דף ד - א

ואף על גב דבטלינהו שביטלם לקרקע לכולהו, למשך כל שבעת ימי הסוכות. משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. שאין דרך בני אדם להשאיר חפצים אלו על הקרקע כל ימות החג, שמא יפסדו,  37  ולפיכך אינם נחשבים כחלק מהקרקע, אלא כחפץ המצוי בסוכה, וגובהה של הסוכה נמדד מן הקרקע, והרי היא עדיין גבוהה למעלה מעשרים אמה.

אבל אם נתן על הקרקע תבן, וביטלו בפיו מלהשתמש בו, ואמר שאין דעתו עליו כל שבעת ימי הסוכות,  38  הוי מיעוט. וכל שכן אם נתן שם עפר ובטלו, ועשאו כחלק מקרקעיתה, שעל ידי כך התמעט גובהה.  39 

ואם נתן על קרקעיתה תבן, ואין עתיד לפנותו, כלומר, שלא בטלו ממש בפיו לכל שבעת ימי הסוכות, אבל האמת היא כך, שלא יצטרך לפנותו מקרקע הסוכה כל שבעת ימי החג.

וכן אם נתן שם עפר סתם ולא בטלו בפיו, וגם לא ידוע אם יצטרך לפנותו בתוך החג או לא, באנו למחלוקת רבי יוסי ורבנן.

וכמו כן נחלקו אם נתן שם עפר, וידוע שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג, שלדעת רבנן גם במקרה זה אין העפר בטל לקרקע. ומה שנקט בעפר סתם שאין ידוע אם עתיד לפנותו, להודיעך כוחו של רבי יוסי, שאפילו במקרה זה סבר שבטל העפר לקרקע.

מחלוקת רבנן ורבי יוסי נאמרה לגבי בית שיש בו מת כפי שיבואר להלן.

המאהיל על המת הרי הוא טמא מדין תורה. אולם המאהיל על אוהל המת, אם יש חלל טפח בין המת לגג הבית, מהווה הגג חציצה, והמאהיל על הבית טהור.

אבל אם הבית מלא עד לגגו, ואין בו חלל טפח, לא מהווה גגו חציצה, ונחשבת הטומאה "טומאה רצוצה", ודינה הוא, שהיא בוקעת ועולה עד לרקיע, והמאהיל עליה טמא.

ועתה דנה המשנה: אם היה הבית מלא בעפר או תבן, ולא נשאר בו חלל טפח, האם בטל העפר או התבן לבית, והוא נעשה כסתום, ונחשבת הטומאה כ"טומאה רצוצה", הבוקעת ועולה עד לרקיע. או שמא נחשב העפר או התבן כחפץ המצוי בתוך הבית, שאינו ממעט את חלל הבית, ואז חוצץ גג הבית בפני הטומאה.

דתנן [אהלות טו ז]: בית שיש בו מת, שמילאוהו תבן או צרורות - גושי עפר ואבנים וביטלו, שביטל את התבן או הצרורות משימוש, הרי הוא מבוטל.

ומדייקת מכאן הגמרא: משמע, ביטלו, אין. כלומר, רק אם ביטלו בפירוש, הוי ביטול. אבל אם לא ביטלו בפירוש, לא הוי ביטול.

ותני עלה, ושנינו בתוספתא על המשנה הזאת: רבי יוסי אומר, אם נתן שם תבן ואין עתיד לפנותו, הרי הוא כעפר סתם, שאין ידוע אם עתיד לפנותו, ובטל.

דעת תנא קמא היא, שבין עפר ובין תבן, אם לא בטלו בפירוש אינו בטל, אף שאינו עתיד לפנותו משם. אבל רבי יוסי אומר: נתן שם תבן - אם ידוע שאין עתיד לפנותו, הרי הוא בטל, למרות שלא ביטלו במפורש. ואם נתן שם עפר וצרורות, אף אם לא ידוע אם עתיד לפנותו הרי הוא בטל, לפי שאין דרך לפנותו.  40 

הרי, שלדעת תנא קמא, אפילו אם נתן שם עפר, אינו בטל אלא אם יבטלנו במפורש. ולרבי יוסי אפילו אם לא ידוע אם עתיד לפנותו תוך שבעה או לא, בטל.

אבל אם נתן שם עפר, ויודע הוא שעתיד לפנותו, הרי הוא כסתם תבן - שאין ידוע אם עתיד לפנותו, ולא בטיל.

דין נוסף מבארת הגמרא: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, והיו הוצין, עלי הסכך יורדים בתוך עשרים אמה, אזי - אם כאשר נסלק את הסכך העליון יהיה צילתם של ההוצין עצמם היורדים לתוך עשרים אמה מרובה מחמתם, הרי היא כשרה, הואיל וגובהה של הסוכה נמדד עד מקום ההוצין, ואין חללה יתר על עשרים אמה.

ואם לאו, אם אין ההוצין היורדים לתוך עשרים מרובים כדי לתת רוב צל בלא הסכך שמעליהם, הסוכה פסולה, לפי שההוצין לבדם אינם נחשבים סכך הסוכה, שהרי חמתן מרובה מצילתן, והסכך העליון גבוה מעשרים אמה.  41 

וכמו כן, אם היתה הסוכה גבוהה עשרה טפחים, והיו הוצין יורדים לתוך עשרה טפחים, סבר אביי למימר, אף שסוכה הפחותה מעשרה טפחים פסולה, אם חמתן של ההוצין מרובה מצילתן, כשרה.  42  כי כמו שבסוכה הגבוהה מעשרים, אם היתה חמתן של ההוצין מרובה מצילתן הם אינם נחשבים למעט את גובה חללה, הוא הדין בסוכה גבוהה עשרה טפחים, שאינם חשובים כסכך למעט חללה ולפוסלה בכך, אלא הם נחשבים כחפץ הנמצא בתוך הסוכה מתחת לסכך.

אמר ליה רבא: אף שאינם ממעטים גובה חללה, מכל מקום, הא [הרי] דירה סרוחה היא,  43  מחמת ההוצין, ואין אדם דר בדירה סרוחה,  44  וכל סוכה שאינה ראויה לדירה, פסולה למצות סוכה.  45 

דין נוסף מבארת הגמרא: קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, ש"פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה". כלומר, סוכה כשרה, שנמשך סככה למקום שאין בו דפנות, או למקום שהוא גבוה מעשרים וכדומה, נחשב אותו מקום כחלק מהסוכה, והיושב שם יצא ידי חובתו. לפי שרואין אנו כאילו דפנותיה נמשכות לשם.

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, וכדי למעט את גובה חללה הוא בנה בה איצטבא, במה העשויה טיט ואבנים, כנגד דופן האמצעי, [סתם סוכה היא בת שלוש מחיצות, כמבואר להלן], על פני כולה, לכל רוחבה, באופן שמגיעה האיצטבא לשלוש דפנותיה מסביב,

ויש בה, באיצטבא, שיעור "הכשר סוכה", שהוא מקום של שבעה טפחים על שבעה טפחים אשר הסכך על גביו אינו גבוה מעשרים אמה, כשרה כל הסוכה לשבת בה, ואפילו המקום שחוץ לאיצטבא, מדין "פסל היוצא מן הסוכה". ואפילו שגבוה הסכך בשאר המקומות יותר מעשרים אמה. וטעם הדבר, הואיל ורואים אנו את כל שאר המקומות בסוכה כמי שנטפלים למקום האיצטבא שיש בה הכשר סוכה.  46 

קבלה נוספת יש בידינו, הלכה למשה מסיני, הנקראת "דופן עקומה".

דהיינו, שאפשר להכשיר סוכה על ידי עקימת הדופן. שאם בין הדופן לסוכה מפריד סכך פסול, ששיעורו פחות מארבע אמות, רואין אנו כאילו אותו סכך פסול הוא חלק מהדופן, אלא שהתעקם הדופן עד שפת האיצטבא, ונחשב הדבר כאילו מקום הדופן הוא כנגד שפת האיצטבא, אף שחלקו ה"ישר" של הדופן מרוחק משם.  47 

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא מן הצד, סמוך לאחת הדפנות הצדדיות, ולא בצד הדופן האמצעית, וממילא האיצטבא אינה סמוכה לשלושת דפנות הסוכה אלא לשתים בלבד,

אזי, אם יש משפת איצטבא לכותל שכנגדה מרחק של ארבע אמות, הסוכה פסולה. כי אין לאיצטבא אלא שתי דפנות בלבד - הדופן הסמוכה לה, והדופן האמצעית של הסוכה. וכיון שאין האיצטבא יכולה להחשב כסוכה בפני עצמה, אי אפשר לישב במקום שחוצה לה מדין "פסל", שהרי ההלכה של "פסל היוצא מן הסוכה" נאמרה רק כאשר יוצא הפסל מסוכה כשרה.

אבל, אם היה בין הכותל השני לשפת האיצטבא פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה. לפי שגם דופן זו שייכת לסוכה שעל גבי האיצטבא.

שכך היא ההלכה למשה מסיני, שדופן המרוחקת מן הסכך פחות מארבע אמות [והיה המקום שבין הדופן לסכך מקורה בסכך פסול], ניתן לשייך את הדופן לסוכה על ידי "דופן עקומה", וכמו שנתבאר לעיל.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן הגמרא בדין זה, האם את הדין דאמרינן הלכה זו של דופן עקומה,

והא תנינא כבר הלכה זו במשנתנו?!

שכך שנינו [להלן יט א]: בית שנפחת גגו באמצעו, וסיכך על גביו בסכך כשר על פני הפחת, ותקרת הבית שפסולה לסיכוך מפסקת בין כותלי הבית לסכך, שהרי לא נפחת אלא באמצעו.

אזי, אם יש מהכותל לסיכוך ד' אמות פסולה. לפי שבריחוק של ארבע אמות לא נאמרה ההלכה של דופן עקומה.

ומשמע, הא פחות מכאן [מד' אמות], אפילו משהו כשרה, משום דאמרינן דופן עקומה, ורואים את תקרת הבית כחלק מדופן הסוכה שנתעקם, ונחשב כותל הבית כדופן הסוכה.

אם כן, כבר שנינו במשנה דין זה של דופן עקומה, ומדוע צריכה הגמרא לשוב ולשנותו כאן?!

ומבארת הגמרא: מהו דתימא, התם הוא דאמרינן דופן עקומה, משום דדופן שלה חזיא לדופן, שהרי היא אינה גבוהה מעשרים אמה, ואין צריך אלא לעקמה כדי לקרבה לסכך, אבל הכא, דלא חזיא לדופן, לפי שהיא גבוהה מעשרים אמה,  48  אימא לא, אפשר שלא נאמרה ההלכתא של דופן עקומה להכשירה כדופן הסוכה, שכן לא נאמר דין זה אלא לקרב את הדופן לסוכה, ולא ליצור דופן חדשה שלא היתה קודם.

לכן קא משמע לן, שאף לצורך זה נאמרה הלכה זו.

ומוסיפה הגמרא: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא באמצעיתה, באופן שאינה סמוכה לאחת הדפנות,

אזי, אם יש משפת איצטבא ולדופן מרחק של ארבע אמות לכל רוח ורוח, הסוכה פסולה. הואיל ואין דפנות סביב האיצטבא, ואי אפשר לקרב את דפנות הסוכה על ידי "דופן עקומה", שכן הן מרוחקות מהאיצטבא ארבע אמות.

אבל אם היה המרחק בין דפנות הסוכה לאיצטבא פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה, משום דאמרינן דופן עקומה מכל צד, ויש לסוכה דפנות מכל רוחותיה.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן הגמרא, דאמרינן דופן עקומה, היינו הך - דבר זה נתחדש כבר בהלכה קודמת?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, דופן עקומה מרוח אחת אמרינן, דהיינו, אם שתי דפנות סמוכות לה, ודופן אחת מרוחקת ממנה. אבל דופן עקומה מכל רוח ורוח לא אמרינן, קא משמע לן, שאף מארבע רוחותיה אומרים דופן עקומה.

עתה מבארת הגמרא הלכה נוספת:

שנינו במשנה: סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. ואם היתה הסוכה פחותה מעשרה טפחים גובה, וחקק בה גומה באמצעה, כדי להשלימה לעשרה טפחים כנגד הגומה, ויש באותה גומה שטח של שבעה על שבעה טפחים כדי הכשר סוכה, אלא שדפנותיה של הסוכה מרוחקים ממנה,

אם יש משפת החקק ולכותל הסוכה שלושה טפחים, הסוכה פסולה. כי אין דפנות הסוכה מתיחסות לסוכה, כיון שהן מרוחקות משפת החקק [שבו יש הכשר סוכה] שלשה טפחים,

דף ד - ב

אבל אם יש משפת החקק לכותל פחות משלושה טפחים, הסוכה כשרה. לפי שקבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, שאם שני דברים מרוחקים זה מזה פחות משלושה טפחים, רואין אותם כאילו הם סמוכים זה לזה, ודין זה נקרא "לבוד".  49   50 

ומקשה הגמרא: מאי שנא התם, לגבי סוכה הגבוהה מעשרים ובנה בה איצטבא, דאמרת, אם היו המחיצות מרוחקות מן הסכך פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה, ומאי שנא הכא, בסוכה הפחותה מעשרה טפחים, דאמרת שהיא כשרה דוקא אם מרוחקות הדפנות מהסוכה פחות משלושה טפחים, אבל אם היו מרוחקות יותר הסוכה פסולה?!

ומבארת הגמרא: התם, בסוכה הגבוהה מעשרים, דאיתיה לדופן, יש דופן קיימת, שכן דופן הגבוהה מעשרה טפחים שמה דופן, לכן, אם הדופן מרוחקת פחות מארבע אמות סגיא, הרי היא כשרה משום דופן עקומה.

אבל הכא, שמחיצותיה פחותות מעשרה טפחים, ואין שם דופן עליהם, ועתה רצוננו על ידי ההלכה של דופן עקומה לשוייא דופן, לעשותם לדופן, על ידי שנדון כאילו נעקם הדופן עד כנגד מקום החקק, לכן, דוקא אם הדופן מרוחקת פחות משלושה טפחים, אין, אז הסוכה כשרה. ואי לא מרוחקת פחות משלושה, אלא יותר, לא! ופסולה.  51 

הלכה נוספת מבארת הגמרא:

היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה בתוכה עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים, ויש בו ברוחבו שיעור כדי הכשר סוכה,  52  שהוא שבעה טפחים על שבעה טפחים, והעמוד רחוק מהדפנות הרבה, ואי אפשר להכשירו על ידי דופן עקומה.

סבר אביי למימר, הסוכה כשרה, משום דאמרינן "גוד אסיק מחיצתא". כלומר, רואין כאילו עולים צידי העמוד כמחיצות סביבותיו עד הסכך, והן מחיצות הסוכה. וסוכה כשרה היא, לפי שמקרקע העמוד לסכך יש פחות מעשרים אמה.  53 

[ובעמוד שהוא גבוה פחות מעשרה טפחים אי אפשר לומר "גוד אסיק מחיצתא", כי רק כאשר יש מחיצה קיימת אמרינן "גוד אסיק" להחשיבה כעולה למעלה, ואין מחיצה פחותה מעשרה טפחים].

אמר ליה רבא: דוקא בשבת נאמרה ההלכה של "גוד אסיק מחיצתא", וניתן להחשיב את העמוד כרשות היחיד, אבל בסוכה בעינן מחיצות הניכרות דוקא, וליכא.

וביאור החילוק בין שבת לסוכה: יסוד דין "גוד אסיק", הוא שעל ידי הלכה זו נחשב המקום שבתוך המחיצות כרשות נפרדת מרשות הרבים שחוצה לו. וזה שייך רק בשבת, שענינה הוא חילוק רשויות. אבל סוכה ענינה הוא שתהיה כעין דירה, ולכן היא צריכה מחיצות ממש.  54   55  תנו רבנן: נעץ ארבעה קונדיסין, עמודים, וסיכך על גבן ולא עשה דפנות לסוכה, רבי יעקב מכשיר את הסוכה, וחכמים פוסלין.

אמר רב הונא: מחלוקת רבי יעקב וחכמים בברייתא, היא דוקא אם נעץ את הקונדיסין על שפת הגג, בקצה הגג ממש כנגד כותלי הבית.

דרבי יעקב סבר: אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ורואין כאילו עולים כתלי הבית עד הסכך ממש. והם אינם כמחיצות של עמוד שלא נאמר בהן גוד אסיק, לפי שכאן ניכרות הן יותר, הואיל והן גודרות את חלל הבית, ואף שאינן ניכרות בסוכה, מכל מקום, ניכר שמחיצות הן.

ורבנן סברי: אף כאן לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, כיון שאין המחיצות ניכרות למעלה בסוכה.

אבל אם נעץ את הקונדסין באמצע הגג, שאי אפשר לומר גוד אסיק מחיצתא, לדברי הכל הסוכה פסולה, שהרי אין מחיצות סביבותיה.  56   57  ורב נחמן אמר: בנעץ את הקונדסין באמצע הגג מחלוקת רבי יעקב וחכמים בברייתא.

וטעמו של רבי יעקב הוא, שהקונדסין עצמם נחשבים מחיצות, וכגון שרחבין טפח מכל צידיהן, ועשויין כעין זוית ישרה, ונקראים "דיומדין" [דו עמודים - שני עמודים]. ועומדים העמודים זה מול זה, ולכל אחת מרוחות הסוכה יש תחילה וסוף של דופן, וכיון שרחבים טפח, נחשב הדבר כאילו כל אותו הצד סתום במחיצה, כמבואר להלן.  58 

ולדעת חכמים, אין הסוכה כשרה, עד שיהיו לה שתי מחיצות עשויות כהלכתן, ולשלישית די בטפח.

ומסתפקת הגמרא: איבעיא להו: האם לדעת רב נחמן, רק באמצע הגג היא מחלוקת רבי יעקב וחכמים, אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה, ומודים הכל דאמרינן "גוד אסיק מחיצתא".

או דלמא, בין בזו [באמצע הגג] ובין בזו [על שפת הגג] מחלוקת.

ומסקנת הגמרא: תיקו.  59 

מיתיבי מהברייתא, לרב הונא המפרש, שרבי יעקב וחכמים נחלקו בסוכה שעשאה על שפת הגג:

נעץ ארבע קונדסין בארץ וסיכך על גבן, רבי יעקב מכשיר את הסוכה וחכמים פוסלין.

ומקשה הגמרא: והא "ארץ" דכאמצע הגג דמי, ולא שייך לומר שם דין "גוד אסיק", וקא מכשיר רבי יעקב את הסוכה, ומוכח שטעמו משום דיומדין, ולא משום גוד אסיק?! ומסיקה הגמרא: תיובתא דרב הונא, תיובתא.

עתה דנה הגמרא: לימא תהוי תיובתא דרב הונא בתרתי:

א. לגבי מה שאמר שבאמצע הגג, דברי הכל פסולה. כי בברייתא מוכח שנחלקו בזה ורבי יעקב מכשיר.

ב. לגבי מה שאמר מחלוקת על שפת הגג, ולדעת חכמים לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא. ובברייתא משמע שלדברי הכל כשרה, ואף לדעת חכמים אומרים גוד אסיק מחיצתא.

דוחה הגמרא: אמר לך רב הונא, לא!

פליגי באמצע הגג, והוא הדין דפליגי על שפת הגג. והיינו, אף שלדעת הכל אין אומרים גוד אסיק מחיצתא, הכשיר רבי יעקב, בין אם היתה הסוכה באמצע הגג, ובין אם היתה על שפתו, משום "דיומדין", ולרבנן הסוכה פסולה, דלא הכשירו משום דיומדין.  60  והאי דקמיפלגי באמצע הגג, אף שגם על שפת הגג נחלקו באותו הדין - האם דיומדין דינם כמחיצות, או לא, להודיעך כוחו דרבי יעקב, דאפילו באמצע הגג מכשיר את הסוכה משום דיומדין. כי אם לא היו נחלקים בשפת הגג, היה מקום לומר שטעמו של רבי יעקב הוא מצד גוד אסיק ולא מצד דיומדים, ולא היינו יודעים שהוא מכשיר גם באמצע הגג.  61 

תנו רבנן: נעץ ארבע קונדסין עגולים בארץ, וסכך על גבן.

רבי יעקב אומר: רואין, כל שיש בעוביין שיעור רוחב כזה שאילו יחקקו, שאם יחתכו את הקונדסים המעוגלים, וירבעום, ויחלקו אותם מבפנים, ויעשום כעין זוית ישרה, עד אשר יש בהן, בקונדסים, בצלעות הזוויות, טפח לכאן וטפח לכאן, הרי הם נדונים משום דיומד, ואפשר להשתמש בהן כמחיצות סוכה.

ואם לאו, שאינן עבים כל כך, אין נדונין משום דיומד.

שהיה רבי יעקב אומר: שיעור דיומדי סוכה, הוא, אם יש בדיומד טפח לכל צד.

וחכמים אומרים: לא מועילות מחיצות של "דיומד" בסוכה, ואינה כשרה עד שיהיו שתים כהלכתן - שתי דפנות שלמות צמודות באורך שבעה טפחים, אחת לאורכה ואחת לרוחבה, והדופן השלישית דיה שתהיה אפילו טפח, וכמו שיתבאר להלן ו ב.

שנינו במשנה: ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה:

ודנה הגמרא: מנלן הלכה זו?  62 

ומביאה על כך הגמרא מימרא של אמוראים:

איתמר: רב ורב חנינא, ורבי יוחנן ורב חביבא, מתנו להך מילתא דלקמן.

ובמאמר מוסגר מוסיפה הגמרא, כי בכולה סדר מועד, כל מקום שמזכירים כי האי זוגא, את שני זוגות האמוראים הללו בגמרא יחד, חילופי, יש שאינם גורסים רבי יוחנן, ומעיילי במקומו את רבי יונתן.

ושני זוגות אמוראים אלו אמרו, שמכאן למדים את הסיבה שסוכה אשר אינה גבוהה עשרה טפחים, פסולה:

גובה הארון במשכן היה תשעה טפחים, שנאמר [שמות כה י], "ואמה וחצי קומתו".

ומדובר באמה בת שישה טפחים, ולא באמה בת חמישה טפחים.

וכפורת, הכיסוי שמעל הארון, גובהה טפח.

הרי כאן, גובה הארון עם הכפורת שעליו, עשרה טפחים.

וכתיב [שמות כה כב], "ונועדתי לך שם, ודיברתי איתך מעל הכפורת".

דף ה - א

ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, לעולם התחתון, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר [תהילים קטז טז], "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם".

אם כן, כיצד יתכן שדברה השכינה עם משה מעל הכפורת, הרי לא ירדה השכינה מעולם לעולם התחתון? אלא מכאן אתה למד, שמגובה עשרה טפחים [שהוא מקום הכפורת] נחשב המקום כרשות אחרת, ואינה רשות בני האדם בלבד.

וכמו כן סוכה, צריכה להיות עד גובה עשרה טפחים, שהן "רשותו" של אדם.

ומקשה הגמרא: וכי לא ירדה שכינה למטה? והכתיב [שמות יט כ], "וירד ה' על הר סיני"?!

ומתרצת הגמרא: אין כוונת הפסוק לומר שירד הקב"ה לארץ ממש. אלא הוא ירד למעלה מעשרה טפחים מהארץ.

ומקשה הגמרא: והכתיב [זכריה יד ד], "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"?!

ומתרצת הגמרא: אין כוונת הפסוק לומר שירד ממש על הר הזיתים, אלא למעלה מעשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: וכי לא עלו משה ואליהו למרום, והכתיב [שמות יט ג], "ומשה עלה אל האלוהים"?!

ומתרצת הגמרא: כוונת הפסוק לומר, שעלו אל מקום שהוא למטה מעשרה טפחים מהשמים העליונים. ומקום זה מיועד אף הוא לבני אדם, ואינו רשות השכינה בלבד, כאותן עשרה טפחים של השמים העליונים.

ומבואר שיש שלוש רשויות חלוקות: א. גובה עשרה טפחים הסמוכים לארץ ממש, שהן המקום אותו ייחד הקדוש ברוך הוא לברואיו. ב. עשרה טפחים הסמוכים לשמים העליונים, שהן מקום השכינה, ולשם לא עלה אדם מעולם. ג. החלל שביניהן. ושם, אף שהוא מקום שכינה, זכו משה ואליהו לעלות.

ומקשה הגמרא: וכי לא עלה אליהו למרום? והכתיב [מלכים ב ב יא], "ויעל אליהו בסערה השמים"?!  63 

ומתרצת הגמרא: לא עלה אליהו אלא למטה מעשרה טפחים מתחת השמים העליונים.

ומקשה הגמרא: כיצד יתכן לפרש שלא עלה משה למרום ממש? והכתיב [איוב כו ט] לגבי משה רבינו, בעלותו לשמים, "מאחז פני כסא, פרשז עליו עננו". ואמר על כך רבי תנחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. כלומר, כיסה הקדוש ברוך הוא את משה בזיו שכינתו, כדי להגן עליו מפני המלאכים, שהתרעמו ואמרו מה לילוד אשה בינינו. [ודרש את המילה "פרשז" בנוטריקון - פירש זיו]. אם כן, מבואר שעלה משה למרום?!

ומתרצת הגמרא: אף שם הכוונה שעלה למטה מעשרה טפחים מהשמים העליונים.

ומקשה הגמרא: מכל מקום, "מאחז פני כסא" כתיב, והכסא ודאי נמצא בשמים עליונים?!

ומבארת הגמרא: אישתרבובי אישתרבוב ליה, ירד ונמשך הכסא עד עשרה טפחים למטה מהשמים העליונים, שהן סוף רשות של מעלה, ונקט ביה משה בקצה סופו, כך שלא נכנסה ידו תוך עשרה.  64 

עתה שבה הגמרא לבאר את הילפותא מהארון והכפורת שגובה הרשות עשרה טפחים:

בשלמא ארון, יודעים אנו שגובהו תשעה טפחים, דכתיב [שמות כה י] "ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו", ומדובר באמה בת שישה טפחים.

אלא כפורת, שגובהה טפח, מנלן?

ומבארת הגמרא: דבר זה למדנו מהא דתני רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה למשכן נתנה בהם תורה מידת אורכן, ומידת רוחבן, ומידת קומתן. ואילו כפורת רק מידת אורכה ומידת רוחבה נתנה תורה, אך את מידת קומתה - גובהה לא נתנה, ומנין נדע מידתה?!

אלא צא ולמד מהשיעור הפחות שנאמר בכלים, שנאמר [שמות כה כה], "ועשית לו - לשולחן מסגרת טפח סביב", שפה גבוהה טפח סביב לשולחן.

מה להלן, - מסגרת השולחן שיעורה הוא טפח, אף כאן, הכפורת, גובהה הוא טפח.  65  ומקשה הגמרא: מדוע למדים את שיעור גובה הכפורת ממסגרת השולחן, שאינה אלא קישוט הנעשה ליפות את השולחן? ונילף מהשיעור של הכלים גופייהו, ששיעורן רב יותר?!

ומתרצת הגמרא: כלל הוא בדרכי לימוד הדרשות מן התורה - תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת!

כל דבר שיש במשמעו מרובה ומועט, אם תפשת המועט, יפה תפשת, שהרי פחות מכך ודאי אינו, ואם ימצא שהיה לך לתפוס יותר, יוסיפו לך. אבל אם תפשת את המרובה, לא תפשת, שהרי אם היה לך לתפוש את המועט, יקחו ממך ממה שבידך, לכן אף מה שבידך אינו נחשב כשלך, שהרי יתכן שלא ישאר בידך.

וכמו כן בלימוד דבר מדבר, יש ללמוד את השיעור המועט שודאי צריך להיות.

ולכן, למדים ממסגרת השולחן שמדתה טפח, ולא מהכלים עצמם, ששיעורם רב יותר.  66 

ומקשה הגמרא: אם אכן יש ללמוד את השיעור הפחות ביותר, נילף מציץ, ששיעורו מועט ממסגרת השולחן?! דתניא: הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב ב' אצבעות שהן כחצי טפח. ומוקף מקיף מאוזן לאוזן של הכהן הגדול.  67  וכתוב עליו ב' שיטין, שתי שורות: יו"ד ה"א מלמעלה, בשורה העליונה, וקדש למ"ד מלמטה, בשורה התחתונה.  68   69 

ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתי את הציץ ברומי שהכניסוהו לאוצרותיהם, וכתוב עליו "קודש לה'" בשיטה אחת, ולא בשתי שורות?!  70 

ואם כן, קשה, מדוע לא למדים מציץ ששיעור הכפורת הוא שתי אצבעות.

ומתרצת הגמרא: דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט, מהציץ, שהוא אחד משמונה בגדי כהונה.

ומקשה הגמרא: ונילף את שיעור גובהה של הכפורת מזר - של הארון, או של המזבח, או של מסגרת השולחן, דאמר מר: זר, שיעורו משהו?!

ומתרצת הגמרא: דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי, דהיינו, מהזר שהוא קישוט, שהרי זר אינו כלי בפני עצמו, אלא רק קישוט לארון.

ומקשה הגמרא: אי הכי, מסגרת השולחן נמי, "הכשר כלי" הוא, שעשויה לקשט בה את השולחן, ואיך למדים ממנה לגובה הכפורת?!

ומבארת הגמרא: מסגרתו של השולחן, למטה היתה, ואינה עשויה על השולחן, אלא נתונה מרגל לרגל, ודף השולחן מונח עליה, ואינה עשויה לקישוט.

מקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר מסגרתו למטה מדף השולחן היתה, ולפיו אפשר ללמוד כפורת ממסגרת. אלא, למאן דאמר מסגרתו למעלה היתה, על גבי השולחן, מאי איכא למימר?

הרי לפיו המסגרת אינו עשויה אלא לקישוט, ועד שאתה למד ממסגרת, תלמד מזר?!

ומתרצת הגמרא: אלא, דנין דבר שנתנה בו תורה מידה, כפורת, שיש לה מידת אורך ורוחב, מדבר שנתנה בו התורה מידה, מסגרת, שמידתה טפח.

ואל יוכיחו ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מידה כלל. שהרי זר שיעורו במשהו, ואף ציץ מדאורייתא אין לו שיעור, ומה שצריך לעשותו רחב ב' אצבעות אין זה אלא מדרבנן.

רב הונא אמר: מהכא ילפינן שהכפורת גובהה טפח, דכתיב [ויקרא טז יד], "על פני הכפורת קדמה", ואין "פנים" של אדם פחות מטפח.

דף ה - ב

ומקשה הגמרא: ואימא כאפי כמו הפנים  דבר יוכני, עוף גדול מאוד, שפניו גדולים?!

ומתרצת הגמרא: תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

ומקשה הגמרא על רב הונא: ואימא, כאפי דציפרתא, כפני ציפור, דזוטר טובא, שהם פנים קטנות מאד, פחות מטפח?!

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא, גזירה שווה "פני" "פני" גמר.

כתיב הכא "אל פני הכפורת", וכתיב התם [בראשית כז], "מאת פני יצחק אביו", ופני אדם שיעורם טפח.

ומקשה הגמרא: ונילף מ"פנים" של מעלה, דכתיב [בראשית לג י], "כראות פני אלוהים, ותרצני", וכמו שפנים של מעלה אין להם שיעור, כך גם כפורת אין לה שיעור, ויש לעשותה עד גג המשכן?!

ומתרצת הגמרא כדלעיל: תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

ומקשה הגמרא: ונילף לגובה הכפורת מכרוב, שפניו פחותים מטפח,  71  דכתיב "אל פני הכפורת יהיו פני הכרובים"?

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: גמירי, אין פני כרובין פחותים מטפח, ורב הונא נמי מהכא גמיר. כלומר, שיעור גובה הכפורת טפח נלמד מהכרובים, ואף הכרובים שיעור פניהן טפח.

ומבארת הגמרא: ומאי כרוב?

אמר רבי אבהו: כרביא, כמו תינוק, שכן בבבל קורין לינוקא "רביא". ופני הכרוב הם כפני תינוק.

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי: אלא מעתה, אם אכן פני הכרוב כפני אדם, יש להבין, הא דכתיב [יחזקאל י יד], "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם", הרי היינו כרוב היינו אדם?! ולדבריך, שפני הכרוב כפני תינוק, אם כן, פני הכרוב הם כפני אדם, ולמה חילקם הכתוב?! ומתרצת הגמרא: לעולם יש לכרוב פני תינוק, אלא ש"פני אדם" הן אפי רברבי, פנים גדולות, ו"פני הכרוב" הם אפי זוטרא, פנים קטנות כפני תינוק.

ומסקנת הגמרא עתה היא, שאת גובה הכפורת למדים בגזירה שווה מכרובין, שפניהן טפח, ואת גובה הסוכה למדים מהכפורת.

ומקשה הגמרא: וממאי דחללה של סוכה הוא עשרה טפחים בר, לבד, מסככה? אימא שיעור זה הוא בהדי סככה, ביחד עם גובה הסכך. אבל גובה חללה הוא פחות מעשרה, וכמו שמצינו בארון וכפורת, שהרי חללו של ארון אינו גבוה עשרה טפחים.  72 

ולכן חוזרת בה הגמרא ואומרת, שאכן אי אפשר ללמוד את גובה הסוכה מהארון והכפורת.

אלא, גובהה של סוכה שהוא עשרה טפחים, מבית עולמים, מבית המקדש, גמר.

דכתיב [מלכים א ו ב], "והבית אשר בנה שלמה לה', שישים אמה ארכו, ועשרים רחבו, ושלושים רמה קומתו".

וכתיב [מלכים א ו כו], "קומת הכרוב האחד, עשר באמה. וכן הכרוב השני". והיינו, שהיו הכרובים עומדים על הקרקע, וכיון שגובהם היה עשר אמות, נמצאת קומתם כלה בשליש גובה הבית. שהרי גובה הבית שלושים אמה.  73 

ותניא, מה, כמו שמצינו בבית עולמים שהכרובים בשליש הבית עומדים, כך משכן נמי שעשו ישראל במדבר, כרובים בשליש גובה הבית הן עומדין.

וממילא, משכן כמה הוי גובהו? עשר אמות.

דכתיב [שמות כו טז], "עשר אמות אורך הק רש".

כמה הוי להו טפחים בעשר אמות? שיתין פושכי, שישים טפחים.

תילתיה, שליש מהם כמה הוי? עשרים פושכי - עשרים טפחים.

נמצא, שגובה הכרובים במשכן עשרים טפחים, שהוא שליש גובהו של משכן.

דל, הפחת מגובה זה עשרה טפחים המיועדים לגובה דארון וכפורת,

פשו להו, נשארו מתוך עשרים הטפחים עשרה טפחים לגובה הכרובים.

[במשכן היו הכרובים על הארון ולא על הקרקע].

וכתיב [שמות כה יח], "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת".

אלמא, קרייה רחמנא סככה לכנפי הכרובים שהיו למעלה מעשרה, ותחתיהם היה חלל עשרה עד הכפורת. ומוכח, שכדי שיקרא הגג "סכך", צריך שיהיה החלל תחתיו גובה עשרה טפחים.  74 

אך דוחה הגמרא: ממאי דגדפינהו, כנפיהם, עילוי רישייהו, מעל ראשיהם הוו קיימי, והיה תחתיהם חלל עשרה? דלמא, להדי רישייהו קיימי, במקביל לראשם היו, והיה גובהם עשרה עם עובי הכנפים?!

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה" כתיב, ומשמע, שהיו סוככים מעל לראשם.

ומקשה הגמרא: ואימא דמידלי טובא? מנין שלא היו הכנפים גבוהות הרבה מראשם?!

ומתרצת הגמרא: מי כתיב "למעלה למעלה", שאז היה משמע שהיו גבוהות הרבה, הרי רק פעם אחת כתיב! ומשמע שהיו כנפיהם מעט מעל לראשם, בסמוך לו.

ומקשה הגמרא: הניחא לרבי מאיר, דאמר כל ה"אמות" שבמשכן, דהיינו, כלי המדידה, היו לפי מידת אמות בינוניות, שהיא בת שישה טפחים. והיא קרויה מידה בינונית, לפי שיש קטנה ממנה, שהיא אמה בת חמישה טפחים בלבד, ויש גם מידה הגדולה ממנה באורך חצי אצבע, שפיר אפשר ללמוד מארון, כפורת וכרובים, ששיעור סוכה י' טפחים. לפי שגובה הארון היה תשעה טפחים, שהן אמה וחצי, והכפורת היתה טפח.

אלא לרבי יהודה, דאמר אמה של מדידת בנין בת שישה טפחים היתה, ושל מדידת כלים בת חמישה טפחים היתה, מאי איכא למימר?!

הרי לדבריו, ארון וכפורת כמה הוי להו גובהם? רק תמניא ופלגא, שמונה וחצי טפחים. שהרי הארון גובהו אמה וחצי, ולפי מדידת אמה של חמישה טפחים הן שבעה וחצי טפחים, והכפורת גובהה טפח. נמצא שעד גובה עשרים טפחים, [שהן שליש גובה המשכן הנמדד באמה בת שישה טפחים כדין בנין], פשו להו - נותרו חד סרי ופלגא, - אחד עשר וחצי טפחים, וזהו גובה הכרובים.

אם כן, אימא סוכה לא תהא כשרה עד דהויא גובהה חד סרי ופלגא טפחים?!

ומתרצת הגמרא: אכן לדעת רבי יהודה לא למדים את שיעור גובה הסוכה מכרובים.

אלא, לרבי יהודה - הלכתא גמירי לה. הלכה למשה מסיני היא.

וכמו דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שיעורין של איסורין, כגון, אכילת איסור בכזית, ואכילת יום הכיפורים, ששיעורה בככותבת.

וכן חציצין - שהחציצה פוסלת את הטבילה.

ומחיצין - הלכות מחיצות שבת וסוכה,

כולן - הלכה למשה מסיני הן.

והיינו, קבלה היא בידינו, שמחיצה הפחותה מעשרה טפחים אינה מחיצה. ולכן סוכה שאין לה מחיצות שגובהן עשרה טפחים, פסולה.

ומקשה הגמרא: וכי שיעורין אלו הלכה למשה מסיני הן? הרי דאורייתא נינהו! דכתיב [דברים ח], "ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש".

ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה ללמד שיעורין נאמר.  75  והיינו, שהפסוק הזה, המדבר בשבחה של ארץ ישראל, בא ללמד שאפילו את האיסורים שבתורה צריך לשער בפירותיה של ארץ ישראל, כמבואר להלן:

"חטה" - מלמדת לבית המנוגע.

"בית המנוגע" הוא בית אשר נראה בו נגע, כעין שקערורות ירקרקות או אדמדמות, שבכך נטמא הבית בטומאת נגעים.

אדם הנכנס לבית המנוגע, כשהוא לבוש בגדים, ושוהה בבית במשך זמן כשיעור "אכילת פרס", נטמאים הבגדים. ומשערים את זמן האכילה לפי הזמן הראוי לאכילת פרס [חצי ככר] לפי הזמן הדרוש לאכילת חיטה.

דכתיב [ויקרא יד מו], "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב. והשוכב בבית, יכבס בגדיו. והאוכל בבית יכבס בגדיו". ואמרו חכמים: מפסוק זה לא למדנו, אלא שהנכנס לבית מנוגע ואכל ושכב בתוכו, טעון כיבוס בגדים. מנין שגם אם שכב בתוכו ולא אכל, או אכל ולא שכב, הרי הוא טמא הטעון כיבוס בגדים? תלמוד לומר, "יכבס בגדיו", מכל מקום.

ומוסיפים חכמים ואומרים: אם כן, מה תלמוד לומר "והאוכל"? ללמדך, שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה בתוכו שיעור זמן כדי אכילה. אבל, אם לא שהה בבית המנוגע כדי שיעור אכילה, אינו טעון כיבוס בגדים. ומכל מקום, גופו טמא מיד.  76 

והלכה זו נתפרשה במשנה במסכת נגעים [יג ט] ובהרחבה בחברותא למסכת נגעים:

דתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו - בגדיו על כתפיו, ואינו לבוש בהם, וכמו כן סנדליו וטבעותיו אחוזים בידו, ואינם מונחים על גופו, הרי הוא והן טמאין מיד, בלא שהייה. שנאמר, "והבא אל הבית יטמא". ואף בגדיו הנמצאים על כתפו, בכלל "כל הבא אל הבית" הם.

ומה שנתבאר לעיל שאין כליו טמאים עד שישהה בבית כדי זמן אכילה, זה דוקא אם היה לבוש בהם, שאז הם טפלים לגופו, ואינם חשובים בפני עצמם, ובזה חידשה התורה שאינם טמאים מיד.

דף ו - א

אבל, אם היה לבוש כליו, בגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, כדכתיב "והבא אל הבית יטמא". והן, כליו סנדליו וטבעותיו, טהורים, עד שישהה בבית זמן בכדי אכילת פרס חצי כיכר פת.

ושיעור אכילת פרס נמדד דוקא בפת חטין, הנאכלת בנקל ושהייתה מועטת, ולא בפת שעורין, שזמן אכילתה רב יותר.

ושיעור זמן האכילה הוא דוקא לפי הזמן הנצרך לאדם לאכול את הפת כשהוא מיסב, שעסוק באכילתו ואינו טרוד בדברים אחרים, ולכן נאכלת היא מהר.  77 

ובזמן הנצרך לו לאכול אותה ביחד עם ליפתן, ולא כשיעור זמן אכילתה לבד, כשהיא יבשה, שאז זמנה מרובה.  78 

וממשיכה הגמרא לבאר כיצד נדרש המשך הפסוק ללמדנו שיעורין של תורה:

אף המילה "שעורה", נאמרה בפסוק לענין שיעורין.

דתנן [אהלות ב ג]: עצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא [כלומר אם נגע אדם או כלי בעצם מן המת בשיעור שעורה, או אם נשא אדם עצם כשעורה מן המת, אפילו אם לא נגע בו, הרי הוא טמא].

ואינו מטמא עצם כשעורה מן המת את האדם או הכלים הנמצאים עמו באהל בשיעור זה, עד שיהיו באוהל המת כל עצמות השדרה, או גולגולת שלימה, או עצמות מרוב מנין אברי אדם, כמבואר במסכת נזיר.

וכן "גפן", נאמר בכתוב הזה, ללמדנו כיצד מודדים לגבי דיני נזיר, את שיעור האכילה של חרצנים [או לולבי גפנים או עלי גפנים] שהנזיר אסור בהם, שהוא "כדי רביעית" יין לנזיר. והיינו, שמשערים את כמות החרצנים לפי "רביעית יין", ולא לפי רביעית מים, ששיעורה קטן מרביעית יין.  79 

ואופן המדידה כך הוא: נותן את החרצנים והזגים לתוך כוס מלאה יין, עד שיצא ממנה רביעית יין, וזוהי כמות החרצנים שאם יאכלנה עובר הנזיר בלאו.

ומשערין כמות זו ביין דוקא, שהוא עב, ואינו ממהר לצאת אלא הוא נגדש על שפת הכוס יותר ממים. ולכן, כאשר מודדים את החרצנים לפי כוס יין, צריך ליתן בכוס היין כמות גדולה יותר של חרצנים עד שתצא כל רביעית היין מהכוס, מאשר אם היתה נעשית המדידה הזאת באמצעות כוס מים.

"תאנה" שיערו בה - כגרוגרת להוצאת שבת. שאם הוציא בשבת אוכלין או חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, כשיעור גרוגרת, חייב.

"רמון" נאמר בתורה לגבי שיעור הנקב בכלי עץ, שאם נהיה נקב בכלי עץ בשיעור גדול כמו רימון, שוב לא נחשב כלי העץ הזה ככלי שיש בו בית קיבול, ואינו מקבל טומאה, כיון שאין בו עוד שימוש.

דתנן [כלים יז א]: כל כלי בעלי בתים העשויים מעץ [ובכלי עץ נאמר חידוש, שאינם מקבלים טומאה עד שיהיה בהם בית קיבול], שיעורן של נקבים המבטלים מהם שם כלי עץ שיש בו בית קיבול לענין קבלת טומאה הוא בגודל של כ"רמונים".

לפי שעד שלא ניקבו הכלים בשיעור של "כמוציא רימון", דהיינו, שיכול רימון לצאת דרך הנקב, עדיין אדם חס עליהן ומשתמש בהן לרימונים. ולכך עדיין שם כלי עליהן, ומקבלין טומאה. אבל אם ניקבו כ"מוציא רימון", בטלו מתורת כלי.

במה דברים אמורים בכלי בעלי בתים, אבל כלים העומדים להמכר, אפילו אם ניקבו נקב כלשהוא, הרי הם טהורים  80 .

ומסיפא דקרא, "ארץ זית שמן ודבש", דרשו חכמים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים.

ומקשה הגמרא: וכי כל שיעוריה כזיתים סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן לעיל שאינם בכזית.

ומבארת הגמרא: אלא אימא, שרוב שיעוריה כזיתים. כגון טומאת מת, ונבילה, ואיסור חלב ודם,  81  ופיגול, ונותר, וטמא, וגיד הנשה.

"דבש" - היינו תמרים שהם מתוקים, וכן שאר מיני מתיקה, שיעורן ככותבת הגסה [תמר] לעבור בלאו, אם יאכלם ביום הכפורים.

ועל אף ששיעור אכילה בכל התורה הוא בכזית, ביום הכיפורים אינו חייב כרת אלא אם אכל בשיעור ככותבת, לפי שלא חייבה התורה אלא על אכילה בשיעור המיישב דעתו של אדם. שנאמר "וכל הנפש אשר לא תעונה", וכל שלא אכל בשיעור ככותבת לא התיישבה דעתו, ועדיין הוא נחשב "מעונה".

ומוכיחה הגמרא מכאן:

אלמא, שיעורין דאורייתא נינהו! מפורשים הם בפסוק, ומדוע אמרת שהלכה למשה מסיני הן!?

ומבארת הגמרא: כל השיעורין הנזכרים לעיל אינם מהתורה, אלא הלכה למשה מסיני הם.

והראיה: ותסברא, שמפסוק זה למדנו דין שיעורין? וכי שיעורין מי כתיבי בתורה?

וכי נאמר בתורה במפורש שיעור אכילת פרס, או האם מפורש בפסוק שמשערין את השהייה בבית המנוגע בכדי אכילת פרס של חיטין, ושאר ההלכות ששנינו לעיל?

אלא, כל אותן שיעורין ששנינו, הלכתא נינהו למשה מסיני, וקרא ["ארץ חיטה ושעורה"] אינו אלא אסמכתא בעלמא הוא.  82 

עוד אמר רב לעיל: חציצין - דיני חציצה בטבילה, הלכה למשה מסיני.

ומקשה הגמרא: הרי חציצין אינן הלכה למשה מסיני, אלא דאורייתא נינהו!

דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", מלמד הכתוב שלא יהא דבר חוצץ בינו, בין האדם הטובל, לבין המים?!

ומתרצת הגמרא: אכן דין חציצה בבשרו נתפרש בפסוק, ואינו הלכה למשה מסיני, אלא כי אתאי הלכתא, לשערו. שלא יהיה דבר חוצץ בין שערו למים.

כדרבה בר בר חנה, האומר שחציצה פוסלת בטבילה גם כאשר החציצה היא בשער.

דאמר רבה בר בר חנא: אם היתה בשערו נימא, שערה, אחת קשורה, ומקפיד על כך, שאינו רוצה שיהיה לו קשר בשערותיו, חוצצת, אותה נימה קשורה, בטבילתו, כיון שאין המים יכולים להכנס בתוך השער הקשור, ולא עלתה לו טבילה.  83 

דין זה הוא רק כאשר מהודק הקשר היטב, ואין המים נכנסים בתוכו. ואף שהחציצה היא רק במיעוט גופו, ואינה חוצצת מדאורייתא, גזרו חכמים שלא תעלה לו טבילה, כמבואר להלן.

אך אם היו שלש שערות קשורות יחד, אינן חוצצות, לפי שהשיער של שלשת השערות הקשורות יחד, הוא שער קשה, ואינו מהודק היטב, והמים יכולים להכנס לתוך הקשר.

ואם היו שתים, שתי שערות קשורות יחד, איני יודע אם יש בכך חציצה או לא.

ומקשה הגמרא: מדוע צריך ללמוד דין חציצה בשיער מהלכה למשה מסיני? הרי דין חציצה בשערו נמי, כיון שהוא חייב טבילה, דאורייתא נינהו?!

דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", ודרשינן: "את", לרבות את הטפל לבשרו. ומאי ניהו - שערו, שאף הוא טעון טבילה.  84 

ומתרצת הגמרא: אלא, כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לכדרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק:

רבי יצחק מונה כמה חילוקי דינים לענין חציצה בטבילה:

דף ו - ב

א. דבר תורה, קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, כי דוקא אם החציצה היא על רובו ומקפיד עליו - חוצץ. וכגון, שהיה רוב שערו מטונף בטיט,  85  או שהיו רוב שערותיו  86  קשורות כל אחת בפני עצמה.  87 

ב. וטינוף שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, לפי שהוא כחלק מגופו, הואיל ואין דעתו ליטלו משם.

ג. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד, הואיל ודומה קצת לחציצה דאורייתא כיון שהחציצה על רובו, משום רובו המקפיד. שחוצץ דאורייתא.

ד. וכן גזרו על מיעוטו המקפיד, שדומה קצת לחציצה דאורייתא לענין ההקפדה, משום רובו המקפיד.

ומקשה הגמרא: וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד?!

אי נמי, נגזור עליו משום רובו שאינו מקפיד?! ומתרצת הגמרא: היא גופא גזירה, זה שרובו שאינו מקפיד, ומיעוטו המקפיד, שהם חוצצים, אין זה אלא מגזירת חכמים, שהרי מדאורייתא רק רובו המקפיד חוצץ, וכי אנן ניקום וניגזר גזירה  88  לגזירה?!  89 

ואם כן, מסקנת הגמרא, שאמנם את עיקר דין חציצה למדנו מפסוק מפורש, אבל כל אותן פרטי דינים נמסרו למשה בסיני.

ושבה הגמרא לבאר: מחיצין - הא דאמרן. הלכה למשה מסיני שצריך בסוכה גובה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: הניחא לרבי יהודה [לעיל ה ב], שאינו לומד את שיעור גובה הסוכה מפסוקים, לכן צריך הלכה למשה מסיני.

אלא לרבי מאיר, הלומד את גובה הסוכה מהכרובים, מאי איכא למימר? למה צריך הלכתא של מחיצה?!

ומתרצת הגמרא: כי אתאי הלכתא - ללמדנו הלכות אלו:

"גוד" - כאשר אין הדופן מגיעה עד לסכך, רואין אנו כאילו הדופן נמשכת ועולה למעלה, עד לסכך, וכשרה הסוכה. וזה הנקרא "גוד אסיק" [משוך והעלה].

וכן להיפך, כאשר אין הדופן מגיעה לקרקע הסוכה, רואין כאילו הדופן יורדת למטה עד קרקעית הסוכה, וזה נקרא "גוד אחית" [משוך והורד].

ב. "לבוד" - כל חלל שהוא פחות מג' טפחים רואים אותו כאילו הוא סתום ומחובר, או שאין מתחשבים בו כדבר המפסיק.

ג. "דופן עקומה" - אם יש בקצה הסוכה סמוך לדופן סכך פסול פחות מד' אמות לדופן, מכשירין את הסוכה על ידי דופן עקומה, ורואין את הסכך הפסול הסמוך לדופן כאילו הוא חלק מהדופן אלא שהתעקם.

שנינו במשנה: וסוכה שאין לה שלש דפנות פסולה.

תנו רבנן: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות שתים כהלכתן, שלימות ועומדות בזוית ישרה, והדופן השלישית דיה אפילו טפח.  90 

רבי שמעון אומר: צריך שלש דפנות כהלכתן, ודופן רביעית דיה אפילו טפח.

ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי?

רבנן סברי: יש אם למסורת. אופן כתיבת התורה ומסירתה על ידי משה לבני ישראל הוא העיקר, ולא כדרך שהיא נקראת. ולעיתים יש הבדל בין המשתמע מהכתוב למשתמע מהקריאה.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא. העיקר הוא המשתמע מהקריאה, ולא המשתמע מהכתוב, כאשר סותרים הדברים זה את זה.  91 

לכן רבנן סברי: יש אם למסורת, ושלושה פסוקים נאמרו בפרשת סוכה: "בסכת תשבו", "ישבו בסכת", ו"כי בסכות הושבתי". - הרי כאן ארבע דפנות לפי מסורת הכתוב.

וכך דרשו חכמים: באותם פסוקים שמנינו לעיל, כתוב פעמיים "בסכת" חסר האות ו', והרי הם לפי המסורת כאילו נכתבו בלשון יחיד. ופעם אחת נכתב "בסוכות" מלא, ומיעוט רבים הוא שנים. לכן "בסוכות" זה, בצירוף שני ה"סכת" החסרים, הרי הן ארבע דפנות.

דל חד, הפחת קרא אחד לדורשו לגופיה, ללמד את עיקר חיוב מצות סוכה,

פשו להו, נותרו מתוך הארבע תלתא. ובא הכתוב ללמד דין ג' מחיצות.

אלא ששתים מהן צריך שיהיו שלימות כהלכתן, ואתאי הלכתא למשה מסיני וגרעתה למחיצה שלישית, ואוקמה אטפח, שאין צריך לעשותה ארוכה על פני כל הסוכה, ודיה בטפח.

אבל רבי שמעון סבר: יש אם למקרא, וממילא שלושת הפסוקים, "בסכות" "בסכות" "בסכות", נדרשים כולם בלשון רבים, שהרי לפי לשון מקרא כולן לשון רבים הן, ומיעוט רבים שנים, הרי כאן אפשרות לרבות שש מחיצות.

דל חד, הפחת אחד קרא לגופיה, ולא תדרוש מהפסוק הראשון כלל - פשו להו, נשארו שני פסוקים, מהן נלמד שצריך ארבע מחיצות, ומתוכן צריך שלש כהלכתן, שלימות לכל אורך הסוכה,

אתאי הלכתא למשה מסיני, וגרעתה למחיצה רביעית, ואוקמתה אטפח.

ואי בעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למקרא, ופשו להו ארבעה.

והכא בהא קמיפלגי;

מר סבר, דהיינו רבנן: סככה של סוכה נמי בעיא ללומדו מקרא, ויש להפחית אחד ללמדנו שיש לסכך את הסוכה, וממילא נותרו רק ג' מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אוקמא אטפח.  92 

ומר סבר, רבי שמעון: סככה לא בעיא קרא. אלא מעצם משמעות הפסוק הראשון כבר ידענו דין סכך, שהרי בלא סכך אינה סוכה. לפיכך ד' מחיצות הן, ואתא הלכתא גרעא לשלישית ואוקמא אטפח.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למסורת, ופשו להו תלתא למחיצות, והכא בהא קמיפלגי:

מר סבר, רבנן: כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לגרע לדופן שלישית עד טפח. ומר סבר רבי שמעון, לא באה ההלכתא לגרע, אלא כי אתאי הלכתא - להוסיף טפח נוסף על ג' המחיצות המחויבות מעיקר הדין. לפי שלא נאמר דין ג' מחיצות אלא לשעת הדחק, ומהלכה למשה מסיני למדנו שלכתחילה יש להוסיף מקצת דופן רביעית. ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי כי אתאי הלכתא - לגרע, וכמו כן סברי יש אם למסורת, והכא בדורשין תחילות קמיפלגי; וכפי שיבואר: מר סבר, רבי שמעון: דורשין תחילות, דורשין אף את הפסוק הראשון שבא ללמד את עיקר הדין, והרי הן ארבע, ואתא הלכתא גרעא לרביעית שאין צריך לעשותה אלא טפח. ומר סבר, רבנן: אין דורשין תחילות, וממילא יש רק שלושה פסוקים ללמד דין מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אטפח. רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", ובלא ארבע מחיצות אינה מחסה מזרם, שהרי הרוח נושבת דרך הצד הפרוץ.  93  עתה דנה הגמרא: ואותו טפח לרבנן, ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, היכן מעמידו?

אמר רב: מעמידו כנגד היוצא, כאשר שתי הדפנות עומדות בזוית ישרה, מעמיד את הטפח בקצה אחת הדפנות מקביל לדופן השניה.  94 

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב:

דף ז - א

ויעמידנו לטפח כנגד ראש תור?!

והיינו, שלא יעמיד את הטפח בזוית ישרה מקביל לדופן השניה, אלא באלכסון סמוך לדופן האמצעית, כשהוא מוטה כלפי קצה הדופן השניה, [כמין משולש].  95  [ראש תור הוא תלם בסוף השדה, שהתלמים כלים שם באלכסון].

שתיק רב, ולא השיב לדבריהם.  96 

איתמר נמי, אמר שמואל משמיה דלוי: מעמידו כנגד היוצא. וכן מורין בי מדרשא: מעמידו כנגד היוצא ולא כנגד ראש תור.

רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי חלק ואמר: עושה לו דופן רחב טפח שוחק, טפח שיעורו ארבע אצבעות, וטפח שוחק הפירוש שאין מודדין את הטפח בארבע אצבעות הנוגעות זו בזו, אלא רפויות מעט שהן טפח ומשהו.

ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן.  97  וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, ונחשב אותו אויר כמקום סתום, וביחד מהוים אותו הטפח בצירוף האויר שלצידו מחיצה הרחבה ארבעה טפחים.  98  וכיון ששיעור מחיצת הסוכה הוא שבעה טפחים, רואין את אותן ארבעה טפחים כאילו רוב הדופן עשויה, ורובו ככולו.

אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי מפולש ששתי דפנותיה זו כנגד זו - כשרה. וסבר, שאף שתי דפנות העשויות כמבוי נחשבות כ"שתים כהלכתן", ולא רק כשעומדות הדפנות בזוית ישרה  99 .

ואותו טפח של דופן שלישית, מעמידו לכל רוח שירצה, באחת מארבע קצוות הדפנות.

רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמר: בסוכה העשויה כמבוי מפולש, עושה לו פס דופן ממש, רחב ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, וממילא על ידי זה יש כאן דופן שאורכה שבעה טפחים כשיעור סוכה קטנה.  100 

ומקשה הגמרא: ומאי שנא התם בסוכה העשויה כזוית ישרה, דקאמרת סגיא להעמיד טפח שוחק פחות משלושה סמוך לדופן, ומאי שנא הכא בסוכה העשויה כמבוי, דקאמרת בעיא פס ארבעה טפחים?!

ומתרצת הגמרא: התם בסוכה העשויה בזוית ישרה כמין גאם, דאיכא שתי דפנות כהלכתן, שלימות ועשויות בזוית ישרה - סגי ליה בטפח שוחק. אבל הכא דליכא שתי דפנות כמין גאם, ולא ניכר כל כך שסוכה היא,  101  אי איכא פס ארבע טפחים - אין, וכשרה. לפי שעל ידי הפס ארבעה יש כאן שתי דפנות העשויות בזוית ישרה. אבל אי לא, אם אין פס רחב ארבעה טפחים - לא! ופסולה.

ומבואר, שלדעת רבי סימון, אין הדפנות נחשבות כ"שתים כהלכתן", אלא אם יהיו עשויות כמין גאם - כזוית ישרה. אבל רב יהודה סבר, ששתי דפנות "כהלכתן" פירוש, דפנות שלימות כשיעור הכשר סוכה, אבל אין קפידא שיהיו סמוכות זו לזו. ולפיכך סבר, שגם סוכה העשויה כמבוי נחשבות דפנותיה כשתים העשויות כהלכתן.

עתה מביאה הגמרא את דעת רבא, ומבארת את דבריו בשלושה אופנים:

א. אמר רבא: אין די בטפח ששנינו בברייתא לבדו להתיר דופן שלישית, ואינה נתרת אלא בצירוף צורת הפתח. והוא שיעשה מאותו טפח צורת הפתח על פני כולו.  102  כיצד הוא עושה? נוטל קנה רחב חצי טפח ומניחו סמוך לקצה הדופן האמצעית, ונועץ קנה נוסף רחב חצי טפח בקצה השני של הסוכה, ומניח קנה על גביהן, ועל ידי זה נחשב הדבר כאילו כל אותו הפתח סתום, וכמו שמצינו לענין מחיצות שבת שפתח נחשב כמחיצה גמורה. ואין לעשות את הפתח על ידי קנים דקים יותר, לפי שאינו ניכר כל כך.  103  וזהו הטפח האמור בברייתא.

ב. איכא דאמרי, אין כוונת רבא שיש לעשות גם טפח וגם צורת הפתח, אלא כך אמר רבא: וניתרת נמי בצורת הפתח. כלומר, הטפח האמור במשנה הוא כפי שפירש רבי סימון לעיל, שעושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלושה סמוך לדופן, ומוסיף רבא, שאם עשה צורת הפתח אפילו על ידי שני קנים דקים, הרי היא כשרה, ואין צריך אפילו טפח.

ג. איכא דאמרי, אמר רבא: וצריכא נמי צורת הפתח.  104  כלומר, לא די לעשות טפח לבד, אלא צריך גם לעשות טפח שוחק בפחות משלושה סמוך לדופן, וגם להעמיד קנה דק בקצה הסוכה ולהניח קנה על גביהן.  105 

רב אשי אשכחיה [מצאו] לרב כהנא, דקא עביד טפח שוחק בפחות משלושה סמוך לדופן כרבי סימון, וקא עביד נמי צורת הפתח.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: לא סבר מר להא דרבא, דאמר רבא: "ונתרת נמי בצורת הפתח"? ולא צריך טפח שוחק כלל, [כהצד השני ברבא], מדוע אתה עושה את שניהם?!

אמר ליה רב כהנא: אנא כאידך לישנא [כלשון האחרונה] דרבא סבירא לי, דאמר רבא: וצריכא נמי צורת הפתח.

שנינו בברייתא [לעיל ו ב]: מנין דפנות הסוכה, שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.

אמר רבה: וכן אמרינן לענין מחיצות שבת: מגו דהויא כיון שנחשב אותו טפח דופן לענין סוכה - הויא דופן נמי לענין שבת.  106 

לענין שבת אין המקום נחשב רשות היחיד לטלטל בתוכו אלא אם היה מוקף שלוש מחיצות. ומחדש רבה, שבשבת של חג הסוכות נחשבת הסוכה כרשות היחיד, אף שהדופן השלישית שלה אינה אלא טפח, ומותר להכניס ולהוציא ממנה לביתו מדין "מיגו". דכמו שנחשב טפח זה כדופן לענין סוכה, נחשב הוא כדופן שלימה גם לענין שבת לעשותה כרשות היחיד.

איתיביה אביי: ומי אמרינן מגו?

והתניא: דופן סוכה כדופן שבת.

כל סוגי המחיצות המועילות לענין שבת, מועילות גם לענין סוכה. כגון מחיצה של שתי בלא ערב, שהיא מחיצה העשויה מקנים העומדים זה לצד זה, ובלבד שלא יהא הרווח בין קנה לחברו שלשה טפחים שאינם לבודים אחד לחברו, ואינם מהווים יחד מחיצה אחת. וזהו דוקא אם לכשתצרף את כל הרווח שביניהם למקום אחד, יהיה השטח הפרוץ מרובה על העומד [הגדור]. אבל אם רחבים הקנים ואין הרווח שביניהם מרובה עליהם, הסוכה כשרה אף אם בכמה מקומות הרווח יתר על ג' טפחים. לפי שרואין את אותם מקומות כפתחים למרות שהם אינם עשוין כצורת הפתח.

ויתירה שבת על סוכה יש חומרות נוספות בדיני מחיצותיה שהשבת אינה נתרת אלא במחיצות שבהן העומד מרובה על הפרוץ, כלומר, שאם תצרף את כל הקנים למקום אחד יהיה מקומם בסך כל ההיקף גדול ממקום האויר.

מה שאין כן בסוכה העשויה בשתי דפנות כהלכתן ושלישית טפח, שכשרה אף אם באותן שתי דפנות יש כמה פתחים שאין בהם צורת הפתח, ואף שאם תצרף לשני צדדיה הפרוצים יהיה הפרוץ מרובה על העומד. [שהרי אם יש להן צורת הפתח נחשבים ממש כסתומים].

אמנם במחיצות עצמן, כל מחיצה צריך להיות בה העומד מרובה על הפרוץ, שאם לא כן אינה נחשבת מחיצה.

ודנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: מאי לאו: יתירה שבת דסוכה אסוכה, ואפילו בשבת שבתוך החג אסור לטלטל בתוכה, כדין רשות הרבים אף שהיא נחשבת סוכה לענין דיני החג, ומבואר דלא אמרינן מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת.

ומשנינן: - לא!

יתירה שבת דעלמא בשאר ימות השנה על שבת דסוכה, אבל בשבת שבתוך החג מותר לטלטל בתוכה, משום דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת.

ומקשה הגמרא: אי הכי דאמרינן מיגו, ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא בחג הסוכות אסוכה דשבת של חג הסוכות.  107  דאילו סוכה דעלמא העשויה כמבוי מפולש - בעיא לכל הפחות טפח שוחק [ולרבי סימון פס ד' ומשהו] ליד אחת הדפנות,  108  ואילו סוכה דשבת של חג הסוכות, העשויה כמבוי מפולש, לא בעיא טפח שוחק, וסגי בלחי אף שאינו רחב טפח.

דהא את הוא דאמרת: סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה הסוכה בשבת של חג הסוכות, מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה.  109 

ומתרצת הגמרא: אכן בכהאי גוונא נמי אמרינן מיגו, אלא שההוא [דין זה] לא אצטריכא ליה לרבה לחדש.

היות והשתא מקילתא סוכה שדיני מחיצותיה קלים, לחמירתא - שבת שדיניה חמורים יותר, אמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן נמי לשבת,

אם כן מחמירתא שבת לקילתא סוכה, לא כל שכן דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת.

גופא, אמר רבה:

דף ז - ב

סיכך על גבי מבוי מפולש  110  שיש לו לחי בשבת שבתוך החג - כשרה, לפי שלחי נחשב כמחיצה דאורייתא לענין שבת, ומיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, ונעשית היא כדופן שלישית.

ואמר רבא: סיכך על גבי פסי ביראות - כשרה.

בורות מים המצויים ברשות הרבים דינם כרשות היחיד, ואסור לשאוב מהן מים בשבת, ולהוציאם לרשות הרבים. וכדי שיוכלו עולי רגלים לשאוב מהן מים לבהמתן בשבת, התירו חכמים לעשות "פסי ביראות", שהם "דיומדין" [עמודים] בעלי זוית ישרה, שכל אחת מצלעותיהן אורכה אמה, ורואין כאילו הבור כולו מוקף ארבע מחיצות שלימות, ונעשה אותו מקום רשות אחת עם הבור.  111 

ואם סיכך על גבי אותם פסי ביראות, הסוכה כשרה מדין "מיגו דהוי מחיצה לשבת, הוי מחיצה לסוכה".

וצריכא לרבא להשמיענו את כל שלושת המקרים האלו:

א. אמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת.

ב. סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה.

ג. סיכך על גבי פסי ביראות כשרה.

אף שבכולם הטעם משום מיגו, דאי אשמעינן רק את ההלכה של מבוי שיש לו לחי, היינו אומרים, דוקא בו מכשיר רבא, משום דאיכא שתי דפנות מעלייתא.

אבל גבי פסי ביראות, דליכא שתי דפנות מעלייתא, והחמירו חכמים שלא לטלטל במקום זה, ורק לעולי רגלים התירו, שלגביהם העמידו את הדין על דין תורה, להחשיב את אותן פסי ביראות כמחיצות, אימא לא נאמר דין "מיגו", לפיכך צריך היה להשמיענו גם הלכה זו.

ואי אשמעינן פסי ביראות, היינו אומרים, דוקא שם יש להכשיר מדין מיגו - משום דאיכא שם ארבע דפנות, שהרי המקום מוקף מכל צדדיו.

אבל סיכך על גבי מבוי, דליכא שם ארבע דפנות - אימא לא אמרינן מיגו.

ואי אשמעינן הני תרתי - סיכך על גבי מבוי, וסיכך על גבי פסי ביראות, ולא היה משמיענו דאמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, הייתי אומר, מחמירתא שבת לקילתא סוכה, אמרינן מיגו. אבל מקילתא סוכה לחמירתא שבת, אימא לא אמרינן מיגו, לכן צריכא.

שנינו במשנה: ושחמתה מרובה מצלתה פסולה.

תנו רבנן: דוקא אם חמתה מרובה מחמת סיכוך פסולה וכגון שהיה סככה מועט והשמש נכנסת דרכו, ולא אם היתה חמתה מרובה מחמת דפנות, כאשר נכנסת החמה דרכן, שאז הגם שחמתה מרובה מצילתה כשרה.  112  רבי יאשיה אומר: אף אם חמתה מרובה מחמת דפנות פסולה.

אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי: מאי טעמא דרבי יאשיה הסובר שאף המחיצות צריך שיהיו צילתן מרובה מחמתן?

דכתיב, "וסכת על הארון את הפרוכת". והרי פרוכת מחיצה היא, ובכל זאת קא קרייה רחמנא לפרוכת "סככה". אלמא, ללמדנו בא, שמחיצה כסכך בעינן. והיינו, שתהיה צילתה מרובה מחמתה.  113 

ומקשה הגמרא: ולדעת רבנן, שאין פסול חמתה מרובה בדפנות, מדוע קראה תורה לפרוכת סככה?

ומבארת הגמרא: ההוא, לומר דניכוף ביה פורתא, שיש לכופפה מעט למעלה כעין גג, דמחזי כסכך.

אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה, ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי, ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן.  114  והיינו שצריכה הסוכה להיות ראויה לשימוש קבוע כבית.

רבי - דתניא, רבי אומר: כל סוכה שאין בה בשטחה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה, ושיעור בית לענין מזוזה ושאר דינים, ארבע אמות, כמבואר לעיל ג א.

רבי יאשיה - הא דאמרן, שצריך שיהיו הדפנות צילתן מרובה מחמתן.  115 

רבי יהודה - דתנן: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר, אף שאי אפשר לעשותה עראי. ואף שאינו מחייב לעשותה למעלה מעשרים דוקא, למדה הגמרא שהיה רגיל רבי יהודה לעשות סוכתו כך, כדי שתהיה כדירת קבע.  116 

ורבי שמעון - דתניא: מנין דפנות הסוכה, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. ומפרשינן לעיל: כי צריך שתהיה סוכתו משמשת מחסה ומסתור מזרם וממטר, והיינו קבע כבית.

רבן גמליאל - דתניא: העושה סוכתו בראש העגלה שאינה קבע, לפי שהעגלה עוברת כל הזמן ממקום למקום, או בראש הספינה שהוא מקום גבוה מאוד, והסוכה חשופה לרוח הים שביכולתה לעוקרה ממקומה,  117  רבן גמליאל פוסל, כיון שסוכה דירת קבע בעינן. ורבי עקיבא מכשיר.

בית שמאי - דתנן; מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין שאין הסוכה ראויה לשימוש כבית, כי אין שולחנו נכנס לתוכה,  118  ובית הלל מכשירין.

רבי אליעזר - דתנן: העושה סוכתו כמין צריף שאין לה גג הניכר לעצמו, אלא עושה דפנותיה כמין משולש גדול, או שסמכה לכותל סמך קנים ארוכים לכותל כמין משולש, רבי אליעזר פוסל סוכה זו לפי שאין לה גג, ואינה נאה לדירה, וחכמים מכשירין.

אחרים - דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך שהיא עגולה - פסולה, לפי שאין לה זויות, ואינה נוחה למגורים.

אמר רבי יוחנן: סוכה העשויה עגולה ככבשן, אם יש בהקיפה מקום כדי לישב בה סביבות היקפה מבפנים, עשרים וארבעה בני אדם, בידוע שיש בשטחה שיעור הכשר סוכה, והרי היא כשרה. [רבי יוחנן לא סבר כ"אחרים", שפסלו סוכה עגולה, היות ואין לה זויות  119 ].

ואם לאו פסולה.

ומבארת הגמרא: כמאן סבר רבי יוחנן, המצריך סוכה כה גדולה, ולא הכשיר סוכה שרוחבה שבעה טפחים?

בהכרח שהוא סובר כרבי, דאמר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות אורך על ארבע אמות רוחב, פסולה. שהרי לא מצינו בדברי התנאים דעה המחמירה יותר ממנו, בשיעור הנצרך להכשר הסוכה.

ותיקשי, הרי גם לדעת רבי לא יתיישבו דברי רבי יוחנן, כי אפילו לדעת רבי לא צריך שתהיה הסוכה כה גדולה.

וטוענת הגמרא: מכדי, הרי, גברא באמתא יתיב, מקום ישיבתו של אדם הוא אמה, ואם תאמר שיש בהיקפה של הסוכה כדי ישיבת עשרים וארבעה בני אדם, נמצא היקפה של הסוכה העגולה עשרים וארבע אמות.

והרי קיימא לן, כל שיש בהקיפו שלשה טפחים, יש בו רוחב טפח.  120 

ואם כן, לדעת רבי, הסובר ששיעור רוחב הסוכה הוא ארבע אמות, הרי, לכאורה, בהיקף של תריסר אמות בלבד סגי!  121  שהרי רוחב הסוכה הוא ארבע אמות, וכאשר נכפיל אותו פי שלוש כדי לקבל את היקפו, נמצא שהוא שתים עשרה אמות בלבד.