, נתבארה על פי ריטב"א ומהרש"ל בדעת רש"י].

אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא בר מניומי משמיה דרב כהנא בר מלכיו משמיה דרב כהנא רבה.

ואמרי לה: רב כהנא בר מלכיו היינו הוא עצמו רב כהנא רבה [ב"ח]:

מבוי שכותלו שמצידו האחד ארוך, וצידו אחד קצר. אם עודף הארוך על הקצר פחות מארבע אמות, מניח את הקורה באלכסון מראשו של כותל הארוך לראשו של קצר, ומטלטל עד הקורה בכל מקום שהיא. [ראה ציור 2]

אבל אם היה הארוך עודף על הקצר ארבע אמות או יותר, אינו מניח את הקורה אלא כנגד ראש הכותל הקצר, ומניחה כשהיא מאונכת לכותל הארוך.  35  [ראה ציור 3]

 35.  דכיון דעודף עליו ארבע אמות, הרי הוא כמבוי בפני עצמו, דהא שיעור משך מבוי ארבע אמות, ולפיכך צריך מחיצות כנגדו, ר"ח.

רבא אמר: אחד זה שעודף ארבע אמות, ואחד זה שעודף פחות מארבע אמות, אינו מניח את הקורה, אלא כנגד ראש הכותל הקצר.

[ואם הניח באלכסון לא מהניא קורה זו כלל, ואסור לטלטל אף כנגד הקצר, ביאור הלכה סימן שס"ג כהפרי מגדים, ודלא כהמחצית השקל].

והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו:

אימא טעמא דידי דלא מהני קורה באלכסון, דאנא סבירא לי: קורה טעמא מאי תקון רבנן דמהני להתיר את המבוי בטלטול? - משום היכר [שלא יבואו להחליף בין מבוי לרשות הרבים]!

וקורה העומדת באלכסון לא הוי היכר, שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין במבוי שלא כנגד הכותל הקצר, יבוא לטעות ולומר: מותר להשתמש ברשות הרבים!

לפי שאותו עודף שאין מחיצה מהצד השני כנגדו, אינו נראה להם כחלק מן המבוי.  36 

 36.  וכתב בביאור הלכה: משמע ברמב"ם דאין שיעור לעודף, ואפילו עודף מעט נמי אסור. ומיהו הני מילי אם נראה לעין שצידו אחד ארוך יותר, אבל באם אין נראה בהדיא לעין, רק על ידי מדידה אנו יודעין שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה, דבזה לא שייך הטעם שיבואו לטעות ולהשתמש ברשות הרבים.

ואימא טעמא דידהו דמהני קורה באלכסון: דאינהו סבירא להו, קורה משום מאי תקון חז"ל דמהני, משום מחיצה, שרואין חודה של קורה כאילו יורד וסותם. ובאלכסון נמי הוי מחיצה.

אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דמבוי שצידו אחד ארוך, דכהני [של כהנים] היא, אימא בה אנא דכהן אנא, נמי מילתא:

הא דאמרת, שאם היה הכותל הארוך עודף על הכותל הקצר עד ארבע אמות מניח את הקורה באלכסון - לא אמרן אלא שאין באורך אלכסונו של מבוי מראש הכותל הקצר עד ראש הכותל הארוך, בקו אלכסון, יותר מעשר אמות!

[ומבאר רש"י כי המדובר הוא במבוי צר, שרוחבו ביחד עם עודף ארבע האמות של הכותל הארוך נותנים אלכסון של פחות מעשר אמות].

אבל אם יש באלכסונו יותר מעשר אמות, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. שהרי כל תחת הקורה הוי פתח, ואי אפשר לפתח שיהא יותר מעשר אמות.  37 

 37.  וכדתנן בריש פירקין: והרחב מעשר אמות, ימעט. וכתב הריטב"א: לאו דוקא הא דאמרינן ש"אינו מניח אלא כנגד הקצר", אלא, מניח את הקורה באופן שלא יהא הפתח רחב יותר מעשר אמות. ובגאון יעקב כתב: דלא משמע הכי בגמרא.

איבעיא להו: מהו להשתמש [לטלטל] בכל מבואות דעלמא תחת הקורה?

רב, ורבי חייא, ורבי יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. [ראה ציור 1]

שמואל, ורבי שמעון בר רבי, ורבי שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

והוינן בה: לימא בהא קמיפלגי: דמר, הנך אמוראי דסברי מותר להשתמש תחת הקורה, סבר כי קורה משום היכר הוא דמהני, ולפיכך מותר להשתמש אף תחת הקורה.

ומר, הנך אמוראי דסברי אסור להשתמש תחת הקורה, סבר כי קורה משום מחיצה, וחודה הפנימי של מחיצה הוא זה שיורד וסותם, ונמצא שתחת הקורה ליכא מחיצה, ולפיכך אסור להשתמש תחתיה.

ודחינן: לא בהכי פליגי.

אלא דכולי עלמא סברי כי קורה משום היכר.

והכא בהא קמיפלגי:

דמר סבר, היכירא של קורה מלגיו

דבעינן הכירא לאלו שבפנים המבוי, וההיכר הוא צדה הפנימי של עובי הקורה, ולפיכך אסור להשתמש תחת הקורה עצמה, העומדת מן ההיכר ולחוץ.

ומר דמתיר להשתמש תחת הקורה, סבר: היכירא מלבר.

לבני רשות הרבים שמחוץ למבוי היא, וההיכר הוא צד עוביה החיצון של קורה, ולפיכך מותר להשתמש אף תחת הקורה.

ואיבעית אימא, דכולי עלמא קורה משום מחיצה.

והכא בהא קמיפלגי: דמר סבר: חודו הפנימי של קורה יורד וסותם, ותחת הקורה מחוץ למחיצה הוא, ואסור להשתמש תחתיה.

ומר סבר: חודו החיצון של קורה יורד וסותם, ותחת הקורה מבפנים למחיצה הוא, ומותר להשתמש תחתיה.

אמר רב חסדא: הכל שנחלקו אם מותר להשתמש תחת הקורה, מודים בבין לחיים [אם התיר מבואות דעלמא בלחיים], כלומר: בצדו של לחי, שאסור להשתמש ולטלטל שם, אלא מחודו אולי צ"ל הפנימי של לחי ולפנים.

וטעמא: משום דלחי שיעורו אפילו במשהו, ואם נתיר לטלטל בין הלחיים יבוא לטלטל מחוצה להם - תוספות.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא:

נעץ שתי יתידות שוכבות בשני כותלי המבוי בעובי הכותל שמבחוץ למבוי, והניח קורה על גביהן של יתידות מחוץ למבוי, וסמך חודה הפנימי של קורה לשפת המבוי

- מהו להתיר המבוי בקורה זו? [ראה ציור 1]

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא:

לדברי המתיר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה - ומשום דסבר, חודו החיצון של קורה יורד וסותם - אסור להשתמש במבוי שהניח קורתו על גבי יתידות. שכיון שחודו החיצון של קורה יורד וסותם, נמצא שאין סתימת המחיצה דבוקה לכתלים של מבוי, שהרי אויר כרחבה של קורה יש ביניהם.  38 

 38.  ואף לבוד ליכא למימר, כיון דלאו מחיצה ממש היא, אלא "רואין" כאילו יורד וסותם - רש"י וריטב"א. ולמעלה בקורה עצמה נמי ליכא למימר לבוד, דאם כן הרי אתה רואה עובי הקורה כאילו אינו, נמצא שאין לנו קורה רחבה טפח - ריטב"א.

ולדברי האוסר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה - ומשום דסבר חודו הפנימי של קורה יורד וסותם - מותר להשתמש במבוי שהניח קורתו על גבי יתידות, שהרי חודו הפנימי של קורה סמוך לכתלים וסתימתו דבוקה לכתלים, ומהני!

רבא אמר: לדברי האוסר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה, ומשום דקסבר חודו הפנימי יורד וסותם, נמי אסור להשתמש במבוי שנעץ קורתו על גבי יתידות. משום דלא מהני קורה חוץ למבוי, אלא בעינן קורה על גבי מבוי, והכא ליכא קורה על גבי מבוי!


דף ט - א

איתיביה רב אדא בר מתנה לרבא: היתה  קורתו של מבוי משוכה מכתלי המבוי כלפי חוץ, וכגון שנעץ בראש כתלי המבוי שתי יתידות שוכבות כלפי חוץ, והניח הקורה עליהן. [ראה ציור 2] או שהיתה הקורה תלויה על אויר המבוי בין שני הכתלים, ובגובה שוה להם. וכגון שנעץ קנה באמצע פתח המבוי, ונתן עליו את הקורה, ואינה מונחת על כתלי המבוי: [ראה ציור 3] אם היתה הקורה "המשוכה" רחוקה מן המבוי, או שהיו קצות הקורה "התלויה" רחוקים מכתלי המבוי פחות משלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. דאמרינן לבוד, וכאילו נוסף על הקורה לאורכה ולרוחבה עד כתלי המבוי, וכשירה.

אבל, אם היתה הקורה המשוכה או התלויה רחוקה מכתלי המבוי שלשה טפחים או יותר, שאיננה לבוד לכתלי המבוי - צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל [הסובר דאמרינן לבוד עד ארבעה טפחים], אומר:

פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת. ורק אם היתה רחוקה ארבעה טפחים צריך להביא קורה אחרת.

והוינן בה: מאי לאו, "משוכה" האמורה בברייתא, היינו שמשוכה מבחוץ למבוי, וכדפרשינן. ו"תלויה" האמורה בברייתא, היינו שעומדת מבפנים למבוי אלא שקצרה היא, ואינה מגעת לכתלי המבוי, וכדפרשינן.

והשתא תיקשי, דהא חזינן דמכשרינן "משוכה", דהיינו נעץ קורה על שתי יתידות, ואפילו אם אין חודה הפנימי סמוך למבוי. והיינו דלא כרב חסדא, דאמר לדברי המתיר, אסור. ודלא כרבא דאמר דלכולי עלמא, אסור!?  39 

 39.  תוספות ישנים, אבל הר"ן כתב, דלרב חסדא לא פריך.

ומשנינן: לא. אין משמעות "משוכה" כדפרשינן, שעומדת הקורה מחוץ למבוי.

אלא, אידי, בין ה"משוכה", ואידי, בין ה"תלויה", מדובר שהקורה היא מבפנים למבוי, אך אינה עומדת על שני כתלי המבוי, או צמודה אל שניהם, אלא תלויה היא.

והחילוק ביניהם הוא:

"משוכה" - עומדת על כותל המבוי או צמודה אליו רק מרוח אחת. [ראה ציור 1]

ו"תלויה" - תלויה באויר המבוי, ואינה נחה על הכתלים או צמודה אליהם משתי רוחות. [ראה ציור 2]

והוצרך התנא לנקוט שני אופני "תלויה", כדי לאשמועינן שאף הקורה התלויה לגמרי משתי רוחותיה, אם אינה רחוקה שלשה טפחים - אמרינן בה "לבוד".

כי מהו דתימא שרק מרוח אחת אמרינן לבוד, אבל משתי רוחות לא אמרינן לבוד - קא משמע לן התנא בברייתא דאמרינן לבוד אפילו משתי רוחות.  40 

 40.  דברי רב אשי דלהלן יתבארו לפי משמעות רש"י [וכמו שכתב בקהלות יעקב], רשב"א, ריטב"א, תורת חיים וגאון יעקב, ולא כציור שבדפוסים שלנו ובמהרש"ל שיתבאר ב"עיונים", וראה כל ענין זה בהרחבה שם.

רב אשי אמר: אין לתרץ כדבריך שאף "משוכה" תלויה היא, אלא ש"משוכה" נקראת רק מרוח אחת. כי מה לי תלויה מרוח אחת מה לי תלויה משתי רוחות, ולא צריך תנא דברייתא לאשמועינן תרווייהו.

אלא הכי יש לתרץ: הא דאמר בברייתא "משוכה" ו"תלויה" לא בשתי קורות שונות המדובר.

אלא, בקורה אחת, הנמצאת מעל המבוי, בראשו, והיא קצרה, שאינה מגיעה לכתלי המבוי, והיא גם מוגבהת ממנו. דהיינו:

א. היא משוכה במרחק משני כתלי המבוי. [ראה ציור 1] ב. והיא, אותה קורה עצמה, גם תלויה בגובה, שגובהה הוא יותר מגובה כתלי המבוי. והיכי דמי: כגון שנעץ שתי יתדות עקומות [עשויות כמין ד] על שני כותלי מבוי, [והיתדות עצמן אינן ראויות לשמש כהכשר קורה, לפי שאין בהן רוחב טפח], ופניהן של היתדות זו כנגד זו, שניתנו שם כדי לתמוך בקורה קצרה שתינתן על גביהן, וביניהן.

וכגון: שאין בגובהן [בחלק המאונך] של היתידות שלשה טפחים, וכמו כן אין בעקמומיתן [בחלק המאוזן] של היתדות שלשה טפחים.  41  [ראה ציור 2] ולכן אפילו שבמציאות אינה מונחת על כתלי המבוי בכל זאת חשיבא האי קורה כמונחת על כתלי המבוי, ועל המבוי עצמו. כי:

 41.  ונחלקו הראשונים אם יש באלכסונן של היתידות שלשה טפחים.

א. כיון שמראש הקורה הנתונה בראשי היתדות ועד כנגד כתלי המבוי אין מרחק של שלשה טפחים, הוי לבוד.

ולכן, נחשב הדבר כאילו נתארכה הקורה [כאורך היתדות] עד שהיא מגיעה אל למעלה מהכתלים. ב. כיון שהיא גבוהה פחות משלשה טפחים אמרינן "חבוט רמי" [השפל והנח] את הקורה כאילו היא מונחת על כתלי המבוי. וחידושה של הברייתא הוא: מהו דתימא כי רק אחד מהשניים אמרינן: או לבוד אמרינן, או חבוט אמרינן.

אבל לבוד וחבוט כהדדי לא אמרינן.

קא משמע לן דאמרינן לתרוייהו כהדדי.

ועתה חוזרת הגמרא לענין שעסקה בו, האם מותר להשתמש תחת הקורה ובין הלחיים.

תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: המקום הנמצא בין הלחיים של המבוי, וכן המקום הנמצא תחת הקורה של המבוי - נידון כרשות בפני עצמה. ודינו ככרמלית [שמדרבנן אסור לטלטל בה כרשות הרבים, וכמה גווני כרמלית איכא], ולפיכך אסור לטלטל שם.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי: פוק תני לברא [צא ושנה ברייתא דידך בחוץ].

כלומר: ברייתא זו לא נשנית מעולם בבית המדרש. אלא הדין הוא שמותר לטלטל שם!

אמר אביי: מסתברא מילתיה דרבי יוחנן, כלומר: שרבי יוחנן עצמו לא התיר לטלטל, אלא רק תחת הקורה. משום דאמרינן ביחס למקום הזה: חודה החיצון של הקורה יורד וסותם את המבוי עד למקום שתחת הקורה, ומתיר גם אותו בטלטול.

אבל המקום הנמצא בין הלחיים - מודה בו רבי יוחנן לדברי רבי זכאי שאסור לטלטל שם.

ורבא אמר: בין לחיים - נמי מותר לטלטל בו לרבי יוחנן!  42 

 42.  וכתב הריטב"א לקמן דף י': שאין מותר לטלטל כנגד הלחי אלא אם כן כותל המבוי השני משוך כנגדו, אבל אם הלחי נמצא מחוץ למבוי, אסור. וראה ב"עיונים" שם.

אמר רבא: מנא אמינא לה שזו היא שיטתו של רבי יוחנן? דכי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:

מקום העומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [כשיעור מקום חשוב], הרי בהיותו סמוך לשתי רשויות הוא "בטל לכאן ולכאן", לכל אחת מהרשויות הסמוכה לו, ולכן: [ראה ציור 1]

א. אינו נעשה כרמלית, לפי שאין לו שיעור של מקום חשוב כדי לקבוע לו רשות בפני עצמו.

ב. אין הוא יכול להצטרף לאחת מהרשויות הסמוכות לו ולהחשב כחלק ממנה, כיון שאין הוא מהמין של אותה רשות, לפי שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

וכמו כן, כיון שהוא סמוך לשתי רשויות, והוא עצמו אינו כמו אחת מהן, הרי סמיכותו לרשות האחת שוללת ממנו את האפשרות להצטרף לרשות השניה, כי עד שיצטרף לרשות האחת יש לצרפו לרשות האחרת!

ג. נוהג באותו מקום דין "מקום פטור", ומותר להוציא אליו מכל רשות שמצידיו, כיון שעקב חוסר חשיבותו הרי הוא נחשב כמי ש"בטל" לכאן ולכאן.

וכיון שהוא "בטל" לכל רשות שבצידו - מותר בין לבני רשות הרבים ובין לבני רשות היחיד, לכתף עליו. שמותר להם להניח עליו משאות שעקרו מהרשות שלהם, כדי לחזור ולעקרם משם ולהניחם על כתיפיהם ולשאת אותם. כי בהנחת החפץ במקום הזה ובעקירתו מהמקום הזה, שבטל לכאן ולכאן, אין איסור משום הוצאה מרשות לרשות!

ובלבד שלא יחליפו בני רשות הרבים ובני רשות היחיד את משאותיהם אחר שהונחו שם, זה עם זה.

ואיסור ההחלפה הוא רק כדי שלא יאמרו אנשים שמותר להוציא מרשות לרשות, וקא אתו למישרי הוצאה בשבת.  43 

 43.  לשון "שלא יחליפו" נתבאר על פי הר"ח לקמן דף עז. שכתב: ובלבד שלא יחליפו "זה מזה ". אבל מרש"י שם משמע, ש"יחליפו", פירושו: לעקור מרשות היחיד ולהניח במקום פטור, ולעוקרו שוב ולהניחו ברשות הרבים. וביאר שם רש"י: שאין בזה איסור דאורייתא, כיון שאינו עוקר מרשות אחת, ומניח ברשות שניה.

וכיון שכן, לומד רבא למקום שבין לחיים, שאף שמקום זה אינו ניתר על ידי הלחי, מכל מקום, כיון שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, יש לו דין כמו מקום פטור, ומותר לטלטל שם!  44 

 44.  ועיין רשב"א, ריטב"א ומאירי שדנו בדעת רש"י, האם מותר להכניס לבין הלחיים אף מרשות הרבים, כמו למקום פטור רגיל, על אף שלכאורה כאן מוקף המקום שבין הלחיים בשלש מחיצות!

ואביי אמר לך: אין לך ראיה מדברי רבי יוחנן אלו.

כי לא דמי המקום שבין הלחיים למקום פטור.

שהרי התם, במקום פטור, מיירי בגבוה המקום שלשה טפחים מהקרקע, שהוא ניכר.

אבל בין לחיים, שהוא על הקרקע עצמה, ואינו ניכר כמקום נבדל מהמבוי עצמו, הרי אם נתיר לטלטל בו, יבואו לטעות ולהחליף, להוציא לרשות הרבים.

אמר אביי: מנא אמינא לה שלרבי יוחנן אסור לטלטל בין הלחיים?

דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם היו פצימין [עמודים בצד] של פתח המבוי רחבים, ונמשכים מעט לתוך אורך המבוי, והן הן הלחיים של המבוי, הרי אם רוצה לטלטל תוך הפתח בשטח שבין הלחיים - צריך לחי אחר להתירו למקום שבתוך הפתח. [ראה ציור 1]

ומוכח כי לרב אסור להשתמש בבין הלחיים.

וכיון דהלכתא היא, ולא מצינו שרבי יוחנן פליג עליה, לית לן לאוקמי פלוגתא בינייהו בכדי. [ריטב"א]

וכי תימא, התם שאני, דמיירי דאית ביה במקום שבין הפצימין  45  רוחב ארבעה טפחים [שהיו הפצימים רחבים ארבעה טפחים, כשהם עומדים לארכו של מבוי], על ארבעה טפחים, ברוחב הפתח, וכל מקום שיש בו ארבעה על ארבעה רשות בפני עצמה, וכרמלית היא, ואסורה בטלטול מדרבנן. [ראה ציור 2] לא יתכן להעמיד כך. היות:

 45.  רש"י גורס דאית בהו בפצימין רוחב של ארבעה טפחים.

והאמר רב חנין בר רבא אמר רב: המקום שהוא "תוך הפתח", הרי אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה - צריך לחי אחר להתירו!

ורבא אמר לך: מההיא דרב - אין הוכחה נגד מה שהתרתי לטלטל בתוך הפתח בין הלחיים בתורת מקום פטור.

כי התם, בדברי רב שאסר לטלטל בתוך הפתח, המדובר הוא דפתוח פתח המבוי לכרמלית, שאז מצטרף "תוך הפתח" אל הכרמלית שמחוצה לו, ונידון כל השטח המצורף ככרמלית. ומתבטל בכך מהשטח שבין הלחיים שם "מקום פטור".

ותמהינן עלה: אבל אם יהיה הפתח לרשות הרבים, מאי, האם שרי אז לטלטל בו מדין מקום פטור?!

יציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא! [משל הוא: האזרח יושב בארץ, והגר בשמי השמים]?! כלומר, היתכן שמבוי הפתוח רק לכרמלית דרבנן יהיה תוך הפתח אסור בטלטול, ואילו כשהוא פתוח לרשות הרבים דאורייתא, יהיה מותר לטלטל בו?!

ומפרשינן לה: אין. אכן ודאי גרע המקום בפתח הפתוח לכרמלית מפתח הפתוח לרשות הרבים! כי כל דינו של מקום זה כדין "מקום פטור" הוא רק משום היותו חלוק מהרשויות הסמוכות לו, ומחמת שאין לו חשיבות של מקום בפני עצמו.

שהרי אילו היה לאותו מקום חשיבות של מקום עצמי בשיעור ארבעה על ארבעה, הוא בודאי היה נידון ככרמלית.

ורק משום שאין בו ארבעה - כדי חשיבות מקום - הוא נחשב למקום פטור, ובטל לכאן ולכאן.

אבל כשהמקום הזה סמוך לכרמלית, הרי מצטרף המקום שבין הלחיים לכרמלית הסמוכה לו, כי מצא מין [שבתוך הפתח] את מינו [שמחוצה לו] וכאילו הוא "ניעור משנתו"!

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: וכי את לא תסברא [אינך מודה] דלרבי יוחנן בין לחיים אסור?!

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מבוי שרצפו בלחיין [שהעמיד כמה לחיים רצופים] מראש המבוי לתוכו, במשך שתים ושלוש אמות, ויש פחות פחות מארבעה טפחים [ויותר משלשה טפחים] בין כל לחי

- באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. [ראה ציור 1]

דפליגי לעיל אם שיעור לבוד הוא עד שלשה טפחים, לרבנן, או עד ארבעה טפחים, לרבן שמעון בן גמליאל.

ומפרש רב הונא בריה דרב יהושע, דהכי קאמר:

לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר עד ארבעה טפחים אמרינן לבוד, הכא נמי כיון דהוי פחות מארבעה טפחים, חשבינן לכל הלחיים כלחי אחד ארוך. ולכן אינו משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי, שהוא חודו הפנימי של הלחי, מאחר דאמרינן לבוד!

לרבנן, דאמרי לא אמרינן לבוד אלא עד שלשה טפחים [ולא "עד בכלל"], נמצא שרק הלחי החיצון הוא לחי ובו ניתר המבוי, והשאר עמודים בעלמא הם.

ולפיכך: משתמש עד חודו הפנימי של הלחי החיצון!

ולפי מאי דפריש לה רב הונא בריה דרב יהושע, לדברי רבי יוחנן, הרי מוכח דסבירא ליה לרבי יוחנן: אבל בין לחיים, דכולי עלמא - רבנן ורבן שמעון בן גמליאל - מודים דאסור להשתמש שם.

ומוכח כאביי!

ורבא אמר לך: התם נמי מיירי דהיה המבוי פתוח לכרמלית, דמודה בה רבי יוחנן שאסור להשתמש בין הלחיים.

ומקשינן: אבל לרשות הרבים, מאי - וכי שרי?!

יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!

ומשנינן: אין, מצא מין את מינו וניעור!


דף ט - ב

רב אשי אמר: מהך דרבי יוחנן במבוי שרצפו בלחיים, ליכא לאוכוחי!

כי אין כוונת רבי יוחנן כדפריש לה רב הונא בריה דרב יהושע.

אלא: כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה טפחים - מראש המבוי לסופו - במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך מבוי. [כדאמרינן לעיל דף ה.] [ראה ציור 1]

והכי הוה פירושא דדברי רבי יוחנן:

לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר אמרינן לבוד היכא דהוי פחות מארבעה טפחים, הוה ליה - הופכים כל הלחיים המצורפים כאחד לאורך של ארבע אמות - לדופן המבוי!

והיינו שמחשיבים אותו כדופן המקביל לדופן המבוי, ונמצא שאין כלל למבוי לחי.

ולפיכך: צריך לחי אחר, משוך פחות מארבע אמות, כדי להתירו למבוי [נתבאר כפירוש רש"י בפירוש שני].

ולרבנן, דאמרי לא אמרינן לבוד היכא דהוי שלשה טפחים - לא צריך לחי אחר להתירו למבוי. שהרי הלחי החיצון לבדו אינו משוך ארבע אמות, והוא המתיר את המבוי.

ולפי הך פירושא לא משמע מהכא דלרבי יוחנן אסור להשתמש בין הלחיים.

ומקשינן: ולרבן שמעון בן גמליאל - דקאמרת, דלדידיה לא מהני הלחי כיון שהוא משוך על ידי לבוד ארבע אמות לתוך המבוי - מכל מקום, ליהני האי לחי.

שהרי מסתמא לא מיירי שראש הלחי החיצון עומד בשוה עם ראש הכותל הסמוך לו, אלא הוא בולט כלפי חוץ, כדרך שעושין כל מעמידי לחיים, שמושכים את הלחי מעט החוצה כדי שייראה הלחי גם מבחוץ כמו מבפנים, שהוקבע שם לשם לחי.

כי אם אינו מושך קצת את הלחי החוצה הלאה מכותלי המבוי, אלא מעמידו בשוה להן, הוא נראה כאילו הוא מוסיף על עובי כותל המבוי, ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי.

ואם כן: להוי אותה בליטה היוצאת מהמבוי כלפי חוץ כלחי הנראה רק מבחוץ למבוי, ושוה מבפנים, שאין נראה מבפנים למבוי שהועמד שם לשם לחי, דמהני. [ראה ציור 2]

וכאן נמי, אותה בליטה הנמשכת מכתלי המבוי ולחוץ תידון משום לחי, אף על גב שמבפנים אינו נראה הלחי כלחי אלא ככותל.

ומשנינן: מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן, כלומר: הך מימרא דמבוי שרצפו בלחיים דפסול לרבן שמעון בן גמליאל, הרי רבי יוחנן הוא דקאמר לה.

ועל רבי יוחנן היא קושיתך דליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. וכיון שכן לאו קושיא היא כלל.

דהא כי אתא רבין אמר משמו של רבי יוחנן גופיה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - אינו נידון משום לחי!

איתמר:

לחי הנראה כלחי רק לעומדים מבפנים למבוי, ונראה כאילו הוא שוה לכותל המבוי לעומדים מבחוץ, שהעמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, כשחודו החיצון של לחי מסתיים בשוה עם חודו החיצון של הכותל מבחוץ, ונראה לעומדים בחוץ ככותל עבה [אבל העומד בפנים רואה את חודו הפנימי של הלחי, שהוא בולט מן הכותל] - נידון משום לחי! [ראה ציור 3] אבל לחי הנראה רק מבחוץ ושוה מבפנים, כגון: שלא העמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, אלא עשאו כהמשך לכותל המבוי כלפי חוץ. ועשה את הלחי עבה יותר מעובי הכותל, ובאופן, שאותו עודף של עובי הלחי על עובי הכותל אינו בולט לתוך פתח המבוי, אלא מחוצה למבוי [ונראין הכתלים עם הלחי כמין אות ת']. [ראה ציור 1]

ונמצא שאינו נראה כלחי אלא לעומדים מחוץ למבוי לגמרי [ואפילו העומד כנגד המבוי מבחוץ אינו רואה לחי, אלא כותל עבה], פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון בר רבי.

חד אמר: נידון משום לחי.

וחד אמר: אינו נידון משום לחי.

ומפרשינן: תסתיים, דרבי חייא הוא דאמר נידון משום לחי.

דתני ששנה רבי חייא ברייתא: כותל מבוי עבה שצידו אחד, כלומר: חלק מעובי הכותל אינו שוה בארכו לחלק האחר, אלא כנוס הוא מחבירו. [ראה ציור 2]

בין שנראה מבחוץ, דהיינו שמתחיל הכותל להתעבות אחר תחלת המבוי מצד ראשו, והעומד בחוץ רואה חלק מעובי הכותל [שלצד המבוי], בולט לפנים מפתח המבוי;

ושוה מבפנים, שלאחר שהתחיל הכותל להתעבות נמשך הוא בעובי אחיד עד סוף הכותל, ונמצא שהעומד בתוך המבוי לאחר תחילת העיבוי אינו רואה לחי. [ראה ציור 3]

ובין שנראה כלחי בכניסה מבפנים, [ראה ציור 4] ושוה מבחוץ, שבראש הכותל - לצד פתח המבוי - הרי הוא עבה, ואחר כך הכותל צר. ונמצא, שלעומד בתוך המבוי לאחר שנהיה הכותל צר, נראית בליטה בכותל. אך לעומד בראש הכותל אין נראה אלא כותל עבה, ולא לחי. [ראה ציור 5]

בכל ענין נידון משום לחי.  46 

 46.  נתבאר על פי תוספות, רא"ש וקרבן נתנאל בהבנת רש"י, וראה מה שכתבו שם.

הרי חזינן דאף "נראה מבחוץ ושוה מבפנים" מהני לרבי חייא.

תסתיים, הרי זו הוכחה!

ודחינן: ורבי יוחנן דסבירא ליה - לדבריך - שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי - מי האם לא שמיע ליה הא ברייתא דתני רבי חייא?!

הא ודאי שמיע ליה.

אלא, רבי יוחנן שמיע ליה, ולא סבר לה שהלכה כן.

ואם כן, שפיר איכא למימר כי רבי חייא נמי, אף דתני לה להך ברייתא, מכל מקום לא סבר לה.

ודחינן: מכל מקום תסתיים: כי האי - מאי?!

בשלמא רבי יוחנן, איכא למימר דלא סבר לה להך ברייתא דתני רבי חייא, ומשום הכי, דלא סבר לה, לא תני לה.

אלא רבי חייא, ליכא למימר דלא סבר לה לברייתא ששנה אותה איהו גופיה.

כי אי איתא דלא סבר לה - למה ליה למיתנא, לאיזה ענין הוא שנה אותה!

אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים, נידון משום לחי

כמבואר במבוא למסכת, תיקנו חכמים בענין המבואות והחצירות שתי תקנות, בשני מישורים.

האחת, ביחס להגדרת רשות היחיד כרשות סתומה, שיש לסתום את רשות היחיד מכל ארבעת צידיה ולבודדה מרשות הרבים או כרמלית שמצידיה.

והשנית, ביחס להגדרת בני המבואות או בני החצירות שצריך שיהיו נחשבים כמצויים ברשות היחיד אחת.

הלחי והקורה וכן הפסים, הם אמצעים שמועילים בשני המישורים. הן לסגור לגמרי את רשות היחיד, והן להגדיר את מקומם של בני המבואות או בני החצירות כמצויים ברשות היחיד אחת, ויוכלו לערב ולקבוע את דירתם בבית אחד.

שתי חצירות שנפרצה הגדר שביניהן לגמרי, או מבוי שנפרץ אחד מכתליו לגמרי אל חצר הסמוכה לו, הרי למרות שהמקום נחשב לרשות היחיד הגדורה לגמרי, אסור לטלטל בהם מפני גזירת חכמים, שהצריכו עירוב חצירות בין בני החצירות או בני המבואות הפתוחים לגמרי זו לזו.

ושני הסברים נאמרו באחרונים בביאור הענין.

יש הסוברים שהפירצה המלאה בין החצירות גורמת שבני שתי החצירות ייחשבו כגרים בחצר אחת, ולכן הם חייבים לעשות ביניהם עירובי חצירות.

ויש הסוברים שכל מקום ה"פרוץ במלואו" למקום שאסור לטלטל אליו מהמקום הזה, אסרו חכמים לטלטל בו עד שיגדרנו, או עד שיעשה את שני המקומות למקום אחד על ידי עירוב משותף.

בביאור הסוגיה נקטנו כדיעה הראשונה, כיון שמפירוש רש"י בכמה מקומות במסכת מוכח שזאת היא שיטתו.

אבל אם יש פסים בין החצירות - מחלקים הפסים בין בני החצירות שלא יחשבו כבני רשות אחת החייבים לערב עירובי חצירות ביניהם.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ויש להשיב על שמועה שלנו], דודאי כשם שלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, כך גם פתח, שנראין גיפופיו מבחוץ ואינן נראין מבפנים, נידון משום "פתח".

וכגון: נפרץ כותל מצד אחד של מקום לכל ארכו אל מקום אחר הרחב ממנו, שבמקום שנפרץ לא רואים כל סימן של גיפופי, ואילו במקום הרחב שנפרץ אליו נראים גיפופי הכותל כפתח!

ותיקשי עלה ממתניתין [דמייתינן לה לעיל דף ח א]:

דתנן: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה [הרחבה ממנה] - [ראה ציור 1]

הרי החצר הגדולה חשובה כחצר בפני עצמה, לפי שנראה בה הפתח לחצר הקטנה בגפופי הכתלים של הקטנה, ואין החצר הקטנה נחשבת כחלק ממנה, ולכן היא מותרת בטלטול אם יערבו בני החצר הגדולה עירובי חצרות לעצמם.

ואילו החצר הקטנה, שאין לה פתח, כיון שנפרצה במלואה, הרי היא בטילה כלפי הגדולה שנפרצה לה, ונחשבת כחלק ממנה, ולכן היא אסורה בטלטול עד שתערב יחד עם הגדולה.

ומשום הכי גדולה מותרת, מפני שהיא - החצר הקטנה - נחשבת כפתחה של גדולה, ושתי חצרות שיש פתח ביניהם יכולות לערב כל אחת לעצמה.

ואם איתא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ומשום פתח, קטנה נמי תשתרי - לכשתערב לעצמה - בנראה מבחוץ גיפופיה, לעומד בחצר הגדולה, ואף על גב דשוה מבפנים לעומד בחצר הקטנה, שאינו רואה לפירצה גיפופים.

אמר רבי זירא: ממתניתין לא קשיא.

דמיירי במתניתין, בנכנסין ונמשכין כותלי הקטנה לתוך חצר הגדולה שתים או שלש אמות. ונמצא, שהפתח הוא בסוף הכתלים הנמשכים, ואילו גיפופיו שקועים מאחוריו, ואין לשייכם לפירצה לעשותה כפתח שיש לו גיפופין. [ראה ציור 1]

ומקשינן: סוף סוף ולימא לבוד, שמדין לבוד ניתן להחשיב את כל השטח אשר בין ראשי כותלי הקטנה עד לאמצע כתליה של גדולה, כאילו הוא מלא בכתלי הקטנה, וכאילו פונים כתלי הקטנה עד כתלי הגדולה. ובכך תשתרי גם הקטנה, דהן הן גיפופיה. [ראה ציור 2]

ואף שאין נראים מבפנים, הא אמרת ד"נראה מבחוץ ושוה מבפנים" נידון משום לחי, והוא הדין שנידון משום פתח?!

וכי תימא, ואם תרצה לתרץ ולהעמיד דמיירי דמפלגי [שרחוקים] כותלי הקטנה מכותלי הגדולה טובא, יותר מהשיעור דאמרינן "לבוד", דהיינו שרחוקין שלשה טפחים ויותר.

זה אינו. כי:

והא תני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא בר פפי [ב"ח] ברייתא דמפרשא לה למתניתין:

והכי תניא: מתניתין מיירי, בכגון שרוחב חללה של חצר קטנה היה בעשר אמות, ורוחב חללה של גדולה באחת עשרה אמות, שהן ששה טפחים עודף, המחולקים לשני צידי החצר הקטנה, שלשה טפחים לכל צד.

ועובי כתלי הקטנה מפחית את המרחק שבין כתלי הקטנה מבחוץ לכתלי הגדולה לפחות משלשה טפחים, ואם כן נימא לבוד, ותישתרי אף הקטנה?!

אמר רבינא: הכא מיירי שאין הקטנה נכנסת לגדולה באמצעיתה של גדולה.

אלא מיירי במופלגין הכתלים של הגדולה מהקטנה בצורה שונה:

מכותל זה של הקטנה הם מופלגים רק בשנים טפחים [ושם אכן יש לבוד], ואילו מכותל זה של הקטנה הם מופלגים בארבעה טפחים.

הילכך, לא מצית למימר לבוד אלא מצד אחד, כי בצד השני יש יותר משלשה טפחים [ומיירי שעובי כתלי הקטנה אינם רחבים מטפח]!

ומקשינן: ומכל מקום, לימא לבוד רק מרוח אחת, ותשתרי הקטנה בגיפוף אחד?!


דף י - א

ומשנינן: הך מתניתין - רבי היא. דאמר: בעינן שני פסין [גיפופין] לאשוויי שם פתח.

דתניא: חצר שנפרצה לרשות הרבים פירצה עד עשר אמות [שאין בה כדי לבטל המחיצה, שהרי "פתח" היא] - ניתרת בפס אחד שנשתייר מן הכותל שנפרץ.

רבי אומר: אינה ניתרת אלא בנשתייר ממנו שני פסין, משני הצדדים.

ומקשינן עלה:

האי דמפרשת למתניתין, דסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, וככל מה דאמרן - מאי, כיצד יתכן לומר כן?!

אי אמרת בשלמא, טעמא שקטנה אינה ניתרת הוא משום דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי - ניחא שפיר ברייתא דמוקי למתניתין בקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה.

כי בלי להעמיד כך, גם החצר הגדולה אסורה בטלטול. כי:

א. מתניתין רבי היא, דסבר דשני פסין בעינן.

ב. רבי בפסין דחצר סבר לה כרבי יוסי, דרוחב פס בעינן שלושה טפחים.  47 

 47.  וכדאמר לקמן דף יד: לענין לחי, וכל שכן לענין פס, רש"י]

והשתא איכא לחצר הגדולה שני גיפופין של שלשה שלשה.

ג. וממילא: ודרבי זירא [שהעמיד את המשנה בנכנסין כותלי קטנה לתוך גדולה, ולשם כך הוא צריך להעמיד כרבינא, שהם מופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בארבעה, כדי שלא יהיה לבוד], ודרבינא גופיה - ליתא! [אינו אמת בפירושא דמתניתין].

דכיון דבעינן להיתר הגדולה פס שלשה מכל צד [דבלאו הכי לא מישתרא, דהא כרבי וכרבי יוסי סבירא ליה למתניתין] ליתא לדרבינא.

וממילא ליתא נמי לדרבי זירא, דלא אהני לן מידי בלאו דרבינא!

והשתא ניחא, דמשום הכי תני בברייתא, דמתניתין מיירי בקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה, שהם ששה טפחים עודף, שלשה מכל צד, כדי להתיר הגדולה.

ומשום דרבי סבר דבעינן שני גיפופין להיתר הגדולה, וסבר לה כרבי יוסי דרוחב כל גיפוף בעינן שלשה!

אלא אי אמרת כדבריך:

א. דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי.

ב. ודרבי זירא [דמיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה] ודרבינא [דמיירי במופלגין מזה שנים ומזה ארבעה] איתא.

ג. וממילא - אי כדבריך - רבי דסבר דבעינן שני פסין, [דכוותיה מוקמינן למתניתין, דאי לאו הכי: לימא לבוד מרוח אחת], לא סבר לה כרבי יוסי דפסין צריכין שיהיו רחבים שלשה, [דאי כרבי יוסי, גדולה נמי לא מישתרי, דהא מצד אחד מופלגת היא רק בשנים - לרבינא]!

תיקשי: אהא דקתני בברייתא, דמתניתין מיירי בגדולה באחת עשרה, דהא למה לי?!

והרי ממה נפשך:

אי למישרייה לגדולה, שיהיו לה גיפופים, קאתי ברייתא -

הא ליתא.

כי בעשר, כשיעור פתח החצר הקטנה, ושני טפחים, טפח לכל גיפוף, נמי סגיא.

ואי תימא דמוקמינן לה בכי האי גוונא, כדי למיסרה לקטנה קאתי, ולאשמועינן, דאך משום דמופלגין כותלי גדולה מקטנה הוא דאסרינן לקטנה, דהשתא ליכא למימר לבוד!

זה אינו.

דאם כן, הוה ליה לאשמועינן הך חידושא במילתא דפסיקא יותר שאין בה לבוד, וכגון דמפלגי כותלי גדולה מקטנה טובא, ולא כדמוקי לה השתא, דאיכא לפרושי דרחוק מזה שלשה ומזה שלשה, וכשנמעט עובי הכתלים שפיר איכא לבוד!

אלא לאו, שמע מינה מהך מתניתין, נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי.

ומסקינן: שמע מינה? אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא דרבה בר רב הונא דלעיל, דאמר: נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי!

אמר ליה אביי לרב יוסף: [שחלה ושכח תלמודו, והיה אביי תלמידו מזכירו - רש"י לקמן מא.] את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן:

דאמר רמי בר אבא אמר רב הונא: מבוי שדופנו האחד ארוך, והשני קצר ממנו. והעמיד בראש הדופן הקצר לחי המושך עם, כנגד, דפנו הארוך של מבוי [ריטב"א], והיה אותו לחי שבראש הדופן דק מעובי הדופן, באופן שהעומד בפנים המבוי אינו רואה אלא כותל ארוך, ורק העומד מחוץ למבוי רואה את כניסת הלחי - שהוא דק יותר מעובי הדופן - מעברו החיצון של לחי:

אם היה אורך הלחי פחות מארבע אמות - נידון משום לחי, ומשתמש ומטלטל רק עד חודו הפנימי של הלחי.

אבל אם היה ארוך ארבע אמות כשיעור משך מבוי - נידון הלחי משום המשך דופן מבוי, ולא משום לחי, ולכן אסור להשתמש בכולו [בכל המבוי], שהרי אין כאן לחי, אלא המשך לדופן המבוי. ואת - רב יוסף - אמרת לן עלה: שמע מינה מהך שמעתתא תלת:

א. שמע מינה: בין לחיין כלומר, המקום במבוי כנגד הלחי - אסור להשתמש בו ולטלטל. ומשום הכי אינו משתמש אלא עד חודו הפנימי של לחי!  48  ב. ושמע מינה: משך מבוי הוא בארבע אמות, ומשום הכי אם מושך הלחי ארבע אמות, הוא נידון משום דופן מבוי ולא משום לחי.

 48.  וביאר הריטב"א: שאם היה מותר לטלטל בין הלחיים היה מותר לטלטל במבוי זה כנגד הלחי, כיון שדופנו השני נמשך במקביל ללחי. אבל אם לא היה הדופן השני נמשך כנגד הלחי היה אסור לטלטל שם, שהרי אין לו אלא שתי מחיצות, וראה "עיונים" בהרחבה.

ג. ושמע מינה: לחי אשר נראה רק מבחוץ למבוי, ושוה מבפנים - נידון משום לחי! דאי לאו הכי, אף אם אינו מושך ארבע אמות לא היה נידון משום לחי, דהא בפנים הוא נראה כהמשך דופן המבוי, ולא כלחי.

ומסקינן: והלכתא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי!

ותמהינן עלה: הא קא מותיב רבה עלה [לעיל] ממתניתין ד"חצר קטנה שנפרצה לגדולה", ומסקינן לעיל: שמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי!

ואם כן, כיצד יתכן כי מצד אחד תהיה עליו תיובתא, ומצד שני תהיה הלכתא כמוהו, שנידון משום לחי?!

ומשנינן: אין. למרות התיובתא אכן הלכה כן.

משום דתני רבי חייא לעיל כוותיה. דתני "כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי"!

שנינו במשנה: ופתח מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט.

אמר אביי: תנא בברייתא: והרחב מעשר ימעט.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט.

ומיבעי לן: ועד כמה יהא רוחב הפתח, ולא יהיה צריך למעטו, לפי רבי יהודה? סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר: עד שלש עשרה אמה ושליש אמה.

ולמדה רב אחי בקל וחומר לפתח המבוי מהפתח של פסי ביראות.

פסי ביראות הם פסים בצורת זויות, [ראה ציור], שהעמידו אותם ברשות הרבים מסביב לבארות מים. [עיין במבוא ביאור המושג הזה בהרחבה].

וטעם הדבר, היות ובורות המים עמוקין עשרה טפחים ורחבים ארבעה, הרי הם רשות היחיד.

וכיון שהם נמצאים ברשות הרבים, אין יכולת להוציא ולמלאות מהם מים.

ולכן, עושין סביבות הבאר דיומדין [זויות], אמה לרוח זה ואמה לרוח זה, ונמצא שבארבעת צידי הבאר, לכל רוח, יש מחיצות של שתי אמות, פס אמה מכאן ופס אמה מכאן, הגודרות את המקום, ונותנות לו דין של רשות היחיד. ולכן יכולים למלאות מהבאר מים אל בין הפסין.

ופליגי רבי מאיר ורבי יהודה, כמה ניתן להרחיק בין פס לפס.

רבי מאיר סבר: עשר אמות. ורבי יהודה סבר: עד שלש עשרה אמה ושליש בין פס לפס.

והכי ילפינן לקל וחומר מפסי ביראות, לדעת את שיטת רבי יהודה ברוחב פתח המבוי:

ומה פסי ביראות, שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד, שהרי בכל רוח אין פסין אלא שתי אמות, וביניהם פרוץ הרבה, בכל זאת לא התרת בהן לרבי יהודה פירצה שהיא יותר משלש עשרה אמה ושליש.

מבוי, שלא התרת בו פרוץ מרובה על העומד - אינו דין שלא תתיר בו לרבי יהודה כשהוא פתוח יותר משלש עשרה אמה ושליש.

ופרכינן על הקל וחומר:

אדרבה, מדה זו שאתה מביא בה איסור לפתח שהוא יותר משלש עשרה אמה ושליש, משום שלא התרת במבוי פרוץ מרובה על העומד - היא עצמה היא הנותנת טעם להתיר בפתח מבוי אפילו ביותר משלש עשרה אמה ושליש.

כי דוקא פסי ביראות, לפי שהקלת בהם קולא אחת, בכך שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד, דין הוא שלא תקיל בהם קולא נוספת, ולא תתיר בהן פתח שהוא יותר רחב משלש עשרה אמה ושליש.

אבל מבוי, שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד, ורובו סתום, ראוי להקל בו קולא אחת, ותתיר בו אף יותר משלש עשרה אמה ושליש.

אי נמי, יש לדחות את דברי רב אחי גם לאידך גיסא, לצד הנגדי, ולהחמיר במבוי אף יותר מפסי ביראות:

שיש לומר: הני מילי פסי ביראות מותרין עד שלש עשרה אמה ושליש, כיון דאקילת בהו חד קולא, להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד - אקיל בהו נמי קולא אחרינא דליהוי חשוב "פתח" עד שלש עשרה אמה ושליש! אבל מבוי שלא הקלת בו, כלל כלל לא תקיל בו, אלא בעינן "פתח" עד עשר אמות!

והיינו שמפסי ביראות אי אפשר ללמוד על שיטתו של רבי יהודה בפתח המבוי לא להחמיר ולא להקל, אך ברור לנו שלרבי יהודה פתח המבוי יכול להיות גם יותר מעשר אמות, וכמבואר בברייתא.

בסוגיא דלהלן מתבאר כיצד ניתן להתיר מבוי שפתחו רחב מעשר אמות על ידי חלוקת המבוי בראשו לשני פתחים של שני מבואות, או על ידי צמצוצו של הפתח לעשר אמות באמצעות "עומד המרובה על הפרוץ".

תני לוי: מבוי שהוא רחב בראשו עשרים אמה - נועץ קנה באמצעיתו של פתח, ועושהו לשני פתחים, שכל אחד אין רחבו יותר מעשר, ודיו! [ראה ציור 1]

[כיצד יתירנו, האם צריך לחי או קורה לכל פתח או דיו באחד הפתחים - עיין בעיונים].

ואמרינן: הוא, לוי, תני לה להאי ברייתא, והוא לוי גם אמר לה, דאין הלכה כאותה משנה:

משום דאמרינן: אתי אוירא דהאי גיסא [אויר מצד אחד של הקנה] ואוירא דהאי גיסא [מצדו השני], ומבטל ליה לקנה!

איכא דאמרי: אמר שמואל משמיה דלוי: אין הלכה כאותה משנה!

אלא היכי עביד להתיר מבוי שרחבו עשרים אמה? אמר שמואל משמיה דלוי:


דף י - ב

עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות כשעור משך מבוי, ומעמידו בתוך המבוי באמצעיתו לארכו של מבוי, והוו להו כשני מבואות, ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני, ומתקן כל פתח בלחי או קורה. [ראה ציור 1]

אי נמי, מצי מתקן לה כתיקונו דרב יהודה.

דאמר רב יהודה: מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה, מרחיק שתי אמות מראשו של אחד מכתלי המבוי, ועושה פס רחב שלש אמות, ומעמידו לרחבו של מבוי בראשו. ונמצא כי חמש אמות מן הפתח חשובים כסתומים, כיון שהעומד שבהם מרובה על הפרוץ. ואייתר ליה פתח של עשר אמות ולא יותר. [ראה ציור 2]

והכי נמי, ברחב עשרים אמות, יעמיד משני צדי פתח המבוי פסין ברוחב שלש אמות, בריחוק שתי אמות מכל כותל. או יעשה בצידו האחד של פתח המבוי, פס רחב שש אמות בריחוק ארבע אמות, ונסתמו בכך עשר אמות מן הפתח בעומד מרובה על הפרוץ, ואייתר ליה פתח עשר אמות ולא יותר, ומכשירו בלחי או קורה. [תוספות וריטב"א] [ראה ציור 3]

והוינן בה: ואמאי הצרכנוהו [רש"י] לסתום את המבוי הרחב חמש עשרה אמה דוקא בפס אחד רחב שלש אמות?!

ומדוע לא יעשה שני פסים: פס אחד רחב אמה ומחצה, ויעמידו סמוך לכותל, וירחיק שתי אמות, ויעשה פס שני רחב אמה ומחצה, ושני הפסים יחד הם עומד מרובה על הפרוץ, וסותמים את שתי אמות האויר שביניהם?! [ראה ציור 4]

האם אכן שמע מינה, מדלא עבדינן הכי, כי עומד מרובה על הפרוץ בהצטרפות העומד משתי רוחות, לא הוי עומד

דכיון שאין אפילו באחד מן העומדין יותר מן הפרוץ [שהפרוץ הוא שתי אמות, והעומד אמה ומחצה], מתבטל כל עומד ביחס לפרוץ, הרבה עליו [בתמיהה]. [ראה ציור 5]

ודחינן: לעולם אימא לך כי עומד מרובה על הפרוץ אפילו בהצטרפות משני רוחות הוי עומד.

ושאני הכא, שאינו יכול לחלק העומד לשני פסין, כיון שאותו פס אמה ומחצה העומד באמצע הפתח מוקף הוא משני צידיו בפרוץ המרובה עליו, שמצד אחד הוא פרוץ באויר שתי אמות, ומאידך גיסא הוא פרוץ באויר של עשר אמות. שאז אמרינן: דאתא אוירא דהאי גיסא, ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה לעומד אמה ומחצה שביניהם.

ואכתי מקשינן: למה לי דוקא פס אחד?!

ויעשה פס אמה ויעמידנו סמוך לאחד הכתלים, וירחיק אמה ויעשה פס שני רחב אמה, וירחיק אמה ויעשה פס שלישי רחב אמה, דהוו בין כולם עומד מרובה על הפרוץ?!  49  שמע מינה מדלא עבדינן הכי, כי עומד שהוא שוה כפרוץ - אסור!  50 

 49.  וליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעומד, דלא אמרינן כן אלא כשהאויר שמכל צד מרובה מן העומד, אבל הכא דמחד גיסא שוה הוא לעומד, ליכא למימר: אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, ר"ן.   50.  ומשום דהפרוץ חשוב יותר מן העומד, ולא הוה עומד. וכיון שכן, אמרינן על אותו עומד שהוא אצל הפתח, אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, כיון שכל אחד מן האוירין הסמוכין לו חשוב ממנו - ר"ן, ועיין רש"י היטב.

ודחינן: לעולם אימא לך עומד כפרוץ, מותר.

ושאני הכא [כיון שמצד אחד של העומד אצל הפתח איכא פרוץ מרובה מן העומד, שהרי הפתח רחב ממנו, ומצד אחד איכא פרוץ שוה לעומד, ולכן אמרינן] דאתי אוירא דהאי גיסא, ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה [ר"ן].

תו מקשינן לאידך גיסא:

אמאי אמרת שירחיק שתי אמות שלימות דהוה ליה פירצה גדולה?!

והא עדיף למיעבד הכי: וירחיק אמה מאחד הכתלים, ויעשה פס אמה ומחצה. וירחיק עוד אמה, ויעשה עוד פס אמה ומחצה?!

דהשתא, כיון שהעומד של אמה וחצי מרובה על הפרוץ של האמה מחד גיסא, לא מצטרף אותו אויר, הפרוץ מועט, לאויר הפתח המרובה כדי לבטל את העומד שביניהן.

אלא אדרבה, מתבטל אויר האמה על ידי אמה וחצי העומד המרובה ממנו מצד אחד. [ראה ציור בדף הקודם]

ומשנינן: אין הכי נמי דעדיף יותר לעשות כן.

ומה שלא נאמר שעושה כן הוא משום שכולי האי לטרוח ולהעמיד כמה פסים חלוקים לא אטרחוהו רבנן.

ותו מקשינן: והרי כשמרחיק שתי אמות קעביד עוד פתח למבוי, ואם כן, ליחוש דילמא שביק פיתחא רבה [יעזוב הפתח הגדול] ועייל בפיתחא זוטא [ויכנס בפתח הקטן שבפירצה], ואז בטל ליה תיקון דלחי או קורה, כיון שהם צריכין להיות בפתח המבוי. והוא - אין שם "פתח מבוי" עליו. [לשון המשנה ברורה שסה ד]

ומשנינן: אמר רב אדא בר מתנה: אין לחוש שיעברו דרך הפירצה, כי חזקה, אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

ומקשינן עלה: ומאי שנא מהא דרבי אמי ודרבי אסי, דאמרי לעיל [דף ה.] מבוי שנפרץ מצדו [בכותל שבצד המבוי] כלפי ראשו של מבוי, ולא נשאר כלפי ראשו פס ארבעה טפחים, הרי אם היתה הפירצה רחבה שלשה טפחים אין הקורה מתרת את המבוי. משום דחיישינן דילמא שבקי פיתחא רבא ועיילא בפיתחא זוטא שמצד המבוי, ויתבטל מפתח המבוי שם פתח המבוי, ושוב לא יועיל לו היתר הלחי או הקורה.

ומאי שנא התם מהא דאמרת הכא, חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן?!

ומשנינן: שאני התם, שנפרץ המבוי מן הצד, והבא ליכנס בפתחא זוטא קא ממעט בהילוכא, שאין צריך להקיף וליכנס בפתח המבוי.

אבל הכא, שנפרץ מראשו, לא קא ממעט אפשרות הכניסה דרך הפירצה בהילוכא. ומשום הכי לא חיישינן שיניח פתח גדול ויכנס בפתח קטן.

תנן התם [בתוספתא דכלים] ביחס לטומאת המת באהל:

אהל המת מטמא את הנמצאים תחתיו בטומאת מת גם אם לא נגעו במת.

השיעור הקטן ביותר של אהל המת הוא "טפח על טפח ברום טפח".

רוחב הטפח נמדד:

ארבע אצבעות כשמודד באגודל.

חמש אצבעות כשמודד באצבע.

שש אצבעות כשמודד באצבע קטנה.

עור העסלא [מבואר מיד לקמן, שיש בו חלל] וחלל שלו, שהיה רוחב העור עם ביחדד עם החלל טפח - מצטרפין בטפח, לשיעור טפח להיות אהל למת.  51 

 51.  רש"י. אבל הר"ש בפרק כב משנה י דכלים, מפרש דלא מיירי לענין אוהל המת, אלא לענין טומאת מדרס, שכשייחד עור למושב, מטמא כשיש בו טפח על טפח.

ומפרשינן לברייתא: מאי עור העסלא? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עור כיסוי של בית הכסא של שרים, שהכסא עשוי ברזל, ומכוסה בעור. [ר"ש]

תו מפרשינן: וכמה יהא שיעור החלל הפרוץ, שיהא בטל אצל העור העומד שסביביו, להצטרף לשיעור טפח?  52 

 52.  אבל אינו מטמא אלא אם כן הטומאה והכלים תחת העור ולא תחת החלל, תוספות.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר ששמע מרבי יוחנן [ריטב"א]: אצבעיים [אצבעות קטנות] של עור מכאן, ואצבעיים עור מכאן, ואצבעיים ריוח חלל באמצע - דהוו כהדדי, שש אצבעות קטנות, שהם טפח.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר ששמע מרבי יוחנן [ריטב"א]: אצבע אגודל ומחצה עור מכאן, ואצבע אגודל ומחצה עור מכאן, ואצבע ריוח באמצע, דהוו כהדדי ארבע גודלים, שהם טפח.  53 

 53.  ודוקא בכי האי גוונא שיש "עומד" כשיעור מן הצדדין ומדין עומד מרובה על הפרוץ. אבל בלאו הכי אינו נעשה אוהל מדין לבוד, "דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד", תוספות, וראה ריטב"א.

אמר ליה אביי לרב דימי: מי פליגיתו [האם נחלקתם בדין] אתה ורבין?

אמר ליה רב דימי לאביי: לא נחלקנו.

אלא הא דרבין מיירי באצבעות רברבתא [גדולות, והם האגודלים], שארבעה מהן הוי טפח! והא דידי, באצבעות זוטרתא [באצבע קטנה] ששש מהן הוו טפח.

ולא פליגין אנא ורבין.

אמר ליה אביי לרב דימי: לאיי, כיצד ניתן לומר כדבריך שאינכם חולקים!? והא ודאי פליגיתו!

כי לשיטתך מצטרפים העור והאויר לשיעור טפח על אף שאין כאן עומד שהוא לבדו מרובה על הפרוץ. ואילו לרבין בעינן עומד שיהא הוא לבדו מרובה על הפרוץ.

ואם כן, בעומד מרובה על הפרוץ בהצטרפות העומד משתי רוחות של הפרוץ - פליגיתו!

וכך היא מחלוקתכם:

לדידך - דאמרת משמיה דרבי יוחנן דסגי באצבעיים עומד ואצבעיים פרוץ, סבירא ליה לרבי יוחנן כי עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד אף כשמצטרפים העומדים משתי רוחות.

אבל לרבין, רק עומד מרוח אחת המרובה על הפרוץ, הוא דהוי עומד [לדעת רבי יוחנן]. אבל עומד שהוא מרובה רק בהצטרפות משתי רוחות - לא הוי עומד.

דאי סלקא דעתך לא פליגיתו, ורבין שנקט בדבריו אצבע ומחצה, משום דרבי יוחנן מיירי באצבעות גדולות הוא דנקט הכי.

אם כן: לרבין, הרי הכי איבעי ליה לרבי יוחנן למימר:

אצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש מכאן, ואצבע ושליש ריוח באמצע. דהוו כהדדי ארבעה אצבעות גדולות, והעומד מרובה על הפרוץ. ולא היה צריך לנקוט דוגמא שהאויר שבאמצע הוא פחות מהעומד שבצד.

ועל כרחך, כיון דהכא אין העומד מרובה על הפרוץ אלא בהצטרפות משתי רוחות, לא הוי עומד!

אמר ליה רב דימי לאביי: ואלא מאי אמרת, דפליגינן בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, ולדידי - סבר רבי יוחנן - דמהני!

אם כן: לדידי, הכי איבעי לי למימר משמיה דרבי יוחנן:

אצבע אחת ושני שלישים מכאן, ואצבע אחת ושני שלישים מכאן, ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע.

כיון דעומד משני רוחות נמי מהני, אף אם החלל שבינתיים גדול מן כל אחד מן העומדים לחוד נמי מצטרפי תרווייהו ומבטלי ליה.

ועל כרחך, טעמא לאו משום דמצטרפי תרי עומדים לבטל, אלא דסגי במה שכל עומד שוה לפרוץ, ואין הפרוץ רבה על אף אחד מן העומדין.

אלא, לדעתי לא פלגינן כלל. ומה ששמעתי אני מרבי יוחנן ומה ששמע רבין מרבי יוחנן הכל ענין אחד הוא, ולא דקדק רבי יוחנן בין זה לזה [ריטב"א].

ואי איכא למימר דפלגינן, בפרוץ שאינו מרובה על אף אחד מן העומדין, אלא כעומד שבכל צד הוא - פלגינן.

דאנא סבירא לי: דאף זה הוי עומד! ורבין סבירא ליה: לא הוי עומד אלא כשכל עומד מרובה על הפרוץ שביניהן. ומשום הכי נקט אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע!

שנינו במשנה: אם יש לו למבוי צורת הפתח, הרי אף על פי שרחב מעשר אינו צריך למעט את רוחב המבוי.

ומיבעי לן: כיון דאשכחן במתניתין צורת הפתח דמהניא ברחבו של מבוי כשהוא יותר מעשר.

ואשכחן נמי [לעיל דף ג א] אמלתרא [דבר סמוך לקורה, המושך את העין, ושם מפרש לה], דמהניא בגבהו של מבוי, כשהקורה גבוהה יותר מעשרים אמה [דבלאו אמלתרא פסול כדאיתא במתניתין לעיל דף ב א]


דף יא - א

מיבעי לן: איפכא - מאי?

כלומר:

א. אם עשה צורת הפתח למבוי בגובה של למעלה מעשרים אמה, שהניח את הקנה העליון שמעל שני הקנים מכאן ומכאן.

[דיש לומר שצורת הפתח צריכה גם קצת הכירא, כמו לחי דבעי קצת הכירא, אפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה. חסד לאברהם, תנינא סימן מ'].

ב. אם עשה אמלתרא לפתח מבוי שהוא רחב מעשר אמות.

מי מהני או לא?

ופשטינן: תא שמע: דתניא בהדיא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט. ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט.

ופשטינן מינה חדא!

ועדיין מיבעי לן: אמלתרא ברחבו של מבוי

- מאי?

תא שמע: מהא דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט. והרחב מעשר - ימעט.

ואם יש לו צורת הפתח - אינו צריך למעט.

ואם יש לו אמלתרא - אינו צריך למעט.

מאי לאו, הא דאמר "ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט", קאי נמי אסיפא, דקתני בה "מבוי הרחב מעשר ימעט", ועל זה קאמר שאם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט!

ודחינן: לא קאי היתר אמלתרא על הסיפא ולומר שעל ידי אמלתרא אין צורך למעט.

אלא ארישא בלבד קאי, דקתני בה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט!

ועתה חוזרת הגמרא לענין ששנינו במשנה: אם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אינו צריך למעט!

ואמרינן: מתני ליה [היה שונה] רב יהודה לחייא בר רב, את משנתנו קמיה דרב, באותה הלשון של משנתנו: מבוי שהוא רחב יותר מעשר ויש לו צורת הפתח - אינו צריך למעט!

אמר ליה רב לרב יהודה: לא כך הוא לשון המשנה.

אלא אתנייה [כך תשנה לחייא בני את המשנה]: צריך למעט ולעשות את המבוי ברוחב של עד עשר אמות. לפי שאין צורת הפתח מועילה אלא לפתח שיש בו עד עשר אמות.

אמר רב יוסף: מדברי רבינו - רב - שסובר כי לא מהני צורת הפתח כשהוא יותר מעשר, נלמד:

חצר שרובה - של כל דופן מארבע דופנותיה - עשויה פתחים וחלונות, שאינה מותרת בטלטול כיון דהוי פרוץ מרובה על העומד - אינה ניתרת אפילו בצורת הפתח שיעשה לפתחיה וחלונותיה, ואפילו פחותים הם מעשר אמות! [ראה ציור 1]

דכי היכי דלא מהניא צורת הפתח לשוויה לפירצת מבוי יותר מעשר - "פתח", לא מהני נמי צורת הפתח לפרוץ מרובה על העומד, ואפילו בפתחים קטנים מעשר!

ומפרשינן לה: מאי טעמא יש לדמות את דין צורת הפתח בפירצת מבוי לצורת הפתח גבי פרוץ מרובה על העומד?

הואיל ופתח מבוי שהוא יתר מעשר אוסר במבוי ובחצר.  54 

 54.  תוספות. דלא נקט מבוי אלא משום דרב במבוי איירי, ואמר דלא מהני ביה צורת הפתח ליותר מעשר

וכמו כן פרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר.

הילכך יש לנו ללמוד במה מצינו:

מה יותר מעשר, האוסר במבוי, אינו ניתר - לדברי רב - בצורת הפתח.

אף פרוץ מרובה על העומד, האוסר בחצר, אינו ניתר בצורת הפתח!

[ואין אנו לומדים מבנין אב זה אלא על פרוץ מרובה בארבע מחיצות.

כי מחיצה אחת הפרוצה ביותר מעשר אמות היא כמו פרוץ מרובה בארבע מחיצות בפרצות פחות מעשר אמות.

היות ומה שאוסר ביותר מעשר, הטעם הוא משום דלא מיקרי "פתח", ורק משום כך לא מהני ליה צורת הפתח.

ולכן יש ללמוד מכאן שהוא הדין לפרוץ מרובה בארבע רוחות לא יועיל שם צורת הפתח, היות שפיתחא בארבע רוחות [כשכל פתח הוא מרובה על העומד [שפת אמת] לא עבדי אינשי, תוספות].

ופרכינן שאין ללמוד במה מצינו:

כי מה ליותר מעשר האוסר במבוי, דין הוא שלא נתירנו בצורת הפתח, שכן יותר מעשר חמור הוא, שהרי לא התרת בו אפילו אצל פסי ביראות [נתבאר לעיל דף י א] לדעת רבי מאיר [דפליג ארבי יהודה, לקמן במשנה יז ב]. [ראה ציור 2]

תאמר בפרוץ מרובה על העומד, האוסר בחצר, שכן קל הוא, שהרי התרת בו אצל פסי ביראות, שהפרוץ שבהם מרובה על העומד [שאין העומד אלא אמה מכאן ואמה מכאן, והפרוץ עשר אמות], ובכל זאת מותר לטלטל שם לדברי הכל.

והוינן בה: לימא מסייע ליה למאן דאמר דלא מהניא צורת הפתח בפרוץ מרובה על העומד:

מהא דתניא: דפנות הללו, שרובן פתחים [ראה ציור 1 ו 2] וחלונות - מותר לטלטל בתוך המקום שהם מקיפים אותו, ובלבד שיהא בדפנות עומד מרובה על הפרוץ!

ומפרשינן בתחילה לברייתא, ותמהינן עלה:

וכי "דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות" סלקא דעתך!? וכי יעלה על דעתך שאכן בהן עסק התנא!?

הרי זה לא יתכן.

שהרי מיד בהמשך קתני: ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ, ולא שיהיו רובן פתחים וחלונות?!

אלא בהכרח, אימא: דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות, מותר לטלטל שם, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

והשתא מוכח שצורת הפתח לא מהניא כשהפרוץ שבכל דופן מרובה על העומד. שהרי פתחים וחלונות יש להם צורת הפתח, ומכל מקום בעינן שיהא העומד מרובה על הפרוץ!

אמר דחה רב כהנא את הראיה:

כי תניא ההיא - בפיתחי שימאי [פתחין שוממין. ויש מפרשים פתחים מקולקלים וחסרים, כמו זקן "אשמאי" שהוא חסר מתורה], שאין להם צורת הפתח גמורה.

וכדמפרש: מאי פיתחי שימאי?

פליגי בה רב רחומי ורב יוסף: חד אמר: דלית להו שקפי [מזוזות]. שמצידי הפתח אין מזוזותיה ישרות, אלא אבן נכנסת ואבן יוצאת, ואין זו צורת פתח.

וחד אמר: דלית להו תיקרה, שהפתח פתוח לכל גובהו של כותל, ואין על הפתח תקרה, ואין כאן צורת פתח, שהיא: קנה מכאן וקנה מכאן [מזוזות] וקנה על גביהן [משקוף].

ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב דלעיל, דאמר: לא מהני צורת הפתח להחשיב "פתח", כשהוא רחב יותר מעשר!

דאמר רבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק: מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן [שם מקום], שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהן מקונדס לקונדס כעין צורת פתח. [ראה ציור 3]

ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאים, שיוכל לזרוע סמוך לצורת הפתח, אף שיש גפנים בתוך השטח המוקף בקונדיסין.

[כיון שלגבי המנעות מאיסור כלאים מהני כל מחיצה, ואפילו מחיצה שאינה מבדלת בפועל בין הזרעים כמחיצת הכרם. וכדתנן בכלאיים: היה גדר בינתיים, זה - בעל הגפנים - סומך לגדר את גפניו, מכאן, וזה - בעל הזרעים - סומך את זרעיו לגדר, מכאן, למרות שבקרקע הם אינם מובדלים ויונקים ביחד. ולכן סגי נמי ב"צורת הפתח"].

ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו להחשיב את צורת הפתח כמחיצה לענין כלאים, כך התירו לו אף לענין שבת להחשיבו כמחיצה, ולטלטל בתוך הקונדיסין. [נתבאר לפי פירוש ר"י בתוספות].

רבי יוחנן אמר: רק לכלאים התירו לו, אבל לענין שבת לא התירו לו.

ומפרשינן לה: במאי עסקינן בהך מעשה?

אילימא דמיירי שלא מתח הזמורה על "ראשי" הקונדיסין, אלא מן הצד [על פניהן] של הקונדיסין חיבר את הזמורה, [בין באמצעיתן בין סמוך לראשן, ריטב"א] ומשום הכי הוא דאסר רבי יוחנן? [ראה ציור 1]

והאמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום לענין שבת, כיון שאין דומה לפתח, שהמשקוף נתון על שתי המזוזות [רא"ש], והיכי אמר ריש לקיש דמהני אף לענין שבת?! [ראה ציור 2]

אלא, ודאי מיירי שהניח הזמורה על גבן של קונדיסין ממש! [ראה ציור 3]

ובמאי עסקינן?

אילימא שהיה בעשר אמות או פחות בין קונדס לקונדס?

האם בהא לימא רבי יוחנן דבשבת לא התירו לו!? והרי בעשר אמות לכולי עלמא פיתחא הוא?!  55 

 55.  ואי משום דרב יוסף אמר לעיל דבפרוץ מרובה על העומד לא מהני צורת הפתח? הרי נדחו דבריו לעיל, תוספות.

אלא, לאו, מיירי ביש יתר מעשר בין קונדס לקונדס, ומשום הכי אמר רבי יוחנן דלא מהני לענין שבת, דסבירא ליה דלא מהני צורת הפתח לפתח יותר מעשר!

הרי חזינן דרבי יוחנן כרב סבירא ליה.

ודחינן: לא מיירי רבי יוחנן הכא בפתח יותר מעשר. ולאו מהאי טעמא אסר רבי יוחנן.

אלא, לעולם, רק בעשר [ולא יותר] מיירי הכא. וכדבעינן למימר מעיקרא, דמיירי שעשה את צורת הפתח מן הצד. ולהכי הוא דאסר רבי יוחנן. [ראה ציור 4]

ואי תיקשי לך מדרב חסדא שאסר מן הצד, ותיקשי לריש לקיש דשרי. לא קשיא:

ובדרב חסדא גופיה קמיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש!

דריש לקיש דסבר שהתירו לו מן הצד אף לענין שבת, פליג ארב חסדא.

ורבי יוחנן סבירא ליה כרב חסדא.

דאף רב חסדא לא קאמר דלא מהני מן הצד אלא לענין שבת ולא לענין כלאים, דשבת חמור מכלאים!  56 

 56.  ובסוכה נמי לא מהני. והטעם, דבכלאים קיל טפי דתליא במראית עין, אם אינו נראה כזרוע ביחד, גליון הש"ס למהרש"ם.

ומקשינן, כדי לקיים את הא דאמרן דרבי יוחנן כרב סבירא ליה:

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן.

ורמי דריש לקיש אדריש לקיש.


דף יא - ב

דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי  חנינא: פיאה [זמורה קלועה, המתוחה על קונדיסין, ועשויה כצורת הפתח] מותרת, שמפסקת משום מחיצה לענין כלאים, אבל לא לשבת.

ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת, דלא מהני בהן פיאה - כך מחיצות לכלאים, דלא מהני להם פיאה!

הרי, דרבי יוחנן, דקאמר לעיל דצורת הפתח דזמורה מתוחה מהני לכלאים, סבירא ליה הכא דלא מהני אף לכלאים!

וריש לקיש נמי, דקאמר לעיל דצורת הפתח דזמורה מתוחה מהני אף לשבת, סבירא ליה הכא איפכא, דלשבת מיהא לא מהני!

ומפרשינן: בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא.

כי הא, במעשה של מתיחת זמורה בין קונדס לקונדס שאמר בו ריש לקיש שמועיל גם לשבת, אמר זאת לשיטתו דידיה, בשיטת עצמו אמרה.

והא דהכא בענין פיאה שאמר שאינו מועיל לשבת - דרביה, בשיטת רבו רבי יהודה ברבי חנינא, אמרה, משמו.

אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן - קשיא!

ועתה מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן סובר כרב שצורת הפתח לא מהני בשבת ליותר מעשר. והטעם של רבי יוחנן בזמורה שלא מהני לענין שבת, הוא מחמת שהיא יותר מעשר, ולא כדדחינן לעיל דמיירי בצורת הפתח עד עשר, אלא שעשאה מן הצד!

והכי מוכחינן:

אי אמרת בשלמא, התם במימרא דרבי יוחנן דלעיל, אכן מיירי - כדבעינן למימר לעיל - בצורת הפתח שעשאה כדין, על גבן של קונדיסין, והטעם דמהני לענין כלאים ולשבת לא מהני, הוא משום דמיירי ביותר מעשר [וכדעת רב]. ואילו הכא בפיאה מיירי שעשאה לצורת הפתח מן הצד - ניחא שפיר דלא קשיא מהא דאמר רבי יוחנן הכא, דלא מהני אף לענין כלאים. משום דהכא מיירי מן הצד, וסבירא ליה לרבי יוחנן דמן הצד לא מהני אף לענין כלאים!

אלא אי אמרת כדדחינן לעיל, דטעמו של רבי יוחנן הוא משום צורת הפתח שעשאה מן הצד, ואידי, ההיא דרבי יוחנן דלעיל, ואידי האי מימרא דרבי יוחנן בפיאה, מיירי תרווייהו בצורת הפתח שעשאה מן הצד - אם כן, מאי איכא למימר ליישב את סתירת דברי רבי יוחנן אהדדי?!

ודחינן לה: לעולם כדדחינן לעיל, דרבי יוחנן דלעיל מיירי מן הצד. ואכן אידי ואידי איירי שעשאה לצורת הפתח מן הצד.

ודקשיא לך דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, איכא למימר:

התם, במימרא דלעיל, מיירי בצורת פתח שעשאה מן הצד אבל הפתח היה בעשר ולא יותר, ובזה סבירא ליה לרבי יוחנן דלשבת הוא דלא מהני אבל לענין כלאים מהני מן הצד.

אבל במימרא דהכא מיירי בצורת פתח מן הצד שעשאה על פתח יותר מעשר, ובהא סבירא ליה לרבי יוחנן דלא מהני אם עשאה מן הצד, בין לענין שבת ובין לענין כלאים!

אבל צורת הפתח גמורה אפילו ביותר מעשר, שפיר מהני לרבי יוחנן אף לשבת, ולא סבירא ליה כרב דסבר דלא מהני!

ומנא תימרא דבצורת הפתח שעשאה מן הצד שני לן בין עשר ליותר מעשר? מהא דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש - דפליג עליה וסבירא ליה פיאה מותרת לענין כלאים: וכי לא כך היה המעשה, שהלך רבי יהושע [שמא אין זה רבי יהושע שבכל מקום, יעבץ] אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ושאל רבי יהושע מרבי יוחנן בן נורי שאלה בהלכות כלאים [דלקמן], אף על פי שרבי יהושע גופיה בקי היה בהלכות כלאים.

ומצאו רבי יהושע לרבי יוחנן בן נורי שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן, ואמר לו רבי יהושע: רבי!

אי היו גפנים כאן מצד אחד של הזמורה - מהו לזרוע כאן מצידה השני של הזמורה, ולסמוך על צורת הפתח החוצצת ביניהם?

אמר לו רבי יוחנן בן נורי: בעשר מותר, ביותר מעשר - אסור!

הרי דלא מהני פיאה אפילו לענין כלאים.

ומוכיחה הגמרא שביחס לצורת פתח מן הצד היא החלוקה בין עשר ליותר מעשר:

במאי עסקינן במעשה דרבי יוחנן בן נורי?

אילימא בזמורה מתוחה על גבן, מעליהן של אילנות?

זה אינו.

דאי הכי האיך קאמר ליה רבי יוחנן בן נורי כי יותר מעשר אסור?!

והתניא, דלענין כלאים ודאי מהני צורת הפתח גמורה אפילו ביותר מעשר:

דתניא: היו שם, בכרם, קנין הדוקרנין [משופין כדקר, שהוא יתד הנעוץ בקרקע] ונעוצין בקרקע, ועשה להן פיאה [זמורה קלועה] מלמעלה - אפילו ביותר מעשר, מותר.

אלא, לאו, מעשה דרבי יוחנן בן נורי מיירי בזמורה קלועה מן הצד. וקאמר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי יהושע: בעשר מותר, יותר מעשר, אסור!

אלמא, שאני לן - לענין כלאים - בצורת הפתח שעשאה מן הצד בין עשר ליותר מעשר.

ומסקינן: שמע מינה!

גופא: אמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד - לא עשה ולא כלום!

ואמר רב חסדא: צורת הפתח שאמרו דמהני, צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת. ואפילו אינה בריאה אלא כדי להעמיד בה דלת של קשין [העשויה מקשי השבלים]!

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: צורת הפתח צריכה "היכר ציר" של דלת. כי אף על פי שאינה צריכה דלת ממש, ראויה להיות בה דלת - בעינן!

ומבארת הגמרא: מאי היכר ציר?

אמר רב אויא: אבקתא [חור שציר הדלת סובב בו]!

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי.

אמר שאל רב אחא להו: האם אמר מר, רב אשי, מידי בענין צורת הפתח?

אמרו ליה: לא אמר ולא כלום! תנא [ויש גורסים: אמר להו, תנא]: צורת הפתח שאמרו: קנה מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן!  57 

 57.  ראה בדברי הראשונים כאן, בביאור השאלה והתשובה דלעיל, ובביאור הא דמייתינן "תנא", והובא ב"עיונים".

ומיבעי לן: האם צריכין הקנים העליונים [רש"י] שבכל צורת הפתח ליגע [ראה ציור 1] בקנים התחתונים, או אין צריכין ליגע, ואפילו תלוי הקנה למעלה באויר, שפיר דמי? [ראה ציור 2]

רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע, מפני שאנו אומרים "גוד אסיק" לקנים שמן הצד. [מאירי, ומשנה ברורה בשם הרא"ם].

ורב ששת אמר: צריכין ליגע.  58 

 58.  שאין אומרים "גוד אסיק" לעשות פתח, כמו שמצינו לקמן פט: שגיפופין שעל ידי גוד אסיק אין מועילין לעשות פתח, אבני נזר או"ח רס"ד.

אזל רב נחמן ועבד עובדא [הלך רב נחמן ועשה מעשה] בי ריש גלותא, כשמעתיה [שעשה אצל הריש גלותא צורת הפתח - להתיר לטלטל ברחבה שיש בה פתחים יותר מעשר - כשאין נוגע הקנה עליון בקנים התחתונים, וכשיטתו]!

אמר ליה רב ששת דפליג לעיל ארב נחמן, לשמעיה [לשמשו] רב גדא: זיל [לך לבי ריש גלותא], שלוף, שדינהו [הוצא וזרוק אותן קני צורת הפתח שעשה רב נחמן]!

אזל רב גדא, שלף, שדינהו.

אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו לרב גדא, אנשי ריש גלותא], חבשוהו בבית הסוהר.

אזל רב ששת, קם אבבא [עמד בפתח בית הסוהר], אמר ליה לשמשו: גדא, פוק תא [צא מכאן ובוא עמי]! הניחוהו שומרי בית הסוהר לצאת [ר"ח] ונפק רב גדא ואתא!

אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי [האם שנית ברייתא כל שהיא] בצורת הפתח, שיהא אפשר ללמוד ממנה, אם צריכין ליגע או לא?

אמר ליה רבה בר שמואל לרב ששת: אין, תנינא בברייתא דאין צריכין ליגע!

דהכי תניא:

א. שיעור גבהו של "פתח" עשרה טפחים, ורחבו ארבעה טפחים.

ב. כיפה [שער העשוי בעיגול ככיפה, ולמעלה מהשער ובצדדיו אינו עגול אלא בנוי בקו ישר], שבתחתיתה, רחב הפתח ארבעה טפחים, והעיגול הולך ונעשה צר, ולמעלה אין בו רוחב ארבעה טפחים: [ראה ציור 3]

רבי מאיר מחייב אותו במזוזה, וכדמפרש טעמא לקמן, שהואיל ואפשר לחקוק בבנין מצדדיו ולהרחיב את העיגול, ולהשלימו אף למעלה לרוחב ארבעה, רואין כאילו כבר חקקוהו והשלימוהו!

וחכמים פוטרין, כדמפרש לקמן דלא סבירא להו "חוקקין להשלים".

ושוין רבי מאיר וחכמים, שאם יש ברגליה [סתם רגלי שער רחוקים ארבעה זה מזה] של כיפה גובה עשרה, שהיא חייבת במזוזה, כיון שיש לה שיעור "פתח" גמור למטה. [ראה ציור 4] שהיות ובתחתיתה יש גובה עשרה ברוחב ארבעה, לא איכפת לן שלמעלה אין בה שיעור רוחב "פתח", שהרי אפילו היה סתום לגמרי למעלה מעשרה הוי מהני, והשתא שאינו סתום אלא פתוח פחות מכשיעור "פתח", ודאי לא גרע.  59 

 59.  ביאור הברייתא נתבאר לפי שיטת רש"י, כפי שהבינו בשיטתו הבית יוסף והב"ח יורה דעה סימן רפ"ז, וכן נקט בגאון יעקב, וראה ב"עיונים ".

והוכחת הגמרא היא מהסיפא דברייתא, שאין צריכין ליגע כדי לעשותו "פתח".

ויש לפרש את הוכחת הגמרא בשני אופנים:

א. תקרה ההולכת בעיגול לאו שמה תקרה! ונמצא, שאין התקרה סמוכה למזוזות הפתח.

לפי שאין נחשב לתקרה אלא החלק הישר שמעל העיגול, ואילו מזוזות ה"פתח" כלים בגובה עשרה, שהרי משם ואילך מיצר הפתח.

הרי חזינן דלא איכפת לן שאין התקרה [הקנה העליון שבצורת הפתח] נוגעת במזוזות הפתח [קנה מכאן וקנה מכאן שבצורת הפתח], אלא רחוקה הימנה.

ב. הא דאמרינן "צריכין ליגע", אין די במה שנוגעין קצות הקנה העליון בראשי הקנים התחתונים, אלא בעינן שהקנה העליון יהא מונח "לכל ארכו" על ה"פתח" שהוא כנגד הקנים התחתונים.

והשתא מוכחינן: כיון דחזינן שאף על גב שגובה "הפתח" כלה לאחר עשרה טפחים כשהולך העיגול ומיצר לפחות מארבעה, ואילו התקרה עצמה אינה סמוכה באמצעיתה למקום ה"פתח", שהרי מתעגלת היא כלפי מעלה, ומכל מקום חייבת במזוזה, הרי מוכח ש"אין צריכין ליגע". [שמועה זו נתבארה על פי לישנא קמא דרש"י].

ואגב דמייתינן לברייתא, מייתינן גם הא דמפרש אביי מה שנחלקו בה רבי מאיר וחכמים [ריטב"א]:

אמר אביי: אין אומרין "חוקקין להשלים", אלא אם כן יש תחלת פתח בתחתיתו ברוחב ארבעה. ולפיכך:

הכל - רבי מאיר וחכמים - מודים, שאפילו אם גבוהה הכיפה עשרה טפחים ואין ברגליה [סתם רגלים רחוקים זה מזה ארבעה טפחים], כלומר: ואין בתחתיתה הרחב ארבעה טפחים גובה שלשה טפחים, שאין כאן אפילו תחילת "פתח", דעד שלשה טפחים לאו "פתח" הוא אלא ארעא סמיכתא. [ראה ציור 1]

אי נמי [וכן, אפילו] יש ברגליה - הרחוקים ארבעה זה מזה - גובה שלשה טפחים, ואין גבוהה הכיפה עשרה טפחים, שאין כאן שיעור גובה פתח.

בין בזה ובין בזה, ולא כלום הוא להתחייב במזוזה!

כי פליגי: ביש ברגליה - הרחוקים זה מזה ארבעה כסתם רגלי פתח - גובה שלשה טפחים, ונמצא שיש בתחתית הפתח תחלת פתח. [ראה ציור 2]

וגם גבוהה הכיפה עשרה טפחים.

ואין רחבה ארבעה טפחים בשבעה טפחים העליונים שבגובה הפתח,

וגם יש בה בבנין הכיפה שמעל שלשה טפחים, כדי לחוק ולהשלימה לארבעה.

שהבנין בנוי מצדדיו בקו ישר, ואפשר לחוק ולהרחיב העיגול לרוחב מדתו שבתחתית הפתח. [ראה ציור 3] רבי מאיר סבר: אמרינן חוקקין [רואין כאילו נחקק ונעשה פתח גבוה עשרה ברוחב ארבעה, כדי] להשלים שיעור פתח.

ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים! [שמועה זו נתבארה על פי לישנא קמא דרש"י].

והשתא הדרינן להא דהוכיח רבה בר שמואל מהך ברייתא לרב ששת, שאין צריכין הקנים ליגע, ושלא כדבריו.

אמר ליה רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת [אם תפגוש] להו לבי ריש גלותא, לא תימא [אל תגיד] להו לבי ריש גלותא ולא מידי - להוכיח שלא כמעשה שעשיתי, לפי שחשבתי שצריכין ליגע - מהא מתניתא דכיפה, כי אני אחזור בי מעצמי [ר"ח. ומרש"י לקמן דף לט: משמע לבאר: שלא יאמר להם, כדי שלא יתבייש].

מתניתין:

כיצד הוא "הכשר מבוי" כדי להתירו בטלטול:

בית שמאי אומרים: עושה לחי וקורה כאחד.

ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

רבי אליעזר אומר: עושה שתי לחיין משני צדיו של פתח המבוי.

ומפרש בגמרא דברי רבי אליעזר. [וכתב הריטב"א: דרבי אליעזר לא פליג, אלא סובר שכך אמרו בית שמאי, שהיה רבי אליעזר מהם. ויש חולקים].

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פתחו של מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות, שהוא ניתר או בלחי או בקורה.

על מה נחלקו: על פתח מבוי שהוא רחב מארבע אמות ועד עשר.

שבית שמאי אומרים: לחי וקורה ביחד. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. ורבי אליעזר אומר: שתי לחיין.  60 

 60.  ונפקא מינה להלכה, כיון דקיימא לן הלכתא כרבי אליעזר בחצר דבעינן שני פסין כמבואר בגמרא, מכל מקום בפתח חצר הרחב פחות מארבע אמות, סגי בפס אחד, תוספות הרא"ש.

אמר רבי עקיבא: בין על זה הרחב מארבע ועד עשר, ובין על זה הרחב פחות מארבע - נחלקו בית שמאי ובית הלל!

גמרא:

קא סלקא דעתין שבית שמאי ובית הלל נחלקו על הכשר מבוי "מפולש" משני צדיו זה כנגד זה לרשות הרבים.

ולעיל [דף ו.] נחלקו תנא קמא וחנניה בהכשרו של מבוי מפולש, דתנא קמא סבירא ליה: עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ולחנניה: נחלקו בה בית שמאי ובית הלל. לבית שמאי עושה דלת מכאן ודלת מכאן, ולבית הלל, דלת מכאן ולחי וקורה מכאן.

והשתא תמהינן: כמאן אזלא מתניתין דידן, דמכשירה מבוי מפולש בלא דלת ובלא צורת הפתח - הרי זה דלא כחנניה, ולא כתנא קמא?!

ומשנינן: אמר רב יהודה: לא איירי מתניתין במבוי מפולש. אלא הכי קאמר:

הכשר מבוי סתום כיצד?

בית שמאי אומרים: לחי וקורה. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה, ולא מיירי מתניתין במבוי מפולש כלל.

ומפרשינן הא דתנן במתניתין בית שמאי אומרים לחי וקורה.

והוינן בה: האם למימרא, דקא סברי בית שמאי, שכדי לעשות רשות היחיד, בעינן ארבע מחיצות מדאורייתא [מהלכה למשה מסיני], וכיון דבעי מחיצה מעלייתא לעשותו רשות היחיד, משום הכי בעי גם לחי וגם קורה.

דאי סבירא להו לבית שמאי דמדאורייתא סגי בשלש מחיצות, ומדרבנן הצריכו היכר ברוח רביעית, ודאי דהוה סגי בלחי או קורה. [רשב"א וריטב"א].

ודחינן: לא.

כי ביחס לזרוק חפץ מרשות הרבים אל רשות היחיד - הרי רשות היחיד המוקפת משלש מחיצות בלבד הוא דמיחייב, כי מדאורייתא רשות היחיד היא.

ורק ביחס לטלטל, הוא דגזור רבנן לאסור עד דאיכא ארבע מחיצות ברשות היחיד [וסברי בית שמאי דלא סגי בהיכר לחי או קורה, דאינו "היכר גמור" עד דאיכא לחי וקורה - ריטב"א. וברשב"א משמע: דלבית שמאי בעינן ברוח רביעית "מחיצה" של לחי וקורה].

תו מפרשינן הא דתנן במתניתין: בית הלל אומרים או לחי או קורה:

ומשמע שלא התירו בית הלל בלחי או קורה אלא ברוח רביעית, אבל אם היו שתי מחיצות גמורות בלבד, לא סגי בלחי או קורה ברוח שלישית, אלא צריך מחיצה גמורה בשלישית, ולחי או קורה ברביעית.

והוינן בה: לימא דטעמייהו, משום דקא סברי בית הלל שלש מחיצות בעינן מדאורייתא, ומשום הכי לא סגי בלחי או קורה - שאינם אלא היכר בעלמא - אלא ברוח רביעית, ולא ברוח שלישית [רשב"א וריטב"א].

ודחינן: לא בעי שלש מחיצות מדאורייתא.

ו"לזרוק" מרשות הרבים לרשות היחיד משתים מחיצות הוא דמיחייב, דהוי רשות היחיד מדאורייתא.

ורק לטלטל הוא דאסרו רבנן עד דאיכא שלש "מחיצות" גמורות, ולחי או קורה לא הוי מחיצה, ולא סגי אלא להכירא ברוח רביעית, [רשב"א וריטב"א].  61  שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר, לחיין:  62 

 61.  ודחויא בעלמא דחי ליה, אבל לקושטא דמילתא בעינן לבית הלל שלש מחיצות מדאורייתא - רשב"א.   62.  השמועה הבאה מתבארת על פי הריטב"א, וכפי שביאר שיטתו בגאון יעקב. וראה ביתר הרחבה ב"עיונים".

איבעיא להו: האם רבי אליעזר, לחיין וקורה כאחד קאמר.

או דילמא שני לחיין בלא קורה קאמר, וקורה לא מעלה ולא מורידה?


דף יב - א

תא שמע: מעשה ברבי אליעזר שהלך אצל  רבי יוסי בן פרידא - תלמידו,  לאובלין [שם מקום]. ומצאו לרבי יוסי שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד וקורה אחת.  63 

 63.  שהיה סבור, דרבי אליעזר רבו לא לחלוק על תנא קמא בדעת בית שמאי קאתא, אלא להוסיף עליו. ועשה אותו תלמיד לחי וקורה.

אמר לו: בני, עשה עוד לחי אחר!

אמר לו רבי יוסי לרבי אליעזר וכי לסותמו אני צריך?!

אמר לו רבי אליעזר: יסתם, ומה בכך!?

ומסיימינן לכולה ברייתא, ואחר כך מוכחינן:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות בפתחו, שאינו צריך כלום.

על מה נחלקו, על פתח מבוי שהוא רחב מארבע אמות ועד עשר.

שבית שמאי אומרים: לחי וקורה כאחד, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

והשתא מוכחינן: קתני מיהת בברייתא, שאמר רבי יוסי לרבי אליעזר על שהצריכו שני לחיין: וכי לסותמו אני צריך?! אי אמרת בשלמא דרבי אליעזר הצריכו לרבי יוסי שני לחיין וקורה, משום הכי אמר ליה: וכי לסותמו אני צריך?

אלא אי אמרת לחיין בלא קורה הצריכו רבי אליעזר, מאי האי דקאמר ליה רבי יוסי: וכי לסותמו אני צריך?!

כלומר: מדקאמר רבי יוסי "וכי לסותמו אני צריך", מוכח שרבי אליעזר ביקש לסתום יותר ממנו, דהוא עביד רק לחי וקורה, ורבי אליעזר ביקש לסותמו בשני לחיים.

ומוכח דלרבי אליעזר בעינן שני לחיים וקורה. כי אם בשני לחיים סגי, אין רבי אליעזר סותם יותר, דמה לי לחי וקורה שעשה רבי יוסי, ומה לי שני לחיים שביקש רבי אליעזר, והא אין סתימתו של זה יותר מזה.

ודחינן: הכי קאמר: וכי לסותמו בלחיין אני צריך?!

כלומר: לעולם סגי לרבי אליעזר בשני לחיין. אלא דרבי יוסי הא גופא קאמר: וכי לסותמו בלחיים דוקא אני צריך, מה לי לחי וקורה מה לי שני לחיין בלי קורה, ולעולם לרבי אליעזר סגי בשני לחיין בלא קורה.

והשתא מפרשינן לסיפא דברייתא:

אמר מר: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום.

ותמהינן עלה: והא אנן תנן במשנתנו: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה, והיכי אמרת שאינו צריך כלום?

ומשנינן: אמר רב אשי: רבן שמעון בן גמליאל נמי קאמר כההוא תלמיד.

ו"אינו צריך כלום" - דקאמר, קאי על מה שהוסיפו בית שמאי ורבי אליעזר על דברי בית הלל, והכי קאמר:

אינו צריך גם לחי וגם קורה כתוספת שהוסיפו בית שמאי. ולא לחיין, כלומר לחי שני, כתוספת שהוסיף רבי אליעזר.

אלא או לחי או קורה - כדברי בית הלל לבדם!

והשתא דאמרינן דאפילו כשהפתח רחב פחות מארבע אמות צריך לתקן המבוי לכולי עלמא, מספקא לן:

ובכמה יהא פחות מארבע אמות רוחב הפתח, ויהא צריך תיקון?

אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל: אפילו יפחת רוחב הפתח מארבע אמות עד ארבעה טפחים, נמי צריך תיקון.

דהיינו: שאם היה רוחב הפתח פחות מארבעה טפחים אינו צריך תיקון, ומארבעה טפחים ואילך בעי תיקון!

אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב:

א. חצר שהיתה מוקפת מארבע רוחותיה, ונפרץ כותל אחד במלואו למקום האסור לה, כגון: לרשות הרבים או לכרמלית. הרי זו אסורה בטלטול, אלא אם כן נשארו שיורי כותל ברוחב ארבעה טפחים באותו רוח שנפרץ, הנקראים "פסים".

ב. מודים חכמים לרבי אליעזר - דמשנתנו שצריך שתי לחיים - בפסי חצר, דבעינן בהן שני פסים!

ורב נחמן אמר: הלכה כרבי אליעזר בפסי חצר.

אמר רב נחמן בר יצחק למפרש את דברי רב ורב נחמן:

הא דאמר רב: חכמים מודים בפסי חצר - מאן נינהו אותם חכמים שמודים?

רבי! וכדמפרש ואזיל.

והא דאמר רב נחמן: הלכה כרבי אליעזר.

ומכלל דבריו נשמע, דאיכא דפליגי עליו בפסי חצר - מאן פליג עליה דרבי אליעזר?

רבנן!

ומפרשינן לה:

דתניא: חצר ניתרת בפס אחד, דברי חכמים!

רבי אומר: בשני פסין.

והיינו דקאמר רב "מודים", שעל אף דרבי סבירא ליה דמבוי ניתר בלחי אחד, מודה הוא לרבי אליעזר, דפסי חצר מיהא בעי שתי פסין, וכדתני בברייתא.

והיינו נמי הא דקאמר רב נחמן: "הלכה" כרבי אליעזר!

שאף דחכמים דברייתא פליגי אף בפסי חצר דלא בעי אלא פס אחד להתירה, מכל מקום הלכה כרבי אליעזר וכרבי, שבפסי חצר מיהא בעינן שני פסים.

אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן: חצר צריכה שני פסין בפתחה כדי להתירה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי, דחצר צריכה שני פסין?!

והא את, רבי אסי, הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן רוחב של ארבעה טפחים, ועל כרחך היינו פס אחד, [ו"צריכין" דקאמר היינו דחצרות דעלמא "צריכין" פס אחד של ארבעה - ריטב"א], וכדמפרש ואזיל.

וכי תימא: לעולם בעינן שני פסין, אלא שיש לעשותם ברוחב ארבעה טפחים מכאן וארבעה טפחים מכאן!

הא ליתא.

שהרי והתני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא. ואמרי לה, קמיה דרבי חנינא בר פפי [לעיל דף ט ב] עלה דמתניתין:

חצר קטנה [צרה] שנפרצה [במלואה] לגדולה [הרחבה ממנה] - אנשי החצר הגדולה מותרים לטלטל מן הבית לחצר, אף אם לא יערבו עירובי חצירות עם אנשי החצר הקטנה, אלא רק יערבו לעצמם.

וטעמו של דבר, מפני שכלפי הגדולה אין כאן "פירצה במלואה" אלא "פתח" בעלמא. שהרי הגדולה רחבה מן הקטנה, ונשתיירו לה פסין מהצדדים. ונמצאת הגדולה חלוקה מן הקטנה, ולכן דינה הוא כדין שאר שתי חצירות שיש פתח ביניהן שכל אחת מערבה לעצמה.  64 

 64.  נתבאר על פי שיטת רש"י בכל מכילתין - וכפי שכתב ב"יתרון האור" לקמן בפרק "כל גגות" - שאין בשתי חצירות שנפרצו זו לזו איסור משום "נפרצה במלואה למקום האסור לה", אלא שהפירצה במלואה "מאחדת" את החצירות.

ומפרש לה בברייתא, דתני רב אדא בר אבימי:

שהיתה הקטנה רחבה בעשר אמות, והגדולה רחבה באחת עשרה אמות, ובכך היתה עודפת הגדולה על הקטנה שלשה טפחים [חצי אמה] מכאן, ושלשה טפחים מכאן!

ומכאן מוכח, שפסי חצר שצריכין ארבעה דקאמר רבי יוחנן היינו דסגי בפס אחד רחב ארבעה.

כי אי אמרת שלרבי יוחנן בעינן שיהיו שני פסין הרחבין כל אחד ארבעה טפחים, היכי אמרינן בהך ברייתא דסגי בשני פסים שבצדי החצר הגדולה, שיש בהם שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן!?  65 

 65.  הניחא, אי לרבי יוחנן סגי בפס אחד רחב ארבעה, לא תיקשי מהך ברייתא דבעי עודף ששה טפחים [שלשה מכל צד] ולא סגי בארבעה? דהא ליתא. דרבי יוחנן דסגי ליה בפס אחד רחב ארבעה, כרבנן סבירא ליה. אבל הך ברייתא רבי היא, דלא סגי ליה בפס אחד אלא בשני פסין, וסבירא ליה לרבי דרוחב כל פס שלשה טפחים [וכדמפרשת הגמרא לקמן]. אבל אי לרבי יוחנן בעינן שני פסין רחבין ארבעה, על כרחך דלרבי נמי בעינן רוחב ארבעה. דאם לא כן, רבי יוחנן - דאמר דבעינן שני פסין ורחבין ארבעה - דלא כמאן. דהא לרבנן סגי בפס אחד, ואף לרבי בשתי פסין של שלשה טפחים סגי. וכיון דלרבי נמי בעינן רחבין ארבעה, תיקשי הך ברייתא, דקאמרה דסגי בשלשה מכל צד - על פי גאון יעקב.

ומשנינן: כי סליק רבי זירא מימי [כשעלה רבי זירא מעבר לים, והגיע לארץ ישראל], פרשה ביאר את דברי רבי יוחנן ואת הברייתא דתני רב אדא, באופן שלא יקשה מידי:

הא דאמר רבי יוחנן שפסי חצר צריכין שיהיו רחבים ארבעה טפחים, היינו דוקא אי עביד פס אחד ברוח אחת של החצר [שסובר רבי יוחנן כרבנן שאין צורך בשני פסים, ודי בפס אחד], שבפס האחד בעינן שיעשנו רחב בארבעה טפחים [שכן הוא שיעור פס לרבנן].

אבל אי לא עביד פס רחב ארבעה, צריך לעשות שני פסין משתי רוחות החצר, [ואף רבנן מודו בכך], ואז דיו אי עביד פס ברוחב משהו לכאן ופס ברוחב משהו לכאן.

והיינו הא דאמר רבי יוחנן: חצר צריכה שני פסין.

כלומר: אי לא בעי למיעבד פס רחב - צריכה החצר שני פסין ברוחב משהו.

והא דתני רב אדא בר אבימי דבעינן שני פסין ולא סגי בפס אחד רחב ארבעה [דהא חזינן בברייתא דלא סגי שתהא הגדולה עודפת בפס ארבעה טפחים בלבד], היינו טעמא: דהאי ברייתא - רבי היא, דסבר דאין להתיר חצר בפס אחד, ואפילו רחב ארבעה אלא דוקא בשני פסים.

והא דלא סגי שיהיו לגדולה שני פסין רחבין משהו - כדסגי לרבי יוחנן אליבא דרבנן - היינו טעמא: דרבי פליג ארבנן אף ברוחב הפס.

דרבי סבר לה כרבי יוסי דאמר גבי לחיין של מבוי, דלא סגי ברוחב משהו - כדסברי רבנן - אלא בעינן רוחב שלשה טפחים.

והוא הדין דבפסי חצר סבר רבי דבעינן שיהיו רחבין שלשה טפחים. [על פי ריטב"א בהבנת רש"י].

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד בלבד.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי?!

והא אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא להתיר חצר, אלא: או בפס אחד לרחבו של רוב הדופן, או בשני פסין!

ואם כן, היכי קאמר שמואל דסגי בפס אחד, ואף שאינו על רוב דופן?!

אמר ליה רב יוסף לאביי: ואנא לא ידענא לתרץ קושיתך.

אבל יודע אני באמת, שרב יהודה עשה מעשה כשמעתיה [ריטב"א].

דעובדא הוה בדורא דרעותא [כפר רועים - רש"י לעיל דף ז:] שלשון ים [נחל מים] הנכנס לחצר הוה התם. ופרץ את הדופן הרביעית של החצר במלואו.

ואתא האי עובדא לקמיה דרב יהודה לשואלו אם מותר למלאות מאותו לשון ים שהיא כרמלית [מפני שהמים מחוברים לים שחוץ לחצר, דהוה כרמלית - מנחת ישראל על פי ריטב"א] אל תוך החצר [רבינו יהונתן], דהוה לה רשות היחיד מדאורייתא דהא אית לה שלש מחיצות.

ולא אצרכיה רב יהודה שישאר במקום המחיצה שנפרצה אלא פס אחד.

והשתא יכול למלאות מאותו המקום שהיתה שם המחיצה קודם שנפרצה [ונשאר שם פס אחד], אל תוך החצר. [ראה ציור 1]

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהתם ליכא לאוכוחי דעבד רב יהודה הלכה למעשה להתיר חצר בפס אחד.

וכי מלשון ים קאמרת לאוכוחי?!

התם שאני, כי קל הוא שהקלו חכמים במחיצות במים, למלאות מהמים על ידי תיקון כל שהוא, אבל בעלמא לא!

וכדאשכחן שמקילין במים קולא שאין מקילין בה במקום אחר:

דבעא מיניה רבי טבלא מרב: מחיצה שאינה מגעת עד הקרקע, אלא היא תלויה באויר - מהו שתתיר בחורבה [עיין ציור], שהדרך שיהיו בה מחיצות תלויות? [ציור 2]

אמר ליה רב לרבי טבלא: אין "מחיצה תלויה" מתרת אלא במים. כי קל הוא שהקלו חכמים במים.

וכדאשכחן לקמן שמחיצה תלויה מתרת במים:

דתנן: גזוזטרא הבולטת מרשות היחיד, ונמצאת למעלה מן המים [הנחשבים לכרמלית] - אין ממלאין לשאוב מים אל תוך הגזוזטרא, שהיא רשות היחיד, מתוך הכרמלית, אלא אם כן עשו בגזוזטראה נקב, ועשו סביבות הנקב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיחשב מקום המים למטה רשות היחיד, ורק אז יכולים למלאות מים לתוכה, דרך הנקב שבגזוזטרא.

ומחיצה זאת שסביב הנקב מועילה בין אם היא היתה למעלה בגזוזטרא, בין אם היא נעשתה מתחת לרצפת הגזוזטרא כשהיא תלויה מעל המים. משום דאמרינן "גוד אחית מחיצתא", שאנו רואים כאילו יורדות המחיצות ונמשכות אל תוך המים שמתחת לגזוזטרא. [ראה ציור 3]

אבל בעלמא - לא מקילינן במחיצה תלויה!

והכי נמי מקילינן במים, להתיר למלאות אף שאין כאן אלא פס אחד. אבל בעלמא יש לומר דלא מקילינן בפס אחד!

והשתא הדרינן לקושיין דאקשינן שמואל אדשמואל: מכל מקום קשיא!

ומשנינן: כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, פירשוה להא דשמואל דלא תיקשי אהדדי:

אם בא להתירה מרוח אחת אינה ניתרת אלא בארבעה טפחים רוחב.

והיינו הא דאמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד! והא דאמר שמואל דבעינן שני פסין, היינו, באם אינו מתירה בפס אחד ברוחב ארבעה טפחים, מצי למיעבד שני פסים משתי רוחות פתח החצר: פס ברוחב משהו לכאן, ופס ברוחב משהו לכאן!

אמר רב פפא: אי קשיא לי - הא קשיא לי:

הא דאמר ליה שמואל לרב חנניא בר שילא: את לא תעביד עובדא, אלא, או ברוב דופן מרוח אחת, או בשני פסין!

למה לי רוב דופן כשמתירו מרוח אחת?

והא בפס ארבעה סגי!

ולמה השמיענו שמואל היתרא דרוב דופן, היה לו להשמיענו חידוש גדול יותר, דהיכא דארבעה טפחים הם פחות מרוב דופן - כגון בדופן רחב שמונה טפחים - בארבעה נמי סגי?

וכי תימא דלעולם בארבעה נמי סגי, אלא מאי דהעדיף שמואל להשמיענו את ההיתר ברוב דופן, הוא משום דאדרבא, עדיף ליה לשמואל להשמיענו היתרא דרוב דופן, כי לפעמים ברוב דופן נמי סגי, ואין צריך פס רחב ארבעה.

וכגון: בדופן שבעה, דבארבעה טפחים הוי ליה בכללו רוב דופן.

ואשמועינן שמואל רבותא טפי במה דאמר "רוב דופן" מאילו הוה אמר "ארבעה". דאי הוה אמר "ארבעה", הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואפילו בדופן שבעה, דארבעה הוי טפי מרוב דופן.

והשתא קא משמע לן, דלעולם ברוב דופן סגי, דהא רוב דופן מהני בין בדופן רחב שבעה בין בדופן רחב הרבה.

הא ליכא למימר!

דאף אי הוה אמר שמואל ב"ארבעה", לא הוה טעינן למימר דאפילו בדופן שבעה בעי ארבעה.

דלמה לי ארבעה? הא סגי לן אם נמעט רוחב הפתח עד שיעמוד הפתח על רוחב פחות מארבעה, דבכי האי גוונא לא בעינן היתרא ד"פס" כלל [וכדלקמן].

ואם כן, הוה ידענא דלא בעינן פס ארבעה, אלא בשלשה ומשהו סגי בדופן שבעה, שאז יעמוד ממילא הפתח על רוחב פחות מארבעה.

וכיון שכן: אי סבירא ליה לשמואל היתרא דפס ארבעה, היה שמואל משמיענו הך היתרא, דהא לא הוה אמינא דבעינן ארבעה טפחים אפילו בדופן שבעה.

וטעמא דסגי בשלשה ומשהו: דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל [לעיל]: רק אם היה למבוי פתח שרחב מעשר אמות עד ארבעה טפחים, רק אז בעי המבוי היתר לחי וקורה.

אבל, אם היה רוחב פתח המבוי פחות מארבעה טפחים - לא בעינן היתרא כלל, והוא הדין שברוחב פתח פחות מארבעה טפחים לא בעי פס בחצר!

ודחינן: לעולם סבירא ליה לשמואל היתרא דפס ארבעה.

ולא רצה שמואל לומר דבעינן פס ארבעה כדי שלא נטעה לומר שאפילו בדופן שבעה בעי ארבעה, וכדאמרן.

ואי משום דהוה ידענא דלא בעי בדופן שבעה פס ארבעה, וכדרב אחלי - הא ליתא משני טעמים:

א. איבעית אימא: כאן, במימרא דשמואל, דאיירי בחצר - לא מהני אם יעמוד הפתח על פחות מארבעה.

ואילו כאן, במימרא דרב אחלי, דאיירי במבוי - לא בעינן היתרא בפתח שהוא פחות מארבעה.

אבל בחצר בעי פס אפילו בפחות מארבעה!

ב. ואיבעית אימא: כיון דמימרא דרב אחלי גופיה - תנאי היא דפליגי במילתיה [וכדאמרינן לקמן דף יג]. אם כן, אי הוה אמר שמואל "ארבעה", הוה אמינא דלא סבירא ליה כרב אחלי אלא כתנא דפליג וסובר כי לא סגי בשלשה ומשהו.

וממילא, אף ברוב דופן לא היינו מתירים, דהא שמואל "ארבעה" קאמר.

ולהכי השמיענו שמואל רבותא דרוב דופן נמי מהני, ולעולם בארבעה נמי סגי.

[שמועה זו נתבארה כפירוש הרשב"א ותוס' הרא"ש. וראה היטב ברש"י דלא משמע כן, וראה היטב בתוס', בתוס' רבינו פרץ ובריטב"א].

תנו רבנן: לשון ים הנכנס לחצר דרך פירצה רחבה יותר מעשר אמות שבכותל רביעי, אין ממלאין הימנו מים בשבת להכניסם לתוך החצר, דהוה ליה מכניס מכרמלית לרשות היחיד, אלא אם כן יש לו מחיצה גבוה [ה] עשרה טפחים.

כלומר: אלא אם כן סתמו את הפירצה במחיצה גבוהה עשרה טפחים, והעמידו את הפירצה ברוחב עשר אמות או פחות.

במה דברים אמורים - כשפירצתו של חצר היתה ביותר מעשר [ר"ח] אמות.

אבל אם היתה פרצתו עשר אמות - אין צריך כלום!

דכיון שלא נפרץ הכותל במלואו [שאז לא הוי מהני אפילו בפחות מעשר, כיון שאין לו פסין] הרי אם אין הפתח רחב יותר מעשר, שם "פתח" עליו - ומותר.

ומקשינן: מדקתני אין "ממלאין" מהלשון לחצר, משמע: דוקא ממלא הוא דלא ממלאינן, משום דהוה ליה מכניס מכרמלית לרשות היחיד.

הא טלטולי בהאי חצר - שפיר מטלטלינן.

ואמאי? והא כיון שנפרצה בחצר פירצה יותר מעשר, הוה לה כמו נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה [אל המים שמחוץ לחצר, דהוו כרמלית]. וכל מקום שנפרץ במלואו למקום האסור לו - אסור לטלטל בו.

ואם כן, אסור לטלטל בחצר כלל?!


דף יב - ב

ומשנינן: הכא במאי עסקינן שלא נפרץ הכותל לגמרי. אלא דאית ליה עדיין גידודי [שאריות מגובה הכותל] שהם גבוהין עשרה, אלא שהים כיסהו, ולפיכך אין איסור אלא למ לאות.

אמר רב יהודה: אין רשות היחיד מדאורייתא, אלא אם כן יש לה ארבע מחיצות, [הכי סלקא דעתין לפרש דברי רבי יהודה]. ולפיכך:

מבוי שלא נשתתפו בו [לשון "שלא נשתתפו בו" מפרש לה לקמן], שיש לו שלש מחיצות, אינו רשות היחיד אם לא תיקן המבוי כלל!

ואם הכשירו [תיקן המבוי] בלחי, שמועיל מתורת מחיצה, הזורק לתוכו מרשות הרבים חייב. כי על ידי הלחי נעשה המבוי מוקף ארבע מחיצות, שהיא רשות היחיד מדאורייתא.

[שכך הוא דין רשות היחיד מן התורה: אם יש לה שלש מחיצות גמורות, ועוד מחיצת לחי, הנחשב כ"מחיצה שאינה גמורה", הרי היא רשות היחיד. ריטב"א].

אבל אם הכשירו בקורה, שאינה יכולה לשמש כמחיצה אלא רק מטעם היכר - הזורק מרשות הרבים לתוכו של המבוי - פטור. לפי שאין למבוי הזה אלא שלש מחיצות!

מתקיף לה רב ששת בקושיה כפולה:

קושיה ראשונה:

הא דאמר רב יהודה: מבוי "שלא נשתתפו בו", משמע:

טעמא דלא נשתתפו בו "שתופי מבואות" [שתיקנו חז"ל, כדי להתיר לטלטל מבית שבחצר למבוי המשותף לכמה חצירות, ואפילו היה מוקף ארבע מחיצות גמורות] הוא דלא מהני קורה.

הא אם נשתתפו בו בני המבוי יחד ב"שתופי מבואות" - אפילו הכשירו בקורה, נמי חייב הזורק לתוכו

ועל כך מתקיף לה רב ששת:

וכי ככר זו שבה "משתתפין" בני המבוי עשה אותו לרשות היחיד כשהשתתפו בה, או לרשות הרבים כשלא השתתפו בה?!

קושיה שניה:

ועוד, התניא: חצירות של רבים, שפתוחין בתים הרבה לחצר, אוסרים בני הבתים זה על זה, שאין יכולים להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב ביניהם.  66 

 66.  מפני שהבית רשות מיוחדת לו, והחצר רשות חבירו מושל בה, ונמצא מוציא מרשות לרשות, ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד [של חבירו], גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל בחצר עצמה מותר לטלטל בה - רש"י.

ומבואות שאינן מפולשין אלא סתומין משלש רוחות:

בין עירבו בחצירות ובין לא עירבו, בין נשתתפו במבואות ובין לא נשתתפו, הזורק לתוכן חייב.

והשתא תיקשי לרב יהודה.

כיון דהך ברייתא מיירי אפילו בלא נשתתפו בו, וסתמא קתני, ולא מחלק בין תיקנו בלחי לבין תיקנו בקורה, דבכל אופן חייב הזורק לתוכו. על כרחך אתה למד אחד מהשניים:

או דבין לחי ובין קורה מהני משום מחיצה.

או דבשלש מחיצות סגי מדאורייתא, ומיירי הברייתא אפילו אם לא תיקנו כלל. [על פי ריטב"א וגאון יעקב].

ולהכי מפרשינן לרב יהודה בגוונא אחרינא:

לעולם סבירא ליה לרב יהודה דבשלש מחיצות סגי ליהוי רשות היחיד מדאורייתא.

ואלא אי איתמר הכי איתמר:

אמר רב יהודה: מבוי שאינו ראוי לשיתוף, שאף לאחר שהתקין בו את הלחי או את הקורה - שנזכרים בהמשך הברייתא - עדיין אינו ראוי ומתוקן להתירו על ידי שיתוף מבואות, כיון שהוא מפולש ואינו ניתר בלחי וקורה בלבד, אלא בעי נמי צורת הפתח באחד מפתחיו המפולשין לרשות הרבים [כדלעיל דף ו:]: [ראה ציור 1]

הרי אם הכשירו בלחי באחד מפתחיו [ולא הכשירו גם בצורת הפתח בפתחו השני] - הזורק לתוכו מרשות הרבים חייב.

דלחי הוי משום מחיצה ונמצא שיש למבוי שלש מחיצות!

אבל אם הכשירו בקורה [ולא עשה גם צורת הפתח בפתחו השני] דלא מהני אלא משום היכר - הזורק לתוכו מרשות הרבים - פטור! [ביאור לשון הגמרא, נתבאר על פי גאון יעקב, וראה ריטב"א].

ומפרשינן לה: אלמא, קסבר רב יהודה לחי משום מחיצה, וקורה משום היכר!

וכן אמר רבה: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר.

ורבא אמר: אחד זה קורה, ואחד זה לחי משום היכר.

איתיביה רבי יעקב בר אבא לרבא: הזורק למבוי, יש לו לחי - חייב. אין לו לחי - פטור.

אלמא, לחי משום מחיצה?!

ומשנינן: הכי קאמר: אם יש לו למבוי "היתר" לחי, שאינו צריך אלא לחי - כיון שהוא סתום משלש רוחות - הזורק לתוכו, חייב.

ואף על גב דלית ליה לחי, משום ששלש מחיצות הוי רשות היחיד מדאורייתא!

אבל אם אין לו "היתר" לחי, שצריך המבוי לחי ודבר אחר - שהוא מפולש וצריך גם צורת הפתח - הזורק לתוכו, פטור. ואפילו עשה לו לחי.

[שהלחי עצמו לא מעלה ולא מוריד שאינו אלא היכר, והדין תלוי במבוי סתום ומפולש].

איתיביה לרבא דאמר דאף לחי משום היכר:

יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים - עושה לחי מכאן מצידו האחד של אחד הבתים, ולחי מכאן מצידו השני של אותו בית, ונמצאת רשות הרבים מוקפת, ומותר לטלטל מבית לבית [רש"י לעיל דף ו:].

או מניח משני הצדדים קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!

אלמא, לחי משום מחיצה. דהא ליכא אפילו שלש מחיצות בלא הלחי, ובעל כרחך דהלחי מהני משום מחיצה!  67 

 67.  והוא הדין דהוה מצי למיפרך לכולהו אמוראי, דמהכא משמע דקורה נמי משום מחיצה - מהרש"א, וראה גליון הש"ס לרעק"א. וביאר רש"י: שכוונת הגמרא להקשות, שאף חכמים לא נחלקו על רבי יהודה אלא ברשות הרבים, אבל במבוי מפולש מודים, [וראה "עיונים "]. והתוספות פירשו: שאף חכמים לא נחלקו, אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מודים.

ודחינן: אי מהתם ליכא ראיה.

כי התם אזיל רבי יהודה לשיטתו, דקסבר רבי יהודה, כי די שתהיינה לרשות היחיד שתי מחיצות דאורייתא ואין צורך בשלש מחיצות.

אלא שמדרבנן אפשר לטלטל רק לכשיעשה היכר מכאן והיכר מכאן.

אמר רב יהודה אמר רב: מבוי שמידת ארכו היא כרחבו [דרך כניסתו למבוי הוא תחילת "אורך" המבוי, ומה שאינו דרך כניסתו הוא "רוחב" המבוי. משנה ברורה], אינו ניתר בלחי משהו, אלא צריך פס ארבעה טפחים כחצר. [ואם רחבו יתר על ארכו, ראה "עיונים"].

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מבוי שארכו כרחבו - אינו ניתר בקורה טפח, אלא צריך פס ארבעה טפחים כחצר.  68 

 68.  רב יהודה אמר חדא, ורב חייא אמר חדא ולא פליגי, רבינו יהונתן.

אמר רבי זירא אהנך מימרות דרב יהודה ורב חייא בר אשי, כדי לסייען: כמה מכוונן שמעתא דסבי [כמה מכוונות ודומות זו לזו שמועות הזקנים, רש"י שברי"ף].

כיון דמבוי זה ארכו כרחבו - הוה ליה כדין חצר.

וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה, אלא בפס ארבעה.  69 

 69.  אית דלא גרסי: "אלא בפס ארבעה", דהא רבי זירא סבירא ליה דשיעור רוחב פס הוא במשהו כדלקמן, תוספות.

אמר רבי זירא: אי קשיא לי מידי בשמעתא דרב יהודה, הא קשיא לי:

היכי אמר רב יהודה משום דהוה ליה דין חצר שצריך בה "פס", אינו ניתר בלחי משהו!

והרי, סוף סוף ליהוי האי לחי עצמו כפס משהו, ונשתרי [דסבירא ליה לרבי זירא דשיעור רוחב פס - משהו, כמו לחי]?!

ודחינן לקושיא דרבי זירא: אישתמיטתיה לרבי זירא, הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן רוחב ארבעה טפחים.

אמר רב נחמן: נקטינן מסורת היא מאבותינו וכן הוא מנהג מרבותינו [רש"י לעיל דף ה.]: איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה?

א. כל שארכו יתר על רחבו.

ב. ובתים וחצירות, שתי חצירות, ובית אחד פתוח לכל חצר [כן פירש רש"י כאן, אבל לקמן דף עד. ובשבת קלא. פירש רש"י, שני בתים לכל חצר, וכן דעת רוב הראשונים] פתוחים לתוכו.

ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה, אלא בפס ארבעה?

כל שהיא מרובעת!

ותמהינן עלה: וכי דוקא מרובעת אין, זקוקה היא לפס ארבעה. ואילו חצר עגולה לא צריכה פס ארבעה!?

וכי משום דעגולה היא מישתריא בלחי משהו?!

ומפרשינן לה: "מרובעת" לאו למעוטי "עגולה" אתי.

אלא הכי קאמר: אי ארכה של חצר הוא יתר על רחבה ואינה "מרובעת", הוה ליה מבוי. ומבוי בלחי וקורה סגיא ליה.

ואי לא הוי ארכה יתר על רחבה - הוה לה חצר.  70 

 70.  ואף שאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם כן בתים וחצירות פתוחים לתוכו - כדלעיל. שאני מבוי, שהוא קרוב לרשות הרבים יותר מחצר שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים - תוספות ורמ"א סימן שס"ג סעיף כ"ז, וראה ריטב"א כאן.

וכמה תהא ארכה של חצר יתירה על רחבה, כדי שתצא מדין חצר, ותהיה מותרת כדין מבוי בלחי? סבר שמואל למימר: כיון דחצר היא, לא נפקא מדינה - דבעי פס ארבעה - עד דאיכא בארכה פי שנים ברחבה!

אמר ליה רב: הכי אמר חביבי [דודי] [והיינו רבי חייא, שהיה אחי אביו ואחי אמו של רב]:

אפילו אם ארכה יתירה משהו על רחבה - ניתרת בלחי וקורה!

שנינו במשנה: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה.


דף יג - א

רבי עקיבא אומר: על זה ועל זה נחלקו.

ומקשינן: רבי עקיבא - היינו תנא קמא! שהרי גם תנא קמא קאמר סתמא "הכשר מבוי: בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה", ולא חילק תנא קמא בין פתח קצר לפתח רחב?!

ומשנינן: איכא בינייהו בין תנא קמא לרבי עקיבא, הא דאמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל [דלעיל]: מבוי, שרוחב פתחו הוא פחות מארבעה טפחים אין צריך תיקון.

ובדין זה נחלקו תנא קמא ורבי עקיבא.

אלא ולא מסיימי, שלא נתפרש כיצד סובר בזה התנא קמא, וכיצד סובר רבי עקיבא.

תניא: אמר רבי עקיבא: לא אמר רבי ישמעאל דבר זה שאמר תלמיד אחד משמו, כי מוחזק אני בו שהוא חכם, ומעולם לא אמר דבר זה.  71 

 71.  רש"י. ופירש בגאון יעקב, כיון שהוא חכם, יודע הוא את האמת, שבית שמאי ובית הלל נחלקו בכל גווני, אף שמסברא מסתברא שלא נחלקו בפתח רחב פחות מארבע אמות.

אלא אותו תלמיד אמר דבר זה.

והלכה כאותו תלמיד.

ותמהינן עלה: הא גופה קשיא:

מצד אחד אמרת כי לא אמר רבי ישמעאל דבר זה, והיינו, שאינו אמת. אלמא, לית הלכתא כוותיה, שאין הלכה כאותו תלמיד.

ואילו הדר, אמרת: הלכה כאותו תלמיד?!

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמרה רבי עקיבא ד"הלכה כאותו תלמיד", אלא כדי לחדד בה את התלמידים, לעודדם שישימו לבם לתורה, ויאמרו פלפול מלבם, כשם שאמר אותו תלמיד.  72 

 72.  דבר הנכון בסברא, אף על פי שאינו אמת - גאון יעקב.

ורב נחמן בר יצחק אמר לתרץ: לא אמר רבי עקיבא כלל ש"הלכה" כאותו תלמיד. אלא רק "נראין" מסברא דברי אותו תלמיד איתמר בבריייתא. אבל אינה הלכה, כי האמת אינה כן.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאתה מוצא שנאמר "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא", וכדתנן נמי במשנתנו - אותו תלמיד אינו אלא רבי מאיר, ששימש הן את רבי ישמעאל והן את רבי עקיבא.

דהכי תניא: אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום [פירש רש"י: אדרימנט, וכתב המתרגם: שהוא חומר צבע שחור לדיו] לתוך הדיו שהייתי כותב בו, ולא אמר לי רבי ישמעאל דבר.

כשבאתי אצל רבי עקיבא - אסרה עלי!

הרי ששימש רבי מאיר גם את רבי ישמעאל וגם את רבי עקיבא.

ומקשינן: איני, אין הדבר כך.

כי והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר:

כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר.

וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך?

אמרתי לו: לבלר סופר אני.

אמר לי רבי ישמעאל: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא!

ויש לך לחוש שמא אתה מחסר אות אחת מן התורה, כגון: שתחסר בפסוק "וה' אלהים אמת" את האות א' מהמילה אמת, או מייתר אות אחת, כגון: שתוסיף ו' על "וידבר ה'" ותכתוב "וידברו" - נמצאת מחריב את כל העולם כולו! אמרתי לו לרבי ישמעאל: דבר אחד יש לי, וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו.

אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו?!

והלא אמרה תורה בכתיבת פרשת סוטה "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים". מלמד הכתוב כי בכתיבת פרשת סוטה בעינן דוקא כתב שיכול למחות, וילפינן מהכא [בגזירה שוה, או מדרבנן בעלמא - תוספות], לכל התורה שצריכה כתיבה כזאת שתהא ראויה להמחות.

ואילו כשמטילין קנקנתום לתוך הדיו רישומו ניכר מאד, ואינו ניתן להמחות.

ותחילה מבארת הגמרא את הדו שיח בין רבי ישמעאל לרבי מאיר, ולאחר מכן את הקושיה.

מאי קאמר ליה רבי ישמעאל לרבי מאיר, ומאי קמהדר ליה רבי מאיר?

מה תשובה היא זו שהשיב רבי מאיר - שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו - על שהזהירו רבי ישמעאל שלא ליתר או לחסר בתורה?

ומפרשינן: הכי קאמר ליה רבי מאיר: לא מיבעיא בחסירות וביתירות [דלא טעינא], משום דבקי אנא בכתיבתן.

אלא, אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי זבוב ויתיב אתגיה דדל"ת [על הבליטה שבימין הדל"ת] ומחיק ליה, ומשוי ליה רי"ש [שימחוק התוספת שבאות דל"ת על רי"ש] ליכא למיחש אצלי. שהרי דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו, ואינו יכול להימחק! והשתא הדרינן לקושיין:

בברייתא איתא שמתחילה שימש את רבי ישמעאל, ולא אסר לו קנקנתום, ואחר כך שימש את רבי עקיבא ואסר לו, ושמואל אמר איפכא, ואם כן:

א. קשיא שימוש אשימוש [את מי שימש תחילה]?

ב. קשיא אסרה אאסרה [מי אסר ומי התיר]?

ואמרינן: בשלמא שימוש אשימוש לא קשיא.

דמעיקרא אתא רבי מאיר לקמיה דרבי עקיבא שהיה חריף טובא.

ומדלא מצי רבי מאיר למיקם אליביה [לא הבינו], לפי שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, ועל טהור טמא ומראה לו פנים [רש"י סוטה דף כ א].

אתא רבי מאיר לקמיה דרבי ישמעאל, וגמר גמרא [למד אצלו המשניות שקיבל רבי ישמעאל מרבותיו].

והדר [חזר] רבי מאיר ואתא לקמיה דרבי עקיבא, וסבר מרבי עקיבא סברא, לעמוד על טעמי המשנה מפני מה זה טמא וזה טהור, זה אסור וזה מותר, ועל מה כל דבר נסמך ועל איזה מקרא, וזה תלמוד שהיה בימי התנאים. ולהבין דבר מתוך דבר כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו ולאיזה משנה ידמוהו. [רש"י סוטה דף כ.].

אלא הא דאקשינן: אסרה אאסרה - קשיא!

ומסקינן: קשיא! תניא: רבי יהודה אומר, שרבי מאיר היה אומר: לכל דבר הטעון כתיבה מטילין קנקנתום לתוך הדיו. חוץ מפרשת סוטה, הן זו הכתובה בספר תורה והן פרשת סוטה הנכתבת לצורך מחיקה עבור סוטה ממש.

דבסוטה בעינן "וכתב - ומחה", שיהיה כתב שיכול לימחות, ולא ילפינן מינה לכל התורה!

ורבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: מותר להטיל קנקנתום אף בפרשת סוטה שבספר תורה, חוץ מפרשת סוטה שבמקדש שנותן לתוך מים המרים!

והוינן בה: מאי בינייהו, דרבי יהודה ורבי יעקב משמו של רבי מאיר? כלומר: מה טעם פלוגתתם?

אמר רב ירמיה: אם אפשר למחוק לה לסוטה מן התורה [להטיל לה במים המרים פרשת סוטה מתוך ספר תורה] - איכא בינייהו.

דלרבי יהודה אליבא דרבי מאיר אפשר, ומשום הכי אף בפרשת סוטה שבספר תורה בעינן כתב שיכול לימחות.

ולרבי יעקב אליבא דרבי מאיר, אין מוחקין לה מן התורה! ולכן לא בעינן שיכול למחות.

וטעם פלוגתתם, דפליגי: אי בעינן כתיבת פרשת סוטה לשמה. למאן דסבר בעינן לכותבה לשמה, אי אפשר למחוק לה מן התורה. ולמאן דסבר לא בעינן לכותבה לשמה, אפשר למחוק לה מן התורה.

והני תנאי - רבי יהודה ורבי יעקב - כי הני תנאי.

דתניא: אין מגילתה - של סוטה שהודתה, ולא מחקו עדיין את מגילתה - כשירה להשקות בה סוטה אחרת, כיון שלא נכתבה המגילה לשמה של סוטה זו!

רבי אחי בר יאשיה אמר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת, היות ולא בעינן כתיבה לשמה!

אמר רב פפא: דילמא לא היא!

לא תליא פלוגתא דרבי יהודה ורבי יעקב אם פרשת סוטה שבספר תורה כשירה לסוטה, לפלוגתא דברייתא!

כי יש לומר: עד כאן לא קאמר תנא קמא התם כי מגילה שנכתבה לסוטה זו אינה כשירה לסוטה אחרת, אלא כיון דאינתיק המגילה לשום לשם רחל, הסוטה הראשונה, תו לא הדרא מינתקא [אי אפשר שוב ליחדה] לשום לשם לאה הסוטה השניה.

אבל גבי פרשת סוטה שבתורה, דסתמא מיכתבא, שלא נתיחדה לסוטה מסוימת, הכי נמי דמחקינן לה ממנה, אף לתנא קמא!

אמר רב נחמן בר יצחק לאידך גיסא:

דילמא לא היא, שאין ללמוד מרבי אחי בר יאשיה - שמכשיר מגילה שנכתבה לשום סוטה אחת, למוחקה לסוטה אחרת - דאף מן התורה אפשר למחוק.

כי עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם, אלא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם.

אבל גבי פרשת סוטה שבתורה, דלהתלמד ממנה הוא דכתיבא - הכי נמי דלא מחקינן.

ומקשינן ארבי אחי בר יאשיה, דאמר, מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת:

וכי לית ליה לרבי אחי בר יאשיה הא דתנן:


דף יג - ב

כתב [גט] לגרש את אשתו  ונמלך מלגרשה, ומצאו בן עירו, ואמר לו: שמך כשמי, ושם אשתך כשם אשתי, ונמצא גט שלך כמו אותו גט שהייתי צריך לכתוב לאשתי. תנהו לי לגרש בו - פסול גט זה לגרש בו את אשתו של השני, כיון שלא נכתב לשמה, והתורה אמרה: וכתב "לה" - "לשמה"!

והשתא תיקשי: הא גבי סוטה נמי כתיב: ועשה "לה" הכהן [לסוטה] את כל התורה הזאת. ומשמע נמי "לשמה". והיכי אמר רבי אחי בר יאשיה דלא בעינן לשמה?!

ומשנינן: הכי השתא [מאי קמדמית סוטה לגט]?!

התם גבי גט, "וכתב" לה - כתיב. ומשום הכי בעינן "כתיבה" לשמה.

אבל הכא גבי סוטה, "ועשה" לה - כתיב.

ואין לך ללמוד אלא דבעינן "עשיה" לשמה.

ועשייה דידה [דסוטה] - מחיקה היא, ולא כתיבה!  73 

 73.  ומכל מקום שפיר אמרינן לעיל, דלרבי אחי בר יאשיה אין מוחקין לה מן התורה, ואף דלא בעינן אלא "מחיקה" לשמה, משום דכתיב: וכתב את האלות האלה, ובעינן כתיבה לשם אלה - תוספות.

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו! ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?

מפני שלא יכלו חביריו לעמוד סוף על דעתו ולהבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים.

כיון שהוא - רבי מאיר - היה אומר על דבר שהוא טמא שהוא טהור, ועוד היה מראה לו פנים [נותן בו טעם הגון ומיושב] שאכן כך הוא.

ועל טהור היה אומר שהוא טמא, ומראה לו פנים שכך הוא.

תנא: לא רבי מאיר שמו, אלא רבי נהוראי שמו.  74 

 74.  ויש גורסים: רבי מיאשה - עין יעקב.

ולמה נקרא שמו "רבי מאיר"?

שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה!

וכן התנא הנקרא רבי נהוראי - לא רבי נהוראי שמו. אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה [ויש אומרים] רבי אלעזר בן ערך שמו.

ולמה נקרא שמו "נהוראי"?

שמנהיר [מאיר] עיני חכמים בהלכה!  75 

 75.  נתבאר על פי תוספות בגליון הגמרא, ושו"ת נודע ביהודה. אמנם בהקדמת הרמב"ם לפירושו לזרעים פרק ו', מבואר, שרבי מאיר הוא ניהו רבי נהוראי.

אמר רבי: האי זה דמחדדנא [שחריף אני] יותר מחבראי, הוא משום דחזיתיה [שזכיתי לראות] לרבי מאיר מאחוריה.

כשישבתי בשורה שמאחורי רבי מאיר, כשלמדתי לפניו.

ואילו חזיתיה מקמיה [מלפניו] - הוה מחדדנא טפי.

דכתיב "והיו עיניך - רואות את מוריך".

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה, ארבעים ושמונה טעמי טומאה. ועל כל דבר ודבר של טהרה, היה אומר סומכוס ארבעים ושמונה טעמי טהרה.

תנא: תלמיד ותיק [חריף מאד] היה ביבנה, שאילמלא מקרא כתוב היה מטהר את השרץ שטימאה תורה, במאה וחמשים טעמים.

ולפיכך הוצרכה התורה לכתוב שהשרץ טמא.  76 

 76.  גור אריה, אמנם ראה מה שכתבו התוספות בזה, ועיין תורת חיים.

אמר רבינא: אף אני אדון קל וחומר ואטהרנו לשרץ!

וכך אדון: ומה נחש, שאינו משמונה שרצים שטימאה תורה, שממית אדם ובהמה ומרבה טומאה של מת, ושל נבלות - טהור הוא מלטמא טומאת שרץ ונבילה.

שרץ, שאין ממית ומרבה טומאה, לא כל שכן שהוא טהור!

ודחינן להך קל וחומר: ולא היא.

נחש - מעשה קוץ בעלמא קעביד!

והיינו, אין זה חומר בכך שהוא ממית ומרבה טומאה. שהרי כמו כן יש קוצים שהן ממיתין ומרבין טומאה, והן טהורין [רש"י סנהדרין דף יז:].

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו.

יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן!

כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, והדבר מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ותהיה ההכרעה כמותם. כן הוא על פי הדרש, ובדרך האמת יש סוד בדבר [ריטב"א].

והלכה כבית הלל!

והוינן בה: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?

מפני שנוחין ועלובין [סבלנין] היו. ושונין דבריהן ודברי בית שמאי.

שבשעה שהיו בית שמאי מביאין ראיה לדבריהן מן התורה, ובית הלל מביאין ראיה ממקרא אחר, היו בית הלל דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא, ולא היה קל בעיניהם.  77 

 77.  רש"י. ובתוספות רי"ד פירש: שהיו שונין הטענות והתשובות שהיו אומרים להם בית שמאי, ומתוך שמדקדקין בראיותיהם ובראיות בית שמאי עומדין על בוריו של דבר, ומכוונין אליבא דהלכתא. אבל בית שמאי לא היו משגיחין בדברי בית הלל לדקדק בהן, ומתוך כך לא היו עומדין על בוריו של דבר, שלא היו נראין להן אלא דבריהן.

ולא עוד. אלא שבית הלל היו מקדימין לומר את דברי בית שמאי לדבריהן.

וכאותה ששנינו: מי שהיה אוכל בסוכה והיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית - בית שמאי אומרים לא יצא ידי מצות סוכה. ובית הלל אומרים יצא.

סוכה קטנה שאינה "מחזקת" אלא כדי ראשו ורובו בלבד, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. [על פי סוכה דף ג.]

אמרו בית הלל לבית שמאי: וכי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב בסוכה גדולה [תוספות סוכה דף ג.], כשהוא ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר - משנה בסוכה].

אמרו להן בית שמאי: וכי משם ראיה?!

אף הן הזקנים אמרו לו לרבי יוחנן: אם כך היית נוהג מעולם, לא קיימת מצות סוכה מימיך!

הרי, שהקדימו בית הלל בדבריהם את הזכרת זקני בית שמאי לזקניהם, שאמרו: מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל!

ומה שנקבעה הלכה כמותן מהטעם הזה, יכול ללמדך: שכל המשפיל עצמו - הקדוש ברוך הוא מגביהו.

וכל המגביה עצמו [המתגאה] - הקדוש ברוך הוא משפילו.

וכן כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו.

וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו.

וכן כל הדוחק את השעה שמתיגע להעשיר ולהתגדל ורואה שאינו מצליח, ואף על פי כן חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות - שעה דוחקתו, שאינו מצליח!

וכל הנדחה מפני שעה, שכשרואה שאינו מצליח, מפסיק - שעה עומדת לו, לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת!

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בענין מה היה עדיף לו לאדם:

הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

לבסוף, נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

אבל עכשיו, שנברא - יפשפש במעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב בתשובה.

ואמרי לה: ימשמש במעשיו קודם שעושה.

כגון אם באה מצוה לידו יחשב הפסדו מעשית המצוה כנגד שכרה ולא יניח מלעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא.

ואם באת עבירה לידו, יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו, כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.

מתניתין:

הקורה שאמרו שהיא מתרת את המבוי בטלטול - צריכה שתהא רחבה כדי שתוכל לקבל עליה אריח, כדי שתהא דומה לקביעות, שאפשר לבנות עליה בנין, כי היכי דתיהוי היכר מעליא [רש"י לקמן דף יד.].

ואריח - הוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה.  78  [ראה ציור 1]

 78.  תוספות יום טוב ורש"ש, וע"ש בתויו"ט.

דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי שתוכל לקבל עליה אריח לרחבו שהוא טפח ומחצה [בגמרא מפרש לה]. [ראה ציור 2]

הקורה צריכה שתהא רחבה כדי לקבל אריח, ובריאה [חזקה] כדי לקבל אריח.

וכונת התנא לאריחים - שכל אחד מהם ארכו שלשה טפחים ורחבו טפח ומחצה - שוכבים עליה בכל ארכה, כשיעור רוחב פתח אותו המבוי.  79 

 79.  משנה ברורה שסג-נט. והמקור הוא מירושלמי, ובריטב"א כתב דהבבלי פליג, וסגי באריח אחד.

והטעם שצריכה להיות בריאה, שאם לא כן לא יהא בה היכר כל כך, שסוברים בני רשות הרבים שלפי שעה הניחוה שם.

אבל כשהיא בריאה וחזקה כדי לקבל בנין כזה, ניכר לכל שלקביעות בנין הונחה לשם.  80 

 80.  כן כתב רש"י לקמן דף יד א. ובדף ג פירש רש"י הטעם, כדי שלא תהא קורה הניטלת ברוח.

רבי יהודה אומר: אין צריכה הקורה אלא שתהא רחבה כדי לקבל אריח, ואף על פי שאין בריאה כדי לקבל אריח.

ולפיכך:

אפילו היתה הקורה של קש ושל קנים, שאינה בריאה כדי לקבל אריח, רואין אותה כאילו היא של מתכת.

וכן אם היתה עקומה [שאינה עשויה בקו ישר] ואין ראויה לקבל אריח, רואין אותה כאילו היא פשוטה.

וכן אם היתה עגולה שאין אריח יכול לנוח עליה, רואין אותה כאילו היא מרובעת, ואם יש באמצעיתה רוחב טפח, כשירה!

וכל זה הוא לרבי יהודה. אבל רבנן פליגי אכולה סיפא.  81 

 81.  רבינו יהונתן. וכן מוכח ברש"י דף יד. ד"ה פשיטא, ועיין רשב"א.

וכמה שיעור היקיפה של קורה עגולה כדי שתהיה ראויה לשמש קורה?

שלש טפחים, כדי שיהא בה רוחב של קוטר טפח באמצעיתה.

היות וכל שיש בהיקיפו שלשה טפחים, יש בו בקוטרו רוחב טפח.  82 

 82.  ואף על פי שלפי חכמי המדות יש בו מעט פחות מטפח, הכי משערינן - פירוש המשניות להרמב"ם, וראה אריכות בזה ב"עיונים" לדף יד.


דף יד - א

גמרא:

והוינן בהא דאיתא במתניתין שאף על גב שצריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח, דיה לקורה שתהא רחבה טפח:

והא טפח ומחצה בעי, כרחבו של אריח?!

ומשנינן: כיון דרחב כדי לקבל טפח מן האריח סגי!

היות שאת אידך חצי טפח - מלבין [ממרח, מלשון לבינה] לה לקורה בטינא [בטיט] משהו [מלא אצבע] מהאי גיסא של הקורה, ומשהו [מלא אצבע] מהאי גיסא שהן ביחד שתי אצבעות, שהן חצי טפח, ומשוה את הקורה לאריח, וקיימא [ועומד האריח].  83 

 83.  כלומר: כיון שיכול להעמיד האריח על ידי מירוח בטיט, אין צריך שתהא הקורה עצמה רחבה ככל רחבו של אריח. ואמנם בריטב"א משמע שצריך למרח בטיט.

אמר רבה בר רב הונא: קורה שאמרו, צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח.

ו"מעמידי קורה" התומכים בקורה, וכגון שאינה עומדת על כתלי המבוי עצמם - אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח שעליהן.

אלא, דיים שיוכלו לקבל את הקורה לבדה, דהא לא יהבי אריח עלה.

ורק בקורה הוא דבעינן שתהא דומה לקביעות, כדי לבנות עליה בנין, שתיהוי היכר מעליא. אבל אין ההיכר תלוי במעמידים.

ורב חסדא אמר: אחד זה - הקורה, ואחד זה - מעמידי הקורה, צריכין שיהיו בריאין.

הקורה צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח.

והמעמידין כדי לקבל קורה ואריח.

שאם לא יהא היכר במעמידי הקורה, מה יועיל היכר הקורה, והלא המעמידים יכחישו ההיכר [רבינו יהונתן].

אמר רב ששת: הניח קורה על גבי מבוי, ופרס עליה מחצלת כדי שתהיה המחצלת כמחיצה, כי רוצה לייפות יותר כח היתרה של הקורה, והגביה את המחצלת מן הקרקע שלשה טפחים, ונמצא שהיא מחיצה תלויה - הרי זה פסל את המבוי. [ראה ציור 1]

משום שקורה אין כאן, וגם מחיצה אין כאן.

קורה אין כאן - דהא מיכסיא מכוסה הקורה, ואין כאן היכר.

שאפילו למאן דאמר קורה משום מחיצה צריך היכר קצת [ריטב"א].

מחיצה נמי אין כאן, דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה מתחת המחיצה, וכל כי האי גוונא אינה מחיצה.  84 

 84.  דקיימא לן "מחיצה תלויה" אינה מתרת - על פי רש"י לקמן דף טז:, וראה ריטב"א.

תנו רבנן: קורה היוצאה מכותל זה שבצידו של פתח המבוי, ואינה נוגעת בכותל זה שמצדו השני של פתח המבוי. [ראה ציור 1]

וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה של מבוי, ואחת יוצאה כנגדה מכותל זה שבצדו השני של פתח המבוי, ואינן נוגעות זו בזו, הרי אם היה המרחק פחות משלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת. דאמרינן: לבוד. [ראה ציור 2]

אבל אם היה המרחק שלשה טפחים או יותר, צריך להביא קורה אחרת.

רבן שמעון בן גמליאל - דסבירא ליה לבוד עד פחות מארבעה טפחים - אומר:

פחות מארבעה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת. [ראה ציורים 3 ו 4]

ארבעה - צריך להביא קורה אחרת.

וכן שתי קורות המתאימות השוכבות זו אצל זו כמו תאומים, כאשר לא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח, ולא בזו יש רוחב כדי לקבל אריח - אם מקבלות אריח לרחבו טפח כשהן סמוכות זו לזו, אין צריך להביא קורה אחרת.

ואם לאו שאין שתיהן [יחד] רחבות טפח, צריך להביא קורה אחרת.  85 

 85.  נתבאר על פי לשון רש"י סוכה דף כב: וביאר הב"ח בסימן שס"ג, דלדעת רש"י בעינן שיהיו נוגעות זו בזו, ורחבות טפח. וראה חידושי הר"ן כאן, בשם פירוש מדויק של רש"י, ביאור אחר בדברי הגמרא. וראה בקרבן נתנאל - כאן, סימן י"ח סעיף קטן ג' - שפקפק בהבנת הב"ח בדברי רש"י.

רבן שמעון בן גמליאל אומר להקל: אפילו אין רוחב טפח בשתי הקורות יחד, ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד - אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת.

והיינו, מרחיקן זו מזו ומושיב עליהן אריח לאורכו, ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. [ראה ציור 5]

ואם לאו, שאין בריאות לקבלו, צריך להביא קורה אחרת.  86 

 86.  נתבאר על פי לשון רש"י סוכה דף כב:.

היו שתי הקורות אחת למעלה ואחת למטה, זו עולה וזו יורדת, ר' יוסי בר' יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה. דאמרינן: חבוט רמי [השפל הקורה העליונה כאילו היא למטה אצל השניה, וכעין דאמרינן לעיל דף ט א].

ואת [כלומר: או רואין את [ריטב"א, רש"י סוכה כב:] התחתונה - כאילו היא למעלה, דאמרינן גוד אסיק. [ראה ציור 6]

ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה. כי אם הקורה נתונה למעלה מעשרים אמה - היא פסולה, כדאיתא לעיל בריש פירקין.

וכן התחתונה לא תהא למטה מעשרה טפחים [שאין מחיצה בפחות מעשרה טפחים רש"י סוכה כב:].  87 

 87.  ולמדנו מכאן: שאין אומרים "חבוט" או "גוד אסיק" אלא כשכל אחת מהן ראויה שתעמוד במקומה, ותתקרב חברתה אליה, ריטב"א.

ומפרשינן:

אמר אביי: רבי יוסי ברבי יהודה, המכשיר בשתי קורות אחת למעלה ואחת למטה אף על פי שאינן בריאות כדי לקבל אריח, כפי שהן עומדות אחת כאן ואחת כאן.

סבר לה רבי יוסי כאבוה [רבי יהודה] בחדא, דאית ליה: אין צריך שתהא הקורה בריאה, אלא אפילו של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

ומיהו פליג רבי יוסי עליה דאבוה בחדא.

דאילו רבי יהודה אבוה סבר: קורה כשירה אפילו למעלה מעשרים אמה. כדאיתא ריש פירקין.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: בתוך עשרים, אין, למעלה מעשרים - לא.

וכדאמר: ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה.  88 

 88.  נתבאר על פי תוספות, וראה רשב"א וריטב"א.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: רחבה אף על פי שאין בריאה.

מתני ליה היה שונה רב יהודה לחייא בר רב, קמיה בנוכחותו דרב, את דברי רבי יהודה במשנתנו: רחבה - אף על פי שאינה בריאה!

אמר ליה רב לרב יהודה אתנייה [תשנה לו לחייא בני את דבריו של רבי יהודה במשנה בלשון אחרת]: רחבה ובריאה!

כלומר: לא נחלק רבי יהודה על חכמים כלל, ומודה להם שצריך רחבה ובריאה.

ומקשינן: והאמר רבי אילעאי אמר רב בעצמו: רחבה ארבעה טפחים, אף על פי שאינה בריאה.

וקא סלקא דעתין דתרתי קאמר:

א. קורה צריכה שתהא רחבה ארבעה טפחים.

ב. אין צריך שתהא בריאה.

והשתא תיקשי דרב אדרב;

דהכא קאמר רב: דאין צריך שתהא בריאה, ולעיל קאמר: דאף לרבי יהודה צריך שתהא בריאה?!

ומשנינן: הכי קאמר רבי אילעאי אמר רב: אם היתה הקורה רחבה ארבעה טפחים, כשירה אף על פי שאין בריאה. דרחבה ארבעה שאני! ודברי רבנן דצריך שתהא בריאה נאמרו באינה רחבה ארבעה.

ואתיא מימרא דרבי אילעאי אמר רב, אף כרבנן.  89  [ראה ציור 1]

 89.  וכן פסק השולחן ערוך בסימן שס"ג סעיף י"ז, דאם הקורה רחבה ארבעה טפחים, אין צריכה להיות בריאה כדי לקבל אריח, ויש חולקין, ראה בריטב"א.

שנינו במשנה: היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת.

ותמהינן: מאי קא משמע לן דאמרינן "רואין"? והרי היינו הך דתנא ברישא "רחבה אף על פי שאינה בריאה"?! דרואין אותה כאילוהיא בריאה.

ומשנינן: מהו דתימא דוקא במינה של קורה שרגילה להיות בריאה, אמרינן "רואין". והיינו, שרק אם עשאה של עץ, אז אפילו אם היא דקה, כשירה הקורה, כיון שקורת עץ רגילה להיות בריאה, ולכן רואין גם את הקורה הדקה כאילו היא בריאה.

אבל היכא דעשאה שלא במינה של קורה הרגילה להיות בריאה - וכגון שעשאה קורה של קש או של קנים - אימא, דבכי האי גוונא לא אמרינן "רואין".

קא משמע לן שבכל ענין אמרינן רואין!

שנינו במשנה: עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה.

ותמהינן: פשיטא!? מאחר דאמרינן ברישא "רואין", הכא נמי אמרינן "רואין"?!

ומשנינן: מתניתין קא משמע לן כדרבי זירא:

דאמר רבי זירא: קורה שמקצתה עשויה כקשת, והשכיבה על כתלי המבוי, והיתה היא [הקורה עצמה] בתוך המבוי, ועקמומיתה, חלקה העשוי כקשת, בולט אל חוץ למבוי מלפניו. [ראה ציור 1]

אושהעמידה עלכתלי המבוי, והיתה היאבתוך עשרים אמה לקרקעית המבוי, ועקמומיתה למעלה מעשרים אמה מקרקעיתה. [ציור 2]

או שהיתה היא למעלה מעשרה טפחים, ועקמומיותה למטה מעשרה. [ראה ציור 3]

שבכל אלו, העקמומית עצמה נמצאת מחוץ למקום הכשרה של קורה.

רואין, כל שאילו ינטל ממנה עקמומיתה הנמצא מחוץ למקום הכשירה של קורה, וישאר רק אותו חלק שבמקום הכשירה של קורה, ואין בין זה לזה, בין שני קצות הקורה לאחר שניטל ממנה עקמומיותה, שלשה טפחים - אין צריך להביא קורה אחרת, דאמרינן לבוד, וכאילו נתארכה הקורה בקו ישר ולא כקשת.

ואם לאו, שיש בין שני הקצוות שלשה טפחים - צריך להביא קורה אחרת!  90 

 90.  נתבאר על פי חזון איש סימן ע"ו סק"ה.

ועדיין תמהינן: הא נמי פשיטא!

ומשנינן: "היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי" איצטריכא ליה למתניתין לאשמועינן.

כי מהו דתימא נגזור לפוסלה כי ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה [להימשך ולטלטל עד סוף העקמומית שמחוץ למבוי].

קא משמע לן דלא חיישינן.

שנינו במשנה: עגולה - רואין אותה כאילו היא מרובעת.

ותמהינן: דכיון דתנא כבר כעין זה במשנתנו, הא תו למה לי?!

ומשנינן: סיפא איצטריכא ליה, ללמדנו: כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים - יש בו רחב טפח.

ומנא הני מילי הך כללא?

אמר רבי יוחנן: אמר קרא "ויעש חירם, לבנין בית המקדש של שלמה את הים, מקוה גדולה לטבילת כהנים, מוצק ביציקה, ולא בהכאת קורנס, עשר באמה רחבו משפתו עד שפתו, עגול סביב, וחמש באמה קומתו,

וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב".

הרי שהים העגול שהיה רחבו עשר אמה, היה היקיפו כפול שלשה!

ומקשינן: והא איכא נמי רוחב שפתו?!

דקא סלקא דעתין שהכתוב מדבר על היקף הים מבחוץ, וכיון שרחבו היה עשר אמה מבפנים, נמצא שאם תוסיף את עובי שפתו יהיה רוחב ההיקף יותר משליש ההיקף?!

ומשנינן: אמר רב פפא: רוחב שפתו היה דק מאד.

דהא "שפת פרח שושן" כתיב ביה. דכתיב

"ועביו [שולי דפנותיו מלמטה, ותחתית רש"י מלכים] - טפח.

ושפתו [בגובה הים, אצל פיו] - כמעשה כוס פרח שושן [דק מאד כפרח שושן [שושנה].  91 

 91.  ובמלכים פירש רש"י: "כמעשה שפת כוס ששותין בו, ומצוייר פרח ושושן".

אלפים בת [מדה בת שלש סאין] יכיל הים".

ומכל מקום, תמהינן:

והאיכא ברחבו האי משהו של עובי דפנותיו משני צדיו, ונמצא שאין החשבון מכוון?!

ומשנינן: כי קא חשיב קרא "וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב", לא על היקף הים מבחוץ קאי קרא. אלא מגואי [היקפו מבפנים] קא חשיב. ושם היה רחבו עשר אמה שהוא שליש היקיפו.

תני רבי חייא: ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה.

ומקשינן: מכדי, הרי שיעור מקוה כמה הוי

- ארבעים סאה.


דף יד - ב

כדתניא: כתיב "ורחץ  במים את כל בשרו" [הגירסא על פי גמרא פסחים דף קט.], ודרשינן:

"במים" - במי מקוה, ולא במים חיים. ד"מים" משמע מים מחוברין ומכונסין יחדיו.  92 

 92.  ברש"י לעיל דף ד: כתב: דדרשינן לה מדלא כתיב: במים "חיים".

"כל" בשרו, מדלא כתב "בשרו", משמע - מים שכל גופו עולה בהן [שאינו נראה, אלא כולו מכוסה בהן. רש"י פסחים דף קט.].

וכמה הן?

אמה על אמה בריבוע, ברום [בגובה] שלש אמות.

ושיערו חכמים למי מקוה, שהן ארבעים סאה.

ולפי חשבון זה, כמה אמות מעוקבות [אמה על אמה ברום אמה] הוו להו בים של שלמה, שהיה עשר אמות על עשר אמות ברום חמש אמות [אילו היה הים עשוי בריבוע]?

חמש מאה גרמידי חמש מאות אמות מעוקבות [אמה על אמה ברום אמה]! וכך הוא החשבון: תחילה חלקהו לעשר רצועות.

הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש.

חתכם לחתיכות של אמה על אמה ברום חמש.

הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש.

שים החתיכות זו על זו, הרי לך חמש מאות פעמים אמה על אמה ברום אמה.

ועתה צא וחשוב כמה מקואות טהרה יש בחמש מאה גרמידי, כאשר ידוע, שאמה על אמה ברום שלש אמות הוא מקוה טהרה!

ויצא לך החשבון:

לתלת מאה גרמידי: מאה מקואות טהרה, שהרי כל שלש מהם מהוים מקוה אחת!

למאה וחמשין גרמידי: חמשין מקואות טהרה!

הרי שמארבע מאות וחמשים גרמידי, יש כבר מאה וחמשים מקואות טהרה.

ותיקשי: בארבע מאה וחמשין גרמידי סגיא! ואם כן, בים של שלמה, שהיו בו עוד חמשים גרמידי, היה יותר ממאה וחמשים מקואות טהרה?!

ומשנינן: הני מילי שהיה יכול להיות בים של שלמה יותר מארבעה מאה וחמשין מקוואות, אילו היה הים עשוי בריבועא, בצורת ריבוע.

אבל ים שעשה שלמה - עגול היה, ומכיל פחות.

ועדיין תמהינן: מכדי, הרי כמה שטחו של המרובע יתר על שטחו של העיגול שבתוך הריבוע? [כלומר: עיגול, שקוטרו שוה לצלע הריבוע]?

רביע מן הריבוע שמסביבו.

כלומר: שטחו של העיגול שוה לשלשת רבעי שטח הריבוע.  93 

 93.  רש"י הוכיח זאת, ובתוס' סוכה דף ח. דחו התוס' הוכחה זו והוכיחו באופן אחר, וראה גם בתוס' לקמן נו:.

וכמו כן נפחו של כדור עגול, הוא פחות ברבע מנפח המעטפת המרובעת העוטפת אותו.

נמצא, שלארבע מאה גרמידי "מרובעות כביכול", בים של שלמה [אילו היה מרובע], יש מאה מקואות.

כי כיון שנפחו של העיגול הוא שלשה רבעים מן הנפח של המרובע העוטף אותו, הרי שמארבע מאות גרמידי "מרובעות כביכול", יש להפחית רבע, ונותרו תלת מאה גרמידי, שהן מאה מקואות.

ולמאה גרמידי "מרובעות כביכול", יש עשרים וחמשה מקוואות, שהרי המאה המרובעות כביכול, אינן אלא שבעים וחמש גרמידי [לאחר שהפחתנו רבע], שהן עשרים וחמש מקואות.

והשתא תיקשי: הני - מאה מקואות, ועוד עשרים וחמש מקואות - מאה עשרים וחמשה מקואות בלבד הוו להו בים של שלמה שהיה עגול, והיכי אמרת שהיה הים מחזיק מאה וחמשים מקואות טהרה?!

ומשנינן: תני רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה, שלש אמות תחתונות [מתוך גובה חמש אמות] מרובעות היו. ורק שתים עליונות עגולות היו.  94 

 94.  דהכי משמע קרא שחלקו מרובע וחלקו עגול, מדכתיב: "עגול סביב" אחר "משפתו אל שפתו", ולא כתיב: "עגול סביב" ואחר כך "משפתו אל שפתו", ודרשינן: שפתו עגול סביב, הא למטה משפתו מרובע הוי - גאון יעקב]

הרי שבשלש אמות תחתונות המרובעות, שהם תלת מאה גרמידי, יש מאה מקואות של אמה על אמה ברום שלש.

ובשתי אמות עליונות אילו היו מרובעות היה בהן תרי מאה גרמידי.

וכיון שהיו עגולות, אין לך אלא מאה וחמשים גרמידי, שהם חמשים פעמים אמה על אמה ברום שלש כשיעור מקוה.

הרי לך: מאה וחמשים מקואות שהיה מכיל ים של שלמה.

ותמהינן: נהי דאיפכא שהיו שלש אמות התחתונות עגולות, ושתים העליונות מרובעות, לא מצית אמרת שהיתה צורת הים, ואז אינו מכיל מאה וחמשים מקואות, משום ד"שפתו - עגול" כתיב.

אלא מכל מקום תיקשי, מנלן ששתי אמות היו עגולות? אימא רק חדא אמה עגול בלבד היה, והשאר היה מרובע, והיה הים מחזיק יותר ממאה וחמשים מקואות?!

ומשנינן: לא סלקא דעתך שיהא הים מכיל יותר ממאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה.

דכתיב בים של שלמה: "אלפים בת יכיל".

"בת", כמה הויא - שלש סאין

דכתיב "מעשר, עשירית - הוא מידת ה"בת" מן הכור, שהוא שלשים סאין".

דהוה להו הני אלפיים מידות "בת" - שיתא אלפי גריוי [מידה בגודל סאה. על פי הערוך], כשיעור מאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה.  95 

 95.  וביאר הריטב"א: בדין הוא דמתחלה הוה מצי לאתויי מהכא שיש בים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות "אלא שגלגלנו כל זה להודיע צורתו האיך היו בו אלפים בת הללו".

ותמהינן: הכא כתיב בקרא שהים של שלמה "אלפים בת יכיל".

והא כתיב קרא אחרינא על ים של שלמה, שהיה "מחזיק מידות בתים - שלשת אלפים"?!

ומשנינן: ההוא אלף הנותרים - לגודשא לגודש המצטבר על שפת הכלי, כשאתה נותן בכלי דבר יבש.

כלומר: קרא קמא למידת לח, וקרא בתרא למידת יבש.

אמר אביי: שמע מינה מהא דחזינן שהים של שלמה הכיל אלפים יחידות "בת" לחות, ואילו ביבש - משום גודשא - החזיק שלשת אלפים בתים:

האי גודשה של כלי:  96 

 96.  שגובהו כחצי ארכו ורחבו, כים של שלמה. שהרי היה רחבו עשר אמות וגבהו חמש אמות. כן פירש רש"י, וראה בהרחבה ב"עיונים"

תלתא [שליש] מלבר הוי.

כלומר: תוספת הגודש היא שליש מן העיקר, עם תוספת הגודש.

ותנן נמי שגודשו של כלי שכזה, הוא שליש:

דתנן: אין כלי עץ מקבל טומאה אלא כשהוא במידה כזאת שניתן לטלטלו, הן כשהוא מלא והן כשהוא ריק.

אבל כלי עץ גדול, שאי אפשר לטלטלו - לא מקבל טומאה.

ולפיכך:

שידה, שהיא כמין ארגז בעגלה למרכב נשים חשובות.

תיבה שלפני שולחני [רע"ב].

ומגדל שהוא בית האוצר של עץ [רע"ב].

כוורת הקש [העשויה מזנבות שבלין] וכוורת הקנים.

ובור של ספינה אלכסנדרית, שעושין בה מיכל עץ כמין בור, ונותן שם מים מתוקים.

אף על פי שיש להן שוליים [תחתית] רחבות, ולא חדות [רע"ב] ועשויין הן כמו כלי.  97 

 97.  אבל אם לא היה להן שוליים, אפילו הן קטנים הרבה אין תורת כלי עליהן, ריטב"א.

והן, אם היו בגודל שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים [ששים סאה] ביבש - הרי הם טהורין, לפי שהם גדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהם, שהרי אינן מיטלטלין מלא וריקן.

כי אם יטלטלום כשהם מלאים - ישברו בידי האנשים המטלטלים אותם.  98 

 98.  רש"י שבת דף לה; וראה "עיונים".

הרי, חזינן מהך מתניתין, דקתני: כלי המחזיק ארבעים סאה בלח, מחזיק כוריים ביבש - דגודשא הוי תילתא!

מתניתין:

לחיין שאמרו שהם מתירין את המבוי לטלטל בו - צריך שיהא גובהן עשרה טפחים.  99 

 99.  כשיעור גובה המבוי, דאין גבהו פחות מעשרה. ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גובה עשרה טפחים - רע"ב

ורחבן ועוביין כל שהוא.

רבי יוסי אומר: רחבן [צידו של הלחי הסותם את פתח המבוי] שלשה טפחים.  100 

 100.  דבעינן דבר חשוב במחיצה. רע"ב. וראה תוספות יום טוב בשם רבינו יהונתן טעם אחר בזה, ובמה שתמה על זה בגליון המשניות לרבינו עקיבא איגר.

ועוביין כל שהוא.

גמרא:

שנינו במשנה: לחיין שאמרו.

והוינן בה: לימא, מדקתני "לחיין" בלשון רבים, תנן הכא סתמא דמתניתין כרבי אליעזר, דאמר: שני לחיין בעינן להיתר מבוי, ולא סגי באחד [ולעיל נחלקו עליו חכמים]?

ודחינן: לא רבי אליעזר היא!

אלא מאי לחיין בלשון רבים דקתני?

לאו משום דבעי שני לחיים. אלא התנא מיירי בלחיין שבכל מבואות דעלמא, כלומר: כל לחי שעושין במבואות צריך שיהיה בגובהו עשרה טפחים.

ומקשינן: אי הכי, ברישא דהך מתניתין [לעיל דף יד:], דקתני "קורה שאמרו", נמי ניתני "קורות"? ויהיה הביאור כמו כאן: מאי קורות - קורות דעלמא?!

ולהכי משנינן שינויא אחרינא:

הכי קאמר התנא במשנתנו: אותן לחיין, שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים - דלרבי אליעזר תרתי בעינן, ולרבנן סגי באחד - גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. והשתא סתמא דמתניתין לא כמר דייקא ולא כמר.  101 

 101.  ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאף על גב דפליגי רבנן ורבי אליעזר במנין הלחיים, לא נחלקו בשיעורם כלל - ריטב"א.

ומפרשינן למתניתין: וכמה כל שהוא?  102  תני רבי חייא: אפילו כחוט הסרבל שקושרין בו את בית הצואר.  103 

 102.  לפי שיש "כל שהוא" שיש לו שיעור - כדלקמן דף פ. - להכי מיבעי לן, רשב"א, ריטב"א]   103.  רש"י שבת דף קא:, ופירוש "סרבל": בערוך פירש, חוט כפול ועב, וברש"י שם משמע שהוא שם הבגד]

תנא: עשה לחי לחצי מבוי, שלא העמידו בפתח המבוי אלא העמידו בתוך המבוי בחצי ארכו של מבוי, אין לו היתר טלטול אלא בחצי המבוי הפנימי. [ראה ציור 1]

ותמהינן: פשיטא, שיותר מחצי מבוי "אין לו"?!

ולהכי מפרשינן: אלא אימא דעיקר החידוש הוא ד"יש לו" חצי מבוי, אבל החצי שמחוץ ללחי, פשיטא שאין לו!

ותמהינן: הא נמי פשיטא!

ומשנינן: חידוש הוא! כי מהו דתימא נגזור שלא ישתמש אף מן הלחי ולפנים, דליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה מבוי.

קא משמע לן דלא גזרינן!

אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים.  104  [ראה ציור 2]

 104.  דמחיצה כי האי גוונא לא מהני, דהוי ליה מחיצה תלויה - משנה ברורה],

או שהפליגו מן הכותל של מבוי לעבר רחבו של פתח המבוי - שלשה טפחים. [ציור 3]

לא עשה ולא כלום.  105 

 105.  יש אומרים, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. ויש אומרים דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, ראה "עיונים "]

ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאמר בכל דוכתא: אמרינן לבוד עד ארבעה טפחים, הכא לא מהני.

דהני מילי למעלה, כגון גבי קורה [לעיל בעמוד א], אבל למטה, כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה, לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל דמהני!

דהיכא דהגדי יכול ליכנס בשופי, הא גופא מבטל ליה מתורת לבוד.  106 

 106.  כדלקמן דף ט"ז. נתבאר על פי שו"ת רבי עקיבא איגר סימן י"ח, וראה בהרחבה ב"עיונים ".

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר, רחבן של לחיין שלשה טפחים:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי, לא במה שאמר בהילמי [מי מלח מועטין, שרבי יוסי אוסר לעשות בשבת], ולא במה שאמר - במשנתנו - בלחיין.

אמר ליה רב הונא בר חיננא לרב יוסף שחלה ושכח תלמודו: בהילמי אמרת לן קודם שחלית שאין הלכה כרבי יוסי, אבל בלחיין לא אמרת לן.

ולא ידענא אמאי.

מאי שנא בהילמי דאין הלכה כרבי יוסי, משום דפליגי רבנן עליה. והרי בלחיין נמי פליגי רבנן עליה?!

אמר ליה רב יוסף: שאני לחיין משום דקאי רבי כוותיה דרבי יוסי - כדאמרינן לעיל דף י. ודף יב. - ומשום הכי הלכה כמותו! רב רחומי מתני הכי: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל [בר שילת] משמיה דרב: אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין, אף על גב דבתרווייהו מסתבר טעמיה [ריטב"א].

אמרו ליה לרב רחומי [ריטב"א] אמרת?! כלומר: האמנם אתה אומר שאין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין?

אמר להו רב רחומי: לא, והלכה כרבי יוסי בתרווייהו, שכפר בדבריו כיון דחזר בו [ריטב"א].

אמר רבא: האלהים! בשבועה, שכן אמרה. וגמירנא ליה מיניה [ואני למדתי ממנו כמו שאמר בתחילה]. אלא שחזר בו.

ומאי טעמא קא הדר ביה?

משום דרבי יוסי נימוקו עמו פירושו עמו, לתת טעם לכל דבריו, שהיה מיישב את דבריו.  107 

 107.  רש"י גיטין דף סז; ולקמן דף נא. פירש רש"י "נימוקו" שהוא לשון נים- וקו, דבר [נים] ישר כקו המשקולת - שהוא כעין פלס, ששמים משקולת על חוט, למותחו ולעשותו ישר.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: הילכתא מאי בלחיין, כרבי יוסי או כחכמים?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה איך "נהגו" העם].  108 

 108.  שתרגום של "וינהג" את הצאן, "ודבר" ית ענא, מאירי.

וכבר נהגו בלחי משהו.

[דלא אמרינן "רבי יוסי נמוקו עמו", אלא היכא דלא פליגי רבים עליה, ורב רחומי סבר, אפילו במקום רבים ר"ן].

איכא דמתני לה להא דאביי דאמר: פוק חזי מאי עמא דבר, אהא דתנן:

השותה מים לצמאו [ולא משום שנחנק מאכילת בשר שאין מברך כלל - ברכות דף מה.], אומר לפניו ברכת שהכל נהיה בדברו, ולאחר שתייתו אינו מברך כלום.

רבי טרפון אומר: מברך לפניו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.  109 

 109.  יש שלא גרסו זה כלל, ויש שגרסו "שברא".

ואמר ליה רב חנן לאביי: הלכתא מאי כתנא קמא או כרבי טרפון?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר [וכבר נהגו לברך בתחלה - שהכל, ולבסוף בורא נפשות - רש"י ברכות דף מה.  110 

 110.  ופירש מהרש"א: שיש בבריאת האדם צד שכר וצד הפסד, שהרי מצוות לא תעשה היו ודאי מתקיימין לולא נברא האדם, והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור עליהן ונמצא מפסיד בבריאתו, וזה צד ההפסד. ואילו מצד מצוות עשה הוא בהיפוך, שאילו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין, והשתא שנברא, אפשר שיזכה ויעשה, ונמצא שהוא נשכר בבריאתו, וזה צד השכר. וזהו שנחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא" מצד הלאוין שאפשר יהיה נפסד, "יותר משנברא" ויקיים העשין, דיצא שכרו בהפסדו. "והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא" ואפשר יקיים העשין, "יותר משלא נברא" ויקיים הלאוין, ויצא הפסדו בשכרו. "נמנו" למנין המצוות, שמצוות לא תעשה רבים יותר מהמצוות עשה, ולפיכך "וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" - חידושי אגדות מכות דף כג: בתוך ד"ה תרי"ג, וראה עוד שם.


דף טו - א

איתמר: לחי העומד מאיליו, שלא הוקבע לשם תיקון המבוי, שלא הזמינוהו לכך:

אביי אמר: הוי לחי להתיר את הטילטול במבוי.

רבא אמר: לא הוי לחי.

ומפרשינן פלוגתייהו: היכא דלא סמכינן עליה דלחי זה מאתמול, לפי שהיה שם לחי אחר, שעליו סמכו, ונפל הלחי ההוא בשבת - כולי עלמא לא פליגי שהלחי שנשאר, שלא סמכו עליו, דלא הוי לחי!

כי פליגי: היכא דסמכינן עליה מאתמול להתיר את הטלטול מכחו, בתורת לחי.

אביי אמר: הוי לחי, למרות שלא העמידוהו לשם לחי, דהא סמכינן עליה מאתמול בתורת לחי.

רבא אמר: לא הוי לחי. כי כיון דמעיקרא, כשהעמידוהו, לאו אדעתיה דהכי עבידי, לא לשם כך העמידוהו - לא הוי לחי!

קא סלקא דעתך דבני הישיבה, דכי היכי דפליגי אביי ורבא בלחי העומד מאליו, כך פליגי נמי במחיצה העומדת מאליה.

ולפיכך, רצו להוכיח ממחיצה ללחי, ואמרו:

תא שמע: העושה סוכתו בין האילנות, ואילנות דפנות לה - כשירה.

הרי שמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה!

ודחינן: הכא במאי עסקינן, שנטען שנטע את האילנות מתחילה לכך, כדי שישמשו דפנות לסוכה.

ותמהינן: אי הכי - פשיטא שהן יכולות לשמש כדפנות?!

ומשנינן: מהו דתימא: ליגזור שלא להשתמש בסוכה הזאת דילמא אתי לאישתמושי באילן, ויעלה ויתלוש ביום טוב - קא משמע לן דלא חיישינן!

תא שמע: בורות מים שברשות הרבים [שמחמת עומקם ורוחבם הם נחשבים לרשות היחיד], מותר למלאות מהם מים אל רשות הרבים באם עשה סביבות הבור ארבעה "דיומדין" [עיין במבוא, ביאור ענין "פסי ביראות"], שהן נראין כשמונה פסים.

דהיינו, שעושה במרחק, מסביבות הבאר, ארבע פינות, כמין מרזב [והרמב"ם קורא להם: זויות], שנוטה אמה ממנו לרוח אחת, ואמה שניה לרוח שני. ובכך נעשה המקום שסביבות הבור לרשות היחיד, שמוקפת מחיצות מארבע צידיה, ואז מותר למלא מים מן הבור אל בין הדיומדין.

ואם היה שם באחת הזויות אילן או גדר של אבנים, שגודר אמה כמו פס, לכל צד [רש"י סוכה דף כד ב], או שהיה בפינות חיצת הקנים [קנים שהיו נטועים כסדר מחיצה] - נידון אותו דבר משום דיומד! [ראה ציור 1]

הרי חזינן שגם דבר שלא הועמד לשם מחיצה חשיב מחיצה! ודחינן: הכא נמי במאי עסקינן: שעשאן מתחילה לכך.

ומקשינן: אי הכי - מאי קא משמע לן?

ומשנינן: הא קא משמע לן: דין חיצת הקנים, שהיא מחיצה העשויה קנה קנה, כשיש פחות משלשה טפחים בין קנה לקנה. שהיא מועילה, מדין לבוד, אפילו להחשב כפס של פסי ביראות!

כדבעא מיניה - לקמן דף יט ב - אביי מרבה, האם מהני מחיצה העשויה קנה קנה פחות משלשה טפחים לשמש בתורת דיומד של פסי ביראות. וטעם הספק יבואר לקמן במקומו.

ומהך ברייתא איכא למיפשטה!  111 

 111.  ושם, דף יט ב, שקיל וטרי הגמרא, אי איכא למיפשט מהך ברייתא.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שמחיצה העומדת מאליה מועילה:

תא שמע: אילן המסיך [המסוכך] על הארץ, ויש בעיקרו של האילן גובה עשרה טפחים, ונופו נוטה עד סמוך לארץ - אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, מטלטלין תחתיו, כיון שהנוף, הלבוד אל הארץ, חשוב כמחיצה.

הרי, דמהני מחיצה העומדת מאליה! ודחינן: הכא נמי במאי עסקינן: שנטעו לאילן מתחילה לכך!

ומקשינן: אי הכי - דמיירי שנטעו מתחילה לכך - מחיצה גמורה היא, ואם כן, ליטלטל בכולו של השטח שמתחת לאילן!?

כלומר: אפילו כשנופו של האילן משתרע על שטח נרחב.

ותיקשי, אלמה, למה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו בשטח שמתחת לאילן אלא אם היה השטח עד בית סאתים בלבד [שטח שזורעין בו סאתיים זרע. וגודל שטחו הוא כחצר המשכן, שהיה מאה אמה על חמשים אמה. והוא שטח של חמשת אלפים אמה מרובעים]!?

ואם היה נופו של האילן רחב מאד, עד שהיה השטח מתחתיו יותר מ"בית סאתים"

- אין מטלטלין בו.

וסלקא דעתין, דטעמא משום שאין נופו של האילן מחיצה גמורה, היות והיא עומדת מאליה. ולפיכך הוי כשאר היקף שאינו מתוקן כל צרכו. וכגון: מחיצה שאין בה אלא שתי או ערב [ולא שתי וערב], או היקף שלא הוקף לדירה, שבמקום כזה אין מטלטלין בו אם היה היקיפו יותר מבית סאתיים.

והשתא תיקשי, לפי מה שהעמיד רב הונא בריה דרב יהושע, בשנטעו לאילן מתחילה לכך, הא הוי ליה היקף שמתוקן כל צרכו. ואם כן, לישתרי אפילו היקיפו הוא יותר מבית סאתיים?!

ומשנינן: משום דין "בית סאתיים שלא הוקף לדירה" הוא דבעינן שלא יהא מתחת לאילן יותר מבית סאתים.

דאף על גב שהאילן הזה ניטע על מנת לדור מתחת לנופו, אין זה דיור רגיל, אלא הוי "דירה שתשמישה לאויר".

והיינו, שהיא מיועדת עבור שומרי השדות, כדי להגן עליהם מהאויר החם שחוצה לה, [להצילן מן החמה].

ועל כרחם הם דרים בה.

וכל דירה שתשמישה הוא רק ל"אויר" - לאו דירה היא.

ולכן, אין מטלטלין בה, אלא כשהיקיפה הוא עד בית סאתים ולא יותר.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שגם מחיצה העומדת מאליה נחשבת מחיצה:

תא שמע: אדם השובת בערב שבת בין השמשות מחוץ לעיר, נחשב מקום ארבע אמות שלו מסביבו כמקום שביתתו. ומשם ואילך מותר לו לילך בשבת אלפיים אמה לכל רוח, כשיעור תחום שבת.

אבל השובת בביתו שמחוץ לעיר, נחשב כל הבית כמקום שביתתו, ומחוץ הבית ואילך מותר לו לילך אלפים אמה לכל רוח.

ולפיכך: אם שבת בתל, שהוא גבוה עשרה טפחים, כשיעור מחיצה, והוא רחב יותר מארבע אמות [כי אם אינו רחב ארבע אמות אין שביתתו על התל מוסיפה לו שטח של מקום שביתה, שהרי היה לו ארבע אמות מסביב אפילו היה שובת במישור] ועד בית סאתים, אמרינן בתל "גוד אסיק מחיצתא" שסביבות התל, ונמצא ששבת במקום מוקף מחיצות. ולכן נעשה כל התל כביתו לגבי "מקום שביתתו".

[אבל אם שטח התל הוא יותר מבית סאתיים, אין מחיצותיו מועילות לו, כיון שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל ביותר מבית סאתיים. והרי זה כמי ששבת במישור, שאין לו אלא ארבע אמות].

וכן אם שבת בנקע, נקיק בין הסלעים, שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים - כיון שהוא מוקף מחיצות, הרי נחשב כל הנקיק כביתו.

וכיון שלא הוקף לדירה, אינו מועיל ביותר מבית סאתיים.

וכן אם שבת בתוך קמה קצורה, שקצר את הקמה במרכז השדה, ולא קצר את הקמה מסביב, ושיבולות גבוהות עשרה מקיפות אותה - כל מקום הקמה הקצורה נחשב כביתו.

ובכל אלו: מהלך את כולה כמקום שביתתו. וחוצה לה - הוא מהלך עוד אלפים אמה!

הרי חזינן, שמחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה. ותיקשי לרבא?!

וכי תימא לדחות את הראיה, ולומר כי הכא נמי מיירי שעשה את המחיצות הללו מתחילה לכך.

הא ליתא.

כי בשלמא במי ששבת בתוך קמה - לחיי! אפשר להעמיד שאכן זרע את הקמה מתחילה לכך.

אלא תל ונקע, שהוא לא עשאם - מאי איכא למימר?!

ומשום ראיה זאת, חוזרת בה הגמרא מהמהלך שכשם שפליגי אביי ורבא בלחי פליגי נמי במחיצה.

אלא, בהכרח כי במחיצות - כולי עלמא לא פליגי דמחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה.

וכי פליגי אביי ורבא דוקא בלחי העומד מאליו הוא דפליגי!

וטעם פלוגתתם:

אביי, דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי - סובר לטעמיה [לעיל דף ה א, לחד לישנא - תוספות], דאמר: לחי משום מחיצה הוא דמהני.

ומחיצה העשויה מאליה - הויא מחיצה.

ורבא, דאמר: לחי העומד מאליו לא הוי לחי, גם הוא סובר זאת לטעמיה, דאמר [לעיל דף יב ב - תוספות]: לחי משום היכר.

ולפיכך: רק אי עבידא ללחי בידים הויא היכר.

ואי לא עבידא בידים, לא הוי היכר.

ומוכיחה הגמרא כדברי אביי, שלחי העומד מאליו מתיר את המבוי.

תא שמע: גדר הבנויה לאורכו של מבוי, ובפתח המבוי יש בגדר אבני גדר היוצאות [בולטות] מן הגדר - זו למעלה מזו - אל תוך רוחב פתח המבוי:

אם היו האבנים הבולטות אל המבוי מובדלות זו מזו פחות משלשה טפחים, אמרינן בהם "לבוד". ונמצא, שיש לחי הבולט אל תוך המבוי בגובה עשרה טפחים. ואז אין צריך לחי אחר כדי להתיר את המבוי בטלטול.

אבל אם היו מובדלות האבנים הבולטות זו מזו שלשה טפחים או יותר, שלא נאמר בהן דין לבוד, אין זה לחי, ולכן צריך לחי אחר כדי להתיר את המבוי.

הרי חזינן דלחי העומד מאליו הוי מחיצה, וקשיא לרבא!

ומשנינן: הכא נמי, איירי שבנאן לאבנים הבולטות מתחילה לכך.

ופרכינן עלה: אי הכי, פשיטא שהן מתירות מדין לחי, ומה הרבותא להשמיענו זאת!?

ומשנינן: מהו דתימא: אפילו בנאן מתחילה לשם לחי, לא עשה בכך היכירא כלל.

משום שיאמרו בני אדם: הבנאי של הכותל הזה השאיר בו אבנים בולטות כדי למיסר [לחבר, לקשור] בניינא הוא דעבידא. וכדרך הבנאים, שמוציאין בליטות אבנים מן הגדר כדי שאם ירצו לעשות מחיצה נוספת, מהגדר שלאורך המבוי אל עבר הגדר שכנגדו, תתקשר הגדר באבנים אלו [ריטב"א].

קא משמע לן שבכל זאת מהני משום לחי, כיון שבנאן מתחילה לשם לחי.

תא שמע מהא דתני רבי חייא, שלא כרבא: את הלחי, המתיר את המבוי בטלטול, אפשר להעמיד בצידי כתלי המבוי או בהמשכם.

כמו כן יכול לשמש כלחי גם חלק מהמשכו של הכותל, הנראה כ"לחי", בכך שהוא מתרחב או נהיה צר. [ראה ציור]

כאשר המשכו של הכותל נהיה צר, נראה מקום הצרות הכותל כלחי רק לאנשים העומדים מחוץ למבוי, אך אין הוא נראה לאנשים העומדים בפנים המבוי.

ואילו כאשר המשכו של הכותל מתרחב, נראה העובי של הכותל כלחי רק לאנשים העומדים בתוך המבוי, אך אין הוא נראה כלחי לעומדים מחוץ למבוי, לפי שהם רואים אותו כסוף הכותל ולא כלחי.

וכך שנה רבי חייא:

כותל עבה של מבוי, שצידו אחד, חלקו הפנימי של עובי הכותל, כנוס הוא מחברו, שמתחיל או מסתיים שלא בשוה עם חלקו השני של עובי הכותל. הרי:

בין שנראה המקום הכנוס מבחוץ.

דהיינו שהכותל, בסמוך לראש המבוי, הוא צר, ובתוך המבוי הוא מתרחב. ונמצא שהכותל "כנוס" רק בתחילת המבוי. ולכן רק העומד בחוץ למבוי רואה את עיבוי הכותל בפנים המבוי, ואת כניסת הכותל, סמוך לראש המבוי.

ושוה מבפנים, שמסתיים בשוה כל עובי הכותל, ואין נראית הכניסה של הכותל לעומד במבוי בפנים, אחר מקום כניסת הכותל.

ובין שנראה מקום הכניסה מבפנים, שבתחילת המבוי הכותל עבה, ורק בהמשכו פנימה הוא נכנס ונהיה צר, שאז נראית הכניסה והפגימה רק לעומד במבוי בפנים.

ושוה מבחוץ, שלעומד מבחוץ לא נראה מקום כניסת הכותל, ונמצא שאינו נראה בחוץ כלחי אלא ככותל עבה.

בכל ענין הרי הוא נדון משום לחי.

הרי חזינן שהמשך הכותל, שלא נבנה לשם לחי, יש לו דין לחי. ומוכח כי לחי העומד מאליו הוי לחי. ותיקשי לרבא?!

ומשנינן: הכא נמי איירי שעשאו מתחילה לכך.

ופרכינן עלה: אי הכי - מאי קא משמע לן?!

ומשנינן: הא קא משמע לן: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נדון משום לחי!

תא שמע מהא דרב הוה יתיב בההוא מבואה מבוי, והוה יתיב רב הונא קמיה דרב.

אמר ליה רב לשמעיה לשמשו: זיל, אייתי לי כוזא דמיא. לך, הבא לי ספל מים!

עד דאתא השמש משליחותו, נפל לחיא הלחי.

אחוי ליה - רב לשמשו - בידיה, הראה לו בידו, שיעמוד ולא יטלטל במבוי.

קם שמעיה אדוכתיה, נעמד השמש במקומו.

אמר ליה רב הונא לרב: וכי לא סבר לה מר שאפשר לסמוך בתורת לחי אדיקלא, על הדקל שהיה נטוע שם אצל פתח המבוי, ולטלטל על סמך היותו שם כאילו היה בו לחי?!

אמר רב: דמי דומה האי מרבנן - כמאן דלא פרשי [בשאר מקומות בש"ס כתיב "גמרי" ולא "פרשי"] אינשי שמעתא! דומה החכם הזה - רב הונא - לאנשים שלא למדו.

כי מי, האם, סמכינן עליה דהאי דיקלא שישמש בתורת לחי גם מאתמול, שיועיל בתורת לחי?! והרי אתמול סמכו על הלחי ולא על הדקל!?

ומדייקת הגמרא מדברי רב: טעמא שלא יכול הדקל לשמש כלחי, הוא משום דלא סמכינן על הדקל מאתמול.

הא אם כן סמכינן עליה דדיקלא מאתמול, אף שעומד שם מאליו, הוי לחי!

אלמא, הלכה כאביי!  112 

 112.  והכי קיימא לן, דזו היא אחת ממחלוקות יע"ל קג"ם שנחלקו בהם אביי ורבא, שהלכה בהן כאביי. רש"י.

ותמהינן: איך פושטת הגמרא מעובדא דרב דהלכתא כאביי בהך פלוגתא?

והא איכא למידחי ולמימר איפכא, שנפשוט מעובדא דרב דהלכתא כרבא:

ולימא דאביי ורבא בדלא סמכינן עליה מאתמול הוא דפליגי.

הא בסמכינן עליה מאתמול לכולי עלמא הוה לחי.

וממילא, מעובדא דרב, חזינן דסבר כי בלא סמכינן עליה מאתמול לא הוה לחי, ונפשוט דהלכתא כרבא בהך פלוגתא?!

ומשנינן: לא סלקא דעתך דבדלא סמכינן עליה פליגי.

דההוא ברקא [יציע] דהוה בי בר חבו. והעמוד הסומך את היציע, שלא נעשה לשם לחי, היה עומד בפתחו של מבוי אחר. דהוו פליגי בה - בעמוד זה שלא נעשה מתחלה לשם לחי - אביי ורבא כולי שנייהו [כל ימיהם] אם אפשר לסמוך עליו משום לחי.

אלמא, מדאיפליגו בה "כולי שנייהו", בסמכינן עליה מאתמול פליגי.

מתניתין:

בכל דבר עושין לחיין. ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים.

ורבי מאיר אוסר.

וכן מטמא דבר שיש בו רוח חיים, אם עשאו כיסוי לארון של מת, משום גולל.

שהגולל מטמא באוהל כמת עצמו [ואפילו ניטל משם]. דכתיב: וכל אשר יגע "על פני השדה" - לרבות גולל.


דף טו - ב

ורבי מאיר מטהר.

וטעמיה: קסבר דכל מחיצה העומדת על ידי דבר שיש בו רוח חיים אינה מחיצה, ומשום הכי לא הוי לא לחי ולא גולל.

וכותבין עליו [על דבר שיש בו רוח חיים], גיטי נשים.

ורבי יוסי הגלילי פוסל.

גמרא:

תניא: רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים - אין עושין אותו:

לא דופן לסוכה, ולא לחי למבוי, ולא פסין לביראות, ולא גולל לקבר.

כלומר: אין חל עליו שם גולל לטמא, אם עשאו גולל לקבר.

משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי:

דתניא: כתיב בענין גט "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".

אין לי אלא ספר [מגילת קלף] שכשר לכתוב עליו גט כריתות.

מניין לרבות כל דבר כגון לוח עץ ועלה זית [רש"י סוכה כד ב] שיהא כשר לכתוב עליו את הגט?

תלמוד לומר "וכתב לה" - מכל מקום.

דדרשינן: "וכתב לה" - כלל, "ספר" - פרט, "ונתן בידה" חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט!

אם כן מה תלמוד לומר "ספר"? כלומר: מה בא פרט ד"ספר" למעט מן הכלל?

לומר לך: מה "ספר" הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא דכשר לכתיבת הגט, למעט דבר שיש בו רוח חיים, או שהוא אוכל [על פי ריטב"א].

ותו מפרשינן: ורבנן, דלא דרשי הכי, טעמייהו:

משום, דמי כתיב וכתב לה "בספר", דליהוי משמע שיכתוב הגט על ספר?!

והא, "וכתב לה ספר" כתיב, דמשמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ולספירות [סיפור - ריטב"א] דברים בעלמא, שיכתוב לה דברי כריתות, הוא דאתא קרא!

ומקשינן: ורבנן, דלדידהו - "ספר" לא משמע קלף - לא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.

ואם כן: האי "וכתב לה" - מאי דרשי ביה?  113 

 113.  כן פירש רש"י. אבל הריטב"א פירש: למה צריך בכלל לומר שיכתוב לה גט, והא אי אפשר לתת לה סיפור דברים בלא שיכתבנו.

ומשנינן: ההוא "וכתב לה" מבעי ליה, ללמד: בכתיבה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף!

שאם נתן לה כסף ואמר: התגרשי בו - אינה מגורשת.

דאי לאו קרא סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתקש יציאה של אשה מבעלה להויה קידושין של אשה לבעלה, כדכתיב: "ויצאה" מביתו והלכה "והיתה" לאיש אחר. נקיש גם לענין זה, ונימא: מה הויה בכסף [כדגמרינן בריש קדושין "קיחה - קיחה" משדה עפרון], אף יציאה בכסף.

ולהכי קא משמע לן קרא דאינה מתגרשת בכסף.

ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי, דלא מצי למילף שאינה מתגרשת בכסף מ"וכתב לה", דהא יליף לה לדרשה אחרינא, האי סברא - שאינה מתגרשת בכסף - מנא ליה?

נפקא ליה מ"ספר כריתות", שנכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד: "ספר" כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

ומפרשינן: ורבנן, דלא ילפי שאינה מתגרשת בכסף מ"ספר כריתות", טעמייהו: משום דהאי "ספר כריתות" משמע "דברי כריתות", ומיבעי ליה ללמד: שיהיו "דברי הבדלה", לדבר הכורת בינו לבינה, שלא יטיל תנאי בגירושין, באופן שיקשרם יחד.

ולכדתניא: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, או על מנת שלא תלכי לבית אביך, אם התנה שלא תעשה אלו "לעולם", הרי כיון שכל ימיה קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין, ותנאי זה תלוי והולך לעולם - אין זה כריתות! כיון דלא הוי "דברי הבדלה".

אבל אם התנה שלא תעשה כן, אלא רק "כל שלשים יום" - הרי זה כריתות מיד, שהרי "דברי הבדלה" הן לסוף שלשים יום, ומותרת מיד לאיש אחר.

ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי - דדריש "ספר כריתות" למילתא אחרינא - נפקא ליה הך דינא ד"דברי הבדלה", מהא דמצי הכתוב לכתוב: ספר "כרת", וכתב "כריתות", ללמד: שיכתוב בספר: "כריתות", דמשמע "הבדלה".

ורבנן - שהוצרכו לכולה קרא ד"ספר כריתות" ללמד שיהיו "דברי הבדלה", ולא ילפי לה מריבוי ד"כרת - כריתות", טעמייהו: משום ד"כרת - כריתות" לא דרשי!

מתניתין:

שיירא [שלשה אנשים - גמרא לקמן דף טז ב] שחנתה בבקעה שהיא כרמלית ואסורה בטלטול מדרבנן, והקיפוה מערב שבת בכלי בהמה, כגון אוכפים ומרדעות [מאירי] - מטלטלין בתוכה.

ובלבד שיהא גדר זה שהקיפוה בו גבוה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, ולא יהו בו פירצות יתירות על הבנין.

כל פירצה שהיא כעשר [עד עשר, ועד בכלל] אמות - מותרת אף כנגד הפירצה מפני שהיא נחשבת כפתח, ובלבד שיהא בעומד רב על הפרצות.

אבל אם היתה אפילו פירצה אחת רחבה יתר מכאן [מעשר אמות] - אסור לטלטל בכל השטח המוקף, ואפילו אם שאר ההיקף כולו עומד.

גמרא:

איתמר: היה ההיקף כולו פרוץ כעומד בשוה - פליגי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:

רב פפא אמר: מותר לטלטל בתוכו [ככל דין מחיצה שהעומד מרובה בה על הפרוץ - ריטב"א].

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור [ככל דין מחיצה שהפרוץ מרובה בה על העומד, ריטב"א].

ומפרשינן פלוגתייהו:

רב פפא אמר מותר, משום דסבירא ליה: הכי אגמריה רחמנא למשה - בכלל הלכות מחיצות שניתנו למשה מסיני [כדלעיל דף ד] - לא תפרוץ רובה!

הא פרוץ שוה לעומד, מותר!

רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, משום דסבירא ליה: הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה!

אבל אם העומד שוה לפרוץ, אסור!

ומקשינן לרב הונא בריה דרב יהושע:

הא תנן במשנתנו: ולא יהו פירצות "יתירות" על הבנין.

ומשמע: הא אם היו פירצות כבנין בשוה - מותר! ודלא כרב הונא בריה דרב יהושע?! ומשנינן: לא תימא, אל תדקדק לומר: הא כבנין - מותר.

אלא אימא, תדקדק כך: לפי שרק אם בנין יתר על הפירצה הוא דמותר!

ומקשינן עלה: אבל אם היו הפרצות כבנין בשוה - לדבריך - מאי, אסור?!

אי הכי ליתני במתניתין: לא יהו פירצות כבנין! ומדלא קתני הכי, משמע, הא כבנין - מותר!

ומסקינן: קשיא!  114 

 114.  ומיהו לאו תיובתא הויא, שהיה סובר רב הונא דתנא דמתניתין לא דק, והכי קאמר: שלא יעשה כענין שהוא חשיב כאילו היו הפירצות יתרות על הבנין, דהיינו: מחצה על מחצה, שהוא כפירצה יתירה. ואף על גב דשנויא דחיקא הוא, הוה דחיק לה הכי שלא לבטל מאי דגמיר רב הונא בריה דרב יהושע דפרוץ כעומד - אסור [ריטב"א].

תא שמע: המקרה, העושה את תקרת סוכתו [כמו שאנו עושין, שמסדרין כלונסאות תחילה במקום המיועד לסכך, ונותנים עליהם סכך כשר. רש"י סוכה דף טו א]:

בשפודין של מתכת, שפסולין לסכך, מפני שאינן גידולי קרקע [רע"ב].

או בארוכות המטה אותם קרשים שלאורך המטה, שפסולים לסיכוך מדרבנן, כיון דהוי בלאי כלים המקבלים טומאה [רעק"א].

אם יש ריוח ביניהן - של השפודים או הארוכות - "כמותן", ברוחב שוה, ונתן שם סכך כשר - כשירה הסוכה.

ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר: פרוץ כעומד בשוה - אסור.

דהא הכא נמי איכא סכך פסול בשוה לסכך כשר?!  115 

 115.  ואף על גב שזה שבסכך אין זה פרוץ כעומד אלא זה עומד וזה עומד, ומטעם סכך פסול הוא דמיפסלי השפודין והארוכות ולא מצד פירצה?! יש לומר, כי אם איתא דגמרינן דפרוץ כעומד - פסול, ומשום דרחמנא בעי במחיצות שיהיו רובן בכשרות, אם כן מה לי שיהא פסול מחיצות מטעם אויר, או שיהא פסול סוכה מטעם סכך פסול, והרי הכל הוא ענין אחד: מאי גמרי הלכה למשה מסיני במחיצות - ריטב"א, ועיין עוד שם.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כשנכנס ויוצא!

כלומר: הא דקתני במתניתין "כמותן", היינו שיש ריוח ביניהן כל כך, שיהו שפודין או ארוכות כמותן יכולין ליכנס וליצא בריוח שבינתים, דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד, ואינו מצומצם כמותו!

וקא סלקא דעתין דמשום הכי משנינן הכי, משום ד"כמותן" משמע בנכנס ויוצא, לפי שאין דרך לצמצם בדיוק.

ומשום הכי פרכינן: והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא ריוח בינתיים יותר מ"כמותן" דמשמע בצמצום?!

ומשנינן: אמר רבי אמי: אף על גב דאפשר לצמצם - מכל מקום מתניתין מיירי שלא צמצם, אלא במעדיף, שהיה הריוח יותר משיעור השפודין. ו"כמותן" דקתני, היינו: כשיעור השפודין בנכנס ויוצא! רבא אמר, מתרץ שנוייא אחרינא להא דאקשינן ממתניתין על רב הונא:

מתניתין מיירי שאינו נותן הסכך הכשר לאורך השפודין, אלא: אם היו השפודין נתונין ערב [לרוחב] על הסוכה, נותנו לסכך הכשר שתי [לאורך].

שאז אין יכול להעמיד הסכך הכשר אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן, וראשו האחר מונח על השפוד מכאן.

וכיון שהסכך הכשר, לבד מה שהוא מכסה את החלל הוא גם מכסה מעט מן הסכך הפסול, הרי הוה ליה סכך כשר רובא, ומיבטיל סכך פסול במיעוטא [רש"י סוכה דף טו ב, וריטב"א].

ובאותו ענין, אם היו נתונין השפודין - שתי, נותנו לסכך כשר - ערב.

תא שמע ממתניתין דלקמן: שיירא שחנתה בבקעה, והקיפוה מערב שבת בגמלין, או באוכפות,


דף טז - א

בעביטין [כר שתחת אוכף הגמל], בשליפין [משאות], בקנים, בקולחות [קלחי ירקות] - מטלטלין בתוכה. ובלבד שלא יהא מקום פרוץ בין גמל לגמל "כמלא גמל", ובין אוכף לאוכף "כמלא אוכף", ובין עביט לעביט "כמלא עביט".

הרי חזינן דאף אם אין בפרוץ אלא "כמלא" העומד, נמי אסור. ותיקשי לרב פפא!

ומשנינן: הכא נמי, הא דאמרינן "כמלא גמל", היינו שיש כמלא גמל כשנכנס הגמל ויוצא, שהוא מעט יותר מ"מלא גמל", והוה ליה פרוץ מרובה על העומד.

תא שמע, מהא דתניא בתוספתא דכלאים: נמצאת אתה אומר: שלש מדות [חילוקי הלכות] יש במחיצות של קנים, המרוחקים זה מזה [לענין היתר זריעה מצד אחד של המחיצה, כאשר גפנים נטועים מעברה השני]:

מדה ראשונה:

כל גדר שהוא עשוי מקנים, ורוחבו של כל אחד מהקנים הוא פחות משלשה טפחים!

הרי אף אם היה בין קנה לקנה אויר כמלואו של קנה, ואפילו יותר, אפשר שהמחיצה הזאת תהיה כשירה מדין לבוד.

ולכן, צריך שלא יהא בין קנה זה לקנה זה שלשה טפחים.

כי בהבדל של שלשה טפחים לא נוהגת תורת לבוד, והוה ליה "פרוץ", ומבטל לעומד.

אבל בפחות משלשה אמרינן לבוד, ולא מיקרי שיש אויר ביניהם לבטל העומד מחמת הפרוץ.

והא דבעינן שלא יהא ביניהן שלשה טפחים, הוא: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש [בבת אחת בלא עיכוב] בין קנה לקנה.

כלומר: שכשיש ביניהן שלשה טפחים, והרי הוא חשוב לבקיעת גדי להדיא בלא עיכוב, אי אפשר לומר "לבוד". ריטב"א.

מדה שניה:

כל גדר שהוא עשוי מקנים הרחבים כל אחד שלשה טפחים, ומשלשה עד ארבעה טפחים ולא עד בכלל! צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו של קנה - כדי שלא יהא פרוץ כעומד.

דכיון שמלואו של קנה הוי טפי משיעור "לבוד", מיקרי אויר, והוה ליה "פרוץ".

ואם היה פרוץ מרובה על העומד, הרי הפרוץ מבטל לעומד, ואף כנגד העומד אסור לזרוע. [ולקמן פרכינן: הרי מתחלה היה משמע דפרוץ כעומד אסור, ולבסוף משמע, דפרוץ כעומד מותר].

מדה שלישית:

כל גדר שהוא עשוי מקנים הרחבים כל אחד ארבעה טפחים, ומארבעה טפחים עד עשר אמות ועשר בכלל!

צריך - כדי להתיר לזרוע אף כנגד האויר - שלא יהא בין זה לזה כמלואו של קנה, כדי שלא יהא פרוץ כעומד.

ואם היה פרוץ כעומד, כיון דהקנים רחבים ארבעה והוה ליה עומד חשוב, אין הפרוץ מבטל לעומד.

ולפיכך: כנגד העומד מותר לזרוע [אף אם הפרוץ מרובה על העומד].

אבל כנגד הפרוץ אסור, כיון שאין העומד מרובה על הפרוץ.

ואם היה עומד - מהקנים שבכל המדות - מרובה על הפרוץ, כיון דעומד רבה עליו, ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה לעומד, ולכן הוו להו [הפרצות] פתחים, הילכך - אף כנגד הפרוץ מותר לזרוע!

נפרצה המחיצה ביותר מעשר אמות - ואפילו שאר כל המחיצה עומד - אסור לזרוע כנגד הפירצה.  116 

 116.  אבל כנגד העומד, מותר, תוספות ישנים ושאר ראשונים. אמנם מרש"י משמע שאף כנגד העומד אסור, וראה בתוספות הרא"ש.

היו שם קנים הדוקרנים [קנים משופין כדקר ונעוצים בארץ] ועושה [ועשה] להן פיאה [זמורה קלועה] מלמעלה, ההולכת מקנה לקנה - דהוה ליה צורת פתח - אפילו היתה הפירצה ביותר מעשר אמות, מותר לזרוע אף כנגד הפרוץ. לפי שצורת הפתח מתרת בכלאים - לכולי עלמא - אפילו פירצה יותר מעשר [כדלעיל דף יא ב:].

והשתא תיקשי לרב פפא דמתיר פרוץ כעומד:

קתני מיהת ברישא [במדה שניה]: "משלשה ועד ארבעה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו כדי שלא יהא פרוץ כעומד".

תיובתא דרב פפא?!

ומשנינן: אמר לך רב פפא: מאי האי דקתני בברייתא: צריך שלא יהא בין זה לזה "כמלואו"? - שלא יהא ביניהם "מלואו כשהוא נכנס ויוצא"!

דהיינו, שלא יהא שם אויר יותר ממלואו עד שיהיא באויר מקום להכניס ולהוציא מלואו של קנה.

והכי נמי הא דקתני: כדי שלא יהא פרוץ "כעומד", היינו - כשיעור "עומד נכנס ויוצא", דהוה ממילא פרוץ מרובה על העומד.

הכי נמי מסתברא כדפרשינן לברייתא.

מדקתני בסיפא דרישא: ואם היה פרוץ מרובה על העומד, אף כנגד העומד אסור.

ואי לאו דהא דקתני "כדי שלא יהא פרוץ כעומד" היינו פרוץ מרובה על העומד, אלא פרוץ כעומד ואפילו הכי אסור, למה לי סיפא לאסור בפרוץ מרובה על העומד, והא כל שכן הוא?!

ועל כרחך לגלויי, דרק פרוץ מרובה על העומד אסור. הא פרוץ כעומד מותר.

ומסקינן: שמע מינה! [נתבאר על פי משמעות הגמרא, ר"ח ורש"י בהמשך].

לימא תיהוי - האי דיוקא מברייתא - תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע, דאמר: אפילו פרוץ כעומד נמי אסור!?

ודחינן: אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע: וליטעמיך, דדייקת מרישא דפרוץ כעומד מותר.

אימא סיפא: דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד".

דהיינו - לדידך - שלא יהא פרוץ "מרובה" על העומד, וקתני בתריה "ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר", ולמה לי האי, והא כל שכן הוא:

אם פרוץ כעומד שרי - דהא לא קפדינן אלא שלא יהא פרוץ מרובה על העומד - עומד מרובה על הפרוץ מיבעיא?

ועל כרחך לדיוקא אתא, וללמד: דוקא עומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי, הא אם היה העומד כפרוץ אסור! [נתבאר על פי משמעות הגמרא ורש"י בהמשך].

ומקשינן: סוף סוף, דיוקא דסיפא קשיא לרב פפא, וכדאמרן. ודיוקא דרישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע, וכדאמרן?!

ומשנינן: דיוקא דסיפא מהא דקתני "ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, מותר", דאמרת דמייתרא ללמד שפרוץ כעומד אוסר - לרב פפא לא קשיא.

כי לעולם אימא לך דאף דמייתרא, בכל זאת קתני לה.

כי איידי דתנא רישא "פרוץ מרובה על העומד אסור", אחר דקתני כבר שלא יהא פרוץ כעומד, וכדי ללמד דהא דאמרינן "שלא יהא פרוץ כעומד" היינו פרוץ מרובה על העומד, והא דקתני "מלואו" מיירי בנכנס ויוצא - תנא נמי סיפא לאחר דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד" דעומד מרובה על הפרוץ מותר, אף דידעינן לה כבר מהא דקתני "שלא יהא פרוץ כעומד", ומשמע הא כעומד מותר, וכל שכן עומד מרובה על הפרוץ.

וכמו כן רישא, דקתני "ואם היה פרוץ מרובה על העומד, אסור", דמייתרא, דהא קתני כבר "שלא יהא פרוץ כעומד", וכל שכן פרוץ מרובה על העומד - לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא.

כי איידי דבעי למיתני סיפא - אחר דקתני כבר שלא יהא פרוץ כעומד - דעומד מרובה על הפרוץ מותר [דלא מייתרא לרב הונא, דאתא לאשמועינן: הא פרוץ כעומד אסור, דלא שמעינן לה מרישא, דהא איכא לפרושי דפרוץ כעומד דאסור היינו פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, הא פרוץ כעומד שרי] - תנא נמי רישא, דפרוץ מרובה על העומד, אסור, אף דקתני כבר "שלא יהא פרוץ כעומד", וכל שכן פרוץ מרובה על העומד.

תו מקשינן לרב הונא בריה דרב יהושע:

בשלמא לרב פפא, ניחא הא דבברייתא מפלגינן לשתי מידות, מידת קנה רחב פחות משלשה, ומידת קנה רחב שלשה.

שהרי הא דקתני במדה ראשונה "ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה שלשה" לא שייכא אלא בקנה רחב פחות משלשה, דאז, כשיש ביניהם שלשה הוי פרוץ מרובה על העומד, דאסור. אבל בקנה רחב שלשה לא איכפת לן שיהא בין קנה לקנה שלשה, דהא הוי ליה פרוץ כעומד, דשרי רב פפא.

ומשום הכי לא עריב להו - לשלשה ופחות משלשה - ותני להו במדה ראשונה. אלא תני לשלשה במדה שניה, דאמרינן: ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו. דהיינו, בנכנס ויוצא, דהוי הפרוץ יותר משלשה, וקאסר נמי לקנה רחב שלשה!

אלא לרב הונא בריה דרב יהושע תיקשי: ליערבינהו - לשלשה ופחות משלשה במדה ראשונה - וליתננהו הכי: כל שהוא פחות משלשה ואף שלשה, צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה!? דהא לרב הונא בריה דרב יהושע, אף בקנה רחב שלשה, אם יש ביניהם שלשה, אסור, דהוה ליה פרוץ כעומד דאסור לרב הונא?!

ומשנינן: אין הכי נמי, דהך דינא דקתני במדה ראשונה "ובלבד שלא יהא בין זה לזה שלשה" שייכא נמי גם בקנה רחב שלשה.

ואפילו הכי לא עריב להו, משום דלא דמי פסולא דקנה פחות משלשה והריוח ביניהם שלשה דקתני ברישא במדה ראשונה, לפסולא דקנה רחב שלשה והריוח ביניהם שלשה דקתני בסיפא במדה שניה.

דפסולא דרישא הוא: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש.

כלומר: אין הכשרו ופסולו תלוי אלא בשיעור הזדקרות הגדי בלבד. ואילו היה שיעור הזדקרות הגדי בפחות משלשה טפחים, היה פסול, כיון שהפרוץ אינו פחות מן העומד!

וזה שייכא בקנים רחבים פחות משלשה טפחים בלבד.

ואילו פסולא דסיפא הוא: שלא יהא פרוץ כעומד, ואינו תלוי בשיעור זקירת הגדי, אלא בשיעור הפירצה שלא תהא רחבה שלשה טפחים!

וזה לא שייכא אלא בקנים רחבים שלשה טפחים.

והשתא מקשינן אגופה דברייתא: פחות משלשה, כלומר: הא דקתני במידה ראשונה "צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה", הא אם היה ביניהם שלשה אסור - מני? הרי בהכרח, לפי רבנן היא, דאמרי: פחות משלשה אמרינן לבוד, אבל שלשה לא אמרינן לבוד. ומשום הכי אסור כשיש ביניהן שלשה, ודלא כרבן שמעון בן גמליאל דסבירא ליה לבוד כל שהוא פחות מארבעה.

אימא סיפא דברייתא: כל שהוא שלשה, ומשלשה "ועד" ארבעה ולא עד בכלל, אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. אבל ארבעה גופיה לא.

וקתני נמי בהדיא במדה שלישית, דבארבעה אף אם היה פרוץ כעומד - והוא הדין פרוץ מרובה על העומד - כנגד העומד מותר. וטעמא דארבעה מותר כנגד העומד ולא מיבטיל משום הפרוץ, הוא משום דהוי העומד חשוב.


דף טז - ב

ומדמפלגינן בחשיבות בין ארבעה לפחות מארבעה, על כרחך דאתאן לרבן שמעון בן גמליאל. דמהאי טעמא אמר: עד פחות מארבעה אמרינן לבוד, ובארבעה דחשיב לא אמרינן לבוד, [ריטב"א].

דאי סיפא נמי כרבנן, היכי אמרינן ומפלגינן משלשה "ועד" ארבעה [ולא עד בכלל], לענין להתיר כנגד העומד?

ובסיפא אמרינן נמי בהדיא, דארבעה ויותר מארבעה חלוקים ממידת שלושה ועד ארבעה דרישא?!

והא לדידהו דרבנן, שלשה וארבעה - חד הוא?! והשתא תיקשי סתירת הרישא לסיפא. דרישא רבנן וסיפא רבן שמעון בן גמליאל?!

ומשנינן: אמר אביי: מדרישא רבנן, וכדדייקינן - סיפא נמי רבנן.

ומודו רבנן דכל למישרא [שלענין להתיר] כנגדו של עומד - אף שהפרוץ מרובה - רק אי איכא ארבעה הוא דחשיב. ואי לא - לא חשיב!

רבא אמר: מדסיפא רבן שמעון בן גמליאל וכדדייקינן, רישא דקתני, דאם איכא שלשה בין קנה לקנה לא אמרינן לבוד, נמי רבן שמעון בן גמליאל היא.

דכי אמר רבן שמעון בן גמליאל, אמרינן לבוד אף ביותר משלשה ומשום דלא חשיב, הני מילי למעלה, כגון בקורה.

אבל הכא, דהוי למטה - הוה ליה [כשהריוח שלשה] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה. ומשום הכי לא אמרינן לבוד, משום שזקירת הגדי בבת אחת ובלא עיכוב, מבטל לה מתורת לבוד!

והשתא הדרינן לפלוגתא דפרוץ כעומד:

תא שמע: דפנות הללו, שרובן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

והוינן בה: וכי שרובן פתחים וחלונות, סלקא דעתך - [בתמיהה]?!

והא כיון דרובן פתחים וחלונות הוה ליה פרוץ מרובה, והיכי מצי תו למיתני "ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ"?! אלא הכי קאמר: דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות - מותר. ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ!

קתני מיהת בברייתא "ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ". דמשמע, הא עומד כפרוץ בשוה, אסור.

והוי תיובתא דרב פפא!

ומסקינן: תיובתא!

ובכל זאת הלכתא כוותיה דרב פפא!

ותמהינן עלה: היכי מצית למימר דאיכא תיובתא לרב פפא, ומכל מקום הלכתא כוותיה?!

ומשנינן: אין, אף דאיכא תיובתא לרב פפא, כוותיה קיימא לן. משום דדייקא מתניתין דידן כוותיה.

דתנן: ולא יהיו פירצות יתירות על הבנין!

ומשמע: הא כבנין בשוה - מותר. וכדמסקינן לעיל בריש הסוגיא ב"קשיא" על רב הונא בריה דרב יהושע, מהך מתניתין.

מתניתין:

משנה זו היא סיפא דמתניתין דלעיל, בשיירא שחנתה בבקעה.

מקיפין לשיירא בשלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, על גבי יתידות, ומטלטלין בתוך ההיקף. על אף שהיא מחיצה רק של ערב [מאוזן].

ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים, דהשתא איכא למימר לבוד מחבל לחבל, [ודינו של היחיד מתבאר בהמשך המשנה].

שיעור חבלים: עוביין של כל שלשת החבלים יחד צריך להיות יתר על טפח [בשלשה משהויין], כדי שיהא הכל ביחד עשרה טפחים.

והיינו, שהצירוף של שלשה פעמים אויר בשיעור של שלשה טפחים פחות משהו, עם עובי החבלים, יהיה ביחד עשרה טפחים.

וכן מקיפין בקנים העומדים נעוצים בקרקע, דהויא מחיצה רק של שתי [מאונך], ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים.

וארבע שיטות בדבר:

א. בשיירא דברו חכמים, והקלו בה שאין צריכים מחיצה העשויה שתי וערב [שהיא חזקה ובריאה ויכולה לעמוד הרבה. רבינו יהונתן]. אלא: או שתי כגון קנים, או ערב כגון חבלים. אבל ליחיד לא הקילו, עד שיהא במחיצה שתי וערב - דברי רבי יהודה.

ב. וחכמים אומרים: בין שיירא ובין יחיד מותרין לטלטל במחיצה של שתי או של ערב. כי לא דברו חכמים במשנתנו בשיירא, אלא בהווה, ששיירא ההולכת במדבר, נצרכת למחיצה כזו.

ג. כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, בין בשיירא בין ביחיד - דברי רבי יוסי ברבי יהודה. ופליג על רבי יהודה אביו! ד. וחכמים אומרים: בין בשיירא בין ביחיד כשירה מחיצה העשויה - מאחד משני דברים - [או שתי או ערב].

[ובגמרא מפרש מאי איכא בין חכמים קמאי לחכמים בתראי. וביאור כל השיטות יתבאר בסוף הסוגיא].

גמרא:

אמר רב המנונא אמר רב: הרי אמרו במשנה דלעיל: שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - וסתם כלי בהמה של שתי הוא, שעומד על גבי קרקע - שעומד מרובה על הפרוץ בשתי - הוה עומד!

וכדקתני התם: ולא יהו פירצות יתירות על הבנין. הא בנין יתר על הפרצות שפיר דמי!

ולכן, בעי רב המנונא משמיה דרב: עומד מרובה על הפרוץ בערב - מאי?  117 

 117.  ביאור הספק: לא שייך לומר שהפרוץ פיתחא הוא אלא בשתי, אבל לא בערב - קרן אורה וגאון יעקב. או דילמא, כיון דחלון מיהא עבדי אינשי אף בערב, סגי נמי בעומד מרובה על הפרוץ - שפת אמת, וראה שם. ומתניתין דידן לא שייכא להאי בעיא, דבמתניתין לאו עומד מרובה על הפרוץ הוא, שהרי אמרינן לבוד, וכולו עומד הוא.

אמר אביי: תא שמע מהא דקתני במשנתנו: שיעור חבלים - עוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים.

ואי איתא דעומד מרובה על הפרוץ בערב שפיר דמי - למה לי עובי חבלים יתר על טפח?! ליעביד אויר אחד פחות משלשה, וחבל משהו; וליעביד עוד אויר פחות משלשה, וחבל משהו; וליעביד עוד אויר פחות מארבעה במשהו, וחבל משהו! שהרי ששה טפחים התחתונים, דכלבוד דמי, הוי "עומד". ותוכשר פירצת הארבעה בעומד מרובה על הפרוץ - בערב?!

אלא, שמע מינה: עומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד! ולפיכך בעינן שלא יהא בין חבל חבל שלשה טפחים דהוי כולו "עומד", דהא כלבוד דמי.

ודחינן לה: ותיסברא, וכי אפשר למיעבד הכי [ריטב"א]?!

והא האי פחות מארבעה - היכי מוקים ליה [איך, והיכן מעמידו]?!

אי מוקים ליה תתאי [מלמטה סמוך לקרקע], הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה - כיון דהוי שלשה טפחים ויותר - דלא הוי מחיצה אפילו אם היה ה"עומד" עשרה טפחים שלמים, דהא קיימא לן מחיצה תלויה אינה מתרת!

אי מוקים ליה - לפירצת ארבעה - עילאי [למעלה בגובה המחיצה], אתי אוירא דהאי גיסא שמן החבל לרקיע, ואוירא דהאי גיסא שמתחת לחבל העליון דהוי יותר משלשה טפחים [ואינו כלבוד], ומבטל ליה לחבל העליון, ושוב לא שייך למישרי בעומד מרובה על הפרוץ!

אי מוקים ליה במיצעי, הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ בהצטרף משתי רוחות - שהרי מתחת הפירצה עומד מועט מן הפרוץ, ומעל הפירצה עומד מועט מן הפרוץ, שכל אחד רחבו שלשה טפחים ולא יותר.

והאם נאמר: שמעת מינה מאביי, שפשט ספיקו של רב המנונא ממשנתנו, שעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד!?

והא פשיטא לן דלא הוי עומד!

וכיון שכן, אין להוכיח ממשנתנו לפשוט ספיקו של רב המנונא. שהרי אף אם נאמר שעומד מרובה על הפרוץ אף בערב הוי עומד, אין יכול לפחות משיעור החבלים, ולעשות עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת.

והיה קשה לן: אם כן, עיקר בעיא דרב המנונא לא משכחת לה, דלעולם הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות?!

[ויש גורסים: ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה - ראה רשב"א וריטב"א].

ומשנינן: אלא רב המנונא, הכי קא מיבעיא ליה, באופן שהעומד שלמעלה מרובה על הפרוץ שבאמצע.

כגון: דאייתי מחצלת דהוי שבעה טפחים ומשהו.

וחקק בה לרחבה, בתחתיתה של המחצלת גובה שלשה טפחים.

ושבק השאיר בה למעלה גובה ארבעה.

ועוד משהו השאיר בתחתית המחצלת מתחת לחקק.

ואוקמיה למחצלת בגובה פחות משלשה טפחים מעל פני הקרקע.

ונמצא:

א. עד גובה שלשה [עם המשהו שבתחתית המחצלת] סתום מדין לבוד.

ב. מעליה פירצה שלשה.

ג. מעליה סתום ארבעה.

דהוה ליה העומד שלמעלה מרובה על הפרוץ שבתחתיתו, והוי עומד מרובה מרוח אחת דהוי עומד!

וגם, אי אפשר לומר שיתבטל העומד שלמעלה משום דאתי אוירא דהאי גיסא [החקק], ואוירא דהאי גיסא [שמעל המחצלת] ומבטל ליה, הואיל והעומד מרובה על האויר שמתחתיה!  118 

 118.  וביארו התוספות והריטב"א: דהא דאמרינן לעיל דפשיטא לן דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד - לישנא קלילא הוא ! דלעולם אף משתי רוחות הוי עומד, ורק הכא לא הוי "עומד", כיון דאמרינן: אתי אוירא דהאי גיסא [פירצת ארבעה שבאמצע], ואוירא דהאי גיסא [הפירצה שמעל המחיצה] ומבטל ליה לכל העומד שביניהם. ואמנם אין דעת כל הראשונים כן. ראה ביאור הלכה.

רב אשי אמר: מחיצה תלויה הוא דאיבעיא ליה לרב המנונא.

כגון: העמיד מחצלת גבוהה עשרה, שלשה טפחים מעל פני הקרקע.

ומיבעי ליה: האם מבטל העומד שלמעלה את פירצת השלשה שמתחת המחצלת?  119 

 119.  ולא נסתפק רב המנונא אלא במחיצה "גמורה", רק שהיא תלויה. אבל שאינה גמורה, אלא שהעומד שבה מרובה על הפרוץ, וקאי הפירצה למטה סמוך לקרקע לא קמיבעיא ליה. ולהכי ליכא למיפשט בעיא דרב המנונא ממתניתין - גאון יעקב. וראה עוד שם, מה שכתב בביאור פשיטותו של אביי ממשנתנו.

והאי בעיא דרב המנונא, הויא כאותה בעיא דבעא מיניה רבי טבלא מרב:

מחיצה תלויה, שמצאנו כי היא מתרת למלאות מים מן הים, שהוא כרמלית, אל רשות היחיד [ראה לעיל דף יב א] - מהו שתתיר אף בחורבה שדרך להיות שם מחיצות תלויות [רש"י לעיל דף יב א]?

אמר ליה רב לרבי טבלא: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, להתיר למלאות מהם. היות וקל הוא שהקלו חכמים במים.

שנינו במשנה: מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. בשיירא דברו דברי רבי יהודה.

והוינן בה: משמע ממשנתנו, כי לדעת רבי יהודה רק בשיירא, אין [הותרה מחיצה שהיא של שתי בלבד]. אבל ביחיד - לא הותרה מחיצה של שתי כלל, ואפילו היה היקיפה של מחיצה פחות מבית סאתים.

והתניא: רבי יהודה אומר: כל מחיצות שבת הרעועות, שהן של שתי או של ערב בלבד, שהתירו לשיירא של רבים על ידי הדחק - לא התירו ליחיד, כשהיקיפה של מחיצה הוא יותר מבית סאתים!

ומשמע, הא עד בית סאתים שרי, דלא כדמשמע ממתניתין?!

[בית סאתים: שטח שזורעים בו סאתיים זרע, ושטחו הוא כחצר המשכן, שהוא מאה על חמשים אמה, דהיינו: שטח של חמשת אלפים אמה].

ומשנינן: אין כוונת רבי יהודה דמתניתין למעט יחיד לגמרי.

אלא: כדאשכחן דאמר רב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי: לא נצרכא [ובסמוך מפרש אהיכא קאי רב נחמן] אלא ליתן להן כל צרכן ואפילו יותר מבית סאתיים!

הכא נמי, הא דאמר רבי יהודה "בשיירא דיברו", קאי על מה שהתירו חכמים ליתן להן לשיירא להקיף במחיצה רעועה של שתי כל צרכן.

ואהא אמר רבי יהודה דליחיד לא התירו כל צרכו!

אבל עד בית סאתים שפיר דמי אף ליחיד.  120 

 120.  ומשום שלא גרעא מחיצה זו שנעשית מערב שבת לשם דיורין דשבת, ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם דיורין, שהתירוה עד בית סאתים - ריטב"א. וראה גם רש"י בד"ה ליתן.

והיכא איתמר דרב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי? אהא דתנן במשנתנו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

והוינן בה: ומי אמר רבי יוסי ברבי יהודה הכי?!

והתניא: אחד יחיד ואחד שיירא להיתר מחיצה של חבלים שהיא של ערב בלבד.

ומה בין יחיד לשיירא?

יחיד נותנין לו להקיף במחיצת חבלים בית סאתיים ולא יותר.

שנים נותנין להם בית סאתים אחד, על אף שהם שנים.

אבל שלשה אנשים, נעשו שיירא ונותנין להן להקיף בית שש סאין, שהם בית סאתים לכל אחד.

דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא, נותנין להן להקיף במחיצות של חבלים כל צרכן.

ובלבד שלא יקיפו יותר מדאי, עד שיהא בית סאתים - מתוך ההיקף כולו - פנוי מבלי שנצרך להם אותו מקום להשתמש.

הרי חזינן דאף לרבי יוסי ברבי יהודה הותר להקיף במחיצת ערב - והוא הדין שתי - בלבד?!

ואהא הוא דמשני ואמר רב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי: לא נצרכא - הא דאמר רבי יוסי ברבי יהודה במשנתנו שמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה - אלא שלא ליתן להן להקיף במחיצה זו כל צרכן. שרק לענין זה אינה מחיצה.

אבל לבית סאתים ליחיד, ולבית סאתים לכל אחד בשיירא, שפיר הוי מחיצה.

דרש רב נחמן משום רבינו שמואל:

יחיד - שבא להקיף במחיצה שאינה של שתי ושל ערב - נותנין לו בית סאתים אחד.

שנים - נותנין להם בית סאתים אחד.

שלשה - נעשו שיירא, ונותנין להם בית שש סאין!

ואקשינן ליה לרב נחמן:

וכי שבקת רבנן דמתניתין וברייתא, ועבדת כרבי יוסי ברבי יהודה, דהכי סבירא ליה, וכדאיתא בברייתא?!

הדר, חזר בו רב נחמן, ואוקים רב נחמן אמורא עליה [העמיד מתורגמן כפי שהיו נוהגים בדרשות] ודרש:

דברים שאמרתי לפניכם בדרשה קודמת - טעות הן בידי.

ברם, כך אמרו:

יחיד - נותנין לו בית סאתים.

שנים - נותנין להם בית סאתים.

שלשה - נעשו שיירא. ונותנין להן כל צרכן!


דף יז - א

ותמהינן עלה נמי: הא סתרי רישא וסיפא! שהרי רישא של דברי רב נחמן - דקאמר: אין נותנין ליחיד ולשנים אלא בית סאתים לפי רבי יוסי ברבי יהודה היא! דאי כרבנן, אף ביחיד נותנין לו כל צרכו.

ואילו סיפא של דבריו - דקאמר: נותנין לשיירא כל צרכן - לדברי רבנן היא! דאי כרבי יוסי ברבי יהודה, אין נותנין אף לשיירא אלא בית סאתיים לכל אחד?!

ומשנינן: אין! אכן בהא דיחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים, פסק רב נחמן כרבי יוסי ברבי יהודה, ודלא כרבנן, משום דקאי רבי יהודה, אבוה דרבי יוסי ברבי יהודה, נמי בשיטתיה דבנו, רבי יוסי, וכדאמרינן לעיל דמודה רבי יהודה שנותנין ליחיד בית סאתים.

אבל בשיירא, פסק רב נחמן כרבנן [וכרבי יהודה], ודלא כרבי יוסי ברבי יהודה!

אמר רב גידל אמר רב: שלשה אנשים שהקיפו במחיצת שתי או ערב, פעמים שאפילו בשטח של חמש בית סאין מתוך ההיקף, נמי אסורין!

ופעמים שאפילו בשטח של שבע בית סאין מההיקף נמי מותרין!

אמרו ליה לרב גידל: וכי אמר רב הכי?! [אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא?! ריטב"א]

אמר להו רב גידל: באורייתא בנביאי ובכתיבי [בתורה בנביאים ובכתובים. ולשון שבועה היא, כאילו אמר שנשבע בהם] דאמר רב הכי!

אמר רב אשי: מאי קשיא איכא בדברי רב?! דילמא הכי קאמר: אם המקיפין הוצרכו רק להיקף של שש בית סאין, והקיפו בבית שבע סאין, שאין כאן אלא בית סאה אחד פנוי, אפילו בשטח של כל השבע הם מותרין!

אבל היכא שלא הוצרכו להקיף אלא לחמש בית סאין, והקיפו בית שבע סאין, שנמצא בית סאתים שלם פנוי - אפילו להשתמש בשטח של חמש בית סאין מתוך ההיקף של שבע, אסורין, וכדאמרינן לעיל בברייתא: נותנין להן כל צרכן "ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי"!

ותמהינן עלה דרב אשי, דקאמר דהיקף של שבע לשלשה אנשים לא מהני, אם הוצרכו רק לחמש:

ואלא, הא דקתני בברייתא: מקיפין כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

מאי לאו, הכי קאמר: מקיפין כל צרכן, בתרי גווני:

א. הצורך שהם נצרכים לשימושם, ליתן שם כליהם, ואפילו בית חמשה כורין.

ב. אפילו שאין נצרכים בכולו לשימוש, "נותנין" להם כל צרכן של מספר האנשים. דהיינו, בית סאתים לכל אחד [ריטב"א].

ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאדם, כלומר: פנוי מאדם שניתן לייחס לו שימוש בית סאתים מתוך ההיקף.

דהיינו: ש"נותנין" לכל אחד מהשיירא בית סאתים אחד. ואם "נשאר" בית סאתים שלם פנוי, אז לא מהני כל ההיקף. אבל כל עוד אין מספר בית הסאתים שהוקפו יותר מאשר מספר האנשים, כשר כל ההיקף, אפילו כשאין נצרכין להשתמש בכולו, ויותר מבית סאתים אחד פנוי משימוש.

והשתא תיקשי: היכי קאמר רב אשי שאם הקיפו שבע סאין לשלשה אנשים, אסורין?

והרי לשלשה אנשים "נותנין" שש בית סאין, ואין כאן אלא בית סאה אחד פנוי, ואמאי לא מהני?!

ומשנינן: לא! אין גודל ההיקף תלוי במספר האנשים כלל. אלא רק כפי צרכן של בני השיירא לשימוש לכלים שלהם. ואם יש שלשה אנשים הנצרכים לחמש בלבד, ויש בית סאתים פנוי מכלים הנצרכין להם, אסורין בכל ההיקף.

ואפילו שלשה אנשים שהוצרכו רק לשני בית סאין, והקיפו ארבעה בית סאין, אסורין בכל ההיקף.  121 

 121.  כן היא שיטת רש"י, והרבה ראשונים. ובשולחן ערוך פסק לא כן, ראה שם סימן ש"ס, ובמשנה ברורה.

איתמר:

שלשה אנשים שהן "שיירא", שהקיפו מערב שבת שטח גדול כפי הנצרך לשלשתן, ומת אחד מהן בשבת, ונותר היקף גדול מן המותר לשנים שנותרו, שהרי לרבי יהודה אין מותרין שנים להקיף אלא בית סאתים אחד!

או שנים שהקיפו מערב שבת יותר מבית סאתים אחד - שאסור להן לטלטל לדעת רבי יהודה - ונתוספו עליהן דיורין בשבת, עד שנעשו שיירא, שמותר להם היקף גדול, [נתבאר על פי פירוש רש"י, וראה בריטב"א שפירש הספק אף שלא לדעת רבי יהודה].

פליגי בהו רב הונא ורבי יצחק:

חד אמר: כניסת השבת גורמת!

ולפיכך: אם היו שלשה מערב שבת והקיפו היקף גדול כדין, הואיל וגורמת שבת להתיר, מותרין אף שנשארו שנים [ואפילו לרבי יהודה שמתיר לשנים בית סאתים אחד בלבד].

ומאידך, שנים שהקיפו יותר מהמותר להם לרבי יהודה, אף על פי שניתוספו דיורין בשבת, אסורין לרבי יהודה, הואיל וכשנכנסה שבת היא גרמה להם איסור טלטול!

וחד אמר: דיורין בשעת טלטול גורמין!

ולפיכך: שלשה שהקיפו בערב שבת יותר מבית סאתים אחד, ונותרו שנים - אסורין. ושנים שהקיפו יותר מבית סאתים אחד, וניתוספו עליהן דיורין בשבת - מותרין!

ומפרשינן: תסתיים, תוכיח דרב הונא הוא דאמר "שבת גורמת!".

דאמר רבה: שתי חצירות שיש פתח ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ביניהם, יכולים לערב עירוב חצירות אחד, ומותרין לטלטל מחצר לחצר.

ובעאי שאלתי מרב הונא, וכן בעאי שאלתי גם מרב יהודה: עירב דרך הפתח שהיה קיים בערב שבת, ונסתם הפתח בשבת על ידי שנפלה שם מפולת, או עירב דרך החלון שהיה בו ארבעה על ארבעה, ונסתם החלון בשבת - מהו לטלטל מחצר לחצר דרך חלונות קטנים, שאין בהם שיעור ארבעה על ארבעה שביניהם?

ואמר לי רב הונא: שבת, הואיל והותרה בכניסתה - הותרה!

והכא נמי בתר כניסת השבת אזלינן, בין להיתר ובין לאיסור.

ומסקינן: תסתיים!

והוינן בה: לימא, האם רב הונא ורבי יצחק, בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודה קמיפלגי?

דתנן: חצר המוקפת מחיצות מערב שבת, שנפרצה בשבת משתי רוחותיה למקום האסור לה [ובגמרא לקמן דף צד ב מפרש מדוע לא אמר שנפרצה מרוח אחת. וכן היכי משכחת לה שצריכה החצר פריצת שתי רוחות כדי ליאסר בשבת].

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו.

וכן מבוי שניטל בשבת קורתו או לחיו [רש"י כאן, ובדף צד א] -

מותרין בטלטול לאותה שבת, כיון שבכניסתה הם היו מותרין, אמרינן: הואיל והותרה - הותרה.

ואסורין לעתיד לבא בשבתות אחרות.

דברי רבי יהודה! רבי יוסי אומר: אסורין אף לאותה שבת. כי ממה נפשך:

אם מותרין לאותה שבת, מותרין הם גם לשבתות שלעתיד לבא. ואם אסורין לעתיד לבא, אסורין אף לאותה שבת. דלא סבירא ליה לרבי יוסי, "שבת הואיל והותרה - הותרה"!

והשתא לימא רב הונא דסבירא ליה "שבת גורמת", דאמר כרבי יהודה.

ואילו רבי יצחק דלא סבירא ליה דתליא בשבת, דאמר כרבי יוסי!

אמר לך רב הונא: אנא, הסובר ששבת גורמת, דאמרי יכול אני לסבור ביחס למחיצות שנפלו, אפילו לרבי יוסי, דסבר לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה, אלא דוקא שם, דליתנהו למחיצות, שחסר למקום מחיצות להתירו בטלטול. ובכי האי גוונא לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

אבל הכא, גבי היקף במחיצת שתי, הרי איתנהו למחיצות, אלא שחסרון הדיורין הוא הגורם את איסור הטלטול, ושפיר אמרינן דאזלינן בתר כניסת השבת.

ורבי יצחק אמר לך: אנא, דאמרי אפילו לרבי יהודה, דסבר אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם דאמרינן, אלא דאיתנהו לדיורין והמחיצה היא שנפלה. אבל הכא ליתנהו לדיורין, ולכן לא אמרינן "שבת הואיל והותרה הותרה".

שנינו במשנה: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. וחכמים אומרים דיו באחד משני דברים.

ותמהינן: חכמים - היינו תנא קמא?!

כלומר: מה בין רבנן קמאי, דאמרי: לא דברו בשיירא אלא בהווה, ואף ביחיד שרי במחיצת שתי או ערב. לרבנן בתראי, דאמרי נמי דסגי באחד משניהם?!

ומשנינן: איכא בינייהו יחיד בישוב, אי מהני ליה מחיצה של שתי או ערב בלבד, לכל צרכו!

לרבנן קמאי, לא מהני, דקאמרי: לא דיברו בשיירה אלא בהווה שדרכה לילך במדבר. ולכן אף יחיד לא הותר להקיף כל צרכו אלא במדבר דומיא דשיירה, אבל בישוב שיכול לעשות מחיצה הוגנת, לא הותר ליחיד מחיצת שתי או ערב בלבד, אלא עד בית סאתים [ריטב"א].

אבל לרבנן בתראי, מהני מחיצת שתי או ערב לכל צרכו של היחיד אף בישוב. שהרי דברי רבנן בתראי על דברי רבי יוסי ברבי יהודה הם. והוא אמר: מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה בין בישוב ובין במדבר. ועלה קאמרי רבנן בתראי, דדי באחד משני דברים, בין לשיירה בין ליחיד, בין בישוב ובין במדבר.

והעולה מן הסוגיא בביאור ארבע השיטות שבמשנה:

א. דעת רבי יהודה:

לשלשה אנשים שהם שיירה, הותר מחיצת שתי או ערב לכל צרכן, [ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים הנצרכים להם]. וביחיד או שנים, לא הותר להם אלא היקף בית סאתים ולא יותר.

ב. דעת רבנן קמאי:

במדבר: נותנין בין לשיירא ובין ליחיד להקיף כל צרכן [ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

ובישוב: ליחיד נותנין בית סאתים [ריטב"א. וראה הגהות הב"ח על הרי"ף אות א']. ולשיירא כל צרכן [ריטב"א. וראה היטב לשון רש"י בד"ה איכא בינייהו].

ג. דעת רבי יוסי ברבי יהודה:

לשיירה נותנין בית סאתים לכל אחד, וליחיד או שנים אין נותנין אלא בית סאתים אחד.

ד. דעת רבנן בתראי:

בין לשיירה ובין ליחיד בין בישוב ובין במדבר, נותנין להם כל צרכן, ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי.

מתניתין:

ארבעה דברים פטרו במחנה, את היוצאים למלחמה, ואפילו למלחמת הרשות. לפי שהם מתעסקין בכיבוש הארצות [פירוש המשניות לרמב"ם].

א. מביאין עצים לצרכם מכל מקום, ואין חוששין לגזל.

ב. ופטורין מרחיצת [מנטילת] ידים לפני הסעודה [ולפני התפלה. ומקנחין ידיהם בעפר לבדו, רבינו יהונתן].

ג. ופטורין מדמאי, כלומר: מותרין לאכול דמאי [ספק מעושר ספק אינו מעושר. כיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ורק חומרא דרבנן היא, שחייבו לעשר, ובמחנה הקילו - על פי רש"י בעמוד ב].

ד. ופטורין מלערב עירוב חצרות, אם הקיפו אלו לחוד ואלו לחוד, ומחיצה מפסקת ביניהם, ויש פתח ביניהם - אין צריכין לערב ביניהם כדי לטלטל מהיקף להיקף.

גמרא:

תנו רבנן: מחנה היוצאת למלחמת הרשות [סתם מלחמה היא מלחמת הרשות, מאחרי מלחמת יהושע ואילך, שהיא היתה מלחמת מצוה] - מותרין בגזל עצים יבשים, דעדיפי טפי, וכל שכן לחים.

רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום.

ובמקום שנהרגו, שם נקברין [כלומר: רשאים לקוברן - מאירי, אף שאין המקום שלהם].

קתני בברייתא: מותרין בגזל עצים יבשים:

ומקשינן: היכי אמרת שרק למחנה הותר לגזול עצים?

והא האי תקנתא דיהושע הוה להתירו לכל אדם?!

דאמר מר: עשרה תנאים התנה יהושע עם בני ישראל בשעה שחילק את הארץ: א. שיהו כל אדם מרעין [מוליך בהמותיו לרעות] בחורשין [ביער] של חבירו, ולא יקפיד בעל היער, משום דלאו לקצירה קאי.

ב. וכן מלקטין כל אדם עצים משדותיהן של ישראל!

הרי חזינן, דאף לכל אדם הותר ללקוט עצים מכל מקום, והיכי אמרת שרק למחנה הותר?!

ומשנינן: התם, בתקנת יהושע, מיירי בהיזמי והיגי [עצים פחותים וקרובים להיות קוצים - רמב"ם].

ואילו הכא במחנה, מותר ללקוט אף בשאר עצים!

אי נמי:

התם, בתקנת יהושע, התירו דוקא בעצים מחוברין.

ואילו הכא, במחנה מותר אפילו בעצים תלושין שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם גזל אצל אחרים, מותר לאנשי מחנה.

אי נמי:

התם בתקנת יהושע, לא הותר אלא בלחין.

הכא במחנה, מותר אפילו ביבשים.

תנינא בברייתא: רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום, ובמקום שנהרגים שם נקב רים.

ומקשינן עלה: פשיטא, דבמקום שנהרגים שם נקברים, שהרי מי שנהרג במלחמה מת מצוה הוא. ומת מצוה - קונה מקומו לקוברו במקום שהוא מת!  122 

 122.  הלשון משמע דהוא חובה - חזו"א בבא קמא יח יד].

ודין זה הוא אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בשעה שחילק את הארץ?!


דף יז - ב

ומשנינן: לא צריכא - הא דאמרינן דהנהרגים במלחמה במקום שנהרגים שם נקברים - אף על גב  דאית להו קוברין [יורשין - רש"י], דלא חשיב מת מצוה!

דתניא: איזהו מת מצוה שהכהן מיטמא לו? [רבינו פרץ]

כל שאין לו קוברין.

אבל אם קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה!  123 

 123.  ונחלקו הראשונים בפירושה: יש מפרשים, שאם קורא הכהן שבא להתעסק בו, ואין אחרים עונין אותו, שאין שם אלא הוא, אז הוא מת מצוה. ויש מפרשים: שאם אותו המת היה יכול לקרות ולא היו אחרים עונין אותו, דאין לו שום קרובים אז הוא מת מצוה - רבינו פרץ.

ומקשינן: וכי מת מצוה קנה מקומו?!

והתניא: המוצא מת מצוה מוטל בסרטיא [דרך כבושה להילוך רבים] - מפניהו לימין אסטריא, או לשמאל אסרטיא.

היו לפניו משתי רוחות האיסרטיא, שתי שדות. אחת שדה בור [שדה שאינה חרושה] ואחת שדה ניר [שדה חרושה], כשמפנהו מן האיסרטיא - מפניהו לשדה בור.

היו לפניו שדה ניר ושדה זרע [שדה זרועה] - מפניהו לשדה ניר.

היו שתיהן - משתי רוחות האיסרטיא - נירות. או שהיו שתיהן זרועות. או שהיו שתיהן בורות - מפניהו לכל רוח שירצה!

הרי חזינן דלא קנה מקומו. דאי קנה מקומו היכי מצי למישקליה מן האיסרטיא.  124 

 124.  כן פירש רש"י כאן. ובבבא קמא דף פא ב פירש: אי קנה מקומו, מצי בעל השדה לעכב מלקוברו בשדהו. ופירש בתורת חיים [כאן ובבבא קמא], דהניחא אם לא קנה מקומו, יש לומר שכשם שתיקנו חז"ל לדחות שדה בור מפני שדה זרע, כך תיקנו לדחות יחיד מפני רבים, וכל זה מפני שלא רצו להטריח המוצא לילך לבית הקברות. אבל אם קנה מקומו, אם כן לא ניתנה רשות לבני סרטיא לסלקו משם, ונמצא שיש למת מקום קבורה בסרטיא, ויאמר בעל השדה: מאי אית ליה גבי דידי! דפשיטא, כיון דיש לו מקום קבורה לא תיקנו חכמים להזיק לשום אדם אפילו אם הקבורה בשדות הוי קבורה מעלייתא מברשות הרבים, וראה עוד שם. וראה עוד בחזון איש ב"ק יח יד, מה שכתב בביאור הגמרא.

אמר רב ביבי: הכא, בברייתא, איירי בשהיה המת מוטל על המיצר עסקינן!

כלומר: מוטל לרחבה של איסרטיא ממיצר שבצד זה למיצר שבצד זה, ואין מקום לכהנים ועושי טהרות לעבור שם מבלי שיאהילו עליו.

ומתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר לצידי האיסרטיא כדי לפנות הדרך לכהנים ועושי טהרות, מפניהו לכל רוח שירצה!

שנינו במשנה: ופטורין במחנה מרחיצת ידים.

אמר אביי: לא שנו שפטורין במחנה אלא ממים ראשונים שקודם הסעודה, אבל מים אחרונים, חובה! ואף במחנה אין פטורין מהם.  125 

 125.  שהמים אחרונים משום סכנה הן, כדלקמן, וחמירא סכנתא מאיסורא - רע"ב.

אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה?

מפני שמלח סדומית יש במלח, שמסמא את העינים.

ואמרו רבנן: אחר כל אכילתך אכול מלח. ומשום מלח שטבל בו אצבעו, תיקנו מים אחרונים!

אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא דמילחא [מלח סדומית נמצא מעט במלח, קורט קטן בכור מלח].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא [אדם המודד מלח לחמרים הנושאים את המלח] - מאי? האם צריך אף הוא ליטול ידיו, מפני המלח סדומית שבמלח?

אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: הא לא מיבעיא [זה בודאי צריך ליטול ידיו]! ורש"י גרס "כל שכן".

שנינו במשנה: ופטורין במחנה מדמאי.

דתנן: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא [חיילים ישראליים של מלך ישראל, הבאים להלחם על אויביהם] דמאי, דכיון דחומרא דרבנן היא, גבי הנך אקילו רבנן.

אמר רב הונא: תנא בברייתא, דפליגי בה בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ולא את האכסניא דמאי.

ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא דמאי.

שנינו במשנה: ופטורין במחנה מלערב.

אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו - שפטרו במחנה - אלא מלערב עירובי חצירות שחיובו הוא רק מדרבנן. אבל עירובי תחומין חייבין, ואסורין לילך חוץ לתחום שבת בלי עירוב, כיון שאיסור תחומין הוא מדאורייתא [ריטב"א, וראה רבינו יהונתן במשנה].

דהא תני רבי חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, כלומר: על היוצא חוץ לתחום שבת מבלי לערב. דכתיב: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי.

ומהכא ילפינן שאסור ליצא חוץ לתחום, והיוצא לוקה על לאו זה.

מתקיף לה רבי יונתן להא דתני רבי חייא: וכי לוקין על לאו שב"אל", דהא הכא כתיב "אל" יצא איש ממקומו?!

מתקיף רב אחא בר יעקב לאתקפתא דרבי יונתן דסבירא ליה שאין לוקין היכא דכתבה התורה את הלאו בלשון "אל": אלא מעתה, הא דכתיב: "אל" תפנו אל האובות ואל הידעונים לישאל בהם". וכי תימא הכי נמי דלא לקי?! והא פשיטא דלקי!

ומשנינן: רבי יונתן לא נתכוין לחלק בין לשון "אל" ללשון "לא" לענין מלקות. אלא רבי יונתן - הכי קשיא ליה: וכי לוקין על הלאו של "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"?!

והרי לאו זה לא נאמר על "יציאה" חוץ לתחום, אלא רק על מלאכת "הוצאה" מרשות לרשות. ואם כן, הוה לאו ד"אל יצא", לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין של הוצאה [שחייבין עליה מיתה כשאר מלאכות שבת].

וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שבא הלאו להזהירו שלא יעשה כן, ולהודיעו שמתחייב מיתת בית דין [דהא אין עונשין אלא אם כן מזהירין], הרי אפילו לא התרו בו למיתה, אלא התרו בו רק למלקות [שאז אין חיוב מיתה על עבירת הלאו הזה, כיון שלא התרו בו], אפילו הכי - אין לוקין עליו!

כי הלאו הזה לאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות.

וכיון שכן: אף אם יוציא מרשות לרשות, ויתרו בו משום לאו ד"אל יצא", לא ילקה.

ומשנינן: אמר רב אשי: האי לאו לא אתי ל"הוצאה" אלא ל"יציאה" חוץ לתחום.

כי מי כתיב בקרא "אל יוציא" שיהיה משמע ממנו שבא הכתוב לאסור הוצאת משוי מרשות לרשות?!

הרי אל "יצא" כתיב, דמשמע "יציאה" אל מחוץ לתחום!  126 

 126.  שמועה זו נתבארה על פי רש"י. אבל הראשונים תמהו על פירושו, כי למה לי הא דאמרינן "הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין"? והרי בלאו הכי קשה, כיון דסבירא ליה לגמרא, דקרא ד"אל יצא" לא אתי כלל לאסור יציאה חוץ לתחום. ועל כן פירשו: רבי יונתן נמי סבירא ליה ד"אל יצא" לאסור יציאה חוץ לתחום, ומיהו בכלל האי לאו גם איסור הוצאה מרשות לרשות. וכיון שכן, אין לוקין על לאו זה כלל, בין על הוצאה ובין על יציאה חוץ לתחום, כיון דבכלל לאו זה גם אזהרה להוצאה שחייבין עליו מיתת בית דין. וכל זה הוא בכלל "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו". ואף במה דמשני רב אשי, נחלקו ראשונים על רש"י - דמפרש דלרב אשי אין בכלל לאו ד"אל יצא", אזהרה להוצאה מרשות לרשות - ומפרשי: מי כתיב "אל יוציא", דהוי עיקר קרא בהוצאה, דאז ודאי לא היו לוקין עליו, אף על גב דלתחומין נמי אתי. והא, "אל יצא" כתיב! וכיון דעיקרו בלשון "יציאה" לוקין על יציאה חוץ לתחום, אף על גב דאתי נמי לאיסור הוצאה.


הדרן עלך פרק מבוי




פרק שני - עושין פסין





"ביראות" הן בארות מים נובעין, הנמצאות ברשות הרבים. עומקן עשרה טפחים ורחבן ארבעה טפחים.

והרי הן רשות היחיד, ואין ממלאין מהם מים בשבת, שהרי הוא מוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים.

נמצא, שלא היו עולי רגלים יכולים להשקות בהמותיהן בשבת מהבורות שהיו בדרך עלייתם.

ולכן הקילו חכמים, ואמרו, שיש דרך להתיר להם להשקות את בהמתם על ידי "פסי ביראות".

פסים אלו אינם מחיצות שלימות אלא הם עומדים בצורת זויות מסביב לבור ויוצרים בכך רשות היחיד מן התורה [עיין ציור, במבוא, ובביאורי מושגים].

המיוחד במחיצות אלו הוא בכך שהפרוץ שבהן מרובה מאד על העומד, ובכל זאת יש בכח המחיצות הללו ליצור רשות היחיד, משום שיש בהן "שם ארבע מחיצות".

אמנם חכמים אסרו את הטלטול בתוך מחיצות שכאלו, מחמת שהפרוץ שבהם מרובה על העומד, אך לעולי רגלים הם הקילו, שלא לגזור עליהם.

 


ולפיכך:

מתניתין:

א. עושין היקף של פסין מסביב לביראות המים.

והפסין עושין את סביבות הבור רשות היחיד, ויוכלו עולי רגלים למלא מים מן הבור אל בין פסי הביראות, ויניחום שם, ויכנסו הבהמות, וישתו.  1 

 1.  ובגמרא יתבאר, למי ובאיזה בורות הקילו חכמים להשתמש בפסין אלו.

כיצד מקיפין בפסין אלו?

נועצים סביבות הבאר בארבע פינות - ארבעה דיומדין, זויות - רמב"ם.

דיומד, משמעותו "דו עמודין" - שני עמודין, כי כל עמוד עשוי כעין מרזב, ונראה כשנים.

ונראין ארבעת הדיומדין כשמונה פסים. לדוגמא, כאשר נועצים דיומד בפינה הדרומית מערבית - נוטה צידו האחד לדרום, וצידו השני למערב.

רוחב כל צד הוא אמה אחת [כדלקמן במשנה]. ונמצא שלכל צד מסביבות הבאר ישנן שתי אמות דופן [חצי דיומד מכאן, וחצי דיומד מכאן], אמה כנגד אמה, והריוח בינתיים, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: אין די בהיקף של ארבעה דיומדין לבאר.

אלא, עושה שמונה עמודים הנראין כשנים עשר פסין.

כיצד: עושה סביב הבאר ארבעה דיומדים הנראין כשמונה פסים, ומציב את הדיומדים בארבע פינות הבור. ובנוסף לכך עושים בין ארבעת הדיומדין גם ארבעה עמודים פשוטין, עמוד אחד בין דיומד לדיומד. [ראה ציור 1]

[ובגמרא מפרש באיזה רוחב באר ורוחב היקף, אמר רבי מאיר].

גובהן - של דיומדים ושל פשוטים - עשרה טפחים.

ורוחבן של דיומדים ושל פשוטים [ריטב"א בדעת רש"י] ששה טפחים שהן אמה אחת.

ועובים של דיומדים ושל פשוטים אפילו כל שהוא.

וביניהן של דיומדים ושל פשוטים, מותר שיהיה רוחב הפתח עד שיעור של כ"מלא שתי רבקות" [בהמות הצמודות זו לזו - רש"י בבא מציעא ל.], בצמדים של שלש שלש בקר בכל "רבקה", דהיינו עשר אמות [וכפי שיתבאר בגמרא], דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מותר שיהיה בין הדיומדין עד כמלא שתי "רבקות", בצמדים של ארבע ארבע בקר. דהיינו שלש עשרה אמה ושליש [וכפי שיתבאר בגמרא].

ובין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, משערין בפרות הנמצאות ב"רבקה" כשהן קשורות, שנצמדות יפה בתוך ה"רבקה".  2  ולא משערים בבהמות כשהן מותרות, שאינן קשורות, ונמצאות במרחק מה זו מזו.

 2.  ובהיותן קשורות מתמעט רוחב הרבקה - וחומרא היא. מאירי.

ומשערין את הריוח שבין הדיומדין לפי רוחבן של שתי רבקות כאשר אחת מהן נכנסת לבין הדיומדין ואחת יוצאת מהן.  3 

 3.  והריוח מתרבה - וקולא היא. רבינו יהונתן.

וללמד: שמשערין באמות שוחקות ולא מצומצמות!  4 

 4.  שיעור יתרון אמה שוחקת על אמה מצומצמת, חצי אצבע, כמבואר ברשב"א בעבודת הקודש.

ב. מותר להקריב הפסין לבאר ככל שיחפוץ, ובלבד שיהא המרחק בין הבאר לבין הפסין בכל רוח [כן משמע ברש"י לקמן דף יט: וראה ברבינו יונתן], כדי שתהא פרה יכולה להכנס ראשה ורובה בפנים, ושותה [ושיעורה מפרש בגמרא דהוא שתי אמות].

אבל בפחות מזה אסרו חכמים להשקות, כיון שאין לאדם מקום לעמוד שם. וחששו שמא ימשך האדם אחר פרתו שראשה ורובה נמצא בחוץ, ויוציא את הכלי שמשקה אותה בו חוץ לפסין, ונמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.  5 

 5.  ואם הקריב הפסין יותר משיעור זה, אסרו חכמים לטלטל שם, ואפילו שימוש אחר לצורך הבהמה. יש אומרים שזה השיעור נתנו לכל דבר ואפילו לגדיים וטלאים, וגם לגמלים די בשיעור זה שלא חילקו בדיניהם. ויש סוברין שלא שיערו בפרה אלא להחמיר, שאפילו לגדיים וטלאים בעינן שיעור זה. אבל לגמל שהוא גדול מן הפרה, לעולם צריך שיעור ראשו ורובו שלו, ריטב"א.


דף יח - א

ג. מותר להרחיק הפסין מן הבאר ככל מה שהוא [גודל ההיקף - ריטב"א. וברש"י משמע: ככל מה שהוא חפץ לעשות היקף גדול].

ובלבד שירבה בפסין, שהרי כל כמה שמרחיק הפסין מן הבור ונעשה ההיקף גדול יותר, מגדיל עמו גם הריוח שבין הדיומדין יותר משיעור הריוח המותר, וצריך להרבות בפסין.

ובגמרא מפרש: אם הכונה להוסיף פסין נוספים, או להרחיב את הדיומדין - עד שלא יהא ריוח ביניהם יותר מאשר עשר אמות לרבי מאיר, ושלש עשרה אמות ושליש אמה לרבי יהודה.

רבי יהודה אומר: אינו יכול להגדיל ההיקף המותר בטילטול מסביב לבור אלא עד שיקיף שטח של בית סאתים.

שיעור בית סאתים הוא כחצר המשכן, שהיה מאה אמה על חמשים אמה, ושטחו חמשת אלפים אמה.

ובגמרא מפרש כיצד משערין ההיקף.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא אמרו שאין להקיף להיתר טילטול יותר משטח של בית סאתים, אלא בהיקף שעושה לגנה [מקום שמגדלין בו ירק לאכילה], ולקרפף [היקף גדול חוץ לעיר, ומכניסין שם עצים לאוצר], כיון שאותם מקומות אינן מוקפין לצורך דירה, ואפילו עושה להם מחיצות גמורות.

אבל אם היה היקף המחיצות לדיר של בהמות שעושין בשדות, היום כאן והיום כאן, כדי לזבלם בגללי הבהמות [והרועה דר שם בלילה - רש"י דף יט ב].

או לסהר [דיר בהמות שעושין בעיר].

או שהקיף מוקצה [רחבה שאחורי הבתים. וקרוי "מוקצה" לפי שאין משתמשים בה תדיר, ושמים שם עצים לאוצר - ריטב"א בשם רש"י.

או שהקיף חצר שלפני הבתים -

היקיפן של כל אלו היקף לדירה הוא.  6 

 6.  ראה ביאור הלכה שנח א, שהאריך לבאר בכל אלו אמאי מיקרי הוקף לדירה.

ולכן, אפילו הקיף בית חמשת כורין [בכל בית סאה יש שטח של אלפיים וחמש מאות אמה, ובכל כור יש שלשים סאין]. ואפילו בית עשרה כורין - מותר להקיף ולטלטל בהן.

ולפיכך [רע"ב ותפארת ישראל]: מותר אף בפסי ביראות להרחיק כל שהוא, שאף היקף הביראות - היקף לדירה הוא, הואיל ומימיהן של הבארות ראויין לשתית אדם.  7 

 7.  בחול, דבשבת לא הותר לאדם - רעק"א]

ונמצא שהמקום המוקף הוא מקום של תשמיש דירה מעלייתא.  8 

 8.  בתוספות הרא"ש הוסיף ביאור: חשיב שפיר היקף לדירה, דבנין קבוע הוא לעולי רגלים שלש פעמים בשנה, כשעולין לרגל, ולנים בהם הם ובהמתם. ולא גרע מדיר וסהר. ובזה הוא יישב דעת רש"י, ממה שתמהו עליו כל הראשונים וחלקו עליו, וסבירא להו דביראות לאו היקף לדירה הוא.

ובלבד שירבה בפסין לפי גודל ההיקף!  9 

 9.  וכתב רבינו יהונתן: שלפיכך חזרה המשנה על דעת חכמים, ללמד שהלכה כמותם, דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם משנה. ובברייתא דמייתינן לה בגמרא [דף יט ב ודף כב.] איתא, אמרו לו לרבי יהודה: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, אפילו בת חמשת כורים ואפילו בת עשרה כורים שמותר. אמר להן: זו [שבדיר וכל השאר] מחיצה, ואלו [שבביראות] פסין ! ומפרשינן לה התם בגמרא דף יט ב בתרי גווני: א. שבפסין, הפרוץ - שהוא שלש עשרה אמה ושליש - מרובה, והעומד - שהוא אמה מכאן ואמה מכאן - מועט. ב. שבדיר וכל השאר פרצותיה רחבים עשר אמות, ואלו שבביראות פירצותיה רחבים שלש עשרה אמה ושליש. ובתוספתא פרק א' הלכה י', הוסיף רבי יהודה ואמר: אף זו [שבביראות] רצה לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים עושים, ואם רצה לרבות [בהיקיפה] ירבה. ולפי דעת רש"י שהביראות היקף לדירה הן, ביאר בקרן אורה בדף כב. ביאור מחלוקתם של רבנן ורבי יהודה: רבי יהודה סבירא ליה, דגזרינן ביראות אטו קרפף שלא הוקף לדירה [וכדאיתא הך גזירה בגמרא לקמן כב א], ובלאו הכי היו מתירין אפילו יותר מבית סאתים. והא דאמרו לו חכמים - גם כן סובב והולך על סברא זו. והכי קאמרי רבנן: כי היכא דלא גזרינן בדיר וסהר, הכי נמי לא גזרינן בפסין. ואמר להן רבי יהודה: "זו מחיצה ואלו פסין", והכא שייך למיגזר יותר, דכיון שיראו שהתירו אפילו במחיצה גרועה יותר מבית סאתים, ודאי אתי לאיחלופי להתיר בקרפף דאיכא מחיצה מעלייתא. ולדעת שאר הראשונים דפליגי על רש"י וסבירא להו דביראות לאו היקף לדירה הן, נתבארה שיטתם בביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה, בדבריהם על מתניתין - ראה תוספות הרא"ש. וברשב"א ריטב"א ור"ן שנדפסו דבריהן למתניתין בדף כב. ובשיטת התוספות בזה, ראה תוספות דף יח. ד"ה אפילו, ודף כג. ד"ה ובלבד בתוך הדברים, ובמהרש"א שם, ובדף כד: ד"ה לא, ובמהרש"א שם.

גמרא:

והוינן בה: לימא מתניתין, דקתני שעושין פסין לביראות - דלא כחנניא?

דתניא: כשם שהקילו חכמים להקיף הביראות במחיצה רעועה, כך הקילו חכמים לשיירא ההולכת במדבר, להקיף עצמה במחיצה רעועה [וכמו שנתבאר לעיל דף טז:].

ומיהו פליגי בה תנא קמא וחנניא:

עושין פסין לבור ולא לשיירא, וחבלין [היקף שלשה חבלין זה למעלה מזה, שאין ביניהם שלשה טפחים - וכדלעיל דף טז ב - שהיא מחיצה רעועה מפני שהיא של ערב [מאוזן] בלבד] עושין אף לשיירא ההולכת במדבר, וכל שכן לביראות, דחבלין עדיפי מפסים - ריטב"א.

וחנניא אומר: כשם שלא התירו בשיירא אלא רק היקף חבלין ולא פסין, כך לא הקילו אלא לעשות חבלין מסביב לבור, אבל לא הקילו לעשות פסין סביבותיו.

והשתא משנתנו שהתירה היקף הביראות אף בפסין - לימא דלא כחנניא היא?

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו חנניא היא. כי יש לחלק, ולומר:

בור לחוד - באר לחוד!

כלומר: עד כאן לא החמיר חנניא אלא שלא לעשות פסין ל"בור", שהוא מקום הקוות של מים מכונסים ולא נובעים.

אבל בבאר של מים חיים ונובעין, אף חנניא מודה שעושין לה פסים, ואף משנתנו לא הזכירה אלא שעושין פסין ל"ביראות" ולא ל"בורות"! וטעם החילוק בין באר לבור: בבור חיישינן שמא יפסקו המים, וימשיכו גם אז לטלטל בין הפסין - והרי חכמים לא התירו אלא משום בהמת עולי רגלים.

אבל בבאר לא פסקי מיא.

איכא דאמרי שכך היה הדיוק של הגמרא:

מדלא קתני בברייתא: חנניא אומר: עושין חבלין לבור ופסין לבאר.

מכלל זה אתה למד, דלחנניא, לא שנא בור ולא שנא באר - רק חבלין, אין, אתה עושה מסביבם. אבל פסין לא עושין סביבותיהם.

והוינן בה: לימא מתניתין - דלא כחנניא!

ומשנינן: אפילו תימא מתניתין חנניא היא. כי אף חנניא מודה דעושין פסין לבאר.

והא דאמרת, אם כן אמאי לא קתני: וחנניא אומר, עושין חבלין לבור ופסין לבאר!?

הא לא קשיא.

חנניא - למאי דקאמר תנא קמא "עושין פסין לבור" קא מהדר ליה חנניא, שאין עושין לבור פסין.

אבל באר, שלא נזכרה בדברי תנא קמא, אף חנניא לא הזכירה בדבריו.

ומיהו לדינא, מודה חנניא, דלביראות אכן עושין פסין, וכדאיתא במתניתין.

עד כאן דברי האיכא דאמרי.

תו הוינן בה: לימא מתניתין, דקתני בה, עושין פסין ל"ביראות" ולא קתני ל"בורות"

- דלא כרבי עקיבא היא!  10 

 10.  והוא הדין דהוה מצי למימר לימא מתניתין דלא כתנא קמא דברייתא, דאמר: עושין פסין ל"בור". אלא משום דלא ידעינן מאן נינהו תנא קמא, נקט רבי עקיבא, דאפשר היינו נמי תנא קמא דברייתא - ריטב"א, ראה שם ובתוספות.

דתנן: אחד באר הרבים, שאין דרך שייפסקו מימיו.

ואחד בור הרבים, דאף אי פסקי מיא, יזכירו זה לזה שלא לטלטל.

ואחד באר היחיד - שאין דרך שיפסקו מימיו.

עושין להן פסין.

אבל בור היחיד, כיון שלפעמים נפסקים מימיו - אין עושין לו פסין.

אלא עושין לו מחיצה גמורה, גבוהה עשרה טפחים - דברי רבי עקיבא.

ואילו הכא, במתניתין דידן, קתני: עושין פסין לביראות. ומשמע: לביראות, אין, אכן עושים, אבל לבורות כלל וכלל לא עושים פסים, ואפילו לא לבורות של רבים.

ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא?

ומשנינן: אפילו תימא מתניתין רבי עקיבא היא, ואף לבורות של רבים עושין פסין.

והא דקתני במשנתנו "ביראות" ולא קתני "בורות", הוא משום שבאר של מים חיים ["ביראות"] דפסיקא ליה לתנא דמתניתין להתיר בכל ענין, שהרי לא שנא באר דרבים ולא שנא באר דיחיד עושין להם פסים לפי שאין לחשוש שיפסקו מימיהם - קתני במתניתין!

אבל בור של מים מכונסין, דלא פסיקא ליה להתיר, שהרי בור של יחיד אין עושין לו פסין - לא קתני!

תו הוינן בה: לימא מתניתין המתירה לעשות פסין אף מסביב לבאר של יחיד [כדדייק הגמרא לקמן] - דלא כרבי יהודה בן בבא!

דתנן: רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, כיון דאיכא תרתי למעליותא, שהיא באר, והיא של רבים [רש"י לקמן דף כב:].

ואילו במשנתנו הכא קתני עושין פסים לביראות, בלשון רבים, דמשמע לשתי בארות - לא שנא באר דרבים ולא שנא באר דיחיד.

ואם כן, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה בן בבא? ומשנינן: אפילו תימא משנתנו - רבי יהודה בן בבא היא.

כי מאי "ביראות" דקתני במתניתין - ביראות של רבים דעלמא [שבעולם], ולכן קתני "ביראות" בלשון רבים, ואין כונת המשנה לרבות את באר היחיד.

ועתה מפרשת הגמרא את מושג הדיומדין:

מאי "דיומדין"?

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] עמודין.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רבי ירמיה בן אלעזר, מציינת עתה הגמרא סימנים למימרות נוספות של רבי ירמיה בן אלעזר שיבוארו לקמן:

א. דיו, ב. מנודה, ג. שבח, ד. יונה, ה. בית, ו. שתי, ז. נתקלל ח. במדה ט. שלשה [הגר"א]

א. דיו

תנן התם במסכת כלאיים:

רבי יהודה אומר: כל השיתין [תאנים רעות] שהן דמאי [פירות עם הארץ, שגזרו חכמים לעשרם למרות שרוב עמי הארץ מעשרים] - פטורין מן המעשר. כי היות שהן סוג תאנים גרוע, לא חס עלייהו עם הארץ, ובודאי מעשרן.

חוץ מן הדיופרא, שהיא מין תאנה גרועה, אך חשובה יותר, שיש לחוש שמא עם הארץ אינו מעשרן.

והוינן בה: מאי דיופרא?

אמר עולא: אילן של תאינה העושה דיו פירות [טוען עצמו בפירות, שתי פעמים] בשנה.

וכן מצינו בדברי רבי ירמיה בן אלעזר, בענין אחר, ש"דיו" משמעותו שניים:

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו [שני] פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון כשבראו הקב"ה תחילה: אחד מלפניו ואחד מלאחריו. וחלקו הקב"ה לשנים ועשה מן האחד את חוה [רש"י ברכות דף סא.], שנאמר "אחור וקדם - מאחור ומלפנים - צרתני. צרת לי צורת פנים".  11 

 11.  והיינו דכתיב ויקח אחת "מצלעותיו", כלומר: מצדיו, כמו: "ולצלע" המשכן.

ואגב שנזכרה דעת רבי ירמיה בן אלעזר, שנבראה חוה מפרצוף כפול של אדם הראשון, מייתינן, דפליגי בה רב ושמואל.

כתיב "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".

פליגי בהאי קרא רב ושמואל: חד אמר: פרצוף [פירוש: גוף - ערוך], שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון לשנים, שהיה מתחילה - זכר מכאן ונקבה מכאן.

וחד אמר: זנב היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא מהזנב את חוה.  12 

 12.  וביאר בעץ יוסף בשם הרשב"א במגילה על מה דאמרינן שנבראה חוה מן הזנב - כלומר: דבר אחד שאין לו פרצוף, ולא היה לו צורך לאדם הראשון בזנב. ונטלו ממנו וברא את חוה. ולשון "זנב" נופל על דבר שאינו חשוב, שהזנב חלש ותשמישו מועט, והוא מושאל לכל דבר באדם שאין בו צורך. ובשו"ת הרשב"א חלק א' סימן ס' כתב בתוך הדברים: שלא נבראו במעשה אלא אחד שהוא הזכר, ואין הנקבה נחשבת בבריאה, שאינה אלא כדבר הטפל אל העיקר ולקוח ממנו ולצורך תשמישו. והוא שקראוה רבותינו ז"ל "זנב", כענין: לראש ולא לזנב, עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו. ועיין בהקדמתו של הטור לאבן העזר, שהביא את דברי הראב"ד, שאילו היה האדם נברא מלכתחילה זכר ונקבה כשאר הברואים, לא היתה האשה מקבלת את מרות הזכר!

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר פרצוף כפול של זכר ונקבה נברא האדם - ניחא היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני".

אלא, למאן דאמר זנב - מאי "אחור וקדם צרתני", דמשמע שהיו לו שתי צורות?

ומשנינן: מפרש לה כדרבי אמי.

דאמר רבי אמי:

"אחור" למעשה בראשית - וכדמפרש בסמוך.

ו"קדם" לפורענות - כדמפרש בסמוך.  13 

 13.  "צרתני" הוא לשון צרה, כלומר שתי צרות עשית לי - ריטב"א. ומהרש"א בברכות סא. פירש, דתרתי משמע: א. לשון "יצירה" דמעשה בראשית. ב. לשון "צרה" דפורענות.

ומפרשינן להא דרבי אמי: בשלמא "אחור" למעשה בראשית - דלא איברי האדם עד מעלי שבתא [שלא נברא אדם הראשון עד ערב שבת], והיה אחרון למעשה בראשית.

אלא, "וקדם" לפורענות - מאי היא?

אילימא משום קללה, שאדם הראשון הוא שנתקלל ראשונה, לפני האשה והנחש, על אכילת פרי עץ הדעת?

הא ליתא.

דהא לא היה אדם ראשון לקללה. אלא:

בתחילה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם [ובברכות דף סא; מייתי מברייתא דכך הוה]!

אלא הכי פירושא: וקדם - שהאדם קדם לכל החי ביחס לפורענות המבול.

דכתיב "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה - מאדם ועד בהמה".

הרי שהוזכר אדם בפורענות תחילה.  14 

 14.  ואף שמוכרח לכתוב אחד מהם תחילה. מכל מקום דייקינן, דלא הוה ליה לומר כלל "מאדם ועד בהמה", דהא כתיב "וימח את כל היקום", אלא ללמד הוא בא, שנמחה האדם תחילה - מהרש"א.

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "וייצר ד' אלהים את האדם" בתרין יודי"ן. כיון שהיו - מתחילת יצירתו של אדם - שתי יצירות, זכר ונקבה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "וייצר" בתרי יודי"ן?! ומשנינן: דריש לקרא כדרבי שמעון בן פזי.

דאמר רבי שמעון בן פזי: "וייצר", תחילתו - לשון "וי" הוא, ושני יודי"ן יש בו, לדרוש:

אוי לי מיצרי שמצערני [מיגעני בהרהורים - רש"י ברכות דף סא.] אם אעשה רצון יוצרי.

אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי.

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם. בדמות אלהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם". דמשמע כי מתחלת בריאתו היה זכר ונקבה, זכר מצד זה ונקבה מצד זה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "זכר ונקבה בראם"?

ומשנינן: מפרש לה לכדרבי אבהו.

דרבי אבהו רמי תרי קראי אהדדי: כתיב "זכר ונקבה בראם" בלשון רבים.

ומאידך כתיב "בצלם אלהים ברא אותו" בלשון יחיד, דמשמע אחד ולא שניים?

ומפרש לה רבי אבהו: בתחילה, עלתה במחשבה לבראות שנים, זכר ונקבה. ולבסוף לא נברא אלא אחד!  15  תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".

 15.  וביאר הרשב"א: כי בריאת האדם כאילו היתה אחר מחשבה והתבוננות, ושהיתה המחשבה לבראות שנים, כלומר: זה לעצמו וזה לעצמו, ולהיותם עומדים לעצמם, בלי שיקבל זה מזה, ושלא יולידו זה מזה. ואחר כן חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו, אלא להיות הוא פועל, והנקבה תהיה לו ככלי, יעזר הוא בו בפעולותיו. וזה שביאר רבי אבהו: כי הכתוב שאמר "זכר ונקבה בראם" הוא במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו, ואחר כך לא נבראו במעשה אלא אחד, שהוא הזכר, ואין הנקבה נחשבת בבריאה שאינה אלא כדבר הטפל אל העיקר ולקוח ממנו ולצורך תשמישו. והוא שקראוה רבותינו ז"ל זנב, כענין "לראש ולא לזנב" עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו - קיצור מלשון שו"ת הרשב"א חלק א' סימן ס' וראה עוד שם.

שהיה צריך, אחר שחילקו הקדוש ברוך הוא לאדם - לסגור בבשר תחתנה.

אלא למאן דאמר זנב - מאי "ויסגור בשר תחתנה"?!

ומשנינן: אמר רב זביד ואיתימא רבי ירמיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק:

לא נצרכה אלא למקום חתך, שאחר שנחתך ממנו הזנב, סגר הקב"ה בבשר לאותו מקום!

והשתא מקשינן לאידך גיסא:

בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". דמשמע שהיתה מחוסרת בנין.

אלא למאן דאמר פרצוף - מאי "ויבן"?!

ומשנינן: דריש לה לכדרבי שמעון בן מנסיא.

דדריש רבי שמעון בן מנסיא: "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם".

מלמד שקילעה [לשון קליעת שער] הקב"ה לחוה, והביאה לאדם הראשון. שכן בכרכי הים, קורין לקלעיתא [קליעת שער] בנייתא. והיינו "ויבן"!

דבר אחר: "ויבן ד' אלהים".

אמר רב חסדא, ואמרי לה, במתניתא תנא: מלמד שבנאה הקב"ה לרחמה של חוה כבנין  אוצר של פירות:


דף יח - ב

מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה, כדי לקבל את הפירות שאם היה רחב מלמעלה וקצר מלמטה, כשהוא ממלאו היה מכביד משאוי הפירות על כתלי האוצר ומטה אותם.

אף האשה, רחבה מלמטה, בחלל בית הרחם שלה, וקצרה מלמעלה, כדי לקבל את הולד.

ואגב דפרשינן לקרא, מפרשינן לכולא קרא:

כתיב: "ויבן ד' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם".

מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון  16  שנשתדל בחיתונו, לשמחו, ולהתעסק בצרכי סעודת חופתו.

 16.  וכלשון הכתוב "ולאמנון ריע", ותרגומו: שושבין - מהרש"א ברכות ס"א

מכאן, לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ואל ירע לו בעיניו לעסוק בצרכי מי שקטן ממנו.

ומיבעי לן: ולמאן דאמר פרצוף, ומתחילה היו זכר ונקבה כאחד - הי מנייהו מי משניהם סגי ברישא היההולך בראש, הזכר או הנקבה?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, דזכר סגי ברישא.

דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו לפי שהליכה אחר אשה גנאי הוא לו.  17 

 17.  שאין דרך ארץ שילך הקטן בראש והגדול אחריו, אבל איסורא באשתו - ליכא. מהרש"א ברכות דף ס"א. וראה עוד שם, ובעיון יעקב.

ואם נזדמנה לו אשה על הגשר, והיא מהלכת לפניו, יסלקנה יעקפנה לצדדין מהצד, עד שיעבור לפניה.

וכל העובר אחורי אשה [אשת איש] בנהר [שמרימה אז את בגדיה ומסתכל בה] - אין לו חלק לעולם הבא, אם רגיל הוא בכך. מפני שיבא לידי ניאוף, וסופו יורד לגיהנם - תוספות ברכות דף סא.

ואגב דברי רב נחמן בר יצחק, אזלינן מענין לענין, באותו ענין:

תנו רבנן: המרצה [המונה] מעות לאשה, מידו לידה או מידה לידו, בשביל שיסתכל בה - אפילו דומה אותו אדם למשה רבינו, שקיבל תורה מהר סיני, לא ינקה מדינה של גיהנם.

ועליו הכתוב אומר "יד ליד - המרצה מעות מיד ליד, אפילו הוא כמשה שקיבל תורה מיד הקב"ה לידו - לא ינקה רע", לא ינקה מדינה של גיהנם.

והשתא הדרינן לענין שהזכיר רב נחמן בר יצחק לעיל:

אמר רב נחמן: מנוח, אביו של שמשון - עם הארץ היה!

שנאמר "ויקם, וילך מנוח אחרי אשתו"

הרי שלא למד הלכות דרך ארץ דברייתא דלעיל, דקתני בה: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו.  18 

 18.  וברש"י ברכות דף סא. הוסיף: שלא שימש תלמידי חכמים

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, גבי אלקנה [שנביא היה - כדתניא בסדר עולם: "ויבא איש האלהים אל עלי" - זה אלקנה. עשרה נביאים נקראו "איש האלהים" ואלקנה אחד מהם] - הא דכתיב "וילך אלקנה אחרי אשתו"  19 

 19.  בתוספות ברכות דף סא. והראשונים כאן, כתבו ששיבוש הוא, כי אין פסוק זה בכל המקרא. ובמהרש"א שם כתב, דהכוונה לפסוק: וילך אלקנה הרמתה "על" ביתו [זו אשתו], ומשמע שהלך אחריה, ראה שם. ובמהרש"ל שם ביאר באופן אחר

האם הכי נמי נימא שאלקנה עם הארץ היה, והרי נביא היה?! וכן גבי אלישע דכתיב "ויקם וילך אחריה" [של האשה השונמית] - האם הכי נמי נימא שעם הארץ היה?!

אלא, על כרחך, הכונה היא שהלך אלקנה והלך אלישע אחרי דבריה ועצתה.

אם כן, הכי נמי גבי מנוח, איכא לפרושי, שהלך מנוח אחרי דבריה ועצתה של אשתו.

אמר רב אשי: ולמאי דאמר רב נחמן שהלך מנוח אחר אשתו ממש, ומנוח עם הארץ היה, צריך לומר כי אפילו בי רב [עם תינוקות של בית רבן - רש"י ברכות דף ס"א] נמי לא קרא.

שלא ידע מנוח את הלימוד מהא דכתיב "ותקם רבקה ונערותיה, ותרכבנה על הגמלים, ותלכנה אחרי האיש". דמשמע: ולא לפני האיש!  20 

 20.  וכיון שנערותיה פנויות היו, ואפילו הכי לא הלך האיש אליעזר אחריהן, הוא הדין שאין לאדם לילך אפילו אחר אשתו - גאון יעקב.

אמר רבי יוחנן: אם ניצבת בפני האדם הברירה לילך ללכת אחרי ארי או אחר אשה - ילך אחרי ארי למרות הסכנה לחייו, ולא אחרי אשה [אשת איש].

וכן אם אי אפשר לו להמלט [מהרש"א]: ילך אחרי אשה ולא אחרי (עבודת כוכבים) [בית מינות - משמעות רש"י]. כי שמא ימשך אחריה. וכתיב: הרחק מעליה דרכך. ואמרינן: זו האפיקורסות.

ואם אינו יכול לימלט, לך אחורי (עבודת כוכבים) [בית מינות] ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין, שנראה ככופר, שעומד מאחרי בית הכנסת ואינו נכנס.  21 

 21.  וברש"י ברכות דף סא.: "דכיון שאינו נכנס, נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת".

והשתא הדרינן לשאר מימרותיו של רבי ירמיה בן אלעזר:

ב. מנודה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים מאה ושלשים שנה שהיה אדם הראשון בנדוי - שהיה נזוף כשגער בו הקב"ה, ואמר לו: המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, וקללו - הוליד רוחין ושידין ולילין [מיני מזיקין הן].

שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו".

מכלל זה אתה למד דעד האידנא - לאו כצלמו אוליד.

מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון - חסיד גדול היה.

כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו לכל בני האדם, כשאכל מעץ הדעת, ישב בתענית מאה ושלשים שנה [ביום]. ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי [חגורות] תאנים על בשרו, מאה ושלשים שנה

והשתא תיקשי: כיון שפירש מן האשה, היכי אמרת שהוליד בשנים אלו? ומשנינן: כי קאמרינן ההוא שהוליד רוחין ושידין ולילין - בשכבת זרע דחזא לאונסיה [קרי שראה באונס], וממנו נעשו רוחין שידין ולילין.

ג. שבח:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו - שלא בפניו.

כלומר: דרך ארץ הוא, שאף על פי שאדם משבח את חבירו שלא בפניו הרבה, אין מרבה בשבחו לפניו, מפני שנראה כמחניף בפניו. ושמא יתגאה השומע. מהרש"א].

וראיה לדבר:

מקצת שבחו בפניו אומר, מהא דכתיב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".

הרי שאמר הקב"ה לנח בפניו "צדיק" לבד, ולא קראו "צדיק תמים" [כשם שקראו הקב"ה שלא בפניו, בפסוק דמייתי בסמוך].

ואומר שבחו כולו שלא בפניו מהא דכתיב "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו".

ד. יונה:

אמר רב ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב במבול "ויסף שלח את היונה מן התבה. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה".

אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורין כאילן של זית שהוא מר [תוספות], ומסורין בידך.

ואל יהיו מתוקין כדבש, ותלוין ביד בשר ודם. [כשם שהיו תלויין עד עכשיו ביד נח שפירנסה בתיבה].

וזהו שאמר הכתוב "טרף בפיה":

שביקשה בפיה כי יהא הזית "טרף" מזון שלה,

והראיה שטרף הוא לשון מזון:

כתיב הכא אצל היונה "טרף", וכתיב התם "הטריפני" לחם חוקי.  22 

 22.  רישא דקרא: רש ועושר אל תתן לי. רצה לומר: "רש", עניות שאצטרך חס ושלום למתנת בשר ודם, וכן "עושר", שהם יצטרכו למתנתי - "אל תתן לי", שלא אבוש מפניהם ולא אבייש אותם. אלא "הטריפני לחם חוקי", מתחת ידך. ועל דרך דאמרינן: ונא אל תצריכנו ד' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. ומהאי טעמא מייתינן האי קרא, ולא שאר קראי, כמו "טרף נתן ליראיו" או "ויהי טרף בביתי" - מהרש"א סנהדרין קח.

ה. בית:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, שהקול נשמע בו למרחוק - שוב אינו נחרב.  23 

 23.  בפרקים ראשונים של איוב מתואר כיצד נחרב ביתו: [א-יט]: והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר, ויגע בארבע פנות הבית, ויפל על הנערים, וימותו. ואמר לו אליהוא דרך תוכחה: אם היה נשמעים בביתך דברי תורה הוא לא היה נחרב. כי בביתו של איוב לא היה כן. כדכתיב [א ד]: והלכו בניו ועשו משתה, בית איש, יומו.

שנאמר בפסוק שאמר אליהוא לאיוב:

"ולא אמר, לא הוצרך להתאונן ולומר "איה אלוה עושי" - האדם הנותן זמירות של תורה בלילה".  24 

 24.  ולא שנקראו דברי תורה "זמירות", [שהרי דוד שאמר: "זמירות" היו לי חוקיך, נענש כדאיתא בסוטה דף לה.] אלא שבלילה קראן "זמירות" על שם שנשמעין למרחוק כמו זמירות - על פי מהרש"א. וראה מה שכתב הריטב"א, ובהגהות הרב מתתיהו שטראשון ז"ל, ובפירוש הרי"ף בעין יעקב.

ו. שתי:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש [כדאיתא בחגיגה], דיו לעולם שישתמש בשם בן שתי אותיות.

[שהוא שם י-ה להיות נקרא ככתבו. אבל שם יקו"ק אינו נקרא ככתבו, אלא באדנות.

ובמקדש היה אף שם של ארבע אותיות נקרא ככתבו - רבינו פרץ]

בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו.

שנאמר "כל הנשמה תהלל יה - הללויה".

כלומר: זה השם שכל הנשמה כולה ראויה להשתמש בו.

אבל שם בן ארבע אותיות, לא לכל הנשמה ניתן, אלא לכהנים בלבד, כדכתיב "בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי. ולברך בשמו", וכתיב בנשיאת כפים "ושמו את שמי" המיוחד לי.  25 

 25.  ובתוספות בשם ר"ח פירשו: דכל "הנשמה" קרי ביה כל הנשמה בדגש במ"ם, מלשון: שממה וחורבן של בית המקדש - רבינו פרץ.

ז. נתקלל: ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: נתקללה בבל - נתקללו אף שכניה מקללתה, דאוי לרשע ואוי לשכנו.

אבל כאשר נתקללה שומרון שבארץ ישראל - נתברכו שכיניה מקללתה.

ומבארת הגמרא: נתקללה בבל נתקללו שכיניה -

דכתיב "וקמתי עליהם נאם ד' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ד'.

ושמתיה למורש קיפוד [לירושת קיפוד] ואגמי מים" [כדרך המקומות החרבות - מצודות], ושם הולכות החיות הרעות, ומזיקות גם את המקומות הסמוכות לה.

נתקללה שומרון - נתברכו שכיניה [יהודה - תוספות הרא"ש, וראה שם].


דף יט - א

דכתיב "ושמתי שומרון לעי השדה"  ולמטעי כרם ויהנו שכניה, ושבח הוא לה שנזכרת לטובה.

ח. כמדה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם! מדת בשר ודם: מתחייב אדם הריגה למלכות, מטילין לו חכה לתוך פיו, עץ שפותח פיו וגורם לו שאינו יכול לדבר, כדי שלא יקלל את המלך.  26 

 26.  לפי שמהרהר אחר דינו שלא יפה דן אותו להריגה. וגם לא ירא מלקללו, כיון שאחר הריגתו לא יעשה לו כלום - מהרש"א. וראה גם ריטב"א בשם מדרש.

ואילו מדת הקדוש ברוך הוא: אדם המתחייב הריגה למקום - הרי הוא שותק!

שנאמר: "לך, דומיה - תהלה". שהכל שותקין כנגדך.  27 

 27.  שאינו מהרהר על דינו של הקדוש ברוך הוא, דבודאי יפה חייבו. גם ירא מלקלל, כיון שגם אחר הריגתו יכול עוד לעונשו בדין גיהנם ולכך שותק מלהרהר - מהרש"א, וראה גם ריטב"א בשם מדרש.

ולא עוד, אלא שמשבח לו להקב"ה על שפרע לו עונשו בעולם הזה, כדי לזכותו בכך לעולם הבא - מהרש"א].

שנאמר: ולך דומיה "תהלה".

ולא עוד, אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן. שנוחין לו יסורין הבאין עליו ומקבלן באהבה. שנאמר: לך דומיה תהלה אלקי בציון "ולך ישולם נדר" להקריב קרבן, שאותה דומיה שהוא שותק ודומה ביסורין, דומה לו כשילום נדר.  28 

 28.  הכוונה בדברי הגמרא: על פי מה שאמרו בטעם המביא קרבן, שידמה בנפשו שהוא היה ראוי להריגה כבהמה זו, אלא שהתורה חסה עליו שתהא הבהמה לקרבן תחתיו, לכפרה. וזה שנתחייב הריגה למקום הרי הוא נעשה קרבן וכפרה על עצמו - מהרש"א

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה? עוברי: אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא.

בעמק: שמעמיקין להם גיהנם.

הבכא מעין ישיתוהו: שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין, שהוא נקב בבנין המזבח, שניסוך היין שהיו מנסכים בספלים שבמזבח, יורד לתוכו כל השנה.  29 

 29.  ואותן דמעות עולות לפניו יתברך במקום הנסכים הבאים עם הקרבן, ועל דרך דאמרינן: ודומה לו כאילו מקריב קרבן - מהרש"א.

גם ברכות יעטה מורה: שמצדיקין עליהן את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת. ויפה תקנת: גיהנם לרשעים, וגן עדן לצדיקים!

ומקשינן אהא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין:

והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם [רמה האוכלת את בשרם - רש"י] לא תמות ואשם [ואש שלהם בגיהנם - רש"י] לא תכבה.

ודייקינן: האנשים "שפשעו בי" בלשון עבר - דמשמע שפשעו ואינם פושעים עדיין - לא נאמר. אלא: "הפושעים בי" בלשון הווה, שפושעים בו עדיין, אפילו בשעת תולעתם "ואשם", ללמד: שפושעים והולכין לעולם [שנשמותיהן אפילו לאחר מיתתן אינן חוששות לעצמן, מפני שהולכות לאבדון - ריטב"א].

הרי חזינן, שאין מצדיקין עליהן את הדין?!

ומשנינן: לא קשיא:

הא דאמרינן שמצדיקין עליהם את הדין - בפושעי ישראל.

הא דאמרינן שפושעים והולכים לעולם - בפושעי עובדי כוכבים.

ומסייעינן לפירוקין: הכי נמי מסתברא דלא מוקי ריש לקיש לקרא: ד"ויצאו וראו האנשים הפושעים בי", על פושעי ישראל.

דאם כן דהאי קרא, דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל קאי, קשיא הך דריש לקיש, אמימרא אחריתא דריש לקיש:

דהא אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנם שולטת בהן לשורפם, ואינו אלא משחיר פניהם [תוספות], וילפינן לה בקל וחומר ממזבח הזהב [הפנימי]:

מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור להחסיר מזהבו, שנעשה בו נס - רש"י חגיגה כז. [אבל בתוספות שם מבואר, דעל העץ שתחת הזהב קאי].

פושעי ישראל שמליאין מצוות כרימון [שעליהם נאמר: הנחמדים מזהב - מהרש"א חגיגה לפירוש תוספות] שנאמר: כפלח הרמון רקתך. ואמר על כך רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי "רקתך" אלא "ריקתיך" לשון ריקנות, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצוות כרימון שמלא גרגירים - על אחת כמה וכמה שלא תשלוט בהן האור [שהמצוות מגינות עליהם - מהרש"א שם].

וכיון שכן, אי אפשר לפרש קרא ד"ויצאו וראו וגו' הפושעים בי" דכתיב ביה "ואשם לא תכבה" על פושעי ישראל, ועל כרחך על פושעי עובדי כוכבים קאי - וכדאמרן!

והשתא דאייתינן הא דריש לקיש דבפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם תמהינן: אלא, הא דכתיב בקרא דלעיל: עוברי בעמק הבכא, דהיינו שמעמיקין להן גיהנם דמוקמינן לה על פושעי ישראל, היכי משכחת לה?!

ומפרשינן: ההוא קרא, דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם. ואתי אברהם אבינו ומסיק להו [ומעלה אותם משם] ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת עובד כוכבים, דמשכה ערלתו [מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: דהיינו ערלות בנים קטנים שמתו קודם שמלו, שנוטלין אותן מהן, ומחברין להם למי שבא על הגויה - רבינו פרץ], ולא מבשקר [מכיר] ליה אברהם שהוא יהודי, דכיון דמשכה ערלתו דומה עליו כמי שלא נימול, ואינו מוציאו מגיהנם.

מתקיף לה רב כהנא להא דדרשינן לעיל מה"פשעים בי" שעדין פושעים הם:

השתא דאמרת "הפושעים" דפשעי ואזלי עדיין.

אלא מעתה, הא דכתיב: "המוציא" אתכם מארץ מצרים, וכן כתיב: "המעלה" אתכם מארץ מצרים, בלשון הווה, האם הכא נמי נפרש: דמסיק ודמפיק [מעלה ומוציא עדיין] הוא [בתמיהה]?!

אלא ודאי הכוונה: דאסיק ואפיק בעבר והשתא לא.

אם כן, הכי נמי הא דכתיב "הפושעים" לשון הווה, הכוונה: דפשעי בעבר הוא.

ט. שלשה:

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים.

אחד במדבר: דכתיב אצל קורח ועדתו במדבר: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.

ושאול זה גיהנם, כדלקמן.

אחד בים: דכתיב גבי יונה בן אמתי כשקרא אל הקב"ה ממעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי.

וזה שהזכיר יונה לשון "שאול" דהיינו גיהנם, משמע דבמקום פתחה של גיהנם היה - מהרש"א.

אחד בירושלים: דכתיב: נאם ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים.

ותנא דבי רבי ישמעאל:

אשר אור לו בציון - זו גיהנם עצמו.

ותנור לו בירושלים - זו פתחה של גיהנם.

ומקשינן: ותו פתחים ליכא לגיהנם?! והאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה: תנא רבה בר מריון ברייתא שנסדרה בדבי רבי יוחנן בן זכאי [וכמו שמצינו תוספתא שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא]:

שתי תמרות [דקלים] יש בגי בן הנום [סמוך לירושלים - רש"י בסוכה], ועולה עשן מביניהן, וזו היא [כלומר: אלו הן הדקלים] ששנינו במשנה בסוכה: ציני [דקלי] הר הברזל - כשירות ליטול מהן לולב, וזו היא פתחה של גיהנם!

הרי חזינן, דאיכא עוד פתח לגיהנם!

ודחינן: דילמא פתח זה שבגי בן הנם, היינו פיתחה של גיהנם דבירושלים, כדכתיב: ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם - תוספות.

אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן:

א. שאול, ב. ואבדון, ג. ובאר שחת, ד. ובור שאון, ה. וטיט היון, [הוא רפש שטובעין בו, ואינו כסתם טיט שהוא עבה וראוי לבנין] ו. וצלמות, ז. וארץ התחתית!

א. שאול: דכתיב גבי יונה במעי הדגה: מבטן שאול שועתי שמעת קולי [וכדאמרן לעיל שנתכוין לגיהנם].

ב. אבדון: דכתיב, היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון.

ג. באר שחת: דכתיב, כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת.

ו"שחת" ו"באר שחת" חדא מילתא היא.

ד - ה. ובור שאון וטיט היון: דכתיב, ויעלני מבור שאון מטיט היון.

ו. וצלמות: דכתיב, (יושבי חשך וצלמות) בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חושך ו"צלמות" [תוספות].

ז. וארץ התחתית: גמרא הוא [קבלה בידינו].

ומקשינן: ותו ליכא שמות לגיהנם?

והאיכא "גיהנם".  30 

 30.  דכתיב ביהושע יח טז: וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנם אשר בעמק רפאים צפונה וירד גי הנם אל כתף היבוסי נגבה. ודרשינן: "וירד גי הנם" על שם "יורדי גיהנם", מדכתיב תחילה גי "בן" הנם, וכאן "גי הנם" סמוך ל"וירד" - מהרש"א.

ומשנינן: אין זה שמו, אלא נקרא כן על שם שהיא גיא שעמוקה כגיהנם כגי בן הנם האמור ברישא דקרא.

ועוד [מהרש"א] שהכל יורד [ין] לה על עסקי חנם [ב"ח] דהיינו עריות.  31 

 31.  וכדאמרינן ביומא דף עה. על הפסוק: אשר נאכל במצרים "חנם" דהיינו עריות - מהרש"א. והטעם שנקרא כך: מפני שלרחוקות צריך ליתן מוהר, אבל הקרובות מתרצות בחנם - מהרש"א יומא.

תו מקשינן: והאיכא עוד שם: תפתה.

דכתיב: [ישעיה ל לג] כי ערוך מאתמול תפתה [גיהנם - רש"י בישעיה], גם היא למלך [סנחריב] הוכן, העמיק הרחב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ד' כנחל גפרית בערה בה?!

ומשנינן: אין זה שמו, אלא ההוא - על שם שכל המתפתה ביצרו יפול שם.

והיכן הוא פתחו של גן עדן: אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא גן העדן, בית שאן פתחו, שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל.

ואם בערביא הוא, בית גרם פתחו.

ואם בין הנהרות הוא, דומסקנין פתחו.  32 

 32.  שבמקומות אלו היו פירות מתוקים ומשובחים ביותר - מהרש"א.

ואם בבבל הוא:

אביי משתבח בפירי דמעבר לנהר פרת ימינא [בדרומו של הנהר, מימינו של העומד כלפי נמזרח] שמתוקים ומשובחים הם, ושם הוא פתחו של גן עדן.

רבא משתבח בפירי דהרפניא, ושם הוא פתחו של גן עדן.

שנינו במשנה: וביניהן כמלוא שתי וכו' קשורות ולא מותרות:

ותמהינן: פשיטא שאינן מותרות, דכיון דתנא ליה דקשורות הוו, אנן ידעינן דלא הוו מותרות?!

ומשנינן: מהו דתימא: "קשורות" ששנינו, היינו כעין קשורות, אבל ממש - לא, קא משמע לן בכפל הלשון ולא מותרות שצריכות להיות קשורות ממש.

שנינו במשנה: אחת נכנסת ואחת יוצאת: ומפרשינן: תנא, לא תימא שבתוך הרבקה פרה אחת נכנסת ואחת יוצאת, דאם כן אינן קשורות.

אלא: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת - שאי אפשר שתהא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת, אלא אם יש ביניהן ריוח [פירוש המשניות לרמב"ם].

תנו רבנן: כמה שיעור ראשה ורובה של פרה לענין מה ששנינו במשנה שיש להרחיק הפסין מן הבאר בשיעור זה?

שתי אמות!

וכמה עוביה של פרה לענין מה ששנינו בריוח שבין הפסין, שהוא לפי עוביה של פרה?


דף יט - ב

אמה ושני שלישי אמה,  שהן - שתי רבקות של שלש שלש בקר - כעשר אמות [אמה ושני שליש כפול שש], דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: או כשלש עשרה אמה [שחסר עוד שליש], ואו כארבע עשרה אמה [שפחות בשני שליש].

דהיינו: שיעור הריוח בין פס לפס - הוא שיעור שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר - הוא שלש עשרה אמה ושליש אמה. יותר משלש עשרה ופחות מארבע עשרה.

ומקשינן אדברי רבי מאיר: אמאי נקט בכ"ף הדמיון - כעשר?!

הא מכוון הוא בצמצום ועשר בדיוק הוויין! שכל פרה עוביה אמה ושני שליש, הרי לך לשש פרות עשר אמות מכוונות?!

ומשנינן: נקט התנא בדברי רבי מאיר "כעשר": משום דבעי למיתנא סיפא - בדברי רבי יהודה - "כשלש עשרה" - תנא נמי רישא כעשר [ב"ח]!

ותמהינן: היכי אמרת דאיידי דבעי למיתנא בסיפא "כשלש עשרה", תנא נמי רישא "כעשר"?

והרי לשון סיפא גופה אינו מיושב.

היכי תני בה "כשלש עשרה"?! והא טפי משלש עשרה הויין, בשליש אמה!

בשלמא אי הוה השיעור פחות משל עשרה, שפיר נקט התנא לשון "כשלש עשרה", שמגדיל את השיעור, ולא ממש שלש עשרה.

ואז היה אפשר לתרץ דתני נמי בדברי רבי מאיר "כעשר" כמו בדברי רבי יהודה.

אבל השתא, שלשון הסיפא עצמה הוא דחוק, לא יתכן לומר שנקט התנא בדברי רבי מאיר שיעור שאינו לשון מדוייק בגלל הסיפא!

ומשנינן: הא דתני "כשלש עשרה" הוא משום דבעי למתני "כארבע עשרה".

ובארבע עשרה שפיר נקט "כארבע עשרה" כיון שבאמת השיעור הוא פחות מארבע עשרה [שהוא שלש עשרה אמה ושליש]. ואיידי דידיה תני נמי "כשלש עשרה".

והשתא ניחא שפיר הא דאמרינן, דתני נמי "כעשר", משום דבעי למיתנא סיפא "כשלש עשרה".

ומקשינן עלה: הרי לשון "כארבע עשרה" נמי לא ניחא.

ו"כארבע עשרה" - הא לא הויא?! כלומר: הלא השיעור הוא רחוק מארבע עשרה, שאינו אלא בשליש יותר משלש עשרה, ונמצא דאף "כארבע עשרה" הוא לשון מגומגם. ואיך נאמר "איידי" דידיה תני נמי "כשלש עשרה", ואיידי "כשלש עשרה" תני נמי ברבי מאיר "כעשר"?!

ומשנינן: אמר רב פפא: בשלמא אי הוה תני בברייתא רק "כשלש עשרה", או הוה תני רק "כארבע עשרה", לא היה הלשון מדוקדק.

אבל השתא דתני כאחד: "כשלש עשרה וכארבע עשרה", הכי פירושו: יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה.

והשתא ממילא, ניחא שפיר הא דשנינן דתני "כעשר", איידי דבעי למיתנא סיפא "כשלש עשרה".

[שמועה זו נתבארה על פי מהרש"ל].

והשתא הדרינן לפרושי מתניתין:

אמר רב פפא לפרושי פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר במשנתנו - דרבי יהודה סבר דסגי בארבעה דיומדין, ולרבי מאיר בעי עוד ארבעה פסין - באיזה רוחב בור ובאיזה גודל היקף הפסין, נחלקו:

בבור רחב שמונה אמות על שמונה אמות, דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי מאיר - לא פליגי דסגי בארבעה דיומדין בפינות הבור, ולא בעינן פשוטין ביניהם.

שהרי אף לרבי מאיר מותר להרחיק בין דיומד לדיומד עשר אמות, כדאמר רבי מאיר במשנה. וכשרוחב הבור שמונה אמות, לא תמצא בין דיומד לדיומד אלא עשר אמות, ואם כן למה לי פסין.

כיצד: הוסף על רוחב הבור שתי אמות לכל רוח - שהרי צריך להרחיק הפסין מן הבאר כדי ראשה ורובה של פרה - נמצא רוחב ההיקף שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות. הוצא שתי אמות דיומד בכל רוח - אמה מכאן ואמה מכאן - ותמצא בין הדיומדין עשר אמות.

ומאידך: בבור רחב שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות, דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבי יהודה - לא פליגי דבעינן תוספת פשוטין על הדיומדין.

שהרי אף רבי יהודה לא התיר להרחיק בין דיומד לדיומד יותר משלש עשרה אמה ושליש, כדאמר רבי יהודה במשנה. וכשרוחב הבור שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות, תמצא בין דיומד לדיומד יותר משלש עשרה אמה ושליש, וצריך פשוטין למעט הריוח שביניהם.

כיצד: הוסף על רוחב הבור שתי אמות לכל רוח, הרי לך היקף רחב שש עשרה אמה, הוצא ממנו שתי אמות לדיומדין, הרי לך ארבע עשרה אמה בין דיומד לדיומד, דלא שרינן אף לרבי יהודה.

כי פליגי: בבור שהוא רחב במשהו יותר משמונה אמות, שהריוח בין הדיומדין הוא, משהו יותר מעשר אמות, ועד בור שהוא רחב שתים עשרה אמות, שהריוח בין הדיומדין ארבע עשרה אמה.

[ולאו דוקא, דאף אם רחב הבור אחת עשרה אמה ושליש ועוד משהו, נמי לא פליגי! שהרי הריוח בין הדיומדין, שלש עשרה אמה ושליש ועוד משהו, טפי מריוח דשרי רבי יהודה. אלא שלא דק - תוספות].

לרבי מאיר - דשרי עשר אמות ריוח ולא יותר - בעינן עוד ארבעה פשוטין, כדאיתא במתניתין.

אבל לרבי יהודה - דשרי ריוח עד שלש עשרה אמה ושליש - לא בעינן פשוטין.

ותמהינן ארב פפא: מאי קא משמע לן?

והא תנינא לכל דבריו במתניתין!

דממילא שמעינן מסיפא - דשרי רבי מאיר רווח עשר אמות, ורבי יהודה לא שרי אלא שלש עשרה אמה ושליש, וקתני: שצריך להרחיק הפסין שתי אמות - דברישא, בבור שהוא רחב משמונה ועד שתים עשרה הוא דפליגי.

שהרי פשיטא, דריוח עד עשר לא בעי פשוטין, לרבי מאיר. ולא אמר רבי מאיר ברישא דבעינן פשוטין, אלא בריוח יותר מעשר אמות!

ומשנינן: רב פפא לפרושי מתניתין קא אתי!

שהרי במשנה לא נאמר שיעור הריוח שבין הפסים ושיעור הרחקת הפסין מן הבאר, באמות, אלא לפי עוביה של פרה, וראשה ורובה של פרה.

ופירש לן רב פפא: שיעורא דרבי מאיר: עשר אמות! ושיעורא דרבי יהודה: שלש עשרה אמה ושליש! וראשה ורובה של פרה: שתי אמות! וממילא נלמד שנחלקו בבור רחב שמונה ועד שתים עשרה.

ואף דמברייתא שפיר ידעינן שיעור עוביה, ושיעור ראשה ורובה של פרה, ולא צריכנא לדרב פפא, מכל מקום רב פפא - מהך ברייתא לא שמיע ליה, אלא מדעתו הבין כך, וקא משמע לן רב פפא, ששיעוריהן כדאיתא בברייתא.

ומביאה הגמרא סדרה של בעיות ששאל אביי מרבה וסימן לאיבעיות:

א. [ה] אריך ב. יותר ג. בתל ד. חיצת, ה. חצר. ו. שיבשה - סימן.

א. [ה] אריך:

בעא מיניה אביי מרבה: אם היה היקף הדיומדין גדול, עד שבין הדיומדין יותר מעשר אמות - שמצריך רבי מאיר פשוט בין דיומד לדיומד - והאריך בדיומדין כשיעור פשוטין. [ראה ציור 1]

כלומר: עשה הדיומדין רחבין עד שלא נשאר ריוח בין דיומד לדיומד יותר מעשר אמות, ועשה כן במקום להעמיד את הפשוטין שהיה צריך ליתן כדי לעשות פירצות פחותות מעשר אמות.  33 

 33.  בשפת אמת מפרש: "כשיעור" פשוטין, שהיה בתוספת שהוסיף על הדיומדין כשיעור רוחב שהיה צריך לעשות אם היה נותן פשוטין, דהיינו לכל הפחות אמה לכל פשוט [כדאיתא במתניתין]. והזכיר זה אביי, לאשמועינן: דאפילו בכי האי גוונא מספקא ליה אי דיומדין מהני, ראה שם.

לרבי מאיר שהזכיר בדבריו תיקון של "תוספת פשוטין" - מהו שיועיל אף הרחבת הדיומדין? וביאור הספק: איכא למימר שרבי מאיר דוקא "פשוטין" קאמר, דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים [שהוא, עד שיהא עשר אמות בין דיומד לדיומד], בעינן היכר ביני ביני לדיומדין, ולא די בהארכת דיומדין, אלא צריך להרחיק פורתא מן הדיומד ונותן שם פשוט, וכן לאידך גיסא, משום דליהוי היכירא.

או דילמא, כיון דסוף סוף בין דיומד לדיומד עשר אמות ריוח הוא דאיכא, לא מיתסר.  34 

 34.  וכתב בגאון יעקב: שאם האריך בדיומדין עד שהעומד מרובה על הפרוץ, לא מיבעיא לן.

אמר פשט ליה רבה לאביי: תניתוה במתניתין:

מותר להרחיק [מן הבאר] כל שהוא [ואפילו יותר מעשר אמות בין דיומד לדיומד], ובלבד שירבה בפסין.

מאי לאו, "ירבה" לשון הגדלה ותוספת הוא [ריטב"א]. והכי קאמר: "שירבה ויאריך בפסין" שכבר עומדין בפינות הבור. והיינו, דמאריך בדיומדין.  35 

 35.  ומתניתין רבי מאיר היא, דסתם מתניתין רבי מאיר. ועוד, דהא רבי יהודה פליג וסבירא ליה שאין יכול להרחיק כרצונו, אלא עד בית סאתיים - ריטב"א.

הרי חזינן שיכול אף להאריך בדיומדין!

ודחינן: לא כדקאמרת.

אלא: "ירבה" לשון ריבוי מנין הוא [ריטב"א].

והכי קאמר: דמפיש שמרבה ועביד ומעמיד עוד פשוטין, והיינו "פסין" דמתניתין.

ותמהינן עלה: אי הכי - האי "ובלבד שירבה בפסין" דקתני במתניתין, מי ניחא?! -

והא "עד שירבה פסין" - מיבעי ליה למיתני!

ד"שירבה בפסין" משמעותו ריבוי בפסין הקיימים, ולא ריבוי של עוד פסין?!

ומשנינן: תני במתניתין: עד שירבה פסין.

איכא דאמרי הכי אמר ליה רבה לאביי:

תניתוה במתניתין שאין יכול להאריך הדיומדין. דהא קתני: ובלבד שירבה בפסין.

מאי לאו,  36 

 36.  מדקתני "ובלבד", דאי לאו למעוטי האריך בדיומדין, הא קתני רישא דעביד פשוטין - גאון יעקב.

הכי קאמר: דמפיש שמרבה ועביד ועושה פשוטין. ולא סגי בהארכת הדיומדין.

ודחינן הכי: לא.

אלא הא דקתני: ובלבד שירבה בפסין, היינו דמאריך בדיומדין אם ירצה.  37 

 37.  "ובלבד" לאו דוקא - גאון יעקב.

הכי נמי מסתברא - כדפרשינן.

מדקתני: ובלבד שירבה בפסין, ולא קתני שירבה "פסין".

שמע מינה.

ב. יותר: בעא מיניה אביי מרבה: היה הריוח שבין הדיומדין יותר משלש עשרה אמה ושליש [דלא מהני לכולי עלמא], לרבי יהודה, שלא הזכיר בדבריו תיקון פשוטים - מהו נותן כדי להפחית הריוח שביניהן?

האם פשוטין דוקא עביד ביניהם, כי היכי דליהוי הכירא ביני ביני לדיומדין.

או דילמא אדרבא, בדיומדין מאריך, עד שיעמוד הריוח על שלש עשרה אמה ושליש. דאי עביד פשוטין ביניהן, איכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא [בין הדיומד לפשוט], ואוירא דהאי גיסא [בין הפשוט לדיומד], ומבטל ליה לפשוט, ועדיף הארכת הדיומדין?

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה בברייתא:

כמה הן הפסין מקורבין לבאר?

לא פחות מכדי ראשה ורובה של פרה.

ועד כמה הן מרוחקין?

אפילו בית כור ואפילו בית כוריים, ובלבד שירבה בפסין!

רבי יהודה אומר: אם שטח ההיקף הוא עד בית סאתיים - מותר.

יותר מבית סאתיים - אסור. לפי שזה הוא השיעור בכל מקום להיקף העשוי שלא כתיקנו.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: וכי אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר, שאפילו אם היא בת חמשת כורים, ואפילו בת עשרה כורים - שמותר לטלטל בהם?! והוא הדין לביראות - שהקיפן לדירה הוא, מפני שמימיהן ראויין בחול לשתית אדם - מהני היקף אפילו ביותר מבית סאתיים.

אמר להן רבי יהודה לחכמים: זו שבדיר וכל השאר: מחיצה שלימה היא. ומשום הכי מהני אפילו ליותר מבית סאתים.

ואלו שבביראות: פסין ולא מחיצות שלמות!

שהרי בין כל אחד ואחד שלש עשרה אמות ויותר, ואין בהן עומד אלא אמה בין כל שלשה עשרה ושלש עשרה אמה, ומשום הכי לא מהני היקף פסין ליותר מבית סאתיים.

[ראה מה שנתבאר במתניתין ריש פירקין, בביאור מחלוקתן של רבי יהודה וחכמים].

והשתא פושט רבה לאביי את בעייתו:

ואם איתא דלרבי יהודה מאריך בדיומדין - זו מחיצה וזו מחיצה מיבעי ליה!

כלומר: כיון שביש בו בית סאתים מיירי, אם בא להאריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהם אלא שלש עשרה אמה ושליש אמה, הרי העומד מרובה בו על הפרוץ [שהרי רחבו של בית סאתיים הוא שבעים אמה ושיריים. כי שבעים אמה ומעט על שבעים אמה ומעט, עולה חמשת אלפים אמה, כשיעור שטח של בית סאתיים], ומחיצה גמורה חשיבא אף הפסין שבביראות, וזו וזו מחיצה הן!  38 

 38.  נתבאר על פי הריטב"א, ולפי שיטת רש"י.

אלא שיש לדחות ולומר: לעולם לרבי יהודה מאריך בדיומדין.

והכי קאמר: זו - שבדיר וכל השאר - תורת מחיצה עליה, הואיל ופרצותיה רחבים בעשר ולא יותר, כשיעור "פתח".

ואלו שבביראות תורת פסין עליהן, הואיל ופרצותיהן שבין פס לפס, רחבים שלש עשרה אמה ושליש, שהם יותר משיעור "פתח", הלכך ביותר מבית סאתיים לא מתכשר!  39 

 39.  נתבאר על פי משמעות רש"י. וראה ריטב"א, רשב"א ור"ן.

ג. בתל:

בעא מיניה אביי מרבה:

עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, הרי הוא רשות היחיד, בראשו.

תל ברשות הרבים שהיה לו מדרון לעלות עליו מרשות הרבים:

אם היה מדרונו משופע יפה, ונוח לבני רשות הרבים לעלות עליו, בטל שם רשות היחיד מגובה העמוד, כיון דנוח המדרון להילוך רבים.

אבל אם היה שיפוע המדרון זקוף, שאין המדרון נוח להילוך רבים, לא בטל שם רשות היחיד מראשו.

ושיעור שיפוע המדרון הזקוף הוא, אם מתחלתו ברשות הרבים, ועד שמגיע לגובה עשרה טפחים, אין נמשך המדרון יותר מארבע אמות [כפי שהוא באלכסון מאירי שבת דף ק א וגאון יעקב, והחזון איש ביאר שהכונה היא לאורך הבסיס]. [ראה ציור 1]

אבל אם נמשך אלכסונו של המדרון יותר מארבע אמות עד שמגיע לגובה עשרה, אין זה מדרון זקוף.

עמוד או תל שהיה בסביבות הבאר, גבוה עשרה ורחב יותר מאמה על אמה, הרי הוא נידון משום דיומד, אף על גב שהוא סתום. מפני שאנו אומרים: כל שאילו יחלק, כלומר, ינטל עובי העמוד, ויעשה כמרזב - דופן לכאן ודופן לכאן - שרוחב כל דופן אמה, רואין אותו כאילו נחלק למרזב, וראוי הוא לשמש כדיומד של פסי ביראות. [ראה ציור 2]

ובעי אביי מרבה:

תל המתלקט, המתאסף לגובה של עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, דהיינו ששפוע מדרונו נמשך לא יותר מארבע אמות עד שמגיע לגובה עשרה טפחים, שהוא מדרון זקוף שאינו נוח להילוך [ולענין רשות היחיד, חשיב רשות היחיד בראשו, כיון שהוא גבוה עשרה טפחים].

ורוחב ראשו הוא בשיעור כזה שאילו יחלק ראשו ויעשה כמרזב, יהיה לו אמה מכאן ואמה מכאן - האם יכול להיות נידון תל זה כשהוא נמצא ליד באר משום דיומד.

או אינו יכול להיות נידון משום דיומד?

[אבל אם היה מתלקט עשרה רק מתוך חמש אמות, פשיטא שלא היה נידון משום דיומד, אלא הרי כקרקע רשות הרבים].

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם היתה שם בסביבות הבאר אבן מרובעת [ולא עגולה], רואין את שיעור האבן: כל שאילו תחלק האבן, ותעשה כמרזב, ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן - נידון משום דיומד.

ואם לאו - אינו נידון משום דיומד.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אפילו היתה שם אבן עגולה -

הרי למרות שהיא מחוסרת חקיקה כפולה:

א. לחקוק ולהסיר את בליטת העיגול על הריבוע שבתוכה, כדי להשוות את רוחב אמצעה לרוחב צדדיה ותהא מרובעת.

ב. ליטול ממנה עובי הריבוע ולעשותה כמרזב.

בכל זאת - רואין: כל שאילו תחקק האבן העגולה, שיוסר ממנה תחילה עודף העיגול על הריבוע, ואחר כך תחלק ויהיה אפשר לעשותה כמרזב, ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן - נידון משום דיומד.

ואם לאו, אינו נידון משום דיומד.

ומפרשינן לפלוגתייהו: במאי קא מיפלגי?

מר - רבי שמעון בן אלעזר - סבר: רק חד "רואין" אמרינן, ומשום הכי רק אבן מרובעת שפיר דמי, דאמרינן: "רואין" כאילו נחלקה.

אבל תרי "רואין" לא אמרינן. ומשום הכי, באבן עגולה אין אומרים בה: "רואין" כאילו נחקקה, ו"רואין" כאילו נחלקה, ואינה נידונית משום דיומד.

ומר - רבי ישמעאל - סבר: אפילו תרי "רואין" נמי אמרינן.

ותל נמי, דאיבעיא ליה לאביי - בפלוגתא דהנך תנאי תליא!

כי תל כאבן עגולה דמי, כיון שאי אפשר לתל שיהא מרובע ולא יהיה בו תוספת על הריבוע, ובעינן לומר תרי "רואין":

א. כאילו ניטל עודף התל על הריבוע שבתוכו.

ב. כאילו ניטל פנים הריבוע ונעשה כמרזב.

נתבאר על פי רש"י, בתוספת דברי הריטב"א.  40 

 40.  וראה בחזון איש סימן קי"ח סק"י שביאר דבריהם, שהמרובע היכרו יותר ניכר מהעיגול, שבעיגול אין כאן "פני מחיצה". וענין הדיומדין הוא, משום גודל ההיכר שיש בכל ארבע פינות הבור, ועל כן מרובע שיש לו פני מחיצה עדיף, ומשום הכי קרינן ליה תרי "רואין", ראה שם. ועיין במבוא ביחס לפסי ביראות וב"עיונים".

ד. חיצת:

בעא מיניה אביי מרבה: עשה בפינות הבאר - במקום דיומד - חיצת הקנים [מחיצה של קנים] מקנה - קנה העומדים זה ליד זה, וסמוכים בפחות משלשה טפחים ביניהם ואיכא למימר "לבוד", מי נידון משום דיומד או לאו?

וביאור הספק: דכיון דפסי ביראות הפרוץ מרובה בהן על העומד, לא הכשירו אלא כשהעומד הוא מחיצה של שתי וערב, אבל מחיצת הקנים שמחיצה של שתי היא, שמחיצה גרועה היא [וכדלעיל דף טז ב], אפשר לא הקילו בה בפסי ביראות - ריטב"א.

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה: היה שם סביבות הבאר, אילן שאפשר לחוקקו ולחלקו ויהיה בו אמה לכאן ואמה לכאן, או גדר מרובעת של אבנים [רש"י סוכה דף כב ב] שאפשר לחלקה ויהיה בה אמה לכאן ואמה לכאן, או חיצת הקנים, נידון משום דיומד.

מאי לאו, "חיצת הקנים" דאיתא בברייתא, היינו קנה קנה בפחות משלשה טפחים ביניהם, וקתני דנידון משום דיומד!

ודחי ליה אביי: לא מיירי "חיצת הקנים" בקנים שאינם מחוברין למטה. אלא בגודריתא דקני, שהם: קנים הרבה המחוברים בעץ אחד למטה סמוך לארץ עד לגובה שלשה טפחים, ולמעלה משלשה הן מתפרדים לקנה קנה פחות משלשה טפחים, וכיון שהם מחוברים כולם לאותו מקום הם נחשבים לקנה אחד [ר"ח], ואילו הספק שלי הוא בקנים נפרדים לגמרי.

ותמה עלה רבה: אי הכי, לדבריך, שחיצת הקנים משמעותה שמחוברים הקנים למטה, כמו אילן, שיש לו גזע שנפרדים ממנו ענפים - היינו אילן, ומדוע הוסיף התנא את חיצת הקנים לאחר שכתב את דין אילן!?

וענה לו אביי: ואלא, מאי בעית למימר מכח הך קושיא - ד"היינו אילן" - ד"חיצת הקנים" היינו קנה קנה פחות משלשה טפחים.

הרי לא הועלת בכך מידי.

כי אף אם תפרש כן, יקשה: חיצת הקנים - היינו גדר, ומדוע הצטרך התנא לשנות שוב חיצת הקנים?

שהרי "גדר" סתם קתני, ואף גדר של שתי נמי "גדר" מיקרי [כי מאן יימר לן דבגדר שתי וערב מיירי התנא]. ואם כן גדר הינה ממש חיצת הקנים.

אלא, על כרחך מאי אית לך למימר, דקתני תרי גווני "גדר":

א. "גדר" גמור של שתי וערב [ואם תאמר מאי קא משמע לן? איבעי לן לאשמועינן דאף על גב ד"היה שם" ולא הועמד לשם פסים נמי מהני].

ב. חיצת הקנים שהיא של שתי.

וכיון שכן הכא נמי, כלומר: אף אם נפרש ד"חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני, וכמו שאמרתי, לא יקשה לך "היינו אילן".

כי תרי גווני אילן קתני בברייתא:

א. אילן שלם, דאיכא למימר יחקק ויחלק ויהיה בו אמה לכאן ואמה לכאן.

ב. גודריתא דקני, דגריעא טפי, מחמת שני ענינים.

האחד, שצריך לומר "רואין" כפול:

רואין כל שאילו יחקק ויחלק בתחתית הגודריתא. ורואין כל שאילו יינטלו הקנים האמצעיים שבגובה הגודרייתא וישארו קנים עשויים כדיומד.

והשני, אף אחר שתאמר "רואין", עדיין מחיצה של שתי היא למעלה.

וזה הוי כמו תרתי לגריעותא, ואשמועינן ברייתא דאף בכי האי גוונא מהני.

איכא דאמרי: קנה קנה פחות משלשה טפחים לא מיבעיא ליה לאביי, דודאי מהני!

אלא רק גודריתא דקני הוא דקא מיבעיא ליה לאביי: גודריתא דקני - מאי?

דגודרייתא דקני גריעא, דהוי כמו תרתי לגריעותא, דבעינן למימר רואין כל שאילו יחקק ויחלק מלמטה, ורואין כל שאילו יינטלו קנים האמצעיים למעלה וייעשה כעין דיומד. וגם אחר דנאמר "רואין", הרי תישאר למעלה רק מחיצה של שתי, וזה הוי כמו תרתי לגריעותא, ומשום הכי מיבעיא ליה לאביי.

אמר ליה רבה לאביי: תניתוה: היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים נידון משום דיומד.

מאי לאו, "חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני - ומהני.

ודחי ליה אביי: לא, "חיצת הקנים" היינו קנה קנה פחות משלשה טפחים, דאף לדידי מהני.

ומתמה עלה רבה: אי הכי היינו "גדר", דמשמע אף מחיצת שתי, וקנה קנה נמי מהני?!

ומשני אביי: ואלא מאי בעית למימר, ד"חיצת הקנים" היינו גודריתא דקני.

לדבריך נמי תיקשי: היינו אילן!


דף כ - א

אלא מאי אית לך למימר  תרי גווני אילן.

הכא נמי תרי גווני גדר.

[שמועה זו נתבארה על דרך הגאון יעקב, וראה היטב לשון רש"י, ובגירסאות הב"ח, המהר"ם והרש"ש בדברי רש"י].

ה. חצר:

בעא מיניה אביי מרבה: חצר שראשה נכנס לבין הפסין, כלומר: שבנויה בסמוך לבין הפסים של בור, ופתוחה לו. [ראה ציור 1]

ומיבעי לאביי: כיון שתיקנו חכמים שלא לטלטל בשבת מחצר שלו לחצר חבירו [אלא אם כן עירבו "עירובי חצרות"], מהו לטלטל מתוכה של חצר - לבין הפסים שאינו שלו.

וכן - מהו לטלטל מבין הפסים לתוכה?  41 

 41.  וביאר הריטב"א הספק: משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה, מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלים עראי, לא חשיב כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו, אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו. או דילמא דתשמישן חשוב דיור, ואוסר כחצר או בית, הפתוח לחצר חבירו או לביתו, שצריך שיתוף [עירוב], והכא לאו בר שיתוף הוא עם בין הפסין כדבעינן למימר לקמן - לשון הריטב"א.

אמר ליה רבה לאביי: מותר! שאין אסור לטלטל מחצר לחצר אלא אם כן יש דיורין בכל אחת מהחצירות שאוסרין להוציא, אבל בבין הפסין ליכא דיורין דליסרו עליה דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו. [פירוש: דלא חשיב תשמיש עולי רגלים, דיור - לשון הריטב"א על הגמרא].

והדר בעי ליה אביי לרבא: שתים חצרות שהיו פתוחות שתיהן לבין הפסין - שהוא כעין מבוי לחצרות - דקיימא לן: שאסור להוציא מחצר של אחד למבוי המשותף לשתיהן, מאי הוי דינן של חצרות אלו, בטלטול לבין הפסים?  42  [ראה ציור 2] אמר ליה רבה לאביי: אסור לטלטל מתוכן לבין הפסין, כדמפרש רב הונא [דבסמוך] טעמא - לשון רש"י.

 42.  וביאר הריטב"א הספק: כלומר, נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור, דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצר [במבוי] שלפני ביתו חשיב דיור, ושניהן אוסרין זה על זה והוה בעי שיתוף ולא אפשר. או דלמא, אף תשמישן [זה] אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכל צד ועשוי לתשמיש ביראות - לשון הריטב"א. ומרש"י משמע, דלא מספקא לן אם מותר לטלטל בלא שיתוף, ופשיטא לן שאסור! ולא מספקא לן אלא אם מועיל שיתוף - ראה לשון רש"י בדיבור המתחיל: אסור.

אמר רב הונא: שתים חצירות הפתוחות לבין הפסים, אסורין לטלטל לבין הפסים ומבין הפסין לתוכן.

ולא מיבעיא היכא דלא עירבו שתי החצרות זו עם זו עירובי חצירות שאסורות, כשם שאסורות כל שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד לטלטל מחצר למבוי וממבוי לחצר.

אלא, אפילו היה פתח ביניהן ועירבו שתי החצרות זו עם זו - דבעלמא חשבינן להו כחד חצר, ומותר לטלטל מחצרותיהן המעורבות, למבוי המשותף לשתיהם בלבד - הכא אסורין.

וטעמא: בעלמא כדי להתיר לטלטל מחצר למבוי איכא שני אופנים:

א. שיערבו החצרות - שיש פתח מזו לזו - ביניהן.

ב. שיעשו שיתופי מבואות וישתתפו במבוי לבדו, ואפילו אין פתח ביניהם.

והכא, גבי חצירות הפתוחות לבין הפסין, האי היתרא בתרא שישתתפו במבוי לבדו, לא שייכא, דכי תקינו רבנן "שתופי מבואות" במבוי סתום - תקון, וכשארכו יתר על רחבו, אבל זה מפולש לארבעה צדדין.

[סוף הדברים הם מלשון רש"י. ופירש הריטב"א פירוש לפירושו: דאף על פי שלפעמים מערבין רשות הרבים על ידי לחיין [משני צדי הבתים העומדים על רשות הרבים] לרבי יהודה, או בצורת הפתח [מצד אחד] ולחי [מצד שני] לרבנן, ומשתתפין בו. מכל מקום הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתות להיות ננעלות בלילה וליחדו להן לכל צרכן, וכיון שכן מועיל בו שיתוף. אבל בבין (הפלוש) [הפסים] שעומד מפולש ופתוח לכל ארבע (צורות) [רוחות] העולם, אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשן נכנס שם, כדי שיועיל שם שתוף כשתוף מבוי או חצר - לשון הריטב"א].

וכיון שלא שייך כאן היתר ד"שתופי מבואות", גזרו חז"ל שאף כשיש פתח ביניהן ועירבו זו עם זו נמי לא יועיל:

גזירה שמא יאמרו עירוב [שיתוף] מועיל לבין הפסין, שיבוא הרואה שאין יודע שיש פתח ביניהן - ועל ידי העירוב מטלטלין הן לבין הפסין - ויאמר: חצרות אלו עשו "שתופי מבואות" ועל כן מטלטלין הן, ויבוא ללמוד להתיר לטלטל מחצרות אלו לבין הפסין על ידי שתופי מבואות, אף היכא דאין פתח ביניהם, ומשום הכי אסרו רבנן לגמרי.

רבא אמר: אם עירבו חצרות אלו שיש פתח ביניהם זו עם זו, מותר, לטלטל בין הפסין, דלגזירה דרב הונא לא חיישינן.

אמר ליה אביי לרבא: תניא דמסייע לך:

חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין, מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לת וכה.

אבל שתים חצרות הפתוחות לבין הפסין אסור. במה דברים אמורים שלא עירבו, אבל עירבו - מותרין!

הרי תניא ברייתא דמסייע ליה לרבא בהדיא! ותמהינן: לימא תיהוי האי ברייתא תיובתא דרב הונא, דאסר אפילו עירבו?!

ודחינן: אמר לך רב הונא: ברייתא זו הכי קאמרה: "שתים אסור" אפילו יש פתח ביניהן ועירבו עירובי חצרות זו עם זו.

והא דאמרן: "במה דברים אמורים בשלא עירבו, אבל עירבו מותרין", האי "עירבו" דסיפא, לאו עירובי חצירות בפת קאמר - דעירובי חצרות ודאי עשו.

אלא, דהדרן [שחזרו] שוב בני החצירות עצמן וערבן זו עם זו - מלבד הפתח שביניהם - על ידי שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה [יש מפרשים: סמוך לבין הפסין. ויש מפרשים: מצידו השני של הכותל שביניהן] שנראה לעין שהחצרות פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי, ונראות שהן כאחת ואין ראויות לאסור זו עם זו, ואז מותרין לטלטל בין הפסים, אם עירבו החצרות ערובי חצרות זו עם זו [על פי תוספות וריטב"א].

ו. שיבשה:

בעא מיניה אביי מרבה: כיון שלא התירו חכמים לעשות פסין לביראות אלא משום מימיהן של עולי רגלים, מי שעשה פסין לביראות ויבשו מים בשבת, מהו לטלטל בין הפסין?

מי אמרינן: שבת - הואיל והותרה הותרה.

או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו, אסור.

אמר ליה רבה לאביי: כלום נעשית מחיצה, כלומר: כלום הותרה מחיצה כזו אלא בשביל מים.

והרי מים הרי אין כאן, ואם כן אף מחיצה אין כאן.

בעי רבין תרתי:

א. יבשו מים בשבת מהו לטלטל בין הפסים [וכדבעא מיניה אביי מרבה]?

ב. עשה פסין בערב שבת כשלא היו מים בבור, ובאו מים בשבת כגון שירדו גשמים, האם מותר לטלטל מעתה?  43 

 43.  ריטב"א. ודעת רש"י, דהא לא מיבעיא ליה, ופשיטא דאסור. והכי מיבעי ליה: אם תימצי לפשוט בעיא ראשונה ולומר: יבשו מים בשבת, אסור לטלטל! עשה פסין בערב שבת כשהיו מים בבור ויבשו בשבת, וחזרו ובאו בשבת, מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן? - ר"ן בהבנת רש"י. וראה נמוקי הגרי"ב.

אמר ליה אביי: יבשו בשבת לא תיבעי לך [ויש גורסים: תיבעי "לי" - ריטב"א ור"ן], דבעי אנא הך בעיא מיניה דמר רבה, שהיה רבו של רבין, ופשיט לי דאסור, וכדאמרן לעיל.

באו מים בשבת נמי לא תיבעי לך, [ויש גורסים: "לי" רש"י וריטב"א] דהוה ליה מחיצה העשויה בשבת. כלומר: שנעשה למחיצה היתר מחיצה בשבת. ותניא: כל מחיצה העשויה בשבת, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון שמה מחיצה!  44 

 44.  נתבאר על פי הריטב"א. ולדעת רש"י דבבאו מים בשבת פשיטא לן דאסור, לא פשיט ליה דמותר, אלא הכי קאמר: שמה מחיצה, לענין דשרינן לטלטל בתוכה היכא דהיתה שם מחיצה בערב שבת ונפלה וחזרה ונעשית, וכי הך דהכא, שבערב שבת היו מים בבור, אלא שיבשו בשבת, וחזרו ובאו מים בשבת - ר"ן בהבנת רש"י. וראה בהערות שנדפסו מחדש על הר"ן, בשם רבינו משולם מבדרשי ז"ל.

ומקשינן עלה: ולאו אתמר עלה דההיא ברייתא דאייתינן, אמר רב נחמן: לא שנו דמחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא, אלא, לזרוק מרשות רבים לתוך מקום שהוקף מחיצות בשבת, דחייב, דמדאורייתא ודאי מחיצה היא.

אבל לטלטל בתוך היקף מחיצות שנעשה בשבת - לא, דרבנן גזרו עליה.

ואם כן תפשוט בהיפוך, דהיכא דבאו מים בשבת דהוה ליה מחיצה הנעשית בשבת, אסור לטלטל בה מדרבנן - ריטב"א.

ודחינן: כי איתמר דרב נחמן: אמחיצה שנעשית בשבת במזיד איתמר.

כיון שאסור לעשותה בשבת, קנסא קנסוה. אבל בשוגג - מותר, וכל שכן באו מים בשבת דנעשית מאליה - ועדיף משוגג - דמותר.

אמר רבי אלעזר: הזורק מרשות הרבים לבין פסי הביראות, חייב חטאת, שהרי זורק מרשות הרבים לרשות היחיד.

ותמהינן: אמרו ליה [יעב"ץ]: פשיטא דמדאורייתא מחיצה גמורה היא?!

דאי לאו דמחיצה היא מדאורייתא אלא רשות הרבים היא, היכי משתרי ליה [האיך מותר לו] למלאות?! וכי משום דוחק של עולי רגלים יהיה מותר להוציא מהבור שהוא רשות היחיד לבין הפסים שהוא רשות הרבים מדאורייתא?!

ומשנינן: לא צריכא הא דרבי אלעזר להשמיענו שחייב, אלא כגון דעבד כעין פסי ביראות, ברשות הרבים במקום שאין שם בור, וזרק לתוכה דחייב.

ותמהינן: הא נמי פשיטא.

דאי לאו דבעלמא - כשאין שם בור - מחיצה היא. גבי בור - היכי משתרי ליה לטלטולי בלי מחיצות?! ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא אף על גב דקא בקעי בה רבים בין הפסין - שכיון שאין שם בור, משכחת לה דבקעי בה רבים - ואפילו הכי חייב הזורק לבין הפסין!

ותמהינן עלה: ומאי קא משמע לן רבי אלעזר, דלא אתו רבים דבקעי דרך המחיצות ומבטלי מחיצתא - בתמיהה?!

הא אמרה כבר רבי אלעזר חדא זימנא?!

דתנן: רבי יהודה אומר: אם היתה דרך הרבים עוברת בין הפסין ומפסקתן לפסין, יסלקנה לדרך הרבים לצדדין, דלא ליתו רבים ויבטלו המחיצות!

וחכמים אומרים אינו צריך!

ואמרינן עלה: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: כאן הודיעוך [רש"י] חכמים כמה גדול כחן של מחיצות, דלא מיבטלי משום בקיעת רבים!

הרי חזינן דכבר אמר רבי אלעזר דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות, ולמה לי תרתי?!

ודחינן: אי מהתם דאמר רבי אלעזר: כאן הודיעוך כחן של מחיצות, לא הוה ידענא דהכי סבירא ליה לרבי אלעזר גופיה.

דהוה אמינא: "כאן" הודיעוך חכמים, ולא סבירא ליה לרבי אלעזר גופיה כחכמים.  45 

 45.  דהא רבי יוחנן דאמר נמי "כאן הודיעוך", "כאן ולא סבירא ליה" הוא, וכדאמרינן לקמן דף כב:, והוה מסתברא דרבי אלעזר נמי דאמרה כאחד עם רבי יוחנן, נמי "כאן ולא סבירא ליה" הוא - ריטב"א

קא משמע לן רבי אלעזר הכא, דהא דאמר התם רבי אלעזר: כאן הודיעוך חכמים, היינו "כאן וסבירא ליה"! ומקשינן: ולימא רבי אלעזר רק הא דהכא דליכא לאיסתפוקי בכוונתו, ולא בעי הך דהתם: "כאן הודיעוך חכמים"?!

ומשנינן: לעולם לא אמר רבי אלעזר לתרווייהו. אלא חדא מכלל חבירתה, איתמר! דרבי אלעזר אמר רק הך מימרא דהכא, ואידך דהתם אמרוה תלמידיו מכללא דמימרא דהכא - רשב"א וריטב"א, [וראה מהרש"ל שפירש בהיפוך, ובתורת חיים].

שנינו במשנה: מותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שתהא פרה רובה בפנים ושותה:

תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, ולא יעמוד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה! דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו, ויעקור הכלי עם המים על מנת להוציאו למקום רגליו, ונמצא מוציא מרשות לרשות - ריטב"א בהבנת רש"י.

שנינו במשנה: מותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שתהא פרה רובה בפנים ושותה:

תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד.

ולא יעמוד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה! דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו, ויוציא את הכלי עמו ונמצא מוציא מרשות לרשות [ובאופן שתהיה עקירה מתחלתה ברשות היחיד על מנת להוציא לרשות הרבים - ריטב"א בהבנת רש"י].


דף כ - ב

וכן הא דקיימא לן בגת של יין, שעומד אדם על הגת, ושותה יין ממנה מבלי לעשר [בין שמזגו שם במים חמין בין בצונן. לפי שכל זמן שלא הוציא את היין מחוץ לגת לאו שתיית קבע היא, ופטור מן המעשר].

אף בזו, אינו רשאי לעמוד חוץ לגת ולשתות על הגת בלא לעשר, אלא אם כן מכניס אל מקום הגת את ראשו ורובו!  46 

 46.  ונחלקו הראשונים בטעם הדבר, דבריטב"א כאן כתב: שכשכל גופו חוץ לגת וראשו בגת, שתיה חוץ לגת חשיבא. ובפירוש הרא"ש ריש פרק ד' דמעשרות, כתב: דהתם נמי טעמא משום גזירה, כמו בשבת.

ומיבעי לן: גבי אדם השותה ברשות אחרת ממקום שנמצאים רגליו, ליכא למיבעי מידי, דהא אמר דבעי ראשו ורובו.

אבל גבי פרה שמשקה אותה ברשות היחיד, ונותן לפיה של פרה, ורגליה של פרה עומדין ברשות אחרת, מיבעי לן: מי בעינן לה שתהא ראשה ורובה ברשות שהוא משקה אותה, דחיישינן שמא יבא להוציא הכלי לרשות שעומדת שם, או דילמא לא בעינן, דלא חיישינן?

ומפרשינן לאיבעיא דידן: כל היכא דקא נקיט [שתופס] המשקה בידו למנא [כלי] שמשקה אותה בו, ולא נקיט לה לפרה עצמה באפסר שבצוארה, שלא תוכל לעקם ראשה לחוץ, לא תיבעי לך אם צריך ראשה ורובה בפנים המקום שמשקה אותה.

כי אפילו אם תימצי לומר דשרי להשקותה בכלי היכא דלא נקיט לה [דאף זה לא פשיטא - וכדלקמן], הא מיהא פשיטא, דבעי לכל הפחות ראשה ורובה של פרה מלגיו [מבפנים], דחיישינן שמא תעקם את ראשה, ויוליך [הרא"מ הורוויץ] את הכלי אחריה, [נתבאר על פי תוספות וראשונים].

כי תבעי לך אי בעינן ראשה ורובה של פרה מלגיו, היכא דנקיט מנא שמשקה אותה בו, ונקיט אף לה באפסר - מאי?

דהא כיון דנקיט לה, ליכא למיחש כל כך שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו - ריטב"א.

אמר ליה [לא נתפרש מי אמר למי - יעב"ץ]: תניתוה במתניתין דידן:

מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא הפרה ראשה ורובה מבפנים ושותה.

מאי לאו, מדקתני "בלבד" שהוא לשון מיעוט, לומר שאפילו מי שדרכו להשקות תמיד בדנקיט לה ונקיט גם מנא, אף הוא אינו יכול לעשות פסין שאינן רחוקין כדי ראשה ורובה של פרה - ריטב"א [וראה עוד שם, וברשב"א ור"ן].

הרי חזינן, דכל היכא דנקיט מנא אף דנקיט לה באפסר לא שרי, ובעינן שתהא ראשה ורובה בפנים!

ודחינן: לא. דילמא מתניתין בדנקיט מנא ולא נקיט לה שהוא דרך רוב משקי בהמות, הוא דלא שרינן אלא בראשה ורובה בפנים.

אבל נקיט מנא ונקיט לה שרי בלא ראשה ורובה בפנים.

ותמהינן אהאי דיחויא: וכי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי להשקות ואפילו ראשה ורובה בפנים - בתמיהה?!

והתניא דלא שרי בדלא נקיט לה: לא ימלא אדם מים מבין פסי הביראות ויתן בשבת לפני בהמתו, כלומר: שלא יאחוז הכלי בידו וישקנה [ואפילו ראשה ורובה בפנים, תוספות] אבל ממלא הוא ושופך לפניה, והיא שותה מאליה!

הרי מבואר בברייתא דאסור לנקוט מנא ולהשקות בהמתו. ועל כרחך צריך אתה לומר כדי שלא תיקשי ממתניתין דשרי אף בדנקיט מנא [דעל כרחך בהכי איירי ולא בשופך לפני בהמתו, מדבעינן ראשה ורובה בפנים, ובדלא נקיט מנא הא ליכא למיחש למידי ולמה לי ראשה ורובה בפנים], דמתניתין מיירי בדנקיט אף לבהמה [ולא אסרו בברייתא אלא היכא דלא נקיט לה]. וכיון שכן תפשוט בעיין, דאף דנקיט לה בעינן ראשה ורובה בפנים.

ודחינן: לעולם מתניתין בדנקיט מנא ולא נקיט לה, ומשום הכי הוא דבעינן ראשה ורובה בפנים.

והא דאקשינן, דהא בכי האי גוונא לא שרי אפילו ראשה ורובה בפנים וכדאיתא בברייתא, לא היא, דהא אתמר עלה דההיא ברייתא, אמר אביי: בברייתא לאו משום חששא דיוליך הכלי אחריה הוא דאסור, אלא הכא בברייתא באבוס העומד ברשותהרבים גבוה עשרה טפחים ור (ו) חב ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד, והבהמה עומדת בבית שחלון פתוח ממנו לאבוס ואוכלת ממנו, וראשו אחד של האבוס נכנס לבין הפסין, ועל כי האי גוונא אמרינן בברייתא, שלא ימלא בעל הבהמה מים מהבור שבין הפסין [שהוא רשות היחיד] ויוליך הדלי עמו כשהוא הולך ברשות הרבים [ליד האבוס] והדלי בידו מעל האבוס [שאף הוא רשות היחיד] אל פי הפרה שברשות היחיד מצדו השני של האבוס.

ואף על גב דבעלמא אמרינן, דעומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, מכל מקום הכא אסור, ומשום גזרה דילמא חזי ליה [תוך כדי הולכתו את המים] לאבוס, דמקלקל בראשו השני העומד ברשות הרבים, ואתי לתקוניה לאבוס, ודרא ליה לדוולא בהדיה [ויניח בעל הבהמה את הדלי שהוציא מן הבור שהוא רשות היחיד, לצידו] כדי לתקן את האבוס, וקא מפיק מרשות היחיד - דהיינו הבור - לרשות הרבים, שהרי הוא עומד ברשות הרבים, ואם יניח מידו את הדלי ליד גופו, הרי זה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ואם רוצה להשקות בהמתו, ישפוך המים בתוך הפסין לתוך האבוס, והמים הולכין עד הבהמה מאליהן].

ותמהינן עלה דאביי: וכי האי גוונא שעקר מתחלה הדלי שלא על מנת להוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחר כך כשראה שנתקלקל האבוס שכח והוציאו - כשהוא עקור בידו - לרשות הרבים מי מיחייב, עד שנאמר, שגזרו רבנן אפילו לא הוציאו כלל, שמא יוציאו - בתמיהה?!

והאמר רב ספרא, אמר רבי אמי, אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית שברשות היחיד, ונמלך עליהן אחר שעקרן, להוציאן לרשות הרבים והוציאן - פטור, ומשום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ובשבת "מלאכת מחשבת" אסרה תורה שנתכוין לכך, אלא שחייב חטאת אם שגג בשבת שכסבור היום חול, או שמלאכה זו מותרת, אבל כשלא נתכוין לכך פטור מחטאת.

אלא מפרשינן לברייתא הכי: דבאמת לאו משום גזירה ד"הוצאת" הדלי לרשות הרבים הוא דאסרו חז"ל באבוס.

אלא, זמנין דמתקן ליה לאבוס [לאחר שהניח הדלי לצידו ברשות הרבים], והדר "מעייל" ליה [וחוזר ו"מכניס" את הדלי] ממקום שהניחו, על גבי האבוס ליד הפרה, וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד.

איכא דאמרי ומיבעי להו לאיבעיא דלעיל הכי: גבי אדם, הא קאמרינן "דסגי ליה" בראשו ורובו ברשות שהוא שותה.

אבל גבי פרה מיבעי להו [להאיכא דאמרי] "מי סגי לה" בראשה ורובה בפנים, או לא סגי, ואפילו ראשה ורובה בפנים נמי אסור?

ומפרשינן לאיבעיא דידן: היכא דנקיט מנא ונקיט גם לה, לא תיבעי לך, דסגי לה בראשה ורובה בפנים, דממתניתין דידן מוכח כן, דהא ודאי מתניתין לא אסר אלא בדנקיט למנא [דבלאו הכי למה יהא אסור], ומכל מקום שרינן בראשה ורובה בפנים, ולכל הפחות מוכח דבדנקיט גם לה שרי.

אלא כי תיבעי לך, דנקיט מנא ולא נקיט לה, מאי?

אמר ליה [לא נתפרש מי אמר למי - יעב"ץ] תניתוה במתניתין: ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה, מאי לאו דמיירי בדנקיט מנא ולא נקיט לה ואפילו הכי שרינן כשראשה ורובה בפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: לא, דנקיט מנא ונקיט לה, ומשום הכי שרי.

ומסייעינן לה: והכי נמי מסתברא.

דאי נקיט מנא ולא נקיט לה, מי שרי?!

והתניא: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך, והיא שותה מאליה. הרי חזינן דבדלא נקיט לה מיהת - אסור, ועל כרחך מתניתין מיירי בדנקיט גם לה.

ודחינן, דאי משום הך ברייתא לא תסייען: דהא איתמר עלה, אמר אביי: הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ור (ו) חב ארבעה טפחים, וראשו נכנס לבין הפסין, ואסור, משום דזמנין דחזי ליה לאבוס דמקלקל, ואתי לתקוניה, ודרי ליה לדוולא בהדיה, וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומקשינן לפירושא דאביי: וכי האי גוונא מי מיחייב?!

והאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן, פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, והכא נמי היכי מיחייב?!

ומשנינן: אלא, זמנין דמתקן ליה, והדר מעייל ליה, וקא מעייל ליה מרשות הרבים לרשות היחיד! תא שמע למיפשט בעיא דלישנא קמא, אם בדנקיט מנא ונקיט גם לה בעינן ראשו ורובו בפנים:

דתניא, גמל שראשו ורובו מבפנים לרשות ששם נמצא אבוסו, אובסין [דרך גמל כשיוצא למדבר ומתיירא בעליו שלא ימצא לו אוכל, שתוחבין לו על כרחו מספוא הרבה בבית הבליעה יותר מכדי אכילתו - עד שנעשה כ"אבוס" במעיו] אותו כשהאובס מבפנים.

והשתא תפשוט: והא איבוס - דבעל כרחו של גמל הוא נעשה - כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא, כלומר: על כרחך בדנקיט מנא ונקיט לה הוא, שהרי בעל כרחו הוא אובס אותה וצריך לתופסה, ומכל מקום קא בעינן ראשו ורובה מבפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא תפשוט בעיין דמספקא לן בפרה, דאף על גב דבפרה לא חיישינן היכא דנקיט לה, שיוליך את הכלי לחוץ, הכא דבגמל מיירי, שאני גמל הואיל וצוארו ארוך, ואם אין גופו מבפנים, אם יתקפנו ויעקם צוארו יגיע עד רשות הרבים, ולהכי בעינן אף בדנקיט לה, ראשו ורובו מבפנים.

תא שמע למיפשט כי האי גוונא מסתם בהמה, דתניא: בהמה שראשה ורובה בפנים, "אובסין" אותה מבפנים. והא "א [י] בוס" כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא, וקא בעינן ראשו ורובו מבפנים, ותפשוט בעיין!

ודחינן: מאי "בהמה" נמי דקתני הכא? גמל, שצוארו ארוך, ואסור! ותמהינן אפירוקין: והתניא ברייתא חדא: בהמה. והתניא ברייתא אחריתא [דמייתינן לעיל]: גמל, הרי דבהמה לחוד וגמל לחוד.

ומשנינן: מידי הני תרי ברייתות גבי הדדי תניא [וכי נשנו הברייתות בבת אחת] עד שנאמר, דגמל לחוד ובהמה לחוד?! הא ליתא, ומי ששנה ברייתא דבהמה, לא שנה ברייתא דגמל ושניהם לגמל נתכוונו.

ומסייעינן לפירוקין דגמל שאני, תניא נמי הכי: רבי אליעזר אוסר בגמל הואיל וצווארו ארוך!

אמר רבי יצחק בר אדא: לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד, [וכן לכל ההולכים לדבר מצוה, כגון ללמוד תורה - וכדלקמן].

ומקשינן: והתניא, לא הותרו פסי ביראות אלא לגבי בהמה בלבד, ומשמע דבבהמה מיהת מותר לכולם?!

ומשנינן: מאי בהמה, בהמת עולי רגלים!


דף כא - א

אבל אדם, אפילו מעולי הרגל  (מטפס ועולה מטפס ויורד) מטפס [נתפס בידיו ורגליו בשני כתלי הבור משני צדיו] ויורד לתוך הבור, מטפס ועולה ממנו, דכיון שיכול לעשות כן, לא התירו לו לסמוך על פסי ביראות. [הוגה על פי גאון יעקב].

ומקשינן אהא דאמרינן דלאדם לא הותרו פסי ביראות: איני, והא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל [ב"ח]: לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד. ועל כרחך לאו למעוטי מי בורות שמימיו מכונסין בלבד קאתי [ומשום דבור גרע, שפעמים נפסקין המים, וכדאמרינן ריש פירקין], דאם כן ליתני, "לא הותרו פסי ביראות אלא "לבאר", ו"מים חיים" למה לי?! ועל כרחך ד"מים חיים" היינו מים זכים ראויים לשתות, [ריטב"א].

והשתא תיקשי, ואי תימא דלבהמה לבד שרינן, מה לי חיים מה לי מכונסין כלומר: שאינן זכין [כך צריך לידחק לביאור הריטב"א].

ומשנינן: דאף דלאדם לא שרי, מכל מקום בעינן מידי דחזי לאדם, דכיון דמים משוי להו מחיצה לפסי הביראות, בעינן מים חשובין.

גופא: לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, אבל אדם (מטפס ועולה מטפס ויורד) [מטפס ויורד ומטפס ועולה - גאון יעקב], ואם היו הבורות רחבין שאין יכול לתפוס עצמו בשני כתלי הבור משני צדיו ולירד ולשתות, אפילו לאדם נמי שרי לדלות מן הבור לבין הפסין, ולשתות.

ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, אבל ממלא הוא ושופך לפני בהמה ושותה מאליה [והיינו ברייתא דמייתינן לה לעיל דף כ:].

מתקיף לה רב ענן: אם כן כדקתני בברייתא, מה הועילו פסי ביראות?!

ותמהינן אאתקפתיה דרב ענן: מה הועילו - בתמיהה?! והרי הועילו למלאות מהן, ומאי מתקיף?!

אלא הכי מתקיף רב ענן: מה הועיל ראשה ורובה של פרה דקתני במתניתין, והרי למלאות ולשפוך בפניה מותר אף כשאין ראשה ורובה בפנים, דהא ליכא למיחש למידי [וכדאמרן לעיל]?! ומשנינן: אמר אביי [והיינו הא דמייתינן לעיל בגמרא], הכא במאי עסקינן, בא(י)בוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה ור(ו)חב ארבעה, וראשו נכנס לבין הפסין, וכדפרשינן לה לעיל.

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: בורגנין [סוכות שומרי העיר] הנמצאים בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר, הרי אלו מתעברין [מלשון, אשה עוברה] עם העיר, כלומר: כאילו נמשכת העיר עד לבורגנין, ומהם ואילך מודדין תחום שבת אלפיים אמה לשובתים בערב שבת בעיר.

אבל אין בורגנין בבבל, כלומר: שהבורגנין בבבל אין "מתעברין" עם העיר, ומודדין תחום שבת מגבול העיר.

ולא הותר לעשות פסי ביראות בחוצה לארץ שלבד מבבל.

ומפרשינן טעמא:

בורגנין בבבל, לא: כיון דשכיחי בידקי דמיא [שכיחים שם שטפי מים] השוטפים את הבורגנין, וממילא לא חשיבי.

פסי ביראות בחוצה לארץ, לא: דלא שכיחי מתיבתא [ישיבות], וקיימא לן שלא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים ובהמת ההולכים לדבר מצוה, וכיון דלא שכיחי מתיבתא שיהיו תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, לא הותר שם פסי ביראות.

אבל איפכא, בורגנין בחוצה לארץ, ופסי ביראות בבבל דשכיחי מתיבתא, עבדינן!

איכא דאמרי, אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: אין בורגנין ופסי ביראות לא בבבל ולא בשאר חוצה לארץ.

ומפרשינן טעמא:

בורגנין בבבל, לא: כיון דשכיחי בידקי דמיא, וכדלעיל.

בורגנין בחוצה לארץ נמי לא: דשכיחי גנבי הגונבים את הסוכות, והלכך לא חשיבי להיות בתים להתעבר לעיר.

פסי ביראות בבבל לא: דשכיחי מיא [המים מצויין] ולמה לן להתיר שם.

פסי ביראות בחוץ לארץ נמי לא: דלא שכיחי מתיבתא.

אמר ליה רב חסדא, למרי בריה דרב הונא, בריה דרב ירמיה בר אבא: אמרי, דקא אתיתו מברנש [שם מקום] לבי כנישתא דדניאל, [שמעתי שאומרים עליכם שאתם באין מברנש לבית הכנסת ששם היה מתפלל דניאל, [כדכתיב [דניאל ו - יא]: וכוין [חלונות] פתיחן ליה בעליתה [בעלייתו] נגד ירושלים וגו' ומצלא [ומתפלל] ומודה קדם וגו'] דהוה המרחק שביניהם תלתא פרסי [שלש פרסאות, שהן י"ב פעמים תחום שבת שהוא אלפיים אמה] בשבתא!

אמאי סמכיתו ליצא מחוץ לתחומה של ברנש? ודאי אבורגנין שיש לאורך כל הדרך, כל אחד בתוך שבעים אמה ושיריים לחברתה, שכולן מתעברין עם ברנש!

ותמה עליהם: הא אמר אבוה דאבוה דידך [היינו רב ירמיה בר אבא שהיה אביו של רב הונא אבי מרי] לעיל משמיה דרב: אין בורגנין בבבל?! נפק ואחוי ליה הנהו מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושיריים [יצא מרי, והראה לו לרב חסדא עיירות חרבות שנשארו בהם מחיצות מן הבתים, הפזורים לאורך הדרך ונבלעת כל אחת בשבעים אמה של הסמוכה לה, כלומר: שאין ביניהם יותר משבעים אמה ושיריים].

והנהו מתוותא "מתעברין" עם ברנש, כי הא דאמרינן לקמן: נפש שלא נפרצה [מצבת קבר], מתעברת עם העיר, ואף על גב שאינו בית ממש. והוא הדין, ערים חרבות שמחיצות הבתים קיימות.

אמר רב חסדא: דריש מרי בר מר: מאי דכתיב: לכל תכלה [לכל דבר שנתת לו תכלית וקצבה - ריטב"א. ומאירי פירש: לכל חמדה, מלשון: נכספה וגם כלתה נפשי] ראיתי קץ [ידעתי וראיתי קץ אותו שיעור כמה הוא - ריטב"א, וראה רש"י שבעין יעקב] [אבל] רחבה מצותך. ["מצוה" היא תורה שבעל פה, כמבואר בגמרא ברכות דף ה. לפי גירסתנו. ובהקדמת הרמב"ם ליד החזק] מאד [לא ידעתי שיעורה - ריטב"א, וראה רש"י]?

דבר זה אמרו דוד ולא פירשו איזהו קץ שיעורה, אמרו איוב ולא פירשו, כמה גודלה ! אמרו יחזקאל הנביא ולא פירשו, עד שבא הנביא זכריה בן עדו - ופירשו!

ומפרשינן לה:

אמרו דוד ולא פירשו, דכתיב: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד!

אמרו איוב ולא פירשו, דכתיב: ארוכה מארץ מדה [מפיק ה"א, כלומר: מדתה של החכמה - רמב"ן בפירושו לאיוב] ורחבה מני ים, ולא פירש כמה היא!

אמרו יחזקאל ולא פירשו, דכתיב: ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר [מגילת תורה שבעל פה]. ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור [מלפניה ומאחוריה] וכתוב אליה [עליה, רד"ק] קינים והגה והי.

ואגב דמייתינן לקרא מפרשינן לה:

קינים: זו פורענותן של צדיקים בעולם הזה שהצדיקים נפרעין מהן על עוונותיהם בעולם הזה, וכן הוא אומר "קינה" היא וקוננוה, הרי שמה שמקוננים על פורענות נקרא "קינה".

והגה: זו מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, וכן הוא אומר ש"הגה" הוא לשון שמחה: עלי "הגיון" בכנור.

והי: זו פורענותן של רשעים לעתיד לבא, וכן הוא אומר: הוה על הוה [מאורע על מאורע הויה על הויה. ומנחם חברו: לשון שבר - רש"י ביחזקאל] תבא.

עד שבא זכריה בן עדו ופירשו: ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגילה עפה [כפולה, כדמתרגמינן: רבוע יהיה "כפול"

- "עיף", ר"ח] ארכה עשרים באמה [באמה של הקב"ה, רש"י] ורחבה עשר באמה, וכי פשטת לה [כשתפתחנה מכפילותה ותפרוש אותה] הויא לה עשרין אמה אורך כפי שהיתה, בעשרין אמה רוחב, שהרי הכפלת רחבה. וכתיב בדברי יחזקאל דלעיל: היא כתובה פנים [מלפנים] ואחור [ומאחור], וכי קלפת לה [שתשים מה שקלפת מן המגילה את אחוריה ותשימנה לצד פנים המגילה, לאחר שפשטת אותה מכפילותה] כמה הויא לה, ארבעין אמה אורך, כפל מה שהיה לך עד עתה, בעשרין אמה רוחב כפי שהיתה.

וכתיב: מי מדד בשעלו מים ושמים [העולם כולו] ב"זרת" [חצי אמה] תכן וגו', הרי שגדלו של עולם חצי אמה של הקב"ה על חצי אמה.

צא וחשוב: כמה פעמים חצי אמה על אמה יש במגילה שארכה ארבעים אמה על עשרים אמה שהם שמונה מאות אמות מרובעות, [וכל אמה מרובעת יש בה ארבעה פעמים חצי אמה על חצי אמה]?! והרי לך: שלשת אלפים ומאתים זרתות במגילה [על פי הר"ח וריטב"א, וראה רש"י]!

נמצא כל העולם כולו - שהוא חצי אמה על חצי אמה [זרת] - אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה!  47 

 47.  וזהו שאמר הכתוב: ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, שכשם שהארץ כפול מן הים - שהארץ: שליש ישוב, שליש מדבר ושליש ים, וכמו שכתבו: רש"י בישעיה על הפסוק: ושמים בזרת תכן וכל "בשליש" עפר הארץ, ובתוספות פסחים דף צד. ד"ה כל - כך ארכה של תורה שבעל פה כפול מרחבה, שארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה, תורת חיים.

ואמר רב חסדא: דריש מרי בר מר: מאי דכתיב בירמיה: "הראני ד' והנה שני דודאי [סירי נחושת] תאנים מועדים [מוכנים] לפני היכל ד' אחרי הגלות נבוכדנרצר מלך בבל את יכניה בן יהויקים מלך יהודה [שהיה צדיק] ואת החרש ואת המסגר [חכמים גדולים בתורה, חרש: שכשהיה מדבר כולם שותקים כחרשים. והמסגר: שהיו סוגרים ואין פותח] מירושלם ויבאם בבל.


דף כא - ב

הדוד (ה) אחד תאנים טובות מאד כתאני  הבכורות [תאנים חשובות הממהרות להתבשל לשון: ביכורים] והדוד (ה) אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע"?

ומפרש מרי לקרא:

תאנים הטובות: אלו צדיקים גמורים, יכניה והחרש והמסגר, שגלו לבבל.

תאנים הרעות: אלו רשעים גמורים, שארית ישראל שעם צדקיהו שלא גלו!

ושמא תאמר: אבד סברם [תקותם] ובטל סכוים של הרשעים ! תלמוד לומר בשיר השירים: הדודאים [דרשינן לה: על דודאי הנחושת שראה ירמיהו] נתנו ריח!

וכתיב "דודאים" לשון רבים, ללמד: אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, [נתבאר על פי מהרש"א].

ואגב דמייתינן קרא "הדודאים נתנו ריח", מייתינן מה דדריש עלה רבא:

דרש רבא, מאי דכתיב: "הדודאים [מין עשב שיש לו ריח טוב] נתנו ריח" [טוב]: אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא של עריות [שלא פגמו בבריתם אפילו בהרהור, שהוא עיקר הטעם של החטא, בן יהוידע]! [על משקל: "נרדי נתן ריחו", דקאי על חטא. מהרש"א].  48 

 48.  וביאר הרש"ש, מה ענין דודאים אצל בחורי ישראל: על פי מה שכתב באבן עזרא פרשת ויצא על הפסוק [ל-יד] "וימצא דודאים בשדה": "ויש להם ריח טוב, וכן כתוב הדודאים נתנו ריח. והם [הדודאים] על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים".

"ועל פתחינו כל מגדים" - אלו בנות ישראל, שאוגדות [קושרות - רש"י] פתחיהן - מלהבעל לאחרים - לצורך בעליהן.

לישנא אחרינא: שמגידות פתחיהן כשיוצא מהן דם נדות, לבעליהן כדי שיפרשו מהן! [על פי גירסת רש"י].

"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך": אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות "חדשות" גזרתי על עצמי [גזירות שגזרו חז"ל], יותר ממה שגזרת גזירות "ישנות" עלי בתורתך, ואת כולם קיימתים, צפנתי ושמרתי כל אלה לך לשמך!

אמר ליה רב חסדא, לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה [שהיה מסדר דברי אגדה לפניו]: מי שמיע לך "חדשים גם ישנים" מהו?

אמר ליה ההוא מדרבנן לרב חסדא: ה"חדשים" אלו מצוות קלות [איסור יציאה חוץ לתחום בשבת ואיסור יחוד עם עריות, שניתנו בודאי אחר עיקר איסורי שבת ועיקר איסור עריות - מהרש"א], וה"ישנים" אלו מצוות חמורות [עיקר איסורי שבת ועריות - מהרש"א]!

אמר ליה רב חסדא: וכי תורה פעמים פעמים ושלא בפעם אחת ניתנה, שיהו אלו חדשים, ואלו ישנים?! [שכיון שכולם ניתנו מסיני, לא שייך בהו חדשות וישנות - מהרש"א]!

אלא כך הוא פירוש המקרא: הללו ה"ישנים" מדברי תורה, והללו ה"חדשים" מדברי סופרים, "שחידשו" בכל דור ודור לגדור גדר וסייג!

דרש רבא: מאי דכתיב: דברי "חכמים" [אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה, שנחלקו בהן "חכמי ישראל" לאחר שנתמעט הלב ושכחום] כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרועה אחד [משה] ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר?

ומפרש לה רבא:

"ויותר מהמה" ממה שניתן בסיני בכתב שהוא העיקר.

"בני הזהר" בדברי חכמים שהוא התורה שבעל פה [שנזכר לעיל בפסוק]. וללמד:

בני הזהר בדברי סופרים תורה שבעל פה, יותר מדברי תורה שבכתב!

שדברי תורה יש בהן שאין בהם חיוב מיתה, אלא עשה ולא [או לא] תעשה.

ודברי סופרים אינם כן, שכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה, כדכתיב: פורץ גדר ישכנו נחש, ועל כן הזהר בהם יותר!

שמא תתמה ותאמר: אם יש בהן ממש, מפני מה לא נכתבו בתורה?!

אמר קרא: לכך לא נכתבו, כי עשות ספרים הרבה לתורה שבעל פה, אין קץ להם!  49 

 49.  וביאר רבינו יונה - בשערי תשובה שער שלישי מדרגה ראשונה - מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה: כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו לבו לעשות כן: כי תקל מצותם בעיניו לא מהתגבר יצרו עליו! אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם, ולא יהלך לנוגה האמונה, ולא משך בעול גזרתה, ולא יטרח לקיים מאמרם, כי לא נכתב בספר התורה. ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה, אשר נפשו מרה לו, ונקוט לו בפניו, ויירא וייצר לו כי ישיאהו יצרו לחטוא. על כן משפט מות יהיה לאיש כי הפיל דבר אחד מכל דבריהם הטובים, והוא כאומר: ננתקה את מוסרותימו! ודומה למה שכתוב בענין זקן הממרה את פי החכמים [דברים יז-יג]: והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העמד לשרת שם את ד' אלקיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל.

וכיון דפרשנו לרישא דקרא מפרשינן לסיפיה:

"ולהג הרבה יגיעת בשר":

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד, שכל המלעיג ["להג הרבה"] על "דברי חכמים" [שנזכרו בהנך קראי], נידון ביגיעת בשר שהיא צואה רותחת!  50  מתקיף לה רבא: מי כתיב "לעג" דנימא: דלא אתי קרא אלא "למלעיג" על דברי חכמים?! והא "להג" כתיב, ללמד נמי הא דלקמן - רבינו פרץ!

 50.  ואין לך צואה רותחת יותר מן הכסילות אשר השיאתו להלעיג, ולא תמצא איש מרחיק דבריהם של החכמים, אלא איש מבקש תאוה, ונותן יתרון וחשיבות להנאות המורגשות - רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות.

אלא ללמד: שכל "ההוגה" בהן [בדברי התורה כולן - תורת חיים בהבנת רש"י], טועם טעם בשר, שבכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה, מוצא בהן טעם! [וראה עוד, במהרש"א ובתורת חיים].

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי על שם מקומו [ויש מפרשים: שהיה טוחן גריסים] משרתו, בכל יום ויום היו מכניסין לו משרתיו של רבי עקיבא מים במדה שיש בה כדי נטילת ידים ומים לסעודה בלבד [מהרש"א].

יום אחד, מצאו שומר בית האסורין לרבי יהושע הגרסי כשהיה מביא מים לרבי עקיבא, אמר לו השומר [ובא עליו בעלילה, שהרי לא נשתנתה המדה באותו יום, מהרש"א, ראה שם]: היום מימיך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך. [חוששני, שהבאת הרבה מים, על מנת לרכך הטיט ולבני הקיר - יעב"ץ, כדי לברוח]!

שפך השומר חציין של המים, ונתן לו לרבי יהושע חציין. כשבא רבי יהושע אצל רבי עקיבא וחצי מימיו בידו, אמר לו רבי עקיבא: יהושע! אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך [אין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי] והאיך הבאת לי כל כך מעט מים? ! סח לו רבי יהושע כל אותו המאורע עם השומר.

אמר לו רבי עקיבא לרבי יהושע: תן לי מים שאטול ידי! אמר לו רבי יהושע: לשתות אין מגיעין [מספיקין המים] ליטול ידיך מגיעין?!

אמר לו רבי עקיבא: מה אעשה שחייבים עליהן [על נטילת ידים במים] מיתה, כדין: כל העובר על דברי חכמים ! מוטב אמות מיתת "עצמי" מחוסר מים לשתיה, ולא אעבור על דעת חבירי, ואתחייב מיתה בידי שמים!

אמרו: לא טעם רבי עקיבא כלום, עד שהביא לו מים ונטל, רבי עקיבא ידיו!

כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו של רבי עקיבא כך היה מענה עצמו שלא לעבור על דברי חכמים, בילדותו שהיה יכול לקבל טורח ועינוי על אחת כמה וכמה, שהיה מענה עצמו שלא לעבור על דברי חכמים!

ומה בבית האסורין כך,  51 

 51.  אפשר, דהכוונה: שהרי היה רבי עקיבא פטור מן הדין מנטילת ידים בבית האסורין, דלא גרע ממחנה היוצא למלחמה שפטורין מנטילת ידים, וכמו שכתבו התוספות - על פי מהרש"א

שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה! אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין של חצרות [שגזר שלא להוציא מרשות היחיד שלו לרשות היחיד של חבירו, עד שיערבו, כדי לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה, שלא יבואו להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד] וידים [נטילת ידים לעשות סייג לטהרות]  52 

 52.  כן הוא לפי גירסת רש"י, ומהרש"א שבת דף יד ב. ואמנם הרמב"ם פ"ח ה"ח משאר אבות הטומא2ות, כתב - על פי גמרא בשבת דף יד ב, וראה שם במהרש"א ופני יהושע - "שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות לטומאה, ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות. ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקודש". ובהלכה ז' שם, מבואר: דלקודש בעינן טבילה ולא נטילה, וכדאיתא בחגיגה דף יח ב.

יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך [לעשות גדר לאיסור הוצאה בשבת - מהרש"א שבת דף יד:] ישמח לבי גם אני [שתתקיים מצות שבת באיסור דאורייתא - שם]!

ואומר: [כנגד נטילת ידים - שם] חכם בני ושמח לבי [ותהא לבי שמח בך - רש"י משלי] ואשיבה חרפי [המחרפים אותי - מצודות משלי] דבר [כנגד המזלזלין בנטילת ידים, כמבואר בכמה דוכתי - שם]

דרש רבא: מאי דכתיב: "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך. הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים"?

לכה דודי [כינוי לקב"ה] נצא השדה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שמקום שווקים הן, וישוב גדול, ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם, שיש בהן בשל כך גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר! אלא נצא השדה, ותדינני כעובדי אדמה, ובא ואראך שם תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק.

נלינה בכפרים: אל תקרי "בכפרים" אלא בכופרים בני עשו [רש"י - שיר השירים], בא ואראך אותם בני עשו שהשפעת להן טובה, והן כפרו בך.

נשכימה לכרמים: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שיושבין בהם שורות שורות ככרם - מהרש"א.

נראה אם "פרחה" הגפן [הוציאה פרחים]: אלו בעלי מקרא שנמשלו לפרחים כשעדיין אין ניכרים הענבים, כך המקרא אין מפורש כל כך!

פתח הסמדר [ענבים בתחלת בישולן]: אלו בעלי משנה, שהיא מפורשת יותר מן המקרא, כשם שהסמדר גדול מן הפרח!

הנצו הרמונים [גדלו כל צרכן, וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים]

הרמונים: אלו בעלי גמרא.  53  שם אתן את דודי לך: אראך כבודי וגודלי, ושבח בני [אלו הבחורים שלא טעמו טעם חטא, כדלעיל בגמרא - מהרש"א] ובנותי [אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן, כדלעיל. וזהו שהמשיך הכתוב "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים", כנדרש לעיל על בני ובנות ישראל - מהרש"א].  54 

 53.  וברש"י בשיר השירים פירש: דבעלי מקרא אין נהנים מהן בהוראת התורה, ונמשלו לפרח. ובעלי משנה קרובים ליהנות מהם בהוראת התורה, ונמשלו לסמדר. ובעלי גמרא שהם בעלי חכמה גמורה וראויים להורות, נמשלו לרמונים גמורים. וכתב הגר"א בפירושו לשיר השירים: שנקראת "גמרא", על שם שהיא "גמורה".   54.  וכתב הרמב"ן בפירושו לשיר השירים: לכה דודי: אמרה שכינה אל הכבוד אחר שנגזרה הגלות, למה תעמוד מרחוק ותתעלה למרום מרומים? נצא השדה, לא תסלק שכינתך ממני, כי הנה בגלות בבל ריבוצי תורה ובתי כנסיות ובתי מדרשות, זה משל הכרמים והסמדר והרימונים והדודאים.

אמר רב המנונא: מאי דכתיב גבי שלמה: "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף?

מלמד: שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה, שלשת אלפים משל [טעם על פי משל - עץ יוסף]! ועל כל דבר ודבר של סופרים [דברי סופרים] חמשה ואלף טעמים [בלי משל - עץ יוסף]!

דרש רבא: מאי דכתיב: ויותר שהיה קהלת [שלמה] חכם עוד "לימד דעת את העם" [ו] איזן וחקר תיקן משלים הרבה?

ומפרש רבא: לימד דעת את העם: דאגמריה לעם בסימני טעמים, קבע לה מסורת וסימנין בין בתיבות המקרא, בין בגירסא של משנה, ואסברה במאי דדמי ליה, [ראה רשב"ם בבא בתרא קל: ד"ה הא כל, ובמהרש"א כאן].

"ואיזן" וחקר תיקן משלים הרבה: אמר עולא אמר רבי אלעזר: בתחלה היתה תורה דומה לכפיפה [מין כלי] שאין לה אזנים [בית יד לאחוז אותו בו] עד שבא שלמה ועשה לה "אזנים", על ידי שתיקן עירובין וידים [נטילת ידים - לרש"י], וגזר על השניות לעריות [קרובות בדרגה שניה שאסרו חז"ל] ועל ידי כך אוחזין ישראל במצוות, שמתרחקין מן העבירה, כדרך שנוח לאחוז בכלי שיש לו בית יד, יותר משאין לו בית יד.

מאי דכתיב: דודי צח ואדום וגו'. ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב [שיר השירים ה']:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ ["קווצותיו"] תילי תילים ["תלתלים"] של הלכות, שההלכות שנתחדשו בכל דור ודור כבר נאמרו בסיני ברמיזה בקוצות של האותיות - מהרש"א.

שחורות כעורב: במי אתה מוצאן שידרוש דרשות אלו?


דף כב - א

במי  שמשכים ["שחורות": מלשון "שחרית"] ומעריב ["כעורב"] עליהן לבית המדרש!

רבה אמר ומפרש: שאתה מוצאן במי שמענה עצמו ומשחיר פניו עליהן כעורב שהוא שחור [מהרש"א, וראה עוד שם], והיינו: "שחורות כעורב".

רבא אמר ומפרש: שאתה מוצאן במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו - כעורב שהוא אכזרי על בניו  55 

 55.  הקטנים שהם עדיין לבנים, והעורב השחור שונאן - גאון יעקב]

ואינו ממציא להם מזונות, כדכתיב: נותן לבהמה לחמה "לבני עורב אשר יקראו" [שממציא להם יתושין ונכנסין לתוך פיהן]  56 

 56.  וזה הוא שאמר "שחורות כעורב", שמפני שחרותו הוא מתאכזר לבניו - גאון יעקב.

וכי הא דאשכחן, דרב אדא בר מתנה שם עצמו אכזרי על בניו, דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב ללמוד תורה, אמרה ליה דביתהו [אשתו]: ינוקי דידך [ילדיך הקטנים] מאי אעביד להו [מה אעשה להם ולמזונותיהם]?!

אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא [וכי אזלו הירקות באגם?! ויש גורסים "קוראמי", והוא גמי לח שאפשר להוציא ממנו הרך שבו, לטוחנו ולעשות ממנו לחם].

מאי דכתיב: ומשלם לשונאיו [גמולו הטוב - רש"י בחומש] "אל פניו" להאבידו [מן העולם הבא - רש"י בחומש] לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו?

אמר רבי יהושע בן לוי: אלמלא מקרא כתוב בהדיא, אי אפשר לאומרו כלפי שכינה, כביכול [אף כלפי שכינה הוזקקנו לומר כמו בבשר ודם - על פי רש"י חגיגה יג:] כאדם שנושא משוי על פניו [מרש"י משמע קצת, דגרסינן: לפניו], ומבקש להשליכו ולהפטר ממנו, כך אותו מיעוט הטוב שעשה הרשע, הוא תמיד על פניו של הקדוש ברוך הוא כמשאוי הזה, כדי למהר לשלם לו בעולם הזה, ולהאבידו לעולם הבא - מהרש"א.

לא יאחר לשונאו: אמר רבי אילא: לשונאיו הוא דלא יאחר לשלם לו גמולו הטוב, אבל יאחר לשלם לצדיקים גמורים.

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך "היום לעשותם"?

היום בעולם הזה לעשותם, ולא למחר לעולם הבא לעשותם [רש"י עבודה זרה דף ג.], שלאחר מיתה לעתיד לבוא. אם בא לקיים מצוות אינו מועיל, דמי שטרח בערב שבת [בעולם הזה] יאכל בשבת [לעולם הבא].

ודרשינן נמי: היום לעשותם ורק למחר לקבל שכ רם!

אמר רבי חגי ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: אל רחום וחנון ארך אפים [מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה - רש"י בחומש], ומתמה: ארך "אף" מבעי ליה למימר, בלשון יחיד?!

אלא ארך שתי אפים [פנים] פנים שוחקות ופנים זעומות.

ארך אפים שוחקות לצדיקים, שמאחר לשלם להם שכרם לעתיד לבא.

וארך אפים זעומות לרשעים, לאחר פורענותם על רשעותם לעולם הבא.

שנינו במשנה: מותר להרחיק [הפסין] כל שהוא וכו' רבי יהודה אומר עד בית סאתים:

איבעיא להו: הא דקאמר רבי יהודה דשרינן עד בית סאתים, על שטח הבור ושטח שבין הפסין שמחוצה לבור יחדיו הוא דקאמר רבי יהודה דשרינן עד בית סאתים ולא יותר.

או דילמא על שטח הבור לבדו ולא על שטח שבין הפסין שמחוצה לבור, קאמר רבי יהודה דשרינן עד בית סאתים, ואם השטח שמחוץ לבור מגדיל ההיקף כולו ליותר מבית סאתים, לית לן בה, [ובלבד שלא יהיו רחוקים מן הבור, יותר מכדי ראשה ורובה של פרה - תוספות]?  57 

 57.  קרן אורה: הגמרא סבירא ליה, דהא דלא שרי רבי יהודה אלא עד בית סאתים, טעמו: דאף על גב דהכא היקף לדירה הוא - וכדסבירא להו לרבנן שדימוה לדיר סהר ומוקצה - מכל מקום לא שרינן אלא עד בית סאתים, גזירה אטו קרפף שלא הוקף לדירה. ומשום הכי מספקא לן, דדילמא סגי בהא דקפדינן שלא יהא היקף הבור יותר מבית סאתים אף שההיקף כולו יותר משיעור המותר - וכדמפרש הגמרא ואזיל.

ומפרשינן לספיקא דידן: מי אמרינן: אדם נותן עיניו בבורו, כלומר: הבא ללמוד מכאן היתר למקום אחר, הרי הוא נותן עיניו בבור, וממנו הוא למד! וכיון שאין בבור אלא בית סאתים - אף על פי שההיקף גדול יותר - לא גזרינן דילמא אתי לטלטולי בהיקף יותר מבית סאתים, אף בקרפף [שלא הוקף לדירה].

או דילמא, אדם נותן עיניו במחיצתו כפי שהיא גדולה, ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן המחיצה ילמוד, וגזרינן דילמא אתי לאיחלופי הך דפסין, בהיקף שהוא יותר מבית סאתים בקרפף [שלא הוקף לדירה].

ופשטינן לה: תא שמע: כמה הן הפסין מקורבין לבור, כדי ראשה ורובה של פרה. וכמה הן מרוחקין מן הבור, אפילו בית כור, אפילו בית כוריים.

רבי יהודה אומר: בית סאתים מותר, יתר מבית סאתים אסור!

אמרו לו לרבי יהודה: אי אתה מודה בדיר וסהר מוקצה וחצר, שכיון שהוקפו לדירה, אפילו אם הם בית חמשת כורים ובית עשרת כורים שמותר, ולא גזרינן אטו היקף שלא הוקף לדירה?! כך בפסין שהוקפו לתשמיש בור שהיא דירה מעלייתא כיון שמימיהם ראויין לשתית אדם בחול, לא גזרינן אטו שאר היקף שלא הוקף לדירה.

אמר להם רבי יהודה לרבנן: זו שבדיר וכל השאר, מחיצה שלימה היא, ואלו שבביראות פסין בעלמא נינהו, שהיא מחיצה גרועה [וכדפרשינן לה לעיל דף יט: אי משום שהפרוץ שבהם רב, והעומד מועט. אי משום שפרצותיהן של פסין רחבים שלש עשרה אמה ושליש ולא עשר אמות], והכא שייך למיגזר יותר, דכיון שיראו שהתירו אפילו במחיצה גרועה היקף יותר מבית סאתים, ודאי אתי לאיחלופי להתיר בקרפף דאיכא מחיצה מעלייתא.  58 

 58.  שמועה זו נתבארה על פי הקרן אורה, וכשיטת רש"י שסובר דביראות היקף לדירה הוא, וראה מה שהובא לעיל בהערות במתניתין ריש פירקין.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: בור שהוא בית סאתים אבית סאתים, כלומר: שיש בו אורך של בית סאתים מרובעות [דהיינו שבעים אמה ושיריים [ומעט יותר]. והחשבון: צא וחשוב שורש של 000, 5 אמה - שהוא שטחו של בית סאתים - כמה הוא, ותמצא: 7106. 70 אמה. ומתבאר יותר בגמרא לקמן דף כג:], על רוחב של בית סאתים מרובעות, מותר! ולא אמרו להרחיק ההיקף, ולהוסיף על בית סאתים של רוחב הבור, אלא כדי ראשה ורובה של פרה, שהן שתי אמות לכל רוח.

והשתא פשטינן לבעיין: הא מדקאמר רבי שמעון בן אלעזר - בר פלוגתיה דרבי יהודה בברייתא - דמשערין היקף הפסין בבור לבד ולא בשטח שבין הפסין שמחוצה לבור, מכלל דרבי יהודה דפליג עליה, בור ופסין כאחד קאמר, ותפשוט בעיין!

ודחינן: ולא היא! לעולם רבי יהודה נמי בור בלא פסין קאמר, וכרבי שמעון בן אלעזר!

שמא תאמר: אי הכי היינו דרבי שמעון בן אלעזר ובמאי פליגי?! אימא לך: דעל רישא דמילתיה דרבי שמעון בן אלעזר - דקאמר שלא התירו אלא בור שאין בו יותר משבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים - פליג רבי יהודה! ואיכא בינייהו: בור אריך [אורכו ארוך משבעים אמה] וקטין [רחבו קצר משבעים אמה], ושטחו הכולל אינו עולה על חמשת אלפים אמה. דלרבי שמעון בן אלעזר כל שמרוח אחת ארכו יותר משבעים אמה ושיריים שוב לא איכפת לן רחבו ושטחו כמה הוא, ואסור. ולרבי יהודה הכל הולך אחר השטח, ולא איכפת לן מדת ארכו ומדת רחבו, וכל ששטחו אינו יותר משטחו של בית סאתים, שפיר דמי.

ומסיימינן לכולה ברייתא:

כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל היקף העשוי אפילו לאויר [מקום שאינו מקורה] שתשמישו לדירה של אדם, לכניסה ויציאה תמיד, כגון: דיר וסהר מוקצה וחצר, אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים - מותר.

וכל היקף ואפילו של דירה [מקורה] שתשמישה לאויר שמחוצה לו, שאינה עשויה לצורך תוכה, אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות, ועשויה להציל מן החמה כגון בורגנין [סוכת שומרי השדות] שבשדות, דלאו דירה היא, שעל כרחו הוא דר שם, בית סאתים מותר, יתר מבית סאתים, אסור! [נתבאר על פי רש"י לעיל דף טו.].

מתניתין:

רבי יהודה אומר: אם היה דרך רשות הרבים עוברת בין הפסין [שתי וערב, לדעת הריטב"א] ומפסקתן - יסלקנה לרשות הרבים לצדדין! שאם לא כן, אתי בקיעת הרבים ומבטלת המחיצות.

וחכמים אומרים: אינו צריך לסלקה, היות ולא אתו רבים ומבטלי שם ארבע מחיצות.

גמרא:

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו: כאן הודיעוך [גירסת רש"י לעיל דף כ.] חכמים כמה גדול הוא כוחן של מחיצות, שאינן מתבטלות אפילו בבקיעת רבים.

והוינן בהא דאמר רבי יוחנן: "כאן הודיעוך", האם משמע: כאן הודיעוך, ואף איהו עצמו סבירא ליה הכי [ריטב"א].

הרי לא יתכן לומר כן. כי:

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, שרשות הרבים שלה מכוונת משער לשער, ויש בה דריסת ששים ריבוא, ורחבה שש עשרה אמה, אילמלא דלתותיה ננעלות בכל לילה - חייבין עליה משום רשות הרבים [נתבאר על פי רש"י לעיל דף ו:], למרות שבשערי ירושלים היו צורות הפתח המהוות מחיצות.

אלמא סבר רבי יוחנן כי בקיעת רבים מבטלת את שם המחיצות!  59 

 59.  ורק דלתות מהני, שהן סתימה גמורה ומחיצה שלימה וכאילו יש כאן ארבע מחיצות. נתבאר על פי תוספות וריטב"א.

ומשנינן: אלא, הא דקאמר רבי יוחנן "כאן הודיעוך", כאן ולא סבירא ליה, הוא!

ותמהינן: ורמי דרבי יהודה דאמר במשנתנו, דבקיעת רבים מבטלין מחיצות, אדרבי יהודה.

ורמי נמי דרבנן דאמרי במשנתנו דלא מיבטלי מחיצות משום בקיעת רבים, אדרבנן.

דתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה:

מי שהיו לו שני בתים משני צדי רשות הרבים - עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן משני צדי הבית, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן [ומטלטל] באמצע

וקא סלקא דעתין השתא, דטעמא דרבי יהודה, דהלחי או הקורה מועילים במקום מחיצה שלישית דבעינן מדאורייתא, לעשותה רשות היחיד. דלחי וקורה מהני משום מחיצה [מלבד מה דבעינן לחי וקורה בדופן רביעית, מדרבנן].

אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך.

כלומר: אי אפשר להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד בצורה שכזאת. [וממילא אין מועיל בה ערובי חצרות להתיר לטלטל בו].

וטעמייהו: אתו רבים ומבטלי מחיצת הלחי או הקורה.

והשתא תיקשי:

רבי יהודה סבר במתניתין, שבקיעת רבים מבטלת מחיצות, ואילו כאן סבירא ליה דלא מבט לי.

ורבנן סבירא להו במתניתין דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות, ומאידך סבירא להו הכא, דמבטלי?! וא"כ קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה

ומשנינן: וקשיא דרבנן אדרבנן

דרבי יהודה אדרבי יהודה - לא קשיא:

התם, גבי רשות הרבים דאיכא שתי מחיצות מעלייתא, הלא הן מחיצות הבתים, ומשום הכי הוי רשות היחיד.

דקסבר רבי יהודה שתי מחיצות בלבד בעינן מדאורייתא לעשות רשות היחיד, ובשתי מחיצות אלו לא בקעי רבים [וכיון ששאר המחיצות אינן אלא מדרבנן, הקילו - ריטב"א].

אי נמי, אפילו תימצי לומר דקסבר רבי יהודה שלש מחיצות בעינן מדאורייתא לעשות רשות היחיד, מכל מקום לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית, כיון דאיכא שתי מחיצות שלמות [תוספות].

אבל הכא, גבי פסי ביראות, ליכא שתי מחיצות מעלייתא.

ונחלקו הראשונים בזה:

רבינו יהונתן פירש: כיון דפסי ביראות הפרוץ מרובה בהן על העומד ואינם מחיצות מעולות, מועילה בקיעת רבים לבטל המחיצות.

והריטב"א פירש: כיון דבקעי רבים בין הפסין אף בשתי המחיצות, שהרי הרבים בוקעין בין הפסין שתי וערב, משום הכי בטלי כל המחיצות.

ואם אכן הניח שתי צדדים של שתי או של ערב משני צידי הבור ללא בקיעת רבים, שפיר דמי.

דרבנן אדרבנן [נמי] לא קשיא:

הכא גבי פסי ביראות, איכא שם [בצירי] ארבע מחיצות, שיש שתי אמות דופן לכל רוח, ומשום הכי אין מתבטלין המחיצות משום בקיעת רבים.

אבל התם ברשות הרבים ההולכת בין הבתים, ליכא שם ארבע מחיצות, שהרי יש שתי מחיצות בלבד, ובדופן שלישית ורביעית איכא רק לחי או קורה, ואפילו למאן דסבירא ליה דלחי וקורה משום מחיצה, לא חשיבי להו שם מחיצות חשובות לענין זה [ריטב"א, וראה רשב"א ור"ן].

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים [כדמפרש הגמרא ואזיל]!

יתיב רב דימי, וקאמר ליה להא שמעתא דרבי יוחנן.

אמר ליה אביי לרב דימי: מאי טעמא ליכא רשות הרבים בארץ ישראל?


דף כב - ב

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור [צור = שם מקום] מהך גיסא, שמקיף את ארץ ישראל משני צדדים כצורת גאם, ך', סלע הר שיש בגובהו עשרה טפחים סביב לעלות בו לארץ ישראל [והיינו, שמשני צדדים, הצפוני והמזרחי, מוקפת ארץ ישראל בהרים שיש בגובהם עשרה טפחים זקופים, היוצרים מחיצה סביבה], ומחתנא [מורד] דגדר [שם מקום] מהך גיסא הדרומי, מקיף אותה מורד - חריץ שיש בעומקו עשרה טפחים וברוחבו ארבעה טפחים, וכיון שהיא מוקפת מחיצות אינה רשות הרבים.  60 

 60.  ומיהו, רשות היחיד נמי לא הוי, כיון דלא הוקפו המחיצות לדירה, והוי כרמלית.

הא אי אפשר לומר כן.

דאם כן בבל נמי לא ליחייב עלה משום רשות הרבים.

דהא מקיף לה הנהר פרת מהך גיסא [כלומר: משני צדדים כמין ך'] והנהר דיגלת מקיפה מהך גיסא!

וביותר יש להקשות, לדבריך: רשויות רבים דכולא עלמא נמי - הא מקיף להו האוקיינוס, ולא ליחייב עלייהו משום רשות הרבים!

אלא על כרחך, מחיצות שאין העומד בתוכן רואה עצמו מוקף מחיצות, לאו מחיצות נינהו, ואם כן ליחייב נמי ארשויות הרבים שבארץ ישראל?! [נתבאר על פי הריטב"א, וראה תוספות וגאון יעקב].

והוסיף אביי וקאמר: דילמא אין כוונתך, דבכל ארץ ישראל אין רשות הרבים, אלא על מעלות ומורדות [עליות וירידות] שבארץ ישראל - שהם זקופין ולא ניחא תשמישתייהו - הוא דקאמרת משמיה דרבי יוחנן שאין חייבין עליהן משום רשות הרבים [ויתבאר יותר הטעם בהמשך הגמרא].

אמר ליה רב דימי לאביי: קרקפנא [בעל הגולגולת] כלומר: אדם חשוב ! חזיתיה לרישך בי עמודי [ראיתי את ראשך בין עמודי בית המדרש של רבי יוחנן] כי אמר [כשאמר] רבי יוחנן להא שמעתא!

ונחלקו הראשונים בפירוש וכוונת הדברים:

בתוספות פירשו: ד"רישך" היינו רבה, רבו של אביי וראשו, ואמר לו רב דימי: שכיון שהיה רבו של אביי בבית המדרש, תמה הוא על אביי שלא שמע מימרא זו דרבי יוחנן מפי רבו [על פי מהרש"ל בשם רשב"ם].

והריטב"א פירש [וכתב, דהפירוש הקודם אינו מדברי ר"י בעל התוספות]: שאמר לו דרך צחות, שכיון אביי מדעתו לאמת, עד שכמדומה לו לרב דימי שהיה אביי בבית מדרשו של רבי יוחנן כשאמר שמעתא זו.

ומסייעינן להך פירושא:

איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מעלות ומורדות שבארץ ישראל, אין חייבין עליהן משום רשות הרבים, לפי שאינן כדגלי מדבר, כלומר: דמלאכות שבת והוצאה ילפינן ממלאכות המשכן שהיו במדבר - לישראל החונה שם לדגליו - וזה אינו כדגלי מדבר.

ונחלקו הראשונים בפירושא דמילתא:

רש"י כתב: שבמדבר היתה ארץ חלקה, שכן הענן החליק לבני ישראל כל המעלות והמורדות, וכיון שמעלות ומורדות אינו בדומה לו, אין חייבין עליו משום רשות הרבים.  61  בעא מיניה רחבה מרבה [משכנות יעקב]:

 61.  ובריטב"א תמה: דאם כן מה לי ארץ ישראל מה לי חו"ל, בכולהו היה צריך ליפטר. וראה מה שכתב בחידושי הר"ן, ובתוספות רבינו פרץ. וראה עוד בגאון יעקב מה שביאר בדעת רש"י, ובמשכנות יעקב או"ח סימן ק"ט ד"ה חשבתי דרכי, ע"ש]. והריטב"א פירש: דהכוונה למה שאמרו בסוף הסוגיא, שיהושע לא מסר לרבים דרך שאינה נוחה לתשמיש הרבים, [והכא במעלות ומורדות זקופים ואינם נוחים לשימוש מיירי, כמו שכתבו הראשונים] ולכן אין חייבין עליהם, שאין דומין לדגלי מדבר שהיו מסורין לרבים. [וראה גאון יעקב].

תל גבוה עשרה טפחים או יותר, שדינו כמוקף מחיצות על ידי דפנות התל, והיה לתל שיפוע לעלות רבים עליו שהיה משופע ביותר, עד שהוא מתלקט [מתאסף] לגובה עשרה טפחים, מתוך ארבע אמות [עד שמגיע אורך השיפוע למשך ארבע אמות, מתרומם התל לגובה עשרה טפחים או יותר, והוא שיעור זקיפה של תל שאינו נוח להילוך רבים] ומכל מקום רבים בוקעין בו,

האם אמרינן, דאתו רבים הבוקעים דרך המדרון ומבטלים המחיצות שבראשו של תל וחייבין עליו משום רשות הרבים, שהרי בטלו המחיצות? [ומיירי שבראשו של תל יש רוחב שש עשרה אמה כשיעור רשות הרבים, ודורסין שם ששים ריבוא - ריטב"א, וראה גאון יעקב].

או אין חייבין עליו משום רשות הרבים, דבקיעת רבים בדרך שאינה נוחה להילוך לא מבטלי מחיצות.

ומפרשינן לאיבעיא דרחבה: אליבא דרבנן דאמרי במתניתין שאין דרך הרבים מבטלת מחיצות הפסין [כיון דאיכא שם ארבע מחיצות, וכדמפרשינן לה לעיל] לא תיבעי לך גבי תל [דאית ליה נמי ארבע מחיצות, שכל גובה עשרה טפחים חשוב מחיצה - ריטב"א] דאין בקיעת הרבים מבטלין מחיצות התל, ואין חייבין עליו משום רשות הרבים, ומקל וחומר:

השתא, ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה למחיצתא, הכא גבי תל דלא ניחא תשמישתיה, לא כל שכן, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות התל, ואינו רשות הרבים.

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה דאמר במתניתין גבי פסין: דאתו רבים ומבטלי מחיצות הפסין [כיון שבוקעין בו מכל רוחותיו - לדעת הריטב"א שהובא לעיל], בהא תיבעי לך גבי תל [שאף בו בוקעין מארבע רוחות - ריטב"א] מאי?

מי נימא: התם הוא גבי פסין דסבירא ליה לרבי יהודה דבטלי מחיצות משום דניחא תשמישיה של דרך הרבים, אבל הכא הוא גבי תל דלא ניחא תשמישתיה, לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא,

או דילמא לא שנא?

אמר ליה רבה לרחבה: חייבין על התל משום רשות הרבים, דבטלי מחיצות.

והדר בעא מיניה רחבה מרבה: ואפילו זקוף התל עד שעולין לו בחבל - חייבין?

אמר ליה רבה לרחבה: אין, [כלומר: חייבין עליו משום רשות הרבים].

והדר בעא מיניה רחבה מרבה: ואפילו עולין על גבי התל כדרך שהיו עולים במעלות בית מרון [שם מקום], שהיו המעלות זקופין מאד ורוחב המעלה קצר, ואין יכולין שנים כאחד לעלות עליהם אלא בזה אחר זה?

אמר ליה רבה לרחבה: אין [כלומר: חייבין עליו].

ועיין בעיונים ובמבוא ביחס לדין תל המתלקט.

איתיביה: חצר שהרבים נכנסין לה בפתח או בפירצה זו שבצד אחד, ויוצאין בזו שבצד אחר, [מכל צדדי החצר - תוספות], דין רשות הרבים לה, לטומאה, שאם נולד בה ספק טומאה, הרי הוא טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, שהרי הולכין הרבים בה. ודין רשות היחיד לה, לענין שבת כיון שמוקפת היא מחיצות, וחזינן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות.

והאי ברייתא מני?

אילימא רבנן דמתניתין גבי פסין, הא ליתא,

דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, הכא גבי חצר דאית לה גידודי [שאין הכותל פרוץ עד תחתיתו, ונשאר למטה שארית מן הכותל שהיה שם] ומתוך כך לא ניחא תשמישתיה לא כל שכן, ופשיטא היא, ולמה לי לאשמועינן?!

אלא לאו, רבי יהודה היא, דאף על גב דסבר גבי פסין דאתו רבים ומבטלי מחיצות, הכא גבי חצר דלא ניחא תשמישתיה לא מבטלי המחיצות מכח בקיעת הרבים. ותיקשי, היכי אמרת דחייבין על התל דלא ניחא תשמישתיה, משום רשות הרבים, ובטלי מחיצות?!

ודחינן: לא. לעולם רבנן היא, ולשיטתייהו אזלי דלא בטלו מחיצות. ודקשיא לך פשיטא, לא תיקשי, דרשות הרבים לטומאה הוא דאיצטריכא ליה לאשמועינן, אבל הא דהוי רשות היחיד לשבת, פשיטא!

תא שמע: מבואות המפולשות בבורות בשיחין ובמערות, רשות היחיד הן לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

ותמהינן עלה לפרושי ברייתא: מבואות המפולשות "ב"בורות - דמשמע שהמבוי הוא בתוך הבור - סלקא דעתך, בתמיהה?!

אלא הכי קאמר: מבואות המפולשות [שתי וערב - ריטב"א], שמצדן האחד רשות הרבים, ומצדם השני פתוחין הן "ל"בורות, והרוצה לעבור צריך לצמצם עצמו לילך על שפת הבור, או שהן פתוחין "לשיחין ולמערות", רשות היחיד הן לשבת, דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות המבוי, ורשות הרבים לטומאה, שהרי מהלכין שם רבים, הרי חזינן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות בדלא ניחא תשמישתיה, כי הכא שביציאתם עוברין הם על שפת הבור בצמצום.

והא ברייתא מני?

אילימא רבנן, תיקשי פשיטא?! דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה למחיצות, הכא במבואות המפולשין לבורות דלא ניחא תשמישתיה, לא כל שכן!

אלא לאו, רבי יהודה היא, ומשום דלא ניחא תשמישתיה מודה רבי יהודה דלא בטלי מחיצות. ותיקשי, היכי אמר רבה דחייבין על התל משום רשות הרבים?!

ודחינן: לא, לעולם רבנן היא, ורשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה לאשמועינן, ולא תיקשי לך, פשיטא היא.

תא שמע: שבילי בית גלגול [דרך עולה זקופה וגבוהה - שאינה נוחה להילוך רבים - בארץ ישראל] וכיוצא בהן, רשות היחיד הן לשבת, שאין הרבים מבטלין מחיצות שיש שם [שהרי דרך עולה היא], ורשות הרבים לטומאה, כיון שמהלכין שם רבים.

ואיזהו שבילי בית גלגול, דחשיבי רשות היחיד לשבת? אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין בידיו או על כתפיו, ויהיה יכול לרוץ לפני סרדיוט [שוטר].

והא ברייתא דהוי רשות היחיד לשבת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצות, מני?

אילימא רבנן, למה לי למימר, והא פשיטא,

דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתא אמרי רבנן, לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישתא, לא כל שכן דלא מבטלי מחיצתא!

אלא לאו, רבי יהודה היא דסבר גבי פסין דאתו רבים ומבטלי מחיצות כיון דניחא תשמישתיה, אבל הכא דלא ניחא תשמישתיה לא מבטלי מחיצות, ותיקשי לרבה, דאמר: דאף על גב דלא ניחא תשמישתיה אתו רבים ומבטלי מחיצות - לרבי יהודה?!

ומשנינן: אמר ליה רבה לרחבה: שבילי בית גלגול שהם בארץ ישראל קאמרת - בתמיהה?!

בארץ ישראל פשיטא דהוו רשות היחיד ולא מבטלי רבים מחיצות, שיהושע אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם לישראל דרכים וסרטיא [דרך הילוך בני אדם - רש"י לעיל ז:], כל היכא דניחא תשמישתא מסרה לרבים.

כל היכא דלא ניחא תשמישתא מסרה ליחיד, ואם רצו בעלי השדות הסמוכים לדרך דלא ניחא תשמישתיה ליטלה לעצמם, הרשות בידם, וכיון שכן לא חשוב אלא כבקעה שהיא כרמלית - ריטב"א.

מתניתין:

כיון שלא הותרו פסי ביראות אלא למימיהם של עולי רגלים, חששו חז"ל שמא יפסקו המים אחר שיעשה להן פסין, ויבואו לסמוך עליהן ולטלטל אף בלי מים, לפיכך:

אחד בור [מים מכונסין ממי גשמים] של הרבים ובאר הרבים, ובאר היחיד עושין להן פסין, דבבאר ליכא למיחש שיפסקו המים שאין דרכם לפסוק. וכן בור הרבים נמי מותר, כיון דאי פסקי מים בבור יזכירו זה לזה שלא לטלטל.

אבל לבור היחיד דאיכא למיחש שיפסקו המים אין עושין לו פסין, אלא עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ולא פסין, דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, כיון שיש בה תרתי למעליותא, שאין דרך שתפסוק, ואף אם תפסוק יזכירו הרבים זה לזה. ולשאר, עושין חגורה היקף של חבלים שאין ביניהם שלשה טפחים [אבל לרבי עקיבא לא שרינן חבלים אלא מחיצה של שתי וערב - ריטב"א] גבוה עשרה טפחים, וכי הא דחנניא בריש פירקין: שעושין "חבלין" לבור [ריטב"א].


דף כג - א

גמרא:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בבא, שאין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד.

ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד.

וצריכא הנך תרי מימרות:

דאי אשמעינן רק דהלכה כרבי יהודה בן בבא, הוה אמינא דרבי יהודה בן בבא מתיר בכל מים דרבים ואפילו מים מכונסין שבבור, והאי דקתני בדברי רבי יהודה בן בבא שאין עושין פסין אלא ל"באר הרבים"

- דמשמע באר אין בור לא - לא אתי אלא לאפוקי מדרבי עקיבא במתניתין, דקסבר: בבאר שרי אפילו דיחיד. כלומר: דהוה אמינא דרבי יהודה בן בבא הכי קאמר: אפילו בבאר [שסובר רבי עקיבא דשרי אפילו דיחיד], אין מותר אלא בשל רבים, כמו בבור, דלכולי עלמא בעינן של רבים.

ולהכי קא משמע לן מימרא אחריתא דרב יוסף משמיה דשמואל - דלא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד, אבל בור ואפילו דרבים נמי לא שרי.

ואי אשמעינן רב יוסף משמיה דשמואל, רק, דלא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד, הוה אמינא דבבאר מיהא, לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד שרי, ולהכי קא משמע לן, הלכה כרבי יהודה בן בבא.

מתניתין:

ועוד אמר רבי יהודה בן בבא:

הגינה [שמגדלין בה ירקות] והקרפף [היקף גדול חוץ לעיר, להכניס שם עצים לאוצר - רש"י יח.] שאינן מוקפות לדירה, אין מטלטלין בהן כלל.

וכשהן שבעים אמה ושירים, על שבעים אמה ושירים ולא יותר, [שהוא שיעור "בית סאתיים" בריבוע], המוקפות גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, ובלבד [שהוקפו לדירה. ודי] שיהא בה שומירה [סוכת שומרין] או בית דירה [לבעל הבית אף על פי שאינה תדירה, אלא לפרקים - רבינו יהונתן] או שתהא סמוכה לעיר [בתוך אלפים אמה שיכול בעל הבית לילך ולטיל בה - רבינו יהונתן].

שהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד, וכהוקף לדירה דמי. אבל אם היה ההיקף גדול מבית סאתים, אפילו היה ההיקף לדירה ממש אין מטלטלין בהן.  62 

 62.  נתבאר על פי שיטת רש"י, ורוב הראשונים חלקו עליו, ראה דבריהם.

רבי יהודה ברבי אלעאי - מוסיף על רבי יהודה בן בבא - ואומר: אפילו אין בה בגינה ובקרפף בית דירה כלל, אלא בור [שעשוי לקבץ בו מי גשמים, ועשוי בחפירה] ושיח [כמו בור אלא שבנוי על גבי קרקע, רבינו יהונתן. ובתפארת ישראל פירש: כעין בור חפור באורך] ומערה [להסתופף תחתיה מפני החמה ולהתענג בה - רבינו יהונתן] מטלטלין בתוכה, שנראה שלצורך אדם הוקפה [רבינו יהונתן].

רבי עקיבא אומר:

פליג בתרתי ארבי יהודה בן בבא.

א. אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה לא יותר משבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, דסבירא ליה כתנא דריש פירקין, דאפילו לא הוקף לדירה שרי עד בית סאתיים. [ובגמרא פריך: דהיינו תנא דמתניתין דריש פירקין, דאמר: לא אמרו בית סאתיים אלא לגינה ולקרפף, ומאי בינייהו].

ב. אם היה ההיקף לדירה, שרי אף ביותר מבית סאתים.

רבי אליעזר אומר: אם היתה ארכה של הגינה יתר על רחבה אפילו אמה אחת [שאינה מרובעת], אין מטלטלין בתוכה אף על גב שבין הכל אין שטחה יותר מבית סאתים, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה.  63  רבי יוסי אומר: אפילו ארכה פי שנים ברחבה כל שאין שטחה יותר מבית סאתים [שהם חמשת אלפים אמה] מטלטלין בת וכה.

 63.  לשון רש"י; ולא נתבאר במפרשים בהדיא, אם בעינן שיהא מרובע בכל גודל היקף. או שלא אמרו כן אלא על בית סאתיים, מפני שנמצאו שתי צלעות ארוכות משבעים אמה ושיריים. אבל אם אינן ארוכות יותר לא איכפת לן בצורתם.

אמר רבי אלעאי: שמעתי מרבי אל [י] עזר, [לחלוק על דברי תנא קמא משמיה דרבי אליעזר [ריטב"א לקמן כו.] ועל רבי יהודה בן בבא, ועל רבי עקיבא]:

מטלטלין בגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה ואפילו היא גדולה כבית כור, שיש בה שלשים סאים. אבל יותר לא [לקמן דף כו.].

וכן שמעתי ממנו:

א. אסור להוציא מבית לחצר של אחר, או של רבים עד שיעשו כולם "עירובי חצירות".

ב. לא עירב אחד מבני החצר עם שאר בני החצר, אסורים כולם להוציא מבית לחצר, כיון שהחצר היא משותפת לכולן, עם זה שלא עירב עמהם, ואילו הבתים שעירבו ביניהם שייכים רק לאלה שעירבו בלבד, ולפיכך אסורין להוציא מבתיהן לחצר.

ג. שכח אחד לערב, יכול להתיר את הטלטול מבתי שאר בני החצר לחצר על ידי ש"יבטל" [באמירה בעלמא] לשאר בני החצר רשות שיש לו בחצר, ונמצא, שהבתים של שאר בני החצר, והחצר, רשות אחת הן.

וקמשמע לן רבי אלעאי:

א. אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, וביטל רשות חצירו לשאר בני החצר, לא די שרשות שיש לו בחצר בטלה לשאר בני החצר, אלא אף רשות ביתו בטלה לשאר בני החצר. ונמצא שכל הבתים שבחצר, והחצר, רשות אחת היא. ומכל מקום:

ב. אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, וביטל את רשותו - ביתו של השוכח אסור מלהכניס מהחצר ולהוציא לחצר, לו [לשוכח], שאם יוציא ויכניס הרי זה חוזר ומחזיק ברשותו.

ולפיכך אסור להוציא מביתו שלו, [אבל מותר הוא להוציא מבית שלהן לחצר שהרי הכל רשות אחת].

אבל להם [לשאר בני החצר] מותר להוציא אף מבית שלו, שהרי אף רשות ביתו נתבטל להם כרשות חצירו, והכל רשות אחת היא [נתבאר על פי רש"י לקמן כו.]!

וכמו כן שמעתי ממנו:

שיוצאין ידי חובת אכילת מרור באכילת ערקבלין [שם ירק מר] בפסח!

ובכל שלשת השמועות האלה חזרתי על כל תלמידיו של רבי אליעזר, ובקשתי לי חבר שזכור אף הוא שכך אמר רבי אליעזר, ולא מצאתי!

אלא סוברים:

א. היקף שלא הוקף לדירה לא שרינן יותר מבית סאתים.

ב. המבטל רשות חצירו, רשות ביתו לא ביטל, ולפיכך אף לאחרים אסור להוציא מביתו לחצר.

ג. ערקבלין לאו מין מרור הוא.

גמרא:

ותמהינן אלישנא דמתניתין "ועוד" אמר רבי יהודה בן בבא:

מאי תנא רבי יהודה בן בבא - לפני משנה זו - בדין גינה וקרפף, דנימא דקתני "ועוד" להוסיף על אותו דין?!

אילימא, לאו משום דתנא רבי יהודה בן בבא עוד דין בגינה וקרפף - תנן "ועוד", אלא משום דתנא ליה רבי יהודה בן בבא במתניתין דלעיל דף כב: חדא לחומרא [שמחמיר רבי יהודה שלא לעשות פסין אלא לבאר הרבים]. וקתני בהך מתניתין דינא אחריתי לחומרא.

וכיון דתרי דיני לחומרא קאמר, משום הכי קתני "ועוד", אף על גב דאינם מענין אחד?!

זה אינו.

דהא רבי יהודה [בר אלעאי] דתנא ליה במתניתין דריש פירקין חדא לחומרא, דקאמר התם: אין מקיפין בפסין אלא עד בית סאתים. וקתני אחריתי במתניתין דלעיל דף כג א: "רבי יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין". ומכל מקום לא קתני לעיל ועוד אמר רבי יהודה.

אלמא, כיון דאין הענין אחד - כי רישא מיירי במדת ההיקף, וסיפא בביטול מחיצות - אף על גב דתרוייהו חומרי נינהו לא קתני "ועוד".

ומאי שנא הכא דקתני "ועוד"?! ומשנינן: לא דמי להא דרבי יהודה בר אלעאי.

כי התם גבי רבי יהודה בר אלעאי, אפסקוה - לשתי המימרות דרבי יהודה - רבנן דפליגי עליה בריש פירקין כדקתני התם: אמרו לו, לא אמרו בית סאתים אלא לגנה וקרפף. ורק לאחר דבריהם תנא במשנה שלאחריה מימרא בתרא דרבי יהודה.

אבל הכא, גבי רבי יהודה בן בבא, לא אפסקוה רבנן, ותנא מימרא בתרא דרבי יהודה בן בבא סמוך למימרא קמא דידיה, ולפיכך קתני "ועוד" משום ששנה רבי יהודה בן בבא תרי חומרי!

ותמהינן אפירוקין: וכי כל היכא דאפסקוה רבנן, לא קתני "ועוד" אפילו היכא דתרווייהו מחד ענינא?!

והא חזינן גבי רבי אליעזר דסוכה, דאפסקוה רבנן בין שתי מימרותיו של רבי אליעזר [וכפי שיתבאר] ומכל מקום קתני "ועוד".

דתנן בסוכה: רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה. "ועוד" אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל [בסוכה] לילי יום טוב הראשון, ישלים לילי יום טוב האחרון.

הרי חזינן, שזה דאפסקוה רבנן אינו טעם שלא לומר "ועוד".

ואם כן, על כרחך הא דלא קתני במימרא דרבי יהודה בר אלעאי "ועוד", הטעם הוא משום דאינו מחד ענינא [מה שאין כן רבי אליעזר ששתי מימרותיו מענין אחד של סעודה]. ואם כן גבי רבי יהודה בן בבא שאין מימרותיו מחד ענינא, אמאי קתני "ועוד"?!

ודחינן: לעולם תרי חומרי שלא מחד ענינא הוי טעם לכתוב "ועוד", ולעולם גבי רבי יהודה בר אלעאי, הטעם דלא קתני "ועוד" הוא משום דאפסקוה רבנן, ומה שהוכחנו דאפסקוה רבנן אינו טעם שלא לומר "ועוד" מרבי אליעזר דסוכה, לא קשיא, דלא דמי להא דרבי יהודה בר אלעאי:

דהתם גבי רבי אליעזר דסוכה במילתיה דרבי אליעזר, שאמר חייב לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, באותו ענין הוא דאפסקוה רבנן, ואמרו לו: אין לדבר קצבה. ועדיין הענין הוא מימרא דרבי אליעזר, דהא לא קתני אלא דעת החולקים עליו, ומיד קתני "ועוד".

אבל הכא, גבי רבי יהודה בר אלעאי, לא קתני דעת חכמים על דברי רבי יהודה בלבד, אלא הוסיפו עוד, ובמילתא אחריתי אפסקוה, שהרי רבי יהודה אמר דלא הותר יותר מבית סאתים בפסי ביראות, וחכמים הוסיפו על מחלוקתם בפסי ביראות, ואמרו: "לא אמרו בית סאתים אלא לגינה וקרפף", ותוספת זו אינה מענין דברי רבי יהודה ממש, וכל כי האי גוונא חשיב הפסקה, ומשום הכי לא קתני "ועוד".

שנינו במשנה: רבי עקיבא אומר, אפילו אין אין בה (אחד) [אחת] מכל אלו מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושיריים:


דף כג - ב

ומקשינן: רבי עקיבא - היינו תנא קמא!

כלומר: חכמים דריש פירקין, שאמרו לרבי יהודה: "לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף", וזו היא שיטת רבי עקיבא, שאף שאינו מוקף לדירה - כגינה וכקרפף - מותר להקיף עד בית סאתים?!

ומשנינן: איכא בינייהו: "דבר מועט", שהוא יותר משבעים אמה ושיריים, וכדמפרשינן בסמוך.

שלדעת רבי עקיבא לא הותר אלא שבעים אמה ושיריים בלא "דבר מועט", ולרבנן בית סאתים שלמות שהן עם תוספת "דבר מועט", וכמו שיתבאר.  64 

 64.  וכתב בגאון יעקב, דהני מילי במרובע אין מוסיפין "דבר מועט", אבל למאן דשרי אפילו ארוך וצר, משערין בבית סאתים שלם שהוא חמשת אלפים אמה.

דתניא: רבי יהודה אומר: דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו חכמים בו שיעור [לא חשו חכמים לצמצם, אבל השיעור הוא עם אותו דבר מועט - שיטת תוספות].

וכמה שיעור סאתיים - כחצר המשכן!

כלומר: חצר המשכן היה שטחה מאה אמה על חמשים אמה, שהם: חמשת אלפים אמה רבועים.

ואם באת לרבע שטח זה, תמצא בכל צלע של הריבוע שבעים אמה, ועוד "שיריים" שהם שני שלישי אמה [0.666 אמה], ועוד "דבר מועט" שהוא כחמש מאיות האמה [כ 5000=710678. 70*710678. 70]

ובאותו "דבר מועט", נחלקו רבי עקיבא ורבנן אם להביאו בחשבון או לא, [נתבאר על פי שיטת החישוב המקובלת, וראה רש"י].

ומפרשינן: מנא הני מילי הא דאמר רבי עקיבא שיהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, דהיינו דוקא מרובע ולא ארוך וצר, ומהיכן ילפינן שמרבעים את חצר המשכן כדי לשער בו איסור שבת?

אמר רב יהודה: דאמר קרא: ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים "בחמשים".

מאי "בחמישים" הנוספים על "חמישים"?

אמרה תורה: טול חמשים אמה על חמשים אמה השניות, היתרות על ריבוע של חמשים על חמשים הראשונות, וסבב בהם [בריבוע] את הריבוע הראשון של חמשים על חמשים שהיה לך, ותמצא ריבוע גדול של שבעים אמה ושיריים ודבר מועט על שבעים אמה ושיריים ודבר מועט.

וזהו שאמרה תורה: "ורחב חמשים [יהיה מסובב] בחמשים [אמות אחרות] ".

ופשטיה דקרא דקאי על המשכן עצמו, וכתב "בחמשים" - במאי כתיב?

ומפרשינן: אמר אביי: העמד משכן - שהיה אורך חללו הפנימי, [לא כולל עובי הקרשים] שלשים אמה, ורוחב חללו הפנימי עשר אמות - בתוך חצר המשכן שהיה שטחו פעמיים חמשים על חמשים [חמשים אמה מרובעות במזרח, וחמשים במערב], באופן שיעמוד המשכן:

א. על שפת [בסוף] הריבוע של חמשים על חמשים אמה המערביות, בצידו המזרחי של הריבוע המערבי.

ב. שיעמוד המשכן באמצע רחבו של הריבוע.

זאת, כדי שיהא:

חמשים אמה לפניו של משכן. שהרי העמדנוהו בסוף חמשים אמה המערביות ונותר הריבוע של חמישים אמה המזרחיות כשהוא ריק.

ועשרים אמה יהא עודף החצר על המשכן לכל רוח ורוח, שהרי רחבו עשר אמות ונשאר עודף עד קצה החצר עשרים מדרום ומצפון, וכיון שאין ארכו אלא שלשים, נותר עודף לאחורי המשכן עד קצה החצר ממערבו עשרים אמה.

[ומיהו לא היה העודף עשרים אמה אלא על "חלל" המשכן, ומשטח החצר עצמה, יש להפחית את עובי הקרשים].

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אם היתה ארכה יתר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בה:

ופרכינן: והתניא: רבי אליעזר אומר: אם היתה ארכה "יתר על פי שנים ברחבה" אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה, הא אם היתה ארכה פי שנים ברחבה, או פחות מיכן שפיר דמי, ודלא כמפורש במתניתין?!

ומשנינן: אמר רב ביבי בר אביי: כי תנן נמי מתניתין: אם היתה ארכה יתר על רחבה אין מטלטלין בה, היינו "אם היתה ארכה [יתר על] פי שנים ברחבה - תנן! ומשום דחצר המשכן היתה ארכה פי שנים ברחבה ולא יותר.  65 

 65.  וכתבו התוס' בדף כה ב בתירוץ שני, וכן פסק המשנה ברורה, שאין קפידא בזה, אלא א"כ היה שטחו של המקום בית סאתים, אבל אם היה במשהו פחות מבית סאתים לא איכפת לן בצורתו.

ותמהינן: אי הכי, היינו רבי יוסי דקאמר במתניתין: אפילו ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה, ובמאי פליגי?!

ומשנינן איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן.

כלומר: הריבוע שלמדו חכמים מאסמכתא דלעיל "טול חמשים וסבב חמשים" [ריטב"א]. והיינו: רבי אליעזר סבירא ליה דלכתחלה בעינן ארכה פי שנים ברחבה, ובדיעבד אף אם עשאה מרובעת שפיר דמי, [על פי תוספות בשיטת רש"י, וריטב"א לא כתב כן]. ורבי יוסי סבר: לכתחלה מרובעת בעינן, ובדיעבד אף אם עשאה ארכה פי שנים ברחבה שפיר דמי! [נתבאר על פי רש"י].  66 

 66.  ובתוספות תמהו: מה שייך לכתחלה ובדיעבד בדבר שאינו מצוה אלא "דיני" רשויות בעלמא, ופירשו פירוש אחר, ראה שם. ולשיטת רש"י, הבא לשאול כיצד להקיף, מורין לו לכתחלה שיעשה מרובעת או ארכה פי שנים ברחבה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה - גאון יעקב.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה:

איתמ ר: אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, הסובר שאין צריך מרובעת, ואפילו ארכה פי שנים ברחבה שפיר דמי.

ורב ביבי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי עקיבא הסובר דעד בית סאתים אין צריך שתהא מוקפת לדירה ! ותרווייהו לקולא - וכדפירשנו.

וצריכא שמואל להשמיענו שתי הלכות אלו:

דאי אשמעינן רק הלכה כרבי יוסי, הוה אמינא דמכל מקום מוקפת לדירה בעינן ועד דאיכא שומירה או בית דירה לא משתרי [וכדסבירא ליה לרבי יהודה בן בבא במתניתין], ולפיכך קא משמע לן דהלכה כרבי עקיבא, שאמר במשנה שאין צריך אחת מכל אלו.

ואי אשמעינן רק דהלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא דהלכה כרבי עקיבא בכל דבריו ואף במה דסובר דבעינן מרובעת [וכדקאמר: ובלבד שיהא בה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושירים, דמשמע מרובעת].

אבל אריך וקטין [ארכו יתר על רחבו] לא.

לפיכך קא משמע לן הלכה כרבי יוסי, דאף אם אינה מרובעת, בדיעבד שפיר דמי אפילו אריך וקטין, אם אך אין ארכה יותר מפי שנים ברחבה.

סיכום השיטות וההלכה, לדעת רש"י.

בהיקף שלא הוקף לדירה - שלש שיטות:

א. לרבי יהודה בן בבא:

היקף יותר מבית סאתים אפילו הוקף לדירה לא