דף ה - ב

קרי רבי ינאי עליה, על אותו תלמיד "ושם דרך - אראנו בישע אלוהים". כיון שהיה אותו תלמיד מחשב באיזה שעה ראוי להקשות ובאיזו לא.

[וריטב"א פירש, על שחישב כי גדול ההפסד להלבין פני חבירו מהשכר שיהא לו בלימוד זה, וכל שכן שיכול לשאול אחר כך].

תנו רבנן: אין מציינין מקום קבר  72 , לא על כזית מן המת, ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא  73  באהל.

אבל, מציינין על השדרה ועל הגלגלת, או על רוב בנין של עצמות שלד המת, כגון עצמות גדולות, אף שאינן רוב מנין עצמותיו.

ואו על רוב מנין עצמות המת, אף שאינם רוב בנין השלד.

ואין מציינין על הוודאות, הוא מקום הברור וידוע לכל שיש בו טומאה. כי אין מטלטלין בו טהרות, ולכן אין צריך לציינו  74 .

אבל מציינין על הספיקות.

ואלו הן ספיקות שצריך לציין אותם: כגון סככות, ופרעות, ובית הפרס.

ולהלן יתבארו מאי נינהו.

ואין מעמידין את הציון במקום הטומאה עצמה אלא לידה, כדי שלא להפסיד את הטהרות. שאם יציין רק את מקום הטומאה ממש, לא ירגיש בהלוכו עד שיגיע לציון, ויטמאו הטהרות. ולכן יעשה הציון סביב סמוך לטומאה, וכשיגיע אליו יבחין וימנע מלהתקרב לטומאה.

אבל, ואין מרחיקין ציון ממקום הטומאה יותר מכל שהוא, כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל. שלא יהיה חלק מארץ ישראל בחזקת טומאה שלא לצורך, שהרי ממקום הציון פורשים מחשש טומאה.

ומקשינן: וכי כזית מן המת אינו מטמא באהל, ולכן אין מציינין על כזית?

והא תנן: אלו שמטמאין באהל: כזית מן המת!?

ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא, דאין מציינין - בכזית מצומצם עסקינן.

לעולם כזית מטמא באהל. אך כזית מצומצם הקבור בקרקע, כיון דסוף סוף מיחסר חסר בקבר, ושוב לא יטמא, לכן אמרינן:

מוטב ישרפו עליו עתה תרומה וקדשים שיטמאו מהכזית היות ולא נזהרו ממנו לפי שלא היה מקומו מצויין, אך תהא אפשרות הטומאה ממנו רק לפי שעה, כל זמן שיש בו כזית מצומצם, עד שיחסר בקבר מכזית, ושוב לא יטמא.

ואל ישרפו עליו תרומה וקדשים לעולם.

שאם יציינו את מקומו ישרפו עליו בעתיד לעולם שלא לצורך, שהרי הוא כבר חסר מכזית.

ואף שמפני הציון פורשין ולא נטמאים, חיישינן שיעבור עליו בלילה ולא יראנו. ובבקר, כשיבחין שעבר שם, ישרוף את התרומה ללא צורך, שכבר חסר מכזית. ואם לא יציינו לא ישרוף בעתיד.

ומבארינן סיפא דברייתא: ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות.

סככות הוא אילן המיסך על הארץ, ונמצאת טומאה של מת תחת חלק אחד מנוף האילן, ויש רווח בין חלקי האילן. אך כיון שלא ידוע איזהו מקום הטומאה מציין את כולו, שיפרשו מספק  75 .

פרעות, אלו הן אבנים פרועות היוצאות מן הגדר, אחת לכאן ואחת לכאן, ואינו יודע תחת איזה אבן נמצא הקבר, ולכן מציין את כולם מספק.

בית הפרס - כדתנן: החורש את הקבר הרי הוא עושה בית הפרס, שבחרישתו לכל צד מתפשט מקום הקבר, והטומאה היא בכל מקום שחיישינן שמא הוליכה המחרשה עצם כשעורה מהקבר.

וכמה הוא עושה?

מלא מענה, מלוא תלם אחד של המחרישה, עד למרחק של מאה אמה מהקבר, דחיישינן שהמחרישה הוליכה עצם כשעורה עד מאה אמה, ולכל צד חיישינן מאה אמה מהקבר, אף אם חרש יותר [אך בחרש פחות, חיישינן רק כמלא מענה שבמקום החרישה].

ומקשינן: ובית הפרס - מי מטמא באהל, דבעינן לציינו?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך לשחוט את פסחו. כי אם יש שם עצם כשעורה, יתפזר על ידי הניפוח ולא יטמאנו בהיסט. ולא חושש שמא עדיין קבור בו מת, ויטמא בהליכתו עליו מדין טומאת אהל.

וכן משמע מדרב יהודה בר אמי משמיה דעולא, דאמר: בית הפרס שנידש בהליכת בהמות או אדם, ואף שלא נחרש, טהור.

ומתרוויהו חזינן דחיישינן רק למגע או היסט של עצם כשעורה, ולא לטומאת אהל. ואם כן קשה: למה צריכין לציינו לבית הפרס!?

ומתרצינן: אמר רב פפא: לא קשיא.

כאן, ששנינו כי צריך לציין בית הפרס - בשדה שאבד בה קבר ולא נחרשה השדה. והספק של בית הפרס הזה הוא אכן בטומאת אהל, היות ולא ידעינן היכן הוא הקבר.

כאן ששנינו בהולך לשחוט פסחו שמנפח והולך, וכן זה ששנינו שדה שנידש טהור, מדובר בשדה שנחרש בה קבר, ששם לא חיישינן לטומאת אהל, היות והחרישה פירקה את הקבר, ולכן אין צריך לציינו  76 .

ותמהינן: וכי שדה שנחרש בו קבר - "בית הפרס" קרי ליה!?

ומתרצינן: אין! והכי תנן: שלשה מיני בית הפרס הן: שדה שנאבד בו קבר, ושדה שנחרש בה קבר, ושדה בוכין.

ומבארינן: מאי "שדה בוכין"? רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר: שדה שמפטירין בה מתים. שנפרדים בה אנשים שהביאו מתים ממקום רחוק לקבורה במקום אחר, וסמוך לעיר מקבלין אותן אנשי המקום, ורוחצין אותן וקוברין אותם. והמביאים נפטרים והולכין.

וטעמא מאי חוששין במקום זה משום טומאה.

אמר אבימי: משום יאוש בעלים נגעו בה. חיישינן שמא כיון שבאו ממקום רחוק נתדלדל אבר מן המת ונפל במקום שהעבירום ליד אנשי העיר, וסמכו המביאים על המקבלים, ולהיפך, והניחוהו שם.

ולכך מספקא לן על טהרת המקום, ומציינין אותו מפני אוכלי תרומה  77 .

ומקשינן על רב פפא, שאמר רק שדה שנאבד בו קבר צריך לציינו, ולא בנחרש בו קבר:

וכי שדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון? והא תניא בתוספתא, שמציינין גם בית הפרס שנחרש.

דתניא: מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה, אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לנפח ולעבור, או שנאבד בה קבר ולא יועיל הניפוח היות שמטמא באהל, וכדלעיל - נתנו חכמים לאותה השדה סימן, לידע את דינה:

אם יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר, היות שלקיום האילנות צריכין לחרוש בשדה. ויכול לעבור בה, אם מנפח והולך  78 .

ואם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר.

ולא נחרשה, ומטמא באהל, ולא מועיל בה ניפוח  79 .

רבי יהודה אומר: לעולם לא הויא שדה בחזקת שנחרש בה קבר עד שיהא שם זקן או תלמיד חכם שיודע שנחרש בה קבר.

לפי שאין הכל בקיאין בדבר  80  .

חזינן מיהא, שגם בנחרש בה קבר מציינין. ותקשי לרב פפא, דאמר נחרש אין צריך לציינו, דאינו מטמא באהל. ומתרצינן: אמר רב פפא: לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון.

וכי תניא ההיא ברייתא בתוספתא "שדה מצויינת" שאין יודע מה טיבה - אין הספק אם רק נחרש או רק נאבד בה קבר. אלא ודאי מדובר בשדה שאבד בה קבר, דמשום הכי ציינוה.

וכל הספק הוא שמא אחר שציינוה היא גם נחרשה, והציון הוא מפני שנאבד בה קודם לכן, ועל כן נתנו בה את הסימן, אם יש בה אילנות, בידוע שאחר שציינוה נחרש בה קבר  81  , ואם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר ולא נחרשה אחר כך, ולכן אסורה בלא ניפוח.

ומקשינן: וליחוש אף בשדה שיש בה אילנות. כי שמא חרשו לצורך האילנות רק בין האילנות עצמן, ודילמא היו אילנות מגוואי, בפנים השדה, ורק שם היה מקום החרישה, ואילו הקבר היה מבראי, מבחוץ למקום האילנות, ולא נחרש מקום הקבר כלל!

והיינו, יתכן שנאבד הקבר בשטח השדה שסביב האילנות מבחוץ, ולא נחרש כלל, ולכן אסור לעבור בה על ידי ניפוח, ומה הראיה ממה שיש בה אילנות שנחרש הקבר בכולה.

ומתרצינן: כדאמר עולא, במסכת נדרים מב א לענין שביעית: בעומדין על הגבולין.

הכא נמי מדובר בעומדין האילנות על הגבולין.

וכל השדה המצויינת כבית הפרס נמצאת ביניהם. ולכך אמרינן שנחרש בה קבר, לצורך האילנות.

דף ו - א

ועדיין מקשינן: וניחוש איפכא, דלמא היתה הטומאה מגוואי, במרכז השדה, ואילנות מבראי, מסביב לשדה, ולא נחרש מקום הטומאה, רק סמוך לאילנות.

ומשנינן: במסובכין. שאין האילנות עומדים סביב הגבולין בלבד, אלא נטועים ללא סדר בכל השדה, וצריכים לחרוש כולה לצרכן. ולכן כולה מותרת בניפוח, לפי שהאילנות מוכיחים שהקבר שנאבד בה, נחרש.

ואיבעית אימא כיון שציינו את כל השדה, הא אמרן לעיל אין מרחיקין ציון ממקום טומאה כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, הרי בהכרח, שהטומאה נמצאת בכל השדה.

והיינו דחשיבא כנחרש בה קבר, כיון שהם סמוכין לטומאה, ודאי נחרש המקום לצרכם והתפשט מקום הקבר  82 .

תניא בתוספתא דלעיל: רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין בדבר.

אמר אביי: שמע מינה מדאמר אין הכל בקיאין, וצריכין תלמיד חכם כדי להעיד על הקבר שהיה, כי צורבא מרבנן דאיכא במתא, תלמיד חכם הנמצא בעיר - כל מילי כל הנעשה והמתחולל במתא - עליה רמיא, מוטלת עליו האחריות לדעת ולפעול.

אמר רב יהודה: מצא אבן אחת מצויינת בסיד - רק המקום תחתיה טמא, שהיות והאבן גבוהה מהקרקע אפשר להעמיד ציון במקום טומאה, לפי שהאדם המתקרב אל האבן, רואה את הציון לפני שמגיע אליה.

והא דאמרינן עושין ציון סמוך לטומאה כדי שלא יטמאו הטהרות אם לא יבחין, היינו כשמציין על הקרקע עצמה  83 .

ואם מצא שתים אבנים מצויינות, אם יש סיד על הקרקע ביניהן, גם המקום ביניהן טמא, שהכל ציון הוא.

ואם אין סיד ביניהן, רק המקום תחתיהן טמא, וביניהן טהור.

ואף על גב דליכא חורש, שלא חרש ביניהן מעולם, טהור המקום שביניהן אם אין שם סיד.

ומקשינן: והתניא בתוספתא: מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא.

מצא שתים, אם יש חורש ביניהן, ביניהן טהור  84  . ואם לאו, שלא נחרש ביניהן, טמא, ואפילו אם אין ביניהן סיד, כיון שציין משני צדדים לא חש לציין גם באמצע.

חזינן כי רק משום שיש חורש ביניהן אמרינן ביניהן טהור, ודלא כרב יהודה!

ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא, בתוספתא, דתניא אף אם אין ביניהן סיד, ביניהן טמא, מיירי כשהסיד שפוך על ראשיהן של האבנים, ומרודה ומתחלק הסיד לכאן ולכאן.

ולכן, רק אי איכא חורש ביניהן, ביניהן טהור, היות דאימור: מחמת חורש הוא דאיקלף, שנקלף הסיד מחמת החרישה שנעשתה ביניהן, והוא הסיד שנפל ביניהן, ואין הוא מהווה ציון לטומאה  85 .

אך ואם לא, שלא חרש ביניהן - סיד דביני ביני הוא! שנעשה הסיד ביניהן מחמת ציון של טומאה, ולכן ביניהן טמא.

ורב יהודה איירי בכגון שלא היה ביניהן כלל סיד, ולכן הוא טהור.

אמר רב אסי: אם מצא רק מצר אחד מצוין - הוא טמא וכל השדה כולה טהורה, דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה  86 .

וכן אם מצא שנים מיצרים מצויינים - הם טמאים וכל השדה כולה טהורה.

וכן שלשה מצרים מצויינים הם טמאים וכל השדה כולה טהורה.

אבל אם מצא שדה שכל ארבעה מצריה מצויינים, הן טהורים, דהציון נעשה סמוך לטומאה ולא עליה, ואילו כל השדה כולה טמאה. דלכן צויינו כל מצריה סביב  87 .

והטעם שכל השדה טמאה, ואין אומרים שהמצינים הרחיקו מן הטומאה ונמצא שקצוות השדה טהורים.

דאמר מר: אין מרחיקין ציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל. שנינו במתניתין: ויוצאין אף על הכלאים.

ומקשינן: וכי אכלאים - בחולו של מועד נפקינן?

ורמינהו, מהא דתנן במסכת שקלים שקבעו זמן אחר לצאת עליהן.

באחד באדר -

משמיעין על השקלים. בית דין מכריזין שיביאו שקלים לבית המקדש לקרבנות ציבור. ועל הכלאים דהיינו שמכריזין בית דין לעקרן, כיון שאז גדלין הזרעין קצת וניכר היכן יש כלאים.

בחמשה עשר בו, באדר -

קורין את המגילה בכרכים המוקפין מימות יהושע בן נון  88 .

ויוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן הרחובות, כיון שכלתה עונת הגשמים ומתחילין להתכונן לבואם של עולי הרגל.

ולמוד המקוואות, שלא יחסר בהם השיעור ולנקותם מטיט החורף.

ועושין כל צרכי רבים.

ומציינין את הקברות. ויוצאין על הכלאים. הרי שעוקרין אותם כבר בט"ו באדר, ועל מה יוצאין שוב בחול המועד?

[וקושית הגמרא היא על כלאים שכבר נעקרו, דשאר צרכי רבים ותיקוני הדרכים ומקוואות, יכולין להתקלקל שוב בינתיים. ולכן שבים ועוסקים בהם בחול המועד - רש"י].

ומתרצינן: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, נחלקו בתירוץ הקושיה:

חד אמר, כאן דיוצאין בט"ו אדר, הוא בבכיר, הגדל מוקדם, וכאן ביוצאין בחול המועד, באפיל הגדל באיחור.

וחד אמר, כאן דיוצאין בט"ו אדר, בזרעים, תבואה הקודמת לגידול הירקות, וכאן דיוצאין בחול המועד, בירקות הגדלין בתקופת הפסח  89 .

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הא דשנינו יוצאין רק באדר ובניסן, לא שנו אלא שאין ניצן ניכר קודם לכן.

אבל ניצן ניכר, יוצאין עליהן, אף לפני התקופות באדר וניסן  90 .

ומבארת הגמרא: מאי שנא דדוקא בחולו של מועד דנפקינן, והרי כבר בתחילת ניסן ניכר ניצנן.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, משום שכר פעולה, שצריכין בית דין לשכור פועלים. ועדיף לשכרם בחול המועד כיון דמוזלי גבן, שאין בו עבודה, ומחוסר ביקוש נשכרים הפועלים בזול  91 .

אמר רב זביד ואיתימא רב משרשיא: שמע מינה, מדבעינן לשכור לבית דין פועלים בזול, דכי יהבינן להו שכר על עקירת כלאים - מתרומת הלשכה יהבינן להו, ולכן צריך לחסוך בממון הקדש  92 .

דאי סלקא דעתך מדידהו יהבינן להו, שכל מי שנמצא אצלו כלאים צריך לשלם את שכר הפועלים שעוקרים אותו - מאי נפקא לן מינייהו!? ואין לנו לחוש על ממון החוטאים, אלא ייצאו השלוחין בימי החול, והבעלים של הכלאים - כל כמה דבעו הפועלים, יאלצו ליתן להו!

והא דבעינן לעקור כלאים - עד כמה שיעורו לאסור בתערובתו את השדה?

דף ו - ב

אמר רב שמואל בר יצחק: כאותה ששנינו במסכת כלאים: כל סאה שיש בה  רובע הקב זרע ממין אחר - ימעט!  93  היינו יעקרנו, היות שרובע קב עושה סאה שלימה כלאים.

ומקשינן: והתניא: התקינו שיהו השלוחין מפקירין אם נמצא כלאים, את כל השדה כולה, כקנס על שלא עקר את הכלאים אחר שהכריזו עליהם בר"ח אדר לעוקרם  94 .

והיכי תנן שמספיק למעט את הכלאיים כדי להתיר.

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, שרק צריך למעט ודיו בכך - קודם תקנה שתקנו להפקיר.

וכאן דתנן יפקירו הכל - לאחר תקנה.

ומביאה הגמרא ראיה שאחר התקנה מפקירין ולא עוקרין:

דתניא במסכת שקלים, לגבי יציאת השלוחין בחול המועד על הכלאים:

בראשונה, לפני התקנה, היו השלוחין עוקרין ומשליכין את הכלאים לפני בהמתן של בעל השדה.

והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות:

אחת, על שמנכשין להם שלוחי בי"ד את שדותיהם, כי כשעוקרין את הכלאים זה מועיל לשדה כמו ניכוש, והדילול מועיל למה שנותר בשדה  95 .

ואחת, על שמשליכין השלוחין את הכלאים לפני בהמתם, ואינם צריכים לטרוח ולהאכילה.

כיון שראו חכמים ששמחים בכך, ואינם עוקרים את הכלאים בעצמם כדין, התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים, ובכך היו מפסידים את הכלאים ואין בהמתם אוכלת מהם.

ועדיין היו הבעלים שמחים שמחה גדולה, שלכל הפחות מנכשין שדותיהן.

לכן, התקינו חכמים שיהיו מפקירין השלוחין את כל השדה כולה  96  .

מתניתין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בחול המועד מושכין את המים מאילן לאילן, היות ולגבי האילנות הוי השדה כבית השלחין, שאם לא ישקנה יבא לידי הפסד מרובה  97 .

ובלבד שלא ישקה את כל השדה, שהיא בית הבעל  98 .

שאין הפסד אם לא ישקנה.

זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד, כי כל זמן שלא הורגלו להשקיה אינם נפסדים אם לא משקה אותם בתדירות  99 .

וחכמים חולקים על רבי אליעזר בן יעקב, ומתירים בזה ובזה, בין להשקות שדה הבעל, ובין להשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד, דסברי התירו מלאכה במועד אף להרווחה  100 .

אך ההלכה היא כרבי אליעזר בן יעקב, דאסר.

גמרא:

אמר רב יהודה: אם היתה שדה מטוננת, סוג שדה הבעל, שהיא לחה תמיד, ועתה היא יבשה, מודה בה רבי אליעזר בן יעקב שמותר להשקותה, אף שהיא שדה בית הבעל, כיון שהיתה לחה, ואם לא ישקנה יבא להפסד מרובה מותר  101 .

תניא נמי הכי: כשאמרו אסור להשקותן במועד, לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד, שאינם נזוקים אם לא ישקה במועד.

אבל זרעים ששתו לפני המועד, מותר להשקותן במועד.

ואם היתה שדה מטוננת מותר, וכדרב יהודה  102 .

ואין משקין שדה גריד במועד, כיון שהיא יבשה תמיד, ואין צריך להשקותה, הוי טרחא במועד.

וחכמים מתירין בזה ובזה, בין בזרעים שלא שתו לפני המועד, ובין בשדה גריד  103 .

אמר רבינא: שמע מינה מכך שהתירו חכמים אף במקום דליכא פסידא, כי האי תרביצא, גינת ירקות העשויה לריח ולמראה בחצר ביתו - שרי לתרבוצי, לזלף עליה מים, היינו השקיה קלה, ומותרת בגינה בחולא דמועדא כשם שמותר להשקות השקאה גמורה לדעת חכמים.

ומבאר רבינא את ראייתו מהברייתא:

שדה גריד, שהתירו חכמים להשקותה, מאי טעמא, הא אין בה פסידא! על כרחך דאפלא משוי לה חרפא. שעל ידי ההשקאה ממהר הפרי להבשיל. הכא נמי בתרביצא, מותר כי אפלא משוי לה חרפא  104  .

ואף דהוי רק הרווחה, סברי חכמים שמותר.

תנו רבנן, מרביצין שדה לבן היא בית הבעל בשביעית, אבל לא במועד.

ומקשינן: והא תניא, מרביצין שדה לבן בין במועד ובין בשביעית!?

ומתרצינן: אמר רב הונא: לא קשיא.

הא דתנו רבנן אבל לא במועד, היינו כרבי אליעזר בן יעקב,

והא ששנינו בברייתא מתירין להרביצה בין במועד ובין בשביעית, אליבא דרבנן היא, שמתירין להשקות במועד אף להרווחה  105 .

תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית  106  . אבל בשביעית אסור להרביצה כדי שיצאו ירקות בשביעית.

ולא עוד, אלא שמרביצין שדה לבן אפילו בשביעית, כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית  107  .

מתניתין:

א. צדין את ה"אישות", "תנשמת", והיא חפרפרת המזיקה בחפירתה את השדות. ואת העכברים שמזיקים את השדה ואת התבואה משדה האילן ומשדה הלבן.

וצד אותן כדרכו, שאינו צריך לשנות בצידה.

והיתר הצידה הוא בין במועד  108  , ובין בשביעית. אף שצידה אחרת אסורה במועד מפני מלאכה, ואסור לצוד תנשמת ועכברים מן השדה בשביעית מפני שמלאכת הצידה הזאת נחשבת למלאכת תיקון השדה  109 .

וחכמים חולקים ואומרים: רק משדה האילן צד כדרכו, היות וההפסד בו גדול יותר, וחששו להפסד מרובה  110 .

ואילו משדה הלבן שאין הפסד גדול במניעת הצידה, יכול לצוד ממנו רק שלא כדרכו  111  .

ובגמרא מבוארת דרך הצידה והשינוי בה.

ב. ומקרין את הפרצה במועד. שאם נפל כותל הגינה יכול לסדר במקומו אבנים כמו קיר, אך ללא טיט וטיח.

ובשביעית, שאין בה איסור מלאכה, ואין הקיר מועיל לגינה אלא הוא נועד רק לשמירה - בונה קיר שלם סביב הגינה כדרכו.

גמרא:

ומבארינן: מאי "אישות"?

אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים.

אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא דאישות היא בריה שאין לה עינים?

דכתיב, "כמו שבלול תמס יהלך". כשבלול היוצא מנרתיקו, והוא נמס, שבהליכתו נופל ממנו ריר עד שהוא נמס ומת - דומה לו "נפל אשת בל חזו שמש". היא האישות, שבעוורונה היא נופלת פתאום לארץ, ומתה.

תנו רבנן: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן, כדרכו. ומחריבין את חורי הנמלים, לפי שחפירתן מזיקה את השדה.

כיצד מחריבין את חוריהן, והרי הן בעומק הקרקע, וימשיכו לחפור!?

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור זה, עם קבוצת נמלים אחת, ונותן לתוך חור זה, אחר, שבשדהו.

והן חונקין זה את זה!

לפי שהן מכירות בריח העפר שאינו שלהם, וכיון שמקפידות לא להתערב, חונקות זו את זו [מאירי]  112 .

אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: זה שאמרו אין מכירין ריח העפר, אינו בכל ענין, כי אם:

והוא, דקאי בתרי עברי דנהרא! שנמצאים הנמלים האחרות מעברו השני של נהר המפסיק ביניהם, ומפני הפסק המים אין מכירות בעפר של חור הנמלים שמהעבר השני, לפי שלא יכלו להגיע אליו.

והוא דליכא גשרא ודוקא שאין גשר על הנהר שיכולות לעבור עליו.

והוא דליכא אפילו גשר הנקרא "גמלא" שהוא גשר צר מאוד העשוי מנסר אחד.

והוא דליכא אפילו "מצרא", שהוא גשרון צר מגמלא, שאי אפשר לעבור עליו אלא בעזרת חבל הקשור משני צדדי הנהר, ומסתייעין בו להליכה.

אך אם יש אחד ממעברות אלו, מכירות נמלים שבעבר זה בריח עפר שבחורי הנמלים שבעבר הנהר השני.

דף ז - א

ומבארינן: עד כמה? מהו המרחק ביניהם, שמחמת המרחק מועיל הנהר בלא גשר לגרום לנמלים שבשני צדדיו שלא יכירו בריח עפר שבחורי העבר השני?

עד פרסה. מרחק שהוא לפחות פרסה.

אבל בפחות, אף שיש הפסק נהר ביניהן בכל זאת הן מכירות את ריח העפר שבחורי עברו השני  113 .

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: משדה האילן צד כדרכו, ומשדה הלבן צד שלא כדרכו.

תנו רבנן: כיצד צד כדרכו?

חופר גומא, ושם בה אוכל כדי שיתקבצו הרבה אישות או עכברים, ותולה בה מצודה, מלכודת, שבה נתפסים המזיקים.

כיצד צד שלא כדרכו?

נועץ שפוד במקום שמבחין שהם מצויים בו, וממעך אותם בדחיקת האדמה במקומם.

וכן מכה בקרדם, ומרדד האדמה מתחתיה, והם כלים בלא צידה במלכדת. [ובר"ן פירש כן, וכתב שמתים כי אין להם כח להלך בעפר תיחוח]  114 .

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו חכמים שצדין משדה לבן רק שלא כדרכו - לא אמרו שאסור לצוד כדרכו, אלא רק בשדה לבן הסמוכה לעיר, שאין גורמים נזק אלא לשדה זו.

אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן - מותר לצוד אפילו כדרכו, היות דחיישינן שמא יצאו המזיקים משדה הלבן ויחריבו את האילנות שבשדה האילן, ולהפסד מרובה התירו לצוד כדרכו  115 .

שנינו במתניתין: ומקרין את הפרצה במועד.

ומבארינן: כיצד מקרין?

רב יוסף אמר מותר לקרות רק בהוצא ענפי דקל, ובדפנא, ענפי עץ דפנה, ועושה הגדר מעץ הדפנה וקולעו בענפי דקל.

במתניתא תנא שמותר גם באופן דצר אבנים בצרור ומניחן אחת על חבירתה. ואינו טח בטיט, דאסור במלאכה במועד אלא כדי צורך שמירת גינתו מהפסד.

אמר רב חסדא: הא דתנן מקרין אבל אינו בונה כדרכו - לא שנו, אלא בכותל הגינה, שאינו חושש אלא שיכנסו בה, והנזק בה מועט, ולכן לא הותר לבנות בה קיר מעולה.

אבל כותל החצר שנפל, בונה תחתיו במועד קיר מעולה כדרכו. כי בחצר הוא חושש מפני כניסת גנבים שיגנבו ממונו, ובמקום הפסד מרובה התירו  116 .

לימא מסייע ליה לרב חסדא שכותל חצר שנפל בונה כדרכו מברייתא בתוספתא:

דתניא: כותל נטוי, הגוחה הנוטה לרשות הרבים - סותר אותו ובונה כותל חדש במקומו במועד, כדרכו מפני הסכנה.

וסלקא דעתין שבונה כדרכו משום שהוא כותל חצר.

ודחינן: התם, בכותל הגוחה, ההיתר לבנותו, הוא כדקתני טעמא, שחייב לסותרו מפני הסכנה, ולכן הותר לבנותו, שלא ימנע מלסתרו כדין.

אך אין ראיה מכאן שגם כותל שנפל יכול לבנותו כדרכו  117 .

ואיכא דאמרי, תא שמע, משם ראיה שאסור לבנות כותל חצר שנפל כדרכו.

והכי דייקי: דוקא כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. ומשמע, מפני הסכנה - אין!

אבל שלא מפני הסכנה - לא הותר לבנותו כדרכו  118 .

לימא תהוי תיובתיה מתוספתא דכותל הגוחה, להא דרב חסדא, דאמר כותל חצר אפילו בלא סכנה, בונה כדרכו.

ודחינן: אמר לך רב חסדא: התם, בכותל הגוחה, גם סותר וגם בונה. ולכן הוצרך לטעמא מפני הסכנה.

אבל הכא, בבונה כותל חצר במועד, בונה ולא סותר. ואסור לסתרו במועד כדי לבנות. ורק אם נפל הותר לבנותו כדרכו מחשש הפסד גדול.

ומקשינן: התם נמי, בכותל הגוחה, ליסתור ולא ליבני! שהרי רק משום סכנה סותרו, ואין הבנין נצרך להציל מסכנה  119 .

ומתרצינן: אם כן לא יתירו לבנות תיכף מחדש - מימנע ולא סותר, והוי סכנה. ולכן גם הבנין הוא נעשה בעקיפין לצורך סילוק הסכנה.

אמר רב אשי: מתניתין משנתנו נמי דיקא כרב חסדא, שיש חילוק במועד בין כותל גינה לכותל חצר.

דקתני בה בסיפא: ובשביעית בונה כדרכו.

ויש לדון: בכותל דהיכא מיירי?

אילימא בכותל דחצר, וכי צריכא למימר שמותר לבנותו בשביעית? הא אין בו כל תועלת לעבודת קרקע או לפירות, ומה עניינו לאיסור שביעית!

אלא, לאו, בכותל דגינה, שבה גדלים פירות וירקות, וחידוש המשנה הוא דאף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי, ויאסר, דצריך להפקירן, קא משמע לן מתניתין דשרי לקרות אותה מפני הפסד השדה  120 .

שמע מינה כרב חסדא, שכותל גינה שעוסקת בו המשנה רק מקרין אותו, וכותל חצר שנפל בונה כדרכו במועד.

מתניתין:

רבי מאיר אומר: רואין הכהנים את הנגעים במועד. ואומרים לנגוע את דינו אך רק אם דינו להקל, שרואה הכהן שהוא טהור, אז יאמר לו טהור אתה  121 .

אבל לא להחמיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא, לא יטמאנו על ידי שיאמר לו "טמא אתה", לפי שמצטער הנגוע בכך, ורחמנא אמר "ושמחת בחגך".

וחכמים חולקים ואומרים: אין רואים נגע במועד לא להקל ולא להחמיר.

וטעמם מבואר בגמרא.

גמרא:

תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר.

רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר.

והטעם: שאם אתה נזקק לו להקל, נזקק לו אף להחמיר. כי היות שרואהו הכהן, אומר הוא לו מה דינו בין טמא ובין טהור, לפי שאין הכהן רשאי לשתוק ולא לטמא את מי שראה את נגעו כנגע טמא  122 .

אמר רבי: נראין לי דברי רבי מאיר במצורע מוסגר, שרואין.

ונראין דברי רבי יוסי במצורע מוחלט, שלא יראנו.

כי אם יאמר לו שהוא טהור, הוא אוסרו מעתה בתשמיש, שהיה מותר בו בימי חלוטו, ומצטער בזה [ובגמרא יבואר].

אך אם יאמר לו שהוא טמא לא יצערנו, לפי שהוא נשאר במצבו הקודם.

ובזה סובר רבי מאיר שיכול לומר לו בין טמא ובין טהור, היות וסבר רבי מאיר שעדיף לו למצורע את חברת העולם יותר מאשר אשתו.

אמר רבא:  123  התנאים שבמשנתו לא דברו בטהור שחושש לנגע חדש, ובא לכהן, כי בו כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה. כי אף אם יטהרנו לא ישמחנו, כי לא יוציאנו מטומאה לטהרה, כאשר עוד לא חלה עליו כל טומאה לפני שקבע הכהן שהוא נגוע  124 .

ומאידך, מצורע שכבר מוסגר בהסגר ראשון, דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה  125  .

שהרי אם יטהרנו ישמח כשיוצא מהסגרו. ואף אם יטמאנו, לא מטמאנו יותר ממצבו כעת, שהרי מעתה הוא רק יהיה מוסגר בהסגר שני, ועדין לא יהיה מוחלט.

דף ז - ב

כי פליגי במצורע המוסגר  בהסגר שני, שאם יטמאנו יצטער, שהרי נהיה מוחלט, והיא טומאה חמורה ממוסגר.

מר רבי מאיר, שאמר רואין להקל ולא להחמיר, סבר, בכהן תליא מילתא, ואינו טמא עד שיקבע הכהן שהנגע פשה ומטמא.

וכיון שהדבר תלוי ברצון הכהן, יכול לראותו.

ואי טהור מצאו, אמר ליה "טהור", וישמחנו במועד בטהרתו.

ואי טמא מצאו, שתיק הכהן, ולא יאמר לו שהוא טמא, ולא יצטער.

ואילו מר, רבי יוסי, שאמר אין רואין אף להקל, סבר, "לטהרו או לטמאו" כתיב, וילפינן מינה שחייב הכהן הרואה לומר אם טמא או טהור, ויאלץ לצערו אם הוא טמא, ולכך לא יראנו עד אחר המועד  126 .

אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יוסי במוחלט, ודברי רבי מאיר במוסגר.

ומקשינן: והתניא איפכא, אמר רבי: נראין דברי רבי מאיר במוחלט ודברי רבי יוסי במוסגר.

ומתרצינן: מחלוקת תנאי היא שנחלקו אליבא דרבי.

המוחלט מותר להתייחד עם אשתו בימי חלוטו, אלא שרחוק הוא מחביריו, לפי שהוא משולח מחוץ לשלש מחנות.

אך כשנטהר מחלוטו, ומונה שבעה ימים לטהרה, בימים אלו נאסר על אשתו, דכתיב "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים". אהלו זו אשתו. אבל מותר לבוא במחנה ישראל, ופליגי תנאי בשיטת רבי, מה עדיף לו לאדם.

מר, דאמר נראין דברי רבי מאיר, שרואין במוחלט, סבר, צוותא דעלמא עדיף ליה.

ולכן רואהו בימי חלוטו. כי גם אם יטמאנו הוא לא יצטער לפי שאינו מחמיר עליו יותר ממצבו כעת.

ומאידך, אם יטהרנו, ישמחנו. ועל אף שנאסר עתה באשתו, עדיף לו חברת העולם, שחוזר למחנה.

וכן נראין לו דברי רבי יוסי שלא רואהו כלל, במוסגר, כי בו חיישינן שיטמאנו ויאסרנו בחברת אנשים, כשישולח מחוץ למחנות, ויצטער במועד.

ומר, דאמר נראין דברי רבי מאיר שרואין רק להקל, במוסגר, סבר צוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא  127 .

ולכן, אין נראין דבריו במוחלט, כי אם יטהרנו לא ישמחנו, שהרי נאסר באשתו.

אך במוסגר, אם יטהרנו, ישמחנו גם בצוותא דעלמא. ואף אם יטמאנו לא יפסיד צוותא דאשתו, ולית ליה צערא.

ואם כן, רואה הוא בין להקל ובין להחמיר.

וכן נראין לו דברי רבי יוסי שאין רואין כלל, במוחלט. כי אף אם יטהרנו, יאסר באשתו, ומצטער בזה כיון שצוותא דאשתו עדיפא ליה.

ודנה הגמרא עתה בהא דאמרינן מוחלט אית ליה צוותא דאשתו:

למימרא, האם יש להוכיח ולומר מכאן דמוחלט בימי חלוטו מותר בתשמיש המיטה?

ומסקינן: אין, אכן! והראיה, מדתניא: כתיב "וישב המצורע מחוץ לאהלו שבעת ימים" - מלמד הכתוב שיהא המצורע אסור בתשמיש המיטה  128  .

כי אין "אהלו" אלא אשתו. שנאמר בפסוק אחר שלשת ימי הגבלה של מעמד הר סיני "לך אמור להם: שובו לאהליכם".

ולא הוגבלו שלשת ימים מלשבת באהל, אלא כדכתיב "אל תגשו אל אשה". [שמות יט].

ומכאן למדנו שמצורע צריך לשבת חוץ לאהלו, היינו להיות מופרש מאשתו.

ופליגי תנאי אימתי נאסר המצורע המוחלט בתשמיש המיטה:

רבי יהודה אומר: הכתוב בספר יחזקאל "שבעת ימים יספרו לו", למרות שהוא אמור בטהרת טמא מת, כיון שנקט בו לשון "ספירה", שהוא הלשון האמור בטהרת מצורע - בא הכתוב הזה ללמד על מי שנצטרע, שרק בשבעת "ימי ספירו", שסופר לאחר שנתרפא ובא להטהר, הוא אסור בתשמיש המיטה, ולא בימי חלוטו  129  .

רבי יוסי ברבי יהודה חולק  130 , ואומר: הפסוק הזה אמנם מדבר בז' ימי ספירו, אך לומדים ממנו קל וחומר לאסור מצורע בתשמיש גם לימי חלוטו.

[והא דאמרינן שאית למוחלט צוותא דאשתו, היינו אליבא דרבי יהודה, שלפיו מצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו].

וממשיכה הברייתא ואומרת:

ואמר רבי חייא: כך דנתי לפני רבי:

הרי למדתנו רבינו שיש להביא ראיה מהמקרא שמצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו.

שהרי יותם בנו של עוזיהו, לא היה נולד לו לעוזיהו, אלא משום שהתעברה אשתו ממנו בימי חלוטו.

שהרי עוזיהו, מלך יהודה, נצטרע כ"ה שנים לפני מותו. ואחר מותו מלך יותם בנו, ובן כ"ה שנה היה יותם במלכו.

ונמצא שעיבורו של יותם היה בימי חלוטו של אביו עוזיהו.

אמר לו רבי לרבי חייא: אכן, אף אני כך אמרתי, דקרא "וישב חוץ לאהלו" קאי רק על ימי ספירו, ובימי חלוטו אכן הוא מותר באשתו.

ומבארינן: במאי, במה קמיפלגי התנאים בברייתא?

רבי יוסי ברבי יהודה סבר, גלי רחמנא שמצורע אסור בתשמיש בימי ספירו, וכל שכן שהוא אסור בימי חלוטו. כיון שאז הוא עיקר צרעתו, ואילו ימי ספירו הם כבר שלב לטהרתו.

ומר רבי סבר, רק במאי דגלי קרא, דהיינו, שאסור באשתו בימי ספירו, גלי. ומאי דלא גלי, לגבי ימי חלוטו - לא גלי! ולכן מותר בהם בתשמיש  131 .

ומדייקת עתה הגמרא מהפלוגתא של רבי מאיר ורבי יוסי לעיל, שאחד אמר אין כהן רשאי לשתוק, ולכן לא יראנו, ואחד אמר שאם יראנו טמא יכול לשתוק:

האם למימרא, דבאמירת הכהן תליא מילתא, ואין הנגע מטמא עד שיראנו הכהן ויאמר שהוא טמא.

ומסקינן: אין, אכן!

והראיה, מדתניא על הפסוק "וביום הראות בו הנגע".

יש יום שאתה הכהן רואה בו נגעים, ויש יום שאי אתה רואה בו  132  . מכאן אמרו חכמים:

חתן שנולד בו נגע חדש, וצריך להראות אל הכהן, נותנין לו ז' ימי המשתה, שלא רואהו בהם הכהן שמא יטמאנו. ונותנין לו שבעת ימים אלו, הן לו, לנגע שבגופו, והן לביתו, לנגעי בתים שבביתו, והן לכסותו, לנגעי בגדים שבבגדו.

וכמו כן ברגל: נותנין לו, לכל המצטרע ברגל, שבעת ימי הרגל, כדי שלא יצטער במועד, דברי רבי יהודה.

רבי אומר: אינו צריך למילף שיש ימים שאין רואין בהם לחתן וברגל, אלא ידעינן להו מנגעי בתים:

הרי הוא הכתוב אומר "וצוה הכהן ופנו את הבית". הרי שכתוב להדיא שממתין הכהן מלטמא עד שיפנו את הכלים. וילפינן לנגעי גופו דומיא דנגעי בתים.

ואם ממתינין לו לדבר הרשות  133  , כמו בנגעי בתים, לפינוי  134  הכלים, כל שכן שממתינין לו לדבר מצוה  135  , בשעת שמחת חתן, ושמחת הרגל  136 .

ומבארינן מאי בינייהו?

אמר אביי אין נפקא מינה בינייהו, אלא רק "משמעות דורשין" איכא בייניהו, שכל אחד יליף מקרא אחר  137 .

ואילו רבא אמר, זה שפליגי מהיכן אפשר ללמוד יש בכך גם נפקא מינה, כי דבר הרשות איכא בינייהו.

רבי יהודה שלומד מ"יש יום שאי אתה רואה נגעים", היינו רק לדבר מצוה, ובנגעי הגוף לא ימתינו לו לדבר הרשות.

אך רבי שלומד מנגעי בתים, גם בנגעי הגוף ימתינו לו אפילו לדבר הרשות.

ומבארת עתה הגמרא למה לא יליף כל אחד מקרא דחבריה.

רבי יהודה סבר, מהתם, מכך שממתין לדבר הרשות בנגעי בתים, לא גמרינן. כי שאני התם דחידוש הוא.

דף ח - א

דהא עצים בפשוטי כלי עץ, וכמו כן אבנים בעלמא, לא מטמאו. ואילו הכא, בנגעי בתים, מטמאו  138  .

וכיון שחידוש הוא, נתחדש בו גם שממתין ואפילו לדבר הרשות. אך מאידך, אין לך בו אלא חידושו, ולא ילפינן מינה כלל לנגעי גופו, דאדם מטמא בשאר טומאות.

ורבי אומר, איצטריך קרא "ביום הראות בו", למילף שממתינין לו בנגעי גופו.

ואף שמנגעי בתים ידעינן שממתינין לו לדבר מצוה ולדבר הרשות. האי קרא לא מיותר.

דאי כתב רחמנא רק "וביום הראות בו", הוה אמינא לדבר מצוה, אין. אך לדבר הרשות לא ממתינין לו.

לכן כתב רחמנא בנגעי בתים "וצוה הכהן ופנו את הבית". דהוא דבר הרשות וממתינין לו.

ועדיין אי כתב רחמנא "וצוה הכהן", הוה אמינא הני נגעי בתים. אין, דלאו טומאה דגופיה היא, ולכן הקילה תורה להמתין לדבר הרשות.

אבל טומאה דגופיה - אימא מיחזא חזיא ליה, ואין ממתין לו כלל  139 , וצריכא קרא ד"ביום הראות בו", למילף להמתין לצורך דבר מצוה.

וכיון דאשכחן שממתין אף בנגעי הגוף, לענין דבר מצוה, אפשר ללמוד מנגעי בתים דממתין אף לדבר הרשות בנגעי הגוף  140 . אמר מר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

והוינן בה: מאי משמע? היכן נרמז דרש זה בפסוק?

אמר אביי: אם כן, דסתמא לגופיה הוא, לכתוב רחמנא "ביום".

מאי האי שהוסיף וכתב "וביום"?

שמע מינה, ללמד: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

רבא אמר: דרשינן מכל תיבת "וביום", דכולה קרא יתירא הוא.

דאם כן לכתוב רחמנא "ובהראות", שתיכף כשרואה ילך לכהן.

מאי קמשמע לן תיבת "וביום"?

שמע מינה, למילף: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

והוינן בה: ואביי, שדייק מאות ו' יתירא, מאי עביד בתיבת "ביום"?

ומשנינן: ההוא "ביום" מיבעי ליה למילף ממנה, כי רק ביום רואין נגעים ולא בלילה.

ועוד הוינן בה: ורבא, דיליף מכל תיבת "וביום" לימים שאי אתה רואה, הא דקיימא לן רואין נגעים רק ביום ולא בלילה - מנא ליה?  141 

ומתרצינן: נפקא ליה מ"לכל מראה עיני הכהן". רק ביום יכול לראות.

ואביי, למה לא למד מההוא קרא?

ההוא קרא ד"מראה עיני" - מיבעי ליה למעוטי כהן שהוא סומא באחת מעיניו, שאינו ראוי לראות נגעים.

ומקשינן: ורבא נמי, היכי יליף מינה לראיה ביום ולא בלילה, הא מיבעי ליה להכי, לכהן שהוא סומא באחת מעיניו?

ומתרצינן: אין הכי נמי, דיליף מ"עיני הכהן" לפסול סומא לראית נגעים.

ואם יחזור ויקשה לך: ואלא זה שרואים נגעים ביום ולא בלילה - מנא ליה לרבא?

נפקא ליה מאמירת בעל הבית המנוגע "כנגע נראה לי בבית".

ודריש כך: "לי" נראה הנגע, ולא שנראה הנגע "לאורי". והיינו, שמטמא הנגע את הבית רק אם הוא נראה לאור היום, שאינו צריך נר, ובאותה שעה הולך בעל הבית לקרא לכהן  142 . ולמדים מכאן שאין הכהן רואהו אלא ביום  143 .

ומקשינן: ואביי, למה לא יליף מקרא ד"נראה לי"?

ומתרצינן: אי מהתם, הוה אמינא הני מילי שרואים נגע רק ביום, בטומאה דלאו דגופיה, שכתיבא רק בנגעי בתים.

אבל טומאה דגופיה, אפילו לאורו של נר, ובלילה נמי רואים  144 .

לכן קא משמע לן רחמנא בהדיא בתיבת "ביום", שרק ביום רואין נגעים, ולא בלילה.

מתניתין:

ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד  145 .

בזמנים קדומים נהגו לקבור את המת, ולאחר שעבר פרק זמן שבו מתעכל הבשר, היו פותחים את הקבר ומלקטים ממנו את העצמות בתוך ארון קטן, ומוליכים את הארון עם העצמות לקבורה בקברות אבותם.

ומותר לעשות זאת במועד מפני ששמחה היא לו שמעביר את עצמות אביו ואמו לקברות אבותם.

רבי יוסי אומר: לא יעשה זאת במועד היות ויום ליקוט העצמות - יום אבל הוא לו  146  .

לא יעורר אדם על מתו, שמת חודש או חודשיים לפני המועד.

והיינו, לא ישכור ספדן שיחזור על כל הקרובים של המת לעוררן לבכות עמו.

וכן לא יספידנו, לא ישכור ספדן שיספיד מתו שמת בתוך שלשים יום לפני הרגל.

וכל זאת אמרו, שלא יעורר על מתו ולא יספיד - קודם לרגל שלשים יום, מהטעם שיתבאר בגמרא  147 .

גמרא:

שנינו במשנה רבי מאיר אומר מותר לאדם ללקט עצמות אביו ואמו ברגל.

ורמינהו סתירה לדבריו, ממה ששנינו אחרת במסכת שמחות [פרק יב]  148 :

המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן  149  .

ואמר הוסיף רב חסדא על דברי הברייתא: אפילו לא ליקט בעצמו את העצמות אלא רק ראה אותם לאחר הליקוט כשהם צרורין לו בסדינו, הרי הוא מתאבל עליהם באותו היום  150 .

ואיך אמר רבי מאיר שמותר לו ללקט עצמות במועד מפני ששמחה היא לו!?

אמר אביי: אימא, אמור בדברי רבי מאיר כך: מותר לו ללקט עצמות ברגל מפני ששמחת הרגל עליו, וכיון שהוא שמח ברגל אין הוא מצטער בשעת ליקוט העצמות, ואינו מתאבל עליהם  151 .

שנינו במשנה: ולא יערער על מתו.

והוינן בה: מאי, מהו "לא יערער על מתו"?

אמר רב: כד הדר כשהיה מחזר ספדנא במערבא אחרי כל הקרובים למת, אמרי, היו אומרים: יבכון עמיה כל מרירי ליבא! יבכו עמו כל אלו שיש להם מרירות בלבם על מות המת.

ולא יעשה זאת קודם הרגל שלשים יום.

והוינן בה: מאי שנא שלשים יום שבהם לא יערער על המת ולא יספידנו?

אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: משום מעשה שהיה -

מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, וביקש מעות כדי להספיד את המת שמת להם.

ונטלתן אשתו למעות שהיו מזומנות בבית כדי לעלות לרגל ונתנתן לו. ונמנע אותו אדם ולא עלה לרגל, כיון שניתנו המעות של הוצאות הדרך לספדן.

באותה שעה אמרו: לא יעורר אדם על מתו, שלא ישכור ספדן שיחזר על קרובי המת, ולא יספידנו, קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא ישתמש במעות המיועדות לעליה לרגל לצורך ההספד. ובשלשים היום שלפני הרגל מצויות בידי האדם המעות לצורך העליה לרגל  152 .