דף ב - א

מתניתין:

מאימתי  1  מזכירין  2  בתפילה גבורות גשמים?  3  כלומר, מאימתי מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם"  4  בתפילת שמונה עשרה?

רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג  5  הסוכות.

רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של החג  6 . דהיינו, מיום שמיני עצרת.

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: אין זה מסתבר שיתחיל להזכיר את הגשמים בתחילת חג הסוכות.

כי הואיל ואין ירידת הגשמים אלא סימן קללה  7  בחג הסוכות, שהרי מחמת ירידתם נאלץ האדם לצאת מן הסוכה  8 , ובודאי שאין האדם רוצה שירדו גשמים בחג, למה הוא מזכיר את עניינם בחג, שעל ידי כך נראה שהוא חפץ בירידתם!?  9 

אמר לו רבי אליעזר: אכן כך. ואף אני לא אמרתי שצריך לשאול [לבקש] את ירידת הגשמים בחג הסוכות על ידי אמירת "ותן טל ומטר לברכה", כי באמת אין זה הזמן הראוי לירידת גשמים, אלא אמרתי שיש להזכיר את גבורתו של הקדוש ברוך הוא, ולומר שהוא משיב הרוח  10  ומוריד הגשם בעונתו,  11  בזמן הראוי לו, לאחר חג הסוכות.

אמר לו רבי יהושע: אם כן, אם רק מזכירים שהקדוש ברוך הוא מוריד את הגשם בזמן הראוי לכך, לעולם, באופן תמידי, יהא האדם מזכיר את ירידת הגשמים, במשך כל השנה כולה, ולמה מפסיקים מלהזכיר את ירידת הגשם בכניסת חג הפסח?  12 

וממשיך התנא לדון בענין הזכרת ירידת הגשמים בתפילה, ואומר:

אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לזמן ירידת הגשמים [ענין זה מתבאר להלן בגמרא]  13   14 .

רבי יהודה אומר, כך יש לנהוג בענין הזכרת הגשמים:

החזן העובר לפני התיבה  15   16  ביום טוב האחרון של חג הסוכות, שהוא יום שמיני עצרת, ויש שתי תפילות בבוקרו של יום זה, תפילת שחרית ותפילת מוסף -

האחרון, זה שמתפלל תפילת מוסף  17  - מזכיר את הגשמים. ומכאן ואילך ממשיכים להזכירם עד חג הפסח.

אבל החזן הראשון, המתפלל שחרית - אינו מזכיר את הגשמים  18 .

ואילו ביום טוב ראשון של פסח, שאף בו ישנן שתי תפילות בבוקר, שחרית ומוסף - נוהגים להיפך:

החזן העובר לפני התיבה ראשון, המתפלל שחרית, מזכיר עדיין את הגשמים  19 .

אבל האחרון, זה שמתפלל תפילת מוסף - אינו מזכיר. ושוב אין מזכירין אותם עד חג הסוכות.

גמרא:

משמעות המשנה היא, שאנו כבר יודעים שצריך להזכיר את הגשמים בתפילה, ואין התנא צריך ללמדנו את עצם עניין הזכרת הגשמים. ובא לדון רק מאימתי הוא זמן הזכרתם.

ותמהה הגמרא: תנא, היכא קאי [על מה נסובים ועומדים דבריו של התנא] דקתני [ששנה] "מאימתי"? כלומר, היכן הזכיר התנא את עצם הענין שצריך להזכיר את הגשמים, עד שהתחיל לדון כאן מאימתי הוא זמן הזכרתם?  20 

ומבארת הגמרא: דברי התנא, התם, על דברי המשנה שם, במסכת ברכות, קאי [עומדים ונסובים].

דקתני [ששנינו שם, במסכת ברכות]: מזכירין גבורות גשמים בברכת תחיית המתים,  21  ושואלין [מבקשים] את ירידת הגשמים בברכת השנים [הברכה שמסתיימת ב"מברך השנים"],

ואת ההבדלה ["אתה חוננתנו וכו' ותבדל בין קודש לחול וכו'" בתפילת ערבית של מוצאי שבת] אומרים בתוך ברכת "חונן הדעת".  22 

אם כן, מצינו כבר שמזכירים את הגשמים, אך אין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.

ובהמשך לדברי התנא שם, קתני [שנינו] במשנתנו: מאימתי מזכירין את אותם גבורות גשמים ששנינו במסכת ברכות שמזכירם בתחית המתים.

ומקשה הגמרא: אם כן, שדברי התנא של משנתנו הם המשך לדברי המשנה במסכת ברכות, ליתני [שישנה התנא] את דברי משנתנו התם [שם], בסדר זרעים  23 , שהרי זהו המשך לדברי אותה משנה, שנשנית אף היא בסדר זרעים!

מאי שנא דשבקיה עד הכא [למה הניח התנא את דבריו מלאמרם עד כאן, עד מסכת תענית, שנשנית בסדר מועד]?

והיות ואין דרכו של התנא לשנות דבר מה בסדר אחד, ואת המשך הענין לשנות בסדר אחר, לכן ודאי שאין דברי התנא מוסבים על דברי המשנה במסכת ברכות.

אלא, התנא של משנתנו ממסכת ראש השנה, שהיא בסדר מועד [שהוא אותו סדר של מסכת תענית], סליק [עולה ובא]  24 .

דתנן [ששנינו] במסכת ראש השנה: בארבעה פרקים העולם נדון וכו' ובחג נידונין על המים. דהיינו, שבחג הסוכות העולם נידון על המים,  25  כמה גשמים ירדו במשך אותה שנה.  26 

ואיידי דתנא [ואגב ששנה התנא שם] "ובחג נידונין על המים", סבר התנא של משנתנו, שהיות ונידונין על המים, ודאי צריך להזכיר בתפילה את ענין הגשמים, כדי שיבואו לברכה  27 .

אם כן, מצינו כבר שצריך להזכיר את הגשמים. אלא שאין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.

ולכן תנא כאן, כהמשך לדברי המשנה במסכת ראש השנה: מאימתי מזכירין גבורות גשמים  28 .

וממשיכה הגמרא ודנה בדברי המשנה.

שואלת הגמרא: למה שנה התנא לשון זו: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים"? וליתני [שישנה התנא] בלשון זו: "מאימתי מזכירין על הגשמים"!  29 

מאי "גבורות גשמים" [מה כוונת התנא בכך שנקט לשון "גבורות גשמים"]?

אמר רבי יוחנן: מפני שהגשמים יורדין בגבורה  30 .

שנאמר בספר איוב: "עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר".  31  וכתיב [וכתוב] בפסוק הבא אחרי מקרא זה, "הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות".

תמהה הגמרא: מאי משמע? היאך משמע ממקראות אלו שהגשמים יורדים בגבורה, הרי במקרא זה מוזכר רק לשון "גדולה", ולא "גבורה"?

אמר רבה בר שילא: אתיא [באה ונלמדת דרשה זו] בגזירה שוה  32  "חקר חקר" מברייתו [מבריאתו] של עולם  33 .

כתיב הכא, בענין ירידת הגשמים: "עשה גדלות ואין חקר". וכתיב התם [וכתוב שם, בספר ישעיהו], בענין בריאת העולם: "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח". הרי שנאמר בשני העניינים, בענין ירידת הגשמים ובענין בריאת העולם - לשון "חקר".

וכתיב בספר תהלים, בענין בריאת העולם: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה"  34 . הרי שנאמר לשון גבורה גבי בריאת העולם.

והיות וכך, שבשני העניינים נאמר לשון "חקר", ובענין בריאת העולם כתוב לשון גבורה, הרי זה כאילו נכתב לשון גבורה אף גבי גשמים  35 .

ממשיכה הגמרא ושואלת: ומנא לן [ומנין לנו] דצריך להזכיר את עניינם של הגשמים דווקא בתפלה?  36 

ומבארת הגמרא: דתניא: כתוב: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם".

מהו "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שהיא נעשית בלב של האדם? הוי אומר: זו תפלה  37  , שהיא עבודה שבלב. כי אם אדם רק מוציא את מילות התפילה בפיו, ואינו מכוון בליבו, אין זו תפילה.

וכתיב בתריה [וכתוב בהמשך אותו מקרא]: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". משמע, שצריך להזכיר את ענין הגשמים בתפילה  38   39 .

ממשיכה הגמרא ומביאה מימרא של רבי יוחנן הנוגעת לענין ירידת גשמים.

אמר רבי יוחנן: שלשה  40  מפתחות  41  יש בידו של הקדוש ברוך הוא  42  , שלא נמסרו מעולם כולם יחד ביד שליח אחד  43 .

ואלו הן אותן ג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח:

א. מפתח של גשמים,

ב. מפתח של חיה  44  [יולדת]  45 , ג. ומפתח של תחיית המתים  46 .

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שמפתחות אלו לא נמסרו ביד שליח.

מפתח של גשמים, מנין לנו שלא נמסר ביד שליח?

דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". משמע שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את אוצר הגשמים, ואינו מוסר את מפתח הגשמים בידי שליח.

מפתח של חיה, מנין שלא נמסר ביד שליח?

דף ב - ב

דכתיב: "ויזכר אלהים את רחל וישמע  אליה אלהים ויפתח את רחמה"  47 . הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח.

מפתח של תחיית המתים, מנין שלא נמסר ביד שליח?

דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את קברות ישראל, ומחיה אותם  48 .

במערבא אמרי [בארץ ישראל  49  , אומרים]: אף מפתח של פרנסה נמצא תמיד בידיו של הקדוש ברוך הוא.

ומהיכן למדו חכמי ארץ ישראל דבר זה?

דכתיב: "פותח את ידך וגו' [ומשביע לכל חי רצון] ". הרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו נותן את הפרנסה.

מקשה הגמרא: ורבי יוחנן, שאמר ששלשה מפתחות הם שלא נמסרו ביד שליח, מאי טעמא לא קא חשיב נמי להא [למה לא החשיב בין המפתחות שלא נמסרו ביד שליח גם את מפתח הפרנסה]?

מבארת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן: גשמים נמי [גם גשמים] היינו פרנסה  50 . שהרי על ידי ירידת הגשמים גדלים התבואות והאילנות, שמביאים פרנסה לבריות.

והיות ורבי יוחנן הזכיר כבר את הגשמים, לא הוצרך להזכיר גם את הפרנסה  51 .

שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג כו'.

איבעיא להו [נשאלה שאלה ובעיה בבית המדרש]: רבי אליעזר, מהיכא גמיר לה [מהיכן למד רבי אליעזר את דבריו, שמזכירין את הגשמים מיום טוב הראשון של החג]?

האם מלולב גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו], שהרי אגודת הלולב [הלולב ושלשת המינים הבאים עמו: הדס ערבה ואתרוג] נצרכים למים בתהליך גידולם, ובאים לרצות על ירידת הגשמים  52 . ולכן מדמה רבי אליעזר את הזכרת הגשמים לנטילת לולב: כשם שלולב ניטל מיום טוב הראשון של חג, כך גם מזכירים את הגשמים מאותו זמן.

זו אפשרות ראשונה, שלמד רבי אליעזר את דבריו מלולב.

אפשרות שניה:

או שמא, מניסוך המים  53  , שהיו מנסכין מים על המזבח בימי חג הסוכות  54 , גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו]? שכשם שמתחילים לנסך את המים מתחילת ימי החג, כך מזכירים את הגשמים מתחילת החג.

ועתה מבארת הגמרא, מאי נפקא מינה [לאיזה ענין יש חילוק] אם למדים מלולב או מניסוך המים  55 .

אם מלולב גמר לה, אם כן, נוסיף ונדמה את הזכרת הגשמים ללולב, ונאמר: מה לולב מצות נטילתו רק ביום, ולא בלילה  56 , אף הזכרה של גשמים תהיה דווקא ביום, ואין מתחילין להזכיר את הגשמים כבר בליל החג.

או דלמא מניסוך המים גמר לה. ואם כן, נלמד כך: מה במצות ניסוך המים ממלאים את הכלי שבו מביאים את המים לנסך על המזבח במים מאורתא [מהערב, מליל יום טוב ראשון]  57 , דאמר מר: "ומנחתם ונסכיהם" אפילו בלילה  58  , אף הזכרה של גשמים מתחילין כבר מאורתא [מתפילת הערב]?  59  תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה מדברי רבי אבהו. דאמר רבי אבהו: לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב  60 .

הרי לנו מפורש, שרבי אליעזר למד את דבריו מלולב, ולא מניסוך המים.

אלא שעדיין עלינו לברר מנין ידע רבי אבהו עצמו שרבי אליעזר למד דבר זה מלולב.

הגמרא מביאה בענין זה שתי דעות:

איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבי אבהו גמרא גמיר לה [שמע וקיבל את הדבר מרבותיו].

ואיכא דאמרי: מתניתא שמיע ליה [רבי אבהו למד דבר זה מברייתא].

מאי היא? מאיזו ברייתא למד רבי אבהו את דבריו?

דתניא: מאימתי מזכירין על הגשמים?

רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב [מהזמן שמתחילים ליטול לולב]  61 .

רבי יהושע אומר: משעת הנחתו  62  של הלולב. דהיינו, מיום השביעי של החג, שאז מניחים את הלולב, ואין נוטלים אותו עוד  63 .

טען ואמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו של אגודת הלולב, אינן באין אלא לרצות על המים [שיהיה ריבוי גשמים בחורף]  64 . וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, שאינם יכולים לצמוח בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים. ולכן, מחמת טעמים אלו, צריך להזכיר את הגשמים כבר מתחילת החג, מהזמן שמתחילים ליטול לולב.

אמר לו רבי יהושע: והלא גשמים בחג - אינו אלא סימן קללה [כפי שנתבאר במשנה  65 ]!

אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי שמתחילין לשאול [לבקש] את הגשמים מתחילת החג, שהרי סימן קללה הן. אלא אמרתי שמתחילין להזכיר אותן מתחילת החג.

וכשם שאת תחיית המתים מזכיר כל השנה כולה בברכת "מחיה המתים", ואף שאינה באה אלא בזמנה,

כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה, ואף שאינן באים אלא בזמנן.

לפיכך, היות ואינו שואל את הגשמים, אלא רק מזכירם, אם בא להזכיר [אם רצונו להזכיר] את הגשמים כל השנה כולה, ואף בימות החמה מזכיר.

רבי אומר: אומר אני  66  , שמשעה שמפסיק לשאלה [מהזמן שמפסיק לשאול את הגשמים], דהיינו, מחג הפסח כך מפסיק להזכרה [מאותו זמן מפסיק גם להזכיר]  67 .

ואם כן, כשם שאין מזכירין את הגשמים בימות החמה, לפי שאין זה זמנן, כך אין מזכירין אותן בחג, שהרי באותו זמן סימן קללה הן.

הברייתא מביאה דעות נוספות, מאימתי מתחילים להזכיר את הגשמים.

רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג, דהיינו, ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השני של החג, הוא מזכיר את הגשמים.

רבי עקיבא אומר: בששי בחג, דהיינו, ביום החמישי של חול המועד, שהוא היום השישי של החג, הוא מזכיר את הגשמים [טעם דעות אלו יתבאר להלן בגמרא].

רבי יהודה משום רבי יהושע אומר: החזן העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, בשמיני עצרת, האחרון, המתפלל תפילת מוסף, מזכיר את הגשמים.

ואילו הראשון, זה שמתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר את הגשמים  68 .

וביום טוב ראשון של פסח להיפך:

החזן הראשון, המתפלל תפילת שחרית מזכיר את הגשמים.

ואילו החזן האחרון, המתפלל תפילת מוסף אינו מזכיר.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.

שואלת הגמרא: שפיר קאמר ליה [טענה טובה ונכוחה טען לו] רבי אליעזר לרבי יהושע! שכשם שמזכירין את תחית המתים כל השנה, אף שעדיין לא הגיע זמנה, כך יכול להזכיר את הגשמים כל השנה אם ירצה, ואף בחג, שאין הן סימן ברכה, יכול להזכירן, הואיל ואינו שואל!

אמר לך רבי יהושע: אין דומה הזכרת תחיית המתים להזכרת גשמים. כי בשלמא תחיית המתים מזכיר כל השנה, משום דכולי יומא זמניה הוא  69 . שהרי בכל עת יכולה להתרחש ולבוא תחית המתים.

אלא גשמים, וכי כל אימת דאתיין זמנייהו היא [וכי בכל זמן שהם באים, בין בימות החורף ובין בימות הקיץ זמנם הוא]?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם יצא [חלף ועבר] חודש ניסן, וירדו אז גשמים סימן קללה הם. שנאמר שאמר שמואל לישראל בגלגל, בעת המלכת המלך שאול: "הלוא קציר חטים היום וגו' [המשך הפסוק: אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'] ". הרי שירידת גשמים בקיץ סימן רע הוא!

והיות וכך, אין ראוי להזכיר את הגשמים אלא בעת הראויה לירידתן. דהיינו מיום טוב אחרון של חג הסוכות.

ממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא.

שנינו בברייתא: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר.

ועלינו לבאר, מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה, שסובר שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא מהיום השני של החג?

מבארת הגמרא: דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של חג הסוכות: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד ומנחתה ונסכיהם",

ונאמר בקרבנות היום הששי: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכיה",

ונאמר בקרבנות היום השביעי: "ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילם ולכבשים כמספרם כמשפטם".

במילה "ונסכיהם" שנאמרה גבי קרבנות היום השני, האות 'מ' יתירה  70 . שהרי אפשר היה לכתוב "ומנחתה ונסכיה".

במילה "ונסכיה" שנאמרה גבי קרבנות היום הששי, האות 'י' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "מנחתה ונסכה".

ובמילה "כמשפטם" שנאמרה גבי קרבנות היום השביעי, האות 'מ' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "כמספרם כמשפט".

הרי לנו האותיות מ"ם יו"ד מ"ם יתירות, וביחד הרי נוצרת כאן המילה "מים". מכאן רמז  71  לניסוך המים מן התורה.

שואלת הגמרא: אכן אפשר ללמוד מכאן את ניסוך המים בחג. ומניסוך המים למדים שצריך להזכיר את הגשמים. אבל, ומאי שנא בשני דנקט [במה שונה היום השני, שנקט רבי יהודה בן בתירא שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא בו]?

מבארת הגמרא: משום דכי רמיזי להו בקרא [שכאשר מתחיל רמז זה במקרא] ביום השני הוא דרמיזי. שהרי האות הראשונה של המילה 'מים', נרמזת בקרבנות היום הראשון. הלכך בשני מדכרינן [לכן מזכירין את הגשמים ביום השני]  72 .

עוד שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר.

מה טעמו של רבי עקיבא? משום שנאמר בקרבנות היום הששי "ונסכיה", לשון רבים. משמע שבשני ניסוכין הכתוב מדבר:  73  והיינו, אחד מהם ניסוך המים הוא, המיוחד לחג הסוכות, ואחד ניסוך היין, שרגילים לנסך תמיד עם הקרבן.

שואלת הגמרא: מנין לנו שמדובר בשני ניסוכים שונים, אחד של מים ואחד של יין? ואימא תרוייהו דחמרא [אולי נאמר ששני הניסוכין של יין הם]!

מבארת הגמרא: רבי עקיבא סבר לה [סובר] כרבי יהודה בן בתירה, דאמר שרמיזי מיא [שנרמז ניסוך המים] בקרבנות החג, כפי שהבאנו לעיל. ואם כן, על כרחך שהניסוך השני המוזכר במקרא של מים הוא.

דף ג - א

מקשה הגמרא: אי סבר לה [אם סובר] רבי עקיבא כרבי יהודה בן בתירה, נימא כוותיה [שיאמר כמותו, שמזכירים את הגשמים מהיום השני של החג]! מבארת הגמרא: קסבר [סובר] רבי עקיבא, שהיות וכי כתיב ניסוך יתירא [כאשר כתוב ניסוך יתר ונוסף על הניסוך הרגיל של שאר ימות השנה] בקרבנות היום הששי הוא דכתיב, שהרי ביום הששי נאמרה המילה "ונסכיה", שמשמעותה שני נסכים, לכן מסתבר להתחיל להזכיר את הגשמים מהיום הששי.

ומכל מקום מועיל הייתור של מ"ם יו"ד מ"ם, ללמדנו שאחד משני הניסוכים של מים הוא.

תניא, רבי נתן אומר: כתוב גבי קרבן התמיד: "בקדש הסך נסך שכר לה'". מכפל הלשון

"הסך נסך" למדים, שבשני הניסוכין שמנסכים בחג הסוכות הכתוב מדבר: אחד ניסוך המים, ואחד ניסוך היין  74 .

שואלת הגמרא: מנין לו לרבי נתן שמדובר בניסוך מים ויין? אימא [אולי נאמר] שתרוייהו דחמרא [ששניהם של יין]!

מבארת הגמרא: אי אפשר לומר כך. שאם כן, אם מדובר באותו סוג נסך, אלא שמביאים אותו פעמיים, היה צריך הכתוב לכפול את אותה מילה עצמה, ולכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או לשון "הסך הסך", או לשון "נסך נסך"!

מאי לשון "הסך נסך" שנקט המקרא?

שמעת מינה [אתה יכול לשמוע וללמוד מכך] ששני ניסוכין שונים הם: חד דמיא [אחד של מים], וחד דחמרא [ואחד של יין].

ושואלת הגמרא: אלא הא דתנן בברייתא: "ניסוך המים כל שבעה" [בכל יום משבעת ימי חג הסוכות מנסכים מים], מני [מיהו התנא הסובר כך]?  75 

אי [אם] רבי יהושע הוא נימא חד יומא [נאמר ונשנה בברייתא שמנסכים רק יום אחד], שהרי הוא סובר שמתחילים להזכיר את הגשמים רק מהיום השביעי של חג הסוכות, שהוא שעת הנחתו של לולב!  76 

אי רבי עקיבא הוא נאמר שמנסכים תרי יומי [שני ימים], שהרי הוא סובר שמזכירין את הגשמים רק מהיום הששי!  77 

אי רבי יהודה בן בתירה הוא - נאמר שמנסכין שיתא יומי [ששה ימים], שהרי הוא סובר שמתחילין להזכיר את הגשמים ביום השני של החג!

אומרת הגמרא: לעולם, באמת, הברייתא - שיטת רבי יהודה בן בתירה היא.

ואל תקשה, אם כן, צריך להיות שניסוך המים יהיה רק ששה ימים!

כי סבירא ליה [סובר הוא] כשיטת רבי יהודה דמתניתין במסכת סוכה.

דתנן [ששנינו במשנה במסכת סוכה]: רבי יהודה אומר: בלוג  78   79  מים היה מנסך כל שמונה. והיינו, שהיו מנסכים מים על גבי המזבח שמונה ימים.

אמנם שיטת רבי יהודה היא שמנסך שמונה ימים, דהיינו, בשבעת ימי החג, וגם בשמיני עצרת, וזה שלא כאחת מהשיטות שהבאנו עד עתה. אבל על כל פנים עולה מדבריו שמנסכין אף בשמיני עצרת.

ורבי יהודה בן בתירא סובר כשיטה זו באופן חלקי, ומפיק [ומוציא] הוא את היום הראשון, שאין הוא סובר שמנסכין בו, שהרי ניסוך המים נרמז רק ביום השני, ומעייל [ומכניס] את היום השמיני לכלל הימים שמנסכים בהם מים. הרי לנו שבעה ימים שמנסכין בהן, מהיום השני עד היום השמיני.

מקשה הגמרא: ומאי שנא [במה שונה] היום הראשון דלא מנסכים בו, משום דכי רמיזי [שכאשר נרמזים] המים - ביום השני הוא דרמיזי,

אם כן, ביום השמיני נמי [גם כן] נאמר שאין מנסכין בו, שהרי כי רמיזי מים - בשביעי הוא דרמיזי [כפי שהבאנו לעיל, שהאות האחרונה של המילה מים נרמזת במילה "כמשפטם" שנאמרה בקרבנות היום השביעי]!

והיות וכך, אי אפשר לומר שהברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, כי ודאי שאין הוא סובר שמנסכים את המים שבעה ימים.

אלא, ברייתא זו כשיטת רבי יהושע היא, שסובר שמזכירין את הגשמים מהיום השביעי, שהוא זמן הנחתו של הלולב.

ומה ששנינו בברייתא שניסוך המים כל שבעה ימים, אין זה משום שזמן הזכרת הגשמים הוא כל שבעה, אלא הלכתא גמירי לה ["הלכה למשה מסיני" היא].

[אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים נרמז ביום השני, ואם כן, על כרחך שהיו מנסכין רק מהיום השני. וכן רבי עקיבא, שסובר שניסוך נרמז בקרבנות היום הששי, על כרחך שלשיטתו היו מנסכין רק מהיום הששי].

ומנין לנו שהלכה למשה מסיני היא?

דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן  80  , שלשה דברים אלו: א. עשר נטיעות  81  ,

בערב שנת השמיטה מותר לחרוש "שדה לבן", שהוא שדה תבואה, רק עד חג השבועות, כי החרישה שלאחר מכן משמשת הכנה לזריעה בשנה הבאה, שנת השמיטה. וכיון שמצוה להוסיף מחול על הקודש, יש להמנע מלעשות בקרקע בשנה השישית מלאכה המשמשת הכנה לשנה השביעית.

ואילו את "שדה האילן", שהוא שדה שנטועין בו אילנות, מותר לחרוש עד שלשים יום קודם ראש השנה של השמיטה. כי החרישה בו אינה הכנה לצורך השנה השביעית, אלא משמשת את צרכי האילן בשנה השישית.

הלכה מיוחדת נאמרה לגבי שדה שיש בו עשר "נטיעות", שהם אילנות צעירים, המפוזרים ביחס שוה בתוך שטח של בית סאה [חמישים על חמישים אמה  82 ], שמותר לחרוש בו לא רק סביב כל אילן ואילן, אלא את כל השדה, עד ראש השנה של שנת השמיטה. והטעם, משום שבפיזור כזה של נטיעות, הנטיעות יונקות מכל שטח השדה.

אבל אם אין הנטיעות מפוזרות באופן זה, מותר לחרוש רק סביב כל אילן ואילן כשיעור יניקתו מהקרקע [לפי החשבון של עשר נטיעות לבית סאה].

וטעם ההיתר המיוחד בנטיעות, משום שאין החרישה באה להשביח, אלא לקיים. שאם לא יחרשו סביבם - יתייבשו  83 .

ב. ערבה, שזוקפין בצידי המזבח ביום השביעי של חג הסוכות  84 ,

ג. וניסוך המים  85  , שלשת הדברים הללו - הלכה למשה מסיני הם  86 .

שנינו בברייתא שהובאה לעיל: רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר.

שואלת הגמרא: הי רבי יהושע, מהי ההלכה של רבי יהושע, שאמר רבי יהודה את דבריו בשמו?

אילימא [אם נאמר] שהכוונה לרבי יהושע דמתניתין [של משנתנו], הא [הרי] הוא אמר שביום טוב האחרון של חג הוא מזכיר! ומשמע, שבכל תפילות יום טוב אחרון של חג, אף בתפילת שחרית  87 , מזכירין את הגשמים. ולא כדברי רבי יהודה, שרק המתפלל מוסף מזכיר!

ואלא שמא נאמר, שהכוונה לרבי יהושע דברייתא [שהובאו דבריו באותה ברייתא לעיל]?

האמר [הרי הוא אמר] שמזכירין את הגשמים משעת הנחתו של הלולב, והיינו ביום השביעי של חג הסוכות, שאז מפסיקים ליטול את הלולב!  88 

ותו [ועוד] יש לשאול ולברר, הא דתניא [מה ששנינו בברייתא נוספת]: רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הסוכות, העובר לפני התיבה אחרון, המתפלל מוסף, מזכיר את הגשמים  89 ,

הי בן בתירה [מיהו אותו בן בתירא המוזכר בברייתא זו]?

אילימא [אם נאמר] שהוא אותו רבי יהודה בן בתירה שהוזכר בברייתא שהובאה לעיל, הא [הרי] הוא אמר שבשני בחג הוא מזכיר, ולא כדברי בן בתירה בברייתא זו, שמזכירים את הגשמים רק ביום השמיני של החג!

אמר רב נחמן בר יצחק: שתי השאלות ששאלנו, מיהו אותו רבי יהושע שרבי יהודה אמר את דבריו בשמו, ומיהו בן בתירא שהוזכר בברייתא השניה, מתורצות באחת:

תהא תרווייהו, יהיו שתי הברייתות, דברי תנא שלא הוזכר עד כה. והיינו, בשיטת רבי יהושע בן בתירה  90 . כלומר, אין הכוונה לרבי יהושע של משנתנו, ואין הכוונה לרבי יהודה בן בתירה, אלא הכוונה לתנא אחר, ששמו רבי יהושע בן בתירה.

אלא שיש להבין, למה רבי יהושע בן בתירה מכונה בברייתא אחת בשם "רבי יהושע", ובברייתא אחרת בשם "בן בתירא".

ומבארת הגמרא: זמנין דקרי ליה בשמיה [פעמים שקוראין לו בשמו "רבי יהושע"], וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא [ופעמים שקוראין לו בשם אביו "בן בתירה"].

והא, מה שמכנים אותו בשם אביו, היינו מקמי דליסמכוהו [לפני שסמכו את רבי יהושע להקרא "רבי", שאז היה אביו חשוב יותר, ולכן כינו אותו בשם אביו].

והא, מה שמכנים אותו בשמו, היינו לבתר דליסמכוהו [אחרי שסמכוהו. שאז כבר היתה לו חשיבות בפני עצמו, ולכן כינוהו בשמו].

תנא [שנינו בברייתא]: בטל וברוחות, דהיינו, לומר "משיב הרוח ומוריד הטל" - לא חייבו חכמים להזכיר, ואפילו בימות הגשמים  91 . ואם בא להזכיר מרצונו - מזכיר  92 .

מאי טעמא? למה לא חייבוהו חכמים להזכיר?

אמר רבי חנינא: לפי שטל  93  ורוחות אין נעצרין לעולם  94 . שאלמלא הם - אין העולם מתקיים. ולכן אין צריך להזכירם ולבקש עליהם  95 .

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שאין הטל והרוחות נעצרין לעולם.

וטל - מנלן דלא מיעצר [מנין לנו שאינו נעצר לעולם]? דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד  96  אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו [שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה], אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי [עד שאבוא בציווי הקדוש ברוך הוא להודיעך שכבר יהיה מטר] "  97 . ובאמת כך היה, כפי שנאמר בהמשך: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ".

הרי שאמר אליהו, שייעצרו הטל והמטר.

ולאחר מכן כתיב, שבשנה השלישית של הרעב, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה".

הרי שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו, שמעתה ישוב המטר לרדת על פני האדמה.

ואילו לגבי טל - לא קאמר ליה הקדוש ברוך הוא שישוב מעתה.

מאי טעמא? למה לא אמר הקדוש ברוך הוא שישוב הטל לרדת, והרי אליהו אמר בתחילה שגם הטל ייעצר, כפי שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"!

דף ג - ב

אלא, הטעם הוא משום  דלא מיעצר [שאין הטל נעצר לעולם מלרדת]  98 , ולכן לא היה צריך הקדוש ברוך הוא להשיבו.

תמהה הגמרא: וכי מאחר דלא מיעצר [אם כך, שהטל אינו נעצר לעולם], אליהו אשתבועי למה ליה [למה נשבע אליהו שלא ירד טל]?  99 

ומבארת הגמרא: אמנם הטל לכשעצמו אינו נעצר לעולם. אבל אפשר שירד הטל, ולא יועיל להצמיח דבר. והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] אליהו לאחאב: לא רק שהגשם לא ירד, אלא אפילו טל דברכה  100  , שאף הוא מצמיח מעט - נמי לא אתי [גם הוא לא יבוא]  101 .

ומקשה הגמרא: אם כן, שאכן עצר אליהו את טל הברכה, וליהדריה לטל דברכה [שיחזיר עתה את טל הברכה! ומדוע לא אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתנה טל ומטר"?!

ומבארת הגמרא: הטעם שלא הזכיר הקדוש ברוך הוא את הטל, משום דלא מינכרא מילתא [שאין הדבר ניכר] שחזר טל ברכה, שהרי כל העת ירד טל, ואי אפשר להכיר איזהו טל של ברכה ואיזה אינו. ואם כן, אם היה אליהו אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא "ואתנה טל ומטר", היה אחאב מקנתרו ואומר לו שלא נעצר הטל כלל, ואין צורך להשיבו  102 .

אם כן, נתבאר לנו שטל אינו נעצר לעולם.

ועתה באה הגמרא לבאר, מנין לנו שהרוחות אינן נעצרות לעולם.

רוחות - מנא לן דלא מיעצרי [מנין לנו שאינן נעצרות]?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה'"  103 .

וצריך להבין, מאי קאמר להו. מה נתכוין הקדוש ברוך הוא לומר ישראל.

אילימא הכי קאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל [אם נאמר שכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל]: דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא [שפיזרתי אתכם בארבע רוחות העולם],

אי הכי [אם כן], מהו לשון "כארבע רוחות", שמשמע שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל לארבע רוחות? הרי "בארבע רוחות השמים פרשתי וגו'" מיבעי ליה [היה צריך] לומר! דהיינו, שפיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בארבע רוחות השמים!

אלא הכי קאמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאי אפשר לעולם להתקיים בלא רוחות  104  , כי הוא לא יתקיים מרוב הבל וחמימות  105  , ורק על ידי הרוחות שמצננות את העולם - מתקיים,

כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא ישראל. כי אין העולם מתקיים אלא בשביל עם ישראל. כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי"  106 .

אמר רבי חנינא: הלכך [לכן]: בימות החמה, דהיינו, מחודש ניסן עד חג הסוכות, אם אמר אדם בתפילתו "משיב הרוח" אין מחזירין אותו  107  , שהרי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות, ודבריו אינם מעלים ואינם מורידים.

אבל אם אמר בימות החמה "מוריד הגשם" מחזירין אותו. שהרי אכן יש זמנים שהגשם נעצר, ויש טעם לבקש על ירידת הגשמים. וכיון שביקש שלא כהוגן  108 , שהרי גשמים בימות החמה סימן קללה הם, לכן מחזירין אותו  109 .

ואילו בימות הגשמים, אם לא אמר "משיב הרוח" אין מחזירין אותו, שהרי אין זה מעלה ולא מוריד, כי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות.

אבל אם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם" מחזירין אותו, שהרי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, להזכיר את הגשמים בימות הגשמים.

ולא עוד, אלא אפילו אמר בתפילתו "מעביר הרוח [שלא ינשב] ומפריח הטל [שלא ירד] ", אין מחזירין אותו, שהרי לעולם אינם נעצרים, ואין בדבריו כלום  110 .

תנא [שנינו בברייתא]: בעבים [עננים]  111  וברוחות, לא חייבו חכמים להזכיר. כלומר, לא חייבו חכמים להזכיר בתפילה את העננים והרוחות.

אמנם, ואם בא מרצונו להזכיר את העבים והרוחות, מזכיר.

מאי טעמא? למה לא חייבו חכמים להזכיר את העבים והרוחות?

משום דלא מיעצרי [שאינם נעצרים] לעולם.

ותמהה הגמרא: ולא מיעצרי [וכי באמת אין העבים והרוחות נעצרים]?

והתני [והרי שנה] רב יוסף בברייתא: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", היינו מן העבים ומן הרוחות.

ומבאר רב יוסף את דבריו, ובא לשלול אפשרויות אחרות בביאור המקרא:

אתה אומר [כלומר, אנו אומרים] שהכוונה שיעצור ה' את השמים מן העבים ומן הרוחות.

או שמא אינו [אין הכוונה] אלא - שיעצור ה' את השמים מן המטר? אי אפשר לומר כך. כי כשהוא [המקרא] אומר בהמשך "ולא יהיה מטר", הרי שיעצור ה' את המטר אמור כבר.

הא מה אני מקיים [אם כן, במה מתקיים ומתפרש המקרא] "ועצר את השמים" -

על כרחך שהכוונה מן העבים ומן הרוחות.

אם כן, קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את הרוחות, משום שאין נעצרות, אהאי [על זה] ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים וכו' ומן הרוחות", שמשמע שרוחות אכן נעצרות!

וכן קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את העבים, משום שאין נעצרין, אהאי ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים מן העבים"!

מתרצת הגמרא: עבים אעבים [מה שהקשינו בענין עבים, שבמקום אחד משמע שנעצרים, ובמקום אחד משמע שאין נעצרים], לא קשיא.

כי הא, מה ששנינו שאין העבים נעצרים, מדובר בחרפי  112 . דהיינו, העבים הבכירות והמקדימות, הבאים לפני המטר, שהם אינם נעצרים.

ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שנעצרים, היינו באפלי  113  , בעבים מאוחרים  114 , הבאים אחרי המטר  115 , שהם כן נעצרים  116 .

והיות ולא כל העבים נעצרים, לא חייבו חכמים להזכיר את העבים כלל  117 .

וכמו כן, רוחות ארוחות [מה שהקשינו בענין הרוחות, שבמקום אחד משמע שנעצרים ובמקום אחד משמע שאין נעצרים], לא קשיא.

כי הא, מה ששנינו שאין הרוחות נעצרות, היינו ברוח מצויה. הרוח הרגילה שמצויה תמיד. שרוח כזו אכן אינה נעצרת לעולם.

ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שהרוחות נעצרות, היינו ברוח חזקה, שאינה מצויה תדיר  118 .

ומכל מקום, אף שרוח שאינה מצויה נעצרת, לא חייבו חכמים להזכיר את הרוחות, שהרי העולם יכול להתקיים ברוח מצויה בלבד.

ומקשה הגמרא: הרי רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי [ראויה לגורן]! כלומר, הרי צריכים אותה כדי לזרות את התבואה שבגורן, להפריד בין גרעיני החיטה לקש ולמוץ שבה! והיות וכך, שצריכים אותה, למה לא חייבו חכמים להזכירה?  119 

ומבארת הגמרא: אמנם רוח שאינה מצויה נצרכת כדי לזרות את הגורן, אבל אין היא הכרחית אף לענין זה, כי אפשר להפריד את הגרעינים מהפסולת בנפוותא [על ידי נפה].

והיות ואין היא מוכרחת לצורך קיום האדם, לא חייבו להזכירה.

תנא [שנינו בברייתא]: העבים והרוחות, שניות למטר הן. כלומר, הם מועילים כל כך, כמעט כמו המטר עצמו. ולשון "שניות" הוא לשון חשיבות ומעלה, כמו "משנה למלך", שהוא השני בחשיבות ובדרגה אחרי המלך.

שואלת הגמרא: היכי דמי? באיזה עבים ורוחות מדובר, שהם מועילים כל כך? אמר עולא ואיתימא רב יהודה [ויש אומרים שרב יהודה אמר את הדברים]: מדובר בעבים ורוחות דבתר מיטרא [הבאים אחר המטר].

ותמהה הגמרא: למימרא, דמעליותא היא! יוצא מדברי עולא, שרוחות הבאות אחר המטר, מעלה וחשיבות יש בהן!

והכתיב [והרי כתוב בפסוק]: "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר", ואמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שרב יהודה אמר את המימרא, שהכוונה היא לזיקא דבתר מטרא [רוח הבאה לאחר המטר], שהיא מזיקה, לפי שהגשם היורד ומכה בחוזק בקרקע - מעלה אבק מהעפר, והרוח מנשבת ומדביקה את האבק בתבואה הלחה, ומזיקה לה!  120 

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כי הא, מה שאמרנו שהרוח שאחר הגשם מועילה, היינו דאתא ניחא [כשיורד המטר בנחת].

ואילו הא, מה שאמרנו שאותה רוח מזיקה, היינו באופן דאתא רזיא [שהגשם יורד בכח]  121 .

וממשיכה הגמרא ומבארת:

הא, כשיורד הגשם בכח, דמעלה אבק, ולכן הרוח הבאה לאחר מכן - מזיקה לתבואה.

ואילו הא, כשהגשם יורד בנחת, דלא מעלה אבק. ואז לא זו בלבד שאין הרוח מזיקה, אלא שהיא גם מביאה תועלת  122 .

ואמר רב יהודה: זיקא דבתר מיטרא, כמיטרא [רוח שאחר המטר מועילה כמטר עצמו].

עיבא דבתר מיטרא, כמיטרא [ענן שאחר המטר מועיל כמטר עצמו].

שימשא דבתר מיטרא, כתרי מטרי [שמש שאחר המטר, כשני ממטרים].

שואלת הגמרא: אם כן, יוצא שכל דבר שבא אחר המטר מועיל הוא כמטר עצמו. ולשם מה מנה רב יהודה את כל הדברים הללו, רוח עננים ושמש, בפירוט? למעוטי מאי  123  [מה הוא בא למעט, שאינו מועיל כמטר]? מבארת הגמרא: רב יהודה בא למעוטי למעט שני דברים:

א. גילהי דליליא [ברק  124  שבא אחר הגשם. ונקטה הגמרא "גילהי דליליא", ברק הלילה, לפי שהברק בא ונראה בדרך כלל בלילה],

ב. וביום - שמשא דביני קרחי [שמש  125  שנראית בין העבים. שנראה במקום אחד אור, ובמקום אחד מעונן. כמו אדם קירח, שבמקום אחד יש לו שערות, ובמקום אחר נראית קרחה  126 ]. שדברים אלו אינם מועילים אם הם באים לאחר המטר.

אמר רבא: מעלי תלגא לטורי, כחמשה מטרי לארעא [השלג מועיל להרים, כמו התועלת שמביאים חמשה ממטרים לארץ].

והטעם, כי מצד אחד, אין הגשמים מועילים להרים כמו לבקעה, כי הגשמים יורדים למטה, ואין קרקע ההר שותה מהם. ומצד שני, השלג מועיל יותר להרים מאשר לבקעה, כי השלג שבבקעה נמס והולך, מפני החום ששולט שם. מה שאין כן השלג שבהרים, שאינו נמס במהרה, ולכן הוא מועיל יותר  127 .

אמנם, צריך עדיין להבין. אכן מסתבר שהשלג מועיל מאוד להרים. אבל מנין לנו שהוא מועיל כל כך כמו שמועילים חמשה גשמים לארץ?

ומביא רבא ראיה לכך מהפסוק.

שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא  128  ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו"  129 . וכך אנו דורשים את המקרא: כאשר ייאמר לשלג שיהיה בארץ, אזי: "גשם", "מטר", "וגשם", "מטרות", הרי כאן חמשה ממטרים  130 .

ואמר רבא: תלגא - לטורי [השלג מועיל להרים], כפי שנתבאר לעיל.

מטרא רזיא - לאילני [מטר שיורד בחוזק מועיל לאילנות]. כי האילן צריך השקייה במים מרובים, ומטר חזק מימיו מרובים. אבל לתבואה אינו מועיל, אלא מזיק.

מטרא ניחא - לפירי [מטר שיורד בנחת מועיל לפירות]. לתבואת הארץ.

דף ד - א

עורפילא [גשמים דקים], אפילו לפרצידא דתותי קלא [לגרעין שחבוי תחת הקרקע הקשה  131 ] מהניא ליה [מועיל לו]. שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד.

שואלת הגמרא: מאי עורפילא [מהו לשון "עורפילא"], מדוע גשם דק מכונה בשם זה?

ומבארת הגמרא: "עורפילא" - נוטריקון של "עורו פילי" הוא. והיינו, שמטר זה, מחמת שהוא דק מאוד, סותם  132  את סדקי הארץ ["פילי" הם סדקים]  133 .

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם צעיר  134 ] דמי לפרצידא דתותי קלא [דומה לגרעין שתחת גוש הקרקע  135 ], דכיון דנבט - נבט [כיון שהתחיל לנבוט, ודאי ימשיך ויגדל]. כך תלמיד חכם, כיון שיצא שמו, ודאי הולך וגדל הוא למעלה  136 .

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח  137  [תלמיד חכם צעיר שכועס], אורייתא הוא דקא מרתחא ליה [התורה היא שגורמת לו לכעוס ולרתוח]. כיון שיש לו רוחב לב ובינה יתירה מתוך תורתו, הוא "לוקח ללב" יותר משאר בני אדם, ולכן הוא כועס]. שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'". והיינו, שהתורה, שהיא דבריו של הקדוש ברוך הוא, כאש היא  138 .

והשמיענו רבא, שאם רואים תלמיד חכם שכועס, צריך לדונו לכף זכות, כי התורה היא שמרתחת בו.

ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם  139  שאינו קשה [קפדן] כברזל  140  , אינו תלמיד חכם  141 . שנאמר בהמשך המקרא דלעיל: "וכפטיש יפצץ סלע". הרי שדברי תורה נמשלו כפטיש העשוי מברזל קשה.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון, מהתם מתניתו לה [אתם למדים דבר זה מאותו מקרא, של "כפטיש יפוצץ סלע"].

אבל אנן, מהכא מתנינן לה [אנו, מפסוק זה דלהלן אנו למדים דבר זה]. דכתיב: "ארץ אשר אבניה ברזל"  142 . אל תקרי [אל תקרא את המילה כפי שהיא מופיעה לפנינו בפסוק]: "אבניה", אלא, כדי לדרוש דבר מה מהפסוק, קרא כך: "בוניה"  143 .

ומיהם "בוניה"?

אלו תלמידי חכמים, שמקיימין את העולם בתורתם, והרי זה כאילו הם בונים את העולם.

והרי כתוב בפסוק "אשר אבניה ברזל", משמע שצריך החכם להיות קשה כברזל.

אמר רבינא: אפילו הכי, למרות שהתורה גורמת לאדם להיות קפדן וכעסן, מכל מקום מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא [על האדם להרגיל עצמו לנהוג בנחת]  144 .

שנאמר: "והסר כעס מלבך וגו'". כלומר, למרות שיש באדם כעס באופן טבעי, עליו לעשות פעולות כדי להסיר את אותה מידה מליבו.

הגמרא מביאה עתה את דברי רבי שמואל בר נחמני, כי בהמשך הענין מתקשר לירידת גשמים.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה  145  שאלו [בקשו] מאת הקדוש ברוך הוא בקשה כלשהי, ועשו זאת שלא כהוגן. כלומר, לא אמרו את בקשתם באופן הראוי. לא פירטו את בקשתם בצורה כזו שלא תצא מכך תקלה.

לשנים מהם, למרות שלא שאלו כהוגן, השיבוהו כהוגן [כלומר, בקשתם נתקבלה באופן הגון וראוי].

ולאחד מהם, כפי ששאל שלא כהוגן, כך השיבוהו שלא כהוגן.

ואלו הן אותם שלשה:

א. אליעזר עבד אברהם,

ב. ושאול בן קיש,

ג. ויפתח הגלעדי.

והגמרא מבארת:

אליעזר עבד אברהם, היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב כאשר הלך אליעזר לחפש אשה ליצחק, ביקש מהקדוש ברוך הוא: "ה' אלקי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות וגו' [לשאוב מים]. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' אתה הכחת לעבדך ליצחק ".

והיינו, שביקש אליעזר מאת הקדוש ברוך הוא, שיתן לו אות בכך, שהנערה שתשקה אותו ואת גמליו, היא האשה המיועדת ליצחק.

ובקשה זו היתה שלא כהוגן. כי אליעזר אמר בסתם, שכל נערה שתבוא ותשקה אותו ואת גמליו, היא בת הזוג המיועדת ליצחק. יכול, האם יתכן, שאפילו אם היא חיגרת [צולעת], ואפילו אם היא סומא [עיוורת]?!  146  הרי לפי דבריו ובקשתו, היתה עלולה לבוא נערה בעלת מום, והוא לא היה שם לב לכך  147 , ולוקח אותה ליצחק!

אלא שמכל מקום השיבו מן השמים כהוגן, ונזדמנה לו רבקה, שהיתה מושלמת גם בגופה וגם במידותיה.

ממשיכה הגמרא ומבארת:

שאול בן קיש, היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב כאשר יצא גלית הפלשתי לחרף מערכות ישראל, שהכריזו בשם המלך שאול: "והיה האיש אשר יכנו [אשר יהרוג את גלית], יעשרנו המלך עשר גדול, ואת בתו יתן לו".

והכרזה זו של המלך היתה שלא כהוגן, שלא פירט דבריו. כי יכול אפילו יהיה אותו אדם עבד, אפילו אפילו יהיה אותו אדם ממזר, יתן לו המלך את בתו לאשה?!

ומכל מקום השיבו אותו מן השמים כהוגן, ונזדמן לו דוד [שהוא הכה את גלית], והוא אכן נשא את מיכל בת שאול לאשה.

יפתח הגלעדי, היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב כאשר יצא יפתח בראש בני ישראל להלחם בבני עמון, שנדר נדר ואמר: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' והיה לה' והעליתיהו עולה". ושאלה זו היתה שלא כהוגן, כי יכול שאפילו אם יצא דבר טמא  148  מפתח ביתו, יעלהו עולה לקדוש ברוך הוא?!

ואכן השיבו מן השמים שלא כהוגן, ונזדמנה לו בתו [שהיא יצאה מפתח ביתו ראשונה, כאשר שב מהמלחמה]  149 .

והיינו דקאמר להו נביא לישראל [וזהו שאמר הנביא לישראל]: "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם"  150 . שטען הנביא, הרי פנחס  151  היה שם, בגלעד, והיה יכול להתיר את נדרו של יפתח [אלא שיפתח לא רצה ללכת אל פנחס מחמת גסות רוחו. כי אמר: אני שופט ונגיד, ואלך אליו? ראוי יותר שהוא יבוא אלי! ומנגד, פנחס לא רצה ללכת אל יפתח, כי אמר: אני נביא, ואלך אצלו? ושניהם נענשו על כך]  152 . מוכח שלא היה חפץ ה' בכך, שיעלה יפתח את בתו לעולה  153 .

וכתיב בנבואת ירמיהו: "כה אמר ה' וגו' הנני מביא רעה על המקום הזה וגו' יען אשר עזבני וגו' ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי".

והיינו, שכך אמר הנביא לישראל כשראה שהיו מקריבים את בניהם לבעל:  154 

אל תאמרו, הלא ציוה הקדוש ברוך הוא כן למישע מלך מואב, וליפתח, ולאברהם, להעלות לו את בניהם עולה! אין הדבר כן!

"אשר לא צויתי"  155  , זה בנו של מישע מלך מואב, שהעלהו אביו לעולה.

שנאמר כאשר נלחמו ישראל במואב: "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו' ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה". ולשם שמים נתכוין  156 , שסבור היה לרצות בכך את הקדוש ברוך הוא. ואמר הנביא, שלא ציוה הקדוש ברוך הוא כן.

"ולא דברתי", זו בתו של יפתח, שהעלה יפתח את בתו לעולה [כפי שנתבאר לעיל]. ולא דבר הקדוש ברוך הוא כן, שהרי מצינו שהזכירו את פנחס ויפתח לגנאי על שלא התירו את הנדר  157 .

"ולא עלתה על לבי", זה יצחק בן אברהם, שלא עלה על לב הקדוש ברוך הוא שיקריב אברהם את יצחק, אלא רק לנסותו נתכוין  158 .

אמר רבי ברכיה: אף גבי כנסת ישראל  159  מצינו ששאלה שלא כהוגן, ומכל מקום הקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן.

שנאמר, שאמרה ובקשה כנסת ישראל: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו"  160 .

אמר לה הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: בתי  161  , את שואלת שתדעי את ה', ויבוא לך, כגשם, שהוא דבר שפעמים מתבקש [לפעמים הוא רצוי], ופעמים אינו מתבקש. שהרי גשם בקיץ סימן קללה הוא.

אבל אני אעשה יותר ממה שאת מבקשת, ואהיה לך כדבר המתבקש ונצרך לעולם [תמיד]. שנאמר: "אהיה כטל לישראל", שהטל הוא דבר המתבקש לעולם [כפי שאמרנו לעיל, שלעולם אינו נעצר]  162 .

ועוד שאלה כנסת ישראל שלא כהוגן. אמרה לפניו: רבונו של עולם "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". והיינו, שבקשה כנסת ישראל שתהא לקדוש ברוך הוא כחותם [כמו חותמת] על הלב והזרוע, כדי שלא ישכחנה.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת שאהיה לך כחותם על הלב ועל הזרוע, והלב והזרוע הם דבר שפעמים נראה וגלוי, ופעמים אינו נראה [שהרי פעמים שהלב והזרוע מכוסים בבגד], ולכן עדיין יש חשש שכחה בדבר.

אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר: "הן על כפים חקתיך", שחקק הקדוש ברוך הוא את זכר ישראל על כפו [שכף היד גלויה תמיד  163 ].

שנינו במשנתנו: אין שואלין את הגשמים כו'.

סברוה [סברו יושבי בית המדרש], שמה שהוזכרה במשנה שאלה של גשמים: "אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים", ומה שהוזכרה במשנה הזכרה של גשמים: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו'", חדא מילתא היא [ענין אחד הם]. והכוונה היא להזכרת הגשמים, שאומרים בתפילה "מוריד הגשם ".

אם כן, מאן תנא, מיהו התנא שסובר שמזכירין את הגשמים רק סמוך לעונתן, ולא קודם לכן?

אמר רבא: רבי יהושע היא, דאמר שמתחילין להזכיר את הגשמים משעת הנחתו של הלולב  164 . דהיינו, מיום שמיני עצרת  165 . וזהו "סמוך לגשמים", כי מסוף החג ואילך הוא הזמן הראוי לירידת הגשמים.

אמר ליה אביי: אפילו תימא [אתה יכול אפילו לומר] שהתנא של משנתנו, רבי אליעזר הוא, הסובר שמזכירין את הגשמים מיום טוב ראשון של חג.

כי אפשר לומר ששאלה והזכרה אינם ענין אחד, אלא שאלה היא ענין לחוד, בפני עצמו, שמבקשים "ותן טל ומטר". ואין זו הזכרת הגשמים שנחלקו בה רבי אליעזר ורבי יהושע. ואכן שואלין את הגשמים רק סמוך לגשמים, מיום שמיני עצרת.

והזכרה היא ענין לחוד, שאומרים "מוריד הגשם", ומזכירין את הגשמים כבר מיום טוב ראשון של חג.

דף ד - ב

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מימרא זו כך: לימא [האם צריך לומר] שהסיפא של המשנה, ששנינו "אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים" - דווקא דברי  רבי יהושע היא, דאמר משעת הנחתו?

אמר רבא: אפילו תימא שהדברים כשיטת רבי אליעזר. כי שאלה לחוד, והזכרה לחוד.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה כו' [ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר].

ורמינהו [ישנה על כך קושיה מברייתא, שכך שנינו שם]: עד מתי שואלין את הגשמים בסוף ימות הגשמים?

רבי יהודה אומר: עד שיעבור חג הפסח.

רבי מאיר אומר: עד שיעבור כל חודש ניסן.

הרי לנו, שדעת רבי יהודה, ששואלין את הגשמים עד סוף חג הפסח. והרי במשנתנו שנינו, שדעת רבי יהודה היא, שמזכירין את הגשמים רק עד יום טוב ראשון של פסח!

אמר רב חסדא: לא קשיא. כאן, מה ששנינו "עד שיעבור הפסח" או "עד שיעבור ניסן", היינו לשאול את הגשמים. כפי ששנינו שם: "עד מתי שואלין את הגשמים".

ואילו כאן, מה ששנינו במשנתנו, היינו להזכיר את הגשמים.

והגמרא ממשיכה ומבארת:

מישאל שאיל ואזיל [לענין שאלה, שואלים והולכים] עד לאחר הפסח, או עד שיעבור חודש ניסן.

אבל להזכיר [לענין הזכרת הגשמים], ביום טוב הראשון פסיק [מפסיקין].

אמר עולא: הא דרב חסדא [תירוצו זה של רב חסדא] קשיא [קשה הוא] כשם שקשה החומץ לשינים, וכשם שקשה העשן לעינים!  166 

היאך אפשר לומר שממשיכים להזכיר את הגשמים אחרי שהפסיקו לבקש אותם? והרי קל וחומר הוא!

ומה במקום שאינו שואל [בזמן שעדיין אין מבקשים את הגשמים], דהיינו, ביום טוב אחרון של חג הסוכות, שהרי אין אומרים ביום טוב ברכת השנים, שבה שואלין את הגשמים, בכל זאת מזכיר את הגשמים [כפי שאמר רבי יהודה, שהאחרון מזכיר], מוכח, שמזכירים את הגשמים אף בזמן שעדיין אין ראוי לשאול אותם.

אם כן, במקום ששואל את הגשמים, דהיינו, בחולו של מועד של פסח, האם אינו דין [האם אין זה קל וחומר] שיהא גם מזכיר אותם?!

אלא אמר עולא: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה [שני תנאים הם, שנחלקו בשיטת רבי יהודה].

אחד מהם סובר ששיטת רבי יהודה היא ששואלין את הגשמים עד שיעבור הפסח, ואם כן, כל שכן שמזכירין אותם עד אז. זו שיטת רבי יהודה שהוזכרה בברייתא.

ואחד מהם סובר בשיטת רבי יהודה, ששואלין את הגשמים עד הפסח [ואין שואלין בחג הפסח עצמו, שהרי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב]. ומזכירין אותן בתפילת שחרית של יום טוב ראשון של פסח, ובמוסף, מפסיקין מלהזכיר  167 . זו שיטת רבי יהודה שהוזכרה במשנה.

הגמרא מביאה נסיון נוסף לתרץ את הקושיה מהמשנה על הברייתא.

רב יוסף אמר: מאי "עד שיעבור הפסח" שאמר רבי יהודה בברייתא - כוונתו היא ששואלין את הגשמים עד שיעבור שליח צבור ראשון, היורד לפני התיבה ביום טוב ראשון של פסח. כלומר, החזן שמתפלל תפילת שחרית, שואל את הגשמים. ואילו החזן המתפלל תפילת מוסף, אינו שואל את הגשמים.

ודברים אלו תואמים לדבריו של רבי יהודה במשנתנו לגבי הזכרת הגשמים, שהחזן הראשון, שמתפלל תפילת שחרית, מזכיר את הגשמים. ואילו האחרון, המתפלל תפילת מוסף - אינו מזכיר.

תמה ואמר ליה אביי לרב יוסף: היאך אפשר לומר כך, שהראשון היורד לפני התיבה ביום טוב שואל את הגשמים? שאלה ביום טוב, מי איכא [וכי קיימת שאלת גשמים ביום טוב]? הרי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב!

אמר ליה רב יוסף: אין. אכן כך. ישנה שאלת גשמים ביום טוב. אמנם לא החזן שואל את הגשמים, אלא שואל אותם המתורגמן  168 . שבדרשה שהוא דורש ביום טוב, אומר הוא את ברכת השנים לבדה.

אמר לו אביי לרב יוסף: וכי מתורגמן שואל דבר שאינו צריך לצבור [שאין לציבור צורך בו]? והרי חג הפסח אינו זמן הראוי לגשמים!  169 

אלא, מחוורתא כדעולא [מתחוור ומתברר הדבר, שצריך לומר כדברי עולא], ששני תנאים הם, בשיטת רבי יהודה.

הגמרא מביאה נסיון נוסף לתרץ את הקושיה.

רבה אמר: מאי "עד שיעבור הפסח" -

עד שיעבור זמן שחיטת הפסח. והיינו, ששואלין את הגשמים עד חצות יום ארבעה עשר בניסן, שהוא סוף זמן שחיטת הפסח. אבל במנחה, אף שמתפללין תפילה של חול, אין שואלין טל ומטר  170 . ועדיין ממשיכין להזכיר את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב ראשון של פסח, כפי ששנינו במשנתנו.

וטעם הדבר, כי כתחילתו [כפי שנוהגין בתחילת הזכרת ושאלת הגשמים], כן נוהגין בסופו.

מה תחילתו, מזכיר, אף על פי שאינו שואל, שהרי מזכירין את הגשמים ביום טוב אחרון של חג, ושואלין רק לאחר החג,

כך אף סופו, מזכיר ביום טוב ראשון של חג הפסח, אף על פי שכבר אינו שואל. שפסקו מלשאול מחצות יום ארבעה עשר בניסן.

אמר ליה אביי: אין ענין תחילתו דומה לסופו!

כי בשלמא בתחילתו, מזכיר את הגשמים בזמן שעדיין אינו שואל, משום שהזכרה נמי, ריצוי ופיוס לקראת שאלה היא [והרי אינו יכול עדיין לשאול, כי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב]. וראוי לנהוג כך, לרצות לפני הבקשה.

אלא בסופו, מאי ריצוי שאלה איכא [היכן יש כאן ריצוי לפני בקשה]? הרי לדבריך נוהגים להיפך: קודם מסיימין לשאול את הגשמים, ולאחר מכן עדיין ממשיכים לרצות! ודבר זה, בלא טעם הוא. כיון שהפסיק לשאול מאתמול, גילה דעתו שאין ירידת הגשמים נוחה לו יותר. ומה טעם יש בכך שימשיך להזכיר?!

אלא מחוורתא [מחוור ומבורר הדבר], שצריך לומר כדעולא.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, שסובר שמזכירין את הגשמים מתפילת מוסף של יום טוב אחרון של חג הסוכות  171 .

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: ומי אמר רבי יוחנן הכי [וכי אמר רבי יוחנן כך]?

והתנן [והרי שנינו להלן]: בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו [בחודש מרחשון] שואלין את הגשמים. ואמר רבי אלעזר  172  שם בגמרא: הלכה כרבן גמליאל.

אמנם באותה משנה מדובר על שאלת הגשמים, אבל הגמרא סוברת עתה, שזמן הזכרה וזמן שאלה, אחד הוא. הרי לנו, שההלכה היא, שמתחילים להזכיר את הגשמים רק בשבעה במרחשון!

אמר ליה רב אסי: גברא אגברא קא רמית [מאדם אחד על אדם אחר אתה מקשה]?! באמת רבי אלעזר סובר שהלכה כרבן גמליאל, אבל רבי יוחנן סובר שהלכה כרבי יהודה.

איבעית אימא [אם תרצה, תאמר כך]: לא קשיא. אין סתירה בין פסק ההלכה של רבי יוחנן לפסק ההלכה של רבי אלעזר.

כי כאן, מה שאמר רבי אלעזר שהלכה כרבן גמליאל, היינו לענין לשאול את הגשמים. שההלכה היא, ששואלין את הגשמים מיום שבעה במרחשון.

ואילו כאן, מה שאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, היינו לענין להזכיר. שמזכירין את הגשמים מיום טוב ראשון של חג.

ומקשה הגמרא: היאך אפשר לומר כך, שגם רבי יוחנן סובר ששואלין את הגשמים רק משבעה במרחשון, והאמר רבי יוחנן: במקום [כלומר, באותו זמן] ששואל את הגשמים, גם מזכיר אותם. ולדבריך יוצא שמזכיר את הגשמים אף בזמן שעדיין אינו שואל אותם, שהרי מתחיל להזכיר ביום טוב אחרון של חג, ואינו שואל עד שבעה במרחשון!

ומתרצת הגמרא: ההוא, מה שאמר רבי יוחנן שבמקום ששואל מזכיר, רק לענין הפסקה איתמר. שמהזמן שמפסיק מלשאול, דהיינו, בערב הפסח, מפסיק גם להזכיר. אבל לענין התחלה, אין הזכרה ושאלה שוים.

ומקשה הגמרא: והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן בפירוש: התחיל להזכיר, מתחיל לשאול  173 . פסק מלשאול, פוסק מלהזכיר. הרי שאף לענין התחלת הזכרת הגשמים אמר רבי יוחנן כלל זה, ששאלה והזכרה, זמן אחד להם. ואין זה כשיטת רבי יהודה, שמזכיר מיום טוב אחרון של חג, ושואל רק מיום המחרת!

ומחמת קושיה זו, נדחית האפשרות לתרץ כך את הקושיה על פסק דינו של רבי יוחנן.

הגמרא מנסה לתרץ את הקושיה באופן אחר:

אלא, לא קשיא: הא, מה שאמר רבי יוחנן שמהזמן שמתחיל להזכיר מתחיל לשאול, היינו לן [לנו], לבני בבל. שהיות ויש לנו תבואה ופירות בשדה כל חודש תשרי, ואם ירדו עליהם גשמים, יזיקו להם, לכן אין מזכירין את הגשמים עד שבעה במרחשון, ואז גם מתחילין לשאול.

ואילו הא, מה שאמר רב אסי בשם רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, היינו להו [להם], לבני ארץ ישראל, שקוצרים את התבואה בניסן  174 , ואוספים אותה בתשרי. והיות וכך, מזכירין את הגשמים כבר ביום טוב אחרון של חג  175 .

ומקשה הגמרא: מאי שנא לדידן [מה שונה עניינינו, בני בבל], שמתחילים להזכיר ולשאול רק בשבעה במרחשון, משום דאית לן פירי בדברא [שיש לנו פירות בשדות],

הרי לדידהו נמי [גם להם], לבני ארץ ישראל, אית להו [יש להם] עולי רגלים  176  , שצריכים לשוב לבתיהם שמחוץ לירושלים לאחר חג הסוכות, ואין נוח להם שירדו גשמים מיד בסוף החג, משום שהגשם מקלקל את הדרכים, ומקשה על חזרת עולי הרגל לבתיהם!

ומבארת הגמרא: כי קאמר רבי יוחנן שבארץ ישראל מזכירין מיום טוב אחרון של חג, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים  177  , שכבר בטלה העליה לרגל.

אומרת הגמרא: השתא דאתית להכי [עתה, שהגעת לכך], שצריך לומר שמדובר בזמן שאין בית המקדש קיים, אפשר ליישב את סתירת פסקי ההלכה כך:

הא והא, שני פסקי ההלכה, לדידהו [להם], לבני ארץ ישראל נאמרו. ולא קשיא, כי כאן, מה שאמרנו שמזכירין ושואלין בשבעה במרחשון, היינו בזמן שבית המקדש קיים. שמחמת עולי הרגל שמצויים עדיין בדרכים, מתחילין להזכיר רק בשבעה במרחשון, כי רק אז מגיעים אחרוני עולי הרגל לביתם.

ואילו כאן, מה שאמרנו שמתחילין להזכיר כבר ביום טוב אחרון של חג, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים  178 .

עתה באה הגמרא לדון בענין מנהג בני חוץ לארץ בהזכרת הגשמים.

ואנן [ואנו], בני בבל, דאית לן תרי יומי [שאנו נוהגים כבני חוץ לארץ, לעשות שני ימים טובים בסוף חג הסוכות: שמיני שהוא ספק שביעי, ותשיעי שהוא ספק שמיני], לשיטת רבי יהודה, שמזכירין ביום טוב אחרון של חג, היכי עבדינן [היאך אנו עושים]? באיזה מהם מזכירין, האם ביום השמיני שהוא ספק שביעי, או ביום התשיעי שהוא ספק שמיני?

אמר רב: מתחיל להזכיר במוספין של היום הראשון [שהוא שמיני ספק שביעי], שמא זהו יום טוב אחרון של חג. ופוסק [ומפסיק מלהזכיר את הגשמים] בתפילת מנחה, שמא באמת שביעי הוא, שהוא חול המועד, ואין זמן הזכרה, עד למחר. ופוסק מלהזכיר גם בערבית ושחרית של יום טוב שני, וחוזר להזכיר במוספין של יום טוב שני.

אמר להו שמואל: פוקו [צאו] ואמרו ליה לאבא [לחברי  179 ]: אחר שעשיתו ליום שהוא שמיני ספק שביעי קודש על ידי שהזכרת בו גבורות גשמים [שהרי מזכירין אותם רק מיום טוב אחרון של חג], תחזור ותעשהו [את אותו יום עצמו שכבר עשיתו קודש] חול, על ידי כך שתפסיק מלהזכיר את הגשמים בתפילת מנחה?!

היאך יתכן לנהוג באותו יום עצמו גם מנהג קודש, וגם מנהג חול?

אלא אמר שמואל: כך יש לנהוג: מתחיל להזכיר במוספין של יום שמיני ספק שביעי, ומזכיר אף במנחה של אותו יום. ופוסק מלהזכיר בתפילת ערבית ושחרית של יום תשיעי ספק שמיני, וחוזר ומתחיל להזכיר שוב במוספין. והיות ואינו פוסק מלהזכיר באותו יום עצמו, בתפילת המנחה של יום שמיני שהוא ספק שביעי, אלא רק ביום שלאחריו, אין הדבר תמוה.

דף ה - א

רבא אמר: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים ביום שמיני ספק שביעי, שוב אינו פוסק מלהזכיר, אלא מזכירם בכל התפילות שמכאן ואילך  180 .

וכן אמר רב ששת: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים, שוב אינו פוסק.

ואף רב הדר ביה [חזר בו] ממה שאמר תחילה, שפוסק מלהזכיר בתפילת המנחה.

ומנין לנו שחזר בו?

דאמר רב חננאל אמר רב: כך צריך האדם לנהוג בענין הזכרת הגשמים:

מונה והולך עשרים ואחד יום מהיום הראשון של ראש השנה, כדרך שמונה עשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים  181  , שמתחיל למנות את אותם עשרה ימים מהיום הראשון של ראש השנה  182 , ואז חל יום הכפורים. ומכאן ואילך, דהיינו, מיום העשרים ושנים, שהוא סוף חג הסוכות, מתחיל להזכיר. וכיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק  183 .

הרי לנו שרב חזר בו, ואף הוא סובר, כיון שהתחיל, שוב אינו פוסק.

והלכתא [ופסק ההלכה בענין זה]: כיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק.

מתניתין:

עד מתי, עד איזה זמן בשנה, שואלין את הגשמים באמירת "ותן טל ומטר לברכה"? רבי יהודה אומר: עד שיעבור חג הפסח.

רבי מאיר אומר: עד שיצא ויעבור כל חודש ניסן. שנאמר בספר יואל: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כו' ויורד לכם גשם מורה  184  ומלקוש בראשון". ו"ראשון" היינו חודש ניסן, שהוא הראשון לחדשים  185 . הרי שכל החודש - זמן הראוי לגשמים הוא  186 .

גמרא:

משנתנו הביאה את הפסוק "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", שמשמע ממנו, שירידת היורה, בחודש ניסן היא.

תמה ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: וכי זמן ירידת היורה, בחודש ניסן הוא? והלא זמנו של היורה במרחשון הוא!

דתניא: יורה, שהוא הגשם הראשון של עונת הגשמים, זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש, שהוא הגשם האחרון, זמנו בחודש ניסן!

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: הכי אמר רבי יוחנן: באמת זמנו הרגיל של היורה, במרחשון הוא. אבל בימי יואל בן פתואל, נתקיים מקרא זה שהובא במשנה. שאז, באופן בלתי רגיל, ירדו גם היורה וגם המלקוש בחודש ניסן.

דכתיב ביה ביואל, שנתנבא כך על ישראל: "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ וגו' יתר הגזם אכל הארבה וגו'"  187 . והיינו, שתהיה מכת ארבה קשה מאוד, ויהיה רעב גדול במשך שבע שנים.

ואכן כך היה. באה מכת ארבה קשה, והיה רעב שבע שנים.

באותה שנה, השנה השביעית לרעב, יצא [עבר] חודש אדר, ועדיין לא ירדו כלל גשמים.

ירדה להם רביעה ראשונה [כך נקראת תחילת ירידת הגשמים  188 ] באחד בניסן  189 .

אמר להם הנביא יואל לעם ישראל: צאו לשדות, וזרעו את גרעיני התבואה שנותרו עדיין בידכם, כדי שיצמיחו תבואה על ידי הגשמים שיורדים עתה.

תמהו ואמרו לו ישראל: מי שיש לו רק קב  190  חטים או קבים שעורין  191  , יאכלנו עתה, ישביע את רעבונו, ויחיה לעת עתה, או שמא יזרענו [את אותו קב חיטים או שעורים], ובינתיים, עד שתצמח התבואה, לא יהיה לו מה לאכול, וימות? האם לא עדיף לאכול את גרעיני התבואה עתה?!

אמר להם: אכן, ההגיון אומר כך, כדבריכם. אבל אף על פי כן, צאו וזרעו מה שיש בידכם.

שמעו ישראל בקולו, ויצאו וזרעו מה שבידם.

נעשה להם נס  192  , ונתגלה להם גרעיני תבואה, מה שאצרו העכברים בכתלין [בחורים שבקירות הבתים], ומה שבחורי נמלים [מה שאצרו להן הנמלים בחוריהן].

ומה שיצאו וזרעו את התבואה שבידם, היה זה בימים שני ושלישי ורביעי  193  בחודש ניסן. וירדה להם רביעה שניה [ירידת הגשמים השניה] ביום חמשה בניסן. וגדלה התבואה בזמן כה קצר, עד שיכלו כבר לקצור אותה בששה עשר בניסן, והקריבו את העומר בששה עשר בניסן מתבואה חדשה.

ובאותו פרק זמן שהמתינו עד שתגדל התבואה החדשה, אכלו מאותה תבואה שנתגלתה להם בכתלים ובחורי הנמלים  194 .

נמצאת תבואה הגדילה בדרך כלל בפרק זמן של ששה חדשים, מתשרי ועד ניסן, גדילה באותה שנה באחד עשר יום. מחמשה בניסן עד ששה עשר בו  195 .

נמצא עומר הקרב בדרך כלל מתבואה של גידול במשך ששה חדשים, קרב באותה שנה מתבואה של אחד עשר יום.

ועל אותו הדור הוא אומר בספר תהלים: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'". והיינו, בני אותו הדור, שהיו זורעים בדמעה, שהרי זרעו את גרעיני התבואה האחרונים שהיו להם לאכול, בסופו של דבר, קצרו ברינה את תבואתם.

שואלת הגמרא: מאי, מהו ביאור דברי המקרא: "הלוך ילך ובכה נשא משך וגו' בא יבוא ברינה נשא אלמתיו"? הרי כבר נאמר קודם לכן: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו"!

אמר רבי יהודה: מקרא זה מדבר על השור שהיה באותו הדור. שכשהוא חורש את התלם, הולך ובוכה  196  מחמת רעבונו.

וצמחה התבואה כה מהר, עד שכבר בחזירתו [כאשר השור חוזר על אותו תלם שחרש קודם]  197 , אוכל הוא חזיז [שחת  198 ] מן התלם שזרע בהליכתו. שמיד בנפילת הזרע, כבר התחיל לצמוח  199 .

וזהו "בא יבא ברנה". שכאשר השור חוזר, ברינה הוא חוזר.

ממשיכה הגמרא ושואלת: מאי "נשא אלמתיו"? אם הכוונה לכך שיש להם עתה אלומות תבואה לאכול, הרי כבר נאמר "ברינה יקצרו"?

אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: עוד נס גדול היה באותו זמן. שהיה אורך השיבולת [חלק החיטה שבו נמצאים גרעיני התבואה], כפליים מאורך הקנה המחזיק את השיבולת. שהיה אורך הקנה - זרת  200  , ואורך השיבולת - זרתים [פעמיים אורך זרת]. ולא כדרך כל תבואה, שאורך הקנה הוא פי שלשה וארבעה מאורך השיבולת  201 .

אגב שהגמרא הביאה שאלה ששאל רב נחמן את רב יצחק, הנוגעת לעניינינו, מביאה הגמרא עוד שאלות ששאל רב נחמן את רב יצחק, אף שאינן נוגעות לענין ירידת גשמים.

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב בספר מלכים, בימי יהורם בן אחאב, שאמר אלישע הנביא: "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ  202  שבע שנים"?  203 

בהנך שבע שנים - מאי אכול [מה אכלו באותן שבע שנות הרעב]? הרי אי אפשר להתקיים שבע שנים בלא אכילה כלל!

אמר ליה: הכי [כך] אמר רבי יוחנן:

בשנה הראשונה משנות הרעב, אכלו מה שהיה להם עדיין בבתים.

בשנה שניה, שכבר לא נותר להם דבר בבתים, אכלו מה שנותר בשדות.

בשנה שלישית, שלא נותר בשדות דבר, אכלו בשר בהמה טהורה.

בשנה רביעית, שלא נותרה להם בהמה טהורה, נאלצו לאכול בשר בהמה טמאה.

בשנה חמישית, שלא נותרה להם אף בהמה טמאה, אכלו בשר שקצים ורמשים  204 .

בשנה ששית, שכבר לא נותר להם דבר לאכול, אכלו חלק מהעם  205  בשר בניהם ובנותיהם  206 .

בשנה שביעית, אכלו בשר זרועותיהם מחמת רעבונם הגדול. לקיים מה שנאמר: "איש בשר זרעו יאכלו"  207 .

ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [מהו ביאורו של המקרא] בספר הושע, שאמר הקדוש ברוך הוא: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר"? בפשטות, "בקרבך קדוש" היינו שאתה עצמך קדוש, ומעשיך טובים וישרים. ואם כן, יש לתמוה: וכי משום דבקרבך קדוש, שאתה מטיב מעשיך, לא אבוא בעיר  208  [לא יבוא הקדוש ברוך הוא בעיר]?  209 

אמר ליה רבי יצחק: אין פירושו של מקרא זה כפשוטו, כפי שהבנת אתה. אלא הכי [כך] אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה:

אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה  210 . וכך הוא פירוש הכתוב: עד שיהיה "בקרבך קדוש", בירושלים של מטה, "לא אבוא בעיר" ירושלים של מעלה  211 .

תמהה הגמרא: ומי איכא [וכי יש] ירושלים למעלה?

ואומרת הגמרא: אין [אכן כך]. דכתיב: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו". והיינו, עתידה העיר ירושלים, שתהא בנויה כמו העיר שחוברה לה. שהיא דומה לה וכיוצא בה. דהיינו, חבירתה ודוגמתה. הרי לנו שקיימת ירושלים אחרת. והיכן היא - אם לא למעלה?!  212  ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [מהו ביאור הכתוב]: "ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא"?  213 

אמר ליה: הכי [כך] אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה: עבירה אחת היא, ישנה עבירה אחת, שמבערת את הרשעים בגיהנם. וזהו "ובאחת יבערו", שעל ידי עבירה אחת, יבערו הרשעים בגיהנם.

מאי היא [איזו היא אותה עבירה]?

עבודה זרה  214 .

ולמדים דבר זה בגזירה שוה:  215 

כתיב הכא [כתוב כאן, במקרא שהבאנו]: "מוסר הבלים עץ הוא". וכתיב התם [וכתוב שם], במקום אחר, גבי עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים"  216 .

ומגזירה שוה "הבל" - "הבלים", למדים שאף במקרא שלנו מדובר בעבודה זרה.

ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא: "שמו שמים על זאת וגו' כי שתים רעות עשה עמי"? וכי רק תרתין הוא דהוו [וכי רק שתי רעות היו, שעשה עם ישראל]? ועשרין וארבע עבירות שמוזכרות בפרשת התשפוט  217  [פרק כ"ב בספר יחזקאל, שמתחיל בפסוק: "ואתה בן אדם התשפט התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה]  218  שביקא להו [הונח להם מהן, ולא נידונו עליהן]?

אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן:

דף ה - ב

"שתים רעות", היינו עבירה אחת - שהיא  שקולה כשתים  219 .

ומאי ניהו [ומהי אותה עבירה]? - עבודה זרה.

ומנין לנו דבר זה, שעבירה זו שקולה כשתים?

דכתיב: "כי שתים רעות עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים"  220 . וכתיב בהו [וכתוב בהם], בעם ישראל: "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"  221 .

וזהו "כי שתים רעות עשה עמי", שהרעו יותר משתי אומות אלו: כתיים וקדריים. שאומות אלו, אף שיראתם [העבודה זרה שהם עובדים לה] פחותה ונפסדה, לא המירוה ולא החליפוה באחרת. ועמי - המיר כבודו, את אלוקיו, אלוקים חיים, באלוה אחר, שאינו מועיל.

והיינו שאמרנו לעיל שעבודה זרה שקולה כשתים, כי העובד עבודה זרה עושה שני מעשים רעים: עוזב מקור מים חיים, והולך לחצוב בורות נשברים  222 .

תנא [שנינו בברייתא]: הכותיים  223  עובדים לאש. והקדריים עובדין למים  224 . ואף על פי שיודעים הכותיים שהמים מכבין את האש, ואם כן, הרי כחם של המים גדול יותר, בכל זאת לא המירו את אלהיהם, שהיא האש, שהיו רגילים לעבדה מאז ומתמיד.

ואילו עמי, עם ישראל, המיר את כבודו, דהיינו, את אלקיו, בלוא יועיל [באלוה שאינו מועיל].

ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל וגו'"? ומי סיב שמואל כולי האי [וכי שמואל היה זקן כל כך]? והא בר חמישים ושתים הוה  225  [והרי בן חמישים ושתים היה]  226  כשמת, ואין זה נחשב שהגיע לימי זקנה. ואם מת בגיל שאינו זקנה, יוצא שלא היה שמואל במצב זקנה בחייו כלל!  227 

דאמר מר: אדם שמת בגיל חמישים ושתים שנה, אין זה נחשב מיתת כרת  228   229 , אלא - זהו מיתתו של שמואל הרמתי, שאף הוא מת בגיל זה!

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אכן לא הגיע שמואל לגיל זקנה בחייו, אבל זקנה קפצה עליו  230 , שהלבין שערו שלא בזמנו, והיה נראה כאילו הוא זקן.

דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, אחרי מעשה עמלק  231 : "נחמתי כי המלכתי את שאול". כלומר, שרצה הקדוש ברוך הוא לסלק את שאול מהמלכות, ולהמליך אחר תחתיו.

שמואל לא רצה שדבר זה יארע בחייו, שיתבטל המינוי שהוא עצמו מינה בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! שקלתני כמשה ואהרון [אמרת שאני שקול וחשוב כמו משה ואהרן], דכתיב: "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקראי שמו"  232 . הרי שהשוה הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן - לשמואל.

אם כן, צריכה להיות ההנהגה עימי - כפי שהיתה עימם!

מה משה ואהרון - לא בטלו מעשה ידיהם, שהוא יהושע  233 , שהיה תלמידם של משה ואהרן  234  - בחייהם, כלומר, לא מת יהושע בחייהם של משה ואהרן,

אף אני, ראוי שלא יתבטל מעשה ידי, שאול, שאני המלכתי אותו, בחיי!

אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד [איך אעשה]?

לימות שאול [אם אעשה שימות שאול] עתה - לא קא שביק שמואל [לא יניח לי שמואל לעשות כן]. כפי שטען, שאין ראוי לנהוג עמו כך.

ואלא מה אעשה, לימות שמואל [שימות שמואל] עתה, כדי שלא יראה במיתת שאול?

אי אפשר לעשות כך. כי אדזוטר - מרנני אבתריה [מתוך שימות שמואל כשהוא צעיר, ירננו אחריו, יוציאו דיבתו רעה]. ויאמרו העם, שמשום שהיתה עבירה בידו - מת בצעירותו.

ואלא מה, לא לימות שאול, ולא לימות שמואל [שלא ימותו, לא שאול ולא שמואל]? הרי כבר הגיעה מלכות דוד [הגיע זמן מלכותו של דוד], ואין מלכות נוגעת בחברתה - אפילו כמלא נימא [כמלא עוביה של שערה, שהיא דקה מאוד]. כיון שהגיע זמן המלכות החדשה, צריכה מיד להסתיים המלכות הקודמת  235 .

אמר הקדוש ברוך הוא, כך אעשה: אקפיץ עליו [על שמואל] זקנה, ואז אוכל לעשות שימות הוא עתה, לפני שאול  236 . שהיות והוא ייראה זקן, לא ירננו העם אחריו.

היינו דכתיב [זהו שמצאנו במקרא]: "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה". ובפשטות, הכוונה שישב שאול במקום שנקרא גבעה, תחת האשל שברמה  237 .

אבל הדבר תמוה: וכי מה ענין גבעה, שהיתה בארץ בנימין, אצל רמה, שהיא בהר אפרים? הרי שני מקומות שונים הם!  238 

אלא בא הפסוק לרמז ולומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה עוד שתי שנים ומחצה  239  אחרי הגזירה שנגזרה עליו, ולא ימות עדיין?

תפלתו של שמואל הרמתי, שהתפלל שלא יתבטל מעשה ידיו בחייו. וזהו שנזכרה כאן רמה, לרמז על שמואל הרמתי, שגרם לכך.

ותמהה הגמרא: היאך מת שמואל מפני שצריכה לבוא מלכותו של דוד, ומי מידחי גברא מקמי גברא [וכי נדחה אדם מפני אדם אחר]?

ואמרינן: אין. אכן כך.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי"?  240 

"הרגתים במעשיהם", דהיינו, בגלל חטאיהם - לא נאמר. אלא "הרגתים באמרי פי". דהיינו, מפני גזירה שגזרתי, כגון מעשה שמואל ודוד שהובא לעיל. אלמא [הרי לנו]: מידחי גברא מקמי גברא [נדחה אדם מפני אדם אחר].

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה].

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא [יאמר כבודו דבר מה]!

אמר ליה, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: אין מסיחין [משוחחים] בתוך הסעודה  241 . כי שני פתחים יש בגרון: פתח הושט, ופתח הקנה. המאכלים עוברים דרך הושט, והנשימה [וכן הוצאת קול הדיבור] - דרך הקנה.

ובזמן האכילה - פתח קנה הנשימה סגור, כדי שלא יכנס בו מאכל.

וחוששין אנו שמא על ידי שמשוחח בתוך הסעודה, יפתח השסתום שעל הקנה, ויקדים קנה לושט, כלומר, יקדים ויכנס מאכל לתוך הקנה לפני שיגיע לושט, ויבא על ידי כך לידי סכנה  242 .

והיות וכך, לא אומר לך עתה דבר. אלא אמתין עד סיום הסעודה.

בתר דסעוד [לאחר שסיימו את סעודתם], זכר רב יצחק שהבטיח לרב נחמן לומר דבר מה.

אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת  243  , אלא חי הוא לעולם.

אמר ליה רב נחמן: וכי בכדי [בחינם] ספדו ספדניא [ספדו הסופדים], וחנטו חנטייא [וחנטו החונטים]  244 , וקברו קברייא [וקברו הקוברים]? שהרי כל זה כתוב בפירוש במקרא, שספדו את יעקב, וחנטוהו הרופאים, וקברוהו בניו בארץ כנען!

אמר ליה: אין אני אומר דברים אלה מליבי, אלא מקרא אני דורש. שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק  245  ואת זרעך מארץ שבים".

מכך שמקיש ומסמיך הכתוב הוא [יעקב] - לזרעו, אנו דורשים: מה קיבוץ זרעו מארץ שביים - בחיים [כשהם חיים, שהרי רק בני אדם חיים נמצאים בשבי], אף הוא, יעקב - בחיים  246 . והיינו, שיביאנו הקדוש ברוך הוא אל הגולה, כדי לגאול את בניו לעיניו.

ומה שמצינו בתורה שהרופאים חנטו את יעקב, סבורים היו שמת. אבל באמת - חי הוא  247 .

הגמרא מביאה עוד מימרא שאמר רב יצחק לרב נחמן.

אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב" [זהו שמה של האשה הזונה שהחביאה את מרגליו של יהושע ביריחו  248 ] - מיד נקרי [נעשה בעל קרי, מחמת תאוה]  249 , לפי שהיא היתה אשה יפה עד מאד.

אמר ליה רב נחמן: אני יכול להוכיח שאין הדבר כך, שהרי אנא אמינא [אני אומר] "רחב רחב", ולא איכפת לי [ואין זה גורם לי דבר]!  250 

אמר ליה: בודאי שלאדם שלא הכיר את רחב מעולם, כמוך, אין הזכרת שמה גורם דבר. כי קאמינא [מה שאמרתי], שהמזכיר את שמה נעשה בעל קרי, ביודעה ובמכירה. דהיינו, במי שמכיר אותה  251 .

כי הוו מיפטרי מהדדי [כאשר נפטרו ונפרדו רב נחמן ורבי יצחק זה מזה, וכל אחד פרש לדרכו], אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק  252 : ליברכן מר [ברכני]!

אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועיף וצמא  253 .

ומצא אילן שפירותיו מתוקין  254  , ואפשר לאכול מהן ולשבוע. וצלו נאה לנוח תחתיו, ולהיות מוגן מחום השמש. ואמת המים עוברת תחתיו, ואפשר לשתות ממנה ולהרוות את הצמאון.

אכל ההלך מפירותיו של האילן, ושתה ממימיו של המעין שעבר תחתיו, וישב לנוח בצילו.

וכשביקש לילך לדרכו, אמר: אילן אילן, במה אברכך?

אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין כבר עתה.

אם אומר שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.

אם אומר שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים כבר עוברת תחתיך.

דף ו - א

אלא, כך אברכך: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך  יהיו משובחים כמותך.

זהו המשל.

המשיך רבי יצחק ואמר לרב נחמן:

אף אתה, רב נחמן, במה אברכך?

אם בתורה - הרי כבר יש לך תורה  255 .

ואם לגדולה - הרי יש לך גדולה  256 .

ואם לכבוד - הרי יש לך כבוד.

אם בעושר - הרי כבר יש לך עושר.

אם בבנים - הרי כבר יש לך בנים  257 .

אלא, כך אברכך: יהי רצון שיהיו כל צאצאי מעיך מבורכים בכל, כמותך.

תנו רבנן: על שם מה נקרא הגשם הראשון היורד בתקופת הגשמים "יורה"?

על שם שבירידתו נותנים הבריות ליבם לכך שמתחילים ימי הגשמים, ועל ידי כך הוא מורה ומדריך את הבריות להטיח גגותיהן בטיט, כדי שלא ידלוף הגשם אל תוך הבית,

ולהכניס את פירותיהן שהניחו בשדה להתייבש, כדי שלא ירטבו בגשם,

ולעשות כל שאר צרכיהן [שאר ההכנות הנצרכות לימות הגשמים].

דבר אחר: לכן נקרא גשם זה "יורה", על שם שמרוה את הארץ מצמאונה, ומשקה אותה לעומק, עד תהום [עד עומק האדמה].

שנאמר: "תלמיה רוה נַחֵת גדודָה ברביבים תמֹגגֶנָה צִמחָה תברך".  258  והיינו, כשאתה מרוה את תלמי החרישה של ארץ ישראל, נחת הוא לגדודי בני אדם שבה. הרי לנו שהמקרא משתמש בענין ירידת הגשמים בלשון "רוה".

דבר אחר: לכן נקרא הגשם הראשון "יורה", מפני שהוא יורד בנחת, ואינו יורד בזעף. שלשון "יורה", מלשון הוראה הוא. כאדם המורה לתלמידיו, שמורה בנחת. כפי שנאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים"  259 .

עד עתה אמרה הגמרא ש"יורה" לשון ברכה הוא. ועתה באה הגמרא לשלול את האפשרות שמשמעות המילה "יורה" הוא לשון קללה:

או שמא אינו "יורה" - אלא לשון קללה, מלשון "ירה יירה"  260 , שיורד על הארץ בחזקה, כמו חץ, ועל ידי כך משיר [מפיל לארץ, מלשון נשירה] את הפירות שעדיין נמצאים על האילנות, כגון אתרוגים או רימונים או התאנים האחרונות  261 , מעל האילנות, ומשטיף [שוטף בכח] את הזרעים, ומשטיף את האילנות, ועל ידי כך מזיק להם?  262 

תלמוד לומר מהמילה "מלקוש" הצמודה למילה "יורה", שיורה אינו לשון קללה. שהרי כך הוא לשון הפסוק: "והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו'".

וכך אנו דורשים: מה מלקוש, לברכה, שהרי אי אפשר לומר שהכוונה שהוא שובר גרנות ומשיר פירות, כי אין הם מצויין בזמן ירידת המלקוש [שהרי עדיין לא קצרו את התבואה, והפירות לא הבשילו], ועל כרחך - לברכה הוא. ולשון מלקוש מרמז על כך שגשם זה יורד על המלילות והקשין  263 , וממלא את התבואה בקשיה  264  [כלומר, הגשם גורם לגרעיני התבואה להיות מלאים וטובים עתה, כשהם על הקש, שהוא הגבעול שלהם], כמו כן, אף יורה, לברכה.

ממשיכה הגמרא ודנה, שמא בכל זאת אפשר לומר שמלקוש לקללה:

או שמא אינו מלקוש - אלא לשון מל וקשה, והיינו שהגשם הזה מל את קשיות ליבם  265  של ישראל  266 , שעל ידי חוזקו הוא מפיל את הבתים, ומשבר את האילנות  267  , וכמו כן, הוא מעלהאתהסקאין [הוא מין ארבה]?  268 

תלמוד לומר מהמילה הסמוכה לו לפניו: "יורה". מה יורה, לברכה, אף מלקוש - לברכה.

ויורה גופיה [עצמו], מנלן [מנין לנו] שלברכה הוא יורד?

דכתיב: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון"  269 . מלשון "המורה לצדקה" מוכח שהיורה בא לטובה ולברכה  270 .

תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.

אתה אומר כך, שהיורה הוא הגשם היורד במרחשון, ומלקוש הוא הגשם היורד בניסן.

או שמא אינו אלא יורה זמנו מוקדם יותר, בחודש תשרי, ומלקוש זמנו מאוחר יותר, בחודש אייר?  271 

תלמוד לומר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". "בעתו" משמע בזמן הראוי לו ביותר. והיינו בחודש מרחשון, שאז הוא זמן רביעה ראשונה, כפי שמובא להלן בגמרא.

עתה חוזרת הגמרא ודנה בענין הגשם הנקרא "מלקוש".

"מלקוש" - אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן [קשי ליבם] של ישראל. שכאשר אינו יורד, חוזרין ישראל בתשובה, ומתענין ועושין צדקות  272 .

דבי רבי ישמעאל תנא: לכן נקרא אותו גשם "מלקוש", על שם שהוא דבר שממלא את התבואה בקשיה [כאשר היא כבר צמחה, ומצויה על קשיה, על הגבעול שלה]. שהמלקוש משלים ומסיים את צמיחתה.

במתניתא תנא: נקרא מלקוש, על שם שהוא דבר שיורד על המלילות [ראשי השיבולים, שאדם מולל אותן בידו. כפי שנאמר "וקטפת מלילות בידך"] ועל הקשין. והיינו הך, שהמלקוש יורד אחרי שהתבואה צמחה.

תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.

אתה אומר שזמנו של היורה בחודש מרחשון. או שמא אינו אלא בחדש כסליו?  273 

תלמוד לומר: "בעתו יורה ומלקוש". מה מלקוש - בעתו, בחודש ניסן הוא יורד, שהרי נקרא מלקוש על שם שהוא יורד על המלילות והקשין, והם מצויים רק בחודש ניסן, אף יורה - בעתו, בחודש מרחשון.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: יורה - זמנו בחודש מרחשון, ומלקוש - זמנו בחודש ניסן. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יורה - זמנו בחודש כסליו.

מאן [מיהם] אותם חכמים שחולקים על רבי מאיר, ואומרים שהיורה יורד בכסליו?

אמר רב חסדא: שיטת רבי יוסי היא.

דתניא: איזו היא רביעה ראשונה [הזמן הראשון של ירידת הגשם, והוא היורה]?

ומבארת הברייתא: ישנם שלשה פרקים של ירידת גשמים, וכולם, יורה הם:

א. הירידה הבכירה [הראשונה] של היורה, זמנה בשלשה במרחשון.

ב. הבינונית - בשבעה בו [בחודש מרחשון].

ג. והאפילה [האחרונה  274 ] - בשבעה עשר בו. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הראשונה בשבעה במרחשון, והבינונית בשבעה עשר בו, והאחרונה בעשרים ושלשה בו.

רבי יוסי אומר: הראשונה בשבעה עשר במרחשון, והבינונית בעשרים ושלשה בו, והאחרונה בראש חדש כסליו.

וכן היה רבי יוסי אומר: אם לא ירדו גשמים בזמנם, אין היחידים [חסידים  275 ] מתענין עד שיגיע ראש חדש כסליו. כי מתחילים להתענות תענית גשמים כאשר עבר זמן רביעה שלישית, ולא ירדו גשמים.

הרי לנו, ששיטת רבי יוסי היא, שהזמן האחרון של ירידת היורה הוא בראש חודש כסליו.

אם כן, מה ששנינו בברייתא, שחכמים סוברים שזמנו של היורה בחודש כסליו הוא, שיטת רבי יוסי היא  276 .

אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי.

אמימר מתני להא דרב חסדא בהא לישנא [אמימר שנה את דברי רב חסדא בלשון זו]:

בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים [מתחילים לשאול ולבקש את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר"].

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו [בחודש מרחשון] שואלין את הגשמים.

אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל.

ולפי האופן בו שנה אמימר את דברי רב חסדא, אין פסק ההלכה שלו קשור לענין תענית גשמים, אלא לענין זמן שאלת הגשמים.

אומרת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא [לפי איזו שיטה הולכת הברייתא דלהלן]: רבי שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה, דהיינו, שירדו גשמים, ופסקו שבעה ימים, ואחר כך ירדו שבעה ימים רצופים זה אחר זה, אתה מונה בהן, באותם פרקים של ירידת גשמים, רביעה ראשונה, ושניה, ושלישית? כמאן [כשיטתו של מי] מתבארת ברייתא זו -

כשיטת רבי יוסי. שאמר שהרביעה הראשונה בשבעה עשר, הבינונית בעשרים ושלשה, והאחרונה בראש חודש כסליו. ולשיטתו אפשר לקיים את דברי הברייתא.

והיינו, שירדו גשמים ברביעה ראשונה שהיא בשבעה עשר בחשון, ופסקו שבעה ימים עד עשרים ושלשה בו, שהוא זמן רביעה שניה. ומשם ואילך ירדו גשמים ברציפות שבעה ימים, עד יום שלשים, שהוא ראש חודש כסלו. נמצא שאתה מונה בהן רביעה ראשונה שניה ושלישית, כפי שנתבאר  277 .

אבל לשיטת התנאים האחרים, אין הברייתא מתיישבת. כי לשיטת רבי מאיר, יש בין רביעה ראשונה לשניה יותר משבעה ימים. ולשיטת רבי יהודה, יש בין רביעה שניה לשלישית יותר משבעה ימים.

אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי  278 .

שואלת הגמרא: לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנן של שלשת הרביעות?

בשלמא זמן רביעה ראשונה, עלינו לדעת אימתי הוא זמנה, כי נפקא מינה לענין לשאול את הגשמים. שמאותו זמן מתחילים לומר "ותן טל ומטר".

זמן רביעה שלישית - גם כן עלינו לדעת אימתי הוא, לענין להתענות. שאם לא ירדו כלל גשמים עד אותו זמן, מתחילים היחידים להתענות שני וחמישי ושני.

אלא רביעה שניה, למאי? לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנה? אמר רבי זירא: זמן רביעה שניה - נפקא מינה לענין נדרים  279 .