דף ב - א

מתניתין:

שמאי אומר: כל הנשים הרואות דם בשעה שבודקות עצמן  1  - דיין שעתן! שמשעת הראייה ואילך בלבד הן טמאות, ולא גזרו חכמים עליהן "טומאה למפרע", ואין הן מטמאות קדשים [ותרומה] שנגעו בהן לפני שעת הראייה.

הלל אומר: גזרו עליהן חכמים שיטמאו תרומה וקדשים למפרע - מפקידה, משעת הבדיקה הקודמת, ועד לפקידה, לבדיקה שעשתה עתה, שבה היא ראתה דם.

ואפילו לימים רבים גזרו טומאה למפרע. שאם היתה הבדיקה הקודמת זמן רב לפני הבדיקה שראתה בה דם - הרי היא מטמאת את כל הקדשים [והתרומות] שנגעה בהם לאחר הבדיקה הקודמת.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה!

שאין לנו להחמיר יותר מדאי לזמן רב למפרע כהלל, מפני שכתלי בית הרחם אינם מעמידים את הדם זמן רב, אלא כאשר יוצא הדם לפרוזדור, הרי הוא יוצא משם אל מחוץ לגופה לאחר פרק זמן קצר.

ולא כדברי שמאי שמקיל יתר על המידה שלא לגזור עליה כל טומאה למפרע.

אלא יש לגזור טומאה למפרע באופן הזה:

א. תקופת הזמן של מעת לעת - ממעטת על יד, מתקופת הזמן, של "מפקידה לפקידה"! והיינו, אם הבדיקה הקודמת, שבדקה ולא מצאה בה דם, היתה לפני מספר ימים, דיינו שנגזור עליה שתטמא למפרע רק מעת לעת, ולא תטמא למפרע עד זמן הפקידה הקודמת.

ב. וכן מפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת! שאם היה פרק הזמן של "מפקידה לפקידה" קצר מפרק הזמן "של מעת לעת", וכגון שבדקה את עצמה בבוקר  2  ומצאה עצמה טהורה ובערב בדקה ומצאה דם, אין היא מטמאה למפרע מעת לעת אלא רק משעת הבדיקה בבוקר, שהרי בדקה עצמה אז ומצאה עצמה טהורה.

ג. כל אשה שיש לה וסת קבוע ובדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה דם - דיה שעתה! שלא גזרו עליה שתטמא למפרע, משום דאמרינן "אורח [הוסת] - בזמנו בא" ואין לחשוש שהקדים!

ד. והמשמשת בעדים, שבדקה את עצמה לפני התשמיש ואחר התשמיש ב""עד", בסדין, ומצאה עצמה טהורה, הרי בדיקה זו גם היא נחשבת כ"פקידה" - וממעטת אותה הפקידה על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה! שאין היא מטמאה למפרע אלא משעת התשמיש והלאה, שהרי אז בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה.

כיצד אמרו "דיה שעתה" באשה שיש לה וסת קבוע, או לשמאי בכל אשה?

כגון, שהיתה יושבת במטה והיתה עסוקה בטהרות. ופרשה מהמיטה, וסמוך לאחר פרישתה מהמטה היא ראתה דם, הרי היא בלבד טמאה, מכאן ולהבא. ואילו הן, הטהרות שעסקה בהם בהיותה יושבת במטה - טהורות!

אף על פי שאמרו חכמים והלל באשה שאין לה וסת שמטמאה למפרע מעת לעת, לא אמרו זאת אלא ביחס לכך שהחמרנו לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע, אבל את שבעת ימי נדתה היא אינה מונה אלא משעה שראתה את הדם ואינה חוששת למנותם מעת לעת למפרע [שאם היתה צריכה לחשוש למנותם מעת לעת למפרע היה המנין למפרע גורם להקדים את י"א ימי זיבתה, המתחילים לאחר שבעת ימי נדתה].

גמרא:

שנינו במשנה שיטתו של שמאי שאין גוזרים בנדה טומאה למפרע.

והוינן בה: מאי טעמא דשמאי? מדוע אין הוא חושש להחמיר, ואפילו לא ביחס לטהרת קדשים? והרי יש מקום לחשוש שמא יצא הדם קודם, אלא שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואילו היתה בודקת קודם לכן יתכן שהיתה מוצאת אז דם?

ומתרצינן ארבעה תירוצים בביאור שיטתו של שמאי אמאי אין מקום לגזור טומאה למפרע:

הסבר ראשון:

קסבר שמאי, כיון שהדבר הוא ספק - העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת קודם שראתה את הדם  3 .

והלל סבר: כי אמרינן "העמד דבר על חזקתו" הוא רק היכא דלית ליה לדבר שמעמידים אותו על חזקתו ריעותא מגופיה.

דף ב - ב

אבל האי איתתא, אשה הרואה דם,  כיון דמגופה קחזיא את הדם המטמא אותה בטומאת נדה - הרי זה ריעותא בחזקתה  4 .

הילכך, לא אמרינן אוקמה אחזקתה שהיתה טהורה  5 .

ופרכינן, בין לשמאי ובין להלל  6 : ומאי שנא אשה הרואה דם מהדין האמור במקוה?

דתנן: מקוה שהיו בו ארבעים סאה מים, והיה אותו המקוה ראוי לטבילה, ולאחר זמן נמדד המקוה ונמצא חסר מהשיעור הראוי לטבילה, הרי כל הטהרות שנעשו על גביו, והיינו, הטהרות שנעשו בכלים שהיו טמאים והוטבלו באותה המקוה, למפרע, - בין שהיה המקוה ברשות הרבים, בין שהיה ברשות היחיד - טמאות אותן הטהרות בטומאה ודאית!

לשמאי קשיא, שהרי כאן מוכח שמטמאין את הטהרות למפרע, ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו. ולמה מעמיד שמאי את האשה בחזקת טהרה.

להלל קשיא מה שמטמאים לטהרות בטומאת ודאי.

דאילו בטומאה מעת לעת למפרע שבנדה, מטמאין את הטהרות רק בטומאת ספק, ש"תולין" את הקדשים [או את תרומה] שנגעה בהם - לא אוכלין אותן, ולא שורפין אותן, כי הם רק ספק טמאין.

ואילו הכא, במקוה שנמצא חסר - מטמאין לטהרות בטומאת ודאי, ושורפין עליה את הקדשים [והתרומה]. שהרי מטמאים אפילו כשהיה המקוה ברשות הרבים, ואילו היה לנו ספק בטומאה היה עלינו לטהר, דהא קיימא לן שכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור!?  7 

ומשנינן: התם, במקוה, הטומאה היא ודאית למפרע, משום דאיכא למימר - העמד את הכלי הטמא שהוטבל במקוה על חזקתו שהוא טמא, והטבילה בספק מקוה כשרה אינה מוציאתו מחזקת טמא, ואימא שדינו של הכלי הרי הוא כמי שלא טבל טבילה הוגנת!

והוינן בה: אדרבה! נאמר העמד את המקוה על חזקתו שהיה כשר לטבילה, ואימא לא חסר המקוה בזמן שהוטבל בו הכלי, אלא רק עתה אירע שנחסר!?  8 

ומתרצינן: הרי מקוה חסר לפניך! ויש להתחשב בריעותא שבחזקה שהוא חסר לפנינו  9 .

ומקשינן: אם כן, הכא נמי בטומאת נדה, הרי דם לפניך, ויש ריעותא בחזקת טהרתה, ואמאי לא גזרינן טומאה למפרע, עד לשעה שבדקה ומצאה עצמה טהורה?  10 

ודחינן: באשה אין זו ריעותא, אלא אמרינן - השתא הוא דחזאי!  11  ומקשינן: הכא נמי במקוה שנמצא חסר נאמר - השתא הוא דחסר!?

ודחינן: הכי השתא, מהו הדמיון!?

התם, במקוה שחסר, איכא למימר שלא נחסר בפעם אחת, אלא חסר ואתא חסר ואתא, וכיון שחסרון המים הוא דבר המתמשך יש לנו לומר שהחסרון שפסל את המקוה כבר אירע מקודם ואיתרע לה חזקת המקוה לפני זמן רב  12 .

אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר בראיית הדם "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ותמהינן: ומאי קושיא לומר שיציאת הדם הוא דבר המתמשך כמו חסרון המים במקוה שהוא דבר המתמשך?

דלמא גם הכא, בראיית הדם, אין הדם יוצא בבת אחת אלא "הגס הגס" חזיתיה! שהדם הולך ומתרבה במקור של האשה, ומתוך שהוא ממשיך להתרבות הוא יוצא מהמקור מעט מעט, וביציאת טיפת דם קטנה כחרדל היא נטמאת. ואם כן, גם בראיית דם נדה יש מקום לומר, כמו במקוה, שהדם יצא לבית החיצון כבר לפני כמה ימים וכבר אז היא נטמאה, ורק לאחר מכן, כשבדקה, היא מצאה אותו!?

ומשנינן: התם במקוה שנמצא חסר - איכא תרתי לריעותא! שיש לנו להעמיד את הטמא שטבל על חזקת טומאה, וכמו כן יש ריעותא בחזקת הטהרה של המקוה, שהרי מקוה חסרה לפניך  13   14 .

אבל הכא, באשה שראתה דם איכא רק חדא לריעותא, שהורעה חזקת הטהרה של האשה, שהרי דם לפניך, אבל בטהרות שנגעה בהם ליכא ריעותא, אלא אפשר להעמידם על חזקת טהרתם  15 .

ועתה פרכינן לשמאי, שלא גזר טומאה למפרע, משום שמעמיד את האשה על חזקת טהרתה:

ומאי שנא אשה שראתה דם מדין חבית?

דתנן: מי שהיתה לו חבית יין של טבל, שהיה נוהג מידי פעם להפריש ממנה תרומה על חביות יין טבל אחרות. והוא היה בודק מידי פעם את החבית, שהיה טועם ממנה לדעת אם לא החמיצה, כדי שתהיה ראויה להיות מפריש עליה תרומה על חביות יין אחרות. והוצרך לבדוק אם החמיץ היין כי חומץ ויין נחשבים לשני מינים נפרדים, ואין תורמים ממין אחד על השני. וכך היה הולך ומפריש.

ואם אחר כך נמצא שהפך היין להיות חומץ, ומשעה שהחמיץ הוא אינו ראוי להפריש ממנו על יין, שהרי מעתה הוא אינו מינו.

הרי כל ג' ימים הראשונים מזמן הבדיקה האחרונה ודאי שלא החמיץ אז היין, ואם הפרישו אותו אז כתרומה על חבית יין אחרת הרי היא תרומה ודאית והטבל שתיקן על ידה מותר באכילה בודאי.

אך מכאן ואילך, אם הפריש עליה לאחר שלשה ימים מהיום שבדק אותה, הרי היא ספק תרומה, כי שמא כבר החמיץ היין, והטבל הוא בספק מתוקן, הילכך יחזור ויפריש מהטבל תרומה נוספת.

[עיין רש"י שכך ביאר רבי יוחנן במסכת בבא בתרא.

ואילו רבי יהושע בן לוי ביאר שכל שלשת הימים לפני הבדיקה שהתגלה בה שנעשה היין חומץ אז הוא ודאי חומץ, ומכאן ואילך למפרע הוא ספק].

ומוכח מכאן, בין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי, שיש להסתפק בריעותא למפרע, וקשיא לשמאי אמאי לא חשש לטמא את האשה שראתה דם למפרע!?

ומשנינן: התם, בחבית של יין, שאני, משום דאיכא למימר - העמד טבל על חזקתו, ואימר לא נתקן! מה שאין כן באשה, שאין לנו חזקה להעמידה בחזקת טומאה.

ופרכינן: אדרבה, העמד יין שבחבית על חזקתו, ואימר לא החמיץ בשעה שתרם ממנו!? ודחינן: הרי החמיץ לפניך!

ופרכינן: הכא נמי באשה שראתה דם, הרי דם לפניך!?

ודחינן: באשה אמרינן - השתא הוא דחזאי דם!

ופרכינן: התם בחבית יין נמי נאמר השתא הוא דהחמיץ!

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם ביין, איכא למימר דהוא דבר המתמשך ואירע לפני הרבה זמן, דאמרינן החמיץ ואתא החמיץ ואתא.

אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ופרכינן: ומאי קושיא לומר שגם ראיית דם באשה הוא דבר המתמשך, כמו החמצת היין? והרי גם בראיית דם ניתן לומר - דלמא "הגס הגס חזיתיה".

ומשנינן: התם בחבית, איכא תרתי לריעותא, דמעמידים את הטבל בחזקתו, ובנוסף הרי חומץ לפניך.

אבל הכא, באשה הרואה דם, איכא חדא בלבד לריעותא, שהרי דם לפניך, אבל אין כאן חזקת טומאה.

והשתא רמי מדין חבית של יין שהפרישו ממנה תרומה והחמיצה, אדין מקוה שנמדד ונמצא חסר:

מאי שנא הכא במקוה, שפוסקים על כל הטובלים בו למפרע דין טומאת ודאי, ומאי שנא הכא בחבית, שנוהגים בה דין ספק תרומה, ולא ודאי טבל?

אמר רבי חנינא מסורא: מאן תנא חבית - רבי שמעון היא, דלגבי מקוה נמי פליג אדרבנן וספקא משוי ליה, שאין שורפין את התרומה על נגיעתם של הטובלים בה.

דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד  16  - טמאות [וכפי שיבואר הטעם לקמן].

רבי שמעון אומר: אם היתה המקוה ברשות הרבים - טהורות. ואם היתה ברשות היחיד - תולין מספק [וכפי שיתבאר לקמן].

דף ג - א

ושניהם, תנא קמא ורבי שמעון, לא למדוה לדין המקוה אלא מסוטה:  17 

רבנן סברי שהטהרות טמאות בודאי, כי, כמו בסוטה:

מה סוטה ספק היא, שהרי לא ראינוה שזינתה, ועשאוה כודאי, שאסורה לבעלה באיסור ודאי ומוחלט, שגם אם לא זינתה היא אסורה לו עד שתשתה מי סוטה.

הכא נמי במקוה, למרות שטהרת הכלים הנטבלים בו הוא ספק - עשאוה לתרומה שנגעה בכלים כודאי, ושורפים אותה כדין תרומה שנטמאה בודאי.

והוינן בה: אי מסוטה למדו חכמים - אימא הכי, שדין הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו במקוה הזאת הוא כי [כמו] סוטה בצורה הזאת:

מה סוטה שהתעורר לנו ספק אודותיה כשהיתה ברשות הרבים - ספיקה טהור, שלא נאסרת כלל מספק, אלא היא נשארת בחזקת כשרות לבעלה. הכי נמי במקוה, אם הוא היה ברשות הרבים היה צריך להיות ספיקו טהור!?

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם, בסוטה, כל איסורה - משום סתירה הוא. שכך היא גזירת הכתוב שאם קינא לה בעלה ונסתרה הרי היא נאסרת לבעלה בודאי. וסתירה ברשות הרבים ליכא, שאין רשות הרבים נחשבת "מקום סתירה", ולפיכך היא טהורה ברשות הרבים  18 .

אבל הכא, במקוה, מה שפסקנו שהטהרות הן טמאות הוא משום שהמקוה חסר הוא, ואם כן - מה לי חסר ברשות הרבים, ומה לי חסר ברשות היחיד!?

וכי תימא דבכל אופן יש להקשות: הא כל ספק טומאה ברשות הרבים ילפינן לה מדין סוטה שספיקו טהור. וגם כאן, במקוה, הרי מידי ספק טומאה הוא לא יצא, ובמה שונה דין מקוה שחסר מדין כל הספיקות, שאם אירעו ברשות הרבים ספיקן טהור!?

ומתרצינן: כאן במקוה שחסר, כיון דאיכא תרתי לריעותא, חזקת הטומאה של הכלים, וחסרון המקוה - כודאי טומאה דמי!  19 

והיינו, שרק בספק טומאה ברשות הרבים למדנו לטהר, ולא כאשר אנו מתייחסים לענין כ"ודאי טומאה", משום דהוי תרתי לריעותא.

ועתה, לאחר שהתבארו דברי חכמים שמטמאים בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים משום שמתייחסים לתרתי לריעותא כודאי, מבארת הגמרא את סברתו של רבי שמעון שמטהר לגמרי ברשות הרבים ו"תולה" ברשות היחיד:

וגם רבי שמעון סבר שדין המקוה הוא כי סוטה. אלא שלמד מסוטה באופן אחר:

מה סוטה כשהתעורר הספק אודותיה ברשות הרבים ספיקה טהור, הכא נמי במקוה, אם אירע הספק במקוה שהוא ברשות הרבים ספיקו טהור.

והיינו, שחולק רבי שמעון על מה שמתייחסים חכמים לתרתי לריעותא כאל ודאי טומאה, וסובר שעדיין מכלל ספק לא יצאה. הילכך, יש לנו ללמוד מסוטה, ככל ספק טומאה, שברשות הרבים ספיקו טהור.

אלא, מעתה, שרבי שמעון סובר שדין מקוה שחסר הוא ככל ספק טומאה שלומדים את דיניו מסוטה, תיקשי: אי מסוטה ילפינן למקוה שחסר, אימא שדינו של המקוה כי סוטה לכל דבריו - מה סוטה אם אירע הספק כשהסתתרה ברשות היחיד הרי היחס אל טומאתה הוא כמי שהיא טמאה ודאי, הכא נמי אם אירע שהיה המקוה החסר ברשות היחיד היו הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו באותה מקוה צריכים להיות בחזקת טמאה ודאי, ואמאי אמר רבי שמעון שהרי הם בחזקת טומאת ספק, ואם היו תרומה לא אוכלים אותה ולא שורפים אותה!?  20  ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון בין מקוה שחסר ברשות היחיד לבין אשה שנסתתרה ברשות היחיד!?

התם, בסוטה, שמטמאים אותה ברשות היחיד בטומאת ודאי, זה מחמת ש"יש רגליים לדבר", ["סימן טומאה" - לשון רש"י], שהרי קינא לה, התרה בה שלא תסתתר עם האיש הזה, ונסתרה עמו, ומכח הקינוי והסתירה היא נאסרת באיסור ודאי.

אבל, הכא, במקוה שחסר, מאי "רגליים לדבר" איכא!? ולכן אין מטמאין את הטהרות בטומאת ודאי, אלא תולין אותן מספק  21 .

ומכאן אנו למדים שבכל ספק טומאה ברשות היחיד חולק רבי שמעון על חכמים, וסובר שאין מטמאין בודאי אלא רק תולין מספק. ואפילו במקום שיש תרתי לריעותא. כי אין זה ודאי טמא אלא רק ספק טמא. ואם כן, הוא הדין בכל הספיקות שיש בהם מצב של תרתי לריעותא חולק רבי שמעון וסובר שעדיין יש להתייחס אל המצב כאל ספק ולא כודאי  22 .

ולכן, גם בחבית של יין שהחמיצה, שיש בה תרתי לריעותא, חזקת הטבל, והחומץ שלפנינו, אין אנו מתייחסים אליה למפרע כאל ודאי טבל אלא כאל ספק.

ואי בעית אימא לא מסוטה למדוה חכמים לדין המקוה!

כי אם למדים מסוטה יש לטהר את המקוה ברשות הרבים, לפי שגם חכמים סוברים שתרתי לריעותא אינו יוצר מצב ודאי, ומספק צריך לטהר, כמו בסוטה. [ומה שאמרו חכמים שהטובל במקוה שנמצא חסר ברשות היחיד ודאי טמא - הוא משום חזקת הטמא שטובל, וכפי שיבואר לקמן בהמשך].

שחכמים סוברים כי מה שאפשר ללמוד מסוטה הוא רק דינו של ספק שאירע בשעת הנגיעה, ביחס להתטמאות הדבר, וכמו בסוטה שהנידון הוא התטמאותה של הסוטה, ולא בספק שאירע בשעת הטבילה במקוה, שהוא ביחס להתטהרות הדבר הנטבל מטומאתו  23 .

אלא, שמעתה, שטעמם של חכמים הוא משום שלא למדים ספק בהתטהרות מספק בהתטמאות הסוטה - מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברשות הרבים? ואמרינן: היינו טעמא דרבי שמעון: גמר "סוף טומאה", ספק בטהרה, בשעת הטבילה, מ"תחלת טומאה", מספק טומאה בשעת הנגיעה, [שאותו אפשר ללמוד גם לפי חכמים מסוטה].

מה "תחלת טומאה", כשאירע ספק אם נגע, ספק לא נגע בדבר טמא ברשות הרבים, הרי הוא טהור, שדין זה אפשר ללמוד מסוטה שהספק בה "אם נגע אם לא נגע", אף "סוף טומאה", כשהיה הספק אם טבל, ספק לא טבל - ברשות הרבים ספיקו טהור! ורבנן, החולקים על רבי שמעון אמרי: הכי השתא!? כיצד ניתן לדמות את הספק בטבילה לספק בנגיעה!?

והרי התם, בספק נגיעה, גברא שאתה מסתפק אם נגע בדבר טמא - בחזקת טהרה קאי, ולכן, מספקא לא מחתינן ליה [אין מורידין אותו] לטומאה.

אבל הכא, בטובל במקוה שחסר ויש לנו ספק אם נטהר בטבילה זו, הרי גברא - בחזקת טומאה קאי. ואם כן, מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו  24 .

ועכשו, לאחר החילוק בין דין האשה שראתה דם, שלדברי שמאי אין חוששין לה לטמאותה למפרע משום שיש לה חזקת טהרה, לבין מקוה שחסר, שחוששין לטהרות למפרע משום חזקת הטומאה של הטהרות, פרכינן שוב לשמאי:

ומאי שנא דין האשה שראתה דם, שאין חוששין לטמאות את הטהרות שנגעה בהם למפרע, מדין מבוי -

דתנן: השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע את כל הטהרות שנעשו באותו המבוי, עד שיאמר אדם: "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ!", או עד שעת הכיבוד שכיבדו את אותו מבוי. אבל הטהרות שנעשו בו למפרע עד אז הרי הן טמאות, עד שעת הכיבוד ואילך. ומאי שנא מנידה, שלא חיישינן בה למפרע?

ומשנינן: התם, במבוי נמי דינו הוא כמו במקוה, כיון דאיכא שרצים דמבוי גופיה, ואיכא, בנוסף, שרצים דאתו מעלמא - כתרתי לריעותא דמי! ויש להתייחס אל הטהרות שנעשו במבוי כודאי טמאות, ולכן לא מתחשבים בחזקת הטהרה של הטהרות, ומטמאין אותן למפרע. אבל באשה, שאין בה תרתי לריעותא, מעמידים אותה על חזקתה  25 .

ב. ועתה מבארת הגמרא טעם שני מדוע סבור שמאי שאין לגזור על נידה טומאה למפרע, מחמת סיבה אחרת: ואיבעית אימא: היינו טעמא דשמאי דאינו חושש שמא ראתה דם למפרע, הואיל ואשה שיוצא ממנה דם - מרגשת בעצמה בשעת יציאת הדם.

ואשה זאת, שלא הרגישה קודם מציאת הדם, יכולה לסמוך על חוסר ההרגשה, ולתלות שודאי יצא הדם עתה בשעה שבדקה עצמה ב"עד"  26 .

והלל, שאינו מסתמך על חוסר ההרגשה - מאי טעמיה?

ומבארינן: יש לחוש שיצא הדם למפרע בהרגשה, מבלי שתשים לב להרגשה זו, משום שכסבורה, בשעה שהרגישה, שאין זו הרגשה של יציאת הדם, אלא הרגשת מי רגלים היא.

והשתא פרכינן: ולשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - האיכא יציאת הדם בשעה שהיא ישנה, ואינה חשה בהרגשה באותה שעה, ואם כן כיצד אפשר להסתמך על כך שהיא לא הרגישה עד עתה? ומתרצינן: אפילו אשה ישנה נמי מרגישה ביציאת הדם, כי אגב צערה בשעת יציאת הדם מיתערא, הרי היא מתעוררת משנתה, ומרגישה ביציאת הדם, מידי דהוה אהרגשת מי רגלים, שהיא חשה ביציאתם ומתעוררת משנתה.

ופרכינן לשמאי: כיצד אמר כל הנשים דיין שעתן? והאיכא אשה שוטה, שאינה מבינה להרגיש ביציאת הדם, ומדוע אין לחוש כשראתה דם שמא יצא ממנה למפרע בהרגשה, אלא שהיא אינה מבחינה בה!?  27 

ומשנינן: מודה שמאי בשוטה שיש לחוש לטמאותה למפרע  28 .

ופרכינן: הא "כל הנשים דיין שעתן" קתני, בלא יוצא מן הכלל!?

ומשנינן: כוונת שמאי היא לומר - "כל הנשים הפקחות" בלבד.

ופרכינן: וליתני שמאי: "נשים - דיין שעתן" בלבד, ואמאי תני כל הנשים?

ומשנינן: כוונתו של שמאי באומרו "כל הנשים" היא - לאפוקי מדרבי אליעזר!

דאמר רבי אליעזר: רק ארבע נשים שהן "מסולקות דמים" דיין שעתן, ותו לא!

קא משמע לן שמאי כי לא רק נשים שהן מסולקות דמים, אלא כל הנשים הפקחות דיין שעתן.

והוינן בדברי שמאי: והאיכא ראיית כתמים, שמוצאת את הדם על גופה או על בגדה, דקיימא לן במתניתין לקמן שמטמאים אותה למפרע, עד שתדע שהיה הבגד בדוק, על אף שלא הרגישה ביציאת הדם!

ואם כן, וכי לימא תנן לקמן למשנת כתמים, שמטמאים למפרע, דלא כשמאי!? שהרי לשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - בכתמים אין לטמאותה כלל, כי אפשר להסתמך על חוסר ההרגשה, ולומר שכתם זה לא בא מגופה אלא מעלמא!?  29 

אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שיש לטמאותה, על אף שלא הרגישה, ואפילו למפרע!

ומבארינן: אשה זו אינה יכולה לתלות את הדם שמצאה בכל סיבה שהיא, ולכן לא איכפת לן בכך שלא הרגישה, אלא אמרינן שבהכרח דם זה בא מגופה. וכיון שאין אנו יודעים מתי הוא יצא מגופה, שהרי גילתה את הכתם לאחר שיצא הדם, מטמאים אותה למפרע.

והכי אמרינן: מאי טעמא מודה שמאי בכתם שמטמא למפרע? שהרי אשה זו, בדם צפור - ידוע לנו שהיא לא נתעסקה, ולכן אי אפשר לתלות את הכתם בדם ציפור שהתעסקה בו.

וכמו כן בשוק של טבחים לא עברה, שנוכל לתלות את הדם בכך, ואם כן - האי כתם הדם מהיכא אתי!? בהכרח, שהוא מגופה, והיא טמאה למפרע, עד שעת הכיבוס, או עד שעת בדיקת הבגד הקודמת.

ג. ועתה מבארת הגמרא טעם שלישי לדברי שמאי:

איבעית אימא, היינו טעמא דשמאי דכל הנשים דיין שעתן, דאם איתא דהוי דם - מעיקרא הוי אתי, שדרך הדם לצאת מיד ולא להשתהות בבית החיצון!

והלל, חולק וסובר שיש לחוש שמא כותלי בית הרחם העמידוהו לדם לפני שיצא החוצה.

ושמאי חולק, וסובר כי כותלי בית הרחם לא מוקמי דם!

והוינן בדברי שמאי: אשה שהיא משמשת במוך, שממלאת את אותו המקום במוך כדי למנוע הריון, לשמאי - מאי איכא למימר? אמאי אינה מטמאת למפרע, דהא הכא איכא למיחש שהמוך שנתנה באותו מקום עיכב את יציאת הדם החוצה!?

אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שאכן היא מטמאת למפרע!

רבא אמר: משמשת במוך נמי דיה שעתה. משום שאגב זיעה - מכויץ כויץ, ויש מקום לדם לצאת, ומדלא יצא קודם לכן מוכח שרק עכשו הוא יצא.

ומודה רבא במוך דחוק, שאין הדם יכול לצאת כלל, שמטמאה לשמאי למפרע.

והוינן בה: ומאי איכא בין הני תרי לישני האחרונים דמתרצינן לשמאי, להאיך לישנא הראשונה, שמתרצינן את טעמו של שמאי משום העמד אשה על חזקתה.

דף ג - ב

ומבארינן: איכא בינייהו למרמי, להקשות על דברי שמאי את הקושיות שהקשינו לעיל - מאי שנא אשה דין הרואה דם, שאין שמאי חושש לטמאותה למפרע, מדין החבית, ומדין המקוה, ומדין המבוי, שחוששים בהם למפרע.

להאיך לישנא דלעיל, שטעמו של שמאי הוא מצד שהעמיד את האשה על חזקתה, איכא למרמינהו.

אבל להני לישני, שטעמו של שמאי משום שאשה מרגשת, או משום שסובר שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם - ליכא למירמי! דבחבית ובמקוה ובמבוי אין לא ענין של הרגשה, ולא ענין שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם  30 .

ותו הוינן בה: ומאי איכא בין האי לישנא דטעמו של שמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי, להאיך לישנא דטעמו של שמאי הוא מחמת שלא הרגישה?

ומבארינן: לאביי, דאמר מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע, איכא בינייהו כשמשה עם מוך. דלפי הלישנא שאשה מרגשת, הרי גם אשה זאת מרגשת, ומדלא ארגשה מוכח שלא ראתה מקודם. ואילו לפי הלישנא שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם, הרי כאן, ששימשה במוך, יתכן שהמוך הוא זה שעיכב את יציאת הדם, ולכן היא מטמאה למפרע.

ואילו לרבא, הסובר שגם משמשת במוך יש מקום לדם לצאת, איכא בינייהו כשהיא משמשת עם מוך דחוק שאין הדם עובר דרכו.

תניא כי האי לישנא [השלישית] שטעמו של שמאי הוא דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי, ומשום שאין כתלי בית הרחם מעמידים אותו.

דתניא: אמר לו הלל לשמאי: וכי אי אתה מודה לי לדברי שיש לחוש למפרע, בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו של הקופה, ונמצא שרץ בזוית מרוחקת אחרת, שטהרות הראשונות, שנעשו בזוית הראשונה, טמאות!?  31 

והיינו, שעל אף שמצא את השרץ בזוית האחרת רק לאחר שכבר נעשו הטהרות הראשונות וכבר הוצאו מהקופה, חיישינן למפרע, שמא היה השרץ בזוית המרוחקת כבר בשעה שעשה בקופה את הטהרות הראשונות, וטימא השרץ את הכלי, והכלי טימא את הטהרות. ולא אמרינן שמעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן והשרץ נפל רק עתה, לאחר שניטלו הטהרות מהקופה. ואם כן, אמאי אינך חושש באשה לטמאותה למפרע, שמא יצא הדם מקודם לכן לבית החיצון?

אמר לו שמאי להלל: אבל! אכן, אני מודה בקופה שיש לחוש ולטמאות את הטהרות למפרע.

ומה הוא ההפרש בין זו לזו?

לזו, לקופה, יש לה שולים, תחתית, לכן יש לחשוש שהשרץ היה בקופה בזמן שהיו בה הטהרות, ונטמאו הטהרות מהכלי [שטמאהו השרץ], בלי שיראו את השרץ.

אבל לזו, לאשה, אין לה שולים! שאין מה שיעצור את הדם בבית החיצון, וברגע שנעתק הדם לצאת מן המקור הוא יוצא החוצה לגמרי, ולכן אין לחשוש לטמאותה למפרע.

ד. רבא אמר, טעם רביעי בשיטת שמאי -

טעמא דשמאי - משום בטול פריה ורביה.

שאם נגזור לטמאות טהרות למפרע מהחשש שהדם משתהה בבית החיצון, יחששו האנשים לבעול את נשותיהם, שמא כבר יצא הדם לבית החיצון והן טמאות עוד לפני שראו דם.

תניא נמי הכי, שטעמו של שמאי הוא מצד ביטול פריה ורביה:

דתניא: אמר לו שמאי להלל: אם כן, כדברך, שגזרת שיש לחשוש שנטמאת עוד לפני ראית הדם, בטלת בנות ישראל מפריה ורביה!  32 

ולפי זה יש לנו שתי ברייתות החולקות בהסבר טעמו של שמאי, ולכן הוינן בה:

ומאן דתני האי לישנא שהטעם הוא מצד ביטול פריה ורביה, הא תניא לעיל כי האיך לישנא, השלישית, דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי!?

ומשנינן - התם, הלל הוא דקטעי בטעמו של שמאי!

הוא, הלל, סבר - דטעמא דשמאי הוא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוי אתי. ולאור הנחה זו של הלל - קא מקשי ליה מדין קופה.

ולפי זה, הקושיה מקופה היא במקרה שהוא היטה את הקופה על צידה ועירה את הטהרות החוצה, דאמרינן אילו היה השרץ בקופה באותה שעה, הוא היה נשפך החוצה יחד עם הטהרות, ובכל זאת מטמאין לטהרות למפרע, וקשיא לשמאי מאי שנא אשה מקופה.

ואמר ליה שמאי: טעמא דידי הוא טעם אחר - משום בטול פריה ורביה!

ולמאי דקטעית נמי בדברי, והנחת שהטעם שלי הוא משום שאין כתלי בית הרחם מחזיקים את הדם, דקמקשית, לפי הבנתך בדברי: מאי שנא קופה ומאי שנא אשה?

הרי גם על כך יש לי חילוק:

לזו, לקופה, יש לה שולים, ולכן חיישינן לטהרות שבתוכה שנגעו בשרץ מבלי שיבחין בו. ואילו לזו, לאשה הרואה דם, אין לה שולים, שרואה את הדם מיד עם יציאתו, ולכן אין לה לחשוש למפרע.

ותו הוינן בה: ולמאן דתני האי לישנא, דטעמו של שמאי הוא משום דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי, הא תניא כי האיך לישנא, דטעמו של שמאי הוא משום ביטול פריה ורביה!?

ומשנינן: הכי קאמר ליה הלל לשמאי: אין, טעמא קאמרת, טעם נכון אמרת! דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי!

ומיהו, עשה סייג גדר מדרבנן לדבריך, לטמא למפרע! דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג!?

אמר ליה שמאי להלל: אם כן, שאעשה סייג - בטלת בנות ישראל מפריה ורביה!

והוינן בה: והלל - אמאי לא חייש לביטול פריה ורביה?

ומשנינן: אמר לך הלל - מפריה ורביה מי קאמינא!? וכי יש בטומאה למפרע הוראה הגורמת להמנע מפריה ורביה!? והרי לטהרות בלבד הוא דקאמינא, שהרי רק לענין לטמא טהרות החמרנו בה, ולא ביחס לבעלה.

והוינן בטעמו של שמאי: אמאי הקיל בטהרות, והרי אין דין טהרות קשור לפריה ורביה?

ומשנינן: שמאי סבר דלטהרות נמי לא גזרינן משום דאם כן, שנגזור לחשוש לטהרות - לבו של בעלה נוקפו, שמא נטמאת עוד לפני הראיה, ופורש! ונמצא שהגזירה לטהרות תביא להמנעות מפריה ורביה.

ואמרינן: שולים, בדוקין, מכוסין, בזוית - סימן. איתמר: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו, והוציאו את הטהרות מפיה של הקופה, מלמעלה, ולאחר מכן נמצא שרץ בזוית אחרת של הקופה -

חזקיה אמר: טהרות הראשונות, הקודמות, שהוצאו מהקופה לפני מציאת השרץ, טהורות.

רבי יוחנן אמר: טהרות הראשונות טמאות.

והוינן בה: והא שמאי והלל מודו בקופה, דטהרות הראשונות טמאות, ואיך נחלק עליהם חזקיה ואמר שהן טהורות?

ומשנינן: כי מודו שמאי והלל - בקופה שיש לה שולים, שיש לה תחתית כבסיס שעליו היא עומדת, והוצאת הטהרות מהקופה מתבצעת מלמעלה, מהפה של הקופה. ולכן חיישינן שמא היה השרץ בקופה בזמן שהיו שם הטהרות ולא הבחינו בו בשעת הוצאת הטהרות מהקופה והוא נשאר ממקודם בקופה, עד עתה.

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בקופה שאין לה שולים, שאין לה תחתית ובסיס אלא היא שוכבת לארכה על הארץ [ואפשר לאכסן בה בתוך השיפוע של הדפנות]. וכשבאים להוציא את הפירות זוקפים את הקופה וכל הפירות נושרים מלמטה שהרי אין לה תחתית.

ולכן, אם לאחר שהוציא את הפירות הוא שוב השכיב את הקופה, ומצא בה שרץ, סובר חזקיה כי ודאי הגיע לשם השרץ רק עכשו, ולא היה בה השרץ כאשר היו הפירות בקופה. כי אם השרץ היה בה מקודם, הרי ודאי שבזקיפת הקופה הוא היה נופל ממנה למטה, כמו כל הפירות.

ופרכינן: במאי אוקמתיה, בקופה שאין לה שולים!?

אם כן תיקשי, מאי טעמיה דרבי יוחנן דמטמא? והרי לא היה השרץ יכול להשאר בה, כשאין לה תחתית, לאחר שזקפה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן שאמנם אין לה שוליים, אבל ויש לה אוגנים  33 , שיש לה מסביב במקום השוליים, כיפוף של הדפנות, ולכן יש מקום לתלות שהשרץ נתעכב בקופה עקב האוגנים  34 .

והוינן בה: והא תנן: המדלה עשרה דליים במים בזה אחר זה, שדולה בדלי אחד כמה פעמים  35 , ונמצא שרץ באחד מהן, שלאחר שכבר עירה כמה פעמים מהדלי לתוך כלי גדול, נמצא שרץ בדלי, הרי הוא, הדלי [והמים שבתוכו] טמא, וכולן כל המים שדלה מקודם לתוך הכלי - טהורין!

ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו שהמים שהדלה מקודם טהורים אלא שאין לו, לדלי, אוגנים, ולכן לא יתכן שהיה השרץ בתוכו מקודם. שהרי עירה את המים מהדלי בכל פעם לתוך כלי גדול, ואם היה השרץ בדלי הוא היה חייב ליפול ממנו.

אבל אם יש לו, לדלי, אוגנים, שאפשר לתלות שהתעכב השרץ בכלי על ידי האוגנים - כולן, כל המים הקודמים, טמאין!

לימא חזקיה, שלא חושש לעכוב השרץ על ידי האוגנים, לית ליה דרבי ינאי? ומשנינן: לא! חזקיה יכול לסבור כרבי ינאי, אלא שיש לחלק:

מיא - שרקי! המים מחליקים מהדלי על ידי הטיית הכלי גרידא, ומבלי שיהפוך אותו על פיו. ולכן יש לחשוש כדברי רבי ינאי שהאוגנים מעכבים את יציאת השרץ.

פירי - לא שרקי! ומי שרוצה להוציא את כל הפירות מהכלי חייב להעמיד את הכלי בצורה אנכית כדי שכל הפירות יפלו מתוכו. וכשמעמיד אותו כך, הרי גם השרץ שהיה בו נופל ממנו, ואינו מתעכב על ידי האוגנים.

אי נמי: מיא לא קפיד עליהו לשופכם לגמרי מהכלי, ולכן אינו הופכו על פיו, ויכול השרץ להתעכב באוגנים.

אבל, פירי - קפיד עלייהו להוציא את כולם, והופך את הדלי לגמרי, ואז גם השרץ נופל.

ואי בעית אימא: כי מודי שמאי והלל שהטהרות הראשונות בחזקת טמאות - בקופה שאינה בדוקה בשעה שהניח בה את הטהרות, ולכן אי אפשר להעמיד את הקופה בחזקת טהרה.

דף ד - א

ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בקופה בדוקה!  36  שלפני שהניח בה את הטהרות היא נבדקה, ולכן סובר חזקיה שאם הוציא את הטהרות ורק לאחר מכן גילה את השרץ בקופה, הרי היא בחזקת טהרה משעת הבדיקה, ותלינן שרק לאחר שהוציאו ממנה את הטהרות נכנס לתוכה השרץ.

מר, חזקיה סבר: הא בדקה! והרי הקופה בחזקת טהרה.

ומר, רבי יוחנן, סבר: אימור - עם סילוק ידו מבדיקת הקופה, ועוד לפני נתינת הטהרות לתוכה, נפל השרץ לקופה, וטמא את הטהרות  37 .

ומקשינן: כיצד יתכן להעמיד את דברי הלל ושמאי בקופה שאינה בדוקה? והרי הברייתא לעיל, המביאה את דברי שמאי והלל, משווה את דין הקופה לדין ראיית הדם באשה, כדאמרינן "ומה הפרש בין זו לזה".

והא דומיא דאשה קתני, ואשה - בדוקה היא! שהרי היא בודקת עצמה כשהיא עוסקת בטהרות שחרית וערבית, ואם כן, גם הא דמודו הלל ושמאי בקופה, איירי בקופה בדוקה. וחוזרת הקושיה על חזקיה, מדברי הלל ושמאי המטמאים את הטהרות שבקופה?

ומשנינן: לא! אין האשה נחשבת בחזקת בדוקה [וממילא גם אין להעמיד את הקופה שהוזכרה בדברי הלל ושמאי בחזקת בדוקה], כי -

אשה, כיון דשכיחי בה דמים - כשאינה בדוקה דמי!  38 

וכן הקופה שמודו בה שמאי והלל - בקופה שאינה בדוקה איירי! ואיבעית אימא: אשה היא אכן בחזקת בדוקה, וגם הקופה שמודו בה הלל ושמאי היא קופה בדוקה. אלא שחזקיה ורבי יוחנן נחלקו בקופה שאינה דומה לקופה שמודו בה שמאי והלל:  39 

כי מודו שמאי והלל בקופה, שחוששים לטהרות שנעשו בה מאז שסילק הבודק את ידיו, איירי בקופה שאינה מכוסה ופיה פתוח כלפי מעלה, לכן יש לחשוש שמא נפל בה השרץ מיד לאחר שהבודק סיים את בדיקתו. ולכן אין הקופה נחשבת בחזקת טהרה  40 .

ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן, איירי בקופה מכוסה, שאין לחשוש בה לכניסתו של שרץ, ולכן חזקיה מטהר.

ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את מחלוקתם של רבי יוחנן וחזקיה בקופה מכוסה!? והרי אם היא מכוסה, תיקשי - היכי נפל שם שרץ!?

ומשנינן: כגון שתשמישה של הקופה על ידי פתיחת הכיסוי שעליה, וסגירתו.

ונחלקו רבי יוחנן וחזקיה האם בשעה שהוא פותח את הקופה הוא שומר ונזהר שלא ייכנסו לתוכה שרצים.

חזקיה סבר שכל עוד נמצאות הטהרות בקופה הוא נזהר בשעה שפותח את הכיסוי לחזור ולכסותה כדי שלא יפלו לתוכה שרצים. אבל משניטלו הטהרות מהקופה שוב הוא אינו נזהר מלכסותה, ולכן יש לנו לומר שהשרץ נפל לתוך הקופה רק לאחר שניטלו ממנה הטהרות.

ואילו רבי יוחנן סבר שגם בשעה שהטהרות בתוכה הוא אינו נזהר משרצים בשעה שהוא מרים את הכיסוי, ולכן יש לחשוש שנפל השרץ בשעה שגילה את הכיסוי.

ופרכינן: כיצד אפשר להעמיד את דברי שמאי והלל בקופה שאינה מכוסה?

והא דומיא דאשה קתני, ואשה - מכוסה היא! שהרי לא נופל בה דם באותו מקום מעלמא, ובדומה לכך מודו שמאי והלל בקופה שהיא מכוסה שיש לחשוש לטהרות, וכיצד חולק חזקיה ומטהר?  41 

ומשנינן: אשה, כיון דשכיחי בה דמים - כשאין מכוסה דמיא!

ואיבעית אימא: כי מודו שמאי והלל להחמיר - בזוית קופה  42 , ואילו כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן - בזוית בית!  43  והוינן בה: כיצד אפשר לומר שחזקיה ורבי יוחנן נחלקו בנמצא השרץ בזוית בית אחרת, והא "קופה" קאמר תנא דברייתא.

ומבארינן: הכי קאמר תנא דברייתא: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו של הבית, ונטלו ממנה את הטהרות, ולאחר שהוציאו את הטהרות מתוכה טלטלוה לקופה, והעמידוה בזוית אחרת של הבית, ונמצא שרץ בתוך הקופה, לאחר שהונחה הקופה בזוית האחרת - חזקיה סבר שמטהרים את הטהרות שהיו בקופה בהיותה בזוית הראשונה, כי סבר חזקיה - לא מחזקינן טומאה ממקום אחד למקום אחר, ולכן לא אמרינן שהיה בה השרץ עוד בהיותה בזוית הראשונה, אלא תלינן שכאן נפל בה השרץ, ולכן הטהרות שהיו בה בזוית הראשונה הם טהורות  44 .

ורבי יוחנן סבר מחזקינן טומאה ממקום למקום, וחיישינן שנפל השרץ במקום הקודם וטימא את הטהרות.

ופרכינן: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום?

והתנן: מי שנגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע, מחמת החשיכה, אם אותו אדם שנגע בו הוא חי, אם מת. ולמחר השכים ומצאו לאותו אחד שנגע בו בלילה כשהוא מת -

רבי מאיר מטהר אותו, שהרי לנוגע יש חזקת טהרה  45 .

וחכמים מטמאין אותו  46 , לפי שכל הטומאות שיש ספק אודותם, נפסק דינם כשעת מציאתן! והיינו, שכיון שבשעת הנגיעה היה ספק אם האדם זה הוא חי או מת, ובשעת מציאתו, כשנוכחו בבוקר מה הוא, מצאו שהוא מת, תלינן שגם בשעת הנגיעה הוא היה מת  47 .

ותני עלה דההיא משנה דכל הטומאות דינן כשעת מציאתן - כשעת מציאתן ובמקום מציאתן!  48  ששעת המציאה קובעת בטומאה רק אם נמצא הדבר המסופק באותו מקום שבו התעורר הספק. אך אם נגע באדם בלילה במקום אחד ובבוקר הוא נמצא מת במקום אחר הרי הנוגע בו טהור, דלא אמרינן כי היכי דהוא מת הכא הוא היה כבר מת במקום הקודם, לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום!  49  ואם כן קשיא, כיצד אמר רבי יוחנן שמחזיקים טומאה ממקום למקום!? וכי תימא לחלק ולומר, דהני מילי דתנן אין מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא דוקא להחזיק בטומאה ודאית, לשרוף עליה את התרומה שנגע בה, אבל להסתפק בטומאה, ולתלות עליה את התרומה, שאין אוכלין אותה ואין שורפין אותה, תלינן. ורבי יוחנן דאמר מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא ביחס לתלייה מספק ולא ביחס לטומאה ודאית.

הא ליכא למימר הכי.

כי - ומי תלינן כאשר יש לנו ספק טומאה ממקום למקום!?

והתנן: מחט שהיתה טמאה, שנמצאת עתה על גבי טהרות, כשהיא מלאה חלודה או כשהיא שבורה, ויש להסתפק האם נפלה המחט על הטהרות בהיותה שלימה ומבלי חלודה, וטימאה אותן, [ולאחר מכן העלתה חלודה או נשברה], או שיתכן ונפלה עליהן רק אחרי שהעלתה חלודה או שהיתה שבורה, שאז היא אינה מטמאה [כי כל הכלים שנשברו או העלו חלודה אינם מטמאים עוד].

ואומרת המשנה: הרי אותה המחט טהורה מלטמא, ולא חיישינן לה אפילו מספק לטמאות את הטהרות למפרע. לפי שכל הטומאות שהן ספק, נפסק דינן שהרי הן כשעת מציאתן  50 , ואמרינן שכשם שהיא טהורה עכשו כן היתה טהורה בשעה שנפלה על הטהרות.

ודייקינן: ואמאי אמרינן שאין הטהרות טמאות?

לימא: האי מחט, הרי מעיקרא - מחט מעלייתא היא היתה, ואם כן יש לומר כי רק השתא הוא דהעלתה חלודה, אבל מעיקרא, כשנפלה על הטהרות היא היתה שלימה, וטימאה אותן.

ומדלא אמרינן הכי, מוכח, דהדין שכל הטומאות כשעת מציאתן הוא למרות חזקתה של המחט.

וקא סלקא דעתין, דהוא הדין ביחס לדין ש"כל הטומאות כמקום מציאתן" אין מתחשבין במקום האחר כלל, ואפילו לא לתלות, אלא אמרינן שרק מקום המציאה של הטומאה הוא הקובע, ואין מחזיקין טומאה למקום אחר. וקשיא לרבי יוחנן דאמר מחזיקין טומאה ממקום למקום וחוששים לטמאות למפרע במקום הקודם  51 .

ועוד שנינו שכל הטומאות הן כשעת מציאתן.

שהרי תנן: מצא שרץ שרוף, שאינו מטמא כשהוא שרוף, על גבי הזיתים, וכן אם מצא מטלית של זב המהוהא, בלויה ושחוקה, על גבי הזיתים, הרי השרץ השרוף טהור מלטמא את הזיתים. וכן המטלית של הזב טהורה מלטמא אותם. דאמרינן שנפל השרץ השרוף או המטלית הבלויה על הזיתים במצב של עכשו, כשהם טהורים, ולא חיישינן, ואפילו לא לתלות מספק, שמא נפלו על הזיתים בהיותם שלמים וראויים לטמאות, לפי שכל הטומאות - כשעת מציאתן!  52 

וגם מכאן תיקשי לרבי יוחנן, דמוכח שאין להחזיק טומאה ממקום למקום כשם שאמרינן "כל הטומאות כשעת מציאתן"!

וכי תימא לא דמי הא דהכא לדינו של רבי יוחנן בקופה שנמצא בה שרץ לאחר שטלטלו אותה למקום אחר.

דשאני הכא, שפוסקין את דין הטומאות כשעת מציאתן בין לקולא, לטהר במחט ובמטלית, בין לחומרא לטמא בנגע באחד בלילה ואינו יודע במי נגע, הוא משום דהוו תרוייהו, גם כשעת מציאתן וגם במקום מציאתן! ולכן פסקינן בנגע באחד בלילה ונמצא בבוקר שהוא מת שהוא טמא בודאי, שהרי שעת המציאה ומקום המציאה מורים שהוא מת. וכמו כן בשרץ ובמטלית פסקינן בודאי לטהר כשעת מציאתן וכמקום מציאתן.

אבל, ביחס לטמאות למפרע שלא במקום מציאתן, יתכן לומר, שאמנם משרף לא שרפינן לתרומה כדין ודאי טומאה, אך יש לנו מקום להסתפק, ולכן מתלא תלינן לה!  53  וזהו שאמר רבי יוחנן בשרץ שנמצא בקופה שהעבירוה מזוית לזוית, שמספק יש לתלות את התרומה, כי מספק יש להחזיק טומאה ממקום למקום!?  54 

לא יתכן לומר כן! כי והתניא: ככר טהור שהיה מונח על גבי הדף של קרש, ואותו הקרש היה מונח על גבי יתידות היוצאים מכותל הבית.

והיה שם גם "מדף" טמא, שהוא בגד שמעל הזב, המטמא טומאה קלה בלבד, הנקראת טומאת "מדף" [על משקל "עלה נידף". וקא סלקא דעתין שהמדובר בבגד עליון שלובש הזב ושאינו נוגע בבשרו, שמטמא מדאורייתא אוכלין בלבד, ואינו מטמא אדם וכלים כמדרס הזב].

והיה הבגד הטמא [בטומאת "מדף"] מונח על הארץ, תחתיו של אותו הדף שהיה הככר הטהור מונח עליו. ובא לאחר מכן, ומצא את הככר על גבי הקרקע, מן הבגד הטמא והלאה.

ומעתה יש להסתפק: האם נפל הככר ממקומו שעל הדף על הבגד של הזב, ונטמא, והתגלגל הלאה מהבגד, או שמא נטלו אדם טהור והניחו על הארץ.

ואומרת המשנה: אף על פי שאם נפלה הככר מעצמה מהדף אי אפשר לה שתיפול אלא אם כן נגעה הככר בנפילתה בבגד של הזב, בכל זאת - הככר טהורה!  55 

וטעמו של דבר, שאני תולה ואומר - אדם טהור נכנס לשם, ונטלה לככר הטהורה, והניחה על הקרקע, ולא נטמאה מהבגד.

ודין זה, שהככר טהורה בודאי, הוא עד שיאמר האומר: ברי לי שלא נכנס אדם שם! שאז, בהכרח, נפלה הככר מאליה, ונטמאה בדרך נפילתה במגעה בבגד הזב.

ואמר רבי אלעזר: לא נצרכא הא דאמרינן "שאני אומר אדם טהור נטלה" אלא למקום מדרון, שעמד הדף שהיתה הככר מונחת עליה בשיפוע כזה שהיתה הככר ראויה ליפול ממנו מאליה, ולהטמא בדרך נפילתה מהבגד של הזב. ולכן צריכים לתלות שאדם טהור נטלה.

אבל אם היתה הככר מונחת על דף ישר ושטוח, שאין היא עומדת ליפול ממנו, הרי אפילו בלי לתלות ולומר "שאני אומר אדם טהור נטלה" היא טהורה, על אף שהיא נמצאת כרגע על הארץ, ולא במקומה הקודם, כי יש לנו צד לומר שבשעת נפילתה היא לא נגעה בבגד של הזב, ומוקמינן לככר על חזקת טהרתה.

אלמא, מוכח, שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום. שלכן כשנמצאת הככר על הארץ אין לנו לחוש שמא היא נטמאה במקום אחר, כשהתגלגלה מהדף למטה על הבגד. אלא אמרינן, שכיון שבמקום זה שהיא עומדת בו עכשו על הקרקע היא לא נטמאה, שוב אין לנו לחוש, ואפילו לא לתלות מספק, שמא היא נטמאה לפני כן, במקום אחר, בדרך נפילתה.

ואם כן, קשיא לרבי יוחנן, שהחמיר לטמאות את הטהרות שנעשו בקופה במקום אחד למרות שהשרץ נמצא רק כשהיתה הקופה במקום אחר!?  56 

ומשנינן: התם, בככר שנפלה על הארץ, שמטהרים אותה בודאי, טעמו של דבר הוא כדקתני התם טעמא:

דף ד - ב

שאני אומר, דהיינו, שיש מקום לתלות ולומר: אדם טהור נכנס לשם, ונטלה והניחה על גבי קרקע.

ובכל מקום שאפשר לתלות יש לטהר, ומשום שמדאורייתא יש לככר חזקת טהרה, ורק בתרומה ובקדשים החמירו חכמים לחוש לטהרתם. ולכן, במקום שאפשר לתלות אמרינן "שאני אומר".

אבל, בקופה שנמצא בה שרץ, הרי בשעת מציאה היא טמאה בודאי, ואין לנו במה לתלות שאין היא טמאה עתה. ומכיון שיש בידינו את הכלל שכל הטומאות כשעת מציאתן, יש לנו להחמיר ולטמא למפרע [כשעת מציאתן] אפילו שלא במקום מציאתן, לפחות מספק. וזהו טעמו של רבי יוחנן.

ופרכינן: הרי גם בקופה יש במה לתלות:

הכא נמי נימא שלא היה השרץ בתוכה במקום הקודם, אלא שרק במקום זה הוא הגיע אל הקופה. כי יתכן שעורב אתא, לאחר שהעבירו את הקופה למקומה החדש, ושדא את השרץ לתוך הקופה!?  57 

ומשנינן: אדם, עשוי ליטול את הככר בכוונה כדי להצילה מטומאה, ולכן אמרינן "שאני אומר", ותלינן שעשה כן, ומטהרים את הככר על סמך התליה הזאת.

אבל עורב, גם אם נרצה לומר שהוא זה שהביא עתה את השרץ, לאחר שהעבירו את הקופה למקום השני, הרי ברור הדבר דשלא בכוונה הוא עשה זאת. ולכן לא אמרינן דיש לתלות בו כדי לטהר את הטהרות שנעשו בהיות הקופה במקום הראשון  58 .

והיינו, שתליה לטהר אמרינן רק כשיש לתלות שמי שהוא התערב בענין בכדי לטהר, אך לא כשהתליה היא במעשה גרידא  59 .

ולאחר שתירצנו את דברי רבי יוחנן חוזרת הגמרא ומבררת את דין הככר שהיתה על הדף:

מכדי, הרי האי ככר, ספיקו - ספק טומאה ברשות היחיד הוא. וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספקה טמא מהתורה, ואין מתחשבים בחזקת הטהרה  60 .

ואם כן כיצד תלינן להקל, ולומר "שאני אומר אדם טהור נטלה", שדבר זה הוא קולא רק בטומאה דרבנן!?

ומשנינן: משום דהוי, הככר, "דבר שאין בו דעת לישאל" אם נגע בבגד.

וכל דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים - ספיקו טהור!

דאוקמיה על חזקת טהרה. ואינו דומה לסוטה, שממנה ילפינן להחמיר בספק טומאה ברשות היחיד, כי סוטה יש בה דעת להשאל, ואילו בככר אין דעת.

ואי בעית אימא: הכא, בדין ככר, איירי בטומאה דרבנן. ולא בבגד של זב שמטמא מהתורה, ומשום הכי ספיקו טהור, דתלינן שאדם טהור נטלה.

דיקא נמי דהכא איירי בטומאה דרבנן. דקתני "מדף טמא תחתיו", וכוונת ענין "מדף" הוא טומאה דרבנן, כדכתיב "עלה נדף" - דהיינו, טומאה קלה, שהיא רק מדרבנן.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה.

תנו רבנן: וחכמים אומרים - לא כדברי זה ולא כדברי זה!

לא כדברי שמאי שלא עשה סייג לדבריו, שאמר שכל הנשים הרואות דם דיין שעתן,

ולא כדברי הלל שהפריז על מידותיו, והחמיר לטמאות את כל הטהרות משעת הבדיקה - הפקידה הקודמת, אלא:

מעת לעת - ממעטת על יד מפקידה לפקידה! ומפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת!

ומבארת הברייתא: "מעת לעת ממעטת על ידי מפקידה לפקידה" - כיצד?

בדקה עצמה באחד בשבת, ומצאה עצמה טהורה. וישבה שני ושלישי ולא בדקה. ולרביעי בדקה ומצאה טמאה - אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה, ותטמא טהרות שנגעה ביום שני וביום שלישי, אלא הרי היא מטמאה רק את הטהרות שנגעה בהן מעת לעת למפרע, משעת הראיה שביום רביעי בלבד.

"ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת"

- כיצד?

בדקה עצמה בשעה הראשונה ומצאה טהורה. וישבה לה שעה שניה ושלישית ולא בדקה. ולשעה הרביעית בדקה ומצאה טמאה - אין אומרים תטמא מעת לעת, אלא מפקידה לפקידה! שרק הטהרות שנגעה בהם בשעה השניה והשלישית טמאות למפרע! [עד כאן לשון הברייתא].

והוינן בה בדברי הברייתא שאם בדקה בשעה ראשונה ומצאה טהורה לא גזרינן בה טומאה מעת לעת.

והרי פשיטא הוא שאין מטמאה מעת לעת. שכיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאה טהורה, ודאי לא מטמינן לה מעת לעת!? ומשנינן: איידי דתנא, "מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה", ושם יש חידוש, שאין חוששין למפרע עד שעת הבדיקה הקודמת, אלא רק מעת לעת. תנא נמי "מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת", על אף שאין כל חידוש בכך.

אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן? מדוע גזרו חכמים על מעת לעת בלבד ולא חששו שמא נטמאה מיד אחר הפקידה הקודמת?

משום שאשה מרגשת בעצמה בזמן שנטמאת ביציאת הדם, ולכן אין לה לחשוש אולי הוא כבר יצא לפני ימים אחדים, לאחר הפקידה הקודמת.

אמר ליה אביי לרבה - אם כן שיודעת לפי הרגשתה אימתי היא נטמאת - תהא דיה שעתה! דכיון שלא הרגישה קודם ראייתה, ודאי לא נטמאה קודם! אלא, בהכרח, שאין טעם זה נכון. ואין האשה יכולה להסתמך על חוסר ההרגשה.

ורבה שאמר לאביי שטעמם של חכמים הוא משום ש"אשה מרגשת בעצמה" - לחדודי לאביי הוא דבעי.

ומבארינן: אלא מאי טעמייהו דרבנן שגזרו שיעור זמן של "מעת לעת"?

כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל העוסקות בטהרות של תרומה וקדשים, שתהיינה "מוחזקות לטהרה", וחייבו אותן שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית!

שחרית - להכשיר טהרות של לילה! שכאשר מוצאת עצמה טהורה בבדיקת שחרית, היא יודעת בודאות כי הטהרות שנגעה בהם בלילה, הן טהורות.

וערבית - להכשיר טהרות של יום!

ואשה זו, הואיל שלא קיימה את תקנת חכמים, ולא בדקה, גזרנו למפרע טומאה על כל הטהרות שנגעה בהן. אך לא מטמאינן למפרע עד הבדיקה הקודמת, אלא רק הפסידה "עונה" אחת. שטמאו חכמים מספק את כל הטהרות שהתעסקה בהן באותה עונה. ["עונה" היא כל י"ב שעות של היום או כל י"ב שעות של הלילה].

ומבארינן: מאי "עונה"? הרי לא גזרו רק על י"ב שעות בלבד, אלא על כ"ד שעות?

ומשנינן: עונה יתירה! שגזרו גם על העונה שלפני העונה שמצאה בה דם. כי הרי באותה עונה עצמה, היא מטמאה גם בלי הקנס. שאם בדקה עצמה בבוקר והיתה טהורה ובערב בדקה ונמצאה טמאה, נטמאו כל הטהרות שעשתה במשך היום גם בלא הגזירה של מעת לעת  61 .

אמר ליה רב פפא לרבא: והא זימנין משכחת לה שתהיינה ג' עונות במעת לעת, וכגון שלא בדקה במשך כמה ימים, ולאחר מכן בדקה בצהריים ומצאה עצמה טמאה. שבכך שאנו מטמאין אותה מעת לעת, עד לצהריים שביום הקודם, הרי היא טמאה:

א. בעונה של אותו היום.

ב. בעונה שבלילה שלפניו.

ג. בעונה שביום לפניו, עד הצהריים.

ונמצא שאנו קונסים אותה בשתי עונות שלפני העונה שראתה בה, ואילו רבנן שקנסו, על עונה אחת בלבד קנסו!?

אמר ליה רבא: השוו חכמים מדותיהן, ונתנו זמן קצוב לגזירתן, שלא תחלוק במעת לעת!

ואיבעית אימא: לכן מטמאין אותה יותר מעונה אחת וקונסים מעת לעת - כדי שלא יהא חוטא נשכר! שהרי אם לא בדקה ימים רבים, ובדקה בשחרית ומצאה עצמה טמאה, היה הקנס עליה שתפסיד עונה אחת, והיתה נקנסת במעת לעת, שהיא עונה אחת לפני עונת הלילה. [שהרי את עונת הלילה עצמה היא מפסידה לא בגלל הקנס אלא בגלל שלא בדקה בתחילת הלילה].

ואילו זאת, שלא בדקה שחרית אלא איחרה את הבדיקה עד הצהריים, הרי אם נקנוס עליה שתפסיד רק את עונת הלילה שלפניה, נמצא שהרוויחה באיחור הבדיקה את עונת היום שלפניה.

ולכן, גזרו חכמים, שבכל ענין תפסיד עשרים וארבע שעות.

ומבארינן: מאי בינייהו בין שני ההסברים לתקנת עשרים וארבע שעות?

איכא בינייהו היכא דאתניסה, שחרית ולא בדקה מחמת האונס. לטעם הראשון, שתקנת חכמים היתה קבועה, כדי שלא תחלוק, גם כאן היא מפסידה.

אבל לטעם השני שתקנו זאת כדי שלא יהא חוטא נשכר, הרי הכא, שלא חטאה אלא שלא יכלה לבדוק מחמת האונס, לא גזרו עליה שתטמא מעת לעת.

שנינו במשנה: כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה.

והוינן בה: לימא מתניתין רבי דוסא היא, ולא רבנן?

דתניא: רבי אליעזר אומר: ארבע נשים שדמיהן מסולקים - דיין שעתן!

ואלו הן: בתולה שלא ראתה דם מימיה, מעוברת, מניקה וזקינה.

רבי דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה!  62 

ומשמע מלשון הברייתא שרק רבי דוסא אומר כן אבל חכמים חולקים עליו. ואם כן יוצא שמשנתנו האומרת שכל הנשים שיש להן וסת דיין שעתן היא כרבי דוסא, על אף שהוא יחיד בשיטתו!?

ומשנינן: אפילו תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי דוסא אלא כאשר היא רואה שלא בשעת וסתה, שהקדים או איחר הדם לבוא. שאז אין לה בראיה זאת את החזקה ש"אורח בזמנו בא", ויש לחוש שמא השתהה הדם בזמן יציאתו בבית החיצון.

אבל, בשעת וסתה - מודו ליה חכמים לרבי דוסא שדיה שעתה!

ומתניתין איירי בשעת וסתה, ודברי הכל היא!

ודייקינן: מכלל, דרבי דוסא, החולק על חכמים - אפילו שלא בשעת וסתה אמר  63  דדיה שעתה, ואם כן יש לתמוה:

מאן תנא להא דתנו רבנן: אשה שיש לה וסת, שאם ראתה דם ממש, דיה שעתה. ובכל זאת - כתמה טמא למפרע!  64 

וטעמו של דבר שטמא הכתם למפרע: שאם תראה שלא בשעת וסתה הרי היא מטמאה לעת לעת, ולפיכך גם בראית הכתם היא מטמאה למפרע!  65  האם נימא דברייתא זאת רבנן היא ולא רבי דוסא!? כי לפי רבי דוסא בארנו שדיה שעתה אפילו אם רואה שלא בשעת וסתה!?

ומכח שאלה זאת חוזרת בה הגמרא מההנחה הקודמת שנחלקו רק ברואה שלא בשעת וסתה, ומודו בשעת וסתה, ומעמידה את הפלוגתא בצורה הפוכה -

אפילו תימא שהברייתא איירי גם לפי רבי דוסא!

כי עד כאן לא פליג רבי דוסא עלייהו דרבנן אלא בשעת וסתה, שאפילו בשעת וסתה, סוברים חכמים שמטמאה למפרע, ורבי דוסא אומר שאם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה.

אבל שלא בשעת וסתה - מודי להו רבי דוסא לחכמים שמטמאה למפרע. ולכן בכתם מטמאה למפרע  66 .

ומתניתין איירי בשעת וסתה, ואליבא דרבי דוסא היא.

דף ה - א

ואילו הברייתא, האומרת שכתם מטמא למפרע באשה שיש לה וסת, דברי הכל היא, שמודה רבי דוסא ברואה שלא בשעת וסתה, שמטמאה למפרע.

והוינן בה: מדוע חוזרת בה הגמרא מחמת הברייתא, ומעמידה את המשנה כיחידאה, כרבי דוסא, כדי להעמיד את הברייתא לדברי הכל.

ולוקמה איפכא, כמו שסברה הגמרא בתחילה, שהמשנה היא לכולי עלמא, והברייתא לפי רבנן בלבד!?

ומשנינן: כיון דאיכא לאוקמי לדברי הכל לקולא ולחומרא, שהרי אפשר להקל ולומר שהכל מודים בשעת וסתה שדיה שעתה, ולא נחלקו אלא שלא בשעת וסתה. ומאידך אפשר להחמיר ולומר שאפילו בשעת וסתה חולקים רבנן ומחמירים, ואילו שלא בשעת וסתה כולם מטמאים למפרע.

הילכך - לחומרא מוקמינן! שעלינו להחמיר ולומר שמתניתין האומרת שאשה שיש לה וסת דיה שעתה היא רק אליבא דרבי דוסא, אבל חכמים מחמירים אפילו בראתה בשעת וסתה, ואילו הברייתא המחמירה לטמאות למפרע איירי שלא בשעת וסתה, דברי הכל היא.

ועתה מבארת הגמרא את דין הכתם האמור בברייתא.

קתני בברייתא, שטעמו של דבר שגזרו חכמים שגם כתם יטמא למפרע הוא משום שמצינו גזירת טומאה למפרע מעת לעת ברואה דם מגופה, שאם תראה דם מגופה שלא בשעת וסתה הרי היא מטמאה מעת לעת.

ודייקינן: טעמא דאשה שיש לה וסת מטמאה למפרע כשרואה שלא בשעת וסתה, הוא דפליגי, שמחלקים רבנן בין כתמה שמטמא למפרע, לראייתה בשעת הוסת שאינה מטמאה למפרע, היות שאין כתמה חמור מראייתה, שהרי אם תראה מגופה שלא בשעת וסתה תטמא מעת לעת למפרע  67 .

הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, וכגון ארבע הנשים שהן מסולקות דמים, שלא מצינו בהן טומאה למפרע, כתמן אינו מטמא למפרע כראייתן שאינה מטמאת למפרע בכל ענין, כיון שלא יתכן שכתמן יהיה חמור מראיית גופן  68 .

מני ההיא ברייתא?

רבי חנינא בן אנטיגנוס היא!

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס:

כל הנשים - כתמן טמא למפרע! ונשים שהן מסולקות דמים, שאמרו חכמים שאינן מטמאות למפרע אלא דיין שעתן - כתמן אינו מטמא אלא להבא, כראייתן!

חוץ מתינוקת, שלא הגיע זמנה לראות, שאין כתמיה מטמאין אפילו מכאן ולהבא!

שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם - ואינה יודעת אם הדם יצא מגופה - אין חוששין לה לטמאותה! ואפילו אין לה במה לתלות בדמים אחרים, וכגון שאומרת שלא עברה בשוק של טבחים, עדיין איכא למימר שעברה שם אך אינה זוכרת שעברה שם.

וטעמו של דבר, היות שטומאת כתמים היא רק גזירת חכמים, שהרי מצאה את הכתם בלי הרגשה, ומדין תורה אין האשה נטמאת אלא כשהרגישה ביציאת הדם מגופה.

וכשגזרו חכמים על אשה המוצאת כתם שתטמא, לא גזרו אלא באשה שיש לתלות שהגיע הדם מגופה. ותינוקת זו, שלא הגיע זמנה לראות, אין לתלות שיצא הדם מגופה כל עיקר.

ופרכינן: ומי אית ליה לרבי חנינא במסולקות דמים דין כתם כלל שיטמא בהן הכתם, ואפילו מכאן ולהבא!?

והתניא: כל הנשים - כתמן טמא!

ונשים שהן מסולקות דמים, שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא!

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - אין להם כתם!

ודייקינן: מאי לאו, הא דקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס שנשים מסולקות דמים אין להם כתם כוונתו לומר כי אין להן כתם כלל, ואפילו מכאן ולהבא הן אינן מטמאות.

ומשנינן: לא תימא שאין כתמן מטמא כלל, אלא הכי קאמר: אין להן טומאת כתם, למפרע, אבל יש להן טומאת כתם מכאן ולה בא!

והוינן בה: מכלל דבריו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, שהעמדנו עתה את דבריו שיש להן כתם מכאן ולהבא ואין להם למפרע, אתה למד דתנא קמא החולק עליו, והאומר "נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא", סבר כי כתמן של מסולקות דמים מטמא אפילו למפרע, אף על פי שאין בראייה מגופן טומאה למפרע!?

ומשנינן: אין! רבי מאיר היא, דמחמיר גבי כתמים בארבע הנשים המסולקות דמים יותר מאשר גבי ראיית דם היוצא מגופן.

וטעמו של דבר, לפי שבראיה מגופן יש לומר שכיון שהן מסולקות דמים, צריך להניח שלא יצא הדם מקודם אלא עכשו, כשנמצא. אבל ביחס לדם הנמצא בצורת כתם על בגדה אין סברא לומר שכיון שעתה היא מצאה את הכתם על הבגד, הוא יצא זה עתה מגופה אל הבגד. אלא יש לנו לחוש דשמא אם היתה בודקת את הבגד מקודם, היתה מוצאת את הדם עוד מקודם.

דתניא: כל הנשים - כתמן טמא למפרע. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן, גם הן - כתמן טמא למפרע! דברי רבי מאיר.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, אין כתמן טמא למפרע אלא כתמן כראייתן לטמא מכאן ולהבא בלבד.

ותינוקת שהגיע זמנה לראות ומצאה כתם, יש לה טומאת כתם מכאן ולהבא, אף על פי שעדיין לא ראתה מעודה דם מגופה.

ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות - אין לה טומאת כתם!

ואימתי הגיע זמנה של התינוקת לראות?

משהגיעו ימי הנעורים, שהביאה שתי שערות, או שמלאו לה י"ב שנה ויום אחד, על אף שלא הביאה שתי שערות  69 .

שנינו במשנה: והמשמשת בעדים - הרי זו כפקידה!

אמר רב יהודה אמר שמואל: "עד" שבדקה בו עצמה לפני תשמיש אינו ממעט כפקידה, ולפיכך אינו ממעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, ומה שאמרו במשנה שהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה, הכוונה היא ל"עד" שבודקת בו לאחר תשמיש.

והוינן בה: מאי טעמא אין הבדיקה בעד שלפני תשמיש נחשבת כפקידה?

אמר רב קטינא: מתוך שהאשה מהומה ממהרת לביתה לתשמיש, אין סומכין על אותה הבדיקה שלפני תשמיש.

ופרכינן: וכי "מהומה" לביתה מאי הוי? והרי סוף כל סוף היא בדקה עצמה?

ומשנינן: מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת את עד הבדיקה לחורין ולסדקין, ונמצא שאינה בודקת כראוי  70 .

ופרכינן: תנן במשנתנו אשה המשמשת בעדים - הרי זו כפקידה!

ודייקינן מהא דנקט התנא "עדים" בלשון רבים, שהמשנה מדברת בשני עדים.

מאי לאו שני עדים אלו הם: חד, העד שבודקת בו לפני תשמיש, וחד, העד שבודקת בו לאחר תשמיש  71 .

ומוכח, שגם עד הבדיקה שלפני תשמיש נחשב כפקידה.

ודחינן: לא לעד הבדיקה שלפני תשמיש התכוונה המשנה. אלא אידי ואידי, אותן שני עדים, הם עדים לאחר תשמיש. וכוונת המשנה לומר: אחד לו, לבעל, שמקנח עצמו בו לאחר תשמיש, ואחד לה לאשה.

ושני עדים אלו לאחר תשמיש, הם כדתנן:

דרך בנות ישראל שהן משמשות בשני עדים - אחד לו ואחד לה.

ופרכינן על האי תירוצא:

האי תירוצא, דמתניתין איירי בשני עדים, אחד לו ואחד לה, ולאחר תשמיש - מאי תירוצא הוא!?

והרי, אי אמרת בשלמא דשני העדים דמתניתין הם עדי האשה עצמה, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש, שפיר איצטריך התנא להשמיענו דין זה.

כי סלקא דעתך אמינא מתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר בבדיקה שלפני תשמיש, קא משמע לן תנא דמתניתין שבכל זאת גם הבדיקה הזאת הרי זו כפקידה, ולכן היא ממעטת על ידי מעת לעת ועל ידי מפקידה לפקידה.

אלא [כמו אבל], אי אמרת אידי ואידי בדיקות שלאחר תשמיש הן, מאי קא משמע לן תנא דמתניתין, והרי פשיטא שהבדיקה שלאחר תשמיש, שהיא בדיקה הגונה, ממעטת ממעת לעת ומפקידה לפקידה!?

ומשנינן: איצטריך התנא לאשמועינן אפילו בבדיקה שלאחר תשמיש שהיא נחשבת בדיקה הגונה. כי מהו דתימא דיש לחוש שמא תראה טפת דם שהיא קטנה כחרדל, ותחפנה שכבת זרע לאותה טיפת דם, ואין הבדיקה שאחר תשמיש בדיקה הגונה. ולכן קא משמע לן תנא דמתניתין שאין לחשוש לכך, ולעולם איירי מתניתין רק בבדיקה שאחר תשמיש.

ואיבעית אימא שאכן שתי בדיקות אצרכוה רבנן לאשה, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש, ואלו הן שני העדים המוזכרים במשנה. אלא שאין מכאן קושיה לדברי שמואל שאמר שרק העד השני, שלאחר תשמיש, נחשב לפקידה. היות וכי קתני במתניתין שהמשמשת בעדים הרי זו כפקידה - אעד דלאחר תשמיש בלבד קאי!

ומה שהזכירה המשנה גם את העד הראשון שלפני תשמיש, הוא להשמיענו שיש לה מצוה לשמש בשני עדים, לפני תשמיש ולאחריו. אך רק העד השני נחשב כפקידה.

ופרכינן: כיצד מצית למימר דאשמועינן דמצוה לשמש בשני עדים לפני תשמיש ולאחריו? והא "המשמשת" בעדים קתני! ומשמע שאין זה לשון מצוה וחובה, אלא שכך היא נוהגת מעצמה!?

ואם כן, הא דקתני "והמשמשת בעדים" בהכרח הוא בא להורות ששתי הבדיקות שוות, ושתיהן נחשבות ל"פקידה", ואם תאמר שרק הבדיקה האחרונה נחשבת לפקידה תיקשי לן לשם מה נכתבה הבדיקה הראשונה שלפני תשמיש?

ומשנינן: תני במשנתנו במקום "והמשמשת בעדים" - "ומשמשת בעדים" בלשון חיוב, ותרתי מילי אשמעינן תנא דמתניתין: האחד, שהיא מצווה לשמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחריו. והשני, שהבדיקה שלאחר תשמיש חשובה כפקידה. אבל הבדיקה שלפני תשמיש, כיון שהיא נחפזת בה אין היא בודקת כהוגן, ולכן אינה חשובה כפקידה.

שנינו במשנה: והמשמשת בעדים ממעטת על ידי מעת לעת.

והוינן בה: השתא, מעת לעת, שהוא פרק זמן יותר ארוך מפרק הזמן של מפקידה לפקידה [כגון מפקידת שחרית לפקידת ערבית], ובכל זאת הפקידה של העדים בשעת תשמיש ממעטת ממנו.

דף ה - ב

מפקידה של שחרית לפקידה של ערבית, או מפקידה של ערבית לשחרית, שהוא פרק זמן מצומצם מאשר מעת לעת, מיבעיא שפקידת תשמיש תמעט ממנו!? ואמאי איצטריך תנא דמתניתין להשמיענו?

ומשנינן: איצטריך. כי מהו דתימא רק מפרק הזמן של מעת לעת ממעטת פקידה בשעת תשמיש, דכיון שהוא פרק זמן ארוך חשו בה רבנן לפסידא דטהרות, ואמרו שפקידת תשמיש תמעט ממנו.

אבל מפקידה לפקידה שהוא פרק זמן קצר של י"ב שעות בלבד אימא לא תמעט ממנו פקידת תשמיש, קא משמע לן שגם מפרק הזמן הקצר הזה ממעטת הפקידה בשעת תשמיש  72 .

שנינו במשנה: כיצד דיה שעתה? היתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה, היא - טמאה, והן - טהורות!

והוינן בה: למה לי למיתני "היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות"? אמאי איצטריך להשמיענו שהיתה יושבת במטה?

ליתני: היתה עסוקה בטהרות, ופרשה, וראתה!?

ומשנינן: הא קא משמע לן בהוספת ענין המיטה שהיתה יושבת עליה: טעמא דאינה מטמאה את הטהרות משום שהיא אשה שיש לה וסת קבוע, דדיה שעתה. הא אם אין לה וסת, והרי היא מטמאה למפרע מעת לעת, אפילו מטה שישבה עליה נמי מטמיא למפרע מעת לעת!

ובאה המשנה לחדש שלא נאמר שחומרא זאת של טומאת מעת לעת גזרו חכמים רק על מגעה בטהרות אך לא גזרו טומאת משכב על מטתה שתטמא את הנוגע בה בטומאה חמורה [שמטמא אפילו את הבגדים שעליו], קא משמע לן מתניתין שהרחיבו חכמים את גזירתם, והטילוה אפילו על משכב הנדה, שמטמא למפרע את האדם שנגע במשכבה.

מסייע ליה האי מתניתין לזעירי.

דאמר זעירי: טומאת מעת לעת שבנדה גזרו חכמים שתהיה אפילו עושה טומאת משכב ומושב של נידה, שמטמאה את הנוגע במשכבה ובמושבה [למפרע], לטמא אדם בטומאה חמורה - לטמא בגדים שעליו, על אף שלא נגעו הבגדים עצמם במיטת הנדה  73 .

והוינן בה: מכדי, הרי, האי מטה היא "דבר שאין בו דעת לישאל" הוא, ואם כן אמאי היא מטמאה, מספק, למפרע. והרי כל דבר שאין בו דעת לישאל - ספיקו טהור!?  74 

שהרי כל ספק טומאה שהוא טמא למדנו מסוטה, שאסרה הכתוב וטימאה מספק. ואין לנו לדמות לסוטה, אלא דברים שיש בהם דעת להשאל, שהם כמוה, שהיא יש בה דעת להשאל. אבל דברים שאין בהם דעת להשאל, השונים מסוטה, אינם נלמדים ממנה להחמיר בספק אלא מעמידים אותם על חזקת טהרה, ואם כן מדוע טמאה המטה מספק ולא נעמידנה בחזקת טהרה!? ובשלמא ביחס לטהרות מטמאינן להו על אף שאין בהם דעת להשאל, דכיון שהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כמו ידה, והיא עצמה יש בה דעת להשאל. אבל ביחס למיטה, שהיא רק ישבה עליה, קשיא - אמאי מטמאינן לה מספק?  75  תרגמה, העמיד זעירי, את משנתנו שמדובר במיטה שישבה עליה כשחברותיה נושאות  76  אותה במטה באותו מעת לעת, לפני שפרשה מהמיטה, וכיון שהתעורר הספק אם טימאה את המיטה בשעה שהמיטה נישאה ביד חברותיה, נחשבת המטה כאילו דהויא ליה "יד חברותיה". שכל חפץ המוחזק ביד אדם בשעה שהתעורר בו ספק טומאה, אין מתייחסים אל החפץ כדבר שאין בו דעת להשאל, אלא הרי הוא נחשב כיד האדם, והאדם עצמו יש בו דעת להשאל, והילכך ילפינן לה מסוטה שספקו טמא.

ומוסיפה הגמרא ואומרת:

והשתא, דאמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם [וכגון הכא, שהספק אם נטמאה המיטה הוא ספק אם האשה טימאה אותה], "נשאלים עליה". והיינו, הרי היא חשובה כמי שיש בה דעת להשאל, ויש ללמוד את דין הספק שלה, לטמא, מסוטה  77 .

ואפילו בכלי שהוא מונח על גבי קרקע, אם אירע בו ספק טומאה כתוצאה מספק נגיעת אדם טמא, הרי הוא טמא כמי שיש בו דעת

להשאל  78 .

ואם כן, הכא במטה שישבה עליה, אף על פי שאין חברותיה נושאות אותה במטה, אלא ישבה על המיטה בשעה שהמטה היתה עומדת על גבי הקרקע, יש לה למטה דין של דבר שיש בו דעת להשאל, ומטמאים בה ספק דומיא דסוטה.

גופא, אמר רבי יוחנן: ספק טומאה הבאה בידי אדם - "נשאלים עליה"! הילכך, אפילו היה הספק בכלי המונח על גבי קרקע, אלא שאירע בו הספק על ידי אדם, הרי אותו הכלי הוא כמי שיש בו דעת לישאל! וילפינן מסוטה לטמאו ברשות היחיד  79 .

מיתיבי: אדם טמא שהיה מתעטף בטליתו הטמאה, שנטמאה ממנו, ובשעת העטוף היו טהרות בצדו של האדם, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשעת העיטוף בטהרות וטימאה אותן, אם לאו.

או שהיה אותו אדם שהתעטף בטלית טהור, וטליתו טהורה, והיו טומאות, כגון שרץ, בצדו, ואין ידוע אם נגעה הטלית בשרץ בשעת העיטוף, אם לאו.

ואותו הספק הוא כאשר היו טהרות וטומאות למעלה מראשו של המתעטף, ספק נגע ספק לא נגע - בכל המקרים הללו, הרי הוא טהור!

וקא סלקא דעתין, דטעם הדבר שמטהרין ואין מדמין לסוטה ברשות היחיד, משום שהספק הוא ביחס לטהרות המונחות על גבי קרקע, ואינן בידי האדם המתעטף, ולכן הוו דבר שאין בו דעת להשאל. ומוכח מכאן שאף על גב שספק הטומאה אירע על ידי אדם לא חשיבי בכך כמי שיש בהן דעת להשאל, הואיל ואינו אוחזן בידיו  80 .

וממשיכה הברייתא: ואם אי אפשר לו להתעטף בטלית אלא אם כן נגע בטהרות או בשרץ הרי זה טמא!  81 

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה הדבר ספק, אומרים לו לאדם המתעטף - שנה! דהיינו, חזור פעם נוספת על ההתעטפות בטלית כדי שנוכל להווכח אם אתה נוגע בעיטוף הזה בטהרות ובטומאות שמצדן ומעל ראשך. ושונה, ואם נמצא שהוא נוגע עכשו בידוע שנגע גם בעיטוף הראשון  82 .

אמרו לו חכמים לרבן שמעון בן גמליאל: אין שונים בטהרות! שאין ראיה מהעיטוף השני מה אירע בעיטוף הראשון!

עד כאן לשון הברייתא.

ודייקינן: אמאי אמרו חכמים שאם יש ספק אם נגע או לא נגע הרי הוא טהור? הא ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא! ומכאן תיובתא לרבי יוחנן, דאמר שאפילו כלי המונח על גבי קרקע נחשב כדבר שיש בו דעת להשאל, באם היה מאורע הספק נעשה על ידי אדם. וקא סלקא דעתין דהברייתא איירי בכל ענין, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, והרי ברשות היחיד ילפינן מסוטה לטמא כל שיש בו דעת להשאל!?

ומשנינן: בר מיניה! דהיינו, שברייתא זאת אינה יכולה להיות תיובתא לרבי יוחנן. משום דתני רב הושעיא בהאי ברייתא: אם היה העיטוף ברשות היחיד - ספיקו טמא, ברשות הרבים - ספקו טהור!

גופא. אמר זעירי: גזירת טומאת מעת לעת שבנדה עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם בטומאה חמורה, שהיא גם לטמא בגדים אשר לובש האדם הנוגע במשכב.

ופרכינן: איני, והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה, ונאמר בה:

גזרו חכמים בטומאת מעת לעת שבנדה שיהיו משכבה ומושבה - כמגעה!

ודייקינן: מאי לאו - מה מגעה, הכלי שנגעה בו הנידה, אינו מטמא אדם [שהרי הכלי שנגעה בו הוא ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם], אף משכבה לא מטמא אדם, שכך היתה גזירת חכמים בטומאת מעת לעת שתטמא רק טהרות, אבל לא גזרו בטומאת מעת לעת, שהיא חומרא בעלמא, שתטמא כחומר טומאת נידה, לטמא משכבה ומושבה. וקשיא לזעירי שאמר שמטמאה אפילו טומאת משכב, לטמא אדם לטמא בגדים!?  83 

אמר רבא - ותסברא! והרי קל וחומר הוא, שגזרו חכמים במעת לעת שתטמא טומאה חמורה:

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל, [שסגור פתחו של הכלי בצמיד פתיל], הניצול באוהל המת, שניצל מטומאת אהל [מפסוק מפורש], בכל זאת - אינו ניצול במעת לעת שבנדה, כמבואר בברייתא לקמן שאם הסיטה האשה בכלי חרס הסגור בצמיד פתיל במעת לעת שלפני ראייתה, הרי הוא טמא.

משכבות ומושבות האמורים, שאינן ניצולין מטומאה באהל המת, אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה, אלא יטמאו את האדם הנוגע בהם לטמא בגדים שעליו!?

ופרכינן לאביי: והא אבימי מבי חוזאי מתניתא מפורשת קאמר, שמעת לעת שבנדה - משכבה ומושבה כמגעה! והרי מגעה של נדה בכלי אינו מטמא אדם!?

ומשנינן: אימא הכי קאמר תנא דמתניתא: הנוגע במשכבה ומושבה של נדה בפרק הזמן של מעת לעת למפרע מראייתה, הרי הוא -

דף ו - א

כמגע עצמה כאלו נגע בנדה עצמה.

ולכן, מה מגע בנדה עצמה - מטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף משכבה ומושבה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו! [ולא כפי שבארנו בהוה אמינא ש"משכבה ומושבה כמגעה". הכונה היא לכלי שנגעה בו, שאינו מטמא אדם].

תניא כוותיה דרבא שטומאת מעת לעת שבנדה היא חמורה, שמשכבה ומושבה מטמאים אדם, לטמא בגדים שעליו.

אשה הרואה דם -

א. מטמאה טהרות מעת לעת.

ומה היא מטמאה? - משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס ואפילו כלי המוקף צמיד פתיל!  84 

ב. אבל, גזירת הטומאה מעת לעת למפרע - אינה גורמת שהיא תהיה מקולקלת למנינה! שלא גזרו לחשוש שמא יצא הדם קודם וכיון שאינה יודעת מתי יצא הדם היא מאבדת את "פתח נדתה", שהוא יום תחילת המחזור הקבוע של י"ח יום [ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה. עיין בהקדמה] שיש לכל אשה.

ג. ואינה מטמאה את בועלה למפרע בטומאת ז' של בועל נדה. אלא רק בטומאת יום אחד כדין הנוגע בנדה. [עיין לקמן טו א]  85 .

רבי עקיבא אומר - מטמאה את בועלה מעת לעת בספק טומאת ז' כדין בועל נדה  86 .

ד. ואינה מונה את שבעת ימי נדתה אלא משעה שראתה, ולא למפרע מעת לעת.

אשה הרואה כתם -

א. מטמאה למפרע  87 .

ומה היא מטמאה למפרע? אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל  88 .

ב. ומקולקלת למנינה, שכיון שאינה יודעת אימתי יצא הדם של הכתם גזרו חכמים שמתקלקל המחזור הקבוע שלה של ז' ימי נידה וי"א ימי זיבה!  89  ג. ומטמאה את בועלה משום בועל נדה.

ד. ואינה מונה את ז' ימי הנדות אלא משעה שראתה  90 .

וזה וזה, בין הרואה דם ובין הרואה כתם, שגזרנו עליה שתטמא מעת לעת למפרע את הטהרות שנגעה בהם - אין הטומאה ודאית. אלא תולין - לא אוכלין ולא שורפין!

ותמהינן: ורבא, שלמד לעיל מק"ו שמטמאה משכב ומושב ומוכח כדבריו מהברייתא, ממה נפשך:

אי שמיע ליה מתניתא, לימא - מתניתא היא.

ואי לא שמע ליה מתניתא המחדשת לנו שמטמאה משכב ומושב וכלי חרס המוקף בצמיד פתיל - קל וחומר מנא ליה? דמהיכן ידע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו ניצול בטומאת מעת לעת ועל ידי כך ללמוד קל וחומר מאוהל המת?! ומשנינן: לעולם שמיע ליה מתניתא. אבל, ואי ממתניתא - הוה אמינא שטומאת המשכב מטמאה או אדם, או בגדים הנוגעים במשכב בעצמם. אבל אדם הנוגע במשכב שיטמא בגדים שלובש אותם אימא לא. משום הכי קאמר רבא קל וחומר, ללמדנו שטומאת המשכב שבמעת לעת כה חמורה שאפילו מטמאה את הבגדים שלובש האדם הנוגע במשכב, אפילו לא נגעו הבגדים עצמם במשכב.

אמר רב הונא: הגזירה שגזרו חכמים על טומאת מעת לעת שבנדה, היא רק לקדש, אבל לא לתרומה!

והוינן בה: אי הכי, שרק לקודש גזרו, ליתני גזירה זו שחומרת קדשים גבי מעלות שמנו חכמים במסכת חגיגה בענין "חומר בקודש מבתרומה"!?

ומשנינן: כי קתני התם מעלות בקודש יותר מבתרומה, היכא דאית ליה דררא [צד של ספק] דטומאה, והחמירו בקודש יותר מבתרומה  91 .

אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה, כגון גזירת מעת לעת, שאינה אלא גזירה בעלמא, שהרי לא ראתה קודם, חומרא שכזאת לא קתני בכלל חומר בקודש מבתרומה.

מיתיבי: שנינו בברייתא הקודמת: מה היא מטמאה במעת לעת - אוכלין ומשקין!

ודייקינן: מאי לאו, בין אוכלין ומשקין דקודש, ובין אוכלין ומשקין דתרומה!  92 

ומשנינן: לא! כוונת התנא היא למשקין ולאוכלין דקודש בלבד, וכגון שמן של מנחות ויין של נסכים  93 .

ומביאה הגמרא ראיה מהמשנה לקמן שגזרו טומאת מעת לעת גם על תרומה - תא שמע להוכיח שגזירת מעת לעת היתה גם על תרומה דלא כרב הונא, שהרי שנינו במשנה לקמן: רבי יהודה אומר: חייבות הנשים לבדוק עצמן, בנוסף לבדיקות שחרית וערבית, אף בשעת עברתן [בשעה שמסיימות] מלאכול בתרומה.

והוינן בה בטעם התקנה של רבי יהודה: איזה צורך יש בבדיקה לאחר שכבר אכלה? והרי מה דהוה בשעת אכילת התרומה, הוה! ומה אכפת לן לאחר האכילה לידע אם היא טהורה או טמאה!?

וליישב את התמיהה - אמר רב חסדא: לא נצרכה הבדיקה שלאחר אכילת התרומה, אלא לתקן את שיריה של התרומה שנותרו בפניה [לפניה], שלא אכלתם. שאם בודקת עצמה לאחר האכילה ומוצאת עצמה טהורה, ואחר כך שוב בודקת בערבית [או בשחרית] ומוצאת עצמה טמאה, אין מטמאין את שירי התרומה שנותרו מאכילתה למפרע, שהרי בדקה עצמה אחר האכילה ומצאה עצמה טהורה.

ומוכח, שלולי הבדיקה הזאת היא תטמא את התרומה מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע, כי אם לא תטמא למפרע אין טעם לבדיקה. ודלא כרב הונא שאמר שגזירת למפרע היא רק לקודש ולא לתרומה!?

ומתרצינן: רב הונא, הסובר שלא גזרו לתרומה, מתני [בלשון המשנה לקמן], שחובת הבדיקה לאחר אכילת התרומה אינה כדי לטהר את שיירי התרומה, כי כל זמן שלא נטמאה האשה היא אינה מטמאה תרומה למפרע. אלא להיפך, חובת הבדיקה היא כדי - לישרוף שירים של תרומה שנותרו לאחר האכילה בידיה [ועתה אינם בידיה].

שאם בדקה עצמה מיד לאחר שנגעה בתרומה, תוך שיעור זמן קצר ביותר הנקרא "כשיעור וסת" [עיין רש"י] ומצאה עצמה טמאה, הרי ודאי לנו שהיתה טמאה גם בשעה שנגעה בתרומה, וחייבת לשרוף את מה שנותר מהתרומה, כדין תרומה שהיא ודאי טמאה [מדאורייתא].

וטעם הבדיקה הזאת היא, כדי למנוע אותה מלאכול את שיירי התרומה במידה והיא טמאה, [ולא כדי להשאיר את התרומה בטהרתה במקרה ותמצא טמאה בבדיקת ערבית. כי, כאמור, לרב הונא גם אם לא תבדוק אחר הנגיעה בתרומה ותמצא עצמה טמאה בערבית לא תטמא את התרומה מעת לעת למפרע].

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שגזרת מעת לעת היא גם לתרומה ולא רק לקודש:

תא שמע: שנינו במשנה [לקמן ז' ב'] מחלוקת חכמים ורבי אליעזר באשה צעירה [שאיננה זקינה] שעברו עליה ג' עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ואחר כך חזרה וראתה דם - האם דינה הוא כאשה שעדיין לא ראתה מעולם, שדיה שעתה, או שחזר דינה כאשה רגילה, ומטמאה מעת לעת.

ובברייתא [בדף ט' ב] שנינו על מחלוקת זאת:

מעשה באשה צעירה שעברו עליה שלש עונות [תשעים יום] שלא ראתה בהם דם, ולאחר מכן ראתה, ועשה [פסק] רבי כרבי אליעזר שדיה שעתה.

דף ו - ב

לאחר שנזכר רבי שלא הורה יפה, אמר רבי - כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו ולהורות שדיה שעתה  בשעת הדחק, שהיתה אז שנת בצורת, ולא רצה להפסיד את הטהרות  94 .

והוינן בה: מאי "לאחר שנזכר" רבי?

אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אליעזר, אלא כרבנן שמטמאה למפרע - בשעת הדחק היכי עביד כותיה? והרי אין "שעת הדחק" מבטלת את הדין!?

אלא, דלא איתמר בפירוש כמאן הלכתא, לא כמר [רבי אליעזר] ולא כמר [החולק עליו], ולפיכך הורה רבי בתחילה כדברי רבי אליעזר. וכיון שנזכר רבי דלאו יחיד פליג עליה דרבי אליעזר אלא רבים פליגי עליה, התחיל להתחרט על פסקו, דעל אף שלא נפסק בפירוש דאין הלכה כרבי אליעזר היה רבי צריך להכריע את ההלכה כפי החולקים עליו משום שהם רבים והוא יחיד.

אלא, שבכל זאת נשאר רבי בפסקו, ואמר - כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, ואפילו במקום רבים, כיון שלא נפסקה הלכה כמותם בפירוש.

והשתא דייקינן: אי אמרת בשלמא גזרו מעת לעת בתרומה, היינו דהואי תרומה בימי רבי.

אלא, אי אמרת דכל הגזירה היתה רק לקודש - וכי קודש בימי רבי מי הואי? והרי רבי היה בסוף ימי התנאים, שנים רבות אחרי החורבן!?

ומשנינן: כדעולא. דאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא [החברים שבגליל היו נוהגים טהרה ביינם ובשמנם בכל חומר טהרת הקדשים, שציפו וייחלו לבנין בית המקדש בימיהם, ויוכלו להביא מיינם לנסכים ומשמנם למנחות], ונמצא שהיו קודש.

הכא נמי בימי רבי היו נוהגים בחומר טהרה של קודש אפילו בחולין, ונהגו בהם טומאת מעת לעת כאלו היה קדש, ועליהן פסק רבי שאשה שלא ראתה ג' עונות דיה שעתה, ומשום שעת הדחק, שלא רצה להפסידם מאכילת חוליהן שנעשו על טהרת הקודש בשנת בצורת.

תא שמע: מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים, ובודקת עצמה אם לא נטמאת בראית דם נדה. באחרונה, [בככר האחרונה] בדקה, ומצאה עצמה טמאה. ובאת ושאלה את רבן גמליאל מה דינם של יתר הככרות. ואמר לה: כולן טמאות!

אמרה לו: רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת!?

אמר לה: אם כן, שבדקת ביניהן, הרי רק האחרונה היא טמאה, וכולן טהורות.

קתני מיהת "ככרות של תרומה", ומוכח, שאילולא בדקה ביניהן היו כל ככרות התרומה טמאות למפרע. ומוכח שהגזירה היתה לא רק לקודש אלא גם לתרומה!?

ודחינן: מאי "תרומה" - תרומת לחמי תודה. שהמביא קרבן תודה מביא עמו ארבעים לחמים מארבעה סוגים, ומכל סוג הוא מפריש לחם אחד כתרומה ונותנו לכהן, וביחד הם ארבעה לחמים, שהם קודש, ולא תרומה.

ותמהינן: תרומה לחמי תודה בשעת אפיה - מאי בעיא!? והרי בתחילה אופים ארבעים לחמים, ורק לאחר אפייתם תורמים מהם ארבע חלות, וכיצד אפשר לומר ששפחתו של רבן גמליאל לשה ככרות תרומה של לחמי תודה.

ומשנינן: כגון דאפרשינהו בלישייהו! שאפשר להפריש את תרומת הלחמים לפני האפיה, בשעת הלישה.

והראיה שאפשר להפריש בשעת הלישה, עוד לפני האפיה -

וכי הא דאמר רב טובי בר רב קטינא: לחמי תודה שאפאן ד' חלות במקום ארבעים חלות - יצא ידי חובתו!

והוינן בה: והא בעינן ארבעים!? והיתה התשובה על כך, דהא דבעינן ארבעים אינו אלא למצוה, ולא לעיכובא.

ותמהינן: והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו!? שצריכים להפריש ד' חלות בתור תרומה. וכאן, הרי אין לו אלא ארבע חלות גדולות בלבד, וכיצד יפריש מהן?

וכי תימא דמפריש פרוסה בתור תרומה מכל חד וחד מארבעת החלות הגדולות?

והרי אי אפשר להפריש פרוסה כתרומה, כי "אחד" אמר רחמנא, ללמדנו: שלא יטול פרוסה כתרומה אלא רק חלה שלימה בלבד!?

ואמרינן, ליישב כיצד אפשר להפריש ד' חלות תרומה מד' חלות - דאפרישנהו בלישייהו, שמארבעת העיסות הגדולות הפרישו ד' עיסות קטנות כתרומה, ואפו את ד' העיסות הגדולות לבדן ואת ד' העיסות הקטנות לבדן, ונמצא שד' לחמי התרומה אינן פרוסות אלא חלות שלמות! ומסיימת הגמרא דמוכח שאפשר להפריש תרומה לחמי תודה אפילו מהעיסה -

ואם כן, הכא נמי, בשפחתו של רבן גמליאל מדובר שאפתה ככרות של תרומת לחמי תודה דאפרשינהו בלישייהו! ולכן אין ראיה מכאן שגזרו טומאת מעת לעת בתרומה גרידא.

תא שמע: שוב היה מעשה בשפחה של רבן גמליאל שהיתה גפה [מגיפה] חביות של יין. ובין כל אחת ואחת היתה מדיחה ידיה במים כדי להוריד את הטיט, ובודקת עצמה אם לא נטמאה בטומאת נידה. ובאחרונה, בדקה עצמה ומצאה טמאה, ובאת ושאלה לרבן גמליאל, ואמר לה: כולן טמאות!

אמרה לו: והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת?

אמר לה: אם כן - היא, האחרונה, טמאה, וכולן שלפניה טהורות!

ודייקינן: אי אמרת בשלמא חדא מעשה דשפחתו של רבן גמליאל בענין היה דקדש, וחדא, המעשה האחר, דתרומה היא, היינו דהדרא השפחה ושיילא בשני המקרים מהו הדין?

אלא, אי אמרת כרב הונא, דאין טומאת מעת לעת נוהגת בתרומה, ולפי זה אידי ואידי, שני המעשים, אירעו בטהרות דקדש - למה לה לשפחתו של רבן גמליאל למהדר ולשייליה!?

ומתרצינן: מעשה שהיה, בשתי שפחות נפרדות היה, שלא ידעה השפחה השניה מתשובתו של רבן גמליאל לחברתה.

לישנא אחרינא אמרי לה -

אמר רב הונא: מעת לעת שבנדה - מטמאה בין לקדש ובין לתרומה!

ממאי?! מדלא קתני לה בענין חומר בקודש מבתרומה, גבי מעלות הקודש על תרומה.

אמר ליה רב נחמן: והא תני תנא: טומאת מעת לעת היא רק לקודש אבל לא לתרומה!?

ואמרינן: קבלה מיניה, [מרב נחמן], רב שמואל בר רב יצחק להאי תיובתא מדברי התנא, אך תירץ את הברייתא בצורה שלא תפרוך את דברי רב הונא.

דהתנא לא התייחס בדבריו לחלק בין קודש ממש לתרומה ממש, היות ועל שניהם גזרו חכמים טומאת מעת לעת. אלא, כוונת התנא לחלק ולומר - שרק בחולין שנעשו על "טהרת קודש" גזרו טומאת מעת לעת, ולא בחולין שנעשו על "טהרת תרומה", שהרי כל גזירת מעת לעת אינה אלא סייג, ולכן לא החמירו בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה, אבל בתרומה ממש נהגו טומאת מעת לעת כמו בקודש  95 .

תנן התם במסכת חלה: הלש עיסה, ואירע שנולד לה ספק טומאה.

הרי, אם נולד ספק הטומאה בעיסה עד שלא גלגלה ["גלגול" משמעותו לישת הקמח במים עד שמתקבלת עיסה], ועדיין לא התחייבה העיסה בהפרשת חלה, אין צריך לשומרה מכאן ואילך בטהרה, אלא היא תעשה אפילו בטומאה.

שהרי כיון שהעיסה היא ספק טמאה עם תחילת גלגולה שוב לא תאכל חלתה, ולכן אין צורך להמנע מלטמאות את העיסה בידים בשעה שעדיין היא לא התחייבה בהפרשת חלה.

אבל אם נולד בה ספק הטומאה משגלגלה והתחייבה בהפרשת חלה - תעשה העיסה מכאן ואילך בטהרה, על אף שהחלה שתופרש ממנה לא תאכל מחמת ספק הטומאה, וכדמפרש ואזיל.

ומבארינן: אם עד שלא גלגלה נולד ספק בעיסה - תעשה בטומאה, כי חולין נינהו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, על אף שעתיד להפריש ממנה חלה.

אבל משגלגלה והתחייבה בחלה - תעשה בטהרה. לפי שחולין הטבולין לחלה - כחלה דמו ביחס לשמירת טהרתן, ואסור לגרום טומאה לחלה!  96   97