דף ב - ב

איבעיא להו: קדשי קדשים ששחטן בדרום, אי עלו בדיעבד, מהו שירדו מן המזבח, האם ירדו או לא?

ופשטינן: רבה אמר: אם עלו, ירדו. רב יוסף אמר: אם עלו לא ירדו.

והגמרא מבארת: אליבא דרבי יהודה, הסובר לגבי נשחט בלילה אם עלו ירדו,  38  דכולי עלמא לא פליגי, לא נחלקו רבה ורב יוסף, ושניהם סוברים שרבי יהודה יסבור בשחטן בדרום, דאם עלו ירדו. כי אם אפילו בשחט בלילה ולא שינה מקומו, סובר רבי יהודה שאם עלו ירדו, כל שכן בשינה מקומו  39 .

כי פליגי, במה חולקים רבה ורב יוסף, אליבא דרבי שמעון, הסובר לגבי נשחט בלילה שאם עלה לא ירד.

רב יוסף, סובר כרבי שמעון, כשם שלרבי שמעון בנשתנה זמנו, ונשחט בלילה, לא ירד, כן הדבר לגבי שינוי מקומו. ונשחט בדרום, לא ירד.

ואילו רבה אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי שמעון, גם רבי שמעון עצמו לא הקיל בכל הפסולים שלא ירדו, אלא בקרבנות הניתנין שדין דמם להינתן למטה מחוט הסיקרא [שהוא הסימן שהיה במזבח המבדיל בין חלקו העליון לחלקו התחתון]. כגון עולת בהמה, חטאת העוף, אשם ושלמים, ואירע שנתנן למעלה מחוט הסיקרא.

או, במה עוד הקיל רבי שמעון, בקרבנות שדמן ניתנין למעלה מחוט הסיקרא, כגון חטאת בהמה, ואירע שנתנן למטה מחוט הסיקרא -

ומדוע מקיל רבי שמעון בהם?

ולעולם דשחטן וקיבל דמן בצפון, אלא ששינה מקום מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכיון שפסולן בקודש, אחרי כניסתן לעזרה, לכן קידשם המזבח, ולא ירדו.

אבל הכא, כיון דשחטן בדרום, סובר רבה, שאפילו רבי שמעון מודה שאם עלו ירדו, דנחשבים כמאן דחנקינון דמי, כיון ששינה מקום שחיטתן מצפון לדרום, נחשב כאילו נשחטו מחוץ לעזרה, ולא נאמר בהם הדין שהמזבח מקדשן  40 .

הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על רבה.

תנן, קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלין בהן.

בשלמא לרב יוסף, הסובר בנשחט בדרום אם יעלה לא ירד, ניחא, מבואר היטב מדוע מועלין בו, הואיל ולא יצא מקדושתו, ובדיעבד לא ירד, אינו נחשב כמו שנחנק, הלכך מועלין בו.

אלא לרבה, הסובר שאם עלה ירד, קשיא, למה מועלין בו, הלא רבה סובר שנחשב "כמאן דחנקינון", והרי מטעם זה סובר שאף לרבי שמעון ירד.

ומתרצינן: אכן, מן התורה אין לו שום קדושה, ואם עלה ירד, ונחשב כאילו חנקו [וכקדשים שמתו שאין הנהנה מהם משלם אפילו את הקרן]. ומאי, מה ששנינו מועלין בהן הוא רק מדרבנן.  41  שחכמים החמירו עליו, והטילו על הנהנה בו דין מעילה  42 .

הגמרא מבררת: מאי איכא, איזה חילוק יש, בין מעילה דאורייתא למעילה דרבנן?

במעילה דאורייתא, הנהנין מהם - משלמין חומש, מלבד הקרן, וכן מביאין קרבן אשם מעילות, ואילו מעילה דרבנן, הנהנין מהם - לא משלמין תוספת חומש, אלא קרן בלבד. מפני שלחכמים אין "כח" לחייב קרבן אשם, כיון שמן התורה אינו חייב קרבן - נמצא שבהמה זו חולין היא, ואסור להביא חולין לעזרה. והיות ואינו חייב קרבן - אינו חייב חומש, משום שהחומש בא מפני האשם  43 .

ותמהינן: ומי איכא, וכי ישנו, דין מעילה מדרבנן  44 ?!

ומתרצינן: אין, אכן ישנו דין מעילה מדרבנן!

דאמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים, קרבנות, שמתו, ולא נשחטו כלל, יצאו ידי מעילה "דבר תורה".

אלמא, מוכח, שמדאורייתא, לא אית להון, אין להם מעילה, ואילו מדרבנן  45  אית בהון  46 , יש להם דין מעילה, אם כן, הכא נמי, בנשחט בדרום, מעילתו היא מדרבנן.

ומקשינן: לימא, האם נאמר כי תנינא להא דעולא אמר רבי יוחנן, שחידוש זה שקדשים שמתו מועלים בהם מדרבנן, כבר נשנה במשנתנו? לפי ששנינו: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם, למרות שהם נחשבים כאילו חנקו אותם, וכקדשים שמתו, וביארנו, לדעת רבה, שהכוונה היא למעילה מדרבנן, ומן התורה אין בהם מעילה, כיון שדינם הוא שאם עלו לא ירדו, ודברים אלו הם דברי עולא אמר רבי יוחנן, וקשה, מה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן  47 ?

ומתרצינן: אף על גב דתנינא, שמשנתנו אמרה שמועלין בה מדרבנן, מכל מקום איצטריך דעולא, יש חידוש בדברי עולא,

כי, סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר: הכא בדין המשנה, בקדשי קדשים שנשחטו בדרום - תיקנו בהם רבנן מעילה, משום שלא בדילין מנהון, אנשים אינם נבדלים מהם, מפני שאף על פי ששחטן שלא כמצותן, מכל מקום, נשחטו בכשרות, ויבואו להנות מהם בחושבם שבשחיטתן הותרו כשאר בהמות חולין, הילכך, תיקנו להם רבנן מעילה,

אבל קדשים שמתו, הואיל, ובין כך, בדילין מנהון, מחמת שהן נבלות, ומאוסים  48 , ולא יבואו ליהנות מהן,

אימא, יש צד לומר: אפילו מעילה מדרבנן לא, לא תיקנו להם רבנן מעילה, הואיל ואין צורך לתקן -

קמשמע לן, משמיענו עולא אמר רבי יוחנן, שבכל זאת, תיקנו להם רבנן מעילה.

[בסוגיא הבאה ישנן שתי גירסאות, והיות והראשונים לא הכריעו, נבאר בעזה"י את שתיהן].

לפי הגירסא הראשונה, מקשה הגמרא על התירוץ הקודם שעולא בא להשמיענו, שעל אף שמתו, ואנשים בדילים מהם יש בהם מעילה מדרבנן,

ועל כך מקשינן: קדשים שמתו - נמי תנינא, כבר שנינו במשנה אחרת, שמועלין בהם מדרבנן, ומה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן?

שנינו לקמן בפרק חמישי: קדשים בעלי מום שקדושתן היא לדמיהן, כלומר, שעומדים לימכר ובדמיהן יקנו קרבן אחר, ויש ל"הקדש" תועלת בדמיהם - אין מועלים בהם עד שיהנו מהם הנאה הפוגמת בהם, כלומר, המחסרה משוויו שוה פרוטה.

במה דברים אמורים? בדבר שדרכו ליפגם. אבל בדבר שאין דרכו ליפגם כשמשתמשים בו, כגון: כוס זהב של הקדש, מועלים בו אף שלא פגמו, כשהנאתו שוה פרוטה.

ושם שנינו: הנהנה מן החטאת, בעלת מום, ועומדת ליפדות, ככל קדשים שנפל בהם מום, אם נהנה ממנה כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום אותה, כגון: שיתלוש מן צמרה או שחרש בה והוכחשה בשווי פרוטה,

ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, ואינה עומדת להיפדות, מפני שאין פודין נבלות קדשים שאינן ראויין אלא לאכילת כלבים, והיות ואין ל"הקדש" אפשרות שימוש בדמיו, כיון דנהנה, ממנה, כל שהוא, אף על פי שלא חיסרה, מעל.

והנה, מעילה זו, אינה מן התורה, כי הרי מתה, ואחר שמתה אין בה מעילה מן התורה לכל הדעות, וברור, שמעילתה היא מדרבנן,

וקשה לעולא, מה משמיענו, הלא במשנה זו שנינו שקדשים שמתו יש להם מעילה מדרבנן?

ומתרצינן: ממשנה זו לא תקשה לעולא, כי עדיין לא שמענו ממנה בכל קדשי קדשים שמתו שיש בהן מעילה מדרבנן, כי,

דף ג - א

סלקא דעתך  אמינא, היה עולה על הדעת לומר, כי דוקא בחטאת בעלת מום שמתה, הואיל ולא חזיא לכפרה, אף בחייה כבר לא היתה ראויה לכפרה, לא בדילין מינה, אנשים אינם בדילים ממנה, לפיכך, הוצרכו רבנן לגזור עליה דין מעילה, כדי שלא יבואו לזלזל בה,

אבל קדשים תמימים שמתו, ובחייהם היו ראויים להקרבה, היה עולה על הדעת לומר הואיל וחזיין לכפרה, שהיו ראויים לכפרה, ובדילין מנהון, ואף בלי גזירת רבנן בדילים אנשים מהם, אימא, יש לומר לא גזרו בהם רבנן מעילה, מפני שאין צורך לגזור בהם. לכן קמשמע לן, משמיענו עולא אמר רבי יוחנן, שבכל זאת, גזרו בהם רבנן מעילה.

[גירסא שניה]:

ומקשינן על עולא הסובר קדשים שמתו יש להם מעילה מדרבנן: "מתו" נמי תנינא?! וכי שנינו שגם קדשים שמתו "יש" להם מעילה מדרבנן? והרי שנינו משנה אשר מדוייק ממנה ש"אין" להם מעילה אפילו מדרבנן!?

דתנן, הנהנה מן החטאת כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום. וכשהיא מתה, כיון דנהנה כל שהוא, מעל, כמבואר לעיל.

ויש לדייק, מכך שהמשנה אמרה "חטאת", שרק בחטאת גזרו בה רבנן מעילה כשמתה, מפני שקדושתה חמורה, הואיל ובאה לכפרה, אבל בשאר קדשי קדשים, כגון עולה ואשם וזבחי שלמי ציבור  49 , כיון שמתו, הנהנה מהן לא מעל אף מדרבנן.

וקשה על דברי עולא  50 ?

ומתרצינן: אמר לך עולא: לא נדייק כן מהמשנה. והאמת היא שאף שאר קדשי קדשים שמתו גזרו בהם רבנן מעילה,

ומדוע אמרה המשנה: הנהנה מן ה"חטאת"?

משום דסלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, שלא גזרו בה רבנן מעילה הואיל ולכפרה אתיא, בחייה עמדה להיקרב לכפרה על חטא בדילין מינה, אנשים בדילין ממנה בחייה עד שתיעשה כפרתה, ולכן כשמתה גם בדילין ממנה, ואין צורך לרבנן לגזור עליה מעילה, קמשמע לן, משמיעתנו המשנה, שבכל זאת גזרו עליה מעילה. וכל שכן שאר קדשי קדשים, שאינם עומדים לכפרה, ואין אנשים בדילין מהן כל כך, כל שכן שגזרו בהן רבנן מעילה, כדברי עולא.

הגמרא מקשה על מה ששנינו שקרבן חטאת שמתה, מועלין בהם מדרבנן.

וחטאת שמתה מי אית בה, וכי יש בה דין מעילה אפילו מדרבנן?!

והתניא, שנינו בברייתא: חטאות המתות [חמש חטאות פסולות שדינן למות, דהיינו שאין דינן לרעות עד שיפול בהם מום ויפדו אותן, אלא סוגרים אותן ברפת ומונעים מהן מזון עד שימותו, והלכה היא למשה מסיני. ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה באחר, עברה שנתה] וכן מעות ההולכות לים המלח [הפריש מעות לחטאתו, ומת, ילכו המעות לאיבוד לים המלח, כי כשם שהחטאת מתה, כן דמיה ילכו לאיבוד].

לא נהנין מהן, אסור לכתחילה ליהנות מהן, ולא מועלין, בדיעבד, אם נהנה מהן, אינו חייב לשלם אפילו את הקרן, ולא גזרו רבנן דין מעילה על הנהנה מהן  51 .

וקשה על דברי עולא, הסובר שחטאת שמתה מועלין בה מדרבנן  52 ? ומתרצינן: יש לחלק בין חטאת שהיתה ראויה להקרבה, ומתה, לבין חמש חטאות שאף בחייהן לא היו ראויין להקרבה,

אמרי, אמרו בני הישיבה: חמש חטאות המתות, אפילו בחייהן בדילין מנהון, כיון דאינם עומדים להקרבה, וכל שכן לאחר מיתתן שמאוסות הן, ולא יבואו אנשים ליהנות מהן, לכן לא גזרו בהן רבנן דין מעילה,

לאפוקי הכא  53 , בניגוד לחטאת כשרה דמחיים לא בדילין מיניה, כיון שהיתה ראויה להקרבה, וחששו רבנן שיבואו ליהנות מהם כשמתה, לכן גזרו בה רבנן דין מעילה  54 .

הגמרא חוזרת לבירור דין קדשי קדשים שנשחטו בדרום, שנחלקו בהן רבה ורב יוסף, בדיעבד אם עלו, האם ירדו.

איתביה רב יוסף לרבה, רב יוסף מביא כמה משניות במסכת זבחים להקשות על דברי רבה, חדא מגו חדא, משנה אחת מתוך השניה, וחדא מגו חדא, והשלישית מתוך השניה. כלומר, ממשנה אחת מהן אין ראיה להקשות על דברי רבה, אלא מבין שלשתן שנשנו זו אחר זו.

בפרק שביעי במסכת זבחים דנה המשנה בחטאת העוף ששינה בעבודתה, ועשה עבודותיה כמעשה עולת העוף, וכן להיפך, עולת העוף שעשה בה כמעשה חטאת.

בחטאת העוף ובעולת העוף אין שחיטה כשחיטת חולין, אלא מליקה, כמו שכתוב בתורה [פרשת ויקרא]. מליקה היא: הכהן חותך בצפורנו ממול העורף של העוף, עד שחותך את המפרקת, וחותך את הסימנים.

שינויים אלו יתכנו, א. במקום: שדין חטאת העוף להזות את דמה למטה מחוט הסיקרא, אך מליקתה כשרה בכל מקום במזבח, ואילו עולת העוף כל עבודותיה, וגם המליקה בכללן, נעשות למעלה מחוט הסיקרא. ב. בצורת מליקתן: מליקת חטאת העוף נעשית במליקת סימן אחד, או הקנה או הושט, ואינו מבדיל את הראש מן הגוף, ואילו בעולת העוף מולקים את שני הסימנים, ומבדיל את הראש מן העוף. ג. בצורת מתנות הדם: בחטאת העוף מזה את הדם מגופו של העוף על קיר המזבח [אוחז את העוף ומזה מדמה], ואילו בעולת העוף אין הזאה אלא רק מצוי הדם, כלומר, מקרב את הגוף אל המזבח, וממצה [סוחט] את הדם על המזבח.

עוד הבדל יסודי יש בין חטאת לעולה: חטאת, אף חטאת בהמה, שלא עשה את עבודותיה לשם חטאת, אלא לשם קרבן אחר, הרי היא פסולה, ואילו עולה שעשה את עבודותיה שלא לשם עולה, הקרבן כשר, אלא שלא עלה הקרבן לבעליו לשם חובה.

וכמו כן יש הבדל לענין מעילה, הנוגע לענינינו: חטאת העוף, הואיל והותר בשרה לכהנים, אין מועלין בבשרה, אחרי גמר עבודותיה בכשרות. אבל עולת העוף הנקטרת כולה כליל על גבי המזבח, מועלים בבשרה עד שתשרף ותצא לבית הדשן.

ושנינו שם, חטאת העוף שעשה בה שינוי באחד השינויים הנ"ל, או שעשה את עבודותיה כהלכתן אלא שהתכוון לשם עולה, בכל אלו הקרבן פסול, ואינה כשרה אלא כשעשאה למטה, כמעשה חטאת, לשם חטאת.

וכן עולת העוף, אם שינה בה בצורת עבודותיה, או במקומה, ועשה כמעשה חטאת, פסולה.

אבל עולת העוף שעשאה כמצוותה, אלא שהתכוון לשם חטאת, כשרה, אלא שלא עלתה לבעליה לשם חובתן.

אחרי שהמשנה מבארת את כל הנ"ל שנינו: וכולן, כל הקרבנות העוף שנעשו בהן שינויים אלו, אף כשהן פסולין, אין מטמאין בגדים אבית [בבית] הבליעה.

[עוף טהור אין לו טומאת נבילות, ונבלתו אינה מטמאה במגע ומשא כנבלת בהמה. אלא שנבלת עוף טהור, כגון שמת או שלא נשחט כהלכה, מטמאה בבית הבליעה, כלומר, שהבולע כזית מנבלת עוף טהור, כל זמן שהכזית נמצא בבית בליעתו [בגרונו], נטמא הבולע, ומטמא בגדים, דהיינו כלים, שנוגע בהם באותה שעה.

אבל עוף שנשחט כהלכתו, אינו מטמא טומאה זו, הנקראת "מטמא בגדים בבית הבליעה".

וכן קרבן העוף שנמלק, אינו מטמא בגדים בבית הבליעה. אף על פי שאם ימלוק חולין, תהיה נבלה, והאוכלה ענוש מלקות ומטמאה בבית הבליעה. מכל מקום, בקדשים, אינה נבלה].

וקרבנות עוף ששינה בהן, אף שמליקתן פסולה, ואינן מותרות באכילה, האוכל אותן לא נטמא, ואינו מטמא בגדים בבית הבליעה. כי מליקתן מטהרת אותן ומוציאתן מידי טומאת נבילות, כדין קדשים כשרים שנמלקו  55 .

ומועלין בהן, הואיל ונפסלו, ואין להם היתר לכהנים, כמו ששנינו במשנתנו [ואילו עולת העוף שעשאה כמעשה עולה לשם חטאת, וכשרה היא, בכל אופן מועלין בה, כמבואר שמועלין בבשר עולה עד שתשרף ותצא לבית הדשן].

חוץ מחטאת העוף שעשה אותה למטה כמעשה חטאת העוף, לשם חטאת, ולא שינה בה כלום, אין מועלים בה, אפילו זר הנהנה ממנה, מפני שיש לה היתר לכהנים, כמבואר במשנתנו.

זו היא משנה הראשונה.

וקתני עילויה, ובהמשך המשנה שנינו: כל שהיה פסולו בקודש, שכאשר הביאוהו לעזרה היה כשר ונפסל בעזרה  56 , כגון אלו ששינה מקומם או ששינה צורת מתנות הדם או שמלקה ביד שמאל או בלילה, אינו מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה,

וכל שלא היה פסולו בקודש, אלא שאירע הפסול לפני שהוקדש, או לפני שהביאו אותו לעזרה, כגון שעבר זמנו [תורין ובני יונה שנמלקו שלא בזמן הכשרם, עיין חולין כב א] או שיבשה הגף, נסמית העין, ונקטעה הרגל [שפסולין מטעם מחוסר אבר], מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה, כאילו מלק חולין.

ואחד הדברים שאינו מטמא בגדים בבית הבליעה, היא עולת העוף שעשאה למטה [והיא אחת מאלו שנשנו במשנה הראשונה], ובמשנה זו היא מוגדרת כ"פסולו בקודש".

ומבואר דינו של "פסולו בקודש" לגבי טומאה בבית הבליעה. ומה דינו אם העלוהו למזבח, האם ירד או לא ירד? על כך מביא רב יוסף משנה שלישית, וקתני, ושנינו שם בפרק הבא: [רבי שמעון אומר:] כל שהיהפסולו בקודש, אם עלו, לא ירדו! וזה כולל גם עולת העוף שעשאה למטה, וממילא הוא הדין לקדשי קדשים שנשחטו בדרום  57 .

תיובתא דרבה, סידרת משניות אלו, הן פירכא על דברי רבה  58 , הסובר שנשחט בדרום, אם עלו ירדו.

תיו בת א! והא דפליגי בה רבה ורב יוסף, פשיטא ליה לרבי אלעזר.

הגמרא  59  מבארת, שהלכה זו שנחלקו בה רבה ורב יוסף בקדשי קדשים שנשחטו בדרום, אם עלו האם ירדו, שלדעת רבה, ירדו, ולדעת רב יוסף, לא ירדו, היה פשוט לו לרבי אלעזר, ולא הסתפק בדבר.

אלא, שהגמרא מסתפקת איזו דעה היה ברור לו, האם כרבה או כרב יוסף, וכמו שיבואר.

דאמר רבי אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה לפנים, לבמת ציבור,

דף ג - ב

קלטוה מחיצות לכל דבר.

"במת יחיד", היא במה שהיחיד עושה לו בראש גגו ומקריב עליה קרבנות לה'. במה זו, האסורה אחרי שנבנה בית המקדש על ידי שלמה המלך, היתה מותרת בתקופות מסויימות, כמו שמבואר בפרק אחרון של מסכת זבחים.

"במת ציבור", היא האוהל מועד, ה"משכן" שהקים משה במדבר, אשר הוקם בארץ ישראל אחרי כניסת בני ישראל לארץ ישראל, וחזר ופורק וחזר ונבנה, וגלה ממקום למקום.

דרשו חכמים, שם במסכת זבחים, שהיו זמנים שבעת שהוקם המשכן, והיא "במת ציבור", שנאסרו "במות היחיד", והיו זמנים שעל אף שהוקם המשכן, הותרו "במות יחיד", והוא, בעת שהיה המשכן בגלגל ובנוב וגבעון.

ושנינו שם במשנה: מה בין במת יחיד לבמת ציבור? והמשנה שם מונה כמה הלכות בעבודות הקרבנות שאין חייבים בהם בבמת יחיד.

כגון: שחיטת קדשי קדשים בצפון, שהשוחט קרבן עולה בבמת יחיד, אינו צריך לשוחטה על ירך המזבח צפונה, ומותר לשוחטה בדרום, או באיזה צד שהוא.

ואמר שם רבי אלעזר, שעולה שהוקדשה, בשעת היתר במת יחיד, להקריבה בבמת יחיד, והכניסה לפנים לתוך הקלעים של במת ציבור, קלטו אותה מחיצות במת ציבור, וחלים עליה כל הלכות במת ציבור המנויים שם, כאילו הוקדשה מתחילה להיקרב על גבי המזבח, על אף שמתחילה הוקדשה להקריבה בבמת יחיד.

הילכך, חייב לשוחטה בצפון המזבח, כשאר קדשי קדשים בבמת ציבור, ואם שחטה בדרום, פסולה.

ובעי רבי אלעזר  60 : עולת במת יחיד שהכניסה לפנים, ועתה דינה להישחט בצפון, ששחטה בדרום  61  שנפסלה,

בדיעבד אם עלתה, מהו שתרד, האם יורידוה מעל המזבח? וצדדי הספק יבוארו לקמן.

והגמרא מדייקת: מדקא מיבעיא ליה לחדא  62 , מכך שרבי אלעזר היה מסופק רק בעולת במת יחיד, שמתחילה בעת הקדשתה לא היה דינה להישחט בצפון, מכלל, מכללות הדברים משמע, דאידך, שבעולה שהוקדשה מתחילה להקריבה בפנים בבמת ציבור, דהיינו סתם קדשי קדשים שנחלקו בהם רבה ורב יוסף, פשיטא ליה, היה פשוט לו הדין.

כי אם לא היתה לו הכרעה ברורה, בדין עולת במת ציבור, אם כן, מקודם היה צריך להסתפק, מה הדין בעולת במת ציבור. אלא, מוכרח, שהיה לו הכרעה ברורה.

ועתה שהוכח שלרבי אלעזר היה פשוט דין קדשי קדשים שנשחטו בדרום ונפסלו ועלו, מסתפקת הגמרא, מה היתה הכרעתו, אי כרבה, וירדו, אי כרב יוסף, ולא ירדו. כי אפשר לפרש ספיקו של רבי אלעזר, בשני הצדדים, בין אם הוא סובר כרבה, ובין אם הוא סובר כרב יוסף.

כי חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, אחרי שהיה פשוט לו דין קדשי קדשים שנשחטו בדרום ועלו, הסתפק בעולת במת יחיד,

והגמרא מבארת את ספיקו: האם נאמר שהכריע הכרעה ברורה שאם עלו ירדו, כדעת רבה,

יתכן לומר: עד כאן לא קאמר רבה התם, שאם עלו ירדו, אלא  63  משום שמחיצה כתיקנה פסלה, כלומר, כשנדר להקריב העולה, נדר להקריבה בבמת ציבור, והקדשתה להקריבה בבמת הציבור היתה כתיקנה, לפיכך, אם שינה את מקומה ושחטה בדרום, פסלה, מה שאין כן בנדר עולת במת יחיד, שהמחיצה לא היתה כתיקנה, כלומר, מתחילה לא נדר להקריב אותה בבמת ציבור, ובשעת נדרה, נדר להקריבה בבמת יחיד, ובשעת הנדר לא חל עליה חיוב שחיטה בצפון, יש צד לומר שלא פסלה, אפילו אם קלטוה מחיצות ונפסלה בשחיטת דרום, מכל מקום, חיובה להישחט בצפון קל יותר, ויתכן שאפילו רבה יודה שאם עלתה לא תרד.

או שנאמר, שאין חילוק, וגם באופן זה, תרד.

ועתה מבארת הגמרא ספיקו של רבי אלעזר, אם נאמר שהיתה לו הכרעה ברורה שקדשי קדשים שנשחטו בעזרה ועלו, לא ירדו, כדעת רב יוסף:

או דילמא, יתכן לומר, אפילו לרב יוסף דאמר: אם עלו לא ירדו  64 , הסתפק רבי אלעזר, כי יש לחלק, שבהקדישה להקריבה על המזבח בבמת ציבור, ומחיצה כתיקנה, שקדושת המזבח גדולה כל כך וקולטת, קלטה אפילו פסולין, הילכך: אם עלו לא ירדו, אבל כאשר הקדישה לבמת יחיד ומחיצה שלא כתיקנה, ומתחילה לא היתה מוקדשת לקדושת מזבח, יש לומר שלא קלטה המזבח, לקרבן זה שנפסל. או שנאמר, שאין חילוק, וגם באופן זה, לא תרד.

ומסקינן: תיקו!

כל קדשי קדשים, יש בהן מעילה משעת הקדשתן עד שיהיה להם היתר לכהנים על ידי זריקה, שאז הותר הבשר לכהנים והאימורים למזבח  65 .

קדשים קלים, אין להם מעילה עד שעת זריקה, שאז מועלים באימוריהן בלבד.

ומבואר עוד, שכל הקדשים שנשחטו, או שנעשו אחת מהעבודות במחשבת חוץ לזמנו או במחשבת חוץ למקומו, הקרבן פסול. והוא הנקרא "פיגול", והאוכלם חייב מלקות, והאוכל פיגול של מחשבת חוץ לזמנו, חייב כרת.

"ובלבד שיקרב המתיר כמצותו". דהיינו, שיזרוק את הדם באותה מחשבת פגול, או בשתיקה, דהיינו בלי מחשבה. אבל, אם שחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת חוץ למקומו, או במחשבת שלא לשמה, בקרבנות ה"פסולים שלא לשמה" יצא הבשר מאיסור פיגול של חוץ לזמנו, והאוכלו אינו חייב כרת.

נמצא, שהזריקה, היא ה"קובעת" את איסור פיגול, ולפניה, הפיגול "מיתלא תלוי", והוא בספק האם אכן ייגמרו העבודות במחשבת חוץ לזמנו.

הלכה זו נלמדה במסכת זבחים [כח ב] ממה שנאמר בפרשת פיגול "לא ירצה", ודרשינן: כהרצאת כשר כן הרצאת פסול. כלומר, "זריקת הדם", שהיא ה"מרצה" בכל הקרבנות הכשרים, אינה "מרצה" בקרבן פגול. ומכאן, שהיא הקובעת את הפיגול.

ומאחר שזריקה זו מועילה ל"קבוע" את הפיגול, אף אחרי שהקרבן נשחט במחשבת פגול, מוכח שהזריקה אינה כשפיכת מים בעלמא  66 , אלא יש עליה "חשיבות" של זריקה.

והיות והזריקה יש עליה "שם" זריקה, וחשיבות של זריקה, עלה על הדעת לומר, שכמו כן, תועיל להוציא את הפיגול מידי מעילה, הואיל ועשה מעשה זריקה, [המפעילה דינים על הקרבן]. וכן תועיל להביא קדשים קלים לידי מעילה,

ובא רב גידל אמר רב, להוציא מסברא זו, כמו שיבואר.

אמר רב גידל אמר רב: זריקת פיגול, אם שחט בחשבת פיגול, ואחר כך זרק סתם, וזריקה זו קובעת את הפיגול, אינו מוציא [אינה מוציאה] מידי מעילה בקדשי קדשים  67 , כדי שייקרא שהקרבן ניתר לכהנים. וכן אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים  68 .

מפני שהזריקה אינה יכולה לעשות שני דברים גם לקבוע פיגול, וגם להוציא קדשי קדשים מידי מעילה ולהביא קדשים קלים לידי מעילה  69 .

יתיב, ישב, אביי, וקאמר לה להא שמעתא, ואמר שמועה זו של רב גידל.

איתביה רב פפא לאביי, רב פפא מביא משנה שנשנתה לענין לחמי תודה, להקשות על רב גידל  70 .

המביא קרבן תודה מביא עמה ארבעים לחמים, עשרה מהם חלות לחם חמץ, עשר חלות מצות, עשרה רקיקי מצות ועשר חלות מורבכות. והבעלים נותנים לכהן לחם אחד מכל מין לאכילת כהנים, והשאר נאכל לבעלים בקדושת קדשים קלים.

דרשו חכמים [מנחות עח ב] ממה שנאמר [ויקרא ז] "יקריב קרבנו על זבח", מלמד, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. כלומר  71 : לחמי תודה משהוקדשו בפה, קדשו קדושת דמים, ונאסרים באכילה ובהנאה. אבל עדיין לא קדשו קדושת הגוף. ואם נטמאו ייפדו ויוצאין לחולין. ואילו שחיטת הזבח מקדשתן בקדושת הגוף [קדושת קרבן] ונפסלים בכל דיני פסולי המוקדשין, כגון טומאה, נותר וכדומה. כי שחיטת הזבח מקדשת את לחמי התודה בקדושת הגוף.

ושנינו: השוחט את התודה, לפנים בעזרה  72 , ולחמה נמצאים חוץ לחומה, של העזרה, לא קדש את הלחם, בקדושת הגוף, הואיל ובשעת שחיטה לא היה הלחם בתוך העזרה, ונאמר בתורה [שם] "על זבח התודה חלות", ודרשינן "על" בסמוך  73 .

עוד דרשו ממה שאמרה התורה "על חלות לחם חמץ יקריב", מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כששחט את הזבח היה "לחם", והוא כשקרמו פניו בתנור  74 .

הילכך, ממשיכה המשנה: שחטה, את התודה, עד שלא קרמו פניה בתנור, ואפילו קרמו כולן חוץ מלחם אחת מהן, לא קדש הלחם, בקדושת הגוף, אף אותם הלחמים שקרמו פניהם.

אבל אם שחטה, במחשבת חוץ לזמנה או  75  חוץ למקומה, קדש הלחם, והוא לחם קודש פסול.

ומוכיח רב פפא: אלמא, מוכח מכך, שכשם שקדש הלחם בקדושת הגוף, למרות שהוא פיגול ונפסל הקרבן, כמו כן זריקת פיגול, מייתי לה, יש לה כח, להביא לידי מעילה. דהיינו, שאם נאמר שזריקת פיגול אינה נחשבת לזריקה המביאה לידי קדושה, וכשפיכת מים בעלמא, אם כן, למה מביאה את הלחם ליקדש קדושת הגוף  76 . וקשה על רב גידל אמר רב!

אישתיק! אביי שתק, ולא השיב לו.

ומספרת הגמרא: כי אתא, כשבא אביי  77 , לקמיה, לפני דרבי אבא, ושאל קושיה זו על רב גידל מהמשנה של לחמי תודה, אמר ליה, רב אבא: בזריקה. כלומר, יש לחלק בין הנושאים.

הקדמה

לחמי תודה, קדושתם, קדושת הגוף היא, והיא חלה בשעת שחיטה, ובשעת שחיטה עדיין לא הוקבע הפיגול עד הזריקה, לפיכך הוקדש הלחם בשעת השחיטה. בניגוד לאיסור מעילה, שיציאתו בקדשי קדשים או הכנסתו בקדשים קלים, היא בשעת הזריקה. ואותה הזריקה הרי נעשתה בפיגול, והיא קבעה את הפיגול, הילכך סובר רב גידל שזריקה זו שנעשתה בפיגול אינה יכולה להוציא קדשי קדשים מידי מעילה, ולהביא קדשים קלים לידי מעילה.

ומבואר מדברי רבי אבא, שאין הפיגול נקבע עד הזריקה. ואין בדברים אלו חידוש, ופשוט הוא, כמבואר, שדרשינן "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול", ואם חשב בשעת שחיטה מחשבת שלא בזמנו, ובשעת זריקה חשב מחשבת שלא במקומו [או שלא לשמה בחטאת ופסח], אינו פיגול.

אלא, שלולא דברי רבי אבא, היינו סוברים שעד הזריקה אינו פיגול, רק לענין שהאוכלו [אף בתוך זמנו] אינו חייב כרת, אבל, מכל מקום, הוי פיגול ויש עליו "שם" פיגול. ובא רבי אבא לחדש ולומר שאינו פיגול "כלל", ולא חל עליו "שם" פיגול עד שיזרק הדם  78 ,

ולכן תירץ, שלחמי תודה נתקדשו, על אף שהקרבן נשחט במחשבת פיגול, הואיל ועדיין אין הקרבן פיגול עד הזריקה. ועל חידוש זה של רבי אבא דנה הגמרא. ורב אשי מוכיח מדברי עולא, שחל "שם" פיגול תיכף אחר השחיטה.

קרבן מנחה טעון ארבע עבודות: קמיצה, מתן הקומץ בכלי, הולכה למזבח, והקטרת הקומץ על האישים.

ארבע עבודות הללו מקבילות לארבעת עבודות הדם שבזבח: קמיצה כנגד שחיטה, מתן הקומץ בכלי שרת כנגד קבלת הדם, הולכה כנגד הולכה, והקטרה כנגד זריקת הדם.

דיני פיגול לכל הלכותיו נאמרו במנחות כשם שנאמרו בזבחים. והאוכל מן המנחה המפגולת [מלבד הקומץ] חייב כרת [אם חשב בשעת עבודתה] מחשבת חוץ לזמנו. ואם חישב בעת עבודתה מחשבת חוץ למקומו ענוש על אכילתה מלקות בלבד.

אמר ליה רב אשי לרבא: והא אמר עולא: קומץ פיגול, שפיגל בשעת קמיצה, שהעלה  79  לגבי מזבח, פקע פיגולו ממנו  80 . והטעם יבואר בהמשך.

ומהלשון "פקע פיגולו" משמע, שכבר היה פיגול תיכף אחר הקמיצה אף קודם ההקטרה  81  אלא שפקע ממנו.

וקמיצה, היינו שחיטה, היא העבודה במנחות המקבילה לשחיטה. הרי שעולא סובר שתיכף אחר הקמיצה או השחיטה במחשבת פיגול, חל "שם" פיגול עוד טרם ההעלאה על המזבח. וקשה על מה שאמר רבי אבא שאין ה"שם פיגול" חל עד הזריקה.

ומתרצינן: אמר ליה רבא: האמת היא כדברי רבי אבא, שאין "שם" פיגול חל עד שעת זריקת הדם או שעת הקטרת הקומץ, [ולכן אין זריקת פיגול מביאה לידי מעילה בקדשים קלים, כדברי רב גידל, ולכן קדשו הלחם],

ומה שאמר עולא, פקע פיגולו ממנו, רצונו לומר, שפקע ממנו איסורא דמייתי לידי פיגול, האיסור פיגול שהיה עתיד לחול בשעת ההקטרה.

דף ד - א

ומקשינן: אפילו אם לא נדייק מהלשון של עולא "פקע פיגולו", מכל מקום, יש להוכיח מעצם הדין ומהטעם שנתן עולא לדבריו.

והא קתני עלה  82 : אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כל שכן?! ומבארת שם הגמרא, שרצונו לומר: אם אינו מתקבל, היאך מביא אחרים לידי פיגול. כלומר הקומץ הוא ה"מתיר" את המנחה [מנחות הנאכלות, אסור לאוכלן עד הקטרת הקומץ, והקומץ "מתירה" לאכילת כהנים], וכדי שיקרא פיגול, בעינן "קרבו מתיריו",

ואם נאמר שלא פקע פיגול ממנו, וכשמעלהו על גבי המזבח הריהו פיגול, אם כן, עפרא בעלמא הוא! נמצא ש"מתיר" השיריים [שאר המנחה שנשתייר מן הקמיצה] לא קרב, ואיך הוא מביא את השיריים לידי פיגול!

מוכרח לומר, שאינו עפר בעלמא ויש עליו "שם קומץ", אלא שפקע פיגולו ממנו, [ולכן, מותר להחזירן על גבי המזבח]. אלו הם דברי עולא, בהסברת טעמו שפקע הפיגול מהקומץ.

ומדברים אלו מוכיחה הגמרא, שהפיגול חל משעת קמיצה [ובזבח משעת שחיטה], שלא כדברי רבי אבא,

כי בשלמא אם כבר חל הפיגול לפני ההעלאה למזבח, שייך לומר, שעתה עם ההעלאה "פקע" הפיגול שכבר היה לו, מסברתו של עולא, כמבואר,

אבל, אם כדברי רבי אבא, שהפיגול עדיין לא חל עד ההעלאה, אם כן, מהי הוכחת עולא שפקע הפיגול מן הקומץ, הרי עדיין אינו פיגול? ואינו עפרא בעלמא! -

ואף בלי סברת עולא, מבואר היטב למה נתפגלו השיריים: הואיל והקומץ לא נתפגל "קודם" התרת השיריים, אלא, ששעת ההקטרה שהיא שעת התרת השיריים בקרבן כשר, היא שעת הפיגול ["כהרצאת כשר כן הרצאת פסול"], ושניהם, הפיגול והיתר השיריים, חלים יחדיו. ומאחר שהוא פיגול, הילכך נתפגלו השיריים, ולא משום ש"פקע" הפיגול ממנו. ומה היא הוכחת וסברת עולא?

ומתרצינן: הא נמי, גם דברי עולא מתפרשים כדברי רבי אבא שלא חל הפיגול עד שעת ההקטרה או הזריקה, ועד אז אין עליו אלא איסורא דמייתי לידי פיגול  83 ,

ומכל מקום, מוכיח עולא, שפקע ממנו הפיגול [ומותר להחזירו על המזבח], כיון שאיסור זה המביא לידי פיגול, מתחיל משעת קמיצה, ואם לא ש"פקע", היה לו להיחשב כעפרא בעלמא אף לפני שיקטירנו, הואיל ויש עליו "שם איסור", ואז אינו בגדר "מתיר", ולא קרבו מתיריו,

ולמה נתפגלו השיריים? ומוכרח לומר ש"פקע" ממנו הפיגול.

ואין מדברי עולא קושיא על דברי רבי אבא  84 .

הגמרא ממשיכה להקשות על דברי רבי אבא, [ותירוצו על דברי רב גידל], שהפיגול לא חל עד שעת הזריקה, ומוכיחה מדברי האמורא אילפא הסובר שהפיגול חל משעת שחיטה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: והאמר אילפא, שנינו במסכת זבחים [כט ב]: זה הכלל: כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק [במחשבה] לאכול ולהקטיר חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו, פגול וחייבין עליו כרת.

ובלבד שיקריב המתיר כמצותו!

כיצד קרב המתיר כמצותו? שחט [במחשבה] חוץ לזמנו, וקבל והלך וזרק בשתיקה [בלי מחשבת פסול], זהו שקרב המתיר כמצותו.

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? שחט חוץ למקומו, קבל והלך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו, קבל והלך וזרק חוץ למקומו, זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

אמר רבי יהודה: זה הכלל: כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, פגול וחייבין עליו כרת. ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן, פסול ואין בו כרת.

וחכמים אומרים: זה וזה, פסול ואין בו כרת.

ונחלקו שם אמוראים בביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים.

אילפא סובר: מחלוקת, שנחלקו בה רבי יהודה וחכמים היא, בשתי עבודות. כגון: דהשוחט אמר "הריני שוחט סימן ראשון [הקנה או הושט], על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, וסימן שני, על מנת לאכול או להקטיר חוץ למקומו  85 ,

רבי יהודה סובר: "מפגלין בחצי מתיר", דהיינו שכדי לפגל מספיק לחשוב מחשבת פיגול בחצי עבודה, כגון בחצי השחיטה, שהיא אחת מהעבודות בקדשים ה"מתירות" את הקרבן, נמצא, שכאשר שחט סימן ראשון במחשבת חוץ לזמנו כבר נקבע פיגולו, ונקבע איסורו לאיסור פיגול שיש בו כרת טרם הגעת מחשבה המעכבת, הילכך, האוכל ממנו כזית, ענוש כרת.

וחכמים סוברים: "אין מפגלים בחצי מתיר", כלומר, לא מספיקה מחשבת פיגול בחצי עבודה, נמצא שפיגולו באה בגמר עשיית המתיר, דהיינו גמר שחיטת שני הסימנים, וכיון ששתי מחשבות הפיגול חלות כאחת, יש כאן "עירובי מחשבות" של חוץ לזמנו עם חוץ למקומו, לפיכך "לא קרב המתיר כמצותו", ואין עליו שם פיגול של חוץ לזמנו גרידא, הילכך: אינו פגול להיענש כרת.

אבל, אם חשב בעבודה אחת, מחשבת חוץ לזמנו עם מחשבת חוץ למקומו, בסימן אחד, דכולי עלמא, מודה רבי יהודה לחכמים שעירובי מחשבות הואי, ואין האוכלו ענוש כרת. אלו הם דברי אילפא.

ומדברי רבי יהודה, לפי ביאורו של אילפא, מוכח, שהפיגול חל תיכף בשעת שחיטה, [ואפילו בשחיטת סימן אחד]. כי אם נאמר, כדעת רבי אבא, כפי תירוצו של רבא שהפיגול חל בשעת זריקה, נמצא, שאפילו אם חשב בסימן ראשון חוץ לזמנו ובשני חוץ למקומו, מכל מקום, שתי המחשבות חלות בבת אחת בשעת הזריקה, ובשעת חלות הפיגול כבר נתערבו המחשבות, ואין כאן קביעה קודמת של מחשבת חוץ לזמנו. ולמה סובר רבי יהודה ש"נקבע" פיגולו במחשבת חוץ לזמנו  86 ? ומתרצינן: הכי נמי, גם על דברי אילפא, נתרץ, שרבי יהודה סובר שהפיגול נקבע בשעת זריקה, ואז לכי זריק, כשאכן יזרוק את הדם, תיגלי מילתא למפרע  87  שחל הפיגול משעת שחיטת סימן ראשון, הילכך, נקבע הפיגול במחשבה ראשונה שהיא מחשבת חוץ לזמנו  88 .

ביאור זה של רב אשי אליבא דרבי אבא, הוא לדעת אילפא. אבל רבי יוחנן בגמרא זבחים [שם] סובר שרבי יהודה חולק אף בעבודה אחת, וסובר שנקבע פיגול של מחשבת חוץ לזמנו, מפני ש"תפוס לשון ראשון", כלומר, בעירוב שתי מחשבות נתפסת הראשונה, אף כאשר בשעת חלותן הן כבר מעורבות  89 , הילכך, מבארת הגמרא: אי בעבודה אחת, אי בשתי עבודות, כלומר, גם לדעת רבי יוחנן, יתבאר כמו לדעת אילפא, שבשעת הזריקה שהיא שעת חלות הפיגול, חל ראשון ראשון, ונתפסת מחשבת חוץ לזמנו.

ומקשינן: אי הכי, אם כן, שהפיגול חל ל"מפרע" משעת השחיטה, קשה, גבי תודה נמי  90  עד דזריק, ואז תוקבע הפיגול למפרע משעת השחיטה?

ובכל זאת, אף שנקבע הפיגול למפרע, לדעת רבי אבא, משעת השחיטה, אמרה המשנה שהוקדש הלחם בקדושת הגוף בשעה שנשחט הזבח במחשבת פיגול, החל למפרע, למרות שהזבח נתפגל, ואם כן, מוכח, שמחשבת פיגול מרצה לקדש הלחם, ולמה לא תרצה מחשבת פיגול להביא קדשים קלים לידי מעילה [ולהוציא קדשי קדשים מידי מעילה].

וחוזרת הקושיה: מה שונה חלות קדושת הגוף בשחיטת פיגול מחלות דין מעילה? וקשה על רב גידל אמר רב?

ומתרצינן: הגמרא חוזרת בה מכל השקלא וטריא לחלק בין קדושת הלחם שהיא בשעת שחיטה לבין דין מעילה שהוא בשעת זריקה  91 , אלא, מאי, מה ששנינו שהלחם נתקדש בשחיטת פיגול, לאו לחיוביה במעילה  92 , כלומר, אין הלחם קדוש קדושת הגוף ממש, כיון שהשחיטה היתה במחשבת פיגול,

אלא ליפסל, דבעי שריפה, כלומר, הלחם אינו חולין, ונתקדש קדושת הגוף שאם יגע בהם טבול יום ומחוסר כפורים [נגיעה זו אינה מטמאה חולין], יטמא הלחם, וטעון שריפה. וכן אם יעבור עליו לילה ["לינה"] טעון שריפה  93 .

ביאור  94 : עבודת פיגול ה"מרחקת" מתכלית הקרבן, יכולה להביא רק לידי "פסול", שהלחם יהיה טעון שריפה, אבל אינה יכולה להביא קדשים קלים לידי מעילה. אדרבה! כל דין מעילה החל בקדשים קלים והפוקע בקדשי קדשים, הוא בשחיטה כשרה בלבד, שהקרבן הגיע לתכליתו, ולא בעבודת פיגול.

הילכך, אין קושיא מלחמי תודה על דברי רב גידל אמר רב.

הגמרא מביאה ברייתא לסיוע לדברי רב גידל אמר רב, שזריקת פיגול אינה מוציאה קדשי קדשים מידי מעילה.

לימא, האם נאמר, שברייתא זו מסייע ליה?

שנינו: הפיגול, לעולם מועלין בו!

האם לאו, שהברייתא מדברת באופן שאף על גב דאיזרק, שכבר זרקו את הדם, ובכל זאת מועלין בו והזריקה לא הוציאה מידי מעילה, ומסייע ליה, והברייתא היא סיוע לדברי רב גידל הסובר כן.

ודחינן: לא! אין מברייתא זו סיוע, כי הברייתא מדברת, דלא זרק, שעדיין לא זרק את הדם, ולכן יש בו דין מעילה. ואין הכי נמי, אם כבר זרק את הדם, יש לומר שהזריקה מוציאה מידי מעילה!

ותמהינן: אי, אם מדובר, דלא זרק הדם, מאי למימרא?! מה באה הברייתא להשמיענו, פשיטא, הרי עדיין לא יצא מכלל  95  "קדשי  96  ה'"  97 ? והגמרא חוזרת בה, ממה שתירצה שעדיין לא זרק את הדם, אלא, לעולם דזריק, ובכל זאת אין מברייתא זו סיוע לרב גידל, ומדוע? כי תניא ההיא, הברייתא מדברת בקרבן עולה, שיש לה מעילה - בקרבן כשר, גם אחרי זריקה, הואיל ובשרה אינה נאכלת לכהנים, והיא מ"קדשי ה'" אף אחרי זריקה  98 , הילכך, יש בה מעילה, גם כאשר נתפגלה, אבל, לגבי שאר קדשי קדשים, היוצאים מידי מעילה בזריקה, אין סיוע מהברייתא, ויתכן שהם יוצאים מידי מעילה אף בזריקת פיגול.

ותמהינן: אי, אם הברייתא מדברת בעולה, פשיטא, שמועלין בה אף לאחר זריקה, גם אם לא נתפגלה משום דגבוה היא כולה, היא עולה כליל על המזבח,

ולמה אמרה הברייתא שמועלין בה דוקא כשנתפגלה?

דף ד - ב

ועוד, הוכחה כדברי רב גידל, דקתני סיפא, של אותה הברייתא: לן דמה, ולא נזרק ביום הקרבתו, אף על פי שחזר וזרקו, למחרתו, מועלין בו,

ועתה, אי אמרת בשלמא, שהברייתא מדברת בחטאת, שפיר, משמיעה לנו הברייתא, שמכיון שלן דמה, והזריקה פסולה היא, לכן לא יצאה מ"קדשי ה'", ומועלין בה. ואילו לא לן דמה, אין מועלין בה, ככל חטאת כשרה היוצאת מידי מעילה בזריקת הדם,

אלא, אי אמרת, שהברייתא מדברת בעולה, קשה: וכי צריכא למימר, שמועלין בה?! פשיטא! הלא כל עולה, אף שעבודותיה נעשו בכשרות, מועלין בה?

כלומר, המקשן [שהוא לשיטת רב גידל] משווה דיני הלנת הדם לדיני פיגול, וכשם שרב גידל סובר, שזריקת פיגול, אינה מוציאה מידי מעילה, כן, סובר המקשן, שזריקת דם הנפסל בלינה, אינה מוציאה מידי מעילה, וכיון שהוכרח שמדובר בחטאת, יש ללמוד מהברייתא, שכשם שזריקת דם שנפסל בלינה אינה מוציאה מידי מעילה, הוא הדין זריקת פיגול, כדברי רב גידל.

ומתרץ התרצן [החולק על רב גידל]: אכן, סיפא המדברת בחטאת, ודאי מסייע ליה, כמבואר, שזריקה פסולה, כגון: לן דמה, אינה מוציאה מידי מעילה,

והוא הדין, והוא הטעם שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה!

ומבררת הגמרא: רישא מאי, הרישא של הברייתא, המדברת בענין "פיגול", האם גם היא מסייעת לרב גידל, ונאמר, הואיל ומסייע ליה סיפא כשם שהסיפא מדברת בחטאת, מסייע ליה נמי רישא כן גם הרישא. ויש סיוע לרב גידל, שרק מפני שהחטאת נתפגלה, מועלין בה, ואילו לא נתפגלה, אין מועלין בה, מוכח ב"מפורש" כדברי רב גידל, שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה?

ודחינן: וכי סיפא ודאי מסייע ליה  99 ?! הלא יש לחלק בין זריקה שלאחר לינה, לבין זריקה שלאחר פיגול [וטעם החילוק יבואר], ולומר, שזריקה שלאחר לינה, אינה מוציאה מידי מעילה, מה שאין כן זריקה שלאחר פיגול, מוציאה מידי מעילה [שלא כדברי רב גידל]?

ומבארת הגמרא: מאי שנא, מה שונה זריקה שלאחר לינה מזריקה שלאחר פגול,

כלומר, זה וזה פסול הוא, ומה ההבדל ביניהם?

החילוק הוא: הלנה דקעביד בידים, כלומר, הזריקה לא נעשתה ביום הקרבתו, ויש כאן חסרון ב"מעשה" עבודת הקרבן,  100  הילכך, אף כשיזרוק את הדם למחרתו, לא מהני זריקה זו, הפסולה, ושנפסל ב"ידים", לאפוקי מידי מעילה  101 , מה שאין כן, פיגול, שהפסול נעשה במחשבה בלבד, דלא  102  קא עביד בידים, עדיין יתכן לומר, שהתנא של הברייתא סובר, שמהני ליה זריקה לאפוקי מידי מעילה, שלא כדברי רב גידל  103 .

וממילא, אין ראיה מהסיפא לדברי רב גידל  104 .

הגמרא מביאה ברייתא אחרת לסיוע לרב גידל.

לימא, האם נאמר: הא ברייתא זו, מסייע ליה לרב גידל.

שנינו: הפיגול בקדשי קדשים, מועלין בו.

האם לאו, שהברייתא מדברת, אף על גב דזרק את הדם, ומועלין בו, והזריקה לא הוציאה מידי מעילה, כדברי רב גידל, והברייתא מסייע ליה.

ודחינן: לא! הברייתא מדברת דעדיין לא זרק  105 !

ומקשינן: אבל, אם כבר זרק, מאי, מה סובר התנא של הברייתא, וכי סובר הכי נמי דאין מועלין בו!

אם כן, קשה, אמאי קתני סיפא, למה שנינו בסיפא של הברייתא: הפיגול בקדשים קלים, אין מועלין בו, מפני שלא נעשו העבודות בכשרות, והאימורין לא באו להיות מ"קדשי ה'",

ואם מדובר כשעדיין לא זרק, מה החידוש בברייתא, פשיטא שאין מועלין בקדשים קלים לפני זריקת הדמים?

אלא ודאי, מוכרחים לומר, שכבר זרק. וכיון שהזריקה היתה פגולה, לכן לא באו האימורין לידי מעילה, כדברי רב גידל! ועוד  106 , אם לדבריך יש חילוק בין לפני זריקה לבין אחריה, למה חילק התנא של הברייתא בין קדשי קדשים לקדשים קלים,

ליפלוג ברישא, היה יכול לחלק בקדשי קדשים עצמם, וליתני, וכן היה לו לשנות: לפני זריקה מועלין בו, לאחר זריקה אין מועלין בו?

ומסקינן: ההוא, הסיפא, ודאי מסייע ליה, לרב גידל, האומר שזריקת פיגול אינה מביאה קדשים קלים לידי מעילה, הואיל והסיפא ודאי מדברת אחרי הזריקה, כמבואר.

הגמרא מבררת: לימא, האם נאמר, שהואיל ומסייע ליה סיפא, מסייע ליה נמי רישא? ונאמר שכשם שהסיפא מדברת בשכבר זרק, כן הרישא. ומוכח, שקדשי קדשים אינם יוצאים מידי מעילה בזריקת פיגול, כדברי רב גידל.

ודחינן: לא מוכרח לומר כן! ויתכן לומר שהרישא מדברת כשעדיין לא זרק,

ומה שהקשה המקשן, שאם כן היה לו להתנא לחלק בקדשי קדשים עצמם, בין לפני הזריקה לבין אחריה, כנ"ל,

נתרץ, משום שקדשים קלים, פסיקא ליה, הדברים פסוקים [ברורים וקבועים], כי אין בקדשים קלים הבדל בין קרבן לקרבן, ובכל הקרבנות, אין מועלין בהן בזריקת פיגול,

אבל, הכא בקדשי קדשים, לא פסיקא ליה, אין הדברים פסוקים, כיון שקרבן עולה, יש בה מעילה אף אחרי זריקה,

לכן לא רצה התנא לומר [לדברי החולק על רב גידל]: "לאחר זריקה אין מועלין בו", כיון שהלכה זו אינה בכל קרבנות קדשי קדשים.

ועוד, שבקדשי קדשים אינו דבר פסוק ומוחלט, ויצטרך לחלק בין לפני זריקה לבין אחריה, ואילו בקדשים קלים, לעולם אין מועלים בהם, בין לפני זריקה ובין אחר הזריקה.

ולמסקנא: יש מברייתא זו ראיה לדברי רב גידל שקדשים קלים אינם באים לידי מעילה בזריקת פיגול, ואין מברייתא זו ראיה לדבריו שקדשי קדשים אינם יוצאים מידי מעילה בזריקת פיגול  107 .

שנינו במשנתנו: כלל אמר רבי יהושע: כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה, וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים, מועלין בה.

איזוהי שהיתה לה שעת היתר לכהנים? שלנה ושנטמאה ושיצאת. ואיזוהי שלא היתה לה שעת היתר לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.

הגמרא דנה: מה היא שעת ההיתר להוצאת קדשי קדשים כשרים מידי מעילה  108 . ועל שעה זו שנינו: שאם נפסלו בתוך שעת ההיתר, לא יצאו מידי מעילה, ואם נפסלו לאחריה, יצאו מידי מעילה.

אמר ליה בר קפרא לבר פדא  109 : בן אחותי! ראה, התבונן, מה אתה שואלני למחר בבית המדרש! כלומר, מחר, כששנינו נהיה עסוקים בהלכה, שאל ממני! כדי לברר הדבר. והכן עצמך לדקדק בדבר כדי שנישא וניתן בה למחר.

מה ששנינו במשנתנו "שעת היתר לכהנים", האם שעת היתר שחיטה שנינו שמיד שנעשה השחיטה בהכשר, יצאו מידי מעילה, [אף על פי שאחר כך נפסלו], והיא שעת היתר ל"עבודת"  110  כהנים, הואיל והשחיטה כשרה בזר, ומשעת קבלת הדם, אין העבודות כשרות אלא בכהנים.